ידידי, סופר עברי שישב בארץ כעשרים שנים רצופות ועשה לו שם מעט בכתביו השונים, גמר אומר לצאת לאחת הארצות ביבשת אירופה למשך שנים מספר. שאלתיו לסיבת החלטתו. ענני: “ישיבת ארץ־ישראל בימים אלה קשה מאד לאדם העברי, שלא ויתר לגמרי על בחינות־הנפש שלו. אוירה של ארץ־ישראל, שחכמינו העידו עליו שהוא מחכים, אפשר שנתברך באמת בסגולה נפלאה זו, אבל זה עשר שנים ויותר – מיום שהעמדנו, כביכול, בתחום “גויים וממלכות” שאין מניחים לו לאויר זה לפעול על האדם העברי היושב בה פעולה טבעית ומתמדת. מכל צד ופינה משלחים בו זעזועים גדולים וקטנים, לצורך ושלא לצורך, קולות וריחות ועשנים, ועל־כן הוא מרגיז ומגרה תמיד – ותוצאותיהם של הרגזה וגירוי תמידיים יכולות להיות הכל – פרט לחכמה. וביותר גדולה פעולת ההרגזה והגירוי על אדם, שנפשו גדלה בספירה אחרת, בתנאי גידול חשאיים ומפרים, והספירה ההיא עודנה עוטפת את עולמו הפנימי ומפעלת בו תסיסה דקה, כזו המצויה ביין שכבר נקלטו רוב שמריו. ודאי שילידי הארץ הזאת, או אנשים קלי ההסתגלות, שבאו אליה מקרוב, מגיבים על פעולת אוירתם באופן אחר.”

ידעתיו, שהוא לא זז מן הארץ במשך כל עשרים שנות ישיבתו בה. גם שממון שנות המלחמה וגם שכרון ההתפכחות שלאחריה, גם המצהלות הריקות מסביב לעגל ה“גאולה” וגם ילל־החדלון אחרי מסות־הדמים – לא עקרוהו מאמת הקרקע, ששרשיו נאחזו בה במרי רצון. כמה מידידיו, שהספיקו במשך הזמן הזה “ללכת למדינות הים” כמה פעמים, היו מדברים בו בלגלוג דק, אך בלבם חשבו, כנראה, שיותר מהם עלה לו להתאקלם בארץ, אף שמן הצד השני לא הבינו, למה נשמע הדה של הארץ וחייה במידה כה זעומה בכתביו. כששאלתיו על זאת, ענני: “סיפוק הסקרנות של תייר אינו מעשיר את הנפש. דוק ותמצא, שרוב אלה מחברינו שיצאו למשך זמן קצר לארצות התרבות וחזרו – לא ראינו שמקור יצירתם נתברך על ידי כך, ולא עוד אלא שגם לא נעשו אירופיים יותר. הם בודאי נתכוונו ל”קחת" מאירופה, אבל לא לקחו עמהם “כלי לקיחה”, ועל־כן בזבזו רק קצת מקצת המרץ שהיה להם, נתבלבלו מחלבנה של נכרים – וחזרו עייפים ומשועממים משהיו. לנסוע לאירופה צריך רק אותו עברי איש־הרוח, הרוצה לבחון מה בנפשו, לעשות איזה סיכום מן הצד, להיות איזה זמן בבחינת “מחוץ ליריד”. אבל יהודי שמחפש י“ריד” חדש, סימן שגם בישן היה ניחא לו…"

ולפיכך גמר ידידי לצאת לשנים אחדות, לשבת פרק זמן מספיק במקום רחוק מכל אותה אוירה המלאה קיטורה של ארץ-ישראל גם בגולה – לחזות את הדברים, זאת אומרת, את סיכום הדברים המהוה את נפשו, מתוך פרספקטיבה. הוא בכלל איש הפרספקטיבה. הוא מאמין רק ברושם־האמת אשר לדברים רחוקים קצת. אפשר, אמר לי, שיתגלו לו שם שרטוטים ופרטים מאלפים, שיהיו לברכה גם להגותו המחשבתית והפיוטית אשר בשבילה הוא חי.

אבל גם בעודנו כאן, “בתוך הקיטור”, לפי הגדרתו, ניסה פעמים אחדות, בחשאי ובפני עצמו, לברוא לעצמו מעין פרספקטיבה רוחנית, כדי לדון על כמה מחזיונות חיינו פה בארץ, וכן היה רושם במשך שתי השנים האחרונות, השנים שלאחר ה“מאורעות”, במחברת קטנה כמה הערות ודברי־הסתכלות, יותר לשם בחינת כוח־השופט שלו מאשר לשם זיכוי הרבים. לפני צאתו לדרך נתן על ידי את המחברת לקריאה, ומילא את ידי, אם אמצא בהם דברי חפץ וענין לקורא, למסרם לדפוס, אבל בעילום שמו. אין הוא רוצה להתחייב בדעות אלו. אפשר שכמה דברים שאמרם כאן, לאחר ישיבה מרחוק ועיון נוסף יצטרך לחזור ולאמרם בצורה אחרת, או גם ההפך מהם.

קראתי את המחברת מתחילתה ועד סופה. רוב הדברים נראו לי, וכמה מהם מצאתי מוּקשים; דברים שבשיקול הדעת ודברים שבשיקול הרגש היו, גם דברים שחותם אישי יתר טבוע עליהם. על כן בחרתי רק רשימות אחדות, אלו שיש בהן, לדעתי, ענין לקורא העברי הטוב, ואני מוסרן בזה ברשותו לדפוס.

הוא גם ביקש, שלא אשלח לו את הגליונות שבהם יבואו הדברים, ואני עושה את רצונו ברצון. אחרים, אפילו אלה שיכירוהו על פי סגנונו, ודאי שלא ישלחום אליו, מפני שאינם יודעים את מקום ישיבתו.

בואי לארץ חל באביב 1912, ימים אחדים לפני חג הפסח. מראה נוף השרון מעל ספון האניה –זהב־החולות, ירק־הפרדסים ומניפות־הדקלים הקופאות בתוך האויר הכחלחל הסגול החם – היה כמקסם נועם, שנחזה פעמים רבות בחלום. נענועי הסירה על גבי הגלים הירקרקים כאילו נתכוונו להעירני מן החלום, אך הוא נמשך גם כשהעינים היו כבר פקוחות לרוחה. פקידי הנמל התורכים. זוהמת בית המכס והסימטאות המובילות העירה, ריח צלי בשר־הכבש על השפוד וקשקוש ספליי הנחושת ביד מוכר ה“סוס”, עור־העגל מלא־השמן על גב החמור, ולבסוף הפגיעה בגב מקרן תיבה סורחת על ירכו של גמל שהרתיע פתאום הצידה – כל אלה היו כמבוא מובן למחוז שקיפות וטהרה.

ואכן שקיפות וטהרה, עם משהו מרוח נערות חוגגת. היו שורות על עשרות בתי תל-אביב, שעמדו על מרבד חול נקי. הלינה הראשונה ליד חלון נמוך ופתוח לעבר הפרדסים, השולחים בעדו את ריח פריחתם המתוקי המתעתע היתה ילדות מחודשת. שינה כזו היתה רק אז, בימים רחוקים, בעריסה. ואחרי לינה זו נפקחו החושים להיות גם הם ערים ומקבלים כבילדות – אחרי כן באה הנדידה הנכספת בארץ: דרומה – עד ים המלח, צפונה - עד מי מרום.

מחלון קרון הרכּבת, החוצה את הגליל בואכה שפלת גינוסר, נראו עננים נמוכים בשמים נוסעים על פני שדות שחורים, שתבואתם מגיעה לגובה הברכים, ורוח רטובה מנשבת ומעלעלת בשיח ובאילן – היה זה כנוף המצוי שם, בארץ המולדת הזרה והטבעית. ושמחת תוגה מלאה את הלב, וכאנחה מללה המחשבה: סדנא דארעא חד הוא", גם הפלחים שעברו ברגל יחפה וכלי עבודתם מכותפים להם באלכסון, היו דומים מאד לאכרים אשר שם. אלוני מרח ואפילו היער בחדרה –הזכירך את החורשות האהובות מילדות. רק האנטיליות בצדי הנחלים, המונעות על ידי הקפת חמור, השרו רוח מדרשית. העליה על גב סוס לבן מכפר נחום לראש־פינה עם ים הכנרת הבוער בלהבות השקיעה מאחור ועם הנער הערבי המלוה מתוך ריצה וגרירת העביה; המראות בואדי־אל־קלט ובעין־פארה ומעל הכרמל היו קסם, אך לא חדש, אחרי המראות בקרפטים ובאלפים, ובמקצת באיטליה. רק ערבת הירדן וים המלח ומדבר יהודה היו כפרשיות המוזרות מן החומש, שנלמדו בימי הילדות בשרב הקיץ. כאן פסקה הרויה המציאותית. המוחשית; הדמיון החובק את העצמים נדחה מפני אד ההזיה – והכל נמזג לתעתוע אחד, ללהט דת ממוגג את החושים.

וכשחזרתי מאלו הנסיעות־ההליכות המוזרות, אחרי חג העבודה־זרה במירון, וכשקבעתי ישיבתי בתל־אביב, כבר נתברר לי, כי רק קדחת הנוף באה בעצמותי, אך עצמותו המסוימת והממשית היא ממני והלאה. אך אז באה תקופה של אהבת-ים מופלאה: הים עם זריחה, הים עם שקיעה, הים המרטט כעור חית־בראשית בשרב הצהרים, הים המקיא קצפו עם מהלך גלים כבד, סוסי־ מים ופילי־מים דוהרים בסערות־החורף וכלביו האסורים המנבחים בלילות אביב וסתיו. מאות גונים, אלפי גירסות היו ליפי הים. גם את בשרי זיוגתי עם נוזליו הגפריתיים לתקופות היום והעונה, עד שנעשה כולו הרגל שאין מרגישים בו.

ובשנים הבאות, שנות שלום ומלחמה, ובנסיעות ונדודים אחרים, מעונג ומאונס, נקלטו קטעים, חוטים ממסכת, ודבקו בנפש כנוצת הדרדר בשולי הבגד הצמרי: אטד בודד בשדה, אשר ישבתי בצלו וברצותי לקום הוא אחז את מעילי בחזקה, עד כי נאלצתי לפשטו כיוסף את בגדו. מוסלימי זקן נופל עם שקיעה מלוא קומתו על תלולית לצד מיכה לשם תפילה. מגבעה אחרת יורדת ערביה ישרת קומה וכד המים כנר שחור על ראשה, והיא נבלעת בנתיב היורד אל כפרה אשר בהרים. בשפולי האופק, על גב רמה ארוכה, פוסעת שיירה של חמשה גמלים, כסילואטים גזורים מקלף כהה, והחבל המקשרם יחד משלים באמנות את הקו העולה־ויורד של הדבשות והצוארים הנטויים. ערבי מטופח שפם, שחור, יחסן עירוני, לבוש עביה של משי לבן, מתרוצץ על סוסתו האצילה המבריקה בשלל הכורג’ים משני צדיה והיא מכרעת בכל פעם את אחוריה לארץ, כאומרת לטאטאה בזנבה או להמריא למרום. שלשה ערביים לבושים מכנסי־אליות שחורים תלויים על ברכיהם על שפת תעלה ומריקים את כליהם, כשהם מביטים בעיון רב אל מבושיהם. תהלוכת שש או שבע ערביות עטופות־שחורים לרוחב הרחוב, שנקריתי להן פתאום ממפנה סימטה והן מורידות בבת־אחת, כמו במאמר אשף, את רעלותיהן על פניהן. גרנות־דיש הנראות כגבעות, וגבעות הנראות כגדישי־גרנות. עדרי כבשים רחבי אליה צבועה אודם־לְבֵנה ועזים חומות דקות־גו עם תלתלי־אזנים וכחלים נתונים בכיסי־בד מטונפים. עצי שקדים חשופי־עלים הפורחים כולם לבן בעצם עזובת החורף. גזעי הזיתים המפותלים והקמוטים, כאילו לשה בהם יד נעלמה. שלג־הארבה הצהוב והחום שכיסה באחד הימים את עין הארץ. מחזה מירז', עם מגדלות ודקלים, במשך עשרה רגעים באופק הים. פרטים אלה ועוד שכמותם. כולם חדשים. וכנגד אלה: אדמת שחור ואדמת חמר רגובה חרושה מחדש, ולהקות צפורים יורדות עליה בעקבות החורש. – צמד סוסים גדולים מושכים בקרון מפורזל מלא קרשים, ועדר פרים ועגלים ורועה הולך אחריהם ומחלל בחליל. מכונות־דיש מקשקשות בשדות עתלית ומרחביה, וכפרי אשכנזים עם כלבים נקיים ועם ילדות בעלות צמת פשתים קשורה בעניבה גדולה. ועוד מאות פרטים כאלה. הכל כמו שם, אלה לעומת אלה עשה האלהים.

ואז באו שנות מבוכה וטשטוש. המראות הגנוזים מאחרי רשתית העין משם נהרו לתוך המראות אשר פה, והמראות מפה השרו את אורם הבהיר על המראות משם. פנים אחד עם פירוש הפנים השני. שתי חידות ופתרון האחת אחוז בעקב האחרת, בחינת החלומות של שר המשקים ושר האופים. היו במשך השנים גם הברקות נושאות חדוה ואושר שבגילוי הנוף הרחוק והקרוב גם יחד, אך עד מהרה באה ההכרה המצערת של עולם חצוי, ההרגשה של חושים ערים תחת עיניים נמות, או להפך. הכרה זו, הרת הכאב הפיזי כמעט, נתחדדה לפעמים עד לידי יאוש מר, עד לידי חישת פגם שבהויה, שאין לו תקנה בטפחות החיים עלי אדמות. אבל גם הכרה זו, המתמידה יותר מכל שאר ההכרות משך שנות שבתי בארץ, יש לה תנודות של גלים, מעלות ומורדות. ויש שגוברת עליה הרגשה אחרת, הרגשה של קליטה מלאה מחלק הנוף, או גם מתפיסת מללו הנעלם. כי לכל נוף מלל נעלם, והוא סודו והוא כוחו. לא הנגלה והמגולה הם המכריעים בנוף, אלא הסמל שבו, שפת הרזים שנועדה ליחידים.

לוא יכלתי להסתפק בנגלה שבנוף הארצישראלי, לוא די היה לי בנטילת צבעים אחדים המונחים על שטחו, כדי לתתם על זנב מכחולי לצייר בו מה שבידי לצייר – לא הייתי חש כל קושי טרגי. אבל הנוף היה לי תמיד, ומיסוד זה שבנפשי איני יכול להתפרק, גילוי קוסמי, שיש בו מן ההתאם המוחלט שבין הנושא והנשוא בחינת סוד החיובי והשלילי שבחשמל, ובמקום שנעדר ההתאם הזה, בחרתי תמיד לכבוש את פני בחזי ולהמתין. עודני ממתין. אזני כבר מאזינה את הדי הזרמים הנישאים ברננה משני המעמקים זה מול זה. לרגע פגישתם אני מחכה כלגילוי אושר, אשר בגללו שוה לשאת את תפלות החיים מראשית ועד אחרית. ואם לא אזכה והפגישה לא תעלה ולא תבוא, אם הזרמים יחלפו בקול נפץ מוזר זה בצד זה – גם אז דמות משאת הנפש הזאת תשאר לי כנחמה ענוגה ונוגה.

סופרים רבים ניסו לצייר את נופה של ארץ־ישראל, ביניהם גם משוררים גדולים, כגון רינן, לגרליף, לוטי, די קירוש ואחרים. מהם מתוך נטיה דתית ומהם מתוך נהיה רומנטית אכזוטית. הראשונים ציירו את נפשם הם, והאחרונים את השבלונה שהביאו עמהם. הסופרים העברים שעלו לארץ לא נשתנו בנידון זה מן הנכרים, הם גם קלקלו בתוספת של דביקות לאומית מרצון. והסופר העברי יליד הארץ גם הוא רואה את עולמו מתוך משקפת ספרותית שאולה. ועל כן נמצא אצלו משהו מן הגילוי שבהוי, אך כמעט לא כלום מן הגילוי שבנוף.

הברקות חשובות, מפליאות לפעמים, אך רמזים יותר מפרשות, נמצא בספוריהם ושיריהם העממיים של הערביים יושבי הארץ. מהם עלינו ללמוד ראיה בלתי אמצעית. עם היותם פרימיטיביים עד לזרות. שתי דרכים מוליכות לגילוי הנוף הארצישראלי על-ידי המשורר העברי:

א) התאחדות ממושכת ותמימה עם הטבע הארצי. ב) לימוד ראייתם של הערביים. אפשר שבהליכתנו בשתי הדרכים הללו נגיע עד מוצא תפיסתנו העצמית – בתנ"ך.

שתי כפי מונחות על הנייר הלבן. אני הופכן והופכן ומסתכל בהן מתוך הרהורים. רחבות הן וכבדות וגידיהן המלאים רוטטים בלי הרף. צבען החום וחמימותו הנוקשה יש בהם משהו מעפר־החמר בחריש של קיץ. האם לא ככפי אמי הן, הכפיים היקרות, אשר כל ימי היותן באוירו של עולם היו לשות בצק, ממרקות כלים, חולבות פרות, מנכשות בערוגה וכו'? כמוהן הן מלאות את הגירוי התמידי לעמול ולעמול שוב, ובנוחן עייפות על השולחן, או על משען הכסא או על הברכים, הן נראות כמתנות את עמלן בקורת רוח של פשטות אמיצה.

היו ימים וגם כפּי אני עמלו בדברים אשר יומשו: חפרתי ועדרתי, תקנתי כלים, תלשתי כישות, גוללתי חוטי־ברזל, ציירתי שלטים ועוד. כל מגעי המלאכות הטובות האלו, ריחותיהן וצבעי חמריהן, עוברים שנית על כפי אלה, המשמשות עתה את חומר הנייר והדיו באותה הנאמנות ובאותו רטט התלהבות, אשר בהם שימשו לפנים את החמרים האחרים. כלום לא אח אני בעמלי היום לכל העמלים בארץ זו בכמות ובאיכות, ביושר ובאמונה? כלום לא נעשה קצב העמל ברקמת שרירי ועורקי טבע שני, שאין כל יכולת להתכחש לו? הן לאחר יומיים או שלושה של מנוחה, של בטלה יבוא תמיד אותו הגירוי הדק והמציק, אותו אי־הסיפוק העמום, המוצא הרגעתו רק בהמשך העבודה. כלום אין אני חש ומרגיש, ככל העמלים הגופניים, את הקיטור המפעפע ומעלף את המוח בעת הבטלה, ורק קצב העבודה ישוב ויבהירו עד להפליא? כלום אין כל העובד בכוח שריריו, כדי לספק קורטוב רוָחה לנפשו ולנפשות ביתו, אח שוה ויקר וטהור בעיני, כשם שלהפך, כל רך וחלק ומצוחצח, המחשל את ערמתו כדי להגדיל את הונו הצבור, הוא זר וצר ומאוס עלי?

ואף־על־פי־כן יש ואראה בעיני האח, אשר ניתנה לו זכות האפיטרופסות על קהל העמלים, כעין ברק רע. מתנכר ודוחה: “לא לנו אתה”. לא שאני נכסף, כי הוא. יותר מאחרים, יקרבני כמו אח. לא, איני רוצה בזאת יותר משאני רוצה במנת האחוה מכל אדם – אבל הרע המפגין הזה בעיניו מתמיהני ומדכאני, ועלי להודות, כי איש־העמל עצמו, זה שהעבודה היא לו חלק מעצמותו ותכלית לעצמה, כמוני אני, ולא כלי שרת לדבר אחר, שהוא יכול להיות ההפך הגמור מטהרת־ העמל, – עם מגע ראשון, במבט או בדיבור, נמתח בינינו מיד נים של הבנה אחותית זו, שהיא היסוד לכל חברה אנושית יוצרת.

הסופר העברי, יותר מסופר של כל אומה אחרת, הוא איש המעמד העמל. ולא פחות מכל אנשי־ העמל הוא מגשם בגופו את קללת העבודה ללא סימן ברכה ורוָחה. לא רק שעמלו אינו מספק את צרכיו החמריים אלא שכל תנאי עבודתו עשויים להכות בשדפון את שדה האילוזיות שלו, שבלעדיהן ימוש מעשות פרי. יוצאים מן הכלל, שאין בלבם ידיעת נפשם וחייהם, ישנם כמובן בכל מקום, ומאלה אין להקיש על הכלל.

היו שנים בארץ הקטנה הזאת, הארץ האהובה והמוזרה לפעמים עד לידי יאוש, שגשר של כסף טהור היה מתוח בה בין לב העובד ולב הסופר. הם היו כמשפחה אחת, שחלקיה משלימים זה את זה בעמל כשר. בבוא הסופר (מתי מספר היו אז בארץ, כמחנה העובדים הקטן) אל משכנות הפועלים, היה חש עצמו כבא אל בּיתו. מכירים משותפים, משאות־נפש משותפות; פלוני המשורר היושב בחו"ל, אלמוני המסַפּר הצעיר (הנותן תקוות…) אלמוני המבקר או כותב־המסות – אלה היו תמיד נושאים חמים. יקרים ללב, מדליקים בעינים נרות נשמה. הסופר ידע תמיד את מנת גורלו של האח העובד בתנאי לא-אנוש; הוא ידע את מלחמתו לכבוש יום עבודה, את סבלו מן האדמיניסטרטור העריץ, את עלבונותיו מן האגרונום העיקש. מלב ללב השיחו את יחסם אל “השומר”, אל “האכר” ואל “המפלגה החדשה”, בעלת העיקרים הגלותיים, הקמה פה. הסופר ידע בכמה “נקודות” עבד הפועל, כמה מהן עזב, כמה פעמים עבר את גלילות הארץ ברגל וברכיבה. הפועל ידע את נדודי־הרוח של הסופר, וכילד פיקח ניסה לנחש את תכניותיו.

תאמרו: אידיליה קטנה שהיתה מוכרחה ליהרס. כן, שבטנו בארץ פרץ ורחב ונתפצל, ורבו בו בדרך הטבע הניגורים ונתפרדו הלבבות. כחזיון הזה יראה בכל מקום ובכל זמן. חוק התפתחות, חוק חיים הוא. אולם מה אעשה וגם ידיעה ברורה זו בחוקי־החיים אינה מספיקה לי להשלים עם עובדת ההתרחקות וההתנכרות בין שני סוגי עובדים, שגורל אכזרי ונעלה אחד מרתקם יחד – גורל אנשים השופכים את תמצית חייהם לתוך דפוס, שבו נוצקת ראשית תקומת עמם האומלל, בלי תקוה לראות בעיניהם שילומים לחייהם השפוכים!

והמסייעים להתרחקות זו בשני המחנות עתידים ליתן את הדין.

כהמשך לדברי הקודמים רוצה אני לרשום טורים מספר על יחסי הסופר והמפלגה, שכאן בארץ קיבלו חריפות מיוחדת.

אין סופר אמיתי אלא מי שהוא בן־חורין. מי שנידון מלכתחילה לראות בעיניהם של אחרים ולדבר בקולם של אחרים (אחת היא אם “אחרים” אלה הם אנשים או תוֹרוֹת) יכול להיות אדם מועיל מאד, אם הוא עושה נפשות לרעיון או למעשה מועיל, אך תואר־הכבוד סופר אינו הולמו בשום פנים, ויותר מזה במפלגות. יכול להיות סופר, שכל מלה היוצאת מעטו משמשת משען חזק לאידיאולוגיה של מפלגה זו או אחרת - ואף־על־פי־כן הוא סופר בן-חורין, מפני שהדברים נחצבו כך מלבו, מבלי לדעת בשעת כתיבה, כי מפלגה פלונית תבוא לתמוך יתדותיה בו; או שלמרות ידיעתו זו כתב את הדברים, מפני שעיניו נטויות רק לנקודת אמיתו, ולהפך, יכול להיות סופר, שאין גם אחת מן המפלגות הקיימות מוצאת בו סעד לאידיאולוגיה שלה, אך הוא בדרכיו מאיר את מחשכי כל הלבבות מצד שאין רוב בני אדם רגילים להסתכל בו, ואף שראשי המפלגות מתנכרים לו בגלוי, הוא יושב בלבותיהם בסתר, ובלבות ה“חברים” לא כל שכן.

איבסן מגרונו של שטוקמן נתן ביטוי חריף לאמת. כי “המפלגה דומה למכתשת־בשר, הקוצצת את כל הראשים לקציצה אחת; ועל כן אף נעשים הם ראשי־חמורים וראשי־שורים כולם יחד”. אם גם לא נסכים בכל להגדרתו הקיצונית של איבסן ולא נשלול את ערכן של מפלגות בהתקדמותה של החברה האנושית (במידה שאנו רשאים לקרוא לתיקונים חיצוניים בשם התקדמות) ונודה ברצון גם בכמה מראשי המפלגות, שהם כלי־שרת טובים וחשובים בידי שר־החברה – עלינו להודות בכל זאת, שהסופר האמיתי אינו יכול להיות לא בן־מפלגה ולא ראש־מפלגה. כי בהיותו אחד מאלה תגזזנה בבת־אחת שבע מחלפותיו, וטוב יהיה רק לטחון בריחים, אך לא להפיל את חתיתו על הפלשתים, שזה תפקידו מבטן ומהריון.

ובאמת אין לך בריה עלובה מסופר, שרתם את עצמו לקרונה של אחת המפלגות. אפילו כשקולו מנסר ברמה והוא נראה כמתאמץ לכסות את שאר הקולות – יבחין בו המבחין נעימה של עלבון וגזל היקר שבקנינים – החירות. אי אפשר שימצא בין סופרי אמת גם אחד, שלבו שלם עם הגבתם ותכסיסיהם, עם הערכתם ויושר־פעולתם של מנהיגי מפלגות – אלא אם כן הוא עצמו מנהיג מפלגה בכוח וסופר רק בפועל. על־כן האמן לבריחתם של סופרים מן המפלגה ואל תאמן לריצתם אליה, שבריחתם ודאי שאינה על מנת לקבל פרס. וגן־ העדן התחתון ברוסיה כבר הביא סופרים לבקש להם מפלט בגן העדן העליון…

במובנים אלה אי אפשר שארץ-ישראל תהיה שונה מכל משכנות בני האדם. הסופר העברי בדרך כלל הוא, כאמור, איש־העם ועובד עממי ומשאות נפשו וגורלו עולים בד בבד עם משאות נפשם וגורלם של שאר העובדים הישרים – אך חס לו להתכחש לעצמותו ולהאסר לאחת העגלות המסיעות המונים לשדה קטל. אפשר שאחת הסיבות העיקריות לירידת השפעתה של הספרות בימים אלה היא בזה, שאנשי יצירה רבים נתעו לזמן מה להאמין, כי יכולים הם לשבת כבוד ליד מטי־ההגה המפלגתיים, וכיון שהטיית ההגה למעשה אינה לא מטבעם ולא מכשרונם ולא מענינם – נדחוּ משם עד מהרה או שנשתמטו מעצמם, והעם, אשר ראם בחולשתם, הוציאם בלבו מן הקטגוריה, ששם הם בעליי כוח, והכניסם לתוך קטגוריה, ששם הם חדלי אונים, וכך נתחללו על הרבים. ואין להביא ראיה מימים קדמונים, שהספר והסייף עוד היו כרוכים בעולם, שכבר הנביאים חדלו מהיות מנהיגים. וצד זה של הענין הנידון מחכה ערד למחקר מיוחד.

גם בארץ-ישראל ראינו כמה כשלונות שנסתבבו מערבוב תחומים זה. והכשלון אינו על צד הסופר בלבד, אלא גם על צד המנהיג. גם המנהיג האמיתי, שנתברך מן השמים בכל הסגולות הטובות והרעות של מנהיג, ועל-ידי התקרבותו הארעית של הסופר הוא מתחיל לראות את עצמו מנהיג גם לו, מתאכזב עד מהרה מ“עם הסופרים” בכלל ומאבד על־די כך את אמת הקרקע שלו במחוז התרבות – מה שיהיה לו ברוב הימים לרועץ. ביום צו נכפל קלונו, שפוקדים עליו עוונות שאין הוא

בר־עונשין עליהם. ועל־כן מה טוב ומה מועיל היה אילו יכולנו לתחום בארץ זו, שאנו עומדים בה עדיין בהנחת היסודות לחברה הבאה, מלכתחילה את התחום הטבעי שבין הסופר והמפלגה, כדי שהמפלגה העברית לא תצטרך ל“היכשל” כל־כך ב“סופריה”, וכדי שהסופר העברי יוכל להציל בחתחתי דרכו, שאין דומה להם בדרכיהם של סופרי שאר האומות, את נפשו – אם בעל נפש הוא.

אפשר שלא חידשתי הרבה ברשימה זו, אבל אדם המסיח עם לבו אינו מחויב לחדש.

לא פחות מיושר-לב דרוש לה לביקורת אומץ־לב (הבחנה וטעם – הם תנאים Sine qua non). בספרות נורמלית יימצא אומץ־הלב בלי התאמצות. אמות־המידה קבועות על־ידי המסורת של מאות בשנים, חוש האמיתי מצוי לרוב גם בקהל, ויש יכולת לאדם לקיים את אישיותו קיום שלם גם בדברי אמת, ואם באה שם ביקורת של הריסה, שבירת אלילים וכינון אלילים, רק לתקופות היא באה, אבל איננה חזיון כרוני. בימים כתיקונם הביקורת היא ביקורת של בנין, גם במקום שהיא באה לקצות לשם ישור ההדורים. גם ביקורת־החנופה, שאין שום ספרות נקיה ממנה, אינה שם ענין אלא לחוגים קטנים, ואין היא שולחת את שריגיה הצהובים על שדה הספרות כולו להחניק את מטעיו הטובים.

ספרותנו, גם בשנים שלפני המבוכה, לא הצטיינה מעודה בביקורת בת־לויה, והראתה סימני עוז רק בנקודות המהפך. אבל גם בשנים השקטות (כביכול!) היה בה שיעור ניכר של רצון טוב. עתה, בשנות המבוכה (אין לדבר על ירידה בספרות העברית של ימינו כלפי זו של הדור הקודם, ואם צד האישיות הספרותית נחלש קצת, הנה נתגברה כנגדו השליטה האמנותית ונשתבח הטעם, אך אין מי שלא יודה, כי מבוכה שוררת בה) באה ירידת־פלאים לביקורת, וביותר לזו המטפלת, או המתימרת לטפל, בערכי הזמן. המבקרים הטובים האחרים פרשו לפירושה של ספרות העבר ועושים את מחקרם ההיסטורי, מי בפחות ומי ביותר יסודיות וכשרון, אף זכינו לספרים בחקר ספרותנו, שלא ידענו כדוגמתם עד עתה. אולם הכל יודו שהספרות השוטפת היא יתומה בהחלט מביקורת מהוגנת. לא זו בלבד, שתעלולים מושלים בה (אוי ואבוי לממשלם!), אלא שגם בעלי הבעה. כשנוגעים בה בקצה עטם, אין במגעם משום יושר ואומץ־הלב. יש ודומה, כאילו החליטו, שאין היצירה החדשה ראויה לשימת־לבם המלאה, ואם הם נטפלים לעתים לחזיונות הספרות החדשים, הרי הם כאנוסים או כגומלי חסד עם חברים.

ואולם המחשבה, שספרות העבר ראויה לטיפול יותר מן הספרות החיה, יש בּה גם שטות וגם עקרות הרגש. שטות – שהרי כעבור דור תהא זו ספרות של עבר והמבקרים הבאים יהיו מחטטים בה לתיאבון, ועקרות הרגש – שהביקורת נעשית להם תורה, בעוד שכל עצמה היא חיים, ובחיים נוהג הכלל, כי הכלב החי הוא טוב מן האריה המת. מגלי־קברים ומעלי אובות ערכם רב ועבודתם מועילה, אך מבקרים אינם, שאין פרכוס־חיים בינם ובין המבוקר. ועל־כן נדמה לי, שהביקורת העברית בימינו אלה, לא זו בלבד, שהיא מונעת מן הספרות את השירות הדרוש כל־ כך להתפתחותה. אלא שהיא מתשת גם את עצמה על ידי זה שהיא מפקיעה עצמה מתפקידה העיקרי.

תשעה מעשרה ממה שמתפרסם בימים אלה בעתונים ושיש לו התביעה להקרא בשם ביקורת־ הספרות אינו אלא להג נלעג של אנשים נמוכי־רוח וחלושי־רצון (גם קורטוב כשרון־הביטוי אינו מכפר על חסרונם), בין אם הוא מתגלה בחוצפה, בין בחנופה. יש שמבקרי־עמל אלה עושים עליך את הרושם, שלבם בטוח, כי הבהמה־קהל עלולה לקבל הכל, ואם הם יורקים בפניה היא שמחה לגשם שירד. אבל הזלזול הזה בקהל באמת אינו אלא זלזול בעצמם. הקהל הוא מורם לאין ערוך ממה שמדמים להם המבקרים האלה, ודעתו אינה מתבלבלת על ידיהם לאורך ימים.

מסופקני אם יש עוד ספרות בספרותנו, שתהא שולטת בה במידה כזו הביקורת להכעיס: בהיותה שלילית היא מתכוונת להכעיס את הסופר, ובהיותה חיובית היא מתכוונת להכעיס את יריביו. לעצם המבוקר, כמדומה אין גם אחד מתכּון. על־פי־רוב באות שם החוצפה והחנופה כרוכות יחד. ויש שהחוצפה אינה מגעת אפילו למדרגה של עזות נפש, והיא רק מין פלצֵיט צורם. שהוא תוצאה של התגברות רגעית על חולשה תמידית. נוסף על “מעלותיה” אלו של הביקורת מתוח עליה כאן בארץ גם חן הפרובינציה הברוכה. העתונים והעתנונים יוצרים להם כל אחד מעין קלייזיל מגוחך, ומתוך פינת הקלייזיל הזה נזרקים החצים המשוחים בנופת או ברעל.

ואם יבוא מי ויטען: כספרות כביקורת! לא אסכים לו בשום אופן. אפילו באחרונה שביצירות הספרות העברית החדשה אנו מכירים שמפעם בה הרצון הפנימי לתת את המיטב שבאדם (הצורה המסולפת והמוטעה אינן משנות), למצות את הרגש וההגיון עד קצה גבול היכולת. על־כל־פנים כשאדם כותב שיר טבע או שיר הגות אינו יכול להיות בעל כונה נמוכה, אם אדם מספר חיי־הוָי או חיי־נפש, הוא חותר לאיזה גילוי של אמת. לא כן הביקורת הפרזיטית שפשתה כל־כך בספרותנו העלובה. היא, שהיתה צריכה לשפוט מתוך גובה רוחני – אסתיטי ומוסרי – אפילו על הקטנה שביצירות הספרות ולהעלותה על־ידי כך למדרגת סמל, לדבר מה גדול ונעלה, סמל חיובי או שלילי – עושה את ההפך: גם את הגבוהה שביצירות היא גוררת לתוך שלוליתה העכורה, כאילו כל תענוגה הוא להוכיח - שהכל שורץ.

כשאני ממריץ את דמיוני לשוות לפני דמות ספרות ימינו כפי שתשתקף בעיני בן הדור הבא, אני רואה שדה נטעים, גבוהים ונמוכים, אך בגזעי כולם דבוקות פטריות נמאסות צבע ורעות ריח. האמנם לא יקום בתוכנו איש בעל יכולת ודעה, מישיר לבו ומאמץ רוחו, שיצא אל גננו וכלי־סמים טוב בידו לרפא את העצים מן הפטריות הרעות האלו, שדבקו בהם להשחיתם?

תרצ"א

לא כן יחסי הסופר והקהל. עם הצורך והרצון הנטועים בלב הסופר להיות נאמן להגות רוחו בלבד, שכשרונו ישמש רק את התפרקות עולמו הפנימי, שיוכל להסתלק ככל האפשר מן ההשפעות האורבות לו תמיד לעקם את עצמיות הואיל וביטויו מכוון מטבעו כלפי חוץ, לרבים, אי אפשר לו להשמיע את קולו במקום שאין ריזוננס כלל. ההד המוגבר של קולו גם מגרה ומגביר בּוֹ את צורך ההתפרקות ומביאו לידי שלימות הביטוי. כגודל וכרוחב הפעולה שדבריו פועלים על הקהל, כן יגדל וירחב גם קולו. אמנם לפתחו רובצת הסכנה, כי יחדל להקשיב לקול לבו הוא ויהא עונה רק בגרונו לצהלה הנישאת כנגדו מן הקהל – סכנה שנתאמתה בכמה סופרים, שהמשכם בייש את התחלתם, אך בספרות העברית סכנה זו עודנה רחוקה מאד…

הסופר העברי (בסופר־החוֹל של הדורות האחרונים הדברים אמורים) לא היה מעולם מפונק על־ידי קהל עממי רחב וטוב, רק בתקופת ההשכלה הרגיש במלוא תפקידו. אם גם אז לא כל העם נטה אוזן לסופרי ההשכלה, הנה אותו החלק המעט, שראה בסופרים את מוריו־מאשריו, היתה הגבתו רבת אימפולסים וספוגת תודה וגם נתן לסופר את ההכרה, שהוא מקורא לשרת את עמו, לרוממו ולעדנו. יל"ג, על פסגת פעולתו השירית, כבר ידע את האכזבה הגדולה מן הקהל העברי ונתן לה ביטוי עצוב, כולו התרפקות וחנינה: “שבלים בודדות”. חששו המר, שמא קוראיו הם הקוראים האחרונים, לא נתאמת, לאשרנו, ובאו שנים שהשבלים היו לאלוּמות. אך לגדיש ולגורן לא היו.

בעלות האידיאליזמוס הלאומי, שנישא אלינו עם רוחות־האביב של הרומנטיקה והאסתיטיזם החדשים, זכו אחדים מסופרינו למעין קהל צעיר. אבל התעמולה הלאומית הרשמית, שהתחילה לעשות את השפה והספרות לכלי־שרת לא אידיאלי כלל לפעולותיה (פעולות של דיבורים), פגמה מיד בחסד לאומי זה, וגם הלשון המדוברת, יחד עם לשונות הנכר, סייעו לא מעט למעט את קהלה של הספרות העברית.

רק בארץ-ישראל התחיל להברא לפני המלחמה קומץ של קוראים עברים תמימים וחביבים, ולשמם נוצר מעין סניף־ספרות תמים וחביב גם הוא. אך אחרי המלחמה באה הערבוביה: בריחת השכינה העברית מכל תפוצות הגולה לארץ התקוות; התרכזות רוב הסופרים העברים בפינה של ד' אמות; מלחמת הישן והחדש; המודרניזם חסר־השרשים והמפלגתיות הברברית. הקומץ גדל במשך השנים והיה לסאה, אך גם הסאה אינה יכולה להשביע את צרכיה של ספרות־ עם. הגולה הגדולה שהקימה את הספרות העברית החדשה וגם הביאתה עד הלום, כאילו נתרוקנה לחלוטין מצרכי הספרות, וזו הועמדה בעל־כרחה על השבט הארצישראלי בלבד. גם השרידים המעטים, המתענים באטמוספירה ריקה בגולה, אם אינם מקבלים חיזוק־מה (רוחני או גם חומרי) מכאן, הרי הם כנידונים לכליה. והדברים ידועים למדי ויותר מדי. ממצב זה, כנראה, אין מוצא, על כל פנים אין מוצא קרוב. אין חכם וגיבור שיוכל לשנות בבת־אחת את תנאי־הברזל של מציאותנו הטרגית, ואין אני מתנשא בלבי למצוא פתרונים לשאלתנו. אך דבר אחד נראה לי כצו השעה. כצו החיים לסופר העברי: אם אינו יכול להרחיב לעצמו, ישמור נא לפחות על טהרת נפשו ומצפונו ביצירה ועל שיתוף פעולתו עם שאר חבריו. אם גם בשני אלה לא יעמוד, אם גם במצב זה יוסיפו לאכול איש בשר זרועו, אם גם המעטים והטובים שבנו יתפרדו לכיתות־כיתות ויהיו בדוחפי גלגליהם של קרונות שונים אם גם אלה יסאבו לתיאבון את שארית כשרונם כדי להכעיס את מישהו שאינו מוכעס כלל – נאבד בידים גם את הקהל המעט הזה ונפקירנו לכל מיני אמנויות וזרמים “מודרניים” (אגב, שבאירופה כבר הושלכו לגל האשפה) וכל “קול אלהים” לא יחרידנו עוד.

נעקור־נא כל השליה מזיקה מלבנו ונאחז בכל כוחנו בהכרה, כי למפעל־רוח ישר, עשוי מתוך אהבה ויסורים כאחד, יש בכל זאת שכר ברוב הימים. ואפשר שתחילת הימים הטובים תהיה עוד בימינו.

עברו שלושים שנה מיום שנסתלק יוצרה של הציונות המדינית, שלושים שנות מאורעות ומעשים היסטוריים יוצאים מן הכלל, ועדיין מדינת־היהודים לא יצאה מכלל חזון. יותר מפרק־זמן כזה עבר מאז מצא אחד־העם את אמיתו בתורת “המרכז הרוחני”, עבודה תרבותית ניכרת נעשתה במשך הזמן הזה בארץ-ישראל, ועדיין רוחניותו של המרכז בכלל מוטלת בספק, ובפרט לפי מושגיו של המורה.

אם כן צדקו שני בעלי־השיטה, כל אחד בשללו את שיטת מתנגדו, והאמת, כמסקנתו של אחד־העם בכל מקום, מונחת, כנראה, באמצע: לא “מדינת יהודים” ולא “מרכז רוחני”. אף־על־פי שגם עתה גדולה התרוצצות הדעות (שלא נמצאו לה, אגב, מנַסחים גדולים) ביחס לפינה קטנה זו מן הבחינה הגיאוגרפית, אך גדולה למזלם של ישראל. מה דמות תהיה ליצור־בינים זה – קשה לנבא, מאחר שראינו כי נבואותיהם של גדולי גדולים נכזבות ברובן.

אבל כיום הזה, ששתי התורות הנ"ל הגיעו למעין “חתימה”, יש ענין לחשוף את המקור שהביא את הרצל (ועל ידו נורדוי) לגרוס מדינת־יהודים, ואת אחד־העם לשלול בעיקר את אפשרותה. לדעתי, כל ההסברים, שמצאו ושימצאו לניגוד זה בין שני גדולי הדור, מקורם אחד:

הרצל (ועל ידו נורדוי) היה חניך ארצות אירופה המרכזית (שניהם היו ילידי גבול הבלקן), אשר החל משנת 1848 קמו שם מדינות קטנות בזו אחר זו, ואף כי משועבדות היו בדרך הטבע למדינות הגדולות ויצירות־כפיהן, לא נבלעו על ידיהן, אף נבנו ועשו חיל לעצמן. והיו מהן שאפילו ניצלו את התחרות והשנאה שבין המדינות הגדולות ונהנו מזכויות יתרות של שכן קרוב המפריד בין עצומים. על־כן לא היה בעיניהם החזון של מדינת־היהודים אוטופיה כלל (כמה סלד הרצל מפני חשש כנוי כזה לתכניתו!) והיא נצטיירה להם על אופק הזמן כבנין ממשי בעל שרטוטים בולטים למדי.

לא כן המושג של מרכז רוחני ליהדות. בריאה זו היתה רחוקה מהשגתם, כרחוק מהשגתם כל הציור העממי של הרוחניות הישראלית המיוחדת במינה. הם, אנשי המערב, לא יכלו להבין את הצורך ברוחניות כזו לעם ישראל. להם די היה בתרבות החדשה. האנושית, דוגמת התרבות האירופית ששלטה בימיהם. שהיא תמלא תוכן את הקיבוץ היהודי המדיני העומד לקום. וציור מושכל־ריאלי כזה היה לרוב הצעירים היהודים באירופה המרכזית, ואפילו לבני גליציה.

לעומת זה אחד־העם, שנולד ונתחנך ברוסיה (הספרים שקרא לא הכריעו בעצם מהותו). במדינה אימפריאליסטית כבירה, שבלעה עמים רבים ושקדה למחוק את צלם דמותם, לא יכול לתאר לעצמו מדינת־יהודים קטנה (בהיותו בעל חוש ריאלי־פיכח הבין יפה את הנמנעות שבהסעת רוב מנינו של עם ישראל לארץ קטנה ועניה), שתוכל לעמוד ברשות עצמה. לא חינם נעץ את שרשי רוחו במחשבת בריטניה, שחץ האימפריות. הלויתן הבולע את כל דגי הרקק, ואפילו תורכיה, “האדם החולה” שהכל נדו לו בימים ההם, נראתה לו בצורה של אימפריה ועל־כן לא יכול לדמות לו, שהיא תסכים לסבול קיבוץ מדיני זר בתוך גופה. מכאן, שלפי כל הקונצפציה שלו, לא יכול לראות ברעיון מדינת־היהודים אלא רעיון רוח. מין המצאה של בטלנים מודרניים. תחת זאת היה אחד־העם מעורה עמוק עמוק בפסיכולוגיה של כלל ישראל בארצות המזרח, שהיהודים היו חיים בהן בקהילות מיוחדות בעלות תוכן דתי ותרבותי רב (אך מתפורר והולך מסיבות שונות), וידע כמה ריאלית בשבילם הרוחניות הלאומית־העממית, ועל כן נצטיירה בנקל במוחו מין קהילה כזו, שלימה ברוחה ובסדריה שתשמש מופת ונחמה לשאר קהילות בגולה, שאינן יכולות להתקיים עוד בלי המופת הזה. מובן, שבתור הוגה־דעות חברתי־מדיני ובעקב התפתחות הענינים, לא שלל מן הקהילה האידיאלית הזאת גם איזו אטריבוטים מדיניים, ובמשך הזמן היה מוסיף עליה ומשכללה עד שחקק את דמותה המוחלטת בהגדרתו המפורסמת את “שלוש דרגות ההתפתחות” של הבניין הלאומי לפי תכניתו.

לאחר שראינו את מקור שתי ההשקפות האלו, לא נתפלא עוד למסקנות שכל צד הגיע אליהן. הרצל היה איש מדינה מערבי־ליברלי, מתנגד לאימפריאליזמוס שהמדינה הקטנה היתה בשבילו לא רק אפשרית אלא גם רצויה. אחד־העם, כנגדו, ראה תמיד את חזות המדינה הגדולה, החולשת על גויים, ועל כן היתה בעינין המדינה העברית הקטנה גם בלתי־אפשרית וגם בלתי־ רצויה (הוא ראה עלבון לזקן־העמים, שמיחסים לו יסוד מדינה בלקנית). שני בעלי־השיטה מובנים לנו ואת שניהם אנו זוכרים באהבה ובהערצה בעד השירות הרעיוני והממשי ששירתו את ענייננו הלאומי, ואם גם רחוקים אנו עדיין מאד מן המטרה שהציבו להם, אנו יודעים מה רב החלק של שניהם גם במעט שהשגנו.

לא כן עמנו, כשאנו באים להעריך את בעל האידיאולוגיה החדשה של מדינת־היהודים, את בעל שיטת הריביזיה. אותו קשה לנו להבין. הוא עצמו חניך רוסיה הישנה, בעל חתוך־דיבור ופוזה של אימפריאליסט מובהק. מהסתפקות במועט ומליברליות הוא רחוק מרחק רב – איך הוא משער לו את יסוד מדינת־היהודים? מהו הרקע, שעליו הוא מצייר לעצמו את דמות חזונו? מה הם הגורמים הריאליים בחשבונו, שימריצונו לראותו כאדם שאינן אוטופיסט?

הרצל תמך יתדותיו בהסכמת העמים, בתועלת שהעמים יפיקו מפתרון שאלת היהודים על-פי תכניתו. הוא האמין שהצ’רטר ינתן לעם ישראל ברצון. אבל על מה בונה בעל שיטת הריביזיה? הן לא נוכל ליחס לו תמימות עד כדי להאמין שבמצב הדברים היום יוכל להכריח את אנגליה, או איזו מדינה שהיא, לקבל את השקפתו למעשה, או שבחזרה הבלתי פוסקת על המלה “ממלכתיות” יעלה בידו לקדם במשהו את יסוד מדינתנו. הנימוק ההגיוני היחידי, שאנו מסיקים לפעמים בדבריו, הוא - קוניונקטורה של מלחמה. והיה כי תקראנה מלחמה – וידענו מה לעשות. כן, גם נימוק כזה יכול להיות ריאלי מאד לגבי עם היושב בארצו, והוא מצפה להשתמש בשעת מחלוקתם של אילי הארץ כדי לפרוק את עול משעבדיו. דוגמאות כאלו מרובות בהיסטוריה וכל נער ידען. אבל האם נמצא דוגמא בהיסטוריה, שמתוך קוניונקטורה של מלחמה איזו שתהי יוקחו המונים נפוצים בכל קצוי־תבל ויבואו ביד ובבת־אחת (בעת המלחמה או אחריה) אל ארץ רחוקה? איזו מדינה תתחייב בתמיכת עקירה־והנחה כזו? (תורכיה שנצחה את שכנתה, הכריחה אותה לכך.) ואם הקוניונקטורה תהיה בכלל נגדנו? ואם הקוניונקטורה תתמהמה, עד מתי נחכה לה?

הן לעומת אוטופיה נטולת כל יסוד הגיוני ונסיוני כזו – מדינת־היהודים של הרצל, כמפעל־הגירה חוקי, עם כל תמימותה הסנטימנטלית־האידיאליסטית, היא ממשות שבממשות.

כוח עצום בלשון: חיים ומות בה. את עוצם ידה על מפעלות האדם “לעורר זיקי תגבורת בנפשו” תיאר בפתוס ציורי נאדר שלמה לויזון באודה האחת במינה בספרותנו המליצה מדברת".

ויפה כוח הלשון שבעל־פה מכוח הלשון שבכתב. כאן לא תוכנם וצירופם המסורתי של המלים והפסוקים בלבד פועלים, אלא גם נענועי הקול, הלוי הנגיני, החיבור הצלילי המבע העולה בגלים חיים ושלובי חן, דרך אורגנים מכוונים יפה, ממקור המחשבה והרגש בחיותם. לא רק הנואם האמן, כי גם איש השיחה על הביטוי ונעים הקול שופך כשפיו על השומע ומטה את נפשו לחפצו.

כל עם בן תרבות מטפח בלי הפסק את כלי לשונו, מנקם ומצחצחם ומכונם שיהיו ראויים לשימוש ויעשו את תפקידם בשלמות. לא רק עמים־אדונים חולשי על עולם, אדירי־תרבות ואמוני־ביטוי, משמיעים את לשונם בעוז ובהדר, אך גם עמים קטנים, משועבדים למחצה המתנערים מאשפה, נושאים את לשונם ברמה, בצלצול ובסלסול המזרימים מרץ וחפץ חיים לאוזן השומע, ובדרך חוזרת – גם אל נפש הדובר. בכמה הטעמה וטעם משמיע המשכיל הרומיני את שפתו, שהיא בעיניו יורשת הרומית הקדומה! באיזה תיאבון מסלסל ההונגרי את ניבו המונגולי המנוסח אירופית! אף בן־הכתב הערבי מנענע את מליו בקצב פרא כמכה בדרבן על כסלי־סוס מלחמה.

רק אנו, ילדי העברים, אחרי אשר זכינו כי לשוננו תדובב שפתי רבבות רבות בארץ-ישראל ובתפוצות הגולה, עודנו מדברים בה באפס־יד, ללא חשק ונועם, כמגלגלי חובה כבדה, למגומגמים ולמקוטעים, בלי קול ובלי הטעמה, בלי חריזת מלים של עונג, בלי זיווג משפטים של אהבה, בלי השכיר עצמנו וזולתנו.

במידה שתחנת־הכוח, אשר הקימונו ללשוננו בארץ, מוסיפה היקף ועוצמה, מונעים גם גלגלי הדיבור העברי בנקודות הרחוקות, שנראו לנו כשוממות ומתות. הלומדים את הלשון העברית בארצות הגלות, בתוך קול המון הלשונות הזרות בעצמת כשפיהן, מראים בעצם רכישת הלשון אקט של רצון ומסירות העלול לעורר השתוממות והערצה. אך גם הם, בשעת דיבורם רצונם נחבא אל הכלים ושמחת לשונם נעדרת, ומילוי חובה מאונס אינו מעשיר את הנפש ולפעמים גם מדלדלה. אף התיאטרון, המשמש אצל כל עם בית־לימוד כביר לחיתוך־הלשון, אצלנו הוא בית־ריסוק לאברי לשוננו ומשחקיו עושים בה כגזלנים בשבויה עניה.

בקצרה, לשוננו בפינו אינה תפארת לדובריה, ואין בה כדי לעורר כבוד אצל שומעיה. ואם יש אשר תפליא או תלהיב איזה רומנטיקן, אין זה כי אם בתוקף העובדה, שלשון־הקודש הקדומה, גדולת־היחש החנוטה, קמה מקברה ותתהלך בארצות החיים; אך לא בחיותה, בחנה ובמרצה.

והלא הדברים קל־וחומר: עמים שאין כל נס בדיבורם מסלסלים את לשונם בכל דרכי הסלסול, אנו שהנס מדבר מתוך פינו, אשר לשון־קדומים משוכללת בדרכי־צירוף עתיקים וחריפים, שרבים מהם משמשים תבלין כמעט לכל לשונות־התרבות הגדולות, לשון שספגה את מבחר הגיוניו ורחשיו של עם מופלא בארחות חייו בחומר וברוח, לשון משומרת כיין המשומר – לא־כל־שכן שהיינו צריכים לנהוג בה כבוד מלכות. אבל היינו כקבצנים צועני עולם, הסוחבים את קרעי הפורפוריה שהנחילום אבותיהם באבק דרכים ועל פני קוצים.

לא, אין להמשיך דרך זו של רפיפות וכסל מאין כמוהם. אם לא ניתן יקר ופאר ללשוננו, אם לא ננהוג בה כמו בכינור עתיק-ימים, ערוך־מיתרים ויקר־צלילים – האם ימים רבים יכבד ממנו להמיר כבודה בשופכין של כל לשון אדונים נכריה? והלא גם כאן, במקום חיותה אנו רואים את מומרי־הלשון שהם מתרבים והולכים…

נגביר לשוננו, נושיב חבר אנשי לבב וטעם, שינקוה, יצחצחוה ויכונו את מכשיריה. נחתוך את ביביה לתיאבון. נשאנה על שפתינו ברמה, תהי לשוננו בפינו רינה כהמון גלי הים, נאלף את גרוננו את כל גמות הקולות, למן הגה היונה עד שאגת הארי. תהי לשוננו בפינו לכבוד ולתפארת. לא למען הפליא זרים, לא מיהירות ריקה ומדלות גאה, לא לתרמית רגש וזיוף רעיון, אך לעצמנו, לביתנו ולנפשנו, להגביר כוחנו וחפץ חיינו, להעמיק אמיתנו ולהאדיר פעלינו. אולי בזאת נעורר בעצמנו מעט מן הכבוד והתפארת הנכונים, אשר בלעדיהם בגויים לא נתחשב.

“יד השיעבוד לא היתה לעולם על העליונה אלמלא סללו לו את הדרך מורך לב, שפלות וחשד הדדי בין בני האדם. השיעבוד יעלה ויעלה עד שישרש את מורך הלב ואת רגש העבדות ועד שהייאוש יחזור ויעורר את אומץ הלב שאבד. אז תכלינה זו את זו שתי ההשחתות המתנגדות ויצא הדבר האציל ביותר ביחסי בני האדם – החירות התמידית”.

את השורות העצובות והמרות האלו כתב הפילוסוף פיכטה ב“תעודת האדם”, האין הן כשאובות בצער ממצב העולם ועולמנו בימים האלה? כמה ידוה לבו של האדם המאמין תמיד בדרכו העולה של המין האנושי והנותן את כל חלק האלוה שבו לסלול בתמצית חייו את החלק הקצוב לו מן הדרך הזאת – כשמבהיקה לו פתאום האמת המדכדכת, שרק השיעבוד המתגבר עלול לשרש את מורך הלב, את העבדות ואת החשדנות ההדדית! כאילו גזירה היא, שרק בסם הרע ינוצח הסם המסוכן.

אבל יש גם משהו נחמה בהכרה זו: גם השיעבוד הרע, המקומם והמייאש, סופו להבשיל את הפרי הטוב, שבשבילו טרחו וטורחים כל הזורעים והנוטעים אשר מעולם – את החירות. ועל כן אל ניתן, שעול הברזל הכופף בשעה זו, באשמת מורך הלב, השפלות והחשדנות את קומתנו, שיכפוף אותה למטה מגובה הלב החופשי!

(למה הלכנו למשמרת?)

למה הלכתי למשמרת? – הריני ציוני זה שלושים שנה. ומיום שעמדתי על דעתי הציונית, עמד לעיני תמיד הציור של העם היושב בציון כקבוץ הממלא את כל הפונקציות של העם. פינסקר, הרצל, אחד־העם וחבריהם נתנו לי את הציור הזה. יהודים מעטים בעלי עסקים המעסיקים עובדים נכרים רבים – דבר זה אפשר להשיגו גם בגלות. בשביל זה לא היה צורך בתנועת עם ובמפעל היסטורי.

החטא של עבודה זרה בארץ אינו חדש, ימיו כימי הישוב בארץ ישראל. וכבר צוחו רבים וכן שלמים, נלחמו וחזרו ונלחמו והצליחו רק מעט. אך אין איש מאתנו בן-חורין להיפטר מן המלחמה הזאת, אף כי אין לקוות, כי החטא יתם במהרה בימינו. בתולדות הישוב כולנו כבר כעין “חטא קדמון”. יש שאנו משלימים לזמן-מה ויש שאנו מתעוררים ונלחמים רגע. עתה התקוממנו נגד כפר־סבּא, אם כי בפתח־תקוה גדול ועמוק החטא הרבה יותר. וטוב שהתקוממנו. אסור לעצום עין למראה הנגע האוכל ביסוד בניננו. אך אין די בזה. צריך להתעמק בשאלה ולבקש לה פתרונים יסודיים. צריך לרדת לשרשי הרע ולא להסתפק בקיצוץ ענפיו.

אנו חיים עתה בזמן של התעוררות גדולה ולא לטובה. יש בינינו פילוג חמור, המסכן את כל עבודתנו בארץ בהווה ובעתיד. בית ישראל נעשה לשני בתים צוררים זה את זה. כל אחד רואה את עצמו זכאי ואת חברו כולו חייב. זהו מצב פתולוגי. אנשים המרגישים וחושבים כך הם “חולי הצדק”. ראו, אנשים שעבדנו עמהם רק לפני חדשים אחדים, שהצגנו אותם במידה ידועה למופת. נעשו פתאום למלאכי־חבלה בעינינו. אין שם גנאי שלא נכנה אותם בו. וכן גם להיפך. הפועל העברי נעשה בעיניהם מופקר, מהרס, עוכר ישראל, שמצוה להכריעו. צריך שנרצה להרפא מן המצב הפתולוגי הזה. וזאת תהיה תחילת הרפואה.

על־ידי חיפוש וגילוי חטאים רק נגדיל את אש הגיהנום. יחסי מעמדות, כלכלה, עבודה, רכוש וכו' נעשו בימינו שאלות דמים, שכל העולם מתבוסס בהן ביסורים גדולים, ואנחנו גלגל אחד בתוך המרכבה העולמית המטורפת. גם אנחנו לא נוכל לרפא על נקלה את שברנו. אך דבר אחד צריך להיות ברור לכולנו: ארץ ישראל העברית לא תיבנה מתוך מלחמת אחים, כי אם מתוך שיתוף כל הכוחות היוצרים. אמנם, יש כוחות שמרובה בהם יסוד הקדושה וכנגדם כוחות שמרובה בהם יסוד הטומאה, ורצוננו שהראשונים ינצחו, אבל בחיים ובהיסטוריה לא תמיד הנצחון הוא על צד הטהורים. עם היותנו כולנו אנשי חלום, אנשי משאות נפש, הנה בעסקנו בעשיה ובבנין עלינו להתחשב עם כל הגורמים הפועלים בארצנו, לצרף גורם לגורם, כדי שהעשיה תהיה מרובה יותר. עלינו לשאוף להסכמיות, לאידיאה ולהרגשה של הסכם, אם אי אפשר עדיין שנבוא לידי הסכמים ממש.

ומפני זה הלכתי אל המשמרת. המשמרת היא בשבילי בעיקר מחאה כנגד אלה שאינם רוצים בהסכם. ברגע זה יש איכרים רבים החושבים שיוכלו לנצח את הפועל העברי ולהשפילו, ואינם רוצים לבוא לידי הסכם עם עיקר חיינו, עם ריבויינו בארץ, עם מילוי כל הפונקציות של עם חי – על כן עלינו לעמוד על המשמר עד שיעקר מלבם יצר הנצחון הרע.

אולם גם אנו צריכים להיות נכונים לעבודה משותפת. להסכם של כבוד הדדי. עלינו להכשיר את עצמנו הכשרה נפשית לכך. ואז תהיה גם המשמרת בעלת כוח מוסרי רב, יהיה בה מרצון עם, שאינו יודע שחוק וקלות ראש. המשמרת לא באה להעליב, להבזות ולהשניא, כי אם להפגין בצער ובכובד ראש שקט את רצון האומה לחיות ולהחיות, להגביר את יסוד הקדושה על יסוד הטומאה.

משמרת כזו כבוד היא לעומדים בה.

תמוז. תרצ"ו

ההון אינו נופל לידי אדם מן השמים. אפילו לא לידי איש יהודי. הימים, שבהם היו שונאי ישראל זורקים פגר קוף מלא דינרים לתוך ארובתו של יהודי – עברו לבלי שוב. ההון המדומה, פרי תחבולות של אנשי בליעל גדולים כקרונר וכסטאביסקי, מתפקע כשלפוחית וממלא את האויר ריח רע לדורות. אין עוד אפשרות בטוחה להרעיב המוני בני אדם ולמלאות חורים זהב.

אבל עד שיבוא היום המקווה, ואחרי כל המהפכות והריאקציות, תגיע חלוקת הרכוש האנושית, התועלתית, לא השוה בדיוק (בזה לא יאמין כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא בטבע האדם), מוטב שיישובנו החדש ההולך ונבנה על יסודות חדשים, יהא ראציונאלי מלכתחילה ויעכב בכל האמצעים שבידו בעד צבירת הון גדול בידי יחידים.

מלבד הנימוק הכללי נגד נטילי הכסף בארץ ישראל, יש בידנו עוד נימוק מיוחד לנו.

שני צדדים למטבע: ההון יוצר לא רק “בוץ ועבדות” אלא גם מפעלי תרבות קיימים לדורות. ושתי דרכים לו להון ביצירת המפעלים האלה. הדרך הציבורית: פרוטותיהם של אלפים ורבבות, בכסף או בערכי עבודה. המצטרפות לחשבון גדול נגבות לצורכי ציבור נעלים וקיימים. דרך היחיד: הפרוטות שזרמו מאת האלפים והרבבות אל כיסו של היחיד ונצטרפו לחשבון גדול, יוצאות שוב בתורת תרומה גדולה, המשמשת ליצירת מוסד תרבות לציבור. מעין דרך עקיפין או תיווך. אין עם ואין יישוב, שלא נמצאו בו תורמים גדולים כאלה.

ביישובנו אנו (אשר אמנם צעיר עודנו) ישנם כבר מאות אנשים, שהונם מגיע לסכומים גדולים ועדיין לא ראינו אחד מני מאות, שיעלה על דעתו להחזיר לציבור מלוא החופן ממה שלקח ממנו. לעומת זה ראינו וראינו, כי המעט שנעשה בארצנו בפינות התרבות, בידי הרבים נעשה. אין, כמדומה, עוד קהל כקהל הארצישראלי הבינוני (בייחוד ממעמד העובדים) הנתבע ונותן בלי הרף ובשמחה, כנגדם כל נטילי הכסף מצויינים בקפיצת היד, ואיני יודע עד היום מפעל שייקרא על שם נתינתם.

עלינו, אנשי הרוח, מוטלת איפוא החובה לתמוך תמיד באלה המשתדלים, שההון בארצנו יהא מחולק ככל האפשר בין הרבים, שלא יקום פה ציבור עני. רק בדרך זו יש תקוה, שייוצרו בה אילו ערכי תרבות.

תרצ"ד