כשהמאכלת מוּנפה על החי, מן הטבע הוא שיתן קוֹלוֹ בצעקה. וּביוֹתר כשבּרוּר לוֹ שאין הכּוָנה ניתוּח לשם ריפוּי אלא לשם קיטוּע, לשם חיתוּך הכּוֹח החיוּני, אוֹ גם להריגת הנפש. קוֹל הצעקה יש בּוֹ לפעמים כּדי לשתק לרגע את זרוֹעוֹ של מניף המאכלת – עד שהקרבּן יספּיק למצוֹא לוֹ מפלט אוֹ עזרה בצרה. אבל כּשהקרבּן הוּא יצוּר חדל אוֹנים והשוֹדד הוּא גבר אלים – אין פּעוּלתה של הצעקה אלא הרגזה וגירוּי הרצוֹן להשתיק את הקוֹל מהרה ככל האפשר. על כּן טוֹב, כּשיחד עם הצעקה יכוֹל הנתקף גם לתפוֹשׂ ידוֹ של השוֹדד ולעוֹצרוֹ זמן מה מלהגיש את המאכלת. אז תקום בּשוֹדד המבוּכה, שהיא חשוּבה כל כּך להצלתוֹ של האוּמלל. אז ייתכן כּי בנפש השוֹדד (גם לשוֹדד נפש!) תבוֹא איזה תמוּרה, אוֹ שתפּוֹל עליו אימת העוֹזר הקרוֹב. אם כּה ואם כּה, אין לדרוֹש מאת הקרבּן הנתקף, שלמראה החרב המתעוֹפפת עליו יכבּוֹש את קוֹלוֹ מרצון מתוֹך שלא נאה לאדם בּן־תרבּוּת לצעוֹק (עיין מחקר לאוֹקוֹאוֹן ללסינג!). הקוֹל ההוֹלך הוּא ברגע מכריע בּיטוּי של אינסטינקט היוֹדע מה יפה לקיוּם הגוּף.

לא כן בּימי איבה ממוּשכים בּין תוֹקף ונתקף. אז חשוּב כּוֹח ההתמדה השקט בּבנין קוי הגנה נראים וּבלתי נראים שיש להם תפקיד כּפוּל: לחזק את עמדתוֹ של הנתקף ולחתוֹר קמעא קמעא תחת הכּרת יכוֹלתוֹ של התוֹקף להוֹרסוֹ ממעמדוֹ, עד שיסתלק מרצוֹנוֹ הרע ויבקש להתהלך עם שׂנוּאוֹ כשוה עם שוה, אוֹ לפחוֹת כּעם בּריה שאין קיוּמה תלוּי בחסדוֹ. תכסיס־הגנה זה עוֹמד כּוּלוֹ על כּוֹח ההתמדה הסטאטי כלפּי חוּץ והדינאמי כלפּי פנים. דוּגמת צבע המגן של בּעל החיים המתמזג עם צבע הסביבה. האזהרוֹת ההיסטוֹריוֹת לישׂראל: “חבי כמעט רגע עד יעבוֹר זעם” ו“למה תתראוּ” אין מקוֹרן דוקא הפּחד והשפלוּת שבּעבדוּת, אלא הן בּיטוּי של חכמה עליוֹנה, פּרי נסיוֹן של דוֹרוֹת, לגבּי קיבּוּץ המוּקף סכּנה תמיד. גם עמים גדוֹלים וחזקים אינם מסכּילים לחשׂוֹף, את צפּוֹרניהם בּכל יוֹם תמיד שלא לצוֹרך, ואם הם עוֹשׂים כּך – סוֹפם ייסוּרים וּמפּלה.

וּביוֹתר צריך לנקוֹט כּלל זה מי שבּא להרחיב יריעתוֹ בגבוּלם של אחרים (לא בזכוּיוֹת עסקינן אלא בחזקה למעשׂה). עליו להראוֹת, בּכל מקוֹם וּבכל שעה, כּדוֹרש־טוֹב, כּידיד, כּבא להוֹסיף ולא לגרוֹע, להתחבּר ולא להשׂתרר. ואל ייראוּ את המרחיב יריעתוֹ בחששוֹת של צביעוּת והתחסדוּת. אין צביעוּת והתחסדוּת לגבּי הכּלל. אלה הם אמצעים להבטחת קיוּם ולרכישת תנאים של גידוּל. ואם נאמר לפרט “אל תהי צדיק הרבּה… למה תשוֹמם?” לכלל על אחת כּמה וכמה. ולא לדרכּם של רוֹדפי שלוֹם שאננים, מחייבי אחים וּמזכּי זרים, מכוּונים הדברים, אלא לאלה שהחרדה לגוֹרל קיבּוּצם הגזעי ממלאת את נפשם תמיד ובהם בּוֹערים בּאש אהבתוֹ, שרק אהבה זוֹ זכּאית לכסוֹת על מעשׂיהם נראים כּפשעים והם צדקוֹת.

עמנוּ נוֹטה מטבעוֹ לשכּוֹח ולסלוֹח לצריו. בּזה יש רק רעה למחצה. אבל רעתוֹ רבּה, שהוּא נוֹטה לסלוֹח לעצמוֹ, כּלוֹמר לחטוֹא לנפשוֹ ולהתחרט בּשעת הפּוּרענוּת כּדי שישוּב לחטוֹא ברפוֹא הפּוּרענוּת. מי יתן והצרוֹת האחרוֹנוֹת, שבּאוּ עליו כחתף והממוּהוּ והוֹציאוּ מלבּוֹ צעקוֹת־כּאב אמיתיוֹת, יביאוּ תיקוּן של קיימא לחוּלשתוֹ זוֹ, שאינה נאה לאוּמה שׂבעת ייסוּרים ונסיוֹנוֹת יוֹתר מכּל האוּמוֹת!

מסַפּרים בּשמוֹ של סגן המיניסטר, ש“הזיד” לנוּ את ה“נזיד” האחרוֹן, כּי היהוּדים הראוּ בעליל, שאין להם פּוֹליטיקאים טוֹבים. נאמנה עלינו עדוּתוֹ של פּוֹליטיקאי בן האוּמה, המצוּיינה בחכמי מדינה וּבגאוֹני ריגוּל זה מאוֹת שנים. ואין משוּם תמה בדבר. נסיוֹננוּ המדיני מתחיל רק מתיאוֹדוֹר הרצל. המטים כּיוֹם הזה את ההגה של מדיניוּתנוּ הטראגית הם רוּבּם אנשים, שערישׂתם עמדה ב“תחוּם המוֹשב”. אבל מה שלא יכוֹלנוּ ללמוֹד מאבוֹתינוּ, עלינוּ ללמוֹד מן המכּוֹת שהוּכּינוּ.

בּחוּלשתנוּ כי רבּה הננוּ נוֹטים לשתי מידוֹת קיצוֹניוֹת: חשדנוּת נפרזה והתקרבוּת יתירה. החשדנוּת היא רק מידה לא נעימה, שתוֹלדתה זהירוּת יתירה, מרגיזה, מכבּידה, אבל בּעצם לא מזיקה. לא כן ההתקרבוּת היתירה שלא במקוֹמה. היא מעורת את העיניים דוקא בשעה שהסכּנה גדוֹלה ביוֹתר וכמעט תמיד היא עלוּלה להכשיל. כּל הסבּרת פּנים מצד אדירי העוֹלם אשר מעוֹלם אוֹ “השוּעלים בּעידנם” מביאה את אנשינוּ לידי התרגשוּת והתפּרקוּת. את “האצילים” שבּהם הננוּ רוֹאים כּ“חוֹזים”, כּ“אוֹהבי ישׂראל”, כּלא נוֹכרים כּלל, ואת אלה ש“יצאוּ מבּית הסוּרים למלוֹך” – כּ“חברים”. כּמבקשי ידידוּתנוּ, כּמתקני־עוֹלם שלנוּ. וּמתוֹך אמוּנה עיורת ותמימה זוֹ אנוּ מתחילים לבוֹא לפניהם לעתים תכוּפוֹת, בּלי הוֹקרת רגל כּלל, כּמעט “טוֹפחים על שכמם”. כּל זמן שאינם רוֹאים בּנוּ ניגוּד ממשי, הם מתייחסים אלינוּ בסבלנוּת סלחנית, אבל כּשהשעה מתרגשת עליהם – הם מראים לנוּ מיד את מקוֹמנוּ הנכוֹן. אבל לא בדחיית עלבּוֹן זוֹ כל הרעה. הרעה מתחילה דוקא מרגע זה. עתה מתחיל המשׂחק האכזרי: הם משתמשים בּהתקרבוּתנוּ התמימה והמתחדשת עד לגיחוּך כּדי לחשׂוֹף את כּל מצפּוּנינוּ, הם משתמשים בּכפּוֹת ידינוּ כדי לשזר את החבל לצוארנוּ.

חכמינוּ הוֹרוּ: “אל תתוַדע לרשוּת”. פּשוּטוֹ כמשמעוֹ: אַל תוֹדיע לרשוּת את מחשבוֹת לבּך, אַל תביאם אל חדריך פּנימה, אַל תראם את אוֹצרוֹתיך (ההיסטוֹריה חוֹזרת!), אַל תפרוֹשׂ לפניהם את תוֹכניוֹתיך, אַל תחייך לפניהם בּרוֹב משמעוּת, כּאילוּ אתם שניכם עוֹשׂים בּיניכם קנוּניא כנגד מישהוּ אחר. זכרוּ תמיד, כּי מן הנמנע הוּא שתקוּם שוּתפוּת וחברוּתא בין עשיר ורש, בּין תקיף וחלש, בּין ערוּם ותמים. השתדלוּ תמיד להערים לערוּם, להטעוֹת את המטעה. שמרוּ על הריוח. השאירוּ בכם איזוֹ פינוֹת כּמוּסוֹת. הנעלם מעוֹרר תמיד משהוּ פחד, משהוּ דרך ארץ. כּבּדוּ וחשדוּ את אלה הנראים כּאוֹהבים רק בּשעת הנאתם!

תרצ"א

בּאוּ לידי שני מאמרים כּתוּבים בּידי סוֹפרים אנשי־שם: אחד צרפתי ואחד אשכּנזי. הצרפתי שר הימנוֹן למדינת הצפוֹן החדשה, לפינלנד. הוּא, בּן־הדרוֹם, האדם הלטיני, הקלסי, בּיקר בּארץ־צפוֹן זוֹ וחזה בה חזוּת הכּל. הארץ והעם היוֹשב בּתוֹכה הם בּעיניו סמל היוֹפי, גבוּרת החיים, העוֹז והמסתוֹרין שבּטבע, ההתחדשוּת, ההתפּתחוּת – הענף הצעיר על מצבת־מסוֹרת עתיקה. בּה שמע את צלילי האֶפּוֹס הקדמוֹן “קליוַלה”, ראה את העלילוֹת והטיפּוּסים רבּי ההוֹד והתמימוּת הרוֹמנטית בּגלגוּלים חדשים.

אפילוּ בתי־החרוֹשת האוֹכלים כּפי שאוֹל את יערוֹת־הקדוּמים, כּדי לשלוֹח את הנייר לכל קצוי תבל – גם הם הנם חלק מן האפּוֹס החי, רב־התנוּעה וגדוֹל־החן של פינלנד העתיקה. היא, ארץ שלוֹשים וחמשת אלפי האגמים, הבּוֹנה עתה את בּתיה אבן תחת העץ. הכּל שם חי, מתנוֹעע, זוֹרם, מתחדש, מתפּתח. וּבתנוּעת זוֹ, בּהתחדשוּת וּבהתפּתחוּת זוֹ, הוּא רוֹאה יוֹפי עליוֹן וּפיוּט מלהיב.

כּנגדוֹ ביקר האשכּנזי בן־הצפוֹן (כּך הוּא מעיד על עצמוֹ) בּרוֹמא. והוּא שר הימנוֹן לדרוֹם, לרוֹמא הקלאסית. גם הוּא חזה שם חזוּת הכּל. הכּרך העתיק־החדש והעם היוֹשב בּתוֹכוֹ, דמוּיוֹת וּבנינים, אישים וּמצבוֹת־אמנוּת, מזרקוֹת ודקלים וארזים, הרבעים הבּנוּיים עליים ותחתיים וּמתחת לארץ ה“כּכּרוֹת” המפוּרסמוֹת, הצפיפוּת והרוָחה, הגבעות והשמים – הכּל מתמזג לחטיבה כבירה אחת, שכּוֹחה במוֹנוּמנטליוּת, שכּל השינוּיים המתהוים בּה אינם נראים לעין ואינם מוּרגשים ללב, והם כּחלקים של שלימוּת אחת, אוֹ כשלימוּת של חלקים רבּים, שלימוּת כּבּירה העוֹמדת ללא תמוּרה מאז וּמעוֹלם. ולא עוֹד אלא שרעיוֹן ההתפּתחוּת עצמוֹ בתוֹך רוֹמא, בּתוֹך המוֹנוּמנטליוּת הזאת, נראה כרעיוֹן תפל, שהגה לבּם של בּני־צפוֹן, שאינם יוֹדעים את הגדלוּת והנצח, וּמתוֹך הפּחזוּת והחליפוֹת שבּחייהם וּבאקלימם הגיעוּ לכלל תוֹרה זוֹ, שיש בּה יוֹתר מן המדוּמה מאשר מן המוּכח ועוֹמד.

איש־הדרוֹם מבקש את הפּתרוֹנים למצוּקת נפשוֹ, לעקת רוּחוֹ, לקפאוֹן תרבּוּתוֹ – בּצפוֹן הקר, בּין שלגים ויערוֹת, בּמיתוֹס האשדוֹת, מפּלי השלגים והקרחוֹנים. ולעוּמתוֹ איש־הצפוֹן מבקש את תיקוּן עוֹלמוֹ, שנטרף עליו ברוֹב תנוּעה וחידוּשים וכיבּוּשים – בּרוֹמא של הדרוֹם, בּעיר של מלכוּת־שמים קוֹפאת בּאבן וּבצוּרה וּבמנהגי קדוּמים. הצירים המתנגדים מגששים כּל אחד לעבר חברוֹ, כּל אחד רוֹצה להיבּנוֹת מניגוּדוֹ.

חדלוֹן מנוּחה זה, תעיית־רוּח זוֹ מצפוֹן לדרוֹם וּמדרוֹם לצפוֹן נוֹספוּ עתה (אוֹ נכוֹן מזה, קיבּלוּ ביטוּי עתה) על הכּיסוּפים והכּמיהוֹת הידוּעים של שני הכּיווּנים האחרים: מזרח ומערב.

כּידוּע נמצא המזרח זה עשׂרוֹת בּשנים (לא רק מאחר גמר המלחמה, כּאשר ידמוּ רבּים) בּמצב של התעוֹררוּת והתחדשוּת. לא רק יפַּן סיגלה לעצמה את כּל מנוֹת הציביליזציה האירוֹפּית – גם מדינוֹת ואוּמוֹת אחרוֹת, שהיוּ חשוּבוֹת כּישינוֹת שנת דוֹרוֹת רבּים, שוֹלחוֹת תלמידים למערב וקוֹראוֹת למוֹרים משם. בּלי סיגוּל תרבּוּת אירוֹפּה לעצמן אין האוּמוֹת רוֹאוֹת אפשרוּת של חיים בּהקיץ. כּנגד זה קיימת בּאירוֹפּה תנוּעה העוֹלה ויוֹרדת כּתנוּדת הגלים (הכּל לפי סערת הזמן), שחרתה על דגלה “ממזרח אוֹר”. לא רק שהם מוֹדים בּזכוּת קיוּמוֹ של המזרח על יסוֹד תרבּוּת האירוֹפּית האמיתית, העמוּקה, הנפשית והשׂכלית, אינה אלא בבוּאה מ“חכמת הוֹדוּ”, אוֹ חכמת המזרח בּכלל. לפי דעתה של תנוּעה זוֹ, כּל אלה מבּני המערב שהלכוּ למזרח כּכוֹבשים, כּמוֹרים, כּמפיצי תרבּוּת ודת אמת – הם בּאמת רק כּתלמידים קטנים בּפני המזרח השׂב, שׂבע־הנסיוֹן ורוה החכמה העליוֹנה, האחרוֹנה. גם בּעבוֹדתנוּ הלאוּמית רבּת־המאמצים פּה על סף המזרח נראתה בהרת של הנטיה הזוֹ. ואנוּ, עם הנביאים מאז, זכינוּ פה וּבחוּץ־לארץ לכמה נביאי־מזרח (לפי חוֹק הניגוּד: כּמעט כּוּלם אנשי־מערב קרי־מזג וּבעלי־חשבּוֹן ואוֹהבי תרבּוּת אירוֹפּית), המבקשים להבזוֹת עלינוּ את המערב המקוּלקל.

מוּבן שבּשעה זוֹ שעמי המזרח נלחמים על שחרוּרם מעוֹל כּוֹבשים זרים, משתמשים מנהיגי המלחמה הזאת לארצוֹתיהם בּטענה של תרבּוּת המערב, כּתכסיס מוּסרי, ואף־על־פּי־כן אנוּ רוֹאים את טגוֹר עוֹרך כּמעט פּעם בּשנתים “גלוּת” לאירוֹפּה, כּדי לזכּוֹתה בּביתה בחתיכת מזרח…

וּמשוֹררי הוֹדוּ כּוֹתבים אנגלית!

היש אפשרוּת לקבוֹע את האמת בּנטיוֹת אלוּ של ארבּע רוּחוֹת העוֹלם מוּל רוּח? מי החכם הכּוֹלל ויגיד לנוּ מה עיקר וּמה טפל: המזרח כּלפּי המערב, הצפוֹן כּלפּי הדרוֹם, אוֹ להפך? וּמי צריך להיוֹת המוֹרה וּמי התלמיד? ולמי צפוּנוֹת העתידוֹת? וּמי יפתוֹר את שאלת האדם והחיים? ואי־זה הרוּח יביא את האוֹשר לעוֹלם? וּמי מַחכּים: המַצפּין אוֹ המַדרים, המקדים אוֹ המעריב?

לא, אין אפשרוּת לקבוֹע את האמת, ולעוֹלם לא תיקבע. תמיד יהיוּ מצוּיים אנשים, וגם קיבּוּצים הנגררים אחרי היחידים, שמסיבּוֹת שוֹנוֹת: פּסיכוֹלוֹגיוֹת, אידיאוֹלוֹגיוֹת ואפילוּ אגוֹאיסטיוֹת, יהיוּ נוֹטים להחליף את מקוֹמם בּעוֹלם בּמקוֹם שכּנגד, על־פּי הכּלל הכּלוּל בּפתגם ההמוֹני: “טוֹב בּאשר אינני”. אבל יש ויש לציין ולפרש את הכּמיהה הגדוֹלה והמשוּנה הזוֹ – האנוֹשית כּל־כּך בּשרשה – שתקפה את העוֹלם כּוּלוֹ דוקא בשנים האחרוֹנוֹת.

לדעתי, הסיבּה הנכוֹנה לחזיוֹן זה היא במה ששטח פּני ארצנוּ נתקצר ונתכּווץ על־ידי אמצעי החיבּוּר הנפלאים, הקוֹסמים – בּמקוֹם, בּקוֹל וּבאוֹר. האדם כּאילוּ נחפשׁ בּקרוֹן־אוֹר מסמאה בתוֹך פּינוֹתיו החבוּיוֹת והוּא מוּצא מתוֹכן (משל לעיר של נמלים, שהוּבהלה ממקוֹמה) בּחזקה להיוֹת מטוּלטל (בּגוּף אוֹ בנפש, אחת היא!) בּכל רחבי תבל. אבד לוֹ משוּם כּך חוּש הקרקע והסביבה ועיניו משוֹטטוֹת תמיד בּקצה ארץ. הכּל נכוֹנים עתה להמיר מקוֹמוֹתיהם ואלהיהם בּכל יוֹם וּבכל שעה. אבדה לנפש נקוּדת־האחיזה והיא נקלעת בּכף־הקלע: הצפוֹני לדרוֹם, הדרוֹמי לצפוֹן, המערבי למזרח והמזרחי למערב. בּוּלמוּס הנדוּדים בּבשׂר וּברוּח אחז את הכּל, ואלה הקוֹפאים על שמריהם אינם עוֹשׂים זאת בּשעה זוֹ אלא מחוֹסר יכוֹלת וּמתוֹך צער. כּל מי שיכוֹל לקוּם על רגליו וללכת, קם והוֹלך, ואל תאמין למתפּארים בּישיבתם, כּי צדקה הם עוֹשׂים עם העוֹלם. את חסרוֹנם הם עוֹשׂים יתרוֹנם.

אבל מצב זה, עם שיש בּוֹ מן האנוֹשי ולעוֹלם יהיוּ יחידים ותנוּעוֹת חלקיוֹת כּאלוּ, – בּתוֹר תוֹפעה כּללית, מידבּקת, הוּא הוֹפעה בלתי־נוֹרמלית, ואינוֹ עלוּל לתת לחברת האדם ולערכיו האמיתיים קדמה ועליה. להפך. אך נחמתנוּ, נחמת הדוֹר הנבוֹך, היא, שאין זה אלא מצב של מעבר. כּשהעוֹלם יסתגל לכל החידוּשים התכניים; אוירוֹן ורדיוֹ וטלויזיה יהיוּ לנחלת הכּל וללחם יוֹם־יוֹם אוֹ אז יתחיל האדם לראוֹת שוּב – אפשר בּאוֹרח חדש וּבפרספּקטיבה חדשה – את הקרוֹב, את הסביבה, ואז יתחיל לגלוֹת שוּב את העוֹלם שבּד' אמוֹתיו, שרק הוּא ישאר לעוֹלמים וּבעל־כּרחוֹ עוֹלמוֹ של האדם, בּחיים וּבמות. אין זוֹ אלא שאלה של זמן. מי יתן והזמן הזה לא יארך הרבּה. המבוּכה מכאיבה וּממעטת את הדמוּת. אחרי אשר עינה בדרך כּוֹחוֹ שוֹב ישוּב האדם לביתוֹ. כּי אין קיוּם אמיתי בלי בית, ואין אדם יכוֹל לדוּר בּבת־אחת בּבתים רבּים.

¹

לא הרצאה באתי להרצוֹת לפניכם, אלא לשׂוֹחח על ענין קרוֹב ויקר לכוּלנוּ.

זה שנים אחדוֹת, שהמחשבה על עתידוֹת ספרוּתנוּ מעסיקה אוֹתי, כּמוֹ שהיא מעסיקה בּודאי גם אתכם, בּני אוּמנוּתי. וּבשׂיחתי זוֹ רצוֹני לשתפכם בּמחשבוֹת אחדוֹת, שנעוֹרוּ בי בדבר עתידה הקרוֹב של ספרוּתנוּ, וּבודאי תספּיק השעה, שגם אתם תשתפוּ אוֹתי במחשבוֹתיכם אתם על הנוֹשׂא הזה. המריצני לכך גם מאמרוֹ של הד“ר ש. רבידוֹביץ, שנדפּס בּזמן האחרוֹן בּהמשכים בּ”העוֹלם". הוּא יוצא מתוֹך מבּט ההיקף, ארצוֹת הגוֹלה, כּלפּי המרכּז, ארץ ישׂראל, ועוֹמד בּאריכוּת וּבלשוֹן עמוּסה קצת על החזיוֹן המצער, שחדלוּ לה לספרוּתנוּ העברית ארחוֹת בּתפוּצוֹת הגוֹלה. הוּא כוֹאב את כּאבה של שכינת היצירה העברית, שגלתה מן הגוֹלה. הוּא רוֹאה בחזיוֹן הזה אוֹת מבשׂר רעוֹת לא רק לעתידוֹת ספרוּתנוּ, אלא לעמנוּ ולתרבּוּתנוּ בכלל, וקוֹרא לחדוּש הספרוּת העברית בּגוֹלה.

אני ראיתי מעין חזיוֹן זה בכווּן מהוּפּך, אף שאיני רוֹצה לקרוֹא את א"י בּשם מרכּז בּיחס לעם העברי בשאר הארצוֹת, כּי עדיין אין לנוּ הזכוּת לכך.

לא ארחיב את דברי על עתידוֹת התרבּוּת העברית בּכללה, ואצטמצם בּשאלת הספרוּת בּלבד.

כּמדוּמני, שספרוּתנוּ תצטרך בּשנוֹת העתיד הקרוֹב להשיב על השאלה, אם היא ספרוּת של שבט קטן, היוֹשב בּאחת הפּינוֹת בּמזרח הקרוֹב, אוֹ ספרוּת של עם, שיש לה רוֹב האטריבוטים של ספרוּת עם. לפי שעה הננוּ עדים לחזיוֹן משוּנה וטרגי כאחד. אפשר שהחזיוֹן הזה אינוֹ חדש בּדברי ימי עמנוּ. רגילים אנוּ בהיסטוֹריה שלנוּ במעלוֹת וּמוֹרדוֹת, מוֹרדוֹת מרוּבּים מן המעלוֹת, עד שכּמדוּמה, אין עוֹד מקוֹם לרדת יוֹתר. אנוּ יוֹדעים לספּר על כּמה וכמה חוּרבּנוֹת שנחרבה ספרוּתנוּ ועל תקוּפוֹת רבּוֹת של העדר יצירה גמוּר, תקוּפוֹת, שבּהן לעסנוּ בעצלתים את המזוֹנוֹת שהכינוּ הדוֹרוֹת הקוֹדמים. המעשׂיה היא עתיקה, אבל הדוֹר שבּוֹ היא חלה, והוּא מרגיש בּצרתוֹ – לבּוֹ נשבּר.

גם בּזמן הזה, דוקא עם ההתעוֹדדוּת הלאוּמית היוֹצאת מארץ ישׂראל, הננוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלם התרוֹקנוּת מערכי יצירה עבריים, הדלדלוּת הספרוּת העברית בּעוֹלם. נשארוּ שם סוֹפרים מתי מספר, אנשים למעלה משנוֹת העמידה, אוֹ קמוּ צעירים אחדים, שאינם מצטרפים למנין עם השׂרידים ההם. הצד השוה שבּהם, שכּוּלם יוֹשבים אל עקרבּים. הם מרגישים את עצמם כּשבוּיים. לא רק בּין עכּוּ“ם, אלא וּבעיקר בּין יהוּדים, שאין להם, כּנראה צוֹרך בּספר וּבמחשבה עברית. התמימים שבּהם חוֹלמים לעלוֹת אל גן־העדן המעט בּארץ ישׂראל ולהציל את נפשם. וכנגדם אנוּ כאן נאנחים על צרוּת האוֹפק, על חוֹסר ריזוננס, על מיעוּט כּוֹחוֹת־יצירה אקטיביים וכוּ'. בּקיצוּר, אין נחת מעבר מזה וּמעבר מזה. אבל בּתוֹך מצב טרגי זה הננוּ מרגישים בּהתגבּשוּתה של השקפה ידוּעה פה בארץ, והנתמכת בּחוּגים ידוּעים גם בּחוּ”ל והשקפה זוֹ, אם תשתלט על כּל צבּוּרנוּ, סוֹפה להיוֹת לרוֹעץ לספרוּתנוּ. כּוַנתי להשקפה קצרת־הראוּת, כּי ההוָי המתהוה בארץ ישׂראל, חזוֹן הגאוּלה בשטח אדמה היסטוֹרית זוֹ וּבשעה זוֹ, צריך להיוֹת האלף והתיו במגילת הכּתב של עם ישׂראל. כּל מה שהוּא מעבר לזה הוּא חוּץ לזמנוֹ וחוּץ למקוֹמוֹ.

כּמדוּמה, שאין צוֹרך להרבּוֹת בּדברים על זה, שאין לנוּ עוֹד ספרוּת חילוֹנית בּמלוֹא מוּבנה של המלה. יש לנוּ חלקים של בּנין, ואף הם אינם שלמים. ישנם חלקים חשוּבים, שהיוּ יכוֹלים להצטרף לבנין גדוֹל. אך כּוּלכם תסכּימוּ, שלפעמים אנוּ רוֹאים בּספרוּתנוּ חלוֹן של קוֹמה שלישית התלוּי באויר בּאין קיר תחתיו. הדוֹפק עוֹד דוֹפק קצת, אף כּי גם הוּא פעמים נרפּה וּפעמים דוֹהר בּקדחת. כּוָנתי לשירה הלירית. אך הפּנים, קוי הפּרצוּף, מטוּשטשים. הסיפּור המהוה את פּרצוּפוֹ של כּל עם – הוּא אצלנוּ מקוּטע וּמרוּסק, אף על פּי שגם בּמקצוֹע זה יש לנוּ חלקים חשוּבים בּעלי־משקל. אבל לפרצוּף שלם של חיי עם אין הם מצטרפים, דרמה כמעט אין לנוּ כלל. הפּוּבּליציסטיקה מן הסוּג הגבוֹה כמעט נשתתקה לגמרי. בּמדע הננוּ אוֹ מעתיקים אוֹ רק תלמידים, את הסך־הכּל אפשר למצוֹא עוֹד בּמאמריו האחרוֹנים של של מ.י. בּרדיצ’בסקי. בּקיעים ורסיסים.

היוּכל הקבּוּץ העברי הקטן, המתהוה, המשתנה, המטוּפּל בּדאגוֹת בּנין, המוּקף סכּנוֹת תמיד – להקים את בּנין הספרוּת העברית?

לפני יוֹמים היה אצלי סוֹפר ערבי צעיר, כּבן 24. הוּא כתב ספר בּערבית ונמצא מי שתרגמוֹ לעברית. המתרגם שלח אלי את כּתב־היד. וכעבוֹר זמן מה בא יחד עם המחבּר מירוּשלים לשמוֹע את גזר־הדין. התבּוֹננתי בכוֹתב הספר: נוֹצרי ליבנטיני, דוֹבר אנגלית (נתחנך בּבתי ספר אנגלים בּירוּשלים), מהיר תנוּעה, חסר־סבלנוּת, מאמין בּעצמוֹ אמוּנה נפרזת. הראה לי עתוֹן מצרי, שבּוֹ נדפּסה תמוּנתוֹ, תמוּנת “הסוֹפר המהוּלל” (הוּא פרסם איזה מאמרים ושתים־שלוֹש חוֹברוֹת לשאלוֹת הזמן). נתקבּל בּקהיר על ידי ויזיר ההשׂכּלה והוּצג גם לפני המלך וכוּ‘. הספר הוּא רוֹמן קצר, סכימתי, חלש, ילדוּתי, כּוּלוֹ רצוּף אנחוֹת אהבה והתפּלספוּת בּנלית על דת האהבה הנעלה ועל דתוֹת־האמוּנה. אין אדם, אין סביבה, אין פּרט מאיר. אמרתי לוֹ, כּי בספרוּת העברית לא יתכן להדפּיס ספר כּזה. הקוֹראים העברים רגילים בּספרוּת אירוֹפּית. עליו להכניס לסיפּוּרוֹ את ההוי הערבי. טיפּוּסי המזרח, מנהגיהם, איך הם חיים יוֹם יוֹם. מה עוֹשׂה אמוֹ של הגיבּוֹר, מה עוֹשׂה אביו. איך נוֹהגים בּבּית בּיוֹם חוֹל, בּחג, וכו’. וכדי לשבּר את אזנוֹ, אמרתי לוֹ: תעשׂה את מסכת הסיפּוּר כּמוֹ שטיח דמשׂקי אוֹ פרסי, ארוּג חוּטים חוּטים, רב צבעים וכו'. הוּא נתלהב מן ההוֹראוֹת, הסכּים מיד ל“הצעוֹתי”, והבטיחני כי ישאר בּתל־אביב וּבמשך שעוֹת אחדוֹת יכניס את התקוּנים הדרוּשים. שהרי את הסיפּוּר כּתב בּמשך ימים מספּר. תמימוּת ילדוּתית. פּראוּת פּרוֹבינציאלית.

וּבכל־זאת התבּוֹננתי בפניו, בּעיניו וקנאתי בוֹ, בּסוֹפר הערבי המתחיל. יתכן שממנוּ לא יצא כלוּם, אבל כמה אילוּזיה במוֹחוֹ, כמה אמוּנה בצוֹרך שישנוֹ בּ“אנשים גדוֹלים” כמוֹהוּ! יתכן ויתכן, כּי בעוֹד שלוֹשים־ארבּעים שנה יקוּם סוֹפר ערבי גדוֹל בּאמת, כּסכּוּם לפוֹטנציה של עם ולשוֹן של עשׂרוֹת מיליוֹנים. בּסוּריה וּבעירק, בּמצרים וּבאלג’יר וּבמרוֹקוֹ וכו' נוֹספים שנה שנה אלפי משׂכּילים ערבים, תלמידי בתי ספר תיכוֹניים ואוּניברסיטאוֹת. אלוּ יקימוּ מתוֹכם גם את הסוֹפר, אלה גם יקיימוּ את הספרוּת. מה היוּ הרוּסים לפני 150 שנה? קנאתי בוֹ, שלפניו אוֹ לפני אחיו הטוֹב ממנוּ, משׂתרע עתיד רחב ידים, רענן ורב־אפשרוּיוֹת. הרגשה זוֹ מרבּה אמוּנה וּבטחוֹן. כּנגד זה כמה חרדה מלוה את הסוֹפר העברי הכּוֹתב סיפּוּר בּמשך שנה ויוֹתר!

סיפּרתי לכן כּל זה, כּדי להראוֹתכם, שהם יכוֹלים עוֹד להיוֹת פּרימיטיביים ואנוּ איננוּ יכוֹלים להיוֹת כּך. וספרוּתנוּ אוֹ שתהיה ספרוּת של עם, ספרוּת של תרבּוּת, אוֹ שלא תהיה כלל.

בשנים האחרוֹנוֹת אנוּ רוֹאים בּיהדוּת העוֹלמית התחלוֹת של כּיבּוּשים לשׂפה העברית. ודאי שהשפּעת ארץ ישׂראל היא. הנה אנוּ קוֹראים על דבר חדירת הלשוֹן העברית לבתי ספר כּלליים בּאמריקה. גם בּאוּניברסיטאוֹת של ארצוֹת אחרוֹת מוּכּרת הלשוֹן העברית כּלשוֹן קלסית וחיה כאחת. מתחילים להתיחס ללשוֹננוּ כלשוֹן של עם. ישנם גם אלפים צעירים בּפוֹלין, בּליטה, בּרוּמניה וּבאמריקה המסגלים להם את השׂפה במידה הגוּנה. לנוּ, לסוֹפרים העברים, אין מסילוֹת אליהם. הספרים שאנוּ שוֹלחים שמה אינם נקלטים. לא די, כּנראה, לשלוֹח ערכי רוּח בּדרך של אכּספּוֹרט. הם יתעניינוּ בערכי הספרוּת שאנוּ יוֹצרים פּה רק כּשירגישוּ, שגם הם נוֹתנים דבר־מה, שגם הם שוּתפים ליצירת העם. ספרים אינם קוּפסאוֹת של כּבשים. ההשקפה, שספרוּת עברית פּירוּשה – ספרוּת של תחיה, ותחיה פירוּשה – החיים בּארץ ישׂראל והחיים בּא"י בּעל כּרחם – הויה מוּגבּלה וּמגבּילה, השקפה זוֹ אינה עלוּלה לרוֹמם ולמלא את פּגימת ספרוּתנוּ. אמנם ארץ ישׂראל היא הלוּז בּשדרתנוּ, בּבת עינינו, נקוּדת חיוּתנוּ, ואנוּ מוּכרחים להאחז בּנקוּדה זוֹ, אבל אי־אפשר להפקיר את כּל הגוּף בּשביל בּבת־העין. נדמה לי, שאם נוֹסיף להצטמצם בּרוּחנוּ וּבתפיסתנוּ במציאוּת הארצישׂראלית בּלי חזוֹן של עם רב אוֹכלוֹסין ורב אפשרוּיוֹת, נהיה צפוּיים להצמקוּת ולא להתרכּזוּת. סוֹפנוּ שנהיה על רצוּעת אדמה זוֹ למין פּרי צמוּק ויבש, שאינוֹ תוֹפח אפילוּ בבשוּל.

תאמרוּ, ישנם בּעוֹלם גם עמים קטנים, ויש להם ספרוּת משלהם, והספרוּת הזאת מתפּתחת התפּתחוּת נוֹרמלית וגם עוֹברת לפעמים את גבוּלוֹת הארץ, כּגוֹן הספרוּת הנוֹרבגית. אבל כּמדוּמה לי, שאין להרבּוֹת בּהסבּרה על ההבדלים שבין ה“עם” העברי בארץ ישׂראל, קבּוּץ מוֹרד, שאינוֹ עוֹלה על קהילת יהוּדים גדוֹלה באחד מכּרכי העולם, בּארץ שזרים מוֹשלים בּה, וּבין אוּמה סקנדינבית קטנה נוֹרמלית וחפשית, שיש לה עוֹד שתי אחיוֹת ללשוֹן, ויש לה גם “הינטרלנד” של שתי לשוֹנוֹת גרמניוֹת אדירוֹת הקשוּרוֹת בּלשוֹנוֹת אלה. ידוּע הדבר, שכּל הסוֹפרים הסקנדינביים הגדוֹלים נשענים על כּתפי הלשוֹנוֹת האלוּ.

כּל ספרוּת, שאינה מבטאה פּוֹטנציה של עם, של המוֹנים, אי־אפשר שתפעם בּה רוּח גדוֹלה.

ואם נכרוֹת את טבּוּרנוּ הרוּחני מהיקפנוּ הלאוּמי, נלבּש גאוֹן ונאמר, כּי אנחנוּ הננוּ לא רק השאוֹר שבּעיסה, כּי אם השאוֹר והעיסה גם יחד, תהיה ספרוּתנוּ בריה משוּנה מאד.

אין להביא ראיה מימי קדם, שעמים קטנים, ואפילוּ שבטים, יכלוּ ליצוֹר יצירוֹת גדוֹלוֹת לאנוֹשיוּת. החזיוֹנוֹת ההם לא ישוּבוּ לעוֹלם. הקשרים בּין העמים כּיוֹם הזה, וההוֹלכים וּמשתכללים מדוֹר לדוֹר, מחייבים כּוֹחוֹת וכשרוֹן־התחרוּת בּמידה שהקדמוֹנים לא ראוּה אפילוּ בחלוֹמם.

אפילוּ אם נסכּים ונרצה להיוֹת פּה שבט קטן, איך יהיה הפּלא הזה? הרי כל פּרט וּפרט מבּני השבט שלנוּ, שבּא מפּינת עוֹלם אחרת, נוֹשׂא בקרבּוֹ ציוּר אחר של תרבּוּת, קשוּר בּקשרי עוֹלם אחרים, ואיך יאנס את נפשוֹ להצטמצם בּהשׂגוֹת של שבט? לפנים בּשבט הקטן, היוֹצר, שלטה קנאוּת גדוֹלה, עיורת, כּמעט פּראית. היכן נקח אנוּ, שרוּחנוּ מפוּזר על שבעים תרבּוּיוֹת, את הקנאוּת הזאת? תאמרוּ, השבט הקטן הוּא לעת־עתה חלוּץ, והחלוּץ ימצא לוֹ נקוּדוֹת משען בּהיסטוֹריה הלאוּמית, בּאדמת המוֹלדת וּבעמלוֹ עליה, בּתרבּוּת המזרח וּבנוֹף המתחדש פּה במציאוּת וּבזכרוֹנוֹ, אין ספק, שהגוֹרמים האלה הם חשוּבים לאין ערוֹך בּתחית עמנוּ, אבל כּלוּם יש בּכוֹחם להכריע את התביעוֹת של האדם החדש, את המוּשׂגים החדשים שרכשנוּ לנוּ בעוֹלם?

הערביים, שההיסטוֹריה גזרה עלינוּ להיוֹת שכניהם פּה בארץ, שוֹנים לפי שעה הרבּה מן הערבים של ימי הבּינים בּצפוֹן אפריקה, בּבבל וּבספרד. לעת עתה הרי זה עם ליבנטיני, שאיננוּ יכוֹלים לקווֹת להתעשר מתרבּוּתוֹ. אוּלי נוּכל לקבּל מהם קצת צבע, קולוריט, אבל חוֹששני, שצבע זה ידמה לצבע שעל לחיי חוֹלה השחפת.

אם הפּרוֹצס של ההכָּרתוּת מן היהדוּת שבּגוֹלה במוּבן הרוּחני, הספרוּתי, ימשך גם להבּא וּמצאה רעה את כּל עמנוּ. גם פּה וגם שם. אלה בנוּ החוֹשבים, שנהיה פה לחבר בּעלי תעשׂיה רוּחנית ונשׂיג כּל מיני הקלוֹת בּמשלוֹח לחוּ“ל, אינם אלא טוֹעים. הנה ניסוּ כבר כּמה אנשי מעשׂה, יוֹדעי מוֹ”לוּת, ולא הצליחוּ. הספרוּת העברית בּארץ מגיעה שמה רק כּהד רחוֹק, שבּעברוֹ את האוֹקינוֹס הוּא תוֹפח בּאד המים וניטל קוֹלוֹ…

אם ספר טוֹב שיצא בארץ ונעשׂה לוֹ הפּרסוּם המקסימלי, לפי יכלתנוּ, נמכר בּכל העוֹלם היהוּדי ב־10־15 למאה ממה שנמכר בּא"י, אין לדבּר על קשר של ממש בּין היהדוּת העוֹלמית והספרוּת העברית בּארץ. אפילוּ אם “השבט” יגדל פּי שלוֹשה וארבּעה לא ישתנה המצב הרבּה ואני חוֹזר שוּב: אין אנוּ עוֹסקים כּאן בּימים רחוֹקים, בּחזוֹנוֹת ממלכתיים. אנוּ מדבּרים כּאנשי הוֹוה על מציאוּת ידוּעה, שאין לה סכּוּיים להשתנות שנוּי מכריע בּמשך דוֹר אחד אוֹ שנים.

אפשר שישנם בּינינוּ גם תמימים החוֹלמים על יצירת ספרוּת בּשביל האנוֹשיוּת כּוּלה, לשם תרגוּם ללשוֹנוֹת העוֹלם, שהרי הגענוּ לתקוּפה שיש בּה חליפין של ערכי הרוּח. אוּלי יש גם המאמינים, שיש לנוּ כבר ספרים ויוֹצרים היכוֹלים לעניין גוֹיים וּמשפּחוֹת. אני איני מאמין, שהעוֹלם הגדוֹל מתעניין בּזמן הזה בספרוּיוֹת קטנוֹת וּבעמים קטנים. בּכל אוֹפן איננוּ רוֹאים זאת. אם ג’ימס ג’וֹיס האירלנדי עשׂה רוֹשם בּעוֹלם, הרי זה משוּם שהוּא סוֹפר אנגלי.

וכשאני זוֹכר את הספרים, שנכתבוּ על ידי סוֹפרים של עמים קטנים בּשביל – “כּל הגוֹיים”, וּבמקצת גם על ידי אחינוּ בני ישׂראל, אני חוֹשב כּי נוֹח להם שלא נכתבוּ משנכתבוּ. זכוּרני, בּספרי שלוֹם אש נמצא לא אחת נוֹסח מעין זה: אצל היהוּדים עוֹשׂים כּך, נוֹהגים כּך… הוּא יוֹדע מלכתחילה למי נוֹעדה כתיבתוֹ. חינה וערכּה של כּתיבה כזוֹ ידוּעים לכוּלם.

אם נהיה פה בארץ למשהוּ דוֹמה לשבט, אינני יוֹדע. אך אין כּל ספק בּעיני, שלא נוּכל ליצוֹר פּה ספרוּת של שבט בּמוּבן החיוּבי, לכל היוֹתר ניצוֹר ספרוּת של פּרוֹבינציה בעלת צבע ליבנטיני. ועל כּן תקוָתה ועתידה של ספרוּתנוּ הם בּעבוֹדת יצירה משוּתפת של העם העברי בארץ וּבגוֹלה. פּה ימצא תמיד החלק האקטיבי, בּית היוֹצר של הלשוֹן החיה, המסתעפת בּכל מקצוֹעוֹת החיים, חלק שניתנוּ לוֹ תנאי יצירה נוֹחים וּברוּכים יוֹתר מאשר לעם כּוּלו, אבל אם החלק הקטן הזה לא יצרף אליו פעוּלת יצירה ספרוּתית לאוּמית־אנוֹשית בּכל היהדוּת העוֹלמית – אז גם ספרוּתוֹ של הקבּוּץ פּה נדוֹנה לירידה שאין אחריה תקוּמה.

כּל קבּוּץ של עם, אם הוּא גם מנוּתק מהארץ־האֵם, מסוּגל הוּא בכל־זאת ליצוֹר פּחוֹת אוֹ יוֹתר, והוּא בחשבּוֹן הריזוננס בּשביל ספרוּת הארץ־האֵם. הקבּוּצים הגרמנים בּשויץ, בּאוֹסטריה ואפילו בצ’כוֹסלוֹבקיה – אינם משוּללים ערכי ספרוּת משלהם, המצטרפים לאוֹצר הספרוּת הגרמנית. ואיך תתארוּ לכם, שאנוּ פה, קטנים ודלים וחסרי מסוֹרת – נתרקח בּרוטב שלנוּ?…

לפני זמן מה קראתי הרצאה של אנדרי ז’יד. הוּא מוֹתח אנלוֹגיה מעניינת בּין התיאוֹריה של הספרוּת והתיאוֹריה של הכּלכּלה. כּידוּע, ישנן שתי השקפוֹת שוֹנוֹת בּנידוֹן זה: ריקרדוֹ הוֹרה, שהדוֹרוֹת הקוֹדמים זכוּ בשטחי העידית וצאצאיהם מנצלים אוֹתם עד היוֹם וּמשׂיגים יבוּלים טוֹבים. הדוֹרוֹת החדשים, אשר פּיהם אוֹכף עליהם, נדחקים אל שטחי הזבּוּרית. וּבכל זיעתם ועמלם הם רוֹאים רק פּרי דל. והדוֹרוֹת הבּאים חלקם יהיה רע מן הראשוֹנים. זוֹהי ההשקפה הפּסימיסטית. כּנגדוֹ הוֹרה קירי, שהדוֹרוֹת הראשוֹנים עיבּדוּ רק את השטחים הנוֹחים לעיבּוּד, והם הקרקעוֹת הכּחוּשים אוֹ הבּינוֹניים, בּעוֹד שהדוֹרוֹת החדשים אנוּסים לכבּוֹש את המקוֹמוֹת הקשים לעיבּוּד, ליבּש בּצוֹת ולברא יערוֹת עד, אך הם ימצאוּ מאה שערים. זוֹהי ההשקפה האוֹפּטימיסטית. כּן גם בּספרוּת. יש אוֹמרים, כּי העמים הקלסיים ניצלוּ את כּל הנוֹשׂאים הטוֹבים, בּרגש וּבמחשבה, בּצוּרה וּבתוֹכן, ויוֹרשיהם עדיין מוֹסיפים לנצל בּהצלחה את הקרקעוֹת האלה. ויש אוֹמרים, שלדוֹרוֹת החדשים מחכּים עוֹד שטחי רוּח ענקיים, ולאחר שינירוּ בהם ניר – תראה ברכּת־התנוּבה הגדוֹלה.

אנדרי ז’יד מחזיק בּדעה השניה. ויש מקוֹם לקבּל את שתי הדעוֹת גם יחד.

אך לנוּ, כּמדוּמה, אין לא עדית ולא זבּוּרית. אין לנוּ ספרוּת קלסית (מקרא וּמשנה אי אפשר שיהיה להם המשך בּספרות החדשה) ואין לנוּ קרקע של המוֹנים, שאפשר להתחיל בּהכשרתוֹ לשם תנוּבה באה. בּארץ ישׂראל אין לנוּ כל מסוֹרת של ספרוּת חדשה (המעט שנוֹצר – בּגלוּת נוֹצר וּברוּחה) וּבגלוּת אין לנוּ מגע של אדמה וצוּרוֹת הוָי עצמיוֹת, אבל על ידי אחוּד הפּעוּלה בשני השטחים, שטח ארץ ישׂראל ושטח התפוּצוֹת, אפשר היה להגיע לתנאי יצירה רוּחנית של עם. רבּים המכשוֹלים כּאן בּארץ ורבּים וקשים מהם המכשוֹלים בּגלוּת, אבל אם היצירה העברית בּארץ תשמש מנוֹף לתנוּעה עברית וליצירה עברית בּעוֹלם – אפשר יהיה להרים כּמה מכשוֹלים. צריך לרתוֹם את הסוּס בּעל־הכּנפים בּמחרשה גדוֹלה, שתקיף בּתלם רחב את כּל שׂדוֹתינוּ.

אל לנוּ להתבּרך בּלבּנוּ, שנוּכל לבנוֹת ספרוּת־סגוּלה בארץ הזאת בּדוֹר קרוֹב. רק אם נבנה את ארץ ישׂראל הרוּחנית בּכל העוֹלם, נהיה ראוּיים לשם הכּבוֹד “עם יוֹצר”.

צריך שיחדל יחס הבּיטוּל, ורע ממנוּ היחס של שויוֹן־נפש, לכל מה שמתרקם בּמוֹחוֹתיהם וּבלבּוֹתיהם של אחינוּ בּכל הארצוֹת. וּביחוּד של הדוֹר הצעיר. צריך לשתף את כּל הכּוֹחוֹת העבריים הפּזוּרים בּאוֹרגנים הספרוּתיים היוֹצאים בּארץ, וגם לעזוֹר להם להקים אוֹרגנים כּאלה במקוֹמוֹתיהם. תחת לחכּוֹת, שהם יבוֹאוּ אלינוּ לראוֹת מתוֹך קנאה את “הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת”, שאנוּ עוֹשׂים פּה, לא היה מזיק, שאחדים מאתנוּ יסעוּ אליהם לחיוֹת ולסייע עמהם בּהקמת מפעלים לתרבּוּת ולספרוּת העברית.

עלינוּ לשכלל תמיד את ספרוּתנוּ, להעמיקה ולהרחיבה, הן מן הצד העברי והן מן הצד האנוֹשי, ואין להתרגל בּשוּם צוּרה שהיא למחשבה המסוּכּנה, שספרוּתנוּ תהיה ספרוּת של שבט ארצישׂראלי. אם הגוֹרל ההיסטוֹרי הטיל עלינוּ להיוֹת עם, שאוֹכלוֹסיו נחתים בּטריטוֹריוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, נהפוֹך נא את הגוֹדל הזה למקוֹר בּרכה ליצירתנוּ הרוּחנית. אפשר שמצב עמנוּ ותנאיו המיוּחדים (כּמוּבן, תמיד בּקשר עם המנוֹף הארצישׂראלי!) יוֹעילוּ גם לבריאת ספרוּת בּת אוֹפי מיוּחד.

גם בּארץ ישראל גוּפה יכולה וצריכה לקוּם ספרוּת רבּת גוֹנים ורבּת תכנים. שהרי הציבּוּר העברי היוֹשב בּה, וזה שיבוֹא עוֹד לשבת בּה, מוּרכּב מיחידים יוֹצאי סביבוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, והם קשוּרים בּאלפי קשרים של קרבת בּשׂר וקרבת בּחירה לסביבוֹת ההן.

האוֹר שיעבוֹר את הפריזמה הארצישׂראלית צריך להתרכּז פּה מכל הגוּפים הקוֹרנים בּעמינוּ באשר הם שם. וּמפה יחזוֹר האוֹר שמה מזוּקק ומוּגבּר שבעתים.

לדעתי, זה דרך החיים היחידי לספרוּתנוּ.

¹

חוששני, שלא עלה בידי להביע את מחשבותי בצורה ברורה כל צרכה, שלא תביא לידי ערבוב מושגים. אשתדל להשיב על השגות המתוכחים במלים מעטות על פי הסדר.

למר וולפובסקי: לא אמרתי, שהסופר העברי צריך לנסוע או ללכת אל העם. אני העירותי על הצורך להתקשר בהשקפתנו, או נכון מזה, בהרגשתנו עם העם כולו, עם כלל ישראל, לשם אקטיביות רוחנית. שאלת התכנים של הספרות העברית אינה נכנסת בגדר נושא שיחתי.

למר גרוסמן: לא לנסיעות של בקורים התכונתי. הנה היו פה כמה סופרים, אורחים יקרים, והתבשמו מריחה של ארץ-ישראל ואיננו רואים את הפירות. כל זמן שלא יבראו הקשר הנפשי והכרת השיתוף בין ספרות ארץ ישראל וספרות הגולה, לא יועילו הרבה הבקורים מהתם להכא ומהכא להתם.

למר פרסקי: על טענתו, שהשריתי בדברי רוח של עצבות על המסובים, יכול אני להשיב לו, כי הענין אמנם עצוב, וחשבון־הנפש בא תמיד מתוך עצבות. אנו אין לנו לסמוך על זה, שהעם ייצור את ספרותו מתוך אינסטינקט נורמלי בלבד. לא עם נורמלי אנחנו ומשוללים אנו את התנאים הנורמליים. גם אצל העמים הנורמליים מחובר האינסטינקט בחוטים דקים אל המחשבה. מאה וחמשים השנים האחרונות בחיי עמנו וספרותנו החדשה היו מונהגות תמיד בידי המחשבה. ומה הביאנו הלום, אם לא חפושי מחשבתנו? עמים גדולים, כשהם נתעים לפעמים על ידי האינסטינקט, הם באים לידי משבר וצרה, אך אין סכנת כליה עליהם. המחשבה מתגברת סוף סוף והם שבים לבנות את עצמם. אנו ההולכים תמיד על פי תהום, אסור לנו להוציא מידנו את חוט המחשבה הנוהג בנו.

לעבר הדני: לא באתי לדבר על גישות ועל מפלגתיות. השתדלתי להעיר על השגות של שבט ההולכות ומתהוות אצלנו בבלי דעת. “שבט” במרכאות. כמדומה שהדגשתי, כי לשבט ממש, לפי אפיו הקדמוני, לא נהיה פה. בכלל החזיון החברותי והתרבותי, ששמו בהיסטוריה שבט, הוא חזיון קדום ולא ישוב עוד לעולם במקום שהתרבות החדשה מגעת שמה. אני הזהרתי רק מספרות של קבוץ קטן ודל היושב בצל מזרח גדול וזר לנו בחטאיו ובצדקותיו. השתמשתי במלה “שבט” רק כדי לשבר את האוזן. ספרות של “שבט” כזה תהיה באמת ספרות של פרובינציה קטנה. הקנאה והתחרות, שבשדה־פעולה רחב הן משמשות מניעים ליצירה, כאן הן עלולות רק להרעיל ולהנמיך את הניבו עד למדרגה תחתונה.

למר לוּפבּן: הוא צדק בדבריו, שהספרות קשורה בכל שאלת התרבות שלנו, אבל אני הצטמצמתי מלכתחילה בספרות. רצונו, ילמד מן הפרט על הכלל. באמת לא הצגתי שאלות, וגם לא הבאתי עמי פתרונים, חפצתי רק לעורר את המחשבה בכוון זה. אני מאמין שעל ידי זה שנתחיל לחשוב בפרובלימה זו, נבוא גם לאיזה מעשים, שיביאו לידי התקרבות ברוח בין ארץ ישראל ותפוצות הגולה. המענה הרוחני בא תמיד אחרי דפיקות על קירות הלב. אני איני יכול להשלות את נפשי בנחמה של “אם”: אם נהיה עם, נברא ספרות של עם, ואם נהיה שבט, נברא ספרות של שבט. יודע אני שספרותנו לא תהיה כספרות שאר העמים, מפני שאנו לא נהיה אנוסים על פי גזירת ההיסטוריה או הגורל, או התנאים שאין להתגבר עליהם – עם ככל העמים. רצוני הוא רק זה, שתהיה לנו ספרות של עם, של עמנו כולו. איני מתנגד לספרות של המונים, אבל הספרות הגבוהה אצל כל עם אינה של המונים. אצל כל עם ישנה רק שכבה מסוימת של אנשי רוח, פועלים ונפעלים מקניני הרוח האמיתיים. וגם במעמד הפועלים כך.

ואחרון אחרון למר שמעונוביץ: רצונו לעודד אותנו אמנם ראוי לשבח. הוא אינו רואה כל נטיה לצמצום תחום ספרותנו בחיי הארץ דוקא, והראיה: הספרים המקוריים שיצאו לאור כאן ותכנם פרוש על חיי הצבור או הפרט היהודי בתפוצות הגולה. אמנם אין להכחיש את העובדות. אבל הוא לא הכחיש, שהספרות העברית בכל העולם נמצאת במצב של גסיסה ולא הוכיח לנו, שהתכנים בספרים שהזכיר אחוזים באופן אורגני ברקמת חיי הרוח פה, אף שהם, לדעתי, גבוהים מחיי הרוח בצבור הארצישראלי. כלום צריך אני לבאר את ההבדל בין סופר רוסי שכתב על כפר נידח ובין סופר ארצישראלי הכותב על מושבה או קבוצה? הפוטנציה של עם גדול מתגלה גם בנקודה הקטנה. סוד הטיפה מן הים. ישנן בארץ התחלות יקרות והן לכולנו למשיב נפש, אבל אני חרד להמשכן של ההתחלות האלו. אנו הולכים ומצטמצמים פה צמצום אחרי צמצום. כל מי שיבדוק בלבו ימצא את ההרגשה, שאלה הם בחינת הצבעים האחרונים שאנו מגרדים משפופרתה של מסורתנו הספרותית (איני נבהל מעושי המהפכה שלנו!). שמעונוביץ בודאי יודע, שלאחר שהצייר האומן אינו מוצא עוד צבעים בשפופרת, הוא נותנה לילד שיהא מחצצר בה… כלום אין לנו כבר סימנים לכך? אם יארכו הימים ואנחנו נכרת יותר ויותר מן היהדות העולמית ולא יהיו בינינו יחסים רוחניים, נפשיים ותרבותיים, נרד למדרגה של קהילה בעלת ענינים וסכסוכים פעוטים, שאינה כדאית שהעולם יתעניין בה. ואפילו העולם היהודי. לצערנו נוכחנו כי ציורו חלומו של אחד העם על “המרכז הרוחני”, שיהיה בו קסם לעורר חקוי של התחרות בכל היהדות וערכי תרבות העברית יהיו שופעים מכאן ומיניקים את כל תפוצות הגולה - ציור זה לא היה אלא חלום תמים. נכון, באים אלינו תיירים. יש התפעלות, לפעמים גם אמיתית ומביאה לאיזו פעולות לטובת ארץ ישראל; אבל התפעלות זו יש בכוחה לעזור בצמצום גדול לבנינה הקטן של ארץ ישראל. אני מעריך את כל זה, אבל אין אני יכול להסתפק בזה. אין שום קשר־גומלין של ערכי היצירה העברית בין ארץ ישראל והגולה. אנו רואים בתמהון־לבב, כי שלטונה של הספרות העברית הולך ורופף. מלבד תרבות “הסרט הקולני” מוצפה הארץ ספרות מתורגמת (מבלי שאזלזל גם באלו!). אין הלבבות רואים, ועל כן אינם מאמינים, שארץ ישראל מחיה בפועל ממש את התרבות העברית בתוך היהדות העולמית כמו שחלם אחד העם. זה מראה, שהתנאים היו אחרים ממה שצייר לעצמו אחד העם, ועל כן צריך לבקש גם דרכים אחרות.

אני רוצה לסיים: אם כל היהדות היא כמו אוקינוס והיהדות הארצישראלית היא כאגם קטן ועמוק – נניח, כים כנרת – יש הכרח לכרות תעלה, שתחבר את האוקינוס עם האגם, עד שייושרו פחות או יותר פני המים בשניהם (אין מים אלא תורה). ואם יהיו איזה הבדלים בגובה, נעמיד בנקודות אחדות תחנות כוח לתרבותנו ולספרותנו. אבל אם נשאיר את האגם בבדידותו, ילכו מימיו וימליחו יותר ויותר. ומי יודע אם לא יהיו, חלילה, ברוב הימים לים המלח.

נבקש נא דרכים, מזה ומזה, להתחיל בחפירת התעלה הזאת משני הצדדים בבת אחת!

רבּוֹתי וחברי!

על דבר קיום קלוב פא“ן ודאי ידוע משהו לכולכם, ביחוד מאחר שקיים גם מרכז עברי של קלוב פאין בא”י. בכל זאת, לשם ברור פעולות המוסד הזה, שהן חשובות בשבילנו, טוב יהיה אם אברר לכם יותר את מהותו ומטרותיו. מלכתחילה היתה מטרתו של קלוב פא“ן בעיקר פציפיסטי. אחרי המלחמה ושנאת הלאומים באה ריאקציה לשלום. ואלה מסופרי העולם, שעוד בעצם שנות המלחמה עמדו כנד בפני המשטמה והאכזריות, יחידים אלה התאספו שנים אחדות לאחר המלחמה ויסדו את קלוב פא”ן, זאת אומרת: פייטנים, אסייסטים, נובליסטים. על שום מה התחברו דוקא סופרים אלה? היתה, כנראה, קרבת בחירה ביניהם. הם הרגישו את עצמם יותר קרובים ברוח. אולי סופרים אלה חשבו את עצמם יותר מסוגים אחרים (מפני שהם יוצרים בעיקר בכוח הרגש) אחראים ליחסים האנושיים בין היוצרים בעמים השונים ושאפו להיות לברית אחים גדולה. אבל במשך שנות קיומו זה תשע שנים, נתברר לחברי הקלוב כי מלבד השאיפה האידיאלית לאחוה ורעות ישנם לסופרים גם אינטרסים ממשיים חיוניים, והם ביקשו דרכים לשמש את האינטרסים האלה. מתחילה נצטמצמו הקונגרסים בקבלות־פנים, בהתועדויות, ברוָחות ותענוגות בשביל המשתתפים, אבל נעשו נסיונות לפרוץ את המסגרת הזאת. וכבר ישנן התחלות של פעולות יותר ממשיות, ביחוד בנוגע לסיוע הדדי של יוצרי העמים השונים בשדה הספרות. לעת עתה הסיוע הזה הוא בעיקר סיוע מוסרי, אך פירותיו יראו בודאי בקרב הימים. קשור קלוב פא“ן קשר אמיץ עם חבר־הלאומים; יש כידוע בחבר־הלאומים מחלקה מיוחדת לקואופרציה בין לאומית בעבודת הרוח, יש שם מדור מיוחד לספרות יפה, והמדור הזה קשור עם קלובי פא”ן והובטחה להם עזרה חשובה. קלובי פא“ן מתאמצים להקל על חלופי היצירות של עמים ע”י יצירת תנאים יותר נוחים בשביל תרגומים משפה לשפה. דבר זה הוא חשוב מאד. רק התחלות נעשו, אבל אם ילכו בדרך זו הלאה, תצמח מזה טובה ביחוד לספרויות שהן זקוקות ביותר לפעולה זו. שלושת או ארבעת העמים הגדולים נהנים מפרסום הדדי בדרך טבעית, ועל־כן הוטל עליהם לעזור בנידון זה לעמים הקטנים, שספרויותיהם אינן יכולות להתפתח כראוי מפני הריזוננס המוגבל והחלש שבתחום עמיהם. ובאמת אנו רואים, כי באי־כוח הספרויות הגדולות בקלוב פא“ן מתיחסים בנדיבות לספרויות הקטנות ומביעים תמיד את נכונותם לסייע להוציאן מן המחבוא. אם הספרויות הקטנות זקוקות לעשית אזנים כזו, הספרות העברית על אחת כמה וכמה. אנו יודעים, כי על הספרות העברית סתם העולם את הגולל. וגם חלק גדול של בני עמנו אינו יודע או אינו מודה במציאותה של ספרות עברית חיה. רוב הספרים בלשונות הזרות העוסקים בתולדות הספרות העברית מגיעים רק עד תקופת ההשכלה ומספרים איך עם הסקולריזציה חדל העם העברי להיות עם ואיך שרידי יוצריו נתאחדו עם הים הגדול של העמים. רק ספרים מעטים מאד, כמו ספרו של דיליץ', מטפלים בספרותנו החדשה, וגם אלה לא בזו של התקופה האחרונה. בכל אופן על תקופת התחיה שלנו ידוע בעולם מעט מאד. ישנם תרגומים אחדים, לא מספיקים בהחלט, של שירי המשוררים החדשים שע”י נודעה הספרות העברית בעולם. הספרות העברית זקוקה להכרה ידועה מצד העולם התרבותי, גם של הגויים וגם של היהודים. יותר מספרוּת אחרת, דוקא מפני מצבה המזולזל כלפי פנים. אני חושב שלא אגלה חדשות בחקר הנפש הישראלית, אם אומר לכם, שבני־ישראל אינם מכבדים את שלהם אם אינו מכובד תחילה ע"י נכרים. אפשר שתכונה זו מיוחדת לכל האומות הקטנות, אבל אצלנו היא בולטת יותר.

מצד זה אני חושב יש חשיבות להסתפחות של הספרות העברית לקלוב פא"ן העולמי. אין אני חושב, שבזה די כדי להכנס לספרות העולמית, או כדי להרים את הניבו של יצירתנו הספרותית. התפתחותה של כל ספרות מותנה קודם כל בגורמים פנימיים, לאומיים. אבל אסור לנו להחמיץ הזדמנות, שלפי דעתי, היא יכולה להועיל להתעוררותה של ספרותנו המושפלת.

הרעיון על דבר כניסת הסופרים העברים לקלוב פא“ן נהגה עוד בועידות הקודמות. אני חושב שהטעם העיקרי שלא נכנסו קודם הוא, כמו ברוב המקרים – רשלנותנו. צריך להודות, שגם הפעם נעשה הדבר מתוך דרישות תכופות מצד חברינו בפולין. הם הרגישו עלבון בזה, שבקונגרסים של פא”ן ישנה רפרזנטציה כזו לספרות האידישית והעברית כאילו איננה במציאות כלל. ביאת־כוח ראשונה היתה לנו בשנה שעברה בקונגרס השמיני בורשה. במשך שנה זו בחר המרכז העולמי בלונדון בתור חבר־כבוד את ביאליק. עד עכשיו היה בא־כוחה של ספרות ישראל רק שלום אש. לא לכבוד הריק אנו מתכונים, אלא להכרת קיומה וזכותה של הספרות העברית בתוך שאר הספרויות החיות. הנה עומד להתקיים בעוד ימים מספר באמשטרדם הקונגרס התשיעי, מלבד שני צירינו, סוקולוב ושניאור, מוזמנים עוד כמה סופרים עבריים גדולים באופן אישי. על-ידי זה הם מתחילים להתפרסם יותר בעולם. אולי יקראו גם אחינו וידעו, כי אכן ישנם סופרים עבריים. דבר זה עלול להרים קצת את הפרסטיג’ה של הלשון העברית. הפעולות של קלוב פא“ן העברי הצטמצמו, כנהוג, בעיקר במסיבות כדי לקרב את החברים על ידי פגישות ושיחות בעניני הספרות והסופר. המסיבות לא היו בכל חודש. כל ההתחלות קשות. פרסמנו באורגן העולמי “ידיעות פאין” וגם ע”י חבר הלאומים רשימה של ספרים עבריים הראויים להתרגם ללשונות אירופה. הובטח לנו גם סיוע בפרסום חוברת על הספרות העברית בצרפתית. ארץ־ישראל נעשתה, בטובתנו או שלא בטובתנו, מעין חלון ראוה. צריך לדאוג שהספרות העברית לא תתגולל בחלון זה כצעצוע פסול בפינה מאובקה.

באים הנה כמה מגדולי האומות. טוב יהיה שידעו, כי מלבד האנשים היושבים במשרדי הסוכנות, ישנם אנשים יוצרים תרבות עברית. כידוע גדולי האומות אינם באים הנה כדי ללמוד את השפה האנגלית. כמובן. שדרוש איזה תווּך בלשון זרה, אבל רק תווּך קל. ואני חושב שאחד מתפקידנו הראשונים הוא להודיע לטובי האנושיות הבאים הנה על מציאותנו. בכל אופן אחרים לא יעשו זאת. קלוב פא“ן העברי נוסד על-ידי אגודת הסופרים, אך לפי תקנותיו ולפי אפיו אצל כל עם ועם, הוא אוטונומי, מאחר שהוא כולל סופרים מסוג מסוים. גם מסגרת הקלוב נותנת לו אופי כזה. יכול להיות שהמסגרת הזאת תתרחב. בכל אופן הקונגרסים דורשים זאת ומכינים תקנות חדשות לשם פעולות חדשות. בכל אופן אגודת הסופרים העברים צריכה להיות מעונינת בקיומו של הסופר העברי בכלל. הקלובים העולמיים לפי תקנור תיהם נוהגים קצת הקפדה בקבלת חברים. זאת אומרת, שהחבר הנכנס לקלוב צריך להיות בעל דרגה ידועה, מוכרה בספרות. קלוב פא”ן פונה אל הממשלות ומוסדות חבר הלאומים וכו' ועליו להיות בעל השפעה, ולכן הגבילו כמה הגבלות ביחס לקבלת חברים. אבל הם הניחו למרכזים היחידים לסדר את הפרוצדורה הזאת על פי התנאים המיוחדים של ספרותם. הועד המרכזי של אגודת הסופרים קבע בתחילה רשימה של סופרים שאין שום ערעור עליהם. זו היתה האספה המיסדת של הקלוּבּ. אחר־כך נמסר ענין קבלת חברים חדשים לועד לפי הצבעה רגילה של רוב דעות. אני חושב שדרך זו נותנת את האפשרות לכל סופר הראוי לכך להתקבל כחבר לקלוב, זה בעיקר מה שהיה לי להגיד לכם על דבר קלוב פא"ן הכללי והעברי. ואם תהיינה איזו שאלות. נכון אני להשיב עליהן ככל אשר אוכל.