מחאת סופרים / אפרים גרשון דיינארד

¹

נגד המרחיבים המחריבים בעלי “מהלך החדש”, “הסגנון החדש”, “והעברי החדש”, אשר החרימו את שפת קדשנו ויהפכוה לזארגאן מגואל, בתקותם להשכיח תורה ושפת הנביאים מישראל.

                   לא אל עם עמקי שפה

                   וכבדי לשון אתה שלוח

                   (יחזקאל ג' ה')

סופר נכבד

המחברת הזאת שלוחה לכל הסופרים והחכמים הנאמנים בברית ישראל, למען ישמיעו את דעתם איש איש כפי חכמתו, והנני מבקש מהם כי ישלחו את מכתביהם אלי, ובבוא המכתבים לידי, אמהר להדפיסם בספר מיוחד, למען ישאר לזכר עולם, כי הסופרים בימינו לא החרישו בראותם את כל השערוריות, בבוא שועלים לחבל כרם שפתינו וספרתנו, ועמה גם היהדות הטהורה אשר היתה להם לחגא. ואם לא חרפּת נצח ישאירו הסופרים אחריהם בעמדתם כשיות נאלמות זה קרוב לשלשים שנה ולא יענו לחורפיהם דבר. אפס, מדעתי כי כרבם הנם עניים אמללים וידם לא תשיג להדפיס ספר כזה אשר לא ישיב הוצאות הדפוס לבעליו, הנה כי כן החלטתי להדפיסו על הוצאותי, ואשלחהו חפשי חנם לכל הסופרים אשר אדפיס את מכתביהם, ולכל החכמים אשר ידרשוהו מידי, ובהיות בידי למצער חמשים מכתבים, אקרב אל המלאכה.

כתבתי:

                   לא אל עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח

                   (יחזקאל ג')

 

לה"ק, עברית או אץ קוצץ?    🔗

מטרת קבוץ כל מגלות כתבי הנביאים, לא היתה לתת שפה לעמנו, אחרי אשר מעולם לא היו אבותנו פראים בלי כל שפה. והמטרה הראשית היתה בלי כל ספק לתת לעם דעת מוסר השכר ויראת ד'. קורות העם ודברי ימיו, זכר אבותינו הקדושים, אבות האומה ומנהליה, והדורות הבאים אחריהם התאמצו להפיץ תורה בישראל על ידי למוד כתבי הקדש. למען דעה מה יעשה ישראל. כי על כן קראו השפה אשר בה נכתבו דברי הנביאים בשם “שפה קדושה” או לשון הקודש, יען בשפה הזאת נכתבו כל מצות התורה. וכן נמשך הדבר מדור דור עד ימינו אלה. וזאת היתה הסבה, כי מעולם לא חברו ספרים מיוחדים ללמודי הדת לנערים צעירים בחדרי המלמדים או בישיבות, יען בלמדנו את כתבי הקדש ואחרי כן גם את התלמוד, לא נחוץ היה לנו עוד כל ספר אחר ללמודי הדת, כאשר עשו כהני הנוצרים בספרי “קאטעכיזם” ואחריהם הרעפארמים בעמנו אשר גרשו את כתבי הקדש מבוא בחדריהם ובבתי תפלותיהם. ומטעם זה לא היו לנו ספרי “מעטהאדען” ללמוד השפה, יען לא את השפה למדנו, רק כתבי הקדש, והאיש אשר למד את הספרים הקדושים, הן כבר ידע את השפה אשר נכתבו בה. והאיש אשר ידע בנפשו די כשרון להיות סופר. כתב בשפה הזאת, איש איש לפי ידיעותיו וחכמתו. למען הפיץ תורה וחכמה בין העם, מבלי כל מטרה אחרת.

כל הסופרים בישראל, כרבנים כותבי ספרי דת ואמונה, כסופרים אשר כתבו ספרים בחכמת התבל, כלם עמלו לא למען אסוף כסף מחיר עמלם. כלם היו אידעאליסטים אשר כתבו רק לשם התכלית, אשר קוו, לעשות טוב בעמם. ובעיני כלם לא היתה השפה עיקר מטרתם, ועל כן היו רבים אשר לא חשו לדקדוק השפה עד הימים האחרונים, ולא נוכל להאשימם במאומה, אחרי אשר לא במעל עשו זאת. ואלה אשר לא למדו לשונם לכתוב צחות, ויערבו בספריהם מלות מהמשנה והתלמוד, עשו זאת לא למען הרחבת השפה, רק למען הביע חפצם, אשר לא יכלו לעשות באופן אחר, ומהם היו אשר לא למדו את כתבי הקדש די באר, ולא ידעו כי יש ביד כל סופר לכתוב ברור כל הגיוני לבו על הגליון מבלי השתמש במלות זרות רק לעתים רחוקות. אך איך שהוא, הן כונתם היתה טהורה.

המרחיבים הראשונים, בני משפחת אבן תבון, אשר העתיקו איזה ספרים טובים מערבית לעברית, גם המה לא חשבו להרחיב את השפה הקדושה, רק למען יבינו הקוראים עברית את כל הכתוב בהעתקותיהם, אך את מטרתם לא השיגו באמת, יען רוב הקוראים לא הבינו את דבריהם. וס' מורה נבוכים וס' חובות הלבבות יוכיחו, כי לא היו לספרי עם, רק לרגלי ההעתקה הנשחתה. הספרים היקרים האלה יכלו לשנות דעות העם מן הקצה אל הקצה, לוא נעתקו בידי מעתיקים חרוצים, המבינים, כי לא יתכן להעתיק כל ספר או מכתב משפה אחת לשפה אחרת מלה במלה. כאשר העידו כבר חכמי התלמוד “כי כל המתרגם פסוק כצורתו הוא בדאי”. הנה כי כן איש לא מצא כל חפץ במלות אשר בדו המרחיבים הנזכרים. ורק איזה מלות מהן נתקבלו אצל הסופרים, ורבן, המלות הנמצאות בתלמוד הידועות לכל.

בדורות הנביאים לא מצאנו כל זכר ורמז למרחיבי השפה, ולא השאירו לנו כל ספק בדקדוק, או ספרי מלים. אות נאמן הוא, כי לא עלה על דעתם, לעשות את השפה לשפת עם לדבר בה. כי על כן נקראה גם אז “קדושה”. למען השתמש בה רק לשם הדת והתפלה וספרי קודש. בעוד אשר השפה המדוברת היתה שפה אחרת, ושפה מדוברת לא תוכל להיות קדושה, ועל כן לא נשאר לנו אף ספר אחד בעניני העולם או מדעי התבל בעברית מימי קדם, ובעיני ברור הדבר, כי ספרים כאלה לא נכתבו אז בעברית, מלבד ספרי דברי הימים אשר נאבדו במשך הימים, כפי אשר נזכרו בכתבי הקדש. וגם בימי הבינים במשך דורות רבים עד ימי הרמבמ"ן נכתבו ספרים מעטים בעניני חול, ואם נביאם במספר לא יעלו אף לחמשים ספרים, עד כי בעל ס' הברית נאלץ לשאוב את כל ידיעותיו מספרי שפות זרות, ואם לא אות נאמן הוא כי לא עלה על דעת איש לעשות את השפה הקדושה לשפת עם, ולא מצאו כל חפץ בהרחבת השפה.

המרחיבים שכחו את התנאי הראשון, כי להרחיב את השפה נחוץ לדעת ולהשתמש ראשונה בשפה המקורית, ולהרחיבה רק במקום ובזמן שלא נמצאה כל מלה בספרי הנביאים. והחכמים האלה יתאמצו להכעיס לב כל יודעי עברית להשתמש במלות זרות במקום מלות הנמצאות בכתבי הקדש, ומטרתם הראשונה והיחידה היא לברוא זארגאן חדש למען השכיח שפת הנביאים ועמה גם תורת ישראל, יען אם ילמוד הנער את כתבי הקדש, הלא ידע – מלבד השפה הקדושה, – גם דברי ימי ישראל, וידע גם מצות התורה, והדת והמוסר וכל מדה טובה. תחת אשר אם ילמד את המעטהאדען אשר בדאו למאות, הן ידע רק תמונת הכלב והחתול ושמותיהם בעברית ולא יותר. ובאלה יאמרו להונות את כל עם ד' כי זה הוא חנוך עברי. מרמה גלויה כזאת לא לחרפה היתה לשליחי לאנדאן להביא את צעירי בני ישראל תחת כנפי השכינה החדשה, מרמה אשר כסוה בשמיכה חדשה “עברית בעברית” להונות את העם, ובראותם את בניהם מצפצפים איזה מלות בעברית, יחשבו באולתם כי כבר מלאו את חובתם לתת לבניהם חנוך עברי, ועל ידי מאה או מאתים מלות בעברית, יהיו לעברים נאמנים לעמם ותורתם, ובעלי “המהלך החדש” לא יבשו עוד להתפאר כי הם המה מפיצי תורת שפת עבר בין העם, וכמיססיאנערים גמורים שכחו בכונה מיוחדת להזכיר, כי עיקר למוד השפה הקדושה הוא, למען יהיו העברים “יהודים” מאמיני תורת אל חי באמצעות השפה הקדושה. ואם רק לדעת פירוש המלה כלב, חתול וסוס, הלא זאת יוכל לדעת גם בן עם נכר, ולא על ידי המלות האלה יהיה ליהודי.

הננו מוחאים בכל לב ונפש נגד המרחיבים המחריבים, כי רק ידם במעל, כי חדל העם מקרוא עברית ומקנות ספרים עברים. ועל כל שאלה בענין זה, יענו, כי לא יבינו שפת עלגים החדשה, ולא עת להם ללכת לחדר ללמוד שפה חדשה. המה יודעים רק את השפה הקדושה אשר למדו בנעוריהם מפי כתבי הקדש, ועל כן אין להם חפץ בספרים חדשים הכתובים בשפה מוזרה להם. ורוב הקוראים עברית הן הם המה כל המון בית ישראל, ובלעדם, כל ספרת ישראל אך למותר אחרי אשר גם בתי אוצרות ספרים חדלו מקנות את הספרים החדשים, ולא לבד לרגלי שפת מצרים החדשה, אך גם לרגלי תוכנם. המלאים ספורי הבלים, שמד, תבל וזמה, והפקרות בדת.

בהשקפתי זאת, אינני מחליט להתנגד לעיקר הלמוד עברית בעברית. אשר כבר כתבו מורים ואומנים שונים. אך כפי הנודע לי שכחו להזכיר את התכלית מלמוד זה. אין לדבר עוד, אם קץ הלמוד יבוא עם סוף המעטהאדען, ואז יצא הנער מבית הספר, ולא נחוץ להיות נביא, כי ישאר בו לעולם אשר לא ידע אף להתפלל מסדור התפלה אשר לא למד מעולם. אפס, אם גם יחל ללמוד את כתבי הקדש גם אז ספק גדול הוא, אם ירויח הנער מהעברית בעברית והדבור העברי אשר למד עד הנה. הנסיון הראה כבר כי לב הילדים אשר הלכו לגני הילדים שנה או שנתים נשחת, עד כי בבואם אחרי כן לבתי הספר, היו התלמידים היותר רעים. יען כי בגן הילדים למדו רק להשתעשע ולהתענג בהבלי ילדים. ובכן חשבו כי גם בית הספר הוא מין גן ילדים לילדים יותר גדולים, ואם הסכינו בשעשועי ילדים במשך שנה או שנתים, מדוע לא יעשו כן גם בבית הספר. ומדוע לא יהיה כן גם לנערים אשר למדו לשונם לצפצף מלות זארגאן-עברית וסגנון אחר לא ידעו, ובהחילם ללמוד את כתבי קדש, וימצאו כי לא זאת היא השפה אשר למדו ודברו עד הנה, ואז, ימאסו בכתבי הקדש, ורק מעטים מהם ישכילו להבין מעצמם, כי המעטהאדען גזלו מהם עמל איזה שנים לבהלה, וידעו כי מוריהם התעום בלמודים אין בהם מועיל, ואני ראיתי בארץ הקדושה בורים רבים בין הבונדיסטים המדברים עברית בטעם “המהלך החדש” ושפתם נופלת עוד משפת האכרים ברוסיא הקטנה, ואם עברית-האכלים כזאת תהיה שפת הדור הצעיר, תקוה לזארגאנים מהם, וכל עמל “הסגנון החדש” ישא רוח, ותקותם על כנף צפרים תנשא.

מששתי דופק איזה סופרים צעירים, גבורי “אין קוצץ” ואמצאם כלם בורים ועמי הארץ אשר מעולם לא טעמו טעם כתבי הקדש. והבורים האלה לא יבשו עוד למלא שחוק פיהם, על ערטער ומאפו, סמאלענסקין רמ“ג ושטיינבערג, על יל”ג ופרידבערג ובכלל על כל הסופרים אשר כתבו עברית, בכל ספר או מאמר אשר ראיתי בימים האחרונים, אין זכר עוד “לשפת קדש”, או לשון הקדש. יען כל חפץ המחריבים רק לעשות את “העברית” לשפה מדוברת. זארגאן עברי, כאשר הודה בן יהודה עצמו. יוצר האץ קוצץ. וראש מטרתם באמת, היא, להסיר לב בני ישראל מכתבי הקדש, התנ“ך העומד כעצם בגרונם, נגד “הלאמית בלי דת” ולתכלית זאת הניאו ראש העם, וצועקים תמיד “עברית, עברית,” עברית טהורה מכל דת. עברית אשר ילמדו לחניכיהם מפי מעטהאדען, ותערובות המלות אשר בדו, תחת המלות הברורות הנמצאות בכה”ק, טובות הנה בעד “עמי הארץ” אשר יתימרו למרחיבים, למען יחשבו עמי הארץ האחרים, כי כבר השתמשו בכל המלות בכה"ק, ועתה עליהם רק למנות את החסרון, למלא את שפתם במלות חדשות שאינן בכתבי הקדש. ולקץ מטרתם שנו גם סגנון שפת קדש, לבל ישאר כל זכר לדברי הנביאים תועבת נפשם.

המרחיבים מתאמצים לתרגם כל מלה זארגאנית לעברית בסגנון זארגאני, אף כי המלות החדשות אשר בדו, דבר אין להן עם השפה העברית, תחת אשר כל חכמי התלמוד אשר דברו אודות כל עניני התבל, נהגו לכתוב כל מלה זרה כמו שהיא בשפתה המקורית, כמו אפותיקו, סרדיוט, הדיוט, וכן גם עלינו לעשות בכל המלות המלאכותיות אשר נתקבלו אצל כל העמים לרגלי ההמצאות החדשות. ואולת היא להעתיק את המלה טעלעגראף לדלוג רב, מלה אשר נתקבלה בין כל שפות העמים וידועה לכל, וטובה היא גם לנו.

לכסות על תרמיתם, בדו שקר נעים ויפיצוהו בין המון העם, עד כי כל נער ובער יודע עתה “כי היתה שפתנו שפה מדוברת בפי אבותינו לפנים” את אשר לא ידעו עד הנה כל חכמי התבל רק בתור אגדה יפה, אך לא מעשה בפועל. עד היום עוד לא נסה כל חכם בישראל ובעמים להראות באותות ומופתים נאמנים מדברי ימינו מתי דברו אבותינו עברית. שפת כנען אמנם היא מקור שפת עבר, ואם משפחת יעקב אבינו הביאוה למצרים, אשר היו במשך הימים לעבדי עולם. עבדים בארץ נכריה, המשפחה האחת ההיא, באין ספר ומעטהאדען, לא יכלה להוריד את שפתה אשר הביא עמו האב הזקן לנכדיו העבדים הנדכאים, ובלי כל ספק נאלצו לדבר שפת אדוניהם מציקיהם. כל כתב על ניר כמובנו היום עוד לא היה בכל התבל כלה, וכתב החרטומים חרתו רק באבן, ולא נודע לכל העם, ובאצת בני ישראל ממצרים טרם נולד “בן יהודה”. והגוים באשכנז עוד לא החלו להדפיס את “מלונו”, ופטפטן אחר בלעדו לא יצא ממצרים, ואיש לא ברא להם שפה חדשה, מלבד שפת מצרים אשר לקחו עמם, ובבואם לארץ הקדושה היו טרודים מאות בשנים במלחמות את שונאיהם, ורק במשך ימי שבתם על אדמתם כאשר נחו מעט מאויביהם, וימליכו עליהם מלך, אז אולי באה העת לחשוב מחשבות לתת בפי העם שפה ידועה, והשפה היתה ארמית אשר למדו משכניהם. שפה עתיקה הקרובה במדה ידועה גם לשפת כנען. אשר ידעו רק איזה יחידי סגולה, אחרי אשר רק שני ספרי תורה נמצאו בישראל. בבית ד' ובבית המלך. כי עד ימי שלמה הננו יודעים מפי סופרי מלכים ודה“י (מלכים א' ח' ט' דה"י ב' ה' י') כי אין בארון רק שני לוחות האבנים. והמון העם הן לא ידע מאומה, רק אשר הורו הכהנים והלוים, והשפה אשר דברו בה נקראה בפיהם “יהודית” יען היהודים דברו בה, ואחת היא מה שהיתה, ארמית או שפה אחרת, ושפת התורה היתה “לשפת קדש” לתפלה וספרים קדושים (סאנסקריט), וכן היה גם אצל כל העמים, וכן הוא גם היום, שפת הדת והתפלה לבד, ושפת העם לבד, כמו רומית לקאטולים, סלאווית לרוסים, ערבית לטורקים, ועוד, שפת כנען אשר חדלה אז מהיות שפה מדוברת גם לשכניהם, ועיר מקדשם קרתגא כבר היתה למעי מפלה בידי הרומאים, ועמה חדלו מהיות גוי, אז קמה שפת כנען לתחיה על ידי אנשי כנסת הגדולה והסופרים בימים ההם, אשר עשו בה שנוים לטובה ותקונים נכבדים. למשל; להקל על הקריאה, חדשו בה את האותות הכפולים מנצפ"ך (צופים אמרו) אשר לא היו בשפת כנען, וכן הוסיפו אותיות אהו”י הנחים הנסתרים למען הקל על הקריאה. למשל בשפת כנען כתבו המלה את בלי הא, לאות זכר, ועל הקורא היה להבין את המלה, אם היא זכר או נקבה, רק על פי הענין. כן חדשו מבטאים ובנינים אשר לא ידעו הכנענים, ולשפה המתוקנת הזאת קראו “לשון קדש” יען נועדה רק לספרות ולא לדבור, ספרי מלים ודקדוק לא נשארו בידינו. יען מעולם לא נכתבו, ועזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמוד בישראל חק ומשפט, את אשר לא ידעו עד העת ההיא, (עזרא ז' י') ובקרוא עזרא בתורה הבינו הלוים ויבארוה לפני העם (בלשונם), סכות לא עשו מימי יהושע בן נון עד עזרא. ולוא ידעו את התורה, לא יתכן כי ישכח כל העם מצוה מפורסמת כזאת. ישעיה הנביא אמנם נבא “כי יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען”, והנבואה ההיא טרם נתקיימה ויש תקוה כי תתקיים עתה, עתה, כאשר החלו אדירי אץ קוצץ לדבר בשפת מצרים בארץ הקדושה, עתה אולי יחלו לדבר עברית צחה בארץ מצרים למען הנקם משונאיה ביהודה.

בימי בית שני, כאשר חפצו לעשות את התורה לקנין כל העם, נאלצו לתרגם את התורה לארמית, ויעשוה לחובה על כל העם לקרוא “שנים מקרא ואחד תרגום” למען ילמוד העם לדעת את התורה, ומתי, אם כן, דברו אבותינו עברית?

הנה כי כן. הדבר הוא ברור, כי לא שפה חיה בפי העם הנחילונו אבותינו, רק ספר עתיק ימים. ספר קדוש לכל העמים, ספר התורה והנבואות, וחכמי ישראל יודעי התורה ושפתה, שפת הדת, כתבו גם את ספריהם, ספרי דת, בשפת התורה, ואיש לא חלם מעודו לעשותה לשפה מדוברת, לחלל קדושתה. מלבד אשר יחסרו לה המון מלים ומושגים אשר התחדשו בכל יום. והרעה היותר גדולה. כי בני ישראל מפוזרים בכל קצוי תבל בין המון גוים ולאמים שונים, ולכל עם ולאם שפה אחרת ומושגים שונים, ואם נאמר להעתיק מושגי כל השפות שבעולם לעברית, עלינו לברוא ספר מלים אשר יכיל את כל המלות והמושגים שבכל העולם, ומספרן יעלה למיליאנים. עד כי תהיה מלה אחת עברית בתוך עשרת אלפים מלות זרות, ואם לזאת נקרא עברית? ולמרות המליצות הנשגבות בכתבי קדש, הנאותות רק למשוררים בעלי דמיון חזק, בכל זאת תראו סופרים רבים במאה האחרונה נפלאות, בכתבם על ספר ענינים שונים בשפה ברורה בלי מליצות, וכל העם, יודעי ספר אשר למדו את השפה מפי כה"ק בנעוריהם, קראו את דבריהם בחפץ לב ויבינו בספר ואיש מהסופרים לא התאונן, כי לא מצא די מלים להביע חפצו בדברים ברורים, אחרי אשר כי ידוע ידע המתאונן העני, כי יש מענה נכון בעדו לאמר; מי בקש זאת מידך להיות סופר. והעצה היעוצה לך, היא לך ועשה לנו נעלים ותצלח. והעצה הטובה הזאת עוד לא אבדה ערכה בעד הסופרים התופרים גם היום. אפס בעד הסופרים היודעים עברית ממקורה, וכותבים בכל זאת בשפת מצרים בכונה מיוחדת להשכיח תורת הנביאים מישראל. אותם נשלח למקור אחר, לקבל איזה משמרת אצל “המשלחת” בלאנדאן.

הנסיון הראני, כי חסידי השפה הממזרת, בעלי הסגנון החדש, העברי החדשה והמהלך החדש, כרבם, הנם יוצאי ירך החסידים לפנים, וההבדל ביניהם הוא רק כי החסידים הראשונים פחדו ללמוד את כתבי הקדש, פן יהי לאפקורסים, והחסידים החדשים שונאים את התנ“ך, מפחד פן יהיו ליהודים. כי על כן סבבו בכחש את כל העם ללמוד עברית בעברית, אך מעולם לא דברו דבר ולא הזכירו בשם “יהדות”, כמו לא היתה בעולם, כמו די היה להיות יהודי נאמן לעמו תורתו וארצו, אם ידע תרגום המלות כלב, חתול וסוס אשר למד מפי המעטהאדע, ואם הנער ידע לצפצף איזה מלות כאלה, אז נהיה לעם על אדמת אבותינו, אף אם לא נדע את היהדות, ואחרי אשר אנחנו יודעים כי אבותינו ישבו על אדמתם בטח אף כי מעולם לא דברו עברית. מדוע לא נוכל גם אנחנו להיות כמהם, ואקוה כי כבר חכמו או מתו, כל החכמים אשר מחאו נגדי לפני שנים אחדות במ”ע “הלאם” על אשר השמעתי אז, כי מעולם לא דברו אבותינו עברית. וחכם אחד שאלני, על דבר המלות שבלת וסבלת, בחשבו כי בזה כבר נתפשתי בכפו, ולא שם אל לב כי על פי אותות כאלה נקל להוכיח כי כל בני קאוונא מדברים עברית, יען תמיד תשמעו מפיהם המבטא “סבת” תחת “שבת” ולא כבד להראות כי גם פרעה מלך מצרים וסריסיו, אחשורוש, המן, זרש, ושתי, חרבונה, בגתן, ותרש, ועוד רבים כמהם כלם דברו עברית. יען כל דבריהם כתובים עברית, וכשאני לעצמי לא אדאג אף רגע באיזה שפה ידברו בארץ הקדושה. אם רק יהיו יהודים ויודעי ספר כלם. תחת אשר על פי שפת מצרים החדשה, הננו בטוחים כי יהיו בורים ולא יהודים. וארץ יהודה אשר תגדל בנים משחיתים כאלה, לא תהיה למופת לאחיהם בגולה, ולא תמשך אחריה לב העם לתמכה ולסעדה, ויותר נקל להאמין, כי יברחו משם כל הנאמנים בברית ישראל.

שמעתי איזה תינוקות, שכבר טעמו טעם חטא, באים בטענה, כי לא יוכלו להעתיק איזה מלות מזארגאן לעברית, ולהם נכון מענה קצר, לכו לחדר ולמדו עברית ראשונה, ואחרי כן תלמדו שפה אחרת, ואז תבינו דבר חדש, כי אין שפה בעולם אשר נוכל להעתיק ממנה כל מלה ומלה לשפה אחרת. ולא לבד מלות בודדות, אבל גם משלים או פתגמים. חדודים והתולים אשר ינעמו לחיך מדבר שפה ידועה, יהיו כשריקות העורב באזני בן עם אחר המדבר שפה אחרת אם יעתיקום ללשונו, או לא יבין את כל הענין, ואם כי אמת הוא כי בשפתנו תחסרנה מלות ומושגים אשר בלעדן לא יכין איש לדבר עברית, אבל האם בעד זאת נקריב את כתבי הקדש וכל קדשי בית ישראל, יען פתי אמלל אחד דבר על לב סכלים כמהו להפוך את העברית לזארגאן? ואמנם לוא ראינו כי כבר הריקו את כל המלים מכתבי הקדש אל תוך ספריהם ולא מצאו להם, אז הן לא יכלנו להתאונן על הסופר אם יבחר לו מלים ממשנה או התלמוד, מלים אשר מוצאן עברית, אך לעזוב את כה"ק מכל וכל ולנקר באשפה למצוא או לגנוב מלות מוזרות במקום המלות הברורות הנמצאות בדברי הנביאים, רק למען השכיח תורה מישראל, האין זה עוכר עמו שאין כמהו?

אנחנו כל בית ישראל, מעולם לא למדנו עברית בתור שפה. למדנו תורת ישראל הכתובה עברית, למען נהיה עברים, ובדעתנו את התורה הנה כבר למדנו עברית, בלי מטרה מיוחדת לדבר בה, כאשר לא דברו בה אבותינו מעולם. הננו חפצים כי יהיו בנינו יודעי תורה, ועמה יבינו גם עברית. הננו מתאמצים לגרש את “עמי הארצות” מקרבנו, ואם יהיו בנינו יודעי תורה, אז יאהבו גם את ציון, והמה יבנו חרבותיה, תחת אשר חניכי המעטהאדען, לוא גם יבינו עברית – אף כי אין איש מאמין בזה – אבל יהודים לא יהיו לעולם. ובאופן זה אחת היא לנו אם בנינו יצאונו ידברו טטרית או סינית, אחרי אשר לא לנו יהיו, כאשר הורנו הנסיון זה כבר.

 

הארטאגראפיע.    🔗

מפשע אוילים שוכני שער האשפה בעיר הקדש, כרוזא קרא לכל הפתאים או נעוי לב לשנות סדר ומשפט כתיבת שמות עצמים פרטים וכללים אשר הסכינו בהם כל סופרי ישראל בכל התבל, מבלי כל סבה אחרת, רק להתראות כמחדשים המצאה חדשה, תחת אשר לא ידעו לחדש איזה דבר טוב ונחוץ. סבי דבי תנורא אלה יגעו ומצאו כי יתכן לכתוב ורשה תחת ווארשא, קובנא תחת קאוונא. מלר תחת מיללער. או פושט תחת פאסט, החכמה הנפלאה הזאת מצאו בזארגאן האישפניאלי, ויחשבוה להמצאה גדולה, ואף נתנוה חפשי חנם לכל בור וסכל, מבלי אשר לקחו “פאטענט” מאיזה ממשלה, לבל יבוזו זרים יגיעם, והנה, אם אולת היא להתאונן על גמולי מחלב בעשותם מעשה ילדים, אכן על ילדים גדולים היה להבין כי הקוראים לא יבינו ואינם מחויבים להניא ראשם לדעת את כל אשר יעלה על לב איזה משוגע. הילדים הגדולים המתימרים להיות סופרים, עליהם היה לדעת למצער כי יש בעולם חכמה ידועה – אף כי לא נודעה להם – ושמה ביבליאגראפי, הנצבת כשומר לראש הספרות לבל יבואו נערים תעלולים לחלליה, ולכתוב איש איש כהות נפשו ושגעונו. בכל עם נאור נמצאה אגודה פילאלאגית לחקר לשונו. חברי האגודה המה כלם ראשי חכמי העם, וכל עבודתם היא להציב גבולות השפה. חקרי מלותיה ומשפט יושר הכתיבה, ורק בין סופרי ישראל אין אגודה כזאת. הביבליאגראפי אצל כל העמים היא חכמה מיוחדת ואינה קשורה כמעט עם החכמות האחרות, תחת אשר בישראל היא שזורה בתוך הספרות. והיא היא הנודעה אצלנו בשם “חכמת ישראל” אשר בלעדה יוכל איש לכתוב רק ספורי אהבים, אבל לעולם לא יהיה חכם מלומד עברי, הביבליאגראפי תזכיר בכל רגע שמות אנשים, ערים, כפרים, הרים ונחלים וקשורה תמיד עם ידיעת גלילות הארץ, ולמען יכיר הקורא או הסופר את האיש והמקום, עליו להתאמץ לכתוב כל מלה בדיוק גדול, ולעולם לא יתן את הספרות מרמס לכל הולל לשנות את הארטאגראפי לפי שגעונו, ואם המון העם בין אחנו הספרדים ישנו את הארטאגראפי מחוסר דעת, אל לנו ללכת לחפש סכלות ממטמונים במרחקים, בהיות לנו סכלים די והותר “מאנשי שלומנו”.

שאלה חדשה עומדת עתה לפני הרבנים הדורשת פתרון ברור. הרבנים מסדרי גיטין וקדושין נהגו לכתוב כל שמות האנשים והנשים כפי הארטאגראפי אשר כתבו גם הסופרים, ובכל ספרי הלכה קבעו שיטה ידועה בכתיבת השמות אשר לא יוכלו לשנות. והנה עתה לרגלי תהפוכות איזה חסרי דעת ימצאו השם “תדרש” תחת “טודרות.” או העיר “פלאצק” תחת השם “פאלאצק” בנוף וויטעבסק. או פלאָצק, עיר אחרת בפולין הרוסית. ואיך יוכלו לדעת איזה עיר היא? ואיך ידעו מה שם העיר מנסק. אם היא “מאנאסק”, מונסעק, מוינעסק, מענענעסעק, או מאנסיק. האם ילכו בכל פעם לדפוק על קבר אחד מבעלי המהלך החדש כי יגיד להם את הקריאה הנכונה, אשר אולי שכח כבר אחרי מתו? ומה יעשה הרב בבוא לפניו האדון “זנבל” לתת ספר כריתות “ליכן כלי” אשתו והרב לא ימצא שמות כאלה בספר טיב ניטין? רבנים, שימו זאת אל לב!

סופרים בישראל! הטרם באה העת כי תקומו כלכם כאיש אחד לגרש את כל ההוללים מכרם ספרתנו? האם לא ראיתם עוד עד כמה השפילו “המחריבים” את ספרתנו עד כי גם אוהביה נדדו ממנה? האם לא שמעתם כי כל אלה אשר הסכינו קרוא עברית כל ימי חייהם, לא יגעו עתה בספר עברי, ומענה אחד בפי כלם, כי לא יבינו את השפה הממזרת עברית-טאטארית-זארגאן-אץ קוצץ. ולא עת להם עתה ללכת וללמוד איזה שפת שדים חדשה, וספר כתוב עברית הלא יקר מציאותו, ובּין כה, והמחריבים מפזזים ומכרכרים כפּראים, בּדעתם כי איש לא ירגיז מנוחתם, ובּעזותם יתקצפו עוד כי קצרה יד שפתנו לתת להם די מלים ומושגים, תחת אשר חובתם היתה לחכות עד אשר יבואו הקוראים עברית להתחנן לפניהם כי ימירו את העט במרצע. ולספרת ישראל תהיה הרוחה.