¹

חוששני, שלא עלה בידי להביע את מחשבותי בצורה ברורה כל צרכה, שלא תביא לידי ערבוב מושגים. אשתדל להשיב על השגות המתוכחים במלים מעטות על פי הסדר.

למר וולפובסקי: לא אמרתי, שהסופר העברי צריך לנסוע או ללכת אל העם. אני העירותי על הצורך להתקשר בהשקפתנו, או נכון מזה, בהרגשתנו עם העם כולו, עם כלל ישראל, לשם אקטיביות רוחנית. שאלת התכנים של הספרות העברית אינה נכנסת בגדר נושא שיחתי.

למר גרוסמן: לא לנסיעות של בקורים התכונתי. הנה היו פה כמה סופרים, אורחים יקרים, והתבשמו מריחה של ארץ-ישראל ואיננו רואים את הפירות. כל זמן שלא יבראו הקשר הנפשי והכרת השיתוף בין ספרות ארץ ישראל וספרות הגולה, לא יועילו הרבה הבקורים מהתם להכא ומהכא להתם.

למר פרסקי: על טענתו, שהשריתי בדברי רוח של עצבות על המסובים, יכול אני להשיב לו, כי הענין אמנם עצוב, וחשבון־הנפש בא תמיד מתוך עצבות. אנו אין לנו לסמוך על זה, שהעם ייצור את ספרותו מתוך אינסטינקט נורמלי בלבד. לא עם נורמלי אנחנו ומשוללים אנו את התנאים הנורמליים. גם אצל העמים הנורמליים מחובר האינסטינקט בחוטים דקים אל המחשבה. מאה וחמשים השנים האחרונות בחיי עמנו וספרותנו החדשה היו מונהגות תמיד בידי המחשבה. ומה הביאנו הלום, אם לא חפושי מחשבתנו? עמים גדולים, כשהם נתעים לפעמים על ידי האינסטינקט, הם באים לידי משבר וצרה, אך אין סכנת כליה עליהם. המחשבה מתגברת סוף סוף והם שבים לבנות את עצמם. אנו ההולכים תמיד על פי תהום, אסור לנו להוציא מידנו את חוט המחשבה הנוהג בנו.

לעבר הדני: לא באתי לדבר על גישות ועל מפלגתיות. השתדלתי להעיר על השגות של שבט ההולכות ומתהוות אצלנו בבלי דעת. “שבט” במרכאות. כמדומה שהדגשתי, כי לשבט ממש, לפי אפיו הקדמוני, לא נהיה פה. בכלל החזיון החברותי והתרבותי, ששמו בהיסטוריה שבט, הוא חזיון קדום ולא ישוב עוד לעולם במקום שהתרבות החדשה מגעת שמה. אני הזהרתי רק מספרות של קבוץ קטן ודל היושב בצל מזרח גדול וזר לנו בחטאיו ובצדקותיו. השתמשתי במלה “שבט” רק כדי לשבר את האוזן. ספרות של “שבט” כזה תהיה באמת ספרות של פרובינציה קטנה. הקנאה והתחרות, שבשדה־פעולה רחב הן משמשות מניעים ליצירה, כאן הן עלולות רק להרעיל ולהנמיך את הניבו עד למדרגה תחתונה.

למר לוּפבּן: הוא צדק בדבריו, שהספרות קשורה בכל שאלת התרבות שלנו, אבל אני הצטמצמתי מלכתחילה בספרות. רצונו, ילמד מן הפרט על הכלל. באמת לא הצגתי שאלות, וגם לא הבאתי עמי פתרונים, חפצתי רק לעורר את המחשבה בכוון זה. אני מאמין שעל ידי זה שנתחיל לחשוב בפרובלימה זו, נבוא גם לאיזה מעשים, שיביאו לידי התקרבות ברוח בין ארץ ישראל ותפוצות הגולה. המענה הרוחני בא תמיד אחרי דפיקות על קירות הלב. אני איני יכול להשלות את נפשי בנחמה של “אם”: אם נהיה עם, נברא ספרות של עם, ואם נהיה שבט, נברא ספרות של שבט. יודע אני שספרותנו לא תהיה כספרות שאר העמים, מפני שאנו לא נהיה אנוסים על פי גזירת ההיסטוריה או הגורל, או התנאים שאין להתגבר עליהם – עם ככל העמים. רצוני הוא רק זה, שתהיה לנו ספרות של עם, של עמנו כולו. איני מתנגד לספרות של המונים, אבל הספרות הגבוהה אצל כל עם אינה של המונים. אצל כל עם ישנה רק שכבה מסוימת של אנשי רוח, פועלים ונפעלים מקניני הרוח האמיתיים. וגם במעמד הפועלים כך.

ואחרון אחרון למר שמעונוביץ: רצונו לעודד אותנו אמנם ראוי לשבח. הוא אינו רואה כל נטיה לצמצום תחום ספרותנו בחיי הארץ דוקא, והראיה: הספרים המקוריים שיצאו לאור כאן ותכנם פרוש על חיי הצבור או הפרט היהודי בתפוצות הגולה. אמנם אין להכחיש את העובדות. אבל הוא לא הכחיש, שהספרות העברית בכל העולם נמצאת במצב של גסיסה ולא הוכיח לנו, שהתכנים בספרים שהזכיר אחוזים באופן אורגני ברקמת חיי הרוח פה, אף שהם, לדעתי, גבוהים מחיי הרוח בצבור הארצישראלי. כלום צריך אני לבאר את ההבדל בין סופר רוסי שכתב על כפר נידח ובין סופר ארצישראלי הכותב על מושבה או קבוצה? הפוטנציה של עם גדול מתגלה גם בנקודה הקטנה. סוד הטיפה מן הים. ישנן בארץ התחלות יקרות והן לכולנו למשיב נפש, אבל אני חרד להמשכן של ההתחלות האלו. אנו הולכים ומצטמצמים פה צמצום אחרי צמצום. כל מי שיבדוק בלבו ימצא את ההרגשה, שאלה הם בחינת הצבעים האחרונים שאנו מגרדים משפופרתה של מסורתנו הספרותית (איני נבהל מעושי המהפכה שלנו!). שמעונוביץ בודאי יודע, שלאחר שהצייר האומן אינו מוצא עוד צבעים בשפופרת, הוא נותנה לילד שיהא מחצצר בה… כלום אין לנו כבר סימנים לכך? אם יארכו הימים ואנחנו נכרת יותר ויותר מן היהדות העולמית ולא יהיו בינינו יחסים רוחניים, נפשיים ותרבותיים, נרד למדרגה של קהילה בעלת ענינים וסכסוכים פעוטים, שאינה כדאית שהעולם יתעניין בה. ואפילו העולם היהודי. לצערנו נוכחנו כי ציורו חלומו של אחד העם על “המרכז הרוחני”, שיהיה בו קסם לעורר חקוי של התחרות בכל היהדות וערכי תרבות העברית יהיו שופעים מכאן ומיניקים את כל תפוצות הגולה - ציור זה לא היה אלא חלום תמים. נכון, באים אלינו תיירים. יש התפעלות, לפעמים גם אמיתית ומביאה לאיזו פעולות לטובת ארץ ישראל; אבל התפעלות זו יש בכוחה לעזור בצמצום גדול לבנינה הקטן של ארץ ישראל. אני מעריך את כל זה, אבל אין אני יכול להסתפק בזה. אין שום קשר־גומלין של ערכי היצירה העברית בין ארץ ישראל והגולה. אנו רואים בתמהון־לבב, כי שלטונה של הספרות העברית הולך ורופף. מלבד תרבות “הסרט הקולני” מוצפה הארץ ספרות מתורגמת (מבלי שאזלזל גם באלו!). אין הלבבות רואים, ועל כן אינם מאמינים, שארץ ישראל מחיה בפועל ממש את התרבות העברית בתוך היהדות העולמית כמו שחלם אחד העם. זה מראה, שהתנאים היו אחרים ממה שצייר לעצמו אחד העם, ועל כן צריך לבקש גם דרכים אחרות.

אני רוצה לסיים: אם כל היהדות היא כמו אוקינוס והיהדות הארצישראלית היא כאגם קטן ועמוק – נניח, כים כנרת – יש הכרח לכרות תעלה, שתחבר את האוקינוס עם האגם, עד שייושרו פחות או יותר פני המים בשניהם (אין מים אלא תורה). ואם יהיו איזה הבדלים בגובה, נעמיד בנקודות אחדות תחנות כוח לתרבותנו ולספרותנו. אבל אם נשאיר את האגם בבדידותו, ילכו מימיו וימליחו יותר ויותר. ומי יודע אם לא יהיו, חלילה, ברוב הימים לים המלח.

נבקש נא דרכים, מזה ומזה, להתחיל בחפירת התעלה הזאת משני הצדדים בבת אחת!