הספרות העברית לא ידעה תנאים נוֹרמליים מיוֹם שפּסקה הנוֹרמליוּת של העם העברי. צוּרוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת קבּלה אי־נוֹרמליוּת זוֹ במסבּות הזמנים והמעמדים. אך בּדבר אחד הצטיינה תמיד לטוֹבה – בּשנוֹת העליה כבשנוֹת הירידה – היא היתה נחלת כּל קבּצי העם והיוֹצר יצר למען העם כּוּלוֹ. לא רק ספרוּת הדת והמוּסר, שהיתה מכוּונת לכל אדם מישׂראל, אלא גם ספרי המדע והפּיוּט החילוֹני, שנוֹעדוּ בעיקר למשׂכּילים, לא ידעוּ גבוּלוֹת של ארצוֹת אוֹ של מעמדוֹת וּמפלגוֹת, וּבמידה שהיתה אפשרית בּימי־הבּינים הפצת ה“החיבּוּר” למרחקים – היוּ הדברים מגיעים לתעוּדתם וּמעוֹררים הד בּצוּרת חקוּי אוֹ פּוּלמוֹס, מה שמעיד על כּוֹחה, חיוּתה והשפעתה של היצירה שבּכתב.
גם כּשבּא, בּתקוּפת ההשׂכלה, הפּירוּד הגמוּר בּין הספרוּת הדתית והחילוֹנית, והאחרוֹנה נעשׂתה למעין השוֹפע והמתחדש לרוּח הזמן, היוּ הספרים העברים למקוֹר “עיוּן ושעשוּעים” לכל שוֹחר דעת וּמליצה עברית בּתפוּצוֹת הגוֹלה. ולא עוֹד, אלא שגם אחרי שלשוֹנוֹת נכר דחקוּ את רגלי העברית והשפּעתוֹ של הספר העברי נצטמצמה בחוּגים קטנים, “אחד בּעיר ושנים בּמדינה”, עוֹד היתה לסוֹפר העברי האילוּזיה, שדבריו שלוּחים אל מרחקים רבּים. ואפילוּ עוֹד בּשנים שלפני מלחמת־העוֹלם, כּשפּרוֹצס ההתבּוֹללוּת התפּשט על כּל קצוֹת העם, ואפילוּ אל השכבה הלאוּמית הרשמית והבּלתי־רשמית הגיע, גם אז עוֹד היתה לסוֹפר העברי הנחמה שבּלב, כּי דבריו מאירים לבּוֹדדים שבּארצוֹת שוֹנוֹת. ממכוֹנתה ברוּסיה, בּצל האידיאליזם של הספרות הרוּסית, היתה מצוּדת היצירה העברית פּרוּשׂה (אכן חוּטים דקים ורפים מאד) לגליציה, ארץ־ישראל, אמריקה וכוּ'. השנים ההן, שנוֹת ערב המלחמה, היוּ שנוֹת חסד ותוֹם לספרוּתנוּ. היה בה, למרוֹת הנטיה החיצוֹנית לריאליוּת, מן החן של רוֹמנטיקה חדשה, יחד עם הנעימה האלגית והתאוֹננוּת על בּדידוּת וחוֹסר־קרקע שציינוּ את משפּחת הסוֹפרים העברים בּימים ההם, היתה גם איזוֹ זיקה רגשנית שקשרה את רוּבּם, לפחוֹת את הצעירים בּארץ ישימוֹן. אף נצוֹצי התקוה לתקוּמת ערכים לאוּמיים בּארץ־אבוֹת, אם כּי לא כוּלם הוֹדוּ בהם בּדרך הפּעוּלה ההסתדרוּתית, היוּ ממלאים את הלבבוֹת נבטי־אביב רכּים הנוֹהרים מוּל “שמש אחת במרוֹם”. ההוּמניוּת האסטטית שבּספרוּת הרוּסית, שקדמה להתפּרצוּת האיתנים, היתה נוֹסכת על כּוּלם רוּח נדיבוּת ועצב אוֹפּטימי בתוֹך תוֹכוֹ.
המלחמה עקרה את הגידוּלים הרכּים והרפים האלה והפיצתם לכל רוּח. היהדוּת נקרעה לקרעים קרעים, ורק בּערוֹב ימי הנוֹראוֹת, בּעלוֹת בּרוּסיה המוּכּה שלטוֹן הדימוֹקרטיה, נשתלהבה שם מעין תנוּעה עברית ועמה גם פּעוּלה הספרוּתית, שנישׂאה מן הצד החמרי בעיקר על־ידי איש־נדבן אחד וסוֹפר אחד רוֹדה על ידוֹ. בּפעוּלה זוֹ לא היה הרבּה מן ההתלהבוּת הפּנימית, מן האריגה היצירתית הצנוּעה, שהיוּ סימניה של הספרוּת העברית עד אז. הוּחל בּפרסוּם מאספים וספרים בּדרך של קבּוֹלת גדוֹלה, שבּהכרח אי־אפשר שיהיוּ בה בירוּר ואחדוּת מספּיקים. רוֹב החוֹמר המוּצא היה מתוּרגם אוֹ מוּזמן בּחפּזוֹן. אבל הקוֹרא העברי, שהוּרעב בּמשך השנים רצוּפוֹת, בּלע את הכּל. לפעוּלה זוֹ היתה השפּעה ניכּרת על עבוֹדת ספרוּתנוּ והיא סייעה להרחבת תחוּמיה, מה שהיה תמיד חלוֹמוֹ של דוד פרישמאן. אך גם פּעוּלה זוֹ, שבּאה בכוֹח דחיפה חיצוֹנית חזקה, לא עלה בידה לכנס תחת טליתה את כּל הסוֹפרים העברים, וחבוּרה אחת, רבּת־כּוֹח לשעבר, נשארה מחוּץ לה, מתוֹך “פּסיביוּת מזהירה”.
החרוֹשת הגדוֹלה, כּידוּע, אינה עלוּלה לברוֹא את אחדוּת הלבבוֹת. והנה לא עברוּ שנים מעטוֹת והבּנין הגדוֹל הזה החל להתמוֹטט, גם הפּעם בּעיקר מתוֹך תנאים חיצוֹניים, והדלוּת נתבּלטה ביתר עירוֹם. אז בּא גם הפּירוּד הגלוּי בין הוֹצאוֹת־הספרים, הגוֹרם תמיד – אף כּי לא תמיד לרעה – גם לפירוּד בּעצם היצירה. בּימים אלה נפלוּ האוֹרגנים הספרוּתיים המעטים שהיוּ בידינוּ וּבאוּ שנוֹת בּצוֹרת. השכינה התחילה בּוֹרחת בּבהלה לארץ־ישׂראל, הארצוֹת, שבּהן היה הספר העברי נפוֹץ בּמאוֹת אוֹ גם אלפי טפסים (פּוֹלין) נזנחוּ, אוֹ נכוֹן מזה, הוּפקרוּ; ה“קוֹניוּקטוּרוֹת” נהרסוּ והוֹצאוֹת־הספרים נמלטוּ למקוֹם חיוּתה של המלה העברית. וכאן בּארץ־ישׂראל, כּמוֹ בקסמים, הוֹלכת המוֹ"לוּת העברית מנצחוֹן אל נצחוֹן. ארבּע הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת פּוֹעלוֹת בּה גדוֹלוֹת. נתגלה בקבּוץ־היהוּדים בּארץ־ישׂראל בּית־קבּוּל לספרוּת, ששוּם קבּוּץ אחר בּדוֹמה לוֹ במספּר, אינוֹ יכוֹל להדמוֹת לוֹ. לא היוּ ימי־שפע לספרוּת העברית כּשנים האחרוֹנוֹת בּארץ. המסתכּל מן החוּץ יכוֹל לקבּל את הרוֹשם שיש כּאן תנוּעת־ספרוּת היאה לעם של מליוֹנים. ספר רודף ספר, וגם בתי הקוֹראים מתלאים ספריוֹת שלמות. לא רק בּמקצוע הספרוּת היפה רבּה התנוּעה, אלא גם בּמקצוֹעוֹת המעשׂיים זכינוּ לחבּוּרים, שלא ידענוּ דוּגמתם עד עתה. ארץ־ישׂראל הספרוּתית היא ממש כּכורת בּתוֹר הלבלוּב. ואף־על־פּי־כּן – לבּוֹ של הסוֹפר העברי חלל בּקרבּוֹ. לא היוּ לוֹ, כּמדוּמה ימים של יתמוּת ודכדוּך־הנפש כּימי־התוֹצרת האלה. חוּץ ממה שגדוֹל פּירוּד־הלבבוֹת בּין העסקנים הספרוּתיים, הנה גם היוֹצרים השקטים, שאין להם בּעוֹלמם אלא “הישיבה על האבנים” בּלבד, גם הם כּנדוֹנים לנשוֹם בּאויר ריק, דבריהם כּשלוּחים לתוֹך חלל שאינוֹ נוֹתן הד, ואין סוֹפר עברי בארץ שיהא ספּוּק בּנפשוֹ.
הסיבּה העיקרית לסתירה הזאת – שפע הפּעוּלה הספרוּתית וּמיעוּט חדוַת־היצירה – נעוּצה בלי־ספק בּמיצרי־התחוּמים החיצוֹניים של שׂדה־ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ בימים אלה, והם הגוֹרמים גם למיצרי־תחוּמים פּנימיים. עוּבדה היא, שהסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל בּן מאה ושבעים אלף נפש; כּי יצירתוֹ והשפּעתה אינן עוֹברוֹת כּמעט את תחוּם היהדוּת הארץ־ישׂראלית. הכּל יוֹדעים, כּי תשעים למאה מן הספרים היוֹצאים בּארץ־ישׂראל נמכרים בּארץ גוּפה, וארצוֹת־הגוֹלה כמעט סגוּרוֹת בּפני הספר העברי. הסיבּוֹת הן רבּוֹת, ולא האחרוֹנה שבּהן היא: העדר־הארגוּן הגמוּר בּשוּק־הספרים שם. אילוּ עמדה הספרוּת העברית בּמדרגה פּרימטיבית והסוֹפר העברי היה בעל־הרגשה של שבט קטן – אפשר שלא היה כל רע בּחזיוֹן זה. אפשר שהיה נוֹצר כּאן טיפּוּס של יוֹצר גדוֹל בּצמצוּמוֹ, שוֹלח שרשים לעוֹמק. אבל, לאשרנוּ אוֹ לאסוֹננוּ, אין הדבר כּך. הסוֹפר העברי בדרך כלל גוּדל וחוּנך על בּרכּי ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת והוּא מכיר בּחללי־ריזוננס כּבּירים, ועל־כּן אי־אפשר לוֹ להשלים עם הצמצוּם הזה מאוֹנס, והריהוּ נתוּן תמיד בּהרגשה של נתוּן בּכלא. וּביוֹתר גברה הרגשה זוֹ עם תגבּוֹרת מפעל התרגוּמים, המעמידוֹ בצל גם בּתחוּם הצר. תאמרוּ, נעים חלקוֹ של הסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל לעוּמת גוֹרלוֹ של אחיו־ליצירה בארצוֹת־הגוֹלה, ששם הוּא אוֹבד לגמרי בשטחי־הרוּח הענקיים שמסביביו. יתכן, ואוּלם עוֹד הקדמוֹנים, כידוּע, בּעטוּ בנחמה של צרת אחרים. ועוֹד, לסוֹפר העברי בגוֹלה, עם כּל המרירוּת והנכר, ישנה בכל־זאת האילוּזיה של ארץ־ישׂראל והוּא נהנה לפחוֹת מזכוּת הטענה כנגד אלה שהתאחזו, כּביכוֹל, “בּבית” ואינם יוֹדעים את נפש אחיהם הנמקים בּנכר. הסוֹפרים העברים בּגוֹלה מחכּים להד שיצירתם תמצא בארץ, ואם ההד הזה אינוֹ בא, הם מוֹנים אוֹתנוּ בהתנכּרוּת אוֹ ביהירוּת. והאמת היא, שההתנכּרוּת של ארץ־ישראל לסוֹפר היוֹשב בּה היא לא פחוּתה ולא פחוֹת אכזרית מזוֹ שלגבּי הסוֹפר העברי בגוֹלה.
מדוֹרי ההשקפוֹת והבּקוֹרת (כּביכוֹל!) בּעתוֹנוּת נעוּלים בּפנינו, אם מרצוֹן רע, אם מחוֹסר־ענין ואם מחוֹסר־כּשרוֹן; המפלגתיוּת הנפרזה המשׂגשׂגת בּארץ חדרה – בּמדה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, חוּץ מרוּסיה – גם לתחוּמי היצירה הפּיוּטית ותוֹבעת מן היוֹצר את הגוּשפּנקא הרשמית; הצבּוּר שרוּי רוּבּוֹ ככוּלוֹ בכל יוֹם תמיד בּקדחת של עשׂיית קנינים לאוּמיים – בּרוּבּם חמריים – לשם בּנין המוֹלדת והוּא נתוּן משוּם־כּך בּעוֹלם הרחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושקוּל הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית וההגנה עליה; היהירוּת הכרוּכה בעקב כּל בּעל־הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת וּמכוֹנן־חברה מביאה על־הרוֹב לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש־הכּשרוֹן, ואפילוּ אל זה ששוֹתים את דבריו. כּל אלה הם דברים ידוּעים לכל סוֹפר ישר בּארץ והם גוֹרמים לוֹ לא מעט עלבּוֹן ויסוּרים.
אי־אפשר שבּזמננוּ, הזמן של קיצוּר המרחקים, בּמוּבן הפיסי והרוּחני, תוּכל להתקיים ולהתפּתח ספרוּת ראוּיה לשמה בתוֹך עם בּן שבעה־עשר רבּוֹא. כּל מי שהוּא בעל־מעוּף אוֹ בעל־תנוּפה מן הנמנע שלא יחבט בּקירוֹת הכּלא הזה מיד לאחר הפּסיעוֹת הראשוֹנוֹת. רק דקי־הצעד וגלגוּלי איש־גמזוּ סוֹבבים בּעוּגה באין סכּנה ואינם מרגישים כּי בנקוּדה מתה הם דשים. מכּאן גם הארס המפעפּע בּתוֹך משפּחוֹת הסוֹפרים בּארץ, המקבּל לעתים צוּרה מכאיבה וּמרגיזה, משל לנמלטים בּסירה קטנה מתוֹך ספינה שנטרפה בלב ים. אף כּי במקוֹם אחר קנאת סוֹפרים תרבּה חכמה ויצירה, הנה תנאים אלה וּמצבי־נפש אלה אינם עלוּלים בּשוּם אוֹפן להכשיר יצירה שיש בּה משוּם גדלוּת.
וּמה התקנה? עד כּמה שהדברים אינם בּידי שמים, מוּטל על הסוֹפרים להשתדל בּשעה זוֹ בּשלוֹשת הדברים האלה: א) לייסד אוֹרגן ספרוּתי גדוֹל וּבעל־משקל, שישמש אכסניה רחבה וקבוּעה ליצירה העברית השוֹטפת, להערכתה ולבירוּר צרכיה, שיסייע לקביעת מקוֹמוֹ ועמדתוֹ של הסוֹפר העברי בארץ וּבגוֹלה, ויגרה בוֹ תמיד את יצר היצירה. אוֹרגן זה יהיה לוֹ מהלכים בּארץ לא פחוֹת מכּל ספר היוֹצא באחת הספריוֹת, וּבהיוֹתוֹ מטפּל בּנימים החיוֹת של התרבּוּת והחברה העברית, ימשוֹך גם את לב הקוֹראים העברים בּחוּץ־לארץ. ב) לעשׂוֹת מאמצים ממשיים לשם ארגוּן הפצת הספר העברי בארצוֹת הגוֹלה. הדבר הזה יתכן בּעזרת מוֹסדוֹת לאוּמיים נאמנים אוֹ בשיתוּף־פּעוּלה עם הוֹצאוֹת־הספרים. אין הכּונה כאן להצעוֹת של “תנוּעוֹת עבריוֹת” סתם, המוּכנוֹת תמיד בּכיסיהם של עסקנים ידוּעים, אלא למעשים מסוּימים, שיש בּהם שייכוּת ישרה לספר ולספרוּת. ג) להשפּיע על־ידי פעוּלה שיטתית על המדוֹרוֹת הספרוּתיים שבּעתוֹנים הקיימים לעשׂוֹתם למה שהם מחוּיבים להיוֹת: מוֹסדי שרוּת ועזרה ישרים בּשביל היצירה העברית החיה. הדבר יתכן בּשיתוף ישר, טוּב־טעם וטוּב־עין של קבוּצוֹת סוֹפרים בּמקצוֹע הבּקוֹרת והרצנזיה.
כּל מי שאינוֹ רוֹצה במצב־החנק, שבּוֹ נתוּנים בּזמן הזה הספרוּת והסוֹפר העברים, יתן את ידוֹ לעבוֹדת־עזרה משוּתפת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.