רקע
אשר ברש
על הנוֹף

בואי לארץ חל באביב 1912, ימים אחדים לפני חג הפסח. מראה נוף השרון מעל ספון האניה –זהב־החולות, ירק־הפרדסים ומניפות־הדקלים הקופאות בתוך האויר הכחלחל הסגול החם – היה כמקסם נועם, שנחזה פעמים רבות בחלום. נענועי הסירה על גבי הגלים הירקרקים כאילו נתכוונו להעירני מן החלום, אך הוא נמשך גם כשהעינים היו כבר פקוחות לרוחה. פקידי הנמל התורכים. זוהמת בית המכס והסימטאות המובילות העירה, ריח צלי בשר־הכבש על השפוד וקשקוש ספליי הנחושת ביד מוכר ה“סוס”, עור־העגל מלא־השמן על גב החמור, ולבסוף הפגיעה בגב מקרן תיבה סורחת על ירכו של גמל שהרתיע פתאום הצידה – כל אלה היו כמבוא מובן למחוז שקיפות וטהרה.

ואכן שקיפות וטהרה, עם משהו מרוח נערות חוגגת. היו שורות על עשרות בתי תל-אביב, שעמדו על מרבד חול נקי. הלינה הראשונה ליד חלון נמוך ופתוח לעבר הפרדסים, השולחים בעדו את ריח פריחתם המתוקי המתעתע היתה ילדות מחודשת. שינה כזו היתה רק אז, בימים רחוקים, בעריסה. ואחרי לינה זו נפקחו החושים להיות גם הם ערים ומקבלים כבילדות – אחרי כן באה הנדידה הנכספת בארץ: דרומה – עד ים המלח, צפונה - עד מי מרום.

מחלון קרון הרכּבת, החוצה את הגליל בואכה שפלת גינוסר, נראו עננים נמוכים בשמים נוסעים על פני שדות שחורים, שתבואתם מגיעה לגובה הברכים, ורוח רטובה מנשבת ומעלעלת בשיח ובאילן – היה זה כנוף המצוי שם, בארץ המולדת הזרה והטבעית. ושמחת תוגה מלאה את הלב, וכאנחה מללה המחשבה: סדנא דארעא חד הוא", גם הפלחים שעברו ברגל יחפה וכלי עבודתם מכותפים להם באלכסון, היו דומים מאד לאכרים אשר שם. אלוני מרח ואפילו היער בחדרה –הזכירך את החורשות האהובות מילדות. רק האנטיליות בצדי הנחלים, המונעות על ידי הקפת חמור, השרו רוח מדרשית. העליה על גב סוס לבן מכפר נחום לראש־פינה עם ים הכנרת הבוער בלהבות השקיעה מאחור ועם הנער הערבי המלוה מתוך ריצה וגרירת העביה; המראות בואדי־אל־קלט ובעין־פארה ומעל הכרמל היו קסם, אך לא חדש, אחרי המראות בקרפטים ובאלפים, ובמקצת באיטליה. רק ערבת הירדן וים המלח ומדבר יהודה היו כפרשיות המוזרות מן החומש, שנלמדו בימי הילדות בשרב הקיץ. כאן פסקה הרויה המציאותית. המוחשית; הדמיון החובק את העצמים נדחה מפני אד ההזיה – והכל נמזג לתעתוע אחד, ללהט דת ממוגג את החושים.

וכשחזרתי מאלו הנסיעות־ההליכות המוזרות, אחרי חג העבודה־זרה במירון, וכשקבעתי ישיבתי בתל־אביב, כבר נתברר לי, כי רק קדחת הנוף באה בעצמותי, אך עצמותו המסוימת והממשית היא ממני והלאה. אך אז באה תקופה של אהבת-ים מופלאה: הים עם זריחה, הים עם שקיעה, הים המרטט כעור חית־בראשית בשרב הצהרים, הים המקיא קצפו עם מהלך גלים כבד, סוסי־ מים ופילי־מים דוהרים בסערות־החורף וכלביו האסורים המנבחים בלילות אביב וסתיו. מאות גונים, אלפי גירסות היו ליפי הים. גם את בשרי זיוגתי עם נוזליו הגפריתיים לתקופות היום והעונה, עד שנעשה כולו הרגל שאין מרגישים בו.

ובשנים הבאות, שנות שלום ומלחמה, ובנסיעות ונדודים אחרים, מעונג ומאונס, נקלטו קטעים, חוטים ממסכת, ודבקו בנפש כנוצת הדרדר בשולי הבגד הצמרי: אטד בודד בשדה, אשר ישבתי בצלו וברצותי לקום הוא אחז את מעילי בחזקה, עד כי נאלצתי לפשטו כיוסף את בגדו. מוסלימי זקן נופל עם שקיעה מלוא קומתו על תלולית לצד מיכה לשם תפילה. מגבעה אחרת יורדת ערביה ישרת קומה וכד המים כנר שחור על ראשה, והיא נבלעת בנתיב היורד אל כפרה אשר בהרים. בשפולי האופק, על גב רמה ארוכה, פוסעת שיירה של חמשה גמלים, כסילואטים גזורים מקלף כהה, והחבל המקשרם יחד משלים באמנות את הקו העולה־ויורד של הדבשות והצוארים הנטויים. ערבי מטופח שפם, שחור, יחסן עירוני, לבוש עביה של משי לבן, מתרוצץ על סוסתו האצילה המבריקה בשלל הכורג’ים משני צדיה והיא מכרעת בכל פעם את אחוריה לארץ, כאומרת לטאטאה בזנבה או להמריא למרום. שלשה ערביים לבושים מכנסי־אליות שחורים תלויים על ברכיהם על שפת תעלה ומריקים את כליהם, כשהם מביטים בעיון רב אל מבושיהם. תהלוכת שש או שבע ערביות עטופות־שחורים לרוחב הרחוב, שנקריתי להן פתאום ממפנה סימטה והן מורידות בבת־אחת, כמו במאמר אשף, את רעלותיהן על פניהן. גרנות־דיש הנראות כגבעות, וגבעות הנראות כגדישי־גרנות. עדרי כבשים רחבי אליה צבועה אודם־לְבֵנה ועזים חומות דקות־גו עם תלתלי־אזנים וכחלים נתונים בכיסי־בד מטונפים. עצי שקדים חשופי־עלים הפורחים כולם לבן בעצם עזובת החורף. גזעי הזיתים המפותלים והקמוטים, כאילו לשה בהם יד נעלמה. שלג־הארבה הצהוב והחום שכיסה באחד הימים את עין הארץ. מחזה מירז', עם מגדלות ודקלים, במשך עשרה רגעים באופק הים. פרטים אלה ועוד שכמותם. כולם חדשים. וכנגד אלה: אדמת שחור ואדמת חמר רגובה חרושה מחדש, ולהקות צפורים יורדות עליה בעקבות החורש. – צמד סוסים גדולים מושכים בקרון מפורזל מלא קרשים, ועדר פרים ועגלים ורועה הולך אחריהם ומחלל בחליל. מכונות־דיש מקשקשות בשדות עתלית ומרחביה, וכפרי אשכנזים עם כלבים נקיים ועם ילדות בעלות צמת פשתים קשורה בעניבה גדולה. ועוד מאות פרטים כאלה. הכל כמו שם, אלה לעומת אלה עשה האלהים.

ואז באו שנות מבוכה וטשטוש. המראות הגנוזים מאחרי רשתית העין משם נהרו לתוך המראות אשר פה, והמראות מפה השרו את אורם הבהיר על המראות משם. פנים אחד עם פירוש הפנים השני. שתי חידות ופתרון האחת אחוז בעקב האחרת, בחינת החלומות של שר המשקים ושר האופים. היו במשך השנים גם הברקות נושאות חדוה ואושר שבגילוי הנוף הרחוק והקרוב גם יחד, אך עד מהרה באה ההכרה המצערת של עולם חצוי, ההרגשה של חושים ערים תחת עיניים נמות, או להפך. הכרה זו, הרת הכאב הפיזי כמעט, נתחדדה לפעמים עד לידי יאוש מר, עד לידי חישת פגם שבהויה, שאין לו תקנה בטפחות החיים עלי אדמות. אבל גם הכרה זו, המתמידה יותר מכל שאר ההכרות משך שנות שבתי בארץ, יש לה תנודות של גלים, מעלות ומורדות. ויש שגוברת עליה הרגשה אחרת, הרגשה של קליטה מלאה מחלק הנוף, או גם מתפיסת מללו הנעלם. כי לכל נוף מלל נעלם, והוא סודו והוא כוחו. לא הנגלה והמגולה הם המכריעים בנוף, אלא הסמל שבו, שפת הרזים שנועדה ליחידים.

לוא יכלתי להסתפק בנגלה שבנוף הארצישראלי, לוא די היה לי בנטילת צבעים אחדים המונחים על שטחו, כדי לתתם על זנב מכחולי לצייר בו מה שבידי לצייר – לא הייתי חש כל קושי טרגי. אבל הנוף היה לי תמיד, ומיסוד זה שבנפשי איני יכול להתפרק, גילוי קוסמי, שיש בו מן ההתאם המוחלט שבין הנושא והנשוא בחינת סוד החיובי והשלילי שבחשמל, ובמקום שנעדר ההתאם הזה, בחרתי תמיד לכבוש את פני בחזי ולהמתין. עודני ממתין. אזני כבר מאזינה את הדי הזרמים הנישאים ברננה משני המעמקים זה מול זה. לרגע פגישתם אני מחכה כלגילוי אושר, אשר בגללו שוה לשאת את תפלות החיים מראשית ועד אחרית. ואם לא אזכה והפגישה לא תעלה ולא תבוא, אם הזרמים יחלפו בקול נפץ מוזר זה בצד זה – גם אז דמות משאת הנפש הזאת תשאר לי כנחמה ענוגה ונוגה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!