ידוּע לכל קוֹרא עתוֹן עברי, בּיחוּד בארץ־ישׂראל, שבשנים האחרוֹנוֹת צצוּ כל מיני מבקרים, שמלאכתם קבע אוֹ עראי, המרבּים לכתוֹב תכוּפוֹת וּפסוּקוֹת על סיפּוּרים וספרים לוֹעזיים.

ולא רק על אלה שתרגוּמיהם יצאוּ בעברית, אלא גם על סוֹפרים וספרים, שעדיין לא הוּרקוּ אל כּלינוּ והם נוֹדעוּ לקוֹרא העברי בשמם, אוֹ גם שמם זר לוֹ. לפעמים גם על סוֹפרים וספרים ממדרגה שנית ושלישית וכוּ'. כּמוֹ כן ידוּע, שאת זכר הסוֹפר אוֹ הספר העברי אין מעלים על לב, ואם מזכּירים את שמוֹ לעתים רחוֹקוֹת, הרי זה לשם עקיצה אוֹ לסתוֹם פּה.

אנשים שלא הראוּ עוֹד את כּוֹחם בּביקוֹרת סוֹפרים וספרים עברים מדבּרים גבוֹהה־גבוֹהה על סוֹפרים וספרים לוֹעזיים. בּאמת יוֹדעים רצנזנטים אלה למיניהם מה הם עוֹשׂים. מלאכתם היא תמיד קלה ונאה, אף כּי לא תמיד נקיה. על הסוֹפר אוֹ הספר הלוֹעזי אפשר למצוֹא מן המוּכן הקדמוֹת וּמאמרים והערכוֹת ורצנזיוֹת, ויש צוֹרך רק לשבת ולהעתיק, לסרס ולקלקל קצת, והרי לך מאמר על חזיוֹן ספרוּתי “אירוֹפּי” אוֹ “עוֹלמי”, והחוֹתם את שמוֹ יכוֹל להיראוֹת כּבן־תרבּוּת שוֹפט גבוֹהה. אין צוֹרך לא בקריאת הספרים או הספר, לא במוֹח, לא ברגש, לא ביחס קבוּע, לא באוֹמץ־לב, לא בהכּרת אחריוּת – כּל אלה הדברים הטוֹבים והבּלתי־מצוּיים כּל־כּך, הדרוּשים למי שבּא להעריך חזיוֹן בּן־בּית, בּעל־שרשים, עצם מעצמינוּ ונשמה מנשמתנוּ.

אין כּוָנתי בדברים אלה לאסוֹר, חלילה, מאמרי־הסבּרה טוֹבים ונאמנים, מקוֹריים אוֹ מתוּרגמים (בּפירוּש!) על הופעוֹת הספרוּת העוֹלמית. כשם שאיני רוֹאה רע בּתרגוּמים ממיטב היצירה הלוֹעזית. בּרכה באלה כמוֹ באלה. אך הגיע, כּמדוּמה, הזמן לשׂים קץ לכל אוֹתה התפלוּת המתרברבת, לכל אותה ה“טחינה” המתקתקת, שמאכילים בּה את קוֹראינוּ השכּם והאכל להקהוֹת את טעמוֹ ולטמטם את מוֹחוֹ ולבוֹ.

לוּ בא אלי רצנזנט כּזה, הייתי אוֹמר לוֹ כדברים האלה:

– ידידי, אם בּאמת חננך אלהים שׂכל שוֹפט ולב מבין וטעם בּוֹחן – הראה־נא, ראשית כּל, את כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת האלה בדברים של טעם על חזיוֹנוֹת הספרוּת העברית. סוֹפרי עמך קוֹדמים. כּתיבתך זוֹ בלשוֹן פּסקנית על סוֹפרים וספרים בּשבעים לשוֹן היא קצת חשוּדה בעיני. ואם אין לך בהחלט מה להגיד על משלנוּ, חזקה עליך, שאתה נעוֹר וריק מכּל מה שכּתוב בּספרי הגוֹיים. והלא הדברים קל־וחוֹמר. ואם לפרסוּמם של סוֹפרי־לעז אתה דוֹאג – שקוֹל טיבוּתך! דע לך, שהמתוּקנים שבּהם אינם עוֹשׂים כּך. הם יוֹדעים את ערכּה של ספרוּת עמם. הם אינם צוֹענים בּרוּח כּמוֹך. הם אינם שרים “מה יפית” מאחוֹרי גדר של גנים זרים…

תרפ"ט

גדוֹל צער גידוּל גוּפנוּ הלאוּמי בארץ. תנאים קשים של תוֹרשה, הרגלים, אקלים ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת מתקוֹממים לנוּ על כּל צעד ושעל לסכּן את קיוּמנו ויוֹתר מזה את התלכּדוּתנוּ האוֹרגנית, הן בּמוּבן הכּלכּלי והן בּמוּבן הרוּחני. חוֹשבי מחשבת הלאוֹם והתקוּמה ידעוּ זאת למן העת שנצנץ ראשוֹנה אוֹת התמוּרה והגאוּלה. בּעקב אוֹר החלוֹם ראוּ נאחזים צללי הפּתרוֹן; תמיד חרדוּ וכאבוּ על כּך, תמיד התרו והזהירוּ וּביקשוּ ארוּכה, התיאשוּ והתנחמוּ, עוֹדדוּ ויאשוּ פעם וּפעמים וּ“בפעם המאה”, ואף כּי דבריהם לא הביאוּ רפוּאה שלמה ועדיין מראה הנגעים הישנים לא חלף כּליל וחדשים נוֹספו עליהם, הנה תמיד יפה היה קוֹלם לכון את דרכּנו וּמפּיהם אנוּ חיים עד היוֹם. בּשנים האחרוֹנוֹת כּמוֹ נאלם הקוֹל המתרה; ואם הוּא בא לפעמים מאיזה צד, הריהוּ חסר את המצע של כּוֹבד־ראש ודעה נכוֹנה וצוֹרם את הנפש היפה, ועל־כּן גם אי־אפשר שפעולתוֹ תהא עמוּקה וּבת־תוֹצאוֹת.

התערוֹבת של חזוֹן־תוֹכחת עם רדיפה אחרי כבוֹד מדוּמה ונצחנוּת אגוֹצנטרית וּבוּלמוּס של גאוֹנוּת אינה עלוּלה להוֹליד מעשׂים רצוּיים. והרי זוֹ רק כּאספלנית צוֹרבת וּבלתי נקיה על מכּה טריה, שמגדילה את הדלקת, אך אינה ממעטת את המוּרסה. וכן גם אלה שעוֹשׂים את התוֹכחה מכשיר של “פּוֹליטיקה אמיצה”, מפּני שהם אינם נוֹשׂאים בּשוּם אחריוֹת. יש איפוֹא צוֹרך לשוּב לטפּח את ההתראה הלאוּמית מתוֹך ישוּב־הדעת ומתוֹך כּוָנה טהוֹרה.

*

קבּוּצנוּ הלאוּמי בארץ־ישׂראל סוֹבל בּיסוֹדוֹ מן ההרכּב רב־הפּנים, ועדיין לא נמצא כוּר־ההתוּך שימזג בּרוֹב כּוֹח את הניגוּדים והחילוּקים בּזמן קצר וּבתוֹצאוֹת נראוֹת, כפי הדרוּש לתקוּמת־עם מהירה על אדמה, שסכּוּיי כּבּוּשה אינם בּלתי־מוּגבּלים בּזמן. כּמה גילוּיים שליליים להרכּב קשה זה, גילוּיים שאין בּידינו לשנוֹתם בשׂדה הארגוּן, הכּלכּלה, הנמוּסים החברתיים, התרבּוּתיים והדתיים, אך גילוּי אחד בּוֹלט לרעה יוֹתר מכוּלם, והוּא – בּלשוֹן. לא רק תל־אביב היא בּבל של לשונֹותֹ, אלא כּמעט כל עיר וכל נקוּדה ישוּבית, כּשאתה נקלע שמה – הנך עוֹמד בּפני חזיוֹן מתמיה וּמכאיב בּכל פּעם מחדש: בּלבּוּל הלשוֹנוֹת.

וּמכאן יש לסקוֹר, לשם הבדלה מהוּתית וּפסיכוֹלוֹגית, כּמה מן הלשוֹנוֹת המתהלכוֹת בּין אחינוּ היהוּדים בּארץ.

לשוֹן האידיש, המלפּפת אוֹתנו זה מאוֹת בּשנים והמסמלת סימוּל שלם את ישוּתנו הגלוּתית, כּבר השלמנוּ עמה בתוֹר צוּרת־מעבר, אוֹ צוּרת־לואי, הדבוּקה בחוּגים אוֹ גילים ידוּעים של בּני עמנוּ: הסבתא, היהוּדי האדוּק, בּעל־המלאכה הבּא בימים וכיוֹצא באלה. תמיד שאפנוּ וכיוֹם אנוּ מתאמצים להחליפה בלשוֹן־הלאוֹם ההיסטוֹרית, והדבר עוֹלה בידינוּ מעט מעט, בּפרט פּה בארץ, בעזרת בּית־הספר, בּית המשׂכיל הנאמן והפּוֹעל בּן־התרבּוּת. אין לה לאידיש מסוּג זה שוּם תביעוֹת תרבּוּתיוֹת ולאוּמיוֹת וניצוּחה הוּא רק שאלת זמן. אף האחרת, התלוּשה, האגרסיבית, העורת, האדוּקה אינה עלוּלה להזיק הרבּה כאן בּארץ, דוקא מפּני קנאוּתה וגיחוּכה וכל נסיוֹנוֹת־הרשע בּמגמה זוֹ נסתיימו בז’סט טרגי של מוּקיוֹנים שוֹטים. האיוּם בּ“שטף ההמוֹנים” אינוֹ עוֹשׂה עלינוֹ רוֹשם, מתוֹך שאנוּ למוּדי־נסיוֹן.

מקוֹם רחב וּמצער תפסה ותוֹפסת עד היוֹם הרוּסית. זוֹ היתה לפני המלחמה וּבשעתה מקוֹר של רוֹגז וחששוֹת לכל דוֹאג לעתידנוּ בארץ. הזוֹהר המתגבּר של הספרוּת הרוּסית הגדולה ועזת־הבּיטוּי עוֹד היה על לשוֹן זוֹ, אף כּוֹחם והשפעתם של היהוּדים עוֹלי־רוּסיה עוֹד היוּ מכריעים בּארץ, שיחד עם ערכּם בּאידיאל, בּמרץ ובמסירוּת־נפש היו ניזוֹנים מן הקשרים עם אוֹצרוֹת־העוֹשר של אדמת הצאר ועם שלטוֹנוֹ התקיף של הקוֹנסוּל הרוּסי בירוּשלים, ועל־כּן היתה גם הלשוֹן הרוּסית בּפי אחינוּ מכשוֹל רציני בפני התערוּת לשוֹננו הגמוּרה בארץ. היתה אז בּכל מקוֹם מעין אריסטוֹקרטיה רוּסית, שלא רצתה להכּנע למוּשׂגים ולצוּרוֹת הלאוּמיוֹת המקוֹריוֹת. אך מתוֹך חוּגי האריסטוֹקרטיה הזאת יצאוּ גם הבּוֹנים העיקריים של החנוּך והדבּוּר העברי. ועם ירידתה של רוּסיה האזרחית, התרבּוּתית, השוֹלטת, בּא גם שינוּי גמוּר בּהיפּנוֹזה של לשוֹן זוֹ.

ה“משפּחוֹת המיוּחסוֹת” בּארץ אוֹ שנתנונוּ ובטלה חזוּתן, אוֹ שהסתגלוּ לאט־לאט למצב החדש, וכמעט אין עוֹד כיוֹם הזה “בתים” שהם מבצרי הרוּסית כּמו לשעבר. להפך, הרוּסית המתהלכת עתה בארץ היא מן המין הנמוּך: אוֹ לשון נהגים מעטים, נערוֹת צבוּעוֹת־שָפתים אוֹ גם איזה חלוּצים טוֹבים (ה“קרימצ’קים” הידוּעים וּמחברי ה“גדוּד”!), שעדיין לא הסתגלוּ ללשוֹן העברית, אוֹ שלא נאחזוּ בארץ. על־כּל־פּנים עוּבדה היא, שהבּית ה“רוּסי”, זה של העסקן והציוֹני החשוּב (אם לא להביא בחשבּוֹן איזה שרידים לא־בוֹלטים מחוּגי ה“רזסויט”), אין לוֹ “יניקה” בארץ ורשמוֹ כאין.

הצרפתית אמנם יש בּידה שני צנוֹרוֹת־השפּעה רחבים: המסחר ובית־הספר. עוֹד ישנם בּצרפת “צרפתים בּני דת משה”, הדוֹאגים להגבּיר את השפּעת מדינתם בּמזרח הקרוֹב וּבראש וראשוֹנה בין אחיהם ה“מסכּנים”, ולתכלית נעלה זוֹ הם מזילים מכּיסם זהב בּשפע. בשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה רפתה היד המיטיבה הזאת, אך הנה התחילה בזמן האחרוֹן להתחזק שוּב. גם המסחר עם סוּריה, הנתוּנה להשפּעת צרפת, הוֹלך וּמתפּתח. ואף־על־פּי־כן בּרוּר, ששני הצנוֹרוֹת האלה הוֹלכים וצרים. לשוֹן המסחר, עד כמה שאינה יכולה להסתפּק בערבית ובעברית, הוֹלכת ונעשׂית אנגלית, והחנוּך בּמוֹסדוֹת כּי"ח, שהוּא בכל־זאת מעוֹרב מעברית וּמצרפתית, ומהיוֹתוֹ רק עממי (נקוה שלא יוּקם בארץ בּדרך מלאכותית חנוּך צרפתי גבוֹה!) אין קיוּמוֹ שלם ונמשך, ועל־כן הוּא משאיר על־פּי־רוֹב רק “קצף” דק, שכּשוֹך התנוּעה הוּא כּלה. כּמעט כּל דוֹברי־צרפתית בּארץ כּיוֹם הזה אינם לאוּמיים, ועל־כּן אין השפּעתם לא פנימית ולא תרבּוּתית, כּי־אם חזיוֹן ליבנטיני בלבד.

עם זרם העליה הגדוֹלה בשנוֹת תרפ“ה–ו עלה לארץ גם הדבּוּר הפּוֹלני. גם זה נוֹסף על מהוּמת הלשוֹנוֹת בּארץ, ואויר הרחוֹב, בּפרט בּתל־אביב, נתמלא צלילים חדשים, אף כּי לא תמיד על טהרת המבטא. דבּוּר קלוֹקל זה בארץ־ישׂראל הוא חזיוֹן תלוּש בּהחלט ועיקר הרע שבּוֹ הוּא רק בּהפרעה ארעית, שאמנם אין לזלזל גם בּה. עם רדת נחשוֹל העליה הזאת הוֹלכים ונדמים גם הצלילים האלה, וכשרוֹן־הסתגלוּתוֹ הנפלא של היהוּדי הפּוֹלני מראה את פּעוּלתוֹ בכווּנים שוֹנים, אף כּי לא תמיד רצוּיים. על־כּל־פּנים דוֹר הפּעוּטוֹת עוֹבר ללשוֹן העברית וה”ניצוֹץ היהוּדי" הלוֹהט בלב כּל יהוּדי פּוֹלני עלוּל תמיד לצאת ללהב, אם תפח בּוֹ רוּח טוֹבה.

אך את מקוֹמה המכוּבד והמסוּכּן של הלשוֹן הרוּסית, בּמוּבן של התגבּשוּת תרבּוּתית, מתנכּרת, מתנשׂאה, תוֹפסוֹת עתה שתי לשוֹנוֹת אחרוֹת רבּוֹת הכּוֹח והמשקל: האנגלית והגרמנית ¹. בּתוֹך כּל שלל הלשוֹנוֹת והתרבּוּיוֹת של ארץ־ישׂראל החדשה התחילוּ להתבּלט בּשנים האחרוֹנוֹת שני טפּוּסים של אינטליגנט לאוּמי, אוֹ לאוּמי למחצה, וּשני הטפּוּסים האלה, בּדרכּי השפּעוֹת שוֹנוֹת לפעמים, מתחילים לתפוֹס עמדה חשוּבה וניכּרת בּחברתנוּ, בּפרט בּשלוֹש הערים הגדוֹלוֹת, וּביוֹתר בּירוּשלים. דוֹברי אנגלית (בּהם תוֹפסים מקוֹם רב האמריקאים, בּאי־כוֹח הקוּרס החדש, ה“מעשׂי” בציוֹנוּת) כּוֹבשים בּתוֹקף האמצעים, השלטוֹן, הפּקידוּת והממשלה. הם מהוים כבר היוֹם מין מעמד בּפני עצמוֹ בּעל הכּרה עצמית גבוֹהה, יהירה, מתנשׂאה וּמשקיפה על החברה האחרת, העברית, שבּגוּפה נעשׂה הנסיוֹן הלאוּמי, משׁאת־נפשוֹ גם הוּא, כּעל המוֹן זקוּק לסיוּע, לטיפּוּל וּלהדרכה

– בּקיצוּר, היחס הפילנטרוֹפּי הידוּע. המעמד הזה גוֹרר אחריו גם את אלה מבּני־הארץ קלי־ההסתגלוּת, הנוֹשׂאים עין למרחוֹק, היוֹדעים לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים. בּני המעמד הזה, הם וּמחקיהם, ממלאים את המשׂרדים החשוּבים, הם המפרנסים את בּתי־מסחר־הספרים האנגליים, הם עוֹרכי הדין הגדוֹלים, הם בּאי כּוֹחנוּ כלפּי חוּץ, הם, הם… יש לשער, שלהם גם חלק־מה באוֹתה הנטיה אצל הממשלה לכפּוֹת על הצבּוּר העברי את הלשוֹן האנגלית למעשׂה וכמה מוּשׂגים אנגליים־קוֹלוֹניזטוֹריים, שעד בּבת־העין נגעוּ – עד החנוּך… זוֹהי הסכּנה הגדוֹלה, הרצינית, העוֹלה עלינוּ בכוֹח

איתנים. וּמשקל הסכּנה יגדל בּיוֹתר, מפּני שכּל אלה דוֹגלים בּשם האידיאל הלאוּמי, שהגשמתוֹ נתוּנה בחלקה בידם…

ליד הטפּוּס דוֹבר־אנגלית, בּאוֹפן מקביל, אך פסיכוֹלוֹגיה אחרת וּבמקום אחר בגוּף הצבּור, הוּלך ומצטבר הטפּוּס דוֹבר־גרמנית, האמתי והמזוּיף, המקוֹרי והנספּח. כּאן אין קוּל ענוּת גבוּרה, אין הכּרת שלטוֹן, אין עריצוּת. ולא עוֹד אלא שבּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה היה הטפּוּס הזה, שנמצא בארץ בּכמוּת מבוּטלת, כּמוֹ נדהם ונחבּא אל הכּלים, מין “שפיל ואזיל”, בּנגוּד לבאי־כוֹח “עזרה” מלפני המלחמה; אך עם התנערוּתה של המדינה־האֵם הוֹלך גם היהוּדי הגרמני וּמתחזק וּמתבּלט בארץ. הטפּוס הזה מהוה קבּוּצים קטנים, אך מאוּחדים והוֹמוֹגניים בּעלי הכּרה של עדיפוּת תרבּוּתית. הוּא הקים לוֹ

“בתים”. להם בּתי־ועד, מוּסיקה, ספרוּת, פּוֹליטיקה משלהם. יש שהטפּוּס הזה כוֹבש לוֹ כּמעט בּהסח הדעת, מוֹסד לאוּמי שלם, למן המנהל ועד העוֹזרים והעוֹזרוֹת, ושם שוֹלטת רוּח “אחרת”, מיוּחדת בּמינה, מתנכּרת וזרה לרוֹב הישוּב.

הצדדים השוים בּין שני הטפּוּסים הללוּ: הם לוֹקים שניהם בּקוֹמפּלכּס של עדיפוּת אנוֹשית ותרבּוּתית. שניהם (האמריקאי, שהוא על־פּי־רוֹב יוֹצא מזרח אירוֹפּה, עדיין לא הגיע למדרגה נפשית זוֹ) נוֹטים להשקפוֹת קוֹסמוֹפּוֹליטיוֹת, נחלת ההשׂכּלה המערבית, ולותרנוּת כּלפּי חוּץ, מה שמביא לידי טשטוּש העצמיוּת הלאוּמית ולפעמים גם לידי נזק מדיני ממשי. עם היוֹתם לרוֹב אנשים מעשׂיים מאד וּמשוּללי רוֹמנטיקה, לכאוֹרה, הם מבקשים בּכל־זאת בּחשק חוֹלני כמעט, את קרבת הגוֹיים, כּאן בּארץ־הערביים, מתמוֹגגים מהם ממש וּמשתדלים בּכל כּוֹחם להוֹכיח את יתרוֹנם על החברה היהוּדית, שׂוֹכרים את בּתיהם, קוֹנים את תוֹצרתם וּמתפעלים מאמנוּתם, ואפילוּ לוֹמדים את לשוֹנם

ונמוּסיהם טרם למדם את הלשוֹן העברית וערכיה.

הראשוֹנים אף מתגדרים בּדבּוּרם האנגלי ורוֹאים בּוֹ סימן מוּבהק לחטיבה תרבּוּתית־מיוּחדת ונבדלת לטוֹבה וּמתארגנים בּשם המפוֹרש “יהוּדים דוֹברי אנגלית”. האחרוֹנים עדיין לא הגיעוּ ל“עזוּת” כּזוֹ, אבל הם עוֹשׂים זאת בּלי הכרזוֹת. בּין הראשוֹנים (וכאן נוֹטל מקוֹם בּראש דוקא האמריקאי, וּביחוּד יוֹצא מזרח אירוֹפּה) שכיח הטפּוּס הבּלתי־מרוּצה, המאיים שיפרסם את ערוַת הישוּב וּמוֹסדוֹתיו וּבזה יזיק (בּפירוּש – יזיק!) לקרן־היסוֹד, לקרן־הקיימת, יחדלוּ לשלוֹח כּסף, בּעלי־הרכוּש לא יבוֹאוּ (מהם למדוּ את האיוּמים, בּצוּרה קוֹפית־מגוחכה, גם חוּגים “בּוּרגניים” כּביכוֹל, יוֹצאי אירוֹפּה המזרחית). לפעמים מגיע הדבר עד לידי גסוּת של נבּוּל־פּה,. האחרוֹנים הם צנוּעים יוֹתר כּלפּי חוץ, אך מבטלים בשתיקה אוֹ בהתנגדוּת פּסיבית. גם אלה מהם שלמדוּ לדבר ולכתוֹב עברית, יש בּעברית שלהם איזה זרוּת מתמיהה, איזוֹ מחיצה קרה – דבריהם אינם נקלטים הקלטוּת אוֹרגנית, הן מצד התוֹכן והן מצד הצוּרה, והם נשארים כּחיצוֹנים מהם הכּוּתבים על חזיוֹנוֹת הספרוּת העברית בּעתוֹנים שלהם הלוֹעזיים בּחוּץ־לארץ, כּתיבתם היא מלמעלה למטה, על־פּי־רוֹב מתוֹך הרחבת־יתרוֹן־ידיעה וחשיבוּת לא־תרבּוּתיים כּלל וכלל. הקיצוּר: אינם מתמזגים עם גוּף החברה העברית, העיקרית, דוֹחקים וּמכאיבים לוֹ, מדעת ושלא מדעת, מתעקשים בּחטיבתם וּמבקשים להתבּצר יוֹתר ויוֹתר, מהוים מעמד אמיד וּמבוּסס בּרכוּש אֹו במשׂרוֹת, אך בּעצם הם תלוּשים וזרים לרוּח הפּוֹרה והיוֹצר שבּישוּב וּמשפּיעים לרעה על חוּגים חלשי־רצוֹן ורפי־הכּרה להרבּוֹת את המבוּכה במחננוּ.

כּל הדברים הנ"ל לא נאמרוּ לשם קנטוּר אוֹ קטרוּג, אלא מתוֹך צער וּמשאלה, שבּקרוֹב ישתנה המצב לטוֹבה. לא נעלמוּ מעינינוּ גם המעלוֹת הודאיוֹת שבּאחינוּ דוֹברי האנגלית וגרמנית: הכשרה מעשׂית, שקט תרבּוּתי, שלמוּת־נפש ידוּעה, זיקה אל העוֹלם הגדוֹל, הסתגלוּת אל המזרח, קנה־מידה ישוּבי חשוּב; אוּלם שׂכר המעלוֹת הטוֹבוֹת האלה עלוּל לצאת בּהפסד החסרוֹנוֹת המנוּיים למעלה; וההפסד הזה, יש להדגיש, כּבר מוּרגש למדי בכמה פנוֹת חיינוּ. וּמתוֹך שאין לוֹ מעצוֹר, הוּא הוֹלך וּמתפּשט לרוֹחב ולעוֹמק, וּמי יוֹדע אם לא נפקח יוֹם אחד את עינינוּ ונראה את עצמנוּ שבוּיים בּידי אחים זרים ללשוֹננוּ, לתרבּוּתנוּ, לרוּחנוּ, למשׂאוֹת־נפשנוּ, למטרה שבּשבילה באנוּ הלוֹם לחיוֹת פּה במחסוֹר

וביסוּרים – וּמי יוֹדע אם אחים אלה יעצרוּ כוֹח לעמוֹד לנוּ ביוֹם צרה והכרעה!

אין אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ לאנשים שבוּרים וּמרבּי־רעש, כּל אדם שלם וּבעל משקל תרבּוּתי במחננוּ המפוֹרד וחסר־הקרקע מוֹסיף לנוּ כוֹח ועצמה, אך השלמוּת והתרבּוּת האלה צריכוֹת להיוֹת מיוּסדוֹת על שלמוּת אחרת, עליוֹנה, כּוֹללת – היא השלמוּת הלאוּמית, שבּטוּיה הראשוֹן בּמעלה הוּא הלשוֹן העברית. וּבשביל זוֹ חייבים הם לשבּוֹר תחילה את “העצם הזר” שבּנפשם. שבירה זוֹ צוֹרך תקוּן היא. גם להם עצמם ². אחינוּ דוֹברי אנגלית וגרמנית נדרשים לחשבּוֹן הנפש והלאוֹם, להריסת המחיצוֹת בינם וּבין הישוּב, להתלכּדוּת עם הצבּוּר, התלכּדוּת שאין אחריה שיוּר. את כּל הטוֹב שהביאוּ ושיביאוּ אתם הם צריכים להרכּיב בּגוּף הלאוּמי. אך ימוֹלוּ נא את זרוּת לבבם, כּדי שההרכּבה תעלה יפה, כדי שלא תכאיב ולא תזיק, ולא יהיוּ כגידוּלים מסוּכּנים בּתוֹך גוּפנו. אל יראוּ את עצמם כּמעוּלים, – יהיוּ מעוּלים! אל ישמשוּ עילה וּמוֹפת – שלא מרצוֹן – לשׂוֹנאינוּ וּמנדינוּ, המבקשים בּנוּ מוּמים כּדי לפסוֹל את מהוּתנו ולמעט את זכוּיוֹתינוּ. יהיוּ לנוּ ליד ולרגל – לדידי, גם לראש! – אך אל יהיוּ לנוּ לא לגבנוּן ריק וּמפריע ולא לכרס מזדקרת מרוֹב שׂוֹבע.

יזכּרוּ־נא את הדבר אשר הביאם לארץ־ישׂראל! יזכּרוּ־נא את חיי העוּלם שלהם ושל עמם!

תרפ"ט

הסוֹכנוּת היהוּדית.

היא היתה כבר מן הענינים, שמרוֹב דישה ודחיה לא רק שפּוֹסקים להאמין בּהם, אלא שדבֵק בהם גם משהוּ מן המבדח. אך הנה הגיע סוף־סוף המשׂא־והמתן היגע והמיגע לידי גמר. הדבּוּרים הוֹפכים מעשׂה, והעם עיף־הדברים וצמא־המעשׂים מחדש את תקוָתוֹ המעוּכה והחזוֹן שדהה מעלה שוּב צבע.

כּל אוֹתה “העמידה על הנפש” מצד ותיקי הציוֹנוּת בּפני הדבר החדש והזר העוֹלה על התנוּעה, שטוּפּחה זה שלוֹשים שנים מיטב החלוֹמוֹת והרגשוֹת, כּל אוּתה החרדה מפּני נמיכוּת־הרוּח והוַתרנוּת המציינוֹת בּדוֹר הזה את העסקנוּת היהוּדית בּכל העוֹלם – מוּבנוֹת הן מן הצד הפּסיכוֹלוֹגי והאידיאלי. אוּלם אין הן יכוֹלוֹת לעמוֹד בּפני חשבּוֹן הצרכים והמעשׂים, שהם הכרח למפעלנוּ.

עוּבדה מצערת היא, שהתנוּעה הציוֹנית לא הראתה מבּפנים זה שנים רבּוֹת כּל פּרוֹצס של התחדשוּת אוֹ של צבירת־כּוֹחוֹת. להפך, גם שעת־הכּוֹשר המדינית הגדוֹלה שנפלה בגוֹרלנוּ כמעט בּהיסח־הדעת, וּבכל אוֹפן לא בתוֹקף הלחץ של תנוּעה גדוֹלה לא מצאה מלכתחילה את מכשיר־ההגשמה המתאים, והוּא גם לא נוֹצר אחר־כּך בּשנות ההמשך, ועוֹד עוּבדה, מצערת לא פחוֹת מן הראשוֹנה: הגוֹרמים האישיים המכריעים בּתנוּעה הציוֹנית אף הם לא היוּ ואינם מעוֹרים בּעַצמוּת העם העברי, בּמובן התרבּוּת העברית, ועל־כּן נתנוּ לא פעם מקוֹם להתמרמרוּת קשה' כּמעט מיואשת, על התנכּרוּת התנוּעה הלאוּמית היחידה לערכים, שהם הם גוּפי מהוּתה וקיוּמה של הלאוּמיוּת. ועוֹד עוּבדה שלישית: עם כּל רחשי־התוֹדה וההוֹקרה שאנוּ רוֹחשים לכל אלה שהניחוּ את האשיוֹת הראשוֹנוֹת לבנין עתידנוּ הלאוּמי, – אי־אפשר לנוּ להתעלם מן האמת, שנעשׂוּ גם כּמה מעשׂים משוּבּשים, קשים ומכאיבים, מהנהלה רעה, מזלזוּל וּמקפיצה בראש מפעלים בּלי הכשרה והרגשת־אחריוּת מספּיקוֹת.

על כּל אלה אנוּ רשאים ומחוּיבים להוֹדוֹת גלוּי ביוֹם סיוּם חשבּוֹן וּפתיחת חשבּוֹן.

ועל־כּן מוּבן היטב, למה חיכּוּ רבּים (וּבסתר לבּם גם מבּין המתנגדים!) לשיתוּף רחב וּמסוֹעף של כּוֹחוֹת היהדוּת כּוּלה במפעל הארץ־ישראלי. לא רק חסידי ה“קוּרס החדש” ה“אֶפישנסי” וכו' התפּללוּ ליציאה זוֹ אל המרחב, אלא גם כּל הנאמנים עם האידיאל הציוֹני במלוּא היקפוֹ. כּל בּעל־חשבּוֹן קטן יוֹדע וּמבין, שאנרגיה מרוּכּזת של גוּף גדוֹל, עוֹלה פי כמה על זוֹ של גוף קטן בּיהדוּת העוֹלמית צפוּנים עוֹד כּוֹחוֹת בּתוּלים, שלא נוּצלוּ כלל בּכיווּן הלאוּמי (לא נעמוֹד עתה על סיבּוֹת ואשמוֹת!). הם זרמוּ עד עתה בּאפיקים אחרים. ואם ניתנה עתה היכוֹלת לרתמם אל המניע המרכּזי בחיי עמנוּ, יש רק לשׂמוֹח על כּך ולהוֹדוֹת לרוֹתמים.

מטבעם של אנשים הבּאים אל תנוּעה חדשה להם, שהם מביאים עמהם מנה של רעננוּת, תוֹם, אמוּנה וראייה בלתי־משוּחדת. כּל אלה הם דברים, שסבלנוּ תכוּפוֹת כּל־כּך מהעדרם בּמחננוּ. אף בּמוּבן הרוּחני, העברי, אין לחשוֹש לרע משהיה. אין רע מרע. התרבּוּת העברית, עם היוֹתה גוֹרם ריאלי מאד בּתקוּמת העם, היא תוֹבעת גם טיפּוּח מאהבה וּמהערצה, מתוֹך מניעים רוֹמנטיים. ויתכן, שדוקא אלה ששקעוּ עד עתה במ"ט שערי תרבּוּת זרה (ביניהם ישנם, כּידוּע, גם יהוּדים מסוּג אחר, פּנימי) יבינוּ מתוֹך שבּאוּ מבּחוּץ, את קסמן של לשוֹן ותרבּוּת הקמוֹת לתחיה. הם המבקשים להם עוֹד בּעבוֹדה הלאוּמית תקוּן נשמה.

אך עם כּל שׂמחתנוּ האמתית והערכתנוּ החיוּבית את עוּבדת הסוֹכנוּת, אַל לנוּ להשלוֹת את נפשנוּ בתקוה מסוּכּנת של “גאוּלה קרוֹבה וּשלמה”. עוֹד המכשוֹלים רבּים וּגדוֹלים מבּפנים כּמבּחוּץ. עוֹד כּוֹחוֹת־ההרס משׂתערים עלינוּ מכל צד וגם סכּנוֹת חדשוֹת אוֹרבוֹת מאחוֹרי המעשׂים העוֹמדים להעשׂוֹת. יש לחשוֹש, שעסקני הסוֹכנוּת, אשר רבּים מהם הם חניכי מוֹסדוֹת־צדקה גדוֹלים בּתפוּצוֹת הגוֹלה, ירבּו לזכּוֹתנוּ באנשים “מוּמחים” המשקיפים מעל רמת חיים, שאינה יכוֹלה לעלוֹת בּד בּבד עם תנאי ארצנוּ וצרכי עבוֹדתנוּ. יש לחשוֹש לשיטה של פּרוֹטקציוֹניזמוּס נוֹסף, שהוּא, כּידוּע, ספּחת ממארת בּגוּף כּל עם ועם, וּביוֹתר בּגוּפוּ של צבּוּר בּתקוּפת הגידוּל. יש לחשוֹש להשתחררוּת של יחידים, שעל־ידי כך תצטבּר המרירוּת ויתגבּרוּ הכוחות המהרסים ליאש את הרבּים והחלשים. יש לחשוֹש לחיזוּק המעמד ה“עִלִיִי” של דוֹברי לשוֹנוֹת מיוּחסוֹת, ובעקב זה להתבּטלוּת מצד רוֹדפי־הצלחה בתוֹך אוֹכלוֹסי הישוּב. כּל אלה הן סכּנוֹת המסתמנוֹת בּבהירוּת על האוֹפק, וּמוּטב שנדע לקדם את פּניהן.

לפי שעה אנו נתוּנים כּוּלנוּ לרוֹשם הכּביר של המאוֹרע ההיסטוֹרי הגדוֹל בּיותר למן הקוֹנגרס הראשוֹן והכרזת בּלפוּר. ההרגשה היא של נהר, אשר רבּוֹת התפּתל בּין מְצָרים, והנה יצא באחת לאפיק רחב והוּא קוֹלט בּדרכּוֹ זרמי מים הגוֹלשים אליו מכּל עבר.

תרפ"ט

תמימים אמרוּ, כּי המלחמה הגדוֹלה, מלחמת גוֹי בגוֹי וחוּרבּן דוֹר, תביא בכנפיה עת חדשה ותברא לאדם לב חדש להבין, לרצוֹת, להתעלוֹת. המשפּטים הקדוּמים, שאכלוּ את הנפש שנים על שנים כחלוּדה, ימוֹרקוּ כוּלם והיא תוֹפיע בּצחצחוֹת. וּבעצם סערוֹת המלחמה, בּין זרמי דם ואש, וּכשוֹך הסערה, על מרחבי ההפיכה, הריעוּ לקראת הנפש החדשה כל יוֹדעי־תרוּעה. את שארית הזוּהמא אמרוּ לבער בּלהבוֹת־דברים, כּדרך שהיוּ מבערים את שיירי־הצידה של המחנוֹת בנסען. העשן העוֹלה היה מסמן וּמבשׂר את הנקיוֹן, את הבּריאוּת שתבוֹא, את הקרקע המפוּנה לצמיחה חדשה. אף לתרבּוּת ולספר ניבּאוּ המתנבּאים עתיד שכּוּלוֹ אוֹרה. עתה, בּפַנות האדם החדש את הדרכים מן הגזעים הגדוּעים וּמכּוֹבד השלכת המרקבת, יעברוּ “בּרוּכי ה'” ברגל קלה ולבטח בּנתיב הרוּח, ו“ברוּכי ה'” חלמוּ גם על המוֹני אדם, אשר יעמדוּ כחוֹמה מימין הנתיב ומשׂמאלוֹ, עיניהם יאירוּ וּבכוֹבעיהם ינוֹפפו לכבוֹד העוֹברים המוּרמים מאדם, אף ישָאוּם על כּפּים בּתרוּעוֹת־אוֹשר וצהלוֹת־חן ויגמלוּם ביד נדיבה על כּל הטוֹבה אשר בּאוּ להעניק לעם המתנער. את בּהמתם הטוֹבה יקריבוּ להם ואת דדיה יכניסוּ לתוֹך פּיוֹתיהם ממש. המוּשׂג “עם”, בּכלל, נשלף מנדנוֹ כחרב מרוּטה ואבחתה הרחבה נשׂאה על כּל הראשים. מי לא האמין אז, כּי אוֹחז הוּא בניצב החרב המרוּטה הזאת!

ולא זכרוּ כל התמימים, אוֹ המיתממים, האלה ולא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף היוֹרד לעוֹלם פּוֹגע בּעיקר בּגזעים הניצבים והישרים, בּאלה המסוּגלים בּיוּתר לשׂאת את משׂא התנוּבה לדוֹר החדש. לא התבּוֹננוּ לדעת, כּי הסיף נוֹקב פּצעים עמוּקים בּגוף וגם הנפש לא תינקה, ואשר יחיה יהי מוּכּה וּפצוּע, והאדם אשר נפשוֹ היתה לוֹ לשלל, יהי מוּרעל וּנטול הכּוֹח החיוּני, אחרי אשר המות כּבר חבּקוֹ בזרוֹעוֹתיו, וּכאילוּ שב לחיים מעוֹלם־התוֹהוּ. השתילים הרכּים אשר בּבית נזנחוּ והוּפקרוּ, כי חסרה היד אשר תטפּחם ותרבּם באהבה וּבדעת, וכן גדלוּ פּרע בתוֹך הסערה. וּבזרוֹח עליהם שמש השלוֹם – והנה הם אחרים, ולא ישמעוּ עוֹד לשוֹן הצמיחה והגידוּל הטבעיים. והגזעים העתיקים, אלה אשר לא נשבּרוּ ברוּח ולא היכּם הבּרק, נגוֹז נזרם והם מאַושים עתה בלי עלים. הם עצמם יוֹדעים זאת ידיעה טרגית. והספר לא ירד כּרוּך עם הסיף, והמאמר הידוּע בּדוּי הוּא, כּכמה מאמרים חריפים אחרים. ויוּדעי־התרוּעה והמתנבּאים למיניהם, שעוֹדם מחזיקים בּאוּמנוּתם הקלה, מריעים בקוֹל שלא מזמן הדין, והוּא מתהלך ותוֹעה בחלל האזנים וּמהדד כּמלקוֹש מאוּחר על צריף־פּחים עזוּב.

החזוֹן הזה ייראה לכל מי שעינים לוֹ לראוֹת בּרוֹב עמי אירוֹפּה לארבּע רוּחוֹתיה. רק עמים יחידים היוּ להם חייהם ורוּחם לפליטה וּמצאוּ את בּיתם עוֹמד על תלוֹ וסדריו. גם אליהם הגיע ההד הצוֹרם, המתגלגל בּעוֹלם הפּצוּע והנבוֹך מסביב, להגדיל המבוּכה גם אצלם וּלהכּוֹת את הלבבוֹת בתמהוֹן. אך להם היכוֹלת לסגוֹר את החלוֹנוֹת בּפני הקוֹל הרע המקרקר בּחוּץ וּלהתכּנס סביב השוּלחן הערוּך אוֹ כנגד האח המבוֹערת וּלשׂוֹחח על עסקי משפּחה, מה לתקן וּמה להניח, מה לקרב ומה לרחק. כּה יעשׂוּ עמים אשר בּית להם ושוּלחן ערוּך ואח מבוֹערת. אך מה נעשׂה אנחנוּ, שגם אל עזוּבת החוֹרש שלנוּ, הפּרוּץ והמפוֹרץ, המהוּפּך על כּל שרשיו ורק נטיעים שׂרידים אוֹ חדשים, בּוֹטחים וחרדים, מציצים מתוֹך קרקעוֹ – בּאוּ המתנבּאים האלה מעוֹלם־התוֹהוּ וּמתהלכים כּנמרים אוֹ חתוּלי־בר מקוֹרחים שנתעוּ לישוּב, והם ממלאים את החלל יללוֹת כּאב, שמקוֹרוֹ בהכּרה שהבהיקה להם, כּי באמת לא החזיקוּ מעוֹלם בּשוּלי שוּם עם, וההמוֹנים אשר ראוּ בחלוֹמם לא מהם ולא להם הם, וּבהמתם הטוֹבה אינה מוֹשיטה להם את דדיה וסילוֹן החלב החם אינוֹ זוֹרם לתוֹך פּיהם. לבּי, לבּי עליהם! אבל מה אשמים אלה הרוֹצים והיוֹדעים לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי? למה ירמסוּ המתנבּאים הרעים האלה אדמת הנטיעים הבּריאים להשחיתם ויחרישוּ את החלל הנכאב בּילל מפחיד: “שממה, שממה, שממה! הבוּ לנוּ ידים ונביא סדרים בכּוֹל!” – הם, יוֹדעי הסדרים מעוֹלם…

האם לא ימצא במחננוּ אח גדוֹל, תקיף ורחוּם כּאב, אשר יאחז בידם, יאכילם וישקם לשׂוֹבע וישכּיבם בּיד חזקה לישוֹן בּאחד המקוֹמוֹת, עד כּי יקוּמוּ וסרה מהם הרוּח הרעה וחדלוּ להתנבּאוֹת רע. אוּלי יתערוּ אז גם הם וחפצוּ וידעוּ גם הם לגדוֹל ולעשׂוֹת פּרי. מי יתן והיה כדבר הטוֹב והמוֹעיל הזה.

לעת הזאת דרוּשים מוֹחוֹת בּהירים, יוֹדעי חפצם, אנשים נאמנים, למוּדי עדוּר ובנין ולא מגלגלי עינים מבעיתוֹת וּמפריחי בלוֹריוֹת לוֹהטוּת. יש להקים נהרסוֹת יקרוֹת, להרים את אשר השכּיב הסער, ללקט את הנפוּצוֹת, להעתיק עצים חוֹלים מעפר לעפר. יש צוֹרך בידים טוֹבוֹת ולמוּדוֹת לטפּל בּגוּף אוּמה רסוּקה, להעמיד דוֹר חדש, עליז־עבוֹדה ותמים. עוֹד תמים הדוֹר העוֹלה. עוֹד התכלת בּעיניו. בּידינוּ היא להעלוֹת בּהן נר נשמה אוֹ אש זרה. ולמה יפיצוּ אלה פחדים? למה ימלאוּ את האזנים קריאת הסכלוּת הגדוֹלה: בלעדינו אין אדם. למה יבקשוּ אלה להפריענוּ מעבוֹדתנוּ, אשר אין לדחוֹתה אף ליוֹם אחד, אף לשעה אחת? עלינוּ ליישב אדמה יקרה. עוֹד ישנה אדמה, עוֹד יש מקוֹם לנטוֹע. אוּלי, חס וחלילה, מחר לא תהיה. אנשי־עמל אנחנוּ ואל יַשעוּנוּ אלה בדברי־שוא!

תרפ"ח

(הערות מן הצד)

1

“הבּימה” היא כנֵס בּתרבּוּת העברית, שהיתה תמיד חסרה את סוּג האמנוּת הדרמתית. התיאטרוֹן היהוּדי מימי גוֹלדפדן ועד היוֹם לא הגיע למדרגת תרבּוּת לאוּמית. רק “הבּימה” הקטנה והצעירה זכתה. ההסבּרוּת ההגיוֹניוֹת אינן מספּיקוֹת. יש כּאן חזיוֹן שאינוֹ מתפּרש בסיבּה וּמסוֹבב בּלבד.

2

בּחוּץ לארץ, גם במכוֹרתה הרוסית וגם על הבּמוֹת האירוֹפּיוֹת בּתוֹר להקה אוֹרחת, היתה “הבּימה” חזיוֹן מתמיה וּמפליא יוֹתר מתוֹפעה קבוּעה וּמוּבנת מאליה. גם שלל התהילוֹת היה קוֹלני וּמוּפרז, כּאשר ינתן בּלי־חשבּוֹן למפעל זר ורחוֹק בעצם מן הלב. רק בארץ־ישׂראל, אחרי היסוּסים ונסיוֹנוֹת, מצאה “הבּימה” את העוֹז להכּוֹת שוֹרש, להתקשר בּטבּוּרה אל קרקע קיים. הנס עוֹמד ליהפך לדבר יוֹם בּיוּמוֹ. כּל עברי בעל לב נכוֹן ודעה נאמנה יכוֹל רק לרחוֹש רגשוֹת־גיל חרישיים לעוּבדה זוֹ ולווֹתה בברכה, שהקליטה תעלה יפה ושימצאוּ לה תנאים נוֹחים וכשרים לקיוּם ולגידוּל.

3

חברי הקבוּצה היקרה של “הבּימה” עוֹשׂים עלי כל השנים שאני רוֹאה אוֹתם מרחוֹק ומקרוֹב, את הרוֹשם של תלמידי־אמנים, בּאוֹתוֹ מוּבן שיש אצלנוּ לכינוּי “תלמידי־חכמים”. כּל הסימנים שמנוּ בתלמידי־חכמים יש בּאמנים אלה: מסירוּת־נפש, אהבת־התורה, צניעוּת, אצילוּת וחשק כּביר ללמוֹד, ללמוֹד וללמוֹד לשמה, לשם המטרה הנעלה של אמנוּת עברית. זוֹהי מדרגה שאינה עוֹלה בד בּבד עם הזמן החדש, שהחוּצפּה וגאוַת־היכוֹלת מריעוֹת בּוֹ בכל מקוֹם. אפשר כּאן סוֹד התלהבוּתם של גדוֹלים וטוֹבים מן התיאטרוֹן הקטן הזה בבירוֹת האמנוּת הדרמתית.

4

הם משתדלים תמיד לעשׂוֹת להם רב. אלה מהם, שראוּ את עצמם ראוּיים לשמש בּעצמם בּרבּנוּת, פּרשוּ – ולא לטובתם. ההסתוֹפפוּת הזאת בּצל הגדוֹל, המוּכּר, שאֵמוּן בּוֹ – היא טבֹּעת הבּרכה המרתקת את כּוּלם לחטיבה אחת. מדמוּתוֹ האגדית של המאוֹר הגדוֹל, המנוֹח וַכטנגוֹב, נאצל בּעיניהם משהוּ על כּל רב חדש. וּמשוּם כּך מוּבנה גם ההליכה דוקא אל המוֹרה הרוּסי. האמוּנה קשוּרה תמיד בּאכסניה.

5

בּכל מקוֹם שהם גוֹלים שכינת בּית־המדרש שלהם גולה עמהם. הם נוֹחים זה לזה ואוֹכלים יחד את פּת האמנוּת, תרתי משמע. הפּוֹרשים לא פגמוּ בשלימוּת הקבוּצה. וזהוּ סימן מוּבהק לשכינה המאחדת, שהיוֹצא אינוֹ מְמַעֲטָה והנכנס מתכּסה בכנפיה. יש בּ“הבּימה” משהוּ מן האויר שתחת טלית פּרוּשׂה.

6

הוֹפעתם על הקרשים מלוּוה תמיד, יחד עם בּטחוֹן־האמנים וקלוּת־ההרגל – צניעוּת אצילה וריכּוּז נפלא בעצם הדבר, בּלי התבּלטוּת כּל־שהיא כלפּי הרוֹאים. בּשוֹם תיאטרוֹן יהוּדי עוֹד לא ראיתי משׂחק כּזה לשמוֹ, בּלי הרגשת הקהל. זוֹהי גם השפּעתה של אסכּוֹלה גבוֹהה וגם תכוּנה קיבּוּצית חשוּבה. שבּעת המשׂחק מוּרגשת אהבה, השוֹפעת מן האישים זה אל זה בדרכים נעלמוֹת. וזהוּ האוֹת לחוֹסר פּרוֹבינציאליוּת, המזדקרת, לדאבוֹננוּ, מלהקוֹת אחרוֹת.

7

עד עתה היתה ל“הבּימה” רק זיקה נאמנה להוָי היהוּדי וּלצער האוּמה, שהביאתם בּכמה מקוֹמוֹת שבּמשׂחק לידי נפשיוּת אמתית. אך חסרה היא את הזיקה אל הספרוּת הלאוּמית, המשמשת אצל כּל עם תרבּוּתי אֵם הוֹרָה לתיאטרוֹן. כּנראה, שרק מעטים מן הקבוּצה יוֹדעים אוֹתה ואת לשוֹנה יידעה מספּקת. אם החסרוֹן הזה היה רק חצי פגם בּהיוֹתם בּגלוּת, הוּא עלוּל להעשׂוֹת פּגם שלם כּאן, על קרקע המלה העברית המקוֹרית.

8

כּמדוּמה, שחוֹסר־זיקה זה לספרוּת העברית גוֹרם לה ל“הבּימה”, שכמה וכמה אפשרוּיוֹת הגלוּמוֹת בּמקוֹרוֹת שלנוּ הן נעלמוֹת ממנה. הה בזה מן התוֹעלת לה ולספרוּתנוּ, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ, שאיננה בשוּם אופן להקת אמנים פּרוֹפסיוֹנליים בלבד, מקדישה חלק ממרצה וּמרצוֹנה, שעמדוּ כבר בּכמה נסיוֹנוֹת קשים, גם ללימוּד המקוֹרוֹת העבריים. יש ערך לבעל־העצה מן הצד, אך רק בּעל־האמנוּת עם חוּשיו המפוּתחים והרגישים עלוּל למצוֹא את ההלכה למעשה. ולימוּד המקוֹרוֹת הוּא הדרך העיקרית המוֹליכה למטרה זוֹ.

9

עד עתה היתה קבוּצת “הבּימה”, בּתוֹקף ההשפּעה של דרך התיאטרוֹן החדש בּכלל, נוֹטה גם היא לתת את היתרוֹן לעיבּוּד התוֹכן הדרמתי על הערך היצירי שבתוֹכן זה עצמוֹ. וּמכאן בּחירת שלדי דרמוֹת וּמילוּאן על־ידי פוֹלקלוֹר, אפקטים וגם משׂחק. אין לצעוֹק על שעבר. גם הם אנוּסים היוּ לעבוֹר את הדרך שעברוּה אחרים. אוּלם בּתוֹר תלמידי־אמנים (בּמוּבן הנ"ל) עליהם להבין, שצריך להתגלגל סוֹף־סוֹף מן הטפל אל העיקר. וטוֹבי האמנים בּאירוֹפּה כבר התחילוּ להבין את ההכרח שבּתוֹכן הפּיוּטי היצירי בשביל המשׂחק האמתי. כּי אם לא כן צפוּיה למשׂחק סכּנת ההתרוֹקנוּת והפּנטוֹמימה.

10

אין זוֹ, כּמוּבן, תכלית לשבת דוֹמם ויחיל עד הוָצר הדרמה העברית המקוֹרית, כּמוֹ שאין גם תכלית לדחוֹף בּדרבן את הסוֹפר העברי, אשר אין לפניו מסוֹרת דרמתית ואשר לא חי שנים עם הבּימה, שיעשׂה דרמה ויהי מה. זהוּ פּרוֹצס שמניעיו אינם בּידי הרצוֹן בּלבד. אבל עד בּוֹא הדרמה המקוֹרית, אפשר למצוֹא כמה דרכים לעבּד מן החוֹמר הדרמתי המעט והפגוּם שישנוֹ, והעיקר – אפשר וצריך לבחוֹר מספרוּת העוֹלם דרמוֹת של ערך, וּבתרגומים טוֹבים (גם הספרוּת עצמה אינה יכוֹלה בשעה זוֹ לבוֹז לדרך זוֹ), בּעלוֹת תוֹכן עברי אוֹ כללי, בּשביל הצגה משוּכללת כּכל שהכּוֹחוֹת מגיעים.

11

אין להתירא מן הצוֹרך בּמשׂחֵק הגדוֹל בּשביל הצגתה של יצירה קלסית. ראשית, לא כל התיאטראוֹת שבּעוֹלם נתבּרכוּ רק בּמשׂחקים גדוֹלים; והשנית, גם המשחק הבּינוֹני, אם רק שאר־רוּח ורצוֹן לשמוֹ לוֹ (וזאת, כּמדוּמה הוֹכיחוּ משחקי “הבּימה”, שיש בּהם אחדים בּעלי יכוֹלת גדוֹלה, אף בּהצגת “האוֹצר”), יכוֹל לתת בּיטוּי לתוֹכן הפּיוּטי הגדוֹל. את העדר הגאוֹן יש למלא בעבוֹדה נאמנה שסוֹפה יצירה. כּשאני לעצמי, הנני מבכּר לראוֹת דרמה גדוֹלה במישׂחק בּלתי־גאוֹני (כּמוּבן שאי־אפשר בּלי יכוֹלת, טעם טוֹב ותרבּוּת!) על משׂחק גאוֹני ותוֹכן נבוּב. היצירה הגדוֹלה, אם גם הגשמתה חסרה את הבּרק העליוֹן, מרעידה בי נימים עמוּקוֹת, שהדן עוֹד הוֹלך וּפוֹעל ימים רבּים אחרי החָזוּת; לעוּמת זאת חוֹלפת מהרה פעוּלת החזוּת, שאין עמה חשיבוּת של תוֹכן פּיוּטי יצירי.

12

למה לא יעיזוּ, אלה שהעיזוּ כל־כּך הרבּה והגיעו במוֹמנטים ידוּעים לידי גדלוּת, לגשת אל “עתליה”? למה לא יעפּילוּ אל “חלוֹם ליל קיץ”, אוֹ אל “הוֹרדוּס וּמרים”? וכי דרמה סוֹציאלית או אינדיבידוּאלית של הוֹיפטמן אוֹ איבסן, אוֹ גם “נתן החכם”, אינם עלוּלים להוֹליד אצלנוּ פעוּלוֹת תיאטרליוֹת גדוֹלוֹת?

13

וזאת לדעת: כּמה יצירוֹת גדוֹלוֹת, שבּאירוֹפּה יצאוּ כבר קצת מן המוֹדה, כּשהן מתוּרגמוֹת עברית בּלשוֹן תרבּוּתית בּעלת־כּוֹח, עלוּלוֹת עוֹד לעוֹרר התלהבוּת אמתית (“שירת היאותה”, “עוֹבדיה” ועוֹד). מה שלגבּי דידם הוּא ישן, בּשבילנוּ יכוֹל הוּא להיוֹת עוֹד מלא רעננוּת וחידוּש וּמקוֹר של השפּעה טוֹבה.

14

בּטוּח אני בתלמידי־אמנים, היוֹשבים בּ“הבּימה”, שאם יבוֹאוּ במגע נפשי עם יצירה דרמתית גדוֹלה, יפּתח בּהם שפע של כּוֹחוֹת ספוּנים ויצמחו להם כּנפים. גם בּלי זריקת נסיוֹבים משיחיים. בּלבּה של חנה רובינה חיה הרגשה זוֹ ופוֹעלים כּיסוּפים אלה. היא נתנה להם בּיטוּי ישר ונעים וטקטי כל־כּך בּרשימתה ליוֹבל "הבּימה,.

יהי רצוֹן, שהרגשה זוֹ וכיסוּפים אלה למשׂחק אנוֹשי מלא וישר יעלוּ בלבם של שאר החברים, שיש בּיניהם גם בּעלי־כּוֹח, להעלוֹתם על הדרך הזאת. בּדרך הזאת מן ההכרח הוּא שיפּגשוּ גם עם היוֹצר הפּייטן העברי. בּפגישה זוֹ פתרוֹנים לשאלת התיאטרוֹן העברי השלם.

חזקה עליהם, שבּחתירתם המתמדת מתוּך מסירוּת־נפש יעברוּ דרך כּל הקליפּוֹת ויגיעוּ אל התּוֹך!

תרפ"ט

הסוֹפר העברי עדיין לא יצא מן הגיטוֹ. אנוּס על־פּי מה?

מגשמי גאוּלתנוּ מכּל המינים ומכּל הסוּגים מרחפים זה כּדוֹר שלם בּמרוֹמי הלאוֹם, המדינה, האנוֹשיוּת, העוֹלם – ורק אתה, הסוֹפר העברי, עוֹדך יוֹשב בּשפל. בּשפל משישבת, כּי רבתה בדידוּתך.

אתה, שנתת ראשוֹנה את העוֹלם בּלבּם – לך הקצוּ פנה קטנה במרתף חיינוּ, ושם אתה יוֹשב, ממעט לתיאבוֹן את דמך, הוֹלך וּמחויר, הוֹלך ונשכּח.

כּי אתה היחידי נשארת קשוּר בטבּוּרך בּבית־מוֹלדתך, אתה לא יצאת ל“מרחב”.

רוֹממוּת התחיה בגרוֹנם. תחית מה? תחית מי? בּסוּלם גוּפנוּ ונפשנוּ השבוּרים הם עוֹלים להראוֹת בּפני העמים והשׂרים – זוֹ להם הפּעם הראשוֹנה בדברי־ימינוּ זבי הדמים והדמעוֹת – וּבשכרוֹנם־הבל יקראוּ: “תחיה! תחיה!” הצלחתם בּעסקנוּת – תחיה היא להם. להם, אבל לא לבית העברי פנימה.

לא כן עשׂוּ ועוֹשׂים מגשמי הגאוּלה של “עמים הדוֹמים לחמוֹרים”. על קרקע נפש העם הם עוֹמדים וּמשם הם מתמחים ועם עצמם הם מוֹתחים את גוּף עמם כּלפּי מעלה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, מבינים אחרת.

הם מטפּחים כל גילוּי־רוּח של בּניהם באהבה: מייסדים אקדמיוֹת, בּימוֹת, הוֹצאות־ספרים, קוֹצבים פּרסים, שוֹלחים בּשׂוֹרת יצירתם לעמים רחוֹקים. וגוֹאלינוּ, יוֹצרי “המרכּז הרוּחני” כּביכוֹל,

מרקדים “נקדישך” בּפני כל ספק־סוֹפר גוֹי, שמא יאמר מלה טוֹבה – על כּשרוֹנם בּהנהגה.

הם, “המוֹחוֹת המטוּמטמים של גוֹיים”, יוֹדעים את משקל “בּלתי־הנשקלים” ושוֹקדים להוֹציא מוֹניטין ליוֹצריהם כּי מוֹניטין אלוּ סוֹפם ליהפך בּרבוֹת הימים למטבּעוֹת מזוּמנים בּחיי המדינה. עמי לא ידע.

עיריוֹת קטנוֹת בּפוֹלין וּבטשכוֹסלוֹבקיה מפרישוֹת בּרגש

כבוֹד וגאוֹן תשוּרוֹת לעוֹדד את יוֹצרי האוּמה – ואוּלם העיריה העברית הראשוֹנה במרכּז הרוּחני יש לה דאגוֹת חשוּבוֹת יוֹתר.

לא לכבוֹדם, לא לתשוּרוֹתיהם אתה צריך, סוֹפר עברי. שׂבעת נדבוֹת וחרפּה. לחיים אתה צריך, לאוֹר, לאויר. בּתנאי־אנוֹש אתה רוֹצה לתת לעמך את אשר חננך אלהים.

יסוּרוּ־נא מעט גדלי־הגוּף, העוֹמדים בּחלוֹנוֹת ואחוֹריהם הבּיתה!

א. אחרי השואה. עוֹד בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני מלחמת העוֹלם היתה עוית בּגוּף החברה האנוֹשית. דקי המישוּש הרגישוּ בה. עזי הבּיטוּי בּיטאוּה ברמז וּבפשט. כּמוֹ לפני חלוֹם בּיעוּתים נדדה השינה והגוּף התהפּך בּאנקוֹת יסוּרים. השוֹאה שבּאה פתאוּם הדהימה, שכּרה, זיעזעה את הדקים והכּמוּסים שבּעוֹרקי הבּשׂר והנפש – היתה חלוֹם בּיעוּתים. ואחרי היקיצה רבּת המכאוֹבים והדיכדוּך עיפעפוּ העינים הליאוֹת, פּליטוֹת הבּלהוֹת, לתוֹך האויר השוֹקט והכּחוֹל שלאחר הסערה, כמקוּדשוֹת לנס. רק שעת יקיצה קצרה ארך הנס. אחר הוּרד הראש הריק: עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. הלב גם התפּלל בּחשאי: הלואי שיהא כך. אבל בּאמת אין העוֹלם נוֹהג לגמרי כמנהגוֹ. עדיין לא חל שינוּי בבשׂר ובנפש. כמה שורשי־הווייה דקים ועדינים נקרעו מקרקע עוֹלם. כּמה ענפים שבוּרים מרשרשים בּאיושה קוֹבלת. החוֹמר והרוּח רוֹעדים בּאין מעמד. דבר מה זז, הוּגה מן המסילה, הפּגיעה היתה חזקה מדי. עוּד התנוּעה הוֹלכת כּסוּמא אחרי כוֹח הפּגיעה ההיא. אבל הנה עוֹברוֹת שנים (מעל לרקה מכסיפוֹת שׂערוֹת וילדים היוּ לעלמים זרי מבּט!). חוֹק החיים שׂם את משטרוֹ התקיף בּארץ. שוּב ייוצר מסלוּל. בּעל כּוֹרחוֹ ייוצר. המסתוֹרין שבּהוייה שוֹקעים ויוֹרדים אל המחבּוֹאים, והם נעשׂים ענין להוֹזים וּלפייטנים בּוֹדדים. הנגלה תוֹבע את תפקידוֹ. אך אוֹי לנוּ מן הנגלה הזה, לנוּ שראינוּ וחמדנוּ נגלה אחר. עד שיקוּמוּ בנינוּ אחרינוּ וילכוּ במסילה הכּבוּשה, אין לנוּ אלא להסתכּל מן הצד ולהיאנק דם.

ב. הגזע בין השרישם והענפים. בכל טבּעוֹת הדוֹרוֹת שבּשלשלת הקיוּם האנוֹשי קיים הניגוּד בּין הענפים וּבין השוֹרשים. אלה טמוּנים בּעפר, הולכים בדממה למעמקים, יונקים ומחיים את אילן החיים, ואלה מתפנּקים ורוֹעשים וּפוּרחים ועוֹשׂים הוֹד וּפרי באויר. אלה אוֹמרים: עלינוּ קיוּם האילן, ואלה אוֹמרים: בּשבילנוּ קיוּם האילן. המדע מהוּ אוֹמר? גם הענפים יוֹנקים מזוֹן מן האויר. האוֹר והחוֹם והגז מוּבלים לתוֹך רהטי הצמח מן האויר. ויש צמחים העוֹשׂים פּרי בתוֹך הקרקע. אך אלה ואלה כאילוּ מסיחים דעת מן הגזע ותפקידוֹ. לכאוֹרה, שייך הוּא מחציתוֹ למעלה וּמחציתוֹ למטה; לכאוֹרה, אין הוּא פוֹעל; לכאוֹרה, קליפּה אפוּרה תכסהוּ והוּא עוֹמד בּלי נוֹע. אך בּאמת הוּא המעמיד את שיווּי המשקל לאילן כּוּלוֹ, הוּא המתוך הנאמן בּין השמים והארץ, הוּא הנוֹשׂא את עוֹל הגידוּל ועשׂיית הפּרי – הוא הגבעוֹל, הוּא הגזע, הוא המצבת. בּשנים כּתקוּנן שוֹמר הגזע על המרחק הנכוֹן בין השוֹרשים והענפים, הוּא המכוין את מקוֹמוֹ ורשוּתוֹ של כּל אחד מהם, את ספירת פּעוּלתוֹ ויצירתוֹ. גם בּרדת ענפים מעוּקלים לטפוֹח עליו וגם בּשלוֹח השוֹרשים יחוּרים הצוֹפים להכלימוֹ וּלאיים עליו – הוּא בחוֹסנוֹ עוֹמד ולא יזוּע. אך בּשעוֹת סערה גדוֹלה יש אשר ישבר הגזע, אוֹ ייעקם וייכּף לארץ, ואז יגעוּ ענפי ההוֹד בּאדמה העלוּבה וגידי שוֹרשים ייעקרוּ וייחשׂפוּ לעין השמש – ואז תחל המריבה בין השוֹרשים והענפים מעל לגזע המט. בּלהט הריב וּבתאוַת הניצחוֹן ישכּחוּ את הגבעוֹל, הגזע, המצבת. אך בּאמת גם עתה הוּא עוֹד נוֹשׂא המשׂא, הוּא עוֹד המקיים את שתי הקצווֹת, אף כּי השניים בּרוֹב המוֹנם יבטלוּהוּ ביטוּל גמוּר.

ג. החיים והמיתוֹדה. בּמקוֹם החיים לשם חיים, לשם הוָייה מליאה בכברת הזמן בּין האפס והאפס, בּמקוֹם יצירת תוֹם ועשׂיית נכסים לשם ההוֹוה והעתיד במידה שוה, בּאה הדיבּרה שלא כּדרכּה – המיתוֹדה. המיתוֹדה באה למלא את מקוֹם ההוָייה. היא גוּפה מין הוָייה מוּפשטת, מפוּלפּלה, וּמשוּם כּך – משוֹללת אהבה ורחמים. אין אהבה במוּפשט ולמוּפשט (גם לאלוֹהים המוּפשט, כּידוּע), אין רחמים בּמה ולמה שאין מיחסים הכשרה לקבּל כּאב. ולא כמוּפשט של ימים קדמוֹנים המוּפשט בזמן הזה. שם היה רק פּלפּלין להוייה, תכשיט לה, ועכשיו הוא שוֹלח ידוֹ הקרה לקחת הכּל. על שׂדה החיים של חברת האדם מתגלגלים שני המעמדוֹת הקיצוניים בּצוּרת שתי מיתוֹדוֹת צוֹררות זוֹ את זוֹ באמצעים שוים. צלם אלהים נמחק אוֹ נתעוה, רק קוֹלוֹת קרב נשמעים ותנוּעוֹת התאבקוּת נראוֹת. הפּנים כּמעט אינם נראים כּלל. מעמד הרכוּש לבש תגא של ציניזם וּמצלצל במתכתוֹ להקפּיא את לב צוֹררוֹ, וּבינתיים הוּא מקפח את חייו בעוד בגרוֹנוֹ דרישת הצדק שבּהכרח. וּמעמד העמל מתייגע להוֹציא את המתכת מידי השוֹדד השחוֹר, כדי להשׂתרר עליו ולהכניעוֹ – אף הוּא בשם הצדק שבּהכרח. בּין הזכּאי לקבל תמיכה וּבין המגן על קדוּשת הקניין נרמסת נפש האדם הכּבוּדה. בּיד שניהם יתאבך לפּיד הצדק – והצדק שבּמיתודה. שניהם גוֹאלי עוֹלם. לא על כּוֹח סתם ידוּבּר עוֹד, כּי־אם על כּוֹח שבּצדק; לא על צדק סתם, כּי אם על צדק שבּמדע. רק בּחזקת היד יוּבא הצדק לעמק הבּכא. מלחמת הקצווֹת סוֹערת באיבה וּבארס, שכּמוֹתם לא ידענוּ מיוֹם היוֹת שבטי אדם עלי אדמוֹת. אוֹי לוֹ למי שגוֹרלוֹ הטילוֹ לתוֹך דוֹר מקוּפּח חיים של ממש!

תרפ"ט

הספרות העברית לא ידעה תנאים נוֹרמליים מיוֹם שפּסקה הנוֹרמליוּת של העם העברי. צוּרוֹת שוֹנוֹת וּמשוּנוֹת קבּלה אי־נוֹרמליוּת זוֹ במסבּות הזמנים והמעמדים. אך בּדבר אחד הצטיינה תמיד לטוֹבה – בּשנוֹת העליה כבשנוֹת הירידה – היא היתה נחלת כּל קבּצי העם והיוֹצר יצר למען העם כּוּלוֹ. לא רק ספרוּת הדת והמוּסר, שהיתה מכוּונת לכל אדם מישׂראל, אלא גם ספרי המדע והפּיוּט החילוֹני, שנוֹעדוּ בעיקר למשׂכּילים, לא ידעוּ גבוּלוֹת של ארצוֹת אוֹ של מעמדוֹת וּמפלגוֹת, וּבמידה שהיתה אפשרית בּימי־הבּינים הפצת ה“החיבּוּר” למרחקים – היוּ הדברים מגיעים לתעוּדתם וּמעוֹררים הד בּצוּרת חקוּי אוֹ פּוּלמוֹס, מה שמעיד על כּוֹחה, חיוּתה והשפעתה של היצירה שבּכתב.

גם כּשבּא, בּתקוּפת ההשׂכלה, הפּירוּד הגמוּר בּין הספרוּת הדתית והחילוֹנית, והאחרוֹנה נעשׂתה למעין השוֹפע והמתחדש לרוּח הזמן, היוּ הספרים העברים למקוֹר “עיוּן ושעשוּעים” לכל שוֹחר דעת וּמליצה עברית בּתפוּצוֹת הגוֹלה. ולא עוֹד, אלא שגם אחרי שלשוֹנוֹת נכר דחקוּ את רגלי העברית והשפּעתוֹ של הספר העברי נצטמצמה בחוּגים קטנים, “אחד בּעיר ושנים בּמדינה”, עוֹד היתה לסוֹפר העברי האילוּזיה, שדבריו שלוּחים אל מרחקים רבּים. ואפילוּ עוֹד בּשנים שלפני מלחמת־העוֹלם, כּשפּרוֹצס ההתבּוֹללוּת התפּשט על כּל קצוֹת העם, ואפילוּ אל השכבה הלאוּמית הרשמית והבּלתי־רשמית הגיע, גם אז עוֹד היתה לסוֹפר העברי הנחמה שבּלב, כּי דבריו מאירים לבּוֹדדים שבּארצוֹת שוֹנוֹת. ממכוֹנתה ברוּסיה, בּצל האידיאליזם של הספרות הרוּסית, היתה מצוּדת היצירה העברית פּרוּשׂה (אכן חוּטים דקים ורפים מאד) לגליציה, ארץ־ישראל, אמריקה וכוּ'. השנים ההן, שנוֹת ערב המלחמה, היוּ שנוֹת חסד ותוֹם לספרוּתנוּ. היה בה, למרוֹת הנטיה החיצוֹנית לריאליוּת, מן החן של רוֹמנטיקה חדשה, יחד עם הנעימה האלגית והתאוֹננוּת על בּדידוּת וחוֹסר־קרקע שציינוּ את משפּחת הסוֹפרים העברים בּימים ההם, היתה גם איזוֹ זיקה רגשנית שקשרה את רוּבּם, לפחוֹת את הצעירים בּארץ ישימוֹן. אף נצוֹצי התקוה לתקוּמת ערכים לאוּמיים בּארץ־אבוֹת, אם כּי לא כוּלם הוֹדוּ בהם בּדרך הפּעוּלה ההסתדרוּתית, היוּ ממלאים את הלבבוֹת נבטי־אביב רכּים הנוֹהרים מוּל “שמש אחת במרוֹם”. ההוּמניוּת האסטטית שבּספרוּת הרוּסית, שקדמה להתפּרצוּת האיתנים, היתה נוֹסכת על כּוּלם רוּח נדיבוּת ועצב אוֹפּטימי בתוֹך תוֹכוֹ.

המלחמה עקרה את הגידוּלים הרכּים והרפים האלה והפיצתם לכל רוּח. היהדוּת נקרעה לקרעים קרעים, ורק בּערוֹב ימי הנוֹראוֹת, בּעלוֹת בּרוּסיה המוּכּה שלטוֹן הדימוֹקרטיה, נשתלהבה שם מעין תנוּעה עברית ועמה גם פּעוּלה הספרוּתית, שנישׂאה מן הצד החמרי בעיקר על־ידי איש־נדבן אחד וסוֹפר אחד רוֹדה על ידוֹ. בּפעוּלה זוֹ לא היה הרבּה מן ההתלהבוּת הפּנימית, מן האריגה היצירתית הצנוּעה, שהיוּ סימניה של הספרוּת העברית עד אז. הוּחל בּפרסוּם מאספים וספרים בּדרך של קבּוֹלת גדוֹלה, שבּהכרח אי־אפשר שיהיוּ בה בירוּר ואחדוּת מספּיקים. רוֹב החוֹמר המוּצא היה מתוּרגם אוֹ מוּזמן בּחפּזוֹן. אבל הקוֹרא העברי, שהוּרעב בּמשך השנים רצוּפוֹת, בּלע את הכּל. לפעוּלה זוֹ היתה השפּעה ניכּרת על עבוֹדת ספרוּתנוּ והיא סייעה להרחבת תחוּמיה, מה שהיה תמיד חלוֹמוֹ של דוד פרישמאן. אך גם פּעוּלה זוֹ, שבּאה בכוֹח דחיפה חיצוֹנית חזקה, לא עלה בידה לכנס תחת טליתה את כּל הסוֹפרים העברים, וחבוּרה אחת, רבּת־כּוֹח לשעבר, נשארה מחוּץ לה, מתוֹך “פּסיביוּת מזהירה”.

החרוֹשת הגדוֹלה, כּידוּע, אינה עלוּלה לברוֹא את אחדוּת הלבבוֹת. והנה לא עברוּ שנים מעטוֹת והבּנין הגדוֹל הזה החל להתמוֹטט, גם הפּעם בּעיקר מתוֹך תנאים חיצוֹניים, והדלוּת נתבּלטה ביתר עירוֹם. אז בּא גם הפּירוּד הגלוּי בין הוֹצאוֹת־הספרים, הגוֹרם תמיד – אף כּי לא תמיד לרעה – גם לפירוּד בּעצם היצירה. בּימים אלה נפלוּ האוֹרגנים הספרוּתיים המעטים שהיוּ בידינוּ וּבאוּ שנוֹת בּצוֹרת. השכינה התחילה בּוֹרחת בּבהלה לארץ־ישׂראל, הארצוֹת, שבּהן היה הספר העברי נפוֹץ בּמאוֹת אוֹ גם אלפי טפסים (פּוֹלין) נזנחוּ, אוֹ נכוֹן מזה, הוּפקרוּ; ה“קוֹניוּקטוּרוֹת” נהרסוּ והוֹצאוֹת־הספרים נמלטוּ למקוֹם חיוּתה של המלה העברית. וכאן בּארץ־ישׂראל, כּמוֹ בקסמים, הוֹלכת המוֹ"לוּת העברית מנצחוֹן אל נצחוֹן. ארבּע הוֹצאוֹת גדוֹלוֹת פּוֹעלוֹת בּה גדוֹלוֹת. נתגלה בקבּוץ־היהוּדים בּארץ־ישׂראל בּית־קבּוּל לספרוּת, ששוּם קבּוּץ אחר בּדוֹמה לוֹ במספּר, אינוֹ יכוֹל להדמוֹת לוֹ. לא היוּ ימי־שפע לספרוּת העברית כּשנים האחרוֹנוֹת בּארץ. המסתכּל מן החוּץ יכוֹל לקבּל את הרוֹשם שיש כּאן תנוּעת־ספרוּת היאה לעם של מליוֹנים. ספר רודף ספר, וגם בתי הקוֹראים מתלאים ספריוֹת שלמות. לא רק בּמקצוע הספרוּת היפה רבּה התנוּעה, אלא גם בּמקצוֹעוֹת המעשׂיים זכינוּ לחבּוּרים, שלא ידענוּ דוּגמתם עד עתה. ארץ־ישׂראל הספרוּתית היא ממש כּכורת בּתוֹר הלבלוּב. ואף־על־פּי־כּן – לבּוֹ של הסוֹפר העברי חלל בּקרבּוֹ. לא היוּ לוֹ, כּמדוּמה ימים של יתמוּת ודכדוּך־הנפש כּימי־התוֹצרת האלה. חוּץ ממה שגדוֹל פּירוּד־הלבבוֹת בּין העסקנים הספרוּתיים, הנה גם היוֹצרים השקטים, שאין להם בּעוֹלמם אלא “הישיבה על האבנים” בּלבד, גם הם כּנדוֹנים לנשוֹם בּאויר ריק, דבריהם כּשלוּחים לתוֹך חלל שאינוֹ נוֹתן הד, ואין סוֹפר עברי בארץ שיהא ספּוּק בּנפשוֹ.

הסיבּה העיקרית לסתירה הזאת – שפע הפּעוּלה הספרוּתית וּמיעוּט חדוַת־היצירה – נעוּצה בלי־ספק בּמיצרי־התחוּמים החיצוֹניים של שׂדה־ההשפּעה אשר לספרוּתנוּ בימים אלה, והם הגוֹרמים גם למיצרי־תחוּמים פּנימיים. עוּבדה היא, שהסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל בּן מאה ושבעים אלף נפש; כּי יצירתוֹ והשפּעתה אינן עוֹברוֹת כּמעט את תחוּם היהדוּת הארץ־ישׂראלית. הכּל יוֹדעים, כּי תשעים למאה מן הספרים היוֹצאים בּארץ־ישׂראל נמכרים בּארץ גוּפה, וארצוֹת־הגוֹלה כמעט סגוּרוֹת בּפני הספר העברי. הסיבּוֹת הן רבּוֹת, ולא האחרוֹנה שבּהן היא: העדר־הארגוּן הגמוּר בּשוּק־הספרים שם. אילוּ עמדה הספרוּת העברית בּמדרגה פּרימטיבית והסוֹפר העברי היה בעל־הרגשה של שבט קטן – אפשר שלא היה כל רע בּחזיוֹן זה. אפשר שהיה נוֹצר כּאן טיפּוּס של יוֹצר גדוֹל בּצמצוּמוֹ, שוֹלח שרשים לעוֹמק. אבל, לאשרנוּ אוֹ לאסוֹננוּ, אין הדבר כּך. הסוֹפר העברי בדרך כלל גוּדל וחוּנך על בּרכּי ספרוּיוֹת גדוֹלוֹת והוּא מכיר בּחללי־ריזוננס כּבּירים, ועל־כּן אי־אפשר לוֹ להשלים עם הצמצוּם הזה מאוֹנס, והריהוּ נתוּן תמיד בּהרגשה של נתוּן בּכלא. וּביוֹתר גברה הרגשה זוֹ עם תגבּוֹרת מפעל התרגוּמים, המעמידוֹ בצל גם בּתחוּם הצר. תאמרוּ, נעים חלקוֹ של הסוֹפר העברי בארץ־ישׂראל לעוּמת גוֹרלוֹ של אחיו־ליצירה בארצוֹת־הגוֹלה, ששם הוּא אוֹבד לגמרי בשטחי־הרוּח הענקיים שמסביביו. יתכן, ואוּלם עוֹד הקדמוֹנים, כידוּע, בּעטוּ בנחמה של צרת אחרים. ועוֹד, לסוֹפר העברי בגוֹלה, עם כּל המרירוּת והנכר, ישנה בכל־זאת האילוּזיה של ארץ־ישׂראל והוּא נהנה לפחוֹת מזכוּת הטענה כנגד אלה שהתאחזו, כּביכוֹל, “בּבית” ואינם יוֹדעים את נפש אחיהם הנמקים בּנכר. הסוֹפרים העברים בּגוֹלה מחכּים להד שיצירתם תמצא בארץ, ואם ההד הזה אינוֹ בא, הם מוֹנים אוֹתנוּ בהתנכּרוּת אוֹ ביהירוּת. והאמת היא, שההתנכּרוּת של ארץ־ישראל לסוֹפר היוֹשב בּה היא לא פחוּתה ולא פחוֹת אכזרית מזוֹ שלגבּי הסוֹפר העברי בגוֹלה.

מדוֹרי ההשקפוֹת והבּקוֹרת (כּביכוֹל!) בּעתוֹנוּת נעוּלים בּפנינו, אם מרצוֹן רע, אם מחוֹסר־ענין ואם מחוֹסר־כּשרוֹן; המפלגתיוּת הנפרזה המשׂגשׂגת בּארץ חדרה – בּמדה שאין כּמוֹתה בשוּם ארץ, חוּץ מרוּסיה – גם לתחוּמי היצירה הפּיוּטית ותוֹבעת מן היוֹצר את הגוּשפּנקא הרשמית; הצבּוּר שרוּי רוּבּוֹ ככוּלוֹ בכל יוֹם תמיד בּקדחת של עשׂיית קנינים לאוּמיים – בּרוּבּם חמריים – לשם בּנין המוֹלדת והוּא נתוּן משוּם־כּך בּעוֹלם הרחוֹק מן ההתבּוֹננוּת ושקוּל הנפש הדרוּשים לקליטת היצירה הספרוּתית וההגנה עליה; היהירוּת הכרוּכה בעקב כּל בּעל־הכּרה שהוּא בוֹנה־מוֹלדת וּמכוֹנן־חברה מביאה על־הרוֹב לידי יחס קשה וּמוּזר כּלפּי איש־הכּשרוֹן, ואפילוּ אל זה ששוֹתים את דבריו. כּל אלה הם דברים ידוּעים לכל סוֹפר ישר בּארץ והם גוֹרמים לוֹ לא מעט עלבּוֹן ויסוּרים.

אי־אפשר שבּזמננוּ, הזמן של קיצוּר המרחקים, בּמוּבן הפיסי והרוּחני, תוּכל להתקיים ולהתפּתח ספרוּת ראוּיה לשמה בתוֹך עם בּן שבעה־עשר רבּוֹא. כּל מי שהוּא בעל־מעוּף אוֹ בעל־תנוּפה מן הנמנע שלא יחבט בּקירוֹת הכּלא הזה מיד לאחר הפּסיעוֹת הראשוֹנוֹת. רק דקי־הצעד וגלגוּלי איש־גמזוּ סוֹבבים בּעוּגה באין סכּנה ואינם מרגישים כּי בנקוּדה מתה הם דשים. מכּאן גם הארס המפעפּע בּתוֹך משפּחוֹת הסוֹפרים בּארץ, המקבּל לעתים צוּרה מכאיבה וּמרגיזה, משל לנמלטים בּסירה קטנה מתוֹך ספינה שנטרפה בלב ים. אף כּי במקוֹם אחר קנאת סוֹפרים תרבּה חכמה ויצירה, הנה תנאים אלה וּמצבי־נפש אלה אינם עלוּלים בּשוּם אוֹפן להכשיר יצירה שיש בּה משוּם גדלוּת.

וּמה התקנה? עד כּמה שהדברים אינם בּידי שמים, מוּטל על הסוֹפרים להשתדל בּשעה זוֹ בּשלוֹשת הדברים האלה: א) לייסד אוֹרגן ספרוּתי גדוֹל וּבעל־משקל, שישמש אכסניה רחבה וקבוּעה ליצירה העברית השוֹטפת, להערכתה ולבירוּר צרכיה, שיסייע לקביעת מקוֹמוֹ ועמדתוֹ של הסוֹפר העברי בארץ וּבגוֹלה, ויגרה בוֹ תמיד את יצר היצירה. אוֹרגן זה יהיה לוֹ מהלכים בּארץ לא פחוֹת מכּל ספר היוֹצא באחת הספריוֹת, וּבהיוֹתוֹ מטפּל בּנימים החיוֹת של התרבּוּת והחברה העברית, ימשוֹך גם את לב הקוֹראים העברים בּחוּץ־לארץ. ב) לעשׂוֹת מאמצים ממשיים לשם ארגוּן הפצת הספר העברי בארצוֹת הגוֹלה. הדבר הזה יתכן בּעזרת מוֹסדוֹת לאוּמיים נאמנים אוֹ בשיתוּף־פּעוּלה עם הוֹצאוֹת־הספרים. אין הכּונה כאן להצעוֹת של “תנוּעוֹת עבריוֹת” סתם, המוּכנוֹת תמיד בּכיסיהם של עסקנים ידוּעים, אלא למעשים מסוּימים, שיש בּהם שייכוּת ישרה לספר ולספרוּת. ג) להשפּיע על־ידי פעוּלה שיטתית על המדוֹרוֹת הספרוּתיים שבּעתוֹנים הקיימים לעשׂוֹתם למה שהם מחוּיבים להיוֹת: מוֹסדי שרוּת ועזרה ישרים בּשביל היצירה העברית החיה. הדבר יתכן בּשיתוף ישר, טוּב־טעם וטוּב־עין של קבוּצוֹת סוֹפרים בּמקצוֹע הבּקוֹרת והרצנזיה.

כּל מי שאינוֹ רוֹצה במצב־החנק, שבּוֹ נתוּנים בּזמן הזה הספרוּת והסוֹפר העברים, יתן את ידוֹ לעבוֹדת־עזרה משוּתפת.

הקדמוֹנים, שנתיאשוּ מהכּרת עוֹלם וּמלוֹאוֹ מתוֹך נסיוֹן של החוּשים, הערימוּ והמציאוּ את ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, שבּוֹ משתקפת בּלי שיוּר דמוּתוֹ של ה“עוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוּס. לא רק הרים וימים וּמזלוֹת ראוּ בוֹ, אלא גם נשמתוֹ נעשׂתה להם בּבוּאה מדוּיקת לנשמת העוֹלם. מתחילה בדרך אלגוֹרית־מיסטית ואחר־כּך בּדרך של הנחה מדעית. וּברוֹב הימים, משחזקה החקירה בּנפש האדם וּפילוֹסוֹפים וּפיטנים התחילוּ מנתחים בּה כמוֹ באוּמצה של בּשׂר, נתחדש גם המחקר בּנפש העמים, וּממנוּ פסיעה למחקר בּנפש העוֹלם. התרַבּוּת אמצעי־התחבּרוּת ושכלוּלם וגילוּי ארצוֹת וּמרחקים הוֹציאוּ את האדם מד' אמוֹת של אנלוֹגיה הגיוֹנית דמיוֹנית וּפתחוּ לפניו את רחבי האנלוֹגיה ההסתכּלוּתית־הנסיוֹנית. מסעיהם של הומבולדט ודרוין היוּ התחלה מכרעת בּנידוֹן ההסתכּלוּת הממשית בּעוֹלם. מאז רבּו התיוּרים בּמלכוּת העצם והמחשבה, נתאוה האדם לידע את פּרטי־פרטים מן התוֹפעוֹת שבּמרחקים, ואין עוֹד שלטוֹן בּרוּח לכלוֹא את הרוּח. הטיוּס בּמרוֹמי האויר וּמשלוֹח האוֹר והקוֹל בּגלים ארוּכים וקצרים על פּני כדוּר־הארץ הפכוּ בשביל האדם החדש את העוֹלם הקרוֹב (שהרי עם כּל התגליוֹת והכּיבּוּשים הנוֹעזים בּיבּשה, בּים וּבאויר אין האדם יכוֹל לקווֹת לצאת בּזמן מן הזמנים מתוֹך האטמוֹספירה ולבוֹא אל תחוּם העוֹלמוֹת הרחוֹקים!) למין ככר־תערוּכה רבּת־תנוּעה, שלא נוֹצרה אלא לצרכיו ולשעשוּעיו. ואוּלם איך יחיה האדם תמיד בּכל עת בּמהוּמה של תערוּכה? ספירה זוֹ יפה ליחידים, שאוּמנוּתם וּפרנסתם בּכך, אוֹ לרבּים הבּאים שמה לשם בּקוּר קצר – אבל מה יעשׂה האדם סתם, שאינוֹ יכוֹל ואינוֹ רוֹצה לעקוֹר מנפשוֹ את ההרגשה הנאצלה ואת ההתבּוֹננוּת המרוּכּזת התוֹבעוֹת את הדממה והיחוּד? תאמרוּ, הסקרנוּת היא הנוֹהגת בּרוּח האדם וכל־אימת שזוֹ מוֹצאת את ספּוּקה – אנוּסוֹת אוֹ מסכּימוֹת התביעוֹת האחרוֹת לשתוֹק. אבל הרי גם הסקרוּת אינה פוּנקציה ללא־גבוּל, והיא עשׂוּיה, אפשר יותר מחברוֹתיה בנפש האדם, להגיע מהרה לידי שׂביעה. ואם העוֹלם ילך ויתכּוץ ויצמצם בּיחס ישר לאפשרוּיוֹת ההכּרה החוּשית, מה יהא על הסקרנוּת זוֹ, בּיוֹם שבּוֹ יהיה העוֹלם הקרוֹב בּשביל הפּרט “מחוֹז שנחקר עד תכלית”? כּלוּם נגזר מלכתחילה על מין האדם, שיגיע למדרגה כזוֹ, שנפשוֹ תשׂבּע את העוֹלם עד כּדי בחילה והקאה? כּלוּם יתכן להניח שכּבשוֹן זה, פּירוּשוֹ סוֹפוֹ של האדם בּכלל? והרי לפי התפּתחוּתם המהירה של הענינים אין הסוֹף הזה נראה רחוֹק כּלל, שנוּכל לדחוֹת את חזוּתוֹ.

בּאמת אין לחשש מחריד זה קרקע מוּצק. בּמרכּזוֹ של החוּרבּן הולך וּמתהוה עוּבּר הבּנין החדש. יחד עם תרוּעת הנצחוֹן על כּבּוּש המרחבים, התחיל רוּח האדם מתדפק בּדחילוּ וּרחימוּ על הנקוּדה. לעוּמת מערכת־השמש הוֹעלתה מערכת־ האטוֹם – כּקצה מוּל קצה. אמנם לעת־עתה אין ה“גרעין” אוֹ הפּרוֹטוֹן וּבני־לויתם האלקטרוֹנים אלא מוּשׂגים הבּאים לשבר את האוֹזן, אוּלם שכלוּל המיקרוֹסקוֹפּ מביא את האדם לידי גילוּי עוֹלמוֹת, שיש בּהם להעסיק את סקרנוּתוֹ במידה שאין לשערה. כּל נקוּדה נראית ושאינה נראית אשר בּסביבתוֹ הבּלתי־אמצעית של האדם נעשׂית בּשבילוֹ “מחוֹז בּלתי־נחקר”, וּמי שהציג פּעם את כּף־רגלוֹ על סף מחוֹז זה, אפשר שחייו יכלוּ ותיוּרוֹ לא יכלה. וּבכן הננוּ עדים גם לתוֹפעה הפוּכה: בּה בשעה שנהרסים כּל מיצרי האדם בּמקוֹם ורוּחוֹ מגמא את המרחקים ללא הגבּלה, בּה בשעה הוֹלך הוּא וּמתכּנס לתוֹך מבוֹך של עוֹלמוֹת כּמעט אי־סוֹפיים בּלי צוֹרך לזוּז זיז כּל שהוּא ממקוֹמוֹ. מין דרך־תשוּבה מן ה“העוֹלם הגדוֹל”, המַקרוֹקוֹסמוֹס, אל ה“עוֹלם הקטן”, המיקרוֹקוֹסמוֹס, בּפיצוּל שאין לוֹ סוֹף.

וכידוּע, חזיוֹנוֹת שנתגלוּ כגוּפי־הלכה בעוֹלם המדע, דרכּם להתגלוֹת גם בּשׂדוֹת היצירה החפשית. וּבאמת נראים סימני התוֹפעה הזוֹ בכמה מקצוֹעוֹת שבּחיי הזמן הזה. היוּ שנים, ולא רחוֹקוֹת הן, שהשמיעוּ לנוּ השכּם והשמע, כּי הטפּוּל הספּוּרי בפרטי חייו וסביבתוֹ של האדם הוֹלך וּבטל מן העוֹלם. הספּוּר העתיד לבוֹא בקרב הימים יבטא בפרק אחד, אוֹ בדף אחד, אוֹ אפילוּ בפסוּק אחד, חיים שלמים אוֹ סביבה שלמה –מין קפיצת־הדרך בּנעלי־שבעה־מילין. הסגנוֹן הבּא יהא סגנוֹן של טלגרמה: נוֹשׂא וחצי נשׂוּא ורבע משלים, והמבין יבין. והנה אנוּ רוֹאים, כּי דוקא אחרי כל הנביאים האלוּ, הוֹלך וּמתפּשט דוקא באירוֹפּה וּבאמריקה הספּוּר בּעל מאוֹת ואלפי העמוּדים, המלא לוֹ פרטים עד כּדי להוֹגיע את הקוֹרא מן הטיפּוּס הישן (דוּגמאוֹת מעטוֹת מהרבּה: פּרוּסט, תוֹמס מַן, דרייזר, אוּנדסט, שוֹלוֹכוֹב וכו'). והוּא הדין בּנוֹגע לספּוּר הפּרוֹבינציאלי, אוֹ למה שרגילים לכנוֹת בּשם “אמנוּת־המוֹלדת”, שכּבר סתמוּ עליה את הגוֹלל עוֹד לפני המלחמה, ועתה היא עוֹלה כפוֹרחת בּאנגליה וּבצרפת. אין זוֹ ריאקציה טבעית לאחר “הבּהלה החדשה”. הידוּעה לנוּ מן התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, אלא יוֹתר עמוֹק וּמוּתנה בחוּקי־עוֹלם, היוֹתה מתגלה בבת־אחת בּנגוּדים של איתנים. גם הנסיעה־הבּיתה של הקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת אל הלאוּמיוּת, שאפילוּ רוּסיה הקוֹמוּניסטית לא יכלה להסתלק ממנה – מסמנת בּגלוּי את הכּווּן מן הרחוֹק אל הקרוֹב. ואם תרצוּ, גם בּקדחת הזיוּן התּכני, שתקפה עתה את פּנים אירוֹפּה, יחד עם התרוֹפפוּת שלטוֹנה באסיה וּבאפריקה, התרוֹפפוּת העוֹשׂה לפעמים רוֹשם של יאוּש־מדעת, גם בּזוֹ יש לראוֹת אוֹת וּמוֹפת להתרפּקוּת זוֹ על הנקוּדה. אף הפוֹלקלוֹריזמוּס הדבק בּאמנוּת כּל עם ועם הוּא בּיטוּי למגמה זוֹ. החלוֹנוֹת שהיוּ פוֹנים חוּצה מקבּלים עתה את האוֹר מן ה“צוֹהר” הפּנימי. הארה זוֹ כוֹחה רב בּיחוּד בּשעה שמבּוּל מתחוֹלל בּחוּץ.

מוּבן, שגם בּלחץ מתמיד כּזה על הנקוּדה צפוּנה סכּנה של נפץ והרס, וגם מהלך זה, אם יתקרב לקיצוֹניוּת יתירה, עלוּל הוּא לסכּן את עמדתוֹ של רוּח האדם. אבל דוקא כאן נפתח לעין הרוֹאה אוֹפק של תקווֹת ועדוּדים חדשים בּיחס לימים יבוֹאוּ. כּאן רמז מאיר למפעלי חיים ויצירה מלאים וּמתמידים לדוֹרוֹת ולהתהווּת אוֹתה ההרמוֹניה בנפש האדם, שהיא חלק בּלתי־נבדל מן ההרמוֹניה המקפת והמחדרת את כּל היקוּם כּוּלוֹ, שמים לרוֹם וארץ לעוֹמק, כּשיר־ קיוּם אדיר ונצחי.

מת הגבר, שהגיע לתפארת אדם יוֹתר מאחרים בּדוֹר הזה. תפארתוֹ של בּלפוּר היוּ לה שרשים מרוּבּים ועמוּקים בּקרקע אוּמתוֹ, גברת האוּמוֹת, וענפיה הארוּכּים הגיעוּ לקצוי תבל, אך צמרתה הגבוֹהה נתקעה לתוֹך האוּמה, אשר מחוֹסר אדמה תחת רגליה שכנה עם ענני שמים, וּבהאחזה בה התחילה לרדת בּמהירוּת ארצה.

לא רק סמל המדיניוּת העילאית – זוֹ שתפקידה לא לסבּך קשרים כּי־אם להתירם, לא לשעבּד את האידיאלים לכוֹח, כּי־אם את הכּוֹח לאידיאלים – היה לנוּ השם בּלפוּר; הוּא היה לנוּ גם סמל המוּסר העליוֹן, האנוֹשי, ההיסטוֹרי, זה שמתנשׂא מעל לפגעי הזמן הקטנים, מעל ליסוּרים המכוֹערים, זה שנוֹתן טעם ועצמה לסבל גוֹיים וּמשפּחוֹת, זה שעם כּל המכּוֹת, שהוּכּינוּ בחיי חרפּתנוּ משך דוֹרוֹת, לא חדלנוּ להאמין בּמציאוּתוֹ ולהתפּלל להתגלוּתוֹ.

העם הבּריטי ברוּבּוֹ אל־נכוֹן יבקש את זכוּיוֹתיו של הנפטר הגדוֹל בּענפיו המרוּבּים והאדירים בּשׂדוֹת הלאוֹם, המדינה, המחשבה והרגש, אוּלם לנוּ תראה תמיד צמרתוֹ הגבוֹהה. אף הוּא בּשנוֹת חייו האחרוֹנוֹת, בּערוֹב מאוֹר יוֹמוֹ עלי אדמוֹת, חש כּנראה את מגע צמרתוֹ עם האוּמה רבּת־המסוֹת וכבדת־ההיסטוֹריה מכּל שאר האוּמוֹת כּתעוּדה נעלה מכּל התעוּדוֹת, שהוּטלוּ עליו מאת הגוֹרל. עדה האגרת האחרוֹנה, צוָאת חייו האחרוֹנה, אשר שלח יחד עם שנים מבּחירי חבריו, להזהיר את עמוֹ מפּני אפשרוּת של עווּת דין ההיסטוֹריה. אנוּ מאמינים, כּי כל אלה בעם הבּריטי, וגם בּיתר העמים, אשר נפשם קשוּרה כמוֹהוּ בנפש העוֹלם, לא יתעלמוּ, לא יוּכלוּ להתעלם, מן הקוֹל הזה.

אֵבל כּבד ירד לעוֹלמנוּ. פּנה הוֹדה האישי של הכרזת חינוּ הלאוּמיים. אבל אמוּנתנוּ חזקה כי יוֹפיוֹ ואמיתוֹ של הנפטר, אשר נצטרפוּ אתה מסיגי החוֹמר, יבליטוּ ביתר שׂאת את יוֹפיה ואמיתּה של הכרזתוֹ הנצחית.

יחי זכרוֹ לעוֹלם!