דבר העורך

משנה, תוספתא ומדרשי־הלכה ערוך בידי תלמידו עזרא ציון מלמַד

ב"ה

כי נח נפשיה דרב אסי עיילו

רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה

(קידושין יג א)

ספר זה על שלשת חלקיו נדפס מתוך כתב ידו של מו“ר זצ”ל. כתחילה נכתבו הדברים לשם הרצאה, אבל דבריו היו ערוכים אף כשכתבם לשם הרצאה, וגם בהם היה כל משפט ומשפט ברור ובהיר. לא הייתי מקבל עלי תפקיד קשה ואחראי זה, עריכת כתבי מו“ר זצ”ל, דהא “לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין” (ע"ז ה ב), אלמלא מצות מו“ר בצוואתו (מיום י“ט באלול תרצ”ו), שקרא לה “זכרון דברים לסדור כ”י שלי”, וז"ל:

… אם לא אספיק חלילה לגמור את ספרי “מבוא לנוסח המשנה”, הריני מבקש למסור את כל החומר לסידור לגיסי ד“ר ב. די־פריס בצירוף עם תלמידי החביב מר ע. צ. מלמד, הבקי בספרַי ובכתבַי, והם ישתדלו לגמור סידורו. החלק השני “מבוא למשנה” צריך עוד עיבוד וסידור, וכך הוא המצב גם במבואי למדרשי הלכה, וכן ב”דקדוק ארמית־בבלית“. הכל ימסר לעריכה להנ”ל.

זכינו וסידר בעצמו את ספרו המוֹנוֹמנטאלי “מבוא לנוסח המשנה”, שמהדורתו הראשונה כבר אזלה; אך שאר כתביו לא זכו לעריכתו וסידורו המופלאים.

כדאי להביא בזה פתיחה קצרה להרצאותיו בשעורים לעם מטעם האוניברסיטה העברית בתל־אביב (י“ד בטבת תרצ”ד), שמצאתיה על־יד הפתיחה ל“מבוא למשנה” (להלן עמ' 13):

רבותי, אני רואה צורך בדבר לומר תחילה מה שאינו נכנס ב“מבוא למשנה”, לפחות ב“מבוא למשנה” שלי:

הוא אינו מבוא לתורה שבעל־פה. זה עוסק בתולדות תורה שבע"פ, התהוותה והתפתחותה, לבָתֶּיהָ ומקורותיה השונים: משנה, תוספתא, מדרשי־הלכה ושני התלמודים; ההלכה שבפפירוסים הארמיים, באפוקריפיים, אצל פילון ויוספוס. הוא אינו גם “מבוא לתלמוד”, אפילו לא חלק ראשון שלו (ובטעות ניתן לו שם זה); “מבוא לתלמוד” בלשוננו אינו Die Entstehung des Talmuds, אלא מבוא לתלמוד הבבלי, או לתלמוד הירושלמי, או לשניהם יחד: תולדות התהוות הספר, התחלותיו, עריכותיו השונות וסידורו האחרון.

ה“מבוא למשנה” – הוא מבוא לספר המשנה, לתולדות הספר, ראשיתו, קבציו השונים וסידורו האחרון. זה ולא יותר.

ומכיון שאני עוסק בספר, הייתי מבקש את כל אחד מן המשתתפים בשיעורי זה, שיהיה ספר המשנה בידו.

חברי ורעי היקר הרב ד"ר בנימין דה־פריז טרוד מאד בשנים אלו בהרבצת תורה במוסדות גבוהים בארץ, ולפיכך נעניתי לבקשתו ונכנסתי בעבי הקורה של העריכה.

השתדלתי ללכת בשיטת מו"ר בספרו “מבוא לנוסח המשנה”; אך בשתים נטיתי מדרכו:

א) העברתי את מראי־המקומות והפירושים־להבאות מפנים הספר וקבעתים בהערות, עד כמה שאפשר, להקל על הלומד.

ב) בשיטת סוגריים שיניתי מנוהגו: בסוגרים מרובעים [ ] ציינתי הוספות ע"פ כתבי יד או השלמות־ליקוי בכתב היד; ובסוגריים מחודדים – השלמות המחבר בשיקול דעתו על פי מקורות אחרים.

בכמה מן הקטעים שהעברו עליהם קוי מחיקה בכתב היד, או המסומנים בגליון בסימן שאלה (?), לא יכולתי להכריע אם קוי המחיקה וסימן־השאלה לביטול באו או ציון לשם סיגנון והרחבה הם, לפיכך הלכתי בדרך עזרא הסופר (מס' סופרים) והשארתים במקומם בשינוי (נדפסו באותיות קטנות או בין חצאי לבנה).

בחלק ב' סידרתי את המבואות לפי סדר המשנה, ולא לפי סדר כתיבתם, כי לא תמיד יכולתי לקבוע את הסדר הזה. כמה מן המבואות הם ממהדורא שניה של המחבר.

גם הקטעים וההערות הנתונים בין סוגריים מרובעים, הם של המחבר (חוץ מהערות אחדות, שהוספתי אני, ועפ“ר קבעתי בסופן ר”ת שמי).

לצערי לא יכולתי לבדוק כמה הבאות מן ספרים, שאינם בספרייתו, וסמכתי על דייקנותו.

שמעתי לעצת חבריי וסדרתי מפתחות מפורטים, שיהיו לעזר רב לכל לומד בספר (מו“ר קצר את המפתחות ל”מבוא לנוסח המשנה" מסבות שהזמן גרמן, ועל זאת ידווה לב כל חכם וחוקר הלומד בספר ונזקק לו בשאלות שהוא דן בהן). לא הָכנסו למפתחות כל המשניות והתוספתות, שפורשו במקומן (עירובין, ר"ה וכלים).

חלק עיקרי בהכנת הספר לדפוס נטלה אשת־חיל. חברת חייו של מורי ורבי זצ“ל, הגב' צפורה אפשטיין מב”ת ותלח“א, שהעתיקה את כתב היד בדייקנות־למופת של פילולוגית קלאסית. היא גם עברה על הגליונות הנדפסים ועזרה לתקון הט”ד.

גיסו של המחבר הרב ד“ר בנימין דה־פריז הי”ו עבר בעיון על גליונות ההגהה של כל הספר, והערותיו הצילוני מכמה שיבושים. אפריון נמטייה!

מפי עליון יבורכו כל הדואגים לסידור כתביו של גדול חוקרי התלמוד בדורנו ומסייעים להופעתם: לשר החינוך והתרבות, לאוניברסיטה העברית ונשיאה, למכון למדעי היהדות ולראשיו.

ברכת ה' תחול על מנהלי הוצאת הספרים ע"ש יהודה ליב מאגנס וראשי חברת “דביר” (תל־אביב), שלא חסכו עמל וכסף, והוציאו את הספר בהדור, הנותן כבוד למחבר ולשתי הוצאות הספרים. יישר חילם!

חן־חן להנהלת דפוס “טורים” ולפועליו, שהשתדלו להוציא מתחת ידם דבר נאה ומתוקן. ברוכים יהיו!

ואני תפלה, שבזכות רבותי, אבא מארי ומורי ורבי, זכרונם לברכה, יזכני החונן לאדם דעת להוציא לאור את שאר כתבי מו"ר ואת כתבי, שאף הם פרי נטיעותיהם הם.

ע"צ מלמד

ירושלם, ארבעה בשבט שנת “שלו”ם ר“ב למדינ”ה" לפ"ק

במלאת עשרים וחמש שנה לפטירת עט“ר אבא מארי זצ”ל

מבוא למשנה ולתוספתא

 

פתיחה    🔗

מבואי זה עוסק בספר המשנה ותולדות מקורותיו, שרידי משניות קדומות שנשׂרדו בו, עד משניות תלמידי ר' עקיבא שנשתקעו בו, ועד משנת רבי וסידורה. זאת אומרת אפוא תולדות ספרי המשנה, למן עקבותיהם הראשונים ועד סידורה האחרון של משנתנו.

כי משנתנו, משנת רבי, אינה הראשונה מקובצי ה“משניות”; קדמו לה כמה וכמה קובצי משניות, שאע"פ שהיו דומים בכמה עיקרי הלכות – שונים היו בתולדות ובפרטים, פירושים והגבלות (והם הם עיקרי המחלוקות). שונים היו גם בסידורם וסדרם.

תנא אחד צירף דברים שונים ורחוקים זה מזה על ידי סימן חיצוני: חמש פרוטות, חמשה חומשין (ב“מ פ”ד מ“ז–מ”ח), פסקים של חכם אחד (אדמון וחנן, כתובות פי“ג מ”א–מ"ז), וויכוחים של צדוקים ופרושים (ידים פ“ד מ”ז–מ"ח), דברים שבין ב“ש וב”ה בסעודה (ברכות פ“ח מ”א–מ"ה), דברים שהם מפני תיקון העולם, מפני דרכי שלום (גטין פ“ד–פ”ה), דברים שהם “שוים זה לזה בכך וכך דרכים” (ביכורים פ“ב מ”ה–מי"א), ש“אין בין זה לזה אלא” דבר פלוני (מגילה פ“א מ”ד–מי"א), קניינים או חיובים שונים (קידושין פ"א) וכדומה.

והשני שנה קובץ של הלכות השייכות זו לזו: הלכות שבת, חגיגה, מעילה, דינים (נזיקין), עבודות, קינים וכדומה.

ושונים היו קבצים אלה כמובן אף בלשונם וסגנונם לפי. זמנם ומקומם: ה“תנא הירושלמי” שנה “לשון קליל” (ב“ק ו' ע”ב): “חב המזיק” (ב“ק פ”א מ"א), ושנה כמה דברים בלשון המקרא: “במיטב הארץ” (שם), ולא “בעדית”; “החלו עולים”, ולא “התחילו” (תמיד רפ"ו); הוא שנה “אצבע הכבד” (תמיד פ“ד מ”ג), והשני שנה “חֵצֶר הכבד” (יומא פ“ח מ”ו), בהשפעה ארמית (“חֶצרא” בארמית “אצבע”); אחד שנה “חבית” (סוכה פ“ד מ”י) והשני שנה “כד” (מעילה פ“ג מ”ז): “היינו כד היינו חבית” (ב"ק כז א), וכדומה הרבה. ויש אפילו שאותו השם שימש בקבצים השונים למובנים שונים, והם גרמו למחלוקות בענין (“פשפש” במובן “פתח קטן בתוך שער” ובמובן “חדר” ו“לשכה”, ובהן נחלקו שקלים פ“ו מ”ג [=מדות פ“ב מ”ו] ומדות ותמיד)¹.

שׂרידים של אותם הקבצים הקדומים והראשונים נשׂרדו במשנתנו, בין קבָצים שלמים ובין חלקים וקטעים של אותם הקבצים, ועליהם נדבר להלן.

 

I. קָבצי משניות קדומים    🔗

שנים הם המקורות המעידים בפירוש על קובצי הלכות קדומים: מקורות, שמחוץ למשנה ועדויות מפורשות במשנה עצמה.

א. מקורות חיצוניים ופנימיים

המקורות המעידים בפירוש על קבצי הלכות, אע"פ שהם מדברי אגדה, הרי יש להם בוודאי יסוד היסטורי. המקורות האלה הם:

1. עזרא הרביעי².

עזרא (הרביעי), ספר שנתחבר בין שנת העשרים והשלשים אחרי החורבן, מספר כי צֻוָה מאת השם לקחת עמו חמשה אנשים ופנקסים, להתבודד אתם ארבעים יום ולכתוב את התורה ה“שרופה” (יד כא–מג): “כי תורתך שׂרופה ואין איש יודע המעשים אשר עשית ואשר תעשה. אם מצאתי חן בעיניך האצל עלי מרוח קדשך ואכתוב כל אשר נעשה מראשית העולם ואשר³ היה כתוב בתורתך למען אשר ימצאו בני אדם דרך והחפצים לחיות בַּבָּא יחיו” (יד כא–כב).

וכשכלו ארבעים היום והאנשים גמרו לכתוב (מפיו, יד מב–מג) את תשעים וארבעת הספרים, אמר ה' לעזרא: “עשרים וארבעת הספרים אשר כתבת בראשונה מְסוֹר לעם וקָראו בם ראויים ושאינם ראויים. אך שבעים האחרונים שְמור ומסור אותם לחכמים אשר בעמך. בם מקור הבינה ומַעין החכמה ונהר הדעת”.

עזרא לקח אתו: “חמשה אנשים” כמספר אלה שכתבו את התורה לתלמי, לפי נוסח מסכת סופרים (פ"א ח'), התבודד אתם “ארבעים יום”, כמשה רבינו בהר סיני, וכתב שם כ"ד ספרי הקודש ועוד שבעים ספר. כ“ד כתבי הקודש נמסרו לעם, מה שאין כן שבעים הספרים האחרים – אך ל”חכמים".

אותו ההפרש בין דברים שאפשר לו לפרסמם ובין דברים שעליו להסתירם ‏ אנו מוצאים גם בפסוק כה–כו: ואני אדליק בלבך נר השׂכל אשר לא יכבה עד אשר תגמור לכתוב את אשר החילות. ובכלותך לכתוב, מהם פרסם ומהם מסור לחכמים בסתר⁴.

חלק מן המתרגמים והמפרשים של ס' עזרא חושבים ש“שבעים הספרים” הנזכרים הם ספרי האפוקליפסיא. אבל תיאור הספרים האלה: בם מקור הבינה ומעין החכמה וכו', אינו מתאים לתוכן של ספרים “סודיים” כאלה, שהם נבואות וחזיונות לעתיד ולהוה, לבושים במשלים וחידות ולא “חכמה ודעת”. גם המספר הגוזמאי “שבעים” מתנגד לפירוש זה.

ועוד שבמקום “תורתך” (lex tua), שבפסוק יד כא ("תורת ה' "). נאמר שם ד כג: ותורת אבותינו עד אבדון באה וחוקים (הלכות) כתובים אינם" (et lex partum notstrum in interitum deducta est, et dispositiones scriptae nusquam sunt). “חוקים”, “הלכות”, dispositiones, אלה הם בודאי אותה πατέρων παράδοσις,διαδοχή (“קבלת אבות”, מסורת אבות) הנמצאת אצל יוספוס⁵ ובאוונגליון⁶ בצורות שונות (גם παράδοσις τῶν πρεσβυτέρων “קבלת זקנים”)⁷, שאינה כתובה, והיא היא “תורה שבעל פה”.

וכל החזון הזה (השביעי) הוא חיקוי לקבלת־התורה בסיני ע“י משה רבינו, ואי־אפשר כלל ש”שבעים הספרים" האלה הם ספרי אפוקליפסיא.

קביש⁸ אומר על־כן, שעזרא לא כיון אלא למשנה ואגדה, וגינצבורג⁹ מוסיף לחשוב ולמנות ולמצוא בדיוק את המספר “שבעים”: נ“ה מסכות של המשנה, ט' דיבורים של ספרא, ומדרשי שמות, במדבר ודברים (אבל גם המכילתא שמות חלוקה ל“מסכות”!). זוהי אמנם הפרזה גדולה. אבל אע”פ שמספר “שבעים” ודאי שהוא כרגיל גוזמא ואע“פ שבכלל לא היה ל”ספר" בימים ההם מובן שלנו, אלא אפילו מגילה קטנה נקראת “ספר”¹⁰, – אעפ“כ צדקו בעיקר הדברים קביש וגינצבורג שב”שבעים הספרים" כלולים (לפחות: גם) ספרי תורה שבעל־פה.

הרי החזון (כדברי גינצבורג שם) מיוסד על האגדה¹¹, שעזרא “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”.

ו“מעין החכמה” שבאותם הספרים, הרי הם “מעיינות החכמה” שנסתמו במותו של ר“ע¹²). ובכלל הרי “חכמה” הוא טרמין (עי' גינצבורג שם), שמובנו מזמן התנאים הראשונים “תורה שבע”פ” (משנה, הלכות), בניגוד ל“מקרא”¹³. “זיו החכמה”, סוטה פ“ט מט”ו, “דברי חכמה” (שאלות בהלכה). נדה סט ב, ושלשתן יחד: חכמה – בינה – ודעת, אבות פ“ג מי”ז. ונושאי־ה“חכמה” הם “חכמים”, ואלו “אינם אצלנו – כדברי יוספוס¹⁴ – אלא אלו שיודעים יפה את החוקים ומבינים לפרש דברים של כתבי־הקודש”.

אלה הספרים נמסרו לחכמים ולא לעם לקרוא בהם, שהרי תורה שבע"פ לא ניתנה להכתב ולהקרא מתוך הכתב.

בימים הסמוכים לחורבן נכתבו אפוא כמה “מגילות סתרים”, קובצי הלכות ומדרשות.

1. אפיפנס

אפיפנס¹⁵ אומר: קבלות הזקנים נקראות אצל היהודים δευτερώσεις (“משניות”), הן ארבע. אחת הנקראת בשמו של משה (“משנה תורה” “Deuteronomium”). השניה של רבי עקיבא¹⁶. השלישית של אדא או יודא¹⁷. הרביעית של בני חשמונאי, τῶν υἱῶν ᾿Ασαμωναίου

אפיפנס מזכיר אפוא “משנת בני חשמונאי”. בתלמוד נזכרה שתי פעמים גזרה של בית דין של חשמונאים: הבא על הגויה וכו', זו ששנו בה במשנה העתיקה שבעתיקות¹⁸: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

כאן נתייחס אפוא קובץ־הלכות לזמן החשמונאים הראשונים. מצד אחר אנו יודעים, כי הצדוקים שבאותו זמן היה להם “ספר גזירֶתֶא” (מג“ת פ”ד) “ספר גזירות”, “ספר פסקים”, שנגנז ע“י הפרושים כשהגיעו לממשלה¹⁹. וכיון שהטעם של הפירוש למג”ת (“מפני שאין כותבין הלכות”) מאוחר ואינו בנוסחאות מדוייקות, – הרי קרוב מאד שגם לפרושים היה “ספר גזירות” לפי דעת הפרושים ולפי מסורתם. ויש להזכיר כאן את המסורת (ברייתא) שנזכרה בה“ג ד”ו קמא ע"ד: זקני בית שמאי וזקני בית הילל הם כתבו מגלת בית חשמונאים ועד עכשיו לא עלה לדורות עד שיעמוד כהן לאורים ותומים.

2. הירונימוס

בפירושו לישעיה (ג ח) אומר הירונימוס: אמנם שמאי (Samai) והלל קמו ביהודה (זמן) לא רב לפני לידתו של האדון (הנוצרי); הראשון משניהם (שמאי?) מכונה לדברי אפיפנס,dissipator (“מפזר”), מפני שע“י הקבלות והמשניות, δευτερώσεις, שלו פיזר ו”הכתים" (כך אומר אבי הכנסיה הזה!) את התורה המקובלת. eo quod per traditions et δευτερώσεις suos legio praecepta dissipaverit atque maculaverit.

וודאי שרמוז כאן מה שנאמר בתוס' ברכות סוף פ"ז²⁰ על הלל: הלל הזקן אומר בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס, בשעה שאתה רואה תורה חביבה על ישראל והכל שמחין בה הוי את מפזר וכו'; אלא שהירונימוס בסמכו על אפיפנס, החליף הלל בשמאי.

הירונימוס מייחס אפוא “משניות” לשמאי, כשם שנתייחסו גם בסדר תנאים ואמוראים משניות להלל ושמאי: ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים (ועי' להלן).

3. גם המקורות התלמודיים יודעים לספר ממשניות קדומות. שכמה מדבריהן שקועים במשנתנו:

א. ירוש' שקלים רפ“ה מח ע”ג: אמר ר' יונה כתיב “לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל” (ישע' נג יב) – זה ר' עקיבה שהתקין (“סידר”) מדרש הלכות והגדות (עי' להלן). ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה, מה שהתקין (כלומר: ר"ע?) זה כללין ופרטין (עי' להלן). אמר ר' אבהו: כתיב “משפחות סופרים יושבי יעבץ” (דה"א ב נה), מה ת“ל “סופרים”? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו. חמשה דברים חייבין בחלה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שלשים ושש כריתות בתורה. שלושה עשר דבר בנבלת העוף הטהור. ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאבות ארבעים חסר אחת. אמר ר' אחא: כתיב “לעזרא הכהן הסופר” (עז' ז יא), מה ת”ל “סופר”? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים.

כאן נתייחסו ל“סופרים” ו“אנשי כנה”ג" קובצי־הלכות ומשניות, ביחוד אלו שנשנו במסגרת של ספוּרוֹת ספוּרוֹת.

ואגדות ‏ בבליות. שבאו מא“י, מייחסות “משניות” מסודרות אפילו לזמן בית ראשון: כי אתא רב דימי אמר י”ח קללות קילל ישעיה את ישראל וכו‘. שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב "כי הנה וגו’ " (ישע' ג א), מַשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא (ע"י ויוחסין: בן בבא) וחביריו. פליגי בה רב פפא ורבנן (ילקוט: ורבינא) חד אמר שש מאות סדרי משנה (“היו בימיהן”) וחד אמר שבע מאות סדרי משנה (חגיגה יד א). ועל יסוד זה אומר בעל סדר תו"א: מימות משה ועד הלל היו שש מאות סדרי משנה ומהלל ואילך וכו' ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים.

במקום אחר (ע"ז יד ב) נתייחסה אפילו לאברהם אבינו “מסכת עבודה זרה” של ארבע מאות פרקים: א“ל רב חסדא לאבימי גמירי דע”ז דאברהם אבינו די מאה פירקי הוין, ואנן חמשה תנן וכו', שכיון שאברהם אבינו ביער, ע“פ האגדה הישנה, ע”ז מן הארץ, – נתייחסו לו ולזמנו קובצי־הלכות של ע"ז.

ואף לדוד נתייחסה “מסכת”²¹: “ויסך אותם לי”י" (ש"ב כג ט) – קבעה מסכת לדורות²².

וודאי שכל אלה אינן אלא אגדות. אבל בוודאי שיש יסוד כל שהוא לאגדות אלה, והיסוד הוא: מסורת קבועה ומפורסמת, שהיו כמה קובצי הלכות מזמנים קדומים.

ב. עדויות שבתוך משנתנו

וישנן עדויות, אמצעיות ובלתי־אמצעיות, על “משנה” קדומה, במשנתנו עצמה.

א. במשנה הקדומה (עי' להלן) של חגיגה פ“א מ”ח, שהיא פתיחה לפ“ב מ”א–מ“ד, ומגלָה את יחסהּ של ההלכה המופשטת אל ה”מקרא" ואל המדרש (“מדרש־הלכה”), נזכרים כמה קובצי “הלכות” (“הלכות מרובות”!):

היתר נדרים²³ (נדרים ריש פ"ג) פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הילכות שבת (שבת ועירובין)²⁴ חגיגות (חגיגה פ“א מ”א–מ"ו) והמעילות (מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין (“דיני ממונות”) והעבודות (מעשי הקרבנות: זבחים, מנחות, סדר יומא וסדר תמיד ועוד), הטהרות והטומאות (רוב סדר טהרות) ועריות (קידושין פ“ג מי”ב–פ“ד מ”ח, חלקים מיבמות וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.

ועל הארבע (או חמש) שנמנו במשנה זו בין אלה “שיש להם על מה שייסמכו”, “הדינין והעבודות הטהרות והטומאות והעריות”, נוספו אחרי זמן עוד ארבע (או שלש) הנזכרות בתוס' שם כ“מוסף”: מוסף עליהן הערכין והחרמים וההקדשות ומעשר שני²⁵ מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות ויש להן על מה שייסמכו. אבא יוסי בן חנן אומר: אלו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.

אבא²⁶ יוסי בן חנן, תנא שחי בסוף זמן הבית (פסח' נז א, תוס' סוף מנחות), התנא של שקלים פ“ו (מדות פ“ב מ”ו עי' להלן), סיכם אפוא במשנתו גם את ה”מוסף" (ה“תוספת” למשנה הקדומה)²⁷ ומנאָם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות. עריות, ערכין, חרמים, הקדשות ומעשר שני.

ו“הלכות” אלו קבוצות הן של הלכות, כשימוש של “הלכות” בכמה מקומות²⁸, וכאן הלא מפורש, שיש בכל אחת מהן “הלכות מרובות”.

אם־כן ארבע הקבוצות, שנזכרו במשנת חגיגה, הקדומה דור אחד ל“מוסף” – קדמו שלשה דורות לפחות לאבא יוסי בן חנין, ונסדרו אפוא לכל המאוחר בתחילת ימי הורדוס, וההלכות שנזכרו ב“מוסף” – נסדרו לכל המאוחר בסוף ימי הורדוס. ומשנת חגיגה הנזכרת היא לכל המאוחר מסוף ימי הורדוס.

לכל המאוחר בימי הורדוס נסדרו אפוא: הלכות שבת־עירובין, חגיגה, מעילה, דיני ממונות. סדרי העבודה שבמקדש, עריות, ערכין וחרמים והקדשות (הכלולים במשנתנו במסכת ערכין)²⁹ ומעשר שני.

ואמנם קובץ־הלכות זה, שפתיחתו נמצאת בחגיגה פ“א מ”ח–פ“ב מ”א, הוא ישן נושן, שכן המחלוקת האחרונה ב“סמיכה” שנזכרה בו (פ“ב מ”ב ומ"ג) היא מימי הורדוס, כמו שיוצא מן התוס' חגיגה פ“ב י”א³⁰: היה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי³¹ והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל וכו' בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל. ובבא בן בוטא תלמיד שמאי (גם גיטין נז א) היה כבר “זקן” לפני חידוש בנין ביהמ“ק, לפני שנת השמונה עשרה להורדוס (19 לפני סה"נ), ב”ב ג סע“א–ד רע”א, “בית שמאי” אלו הם אפוא “זקני ב”ש"³².

ואף הפרק הראשון של חגיגה (מ“א–מ”ו) – משנה ישנה היא, וכן חלקה השני של חגיגה, “הלכות הקודש” (עי' להלן “חגיגה”, עמ' 47 ואילך).

וה“דינין”, “דיני ממונות”, נקראים כבר בפי ר' ישמעאל “מקצוע גדול”: הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן (סוף ב"ב). וקבוצת־הלכות של “שני דייני גזירות” (כנו' הירוש') נשׂרדה במשנתנו (כתובות פי“ג מ”א־מ"ט): שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' נחלקו עליו בני כהנים גדולים³³ וכו' א"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן וכו‘. וב"ק פ"א (מ“א–מ”ג) משנה “ירושלמית” קדמונית היא (ב“ק ו ע”ב), ועי’ להלן.

והלכות ה“עבודות” היו “זקני (“חכמי”) בית דין” מלמדים לכהנים, יומא פ“א מ”ג: מסרו לו זקנים מזקני ב“ד³⁴ וקורין לפניו בסדר היום ואומרין לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת; זאת אומרת בוודאי שהיו קורין לפניו פרשת היום עם פירושה ומדרשה³⁵, שהרי העבודה במקדש היתה מתנהגת על פי הוראות הפרושים (יוספוס. קדמוניות סי“ח, פ”א י"ג)³⁶, ואי־אפשר ש”זקני ב“ד” היו מסתפקים בקריאת הפרשה כפשוטה³⁷. ואף המסורת התלמודית מזכירה “תלמידי חכמים” המלמדים הלכות שחיטה, קבלה, זריקה, קמיצה, מבקרי מומין, שהיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (כתובות קו א, ירוש' שקלים פ“ד מה ע”א).

ובוודאי שהיה לפניהם קובץ־הלכות שעל פיו הורו ולימדו.

 

II. משנה ראשונה ³⁸    🔗

כמה פעמים נזכר במשנה ותוספתא “משנה ראשונה”, וכמה מהן (בשם ר' יוסי) בניגוד ל“משנת ר' עקיבא”; זו משנת ר"ע – משנה ראשונה.

1. סנהד' פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכו' בלשון הכתוב “או דודו או בן דודו יגאלנו” (ויק' כה מט)³⁹; תוס' מע”ש פ“ב י”ב (למשנה פ“ג מ”ז): אמר ר' יוסי זו משנת ר“ע משנה ראשונה בש"א וכו‘, וכן בתוס’ ערכין פ”ה טו (בירוש' מע“ש שם, נד ע”ב: אבל דברי חכמים וכו'); כיוצא בו בתוס' מע“ש שם ריש פ”ב א:… דברי ר' יהודה (=מע“ש פ”ב מ"ג) ר“מ אומר בש”א וכו' א“ר יוסי זו משנת ר”ע לפיכך הוא אומר (חלה פ“ד מ”ט!) יתננו לכל כהן וחכמים לא הודו לו.

או שדברי ר“ע מוקבלים ל”משנה ראשונה“; נזיר פ”ו מ“א: משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין רע”א אפילו שרה פתו וכו'⁴⁰.

2. בלי הקבלה למשנת ר“ע. א) עדיות פ”ו מ“ב: העיד ר' צדוק וכו' שמשנה ראשונה חגבים וכו', ובתרומות פ”י מ“ט שנויה “משנה ראשונה” זו בתור ת”ק סתם: חגבים וכו' העיד ר' צדוק וכו‘. ב) כתובות פ“ה מ”ג: זו (מ"ב) משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו וכו’, ובמ“ב שם נחלקו בהגבלת “משנה ראשונה” זו: ר"ע ור"ט⁴¹, ו”ב“ד של אחריהן” זה נזכר בפי ר' יהודה בן בתירה מנציבין בשם “חכמים”: אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים וכו' (ספרי קרח פיס' קיז)⁴²; ב“ד “אחרון” זה קדם אפוא לר”י בן בתירה. ולא עוד אלא שבירוש' כתובות שם⁴³ נזכרת “משנה” קודמת ל“משנה ראשונה” שלנו – בשם “משנה ראשונה”: מתניתא לא כמשנה ראשונה ולא כמשנה האחרונה אלא כמשנה האמצעית דתני בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' חזרו לומר לאחר י“ב חודש וכו' ב”ד של אחרון אמרו וכו‘, משנה האחרונה שלנו קדמה אפוא לריב“ב מנציבין, ז”א שהיא קודמת לחורבן, ומשנה ראשונה (“בראשונה”) של הברייתא, שקדמה ל“משנה ראשונה” שלנו, קודמת אפוא לה בשני דורות⁴⁴; גטין פ“ה מ”ו: זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מסיקריקין וכו’. משנה ראשונה נשנית בזמן המלחמה והחורבן וסמוך לו.

3. סתם⁴⁵ המשנה של כתובות פ“ה מ”ז נקרא בתוס' שם (פ"ה ז)⁴⁶ בשם “משנה ראשונה” בניגוד ל“רבותינו”: זו משנה ראשונה רבותינו התקינו שיהו מתרין בה וכו‘; בפרה פ“ה מ”א שנויה מחלוקת ר’ שמעון ור' יוסי, ומחלוקת זו שנויה בתוס' שם ריש פ“ד ונוסף עליה: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: בש"א מן הסדר השלישי ובה”א מן הסדר השני, וזו משנה הראשונה, רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע (גם במצאו פתוח); “משנה ראשונה” זו שבתוס' אינה מחלוקת ר' יוסי ור' שמעון⁴⁷, אלא מחלוקת ב"ש וב"ה, שהרי ר' יוסי ור' שמעון נחלקו כאן באמת בנוסח המחלוקת של ב“ש וב”ה; ר“ש שנה בדברי ב”ה: מן הסדר השני, ור' יוסי שנה בדברי ב“ה: מן הסדר השלישי, ושניהם פסקו כב”ה⁴⁸.

כאן, כמו בתוס' כתובות פ“ה א ופ”ה ז, מקבילה התוס' את “רבותינו” בניגוד ל“משנה ראשונה”; אבל כמו שבכתובות פ“ה א “רבותינו” של התוס' הם “ב”ד שלאחריהן” של המשנה, והם חכמים קדומים, כך “רבותינו” שבתוס' פרה, ואולי גם שבכתובות פ"ה ‏ז, אינם התנאים שבדורו של רבי ואחריו (כסתם “רבותינו” שבתוס') אלא תנאים קודמים.

במה“ג בראשית 733: ר' יהושע בן לוי בשם ר' שמעון בן יוחאי תנינן החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו זו משנה ראשונה; אפשר וכו'⁴⁹; בב”ר פצ“ח ד, 1254 ליתא “זו משנה ראשונה”; בבכורות פ”ד מ“י: זה הכלל כל החשוד על הדבר וכו', ושם פ”ה מ“ד: ר' מאיר אומר החשוד על דבר וכו‘, אבל מכיון שרשב"י אומר זה, אפשר שעיקרה משנה עתיקה; אלא שר’ יהודה בר סימון בב”ר שם מוסר אחרת: ר' יהודה בר סימון פליג עליה (על ר' אבהו) רבי⁵⁰ יהושע בן לוי משום רשב"י לאחד וכו‘, וא"כ הדברים “משנה ראשונה” הם מדברי "ר’ חייא רבא" שם.

השימוש בבבלי וירוש' אחר קצת: בירוש' כתובות פ“ה כט ע”ד, שהזכרתי, קורא ל“בראשונה” של הברייתא – “משנה ראשונה”, וכיו“ב בירוש' ברכות פ”ג ו ע“ב (סנהד' פ“ב כ ע”א) – “משנה ראשונה” היא משנת סנהדרין פ”ב מ“א, המתאימה ל”בראשונה" של הברייתא שם, ומשנת ברכות פ“ג מ”א נקראת “משנה אחרונה”, שנשנית לאחר תקנת ר' יוסי (עי" פ"מ). ובירוש' יבמות פי“ב יג ע”א וכתובות פ“ד כח רע”ג וכן בבבלי כתובות סד א נקרא “בראשונה” של בכורות פ“א מ”ז: “משנה ראשונה”, ו“משנה אחרונה” נקרא “ועכשיו – אמרו” של משנתנו. כיוצא בו קורא רב הונא בבבלי ע“ז נה ב “משנה ראשונה” ל”בראשונה" של הברייתא ו“משנה אחרונה” ל“חזרו לומר” שלה; בבבלי פסח' פח א קורא הבבלי “משנה אחרונה” ל“חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש” (שהוא כמשנה שלנו בפסחים) ו“משנה ראשונה” לדעת ב“ה שלפני חזרה. ובירוש' ביצה פ”א ס ע"א (ע“ז פ”ב מא ע"ג) קראו “בראשונה” שבדברי ר' יוחנן שם: “משנה הראשונה” (משנה שלפני חזרת ר' יהושע), ואת “חזרו לומר” של ר' יוחנן – “משנה האחרונה”.

הירוש' והבבלי משוים אפוא “משנה ראשונה” ו“בראשונה”⁵¹, כי גם “בראשונה היו אומרים” (– “חזרו לומר”; – “התקינו”, וכדומה)⁵² אינו שונה בעיקרו מן “זו משנה ראשונה – משנת ר”ע" (ור' יהודה היה שונה כרגיל: בראשונה היו אומרים – עד שבא ר"ע, ובכמה מהם מעיר ר' יוסי: הן הן דברי ב“ש וב”ה

ור"ע הכריע כדברי ב“ה⁵³. ז”א ש“בראשונה” זה הוא משנת ב"ש); כי גם “בראשונה היו אומרים” – ציטאט הוא של הלכה קבועה וקצובה ומסוגננת, אלא שחלוקים הם בזה, ש“בראשונה היו אומרים” היא הלכה יחידה, אבל “משנה ראשונה” – ציטאט הוא מקובץ של הלכות⁵⁴, כ“משנת ר”ע" המקבילה לה.

ואשר לזמנם – הנה למשל בנדה פ“י מ”ו שהזכרתי, נחלקו כבר ב“ש וב”ה בנוסחאתו של “חזרו לומר” זה. ובתוס' שבת רפט“ו נחלקו ב”ש וב“ה ב”חזרו והתירו" האחרון, ואת ה“בראשונה” מייחס ר' חנינא (בר חמא). שבת קכג ב, לזמנו של נחמיה (אנשי כנסת הגדולה הראשונים): בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו. ובשקלים פ“ז מ”ה: בראשונה – חזרו – התקינו ב"ד – ; כאן “התקינו” הוא כבר מדרגה שלישית, וכולן בפני הבית.

“משנה ראשונה” קדומה למשנת ר"ע מצד אחד, ומצד שני שנויים בה במשנה זו דברי ב“ש וב”ה⁵⁵, ז“א שמשנה ראשונה זו נסדרה סמוך לחורבן הבית ע”י אחד מבית־הלל, “שהיו שונין דבריהן ודברי ב”ש" ו“מקדימין דברי ב”ש לדבריהן" (ירוש' סוכה פ“ב נג רע”ב ובבלי עירובין יג ב).

אלא שבכל־אופן אין פירושו של “משנה ראשונה” זה אלא “משנה קדומה”, קדומה ל“משנת ר”ע", אבל לא ראשונה במובן אבסולוטי.

מעין ההקבלה של “משנת ר”ע" ל“משנה ראשונה” היא גם ההערה ה“מוסיפה” למשנה הסתמית: הוסיף ר"ע⁵⁶, שהיא הוספה למשנה הראשונה⁵⁷, מעין תוספתא למשנה⁵⁸. ועי' לעיל למשנת חגיגה: מוסף עליהן.

וישנן שורות של משניות סתמיות, שנחלקו בפירושן ובהגדרתן בית־שמאי ובית־הלל⁵⁹.

אהלות פ“ב מ”ג: אלו מטמאין במגע ובמשא וכו' השדרה והגלגולת שחסרו. כמה הוא חסרון בשדרה בש“א – ובה”א – ובגלגולת בש“א כמלוא מקדח ובה”א כדי וכו' באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר“מ וחכ”א בגדול של לשכה (א“כ יש כאן פירוש לפירושם של ב”ש, ועי' כלים פי“ז מי”ב).

שם פ“ז מ”ג: המת בבית ולו פתחים הרבה כו' חשב להוציא באחד מהם וכו‘. בש“א והוא שחשב עד שלא ימות ובה”א אף משמת וכו’.

שם פי“א מ”א: הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים וכו'. בש“א עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובה”א כל שהוא.

כלים פט“ו מ”א: השידה והתיבה וכו' והן מחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' טהורים. (פי“ח מ”א) השידה בש“א נמדדת מבפנים ובה”א נמדדת מבחוץ.

שם פ“כ מ”ו: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור וכו‘. מאימתי הוא טהרתו בש“א משיתבר בה”א משיקשר וכו’.

קידושין פ“א מ”א: האשה נקנית וכו‘. נקנית בכסף ובשטר ובביאה. בכסף בש"א בדינר וכו’ ובה"א בפרוטה וכו'.

מקואות פ“ד מ”א: המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלין את המקוה. אחד המניח והאחד השוכח כדברי ב“ש וב”ה מטהרין בשוכח; ב“ש סוברים “המניח” לאו דווקא וב”ה סוברים מניח דווקא.

פסחים פ“א מ”א: ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. בש“א שתי שורות על פני כל המרתף ובה”א שתי שורות החיצונות וכו'.

שם פ“י מ”ח: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו' ונאמר לפניו הללויה. (מ"ו) עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה ובה"א עד חלמיש למעינו מים.

והרבה כאלה (אף שלא כל אלה שהביאם הלוי באים בחשבון?).

וישנן משניות שכבר ציטט אותן ר' יהושע, וקרא אותן משנת “חכמים”:

תרומות פי“א מ”ב: א“ר יהושע לא מנו חכמים שבעה משקין (מכשירין פ“ו מ”ד!) כמוני פטמין: משנת “שבעה משקים” היתה אפוא כבר לפניו בצורתה זו; פסחים מג א בברייתא: א”ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח (פסח' פ“ג מ”א) למה מנו חכמים (שם) את אלו (כותח הבבלי וכו') כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן; פסח' לח ב⁶⁰: אמר ר' אילעאי וכו' באתי ושאלתי לפני ר' יהושע ואמר לי הרי אמרו (פסח' פ“ב מ”ה) חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'.

(על דבר משנת טבול יום פ“ד מ”ו, עי' להלן: משנת ר' יהושע, עמ' 63).

כיוצא בו ציטט גם רבן גמליאל (דיבנה)⁶¹: אר“ע דנתי לפני ר”ג וכו' (אמר לי) [הא] אין לך אלא מה ששנו חכמים⁶² (זה הכלל) תפח וכו'.

כל אלה מוכיחים למדי שהיתה בעולם משנה קדומה, סדורה ומסוגננת.

ואמנם דבר זה יוצא גם מן שׂרידי קבצים ישנים, שנשׂרדו עוד במשנתנו, שכמה מהם בודאי לכל המאוחר מסוף זמן הבית הם.

 

III. שרידי קָבצי משניות קדומים    🔗

כמה שרידים של משניות קדומות מזמן הבית נשׂרדו במשנתנו, בין מסכות שלמות ובין פרקים ושורות של הלכות; בין מהלכות הנוגעות לעבודה־המקדש וסידורה וכל השייך לו, ובין מדיני ממונות ונפשות.

נתחיל מן הברורות:

א. שקלים

מסכת זו, שהיא בכלל ברובה עתיקה, יש בה בוודאי חלקים ופרקים. שבאו אלינו בצורתן הראשונה.

פרק ה' של שקלים מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש, יוחנן בן פינחס על החותמות וכו‘, וכל הממונים האלה היו בין אגריפס הראשון לחורבן: גביני כָרוֹז היה בימי אגריפס, שנתן לו מתנות בשביל קולו הגדול⁶³, ו“פנחס שעל המלבוש” (“פנחס המלביש”) היה בזמן החורבן, שכן מספר יוספוס⁶⁴: נתפס (על ידי הרומאים) גם שומר אוצר (γαζοφύλαξ “גזבר”) המקדש ושמו פנחס, שהראה (מסר) להם את כתנות־הכהנים ואבנטיהם, והרבה ארגמן ושני למעשה הפרוכות. גם הרבה קנמון וקציעה ובשׂמים אחרים, שהיו מערבים ומקטירים לה’ בכל יום, נמסרו על ידו, גם דברים יקרים אחרים ועיטורי־קודש הרבה.

זהו בוודאי “פנחס על המלבוש” שבמשנתנו, או נכון יותר⁶⁵: “פנחס המלביש”, ופירשו בירוש' (מט א): “פינחס המלביש, שהיה מלביש בגדי כהונה”.

וכדברי רבנן בירוש'⁶⁶: מי שהיה באותו הדור מנה (מה שבדורו), ז“א ש”בשעה שנשנית משנה זו היו אלו הנזכרין במשנה ממונין"⁶⁷.

אמנם הלוי⁶⁸ תופס בדעת ר' סימון (בירוש' שם) “כשירי דור ודור בא למנות”, ואומר, שישנה כאן רשימה של ממונים, מתחילת ימי הבית השני ועד סופו, מ“מרדכי” היהודי (פתחיה) ועד פנחס. מסתייע הוא בזה מצד אחד מן ההוספה שבמשנה: פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח וכו‘, שהיא הוספה על פי הברייתא שבירוש’ (מח רע"ד): [תני פתחיה זה מרדכי] בוא וראה וכו‘⁶⁹, ותופס את החבל בשני ראשיו: מצד אחד מניח⁷⁰, שפתחיה היה בימי הורקנוס; ומצד שני אומר⁷¹, שמרדכי הוא מרדכי היהודי⁷², בתחילת ימי הבית. זהו הסיוע שלו מצד “פתחיה”. ומצד שני הוא מסתייע מ“אלעזר על הפרכות”, שהוא לפי דעתו אחד עם “אלעזר” שנזכר בפי יוספוס⁷³ בימי הורקנוס וקרסוס: מוט זה (“של זהב”) נתן לו (לקרסוס) שומר־האוצרות (ὁ τῶν θησαυρῶν φύλαξ) הכהן אלעזר; לא מרוע־לב, כי הוא היה צדיק וישר, אלא מפני שהיה ממונה (“גם”?) על הפרכות שבמקדש, שהיו נאים ויקרים מאד. והיו תלויים במוט הזה וכו’. המוט הזה היה נתון בתוך קורת־עץ חלולה ואיש לא ידע בה חוץ מאלעזר.

אבל השם “אלעזר” היה רגיל כל כך בין הכהנים שבבית השני, עד שאין מכאן כל ראיה, שזהו אלעזר שלנו. ומצד אחר אי אפשר לסמוך על האגדה הבבלית על “פתחיה”, שהיא מביאה אותו בקשר עם משנת מנחות פ“י מ”ב (מעשה שבא מגגות צריפין וכו'), מעשה שקרה בימי הורקנוס, – מכיון שכל יסודה הוספה היא במשנה.

וחוץ מן אי־ההגיון שבדבר, שיש כאן במשנה מבחר של ממונים שהיו במקדש, – נזכרים שלשה מן הממונים האלה (מתיא בן שמואל, בן ארזא ופנחס המלביש) גם בתמיד ומדות (עי' להלן), שנסדרו בסוף ימי הבית, ושנים (גביני ופנחס) אנו מכירים מימי אגריפס וזמן החורבן.

אין על־כן כל ספק, שכולם היו בני־דור אחד, בני־דורו של התנא ששנה משנה זו. ומי ששנה פ“ה הוא בוודאי ששנה גם פ”ו⁷⁴, שיש בו תיאור השערים (מ"ג), השלחנות (מ"ד) והשופרות (מ"ה) שבמקדש, ושהוא שונה (מ"א): של בית רבן גמליאל ושל בית (ר') חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה, שזה מוכיח שהיה בימים ההם, בימי בית (“בני”) ר“ג הזקן. ואמנם כן, מ”ג ("והיכן היו משתחוים וכו' ") מובאת בפירוש בהוספה של המסדר האחרון של מדות (ר' יהודה או רבי), מדות פ“ב סוף מ”ו, בשם “אבא יוסי בן חנן”: וי"ג השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר, כנגד שלשה עשר שערים וכו‘. וכך אמרו בירוש’ כאן (מט סע"ד): מתניתין [דאבא יוסה בן חנין] דאבא יוסה בן חנין אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' (עי' להלן).

ואבא יוסי בן חנן היה בסוף ימי הבית (עי' לעיל).

ומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

ומכיון שכן. קרוב מאד שגם פרק ג', ששנה במ“ג: של בית רבן גמליאל⁷⁵ נכנס ושקלו בין אצבעותיו, כמו בפ”ו, מאותה משנה של פ"ו הוא – ממשנת אבא יוסי בן חנן⁷⁶.

ואפשר שגם כמה שורות של משניות מן פ“א, פ”ז ופ"ח, מאותה משנה קדומה הן.

במקום שורת הממונים האחרונה: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, שונה התוס'⁷⁷: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקת המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות⁷⁸, בן ריפא (דיפא) על הלולב⁷⁹, [בן] ארזא

על הדוכן, בנימין (“שמואל”) על התנורים, שמואל (“בנימין”) על החביתים⁸⁰, בן מקליט על המלח⁸¹, בן פלח על העצים⁸².

כאן ישנם שינויים והוספות. שינויים: “יוחנן בן גודגדה” במקום “בן גבר”, ו“ארזא” (או “בן ארזא”) “על הדוכן” במקום “על הצלצל” שבמשנתנו. והוספות של פקידים שלא נמנו במשנתנו.

ברור שהתוספתא השתמשה כאן במשנת תנא אחר כדי להשלים את משנתנו.

והנה יוחנן בן גודגדא אנו מוצאים אותו “שוער”, “מגיף דלתות” בסוף זמן הבית⁸³. אלא א) שמשם נראה שהוא בעצמו הגיף את הדלתות, ושר' יהושע בן חנניה בקש “לסייע” לו לזקן⁸⁴ ב“הגפת דלתות”. בה בשעה שאנו יודעים, שכמה מאות כהנים היו נצרכים לסגירת השערים⁸⁵ ועשרים איש רק לשער המזרחי של ההיכל, “דלתות ההיכל”⁸⁶.‏ וב) יוחנן היה לוי, ולא היה יכול להיכנס לעזרת הכהנים, ומזו והלאה, אלא וודאי שהיה ממונה רק על השוערים הלוים (מדות פ“א מ”א) ובמקום שמותר היה ללוים להכנס: על שערי הר הבית ועל שערי העזרות החיצוניות. הוא היה אפוא פקיד קטן. ואולי פקיד תלוי ב“בן גבר” הכהן, ועל־כן לא נמנה במשנה⁸⁷.

ובן ארזא אפשר שהיה ממונה גם “על הדוכן” (עי' סוף תמיד).

ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים, שלא נמנו במשנתנו בשמם. וביכלר (שם, 146) סובר, שרובם של אלה הם ממונים לוים, שלא נמנו במשנתנו.

בכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה⁸⁸, אלא שני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית, בימי אגריפס השני, או סמוך לחורבן.

ב. תמיד⁸⁹

“סדר התמיד” הוא מסכת מיוחדה בלשונה וסגנונה; אשר ללשונה די להזכיר:

ומפתחות העזרה בידם (ברשותם), ופרחי כהונה איש כסתו בארץ (פ“א מ”א), הממונה בא ודופק עליהם והם פתחו לו (מ"ב), ראוהו אחיו שירד והם רצו וָבָאו (פ“ב מ”א); החלו מעלין באפר (מ"ב), החלו מעלין בגיזרין לסדר אש המערכה (מ"ג), החלו עולין במעלות האולם (פ“ו מ”א); אמר להם (הממונה) חדשים לקטורת בואו והפיסו, חדשים עם ישָנים בואו והפיסו (פ“ה מ”ב).

ממבטאיו המיוחדים לו: אחד יורד (ל)אמת השחי ואחד פותח כֵּיוָן (פ“ג מ”ו), אצבע הכבד (פ“ד מ”ג, “חצֶר הכבד” שביומא פ“ח מ”ו, “חֶצרא דכבדא”)⁹⁰, שרשרות (פ“ה מ”ה), מקצוע (“קרן”. פ“א מ”ד ופ“ג מ”ג); והרי (והנה) המחתה נתונה במקצוע (פ“א מ”ד), והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית (פ“ג מ”ג).

ומיוחדות לו השאלות הריטריות: וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העתים שוות וכו' (פ“א מ”ב), וכי כל העצים כשרים למערכה? הין, כל העצים וכו' (פ“ב מ”ג).

ובסוף סדר התמיד, הוא מתרומם עד לגובה פיוטי:

שָׁחָה לְנַסֵּךְ,

וְהֵנִיף הַסֶּגֶן בְּסוּדָרִין,

וְהִקִּישׁ בֶּן־אַרְזָה בִּצְלָצַל,

וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר…. (פ“ז מ”ג)

חוץ מן “בן ארזא” זה “שעל הצלצל” (שקלים פ“ה מ”א), נזכר בו עוד הממונה מתיא (מתתיה) בן שמואל; אמר להם הממונה (על הפייסות) צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר בורקי⁹¹. מתיא בן שמואל אומר (כלומר: כך הוא רגיל לשאול)⁹²: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא (“הרואה”) אומר: הין.

בן ארזא ומתיא בן שמואל הם אפוא בני־דורו. והתוספתא⁹³ מוסיפה: אבא יוסי בן חנן אומר ברק בורקי (“אנהר מנהרא”, ירוש' שם)⁹⁴. אבא יוסי חולק אפוא במשנתו שלו שבסדר התמיד על סתם משנתנו; כי משנת־תמיד שלנו קדמה לו.

כי תמיד – משנת (ר') שמעון איש המצפה היא; כעדותו של ר' יוחנן (ירוש' יומא לט ע"ד), ורב הונא (בבלי שם יד ב): מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה הוא.

ששנינו ביומא פ“א מ”ב: ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, וכן בפ“ג מ”ד: נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות. "אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה ב[דישון]⁹⁵ מנורה (תמיד פ“ו מ”א) ומי שזכה בקטרת (שם מ“ג, רש”י: שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו),…אמר רב הונא מאן תנא תמיד ר' שמעון איש המצפה (בבלי שם).

“ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן⁹⁶ פייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ומי מעלה איברים לכבש. פייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו” (שם). “ר”פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול. במאי אוקימתא למתניתין דהכא (יומא פ“א מ”ב) כרבנן. פייס (יומא פ“ג מ”ג) כאבא שאול. אימא סיפא (יומא פ“ג מ”ד) הביאו לו את התמיד וקרצו ומרק אחר שחיטה על ידו [קבל את הדם וזרקו]⁹⁷ נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות. אתאן לרבנן. רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול: אמר לך ר“פ אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול” (טו א): “דתניא לא ייטיב את הנרות ואח”כ יקטיר אלא יקטיר ואח“כ ייטיב אבא שאול אומר מטיב ואח”כ מקטיר" (יד ב). (והשוה חשמונאים א' ד ג: ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה.)⁹⁸

כי מפני שרבותינו הבבלים לא הקשו תחילה מתמיד פ“ג מ”א אלא מתמיד פ“ו מ”א ומ"ג, על־כן לא הרגישו בזה, שיומא פ“ב מ”ג ומ“ד לקוחות מתמיד, ולא תירצו על הסתירה האחרונה “ר”ש איש המצפה היא”, אבל מצאו ברייתא, שהביאה מחלוקת אבא שאול וחכמים בענין זה, ובאו ופירשו שפ“ב מ”ג – אבא שאול היא, שדעתו כדעת בעל תמיד.

אבל בירושלמי (פ“ב לט ע”ד) אמרו (לפ“ב מ”ג–מ"ד!): הכא את אמ' מיטב ואחר כך מקטיר והכא (פ“א מ”ב ופ“ג מ”ד) את אמר מקטיר ואח"כ מיטב? אמר רבי יוחנן: תמיד דרבי שמעון איש המצפה היא.

כלומר שפ“ב מ”ג ומ“ד לקוחות ממשנת תמיד, ותמיד דר”ש איש המצפה היא.

ועדות זו מקויימת מתוס' יומא פ“א יג, שהביאה משנת יומא פ”ב מ“ג: מי שוחט וכו' והיין, שהיא לקוחה מתמיד פ”ג מ“א, והעירה: אילו דברי ר' שמעון איש המצפה (ר' יוסי אומר וכו' אמר בן עזאי וכו'), ז”א שסתם יומא כאן היא משנת תמיד.

ושאלת הבבלי על עדות זו (שם יד ב): והא איפכא שמעינן ליה (“דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד”) דתנן (תמיד פ“ד מ”ב) בא לו (“הכהן הזורק את הדם”) לקרן מערחית צפונית נותן מזרחה צפונה (“מתנה אחת כמין גאם”) מערבית דרומית נותן מערבה דרומה, ותני עלה⁹⁹ רבי שמעון איש המצפה מַשְנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה¹⁰⁰, ותירצו: אלא א"ר יוחנן מאן תנא סדר יומא (רש"י: מאן תנא – לסדר תמיד דהך מסכתא וכו') ר' שמעון איש המצפה הוא. אבל הירוש' (שם) מוסר בשם ר' יוחנן: תמיד דר' שמעון איש המצפה היא.

שאלה זו שלא הזכיר אותה הירושלמי שם כלל, כבר הקדים לה ר' יוסי בר' בון בירוש' שם תשובה: אמר ר' יוסי בר' בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן, “ולא כל תמיד היא דר' שמעון איש המצפה אלא דברים שהיו החכמים צריכים להם”; דברים ש“חכמים” הסכימו להם וקיבלום.

זאת אומרת שאינה לפנינו כולה בצורתה הראשונה, אלא שלפנינו “עיבוד” של תנאים מאוחרים, ששינו בכמה משניות ממשנת ר' שמעון זה. וכך שנו בתמיד פ“ד מ”ב במשנת ת"ק בתוס' זבחים שם¹⁰¹.

ואמנם כן, “עיבוד” של תנאים אחרים לפנינו. כי ישנן בה גם הוספות: בפ“ה מ”ב: ראב"י אומר וכו‘, שאינו בציטט שבמשנת יומא (פ“ב מ”ד), ונוסף שם בתוס’ פ“א יא; ובפ”ז מ"ב קישר התנא המאוחר לכאן (ע"י “אלא ש־”) כל משנת סוטה פ"ז מ"ו: במדינה אומרים אותה שלש ברכות וכו' ר' יהודה אומר וכו'¹⁰².

וישנן בתמיד גם הוספות מאוחרות על פי ברייתות והתלמודים:

פ“ג מ”ח כולה היא הוספה על פי ברייתא ומימרות אמוראים¹⁰³:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח וכו' מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז וכו' קול הצלצל, מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטרת¹⁰⁴.

כי הבבלי והירושלמי לא ידעו משנה זו; ביומא כ ע“ב הביאו ברייתא: גביני כרוז וכו' והיה קולו נשמע בשלש פרסאות מעשה באגריפס וכו' ושמע קולו בג' פרסאות¹⁰⁵ וכו', ואעפ”כ כ“ג משובח ממנו (ע"כ ברייתא!) דאמר מר¹⁰⁶ וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו ואמר רבב”ח א"ר יוחנן מירושלים ליריחו י' פרסי. ולא הזכירו כלל את המשנה של תמיד החולקת: מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז (וכבר תמהו ע“ז התוס' ישנים, ורשב”ם אומר שחולקים).

וביומא לט ב (אחרי הברייתא ודברי רבב“ח [א”ר יוחנן]¹⁰⁷: [תנא]¹⁰⁸ ציר דלתות ההיכל (= “שער הגדול”) נשמע בשמונה תחומי שבת, עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת וכו' אמר [ר' אלעזר]¹⁰⁹ בן דלגאי וכו'.

וגם כאן לא הזכירו את המשנה החולקת: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח (וכבר תמהו התוס' ע“ז, ופירשו תו”י שם, דפליגי).

אלא שכל זה אינו מעיקר המשנה אלא ברייתא היא.

וברייתא זו ישנה בעיקרה בקהלת זוטא, הו' בובר 127: תני חמשה קולות היו נשמעין מיריחו, מיריחו היו שומעין (כצ"ל) קול שער הגדול כשנפתח, מיריחו היו שומעין קול מגריפה [מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין, מיריחו היו שומעין קול גביני הכרוז]¹¹⁰, מיריחו היו שומעין קול צלצל ויש אומרים אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם, מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת אמר ר' אלעזר וכו'.

וכל הברייתא – סתם בירוש' סוכה פ“ה נה ע”ב, אלא ששם ששה קלות, ונוסף: מיריחו היו שומעי' קול החליל¹¹¹.

זוהי אפוא כולה הוספה ע"פ ברייתא.

הוספה שניה מאוחרת היא פ“ז מ”ד: השיר וכו‘, ובכ“י א”פ, 17 ms. heb. c.: השיר שהיו הלוים וגו’, ז“א שזוהי הוספה לגמר המסכת, ואינה מעיקר המשנה, וברייתא היא בר”ה לא א: ר' יהודה אומר משום ר"ע בראשון מה הין אומרים וכו'.

וסיום המסכת הוא “זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו (יהי רצון) שיבנה במהרה בימינו”, והסיום מובא בבבלי סנהד' מט ב (דקתני עלה); ובירוש' (ר“ה ספ”ב נז ע“ג ומגילה ספ”ב עג ע"ג): תנה ר' חייה בר אדא זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת; כלומר שהוסיף בברייתא שלו: בין בחול בין בשבת¹¹².

במשנת תמיד כבר השתמשו לא יומא בלבד (לעיל) אלא אף מדות (עי' להלן).

וודאי שמשנת תמיד היא חלק ממשנת רבי, ולא כהחלטת גינצבורג; כי וודאי שמשנת תמיד, שנוספה בפ“ז מ”ב עם קישורה “אלא ש־”, מידי רבי (או תנא בן־זמנו) באה, וכן דברי ראב"י שבפ“ה מ”ב. ומי יודע כמה שינויים חלו בה עוד ע"י התנאים המאוחרים ורבי אחריהם. כי אמנם “לא כולה (דר' שמעון איש המצפה) אלא מילין דצריכין לרבנן”.

והתנא האחרון השתמש בוודאי גם במשנת אבא יוסי בן חנן לתמיד (עי' לעיל), וגם במשנת ראב"י, ואולי גם במשניות של אחרים.

ר' שמעון איש המצפה נזכר בפיאה פ“ב מ”ו: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר: מקובל אני מר' מיאשא שקבל מאבא שקבל מזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'.

רבן גמליאל זה הוא בוודאי ר“ג הזקן, ומה שלא נזכר כאן “הזקן” הוא מפני שהמקור הוא מקור ישן, שקדם לר”ג דיבנה (ואינו דומה למ"ד). ומכיון שהיתה הלכה מסופקת עלו ללשכת הגזית להתייעץ ולשאול (עי' ספורו של ר' יוסי בסנהדרין).

ר' שמעון איש המצפה היה עוד צעיר, וחי א“כ בימי ר' שמעון הזקן בנו של ר”ג.

ואיני רואה כל יסוד לאיחורו של גינצבורג. “זוגות” אלה אינם צריכים להיות כלל שמאי והלל¹¹³,‏ ואין אנו יודעים ידיעה היסטורית על יחסו של ר"ג הזקן להלל.

ג. מדות¹¹⁴

מסכת זו המתארת את צורת המקדש האחרון, מדותיו, לשכיו ותאיו – גם היא בעיקרה מסכת קדומה, שנכתבה תיכף אחרי החורבן, אחרי משנתו של ר' שמעון איש המצפה (תמיד). גם הוא מזכיר את הממונה האחרון שהיה במקדש: ושתי לשכות היו לו (לשער נקנור) אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין (פ“א מ”ד).

והתנא השונה מסכת זו הוא – ר' אליעזר בן יעקב הראשון, חבירו של ר' אליעזר הגדול¹¹⁵, שחי בסוף זמן הבית וראה את הבית בבניינו וחורבנו.

עדות זו, “מדות דר' אליעזר בן יעקב היא”, העיד ר' אבהו בירושלמי (יומא שם, פ“ב לג ע”ד, אחרי עדותו של ר' יוחנן על תמיד) ורב הונא בבבלי (יומא טז א).

ועדותם זו מתאשרת. כמו שהוכיח הבבלי שם, מתוך משנת מדות עצמה:

מערבית דרומית – אמר ר' אליעזר בן יעקב – שכחתי מה היתה משמשת (פ“ב מ”ה).

לשכת העץ – אמר ראב"י – שכחתי מה היתה משמשת (פ“ה מ”ד);

שהרי מכאן יוצא מפורש שכל התיאור שלפניו ממשנת ראב"י הוא, אבל בזה אמר ראב"י במשנתו “שכחתי”, ועל־כן הוסיף התנא המאוחר במאמר מוסגר “אמר ראב"י”, כדי להראות, שהגוף הראשון “שכחתי” הוא מלשון ראב"י, וכדי להקביל לו את דברי אבא שאול (על־פי מקור אחר קדום), שהוסיף התנא המאוחר בשני מקומות אלה אחרי דברי ראב"י.

וכן בפ“א מ”ב: ורשות היה לו לשרוף את כסותו וכו' אמר¹¹⁶ ר' אליעזר בן יעקב: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו; כי גם כאן. מכיון שראב"י מביא מעשה באחי אמו (כך פירושו!) היה התנא המאוחר צריך להזכיר שמו של המספר בפירוש: אמר ראב"י.

כי אם אמנם “מדות דראב"י היא”, אבל כדברי ר' יוסי בר' בון בירוש' שם – “ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן”, ז"א, שידו של תנא מעבד (או תנאים מעבדים) היתה במשנת מדות של ראב"י.

וכך שנה אותו תנא במדות פ“א מ”ט: אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקים מכאן ומכאן עד שהוא מגיע לבית הטבילה (זהו לשון משנת תמיד פ“א מ”א, ומסיים שם: "ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה. בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים

יוצא והולך לו", “שהקלו לזה לפי שנטמא בפנים”) ר' אליעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת החיל (“היה יוצא ואינו חוזר לבית המוקד מפני שהוא טבול יום ואסור לו ליכנס לעזרה”) יוצא והולך לו בטדי.

כלומר שהשונה שנה סתם כמשנת תמיד, ואת משנת ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר. עיקר משנתו של ראב"י היתה אפוא כאן:

אירע קרי לאחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת החיל יוצא והולך לו בטדי¹¹⁷.

(ושנינו בפ“א מ”ג: טדי מן הצפון לא היה משמש כלום, פי' ר' שמעיה: “כלומר אלא בעל קרי היה יוצא בו לראב"י”, אבל אולי הכניס כבר גם כאן התנא השונה את דעת החכמים החולקים על ראב"י).

וכך שנה אותו תנא בפ“ב מ”ו: [וראשי פסיפסין (“ראש מחצית קנים בולטין ויוצאין מן הכותל מזה ומזה”) מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר] מעלה היתה וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה; נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה.

גם כאן חולק ראב"י על הסתם שלפניו: סתם שקבעו התנא האחרון, והוצרך להביא דברי ראב"י בשמו. אבל סתם מ"ד שלפניה: כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מן הכותל המזרחי וכו' הולכת בשיטת ראב"י, שעזרת הכהנים היתה גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה (בבלי יומא טז א). וגם זו ראיה, שסתם תמיד ראב"י הוא (שם).

במ"ו שינה אפוא התנא האחרון, ושנה סתם כדעת החולק על ראב"י, ואת דברי ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר.

וראב"י שנה במשנתו אך ורק: ומעלה היתה וכו'¹¹⁸.

וכיוצא בו שנה אותו תנא בפ“ב מ”ג: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער[י] ניקנור מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב (“מזהיב”).

כאן שנה בשם “י”א" את דעתו של “ר' אליעזר בן יעקב” כי התוס' יומא פ“ב ד מוסיפה למשנת יומא פ”ג מ"י (נקנור נעשו נסים לדלתותיו) את משנת מדות שלנו, ומוסיפה עלִיה דברי ראב"י:

כל השערים שהיו שם וכו' מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב. ר' אליעזר בן יעקב אומר נחושתן קלנתיא היה יפה כזהב¹¹⁹. ובירוש' שם (פ“ג מא ע”א) הביאו (אחרי המעשה של התוס') את המשנה של מדות, ואחריה – ברייתא (תני) בשם “ר' ליעזר”: כי דתנינן תמן כל השערים שהיו שם וכו' תני בשם ר' ליעזר נחושתן היה מצהיב¹²⁰ ויותר יפה משל¹²¹ זהב.

כאן ברור, שאותם הדברים. ששנתה המשנה בשם “י”א", שנתה הברייתא בשם ר' ליעזר (בן יעקב)¹²².

ראב"י שנה אפוא במשנתו: חוץ משער[י] ניקנור מפני שנחושתן מצהיב. אלא שהתנא האחרון תפס בדעה האחרת כסתם, ושנה דברי ראב"י בלשון “וי”א"¹²³.

ענין אחר הוא שם ראב"י שנזכר בפ“ב מ”ו.

כי שם כל הענין מן “וי”ג השתחויות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' ", עד סוף הפרק – הכל לקוח ממשנת שקלים פ"ו (מ"א־) מ"ג: (וי"ג השתחויות היו במקדש¹²⁴) והיכן היו משתחוים ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים וכו'.

ומכיון שהעתיקו את כל המשנה משקלים, העתיקו משם גם את דברי ראב"י, שכבר נקבעו ונכנסו במשנת שקלים (שעיקרה של אבא יוסי בן חנן)¹²⁵. והתנא האחרון ההוא, שידע שעיקר משנת שקלים פ"ו משנת אבא יוסי בן חנן הוא, הביאה בשמו: אבא יוסי בן חנן אומר.

והתנא ההוא, שהוסיף משנה זו של שקלים כאן בסוף הפרק – כדי להשוותה עם מדות פ"ב מ"ג הוסיפה.

כי אמנם משנת שקלים זו חולקת על משנת מדות (פ“ב מ”ג ופ“א מ”ד):

א) “כנגד שלשה עשר שערים” חולק על מדות פ“ב מ”ג: וי“ג פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם י”ג השתחויות.

ב) ובמניין י“ג השערים (וגם בשמותיהם) חולק על פ”א מ"ד: שבעה שערים היד בעזרה וכו' שבמזרח שער נקנור ושתי לשכות היו לו וכו'.

ומשנת מדות פ“א מתאימה לתוס' שקלים פ”ב טו: שבעה אמרכלין מה היו עושין שבעה מפתחות עזרה בידן. אבל ר' נתן חולק בברייתא שבבבלי (תמיד כז א): ר' נתן אומר אין פוחתין מי"ג גזברין כנגד י"ג שערים (ועי' בבלי שם ותוס' כתובות קו א ד"ה שבעה)¹²⁶.

תנא אחרון. שדעתו כדעת ר' נתן ומשנת שקלים, הוא שהוסיף אפוא כאן הוספה זו.

וכך פירש הירושלמי בשקלים שם (מט סע"ד) סתירה זו שבין סדות לשקלים ברוח בקורת־מקורות אמיתית: מתניתין [דאבא יוסה בן חנין]¹²⁷ דאבא יוסה בן חנין אמר כנגד שלשה עשר שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה. על דעתון ורבנן איכן היו השתחויות הללו, כהיא דתנינן תמן שלשה עשר פרצות היו בו שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות.

אבל נפלא הדבר, שר' יהודה התנא מבקש פתרון לסתירה זו שבין מדות לשקלים בדרך אחרת; כי בתוס' שקלים פ"ב יז שנינו: שלש עשרה השתחויות היו שם, ר' יהודה אומר כנגד שער השתחואה וכנגד פירצה שחייה.

כלומר “השתחויה” שבשקלים היא השתחויה ממש (פישוט ידים רגלים) ו“השתחויה” שבמדות פ“ב מ”ג היא “שחייה”; פירוש מסוג הפירושים של האמוראים בפתירה שבין משנה למשנה ומשנה לברייתא: ל"ק כאן… כאן…

והנה משנת שקלים מנתה בין י“ג ה”שערים" גם שני ה“פשפשים” (“פתחים קטנים שבתוך השער”). וכבר ראה ר"ת (בתוס' כתובות שם), שמשנה זו מונה גם את “השערים הקטנים” “אבל גדולים לא היו אלא שבעה”¹²⁸.

ולכשנתבונן במשנת מדות נראה. שבמקום “ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחת משמאלו” של משנת שקלים, הוא שונה (שם פ“א מ”ד): ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין.

במקום “פשפשין”, שמשמש במשנת שקלים במובן “פתח קטן שבתוך שער”, כמו בסורית “פשפשא”, παραθύρον, “תרעא זעורא בדתרעא רבא הוא”¹²⁹ – במקום זה הוא שונה “לשכות”.

ואמנם אע“פ שגם אצל ר' שמעון איש המצפה במשנת תמיד, משמש “פשפש” במובן זה, תמיד פ”א מ“ג (ומשם במדות פ“א מ”ז בפי ר' יהודה), נטל את המפתח ופתח את הפשפש וכו', ותמיד פ”ג מ“ז, בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום, שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש ע”י יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה (יחז' מד ב) וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל (ומשם במדות פ“ד מ”ב, ועי' להלן) – אצל משנת מדות הסמוכה לה (פ“ד מ”ג) משמש “פשפש” במובן “לשכה”: “ושלשים ושמונה תאים היו שם וכו' ושלשה פתחים לכל אחד ואחד וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין ואחד לתא שעל גביו ואחד למסיבה ואחד לפשפש ואחד להיכל”; כאן בוודאי פירושו “לשכה” (עם פתח!)¹³⁰. וכך משמש “פשפש” במובן “לשכה” בב“ר פ”א ד' (תיאודור, 2); לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים¹³¹.

במשנת מדות עצמה אין “פשפש” משמש אפוא אלא “לשכה”, ובהתאם לזה שנה בפ“א מ”ד “לשכות” במקום “פשפשין” של משנת שקלים.

מכאן יוצא אפוא, כי הלשון “ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו” לקוח ממקור ישן נושן, ששניהם, גם שקלים גם מדות, השתמשו בו: זה פירשהו “פתח קטן” וזה פירשהו “לשכה”.

וא"כ היתה עוד משנה, קדומה לאבא יוסי בן חנן, בענין זה.

ר' יהודה, המשתדל להשוות בין שקלים ומדות – משתדל להשוות גם בין תמיד ומדות:

א) בין מדות פ“א מ”ז לתמיד פ“א מ”ג:

תמיד

נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המקדש לעזרה וכו'.

מדות

שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר ר' יהודה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה.

ב) ובין מדות פ“ד מ”ב לתמיד פ"ג מז:

תמיד

בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, הגיע לשער הגדול העביר את הנֶגר ואת הפותחות ופתחו.

מדות

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל¹³².‏ ר' יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך עד שנמצא עומד בין שני השערים¹³³, ופתח את החיצונות

מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ (אבל במ"ג שאחריה:) ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (התאים) וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין וכו' ואחד לפשפש ואחד להיכל (וזה דלא בר' יהודה; דע"ב)¹³⁴.

ר' יהודה חולק עוד בכמה מקומות על סתם מדות:

פ“ג מ”ו, פ“ד מ”א ומ“ו, ובברייתא (יומא טז א) חולק הוא על מדות פ”ה מ“א ומ”ב (שם).

ר' יהודה עסק אפוא הרבה במדות, ובוודאי שיש בעריכה שלנו של מדות הרבה ממשנת ר' יהודה. וזהו שהביא את ר' אדא בר אהבה לומר (יומא טז א), שמדות “ר' יהודה היא” (אלא שנדחו דבריו, שם ע"ב).

ואפשר שר' יהודה הוא שסתם בכמה מקומות דלא כראב"י (רנ"ק), והוא הוא שהוסיף בסוף פ"ב ממשנת שקלים, (אלא שהמסדר האחרון לא הוסיף כאן את הכרעת ר' יהודה עצמו שבתוס' שקלים). והרי ראינו (לעיל) שהוא משתדל להשוות ביניהם.

חוץ מן התוספות שהוכרנו נוספו בו על ידי התנא האחרון: פ“ב מ”ב (כל הנכנסין להר הבית וכו' דברי ר“מ א”ל ר' יוסי וכו'). פ“ג מ”א (א"ר יוסי מתחלה וכו' מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח). פ“ג מ”ח (א“ר אליעזר ב”ר צדוק וכו' שלש מאות כהנים); פ“ב מ”ה (אבא שאול אומר וכו' לשכת בית שמניא) ופ“ה מ”ד (אבא שאול אומר לשכת כ"ג, ועי' לעיל); פ“ג מ”ד (רבי אומר כל ע"ש מלבנין אותה במפה מפני הדמים).

כי בכל־אופן לפנינו עריכה מאוחרת של תנאים.

מדות השתמשה הרבה בתמיד (עי' לעיל): פ“א מ”א = תמיד פ“א מ”א; פ“א מ”ח = תמיד פ“א מ”א סיפא; פ“ג מ”ה = תמיד פ“ג מ”ה; פ“ד מ”ב = תמיד פ“ג מ”ז (עי' לעיל); חוץ מן הדברים שהוסיף התנא האחרון במדות הלקוחות מתמיד (עי' לעיל).

מכאן, תמיד ומדות, אגו באים להמסכת הקרובה להן – יומא.

ד. יומא

“סדר יומא” (יומא יד ב, סנהד' מט ב), “סדר היום” (משנת יומא פ“א מ”ג) – כל עניינה וסידורה עתיק (חוץ מהוספות תנאים אחרונים), שהרי על־פי “סדר” מעין זה היו מלמדים לכהן־גדול את סדר העבודה (פ“א מ”ג).

התנא הזה השתמש בתמיד:

פ“ב מ”ג–מ“ד (תמיד פ“ג מ”א, פ“ה מ”ב), פ”ג מ“א (תמיד פ“ג מ”ב), פ”ד מ“ג (נטל מחתה וכו', תמיד פ“א מ”ד). והשתמש בפ”ב בתמיד. אע“פ שדעתו לענין סדר קטורת ודישון המנורה שונה מתמיד (יומא פ“א מ”ב ופ“ג מ”ד, עי' לעיל), אלא שלא חש לפרש כאן בפ”ב, מכיון שכבר פירשוֹ במקום אחר.

המשנה הראשונה (ומפרישין) “פירש” כבר ר' יהודה בן בתירה (תוס' רפ"א ובבלי ו' א'), וכנראה שהוא ריב"ב הראשון.

ה“מעשה”, יומא פ“ב מ”ב, קרה בימי ר' צדוק (בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם אמר להן שמעוני אחינו בית ישראל), תוס' פ“א יב¹³⁵, ספרי סוף מסעי. ור' צדוק היה זקן מופלג בזמן חורבן הבית¹³⁶; צם “ארבעים שנה” לפני החורבן (גטין נו א), והדבר קרה לפני שבטלה עגלה ערופה. לפני זמנו של ריב"ז (סוף סוטה). ובפ”ג מ"ט נמנו “לשבח”: בן גמלא, בן קטין, מונבז המלך, הילני אמו ונקנור (“נעשו נסים לדלתותיו”), ואחריהם (מי"א): ואלו לגנאי של בית גרמו – של בית אבטינס – הגרוס בן לוי (היה יודע פרק בשיר) – בן קמצר – על הראשונים נאמר “זכר צדיק לברכה” ועל אלו נאמר “ושם רשעים ירקב”.

דברים כאלה ראויים להיאמר רק בשעה שצריכים להם, בשעת קיומו של הבית או

סמוך לחורבנו.

ואמנם שנינו (תוס' פ"ב ז')¹³⁷: “אמר ר' יוחנן בן נורי מצאתי זקן אחד ואמר לי של בית אבטינס אני וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' עקיבא זלגו עיניו דמעות אמר לי מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אלו”.

מכאן יוצא שמשנה שלנו, המספרת בגנותם, נשנתה לפני ר' יוחנן בן נורי ור"ע. ובניהם של אלו מתנצלים כולם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב ולא רצו ללמד (תוס' שם), ונראה שהתנצלות זו היתה סמוכה לחורבן, והמשנה נשנתה קרוב לאותו הזמן.

ליומא העיקרית שייכים בוודאי רוב פ“א–פ”ז.

מאוחרות הן: פ“ב מ”ג: אמר בן עזאי וכו‘, מ“ז: בד”א וכו’ (תוס' פ"א); פ“ג מ”ב: זה הכלל וכו‘, מ“ה, מ”ו: רמ“א פשט קדש ידיו ורגליו, מ”ז (מחלוקת ר"מ וחכמים), פ“ד מ”ד–מ“ו, פ”ה מ"א: ר’ יוסי אומר וכו' ובין קדש הקדשים, מ“ד: ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחר בלבד, מ”ה: ר' אליעזר אומר (ר' יהודה משמו, ספרי אחרי פ“ד י ותוס' פ”ד א) במקומו היה עומד ומחטא, מ“ז (כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים וכו', ר“א ור”ש), פ”ו מ“א (ר' יהודה), מ”ג: א“ר יוסי מעשה וכו', מ”ו: ומאימתי וכו' רש“א וכו', מ”ז: ומאימתי וכו' רש“א וכו', מ”ח: א“ר יהודה וכו' ר' יוסי אומר וכו', ופ”ו מ"ד¹³⁸.

אפשר שהמסדר הוא זכריה בן קבוטל (קבוטר, ϰιβωτάιος, “נגר”), שבפ“א מ”ו: אמר¹³⁹ זכריה בן קבוטל, מפני שכולה זכריה בן קבוטר.

ממקור אחר הוא פ"ח (הלכות יוה"כ) שסיומו הוא: אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל וכו‘, והוא כנראה ששנה פרק זה בעיקרו¹⁴⁰, חוץ מדברי ר' מתיא בן חרש במ"ו, שהם משלשה דברים שאמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי, ששמע משום ר’ מתיא בן חרש (בבלי פד א).

מבטאים מיוחדים וישנים:

עמוד והפג אחת על הרצפה (פ“א מ”ו); ודימו (=וחשבו) (פ“ג מ”ב); קרצו (שם מ"ד), פרופה (פ“ה מ”א, שבת פ“ו מ”ו: ומדיות פרופות. והמשנה ישנה), כמצליף (שם מ“ג, מ”ד) מחטא ויורד (שם מ"ה), טהרו (=גבו)¹⁴¹ של מזבח (שם מ"ו).

ה. סוכה

סוכה פ“ד ופ”ה הם ממקור קדום הרבה לשאר המסכת.

כבר הבבלי (מג א) העיר על הניגוד שבין פ“ג מי”ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) ובין פ“ד מ”ד (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית וכו'), והשיב, והיא התשובה היחידה אע“פ שנדחית: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים כאן (פ"ג) בזמן שאין ביהמ”ק קיים¹⁴².

זאת אומרת שפ“ד הוא משנה מזמן הבית, ושני מקורות הם, שכן פ”ד מתחיל באמת מראש בדין לולב: “מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן וכו' " (עי' ד“ס וש”נ), כלומר מצות לולב בכלל ולא רק ביו”ט הראשון של חג שחל להיות בשבת (ורש"י הוא שהגיה ופירש כן); אלא, שהתנא האחרון לא סיים את דברי המשנה הישנה. מפני שדיני לולב כבר נתפרשו במקור השני שבפ"ג (עי' להלן).

ומשנה י“ג שבפ”ג אינה יודעת כלל מכל מה שנאמר בפ“ד מ”ד (“ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה”) ולא מן הסכנה שהיה בדבר והתקנה ש“התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו” אלא שכל פ“ד–פ”ה, שאינם מתקשרים עם הפרקים שלפניהם, – ממקור אחר הם, ממשנה שנסדרה בעיקרה בזמן הבית. אלא שגם שני הפרקים האלה אינם ממקור אחד:

המשנה הראשונה (פ“ד מ”א) כוללת: לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה. וממ"ב ואילך היא פורטת: לולב שבעה כיצד (מ"ב), ערבה שבעה כיצד (מ"ג), מצות לולב כיצד (מ"ד), מצות ערבה כיצד (מ"ה), ההלל והשמחה שמונה כיצד (מ"ח) ניסוך המים כיצד (מ"ט).

אבל בפ“ה מ”א וכו‘: החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט (עד מ"ד), ואחריהם (מ"ה): אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש וכו’. ואחריו (מ“ו–מ”ח) על קרבנות החג ושמיני של חג, הפייס, אימורי הרגלים וחילוק לחם הפנים. שנסמך כאן אגב החג ושמיני של חג.

וכבר הלשון השונה בפ“ה מפ”ד: זהו החליל וכו', ולא: החליל ששה כיצד¹⁴³, כסכימה של פ“ד, – מראה שלפנינו כאן בפ”ה מקור אחר, השונה מן המקור שבפ"ד, ואמנם כן:

בפ“ד מ”ה שנינו: מצות ערבה כיצד וכו' וזוקפין אותה בצד המזבח וראשיהן כפופין ע“ג המזבח, תקעו והריעו ותקעו. ובמ”ט: ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב וכו' היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו וכו'.

אבל בפ“ה (בתיאור של בית השואבה) מ”ד שנינו: עמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים (“שער ניקנור”, ר“מ ותוי”ט) ושתי חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (“זה סימן לילך ולמלאות מים מן השילוח”), הגיעו למעלה עשירית (“מחמש עשרה מעלות”) תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה (“לקרקע עזרת נשים”) תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין (“מאריכין בתקיעה האחרונה”) עד שמגיעין לשער היוצא למזרח (“שער התחתון” שבמ"ה, שער העזרה) וכו'.

כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא משיבתם, ועל־כן לא הזכירה את ה“שלש למילוי המים” שבמ“ה, או “הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו”, שבפ”ד מ"ט. אבל התוס' (פ“ד ה”י, דפו') מוסיפה כאן על משנתנו את התקיעות שעל שער המים: שתי חצוצרות בידם קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (=לשון המשנה) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

אלא שפ“ה מ”ד ששנה “הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו” לא שנה לעיל בערבה (פ“ד מ”ה) “תקעו והריעו ותקעו”; כי מחלוקת תנאים היא¹⁴⁴: “דתניא שלש למעלה עשירית¹⁴⁵, רבי אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח (כמ"ה שלנו). האומר¹⁴⁶ למעלה עשירית אינו אומר ע”ג המזבח, והאומר ע“ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית”.

מי ששנה בפ“ה מ”ד “הגיעו למעלה עשירית תקעו וכו' " – לא שנה אפוא בערבה (פ“ד מ”ה), הוא הוא ע”ג המזבח, “תקעו והריעו ותקעו”.

פ“ד ופ”ה הם אפוא שני מקורות שונים, אע"פ ששניהם בוודאי מזמן הבית.

ופ“ה מ”ה–מ“ח מקור שלישי הוא מזמן הבית; כי כבר מ”ה חולקת כאמור על מ“ד: מ”ד שונה “הגיעו למעלה עשירית”, ומ“ה שונה “ושלש ע”ג המזבח”, וכבר פירש הבבלי (שם): “ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני ראב"י היא וכו' “. ובזה שוה פ”ה מ”ה לפ“ד מ”ה.

אבל פ“ד אינו משנת ראב"י, כי ראב"י חולק¹⁴⁷ על משנת שקלים: ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, והוא אומר: (“למה נקרא שמו שער המים”) בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית¹⁴⁸. לראב"י לא הכניסו אפוא צלוחית של ניסוך דרך שער המים, וכך היא בוודאי דעתו של השונה שבפ”ה מ"ה, שלא שנה “שלש לשער המים” אלא “שלש למילוי המים”¹⁴⁹.

ומ“ו–מ”ח של פ“ה, הם עניינות חדשים, שלא נכנסו באותו הכלל של תחילת פ”ד. וגם כל סגנונו ומטרתו של שונה זה אחרת היא: הוא אינו מספר “סדר היום”, אלא שונה בלשון הלכה: אין פוחתין וכו'¹⁵⁰.

חשוב בפ“ה מ”ד הלשון “בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים”, וכן במ“ה “לשער העליון”, כי מכאן נראה שהשם “שער ניקנור” ע”ש דלתות הנחושת שלו – לא נתפרסם עדיין, ואפשר שהמשנה הזאת קדומה למעשה ניקנור ודלתותיו. אמנם ישנם במשנה זו דברים שוים למדות: והלוים בכנורות ובנבלים ומצלתים וכל כלי¹⁵¹ שיר¹⁵² בלא מספר כנגד וכו' שעליהן לוים עומדין בשיר¹⁵³ = מדות פ“ב מ”ה¹⁵⁴, אבל כבר ראינו אצל מדות. שהיתה מסכת מדות קדומה לזו של ראב"י (שלנו), ואפשר ששניהם

לקחו ממשנה קדומה זו.

ולשון שאינו רגיל בכל המשנה הוא לשון “באמורי רגלים”, שבפ“ה מ”ז, שנאמר כאן על חלק הכהנים, שנקרא כן בזמן קדום, כמו שנקרא חלק הגבוה, וכבר נדחק הבבלי בפירושו.

וודאי שפרקים אלו כבר מעובדים הם בהרבה מקומות ע"י תנאים מאוחרים, ויש מדבריהם שנזכרו כאן בפירוש. למשל דברי ר' יהודה¹⁵⁵ ודברי ר' יוחנן בן ברוקא¹⁵⁶.

אבל ישנם כאן, כמו שאמרתי, גם קיצורים והשמטות שבכונה: בפ“ד מ”ד הוצאו כל דיני לולב (שכבר נתפרשו), ולא נשאר אלא השייך ביחוד לכאן: כל העם מוליכין וכו‘, וכן נשמטו דיני סוכה (מאותו הטעם) ממ"ח: סוכה שבעה כיצד – גמר מלאכול וכו’!

הוספות מאוחרות לגמרי הן –

בפ“ד מ”ד: בשעת פטירתן וכו' ר' אליעזר (בתוס': בן יעקב) אומר וכו‘, שאינו בכי“י ולא היה לפני הבבלי, ונוסף ע”פ התוס’ והברייתא¹⁵⁷. בפ“ה מ”א: אמרו כל מי שלא ראה וכו‘, שהיא ברייתא בבבלי, ובמ"ג: ולא היה חצר בירושלים וכו’, שהיא ברייתא (תני) בירוש'¹⁵⁸.

על פ“ה מ”ו ישנן מחלוקות של תנאים מזמן הבית בתוס' (פ"ד טו): אבא יוסי בן חנן אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרין חלילה, ר' חנניה בן אנטיגנוס¹⁵⁹ אומר לא היה פייס אלא ביו“ט הראשון של חג בלבד ושאר כל ימות החג חוזרין חלילה; ור' נתן אומר בירוש' (נה ע"ד): שמיני לא היה בו פייס, כ”חכמים" בבבלי (נה ב), בניגוד לרבי האומר: פר הבא בשמיני בתחילה מפייסין עליו, ו“מתני' רבי היא”, כפשוטה (עי' בבלי). ואפשר שיש כאן במשנה זו עיבודו של רבי, ושבתוס' נשארה, בדברי אבא יוסי או ר' חנניה, המשנה הישנה.

ו. סוטה

סדר סוטה והשקאתה גם הוא ישן, וישנם בינו ליומא דברים משותפים (פ“ז מ”ז = יומא פ“ז מ”א), ועל כן כדאי לדון עליה בקשר עם יומא.

עיקר סדר סוטה הישן מתחיל פ“א מ”ב: כיצד מקנא לה וכו'¹⁶⁰, וחוזר ונמשך מן מ“ד עד מ”ו ומן פ“ב מ”א עד פ“ב מ”ג (ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן), ושוב – מן פ“ג מ”א עד מ"ד רישא (והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה)¹⁶¹, ומן פ“ז מ”א עד פ“ט מט”ו¹⁶²).

פרשת המלך, שבפ“ז מ”ח, ששנו בה: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה וכו‘, – נקראה בימי אגריפס השני, בשנת 62/63 לספירה; כי בתוס’ (פ"ז טז) שנינו: בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות וכו' [באותה שעה]¹⁶³ נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לו לאגריפס, וזה מוכיח שהמעשה היה בימי אגריפס השני, שר' טרפון חי בסוף זמן הבית ואחריו, ובימי אגריפס הראשון לא היתה שום התנגשות עם המלך, שאליה רומזת התוס' (“באותה שעה נתחייבו ישראל כלייה”), שנמסרה ע"י ר' חנינה בן גמליאל בנוסח אחר¹⁶⁴: הרבה חללים נפלו באותו יום¹⁶⁵.

המשנה נשנתה אפוא בסוף ימי הבית, או סמוך לחורבנו.

וגם בפ“ט מ”ט שנינו:

משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבן¹⁶⁶ יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר¹⁶⁷ ‏ לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו' (הושע ד יד).

והנה וודאי כי הפיסקא “ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן” פיסקא שמפסיקה כאן באמצע, ואינה לא בברייתא שבבבלי ולא בספרי שם ולא בתוס' – הוספה מאוחרת היא, ולא עוד אלא ששנינו בתוס' פי"ד א:

רבן יוחנן בן זכאי אומר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק ועכשיו בגלוי הן רוצחין. משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי.

כאן שנויה אפוא מ“ט שלנו (רישא) הסתמית – בשם ריב"ז¹⁶⁸, וזו מתאימה באמת לאותו הזמן ולריב"ז; אבל כשם שלא הוא הפסיק עגלה ערופה¹⁶⁹, כך לא הוא הפסיק את המים המרים, אלא שבימיו נפסקו¹⁷⁰, בתעלוליה חנוניה של משפחת הורדוס ובניו וזרעם ובמעשה הזנות של המשפחות ה”מיוחסות" (של כהנים)¹⁷¹. ובתוס' סוטה פי“ד ה”ט שנינו: משרבו וכו' רבו המים המאררים אלא שפסקו, והכל מדברי ריב"ז, א"כ פסקו כבר לפניו.

יש לנו אפוא כאן בסוטה משנה סתמית של ריב"ז ומשנה סתמית שניה של ריב"ז בפ“ח מ”ה: לפיכך תלתה לו וכו‘¹⁷². ובפ“ב מ”ג: ר“ג אומר כשם שמעשיה וכו’– במשנת ר”א 333: רבן יוחנן בן זכאי אומר כשם וכו’.

ומכיון שוודאי הדבר שריב"ז סידר הלכות, ובודאי הלכות כלים, שהרי שורת ההלכות של כלים פי“ז מט”ז מסיימת בסיום זה: ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומַר וכו‘, סיום שהוא מתאים רק למי ששנה הלכה זו (מעין “אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת” שבמדות), ולו מתאים גם: "תנור וכו’ וזה של בן דינאי“, שבכלים פ”ה מ“ט, ובכלים פ”ב מ"ב נמסרה הלכה אחת בפירוש בשמו: ריב"ז אומר, – מכיון שכך, קרוב מאד שעיקרה של סוטה משנת ריב"ז הוא.

ולזה ישנם גם רמזים אחרים:

משנת סוטה מסיימת, כמו שראינו: (מ"ט) משרבו הרצחנים וכו' (לפ“ט מ”ו), משרבו המנאפים וכו' (לסוטה פ“א–פ”ג), ואחריו (שם): משמת יוסי בן יועזר וכו' (שאינה ענין כלל לכאן), (מ"י) יוחנן כ“ג העביר הודיית המעשר וכו‘¹⁷³, (מי"א) משבטלה סנהדרין בטל השיר וכו’, (מי"ב) משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים (שאינו ענין לכאן, ואינו מסודר לפי סדר־הזמנים), משחרב ביהמ”ק בטל השמיר וכו' רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב ביהמ"ק וכו' ר' יוסי אומר וכו‘¹⁷⁴, (מי"ד) בפולמוס של אספסינוס גזרו וכו’ בפולמוס של קיטוס¹⁷⁵ גזרו וכו' בפולמוס האחרון (מלחמת ביתר) גזרו וכו' ורבותינו (רבי ותלמידיו) התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר¹⁷⁶, (מט"ו) משמת רבן יוחנן בן זכאי¹⁷⁷ בטל זיו החכמה, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת ישמעאל בן מאבי בטל זיו הכהונה (שלא כסדר הזמנים), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

אבל סדר התוס' (פי“ג–פט”ו) שונה לגמרי: משחרב בית הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים (פי"ג ב, בבלי מח ב) – יוחנן כ“ג (פי"ג ה) – מעוררין–נוקפין (פי"ג ט–י) – משרבו הרצחנים – משרבו המנאפין (פי"ד א–ב) – משחרב ביהמ”ק בטל שמיר (פט"ו א) – רשב"ג אומר משום ר' יהושע וכוק ר' יוסי אומר וכו' רשב“א אומר וכו' (פט"ו ב) – משמת ר' אליעזר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' ר' אלעזר בן עזריה וכו' בן עזאי וכו' בן זומא וכו' ר' חנינא בן דוסא וכו' אבא יוסי בן קיטנית וכו' רשב"ג וכו' משמת רבי הוכפלו צרות (שם ג–ה), רשבג"א אין כל צרה שהיא באה על הציבור שאין ב”ד מבטלין שמחה כנגדה (שם ו). משבטלה סנהדרי בטל שיר וכו' (שם ז), אילו הן עטרות חתנים וכו' (ח–ט, הקבלה לכל משנה י"ד).

וענין אורים ותומים ורוה"ק נשנה בתוס' דרך אגב לפיסקא של התוס' פי“ב ה: עד שנגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל וכו', ש”אליהו" נזכר שם (פי"ב ב) בהמשך האגדות הקשורות בפ“ט מ”ז (פ“י א–פי”ב ד).

ונשאר אפוא מעיקר המשנה: יוחנן כ“ג – משרבו הרצחנין – המנאפין – משחרב ביהמ”ק בטל השמיר¹⁷⁸ – משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה – משמת ר"ג הזקן – משמת ישמעאל בן מאבי.

כי מי“ד היא מדברי רשב"ג, שמנה את השמחות שביטלו ב"ד על כל צרה שבאה (תוס' שם), וא”כ זהו מקור אחר, ודברי “רבותינו” לקוחים ישר מן התוס'. וכן משנה טו רישא – לקוחה מן התוס‘, וכן הובאה (סתם) מן התוס’ בירוש' כד ע"ג (אחרי מי"ד).

וכשם שהוסיפו אלה שהיו אחרי רבי: משמת רבי וכו' (הרמב"ם בפירושו) – כך הוסיפו תלמידי ריב"ז במשנתו: משמת ריב"ז ומנוהו ראשונה, אבל במשנתו לא נזכרו אלא ר"ג הזקן וישמעאל הכהן, כי המשנה היא – משנת ריב"ז.

בפרק ז' – פרק ט' שקועים הרבה מדרשי־הלכה, שכמה מהם עתיקים בוודאי.

פ“ז מ”ה: ברכות וקללות כיצד כיון וכו' – מורש זה אינו מתאים לא עם ספרי ראה פיס' נו ולא עם מ“ת שם, ולא עם המכילתא שבתפארת ישראל, 189¹⁷⁹, אלא שהמשנה הובאה שם, 189, ע”י "מיכן אמ' “, ועל משנה זו חולק ראב"י בתוס' פ”ח ט.

פ“ח מ”א: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלה"ק היה מדבר שנאמר¹⁸⁰ והיה וכו'. והציור: אַל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות. אל תיראו מפני הגפת תריסים ושיפַת¹⁸¹ הקלגסין¹⁸², אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות – לקוח מן המלחמה עם הרומאים, ומפורש בבריתא¹⁸³: כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין מגיפין ומריעין צווחין ורומסין (“שיפת הקלגסין”)¹⁸⁴.

יש מן המדרשים האלה שהם נמצאים בספרי שופטים פיס' קצב–קצג ונתקצרו שם (בפיס' קצב), כי לקוחים הם מן המשנה¹⁸⁵.

ולהיפך ישנם מדרשים ישנים בספרי פיס' קצד, קצה: יכול דודו ובן דודו¹⁸⁶, כלשון המשנה הראשונה בסנהד' פ“ג מ”ד, על שם הכתוב “או דודו או בן דודו יגאלנו”.

במ“ת 120¹⁸⁷: ר' יוחנן בן זכאי אומר בא וראה כמה חס המקום וכו'¹⁸⁸, והם הדברים שנאמרו במשנתנו פ”ח מ“ה: לפיכך תלתה לו וכו‘, ואינם מדברי ר’ יוסי הגלילי, וליתא בתוס'. וא”כ גם זו משנת ריב"ז.

פ“ט מ”א: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר (כמו בפ"ח) כי ימצא חלל וכו‘, – מדרש שהוא מתאים בכמה דברים לספרי שופטים פיס’ ר“ה–ר”י. אבל עתיק הוא מזה שבספרי.

גם בפ“א–פ”ג ישנם כמה מדרשים ישנים, שכמה מהם ישנם גם בספרי גשא (פיס' ז–כא).

אלא שכמו שרמזתי כבר ישנן בפרקים אלה גם כמה וכמה הוספות ממשניות של תנאים מאוחרים:

פ“א מ”א, מ“ג; במ”ה: ר' יהודה אומר וכו‘; פ“ב מ”א: ר"ג אומר וכו’, במ“ב: ר' יהודה אומר וכו'; במ”ג: ר' יוסי אומר וכו' ר' יהודה אומר וכו‘, עד סוף הפרק; פ“ג מ”ב: ר"ש אומר מקריב וכו’, עד סוף מ“ג; במ”ד: אם יש לה זכות וכו‘, עד סוף הפרק. וכן נוספו כל פ“ד–פ”ו, וכן נוספה בפ“ז–מ”ה: ברכות וקללות כיצד וכו’, כי בתוס' מקביל לה – פ“ח של התוס', שהוא מסודר בה אחרי הקבלות לפ”ז מ“ו–פ”ח; זאת אומרת שמ“ה שלנו לקוחה ממקור ‏אחר. בפ”ח נוסף: מ“ג–מ”ה, מ“ז; בפ”ט, במ“א: ר' יהודה אומר חמשה וכו'' עד סוף מ”ד, וכן מ"ח (ואולי גם מ"ז).

ולהיפך נתקצרו בפ“ז בעריכה אחרונה מ”ג ומ“ד: (מ"ג) מקרא ביכורים כיצד וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה”ק אף כאן בלה“ק¹⁸⁹. (מ"ד) חליצה כיצד וענתה ואמרה ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה”ק אף כאן בלה"ק¹⁹⁰. ר' יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה.

“כיצד” זה אין פירושו “מניין” (רש"י), אלא ככל “כיצד”: כיצד סדר הבאת בכורים, כיצד סדר חליצה. אלא שנתקצרו כאן ולא נתפרשו¹⁹¹, מפני שרבי שנה כבר משניות אלו בבכורים פ“ג וביבמות פי”ב מ"ו¹⁹²:

בכורים פ“ג: כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו וכו'; יבמות שם; מצות חליצה [כיצד] בא הוא ויבמתו לב”ד וכו' ובלשון הקדש היו אומרים וכו' עד כאן היו מקרין וכשהקרא¹⁹³ רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה וכו' (עד “בתלמידים”).

וכיו“ב גם בסוכה פ”ד מ“ד: מצות לולב כיצד, ושם מ”ח: סוכה שבעה כיצד, שנתקצרו ולא נתפרשו כאן, מפני שכבר נסדרו בפרקים הראשונים ממקור אחר (עי' להלן).

ולהיפך המדרש במ“ג ומ”ד נוסף כאן במשנה מאוחרת ולקוח מספרי ומכילתא דברים, ואינו תשובה על “כיצד” זה.

ובזה אנו באים לבכורים.

ז. בכורים

בכורים פ“ג מ”א–מ"ח¹⁹⁴ משנה ישנה היא מזמן הבית: הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם (מ"ג), אפילו אגריפס המלך¹⁹⁵ נוטל הסל על כתיפו וכו' (מ"ד).

הלשון ארכאי: ולמשכים (מ"ב), כלשון הכתוב סוסים מיוזנים משכים היו (ירמ' ה ח), וכטל משכים (הושע ו ד), אבל בלשון המשנה: ובהשכמה (למשל שבת פו א), שלחו לפניהם (מ"ג), הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר (מ"ד), עודהו הסל על כתיפו (מ"ו)¹⁹⁶. וכן הלשונות “משום שנאמר”, “מפני הכתוב שבתורה”, שאינם רגילים כלל במשנה.

ובלשונו “וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה” (מ"ו), השתמש כבר התנא הקדום של פסחים פ“י מ”ד (עי' להלן בחלק ב' בפתיחה לפסחים).

ח. פרה

קרבה גדולה ישנה בין יומא וסוטה – לפרה פ"ג: שבעת ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן וכו‘. ובמ“ה: ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כה”ג עשו שתים שתים, אליהועיני בן הקיוף¹⁹⁷ וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת. אליהועיני בן הקיוף הוא אליועיני בן קנתרא, שנתמנה ע“י אגריפס הראשון (בשנת 43/44 בערך)¹⁹⁸, וחנמאל המצרי הוא חנמאל הבבלי¹⁹⁹, שנתמנה ע”י הורדוס ב“פ (בשנת 36/37 לפני ובשנת 34 לפני), וישמעאל בן פיאבי הוא בודאי השני שנתמנה ע”י אגריפס הב’ בשנת 60/59 אחרי²⁰⁰.

הסדר במשנה אינו אפוא ע“פ סדר־הזמנים, וכנראה נכנס כאן חנמאל המצרי באמצע ע”פ מקור אחר. ואמנם לפי התוס' (פ"ג ו) עשה ישמעאל בן פיאבי שתים, אחת במעורבי־שמש ואחת בטבול יום, אלא שחכמים “דנו” עמו ופסלו את הראשונה וחזר ועשה אחרת בטבול יום, וא“כ אפשר שהמקור האחד חשב שתים של ישמעאל בן פיאבי²⁰¹. וכל עיקר הדין שדנו עמו והקפדה שהקפידו בזה הוא נגד הצדוקים, שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, כשם ששנינו במ”ז: ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, ובתוס' (שם ח) שנינו: ומעשה בצדוקי אחד²⁰² שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר (פרה שלו לא נשרפה אפוא).

וכל זה מוכיח בוודאי, שגם ישמעאל בן פיאבי היה קרוב לאותו הזמן, והוא – השני (שלא כהופמן). והוא הוא ישמעאל בן פיאבי שנזכר בסוטה²⁰³.

ומובן שישנן גם כאן הוספות מאוחרות: מ“א, מ”ב ומ“ג ומ”ז: ר' יוסי אומר וכו‘, דברי ר’ יהודה במ“ט, דברי ריה”ג ור“ע במ”ד ודברי ר' ישמעאל במי"א.

ט. תענית

ובזה אנו באים למשנה אחרת מזמן הבית. שלא שמו אליה לב: תענית.

כל סדר תעניות שבפרק ב' מזמן הבית הוא, ובבית־הכנסת שבהר הבית (שנזכר בכמה מקומות) נהגו כך, ו“תקעו הכהנים תקעו”, “הריעו בני אהרן הריעו” מן המשנה הראשונה הוא. “שלא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח” (משנה שם), “אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות (בתענית) אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות” (ברייתא בר“ה כז א, והיא מסיימת כמשנתנו: “וכן הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנינא בן תרדיון בסיכני, וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח”, ולענין תענית נשנית כמו שיוצא גם מן הירוש' שם, נח ע”ד: דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין, עי' ריטב"א כאן), אלא שמכיון שהתנא המאוחר הוסיף כאן לפני התקיעות והתרועות: “מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה ו(לא) ענו²⁰⁴ אחריו אמן”, הכניס פיסקא זו של המשנה הישנה בלשונה באמצע וסיים: וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח²⁰⁵. ו“חזן הכנסת” שבתוס' (פ"א יד) ושבבבלי (טז ב בברייתא הראשונה והאחרונה), – “חזן הכנסת” של הר הבית הוא, שנזכר ביומא ובסוטה, וכך יוצא מסדר התוס' (פ"א י סיפא–יד), אבל בברייתות שבבבלי נתערבבו המקורות והברייתות. ובוודאי שבגבולין לא היו התוקעים כהנים, אלא ישראלים פשוטים. אלא שהכל מן הסידור הראשון.

וכך מ“ו היא מאותו המקור הראשון, אע”פ שנחלקו בה ר' יהושע וחכמים, אלא שאין אנו יודעים מה כאן המשנה הראשונה, אם דברי ר' יהושע או דברי חכמים, והסברא נותנת שהם דברי ר' יהושע. כמו בפ“ד מ”ד.

וכן פרק ג' מזמן הבית הוא מ"ו: מעשה שירדו זקנים מירושלים (=חברי הסנהדרין שבירושלים) לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא (פי) תנור שדפון באשקלון ועוד גזרו על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ומשנה זו נשנית בוודאי בשעת שלום (על אשקלון עי' עדיות פ“ח מ”ב – עדותו של ר' יוסף הכהן ור' זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון).

ובמ"ח: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים וכו‘, ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית וכו’ שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה וכו'.

גם פ"ד מאותו הזמן הוא: סדר המעמדות ו“זמן עצי כהנים והעם”²⁰⁶.

ולא דברה מסכת זו בעיקרה אלא בתעניות שבית־דין גוזרין, “על הגשמים” ו“על כל צרה שלא תבוא”, אבל התנאים האחרונים סיפחו לה דיני ט"ב, מן פ“ד מ”ו והלאה.

ואפשר שרשב"ג (השני) הוא התנא האחרון ששנה מסכת זו, ולכן סיים בדברי תנחומים ואגדה: אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל וכו'.

ומן ההוספות הן:

פ“א מ”א–מ"ב: כי המסכת התחילה תחילה: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. (ודבדי ר“ג נוספו, או שהוא ר”ג הזקן).

ובפ"ב נוספו: במ“ה מעשה וכו' וענו אחריו אמן וכשבא דבר וכו'; במ”ו – דברי חכמים, עי' לעיל; ומ“ח–מ”י כולה.

בפ"ג נוספו: במ“ג: רע”א וכו‘, במ"ו: ר’ יוסי אומר וכו'; מ“ז כולה; וכן מ”ט.

בפ“ד מ”ד נוספו דברי ר“ע, והמשנה הראשונה נשנית כמו שהיה ר' יהושע “שונה”, ומן מ”ו ולהלן.

רובה של המסכת הוא אפוא – משנה מזמן הבית.

י. משנת חגיגה

הלכות ‏חגיגה היו סדורות כבר בזמן קדום.

בפ“א מ”ח, שהוא התחלתו של קובץ־הלכות ישן נושן, והקדמה לו, פתיחה המגָלה את הייחס שבין ההלכות אל המדרש, והמגבילה את שינון מדרש־ההלכות (פ“ב מ”א), ופותחת (במ"ג) במחלוקת ה“סמיכה”, המחלוקת הראשונה (תוס' שם), שהיתה בין החכמים²⁰⁷ – שנינו:

היתר נדרים²⁰⁸ פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת (=שבת ועירובין),‏ חגיגות ומעילות (=ה' מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, מקרא מועט והלכות מרובות (בתוס' עוד: ואין להם על מה שיסמכו). הדינין (=“דיני ממונות”, “נזיקין” ו“שבועות”) והעבודות (=מעשי הקרבנות, זבחים ומנחות, פסחים פ“ה–פ”י, סדר יומא וסדר תמיד, בכורות ותמורה ושחיטת חולין), הטהרות (נ"א: והטהרות) והטומאות (=“סדר טהרות”; “טהרת הקודש”) ועריות (=קידושין פ“ג מי”ב – פ“ד מ”ח, חלקים מיבמות וסנהדרין וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה (תוס' חגיגה סוף פ"א וסוף עירובין).

על ארבעת (או חמשת) הקבצים האחרונים, נוספו אחר כך עוד ארבעה (או שלשה); ששנינו בתוס' (שם): מוסף עליהן הערכין והחרמים (=מסכת ערכין; סנהד' פ“א מ”ג ומגילה פ“ד מ”ג) וההקדשות (=חלק מערכין ומעילה) ומעשר שני²⁰⁹ (=מסכת מעשר שני) יש להן על מה שיסמכו, מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות. אבא יוסי בן חנין (“חנן”) אומר אילו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.

אבא יוסי בן חנן הוא תנא שחי בסוף זמן הבית²¹⁰, התנא של שקלים פ“ו (מדות פ“ב מ”ו); הוא סיכם אפוא במשנתנו גם את ה”מוסף"²¹¹, ומנאם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות (או: טהרות, טומאות), עריות; ערכין, חרמים (או: ערכין וחרמים), הקדשות ומעשר שני.

ארבעת (או שלשת) אלה נסדרו אחרי משנתנו זו, והיו סדורות כבר בדור שלפני אבא יוסי.

אם כן קדמה משנתנו זו שני דורות לפחות לאבא יוסי בן חנן, והקבצים (“הלכות”) שנזכרו במשנתנו זו – נסדרו אפוא לפחות דור אחד קודם למשנתנו, ז"א לכל המאוחר בימי הורדוס. ההלכות שנזכרו במוסף נסדרו לכל הפחות בימי אגריפס הראשון.

אם כן “הלכות חגיגה” היו סדורות כבר לכל המאוחר בימי הורדוס.

ועל “היתר נדרים – אין להם על מה שיסמכו” חולקים ר' אליעזר ור' יהושע (“יש להם על מה שיסמכו”) בירוש' (חגיגה פ“א עו ע”ג)²¹². ובתוס' (שם ושם) העיר ר' יהושע על אילו “שאין להם על מה שיסמכו”: מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קמייתא מה הוית הא לאי בריה הות (ז"א שישנן הלכות קדומות וישנן תולדות מהן). המשנה בצורתה זו היתה אפוא סדורה ומסודרת לפני ר' אליעזר ור' יהושע, שהיו כבר חכמים מפורסמים בזמן הבית.

ואמנם מסכת חגיגה שלנו בכללה ובעיקרה – ישנה נושנה היא. אין בה בעיקר משנה זו זכר לתנאים מאוחרים, אלא המאוחר שנזכר בה בעיקר משנתנו הוא – יוחנן בן גודגדא (סוף פ"ב). הוא השוער הלוי שבסוף ימי הבית²¹³, ונזכר כאן אפילו בלי כל תואר (בניגוד לספרי שם), ז"א שהתנא השונה היה בן־זמנו.

פ“א מ”ז: רבי שמעון בן מנסיא וכו' ר' שמעון בן יוחי וכו‘, היא הוספה מדרשית, שאינה שייכת לענין, ולקוחה מן התוס’ (פ"א ז–ח) ומקורה במדרש של דבי ר' ישמעאל, שאין רשב"י נזכר בכל המשנה אלא בשם “ר' שמעון” בלבד (בלא “בן יוחאי”), וגם ר' שמעון בן מנסיא, בן דורו הצעיר של רבי, לא נזכר בכל המשנה.

פ“ג מ”ז: הפותח את חביתו וכו‘, מחלוקת ר’ יהודה וחכמים, נוסף במשנת ‏רבי, וכן דברי ר' יהודה שבסיפא שם, וכן פ“ג סוף מ”ח, מחלוקת ר"א וחכמים בפירוש המשנה.

ומצד אחר פ“ב מ”א: ולא במרכבה ביחיד, היא משנה שהזכירהּ רבן יוחנן בן זכאי: לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד וכו‘²¹⁴, לא כך אמרתי מתחילה אין שונין במרכבה ביחיד²¹⁵ ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה וכו’²¹⁶.

ומ"ב חותמת את המחלוקת בהלל ושמאי ("הראשונים היו נשיאים וכו' " – תוספת ממשנת ר"מ היא, ור' יהודה חולק, תוס' ובבלי וירוש').

ומ“ג, אע”פ שהיא לקוחה מביצה פ“ב מ”ד, היא קדומה: כי מחלוקת זו ב“סמיכה” היא מימי הורדוס, מימי זקני ב“ש וזקני ב”ה, שכן שנינו בתוס‘²¹⁷: מעשה בהילל הזקן שסמך על העולה בעזרה חברו עליו תלמידי (בית)²¹⁸ שמאי אמ’ להם בואו וראו שהיא נקבה צריכני לעשותה שלמים הפליגן בדברים ויצאו והלכו להן מיד גברה ידן של בית שמאי ובקשו לקבוע הלכה כדבריהם היה שם בבא בן בוטא²¹⁹ מתלמידי

(בית)²²⁰ שמאי והיה יודע הלכה כדברי בית הילל הלך והביא כל צאן קדר והעמידן בעזרה ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים²²¹ יבא ויטול ויסמוך²²² באו ונטלו²²³ את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הילל וכו'.

והחלק השני של חגיגה, “הלכות הקודש”, חגיגה פ“ב מ”ה עד סופה, – נקרא בפי רבן שמעון בן גמליאל “גופי תורה”²²⁴.

הלכות הקודש (=“טהרת הקודש”)²²⁵ וחטאות²²⁶ (=הלכות מי חטאת, “פרה”) ו [הכ]שרות²²⁷ (“מכשירין”) הן [הן] גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ, וכמפורש בירוש' שם: הילכות הקודש דתנינן²²⁸ אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן חטאות דתנינן²²⁹ הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן²³⁰ ועל כולן עם הארץ נאמנין (“נאמן”) לומר טהורין הן.

וכל אלו הלכות הן הכלולות ב“הטהרות והטומאות” של משנתנו, שנקראות גם בה “גופי תורה”.

ואם כן הדבר כוללות “הלכות־הטהרות” של משנתנו זו – הלכות “טהרת הקודש”, “הלכות הקודש”.

ויש לנו אפוא במסכת חגיגה שלנו שרידים של שני קובצי־הלכות עתיקים שבעתיקים: של “הלכות חגיגות” ושל “הטהרות”.

ובקובץ הראשון נשמרה לנו כאן פתיחתו של קובץ זה, שהיה בכלל ראשון לקיבוץ הלכות אלו, מפני המחלוקת הראשונה ב“סמיכה”. קובץ זה מתחיל מפרק א' משנה ח' (עי' לעיל) ונמשך עד פ“ב מ”ד.

מ“ח–פ”ב מ“א, היא פתיחה לקובץ זה, העוסקת בייחסן של ההלכות לכתוב, מראה באצבע על הלכות שאין להן יסוד במקרא, ועל אלו שהן רק רמוזות במקרא “כהררים התלויים בשׂערה”, ועל אלו שיש להן יסוד במקרא. ואח”כ (פ“ב מ”א) מציינת המשנה באלו הלכות “דורשין” ובאלו “אין דורשין” מדרש־ההלכה: אין דורשין בעריות בשלשה, במדרש “עריות” שנזכרו במשנה שלפניה. רב אשי פירש²³¹: אין

דורשין בסתרי עריות, ולא פירש מה הן “סתרי עריות”, אבל בירוש‘²³² אמרו: דרבי עקיבה היא. ברם כר' ישמעאל [דורשין]. דרבי ישמעאל תני אזהרות. ז"א שר’ ישמעאל ובית ר' ישמעאל שנו מדרש־הלכה של פרשת עריות, “מכילתא דעריות” שבספרא, אבל דבי ר“ע לא שנו מדרש לפרשה זו. אבל וודאי שאין כוונתם לומר שמשנתנו משנת ר"ע, אלא שרצו לומר שזו היא שיטת ר”ע, ור' ישמעאל חולק עליה ולהלכה (“לעובדה”) אמרוה; שכן אמרו גם שם: ולא במעשה בראשית בשנים דרבי עקיבה היא ברם כר' ישמעאל דורשין (דבי ר' ישמעאל שנו מדרש של פרשת בראשית) ושוב אמרו שם: ולא במרכבה ביחיד. עוד היא בר' עקיבה. דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. וזו האחרונה משנה היא שהזכירה כבר ר' יוחנן בן זכאי בלשונה (עי' לעיל, עמ' 48).

אסרו לדרוש במדרש פרשת עריות, במדרש מעשה בראשית ובמרכבה, כשם שהגבילו בעניינים אלה גם את התרגום וההפטרה: מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם וכו' אין מפטירין במרכבה וכו' ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים²³³, ושנינו בתוס' שם²³⁴: מעשה בראשית נקרא ומתרגם וכו‘, תוכחת הודע את ירושלים נקרא ומתרגם וכו’, המרכבה קורין אותה לרבים.

ואסרו לדרוש בעריות משני טעמים: א) שמא ידרשו בפרשיות אלה ויגלו קלונם של דורות ראשונים. ו־ב) שמא יפרסמו ע“י כך את הפסולים ויגלו ממזרים; וכבר העיד ריב"ז, “ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו' ועוד אחרת היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע²³⁵, “ולא רצו חכמים לגלות עליהן אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע”²³⁶, ו”גזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כך”²³⁷.

ואסרו לדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה מפני המינים והגנוסטיקים שאחריהם; שכפרו ביחוד השם ובתורה מן השמים. וכבר כתוב בספר בן־סירא (ג יט–כ): במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור²³⁸ במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ומכאן שהיו דברים שלא “הורשו” להתבונן בהם, כבר בזמנו של בן־סירא.

אחרי פתיחה זו מתחיל (מ"ב) קובץ־הלכות זה – במחלוקת ראשונה על ה“סמיכה”²³⁹, מחלוקת של “זוגות” עד הלל ושמאי, זאת אומרת שמשנה זו נסדרה בימי הלל, בסוף ימי הורדוס.

מ“ג–מ”ד. שבאו אחרי שורת־המחלוקת הזאת, קשורות במחלוקת זו, ואע“פ שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אפשר שהן עוד מאותו הקובץ, שהרי – כמו שאמרתי – היתה קיימת מחלוקת זו בין הבתים כבר בימי בבא בן בוטא, ובאה על ידו לידי הכרעה כב”ה. מ“ג היא לאמיתו של דבר פירוש של מ”ב, ששנויה גם בביצה; ואפשר ששם עיקרה²⁴⁰, ומשם הועברה לכאן; אבל מ“ד קשורה במ”ג, וע“כ אפשר שכאן מקומה. ומ”ד וודאי ישנה היא, שאפילו “ומודים” שלה הוא מזמן הבית (“ואין כ”ג מתלבש בכליו וכו' שלא לקיים [את] דברי האומרין עצרת אחר השבת").

הקובץ השני (“הלכות הקודש”, “טהרת הקודש”) מתחיל ממ“ה. אבל מ”ה–מ“ז ופ”ג מ“א–מ”ג הם חלקים של קבצים שונים.

בשניהם נמצאת מעלה זו של “בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש” (פ“ב מ”ז ופ“ג מ”א); אבל אין במ“ה–מ”ז כמה חומרות שנזכרו בפ“ג מ”א–מ“ג, כמו “לא כמדת הקדש מדת התרומה” וכו' (פ“ג מ”א), “אם נטמאת אחת מידיו” וכו' (שם מ"ב), ששייכים בוודאי לענין פ”ב מ“ה–מ”ו; ולהיפך לא נזכר בפ"ג מעלת “טבל לתרומה והוחזק לתרומה” וכו' (פ“ב מ”ו, ועי' תוס' כ ע"ב)²⁴¹.

כל זה מוכיח בוודאי שהם קבצים שונים; הקובץ הראשון (פ“ב מ”ה–מ"ז) בוודאי קדום.

הוא מסיים: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדה היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו'.

המשנה נסדרה בכל־אופן לא יאוחר מסוף זמן הבית, שכן בתוס' (פ"ג ב–ג) נמנו עוד: רבן גמליאל²⁴² היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו וכו' אונקלוס²⁴³ הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו', ואלו לא נכנסו למשנה, מפני שהם מאוחרים למשנתנו.

הקובץ‏ השני (פ“ג מ”א ואילך). במ"ב: כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש וכו' – מזכיר ר' ישמעאל²⁴⁴: באותה שעה אמר רבי ישמעאל גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרין בטהרה וכו' (ירוש'), או: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא נתכוון לשומרו טמא (תוס', ודומה לו בבבלי).

במ“ג: אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש; למשנה זו מעיר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שהיה בסוף זמן הבית)²⁴⁵ בתוס‘²⁴⁶: אמר ר’ חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא וכו', וא”כ היתה לפניו משנתנו זו בלשונה.

במ“ד: ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה, עברו הגיתות וכו' ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, – בתוס' פ”ג לו: מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך מצאו זקן אחד אמר לו מפני מה הבריות מרננות אחריך והלא כל דרכיך²⁴⁷ אמת וישר הן אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר ר' טרפון אקפח את בניי אם אין הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכאי מאימתי (נ"א: שאמר לי)²⁴⁸ מותר אדם (נ"א: אתה)²⁴⁹ לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם ועכשיו הבריות מרננות אחריי מקבל (נ"א: גוזר)²⁵⁰ אני עלי שלא אקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם אלא אם כן אומ' לי²⁵¹ יש בתוכה רביעית קודש.

עיקר ההלכה מקובלת אפוא מרבן יוחנן בן זכאי, וגם זו של “אם יש בתוכה רביעית קודש” אפשר שהיתה מקובלת בידי ר"ט.

במ“ח: מטבילין את הכלים שהיו במקדש, כל הכלים שהיו במקדש (ב"פ), בכ”י מ' ב' ומאירי ופסקי רי“ד: שבמקדש, וא”כ גם זה מוכיח על זמן קיום המקדש.

שאלה היא אם יש לנו כאן דברים ממשנת ר' עקיבא.

במ“ב שנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, ואמר עליה ר' יוחנן²⁵²: מעידותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו, דתנן²⁵³: הוסיף ר”ע הסלת והקטרת הלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. אבל בר קפרא וריש לקיש²⁵⁴ חולקים עליו:

אמר ר"ל משום ב"ק לא נצרכה (עדותו של ר"ע) אלא לשירי מנחות (בבלי). רבי שמעון בן לקיש אמר יודעין היו שכלי שרת מחברים ומה בא להעיד על שירי מנחות שיהיו מחברין את עצמן וכו' רבי אילא בשם רבי יסא יודעין היו שכלי שרת מחברין (אפילו לשירי מנחות) מה בא להעיד על הסולת וכו'.

אין אפוא יסוד בטוח לייחס משנה זו לר“ע, או אליבא דר”ע.

אבל עלינו עוד להעיר על ירוש' חגיגה רפ“ג עח ע”ד: מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ור' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר. אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה. רבי מאיר אומר שלש עשרה. רבי יוסי אומר שתים עשרה (י"א שבפ“ג וטבל לתרומה וכו' שבפ”ב מ"ו)²⁵⁵. אמר רבי מאיר כך שמעתי מרבי עקיבא שלש עשרה. אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שימשתו יושבות.

אבל פ“ב מ”ה (נוטלין לידים לחולין ולמעשר), שלא כר' מאיר בפרה פי“א מ”ה²⁵⁶, ופ“ג מ”א (אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה וכו') שלא כר' יוסי, שכן הוא אומר²⁵⁷: זה לשון כפול כל שיש לו אחוריים ותוך יש לו בית צביעה וכו', ז"א שהמשנה היתה שנויה לפניו בלשון זה, והוא מדקדק בלשונה הכפול.

וחוץ מזה ראינו כבר, שכמה משניות שבפרק זה קדומות לר' עקיבא. אלא שר"ע שנה משנה עתיקה זו, ומנה מנין חומר בקודש שלש עשרה או שתים עשרה²⁵⁸, ולא ששנה משנתנו.

וכאן עלינו להזכיר גם ירוש' ברכות רפ“ה ח ע”ד: אבדן שאל לרבי כמה מעלות בקודש והוא אמר ליה ארבע. וכמה מעלות בתרומה והוא אמר ליה שלש. הגר"א הגיה במקום “ארבע”: י"א, והמפרשים פירשוהו בדוחק על רביעי בקודש ושלישי בתרומה, וכל זה רחוק ודחוק.

אלא שנראה שרמוז לפ“ב מ”ו ומ“ז, ארבע מעלות שבטבילה, מחולין עד קודש, וארבע מעלות שבבגדים מבגדי ע”ה עד בגדי אוכלי קודש (ועי' נועם ירוש'), ושלש שבתרומה הן מפ“ג מ”ח ואילך.

ולפי־זה לא כוון רבי ב“כמה מעלות בקודש” שלו לפ"ג.

[לפרטים עוד נשוב.]

יא. קידושין

פרק ראשון של קידושין הוא מסכת לעצמה: פרק קניינים (של אשה, עבד, נכסים, חילופין) וחיובים (של אנשים ונשים, ארץ וחו"ל), עם סיום אגדי (מ"י). כרגיל בסוף מסכות.

כבר הסבוראים האחרונים²⁵⁹ הרגישו בהבדל שבלשון בין פ“א לפ”ב: כאן “האשה נקנית” ושם (מ"א) “האשה מתקדשת”²⁶⁰, כשם ששנינו בעדיות (פ“ד מ”ז), במחלוקת ב“ש וב”ה שבמשנתנו – “מתקדשת”: האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר כדברי ב“ש ובה”א וכו‘, ופ"ד של עדיות הוא משנת ר"מ, כעדותו של ר’ יוחנן בירוש'²⁶¹, וכך שנינו גם בב“מ (פ“ד מ”ז): והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. ומשנה זו שבב”מ, אע“פ שהיא משנה של “ספורות” (חמש פרוטות הן), אינה יכולה להיות קדומה להכרעת יבנה כבית הלל, מכיון שהיא שונה סתם כב”ה (ובכלל לא כל המשניות של ספורות קדומות).

הסבוראים אומרים (קידושין ב ע"ב): “מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן”. ואמנם כן: לשון פ“א – עתיק וקצר, וקרוב ללשון ב”ק פ“א מ”א–מ“ד (“התנא הירושלמי”), לשון של כללים קצרים בגוף ראשון: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט²⁶², מעין “כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו” של ב”ק פ“א מ”ב.

וכמה עתיק הוא הסיום (מ"י) בקידושין פ“א: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, כלומר: ארץ ישראל! כלשון הכתוב “למען ייטב לך והארכת ימים” (דב' כב ז), “למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וגו' " (שם ו יח)²⁶³, ואמרו בספרי²⁶⁴: והרי דברים ק”ו ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים²⁶⁵ שאר מצות חמורות שבתורה עאכ”ו. ולשון המשנה כאן כלשון ישעיה (נז יג): והחוסה בי ינחל ארץ (=ארץ ישראל), ולהלן (שם ס כא): ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ומה רב המרחק בין משנתנו למשנת אבות פ“ה מי”ט (תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה“ז ונוחלין בעוה”ב וכו')? במשנתנו לא נזכר כלל שכר לעוה"ב, כשם שלא נזכר בתורה ובנביאים, אלא שכר בעוה"ז²⁶⁶: מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.

וזה מראה על זמן קדום מאד.

ובימים ההם “נקנית” האשה כמו ש“נקנה” העבד.

ומ“ה: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו', הוא ה”מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים" וכו' ש“קיימו חכמים את דבריו”, מעשה שהביאוֹ ר' אליעזר לראיה לדבריו (בב“ב פ”ט מ"ז), שגם המסוכן שחילק נכסיו על פיו כך דינו²⁶⁷.

ובפירושה של מ"ז: “כל מצות הבן על האב”, עוסקים בתוס' (פ“א הי”א) רבן גמליאל ותנאים אחרים.

אבל מ“ד, מחלוקת ר"מ וחכמים. מאוחרת למ”ה וחולקת עליה, כי מ“ה כוללת כל “נכסים שאין להם אחריות” במשיכה; מ”ד נוספה אפוא בעריכה אחרונה.

גם מ“ג, שהיא לפי צורתה עכשיו במחלוקת ר”מ וחכמים, מעובדת היא, ו“המשנה הראשונה” היתה בוודאי גם כאן משנה קצרה: וקונה את עצמו בכסף ובשטר לא יותר, אלא שאח“כ הכניסו מחלוקת ר”מ וחכמים, שנחלקו בפירוש משנה זו. אבל מחלוקת זו והלכה שלה לא היתה ידועה לראשונים, שכן שנינו בעדיות פ“א מי”ג (=גטין פ“ד מ”ה) בדברי ב“ש: וכותב (כלומר העבד!)²⁶⁸ שטר על חצי דמיו וחזרו ב”ה להורות כב"ש²⁶⁹. וכן בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו (גטין פ“ד מ”ד) שנינו: וכותב (כלומר העבד!) שטר על דמיו²⁷⁰.

המחלוקת מחודשת אפוא ע"י ר"מ וחבריו ולא היתה במשנה הראשונה²⁷¹.

מסכת אחרת, מסכת “עריות” ויוּחָסין, היא קידושין פ"ג מי"ב –פ"ד מי"ד.

מסכת זו אין לה ענין ל“קידושין”, אלא שע"י התחלתה "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה וכו' ", נתחברה לקידושין, והיא שייכת במקצת ליבמות פ"ד מי"ג ושם פ"ו²⁷².

“הלכות עריות” אלה משנה עתיקה היא בעיקרה²⁷³, חלק מהלכות “עריות” שנזכרו בחגיגה סוף פ“א. אמנם לא משנת הלל, כמו שטעו רוב החוקרים למן רנ”ק והלאה²⁷⁴, לדון מדברי שמואל (קידושין עה א וש"נ): הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל, וכולם²⁷⁵ מותרים לבא זה בזה ואת אמרת הלכה כר' אלעזר (“ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור”, פ“ד מ”ג). כי מה זו קושיא, וכי אי אפשר לתנאים מאוחרים לחלוק על הלל, וכי אין אמוראים יכולים להכריע כדעת תנא מאוחר?! אלא שהלל זה הוא אחד ממסדרי ברייתות, נכדו של רבי ובן דורו של שמואל, “תני הלל” שבגטין לז א ונזיר מד ב (וגם שם הניחו שהברייתא של הלל מוסרת את הדרגה האחרונה של ההלכה), וכפירושו של רש"י: הילל שונה משנה אחת בברייתא עשרה יוחסין וכו'.

זהו אפוא הלל השני, ולא הלל הזקן, אבל משנה זו היא בוודאי מזמן הבית, והיא שגרמה כנראה לָהשפעה הארמית (כהני לויי וכו', ברבים ארמי), מעין “חב המזיק” שבב"ק (עי' שם).

ומשנת “אין בודקין” (מ"ה) נשנית בוודאי בזמן הבית, בשעה שישבה סנהדרין “ודנה את הכהונה” (סוף מדות), או כלשון הברייתא²⁷⁶ “ששם היו יושבין מייחסי כהונה ומייחסי לויה”, ו“שוטרי הרבים”, שנזכרו במשנה, נזכרים כידוע עוד ב“כתוב” אחד, שאין אנו יודעים מקורו, יבמות פו ב.

קידושין פ“א ופ”ד – עי' מש"כ במקום אחר (להלן חלק ב').

יב. בבא קמא

ב“ק פ”א מ“א–מ”ג, משנה ישנה מאד היא; משנה “ירושלמית”: האי תנא ירושלמאה הוא דתני לישנא קלילא (דברי רב בב“ק ו ע”ב).

הוא שונה את כלליו בגוף ראשון (כיוצא בקידושין): כל שחבתי – הכשרתי – (מ"ב), שונה בלשון מקרא “במיטב הארץ” (מ“א ומ”ב). אבל משתמש גם במבטאים ארמיים: מבעה (שן), כמובנו בשומרונית ובתרגום ירושלמי; “אַבעָיות” בפיאה (פ“ד מ”ה, שהיא משנה ישנה שנחלקו בפירושה ר“ג ור”ע): “חב”. וכל סגנונה הוא בסגנון של רמזים – כללים של ספר דינים עתיק, “ספר גזירות”.

ולכאן שייכת גם הקבוצה של כתובות פי“ג מ”א–מ“ט (עי' לעיל), שהאחרונים שנזכרו בה הם: ר' דוסא בן הרכינס (מ"ב), שהיה זקן מופלג אחרי החורבן, ור”ג (מ“ג–מ”ה), שהוא לדעתי בוודאי ר"ג הזקן.

יג. סנהדרין²⁷⁷

יש בה במסכת זו הרבה חלקים ישנים מזמן הבית:

כבר העיר רב שרירא באגרתו (הו' לוין, 24) על פ“ה מ”ב: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ועל דברי הבבלי שם (מא א־ב): תלמיד היושב לפני רבו הוה ואמר מילתא וקבעוה (=קבעוה במשנתם)²⁷⁸ בשמיה: “דאלמא מן ההוא זמן דהלל ושמאי²⁷⁹ קא תנו רבנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ותניה רבי הכין ולא שניה. כלומר שמשנת בן־הדור (רב או חבר) לפנינו, ועל כן לא נזכר כאן כרגיל²⁸⁰ בשם “רבן יוחנן בן זכאי”, אלא “בן זכאי”, וכיו”ב אמר הכהן הצדוקי לריב"ז²⁸¹: בן זכאי לכשאפנה לך²⁸².

ואמנם רוב פ“ב ורוב פ”ד–פ“ז מ”ג, פ“ט מ”ה–מ“ו, פ”י מ“א–מ”ב ופי“א מ”ב–מ"ו הם קדומים:

פ“ב עיקרו קדום. “המלך לא דן ולא דנין אותו” (מ"ב) – תקנה ישנה היא, מזמנו של ינאי ושמעון בן שטח לפי הבבלי (יט א־ב). ולפי יוספוס בקדמוניות סי”ד פ“ט ד – מזמנו של יוחנן הורקנוס ושמעיה (או שמאי), והרוצח הוא הורדוס שנאשם בהריגת חזקיה וסיעתו, ו”באותה שעה אמרו מלך לא דן" וכו' (בבלי שם, גם הורדוס החזיק את עצמו כבר אז למלך).

ועוד עתיקה ממנה מ"ד: יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וגו', – זו נשנית אפוא עוד לפני אותה תקנה, לפני זמנו של הורדוס, בשעה שהמלך היה דן עוד, ומשנה זו עם מדרשה הובאה בתור ציטט, ע"י “מכאן אמרו”, בספרי (שופטים פיס' קסא).

פ“ד – רובו הגדול ישן. במ”ב: ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה²⁸³.

ובמ“ה: כיצד מאיימין²⁸⁴ על עדי נפשות וכו' – משנה שנרמזה בסוטה פ”א מ“ד, שעיקרה משנה ישנה: ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, אבל בסנהדרין לא נזכר קודם לו בדיני נפשות שצריכין לאיים על העדים, אלא שבדיני ממונות מפורש בפ”ג מ"ו: כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן; המשנה הישנה מקוצרת אפוא.

פ"ה. במ"ב: מעשה ובדק בן זכאי. עי' לעיל.

פ“ו מ”א–פ“ז מ”ג: כל סדר ארבע מיתות ב“ד הוא בוודאי מזמן הבית בעיקרו, שהרי “ארבעים שנה” לפני החורבן בטלו דיני נפשות מישראל. ובוודאי שהיה לבית־דין, גם לפרושים, “ספר־גזירות”, מעין “ספר גזירתא” של הצדוקים, שנזכר במגלת־תענית רפ”ד, אלא שהראשון היה כתוב ברוחה של תורה שבע"פ, והשני – ברוח הצדוקים²⁸⁵, ספר שהכיל כל הלכות חייבי מיתה וסדריה.

פ“ט מ”ה–מ"ו הן בוודאי קדומות מאד. במ"ה: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ בלשון הכתוב: “שימו את זה בית הכלא והאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ”²⁸⁶, אלא שהתנא הקדום הזה נסח: לחם צר ומים לחץ (כלשון הכתוב בישעיה ל כ).

במ"ו: הגונב את הקסוה, “קשות הנסך” שבכתוב, הגונב מן המקדש ומכליו, וההלכה שבמשנה זו: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, בוודאי הלכה קדומה²⁸⁷, והיא בעיקרה, כמו שהזכרתי כבר, גזירת ב"ד של חשמונאי: הבא על הגויה וכו'. וגם “ארמית” במקום “נכרית”, “גויה”, היא בהשפעת הלשון הארמית והתרגום העתיק (מגילה פ“ד מ”ט: בארמייתא)²⁸⁸.

וההלכה (שם): כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה²⁸⁹ ומפציעין את מוחו בגזירין; גם היא הלכה ישנה, שהעיד על דומה לה גם ר' אליעזר בתוס' (כלים ב“ק פ”א ו): אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אמר לו (ר' אליעזר) העבודה, אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזירין, מה תעשה שלא מצאך בעל הפול.

פ“י מ”א–מ"ב. פ“י מ”א היא משנה אנטי־צדוקית. נגד הצדוקים הכופרים בתחיית המתים. ומ"ב “ג' מלכים וכו' " – אמרו עליה בבבלי קד סע”ב: מי מנאן, אמר רב²⁹⁰ אנשי כנה"ג מנאום (ור' אליעזר חולק עליה, בנוגע למנשה); היא אפוא משנת הסופרים.

ופי“א (ואלו הן הנחנקין וכו') הוא המשכו של פ”ט. ומ"ב היא בוודאי מזמן הבית, “בראשונה”²⁹¹, עד שלא “רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם ורבו המחלוקות בישראל”.

אבל מובן, שאף בחלקים הישנים ישנן הוספות רבות של תנאים מאוחרים, של ר' יהודה, ר' יוסי, אבא שאול ור"ע; כי לפנינו סידורו האחרון של רבי.

ובפ“ג מ”ד (ואלו הם הקרובים וכו'): א“ר יוסי זו משנת ר”ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכו'. ומ“ג–מ”ז עיקרן בוודאי מן המשנה הראשונה.

יד. שבת

ישן הוא גם שבת פרק א' כולו (חוץ ממ“ט: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו', וחוץ מדברי ר”א במ“י ור' יהודה במי”א). ואחת ההלכות בפ“א היא משמונה עשר דבר שאמרו בעליית (אלעזר בן) חנניה בן חזקיה בן גרון, וההלכה שלא יכנס אדם לדין (בע"ש) סמוך למנחה – ישנה נושנה היא ונהוגה גם בחו”ל, שכבר גזר אוגוסטוס קיסר בשים לב לתלונותיהם של יהודי קיריגי, שלא להזמין יהודי לדין גם בע"ש מן השעה התשיעית²⁹², זמן תמיד של בין הערבים, שנשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה (פסח' פ“ה מ”א).

וישנים הם, מזמן הבית, שבת פכ“ג–פכ”ד. פכ“ג מ”א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מ“ב: ומטילין חֲלָשים על הקדשים וכו' (חוץ מן “כלל אמר אבא שאול וכו' " במ”ג); פכ”ד מ“א היא משמונה עשר דבר (שבת יז ב); במ”ה: ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית (“החנוונים בירושלים”) שפקקו את המאור וכו' (חוץ מן “ר' יהודה אומר וכו' “, במ”ב ומ”ד).

טו. פסחים²⁹³

סדר הקרבת הפסח (פ“ה–פ”ז) וסדר ליל פסח (פ"י) הם בוודאי מסוף זמן הבית. על זה מעידים הענין וסיפור הדברים והרצאתם. ויש במשניות אלה דברים, שהם קדומים בוודאי עוד יותר.

אלה הם שרידי משניות, שאפשר לומר עליהן בוודאות גמורה, שהן מזמן הבית, ויש מהן אפילו – מזמן החשמונאים.

אלא שרובם כבר עובדו ע“י תנאים מאוחרים ועברו דרך צינורות של מסדרי משניות, שהוסיפו עליהן וגרעו מהן, אבל בכל־זאת השאירו עוד את העיקר והניחו ברובן גם את סגנונן המיוחד של משניות קדומות אלה, אע”פ שאינו מתאים לסגנון רוב המשנה, ואע"פ שאינו מתאים לפעמים גם לרוחה.

וישנם שרידים בודדים של משנה עתיקה בכל משנתנו:

איני מדבר על הלכות העוסקות בדברים הנוגעים למקדש ולכהנים, מעשר שני, בכורים, קדשים וטהרות וכדומה, שבוודאי הרבה מהם. ואולי רובם, ישָנים נושנים הם; אבל אני מדבר כאן על שרידים ריאליים בודדים בתוך הלכות, על פרטים לקוחים מן החיים. שאפשר להם להאָמר רק בזמן הבית:

ולא בסנדל המסומר²⁹⁴, ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים (שבת פ“ו מ”ב, וכן מ“ד: לא בסייף וכו', ור”א חולק), ובני מלכים בזוגין (שבת פ“ו מ”ט. אלא שדברו חכמים בהוֹוה), בני מלכים סכין שמן ורד וכו' (פי“ד מ”ד), ונכנסין בהן בעזרה (פ“ו מ”ח), מאבני המזבח ומעפר המזבח (פ“ט מ”ו), ושל (בור של) עולי בבל (ביצה פ“ה מ”ה), דבר של עולי בבל – הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך (נדרים פ“ה מ”ד–מ"ה), ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה (מו“ק פ”ג מ"ד)²⁹⁵, הכל מעלין לירושלים וכו' (כתובות פי“ג מי”א), כאימרא כדירים בעצים כאישים כמזבח וכו' (נדרים פ“א מ”ג), בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים (פ“ב מ”ה) שהן של בית המלך (פ“ג מ”ג), אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל וכו' (ב“ק סוף פ”ז), דרך המלך אין לה שיעור (ב“ב פ”ו מ“ז, ומשם בסנהדרין רפ”ב), המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין (שם; וזו בוודאי מזמן החכמים הראשונים שבציפורי, שהיתה מקום סנהדרין בזמן הבית²⁹⁶), וזהו תנורו של בן דינאי (כלים פ“ה מ”ט), וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע (פ“ו מ”ב), נבלי השָׁרָה – ונבלי בני לוי, משקה בית מטבחייא. ספר העזרה (פט“ו מ”ו), אגרופו של בן בטיח (פי“ז מי”ב), כמלא מקדח גדול של לשכה (שם ואהלות פ“ב מ”ג ופי“ג מ”א), מלבני בני לוי (פי“ח מ”ג), כלי הקדש (פכ“ה מ”ט), קלמרין של יוסף הכהן (מקואות פ“י מ”א).

אלה וכאלה הם דוגמאות לקוחות מן החיים היום־יומיים, והם מעידים שאותה משנה נשנתה באותו זמן, זאת אומרת בזמן הבית.

שורות קטנות של הלכות מזמן הבית אנו מוצאים גם: א) בסוף ברכות (פ“ט מ”ה): לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו‘, לא יכנס להר הבית וכו’, כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו²⁹⁷ מן העולם וכו‘. ב) בסוף עירובין, פ“י מ”י–מט“ו (מקדש ומדינה וכו'), חוץ מן דברי ר' יהודה, במי”א ומי“ב ומ”ט, ודברי ר“ע ודברי ר”ש במט“ו, שהם שייכים לפ”י מ"ג, שנוספו; אבל דברי ר’ יוחנן בן ברוקא ודברי שמעון בן ננס הם דברי המשנה הישנה.

 

IV. משניות־הביניים    🔗

מכאן אנו באים למשניות־הביניים. שרגליהן עומדות – חציין בזמן הבית וחציין סמוך לחורבנו, למשניות של תנאים, שחיו והורו בזמן הבית ואחריו.

הראשון שבהם הוא ר' יהושע בן חנניה.

א. משנת ר' יהושע ²⁹⁸

תלמידו זה של רבן יוחנן בן זכאי היה לוי, משורר בבית המקדש (עי' לעיל), זאת אומרת, כמו שהעירו כבר, לפחות בן שלשים (חולין כד א) לפני החורבן. והוא השתתף, לא רק בעבודתו, עבודת־לוים, אלא גם בתור “זקן” וחכם²⁹⁹ בשמחת בית השאובה³⁰⁰. ור' שמעון בן עזאי תלמידו מספר³⁰¹: מעשה שנמצאו עצמות בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלים אמר להן ר' יהושע³⁰² בושת וכלימה לנו וכו' איה הרוגים שנהרגו במלחמה³⁰³ ועד עכשיו (ודבריו נתקבלו להלכה)³⁰⁴.

וא“כ כבר הורה הלכות בירושלים ובמקדש (בזמן המלחמה). ומצאנו לתלמידיו שאמרו לו כש”הלך לפדות את השבויה"³⁰⁵: איזו היא טומאה וטהרה הנוהגת בישראל שלא מפיך היא יוצאת (אדר“נ נו”ב פי"ט). וכבר שאלוהו אנשי אלכסנדריא הלכות בהלכות קרבנות: שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהם³⁰⁶, ובוודאי

ששאלות אלה היו שאלות למעשה ובזמן הבית³⁰⁷.

וודאי שר' יהושע סידר ו“שנה” “משניות”, שהרי כמה פעמים נאמר עליו, שכך וכך “היה שונה”. תענית פ“ד מ”ד: אמר בן עזאי: כך היה ר' יהושע שונה קרבן וכו' (חזר ר"ע להיות שונה כבן עזאי). חולין פ“ב מ”ד: כלל אמר ר' ישבב כל וכו' והודה לו ר“ע, ובתוס' מפורש: אמר לו ר' ישבב אי אתה זכור שהיה ר' יהושע שונה כל וכו' (חזר ר“ע להיות שונה כדברי ר' ישבב, תוס' פ”ב ט); וכזה יומא פ”ב מ"ג³⁰⁸: אמר בן

עזאי לפני ר“ע משום ר' יהושע דרך הלוכו היה קרב (הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי דפנות העוקץ והרגל, תוס' שם); תוס' אהלות פ”ה י“ב: חזר ר' יהושע להיות שונה כדברי התלמיד (עי' להלן). תוס' שביעית פ”ב יג: התבואה וקיטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית וכו' אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא משום ר' יהושע אף משהשרישו חזר ר“ע להיות שונה כבן עזאי = שביעית פ”ב מ"ו: שהשרישו³⁰⁹.

וכשם ש“שונה” של ר“ע, הוא משנה, “משנת ר”ע” (עי' להלן), כך הוא הדבר גם ב“שונה” של ר' יהושע.

והיה מדקדק בלשון “משנתו”: אמר ר' יהושע לא שמעתי אלא (ופרה) שלָשית, אמרו לו מה הלשון שלשית אמר כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי אני אפרש וכו‘. כיוצא בו אמר כרם רבָעי³¹⁰, אמרו לו מה הלשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש וכו’. כיו“ב אמר האוכל בבית המנוגע פרס מג' לקב³¹¹, אמרו לו אמור משמונה עשרה לסאה אמר להם כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש וכו' (ריש פרה); א”ר יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה (נדה פ“א מ”ג). וכיו“ב³¹²: א”ר יהושע שמעתי וכו' ואין לי לפרש (אמר ר"ע אני אפרש); ערלה פ“א מ”ז: א“ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד וכו'. וכיו”ב (כריתות פ“ג מ”ז–מ"ט); אר“ע שאלתי את ר”ג ואת ר' יהושע וכו' ואמרו לי לא שמענו אבל שמענו וכו' ורואין אנו שהדברים ק“ו (מ“ז–מ”ח), ועוד שאלן וכו' אמרו לו לא שמענו, א”ר יהושע שמעתי וכו' ורואה אני שהדברים ק“ו (מ"ט), ובוודאי שגם בראשונות המשיב העיקרי היה ר' יהושע, אלא שמפני הכבוד הביאן ר”ע בלשון רבים, ורק באחרונה. שר“ע חולק עליה, הביאה בלשון יחיד; נגעים פ”ז מ“ד: אר”ע שאלתי את ר"ג ואת ר' יהושע וכו' אמרו לי לא שמענו אבל שמענו וכו'.

ומכאן אני הולך צעד הלאה, ואומר שגם “לא שמענו אלא” שבמשנת יבמות פט“ו מ”ב (=עדיות פ“א מי”ב) – דברי ר' יהושע הם, אחד מבית הלל האחרונים, ושכל ה“דברים שחזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש” – משנת ר' יהושע היא.

כי אמנם עדיות שם מי“ד היא בוודאי משנת ר' יהושע, לאחר שחזר בו ו”שנה" כדברי אותו תלמיד (של ב"ש), ששנינו באהלות פ“ה מ”ג–מ“ד: היתה (“הקדרה”) שלמה בה”א מצלת על הכל בש“א אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקין [חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש]. לגין שהוא מלא משקין טהורין, הלגין טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין וכו‘; האשה שהיא לשה בעריבה, האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה והבצק טהור וכו’ (כמשנת ב"ש!) חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש; וה”חוזר" הזה הוא ר' יהושע³¹³, ששנינו בתוס' אהילות פ"ה י–יב (חגיגה כב ב): לגין וכו' האשה וכו‘, אמר ר’יהושע בושתי מדבריכם בית שמאי אפשר אשה ועריבה טמאין טומאת שבעה ובצק טהור, לגין טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין, אחר שעמד אמר לפניו תלמיד אחר מתלמידי בית שמאי, ר’ אומר לפניך טעם שבית שמאי אומרים בו, אמר לו אמור וכו' חזר ר' יהושע להיות שונה כדברי התלמיד, אמר ר' יהושע נמיתי (“נעניתי”) לכם עצמות בית שמאי.

ואמנם בעדיות שם נשנה גם “טעמם של ב”ש“, ו”חזרו ב“ה להורות כדברי ב”ש“, ומתחילה שנה כנראה רק דברי ב”ה, וע“כ הם קדומים כאן (עדיות שם ואהלות), שלא כדרכם של ב”ה, שמקדימים את דברי ב"ש.

ובפסחים יג א שנינו בברייתא: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות וכו' דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמרו לו (ר' אליעזר ובית שמאי) טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין אמר להן (ר' יהושע) כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו אמר להם (ר' יהושע) לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם אמרו לו כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים וכו‘, ובירוש’ פ“ג ל ע”ב: תני אמר ר' יודה לא נחלקו ב“ש וב”ה על תרומה טהורה שאסור לשורפה (“לפני השבת”) ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה על מה נחלקו על התלויה שב“ש אומרים אין שורפין וב”ה אומרים שורפין. אמרו בית שמאי לבית הלל כלום אתם אומרים בטהורה שלא

תישרף אלא שאני אומר שמא כהן אחד שבת בתוך התחום והוא בא ואוכלה בשבת. אף תלויה לא תישרף שאני אומר שמא אליהו שבת בהר הברמל והוא בא ומעיד עליה בשבת שהיא טהורה. אמרו להן בית הלל מובטחין אנו שאין אליהו בא וכו'.

מחלוקת ר“א ור' יהושע נשנית אפוא ע”י ר' יהודה (אמנם מוחלפת) בשם ב“ש וב”ה.

וזו היא באמת מחלוקת ר"א ור' יהושע, שנרמזה במשנה פסח' פ“א מ”ז ותוס' פ“א ה, שמן הברייתא בבבלי (כ ע"ב) יוצא שנחלקו גם בי”ד שחל להיות בשבת, וגם ר' יוסי אומר בברייתא שבבבלי (שם וט"ו א): אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה (כטעמם של ב"ש בפי ר' יהודה).

ומכיון שמחלוקת ב“ש וב”ה בפיאה פ“ו מ”ב ומ“ג היא משנת ר' יהושע³¹⁴; ומכיון שגם המחלוקת במכשירין פ”א מ“ג היא משנת ר' יהושע: בש”א בכי יותן בה“א אינה בכי יותן אמר ר' יהושע משום אבא יוסי הליקופרי³¹⁵ איש טבעון תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן וכו' (“וטעמייהו דב”ה קאמר")³¹⁶, וכולה ר' יהושע; ומכיון שאנו מוצאים את ר' יהושע מדקדק בדברי ב”ש וב“ה ומשתדל להשוות ביניהם, דברים הרגילים אצל תנאים שונים אחרונים, שהרי הוא אומר (נזיר נב ב): יכולני לעשות דברי ב”ש ודברי ב“ה אחד וכו‘, מעין שאמר ר' שמעון (שונה המשניות!) בתוס’ סנהד' פ”ה ב: מקיים אני דברי שניהם וכו‘; הרי אני צועד עוד צעד אחד ואומר, שר’ יהושע הוא שאסף ושנה מחלוקות ב“ש וב”ה, והענוותן הזה הקדים כמובן דברי ב“ש לדברי ב”ה (עי' גם תוס' יבמות פ"א י, בבלי טו ב)³¹⁷.

ואפשר על־כן, כי גם “וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו”, כלאים פ“ב מ”ו ושביעית פ“א מ”א, משנת ר' יהושע היא.

וכבר הזכרתי (לעיל עמ' 24) את דברי ר' יהושע ודקדוקיו בלשון המשנה הישנה שבתרומות פ“א מ”ב: לא מנו חכמים שבעה משקין³¹⁸ כמוני פטמין אלא אמרו וכו‘, ושבברייתות (פסח' מג א): וכי מאחר ששנינו³¹⁹ כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים (שם) את אלו (כותח הבבלי וכו') כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן, ובפסח’ לח ב: א"ר אילעאי וכו' באתי ושאלתי לפני ר' יהושע אמר לי הרי אמרו³²⁰ חלות תודה וכו'.

וכל זה מתאים ל“שונה” משניות, למנהגי התנאים תלמידי ר"ע ואחריו.

ואמנם ישנם במשנתנו כמה שרידים ממשנת ר' יהושע, לא רק הלכות סתמיות בודדות שהן ממשנתו, כגון סתם זבחים פ“א מ”א (תוס' שם), שר“א חולק עליו, סתם כלים פי”ז מ“א (כמפורש בסיפא), שר”א חולק עליו, סתם טהרות פ“ד מ”ב (עדיות פ“ב מ”ז), – אלא גם קבוצות של הלכות ומסכת אחת שלמה: קינים.

קינים היא כולה משנת ר' יהושע, שכך הובאה קינים פ“ג מ”ג ומ“ד בזבחים סז ב כמשנת ר' יהושע, והתלמוד מוסיף על זה, “שאם נפשך לומר שאין זו ר' יהושע, אין אתה יכול לומר כן”, שהרי שנינו במ”ו: “א”ר יהושע זה הוא שאמרו כשהוא (“האיל”) חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה" (וכך כאן כשנדרה תחילה ואינה יודעת מה פירשה אינה צריכה אלא ד' פרידות ב' לנדרה וב' לחובתה, ועכשיו שהביאה כבר ד' פרידות צריכה להביא ד' לנדרה וד' לחובתה, “מדאיירי ר' יהושע בהא ש”מ קינים ר' יהושע אמרה").

שהרי כאן לפנינו סיום אגדי של המסדר, כאותו הסיום שבסוף כלים של ר' יוסי: א"ר יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, וזה מוכיח שכולה ר' יהושע.

ואמנם כל המסכת עם סדרה המיוחד, העמוק וההגיוני, ופירוט כל הפרטים והמקרים שאפשר להם להיקָרות נושאת עליה חותם של ר' יהושע עם ספקותיו וספק ספקותיו³²¹, והמסכת כולה ישָנה בוודאי, וראיה לדבר³²² שאין עליה תוספתא, כשם שאין תוספתא לתמיד ומדות, מפני שאינן מבית־מדרשו של ר“ע וממשנתו, והתוס' יסודה בבית־מדרשו של ר”ע (סנהד' פו א).

היא מתחילה: סדר קנים כך הוא, כסיומו של תמיד: זהו סדר התמיד וכו'. והדברים שלפנינו במ“א הם הוספת־תנאים, כעין פתיחה למסכת, שנשנו ע”פ זבחים פ“ו מב ופ”ז מ“א ומ”ד (ר' יהושע!)³²³.

וחוץ מזו יש בה רק הוספות מעטות של תנאים אחרונים:

שתים של בן עזאי, תלמידו (פ“ב מ”ה ופ“ג מ”ו), אחד של ר' יוסי (פ“א מ”ד: ר' יוסי אומר וכו'), ואחד סתמי: ויש אומרים (פ“ב מ”ג ופ“ג מ”ו, ועי' לעיל), שנמצא דומה לו במדות פ“ב מ”ד, ושם – כמו שביררנו – זו היא דעתו של השונה הראשון, ראב"י, אלא שהשונה האחרון הוסיף ושינה ושָנה זו בשם “וי”א“, ובמדות פ”ג מ"ה, שהוא חילוף־מספרים³²⁴.

וכן תוספת היא גם: מה בין נדרים לנדבות וכו' (פ“א מ”א), שאינה ענין לכאן, אלא שכולה לקוחה ממגילה פ“א מ”ו.

אבל דברי ר"ש בן עקשיא הם ברייתא שנוספה כאן, והיא נשנית בלשון ברייתא בשהת קנב א; תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר, “ואם היא משנה היה לו לומר שם תנן התם” (המפרש), אלא שזו היא ברייתא אגדית שנוספה בסוף המסכת כמו בעוקצין ובסוטה ובקידושין ועוד³²⁵.

וכמה קבוצות של הלכות נשׂרדו עוד במשנתנו ממשנת ר' יהושע:

א) טבול יום פ“ד מ”א–מ"ו, כולו ר' יהושע.

בקבוצה זו עוסקות בטבול יום רק מ“א–מ”ד, אבל מ“ה–מ”ו אינן ענין כלל לטבול־יום; מ“ה: בראשונה היו אומרים מחללין (“מעשר שני”) על פירות עם הארץ חזרו לומר אף על מעותיו. בראשונה³²⁶ היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי וכו'; מ”ו³²⁷: הכדומין האשקלונים שנשברו וכו' ועל כולן אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו (ה)סופרים ואין לי מה להשיב (בכי"י: אשיב).

ומכיון שאין מקומן של שתי המשניות האחרונות כאן³²⁸, ועל האחרונה שבהן נאמר “ועל כולן”, הרי זה מוכיח שישנה כאן לפנינו קבוצה של הלכות של שונה אחד, ששנה כולן כאן, מפני שכולם “דבר חדש שחדשו סופרים” (ר"ש: ומשום דר' יהושע קאי אכולהו תני הכא מילי טובא דאין עניינם לכאן ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר' יהושע אאשה ואעריבה).

וש“אמירה” זו הסופית נמשכת גם על המשניות הקודמות יוצא מפורש (כדברי הר"ש)³²⁹ מן התוס' פ"ב יד: האשה שהיא טבולת יום וכו' (=מ"ב), עריבה שהיא טבולת יום וכו' (=מ"ג) ועל כולן אמר ר' יהושע וכו'.

כאן שנו אפוא “ועל כולן” וכו' למ“ב ומ”ג, ואין אפוא כל ספק, שהערה זו נמשכת על כל הפרק, ושמפני הערה זו נשנו כאן דברים שאינם שייכים לכאן, ומכאן העבירו את המשניות לגטין³³⁰ ולכלים (עם ההערה “ועל כולן”!).

והשונה הזה הוא ר' יהושע עצמו, שהעיר כאן בסוף הקבוצה (או בכל אחת ואחת מן ההלכות): אמר ר' יהושע דבר וכו'.

ואולם בענין מ“ב שנינו בנדה פ”י מ“ו–מ”ז: בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר (“שהיא טבולת יזם שטבלה לסוף שבועיים”)³³¹ מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת (“שהוא ראשון”) לקדשים כדברי ב“ה בש”א אף כטמא מת. ומודים שהיא אוכלת במעשר (“כטבול יום”) וקוצה לה חלה ומקפת וקוראה לה שם; וזו היא – מ"ב שלנו! א“כ נשנית בתחילתה גם מ”ב בצורת “בראשונה היו אומרים – חזרו לומר”: עכשיו אנו מבינים יפה את חיבורם של “בראשונה”, “בראשונה” של מ“ה לכאן, מפני שגם מ”ב היתה בתחילתה בצורה זו, אלא שנתקצרה וסוגננה בדרך כללים.

וקרוב מאד שגם ההלכה השניה, שנוספה בתוס' נדה שם (פ"ט יח): בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע חזרו וגזרו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא חזרו ואמרו כל הגת שנעשית ע“ג בשר התאוה טמאה לקודש וטהורה לתרומה חזרו ואמרו חיה ולא עוף³³² – גם הלכה זו נשנית בראשונה בקבוצה שלנו על־יד מ”ב³³³.

ב) וכן זבים פ"ה כולו, זאת אומרת כל הכללות (חוץ ממ“ד–מ”ה) – משנת ר' יהושע היא:

מ“א: הנוגע בזב וכו' כלל אמר ר' יהושע כו', מ”ב: ועוד כלל אחר אמר כל הנישא וכו‘, מ"ג: מפני שאמרו כל הנושא וכו’ (וכאן יש מחלוקת: רא"א וכו'), ומ“ו–מי”א הם פרטים של הכללים, ומי“ב: אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' (שהיא מי"ח דבר)³³⁴ – היא משנת ר' יהושע בפירוש (טהרות פ“ב מ”ב ור' אליעזר חולק)³³⁵, וכך אמר רבב”ח (שבת יד א): ר' יהושע היא.

ומכיון שכך ברור שכל הפרק הוא – ר' יהושע (והוא שנה: זה הכלל כל המטמא, אלא שהשונה האחרון שינה לשונו וניסח “כלל אמר ר' יהושע”, וזה רגיל).

ג. גם מעילה פ"ד כולו משנת ר' יהושע הוא:

במ“ג³³⁶: כלל אמר ר' יהושע כל וכו', ומ”ה: כל האוכלין מצטרפין וכו' בככותבת ביוה“כ, כל המשקין מצטרפין וכו', ובמלוא לוגמיו³³⁷ ביוה”כ = יומא פ“ח מ”ב סיפא, ועליה אמרו (שם פא א) רשב“ל ורב חסדא: במחלוקת שנויה ור' יהושע היא דתנן (במ"ג כאן) כלל א”ר יהושע וכו‘, ומ“ו: הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה, ומ”ב סיפא: התרומה וכו’ מצטרפין זה עם זה לאסור וכו' – חולק עליה ר' אליעזר בערלה פ“ב מ”א; רא“א מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור, וא”כ בוודאי שת"ק הוא ר' יהושע חבירו.

וא“כ מ”ב, מ“ג, מ”ה ומ“ו, הן בוודאי משנת ר' יהושע, וברור ע”כ שכל שורת ה“מצטרפין” משנת ר' יהושע היא, חוץ מן ההוספה: ר' שמעון אומר אינן מצטרפין, ורש“א (בבבלי: אר"ש מה טעם) מפני וכו' (מ"ו), ואפשר שכל משנה ו' הוספה היא, שעיקר מקומה הוא במ”ב (כמו בערלה).

ד) גם מעילה פ“א מ”א כולה – ר' יהושע היא: קדשי קדשים ששחטן בדרום וכו' (ר' יהושע היא, תוס' פ"א א) כלל אמר ר' יהושע וכו'. – על השונה האחרון של מעילה, להלן (ר' שמעון[? עי' עמ' 152]).

ובוודאי שישנם עוד כמה וכמה שׂרידים כאלה, אלא שעובדו כ"כ ונכנסו במשנתו של ר"ע ותלמידיו, עד שקשה להכיר אותם.

וודאי שחלק ממשנתו נסדרה עוד בזמן הבית: סתם ברכות פ“א מ”א: מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שהוא משנת ר' יהושע³³⁸, וכן דבריו במ"ב: עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, – נסדרו בוודאי בזמן הבית.

ר' אלעזר חסמא תלמידו³³⁹ מזכיר “קינים” (של ר' יהושע)³⁴⁰: קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, אלא שלפי אדר“נ נו”ב פל“ה הם דברי ר' יוחנן בן נורי (חבירו הצעיר): תורת הנדה והלכות קנין הן גופי הלכות, וגם בנו”א שם: ריב"ג אומר (ה)הלכות (ו)הטהרות והנידות והקינין הן וכו'.

ב. “משנת ר' אליעזר”³⁴¹

קשה הרבה יותר הוא למצוא שרידים סתמיים ממשנת ר' אליעזר, אע"פ שרבו הלכותיו במשנה וברייתות פי כמה על אלה של ר' יהושע. אבל היא הנותנת:

מכיון שמשנתו היתה משנת בית שמאי (שמתי). ומכיון שהיה מנודה – לא נתקבלו הלכותיו בבית־המדרש ולא נשנתה משנתו סתם, אלא בשם אומרו, כדי לחלוק עליו; ע“י כך לא נשארו לנו הרבה משניות סתמיות של ר”א, ומכל־שכן שלא נשארו לנו שורות של הלכות וקבוצות של משניות ה“תנא” הגדול והזכרן הגדול הזה, “בור סיד (“סוּד”) שאינו מאבד טיפה”³⁴². רק ע“י כך אנו יכולים להבין יפה את תלונותיו בשעת פטירתו³⁴³, על “תלמידי הדור שלא באו ושמשו אותו”, ועל “תלמידיו שלא חסרוהו אלא בדי שיכחול המכחול מן השפופרת”, ואע”פ שהיה “שונה שלש מאות הלכות במכשפה”, “לא שאלהו אדם בם דבר”, וכשאמר לו ר"ע באותה שעה: “רבי מעתה שנה לי ופתח ושנה לו שלש מאות הלכות בבהרת”; “באותה שעה הגביה ר' אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי, ספרי תורות, שנפטרין מן העולם, שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי”, ורק ברגע האחרון הזה “היו שואלין לו בטהרות בטומאות ובמקוואות”.

וזהו שגרם גם ל“חילופים” הרבים שחלו בדברי ר' אליעזר, עד שאמר רבי³⁴⁴: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין. ור' אילעאי תלמידו אומר: שמעתי מר' אליעזר וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי (ס"א: לו) חבר ולא מצאתי (עירובין פ“ב מ”ו). ולא מצא לו חבר אלא בערקבנין, ולא בתלמידי ר“א, אלא בחבירו ר' אליעזר בן יעקב: וכשבאתי לפני ראב"י הודה לדברי (ברייתא בפסח' לט א). וכשאמרו לו לר”ע: “אומר היה ר”א כך וכך", אמר להם: “שתוקו, לא אומַר לכם מה שר' אליעזר אומר בו” (שביעית פ“ח מ”ט–מ"י).

ואמנם מרובים החילופים בדברי ר"א גם במשנה גם בברייתות:

במשנה: במקום אחד זה אצל זה, שני נוסחאות מדברי ר“א (ור' יהושע): סוכה פ”ב מ“ו: ר' אליעזר אומר וכו' ועוד אמר ר' אליעזר וכו' (ירושלמי: מחלפא שיטתיה, בבלי: חזר בו); שבת פי”ט מ“א: ר' אליעזר אומר וכו' (ר' יהודה בשם ר“א, בבלי קל ע”א) ועוד אמר ר”א כורתין עצים וכו' (בבלי שם: ת“ר במקומו של ר”א היו כורתין כו', ושני מקורות הם); תרומות פ“ד מ”ח–מ“ט (אליבא דר' יהודה) ושם מ”י (אליבא דר"מ)³⁴⁵; ירוש' תרומות שם מג ע"א: אמר ר' יוחנן תנאין אינון, נמצאת אומר וכו‘, כלשון התוס’ (אלא שצ"ל שם³⁴⁶): ליטרא קציעות וכו' דברי ר"מ ר' יודה אומר וכו‘), וכאן הכניסו תנאים־מַשנים אפילו את דברי הירוש’ (“הכא ר' ליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל”) בתוך דברי המשנה: בזו ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל ובזו ר' אליעזר מיקל ור' יהושע מחמיר ב־־!

ובשני מקומות: נזיר פ“ג מ”ג (ר' יהודה אומר משום ר“א, תוס' פ”ב יב–יג) ופ“ו מי”א (שני מקורות, והאמוראים כבר נדחקו לתרץ את הסתירה); כלים פט“ו מ”ב (משנת ר' יוסי): ארוכות של נחתומים טמאות וכו' (סתם!) דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, אבל בעדיות פ“ז מ”ז: הם (ר' יהושע ור' פפייס) העידו על ארוכות וכו' שר' אליעזר מטהר (ואמנם התוס' שם פ“ג א חולקת ושונה עדותם: על דף של נחתומין, וכן בתוס' שם פ”ב א: דף של נחתומין וכו' ר' אליעזר מטהר וכו')³⁴⁷.

והרבה חילופים ישנם בברייתות, בין שהן סתמיות, ובין שתנאים מאוחרים נחלקו בפירוש בדבריו (ובדברי בן־מחלוקתו, ר' יהושע).

סתמיות, כגון עירובין פ“ג מ”ג, שמתוך התוס' סוף פ“ב (“מודין חכמים לר' אליעזר בבני חצר וכו' שאע”פ שבידוע שאין המפתח במקומו עירובו עירוב") יוצא שדברי ר”א שבמשנה הם דברי חכמים, ושר“א שנה (כבתוס' שם וברייתא שבבבלי): אם בעיר אבד עירובו עירוב וכו'; עירובין פ”ד מי“א, שבברייתא (השניה) שבבבלי נב ב דברי חכמים שבמשנה הם דברי ר”א, וברייתא אחרת שונָה בשמו: אחת יכנס שתים לא יכנס; וכיו“ב עירובין פ”ב מ“ה וברייתא שבכבלי כג ב (ועי' עוד תוס' פ"ב: וכן!); יומא פ”ז מ“ג, ורבא (יומא ע ע"א) אומר: לא משכחת לה מתקנתא אלא או לר”א דתנא דבי שמואל וכו'.

ומחלוקות של תנאים בדברי ר' אליעזר (ור' יהושע) בין שהם מחליפים דבריו בדברי ר' יהושע (או בדברי ר"ע), ובין שהם משנים את דבריו, רבות מאד: ת“כ צו פ”ח ו (שקלים פ“ח מ”ז כר' יהודה, אבל תוס' שקלים פ“ג טז חסרה ומשובשת; בתוס' מע”ש פ“ב טז שונה ר' יהודה, לענין מע”ש, כמשנת שקלים, ור“מ חולק עליו, וסתם מע”ש פ“ג מ”ט כמשנת ר' יהודה); סוכה פ“א מי”א שנויה כר' נתן בברייתא שבבבלי שם, ומחליפה דברי חכמים בר“א; תוס' כלאים פ”ה יז (כלאים פ“ט מ”ג כר"מ, מחליף); ב“ב פ”ט מ“ז (כר' יהודה, תוס' ובבלי קנו ב, מחליף דברי ר"א ודברי ר' יהושע); תוס' כלים ב”מ פ“ד יד (פי“ד מ”ז, דלא כר"ג); תוס' כלים ב”ב פ“ו ה (משנה פכ“ח מ”ב כר' יהודה, מחליף דברי ר"א בדברי ר"ע); סוטה פ”א מ"א (דלא כר' יוסי בר' יהודה, תוס' פ“א ובבלי ב ע”ב).

ומכל אלה (חוץ מתרומות דלעיל) לא נכנסה אפילו מחלוקת אחת במשנה (“אלא דתנייא מחלפין”), וכבר הזהירו התנאים על חילופים אלה, עד שאמרו (ספרי שופטים פיס' קפח): מנין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע בדברי ר' אליעזר לומר (כלומר: כדי לומר, כדי שתהיה הלכה כר"א)³⁴⁸ על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה ת"ל ולא תסיג גבול רעך.

וגם “לא נחלקו ר”א ור' יהושע ב־ אלא ב־“, שהם נמצאים גם במשנה³⁴⁹ ורבים בברייתות (שלהלן), שאע”פ שלא תמיד הם מחליפים דברי האחד בשני ולא תמיד הם מחליפים בכלל, מפני שיש בהם שהם רק מרחיבים ומפרשים,– הרי בכל־זאת יסודם ברפיון במסורת ובפקפוק בקבלה, והם מרובים במחלוקת ר“א ור' יהושע (כשם שהם מרובים במחלוקת ב“ש וב”ה שרבו “משרבו תלמידיהם שלא שמשו כל צרכם”): תוס' תרומות פ”ט ח–ט, תוס' שבת פט“ו י (בבלי וירוש'), תוס' פסחים פ”א ה (=משנה פ“א מ”ז, שהיא ר“ש, עי' בבלי כ ע”ב) תוס' כלים ב“ב פ”ד ז (בניגוד למשנה פכ“ו מ”ד), שם ג (ר' נתן, בניגוד למשנה פכ“ו מ”ו), תוס' אהלות פי“ג י (=אהלות פי“ב מ”ח), שם פי”ז ו (המשנה פי“ז מ”ה שונה גם “עפר בית הפרס”, אע"פ שהיא משנת ר' יהודה; שהרי הוא מביא את המעשה לראיה: אמר ר' יהודה), תוס' נגעים פ"ג ה (פ“ז מ”ה כר' יהודה) ועוד.

כי אחרי שגברה יד ב“ה האחרונים ונתנדה ר' אליעזר, האחרון לב”ש – עזבוהו תלמידיו, ואפי' תלמידו החביב ר“ע, וכששאל אותו בשעת פטירתו: “עקיבא מפני מה לא באת לפני ושמשת אותי”, השיב לו ר”ע מפני הכבוד: רבי, לא נפניתי! (אדר“נ פכ”ה).

רק תלמידו ר' יוסי בן הדורמסקית³⁵⁰ ותלמידו הזקן‏ ר' אילעאי לא עזבוהו³⁵¹. ותלמידיו אלה, וביחוד‏ ר' אילעאי ובנו ר' יהודה ובן בנו ר' יוסי, הם הם ששמרו על משנת ר' אליעזר: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' יהודה בר' אלעאי שאמר משום ר' אלעאי שאמר משום ר' אליעזר הגדול (אדר“נ ספט”ו; אבות פ“ב מ”י: ר' אליעזר אומר); פסח' צד ב: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' אליעזר חוץ לעשייתו (“חוץ לעזרה” = פסח' פ“ט מ”ב: רא“א מאסקופת העזרה ולחוץ; וכיו”ב ס"ז, 260: את שהוא בבית המטבחיים חייב); ובתוס' פ“ח ב³⁵²: ר' יוסי בר' יהודה אומ‘: וספרי בהעלותך פיס’ סט בלשון אחר: ר' יהודה אומר בשמו (של ר"א), ובוודאי שאמר זה ר' יוסי בר' יהודה בשם אביו ר' יהודה בשם ר”א, וכן הדבר בוודאי תוס' נגעים פ“ו ח: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר”א (=סתם במשנה פי“ג מ”א) ובתוס' סוטה רפ"א (עי' לעיל).

ר' אילעאי מוסר כמה דברים בשם ר“א, שיש מהם שנשנו במשנה בשם ר"א ויש מהם שנשנו סתם: כך נשנית משנת חלה פ”א מ“ו (חלות תודה) סתם, כר' אלעאי בשם ר”א (תוס' שם פ"א ו), וכן אבות פ“ב מ”י: רא“א, ע”פ ר' אלעאי באדר“נ (עי' לעיל), וכן דברי ר”א בחלה פ“ב מ”ח = תרומות פ“ב מ”א (לענין תרומה), ע“פ דברי ר' אלעאי בתוס' שם פ”ג יח (עי' שם).

וכן בבנו ר' יהודה, שיש מהם שנשנו במשנה בשם ר“א ויש – בשם ר' יהודה: רא”א, שבת פי“ט מ”א (ר' יהודה בשמו בברייתא שם קל ע"א), יומא פ“ה מ”ה (ר' יהודה בשמו, תוס' פ“ד א וספרא אחרי פ”ד י); נזיר פ“ג מ”ג–מ“ד (ר' יהודה בשמו, תוס' פ"ב יב–יג); פרה פ”ב מ“א: רא”א (משנת ר' יהודה, במ“ד, עי' ר”ש במ“א ותוס' פסח' כו ב ד”ה עלה); פרה פ“ז מ”י: רא“א (ר' יהודה אומר משמו, תוס' פ"ז/ו ז); סנהד' פ”ו מ“ג: דברי ר' יהודה (בשם ר“א, תוס' פ”ט ו: דברי ר' יהודה שאמר משום ר"א, ובמ“ד: דברי ר”א, ועי' בבלי, וירוש': מחלפא שיטתיה), תוס' סוטה פ”ב ג: ר' יהודה אומר (וכן בבבלי יט ב, רא"א וכו' אמר לו ר“ע וכו', ס”ז 236); ובראש וראשונה זבחים פ“ג מ”ו: ר' יהודה פוסל, שהיא משנת ר' אליעזר (ר“א בן שמוע בתוס' זבחים פ”ב טז, מנחות יז ב, עי' בסמוך). כי מכיון שר' יהודה היה שונה במשנתו כמה פעמים משנת ר“א, בין סתם ובין בשמו, שנה גם כאן את הלכתו של ר”א סתם, ששנינו בתוס' זבחים ספ"ב יז (בבלי מנחות יח א): אלא שר' יהודה שנה לנו פסול (בזבחים הנ"ל) וחיזרתי על כל חברי (בבלי: שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו) ולא מצאתי לי חבר הייתי סבור שמא טעות הוא בידי עכשיו שאמרת לי דבר משום ר' אליעזר (“כשר אלא שר' אליעזר פוסל”) החזרתה לי את אבידתי זלגו דמעיו ואמר וכו' הא מפני שיהודה בנו של ר' אילעאי ואילעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך הוא שונה משנת ר' אליעזר (בבלי: לפיכך שנה לך).

ובברייתות אנו מוצאים עוד: ר' יהודה אומר משמו (תוס' יומא פ"ד יט); ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר (תוס' יומא פ“ג ב, ביצה פ”א ג, כתובות פי“א ד, פרה פ”ה ט, אהלות פ"ז ג). ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' (תוס' מכשירין פא ד); ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר (תוס' ר“ה פ”ד ד – דפו' וכי"ו) – ת“כ אמור פרשה יא א³⁵³: רא”א, שסתם ספרא ר' יהודה.

ובוודאי שכמה מהלכותיו של ר“א נשתקעו ע”י כך במשנת ר' יהודה, ועל ידו באו למשנתנו סתם, כך בסנהד' פ“ג מ”ג: ומפריחי יונים (ר“א, עדיות פ”ב מ"ז³⁵⁴): אמרו לפני ר“ע, “וסוחרי שביעית”, הסמוך לו, הוא משנת ר' יהודה, תוס' פ”ה ב), סתם מע“ש פ”ה מי“ב: לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת (ר"א, ספרי תבוא פיס' שג), סתם ערלה סוף פ”ג מ“ט: החדש אסור מן התורה בכל מקום, משנת ר”א, בקידושין פ“א מ”ט: רא“א אף החדש (ירוש' ערלה שם)³⁵⁵, סתם אהלות פי”ח מ“ז: אע”פ שאין עמו אשה (אבא יודן איש צידן, בשם ר“א תוס' שם פי”ז ז); סתם נגעים פי“ג מ”א (תוס' נגעים פ"ו ח, עי' לעיל ר' יוסי בר' יהודה).

וע“י כך אנו מבינים דברי ר' יהודה (“חכמים” בתוס') בתוס' עדיות פ”א ד³⁵⁶: לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצטרך להן שעה ויסמכו עליהם וחכמים אומרים (= ר' יהודה שבפא מ"י!) לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא מתוך שזה אומר טהור וזה אומר טמא כדברי ר' אליעזר יאמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעת. התוס' מקבילה למשנה אבל לקוחה ממקור אחר, שהחזיק בדברי ר' יהודה, וקרוב שהוא ממשנת ר' יהודה עצמו, ששנה תחילה דברי ר' מאיר שברישא. ובתוס' פרה פי"א ב: אמר ר' יהודה אף אני כך אמרתי (כר"א, שהרפפות טמאות לחטאת) אבל חברי גזרו עלי ש[א]יהא מודה בהן בטהרה! גזרו עלי!

ועד כמה השתמטו, מפני היראה ומפני הכבוד, מלהזכיר הלכה בשמו של ר“א, אפילו בשעה שהסכימו לה, מראה המעשה שבתוס' חלה פ”א י: ר' אליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא אמרו לפני ר' ישמעאל והלא פלוני יש בדרום (“בלוד”) והיה מורה כהוראה הזאת אמ' להם לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמוד בו לכל מורה הוראות אמרו לו בשם ר' אליעזר א' להן אף הוא יש לו במה יתלה.

התלמידים הסתירו ממנו תחילה את שמו של החכם, שמא ישפיע זה על דעתו של ר' ישמעאל לניגוד, ורק אחרי ששמעו את דעתו המוחלטת אמרו לו שמו של החכם.

ואע“פ שהזכירו למשל בפרה פ”ט מ“ג דברי ר”א (במקום המחלוקת) – לא הזכירוהו בפי“א מ”א, כשהוצרכו לחזור על הדברים (אם יכולה החולדה לשתות הימנה או נחש לדברי ר"ג), ולא שנו כאן “או עכבר לדברי ר”א“, “משום דר”א שמותי הוא” (ר"ש).

ואפילו דברים כדברי ר“ע בסנהד' פ”ז מי“א, שהם וודאי דברי ר' אליעזר (אדר“נ פכ”ה שם), וכך הם שנויים בתוס' פי”א ה: אר“ע שלש מאות הלכות היה ר' אליעזר דורש במכשפה לא תחיה, ולא למדתי ממנו אלא שני דברים שנים מלקטים וכו‘, – אפי’ דברים אלו נשנו במשנה בשם ר' יהושע, ובברייתא שבירוש‘: אמר ר' יהושע בן חנניה שלש מאות פרשיות היה ר' אליעזר דורש בפרשת מכשפה ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים וכו’. וראב”ע אומר בסיפור (המקביל לאדר“נ פכ”ה) שבאדר“נ סוף פי”ט (הו' שכטר, עמ' 70): חמשה דברים למדנו מר"א ושמחנו בהם יותר ממה ששמחנו בהן בחייו אלו הן וכו' (כלים פכ“ג מ”א סתם ומקוואות פ“י מ”ב סתם, ובתוס' כלים ב“ב פ”ב ו ריב"ק בשמו³⁵⁷).

כן, בחיי ר"א לא שמחו כלל בדבריו ולא עסקו בהם.

ע“י תלמידו השני של ר”א, ר' יוסי בן הדורמסקית, באו כמה הלכות ממשנת ר“א – לר' יוסי ובנו ר' אליעזר, וכן לר' נתן³⁵⁸ ור' יצחק³⁵⁹; כי מוצאים אנו בתוס' סוף ערלה (בבלי קידושין לט א): ר' אלעזר בר' יוסי³⁶⁰ אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ, בניגוד לקידושין סוף פ”א: ר' אליעזר אומר אף החדש (עי' בבלי שם), וכיו“ב במדר”י יתרו (בחודש פ"א, הו' הורוויץ 205): ר' אלעזר בר' יוסי אומר משום אבא יוסי בן דורמסקית. ומצאנו בברייתא אחת (מנחות לח סע"ב) שלשלת דומה לה אצל ר' יצחק ור' נתן: ר' יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן.

ומצאנו גם לר' יוסי שאומר בשם ר' אליעזר (תוס' כלים ב“ק פ”ד ו, כ"י וינא: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר מעפר וכו')³⁶¹, ובמשנת ר' יוסי (עי' להלן) נזכר ר' אליעזר הרבה, ומכיון שהוא היה תלמיד ר' יוחנן בן נורי, נראה שקבלותיו, כקבלות בנו, עברו דרך הצינורות שנזכרו (יוסי בן דורמסקית [בן זמנו] – ר' יוסי הגלילי – ר' יוחנן בן נורי, או ישר מר' יוחנן ב"נ), ומאותם הצינורות הושפעו גם ר' נתן ור' יצחק הבבליים.

ואת מדרשו של ר"א שמר אבא חנן, שאומר כמה פעמים בשמו במדרשי הלכה מבית ר' ישמעאל (מכילתא, ספרי במדבר ותחילת דברים ומדרש תנאים) ור' יהודה בסתם “ספרא” שלו.

אבל אין אנו עוסקים עכשיו במדרש־הלכה³⁶².

נראה שר' אליעזר רשם משניותיו; אבל, כמנהג כתיבת־הלכות באותו זמן ואחריו, רשמן רק לעצמו, מגילת־סתרים, ומסרם בעל־פה. כך צריכים להבין דברי אדר"נ שהזכרתי: “אוי לי על שתי זרועותי, ספרי תורות, וכו' שאם יהיו כל הימים דיו וכו' אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי”.

ומשניותיו של ר“א, שלא אמר דבר (“הלכה”) שלא שמע מפי רבו³⁶³ – אין שיעור לערכן כמקורות־הלכה ולהבנת שיטתם של ב"ש, שהרי ר”א “שמתי” הוא, וכ“פ אמרו “ר”א כדברי ב”ש ור' יהושע כדברי ב"ה³⁶⁴.

ובוודאי שכמה מהלכותיו הן הלכות ישנות נושנות.

 

V. משנת ר' עקיבא    🔗

6 עקיבא בן יוסף, “ששמו הלך מסוף העולם עד סופו” בעודנו חי, הענק הזה, הוא אבי־המשנה, “משנתנו”. ממנו מתחילה תקופה חדשה למשנה. לפניו “סידרו” משניות, סידרו את ההלכות והשמועות ומסרון בע“פ והעלון על הכתב כמו שהן, בלי שינוי ותיקון; אלא שהוסיפו וחידשו הלכות, הוציאו תולדות מתוך אבות, ולמדו האחת מן השניה³⁶⁵. אבל ר"ע הוא ה”שונה" (ה“תנא”) הראשון, שהניח את חותמו על המשנה: לא רק שחידש והוציא הלכות למאות מפלפולו, אלא שבדק את הקבלה ותיקן אותה, הגיה אותה (מחלוקת ב“ש וב”ה, עי' להלן) מתוך שיקול־הדעת; “דורש ומסכים להלכה” (עי' להלן), או אינו מסכים³⁶⁶.

ומתוך שתלמידו ר"מ (וכן‏ ר"ש) השקיע רוב משנתו של ר“ע במשנתו, ומתוך שמשנת ר”מ (ור"ש) היתה לאחד היסודות של משנתנו, נבלעה משנת ר"ע בתוך משנתנו, עד שעל־פי־רוב לא נשאר לה רושם.

“משנת ר"ע” נזכרת, כמו שאמרתי, כמה פעמים בפי ר' יוסי: סנהדרין פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע משנה ראשונה וכו‘; תוס’ מע”ש פ“ב יב (ערכין פה טו): זו³⁶⁷ משנת ר"ע משנה ראשונה בש”א וכו‘; תוס’ שם פב א: דברי ר' יהודה³⁶⁸, רמ"א בש“א וכו' ובה”א כל מעשיהן בטומאה א“ר יוסי זו (דברי ר"מ!) משנת ר"ע לפיכך הוא אומר³⁶⁹ ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו; סתם, נזיר פ”ו מ"א: משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין רע"א אפילו וכו'.

“משנתו של ר”ע“, שנזכרה בקה”ר ו ב ושם יב ז בין ה“משניות הגדולות” של ר' חייא וכו‘, אינה במקור הראשון, ירוש’ הוריות פ“ג מח ע”ג, ואינה מתאימה לשורה של הברייתות המאוחרות³⁷⁰.

ובס“ז, 232 (במדב“ר פ”ח): אמר ר' אלעזר ביר' שמעון זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין משבא מזפרין אמר וכו' (ספרי נשא פיס' ד: כך היה ר“ע שונה עד שלא בא וכו‘, תוס’ ב”ק פ“י יז: דרש ר”ע כשבא מזיפרין וכו‘, זוהי משנת ב“ק פ”ט מי“א–מי”ב, עי’ להלן ראב"ש). וכמה פעמים מצינו: חזר ר”ע להיות שונה: תענית פ“ד מ”ד, תוס' חולין פ“ב ט, תוס' זבים פ”א ו, תוס' עוקצין פ"ג ב.

ור' שמעון תלמידו אומר (גטין סז א) לתלמידיו: בניי שנו מידותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע (“בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניות של ר”ע").

ובירוש' שקלים רפ“ה מח ע”ג: זה ר"ע שהתקין³⁷¹ מדרש (=מדרש הלכה) הלכות (=משניות) והגדות.

עליה מעיד גם אפיפנס, Haeres 33 9 ושם 15 2: δευτερώσεις τοῦ καλουμένου ᾿Ραββὶ ᾿Ακιβὰ (ἢ Βαρακιβάν).

מה היה טיבה של משנתו?

שנינו באדר“נ פי”ח: לר"ע קרא לו (ר' יהודה הנשיא) אוצר בלום (“בלוס”). למה ר“ע דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין³⁷² מניח בה עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן וכו'; כך עשה ר”ע ועשה כל התורה מטבעות מטבעות³⁷³, כלומר “נוסחאות נוסחאות”³⁷⁴, “סדרים סדרים”, ורש"י בגטין שם מוסיף (ואפשר שכך היה לפניו באדר"נ): סידר מדרש סיפרא וסיפרי לבדן ושנאן לעצמן (כ“ה בע”י) לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן.

שמתחילה היו המדרש וההלכה והאגדה מעורבים יחד, הוא בירר מתוכם את המדרש ועשאו מדרש־הלכה, ואת ההלכה ועשאה “משנה”, ואת האגדה ועשאה “הגדות” (כדברי הירוש'); וכך אמר ר' יוחנן (סנהד' פו א): סתם מתניתין ר“מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם סיפרא ר' יהודה סתם סיפרי ר”ש וכולהו אליבא דר"ע.

זאת אומרת שכולם השתמשו בדברי ר“ע: זה – ב”משנתו“, וזה – ב”תוספותיו“, וזה – ב”מדרשו" של ר“ע, שר”מ אומר “איזו היא משנה” – “הלכות ר' יהודה אומר מדרש” (קידושין מט א), ור"ע “תיקן” “מדרש הלכות והגדות” (ירוש' שלמעלה).

ואמנם משנת ר“ע הכילה בתוכה גם “תוספות”³⁷⁵: הלפת והנפוץ וכו' התרדים והלעונים (אינם כלאים זה בזה) הוסיף ר”ע השום והשומנית הבצל והבצלצול התורמוס והפלסלוס אינן כלאים זה בזה (כלאים פ“א מ”ג), בתוס' פ“א ב:… והבצלצול (והתורמוס) אמר ר”ש [בן גמליאל]³⁷⁶ לא היה ר“ע שונה אלא בשני זוגות אילו אבל התורמוס והפלסלוס (אינן)³⁷⁷ כלאים זה בזה; הוסיף ר”ע (כלומר שהוסיף לדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כשמועה ששמע הוא, ולא שר"ע העיד!) מימיהם של כהנים וכו‘³⁷⁸; הוסיף ר"ע (שהוסיף לעדותו של ר"ש בן בתירא שמועה ששמע)³⁷⁹: (על)³⁸⁰ הסולת וכו’ (עדיות פ“ח מ”א)³⁸¹: אר"ע יש לי חמישי וכו' (אהלות פ“א מ”ג, ועי' להלן).

והכילה בתוכה הרבה מאד “פירושים” והגבלות: תוס' מכשירין פ“ב ט: הממלא בקילון³⁸², פירש ר' עקיבא אם נגבו מיד טהורין ואם לא נגבו אפילו עד שלשים יום טמאין, סתמן שלשה ימים, ובמשנה שנו: רע"א³⁸³ אם נגבו מיד טהורים וכו'; כלים פ”ב מ“ד: רע"א מפני שהוא טמא וכו'; ב”ב פ“ג מ”א: שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה צריכה מיום ליום וכו' רע"א חדש בראשונה וחדש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ועוד כאלה.

עיקר “משנתו” היה “סידור הלכות”. שנינו בתוס' זבים פ“א ד–ו: אר"ע לא נחלקו ב”ש וב“ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שאין זה זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש”א זב גמור וב“ה וכו' (=סתם זבים פ“א מ”א). כשהיה ר”ע מסדר הלכות לתלמידים (ושנה להם “משנתנו”) אמר כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר, אמר לפניו ר' שמעון משום ר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב“ש וב”ה על שראה אחת בראשון וכו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו³⁸⁴ על הרואה שתים וכו‘. אמר לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן טעם, אמר לפניו ר“ש כך אמרו ב”ה לב"ש מה לי וכו’ חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון.

ב“סידור ההלכות” שלו, שהיא משנתנו, לא ביאר “לא נחלקו – ועל מה נחלקו – “, אלא שנה סתם מחלוקת ב”ש וב”ה, אלא שאח“כ הוסיף דברי ר”א בן יהודה, או ששנה סתם כדברי ר“א בן יהודה, והשאר נכנס ב”תוספתא" שלו.

ויש שלא היה שונה כלל מחלוקת ב“ש וב”ה במשנתו, אלא שונה סתם כב“ה לפי נוסחתו: כך שנינו באהלות פט”ז מ“ד: הבודק³⁸⁵ בודק אמה על אמה ומניח אמה וכו' – זו משנת ר”ע לפי בית הלל, ששנינו בתוס' פט“ז ו: הבודק בש"א בודק שתים ומניח אמה ובה"א בודק אמה ומניח אמה דברי ר"ע וחכ”א בש“א בודק אמה ומניח אמה ובה”א בודק אמה ומניח שתים.

וכך שנה בכמה מקומות סתם; והדברים נשנו במשנתנו (ע"פ משנת ר' יהודה) כמחלוקת ב“ש וב”ה ור"ע; אבל בכמה מקומות אנו יודעים, שר“ע שנה דברי ב”ה עצמם כך, וסידר במשנתו הלכתו כב"ה:

במע“ש פ”ב מ“ד: ושל תרומה (=כרשינים של תרומה) בש”א שורין ושפין³⁸⁶ בטהרה ומאכילין בטומאה ובה“א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריד רע"א כל מעשיהן בטומאה (עדיות פ“א מ”ח); מחלוקת ב”ש וב“ה נשנית כאן ע”פ משנת ר' יהודה (תוס' פ"ב א), והוא שנה דעת ר“ע כחולק, אבל ר"מ שונה (תוס' שם): בש”א שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה, וע"ז מעיר שם ר' יוסי: זו משנת ר"ע לפיכך הוא אומר (בחלה פ“ד מ”ט) ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו, שכן שנינו אף בחלה שם: כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרין.

ובשקלים פ“ח מ”ו–מ“ז: בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בש”א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים רא”א את שנטמא באב הטומאה וכו' ואת שנטמא בולד הטומאה וכו' רע"א מקום טומאתו שם שריפתו (“ניטמא בחוץ בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בחוץ, נטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בפנים”).

וזו משנת ר' יהודה בספרא צו פ“ח ו–ז: מיכן אמרו בשר קדשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בש”א הכל ישרף בפנים ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד (כי"ר: באב) הטומאה בפנים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בש”א הכל ישרף בפנים חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים. רבי אליעזר אומר את שניטמא באב הטומאה וכו' את שניטמא בולד הטומאה וכו' רבי עקיבא אומר נטמא בחוץ בין באב הטומאה וכו' ניטמא בפנים בין באב וכו‘. וכך שנינו גם בתוס’ שקלים פ”ג טז (אלא שנשתבשה, וכך צ"ל שם): בשר קודשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים ובין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים }ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א הכל ישרף בפנים { (כת"כ שם) חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים ר' אליעזר אומר שנטמא באב הטומאה בין מבפנים בין מבחוץ ישרף בחוץ ושנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים³⁸⁷ ר' יהודה (צ"ל: יוסי) אומר ר' אליעזר אומר כדברי ב”ש ר' עקיבא אומר כדברי ב"ה.

השונה האחרון הזה שנה אפוא: בשר קודשי קדשים שנטמא בין בפנים בין בחוץ בש“א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה ובה”א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא בחוץ; ובוודאי שצ“ל כמו שהגהתי: ר' יוסי אומר. אבל ר' יהודה ור”מ חולקים על תנא זה.

וכיו“ב שנינו גם בתוס' מע”ש פ“ב טז לענין מע”ש: מע“ש שנכנס לירושלם וניטמא בין שניטמא באב הטומאה וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א הכל יפדה ויאכל בפנים וכו' ר' אליעזר אומר וכו' ר' עקיבא אומר וכו‘, וכך שנויה מחלוקת ב“ש וב”ה במע“ש פ”ג מ"ט כר’ יהודה בתוס' שם וכמ“ו שלנו בשקלים, אבל ר”מ חולק שם בתוס' ושונה: בש“א הכל יפדה ויאכל בפנים ובה”א הכל יפדה ויאכל בחוץ³⁸⁸ חוץ ממי שנטמא (באב) [בולד] הטומאה (בחוץ) [בפנים]³⁸⁹.

ר' יוסי מעיר אפוא כאן, שר"ע סובר כב"ה, והרי זה דומה לענין הקודם.

ואמנם אנו מוצאים כדבר הזה בכמה מקומות, שאחד מתלמידיו של ר“ע (ר"מ) שונה דעת רבו סתם, והשני (ר' יהודה) שונה דבריו כחולק על ב”ש, ור' יוסי שונה – ר“ע כב"ה. כך שנינו בפסחים פ”ב מ“א סתם: כל שעה שמותר לאכול מאכיל³⁹⁰ לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי. ובברייתא³⁹¹ שנינו בה מחלוקת ב”ש וב“ה: בש”א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא“כ יודע בו שיכלה קודם הפסח (שחיטת הפסח) ובה”א כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, ובתוס' (פ"א ז) שנינו: בראשונה (=משנת ר' יהודה) היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור (כר' יהודה)³⁹². אמר ר' יוסי אילו דברי ב“ש וב”ה הכריע ר"ע לסייע דברי ב“ה. ובשבת פ”א מ“ז שנינו: בש”א אין מוכרין לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב“ה מתירין, ובברייתא (שבת יח ב) שנינו: בש”א לא ימכור אדם חפצו לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע לביתו ובה“א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה רע”א כדי שיצא מפתח ביתו (=משנת ר' יהודה) א“ר יוסי (בר יהודה)³⁹³ הן הן דברי ר”ע הן הן דברי ב“ה לא בא ר”ע אלא לפרש דברי ב“ה, “לא בא ר”ע לחלוק על ב”ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב“ה לבית הסמוך לחומה ובא ר”ע לומר לא אמרו ב“ה כן אלא וכו' " (רש"י), ולא אמרו “לבית הסמוך לחומה” אלא “לבית הסמוך”, והיינו “כדי שיצא מפתח ביתו”, ושנה אפילו סתם: וב”ה מתירין³⁹⁴. וכן בירוש' פ“א ד ע”א: אמר רבי יוחנן (זו)³⁹⁵ דברי רבי יוסי (ו)רבי³⁹⁶ עקיבה בא להכריע על דברי בית הלל.

ואמנם גם ממקום אחר אנו יודעים. שר' יהודה שונה “בראשונה היו אומרים – עד שבא ר”ע ולימד“, שכך שנינו במע”ש פ“ה מ”ח: אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינה מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור, ובירוש' סנהד' פ“א יח ע”ד: תני אמר רבי יודן מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו' מודענא לכון דמטא זמן ביעורא וכו‘³⁹⁷. ור’ ינאי³⁹⁸ אומר כזה משום רשב"ג³⁹⁹, והוא המעשה של מ"ת, 176: פעם אחת עליתי לשוק העליון לשער האשפות ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל (הזקן!) ואת רבן יוחנן בן זכאי וכו' ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים⁴⁰⁰ שהן מעכבות את הוידוי… אלא שתמהרו ותביאו עביטי זיתים שהן וכו'.

ומכיון שכך יש לנו רשות גמורה לומר שגם שאר “בראשונה – עד שבא ר”ע ולימד“, משנת ר' יהודה היא, וכמה מהם תלויים במחלוקת ב"ש וב"ה⁴⁰¹: נדרים פ”ט מ“ו: פותחין בימים טובים ובשבתות, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וזו כב"ה, פ”ג מ“ד: קונם אשתי ובני נהנין לי בש”א אשתו מותרת ובניו אסורין ובה“א אלו ואלו מותרין (וכיו“ב במ”ב). וכבר שאל רשב”ל “מה בא ר”ע להוסיף על דברי ב“ה”, ירוש' פ“ג לח ע”א: רשב“ל בעא קומי [רבי חנינא מה]⁴⁰² בא ר”ע להוסיף על דברי ב“ה וכו'⁴⁰³; אלא שפ”ג, כסתם נדרים, הוא משנת ר' יוסי, וכאן משנת ר' יהודה. תוס' מו“ק פ”ב י: שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס עיקרין במועד בראשונה היו אומרין איך שותין וכו' עד שבא ר"ע ולימד ששותין וכו‘; במשנתנו (שבת פי“ד מ”ג) שנינו: וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין וכו’ אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה. ובתוס' פי“ב יג סתם: שותין מי זבלין ומי דקרין. ב”מ סב א: שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם – מתים⁴⁰⁴ ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא⁴⁰⁵ וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים וכו' = סתם ספרא (ר' יהודה) בהר פרשה ה ג (ושם צ“ל: אמר ר”ע)⁴⁰⁶.

והנה לענין “בש”א – בה“א – רע”א" נמצא עוד במע“ש פ”ב מ"ט (=עדיות פ“א מ”י)⁴⁰⁷: הפורט סלע⁴⁰⁸ של מעשר שני בירושלים בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות⁴⁰⁹, ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות⁴¹⁰. הדנין לפני חכמים (= בן עזאי ובן זומא) אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות ר' עקיבא אומר בשלשה דינרים כסף וברבעת כסף וברבעת⁴¹¹ מעות⁴¹². ר' טרפון אומר ד' אספרי כסף⁴¹³. שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

כאן נראה ר' עקיבא כחולק על ב“ה ומיקל מהם⁴¹⁴ (הסדר “הדנים לפני חכמים – ר”ע" שנוי לפי דרגת המעות: סלע–שקל–דינר–רבעת). אבל אין אנו יודעים אם ר' עקיבא שנה כאן מחלוקת ב”ש וב“ה זו, אלא ששינה דברי ב”ה לשיטתו; או שלר“ע לא נחלקו ב”ש וב“ה בזה, אלא שנה אותה סתם. אך אם נתבונן במשנה שלפניה, מ”ח (= עדיות שם מ"ט)⁴¹⁵ נמצא את החידה:

במשנה זו שנינו: הפורט סלע ממעות מעשר שני⁴¹⁶ בש“א בכל הסלע מעות⁴¹⁷ ובה”א בשקל כסף ובשקל מעות. רמ"א אין מחללין כסף ופירות על הכסף⁴¹⁸ וחכמים מתירין.

משנה זו נראית כמחלוקת חדשה של ב“ש וב”ה, אבל הלשון – מגומגמת ואינה רגילה: “הפורט סלע ממעות מע”ש" במקום “הפורט מעות מעשר שני לסלע”. ועוד “הפורט” במובן זה אינו רגיל בכל משנת מעשר שני; שהרי “צירוף” יש כאן ולא “פריטה”, וכך שנינו להלן (מע“ש פ”ד מ"ב): “כמות שהשולחני פורט ולא כמות שהוא מצרף”; ועל כן אמרו בירוש' כאן (נג סע"ג): “כיני מתניתא המצרף סלע ממעות מע”ש“⁴¹⁹. ושימוש זה של “פורט” במובן “מצרף” נמצא רק בבר' שבפסח' יג א וש”ג: "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין⁴²⁰ לאחרים וכו' ".

אין כל ספק אפוא. שמשנתנו מעובדת ומוגהת מתוך המשנה האחרת, מ“ט. ור”ע ששינה משנה זו, מ"ח, והגיהה – לא שינה אותה אלא במעט (“ממעות” במקום “של”, ולא שנה "בירושלים'), והשאיר רישומיה הראשונים⁴²¹.

והנה דברי ר“מ שבמשנתנו שנויים בתוס' מע”ש פ"ב י בלשון זה: ר' מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף אלא אם כן יש עמו פרוטרוט⁴²² וחכמים מתירין. ר' יעקב אומר משמו (=משמו של ר"מ) שלשה דינר כסף ודינר ה[צ]י (=חצי) כסף וה[צ]י (=וחצי)⁴²³ פירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר שמאי הזקן אומר יניחנו בחנות ויאכל כנגדן.

דברי ר' יעקב בשם ר“מ מקבילים ושוים בודאי לדברי ר”ע שבמ“ט: בשלשה דינרים כסף וברבעת (=חצי דינר) כסף וברבעת מעות. שכשם שהפורט סלע של מע”ש בירושלם מותר לו לפרוט חצי דינר כסף למעות, והשאר – לכסף; כך “המצרף” מחוץ לירושלם כסף ופירות על כסף מותר לו לחלל שוה חצי דינר פירות על כסף, והשאר – כסף בבסף. וזו תלויה במחלוקת ב“ש וב”ה במצרף מעות לסלע כסף, שלב"ש מצרף בשקל כסף ובשקל מעות.

ואין ספק ע“כ, שר"ע הוא ששנה מחלוקת ב”ש וב“ה במצרף, ור"מ שנה משנת ר"ע (ולה הוסיף, שכך דינו גם בכסף ופירות), ובפורט שנה משנה סתמית, אלא שר' יהודה – ומ”ט בוודאי היא משנת ר' יהודה ככל השורה שבעדיות שם (עי' להלן) – שנה מחלוקתם בפורט ושנה כדרכו דברי ר"ע כחולק.

“בש”א–בה“א– רע”א" נמצא עוד בב“מ פ”ג מי“ב: השולח יד בפקדון בש”א וכו' ובה“א כשעת ההוצאה רע”א כשעת התביעה⁴²⁴; כלים פ“ב מ”ו: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור וכו' (משנת ר' יוסי, פכ“ז מ”ט ומ"י), מאימתי היא טהרתו בש“א משיתבר (משיעשה לו תוברות) בה”א משיקשר רע“א משיקבע, אבל התוס' (ב“מ פי”א?) שונה: מאימתי היא טהרתו (של “מפץ שעשאו לקורות”, שם ובמשנה פי“ד מ”ה!) בש”א משיתבל ובה“א משיתבר דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א משיתבל ויתבר ובה“א משיתבל או משיתבר, וכיו”ב שנוי בתוס' לפי“ד מ”ב: דברי ר“מ ר' יהודה אומר בש”א משיתבל ויתבר וכו' (וסתם המשנה שם כר"מ).

ואפשר שהם (ר"מ ור' יוסי) לא שנו כאן כלל מחלוקת זו של ב“ש וב”ה.

ובאהלות פ“ה מ”א: תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש“א הכל טמא ובה”א התנור טמא (התנור שהאהילו על מקצתו טמא) והבית טהור רע"א אף התנור טהור, ובתוס' פ“ה ח: אמר ר' יוסי בא ריב”ג אצל ר' חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור א“ל טמאה א”ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר, ואינו מזכיר מחלוקת ב“ש וב”ה, ועי' תוס' כלים ב“ק פ”ו טו: ר' אחא אומר משום ר' עקיבא עין של תנור שעשאה בעפר או בצרורות אינה מביאה טומאה לתנור אלא בפותח טפח (ועי' כלים פ“ח מ”ז).

ושם מ“ב: ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה בש”א הכל טמא (שאין הקדרה מצלת) ובה“א הקדרה טמאה (“החמירו ב”ה לטמא הקדרה") ועליה טהורה רע”א אף הקדרה טהורה, אבל בתוס' שם ט רק: רע“א מצלת וחכ”א אינה מצלת.

ובעוקצין פ“ג מ”ח: דגים מאימתי מקבלין טומאה בש“א משיצודו ובה”א משימותו רע"א אם יכולין לחיות (אינם מקבלין טומאה).

והנה ברובן של המשניות האלה ברור שלא כל תלמידי ר“ע שנו כך מחלוקת ב”ש וב“ה, ושבהרבה מהם ר' יהודה הוא ששנה כך, ור"מ שנה אחרת, מתאים לשיטתו של ר”ע, ובכמה מהם אומר ר' יוסי בפירוש שזוהי משנת ר"ע.

וכיו“ב עוד בתוס' מע”ש פ“ב יב (ערכין פ"ה טו): בתי בדין שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או פתחיהן לחוץ וחללן לפנים בש”א אין פודין בהן מעשר שני כאילו הן בפנים ואין אוכלין בהם קדשים קלים כאילו הן בחוץ ובה“א מכנגד החומה ולפנים כלפנים ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע (=מע“ש פ”ג מ"ז) משנה ראשונה בש”א אין פודין בהן מעשר שני כאילו הן בפנים ואין אוכלין בהן קדשים קלים כאילו הן בחוץ ובה"א הרי הן כלשכות את שפתחה לפנים כלפנים ואת שפתחה לחוץ כלחוץ.

וכיו“ב שנינו במכשירין פ”א מ“ד: הנוער אגודה של ירק וירדו (“המים”) מצד העליון לתחתון, בש”א בכי יותן בה“א אינם בכי יותן. אמרו ב”ה לב“ש והלא הנוער את הקלח חוששין אנו (“בתמיה”) שמא יצאו מן העלה לעלה. אמרו להן ב”ש שהקלח אחד ואגודה קלחים הרבה. אמרו להם ב“ה הרי המעלה שק מלא פירות ונתנו על גב הנהר חוששין אנו (“בתמיה”) שמא ירדו מצד העליון לתחתון. אבל⁴²⁵ אם העלה שנים ונתנם זה ע”ג זה התחתון בכי יותן. רבי יוסי אומר התחתון טהור.

ועל זה שנינו בתוס' שם פ“א ג–ד: אמרו בית הלל לבית שמאי הכל מודין במעלה שק אחד מעודר⁴²⁶ ונתנו על גב הנהר שאע”פ שהמים יורדין מצד העליון לתחתון שאינן בכי יותן אמרו להן ב"ש אי אתם מודין במעלה שני שקין מעודרין ונתנן זה על גבי זה שהמים יורדין מן העליון לתחתון שהתחתון בכי יותן. ר' יוסי אומר אחד שק אחד ואחד שני שקין בש“א בכי יותן ובה”א אינן בכי יותן (ולא שנה ר' יוסי “אמרו לו” זה). ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר זה וזה בכי יותן ר' יהושע אומר זה וזה אינן בכי יותן ור' עקיבא אומר התחתון בכי יותן והעליון אינו בכי יותן.

משנתנו היא אפוא ר"ע והוא שנה כשונה הראשון בתוס' (בוודאי ר"מ), ור' יהודה שנה כאן, מעין ששנה בתוס' מע“ש פ”ב טז (שהזכרתי לעיל), ב“ש–ב”ה– ר"א–ור“ע, ור' יוסי שונה מחלוקת ב”ש וב“ה בשקין כמחלוקת ר”א ור' יהושע, ואלו הן דבריו שבמשנתנו,

מחלוקת ב“ש וב”ה לפי משנת ר"ע ישנה לפנינו גם בבכורות פ“ה מ”ב: בש“א לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ב”ה מתירין, ואפילו (כי"י: אפילו) נכרי. אבל בברייתא⁴²⁷ שנינו: בש“א אין נימנין על הבכורות אלא הכהנים בלבד ובה”א אף ישראל ר"ע מתיר אפילו גוי, ואמרו בבבלי שם: מתני' מני ר“ע היא; אבל משנתנו ר"ע היא⁴²⁸, והוא שנה בדברי ב”ה: אפילו גוי (“וב”ה “מתירין”, כמו בשבת פ“א מ”ז, לעיל), ועי' אגרת רש“ג, 57: ב”ה דמתני' ר' עקיבה היא והלכה כב"ה דברייתא דאמרין אפילו זרים אבל גוי לא.

וזו שבתוס' היא בוודאי משנת ר' יהודה.

ויש שהוא שונה מחלוקת ב“ש וב”ה ומכריע כב“ה על פי מעשה שעשו ר”ג ור' יהושע:

מע“ש פ”ב מ“ז: בש”א לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב וב“ה מתירין, אמר ר”ע אני עשיתי לר"ג ולר' יהושע את כספן דינרי זהב.

סוכה פ“ג מ”ט ו והיכן היו מנענעין, בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי (“כדברי”) ב“ה ובש”א⁴²⁹ אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר"ע צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא⁴³⁰.

וכמחלוקתו של ר“ע עם תנאים אחרים במחלוקות ב”ש וב“ה שהזכרנו, כך הן גם מחלקותיו עם ר' ישמעאל: בעירובין פ”א מ“ב: הכשר מבוי בש”א לחי וקורה ובה“א לחי או קורה (משנת ר' יהודה)⁴³¹, ר”א אומר וכו' משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד⁴³² לפני ר"ע לא נחלקו ב“ש וב”ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו' על מה נחלקו על הרחב מארבע אמות ועד עשר שבש"א לחי וקורה וכו' אר"ע על זה ועל זה נחלקו (והוא ת"ק שלא חילק).

ור' יהודה שנה כאן במשנתו את ה“תוספתא”, מפני שבמשנה אינו רגיל כלל "משום ר' פלוני אמר תלמיד אחד וכו' “. אבל אנו מוצאים כזה בתוס' עוד בזבים פ”א ח.

ששנינו בזבים פ“א מ”ב: הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו בש“א סתר ב' ימים שלפניו בה”א לא סתר אלא יומו. ר' ישמעאל אומר הרואה בשני סותר לשלפניו (“אפילו לב”ה) רע"א אחד הרואה בשני ואחד הרואה בשלישי שבש“א סתר ב' ימים שלפניו ובה”א לא סתר אלא יומו ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו. ובתוס' שם שנינו: אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל לפני ר"ע משום ר' ישמעאל לא נחלקו ב“ש וב”ה על הרואה קרי בשני שהוא סותר את שלפניו ועל הרואה ברביעי שאין סותר אלא יומו על מה נחלקו על הרואה בשלישי.

זו משנת ר' יהודה, אבל המשנה – משנת ר"מ ("אותו תלמיד') היא.

ושניהם, ר' ישמעאל ור“ע, שנו מחלוקת ב”ש וב“ה כבמשנתנו ברישא, אלא שר' ישמעאל פירשה “שלישי” דוקא, ור”ע פירשה שהוא הדין לשני.

וכן הדבר גם בעירובין שם.

וכך הוא הדבר גם בב“ב פ”ט מ“ט–מ”י: נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה וכו' יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון וכו' בש“א יחלוקו ובה”א נכסים בחזקתן וכו‘. נפל הבית עליו ועל אמו (“ואין לה בן אחר”) אלו ואלו (“ב”ש וב“ה”) מודים שיחלוקו (כך שנה בוודאי ר' ישמעאל, והמשנה משנת ר' יהודה כמ"ז). אר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן; ובתוס’ (פ"י יג) מפורש: כדברי ב"ה, כלומר שגם בזה נחלקו ב“ש וב”ה, שלא כת"ק⁴³³.

ר“ע חולק על “משנה ראשונה” גם בסנהד' פ”ג מ“ד, שהיא בוודאי משנה ישנה; אבל ר' יהודה שנה כאן משנת ר”ע, כי המשנה היא בוודאי משנת ר' יהודה, ששנה “וחורגו לבדו”⁴³⁴, אבל ר' יוסי שנה “וגיסו לבדו”⁴³⁵. וכן חולק ר“ע על “משנה ראשונה” בנזיר פ”ו מ"א, שראב"ע (תוס' פ"ד א) שונה שם כמשנה ראשונה.

הוא “דורש מעצמו ומסכים להלכה” (“לשמועה”), בניגוד לדעת ר' טרפון, אבל מתוך פלפולו של ר“ע נזכר ר”ט בצורתה העקרית של ההלכה ושל המעשה: תוס' זבחים פ"א א וספרא נדבה פרשה ד ה (בבלי זבחים יג א), ספרי בהעלותך פיס' עה (ירוש' יומא פ“א לח ע”ד, מגילה פ“א עב ע”ב, והוריות פ“ג מז ע”ד)⁴³⁶.

וכשהטיל ר“ט פעם אחת ספק ב”הלכה" אחת, ואמר “ששמע השומע וטעה” “אמר ר”ע אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין" (אהלות פט“ז מ”א).

ויש שפירש הלכה סתומה שמסרה ר' יהושע: אר"ע אני אפרש (פסח' פ“ט מ”ו ויבמות פ“ח מ”ד),

אבל יש גם שכפר ב“שמועה” וב“עדות”, ושנה ודרש מעצמו ולא הסכים ל“הלכה”: בך שנינו בנדה פ“ו מי”א (תוס' פ"ו ו): תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. וזו משנת‏ ר"ע, ששנינו בתוס' פ“ו ה–ו (בבלי נב ב): עד מתי תינוקת (“הבת”) ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה השחור וכו'. אמר ר' שמעון מצאני חנניה בן חכינאי בצידן אמר לי כשתלך אצל ר”ע אמור לו עד מתי תינוקת (“הבת”) ממאנת, אם יאמר לך עד שתביא שתי שערות, אמור לו והלא במעמד כולכם העיד בן שלקות ביבנה עד שתכלכל⁴³⁷, כשבאתי והרציתי דברים לפני ר"ע אמר לי: כילכול איני יודע [מהו]⁴³⁸, בן שלקות איני מכיר, אלא [עד מתי הבת ממאנת]⁴³⁹ עד שתביא שתי שערות.

זו הלכה ש“נמנו וגמרו” עליה בבית־מדרשו של ר"ע, כעדותו של רב כהנא (הראשון), נדה נב א: לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ובנה מורכב לה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל⁴⁴⁰ בבית המדרש ורבתה בכייה בבית המדרש, אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.

אבל בניגוד להלכה ישנה, שהחזיק בה לא רק ר' ישמעאל אלא גם תלמידי ר“ע, כר' יהודה ור' יוסי (שם), אלא שר”ע “כפר בהלכה” זו⁴⁴¹.

ור"מ שנה משנת ר"ע.

וכפר, כמו שתזכרתי כבר, גם ב“הלכה”, שאין הנזיר מגלח על רביעית דם, ודן ק“ו מעצם כשעורה, אלא שר”א אמר לו: מה זה עקיבא אין דנין כאן מק“ו, ור' יהושע ענה לו: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה (נזיר פ“ז מ”ד), אלא ש”זקנים היו חלוקים" בזה “בראשונה”, וה“הלכה” הוכרעה ב“בית דין שלאחריהם”⁴⁴², והיה לו לר"ע כאן על מי לסמוך.

וכך “דרש” מן התורה, שככר שני מטמא את השלישי (“אפילו בחולין”), עד שאמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי (אפילו בתרומה) שאין לו מקרא מן התורה, והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה וכו'⁴⁴³, בניגוד ל“הלכה”⁴⁴⁴.

וכבר ראינו, שחלק כ“פ גם על ה”משנה הראשונה“, בין שהיא הלכה פסוקה⁴⁴⁵, בין שהיא מחלוקת ב”ש וב“ה, שר”ע “מחליף” את המחלוקת שב“משנה ראשונה” ו“מתקן” אותה, עד כדי שב“ה יסכימו לדעתו⁴⁴⁶. והתיקון נעשה לפעמים ביד חזקה, כאותו שבמע”ש פ“ב מ”ח שהזכרנו.

אבל יש שחזר בו, כשאמרו לו חביריו ותלמידיו, שלא כך היתה “משנה” ו“נתנו טעם” לדבריהם (זה היה עיקר כל העיקרים אצלו: נותן טעם!).

בתענית (בן עזאי)⁴⁴⁷, בחולין (ישבאב), בזבים (ר' שמעון) ובעוקצין (ר' יהודה), וכאן בעוקצין (פ“ג מ”ב) שנה משנתו (והחלב בכפרים) כחזרתו שחזר בו מפני “הלכה” אחרת שהזכיר לו ר"ש (תוס' פ"ג ב), שאינה מתאימה לדעתו.

זוהי “משנת ר”ע“, שר"מ, החריף כר”ע רבו, הלך אחריה תמיד ושנה כמותה, וממשנתו באו כ"פ דבריו למשנתנו.

ואי־אתה מוצא בשום מקום במשנה “ר"מ אומר משום ר”ע“, מפני שמשנתנו שנתה דבריו ע”פ משנת ר' מאיר, שלא הזכיר דברי ר“ע בשמו: הכא הוה ר”מ יתיב דרש ואמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל ולא אמ' שמועת' מן שמיה דר' עקיבה (ירוש' ברכות פ“ב ד ע”ב).

מה שאין כן בברייתות:

תוס' יבמות פי“א ו–ז⁴⁴⁸: דברי ר"מ שאמר משום ר' עקיבא וחכ"א אין ממזר ביבמה (וכן ח שם); בברייתא שבבבלי (צב א): זו דברי ר”ע שהיה אומר וכו' אבל חכ“א וכו‘. תוס’ גטין פ”ח ו–ז, ט⁴⁴⁹: דברי ר“מ שאמר משום ר"ע; ובירוש' גטין פ”ח מט ע“ג: רב הונא בשם רב כל הדא פירקא דר"מ וכו' (עי' להלן). תוס' מגילה פ”ד טז: ר' מאיר אומר משום ר"ע. תוס' כתובות פ“ז ו: היה ר”מ אומר (למשנת כתובות פ“ז מ”ה).

וזהו שאמר ר' יוחנן: סתם מתני' ר"מ וכו' וכולהו אליבא דר"ע (סנהד' פו א שהזכרתי).

וכך אמרו בכריתות ג ב (סנהד' סה א): מאן תנא כריתות⁴⁵⁰ ר"ע⁴⁵¹, שהמשנה חושבת “המגדף” (כר“ע בתוס' ריש פ”א, בבלי ז סע"א). והמשנה – מסיימת (מ"ב): חוץ מן וכו' דברי ר' מאיר וחכ“א אף (“חוץ מן”) המגדף וכו': מפני שר”מ שנה משנת ר"ע.

וכך ראינו למעלת כמה משניות שנשנו בשם ר"מ שהן משנת ר"ע.

ואשר לסתמות של משנתנו שהם לר"ע, חוץ מאלה שכבר הזכרנו, הריני מזכיר שבכ“מ אמרו בפירוש בתלמוד: מתני, מני ר"ע היא, ע”ז נא ב, בכורות לב ב (עי' לעיל), תמורה יג א ועוד; ביבמות נב ב: אמר רב יהודה אמר רב זו (“חלץ ועשה מאמר”) דברי ר"ע וכו' תנ“ה אמר רבי אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר”ע וכו' אבל חכמים אומרים וכו'.

ור' יוחנן אומר שלש פעמים: זו דברי ר“ע סתימתאה⁴⁵² – אבל חכ”א וכו', מגילה ב ע“א (מגילה פ“א מ”א), מכות יז א (מכות פ“ג מ”ג): ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה⁴⁵³, הא קמ”ל דר“ע כר”ש סבירא ליה⁴⁵⁴; בכורות ל ע“א (בכורות פ“ד מ”י): זו דברי ר”ע סתימתאה אבל חכ"א חשוד על השביעית חשוד על המעשר ומאן חכמים ר' יהודה (וכן במגילה ל“איכא דאמרי”).

ואמנם הרבה משניות סתמיות הן של ר"ע. חוץ מאלה שכבר דברתי עליהן ישנן עוד (מפורשות ולא מדיוק):

שבת פ“ז מ”א סיפא – ר“ע (כריתות פ“ג מ”י); חגיגה פ”ג מ“ב (הכלי מצרף וכו')– מ”עדותו של ר“ע” (עדיות פ“ח מ”א)⁴⁵⁵; גטין פ“א מ”ה (כל השטרות וכו') – ר“ע (תוס' פ"א ד ובבלי יא א); פ”ב מ“ז (האשה עצמה וכו') – ר”ע (רשב“א בשמו, תוס' פ”ב ו ובבלי כג ב); סוטה פ“ו מ”ב (אף לפוסלה מכתובתה) – ר“ע (ירוש' שם כא רע“א: מתניתא משהודה ר"ע לר"ט דתני רט”א עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה כתובתה רע"א כשם וכו' חזר ר"ע להיות שונה כר"ט); ב”ק פ“ט מי”א – משנת ר“ע כשבא מזיפרין (עי' לעיל); ב”מ פ“ג מ”ז תק – ר"ע (תוס' פ“ג י, וריב”נ פליג); סנהד' פ“א מ”ד ("הזאב וכו' ") ת“ק – ר”ע הוא שבסיפא (ועי' בבלי); ע“ז פ”ג מ“ה ת”ק – ר“ע הוא שבסיפא (אר"ע אני אובין ואדון לפניך וכו'); זבחים פי”ב מ“ד – כולה ר”ע (ועי' להלן).

בכורות פ“ג מ”א: ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן וכו' אמר לו ר"ע אילו בולד בהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף וכו‘, זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכו’ – דברי ר"ע הם (זה הכלל וכו'), תוס' פ“ב יב (בבלי כ ע"א): ע”כ דברי ר' ישמעאל, וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע אמר צאו ואמרו לו לישמעאל טעית אלו בוולד בלבד וכו' ואני אומר עז שטנפה בת ששה יולדת בת שנתה וכו' ר' עקיבא אומר אינה באה (בבבלי: אני לא באתי) למדה הזאת אלא כל שידוע שביכרה וכו‘. ר"ע הוא שמסר דברי ר’ יהושע לר' ישמעאל, והוא ששנה משנתנו זו (היה ר' ישמעאל אומר – אמרתי לו משום ר' יהושע וכו' זה הכלל וכו‘, מעין ריש מקואות פ"ז, עי’ להלן).

בכורות פ“ה מ”ב – עי' לעיל (עמ' 78/9); בכורות פ“ט מ”ד: הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה (“ששחטה”) ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום – זו כולה משנת ר"ע, תוס' פ“ז ו (בבלי נז א): הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמר ר' עקיבא אני שמעתי משמו (בבלי: הימנו) אף יוצא דופן ומחוסר זמן והיתום; ויוצא דופן וכו' – הוא אפוא משנת ר”ע, והוא ששנה גם דברי ר' יהושע: אפילו נשחטה אמו וכו‘. ולא עוד אלא שהכל עד (ולא עד בכלל) "והן גרנות וכו’ “, שבמשנה ה', ממשנת ר"ע, ששנינו במ”ה: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג. והן גרנות של מעשר בהמה⁴⁵⁶ דברי ר"ע וכו‘, שכן מן “והן גרנות” וכו’ לקוח ממשנת שקלים פ“ג מ”א, עד “לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול”; ומשנתנו בבכורות, שהיא משנת ר"מ, לא שנתה אלא שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס וכו' החג. רמ"א בא' באלול וכו'⁴⁵⁷. וא"כ ישנה כאן בבכורות משנה סתמית של ר"ע.

ולא עוד אלא שגם מ“א היא משנת ר”ע, ספרא בחוקותי פי“ב יא–יג, ספרי ראה פיס' סג, ובתוס' פ”ז א, וצ"ל שם⁴⁵⁸: ואין מעשרין אותן משנה לחברתה שנא' עשר תעשר וכו' ומשמעות דורשין ביניהן⁴⁵⁹ (ולענין “נוהג בארץ ובחו”ל" אמרו בבבלי יג א: לימא מתני' דלא כר“ע וכו' אפילו תימא ר”ע וכו‘, ועי’ תוס' שם).

ולפי־זה בכורות פ“ט מ”א – מ"ה רישא כולו ר"ע, ע“פ משנת ר”מ.

תמורה פ“א מ”א (אין הכהנים ממירים וכו' ולא בבכור) – ר“ע היא (בסיפא); כלים פכ”ה מ“ד (הרובע וחצי הרובע) – ר”ע היא, וע“כ מסיימת; אמרו לפני ר”ע הואיל וחצי הרובע וכו‘, שסתם המשנה ר“ע היא; נגעים פ”ז מ“ד; אר”ע שאלתי וכו’ (שונה את המשנה הראשונה, ודן בה), וכיו“ב שם פ”ה מ“ב; אר”ע וכו' (עי' לעיל), וכיו“ב באהלות פ”א מ“ג (עי' לעיל). ובכלל מרובות ההלכות בשמו באהלות ונגעים; זהו שאמר לו ראב”ע: כַּלֵךְ אצל נגעים ואהלות⁴⁶⁰.

מקואות פ“ז מ”א: אלו מעלין ולא פוסלין השלג וכו' אר"ע היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג וכו' – כולה ר"ע. וא“כ לפחות השורה שבמ”א – מ“ב (מעלין ולא פוסלין – פוסלין ולא מעלין – לא מעלין ולא פוסלין –) משנת ר”ע.

נדה פ“ו מי”א (שהביאה שתי שערות) – ר“ע ור”מ (עי' לעיל); זבים פ“א מ”א – משנת ר“ע בראשונה עד שלא חזר בו, וחזרתו – עי' לעיל (עמ' 73); עוקצין פ”ג מ"ב: והחלב בכפרים – משנת‏ ר"ע כשחזר להיות שונה כדברי ר' יהודה (תוס' פ"ג ב).

משורות של משניות שהן משנת ר"ע יש להזכיר כאן:

א) עדיות פ“ב מ”א–מ"ג.

הכל ממשנת ר"ע. זה מוכח מהערות ר“ע על כל עדות ועדות של ר' חנינא סגן הכהנים, שאינן “עדות”, אלא הערות המסדר והשונה. במ”א: הוסיף ר"ע מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'. כי וודאי שר“ע, שלא היה כהן, והיה בכל־אופן “הדיוט” גמור בזמן הבית, – לא העיד על דברים הנוגעים למקדש ועבודתו, אלא שזו, כמו “הוסיף ר”ע” בכלאים, אינה אלא סידור משנתו ונוסחתה, כלומר שר"ע שנה במשנתו בעדותו

של ר"ח גם זו⁴⁶¹.

מ“ב: א”ר חנינא וכו' א"ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור (בכור בעל מום הנשחט במדינה) וכו' וחכ“א וכו' – אינה בצורת שאר העדויות (אף הוא העיד על, ועל מחט, מ"ג). אלא היא מַתחילה: אמר ר' חנינא וכו', מפני שהיא לקוחה בסידור שלנו מתוך משנת זבחים פי”ב מ“ד, ושם באה העדות בהמשך הדברים: כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים (משנת ר"ע!) אמר ר' חנינא וכו' אר”ע וכו' וחכ“א אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה (חכמים חולקים על דברי ר' חנינא, ולא על דברי ר“ע האחרונים, עי' רש”י). ואפשר שמי ששנה במ”א “ארבעה דברים”, לא שנה כאן כלל משנה זו, אלא מנה העדויות שבמ"א לשתים.

מ"ג: אף הוא העיד על וכו' לפי דרכך אתה למד (גטין פ“ב מ”ה!) שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו, וזו משנת ר"מ⁴⁶² משום ר"ע (תוס' גטין פ"ח/ו ט, אבל “חכמים אומרים⁴⁶³ אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם”).

ושם: ועל מחט שנמצא בבשר וכו' הכל טהור, וגם בזו ישנה בברייתא המשולשלת במשנה זו (פסח' יט א) הוספת ר"ע: אמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש.

ומכל זה יוצא, שעדויות אלו של ר"ח סגן הכהנים לקוחות ממשנת ר"ע, אף שאינן כאן בצורתן הראשונה.

ב) נזיר פ“ט מ”ב–מ"ד, שהיא בוודאי ממקור אחר ואין לה כל הקבלה בתוס' נזיר, שורה היא של “שרגלים לדבר”.

והנה מ“ג כולה באהלות פט”ז מ“ג, והיא כמו שהזכרתי כבר – ר"ע⁴⁶⁴, וכמו מ”ד שאחריה שבאהלות שם; מ“ד רישא היא משנת נגעים פ”ה מ“ד וטהרות פ”ד מי“ב⁴⁶⁵; בשבעה דרכים וכו' – קיצור של זבים פ”ב מ“ב (ור"ע עוסק בה, שם); המכה וכו' – סנהד' פ”ט סוף מ“א (ו“שרגלים לדבר” שייכים לדברי חכמים כפי' הירוש' בנזיר וסנהד‘, ודברי ר’ נחמיה נוספו אח"כ במשנת רבי). מ”ב “ונמצא מת צף על פי המערה טמא” – חולקת על טהרות פ“ד מ”ז: אלו ספקות שטהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים. הבבלי (סג ב) פירש משנת טהרות בשרץ, אבל בתוס' טהרות פ"ה ו מפורש שאנו עסוקים גם בספק טומאת מת (“כיצד עריבה שהיא טמאה טמא מת”)⁴⁶⁶.

אלא שכבר פירש ר' יהודה (במשנת טהרות שם) סתירה זו: ר' יהודה אומר ספק ירידתו טמא וספק עלייתו טהור, וכאן שנינו: ירד לטבול במערה ונמצא מת וכו'.

ר' יהודה מיישב כך את הסתירה שבין שתי המשניות שבנזיר וטהרות⁴⁶⁷. ור"ש (בתוס' טהרות שם פ"ה ו) מיישבה כמו הבבלי בנזיר: ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת⁴⁶⁸.

שני תנאים הם אפוא במשנת נזיר ומשנת טהרות, ומשנת נזיר היא לדעתי בוודאי משנת‏ ר"ע⁴⁶⁹, שצירף כאן כל “שרגלים לדבר”.

ג) שבת פ“ט מ”א–מ"ד.

בפ“ח מ”ז שנינו: חרס – רמ"א כדי לחתות בו את האור – אר“מ אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ולא ימצא במכיתתו חרס לחתות אש מיקוד –.

ולזה נסמך (עי' מאירי) בפ“ט שורה של “מניין – שנאמר”, שרובם מנביאים וכתובים, אבל יש בהם (מ"ב, א–ב) גם פסוקים מן החלק הסיפורי של התורה (עי' להלן). והתוספפתא פ”ח (פ"ט) כ"ג–ל מוסיפה עוד שורה של “מניין – שנאמר”, שרובם מנביאים וכתובים, אבל גם (כג–כד רישא, כז, על־יד פסוק מן הנביאים) מן החלק הסיפורי והשירי שבתורה.

מ“א מתחילה: אמר ר"ע, ובוודאי שר”מ הוא ששנה כאן במשנתו, אגב סוף פ“ח, גם שורה זו, שתחילתה “אמר ר"ע”. הלכה זו שנויה גם בע”ז פ“ג מ”ו בשם ר"ע: אבניו ועציו ועפרו מטמאין – רע"א כנדה שנא' תזרם וכו'.

השאלה היא, אם רק הלכה זו היא של ר“ע, או כל השורה הבאה במשנה: מ”ב רישא: מנין לספינה – סתם כלים פ“ב מ”ג, ר' יוסי בתוס' כלים ב“ק פ”ב ג (שבת פד א). שם: מנין לערוגה וכו' – כלאים פ“ג מ”א, ור' יהודה חולק שם. מ“ג: מנין לפולטת ש”ז ביום השלישי שהיא טמאה⁴⁷⁰ – מקואות פ“ח מ”ג: טהורה דברי ראב“ע, והבבלי (פו א) אומר כאן: רישא דלא כראב”ע וכו' מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה ומוקי לה לכולה כראב“ע וכו'; ור”ח (מפירוש רה"ג!) אומר: ועד השתא איכא תנאי דתני טמאה ואיכא תנאי דתני טהורה.

אבל וודאי שהבבלי שנה במשנת שבת טמאה, ודלא כראב"ע.

ומדברי ר' יוחנן, בירוש' פ“ט יב ע”א⁴⁷¹: זו דברי ראב“ע ור' ישמעאל ור”ע אבל דברי חכמים עד ג' ימים, נראה, שישנה עוד משנה אחת דומה לזו, והיא משנתנו וכנוסח “טמאה”⁴⁷². ובוודאי שהספרים נשתבשו בשבת ע"י משנת מקוואות.

ומשנה זו בצורתה שבשבת היא בהתאם לדעת ר"ע במקוואות: לעולם ה' (עונות) אבל פולטת בג' טמאה, והוא שינה משנת ראב"ע, ושָנה “טמאה”!

שם: מניין שמרחיצין את המילה וכו' – ראב"ע בפי“ט מ”ג, אלא שבכמה נוסחאות כתוב כאן “המילה” ושם “הקטן”, ואנו יודעים, כי “דבי רבי” (ירוש' כאן ושם) שנו: המילה. ואפשר, שישנה בזה מחלוקת תנאים, ומשנתנו שנתה: המילה, ודלא כראב“ע. אכל אפשר ג”כ שר"ע סובר בזה כראב"ע.

שם: מניין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר וכו' – יומא פ“ו מ”ו, והברייתא (במ“ה שם, עי' ד”ס) מוסרת בשם ר' ישמעאל (או: ר' יהודה, עי' ד"ס): לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכו' שנאמר אם יהיו וכו', וכיו“ב בשם ר' אלעזר הקפר (בבלי יומא סז א), ומ”ו של יומא מתאימה אפוא לשבת.

מ“ד: מניין לסיכה וכו' – יומא פ”ח מ"א.

ואפשר שגם השורה שבתוס' שבת מאותו מקור היא.

ד. יומא פ"ח.

כבר הזכרתי את החתימה האגדית של פ“ח: א"ר עקיבא אשריכם ישראל וכו'. מזו ומן הסיפור המתחיל ב”א“ר עקיבא” שבסוף יבמות (עי' להלן), חתימה שהיא באה כ"פ כסיום של שונה ומסדר, כמו בקינים ובכלים. מחתימות אלו דן הופמן⁴⁷³ שר' עקיבא סידר משנה של יומא ויבמות, ושתלמידיו ומסדר משנתנו השתמשו ברובה הגדול של משנתו ובסיום שלו.

נראים הדברים בנוגע ליומא פ"ח⁴⁷⁴. במ“ח שנינו: חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויוה”כ מכפרין עם התשובה, תשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל ל“ת, ועל החמורות (“כריתות ומיתות ב”ד") הוא תולה, עד שיבוא יוה”כ ויכפר – זו דלא כר' ישמעאל (וראב"ע)⁴⁷⁵, שהיה אומר בעשה – תשובה מכפרת, בל“ת – תשובה תולה ויוה”כ מכפר, בכריתות ומיתות ב“ד – תשובה ויוה”כ תולין ויסורין מכפרין, בנתחלל ש“ש על ידו – תשובה ויוה”כ מכפרין שליש ויסורין שליש ויום המיתה ממרק⁴⁷⁶, ור' יהודה⁴⁷⁷ שונה: מל“ת ולמטה תשובה מכפרת, מל”ת ולמעלה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ור' יוחנן אומר⁴⁷⁸: זו דברי ר' לעזר בן עזריה ור' ישמעאל ור' עקיבה אבל דברי חכמים (שבועות פ“א מ”ו!) שעיר המשתלח מכפר, אם אין שעיר היום מכפר.

דברי ר"ע לא נשנו בפירוש בשום מקום, אלא שהם סתם משנתנו, שהיא משנת ר“ע, ור' יהודה שנה כאן משנת ר”ע.

גם מ“ד: התינוקות אין מענין אותן ביוה”כ אבל מחנכין וכו' – מתאימה למה ששנינו בתוס' פ"ה ב: תינוקות סמוך לפירקן מחנכין וכו' ר' עקיבא היה מפטיר בית המדרש בשל תינוקות שיאכילום אבותיהם.

אלא שההלכה “מי שנשכו כלב שוטה” וכו' (במ"ו), היא מן הסידור האחרון.

שאלה אחרת היא כמה נכנס מסידורו של ר"ע בשאר המסכת בפ“א–פ”ז, שעיקרם בודאי קדום יותר (עי' לעיל, עמ' 36).

בפ“ב מ”ג: אמר בן עזאי לפני ר"ע משום ר' יהושע דרך הלוכו היה קרב; כאן נראה שר“ע לא שנה כך, ולפי ההקבלות⁴⁷⁹ צריכים לומר, שמה שקדם לו הוא משנת ר"ע, ששנה כדברי ר”ש איש המצפה (תוס' שביעית פ"ב יג) בתמיד.

גם דבריו בתוס' (פ"ב ז): מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אלו (פ“ג מי”א), שכבר הזכרתי – יכולים להתפרש גם כך, שהם מוסבים על משנתו.

בפ“ז מ”ג הוא נזכר במחלוקת עם ר' אליעזר (רע"א) – דברים שנשתנו בוודאי ע"י השונה האחרון מן “וחכמים אומרים”.

ה. יבמות.

ע“פ הסיום “א”ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא” וכו' (פט“ז מ”ז), מניח הופמן, כמו שאמרתי, שמסדר המשנה השתמש ביבמות במשנת ר"ע.

בצורתה שלפנינו וודאי שמשנת יבמות היא אמנם משנת רבי⁴⁸⁰; אבל יש בה גם כמה סתמות ממשנת ר"ע, כמו שהזכרתי כבר:

פ“ה מ”ג (בבלי נב ב); פ“י מ”ג (תוס' פי"א ו–ז, בבלי צב א); פי“ב מ”ב (או בסנדל של עץ) – ר"ע בעדיות פ“ב (של סיידים) ותוס' פ”א יג (של עץ ושל סיידין) ור"מ (בבלי יבמות קג ב, שבת סו א); פט“ו מ”ד = גטין פ“ב מ”ז, שהיא משנת ר“ע⁴⁸¹, וכן סוטה פ”ו מ"ב (עי' לעיל).

פ“ט כולו – אין לו הקבלה בתוס', אלא אחרי פ”ח מתחיל שם תיכף פ“י (פי"א ג), וכל פ”ט סתם, ומ“ג שוה בשניות לכתובות פי”א מ“ו, שר' אליעזר חולק שם (תוס' כתובות פי"א ד) ב”יתומה“⁴⁸², ומכיון שפ”י מ“א בנוי בצורת פ”ט מ“ג, ומכיון שפ”י מ“ג, שהוא משנת ר”ע (לעיל), הוא המשכו של פ“י מ”א – נראה שכל פ“ט הוא ממשנת ר”ע, וזה יוצא גם ממ"ד, ששמואל אומר (בבלי פה ב): הא (“לא תאכל במעשר”) מני ר' מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ, ובברייתא אחרת (שם פו סע“א וש”נ) שנינו: תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' עקיבא (ועי' שם המעשה, יבמות פו ב).

וצורת הכללים האלה: יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן וכו' – מתאימה לדרכו של ר"ע, למשל במקואות פ“ז מ”א, שהיא משנת ר"ע (לעיל, 83), וקרוב שכל השורות שבמשנה ממין זה (יש – –) הן ממשנתו של ר"ע:

כמו בכורים פ“א מ”א, ב“ק פ”ג מ“י, ב”ב פ“ח מ”א, מנחות פ“ה מ”ג–מ“ה, כריתות פ”א מ“ג, אהלות פ”ח מ“א ועוקצין פ”ג מ“א ואילך, ומ”ג היא משנת ר"ע (לעיל).

ובוודאי שגם כמה מן השורות, שחשבנו בראש מבואנו זה, המצרפות דברים שונים לכלל אחד וקבוצה אחת – ממשנת ר"ע הן. אלא שלפי־שעה אין זו אלא השערה קרובה.

זו היא משנת ר“ע אבי־המשנה, וממנה יצאו משניות תלמידיו, ובעיקר: משנת ר"מ ומשנת ר”ש, אבל – גם משנת ר' יהודה, ר' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. ואל משניות תלמידיו אלו אנו פונים עכשיו.

 

VI. “כיצד סדר משנה”?    🔗

הנשיא ראש הסנהדרין היה פותח ו“שונה” מסכת ידועה⁴⁸³, וה“חכמים” היו נושאים ונותנים בהלכה, שואלים ומשיבים, והתלמידים היו “דנים לפניהם”⁴⁸⁴. ו“השונה” (ה“תנא”) של הישיבה (בבית־מדרשו של רשב"ג – ר' יעקב בן קורשאי. תלמידו של ר"מ)⁴⁸⁵ היה שונה את ה“משנה” עם ה“מחלוקת”⁴⁸⁶.

זו היתה ה“משנה” של אותו הדור. במשנה זו היו שונים רק דברי ה“חכמים” ולא דברי “הדנין לפני חכמים”⁴⁸⁷ ולא דברי התלמידים⁴⁸⁸. אלו לא נכנסו ל“משנה”, וכן לא נכנס לה המשא־והמתן; זו היתה ה“תוספתא” וה“תלמוד”.

ושני מקומות אופיים יש לנו בענין זה (חוץ מתוס' ריש זבים שהזכרנו):

א) מכשירין פ“ו מ”ח: חלב האשה מטמא וכו' אר"ע וכו' אמרו לו וכו' אמר להם וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' (וודאי שהכל מעובד מלשון ר"ע עצמו: אמרו לי – אמרתי להם – עי' להלן) עד כאן היתה תשובה. אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו' אמר לנו וכו'.

ב) תוס' עירובין פי“א (פ"ז) א: כל גגות העיר וכו' דברי ר”מ וחכ“א וכו' (=פ“ט מ”א), אמר להן ר”מ וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' אמר ר' שמעון בן אלעזר עד כאן היתה תשובה. ובירוש' (שם פ“ט כה ע”ג) נוסף על התוספתא: אמר ר' יוסי בי ר' בון מיכן והילך היו משיבין לפניו אמרו לו וכו' והוא מימר לון וכו'.

רשב“א תלמידו של ר”מ, סימֵן כאן בדיוק: ע“כ היתה תשובה, ולא הזכיר את תשובת התלמידים, אלא שאלה נכנסו בברייתא מאוחרת; כשם שר”ע לא הזכיר במשנתו שבמכשירין את דברי התלמידים בתוך ה“תשובה”, אלא שר“ש הזכירם מתוך ה”תוספתא".

דברי החכמים חבריו – היה כל חכם שונה משניות מכניסם לתוך משנתו (עי' גם הוריות שם: דלא נימרו שמעתא משמייהו), כשם ששנה למשל ר"ע (מקואות פ“ז מ”א): היה (ר') ישמעאל דן כנגדי וכו'.

ויש לנו כמה דוגמאות כאלה ממשנת תלמידי ר"ע:

א) ממשנת ר' יוסי:

תוס' בכורות פ“א ב: ר' יוסי אומר היה⁴⁸⁹ (ר') מאיר אומר וכו' ואני אומר וכו‘; תוס’ חולין פ”ב יא⁴⁹⁰: ר' יוסי אומר מאיר⁴⁹¹ היה אומר וכו' (בלי מחלוקת); תוס' מעילה פ“א כ: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי (ר') מאיר חוץ מן השדה וכו' (= מעילה פ“ג מ”ו, והנכון בבבלי ב"ב עט א: דבריו של ר' יהודה, ושם: אין אני רואה דבריו של ר' יהודה בשדה ואילן); תוס' זבחים פ”ה ו (בבלי מה א): דברי ר' שמעון א“ר יוסי רואה אני בכולן להחמיר; תוס' יבמות פי”ב יא: א“ר יוסי מצאתי וכו' אם כן מה ראה (ר') מאיר לומר וכו‘; תוס’ כלים ב”ב פ“ז ה (=פכ“ט מ”ז): א”ר יוסי אני אומר דבר אחד והם (=חבריי החולקים עלי) אמרו דבר אחד, אני אומר להם דבר אחד אי אתם מודים וכו' והם אמרו לי דבר אחד אי אתה מודה וכו' ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו' והם משיבין אותי וכו‘; וכיו“ב אהלות פ”ח ח: א"ר יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להם וכו’ והם אמרו לי וכו' (=פ“ז מ”ד)⁴⁹².

ב) ממשנת ר' יהודה:

עירובין יג א (סוטה כ א): תניא ר' יהודה אומר (ר')⁴⁹³ מאיר היה אומר לכל מטילין וכו' (ור' יעקב אומר משמו וכו') (בלי מחלוקת); תוס' מקוואות פ“ג ד כנו' הדפוסים (חגיגה יט א–ב): ר' יהודה⁴⁹⁴ אומר (ר')⁴⁹⁵ מאיר היה אומר מטבילין [בין בתחתונה בין]⁴⁹⁶ בעליונה ואני אומר בתחתונה [ולא בעליונה]⁴⁹⁷; תוס' כלים ב”ב פ“ו א: א”ר יהודה חבריי היו אומרים (פכ“ז מ”ג ופכ“ח מ”ו) וכו' (בלי מחלוקת); תוס' שבת פ“ט ח–ט: א”ר יהודה אני אמרתי דבר אחד והן אמרו דבר אחד אני אומר להם וכו' והן אמרו לי וכו' אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והם לא מצאו תשובה לדבריי; תוס' אהלות פ“ט ז: א”ר יהודה אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להן מודה וכו' על מה נחלקו וכו' והם אמרו לי מודה וכו' על מה נחלקו וכו'.

ג) ממשנת ר"מ:

מכילתא משפטים פ“ב: שהיה ר”מ אומר אין וכו' והן אומרים וכו'.

ד) ממשנת רשב"ג:

תוס' כתובות סוף פ“ו⁴⁹⁸: רשב"ג אומר (ר')⁴⁹⁹ מאיר היה אומר האומר תנו וכו' וחכמים אומרים וכו‘; תוס’ נדה פ”ז ה: אמר רשב"ג אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד לדבריי אין סוף ולדבריהם אין סוף וכו' אבל רואה אני דברי ר' חנינא בן גמליאל⁵⁰⁰ מדבריי ומדבריהם שהיה אומר וכו' וכדבריו אנו אומרים (בבלי: ולדבריו אנו מודים).

ה) ממשנת ר' אלעזר:

תוס' גטין פ“א ה' (בבלי יב ב): אמר ר' אלעזר אמרנו⁵⁰¹ לו למאיר וכו' אמר לנו וכו' אמרנו לו וכו' אמר לנו וכו‘; תוס’ נזיר פ”ה א⁵⁰²: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדסקוס מצאתי את (ר') מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהם יושבים ודנים בהלכה יהודה בן פתירוש אומר וכו' אמר לי (ר') מאיר וכו' שתק (ר') יהודה בן פתירוש נמתי לו מאיר אל תבוז לו בקיא היה לך ביהושע בן ממל נם לי הן ובעל הלכות היה נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע וכו' ורואה אני את דבריו⁵⁰³.

ו) ממשנת ר' שמעון:

תוס' מנחות פי"ב ח–ט: אמר ר' שמעון אמרו לי חבריי וכו' אמרתי להם וכו' אמרו לי וכו' אמרתי להם וכו' אמרו לי וכו' אמרתי להם כו'.

וההלכה היתה נפסקת ע“י סתם, ע”י “וחכמים אומרים” (לעיל, רשב"ג), “ולא הודו לו”, “והודו לו (חכמים)”:

בעדיות פ“ב מ”ח תנן: שלשה דברים אמר ר“ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין (“של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס, ועל שירי תנור ארבעה, שהיו אומרים שלשה. והודו לו וכו‘. אבל בתוס’ עדיות פ”א יג (וכלים ב“ב פ”ד ה) תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו (לשון המשנה!) סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו. ועל זה מעיד רב הונא (שבת סו א): מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי, כלומר שר“מ שנה “והודו לו” ור' יוסי שנה “ולא הודו לו”, ודבריו יוצאים מכמה משניות: בכלים פ”ה מ“א שנינו: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכ"א בד”א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ובתוס' (כלים ב“ק פ”ד א) שנינו: תנור של בנות (“קטן”) שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

ובסנדל שנינו בתוס' כלים ב“ב פ”ד ה⁵⁰⁴: סנדל של קש (“סנדל של סיידין” בבבלי שם) ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, ובכלים פי“ד מ”ה (שסתמה ר' יוסי) שנינו: סנדלי בהמה של (נ"א⁵⁰⁵: ושל) מתכת טמאין של שעם טהורין, ובתוס' כלים ב“ב פ”ב יא (בפרק המקביל לפכ"ד שלנו) תניא: שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס של מתכת⁵⁰⁶ ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו בוודאי משנת ר' יוסי, ככל השלשה שם⁵⁰⁷.

וכן בתוס' מע“ש פ”ב א: א“ר יוסי זו משנת ר”ע וכו' וחכמים לא הודו לו (עי' לעיל). וכן בעירובין פ“ג מ”ז–מ“ט. מ”ז: (רבי) יהודה אומר ראש השנה וכו' ולא הודו לו חכמים, ואמר רב (עירובין לט א): מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא דתניא (תוס' פ"ד) מודים חכמים לר“א (כך שנה ר' יהודה) בראש השנה וכו' ר' יוסי אוסר וכו', וכן במ”ח: ועוד אמר (ר') יהודה וכו' ולא הודז לו חכמים, וכן במ"ט: ר' דוסא בן הרכינס אומר וכו' ולא הודו לו חכמים; הכל ממשנת ר' יוסי.

ועל דברי ר' יהודה אנו מוצאים במשנה “ולא הודו לו חכמים” עוד בפסח' פ“ה מ”ח, תענית פ“ד מ”ז ובכורות פ“ו מ”י, והן כנראה כולן ממשנת ר' יוסי. ועל תנאים אחרים, תענית פ“ג מ”ז (אחרי דברי ר' יוסי), זבחים פ“א מ”ג (=ידים פ“ד מ”ב) ובברייתא פסח' ג רע“א: ר' נתן אומר וכו' ולא הודו לו חכמים, ובתוס' ע”ז פ“ה ט (בבלי לב א, ועי' שם): העיד ר' שמעון בן גודע וכו' ולא הודו לו. ובתוס” חולין פ“ט יד (כנראה ממשנת ר' יוסי): ר' ישמעאל אומר וכו' וחכמים לא הודו לו; תוס' פסחים פ”ט י (זבחים פ"ח יד): ר“ש אומר וכו' ולא הודו לו חכמים לר"ש וכו' (זבחים פ“ח מ”ג: אמרו לו), וכיו”ב בתוס' נזיר פ“ו א: ר”ש אומר וכו' ולא הודו לו חכמים לר' שמעון וכו‘; תוס’ סוטה פט"ו ט: אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו חכמים (שבת סב ב, ושם חסר “חכמים”, וכן צוק'); ובברייתא שבנדרים כד א (כנראה ממשנת ר' יוסי): יתר על כן אמר ראב"י וכו' ולא הודו לו חכמים.

“והודו לו” נמצא עוד בנזיר פ“ח מ”א ובכורות פ“ו מ”ח, ובברייתא (יבמות סז א): העיד ר' יוסי וכו' והודו לו.

ודבר זה אנו מוצאים גם בלשון האמוראים: גטין עו סע“ב (וע"ז לז א): א”ר יוחנן ר' יהודה נשיאה (בנו של ר"ג ברבי) הורה ולא הודו לו כל סיעתו (ודומה לו בע"ז לב א). ואפילו על דברי אמוראים ממש: כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מיאנה וכו' ולא הודו לו מאן לא הודו לו אמר אביי רב רבא אמר ר' אושעיא וכו' (יבמות קז ב).

וב“חכמים אומרים” פוסקים הלכה של האמוראים הראשונים (רב ושמואל ור' יוחנן ועוד) בירוש‘: דברי ר’ פלוני (ור' פלוני) אבל דברי חכמים. בבבלי: אבל חכמים אומרים (ובבכורות יד ב אמרו: מאן חכמים תנא דבי לוי הוא); ו“דברי חכמים” כפסק הלכה רגיל בירוש', ואחריו תמיד דברי אמוראים ראשונים

ואחרונים⁵⁰⁸.

ולא זו בלבד. אלא גם ייחסם של התנאים, וביחוד תלמידי ר"ע, אל המשניות שקדמו להם אינו שונה כמעט מייחסם של האמוראים למשניות.

כבר אצל ר' יהושע מצאנו, שהוא משוה דברי ב“ש וב”ה: יכולני לעשות דברי ב“ש וב”ה אחד⁵⁰⁹, וכיו“ב אצל ר' שמעון, בייחסם של דברי ר”מ לר' יהודה: מקיים אני דברי שניהן וכו'⁵¹⁰.

וכיו“ב מפשר ר”ש בין ר“מ ור' יהודה גם בסוף ב”מ: שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים רמ"א של עליון ר' יהודה אומר של תחתון וכו' אמר ר' שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי היא שלו והשאר של תחתון.

וכיו“ב מפשר ר' יהודה בין ת”ק לנחום המדי (ב“ב פ”ה מ"ב): המוכר את החמור לא מכר כליו. נחום המדי אומר מכר כליו. ר' יהודה אומר פעמים מכורים ופעמים אינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו מכור לי חמורך זו⁵¹¹ כליו מכורין חמורך ההיא⁵¹² אין כליו מכורין. כלומר: אם אמר לו חמורך זו שלפניו הרי הכל מכור, אבל אם אמר לו חמורך ההיא, שאינה לפניו, אין כליו מכורים. כך הוא פירוש המשנה לפי פשוטה ולפי הנוסחא המדויקת.

אבל ר' יהודה ור' שמעון מפשרים לא רק בין דעות שונות במשנה אחת, אלא גם בין משניות סתמיות הסותרות זו את זו.

כך תירץ, כמו שראינו לעיל, ר' יהודה את הסתירה שבין שקלים פ“ו מ”ג (וי"ג השתחויות היו שם): כנגד שלשה עשר שערים, ומשנת מדות פ“ב מ”ג: וי“ג פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם י”ג השתחויות, – “ר' יהודה אומר כנגד שער השתחויה (פישוט ידים ורגלים) וכנגד פירצה שחייה” (תוס' שקלים פ"ב יז, עי' לעיל עמ' 34).

וכך השווה בין תמיד ומדות: א) בין מדות פ“א מ”ז לתמיד פ“א מ”ג.

בתמיד: נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה וכו'. ובמדות: שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר ר' יהודה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה.

וב') בין מדות פ“ד מ”ב לתמיד פ“ג מ”ז.

בתמיד: “בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש (=הדלת שבשער) נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו”, שפירושו כפשוטו, שהוא נכנס דרך פתח התא אל ההיכל והולך בפנים ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, שכך מפורש במדות פ“ד מ”ג: “ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (מן התאים) וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין וכו' ואחד לפשפש (ללשכה הסמוכה) ואחד להיכל”; אבל במ"ב שם: “ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס לתא ומהתא להיכל. ר' יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך עד שנמצא עומד בין שני השערים ופתח את החיצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ”, שהוא מפרש “עד שמגיע לשער הגדול” שבתמיד, שהולך בחלל הכותל עד שמגיע לשער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים; והכל כדי לפשר בין המשניות החולקות, וכבר אמרתי, שאצל מדות משמש “פשפש” רק במובן “לשכה”.

וכך מתרצים ר' יהודה ור' שמעון את הסתירה שבין נזיר פ“ט מ”ב (“ונמצא מת צף על פי המערה טמא”) לטהרות פ“ד מ”ז (“אלו טומאות שטהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים”), שר' יהודה אומר ספק ירידתו (“ירד לטבול”) טמא ספק עלייתו טהור (טהרות שם), ורש"א (תוס' טהרות שם) בכלים טמא ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת⁵¹³.

ממש כמו שתירצו האמוראים סתירות שבין משנה למשנה.

וכמה פעמים החליפו ר“ע ותלמידיו את שמות התנאים הקודמים והגיהו אותם. כבר ראינו הרבה כאלה אצל ר"ע ור"מ⁵¹⁴, וכן “פירש” ר”ע והגיה המחלוקת בשבת פ“א מ”ז. וכך “הפך” ר“מ ושנה כמה מחלקות של ב”ש וב“ה כחומרי ב”ה בעדיות פ“ד (מ“א ומ”ב וביצה פ“א מ”א ומ"ב, שאינן מתאימות לשאר המחלוקות שם בביצה, ועי' להלן, ועוד), וכך הפך כמה מחלוקות של ר"א ור' יהושע (עי' לעיל, 65 ואילך), תרומות פ”ד מ“י ותוס' שם (עי' לעיל), ובמ”ח שנה: רא“א בידוע לא תעלה בשאין ידוע תעלה ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאין ידוע תעלה⁵¹⁵, ור”ע כר“א, וכן בכלים פכ”ח מ“ב שנה ר"מ: רא”א מן המוכן טמא ומן שאינו מוכן טהור ר' יהושע אומר בין מן המוכן ובין שאינו מן המוכן טהור (תוס' שם ב“ב פ”ה ח), ור“ע כר”א. וכך מוחלפת מחלוקת ר“א ור' יהושע שבב”ב פ“ט מ”ז לר“מ (תוס' שם פ"י)⁵¹⁶, וכך החליף בוודאי ר”מ בביצה פ“ד מ”ז מחלוקת ר“א וחכמים, שהיא מוחלפת ממחלוקת ב”ש וב“ה שבפ”א מ“ג, ור”א שמתי הוא (ירוש' שם), אבל מתאימה למשנת ר"מ שבמ“א ומ”ב שם.

כל אלה הם ברובם חילופים מדעת, ועל כגון אלו הזהירו בספרי שהבאתי: מניין למחליף דברי ר"א וכו'.

וכך החליפו כ“פ ב”חילוף הדברים" את הנושאים או הנשואים שבמשנתם:

א) גטין פ“ה מ”ד: אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מנהו ב"ד לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים(: “שמינהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע”). אבל בברייתא שנינו (גטין נב ב): ראב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, ובתוס' ב“ב פ”ח יג דפו' שנינו: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע שמינהו ב“ד ישבע אבא שאול אומר אף שמינהו ב”ד ישבע מפני שהוא כנושא שכר (ברייתא דרב תחליפא)⁵¹⁷. רישא ראב"י (ח"ד) ו“אף” של הסיפא אין פירושו שבשניהם ישבע (וע“כ הגיהו ברישא: שמינהו ב”ד לא ישבע, וכן הגיה צוק'), אלא ש“אף” זה, כמו כמה “אף”, לשון השונה הוא (עי' גם להלן). ואבא שאול שנה רק: שמינהו ב"ד ישבע (כלומר: ולא שמינהו אבי יתומים), ותנא קמא רק: שמינהו אבי יתומים ישבע. אלא שמשנתנו פירשה שניהם ושנתה “חילוף הדברים”, והמשנה בשבועות פ“ז מ”ח סתמה: ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין והאפיטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכו'.

ב) ב“ב פ”ה מ“י־יא: הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלושים יום ובעה”ב אחת לשנים עשר חודש, רשב"ג אומר חילוף הדברים(: הסיטון – אחת לשנים עשר חודש ובעה"ב אחת לשלושים יום), חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת⁵¹⁸ וכו', ארשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך⁵¹⁹.

ג) כלים פכ“ו מ”ח: עורות וכו' של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן ר"ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה. מטמאתן מפני שלא נתייאשו הבעלים.

ר“ש הקדים “של גזלן”, שלא כסדר הרגיל תמיד “גנב וגזלן”, כדי להשאיר את הסכימה: “מחשבה מטמאתן – אין מחשבה מטמאתן”⁵²⁰, ובתוס' ב”ב פ“ד יא שנינו: מחצלת בין בית הגנב בין בית הגזלן (כלומר: אף בבית הגזלן) מחשבה מטמאתה מפני שהבעלים מתיאשין הימנה. ובתוס' תרומות פ”א ו⁵²¹: הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה וכו' אם היו הבעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה וכו' (“מפני שלא נתייאשו הבעלים”). ובביכורים פ“א מ”ב שנינו: והסקריקון והגזלן אין מַביאין וכו‘, ופירשה הירוש’ שם: בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה וכו', אבל בערלה פ“א מ”ב שנינו: והגזלן שנטע – חייב בערלה (“מפני שנתייאשו הבעלים”)⁵²².

ד) מקואות פ“ו מ”ט: כותל שבין שני מקואות שנסדק לשתי (=מלמעלה למטה) מצטרף ולערב (=מימין לשמאל) אין מצטרף וכו' ר' יהודה אומר חילוף הדברים, אבל בתוס' פ"ה ו: כותל שבין שני מקואות שנסדק הערב מצטרף והשתי אין מצטרף ר' יוסי בר' יהודה אומר חילוף הדברים⁵²³.

וכיוצא בחילוף־השמות הזה בתוס' כלים ב“מ פי”ג ג: והחמת בש“א מלאה ועומדת ובה”א מלאה וצרורה (ב"ה לקולא) ר' יוסי בר' יהודה אומר⁵²⁴ חילוף הן הדברים (ב"ש לקולא); אמנם בעדיות פ“ה מ”א שנוי זה בשם ר' יהודה אביו: ר' יהודה אומר ששה דברים מקולי ב“ש וכו' החמת בש”א צרורה עומדת ובה“א אע”פ שאינה צרורה (ב"ש לקולא).

ואפשר שגם במקוואות שנה ר' יוסי בר' יהודה משנת אביו, ות“ק הוא ר' יוסי בר' יהודה, שר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' (ואינו חולק אלא מסיים דבריו) מעין “זו מקולי ב”ש וחומרי ב”ה“, ששנה ר' יוסי בחולין פ”ח מ“א: ובה”א לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי זו מקולי ב“ש וחומרי ב”ה.

ומן מחלוקת ב“ש וב”ה שנחלפו (חוץ מאלה שכבר הוכרנו אצל ר"ע, ולעיל): שביעית פ“ד מ”ב (ספרא בהר פ"א ה): “בש”א אין אוכלין פירות שביעית בטובה (“בהחזקת טובה”, ראב“ד בת”כ שם: שלא מן הטובה, ועי' שם) ובה“א (אוכלין) בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים זו מקולי ב”ש וחומרי ב“ה”. “אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב”ש ובה“א אין אוכלין (אלא) בטובה”. ר' יהודה בעדיות שם מ"א: וכאן אנו יודעים שזוהי “המשנה הראשונה”, שהרי בירוש' (לה ע"ב) מסופר: ר' טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי וכו' באילין תרתין מיליא נהג ר' טרפון כבית שמאי וסכין, בהדא וקרית שמע⁵²⁵, אלא שר' יהודה שינה והחליף המחלוקת!

וכן כל מחלוקות ב“ש וב”ה, שבעדיות שם פ“ה מ”א–מ“ה, לא היה ר"מ שונה אותן “מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה" אלא מקולי ב“ה ומחומרי ב”ש, ואחת מהן שהיא שנויה בדברי ר' יוסי שבמ“ב: “המעיסה (מים ע"ג קמח) ב”ש פוטרין וב”ה מחייבין“, שנויה גם בחלה פ”א מ“ו סתם, אבל אצלה סתם חולק (של ר"מ!): החליטה (קמח ע"ג מים) ב”ש מחייבין וב“ה פוטרין, ששני תנאים שנו אותה (כמפורש בירוש' שם ובבלי פסחים): וגם באלה שמנה ר”מ בעדיות פ“ד, ישנן כמה מחלוקות שלא נשנו כך ע”י תנאים אחרים, כאותה של מ“א ומ”ב שהזכרתי (לעיל).

ו“החליפו” אפילו מחלוקת בני־הדור, ר“מ ור' יהודה: תוס' כלים ב”מ פ“ד טו: מפתח של רוכבה שנשבר מתוך רכובתו ר' מאיר מטמא ור' יהודה מטהר ורשב"ג אומר חילוף הדברים, כלומר: “ר”מ מטהר ור' יהודה מטמא”, כמו ששנינו בכלים פי“ד מ”ח: טהור ר' יהודה מטמא, ור' יוסי שנה כרשב"ג בסתם כלים שלו.

וכבר הזהירו גם על חילופים כאלה, מ“ת 115: דבר אחר בִמְשַנֶה בין דברי ר”מ לדברי ר' יהודה, בין דברי ר' יהודה לדברי ר' יוסי, בין דברי ר' יוסי לדברי ר"ש הכת' מדבר⁵²⁶.

כי אמנם לא תולדות־ההלכה עיסקה אותם אלא ההלכה. ומפני שהיו כבר כללים קבועים להלכה (ב“ש וב”ה, ר“א ור' יהושע, ר”ע וחבריו, ר"מ ור' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי) היפכו לפעמים השמות, כדי שתהיה ההלכה כמי שהלכה כמותו. (עי' לעיל). לשם כך הפכו מחלוקות ב“ש וב”ה⁵²⁷, ר“א ור' יהושע⁵²⁸, ר”מ ור' יהודה (עי' לעיל בסמוך).

וכשהגיהו את המשנה, והוציאו ממנה אחד הנושאים הכניסו אחר במקומו, כדי שלא תסבול הסטרוקטורה ולא תקרע השלשלת והספירה המסורה:

שנינו במנחות פ“ט (פ"י) מ”ב: שבע מדות של לח היו במקדש, הין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין, לוג וחצי לוג ורביעית לוג (משנת ר' יהודה, תוס' פ“י ב ושם ד, ור”מ) וכו' רש"א לא היה שם הין וכו' אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד למנחת כה“ג וכו‘, ושנינו בתוס’ פ”י ד (בבלי פז ב): רש“א לא היתה מדת שבעה (“מדה שביעית”, ובבבלי ליתא) במקדש הין שאין נותנין מדה אחת לשני פרים מדה אחת לשני אילים (במשנה: וכי מה היה ההין משמש) מה היה מביא תחתיהם לוג ומחצה אמר ר' יהודה וכי [לא] היה שם חצי לוג ולוג אמר לו ר' שמעון א”כ יכול לפרנס את כולם ברביעית אלא שאין מדה במקדש משמשת תחת חברתה, בבבלי פח א: את מי אביא תחתיו, ושואל הבבלי (פח סע"א): לא סגי דלא מעייל? – גמירי דשבע מידות של לח היו במקדש, ראב“צ אומר שנתות היו בהין (משנה שם) ולית ליה שבע מידות – לית ליה. וכך מפורש בתוס' שם: ראב”צ אומר ארבע מדות של לח היו במקדש רביעית חצי לוג ולוג והין וכו'.

וא“כ “מה היה מביא תחתיהם” – פירושו כפשוטו: כדי לשמור על הקונסטרוקציא של המשנה. ובתוס' אומר ר”ש, כמו שראינו: לא היתה מדת שבעה במקדש הין.

וכיו“ב שנינו במ”ז שם: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רש"א אף שעירי ע“ז, ושנינו בתוס' שם פ”י ט (בבלי צב א): כל קרבנות צבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודה זרה שהן טעונין סמיכה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר⁵²⁹ שעירי עבודה זרה אין טעונין סמיכה מה היה מביא תחתיהן שעיר המשתלח א“ל ר”ש והלא אין סמיכה אלא בבעלים שעיר המשתלח סומכין עליו אהרן ובניו א"ל ר' יהודה אף הן מתכפרין בו, ובבבלי שם: ואת מי אביא תחתיהם שעיר המשתלח, לא סגיא דלא מעייל אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בציבור.

גם כאן השלים את המשנה רק מפני הקונסטרוקציא שתשאר.

ונפלא, שכשם שנהגו ר"ש ור' יהודה, כך נהגו גם האמוראים שאחריהם:

בב“ב פ”ג מ“ג שנינו: השותפין והאריסין והאפוטרופין אין להן חזקה, זוהי נוסחת המשניות המאושרת מכמה מקומות⁵³⁰. אבל האמוראים נחלקו בהלכה זו: אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה, וכל שכן אומן; שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה. ובירוש' שם, יח ע”א: שותף שמואל אמר לית כאן שותף וכו' מהו מייתי תחותיה, האומנין (והגוזלין) אין להן חזקה. ראה עבדו וכו' (תוס' פ"ב ו).

זהו “מה היה מביא תחתיהן” של התוספתא, וכשם שכאן נעשה זה רק מפני הקונסטרוקציא כדי שלא לקלקל את שורת השלשה, כך גם בהלכה שבתוספתא.

 

VII. משניות תלמידי ר' עקיבא    🔗

א. משנת ר' מאיר

הראשון שבתלמידי ר“ע, הזקן שבהם וה”חכם" והחריף שבהם הוא ר"מ.

הוא שימש גם את ר' ישמעאל⁵³¹, אבל כשהוא שונה ודורש “אמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל⁵³² ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה” – כ“ע ידעין דר”מ תלמידיה דר“ע”⁵³³.

וכך הוא הדבר, כמו שראינו כבר, שסתם משנת ר"מ היא בכמה מקומות משנת ר"ע, אע"פ שלא הזכיר שמו במשנתו.

ר“מ נזכר בכל המשניות כולן, חוץ מן ר"ה, חגיגה וזבים (תמיד וקינים); אבל וודאי ששנה גם מסכות אלו, שהרי בוודאי שסידר משנת ר”ה⁵³⁴, וסתם פ“א מ”א (באחד באלול ר"ה למעשר בהמה) “ר”מ היא“, בבכורות פ”ט מ“ה (בבלי ז ב). וכך נזכרת דעת ר”מ בחגיגה (תוס' פ"ב ח, בבלי טז ב). אלא שחגיגה וזבים הן בעיקרן משניות קדומות, ובר"ה יש לנו עירבוב של מקורות, ומסדר זה לא השתמש הרבה בדברי ר"מ.

בסנהד' פו א אמרו: דא“ר יוחנן סתם מתני' ר"מ וכו', ופירושו כפשוטו, שרבי השתמש הרבה במשנת ר”מ וסָתם כמשנתו, וכך אמרו בעירובין צו ב: דתנן (ר“ה פ”ד מ"ח) אין מעכבין וכו' וסתם מתני' ר"מ, ואמרו בגטין ד ע“א: מהדרינן אר"מ דסתם מתניתין ר"מ, ואמרו על סתם משנת ב”מ פ“ט מ”ג: ר"מ

היה דורש לשון הדיוט דתניא (תוס' כתובות פ"ד י) רמ"א אם אוביר וכו'.

וכך חשבו (במקום שאין לזה סתירה מפורשת) כל ת“ק – ר”מ, ואמרו לת“ק של משנת פיאה פ”ג מ“ח: אע”פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון (בתוס' פ"א) הלכה כר"מ (גטין ט ע"א), ומצאו רומיא על ת“ק של ברכות פ”ז מ“ב מר' מאיר בפסחים פ”ג מ"ח⁵³⁵.

ולכלאים פ“ז מ”ד אמרו בב“ק ק ע”א: אלא הא ר"מ דתנן (“דסתם משנה ר”מ היא“, תוס'; ו”דברי ר“מ” שביבמות פג א ליתנייהו בכ“י מ' ובב”ק ובמשניות).

ולעירובין פ“ו מ”א ת“ק אמרו (בבלי סב א): בשלמא ר"מ סבר וכו‘, ובברייתא (סב סע"ב) נאמר בפירוש בשם ר"מ, אבל בתוס’ פ”ח א' ליתא. אבל בירוש' (כג ע"ב): מתיבין רבנן לראב"י וכו'⁵³⁶.

ולסנהדרין פ“ה מ”ג ת“ק אמרו בפסחים יא ב: לדברי ר”מ וכו'.

וכמה פעמים הוסיפו התנאים הבבליים “דברי ר”מ" במשנה שהביאו.

כך הוסיפו במשנת סנהדרין שם – בפסחים: דברי ר“מ⁵³⁷. וכן הוסיפו במקוואות פ”ב מ“ב: דברי ר”מ (בבלי עירובין לה ב)⁵³⁸. ואמרו בגמרא שם: וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן וכו'.

וכן בכלים פכ“ז מ”י הוסיפו בחולין עב ב (גם בכ"י מ'): דברי ר“מ (לימא ר"מ לטעמיה דתנן וכו'), אבל במ”ט שהובאה במנחות כד ב אין “דברי ר”מ".

ובנגעים פי“א מ”ח הוסיפו בשבת כז ב: דברי ר“מ (גם בכי"י). וליתא במשנה גם בת”כ תזריע (נגעים) פי"ג⁵³⁹.

ובמקוואות פ“י מ”ה הוסיפו בחולין עג א (גם כ"י מ') “דברי ר”מ" (וחכמים אומרים וכו'). והבבלי אומר שם: כמאן כר"מ.

ולהיפך: “דברי ר”מ" שבטהרות פ“א מ”א לא היו לפני הבבלי זבחים קה ב: מאי לאו ר"מ היא וכו'⁵⁴⁰.

ו“דברי ר”מ" שבפסחים פ“ג מ”ו אינם בשכל טוב ח“ב, 114 ומ”מ חמץ פ"ג ג (וסתם מתניתין דאלו עוברין), אבל ר"מ היא (תוס' פ"ב ט–י); ובירוש' (שם ל' ע"ב) אתיא דר"מ וכו'.

וכן “דברי ר”מ" שבב“מ פ”ב מ“א אינם בירוש' ובד”ר ובכ“י מ' ופלו' וה”ג ורא“ש, ובבבלי כג א: דת"ק סבר, והריטב”א שם (שמ"ק) אומר: גירסת מקצת הספרים דר"מ, ולא נהירא אלא סתמא היא וכו'.

ובסנהד' פ“ג מ”א: ושניהן בוררין להן עוד אחד (דברי ר"מ), ליתנייהו בכ“י פלו‘, אבל בגמרא (כג א): ר"מ לית ליה וכו’ ר”מ סבר וכו‘, וכן ירוש’ (כא ע"א): מ"ט דר"מ וכו'.

ובחולין פ“ז מ”א: ונוהג בשליל – נוסף בכ“י מ' (בגליון): דברי ר"מ, וזו ע”פ הברייתא צב ב.

ומצד אחד אמרו בירוש' על ת"ק שהוא ר"מ, אף במקום שנוסף בספרים שלנו “דברי ר' יהודה”, וכך נתייחס בבבלי לר' יהודה:

ברכות פ“ב מ”ג: ולא השמיע לאזנו יצא (בדפוסי הבבלי: דברי ר' יהודה)⁵⁴¹, בבבלי שם נתייחס לר' יהודה, דילמא ר' יהודה היא וכו‘; אבל בירוש’ שם ד ע"ד: סתמה ור' יוסי וכו' בגין דשמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

וכיו“ב אמרו לת”ק של תענית פ“ב מ”ח, בירוש' שם סו ע“א: אשכח תני לה ר”ח בשם ר"מ, וכן לת“ק של יבמות פ”ד מ“י, בירוש' שם ו רע”ב: אשכח תני לה ר"ח בשם ר"מ.

ולא זו בלבד. אלא אפי' ברייתא, שיש לה עיקר במשנה, ייחסוה לר"מ: גטין נד א: ת“ש דם וכו', וברייתא היא במנחות כה א (ת"ר), ואעפ”כ מפריך ממנה, כאילו היתה סתם מתני' (ר"מ), רש"י ותוס'.

וכיו“ב ב”ק ק ע“א: אלא הא ר"מ דתניא (“דתנן”)⁵⁴² מחיצת הכרם וכו‘, ומסיים (בכי"י מ' ור'): ומני ר"מ היא, וכן בהמכריע סי’ ט ובראב”ן שם. ושם: ומני ר' מאיר דסתם משנה ר"מ (עי' תוס' שם וריש ב"ב).

הם ייחסו אפוא, עד כמה שאפשר, כל משנה סתמית וכל ת“ק סתמי – לר”מ.

כך הבינו אפוא בבבל את דברי ר' יוחנן.

אבל שונים הם דברי ר' יוחנן אלה בירוש‘: ירוש’ יבמות פ“ד ו רע”ב: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן עד שיפרש לו רובו. ר' שמעון בן לקיש אומר כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רובו. א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג אלא דו חמי רוב סתם משניות דרבי מאיר. ר' זעירא בעא קומי ר' מנא הידינו רבה (“עד שיפרש לו רבו” זה מי הוא?), רבה דמתניתא (ועל־פי ברייתא) רבה דאולפנה (וע"פ מימרא), מילתא דרבי לעזר אמרה רבה דמתניתא כד שמע⁵⁴³ דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פרקי גרמה⁵⁴⁴ נאמר (“אימא”) אולפן קביל מן רבה דמתניתה כד שמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

ר' יוחנן אמר כאן “כל סתם משניות דרבנן”. כלומר של “חכמים” הם ו“הלכה” כמותם, וזוהי המימרא שלו שבבבלי בכמה מקומות⁵⁴⁵ “הלכה כסתם משנה”, אלא שהוסיף, לפי הירושלמי, “עד שיפרש לו רבו”, שזוהי דעת יחיד.

ורשב"ל מוסר כאן: כל סתם משניות‏ דר"מ. וע“ז מוסיף ר' זעירא: לא שרשב”ל חולק בעיקר הדבר על ר' יוחנן, שלענין הלכה “סתם משניות דרבנן” שהלכה כסתם משנה, אלא שראה שרוב סתם משניות הן של ר“מ, וע”כ אמר מה שאמר, אבל להלכה מודה ר“ל לר' יוחנן, מכיון שרבי סתם אותם, ור' זירא עצמו מפרש (שבת מו א) משנה אחת בדוחק “שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן”, שאע”פ שהוא אומר בכ"מ “הלכה כסתם משנה” פוסק הוא שם כר' יהודה.

פירושו זה של הלוי⁵⁴⁶ במימרא של ר' זעירא⁵⁴⁷ הוא הוא הפירוש האמיתי, שאנו מוצאים מאמר דומה של ר' זעירא בירוש' סוטה רפ“ו כ ע”ד: ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל ההן פירקא משקינא⁵⁴⁸ לה ונסתרה: רשב"ל אמר אפילו לא נסתרה. אמר ר' זעירא קומי ר' יסא לא דרשב"ל פליג (על ר' יוחנן שכל הפרק משקינא לה ונסתרה, שהרי וודאי מ“ב–מ”ד בנסתרה הם) אלא [דו סבר]⁵⁴⁹ כההן תנייה (כלומר כר' אליעזר בריש פ"א) והוא מיקל בעדי סתירה (ולהלכה אמר כך). וזה ממש כצורת המאמר שלנו⁵⁵⁰.

בבבל החליפו אפוא את שתי המימרות של רשב"ל ור' יוחנן, על פי פירושו של ר' זעירא. מכאן אפוא “רוב סתם משניות דר' מאיר”.

ואמנם הרבה מאד סתמות הן של ר"מ. חוץ מאלה שכבר הזכרנו (למעלה ואצל ר"ע) עוד:

א) סתמות בודדים, למשל:

ברכות פ“ט מ”ה (תוס' פ"ז ו), וכן מ“ג (תוס' שם א); כלאים פ”ט מ“ג (תוס'); שביעית פ”י מ“ז ועוקצין פ”ג מ“י – ר”מ היא, ור' יהודה חולק בתוס' סוף עוקצין; חלה פ“ב מ”א – ר“מ היא (ירוש' שם וספרי שלח) ור' יהודה חולק; עירובין פ”י מ“ה ומ”ו – ר“מ (במ"ט שם, בבלי צט א ותוס' שם); פסחים פ”ד מ“א – ר”מ (בבלי שם); תענית פ“א מ”י (אמר ר"מ) – כולה ר“מ; חגיגה פ”ב מ“ב (הראשונים) – ר”מ (תוס' שם ובבלי); יבמות פ“ט מ”ד – ר“מ (אליבא דר"ע), בבלי שם (עי' לעיל); פ”י מ“ג (עי' לעיל); פי”ב מ“ב (של עץ) – ר”מ (עי' לעיל); פי“ב מ”ד (בבלי קה ב); פי“ג מי”ב (היבמה) – ר“מ (בבלי, ורישא דלא כר"מ); פט”ז מ“ד (עד ועד “אמר ר' מאיר”) – ר”מ (בבלי); כתובות פ“ג מ”א (בבלי); כתובות פ“ז מ”י (ועל כולן אמר ר"מ) – כולה ר“מ; שם פ”ח מ“ג ומ”ז (אמר ר"מ) – כולה ר“מ; נדרים פ”ד מ“ד – ת”ק ר“מ (תוס'); נזיר פ”ג מו רישא משנת ר“מ בעדיות פ”ד, ור' יהודה חולק כאן בסיפא; קידושין פ“ב מ”ח (אינה מקודשת) – ר“מ; פ”ד מ“ג ־־ ת”ק ר“מ (תוס‘, וירוש’ סה ע"ג); שם מ”ד (ירוש'); ב“ק פ”ז מ“ב (השוחט ונמצא טרפה וכו') – ר”מ בחולין פ“ו מ”ב; ב“מ פ”ב מי“א (שלמדו חכמה) – ר”מ (עי' בבלי); פ“ו מ”ח – ת“ק ר”מ; סנהדרין פ“ג מ”ח: אמרו לו הבא וכו' אמרו לו הבא וכו' – ר“מ (תוס'), ות”ק; כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין – רשב"ג (שבסיפא). עי' ירוש‘; חולין פ“ז מ”א ת“ק – ר”מ, ור’ יהודה חולק (תוס' ובבלי); בכורות פ“ב מ”ו ת“ק (וחייב במתנות) ר”מ (במ“ח, בבלי יח א: מ”ט דר"מ), ור' יוסי פליג; בכורות פ“ה מ”ה (בכור שנסמת עינו וכו') ת“ק ר”מ (תוס' כאן וסנהדרין פ"א), ור' יוסי חולק; ערכין פ“א מ”ג ת“ק (תוס'); וכיוצא בחלה פ”א מ“ו (החליטה) – ר”מ, ולפניו (המעיסה) סתם – ר' יוסי (בעדיות פ"ה), עי' לעיל – כיו“ב; כלים פ”ח מ“ט: פורנה אם יש לה ליזבז (“רמ”א משום ר“ג”, תוס' ב“ק פ”ו יז) טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות (“ר' יהודה אומר משום ר”ג", שם) רג"א (“ר' יוסי אומר משום ר”ג", שם) אם יש לה שפיות – כאן ת”ק כסתם משנה ר"מ, ולא בשם ר“ג; ר' יהודה בשמו ולא בשם ר”ג, וסיפא – כסתם כלים – בשם ר"ג! כלים פכ“ז מ”ט ומ“י – ת”ק ר“מ (בבלי חולין עב ב, עי' לעיל) ור' יוסי חולק; טהרות פ”ד מ“ט – ר”מ (תוס' פ"ה י ובבלי פסח' טז א) ור' יוסי חולק במ“י, פ”ז מ“ו: הגנבים וכו' – ר”מ (עי' ר"ש); מקוואות פ“ט מ”ו ת“ק ר”מ (תוס'), ור' יהודה ור' יוסי חולקים; נדה פ“ו מי”א: תנוקת וכו' – ת“ק ר”מ (אליבא דר“ע, עי' לעיל, תוס' פ”ו ה ובבלי נב ב) ור' יהודה חולק; מכשירין פ“ה מ”ב: העושה צפור וכו' – ר“מ (תוס' פ"ב יג), ור' יהודה ור' יוסי חולקים; פ”ו מ“ב: כל האגודות וכו' – ת”ק ר“מ (אמר ר“מ, תוס' פ”ג ה'); ידים פא מ”א – ת“ק ר”מ (תוס' פ"א א, וכנו' הדפוסים) ור' יוסי חולק.

וישנן גם שורות של משניות ופרקים שלמים של משנת ר"מ:

ב) שורות ופרקים.

א. גטין פרק ח כולו.

בירוש' גטין פ“ח מט ע”ג, בפיסקא של מ"ה, אמרו: רב הונא בשם רב כל הדא⁵⁵¹ פירקא דר"מ חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה (שגם חכמים מודים בו). ר' מנא בעא קומי ר' יסא אף המגרש (פ“ט מ”א וגם מ"ב). אמר ליה לית פירקא דידכין (ר"ק: דידהון) אלא דידן (לא הפרק שלכם [או: שלהם] אלא שלנו: ר' מני בצפורי ור' יוסי־יסא בטבריה).

ובבבלי פ ע“ב: אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר”מ אבל חכ“א הולד כשר ומודים חכמים לר”מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה הא מאן קתני לה אילימא ר“מ ליערבינהו וליתנינהו אלא ש”מ רבנן ש"מ (אבל מ"ו, ז, ח, ט מוכיחות, שתנא זה מילי מילי קתני).

עדות זה של רב מאושרת מן התוספתא פ“ח (פ"ו) ו–ז, ט: כל העריות וכו (מ"ו) דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע וחכ”א אין ממזר ביבמה. הכונס את יבמתו וכו' (מ"ז) דברי ר"מ שאמר משום ר"ע וחכ“א וכו'. פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים תצא ושלשה עשר דבר בה (ומ"ו: גט קרח וכו') דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכ”א אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם (ר' אלעזר בפ“ט מ”ג).

מ“ה – מ”ח רישא ומ"ט סיפא מקויימות אפוא כמשנת ר"מ.

ומ“ד היא משנת ר”מ שבעדיות פ“ד (עי' להלן) מ”ז, וכן מ"ט.

וא“כ רובו של הפרק מאושר בתור משנת ר”מ.

וכאן עלינו להזכיר עוד את דברי הירוש‘⁵⁵² בפ“ט ג ע”ב (בפיסקא של פ“ט מ”ד): ר’ בא רב (כצ"ל) המנונא רב אדא בר אח[ב]א (כצ"ל) בשם רב דר' מאיר היא (ת“ק של מ”ד הוא ר"מ). מה חמית מימר כן (בוודאי שר"מ הוא, שאין קיום הגט אלא בחותמיו, שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא). אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב⁵⁵³ כל ההין פרקא (פרק ח') וכו‘, דלא תסבור מימר קְיָימֵיה דר’ מאיר היא תְ(נ)נָיֵיה דרבנן⁵⁵⁴ לפום כן צריך מימר דר' מאיר היא. אמר ר' יוסי (חבירו של ר' יונה) בגין דרב ושמואל תריהון אמרין (להלן) הלכה כר' לעזר. [ר' יוחנן בשם ר' ינאי דברי חכמ' פסול]⁵⁵⁵ צריך מימר דר' מאיר היא.

רב אדא בר אהבה מוסר אפוא בשם רב, שת“ק ר"מ⁵⁵⁶, בניגוד לתוס' הנזכרת: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר”מ וכו‘, והוולד לפי תוספתא זו ממזר לר"מ, ור’ מנא מוסיף שהוצרך לומר כן, מפני שהיינו אומרים שעומדו ועיקרו הוא אמנם דר“מ, אבל המשנה היא משנת חכמים אליבא דר”מ⁵⁵⁷ לפיכך אומר רב שהיא משנת ר“מ, ור”מ מודה כאן שהולד כשר. ור' יוסי אומר, שלכך הוצרך לומר כן, משום שרב ושמואל פוסקים כר“א, אע”פ שסתם ת“ק חולק, ומשום שר' ינאי פוסק כ”חכמים" (כת"ק), הוצרך לומר שאין זה סתם אלא משנת ר"מ.

זהו פירושו האמיתי. וזוהי נוסחתו העיקרית של הירושלמי.

ואמנם כפשוטם של דברים פ“ט מ”ד (=יבמות פ“ג מ”ח) אינה משנת ר“מ, אלא משנת “חכמים”, שחולקים על ר”מ וחולקים גם על ר“א, ור' יוחנן שאומר כאן “לא תצא”⁵⁵⁸, הוא שאומר לפ”ח מ“ט⁵⁵⁹: לית כה (כצ"ל) תצא, ז”א שר' יוחנן סובר לא כפ“ח מ”ט ולא כר"מ בתוס'.

ובדרכנו למדנו מלשון ר' מנא, שיש משניות ש“עומד” שלהם הוא משנת ר' מאיר; אבל ה“תְנָאים” הם משנת חכמים, היינו שיש בהן שימוש במשנת ר“מ אבל לא דעתו: פלו' אליבא דר”מ, או רבי אליבא דר"מ, ולזה נשוב עוד כשנגיע למשנת רבי.

אלא שחוץ מן “ר' אלעזר אומר” וכו‘, שנוסף, – יש כאן חוסר־סדר, שכבר העירו עליו התוס’⁵⁶⁰: מ“ז רישא (כתב סופר וכו') ומ”ט סיפא (נס קרח) שייכות זו לזו, שבכולן שנינו “תצא מזה ומזה” וכו‘, והן נפסקות ע"י: כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו’ (מ"ח), המגרש את אשתו ולנה עמו וכו' (מ"ט), ומצד אחר שייכת מ“ט (המגרש) למ”ה. אלא שאפשר שחסרה במשנתנו מחלוקת ב“ש וב”ה השנויה כתוס' פ“ח ח: הנותן גט לאשתו ולא שׂהדו (“סיהדו”, לא חתם עליו עדים) בש”א פסלה מן הכהונה [ובה“א לא פסלה מן הכהונה], וזו היתה שנויה ע”פ סדר התוס' שם בין מ“ח ומ”ט, ומכיון שזו שייכת אל “כנסה בגט קרח” ומשנת ר“מ שבתוס' שם ט (פשוט שכתוב בו עד אחד וכו'), אבל מצד אחר קרובה למחלוקת ב”ש וב“ה שבמ”ח, והמחלוקת שבמ“ט גם היא קרובה למחלוקת של “נמלך” שבמ”ח, נסדרו כאן באמצע ג' מחלוקות אלו של ב“ש וב”ה.

סדר דומה לשלנו היה גם לתוס' שם.

ב. עדיות פרק ד'⁵⁶¹.

עדיות פרק ד' כולו הוא משנת ר' מאיר, ששנה מחלוקות ב“ש וב”ה אלו כקולי ב“ש. זו היא עדותו של ר' יוחנן בכמה מקומות בירוש': ביצה פ”א ס ע“ב: דברי ר"מ עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וזה⁵⁶² אחד מהן. סוטה פ”ג יט סע“ב: ר' יוחנן בשם ר"מ עשרים וארבעה וכו' וזה אחד מהם. בש”א אין האיש מדיר את בנו בנזיר ובה“א האיש מדיר את בנו בנזיר = נזיר פ”ו נג ע“ג⁵⁶³; תוס' עדיות פ”ב ב (צוק'): עשרים וארבעה דברים מקולי ב“ש ומחומרי ב”ה בש“א אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובה”א אדם מדיר את בנו בנזיר (תוס' נזיר פ"ג יז), ביצה שנולדה ביו"ט וכו'.

התוס' השלימה אפוא את המספר כ“ד במחלוקת זו, והעמידה אותה בתחילת השורה; היא מסכימה אפוא עם דברי ר' יוחנן. שכ”ד הן.

אבל במשנתנו אין אנו מוצאים אלא כ“ב, כי מ”ה היא מחלוקת אחת⁵⁶⁴, כי “יש לו פרט” אינה קולא אלא חומרא לבעה“ב, ובמ”ג נחשב לקולא רק מה שהוא קולא לבעה“ב⁵⁶⁵. ר' ישראל לוי⁵⁶⁶ נדחק ע”כ להכניס מחלוקת חדשה על־פי משנת מעשרות פ“ד מ”ב (ר' יהודה אומר אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר) ותוס' עדיות פ“א ד (מעשרות פ"ג ב–ג: ר' יהודה אומר הילל עצמו היה אוסר): [המלקט כלכלה לשלוח לחבירו ב”ש פוטרין וב"ה מחייבין]; אבל אם אפשר להוציא מדברי ר' יהודה שם:

הלל עצמו (ולא “לעצמו”) היה אוסר, שת“ק שלו שנה, גם במשנתנו, וגם בהמלקט וגם ב”המעביר תאינים ממקום למקום" (תוס' עדיות שם, מעשרות שם ד) ב“ש פוטרין וב”ה מחייבין. אם־כן למה לא נענית גם מחלוקת זו השלישית כאן⁵⁶⁷. אלא שאי־אפשר בכלל להוציא מתוך הדברים “הלל עצמו היה אוסר” מחלוקת ב“ש וב”ה⁵⁶⁸. אבל כשם שחסרה במשנתנו המחלוקת שהוסיפה התוס', כך חסרה בוודאי עוד מחלוקת אחת, שאין אנו יודעים אותה. ובכלל ישנם בוודאי בפרק זה הוספות ושינויים (חוץ מן ההוספות שחלו בדפוסים ובנוסחאות כ"י), שהרי בוודאי ר“מ לא שנה במשנתו: ר' יהודה אומר משום ב”ה טופח ומטפיח (מ"ו), אלא שזוהי הוספת תנא אחר או רבי. והרי ישנן כמה מחלוקות, שאפשר היה לומר עליהן, שהן מקולי ב“ש, שכבר העירו עליהם האמוראים⁵⁶⁹, ואפשר שאחת המחלוקות הללו חסרה ממשנת ר”מ

כמה ממחלוקות אלה שבעדיות שנויות במקומן בלשונן או בשינויים קלים המתאימים לקישור־הענין.

1) מ“א–מ”ב – בביצה פ“א מ”א, ומחלוקות אלה אינן מתאימות (כמו שהעיר הבבלי שם) למחלוקות הבאות שבמ“ג–מ”ז, שב“ה לקולא ביו”ט. ולעומת אלה מ“ג סיפא אינה מתאימה (כמו שהזכרתי כבר) לפרק ד מ”ז, שר' אליעזר השמתי כב“ה בפ”א מ“ג וחכמים כב”ש, והעיר ע“ז כבר הירוש' (בפ“א ובפ”ד), אבל זו מתאימה למחלוקות שבמ”א ומ“ב, שב”ש לקולא וב“ה לחומרא. יוצא אפוא מכאן שמ”א–מ“ב של ביצה היא משנת ר"מ. אלא שהמחלוקת הראשונה (ביצה שנולדה) נשנית כך גם במשנת ר' יהודה⁵⁷⁰. המחלוקת השניה: ובה”א זה וזה (שאור וחמץ) בכזית, היא בוודאי משנת ר"מ, שהוא סובר כזה בפסח' פ“ג מ”ח, לפי נוסח הירוש' (פסח' סוף פ“ג, ל סע”ב) בהתאם למשנת ברכות פ“ז מ”ב.

2) מ“ג–מ”ד שנויות בפיאה פ“ו מ”א ומ"ב.

אלא שבפיאה פ“ו מ”א בכ“י פ' והוצ' לו ועוד: כל עומרי השדה וכו' בש”א שכחה ובה“א אינו שכחה, וכן הוא במשנה שבירוש' כ”י ל‘⁵⁷¹. וזו היתה בוודאי נוסחת הירוש’ בפיאה וכתובות שם, שהוא שואל: והתנינן בש“א הבקר וכו' הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותגיתה (בעדיות) וכו' והתנינן עומר שהוא סמוך לגפה וכו' הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים ותניתה (בעדיות) וכו', ודלג על מ”א סיפא “כל עומרי השדה” וכו‘⁵⁷², אלא שנוסחתו היתה: כל עומרי וכו’ בש“א שכחה ובה”א אינו שכחה, ולפיכך לא שאל ממחלוקת זו, וע“כ הקשה הירוש' (יט סע"ב) ממשנה ב על מ”א: וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש וכו'⁵⁷³.

ויוצא אפוא מן הירוש' שבעדיות היה שונה מ"ד ולא היה שונה מ“ג סיפא, אבל הר”ש בפיאה שם לא היה לפניו מ“ד של עדיות, ואינה גם בכ”י מ" שם; ואמנם בברייתא שבתוס' (פ"ג ב) הנוסח כבירוש' (יט סע"ב): בתורה הזאת עומר הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש“א שכחה ובה”א אינו שכחה וכו' לא נחלקו ב“ש וב”ה על העומר שהוא סמוך וכו' שהוא שכחה ועל מה נחלקו וכר' שבש“א אינו שכחה וכו'; אבל ט”ס הוא, וצ“ל: בש”א אינו וכו‘. וכבר הקשה הירוש’ (שם) מפ“ז מ”א: כל זית שיש לו שם בשדה וכו' ושכחו אינו שכחה, בד“א בשמו וכו' ובמקומו וכו' במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ואמר: מתניתא דב"ש דב”ש אומרי' אינו שכחה; וזו של פיאה שנשנית שלא כמסקנתו של ר' אילעי שבתוסק, אינה בוודאי משות ר' יהודה בנו אלא משנת ר“מ, ולפי־זה שנה בה ר”מ שכחה לב“ש, ולא היה יכול להביאה בקולי ב”ש.

אשר למ“ג סיפא (כל עומרי וכו'), שהיא שנויה בנוסחאות כולן בעדיות, אפשר שתנא זה של עדיות החליף את המחלוקת ושנה ב”ש לקולא, שלא כפיאה, ולא מצאו לנחוץ להעיר על־זה בירוש'; מכיון שתירוצם למ“ד מתאים גם למ”ג.

ואמנם בפ“ו מ”ו: שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה וכו' אלו כדברי ב"ה ועל כולן בש“א ג' לעניים וארבעה לבעל הבית – ב”ש לחומרא לבעה“ב וב”ה לקולא; אלא שנם כאן בתוס' פ“ג ה' צוק': אלו דברי ב"ש (ותו לא), ולפי זה גם כאן ב”ש לקולא (לבעה"ב); אבל בספרי תצא פיס' רפג⁵⁷⁴ תני סתם כב“ה: יכול אף לא שנים⁵⁷⁵ ת”ל לגר וליתום⁵⁷⁶ ולאלמנה יהיה⁵⁷⁷ מכאן אמרו שני עומרים שכחה שלשה אתם שכחה כולה מתני' (כ"י ר'). אלא שהראיה היא ראיה לב“ש⁵⁷⁸, ואפשר על־כן שצ”ל: יכול אף לא שלשה, והם שנו כבתוס': אלו דברי ב"ש ועל כולן בה"א, והראיה היא ראיה לב"ה (=ב"ש דמתני').

3) מ“ה שנויה בפיאה פ”ז מ“ו ובמע”ש פ“ה מ”ג. במע“ש שנויות ג' משניות ראשונות ב”כרם רבעי" והשאר ב“נטע”. ר' יהודה שונה בתרומות פ“ג מ”ט (תוס' פ"ב יג): כרם רבעי, ר"ש (מע“ש פ”ה מ"י, ספרי תבוא וירוש'): נטע רבעי. ר"מ שנה אפוא “כרם”; אבל בספרי נשא פיס' ו גם בדברי ר"מ: נטע רבעי, אולם מכיון שרבי לא שינה את לשון המקורות (ירוש' מע"ש שם) אע“פ שדעתו היא “כרם רבעי”⁵⁷⁹, אנו מוכרחים לומר שמסדר הספרי, שדעתו היא “נטע רבעי” שנה בדברי ר”מ כדעתו.

4) מ“ו. המחלוקת הראשונה: חבית של זיתים מגולגלים (“כבושים כדי למתקם”) בש”א אינו צריך לנקב (“החבית, מפני שאינו רוצה במשקה היוצא מהם ואינו מכשירן”) וכו‘. המחלוקת יוצאה גם מן המעשה שבתוס’⁵⁸⁰. אלא שבטהרות פ“ט⁵⁸¹ מ”ה שנינו: המניח זיתים בכופש⁵⁸² שימתינו⁵⁸³ שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים, שימתינו שימלחם (=מגולגלים!) ב"ש אומרים מוכשרים ובה“א אינן מוכשרים, וזו בניגוד למשנת עדיות (עי' “משנה אחרונה”); אלא שבתוס' טהרות שם שנינו (ר"ש בטהרות שם): ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר”ש לא נחלקו ב“ש וב”ה על המניח זיתים בכופש שימתינו שימלחם שאין מוכשרין על מה נחלקו על שהניחן ליכתש שבש"א אין מוכשרין ובה“א מוכשרין, ומכאן יוצא שלפי ת"ק של ר”ש נחלקו ב“ש וב”ה גם ברישא כך: שימתינו שימלחם בש"א אין מוכשרין ובה“א מוכשרין, בהתאם למשניות עדיות. התנא של טהרות שנה אפוא גם בזו שבעדיות להיפך: בש”א צריך לנקב ובה“א אינו צריך לנקב ומודים (כלומר: ב"ש) וכו', אע”פ שאין זה מתאים למעשה שבתוס' עדיות וסוכה.

ואמנם “ומודים” זה אינו מתאים למשנת כלים פ“י מ”ו⁵⁸⁴: חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה (סתימת השמרים חשובה אפוא סתימה, אלא שזו היא משנת ה“חכמים” שבכלים שם מ“ה (תוס' כלים ב“ק פ”ז ח), ור' יהודה חולק שם, ואפשר שר”מ שנה כר' יהודה (וסתם כלים ר' יוסי).

במחלוקת השניה: הסך וכו‘: הוסיף השונה האחרון: ר' יהודה אומר משום ב"ה טופח ומטפח (כלומר: טמא, כמפורש בתוס' כאן ברישא, ובפחות מזה טהור, אבל “טופח” טהור), ואלו הם כנראה דברי ר’ יהודה בשם ר' יהושע (טהרות פ“ח מ”ט) שבתוס' טהרות סוף פ“ט (שבמקל שהיא מלאה משקין טופחין טמאין, השיקה למקוה טהורה), ובירוש' עירובין פ”י כו סע"א ועוד: ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אומר משקה טופח חיבור (ועי' גטין טז א).

5) מ“ז רישא שנויה בקידושין פ”א מ“א בלשון אחר: האשה נקנית בג' דרכים וכו' בכסף בש”א בדינר וכו‘. וכאן קיצרה ר“מ ושינה לשונה: “מתקדשת” גם בב”מ פ“ה מ”ז. המחלוקת השניה והשלישית שנויה בגטין פ“ח, ב”פרקו של ר“מ”, עי’ לעיל.

6) מ“ח: ב”ש מתירין וכו‘, יבמות פ“א מ”ד:‏ אלא שבכ"י מ’ לו ופ' וק' וכ“י פט”ב (פירק' 16 293) ליתא כאן בעדיות “חלצו” וכו‘, עד סוף המשנה, ונוסף בוודאי מיבמות שם; כי “אע”פ שאלו פוסלין" וכו’ – היא משנת ר' אליעזר (תוס' שם פ“א י ורישא בבבלי יד א, ור”ש חולק שם, בבלי שם טו ב), וכן במ“ש בשם ה”ר יהוסף: “בכל המשניות ל”ג לכל זו המשנה“, וכוונתו בוודאי ל”חלצו" ואילך וכנו' כל כי"י⁵⁸⁵.

7) מ“ט = יבמות פ”ג מ"ג.

8) מ“י: המדיר וכו' = כתובות פ”ה מ“ו; המפלת וכו' = כריתות מ”א מ“ו, ושם כל המשא־והמתן; סדין בציצית וכו' – אינה במשניות, אבל שנויה בברייתא שבמנחות מ' רע”א (ובקיצור במסכת ציצית) ומ"ת

1. וכשבת (כה ב) אמר ר' יהודה בר אלעאי לתלמידיו: לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב“ש פוטרין וב”ה מחייבין והלכה כדברי ב“ה; אבל בספרי תצא פיס' רלד שנינו: כסותך פרט לסדין, והוא אפוא כב”ש, ואפשר שסתם ספרי (ר"ש) שנה: ב“ש מחייבין וב”ה פוטרין.

ובכ"י פ' חסרה בעדיות מחלוקת זו ונשלמה בגליון.

כלכלת שבת וכו' = מעשרות פ“ד מ”ב, ור' יהודה מוסיף שם (עי' לעיל). וזהו מה ששנו בתוס' כאן ושם: הלוקט (הלוקח) כלכלה וכו' ר' יהודה אומר הלל עצמו היה אוסר, ולפ“ז נראה שר' יהודה שנה כאן ב”ה לקולא, והוסיף: הלל עצמו היה אוסר, בג' המחלקות שבתוס', ור“מ שנה בכולם ב”ש לקולא.

אלא שמחלוקת זו חסרה לגמרי בהו' לו וכ“י פ' (ונשלמה בגליון) וכ”י פט“ב הנ”ל, אבל היתה לפני התוס' (פ"ב ד), ועי' להלן.

9) מי“א: מי שנדר וכו' = נזיר פ”ג מ“ו, וכוליה פירקין ר' יהודה, ושם שנוי עוד: מעשה וכו‘, ור' יהודה חולק על סופה (עי' אבא שאול) ועי’ שמחות פ”ז כ וס“ז 241. מי שהיו שתי כתי עדים וכו' – שם מ”ז.

10) מי“ב = אהלות פי”א מ“ג, ואותה המחלוקת שם גם במ”ד ומ"ה, שלא נשנו כאן מפני שהיא מחלוקת אחת⁵⁸⁶.

מה יש בעדיות עוד ממשנת ר"מ, אין אנו יודעים ידיעה ברורה:

פ“א מ”ה היא בוודאי משנת ר"מ (עי' להלן).

פ“ב מ”א–מ“ד יכולה להיות משנת ר”מ על פי משנת ר“ע (עי' לעיל). ועי' פסח' פ”א: אמר ר"מ וכו'.

פ“ב מ”ה: והודו לו – " מאן הודו לו ר"מ “⁵⁸⁷, וגם: ועל אחד לא הודו על כסא שנטלו שניים מחפויו וכו', שהיא שנויה בכלים פכ”ב מ“ז, מוסיף שם ר' יהודה: א”ר יהודה אף כסא של כלה וכו' (עי' להלן), וגם זו בוודאי ת"ק ר"מ.

אבל השאר מסופק.

ג. ברכות פרק ח'.

חלק מעדיות של ר“מ ומעין פ”ד דעדיות הוא פ"ח של ברכות:

אלו דברים שבין ב“ש וב”ה בסעודה וכו‘, שמונה מחלוקות ב“ש וב”ה לפי המשנה, ולפי התוס’ – עשר (היא מונה עוד, פ"ו ה וסוף ו).

וזו משנת ר' מאיר, ששנינו במ“ה: בש”א נר ומזון ובשמים והבדלה ובה“א נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמר רב(א)⁵⁸⁸: זו דברי ר”מ אבל ר' יהודה⁵⁸⁹ אומר לא נחלקו ב“ש וב”ה על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש“א על המאור ואח”כ בשמים ובה“א בשמים ואח”כ מאור.

והברייתא שנויה כך בתוס' פ“ו ו: אמר ר' יהודה לא נחלקו וכו' על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש”א על המאור ואח“כ בשמים ובה”א בשמים ואח"כ מאור.

אבל בירוש' שם יב רע“א (ורע"ב): שבש”א בשמים ואח"כ מאור ובה“א מאור ואח”כ בשמים וכו'. כיצד יעשה על דברי בית הלל יברך על המזון תחילה ואח“כ יברך על היין ואח”כ על הנר.

וזוהי הנוסחא העיקרית, שהרי מסיים בתוס' שם (בבלי נב א): הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשל כולן אחריו (“כלומר סודרן לאחר המזון”). וזו כפשוטה בוודאי ר' יהודה היא אליבא דב"ה. אלא שלנוסח הברייתא שבבבלי ותוס‘: שבש“א על המאור ואח”כ בשמים וכו’, הוצרך הבבלי שם לומר “דב”ש היא ואליבא דר' יהודה“. אבל לנוסח הירוש' בשם ר' יהודה, פשוט שהיא ב"ה אליבא דר' יהודה. וכשאמרו (לאחרי דברי רב דלעיל) בשם ר' יוחנן⁵⁹⁰: נהגו העם כב”ה ואליבא דר' יהודה, המשיכו דברי ר' יוחנן לשיטתם ולנוסחתם. אבל ר' יוחנן אמרה לפי נוסחתם שבירוש‘, ולב"ה אליבא דר’ יהודה שלהם. כי בירוש' שם אמרו: ר' בא (ו)רב יהודה בשם רב⁵⁹¹ הלכה כדברי מי שאומר בשמים ואח"כ מאור; שכך נהגו הבבליים וכך נהג רב⁵⁹².

התוס‘⁵⁹³ מוסיפה עוד שתי מחלוקות: בש"א כוס מימינו ושמן ערב משמאלו וכו’; בית המדרש בש“א אחד מברך לכולן וכו' (שם פ"ו ו), ומוחלפת בבבלי נג א, והוא הנכון כסתם תוס' פ”ז טו: היו כולם עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. וסתמה ר' יהודה היא, סוכה מו סע"א: ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת.

ואמנם כמו שהעיר כבר רש“ס (בריש פ"ח), ישנן עוד מחלוקות ב”ש וב“ה בסעודה שלא נמנו כאן: ת”ר הביאו שמן והדס בש“א מברך על השמן וכו' (ברכות מג ב). ובמשנה (פ“ו מ”ה): ברך על הפת פטר את הפרפרת וכו' בש”א אף לא מעשה קדרה. אלא שמי ששנה פ“ו דברכות לא שנה פ”ח. והתוס' פ"ו היא משנת ר' יהודה⁵⁹⁴.

ד. שבועות פרק ח'.

שבועות פ“ח הוא כנראה כולו משנת ר”מ.

מ“א: ארבעה שומרין הן וכו' נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה וכו', ששנויה גם בב”מ פ“ז מ”ח, היא – כדברי רבה בר אבוה – ר' מאיר, שהוא שונה בברייתא⁵⁹⁵: שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם, בניגוד לברייתא שהובאה בבבלי שם. וכל הפרק הוא תולדת הכלל הזה. מ"ו: אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי אמר לו מת והוא נשבר וכו' פטור.

ובב“ק קו ב נדחק הבבלי לפרש מ”ג על פי שיטתו של ר"מ – משום שהיא ר"מ⁵⁹⁶.

כל הפרק כולו סתם, ועיקרו שנוי גם בתוס' שבועות פ“ו ז ואילך. ותוס' ב”ק פ“ח ב–ח, אבל לשון המשנה הוא קלאסי, מתאים למשנת ר”מ, וכדבריו (פסח' ג ב): לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

ב. משנת ר' יהודה

אע“פ שר' יהודה היה גם תלמידו של ר”ע⁵⁹⁷ קיבל בעיקרו תורת אביו ר' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר (ע" לעיל עמ' 67/8) והיה תלמיד מובהק של ר' טרפון⁵⁹⁸.

וכשם שכמה דברים, שנשנו במשנה בשם ר' אליעזר או בשם ר' יהודה הם משנת ר' יהודה ע“פ ר' אליעזר (עי' לעיל), כך נשנו כמה דברים בשם ר' טרפון, שהם משנת ר' יהודה: נזיר פ”ה מ“ה; ר”ט – תוס' ספ“ג: ר' יהודה משמו (בבלי לד א); מקואות פ”י מ“ה; ר”ט – תוס' פ“ז ג: ר' יהודה משמו. ולהיפך כמה דברים בשם ר' יהודה, שהם משנת ר"ט: סוכה פ”ג מ“א: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר”ט (בבלי לב א וספרא); יבמות סוף פי“ב מ”ו – תוס' יבמות שם: ר' יהודה משום ר“ט (בבלי קו סע"ב); נדה פ”ד מ“ה: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר”ט (תוס' פ"ה ה ובבלי לח א).

ממשנת ר“א קיבל כמה וכמה הלכות ישנות ומחלוקות ב”ש וב“ה, מר' טרפון הכהן קיבל כמה וכמה הלכות ישנות, וביחוד בוודאי הלכות הנוגעות לביהמ”ק ועבודותיו, וממנו קיבל כמה וכמה מקבלותיו על הבית וסדריו⁵⁹⁹. ופעם אחת⁶⁰⁰ הוא אומר: אני אומר הלכה (“קבלה”) מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין רגלו של שלחן ע“ג משקין טמאין וכו', ולר”ש וחבריו הוא אומר⁶⁰¹: אף אתם כפרתם בהלכה!

הוא היה אפוא תלמידו של בית־המדרש הישן: ר“א ור”ט, ושנה משנת ר“א ור”ט, ואת משנת ר“ע שנה כדעת “יחיד” (“רע”א“, “עד שבא ר”ע”, עי' לעיל). וכך היה שונה מחלוקת ב”ש וב“ה על פי משנה ראשונה (עי' לעיל), או ששנה ההלכה הראשונה (בראשונה, שהיא לפעמים ב"ש) עד שלא בא ר”ע, וחקר במשניות העתיקות, בדקן והשוון ופירשן (עי' לעיל).

ואע“פ שהביא את דעתו של ר"מ במשנתו ("מאיר היה אומר וכו' ") לא נטה אחרי משנתו של ר"מ וחידושיו, בין בהלכות ובין בלשון המשנה, ולאחר פטירתו של ר”מ דחה את תלמידי ר"מ מלהכנס לבית־מדרשו, “מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים”⁶⁰².

דברי ר' יהודה, “ראש המדברים בכל מקום”⁶⁰³, ממלאים את כל המשנה כולה; ושימושו של רבי במשנת ר' יהודה גדול מאד, שאע“פ שרשב"ג היה “מחבב דברי ר' יוסי בפני ר' יהודה” ו”קובע הלכה" כר' יוסי⁶⁰⁴, מכל־מקום היה הוא “המורה” בבית הנשיא⁶⁰⁵. (ואפשר שרבי היה גם תלמידו בהיותו “קטן”⁶⁰⁶ בשעה שהיו באושא), וגם זו השפיעה על התפשטותה של משנתו בבית הנשיא.

סתמות בודדים רבים במשנה הם – משנת ר' יהודה, כגון (חוץ מאלה שהזכרתי כבר):

דמאי פ“ג מ”ו (אמר ר' יהודה) – כולה ר' יהודה (ירוש'); כלאים פ“ד מ”ט (א"ר יהודה) – כולה ר' יהודה; תרומות פ“א מ”ז (תוס', 255) [?]; תרומות פ“ב מ”ו – המשך למ“ה, וכולה ר' יהודה (תוס' וירוש'); תרומות פ”ד מ“ה – מ”ט (תוס' וירוש‘, עי’ לעיל), ומ“י – ר”מ; שבת פ“ג מ”א (תוס' וירוש' ובבלי); שבת פ“י מ”ד (ספרי, 247); שבת פכ“א מ”ג (בבלי); פסחים פ“א מ”ה; רג“א – ר' יהודה בשמו (תוס'); [וכן כלים פ”ח מ“ט: ר' יהודה אומר (משום ר"ג, תוס')]; פסחים פ”ב מ“א (ירוש'), פ”ד מ“ח (בבלי, ועי' מעילה פ“ג מ”ו וב“ב פ”ד מ"ט); מגילה פ”ג מ“ו (ואין עולין. בבלי); יבמות פי”א מה (בבלי); כתובות פ“א מ”ה (עי' בבלי); קידושין פ“ב מ”א (עי' בבלי), פ“ג מי”ב (בבלי סז א); זבחים פ“ב מ”ב (א"ר יהודה), = פ“ו מ”ז ומנחות פ“א מ”ג–מ“ד; בכורות פ”ו מ“ג, ת”ק (בבלי לח א); שם מ“ח (ושניטל, בבלי מ ע"א); תמורה פ”ב מ“א, ת”ק (עי' תוס'); כריתות פ“ו מ”ב רישא (עי' בבלי ותוס');‏ מעילה פ“ב מ”ו; כלים פי“א מ”ד: והקלוסטרא וכו' (עי' תוס' ב“ב פ”א?), פכ“ב מ”ד (עי' להלן ב“עדיות”), פכ“ח מ”ב (תוס‘, ועי’ לעיל); טהרות פ“ח מ”ט: דברי ר' יהושע (ר' יהודה משמו, תוס' ספ"ט); מקואות פ“ח מ”א (כשרים לבעלי קריין), תוס' פ“ו א; מכשירים פ”ו מ“ג; כל הביצים וכו' (תוס' פ"ג י); ידים פ”ג מ"ד: גליון וכו' (תוס' פ"ב יא, ור' יוסי חולק), וכאלה עוד.

אבל ישנם גם פרקים ושורות ארוכות של הלכות ממשנת ר' יהודה, בין במשנתנו בין בתוספתא:

א. כלים פרק כ"ד.

מסכת כלים, כשמה, עוסקת בדיני טומאה שבכלים: כלי חרס (פ“ב–פ”י), כלי מתכת (פי“א–פי”ד), כלי עץ, כלי עור וכו' (פט“ו–פ”ל).

פרק א' הוא פתיחה כללית לכל הסדר, עוסק באבות הטומאה, דרגות הטומאה, הטומאות הפורשות מן האדם ועשר הקדושות שבארץ⁶⁰⁷.

רוב סתם כלים הוא משנת ר' יוסי. הוא שסיים מסכת זו בסיומה ב“אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה”⁶⁰⁸. אבל על־יד סתמותיו הרבים של ר' יוסי ישנם וישנם בכלים כמה סתמות של ר' יהודה⁶⁰⁹, ובין ההלכות הסתמיות ישנו אף פרק שלם, הוא פרק כ"ד, שרוב רובו משנת ר' יהודה הוא⁶¹⁰.

פכ“ד מ”א–מי"ז⁶¹¹ הוא יחידה לעצמה [ומפסיק באמצע דיני כלי עץ]: בפרק זה שנויות ספורות ספורות, “שלש”, “שלשה”, בסכימה ידועה: א' – “מדרס”, ב' – “טמא מת” וג' – “טהור מכלום”. חלק מהלכות אלו מקבילות למשניות שבכלים עצמה, שנשנו במקום אחר ובקשר אחר, וחלק מהן חולקות בפירוש באותן ההלכות שנשנו בפרקים אחרים של כלים, ומהן הלכות מפורשות בשם ר' יהודה, בכלים

ובמקומות אחרים, ומהן ספורה אחת שר' יוסי חולק עליה בפירוש.

כי שורה של ספורות דומות לאלו שנויה בתוס' כלים ב“ב פ”ב ט–יא, ששתים מהן (הלכה ט וי') מקבילות למ“ח ומט”ז שלנו בחילופים גדולים, ואחת מהן (הלכה יא), המקבילה למט"ו, שנויה בתוס' בשם “חכמים”, שר' יוסי חלוק עליה בפירוש.

וזו היא השורה שבתוס':

הלכה אחרונה זו שבתוס' המקבילה למט"ו בשינויים אינה בעיקרה אלא דברי “חכמים” שבתוס‘, אלא שבמקום “חיה” שבתוס’ שנינו במשנה “חיה ועוף”, ובמקום “צדי עופות” שבתוס' – “של חגבים”⁶¹⁴.

והנה סתם כלים פכ“ו מ”ג חולק על פכ“ד מט”ו, והוא שונה: והפרקלימין טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין, והוא הוא ר' יוסי שבתוס‘. ואע"פ שפרקלינין של קייצין טהורין אף לר’ יוסי, הרי “בית(־יד) אצבעות של קייצין” טמאות⁶¹⁵.

והמשניות חלוקות אף בין פכ“ד מט”ז ופכ“ח מ”ט; שכן בפכ“ח מ”ט שנינו: סבכה של זקנה טמאה משום מושב, חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור.

סתם פכ“ח שנה אפוא “של זקנה” במקום “של ילדה” ובמקום “ושל (כלומר: סבכה של) יוצאת החוץ”, שנה הוא “חלוק של־ העשוי כסבכה”; זו האחרונה לא שנה אותה כלל בשורת שלש ה”סבכות“, אלא שנה במקומה שלישית אחרת, ז”א השנויה בתוס' שם בשורה זו: נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום. ואמנם זו שנויה במקומה בפכ“ח מ”י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

סתם פכ“ח, שהוא ר' יוסי, מתאימה אפוא לשורה ג' של התוס' ולא לפכ”ד⁶¹⁶.

והשורה הראשונה של התוס' (שלש מטות) שנויה כאמור בחילופים גדולים מפכ“ד מ”ח. שתים הראשונות של שורה זו שנויות אף במקום אחר ובלא צורה של ספורות: מטה שמוכרים עליה את הכלים⁶¹⁷ הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת ישיבה ושכיבה הרי זו טמאה מדרס (תוס' כלים ב“מ פ”ט א).

התוס' שונה אפוא “שמוכרים עליה את הכלים” במקום “של זגגין” של המשנה, ואולם במקום “ושל סרגין”⁶¹⁸ של המשנה שונה התוס' “ושל מלבני בני לוי”. וזו שנינו בכלים פי“ח מ”ג ומ“ד (ותוס' ב“מ פ”ה ט) בשם ר' יוסי (ור' שמעון) ש”מלבני בני לוי טהורין".

אף שורה זו של התוס' מתאימה אפוא למשנת ר' יוסי ואינה מתאימה לפכ"ד.

ואולם שורה ב' וד' שבתוס' אין להן כל הקבלה בפכ“ד, אבל יש להן הלכות מקבילות בתוס' כלים; ואחת מהן, שורה ד', הולכת בשיטת סתם כלים פי”ד מ"ה, שהיא בוודאי משנת ר' יוסי.

כי בשורה ד' שנינו: שלשה סנדלין וכו' של מתכת ושל בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו כסתם כלים שם: סנדלי בהמה של מתכת טמאין של שעם טהורין. ומשנתנו זו הובאה כך גם בשבת נט א (דתניא): סנדל של בהמה של מתכת טמא; ואולם בכ“י מ' בשבת שם (וכך הגיה הרשב“ם בתוס' שם ד”ה סנדל): ושל מתכת⁶¹⁹. ושאין “של מתכת” שבתוס' דווקא “של בהמה” יוצא אף מתוס' כלים ב”ק פ"א י: מנעל שלו (“של הפרצוף”) של מתכת הרי זה טמא.

והסיפא, “של שעם וכו' “, הוא בוודאי משנת ר' יוסי, שכן שנינו בשבת פ”ו מ”ח⁶²⁰: הקיטע יוצא בקב שלו (קב של עץ) דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר. ובעדיות פ“ב מ”ה שנינו: שלשה דברים אמר ר“ע על שנים הודו לו וכו' על סנדל של סיידין (“סנדל של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו; אבל בתוס' עדיות פ”א יג (ט'), שנינו: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב“ב פ”ד ה⁶²¹: סנדל של קש ר“ע מטמא וכו' ולא הודו לו. וכבר תירץ רב הונא (בשבת שם) רומיא זו: “מאן הודו לו (מתני' דעדיות) ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי”, שר' יוסי סובר שסנדל של עץ ושל קש אינו כסנדל לשום דבר. והנה זו כמשנת כלים ותוס' כלים שם ש”של שעם טהור", כי עץ ושעם וכדומה דינם אחד⁶²².

ומצד אחר אנו יודעים שר' יוסי, הסובר שאסור לצאת בשבת בקב הקיטע של עץ, הולך בשיטת ר' אליעזר שם, בתוס' שבת פ“ה (פ"ו) א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו; ז”א שסיפא של משנת שבת שם “ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא” – סוף דברי ר' יוסי הם, וכר' אליעזר. כי ר' אליעזר סובר. שסנדל של עץ אינו כסנדל, ור' יהודה חולק עליו ועל ר' יוסי, תוס' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

א“כ אפוא חולק ר' יהודה על ר' יוסי וסובר שסנדל של עץ כסנדל הוא; על־כן לא שנה השונה של פכ”ד שורת שלשת הסנדלים שבתוס' כלים.

ושורה ב' שבתוס‘, שאין לה שום הקבלה במשנתנו, – אף זו שנויה בתוס’ כלים ב“מ פ”ט א (לפני הקבלה לשר א' שלנו): עריסה של בנות הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס. והנה בכלים פט“ז מ”א שנינו: כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם וכו‘, ובתוס’ שם, ב“מ פ”ה יב שנינו: עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה; ז“א עריסה הקבועה בתוך עגלה, וזו בוודאי מעין “עריסה של בנות”. ואשר לאחרון בשורה זו “ושל סיידין ושל ציורות טהורה מכלום”, וודאי שאין זה “של סיידין”⁶²³, אלא “ושל כיירין”, כמו “וכיירה וציירה”⁶²⁴, ז”א עריסה של בנות מכויירת ומצויירת למשחק קטנים.

ואע“פ שאין לשורה זו של התוס' הקבלה ממש, הרי כיוצא בה שנינו בפכ”ד מ“ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא (“העשויה לישיבה”) טמאה מדרס, כמטה (“שמניחים עליה כלים”) טמאה טמא מת ושל אבנים (“עגלה טעונה אבנים”, ב“ב פ”ג מ"ח) טהורה מכלום. כאן לא נזכרה כלל “עגלה של קטן”⁶²⁵, אבל בביצה פ”ב מ"י נשנית זו דרך אגב (אגב מ"ט, רחיים של פלפלין): עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים⁶²⁶ (על גבי כלים הנגררים)⁶²⁷ ר' יהודה אומר כל הכלים נגררים⁶²⁸ חוץ מן העגלה (העגלה סתם) מפני שהיא כובשת.

אף ר' יהודה מודה בעגלה של קטן שהיא טמאה מדרס, אלא שהוא אינו שונה בין הספורות של כלים “עגלה של קטן” אלא “העשויה כקתדרא”.

ועכשיו אנו חוזרים למשניות של פכ"ד, המקבילות והחולקות על שאר כלים:

המקבילות לשאר כלים הן פכ“ד מ”ד, מ“ו, מ”ז, מי“א ומי”ג.

1) מ"ד: שלש תיבות הן, תיבה שפתחה מצידה טמאה מדרס, מלמעלן טמאה טמא מת והבאה במדה טהורה מכלום.

“שפתחה מצדה” – בכלים פי“ט מ”ט, ור' יוסי מוסיף שם: אימתי בזמן שאינה גבוהה וכו ‘⁶²⁹;‏ “מלמעלן” – שם פי“ט מ”ז. “והבאה במדה” – כלים פט“ו מ”א, בין לר"מ ובין לר’ יהודה.

2) מ"ו: שלש בססיות הן, שלפני המטה ושלפני סופרים (ילדים של בית ספר)⁶³⁰ טמאה מדרס ושל דלפקי טמאה טמא מת, ושל מגדל טהורה מכלום.

“שלפני המטה” – כלים פכ“ב מ”ג: שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא וכן הכסא שלפני קתדרא, תוס' ב“ב פ”א יד: הזהב (הזרב?) והפדר שלפני המטה הרי אלו טמאין מדרס. “ושל דלפקי” – ירוש' שבת פי“ז טז רע”ב: בסיס דידיה למה היא טמאה מפני שהשמש עומד עליה. ראה עד איכן החמירו בטומאה שאפי' דברים שאין תשמישן לשם טבלה טימאו אותן לשם טבלה, כלים פכ“ב מ”ב: השלחן שנטלה אחת מרגליו וכו' וכן הדלופקי. “ושל מגדל”־־ כלים פט“ז מ”ז, בין הטהורים: והכסא⁶³¹ שתחת התיבה.

3) מ"ז: שלש פנקסיות הן, האפיפורין (פנקס של פפירוס) טמאה מדרס ושיש בה בית קיבול שעוה טמאה טמא מת וחלקה טהורה מכלום.

“בית קיבול”, “חלקה” – כלים פי“ז מי”ז: פנקס שיש בה⁶³² בית קיבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה⁶³³.

4) מי"א: שלש חמתות ושלש תורמלין הן, המקבלין כשיעור⁶³⁴ טמאין מדרס ושאינן מקבלין כשיעור טמאין טמא מת ושל עור הדג טהור מכלום.

אל “המקבלין כשיעור” מוסיף ר' יהודה בכלים שם: אף הרבצל והמזודה כל שהן. “ושל עור הדג” – כלים פ“י מ”א: עצמות הדג ועורו, ופי“ז מי”ג: כל שבים טהור, ת“כ שמיני פרשה ו ט. ובתוס' כלים ב”מ פ“ז ד שנינו: ר' יהודה אומר כלי ים ראויים לטומאה וטיהרום וכו‘, ולענין פקדון, מכיל’ דרשב”י הוצ' אפשטיין־מלמד, 199 (הופמן 142): יכול שני מוציא את כלי הים וכו' ת"ל או כלים דברי ר' יהודה^{635 636}.

אלא שבין החמתות שבכלים פ“כ מ”ב שנינו: חמת חלילין טהורה מן המדרס, וזו לא נשנית בפכ"ד כאן בין הטמאין טמא מת.

5) ומי"ג: שלשה סדינין הן, העשוי לשכיבה טמא מדרס, לוילון טמא טמא מת ושל צורות טהור מכלום.

“העשוי לשכיבה וכו' " – בכלים פ”כ מ“ו⁶³⁷ ובפכ”ז מ“ט, ונגעים פי”א מי“א: כל הראוי ליטמא טמא מת אע”פ שאינו ראוי ליטמא מדרס וכו' כגון קלע של ספינה ווילון; “ושל צורות” וכו' – תוס' כלים ב“מ פ”א יא⁶³⁸: עשה לי שני סדינין אחד לצורות ואחד לאוהלין הרי אלו טמאין עד שעה שיפריש ור' שמעון מטהר עד שעה שיפריש.

והחולקות הן, חוץ ממט“ו ומט”ז שכבר דנו בהן: מ“ג, מ”ט, מי“ב, מי”ד ומי"ז.

1) מ"ג: שלש עריבות הן, עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, שלימה טמאה טמא מת, והבאה במדה טהורה מכלום.

“עריבה מב' לוג” וכו' – כלים פ“כ מ”ב: עריבה מב' לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, הניחה בגשמים ונתפחה טמאה טמא מת וכו' (וסיפא שנויה בתוס' ב“מ פי”א א–ב בשם ר' יוסי); ידים פ“ד מ”א: בו ביום נמנו וגמרו וכו' שר"ע אומר וכו'.

“והבאה במדה” וכו' – כר' יהודה בכלים פט“ו מ”א: עריבת בעל הבית וכו‘, ולא כר’ מאיר.

2) מ"ט⁶³⁹: שלש משפלות הן, של זבל טמאה מדרס, של תבן טמאה טמא מת, והפוחלין⁶⁴⁰ של גמלים טהור מכלום.

בפי“ט מ”י: משפלת⁶⁴¹ שנפחתה מלקבל רמונים (שכל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, פי“ז מ”א) ר' מאיר מטמא (“מדרס”) וחכמים מטהרים מפני שבטל העיקר וכו‘⁶⁴². אבל באהלות פ“ח מ”ד שנינו: אלו חוצצין ולא מביאין וכו’ והמשפלות; א“כ משפלות אינן מקבלות טומאה כלל, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ. וכן בס”ז חוקת⁶⁴³: ריבה ים נפה⁶⁴⁴ וכו' והפוחלין⁶⁴⁵ והפלצור⁶⁴⁶ ומיתוחי מטה והמשפלות שהן חוצצים וכו‘; א“כ “משפלות” ו”פוחלין" טהורים. ואולם בתוס’ ב“מ פ”ו ו שנינו להיפך: הסל⁶⁴⁷ והפחלין של גמלים ופיפיארות⁶⁴⁸ שעשאן מתחילתן מקבלין רמונין טמאין, ופפיארות שלא עשאן מתחילתן מקבלין רמונין טהורין, והוא כר' יהושע בפי“ז מ”ט.

3) מי"ב: שלשה עורות הן, העשוי לשטיח טמא מדרס, לתכריך הכלים טמא טמא מת ושל רצועות (ו)של⁶⁴⁹ סנדלים טהורה מכלום.

“לשטיח” – כלים פכ“ו מ”ה: אלו עורות טמאין מדרס, עור שחשב עליו לשטיח; “לתכריך הכלים” – שם מ“ו; עב כסות ותכריך כסות מדרס, עב ארגמן ותכריך ארגמן בש”א מדרס ובה“א טמא מת; א”כ ב“תכריך כסות” מודים ב“ה שטמא מדרס. אבל בתוס' כלים ב”ב פ“ד ט שנינו: עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא. אמר ר' אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב”ש וב“ה על עובי ארגמן ותכריך ארגמן שהן טמאין על מה נחלקו על עובי כסות ותכריך כסות שב”ש מטמאין וב“ה מטהרין (“ממדרס”). א”כ פכ“ד מי”ב שלא כסתם פכ“ו מ”ו, אלא כתוס'.

“ושל רצועות של סנדלים” – אף זו שלא כ“חכמים” במשנתנו פכ“ו מ”ט, אלא כסתם ספרא וכר' יהודה; שכך שנינו בסתם ספרא (ר' יהודה) שמיני פרשה ו יא⁶⁵⁰:

אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות (ו)סנדלים שנעשו בהם מלאכה ת“ל כלי יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי. וכן בת”כ תזריע נגעים פי"ג יא בכל הנוסחאות: אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות סנדלים וכו' יצאו עורות רצועות סנדלים שאינן כלים.

וזו משנת ר' יהודה, כלים פכ“ו מ”ט: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות (ו)לסנדלים⁶⁵¹ כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה וחכ“א עד שימעטנו פחות מה' טפחים (שיעור העור לטומאה, פכ“ז מ”ב); שרצועות שיש בהן לצרף ה' טפחים טמאות לחכמים. וכך שנינו כחכמים בסתם נגעים פי”א מי"א: כל הראיי ליטמא טמא מת וכו' ורצועות מנעל וסנדל⁶⁵².

ז“א שפכ”ד מי"ב שלנו היא אף הוא בוודאי משנת ר' יהודה.

4) מי"ד: שלש מטפחות הן, של ידים טמא מדרס, של ספרין (“סְפרים”) טמאה טמא מת ושל תכריך (ושל)⁶⁵³ נבלי בני לוי טהורה מכלום.

“של ידים – של ספרים”; ב“של ספרים” שנינו בנגעים פי“א מי”א: ומטפחות של ספרים, כמשנתנו. אבל בכלים פכ“ח מ”ד שנינו: מטפחות ספרים וכו' בה“א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות, ר”ג אומר אלו ואלו טהורות, ואמרו בתוס' כלים ב“ב ספ”ה ט: ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר“ג במטפחת ספרים ובדבריו (“וכדבריו”) אנו מודים (“מורים”); א”כ לר' יוסי ור' שמעון כל מטפחות ספרים טהורות, שלא כמשנתנו בפכ“ד. ולענין כלאים שנינו בכלאים פ”ט מ“ג: מטפחות הידים, מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהן משום כלאים ר' אליעזר אוסר; זו משנת ר”מ, שבתוס' כלאים פ"ה יז שנינו: מטפחות ידים וכו' ר' אליעזר אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין⁶⁵⁴. לר' יהודה מטפחת ידים ומטפחת ספרים יש בהן משום כלאים, ודין טומאה כדין כלאים (עי' ירוש' שם).

ול“מטפחות ידים” אמרו על יוסי בן יועזר ויוחנן בן גודגדא (חגיגה פ“ב מ”ז) “והיתה מטפחתו מדרס לקודש”, או “מדרס לחטאת”.

ואף הסיפא “ושל תכריך נבלי בני לוי” – משנת ר' יהודה היא, שכן כיוצא בה שנויה בתוס' כלים ב“מ פ”ה ט, בתוך קטע (למן ה“ז ועד ה”ט ועד בכלל) שכולו משנת ר' יהודה⁶⁵⁵: מטפחות בני לוי טהורות. ואולם בכלים פט“ז מ”ז שנינו בין הטהורים: תיק נבלין, “תיק” של עץ ולא “תכריך” – “מטפחות”, וכולה משנת ר' יוסי: זה הכלל אמר ר' יוסי וכו'.

אף מי"ד היא אפוא כולה משנת ר' יהודה.

5) המשנה האחרונה, מי"ז, יוצאת במקצת מן סכימה זו, אבל אף היא עומדת בניגוד לסתם כלים כולו, ואינה ר' יוסי.

מי"ז: שלש קופות הן, מהוהה (“בלויה”) שטלייה על הבריה (“והמהוהה טמאה”) הולכין אחר הבריה (“וטהורה”), קטנה (“טמאה”) על הגדולה (“והפנימית עודפת”) הולכין אחר הגדולה (“הפנימית”), היו שוות הולכין אחר הפנימית (“ואם הפנימית טהורה טהור”, ראב"ד בהשגות).

ואחריה: ר' שמעון אומר כף מאזנים (“טמאה של מתכת”) שטלייה על שולי המיחם מבפנים טמא מבחוץ טהור וכו'.

כל סתם מי“ז זו חולקת על משניות של סתם כלים; שכן בפכ”ו מ“ב שנינו: כיס של שנצות וכו' טלה עליה את המטלת (“מטלת טמאה”) מלמטן טמא, כיס לתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו. ושנינו בתוס' ב”ב פ“ד ב': במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה חיצון עודף על הפנימי⁶⁵⁶ נטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי, בד”א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין (“נטמא אחד נטמא חבירו”).

וכזה שנינו בפ“ב מ”ז (תוס' ב“ק פ”ב ז): טבלא (“של חרס”) שהיא מלאה קערות (“מגורות מגורות”) נטמאה אחת מהם בשרץ לא נטמאו כולם (“מפני שהם שוים”) אם יש לה לזביז עודף נטמאה אחת מהן נטמאו כולן וכו‘, בית תבלין של עץ (“עשוי מגורות מגורות”, תוס' שם, ואין לה לזביז עודף) שנטמא אחד מהם במשקה לא נטמא חבירו (אבל בשרץ נטמא אחד מהם נטמא חבירו, שכלי עץ מקבל טומאה מגבו) וכו’ (וסיפא בשם ריב"ג – משנת ר' יוסי היא, תוס' שם).

וכך שנינו בפ“י מ”ד: לפסין (“של חרס”) זו בתוך זו ושפתותיהן שוות השרץ בעליונה (“הפנימית”) או בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות, היו (“נקובים”) בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות⁶⁵⁷, בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות (“שאין הטומאה נכנסת דרך שוליו”), השרץ בעליונה (“ואינם נקובים”) והתחתונה (“החיצונה”) עודפת היא והתחתונה טמאה (“אבל פנימית עודפת היא טמאה וחיצונה טהורה”) וכו'.

אף פכ“ד מי”ז אינה אפוא משנת ר' יוסי כסתם רוב כלים, אלא וודאי משנת ר' יהודה.

ואף פכ“ד מ”ה חולקת על תוס' כלים, ואף היא כנראה משנת ר' יהודה.

מ"ה: שלשה תרכוסין⁶⁵⁸ הן, של ספרין (“ספרים”)⁶⁵⁹ טמא מדרס, שאוכלין עליו טמא טמא מת ושל זיתים טהור מכלום.

“תרכוס” הוא tergus, עור, עור שמשמש כעין “שלחן” מן “שלח” (“עור”). ו“של ספרין” הוא כפירוש הגאונים “של ספרים” (“ספרין” גם במי"ד), אבל לא “ללפף בו איגרות” או “ספרים” (“אלכתב”)⁶⁶⁰; שהרי עור העשוי “לתכריך” טמא טמא מת (מי"ב, עי' לעיל) ולא מדרס. אלא ש“תרכוס” זה משמש אף כעין “שלחן” ועמוד, שמניחין עליו ספרים ונשענין עליו; שעושין לו עץ מפוצל “כמין שרתוע” (עי' להלן), “דיוקרן” (כזה: Y), ועליו שוטחים את “העור”. תרכוס של ספרים – נשענים עליו וטמא מדרס; וזה שאוכלים עליו אין נשענים עליו וטמא טמא מת.

אבל בתוס' כלים ב“ב פ”א יב שנינו: טרקוש שעשה לו עץ כמין שרתוע להיות אוכל עליו טהור עשה לו עץ רחב לצרכיו טמא. “להיות אוכל עליו” לתוספתא “טהור”, אע"פ שהוא משמש את הכלים כשולחן⁶⁶¹.

ובתוס' ב“ב פ”ג ג (בהקבלה לכלים פכ“ה מ”א) שנינו: טרכש (בר"ש שם: טרכוס) חלק וטבלה חלקה שנפלו משקין על מקצתו וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר נפלו על תוכו כולו טמא וכו' (כמו במחלוקת ר"מ ור' יהודה שם בשולחן וטבלה), ואחריו (ד'): שלחן שנפלו משקין על מקצתו וכו' (סוף דברי ר' יהודה הם).

[תרכוס של ספרים הוא אפוא כמו “אנלגין של ספר” (כלים פט“ז מ”ז), שהוא – לר' יוסי ולפי כללו – בין הטהורים. ובתוס' כלים ב“ב פ”ו ט שנינו: ראב“צ אומר אלולג[י]ן⁶⁶² של ספר טהור והתיק⁶⁶³ שלו טמא והעמוד שבו חיבור לטומאה ולהזאה; “התיק שלו” – פירושו: של ספר; תוס' ידים פ”ב יב: תיק הספרים וכו' בזמן שהן טהורין, משמע שאם נטמא טמא, וכן “העמוד שבו” – שבספר.]

אף כאן “טרכוס” משמש כמו שולחן וטבלה, ויש לו – לדעת ר' יהודה – דין אחוריים ותוך. ולשיטת ר' יהודה זו טרכוס שאוכלין עליו טמא טמא מת כשולחן.

אף מ"ה כנראה משנת ר' יהודה היא.

רוב סתם פכ“ד חלוק אפוא על סתם כלים בכלל, ובכמה מהם חולק עליהם ר' יוסי בפירוש. וכנגדו מפורשות כמה משניות שבפכ”ד בשם ר' יהודה בכלים עצמו ובמקומות אחרים.

קרוב אפוא שכל פרק כ"ד הוא משנת ר' יהודה, ששנה כאן פרק של ספורות.

ואולם כמו שיוצא מן מי“א (“המקבלים כשיעור”)⁶⁶⁴ ומי”ב ומי"ג (עי' לעיל) ועוד נראה שכמה מהלכות אלו נשנו אף במקום אחר, במקומן, לפי סדרו של אותו תנא (ר' יהודה).

וכך עשה גם ר' יוסי בשורת הספורות שלו שבתוס' ב“ב פ”ב ט–יב, המקבילות לפכ“ד מ”ח, מט“ו ומט”ז, ושנויות בחלקן בפי“ח מ”ג, פכ“ו מ”ג ופכ“ח מ”ט, ואף כמה משאר השורות של פכ"ד (מ“ג–מ”ד, מ“ו–מ”ז, מי“א–מי”ד) שנויות בעיקרן בכלים במקומם (עיק לעיל).

על־כן נראה שכך היה לפני תלמידי ר“ע אלו ב”משנה הראשונה" שלפניהם – פרק של ספורות. על זה מראה “תכריך נבלי בני לוי” במשנת ר' יהודה שבפכ“ד מי”ב, ו“של מלבני בני לוי” במשנת ר' יוסי שבתוס' ב"ב שם, שהן מוכיחות על שרידים של משנה מזמן הבית. ועל פי ארכיטיפוס זה סידרו אף הם, כל אחד לפי שיטתו וקבלתו, את משנת הספורות.

וודאי שהיו כאן עוד כמה ספורות ממין זה במשניות של חכמים אחרים, ושרידים כאלו נשארו עוד:

בשבת סו א קטע של ברייתא: מקל של זקנים טהור מכלום; שכן תנא זה שנה בוודאי: שלשה מקלות הם. וישנם כמה מינים של מקלות בכלים: פי“א מ”ו ופ“ד מ”ב (בשל מתכת), פי“ז מט”ז (בשיש לו בית קיבול) ופט“ו מ”ד (מקל הבלשין). והאחרון בשורת השלשה היה “מקל של זקנים”⁶⁶⁵.

ואף ביצה פ“ב מ”ט–מ“י (עי' לעיל) לקוחות בוודאי משורת כלים של ר' מאיר, אלא שזו יש לה צורה אחרת של שורות, אע”פ שגם היא קשורה ב“שלשה”.

ב. שורה אחרת של הלכות. שהראשונה שבהן (והאחרונה שבתוס') נוגעת גם לפכ“ד מי”ד, – היא כלים פט“ו מ”ו והשורה המשלימה שבתוס' כלים ב“מ פ”ה ז–ט רישא, שהן משנת ר' יהודה.

מ"ו: נבלי השִרָה טמאין ונבלי בני לוי טהורין, אבל ר' יוסי במשנתו (פט“ז מ”ז) שונה: ותיק נבלין. ומכאן נראה שנבלי בני לוי עצמן טמאין.

ההלכה השניה: כל המשקין טמאין וכו' – מתאימה לדעת ר' יהודה במשקין: לכל טמא⁶⁶⁶, ולא לדעת ר' יוסי (שם).

ההלכה הרביעית: המרכוף טהור; ר' יוסי בכלים שם שונה: והמרכוף של זמר (זומרי אילנות), וכך שנינו בתוס' שם ב“מ פ”ה י; ר' יוסי⁶⁶⁷ אומר מרכוף של זמר טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע.

הלכה ה‘: הבטנון והניקטמון והאירוס הרי אלו טמאים; אבל בשבת פ“ו מ”ח שנינו: אנקטמין טהורין וכו’ (וכבר נדחקו בזה הראשונים), אלא שבתוס' שם פ“ה ה”ב שנינו: הנקטמין טמאין, ובה“א שם שנינו: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו. שר”א סובר קב הקיטע טהור, וזו משנת ר' יהודה, כמו ששנינו בתוס' יבמות פי“ב יא: א”ר יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר הרי הוא כסנדל לכל דבריו, וא"כ וודאי שגם ההלכה שאחריה משנת ר' יהודה היא: זו שבכלים.

(מה ששנינו במשנתנו אחריו: ר' יהודה אומר האירוס טמא מושב וכו‘, לא מפני שת"ק לאו ר’ יהודה, אלא מפני שהשונה האחרון לא הסכים לר' יהודה בזה, ושנה תחלה סתם “טמאין” ובשם ר' יהודה “טמא מושב”, וכאלה הרבה במשנה).

ודבר זה יוצא ברור מן השורה המקבילה והמשלימה שבתוס' שם:

כל הב(ו)רית טהורה (שבת פ“ו מ”ד) ברית מחרישה טמאה (עין של מתכת, שבכלים פכ“א מ”ב) כל החתיכות טמאות וחתיכת אלתית טהורה (משנת ר' יהודה במכשירין פ“ו מ”ג), כל הנבלין טהורין ונבלי שרין (כצ"ל) טמאין, כל המשקין טמאין וכו', מטפחות בני לוי טהורות (וזהו “ושל תכריך נבלי בני לוי” שבפכ“ד מי”ד).

שורה זו שבתוס' ובמשנה היא אפוא משנת ר' יהודה.

ג. עדיות פ“א מ”א–מי"א (חוץ מן מ"ט)⁶⁶⁸.

שורה זו שבעדיות בטוחה ביחוסה ממ"ו ואילך.

מ“ו: אמר ר' יהודה אם כן וכו', שהיא סיום של מ”ד⁶⁶⁹ (ומ“ה שאחריה – סתם ר”מ היא)⁶⁷⁰, ואחריה שורה של מחלוקות: ב“ש–ב”ה–שמאי; אלא שבמ“י (=מע“ש פ”ב מ"ט) מסודרים בה: ב”ש – ב“ה – הדנים לפני חכמים – ר”ע – ר“ט – שמאי⁶⁷¹. חוץ ממ”י זו, ישנן בכולן עדויות מפורשות, שהן משנת ר' יהודה:

מ“ז: בש”א רובע עצמות מן העצמים⁶⁷² בין משנים (“בין משני עצמות”) בין משלשה ובה"א רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין (“קכ”ה עצמות") שמאי אומר אפי' מעצם אחד.

וזו משנת ר' יהודה, תוס' אהלות פ“ג ד (אלא שהיא מקוטעת בדפוסים ומשובשת לגמרי בהוצ' צוקר', ויש להשלימה על־פי הברייתא שבנזיר נב ב וס"ז 309)⁶⁷³: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל ועצמות [רוב הגויה בגודל]⁶⁷⁴ אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין רובע עצמות מרוב הגויה בבנין ועצמות רוב הגויה בבנין אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין <רובע עצמות מרוב הגויה במנין ועצמות רוב הגויה במנין אע”פ שאין בהם רובע טמאין>⁶⁷⁵ ר' יהודה אומר לשון אחר בית שמאי [אומ'] רובע עצמות [מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה"א רובע עצמות]⁶⁷⁶ מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין⁶⁷⁷.

תנא קמא שונה בדברי ב"ה: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל וכו‘, ור’ יהודה שונה לשון אחר, כמשנת עדיות.

מ“ח: כרשיני תרומה וכו‘, מפורשת בתוס’ מע”ש פ“ב א (צוק') כמשנת ר' יהודה: של תרומה בש”א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה“א שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ”א וכו' א"ר יוסי וכו'.

מי“א (= כלים פכ“ב מ”ד): כסא של כלה שנטלו חפויו⁶⁷⁸ ב”ש מטמאין וב“ה מטהרין שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא. כסא שקבעו בעריבה⁶⁷⁹ ב”ש מטמאין וב"ה מטהרין שמאי אומר אף העשוי בה⁶⁸⁰.

מחלוקת א‘, “כסא של כלה” וכו’ – שייכותה לר' יהודה יוצאת מכלים פכ“ב מ”ז: כסא שניטלו שנים מחיפויו זה בצד זה ר“ע מטמא וחכמים מטהרין אמר ר' יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו ונשתייר בו בית קבלה טהור וכו'. ז”א כב“ה של כלים ועדיות שם. ואולם רישא של מ”ז שנויה בעדיות פ“ב מ”ח: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו על סנדל של סיידים וכו' ועל שיירי תנור ארבעה וכו' ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו וכו' וחכמים מטהרין. וזו משנת ר' מאיר⁶⁸¹, ועל־כן לא נזכרו בה דברי ר' יהודה שעליו.

ומחלוקת ב‘, “כסא שקבעו בעריבה” וכו’, – מפורשת בשם ר' יהודה בתוס' כלים ב“ב פ”א יב: כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור. העשוי בה ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לא נחלקו ב“ש וב”ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביא ממקום אחר וקבעו בה שב“ש מטמאין וב”ה מטהרין. אמר ר' יוסי (לכלים שם מ"ד רישא) רואה אני את דברי⁶⁸² שמאי שאני אומר מלבין אפי' מבית האומן טמא.

ז“א שר”מ שנה “כסא שקבעו” סתם בלא מחלוקת ו“העשוי בה” במחלוקת, ור' יהודה לא שנה מחלוקת ב“ש וב”ה אלא ב“כסא שקבעו”, כמשנת כדיות וכלים שם.

נשארו לנו מ“ט ומ”י, שכבר דברנו עליהן⁶⁸³, והנה מ“ט (=מע“ש פ”ב מ"ח) אינה מתאימה כלל למסגרתה של שורה זו, שהיא כאמור שורה של מחלוקת ב”ש–ב“ה–שמאי, אלא שכולה הוספת גליון מאוחרת היא, שהשלימוה כאן מתוך מע”ש, וליתא בעדיות בכי“י מ' ופ' (ונוספה בגליון עי"א) והוצ' לו, ור' יהוסף אשכנזי מחקו ע”פ ס"א⁶⁸⁴.

ומ“י – יש בה עוד (בין דברי ב"ה לדברי שמאי) דברי תנאים: הדנים לפני חכמים (=בן עזאי ובן זומא, ירוש') – ר' עקיבא – ר' טרפון, שמקילים בה יותר מדברי ב”ה. ואף על פי שאין עליה עדות מפוֹרשת, המייחסת משנה זו לר' יהודה – הרי כולה מיוחדת במינה בכל המשניות: “הדנים לפני חכמים” נזכרו רק כאן; ור' טרפון הנזכר אחריהם הוא רבו של ר' יהודה. ולא עוד אלא, שלעיל הוכחנו, שר' מאיר חלוק על מחלוקת זו כולה.

מ“ט זו היא אפוא משנת ר”ע־ר"מ, ואולם ‏ ר' יהודה לא שנה אותה אלא בפורט.

ודברי שמאי שבמ“ט (מ"י דעדיות) שונה רשב”א (תלמידו של ר"מ) כאן בשם שמאי הזקן; ז“א שרשב”א צירף דברי שמאי למשנת ר"מ זו.

ד. עירובין

הרבה יש בעירובין ממשנת ר' יהודה⁶⁸⁵. כמעט כל פרק א' ממשנת ר' יהודה הוא; מ"ב (“בש”א לחי וקורה וכו' ") – משנת ר' יהודה, וכיוצא בה הוא שונה בסוכה פ“א מ”ז ובתוס' כלים ב“מ פ”ד ה מחלוקת ב“ש וב”ה; ו“משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר”ע“⁶⁸⁶ הוא – כמסורת ריב”ל⁶⁸⁷ – ר' מאיר, ובוודאי, שרבי לא שנה כך “תלמיד אחד” במקום “ר' מאיר”. אלא שזה לשון חברו ר' יהודה⁶⁸⁸. מ“ה – כולה ר' יהודה (ירוש'); מ”ו ומ“ז ששונות “לחיין”, סתם כר' אליעזר (עי' בבלי יד ב), בוודאי ממשנת ר' יהודה הן, ששנה תמיד משנת ר' אליעזר⁶⁸⁹. ו”מטמא משום גולל" שבמ“ז מובא בסוכה כד א בלשון “ר' יהודה מטמא”, ואע”פ שאינו בכי“י, – לעיקרו של דבר הוא נכון, שכן יוצא מפורש מברייתא דסוכה (כג א), שת”ק הוא ר' יהודה. וכן מ“ח–מ”י (עד “דברי ר' יהודה”) משנת ר' יהודה הן. וכן יש בפ“ב הרבה ממשנתו: מ”ד ("ר' יהודה אומר אם וכו' ") – מ“ה, הכל ממשנת ר”י. והוא ששנה במשנתו: ועוד אמר ריב“ב וכו', כדרך השונים באותו זמן. והוא שהוסיף לדברי ריב”ב, שלא רק “שומירה ובית דירה”, אלא גם “בור ושיח ומערה” הרי הם כשומירה ובית דירה; אבל בסמוכה לעיר מודה, שהרי שנינו בביצה פ“ד מ”ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה (עי' ירוש‘: מחלפא וכו’). וכן מ"ו (“אמר ר' אלעאי שמעתי מר”א וכו' ") ממשנת ר' יהודה בנו היא.

וכן פ“ג מ”א, שהוא סתם כר' אליעזר (עי' לעיל, 119) – משנת ר' יהודה היא.

ובפ“ו מ”ב שנינו: ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו וכו' – בוודאי ממשנתו.

וכן פ“ז מי”א: אמר ר' יהודה במה דברים אמורים וכו' – ממשנתו.

ובפ“י מ”א: אבל בחדשים פטור – סתם כר' יהודה (בבלי צו ב). וכן מי"ג מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה (עי' ברייתא קב ב).

ובפ“ג מ”ז־מ“ח שנינו: ר' יהודה אומר וכו' ועוד אמר ר' יהודה וכו'. וכן פ”ט מ“ד: דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין ועוד אמר ר' יהודה וכו‘. “ועוד” זה הוא סימן לציטט ממשנת החכם, ואינו עומד כלל בשום קשר פנימי עם תוכנו של המאמר הראשון, אלא הוא כמו "ואמר ר’ פלוני” שבבבלי, כלומר שחרז השונה כאן בדרכו כמה דברים שונים, רק מפני שם האומר⁶⁹⁰.

ובמשנתו זו כבר השתמש ר' יוסי במשנת עירובין שלו:

פ“ג מ”ז־מ"ח: ר' יהודה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר ר' יהודה וכו' ולא הודו לו חכמים, והכל ממשנת ר' יוסי (עי' להלן שם).

ה. שקלים פ“א מ”א–מ“ה, כולו ר' יהודה. מ”ב: אמר ר' יהודה, וכן מ“ד ומ”ה (אע"פ שאמרו) היא המשך של מ“ג⁶⁹¹. פ”ב מה – ר' יהודה היא, כמו שהוכחתי במקום אחר⁶⁹². פ“ח מ”ד–מ“ז – ת”כ ותוס'⁶⁹³.

ו. נזיר פ“א–פ”ה – רובם ממשנת ר' יהודה:

פ“א מ”ב רישא: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' – “כר' יהודה עד שיזכיר ווי”ם וכו' " (ירוש' נא ע"ב).

שם סיפא: הריני כשמשון וכו' ה“ז נזיר שמשון – נזיר שמשון וכו' נטמא אינו מביא קרבן טומאה (ואפי' לכתחילה) – כר' יהודה בתוס' פ”א ה (בבלי ד ע"ב): ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים וכו' רש“א האומר הריני כשמשון לא אמר כלום וכו‘. ובתוס’ שם ה”ג–ה“ד: ר' יהודה אומר⁶⁹⁴ האומר הריני נויר כהילקטי קיץ וכו' ה”ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, מלא חבית ומלא הקופה ה"ז נזיר לעולם

ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר לא לכך נתכונתי (=מ"ה). וכן הוא אומר (כלומר ר' יהודה:) הריני נזיר כשער ראשי וכעפר וכחול הים ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום (=מ"ד), והיינו ששנה ר' יהודה כאן: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' (אלא שהסדר שונה במשנתנו)⁶⁹⁵.

ומ“ז: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר ר' יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת – כולה ר' יהודה. ורבי החולק במ”ד: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכו‘, חולק גם כאן בתוס’ ה“ג (בבלי ח ב): רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות כימות החמה וכו‘, ורבי שנה כאן "אמר ר’ יהודה”, ללמד שכולה ר' יהודה⁶⁹⁶.

וגם מ“א היא ר' יהודה, אלא שהוא שנה: מאיר היה אומר נזיר ולא הודו לו חכמים, ור' יוחנן מפרש משנתנו⁶⁹⁷: משום כינויי כינויין, שנחלקו בהם ב”ש וב“ה⁶⁹⁸, ובה”א מותרין, ור' יהודה בפ“ב מ”א (תוס' רפ"ב) מוסיף, שאפילו ב"ש לא אמרו שיהא נזיר אלא שיהא עליו קרבן.

ופ"ב מ“א–מ”ג בוודאי ר' יהודה (מ“א ומ”ב: אמר ר' יהודה, עי' לעיל: מ"ג: מעשה).

ומ"ה (הפילה אשתו אינו נזיר) – מאן קתני לה ר' יהודה, שספק נזירות להקל (בבלי יג א וירוש' נב ע"א).

פ"ג כולו ר' יהודה:

מ“ג–מ”ד: ר' אליעזר אומר (ג"פ) – בתוס' פ“ב יב–יג כולם: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר⁶⁹⁹. ומ”ה: יצא ונכנס וכו' ומביא קרבן טומאה, רא“א לא בו ביום, ת”ק – ר"ט בשמחות פ“ד מ”ז: נטמא בו ביום ר“ט מחייב ור”ע פוטר נטמא לאחר אתו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד: אלא שבברייתא שבירוש' פ“ג נב ע”ד להיפך: ר“ט פוטר ור”ע מחייב, וחזר בו ר"ט; וגם זו בוודאי משנת ר' יהודה.

ומ“ו: מי שנזר נזירות הרבה וכו‘⁷⁰⁰, מעשה בהילני המלכה וכו’ ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. “ונמצאת נזירה כ”א שנה” – דברי ת“ק (רבי), אבל ר' יהודה שנה: ונמצאת נזירה ארבע עשרה שנה, כר' אליעזר, שאם נטמא ביום מלאת סותר שלשים יום (ולא דק למנות שלשים יום, ירוש' נב ע"ד)⁷⁰¹, וכולה ר' יהודה, גם המעשה, וע”כ שנה רבי: אמר ר' יהודה, ולא: ר' יהודה אומר.

ועדותו של ר' פפייס – בעדיות פ“ז מ”ה.

פ“ד מ”א: ושמע חבירו ואמר אני וכו' – בירוש' שם נד ע“א: מאן תנא ווי”ם ר' יודה וכו'.

מ“ג: האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה וכו' (ולא התיר לה בעלה) סופגת וכו' אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים וכו' – כתוס' פ”ג טו (צוק'): מי שנדר בנזיר והיה שותה יין וכו' ואח"כ נשאל לחכם והתיר לו אינו סופג את הארבעים אמר ר' יהודה אם אינו סופג וכו‘, ר’ יהודה אינו חולק אפוא אלא פרושי קמפרש (עי' תוי"ט).

מ"ד, אמר עלה רב חסדא (כד א, ב“איכא דאמרי”) מאן תנא ר' יהודה היא.

ופ"ה מ“ה: ורבי טרפון אומר כו' – בתוס' פ”ג יט (בבלי לד א): ר' יהודה משום ר"ט.

ומ“ג: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר – בתוס' נדרים סוף פ”א⁷⁰² נדר ועבר על נדרו אין נשאלין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהן היתר דברי ר' יהודה וכו', וכפשוטם של דברים מתפרשת משנתנו – כר' יהודה⁷⁰³.

רובם של פ“א–פ”ה הוא אפוא משנת ר' יהודה.

גם בתוספתא ישנם הרבה פרקים ושורות של הלכות ממשנת ר' יהודה.

על תוספתא ברכות דיברנו כבר בפתיחתנו לתוספתא⁷⁰⁴, ואני מסַכֵּם כאן את הדברים:

פ“ד ה”א, ה“ד, ה”ו־ז, וכן הלכה טו עד סוף הפרק כולה ר' יהודה. פ“ו ה”ו משנת ר' יהודה (עי' לעיל), ומכיון שכבר הוכחתי⁷⁰⁵ שפרק “אלו דברים” שבמשנה הוא משנת ר' מאיר, ובתוס' ישנן עוד מחלוקות ב“ש וב”ה בסעודה שלא נזכרו במשנה – וודאי שכל הפרק הוא משנת ר' יהודה.

ובפ“ז ה”ט–הט"ו כולה משנת ר' יהודה.

תוס' שקלים פ“ג א–ח – עי' תרביץ ש”ז עמ' 145 ואילך.

כיו“ב מצאנו שורה של הלכות ממשנת ר' יהודה בתוס' כלים ב”מ פ"ה ז–ט, ועוד.

ובוודאי ששימושה של התוס' במשנת ר' יהודה הוא הרבה יותר גדול ממה שאנו חושבים, או יכולים לחשוב. רגיל הוא הרבה בתוס‘, שהיא מקשרת בהלכה אחת של ר’ יהודה – הלכה שניה (או שורה של הלכות) שאינה שייכת לזו, על־די וכן (“ועוד”) היה ר' יהודה אומר (“וכן הוא אומר”), שאינו אלא סימן לציטאט ממשנתו:

יומא פ"ד ט: ועוד אמר ר' יהודה נשפך וכו' (לשון המשנה, עי' להלן).

מו“ק פ”ב ב: וכן היה ר' יהודה אומר הבאין מחוף הים וכו‘, כתובות פ"ו ד: וכן היה ר’ יהודה אומר המשיא וכו‘, נזיר פ"א ד: וכן הוא אומר הריני נזיר וכו’, ב“ק פ”ו כח: וכן היה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור וכו‘; ב“מ פ”ג י: וכן היה ר’ יהודה אומר לא אמרו שמרים וכו‘, שם כו: וכן היה ר’ יהודה אומר מין אחד וכו‘, פ"ד יח: וכן היה ר’ יהודה אומר בשלשה פרקים וכו‘, וכאן לקוחה עוד הלכה כ ממשנת ר' יהודה (ירוש' ב“ק ז ע”א), ובוודאי שכל השורה ממשנת ר’ יהודה: ב“מ פי”א ט: וכן היה ר' יהודה אומר כבית תשעת חצאי קבין לזה וכו' (קשר מב“מ פ”י מ“ה לב”ב פ“א מ”ו!); סנהד' פ“ג ט: וכן היה ר' יהודה אומר כל עיר שיש בה שלש שורות וכו'; פ”ה א: וכן היה ר' יהודה אומר מי שנתחייב וכו‘, וכאן שנויה משנת ר’ יהודה רק בלשון אחר ממשנת ת“ק; פ”י א דפו‘: וכן היה ר’ יהודה אומר הבא וכו‘; אהלות פי"ד ד: וכן היה ר’ יהודה אומר פחות מכזית וכו‘, פי"ז י: וכן היה ר’ יהודה אומר שדה שאבד בה קבר וכו‘, פרה פ"ט א–ב: וכן היה ר’ יהודה אומר ממלא אדם חבית וכו' וכן היה ר' יהודה אומר ממלא אדם צלוחית וכו' וכן היה רד יהודה אומר יורדת הצלמון וכו‘, מקואות פ"ז ג: וכן היה ר’ יהודה אומר צריך להטביל וכו'.

ואע"פ שאנו מוצאים כזה לפעמים גם אצל שוני משניות אחרים, וביחוד אצל ר' יוסי: וכן היה ר' יוסי אומר (שבת פ“ז כג, תענית פ”א ג, יבמות פ“ו ו, ב”ב פ“א ט, סנהד' פי”ב ה, פרה פ“ז ז, עוקצין פ”א ה–ו), – אין אנו מוצאים אותם במספר גדול כזה אצל שום תנא אחר. וזו ראיה חותכת, שנכנס בתוספתא הרבה מאד ממשנת ר' יהודה.

במשנה רגיל כזה ע“י “ועוד אמר ר' פלוני”; אצל ר' יהודה, חוץ מעירובין פ”ג מ“ח (ולא הודו לו חכמים)⁷⁰⁶ שהיא משנת ר' יוסי (עי' לעיל ולהלן), עוד: עירובין פ”ט מ“ד (וחכמים אוסרים), פסח' פ”א מ“ה, שכולה משנת ר' יהודה, גם דברי ר”ג (תוס'), יומא פ“ו מ”א (=תוס‘, עי’ לעיל), מגילה פ“ג מ”ב.

ובמשנה: וכן היה ר' יהודה אומר, תרומות פ“ב מ”ה (מ“ה–מ”ו); כלים פ“ג מ”ז; וכן היה אומר (ר' יוסי) בכלי זפת.

אימתי ובד"א.

גם מתוך סימנים אחרים אפשר למצוא כמה שרידים ממשנת ר' יהודה במשנתנו.

לשון “אמר ר' פלוני”. במקום שאינו וויכוח (שבת פי“ב מ”ג, סוכה פ“ב מ”א), מורה תמיד, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, והבבלי כבר העיר על דומה לזה בכמה מקומות (זבחים סז ב: קינים ר' יהושע, חולין צד א: אראב"י, חולין קד ב: א“ר יוסי, שבת קג א: א”ר יוסי; גטין סח ב וש“נ: התם [דמאי פ”ג מ“ו] כדקתני טעמא אמר ר' יהודה (ולא שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירו אח“כ [כרש”י בחולין שם] ולא שהוא “חסורי מחסרא” [כרע“ב ורז”פ בדמאי], אלא שזו היא דרך המשנה להכניס שם־התנא במאמר מוסגר כזה). ירוש' דמאי שם: א”ר יוחנן אף קדמיתא על דעתיה דר' יהודה).

כבר ראינו כזה בעדיות ונזיר, וכך הוא הדבר בדמאי פ“ג מ”ג (לעיל), כלאים פ“ד מ”ט (“מעשה”), מע“ש פ”ה מ“ח (“בראשונה”), שבת פט”ז מ“ז (“מעשה”) פכ”ב מ“ג (“מעשה”), עירובין פ”ד מ“ד (“מעשה”), פ”ח מ“ז (“מעשה”; ר' יהודה וכו', שלפניו, אינו משנה), שקלים פ”א מ“ב (“בראשונה”), פ”א מ“ד (העיד וכו' = מעשה), כתובות פ”ח מ“א, נדרים פ”ו מ“ו (מעשה), נזיר פ”א מ“ז (מעשה, ועי' לעיל, 140), ע”ז פ“ב מ”ה (שאל וכו' = מעשה), כריתות פ“ב מ”ב ומ“ג (אפילו), מדות פ”א מ“ז (עי' לעיל 34/5); וכ”ש כשהוא כולל אחרי הפרטים הסתמיים: א“ר יהודה זה הכלל, זבחים פ”ב מ“ה (מ“ב–מ”ה) = פ”ו מ“ז ומנחות פ”א מ“ד (מ“ג–מ”ד), פרה פ”ז מ"ט.

וגם על יסוד זה אמר ריב"ל⁷⁰⁷: כל מקום ששנה⁷⁰⁸ ר' יהודה אימתי ובמה (במשנתנו)⁷⁰⁹ אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק.

אלא שכלל זה, כרוב הכללים, יש לו יוצאים מן הכלל (עי' בבלי). וודאי שבכמה מקומות “אימתי” לפרש: פיאה פ“ג מ”ה, פ“ח מ”ה, דמאי פ“ה מ”ה, פ“ו מ”א, שבת פי“ח מ”ב, מנחות פ“י מ”ח (והסתם שלפני זה הוא ר' יהודה, פסח' נה ב, אלא שר"ש חולק אחריו: רש"א אף וכו' משהביאה שליש); חולין פ“ו מ”ו, אהלות פ“ז מ”ד, מקואות פ“ו מ”א, (נדה פ“ט מ”ה), טבול יום פ“ב מ”ג.

אבל יש “אימתי” לחלוק: חלה פ“ב מב (בבלי גטין ז ע"ב, ועי' שם בתוס'), מגילה פ”א מ“ג (עי' בבלי), סנהד' פ”ג מ“ג (עי' בבלי סנהד' שם), חולין פ”ה מ"ג (ומודה ר' יהודה).

אבל גם באלו – המחלוקת אינה על דברי “ת”ק" הסתומים, אלא שהוא חולק על דעת תנא אחר, שלא נזכר במשנה, או – כמו במנחות – על דעת תנא שנזכר אחריו.

זאת אומרת, שבכל־אופן יכולים גם דברי “ת”ק" להיות לקוחים ממשנתו של ר' יהודה, וכך הוא הדבר באמת.

וכך הוא הדבר גם ביחס ל“במה”: “בד”א" שבכלים פכ“ח מ”ז הוא לפרש, ובסוטה פ“ה מ”ז: בד"א במלחמת הרשות וכו' א“ר יהודה בד”א במלחמת מצוה וכו‘, כאן שנה גם ת“ק “בד”א”, אלא שנחלקו בלשון, זה קורא לזו “רשות” וזה קורא לה “מצוה” (תוס' סוף פ"ז: ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה וכו'), ז"א שגם ר’ יהודה שנה את כל הפרק, והוסיף עליו: בד“א וכו', אלא שר”מ שנה: בד“א במלחמת הרשות וכו' וגם בעירובין פ”ז מי“א אין ר' יהודה “חולק” על ת”ק הסתמי, אלא חולק – לדעת רב חסדא (פ"א ב) – על מ"ז, ז"א שהמשנה שלפניה יכולה להיות משנת ר' יהודה.

כל אלו המשניות לקוחות אפוא בלשונן ממשנת ר' יהודה⁷¹⁰.

ואפילו במקום ששנה רבי: ר' יהודה אומר, לא תמיד ר' יהודה חולק על ת“ק, אלא שרבי חולק ושָנה הדברים בשם יחיד, למשל פסחים פ”ה מ“ז, נזיר פ”ד מ“ג, או שחולק על תנא שנזכר לפניו, אבל ת”ק (הסתם) הוא ר' יהודה, כמו עירובין פ“ד מ”ט, “והא קמ”ל מאן ת“ק ר' יהודה”⁷¹¹.

ור' יהודה חולק בכ“מ רק בלשון: חוץ מסוטה, שהזכרתי, כלים פכ”ב מ“א (ירוש' ע“ז סוף פ”ב), עירובין פ”ו מ“א: אומרה בלשון אחר⁷¹², וכפשוטם של דברי ר”מ שבברייתא: מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין וכו‘, הוא הוא “ועשו צורכיכם”⁷¹³; תוס’ יומא פ“א א, תוס' סנהד' פ”ה א (עי' לעיל), תוס' שבועות פ“ו ב, כלים ב”ק פ“ו יז (בשם ר"ג), נגעים פ”ה ב (עי' שם ג), תוס' פרה פי"א ח (לא נחלקו וכו' אלא על הלשון! “חכמים” הוא ר' יהודה בוודאי).

וישנם עוד סימנים – אמנם סימנים שאינם מובהקים – למשנת ר' יהודה שכדאי להזכירם:

א) כרגיל שנוי תמיד במשנה: ר' יהודה בן בתירה, אבל בכמה משניות רק “בן בתירה”: שבת פט“ז מ”א ומ“ג, פסחים פ”ד מ“ג (= ע“ז פ”א מ"ו), גטין פ”ה מ“ז, זבחים פ”א מ“ג, מנחות פ”א מ"ב.

והנה מצאנו בברייתא, תענית ג ע"א: ר' יהודה אומר משום בן בתירה (ועי' שם ג ע"ב).

ועל־כן אפשר שר' יהודה הוא ששנה כך תמיד: בן בתירה.

ואמנם ישנם גם רמזים לזה מתוך המקורות עצמם: בשבת שם מ“ז היא – ר' יהודה, ולמ”א אמרו בבבלי קיז א: ותרוייהו אליבא דר' יהודה, וכן בירוש' שם טו סע“ג: בן בתירה כר' יהודה (עירובין סוף פ"ט); בפסחים נזכר אחרי ר' יהודה; בגטין מ”ד סיפא היא ר' יהודה (ברייתא נג ב); במנחות מ“ג–מ”ד היא ר' יהודה.

ב) במשנה רגיל “בן עזאי”, בלי שמו, אבל במקומות אחדים: (ר') שמעון בן עזאי, זבחים פ“א מ”ג (על יד “בן בתירה”, עי' לעיל) = ידים פ“ד מ”ב, יבמות פ“ד מי”ג וידים פ“ג מ”ה (בסתם, אבל בדברי ר' יוחנן: בן עזאי!).

והנה בידים פ“ג מ”ה, לנוסח הבבלי במגילה ז א: שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים (סתם!) ר' יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת ר' מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת רש"א קהלת מקולי ב“ש וחומרי ב”ה; הסתם הוא אפוא בהכרח ‏ר' יהודה, וא"כ ברור,

שהדברים שאח“כ הם ממשנת הסתם (משנת ר' יהודה), כראיה לדבריו: אר”ש בן עזאי מקובל אני וכו‘; ומכאן הרווחנו. שעיקרה של פ“ג מ”ה ופ“ד מ”א–מ"ד (כל “בו ביום”) הם חלק ממשנת ר’ יהודה לעדיות. ואשר למ“ד של פ”ד, עי' תוס' קידושין פ“ה ד⁷¹⁴: א”ר יהודה בנימין גר מצרי וכו'.

ואם כן הדבר, הרווחנו, שר' יהודה שנה במשנתו: שמעון בן עזאי.

רבי קיטע בכמה מקומות את המשניות שהשתמש בהן, וכך נהג גם במשנת ר' יהודה, וקטע אחד ישנו במשנתנו ממשנת ר' יהודה, שאינו מובן כלל:

בכלים פכ“ה מ”א⁷¹⁵: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' דברי ר' יהודה רמ“א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים וכו‘. ופי’ המפרשים: חלוקים אחוריהם מתוכם, אינו מתאים למ”ו: ושאר כל הכלים שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא, כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין וכו' נטמא תוכו כולו טמא. ההלכה אינה כלולה אפוא בטרמין של “יש לו אחוריים ותוך”. אלא שזו קטועה, והפסיק רבי באמצעיתה כדי להביא מחלוקת ר“מ, שהיא חולקת על “כגון” של ר' יהודה, ולאשרנו ישנה משנה זו של ר' יהודה בברייתא (פסח' יז ב): כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו א"ר יהודה (כולה ר' יהודה) בד”א שנטמאו מחמת משקין וכו' (ובמ“ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה, הנוסח הנכון בתג”ק סי' ע“ב: שיש – יש וכן יוצא מתוס' ב”ב פ"ג יב).

וקיטע רבי סוף משנתו. ונשאר ע“י כך “ושאר כל הכלים” בלי הבנה, והוצרך להוסיף במ”ו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים וכו'.

ג. משנת ר' יוסי

ר' יוסי בן חלפתא תלמיד אביו ר' חלפתא⁷¹⁶ ותלמיד ר' יוחנן בן נורי⁷¹⁷, שאומר כ“פ בשמו (עִי' להלן), ותלמיד ר"ע⁷¹⁸, ומוסר מעשים בשמו⁷¹⁹. אבל את יחסו למשנת ר”ע ראינו כבר, שלא הלך אחריה ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת ציפורי⁷²⁰, תלמידם של ר' יוחנן בן נורי ואביו ר' חלפתא (ואולי גם של ראב"ע)⁷²¹, והלך בשיטתה של המשנה הראשונה (כראב“ע בנזיר פ”ו מ"א ותוס' שם)⁷²².

אחד הדרכים המיוחדים לר' יוסי הוא דרך ה“הכרעה” בין החכמים והדעות: תוס' מע“ש פ”ד ו–ז: א“ר יוסי⁷²³ נראין דברי ר"א בשבת ודברי חכמים בחול⁷²⁴, וכך במחלקותיו עם ר”מ⁷²⁵ ור' יהודה⁷²⁶.

וזו היא דרכו הידועה של רבי: נראין דברי ר' פלו' ב־ ודברי פלוני ב־.

זו היא פקודתם של “המכריעים לפני חכמים”, קידושין כד ב: – דברי ר“ש, רמ”א – ר' אלעזר אומר–רט“א–רע”א–המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר“ט בשן ועין – ודברי ר”ע בשאר איברים –

ואלו הם ה“מכריעים” הקבועים בישיבה, ש“אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין” (שישנם מכריעין), תוס' סנהד' פ"ז ו.

ור' יוסי היה בוודאי אחד מהם⁷²⁷, כשם שרבי היה כנראה אחד מהם.

וכיו“ב אנו מוצאים עוד לר' יוסי⁷²⁸: א"ר יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר במנחות (ובזבחים) ודברי ר' יהושע בזבחים (ומנחות)⁷²⁹; אלא שהברייתא משובשת בבבלי, וכבר תמה עליה ר”פ שם, אבל בתוס' מנחות פ“ד ה: אמר ר' יוסי רואה אני את דברי ר”א שאמר אם אין קומץ וכו' מדברי ר' יהושע שאמר וכו‘, וכך עיקרה של ברייתא זו: רואה אני את דברי ר"א במנחות מדברי ר’ יהושע במנחות ודברי ר' יהושע בזבחים מדברי ר“א בזבחים דברי ר”א במנחות שהיה אומר קומץ אע“פ שאין שירים מדברי ר”י וכו' דברי ר' יהושע בזבחים שהיה אומר וכו' מדברי ר"א וכו'.

הרבה ממשנת ר' יוסי נשׂרד במשנתנו, בין חלקי מסכות ובין פרקים.

א. כלים⁷³⁰

ר' שמשון מקינון בס' כריתות⁷³¹ אומר:ו נראה אע"פ שר' סידר המשניות היו סדורות קודם לכן אלא שסָתם הלכתא וכו‘. אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת [של] זכוכית טהורה. ואם ר’ סדר המשנה ושנה סדר הקדמונים היאך אמר ר' יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

אמנם רז"פ⁷³² מסבב את דברי הכריתות לדעתו ואומר: המאמר של ר' יוסי וכו' מראה בעליל, כאשר העיר כבר בעל ס' כריתות, שהיתה כבר מס' כלים סדורה לפני ר' יוסי, ומחליט שר' יוסי כיוון בסיומו זה למשנת ר"ע⁷³³.

אבל בעל הכריתות אינו אומר אלא “קודם לכן”, קודם לרבי ולא קודם לר' יוסי.

אבל טיבה של הערה חותמת זו של כלים יוצא מכמה דוגמאות, שכבר העירונו עליהם כמה פעמים: זו היא הערה־חותמת של מסדר המסכת, כהערת ר' יהושע בקינים פ“ג מ”ו (לעיל 62), כהערת ראב"י בברייתא שבחולין צד א (“ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם וכו' ומעשה באחד שזמן שלשה אורחים בשני בצורת וכו' אראב"י על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל. מאי קמ”ל דכולה ראב"י היא") וכהערת ר' יוסי בחולין פ“ח מ”א (עי' להלן, 142).

כי זוהי דרכו של רבי, להביא הערה אחת של דברי אותו תנא, שהשתמש במשנתו, בשמו (אמר ר' פלוני), כדי לגלות ע"י כך, שהמשנה – משנת ר' פלוני היא.

ובכלל מורה לשון “אמר ר' פלוני”, במקום שאינו וויכוח בין שני תנאים, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, ושגם דברים אלה מאותו תנא הם (כמו שהעירותי כבר למעלה במשנת ר' יהודה, 121).

נלכה נא בדרך זו גם בכלים, ואנו מוצאים:

1) בכלים פ“א מ”ו–מ“ט נחשבו “עשר קדושות”, אבל בפרטן הן אחת עשרה, אלא שבמ”ט שָנוי חילוק בין ההיכל ל“בין האולם ולמזבח”, שבהיכל אין נכנסים שלא רחוץ ידים ורגלים ובין האולם ולמזבח נכנסים. וזו דעת ר' מאיר בתוס' כלים ב“ק פ”א ו: נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נכנסין וכו‘. חכמים אלה הם ר' יוסי, שדבריו סמוכים למשנה זו: אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם וכו’. לר' יוסי אין אפוא אותו חילוק בין “בין־האולם־ולמזבח” להיכל שנשנה במ“ט, ו”עשר קדושות" הן, ות“ק של מ”ו–מ"ט (חוץ מן “ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים”, שהיה שנוי במשנת ר' יוסי ביחד עם “בין האולם ולמזבח”) – ר' יוסי הוא (ר“ש ורע”ב), וכשהוסיף רבי בתוך משנת ר' יוסי מעלה זו ממשנת ר"מ, המשיך את דברי ר' יוסי (“בחמשה דברים”) בשמו: אמר ר' יוסי (וכיו“ב ראינו למשל בעדיות פ”א מ"ו, למעלה עמ' 117).

אבל בעל ספרי זוטא⁷³⁴, השתמש כאן במשנת ר' יוסי, או במשנה קדומה דומה לה, שלא הבדילה בין ההיכל לבין “בין האולם ולמזבח”: ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין (ונשמט: ושלא רחוץ ידים) היו נכנסים לפנים מכאן (=לפנים מן הדוכן) אבל לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא⁷³⁵ לאולם ולא להיכל וכו' אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין⁷³⁶ פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה⁷³⁷.

וכאן היה עוד במשנת ר' יוסי: כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דמים וכו' הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה וכו' (תוס' כלים ב“ק פ”א ו: ר' יוסי אומר), או כנוסח הבבלי (יומא מד א): הא מעלה יש בין ההיכל לבין האולם ולמזבח אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה וכו'.

והמעלה השניה (מ"ז), שהיא שנויה בתוס' כלים ב“ק ספ”א בשם ר' מנחם בר' יוסי: ר' מנחם בר' יוסי אומר עירות מוקפות חומה וכו‘, שנויה בקיצור וסתם גם בס"ז: ערי חומה מקודש[ו]ת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ וכו’ – אפשר וקרוב שר' יוסי עצמו שנה אותה בשם בנו, כשם ששנו בתוס' ב“מ פי”א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון וכו‘, ובמשנה (פ“י מ”ב): ר' יוסי אומר התחתון וכו’.

2) כלים פכ“ג מ”ד: המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומַשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים אמר ר' יוסי אין בהם משום מושב – כולה ר' יוסי היא, שר' מאיר חולק על “כר וכסת” בתוס' (כלים ב“ב פ”ב ח): רמ"א אין טמאין וחכ"א טמאין מדרס.

וב“כסא של כלה” חולק עליו ר' יהודה בפכ“ב מ”ד (= עדיות פ“א מי”א), שהיא ר' יהודה (כמו שביררנו במשנת ר' יהודה, עמ' 118).

וכיו“ב פי”ז מי“ב: א”ר יוסי ישנו כראש וכו' – כולה ר' יוסי.

3) פכ“ז מ”ט: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (משנת ר"מ) אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם כן נגע בו הזב (שלא היה דבר ביניהם) וכו‘. ובמ"י: שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (דברי ר"מ, חולין עב ב) וכו’.

אבל בפ“ב מ”ו שנינו – ובזה אנו באים לסתמות של ר' יוסי –: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא טְמֵא מת⁷³⁸. וזו היא דעת ר' יוסי בפכ“ז מ”ט ומ“י הנ”ל, שאינו טמא מגע מדרס (עי' “חזון נחום”)⁷³⁹.

4) פט“ז מ”ז: והכסא שתחת התיבה וכו' ואנלגין של ספר וכו' ותיק נבלין וכו' והמרכוף של זַמָר וכו' הרי אלו טהורים זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור – כולה ר' ‏ יוסי היא, וב“מרכוף של זמר” שנינו בפירוש בתוס' כלים ב“מ פ”ה י: ר' יוסי אומר (כנו' ר“ש ספט”ו) מרכוף של זמר טהור וכו', אבל ר' יהודה בסוף פט"ו שנה “מרכוף” סתם: המרכוף טהור (עי' לעיל, 117)⁷⁴⁰.

5) פ“ב מ”ג: הטהורין שבכלי חרס וכו' והספינה⁷⁴¹, (מ"ד) מגופת היוצרין וכו‘, תוס’ כלים ב“ק פ”ב ג: ר' יוסי אומר אף הספינה⁷⁴² ומגופת היוצרין.

6) פי“ז מי”ז: מחצלת קנים ושל חלף טהורה⁷⁴³. אבל בסוכה פ“א מי”א שנינו: מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה וכו' רא"א אחת קטנה ואחת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אלא שמשנת כלים זו משנת ר' יוסי היא שכן העיד בנו ר' ישמעאל בשמו⁷⁴⁴: של קנים ושל חילף (בבלי: חילת) גדוּלה מסככין בה וארוגה אין מסככין בה (שהיא ראויה לשכיבה) ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארוגה מסככין בה (בבלי: אחת זו ואחת זו מסככין בה) וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו, ובכן אינה מקבלת טומאה.

[אך בפ“כ מ”ז שנינו: מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וכו‘. לפי משנה זו מחצלת קנים, שאין קָניה עשויים לארכה (שראויה לשכיבה) ושלא הותרו ראשי המדנין שלה טמאה. ורבנן דר’ יוסי היא. ועי' תוס' כלים ב“מ פ”ז יא: מחצלת שעשה לאוהלין וחישב עליה לשכיבה וכו' דברי ר“מ ר' יהודה אומר וכו‘, ולפי דברי שניהם מחצלת קנים מקבלת טומאה. ולמשנתנו "מחצלת מאימתי מקבלת טומאה וכו’ " (פ”כ מ"ז

סיפא) נוסף בתוס' שם: ר' יהודה אומר משיקשר ראשי המדנין (הקנים) וכו'.

ר' מאיר ור' יהודה חולקים אפוא על ר' יוסי ואומרים, שמחצלת קנים מקבלת טומאה, ומשנת סוכה – משנת חכמים היא.]

7) פ“ח מ”ט: פורנה אם יש ליזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות⁷⁴⁵, רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות. ובתוס' ב“ק פ”ו יז שנינו: רמ"א משום ר"ג אם יש לה ליזבז טמאה ר' יהודה אומר משום ר"ג אם יש לה איצטגיות⁷⁴⁶, ר' יוסי אומר משום ר"ג אם יש לה ספיות וכולן שם אחד הן⁷⁴⁷.

כאן שנה רבי סתם כדברי ר“מ (אבל לא בשם ר"ג) “ליזבז”, ואת דברי ר' יוסי בשם ר”ג שנה סתם בשם ר“ג, ז”א כמו שהיו שנויים במשנת ר' יוסי, ודברי ר' יהודה בשם ר“ג שנה רבי בשם ר' יהודה, כאילו הם דברי ר' יהודה עצמו, וכך יש לנו כאן סתמו של ר' יוסי אצל ‏סתמו של ר”מ, אלא שלא נחלקו כאן אלא בלשונו של ר"ג.

8) פ“ב מ”ז: ריב"נ אומר חולקין את עוביו וכו‘, תוס’ פ“ב ז: ר' יוסי אומר משום ריב”נ.

9) ופ“ל מ”ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, בתוס' ב“ב פ”ז ט: ר' יוסי בשם ריב"נ.

10) פי“א מ”ג: מן השחולת ומן הגרודת טהורין ריב“נ אומר (אף)⁷⁴⁸ מן הקצוצת. בתוס' ב”מ פ“א א: ר' יוסי אומר העושה כלים מן הקצוצת טמאין ריב”נ אומר העושה כלים מן הגרודת טמאין, כלומר שר' יוסי שנה “מן הגרודת טהורין” ולא “הקצוצת”, וריב“נ שנה “מן הקצוצת טהורין” ולא מן הגרודת (וסמי מיכן “אף”). זאת אומרת אפוא, שמ”ג כולה משנת ר' יוסי, והוא ששנה דברי ריב"נ רבו (וסיפא "ומן המסמרות שידוע וכו' " – ר' אלעזר בר' יוסי היא, תוס' שם ב).

11) פי“א מ”ו: פיקה של מתכת ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ומצופה טהורה.

אבל בתוס' כלים ב“מ פ”א ה: אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא אמר לו מה אתה אומר בפיקה של מתכת אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר⁷⁴⁹.

הר“ש נדחק לומר דתרי תנאי ואליבא דר”ע: אבל המשנה משובשת, כי “ומצופה טהורה”, שאחריו מוכיח שלפניו היתה כאן “טומאה” כלהלן במשנתנו וכבמ“ד, והרמב”ם נדחק לפרש “ומצופה טהורה” לדברי־הכל; אבל אין ספק שהמשנה מוחלפת ושעיקרה: ר“ע מטהר וחכמים מטמאין⁷⁵⁰, אבל מפני שהלשון הרגיל במשנה הוא “פלו' מטמא וחכמים מטהרין”, וכן “ר”ע מטמא וחכמים מטהרין”⁷⁵¹, וכן: ר“ע מטמא וריב”נ מטהר⁷⁵², נשטף לו לַשונֶה גם כאן לשון “ר”ע מטמא וחכמים מטהרין". והמשנה – ר' יוסי.

12) פ“כ מ”ב: עריבה וכו' הניחה בגשמים וכו' – ר' יוסי בתוס' ב“מ פי”א א־ב: ר' יוסי אומר מטמאת ומטהרת אפילו עשרה פעמים ביום כיצד הניחה בגשמים וכו'.

על משנת ר' יוסי, המתנגדת לפכ"ד של ר' יהודה. כבר דיברנו; ואני מזכיר כאן לצד: של ר' יוסי:

13) כלים פכ“ו מ”ג: והפרקלימין (περικνήμιον) טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין; ‏ היא חולקת על פכ“ד מט”ו (משנת ר' יהודה, עי' לעיל עמ' 109), ומפורש בתוס' ב“ב פ”ב יא: ר' יוסי אומר כל הפרגלינין טהורין וחכ"א שלשה וכו'.

14) כלים פי“ד מ”ח: סנדלי בהמה [ו]של⁷⁵³ מתכת טמאין של שעם טהורין, ובתוס' שם יא: שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס של מתכת⁷⁵⁴ ושל בהמה טמאה טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום⁷⁵⁵, וזו בוודאי משנת ר' יוסי בשבת פ“ו מ”ח (וכנוסחאתו של רב שם): הקיטע יוצא בקב שלו (של עץ) דברי ר“מ ור' יוסי אוסר, ובעדיות פ”ב מ“ח תנן: שלשה דברים אמר ר”ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין (“סנדל של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו וכו‘, אבל בתוס’ עדיות פ“א יג: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב”ב פ"ד ה⁷⁵⁶: סנדל של קש ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, ופירשן התלמוד (בשבת שם): והתניא (במשנת עדיות!)‏ הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי (הסוכר שסנדל של עץ ושל קש אינו סנדל).

ודבריו אלה של רב הונא, שמקורם בוודאי בקבלה (כשאר דבריו לתמיד ומדות, גטין פ“ח ונדרים פי”א: עי' להלן, 140), יוצאים, כמו שהעירותי כבר, גם מכלים פ“ה מ”א ותוס' כלים ב“ק פ”ד א.

וזו היא משנת כלים פי“ד מ”ה ותוס' ב“ב פ”ב יא: של שעם טהורין (טהורין מכלום)⁷⁵⁷, כי “עץ” ו“שעם” דינם אחד⁷⁵⁸, ומשנת שבת, שר' יוסי אוסר לצאת בשבת בקב הקיטע (של עץ) – כר' אליעזר בתוס' שם פ"ה (פ"ו) א, ור' אליעזר אומר, בתוס' יבמות שם, שסנדל של עץ אינו סנדל: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

15) פכ“ח מ”ד: מטפחות סְפָרים בין מצויירות בין שאינן מצויירות טמאות כדברי ב“ש בה”א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות (“טומאת מת”) רבן גמליאל אומר אלו ואלו טהורות. וזו משנת ר' יוסי, ששנינו בתוס' ב“ב פ”ו ט: ר' יוסי ור"ש אומרים נראים דברי ר"ג במטפחות ספרים ובדבריו אנו מודים (כיו“ב בתוס' פרה פ”ט ו: ר' יוסי ור“ש אומרים נראים דברי ר”ג בנחש⁷⁵⁹ וכדבריו אנו מורים)⁷⁶⁰.

ובכן משנה זו, ששנתה דברי ר“ג באחרונה, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ”ד מי"ד (עי' לעיל עמ' 114), משנת ר' יוסי היא.

16) פכ“ב מ”ט: כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פגים⁷⁶¹ ר“ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו – תוס' ב”ב פ“ב א”ב: כיפת (כופת) חלק וכו' ר“מ ור”ש מטמאין ר' יוסי וראב“צ מטהרין, אמר ר”מ וכו' אמר ר“ש וכו' אמר ר' יוסי (כר"ש שם) מעשה בארבעה זקנים וכו' וטיהרוהו לו, אמר ראב”צ וכו‘, ומשנתנו ר’ יוסי.

17) פי“א מ”ד: קלוסטרא טמאה – כר' יוסי בעירובין פ“י מ”י)⁷⁶².

וכבר העירונו, שבניגוד לפכ“ד מט”ז הוא גם פכ“ח מ”ט ומ“י: סבכה של זקנה טמאה משום מושב וכו' סבכה שנקרעה וכו‘, שהם מתאימים לשורת השלשה שבתוס’ ב”ב פ“ב; שהיא כולה משנת ר' יוסי וחולקת על משנת ר' יהודה שבפכ”ד,

אחד מיסודותיה של משנת כלים הוא אפוא משנת ר' יוסי.

כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, או הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד מזמן הבית וסמוך לחורבנו: פ“ה מ”י: וזהו תנורו של בן דינאי, הוא אלעזר דינאי הקנאי; פ“ו מ”ב: וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים כנגד הסלע; פי“ז מי”ב: הו אגרופו של בן־בטיח⁷⁶³ (בן אחותו של ריב"ז), כמלא מקדח גדול של לשכה; פט“ו מ”ו: נבלי השָרָה ונבלי בני לוי (גם בפכ“ד מי”ד), משקה בית מטבחיא, ספר העזרה; פי“ח מ”ג: מלבני בני לוי. והתבונן גם לדברי ריב"ז (פי“ז מט”ז): ועל כלן אריב"ז אוי לי אם אומַר (ונזכר גם בפ“ב מ”ב)⁷⁶⁴, וכן יש לשים לב גם לדברי ר' יהושע (פי“ג מי”ז): ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. וודאי שהיתה “מסכת” כלים מזמן הבית.

ומצד אחר כבר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, במשנת ר' יהודה (הרבה מאד) ובמשנת ר' שמעון.

וזאת רואים אנו כבר מתוך רוב זכרון התנאים הנזכרים:

ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודה – כנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים.

בשמם נזכרו אפוא ר"מ ור' יוסי (כל"ה פעמים) כמעט במספר שוה, ור' יהודה כמעט – כפלים במספר. (ר"ש נמשך כנראה גם כאן כרגיל במקומות אחרים, – אחרי ר' יוסי: ר' יוסי ור' שמעון אומרים!).

רבי שׂם אפוא אמנם ליסוד משנתו – משנת ר' יוסי, אבל “לא כולה”⁷⁶⁵), אלא השתמש הרבה גם במשנת ר' יהודה (גם סתם) במשנת ר' מאיר (גם סתם) ובמשנת ר' שמעון (גם סתם).

וכך הוסיף כמה דברים שלא שנה אותם ר' יוסי כלל – ממשניותיהם של חבריו, כמו:

כלים פ“ה מ”ג: בית הפך וכו' דברי ר“מ ר”ש מטהר, פ“ג מ”ב: חבית וכו' דברי ר“ש ר' יהודה אומר וכו' ר' מאיר אומר וכו', פ”ז מ“ב: הרחב שלו ר”מ מטהר ור' יהודה מטמא, מ“ה כולה:… דברי ר”מ ר“ש מטהר (ד"פ), פט”ו מ“א: ושאר כל הכלים וכו'⁷⁶⁶ דברי ר”מ ר' יהודה אומר וכו' אין בין דברי ר"מ לדברי ר' יהודה וכו'; פי“ז מי”א: מזונו לחול וכו' דברי ר“מ ר' יהודה אומר וכו' אלו ואלו מתכוונין להקל, רש”א וכו' ר' יוחנן ב“ב אומר וכו'⁷⁶⁷; פכ”ה מ“א–מ”ב: דברי ר' יהודה רמ“א וכו', מ”ג: דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו', וכדומה.

[וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה (לעיל עמ' 116)].

וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי, למשל פ“ט מ”ד: וכן חתיכה של לפת ושל גמי ר“ש מטהר בשני אלו – בתוס' ב”ק פ"ו יט: ר' יוסי מטמא בגמי מפני וכו' (אבל גם ר"מ מטמא, שם), ועוד.

או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת מפורשת: ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר, כמו: ראב“צ – ר' יוסי – (פ“ב מ”ו)⁷⁶⁸, וכאן בוודאי כולה ר' יוסי, ששנה את דברי ראב”צ ואח“כ – את דעתו (“ואני אומר”); פ”ח מ“ח: ר' יהודה – חכמים (ר"מ) – ר' יוסי; מ”י: ר“מ – ר' יהודה – ר' יוסי; פי”ח מ“ד: ר”מ

ור' יהודה – ר' יוסי ור“ש, וכאן מסיים: אמר ר' יוסי מה שנה זה ממלבני בני לוי, וא”כ וודאי שר' יוסי שנה כאן: חבריי (“מאיר ויהודה”) היו אומרים – ואני אומר (ורבי הוסיף רק דעת ר"ש, עי' בהע' 51); פי“ט מ”ג–מ“ד: דברי ר”מ ר' יוסי אומר; פכ“ו מ”ד: סתם⁷⁶⁹ – ר' מאיר – ר' יוסי; פכ“ה מ”ז: ר"ט – ר"ע

– ר“מ – א”ר יוסי – (ושניהם מפרשים את דברי ר“ע, למ”ה: כיצד וכו', דברי ר' יוסי לר"ע), וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פכ“ח מ”ו: דברי ר“מ ר”ש מטהר ר' יוסי אומר (מכריע).

או שרבי שונה במקום סתמו של ר' יוסי סתם אחר, ואחריו: ר' יוסי אומר, אמר ר' יוסי, כמו:

פ“א מ”ט: סתם (ר"מ) – א“ר יוסי – (עי' לעיל), וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פי”ח מ“א: סתם – ר' יוסי אומר –, שם מ”ג (כנו' המוגה: שאינן), כנ“ל: פכ”ב מ“ב ופכ”ג מ“ב, כנ”ל: פכ“ו מ”א: סתם – ר' יהודה אומר אף – רשבג“א אף – א”ר יוסי והלא – לא אצרו אלא בכפיפה – (כהוספת ר' יהודה), ומכיון שרשב"ג היה צעיר מר' יוסי ור' יהודה, וודאי שלא ר' יוסי שנה את דבריו, אלא רבי הוסיפם; מ“ו: סתם – ר' יוסי מטהר משום אביו; פכ”ט מ“ב: סתם (יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה) – ר' יוסי אומר אף לא לטומאה, וכאן יוצא מפורש מן התוס' שכולה ר' יוסי, והוא שנה: חבריי (ר"מ ור' יהודה) היו אומרים יתר מכאן וכו' ואני אומר אף וכו‘, שכן שנינו בתוס’ ב”ב פ“ז ד–ה: יותר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה בד”א בזמן שאין עתיד לגוֹד אבל בזמן שעתיד לגוד חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה דברי ר' מאיר [ו]ר' יהודה (ו)ר‘⁷⁷⁰ יוסי אומר(ים) אף לא לטומאה. אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו’, ודברי ר' יהודה נזכרים באהלות פט“ו מ”ח⁷⁷¹ ומקואות פ“י מ”ה.

ואין ספק אפוא, שבהרבה מאלה שהבאנו לא רבי הוא ששנה ראשונה את דעת החולקים על ר' יוסי, אלא כבר ר' יוסי עצמו שנה במשנתו: מאיר היה אומר (יהודה היה אומר, חבריי היו אומרים) – ואני אומר (עי' הדוגמאות לעיל), ורבי שינה לשון זה ללשון: רמ“א – ר' יוסי אומר, רמ”א – וחכ"א, וכדומה.

ויש ששנה רבי משנה החולקת על ר' יוסי ולא הזכיר כלל את דעתו, למשל: פ“ה מ”ו: תנור שנתן בו עפר וכו' – משנת ר"מ בתוס' ב“ק פ”ד ו, ו“חכמים” חולקים עליו, ור' יוסי אומר שזו דעת ר' אליעזר אבל חכמים חולקין: ר' יוסי אומר [ר' אליעזר אומר]⁷⁷² מעפר ולמטה וכו' (דברי ר' מאיר)⁷⁷³ וחכמים אומרים וכו‘; פכ“ב מ”ד משנת ר' יהודה (עי' לעיל, 118), ור’ יוסי חולק בתוס' ב“ב פ”א יב, ובכסא של כלה שנה רבי דעתו של ר' יוסי בפכ“ג מ”ד (עי' לעיל, 128). וכאן שנה דברי ר' יוסי בשמו (אמר ר' יוסי), אע“פ שבמקומו אין חולק עליו, מפני שר' יהודה חולק עליו במקום אחר. וכן שנה דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת גם בפ”ג מ“ז: קומקום ר' יוסי אומר וכו' וכן היה אומר וכו', פ”ח מ"י: היה פונדיון וכו' ר' יוסי אומר וכו'.

ויש שרבי שונה: פלו' אומר – וחכ"א, ובכמה מהם “חכמים” אלה אינם אלא ר' יוסי, זאת אומרת שראה רבי דברי ר' יוסי ושנאם בלשון חכמים, או שר' יוסי עצמו שנה כך. כך למשל:

פ“ד מ”ה: ר' יהודה – וחכ"א – (והוא ר' יוסי, עי' לעיל לפכ"ד), פ“ה מ”א: דברי ר“מ וחכ"א (והוא ר' יוסי, עי' לעיל לעדיות); פ”ג מ“ה: ר”מ ור“ש – וחכ”א (כנראה ר' יוסי. עי' פרק זה מ“ז ותוס' פ”ג ב); פ“ד מ”א סיפא: ר' יהודה – וחכמים –; פי“ג מ”ד: דברי ר“מ וחכמים –; פי”ד מ“ו: ר' יהודה וחכמים –; פ”כ מ“ז: סתם – וחכמים –, ופ”ח מ“ח: ר' יהודה אומר – וחכ"א – ר' יוסי אומר –; וכאן בוודאי שנה ר' יוסי עצמו: יהודה היה אומר – מאיר (=חכמים) היה אומר – ואני אומר, אבל רבי ראה דברי ר”מ ושנאם בלשון חכמים.

ויש ששנה במקום אחד סתם של ר' יוסי, ובמקום אחר – סתם של אחרים, כמו: פכ“ד של ר' יהודה והמקבילות הסתמיות של ר' יוסי (עי' לעיל); הסתם בפט”ו מ“ו (ר' יהודה, עי' לעיל, 117) ופט”ז מ“ז (ר' יוסי, עי' לעיל, 129). ולפעמים גם זו אצל זו (כיו“ב בחלה פ”א מ"ו, ועוד), כמו בפ”ח מ“ט (לעיל); בפי”ב מ“ג–מ”ו, שבמ“ג–מ”ה רישא נשנו רוב הדברים שנשנו שם במ“ה סיפא – מ”ו: כסוי טני וכו' ר"ג

מטמא וכו' (מ"ג), מסמר של אבן השעות טהור ר“צ מטמא (מ"ד), וארון של גָרוֹסוֹת ר”צ מטמא וחכמים וכו' (שם), מסמר של שולחני טהור ור“צ מטמא, ואין בעיקר משנת כלים כאן לא “תלוי הגרדות” (שבמ"ו) ולא “טבלה שנחלקה לשנים”, אבל מ”ה סיפא־מ“ו לקוחות כמו שהן מעדיות פ"ג מ"ח־מ"ט. ומשנת כלים סוברת בוודאי ב”תלוי המגרדות“, שלא נחלקו עליו, שהוא טהור, כר' נתן בתוס' (ב“מ פ”ב יב) וכדברי חכמים בפט”ו מ“ד, שכל התלויות טהורות. ובטבלה “שנחלקה לשנים”, שר”ג מטמא וחכמים מטהרין, שנינו בעדיות ובמ“ו: ומודים חכמים לר”ג בטבלה שנחלקה לשנים אחד גדל ואחד קטן, שהגדול טמא והקטן טהור, אבל ר' יהודה אומר (בתוס' כלים ב“מ פ”ב יג): לא נחלקו ר“ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחבירו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים⁷⁷⁴ בחבירו [עד] שהשנים⁷⁷⁵ שוין שר”ג מטמא וחכמים מטהרין; ר' יהודה חולק אפוא על

סתם עדיות (ומודים וכו'), וסובר שגם באחד גדול ואחד קטן אבל אינו גדול בשנים בכל־זה נחלקו,

ובפ“ה מ”ז שנינו: תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה⁷⁷⁶ וכו' רש"א וכו' חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן (הגר"א: סיפא פירושא דרישא!) הגדול טמא והקטן טהור (כסתם עדיות: ומודים וכו'), חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים הקטנים טהורין (זו כדברי ר' יהודה בתוס'). ובתוס' שם (ב“ק פ”ד ח): תנור שחלקו לשנים (ו)אפילו כל שהוא⁷⁷⁷ ואפילו מבית האומן טמא לפי שאי אפשר לכוון⁷⁷⁸, וכך נוסף למשנתנו זו גם בספרא⁷⁷⁹ (שמיני פ"י ג): חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי־אפשר, וזו כר"ג של סתם עדיות ולא כחכמים, ולא כר' יהודה בתוס' (או, אם “עד” בכלל, גם כר"ג דר' יהודה).

ונראה אפוא שפ“ה מ”ז – ר' יוסי היא ושלש מחלוקות בדבר.

פי“א מ”ד: קלוסטרא (נגר שיש בראשו קלוסטרא) טמאה ומצופה⁷⁸⁰ טהורה וכו' והקלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה וכו' (שאינה כלי, וטהורה היא) ר"ט אומר הרי היא ככל הכלים ומטלטלת בחצר, והיא טמאה, כמו ששנינו בתוס' (ב“מ פ”א ו): קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה⁷⁸¹ אמר יפה אמרה ברוריא.

הסיפא היא אפוא משנת ר' יהודה, שפסק כחכמים (ר' יהושע) המטהרים; אבל רישא “קלוסטרא טמאה” – ר' יוסי היא, שכן שנינו בעירובין פ“י מ”י: נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר (“ככל הכלים ומטלטלת בחצר” וטמאה כר"ט)⁷⁸², יבמות צו ב.

וכאלה עוד.

וכמה דברים השמיט רבי לגמרי ממשנת ר' יוסי: תוס' ב“ק פ”ו ד (לפ“ח מ”א): (“אמרו לו” שבמשנה) א“ר יוסי וכו' אריב"נ וכו' (מפני שהוא אומר בתוס' שם: היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ); תוס' ב”ק פ“ז ג (לפ”ט מ“ח: כיצד בודקין וכו' ר' יהודה וכו' ר' יוסי וכו‘; תוס’ ב”ק פ“ז ד (לפ“י מ”א): ור' יוסי מוסיף: תוס' ב”מ פ“ה ט; פ”ה ד; ב“ב פ”ה ו: א“ר יוסי שאל יונתן בן חרשא וכו', ב”ב פ“ז ה: א”ר יוסי אני אומר וכו‘, ב“ב פ”ג יב (לפכ“ה מ”ט): א"ר יוסי לשון זה כפול וכו’, ועוד.

וכבר העירונו על השורה שבתוס' ב“ב פ”ב ט–יב, שכולה ר' יוסי.

[וכשאנו עוברים על משנת כלים אנו רואים, שר' יוסי וחבריו נזכרים כך:]

I X [=סתם] (=ר' יוסי)

II אמר ר' יוסי (ר' יוסי אומר)

III X (=ר' יוסי) – ר' פלוני אומר

X (=ר' מאיר) – ר' יהודה – X (=ר' יוסי)

IV X (=ר' יוסי) – X (=ר' מאיר, ר' יהודה)

X (=ר' מאיר) – אמר ר' יוסי (ר' יוסי אומר)

ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר (אמר ר' יוסי)

X – ר' מאיר – ר' יוסי

V ר' מאיר – ר' יהודה – ר' יוסי

ר' יהודה – חכמים – ר' יוסי

VI ר' פלוני – חכמים

VII X (=ר' מאיר, ר' יהודה, ר' שמעון)

VIII פרק כ"ד (ר' יהודה)

[שאר החכמים, הנזכרים בכלים הם:]

ר' עקיבא

פ“ב מ”ב, מ“ד; פ”ג מ“ח; פי”א מ“ו; פי”ב מ“ה; פי”ד מ“א; פי”ז מ“ה, מי”ג, מי“ז; פ”כ מ“ד, מ”ו; פכ“ב מ”ז מ“ט, מ”י; פכ“ה מ”ד, מ“ז; פכ”ז מ“ה; פכ”ח מ“ב, מ”ז.

[שנה משנת ר"ע, תוס' מע“ש פ”ב יב, סנהד' פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע אבל משנה ראשונה וכו‘; תוס’ מע”ש פ“ב א: זו משנת ר”ע וכו' וחכמים לא הודו.]

ר' ישמעאל

פ“ב מ”ב; פ“ו מ”ג.

[ר' יוסי בשם ר' ישמעאל, תוס' ב“ק פ”ו יח (=בבלי נד ב); תוס' מקואות פ“ז ג; תוס' סנהד' פ”ג ה–ו: שלשה דברים משום שלשה זקנים: ר' עקיבא או' – בן עזאי או' – ר' ישמעאל אומר (זבחים ט ע"ב). ועי' כתובות פ“ה מ”ה: המשרה וכו' או מארבעה קבין שעורים (=משנת ר' ישמעאל!). אמר ר' יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל וכו'.]

ר' יוחנן בן נורי

פי“א מ”ג; פי“ז מ”ה, מי“ד (אריב"נ), מי”ז; פ“ל מ”ב.

[וכמה דברים נמסרו במשנתנו בשם ר' יוסי והם דברי‏ ריב"נ (עי' לעיל), כי ר' יוסי קיבל מר' יוחנן בן נורי רבו⁷⁸³ שהיה תלמיד ר' אליעזר⁷⁸⁴ ותלמיד ר' חלפתא אבי ר' יוסי⁷⁸⁵.]

ר' אליעזר

פ“ב מ”ח; (פ“ג מ”ב); פ“ה מ”י; פ“ח מ”א; פי“א מ”ה, מ“ח; פי”ד (מ"א), מ“ז ב”פ; פט“ו מ”ב; פי“ז מ”א; פי“ח מ”ט; פכ“ו מ”ב, מ“ד, מ”ה; פכ“ז מ”ה (מי"ב); פכ“ח מ”ב.

בתוס' ב“ק פ”ד ו: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר.

[ר' יוסי משתמש במשנת ר"א יותר מכל חבריו, חוץ מר' יהודה, שהיה שונה משנתו (תוס' זבחים פ"ב יז)] ועי' סנהדרין סח א ששאלו את ר' אליעזר בהלכות כלים (פכ“ג מ”א ופכ“ו מ”ד), ועי' אדר“נ פכ”ה ג.

ר' אלעזר בן עזריה⁷⁸⁶, פ“ג מ”ח.

ר' אליעזר בן יעקב⁷⁸⁷, פ“ז מ”ג; פכ“ח מ”ט.

רבן גמליאל (דיבנה), פ“ח מ”ט; פי“ב מ”ג, מ“ו; פי”ז מ“ב; פכ”ח מ"ד.

רבן שמעון בן גמליאל (מובא הרבה במשנת ר' יוסי)

פ“ז מ”ו; פי“א מ”א; פי“ז מ”ד; פכ“ו מ”א; פכ“ח מ”ג.

ר' אלעזר בר' צדוק, פ“ב מ”ה, מ“ו; פכ”ו מ"ט.

[אנו מוצאים אותו בעיקר במשנה, שהשתמשה במשנת ר' יוסי: תוס' ב“מ פ”ד ד (לפי“ד מ”ב: רש"א), פ“ד טז (לפי"ד סוף מ"ח), סוף פ”ט (לפי“ט מ”ג), ב“ב פ”ב א ר' יוסי וראב“צ (פכ“ב מ”ט) שם ב–ג, שם יב (לפכ“ד מי”ז: רש"א), שם פ”ו ט (=פט“ז מ”ז!), פ"ז י.]

ר' צדוק, פי“ב מ”ד ב“פ, מ”ה.

ר' יהודה בן בתירא, פ“ב מ”ד.

ר' טרפון, פי“א מ”ד, מ“ז; פכ”ה מ"ז.

ר' יוחנן הסנדלר, פיה מיה.

[ר' יוחנן בן ברוקא, פי“ז מי”א, (=עירובין פ“ח מ”ב)].

ר' נחמיה, פי“ח מ”ה.

ר' שמעון שזורי, פי“ח מ”א.

ב. אהלות

בעירובין פ“ז מ”ג שנינו: חריץ שבין שתי חצרות וכו' מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות. מערבין וכו'.

וע"ז אמרו בבבלי (עח ב–עט א): מלא עפר. ואפילו בסתמא והתנן (אהלות פט“ו מ”ז) בית שמילאהו עפר⁷⁸⁸ או צרורות וביטלו⁷⁸⁹, ביטלו אין לא ביטלו לא. אמר רב הונא מאן תנא אהלות ר' יוסי.

וע"ז שואל התלמוד: אי ר' יוסי איפכא שמעינן ליה דתניא⁷⁹⁰ ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל. אלא אמר רב[י]⁷⁹¹ אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי.

אבל באהלות שם שנינו: בית שמילאהו עפר או צרורות (ו)בטלו⁷⁹² וכן כרי וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו‘. ובכל אופן נמשך “ובטלו” על הבית (כפי' הרמב"ם), שהרי לא שנינו “וביטלן”⁷⁹³; זאת אומרת אפוא שע“י עפר סתם ביטל את הבית. ולענין תבן שנינו באהלות שם במ”ו, שאינו בטל: בית שהוא מלא תבן וכו’ (עי' ר"מ), ועל משנה זו שנינו בתוס' שם; ור' יוסי אומר תבן שאינו עתיד לפנותו הרי הוא כעפר ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן.

ז"א שסתם תבן אינו בטל וסתם עפר בטל. ר' יוסי שבתוס' אינו חולק אפוא על המשנה אלא מוסיף על משנתו (הוספה שהשמיטה רבי).

ובירוש' עירובין (פ“ז כד רע”ג=פסח' פ“ז לד ע”ד) אמרו ל“אפילו קש או תבן”: הא תבן לבטלו (כלומר שדעתו לבטלו) לא ביטל. מתגיתא דלא דרבי יוסי דר' יוסי אמר תבן וביטלו מבוטל (תוס' שם). ר' יוסי בירבי בון בשם רב חסדא דברי הכל היא ומה דמר ר' יוסי בשבללו בעפר. יש תבן⁷⁹⁴ שהוא כעפר ועפר שהוא כתבן תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא בעפר וכו'.

“תבן שביטלו” שבירוש' הוא אפוא “תבן שאינו עתיד לפנותו” כפשוטה של הברייתא (שנתפרשה בבבל). ב“עפר סתם” אין כל מחלוקת לירוש' (בניגוד לבבלי סוכה), וכך אמרו בירוש' סוכה (פ“א נא ע”ד): קש ותבן אין ממעטין בה (בסוכה), עפר וצרורות ממעטין בה (כמשנת עירובין).

משנת אהלות היא אפוא ר' יוסי (וגם משנת עירובין אינה מתנגדת לו).

ודברי רב הונא נאמרו בוודאי בקבלה, ואע“פ שנדחו; כשם שנדחו דבריו ביומא יד ב לענין “תמיד”, אע”פ שהם נכונים (עי' לעיל, עמ' 28).

ואמנם “אהלות ר' יוסי היא”, זאת אומרת שרובה ר' יוסי, שמשנת ר' יוסי היא אחד ממקורותיה הראשיים של אהלות.

כי כמה סתמות במשנת אהלות הם ר' יוסי:

1) פ“ב מ”א: ומלוא תרווד רקב, תוס' פ"ד א (חולין קכה ב): ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל.

2) שם: המת וכזית מן המת וכו' אבר מן המת, בד“ר ליתא “וכזית מן המת”, אבל ישנה בכל הספרים, ובירוש' נזיר פ”ז נו ע“ב אמרו: תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון תינייתא (“אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו”) ולא שאלון קדמיתא (“כזית מן המת מטמא מת לא כ”ש")⁷⁹⁵; גם הוא שנה אפוא כר' מאיר בנזיר פ”ז, שר' יוסי תירץ שם דבריו.

3) שם: וכזית נצל, בירוש' נזיר פ"ז שם: אשכח תני בשם ר' יוסי יש נצל.

4) פ“ג מ”ג: נשפך על האסקופה והיא קטפרס וכו‘, תוס’ פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים וכו' חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור.

5) פ“ה מ”א: ובה“א התנור טמא וכו' רע”א אף התנור טהור, תוס' פ"ה ח: אמר ר' יוסי בא ר' יחנן בן נורי אצל ר' חלפתא וכו' אלא שעקיבא מטהר. (ועי' לעיל עמ' 130).

6) פ“ז מ”ה: יצא הראשון מת וכו' רמ“א וכו' – ת”ק=ר" יוסי בתוס' ספ"ח ה: אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו'.

7) פ“ח מ”ד: וחבילי המטה – והסריגין שבחלונות. ר' יוסי בתוס' פ"ט ד (חולין קכה ב): ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי חלונות חוצצין וכו'.

8) פי“ג מ”א: העושה מאור בתחלה שעורו מלא מקדח גדול של לשכה וכו' חררוהו מים וכו' שעורו מלא אגרוף – כלים פי“ז מי”ב: ומאור שלא נעשה בידי אדם שעורו כמלא אגרוף גדול וכו' א"ר יוסי ישנו וכו' ושנעשו בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה וכו‘, ובאהלות פ“ב מ”ג: באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר“מ וחכ"א בגדול של לשכה, ובספרי זוטא שם, 309 (בהוצאתי 22): ובה”א [כדי שינטל מן החי וימות. מלוא מקדח שאמרו] מלוא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכו’ (כבכלים).

9) פט“ו מ”ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, (ו)בזמן⁷⁹⁶ שהוא עַתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור – רישא ר' יוסי היא (עי' כלים לעיל), ונחלקו בכל־אופן; אבל רבי שנה (תוס' אהלות פט"ו ח): נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, ושנה כדעתו במשנתנו.

10) פי“ז מ”ג: החורש מלַטִימִיָא מצבירת העצמות וכו' אינו עושה בית הפרס – תוס' ספי“ז יג; ר' יוסי אומר חזקת עצמות המכוסין הרי הן של אדם וכו' מגולין הרי הן של בהמה וכו‘, ובתוס’ פי”ז ג שנינו: רמ"א החורש מלאטימיא הרי זה עושה בית הפרס, וא"כ כולה ר' יוסי היא.

11) פי“ח מ”ט: ומזרח עכו היה ספק וטהרוהו חכמים, עי' תוס' פי"ח יד (גטין? ע"ב): ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהור משום ארץ העמים וכו' עד כזיב ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו עד לכלאבי (“לבלבו”).

12) פי“ח מ”י: ומקום החצים, תוס' פי"ח יב: בית החיצין ובית הזינות⁷⁹⁷ ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר.

ר' יוסי נזכר באהלות כמה פעמים, אבל – כמו בכלים – לא כולם הם מחלוקת ולא כולם הם משנת רבי: אהלות פ“ב מ”ז (ת"ק ור' יוסי), פ“ג מ”ו (בלא מחלוקת), פ“ד מ”א, מ“ב⁷⁹⁸, פ”ז מ“ב, פ”ח מ“ה, פ”י מ“ג (דברי ר"מ–ר' יהודה–ר' יוסי), פי”א מ“א (משום ב"ה), מ”ז (ר“מ–ר' יוסי–ר”א–ר' יהודה בן בתירא), פי“ב מ”ג, מ“ה, פי”ד מ“ב, פי”ז מ“א (ב“פ, וכאן בתוס' פי”ז ב: א"ר יוסי בד"א), פי”ח מ"א (א“ר יוסי בד”א), וכמה דברים נזכרו בשמו בתוספתא שאינם במשנה.

וכמו בכלים רגיל גם כאן ריב"נ (שהוא נזכר רק מעט במשניות): פ“ב מ”ז, פ“ו מ”ז, פ“ח מ”א (ריב"נ לא היה מורה באוכלין טהורין), פי“ב מ”א (ב"פ), פי“ד מ”ג.

גם ר' אליעזר רגיל כאן:

פ“ב מ”ב, מ“ד, פ”ו מ“א, פי”א מ“ז, פי”ב מ“ג, מ”ח (ב"פ), פי“ד מ”ה, פי“ז מ”ב, מ“ה, וסתם פי”ח מ"ז (אע"פ וכו') כר' אליעזר (תוס' פי"ז ז).

וכל זה מראה בוודאי, שידו של ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ (תלמידו של ר"א) כאן.

וודאי שישנם גם באהלות כמה סתמות שלא כר' יוסי:

פט“ו מ”ב: בהמה וכו' – ת“ק ר' יהודה בעירובין פ”א מ"ז וברייתא סוכה כג א⁷⁹⁹.

פי“ז מ”ה (ואם לא עליה טמאה) – שלא כר' יוסי, תוס' פי"ז ה.

פ“ח מ”ו – כר' יהודה, תוס' פ"ט ז.

פ“י מ”ב: וחכמים אומרים = ר' שמעון, תוס' פי“א ז, ואחריה במשנה פרט אחר של אותה ההלכה מפורש בשם ר' שמעון: רש”א; פ“ב מ”ד (אבל דופק וכו') – רשב"ג, בספרי זוטא 313 (הוצאתי, 31, ועי' שם 27 שו' 22).

ג. נדרים

מאהלות אנו עוברים לנדרים.

בבלי נדרים פב א: משום ד“נטולה אני מן היהודים” (נדרים פי“א מי”ב) ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. ממאי כיון דקתני ר' יוסי אומר (=אמר ר' יוסי) אין אלו נדרי עינוי נפש (“ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי עינוי נפש”) למה ליה תו[ב]⁸⁰⁰ למיתנא [לבסוף]⁸⁰¹ הרי זה יפר דברי ר' יוסי (“דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג”) שמע מינה מכאן ואילך (“כולהו סתמי”) רבי יוסי. ואע"פ שדברי רב הונא וודאי קבלה הם, ראיה זו של הבבלי היא ראיה נצחת לפי שיטתו של רבי בסידור המשנה: כי פירוש משנה א־ב (בפי"א) הוא:

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט [–בזה!] אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ואלו (=ומה) הם נדרי ענוי־נפש – אמרה קונם פירות העולם עלי וכו' פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי. וכאן שנה ר' “דברי ר' יוסי”, מפני שחכמים חלוקים עליו בחנוני בתוס' פ"ז ג (ועי' ירוש'), כלומר שזו דעת יחיד.

ו“אמר ר' יוסי” שבמ"א מאמר מוסגר הוא, וכולה ר' יוסי, אלא שבאלו רבי חלוק עליו.

וכך פירשו בירוש' (מב ע"ג): אם אתקשט אם לא אתקשט מהו אמר ר' יוסי וכו'. כל הפרק, מ“א–מ”ז (חוץ ממ“ח–מי”א), הוא אפוא ר' יוסי.

ובפרק זה של נדרים נזכר גם ר' יוחנן בן נורי רבו (מ"ד).

אבל לא רק פרק זה הוא משנת ר' יוסי, אלא שיש בנדרים עוד הרבה שורות ופרקים של ר' יוסי.

פרק ג' מי"א: שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אין⁸⁰² (=“אִין”, “אם”) שומעין לו. והיא משנת‏ ר' יוסי (תוס' פ"ב ד): שאין ישראל (כ"י ווינא: שישראל) נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביוקר ר' יוסי אומר אין שומעין לו. וכיו“ב ירוש' שבועות פ”ה לו ע“א: אין שומעין לו, ופירשו הר”ן (בשבועות ריש פ"ה): אין גרסינן בחירק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו נעשה וכו'.

ונראה שכל פ"ג ר' יוסי (חוץ ממ“ו–מ”י).

אבל במי“א סיפא בהו' לו וירוש' ועוד: ר' יוסי‏ הגלילי (ולא “ר' יוסי”), בדרשתו במכילתא דר”י תשא פרשה א' ותוס' שבת פט"ו טז (וגם שם חסר “הגלילי”), וכן בבבלי יומא פה ב (ילקוט וכי"י).

ומן “רבי אומר” וכו' – תוספת היא מן התוספתא פ"ב ה–ו, ובהו' לו כתוב כאן בפירוש: תוספה.

ונזכרים בפרק זה: ראב"י (מ"א), ראב“ע ור' ישמעאל ור' יוסי הגלילי (עי' לעיל), ריב”ק ור' נחמיה (מי"א)⁸⁰³.

על פ“ג מ”ב עי' להלן.

ואף פרק ה' – ר' יוסי הוא.

פ“ה מ”ו היא כפילות של פ“ד מ”ז–מ"ח:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה, אם אין עמהם אחר מניח וכו' ור' יוסי אוסר. אבל בפ“ה מ”ו שנינו: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו' אינה מתנה.

ר' יוסי לא שנה “אם אין עמהם אחר” וכו‘. אלא שנה במקומו מעשה דבית חורון, שאמרו חכמים שאינה מתנה, ש"ר’ יוסי אוסר" (בפ"ד), וכך פירשו בבבלי מג ב (כתובות. עא א): היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון (דפ“ה מ”ו).

ונזכרים כאן: ראב"י (מ“א ומ”ב), ר' יהודה – וחכ"א (מ"ה).

ובוודאי שנשתקעו הרבה ממשנת ר' יוסי גם בפרקים האחרים (בפ“ו נזכר ר' יוסי כמה פעמים, וכן בפ”ח מ"ב).

((ונ“ל שגם פ"ט ופ"י משנת ר' יוסי הם. בפ”ט מ“ג: רמ"א וכו' ואין חכמים מודים לו, כיצד וכו' ואין חכמים מודים לו. (מ"ד) ועוד אמר ר"מ וכו‘, ואלו בוודאי מלשון משנת ר’ יוסי: מאיר היה אומר – ואין חכמים מודים לו (עי' לעיל). מ”ו–מ“ז: בראשונה – עד שבא ר”ע ולימד וכו‘, בעיקרה מחלוקת ב“ש וב”ה בפ“ג מ”ב, ור’ עקיבא ו“ר' יוסי כבית הלל” (בבלי כו א), ועי' לעיל))⁸⁰⁴.

בפרקים אלו, פ“ט ופ”י, נזכרים הרבה: ר' אליעזר (פ“ט מ”א ומ“ב, פ”י מ“ה, מ”ו ומ"ז) ור' ישמעאל (פ“ט מ”י); סתם פ“ט מ”ט – ר' יהודה בן בתירה (תוס' סוף פ"ה).

ומאמר חשוב אחד נשתמר בשם ר' יוסי בשה"ש זוטא (הו' שכטר, 44 בובר 39):

ועוד אמר ר' יוסי אם יבא אליהו בימי אני אומר לו פָרֵש לי פרשת נדרים⁸⁰⁵ ששנית לי⁸⁰⁶ אתה!

זאת אומרת: נדרים דר' יוסי, ששנה אותה בחבורתו של אליהו הנביא, ברוח הקודש שנתגלה בבית־מדרשו; כי “אליהו” היה רגיל אצלו⁸⁰⁷.

זוהי עדות מפורשת על נדרים דר' יוסי.

ד. חולין

בחולין פ“ח מ”א שנינו: העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב“ש ובה”א לא עולה ולא נאכל – אמר ר' יוסי – זו מקולי ב“ש ומחומרי ב”ה, וע“ז העיר הבבלי (קד ב): הא קמ”ל (רבי) מאן ת"ק ר' יוסי⁸⁰⁸.

כמפורש בעדיות פ“ה מ”ב: ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב“ש וכו' העוף עולה וכו‘. ובתוס’ חולין פ”ח ג נזכר כאן גם ראב"צ: ראב"צ אומר העוף עולה עם הגבינה על השולחן אפיקולוס⁸⁰⁹ ואין⁸¹⁰ נאכל וכו' (ונזכר גם בפ“ג מ”ו).

ולא רק משנה זו אלא כל פרק ח' של חולין הוא כנראה – ר' יוסי, שכן גם מ“ה: כשרה שינקה מן הטריפה וכו' נשנית בתוס' פ”ח יג בשם ר' יוסי: ר' יוסי⁸¹¹ אומר כשרה וכו'.

ובפ“ב מ”ז שנינו: השוחט לגוי שחיטתו כשרה ור“א פוסל א”ר אליעזר וכו' א“ר יוסי ק”ו הדברים וכו' אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט; וא“כ ר' יוסי = ת”ק.

ובתוס' פ“ב יא–יב⁸¹² (לפ“ב מ”ו) שנינו: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר⁸¹³ אם גועה⁸¹⁴ בשעת שחיטה כשרה ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו (“של ר' יוסי”)⁸¹⁵ הרופפת בעיניה והמוציא{ ה } רעי בשעת שחיטה כשרה (הכל כרב, ולא כברייתא הבבלית); “כישכוש” לא נזכר בתוס', וא”כ “חכמים” של משנתנו אינם חולקים

על ר' יוסי.

ובפ“ו מ”א שנינו: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו“ט וכו‘, בתוס’ פ”ו א–ב: ר' יוסי אומר כוי אין שוחסין אותו ביו"ט מפני שספק וכו' אמר ר' יוסי למה אם מילה וכו' אמרו לו וכו', ומשנתנו לא הזכירה כלל את דברי החכמים.

ובפ“ט מ”ב ומ"ג נזכר ר' יוחנן בן נורי, שהוא רגיל במשנת ר' יוסי.

ואפשר, שרבי ששנה בפ“ו מ”ב: השוחט ונמצא טרפה והשוחט לע“ז וכו' ר”מ מחייב (ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה) וחכמים פוטרין, בניגוד לסתם של פ“ה מ”ג⁸¹⁶, מפני ששנה כאן משנת ר' יוסי, ור' יוסי כר"ש, ובב“ק (פ“ז מ”ב) שנה סתם כמשנת ר”מ!

ה. מסכת נזיקין

ממשנת ר' יוסי יש גם במסכת נזיקין (ב“ק, ב”מ וב"ב):

בבא קמא 1) פ“ה מ”ז: אחד שור וכו' אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה, תוס' פ"ו יח (בבלי נד ב): ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל וכו' אף שור וחמור האמורין לעניין כל דבר וכו', אבל ר"ע (שם) אומר: כל אחד ואחד נתרבה במקומו.

2) פ“ז מ”ג, כפשוטו היא ר' יוסי בתוס' פ“ז כג (בבלי עג א): א”ר יוסי בד“א בזמן שהן שתי עדיות וכו‘, ועי’ ב”ב פ“ג מ”ד, שהיא משנת ר' יוסי (להלן), וא“כ גם מ”ב ר' יוסי היא (עי' בבלי ע ע"א).

3) לפ“ט מ”ה: יוליכנו אחריו אפילו למדי, נוסף בתוס' פ“י יא (בבלי קג ב): אמר ראב"צ בד”א בזמן שהיתה הקרן מרובה על ההוצאה וכו‘, וזה בוודאי ממשנת ר’ יוסי (עי' לעיל).

בבא מציעא 1) כמה פעמים סתם, שר' יוסי מתווכח עמו: פ“ג מ”ב: אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו‘, מ“ד ומ”ה: א“ר יוסי א”כ מה הפסיד הרמאי וכו’. ובמ“ז: סתם (=ר“ע, תוס' פ”ג י) – א”ר יוחנן בן נורי וכי מה אכפת להן לעכברין וכו'.

2) פ“ה מ”ז: ועל הבצים של יוצר וכו' ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר אין פוסק עמו על הזבל עד שיהא (לו)⁸¹⁷ זבל באשפות⁸¹⁸ וחכמים מתירין (חכמים היינו ת"ק, בבלי עד א), רישא ר' יוסי היא, דתניא בתוס' פ“ו ג: ופוסק עמו על הזבל באישפות כל ימות השנה שאע”פ שאין לזה יש לזה, אין פוסקין על הביצין של יוצר אלא עד שיעשו (דברי ר"מ, בבלי עד א) אמר ר' יוסי בד“א באלו העושין בעפר לבן אבל באילו העושין בעפר שחור וכו' מותר לקוֹץ שאע”פ שאין לזה יש לזה. סתם שלנו כר' יוסי, והוא שנה במשנתו: מאיר היה אומר – ואני אומר, והתוס' ששנתה “על הזבל באישפות”, משנת ר' יוסי היא⁸¹⁹.

ויש לנו כאן בתוס' שריד ממשנת ר' יוסי.

ובסוף פרק זה ישנו בתוס' (פ"ו יז) סיום אגדי לפ“ה מי”א: אמר ר' יוסי בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי ריבית וכו'.

ואחרי ההלכה שבפ“ג מ”ח, ישנה בתוס' עוד: אמר ר' יוסי שאל אריוס לחכמים הרי שהפריש עשר כורין למאה ומדד את המעשר ופחת מהו וכו'.

ובפ“י מ”ב: ר' יוסי אומר התחתון וכו‘, אבל בתוס’ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר וכו', וגם זה לקוח בוודאי ממשנת ר' יוסי.

בבא בתרא 1) פ“א מ”ב: אבל בבקעה וכו' אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה וכו' לפיכך אם נפל הכותל וכו‘, ר’ יוסי היא, תוס' ב“מ פי”א כב: ר' יוסי אומר היה שם אחד מעכב הופך את החזית אצלו לפיכך אם נפל וכו'.

2) מ"ג⁸²⁰: המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר⁸²¹ את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו (“את חבירו”) רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו (“על חבירו”) את הכל.

כך הוא נוסח המשניות. אבל הבבלי בב“ק כ ע”ב (דפוסים וכ"י מ') מביא: אמר ר' יוסי, וכולה ר' יוסי היא.

ו“אם עמד”, מקיף הוא, כפירוש כל הלשונות בב“ב כאן, לנוסח הגאונים, רז”ה ורמ“ה, שלא היה בנוסח שלהם בגמרא (ד ע"ב) “ל”א מקיף וניקף איכא בינייהו וכו' ור' יוסי סבר אם עמד ניקף וכו' אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי”⁸²².

כי סוגיא שלנו מוחלפת מב"ק (המאור והרמ"ה ועוד), והיא מפרשת “אם עמד”, מקיף, והמעשה של “רוניא אקפיה רבינא”, הסמוכה, הוא כלשון הראשון, שהרי רבינא מקיף היה.

וכן הירוש' (ב“ב יב ע”ד): רב הונה אמר וכו‘, מפרשו בעמד מקיף, אבל הבבלי בב"ב היה לו כבר: ר’ יוסי אומר, במשנתו, שהרי הוא שואל “מאי בינייהו”, וגם בזה מתחלפים ב“ק וב”ב.

ופירוש המשנה הוא: המקיף וכו‘, [אם] גדר את הראשונה וכו’ אין מחייבין אותו – אמר ר' יוסי – אם עמד (כלומר: לאחר זמן, עי' ר"ן).

וכולה ר' יוסי, אלא שרבי הוסיף בה מאמר מוסגר: אמר ר' יוסי, וכך שנה אותה בלשון יחיד.

3) פ“ג מ”ד: שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם – ר' יוסי היא ואביו וריב“נ רבו, ודלא כר”ע, בבלי נו ב: מתניתין דלא כר“ע דתניא⁸²³ אמר ר' יוסי כשהלך (אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה) ריב”נ אצל אבא חלפתא ללמוד תורה אמר לו הרי וכו‘; בתוס’ כאן, כמו בכל מקום: בא ריב“נ אצל אבא (ר') חלפתא אמר לו וכו‘. ועי’ ב”ק פ“ז מ”ג.

4) פ“ד מ”ט: האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולם, בתוס' סוף פ"ג מוסיף כאן ר' יוסי: האחין שחלקו וכו' ר' יוסי אומר אם עתידין להטיל גורלות עד שיטילו גורלות.

5) פ“ו מ”ז: דייני ציפורי אמרו. “דיינים” אלה הם בוודאי דיינים של זמן קדום, כמו “דייני גזירות שבירושלים” וזה בוודאי ממשנה ישנה, כמו שהעירותי לעיל (עמ' 132), אבל השונה האחרון הוא כנראה ר' יוסי, בן ציפורי.

6) סיום המסכת (פ“י מ”ח): א“ר ישמעאל הרוצה שיחכים וכו‘. ר’ יוסי שנה כאן כנראה משנת ר' ישמעאל, כמו בכתובות פ”ה מ"ח (עי' לעיל. עמ' 136).

ואין ספק שיש בכל משנת נזיקין ובתוספתא שלה, הרבה ממשנת ר' יוסי.

ו. שבת

גם בשבת ישנו הרבה ממשנת ר' יוסי:

א) שבת פ“ד מ”ב: טומנין בשלחין (“עורות”) ומטלטלין אותן – ר' יוסי היא, בבלי שם מט ב: כתנאי עורות של בעה“ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. וכן בתוס' פי”ד (פט"ו) ד: ר' יוסי אומר עורות עבודין ושאינן עבודין מטלטלין אותן. ומשנתנו שנתה סתם כר' יוסי, ואמוראים (בבלי מט א, ירוש' ו ע"ד) חלוקים עליו.

וגם: בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן – ר' יוסי היא (תוס' שם), ונראה שכל פ"ד ר' יוסי הוא!

ב) פ“ו סוף מ”ח: אנקטמין טהורים וכו' – משנת ר' יוסי היא, בניגוד לתוס' כאן ולמשנת כלים, שהיא כאן משנת ר' יהודה (עי' לעיל עמ' 117).

ג) פי“ב מ”ג: הכותב שתי אותיות וכו' בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות⁸²⁴ בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' (ומסיים בת"כ שם: לפיכך אם שרט שריטה אחת וכו') – “כולה ר' יוסי היא” (בבלי קג א), וכן אמרו בירוש' שם יג ע"ג: מאן תנא סימניות ר' יוסי.

ד) פ“כ מ”ג: אין שורין את החלתית בפושרין, מתניתא יחידאה היא (ר' יוסי) דתניא⁸²⁵ אין שורין וכו' ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר, בבלי קמ ע"א.

ה) ואשר לפ“א מ”ז: אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין (בלי כל שיעור מוגבל), כבר אמרתי⁸²⁶ שהיא בעיקרה משנת ר' יוסי (בבלי יח ב, וכצ"ל).

ו) בפי“ז מ”ד שנינו: ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המַסָר הגדול וכו‘. כ“ה במשניות ובבבלי רי”ף ורא"ש⁸²⁷, ובעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים ניטלין וכו’⁸²⁸. ובשבת קנז א אמרו: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו'.

ונראה אפוא שהמשנה היתה משנה סתמית, שיחסו אותה בבבלי לר' יוסי ולר' שמעון, ההולך בכמה מקומות בעקבותיו (“ר' יוסי ור”ש"!).

ובתוס' פי“ד א שנינו: בראשונה היו אומרין וכו' חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול וכו' רשבג”א אף איגן (“עוגין”) שבספינה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה (משנתנו השמיטה דברי רשב"ג ור' יוסי).

ר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, כר“ש, וכדברי רב נחמן (קמו א וש"נ) לפכ”א מ“ג: אנו אין לנו אלא ב”ש כר' יהודה וב“ה כר”ש, ז“א שהם שונים: בה”א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש“א מסלק את הטבלא כולה ומנערה, וכך שנה גם ר' יוחנן (שם), כמו שהיא שנויה בירוש' ועוד, ולא כמו שהיא שנויה בנוסחאות, ב”ש לקולא וב"ה לחומרא.

ואמנם כן – ובזה אנו באים לשרידי משנת ר' יוסי שבתוס' שבת – בתוס' שבת פט“ז ו מחליף ושונה: בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש”א מסלק את הטבלא כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי⁸²⁹ עינוותנותו של (ר') זכריה בן אבקולס (היא) שרפה את ההיכל.

מסיום־היסטורי זה אין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו, והוא הוא שקשר בזה את הערתו ההיסטורית: עינוותנותו וכו‘, שמסר אותה מסדר התוס’ בשמו, כרגיל.

וגם משנת כלים פי“ח מ”ב (ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות) מפרש הבבלי (שבת מד ב): ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה.

וישנם עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת:

1) תוס' פ"ב ג: עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו וכו' (=חכמים של פ“ב מ”ב).

ובפ“ג ה – סתם כר' יוחנן בן נורי: ממלא אדם וכו‘, בירוש’ פ”ג ו ע"ב: תני ר' יוחנן בן גורי אומר ממלא וכו'.

2) פ“ו–פ”ז (“פירקא דאמוראי”, בבלי סז א) הוא משנת ר' יוסי, אע“פ שעיקרה בוודאי ישן, שהרי שנינו בספרא אחרי פי”ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

שנינו בפ“ו מ”י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר⁸³⁰ אף בחול אסור משום דרכי האמורי.

ובתוס' פ“ז כא תניא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי (משום רפואה!), וכן הכ”ג: לוחשין על העין וכו' (ועי' חולין פ“ד מ”ז: ואין תולין אותה באילן וכו'). ובסיפא שנינו: אין לוחשין בדבר שדים ר' יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים (סנהד' קא א) וכן היה ר' יוסי אומר אין לך בכל הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי (ור' נהוראי ורשב"ג חולקים) וכו', – זהו סיומו של ר' יוסי, מפני שהוא שנה כל הפרק.

(נזכרים בו: ר"ג, ראב"צ, רשב"ג).

3) פי“ג ח: ר”ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע“ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וחכמ' לא הודו לו. זו משנת ר' יוסי, “דר' יוסי סבר גרם כיבוי אסור”, ששנינו בפט”ז מ“ה: ועושין מחיצה בכל הכלים וכו' ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה (בבלי קכ ע"ב), ומשנת ר' יוסי לענין כלים שנויה בברייתא שבבבלי שם (“וברייתא כולה ר' יוסי היא”) והוא ששנה, כדרכו, על דברי ר”ש בן ננס “וחכמים לא הודו לו”, שגרם כיבוי אסור.

4) וגם ה"ט: נכרי שבא לכבות וכו' (=פט“ז מ”ו) מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי קצטרה שבציפורי לכבותה ולא הניחן וכו' ואמרו חכמי' לא היה צריך וכו' (בבלי קכא א) – וודאי משנת ר' יוסי היא, בן ציפורי.

5) תוס' שם הי“ז: כיפת (“כופת”) בין חקוק בין שאינו חקוק מטלטלין אותה בשבת ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה – משנת ר' יוסי, כלים פכ”ב מ“ט ותוס' שם ב”ב פ"ב א–ג (עי' לעיל, 132).

ובכלל נזכר ר' יוסי הרבה במשנה ותוס' שבת.

ובאחרונה אני מעיר שבתוס' פי“א י שנינו: המוחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב⁸³¹ אמר ר' מנחם בר' יוסי זה חומר במוחק ובכותב וכו', ובכן כולה ר' מנחם בר' יוסי, וגם המשנה פ”ז מ"ב: והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות – ר' יוסי ור' מנחם בנו היא.

ז. פסחים

הרבה ממשנת ר' יוסי ישנו גם בפסחים:

1) פ“ד מ”ד: מקום שנהגו לאכול צלי וכו' – ר' יוסי היא (בבלי נג א–ב, תוס' ביצה פ"ב טו): אמר ר' יוסי תודוס וכו‘, ובבבלי שם אמרו: רב אחא מתני לה בר’ שמעון, ור"ש כר' יוסי.

2) פ“ג מ”ז: ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' – ר' יוסי היא, כדברי ר' יוחנן, בבלי מט א, ע"פ הברייתא.

3) פ“ח מ”ח: גר שנתגייר בערב פסח בש“א טובל ואוכל את פסחו לערב, – ר' יוסי היא בעדיות פ”ה מ“ב, ששונה אותה מקולי ב”ש.

4) פ“ט מ”ב: ר' אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר לא מפני שרחוקה וודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ, כר' אליעזר.

והרבה יש בתוס' ממשנת ר' יוסי:

תוס' פ“א ו' (לפ“א מ”ז): אמר ר' יוסי אין הנידון וכו' ואני אומר וכו' ותלויה וטמאה אומר אני וכו‘; שם ז’: בראשונה וכו' אמר ר' יוסי אילו דברי ב”ש וכו' (ומשנתנו כר"ע ור' יוסי); שם ה“י: אמר ר' יוחנן בן נורי וכו'; שם הכ”ט: ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'.

ופ"ח יד–יח, יט–כב, שהוא תשלום המשנה (פ“ט מ”ג) בוודאי כולו ר' יוסי.

והרבה פעמים נזכר ר' יוסי במשנה ובתוס‘. ראב"צ נזכר כאן בתוס’ פ“א לג, פ”ב יא, פ"י ט.

ח. מקוואות

1) פ“ב מ”ז: ישבר או יכפה – ר' יוסי היא (ר' יוסי אומר משום ר' יהושע וכו') בתוס' פ"ג ב (ר“ש שם במ”ח, וכנו' כ"י ו')⁸³².

2) פ“ד מ”א: אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו', כת"ק!

3) פ“ה מ”ו: בש“א מטבילין בחרדלית וכו' – ר' יוסי היא בעדיות פ”ה מ"ב.

4) פ“י מ”ה: כל ידות הכלים וכו‘, ת"ק ר' יוסי היא (כלים פכ“ט מ”ב ותוס' כלים ב“ב פ”ז ד–ה) ור’ יהודה פליג כאן, וכן באהלות פט“ו מ”ח (עי' לעיל: סתמות ר"מ), ובבבלי חולין עג רע“א: דברי ר"מ, אבל ר”מ כר' יהודה (תוס' שם).

ר' יוסי נזכר כאן בכ“מ, ר' יוחנן בן נורי – פ”ז מ“א ומ”ה, ראב“צ – פ”ו מ“י, סוף פ”ב.

לפ“י מ”ב–מ"ד, עי' כלים.

בתוס' נזכר ר' יוסי כ"פ, וכן ריב"נ.

ועי' תוס' פ"ג ד: ר' יוסי אומר יהודה היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר וכו'.

וכאלה עוד כמה שורות של סתמות של ר' יוסי, פחות או יותר ברורות, וכמה סתמות בודדים לר' יוסי.

[אבל יומו של רשב"י⁸³³ מתקרב והולך, וגם אני מוכרח להתקרב ולגשת – למשנת ר"ש.]

ד. משנת ר' שמעון

מכל חכמי הדור שעבר לא למד ר“ש אלא אצל ר"ע⁸³⁴ בבני ברק, ויק”ר פכ“א ח (ועי' כתובות סב ב): ר' חנניה בן חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר”ע בבני ברק שהו שם י“ג שנה. ובתוס' נדה פ”ו ו (בבלי נב ב) שנינו: אמר ר"ש מצאני חנניה בן כינאי בצידן אמר לי כשתלך אצל ר“ע אמור לו וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר”ע אמר לי וכו‘, וכיו"ב בתוס’ מעילה פ“א ה (בבלי ז ע"א): כששָבתי בכפר (“כשהלכתי לכפר”) בית פאגי מצאני תלמיד אחד מתלמידי ר”ע (“זקן אחד”) ואמר לי (“[אומר היה ר”ע]") בשר וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל אמרו לי והלא וכו' ובאתי והרציתי הדברים לפני ר“ע ואמר לי וכו‘; בתוס’ זבחים פ”ה ד: הלכה זו אמר לי ר“ע; בתוס' זבים פ”א ה: כשהיה ר“ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר, אמר לפניו ר' שמעון משם ר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא וכו', אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן את הטעם, אמר לפניו ר”ש וכו‘, ובמשנה סוף מכשירין: עד כאן היתה תשובה (תשובת חברי ר“ע לר”ע) אמר ר"ש מכאן אילך היינו (אנחנו התלמידים) משיבין לפניו וכו’.

הוא היה הצעיר שבתלמידי ר“ע, וע”כ “אמר (ר"ע) ישב ר”מ תחילה נתכרכמו פני ר“ש א”ל ר“ע דייך שאני ובוראך מכירין כוחך”⁸³⁵. ואע“פ שכשנתכנסו בשלפי השמד לאושא ר”מ ור' יהודה ור' יוסי וכו‘, בא עמהם גם ר"ש⁸³⁶, וכן כשהלכו לבקעת רימון לעבר שנה⁸³⁷ – אלא שכאן נאמר: וקלסון לאחרייא… אמרין רשב"י היה – ואע"פ שנחלק הרבה פעמים על חבריו לא מצינו לו משא־ומתן בהלכה פה אל פה עם חבריו אלה אלא במקומות מעטים⁸³⁸: עם ר' יהודה⁸³⁹, תוס’ מנחות פ“י ד' וט', עוקצין פ”ג ג‘⁸⁴⁰; עם חבריו שבגליל (תוס' מעילה, לעיל); עם “חכמים” (“אמרו לו”)⁸⁴¹, עם “חבריו”; עם חכמים בצידן (“ר' חנניה בן חכינאי”), גטין יא א’⁸⁴²; ומצאנו לו שיחה עם ר' יוסי [בר' יהודה?] בצידן תוס' זבחים פ“א ה: אמר ר”ש מצאני יוסי בר' בצידן (ר' יוסי בר' יהודה⁸⁴³, שהיה בצידון?)⁸⁴⁴ ואמר לי הילוך שהיה מאיר פוסל בו מהו אמרתי לו מכשירו אני, אמר לי מאיזה טעם וכו‘; ולהיפך שנינו בתוס’ פיאה סוף פ“א יג (גטין ט ע"א): רש”א וכו' וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים (כנגד דעתו של ר"מ, בבלי שם)⁸⁴⁵. ולעומת. זאת כשנחלקו ר"מ וחכמים (ר' יהודה ור' יוסי) לענין רשות גגות⁸⁴⁶, לא לקח ר“ש חלק בוויכוח, אע”פ שהוא מיקל עוד יותר מר“מ, כי אחרי הוויכוח מעיד רשב”א (בתוס' שם): עד כאן היתה תשובה, רש"א הגג והמרפסת וכו', זאת אומרת שר"ש נכנס כאן בסוג התשובות של התלמידים (כמו במכשירין!).

הוא נקרא בכל המשנה “ר' שמעון” סתם חוץ מחגיגה פ“א מ”ח (רשב"י), שכל המשנה היא מדרש דבי ר' ישמעאל (תוס' ספ"א), ותוספת היא.

משנתו

ר“ש עצמו אומר לתלמידיו על משנתו (גטין סז א): “שנו מדותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו (“בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניותיו”) של ר' עקיבא”, ואיסי בן יהודה הבבלי אומר עליו (אדר“נ נו”א ספי"ח, גטין שם): שונה הרבה ומשכח קימעא ואח”כ מצאו ר“ש לאיסי בן יהודה א”ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני תלמידי חכמים, א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה משכח קימעא ומה שאתה משכח סובין של משנתך,

ז“א שמשנתו היא קיצור ועיבוד של משנת ר”ע. משנתו נזכרת גם במדרש תהלים לו ח: מעשה בריב“ל שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה והיו עסוקין במדת רשב"י ונתקהה ריב”ל בדבר הלכה וכו'.

ריב“ל, התנא של בר קפרא⁸⁴⁷, ידע אפוא עדיין משנת ר”ש.

ר“ש היה נוהג לכלול כללים במספרים ו”מדות“⁸⁴⁸ (ְאע"פ שאנו מוצאים דומה לו גם אצל ר' יהודה): מנחות פ”ה מ“ז: ג' מינים טעונים ג' מצות, שתים בכל אחת ואחת והשלישית אין בהן וכו‘. תוס’ אהלות פ”ד א (חולין קכז ב): שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת וכו‘, קדושין טז ב: ד’ מעניקים להם ג' באיש וג' באשת ואי אתה יכול לומר ד' באחד וכו‘. תוס’ נגעים פ“ה ג: רש”א בהם שלש מדות משום ר“ע כל הבגדים וכו' וכל הבתים וכו' והעורות וכו'. בכורים פ”ג מ“י: ג' מדות בבכורים הבכורים ותוספת בכורים ועיטור בכורים וכו'; זבחים קיט ב (תוס' פי"ג ז): ארבעה כללות היה רש”א בקדשין הקדישן בשעת איסור הבמות וכו' (שלשתן במשנתנו סוף פי"ד; הרביעית מובנה, עי' תוס').

וכמו ר' יוסי היה גם ר“ש "מכריע" ומתווך, בין החכמים הראשונים או בין חבריו: ירוש' תרומות פ”ג מב סע’א: אר“ש **נראין דברי ב”ש** בשעת מקדש ודברי ב"ה בזמן הזה; דמאי פ“ה מ”ג (בין ר"מ ור' יהודה): ר“ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ב”מ סוף פ“י: אר”ש כל שהעליון וכו' (בין ר"מ ור' יהודה), סנהד' פ“ג מ”ג (בין ר"מ ור' יהודה, עי' להלן), מכות פ“ב מ”ג: יש שונא גולה וכו' (בין ר"מ

ור' יוסי); כתובות פ“ח מ”ב, פי“א מ”ב ושבועות פ“ו מ”ה. וכר' יהודה ור' יוסי מפרש הוא סתירות שבין משניות קדומות (טהרות פ“ד מ”ח עי' לעיל).

וזוהי דרך מסדר משנה כר' יוסי לפניו ורבי אחריו.

ואמנם ישנם וישנם במשנתנו כמה וכמה שרידים של משנתו.

א. עירובין

אל פרק י מ“ג של עירובין מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ”ט: אבל מפתח אינו כן וכו‘, ואח“כ (פי"א יז) הקבלות למ”ט–מי“ד, ואח”כ הסיום לשבת־עירובין: הלכות שבת וכו’.

וההקבלות למ“ד–מ”ח של פ“י מסודרות בתוס' בפי”א ה–יא.

ז“א שפ”י מ“ד–מ”ח, מ“ט–מ”י, לקוחות ממקור אחר, ונכנסו כאן באמצע, במשנתנו.

ומי“א–מט”ו הן שורה של דברים המותרים במקדש, והם בוודאי ממקור אחר, שנכנס כאן אגב “נגר” של מ"י.

ובסוף מט"ו (סוף עירובין!) שנינו: רש"א מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות.

וברור שדברי ר“ש אלה – הם סיום מסכת עירובין של משנת ר"ש⁸⁴⁹; כי במשנת ר”ש לא היו שנויות מ“ד–מט”ו רישא, ודבריו אלה האחרונים היו סמוכים לדבריו שבפ“י מ”ג: רש“א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש (וגם רישא: היה קורא בספר על האסקופה וכו' – ר"ש היא, בבלי צח רע"א). להלכה זו הסמיך ר”ש את הערת־הסיום שלו: מקום וכו'⁸⁵⁰.

וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ“ג, את מ”ד–מ“ח, מ”ט–מ“י, מי”א–מט"ו, ממקורות אחרים, השאיר את סיומו של ר"ש במקומו, בסוף המסכת.

ע“י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר”ש החולק על ת“ק של מי”ג (מי"ג!) ואינו מתיר בנימא אלא עניבה (ברייתא קג א) שהיא שבות, משיב בזה לבעל מחלוקתו: ואם תשאלני א"כ למה אני מיקל בתחומין (בפ"ד מי"א!) הריני משיב: מקום וכו' – פירוש זה דחוק ורחוק בין מצד הסגנון ובין מצד מרחק המקום⁸⁵¹.

ישנם אפוא כאן קטעים ממשנת ר“ש (במ“ב ומ”ג) וסיום משנתו (סוף מט"ו). וכן כל מ”ו בפ“ד היא, ע”פ הפשט, כולה ר“ש (אמר ר"ש)⁸⁵². וכן פ”ו מ“ח ופ”ח מ“ג – הם משנת ר"ש ומתפרשים כפשוטם על פי התוס' פ”י (פ"ז) ז, שהיא בוודאי ר“ש, כמפורש בפי”א א (סוף פ"ז) ובפ"ח (פ"ה) ו.

ור"ש נזכר במשנת עירובין כמה פעמים: פ“ה מ”ו, פ“ו מ”ה, פ“ח מ”ב, מ“ה, פ”ט מ"א, ואלה שהזכרתי למעלה, וכן בתוס'.

והרבה סתמות ישנם בתוספתא ממשנת ר“ש, כאותה של פ”י ז שהזכרתי, וכמוה פ“ט יג, שהיא בשיטת ר"ש שבמשנה פ”ט מ“א ותוס' פי”א א (ספ"ז), ובכלל נ“ל שרובו של פ”ט יג (אמצע פ"ו) – פי“א א (סוף פ"ז) – משנת ר”ש היא.

מעירובין אני בא לתמורה.

ב. תמורה

במשנת תמורה ישנם כמה סתמות כר' שמעון:

1) פ“א מ”ו: קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה אמר ר' שמעון הלא וכו' – כולה ר' שמעון, שאינו מוציא קרבנות בדק הבית מ“קרבן” אלא מהקשו למעשר (רש“י ותוי”ט)

אבל “שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה וכו' “, שברישא – רבנן היא (תוי"ט) או רבי, בברייתא שבגמרא (יג ב, ועי' רש“י שם בע”א), החולק על ר”ש, וע”כ סתָם ברישא כחכמים.

ובת“כ בחקותי פ”ט ג–ד מוציא בדק הבית מ“קרבן”, וציבור ושותפין מן “לא יחליפנו ולא ימיר”, ובדברי ר"ש החולק אינו מזכיר אלא “מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד”.

2) פ“ב מ”ב: ושל ציבור אינן מתות – סתם כר“ש שאחריו: א”ר שמעון מה מצינו בולד חטאת וכו'⁸⁵³.

3) פ“ג מ”א: ולדן וולד ולדן וכו' – כרבנן דר“ש, שנחלקו ר”א וחכמים גם בולד ולדן, וחכמים אומרים יקרבו; אבל המחלוקת שאחריה שנויה על־פי משנת ר“ש: רא”א ולד שלמים וכו' אר"ש לא נחלקו על ולד ולד וכו'.

ומפני שמשנתנו זו, לפי־כך, שני תנאים שנו אותה, נדחקו ע"כ בגמרא לפרש “לא נחלקו שלא יקרב” – אלא יקרב, כדי שלא להעמיד אותה בתרי תנאי.

4) פ“ג מ”ה: אמר ר' שמעון מה הטעם וכו' – כולה ר"ש היא.

5) פ“ו מ”ד: עופות הרי אלו אסורין וכו' שהיה בדין וכו' – ר“ש היא, שכך שנינו בת”כ נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם וכו' העוף שאין המום פוסל בו וכו' ת"ל לכל נדר להביא את העוף. וכך שנינו בסתם ספרי (שהוא ר"ש!) תצא פיס' רסא: לכל נדר לרבות את העוף ומה מוקדשים וכו'.

6) פ“א מ”ג: אין ממירים אברים בעוברים וכו' (ועי' פ“ב מ”ג) – ר' שמעון היא לפי הבבלי (חולין סט ב), והוא מביא ראיה לזה מדברי ר' יוסי: א“ר יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, כאילו חבירו החולק עליו מודה בזה, אבל רק ר”ש סובר בזה כר' יוסי⁸⁵⁴.

ואנו כבר ראינו, שאמנם כמה סתמות בתמורה – ר"ש הן.

“ר' שמעון” כחולק נזכר פ“א מ”ב, פ“ג מ”ג, פ“ז מ”ג ומ"ד.

ג. שקלים

גם בשקלים ישנם הרבה שורות ופרקים של משניות ממשנת ר' שמעון:

1) פ“ב מ”ב: הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה (“בשעה ששקלו בשביל עצמו”) מעל (“שנהנה מן ההקדש”). השוקל שקלו ממעות הקדש (“שהיו בידו”) אם נתרמה תרומה (וקרבה הבהמה) מעל.

נוסח הספרים “וקרבה הבהמה” הוא תיקון ע“פ הירוש' שאביא, ולא היה לפני הירוש', ואינו “בספר ישן”, כעדותו של רש”ס (מ"ש)⁸⁵⁵. ובירוש' שם מו ע’ג אמרו: אגן תנינן אם נתרמה התרומה. ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר רבי לעזר מאן תנא אם (קרבה בהמה) [נתרמה תרומה] רבי שמעון דרבי שמעון אומר⁸⁵⁶ מיד היה מקבל מעותיו. [ו]הכהנים⁸⁵⁷ זריזין הן.

ר“ש חולק שם על המשנה (פ“ד מ”ט), שכל המקבל עליו לספק סלתות ויינות להקדש “אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרַצה”, אלא.מיד היה מקבל מעותיו, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש”הכהנים זריזין הן“, וכן כאן אין אנו צריכים ל”קָרְְבָה הבהמה" אלא אם נתרמה התרומה ו“לקחו בהמה”, הרי הוא כאילו קרבה ומעל (הרא"פ ותקלין חדתין).

וכבר כתב הרש"ס: ולא גרסי' בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי .בתרוייהו קרבה הבהמה. כי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא⁸⁵⁸.

ונוסח כ“י ברלין (“אם נתרמה תרומה קרבה תבהמה”) ונוסח כ”י א"פ (“ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה”) מראים ברור שיש כאן הגהה במשנה, כדי להתאימה לדעת החכמים.

ואין־ספק שבזה – הגהת הרא“פ: “מאן תנא אם נתרמה תרומה ר' שמעון”, היא נכונה, שכן שנינו בתוס' שקלים פ”א י⁸⁵⁹: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל, לקח בו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות, המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שיקלי זוזיו⁸⁶⁰ מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכ"א (במעילה: ר' יהודה אומר) לא מעל עד שיזרקו הדמים.

“חכמים” שנו אפוא: קרבה בהמה, “ותניי דבי רבי” שנו כחכמים וכבספרא (ותוס'). אבל משנתנו היא משנת ר"ש.

2) גם מ“א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם מו ע”ג: דר' שמעון היא (שבועות פ“ו מ”ה), וכן בבבלי (ב"מ נח א) בשם ר' יוחנן (המחלוקת מוחלפת בבבלי): הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

וסיפא: ואין עולין להן לשנה הבאה. דלא כר' יהודה (יומא סה א).

3) וכן מ“ג–מ”ד הם דר' שמעון:

שבמ“ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה”א מותרן חולין, שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין, אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה, שאביא מהן חטאתי שוין שהמותר חולין. ובמ“ד: אמר ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ”כ יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וכו'.

א"כ כולה ר"ש, והוא הוא שהביא דברי ר' יהודה (החולק על מ"ג) והשיב עליהם.

ובמ“ה⁸⁶¹ שנינו שורה של “מותר”: מותר שקלים חולין וכו', והוא כמ”ג.

וא"כ כוליה פרקין ר' שמעון.

4) וכן פ"ז מ“ה–מ”ז כולה ר“ש, שהרי במ”ו–מ“ז שנינו: אמר ר"ש שבעה דברים התקינו ב”ד וזה (השנוי במ"ה) אחד מהן (וששה:) נכרי ששלח עולתו וכו' ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור (כדעתו, לעיל, “מיד היה מקבל מעותיו”, ור' יוסי כאן כסתם פ"ד: אינו מקבל מעותיו עד וכו').

ואם מ“ה היא ר”ש, הרי גם מ"ד השייכת לה, ומ“ד באה כאן אגב מ”ג–מ“ב–מ”א (מעות שנמצא בין השקלים לנדבה). ונראה על־כן שפ"ז כולו – ר"ש הוא.

ונראה שפ"ז הוא המשכו של פ"ב.

ד. סנהדרין–מכות

התנא של משנת סנהדרין–מכות, זה, שאת משנתו הניח רבי ליסוד משנתו והשתמש בה הרבה – הוא ר' שמעון:

ישנם במסכת זו כמה סתמות של ר"ש:

1) בפ“א מ”ג שנינו: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר' שמעון ור' יהודה אומר בחמשה, החליצה והמיאונין בשלשה, נטע רבעי וכו' בשלשה.

אבל כמו שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים (יג ב) ועריפת עגלה (בבלי יד א וספרי שופטים פיס' רה) כך נחלקו גם בחליצה (ברייתא ביבמות קא א), וסתם שלנו כר' שמעון, ור' יהודה “לא קא פליג” כאן בפירוש⁸⁶², מפני שכבר נזכרה מחלוקתו בפירוש בסמיכת זקנים, ור"ש מכשיר בדיעבד גם בשנים (יבמות קד ב).

ו“נטע רבעי” היא משנת ר“ש, ששנה “נטע” במע”ש פ“ה מ”י, שהיא משנת ר"ש⁸⁶³.

2) פ“ב מ”ד: לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רש"א אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה א“כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל. ת”ק ר"ש הוא (“ר”ש דריש טעמיה דקרא").

3) פ“ג מ”ג: ואלו הן הפסולין וכו' וסוחרי שביעית והעבדים⁸⁶⁴, אמר ר' שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האַנָסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

בתוס' פ“ה ב: ר”מ היה קורא אותן אוספי שביעית ר' יהודה היה קורא אותן סוחרי שביעית אמר ר' שמעון מקיים אני דברי שניהן הא כיצד עד שלא רבו האנסין היו קורין אותן אוספי שביעית וכו'.

משנתנו היא אפוא כולה ר“ש, ששנה את דברי ר”מ (שנשמטו במשנתנו) ואת דברי ר' יהודה ו“הכריע” ביניהם: ואני מקיים. וגם “והעבדים” שנשנה כאן לפי הנוסחאות המדויקות (כמו בר“ה פ”א מ"ח) הוא משנת ר“ש, ששנה שם “והעבדים” והכשיר אב ובנו לעדות החודש ופסל עבד, כב”ד של כהנים שם, ושנה גם כאן “והעבדים”.

וכנראה גם התוס' פ“ב א: האב אומר לעַבֵּר ושנים אומרים שלא לעבר שניהם נמנים שנים וכו', שהיא בניגוד לפ”ז ה“ב, – היא משנת ר"ש: שכשם שהוא מכשירם לעדות החודש, כך הוא מכשירם לקידוש החודש; ור' יוסי, שחולק עליו בר”ח, חולק עליו בתוס' פ"ב שם בקידוש.

4) פ“ט מ”ב: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור, נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו וכו' פטור, אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו וכו' חייב אמר רבי שמעון⁸⁶⁵ אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.

כולה ר"ש היא, שר“ש שנה במשנתו: נתכוין להרוג את הבהמה וכו' והרג בן קיימא פטור⁸⁶⁶, ואחריו: נתכוין להכותו על מתניו וכו' (עד:) נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול וכו' חייב, וזו האחרונה שנה כמשנת ר' יהודה⁸⁶⁷ בשם ר' יהודה (“דברי יהודה”, “יהודה היה אומר”), ואחרי משנת ר' יהודה הוסיף ר”ש: ואני אומר אפילו וכו‘, אלא שרבי שנה משנת ר’ יהודה סתם, והציע את דברי ר“ש, כדרכו, בלשון: אמר ר"ש, ממש כמו בפ”ג מ“ג. שלא ר' יהודה הוא, ששנה “נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור”, יוצא מן התוס' סנהד' שם: נתכוון להכות את זה והיכה את זה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר ומודה ר' יהודה שאם נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור; ר' יהודה מודה בזה למשנת ר"ש, ור”ש הוא השונה. וכיו“ב שנינו בתוס' ב”ק שם: נתכוון להרוג את הבהמה וכו' חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין הניזקין ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר⁸⁶⁸.

ובב“ק שם אמרו על הדיוק “הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב” – “מתני' דלא כר”ש”, מכיון שלרישא “מודה” ר"ש.

אלא שנוסח הבבלי במשנתנו כאן היה כבר: ר' שמעון אומר, וע“כ היה מסופק (עט א): ר”ש אהייא אילימא אסיפא וכו'.

5) ופ“ט מ”ג: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה, הנסקלין בנשרפין רש"א נדונין בסקילה שהשריפה חמורה וכו' הנהרגין בנחנקין רש"א בסייף וכו'.

משנה זו מוגהת על־פי רב יהודה, והנוסח הראשון היה כמו ששנה רב יחזקאל אביו: הנשרפין בנסקלין וכו' הנחנקין בנהרגין וכו‘; סנהד’ פ ע“ב וש”נ: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין רש“א ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, א”ל רב יהודה אבא לא תיתנייה הכי מאי איריא דשריפה חמורה תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו (“דהנשרפין בנסקלין משמע שהנסקלין רובא”) אלא היכי⁸⁶⁹ [כו] אתנייה, הנסקלין בנשרפין וכו' (“אע”פ שנשרפין רןבא"), אי הכי אימא סיפא וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו, התם רבנן וכו'.

אבל המשנה היא משנת ר"ש, ור"ש שנה כשיטתו (בפ“ז מ”א: שרפה סקילה חנק והרג): חברי היו אומרים הנשרפין בנסקלין וכו' ואני אומר וכו‘, חברי היו אומרים הנחנקין בנהרגין וכו’ ואני אומר וכו' (ורבי נסח דבריו כדרכו בלשון: רש“א – וחכ”א).

ונתערבו ב־, אין פירושו שהשני הוא הרוב (ולא אפילו שהראשון נכנס בשני), שהרי שנינו בזבחים פ“ח מ”א: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא⁸⁷⁰. ובקינים פ“א מ”ב: חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחד בריבוא חטאת שנתערבה וכו' בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת בין ששתיהן שוות.

וכך שנינו בתוס' פי"ב א: חייבי מיתות חמורות שנתערבו בחייבי מיתות קלות ממיתין אותן בקלה שבהן.

6) פ“ו מ”ד–מ“ה: ואם לן עובר עליו בלא תעשה וכו' ולא זו בלבד אלא כל המֵלִין את מתו עובר בל”ת וכו' – ר"ש היא (בבלי מו ב): א“ר יוחנן⁸⁷¹ משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל”ת ת“ל כי קבור תקברנו [שאין ת”ל תקברנו ומה ת“ל תקברנו]⁸⁷² מכאן למלין את מתו שעובר בל”ת, וכך שנינו בסתם ספרי תצא פיס' רכא: מנין למלין את מתו שעובר בל“ת ת”ל לא תלין וכו' הלינו לכבודו וכו‘, ואח"כ: לא תלין נבלתו על העץ מצות לא תעשה כי קבור תקברנו מצות עשה כיצד עושים לו וכו’ ואם לן עובר עליו בל“ת שנאמר לא תלין נבלתו וגו' [כי קללת אלהים תלוי]⁸⁷³ כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם ונמצא [שם שמים]⁸⁷⁴ מתחלל (זאת אומרת שהאחרונה היא המשנה, ושלפניה דברי ר"ש, סתם ספרי), ובירוש' סנהד' שם (כג ע"ד) אמרו בפירוש: מתניתא דלא כר' מאיר דאמר (אף) המגדף עובר בלא תעשה, כלומר אם הלין את המגדף עובר בל”ת, מפני שהוא מפרש “כלומר מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל” (ותוס' פ“ט ז ובבלי: היה ר' מאיר אומר וכו', ו”אר“מ” שבמשנתנו “תרי תנאי” הם).

7) פ“ז מ”י: המסית (שנחשב בין הנסקלין, מ"ד) זה הדיוט והמסית את ההדיוט, – מתני' מני ר"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק וכו' (בבלי סז א); ואשר לקושיית הבבלי (שם) מסיפא: “אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע”ז ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו (ובברייתא שלמעלה שנינו: מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש"א בחנק) אתאן לרבנן, רישא ר“ש וסיפא רבנן”, הנה בתוס' פי“א ו' שנינו (למשנה שלנו): ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר”ש המדיח הרי זה בחנק (ולא “מדיחי עיר הנדחת”), ומכאן – דתרי תנאי אליבא דר“ש, כרגיל אצל “ר”ש בן יהודה בשם ר”ש", שהסתם שלפניו חולק עליו (עי' להלן).

8) מכות פ“ג מ”ג: האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, ואמרו (בבלי יז א): א“ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכ”א בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן. ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה (“דשמעינן ליה בברייתא דלקמן כי מתניתין”) הא קמ“ל דר”ע כר“ש סבירא ליה. מאי ר”ש דתניא (ספרי ראה פיס' עב–עד, בלי “אמר ר”ש"!) ותרומת ידך אלו בכורים אמר ר"ש וכו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא חייב.

וחוץ ממה שסתם משנתנו כאן ר“ש היא, קורא הבבלי לר”ש “סתימתאה”, כשם שהוא (ר' יוחנן בכמה מקומות) קורא כך לר"ע, זו מוכיחה, שידעו רבותינו הבבלים, שכמה סתמות ישנם במסכת זו (סנהדרין־מכות) ובמשנה בכלל, שהן משנת ר"ש.

9) ובפ“ג מ”ו שנינו: ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש אומר אינו חייב וכו', אחרי סתם, אבל זה רגיל רק אחרי (או לפני) סתם משנה או ברייתא בשם ר' שמעון⁸⁷⁵, וא“כ הסתם שלפניו הוא ר”ש.

וסנהדרין פ“ז מ”ז: הנותן מזרעו למולך – משנת ר"א בר' שמעון היא (בבלי סד א).

וגם זה רמז למשנת ר' שמעון שכן רגיל שהבן משתתף במשנת האב, כר' מנחם בר' יוסי ור' יוסי בר' יהודה⁸⁷⁶.

ה. מנחות

פ“ג מ”ה–פ"ד:

בפ"ד מ*ב שנינו: הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה אמר ר' שמעון⁸⁷⁷ אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו וכו'.

אבל בתוס' פ“ו יד: פרים אילים וכבשים מעכבין זה את זה ר' יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה וכו' אבל אילים וכבשים מעכבין וכו', וא”כ משנתנו שלא כת"ק דתוס' ולא כר' יהודה. וכולה ר' שמעון, והוא מוסיף לפרש.

מ“ג: הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר”ע אמר שמעון בן ננס לא כי וכו' אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו וכו'. וכולה ר' שמעון.

מ"ד: לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים. (וכאן מתחיל בהו' לו וכ"י פ' משנה חדשה!) לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים, שאין⁸⁷⁸ מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים⁸⁷⁹ ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר וכו',

כולה ר' שמעון היא, ששנה: לא הקריבו, והוסיף: אימתי וכו‘. ושנה: לא הקטירו וכו’, והוסיף: וכולה וכו'.

ובספרי פנחס פיס' קמג שנינו: מגיד שאם לא הקריב של שחר. מקריב של בין הערבים אמר ר' שמעון⁸⁸⁰ אימתי וכו' יקטירו בין הערבים וכן בחנוכת הבית לא יביא (“לא יקריבו”) שאין מחנכים וכו' אמר ר' שמעון אע"פ שנגמרו כלים שלא בזמנם אין מחנכין אותן אלא בזמנן וכו'⁸⁸¹.

וכאן ברור שכולה ר' שמעון.

ובתוס' פ“ז ד–ה: יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי וכו' אבל אם היו מזידין [או]⁸⁸² שהיתה חנוכת הבית וכו' לא יקטירו בין הערביים אר”ש כולה וכו' שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים וכו' (וכיו“ב בבבלי, כ”י מ').

לפי התוס' “אימתי” נמשך גם על קטרת, “ושאין מחנכין אלא בקטרת הסמים” של שחר, כברייתא שבבבלי, “וכולה היתה קרבה בין הערבים” בשוגגין.

אבל כל המשנה וסידורה דחוקים לפי' זה, ובוודאי שנוסח המשנה הוא “יקטירו” וכולה ר"ש, וזה ששנה “בקטרת” של שחר, שנה “לא יקטירו” וחולק על ר"ש.

ומ"ה היא המשך של “וכולה היתה קרבה”; חביתי וכו' וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה אמר ר' שמעון⁸⁸³ משל צבור, ר' יהודה אומר וכו', ושלימה היתה קריבה.

וברור שכולה ר"ש, הוא שנה כמו בשקלים פ“ז מ”ו, והזכיר גם דברי ר' יהודה.

ומכיון שמ“ב–מ”ה הם ר“ש, וודאי שכל שורת המעכבין ושאינם מעכבין – משנת ר”ש היא, ז"א מן פ"ג מ"ה עד סוף פ"ד.

סתמות של ר“ש הן גם פ”ו מ“ג: כיצד מושחן כמין כי וכו'⁸⁸⁴, ושם מ”ד סיפא: וכולן פתיתתן (כצ"ל) כזיתים⁸⁸⁵.

ובכלל נזכר ר"ש הרבה מאד במנחות, ואין ספק שרבי השתמש במשנתו.

ו. זבחים

זבחים פ"י כולו הוא משנת ר"ש.

1) מ“ג: המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבה וכו' – ר' שמעון בתוס' פ”י ג.

2) ומ“ו: דברי ר”מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' – חכמים אלה ר"ש הוא, בתוס' שם פ“י ז. ור”ש הוא ששנה: ולא הודו לו חכמים אלא אמרו החטאת וכו' וכדומה.

3) ומ“ז: ובכולם (בכל הנאכלין) הכהנים דשאין לשנות באכילתן, לאכלן וכו' ולתת לתוכן תבלין חולין ותבלין תרומה (דברי ר"ש) רמ”א לא יתן לתוכן תבלי תרומה וכו' (בתוס' מתחיל ברש“א = חכ”א שבמ“ו וגומר בדברי ר”ש!)⁸⁸⁶, וסתמא ר"ש.

4) ואח“כ במ”ח: אמר ר' שמעון אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה (“לאכילת כהנים”) אין אתה צריך לשאול וכו'.

זו בוודאי המשכה של מ“ז דר”ש, ובוודאי שר"ש שנה כאן משנה ישנה מזמן הבית⁸⁸⁷ (“אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה”!), אלא שהוא היה השונה האחרון ונקרית על שמו.

ואם כך וודאי שכל הפרק העוסק במי קודם למי – משנת ר"ש היא.

ובתוס' כאן פ“י א–ב נוספו גם המשנה הוריות פ”ג מ“ו והתוס' שם פ”ב ד (בבלי יג א).

ז. שביעית

גם בשביעית ישנו בוודאי הרבה ממשנת ר"ש:

בפ“ד מ”ג: אמר ר“ש מה טעם וכו'. וכן בפ”ה מ“ב, כמו במעילה פ”ד מ"ו (כנוסח הבבלי, ועי' לעיל).

וא“כ כולה ר”ש.

ובוודאי שגם מכשירין פ“ו מ”ח: אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו' – כולה ר"ש.

וכיו"ב עוד כמה סתמות בודדים.

שביעית פ“ב מ”א: א"ר שמעון וכו'.

פ“ו מ”ה ומ"ו: אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש וכו'.

בפ“ב מ”ט: ומרב(י)צין בעפר לבן דברי ר"ש ראב"י אוסר ממרסין באורז בשביעית רש"א אבל אין מכסחין. לשון “אבל לא” מוכיח שכולה ר"ש.

דברי ר“ש עוד בסוף פ”א ופ“ג מ”ג.

ו“רש”א" נזכר הרבה בשביעית: פ“ב מ”ב, מ“ג, מ”ה, מ“ו, מ”ח, מ“ט; פ”ג מ“ב; פ”ז מ“ו; פ”ח מ“ו, מ”ז; פ“ט מ”א, מ"גו; וכן בתוס'.

ובוודאי שכל זה מוכיח על שימושו הרב של רבי במשנת ר"ש בשביעית.

המוסֵר הרגיל בשמו הוא תלמידו ר' שמעון בן יהודה, ועל־פי־רוב – בניגוד לסתם אחר בשם ר"ש.

ה. משנת ר' אלעזר

האחרון מתלמידי ר“ע, שאין אנו מוצאים ממנו אפילו מאמר אחד בשם ר”ע מפורש, הוא ר' אלעזר בן שמוע, ר' אלעזר סתם במשנה; אנו מוצאים רק שהתווכח עם ר"מ⁸⁸⁸ ואומר משום ר' יוסי⁸⁸⁹, ונחלק עמו פא"פ⁸⁹⁰, ומזכיר את ר' יהודה⁸⁹¹. ואנו יודעים שרבי למד אצלו⁸⁹².

ואין אנו יודעים אפילו איפה ישב ישיבת־קבע. אולי בטבריא⁸⁹³, מקום ישיבה גדולה משכבר הימים.

וודאי שרבי השתמש במשנת ר' אלעזר, ו“מיצה מדותיו” (מנחות שם), אלא שקשה לברר בדיוק כַּמוּתו של השימוש הזה, והחילופים הרבים שבכל ספרות התלמוד מר' אלעזר לר' אליעזר⁸⁹⁴ מכבידים את הדבר עוד יותר.

א) כמעט ברור הדבר, שכל פ“ו ופ”ז של נזיר משנת ר' אלעזר היא:

1) פרק ו' של נזיר הוא כולו ממקור אחר. מתחיל הוא: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה וכו‘, בשעה שבפ“א מ”ב נזכרו מינין אלו דרך אגב: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת וכו’; ומי“א: ר' אליעזר אומר סותר את הכל, היא בניגוד לפ”ג מ“ג–מ”ד בשם ר' אליעזר, וכבר טרחו בניגוד זה הבבלי והירוש' (מחלפא שיטתיה), אבל פ"ג – ר' יהודה⁸⁹⁵.

והנה מ“ד: נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' (מכות פ“ג מ”ז–מ"ח) – כולה ר' אלעזר, תוס' כאן פ”ד ב ומכות פ"ה א.

ובמ"ז: דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר וכו'.

ונראה שכוליה פירקין ר' אלעזר.

2) וכן פ"ז. מ“ב–מ”ג: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ועל חצי לוג דם וכו' אבל וכו' ורביעית דם וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו‘, זו משנת ר' אלעזר, תוס’ פ"ה א (נזיר נג א): אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן או' רביעית דם וכו'.

ומ“ד שאחריה: אמר ר' אלעזר משום ר' יהושע וכו' (סיום הדברים וביסוסם). אמר ר”מ לא תהא זו קלה וכו‘, הוא הוויכוח שהיה לר’ אלעזר עמו, תוס' שם⁸⁹⁶: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדיסקוס מצאתי את (ר') מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהם יושבים ודנים בהלכה יהודה בן פתירוש אומר רביעית דם אין הנזיר מגלח עליה וכו' אמר לו (ר') מאיר ותהא זאת קלה וכו' שתק ר' יהודה בן פתירוש נמתי לו מאיר אל תבוז לי בקי היה לך ביהושע בן ממל נם לי הן ובעל הלכות היה נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע כל טומאה מן המת וכו' ורואה אני את דבריו.

ולפיכך נראה שגם פ"ז כולו ר' אלעזר.

ב) בעירובין נזכר ר' אלעזר, שלא כרגיל הרבה: פ“ב מ”ה (כנו' לו וירוש'), פ“ג מ”ג (כהו' לו), פ“ד מ”ה (לו וירוש'), מי“א (לו וירוש'), ופ”י מ"י (ד"ר ולו וירוש' ועוד); וכן בתוס‘, ונראה שרבי השתמש כאן במשנת ר’ אלעזר.

ג) ור"ה פ“ד מ”א ומ“ב כולה ר' אלעזר, שבמ”א שנינו: אמר ר' אלעזר (כצ"ל) לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד וכו‘, ומ"ב: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו’ – משנת ר"א היא, כלומר אף אחרי תקנת ריב"ז ליבנה עוד היתה ירושלים יתירה על יבנה בזאת.

ד) הסתם ביבמות פ“א מ”ד: לא נמנעו וכו' – ר“א היא, תוס' פ”א י (בבלי יד ב) ור“ש חולק עליו. וכן בסוף פ”ח: ר' אלעזר (כך בכל כי"י) אומר אנדרוגינוס, וכן בתוס' פ"י ובבלי פג ב (כי"מ) ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתנו ר' אלעזר⁸⁹⁷ אומר אנדרוגינוס וכו'.

“וחכ"א” בגטין פ“א מ”ו – ר"א היא (תוס' פ"א ה ובבלי יב ב), וכן פ“ב מ”ד (בבלי כב סע"א)⁸⁹⁸.

ה) וכל המשניות בגטין פ“ג מ”ג–מ“ח, עד “ד”ר אלעזר”. הן כנראה משנת ר"א.

ובכלל הוא נזכר, לפי הערך, הרבה בגטין.

המוסֵר הרגיל בשמו (בתוס‘, בבלי וירוש’) ר' יוסי בן כיפר (אלא שנשתבש כ"פ “אליעזר”).

“שדברי ר' אלעזר (בן שמוע) מרובים הרבה ביחוד במסכות: יבמות. כתובות, גיטין, קידושין, נזיר, סוטה; זבחים, בכורות, ערכין, תמורה; פרה, טהרות ומקואות”⁸⁹⁹.

 

VIII. משניות תנאים אחרים    🔗

א. משנת אבא שאול⁹⁰⁰

אחרי תלמידי ר“ע עלינו לדבר עוד על משנת תנא אחד, שאע”פ שלא היה כנראה תלמיד ר"ע, הרי הוא שייך לאותו חוג: אבא שאול.

אפילו זמנו אין אנו יודעים בדיוק: ר' יצחק מעיד⁹⁰¹: אבא שאול גבל של בית רבי היה וכו'; וודאי שפירושו: של בית הנשיא⁹⁰², שהמורה שלו (“מוריינא”) היה ר' יהודה⁹⁰³, וזה בוודאי בית רשב"ג, וא"כ אפשר וקרוב שהיה חברו של ר' יהודה.

בברייתא (נדה כד ב) שנינו: תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי וכו' ושמא תאמר אבא שאול ננס היה – אבא שאול ארוך בדורו היה ור' טרפון מגיע לכתפו ור' טרפון ארוך בדורו היה [ור' עקיבא מגיע לכתפו ור“ע ארוך בדורו היה]⁹⁰⁴ ור”מ מגיע לכתפו ור“מ ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו וכו' – אין כוונתה של הברייתא כלל להודיע לנו בזה ירידת הקומה מדור לדור⁹⁰⁵, אלא לתת דוגמא חיה לבן־הדור של הברייתא, שהיה בן דורם של תלמידי רבי (השאר נוסף בבבלי על הברייתא). אבל מן הברייתא יוצא בכל־זאת, שאבא שאול עמד בסביבתו של ר' טרפון כחבירו של ר”ט–ר“ע, וכר”מ תלמידו של ר“ע לר”ע, וכרבי לר“מ (אע"פ שרבי ראה אותו רק פעם אחת מאחוריו)⁹⁰⁶, ולא הקדימוהו לאבא שאול לפני ר”ט אלא מפני שבאו לספר כאן על אבא שאול⁹⁰⁷.

וקרוב מאד, שהיה תלמיד ר' טרפון, כר' יהודה חבירו, ומכאן באו לו כל הקבלות והידיעות שלו על זמן הבית⁹⁰⁸ – כר' יהודה חבירו בעל ה“מעשים”.

ואמנם מוצאים אנו כמה עובדות ומעשים, שנמסרו במקום אחד בשם אבא שאול ובמקורות אחרים בשם ר' יהודה:

1) ירוש' יומא פ“א לח ע”ג: אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין.

בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קורין אותה לשכת פלהדרין. ובתוס' יומא פ"א א (בבלי ח סע"ב): ר' יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין.

2) ירוש' כתובות פ“ב כו ע”א: תני אבא שאול אומר אף מי שהוליכו לפניה חבית של בסורות (=בשׂורות) ובבבלי שם טז ב: תניא ר' יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה⁹⁰⁹; שמחות פי“א: אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד (תורה) [ו)כך⁹¹⁰ היה ר' יהודה עושה⁹¹¹ בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה שמתקלסין⁹¹² ובאין (זה כנגד זה) היה נותן עיניו בתלמידים ואומר המעשה קודם לתלמוד, וזו כר' טרפון, קידושין מ' ע”ב (ספרי עקב פיס' מא).

נראה אפוא ששניהם, ר' יהודה ואבא שאול, קיבלו מר' טרפון הלכו בשיטתו.

3) ובביצה פ“ג מ”ח: ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו (“ביו”ט"). מעשה (משנת ר' יהודה היא) באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יו“ט ונותנן ללקוחות ביו”ט אבא שאול אומר אף במועד עושה (“היה עושה”) כן וכו‘. והדברים נמסרו בתוס’ פ“ג ח ובירוש' שם סב ע”ב בשם ר' חנניה בן עקביה (“היו עושין”), שאף הוא חולק על המעשה של ר' יהודה.

4) ובמנחות פי“א מ”ה (ברייתא דמלאכת המשכן פ"ח):…דברי ר' יהודה רמ“א ארכו י”ב ורחבו ששה, לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע (“בין שני הסדרים של הלחם, שרחבו של לחם אינו אלא חמשה”) כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן, אבא שאול אומר שם (=“באותו ריוח שבין סדר לסדר, וכשיטת ר”מ") היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת (“על ממש”) לבונה זכה אמר להן והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה (“סמוך לו”). “אמרו לו” זה, הוא ר"מ, שנותן טעם “כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן”, אבל לר' יהודה אין כאן בכלל ריוח באמצע.

5) ובתוס' כלים ב“ק פ”א ז: אבא שאול אומר עליית בית קדשי קדשים חמורה מבית קדשי קדשים שבית ק“ק כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה וכו' ולעליית בית קה”ק אין נכנסין אלא לשָנים⁹¹³, אמרו לו אין זו מעלה. אף “אמרו לו” זה הוא כנראה ר' יהודה החולק ואומר בס"ז שם: הגג היה מקודש מן העליה שלא היו עולים לשם אלא פעם אחת לשלש שנים לתקן כולה עורב (וזוהי תשובה לאבא שאול, שכשם שהגג אינו קדוש מבית ק"ק כך גם העליה)⁹¹⁴.

ואנו מוצאים בפירוש, שאבא שאול אומר דברים בשם ר"ע ובן עזאי: תוס' כלאים פ“ד י: אבא שאול אומר ר' עקיבא אומר יחזיר בן עזי אומר יספר; תוס' אהלות סוף פ”ו: אבא שאול אומר אף בזו היא מחלוקת (“ר”ע וחכמים"), ובתוס' סנהד' פי"ב י: אבא שאול אומר משום ר"ע הלוחש וכו' (סנהד' פ“י מ”א – סתם בשם ר"ע).

ובאדר“נ נו”ב פכ"ט: אבא שאול אומר משום ר"ע שהיה אומר משמו (“של ריב"ז”) לא היה אומר אלא וכו'.

ומכיון שכך אפשר להחליט, שאבא שאול היה חבירו של ר' יהודה, וקובר־המתים, או “מלקט עצמות אחד בצפורין” (ב“ר פפ”ט), היה אחר־כך לגַבָל של בית רשב"ג, ממש כחבירו ר' יהודה שהיה ל“מוריינא דבי נשיאה” (לעיל).

אבא שאול היה בוודאי שונה משניות.

זה יוצא כבר מלשון “אבא שאול היה קורא”⁹¹⁵, הרגיל במשנה, תוס' וירוש':

קידושין פ“ד מ”א: אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי (כלומר: במקום “שתוקי” שבמשנתנו שנה “בדוקי”).

ירוש' פיאה רפ“ח כ ע”ד: אבא שאול היה קורא אותן (את ה“נמושות” שבמשנה) משושות. אית תניי תני נמושות ואית תניי תני משושות וכו' (כלומר: משנתנו שנתה “נמושות”, ואבא שאול שנה “משושות”).

יומא פ“א לח ע”ג (עי' לעיל): אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין.

שקלים פ“ח מ”ב: ר' יוסי אומר כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. ועליה אמרו בירוש' שם נ“א ע”ב: אבא שאול היה קורא אותן (ריבב"ן: אותה) צפורן⁹¹⁶. אבא שאול שנה כר' יוסי, אלא ששנה במקום “מריצה”– “צפורן” (“צפורן גדולה” בפי ר' יוסי, תוס' שבת פי"ד א).

תוס' יומא פ“א ג: כל הלשכות שהיו במקדש רשות היחיד לשבת ורשות היחיד לסומאה חוץ מלשכת יין ושמן וכו' אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא; ואלה הם דבריו שבמדות פ”ב מ"ה: אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן היא היתה נקראת לשכת בית שמניא⁹¹⁷, כלומר שכך שנה אבא שאול במשנת מדות שלו (כשם ששנה בפ“ה מ”ד).

וכך נמצא אצלו הלשון “חילוף הדברים”: גטין פ“ה מ”ד: אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישָבע מינהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים (כלומר: מינהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע), ובתוס' ב“ב פ”ח יב: אבא שאול אומר (אף) שמינהו ב“ד ישבע, כלומר שמינהו ב”ד ולא שמינהו אבי יתומים (וסמי מכאן “אף”).

ממשנת אבא שאול ישנן סתמות אחדים במשנתנו:

1) פיאה פ“ח מ”ו: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם וכו', וודאי שכולה אבא שאול, והוא שנה גם דברי ר"מ וגם דברי ר"ע שבמשנה זו (עי' לעיל כיו"ב), ויש להדגיש שזהו הפרק, שאנו יודעים שאבא שאול שנה אותו (נמושות – משושות, מ"א), ואפשר שחלק גדול ממנו – משנת אבא שאול הוא.

2) שבת פכ“ג מ”ג: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו⁹¹⁸ רשאי אני להחשיך עליו. (מ"ד) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה וכו'⁹¹⁹, כולה אבא שאול היא, ואין כאן ת"ק כלל⁹²⁰.

וכן בכל מקום ששנינו “כלל אמר ר' פלוני” – כולה ר' פלוני היא.

3) ובר“ה פ”ד מ"ח: אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן, פירש כבר הבבלי (לג א): מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד.

וכאלה עוד (למשל תוס' סנהד' פי“ב ומשנתנו פ”י מ"א).

ב. משנת רשב"ג

רבן שמעון בן גמליאל דיבנה שימש את אביו⁹²¹. זה היה בשעה שבית־הדין היה ביבנה, תוס' ר“ה פ”ב ה דפו‘⁹²²: וכשקידשו את השנה באושא ביום הראשון עבר ר’ [ישמעאל בנו של ר‘]⁹²³ יוחנן בן ברוקא ואמר כדברי ר’ יוחנן בן נורי, אמר רשב"ג לא היינו⁹²⁴ נוהגין כן ביבנה, ביום השני עבר ר' חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמר כדברי ר“ע, אמר רשב"ג כך היינו נוהגין ביבנה, – שאחרי השמד עברה הסנהדרין לאושא ורשב"ג נתיישב שם; אבל הוא היה הצעיר בחכמי הדור. וכשהנהיג רשב"ג סדרים חדשים בישיבה התקוממו נגדו גדולי חכמי הדור, ר”מ ור' נתן, אלא שר' יוסי תיווך ביניהם⁹²⁵. ואנו מוצאים את רשב"ג אומר שמועות בשם ר' מאיר, תוס' כתובות סוף פ“ו⁹²⁶: רבי מאיר היה אומר – וחכמים אומרים, תוס' כלים ב”ב פ“ז ט⁹²⁷: יהודה בן שמוע מטמא משום ר' מאיר וחכמים מטהרין; תוס' מכשירין פ”ג ח: אם לדברי ר' מאיר וכו‘. בשם ר"מ ור' יהודה, תוס’ כלים ב“מ פ”ד טו: חילוף הדברים (ר"מ מטהר ור' יהודה מטמא); משם ר' יהודה, תוס' כלים ב“ק פ”ה ד. בשם ר' אלעזר (בן שמוע), תוס' מכות פ“ד י⁹²⁸. וביחוד – בשם ר' יוסי, תוס' דמאי פ”ג יב, מגילה פ“א ו כי”ו⁹²⁹; מו“ק יב ב: כלל אמר רשב"ג משום ר' יוסי, תוס' ע”ז פ“ח/פ”ט ג⁹³⁰. וכיבד ביותר את ר' יוסי וחיבב את דבריו ונהג על פיו, תוס' ברכות פ“ה ב⁹³¹: מעשה ברשב"ג ור' יהודה ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום אמר לו רשב"ג לר' יוסי: בריבי, רצונך נפסיק לשבת. אמר לו כל יום ויום אתה מחבב דבריי בפני יהודה (שכך היתה הלכה נהוגה מכבר: ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי!)⁹³² ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפניי, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? אמר לו א”כ לא נפסיק שמא תקבע הלכה בישראל⁹³³. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי.

תוס' דמאי פ“ג יד: ארשב"ג מעשה ששילח לי ר' יוסי בר' אתרוג גדול מציפורי ואמר זה בא לידי מקיסרי ולמדתי בו שלשה דברים וכו‘; תוס’ סוכה פ”ד ב (בבלי כו א): ארשב"ג פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר לי ר' יוסי בר' שאישן אני ושמשי חוץ לסוכה.

והיה נוהג בכלל לשאול בחכמים ולשנות דבריהם: בכורות פ“ו מ”ט: מעשה וכו' ושלח רשב"ג לחכמים ואמרו וכו‘; גטין פ“ז מ”ה: אמר רשב"ג מעשה בצידון וכו’ ואמרו חכמים וכו'⁹³⁴.

ובמקום אחר (תוס' מקואות פ"ו ב): אמר רשב"ג הלכה אין לי אלא מעשה וכו' והיו כהנים וכו'.

וזהו שאמר רב⁹³⁵: ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות (“פסוקות”) היה אומר מפי בית דינו; או כמו שאמרו בשם ר' יוחנן⁹³⁶: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'⁹³⁷.

משנתו

בהוריות יג ב מסופר, שבשעה שהתקוממו ר"מ ור' נתן נגד רשב"ג, אמרו: נימא ליה גלי עוקצים (“פָרֵש מסכת עוקצין ושְנֵה⁹³⁸ אותה”) דלית ליה (“שאינה סדורה לו”) וכו' שמעינהו ר' יעקב בן קורשי וכו' אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג פשט גרס ותנא גרס ותנא וכו' יהב (רשב"ג) דעתיה וגרסה למחר אמרו ליה ניתי מר וניתני עוקצין, פתח ואמר.

הנשיא היה רגיל אפוא לפתוח ולשנות מסכת ידועה, אבל עוקצין לא שנה רשב"ג ולא היתה סדורה לו. ואמנם בין המסכות, שלא נזכר בהן שם רשב"ג אף פעם אחת, – נמנית אף עוקצין.

מסכות אחרות היה רשב"ג גורס ושונה בישיבה, ולא בישיבה בלבד, אלא שסידר משניות ושנה אותן. הרי איסי בן יהודה, ש“קרא שמות לחכמים”⁹³⁹, קורא לרבן שמעון בן גמליאל “חנות מלא ארגוון טב” ז"א: מבחר של משניות.

ואמנם אף ממקורות אחרים יוצא, שרשב"ג סידר משניות לתלמידיו:

בירוש' כתובות פ“ד כט סע”א–רע"ב: רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן [רבי]⁹⁴⁰ שאל את נתן הבבלי מה ראו חכמים לומר הלכה כרבי יונתן בן ברוקא. [אמר ליה]⁹⁴¹ לא את הוא ששניתה⁹⁴² לנו כן (כתובות פ“ד מ”י) ירתון. (אמר ליה יטלון תנית אתא לגביה)⁹⁴³ אמר ליה לית כאן ירתון אלא יטלון. אתא לגבי אבוי (רשב"ג!) אמר ליה קפחתה את נתן הבבלי לית כאן יטלון אלא ירתון. אמר רבי יוסי בי רבי בון אכין אמר ליה טעיתי טעות ששניתי לכם לית כאן יטלון אלא ירתון.

ר' יוסי בר' בון מעיד, שכך אמר לו רשב"ג לרבי⁹⁴⁴: בטעות שניתי לכם יטלון. רשב"ג שנה אפוא לתלמידיו (ולרבי בנו ביניהם): אינון יטלון; זוהי אפוא משנת רבי “בילדותו”⁹⁴⁵, אבל אחר כך חזר בו, כבר אביו, ושנה כרוב חכמים: ירתון (בבבלי שם אין לנו אלא קטע של שיחה זו).

מכאן יוצא אפוא שרשב"ג שנה וסידר משניות וגְרָסָן לתלמידיו ‏ ולבנו.

ואמנם אנו מוצאים אצל רשב"ג כל הסימנים של שונה משניות (“תנָא”):

תוס' כתובות סוף פ“ו (שהבאתי לְעיל): ר' מאיר היה אומר וכו' וחכמים אומרים וכו‘; תוס’ כלים ב”ב פ"ז ט (ושבת ור"ה שהבאתי): יהודה בן שמוע מטמא משום ר' מאיר [וחכמים מטהרין]⁹⁴⁶.

תוס' נדה פ"ג ג: ארשב"ג אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו' (הרגילים אצל ר' יהודה ור' יוסי, עי' לעיל) אבל רואה אני את דברי ר' חנינא בן גמליאל מדברי ומדבריהם שהיה אומר וכו' וכדבריו אנו מורים.

ב“ב פ”ה מ“י: רשבג”א חילוף הדברים, וכיו“ב בתוס' כלים ב”מ פ“ד טו (שהבאתי לעיל): רשבג”א חילוף הדברים, שמחליף מחלוקת ר"מ ור' יהודה.

רגיל אצלו “לא נחלקו ב”ש וב“ה”, “מודים ב”ש וב“ה”⁹⁴⁷: תוס' שביעית פ“ב ו: ארשב"ג לא נחלקו ב”ש וב“ה וכו'; מעשרות פ”א ה: לא נחלקו וכו‘; שם פ“ג יג: מודים ב”ש וב"ה וכו’; ביצה פ“א יא: מודים ב”ש וב"ה וכו' על מה נחלקו וכו'.

אף שונה הוא כמה מחלוקות של ב“ש וב”ה, שלא נשנו ע“י אחרים, רשב"ג אומר (אמר רשב"ג) בש”א – ובה"א⁹⁴⁸.

ובתוס' כלאים פ"א ב (צוק'): אמ' רבן שמע' בן גמליאל לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשתי זוגות אלו וכו'.

וכשם שרגיל – ביחוד בתוס' – אצל ר' יהודה, ור' יוסי, ואף אצל שוני־משניות אחרים. שהיא שונָה הלכה אחת משמם ומסמיכה לה הלכה אחרת, שאין לה שום ענין לראשונה, אלא שגם היא שנויה (ואפשר סמוכה לה) במשנת אותו חכם, ע"י “וכן היה ר' פלוני אומר” – כך רגיל הדבר בתוס' אצל רשב"ג, “וכן היה רשב"ג אומר”…⁹⁴⁹.

וכשאנו פונים למשנתנו, הרי אנו רואים גם כאן – סימני סגנון של שונה־משניות:

אמר רשב"ג במה דברים אמורים, מעשרות פ“ה מ”ה (וכולה רשב"ג), מע“ש פ”ה מ“א, כתובות פ”ז מ“ט, ב”ב פ“ה מי”א (ולפנינו במ"י: חילוף הדברים, עי' לעיל), וכן בתוס' ערלה פ“א א, טבול יום פ”א ב (רשב"ג היה אומר בד"א וכו').

וכמה פעמים “פירש” רשב"ג את השיעור ואת הטעם: שביעית פ“א מ”ה (תוס' פ"א א): וכמה יהא ביניהן רשב"ג אומר⁹⁵⁰ כדי וכו‘; חולין פ“ג מ”ב: עד כמה תחסר רשבג"א עד כאיסר האיטלקי; כלים פ“ז מ”ו: כיצד מעשרין אותו רשבג"א נותן וכו’; תוס' בכורות פ“ה ה (בבלי כתובות עה א): וכמה היא גדולה רשבג"א (בבבלי שם: פירש רשב"ג) עד כאיסר האיטלקי. וכיו”ב כתובות עז א: אלו הן מומים גדולים פירש רשב"ג ניסמת עינו' וכו‘, ובתוס’ שם פ"ז י: רשב"ג אומר.

תוס' כלים ב“מ פ”ג יא: רשבג“א מפני שהוא כתחילה מנקב בו את הגחלים וכו' (לשון אחר מלשונו של ת"ק: חותה וכו', ולא פליגי). וכיו”ב גיטין פ“ד מ”ו: אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשבג"א מפני תקנת השבויין, ירוש' שם: דלא יהוון קטרינון (=שלא יקשרום בשלשלאות), ולא נחלקו אלא בלשון, אלא שהתנא האחרון הביא שני הלשונות (הבבלי שואל כרגיל: מאי בינייהו, ומתרץ: איכא בינייהו דליכא אלא חד, אבל רשב"ג אומר “לשבויין” [בלשון רבים], וכן הירוש' אומר “קטרינון”; אם לא שנפרש כאן “שבויין דעלמא”).

וכיו“ב שתי הלכות, זו על יד זו, ואינן אלא אחת, בכתובות פ”ח מ"ה:

שתי משניות אלו הלכה אחת היא, אלא שרשב"ג שנה דבריו, כמו שפירשם יפה בעל תוי“ט, על “עבדים ושפחות”, ור' יהודה – על “זיתים וגפנים”, ו”לא נחלקו אלא בלשון".

ורשב"ג אף חזר על כל אדם לפרש לשון המשנה, ירוש' שבת ריש פ“ב ד ע”ג (“ולא בכלך”): ארשב"ג חזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי כולכא שמו.

ועכשיו אנו באים לסתמות של רשב"ג שבמשנתנו:

כרגיל במשנתנו אצל “אמר ר' פלוני”, שאינו אלא המשך הדברים שנאמרו לפניו וכולה ר' פלוני (עי' לעיל) – אנו מוצאים כיו"ב כמה פעמים אצל סתם משנה, שאחריה “אמר רשב"ג”, וכולה רשב"ג:

ארשב"ג בד"א (עי' לעיל, 123)⁹⁵¹, שבת פ“א מ”ט: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו' (בתוס' פ"א כב: אמר ראב"צ של בית ר' גמליאל היו וכו'!), וכיו“ב בשם רשב"ג בתוס' שבת פ”ב ד; עירובין פ“ח מ”ו: אלא א“כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמטה בין מתוך אוגנו אמר רשב"ג⁹⁵² בש”א מלמטה ובה"א מלמעלה, וכולה רשב"ג (ועי' תוס').

ובסוף תענית – סיום אגדי: אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'. ונראה שכל הענין מן מ“ו ועד כאן – משנת רשב"ג היא, והוא ששנה במ”ז: ולא הודו לו חכמים (לר' יהודה), שהוא נזכר בהלכה שלפניו: רשבג"א ישנה (שם במ"ז).

“אמר רשב"ג” נמצא עוד: שבועות פ“ז מ”ז: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שבועה וכו' ר' יוחנן בן ברוקה⁹⁵³ אומר אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב וכו' ארשב"ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע וכו' – בוודאי כולה רשב"ג. ובב“ק פ”ה מ“ד – ת”ק סתם ואחריו: ארשב"ג אם כן וכו' אלא שמין וכו‘. וכולה רשב"ג, ששנה דברי החולקים ודבריו. וכיו"ב סנהד’ פ“ג מ”ח: כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין (סתם כרשב"ג), אמרו לו כל ראיות וכו' לאחר שלשים יום אינו סותר (דברי ר"מ, תוס' פ"ו ד) אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים וכו‘. אמרו לו הבא עדים וכו’ אינו כלום (ר"מ בתוס' שם) אמר רשב"ג מה יעשה זה וכו' (ועי' תוס' וירוש'). וכולה רשב"ג.

ובב“ב פ”ו מ“ד: רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר אמר רשב"ג⁹⁵⁴ כבנין היכל. וכולה רשב"ג, כאיכא דאמרי (בבלי שם): רשב"ג קתגי לה וה”ק ראיה לדבר ארשב"ג הכל וכו'.

ובכלל ישנם במשנתנו כמה דברים ממשנת רשב"ג בב"ב. חוץ מזו שהזכרנו כבר, בוודאי גם ב“ב פ”ז מ“ב: שאם שייר בשדה בת תשעה קבין ובגינה בת חצי קב וכדברי ר”ע בית רובע וכו' – שזהו כלשונו של רשב"ג בכתובות פי“א מ”ד: רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבים ובגינה בת חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע.

ובחולין פ“ו מ”ז: כלל אמר רשב"ג⁹⁵⁵ דבר וכו', וכולה רשב"ג.

ובב“מ פ”ז מ“א: רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה⁹⁵⁶, כת”ק, וכולה רשב"ג.

וכמה סתמות, בלא כל רמז של שמו, ישנם במשנה, שהם – רשב"ג:

דמאי פ“ו מ”א: המקבל וכו' – רשב"ג, בתוס' שם פ“ו א'; ביצה פ”ב מ“ג: ושוין וכו' – תוס' ביצה פ”ב ז‘: אמר רשב"ג מודים היו ב"ש וכו’. וסתם ב“ק פ”ג מ“ג: המוציא את תבנו וכו' והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל וכו' – רשב"ג היא, בברייתא שם ל' ע”ב, תוס' פ“ב ח'. אבל דברי רשב"ג שבמשנה אינם במי”ר וכ“י ה' ועוד ורי”ף, ובכ“י מ' ופ' ור' וד”נ סדורים דברי רשב"ג אחרי “ההופך”, כמו בתוס‘; אבל לת"ק בתוס’ שם: ואסורה משום גזל.

מכות פ“ג מ”ה: ר' אלעזר אומר (כמי"ר ועוד) – תוס' פ"ד י: רשב"ג בשמו.

ע“ז פ”א מ“ט: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ וכו' – תוס' פ”א ט': רשב"ג אומר.

טהרות סוף פ“י מ”ה: או חולטן בחמין ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו – בתוס' סוף טהרות: רשב"ג אומר משם ר' יוסי נתנן בנהר שמימיו מהלכין וכו‘, ות"ק שם בשם ר' יוסי נתנן בנהר שמימיו מהלכין וכו’, ות"ק שם בשם ר' יוסי כסתם משנתנו: או חולטן בחמין.

וסתם נדה פ“ח מ”ב: הרגה מאכולת ה“ז תולה בה, עד כמה היא תולה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס וכו' – רשב"ג בתוס' פ”ז ד–ה: רשבג"א אם הרגה מאכולת תולה וכו' ארשב"ג אני אומר דבר אחד וכו' לדברי אין סוף וכו' אין לך מטה שאין עליה מאכולת וכו' אבל רואה אני את דברי ר' חנינא בן גמליאל מדברי ומדבריהם שהיה אומר תולה במאכולת עד כגריס וכו', וזו כמשנתנו.

ובנדה פ“ט מ”י: שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג“פ וכו' – בבבלי סג ב: אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר”ג ברבי שאמר משום רשב"ג וכו' ונימא זו דברי רשב"ג הא קמ“ל שמואל דר”ג ברבי כרשב"ג סבירא ליה⁹⁵⁷.

אהלות פ“ב מ”ד: אבל דופק דופקין טהור – רשב"ג, בס“ז חוקת הו' הורוויץ עמ' 313 (בהוצאתי עמ' 31); בניגוד לסתם ס”ז, שם עמ' 311 (בהוצאתי עמ' 27).

וסתם כלים פי“ד מ”ח: מפתח וכו' טהור ר' יהודה מטמא – כדמחליף רשב"ג בתוס' כלים ב“מ פ”ד טו.

וחולין פ“ג מ”ו: אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה וכו' טהור – דברי רשב"ג, בתוס' פ"ג כב⁹⁵⁸: רשב"ג אומר כל שיש לו אצבע יתירה בעוף וכו'⁹⁵⁹.

וכיו“ב גטין פ”ו מ“ו: (אמר רשב"ג) אמרו חכמים אם מעצמו נפל וכו' – תוס' פ”ד ו (צוק' פ"ו ט) וירוש' גיטין שם בשם רשב"ג, וכן בהצעת הבבלי בגטין שם ובחולין לט ב (אבל במשנה אין “אמר רשב"ג” בכ“י קויפמן ורי”ד). ו“אמרו חכמים” שבמשנה הם הם דברי רשב"ג שבברייתא⁹⁶⁰.

וכן בגיטין פ“ז מ”ה: אמר רשב"ג מעשה וכו' אמרו חכמים וכו‘! – שמתוך הברייתא, בבלי עד א ותוס’ פ"ז ה וירוש' שם, יוצא שכך דעתו של רשב"ג, ומתוך הבבלי עד ב יוצא שחבריו של רשב"ג חלוקים על “אמרו חכמים”, ואין בו אלא דעת רשב"ג עצמו⁹⁶¹.

אלו הם סתמותיו הברורים של רשב"ג, ובוודאי שאפשר להוסיף עליהם, אבל הם מספיקים להוכיח לנו כמה גדול חלקו של רשב"ג במשנתנו.

ג. משנת ר' נתן⁹⁶²

גם בבבל היתה מרובה תורה שבע“פ, והיו בתי מדרש. ביחוד בנהרדעא (ובנהר פקוד) ובנציבין (ר' יהודה בן בתירה, ר' חנניה בן אחי ר' יהושע, נחמיה איש בית דלי [סוף יבמות]), וגם שם נסדרו משניות⁹⁶³, עד שר' נתן הבבלי אומר לרבי (ב"ב קלא א) “שניתם משנתכם”, “ולא את הוא ששנית” (עי' לעיל); וכשם שנהיו כל ה”משניות" שבא“י אחרי משנת רבי ל”ברייתות“, כך נעשית גם “משנת ר' נתן” ל”ברייתא“. וכדברי רב שרירא באגרתו (הוצ' לוין 41): וביומי דר' ובתריה הנהי מתניאתא דבבלאי הוה מיקריין בא”י משנת ר' נתן: “סתם ברייתא ר' נתן”, כגי' רש"י (בכורות ל ע"א) והמאירי (בפתיחתו לאבות) בסנהד' פו א.

וכשם שרבי היה אחרון ה“תנאים” בא"י, כך נחשב ר' נתן לאחרון ה“תנאים” של הבבלים: רבי ור' נתן⁹⁶⁴ סוף משנה. אחריהם נעשית בא"י גם “משנת ר' נתן” ל“ברייתא”, והולכת ונשכחת לגמרי, חוץ מן השרידים היחידים שבתוס' ובברייתות ובמדרשי־הלכה מבית מדרשו של ר' ישמעאל: משמת ר' נתן אבדה חכמתו (מדר“י עמלק, פ”ב), כי ר' נתן הבבלי, “אב”ד" בסנהדרין של רשב"ג⁹⁶⁵, בנו של הנשיא שבבבל, – סידר בוודאי משניות, אם בהיותו עוד בבבל, או בבואו לא“י⁹⁶⁶, אבל בכל אופן הביא אתו מבבל קבלות ו”משניות“: תוס' כלים ב”ק פ“ג יא: וכדברי ר”ג הכוז והקוד⁹⁶⁷ הבבלי וכו‘; ברכות יב א: בגבולין בקשו לקרות כן וכו’, שבת לה ב: שש תקיעות וכו' אמר רשב"ג מה נעשה להם לבבלים שתוקעין וכו‘⁹⁶⁸; ב“ב עג א: רנ”א המוכר את הספינה מכר את הבוצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית, אמר רבא בוצית היינו דוגית ר"נ [ד]בבלאה⁹⁶⁹ הוה קארי לה בוצית סומכוס דבר ארץ ישראל קארי לה דוגית; גטין סה ב: פטרוה פרנסוה וכו’ לא אמר כלום (=משנה) רנ“א פטרוה (ס"א: פיטרוה) דברי קיימין פיטרוה (ס"א: פטרוה) לא אמר כלום (ועי' רש"י) אמר רבא ר”נ דבבלאה הוא דייק בין פיטרוה לפטרוה תנא דידן דבר א"י הוא לא דייק.

הוא מוסר כמה מחלוקות של ב“ש וב”ה וחכמים אחרים, או מתקן אותן.

תוס' יבמות פ“ח ד (בבלי סב ב): רנ”א בש“א וכו', קידושין פ”ד א (בבלי מג א); רנ“א בש”א וכו‘, נדרים פ“ו ג־ד: רנ”א הן דברי ב“ש, בש”א וכו’ (בבלי סט א וע"א א)⁹⁷⁰.

תוס' כלים ב“מ פ”ד יד: רנ“א ר”א אומר וכו‘, כלים ב“ב פ”ד ג: אר“נ לא נחלקו ר”א וחכמים וכו’, כתובות נב א: אר"נ שאלתי את סומכוס כשאמר ר' יהושע וכו' ואמר לי לא שמעתי וכו' (ועי' להלן).

תוס' תרומות פ“ז י (ביצה לה א): אר”נ מודה היה ר“א וכו'. שם פ”ט ח: זבחים פ“י יג (בבלי צז א): אר”נ לא היה ר“ט אומר וכו'; שבת פ”א יג (בבלי יב ב): היטהו וודאי וכו‘, תוס’ פסח' פ“ב ח (בבלי מח א): רנ”א משום ר“א חילוף הדברים (שאמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב), עדיות פ”א טז: רנ“א ר' דוסא אומר וכו' וחכ”א וכו‘; תוס’ כלים ב“מ פ”ב יב: לא נחלקו ר"ג וכו'.

פסח' טז ב: רנ“א משום ר' ישמעאל וכו' ולא הודו לו⁹⁷¹; תוס' נגעים פ”א ג (שביעית ו ב): אר“נ לא שיהא ר”ע אומר של סיד וכו‘; ב“ב פ”ט א (עי' בבלי כתובות קה א): רנ"א נחום המדי היה מדייני גזירות אמר וכו’.

והוא מוסר כמה קבלות היסטוריות:

מזבח של שילה של נחושת היה (זבחים סא ב), שני כלים היו (תוס' ערכין פ“ב ה, בבלי ערכין י ע”ב), אין פוחתין מי“ג גזרין כנגד י”ג שערים (תמיד כז א). באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל וכו' (סוטה מא ב, תוס' פ"ז טז). אפר מקלה הן מביאין (תענית טו ב).

חוץ מר' ישמעאל בר' יוסי (תוס' אהלות פ"ה א) – המוסרים העיקריים בשמו הם דבי ר' ישמעאל, והחכמים השייכים להם: ר' יצחק (מנחות לח א), ר' חנינא בר אידי (דרך ארץ רבא פ"א); “אחרים אומרים משום ר' נתן”, תוס' דמאי פ“א כז, מעשרות פ”א כא ואהלות פ"ה ב.

במשנה לא נזכר שמו כלל, כי דבריו בסוף ברכות אינם בכ“י מ', ונוספו בכ”י ק' ע“י אחר, ולא היו לפני הבבלי (סג א) והירוש' (יד ע"ד) ולקוחים מס”ז 177⁹⁷².

ושקלים סוף פ“ב, אינו בכ”י מ' ולא בקטע קמברידג‘, ובירוש’ שם בשם “תני”⁹⁷³.

ואעפ"כ ישנם בוודאי במשנתנו כמה סתמות של ר"נ (שבוודאי נכנסו למשנתנו בימיו של רשב"ג):

רבי עצמו מעיד על כתובות פ“י מ”ד, שהיא “משנת ר"נ”: (תניא) זו משנת ר' נתן ר' אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו וכו' (שם צג א).

ומלבד זו ישנן עוד עדויות של אמוראים על כמה משניות שהן של ר"נ:

סוכה פ“א מי”א: העושה סוכתו כמין צריף וכו' ר“א פוסל וכו' – משנת ר"נ היא, בבלי יט ב – אומר רב יוסף: מתניתין יחידאה היא דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' נתן אומר ר' אליעזר פוסל וכו'; ב”ב פ“ה מ”ג – בבלי עט ב: והתנן מכר בור מכר מימיו אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו.

ופסחים פ“ח מ”ב סיפא: שכח רבו מה אמר לו וכו' – ר' נתן היא, בתוס' פ“ז ה (ודלא כרבי), ירוש' שם לה סע”ד: א"ר יוחנן דר' נתן היא⁹⁷⁴.

ומעשרות פ“ג מ”ז: סוכת היוצרים הפנימית חייבת וכו' – בתוס' שם פ“א כא: אחרים אומרים משום ר' נתן; אלא שבסוכה ח ע”ב: אמר ר' לוי משום ר"מ (וא“א לומר כאן, ש”אחרים" הוא ר"מ).

וקטע של משנתו לכלים ישנו בתוס' כלים ב“ק פ”א ד: רנ“א חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד, ז”א שהוא שנה במ"ה בסופה: חזר להיות טמא מת וכו'.

ובכלל הוא נזכר הרבה [כעשר פעמים] בתוס' כלים.

ויש במשנתו מן ה“משנה הראשונה”:

תוס' נדרים סוף פ“ז ז–ח: קונם שאני נהנית לאבא ולאביך וכו' ר' נתן אומר לא יפר ותכ”א יפר, נטולה אני מן היהודים אם משמשתיך אני ר' נתן אומר לא יפר וחכ"א יפר.

בניגוד לסתם משנה, פי“א מי”א: הרי זה יפר, מי“ב: בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה וכו' נטולה אני מן היהודים, חזרו לומר וכו' יפר חלקו וכו‘. וסתם משנה זו היא ר’ יוסי, בבלי פב א: משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. וא”כ משנת ר' נתן כאן היא “משנה ראשונה”.

במשנת ר' נתן השתמש גם בעל ספרי זוטא. מדרש זה נסדר בבית מדרשו של ראב"י⁹⁷⁵, ומשניותיו אינן מתאימות כלל למשנתנו; ואנו יודעים שהשתמש במשנת ר' יוסי (עי' לעיל, 128), אבל השתמש גם במשנת ר' נתן. כמה סתמות של מדרש ישנם בו שהם מדרשו של ר"נ⁹⁷⁶. אבל גם במשנתו של ר“נ השתמש, ויש בו ציטאט ברור ממשנת ר”נ:

ס"ז 284: מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכו' (כבחלה פ“א מ”ח) ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ⁹⁷⁷, ונקחת בכסף מעשר⁹⁷⁸ ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים בחלה וכו' (ז"א: ואין מערבין בה וכו' ואין מטמאה טומאת אוכלים).

וזו, כמו שהעיר הורוויץ, בניגוד למשנת חלה: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין, ככללה של המשנה טהרות פ“ח מ”ו (בבלי פסחים מה ב): כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. ובתוס' תרומות פ“ט י שנינו: ר' חנניה סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכול אדם וכלב אוכלה מטמא טומאת אוכלין, אבל ר' נתן חולק, תוס' פ”ו יא (בבלי פסח' מה ב): משום ר' נתן אמרו כל הפת שעפשה

אינה מטמאה טומאת אוכלין.

ומשנת ס"ז היא אפוא משנת ר"נ.

ובוודאי שזו אינה המשנה היחידה, ושכמה ניגודים בין משנתנו למשנת ס"ז, צריכים להיזקף על חשבונו של ר"נ.

וגם במשנתנו ישנם בוודאי עוד כמה וכמה סתמות של ר"נ שנשתקעו בה⁹⁷⁹.

ענין אחר הם השינויים שחלו במשנתנו בבבל בהשפעת המשניות הבבליות, וע“ז כתבתי ב”מבוא לנוסח המשנה".

 

IX. בני־חכמים (־“תנאים”), סתומתאי    🔗

ר יוסי בר' יהודה ר' אלעזר בר' שמעון ור' מנחם בר' יוסי נקראים בכמה מקומות בבבלי “סתומתאה”⁹⁸⁰ (“סתימתאה”), סָתוֹמְתַן, זאת אומרת שכמה הלכות סתמון ונסתמו (במשנתנו) על פיהם: ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה ור"א בר' שמעון סתימתאה נמנו בין ד' ה“זקנים”, עירובין לח ב⁹⁸¹; ר"א בר' שמעון, אף בבכורות נא ב, למדרש־הלכה “דתני תנא קמיה דרב נחמן”⁹⁸²; כיו“ב בכורות ס ע”ב (ר' יוחנן): הא מני ראב"ש היא למדרש־הלכה החולק על ת“כ בחקותי שם. וכן חולין כט סע”ב–ל ע“א (רבב“ח א”ר יוחנן), מדרש־הלכה שחולק על ת”כ קדושים פ"א ג (ומשנת חולין).

ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה, מגילה כו א⁹⁸³, וכן בירוש' שם עג ע“א, וכן מפורש בתוס' מגילה פ”ג א דפו' (רש"י). וכיו"ב על ברייתא דתני תנא קמיה דרב נחמן, כתובות קא ב (רבב"ח)⁹⁸⁴.

רש“י במגילה ב א גם בכ”י מ‘: "שמצינו בכמה מקומות בתלמוד ר’ אלעזר בר' יוסי סתומתאה וכו' ", אבל בספרים שלנו אינו.

מה טיבם של הסתוֹמתאי?

“סָתוֹמְתָאָה”, “הסותם”, אחד הסותמים, אחד מאלה שסתם כמה משניות (במשנתו), ושעל־פיהם נסתמו כמה משניות במשנתנו (כר“ע, ר”ש). זאת אומרת אפוא, שהם היו שוני־משניות, וכמה מדבריהם נכנסו למשנתנו.

א. ר' יוסי ברבי יהודה

בנו של ר' יהודה זה נזכר כמה פעמים במשנה:

עירובין פ“א מ”י (בשיטת אביו וחלוק על אביו, ירוש' שם יט סע"ג), פסח' פ“ד מ”ו (=תוס' פ"ב יח), נדרים פ“ח מ”ו (ר' יוסי בנו בשיטת אביו), גטין פ“ד מ”ז, ב“מ פ”ז מ“ג (=תוס' פ"ח ז), סנהד' פ”ח מ“ג, מכות פ”א מ“ט⁹⁸⁵, פ”ב מ“ג⁹⁸⁶, מ”ו, זבחים פ“ו מ”א (=תוס' פ"ז א), מנחות פ“ח מ”ז, חולין פ“א מ”ג, בכורות פ“ט מ”ז, תמורה פ“ב מ”ב.

גם על התוס' סנהד' פ“י ב אומר ר' יוחנן (ירוש' פ“ז כד ע”ד): אתיא דר' יוסי ביר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו וכו‘; כאביו – גם בתוס’ כלים ב”מ פי“א ג; מוסיף על דברי אביו, תוס' זבחים פי”א ח, כלים ב“מ פ”ה יא (מוסיף על משנת אביו, סוף פי"ד, עי' לעיל). אבל חולק על אביו, תוס' תרומות פ“ג ד, תוס' מקואות פ”ה ו (בניגוד לר' יהודה, פ“ו מ”ט).

בשני מקומות אומר הבבלי על “ר' יוסי” שבמשנה וברייתא, שהוא – ר' יוסי בר' יהודה, במכות ו ב שהזכרתי ובשבת קכא א (=יומא פח א). ואמנם בתוס' יומא פ"ה ה: ר' יוסי בר' יהודה⁹⁸⁷.

ועל סתם משנה ביצה פ“ד מ”ג, אמרו (שבת קנז א): ר' יוחנן ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה.

וישנם עוד כמה סתמות במשנתנו, שהם ר' יוסי בר' יהודה:

סוטה פ“ט מ”ב: נמצא טמון וכו' – ריב“י בתוס' פ”ט א.

אהלות פי“ד מ”א: העטרות וכו' – ריב“י בתוס' פי”ב ד.

נגעים פי“ג מ”א: הכהה בשני וההולך לו וכו' – ריב“י משום ר”א, תוס' פ"ו ח.

מקואות פ“ו מ”ט: לשתי מצטרף וכו' – ריב“י בתוס' פ”ה ו, וחולק על אביו.

מקואות פ“ט מ”ג: אלו שאין חוצצין קלקי הראש – כריב“י בתוס' פ”ז י, בניגוד לרבי.

ותמורה פ“ו מ”ב: וחכ"א אתנן – ריב“י בתוס' פ”ד ו, אלא שבתוס' מוחלפת: ר' אומר אתנן ר' יוסי בר' יהודה אומר אין אתנן שאין אתנן אלא מן עריות [ש]ביאתן בעבירה, וצ"ל (כהגהת ח"ד): ר' יוסי בר' יהודה אומר אתנן ר' אומר אין אתנן וכו‘, וכן שנויים דברי רבי בתוס’ שם ח⁹⁸⁸: ו[אי]זהו אתנן ר' אומר מן עריות שביאתן עבירה.

וא"כ “חכמים” של משנתנו⁹⁸⁹ במחלוקת עם רבי – ר' יוסי בר' יהודה הוא.

ובאחרונה כתובות פ“ו מ”י:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר וכו' – בתוס' פ“ז יא (צוק')⁹⁹⁰: איזהו המקמץ זהו הבורסי ויש אומרים המקמץ את הצואה⁹⁹¹, צורף נחושת זה מתיך נחושת בעל פוליפוס זה ריח הפה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מקמץ וצורף נחשת ובורסי⁹⁹², כלומר שהוא שונה גם “בורסי”, ו”מקמץ" אינו “בורסי”, אלא “מקמץ את הצואה”. ואמנם כבר הקשו בבבלי (עז א) על המפרש “מקמץ זה בורסי”: ולטעמיך תיקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' תנאי היא דתניא (תוס' דלעיל), ואת אומרת שמי שמפרש “מקמץ” “בורסי” לא שנה במשנתנו “בורסי”, ומי שמפרש “מקמץ את הצואה” שנה בפירוש: והבורסי, והוא ר' יוסי בר' יהודה.

ואמנם נוסח הספרים הישנים בכתובות שם היה: תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים ר' יוסי בר' יהודה אומר המקמץ והמצרף נחושת והבורסי, שכ“ה בכ”י רומי ובשמ“ק בשם “מקצת ספרים”: מקמץ זה בורסי ר' יוסי בר' יהודה אומר מקמץ צואת כלבים והמצרף וכו', וכיו”ב בכ“י מ‘: מקמץ זה בורסי ר’ יוסי בר' יהודה אומר זה המקמץ צואת כלבים והמצרף וכו'. רש”י הגיה ע“פ התוס‘, וכתב: "והא דר’ יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קָאמר” (עי' שמ"ק), מפני שחשב שדברי ריב“י נמשכים על “אימתי אמרו” וכו'; אבל “אימתי אמרו” הוא ענין חדש, ועל כולן אמרוֹ, ופירוש משנתנו הוא. ומכיון ש”הבורסי" של משנתנו ר' יוסי בר' יהודה הוא – וודאי שאף ה“מעשה בצידון בבורסי אחד” וכו‘, ר' יוסי בר' יהודה היא, וכן אנו מוצאים אותו מספר “מעשה בצידון” “והתירו לו חכמים” (גטין פ“ד מ”ז). ואמנם מצאתי בקטע א"פ⁹⁹³: אמ' ר' יוסה מעשה, והוא אף כאן ר’ יוסי בר' יהודה.

הרבה נזכר שמו בתוספתא ובברייתות שבתלמוד: כשמונים פעם בתוס', ומהם – בתלמוד. כמה פעמים במחלוקת עם רבי⁹⁹⁴, כ"פ בחבורה אחת עם ר' אלעזר בר' שמעון⁹⁹⁵. בכמה מהם חולק על סתם משנה⁹⁹⁶.

ב. ר' אלעזר בר' שמעון

השני לו הוא ר' אלעזר בנו של ר"ש, גם הוא נקרא “סתימתאה” (עירובין שם) חוץ מן “הסתומתאה” של מדרשי־הלכה (לעיל בפתיחת הפרק), – מנחות עב א אמרו: נקצר ביום כשר⁹⁹⁷ והתנן⁹⁹⁸ כל הלילה כשר לקצירת העומר זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום (נמי)⁹⁹⁹ לא, אמר רבה לא קשיא הא (משנת מנחות) רבי והא (משנת מגילה) ר' אלעזר בר' שמעון וכו' (וזו גם דעתו של ר' יוחנן, שם וירוש' מגילה שם עג ע"ג).

ואהלות פט“ו מ”ט – ראב"ש היא בשם ב“ה, תוס' פט”ו ט: בזו ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין וכו‘; אלא ששם שנינו: אמר‏ ר' שמעון לא היו זקוקין לדחוק וכו’, וא"כ שנה מחלוקת זו גם ר"ש, וראב"ש שנה כאן משנת אביו ר"ש.

ועוד משנה אחת ישנה, שאמרו עליה בירוש', שהיא ראב"ש, והדבר חשוב גם מצד אחר:

סוטה פ“ג מ”ו: וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות (מפני שיש לבעלה חלק בה). ועליה שנינו בתוס' פ"ב ו: כל הנשואה לכהן וכו' מנחתה אינה נאכלת מפני שיש לו בה שותפות ואין עולה כולה כליל לאישים מפני שיש לה (כצ"ל) בה שותפות כיצד הוא עושה הקומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן ר' אלעזר בר' שמעון אומ' הקומץ קרב בעצמו ושיריים מתפזרין על גבי הדשן¹⁰⁰⁰.

ואמרו בירוש' כאן (יט ע"ב): אמר רבי יוסי ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בי ר' שמעון ושנה כיוצא בו וכו‘. התיב ר’ חנינה קומי ר' מנא והא תני ר' חייה ופליג (כתוס' דלעיל) ליקרב כליל אינה יכולה מפני וכו' אמר ליה רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בי רבי שמעון ור' חייה רובה ראה דעתו של ר"ש אביו (במנחות ריש פ"ו, ועי' בבלי שם)¹⁰⁰¹.

ואמנם בשלשה מקומות שנינו בתוספתא “ראב"ש” ובמשנה – “ר"ש”: בתוס' יבמות פ“ה ז – ראב”ש, ובמשנה פ“ג מ”ט – ר“ש; בתוס' מנחות סוף פ”ד – ראב"ש, ובמשנה פ“ג מ”ד – ר“ש; בתוס' תרומות פ”ה יג – ראב"ש, ובמשנה ערלה פ“ב מי”ד – ר"ש; ז"א שבעל התוספתא השתמש כאן במשנת ר"א בר"ש, ששנה משנת אביו. ומצינו אותו אומר בפירוש בשם אביו, שבועות יט ב, ואומר במקום אחר¹⁰⁰² לרבי: שימשתי את אבא עומדות מה שלא שימשתו ישיבות וכו'. (אלא וכו' שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתי את רבך ישיבות).

ואעפ"כ אומר הוא¹⁰⁰³: רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא, ובספרי (עקב פיס' לח): רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי אבא.

חוץ ממשנת מגילה ומשנת אהלות וסוטה שהזכרתי, אין לנו הרבה משניות, שנאמר עליהן בפירוש שהן משנת ראב"ש.

אבל ישנן שתי משניות חשובות, שנכנסו למשנתנו ונסתמו בוודאי על פי (משנת) ראב"ש, ואלו הן:

א) ב“ק פ”ט מי“א–מי”ב:

הגוזל את הגר וכו‘. היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה וכו’. נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידם שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא.

זו היא משנת ר"ע כשבא מזיפרין¹⁰⁰⁴.

בתוס' פ"י יז–יח (גם יח – ממשנת ר"ע!):

דרש ר"ע כשבא מזיפרין בגוזל את הגר ונשבע לו והיה עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו ומת בדרך הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה וכו' שנא' מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו מי שצריך כפרה יצא זה שאין צריך כפרה. נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידן שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהיה, נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא (כל זה מן דרשת ר"ע).

ובספרי נשא פיס' ד: מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורים (כלומר: מאשם) תל מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו כך היה ר"ע שונה עד שלא בא מזפרין¹⁰⁰⁵ אבל משבא מזפרין אמר אפילו אם נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פטורין (כלומר: מאשם) [ו]אין¹⁰⁰⁶ מוציאים (“הכסף”) מיד כהן וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה והכהן אומר לו (“ליורש”) הבא אשם והקרב והוא אומר וכו' את שצריך כפרה וכו'.

כלומר שמתחלה פטר מאשם רק בשמת עד שלא נתן את הכסף, ואח"כ שנה שאפילו נתן את הכסף ומת פטור מאשם.

ואלה בעיקרם הדברים שנאמרו בס"ז 232, אלא שיש בו פרטים החסרים בהקבלות, וגם הבבות נתחלפו¹⁰⁰⁷:

לפה שאמרת משמרה שזכת בכסף תזכה באיל <הרי מי שנתן כסף ליהויריב לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה ידעיה יכול יטול הכסף מיהויריב ויחזיר לידעיה אמרת איש אשר יתן לכהן לו יהיה>. אמר ר' אלעזר ביר' שמעון זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין משבא מזפרין אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף בין ידעיה נוטל את הכסף (כלומר: ואין צורך במקרא זה; אלא צריך היה להיאמר לענין אחר:) <הרי מי שנתן כסף לכהן לא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש יכול יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש אמ' איש אשר יתן לכהן לו יהיה>.

וכל המקורות משלימים זה את זה: שעד שלא בא מזפרין דרש “איש אשר יתן לכהן לכהן לו יהיה”, שאם לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה משמרת ידעיה, שאינו צריך להחזיר את הכסף לידעיה. ודרש "מלבד איל הכפורים וגו' " על מי שלא הספיק להביא את הכסף ואת האשם עד שמת, שהיורשים פטורים מאשם (אבל בכסף חייבים), ואם הביא את הכסף ומת היורשים מביאים גם האשם; אבל כשבא מזפרין דרש “איש אשר יתן לכהן לו יהיה” על מי שהביא את הכסף ולא הספיק להביא את האשם, וכן “מלבד איל הכפורים” על מי שלא הספיק להביא את האשם שפטורין מאשם. ועל פי דרשתו זו, מי שלא הספיק להביא גם את הכסף – הכסף ינתן לבניו.

וזו היא משנתנו מי“א–מי”ב: היה מעלה וכו' יצא.

והסתם הזה נשנה על פי ראב"ש.

ב) ב“מ פ”ד מ"א:

הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת. זו היא משנת הירוש' וכי“י ורי”ף.

ומשנת הבבלי: הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב.

ואמרו עליה בירוש' (ט' ע"ג): זהו כללו של דבר כל הירוד מחבירו קונה את חבירו. א"ר חייה בר אשי מאן תניתה ר' שמעון ברבי אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לינא חָזר בי דעד דהוה חילך עלך (“בילדותך”) אתניתני הכסף קונה את הזהב. מילתיה דר' אמר[ה] זהב כפירות. מתני' אמרה כסף כפירות.

וכיו“ב בבבלי (מד א): מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה הזהב קונה את הכסף א”ל (רבי) שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב וכו‘, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא. ורב אשי מוכיח מתוך הסיפא כמשנת ילדותו: כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף וכו’ דאע"פ דלגבי דהבא פירא הויא לגבי נחושת טבעא הוי וכו'.

והנה מחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי וראב“ש בתוס' מע”ש פ"ב ז¹⁰⁰⁸ (למע“ש פ”ב מ“ו ומ”ז):

מפני שאמרו מחללין נחושת על כסף וכסף על זהב כסף על נחושת מדוחק¹⁰⁰⁹ אבל לא זהב על הכסף¹⁰¹⁰, ר' אלעזר בר' שמעון אומ' כשם שמחללין כסף על נחושת¹⁰¹¹ כך מחללין זהב על הכסף¹⁰¹² אמר לו רבי מפני מה מחללין כסף על נחושת שכן מחללין כסף על זהב¹⁰¹³ לא יחללו זהב על הכסף שאין מחללין זהב על נחושת¹⁰¹⁴ ר' אלעזר בר' שמעון אומר מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות (נחושת) שבירושלים (וא"כ יש שמחללין זהב על נחושת והזהב פרי).

בזקנותו הסכים אפוא רבי לראב“ש, שהרי לא השיב על דברי ראב”ש האחרונים, שזהב הוא כפירות ביחס לכסף, ושנה על פיו: הזהב קונה את הכסף וכו' (לענין ר"ש ברבי, להלן עמ' 227).

ראב"ש נזכר במשנה שתי פעמים:

תמורה פ“ד מ”ד (ותמורה יש בה הרבה ממשנת ר' שמעון, ואפשר שריש הוא ששנה דברי בנו: אלעזר בני אומר), ונגעים פי“ב מ”ב¹⁰¹⁵.

ובתוס' הוא נזכר הרבה מאד בנגעים: פ“ב ד (כניגוד לסתם פ“ד מ”ה), ז (בניגוד למי"א). פ”ד א, ב, פ“ה טו (ב"פ), פ”ו א יא, פ“ז ג (במחלוקת עם רבי), פ”ט ו, ור' שמעון נזכר בה הרבה וכן במשנה.

וכן נזכר ראב"ש הרבה בתוס' זבחים ומנחות, ובשתיהן יש במשנתנו הרבה ממשנת ר' שמעון אביו.

בכלל הוא נזכר בתוס' כחמשים וחמש פעם.

ג. ר' מנחם בר' יוסי

חוץ ממשנת מגילה פ“ג מ”א, שהעיד עליה רבב“ח בשם ר' יוחנן (עי' לעיל): זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה, אמרו עוד בסנהד' סו א (=שבועות לו א): מאן חכמים¹⁰¹⁶, רבי מנחם ברבי יוסי היא; וכשם שאמרו במכות יז א על דברי רבביח א”ר יוחנן זו דברי ר“ע סתימתאה: ולימא זו דברי ר”ש סתימתאה הא קמ“ל דר”ע כר“ש סבירא ליה (עי' לעיל) – כך אמרו בב”ב (עב ב–עג א): אמר רבב"ח אמר ריש לקיש חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולימא מחלוקת ר“ש ורבנן (במשנתנו) הא קמ”ל דר' מנחם בר' יוסי כר“ש סבירא ליה¹⁰¹⁷. אבל בירוש' ב”ב פ“ד יד סע”ג נאמר זה על אחיו, ר' ישמעאל בר' יוסי: אמר ר' יוחנן הקונה סדן שקמה בתוך של חברו מחלוקת ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנין, ר' ישמעאל ביר' יוסי אומר קנה קרקע ורבנין אמרין לא קנה.

ובירוש' יבמות פט“ו טו ע”א: עד אחד אמר מת ונישאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא (פט“ו מ”ד) מפני שאמר משנישאת, הא אם עד שלא נישאת ונישאת תצא. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם ביר' יוסי¹⁰¹⁸ אבל דברי חכמים בין אמר משנישאת בין אמר עד שלא נישאת לא תינשא ואם נישאת לא תצא¹⁰¹⁹, ורב נחמן בשם רב חולק (שם), אבל בבבלי יבמות קיז ב פירשו את המשנה בדוחק על פי רב (והתירוה לינשא – לא תצא מהיתרה הראשון), והתוס' ביבמות שם שהקשו: ור' יוחנן בפ“ב דכתובות (שם) מאי קמ”ל מתניתין היא, – לא ראו את הירוש' ביבמות, ואף הבבלי בכתובות שם אומר: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה.

וישנם עוד סתמות של ר' מנחם:

שבת פ“ז מ”ב: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, בתוס' שבת פי“א ט¹⁰²⁰: הכותב אות אחת גדולה אע”פ שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור, המוחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב אמר ר' מנחם בר' יוסי זה חומר במוחק מבכותב.

וכולה ר' מנחם היא.

וכלים פ“א מ”ז – כולה ר' מנחם היא (תוס' כלים ב“ק פ”א יד, עי' לעיל, 128), וקרוב שאביו ר' יוסי הביאה בשמו: מנחם בני אומר כשם ששנה בתוס' ב“מ פי”א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר (ובמשנה רק בשם “ר' יוסי”).

בתוס' הוא נזכר עוד: אהלות פט“ו ב (ב"פ), ואהלות היא ברובה משנת ר' יוסי. וכן בטבול יום פ”ב ה (אמרתי לפני אבא), וגם טבול יום יש בה הרבה ממשנת ר' יוסי.

ד. ר' אלעזר בר' יוסי

נוסח רש"י (לעיל, 172) היה באיזה מקום בבבלי: ר' אלעזר בר' יוסי סתימתאה, ואמנם סתמות אחדים בוודאי הם – משנת ר' אלעזר בר' יוסי.

גם ר' אלעזר בר' יוסי היה גדול בחיי אביו, ואביו מזכיר את דבריו: פסחים קיז א: הלל זה מי אמרו ר' יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו וחלוקין עליו חבריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן וכו‘; יומא סז א (משיב על דברי אביו): ר’ יוסי אומר וכו' אמר ר' יוסי סח לי אלעזר בני אם על ידי עירוב יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין, וספרי שופטים פיס' קמח: ר' יוסי אומר אלעזר בני אומר שלשה דברים וכו‘. ובתוס’ סנהד' פ“ב א: א”ר יוסי פעם אחת הלכתי אני ואלעזר בני לעיבור שנה וכו'.

הסתמות הברורים שלו הם:

א) קידושין פ“א מ”ט: חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר (אף)¹⁰²¹ החדש. זו משנת ר"א בר' יוסי, תוס' סוף ערלה (בבלי קידושין לט א): ר' אלעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמוסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחו“ל, וסמי מכאן “אף” ותני: רא”א החדש (בבלי שם, ושלא כבבלי לז א).

ובשיטת ר“א נשנית גם משנת ערלה סוף פ”ג: החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים, אלא שזו משנת ר' שמעון היא. ת“כ אמור סוף פרשה י יא: אמר ר' שמעון שלשה דברים תלויים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ החדש והערלה והכלאים החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה וכו‘, אבל בדבי ר’ ישמעאל (וכבר “רשב"י אומר” מוכיח שהיא דבי ר' ישמעאל)¹⁰²², קידושין לח סע”א, שנו דברי ר"ש בסגנון אחר¹⁰²³.

ב) כלים פי“א מ”ג: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים טמאין. מן המסמרות (סתם!) ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין. זו משנת ר"א בר' יוסי, תוס' כלים ב“מ פ”א ב: אמר ר' אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב“ש וב”ה על המסמרות שידוע שנעשו מכלים¹⁰²⁴ שהן טמאין ועל המסמרות. שידוע שלא נעשו¹⁰²⁵ מכלים שהן טהורין על מה נחלקו על הסתם שב"ש מטמאין וכו'¹⁰²⁶.

ואפשר ששנאה כבר ר' יוסי בשם “אלעזר בני”.

ג) נדה פ“ח מ”א: ראתה על בית יד של חלון אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה. זו הלכה של ר“א בר' יוסי, שהסכימו עליה “חבריו”: תוס' פ”ז א: נמצא על בית יד אונקלי (ἀνάκωλος) שלה אם מגיע כנגד תורפה טמאה ואם לאו טהורה, אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטומאה (“אם מגיע כנגד תורפה טמאה”, וכזה “לטהרה” שבתוס' מקואות פ"ז ד)¹⁰²⁷ וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הוריתה.

בבבלי נח א הובאה הברייתא על הסיפא "היתה פושטתו וכו' ", אבל הברייתא שאחריה שם, מתאימה להלכה שלנו, ובוודאי שהפיסקא, כמו כמה פיסקאות שבבבלי מוטעית. בבבלי שם: אצל חביריי¹⁰²⁸ שבדרום, אבל גם בתוס' מקואות: וכשבאתי אצל חברי.

חוץ מעדותו הנזכרת בשם ר' אליעזר הגדול, הוא מוסר בשני מקומות¹⁰²⁹ משום ר' זכריה בן הקצב, ואפשר שב“ב פ”ח מ“ד משנת ר”א בר' יוסי היא¹⁰³⁰.

אלה הם ארבעת בני־חכמים ה“סתומאי”. כולם היו חברי רבי ובני־דורו הקשישים, ובוודאי שנכנסו הרבה מדבריהם במשנת “רבי”, וכמה וכמה מסתמותיהם נקבעו במשנתנו.

שאלה אחרת היא, אם לקחו חלק ב“ועד” בסידור משנתנו, וע"ז להלן.

 

X. רבי ומשנתו    🔗

בנו בכורו של רשב"ג¹⁰³¹, “ר' יהודה הנשיא”, “רבי” סתם (ולא “רבן”) נולד באושא¹⁰³², שימש את אביו רשב"ג¹⁰³³ ואת ר' יהושע בן קרחה (ב"מ פד ב, מדרש תהל' פא ח)¹⁰³⁴. למד אצל ר' יעקב בן קורשאי (“קודשאי”), “ר' יעקב” סתם¹⁰³⁵.

שימש את ר' שמעון בתקוע¹⁰³⁶, שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך (נדה סח ב).

ושימש את ר' אלעזר (בן שמוע), עירובין נג א¹⁰³⁷, תוס' זבחים פ“ב יז ומנחות יח א (כשהלכתי – למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע), יבמות פד א (כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו אנדרוגינוס)¹⁰³⁸, ירוש' שם ספ”ח ט סע“ד: ביקשתי ולא מצאתי דברי בן שמוע באנדרוגינס וחברה עליו חבורה – משום שאינו כדיי. ונראה שזה היה בתחילת שימושו לפני ר”א.

אבל מר' יוסי אין אנו יודעים אלא מן השאלה ששאל אותו ואת ר"ש כשהיו מהלכין בדרך (לעיל)¹⁰³⁹, ושכיבדוֹ מאד (כאביו רשב"ג): חולין קלז א (אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכו', ואעפ"כ לא הכניס דעתו למשנתנו), ירוש' גטין ספ“ו מח ע”ב (מה ראו לומר הלכה וכו' שלא ראיתיו, כד הוה מקשייה וכו'), בבלי שם סז א (שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי וכו'); שבת נא א, יבמות קה ב (כבר הורה זקן).

א. חבריו, או “חבורתו”

“רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה” (נדה יד ב); אבל חביריו החולקים עמו, ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון, שניהם היו גדולים ממנו¹⁰⁴⁰ וזקנים ממנו. ואע“פ שראב”ש ישב אתו יחד לפני אביו ולפני רשב"ג¹⁰⁴¹, ואע“פ שר' יוסי בר' יהודה התהלך את רבי¹⁰⁴² – לא מצינו אותם ב”בית הועד" (ר' יוסי בר' יהודה מת לפניו¹⁰⁴³, וכן ראב"ש¹⁰⁴⁴. ואף בחייו לא היו היחסים ביניהם טובים ביותר)¹⁰⁴⁵, וקרוב הדבר שלא באו כלל לבית־שערים או לציפורי.

היחיד שאנו מוצאים אותו בבית הועד (של רבי) הוא – ר' ישמעאל בר' יוסי, בן ציפורי. אותו אנו מוצאים בפירוש ב“בית הועד”¹⁰⁴⁶. ואנו מוצאים אותו כמה פעמים “לפני” רבי¹⁰⁴⁷, ור' שאל ממנו¹⁰⁴⁸. וכשחלה שלח אליו רבי אמור לנו ב' וג' דברים וכו‘¹⁰⁴⁹. הוא מסר הרבה דברים בשם אביו (“כך אמר אבא”, ריב"י “משום אביו” בברייתות): תוס’ תרומות פ“ד ב (אבא היה וכו'), שם ו (משום אביו), מעשרות פ”א א (משום אביו), שם ג¹⁰⁵⁰ (משום אביו, ירוש' פ“א מט ע”א, בבלי חולין כה ב, ואמרי לה זה וזה לחיוב – כנו' התוס' והירוש'); חלה פ“א א (משום אביו), ירוש' פ”א נח ע“א, בבלי פסח' לז ב: זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב – כבבלי חולין –, והלשון האחרון עיקר, כמשנת עדיות פ”ה מ“ב, ולפי־זה, ר' ישמעאל בר' יוסי הוא הראשון שפירש את המחלוקות שבחלה פ”א מ“ו, שנשנו כך בדורו של רבי, שהן – משניות שני “תלמידים” (בבלי וירוש'), ושאביו היה מחייב גם “מעיסה” גם “חליטה”; שבת פד א (משום אביו, שלא כסתם פ“ה מ”א; בבלי נא ב: מחליפין לפני ר' וכו' אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר וכו'), סוכה פ”א י (בבלי כ ע“א, משום אביו: בהתאם למשנת כלים פי”ז מי"ז), תענית פ“ד יא (משום אביו), יבמות פ”ט א (משום אביו; במשנה פ“ז מ”ג: ר' יוסי אומר, בבלי סז א–ב: כולה (ברייתא) ר' ישמעאל בר' יוסי); נדה פ“ד יב (משום אביו, בבלי כה א: שאלו לפני רבי וכו' אמר להם לא שמעתי אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא וכו' א"ל אילמלי דבר חדש אמרת לנו משום אביך שמענוך עכשיו וכו'); טהרות סוף פי”א (משום אביו). והנה ראינו שכמה דברים שנשנו בברייתות בשם “ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו”, נאמרו בבית־הועד לפני רבי, ואולי נשנית משנת יבמות שהזכרתי (ר' יוסי אומר) על פיו, ואפשר שעל פיו נסדרו במשנתנו שתי המחלוקות שבחלה פ“א מ”ו זו אצל זו.

אבל במשנה לא נזכר אפילו פעם אחת, אע"פ שאמרו¹⁰⁵¹: ר' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג (על משנתנו), כשם שאמרו כך על רבי¹⁰⁵², ר' חייא¹⁰⁵³ ורב¹⁰⁵⁴.

חוץ ממנו היו ב“חבורתו” של רבי:

א) יהודה בן נקוסא¹⁰⁵⁵, בבלי ב“ב עא א: מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי וכו‘; תוס’ נדה פ”ו יא (בבלי נו א): וכמה שרייתה בפושרין יהודה בן נקוסא אומר וכו‘; תוס’ ב“ק פ”ד ד¹⁰⁵⁶: יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר (ב"פ), מה ששנינו במשנתנו (פ“ד מ”ד) בשם ר' מאיר (סומכוס בשם ר"מ); תוס' אהלות פ"ד ח (משום ר' יעקב).

ב) שני החכמים מן ה“עדה הקדושה”, או בלשון הבבלי “קהלא קדישא דבירושלם”: ר' יוסי בן המשולם (ספק) ור' שמעון בן מנסיא¹⁰⁵⁷, “טיומן של חכמים שנקראו קהלא קדישא שבירושלם”¹⁰⁵⁸.

ר' שמעון בן מנסיא

תוס' סנהד' פי“א ח¹⁰⁵⁹: ר' שמעון בן מנסיא אומר אילו שבע מדות שמנו חכמים (ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, שם) בצדיקים כולן נתקיימו ברבי ובניו, ומצד אחר אומר רבי בשמו (קה"ר שם), וכמה פעמים בבבלי רבי בשם “קהלא קדישא דבירושלם”, ביצה יד ב, וכן שם כו א, ושם מפורש ר' שמעון בן מנסיא וחבריו: אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלם, ר' שמעון בן מנסיא¹⁰⁶⁰ וחביריו¹⁰⁶¹ (אמרו) הלכה כר”מ (רב נסים שם אינו מעתיק “אמרו”, וא“כ לא היה לו גם הקושיא והתירוץ שבנוסחאות: “אמרו והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא בשיטת ר”מ אמרוה”, והוא בוודאי הוספת רבנן תרביצאי, שהרי א“א כלל להעלות על הדעת שק”ק דבירושלם קשישי מרשב"מ)¹⁰⁶², כלומד שרבי אמר משום קהלא קדישא דבירושלם, הם רשב“מ וחביריו (או: וחבירו) שהלכה כר"מ, והשוה תוס' קידושין פ”ה ב (בבלי כתובות יד ב): ר“ש בן אלעזר אומר משום ר"מ וכן היה רשב”מ אומר כדבריו, וכן ב“מ קו ב (ד"ס)¹⁰⁶³, ובנדה כא ב: סומכוס אומר משום ר"מ וכן היה רשב”מ אומר כדבריו.

ודבריו הנוגעים למשנתנו הם:

תוס' תרומות פ“ז טז (חולק על המשנה פ“ח מ”ו), שם פ”ט א¹⁰⁶⁴ (מוסיף על המשנה, פ“י מ”ח), ב“ק לז ב (חולק על המשנה); תוס' ע”ז פ“ה ז¹⁰⁶⁵, כנוסח משנת זקנותו של רבי (עי' להלן) וכמשנת הבבלי (שלו ושל חבירו); כלים ב”ב פ“ד י (זבחים צג ב), חולק על המשנה פכ”ו מ“ז; ידים פ”ב יד (מגילה ז ע"א): שיר השירים מטמא את הידים וכו' קהלת אינה מטמא וכו‘, כר’ יוסי (לפי נוסח הבבלי שם) בידים פ“ג מ”ה: שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ב“ש וב”ה, וב“ה לקולא, שהרי בפ”ה דעדיות לא חשב ר' יוסי מחלוקת זו); ברייתא בבבלי שבת מב א, לפני נוסח הבבלי: אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין ורשב“מ אוסר, חולק על פכ”ב מ“ד (ועי' בבלי שם). אבל ברייתא בבלית זו משובשת (ולשונה כבר מוכיח, וכבר נדחקו בבבלי שם), ובירוש' פ”ג ו ע“ב: ור' שמעון [בן מנסיה]¹⁰⁶⁶ מתיר, כדבריו המפורשים בתוס' עירובין פי”א ט; תוס' שבת פט“ז (פי"ז) כ (ירוש' שם ו ע"א), מוסיף לפכ”ב מ“ה; ירוש' מגילה פ”א עא ע“א (כתובות פ“ג כז ע”ג): רשב”מ אומר מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתת ב“ד, וחולק על כתובות פ”ג מ“א¹⁰⁶⁷, ולפי התוס' כתובות פ”ג ה כך היא אף דעתו של ר' נחוניה בן הקנה (ויוה"כ לאד דווקא); נדה כא ב, כסומכוס משום ר“מ (וכסתם פ“ג מ”א), ורבי חולק (שם כה א)¹⁰⁶⁸; ירוש' נדה פ”ב ג ע“א, פירוש למשנה פ”ב מ“ה¹⁰⁶⁹, בבלי ב”ב קמו ב (לפ“ט מ”ו): מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא וכו' רשב“מ היא דתניא (תוס' כתובות פ"ד יד) וכו‘, ובירוש’ כתובות פ”ה כט רע“ד: והיא דראב”ע (כתובות פ“ה מ”א) והיא דרשב"מ¹⁰⁷⁰.

במשנה נזכר רק בחגיגה פ“א מ”ז (בהו' לו בלי “רבי”) = תוס' פ“א ז, אבל מ”ז כולה נוספה מן התוס‘, והדברים לקוחים מדבי ר’ ישמעאל, כמו שמוכיח לשון “רשב”י" אומר¹⁰⁷¹.

ר' יוסי בן המשולם

השני מן ה“עדה הקדושה” נזכר במשנה ג' פעמים: תרומות פ“ד מ”ז: ועוד זה אין לו שיעור, ר' יוסי בן משולם אומר ועוד, קב למאה סאה וכו‘; בכורות פ“ג מ”ג, שם פ“ו מ”א: איזו היא יבשה כל שתנקב וכו’ ריב"מ אומר יבשה שתהא נפרכת (=תוס' פ"ד א: וקרובין דבריהן להיות שוין, ועי' בבלי לז ב).

אבל ישנם גם כמה סתמות ע“פ ר' יוסי בן המשולם: תוס' בכורות פ”ד יא: אמר ר' יוסי בן המשולם אמלה (=אילא) היה מונה מומין ביבנה וכו' = סתם פ“ו מ”ח.

בתוס' כלים ב“ק פ”ו יח ובתוס' מכשירין פ“ב י: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם, ושניהם סתם משניות, כלים פ”ט מ“ד ומכשירין פ”ד מ"י.

בתוס' פרה סוף פ“א (בכורות כה א): היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר מספר את העליון וכו', ובמשנה סוף פ”ב: וחכ"א אחר העיקר, כלומר: אלא שמספר את העליון, מעין שאמר ר“ע שם: יתלוש, ובס”ז (הוצאתי עמ' 9): ובלבד שיעבירם (במספרים); תוס' בכורות פ"ד ו: איזהו זובן וכו' אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה (בבלי לט ב: מעשה בעינבל) וכו‘, מוסיף ומפרש משנתנו (פ“ו מ”ה), וכן פירשה ר’ אלעזר (בבלי שם).

בתוס' אהלות פ"ב ו: אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעין בול וכו' אמר לו ר' שמעון בן אלעזר וכו' (חולין נז ב).

בשני מקומות הוא מעיד בשם אחיו הבכור¹⁰⁷² ר' נתן (יונתן) שאמר משום ר“א חסמא, תוס' דמאי פ”ג א (גטין סב א), שם פ"ו ז (מוסיף לפ“ו מ”ב). אלא שהוא היה כנראה קשיש מרבי וספק הוא, אם ישב בבית־הועד.

בבית־הועד ישבו בוודאי: ר' שמעון ברבי¹⁰⁷³, ר' חייא¹⁰⁷⁴, רב¹⁰⁷⁵, לוי (למדין לפני חכמים לוי מרבי)¹⁰⁷⁶, בר קפרא¹⁰⁷⁷, ר' חנינא בר חמא¹⁰⁷⁸, ר' חמא בר ביסא אביו של ר' הושעיא¹⁰⁷⁹, ר' יוסי בן שאול, ר' יוסי בן זימרא¹⁰⁸⁰, ר' ינאי¹⁰⁸¹, ר' אפס, הסופר¹⁰⁸² ור' יצחק בר אבדימי (רובא) ה“תנא”¹⁰⁸³.

ה“מנין” הרגיל של “בית־הועד” היה “שלשים וכמה” (“ושנים”) זקנים, בבלי יבמות צב ב: אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו' א“ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה (שלא כרבי, שם נב ב), ובירוש' יבמות פ”א ב ע“ג¹⁰⁸⁴: א”ר ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים¹⁰⁸⁵ מניין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו'.

וה“חבורה” הזאת נזכרת עוד בתמורה ז א: דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות, וזוהי ברייתא בת“כ אמור פרשה ז ה”ה¹⁰⁸⁶: מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר (משום – אמרו, בבבלי) אף משום וכו'.

ובשבת ג ע“א: תניא רבי אומר בעשותה וכו' יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר נמי א”ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב וכו', והיא ברייתא בת"כ חובה פרשה ז ט¹⁰⁸⁷.

ובפסחים סד א: א“ר חייא בר' גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאי מת (פירוש המשנה), בירוש' שם פ”ה לב ע“ג: אמר ר' יוחנן חבורה היתה מקשה וכו' וקיימונה בשנטמאו הבעלים וכו'¹⁰⁸⁸, אלא שאפשר שיש מהם ש”חבורה" זו היא החבורה שאחרי רבי.

אבל מה טיבו של ה“מנין” ומתי היו נמנים?

שנינו בתוס' סנהד' פ"ז ב: אין נמנים (אלא)¹⁰⁸⁹ במקום שמועה, אחד אומר משום שמועה וכולן אמרו לא שמענו¹⁰⁹⁰ על זה מינין עומד¹⁰⁹¹, אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר וכולן אמרו לא שמענו על זה מינין עומד. אחד¹⁰⁹² אומר משום שנים ושנים אומרים משום אחד יפה כח האחד האומר משום שנים מכח שנים האומרים משום אחד, עשרה אומרים משום אחד כולן אחד.

על משנה שנויה בלי מחלוקת (“שמועה”) לא היו נמנים אפוא, וכן לא היו נמנים על שמועה של יחיד ורבים, וכל המנין לא היה אלא מחלוקת בלי שמועה, בעיקר אפוא על מחלוקת חכמי הדור (ב“ש וב”ה, נמנו ורבו, שבת פ“א מ”ד, מקואות פ“ד מ”א; חכמי יבנה, נמנו וגמרו, ידים פ“ד מ”א, שם מ“ג, שם סוף פ”ג: כן נחלקו וכן גמרו; ר“ט וחבריו, תוס' סוף מקואות, ירוש' פסחים פ”ב ל ע“ב¹⁰⁹³; ר"ע וחבריו, נדה נב א–ב, אמרו הואיל ויש כאן מטמא [ר”ע] ויש כאן מטהרין נעמוד למנין וכו‘, תוס’ אהלות פ"ד ב) או על תקנה (גטין פ“ה מ”ו, אהלות פי“ח מ”ט בבית דינו של רבי; בעליית בית נתזה בלוד, ירוש' סנהד' פ“ג כא ע”ב ובבלי עד א; באושא, ירוש' כתובות פ“ד כח ע”ד ובבלי מט ב).

ואשר למשנה, שנינו בעדיות פ“א מ”ה סתם (משנת ר"מ): ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין¹⁰⁹⁴, שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו (בתוס' פ"א ד: שמא תיצטרך להן שעה ויסמכו עליהן), שאין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו'.

וכך אנו מוצאים אצל רבי עצמו (נדה ט ב): מעשה ועשה רבי כר' אליעזר לאחר שנזכר¹⁰⁹⁵ אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק¹⁰⁹⁶.

אבל כשנשאלה לפני רבי הלכה שלא נתפרשה במשנתנו, ולא היתה בה “שמועה”¹⁰⁹⁷: המפלת שפיר מלא בשר מהו, אמר להם לא שמעתי, אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה, מלא בשר טמאה לידה, אמר לו אילמלא דבר חדש אמרת לנו שמענוך (שהרי זו “שמועה”) עכשיו, מכיון שחציה הראשון של ההלכה היא כדברי יחיד, כסומכוס בשם ר“מ (שם כא ב) וכת”ק בריש פ“ג (”המפלת

חתיכה אם יש עמה דם טמאה"), – “שמא” אף חציה האחרון “כר' יהושע אמרה (“המפלת שפיר שאינו מרוקם”) ואין הלכה כר' יהושע”, שחכמים חולקים עליו (בברייתא שם: אינו ולד).

ולעומת זאת נפסקה הלכה שלא כהלל ושמאי, מפני “שמועה”, עדות הגרדיים משום שמעיה ואבטליון (עדיות פ“א מ”ג–מ"ד) “ומה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה על אחת כו”כ שלא יהא אדם עומד" וכו' (תוס' שם).

מחלוקת חדשה אינה מכריעה אפוא במקום “שמועה” ישנה, ו“שמועה” חדשה אינה משפיעה על מחלוקת ישנה, אלא המשנה נשנית כמו שנשנית, וההלכה נוהגת לפי הכללים המקובלים (ב“ש וב”ה הלכה כב“ה, יחיד ורבים הלכה כרבים, ר”מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי). אלא שיש רשות לב“ד להשתמש בדברי יחיד “בשעת הדחק”, או כדברי המשנה בעדיות “אם יראה ב”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו”, כמו שפסקו כמה אמוראים ראשונים ואחרונים כדברי יחיד בכמה מקומות (עי' תוי"ט). אבל ה“משנה” – נשנית כמו שנשנית אפילו לאחר היתרו של רבי, כמו שאמרו¹⁰⁹⁸: תמן תנינן¹⁰⁹⁹ הרוחץ וכו‘. שמואל אמר מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטית ר’ ירמיה (ו)רבי זעירה רב יהודה בשם שמואל ר' התיר לונטיות. וכך אמרו¹¹⁰⁰: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל (“ברבי”) ובית דינו התירו באיסור שני פרקים¹¹⁰¹ וכו‘, ויעקרו אותן מן המשנה וכו’ כדי להודיעך, אמר ר' מנא כיי דתנינן תמן¹¹⁰² שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמָעת, וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמרו לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת.

ואפילו “הכרעה” אינה הכרעה אלא זו של בני הדור, של אחד החולקים או של “המכריעין לפני חכמים”, אבל הכרעה של דור שלישי אינה מכרעת¹¹⁰³, שהכרעת “תלמיד” אינה הכרעה, שבת לט ב: אמר רבי כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ וכו' דר"ע תלמיד הוא¹¹⁰⁴.

בסידור המשנה שהיתה נשנית בימי רבי אין אפוא כל מקום למנין, ואין מקום ל“חבורה” או ל“בית הועד” שישפיע עליו¹¹⁰⁵.

ועכשיו אנו באים ל“משנתנו” בימי רבי ולמעשי רבי.

ספרות:

חוץ מן המבואות: דרכי המשנה לרז“פ, מבוא לר”י בריל; דינר, R. Juda ha־Nasi’s Antheil an unserer Mischnah, מונ“ש 1872, 161 ואילך (ביחוד 176–218 ואילך); הלוי, דוה”ר ח“ב; בטפרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ”ש חנ"א; אלבק, Untersuchungen usw..

[אך קודם שנעבור לנושא זה נסכם את מה שלמדנו בפרקים הראשונים].

ב. משנת התנאים (סיכום)

המשנה היתה סידור “הלכות לתלמידים” (“כשהיה ר”ע מסדר הלכות" וכו‘, תוס’ זבים פ"א), שלפעמים שנה בה התנא השונה גם את המחלוקת (ב“ש וב”ה, יחיד וחכמים), ולפעמים קרובות שנה בה התנא דעת ב"ה או הרבים, או אפילו דעת היחיד, לפי שיטתו וניסוחו, סתם (דינר).

ר"מ הלך בשיטת ר"ע ושנה משנתו סתם, ואין אתה מוצא במשנתנו “ר”מ אומר משום ר“ע” – מפני שמשנתנו שנתה דברי ר“ע על פי משנת ר”מ.

ור' יהודה שנה משנת ר' אליעזר ור' טרפון סתם. ור' יוסי שנה משנת ר' יוחנן בן נורי סתם.

ה“חכם” בסנהדרין של רשב"ג היה ר"מ, וה“תנא” ר' יעקב תלמידו של ר"מ, (ור' יהודה “ראש המדברים”), ור' יוסי ור"ש ה“מכריעים” (נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב־).

ובניהם ותלמידיהם של אלה שנו משנתם והוסיפו עליה תולדות ופירושים.

זו היא ה“משנה” שהיתה נשנית בימי רבי.

“ומסדר ההלכות” לתלמידים היה הנשיא: רשב"ג בזמנו (“ניתני לן עוקצין”) ורבי בזמנו.

וה“תנא” שימש לו כלראשי־הישיבה שאחריו ה“אמורא”, “מתורגמן” ו“מזכיר”.

זוהי המשנה הרשמית, הפומבית.

וישנה ברייתא אגדית־אנכרוניסטית (עירובין נד ב), שממנה משתקף סדר־השינון בישיבת ר"ג דיבנה ורשב"ג:

"כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להם משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, ר' יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר (תוס' סנהד' פ“ח א: אראב”צ כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה אבא [ואחיו] יושב¹¹⁰⁶ מימינו וזקנים משמאלו), נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקן וכו' נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקן נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להם זקנים פירקן.

יוצא אפוא שראש־הישיבה היה שונה תחילה ל“אחיו”¹¹⁰⁷, אח“כ ל”בניו“, ואח”כ ל“זקנים” (חכמי הישיבה) ואח“כ ל”כל העם" (“תלמידים”). ובוודאי שאע“פ שהתוכן היה אחד לא היתה המשנה ל”זקנים" ו“לכל העם” בסגנון אחד. ואמנם מוצאים אנו גם אצל רבי, ששנה משנה אחת לבנו ר"ש ושנאה לתלמידו לוי בפנים אחרות¹¹⁰⁸. ולא עוד אלא ששנה פעם אחת לר' חייא משנת ר' יוסי ולבר־קפרא משנת ר' שמעון¹¹⁰⁹. ומן “שלשה עשר” (גוזמא) “פנים” של “משניות” שהיה רבי שונה – שנה לר' חייא “שבעה”¹¹¹⁰.

ולא עוד אלא שמצינו במשנה (עירובין פ“ב מ”ו): אמר רבי אלעאי שמעתי מר' אליעזר וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין (“בעקרבלין”) בפסח וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. ובברייתא (פסח' לט א): וכשבאתי לפני ר' אליעזר בן יעקב הודה לדברי; ובתוס' זבחים סוף פ“ב (בבלי מנחות יח א): אלא שר' יהודה שנה לי פסול וחזרתי על כל תלמידיו (בתוס': חברי) ובקשתי לי חבר ולא מצאתי וכו' (עי' להלן); א”כ בשני המעשים שנה הרב הלכה זו רק לתלמידו זה ולא לאחר, וע"כ לא ידעו חבריו ממנה ולא מצא לו חבר (ועי' להלן).

ומכאן אנו באים – למשנת רבי בשעת סידורה, ל“משנתנו” בחיי רבי.

 

XI. המשנה בימי רבי ויחסו של רבִי אֵלֶיהָ    🔗

רבי שנה כאמור “שלשה עשר” פנים של “משניות”, ומאלה שנה לר' חייא “שבעה” (נדרים מא א), וכששאל רב לרבי (שבת ג א–ב): “הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו”, והשיב לו רבי: חייב ואינו דומה לידו (הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בעה"ב לתוכה שהעני פטור), “א”ל ר' חייא בר פחתי לאו אמינא לך, כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דילמא לאו אדעתיה וכו' השתא מיהת שפיר משני לך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו“, וכיו”ב בירוש' (פ“א ב ע”ד), אלא ששם נאמר: במחזורה תניינא א“ל חייב וכו', ז”א שלא ענה לו תיכף על תשובתו, מפני שעמד במסכת אחרת, אלא שהשיב לו כך, כשהגיע לאותה המסכת, לשבת.

רבי שנה אפוא לתלמידו את המשניות כסדרן (כרשב"ג: גלי עוקצין דלית ליה).

אבל “משנתנו” זו היא המשנה שהיתה שנויה לפני רבי ובימיו, שכן אמר לו לוי לרבי (יבמות ט ע"א): מאי איריא דתני ט"ו ליתני שש עשרה וכו', ולא אמר “דתנית – תיתני”, אלא “דתני – ליתני”, “שהשונה שונה – ישנה” (ואעפ“כ בדקה לוי במתניתיה, י ע”א)¹¹¹¹.

ור' חייא משיב לו פעם אחת על תמיהתו – ממשנה שהוא שונה (“תנינא”), שבועות פ“ז מ”ה: הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין, בבלי מז ב: תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה (שהוא פירש משנתנו: חנוני נשבע לבעה"ב ונוטל ופועלין נשבעין לחנוני ונוטלין, וחנוני מפסיד) א“ל ר' חייא תנינא¹¹¹² שניהן נשבעין ונוטלין מבעה”ב, קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה, ת"ש דתניא ר' אומר [אומר אני] פועלין נשבעין לחנוני וכו'¹¹¹³.

והוא בעצמו אומר, ביחס לבכורות פ“ט מ”ד (“נשחטה אמו והשלח קיים”), כשהעיד ר' ישמעאל בן סתריאל מערקת לבנה לפניו: “במקומינו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה, אמר רבי נתגלה טעמה של משנתנו” (בבלי נז ב).

ירוש' חגיגה פ“ג עט ע”א: ר' יוחנן ר' ינאי ולא ידעינן אין מטי בה בשם רבי מתניתא מינה קיומה ומינה תברה.

וכיצד השתמש רבי במשניות אלה שהיו לפניו, משנת ר“מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור”ש ור' אלעזר¹¹¹⁴?

ישנן כאן כמה פרובלימות: 1) כיצד מסר את המשניות שקדמוהו, אם שינה את המשניות ע"פ דעתו (דינר). או לא שינה כלום (אלבק)? 2) היש במשנה פסק־הלכה (בספרוינד) או לא (אלבק)? 3) ומי סידר את הסידור האחרון של משנתנו?

נשתדל להשיב על שאלות אלה העיקריות, ובתוכן על כל הפרובלמה של משנת רבי.

נתחיל מעדויותיו של רבי עצמו:

א) שתי משניות שנויות בזבחים פ“ג מ”ג ומ"ו: השוחט את הזבח לאכול (“חוץ לזמנו או חוץ למקומו”) דבר שאין דרכו לאכול (“אימורים”) ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר (“בשר”) כשר ר' אליעזר פוסל. (מ"ו) שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין.

הראשונה בשם ר' אליעזר והשניה בשם ר' יהודה.

והנה כאן יש לנו עדותו של רבי¹¹¹⁵: אמר רבי פעם אחת היינו יושבין לפני רבי אלעזר והיה איסי הבבלי יושב לפניו וחביב עליו לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו (מ"ג) מהו אמר לו כשר, להניח את דמו ואת אמוריו למחר או להוציאן לחוץ (מ"ו) מהו אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו למנחה בא אצלו אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו למחרת אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו אמר לו מה זה איסי דומה שלא כיווננו שמועתנו¹¹¹⁶ אמר לו הן רבי אלא שר' יהודה שנה לנו¹¹¹⁷ פסול וחיזרתי על כל חבריי ולא מצאתי לי חבר הייתי סבור שמא טעות הוא בידי¹¹¹⁸ עכשיו שאמרתה לי דבר משום ר' אליעזר החזרתה לי את אבידתי זלגו דמעיו (“של ר' אלעזר”) ואמר וכו' הא מפני שיהודה בנו של אילעאי ואילעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך הוא שונה¹¹¹⁹ משנת ר' אליעזר.

ושם בהט“ז שנינו (על יסוד סיפורו זה של רבי): השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ור' יהודה פוסל להניח את דמו ואת אמוריו למחר או להוציאן לחוץ כשר ור' יהודה פוסל ר' אלעזר אומר ר' אליעזר¹¹²⁰ פוסל ור' יהושע מכשיר, אמר להן ר' יהודה (“לחכמים”) מה אם הניח את הדם למחר אינו פוסל (“אף מחשבת הינוח פוסלת”, בבלי מנחות יח א) וחכ”א זה וזה כשר אין לך שפוסל אלא מחשבת אכילה והקטרה וזריקת דמים. לפי־זה שנה לו ר' יהודה מ"ג ומ"ו סתם כר' אליעזר, ועל שניהם שאל איסי את ר' אלעזר, והוא השיב לו, שר' יהודה שנה משנת ר' אליעזר סתם (“דברי הכל”, בלשון הבבלי שם).

אלא שהברייתות שונות קצת בבבלי. שם יז ב: השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר ור' אליעזר פוסל, להניח מדמו למחר ר' יהודה פוסל אמר ר' אלעזר אף בזו ר“א פוסל וחכמים מכשירין. ושם יח א: אמר רבי כשהלכתי למַצוֹת מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע (ואמרי לה למצות מדותיו של ר"א בן שמוע) מצאתי יוסף הבבלי וכו' אמר לי ר' השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו וכו'. ולפי־זה שנו כולם במ”ג – “פסול” בשם ר“א, ורק במ”ו, ששנה ר' יהודה בשיטת ר"א (עי' בבלי יז ב), לא מצא לו חבר.

אבל התוס' בוודאי עיקרית, וכך היא נשנית גם במנחות סוף פ“ב, אבל במשנה שנינו במנחות פ”ג מ“א – כמ”ג של זבחים, אבל למ“ו לא נשנית שם כל הקבלה, אע”פ שישנה בתוס'.

כאן המצב ברור: ר' יהודה ששנה משנת ר“א, שנה לשיטתו עוד הלכה־תולדה: להניח את דמו, שלפי־דעתו גם היא תלויה במחלוקת ר”א וחכמים, אע“פ שאין כאן מחשבת אכילה והקטרה, ושנה שני הדברים סתם. אבל אחרים שנו כאן מ”ג במחלוקת ר"א וחכמים, ומ“ו לא שנו כלל (דינר). ור' אלעזר בן שמוע גילה לו לאיסי, ששתיהן תלויות במחלוקת ר”א וחכמים.

רבי דיקדק על־כן במשנתו ושנה הראשונה במחלוקת ר"א וחכמים, והשניה כמחלוקת ר' יהודה וחכמים (ע"פ משנת איסי).

וכיו“ב – אע”פ שאינו שוה לגמרי לזו – שנינו בעירובין פ“ג מ”ו: ר' אליעזר אומר יו“ט הסמוך לשבת וכו' וחכ”א וכו‘. ואח“כ במ”ז–מ“ח¹¹²¹: ר' יהודה אומר ר”ה וכו’ ולא הודו לו חכמים, ועוד אמר ר' יהודה מתנה וכו' ולא הודו לו חכמים.

זו משנת ר' יהודה אליבא דר“א, והוא סובר שחכמים מודים לר”א בזה¹¹²², אבל ר' יוסי חולק גם בזה, והדבר שנוי בשם ר' יהודה.

וכיו“ב בסנהד' פ”ו מ“ג: האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכ”א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ובמ“ד: האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי ר"א וחכ”א האיש נתלה וכו‘, וגם הראשונה ר’ יהודה “משום ר' אליעזר” (כלומר בשיטת ר"א), תוס' פ“ט ו, אלא שזו לא שנו כל התנאים בשם ר”א, וע"כ נמסרה במשנתנו כמשנת ר' יהודה (וכיו"ב הרבה).

ב) יבמות פ“ח מ”ו: ר' אלעזר¹¹²³ אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, וע"ז העיד רבי¹¹²⁴: אמר ‏ רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו וכו' ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו (ר' אליעזר¹¹²⁵ אומר)¹¹²⁶ אנדרוגינוס וכו‘; ובירוש’ שם (ספ“ח ט סע”ד): אמר רבי ביקשתי ולא מצאתי דברי בן שמוע באנדרוגינס וחברה עליו חבורה.

רבי הוא שהכניס אפוא את דברי ר' אלעזר במשנתנו, על פי שמועתו, ובתוס' פ"י ב¹¹²⁷: אמר ר' אלעזר¹¹²⁸ שמעתי באנדרוגינס שחייבין וכו' (בבבלי שם: ר' אלעזר¹¹²⁹ אומר אנדרוגינס).

ג) יומא סא א: אמר רבי לא חלק (“חילק”) לי ר' יעקב בלוגין¹¹³⁰ – אימא לא שנה¹¹³¹ לי ר' יעקב בלוגין; כלומר מחלוקת ר“א ור”ש וחכמים שבדם, יומא פ“ה מ”ז (“ר”א ור“ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל”), לא שנה לי ר' יעקב גם בלוגין של מצורע. ובאמת ישנה המחלוקת בלוגין בתוס' נגעים פ“ט ו, ואינה במשנה פי”ד מ"י (ו“ר' יעקב” נזכר שם)¹¹³²!

והדברים כפשוטם, שר' יעקב לא שנה לו מחלוקת זו; אע"פ שתנאים אחרים שָנוּהָ על־פי מחלוקתם ביומא¹¹³³.

ועל־כן לא שנאה רבי.

ובנוגע לר' יעקב ומשנתנו:

1) על פי ר' יעקב שנה בע“ז פ”ד מ“ד: נכרי מבטל ע”ז שלו ושל חבירו, שע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית (תוס' פ"ה ד), עי' לעיל.

2) אהלות פי“ב מ”ח: היה נתון תחת האסקופה וכו' – כר' יעקב, תוס' פי"ג י.

3) וכן משנת ב“ק פ”ט מ"א: גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה; ירוש' שם (ו ע"ד): אמר רב חסדא וכו'¹¹³⁴ מאן תניתה ר' יעקב דתני זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נישתנית מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך <ואם נישתנית מברייתה משלם כשעת הגזילה> והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה.

וזוהי הברייתא, שנשנתה בתוס' פ"י ג–ד סתם: גל עבדים והזקינו וכו' פירות והרקיבו וכו' מטבע ונפסל וכו' חמץ ועבר עליו הפסה בהמה ונעבדה בה עבירה אומר לו הרי שלך לפניך, גזל עבדים והזקינו ומכרן וכו' חמץ ועבר עליו הפסח ושרפו בהמה ונעבדה בה עבירה ונסקלה משלם כשעת הגזילה זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך ואם שינה אותה מבירייתה משלם כשעת הגזילה והגנב וכו' (כבירוש').

התוס' שנתה אפוא דברי ר' יעקב כסתם.

ואמנם אותו רב חסדא אומר (בבלי צח ב) גם על מ“ב (“גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה רמ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וכו' חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה וכו' או שהיתה יוצאת ליסקל אמר לו הרי שלך לפניך”): מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמר רב חסדא ר' יעקב היא דתניא¹¹³⁵ שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור וכו' החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר. ופיקפוקו של רב חסדא (שם) מתוך הברייתא (מדרש־הלכה) ששנה רבה בר שמואל: יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו (כתוס‘, ועי’ בבלי שם) וכו‘, חמץ ועבר עליו הפסח ובהמה ונעבדה בה עבירה ושור עד שלא נגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך, מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין וכו’ רבנן וקתני חמץ וכו' – פיקפוק זה תשובתו מתוך התוס' ששנתה באמת ב”משלם כשעת הגזילה“: ונסקלה (אבל “נגמר דינו”, ו“יוצאת ליסקל” אומר לו הרי שלך לפניך, כמשנתנו). וא”כ ברייתא משבשתא היא, המוגהת כחכמים (ותוס' ב“ק פ”ה ו חולקת על שניהם).

וסיפא של משנתנו “או שהיתה יוצאת ליסקל”, וודאי‏ ר' יעקב היא, כדברי רש"י (צח ב).

אבל בב“ק פ”ד מ“ח סָתם רבי כחכמים: שור שהוא יוצא להסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש וכו'. ואולם במ”ט – קיטע רבי משנתנו ולא שנה בה לענין שור שהמית בבית השומר, לא דעתם של החכמים ולא דעת ר' יעקב: מסרו (רש"י: עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא!) לשומר חנם ולשואל וכו' נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. וזו בוודאי חסורי מחסרא, וחסר בה מה ששנינו כאן ממש בתוס' (פ"ה ד) אחריו: המית ברשותו ואחר כך מסרו לבעליו עד שלא נגמר דינו וכו' ר' יעקב אומר וכו'.

וברור שקיטע רבי כאן את הסיפא, וסמך על מה ששנה מצד אחד בפ“ד מ”ח כחכמים זמצד שני בפ"ט – כר' יעקב.

4) ובתרומות פי“א מ”ג שנינו: ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד. והתוס' שם (פ"ט ט)¹¹³⁶ שנויה במחלוקת: זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן טמאים לא ייעשו שמן, ענבים בין טמאים בין טהורים לא ייעשו דברי ר' מאיר ר' יעקב אומר [משמו]¹¹³⁷ מודה ר“א לר' יהושע בזיתים טהורים שייעשו על מה נחלקו על טמאין שרא”א לא ייעשו ור' יהושע אומר ייעשו. אמר ר' יהודה מודה ר“א לר' יהושע (כצ"ל) בזיתים טהורים וענבים טהורים שיעשו על מה נחלקו על טמאין וכו'. אמר רבי לא נחלקו ר”א ור“י על זיתים טהורין שייעשו ועל ענבים טמאים שלא ייעשו על מה נחלקו על זיתים טמאין ועל ענבים טהורין וכו‘. ובירוש’ שם בשינויים: ר' יעקב אומר משמו וכו' וענבים טהורות ייעשו טמאות לא ייעשו. א”ר יודן וכו' בזיתים טהורין על מה נחלקו וכו' וענבים בין טהורות בין טמאות ייעשו. אמר רבי¹¹³⁸ מודה ר“א ור”י בזיתים טהורין שייעשו וענבים טמאות¹¹³⁹ שלא ייעשו ועל מה נחלקו על זיתים טמאים ועל¹¹⁴⁰ ענבים טהורות וכו‘. כל עמא רביין על דר’ מאיר בענבים טהורות שייעשו וכו' כל עמא רבין על דר' יודן בענבים טמאות שלא ייעשו וכו‘. זיתים טמאים רבי ור"מ חדא¹¹⁴¹ (וכנוסח בעל מ"ש לעיל) ר’ יעקב ור' יודה חדא.

המשנה סתמה אפוא “זיתים וענבים” סתם, שהן טהורים, שלא כר"מ בענבים ולא כר' יהודה בשניהם, אבל כר' יעקב (בענבים) וכרבי (בשניהם, וכגי' מ"ש).

5) ובתמורה פ“ב מ”א שנינו: יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה (=דברי ר' יהודה)¹¹⁴², אמר ר"מ והלא חביתי כהן גדול ופר יוה“כ קרבן יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנן קבוע. ובתוס' שם: דברי ר' יהודה אמר לו ר' יעקב (תלמידו של ר"מ!) מצינו בחביתי כהן משיח ופר יוה”כ והפסח שהן קרבנות יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה, מצינו בפר הבא על כל המצות (“פר העלם דבר של ציבור”) ושעירי ע"ז וחגיגה (“משום דאתי בכנופיא קרי ליה קרבן ציבור”) שקרבנות צבור ואינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה, כלל אמר ר' יעקב כל שיש לו זמן קבוע וכו'.

ובבבלי יומא ג ע“א מובאה המשנה (“אלא דתנן”)¹¹⁴³: והלא פר יוה”כ וחביתי כה“ג ופסח (כמו בתוס'), ועליה (“ולטעמיך דקתני”) התוס‘: אמר לו ר’ יעקב והלא פר וכו', וודאי שמשנה זו נשנית ע”פ ר' יעקב תלמידו, ה“תנא” בבית־הוועד של רשב"ג.

“ר' יעקב” נזכר בפירוש במשנה¹¹⁴⁴ רק פעם אחת: נגעים פי“ד מ”ז (כנו' כי"י) =תוס' פ"ט ה.

וסתם משניות שלא כר' יעקב הם: יבמות פי“ב מ”א – שלא כר' יעקב (בשם ר"מ) בתוס' פי“ב יא, וב”ק פ“ד מ”ד – שלא כר' יעקב בתוס' פ"ד ג.

ובחולין פ“ג מ”א: נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ובברייתא שנינו (חולין מה ב, ובתוס' פ"ג א משובש): חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב, אבל במשנה לא שנה אלא “נפסק”.

ד) הערותיו של רבי למשנתנו, כשהיא משנת יחיד:

כתובות צג א: תניא זו (פ“י מ”ד) משנת ר"נ רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא וכו'.

יבמות פ“ה מ”ג: חלץ ועשה מאמר וכו' אין אחר חליצה כלום, בבלי נב ב: אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר“ע וכו' אבל חכ”א וכו' תנ“ה אמר רבי אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר”ע שהיה עושה חליצה כערוה אבל חכ"א יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשום אישות אבל קידשה לשום יבמות אין אחרי חליצה כלום תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקידשה רבי אומר אם קידשה לשום אישות צריכה הימנו גט לשום וכו' אינה צריכה הימנו גט וחכ"א בין שקידשה לשום וכו' צריכה הימנו גט (הברייתא השניה היא תולדה של הראשונה!).

מנחות צו א: שאלו את רבי זו (פי“א מ”ד “כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים”) מניין אמר להם וכו'.

ה) דברי רבי על החולקים עליו ויחסו לדבריהם:

כלאים סוף פ"ב: רבי¹¹⁴⁵ אומר אף הקישות ופול המצרי ורואה אני את דבריהם מדברי.

וכיו“ב במנחות, במשנה (פ“ו מ”ג) שנינו: ‏ ו(ה)חלות בוללן דברי **רבי וחכ”א** סולת; ובתוס' פ"ח ז: כיצד בוללן חלות בוללן דברי רבי שנ' חלות בלולות בשמן וחכ"א סולת וכו' אמר ר' רואה אני את דבריהם מדברי (“ראה ר' דברי ר' פלוני ושנאם בלשון חכמים”).

וכיו"ב בדברים שאינם במשנה:

תוס' אהלות פ“ה ז (לפ“ד מ”ג): כלים שכנגד הווית רבי מטמא וחכמים מטהרין אמר רבי רואה אני דבריהם מדברי = פי”א י (לפ“י מ”ג).

תוס' נדה פ“ט יא (כנו' הדפו') ובבלי נג ב: דברי רבי רשב”א אומר יומו אמר רבי רואה אני את דברי רשב"א!

וכיו“ב מכריע רבי בינו לבין חבריו: בע”ז פ“ד מ”ה שנינו: מכרה או מישכנה רבי אומר ביטל וחכ"א לא ביטל, ובברייתא שבבבלי (נג א): אמר רבי נראין דבריי כשמכרה לחבלה ודברי חביריי כשמכרה לעובדה, מעין דברי זעור בר חיננה בשם ר' חנינה¹¹⁴⁶ בירוש' שם מד ע“א: בשמכרה לצורף (כצ"ל) נחלקו אבל אם מכרה לעובדה דברי הכל אינה בטילה (הבבלי נהג ב“נראין” זה כמנהגו תמיד), וזוהי ששנינו בתוס' פ”ו ה: גוי שמכר ע"ז לעובדיה אסורה שלא לעובדיה מותרת לוה עליה וכו' (בבלי שם) אם עתידין הבעלים לחזור עליה אסורה ואם לאו מותרת.

ו) ומכאן אנו באים למחלוקות רבי וחכמים שבמשנתנו.

רבי נזכר כמה פעמים במשנה במחלוקת עם חכמים:

A. רבי אומר – וחכ"א –

1) שבת פ“ו מ”ה (שן תותבת ושן של זהב).

2) כתובות פ“ב מ”ד: זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי וכו‘, ולפי נוסח הירוש’ שלנו (שם כו רע"ג) נתפרשו דברי רבי וחכמים ב“כתובות דבית רב”. אבל בפי' ר“ח כ”י רומי, קובץ 291 (לדף כא א), לשון הירוש' הוא: א“ר זעירה תני בכתובות דבי רב זה או' זה כתב ידי וזה או' זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי ר' וחכמים או' אינן צריכין כול‘. א"ר זעירה דברי ר’ במעיד על השטר וכו'. א”כ הרי זו ברייתא דבי רב, שנוספה בנוסחאות המשנה (כבר לפני הבבלי), ואינה משנה, והוספות כאלה ישנן עוד, עי' להלן¹¹⁴⁷.

3) מכות פ“ב מ”א, ב“פ (“נשמט הברזל מקתו”, “מן העץ המתבקע”). כאן שנינו בתוס' פ”ב א: ניתזה בקעת מן העץ המתבקע ה“ז אינו גולה דברי ר' יהודה ר' אומר כזה גולה; אבל בבבלי ז ע”ב: תניא אמר להם ר' לחכמים וכו‘, וא"כ חכמים אלו הם בני דורו, ואפשר שר' יוסי בר’ יהודה אחז כאן, כרגיל, בשיטת אביו וחלק על רבי (ועי' ספרי שופטים פיס' קפג). רב (בבלי שם) מפרש מחלוקת רבי וחכמים.

4) ע“ז פ”ד מ"ה (מכרה או משכנה), עי' לעיל.

5) ע“ז פ”ה מי“א: גת וכו' ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ”א יקלוף את הזפת, ושל חרס אע“פ שקלף את הזפת ה”ז אסורה. וכאן גם סיפא (ושל חרס) חכמים היא¹¹⁴⁸; כי רבי חולק בברייתא שם גם בזה (וא“כ זהו המשך של “וחכ”א”).

ורוב מחלקות רבי עם חכמים הן בקדשים (שש פעמים):

6) מנחות פ“ו מ”ג (“חלות בוללן”). כאן “אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי” (עי' לעיל), וא"כ שנה בוודאי רבי עצמו: אני אומר – וחכמים אומרים – (“ראה רבי דברי חבריו ושנאם בלשון חכמים”).

7) שם פ“ח מ”ו (“אין מביאין ישן”), וחזקיה מפרש כאן (פז א) דבריו של רבי.

אבל “אין מביאין ישן וכו' וחכמים מכשירין” מפסיק במשנה בין “אין מביאין הליוסטון ואם הביא כשר”, ובין “אין מביאין לא מתוק” וכו‘. ועוד שהבבלי (שם) שואל: אין מביאין לא מתוק וכו’ והא קתני רישא אין מביאין הליוסטון ואם הביא כשר אמר רבינא ברוך ותני (אין מביאין הליוסטון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו', וסמי מכאן “ואם הביא כשר”), ואיך אפשר לומר “כרוך ותני” בשעה שמפסיקה ביניהן מחלוקת בהלכה אחרת (“אין מביאין ישן” וכו')? אלא וודאי שלא היתה עדיין לפניהם במשנה, ונוספה אח“כ במשנה מתוך התוס' פ”ט ט והברייתא שבגמרא, וה“פיסקא” שבגמרא אינה פיסקא אלא ברייתא בלא ציון (שרבות כמותה)¹¹⁴⁹.

8) בכורות פ“ז מ”ו (השולט בשתי ידיו). אבל מכיון שבמשנה לא נזכר לפניו “איטר”, נראה שהכל נוסף במשנה מן התוס‘: איטר בין בידו בין ברגליו פסול השולט וכו’¹¹⁵⁰.

9) ערכין פ“ט מ”ח (ישראל שירש אבי אמו לוי ולוי שירש אבי אמו ישראל) = ת“כ בהר פ”ו ח (מנין אתה אומר)¹¹⁵¹.

10) תמורה פ“ד מ”ג כולה (דברי רבי וחכ"א אין חטאת מתה וכו'). ושמואל בברייתא שלו¹¹⁵² מחליף ותני: ר' אומר אין חטאת מתה וכו‘, כשם שהחליף מחלוקת רבי וחכמים בפסח’ כז א, “כי היכי דתיקום הלכה כרבי”; בתוס' (תמורה פ"ב יב–טו) חולקים חכמים בכולם, ושם (הי"ד) מפורש: ומודים חכמים לרבי במפריש וכו'. ודלא כבבלי כב ב–כג א.

11) שם פ“ז מ”ב (הא לך טלה), ו“חכמים” כאן הוא ר' יוסי בר' יהודה (עי' לעיל).

12) מכשירין פ“ה מ”ג: פירות שירד הדלף לתוכן ובללן שיגובו רבי¹¹⁵³ אומר בכי יותן וחכ"א אינו בכי יותן (ס“א: אינו בכי יותן וחכ”א בכי יותן); בכ"י ק' רק: רבי אומר אינו בכי יותן, ובהו' לו אינה כלל!

ובאמת שייכת הלכה זו יותר לפרק ד' סמוך למ“ז ("פירות שנפלו לתוך אמת המים וכו' “, הלכה שנשנית בלשונה ממש בתוס' פ”ב ח!) וכאן שנינו בתוס', פ”ב סוף הי"ג: והעושה אמה (“אמת מים”!) בפירות אינו בכי יותן.

ואפשר שהלכה זו נוספה במשנתנו ע"פ ברייתא¹¹⁵⁴.

B. סתם – רבי אומר (או: פלו' [תנא קדום] אומר, רבי אומר).

1) כלאים סוף פ"ב (עי' לעיל).

2) מעשרות פ“ה מ”ה: הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת מעשרות חייב וכו' רבי אומר (ירוש' נ“א סע”ד: על ראשה) אף לפי חשבון (שנתוסף ברשותו), ובתוס' פ“ג יד: הלוקח וכו'¹¹⁵⁵ וחכ"א אף משבאו לעונת מעשרות חייב לפי חשבון, מודים חכמים לר”ע שאם מכר לו תבואה לקצור וכו' שלוקט כדרכו ופטור (כדברי רשב"ג במתני‘; ובירוש’ שם: אתיא דרשב"ג בשיטת ר"ג זקינו וכו'), ובירוש' שם: תני שדה שהביאה שליש לפני גוי (=באה לעונת המעשרות) וכו' רע"א התוספת פטור וחכ"א התוספת חייב.

“חכמים” אלו הם אפוא חכמים של ר“ע, אלא שרבי סבר כדעתם, אבל המשנה – משנת ר"מ – סתמו כר”ע, ודברי רבי, בלשון יחיד.

3) נזיר פ“א מ”ד: הריני נזיר‏ כשער ראשי וכעפר הארץ וכו' ה"ז נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום (=דברי ר' יהודה)¹¹⁵⁶ רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער וכו'.

ורבי חולק בתוס' שם (ה"ג), גם על מ"ז, שהיא משנת ר' יהודה¹¹⁵⁷.

4) סוטה פ“ה מ”א: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה ונטמאה דברי ר"ע אמר ר' יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב רבי אומר שני פעמים האמורים בפרשה (אם) נטמאה, נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל.

בבבלי כח א: נטמאה נטמאה (“שתי פעמים”) קאמר (ר"ע) או נטמאה ונטמאה קאמר ת"ש מדקתני סיפא רני אומר וכו' מכלל דר"ע ווי קדריש, ובירוש' שם (כ רע"א): אנן תנינן נטמאה [ו]נטמאה אית תניי תני (ו)נטמאה (ו)נטמאה, מאן דמר נטמאה [ו]נטמאה ‏ר' עקיבה ומאן דמר (ו)נטמאה (ו)נטמאה ר' ישמעאל (“דלא דריש ווי”).

ואמנם דבי ר' ישמעאל שנו בספרי נשא פיס' ז (סוטה שם) דברי ר“ע בשיטת ר' ישמעאל: רע”א מה ת"ל נטמאה נטמאה שלש פעמים אלא טמאה לבעל וטמאה לבועל וטמאה לתרומה ר' ישמעאל אומר אינו צריך ומה אם גרושה וכו'.

וכך שנינו בברייתא שבירוש' סוטה פ“א טז סע”ג: תני‏ רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה.

רבי שנה אפוא בדברי ר"ע כדברי ר' ישמעאל נטמאה נטמאה, ולא כמו ששנה ת“ק נטמאה ונטמאה, בשיטת ר”ע שבשאר מקומות.

ושמדרשי־הלכה שבספרי מובאים בשם רבי רגיל.

5) סוטה פ“ג מ”ה (מ"ד: אם יש לה זכות היתה תולה לה וכו'): רש"א אין זכות תולה במים המאררים וכו' רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונה והולכת וכו‘; ספרי נשא פיס’ ח: ת“ק (=סוטה כ ע"ב) – רשב”י – רבי אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם היתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

6) ביק פ“ה מ”ב–מ“ג: – ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן (מ“ב–מ”ג) אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור, ובגמרא¹¹⁵⁸: רב אמר הלכתא כת"ק ושמואל אמר הלכתא כרבי; ובתוס' פ”ה ח: כנוס שורך ואני אשמרנו הזיק פטור הוזק חייב¹¹⁵⁹, כנוס שורך ושמרו הוזק פטור¹¹⁶⁰, היזיק רמ"א משלם נ“ש וחכ”א וכו‘¹¹⁶¹; וא“כ ר"מ וחכמים כרבי. ואפשר ע”כ שמשנתנו היא משנת ר’ יוסי או ר' שמעון. ור"מ וחכמים חולקים עליו, ורבי סתם כר' יוסי (שהלכה כמותו לגבי ר"מ) ושנה משנת ר"מ וחכמים בשמו, בלשון יחיד.

ופ“ו מ”ג (“המגדיש בתוך שדה של חברו שלא ברשות”) סתם כת"ק כאן (בבלי שם נט ב: לימא תנן סתמא דלא כרבי)¹¹⁶².

7) מכות פ“א מ”ח: א“ר יוסי בד”א (“אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה”) בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו (“כולן”) בהן (ולר' יוסי אם לא התרו כולן בו אינו חייב) וכו‘¹¹⁶³. ושמואל (ו ע"א) אומר: הלכה כרבי. סנהד’ פי“א א: בין שהיתרו בו כל עדיו בין שהיתרו בו מקצת עדיו חייב ור' יוסי פוטר עד שיתרו בו כל עדיו שנאמר על פי שנים עדים וכו', ובמכות שם מ”ט: ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרין בו, אבל בירוש' שם (במשנה ובפיסקא): ר' יוסי בר' יהודה¹¹⁶⁴, וא“כ אפשר שגם במ”ח – ר' יוסי בר' יהודה, חברו של רבי, הוא.

8) מנחות פי“ג מ”א–מ"ב: פירשתי (“כמה עשרונים”) ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון (“שאם פחות מזה נדר לא איכפת לו, שהוא מתנה ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר לנדבה”) וכו' פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד עד ששים.

בבבלי קד ב (על מ"א): מאן תנא אמר חזקיה דלא כרבי דאי רבי האמר יביא מנחות של עשרונים וכו' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבי באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי וכו‘, ושנינו בתוס’ פי“ב יג–יד: פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע של כמה עשרונות פירשתי ה”ז מביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים וכו' דברי רבי וחכ"א של ששים עשרון וכו' פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי וכמה עשרונות פירשתי הרי זה מביא חמש מנחות מחמשה מינים של ששים ששים עשרון מאחד ועד ששים וכו' דברי רבי וחכ"א וכו‘. הברייתא הובאה בבבלי (קו א)¹¹⁶⁵, אלא ששם הקדימו דברי חכמים לרבי, ולא שָׁנוּה סתם אלא: דברי חכמים¹¹⁶⁶ רבי אומר וכו’.

9) שם מ"ג: שמן לא יפחות מלוג רבי אומר שלשה לוגין.

10) שם מ“ח: קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא (תוס' פי"ג ח); ומ”ו–מ“ח כולה רבנן, אע”פ שהבבלי (קז ב) דייק במ“ו: פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, אמאי וליתי פר ממה נפשך (“שאם אפילו עגל נדר הרי יש בכלל מרובה מועט”) הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא וכו' רבי אומר לא יצא, רישא וסיפא רבי מציעתא (“קטן והביא גדול יצא”, רגמ"ה) רבנן אין רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן וה”ק דבר זה (ששנינו יביא פר ועגל) מחלוקת רבי ורבנן¹¹⁶⁷. אעפ“כ אפשר לפרשה כפשוטה, שפר ועגל אינו קטן וגדול אלא קטן הוא שור קטן וגדול שור גדול (“במנה – במאתים”); וכן בכורות פ”א מ“ד: גדול וקטן, והרי בתוס' פי”ג י שנינו: עגל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו שור¹¹⁶⁸, אבל בלא נסתאב לא, שאין זה קטן וגדול שיצא לחכמים.

אותה המחלוקת גם במ"ט: שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים (ש“כיון שאמר שור זה, אם נסתאב הלך לו נדרו, ויכול להביא שנים”), שני שוורים אלו עולה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיהם אחד רבי אוסר (שהוא קטן והביא גדול, ועי' להלן), איל זה עולה ונסתאב וכו' כבש, כבש זה עולה וכו' איל ורבי אוסר, בבלי קח ב (ועי' שם): רבי אכולה מילתא פליג ונטר להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו וכו‘; אלא שבתוס’ שם ח–ט (בבלי שם) שנינו: שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר שאינה היא חבילה (“חבילה” אחת, ששנים אינם אחד)¹¹⁶⁹, איל זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו כבש אבל מביא בדמיו שני כבשים ורבי אוסר שאינה היא חבילה. ושם (ה"י, ולפניו דיטוגרפיה): כבש זה עולה ונסתאב אם רוצה יביא בדמיו איל (“גדול”), איל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו עגל עגל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו שור, תרי תנאי ואליבא דרבנן – תרי תנאי אליבא דרבי (בבלי שם).

11) חולין פ“ג מ”ד: ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל, תוס' פ"ג יח: ולא הודו לו חכמים (ועי' בבלי נו ב: מעשה בר' סימאי ור' צדוק וכו' והורו בטרפות כר' בזפק).

12) ערכין פ“ד מב: אבל בקרבנות אינו כן (שהולכים אחרי הנודר, אלא) הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי אם היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ר' אומר אומר אני אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום (“ולא נתכוון אלא למדת שנותיו של עשיר”), אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר; בת”כ

מצורע פרשה ד ב–ג: (“ואם דל”) הוא ולא נודריו לפי שבערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני יכול אפילו אמר קרבנו של מצורע זה עלי וכו‘, ר’ אומר אומר אני אף בערכין כן וכו' נותן ערך עשיר אף זה הואיל והוא חייב בשלש בהמות ובקש האיש הזה לפוטרו לפיכך הוא מביא קרבן עשיר.

ומכיון שעיקרם של דברים נתפרשו בספרא, נראה שהדברים לקוחים משם¹¹⁷⁰.

13) מעילה פ“ה מ”ג: אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת¹¹⁷¹, כיצד רכב ע“ג בהמה וכו' שתה בכוס של זהב וכו' תלש מן החטאת וכו' רבי אומר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל. כ”י מ' ותוס' (וכצ"ל שם): כל שיש בו פגם אין בו וכו‘, רש“י ורע”ב: כל דבר שאין לו פגם יש בו וכו’ (“שיש” גם בד"ר).

ונראה נוסח “כל שיש בו פגם אין בו מועל אחר מועל” וחולק הוא על “תלש מן החטאת” וכו' שב“כיצד”, שדווקא “חטאת מתה” ו“כוס של זהב” שאין בהם פגם (מ"א) יש בהם מועל אחר מועל (ועי' בבלי).

14) מדות פ“ג מ”ד: וההיכל (“מלבנים אותו”) פעם אחת בפסח רבי אומר כל ערב שבת מלכנים אותו במפה מפני הדמים; רבי מוסיף על דברי ת“ק, ובוודאי ע”פ משנה ישנה.

15) (על ערכין פ“ח מ”ה, עי' הכרעותיו).

אלה הם דברי רבי שבמשנתנו, במחלוקת עם חכמים או ת“ק: יש מהם ש”חכמים" או ת"ק הם בני דורו (6A מנחות פ"ו, 1B כלאים, 3A מכות, 11A תמורה), ויש מהם שהם חכמים שלפניו (3A, ר' יהודה, שחכמי דורו של רבי אחזו בדעתו; 2B, ר“ע ורבי כחכמים של ר”ע; 3B רבי כר"מ וחבריו; 7B ת"ק ר' יוסי, ועי' גם 4B). ויש מהם שרבי בעצמו אמר עליהם: נראים דבריהן מדבריי (6A, 1B), או שהתוס' שנתה: ולא הודו לו חכמים (11B). ובאלה וודאי שרבי עצמו שנה: אני אומר – וחכ"א, או: ולא הודו לי חכמים, או: סתם – ואני אומר (דעת יחיד).

אבל כשם שנהג רבי, ואולי כבר ר' יעקב רבו, ה“תנא”, במשניות של ר“מ ור' יהודה ור' יוסי, וכדומה, שבמקום לשונו של ר”מ, ר' יהודה, ר' יוסי: אני אומר – והם אומרים, חבריי היו אומרים – ואני אומר, פלוני היה אומר – ואני אומר, – ששינה ר' יעקב כל לשונות אלה ללשון: ר' פלוני אומר – וחכ"א, סתם

– ר' פלוני אומר (אמר ר' פלוני). כך נהג גם התנא בבית־הוועד של רבי: רבי אומר – וחכ"א, סתם – רבי אומר, וכדומה.

הרי כך נהגו בא“י גם ה”חכם" גם ה“מתורגמן” (ה“אמורא”) כשהיו שונים דבר בשם רבם; שכן שנינו בתוס' מגילה ספ"ד¹¹⁷²: תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשַנות אלא אם כן היה אביו (“של המתורגמן”) או רבו. ובירוש' שם: אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף אלא

אם כן וכו‘. רבי פדת (“בנו של ר' אלעזר”) הוה אמורא דר’ יסא מילין דשמע מן אבוי הוה אמר כך אמר רבי בשם אבא. מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר כך אמר רבי בשם ר' לעזר וכו'. רבי מנא כד הוה מורי בחברותה מילין דשמע מן אבוי (“ר' יונה”) בביתא הוה אמר כך אמר [אבא]¹¹⁷³. מילין דשמע מן אבוי בבית וועדא הוה אמר כן אמר ר' יונה. (אלא שנוסח הבבלי שם: חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו ופירשו שם: שֵם אביו של חכם ושם רבו של חכם וכו').

ה“תנא” היה “משַנה” אפוא שמו של רבו ושונה: “רבי אומר”, במקום “רבי פלוני אומר”, כשם שהיה “מכַנה”¹¹⁷⁴. ולא כל־שכן ש“תנא” של רבי, ר' יצחק בר אבדימי, שהיה תלמידו של רבי, שהיה צריך ויכול “לשנות” כך, בלשון “רבי אומר”, מכיון ש“רבי” הוא שמו הרשמי של ר' יהודה הנשיא, וכך נקרא בפי בני דורו ואחריו¹¹⁷⁵.

 

XII. משנתנוּ    🔗

א. משנתנו – משנת רבי

מוסכם ומקובל בשני התלמודים, למן האמוראים הראשונים (ר' יוחנן ורשב"ל) ועד סתם התלמוד הבבלי והירושלמי, – ש“רבי” הוא מסדר המשנה: רבי¹¹⁷⁶ ור' נתן סוף משנה¹¹⁷⁷; מתני' מאן תקין (אגרת רש"ג: אימת איתקן בימי) רבי (יבמות סד רע"ב)¹¹⁷⁸; מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר“ש וכו' (ביצה ב ע"ב); ורבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי (שבועות ד ע"א); ורבי סתם לה הכא כר”מ והתם כר' יהודה (כתובות צה א, רב חסדא); משנה שלימה שנה רבי (בפי רשב"ל בירוש')¹¹⁷⁹; כאן שנה רבי¹¹⁸⁰; כך שנה רבי¹¹⁸¹; לא מיתמנע רבי מיכלל באתר חד ופרט באתר חד¹¹⁸²; לית כללוי דרבי כללין¹¹⁸³; בכל מקום ששנה רבי פירש¹¹⁸⁴; ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים וכו'¹¹⁸⁵; ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו¹¹⁸⁶, רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי¹¹⁸⁷, ועוד כאלה.

ואעפ“כ נסתמה משנתנו בהרבה מקומות שלא כרבי: מתני' דלא כרבי¹¹⁸⁸; נימא מתני' (“תנן”) דלא כרבי¹¹⁸⁹; לימא ראב”ש ולא רבי¹¹⁹⁰; הא (משנת מנחות) רבי הא (משנת מגילה) ראב"ש¹¹⁹¹; מתני' מני לא רבי ולא רבנן¹¹⁹²; מני אי רבי אי רבי פלוני¹¹⁹³, וכדומה.

וכך אנו מוצאים עוד כמה וכמה משניות שנסתמו שלא כרבי¹¹⁹⁴:

ברכות פ“ג מ”ה, שלא כרבי בתוס' פ"ג יח.

שבת פי“א מ”ו – תוס' פ"י יט (ועי' בבלי).

ביצה פ“ב מ”ג – תוס' פ"ב ט.

סוטה פ“ז מ”א – תוס' פ"ז ז.

גטין פ“ז מ”ג – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי וירוש').

ב“מ פ”ד מ“ד (מי שהוטל וכו') – תוס' פ”ג טז (ועי' בבלי נא א).

סנהד' פ“א מ”א (דיני ממונות בשלשה) – תוס' פ"א א (תוס' שבועות סוף פ"ג, בבלי וירוש').

מכות פ“ב מ”ז (הרג באותה העיר) – תוס' פ"ג ח.

בכורות פ“ח מ”ט (ואינו נוטל פי שנים בשבח) – תוס' פ"ו טו (ועי' בבלי ב"ב קכד א).

סוף אהלות (ומקום הלגיונות) – תוס' פי"ח יב (הקסטראות והלגיונות).

מקואות פ“ט מ”ג – תוס' פ"ז י (ומתני' ר' יוסי בר' יהודה).

שם פ“י מ”ח (חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ) – תוס' פ“ז ט: נכנס לו חץ ביריכו ‏רבי אומר אינו חוצץ וחכ”א ה"ז חוצץ וכו' ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאנו חוצץ (ומתני' רבנן).

וכאלה עוד¹¹⁹⁵.

אבל כבר ראינו, שזהו דרכו של רבי לשנות מחלוקתו עם החכמים ולהוסיף בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי (לעיל), ורב כהנא אומר לרב אשי, כשאמר לפניו דברי רב יוסף (“רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי”, שבועות ד א): לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש; והמסקנא (שם ה א) ו אלא בשבועות נסיב [לה] אליבא דר“ע וליה לא ס"ל: זו היתה אפוא מדה ידועה של רבי, שהיה שונה דברי תנאים אחרים (כאן קדומים), אע”פ שאין זו דעתו, כשם שאמרו על ר' יוסי תנא דסדר עולם: ר' יוסי תני לה ולא סבר לה (נדה מו ב), כי זו היתה מדת התנאים לשְנות לפעמים דברי אחרים, שאינם מסכימים להם. וכך אמרו (עירובין לח ב) אפילו על “דברי רבי” שבברייתא שם: רבי תני לה ולא סבר לה, שלא את דעתו מסר כאן אלא הלכה קדומה.

וכנגד זו ישנם כמה סתמות – כרבי, על פי הכרעתו:

1) נדה פ“ה מ”ו, בבלי מה ב: ת“ר אלו דברי רבי, רשב”א אומר דברים האמורים בתנוקת בתנוק אמורים, דברים האמורים בתנוק בתנוקת אמורים (“מחליף”!).

2) שביעית פ“ב מ”ד, ירוש' שם לג ע"ד: מתניתא דרבי ברם כרבנין מזהמין וכו' (ועי' תוס' פ“א יא ובבלי ע”ז ב ע"ב!).

3) תרומות פ“ג מ”א – תוס' פ“ד ז (התורם חבית של יין וכו' דברי רבי), ירוש' שם מב ע”א: דרבי היא (ועי' בבלי ב"ב פד א–ב).

4) מעשרות פ“ג מ”א – ירוש' שם, נ ע"ג: מאן תניתה רבי.

5) גיטין פ“ו מ”א (תוס' פ"ו א, בבלי סג א), ירוש' שם מז ע"ד: מ[אן] תני אי איפשי רבי.

6) הוריות פ“א מ”ד (או שלא היה שם מופלא של ב"ד), תוס' פ“א ב (אומר אני), ירוש' מו ע”א: מתניתא דרבי.

7) ביצה פ“ב מ”ג (ומטבילין מגב וכו'), בבלי שם יח ב.

8) וכך הדבר גם: ערלה פ“ג מ”ה: תנור שהסיקוהו וכו' תדלק הפת – רבי, פסחים כו ב (ושמואל מפיך לה, שם כז א: וחכ"א הפת אסורה וכו').

9) מע“ש סוף פ”ד: היה שם מנה וכו' – רבי, תוס' פ“ה ז ירוש' שם וביצה פ”א ס ע“ג ובבלי שם י ע”ב.

10) וכן משנת ביצה פ“א מ”ד (שם ושם).

11) עירובין פ“ג מ”ג (נתנו באילן), תוסי פ"ג יג (ועי' בבלי לג א וירוש' שם כא ע"א).

12) סנהד' פ“א מ”ו (“בהטייתך” וכו') – רבי בתוס' פ"ג ז.

13) מנחות פי“א מ”ו: כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית (ממזרח למערב), רבי היא, ברייתא בבבלי צח ב: מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי (ומתני' – כרבי, תוס' שם) ראב"ש אומר צפון ודרום.

14)¹¹⁹⁶ בכורות פ“ט סמ”ח: זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – רבי בברייתא ס ע“ב: כלל אמר רבי כל זמן שלא נעקר וכו', ת”כ בחקותי פי"ג ג: זה הכלל שהיה רבי אומר כל וכו'.

15) טהרות פ“א מ”ט (נמצא במעטן) – דברי רבי, תוס' פי"א א.

ויש משניות שסתמן רבי בחלקן כתנא אחד ובחלקן כתנא אחר: רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי¹¹⁹⁷.

1) ר“ה ז ב: באחד באלול ר”ה למעשר בהמה (ר“ה פ”א מ"א). מני ר“מ היא דתניא (בבכורות) רמ”א באחד באלול ר“ה למעשר בהמה ולרגלים מני (רישא “באחד בניסן ר”ה לרגלים") ר”ש היא אימא סיפא ר“א ור”ש אומרים באחד בתשרי, רישא וסיפא ר“ש ומציעתא ר”מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, ברגלים סבר לה כר“ש ובמעשר בהמה סבר לה כר”מ.

2) מגילה פ“ב מ”ט. רישא דלא כר“מ וסיפא ר”מ, וע"ז אמרו (בבלי ט ע"ב): רב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי.

3) שבועות פ“א מ”א: שבועות שתים שהן ארבע (“שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי”, ריש פ"ג) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע (מפורש בריש פ"ב), בבלי ג א–ה א: מני מתני' לא ר' ישמעאל ולא ר“ע אי ר”י האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר“ע האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש – אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, בשבועות¹¹⁹⁸ [נסיב]¹¹⁹⁹ לה כר”ע בידיעות [נסיב]¹²⁰⁰ לה כר' ישמעאל, אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא (רבי) נסיב (לה אליבא דתנאי וליה)¹²⁰¹ [ו]לא סבר לה¹²⁰² אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר א“צ וכו' א”כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, אשכחן בידיעות וכו' שבועות דאית (כצ"ל) ליה טעמיה דנפשיה מנלן וכו' אלא בשבועות נסיב (אליבא דר"ע וליה) [ו]לא סבר לה (כי"מ).

“נסיב” (“לקח”) הוא אפוא רק “סידור”, בחירת המקורות, ולא הכרעת־הלכה, אלא שיש בהם שהם גם “סבר לה”, וזה השפיע לפעמים על בחירתו.

4) חולין פ“ח מ”א – בבלי קד א: רישא רבנן וסיפא ר“ע אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בנדרים סבר לה כר”ע בבשר בחלב סבר לה כרבנן (ועי' המעשה דלוי ורבי, שם קטז א: אמאי לא תשמתינהו)¹²⁰³.

וכשם שהתנאים שלפניו שנו בכמה מקומות את דברי התנאים שקדמו להם לפי דעתם הם (עי' לעיל), כך נהג גם רבי:

1) תמורה פ“ב מ”ב: חטאת היחיד שכיפרו בעליה (“באחרת”) מתה ושל ציבור אינה מתה (=דברי ר"ש שבסיפא) ר' יהודה אומר תמות, ואמרו בבבלי שם (טו א): אמר רב המנונא תניא (“המקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות – איזו מהן שירצה יביא” והשניה) ר' יהודה אומר תרעה רש“א תמות. ומי אמר ר' יהודה תרעה והא ר' יהודה תמות שמעינן ליה (“במתניתין אפילו גבי ציבור וכ”ש יחיד") וכו' אידי ואידי בשעת הפרשה (“באבודה בשעת הפרשה שנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה”) ולא קשיא הא (“משנתנו”) ר' יהודה אליבא דרבי (בתמורה פ“ד מ”ד: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן יקרב חטאת והשניה תמות דברי רבי) הא (“ברייתא”) ר' יהודה אליבא דרבנן¹²⁰⁴ (“דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאה מאחר שכיפרו הבעלים”). ועי' תוס' פ”ב יד: המפריש מעות וכו' ומודים חכמים לרבי במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה שתמות.

אמנם רבי שנה כאן בפ“ב סתם “שכיפרו בעליה”, כחכמים שבפ”ד, אבל לדעתו – שהוא מחמיר בלא נתכפרו בעליה – שנה בדברי ר' יהודה: תמות.

2) וכך שנה במע“ש פ”ד מ"ז: (רישא: הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.) היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ונתן לה גטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.

וזו – ר' יוסי ור' יהודה אליבא דרבי, שכן שנינו בברייתא שבקידושין ו ע“א: רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אע”פ שאין עסוקין באותו ענין. ובתוס' קידוש' פ“ב ח (צוק'): נתן לה קידושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מקודשת זאם לאו אינה מקודשת. וכיו”ב בתוס' גיטין פ"ח (ְפ"וּ) ח: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר אם עסוקין וכו'.

וזהו ששנה רבי במע"ש: היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ו־נתן וכו' (ולא כמו ששנינו בתוס' שם: נתן לה וכו'), – היינו “עסוקין באותו ענין”, ומפני דבריו של ר' יוסי שהלכה כמותו (שמואל בבבלי שם) שנה כך. וכך פירשו שמואל ור' אושעיא בבבלי שם. (ולפי הירוש‘, מע“ש שם נה ע”א בשם “רבי הושעיה”: מה פליגין [כלומר: ר’ יוסי ור' יהודה] כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא וכו‘, עי’ שם, מעין דברי אביי בבבלי: מענין לענין באותו ענין).

וכיו“ב אומר רבי גם לרישא, בתוס' מע”ש פ"ד יד: הפריש תרומה מעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו ר' אומר, אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם אם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן נתקדשו (שהאמירה אינה מעכבת אלא המעשה מוכיח).

ויש שהכריע באותה הלכה לענין אחד כתנא זה ולענין אחר כתנא אחר:

כך אמר ר' יונתן (חולין פה א): ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (חולין פ“ה מ”ג) ושנאן בלשון חכמים (ר"ש פוטר וחכמים מחייבין) ודברי רבי שמעון בכסוי הדם (שם פ“ו מ”ב) ושנאן בלשון חכמים (ר"מ מחייב וחכמים פוטרין)¹²⁰⁵.

והם הם הדברים הרגילים בפי רבי: נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב ־: הכל כמנהגם של ר' יוסי ור“ש ורשב"ג ו”המכריעין לפני חכמים" (עי' לעיל).

ולכשנסַכם לפי־שעה עדויות והערות אלו שיצאו מפי רבי עצמו, הרי אנו רואים:

1) שהמשנה ששנה רבי היא בעיקרה המשנה שנשנתה לפניו (דתני, משנתנו, ועי' להלן), ושרבי בעצמו היה מסופק לפעמים בפירושה וב“טעמה”.

2) ששנה משנתו בעיקרה על־פי ה“תנא” של בית־דינו של רשב"ג, רבו ר' יעקב (בן קורשאי), ודבר שאותו תנא לא שנאו – לא הכניסו בכמה מקומות במשנתו (לא חילק לי ר' יעקב).

3) שדברים שהיו מסופקים בעיניו, אם הם מחלוקת ישנה, או חדשה על־פי המחלוקת הישנה, אותם הדברים שנה ר' בשם החולקים האחרונים כאילו היא מחלוקת חדשה (זבחים, עירובין. סנהדרין); כיו"ב אמר רבי במקום אחד¹²⁰⁶: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתַנַיָא מחליפין.

4) שהוסיף ב“משנתנו” דברים ששמע מאחד מרבותיו האחרים (ר' אלעזר בן שמוע ביבמות).

5) שקיטע דברים ששנו אחרים, אבל לא נשנו במשנה הרשמית במקום זה, אלא נרמזו במקום אחר (ב“ק פ”ד מ"ט).

6) שסתם דבריו במשנתנו ושנאם כך; שהם יכולים להסכים לדעת ר' יעקב ודעתו, אבל אינם מסכימים לדעת ר"מ ור' יהודה (תרומות).

7) שהעיר על משניות, שהן משנת יחיד (ר“נ, ר”ע), ואעפ"כ שנה אותן במשנתנו.

8) ששנה משנת יחיד (ר"ע) אע"פ שחכמים חולקים עליו, מכיון שאפשר לפרשה כהכרעתו (יבמות פ“ה מ”ג).

9) ששנה דבריו ודברי חכמים (חבריו), והוסיף עליהם בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי. יש שאותה הערה ישנה במשנה ויש שהיא שנויה בתוס'.

10) ששנה דבריו ודברי חכמים חבריו והכריע בינו לבין חבריו (בברייתא) בפרטי הדברים: נראין דבריי כש־ ודברי חבריי כש־.

[ב. הכרעות רבי]

(נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלו' ב־)

עד שאנו דנים על “נראין” של רבי אנו צריכים לברר את ענין ה“הכרעה”, שלא נתברר לא אצל הראשונים ולא אצל האחרונים.

שנינו בתוס' סנהד' פ“ז ו: אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין (כלומר: במקום שישנם “מכריעין”, כמו “אין נמנין אלא במקום גדול”, שם ב). ויש לנו דוגמא אחת מן “המכריעין” ההם בהכרעה של “מעין שניהם”: בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר”ש רמ“א אינו צריך, ר' אליעזר אומר צריך ר"ט אומר אינו צריך רע"א צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר”ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר“ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא (קידוש' כד ב); “הכרעה” זו היא אפוא במקצת כדברי ר”ט ובמקצת כדברי ר“ע, “מעין שניהם” (ועי' להלן). כיו”ב אומר רבי בספרי נשא פיס' ח (שהבאתי לעיל): אני אכריע אם היתה טהורה וכו‘, ז“א במקצת הזכות תולה ובמקצת אינה תולה. ואמר¹²⁰⁷ רב תנחום אמר [ריב”ל]¹²⁰⁸ ר’ יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי¹²⁰⁹ כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות (כלים פכ“ה מ”ב) שאע“פ שר”א מחמיר ור' יהושע מיקל ור“ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע, (והתלמוד מפרש:) הדא דר”ע תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר“ע לגביה דר' יהושע¹²¹⁰. אבל בירוש' שבת פ”ב ה רע"א אמרו: ר' זעירא [ר' יוחנן]¹²¹¹ ר' ינאי ר' ירמיה בשם ר' יהושע בן לוי נראין דברים שתהא הלכה כר' עקיבא שהוא אומר מעין שניהן, ואינה (=“ואינה הלכה”) אלא כר' יהושע מקולי שלש על שלש (ולא נתן טעם כלל משום שר"ע תלמיד הוא או שחזר בו).

“מעין שניהם” – זו היא הכרעה, וכך אמרו בירוש' פסח' פ“א כז ע”ד: א“ר יודה בן פזי נראין דברים שתהא הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן, אתא ר' אבון ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן¹²¹². אבל בבבלי פסח' יג א: אמר רב נחמן בשם רב הלכה כר' יהודה, ואמר לו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע, א”ל ר“ג לאו מכריע הוא (טעם דנפשיה קאמר)¹²¹³ (שלא על דברי ר"מ ור' יהודה הכריע, שלפניהם היה, ואין ראשון מכריע לדברי אחרון)¹²¹⁴. דברי ר”ג שאומר בחולין כר' יהודה, ובתרומה כר“מ, היו נחשבים ל”הכרעה", אם היה אחריהם ולא לפניהם.

וכיו“ב אמרו בירוש' ר”ה פ“א נו ע”ד: אמר בן עזאי¹²¹⁵ הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך (רמ“א באחד באלול ר”ה למעשר בהמה ר“א ור”ש אומרים באחד בתשרי) יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן וכו' ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע) וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע (ובן עזאי הוא מן “הדנין לפני חכמים”, ונראה שהם הם המכריעים).

גם “הכרעה” זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול.

וכיו“ב תוס' נדה פ”ד ה (בבלי כג א): ארחב“ג נראין דברי ר”מ בבהמה וכו'.

וכך, כדרך “המכריעין לפני חכמים”, הם דברי ר' יוסי בתוס' מע“ש פ”ד ו–ז: אמר ר' יוסי¹²¹⁶ נראין דברי ר“א בשבת ודברי חכמים בחול, וכיו”ב הברייתא שבבבלי ב“מ נד א: אמר ר' [יוסי]¹²¹⁷ נראין דברי ר”א בהקדש ודברי חכמים במעשר. גם כאן ה“הכרעה” היא “מעין שניהן”, והיא הכרעה על מחלוקת ר"א ור' יהושע!

אבל בבבלי (פסחים כא ב) הביאו ברייתא: חבית של יין של תרומה שנטמאת בש“א תשפך חבל ובה”א תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי (ר"ח: משום אביו!) אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף (איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף) אמרו לו אין הכרעת¹²¹⁸ (“הכרעה”) שלישית מכרעת, רש“י ותוס' פירשו: “הכרעת שלישית”, כל שלא גילו הראשונים את דעתם לחלק בין זה לזה, והמכריע מחלק – זוהי “הכרעת שלישית”, אבל א”כ גם הכרעת המכריעין לפני חכמים, וגם הכרעת רבי בסוטה, וגם “הכרעת” ר' יהודה בשבת לט ב (“בחמין אסור בצונן מותר”), שנחשבה שם כ“הכרעה”, וגם הכרעת רבן גמליאל ובן עזאי ור' יוסי הם “הכרעה שלישית”, שהרי הראשונים לא גילו כאן כלל את דעתם לחלק בין זה לזה. וכל “נראין” של ר' הוא ממין זה (עי' להלן).

ור“ח (בפסחים שם) מפרש: ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי; דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב”ה וב“ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה, ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי, ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב”ה, וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת¹²¹⁹; אבל א"כ איך “הכריע” ר' יוסי במחלוקת ר"א ור' יהושע (בתוס' מע"ש).

ובבבלי חולין קלז א שנינו: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע (לא שתים כב“ש ולא חמש כב”ה) שנאמר וארבע צאן וכו' אמר רבי אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי דברי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהן דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה. והאמר מר אין הכרעת (“הכרעה”) שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרה וכו'.

כאן ר' יוסי מתווך ביניהם, לא שתים ולא חמש אלא ארבע, וגם כאן פירש ר"ח (בערוך), שהיא הכרעת דור שלישי.

ובנזיר נג א: אר“א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל וכו' ומקצתן היו אומרין אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב”ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח¹²²⁰, מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת¹²²¹, אמר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרו וכו‘. התירוץ כאן כמו בחולין, אבל בירוש’ (נזיר פ“ז נו ע”ג) באו דברי ר' יעקב בר אידי אחרי הברייתא בלי כל קושיא (ובבכורות נח א, על דברי בן עזאי שלמעלה: וליחזי טעמיה דמאן מסתבר וכו' א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה וכו').

כאן בנזיר ישנה הכרעה “מעין שניהן”. ו“ב”ד שלאחריהן" (של זקנים) יכולים להיות סמוכים לזקנים אחריהם; הם יכולים אפוא להכנס רק בסוג “תלמידים” (כפי' המפרשים על־פי שבת), אבל לא בסוג “דור שלישי”.

אבל גם “המכריעים לפני חכמים”, הם “תלמידים”, כמו “הדנין לפני חכמים”, וא"כ תלמיד יכול להכריע.

סוף דבר שני הפירושים דחוקים, ואינם מתאימים עם העובדות.

ואנו אין לנו אלא להתחשב עם העובדות: מעין שניהן – “הכרעה” היא, אף בשעה שלא גילו הראשונים את דעתם, שיש הבדל בין פרט זה לזה, וגם זו של “תלמיד” ואפילו של “דור שלישי” “הכרעה” היא.

ולא נשאר לנו אלא פירושו של רב האי גאון “בקבלה”¹²²²: כי אינה הכרעה אלא בזמן ששנים חלוקים ואחד מכריע כאחד מהן שנמצאו שנים ואחד מכריע והלכה כרבים, אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע, טעם שלישי הוא. (וזהו “הכרעת שלישית” – “דעה שלישית”).

זאת אומרת, שחבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי חולקים על כל מין הכרעה כזו “מעין שניהם” (בין שגילו הראשונים דעתם לחלק בפרטים ובין שלא גילו, בין בדור אחד ובין בדור שלישי).

אבל “הכרעה” זו נהגה ונהגה בבית־המדרש ובין התנאים, ורבי בחולין מסכים לה, ולא מפני שהיתה “מפי שמועה”, כדברי ר' יוחנן, אלא מפני שהביאה ראיה מן התורה.

סוג שני של “הכרעות” הוא זה שהזכיר רה"ג, והוא:

ברכות מג ב: בש“א מברך על השמן וכו' ובה”א מברך על ההדס וכו' אמר ר“ג אני אכריע (“לצד בית שמאי”) שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א”ר יוחנן הלכה כדברי המכריע; ירוש' שבת פ“א ד סע”א: (ו)ר“ע¹²²³ בא להכריע על דברי ב”ה (בברייתא שבבבלי שבת יט ב; לא בא ר“ע אלא לפרש דברי ב”ה); תוס' פסחים פ“א ז: א”ר יוסי אילו דברי ב“ש וב”ה הכריע ר“ע לסייע דברי ב”ה¹²²⁴; “הכריעו חכמים לסייע דברי פלוני”, תוס' שקלים פ“ב ב, חגיגה פ”א א (דפו' וכ"י לונדון) וקידושין פ"א ד¹²²⁵.

ובלשון “נראין”: נראין דברי פלוני מדברי פלוני, נראין דברי פלוני – וכדבריו אנו מורים (עי' ר' יוסי).

ועכשיו אנו באים להכרעותיו של רבי, שהוא מכריע “מעין שניהם”:

תוס' שביעית פ“ח ג, שבת פ”ח כ (ב"מ), מו“ק פ”א ג (ירוש' פ ע"ג), ח (בבלי ז א–כ), פ“ב ב (בבלי יד א), קידושין פ”ד ז, בבלי ב“ב עט א, תוס' תמורה פ”א ח (בבלי יא ב), ערכין פ“ד לג (= משנה פ“ח מ”ה), חולין פ”ב ה (בבלי יב א), פ“ח ו (בבלי קט ב), אהלות פט”ו ח, נגעים פ“א ח, נדה פ”ג ד, מכשירין פ“ג יד וטבול יום פ”ב יב; ירוש' יבמות פ“ד ו סע”א (נדה פ“א מט סע”ב).

בירוש' שם אמרו על פסקו של ר' אבהו כר' יוסי (בברייתא שם): דלא כן מה אנן אמרין ר' יודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי? אלא בגין דאמר ר' נראין. לא כן אמר רבי בא בשם ר' זעורא כל מקום ששנה ר' נראין עדין המחלוקת במקומה (“שאין הכרעת שלישית מכרעת”) חוץ מעיגול של דבילה (תוס' טבול יום שם), דדין מודי לדין ודין מודי לדין (=“נראין דברי ר' פלוני לר' פלוני”, שבבבלי בכ"מ)¹²²⁶.

אבל רבי סובר שהלכה כדברי ה“מכריע” אפי' בהכרעה ממין זה, וכך פסק גם ר' יוחנן (עי' לעיל) אפי' בהכרעות ממין זה, וכך נהג (למשל כתובות כב ב: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה), וכך נהגו רוב האמוראים: הלכה כר' פלוני ב־ וכר' פלוני ב־ (רגיל).

רוב “נראין” אלו של רבי הם למחלוקות שבמשנתנו, ומעט למחלוקות־תנאים, שלא נשנו במשנתנו, והם:

1) תוס' דמאי פ“א ט (עי' פ“ב מ”א סיפא): דברי ר”מ וחכ"א אף¹²²⁷ הדברים התדירין כגון האגוזין וכו' פטורין ושאר כל הדברים חייבין אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בדבר שאינו קבוע ודברי חכמים בדבר הקבוע¹²²⁸.

2) תוס' מו“ק פ”ב ב – במשנה פ“ג מ”א ומ"ב סתם כחכמים.

3) תוס' סוטה פט“ו א¹²²⁹: ובו בנה שלמה את ביהמ”ק וכו' דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר היה מגרר אותו מבחוץ וכו' אמר רבי נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

4) תוס' חולין פ"ב ה¹²³⁰: נראין דברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי בשמצאה בתוך הבית ודברי ר' יהודה בשמצאה באשפה.

5) תוס' נדה פ"ג (ג־)ד (בבלי נג א): (– דברי ר"מ ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' יוסִי בין כך ובין כך הרי זו חוששת) אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בזמן שלא בדקה ודברי ר"מ (בבלי: חכמים) בזמן שבדקה. וכאן מביא הבבלי (שם) ברייתא אחרת: הרואה כתם לראייה מרובה (“ג' גריסין בועודות”) חוששת, לראייה מועטת אינה חוששת דברי¹²³¹ ר' יהודה בן אגרא שאמר משום ר' יוסי (כדברי ר"מ בתוס') אמר רבי אני שמעתי ממנו (“מר' יוסי”) שאחת זו ואחת זו חוששת ומן הטעם הזה אמר לי וכו' ונראין דבריו כשבדקה (“תרי תנאי אליבא דר' יהודה בן אגרא”)¹²³².

6) תוס' מכשירין פ“ג יד: דם המת מטמא בכל שהוא דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר ברביעית אמר רבי נראין דברי ר”מ בטומאה קלה וכו' ודברי ר' יוסי בטומאה חמורה וכו' – במשנה פ“ו מ”ו אין כאן אלא סתם: ורביעית מן המת.

7) טבול יום פ“ב יב¹²³³ – המחלוקת אינה במשנה, אבל ההלכה נרמזה בפ”ב מ"ג: הרי אלו כעיגול של דבילה (וכן תרומות פ“ב מ”א).

8) ירוש' יבמות ונדה שם: נראין דברי ר' יודה (בנדה: יוסי) בדמים ודברי ר' יוסי (בנדה: יודה) בוולד – המחלוקת בתוס' נדה פ"א ג (וכנו' הירוש' בנדה). וכאן “נראין” על שתי מחלוקות הוא: ראה רבי דברי ר' פלוני בדמים ודברי ר' פלוני בוולד.

חוץ מאלה ישנן כל המחלוקות (או חלק מהן), שעליהן אמר ר' “נראין” שלו, במשנה. ולא עוד אלא שבכמה מהן סתם רבי במשנה כהכרעתו:

א) תוס' שביעית פ"ח ג¹²³⁴: הקפת החנות משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינה משמטת אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בכותב מעות ‏ דברי חכמים בכותב פירות, – זהו ששנינו במשנתנו (פ“י מ”א): הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט (ז"א: אם כתב מעות!)¹²³⁵ ר' יהודה אומר הראשון הראשון משמט (“הואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה”, ירוש').

ב) תוס' שבת פ"ח כ: אמר רבי נראין דברי ר' עקיבה בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס. – זה ששנינו (פ“ח מ”ה): זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וכו', ומשנת רבי היא (וסיפא: חול הגס כדי וכו', מדברי חכמים, ואפשר שגם כאן שינה רבי).

ג) תוס' שבת שם¹²³⁶: נראין דברי ר' יהודה בזמן שהיא כביצה וכו' – המחלוקת שם מ"ד.

ד) מו“ק פ”א ג: נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית – המחלוקת בפ“א מ”ד: צדין את האישות וכו' כדרכו במועד ובשביעית וחכ"א (ירוש' ורי“ף ורא”ש, ופיס' בבבלי: ‏ר' יהודה אומר) משדה האילן כדרכו וכו‘; בברייתא שבבבלי (ו ב) סתם: צדין את האישות וכו’ כדרכו, ונראה כי “במועד ובשביעית” אינו מעיקר המשנה הישנה, ולמ"א (ולא ממי הקילון) אמרו בירוש' שם פ ע"א: ר' ביסנא בשם רבי לא שנו¹²³⁷ אלא במועד הא בשביעית מותר.

(ת"ק במשנה – “דברי חכמים” שבתוס').

ה) שם פ“א ח (בבלי ז ע"א) דפו' וכ”י ו: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם נזקקין לו להקל נזקקין לו להחמיר אמר רבי נראין דברי ר“מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט (הבבלי ז ע"ב: והתניא איפכא¹²³⁸ תנאי היא אליבא דרבי). במשנה שנינו (מ"ה)¹²³⁹: רמ”א רואין את הנגעים בתחילה (כתחילה) להקל אבל וכו‘, וכן מובאת המשנה בירוש’ שם¹²⁴⁰, ובוודאי שהיתה לפני הירוש' כך¹²⁴¹ ולא לפני הבבלי¹²⁴², ושנינו בנגעים פ“א מ”ד–מ“ו: אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת (ב“יום ראשון”) ששבוע שלו חל להיות בשבת, ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת וכו' ויש בדבר להקל ולהחמיר¹²⁴³. ו”כתחילה" הוא הסגר ראשון = “מוסגר”¹²⁴⁴, אבל בברייתא שבתוס' ובבבלי (שם) אין “כתחילה”, כי זו היא הכרעת רבי! (וחכ"א = ר' יוסי שבתוס').

ו) קידושין פ“ד ז – המחלוקת בפ”ב מ"ח (ושתי מחלוקות).

ז) ירוש' סוטה פ“ט כג ע”ג (סנהד' פ“א יט ע”א) – סנהד' פ“א מ”ג.

ח) חולין פ“ח ו (בבלי קט ב): טיפת חלב שנפלה על החתיכה ר' יהודה אומר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה וחכ"א באותה קדירה אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בזמן שניער וכיסה, וזהו ששנינו בפ”ח מ"ג: טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור (כר' יהודה!), ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, כהכרעת רבי!

ט) אהלות פט“ו ח: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, וזהו ששנינו בפט”ו מ*ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים בזמן¹²⁴⁵ שהוא עתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור¹²⁴⁶! תיק שבמשנה = “חכמים” שבתוס'.

י) נגעים פ“א ח: כאורגת בעומדין לשתי דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בימין ודברי ר' יהודה בשמאל, וזהו ששנינו בפ”ב מ"ד: כאורגת בעומדין לשתי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית, והכרעת רבי היא.

יא) במעילה פ“ג מ”ו שנינו: אבל אם הקדיש בור ואח“כ נתמלא מים וכו' אילן ואח”כ נתמלא פירות שדה ואח“כ נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן (דברי ר' יהודה)¹²⁴⁷ ר' יוסי¹²⁴⁸ אומר המקדיש שדה ואילן מועלין בהן וכו', ובב”ב שם: תניא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך ודברי ר' יוסי בשדה ואילן, ושם: והתניא¹²⁴⁹ אמר ר' יוסי אין אני רואה דבריו של רבי יהודה בשדה ואילן וכו‘¹²⁵⁰, ובתוס’ שם: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי ר' מאיר (קרי: יהודה) חוץ מן השדה וכו‘, ושם בתוס’ הי“ט: אשפה – בור – שובך וכו' הקדישן ריקנין ואח”כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי (מאיר) ראב"ש אומר אף מועלין במה שבתוכן (ב“ב שם ת”ק סתם), רבי שנה אפוא כדברי ר' יהודה.

יב) תמורה פ“א ח¹²⁵¹: אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה וכו' דברי ר”מ ור' יהודה ור' יוסי ור“ש אומרים (אין) כולה עולה אמר רבי נראין דברי ר”מ ור' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו וכו'.

יג) ערכין פ“ד לג ומשנה שם פ”ח מ“ה¹²⁵²: כהנים ולוים אינן מחרימין דברי ר' יהודה רש”א הכהנים אינן מחרימין וכו' רבי אומר (אמר רבי – בתוס') נראים דברי ר' יהודה בקרקעות וכו‘¹²⁵³. זהו המקום היחיד, שהכרעת רבי נמצאת במשנה, אבל מכיון שלשון המשנה שוה כאן לגמרי לתוספתא, קרוב שהדברים נוספו במשנה מן התוס’¹²⁵⁴.

אלה הן הכרעותיו המפורשות של רבי; וודאי שהן מרובות יותר, אלא שבמקרה לא נמסרו במקורות שלנו בפירוש בשמו.

וישנן גם הכרעות של רבי מן הסוג השני, להכריע כדברי אחד החולקים בלשון “השיב רבי”: תוס' חגיגה פ“א א כ”י לונדון (בבלי ו ע"א): השיב רבי על דברי בית שמאי, ב“ב פי”א א (בבלי קסד א): הישיב ר' על דברי ר' חנניא בן גמליאל, תוס' פסחים פ“ג ט (בבלי זבחים יב א): השיב ר' לסייע לדברי בן בתירה, זבחים קח א: השיב ר' תחת ר' יוסי הגלילי – השיב ראב”ש תחת ר' יוסי הגלילי (בתוס' שם פי“ב א: ר' אומר הפרש – ראב”ש אומר הפרש –), מקואות פ"ג יד: השיב רבי על דברי אבא יוסף החורני¹²⁵⁵.

אמנם ישנן כמה וכמה מחלוקות של רבי ורשב"ג¹²⁵⁶, ר' ור' נתן, רבי וראב"ש, רבי וחכמים, בתוס' ובברייתות שבבבלי ושבירוש' (עי' בספרוינד)¹²⁵⁷. אבל אלה לא נכנסו למשנה כשם שלא נכנסו לה כמה דברים של תנאים שקדמו לרבי, הנמצאים בתוס' וברייתות.

כי ה“משנה” היא המשנה הרשמית, שנשנתה בבית־הוועד, קומפנדיום קצר, שנכנסו בו רק עיקרים, והשאר נכנס ב“תלמוד” שלהם, ב“תוספתא” (“כשהיה ר”ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי שיש לו טעם על חבירו יבוא ויאמר" [תוס' זבים פ"א ה]: “סידור הלכות” לעצמו ותוס' לעצמה).

[ג. שינויו והוספותיו של רבי]

כבר במה שאמרנו ראינו, שרבי שינה והוסיף כמה דברים במשנתנו. אבל חיבור חדש ושינויים רדיקליים אי אפשר היה להכניס במשנה, מכיון שהמשנה היתה רשמית, שנויה בפי כל (“ומשנה לא זזה ממקומה”); עד כמה שאפשר הניח אפוא רבי את מקורותיו כמות שהם, אלא שצירף מקורות למקורות:

א) לפעמים מקורות החולקים זה על זה¹²⁵⁸, ש“שני תנאים” שנו אותם ו“מי ששנה זו לא שנה זו”.

ב) ויש שהוא מעיר בפירוש על המקורות השונים: 1) תוס' אהלות פט“ו ד (לפט“ו מ”ד סיפא): בית שחצצו וכו' וטומאה בכותל כלים שבחצץ טמאים ושבכותל מאחריו ושבמעזיבה מע”ג נידונין וכו' ואם יש שם ארבעה בטל הכותל רבי אומר האומר טפח אינו¹²⁵⁹ אומר ארבעה האומר ארבעה אינו אומר טפח; ז"א מי ששנה¹²⁶⁰ “אם יש שם פותח טפח”, אינו אומר “אם יש שם ארבעה טפחים” (תוס' אהלות פ"ה ג).

2) וכיו“ב סתם בתוס' סוכה פ”ד י¹²⁶¹: האומר על פתיחתן אינו אומר על נעילתן האומר על נעילתן אינו אומר על פתיחתן, האומר לפני המזבח אינו אומר למעלה עשירית האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני המזבח; ז“א שסוכה פ”ה מ“ד ומ”ה שני מקורות הם¹²⁶². וכך הוא הדבר גם באהלות שם (ונראה שגם הסתם שבתוס' סוכה רבי הוא).

ג) ויש שצימצם וצירף וכלל דברי שנים באחד, מפני שלפי דעתו דברי שניהם אחד:

כלים פ“ח מ”א: כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור, השרץ בתוכה התנור טמא, השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר מטהר. אמר ר"א אם הצילה במת החמור¹²⁶³ אל תציל בכלי חרס הקל. אמרו לו אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים¹²⁶⁴ תציל בכלי חרס הקל שאין חולקין כלי חרס (רישא כא).

אבל בתוס' כלים ב“ק פ”ו ג–ד שנינו: אמר ר' יוחנן בן נורי נמתי לו לר' אליעזר אם הצילו אוהלין מיד אוהלין באהל המת שכן חולקין אוהלין וכו' אמר ר' יוסי נמתי לו לר' יוחנן בן נורי תמיה אני אם קיבל הימך ר' אליעזר תשובה זו אלא תשובה לדבריו אם הצילו אוהלין וכו' שכן הוא עושה טפח על טפח לרום טפח בבית טהור¹²⁶⁵ וכו' אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ר' יוחנן בן נורי (שבתשובתו של ריב“ג “שכן חולקין אוהלין” כלולה גם תשובת זו, כאהלות פט”ו מ"ה!).

ובהתאם לדעתו זו של רבי. קיצר כאן את משנת ר' יוסי, והביא רק את תשובת ריב"נ, אבל לא בשמו, אלא בלשון “אמרו לו”, מפני שכלל בזה, לפי דעתו, את שתי התשובות.

ד) ויש שהגיה את המשנה כדי להתאימה, עד כמה שאפשר, לדעתו:

סוכה פ“ב מ”ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב“ש פוסלין וב”ה מכשירין וכו‘. בבבלי ג ע“א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק [אמר רב הונא]¹²⁶⁶ הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, א”ל ר’ אבא כמאן כב“ש, א”ל אלא כמאן וכו‘. מתקיף לה רנב“י ממאי דב”ש וב“ה בסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי וכגון דיתיב אפומא דמטללתא¹²⁶⁷ ושולחנו בתוך הבית, דב”ש סברי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו וב"ה סברי לא גזרינן ודיקא נמי דקתני מי שהיה וכו’ ואם איתא (“דבשיעורא דסוכה פליגי”) מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה (“סוכה המחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשז ורובו ב”ש פוסלין וכו' "). ובסובה קטנה לא פליגי והתניא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו¹²⁶⁸ כשרה רבי אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות ותניא אידך¹²⁶⁹ רבי אומר [אומר אני]¹²⁷⁰ כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכ“א אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו [בלבד]¹²⁷¹ כשרה, ואילו שולחנו לא קתני קשיין אהדדי אלא לאו ש”מ הא (“ברייתא ראשונה”) ב“ש הא ב”ה. אמר מר זוטרא מתני' נמי דיקא, מדקתני ב“ש פוסלין וב”ה מכשירין, ואם איתא (“דבגדולה פליגי”) ביש אומרים לא יצא וב“ה אומרים יצא מיבעי ליה. ואלא קשיא מי שהיה וכו' וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה וכו' ב”ש אומרים לא יצא וב“ה אומרים יצא ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד ב”ש פסלין וב"ה מכשירין.

וודאי שיש כאן תיקון מדעת במשנה: “פוסלין” ו“מכשירין” במקום “יצא” ו“לא יצא” (אע"פ שפוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין חדא מילתא היא, חולין יח א); שהרי בסיפא¹²⁷² אמרו להם ב“ש: אף הם (“זקני” ב"ש וכו') אמרו א”כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, דהיינו “לא יצא”.

והמגיה הוא רבי עצמו, שסובר כל סוכה שאין בה ד“א על ד”א פסולה, ורצה לרמוז בזה, שהמחלוקת היא גם בסוכה קטנה, שהוא מחמיר בה יותר. [ואמנם בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, אמר¹²⁷³ “רבי בא בשם רב בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו” וכו‘¹²⁷⁴, אבל רב הונא אמר רב¹²⁷⁵ מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות וכו’¹²⁷⁶. ואמנם ר' יהודה שמכשיר בגבוהה למעלה מעשרים סובר¹²⁷⁷ כרבי: ארבע אמות. וכאן אמרו¹²⁷⁸: רב הונא בשם רב הלכה כב“ש, ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב: ממה שסילקו ב”ש לב"ה הדא אמרה הלכה כדבריהן.]

ה) ויש שהגיה ותיקן את המשנה שהשתמש בה (משנת יחיד) ושנה אותה על־פי דעת ה“חכמים”, וע“י כך נעשה לשונה מגומגם וסתום. כך היא הדבר בבכורים פ”ב מ“ב וכלים פי”ז מ"ב¹²⁷⁹:

1) בבכורים פ“ב מ”ב שנינו: שהמעשר והבכורים וכו' ואסורין כל שהן מלאכול¹²⁸⁰ בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר.

כל לשון המשנה קשה: ואסורין, פי' הירוש' (סד סע"ד) ב“כיני מתנית' “: ואוסרין¹²⁸¹; אבל גם לשון “מלאכול” קשה, שהרי להיפך אסורין הם ליאכל מחוץ לירושלים, וכן הגידולים “אסורין מלאכול” מחוץ לירושלים. ומה פירוש “אף לזרים ולבהמה”; מאי “אף”, והירוש' אומר ב”כיני מתניתא”: ואוסרין כל שהן מלוכל בירושלם רבי שמעון מתיר, וגדוליהן אסורין מלוכל בירושלם ורבי שמעון מתיר. (תוס' סוף פ“א וירוש' סה ע”א, עי' בסמוך) ואף לזרים ואף לבהמה ר' שמעון מתיר¹²⁸².

אבל, אין זה, אחרי כל ההגהות, לשון משנה רגיל.

וחוץ מזה. כבר שאל חד סב לר' יוחנן¹²⁸³ מתרומות פ“ט מ”ד למשנתנו, שכאן שנינו: וגידוליהן (של מעשר שני ובכורים) אסורין, ושם שנינו: והבכורים גדוליהן חולין, גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכו'. ותירץ רבי הילא (ירוש' שם): הן דתימר גידוליהן אסורין רבנין. והן דתימר גידוליהן מותרין רבי שמעון. והשיבו על זה: גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעו. לאיזה דבר הוא פודה אותן. לא מפני קדושה שיש בהן. אוף הכא יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן. ורשב"ל מתרץ: הן דתימר גידוליהן אסורין איסור מחיצה. והן דתימר גידוליהן מותרין היתר זרות.

אבל הדבר הוא, שרבי הניח כאן את משנת ר' שמעון ליסוד משנתו, ושינה אותה לדעת החכמים ע“י שינוי קטן, וע”י כך היתה משנה זו לקָשָה. כי ר“ש שנה בוודאי: ומותרין כל שהן מלֵיאָכל בירושלים וגידוליהן מותרין מליאכל בירושלים אף לזרים ולבהמה¹²⁸⁴. וכך שנינו בתוס' בכורים סוף פ”א (ירוש' שם): וכן היה ר' שמעון אומר ביכורים לא אסרו גידוליהם להיאכל בירושלם¹²⁸⁵, ובירוש' שם בברייתא זו: אין הביכורין אוסרין את עירוביהן וגידוליהן (מ)לוכל בירושלם; ר“ש חולק אפוא גם על עירובים, כדברי ה”כיני מתניתא“. וכך הביא הירוש' שם ברייתא: תני בשם רבי שמעון יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. וזו היא התוס' (שם ה"ו): חומר בתרומה שאין במעשר שיני¹²⁸⁶ ובמעשר שיני שאין בתרומה שהתרומה וכו' חומר במעשר שני¹²⁸⁷ שמעשר שיני קונה את הקנקן ואוסר דמיו עירוביו וספק עירוביו כל שהוא וכו'. ר”ש שנה אפוא “עירוביו וספק עירוביו” רק במעשר שיני ולא בביכורים (עי' ירוש'), ולא כלל כל מעשר ובכורים יחד, ושנה: ומותרין כל שהן וכו' – בביכורים.

2) ובכלים פי“ז מ”ב שנינו: החמת שיעורה (“אם ניקבה”) בפקעיות של שתי, אם אינה מקבלת של שתי אף על פי שמקבלת של ערב (“שהן גדולות”) טמאה; בית קערות שאינו מקבל קערות אע"פ שמקבל את התמחויין טמא; בית הרעי שאינו מקבל משקין אע"פ שמקבל את הרעי טמא. רבן גמליאל מטהר מפני שאין מקיימין אותו.

המשנה קשה מאד; מאי “אע”פ" – “הואיל” מיבעי ליה למיתני¹²⁸⁸, ולמה ליה למיתני בכלל “של שתי”, כיון שמשערין בשל ערב¹²⁸⁹. אבל מהר“ם¹²⁹⁰ כתב: “דכולה הא בבא מלתא דר"ג היא וה”פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת של שתי אע”פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן, וכן בית קערות וכו' וכן בית הרעי וכו' טמא לרבנן, אפ“ה ר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימין וכו' וגרס אותן בנו”ן ופליג בהאי בבא אכל"¹²⁹¹.

ואולם פתח למשנה זו פתח הרמ“ע מפאנו בשו”ת סי' ל"ה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למילתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

במלים אחרות וביתר דיוק: עיקרה של משנה זו: אם אינה מקבלת של שתי וכו', משנת ר"ג היא, שחכמים חולקים עליה, והוא שנה, טהורה – טהור – טהור¹²⁹², אלא שמסדר המשנה שינה לשונו לדעתם של החכמים. והענין כך הוא:

הרישא “החמת שיעורה בפקעיות של שתי” – סיפא דמילתיה דר' אליעזר הוא שבמ“א (“במה שהן”), וכך שנויים הדברים בשם ר"א בתוס' כלים ב”מ פ“ו ו¹²⁹³, אבל ר' יהושע דמ”א חולק וסובר גם בחמת ששיעורו ברמונים, כת“ק בתוס' שם, וכך שנינו סתם בתוס' כלים ב”ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו כמוציא רימונין וכו'.

ור“ג סבר כר' אליעזר, והוסיף: אם אינה וכו' טהור. ואולם בפרקין מי”ב שנינו: ונודות יין ושמן שיעורן כפיקה הגדולה שלהן; “נודות” = “חמתות¹²⁹⁴, ופיקה הגדולה היא פקעת של ערב (שסותמין בה פי הנוד), “במדה גסה”, ואם היא מקבלת של ערב טמאה. וזוהי היא דעת החולקים על ר”ג¹²⁹⁵. ואשר לבית הרעי, שנינו בכלים פד מ“ב: גיסטרא שנתרועעה, ואינה מקבלת משקין אע”פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה שאין שירין לשירין; משמע שכלי שלם שנפחת אע“פ שאינו מקבל משקין הואיל והוא מקבל אוכלין טמא, וגם זה שלא כר”ג.

רבי הפך אפוא משנת ר“ג למשנת חכמים והזכיר דעתו בלשון יחיד, וע”י כך נעשה לשון המשנה קשה.

רבי נהג אפוא בשלשת אלה כמנהגו של ר"ע, למשל, במשנת מע“ש פ”ב מ“ח, שהגיה ושנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני במקום: של מעשר שני בירושלים, שבמ”ט¹²⁹⁶.

ו) ויש שה“עומד” של משנתנו הוא משנת ר' מאיר, אבל ה“תנאי” הוא משנת “חכמים”, ז“א שרבי השתמש במשנת ר”מ, אבל לא כדעתו.

1) כך הוא הדבר בגטין פ“ט מ”ד: שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' הרי אלו שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וכו'.

רש“י במשנתנו אומר: האי תנא לאו כר”מ סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלר“מ הולד ממזר וכו' ולאו כר' אלעזר ס”ל דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר"א בסיפא!

וכך שנינו בפירוש בתופ' גטין פ"ח ט: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בו דברי ר"מ וכו'.

ור' יוחנן האומר למשנתנו: לא תצא¹²⁹⁷, הוא שאומר גם לפ“ח מ”ט (כנסה בגט קרח תצא וכו'): לית כָה (כצ"ל) תצא¹²⁹⁸, ז“א שרי יוחנן חולק על ר”מ בפ“ח מ”ט ובתוס' שם.

אבל בירוש' גטין פ“ט ג ע”ב אמרו למשנתנו: ר' בא רב (כצ"ל) המנונא רב אדא בר אהבא (כצ"ל) בשם רב דר' מאיר היא. מה חמית מימר כן. אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב (לעיל מט ע"ג) כל ההין פרקא (פרק ח) דר' מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. דלא תסבור מימר קיימיה דר' מאיר היא תנ(נ)ייה דרבנן לפום כך צריך מימר דר' מאיר היא.

כלומר: מה ראית לומר כן, וודאי שת“ק של מ”ד ר' מאיר, שאין קיום הגט אלא בחותמיו (עדי חתימה כרתי), שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא? ור' מנא משיב שהוצרך לומר כן, מפני שאמר רב לעיל כל פרק זה (פ"ח) ר“מ, שלא תאמר אפוא, שעומדה ועיקרה של משנתנו זו (פ“ט מ”ד) היא אמנם ר”מ, אבל בצורתה זו, עם ה“תנאי” שלה (ואם וכו'). היא משנת חכמים (“חכמים” אליבא דר“מ, כדעת רש”י), לפיכך אומר רב שהוא משנת ר“מ, שר”מ מודה כאן שהוולד כשר¹²⁹⁹, דמאן דאמר הכא תצא (רב בדף פו ע"ב) מוקים לה כדר' מאיר (בבלי פו א), ואם יש לה בנים לא תצא (שם פו ב).

“קיימא”, ה“עומד”, המשפט החיובי, θέσις; “תנייה”, ה“תנאי”, “משפט תנאי” של ימי הביניים, ύπόθεσις. “שלשה גטין פסולין” הוא ה“קיימא”, ו“אם נשאת הוולד כשר” הוא ה“תנייה”.

ולמדנו מדברי ר' מנא בכל־אופן: שיש משניות ש“עומד” שלהם הוא משגת תנא אחד, אבל ה“תנאי” הוא משנת “חכמים”, ז“א הכרעת רבי בדברי ה”תְנאי" שאינה מתאימה לשיטת אותו התנא (ר' פלוני אליבא דר')¹³⁰⁰.

וגם המשנה המקבילה למשנתנו, ביבמות פ“ג מ”ח, היא מעובדה ומוגהה ע“י רבי. שכך שנינו שם: כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין. ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו' ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין. וכבר שאלו בבבלי (ל ע"ב וכו'): ואילו בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, וגבי גירושין מי לא תנן והתנן¹³⁰¹ היתה עומדת וכו' מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת, ותירצו בדוחק. אבל בירוש' שם ה ע”א אמרו: לית כאן ספק גירושין ממש. כיצד ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין. והכא (“ואף כאן”) זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק גירושין.

ואמנם כל פרק ח דגטין – משנת ר“מ הוא (עי' לעיל, 99), ור' אלעזר חולק על מ”ב בתוס' פ“ח א: ר' אלעזר אומר אפילו¹³⁰² קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת. ואמרו בירוש' גטין שם מט סע”ב: תני רבי לעזר אפילו קרוב לה מלו (כצ"ל) ובא הכלב ונטלו אינה מגורשת. שמואל כהדא דרבי לעזר ופליג (וחולק על משנתנו) המחוור בכולן עד שיתננו לתוך ידה¹³⁰³.

רבי שנה אפוא “ספק גירושין” בשיטת ר' אלעזר שבתוס' גטין. ואמנם בתוס' יבמות פ"ה ז שנינו: איזה הוא ספק קידושין קידשה בדבר ספק יש בו שוה פרוטה וספק אין בו.

ותנא זה חולק אפוא גם על “וכן לענין קידושין” של משנת גטין שם¹³⁰⁴.

ורבי לקח ממשנת ר"מ חציה הראשון והניח חציה.

2) וכן יבמות פ“ד מ”ח¹³⁰⁵: החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה (מן החליצה ומן היבום)¹³⁰⁶.

בבלי מא א: מאי וכן (“הרי אינם שוים שבחולץ חולצת ובמגרש פטורה”), אימא אבל המגרש.

ז“א סמי מכאן “וכן”, ואפשר שאף הירוש' שם (ו ע"א) פירש כן, שאמרו: וכן המגרש את אשתו וכו‘. שמעון בר בא בעא קומי רבי יוחנן מה בין חולץ מה בין מגרש (“שזו חולצת וזו פטורה”) וכו’, ולא נגעו כלל ב”וכן“¹³⁰⁷. ואע”פ שאין “וכן” צריך להיות דומה בכל למה שלפניו, כפסחים פ“ג מ”ב (עי' בסמוך) וסוטה פ“א מ”ט, כאן ניגוד גמור הוא.

אלא שכאן דברים בגו, שכן ר' עקיבא חולק על רישא שלנו בפ“ד מי”ב¹³⁰⁸, שהוא אומר: המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת (“אחות”) חלוצתו יוציא והולד ממזר, “ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר' עקיבא פטורה לגמרי”¹³⁰⁹; ומשנתנו חכמים דר"ע היא, שהם “מודים בנושא קרובת גרושתו” (שם).

אבל ר“ע ור”מ אחריו שנו כאן: החולץ וכו' פטורה מן החליצה ומן היבום וכן המגרש וכו' פטורה (“פטורה” סתם, כבכל הנוסחאות המדוייקות, מכיון שכבר שנה “פטורה מן החליצה ומן היבום” ברישא). ואולם תנא אחר שנה כאן משנת חכמים (ולא שנה “וכן”). אלא שרבי שנה ברישא משנת חכמים, ובסיפא – משנת ר“מ, ואע”פ ששנה משנת חכמים ברישא לא השמיט “וכן” שבמשנת ר"מ, ולא שינה¹³¹⁰.

ז) וכיוצא בו צירף רבי דעות שונות במשנה אחת ע"י ששינה את הרישא:

1) בפסחים פ“ג מ”ב¹³¹¹: בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו¹³¹² בטל במיעוטן. וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה.

וכבר הקשו בבבלי (מה ב): מי דמי התם בשיעורא (“בכזית ופחות מכזית”) תליא מילתא הכא בקפידא תליא מילתא (“לא שנא פורתא ולא שנא טובא”), ותירצו מה שתירצו, אבל בירוש' שם (ל ע"א) פירשו את הסיפא כפשוטו: אם הקפיד עליו חוצץ הוא לטבילה, ואם לאו אינו חוצץ לטבילה (במקצתו כרבי בבבלי שם); שכן אנו מוצאים “כל המקפיד עליו חוצץ” בטבילה, במקואות פ“ט מ”ג ומ“ז, ובתוס' שם פ”ו י ופ"ז ג.

והנה בתוס' פ"ב א שנינו: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק (היינו “רוצה בקיומו”) אינו חוצץ ואם לאו חוצץ. אם יש כזית במקום אחד בין כך ובין כך חייב¹³¹³ לבער. היה כחצי זית מכאן וכו' (כשמואל, מה ב).

אמנם התוס' מבדילה בין ביעור לחציצה: בחמץ במקום העשוי לחיזוק אינו חייב לבער ובמקום שאינו עשוי לחיזוק חייב לבער. בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חייב לבער (כברייתא השניה שבבבלי מה א), ובחציצה – במקום העשוי לחיזוק אפילו בכזית אינו חוצץ.

אבל תוס' זו, ששנתה: אם יש וכו' בין כך ובין כך – שנתה בוודאי ברישא: בצק שבסידקי עריבה עשאו לחיזוק אינו חייב לבער ואם לאו חייב לבער (ושנתה אח"כ): וכן לענין הטומאה וכו‘. אלא שהתוס’ הוסיפה אם ישנו כזית וכו'. וגם הבבלי (מה א) מביא שתי ברייתות, באחת שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ‏ אינו עובר ובמקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד“א בכזית אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר. ובשניה שנינו: בצק שבסידקי עריבה במקום העשוי לחיזוק אינו חוצץ ואינו עובר במקום שאין עשוי לחיזוק חוצץ ועובר, בד”א בפחות מכזית אבל בכזית אפילו במקום העשוי לחיזוק חוצץ ועובר.

שתיהן שנו אפוא ברישא: במקום העשוי לחיזוק וכו‘, אלא שכדרך ברייתא מפרשת, כללו ביעור וחציצה יחד, וכל אחת הוסיפה: בד"א וכו’.

ואת הסתירה שבין שתי הברייתות מתרץ רב יוסף (מה ב): תנאי היא דתניא הפת שעפשה חייב לבער וכו' רשב“א אומר בד”א במקויימת לאכילה אבל וכו‘. מדקאמר רשב“א בטלה מכלל דת”ק סבר לא בטלה אלמא קסבר כל כזית אע“ג דמבטל לא בטיל (“ומתניתא קמייתא – רשב”א היא דכיון דאינה מקויימת לאכילה בטלה"). דעת־ת”ק זו היא היא דעתו של רבי (או של תנא אחר שקדם לו); וע"כ שנה את המשנה סתם, בלא עשאו לחיזוק, והשמיט "עשאו לחיזוק וכו’ חייב לבער" (שהיה במשנת התוס' והברייתות שבבבלי) ושנה במקומו “אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מכאן בטל במיעוטו”. אבל השאיר בכ"ז “וכן לענין הטומאה” וכו', של המשנה הישנה.

אבל אחרי עיבודו זה של רבי, נתרופף הקשר בין רישא לסיפא, ואין מקום ל“וכן”.

2) וכיו“ב חסרון שנעשה בכוונה תחילה בפסחים פ”ב מ“ח: אין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ור”מ אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו' – מה ענין “אין מבשלין את הפסח” לכאן (תוס' מא א)? ובפ“ז מ”ג (לפני “סכו בשמן תרומה”) מקומו! אלא שבתוס' כאן פ"ב ו (לפני “מי תשמישיו של נחתום”), שנינו: אין לשין את המצה ברותחין וכו', אין לשין את המצה בשאר המשקין ואם לש אופה מיד ר' מאיר אוסר אבל מקטפין אותה בכולן.

מחלוקת זו של ת“ק ור”מ, שהיא דומה לגמרי לַמחלוקת שבמשנה (אין נותנין קמח וכו' יאכל מיד ור"מ אוסר) היתה שנויה במשנת ר"מ ותלמידיו כאן, ואגבה הסמיכו כאן: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'.

אבל רבי השמיט מחלוקת זו, מפני שדעתו כדעת המתירים, בברייתא ראשונה (לו א): רע“א וכו' מה ת”ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, ואמרו שם: וסבר ר“ע עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא, והתניא אין לשין וכו' ואם לש ר”ג אומר תשרף מיד וחכ“א תאפה מיד¹³¹⁴, אמר ר”ע שבתי היתה אצל ר“א ור' יהושע ולשתי להם וכו' ואע”פ שאין לשין בו מקטפין, אתאן לת“ק, וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו וכו' ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. ל”ק הא ביו“ט ראשון (אסור) הא ביו”ט שני. וכברייתא השניה בירוש' סוף פ“ב כט ע”ג: אין לשין מצה במשקין אבל מקטפין אותה במשקין. א"ר עקיבה וכו' ולשתי מצתן במשקין. אין לשין מצה ברותחין וכו'.

ובמדר“י פסחא פ”י, 35: וחכ"א (חכמים דר' ישמעאל)¹³¹⁵ יוצא בם וכו' ומה ת“ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין וכו' אבל מקטף הוא מכולן. ר' אליעזר אומר יוצא בם וכו' ומה ת”ל לחם עוני וכו‘. ר"א אינו דורש אפוא לחם עוני שלא ילוש ביין וכו’, ומתיר אפוא אף ביום טוב ראשון, והמעשה דר“ע לפני ר"א ור' יהושע – יכול היה להיות גם ביו”ט ראשון.

ורבב"ח אמר ר' יוחנן (ד"ס וראשונים) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת (לה א), ובמסקנא: משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין¹³¹⁶.

וזו היתה דעתו של רבי, וע“כ השמיטה, וע”י כך תלויה ההלכה השניה ("אין מבשלין וכו' ") באויר,

ח) ויש שקיטע רבי והשמיט פרטים וחלקים ממשנת תנא אחד, מפני שהם מתנגדים למשנת תנא אחר השנויה אחר כך, ש“ראה” רבי דעתה:

1) בשבת פט“ו מ”א–מ"ב¹³¹⁷ שנינו: (א) אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' ר' מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו. (ב) יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מִפְתַח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.

במ“ב פירש רש”י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין. אבל הבבלי (קיא ב) שואל למ"ב: הא גופה קשיא, אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא, והדר תני קושרת וכו‘. הכי קאמר יש קשרין וכו’ ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו', ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.

כבר מתוך דברי הגמרא האלה יוצא שלא פירשה כרש“י, “כמו שחייבין על קשר הגמלין”; שהרי פירשה “קשר הגמלין” זה של מ”ב אחרת מקשר גמלים של מ"א, ופירשה “קושרת אשה” לכתחילה.

אבל בכלל “אין חייבין כ־” אינו לשון משנה (אפילו בחיוב), אלא בהשוואה מפורשת, שהיא מַשוָה דבר שאינו ברור ומוסכם לדבר ברור ומוסכם: חייבין עליו סקילה כזכר (יבמות פ“א מ”ו); חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן (בכורות פ“א מ”ו); או: תרומת מעשר שוה לבכורים וכו' ולתרומה וכו‘, נטלת וכו’ כבכורים ואוסרת וכו' כתרומה (בכורים פ“ב מ”ה), כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה וכו' (שם מ"ט), או: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים וכו‘¹³¹⁸. ובשלילה: כיצד אינו שוה לאנשים ונשים וכו’ ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ולא כנשים (שם מ“ה ותוס' פ”ב ז).

אבל לא בהשוואה להלכה שלפניה, שאינה קרובה ואינה מפורשת יותר מזו.

ומצד אחר רחוק מאד: ש“קשר הגמלים וקשר הספנים” שבמ“א ומ”ב יתפרשו בשני מובנים, כפי' הבבלי.

ובאחרונה נוסח כ“י קמברידג' (43 1 T.־S.E.) גם במ”ב: קשר הגמלים וקשר הספנין (והוגה כבנוסחאות).

והנפלא ביותר הוא – שלא נזכר כאן בין ה“קשרים שחייבין עליהם”, הקשרים של “הקושר והמתיר” (פ“ז מ”ב), שהם נמנים שם בשורת האריגה (בין “האורג” ובין “התופר”), ובוודאי שפשוטו כאביי (עַד ב): שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכן ר' יוסי בן חנינה בירוש' (י ע"ג). וכיו“ב שנינו (תוס' סוטה פ"א ב, בבלי וירוש' שם): כדי שיקשור הגרדי נימא, ז”א: קשר הגרדין. וגם השורה של ה“קשרים שחייבין עליהן”, אחרי “אלו” קצרה יותר מדי.

אלא דתרי תנאי נינהו: ר"מ ור' יהודה.

ר"מ, לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, אפילו “קשר שהוא של קיימא” (תוס' פי"ב טו), מנה “קשר הגמלים וקשר הספנין” בין קשרים שחייבים עליהן; ור' יהודה, לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים וקשר הספנים בין קשרים המותרים.

והנה במקוואות פ“י מ”ג–מ"ד, מנתה המשנה קשרים שאין צריך שיבואו בהם המים, מפני שאינם עשויים להתיר (=“קשר של קיימא”) וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, מפני שעשויים להתיר. בין הראשונים נמנים (מ"ג): קשרי העני (שבבגדיו) וחבט (אזן) של סנדל, ובין האחרונים (מ"ד): הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ (רצועות) של סנדל.

ובתוס' שם, פ"ז (פ"ח) ב שנינו: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל (=“חבט של סנדל”) וקשרי מפתח חלוק של אשה הרי אלו [אינן]¹³¹⁹ חוצצין, קשרי נימי פונדא ופסיקיא (ו“נימי פסיקיא” = “ושל פסיקיא” של משנתנו, כלומר: חוטים של פסיקיא) וקשרי רצועות מנעל¹³²⁰ וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.

תוס' זו חולקת על משנת שבת ב“מפתח חלוק של אשה”, אבל בשאר הדברים מתאימה למ“ב שלנו. ואם כן חסרה במשנתנו, מ”א, חוץ מ“קשר הגרדין”, כל השורה הראשונה שבמקואות: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל. חסר קשרי העני, שבמשנת מקוואות.

ואפשר שתוס' זו – משנת ר"מ היא, והוא מנה “מפתח חלוק של אשה” בין הקשרים שחייבים עליהם, מפני שאינה יכולה להתירה באחת מידיה.

ורבי השמיט חלק של החייבים ממשנת ר“מ מפני שהם מתנגדים למ”ב, למשנת ר' יהודה שהלכה כמותו!

2) כיוצא בו קיטע רבי במשנת תענית פ“ד מ”ה¹³²¹: זמן עצי כהנים והעם תשעה, באחד בניסן בני ארח בן יהודה וכו' בעשרה בו (“באב”) בני סנאה בן בנימין וכו'.

הפירוש המקובל: זמן עצי כהנים והעם בתשעה פרקים, אינו מתקבל כלל, מפני שאין זה סגנון כלל: זמן – תשעה; אבל גם הנוסח המוסמך ע“פ כי”י¹³²²: בתשעה, אינו מתחבר יפה אלא לשם חודש (או לממלא מקומו: בו).

ואמנם כך היה נוסח המשנה תחילה.

הנוסח הראשון של המשנה הישנה המקוטעת הזאת, נמצא בתוס' בכורים פ"ב ט. וכך שנינו שם (בלי הגהות!): זמן עצי הכהנים והעם בתשעה באב וטעונין לינה לא היו מתעסקין בהן כדרך שמתעסקין בביכורים, ושתשעה באב היה לפנים לפחות אחד מימי עצי הכהנים והעם, מעידים גם שני מקורות אחרים:

א. בברייתא של מג“ת פ”ה: בחמשה עשר באב זמן אעי כהניא דלא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות אף הן צריכין התקינו להם יום חמשה עשר באב שהו מביאין בו קרבן עצים.

כי הברייתא המפרשת היה לה במשנה שלה: זמן עצי הכהנים בתשעה באב…, והיא מפרשת את הייחס שבין המשנה למג“ת שהזכירה רק את הט”ו באב.

ב. תוס' תענית פ“ב ו¹³²³: אמר ר' אלעזר בר' צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין¹³²⁴ וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והיינו מתענין ולא משלימין; בבבלי מוסף: מפני שיו”ט שלנו היה. “ודחינוהו” זה, נמשך על יו"ט של קרבן העצים שלהם ולא, כמו שרגילים לפרש¹³²⁵, על צום ט"ב. את הצום “דוחה” הסנהדרין ולא בני סנאה.

כי לפי משנת מגילה פ“א מ”ג (תוס' פ"א ד) “זמן עצי הכהנים וט”ב מאחרין ולא מקדימין“, שאם היה חל יום העצים בשבת היה נדחה ליום הראשון, שאין מביאין עצים בשבת. בני סנאה דחו אפוא יו”ט שלהם ליום ראשון, וט“ב נדחה כמובן ע”י הסנהדרין (ודבר זה לא היתה צריכה הברייתא להזכירוֹ) גם הוא ליום ראשון, ובני סנאה התענו ולא השלימו בנדחה זה של ט“ב, מפני שהיה נדחה של יו”ט שלהם.

זמן העצים שלהם היה אפוא – בתשעה באב.

זה מתאים לשאר המקורות שהבאתי, אבל אינו מתאים למשנתנו: בעשרה בו בני סנאה בן בנימין.

אבל הרשימה הבאה שבמשנה זו אינה מוסכמת מכל התנאים שבברייתות שבבבלי כח א: וודאי שבראשונה היו חגים יו“ט שלהם בט”ב, וכך נהגו גם תיכף אחרי החורבן (שמעשה זה אחר החורבן היה, כמו שיוצא מן התוס' והתלמוד שם). אבל אחר כך דחו בכלל יו“ט זה של ט”ב לעשירי באב, וכך שנה תנא אחר מאוחר לרישא: בעשרה בו בני סנאה; כשצירף אפוא רבי שתי המשניות האלה של שני תנאים (לפחות)¹³²⁶ השמיט “באב” ממשנתנו; עד שאפשר לפרש “זמן עצי הכהנים והעם בתשעה” – בתשעה פרקים.

אבל המשנה הראשונה שנתה בוודאי: זמן עצי הכהנים בתשעה באב [ובחמשה עשר בו. בתשעה בו בני סנאה בן בנימין בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה. ועמהם כהנים וכו'] ולא יותר,

3) כיו“ב קיטע רבי משנת ר' יהודה, שהשתמש בה, בכלים פכ"ה מ"א¹³²⁷, אלא שכאן החסירה מטעם הסידור. בכלים שם שנינו: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים והכסתות וכו' דברי ר' יהודה רמ”א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים ותוך וכו'.

“יש להם אחוריים ותוך” פירשו המפרשים¹³²⁸: יש להם דין אחוריים ותוך, שחלוק אחוריו מתוכו, שאם נטמא אחוריו במשקין לא נטמא תוכו. אבל במשנה ו' שנינו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו וכו' טהורין, נטמא תוכו כולו טמא. מכאן שבטרמין “יש לו אחוריים ותוך” לא נכללה עדיין ההלכה עצמה.

ועוד שא“א לומר: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך, ואחריו: כגון (שאין בא אלא אחרי הגבלה ופרטים). אלא שהמשנה מקוצרה, שרבי הפסיק באמצעיתה, כדי להביא מחלוקת ר”מ על “כגון” של ר' יהודה, אבל משנתו של ר' יהודה בשלימותה נשמרה בברייתא שבבבלי (פסח' יז ב): כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו. אמר ר' יהודה (כולה ר' יהודה) בד"א שנטמאו מחמת משקין וכו'.

ומפני שהפסיק רבי במחלוקת ר“מ שנה “יש להם אחוריים ותוך” במובן “יש להם דין אחוריים ותוך”. והוצרך להוסיף בסוף הענין במ”ו: כלי שנטמא אחוריו וכו‘. אבל במ"ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה וכו’ – נמצא הנוסח הנכון בתג“ק סי' ע”ב: שיש – יש.

וזהו ששנינו בתוס' כלים ב“ב פ”ג יב: כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה (מ"ט). אמר ר' יוסי זה לשון כפול כל שיש לו אחורים ותוך יש לו בית הצביעה אין לו אחוריים ותוך אין לו בית הצביעה.

ז“א שלא היה התנא צריך לשנות אלא: “כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך”, שהרי שנינו במ”ז: כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך יש להם בית צביעה, ומכאן, שכל שאין לו אחוריים ותוך אין לו בית צביעה.

ט) ויש שהחסיר והשמיט דברים מן המשנה שלפניו בכוונה: שבת פי“ט מ”ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו' – “ציצין המעכבין” מאן דכר שמיה?!

אבל בברייתא שנינו:¹³²⁹ כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה פרש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה בלבד. ואמרו בבבלי שם: מאן תנא פירש אינו חוזר ארבב“ח וכו' אלא אמר רב אשי הא מני ר' יוסי היא וכו' אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא וכו' ובירוש' שם אמרו: א”ר יוחנן דברי ר' יוסי אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה היידין ר' יוסי. היי דתנינן תמן ר' יוסי אומר יו“ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח להוציא את הלולב לר”ה פטור מפני שהוציאו ברשות (“אע”פ שאין בעשייתו מצוה", ירוש' שם).

זו היתה אפוא גם דעתו של רבי, ועל כן השמיט כל משנה זו, ולא השאיר ממנה אלא "אלו הן ציצין המעכבין וכו' ".

י) ויש שהשמיט מן המקורות שלפניו, מפני שאותן ההלכות כבר נתפרשו במקומן על־פי משנת תנא אחר:

1) סוכה פ“ד¹³³⁰ מ”ד: מצות לולב כיצד (יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת) [כל העם] מוליכין וכו‘¹³³¹, מ"ח: סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו וכו’.

כאן היו שנויות במשנה זו כל “מצות לולב” וכל הלכות סוכה, אלא מפני שרבי כבר שנה אותן בפרקים הראשונים על־פי משנת תנא אחר – השמיטן מתוך המקור השני ולא שנה בו אלא הדברים שחיסר התנא הראשון.

2) וכן הדבר בסוטה פ“ז מ”ג–מ“ד: מקרא בכורים כיצד [וענית ואמרת וכו‘], חליצה כיצד [וענתה ואמרה וכו’]; כאן השמיט כל סדר הבכורים, ששנה כבר בבכורים פ”ג (והוסיף מדרש לשם ראיה שנאמרים בלה"ק) וכל סדר חליצה ששנה כבר ביבמות פי“ב מ”ו (אלא שאת מ“ז לא השמיט, אע”פ ששנויה גם ביומא פ“ז מ”א, מפני שעיקרה כאן, ושם השתמש בה התנא שלפניו, כדי לסדר כל סדר היום).

רבי שינה אפוא, הוסיף והשמיט. בחן ובדק את המשניות שלפניו, וכך הוא אומר לאותו זוג: פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא¹³³².

צירף מקורות ומשניות ר“מ ור' יהודה, ר' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר; זיווג זוגות (ר“מ ור' יהודה אומרים, ר' יוסי ור”ש אומרים, ר“א ור”ש אומרים); הוסיף על המשניות שלפניו את דברי תלמידי תלמידיו של ר”ע: סומכוס, ר' שמעון בן יהודה משום ר“ש, ר' דוסתאי בר' ינאי משום ר”מ (עירובין פ“ה מ”ד), “אמרו משום ר”מ" (סוף בכורות פ“ה מ”ד, אבל דברי ר"מ שלפני זה במשנה נשנו כבר במשנת ר' יהודה, ולא נשתנו, כשם שלא נשתנו בכל המשנה); הוסיף והכניס בכמה מקומות בסתם את דברי חבריו הגדולים: ר' מנחם בר' יוסי, ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון, ר' יוסי בן המשולם ועוד.

אלא שכבר ראינו בהמשך מבואנו זה, שלא כל המחלוקות שישנן במשנה, בין הקדומות ובין המאוחרות של תלמידי ר“ע, רבי היה הראשון שצירפם והקבילם¹³³³: אלה כבר נשנו בחלקם הגדול לפניו, דברי התנאים הראשונים – במשנת ר”ע ור“מ, דברי ר”מ ור' יהודה וכו' – במשנת ר' יהודה, ר' יוסי ור“ש: מאיר היה אומר – ואני אומר, יהודה היה אומר – ואני אומר, חבריי היו אומרים – ואני אומר, אני אומר – והן אומרים; אלא שרבי והתנא שלו סיגננו משניות אלה בגוף שלישי: ר”מ אומר – ר' יהודה אומר, – דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – ר' יוסי אומר, ר' יהודה אומר (– דברי ר' יהודה) – וחכמים אומרים, מה שכבר רמזו באמת גם התנאים שלפניו: “והודו לו חכמים”, “ולא הודו לו חכמים”, וכדומה.

ובזה אנו באים לשאלה השניה:

האם משנתנו פוסקת הלכה, האם היא קאנוֹן או לא?

[ד. פסקים במשנה]

ווייס¹³³⁴ ואחריו אלבק¹³³⁵ מחליטים, שהמשנה אינה קאנוֹן משפטי אלא אוסף, ולא יותר; ראיותיהם הם (אני מביא ראיותיו של אלבק שם): Dass die Schlussredaktion etc. (שהסידוד האחרון סידר המשניות בלא כל שינוי עד שרשמי ההלכות השונות ניכרים לא רק במסכות שונות אלא אף במסכת אחת וכו'). ודברי ר' יוחנן (חולין פה א): ראה ר' דבריו של ר“מ וכו' ושנאן בלשון חכמים ודברי ר”ש וכו' ושנאן בלשון חכמים, וכן דברי ר' יוסי בירוש' (סוטה פ“ג יט ע”ב): ראה רבי דעתו של ראב"ש ושנה כיוצא בו, אין כוונתם לר' יהודה הנשיא, אלא “רבי” הוא כאן במקום “מי שסידר את המשנה” (ירוש' פסח' פ“ד ל ע”ד, מגילה פ“א ע ע”ב)¹³³⁶.

אבל חוץ מתשובתו של ר' מני לר' חנינה בירוש' שם: רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ור' חייה רובה ראה דעתו של ר' שמעון אביו, שהם מוכיחים, ש“רבי” הוא כאן רבי ממש – הרי הערתו של רב כהנא¹³³⁷: לא תימא נסיב ולא סבר אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר וכו', הערה זו מוכיחה הוכחה נצחת ש“רבי” הוא ר' יהודה הנשיא ולא אחר, ואף הכניס “טעמיה דנפשיה”.

וחוץ מכל זה, הרי כל ה“נראין” שלו שנסדרו במשנתנו, הם מטיפוס זה (עי' לעיל).

ובכלל א“א כלל לומר שבמקום אחד “רבי” הוא “מי ששנה את המשנה”, בה בשעה שר' יוחנן עצמו (מתניתא דרבי, וכדומה) וכל התלמודים מכוונים תמיד ב”רבי" לר' יהודה הנשיא¹³³⁸.

אבל גם המשנה עצמה מוכיחה, שיש בה פסק־הלכה (ולא רק רבי אלא כל שוני משניות עשו כך).

א) וכי מה הוא “ת”ק (סתם)¹³³⁹ ור' פלוני“, “ר' פלוני וחכמים אומרים” במשנתנו במקום יחיד ויחיד שבברייתות (“סתם במתני' ומחלוקת בברייתא”), אם לא “סתם”¹³⁴⁰ ופסק־הלכה?¹³⁴¹ ובירוש' סוף ר”ה (נט ע"ד): בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג וכו' אמר ר' זעורא ויאות כל תנייא תניי לה בשם רבן גמליאל, ור' הושעיה תני לה בשם חכמים (ועי' ירוש' יבמות פ“ד ו ע”א: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – הלכה כסתם משנה – עד שיפרש לו רובו, שהמשנה משנת יחיד, שם ותענית ומגילה).

ב) בטהרות פ“ט מ”א שנינו: וחכ"א כדבריו (=והודו לו חכמים), ובתוס' פ"י א: והלכה כדבריו, כאותו “והלכה כדבריו” הרגיל בכמה מקומות בברייתות אחרי דברי יחיד.

ג) כמה פעמים אמרו אמוראים שונים בבבלי: מאן חכמים ר' פלוני הוא (עירובין פג א וש"נ), וכיו"ב גם בירוש'.

ד) מה טיבם של הלשונות המשונים שבמשנה: ר' יהודה אומר – וחכ"א – ר' יוסי אומר (כלים פ“ח מ”ח), סתם – וחכ"א (כלים פ“כ מ”ז), ז“א (עי' ר' יוסי, 133־4), שרבי שנה בפ”ח במקום “ר' מאיר” – וחכ“א, ובפ”כ במקום “מאיר היה אומר… ואני אומר” – סתם… וחכ“א, ר"מ ור"ש מטמאין וחכ"א (פ“ג מ”ה), ז”א יחיד בתור “חכמים”?

ה) מה טיבן של משניות כמו זבחים פ“י מ”ו–מ“ז: כשם שהן קודמין בהקרבתן כך הן קודמין באכילתן וכו' שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום שלמים של אמש קודמין דברי ר"מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' ובכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן וכו' דברי ר"ש רמ”א וכו‘; כאן “וחכ”א" שבמ“ו הוא ר' שמעון (תוס' פ"י ז), והנה הפסיק כאן רבי משנתו של ר"ש (עי' לעיל, 157), ושנה חציה בלשון “חכמים” וחציה בשמו; כיו”ב אהלות פ“ו מ”ג: ר"מ מטמא וחכמים מטהרין ר’ יהודה אומר וכו', ו“חכמים” כאן הוא ר' שמעון (תוס' פ"ז ט)?

ו) ומה טיבן של משניות ש“כולן ר' פלוני”, שחציין נשנה סתם וחציין בשם חכם, אע"פ שגם רישא משנת אותו תנא היא (עי' לעיל)? אלא שר' שנה חציין שהסכים לו בתור סתם, וחציין שלא הסכים לו – בלשון יחיד.

רבי פסק אפוא הלכה במשנתו, אע"פ שישנן כמה משניות שהפסק שלהן אינו בולט מתוכו, כי הכללים של פסק (ב“ש – וב”ה, ר“א ור' יהושע, הלכה כר”ע, ר"מ ור' יהודה, הלכה כר' יוסי מחבריו) היו קבועים ברובם כבר אז (עי' לעיל).

וכששאל אותו ר' שמעון בנו¹³⁴²: מה ראה רבי לומר (בירוש': מה ראו לומר) הלכה כר' יוסי אמר לו שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי¹³⁴³.

ורבי עצמו שאל לר' נתן: מה ראו לומר הלכה כר' יוחנן בן ברוקה (ב“ב פ”ח מ"ה בלשון יחיד!), ירוש' שם טז ע“ב וכתובות פ”ד כט ע"א.

אלא שלא תמיד קבע רבי את ההלכה כדעתו, כי כך היתה מדת החכמים, שלא להורות הלכה למעשה ושלא לעשות “מעשה” נגד דעת החכמים (ר“מ, תוס' שבת פי”ב יב), וכך היה מנהגם: פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה (ירוש' ברכות פ“א ג ע”א וש"נ), מעין שאמר ר' יוחנן¹³⁴⁴: וכי מפני שאנו למידין מן ההלכה (“מדמין” בבבלי) אנו עושין מעשה.

ורבי אמר לר' נתן (יונתן) בן עמרם תלמידו: הנח דבריי ואחוז דברי ר' חייא¹³⁴⁵.

ה. המשנה, סידורה האחרון וה“תנא”¹³⁴⁶

רבי הישנה אפוא את המשנה לר' יצחק בר אבדימי¹³⁴⁷, שהאריך ימים אחרי רבי¹³⁴⁸, ובחן ובדק אותה לו (“דבחנית ליה כל מתנייתא”).

אבל כשם שבישיבת רשב"ג היתה משנת ה“חכם”, ר' מאיר, ליסוד המשנה הרשמית, כך היה הדבר אף בישיבת רבי ובישיבת ר“ג בנו: משנת ה”חכם“, ר' שמעון ברבי, הכריעה והיתה ליסוד, ו”התנא" שנה כמותה.

והמשנה נסתיימה בימי בניו של רבי, רבן גמליאל ברבי ור"ש ברבי.

ר' שמעון ברבי לא נזכר במשנה אלא בסוף מכות¹³⁴⁹ כסיום המסכת.

אבל ישנן משניות סתמיות שנשנו על פיהם¹³⁵⁰.

ואשר לר' שמעון ברבי, ה“חכם” בישיבת רבן גמליאל ברבי¹³⁵¹, הנה מצד אחד אנו יודעים, שרבי שנה לו משנתנו כמו שהיא לפנינו: הוריות יג ב: מתני ליה רבי לר' שמעון בריה “אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב”. אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותין ושמותיהן אין אנו מזכירין. א“ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך. א”ל גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה (“שכבר מתו”) וכו'; הדר אתני ליה אמרו משום ר"מ אלו היה תמורה לא היה קרב (= בכורות פ“ט מ”ח). כבמשנת בכורות גם בספרא בחקותי פי"ג ג¹³⁵², שהמשנה הובאה בו (“נמצאת אומר”).

ובמקום אחר שנה לו משנתנו בתוספת־דברים: זבחים ל ע“ב: דבעא מיניה לוי מרבי חישב לאכול כזית למחר בחוץ מהו (מי מודה ר' יהודה בזה, שהיא מחשבת אחת מעורבת). א”ל זו שאילה עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). אמר לפניו ר' שמעון ברבי לא משנתנו (פ“ב מ”ה) היא [זו]: לאכול כזית בחוץ כזית למחר כזית למחר כזית בחוץ¹³⁵³ פסול ואין בו כרת (ועליה חולק ר' יהודה), הא אידך (“כזית למחר בחוץ”) עירוב מחשבות הוי (לדברי הכל). א"ל הוא שאלני¹³⁵⁴ דבר חכמה ואת אמרת משנתנו; לדידך דאתניתך תרתי (כזית בחוץ כזית למחר, כזית בחוץ וכזית למחר) לא קשיא לך (שבאלה השנים ורק באלה נחלקו), לדידיה (ד)לא אתניתיה אלא חדא ושמעינהו לרבנן (שאר התלמידים) דקא גרסי תרתי וסבר: דידי (“חדא”) דוקא ודידהו (הבבא הנוספת שלהם) עירוב מחשבות הוי או דילמא דידהו דוקא ולדידי (“לי אני לוי”) שיורי שייר לי (את הבבא השניה) ומדשייר לי לדידי הא שייר להו לדידהו נמי הך (“כזית למחר בחוץ”) והי אתנייה וכו' כזית כזית אתניה.

כי לרבי בין “כזית כזית” בין “כזית וכזית” פרטא הוא (שני דברים נפרדים), ואינו אפוא עירוב מחשבות¹³⁵⁵.

רבי שנה אפוא לבנו ר' שמעון ולרוב תלמידיו משנתנו בצורתה זו; אבל הוסיף להם בתור “תוספתא” גם: כזית בחוץ וכזית למחר וכו‘. אבל ר’ שמעון כשהוא מביא לפניו את המשנה הוא מביאה בצורתה שלפנינו¹³⁵⁶.

רבי לא חתם בעצמו את סידור משנתנו – אני אומר בכוונה: “משנתנו” ולא “המשנה” – לא מפני ששמו נזכר בה כמה פעמים: רבי אומר; שהרי כבר הראינו. שכך היה דרך “התנאים” השונים, וכך היה צריך התנא־השונה לשנות “רבי אומר” במקום “ואני אומר” של רבי המסדר (חוץ ממקומות מועטים, שנוספו במשנתנו, ושעליהם נדבר עוד). אלא מפני שישנן כמה עדויות על משניות סתמיות שנשנו על פי בניו של רבי: רבן גמליאל ברבי ור' שמעון ברבי.

ומצד אחר אנו יודעים שגם רבן גמליאל ברבי וגם ר' שמעון ברבי מתייחסים למשנתנו, למשנת רבי הרשמית, כדבר נגמר שאין לשנותו ואין ל“עקור” ממנו כלום.

כך בנוגע לרבן גמליאל ברבי. שנינו בשביעית פ“א מ”א ופ“ב מ”א: עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית בש“א וכו' ובה”א עד העצרת. עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית צד שתכלה הליחה וכו'. א"ר שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (כב"ה).

ועליה שנינו בתוס' פ"א א: רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.

וכך מוסר בר קפרא (מו“ק ג ע”ב): רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו וביטלום (ועי' שם). ובירוש' שביעית ריש פ“א לג ע”א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני הפרקים הראשונים וכו‘. ויעקרו אותן מן המשנה. ר’ קרוספי בשם ר' יחנן שאם בקשו לחזור יחזורו. התיב ר' יונה וכו'. אמר רבי מנא כיי דתנינן תמן¹³⁵⁷ שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמעת. וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמרו לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת.

רבן גמליאל לא עקר אפוא את שתי המשניות האלה מן המשנה אפילו אחרי תקנתו; כשם שלא עקר רבי את משנת שבת פכ“ב מ”ה גם אחרי תקנתו ש“התיר לונטיות”, וכמו שאמר שמואל בירוש' שבת פ“ג ו ע”א: מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטית – רבי התיר לונטיות.

וכיו“ב אמר בר קפרא (חולין ה ע"ב): ר”ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, אע"פ ששנינו: הכל שוחטין, ובברייתא¹³⁵⁸: הכל שוחטין ואפי' כותי.

ובשביעית פ“ח מ”ו שנינו: ואין עושין זיתים בבד ובקוטב (“ובקטבי”), אבל בתוס' סוף פ"ו כז שנינו: זיתים של שביעית אין עושין אותן בקינבי (=“בקטבי”) רבן שמעון בן גמליאל מתיר רבן גמליאל ובית דינו (=ר"ג ברבי!) התקינו שיהו עושין בקינבי (“בקטבי”).

ומשנת כתובות פי“ג מ”ג (ב“ב פ”ט מ"א) – מפרשהּ רבן גמליאל ברבי (וממנו קיבלה רב): וכמה מרובין – כדי שיזונו מהן אלו ואלו שנים עשר חודש¹³⁵⁹.

אבל מצד אחר אמרו בנדה (סג ב) על המשנה פ“ט מ”ח (“וכל שקבעה לה ג”פ ה“ז וסת”) ומ“י (“שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג”פ וכו' "): אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל ברבי שאמר משום רשב"ג אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש (“הרי אמרו לימים שנים לוסתות – “דגופא” – אחת”, שם) וכו'. ונימא זו דברי רשב"ג (“דהא קי”ל בכל דוכתי דבעי שלשה זימני לחזקה"), הא קמ”ל שמואל דר"ג ברבי כרשב"ג סבירא ליה.

ואמר רב יוסף (ביבמות סד ב): נישואין (יבמות פ“ו מ”ו) ומלקיות (סנהד' פ“ט מ”ה) כרבי, וסתות (משנת נדה) ושור המועד (ב“ק פ”ב מ"ד) כרשב"ג.

זאת אומרת שמשנת נדה נקבעה ע“פ ר"ג ברבי, והיא משנתו, כשם שאמרו במכות יז א להיפך: זו דברי ר”ע סתימתאה וכו' ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה הא קמ“ל דר”ע כר' שמעון ס"ל (כלומר: “וכולהו אליבא דר”ע").

ו. תקנות “רבי ובית דינו”

א. שביעית פ“ו מ”ד: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית וכו' רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בתוס' פ“ד יז: רבי ובית דינו התירו וכו‘. ובירוש’ שם לז ע”א: בראשונה היה הירק אסור בספרי א“י וכו' התקינו וכו' אעפ”כ היה אסור להביא ירק מחו“ל לארץ התקינו (בתוס' שם הט“ז: רבותינו התירו, וכן בבבלי סנהד' יב א, בירוש' נדרים פ”ז לט ע"ד: רבי! ובנדרים נג ב בשם רחב"ג)¹³⁶⁰ שיהא מותר וכו' אעפ”כ היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח וכו‘, בר מן קפלוטא, מה עבדון ליה ציפראי וכו’¹³⁶¹. ובירוש' פיאה פ“ז כ רע”ב: רבי אמר לרבי פרירי (“פרידי”) וכו' אייתון קומוי תרין פוגלין וכו' והוה אפוקי שמיטתא וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו‘, אבל בירושי ב“ב פ”ט יז ע"א: רבי פרידא אוקר לרבי יהודה נשייא תרין פוגלין וכו’ אמר ליה רבי וכו' באותה שעה התיר רבי ליקח וכו'.

וא"כ “רבי” זה הוא ר' יהודה נשיאה בן בנו.

אבל בירוש' דמאי פ“ב כב ע”ג: בשם ר' יוחנן ר' התיר בית שאן מפי יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר וכו‘¹³⁶². ר' התיר בית שאן ר’ התיר קיסרין. ר' התיר בית גוברין. ר' התיר כפר צמח¹³⁶³. ר' התיר ליקח ירק וכו'. ומכיון שבהיתרה של בית־שאן בוודאי רבינו הקדוש הוא המתיר, נראה שכולם מפי “רבי” זה יצאו.

אלא שר' פרידא אע“פ שהאריך ימים¹³⁶⁴, קשה לומר שחי מימי רבי ועד ימי ר' אמי (מנחות נג א), וע”כ קרוב יותר ש“רבי” זה הוא ר' יהודה נשיאה הראשון, ור' פרידא האריך ימים עד ימי נכדו ר"י נשיאה הב'.

ב. גטין פ“ח מ”ו: זו משנה ראשונה, ב“ד של אחריהם אמרו הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע, אימתי בזמן שאין בידן ליקח וכו'. רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון י”ב חודש כל הקודם ליקח יקח ונותן (כנו' הירוש') לבעלים רביע. בתוס' פ"ה (פ"ג) א: זו משנה ראשונה רבותינו אמרו לוקח ואין¹³⁶⁵ נמנע ונותן לבעלים וכו' ר' הושיב בית דין ונמנו שאם שהת וכו' כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות וכו' (בבלי נח ב). וכשנחלקו רב ושמואל בפירוש “רביע”, אמר רב¹³⁶⁶: “אנא הואי במניינא דבי רבי”. “רבי” זה הוא אפוא בוודאי רבינו הקדוש.

ג. אהלות פי“ח מ”ט: רבי ובית דינו נמנו על קיני וטיהרוהו.

אלה ישנן בכל נוסחאות המשנה, אלא שחוץ מגטין אין ראיה שהיה כבר בנוסחאות המשנה של התלמודים. ואפשר שנוספו אח"כ במשנה, ככמה הוספות שנוספו מתוך ברייתות¹³⁶⁷.

ז. רבותינו

1. ע“ז פ”ב מ“ו: והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו בשמן; במשניות ד”ר וכי“י, הו' לו וירוש' הסדר: הפת והשמן שלהן ושלקות ר' ובית דינו התירו בשמן (כלומר “באחד מאלו הג' דברים והוא השמן”). אבל בבבלי הובא התירו של “רבי” בפיסקת “והשמן שלהן” (לה סע"ב) לו א, לז א, ואחריה פיסקת “והשלקות” (לז סע"ב)¹³⁶⁸; בה”ג ד“ו קכג ע”ב ואצל בן באבוי¹³⁶⁹ חסרה הפיסקא “רבי וכו' " לגמרי: בד”ב 587: והשמן שלהן. השמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נימנו עליו והתירוהו¹³⁷⁰, “רבי” זה הוא¹³⁷¹ הוא ר' יהודה נשיאה בן רבן גמליאל ברבי כמו שמפורש בע“ז לו א: דבי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי בנציבין ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן (ד"ס) והתירוהו (ורב פיקפק בהודעה זו: שמלאה לודאה קאמרת וכו'), ושם לז או מיסתמיך ואזיל ‏ ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה א”ל שמלאי לא הייתה אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר אף את הפת א“ל א”כ קרו לן בית דינא שריא וכו' אנא [נמי] שראי אחריתי דתנן זה גיטיך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט (גטין פ“ז מ”ז) ותני עלה (תוס' פ"ז יא) ורבותינו התירוה לינשא ואמרינן מאן רבותינו אמר רב יהודה אמר שמואל בית דינא דשרו משחא וכו' ואמר ר' אבא בריה דרחב“א [א”ר יוחנן] ר' יהודה הנשיא [בנו של רבן גמליאל ברבי]¹³⁷² הורה ולא הודו לו וכו'.

ובתוס' ע“ז פ”ד יא (בבלי לח ב): ר' (יהודה) ובית דינו התירו שמן של גוים במינין. משמע שלא היה הדבר במשנתה של התוס' (ומחקוה רש“י והרשב”ם ממשנתם).

ובירוש‘¹³⁷³: ומי התירו רבי ובית דינו התירו בשמן¹³⁷⁴. בג’ מקומות נקרא ר' יהודה (בקטע: יודן) הנשיא רבותינו, בגיטין ובשמן ובסנדל וכו‘. יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין. אשכח שמלאי הדרומי יתיב דרש רבי ובית דינו התירו בשמן. שמואל אכל וכו’ א"ל מה (קטע הנז' ושבת) בשם גרמיה לא בשם רבי יודן נשייא (בשבת: לא בשם רבי ובית דינו) וכו'.

ובירוש' נדה פ“ג ג ע”ד¹³⁷⁵: אי זהו הסנדל שאמרו וכו‘¹³⁷⁶ נמנו עליו רבותינו לומר והוא שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו ר’ יהודה הנשיא ובית דינו בג' מקומות וכו‘. סנדל הדא דאמרינן. בשמן כהאי דתנינן תמן ר’ ובית דינו התירו בשמן. בגיטין בהאי דתנינן תמן זה גיטיך אם מתי זה גיטיך וכו' (פ“ז מ”ג) ורבותינו אמרו הרי זה גט¹³⁷⁷. מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו וכו‘. רבי סימון בשם ר’ יהושע בן לוי מעידותו של ר' חונייה מברת חוורן היא (רבותינו שבסנדל, וכן בבבלי שם בשם ר' יוחנן: מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו).

“רבותינו” הם דור חצאי־התנאים שאחרי רבי¹³⁷⁸. ובשמן לא נאמר בציטאט אלא “רבי ובית דינו”, והוא אחד מן שלשת המקומות שנקרא בהם “ר' יהודה הנשיא רבותינו”, ז“א ש”רבי" כאן הוא ר' יהודה נשיאה בנו של ר"ג ברבי.

אבל אין להוכיח¹³⁷⁹, שכבר היה זה בע"ז במשנת הירוש' מלשון: בשמן כהאי דתנינן תמן ר' וכו‘, שכן דרך הירוש’ להביא משנה וברייתא המשולשלת בה יחד, בלשון “דתנינן תמן”, “תמן תנינן”, וכשם שהביא כך גם ההיא דגיטין¹³⁸⁰. ולשם קיצור הביא רק את הברייתא בלשון “דתנינן תמן”.

ומכל מה שמסופר ונאמר בבבלי ובירוש' בכל המקומות יוצא, שלא היה לפניהם במשנה, והרמב“ן בחידושי ע”ז (לז א) אומר: “ונראה שהיה (=שהיא) תוספת שהוסיף בר קפרא או לוי במתניתיה”, וזוהי ששנו בתוס' שלנו שם, שלא היתה במשנתה¹³⁸¹, והוסיפוה אחרונים במשנתנו.

2. סוטה פ“ט מי”ד: בפולמוס האחרון (מלחמת בר כוכבא) גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר. ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר = תוס' פט“ו ט. ונראה שהיתה כבר לפני הירוש' במשנה, שאמרו שם (כד ע"ג): מי מתיר את הראשונות. א”ר יוסי בי רבי בון מי שהוא מתיר את אילו הוא מתיר את אילו וכו‘. הרמב"ם בפי’ המשנה אומר: ורבותינו ז“ל ר”ל רבינו הקדוש המחבר. אבל גם כאן בוודאי שהם הם “רבותינו” שאחרי רבי, ושנוסף במשנה מתוך הברייתא.

3. ובמקום אחד נכנסה דעת “רבותינו” כסתם במשנתנו, בכלים פי“ח מ”ז: מטה שהיתה טמא מדרס וכו' גדד שתי כרעים טפח על טפֿח לוכסן או שמעטה (ס"א: שמיעטן) פחות מטפח טהורה.

בתוס' כלים ב“מ פ”ח ה: בראשונה היו אומרים מטה שגדד בה שתי לשונות אלכסון או שתי כרעיים אלכסון או שגדד בה טפח על טפח אלכסון טהורה רבותינו אומרים גודד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח.

או שמעטה “פחות מטפח” שבמשנה היא אפוא דעת “רבותינו”, שהיא גם כאן בניגוד למשנה, שהם חולקים על “טפח על טפח”.

אלה הן ה“הוספות” האחרונות שבמשנתנו¹³⁸².

חוץ מאלה כל “רבותינו” שבתוס' לא נזכרו ולא נרמזו במשנה כלל, ואלה הם: תוס' דמאי פ“א יא (בראשונה – עכשיו אמרו רבותינו), שביעית פ”ד טז ב“פ (עי' לעיל), כתובות פ”ה ז (בבלי סג א), אהלות פט“ז ז, פרה פ”ה א, נדה פ"ח ג (בבלי סו א) אחרי מחלוקת רבי ורשב"ג, ובבלי נדה סה ב (רבותינו חזרו ונמנו, ורב ושמואל אמרו תרוייהו הלכה “כרבותינו”).

ח. אבות

ספרות:

צונץ, גד“מ, הו' ב' 113–114; רצ"ה חיות, אמרי בינה סי' יג; הופמן, דיא ערסטע משנה III, 26 ואילך; בריל, יאהרביכער ח”ז, 1 ואילך; גוטמן, מפתח התלמוד, ח"א 134.

מסכת זו יוצאת ממסגרת כל המשנה. בין בסידורה ובין בשמות החכמים שנזכרו בה, שהרבה מהם לא נזכרו בכל המשנה. ר' אלעזר הקפר (פ“ד מכ”א)¹³⁸³, ר' ינאי (שם מי"ד)¹³⁸⁴, ר' הלל (פ“ב מ”ד)¹³⁸⁵ בנו של ר“ג ברבי, ר”ג בנו של רבי יהודה הנשיא (פ“ב מ”ב)¹³⁸⁶. ומן התנאים שלפני רבי: ר' יונתן (“בן יוסף”, פ“ד מ”ט)¹³⁸⁷, ר' חלפתא איש כפר חנניה (תלמיד ר“מ, פ”ג מ"ו), ר' לויטס איש יבנה (פ“ד מ”ד), ר' יוסי בר' יהודה איש כפר הבבלי (פ“ד מ”כ).

החלקים העיקרים של מסכת זו הקבוצים וסדורים בסדר זה גם באדר“נ נו”א וב' – הם: פ"א מ“א–מט”ו, פ"ב מ“ח–מי”ד ופ"ה מ“א–מי”ט. השאר מסודר באדר"נ בסדר אחר ובמקום אחר.

השינוי החשוב ביותר הוא, שבפ“ב מ”ח–מי“ד מסודר באדר”נ (נו“א פי”ד–פי“ז, נו”ב פכ“ח–פ”ל) אחרי הזוגות (אחרי פ“א מט”ו!). ואולם פ"א מט“ז–פ"ב מ”ז מסודרים באדר“נ נו”ב פל“ב, אחרי “עקביה בן מהללאל” (פ“ג מ”א), חוץ מדברי ר' הלל (פ“ב מ”ד ומ"ז) שהם מסודרים בנו”ב בפל"א.

ובאדר“נ נו”א פכ“ב סדורים פ”א מט“ז–מי”ז אחרי ראב“ע (פ“ג מי”ז), ומימרות של ר”ג ברבי, ר' יהודה הנשיא בנו (נו“ב פל”ב) ור' הלל סדורות בנו“א בפכ”ח.

ברור אפוא שפ“א מט”ז–פ“ב מ”ז אינו מן המשנה הראשונה.

כאן נסדרו במשנה שלנו אחרי הלל ושמאי – הנשיאים מבית הלל: ר“ג הזקן (מט"ז), “שמעון בנו”, רשב"ג הזקן (מי"ז), ר”ג דיבנה (מי"ח)¹³⁸⁸, רבי (פ“ב מ”א), ר"ג ברבי (מ“ב־מ”ג)¹³⁸⁹; “ר' יהודה הנשיא” בנו (מ“ד: הוא היה אומר, אבל באדר”נ נו"ב: רבי יהודה הנשיא), רבי¹³⁹⁰ הלל, אחיו (בנו של ר"ג ברבי), מ“ד סיפא–מ”ה ומ“ז. ואולם מ”ו ברייתא היא (סוכה נג א), ולא היתה כתובה כאן בנוסח המאירי, וליתא גם באדר“נ נו”ב פל“א, אלא המימרות של מ”ה ומ"ז סמוכות (והלל זה של מ"ו הוא הלל הזקן, והמוסיף טעה והכניסו כאן).

יש לנו אפוא כאן – משנה של בית רבי (דור ג' לרבי), ונסדרה אחרי הדור השלישי הזה, או בימיו. וע"כ נזכר כאן בר קפרא (פ“ד מכ”א, בנו של ר“א הקפר, אדר”נ נו“ב פל”ה), ור' ינאי (שם מי"ד).

המשנה הראשונה מסדרת סדר הקבלה ומוסרת על ידה מימרות של המקבלים האלה עד תלמידי רבן יוחנן בן זכאי.

קרוב אפוא, כדברי הופמן, שזו ביחד עם פ“ה¹³⁹¹, היתה משנת ר' עקיבא. בחלקים הנשארים אין סדר־דורות קבוע, וקשה לדון כאן על המקורות של משנתנו. אלו נאספו מ”משניות" שונות, וסידורן הוכרע בכמה מקומות ע"י הענין והתוכן הקרוב.

אלו הן בעיקרן משניות של “הלכות ד"א”, כפרק ו', שנוסף למשנת אבות (קנין תורה), שהוא חלק ממסכת דרך ארץ, ואינן חלק עיקרי של “המשנה”, של ה“הלכות”¹³⁹².

 

נספח    🔗

חילופי לשונות ושינויי מקורות¹³⁹³

מחלוקות מפורשות בלשון:

א) שנינו במשנתנו (פרה פי“א מ”ז): אין מזין (“מי חטאת”) לא ביונקות (“של האזוב”) ולא בתמרות (= גרגרים שבראשי האזוב). אין חייבין על היונקות על ביאת מקדש¹³⁹⁴, ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות. אלו הן היונקות גבעולין שלא גָמֳלו.

ושנינו בתוספתא (פי"א ו–ז): אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות אם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר' מאיר וחכ"א בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב. אלו הן היונקות גבעולין שלא גָמלו, תמרות שלא הֵניצו כל עיקר דברי ר' מאיר וחכ"א תמרות גבעולין שלא גמלו ויונקות שלא הניצו כל עיקר. לא נחלקו על הלכה אלא על הלשון.

ההלכה ידועה היתה: אין חייבין על גבעולין שלא גמלו על ביאת מקדש אבל חייבין על שלא הניצו כל עיקר.

אלא שנחלקו בלשון ההלכה, שר"מ קרא לראשון – יונקות ולשני – תמרות; וחכמים אמרו: חילוף הדברים.

כי מקבלי־המשנה דקדקו הרבה בלשון המשנה והשתדלו למסור אותה בלשון רבם:

הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלין המקוה (אלא) שאדם חייב לומר בלשון רבו (עדיות פ“א מ”ג)¹³⁹⁵.

ב) וכך נחלקו בלשון גם בכלים (פ“ח מ”ט): פורנה (fornus) אם יש לה ליזבז λέσβιον טמאה, ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות (στέγη, שפת הגג) רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות.

ובתוס' (כלים ב“ק פ”ו יז) שנינו: ר' מאיר אומר משום רבן גמליאל אם יש לה הליזבז טמאה ר' יהודה אומר משום רבן גמליאל אם יש לה סטאגאות ר' יוסי אומר משום רבן גמליאל אם יש לה ספיות וכולן שם אחד הן.

זאת אומרת שאין כאן אלא מחלוקת בלשון, ר"מ (סתם במשנה) מְסָרה בשם ר“ג בלשון “ליזבז”, ור' יהודה מסרה בשמו בלשון “אסטגיות”, ור' יוסי מסרה בשמו בעברית בלשון “שפיות”. אלא שרבי במשנתו הציע את הדברים כך כאילו ר”מ ור' יהודה שהציעו את ההלכה המסורה בשם ר“ג – לא בלשונו של ר”ג הציעוה אלא כל אחד ואחד בלשונו הוא, ואך ר' יוסי (סתם כלים) מסרה בלשונו ממש של ר"ג [ועי' לעיל, 99].

ג) ומעין זה אנו מוצאים “חילופי־לשונות” בלי מחלוקת בהלכה גם במקום אחר:

פרה פ“ב מ”ה: היו בה (בפרה אדומה) שתי שערות שחורות או לבָנות בתוך גומא אחת פסולה. רבי יהודה אומר (אפילו)¹³⁹⁶ בתוך‏ כוס אחד. היו בתוך שני כוסות והן מוכיחות (מקבילות) זו את זו פסולה.

ובתוס' (ספ"ב ז) שנינו: היו בה שתי שעָרות שחורות או לבָנות בתוך גומא¹³⁹⁷ אחת פסולה בתוך שתי גומות כשרה ר' יהודה אומר אפילו בתוך שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה, ואמרו בירוש'¹³⁹⁸: הן איסטגיות (כצ"ל) הן ספיות, הן כוסות הן גומות.

“גומא” של ת“ק היא אפוא “כוס” של ר' יהודה, וב”אחת" אין ר' יהודה חולק אלא בשתים. ולא נחלקו באחת אלא בלשון.

ד) ומחלוקת כזאת גם בפרה פי“א מ”ב:

הרפפות¹³⁹⁹ טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת¹⁴⁰⁰ ו' אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת. ולא שר' אליעזר אומר שהרפפות טהורות והרעדות טמאות, אלא שר' אליעזר שנה במקום “רפפות” – “רעדות”, ואמר שרפפות = רעדות טמאות לחטאת.

וכך שנינו בתוס' (פי"א א): הרפופות טהורות לקדש לתרומה ולחטאת ר' אליעזר אומר הרפופות טמאות לחטאת וטהורות לקדש ולתרומה. והנה שנתה התוס' בדברי שניהם “רפופות”.

וכך אמרו בירוש' הנזכר: הן רפפות הן רעלות (!).

אלא שתנא אחד שנה “רפפות”, והשני (ר' אליעזר או ר' יהודה בשמו) שנה “רעדות”.

ה) וכך אנו מוצאים מחלוקת מפורטת בלשון גם במקומות אחרים:

1. משנתנו שונָה (יומא פ“א מ”א) “פלהדרין” (“פרהדרין”, יו"ר, προέδροι), ור' יהודה היה קורא אותה “לשכת בוּלַווטין”, βοuλεuταί¹⁴⁰¹.

2. ר' יוסי שונה: והמריצה (שקלים פ“ח מ”ב), ואבא שאול – במשנתו – היה קורא אותה צפורן (ירוש' שם נא סע"א)¹⁴⁰². “צפורן” זו היא “צפורן שמיר”¹⁴⁰³, שר' יוסי עצמו משתמש בה (תוס' שבת פי"ד א): אף צפורן גדולה (בין הכלים שאינם ניטלין בשבת).

ו) כך אנו מוצאים גם בסתמותיה של משנתנו, שהיא שונָה אותו המושג במקומות שונים בחילופי־לשון, במלים אחרות ובשימוש אחר¹⁴⁰⁴:

1. “אצבע הכבד” (“יותרת הכבד”) בתמיד (פ“ד מ”ג) ו“חצֵר הכבד” ביומא (פ“ח מ”ח).

הראשון – תרגום עברי של “חַצרָ(א דעל) כבדא” הארמי, חצַר־כבדא בסורית; “חצרא”, ختصر, “אצבע־קטנה”.

והשני – שימוש ארמי [ועי' לעיל עמ' 28].

1. “יוצאת החוץ” (כלים פכ“ט מ”ט ופכ“ד מט”ז) = “נפקת ברא” בתרגום, אבל בכל המשנה: זונה.

2. “אוֹר” (=אורתא, פסח' ב–ג) אצל “ליל”, לילי יום הכפורים (פסח' פ“ד מ”ד, “אור יום הכפורים” בברייתא, פסח' ג א ועוד), “ליל עיבורו” (ר“ה פ”ב מ“ח, “אור עיבורו”, בתוס' פ”ב ב ובבלי) אור לארבעה עשר (פסח' פ“א מ”א) = לילי י"ד, בברייתא (שם ג א).

3. שְׁכִיב מְרַע (ב“ב פ”ט מ"ו ועוד), שהוא ארמית ממש, אצל “חולה” (שם מ"ז ועוד).

4. כְּבִינָה (ב“ב פ”ט מ"ז, תרגום “רדיד”: כבנתא) אצל “רדיד” (כלים פכ“ט מ”א).

5. אסל (תרגום “מוט”: אסלא, ἄσιλλα, כלים פי“ז מט”ז, אהלות פט“ז מ”ב, פרה פ“ז מ”ה) אצל “מוט” (ביצה פ“ג מ”ג, זבח' פי“ב מ”ב).

6. גבר (יומא פ“א מ”ח, סוכה פ“ה מ”ד) אצל “תרנגול” (רגיל).

7. טָהֳרוֹ של מזבח (יומא פ“ה מ”ו, תוס' פ"ד ב), ג ב (ג ג) המזבח ظهر Zuḥru (“Rücken”),

בהערה הכנענית שבמכתבי אלעמרנא 232 11, “צהר” בעברית, “Dach'' = “Rücken” (ṣëru באשורית), שבארמית היה צ”ל “טוהרא” (טיהרא)¹⁴⁰⁵ = טהר, וזהו “טהרו של מזבח”¹⁴⁰⁶; וכך מפורש בתוס' שם: היזה על טיהרו של מזבח שבע פעמים (ציטאט מן המשנה) לא היה מזה לא על האפר ולא על גחלים אלא על גגו של מזבח והיא נכפפת על הקיר.

אצל “גבי המזבח” (סוכה פ“ד מ”ה, זבח' פ“ח מי”ב, תמיד פ“ו מ”ב), “ראש המזבח” (תמיד פ“ב מ”א, פ“ה מ”ה).

9) חייט, חייטין (שבת פ“א מ”ג, פסח' פ“ד מ”ו ועוד, “חייטא” בארמית) אצל “תופרי כסות” (כלאים פ“ט מ”ו).

ז) ויש שאנו מוצאים חילופי־לשונות גם במשנה אחת:

1) זכוכית – זגגין. כלים פ“ח מ”ט: כבשן של סיידין ושל זגגין וכו'; אצל “ושל עושי זכוכית”, ברישא.

“זכוכית” בארמית – זגוגיתא, והאומנים – זַגְגַיָא; ו“זכוכית” רגיל בכלים (פ“ב מ”א, פט“ו מ”א, פ“ל מ”א ומ"ד) ועוד, אלא שכאן שני מקורות לפנינו: הראשונה – משנת ר' יוסי (כסתם כלים), והשניה מן “כבשן של סיידין וכו' (עד:) פורנה אם יש לה ליזבז טמאה” – משנת ר"מ (עי' לעיל) שנכנסה כאן באמצע.

וכן “זגגין” בכלים פכ“ד מ”ח, פרק שכולו משנת ר' יהודה¹⁴⁰⁷. “פתח בעושי זכוכית וסיים בזגגין”!

2) מפיס – מטילין חלשים. שבת פכ“ג מ”ב: מונה אדם את אורחיו וכו' ! ומפיס (“מטיל גורל”) עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה ! ומטילין חלשים על הקדשים ביו"ט אבל לא על המנות (של חולין, רמב"ם).

רישא וסיפא – תרי תנאי, ובתוס' פי“ז ד שנינו: רשב”א אומר שושבינים וכל בני חופה מפיסין על מנותיהן וכו', מפיס אדם את אורחיו ואורחין מפיסין זה עם זה כדי שיטלו חלקו תחילה לא שיטול שלו ושל חבירו (=מנה גדולה כנגד קטנה). נראה אפוא, שרישא – רשב"א היא, שנכנסה לתוך המשנה הישנה, ורישא וסיפא חולקים. “פתח במפיס וסיים במטילין חלשים”!

3) אבוב – חליל. אַבּוּב (ערכין פ“ב מ”ג, “אבובא” – תרגום של “חליל”, ישע' ה יב) = חליל (בכורים פ“ג מ”ג ומ“ד, סוכה פ”ד מ“א, כתובות פ”ד מ“ד, ב”מ פ“ו מ”א, קינים פ“ג מ”ו וערכין שם!).

אלא בערכין שם: (החליל מכה וכו') ולא היה באַבּוּב של נחשת וכו' ולא היה מחליק אלא באבּוב יחידי וכו' – ממקור אחר ותנא אחר הוא.

בבבלי י ב: פתח בחליל ומסיים באבוב. אמר רב פפא היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה (ע"פ הפשט “חליל” מפני שהוא “חלול”, וכן “אבובא” בארמית “קנה חלול”).

אבל בתוס' פ"א יג גם בסיפא “חליל”: לא היה מכה בשני חלילין אלא בחליל אחד לא היה מחלק אלא בשל קנה.

ותרי תנאי נינהו.

ה) כד – חבית.

1) ב“ק פ”ג מ“א: המניח את הכד ברה”ר ובא אחר ונתקל בה ושְבָרָה פטור ! ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ! נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה חייב.

ואמרו בתלמוד (כז א): פתח בכד וסיים בחבית (וחזר וסיים בכד: נשברה כדו וכו'). ותנן נמי (פ“ג מ”ה) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה שבקורתו של זה פטור פתח בחבית וסיים בכד (וחזר וסיים בחבית: היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור וכו'). ותנן נמי (פ“י מ”ד) זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו. פתח בכד (“בכדו של דבש”) וסיים בחבית (“נסדקה חבית של דבש”). אמר רב פפא היינו כד היינו חבית.

אבל לפי פשוּטה של משנתנו – שני תנאים הן; תנא של רישא וסיפא בב“ק פ”ג מ"א שונה כד, ותנא של מציעתא שונה חבית, וכך שנה במקום הסיפא שלנו: ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו. ובבא זו לא היתה במשנה שקדמה לרבי, ורבי הוא שהוסיפה ממקור אחר, ממשנת תנא אחר.

ואמנם כן, גם לפני התוס' (פ"ב ד) לא היתה בבא זו, והיא שהוסיפה כי בזה “מודה ר' יהודה לחכמים”¹⁴⁰⁸: נשברה כדו וצלוחיתו ברה"ר ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב.‏ ר' יהודה פוטר שאין שמירתו עליו. מודה ר' יהודה לחכמים במניח אבנו וצלוחיתו (בבבלי: אבנו וסכינו ומשאו) ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהן שהוא חייב מפני ששמירתן עליו¹⁴⁰⁹.

מי ששנה אפוא במשנתנו "נשברה כדו וכו' " – לא שנה “ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו”, וזו משנת ר' יהודה.

2) וכן במשנת ב“ק פ”ג מ"ה לקוחה הבבא האמצעית “נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור” – ממשנה אחרת. ותנא שלנו שנה רק: זה בא בחביתו וזה בא בקורתו היה בעל קורה ראשון וכו'. ותרי תנאי נינהו. (ולתנא של “כדו” בכל אופן פטור, ור' יהודה היא).

3) וכן הדבר גם בפ“י מ”ד. במשנה הקדומה לא שנו אלא: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ושפך זה יינו והציל את הדבש וכו'. אבל “ונסדקה חבית של דבש”¹⁴¹⁰ לקוח ממשנת תנא אחר.

וכך לא שנו גם בתוס' (פ"י כה) אלא בקיצור: שפך זה את יינו והציל דובשו של חבירו נותן לו שכרו וכו'. שנשברה כדו – מובן מאליו.

4) פתח בכד וסיים בחבית גם בדמאי (פ“ז מ”ח, ר“ש ותוי”ט שם):

מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר שורה החיצונה אחת מעשר ואין ידוע איזו היא נוטל שתי חביות לוכסן וכו'.

גם משנה זו מורכבת בוודאי, אלא שכאן אין בידינו עכשיו להפרידה לחלקיה, מפני ששני המקורות נתגבשו כאן כך עד שאי־אפשר להכיר מקום התפר.

חילוף בין כד וחבית רגיל במקורות שונים:

5) כך שנינו בסוכה פ“ד מ”י: חבית של זהב (וכן בתוס' פ"ג יז), אבל במעילה פ“ג מ”ז: כד של זהב (תוי“ט בב”ק רפ"ג).

6) וכך שנינו בתרומות פ“ד מ”י: כד¹⁴¹¹, אבל בתוס' (שם פ"ה יא): חבית¹⁴¹².

7) וכך שנינו בב“ב פ”ה מ“ח: המוכר יין ושמן וכו' נשברה החבית וכו' הרכינה ומיצה וכו', אבל בתרומות פי”א מ"ח (לענין תרומה): המערה מכד לכד וכו' הרכינה ומיצה וכו'.

ולפניה במ“ז, וכן חבית של שמן שנשפכה – כמו בפ”ח מ|י!

8) וכך שנינו בחגיגה פ“ג מ”ד: חבית של יין, אצל “כדי יין וכדי שמן”¹⁴¹³.

אבל בתוס' שם פ“ג ל ול”ב הסדר שונה, ובמקום “כדי יין וכדי שמן” שנו שם: הקנקן.

9) ובע“ז פ”ה מ“ג: גוי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו' (ב“מ פ”ו מ“ח: המעביר חבית ממקום למקום, ועי' שם פ”ג מי"ב), אבל במ”ה ומ“ו ומ”ז: חביות, חבית.

ט) וכך אנו מוצאים כמה דברים שנשנו במשנתנו בלשון אחד, ובתוספתא – בלשון אחר: “שדברין הרבה מְשַנָה התוספה שֵם מן המשנה”¹⁴¹⁴:

“אוירה של חצר” במשנה (ב“ב פ”ד מ"ד) – “מילוסא של חצר” בברייתא (שם סז א).

“פטמא” במשנה (עוקצין פ“ב מ”ג) – “עמוד” בתוס' (שם פ"א ח).

“נץ” במשנה (שם) – “שער” בתוס' (שם, פי' הגאונים שם).

וכן: מרפק במשנה (ערכין פ“ה מ”א ועוד) – אָציל בתוס' (ערכין פ"ג ב); כבש במשנה (שבת פט“ז מ”ח) – סיקלא (“אסקלא” ,scala) בתוס' (שבת פי“ג/יד יא, דפו' וכ”י ו').

זיתי כבש במשנה (תרומות פב מ"ו) – קלופסין (זיתים הנכבשים לאכילה ואינם מוכשרים לשמן, colymbas, κολuμβάς) בתוס' (שם פ"ד ד).

כלי זפת במשנה (כלים פ“ג מ”ז) – הַיְקִירין בתוס' (כלים ב“ק פ”ג ב, “יקיר” בארמית של א"י = קירא).

כיסויי כלים במשנה (שבת פי“ז מ”ח) – חותמות בתוס' (ביצה פ“ג יב ובבלי לא ב וירוש' שבת פט”ו טו ע"א) – אבוטני¹⁴¹⁵ כלים בתוס' (עירובין פי"א ז).

וכאן אני מכניס שינויים ממין משילין – משחילין (שחולת, “משחיל ותורם” הדשן); לבה – נבה (את“ת – את”ת, מאן דתנא –) וכדומה; אובין (ע“ו פ”ג מ"ה, אנן תנינן) – אוביל, (אית תניי תני – את"ת); נָמוֹשוֹת (פיאה פ“ח מ”א) – מָשוֹשוֹת (את“ת – את”ת = אבא שאול), ישאלו (כתובות פי“ג מ”ד) – ישענו (אית ת“ת – את”ת). ולכאן שייך גם: המבעה (ב“ק פ”א מ"א) – המבעיר (תוס' שם, מדר“י נזיקין פי”ז לנו' הילקוט).

כי שני תנאים שנו אותם: המשנה ממקור אחד, והברייתא ממקור אחר, וכשם ש“אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד” כך אין שני תנאים שונים בלשון אחד, אלא זה תופס בלשון זה, וזה – בלשון אחר, אע"פ שהענין אחד.

י) ויש ששני מקורות פירשו מלה אחת של המשנה הקדמונית באופנים שונים:

1) במדות ספ“ב מ”ו (=שקלים פ“ו מ”ה), כשהמשנה מפרטת את שלשה עשר השערים שבעזרה שנינו: שבמזרח שער ניקנור ושני פשפשים היו לו אחד בימינו ואחד בשמאלו.

כאן פירושו פתחים קטנים¹⁴¹⁶ שבתוך השער, שהרי אלו נמנו במספר שלשה עשר השערים. “פשפשא” גם בסורית = παραθύρον, תרעא זעירא דבתרעא רבא הוא¹⁴¹⁷.

אבל במדות פ“א מ”ד, כשהמשנה מפרטת שבעת השערים שבעזרה (וחולקת על ספ"ב), שנינו: שבמורח שער נקנור ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין.

תנא זה פירש אפוא “פשפשים” שבמשנה הקדומה במובן – לשכות, וע“י זה יצא לו גם חשבון שבעה שערים, מכיון שהוא אינו חושב גם ה”שנים שבמערב שלא היה להם שם" ולא “שער העליון” ולא “שער השיר”, לא נשארו לו אפוא אלא שבעה שערים.

ו“פשפש” במובן זה נמצא באמת בב“ר פ”א, ד' (תיאודור 2): חדרים ופשפשים.¹⁴¹⁸

2) ומעין זה גם משנת פסחים פ“א מ”ג: ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור. וחכ"א לא בדק וכו' לא בדק בארבעה עשר וכו' לא בדק בתוך המועד וכו‘. דברי ר’ יהודה אצל דברי חכמים נותנים מקום לטעות. כרב חסדא ורבה בר רב הונא, שרבי יהודה מצריך שלוש בדיקות (י ב); אבל רבי מסר כאן דברי ר"י ודברי חכמים בלשונם!

“חילופי־הלשונות” הם הם אפוא אחד הסימנים המובהקים ל“שינויי־מקורות”. מחקר זה חשוב מאד להבנת המשנה, להגבלת הזמנים של חלקי־הלכה, לקביעת בעלוּתה ולישוב ניגודי־המשניות.

אבל חשוב גם לאוצר־הלשון המשני: אוצר של השמות הנרדפים מתעשר ברוב של נרדפים, והדלת ננעלת בפני “מניחי הלשון” המכניסים בכל צורה מיוחדת של הלשון מובן מיוחד וחדש. כי שמות־נרדפים לפנינו, ונרדפים אינם שונים לגמרי זה מזה במובנם, אלא לכל־היותר – יש ביניהם הבדל דק של נואנסה.

 

מבוא לתוספתא    🔗

ספרות: דינר Die Theorien etc., 1874; שפנייר, Tosefta periode, 1922; גוטמן, דיא רעד' וכו' צווישען משנה אונד תוספתא, 1928; הופמן, מנצין 1884, 126; שווארץ, תוספתא עם פירושו והקדמותיו לב"ק ועוד.

“תוֹסֶפְתָא”, ר' “תוֹסֶפָתָא”; בעברית: “תוֹסֶפֶת”, ר' “תוֹסָפוֹת”.

ר' יוחנן אומר (סנהד' פו א): “סתם תוספתא ר' נחמיה”; ובקידושין מט ב אמרו: אמר לה תנא אנא – עד דתני הילכתא (= משנה) ספרא וספרי ותוספתא (כסדרן בסנהדרין!): ובמגילה כח ב איתמר בחד מרבנן: דהוי תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא, וכן בשבועות מא ב: דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא תלמודא. וברייתא אחת מובאה מן ה“תוספתא” בשמה, יומא ע ע“א: לא משכחת לה מְתַקַנְתָא אלא או לר' אליעזר דתנא דבי שמואל (עי' ד"ס) או לר”ע דתוספתא וכו' ר“ע דתוספתא מאי היא דתניא רע”א פר וכו‘. – מה שנמצא בתוס’ שלנו פ"ד יט (דפו' וכי"ו) בשינויים.

ובירוש' (שבת פ“ח יא ע”א) נזכרה: אוריתא חדתא – תוספתא עתיקתא; ובהוריות (פ“ג מח ע”ג ב"פ): תוספת, בצד משנתו של ר' חייה¹⁴¹⁹ ומשנתו של ר' הושעיה ומשנתו של בר קפרא; ובפאה פ“ב יז ע”א (=חגיגה פ“א עו ע”ד): “בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות (ולא מן ההגדות) ולא מן התוספות אלא מן התלמוד”.

השם “תוספות” רגיל גם בפי הגאונים¹⁴²⁰ והראשונים. מוצא השם¹⁴²¹ וענינו ישן. כבר במשנה נאמר על תנאים כר“ע: הוסיף ר”ע¹⁴²², וגם הוספות שהוסיפו על ה“משנה” תנאים אחרונים להם הובאו בתוס' בלשון זה: הוסיפו עליהן¹⁴²³. ונמצא גם בירוש' במה פעמים (בלי ציון לברייתא) ובבבלי בלשון “תנא”: ירוש' ר“ה פ”א נו ע“ד: הוסיפו עליהן שכר בתים וכו‘, אבל בתוס’ פ”א א (=בבלי ז א: ת"ר): ויש אומרים; ירוש' ע“ז פ”ג מב ע“ג: הוסיפו עליהן הסייף וכו‘, וכן בבבלי מא א: תנא הוסיפו עליהן סייף וכו’, אבל בתוס' פ”ה א כלולה ההוספה של המוסיפים בלשון המשנה; ירוש' כתובות לא ע“ג: הוסיפו עליהן באשה וכו‘, וכן בבבלי עה א: תנא הוסיפו עליהן, אבל בתוס’ פ”ז ט: יותר עליהם נשים וכו‘. הירוש’ מביא אפוא ב“הוסיפו עליהן” דברים שאינם בלשון זה בתוס', אבל ישנם כך ב“תנא” הבבלי.

ואשר ל“סתם תוספתא” – אמנם סתם תוס' שלנו אינה לר' נחמיה¹⁴²⁴, אבל כיון שישנם בתוס' שלנו כמה דברים. שאינם מקבילים למשנה שלנו אלא למשנה קדומה, וגם הסדר בתוס' שלנו אינו מקביל תמיד להלכות המשנה – סימן הוא, שתוס' שלנו השתמשה בתוס' הישנה של ר' נחמיה (למשנת ר"ע)¹⁴²⁵, והוסיפה בה דברים כדי להתאימה למשנתנו, משנת רבי; אבל השאירה עוד בכמה מקומות את ההלכות כמו שהיו מתאימות למשנה הראשונה, וכך נשארו אצלנו שרידים של הסדר הישן בצד הסדר החדש.

חוץ מן ההתאָמות למשנת רבי הנזכרות נשתקעו בתוס' שלנו כמה הלכות מחודשות של התנאים האחרונים. ואפשר שיש בתוס' שלנו גם דברים ממשנת בר־קפרא ותלמידיו וממשנת‏ ר' חייא ור' הושעיה וממתניתא דרב. הנה

1) תוס' פסחים פ“ט ב (בבלי צח ב: ת"ר) שנויה בירוש' ספ”ט לז ע“א בשם ב"ק: תני בר קפרא יפה וכו', ובדרך ארץ זוטא פ”ז: תני ר' חייא יפה וכו'.

2) תוס' ע“ז פ”ה ג: ישראל שמצא ע“ז וכו' שהנכרי מבטל ע”ז בין שלו וכו' בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון; ובבבלי מג א: אמר רבב“ח אמר ר' יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחרי ר' אלעזר הקפר בריבי בדרך ומצא שם טבעת וכו' ש”מ וכו' וש“מ נכרי מבטל בע”כ, וכזה בירוש' שם פ“ד מד ע”א: בר קפרא אשכח חד עיזקא וכו' הדא אמרה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו על כרחו וכו'.

3) וכן במו“ק ג ע”ב: ואמר ר“ש בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא ר”ג ובית דינו וכו' = תוס' שביעית פ"א א (בירוש' פ“א לג ע”א: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן).

על ריב“ל בתור “תנא”, עי' גם ב”ק פב א: אלא מאן תנא (= ת"ר:) עשרה תנאין שהתנה יהושע ריב"ל הוא, ובפסחים קד א (כי"י): תנא משמיה דריב"ל כל החותם וכו'.

ואשר למשנתו של ר' חייא, הנה¹⁴²⁶:

1) תוס' ב“ק פ”ט א: שלשה עשר הן אבות נזיקין וכו‘, בירוש’ ב“ק ב ע”א: ותני ר' חייה, אבל בבבלי ד ב: תני רבי אושעיא.

2) ירוש' ב“ק פ”א ב ע"ג: תני רבי חייה זה השור והבור = תוס' פ"א א.

3) בבלי פסחים ח ב: ר' חייא תני כוותיה דרב = תוס' פ"א ב.

4) תענית כא א¹⁴²⁷:… במתניתא דבי ר' חייא ור' אושעיא… האומר תנו שקל לבני וכו‘, ירוש’ כתובות פ“ו לא רע”א: מתנייה (קרי: מתניתה) דר' חייה רבא = תוס' כתובות פ“ו י¹⁴²⁸, ובבבא מציעא לד סע”א: שיילינהו לתנאי |ב]דבי ר' חייא ו[ב]דבי¹⁴²⁹ ר' אושעיא ואמרו גבי הדדי תניין (כלומר: שאלו את תנאי הברייתות איך הם שונים בברייתא דר“ח ור”א)¹⁴³⁰ = תוס' פ“ג ב (דפו' וכ"י ו'), ועי' ב”מ פה ב: מתניתא דמר (דר' חייא) מתנינא¹⁴³¹.

אבל התוס' אינה אחת [=זהה] עם “תני ר”ח", שהרי:

1) בירוש' הוריות הנזכר נזכרות “תוספתא” ומשנת ר"ח זו אצל זו (כמו שהעיר כבר בעל הכריתות).

2) “תני ר"ח” שבבבלי אינו שוה לתוס': נזיר ס ע“ב–סא רע”א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר' חייא: ב“ב סז א: ת"ר וכו' (=תוס') והא תני ר"ח וכו‘; שם סז ב־סח א: ת"ר וכו’ (=תוס') והא תני ר"ח; נדה כה א: ת"ר (=תוס') וכו' תני ר"ח מרוחקין וכו' שני חוטמין שתי טיפים של זבוב תני ר"ח ומקורבין וכו‘; והשוה גם כתובות נב א: ת"ר וכו’ לוי סבר למיעבד עובדא כי הא מתניתא א”ל רב הכי אמר חביבי (ר' חייא) לית הילכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (= תוס' פ"ד). ר' חייא ידע אפוא ברייתא זו, שהיא מתאימה לתוס' שלנו בעיקרה, והוסיף עליה דברים, והבבלי מביאן זו אצל זו. ובירוש' שבועות פ“ו לז ע”ב: זה אומר אזור גדול וזה אומר קטון. תני ר' חייא ולא ידעין מה תני אין תימר חייב מתני' פליגא וכו' אין תימר פטור מתני' פליגא וכו‘, ועי’ תוס' פ"ה יד–טו.

ושתי פעמים נזכר בתוס' שלנו ר' חייא (“אחייה”): בביצה פ“א ז (חולין פ"ו ג), ושם נזכר גם “ר' אבא” (=רב), ובנגעים פ”ח ו (אבל זה לקוח מת“כ, עי' מו”ק ז ב ות"כ מצורע נגעים סוף פרשה ב).

ואין כל יסוד ליחוסם של הראשונים, שייחסו תוס' שלנו לר' חייא (הראשון שהביא ראיה לדבריו הוא במכתב שבקטע שאצל שכטר, סעדיאנא 141, שנסתייע מההיא דב"ק). וגם דרך אחרת לר“ח ולתוס' שלנו, כי משנת ר"ח אינה אספת חומר אלא משנה מקבילה למשנתנו, שקובעת הלכה; ר”ח שונה בלשון “חכמים” דברי יחיד שבמשנה, ובלשון יחיד – דברי “חכמים” שבמשנה; משנת ר“ח קובעת הלכה נגד משנתנו, מציעה את המשנה בהרחבת דברים ובפירושה, מוסיפה הלכות שנתחדשו אחרי משנת רבי ע”י מעשה (אוקים תנא עליה ותנא, חזר וקבעה במתניתיה). מה שאין כן התוספתא. היא בעיקרה השלמת המשנה ע“י אספת החומר הישן, ע”י העתקת המחלוקת, ע“י הבאת משנת תנא אחר, ע”י “פירוש”, שאינו פרפרזה אלא ביאור לנוסח קבוע; זו של ר"ח היא “משנה”, וזו שלנו – תוספתא.

מצד אחר החליפו ר"ש בן חפני ואלה שנמשכו אחריו¹⁴³² “תוספתא” שלנו ב“תוספתא” הקצרה שהובאה בבבלי בלשון “תנא”¹⁴³³, וייחדו את שם “תוספתא” רק ללשון זו, ויצאה להם טעות זו מדברי בעל סתו"א:

“וכל היכא דאיכא תנא תוספתא היא שנוספה על המשנה ומה שחסר מן המשנה הוסיפו אותו חכמים בגמרא מן הברייתא, תוספתא זו שהיא תוספת על המשנה (לפיכך) אינה כתובה בלשון תנו רבנן אלא בלשון תנא אע”פ שכל תנו רבנן תוספתא היא (=ברייתא ותוס' שלנו) וכל ברייתא שאינה בלשון ת"ר אלא בלשון תניא ממנה אתה למד שהיא מתורת כהנים¹⁴³⁴. אבל אח"כ בסי' סז: וכל היכא דאיכא ואמר מר תשובה היא מאותה ברייתא שהיא תוספתא, ותוספתא תנו רבנן היא!

כי ר' שמואל הנגיד אומר במבואו: התוספתא היא שיור המשנה וסימנה תנא; ובמקורו, מבואו הערבי של ר' שמואל בן חפני גאון סורא, שקטע ממנו נדפס בס' היובל להרכבי:

שרה ד̇לך אלתוספתא פהי מ̇ת̇כ̇יר֯את אלפ̇רו̇ע (= מבחר ההלכות) אלתי בקית בעד אלמשנה פעניאנהא פי אלתלמוד כלה [תאנא].

אבל “תנא” זה הוא רק חלק של ה“תוספתא”, חלק שהוצָא מתוך התוס' ונתקצר בלשון קצרה, ונמצא גם בבבלי (“תנא”) וגם בירוש' (“תני”) לא רק לפרש את המשנה, אלא גם לחלוק עליה (בבבלי: ותנא דידן, והאנן תנן, בירוש': מה ופליג, תנינן… ואת אמר). ואינה אסֵפַת־הערות למשנה, אלא הדברים קבלו צורת “הערות” ע“י קיצורן, ע”י שהוציאו מהברייתא רק את תורפָּהּ, רק את הדברים המפרשים או המתנגדים, כך בנזיר נב ב (בחגיגה כב ב הברייתא שלמה), סוטה מד א: תנא מפני וכו' (בירוש' כג ע"א שלם: תני ר' אליעזר אומר וכו' שהן וכו'), ב"ב קמד ב (בירוש' יז ע"א שלם: תני האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך בזמן וכו').

כמה וכמה “תנא” נמצאים בתוספתא, כמו פסחים נג ב, סה א; כתובות כז ב, עז א; ב“ב כ ע”ב; נדה כ ע“א; סוכה לט א; יומא מד א (תנא בכל וכו'); כתובות קט א; קידושין כד א, ס ע”ב; נדרים יג א; נזיר ס ע“א; ב”ב כ ע"א (ב"פ), כו א, צח ב (ב"פ); סנהד' כא ב, מה א; שבועות טו א.

וכאן אנו רואים ברור, כיצד נקרע “תנא” זה הבבלי מתוך המשך דברי התוס':

ב“ב צז ב: תאנא פיטסות וכו' (תוס' פ"ו ג), ב”מ סח א (תוס' פ"ד יא), שם צד א (תוס' פ"ח יט), שם ס ע"א (תוס' פ"ג כז: מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטילו!), בכורות כט ב (תוס' פ"ג ט).

יש ב“תנא” זה גם דברי אגדה וסיפורי־מעשיות מחכמים שונים, האחרון שבהם הוא מעשה מתלמידי בר־קפרא לפני בר קפרא (ברכות לט א, ודבר זה מובא בירוש' שם י ע“ב–ע”ג בשם: רב יהודה בשם אבא בר בר חנה), ומסים: תנא אמרו לא יצאה שנתן וכו'.

גם “רבותינו” (=ר' יהודה נשיאה) נזכרים בה (גטין עו ב). הנה “תנא אם רוב וכו' " שבמגילה כד ב מובא בתנחומא נשא ח: ר' הושעיא הגדול¹⁴³⁵ שונה אם רוב וכו'; ו”תנא (רכות וכו') וגבוהות אחת עשרה אמה" שבסוכה מה א מובא בירוש' נד ע"ב בשם “בר קפרא”: בר קפרא אמר וגובהן אחת עשרה אמה¹⁴³⁶.

חוץ מבר־קפרא נזכר בברייתא זו גם רבי: סוכה לט א וסנהד' ה ע"ב (עי' ד"ס). ועי' גם עירובין ח א: דאמר רבין בר רב אדא אמר רב יצחק מעשה וכו' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור וכו‘. אמר רב יוסף בר אבדימי תנא וחכמים אוסרין וכו’. וגם ר' יהושע בן לוי, פסחים קד א¹⁴³⁷: תנא משמיה דר' יהושע בן לוי וכו'¹⁴³⁸.

מצד אחר מוסבים כבר דברי רב על ברייתא כזו, שבת קכ ע“ב: תנא נר וכו' לייט עלה רב וכו' אילימא משום דרב סבר לה כר' יהודה ותנא קתני לה כר”ש וכו‘; חולין מד א: תנא וכו’ ברובה, וכמה רובה רב אמר רוב עוביה וכו'.

בכל אופן לא יצא אפוא ה“תנא” מבית מדרשו של רב (“דבי רב”)¹⁴³⁹.

אמנם גם ברייתא זו, כברייתות בכלל (עי' בסמוך), בבלית היא, ולפחות ישנם כמה¹⁴⁴⁰ “תנא”, שנלקחו מברייתות בבליות. חולין סג ב¹⁴⁴¹: תנא עומדת כאן [בבבל]¹⁴⁴² ורואה נבלה בא“י, ילקוט כ”י ואה“ת: עומדת כאן ורואה וכו'; רש”י הגיה (“ה”ג") כנו' שלנו, ו“ל”ג כאן¹⁴⁴³, שאם אומ' כאן משמע שהתנא הוא בבלי ולעולם לא תנא ולא ברייתא היה בבבל ועל זה לא גרסינן כאן". אבל הלא גם בגיטין יד ב (וכתובות

צד ב) שנו בברייתא: וכאן אמרו (עי' בסמוך), ובמציאותן של ברייתות בבליות¹⁴⁴⁴ א“א לָפון כלל, ואין כל־ספק ע”כ, שהנוסח הישן: עומדת כאן ורואה נבלה בא"י, הוא הנוסח העיקרי.

הברייתות שבתוס' שוות יותר בלשונן וסגנונן וגם בתוכנן לאלה שבירושלמי, ולא לאלה שבבבלי. הברייתות שבבבלי ב“ת”ר" ו“תניא” – הן בבליות או חצי־בבליות.

הנה ל“ת"ר” בביצה טז ב שלח ר' אלעזר מא"י: לא כשאתם שונין בבבל רבי מתיר וכו' אלא רבי אוסר וכו' (= תוס' פ“ב א!]. ל”תניא" בסנהד' נג א, שהובא בירוש' כד ע“א בלשון “תמן תני(נן)” מוקבל בבבלי שם נג ב: כי אתא ר' יצחק תנא כדתנן (= תוס' פ"י א), וכן ל”תניא" שבמנחות מח א – כי אתא ר' יצחק תנא (מח ב).

“תניא” שבגטין עד ב (=תוס' פ"ז ג) מובא בירוש' גטין פ“ז מח ע”ד בלשון “תמן מחלפין” (כאן התוס' מתאימה לנוסח הבבלי!). ב“ב כו א: אמר שמואל לא שנו אלא בא”י, אבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא וכו' שתי אמות וכו' אלא לאו כשמואל וכו'.

כתובות נב א (שהבאתי לעיל): ת"ר וכו' לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא (=תוס').

ב“תניא” שבגטין יד ב (בתובות צד ב) מפורש: וכאן (“בבבל”) אמרו¹⁴⁴⁵. וגם הירוש' מזכיר כמה פעמים: “תניי תמן” (בבבל)¹⁴⁴⁶.

והשתמשו גם הבבלי גם הירוש'¹⁴⁴⁷ בקובצי ברייתות רבים: בר קפרא, ר“ח ור”ה, לוי, קרנא, דבית רבי, דבית רב, דבית שמואל ועוד.

ואפילו בשעה שהבבלי מעתיק את התוספתא אין זה לשונה וסגנונה ממש, מפני שבבבל היו ה“תנאים” השונים את התוספתא כֵמשנה, עד סוף ימי הגאונים, בעל־פה – משנים לפעמים את הסגנון הארצי־ישראלי, ויֵש שהיו מוסיפים גם פירוש וגם הוספת־דברים של אמוראים. זהו סוד השינויים שבין הבבלי לתוס'.

היחס הוא אפוא:

תוס' קדומה – שני ילדיה: הברייתא שבבבלי והתוס' שלנו – הברייתא שבירוש‘, שהיא ממוצא התוס’ שלנו¹⁴⁴⁸.

ואילן היחס הוא: o תוספתא קדומה

תוס' שלנו o

o בר' שבבבלי

בר' שבירוש' o

מה טיבה של התוס'?

א) “התוספתא – אומר רז”פ¹⁴⁴⁹ – באה להשלים המשנה אם "נפקד חלק מחלקיה…

ב) “התוספתא נקשרת לפעמים בחיבור פנימי עם המשנה כעין פירוש לחלק הקודם… במקומות אלה ובמ”א התוספתא אינה חוזרת להביא עיקר המאמר אבל היא המשכה למאמר המשנה ומקושרת בו כסיפא לרישא… ולפעמים מביאה התוספתא מאמר המשנה עם תוספת איזה תיבות לביאור…

ג) “התוספתא מביאה המחלוקות אשר לא נזכרו במשנה, או שהמשנה סתמה כאחד החולקים או שלא נתנה מקום להמחלוקת… וגם במחלוקת הבאה במשנה התוספתא מארכת בשקלא וטריא בין החולקים והמשנה מקצרת לרוב…”.

ויש שהתוספתא מביאה משנת תנא אחר במקום המשנה הסתמית שבמשנתנו, משנת ר' יוסי ומשנת ר' יהודה נגד משנת ר"מ שבמשנתנו, ולהפך – משנת ר"מ נגד משנת ר' יוסי, שנמשך אחריה רבי במשנתנו.

וכך נשארו בתוס' ביחוד שרידים הרבה – ממשנת ר' יהודה ור' יוסי. כמו ההקבלות לכלים פכ“ד שבתוס' כלים ב”ב פ“ב ט–יא, שהן ממשנת ר' יוסי (וכן נמצאים בתוס' כלים הרבה שרידים ממשנת ר' יוסי שלא נכנסו לתוך משנתנו, שֶסְתָמָה ר' יוסי). וכן נמצאים שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת¹⁴⁵⁰, כמו בתוס' פ”ה א ב: הַנָקטְמִין טמאין וכו', שהיא מתאימה לכלים פט“ז מ”ו, משנת ר' יוסי, ומתנגדת למשנת שבת פ“ו מ”ח¹⁴⁵¹.

וכל “פירקא דאמוראי”, תוס' פ“ו–פ”ז, הוא ממשנת ר' יוסי, ששנינו במשנתנו פ“ו מ*י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר (כנו' הירוש' ועוד) אף בחול אסור משום דרכי האמורי, וגם התוס' מתירה “משום רפואה”, דתניא בתוס' פ”ז כא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי (משום רפואה!), וכן שם כג: לוחשין על העין וכו‘. ומפני שר’ יוסי הוא ששנה דרכי האמורי האלה וממשנתו לוקחו – לכן תניא בסוף פ‘"ז: וכן היה ר’ יוסי אומר אין לך מן הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי וכו'¹⁴⁵².

וכן פי"ג יז: כיפת (“כופת”) בין חקוק וכו' ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה, וזו משנת ר' יוסי (כלים פכ“ב מ”ט ותוס' שם ב“ב פ”ב א–ג).

ואני מזכיר עוד מקום אחד:

שנינו בשבת פי“ז מ”ד: ר' יוסי אומר כל הכלים נטלין וכו‘, כ“ה בבבלי ובמשניות, ברי”ף וברא"ש. אבל בירוש’ ובהו' לו ליתא “ר' יוסי אומר”, אמנם בעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים נטלין, ובשבת קנז א: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים (ר' יוסי ור' שמעון!)¹⁴⁵³.

ר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, וכדברי רב נחמן בשבת שם (קנז א): מאן דלית ליה מוקצה סבר ב“ש כר' יהודה וב”ה כר"ש, ולא כמו שמשנתנו שנויה אצלנו פכ"א מ"ג (בש"א מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין ובה"א נוטל את הטבלה כולה ומנערה).

וגם סתם כלים פי“ח מ”ב: ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות, מיתוקמא בבבלי שבת (מד ב) כר' שמעון דלית ליה מוקצה.

ואמנם כן – בתוס' שבת פט"ז ו מַפיך מתני' ותני: בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובית שמאי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי עינוותנותו של (ר') זכריה בן אבקולס היא שרפה את ההיכל.

ואין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו כאן, והוא שתלה בזה הערה היסטורית: עינוותנותו וכו‘, וע"כ הסמיכו לה כאן בתוס’: אמר ר' יוסי (כענין שאמרו בבבלי חולין צד א על הברייתא אמר ראב"י “על דבר זה נהרגו שלש נפשות מישראל”: מאי קמ"ל דכולה ראב"י היא).

ואף ממשנת ר' יהודה ישנן כמה וכמה קבוצות של הלכות בתוס'¹⁴⁵⁴. למשל

א) בתוס' ברכות פ“ד: פ”ד ה“א – לא יטעום וכו‘. ירוש’ פ”ו י רע“א: תני ר' חייה, ת”כ קדושים פרשה ג ט, וסתם ספרא ר' יהודה. ושם ה“ד, כולה ר' יהודה: על הזרעים הוא אומר בורא מיני זרעים על הדשאים הוא אומר בורא מיני דשאים – כר' יהודה בפ”ו מ“א¹⁴⁵⁵. ושם ה”ו–ה"ז, כולה ר' יהודה: הכוסס חיטין מברך עליהן בורא מיני זרעים (כר' יהודה דלעיל) וכו' הכוסס האורז וכו' אפאן ובשלן וכו' ואין

מברך עליהן אחריו כלום (כר' יהודה בשם חכמים, שלהלן הט"ו, עי' שם).

ב) וכן הט“ו עד סוף הפרק היא כולה קבוצה של הלכות ממשנת ר' יהודה; הט”ו: זה הכלל כל שהוא מין שבעה ומין דגן רג“א מברך אחריו שלש ברכות וחכ”א ברכה אחת מעין שלש. מעשה בר“ג וזקנים שהיו מסובין ביריחו הביאו לפניהם כותבות וכו‘. ר’ יהודה אומר משום ר”ג כל שהוא מין שבעה ואינו מין דגן ודגן שלא עשאו פת רג“א מברך אחריו שלש ברכות וכו‘. מעשה בר’ טרפון שהיה יושב בצלו של שובך וכו' – כל הט”ז־הי“ח ממשנת ר' יהודה (תלמיד ר' טרפון) היא, כהלכה שהובאה לפניה בהט”ו בפירוש בשמו, שכן שנינו במדר“י בשלח, מסכת ויהי, פ”ה: ור' יהודה אומר בלשון אחר וכו' כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר וכו' כבר היה ר' טרפון וזקנים וכו‘, כסתם של התוס’. וגם הי“ט שאחריה: עקרו להביא את החתן וכו' – ר' יהודה היא, שכן אמרו בבבלי פסחים קב א: מאן תנא עקירות ר' יהודה דתניא חברים שהיו מסובין וכו' א”ר יהודה בד“א בזמן שהניחו שם מקצת חברים וכו', וההלכות שאחרי הי”ט שייכות לה. וא“כ כל הענין מהט”ו עד סוף הפרק ממשנת ר' יהודה (ועל ה“כ חולקת הי”א דפ"ה!).

ג) וכן בפ“ו (פ"ה) ה”ו: הנכנס לביתו במוצ“ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים וכו‘. והבבלי (נב א) מפרשה לפי הנוסח שלנו ושלו בתוס’ ברישא שהיא ב”ש, ואליבא דר' יהודה; אבל בירוש' (יב ע"ב) הנוסח ברישא: שבש“א בשמים ומאור ובה”א מאור ובשמים (ועי' רש"ס שם), וא“כ ברייתא דהנכנס – ב”ה ואליבא דר' יהודה היא. בכל־אופן “הנכנס” הוא משנת ר' יהודה. וכבר הוכחנו שמשנת “אלו דברים”, משנת ר“מ, וא”כ פ"ו שבתוס' כולו ר' יהודה.

ד) ובפ“ז (פ"ו) הט”ו: עשרה שהיו עושין עשר מצות וכו' יחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת – ר' יהודה היא, בסוכה מו א: היו לפניו מצות הרבה אומר ברוך אקב“ו על המצות¹⁴⁵⁶. ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת. ולפי זה נראה שכל הענין, מן “העושה כל המצות” וכו' (ה"ט) עד כאן – ממשנת ר' יהודה, ואמנם הלכה טו: היה עושה מצות כל היום וכו' – נשנית כבר בעיקרה לעיל ספ”ו (ספ"ה): היה עומד בחנות וכו‘, וכן ההלכה: עשרה שהיו עושין וכו’ – שנויה כבר בעיקרה בהלכה שלעיל פ“ה הכ”ג: עשרה שהיו אוכלין וכו' אחד מברך לכולן, אלא שכל פיסקא שלנו ממקור אחר היא.

וההלכות שבפ"ה כב–כג: היה מקריב זבחים וכו' לקוחות ממקור אחר, המקביל למשנתו של ר' יהודה כאן.

ושרידים כאלה רבים בתוספתא.

את התוספתא המפרשת והמוסיפה היו שונים בצד כל משנה ומשנה ומשלבים אותה בה, בלי כל סימן מיוחד, וכך היא משולבת ונספחת למשנה בלי כל ציון גם בבבלי וגם בירוש'.

בבבלי:

1. ברכות כט א: והא תנן אל תאמן וכו' (אבות פ“ב מ”ד) שהרי יוחנן וכו' (ברייתא!).

2. שבת קנג א: תנן התם וכו' (אבות פ“ב מ”י) שאלו תלמידיו וכו' (ברייתא, אדר“נ פט”ו ד').

3. פסחים יט א: תנן התם וכו' (עדיות פ“ב מ”ג) א"ר עקיבא זכינו וכו' (ברייתא)¹⁴⁵⁷.

4. נדה נ ע“ב: ת"ר (משנה!) א”ר יוחנן בן נורי וכו' (ברייתא).

5. שם ע ע“א: דתנן מצורע וכו' (נגעים פי“ד מי”א) ראב"י אומר הכל וכו' (ברייתא!), ובערכין יז ב וכריתות ט ב: ותניא, תניא ראב"י אומר וכו‘, וכתבו התוס’ בנדה: ואע”ג דדברי ר' אליעזר אינן שנויין במשנה לא חש להאריך ולומר תניא וכו'.

6. סוטה מד א: ותנא תונא וכו' (משנה) בד"א וכו' (ברייתא!).

7. כריתות כה א: והתנן כשר וכו' (משנה!) פרה בשחיטה וכו' (ברייתא).

8. זבחים סב סע"ב: תנן התם וכו' (מדות פ“ה מ”ב) נמצא פורח וכו' (ברייתא שהובאה בדף נד ע"א).

9. בבבלי וירוש‘ (משנה מקואות פ“ח מ”ג!) ואם יצאתה וכו' (תוס' מקואות פ"ו ו!), וכן בירוש' שבת פ“ט יב ע”א: תמן תנינן הפולטת וכו' אם יצאת וכו' (ובסמוך שם בירוש‘: ותני כן על דר’ עקיבה)., שבת פו א: ת"ר פולטת וכו’

וכן בירושלמי:

1. פיאה פ“א טז ע”ב: תמן תנינן אילו וכו' (משנה) הוסיפו עליהן הפורק וכו' (ברייתא), ובירוש' סנהד' כז ע"ג רק: הוסיפו עליהן וכו'.

2. פיאה פ“ז כ ע”ג: תמן תנינן מתירין בגמזיות של הקדש (פסחים פ“ד מ”ח), אמרו להן חכמים אי אתם מודים וכו' (תוס' פ"ב כב); ובירוש' פסח' פ“ד לא ע”ב: כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש, אמרו להן וכו' – הכל כמו בתוס'.

3. יומא פ“ז מד ע”א–ע"ב (סוטה פ“ז כב ע”א): תמן תנינן מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה (מגילה פ“ד מ”ד) מדלגין בנביא ואין וכו' (תוס' פ"ד יח).

4. נדה פ“ג ג ע”ג: תמן תנינן וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת (פ“ז מ”א). יהודה בן נקוסא אומר וכו' (תוס' פ*ב יא!).

5. שם ג ע“ד: בגיטין כהיא דתנינן תמן זה גיטיך וכו' (גטין פ“ז מ”ג). ורבותינו אמרו הרי זה גט (תוספתא פ"ז יא, ובבלי עו ב: תנא רבותינו וכו‘, עי’ שם, ושם עב ב), ובגטין שם מח ע”ד מצורפת הברייתא לפיסקא סתם.

ויש ששילבו את התוס' במשנה שאינה שייכת לה:

1. סוטה פ“ב יח ע”א: תמן תנינן אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה (יומא פ“ג מ”י) שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצים מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. מה היה כתוב עליה וכו‘! וכן בירוש’ יומא פ“ג מא ע”א: אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה וכו' ומה היה כתוב עליה וכו‘. המשיכו אפוא את התוס’ יומא פ"ב ג, תוס' שמביאה את המשנה כולה ומוסיפה עליה: (“הילני אמו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה”.) שבשעה (דפו' וכ"י ו') שהחמה וכו' – לפרשת סוטה, והיא שייכת לנברשת, וכן הובאה בבבלי יומא לז ב: הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו‘. תנא בשעה שהחמה וכו’¹⁴⁵⁸.

דרך זה של שילוב ברייתא במשנה נהוג כבר במדרשי הלכה, ביחוד בספרא, שהוא משלב תוספתא במשנה ומביאן יחד בלשון “מכאן אמרו”, כמו:

1. ספרא שמיני פרשה ז ג: עד חצבים גדולים בלוג (כלים פ“ב מ”ב) נשתקע הדבר וכו' (תוס' כלים ב“ק פ”ב ב).

2. שם י–יא: י' – כוורת פחותה וכו' (משנה בכלים פ“ח מ”א), וי“א – א”ר יוחנן בן נורי וכו' (תוס' בכלים ב“ק פ”ו ד).

3. שם פ"י ב–ג: תנור שנטמא וכו' (משנה בכלים פ“ה מ”ז), חלקו לשנים והם שוים וכו' (תוסִ' ב“ק פ”ד ח).

4. שם ט: האבן שהיה שופת וכו' – כלים פ“ו מ”ב, אבל סופו של ספרא: עליה ועל הזיז וכו' – תוס' שם ב“ק פ”ה ג בשם ר' יהודה, אלא שבספרא נשנה סתם, שסתם ספרא ר' יהודה.

והרבה כאלה.

משילוב זה וטעות זו של הירוש' בסוטה ויומא תשובה נצחת – אם יש צורך בזו – לצוקרמנדל (ובזה אנו מגיעים לשיטותיהם של החכמים על התוספתא) וגם לדינר¹⁴⁵⁹.

צוקרמנדל החליט, שהתוס' היא משנתו של הירושלמי (ו“תני” שנמצא בירוש' לתוס', ו“אנן תנינן” למשנה – מידי סופרים ומגיהים אחרונים באו!) והמשנה שלנו – משנה בבלית היא, שהוציאוה הבבליים (לפי תיקונו האחרון בסוף ימיו) מתוך התוס‘, והניחו את התוס’ כמו שהיא אצלנו עתה. אבל מתחילה היתה התוס' כוללת גם משנה שלנו, וזו היתה משנת הירוש', ואת משנתנו אנו, “משנת הבבלי”, מביא הירוש' בלשון “תמן תנינן”, שפירושו לפי דעתו: שם בבבלי שנינו(!)¹⁴⁶⁰. אבל אם כך הוא, היתה התוס' שונה “שבשעה שהחמה” וכו' – לפני “אף היא עשתה טבלא של זהב”, ולא היה כל מקום לירוש' לטעות! על־כרחך עליך לומר. שהתוס' העתיקה תחילה את המשנה כולה בלשונה בתור ציטאט, והסמיכה לה את פירושה: שבשעה וכו‘, אע"פ שהוא שייך באמת לחלק הראשון, וזהו שגרם לטעותו של הירוש’, שהמשיך את התוס' לחלק האחרון של הציטאט, לפרשת סוטה¹⁴⁶¹.

מכאן גם תשובה – אם יש צורך בתשובה – לדינר הסובר¹⁴⁶², שהתוס' שלנו נתחברה אחרי שני התלמודים ועל פי הברייתות שבהם ותיקוני האמוראים¹⁴⁶³, שהרי הירוש' השתמש כאן בל“ס בתוס' שלנו. וכן השתמש בה בל”ס בכמה מקומות, ויש שכוון לה ברמיזה קלה.

ואם לא ידעו לפעמים האמוראים מברייתא פלונית ואלמונית אין בזה ראיה של כלום לאיחורה של התוס‘; “ברייתא לא שמיעא ליה”, אמרו כבר בתלמוד. ואמרו על רב¹⁴⁶⁴ “שמיע ליה ולא הדר ביה”. ואפי’ במשנה, שהיא בוודאי ובכל־אופן קדומה לאמוראים ולתלמודים, – אנו מוצאים כמה פעמים שנעלמה מעיני האמוראים משנה זו וזו!

אלא שדבר אחד, שכבר העיר עליו רז“פ, ברור אמנם, והוא שכמה ברייתות אחרות נוספו ונשתקעו בתוס‘. על בר־קפרא ור' חייא כבר העירונו, וחוץ מזה יש להזכיר הרבה דברים שנשתקעו בתוס’ מברייתא של בית רבי (“תנא דבית רבי”), כמו תוס' שביעית פ”א ח (ירוש' שם), שבת פ“ג כא (ירוש' ו ע"ד), כתובות פ”ו ג (“דבי רבי”, בנדרים לט ב, והתניא, כתובות סח א), שבועות פ“ב א (ירוש' שם) ועוד. וכן מברייתא דהלל (בנו של ר"ג ברבי) שהיא בוודאי ג”כ מדבי רבי, תוס' שביעית פ"ח י (גטין לז א). ומהם יצאו כנראה ביחוד כל הדברים שנאמרו בשם רבי ובניו.

ויש בה גם דברים – מברייתא של (אבא כהן) “בר דליא”, תוס' כלאים פ“א ח – “מן דבר דליא” (ירוש' פ“א ה”ו כז ע“א, ועי' שם ספ”ח לא סע“ג: תנא בר דליא ולא ידעין מה תנא, אבל בב”ק ספ"ד: דבית לוי). וכן מברייתא של “בית לוי”, תוס' ב”ב פ“ג א: חנויות הפתוחות וכו‘, בירוש’ יד ע”ג: א“ר יוחנן זנה אייתיתיה מדבית לוי היו שם חצירות (=חנויות) וכו'. ובוודאי גם מ”תנא דבי שמואל".

וכן השתמש בעל התוס' שלנו גם ב“דבי רב”, שהרי בתוס' ביצה פ“א ז (חולין פ"ז ג) בוודאי שישנו לפנינו ציטאט ממשנת רב¹⁴⁶⁵: א”ר יוסי ומה מילה וכו' השיב ר“א בנו של ר”א הקפר מה למילה וכו' אמר רבי אבא זה אחד מן הדברים שהיה ר' חייא (אחייה) אומר אין לי תשובה והשיב ר"א¹⁴⁶⁶.

“(אמר ר' אבא) זה אחד” וכו‘, מתאים רק לשונה הברייתא כהערת־חתימה, שגם ר’ חייא גם בר קפרא שנו דברי ר' יוסי במשנתם, והעיר עליהם ב“ק את תשובתו, ור”ח לא העיר כלום. ורב המסדר של “תנא דבי רב”, הביא את דברי בר קפרא וחתם כך. והוא משנת רב. כי רב נזכר כעדותו של רב האיי (ערוך ע' רב) עוד ג' פעמים בברייתות בשם “ר' (“רב”) אבא”. בברכות מט א (צריך שיאמר הודאה תחילה וסוף), ובכתובות פא א: ר' אבא אמר שאלתי את סומכוס, ובשבת קלה ב: ר' אבא¹⁴⁶⁷ אמר הטבילה ואח"כ ילדה.

ובמדר“י בשלח ויסע פ”א 154 (מדרשב"י, אפשטיין־מלמד 102): אמר רבי אבא דבר זה שח לי רבינו הגדול אדם אחד היה בארץ ישראל, ו“מלשונו נראה שהוא מספר הדבר לא בארץ ישראל ושהיה מתלמידי רבינו הקדוש החשובים ששח לו דברים בינו לבין עצמו”¹⁴⁶⁸.

ואפשר שישנם עוד כמה דברים בתוס' מ“תנא דבי רב”, ואולי שייכים להם הדברים שהובאו בתלמוד בשם רב (מימרא), שישנם בתוס‘, עי’ להלן.

ואין־ספק ג“כ, שכמה דברים הוגהו בתוס' ע”פ האמוראים והתלמוד (כמו שנמצא כזה גם במשנה!) ושכמה הוספות פירושים נכנסו בה ע"פ שני התלמודים (שוב כמו במשנה!).

פירושים ותיקונים ע"פ התלמוד:

תוס' פיאה פ“א ו: אר”ש מפני ד' דברים… ומפני מראית העין ומפני הרמאים; ירוש' פאה יח ע“ב: חמשה דברים… מפני הרמאים ומפני מראית העין ומשום שאמרה תורה לא תכלה; ות”כ קדושים פ“א י: ומפני מראית עין ומשום שאמרה תורה לא תכלה, בבלי שבת כג א–ב: ד' דברים… ומפני החשד ומשום בל תכלה… אמר רבא מפני הרמאין, ר”ש פאה פ“א מ”ג. וע"פ מסקנא דהתם כתבו כאן כן (ווייס).

חולין כד ב: אמר רב חסדא מ“ט דרבי דכתיב ויעמדו וכו' – תוס' חגיגה פ”א ג: שנאמר ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה‘; תיס’ זבחים פי“א ו: (בלי “שנאמר”) לנצח על מלאכת בית ה‘, תוס’ ברכות רפ”א: שנאמר ראש האשמורה התיכונה אין תיכונה וכו' – ע"פ פירושי הבבלי (ג ב)¹⁴⁶⁹ והירוש' (ווייס).

מכות רפ“א: רע”א אף אינו משלם ע“פ עצמו מפני שהוא קנס – ע”פ הבבלי ב ב (ווייס).

תוס' פיאה רפ“ב: שאין עני זוכה בלקט בשכחה ובפאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו, – זו כר' יוחנן בירוש' ב”מ פ“א ז ע”ד. וכיון שלא הביאוה במשא־ומתן שבבבלי י ע“א וירוש' שם, סימן שהיא נוספה ע”פ ר' יוחנן (עי' ווייס).

ב“מ ספ”ו: מיט[מ]וט זה איני יודע מהו כעינין שנאמר וכו' – בירוש' ספ“ה י ע”ד: אמר ר' שמואל בר אימי המיטמוט הזה לא היינו יודעין מהו ובא שלמה ופירש הצל וכו'.

כלים ב“ב פ”ג ט: אפשר לומר בנגוב וכו' אפשר לומר וכו' אמור מעתה – דברי ר' זעירה בירוש' חגיגה פ“ג עח ע”ד.

תוס' טבול יום פ“א ח: אחורי כלים וכו' והלכה כדבריו – שמואל בנדה ז ע”ב (קמ"ל באחור, כלים דלא תנן). וכאלה עוד.

אבל אלה הן הוספות של תנאים שונים, שפירשו והגיהו לפעמים את הברייתא ששנו (הוא תנִי לה והוא אמר לה), וכיוצא בו ישנם הרבה פירושים והגהות במשנה ע"פ אמוראים ושני התלמודים. וכי בשביל זה נאמר שהמשנה מאוחרת לשני התלמודים?! ¹⁴⁷⁰.

וישנן הלכות בתוס‘, שנמסרו בבבלי וירוש’ כמימרות של אמוראים:

כאלה למשל שבת יב ב (קמט א) (רבא – רב, בד"ו) – תוס' שבת פ“א יב: מו”ק ח ב (רב יהודה) = תוס' מו“ק פ”א ט. ובירוש' שם דף פ ע“ד סתם (כברייתא); חולין יח א (רבה בר רב הונא) = תוס' פ”א ו (ווייס); עירובין קה רע“א (ר' יוחנן) = תוס' כלים ב”ק פ“א יא¹⁴⁷¹; פסה' ו ע”א המפרש (רב) = תוס' פ“א ד; פסח' קיט ב אין מפטירין וכו' (ר' יוחנן) = תוס' פ”י יא; כתובות סו ב (כ"י מ'): אמר שמואל מעשה בבתו של נקדימון וכו' – תוס' כתובות פ“ה ט; חולין לב א: כפי שחיטת בהמה אחרת (רב) = תוס' רפ”ב: ובפסחים כז א: אמר שמואל תנור וכו' רבי אומר הפת מותרת וחכ"א הפת אסורה והתניא איפכא (כו ב) שמואל איפכא תני ואבע“א וכו' וסבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא, ונמסרה בתור מימרא. ירוש' תרומות פ”ד מב רע“ג: א”ר לוי כתיב וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל שאתה אוחז וכו' – ובתוס' שם פ“ה ח: א”ר יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנא' וממחצית וכו‘. וכיו"ב בשבת קח ב: אמר שמואל טובה וכו’ תנ"ה אמר ר' מונא משום ‏ר' יהודה טובה וכו‘. וכיו"ב אנו מוצאים סוכה נב א (סנהד' צט ב): אמר ר’ אסי יצה“ר בתחילה דומה לחוט של כוכיא וכו', והם דברי ר' עקיבא במ”ת 131. וכיו“ב סנהד' יב ב–יג א: א”ר יהודה אמר שמואל וכו' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד ועשרים יום, בניגוד לברייתא יג א וירוש' (=תוס' פ"ב ז צוק'), אבל תוס' שם (דפוסים וכ"י ו'): ר' יוסי אומר שתי ידות בחודש ר' יהודה אומר וכו' – מעין דברי שמואל. ועי' כתובות מד א: אמר שמואל משום ראב“ש וכו' וחכ"א וכו‘. ושם פז א: אמר שמואל משום אבא שאול וכו’ ואיכא דאמרי לה מתניתא אבא וכו'. וכיו”ב דברי ר' יוחנן בביצה ה סע“א: מה טעם כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות – נכללים בדברי רשב"ג בתוס' מע”ש פ"ה יא: ומעטר בו את השוק, ור"ש חולק שם: אין זה עיטור השוק וכו'.

אבל מימרות של אמוראים שישנן בתוספתא אינן מוכיחות כלום שנוספו אח"כ, שהרי בכמה מימרות של אמוראים מפורש “ואמרי לה במתניתא תנא”¹⁴⁷², או “אמר ר' פלוני… תניא נמי הכי…” (בבבלי) או “אמר ר' פלוני… ותני כן…” (רגיל בירושלמי).

כי האמוראים הראשונים מסרו כמה דברים, שקיבלו מרבותיהם התנאים בתור שמועה (אמר), וחוץ מזו יש מהם שמסרו אפילו ברייתות סתם בתור מימרא, כר' אלעזר שמסר כמה ברייתות של ספרא סתם, עד שחשב ר' יוחנן שהן דרשות שלו¹⁴⁷³, וא“ל ר”ל: דידיה הוא מתניתא הוא!

ובוודאי שר' אלעזר לא היה יחיד במנהגו זה.

והרי אפילו אצל תלמידי רבי מסדרי ברייתות, ר' חייא ובר קפרא, אנו מוצאים דבר דומה לו (ירוש' שבת פ“ב ה סע”א): זר ששימש בשבת וכו' ר“ח רובה אמר שתים ב”ק אמר אחת וכו'¹⁴⁷⁴ אמרון נצא לחוץ ונלמד נפקון ושמעון ר' יוסי אומר שתים ר' שמעון אומר אחת¹⁴⁷⁵; כי ההלכה נמסרה להם סתם ולא ידעו תחילה שהם דברי תנאים קדומים ושבמחלוקת היא.

ורב ושמואל שנו גם ברייתות (דבי רב, דבי שמואל), ברייתות ממש, שלא תמיד היו מתאימות לדעתם (מתני' דרב פליגא עלוי, מתני' דשמואל פליגא עלוי, וכך בבבלי ל“תני דבי שמואל”)¹⁴⁷⁶, וע"כ מובן עוד יותר שהם מסרו כמה דברים של ברייתות כמימרא, כמו שרגיל כזה אצל ר"ח וב"ק (ר"ח אמר, ב"ק אמר)¹⁴⁷⁷.

ופתות מזה באות בחשבון כאן ברייתות שלא הובאו בבבלי בלשונן ממש אלא בפרפרזה, דבר הרגיל הרבה בירוש'.

כך הובאה תוס' חגיגה פ“ג יב: “א”ר חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא תוחב וכו' " – בבבלי חגיגה כד ב בפרפרזה: תניא א”ר חנינא בן אנטיגנס וכי וכו' והלא חיבת הקודש מכשרתן לא צריכא כגון שתחב לו חבירו וכו' (דומה ללשון התוס') לקדש גזרו בהו רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן (בתוס': בתרומה אבל לא בקדש), וכ“ה גם בברייתא שבירוש' עט ע”א.

וכבר העירו תוס‘: משמע דהוי לישנא דהש"ס מיהו בתוס’ גרסינן ליה וכו'.

וכך הובאה תוס' נדה פ"ד ח: "ולמה אמרו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אלא שמא תפיל עמו וכו' או שמא וכו' " – בבבלי כה ב (אחרי שהובאה תחילה הברייתא שבתוס' ז שם ונקשרו בה דברי האמוראים): למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אי דאיתיליד נקבה בהדיה הכי נמי הב"ע דאיתיליד זכר בהדיה, מהו דתימא (הוספת פירוש מן התלמוד) הואיל ואמר רב יצחק בר אמי אשה מזרעת וכו' דבר אחר שאם תלד (“תפיל”) נקבה וכו'.

ובתוס' יומא סוף פ“ד: וצריך לפרוט את החטא דברי ר' יהודה בן בתירה (חסר בצוק') שנאמר (צוק') אנא חטא העם הזה חטאה גדולה רע”א אין צריך א“כ למה נאמר ויעשו להם אלהי זהב אלא כך אמר המקום מי גרם להם וכו' – בבבלי פו ב: רע”א [א“צ שנאמר] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה אלא מהו שאמר (משה) ויעשו להם אלהי זהב (כדר' ינאי דאמר ר' ינאי) אמר משה לפני הקב”ה כסף וכו‘. וכאן אין אפילו "כדר’ ינאי וכו' " בכ“י מ' ומ' ב', ולא עוד אלא שבכ”י מ' ב' וראשונים: אלא מה אני מקיים ויעשו וכו‘. ובירוש’ מה ע"ג פרפרזה: מה טעמא דר' יהודה [בן בתירה] אנא חטא וכו‘, מה עביד לה ר' עקיבה מי גרם להם וכו’.

ופירושים בארמית שבתוך ברייתות רגילים מאד בבבלי, וכבר העירו עליהם הראשונים.

וכיוצא בפרפרזות כאלה: מנחות סח ב: יתיב ר' טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם אמר לפניו יהודה וכו' – שהיא ברייתא בספרי פנחס פיס' קמח; חולין לד א: אמר ר' יוחנן מאי אהדרו ר"א ור' יהושע להדדי אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע וכו' – תוס' טהרות פ“ב א; וכיו”ב בגטין מה א וסנהד' ו ב: קשיא ליה לר' פלו' וכו' אלא וכו‘. וכיו"ב אפילו למשנה, בכורות מד ב: קשיא ליה לר’ ישמעאל וכו' תָני וכו' קשיא ליה לר' חנינא בן אנטיגנס וכו' תָני וכו'¹⁴⁷⁸.

וציטטים מתוס' ומברייתות בלי כל ציון ישנם הרבה והרבה לא רק בירוש' (רגיל) אלא גם בבבלי:

יבמות צח ב: מקצתן וכו' – תוס' פי“ב ג, גטין כב א: עציץ וכו', נזיר נ ע”א: ואיזה נצל וכו' – ירוש' פ“ז נו ע”ב; ברכות סג א: כל כך למה – תוס' פ“ז כב; ירוש' יד ע”ג: “תני”; שבת נב ב: שאל תלמיד וכו' – תוס' כלים ב“מ פ”ב א–ב; שבת קמג א: אמרו עליו – תוס' פט“ז ו; עירובין כג ב: קרפף שהוא יותר וכו' (ד"ש: אתמר) – ב”ב כד ב: דתניא; יומא ל ע“א: שאלו את בן זומא, וכך בירוש' – תוס' פ”א טז; חגיגה ו א: השיב רבי – תוס' פ“א א–ב; ב”ב קסד א: השיב רבי – תוס' סי“א א; זבחים יב א: השיב רבי – תוס' פסח' פ”ג ט; שם קח א: השיב רבי – תוס' פ“ב א; מנחות נו א: שאלו את רבי; נדה ח ב: וכמה הכרת העובר – תוס' פ”א ז; שם כט א: מכניס פסול וכו' – רב נסים מפתח לשבת צה: ותני עלה; כתובות עז א: ואלו הן מומין גדולין – תוס' פ“ז י (ירוש' לא ע"ד); קידוש' מ ע”ב: א“ר אלעזר בר' צדוק למה וכו', אדר”נ פל“ח; שם: וכבר היה ר' טרפון וכו‘, ספרי עקב פיס’ לח; מנחות סח ב: יתיב ר”ט וקא קשיא ליה מה בין וכו‘, ספרי פנחס פיס’ קמח (עי' לעיל).

שוורץ¹⁴⁷⁹ בנה לו מגדלים באויר:

משנת ר“ע היא הקבוצה הראשונה של משניות, ולפניה לא היתה יכולה אפוא להיות תוספתא. ומכיון שחיבר ר”ע את משנתו נתהוו בזמנו “ברייתות” מן החומר שהוציא אותו ר"ע ממשנתו (שם ושם VIII).

וכשסידר ר"מ משנתו והוציא ממשנת ר“ע מה שהוציא והשאיר מה שהשאיר – אסף ר' נחמיה בתוס' שלו את החלקים שהשאיר ר”מ, וסידר את התוס' הראשונה (ב"ק IV), שחיבר בה גם ה“ברייתות” שנקבצו בזמן ר"ע (שם VII, זרעים IX).

וכשסידר רבי את משנתו ע“פ משנת ר”מ והשאיר ממנה מה שהשאיר – בא ר' חייא ואסף בתוספתא שלו את החלקים שהשאיר רבי ממשנת ר"מ (ב"ק שם).

על־יד משנתנו, משנת רבי, היו אפוא שתי תוספות, הראשונה של ר' נחמיה, והשניה של ר“ח. ואשר לשאלה. עד כמה נתחברו אח”כ שתי התוספות האלה לאחת, ובאיזה אופן נדבקו אח“כ בתוס' שלנו (שם VIII), הנה אפשר לראות על כל פסיעה ופסיעה, שההערות המקוטעות ואינן מקושרות של התוס' – נסמכות על המשנה, כי בשעה שהן לעצמן אינן מובנות, הרי הן או פירוש או השלמה לפרטים של המשנה. בכל רגע נפסק החוט של התוס', וא”א לחברו אלא ע“י המשנה (שם IX). ובדיקה יפה של התוס' מראה לנו לא רק את הקשר שבינה למשנה, אלא מגלה לנו גם – שתי שורות של תוספות זו על יד זו, ז”א העובדא שבתוס' שלנו נתחברו שתי קבוצות שונות של משניות שנשמטו, זו מול זו, או יותר נכון בערבוביה (שם X, ועי' זרעים IX).

“וזו מראה על נחיצות של סידור חדש של התוס' על סדר המשנה” (שם XXVI).

אלה הם דברי שוורץ בעיקרם.

וכשאנו בודקים דברים אלה. מתגלה שיסודם רעוע.

משנת ר“ע אינה המשנה הראשונה ו”הברייתות" אינן שארית ממשנת ר"ע, אלא המשניות שאינן ‏רשמיות, שלא נלמדו בישיבה בכלל, אלא שכל אחד החכמים אסף לעצמו (רש"ג).

וה“תוספתא” של ר' נחמיה – לא היתה בנויה רק משרידי משנת ר“ע ומשרידי ה”ברייתות“. אלא “תוספתא” זו היתה תוספתא למשנה הרשמית של אותו הזמן למשנת רשב"ג הנשיא, שהיה דווקא מחבב את דברי ר' יוסי¹⁴⁸⁰, ולא היה שונה כלל משנת ר”מ¹⁴⁸¹. התוספתא היא חלק מן ה“תלמוד” של אותו הזמן, שכלל מדרשי־הלכה, וויכוחי החכמים, מחלקותיהם ומקורות שונים, שלא נכנסו למשנה הרשמית, שלא היתה אלא קודכס וקומפנדיום, כשם שאין משנת רבי יותר מזה¹⁴⁸². גם רבי שנה לתלמידיו, לא בשיעור הרשמי ולא במשנה הרשמית, – כמה וכמה משניות אחרות¹⁴⁸³ והיה שונה ביחידות לבר קפרא כך ולר' חייא אחרת¹⁴⁸⁴, לר"ש ברבי כך וללוי אחרת¹⁴⁸⁵.

ו“משנת” ר' חייא, אינה כלל “תוספתא” למשנת רבי, ולא נקראת מעולם כך (עי' לעיל; היא – ואני מוכרח לחזור על הדברים – “משניות גדולות”…¹⁴⁸⁶.

ו“משנתו” של ר“ח לא היתה היחידה באותה הזמן, כי חוץ ממשנתו ידועות לנו משנת ב”ק, לוי, רב ושמואל.

ואמנם אין־ספק, שהתוספתא שלנו השתמשה ב“תוספתא” של ר' נחמיה, וכבר שמו של ר' נחמיה שהוא רגיל כל כך בתוס' שלנו¹⁴⁸⁷, שאינו רגיל כלל במשנתנו, מספיק להוכיח זה. אבל לא רק בה השתמשה, אלא בכמה וכמה קובצי משניות, קדומים ומאוחרים. וזה יסוד ה“ערבוביה” כביכול.

אבל דווקא “ערבוביה” זו, דווקא הסדר – ויש כאן באמת סדר ולא “ערבוביה” – הוא החשוב בתוס' שלנו, מפני שעל־ידו אנו רואים, שסדר משנתנו אינו תמיד קדום ועיקרי, שהסדר המבולבל של משנתנו – מקורו במקורות השונים, שנתחברו במשנתנו למשנה אחת.

הנה דוגמאות אחדות:

בסנהדרין, בתוס' פ“א–פ”ג, ישנן תוספות למשנתנו פ"א, אבל הסדר אחר:

בפ“א הסדר הוא – מ”א (דיני ממונות, ה"א), מ“ג (סמיכת זקנים, נטע רבעי, ה“א–ה”ב), מ”א סיפא (המוציא שם רע, ה"ב). וכאן מתחיל בתוס' (ה"ב סיפא – עד סוף הפרק) מקור אחר; וכשם שהדין בשלשה כך הביצוע (כנו' הבבלי) בשלשה (בניגוד ל“חכמים” שבה"א) וכו' (כל ענין הפשרה). אח“כ (פ“ב ה”א – עד סוף הפרק) מ"ב (קידוש החודש ועיבור השנה), וכל ענין העיבור, ובסוף הפרק (הט"ו): אין המלך יושב בסנהדרין ולא מלך וכה”ג יושבין בעיבור שנה; כאן רואים את החיבור לפ“ב מ”ב ומ"א!

ואח“כ (פ“ג ה”א): שור שהמית אחד שור וכו', שהיא תוס' למ”ד סיפא (שור הנסקל וכו' הזאב וכו'), ואח“כ ציטאט מפליא של המשנה: “שנא' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומ' ואת הבהמה תהרוגו (סופו של “הרובע” וכו'!). שור הנסקל בעשרים ושלשה שנא' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור” (וע"ז נוסף:) מה מיתת בעלים בסקילה ובדחייה וכו', ואח”כ (ה"ד) למ“ה (אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה – בניגוד למ"ג – ואין עושין זקן ממרא וכו‘, כולם דברים שאינם במשנה: כי זה צד הן עושין וכו’, ל"אין מוסיפין על העיר וכו' "). ואגב מקום אכילתו של מעשר שני – דברי ר' יוסי (ה“ה–ה”ו), ואח”כ מ“ו (ה“ז–ה”ט), ואח”כ (ה"י): סנהדרין נוהגת בארץ ובחו"ל (שנ' היו וכו'), וזו תוס' למכות פ“א מ”י סיפא. ואח“כ (הי"א): ר' דוסתאי בן יהודה אומר חייבי מיתות שברחו וכו' – למכות פ”א מ"י רישא.

זו אינה – למרות המקורות השונים – “ערבוביה”, אלא סדר אחר, שבוודאי הוא קדום לסדר שלנו.

וחשוב להעיר שעל־יד משניות עתיקות – סדר התוס' הוא ממש כסדר המשנה, כגון קידושין פ“א, ב”ק פ“א, סוכה פ”ג–פ"ד, חגיגה כולה, תענית כולה, ועוד.

וגם בדברים שבאו במשנה אגב שורת־הלכות דומות¹⁴⁸⁸ – ישנן בתוס' שורות נוספות: תוס' שבת פ“ח כג–ל (מנין), פסחים פ”ב יד (מקום שנהגו), מגילה פ“א ח–כא (אין בין), סוטה פ”ב ז–ט (האיש–האשה), חולין פ“א (טהור וכו‘, כשר וכו’), מנחות פ”ו י–יב (מעכבין), פרה פ"ח (הרי זה אומר מטמאים וכו', וכדומה)¹⁴⁸⁹.

מפני ששורות אלו הן כנראה ממשנת ר"ע¹⁴⁹⁰, שהיה שונה “כללים”, ועליהן נוסף ב"תוס' " מה שנוסף.

ושה“ברייתא” מכוונת למשנה קדומה לפעמים, אנו רואים גם בברייתא אחת דר' הושעיא (ב"ב צח א–ב): והא תני רב זביד בדבי¹⁴⁹¹ ר' אושעיא מרתף של יין וכו' מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה וזה אוצר ששנו חכמים במשנתנו, אבל במשנתנו “מרתף”, כמו במשנת ר' הושעיא: מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה.

אלא שמשנה ראשונה לה שנתה: אוצר¹⁴⁹², כמו בב“ב פ”ב מ“ג, וכמו “אוצרות יין”, בברייתא¹⁴⁹³. אבל “מרתף” (של משנת פסח' פ“א מ”א ותוס' פ"א ב') צריך בדיקה;‏ ירוש' פסח' כז ע”ב: מרתף של יין צריך בדיקה וכו‘, אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. אי זה מרתף כל שנתון עם הלחם בחצר¹⁴⁹⁴. “אוצר” הוא אפוא מרתף גדול (“מחסן”), ועל־כן מפרש ר’ הושעיא, שאוצר זה שב“משנתנו” בב"ב הוא “מרתף” פשוט לצרכי הבית.

התוס' שלנו היא אפוא קובץ של משניות ישנות וחדשות, יש מהן שהן משלימות את משנתנו (בכוונה או שלא בכוונה) או חולקות עליה, ויש מהן שאינן נמשכות כלל למשנתנו, ואין סדרה תלוי תמיד בסדר משנתנו, אלא בכמה וכמה מקומות סדר שלה הוא סדר של משנה אחרת קדומה למשנתנו: סדר מקורי יותר והגיוני יותר.

אבל לפעמים נפסק הסדר בתוס‘, ובא סדר משניות הנראה ככפילות, ע"י המקור האחר, “משנה” או “תוספתא” אחרת שהשתמשה בה התוס’ שלנו.

השלמות בתוספתא ממשנה במסכת אחרת, למשל: יומא פ“ב ד – ממדות פ”ב מ“ג; סוכה פ”ג ג – משקלים פ“ו מ”ג; סנהד' פ“ג ד – משבועות פ”ב מ"ב.

כפילות שלא במקומן, סנהדרין פ“א ב וכפול תוס' ערכין פ”ד ב. הכל (גם מום שבגלוי) סוכה פ“א ח ותוס' שבת פי”ב יד (למשנת שבת), כתובות פ“ט ג וב”ב פ"ב ה (ולקוח משבועות).

כפילות באותה מסכתא: ברכות פ“ג כו–פ”ה כא; פ“ב ט (בשינויים) – פ”ה כד (ועי' בבלי טז א שהעיר על שתיהן); פ“ז טו היה עושה מצוה אחת וכוק ופ”ו ח היה עומד בחנות וכו'; עירובין פ“ו צינור המקלח, ושם פ”ח, ועוד.

וכפילות במסכות שונות מרובות.

ויוצאת מן הכלל לגמרי היא התוס' סדר קדשים ברובו: כאן יש לנו בכלל משנה עומדת ברשות עצמה, משנה מלאה ושלמה, בלי פיסקאות מן המשנה שלנו ובלי תוספות מקוטעות, משנה שהלכותיה מתקשרות ומתחברות בסדר הגיוני לא פחות ממשנתנו.

וכך הוא הדבר גם בעירובין:

הסדר במסכת זו מבולבל בהרבה, ודברים שונים כפולים כאן: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, בפ“ב מ”ו (בשורה של שמועות) ובפ“ו מ”ד (ההיפך); בפ“ג מ”א (בכל מערבין ומשתתפין) ובפ“ז מ”י (דברי ר' אליעזר).

אבל הסדר בתוס' שונה בהרבה:

בהקבלה לפ"ג נכנס בתוס' (פ"ד ה–יז) בין מ“ה ומ”ו כל המקביל לפרק ד, ואח“כ – ההלכות המקבילות למ”ו־מ“ט. זאת אומרת שבמשנתנו נכנסו כאן מ”ו־מ“ט ממקור אחר (בוודאי ממשנת ר' יוסי). אגב “מַתְנֶה” שבמ”ה.

ואחרי פ"ו של משנתנו מסודרות בתוס' (פ"ט א) ההקבלות לפ"ז מ“ו–פ"ח מ”א. ואח“כ (תוס' פ“ט יג–פ”י) ההקבלות **לפ”ז מ“א–מ”ה ופ“ח** מ”ג–מי"א.

ז"א שפ"ז מ"ו–פ"ח מ"ב לקוחים במשנתנו ממקור אחר ונכנסו כאן באמצע.

ולפ“י מ"ג מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ"ט שלנו: אבל מפתח אינו כן וכו', ואח”כ (תוס' פי"א יז) – הקבלות למ“ט–מי”ד, ואח"כ הסיום: הילכות שבת חגיגות ומעילה כהררין תלויין בשערת וכו'.

ז“א שגם פ”י מ“ד–מ”ח נכנסו במשנתנו שלא במקומן ממקור אחר.

ואין כל ספק שסדר התוס' הוא כאן הסדר המקורי, והוא מגלה לנו גם את צירוף המקורות שבמשנתנו ומרשה לנו ניתוחן.

וכיוצא בו בקידושין:

גם כאן נפרדו במשנתנו דברים השייכים זה לזה:

פ“ג מ”ה (כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' מפני שלא הטעתו) – שייך לפ“ב מ”ג: ע"מ שאני כהן וכו' וכן היא שהטעתו.

וכן פ“ג מ”א: האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' – שייך לפ“ב מ”ד: האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו'.

אלא שסדר התוס' שונה ומשונה לגמרי בפרקים ב–ג, ודווקא בפרקים אלה:

תוס' פרק ב' כוללת המשניות של פ"ב א–ג (ג באמצע א!); וכאן היתה לפניה גם הלכה מקבילה לפ"ג מ"ה: התקדשי לי בסלע זו משנטלתו מידו אמרה סבור הייתי שאתה כהן וכו'!

תוס' פרק ג' כוללת המשניות שלהלן בסדר זה: פ“ג מ”ו רישא (ע"מ שאדבר עליך לשלטון), מ“ב ומ”ג (ע“מ שאתן לך מאתים זוז, ע”מ שיש לי בית כור עפר), מ“ו סיפא (ע"מ שירצה אבא). ואח”כ הלכות השייכות לפ“ב מ”ב: ע“מ שאני עשיר אין אומרים וכו' ע”מ שאני ת"ח וכו' בדינר זה של כסף וכו'.

ונראה אפוא שהלכות אלו היו שנויות במקור השני כאן (מקביל לפ“ג מ”ה שלנו), ורבי השמיטם מן המקור השני מפני שנשנו כבר בפ“ב, ע”פ מקור אחר, ולא השאיר מהם שם אלא אחת: כסבור הייתי שהיא כהנת וכו'.

תוס' פרק ד' כוללת המשניות שלהלן: פ“ב מ”ד (האומר לשלוחו צא וקדש וכו') וכאן נשנה בתוס': פ“ג מ”א (האומר לחברו צא וקדש וכו'); פ“ב מ”ו–מ“י (ולא מ"ה, כי מ"ה לקוחה מכתובות פ"ז מ"ז, ושם מקומה); פ”ג מ“ה סיפא (האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר), מ”ז–מ“ט (וכאן הקבלה ליבמות פ"ב מ“ו ומ”ז: שני אחים שקדשו שתי אחיות וכו'), מ”י–מי"ב (מי"ג).

משנתנו‏ פ“ב מ”א–מ"ג הוא אפוא ממקור אחד; מ“ו–מ”י ממקור אחר; פ"ג מ“ב–מ”ג ומ“ה–מ”ו מקבוצות מיוחדות, ופ“ג מ”ז–מי"ב (מי"ג) מקבוצה אחרת; קבוצות ממקורות שונים, שבכל אחת מהן היו גם דברים אחרים בסדר אחר, ונסדרו כך שהן משלימות האחת את השניה, בהשמטת הדברים שנכנסו במשנתנו ממקור אחר.

שימוש זה במקורות שונים הוא הוא שגרם כל פעם לחוסר־סדר במשנתנו.

וגם כאן בוודאי בתוס' הסדר המקורי.

אסור אפוא לדון את סדר התוספתא על־פי סדר המשנה, ולומר בכל מקום, שסדרה אינו מתאים לסדר המשנה, שסדר שלה מעורבב.

לא סדר התוס' היא המעורבב, אלא שיטת הסידור של משנתנו היא שגרמה לסדר משנתנו שלא תמיד הוא הסדר המקורי והעיקרי.

והנה התוס' חלה וסדר משניותיה:

לפ“א מ”א (חמשה דברים חייבין בחלה) מוסיפה התוס' (א א): הקרומית: אחריו – למ“ו (שם א–ב), למ”ז (נחתום, שם ד), אחריו למ“ה (בצק, קמח קלי, שם), אחריו למ”ד (ארנונא, מע"ש, מדומע, שם ד–ה), אחריו למ“ו (חלות תודה, שם ו), אחריו למ”ח (עיסת הכלבים, שם ז); אחריו לפ"ב מ“ה (קמח, שם), אחריו מ”ז (בעה"ב ונחתום, שם וח'), אחריו מ“ג סיפא (שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, שם ט), אחריו מ"ח (שם י), לפ"ג מ”א–מ“ד (שם יא), למ”ו (שם יב), מז (פ"ב א), מ“ח (שם ג); אחריו לפ"ד מ”ג–מ“ד (שם ג–ה), למ”ז מ“ח (אראב"צ, שם ה–ו), למ”ט (שם ז), למ“י (שם יא), **לפ”ב** מ"א (שם יב).

סדר התוס' הוא אפוא, אף אם נייחס הלכות אחדות שבתוס' למקור אחר, שונה בהרבה מסדר המשנה.

ולכשנתבונן במשנה. נראה שיש בה באמת חוסר־סדר וכפילות:

קודם־כל שנינו בסוף פ“א: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף (כלומר וטהור וטמא א"א להקיפו). אבל בסוף פ”ב שנינו: ר' אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא כיצד וכו' וחכמים אוסרין; סתם כאן ומחלוקת שם; ופ“ד מ”ו, שהתירה כזה רק בחלת דמאי – כחכמים.

כל פ"ב היא אפוא מקור אחר. ובמקור השני המקביל לפ“ב שלנו, היה סדר אחר, ולא היה בו כלל כאן פ”ב מ“א–מ”ג רישא, אלא שפ“ב מ”א–מ“ב, היה בו אחרי מ”י; וכן אין הקבלות לפ“ג מ”ו–פ“ד מ”ב.

ואמנם גם כאן מקור אחר החולק על פ"א.

כי בפ“א מ”א שנינו: החטים וכו' ומצטרפין זה עם זה, אבל בפ“ד מ”ב שנינו: החטים אינן מצטרפות עם הכל וכו' השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (כמשנת כלאים פ“א מ”א) ר' יוחנן בן נורי אומר שאר (ירוש': אית תניי תני כל) המינין מצטרפין זה עם זה, ועל סתירה זו כבר העיר הירוש' פ“א נז ע”ב והשיב מה שהשיב¹⁴⁹⁵. אבל בריש פ“ד נט ע”ד אמרו: אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה, על דעתיה דהך תנייה בריא מה בין נשוך וכו' (אבל על דעתיה אין אני צריכים כלל לתשובה זו "כאן בנשוך וכו' “, שבירוש' פ”א).

ברור שפ“א מ”א הוא משנת ריב"נ, ולפי נוסח הברייתא¹⁴⁹⁶.

ובכלל הגיוני סדר התוס' כאן בכמה דברים יותר מסדרה של המשנה.

בתוס' ברכות פ“ב ו שנינו: כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק”ש ואין מפסיקין לתפילה ר' אומר כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לק“ש ר' חנניא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין לק”ש כך מפסיקין לתפילה.

הברייתא ישנה בירוש' ברכות פ“א ג ע”ב¹⁴⁹⁷, ושם אין “ר' אומר וכו' " (ובדברי חנניה שם: לתפילה ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה). אבל בברייתא בבלית שבסוכה כו א: תניא אמר ר' חנניא בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים (לאתויי מוכרי תכלת) פטורין מק”ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

ברייתא זו מושפעה בוודאי מן הברייתא הדומה לה שבפסחים נ ע“ב: ת”ר¹⁴⁹⁸ כותבי ספרים וכו' (לאתויי מוכרי תכלת) אינן רואין סימן ברכה לעולם וכו'. אבל בכל אופן שנתה ברייתא זו דברי רחב“ע בחילוף: כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק”ש ולתפילין ולשאר מצותיה של תורה, מעין דברי רבי.

וקרוב כי רבי (דבי רבי) הוא ששנה דברי רחב“ע בחילוף. כיוצא בו אנו מוצאים בירוש' שבת פ”ב ו ע"א: ומי התיר הבאת לונטיות ר' חנניה בן עקיבה דתני ג' דברים וכו'¹⁴⁹⁹ רב יהודה בשם שמואל רבי התיר לונטיאות.

בתוס' ברכות פ“ז (פ"ו) א: מניין שכשם שאתה מברכו לאחריו כך אתה מברכו לפניו ת”ל אשר נתן לך משעה שנותן לך. בברייתא שבבבלי (מח ב) מובא כן בשם “רבי”, ולפניו סתם “ק”ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ“ש”, ואלה הם דבריו של ר' ישמעאל במדר“י פסחא פט”ז, אבל בירוש' פ“ז יא ע”א, אין כאן כלל דברי רבי, כמו שאינם במכילתא, אלא שבסוף הענין נאמרו שם בירוש' דברי ר' ישמעאל בשם ר‘: ר’ אומר מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך וכו'.

ונראה שהתוס' השתמשה כאן ב“דבי רבי”, וכן גם הבבלי והירוש‘. אלא שאחד מהם החליף דברי רבי בדברי ר’ ישמעאל הסמוכים לו לפניו.

והתוס' השתמשה הרבה בדבי ר' ישמעאל¹⁵⁰⁰, למשל:

ברכות פ“א י: מזכירין יצ”מ בלילות וכו' – מכיל' פסחא פט"ז,

פ“ד טז: מעשה בר”ט שהיה יושב בצילו של שובך וכו' – מדר“י בשלח, ויהי, פ”ה.

רפ“ז: ברכת הזימון מן התורה וכו' – מקוצר ממכיל' פסחא פט”ז.

סוטה פ“ו ו: רשבי”א ארבעה דברים וכו' – ספרי דברים פיס' לא ובהעלותך פיס' צה.

סוטה פ"ט ג: מה שאמר זה לא אמר זה וכו' – ספרי בהעלותך פיס' פח.

ב“ק פ”ז ו: ואומר מזבח אבנים וכו' – מכיל' בחדש פי“א, ת”כ קדושים פ"י ה.

שם ח: שבעה גנבים וכו' – מכיל' נזיקין פי"ג.

שם י: רמ“א בוא וראה כמה חביבה מלאכה וכו' – שם פי”ב.

שבועות פ“א ופ”ג – מדבי ר"י לויקרא.

וכן עדיות פ"ג ד: חנניא בן עדיי (=אדיי) אומר וכו' (רק בדבי ר"י).

מנחות פ“ז ז: הרי הוא אומר וירא משה וכו' היכן צוהו וכו' – מדבי ר”י (ודומה לו “היכן דבר”, מכיל' פסחא פי"ב).

וכן האגדה שבתוס' סוטה פ"ו (ר' שמעון בן יוחאי, ר' יהודה הנשיא).

באחרונה עלי להזכיר את דעתו של שפנייר¹⁵⁰¹. שפנייר נוטל קצת מזה וקצת מזה ועושה לו מטעמים: התוס‘, שהיא לפי דעתו משנת ר' חייא, היא אמנם – תוספת למשנה, אבל לא היתה מתחלה “ספר” בפני־עצמו, אלא “גליונות”, גליונות בצד המשנה נכתבה, בצד המשנה שקדמה לרבי ובצד משנת רבי, ומקבץ מאוחר קיבצם מן ה“גליונות”, והוסיף עליהם דברים אחדים מן המשנה כדי לציין מקום הגליון, וסירס לפעמים את הגליונות וטעה לפעמים בשייכותם של הגליונות, שנכתבו בגליון של ימין ושל שמאל, שלמעלה ושלמטה מאפס מקום! מה שאין כן הירוש' שהשתמש עוד בצורתם העיקרית של הגליונות בלי כל הוספות של התוס’ שלנו, שהרי הוא מביא את ה“תוספתא” בכמה מקומות בלי כל “ציון” מן המשנה, שהוסיף מחבר התוס‘, מקבץ הגליונות¹⁵⁰². וסירוסיו וטעויותיו אלה של המקבץ האחרון, הם הם סוד אי־הסדר שבתוס’, והחומר שבא מגליונות של המשנה שקדמה לרבי – הוא הוא סוד החומר העתיק שנמצא בה, ובגליונות העתיקים האלה השתמש רבי, וכמה דברים ישנם על־כן בתוס' שהם מקור משנת רבי¹⁵⁰³.

אלא שתורת הגליונות אינה מתאימה כלל, כפי שהודה המחבר עצמו (עמ' 131) לכל התוס‘, שהרי ישנם בתוס’ סדרים (כסדר קדשים) ומסכות (כמה מהן בסדר טהרות) ופרקים, שהתוס' אין לה כאן צורת דברים שנלקחו מגליון, אלא צורת ספר המקביל ומתאים למשנתנו. עיבוד מורחב של משנה.

ובנוגע למקור משנתנו – הנה רבי לא השתמש כלל ב“גליונות” למשנה שלפניו, “גליונות”, שאין להם יסוד ולא שורש בכל הספרות של התלמוד, אלא – במשניות עצמן שקדמו לו, במשנת ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ור' שמעון, ובמשנת ר' נחמיה. ואותם הדברים ש“ראה” (= שהסכים להן) רבי (ו“חבורתו”) שנה בלשון “חכמים” (או סתם): רבי שנה מה ששנה והשמיט מה שהשמיט מתוך המשנה שלפניו, מפני שלא מצאו דברים אלה את הסכמתו של רבי או של ה“חבורה”. אלא שהתוספתא שלנו השלימה כמה דברים ממשניותיהם של התנאים שנזכרו: משנת ר' יוסי נגד משנת ר“מ שנשתקעה במשנתנו, ומשנת ר”מ נגד משנת ר' יוסי, משנת ר' יהודה נגד משנת ר“מ ור”מ נגד ר' יהודה: מחלוקת נגד סתם שבמשנתנו או סתם נגד מחלוקת, כי תוספת ותשלום למשנה היא.

א. גוטמן¹⁵⁰⁴, שדחה דעתו של שפנייר, מצא מוצא אחר: התוס' נתחברה על “פיתקאות” (Zettel בלע"ז). כל “שיור” של המשנה על פיתקא מיוחדת, וכבר במצבם זה נפלו בוודאי כמה “פיתקאות” ממקומן, ונכנסו אח“כ במקום אחר. אבל עוד יותר בשעה שבא המעתיק והעתיק את הכל ל”ספר“: המעתיק לא נזהר לשים לב על זה, אם נשארה כל “פיתקא” במקומה, וע”י כך נתחלפו שלא באשמתו של המחבר כמה דפים. אבל המסכות בודאי שהיו סדורות כל אחת בחבילה מיוחדת, וע"כ אין “סירוס” ממסכת למסכת.

ע“י כך מתבארים לדעתו גם השינוי בפרקים של התוס' מן המשנה, כי ע”פ רוב אין מניינם מתאים למנין של המשנה ולא לחלוקתה. זה מתבאר רק ע“י מעשה־ה”פתקאות“, כי לפרקים לא היתה חבילה מיוחדת, אלא הם נעשו ע”י המעתיק האחרון, שהעתיק את הפיתקאות לספר, ומכיון שלפני המעתיק הזה לא היה ספר־המשנה בשעה שעשה מלאכתו, לא שם לב לחלוקתה של המשנה, וחילק אותה בחלוקה אחרת.

אם יש צורך בתשובה, אחרי כל הדברים שביררנו, הריני מוסיף, שחוץ ממה שאין לנו להכניס טכניקה של הזמן האחרון לבית־עבודתו של חכם קדמון, הרי אין אנו יודעים אלא מרשימות בפינקסים¹⁵⁰⁵ ו“ספרים”¹⁵⁰⁶. אבל ב“פתקאות” היו כותבים רק “קושיות” להשליכם לחצר־הישיבה¹⁵⁰⁷.

אבל חוץ מזה: האם בזה נתיישבו כבר כל הקושיים? האם גרם מזלה של התוס', שהפיתקאות נסתרסו כך, שסדרם – אע"פ שאינו מתאים למשנה! – הרי הוא הגיוני?! ואם ישנה “תוספה” גדולה – וכאלה הרבה – שהיתה מצריכה שתי “פתקאות” או “ניירות”, הקרה המקרה – מעשה שטן! – ששניהם עברו למקום אחר ולא נשאר אפילו אחד במקומו? אלא שזהו “עזר־בצרה”, שהענין אינו צריך לו והמדע האמיתי אוסרו.

ואשר לחלוקת־הפרקים בתוס‘, וודאי שהיא מאוחרת לחיבורה, וע“כ רבו בה חילופים בין כ”י לכ"י, והמעתיקים השתדלו להשוות מספרם למספר פרקי המשנה ולחלוקתה ולא עלתה בידם. והחלוקה היא חיצונית, כמו שהיא גם במשנה¹⁵⁰⁸. על־כן למשל נחלקה מסכת נזיקין (ב“ק, ב”מ וב"ב) לג’ בבות בני י"א י"א פרקים (במקום י' של המשנה), ויצא פרק “השותפין” (=פ“א של ב”ב במשנה) כחלק מפרק יא של ב"מ!

יום ה‘, ה’ בטבת תרצ"א.

מבואות למסכות מן המשנה

 

פתיחה    🔗

מבואות אלו לח“י מסכות משנה הם פתיחות לשעוריו הסמינריוניים של מו”ר זצ“ל במשנה ותוספתא ובתלמוד בבלי וירושלמי, שלימד באוניברסיטה העברית בירושלים. גם כשפתח במסכת בבבלי וירושלמי נתן תחלה מבוא למסכת־המשנה, ואחריו – מבוא למסכת־התלמוד; אך מטעמים מובנים הפרדתי בין הדבקים, ומבואותיו למסכות הבבלי יבואו בע”ה בכרך הבא, ועמהם גם המבוא לירושלמי.

אמנם מן הראוי היה שהמבואות ידפסו לפי הסדר, שבו הורה רבנו את המסכות; אבל לצערי לא עלה בידי לקבוע סדר זה, וגם הוא ז“ל רשם את התאריך בשלש מסכות בלבד (חלה – אייר תש“א, עירובין – ט”ו באייר תרצ“ח, פסחים – מרחשון תרצ”ח). סדרתים אפוא לפי סדר המשנה. על ידי כך נתאחר המוקדם, ומסכת “כלים”, שאותה למדנו מפי מורנו ז”ל בשנים תרפ“ו–תרפ”ח, עומדת אחרונה.

מו“ר זצ”ל לא נהג להכין בכתב את פרושיו וחדושיו למשנה ותוספתא ותלמוד בבלי וירושלמי, כדרך שנהג בהרצאותיו. כח זכרונו המופלא היה לו לעזר רב. בגליונות ספריו רשם לו רק ח“ג והשואות אטימולוגיות וכמה מ”מ. בין כתבי היד של המבואות למסכות מצאתי גם כתבי יד של פרושים והערות מקוטעין לשלש מסכות (עירובין, ר"ה וכלים) והדפסתים כמות שהם (במסכת כלים הוספתי, בין סוגרים מרובעים, כמה דברים ששמעתי מפיו בשבתי לפניו). ידעתי שבזה עושה אני דבר שאינו לפי רוחו ורצונו של רבי, כי רשימות אלו הן בבחינת לקט ופרושים, ורבנו לא הוציא מעולם מתחת ידו דבר שאינו שלם (והערותיו הנהירות לפירוש הגאונים לסדר טהרות יוכיחו!); אך “אחרי מות” שאני, וגם קטעי פירושים אלו יועילו לחכמים ולתלמידיהם.

והחונן לאדם דעת יאיר את עינינו באור תורתו.

ע"צ מלמד

 

I. חלה    🔗

א. להלכה

התורה אמרה: והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. כתרומת גורן כן תרימו אותה (במ' טו יט–כ).

וכן יחז' (מד ל): וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך.

וכן נחמ' (י לח): ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו וגו' נביא לכהנים אל לשכות בית אלקינו.

השבעים מתרגמים בבמ‘: ἀπαρχὴν φυράματος ὑμῶν ἄρτον κτλ.. φύραμα היא עיסת־שׂעורים ועיסה בכלל; ו־ ἄρτονהוא לחם אפוי; וביחז’ מתרגמים השבעים καὶ τὰ πρωτογενήματα (!) ὑμῶν;

ובנחמ' הם מתרגמים: ἀπαρχὴν σίτων ὑμῶν

αἴτος הוא: תבואה, קמח, לחם וכל מאכל.

פילון¹⁵⁰⁹: ἀπὸ παντὸς στεατός τε καὶ φυράματος ἄρτον κτλ. = מכל עיסת חטים או שעורים לחם¹⁵¹⁰.

יוספוס¹⁵¹¹: τοὺς τε πέττοντας τὸν σῖτον καὶ ἀρτοποιουμένους τῶν πεμμάτων αὐτοῖς τινὰ χορηγεῖν = כל הלשים קמח ואופים לחם מן החלות יתנו להם (לכהנים).

פילון לא הזכיר אלא עיסת חטים ושעורים, ואין להבריע אם דיבר בהווה, שרוב הלחם הוא מעיסת חטים ושעורים, או חטים ושעורים דווקא, ככל “לחם” שבתורה (חלת לחם, לחם הפנים, שתי הלחם). ואמנם הקבלה (ריש חלה) חולקת על זה: חמשה דברים וכו‘, ושנו¹⁵¹²: אם מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חיטין ושעורין בלבד, כוסמין וכו’ מניין ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה, ולמדו חמשת המינים ממצה¹⁵¹³.

א) “חלה”. גם השבעים גם פילון, וכן יוספוס, מפרשים “חלה” – חלת לחם, ככל “חלה” שבתורה. אבל בקבלה אמרו (ס"ז 283): ראשית עריסותיכם יכול אף חטים וקמח ת“ל חלה, אי חלה יכול אף חלה אפויה ת”ל ראשית הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר, ז“א מש”תתערס", “משתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים”¹⁵¹⁴, כדברי ר' יוחנן בן נורי¹⁵¹⁵; אבל ר' עקיבא¹⁵¹⁶ אומר: איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור, ולר' יהודה בן בתירה¹⁵¹⁷: משתעשה מקרצות (“כבכרות עיסה”).

אלא, שאם לא הפריש מן העיסה מפריש מן הלחם¹⁵¹⁸. ו"אנשי אלכסנדריא שהביאו חלותיהן מאלכסנדריא¹⁵¹⁹, וודאי שלא עיסה הביאו, שהיא מסריחה בדרך, אלא לחם אפוי.

ב) יוספוס סובר כנראה ש“חלה” זו היא יותר מאחת (τῶν πεμμάτων…τινά) ואולי מפני שכתב ספרו בחו"ל, וכרבן גמליאל בפ“ד מ”ח.

אלא שהתורה לא נתנה שיעור לחלה, כשם שלא נתנה שיעור לתרומה¹⁵²⁰, אבל חכמים אמרו¹⁵²¹, ששיעורה אחד מכ"ד לבעל הבית ואחד ממ"ח לנחתום, “כדי שיהא בה כדי מתנה לכהן”¹⁵²². ולר' שמעון¹⁵²³ בדיעבד אפילו – אחד מששים, כתרומה.

ג) אף שיעור העיסה שמפרישין ממנה חלה לא פירשה התורה, ופירשה הקבלה¹⁵²⁴ “כדי עריסותיכם כדי עיסת מדבר”, שהיא עומר לגולגולת, והעומר עשירית האיפה הוא, והאיפה י“ח קבין, ועשירית מלבר היא ב' קבין, כדברי בית הלל (עדיות פ“א מ”ב), וב”ש אומרים ששתי עיסות היו (“עריסותיכם”), אחת לסעודת הבוקר ואחת לסעודת הערב, וראשית של עיסה כזו, שהיא חצי העומר, קב אחד, חייבת בחלה (ירוש' ותוס' עירובין שם), וחכ“א קב ומחצה בירושלמית, שהיתה יתרה שתות על המדברית, וי”ח קבין נעשו ט“ו, ועשירית מלגו הוא קב ומחצה. ומשהגדילו המדות בציפורי בשתות מלבר נעשו קב ומחצה, שהם ששה לוגין לחמשה, והם חמשה רבעים של קב; אלא שר' יוסי, בן ציפורי, אומר “חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין”, היינו “חמשת רבעים מחוקין (כצ"ל) לפטור”, שאמרו בשמו בס”ז שם (283). “ועוד” זה הוא אפוא הגודש, וכדברי ר' יהונתן בעירובין שם: והאי ועוד דקתני משום דבעינן להו שוחקות¹⁵²⁵.

מכאן אנו באים לחלוקת־המקורות של משנת־חלה:

ב. משנת חלה

שיעור זה, חמשת רבעים, שנוי בחלה בפ“א מ”ד, פ“ב מ”ו ופ“ג מ”א.

אבל בפ“ד מ”א ומ“ג וכו' מניחה המשנה ליסוד את שיעורם של ב”ה, קביים, כפירושו של הרמב“ם¹⁵²⁶. ומ”ג מוכיחה, שפי' הרמב“ם עיקר, שהרי כאן אי־אפשר לומר, שההדגשה נתונה כאן ב”קב" שאין בו שיעור חלה, שא“כ היה לו לשנות במ”ג: שני רבעים וחצי מכאן ושני רבעים וחצי מכאן ואורז או תרומה באמצע וכו‘¹⁵²⁷, ועי’ תוס' פ"ב ג’–ה'.

ואף במ“ד: הנוטל חלה מן הקב רע”א חלה, אין ספק שהעיקר כפי' הרמב“ם, שהחמיר ר”ע בדיעבד כב"ש, שחלת הקב היא חלה. אבל לכתחילה הוא אומר: ואל יעשנה קַבִים (פ“ב מ”ג).

יש לנו אפוא כאן בפ"ד מקור אחר. אבל גם פ“ד מ”ב שונה מן פ“א מ”א:

פ“ד (מ"א: שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה וכו' ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור.) מ”ב: איזה הוא מין במינו החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים (מעין משנת כלאים פ“א מ”א). ריב“נ אומר שאר המינין מצטרפין וכו'. זו חולקת על פ”א מ“א: החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה; על סתירה זו כבר העיר הירוש' שם (נז ע"ב). אלא שהשיבו: כאן (בפ"ד) בנשוך וכאן (בפ"א) בבלול, אבל זו תשובה דחוקה. וכמו שנראה (להלן: ספרי זוטא) נזכר בפירוש בציטט של “משנה” שבס”ז המקבילה לפ“א מ”א – גם בלול וגם נשוך.

תשובה שהיא עיקר יוצאת מירוש' פ"ד (נט ע"ד): ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה (פיסקא של ס“ד מ”ב). אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה. על דעתיה דהך תנייא ברייא מה בין נשוך מה בין בלול (שחילק ביניהם הירוש' בפ"א שם, כתשובה לרומיא)? וכו'.

היו אפוא תנאים ששנו בברייתא בדברי ריב"נ: כל המינין מצטרפין וכו‘, וסתם פ“א מ”א – כריב“נ. וברייתא דפסחים ל”ו א’ ומנחות ע סע“א (“תנא”): כוסמין מין חטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין, כת”ק של פ“ד החולק על ריב”נ ועל פ"א (וכבר התקשה הירוש' בפ“ד בלשון ריב”נ שבמשנתנו: “שאר המינים”, מה שיירתה וכו')¹⁵²⁸.

וכבר נדחקו הראשונים¹⁵²⁹ להשוות בין ברייתא זו למשניות חלה ולירוש', אבל לשוא.

ואמנם גם פ“ב מ”ד חולק על פ“ד מ”א: בפ“ב שם שנינו: העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו, ולא חלקו בין מינו ושלא במינו, ואולם לפ”ד מ"א אשה אחת שעשתה שני קבין “ונגעו” זה בזה מין במינו חייב, ואף נגיעה דווקא היא ולא נשיכה (אע“פ שבס”ז שם שנינו: שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה – ברייתא של תנא אחר היא, והיא אף לא חילקה בין מינו ושלא במינו!).

פ“א מ”א הוא כריב"נ, והיא בוודאי משנת תלמידו ר' יוסי.

ובפ"א מ"ו שנויים זה אצל זה שני סתמות, החולקים זה על זה:

המעיסה ב“ש פוטרין וב”ה מחייבין ! החליטה ב“ש מחייבין וב”ה פוטרין.

וכבר פירשו אמוראים ראשונים¹⁵³⁰ ש“מי ששנה זו לא שנה זו”, שאין חילוק לענין חלה בין “חמין לתוך קמח” ובין “קמח לתוך חמין”. אלא ש“שני תלמידים שנו אותה”: רישא – ר' יוסי, שמנה מחלוקת זו בעדיות פ“ה מ”א בין קולי ב“ש וחומרי ב”ה; וסיפא – ר' מאיר, שלא שנה מחלוקת זו בין קולי ב“ש שבעדיות פ”ד (שהוא ר' מאיר). ר' יוסי תפס בלשון “חליטה”, וה“ה “מעיסה” (“זה וזה לחיוב”, כ“אמרי לה” בפסחים שם); ור”מ תפס בלשון “חליטה” וה“ה ל”מעיסה".

רבי שנה אפוא תחילה סתמו של ר' יוסי, והוסיף עליו סתמו של ר"מ.

ואף בפ“א מ"ד שנוי בין הפטורים מן החלה: והמדומע, וזו כר' יוסי ור' שמעון. בתוס' טבול יום פ”ב ז ונדה מז א¹⁵³¹, ולא כר"מ ור' יהודה, שם. ועי' להלן לפ"ג מ"ב ¹⁵³².

ופ“א מ”ט ופ“ב מ”ח – וודאי תרי תנאי הן: שכן בפ“א מ”ט שנינו: החלה והתרומה וכו' ואין ניטלין מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הגמור. אבל בפ“ב מ”ח מחלוקת: ר' אליעזר אומר נטלת מן הטהור על הטמא (= תוס' פ"א י) כיצד עיסה טהורה וכו' וחכמים אוסרין. ור“א חולק אף בתרומה (תרומות פ“ב מ”ב), ובתוס' שם פ”ג יח¹⁵³³: ר' אילעי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור וכו' כיצד וכו' ר' יוסי אומר התורם (בדיעבד!) מן הטהור וכו' תרומתו תרומה¹⁵³⁴. ז“א שפ”א מ“ט סתם כחכמים, ופ”ב מ“ח מחלוקת: סתם ואח”כ מחלוקת. וטבול יום פ“ב מ”ב ומ“ג, שהיא ר' יהושע¹⁵³⁵ כפ”א מ"ט.

ואמנם פ“ב מ”א – משנת ר' מאיר היא אבל ר' יהודה מחליף מחלוקת ר“א ור”ע¹⁵³⁶.

אבל אף פ“ב מ”ד ופ“ב מ”ח, כפשוטם של דברים – תרי תנאי; שכן במ“ד: העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. כאן אין ר”א מצריך אפילו נגיעה¹⁵³⁷, ובמ“ח שנינו: רא”א נטלת מן הטהור על הטמא כיצד וכו' ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף¹⁵³⁸.

ואפשר שפ“ב מ”א–מ“ז לקוחות ממשנת תנא אחר, ומ”ח – ממשנת תנא אחר.

ואמנם סדר התוס' שונה כאן¹⁵³⁹: מ"ז של פ“ב היתה לפני התוס' אחרי מ"ח של פ"א (תוס' פ"א ז), ואחריה ענין השייך ל”חלת דמאי" (שם ח), השנוי במשנה בפ“ד מ”ו, ואחריה הקבלה לפ“ב מ"ג סיפא (שם ט), ואחריה (שם י) – לפ”ב מ"ח, ואחריהן (שם יא–יב) – לפ“ג מ”א ומ“ב ומ”ו.

ופ"ג – בוודאי משנת ר' יוסי:

בפ“ג מ”א–מ“ו נסתמה דעת ר' יוחנן בן נורי¹⁵⁴⁰ “משתתגלגל”, אבל ר"ע חלק במ”ו (וספרי שם): הכל הולך אחר הקרימה בתנור, ואכולהו פליג¹⁵⁴¹ כמו שמפורש בספרי, אע“פ שמן התוס' שם נראה. שאינו חולק אלא ב”גר שנתגייר“, ובירוש' שם (נט ע"ב) נחלקו אמוראים בשם ר' אלעזר: מודה ר”ע לחכמים בעיסת הדיוט וכו' (מ"א), מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש וכו' (מ"ג).

ומכיון שבמ“ב שנינו “שהמדומע פטור”, כסתם פ”א מ“ד, כר' יוסי, – וודאי שכל מ’א–מ”ו כר' יוסי, תלמידו של ריב"נ¹⁵⁴².

פ“ג מ”ד – כר' ישמעאל, מ"ת 108.

במ"ז מתחיל בתוס' פרק חדש – ריש פ"ב.

פ"ד מ“א–מ”ב. מ“ב חולקת על פ"א מ”א, וכן פ“ד מ”א על פ"ב מ"ד (עי' לעיל).

במ“ו: שחלת דמאי¹⁵⁴³ נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף (אבל חלת ודאי אינה נטלת) – כפ”א מ"ט.

ומ“ט: ואלו נתנין לכל כהן וכו' והבכורים, ר' יהודה חולק עליה כאן (ר' יהודה אוסר בבכורים) ובבכורים פ”ג מי“ב (אין נותנים אותה אלא לחבר בטובה), ובבכורים מי”ב היא המשך דברי ר' שמעון שבמ"י¹⁵⁴⁴.

וסיפא: כרשיני תרומה ר“ע מתיר וחכמים אוסרים. במע”ש פ“ב מ”ד (ועדיות פ“א מ”ח) שנויה מחלוקת ב“ש וב”ה ושמאי, ואחריהם: רע"א כל מעשיהן בטומאה, וזו משנת ר' יהודה, אבל ר“מ שונה (תוס' מע“ש פ”ב א) בדברי ב”ה: כל מעשיה בטומאה. ועליו: אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע לפיכך היא אומר ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו. א"כ משנתנו משנת ר' יוסי היא (ועי' ירוש' שם).

מ“י–מי”א משניות ישנות הן מזמן הבית (מ“י סיפא, אנשי הר צבועים וכו', גם בביכורים פ”א מ"ג) והטרמינולוגיה שלהן עתיקה (מפני הכתוב שבתורה!).

אנשי הר צבועים וכו' – זו כפשוטה חולקת על מנחות פ“י מ”ו: קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר, וכבר שאל זה הירוש' (שם ס' סע"ב) והשיב: שנייא היא שהדבר מסויים שמא יקבע הדבר חובה. אלא שר' טרפון חולק על משנה זו של מנחות¹⁵⁴⁵, א"כ זו שבחלה וביכורים הלכה ישנה היא. ומשנת מנחות היא כנראה ר' יהודה (עי' גם ספרי).

מי“א: בן אנטינוס¹⁵⁴⁶ העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו – אף זו חולקת על סתם משנת תמורה (ר' שמעון) סוף פ”ג: אם באו תמימים יקרבו. ובכבלי שם כא א–ב: אמר רב חסדא לא קשיא הא (משנת תמורה) ר' ישמעאל¹⁵⁴⁷ הא (משנת חלה) ר"ע¹⁵⁴⁸; אלא שלא אמרה ר' ישמעאל בפירוש (רש"י: ומתני' ר' ישמעאל היא דלא מייתר ליה האי קרא להך דרשא). ובמ“ת שם: אע”פ שהיה אדם של צורה שלא יקבע הדבר חובה. אבל זה כנראה הוספת מה“ג על פי הירוש' שהבאתי לעיל, וע”פ דברי המשנה להלן אצל יוסף הכהן.

שם: יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו – אף זו שלא כתרומות פי“א מ”ג: ואין מביאין בכורין משקין אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים¹⁵⁴⁹, אבל הבבלי חולין קכ ע“ב אומר שמשנת תרומות זו ר' יהושע היא¹⁵⁵⁰, ומשנת חלה היא אפוא – ר' אליעזר, וכן דרשו בספרי תבוא פיס' רצ”ז: פרי אתה מביא ביכורים ואין אתה מביא ביכורים יין ושמן¹⁵⁵¹, אבל במדר“י כספא פ”כ (ירוש' שם): דרך ביכורים משקין מניין ת“ל תביא בית ה' אלקיך מכל מקום. ועי' צואת לוי פ”ט יג: ומכל בכוריך ומן היין תקריב ראשיתם קרבן לה'.

שם: אף הוא העלה את בניו ובני ביתו (“בניו הקטנים ואשתו”) לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא (“שמא”) יקבע הדבר חובה. זו תלויה במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי עם ר“ש (ור"א בנו) בתוס' פסחים פ”ח י¹⁵⁵²: פסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה והשני עושה אותה טפילה אצל אחרים דברי ר' יהודה¹⁵⁵³ ר' יוסי אומר פסח שני שוחטין על האשה בפני עצמה ואצ“ל פסח ראשון ר' אלעזר בר' שמעון אומר¹⁵⁵⁴ פסח ראשון האשה עושה טפילה לאחרים ואינה עושה פסח שני אמרו לו מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בן בתו¹⁵⁵⁵ לעשות פסח קטן והחזירוהו שמא יקבע הדבר חובה אמר להן לא שמא יקבע¹⁵⁵⁶ הדבר חובה אלא שאין האשה עושה פסח שני; א”כ משנתנו ר' יהודה (ועי' ירוש' שם).

שם: אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא וכו‘. זו כדעת ר’ שמעון בשביעית סוף פ“ו¹⁵⁵⁷: אין מביאין תרומה מחו*ל לארץ א”ר שמעון שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחו"ל.

משנת חלה אינה אפוא כלל וכלל מעור אחד, אלא צירוף של כמה משניות של תנאים שונים: משנת ר' יוסי ור' שמעון, ר"מ ור' יהודה.

וסדר התוספתא ומקורותיה שונים.

ואשר לייחסה של משנת חלה שלנו לציטטים של משניות (“מכאן אמרו” וכדומה) שבספרי וס"ז שלח:

הציטטים בספרי שלח דומים ברובם למשנתנו, אלא שאינם לקוחים תמיד ממשנתנו כמו שהיא; שכן הספרי השתמש בוודאי אף במשנה קדומה למשנתנו ובתוספתא קדומה לתוספתא שלנו: פיס' קי, 113: מיכן אתה אומר וכו' ור“ע פוטר (= פ“ב מ”א) ר' יהודה אומר פירות חו”ל וכו' (מחליף).

שם 114: מיכן אמרו אוכלים עראי וכו' ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח (ועוד)¹⁵⁵⁸ (= פ“ג מ”א) (כדי)¹⁵⁵⁹, שיהא בהן כשיעור שאין מפרישין חלה מן הקמח [עד שתגמר מלאכתו]¹⁵⁶⁰ איזו היא גמר מלאכתה קרימתה בתנור דברי ר' עקיבא ר' יוחנן בן נורי אומר משתגלגל בחיטים וכו'; יש כאן אפוא משנתנו בלשונה ו“תוספתא” שלה, או משנה אחרת.

שם 115: שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני וכו' אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה – כסתם תוס' פ"א ה' (ועי' סנהד' קיב ב).

שם: מיכן אתה אומר שיעור חלה של בעה“ב אחד מכ”ד ושל נחתום אחד ממ“ח (= פ“ב מ”ז, אבל בלשון אחר) אמר ר' יהודה וכו' (= תוס' שם) מיכן אמרו בעל הבית שעושה למשתה בנו אחד מכ”ד והאשה שהיא עושה וכו' (= משנה שם) רשב"י אומר וכו' (תוס' שם);

116: מיכן אמרו האוכל מעיסת שביעית וכו' – שביעית פ“ט מ”ט.

שונה לגמרי היא משנת ס"ז:

283: איזהו לחם החטה והשעורה < והכוסמת ושבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה> קמחים בצקות (כלומר: שנשכו) ותבואה¹⁵⁶¹ אסורין בחדש מלפני הפסח מלקצור לפני העומר ו[ה]אוכל מהן כזית וכו' עובר בפסח (מ“א ומ”ב, וליתא “ואם השרישו” וכו' = מנחות שם). הרי יש כאן גם “בלול” (קמחים ותבואה) גם “נשוך” (בצקות), ואעפ"כ מצטרפין כולן (עי' לעיל).

שם: פרט למבושל והסופגנין וכו' והמדומע שפטורים מן החלה והקנוקנות חייבין – פ“א מ”ד־מ"ה: הסופגנין וכו' (מ"ה) וכן הקנובקאות חייבות. “פרט למבושל”, כר' יהודה¹⁵⁶² ור' יוסי¹⁵⁶³.

שם: מכאן אמרו שתי נשים שעשו שני קבים ונשכו¹⁵⁶⁴ זה בזה פטורין מן החלה אין צריך לומר האשה שעשת שני קבין וקב אורז אד קב תרומה באמצע אין מצטרפין < דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין > שכבר נתחייב בחלה. קב ישן וכו' וחכמים אוסרין – פ“ד מ”א: אפילו הם ממין אחד פטורים ובזמן שהם של אשה אחת וכו', וכל מ"ב ליתא, מ"ג: שני קבים וקב אורז וכו', ומיד רישא.

שם 284: מכאן אמרו נכרי שנתן [לישראל לעשות] לו עיסה וכו' – פ“ג מ”ה.

שם: מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עליה ומזמנין עליה ונאפית ביום טוב ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ¹⁵⁶⁵ ונקחת בכסף מעשר ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים¹⁵⁶⁶ בחלה <ואין מערבין בה וכו'

ואינה מטמאה טומאת אוכלין>¹⁵⁶⁷ – חוץ מן השינויים האחרים יש כאן שינוי גדול¹⁵⁶⁸, שבמשנתנו שנינו: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלים, כמשנת טהרות פ“ח מ”ו (פסח' מה ב): כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב; אבל המשנה של ס“ז סוברת כר' נתן, תוס' נדה פ”ו הי"א (פסח' שם): כל הפת שעפשה אינה מטמאה טומאת אוכלים, ויש אפוא חילוק בין הרועים אוכלים ממנה ובין לא.

ואפשר שאף פ“ד מ”ו “עד שתסרח” – “מאוכל אדם” (ירוש'), סוברת כר' נתן¹⁵⁶⁹.

באייר תש"א

 

II. שבת    🔗

א. הלכות שבת

“הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות”¹⁵⁷⁰.

התורה אמרה “לא תעשה כל מלאכה”, ולא פירשה מה היא מלאכה האסורה, אלא שבמקומות אחרים נתפרשו בה קצת מלאכות האסורות בשבת:

בחריש ובקציר (“החורש והקוצר”) תשבות, שמ' לד כא; לא תבערו אש וגו' (“המבעיר”), שם לה ג; שבתון שבת־קדש לה' מחר את אשר תאפו אַפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש וגו‘, שם טז כג–כד: שאע"פ שפשוטו של מקרא הוא: את אשר אתם אופים ומבשלים היום אפו ובשלו, ואת כל שלא השתמשתם בו לאפיה ולבישול בשביל יום הששי הניחו חי למחר, ומקרא שלאחריו: ויניחו אותו וגו’ ולא הבאיש (שלא כמו בכל יום, פסוק כ) וגו' ויאמר משה אכלוהו היום וגו‘, מוכיח שהניחוהו חי ולא אפו ולא בשלו מערב שבת לשבת, – אעפ"כ הרי יוצא מכאן שאפיה ובישול אסורים בשבת. "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו’ אל יצא איש ממקומו (כפשוטו: ללקוט המן) ביום השביעי", שם כז–כט: לקיטת המן היא אפוא מלאכה (“המעמד”, “המוציא”).

“מקושש עצים ביום השבת” – “לא פורש מה יעשה לו”, “ויאמר ה' אל משה מות יומת” וגו‘, במדבר טו לב ואילך. מה היא מלאכת המקושש? בספרי שלח פיס’ קיג שנינו: מקושש עצים, תולש מן הקרקע¹⁵⁷¹ וכן תירגם יונתן “כד תליש ועקיר קיסין”. ו“תולש” הוא משום “קוצר”¹⁵⁷². אבל אונק' וירוש' תירגמו: מגבב אעין (“קיסין”) – כרב אתא בר יעקב בבבלי שבת שם: מעמר הוה. ושמואל בבבלי שם אומר: מקושש מעביר ארבע אמות בר"ת הוה (“המוציא”). אבל בירוש‘¹⁵⁷³ שאל ר’ חייא בר גמדא: מקושש משום מאי מיחייב, משום תולש (צ"ל: חורש)¹⁵⁷⁴ או משום קוצר. נישמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע.

אבל מן המשנה (שבת פי“ב מ”ב) יוצא ש“מלקט עצים” תולדת “חורש” הוא; שכן שנינו שם: החורש – המנכש והמקרסם והמזרד – המלקט עצים אם לתקן וכו' אם להסיק וכו‘, ומכיון ש“המנכש” וכו’ בוודאי משום “חורש” הם (“מייפה את הקרקע”)¹⁵⁷⁵, אף “מלקט עצים” כך הוא (“המברה בחרשים” בירוש' שם) בוודאי, ובכלל לא נמנו כאן כל אלה אלא כפירוש של “החורש”.

בנביאים וכתובים נזכרו גם הוצאה ומשא־ומתן:

בעמוס ח ה: מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, שכפשוטו פירושו: יום השבת (כמו שמוכיחה ההקבלה “חדש”, השוה: חדש ושבת קרא מקרא, וכדומה), וכן תירגמוהו השבעים והוולגטא.

בירמ' יח כא–כב: השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת (לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, שם כד; ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת, שם כז).

בישע' נח יג: אם תשיב משבת רגלך עשות הפציך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר וגו'.

בנחמ' יג טו ואילך: בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים אף יין, ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מכרם צָיִד (“צרכי אוכל”), והצרים ישבו בה מביאים דָאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה וגו'.

דריכת גת, עמיסה על בהמה, הבאה לירושלים, מקח־וממכר ומשא־ומתן (אפילו בדברים) היו ידועים אפוא כמלאכות אסורות, אבל עם־הארץ היקל בהם.

הרבה חומרות בהלכות שבת ישנן בס' היובלים¹⁵⁷⁶ ב' כט–ל, וג' ח–ט, יב–יג:

בג' ח ואילך: וכל אדם העושה בו כל מלאכה ימות, כל אדם המחלל את היום הזה, המשמש מטתו, או האומר לעשות בו דבר, או ההולך בו לקנות ולמכור, או השואב בו מים, שלא הכינו מיום הששי, או המגביה דבר להוציא אותו מאהלו או מביתו ימות. ואל תעשו בשבת כל עבודה שלא הכינותם אותה לכם ביום הששי וכו'. וכל אדם העושה בו מלאכה, ואף מי שמהלך בדרך, ואף מי שעושה צרכי שדהו, בביתו או במקום אחר, ואף המבעיר אש, ואף המעמיס על כל בהמה, ואף המפריש בספינה בים, וכל אדם המכה (“החובל”) אדם או ממיתו, ואף השוחט בהמה או עוף, ואף הצד בהמה או עוף או דגים, ואף “המתענה” בשבת ועושה מלחמה: כל אדם אשר יעשה דבר מכל אלה בשבת ימות.

ושם ב כט–ל: שלא יכינו בו כל דבר לאכילה ולשתיה, שלא ישאבו מים, שלא יכניסו ולא יוציאו כל דבר הנישא מדלתותיהם, שלא הכינו אותו בששת הימים “כעבודה” בבתיהם, ולא יוציאו ולא יכניסו ביום הזה מבית לבית.

“האסיים החמירו בשבת” – אומר יוספוס¹⁵⁷⁷ – אין צריך לומר שהכינו את מאכליהם ביום שלפניו כדי שלא יבעירו כל אש ((ὥς μηδὲ πῦρ ἐναύοιεν)) ביום ההוא, אלא שלא טילטלו כל כלי ממקומו ולא עשו צרכיהם¹⁵⁷⁸.

והנה באיסורים אלה, יש מהם הרבה שגם ההלכה הקדומה החמירה בהם.

באיסור מלחמה בשבת נהגו החסידים שבימי מתתיהו¹⁵⁷⁹: ולא ענו אותם ולא זרקו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, עד שתיקנו החשמונאים לאמר (שם מא): כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו וכו'. ז"א שהתירו מלחמת־הגנה.

ואעפ“כ נזהרו באיסור מלחמה עוד בימי פומפיוס¹⁵⁸⁰ ולא נלחמו בשבת נגד הרומיים. ואפילו במלחמה האחרונה חשבו עוד את המלחמה בשבת לאסורה¹⁵⁸¹. וכדברי יוחנן מגוש־חלב¹⁵⁸² אסור בשבת אפי' מו”מ של שלום¹⁵⁸³.

אבל הקנאים נלחמו בשבת¹⁵⁸⁴, ודווקא שמאי אומר: אין צרין על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת שלשה ימים ואם הקיפוה ואירעה השבת להיות אין השבת מפסקת מלחמה, שהיה דורש: “עד רדתה אפילו בשבת”, אפילו במלחמת הרשות¹⁵⁸⁵.

ור' אליעזר השמותי אומר שסיף וקשת וכו' “תכשיטין הן לו” ויוצאין בהן בשבת (שבת פ"ו מיד).

והדרשה השניה של שמאי (מ"ת וספרי שם) היא: אין מפליגין בספינה בים הגדול אלא קודם לשבת שלשה ימים וכו‘, בירוש’ שבת שם (ד ע"א): אין מפרישין לים הגדול לא בע“ש ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב”ה מתירין¹⁵⁸⁶, וכ“ה בירוש' שם גם במחלוקת השניה (והיא כנראה הדבר השלישי משלשת הדברים, שלא נזכר בספרי ומ"ת שם): אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב”ה מתירין¹⁵⁸⁷, ובתוס' שבת פי“ג י, יב–יג¹⁵⁸⁸, שנינו סתם: אין מפליגין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת וכו', אין נותנין (קרי: משכירין) כלים לגוי בע”ש וברביעי ובחמישי ה“ז מותר, אין משלחין איגרות ביד גוי ע”ש וברביעי ובחמישי מותר וכו'.

ומן הברייתות האלה נראה שב"ש החמירו משמאי, וב"ה הולכים כאן בשיטת שמאי.

ואמנם ב"ש מחמירים בכמה דברים, שנזכרו בס' היובלים ושהחמירו בהם האסיים. ולשיטתם שהם דורשים¹⁵⁸⁹: ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמורה¹⁵⁹⁰ מערב שבת¹⁵⁹¹, הם אומרים (כמשנת ר“מ בתוס' שבת פ”ג ג), שכירה גרופה וקטומה – אין מקיימין עליה כלום (וכמשנת ר' יהודה שם וסתם משנתנו ריש כירה: חמין אבל לא תבשיל).

ולענין טלטול כלים, שנינו¹⁵⁹²: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שע"ג שולחן (ר' חנינא בבבלי ור"א בירוש' אומרים: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו).

וב"ש היו מחמירים אפילו בכלים המותרים שלא ליטלם אלא לצורך¹⁵⁹³: תני א“ר יודן לא נחלקו ב”ש וב“ה על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך ועל הריקנין שיש בדעתו למלותן ועל מה מחלקו על שאין בדעתו למלותן שב”ש אוסרין וב“ה מתירין, ובתוס' (שבת פי"ד א) שנינו: ר' נחמיה אומר אפילו טלית אפילו תרוד אין ניטלין אלא לצורך ר' שמעון בן אלעזר¹⁵⁹⁴ אומר ב”ש אומרים אין ניטלין אלא לצורך ובה“א לצורך ושלא לצורך (בוודאי רשב“א בשם ר"מ רבו, והוא ת”ק של ר' יהודה). [ואין מוציאין את הקטן לרה”ר אפילו ביו"ט]¹⁵⁹⁵.

ואמרו בבבלי (שבת יח א): אמר ר' אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא¹⁵⁹⁶ ב"ש היא.

ומחלוקת ב“ש וב”ה בשבת פכ“א מ”ג, נשנית במשנת ר' יוסי שבתוס' מוחלפת: ב“ש לחומרא וב”ה לקולא, כרב נחמן בבבלי.

החובל והריגה ושחיטה מתאימים להלכה. אלא שב"ש אסרו אפילו הריגת מאכולת¹⁵⁹⁷, ואפילו ריב"ז, “תלמידו של הלל”, אמר על כפיית קערה על עקרב שלא תישוך: חוששני לו מחטאת (שבת פט“ז מ”ו).

שאיבת־מים אסורה לפי ההלכה רק בבור שברה"ר¹⁵⁹⁸, בבור שבין שתי חצרות¹⁵⁹⁹, ובאמת המים שהיא עוברת בחצר מחלוקת ר' יהודה וחכמים (שם מ“ז, ור' יהודה מוסר מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה ע”פ זקנים בשבת); אבל בור שבחצר מותר למלאות הימנו (ובגלגל אסור, עירובין פ“ו מי”ד) בחצר מעורבת.

אלא שס' היובלות אוסר להוציא מבית לבית ולהוציא לחצר (מ“דלתות” הבית), וכן “ללכת בדרך”, ז“א בדרך רחוקה, מפני שתקנת עירובי חצרות (חולקים בתנאיה, ב“ש וב”ה, עירובין פ“ו מ”ד), לא נתקנה עדיין, כהערתו הנכונה של פינקלשטיין¹⁶⁰⁰, שהרי הצדוקים חולקים עליה (עירובין פ“ו מ”ב), וכן “עירובי תחומין” ושיתופי מבואות¹⁶⁰¹. ומכיון שאסור להוציא ולהכניס מן החצר לבית א”א גם לשאוב מים.

איסור תשמיש בשבת עומד אמנם בניגוד להלכה המאוחרת: “ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת”¹⁶⁰² ותקנת “עזרא”¹⁶⁰³;‏ אבל כבר העיר פינקלשטיין¹⁶⁰⁴, שההלכה הקדומה בוודאי אסרה תשמיש בשבת, וכבר העיר שור¹⁶⁰⁵ על הברייתא (נדה לח א): חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו לידי חילול שבת¹⁶⁰⁶, ושנינו בתוס' כתובות פ"א א (בבלי ג ע"ב): מפרישין את החתן מן הכלה בלילי שבת תחילה וכו'¹⁶⁰⁷. וגם השומרונים והעננים אוסרים אותו¹⁶⁰⁸.

שאר ההלכות שבס' היובלים מתאימות להלכה המקובלת.

רובם של דברי ס' היובלים ישנם גם בספר ה“צדוקי”, שהוציא שכטר; אבל למרות ספרו של גינצבורג¹⁶⁰⁹ אין ספק שצדק ביכלר, שאינו אלא ספר של אחת הכתות הקראות ונתחבר במאה השביעית. אבל אחרי הגניזה החדשה [= המגלות הגנוזות] עלינו לחזור בנו. (תש"י).

נשאר לנו להעיר על פולמוס הנוצרי נגד הלכות אחדות הנוגעות לשבת.

1. קטיפת־שבלים בשבת לָרעַב.

מתיא יב א: בעת ההיא עבר ישו בין הקמה ביום השבת ותלמידיו רעבו ויחלו לקטוף מלילות ויאכלו. ויראו הפרושים ואמרו לו הנה תלמידיך עושים את אשר אסור לעשות בשבת. ויאמר אליהם הלא קראתם את אשר עשה דוד בהיותו רעב הוא והאנשים אשר אתו. כי בא אל בית האלהים ויאכל את לחם הפנים וכו'.

1. ריפוי חולים והצלת בהמה בשבת.

שם ט–יג: ויעבר משם אל בית כנסתם והנה שם איש אשר ידו יבשה וישאלוהו לאמר: המותר לרפא בשבת וכו' ויאמר אליהם מי האיש בכם אשר לו כבש אחד ונפל בבור בשבת ולא יחזיק בו ויעלנו ומה יקר האדם מן הכבש וכו'. ויאמר אל האיש פשוט את ידך ויפשוט אותה ותרפא ותשב כידו האחרת.

לוקס יד ב–ו: והנה איש אחד לפניו אשר גופו צָבָה ממים. ויען ישו ויאמר אל בעלי התורה ואל הפרושים לאמר: המותר לרפא בשבת אם לא? ויחרישו ויאחז בו וירפאהו וישלחהו ויען ויאמר אליהם מי מכם אשר חמזרו אז שורו יפול אל הבור ולא ימהר להעלותו ביום השבת, ולא יכלו להשיב על זאת דבר.

לוקס יג יא–מז: והנה אשה אחוזת רוח חולי כשמונה עשרה שנה ותהי כפופה ולא יכלה לקום בקומה זקופה. ויהי בראות אותה ישו ויקרא אליה ויאמר לה: אשה החלצי מחלייך. וישם את ידיו עליה וכרגע קמה וכו‘. ויכעס ראש הכנסת על אשר ריפא ישו בשבת. ויען ויאמר אל העם: ששת ימים (הם אשר) תעשו מלאכה. לכן באלה בואו והרפאו לא ביום השבת. ויען האדון ויאמר אליו: החָנֵף! איש מכם הלא יתיר בשבת את שורו או את חמורו מן האבוס ויוליכהו להשקותו, וזאת אשר היא בת אברהם וכו’ הלא תותר ממוסרותיה ביום השבת.

יוחנן ז כג: ועתה אם ימול זכר בשבת למען אשר לא תופר תורת משה מה תקצפו עלי כי רפאתי איש כולו בשבת.

הנה לענין קטיפת־מלילות בשבת לָרעֵב, – על פי ההלכה תלוי הדבר בדרגת־הרעבון ובסכנה, ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים טמאים (יומא פ“ח מ”ו) ומאכילין אותו טבל ותרומה (בבלי שם פג א).

ולענין רפואה – ההלכה אומרת, שמחללין שבת אפילו על סכנת אבר אחד ואפילו על ספק נפשות¹⁶¹⁰. ואמנם ההלכה שבמשנה החמירה עוד, ושנתה (סוף פכ"כ): אין מחזירין את השבר, מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן וכו' (אבל האמוראים הקֵלו: שמואל פסק [קמח א]: הלכה מחזירין את השבר, ומר עוקבא [קט א] אומר: מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין, והתירו בכלל כמה דברים שאין בהם שחיקת סממנים).

אבל רפואותיו של ישו (“פשוט את ידך”, “ויאחז בו”, “וישם את ידיו עליה”, “אשה החלצי מחלייך”) הן ממין “לחישה על מכה”, וזו מותרת בשבת גם ע“פ ההלכה¹⁶¹¹. ושנינו¹⁶¹²: “בין קמיע שלכתב ובין קמיע שלעיקרין יוצאין בו ואצ”ל שניכפה אלא אפילו שלא יכפה, ואצ”ל דבר שיש בו סכנה אלא אפילו דבר שאין בו סכנה, קושרו ומתירו בשבת.

ולענין “בהמה שנפלה לבור (לבאר)”, הודו בו – לפי מתיא ולוקס – גם הפרושים. ולפי ההלכה שנינו¹⁶¹³: ובהמה [טמאה]¹⁶¹⁴ שנפלה לבאר¹⁶¹⁵ עושין לה פרנסתה (“כל צרכיה”) במקומה בשביל שלא תמות, ובמקום שאי־אפשר ב“פרנסה” פוסק רב (בבלי שם): מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה.

ולענין יו"ט שנינו¹⁶¹⁶: אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון ע“מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות, ר' יהושע אומר מעלה את הראשון ע”מ לשחוט ואינו שוחט ומערים ומעלה את השני וכו‘. ובמשנה שנינו (פ“ג מ”ד): בכור שנפל לבור ר’ יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט וכו‘. אבל העלאה סתם לא התירו אפי’ ביו“ט. אלא ע”י הערמה משום צער בע“ח¹⁶¹⁷. ואפשר שהחמירו בזמן ההוא יותר בזה, כשם שהחמירו בכמה דברים שהותרו אח”כ.

אבל בכלל אפשר ש“ראש הכנסת”, או ה“פרושים” שהיו שם, לא היו בקיאים בהלכה, ודומה לו אנו מוצאים בראשה של גדר, שהחמיר בהליכת עדי החודש בשבת והעבירו ר"ג¹⁶¹⁸.

ב. משנת שבת

מסכת שבת ועירובין מסכת אחת היא, וכך היתה מתחילתה. הפרק האחרון של עירובין שייך לשבת (עי' תוס' שם) והסיום בתוס' סוף עירובין הוא סיום לשבת¹⁶¹⁹.

משנת שבת – מקורות מקורות ושכבות שכבות היא.

פ"א מתחיל ב“יציאות השבת” (מ"א) ומפסיק ענין ה“יציאות” ומתחיל (ממ"ב ואילך) בהלכות ערב שבת.

באמצע מ“ג–מ”ד נכנסו, אגב הטעם “שמא ישכח ויצא”, דיני לילי שבת: ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר, באמת וכו' כיו“ב לא יאכל הזב וכו' אלו¹⁶²⁰ מן ההלכות וכו‘. וכפשוטה של משנתנו אין לנו כאן מהלכות “אלו” אלא “לא יאכל הזב” וכו’, שבה נחלקו ב”ש וב“ה: שבש”א לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ וכו‘¹⁶²¹. ו“אלו” לקוח ביחד עם ההלכה “לא יאכל הזב” וכו’ ממקום אחר, משורה של י“ח דבר (שלא נזכרה כאן אלא בתור “כיו”ב" ל“שמא ישכח”). אבל הברייתא “אין פולין וכו' אלו מי"ח דבר” וכו‘, שבבבלי יב א (יג ב) – ברייתא בבלית היא, והירוש’ לא ידעה¹⁶²². ואפילו אם נפרש¹⁶²³: לא יפלה את כליו ביום שמא יהרוג ור' אליעזר היא דתניא “אמר ר”א ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל”, והיא הלכה שנחלקו בה ב“ש וב”ה¹⁶²⁴, שב“ש אוסרין וב”ה מתירין, – אעפ“כ קשה לומר שנחלקו אף בגזירה זו, שמא יהרוג, בי”ח דבר. שעיקרן של י"ח דברים אלו הם¹⁶²⁵ ענייני טומאה וטהרה והתבדלות מן הגוים: “פיתן ושמנן” וכו'¹⁶²⁶.

אחריו, מ“ה–מ”ח, חמש מחלוקות ב“ש וב”ה, ושנינו בכל אחת מהן שבמ“ה–מ”ז: וב“ה מתירין. אבל במ”ח: בש“א אין נותנין עורות לעבדן וכו' ובכולן (“וכולן”) ב”ה מתירין עם השמש. א“א לפרש (כמו שפירשו התוס') שהדברים מוסבים אף על מ”ה–מ“ז: שא”כ היה לו לשנות כאן: וב"ה מתירין וככולן ב“ה וכו' (ורחוק לפרש “בכולן” על “עורות” ו“כלים”). אלא שמי ששנה זו לא שנה זו. מי ששנה מ”ח שנה: בש“א אין שורין וכו' ואין נותנין אונין וכו' אין פורשין וכו' ואין מוכרין וכו' אין נותנין עורות וכו' ובכולן ב”ה מתירין עם השמש¹⁶²⁷ (ולא שנה “וב”ה מתירין" בכל אחת ואחת).

ואמנם מ“ז היא ר"ע (עי' להלן), מה שאין כן מ”ח והמשכה מ"ט: ושוין אלו ואלו שטוענין וכו' (=תוס' פ“א, ירוש' ד ע”א) היא – ר' אלעזר¹⁶²⁸ (ריש פכ"ב) ור"ש¹⁶²⁹, בבלי יט ב¹⁶³⁰.

ואחריהן מ“י–מי”א סתמות (מזמן הבית).

הפרקים ב, ד, ה, ו, מתחילים בשאלה ריטורית “במה”: במה מדליקין, במה טומנין, במה בהמה יוצאה, במה אשה יוצאה.

אבל פ"ג מתחיל: כירה שהסיקוה וכו' (והיא משנת ר' יהודה, עי' להלן), ופ"ד שאחריו: במה טומנין וכו' – הוא המשך של סוף פ"ב: וטומנין את החמין; פ"ג הוא אפוא ממקור אחר.

ואמנם יש בפרק זה, פ“ג, דברים מקבילים לפכ"ב, שהם בניגוד לו: ה”מעשה" במ“ד ו”כדי להפשירן“, במ”ה, מתנגדים כפשוטם לפכ“ב מ”ד: ואת הצונין בחמה (“בחמים”) בשביל שייחמו, ופ“ג מ"ו כולה אינה שייכת כלל להטמנה אלא להדלקה, והיא מתאימה לפ"ב מ"ד ולא לכאן (ועי' באמת בתוס' שם פ“ב ז–ח: נותנין טיט וכו', אלא ש־”מטלטלין נר חדש" וכו‘, שנוי גם בתוס’ בפ"ג יג!). [ומשנת “ולא יתן לתוכו מים”. לירוש‘¹⁶³¹: דר’ יוסי (בפט“ז מ”ה) היא¹⁶³². ו”מטלטלין נר חדש" וכו' – סתם כר' יהודה¹⁶³³, ו“אין ניאותין ממנו”, כת"ק דר"ש¹⁶³⁴.]

מפרק ז והלאה ענין חדש: כלל גדול אמרו בשבת וכו' (מ"א), אבות מלאכות ארבעים חסר אחת (מ"ב), ועוד כלל אחר אמרו וכו' (מ"ג), והכלל השני קשור לפי־זה במ"ב, באב האחרון, המוציא מרשות לרשות.

אבל אח“כ באים ממ”ד ואילך פרטי הלכות של “המוציא”, ואח“כ פרטי ההלכות של שאר האבות (של רובם), וסדר הפרטים אינו כסדר האבות במ”ב¹⁶³⁵.

מתחיל הוא כאמור מן האחרון (המוציא)¹⁶³⁶ וממשיך ב“הוצאה” עד פ“י מ”ה (ואגב “זכר לדבר” שבפ“ח מ”ז בדברי ר"מ – נכנס פ“ט מ”א–מ"ד, עי' להלן)¹⁶³⁷.

ואח"כ “הזורק” (פי"א) שהוא תולדת “המוציא”.

ואח“כ (פי"ב מיא); הבונה (34) והמכה בפטיש (38), אבל בתוס' פי”א א–ד הסדר: הבונה – המכה בפטיש – המכבה והמבעיר!

ואח"כ (מ"ב) החורש (2 [1]).

ואח"כ (מ“ג–מ”ו): הכותב (32).

ואח"כ (פי"ג מ"א): האורג (19), (מ"ב) העושה שתי בתי נירין (18), והתופר (23) והקורע (24).

ואח"כ (מ"ד): שיעור המלבן (13) והמנפץ (14) והצובע (15) והטווה (16) וכו' והאורג (19) שני חוטין שיעורו וכו'.

ואח"כ (מ“ה–מ”ז – פי"ד מ"א): הצד (25).

אח"כ נשנו (מ“ב–מ”ד) הלכות טיבולים ומשקים שלרפואה בשבת (בתוס' מתחילים בפי“ב ח' דיני רפואה, וה”ז מקבילה לפי“ג מ”ד!).

ואח"כ (פט"ו מ"א): אלו קשרים שחייבים עליהן וכו' (הקושר, 21, והמתיר, 22).

(למ“א–מ”ב, עי' להלן)¹⁶³⁸.

פט"ז כולו שייך ל“מכבה” (36) ול“מוציא” (39).

פי"ז – טלטול כלים.

פי"ח מ“א–מ”ב רישא, טלטול אוכלים.

מ“ב סיפא (כופין וכו') – מ”ג, טיפול בבע"ח ובאדם.

ונסמך לו פי"ט – צרכי מילה בשבת (ובין מ“ה למ”ו – חסורי מחסרא, עי' להלן).

פ"כ – תיקוני אוכלים לאדם ולבהמה (ואגבם מ"ה, משום “ואם היה מאכל בהמה”). ומ"ה סיפא: מכבש וכו' – משום כל שיש בו דברים הניטלין ודברים שאינן ניטלין וכו' (תוס' פט"ז ה–ו), שמשנה זו כלולה בו בכלל זה, נשנה כאן.

ולזה נסמך פכ"א כולו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.

פכ"ב, דיני ספיגה, סחיטה, שרייה, שבירת חבית לצורך אכילה, חמין בצונן וצונן בחמים (עי' פ“ג מ”ה, לעיל), רחיצה בחמי טבריה וספיגה (עי' פ“ג מ”ד) וסיכה, וכדומה.

פכ"ג – שאילה בשבת ומנין, ושכירת פועלים, ואגב “מחשיך” (מ"ג): עסקי המת וצרכי המת (מ“ד ומ”ה).

ואגבם – פכ"ד מ"א: מי שהחשיך וכו' (“החשיך” – בערב שבת!).

פכ“ד מ"ב–מ"ד – שייך לפ”כ מ“ג־מ”ד ופי“ח מ”ב (עי' לעיל).

ומ“ה – ענין לעצמו, משנה ישנה (“מעשה בימי אביו של ר' צדוק”), ו”פוקקין את המאור" – שייך לפי“ז מ”ז.

כבר הסדר המסובך והמעורב הזה מראה ברור על מקורות שונים, שנצטרפו במשנתנו לאחד וגרמו לכפילות וניגודים, ופיזור של ענין אחד לכמה מקומות.

וגם סדר התוס', אע"פ שהלכה גם בשבת בכמה דברים (גם בדברים שאינם במקומם במשנה) אחרי סדר המשנה (כמו בהקבלה לפ“ג, לפ”ט מ“א–מ”ד ולפ“י מ”ו, וכדומה) – בכל זאת יש בה עוד כמה דברים שנשנו במשנתנו שלא במקומם – במקום אחר (או גם במק"א). שהוא מקומו באמת.

כך בתוס' ספ"ב מסיים בהלכה המקבילה לפ“ג מ”ג, ובתוס' פ“ג (אחרי א–ב: לא תמלא אשה קדרה וכו' ותתן לתוך התנור וכו' לא ימלא נחתום מים וכו') ג: מרחץ שסתמו נקבים שלו מע”ש וכו‘, ד: אין משתטפין בין בחמין וכו’, ה: ממלא אדם חבית מים ונותנה כנגד המדורה וכו' (ר' יוחנן בן נורי היא, ירוש' ו ב), שהיא מקבילה לפ“ג מ”ה ולפכ“ב מ”ד, ואח“כ בה”ו: סכין כל מיני סיכות וכו‘, שהיא הקבלה לפכ“ב מ”ו, ואח“כ בה”ז–ח: ממלא אדם אלונתית (כ"י בריט' מוזי': לונטית) ונותנה על מעיו וכו’ (שהיא שייכת לפכ“ב מ”ו) ממלא אדם כוס של יין ונותנו על פי מיחם (כ"י בריט' מוזי') וכו' (לפכ“ב מ”ד ולפ“ג מ”ה), ה“ט: המערה ממיחם למיחם וכו' (לפ“ג מ”ה), ה”י: חבית שנשברה בראש הגג מביא כלי וכו' (לפכ“ב מ”א).

ההלכות של פ“ג ופכ”ב היו אפוא מחוברות יחד במשנת אחד התנאים, ואעפ“כ יש גם בתוס' בפט"ז ט–כ בין כמה הלכות אחרות גם הקבלות לפכ"ב מ"א (ט), מ”ו (יד), מ"ה (טו).

לפ“ז מ”ב (אבות מלאכות וכו') אין הקבלה בתוס' פ“ח בין ו–ז, ואחרי ההקבלה למ”ג, מתחילה בתוס' (ח) הקבלה לפ“ח מ”א, ונמשכת עד הל"ד (הקבלות לפ“ח–פ”ט).

אבל אין בתוס' כל הקבלה לפ"ז מ"ד!

בפי“ב (שה“ח–יד שלו מקבילים לפי”ד מ“ב–מ”ד) הי”ד: ומודים חכמ' לר' אליעזר שאין עושין אוהלין וכו' – שהוא מקביל לפ“כ מ”א (ולפי“ז מ”ז; ועי' בבלי וירוש').

ז“א שפי"ד ופ"ב היו במשנת תנא אחד יחד! אע”פ שיש לפ“כ מקבילות בתוס' פט”ז!

והי“ד סיפא (נשמטו וכו') – הט”ז מקבילים לפט"ו.

פי“ג ה”א–יד–לפט"ז.

פי“ג טו–פי”ד ה“ג–לפי”ז.

פי“ד ד–יב – לפי”ח מ"א–ב רישא (חבילי קש).

פט“ו א–יז – מקביל לפי”ח מ“ב סיפא (כופין וכו') – פי”ט כולו.

פט“ז א–ו מקביל לפ”כ: ז–ח – לפכ“א מ”ג!

פט“ז ה”ט–ה“כ – לפכ”ב מ“א, ג, ה; הכ”א–כב (עד “אין רצין בשבת”) – לפ"א מ“ג (ולא יפלה את כליו); הכ”ב סיפא–כד – לפי"ח מ"ב.

פי“ז כולו – לפכ”ג; פי“ח א–ה, לפכ”ד; ו–י – לפכ"ג!

הסדר שונה אפוא בכמה דברים וישנם שרידים ברורים של סדר אחר.

אשר לתנאים שוני משנת שבת ואשר לסידורה האחרון:

פ"א. מ“א: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד וכו', אבל בריש שבועות: יציאות שבת שתים שהן ארבע, ורבא בשבועות (ומשם בשבת) מפרשו: רשויות קתני רשויות שבת שתים שהן ארבע, ז”א כתוס' שבת, ולא כמשנת שבת.

פ“א מ”ג: לא יצא החייט במחטו וכו' – ר"מ היא (תוס' פ“א, בבלי יא ב, ירוש' ג ע”יב).

ומחלוקות ב“ש וב”ה בפ“א מ”ה–מ“ז הן בוודאי ממשנת ר"ע (=משנת ר"מ) כי מ”ז: בש“א אין מוכרין לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב”ה מתירין, היא משנת ר“ע, ועל פיו נשנו דברי ב”ה, ששנינו בברייתא (בבלי יח ב): בש“א לא ימכור אדם חפצו לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע לביתו¹⁶³⁹ ובה”א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה¹⁶⁴⁰ ר' עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו (“של ישראל”)¹⁶⁴¹ אמר ר' יוסי (בר' יהודה)¹⁶⁴² הן הן דברי ר“ע הן הן דברי ב”ה לא בא ר“ע אלא לפרש דברי ב”ה (“לא בא ר”ע לחלוק על ב“ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב”ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא וכו' ").

ובתוס' פ“א כב¹⁶⁴³: בש”א וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין איזה הוא מקום קרוב¹⁶⁴⁴ עד שיגיע לבית הסמוך לחומה¹⁶⁴⁵ רע"א כדי שיצא מן הפתח ויקדש עליו היום.

ובירוש' פ“א ד סע”א: אי זהו מקום קרוב ייבא כיי דמר שמואל וכו‘. אית דבעי מימר (= אית תניי תני, שונה בדברי ב"ש) עד שהוא מגיע לביתו ואית דבעי מימר עד שהוא מגיע לעירו (“למקום קרוב”). ר’ עקיבה אומר כדי שיצא מן¹⁶⁴⁶ הפתח ויקדש עליו היום. אמר ר' יוחנן (זו) דברי ר' יוסי (ו)רבי עקיבה בא להכריע על דברי בית הלל (כלומר ר' יוחנן אומר, שלדעת ר' יוסי ר“ע לא בא אלא להכריע על דברי ב”ה, כברייתא שבבבלי, אלא שר' יוחנן שנה בברייתא “להכריע”, ולא “לפרש”). כי “אמר ר' יוסי הן” וכו' הוא העיקר בבבלי שם כנוסח ר“ח¹⁶⁴⁷, וכמו שיוצא מן הירוש'. וכיו”ב שנינו בתוס' פסחים פ“א ז: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור (משנת ר' יהודה!) אמר ר' יוסי אילו דברי בית שמאי ובית הלל הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל, והיא המחלוקת השניה שהובאה בבבלי שבת שם (בלי דברי ר' יוסי): ת”ר בש“א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא”כ יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה"א כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו.

ר“ע שנה במחלוקת ב”ש וב“ה, סתם: וב”ה מתירין¹⁶⁴⁸.

אבל מ“ח: ובכולן ב”ה מתירין עם השמש, היא משנת תנא אחר (עי' לעיל), ואולי היא משנת ר' אלעזר, ששנה במ“ט: ושוין וכו'¹⁶⁴⁹, ובאמת “ושוין” זה מתאים יותר אל “ובכולן ב”ה מתירין”; ונראה ש“אין צולין” וכו' (מ"י) – שייך ג“כ ל”שוין" (עי' תוס' פ"א כ), ור' אלעזר¹⁶⁵⁰ איירי בה (והנכון: ואין נותנין¹⁶⁵¹, ונראה שגם ברישא הנכון: ואין צולין).

ומכיון ששבת ועירובין מסכת אחת היא (עי' עירובין), ובעירובין כבר ראינו, שיש שם הרבה ממשנת ר' אלעזר, קרוב מאד שגם בשבת השתמש רבי במשנתו.

פ"ב. מ"ב: וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט, מן התוס' יוצא כי החכמים החולקים על ר' טרפון (שבסיפא) הוא ריב"נ¹⁶⁵².

[ו“שמן פקועות ונפט” דברי ר' שמעון שזורי לברייתא שבבבלי, או נכון יותר להיפך “שמן דגים ועטרן” לנר' התוס']¹⁶⁵³.

ואפשר שזוהי משנת ר' יוסי תלמידו של ריב"נ, אבל סתם מ"ה סיפא (כחס וכו') דלא כר' יוסי (ור' יוסי פוטר בכולן וכו') אלא כר' יהודה¹⁶⁵⁴.

מ“ו (בשעת לידתן) דלא כר' אלעזר ששונה “ילדות” (בבלי לב א), ור' יוסי שונה בתוס' ספ”ב: שלשה הן דבקי מיתה ומסורין לנשים, ירוש' ה ע"ב: ואילו הן מצות נדה וכו‘, בבלי לב א – שתי לשונות: שלשה בדקי – ואמרי לה ג’ דבקי – חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן (רש"י: בדקי – כרבנן, דבקי – כר' אלעזר).

פ"ג. מ"א – ר' יהודה (תוס' ריש פ“ב/פ”ג, ירוש' שם, ועי' בבלי לז א).

וגם ה“מעשה” היא מדרכו של ר' יהודה.

ות“ק של מ”ו (מטלטלין) – ר' יהודה הוא (תוס' ובבלי וירוש').

אבל סיפא (ולא יתן לתוכו מים) מפרש התלמוד (עי' לעיל) כר' יוסי (בפט“ז מ”ה).

פ"ד – המשך של פ"ב, ומשנה ב (טומנין בשלחין) – ר' יוסי (עי' בבלי ועי' תוס' פי"ד ד). וגם בגיזי צמר ואין ממלטלין אותן – ר' יוסי (בתוס' שם).

וגם ראב"ע נזכר שם, הרגיל במשנת ר' יוסי.

כל הפרק הוא אפוא כנראה ר' יוסי.

פ"ה. מ“א: יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם וכו' – דלא כר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו, תוס' פ”ד א¹⁶⁵⁵: הסוס והגמל והלובדקים והגמל נמשכין באפסר.

מ“ב: ת"ק – ר' יוסי – ור' יהודה: ת”ק וודאי ר' מאיר.

סוף מ“ד: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, בביצה פ”ב מ“ח (=עדיות פ“ב מי”ב, והוא משנת ר' יהודה): שלשה דברים ראב”ע מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה, – משנה זו סוברת בוודאי כגניבה בירוש‘¹⁶⁵⁶: הלכה היה מלמד ובא, אבל ע"ז שאלו בירוש’: כדא דתנן(!) שלא ברצון חכמים, ובירוש' ביצה שם: ר' יונה בוצרייה בעי אם הלכה היה מלמד ובא הדא היא דתנינן שלא ברצון חכמים, וע“פ ירוש' שבת יש להגיה (ע"פ לשון ירוש' הרגיל) בשבת וביצה: בדא תנינן וכו', כלומר שמשנת שבת אינה מתאימה ל”הלכה היה מלמד ובא".

ואמנם מאן תנא “שלא ברצון חכמים”, ר' מאיר¹⁶⁵⁷, וכן שנה במנחות פ“י מ”ה (דברי ר"מ).

וכנראה פרקין כוליה – משנת ר"מ.

פ"ו. מ“א: לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם (במ"ה: יוצאה אשה בחוטי שער). ובמקואות שנינו בפ”ט מ“א: אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אינם חוצצים. וא”כ משנת שבת שלא כר' יהודה¹⁶⁵⁸.

שם: ולא בעיר של זהב וכו' ואם יצאת אינה חייב חטאת, בתוס' פ“ד ו¹⁶⁵⁹ שנינו: לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכ"א לא תצא ואם יצאת פטורה ר' אליעזר אומר יוצאת אשה בעיר של זהב. ובעדיות פ”ב מ“ז: שלשה דברים אמרו לפני ר”ע שנים משום ר' אליעזר ואחד משום ר' יהושע, שנים משום ר“א יוצאה אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולים לעדות. ובתוס' עדיות פ”א י: ולא אמר בה (ר"ע) לא איסור ולא היתר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין.

ולהלן במשנתנו שנינו: ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה – ובמ"ג: לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים בכוכלת וכו'.

והנה בכלים פי“א מ”ח שנינו: וכל תכשיטי נשים טמאים, עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ובתוס' כלים ב“מ פ”ב א–ב שנינו: טבעת בין חקוקה ובין שאינה חקוקה טמאה וכו' אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון (ריב"נ?) לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בחקוקה חייב ושאין חקוקה פטור. מחט בין נקובה בין שאין נקובה טמאה וכו' עוד אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר לו שמא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בנקובה חייב ושאין נקובה פטור¹⁶⁶⁰.

א“כ מ"א שלא כר”מ ושלא כר' יהודה, ומ“ג ת”ק ר“מ. ו”חכמים" – בתוס' פ“ד יא¹⁶⁶¹: ור' אליעזר פוטר בכוכלת וחכמ' פוטרין בצלוחית של פיליטון, ובברייתא אחרת בבבלי (סב א): לא תצא בכוכלת ואם וכו' דברי ר”מ וחכ“א לא תצא וכו'. ובשלישית שם: ר”א פוטר בכוכלת ובצלוחית וכו', ובמשנתנו שניהם בשם “חכמים”.

מ“ד: בירית טהורה ויוצאין בה וכו' = תוס' כלים ב”מ פ"ה ז ופיסקא זו היא שם משנת ר' יהודה.

מ"ה: שן תותבת וכו' רבי מתיר וחכמים אוסרים.

מ“ח: הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר”מ ור' יוסי אוסר – זוהי הנוסחא הבבלית לפי מסקנת הבבלי (וסימנך סמך סמך), אבל בד“ר, ירוש' ועוד: דברי ר' יוסי ור”מ אוסר, ואמנם דעתו של ר' יוסי היא שסנדל של עץ ושל שעם (=קב הקיטע) אינו סנדל וטהור הוא¹⁶⁶² ולא כר“מ ור”ע בעדיות פ“ב מ”ח: והודו לו¹⁶⁶³, והוא שנה: ולא הודו לו¹⁶⁶⁴ ודעתו אפוא כדעת ר' אליעזר (בתוס' יבמות שם), שאינו סנדל.

והמשכה של משנתנו, ששונה סתם: ואם יש לו בית קבול כתיתים טמא, שנוי בתוס' כאן (פ"ה א) בשם ר' אליעזר: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין, וא“כ השני במחלוקת שבמשנה האוסר, אינו יכול להיות ר”מ אלא ר' יוסי (כדעתו של רב).

הנוסח הבבלי הוא אפוא העיקר.

שם: אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. בכלים סוף פי“ד מ”ו שנינו: המרכוף טהור, הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, ומשנה זו ר' יהודה¹⁶⁶⁵, שהיא שנויה בתוס' ב“מ פ”ה ז בשורת הלכות ממשנת ר' יהודה (ולעומתו שנה ר' יוסי, שם פט“ז מ”ז: והמרכוף של זמר; וכן בתוס' שם ה"י: ר' יוסי¹⁶⁶⁶ אומר מרכוף של זמר טהור), וכך שנינו בתוס' שבת כאן פ"ה ב: הנקטמין טמאין ואין יוצאין בהן.

וא"כ משנת שבת זו סיפא – אינה ר' יהודה, אבל התופ' (ה"א–ב) ר' יהודה היא.

פ"ז. מ"א: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה – כל הדא הילכתא כר' ליעזר (כריתות פ“ג מ”י), ירוש' כאן.

מ“ב – כבר הזכרתי שאין למשנה זו הקבלה בתוס'¹⁶⁶⁷, ושהיא עומדת בסידורה בניגוד לכל המסכת, ומ”ג: ועוד כלל אחר אמרו, היא המשכה של מ"א; מב נוספה אפוא ממקור אחר כדי לפרש “אב מלאכה” שבמ"א.

מ“ג: ועוד כלל אחר אמרו וכו' – דלא כר"ש (בבלי עה ב), בפ”ח מ"א (לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן).

מ“ד וכו', הוא המשך של הכלל שבמ”ג.

פ"ח. מ“ה: זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר”ע וחכ“א כדי לזבל כרישא זו הכרעתו של רבי, תוס' פ”ח כ: אמר ר' נראין דברי ר' עקיבא בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס, ור"ע שנה סתם: זבל וחול כדי וכו'.

מ“ז: חרס וכו' ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אר"מ אע”פ שאין ראיה לדבר וכו' אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא.

במקואות פ“ד מ”ג שנינו: החוטט בצינור וכו' בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא, לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס (כלים פ“ג מ”ג–מ"ד).

למשנה זו נשתלשל דרך אגב פרק ט' מ“א–מ”ד.

מ“א: אר"ע מנין לע”ז, ואלה הם דברי ר“ע בע”ז פ“ג מ”ו (ר"ע אומר כנדה שנאמר וכו'); קרוב אפוא שר"מ, של סוף פרק ח', חיבר לכאן משנת ר“ע, ור”מ בסוף פ“ח שנה בזה משנת ר”ע.

אבל מ“ב–מ”ג אינם לר"ע בוודאות:

מ“ב: מנין לספינה שהיא טהורה וכו' – משנת ר' יוסי (רבנין דקסרין אמרין זו ספינה של חרש, ירוש' כאן) בתוס' כלים ב”ק פ“ב ג¹⁶⁶⁸, וסתם כלים פ”ב מ“ג (של חרס); ו”חנניה (בן אחי ר' יהושע) אומר נלמדה משק מה שק מיסלסל מלא וריקן" וכו' (בבלי פג ב), ז“א שהוא חולק על “שנאמר” של המשנה, שלפיה כל ספינה – אפי' של חרס – טהורה, והוא אינו מטהר אלא של עץ (ועי' בבלי שם); אע”פ שכפשוטה אפשר לפרש משנתנו בספינה של עץ, וההלכה לפי־זה קדומה יותר, שהרי חנניה בן עקביה¹⁶⁶⁹ אומר: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים (בבלי שם), ורב אומר שם: שהרי כמה שנים נשנית משנה זו (ספינת הירדן טמאה) בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה. ולפי־זה יכולה משנה זו להיות משנת ר"ע.

ההלכה השניה: מנין לערוגה וכו' – חולק עליה ר' יהודה בכלאים פ“ג מ”א: ר' יהודה אומר ששה באמצע, אלא שר' חייה שנה דברי ר' יהודה אלה על הסיפא שם (היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה שלשה עשר וכו' ואחד באמצע); ר' יהודה אומר שמונה עשר (י"ב וששה), ירוש' שם (כח ע"ג). וגם זו יכולה אפוא להיות משנת ר"ע.

מ“ג: מנין לפולטת וכו' שהיא טהורה, כרוב נוסחאות המשנה, וגם בירוש' כ”י ליידן, וברא“ש ובפרחון ע' געל, וזו היתה נוסחת הירוש'. בבלי פו א: מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה, וכראב"ע במקואות פ”ח מ“ג ותוס' שם פ”ו, ולא כר"ע; וגם ההלכה השניה: שמרחיצין וכו', מפורשת בפי“ט מ”ג בשם ראב"ע (סתם ואח"כ מחלוקת).

וההלכה השלישית: מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר וכו' – ביומא פ“ד מ”ב: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, ובפ“ו מ”ו: מה היה עושה היה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו¹⁶⁷⁰. אבל בסוף פ“ו: ר' ישמעאל אומר (נ"א¹⁶⁷¹: ועוד אמר ר' יהודה!) והלא סימן אחר היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אלא שכ”ז אין ברוב כי“י המשנה והבבלי, ובכ”י תימני אחד איתא בגליון: ברייתא ר' ישמעאל אומר וכו‘. ואמרו בבבלי שם (סז א): ת"ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו’ התקינו שהיו קושרין על פתח אולם מבפנים וכו' התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. אמר ר' נחום בר נפח משום ר' אלעזר הקפר¹⁶⁷² בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר אם וכו'¹⁶⁷³.

הלכה זו שבמשנת שבת שאינה ר' ישמעאל (או ר' יהודה), יכולה להיות ממשנת ר"ע (= יומא פ“ד מ”ב).

ההלכה שבמ“ד: מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו', מתאימה ליומא פ”ח מ“א, ופרק זה, כסיומו האגדי (אמר ר"ע) כולו או רובו ר”ע.

בתוס' פ"ח כג–ל נוספה עוד שורה של “מנין ל־”, ואפשר שגם אלה לקוחים ממשנת ר' עקיבא.

מ"ה – היא המשך של פ"ח: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה, דלא כר' שמעון בערלה פ“ב מ”י (ועי' בבלי פט ב).

ר' יהודה נזכר כאן במ“ה, מ”ו ומ"ז.

פ"י. מ“א: המצניע וכו' והוציאו בשבת חייב ככל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו = כפ”ז מ“ג, ודלא כר”ש, פ“ח מ”א. ושמואל אומר (צא רע"א): מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, וא"כ משנתנו ר"מ.

מ“ג: בפונדתו ופיה למטה וכו' פטור, שלא כר' יהודה, בתוס' פ”ט ח (בבלי צב ב).

מ“ה: הוציאוהו שנים פטורים, לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים. ור”ש פוטר, רישא ר' יהודה, ור“מ מחייב (בבלי צד ב), וסיפא: לא יכול אחד וכו' ר' יהודה ור' מאיר, תוס' פ”ט י¹⁶⁷⁴: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור' מאיר מחייבים וכו‘. שם: את המת במטה וכו’ – ר' יהודה היא¹⁶⁷⁵.

מ"ו: הנוטל צפרניו, אינה ענין להוצאה שאנו עוסקים בה בכל הפרק. הפרק הבא מתחיל “הזורק”, שהוא תולדת “המוציא”.

אלא שבתוס' כאן (פ"ט יא–יג), ישנן עוד הלכות, שנשמטו כנראה מן המשנה: י“א, הנוטל מלא זוג משערו חייב, ר' אליעזר אומר אפילו אחת (בבלי צד ב); יב, הבורר שחורות מבין לבנות וכו‘; יג, החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת וכו’¹⁶⁷⁶ דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים בין ביו”ט ובין בשבת אינו חייב אלא משום שבות¹⁶⁷⁷, רשב"א אומר משום ר' אליעזר הגודלת והבוחלת והפוקסת לעצמה פטורה לאחרות חייבת וכו'.

ואח“כ בהי”ד: התולש בין בימינו וכו‘, ואח"כ טו: התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן בארץ כל שהן וכו’; טז, המזרד זרדין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן באילן כל שהן וכו' – זוהי הקבלה לפי“ב מ”ב (שהיא שם שלא במקומה¹⁶⁷⁸ – ואין לה הקבלה שם בתוס').

ואח“כ בתוס', הי”ז: החופר והחורש והחורץ מלאכה אתת הן, הדש והכותש והנופט מלאבה אחת הן, התולש והקוצר והבוצר והמוסק והגודר והאורה כולן מלאכה אחת הן, (יח) המכבס והסוחט מלאכה אחת היא וכו‘. (יט) הבורר והטוחן המרקיד והלש והאופה לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי וכו’.

כאן נשנו אפוא במשנת התוס' פרטי האבות: החורש והקוצר, הדש, הבורר, הטוחן והמרקיד והלש והאופה, הגוזז (“הנוטל מלא זוג משערו” ועי' תוס' פ"ח א: הגוזז, ב': המוסיך), המלבן (=“המכבס”) והצובע.

וב“הנוטל מלא זוג משערו” קשרו: הנוטל צפרניו זו בזו וכו‘, וב“התולש” – התולש מעציץ נקוב וכו’, של משנתנו.

ובסדר זה היה ה“מוציא” ראשון ואחריו: החורש וכו'.

אלא שרבי השמיטו ממשנת תנא זה, ושנהו בחלקו בפי“ב ממשנת תנא אחר, ובחלקו בפי”ג מ“ד (המלבן והמנפץ וכו'), וטעמו של רבי בולט כאן, טעם מנימוטכני: מפני ששנה כאן במ”ה–מ“ו מחלוקות ר' יהודה (ת"ק) ור' שמעון (לא יכול להוציאו וכו' חייב ור"ש פוטר, את המת וכו' חייב ור“ש פוטר, התולש וכו' ור”ש פוטר), ואולי לקח מ”ה–מ"ו ־ ממשנת ר' שמעון.

“גודלת” וכו' מפורש בבבלי (צד ב) בשם ר' יוסי בר' חנינא: גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה, ואע“פ שהתלמוד מוסר אחרת בשם ר' אבהו (כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה), מוסר הירוש' יב ע”ג־ע"ד: ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה הגודלת חיבת משום בונה וכו' (א' ו' זעירא לא מסתברא דילא משום אריג) הכוחלת (המשך דברי ר' אבהו) חייבת משום כותבת הפוקסת חייבת משום צובעת.

פי"א. מ“א: וחכמים פוטרין – דלא כר' יהודה בברייתא, בבלי צז ב וירוש' יג ע”א, שהוא סובר קלוטה כמי שהונחה.

שם: הזורק ונזכר וכו' קלטה אחר וכו' קתני “הזורק” סתם, בין מרה“ר לרה”י ובין מרה“י לרה”ר, דלא כרבי בתוס' פ“י יט, ירוש' פ”א ב ע"ד.

מ“ו: זה הכלל וכו' – מחלוקת ב”ש וב“ה בס”ז 286, ומתני' כב"ה.

שם: זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה וכו' – זו כדברי ר' שמעון שמקלקל בחבורה חייב¹⁶⁷⁹, וגם פי“ד מ”א (והחובל בהן) כר"ש.

אבל בפי“ג מ”א שנינו: וכל המקלקלים פטורין, ולא שנינו “חוץ מחובל ומבעיר” כבברייתא¹⁶⁸⁰, שהברייתא – ר"ש¹⁶⁸¹, ופי“ג מ”א – ר' יהודה (בבלי שם).

וכן משנת ב“ק פ”ח מ“ה – כר”ש¹⁶⁸².

פי"ב. מ“א: הבונה כמה יבנה וכו‘, המסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב – דלא כר' שמעון, תוס’ פי”א ג¹⁶⁸³, אבל הסיפא: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב – הוא כללו של ר"ש בת“כ חובה פ”א ו (בבלי קג ב). ומעין זה פריך הבבלי שם מר“ש דתוס' לר”ש דספרא ודחיק ומגיה.

ובתוס' פי“א א–ג: הבונה כל שהוא וכו' המכה בפטיש אחד טפיחה גדולה וכו' רשבג”א אף המכה וכו‘. הקודח והגורר וכו’ רש"א וכו', וקרוב כי “הקודח” הוספה היא, שהיתה כבר לפני הבבלי כאן ובמנחות נז א.

אח"כ בתוס' כאן (ד–ה): המכבה (36) והמבעיר (37) וכו'. ופירושם של אבות אלה חסר במשנה.

מ"ב: החורש – אין מקומה כאן, ואין לה הקבלה כאן בתוס', אלא בפ"ט טו–טז. אלא שרבי צירף כאן כל הדברים ששיעורן כל שהוא.

מ"ג: בין משני סמניות – “מאן תנא סימניות ר' יוסי” (“אמר ר' יוסי” שלאחריו), בבלי וירוש'.

פי"ג. מ"ג – משנת ר' יהודה (עי' לעיל).

מ“ד – אין לה הקבלה בתוס' כאן, אבל בתוס' רפ”ח (המקבילה לפ"ז!) ישנם עוד דברים ששייכים בלי ספק לכאן (א־ב): הגוזז (12) מן הבהמה וכו' מלא הסיט כפול ה"ז חייב וכו' המיסיך (17) שלשה חוטין כתחילה וכו' הצד חלזון וכו' (בבלי עה א, ובתוס' סתם כר' יהודה) וכמשנתנו חסר באמת הגוזז והמיסך (ו“הצד חלזון” מתקשר יפה עם מ"ח!).

ואח"כ בתוס' (ג): כל אבות וכו' (קיצור פ“ז מ”א), (ד) כל המקלקלין וכו' (הקבלה למ"ג שלנו!).

וא"כ היו שנויות הלכות אלו במשנת התוס' בסביבת מ"ג–מ"ד שלנו!

מ“ה: רשב”ג וכו' – המשנה כולה לקוחה מביצה פ“ג מ”א, ובהו' לו ועוד הנוסח בשבת מעין הנוסח שבביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור, ומתפרש בשבת¹⁶⁸⁴ כמו בביצה, וכך היה כנראה הנוסח שם, שכן שאלו בירוש‘¹⁶⁸⁵: בעון קומי ר’ אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא במְגַפַל לתוכה¹⁶⁸⁶ אנן קיימין, אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר.

מ“ו – ר' יהודה היא, כמו פ”י מ"ה.

פי"ד. מ"א (ששייך לסוף פי"ג!): שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב – דלא כר' יהודה אלא כר' יוחנן בן נורי¹⁶⁸⁷. וסיפא: הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור – ר"ש היא דאמר מלאכה שאין צריכה וכו' (קז ב).

מ"ב: אמר ר' יוסי.

מ“ג: חוץ ממי דקלים – דלא כר"ע, תוס' מו”ק פ“ב יא, אלא כ”בראשונה“. ומכיון שכן, נראה שכל פי”ד ממשנת ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ, הוא.

פט"ו. מ“א–מ”ב: אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' רמ"א כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו.‏ יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין (רש"י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין), קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.

הבבלי (קיא ב) שואל למ"ב: הא גופא קשיא אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת וכו' הכי קאמר יש קשרין וכו' ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו' ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.

כבר מתוך הבבלי יוצא שלא פירש כרש“י: שאין חייבין כמו שחייבין, שהרי פירש “קשר גמלין” זה אחרת מן “קשר גמלין” של מ”א. אבל בכלל “אין חייבין כ־” – אינו לשון משנה בשלילה, ורק בחיוב נמצא: חייבין עליו סקילה כזכר (יבמות פ“ח מ”ו), חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן (בכורות פ“א מ”ו), ונמצא בשלילה רק בבכורים פ"ד ה (ברייתא): ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ונשים (ולא נשים, עי' תוס'), אבל שם סיכם תחילה הדברים ששוה ושאינו שוה.

וגם רחוק מאד ש“קשר הגמלים” שבמ“א ומ”ב יתפרש בשני מובנים.

ובאחרונה נוסח כ"י קמרידג' (43, E1) קשר הגמלים וקשר¹⁶⁸⁸ הספנין.

והנפלא ביותר הוא. שלא נזכר בין “אלו קשרים שחייבין עליהם”, הקשרים של “הקושר והמתיר” (פ“ז מ”ב), שהם עומדים שם בשורת האריגה (בין “האורג” ו“התופר”) ובוודאי שפשוטו כאביי (עד ב): שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכר' יוסי בן חנינה בירוש' (י ע"ג). וכיו“ב שנינו בתוס' סוטה פ”א ב: כדי שיקשור הגרדי נימא (בבלי וירוש' שם): “קשר הגרדין”! וגם השורה של ה“חייבין” קצרה יותר מדי (אחרי: אלו!). אלא ששני תנאים הם: ר"מ ור' יהודה.

ר"מ לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו (אפי' “קשר שהוא של קיימא”)¹⁶⁸⁹ מנה קשר הגמלים בין קשרים שחייבין עליהן; ור' יהודה לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא (אפי' אינו יכול להתירו באחת מידיו) אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים בין קשרים המותרים. ועי' קיב א: תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה.

והנה במקואות פ“י מ”ג–מ“ד מנתה המשנה קשרים שא”צ שיבואו בהם המים, שהם של קיימא, וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, שאינם של קיימא: בין הראשונים נמנו (מ"ג): קשרי העני (שבבגדיו) וחבט (אזן) של סנדל, ובין האחרונים: הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ (רצועות) של סנדל. ובתוס' שם פ"ז (פ"ח) ב: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל (=חבט של סנדל) וקשרי מפתח¹⁶⁹⁰ חלוק של אשה הרי אלו [אינן] חוצצין¹⁶⁹¹ קשרי נימי פונדא ופסיקיא¹⁶⁹² וקשרי רצועות¹⁶⁹³ (ו)מנעל וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.

תוס' זו (אם אינה משובשת) חולקת על משנת שבת ב“מפתח חלוק של אשה”, אבל בשאר הדברים מתאימה למ"ב. והשורה הראשונה של קשרים חסרה כאן. (ואפשר שתוס' זו משנת ר"מ היא, והוא חשב “מפתח חלוק של אשה” בין הקשרים שחייבים, שאינה יכולה להתירו באחת מידיה.)

ורבי השמיט חלק של החייבים מפני שמתנגדים למ"ב!

פט"ז. מ“א: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' אע”פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה – דלא כר' יוסי, בברייתא¹⁶⁹⁴: היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה (בתוס': מצילין אותן וגונזין אותן) ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה (בתוס' ליתא) א“ר יוסי מעשה באבא חלפתא וכו' זכור אני בר”ג אבי אביך שהיה עומד ע“ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך, אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' אמר רבי ב' תשובות בדבר וכו' אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאיליהן. ופשוטה של משנה כרב חסדא¹⁶⁹⁵ ורב הונא איתותב שם ואמרו: תנאי היא, ז”א שרב הונא כר' יוסי.

ר' יוסי נזכר בפרק זה כחולק, במ“ב, מ”ד ומ"ה.

שם: ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש – ירוש' טו סע“ג: בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יודה וחכמים אוסרין (עירובין פ“ט מ”ד). ועי' בבלי קיז א. וא”כ – מתני' דלא כר' יהודה.

מ“ד: וחוזר ולובש ומוציא – “ואפילו כל היום כולו דברי ר"מ” (ברייתא בבלי קכ א), וסיפא “אתאן לת”ק” (הרא"ש) וסתם מתני' ר"מ היא.

מ“ה: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור וכו' ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים וכו‘. כולה ר’ שמעון בן ננס (חי' הר"ן), שכן אמרו בגמרא (קכ רע"ב): הוא (רב דאמר [שם סע"א] “טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה”) דאמר כר' שמעון בן ננס, אימר דאמר ר' שמעון ב”נ מפני שהוא מחרך וכו' אין מדקתני סיפא ר' יוסי אוסר בכלי חרס וכו' מכלל דתנא קמא שרי¹⁶⁹⁶.

ובתוס' (פי"ג ט) שנינו: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו' מפני שמחרך וחכמ' לא הודו לו, וזו בוודאי משנת ר' יוסי החולק (והלשון רגיל במשנתו). וא"כ מתני' דלא כר' יוסי.

מ“ז: כופין קערה וכו' – ממקור אחר היא, שהיא המשך למ”ה (ואין לה הקבלה בתוס'); אבל מ“ח המשכה של מ”ו היא, ואגבה נשנית. ומשנה ז' כולה ר' יהודה (אמר ר' יהודה, ועי' בבלי קכא ב: אילימא ר"י), ועי' פכ“ב מ”ג: אר“י מעשה בא לפני ריב”ז וכו', ואולי נשנו מתחילתן שתיהן יחד, ונחלקו ע"י רבי, והכניס את החצי כאן, בסוף ענייני כיבוי.

פי"ז. מ“ד: “ר' יוסי אומר” ליתא במשנת הירוש' ובהו' לו ועוד. וסתם משנה היא, וכן מוכח (כמו שהעיר הגרי"ב) משבת קנז א: מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים וכו‘¹⁶⁹⁷, ור' יוסי מוסיף בתוס’ פי”ד א: אף צפורן גדולה, אבל בכ“ז אפשר שעיקר פרק זה ר' יוסי הוא, שהרי במ”ח שנינו: א"ר יוסי בד"א בכסוי קרקע וכו‘¹⁶⁹⁸. ור’ יוסי כר"ש ס“ל במוקצה, עי' להלן בפכ”א מ"ג.

פי"ח. מ“א: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן וכו' אבל לא את האוצר – כפשוטו פירושו: אבל אין מפנין את האוצר (ולא בלהתחיל להסתפק קמיירי), וגם בברייתא שבגמרא קכז א: ת”ר אין מתחילין באוצר תחילה, הנוסח בתוס' פי“ד ד: אין מפנין את האוצר כתחילה בשבת אבל עושה בו שביל וכו', וא”כ אין מכאן ראיה דמתני' ר"ש כפי' הבבלי: אבל לא את האוצר שלא יגמור (להסתפק בו) כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא וכו'.

ואמנם מ“ב: כופין וכו‘, נראה שר’ יהודה היא, שהוא “מפרש”: א"ר יהודה אימתי וכו'; אע”פ שמן “כופין” וכו' ענין חדש הוא ואפשר שהוא מקור אחר.

במ"ג נזכר ר' יוסי כחולק.

בסופו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. זו הקדמה מתאימה לפי“ט, ואינה מתאימה לפי”ח, וע"כ הגיה הירוש‘: כיני מתני’ וכל צרכי חייה (=יולדת) עושין בשבת.

אבל אלה הם כנראה שני מקורות, וזו שבפי"ח משנת ר' יהודה, ולה שייך גם תחילת פי"ט.

פי"ט. מ“א: רא”א אם לא הביא כלי וכו‘, ובשעת הסכנה וכו’ ועוד אמר ר“א כורתין עצים וכו' – תרי תנאי נינהו, הראשון ר' יהודה, שכן מפורש בברייתא שבבבלי קל ע”א: מביאז מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר' אליעזר ר' יהודה אומר משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה ע"פ עדים.

ועוד אמר ר“א, הוא תנא אחר שהקל עוד יותר בשם ר”א, ובברייתא שם: ת“ר במקומו של ר”א היו כורתין עצים וכו'.

ואם רישא ר' יהודה היא – קרוב הדבר שמ“א שייכת לפי”ח (והיא עוד ממשנת ר' יהודה): “וכל צרכי מילה” היא אפוא הקדמה לפי“ט מ”א.

ממ"ב: עושין כל צרכי מילה (דומה לו פכ“ג מ”ה: עושין כל צרכי המת וכו') בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין וכו' – מקור אחר הוא.

במ“ג ר' יהודה חולק, ונזכר בה בשם ראב”ע מה שנשנה סתם בפ"ט.

מ“ד לפי נוסח הירוש' ועוד: אחד למול בערב שבת וכו' חייב, אחד למול לאחר השבת וכו' ר”א מחייב וכו' – כתני ר"ח בשם ר' מאיר בברייתא שבבבלי.

ור"ש שונה¹⁶⁹⁹ כנוסח הבבלי: אחד למול אחר השבת וכו' חייב אחד למול בערב שבת וכו' ר"א מחייב.

ורב אדא בר אהבה אומר בירוש‘: זו דברי ר“מ ור”ש אבל דברי ר' יוסי אפי’ דבר שאין בעשייתו מצוה הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור.

וא“כ משנתנו – ר"ש לפי נוסח הבבלי, או ר"מ לפי נוסח הירוש' (ועי' עוד בבלי וירושלמי) [ועי' “מבוא לנוסח המשנה”, ח”א, 311–314].

מ“ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו‘, מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. משנה זו אין לה פתיחה, שהרי עדיין לא דברנו כלל על “ציצין המעכבין” או “שאינן מעכבין”: ציצין מאן דכר שמייהו?! אלא שזהו מקור אחר (שהרי פריעה מקומה במ"ב), ותחילתו חסר: בתוס’ פט”ו ד (בבלי קלג ב): כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה, והסוף במשנתנו: אלו הן ציצין המעכבין וכו‘. אלא שבירוש’ אמרו (שם): פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה (סיפא דתוספתא). אמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפי' פירש חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה, וכך היא מסקנת הבבלי שם¹⁷⁰⁰.

רבי סתם אפוא כר' יוסי, ע"י שהשמיט את תחילתה של הלכה זו, או שהשתמש כאן במשנת ר' יוסי, ולא העתיק את כולה.

פ"כ. מ“א: וחכ”א וכו' אבל נותנין לתלויה ביו“ט. בתוס' פט”ז א: אמר ר' יהודה אימתי אמרו נותנין לתלויה ביו“ט בזמן שנתן עליה מערב יו”ט וכו' – “אימתי” של ר' יהודה “לפרש”, וא"כ אפשר שהכל משנת ר' יהודה, אלא שרבי השמיטו, מפני שהוא חולק עליו בזה¹⁷⁰¹.

במ“ב: ועושין אינומלין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס, ביו”ט בלגין ובמועד בחבית; זהו גם מין "אמר ר' יהודה בד"א בכוס וכו' ".

מ“ג: אין שורין את החילתית בפושרין – “הא בצונן מותר” ור' יוסי היא (בבלי קמ א); בתוס' פט”ז ג: אין שורין את החלתית בפושרין [בשבת] ר' יוסי אומר בצונין מותר בחמין אסור, בבבלי שם: דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר. שם: ואין שורין את הכרשינין וכו' אבל נותן לתוך הכברה – מתני' דלא כי האי תנא דתניא ראב"י אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר (בבלי קמ ע"ב).

מ"ה: הקש שעל גבי המטה וכו' – נשנית כאן, כמו שהעירותי כבר, מפני “ואם היה מאכל בהמה”, שאנו עוסקים בו במשניות שקדמו.

ואגב “או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו” נסמך: מכבש של בעלי בתים וכו‘, משום דברי ר’ יהודה: אם היה מותר מע“ש מתיר את כליו ושומטן¹⁷⁰², כלומר את כלי המכבש כמו ששנינו בתוס' פט”ז ה: מכבש של בעלי בתים שהתירו להיות נוטל ממנו את הכלים נוטל את המקל ואת הלוחיים ומחזירן לשידה מפני שהן כלים (והיא משנת ר' יהודה), וטעמו מפני הכלל הסמוך בתוס' (ה"ו): כל שיש בו דברים הניטלין ויש בו דברים שאין ניטלין נוטלו ונוטלן הימנו ומחזירן למקומן. ובזה מתקשר פכ"א: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.

פכ"א. מב: היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת – ר' יוסי היא, בבלי קמב ב: תניא ר' יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחר על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה.

מ“ג: בש”א מגביהין וכו‘, בבלי קמג א: אר“נ אנו אין לנו (“אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה”) אלא ב”ש כר’ יהודה (דאית ליה מוקצה) וב“ה כר”ש.

ואמנם המשנה מוחלפת בכל כי“י ובד”ר ובירוש‘: בה"א מגביהין וכו’, וזו משנת ר' יוסי בתוס' פט“ז ו: בה”א מגביהין וכו' אמר ר' יוסי עינוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס וכו'.

ואמנם גם ר' יוסי לית ליה מוקצה, כר“ש, שכן אמרו על משנת כלים פי”ח מ“ב (סתם כלים): ההיא ר”ש היא דלית ליה מוקצה (בבלי מד ב).

וגם סיפא: שער של אפונין וכו' – “ר”ש היא דלית ליה מוקצה" (בבלי קמג א).

וקרוב שכוליה פירקין ר' יוסי.

פכ"ב. מ“א: חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות – פשוטו כר' יוסי בפט”ז מ“ב: לעולם מצילין מזון שלש סעודות. ור' יהודה ור' אלעזר חולקין במשנה זו, ובברייתא (בבלי קמה ב) גם ר"ש כר”א: ור"א ור"ש מתירין.

מ“ג: ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין (– ברוב הנוסחאות: ור' יוסי מתיר) ולא יקבנה מצדה (דברי הכל!) ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה וכו' אמר ר' יהודה מעשה בא לפני ריב”ז בערב ואמר וכו' – סיפא: ואם היתה וכו'. כולה ר' יהודה.

מ"ד: נותנין תבשיל וכו' – אינו עומד בשום קשר עם זה שלפניו, ואין לה הקבלה בתוספתא.

ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו – כב"ה בברייתא שבבבלי מב א (ירוש' ו ע"ב), וכפשוטו הוא בניגוד לפ“ג מ”ד (“והביאו” כפשוטו – בשבת).

ואין למשנה ד' קשר עם מ“ה ומ”ו, אלא ע“י פ”ג מ"ד (“מעשה שעשו אנשי טבריא” וכו'), ואמנם כבר אמרתי שבתוס' שם פ"ג ישנן כמה הלכות ששייכות לפרק שלנו, ונראה שהכל נשנית במשנת תנא אחד במקום אחד.

ו“שוטחן בחמה” דסיפא – דלא כר' אלעזר ור' שמעון (בבלי קמו סע"ב).

ומ"ה: לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת וכו' ומביאין אותה בידן – רישא (חנניה) בן חכינאי היא (בבלי קמז ב), ור"ש פליג, “דר' שמעון אומר מסתפג אדם באלונטית (עי' ד"ס) ומביאה בידו לתוך ביתו” (שבת שם ועירובין פח א), ולברייתא (עירובין פו ב) ר' חנניה בן עקביה התיר הבאת אלונטית, וכן ירוש' שבת (פ“ג ו ע”א), ושמואל אומר שם על רישא (ולא יביאם בידו): והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות, ונמסר שם בשם שמואל: רבי התיר לונטיות.

פכ"ג. מ"א: שואל אדם וכו' וכן האשה מחברתה ככרות – בבלי קמח ב: בשבת הוא דאסיר (“לומר הלויני”) אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשינה דמים וכו'.

וסיפא: ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת – בפט“ז מ”ג שנינו: ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת, ועי' ירוש' שם טו ע"ד.

ובסיפא: וכן ע“פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכו' – זו משנת ר' אליעזר בס”ז 257: ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים (“שדוחים את השבת”) חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח, הרכיבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת, אבל בפסחים פ“ו מ”א: הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת רא“א דוחין; לפי ס”ז חולק ר' יהושע רק על “הבאתו מחוץ לתחום”, ואמנם לעירובין פ“י מי”ג “חותכין יבלת במקדש”¹⁷⁰³. ואפשר שמשנתנו היא משנת ר' יהודה ששנה משנת ר' אליעזר.

מ“ב: ומפיס וכו' ומטילין חלשים וכו' – תרי תנאי, ורישא – רשב”א (תוס').

מ“ג: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו (“הואיל ועיקר החשכתו לא היתה לכך”) כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי וכו' – כפשוטה כולה אבא שאול היא, ובתוס' פי”ז יג בא כללו של אבא שאול אחרי “לפקח על עיסקי כלה” (מ"ד): מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל עיסקי המת וכו'.

פכ"ד. מ"א – ר"ש מוסיף¹⁷⁰⁴: ר' שמעון¹⁷⁰⁵ אומר היה עליו שליף מלא¹⁷⁰⁶ נכנס תחתיו ומפרקו¹⁷⁰⁷.

מ“ב–מ”ד אין מקומם כאן, אלא לעיל פי“ח, בין מ”א למ“ב, ולמ”א ומ"ד אין הקבלה בתוס', אבל ישנה למ"ג.

מ“ה – תלויה באויר, ואין לה הקבלה בתוס', אבל היא משנה ישנה, ופוקקין את המאור שייך – לפי”ז מ"ז!

צירוף־המשניות בולט אפוא במסכת שבת: יש בה ממשנת ר“מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור”ש ור' אלעזר: דברים ששייכים למקום אחד במקומות שונים ודברים החולקים זה על זה במקומות שונים, וגם במקום אחד.

וידו של רבי ניכרת בה, בין בהכרעות בין בהשמטות ובין בסידור ובצירוף של מקורות.

אבל אצ"ל שכמה משניות שלה ישנות־נושנות הן, הרי “הלכות שבת”, שהן כהררים התלויים בשערה, כבר נמנו במשנת חגיגה, שהיא מזמן הורדוס.

והרי משנת פ“א מי”א: משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ופכ“ג מ”א; וכן ע“פ בירושלים שחל להיות בשבת וכו', וכן מ”ב: ומטילין חלשים על הקדשים וכו', בוודאי משניות מזמן הבית הן.

ולא יצא האיש בסנדל המסומר (פ“ו מ”ב) – גם היא משנה ישנה¹⁷⁰⁸, וגם עיקרה של פ“ו מ”ח (ונכנסין בהן בעזרה – ואין נכנסין בהן בעזרה) ומ“ט (ובני מלכים בזוגין) – מזמן הבית. ופי”ד מ“ג (מי דקלים) הוא “משנה ראשונה” (“בראשונה”) שלפני ר”ע.

וגם המשנה האחרונה (פכ“ד מ”ח) – מזמן הבית. אלא שלפנינו בשבת בעיקרו – נוסח של תלמידי ר"ע.

על סידור המשניות בתוס' שבת העירותי בפתיחתי זו בכמה מקומות: ניכר שהיה לפניה משנה, או משניות, בסדר אחר ובהיקף אחר; יש בה כמה משניות מקבילות ושאינן מקבילות. כמה ממשנת ר' יוסי, וגם כל פרק “דרכי האמורי” (פ“ו–פ”ז) ממשנת ר' יוסי, אע“פ שעיקרן משנה קדומה, שכבר הזכירה ר”מ, ת“כ אחרי פי”ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.

אף כמה הלכות אחרות שנזכרו במסכת שבת עתיקות מאד, בכל־אופן מזמן הבית.

כך נזכר “תחום שבת”, σαββάτου ὁδός במפעלי השליחים (א יב).

“הדלקת הנרות”, מזכיר יוספוס (אפיון II 39), סנקה (47,95.Epist) lucernas sabbatis, פרסיוס (194–179 V.Sat), יובנל (106–105 XIV.Sat) ועוד¹⁷⁰⁹.

ההלכה שלא יכנס אדם לדין בע“ש “מן המנחה ולמעלה”, היתה נוהגת בזמן הבית אפילו בחו”ל, כמו שמעידה תעודתו של אגוסטוס קיסר לבני קיריני¹⁷¹⁰, “מן השעה התשיעית” ז“א מנחה קטנה¹⁷¹¹. ש”אין דנין" בשבתות ויו"ט (ביצה פ“ה מ”ב) יוצא כבר מחשמונאים א' י לד–לה, ומפורש אצל פילון¹⁷¹²: על כן אין אנו רשאים לבטל את חוקי היום (השבת), כגון להדליק אש, לעבוד בשדה או לשאת משאות, או לדון

ולפסוק דין, או לקבל פקדון או לגבות חוב (עי' שבת פכ“ג מ”א). ואסמכוהו אקרא (משנת ר"א 367־8): מניין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מניין לדינין ולטענות ולערעורין וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה שנא' כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשטרים ולשפטים (ואלו “שבות” הם, ביצה פ“ה מ”ב).

 

III. עירובין    🔗

א. קדמותה

“עירובין” תקנה ישנה היא, שנתייחסה כבר לשלמה המלך¹⁷¹³, ונהגו בעירוב כבר בזמן הבית, אע"פ שהצדוקים לא היו מודים בעירוב¹⁷¹⁴.

וגם המסכת בעיקרה ישנה היא בוודאי¹⁷¹⁵, אע“פ שבצורתה של עכשיו היא ברובה – משנת תלמידי ר”ע.

והלכות עירובין הן באמת חלק מ“הלכות שבת”, שנזכרו בחגיגה פ“א מ”ח. ואמנם אותה הרשימה המקבילה למשנת חגיגה שבתוס' חגיגה סוף פ“א, – ישנה בלשונה גם בתוס' סוף עירובין. זאת אומרת שסוף עירובין הוא סיום “הלכות שבת”¹⁷¹⁶. ואמנם פ"י שייך כולו למסכת שבת, כמו שהעירו כבר התוס' (צה א); [פ”י מ“א–מ”ב שייכות באמת לשבת פכ“ד (אחרי מ"א)¹⁷¹⁷, שמ”א שלו שייכת לעיקרו של דבר לפכ“ג מ”ג–מ“ד (מ“ה נשנית שם אגב צרכי מת שנזכרו במ”ד) ו”מחשיך" של כאן מ“א שייך ל”מחשיך"

של שבת פכ“ג. (ומ”ב שלנו – כפשוטה – היא אחת עם הברייתא שבבבלי צז א: ובסכנה מוליכן פחות פחות מארבע אמות, שהיא משנת ר“ש, וזהו “נותנן לחבירו וחבירו לחבירו”¹⁷¹⁸, והן הן “פחות פחות מד”א” של “מי שהחשיך” (שבת קנג ב) וגם בפכ“ד מ”א “חצר החיצונה” כמו במ"ב שלנו.]

ומתחילה היו כנראה שתי המסכות שבת ועירובין – מסכת אחת גדולה, אלא שמפני גודלה (“הלכות מרובות”) חילקוה לשתים¹⁷¹⁹.

ב. מקורותיה

חוץ ממשנת ר“מ – יש בה הרבה ממשנת ר' יהודה, ויש בה ממשנת ר' יוסי, וממשנת ר' שמעון. גם ר' אלעזר נזכר כאן הרבה, שלא כרגיל¹⁷²⁰. מצטיינת היא מסכת זו גם בשמות תנאים מאוחרים: בזו אמר ר' דוסתאי בר רבי ינאי משום ר' מאיר שמעתי וכו' (פ“ה מ”ד), ר' יוסי ב”ר יהודה (פ“א מ”י), סומכוס [תלמידו של ר"מ] (פ“ג מ”א).

שישנם מקורות שונים במסכת זו יוצא כבר מן הכפילות (פ“ב מ”ו ~ פ“ו מ”ד; פ“ג מ”א ~ פ“ז מ”י דברי ר"א), ומן הסדר המבולבל, ששונה בהרבה מן התוס‘: בפ"ג נכנס בתוס’ (פ"ד, ה–יז) בין מ“ה ומ”ו כל המקביל לפ"ד, ‏ואח“כ ההלכות המקבילות למ”ו–מ"ט!

זאת אומרת שבמשנתנו נכנסו כאן מ“ו–מ”ט ממקור אחר (עי' להלן), אגב “מַתְנה” שבמ"ה (ובתוס' פ“ד ב יש עוד אחרי מ”ה: מתנה אדם על עירובו ואומר עירובי לשבתות ולא לימים טובים וכו‘, אבל דברי ר’ אליעזר, שם רפ"ה א!)¹⁷²¹.

ואחרי פ"ו של המשנה מסודרות בתוס' (פ"ט א) ההקבלות לפ“ז מ"ו–מי"א ופ"ח מ”א ואח“כ (פ“ט יג–פ”י) ההקבלות למ”א–מ“ה ופ"ח מ”ג–מי"א.

ז"א שפ"ז מ"ו עד פ"ח מ"ב לקחות ממקור אחר¹⁷²².

ולפ“י מ”ג מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ“ט: אבל מפתח אנו כן וכו' ואח”כ (פי"א יז) הקבלות למ“ט–מי”ד, ואח"כ הסיום שהזכרתי: הלכות שבת וכו'.

וההקבלות למ“ד–מ”ח של פ“י מסודרות בתוס' בפי”א ה–יא.

ז“א שגם פ”י מ“ד–מ”ח ומ“ט–מ”י, הם ממקור אחר.

ואמנם ברור לי¹⁷²³, שדברי ר' שמעון (“ר' שמעון אומר”) שבסוף עירובין: מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות – סיום מסכת עירובין שבמשנת ר"ש הוא¹⁷²⁴. ובמשנת ר“ש היו דברים אלה סמוכים לדבריו שבפ”י מ“ג: רש”א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש (וגם רישא: היה קורא בספר על האסקופה וכו' – ר“ש היא, בבלי צח רע”א). להלכה זו הסמיך ר“ש את הערת־הסיום שלו: מקום וכו'¹⁷²⁵. וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ”ג, את מ“ד–מ”ח, מ“ט–מ”י, ומי“א–מט”ו, ממקורות אחרים, השאיר את סיומו של ר"ש במקומו, בסוף המסכת. ע“י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר”ש החולק על ת“ק של מי”ג (מי"ג!) ואינו מתיר אלא עניבה (ברייתא קג א) שהיא שבות, משיב בזה לבעל־מחלוקתו: ואם תשאלני למה א"כ אני מיקל בתחומין (בפ“ד מי”א!), הריני משיב: מקום וכו'; פירוש זה דחוק ורחוק בין מצד סגנון המשנה ובין מצד מרחק המקום¹⁷²⁶.

ישנם כאן אפוא קטעים ממשנת ר“ש (במ“ב ומ”ג וסוף מט"ו), וכן כל מ”ו בפ"ד על פי הפשט כולה ר' שמעון (אמר ר"ש)¹⁷²⁷.

ר' שמעון נזכר כאן כמה פעמים: פ“ה מ”ו, פ“ו מ”ה, פ“ח מ”ב, מ“ה, פ”ט מ"א, ואלה שהזכרתי לעיל, והוא נזכר הרבה גם בתוס'.

וקרוב מאד שרבי השתמש בעירובין של ר' שמעון.

הרבה יש בעירובין ממשנת ר' יהודה¹⁷²⁸: כמעט כל פ"א ממשנת ר' יהודה הוא: מ"ב בש“א לחי וקורה וכו' – משנת ר”י, וכיוצא בה הוא שונה בסוכה פ“א מ”ז ובתוס' כלים ב“מ פ”ד ה מחלוקת ב“ש וב”ה: ו“משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר”ע" (פ“א מ”ב)¹⁷²⁹ הוא כמסורת ריב“ל (עירובין יג א) ר' מאיר, ובוודאי שרבי לא שנה כך “תלמיד אחד”, במקום “ר”מ”, אלא שזה לשון חברו ר' יהודה¹⁷³⁰. מ“ה – כולה ר' יהודה (ירוש'); מ”ו ומ“ז, ששונות “לחיין”, – סתם כר' אליעזר¹⁷³¹ – בוודאי ממשנת ר' יהודה, ששנה תמיד משנת ר”א¹⁷³². ו“מטמא משום גולל” שבמ“ז מובא בסוכה כד א בלשון ר' יהודה מטמא, ואע”פ שאינו בכי“י, – לעיקרו של דבר הוא נכון, שכן יוצא מפורש מברייתא דסוכה כג א, שת”ק הוא – ר' יהודה, וכן מ“ח–מ”י (עד “דברי ר' יהודה”) משנת ר' יהודה היא.

וכן יש בפ"ב הרבה ממשנתו: מ“ד, ר' יהודה אומר אם וכו' – מ”ה, הכל ממשנת ר“י, והוא ששנה במשנתו: ועוד אמר ריב”ב וכו', כדרך השונים באותו זמן (עי' להלן), והוא שהוסיף לדברי ריב“ב, שלא רק “שומירה ובית דירה”, אלא גם בור ושיח ומערה הרי הם כשומירה ובית דירה, אבל בסמוכה לעיר מודה, שהרי שנינו בביצה פ”ד מ"ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה (עי' ירוש‘: מחלפא וכו’).

וכן מ"ו: אמר ר' אלעאי שמעתי מר"א וכו' – ממשנת ר' יהודה בנו היא.

וכן פ“ג מ”א שהוא סתם כר“א (עי' לעיל) – משנת ר”י הוא.

ובפ“ו מ”ב שנינו: ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו וכו' – בוודאי ממשנתו.

וכן פ“ז מי”א: אמר ר"י במה דברים אמורים וכו'.

ובפ“י מ”א: אבל בחדשים פטור – סתם כר"י (בבלי צו ב).

וכן מי"ג: מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה (ע" ברייתא קב ב).

ובפ“ג מ”ד–מ“ח שנינו: ר' יהודה אומר וכו‘. ועוד אמר ר’ יהודה וכו'. וכן פ”ט מ"ד: דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין ועוד אמר ר' יהודה וכו'.

“ועוד” זה הוא סימן לציטט ממשנת חכמים, ואינו עומד כלל בשום קשר פנימי עם תוכנו של המאמר הראשון, אלא הוא כמו “ואמר ר' פלוני” שבבבלי, כלומר, שחרז השונה כאן בדרכו כמה דברים שונים, רק מפני שם האומר: “ועוד” זה כבר גרם קשיים לבעלי התלמוד האחרונים¹⁷³³, מפני שחשבו שיש כאן קשר בתוכן המאמרים.

אבל “ועוד” נמצא במשנה אפילו במקום שיש בו “תרי תנאי”, או שהמאמר השני מתנגד לראשון; בסוכה פ“ב מ”ו (“חזר בו ר”א", מחלפא שיטתיה), ובביצה פ“ד מ”ז ועוד, בניגוד לפ“א מ”ג (מחלפא שיטתיה דר"א). ובשבת פי“ט מ”א – בוודאי שני תנאים שנו אותה, והראשון הוא ר' יהודה משום ר“א (בבלי קל ע"א). ואין שום שייכות גם בין ריב”ב שבפ“ב מ”ד ומ“ה (עי' לעיל). וכך אין שייכות גם בין דברי ר”א שבנדרים פ“ט מ”א ומ“ב, וכן בין דברי ר”מ שבפ“ט שם מ”ג ומ"ד. אלא שזו היא דרך שונים שלפני רבי, שהיו חורזים כך דברים בדברים.

ובפ“ג מ”ז–מ"ח אנו יודעים (עי' להלן), שהשונה הוא ר' יוסי, ששנה: יהודה היה אומר וכו' ועוד אמר יהודה וכו'.

וכך הוא גם שימושו של “וכן” בתוס‘: תוס’ שבת פ“ז כג, סוכה פ”ב ב, עירובין פ“ג (פ"ב) ח דפו' וכ”י ו‘, פ“ט ד, ב”מ פ“ג יח (גם הלכה כ' ר' יהודה היא = ידוש' ב"ק ז א), פי”א ט, ב“ב פ”א ט דפו’, סנהד' פי“ב ט, אהלות פי”ד ה.

בכל אלה אין שום קשר בין ההלכות חוץ משם האומר¹⁷³⁴.

וממשנת ר' יוסי:

פ“ג מ”ו–מ“ט, שהוא ממקור אחר (עי' לעיל). רב העיד (לט א): מאן לא הודו לו – אמר רב – ר' יוסי דתניא וכו' (תוס' פ"ד). פירוש דברים אלה הוא כפי' הדברים בשבת סו א: אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי. ז”א שמשנת עדיות משנת ר' מאיר היא והתוס‘¹⁷³⁵ – משנת ר' יוסי; ואמנם דבר זה מתברר גם ממשנת כלים והתוס’¹⁷³⁶.

ור' יוסי הוא ששנה במשנתו: יהודה היה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר יהודה וכו' ולא הודו לו חכמים. ר' דוסא בן הרכינס אומר (ר' דוסא רגיל במשנת ר' יוסי) וכו' ולא הודו לו חכמים (מ“ז–מ”ט).

ואמנם זו היא כנראה דרכו של ר' יוסי במשנתו לשנות: אמר פלו' – ולא הודו לו חכמים, תוס' מע“ש פ”ב א: אמר ר' יוסי זו משנת ר“ע וכו' וחכמים לא הודו לו, ובנדרים כד א (והברייתא בוודאי ממשנת ר' יוסי לנדרים): ולא הודו לו, ובתוס' חולין פ”ט יד (שהוא כנראה ממשנת ר' יוסי לחולין): וחכמים לא הודו לו. ועל דברי ר' יהודה נמצאים במשנה שלנו “ולא הודו לו חכמים” עוד בפסח' פ“ה מ”ח, תענית פ“ד מ”ז ובכורות פ“ו מ”י, והן כנראה כולן ממשנת ר' יוסי. ועל תנאים אחרים, תענית פ“ג מ”ז (אחרי דברי ר' יוסי!) וזבחים פ“א מ”ג (= ידים פ“ד מ”ב), ובברייתא פסח' ג רע"א: ר' נתן אומר וכו' ולא הודו לו חכמים¹⁷³⁷.

ופ“ז מ”ג: מלא עפר או צרורות, כר' יוסי (עי' בבלי עט א), וכנראה שכל הענין, מ“א–מ”ה – ממשנת ר' יוסי (ועי' לעיל). ואולי גם מ“ו–מ”ט (א“ר יוסי בד”א וכו').

אלה הם, חוץ ממשנת ר"מ¹⁷³⁸, המקורות העיקריים שהשתמש בהם רבי במשנת עירובין.

ובזה אנו באים לגוף המשנה.

ג. הערות ופירושים

פרק א

מ"א מבוי = מבוא (ארמית בבלית: מבואה), ר' מבוֹאוֹת.

(למעלה). ליתא בד“ר וכי”י וירוש' ור“ח, וליתא בציטט שבבבלי סוכה ב א (עי' ריטב"א), וכן ליתא בתוס' רפ”א ובברייתות שבגמרא ג ב. וכן ליתא בסוכה בכי“י. וכיו”ב כלים פ"ז מה: היו גבוהין משלש אצבעות.

ימעט. בתוס' שם: כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים ולמטה¹⁷³⁹, וכן ברי"ף: כיצד ממעטו נותן עליו קורה מעשרים ולמטה כי היכי דהוי חלליה עשרים (ועי' רא"ש).

“והיכל גופו חללו עשרים” שברישא דברייתא שם – אין בתוס‘, ובר“ח: והא היכל חלליה עשרין הוא, ובכן דיוקו של ר"פ הוא, לסייע לרבא ש”חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן“. ו”משפת" שבברייתא אין בתוס’ ורי"ף, ואפשר לפרש “מעשרים ולמטה” ועשרים כלמטה. ובירוש' (יח סע"א): כיצד ממעט עושה איסטבה (דוכן) על פתח המבוי, מעין שאמרו בסוכה (בבלי סוכה ד א): היתה גבוהה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא וכו'.

והרחב. בכי"י: הרחב (עי' ד"ס). ומילתא באפי נפשה היא, ור' יהודה חולק בברייתא (ג ב וי' ע"א) גם בזו, ופליג בגובהה לרחבה (שם). אבל אפשר שזו משנת תנא אחר, והוא לא שנה דברי ר' יהודה, ועי' להלן.

ואם. בכי"י: אם. ובברייתא (יא א) תניא: מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט.

ובברייתא שניה (שם): מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט והרחב מעשר ימעט ואם יש לו צורת הפתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, בבלי (שם): “ארישא”.

אבל בירוש' (יח ע"ג): והרחב מעשר ימעט. כיצד ממעט נותן מלתרה¹⁷⁴⁰ בפתח המבוי. לרוחב אתאמרת ורבנן עבדין לה אפילו בגובה¹⁷⁴¹. וא"כ מלתרה זו זקופה היא, כמו “פס” שבתוס': כיצד ממעטו “עושה לו פס וממעטו עד עשר אמות”¹⁷⁴², וקורא לה “מלתרה” שהיא עומדת באמצע הפתח, כקורה שבאמצע תקרה.

ואם כך, אפשר שהמשנה הראשונה שנתת רק: אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט; וע"כ היו תנאים שהמשיכו זו לרישא.

ובתוס' שם שנו: מבוי שיש לו צורת פתח אע"פ שרחב מעשר אמות הרי זה אין צריך למעט = משנה; וודאי הוסיפה זה התוס' מפני שבמשנה שלה לא היו הדברים מפורשים. ועי' ירוש‘: ר’ יודה כדעתיה וכו'.

מ“ב בש”א וכו'. ר' יהודה היא, כיו“ב בסוכה פ”א מ"ז.

לחי וקורה. נחלקו בלשון “משנה ראשונה”: לחי וקורה, אם ו' זו ו' החיבור היא או ו' המחלקת: או¹⁷⁴³. ור"א שאומר “לחיין” סובר שאגב “קורה” תפסה המשנה “לחי” בל' יחיד.

ר"א אומר לחיין. ובעו בבבלי וירוש': אם כב“ש או כב”ה, אבל ר"א שמותי הוא.

תלמיד אחד. כזה תוס' זבים פ“א ח, ובמשנה זבים פ”א מ“ב סתם: ר' ישמעאל אומר. וריב”ל (יג א) אומר שבכל מקום הוא ר' מאיר.

המשנה היא משנת ר' יהודה בוודאי, אבל שנה כאן בלשון ר"ע, עי' בבלי יג א: תניא אמר ר"ע לא אמר ר' ישמעאל דבר זה אלא אותו תלמיד אמר דבר זה.

ובבבלי יב א שנו: אמר רשב"ג לא נחלקו וכו' שאינו צריך כלום¹⁷⁴⁴, ואפשר שהוא ה“תלמיד” (בתוס' פ"א נוסח אחר) ובירוש' (יט א): אינו צריך קורה (ושם בטעות: ד' טפחים).

אמר ר"ע וכו'. ורישא ר“י אליבא דר”ע (ועי' בבלי).

מ"ג אריח. ארחא, חצי לבנה. ועי' מגילה טז ב¹⁷⁴⁵: אריח ע“ג לבנה ולבנה ע”ג אריח

כמות בנין חומה, ובב“ב פ”א מ“א: בלבנים זה נותן טפח ומחצה וכו', ז”א שרחבה ג“ט (וגם ארכה) ומונחת לאורך הכותל (ועי' תוי"ט). ועי' ירוש' יט ע”א: אמר רבי בא כדי לקבל עליו דומוס של ארחין לאורכו (ריטב"א: לרחבן) תני רשבג“א כדי לקבל עליו דומוס של ארחין לרוחבו (ריטב"א: לאורכן) וכו' על דעתיהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתיה דרשב”ג עשרין ארחין¹⁷⁴⁶, ומכאן יוצא שהאריח הוא טפח וחצי על שלשה טפחים¹⁷⁴⁷.

ומשנתנו – רשב"ג (ועי' לעיל), ומשנת הבבלי הוגהה ע“פ ת”ק.

מ"ד ת“ק – ר”מ (ירוש').

מ"ה היתה של קש וכו'. ר' יהודה (ירוש‘, ר’ זעירא).

עקומה וכו'. ר' יהודה היא (ירוש').

עגולה וכו'. ר' יהודה (ירוש').

כל שיש וכו'. בכי“י ובירוש‘: אם יש בהקיפה שלשה טפחים יש בה וכו’. ומשנתנו הוגהה ע”פ ההכרעה שבבבלי¹⁷⁴⁸. ומכיון שאין זה כלל חשבוני לא דק¹⁷⁴⁹.

מ"ז ור' יוסי אוסר. כך בד“ר וכו' והו' לו, אבל בבבלי וירוש' וכ”י פ' וה‘: מאיר. וכך יוצא מברייתא דבבלי סוכה כג א (ובקיצור עירובין מד א) וכן ברי"ף ופי’ ה“ר יהונתן, וכן הגיה ה”ר יהוסף (אבל נו' הרמב"ם כמשניות).

אבל לפי זה קשה לשון הירוש‘¹⁷⁵⁰: רבי מאיר דלחיים מטמא משום גולל רבי מאיר מטהר. ולא הביא מרישא, אלא שבכלל הלשון קשה, שאמר ר' מאיר "דלחיים" וסיים ב“גולל”, והיה צ“ל: ר”מ דגולל, או: ר“מ דעירובין, אלא נראה שזהו פירוש מאוחר (מטמא משום גולל ר"מ מטהר), ע”פ נוסח ר' יוסי, אע“פ שאותו הפירוש ישנו גם בסוכה, וגם בשרידי ירושלמי בעירובין. ואמנם לפי הברייתא שבירוש' עירובין שם: תני כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי דברי ר”מ וכו’. ובאמת אומר ר' יוסה בירוש‘: תרין תנאין אינון וכו’, עי' שם. ואמנם בתחילת הברייתא הבבלית שנו: עשאה לבהמה דופן לסוכה ר' מאיר פוסל וכו' שהיה ר' מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי וכו'. א"כ באמת תרי תנאי.

וברייחות דתוס' סוכה פ"א (עושה אדם את חבירו דופן וכו') ועירובין מד א, מתאימות לברייתא שבבבלי.

וכותבין עליו וכו'. גטין פ“ב מ”ג.

מ“י דברי ריב”י. עי' ברייתא שבבבלי טז ב: אחד יחיד ואחד שיירא לחבלים וכו‘. וברייתא דר’ יהודה שם ותוס' פ“ב, ותרי תנאי הם. ועי' ירוש' יט סע”ג: אתייא דר' יוסי ביר' יודה בשיטת אביו וחלוק על אביו. בשיטת אביו ביחיד יתר (צ"ל: פחות) מבית סאתים וחלוק על אביו בשיירא פחות (צ"ל: יתר) מבית סאתים וכו‘. ועי’ בבלי יז א: משום דקאי אבוה בשיטתיה (ביחיד). ופי' רש"י ליתא בגמרא! ועי' יח א: וחבלין לשיירא!

מרחיצת ידים. רק בחלה פ“א מ”ט (בכורים פ“ב מ”א): החלה והתרומה וכו' וטעונין רחיצת ידים (שסתם ידים פוסלות בתרומה) אבל “רחוץ ידים” רק בכהן ועבודה (ואכילת תרומה עבודה היא), כלשון הכתוב, אבל כשעוסקים גם בחולין אומרת אפילו משנת חגיגה הישנה (פ“ב מ”ה): נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. וכן תמיד במסכת ידים, וזה סימן של עתיקוּת!

ובדמאי. כב"ה בברייתא (יז ב), ואת האכסניא דמאי, ובאכסניא ישראל (ועי' תוס').

ומלערב. בתוס' פ“ב: אוהלים וכו' שבמחנה פטורים מן העירוב, ובכן עירובי חצרות, אבל בעירובי תחומין חייבין (ירוש' ובבלי), אבל עי' ר”ה פ“ב מ”ה. ולירוש': עירובי תחומין דרבנן.

פרק ב

מ"א פס = לוח, גם בפיניקית.

ביראות. בירוש‘: ביריות, לו: בריות, = בְאִרות, ארמית: בארא, בירא, וכן פירשו בירוש’ כ ע"ב ובבלי יח א.

עושין פסין לביראות. משנה ישנה היא, ובה לא נחלקו. אבל נחלקו בפירושה (תורת חיים).

דיומדין. א“ר ירמיה בן אלעזר דיו (ד"ש: דו) (δύο) עמודין (יח א, רמב"ם: עומדין, צורה ארמית: עומדא), והשוה דוקרן, δίκρανον. כ”י ב': דיומדין, ערוך ד“פ (מסוכה): דיומידין. קרויס δίδυμον, “תאומות”; וצורת המלה “דיומיד”, “דיומד”, הושפעה ע”י הפירוש העממי “דו עומדין” (לוו שם).

דיומדין = דידומין. וכן פירש שם עולא דיופרא, δίφορος = דיו פירות.

“רבקה”. רבקה, צמד, מן “רקב”. ربق קשר, ربقه חבל; “רבקה” שע"פ “צמד”, “זוג”.

רי"א של ארבע וכו'. עי' ר' יהונתן: שהארץ קשה לחרוש, ועי' ב“ב פ”א מ“ו ותוס' סוף ב”מ: וכן היה ר' יהודה אומר וכו' – מר כי אתריה ומר כי אתריה (בבלי), שבמקומו של ר' יהודה היתה החרישה קשה יותר ותשעת חצאי קבין מספיקים לחרישת יום.

ר' יהודה אומר של ארבע ארבע. בתוס' פ“ב ב (פ"א): כמה יהא ביניהן כמלא שתי רבקות שהן של שלש שלש בקר וישנן (דפו': שהן) כעשר אמות דר”מ רי"א כשלש עשרה וכארבע עשרה אמה (ירוש').

ובבבלי (יט סע"א): ת"ר כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות וכמה עוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה שהן כעשר וכו'.

ובירוש' שם אמרו לברייתא הנז' (ישנן וכו'): פרא (כצ"ל) אמה מחצה (=מחיצה)¹⁷⁵¹ ואמה ביניין, פי' אמה “מחיצה” לר“מ (ה“פשוט” שבאמצע)¹⁷⁵² ו”ביניין" לר' יהודה (בין פרה לפרה ובין רבקה לרבקה), ועי' ירוש' שם: אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר“מ לפשוטים אלא בשיטת ר' יודה. ועי' בבלי יט ב: אר”פ וכו‘. ונראה דמתני’ תרי תנאי, ומוחלפת ר“מ לר”י ור“י לר”מ כדתניא (מ"ת 115): המחליף דברי ר“מ לר”י וכו', שהלכה כר“י, וכ”ש בעירובין.

מ"ג עד בית סאתים. עי' מש“כ לר' יהודה בפ”א מ"י.

אמרו לו. עי' תוס' פ“ב (פ"א) ותוס' פ”ג (פ"ב) ח–ט: רש"א וכו‘, ועי’ מ"ה.

(או מוקצה) אין בירוש' כ“י ליידן, לו פ' וה' וב' וד”פ ורי“ף כ”י וד"ר, ולקוח מברייתא כב א.

(אפי' בית עשרה כורין) ליתא בכי“י, והוא ע”פ הברייתא כב א, ועי' תוס' פ"ג (ב) ח: עשרה קרפיפות.

(ומותר להרחיק) ליתא בכי"י ועוד.

מ"ד מפסקתן יסלקנה. בירוש‘, לו, מ’ וה' ופ‘: מפסִקתה, וכן ר“ח ורי”ף, וכן ב’: מַפְסְקַתָּה, והוא הנכון, וא“מחיצה” קאי¹⁷⁵³. וזו כתנא ששונה לר' יהודה: ארבעה פשוטין (עי' לעיל)¹⁷⁵⁴.

רי“א וכו' וחכ”א וכו'. מוחלפת מפ“ט מ”ד (דברי ר"י), ר' יוחנן בירוש' (והפיסקא בטעות), ועי' בבלי כב סע"א מברייתא. ולתנא של שם שנה כאן סתם¹⁷⁵⁵: אם היתה וכו' ר' יהודה אומר אינו צריך.

אחד בור וכו' דר"ע. ו“ביראות” שבמשנתנו לאו דוקא (“בור מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני”, יח א). וריב"ב מפרש “ביראות” כפשוטן.

חגורה. לו: חָגֵירָה ( = חֲגֵירָה). “גודרות”, حجر, حجرة, حجور septum, paries, “מזח”.

מ"ה בתוס' פ“ב א–פ”ג ו (פ“א–פ”ב) הסדר שונה: הקבלות של מ“א–מ”ד מסודרות שם אחרי פ“א מ”ז, ו אח“כ הקבלות למ”ח–מ“י, **ואח”כ לפ"ב מ"ה** וכו'!

מ"ה ועוד. עי' פתיחה.

שבעים אמה. ה“ג סוף עירובין: היינו ת”ק ואמרו (=דאמרו) לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף (כפי' רש"י!) איכא בינייהו דבר מועט דבית סאתים כמה הוי חמשה אלפי גרמידי ושבעים על שבעים הוי ארבעת אלפי ותשע מאה ותשעין ותלתא גרמידי ותולתיה (ד"ב 133: ותרי תולתא) דגרמידא היינו דקא אמרי' דבר מועט יש וכו' דבציר שבעים אמה ושיריים שיתא גרמידי ותרי תלתי (ד"ב: ותולתא [חסר חלק תשיעי! עי' ירוש']) מן בית סאתים. ובירוש‘: ותני שמואל [שבעים] אמה ושני שלישי אמה שנו וכו’ שהן תשעים ושלש אמה ושליש וכו' (ועי' פי' הרמב"ם). למשנה זו שנה ר' יהודה במשנתו: דבר מועט וכו'!

ר' יהודה וכו'. מוחלפת מביצה פ“ד מ”ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר, ירוש' כ סע“ב, ותירצו: א”ר מנא כבית דירה עביד לה ר' יודה. ונראה שר' יהודה חולק רק על שומירה ובית דירה, שבור ושיח כבית דירה. ועי' בתוס' פ"ג (פ"ב): ר"ש אומר וכו' בית דירה או שהיה סמוך לעיר וכו'.

רע"א אפילו אין בה אחת. לו ופ‘: אלא אחת, וכן רי“ף ישן (ושם: ובלבד שלא תהא אלא שבעים), וכן “ברוב הספרים” “ובספרים ישנים ובספרי הגאונים” (רשב“א, ועי' ריטב”א). וגירסתנו מוגהת (רשב"א) וזוהי הנוסתא העיקרית, ועל דברי ריב"ב קאי, והיינו דשאיל תלמודא היינו ת”ק איכא בינייהו וכו’ (כפי' ר“ת ורי”ף ורמב"ם ותוס') דתניא‏ ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו בו חכמים שיעור.

אבל נראה שמקורות שונים כאן, עי' תוס' פ“ג (פ"ב): רא”א וכו' וכן היה רא“א וכו” (תרי תנאי), ור“א דברייתא חולק כנראה על ר”א דמתני' (ועי' בבלי כג ב).

אליעזר. לו וירוש' (כ סע"א): לעזר, ועי' לעיל בתוס'¹⁷⁵⁶.

ר' יוסי אומר וכו'. עי' ביצה פ“ד מ”ב: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת (ו)אפילו בתוך תחום שבת.

מ"ו אבל להם מותר. עי' להלן פ“ו מ”ג כחכמים (בבלי וירוש').

בעקרבנים. עי' פסח' לט א בברייתא [ועי' מדרשב"י, אפשטיין־מלמד, 13].

פרק ג

מ"א בכל מערבים וכו' – סתם כר' אליעזר בפ“ז מ”י (אע"פ שר' יהושע אינו חולק עליו, עי' להלן), ומשנת ר' יהודה היא.

רש“י פי‘: עירובי חצרות ותחומין, והתוס’ השיבו עליו, “דערובי חצרות בעינן פת לכ”ע בפרק הדר (עַא ב) וכל האי פירקא מוכח דאיירי בתחומין”.

אבל ברייתא דדף עא ב משובשת¹⁷⁵⁷, וה“ג: מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין (אין) מערבין וכו' (דוגמא דסיפא, ועי' תוס'), והב”ח העיר דבמסקנא דדף פא א מוקי לה כרש“י. ושם שנינו: בכל מערבין עירובי תחומין¹⁷⁵⁸ ובכל משתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד. – זו כר' יהושע (לפי הבבלי שם). ות”ק לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלמה וכו'.

ואמנם נוסח המשנה שם הוא: ככר העירוב אפילו וכו‘, ואין ר’ יהושע אומר כלל, שאין מערבין אלא בפת, אלא שאם עירבו בככר, שכן המנהג, צריך שיהא שלם.

ואשר לסוף דברי התוס‘, שכל הפרק עוסק בתחומין, – הנה מ“א ומ”ב הוא כר’ יהודה ומ“ג דלא כר' יהודה, ורישא רבי; אפשר אפוא שממ”ג והלאה מקור אחר, ושזה מדבר בתחומין.

ומ"ב רישא בוודאי בחצירות נמי איירי¹⁷⁵⁹.

מערבין לנזיר ביין וכו'. כב"ה (בבלי ל ע"ב).

בחולין ולכהן וכו'. ירוש' ולו ורי“ף כ”י ורוב הספרים אצל ר' יהוסף אשכנזי ונוסח א“י בתה”ג מה“ג 142: אף בחולין לכהן וכו‘, וחדא קתני דמערבין בחולין לכהן וכו’, ולא בתרומה כדי שלא לטמאות את התרומה ולאוסרה באכילה, אבל הכהן יכול ליכנס. וכך היה לפני הירוש': סומכוס כב”ש וכו‘. וברייתא דדף ל ע"ב: כשם שמערבין לנזיר ביין וכו’ – מוכיחה כירוש‘: מערבין לנזיר ביין שכן אחר ראוי לשתותו וכו’, ולא כבבלי ד“אפשר דמתשיל” וכו' (ועי' מ"ב).

בבית. בבלי וירוש' ועוד: בין.

מפני שיכול (לילך) לָחוֹץ. “לילך” ליתא בכי“י. ובבבלי ל ע”ב: תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשדה וכו‘. ושם סע“ב שנינו: תניא (כצ"ל) ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר. וא”כ מתני’ “אתרומה” דת"ק קאי ולכהן (ועי' גאון יעקב), ויותר קרוב דאישראל קאי, מפני שיכול הכהן לחוץ ולאכול = ברייתא.

מ"ב מערבין בדמאי. כב"ה (לא ב) דחזו לעניים, ועי' ירוש' (עי' סוכה פ“ג מ”ה).

ובמעשר שני. עי' סוכה פ“ג מ”ה, ומשנת סוכה ר' יהודה היא, ועי' תוס' כאן פ“ב (ד): מערבין במע”ש בירושלים, ובירוש' תניא: בש"א אין מערבין במע"ש בירושלים.

והכהנים בחלה ובתרומה. במשנה שבבבלי ובמשניות ריווא ליתא “ובתרומה”. ובבבלי ד“פ וד”ו וד“ק ומשניות ד”פ ליתא גם “והכהנים בחלה”, וכן מחק לירמא לשניהם. ואמנם בסתם דלעיל שנינו “ולישראל בתרומה”, וזו דברי הכל כב“ה. אלא שנראה (עי' גם מ"ש), שמשנתנו לקוחה מפסחים פ”ב, ושם היא צריכה, ואולי ב"ש היא.

השולח עירובו וכו'. מתני' ר' יהודה היא (תוס' פ"ג/ב יא). ומשם ("לא נמנעו בנות ישראל וכו' ") נראה, שבעירובי חצירות עסקינן (כדברי ריב"ל שבירוש') ולא כסתם הבבלי וכר' יוסה בירוש'.

מ"ג נתנו באילן וכו' עירובו עירוב. תוס' (בבלי לג א וירוש'): ואסור ליטלו, בתוך שלשה מותר ליטלו וכו' וחכ"א כל שאסור ליטלו אין עירובו עירוב, ומתני' כפשוטה רבי היא.

נתנו בבור וכו'. בבלי: רבי היא.

נתנו בראש הקנה וכו'. דלא כר' יהודה בתוס' פ“ג(ב) יב (בבלי לג ב): נתנו ע”ג קורה שהיא גבוהה עשרה טפחים עירובו עירוב ר' יהודה אומר אם היתה [רחבה] ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב, דסבירא ליה שעירוב ע"ג מקום די בעינן, ועי' בבלי וירוש'.

אליעזר. לו: לעזר. בתוס': אלעזר.

במגדל. סתם מגדל של עץ הוא ועומד בבית, ונראה דבעירובי חצירות עסקינן, ועי' להלן.

רא"א אם אינו ידוע (כצ"ל) שהמפתח במקומו וכו'. בתוס' פ“ג(ב) טו (בבלי לד ב) שנינו: רא”א אם בעיר אבד עירובו עירוב ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב, ותרי תנאי נינהו, ותנא דמתני' החליף דברי חכמים בר“א, ותנא דתוס' שנה: נתנו במגדל ואבד המפתח ה”ז עירוב דברי ר' אלעזר וחכ“א אם אין ידוע וכו‘. וזוהי ששנינו בתוס’ (שם): ומודין חכמים לר' אלעזר (כצ"ל) בבני חצר ובני מרפסת שגבו עירוביהן וכו' אע”פ שבידוע שאין המפתח במקומו עירובו עירוב¹⁷⁶⁰. עי' פ“ח מ”ג ומ“ד (“והדר שם אינו אוסר”). ועי' תוס' פ”ז (ור"ש היא).

מ“ד א”ר יוסי וכו'. כזה בברייתא סוכה מ ע"א.

מ"ה מתנה אדם וכו'. ר' יהודה היא. ובתוס' (רפ"ד/ג) שנינו: ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על עירובו אלא בשני דברים וכו‘, כסתם מתני’, אלא דברייתא זו נשתבשה במתני' דאיו (לו ב), ו“שני דברים” הם: לשני רוחות ולשני ימים (ועי' ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה, לח ב), ועי' “כיני” בירוש‘, וכעולא (לז א) דתני זוגי זוגי¹⁷⁶¹, או משום דלא חייש ל“שמא יבקע הנוד”, ועי’ מ"ו.

בין מ“ה למ”ו נכנס בתוס' כל פ“ד שלנו, ואח”כ בתוס' (פ"ה/ד): רא“א יו”ט וכו' (מ"ו)!

ונראה דהברייתא דתוס' ובכלי לח א–ב מוחלפת¹⁷⁶² (עי' בבלי: איפוך), וכך נשנית: דברי ר' יהודה רבי אומר, ומשום דר' יהודה אמר במ"ד “הרי זה חמר גמל”, החליפו המחלוקת כאן, ורבי קדים לרשב“ג, כדרכו. וארבעה זקנים הם: ר' יהודה, ר' יוסי בר' יהודה, ראב”ש ור' אלעזר (עי' בבלי). ובירוש' כא סע“ב פריך מהלכה להלכה (ר“מ ור”י הלכה כר' יהודה, וב“ארבעה זקינים כר”א") ולא פריך מר' יהודה אר”י – מוכח דלא גרסו בברייתא זו כלפנינו: ר' יהודה אומר ה"ז חמר גמל!

מ"ו וכו‘. מכאן ואילך משנת ר' יוסי, עי’ פתיחתי.

וחכ"א מערב לרוח אחת וכו'. עי' בבלי וירוש‘, אבל פשוטה של משנתנו, שחכמים חולקים גם על מ"ה, וזו ר’ יהודה היא (ששנה משנת ר"א) שחולק בזו על חכמים של ר' אליעזר, כמו שחולק ביו“ט ושבת, ועי' ברייתא דירוש' סוף פרקין: מודים חכמים לר' יהודה¹⁷⁶³ בשנים, במקום ר”א שבתוס' ובבלי! ועי' שם ע"ב: משום ארבעה זקנים אמרו הנאכל וכו'!

מ“ח ועוד א”ר יהודה וכו' וכן ביצה וכו'. עי' תוס' ביצה פ“א ג¹⁷⁶⁴: נולדה בשבת תאכל ביו”ט וכו' ר' יהודה אומר בשם ר' אליעזר עדיין מחלוקת במקומה עומדת (ולב"ה לא תאכל), ועי' ביצה ג א: בשני אין בראשון לא – מוחלפת השיטה. ועי' בבלי כאן לח ב: והא איתמר וכו'.

ומתני' קתני סתם: “ביו”ט ראשון“, אבל הבבלי מפרש של ר”ה, אבל בשל גלויות מודה, כברייתא דרבה בר שמואל וכתוס‘. אבל איסי שונה (לט ב): וכן היה ר’ יוסי אוסר (וכן בברייתא הסתמית לעיל שם) בשני ימים טובים של גליות.

מ"ט ולא הודו לו. למסקנת הבבלי לתנאו, וכברייתא: וכן היה ר' דוסא עושה בראשי חדשים של השנה כולה ולא הודו לו. אבל גם הירוש' מסופק בפי' המשנה.

פרק ד

מ"א גוים. עי' שבת פ“ב מ”ח.

רוח רעה. עי' שם.

בתוס' שנוי כל פרק זה בין מ“ה למ”ו, והנה הבבלי (לו ב) והירוש' הביאו ברייתא ששנתה “איפכא”: אם באו גוים מן המזרח עירובי למזרח וכו', וודאי שפירשה “עירובי למזרח”, שאם יבאו גוים ויוציאוני הריני יכול לחזור לעיר, וזהו הקשר שבין פ“ד למ”ה.

בירוש‘: דִלכֵן (כצ"ל) מה נן אמרין. ויעשה וכו’, שאין זה נחשב כיוצא ברשות (עי' תוס' ור“ה פ”ב מ"ה), וא"כ אינם “גוים של סכנה”, עי' ירוש' שבת שם¹⁷⁶⁵.

החזירוהו. בברייתא שבגמרא: הוציאוהו החזירוהו, ועי' גמרא.

מעשה. עי' סוכה מא ב (תוס' פ"ב) וסוף מכות (ספרי עקב פיס' מג), שהיו באים מרומא, ונכנסו בספינה בברינדיסי.

הלכו. לו: הילכו, וכן פ' וה'. וכן תמיד (שועלים הלכו בו, מהלך), וכן “והילכו עליהם טמאין” (כלים פ“ט מ”ו), וכן “שהילך בהן הטמא” (מקואות פ“א מ”ד), וכן תמיד אצל קיבל והילך וזרק (בפסחים וזבחים) כמו ובקיבול ובהילוך ובזריקה (שם), וכן כל מקום שהילך השמן (ט“י פ”ב מ"ד, תלכנה. יואל ד יח), כמו “משקה מהלך” טהרות פ“ט מ”ח. וכן בכ“מ שאין בו “אצל” ו”אחר", שאין מטרת ההליכה רמוזה בפירוש (וגם בדפוסים שלנו: שהילך בהן כדי עבודה, חולין פ“ט מ”ב).

שרצו להחמיר על עצמן. עי' בגמרא (מג א). אבל מברייתא דחנניה (שם ובירוש': הלכה כרבן גמליאל בספינה) מוכח דפליגי גם בספינה, וא"כ לא שנה “שרצו להחמיר על עצמן”, וירוש' לא מפליג בין ספינה עומדת להולכת.

מ"ב נמל. ב': לנמיל, כי"י אחרים: למין, λιμήν (והשוה סילון).

מ"ג יש לו אלפים. כתקנת ר“ג, ר”ה פ“ב מ”ה (תוי"ט שם).

אם היה וכו'. מאמר מוסגר ו“שכל היוצאין” ארישא קאי, ועי' ר“ה שם. ופשוטה של משנתנו היא שחולקת על משנת ר”ה: יש להן אלפים אמה לכל רוח ותו לא והאמרת כל היוצאין להציל חוזרין למקומן (בבלי מה א). ופשוטו של “אם היה בתוך התחום” שיצא מביתו, אבל עדיין הוא בתוך התחום, שלא נאמר שאבד אלפים של צד השני של ביתו.

ושנינו במ“י: מי שיצא וכו‘, ובתוס’ פ”ג שם: החזירו מן העיר הרי הוא כאנשי העיר.

מ“ה אלא ד”א. בברייתא (מח א): ישנן (כ“ה בכי”י) שמונה על שמונה דברי ר"מ, ופשטה דר' יהודה כר"מ, וחולקים על ר' אלעזר (ירוש' ולו (לעזר) ופ' וה' וב').

(ו)מודה ר"י וכו'. הוספה היא במשנה, ולא היתה לפני ר' בון, ירוש' כב ע"א, שהוא אמר כך.

מ"ו אמר ר' שמעון. כולה ר“ש, ו”היו שנים" אדברי חכמים קאי. ובברייתא (מט א) תניא: זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת וזו וכו' זו מחזרת מותרה לתוך ביתה וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה. (ובבלי מו ב: ומאן פליג עליה ר' יהודה; אבל זה לדברי רב ושמואל וגמרא מח א, ודוחק).

מ"ז וחשכה לו. הגהת רש“י היא, אבל בירוש' וד”ר ועוד: והיה מתיירא שמא תחשך (ועי' ירוש').

מ"ט וזו היא. בבלי נא ב: ר"מ היא, וכן תניא בברייתא שם, תוס' סוף פ“ג. אבל מתוס' נראה, ש”זהו שאמרו" קדום למחלוקת ר“מ ור”י, ובה קשרו את מחלוקתם.

שלא יצא. בד"ר וירוש' ועוד: שמא, כמו שלמה אהיה כעוטיה, damit nicht, (דילמה להוא קצף, עזרא ז כג).

דנ)

מי"א מי שהחשיך וכו'. בירוש' נזכרת ברייתא שר“א חולק גם בזו, ור”ש חולק גם ב“יצא”.

ר' אלעזר. כן לו וירוש' ועוד, בבבלי שתי ברייתות מוחלפות, בראשונה: רא“א אחת יכנס שתים לא יכנס (שאין כאן עירוב־תחומים), ובשניה: רא”א אפי' אמה אחת לא יכנס, (שמחליפה ר“א בת”ק); זהו פשוטו, אלא שברייתא ג' שנתה בת“ק: אפי' רגלו אחת (והתניא רגלו אחת, מ'), ואפשר שזו שנתה: רא”א אחת יכנס שתים (=שתי רגליו) לא יכנס.

מפני הטועין. ליתא בכ“י א”פ, ולא היה לפני רש“י, שבד”ש ליתא ברש"י ומצויין שם: גמ' מפני טועי המידה וכו'. ובגמרא (נב ב): תנא מפני טועי המדה, ומשם הוסיפוהו במשנה.

ההקבלות בתוספתא:

למ“א–מ”ב אין הקבלה. אחריו הקבלה למ“ג, למ"י, למ”ח, לפ"ה מ“ז סיפא, לפ"ד מ”ז–מ“ח רישא, מ”ט.

זאת אומרת, שפ"ד מ"ד–מ"ו ומי"א (משניות שר' שמעון עוסק בהן!) חסרו לגמרי במשנתה של התוספתא, ושאר המשניות היו סדורות בסדר אחר.

ועי' סנהד' פ“ג מ”ג: א"ר שמעון, שהוא מפשר בין ר' יהודה ור"מ (תוס' פ"ה: מקיים אני דברי שניהן וכו').

פרק ה

מ“א פגום. [נ”א:] פגים, פיגם (בתוס') πῆγμα מעמד־בונים.

גדודיות. “גדוד” מקביל ל“תלם” (תה' סה יא), בבלי נה ב: שלש מחיצות שאין עליהן תקרה.

כיצד וכו' בית וכו'. חסורי מחסרא, ומפורשת בתוס' פ"ד (פ"ו), בבלי נה א, ורבי קיצרה לשם קיצור.

מ"ב עושה. צ“ל: עשה (ירוש' וד“ר וד”ש) או “את שתיהן” (בבלי ועוד) וכסיפא, וכרב הונא (נז א): נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, אבל: תנן וכן שלשה וכו' טעמא דאיכא אמצעי וכו‘. ונראה שזה תלוי במחלוקת שמואל ובר קפרא בירוש’. לשמואל בעשוין שורה ולב"ק כגון חצובה (=ר' חנינא בבבלי) וכ”ה בתוס' (ועי' שם), לשמואל אחד ולב“ק שתים. ופשטא דסיפא, שרק ע”י אמצעי הם נעשים אחד.

ונראה ש“וכן” ממקור אחר לקוח, ופליגי בזה, אם נותנין להם שני קרפיפות או אחד.

מ"ד או לגדר. “כותל” דתוס' ספ"ד וברייתא, ועי' בבלי נח א, אבל פשטא דפליגא (ועי' ריטב“א נ”א שם).

ובלבד שלא יצא. ירוש' וד“ר ולו ופ' וה' וב': יוציא, כלומר את המדה, כמו ב(פ"ה) מ”א. ועי' תוס' סוף פ"ד.

משום ר' מאיר. ליתא בכ“י מ'. ולפ”ז “שמע” זה מר"מ, דבתוס' מפורש כן בשם ר"מ.

מ"ה ריבה למקום אחד. פשטא הוא, שכשמדד אלפים למקום אחד סמוך ריבה, וכשמדד למקום אחר באותו רוח הסמוך לו מיעט.

ריבה לאחד – למרבה¹⁷⁶⁶. פשטא דכשמדד בשביל אדם אחד ריבה, וכשמדד פעם ב' בשביל אדם אחר מיעט שומעין למי שמעיד על הריבוי (“למרבה”), וזהו שמסיים: אפי' עבד וכו'.

מ"ו לא שייכא לתחומין אלא לעירובי חצירות (עי' תו"ח). ובתוס' (פ"ה) נשנית אחרי מ“ח–מ”ט, ומ“ז רישא ליתא בתוס', והיא נסמכת יפה לפ”ג (שהרי פ“ד מוקדם בתוס', ופ”ה מ“א–מ”ו ממקור אחר הן).

וכל מ"ו – ר' יהודה היא, עי' ברייתא שבבבלי נט א, ושם ב' (מאן תנא, ועי' ירוש'). ועי' ברייתא שם ס' ע“א: אמר ר' יהודה וכו‘, ועי’ הערת‏ ר' יהודה בתוס' למ”ב–מ"ג (דבר מועט וכו').

ונראה שבמשנת תנא זה היתה מ"ו סמוכה לפ"ו (שעוסק בחצרות).

מ"ז סיפא. נתנו חוץ לתחום (אפילו אמה אחת) וכו'. המוקף ליתא בכי“י ונוסף מברייתא (ס ע"ב) ותוס'. הבכלי מפרש: חוץ לעיבורה <של עיר>, א”פ: חוץ לתחומה של עיר.

אבל בתוס' רפ"ה שנינו: הנותן עירובו בסוף אלפים אמה של תחום אם היה ביתו סמוך לחומה יכנס אם לאו לא יכנס, נתנו חוץ לתחום אמה אחת אם היה בתוך אלפים אמה שלו עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב.

וא"כ “חוץ לתחום” של התוס' הוא חוץ לתחומה של העיר, כלומר: יותר מאלפים מן העיר אבל בתוך אלפים שלו, וזהו מה שנשכר הוא מפסיד. ועי' בברייתא שבגמרא: נתנו חוץ לעיבורה של עיר וכו'.

מ"ח אנשי – אנשי. עי' בבלי סא א, רב אידי (בן א"י) תנא אנשי – אנשי, רבא תנא ואין אנשי, ורנב“י אומר: מאן דתני וכו' וח”מ (=לית כאן כיצד, בירוש'). ואת התוס' סוף פ"ד: התיר רבי שיהיו בני גדר וכו‘, מפרש רב דימי בר חיננא: אנשי עיר גדולה ואנשי עיר קטנה היו, וכן ר’ יוסי בר בון, בירוש‘. אבל רב דימי בבבלי ורב מני בירוש’ מפרשים “מפני הרשויות”, טטרוגי הוו מטטרגי.

המשנה כפשוטה א"א לפרשה במודד, שהרי מסיים: ולמודד שאמרו וכו'. מכלל דכאן לא דברו כלל במודד.

ובתוס' רפ“ה: אנשי וכו' ואין אנשי וכו‘, אימתי בזמן שהיו בתוך אלפים אמה וכו’, “שהיו” – שתי הערים, וא”כ תני: ואנשי, ודמסיים: ואנשי עיר קטנה || אין להן אלא אלפים אמה בלבד, החצי הוא נ"א אל “ואין אנשי עיר קטנה”, והחצי – דיטוגרפיה מלעיל.

פרק ו

בתוס' (פ"ה) באה תחילה – פ“ז מ”י, אחריו: פ"ו מ“ז¹⁷⁶⁷, מ”ו, מ“ג–מ”ד, מ"א, מ“ח–מ”י; אחריו: פ“ז מ”ו – מי"א. ונראה שבתוס' לפנינו משנת ר' יהודה וסידורו.

מ"א או עם מי שאינו מודה בעירוב. ליתא בכ“י ה' ובפי' ר”ח.

ובבבלי סח ב אמרו: צדוקי מאן דכר שמיה וכו‘, ואם גרסו במשנה “או עם מי שאינו מודה בעירוב”, הרי רמוז כאן צדוקי (עי' תוס' רי"ד). אלא דלא גרסי לה, וע“פ הברייתא שם (הדר עם הנכרי צדוקי וביתוסי) ופ”ג מ“ב, השלימו במשנה כדי לישב את ה”חסרון". וגם בתוס’ פה ליתא. אבל כפשוטו, המעשה נותן לנו דין חדש, והרבה כאלה.

מ“ב אר”ג. הוא ר“ג דיבנה, ואביו ר”ש הנהרג. ובבבלי נשתבשו המשנה והברייתא.

רי"א וכו' עד שלא יוציא. ברייתא בבבלי פליגא, ולמתני' לר' יהודה חזקה לא מהני, אבל יכולים הם לעשות צרכיהם בשבת עד שלא יוציא ויאסור, ושניהם מודים שיש לו ביטול רשות, אלא דפליגי בחזקה, או (כירוש') אם מבטל וחוזר בו.

ולברייתא פליגי אם יש לו ביטול רשות, כמפורש בה (עי' ירוש'), ולר"י אין לו ביטול רשות. וכפשוטה של ברייתא גם לר"מ עושה כל צרכיו!

מ"ג להם, ושלהם מותרים וכו'. דלא כר“א בפ”ב מ"ו.

שנים וכו'. עיי תוס' וירוש'.

מ"ד מאימתי. התחלת זמן היא, כמו בברכות ותענית ועוד, שהרי לא שנינו “עד אימתי” וא“כ א”א לפרש כבבלי, אלא “בש”א מבעוד יום" מתחילין לבטל ובה“א משתחשך מתחילין ולא מבעוד יום, וטעמם ע”כ, שמא יחזור ויוציא ויאסור עליהם, אבל משתחשך יכולים לעשות כר“ג (במ"א), וב”ש שאומרים מבעוד יום מפני שסוברים שבמבטל רשות אינם חוששים לשמא יחזור ויוציא, ור“ג (במ"א) כב”ה ומשתחשך ביטל רשותו, וע“כ הוא אומר מהרו, כלו' בשבת. ובירוש' אמרו: כיני מתניתא בית שמי¹⁷⁶⁸ אומרים משתחשך. דלכן היא מתניתא מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה. והוא הנוסח הנכון בירוש‘, והירוש’ פירש כמו שפירשתי. אבל למטה נוסח ר' חיננא וסתם הירוש' כנוסח הבבלי (עא א). שנוסח הברייתות (תוס' פ"ה) בירוש': לאחד מן השוק עד שלא חשיכה הרי זה אינו אוסר משחשיכה אוסר¹⁷⁶⁹ – לאחד מהן עד שלא חשיכה אינו אוסר (שהרי יערב זה עם שכניו, רש"י) משחשיכה אוסר¹⁷⁷⁰, ופירש שניהם כב”ש דב"ש אומרים אין מבטלין רשות משתחשך.

אבל הברייתא השניה שבבבלי (עא א): מבעוד יום אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר, משחשיכה אע“פ שלא החזיק ישראל אחר אינו אוסר, א”א לפי זה, והבבלי הגיה ודחה ופירש בדוחק.

ה“ז אוסר דברי ר”מ וכו'. הבבלי והירוש' (כד ע“ב, ע”ג) מהפכים, והפשוט כאביי בבבלי סט א וכן בירוש' כג ע"ב.

מ“ה בעה”ב שהיה שותף וכו'. פשטא בעירובי חצרות, ו“בעה”ב" (ולא “אחד מבני המבוי”) מוכיח ששכני חצר הם, וסדר התוס‘, שהקדימה מ“ו למ”ה, גם הוא מוכיח כך, ומערבין בחצירות גם ביין, עי’ לעיל.

מ"ז פשטא בלא מחיצה כל שהוא, עי' ירוש' היו שם פפליון וכו‘. ועי’ ברייתא דר' יהודה הסבר בבבלי כאן (עב רע"ב), ועי' ברייתא דדף מח רע“ב מחלוקת ב”ש וב"ה.

האחין השותפין. בקצת נוסחאות הבבלי חסר, ונוסף ברש“י: “השותפין ל”ג”. אבל “האחין השותפין” נמצא במשנה ובברייתא בכמה מקומות: האחין השותפין שחייבין בקלבון (שקלים פ“א מ”ז), האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות (ב“ב פ”ט מ"ד)¹⁷⁷¹, ואין האחין (ו)השותפין חולקין בו (סוכה ג' ב' וכצ"ל), ועוד הרבה (ובכ"מ הגיהו ושיבשו: והשותפין)¹⁷⁷². כלומר: אחים שהם שותפים בתפוסת הבית, ואוכלין “על שולחן אביהם”¹⁷⁷³, כלומר בבית שהיה דר בו אביהם ועל שולחנו¹⁷⁷⁴. – וודאי שלפי זה כפשוטה של משנתנו: מקום לינה גורם, כשמואל ולא כרב, ורב לשיטתו פירש כאן: במקבלי פרס שנו. ועי' ירוש' דגרס השותפין, אלא שחסר אצלנו: מתניתא פליגא על שמואל האחין [השותפין] וכו'.

מבטל את רשותו. ד“ר וירוש' ועוד (ר' יהוסף: בכל הספרים): ביטל, כלומר בוודאי שביטל, ש”מצוה על אדם לבטל רשות" (תוס' פ"ה)¹⁷⁷⁵; וכך אנו מניחים בכל מקום שיש ביטול רשות אף שלא נתפרש בפירוש, כגון במ“ב ומ”ג.

מ"ח מותרין בחצרות ואסורין במבוי. לבבלי וירוש' (בראשו) כר"מ, ומודה הוא בשכח אחד מבני החצר, ואם נשתתפו במבוי – לבבלי אם נשתתפו נמי. ולירוש' למטה שם, לברייתא כד סע“ד גם לחכמים: אם מערבין מותרין בחצירות ואסורין במבוי. ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, ולירוש‘: ושכח אחד וכו’ – זו ואצ”ל זו היא.

וזו פשוטה של משנתנו.

מ“ט – מ”י לפי הירוש' סוברים חכמים שרגל האסורה אוסרת, ולר"ע אפי' רגל המותרת.

ולרבין בבבלי: ת“ק סבר רגל המותרת אינה אוסרת, ורבנן בתראי (וחכ"א) סברי, שאף רגל האסורה אינה אוסרת. ואמנם מתוס' ספ”ה: הפנימית של רבים והחיצונה של יחיד הפנימית צריכה עירוב והחיצונה אינה צריכה עירוב ר“ע אוסר את החיצונה שדריסת הרגל אוסרתה וחכ”א אין וכו' – יוצא שחכמים סוברים, שאף רגל האסורה אינה אוסרת.

ובהיו שתיהם של רבים, לתוס', שם סיפא, לר"ע: בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב הפנימית אסורה (והחיצונה מותרת, כעין קושיא של הבבלי, עה ב, עי' שם), אלא שקשה “שתיהן” “שתיהן” ל"ל.

והמשנה, שאינה מבדילה במקום נתינת העירוב, מתאימה לברייתא הבבלית. וכר"ע.

פרק ז

כבר העירותי, כִי מ“ו–מי”א של פרק זה וכן פ“ח מ”א–מ“ב, קודמים בתוס' (פ"ו) למ”א–מ"ה?

ואחרי שתופי מבואות ותחומין באות בתוס' (פ"ו) הקבלות לאלה: מ“ב, מ”ה, ואח“כ (עד סוף פ"ו) לפ"ח מ”ו–מי“(א) (בסדר אחר). ואחרי מ”י נכנסה גם הקבלה לפ"י מ"ו סיפא. ואח“כ (פ"ז) הקבלות – לפ"י מ"ט, מ”ז סיפא, מ“ח, ואח”כ – לפ"ח מ"ג שהוא בוודאי המשך לפ"ו, וכך יוצא גם מן התוס' (בד"א בזמן שהן של רבים וכו'!), והיא בוודאי משנת ר' שמעון, ששנינו בה (תוס' שם): הגג והמרפסת וכו‘, כדעתו של ר“ש בסוף פ”ז ובפ“ה ובמשנה ריש פ”ט. ואח“כ הקבלות – לפ"ז מ"א, ואח”כ (פ"ח) לפ“ט מ”ג–מ“ד, מ”א, ואח“כ לפ"ז מ”ד (פ“ח מ”ח), פ"י מ“ד, מ”ו סיפא (הברייתא שבפ"ו דלעיל), מ“ד סיפא, מ”ה סיפא, מ"ח סיפא וכו’. מקורות מקורות ישנם אפוא כאן.

מ"ד וכן שתי גזוזטראות. ברה“ר (רש“י ורע”ב), וכן מפורש בתוס' פ”ח, וזו כר' יהודה (פ“ט מ”ד ותוס' סוף פ"ז).

“וכן” זה מראה כבר שהלכה זו הובאה ממקור אחר ונתקצרה.

מ"ו החבית. של יין ושל שמן, של תמרים ושל גרוגרות (תוס' פ“ו ובבלי פ ע”א). וסתם “חבית” במשנה של גרוגרות היא, כמו שבת פכ“ב מ”ג, כלים פ“ג מ”ב, פ“ד מ”ב, ו“שתי סעודות” (מ"ח) שייך גם בגרוגרות, כמו בשבת פכ“ב מ”א: חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות. וכן עיקר המשנה בפ“ח מ”ב (כמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד) אחבית של גרוגרות קאי¹⁷⁷⁶. ושם שנינו בתוס': מזון שתי סעודות בעירובי תחומין, כלומר שבחצרות א“צ לשתי סעודות, אלא “כיכר באיסר (כאיסר)”, פ”ז מ“י, מספיק (עי' תוי"ט שם), וששנינו בכלים פי”ז מי“א ומעילה פ”ד מ"ה “במזון שתי סעודות לעירוב” – בעירובי תחומין נאמר.

אבל אינו מזכה לא וכו'. אבל בעירובי חצרות, שולח עי' בנו קטן לר“מ, ולסתם משנה (פ“ג מ”ב), שהיא ר' יהודה (תוס' פ"ב), ביד קטן אינו עירוב, אבל לר”מ זוהי עיקר מצות עירוב חצרות, שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות – ושולחין על ידם¹⁷⁷⁷.

והבבלי (לא ב) מפרש משנת פ“ג בתחומין, משום מימרא דר”ה החולק על סתם משנה, ובירוש' פ“ג שם: א”ר יוסה, כסתם הבבלי, ומסמיך לה מימרא דריב“ל הנ”ל (הע' 65).

מ"ז נתוספו וכו' וצריך להודיע. תוס' רפ"ט/ו חולק: ואינו צריך להודיע, אלא ששם מתנה בפירוש: לכל בני מבוי ולכל שנתוספו עליהם.

ובתוס' שנינו: כלה החפץ מודיע וא“צ לזכות, בניגוד ל”נתמעט" של המשנה (עי' בבלי).

מ"ח מרובין. שבעה עשר (עי' ירוש') או שמנה עשר (בבלי).

(להוצאת שבת). ליתא בירוש' ובבלי ועוד, וגליון הוא.

מ“ט א”ר יוסי. בתוס‘: ר’ שמעון. ומכיון שהוא חולק¹⁷⁷⁸ ואומר זה בלשון “אמר” – נראה שמשנת ר' יוסי היא, ור"ש שנאה!

בשירי העירוב. רש“י ורע”ב פירשו, שנתמעט משיעורו, אבל בירוש' מפרש “שירי עירוב”, כמו “שירי אזוב”, שעירב בהן פעם אחת, אלא שבכל־אופן נתמעט.

ולא אמרו. בכל הנוסחאות המדויקות: לא, וכצ“ל, עי' תוי”ט במ"י.

ור"מ היא (כמפורש בתוס' פ"ו) והיא הקדמה למ“י העוסקת בחצרות (תוי"ט שם), וכן מי”א: שאין מערבין וכו' – ר"מ היא (תוס' פ"ו: אמר ר"מ מפני מה וכו').

מ"י ככר הוא עירוב. הנכון כנוסח: ככר והוא עירוב, “ככר העירוב”, ו“אפילו מאפה סאה” וכו' – מדברי ר' יהושע הוא, ואינו חולק על דברי ר“א, אלא מוסיף, שאם הוא “ככר” צריך שיהא שלם (וכמסקנת הבבלי). ונוסח כ”י מ' ב' ול“א ברש”י (דף פא א): לאפוקי מדר"מ דאמר פת אין, וכן למטה: ר' מאיר וקתני וכו'.

אבל כל סימוכו של הבבלי היא על הברייתא המוגהת ומפורשת, ברייתא בבלית, עא ב, אבל בתוס' פ“ו ובירוש' כד סע”ד, אין לא “פת” ולא “יין” בברייתא זו!

מי"א לחנוני או לנחתום. שמערבין ביין ובפת (עי' לעיל), ובחצירות אין צריך זיכוי ע"י אחר (עי' לעיל).

שיזכה לו בעירוב. שהחנוני יזכה בשבילו (כמו “זכין לאדם”) בעירוב.

בשאר כל אדם. עי' בבלי, ובירוש' (שכן חנוני מזכה להן ע"י אחר) נראה שאם נתן לאדם אחר, וזה מסרו לחנוני, זכו לו מעותיו, שהחנוני מזכה לאדם זה ע"י אחר (והמפרשים נדחקו).

שאין. עי' רא“ש ותוי”ט. כלומר: אמרו שאין וכו‘¹⁷⁷⁹. ומשנת ‏ר"מ היא כמפורש בירוש’ ובתוס' (אמר ר"מ מפני מה וכו').

ומ"ז חולקת (עי' לעיל).

פרק ח

מ"א לכל. בכמה כי“י: כל. ובתוס' שנינו: המערב ע”י בני עירו שילכו עמו לבית האבל וכו' וקבלו עליהן שיבואו ה"ז מערב וכו'.

ו“מבעוד יום” ו“משתחשך” שנוי שם בסיפא לענין אחר.

מ"ב כמה הוא שיעורו של עירוב תחומין (תוס' פ"ו), כמו בשיתוף מבואות (מ"ח); וסתם זה – כסתם של כלים פי“ז מי”א (הכל לפי אדם) – חולק על המחלוקת שלמטה, וזהו ששנינו: אלו (חכמים של הסתם) ואלו (ר"מ ור' יהודה) מתכוונין להקל, שכן הוא נוסח כל כי"י כאן ובכלים.

וכיו“ב בכלים פכ”ז מי"א.

ריב“ב – ר”ש. בכלים מוחלף.

חצייה לבית וכו'. לא סתם מתני' היא, אלא דברי ר“ש, שכן מפורש בפרה פ”א מ“א: כיו”ב אמר האוכל בבית המנוגע פרס מג' לקב וכו', ומשנת פרה כר"ש.

מ"ג המשך של פ“ו, עי' תוס' פ”ז (=בבלי צא ב).

אנשי חצר (ואנשי מרפסת). ברוב כי“י אינו, וכן העיר ר' יהוסף אשכנזי, ועי' תוס' שם. וכן ליתא בר”ח, ורש“י הגיהה. וא”כ אפשר שאנשי מרפסת עירבו לעצמם, אבל לא אנשי חצר, ומשנתנו ר"ש (עי' תוס' ולעיל), וברייתא ר"ש ולא תני “קרפף”, כשם שאינו בתוס' בדברי ר“ש בסוף פ”ז שם.

מ"ד בית שער וכו' בית התבן וכו'. עי' בברייתא שבבבלי עב ב.

ר' יהודה וכו'. עי' תוס" פ"ז(ה) ז (בבלי עב סע"ב) משנת ר' יהודה.

וחולק גם במ"ד (עי' בבלי שם).

מ"ו בור וכו'. זהו המשך ישר של פ“ז מ”ה, וכך הם מחוברים יחד בתוס' פ"ו (ועי' שם ריש פ"ח).

(בין מלמעלה). אין בכי“י ובד”ר ובירוש' ובבבלי, וליתא גם בסוכה טז ב בד“ו וכ”י מ'. ואשגרה היא ממ“ח (ועי' תוס' סוכה). ו”מתוך אוגנו" הוא “למעלה” של ב“ה. ורשב”ג מוסיף (אמר רשב"ג)¹⁷⁸⁰, שזו היא מחלוקת ב“ש וב”ה, וסתם כב"ה. ו“למעלה” של ב“ה – פירושו: אף למעלה כשר, וב”ה לקולא.

ומתוך דברי ר' יהודה יוצא, שפירוש “מלמעלה” – מלמעלה למים ומחוץ להם.

מ"ז (ר"י אומר וכו' מחיצה). ליתא בנוסחאות מדויקות, וברייתא היא שבבבלי ותוס' ספ"ו.

מ“ח מן המים. צ”ל: הים, כבכל הנוסחאות¹⁷⁸¹, וכ“ה בתוס' שם, וכן בתג”ק סי' ס"א.

בין מלמעלה בין מלמטה. בתוס" ספ“ט/ו מפורש: אא”כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים למטה מן המים אע"פ שהמים צפין על גבה אין בכך כלום (וכעין פי' הרמב"ם) רמ"א אף מלמעלה, וסתמא כר"מ.

וכן שתי גזוזטראות וכו'. עי' פ“ז מ”ד, ומירוש' (“הד”א במשתמשות דרך הנקב אבל משתמשות לחוץ מותר ותני כן¹⁷⁸² שלש כצוצריות וכו' ") יוצא שגירסתן: שתיהן אסורות, ועי' בבלי ור“פ ותג”ק סי' סז: והוו בה רבנן והתניא שתיהן אסורות עד שיערבו, אמר רבא וכו‘. ועי’ ר"מ בפי' המשניות.

מ"ט עוקה = עוגה.

מ“י ראב”י וכו'. ראב"י משוה ביב לעוקה שמבחוץ, וחכמים חולקין בביב מפני שהוא מקלח את המים לחוץ.

אפילו גג או חצר. כך בכל הספרים (חוץ מד“ש ורש”י: ביב), ובתוס' (פ"ו): דיוטא (δίαιτα) שהיא מאה אמה וכו‘, ונ“ל שהספרים נשתבשו, וצ”ל: גג או כ(צ)וצר¹⁷⁸³, וכיוצא בטעות זו בירוש’ כה ע“ב, שלש כצוצריות זו ע”ג זו וכו' אבל משתמש מן החצר לגג ואינו חושש, וצ"ל: מן הכצוצר, ובתוס' ((רפ"ח): שלש דיוטאות זו למעלה מזו וכו', אבל משלשל הוא מן התחתונה לעליונה¹⁷⁸⁴ שלא בדרך האמצעית.

החצר וכו'. שב למ"ט (מפני שהיה רוצה לחבר דברי ראב"י עם “עוקה”).

מי"א וכן שתי דיוטאות. תפס “דיוטאות” ולא בתים, מפני “דיוטא” שנזכרה כאן בתוס' (עִי' לעיל) לפניה, אבל באמת עיקר מובנה של “דיוטא” הוא “דירה”, “בית”, “חדר”.

פרק ט

מ“א רש”א וכו'. מברייתא דדף צא ב (ותוס') יוצא כרב: והוא שלא עירבו, ומן התוס' יוצא בפירוש, שהיא ר“ש, דלא תני שם גם בדברי ר”ש “קרפף” (בסוף פ"ז), ועי' תוס' פ"ה!

ו“ששבתו בתוך הבית” פירושו, שעירב בחצר והוציאן לחצר, אבל משם לקרפף וכו' אסור.

מ"ב גג גדול וכו'. לחכמים, שכל אחד ואחד רשות לעצמו, ועי' ירוש‘: מתניתא באותו הגג אבל בגג אחר אסור וכו’.

דברי ר"א. מבבלי יוצא (ר"א לשיטתו!), שהנכון: אליעזר (ובירוש' סע“ג: לעזר, רע”ד: ליעזר).

חכמים מודים לר“א בחציה השני של ההלכה: מתוכה לר”ה, אבל לא מטעמו: מפני שהיא רה“ר (וא“כ המכניס מתוכה לרח”י חייב) אלא מפני שהיא כרמלית, ורבי קיצר את דבריהם, בדברי ר”א החצי ובדברי חכמים החצי (וזה רגיל).

מ"ג (לרה"ר). אין בכי“י וראשונים ובבלי יז א, וזוהי המשך משנה ג, וע”כ לא הזכיר שוב “רה”ר".

משתי רוחותיה. עי' ירוש' ובבלי, והתוס' באמת אינה מחלקת בין רוח אחת לשתי רוחות, אלא בין גדולה לקטנה (תוס' פ"ז), אלא משנתנו ר' יהודה, והוא מתיר כך גם במבוי ורה"ר (עי' מ"ד ותוס').

ואפשר ש“ולא רבי(!) הוא” שבירוש' קאי אתוס' פ"ז: ונשתייר כפס מכן וכו'.

לחייו. רש“י גרס: לֶחְיו¹⁷⁸⁵, אבל אם משנתנו לרבי ור' אליעזר (עי' בבלי יב א), לחיים בעינן. ובכ”י ב' נקוד: לחָיְיו! אבל “קורתו”, וא"כ דווקא.

מ"ד מוחלפת מפ“ב מ”ד, עי' בבלי שם כב א וירוש' שם כח סע"א.

ועוד. עי' מש"כ לעיל בפתיחה, ועי' תוס' כאן (ופ"ה): יתר על כן וכו'.

פרק י

כבר אמרתי במבואי, שהתחלת פרק זה שייכת לשבת פכ“ד (אחרי מ"א), שמ”א שלו היא המשך של “החשיך” שבפכ“ג (מ“ג–מ”ד) ו”מחשיך" שבכאן דוגמתו בפכ“ג שם, ומ”ב שלנו = פחות פחות מד“א דר' יצחק שם (בבלי קנג ב) ו”חצר החיצונה" גם שם בסיפא (ופכ“ג מ”ה אגב צרכי מת נשנית).

ובתוס' דין תפלין בין מי“א למי”ב!

מ“א ר”ג. בתוס': ר' יהודה. והוא ר“י משום ר”ג, כמו בכלים פ“ח מ”ט (וכמפורש בתוס' שם), וסתם משנתנו ר' יהודה, שאוסר בחדשות¹⁷⁸⁶, כמו ששנינו: אבל בחדשות פטור (פטור מלטפל בהן, וע"כ אסור לטלטלן בשבת) ורישא זוג זוג – ר"ע¹⁷⁸⁷.

שנים שנים. כפשוטו “שנים שנים” = זוג זוג, אלא שכך שנה ר“ג (וכמו בכלים!), כמו “שנים שנים באו אל נח אל התיבה” (בר' ז ט), וע”כ לא דקדק במין (תפילה), אבל בבלי וירוש' פירשו: שנים בראש ושנים בזרוע, ו“מוטב לדחות את השבת פעם אחת ולא שתי פעמים” (ירוש'). והשוה “מצילין תיק התפילין עם התפילין” ב“כל כתבי”. ושם פירשו המפרשים: משום דבהול.

כריכות. בכל הספרים: כרוכות, וכן במשניות תמיד בכי"י, כרוכתא בארמית.

צבתים וכריכות – וודאי חדשים, וע"כ מחשיך, ותו לא. ועי' בתוס' במוצא ספר.

ובסכנה. כפשוטה, וברייתא שבבבלי (צז א) חולקת, וכפשוטה “נותנן לחבירו וכו' " – זהו פחות פחות מד”א, וברייתא ר"ש היא, ועי' גם תוס' ספ“ח לענין ס”ת: ובסכנה מניחו והולך לו.

מ"ב וכן בנו. ירוש‘: בתינוק של סכנה, ועי’ שבת פכ“א מ”א ובבלי שם קמא ב, וירוש' שבת ספי"ז.

חבית. סתמא של גרוגרות (ולא מים, עי' בבלי)¹⁷⁸⁸; ופשוטה כברייתא (צז ב): רי"א בשיירא נותן וכו‘, ועי’ ביצה לט ב: מי שהיו פירותיו וכו'.

מ"ג גוללו אצלו. פשטא כר"ש: רישא וסיפא ר“ש (צח א), ובתוס' שנינו: ונתגלגל הספר מידו לפנים ולחוץ גוללו מכאן ומכאץ ומניחו אבית אגיף¹⁷⁸⁹. ירוש‘: מתני’ באיסקופה מותרת וכו‘¹⁷⁹⁰. ושם בירוש’: אבל חוץ לאסקופה אסורה תיפתר שהיה יושב וקורא בו מבעוד יום וכו', ואולי צ”ל: אבל באסקופה חיצונה, עי' להלן. וכך מפרש אביי בבבלי (צח א): באסקופה כרמלית. ועי' שבת צא ב: המוציא אוכלין ונתנן על האיסקופה, ומפרש הבבלי: אלא איסקופה כרמלית. ושם במשנה: קופה מלאה פירות ונתנה על האיסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור וכו'.

ונראה שזוהי “אסקופה הנדרסת” שבבבלי (צח א).

ועי' דא“ז ספ”ג: איסקופה העליונה – אמצעית – התחתונה (= החיצונה), ואדר“נ סוף פכ”ו.

מ"ד זיז וכו'. פשטא אפילו כלים שאינם נשברים (קיתוניות!). ועי' תוס' פ"ח.

עומד וכו'. דלא כר"מ (בבלי צט א), ועי' ירוש'.

ברה“ר ומטלטל ברה”י. בכ“י מ' וכמה ראשונים הסדר הפוך, אבל סדר המשניות וכי”י כנוסח שלנו, ומתוך הירוש' (“לא סוף דבר עומד וכו' [אלא אפילו] ברה”ר וכו' ") יוצא דלא גרסינן כלל “ברה”ר וכו' “; ו”בלבד" מוכיח כנו' הירוש', ובכי“ק יש כאן חסרון: ומטלטל ברה”ר ברה"ר ומטלטל, ונשלם בגליון (אבל אפשר שהוגה בפנים “ברה”י" במקום “ברה”ר").

מ"ה לא יעמוד וכו'. כר"מ (עי' לעיל).

ר' יהודה וכו'. עי' בבלי וירוש' וכלים פ“ח מ”י דמוחלפת, ובוודאי שהנכון כמשניות, דמסיים שם: היה פונדיון וכו' ר' יוסי וכו‘. ובירוש’ לא הזכיר זו.

מי שנתלש. כך בירוש' וד“ר וכי”י, דפו': משנתלש (אבל עי' תוס' פי"א (ח) ח).

מ"ו לא יעמוד וכו'. כר“מ, ורב יוסף תירצה לדברי הבל בכלים שצריכין לו, אבל מכיון שמ”ה ר“מ, בוודאי שגם מ”ו ר"מ.

וכן בגת. אביי פירשה בגת כרמלית ולשבת, רבא ורב ששת בבבלי ור“ח בר אבא בירוש' מפרשים לענין מעשר, והבבלי (צט ב) מפרש: דתנן שותין על הגת (מעשרות פ“ד מ”ד). ועי' תוס' רע”ב. אבל מן התוס' (פ“ט/ו כג, ועי' פי”א/ח ו) יוצא שלענין “קולט” נאמר “וכן בגת”: צינור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד בין בכלי ושותה וכו'. ומכיון שכך נראה שכוונו למשנת מעשרות פ“א מ”ז: היין משיקפה אע“פ שקפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. ונ”ל כי “וכן בגת” שנוי שלא במקומו, ומקומו אחרי “שותה” (ושותה) שבסוף המשנה.

ולזה כוונו בא“י, אבל בבבלי פירשוהו על משנת פ”ד.

ואמנם נראה קצת מתוך הירוש' (אע"פ שהירוש' מסורס ומשובש), ש“וכן בגת” היה סדור אצלם אחרי “קולט” וכו', שנתפרש לפניו.

למטה מעשרה טפחים. בגליון כ“י פ', כ”י ב‘, רי“ף ורא”ש ד“ו ור”ח וה“גאונים” אצל הריטב"א: למעלה, ועי’ תוס' פ"ו כנו' צוק' “למטה” (ובדפו': למעלה) גם “מצרף” (וכן ברש"י בגמרא בשם תוספתא) בצינור ועם הכותל והמזחילה למעלה מעשרה אסור.

ומן הצינור מכל מקום שותה. בכל הנוסחאות: (ו)מכל מקום ושותה (ורש"י הוא שהגיה). ובוודאי ש“ושותה” הוא העיקר, ועי' תוס‘, והשוה – הנוגע בה מכל מקום¹⁷⁹¹. אבל פי’ “מכל מקום”, לא כרש“י, אלא בין למטה מעשרה בין למעלה, עי” תוס' שם.

מ"ז בור. בתוס' (צוק'): באר, בור, ובכי“י בל”נ, וכן בפ“ב מ”ד: מפסקתה ל"נ כמו “באר”¹⁷⁹².

ולעיקר המשנה. עי' פ“ח מ”ג: חוליית הבור וכו‘, ועי’ תוס' פ“ו: בני חצר מותרין וכו' (ועי' בבלי וירוש'). והתוס' בוודאי הולכת אחרי פ”ח מ"ג, אלא שהיא מסורסת: בני עליה מותרין ובני חצר אסורין.

מ"י נגר שיש בראשו קלוסטרא וכו' ור' יוסי מתיר. כסתם כלים פי“א מ”ד: קלוסטרא טמאה, וכמפורש בתוס' שם ב“מ פ”א: קלוסטרא ר“ט מטמא וכו' = רט”א הרי היא ככל הכלים ומטלטלת בחצר, שבמשנה שם. שאם היא כלי הרי היא טמאה ומטלטלת בשבת, וסיפא שם: והקלוסטרא וכו' – כנראה משנת‏ ר' יהודה. אבל הבבלי והירוש' בשבת רפי"ז לא פירשו כך (עי' ר"ש).

ר' אלעזר. כצ“ל עי' ד”ס. וכן מפורש ביבמות צו ב שנחלקו בו ר' אלעזר ור' יוסי. וכך יוצא גם מן “ר”ג והזקנים" שהוא ר"ג דיבנה וחבריו (שבת פט“ז מ”ח = עירובין פ“ד מ”א).

מי"א נגר הנגרר. מברייתא דדף קא ע“א (תוס' פ"ח) יוצא ש”נגרר" אינו אחר עם “קשר ותלוי”, ואפשר “נגרר” ואינו קשור ותלוי, וכן אפשר “נגרר” ו“קשור ותלוי” ו“גבוהים מן הארץ מלא נימא”.

ואמנם בברייתא שבבבלי קב א (שבת קכו א): איזהו נגר הנגרר (שנועלין [בו] במקדש אבל לא במדינה) כל שקשור ותלוי וראשו (אחד) מגיע לארץ וכו‘; אבל בתוס’ שנינו: נגר (נגרר) אם היה קשור ותלוי פותחין וכו' ר' יהודה אומר קשור אע“פ שאינו תלוי. ושם (עי' גם צוק'): איזהו נגר (צוק': שאינו נגרר!) כל שקשור ותלוי וראשו אחד וכו' רי”א אף במדינה מותר וכו‘, ועי’ ירוש'. ולפי זה “נגרר” ו“קשור ותלוי” הם שני דברים.

מי"ב (ר' יהודה אומר וכו'). ליתא בנוסחאות שבירושלמי ובבבלי ד"פ, אבל ישנו בכל הנוסחאות האחרות.

מי"ג מחזירין וכו' אבל לא במדינה. כר' יהודה בברייתא קב ב, עי' שם. ולא משום חציצה הוא דנטלה, עי' מי"ד ובבבלי וירוש', אלא משום להחליפה, ולענין רפואה נשנית (עי' ירוש' תני רטיה שתפחה מחזירין אותה בשבת וכו').

קושרין נימא וכו'. דלא כר"ש בברייתא קג א. והפסיק בין רטיה ליבלת וכהן שלקה מפני “אם כתחילה”, שבשנים הראשונים.

חותכין יבלת. פשטא לכהן, וכן מפורש בברייתא קג ב ותוס‘, וכך פירש ר’ פדת בירוש‘: משום קלקול פייסות, ועי’ בבלי וירוש‘, ועי’ ס“ז 257. ו”יבלת" פירשו השבעים “בעל שומא”, Warze, ועי' תוס' בכורות פ“ה ובבלי כתובות עה א ובבלי בכורות מ ע”ב.

“שומתא” בסורית, תרגום של “שאת”, וכן בתרגום יונתן וירוש' וגם “חבורה” (בלי פצע) וגם “צלקת”, וגם שערות אחדות שבלחי. ועי' נגעים פ“ו מ”ז: היבלת והדלדולין, אצל “ראשי הדדים” וכדומה.

ועי' פרה פ“ב מ”ב: היתה בה יבלת וחתכה… כ“מ שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה¹⁷⁹³. בכי”י בכל המשנה: יבוֹלת, ועי' רש"י ובנט.

כורך עליו גמי. ואין זו חציצה. עי' בבלי וירוש'.

אם להוציא דם וכו'. עי' בבלי שבת קו א וירוש' כאן ל“חותכין יבלת”.

וממלאים מבור הגולה בגלגל בשבת ומבור הגדול ומבאר (ומבור) הקר (“חקר”) ביום טוב. כך בירוש' ובגמרא שם, וכן בירוש' עירובין ריש פ"ב, וכן לו ופ' וה' ומ' ועוד.

חקר כנו' ד“ר ולו, וכן היה נוסח ר”ח והרמב“ם, שגרסו בגמרא: שחקרו עליה נביאים, ובברייתא שבגמרא צ”ל: לא כל בורות הקר התירו, וכ“ה בכ”י מ' ותוס' וירוש'.

הגולה. כמו גלות מים, גלות עליות (יהושע טו יט), והוא היה בעזרה, סוף מדות: שם היה בור הגולה והגלגל נתון עליו ומשם מספיקים מים לכל העזרה. אבל “בור הגדול” לא היה בעזרה, עי' יבמות פט“ז מ”ד: אר"מ מעשה באחד שנפל לבור הגדול וכו‘. ובברייתא שבגמרא קכא ב¹⁷⁹⁴: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול וכו’¹⁷⁹⁵.

“בור הגדול אשר בשִׂכוּ” (ש"א יט כב).

חקר היא “חקרא” שבמג"ת (ובדפוסים: הקרא(ים)), Akra, העיר התחתונה, וזהו שאמרו: לא כל בורות חקר התירו.

מט"ו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח. “ומן האולם” ליתא במ' וברא“ש ד”ו. ואמנם גם בכלים פ“א מ”ט נחשב רק “ההיכל”, אבל בס“ז 228: היכל ואולם, כמו כאן. וסתם תמיד (ראב"י) פ”ה מ“ה כפשוטה כר”ש בן ננס כאן.

רש"א. כבר פירשתי שזה סיום עירובין, סיום למ“ג, במשנת ר”ש.

מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך. עי' כזה ירוש' ר“ה ריש פ”ב. ומשם יוצא שפי' “משלך נתנו לך”: הם אסרו והם התירו (ורש“י נדחק ע”פ הבבלי).

נגמר יום ג' ט“ו באייר תר”ץ.

 

IV. פסחים    🔗

א. להלכה

א. חמץ משש שעות ולמעלה

שנינו¹⁷⁹⁶: רמ“א אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש וכו' ו”כל שעה שמותר לאכול מאכיל עבר זמנו אסור בהנאתו" וכו'¹⁷⁹⁷, ו“משעה שאסור באכילה אסור בהנאה”¹⁷⁹⁸.

ואמרו בבבלי¹⁷⁹⁹: דכ“ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור [מדאורייתא]¹⁸⁰⁰, מנלן. אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם¹⁸⁰¹ הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור וכו‘. רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמ' לד כה) וכו’ תנ”ה¹⁸⁰² אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמ' יב טו) מערב יו"ט או אינו אלא ביו“ט עצמו ת”ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים¹⁸⁰³ דברי ר' ישמעאל וכו'.

– שהפסח נשחט בשמונה ומחצה ובשבת בשבע ומחצה (פ“ה מ”א), אבל כשר מחצות (פ“ה מ”ג: שחטו קודם חצות פסול וכו'), ועל כן אסרו במלאכה מחצות (פ“ד מ”א), שאין הפסח קרב אלא משש שעות ולמעלן¹⁸⁰⁴; כך הם גם דברי פילון¹⁸⁰⁵: מחצות עד הערב. ואולם יוספוס אומר¹⁸⁰⁶: מן השעה התשיעית עד האחת עשרה; ס' היובלים פמ“ט (פסוק יד וי"ט): מן החלק השלישי של היום, ז”א מתחילת השעה התשיעית (עי' להלן, “הפסח”).

אלא שאיסורו, אם מדאורייתא או מדרבנן, תלוי במחלוקת¹⁸⁰⁷. שבירוש' (שם כז ע"ג) אמרו: ר“מ אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן ר' יודה אומר משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא דר”מ. אך ביום הראשון זה חמשה עשר. יכול משתחשך ת“ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. מה טעמא דר' יודה. אך ביום הראשון זה ארבעה עשר וכו'. ר”מ אומר לא תאכל עליו חמץ (דב' טז ג) על אכילתו (“עם אכילת הפסח”). ר' יודה אומר לא תאכל עליו חמץ על עשייתו (“שחיטתו”) וכו‘. ובברייתא¹⁸⁰⁸ שנינו: ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר’ יהודה אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, והוא אומר¹⁸⁰⁹: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום.

אף יונתן תרגם (שמ' יב טו): ברם מפלגות יומא דמיקמי חגא תבטלון (עי' להלן) חמיר מבתיכון.

ואמנם מצינו “ראשון” שהוא ארבעה עשר: ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דב' טז כד) וע“פ פשוטו פירושו כרש”י: בערב ביום י"ד, שהוי פסוק זה מקביל לשמות לד כה: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (רמב"ן מפרש בדוחק: בערב יום הראשון).

אבל אע“פ שנפסק בבבלי (יג א) כר' יהודה, אף לבבלי – “שעות דרבנן” (בבלי ב ע"ב), כלומר איסור חמץ משש שעות ולמעלה (מתחילת השעה השביעית!) דרבנן הוא (ודלא כפי' רש"י שם). וכן אמרו גם להלן (כא ב): לא צריכא לשעות דרבנן (או כגי' הגאונים: לשש שעות דרבנן) דא”ר גידל וכו' המקדש משש שעות ולמעלה¹⁸¹⁰ וכו‘. וכן מפורש בירוש’ שהזכרנו (כז ע"ג): רב אמר דברי ר“מ (כלומר: אפילו לדברי ר"מ) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום, ולפניו שם בירוש': ר”מ אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן, שביעית אסורה משום גדר.

“שעות דרבנן” הן אפוא מתחילת שעה שביעית עד קרוב לשקיעת החמה.

ו“הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא” (בבלי ב ע"ב).

ב. ביעור חמץ

התורה אמרה “תשביתו שאור מבתיכם”, ומה היא “השבתה” זו?

השבעים תירגמו “.תשביתו”: ἀφανιεῖτε, “לפנות”, “להסתיר”, “להשמיד”; עקילס: διαλείψετε, “להפסיק”, סומכוס: παύσετε, “להרחיק”, “לפנות”; וולגטא: non erat (= יָשְׁבַּת, “שלא יהיה”); אונקלוס ויונתן, השומרוני ופשיטתא: תבטלון, במובן “כלייה”, “השחתה” ו“הפסקה”, וכן ולא תשבית מלח (ויק' ב יג) = ולא תבטל (אונק' ויונתן; רמב"ן), כ“ביטול” של עבודה זרה, שהוא “השחתה”.

בלשון המשנה הישנה בא במקום “השבתה”: עובר, עוברין. חלה פ“א מ”ב: נתערב אחד מהם (מחמשת מיני דגן) בכל המינים הרי זה עובר בפסח; פסחים רמ“ג מ”א (מב א): ואלו עוברין בפסח וכו‘, ה"ז עובר בפסח, כלומר “עוברין מן העולם” ומתבערין, וכפי’ ריב“א ור”ן (השוה “מום עובר”). וזו של פסחים – משנה ישנה היא, שהזכירה כבר ר' ‏יהושע (בבלי מג א).

“השבתה” היא אפוא העברה (מן העולם).

אבל חוץ מאלו משתמשת המשנה בכל מקום בלשון “ביעור”¹⁸¹¹. ומהו “ביעור” זה?

ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ“א [אף]¹⁸¹² מפרר וזורה לרוח או מטיל לים¹⁸¹³. “שריפה” מונחת ליסוד לימודו של ר' יונתן שבמדר”י שם¹⁸¹⁴, וכן שנינו בסתם תמורה (פ“ז מ”ה) ש“חמץ בפסח בשריפה”, וכן שנינו להלן¹⁸¹⁵ משנה שר' יהודה ור“מ חולקים בפירושה, “שיאור ישרף”, ואף רבן גמליאל בדבריו שבתוס'¹⁸¹⁶ אומר: ניטלו שתיהן אילו ואילו שורפין. ואף מדברי ר”מ בפ“א מ”ז ור' יוסי בתוס‘¹⁸¹⁷ משמע שכך היו נוהגין לשרוף¹⁸¹⁸; אלא שחכמים (ר' יוסי בע“ז פ”ג מ"ג) אומרים “אף” מפרר וכו’; ש“התורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם – בכל דבר שאתה יכול להשביתו”¹⁸¹⁹. ואף ביעור של ערב פסח שחל להיות בשבת נקרא “ביעור”¹⁸²⁰, ואף “חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער” (פ“ב מ”ג).

ג. בדיקת חמץ

לפני ה“ביעור” הצריכו חכמים “בדיקה” באור ארבעה עשר (פ“א מ”א ומ"ג), וכבר נחלקו ב“ש וב”ה בדרכי הבדיקה במרתף של יין (פ“א מ”א). אבל בתלמוד¹⁸²¹ אמרו: בדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול (“בלב”) בעלמא סגי ליה.

רש“י אומר: דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. והדברים לקוחים מהלכות גדולות ה' פסח (ד“ו כב ע”ב): ובתר דבדיק מבטיל ליה דכתיב תשביתו שאר מבתיכם. ה”ג נמשך אחרי תרגום אונקלוס: תבטלון, ופירשהו במובן ביטול בלב, כמובנו בבבלי¹⁸²². אבל בספרי ראה פיס' קלא לומד

“ביטול בלב” מן “לך” (“שלא ירָאה לך כשׂאור”): לא יֵרָאה לך שאור, בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכולה מתני' (פ“ג מ”ז: מבטלה בלבו), וכיו“ב בברייתא דדף ז ע”א: מבטלו בלבו. אבל “בטל” של התרגום, כ“ביטול” סתם בלשון המשנה, הוא השחתה והפסקה¹⁸²³. ואולם ביטול שאחרי הבדיקה מדברי רב הוא¹⁸²⁴ ולא נזכר כלל במשנה¹⁸²⁵.

ד. איסור הנאה

חמץ משש שעות ולמעלה וחמץ בפסח אסור בהנאה (פ“ב מ”א)¹⁸²⁶, וכן חמץ שעבר עליו הפסח (שם מ"ב).

אבל ר' יוסי הגלילי חולק ואומר¹⁸²⁷: תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ולפיו מכל־שכן שאינו אסור בהנאה אחר הפסח, ומותר אפילו באכילה (כחמץ של נכרי). ואף לר' שמעון חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום¹⁸²⁸, ואינו אסור באכילה אלא מדרבנן¹⁸²⁹, אבל מותר בהנאה. וכיון שאין חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לר' יוסי הגלילי (ולר' שמעון) – יוצא מזה שהם התירו “הטמנה” של החמץ.

מדעה זו מוציאה הברייתא (ה ע"ב): יכול יטמין וכו' ת"ל לא ימצא.

ונראה מכאן שבראשונה היו “מטמינים” חמציהם עד אחרי הפסח, ודעת ר“י הגלילי אינה אלא ההלכה הישנה. ובירוש' (פ“א כז ע”ב) אמרו: כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנין הן על ביעור חמץ וכו' אמר ר' יוסה הדא דתימר בבתים אבל בחצירות חשודין הן דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכם, ונגדם אמרו (בברייתא שבבבלי שם): אין לי אלא שבבתים, בבורות שיחין ומערות מנין ת”ל בכל גבולך וכו'.

דברים חשובים בעניינים אלו שעסקנו בהם, אנו מוצאים בפפירוס ארמי משנת חמש לדריוש השני, 419 לפני הספירה¹⁸³⁰:

[אל אח]י

[יד]ניה וכנותה ח[ילא י]הודיא אחוכם חננ[יה] שלם אחי אלהיא [ישאלו]

וכעת שנתא זא שנת 5 דריוהוש מלכא מן מלכא שליח על ארש[ם]

[על חגא זי פטי]ריא כעת אנתם כן מנו ארב[עת עשר]

5 [יומין בירח ניסן ועבידה עב]דו¹⁸³¹ ומן יום 15 עד יום 21 ל[ניסן]

[חגא זי פטיריא עבדו] דכין הוו ואזדהרו עבידא א[ל תעבדו]

[….. אף שכר¹⁸³² א]ל תשתו וכל מנדעם זי חמיר אל [תאכלו]

[….. מן יום 14] מערב שמשא עד יום 21 לניס[ן מערב]

[שמשא כל מנדעם זי חמיר ה]נעלו¹⁸³³ בתוניכם וחתמו בין יומי[א אלה]

מפפירוס זה אנו למדים: א) שלא אסרו עליהם אכילת חמץ אלא ממערבי שמש של יום י“ד בניסן, כלשון התורה (שמ' יב יח): בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. ו־ב) שהתירו להם ל”הטמין" את חמצם ב“תונים”, שהם חדרים פנימיים¹⁸³⁴, ו“לחתום” פתחיהם “במשך הימים האלה” (“בין יומיא אלה” כמו “בין עשרת ימים”, נחמיה ה יח), ימי הפסח.

נהגו אפוא היתר בחמץ שעבר עליו הפסח.

כך היה מנהג ישראל (“חנניה” בא מא"י או מבבל)¹⁸³⁵ בתחילת ימי הבית השני.

אבל לכל המאוחר בסוף ימי הבית השני החמירו משום גדר בענין חמץ: אסרו “הנאה” ואסרו “הטמנה”, ומצאו לו סמך בתורה.

אף אסרו אכילת חמץ מחצות של י"ד, ומשום טעות – מתחילת שש¹⁸³⁶.

ומנהג זה נהג כבר בזמן הבית בחלות־חמץ של תודה¹⁸³⁷ ובתרומה, שביעורן לפני שחיטת הפסח (עי' לעיל), ואח"כ קבעו זמן לשריפתן בתחילת שש, וכן בתרומה.

וכך נהגו גם בחמץ שבבית ובחולין.

ב. הפסח והסדר

א. זמן שחיטת הפסח

התורה אמרה: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (של “ארבעה עשר”) (שמ' יב ו); בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' (ויק' כג ה); בארבעה עשר יום לחדש הזה בין הערבים תעשו אתו (במ' ט ג); ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים (שם ה); שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת וגו' ופנית בבקר והלכת לאהליך (דב' טז ו־ז); וביהושע (ה י) נאמר: ויעשו הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב (ועי' ראב“ע ורמב”ן).

אבל ההלכה אומרת: תמיד (של בין הערבים) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה וכו' והפסח אחריו.

וכבר דנו מדרשי־הלכה בפירוש כתובים אלו לפי ההלכה¹⁸³⁸: בס“ז (בהעלותך: 258) שנינו: בארבעה מקומות היא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב (“בשקיעת החמה”) ובערבו של שחר (“ובזריחתה”) ובחצות היום כיון (“בדיוק”, בשעה שהשמש מתחילה ל“ערוב”) היא שחיטת הפסח ת”ל בין הערבים בא לחלוק בין הערבים שנים (עי' להלן) או בערב (“שם תזבח את הפסח בערב”) משחשיכה אמ' בשלישי בין הערבים או בין הערבים בין השמשות (כתרגום יונתן: “ביני שמשתא”, אונקלוס: “בין שמשיא”) אמ' ברביעי בין הערבים בא לחלוק בין חצות יום ובין לילה לכוין שמונה ומחצה. כל ימות השנה היה התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים וכו'.

ובספרא אמור (פי"א א): “יכול משתחשך ת”ל יום (“בארבעה עשר יום”, במדבר ט ג, אבל בת"כ גם באמור, וכן בשבעים ובשומרוני). או יום יכול משתי שעות ת“ל בין הערבים. מה בין הערבים מיוחד משפנה יום, אף יום משפנה יום משש שעות ולמעלה. אע”פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב¹⁸³⁹ (ירמ' ו ד).

ואולם במכילתא דר“י ובמכילתא דרשב”י, נמסרו גם הדעות החולקות:

במדר“י¹⁸⁴⁰: בין הערבים שומע אני עם דמדומי חמה (“סמוך לשקיעת החמה”) ת”ל בערב (דב' טז ו) אי בערב יכול משתחשך ת“ל כבא השמש (“והיינו בין השמשות”) אי כבא השמש ובשלת ואכלת¹⁸⁴¹ ת”ל מועד צאתך הפסיק הענין, הא כיצד ובשלת ואכלת משחשכה. ר' אומר וכו'.

סתם מכילתא מפרש אפוא “בין הערבים”: בין השמשות, כתרגום אונקלוס ויונתן, וזו היא ההלכה הישנה (רמא"ש). וזו היא דעת בית־שמאי.

במכיל' דרשב"י¹⁸⁴²: בין הערבים, יכול משתחשך תל' לו' יום או יום יכול משתי שעות תל' לו' בין הערבים הא כאיזה צד משש שעת ולמעלה, שבית שמאי או' (כלומר: שב"ש חולקים) אין בערב אלא משפנה יום (משפנה יום ממש, בין השמשות). חנניה בן כינאי¹⁸⁴³ או' בין הערבים בין שתי¹⁸⁴⁴ הערבים בין אור ארבעה עשר לאור חמשה עשר ויום ולילה באמצע, כשהוא או' <יום> כבר יצא לילה יכול שחרית תל' לו' בין הערבים, מה בין הערבים משנפנה יום אף כשאמר יום <משפנה יום> , משש שעות ולמעלה וכן הוא או' אוי לנו כי פנה היום.

ובירוש' מסיים ברייתא זו: הא כיצד חלוק בין הערבים ותן שתי שעות ומחצה לפניו ושתי שעות ומחצה לאחריו ושעה לעיסוקו¹⁸⁴⁵.

כך היתה ההלכה הקדומה כבית שמאי, אבל מאמצע זמן הבית השני היתה ההלכה הנוהגת כמשנתנו. כך מספר גם יוספוס (עי' לעיל), שזמן שחיטת הפסח הוא “מן השעה התשיעית ועד השעה האחת עשרה”, וספר היובלים שם (והוא מדגיש וחוזר ומדגיש את דבריו): “מן החלק השלישי (“השליש האחרון”) של היום”, ז"א מתחילת השעה התשיעית. ואף פילון אומר, לגמרי בהתאם עם ההלכה: מחצות עד לפנות ערב.

ב. שחיטתו וזריקת דמו והקטר חלביו

התורה אמרה “ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל”, לא קראה את הפסח “קרבן” ולא הזכירה בו לא “זריקה” ולא “הקטר חלבים”. אבל ההלכה השוותה פסח לבכור ומעשר¹⁸⁴⁶, והצריכה גם בפסח “זריקה” (או “שפיכה”) והקטרת חלבים¹⁸⁴⁷. ואמנם “זריקה” בפסח נזכרת כבר בדהי"ב ל טז: הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים, ושם לה יא: וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם.

המשנה אומרת (פ“ה מ”ו): שחט ישראל וקבל הכהן וכו' זורקו זריקה אחת כנגד היסוד (בתוס' פ"ג יא: שופכו וכו‘, ועי’ בבלי). אמנם לפי ההלכה שחיטה כשרה בזר בכל הקדשים¹⁸⁴⁸, וכן מסדר יוספוס בקדמוניות (ס“ג פ”ט א). אבל למעשה לא היו שוחטים כרגיל אלא כהנים, “המה ישחטו את העלה ואת הזבח לעם” (יחז' מד יא), וישחטום הכהנים (דהי"ב כט כד), “ות”ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה"¹⁸⁴⁹, ובתמיד: מי שוחט וכו'.

ובפסח היו הלוים שוחטים: ויאמר (יאשיהו) ללוים ושחטו הפסח וגו' (דהי"ב לה ג–ו) ויעמדו הכהנים על עמדם והלוים על מחלוקתם כמצות המלך. וישחטו הפסח ויזרקו העהנים מידם (“מיד הלוים”); ובפסח חזקיהו (דהי"ב ל טז–יז): הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים (“השוחטים”). כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים (אמנם מכאן משמע, שמפני הטומאה שחטו הלוים).

אבל כבר בימי הלל היה מנהג ישראל שכל אחד הביא את פסחו וסכינו עמו¹⁸⁵⁰, וודאי מפני שכל אחד שחט בעצמו את פסחו. וודאי שמנהג זה הונהג מפני שמרוב הפסחים לא היו הכהנים ואף הלוים מספיקים לשחוט את כל הפסחים, וכך נעשה קבע, שישראל שוחט את הפסח.

אשר לשחיטת קדשים אומר אף פילון¹⁸⁵¹: ואח"כ (=אחרי הסמיכה) יקחהו אחד הכהנים וישחטהו. ואולם בפסח הוא אומר¹⁸⁵²: “שבו שוחטים כל העם מחצות עד הערב כמה אלפים קרבנות; זאת אומרת כל הקהל, נער וזקן; כי ליום הזה ניתנה לכולם דרגת כהן. כי בה בשעה שבשאר קרבנות ציבור ויחיד לפי חוק התורה הכהנים הם המקריבים, ניתנה כאן רשות לכל העם למלא בידים טהורות עבודת־קרבן ופקודת־כהן”. נראה ששחיטת הפסח שהיתה נוהגת בזרים, בניגוד לשאר קרבנות שלמעשה הכהנים הם ששחטו, – הטעתו לפילון לומר שכל הקרבת הפסח נעשתה בידי זרים¹⁸⁵³.

ג. הזייה לעושי פסח

פילון¹⁸⁵⁴ אומר: והנוטלים חלק בסעודת־חג זו (“אכילת הפסח”) צריכים להטהר במי־נדה הקדושים.

הפפירוס הארמי שהזכרתי מזהיר את החיילים היהודים שביב: דכין הוו, “היו טהורים”. אף הספרא שמיני פ"ד ח–ט (ר"ה טז ב): ובנבלתם לא תגעו ברגל, ור' יצחק (בבלי שם) אומר: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל.

אף המשניות הישנות שמזמן הבית, שבשקלים (פ“ח מ”א) ושבחגיגה (פ“ג מ”ו), מניחות ש“בשעת הרגל” כל ישראל טהורים¹⁸⁵⁵.

וכך מעיד יוספוס¹⁸⁵⁶, שהעם היטהר לרגל.

ו“טמאים” נדחים לפסח שני.

אבל “הזייה” על טהורים (מטומאת מת, אפילו טמאים בטומאה אחרת) לא שמענו; כי לפי ההלכה אינו צריך הזייה לפסח אלא טמא מת בלבד¹⁸⁵⁷, ואפילו “נטמא טומאת התהום הציץ מרצה” (פסח' פ“ז מ”ז).

וכשאמר ר“ע (פ“ו מ”ב) “הזאה תוכיח שהיא מצוה”, שאלו עליה¹⁸⁵⁸: ומצוה להזות?! תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול היה היה מזה עליו ואחר כך בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב, מכיון שהיא שבת ואינו מזה נמצא מתעכב מן המצות (מ“מצות הפסח”). וכך מפורש בס”ז 257 ובברייתא שבבבלי שם: הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות

בשבת וכו'¹⁸⁵⁹.

אלא שפילון לשיטתו אומר¹⁸⁶⁰: אבל להכנס למקדש אסור אפילו לטהורים לגמרי לפני שבעת ימים; עליהם להטהר ביום השלישי וביום השביעי ככתוב (?) וגם במקום אחר¹⁸⁶¹ לא הזכיר פילון בהזייה., שהוא מצריך לכניסה למקדש, כל טומאה¹⁸⁶².

ד. מקום אכילת הפסח

התורה אמרה: ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך (דב' טז ז). ובוודאי שכפשוטו פירושו שהבישול והאכילה היא בחצר המקדש, ובבקר של ט"ו בניסן (שהרי הוא נאכל מן התורה עד שיעלה עמוד השחר, עי' בסמוך) הרשות בידך ללכת הביתה, לביתך או לאהלך שבירושלים, שהרי ביו“ט לא היו יוצאים לדרכם ולמקומותיהם הרחוקים. זהו פשוטו של מקרא, אע”פ שחז“ל והתרגום דרשו בבקר של ט”ז, שאחרי יו"ט ראשון.

וכך אמר בס' היובלים (פמ"ט טז, יז וכ'), שאין הפסח נאכל אלא בחצר המקדש. אלא שס' היובלים מצריך גם אכילת מעשר שני (שנאמר בו, דברים יד כה–כו, מעין אותו הלשון שנאמר בפסח) בחצר המקדש (פל"ב יד).

אבל ההלכה אומרת, שהפסח נאכל בכל העיר¹⁸⁶³,‏ אין “ובמקדש” שבפסחים פ“י מ”ג אלא בניגוד ל“גבולין” (“תני” בירוש') שם. וכך מניח פילון, שם § 148 (“כל בית”). וכך מספרים האוונגליונים על ישו הנוצרי שבחר לחבורתו בית בירושלים לאכילת הפסח.

ואמנם ברור שמימי החשמונאים ואילך, כשהעם הרב הרבה לבוא לירושלים לעשות את הפסח, – אי־אפשר היה לחצר־הבית להכיל את כל הקהל הגדול הזה, ואכלו כל חבורה בביתה.

ה. סוף זמן אכילת הפסח

התורה אמרה: ואכלו את הבשר בלילה הזה – ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו (שמ' יב ח–י). אבל המשנה אומרת ש“מצותה עד שיעלה עמוד השחר” ו“למה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה”¹⁸⁶⁴; “עד חצות”, הוא סתם משנת זבחים (שם), אלא שר“א חולק וסובר שעד חצות מן התורה¹⁸⁶⁵; במשנה סוף פסחים: הפסח אחר חצות מטמא את הידים; תוס' סוף פ”ה: הפסח אינו נאכל אלא בלילה, אינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר, ש“עד חצות” מדרבנן הוא¹⁸⁶⁶, “עד חצות” גם תרג' יונתן.

ואולם בספר היובלים (שם יב) קבע זמן אכילת הפסח: לעת ערב (“מעת בוא השמש”, שם א) עד שליש הלילה (“עד סוף השליש הראשון”, ז"א עד ארבע שעות בלילה [= עשר בערב]) והנותר מבשרו משליש הלילה ואילך באש ישרף (וכך שם י)¹⁸⁶⁷.

הלכה זו מתאימה לדעת ר' אליעזר השמתי בקריאת שמע של ערבית: עד סוף האשמורה הראשונה; ז“א שאע”פ שזמן ק"ש מן התורה עד שיעלה עמוד השחר (ברכות שם) קבעה ההלכה הקדומה זמנה – עד סוף השליש הראשון של הלילה, ומתאים לזה קבעה גם סוף זמן אכילת פסחים (ואפשר שר' אליעזר לא אמר כאן כלל עד חצות) – עד סוף השליש הראשון של הלילה.

ו. הלל וכוסות

סדר ליל פסח ישן נושן הוא, וכבר נחלקו תנאים ראשונים בפרטיו: ב“ש וב”ה חולקים בגבולות ההלל (פ“י מ”ו), ר' טרפון עוסק בכוס חמישי (ברייתא בבבלי קיח א כנו' הישן והגאונים) ובברכת “אשר גאלנו” (שם מ"ו). ור' חייא מוסר פתגם ארמי ישן (בוודאי מזמן הבית): מתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילא מתבר (בבבלי: פקע) אגרייא¹⁸⁶⁸. ה“הלל” וה“כוסות” רמוזים גם בס' היובלים (פמ"ט ו): אוכלים בשר הפסח ושותים יין ומהללים ומשבחים ומודים לה‘, וכן פילון (שם § 148, כשהוא מדבר על קדושתה של סעודה זו, אכילת הפסח) אומר: הרי לא נתאספו כבמשתאות אחרים למלא נפשם ביין ותבשילים, אלא לקיים מנהג אבות בתפלות (“ברכות”) ושירים. “הלל” ו“כוסות” (“גם הכוס שאחר הסעודה”, לוקס כב ב) נזכרו גם באוונגליונים¹⁸⁶⁹. ומקרא מלא הוא: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישע' ל כט), פסח’ צה ב, וברכת ההלל (יהללוך) נקראת “ברכת השיר”, פסח' פ“י מ”ז (וכרב יהודה, קיח א).

ג. משנת פסחים

שני ציטטים ממשנה קדומה נזכרים במשנת פסחים שלנו:

1. פ“א מ”א: ובמה אמרו שתי שורות במרתף

2. פ“ז מ”ז: מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וכו'.

הציטט הראשון הוא קטע מתוך המשנה הקדומה, שסוגנן וקוצר במשנת תלמידי ר“ע. משנה זו שנתה בוודאי: אור י”ד בודקין את החמץ לאור הנר. את מה הם בודקים, את הבתים ואת החצרות¹⁸⁷⁰… (מעין משנת אהלות פי“ח מ”ח) ושתי שורות במרתף, כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. (ובפירושן של “שתי שורות” אלו נחלקו ב“ש וב”ה). אין חוששין שמא גררה חולדה וכו‘. ומה שמשייר יניחנו בצינעא וכו’. שתי חלות של תודה וכו' (משנת ר' יהודה).

זוהי בערך המשנה הקדומה, שהורחבה וקוצרה במשנה שלנו. וישנן כמה מחלוקות של ב“ש וב”ה, שנסתמו ע"י אחד התנאים (ר"ע ותלמידיו), ונתקצרו במשנתנו.

כך נמסר בתוס' פ“א ו¹⁸⁷¹: בש"א אין שורפין בשר טהור עם בשר טמא וב”ה מתירין (לפ“א מ”ו, ועליה בוודאי באה עדותו של חנניה סגן הכהנים, עי' ירוש'). וגם מחלוקת ר“מ וחכמים וראב”צ בי"ד שחל להיות בשבת (פ“ג מ”ו) – יסודה במחלוקת ב"ש וב"ה: תני אמר ר' יודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על תרומה טהורה שאסור לשורפה (“לפני השבת”) ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה, על מה נחלקו על התלויה שבש"א אין שורפין ובה"א שורפין וכו'¹⁸⁷².

וגם פ“ב מ”א: כל שעה שמותר לאוכל מאכיל לבהמה וכו' ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו וכו' – במחלוקת ב“ש וב”ה היא, ששנינו בתוס' פ“א ז¹⁸⁷³: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי וכו' אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור (“חמישית”) עד שבא ר"ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור (“משנת ר' יהודה”) א”ר יוסי אילו דברי ב"ש וב"ה (“שבש”א אין מוכרין ובה“א מוכרין”) הכריע ר“ע לסייע דברי ב”ה. ומחלוקת רביעית של ב"ש וב"ה נשמטה לגמרי ממשנתנו, שבין פ“ז ופ”ח של משנתנו נוסף בתוס' (פ"ז א–ב): ארבעה עשר שחל להיות ב[ערב] שבת¹⁸⁷⁴ משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה (משנת שבת סוף פ"א) וכו' מבקרו ועודיהו בתנור וכו‘. הפסח מחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתיכות דברי ר’ יהודה¹⁸⁷⁵. ר' יוסי אומר בשבת בין כך ובין כך אסור¹⁸⁷⁶ ביום טוב בין כך ובין כך מותר. אמר ראב“ש לא נחלקו ב”ש וב“ה על הפסח שמחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתיכות אלא על מה נחלקו על האברים (תמיד סוף פ"ב), שבש”א מחזירין ובה"א אין מחזירין¹⁸⁷⁷.

ואף משנת פ“ה מ”א ומ“ג: תמיד וכו' בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה וכו' חל ע”פ להיות בערב שבת נשחט בו' ומחצה וקרב בז' ומחצה, והפסח אחריו; שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים – אף זו תלויה במחלוקת ב“ש וב”ה: ששנינו במכיל' דרשב“י¹⁸⁷⁸: בין הערבים וכו' יכול משתי שעות ת”ל בין הערבים הכאיזה צד משש שעות ולמעלה¹⁸⁷⁹ שבית שמאי או' אין בערב (דברים טז ו) אלא משפנה יום¹⁸⁸⁰, משמע שב"ש לא הכשירוהו אלא עם שקיעת החמה.

כדרכם של ר“ע ותלמידיו בכל מקום, קיצרו גם כאן את המשנה הקדומה וסתמו כדברי אחד החולקים לפי שיטתם. אבל המנהג היה כב”ה וכמשנתנו (עי' לעיל).

אבל עיקרה של משנת פסחים משנה עתיקה היא.

סדר הקרבת הפסח (פ“ה–פ”ז) וסדר ליל פסח (פ"י) הם בוודאי מסוף זמן הבית. על זה כבר מעידים הענין וסיפור־הדברים והרצאתם. ויש במשניות אלה דברים שהם קדומים בוודאי עוד יותר:

בפ“ו מ”ג¹⁸⁸¹ שנינו: אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול וכו'. וזו משנה קדומה, ששנינו בברייתא (בבלי ע ע"ב): יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו, תמהני על שני גדולי הדור [על]¹⁸⁸² שמעיה ואבטליון, שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים היאך לא¹⁸⁸³ אמרו להן לישראל [ש]חגיגה¹⁸⁸⁴ דוחה את השבת.

בפ“ז מ”ב שנינו: אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה. אמר ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה.

ה“מעשה” הוא “לסתור”, ור“צ חולק על הסתם שלפניו, כי “ר”ג חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו” (ירוש'). והברייתא¹⁸⁸⁵, שהיא בוודאי חלק של המשנה הראשונה (עי' להלן), מספרת על המִפקד של “אגריפס המלך” (הראשון) ע“י מספר ה”פסחים"¹⁸⁸⁶.

וגם פ“ח–פ”ט רובם ישן, מזמן הבית, ופ“ח מ”ב: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון – מתפרש בבבלי (פח ב): מתניתין במלך ומלכה והתניא (בניחותא) אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהן שני פסחים וכו' באו ושאלו את רבן גמליאל (הזקן) וכו', מפני שהמלך אמר “גדיא יאי” והמלכה אמרה “אימרא יאי”¹⁸⁸⁷, והוא בוודאי אגריפס הראשון, וע"פ מעשה זה נקבעה ההלכה.

ולפרק י מ“א: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, מביא הבבלי ברייתא (קז ב): אפילו אגריפס המלך שהא רגיל לאכול בתשע שעות¹⁸⁸⁸ אותו היוס לא יאכל עד שתחשך, וברייתא זו היא בוודאי חלק של המשנה הראשונה (עי' הופמן), וכך היתה שנויה: לא יאכל אדם עד שתחשך < אפילו אגריפס המלך וכו' > ואפילו עני שבישראל וכו‘¹⁸⁸⁹. אגריפס זה הוא השני (עי' ביכלר שם), אבל המשנה אינה קדומה לברייתא¹⁸⁹⁰, אלא שהמשנה נתקצרה, ובצורתה הראשונה (עי' לעיל) היא מזכירה את לשון משנת בכורים: אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו וכו’; כשם שמשנת פסחים הושפעה מבכורים (מ"ו) גם במ”ד: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר (כנו' כי"י) כל הפרשה, אע“פ שכל ה”פרשה" מתאים לבכורים ולא לפסח, שהרי הפסוקים כו ט–י¹⁸⁹¹ אינם ענין לפסח, ונשמטו בוודאי בהגדה (כשם שנשמטו “הגדה” שלנו).

אחריו¹⁸⁹² שוֹנה משנה זו: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר וכו‘¹⁸⁹³ ונאמר לפניו הללויה. וע“ז באה במ”ו מחלוקת ב“ש וב”ה: עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה וכו’. ואח“כ: וחותם בגאולה. ונחלקו בפירושו, ר”ט ור“ע: רט”א אשר גאלנו וכו' רע"א (חותם!) כן ה' וכו'.

כל לשון “לפיכך” וכו' הוא לשון שאינו במשניות¹⁸⁹⁴, ו“לפיכך” זה נמשך על סופה של פרשת ארמי אובד אבי, ויוציאנו ה' ממצרים וגו'. אבל אינו סופו של ה“מדרש” (“ודורש”), אלא לשון המשנה הישנה הוא.

ובמ“ג: ובמקדש מביאים¹⁸⁹⁵ לפניו וכו', וכאן “במקדש” בניגוד ל”גבולין“. במ”ד (מה נשתנה): הלילה הזה כולו צלי, ור“ג (הזקן) במ”ה חולק עליה¹⁸⁹⁶: ר"ג (היה) אומר כל וכו'.

אבל גם פ“ב–פ”ד רובם ועיקרם מן המשנה הישנה, אע"פ שנתוספו בהם כמה וכמה משניות מאוחרות:

בפ“ב מ”ה שנינו: אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח וכו' והכהנים בחלה ותרומה וכו' חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן וכו' – משנה זו היא בוודאי מזמן הבית, וכבר הזכיר אותה ר' יהושע (בברייתא. לח ב): הרי אמרו חלות תודה וכו'.

במ“ח: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'. פ"ג מ”א (חוץ מן “רא”א אף תכשיטי נשים") – כבר הזכירהּ ר' יהושע בברייתא (בבלי מג א): א“ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה”ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו וכו'. ולשון “אלו עוברין בפסח”, ה“ז עובר בפסח”, ישן נושן הוא (“עוברין מן הבית”, “נעלמים”, “מתבערים”).

ובמ“ז–מ”ח שנינו: ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים וכו'.

וגם פ“ד עיקרו ישן הוא (מ“ב–מ”ה רישא נוספו כאן ממקום אחר דרך אגב), ומ”ח (ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו') היא בוודאי מזמן הבית¹⁸⁹⁷.

אבל מובן שהמשנה הישנה שינתה צורתה ע"י עיבודים של תנאים מאוחרים מרבי, ואין לנו ממנה אלא שׂרידים מעובדים.

קיצורים והשמטות בכוונה (חסורי מחסרא) נמצאים עוד כמה וכמה במסכת זו, והם גרמו לכך, שאין הקשר של המשנה מובן יפה:

בפ“ב מ”ה: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו' אבל סכין וכו' – משנה זו אין מקומה כאן אלא בפ“ז מ”ג, אבל מתוך התוס' (פ"ב ה) הקשר מובן, שכאן היה שנוי במשנה הקדומה: אין לשין את המצה במשקין, ואגבה שנו: אין מבשלין את הפסח וכו'.

גם פ“ז מי”ג (שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו') אינו מתקשר למי"ב לפי משנתנו, אבל בתוס' (פ"ו יא) שנינו לפני זה: המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה וכו', וזהו הגשר המקשר את ההלכות, שהוסרו ממשנתנו.

ובפ“י מ”א חסרה משנתנו (כמו שראינו): אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל וכו'.

ולהיפך יש בה דברים, שהועברו ממקום אחר, מתוך קבוצה אחרת, ונכנסו כאן: כך פ“ד מ”ב–מ“ה, עד “וחכ”א”, נכנס ממקור אחר ומפסיק באמצע ההלכה, כי “וחכ”א" נמשך למ"א.

ממקום אחר נוספה גם משנת פ“י מ”ב: מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום וכו', שהיא משנת ברכות פ“ח מ”א, ב“דברים שבין ב”ש וב“ה בסעודה” (שהיא משנת ר"מ)¹⁸⁹⁸, ולא נשנית מתחילתה כלל לענין פסח; ובמשנה ראשונה של פסחים היה שנוי בוודאי: מזגו לו כוס ראשון מברך על היום (ולא דברו כלל על ברכת היין מעין מ"ז); ואפשר שמכאן באה מחלוקת ב“ש וב”ה.

וגם פ“ה מ”ב לקוחה מזבחים פ“א מ”ד (ואף פ“ו מ”ה–מ"ד נוספה).

יש במשנת פסחים גם שתי משניות סותרות זו אצל זו, “תרי תנאי”:

ועוד¹⁸⁹⁹ אמר ר' יהודה וכו' (פ“א מ”ה) חולקת על ר' יהודה של מ“ד, ואינה קובעת שעות. ואולם ר”ג שבמ“ה משנת ר' יהודה היא שבמ”ד, ובתוס' פ“א ד: ר' יהודה או' משום ר”ג שתי חלות של תודה וכו' כל זמן שמונחות כל העם אוכלין חולין וכו' – זוהי משנת ר“ג אליבא דר' יהודה של מ”ה רישא, ועי' בבלי יב ב: ולא תימא תנאי היא¹⁹⁰⁰.

ויש בה “חסורי מחסרא” אמיתי, פ“ט מ”ה: מה בין פסח מצרים וכו' (ועי' בבלי ותוס') מתוך שיטה, וכיו“ב פ”ג מ"ב: בצק וכו'.

ויש בה גם דברים שהם בניגוד למסכות אחרות:

כמו פ“ה מ”ט: אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין – בתמיד פ“ג מ”ה (=מדות פ“ג מ”ה): ועליו שמנה עמודים ננסים ורביעין של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן וכו' שבהן תולין ומפשיטין על שולחנות שיש שבין העמודים; “אונקליות שבכתלים” לא נזכרו אפוא בתמיד כלל¹⁹⁰¹.

ובפ“ו מ”א: וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת – בעירובין פ“י מי”ג: חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וכו' (עי' בבלי וירוש' ומ"ש לעיל עמ' 321).

ובאותה משנה נחשבו שלשה דברים שאין דוחין ור“א אומר דוחין, אבל בס”ז 257: ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח הרכבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת וכו‘. “נותן משכון ולוקח” לא נזכר בפסחים, אבל בשבת ריש פכ"ג שנינו: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו וכו’, וזה תלוי במחלוקת אם “מקדישין” ביו"ט ושבת¹⁹⁰².

אף סדר המשניות מראה בכמה מקומות בפסחים על הוספות והכנסת משניות וקבוצות של משניות מתוך מקורות אחרים:

כך פ“ג מ”א: אלו¹⁹⁰³ עוברין בפסח וכו' (שהיא – כמו שאמרנו – משנה ישנה, שר' יהושע, מג א, מזכיר אותה: וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו וכו') – הרי זו מקומה להיות נסמכת לפ“ב מ”ו!

ופ“ב מ”ז ואילך – ממקור אחר הוא, שנכנס כאן, שכן כל ההלכות הסמוכות למ“ז (מ"ח) שנויות בתוס' פ”ב ה–ו בהקבלה לפ“ג, אחרי מ”ב (בצק שבסדקי עריבה).

ופ“ג מ”ו (ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו') ואילך – הוא המשך של סוף פ"א, אע“פ ששנויים אף בתוס' בהקבלה לפ”ג.

וכיו"ב עוד.

ואשר למשניות של תלמידי ר“ע – קשה כאן לקבוע קבוצות גדולות של תנא זה או זה: יש בה סתם משניות של ר”מ, של ר' יהודה, של ר' יוסי ושל ר' שמעון על יד מפורשות בשמם, אלא שעליהן יש לדון, כל אחת ואחת במקומה.¹⁹⁰⁴

מרחשון תרצ"ח

 

V. שקלים    🔗

א. במקרא

התורה צותה (שמ' ל יא ואילך): כי תשא את ראש בני ישראל וגו‘, זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש וגו’ ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד.

ו“לא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר” (רמב"ן שם) בשעת מפקד העם, ורק בשעת מפקד. אבל כבר סופר דברי הימים (דהי"ב כד ו ואילך) אומר: ויקרא המלך (יואש) ליהוידע הראש ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את מַשאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות וגו‘. ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה’ משאת משה וגו‘. מכאן נראה ש“משאת משה מצוה לדורות להביא לבדק הבית אע”פ שלא ימנם" (רמב"ן). כך פירשו כבר בימים ההם את הכתוב בתורה, ודרשו את הכתוב במלכים ב’ (יב ה ואילך): כסף עובר¹⁹⁰⁵, איש כסף נפשות ערכו – כתרגומו: כסף תקליא דעבר על מנין גבריא, כסף פורקן נפשתא וכו', “שׁני כספים יש כאן: כסף עובר הוא כסף השקלים שבכל שנה שנאמר בו כל העובר על הפקודים ואיש שיתנדב ערך נפשו האומר ערכי עלי” (רש"י).

ובכנסת־הגדולה של נחמיה (נחמ' י לג–לד) “העמידו עליהם מצות”: לתת (עלינו) שלישית השקל בשנה לעבֹדת בית אלקינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים (מוספים) למועדים (קרבנות החג) ולקדשים (שלמי ציבור) ולחטאות (חטאות הציבור) לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלקינו.

“שלישית השקל”, מפני שהמטבע של אותו זמן היה מטבע פרסי, והשקל הבבלי־פרסי אינו מתחלק לחצאים ורבעים אלא לשלישית וששית, ובכלל לא היתה לשקלים “קצבה” כעדותו של ר' יהודה: שכשעלו ישראל מן הגולה¹⁹⁰⁶ היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים (ארבעה דינרין) חורו לשקול טבעין (=חצי סלע, ה“שקל” של המשנה) ובקשו לשקול דינרין¹⁹⁰⁷, ולא קיבלו מהן מן הדא והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה וכו'¹⁹⁰⁸. ה“שקל” של המשנה הוא כאמור חצי סלע, שני דינרי־כסף¹⁹⁰⁹, δίδραχμον ביונית¹⁹¹⁰, ובהתאם למצב המטבק של הזמן הזה תירגמו השבעים כל “שקל” שבתנ“ך ע”י δίδραχμον, אע“פ שה”דידרכמון" הוא באמת “מחצית השקל” של התנ"ך.

מחוץ למשנה יש לנו ידיעות על מחצית השקל בארץ: על “גובי” מחצית־השקל (“דידרכמון”) בכפר נחום, שפטרוס נתן להם סלע (איסתרא, stater) בעדו ובעד ישו (מתיא שם).

בחוצה־לארץ: בבבל. יוספוס (שם) מספר: היהודים שהיו סמוכים על מצבם של מקומות אלה (נהרדעא, נציבין), היו שומרים כאן את השקלים (δίδραχμον) שלפי חוקי־היהודים כל אחד מחוייב לתת לה', ביחד עם שאר כספי־הקדשים, וערים אלה נחשבו אצלם כבתי־אוצרות. מכאן הובאו הכספים בזמנים קבועים לירושלים, וכמה אלפים היו מלווים את המסע הזה, מפחד שוד הפרתים, שבבל היתה להם למס.

השקלים שמבבל נזכרים גם במשנה (פ“ג מ”ד): תרם את הראשונה (“תרומה ראשונה”) לשם א“י ושניה לשום כרכים המוקפין לה והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות. ובתוס' פ”ב ד' (וירוש' שם) שנינו: זו היתה עשירה מכולן שהיו שם (“בה”) איצטראות של זהב ודרכונות של זהב.

ואלה שממצרים נזכרים אצל פילון¹⁹¹¹: כמעט בכל עיר ישנה קופה לכסף־הקדשים (“שקלים”) שבאים אליה כדי לשלם את המסים. בזמנים קבועים מתמנים שלוחים בשביל כסף־הקדשים, אנשים מובחרים, הנכבדים שבכל עיר ועיר, כדי להביא את הכספים למקומם בשלימותם.

זו של מצרים לא נזכרה במשנה בפירוש, אבל כלולה כנראה ב“כרכין המוקפין לה” של המשנה והתוס' שם¹⁹¹².

וממצרים – יש לנו גם פפירוס ארמי ישן משנת חמש לדריוש השני (419 לפני), או חמש למלך המצרי אמיטרוס (בערך 400 לפני), שהוא רשימה של כסף שניתן “ליהו אלהא”, לכל איש – “שני שקלים”:

ב־3 לפמנחתף שנת 5 זנה שמהת חילא יהודיא זי יהב כסף ליהו אלהא לגבר ל[ג]בר כסף [ש 2].

ואפילו אם הכסף ניתן למקדש יהו (אגורא) שביב (אלפנטינה) כדעת רוב החכמים – הרי כל הסכימה והסכום והזמן נעשה בדוגמת השקלים שניתנו לבית־המקדש שבירושלים.

הזמן “פמנחתף”, הוא בערך תחילת סיון, “פרוס עצרת”, שהוא זמן התרומה בשביל המדינות הסמוכות לא“י (עי' לעיל). הסכום “שני שקלים” הם יחידה, מטבע יוצאת, האיסתרא הפיניקית, שהיא שוה לשני דרכמים, ה”דידרכמון" של מצרים היונית.

בין הרשומים ברשימה הזאת ישנן גם הרבה נשים (שקלים פ“א מ”ג ומ"ה):

אצל הרבה מן הרשומים רשום: לה, אצל שנים (שו' 133 ושו' 135) שם אחר: לפלוני (לאנדם, לטב –), שני שמות הם כנראה שמות של גוים: בנפרן בר ושחי, והוא נותן בשביל “אנדם” (שו' 133), ושחי בר זדמר (לה, שו' 134), בניגוד למשנתנו (שם מ"ה), ש“אין מקבלין מידן”.

ב. משנת שקלים

עיקרה של משנת שקלים – מסוף זמן הבית, ורובם של פ“א, פ”ג, פ“ה ופ”ו מן המשנה הישנה הם.

פרק ה' מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות וכו'. וכל הממונים האלה היו ממונים בין זמנו של אגריפס הראשון לבין החורבן¹⁹¹³.

ומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

וקרוב מאד, שגם עיקר פרק ג' מאותה משנה ישנה של פ"ו הוא, ממשנת אבא יוסי.

וגם עיקרו של פרק א' (עי' להלן) – ממשנה ישנה הוא, כך מ“א, מ”ג, עיקרה של מ“ה (עי' להלן) ומ”ו רישא (עי' להלן). ומכיון שנשנית עיקרה בזמן הבית, הרי היא מדברת בלשון הווה: משמיעין וכו‘¹⁹¹⁴, יושבין (“היו” אין ברוב הנוסחאות) וכו’; גם הביטוי (במ"ה): וכן הוא מפורש ע"י עזרא¹⁹¹⁵, הוא ישן. גם ההלכה: ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום, נשנית בוודאי בזמן הבית (ועי' גם מ"ד).

וקרוב שגם חלקים מפ“ב ופ”ד הם מתוך משנה ישנה (ועי' להלן).

גם בתוס' שקלים ישנם שרידים ממשנה ישנה, למשל פ"ב ג–ד, יא–יד, וביחוד בהלכה יד.

במקום שורת הממונים האחרונה שבמשנה, פ“ה מ”א: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, – שונה התוס' שם: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקא של המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות¹⁹¹⁶, בן ריפאי (דופאי) על הלולב (ראש ה“חזנין”, סוכה פ“ד מ”ד), ארזא¹⁹¹⁷ על הדוכן, בנימין¹⁹¹⁸ על התנורים, שמואל¹⁹¹⁹ על החביתים¹⁹²⁰, בן מקליט¹⁹²¹ על המלח¹⁹²² בן פלח¹⁹²³ [עץ]¹⁹²⁴ על העצים¹⁹²⁵.

כאן ישנם שינויים והוספות. שינוים: יוחנן בן גודגדא, במקום “בן גבר” שבמשנה, ו“ארזא” (או “בן ארזא”) על הדוכן, במקום “על הצלצל”. והוספות של פקידים, שלא נמנו במשנתנו: בן טוטפת, בן דופאי, בנימין, שמואל, בן מקלוט ובן פלח עץ.

ברור שהתוס' השתמשה כאן במשנת תנא אחר, כדי להשלים משנתנו (עי' לעיל ח"א עמ' 27).

בן־ארזא היה ממונה כנראה על הדוכן, שהרי הוא היה נותן סימן ללוים לדבר בשיר, תמיד פ“ז מ”ג: והקיש בן ארוא בצלצל ודברו הלוים בשיר, אלא שיש שנקרא ע“ש הכלי שבידו (צלצל) ויש שנקרא ע”ש משׂרתו.

ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים¹⁹²⁶, שלא נמנו במשנתנו בשמם, וביכלר (שם 146) סובר שרובם של אלה הם ממונים לוים שלא נמנו במשנתנו.

בכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה¹⁹²⁷, אלא ששני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית; אע“פ שאפשר שנחלקו גם בדעות, שלדעת התנא של המשנה “נעילת דלתות” נתונה לכהנים ואך לכהנים, כדעת ר' יוסי בר' יהודה בס”ז 293: לך נתתים וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר אף נעילת הדלתות (בוודאי דעה ישנה נושנה), וע“כ לא הזכיר כלל את ה”ממונה" הלוי (ועי' להלן)¹⁹²⁸.

מאותו מקור לקוחה גם ההלכה הבאה, הט"ו, בתוס' שם: שלשה גיזברין מה הן¹⁹²⁹ עושין וכו' שבעה אמרכלים מה הן¹⁹³⁰ עושין שבעה מפתחות העזרה בידן, רצה אחד מהן לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולן, אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין ולפי כבוד הנכנסין היו יוצאין וכו' היו כשרים בכהנים ובלוים ובישראל וכו'.

תנא זה שנה, כמשנת מדות פ“א מ”ד, ששבעה שערים היו בעזרה (ועי' תמיד כז א), וחולק על משנת שקלים¹⁹³¹. ועל־כן קרובה יותר נוסחת כ“י לונדון בהי”ד: בן טוטפת על הפתיחות (ולא “על המפתיחות”), שכן גם פשוטו של הפסוק בדהי"א ט כז: והם על המפתח ולבקר לבקר – "הם על פתיחת השערים בכל בקר¹⁹³².

אלה הם שרידי המשנה הישנה של שקלים.

אשר לתנאים האחרונים, שוני משנת שקלים, שרבי השתמש במשניותיהם, ועליהן יסד את משנתו:

פרק א' – הוא כנראה כולו ר' יהודה:

במ“ב: אמר ר' יהודה (מוסיף ומפרש) בראשונה וכו'; במ”ד: אמר ר' יהודה העיד וכו' (מפרש ומטעים); ובמ“ה שנינו: אע”פ שאמרו (במ"ג) אין ממשכנין נשים וכו'. מ“א–מ”ה רישא וגופה, הן בכל־אופן משנת ר' יהודה.

והנה במ“ה מציעתא שנינו: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן. אין¹⁹³³ מקבלין מידן קיני זבין וכו‘, חטאות¹⁹³⁴ ואשמות (אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן)¹⁹³⁵. זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן וכו’, וכן הוא מפורש ע”י עזרא לא לכם וכו'.

ברור קודם־כל, שעיקרה של המשנה הישנה לא שנתה כאן אלא: הנכרי והכותי ששקלו אין מקבלין מידן, וכן הוא מפורש וכו‘. ואפשר אפילו שלא שנתה אלא: הכותי ששקל אין מקבלין מידו (עי' גם מ"ש), וכן הוא מפורש וכו’, כי הכתוב בעזרא אינו מדבר אלא בכותים.

השאר – משנה אחרונה, שהוסיפה: אין מקבלין וכו' זה הכלל וכו‘. ומשנה אחרונה זו עוסקת בין בכותים ובין בגוים (עי' ירוש'), שמקבלין מהם דבר הנידר ונידב¹⁹³⁶, ובת"כ ויקרא חובה פרשה א’ א' שנינו: בני ישראל מביאין חטאת ואין הגוים מביאין חטאת וכו'.

אבל נוסה משנה זו מוגה בספרים שלנו, ו“בכל הספרים” הנוסח: חטאות ואשמות מקבלין מידן, וכ“ה בירוש' כי”ל (ונמ' עי"א) וכ“ה בכ”י פרמא, וכן הר“מ לונזנו בשם “נכ”י”, וכן ר' סולימאן בשם “נ”א" (מ"ש), וכ“ה בד' פיזרו ובכ”י ברלין, וכ“ה נוסח הרמב”ם¹⁹³⁷ (ובבבלי ד“ו רפ”ז: אבל נדרים ונדבות וחטאות ואשמות מקבלין מידן)¹⁹³⁸. ובכ“י ק' וכ”י א“פ ורא”ש: ואשמות אין מקבלין מידן (ונמ' “אין” בכ"י ק'). כלומר: אין מקבלין מדן קיני זבים וכו' אבל חטאות ואשמות מקבלין מידן.

משנה זו דומה אפוא במקצת למשנת חולין סוף פ"ב (מא ע"ב): השוחט (“חולין בחוץ”) לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי וכו' שחיטתו פסולה. ור' שמעון מכשיר (“שאין כיוצא בהן מתנדבין”, תוס' שם סוף פ"ב, עי' תוס') וכו' השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי וכו' שחיטתו כשירה זה הכלל כל דבר שנידר ונידב וכו'.

וכבר שאל שם הבבלי: אשם תלוי בר נידר ונידב הוא, אמר ר' יוחנן הא מני ר' אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי וכו'¹⁹³⁹. ו“אשם תלוי” זה פירשוֹ הרא“ש בנדרים ו ע”א: לשם אשם סתם דהיינו אשם תלוי ורישא דהתם דוקא וסיפא לאו דוקא.

וגם משנת שקלים אי אפשר לפרש אלא כמשנת ר' יהודה אליבא דר' אליעזר (בכריתות פ“ו מ”ג): מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה הוא היה נקרא אשם חסידים. ובמקום אחר¹⁹⁴⁰ שונה ר' יהודה: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת וכו' מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום, ור' שמעון חולק.

ואע“פ שלענין נכרי מודים ריה”ג ור“ע (שם) ואומרים: פרט לנזירות, אפשר שתנא שלנו סובר ש”אין הגוים נודרים נזירות", אבל מביאים חטאת־חסידים.

וא“כ כל מ”א–מ"ה – ר' יהודה היא.

אבל מ“ו – מ”ז: ואילו¹⁹⁴¹ שחייבין בקולבון (κόλλυβος) וכו' – נראה שהיא משנת תנא אחר. ראשונה, מפני שעדיין לא נזכר חיוב הקולבון בכלל, כדי לפרוט אח“כ מי הם החייבים בו. ושנית. מפני שכל הלכות הקולבון הן בעיקרן – ממשנת ר' מאיר, ונראה שחולק בנוגע לכהנים על מ”ג–מ"ד:

במ“ו ברוב הנוסחאות¹⁹⁴²: אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים (ו“כהנים” לא נזכרו כאן כלל), ואח”כ הנוסח העיקרי¹⁹⁴³: השוקל ע“י אשה וכו' (ולא גרסי' “ע”י כהן"), וכך מוכיח גם הסדר בירוש' ובד”ר, בהו' לו וכ“י פ' וב' וה' וק' וכ”י א"פ: עבד, אשה, כהן, קטן (וברא"ש “כהן” במקום “קטן”) – כי “כהן” הוספה היא כאן (ואולי גם “עבד”, שחסר בקצת נוסחאות גם ברישא).

אם־כן לא נזכרו “כהנים” כלל בענין קולבון, וזו כנראה שלא כדעת ר' יהודה במ“ד¹⁹⁴⁴, אלא כדעת ה”חכמים“, ולפי דעתם ולדעת ריב”ז, מכיון שהוא נקרא “חוטא” ממשכנין אותו, ולפי דעתם חייב גם בקולבון. ואפשר אפילו, שהעיקר כנוסח כי“א ברישא: ואלו שחייבין בקלבון כהנים לוים וכו', ואם כן, בוודאי שחולק על מ”ג–מ"ד.

והמשנה היא – משנת ר"מ: היא מחייבת שוקל סתם, ז“א אפילו אם שָקל “שקל” שלם (ולא שני דינרים), בקולבון, וזו כר”מ בתוס' פ"א ח. ועל זו אמר הירוש‘: מתניתא דר"מ וכו’ (הירוש' משובש).

ובסיפא: על ידו ועל יד חבירו וכו' – נוסח כ“י מ' וילקוט תשא וכ”י “ישן” אצל רש“ס (מ"ש): ע”י וע“י חבירו חייב שני קלבונות (ליתא “חייב בקלבון אחד ר”מ אומר"), וא”כ גם זו – סתם כר"מ, וחכמים חולקים עליו וסוברים שאינו חייב אלא קלבון אחד, מכיון שהשוקל שקל שלם פטור לדעתם מקלבון (וכדאי להזכיר כאן שפטרוס נתן על ידו ועל יד ישו סלע, אבל לא קלבון!).

וכן גם: הנותן סלע ליטול¹⁹⁴⁵ שקל חייב שני קלבונות – סתם כר"מ בתוס' שם (ועי' ירוש').

ובסוף מ"ז: וכמה הוא קלבון מעה כסף דברי ר"מ וחכ"א חצי (פונדיון, בתוס': חצי מעה של ארבע איסרות).

בסתם ספרא, בחוקותי פ"י ה (בכורות נ ע"א) שנינו לענין פודה שדהו: נותן ארבעים ותשע סלעים וארבעים ותשעה פונדיונות. מה טיבו של פונדיון זה קולבון לפרוטרוט; כאן ניתן קולבון של פונדיון לסלע (עי' פי' הראב"ד).

ונראה, כי “חכמים” של כאן הוא ר' יהודה¹⁹⁴⁶.

מ“ו–מ”ז הן אפוא ברובן – משנת ‏ר"מ.

משנת “האחין והשותפין וכו' " (במ"ז) – נשנית בלשון זה גם בחולין פ”א מ“ז (בין הכללות), ונתפרשה בבכורות פ”ט מ“ג. נראה אפוא שהיא לקוחה ממשנת־הכללות של ר”ע, ור"מ שנה משנת ר"ע.

פרק ב.

מ“א–מ”ד כולן ר' שמעון הן:

במ“ב: הנותן שקלו לחברו לשקול ע”י ושקלוֹ ע"י עצמו אם נתרמה תרוּמה (“שמיד שנתרמה תרומה היה השקל ברשות הקדש וכשנתנו ע”י עצמו נהנה מן ההקדש") מעל. השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה תרומה (וקרבה בהמה) מעל.

המשנה מוגהת, בהו' לו: התרומה ואח"כ קרבה הבהמה, וכן בד“ר; בכ”י ב‘: אם נתרמה התרומה קרבה הבהמה, בכ“י א”פ: ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה; כ"י ק’: אם נתרמה התרומה ואם קרבה הבהמה. והחילופים האלה, שאינם כלל בסגנון לשון המשנה, מראים שהמשנה מוגהת. ואמנם כבר כתב רש“ס: ה”ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו וכו' השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל.

כי בירוש' שם (מו ע"ג) אמרו: אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר ר' לעזר מאן [לא] תנא אם קרבה בהמה רבי שמעון דרבי שמעון אומר¹⁹⁴⁷ מיד היה מקבל מעותיו. [ו]הכהנים¹⁹⁴⁸ זריזין הן.

ר“ש חולק שם על המשנה (פ“ד מ”ט), שכל המקבל עליו לסַפק סלתות ויינות להקדש “אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה”, אלא “מיד היה מקבל מעותיו”, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש”הכהנים זריזין הן“. ואף כאן אין אנו צריכים ל”קרבה הבהמה", אלא אם נתרמה התרומה, הרי הוא כאילו קרבה בהמה ומעל (הרא"פ ותקלין חדתין).

“ולא גרסי בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה בהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא, והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו וקרבה הבהמה” (רש"ס).

כי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא¹⁹⁴⁹.

ואין ספק שכהגהתי¹⁹⁵⁰ העיקר; שכן שנינו בתוס' שקלים פ“א י¹⁹⁵¹: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל. לקח בו קיני זבין וכו‘, המביא חטאתו וכו’ מן ההקדש השוקל שיקלי זוזיו¹⁹⁵² מן ההקדש כיון שלקח (“בו קיני זבין”, וה"ה: כיון ששקל; בבבלי: שהוציא) מעל דברי ר' שמעון וחכ”א (בבבלי: ר' יהודה אומר) לא מעל עד שיזרקו הדמים. “חכמים” שנו אפוא: קרבה הבהמה. ו“תניי דבית רבי” שנו בברייתא שלהם כחכמים, שבת“כ ותוס‘. וכך פי’ הרא”ש (עי' מ"ש) והריבב"ן לפי גירסתנו, שמשנתנו כר' יהודה.

אבל משנתנו מוגהת (ע"פ דבי רבי), ומשנתנו ר"ש היא.

וגם מ“א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם (מו ע"ג): דר' שמעון היא (שבועות פ“ו מ”ה), וכן בבבלי ב”מ נח א בשם ר' יוחנן (המחלוקת מוחלפת בבבלי): הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

וסיפא דמ"א: ואין עולין להן לשנה הבאה – דלא כר' יהודה (יומא סה א).

וכן מ“ג–מ”ד ממשנת ר' שמעון הן:

כי במ“ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה”א מוֹתרן חולין וכו' אלו לחטאת שוין שהמוֹתר נדבה וכו‘, ובמ"ד: אמר רבי שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וכו’. רבי יהודה אומר אף השקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ"כ יד כולן שוה וכו'.

כולה ר"ש, והוא הוא שהביא את דברי ר' יהודה (החולק על מ"ג) והשיב עליהם (יהודה אומר – ואני אומר).

וא"כ כל שורת המשניות מ"א–מ"ד – משנת ר' שמעון היא.

אבל מ"ה – משנת תנא אחר היא: כי במ“ג שנינו מחלוקת: בש”א מוֹתרן נדבה ובה"א מוֹתרן חולין וכו‘, וכאן שנינו סתם: מותר שקלים חולין וכו’ (מחלוקת ואח"כ סתם!), ושנויים כאן בכלל כמה דברים שלא נזכרו במ“ג בין אלה שמותרן נדבה (ב"שוין): מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבין וכו' וחטאות ואשמות מותריהן נדבה זה הכלל כל שהוא בא לשם חטא (כנו' כי"י) ולשם אשמה (כלשון המשנה בסוף פ"ו!) מותרן נדבה. ואח”כ: מותר עולה לעולה וכו'.

והנה שנינו בת“כ ויקרא פרשה ה ד: ר' אל(י)עזר¹⁹⁵³ אומר מה ת”ל כבשים לעולה ועזים לעולה¹⁹⁵⁴ שיכול אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד, מנין לרבות מותר חטאת מותר אשמות מותר עשירית האיפה מותר קיני זבים וכו' מותר קרבנות הנזיר והמצורע¹⁹⁵⁵, המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע“ג המזבח יינות שמנים ועופות מניין שימכרו וכו' (=פ“ד מ”ח!) ת”ל כבשים וכו' וחכמים אומרים יפלו לנדבה וכו' (=תמורה פ“ג מ”ד!). ושנוי בת“כ חובה פכ”א ו¹⁹⁵⁶ סתם כחכמים. ואם כן משנתנו זו – משנת החכמים החולקים על ר' אלעזר היא, וכסתם ת"כ בחובה (ר' יהודה; ר"מ חולק בסוף מ"ו).

וכאן נחשב במשנתנו זו מותר “חטאות ואשמות”, ואשם יש לו קצבה, ב' סלעים¹⁹⁵⁷, חוץ מאשם נזיר ומצורע¹⁹⁵⁸, אבל “אשמות” שלנו כל אשמות במשמע (וכמפורש בת"כ חובה פרשה י שם), וקשה לפרש “מותר” זה בהקדיש אשם ואבד (עי' ריבב"ן), ואף מותר עשירית האיפה קצובה ב“פרוטה”, כריתות י ע“ב¹⁹⁵⁹ (ותפארת ישראל נדחק) אלא דלא ס”ל טעם דקצבה.

אף זה אנו רואים מכאן, שבמשנת ר' אלעזר (ואולי גם במשנת רבנן דר"א) – היתה סמוכה למשנתנו, פ“ב מ”ו, משנת פ“ד מ”ח: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויים ע“ג המזבח יינות וכו'. אלא שרבי ששנה שם משנת תנא אחר (עי' להלן), צירף משנת “המקדיש נכסיו” שם, אגב “המקדיש נכסיו” של מ”ו, שבאה שם אגב “ינתנו לאומנין בשכרן” של מ"ה.

פרק ד.

כנראה – רובו ר' יוסי:

במ“א: שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם (תוס' מנחות פ"י כב) וכו' – בב”מ קיח א – כ“י ה‘: אמר ר' יוסי הרוצה וכו’, וא”כ כולה ר' יוסי.

וכן שנינו במ“ט: כל המקבל עליו לסַפק סלתות וכו' ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרצה. וזו דלא כר' שמעון בברייתא שבירוש' שם (עי' לעיל), אלא כר' יוסי בסוף פ”ז: ר' יוסי אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות.

ונראה אפוא שכל הפרק ר' יוסי חוץ מן מ“ז–מ”ח (שלא נכנסו כאן אלא אגב מ"ו, עי' לעיל), שהן לקוחות כנראה ממשנת ר' אלעזר, ור' אלעזר סובר כר' יהושע במ"ז¹⁹⁶⁰.

ואם כך הדבר אין אנו צריכים לידחק ולפרש “דברים ראויים לקרבנות הצבור” שבמ“ו – קטרת כבבלי כריתות ו ע”א: מאי נינהו אי בהמה תנא לה (במ"ז) אי יינות שמנים וסלתות תני לה (במ"ח) וכו‘, וכן מפורש בירוש’ כאן. אלא זו, מ"ו, משנת תנא אחר היא, משנת ר' יוסי.

ואמנם ר' יוסי חולק על מ“ז, בצורתה זו שלפנינו, ואומר בתוס' פ”ב י (צוק'): אמר ר' יוסי הן הן דברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר (כלומר שלא נחלקו כלל), או כנוסח הדפוסים וכ“י ו' ולונדון: ר' יוסי ור' שמעון אומרים דברי ר' אליעזר הן הן דברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע הן הן דברי ר' אליעזר, כלומר שהמחלוקת מוחלפת במשנתנו. ר' יהושע סובר אפוא ש”דמיהן יפלו עם שאר נבסים לבדק הבית".

פרק ז.

מ“א: מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה וכו', – מקושרת עם פ”ו מ"ה, וסתמה: בין קינין לגוזלי עולה קרוב וכו' לגוזלי עולה יפלו לגוזלי עולה – סתמא כרבנן דר' יהודה (בפ“ו מ”ה) דקינין הן קיני חובה (ריבב"ן).

ואגבה של מ“א נשנו כל ה”מציאות" שבפרק זה: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה וכו' (מ"ב) בשר שנמצא בעזרה וכו' (מ"ג), בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר וכו' (מ"ד, ור' יהודה חולק כאן!). ובמשנה זו מקושרת מ“ה: בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה עד שהוא מביא נסכיה וכו' התקינו ב”ד שיהו נסכיה באין משל צבור, ובה קשורות מ“ו–מ”ז: אמר ר' שמעון¹⁹⁶¹ שבעה דברים התקינו ב“ד וזה (של מ"ה!) אחד מהן (והשאר:) נכרי ששלח עולתו וכו', ותנאי ב”ד הוא על כ“ג שמת שתהא מנחתו קריבה משל צבור (מנחות סוף פ"ד: ר' שמעון אומר משל צבור, בבלי נא ב) ר' יהודה אומר משל יורשין וכו'. ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל צבור ר' יוסי¹⁹⁶² אומר המספק את הקינין מספק את הפסולות. ת”ק – ר"ש הוא בברייתא שבירוש' סוף פ“ד (עי' לעיל), האומר: מיד היה מקבל מעותיו, וחולק על סתם פ”ד מ“ט: אינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרָצה. סתם פ”ד הוא ר' יוסי, וסתם (ת"ק) פ"ז – ר' שמעון.

וכוליה פרקין ר' שמעון.

פרק ח.

מ“א–מ”ג הן המשך של ה“מציאות”.

מ“א: כל הרוקין הנמצאין וכו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר (“בספר כ”י“: וחכמים אומרים, מ”ש, וכן במשנה שבבבלי) וכו', מ”ב: כל הכלים הנמצאין וכו' (כנ"ל), מ"ג: סכין שנמצאת וכו'.

מ“א–מ”ב הן כנראה לא ממשנת ר“ש שבפ”ז, אע“פ שלמשל בסנהד' פ”ג מ“ג (ותוס' שם) שנה ר"ש מחלוקת ר"מ ור' יהודה, ופירש דבריהם. אבל מ”ג יכולה להיות עוד המשך של משנת ר"ש.

ממ"ד ואילך – ישנה לפנינו משנת תנא אחר (אולי משניות תנאים שונים):

מ“ד–מ”ה: פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים וכו' ואת שנטמאת באב הטומאה וכו‘. ואגבה נשנו מ“ו–מ”ז: בשר ק"ק שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ וכו’.

ומ“ו–מ”ז – משנת ר' יהודה היא¹⁹⁶³, ור"מ¹⁹⁶⁴ ור' יוסי¹⁹⁶⁵ חולקין עליו.

ואם־כן גם מ“ד–מ”ה בוודאי ממשנת ר' יהודה הן.

אבל מ“ח כולה היא הוספת תנאים שבסוף המסכת. ורישא: אברי התמיד נתנין מחצי כבש ולמטה וכו' – אין לה כל קשר כאן, אלא שנשנית כנראה אגב פ”ז מ"ג: אברין עולות.

ואחריה סיום המסכת: השקלים והבכורים אין נוהגין וכו' אבל מעשר דגן¹⁹⁶⁶ ומעשר בהמה¹⁹⁶⁷ והבכורות¹⁹⁶⁸ נוהגין בין בפני הבית וכו' ר' שמעון אומר וכו'.

 

VI. סוכה    🔗

א. להלכה

עיקרי ההלכות שבמסכת זו הם: סוכה, ארבעה מינים שבלולב, ערבה וניסוך המים. סוכה כיצד?

א) הסכך

התורה לא פירשה במה הסוכה נעשית (“בסכות תשבו” וגו')¹⁹⁶⁹, ור' יהודה¹⁹⁷⁰ דן בקל וחומר, שאין סוכה (סכך) נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב. אבל בעזרא (נחמיה ח טו) מפורש: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן (“דדינון”) ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות ככתוב. ומכאן היתה תשובתם של החכמים האומרים: סוכה של כל דבר, “בכל דבר שגידולו מן הארץ”.

“עלי זית ועלי עץ שמן” שבנחמיה ו“פרי עץ הדר וערבי נחל” שבתורה ה“חסרים” בנחמיה (ראב"ע בפי' התורה) – הם גם תשובה לקראים האומרים שארבעת המינים שבתורה הם החומר של הסכך ואין ל“לולב” זכר בתורה.

ר' יוחנן (בבבלי וירוש') מסמיך את ההלכה ש“כל דבר שגידולו מן הארץ מסככין בו”, מן “באספך מגרנך ומיקבך”: “בפסולת גורן ויקב”¹⁹⁷¹, בקשין ובזמורות.

ולמעשה בוודאי שנעשתה הסוכה מן “הגורן והיקב”: חבילי קש וכו‘, החוטט בגדיש וכו’, הדלה עליה את הגפן וכו' (משניות בפ"א), סוכי תאנים וכו' פרכילין וכו' קשין וכו' מכבדות וכו' (ברייתא יג ב).

עד כמה נתקיימה מצות סוכה בימי הבית הראשון אין אנו יודעים. בנחמיה שם (יז) נאמר: “כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן (אמנם “כן”!) בני ישראל ער היום ההוא”. אבל כנראה הזניחו את ה“סוכות” גם בתחילת הבית השני, כי זכריה (יד טז–יז, יט) מוכיח את ה“חוטאים”, “אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות”.

זכרון מסופק של “סוכות” מוצאים אנו בפפירוסים הארמיים שנמצאו במצרים (טבלא 64 סי' 2, A שו' 3): כען הלו על דבר ‏ סכיא (ובשו' 5 נמצא “בפסחא”), אבל החרס הזה שבור ומקוטע, וקשה ללמוד ממנו הרבה.

בס' היובלים (מימי יוחנן הורקנוס) טז כא נאמר על אברהם אבינו: ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא הראשון עשה חג הסוכות בארץ.

ידיעות ממשיות של סוכות שנעשו יש לנו מימי שמאי הזקן אילך (אני מזכיר רק אלה שמזמן הבית): סוכת שמאי¹⁹⁷², סוכת ר' יוחנן בן החורני וזקני בית שמאי¹⁹⁷³, סוכת הילני המלכה¹⁹⁷⁴, סוכת אנשי ירושלים¹⁹⁷⁵; ובסוף זמן הבית: שתי הסוכות שהיו לאפיטרופו של אגריפס המלך (השני) בטבריא ובציפורי¹⁹⁷⁶ וסוכת רבן יוחנן בן זכאי¹⁹⁷⁷.

ב) הדפנות

על טיבן של הדפנות ושיעורן לא נמסר לנו מזמן הבית כלום. ונחלקו תלמידי ר“ע במספר הדפנות¹⁹⁷⁸, ואמוראים ביקשו להם סמוכים מן התורה והנביאים. אלא שעל־יד זה אמרו ש”שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני“¹⁹⁷⁹, כלומר: הלכה ישנה מקובלת, ובכלל למדו בכמה דברים (לא בכל הדברים) מחיצת סוכה ממחיצת שבת¹⁹⁸⁰, וע”י כך ישנם הרבה דברים משותפים לעירובין ולסוכה.

ג) ארבעת המינים

בתורה נאמר (ויק' כג מ): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל¹⁹⁸¹ ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (“אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר”)¹⁹⁸².

“לולב” מפורש אפוא בתורה (“כפות תמרים”) וכן “ערבי נחל”¹⁹⁸³. אבל “ענף עץ עבות” לא נתפרש מהו, ופירשה הקבלה שהוא “הדס”; אלא שבנחמיה שם נזכרו “עלי הדס” אצל “עלי עץ עבות”, ופירשוה חז"ל: “הדס לסוכה ועץ עבות ללולב”¹⁹⁸⁴ או כלשונו של רב חסדא¹⁹⁸⁵: הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב.

אף “פרי עץ הדר”¹⁹⁸⁶ לא נתפרש מהו, והקבלה אומרת שהוא “אתרוג”. ולולב ואתרוג מצויירים כבר (כנראה) על המטבעות העבריות, ואף את ינאי המלך “רגמו כל העם באתרוגיהם”¹⁹⁸⁷.

אף על פי כן ישנה ערבוביה גדולה בארבעת מינים אלה במקורות חיצוניים ואפוקריפיים שמזמן הבית:

1. בס' היובלים סז ל–לא: כי חק הוא לישראל לעולם לעשותו וישבו בסוכות וישימו עטרות על ראשם ויקחו ענפי עץ וערבי נחל. ויקח אברהם לבות תמרים¹⁹⁸⁸ ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ליום (הקפה בלולב, סוכה מג ב).

כאן נזכרים תחילה “ענפי עץ (עבות?) וערבי נחל”, ואולם במעשי אברהם: כפות תמרים ופרי עץ הדר, והשאר לא נזכרו.

אף ה“עטרות”¹⁹⁸⁹ לא נזכרו במקום אחר בקשר עם חג הסכות.

2. חשמונאים ב' פ“י ו–ז: ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזכרם את נדודיהם לפני זמן מה בחג הסוכות, בהרים ובמערות כחיות השדה, ועל כן נשאו “ענף עבות” (θύρος) ו”ענף הדר" (κλάδος ὡραἴος) ו(כפות) תמרים ויהללו לאשר הצליח בידם לטהר את מקום מקדשו, וכיו“ב בחשמונאים א' יג נא: ויבוא אליה (אל המצודה) בשלשה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים (βαίων)¹⁹⁹⁰ ובכנורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובזמירות. והשוה במדב”ר פ“ד כ: כיון שהעלו אותו (“את הארון”) היו צ' אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין מי שיש בידו לולב מי שיש בידו תוף וכלי שיר הה”ד ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו' (“ובמנענעים”) זה לולב שאדם מנענע בו.

3. יוספוס (קדמוניות ס“ג פ”י ד): בט"ו לחודש (תשרי) וכו' בנשאם בידיהם ענף (εἰρεσιώνην) הדס וערבות מצורף עם (σύν πεποιημένην) “לב” הדקל, ואף פרי אפרסקים (τοῦ μήλου τοῦ τῆς περσέας προσόντος).

אבל בסי“ג פי”ג ה (והוא מציין שם למה שכתב בס"ג!), בספרו על מעשי אלכסנדר ינאי שרגמוהו כל העם באתרוגיהם (κιτρίοις): כי חוק הוא ליהודים בחג הסכות, שכל אחד לוקח ענפי (θύρσους) דקל ואתרוג¹⁹⁹¹ כמו שהזכרנו במקום אחר (ז“א בס”ג!).

ברור, שיוספוס השתמש כאן בשני מקורות, כרגיל בספרו, ומצא באחד מהם περσέα במקום κιτρίον ואע“פ שציין מכאן לכאן לא הרגיש בסתירה שביניהם. ושמא בשעת הדחק אם לא מצאו אתרוג הביאו במקומו פרי אחר! אע”פ ששנינו (תוס' פ"ב ט, בבלי לא א): אין בידו אתרוג לא יטול לא (“לא רמון ולא”) פריש ולא דבר אחר¹⁹⁹².

הצד השוה שבכל הכותבים יונית שהכניסו במקום (ענפי־) ה“לולב” וה“הדס” – שמות יוניים רגילים כגון “באיון”, ואף אליליים ובכחינליים, כגון θύρσος בחשמונאים ב' ויוספוס קדמוניות סי“ג, εἰρεσιώνη שם בס”ג. ומכאן בא פלוטרך לקרוא את חג הסוכות “חג בכחוס”.

אבל ברור מן המקורות, גם החיצוניים גם המדרשיים, שאף בישראל היה משמש ה“לולב” בכל שמחה, כגון ב“חנוכה”, בכיבוש המצודה ובהכנסת הארון בימי דוד. ואף ההדס, כגון לפני כלות¹⁹⁹³.

1. פילון¹⁹⁹⁴, בדברו על חג הסוכות. אינו מזכיר כלל את ארבעת המינים.

ובוודאי שידעו במצרים שבימי פילון את ארבעת המינים, שכן אפילו ישוע מקיריני (שחשמונאים ב' הוא קיצור ממנו) יודע אותם¹⁹⁹⁵. ומזמן מאוחר אנו מוצאים¹⁹⁹⁶: רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא (כבא"י).

אלא שכנראה שתק פילון מארבעת המינים מפני ריח הבכחינליות שבהם, שכך נראו בעיני הגוים (פלוטרך).

“מצות לולב” נתפרשה כבר במשנה שמזמן הבית (פ“ד מ”ד ושם מ"ז), וכבר “זקני ב”ש וזקני ב“ה” עסקו ב“שיעורו” (שיעור גבהו) של לולב¹⁹⁹⁷.

ו“העם” נהגו בהם: אנשי ירושלים היו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב (פ“ג מ”ח), מוליכין את לולביהן להר הבית (שם פ“ד מ”ג), וכך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו וכו' (תוס' פ"ב, בבלי מא ב). ובראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה (=בירושלים) יום אחד, משחרב ביהמ“ק התקין ריב”ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (פ“ג מי”ב), ויום ראשון היה דוחה שבת, וכך היה נוהג הדבר בא“י [בזמנו] של ר' יוסי (שם מי"ג) עד זמן הגאונים הראשונים¹⁹⁹⁸ עי' להלן בפ”ג ופ"ד.

ד) ערבה שבמקדש

חוץ מן הערבה שבלולב היו זוקפין במקדש כל שבעה ערבה בצדי המזבח¹⁹⁹⁹. אבא שאול מוצא לזו סמך מן התורה: ערבי נחל שתים אחת ללולב ואחת למקדש²⁰⁰⁰; אבל ר' נחוניא איש בקעת בית חוורן אומר, שהיא יסוד נביאים²⁰⁰¹, או כדברי ריב"ל²⁰⁰²: מנהג נביאים.

אבל ערבה של שביעי בגבולין – אינה אלא מנהג שהעלו מבבל בזמן מאוחר²⁰⁰³, וזהו פירושו של “כאן במקדש כאן בגבולין” בבבלי שם מד ב (ולא כרש"י), שדברי ר' יוחנן אגבולין נאמרו, וכמו שיוצא מן הירושלמי.

ה) ניסוך המים

כערבה גם “ניסוך המים” הוא “הלכה למשה מסיני” או “יסוד נביאים” (שם) או “מנהג נביאים”.

ואמנם מנהג נביאים ישן הוא: בשמואל א' ז ו נאמר: ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה', ובאליהו (מ"א יח לד): מלאו ארבעה כדים מים ויצקו וכו‘, ובדוד (ש"ב כג טז): ויסך אותם לה’.

“ניסוך המים” היה אפוא בעיקרו מנהג נביאים ישן.

ב. משנת סוכה

מסכת זו בולטים בה מקורות שונים:

פ“ב בוודאי ממקור אחר מזה של פ”א, שהרי מ“ב–מ”ג ומ“ד רישא – מקומם בפ”א; וסתם פ“ב מ”א ר' שמעון.

ופ“ג מי”א סיפא ("הלוקח לולב מחבירו בשביעית וכו' ") היא לגמרי שלא במקומה, ופ“ג מט”ו סיפא (“קטן היודע לנענע חייב בלולב”) – שלא במקומה ושייכת למ"ט.

בפ“ב מ”ו (“ועוד”) שני מקורות (“תרי תנאי”), כמו שאמרו בבבלי: חזר בו ר“א, ובירוש' “מחלפא שיטתיה דר”א”.

ובתוספתא פ"א סדר אחר (ושם ג‘: המסכך ע“ג מיטה וע”ג אילן וכו’, י“א: המסכך ע”ג עגלה וכו'. אבל בפ“ב אין שם כלום מן מ”ב–מ“ד רישא, אלא שכנראה שייך יא–יג לפ”ב, שהרי בי“ג סיפא ישנה תוספת למ”ג) וחלוקת פרקים אחרת.

כמו שאמרתי סתם פ“ב מ”א הוא ר' שמעון, וכנראה גם סתם פ“א מ”א (“ושאין לה שלש דפנות”) שלא כר“ש האומר “שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח”²⁰⁰⁴, או כירוש' (נב ע"א): והרביעית מדבריהן. ופ”ב מ“ג (“או על גבי גמל”) כר' מאיר (בבלי כג א), אבל סיפא: שתים באילן וכו' – שלא כר”מ בתוס' סוף פ"א (“רשבא”א משום ר“מ כשרה ועולין”).

ממשנת ר' יוסי היא פ“א מ”י: בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות פסולה, וכמו שהעיד ר' ישמעאל בנו בשמו (יח א): כך פירש אבא ארבע אמות פסולה פחות מד' אמות כשרה. אבל במ“ט – ת”ק ור' יוסי, וסתם מי“א רישא (העושה סוכתו כמין צריף וכו' ר"א פוסל וכו') כר' נתן (בבלי יט ב). וסיפא: מחצלת קנים וכו' – דלא כר' יוסי²⁰⁰⁵, וזו כנראה משנת ר' יהודה²⁰⁰⁶ וכדברי ר' יוחנן בירוש': במחצלת אושא שנו; ופ”ג מ“ה: מעשר שני – כר' יהודה²⁰⁰⁷, אבל רישא “והיבש פסול” וכן פ”ג מ"א דלא כר' יהודה²⁰⁰⁸.

פ“ב מ”ד (חולין ומשמשיהן וכו') – כר' יוסי (בבלי כו א).

משנה י“ג שבפ”ג אינה יודעת כלל מכל מה שנאמר בפ“ד מ”ד (בפ“ד: ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה, בפ”ג: כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו), ולא מן הסכנה שהיה בדבר ולא מן התקנה ש“התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו”.

אלא שכל פ“ד–מ”ה, שאינם מתקשרים עם הפרקים שלפניהם – ממשניות שנסדרו בעיקרן בזמן הבית. אלא שגם שני פרקים אלו אינם ממקור אחד:

המשנה הראשונה (פ“ד מ”א) כוללת: לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה. וממ"ב ואילך היא פורטת: לולב שבעה כיצד (מ"ב), ערבה שבעה כיצד (מ"ג), מצות לולב כיצד (מ"ד), מצות ערבה כיצד (מ"ה), ההלל והשמחה שמונה כיצד (מ"ח), סוכה שבעה כיצד (שם), ניסוך המים שבעה כיצד (מ"ט).

אבל בפ“ה מ”א: החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה (“השאובה”) שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב (עד סוף מ"ד). ואחריהם (מ"ה): אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש וכו'. ואחריה (מ“ו–מ”ח) על קרבנות התג ושמיני של חג. הפייס, “אימורי הרגלים וחילוק לחם הפנים”, שנסמכו כאן אגב החג ושמיני של חג.

והנה כבר הלשון השונה בפ“ה מן פ”ד: זהו החליל וכו', ולא “החליל חמשה וששה כיצד” (שכבר הרגישו בו התוס' ג סע"א), כַסכימה הקבועה שבפ“ד – מראה שלפנינו בפ”ה מקור אחר, השונה מן המקור שבפ"ד.

ואמנם כן:

קדומים יותר ויותר, הם פ“ד ופ”ה.

כבר הבבלי (מג א) מעיר על הניגוד שבין פ“ג מי”ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) לבין פ“ד מ”ד (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית) ומשיב בצדק: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים, כאן (פ"ג) בזמן שאין ביהמ“ק קיים (ומסיים: שמע מינה); חולם תירוצו של הבבלי מד א²⁰⁰⁹: כאן במקדש כאן בגבולין, דחוק, כי בארץ־ישראל היתה נטילת לולב ביום טוב הראשון דוחה שבת גם לאחר החורבן, כמו שיוצא ממי”ד ומט“ו! וכך נהגו אף בזמן האמוראים²⁰¹⁰, ואף אחרי חתימת התלמוד עד ימי הגאונים הראשונים לפחות, שכן מפורש בחילופים שבין בני בבל לבני א”י²⁰¹¹: בבל טוענין יש' אין טוענין הדס²⁰¹² בשבת ולולב טוענין ביו"ט הראשון שלחג שחל להיות בשבת²⁰¹³.

זאת אומרת שפ“ד הוא משנה שמזמן הבית, ופ”ג ופ“ד שני מקורות מזמנים שונים הם, שכן בפ”ד מתחיל באמת דין לולב מחדש: מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן וכו' (עי' ד“ס וש”נ), כלומר מצות לולב בכלל ולא רק ביו“ט הראשון של חג שחל להיות בשבת²⁰¹⁴, אלא שהתנא האחרון לא סיים דברי המשנה הישנה, מפני שדיני לולב כבר נתפרשו במקור השני שבפ”ג, וקיטע אותה (עי' להלן).

בפ“ד מ”ה שנינו: מצות ערבה כיצד וכו' וזוקפין אותה בצד המזבח וראשיהן כפופין ע"ג המזבח תקעו והריעו ותקעו.

ובמ"ט: ניסוך המים שבעה כיצד צלוחית של זהב וכו' היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

אבל בפ“ה (במעשי בית השואבה) מ”ד שנינו: עמדו שני כהנים בשער העליון²⁰¹⁵ שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (“זה סימן לילך ולמלאות מים מן השילוח”), הגיעו למעלה עשירית (“מחמש עשרה מעלות”) תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה (“לקרקע עזרת נשים”) תקעו והריעו ותקעו, היו תוקעין והולכין (“מאריכין בתקיעה האחרונה”) עד שמגיעין לשער היוצא למזרח (“שער התחתון” שבמ"ח, שער העזרה) וכו'.

כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא מחזירתם, ועל כן לא הזכירה לא את ה“שלש למילוי המים” שבמ“ה ולא “הגיעו לשער המים תקעו” וכו', שבפ”ד מ"ט.

אבל התוס' פ“ד י, דפו' וכ”י לונדון, מוסיפה כאן על משנתנו את התקיעות שעל שער המים: שתי חצוצרות בידן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (פיסקא של מ"ד), הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.

אלא שפ“ה מ”ד, ששנה “הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו”, לא שנה בערבה “תקעו והריעו ותקעו”. כי מחלוקת תנאים היא²⁰¹⁶: דתניא שלש למעלה עשירית²⁰¹⁷ רבי אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח (כמ"ה שלנו). האומר למעלה עשירית אינו אומר ע“ג המזבח והאומר ע”ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית.

מי ששנה אפוא (בפ“ה מ”ד) “הגיעו למעלה עשירית” וכו' לא שנה במזבח (בפ“ד מ”ה) “תקעו והריעו ותקעו”; פ“ד ופ”ה הם אפוא שני מקורות שונים, אע"פ ששניהם בוודאי מזמן הבית.

ומקור שלישי מזמן הבית הוא פ“ה מ”ה–מ“ח; כי כאמור כבר מ”ה חולקת על מ“ד, שמ”ד שונה “הגיעו למעלה עשירית”, ומ“ה שונה “ושלש ע”ג המזבח”, “שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון ושלש למילוי המים ושלש ע”ג המזבח“, וכבר פירש הבבלי (שם): ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני ראב"י היא. ובזה שוה פ”ה מ“ה לפ”ד מ"ה.

אבל ספק הוא אם פ“ד הוא משנת ראב”י; שכן ראב“י (בשקלים פ“ו מ”ג ומדות סוף פ"ב) חולק כנראה על משנת שקלים “ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג”, והוא אומר: (“למה נקרא שמו שער המים”) בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית (משנה שהוסיפה התוס' בסוכה פ“ג ג' לפ”ד מ"ט של סוכה). נראה אפוא שלראב”י לא הכניסו צלוחית של ניסוך דרך שער המים, וכך היא בוודאי דעתו של השונה שבפ“ה מ”ה שלא שנה “שלש לשער המים” אלא “שלש למילוי המים” (ועי' ירוש' שם) ואשר למ"ה בכלל כל סגנונה אחר הוא: כאן אין סיפור של “סדר היום” אלא לשון הלכה: אין פוחתין וכו', משנה שתחילתה ישנה בערכין פ“ב מ”ג, בשורה של “אין פוחתין”.

ומ“ו–מ”ח של פ“ה הם עניינות חדשים, שלא נרמזו בכללות של תחילת פ”ד.

חשוב בפ“ה מ”ד הלשון “בשער העליון שיורד (“היורד”) מעזרת ישראל לעזרת נשים” (וכן במ"ה “לשער העליון”), כי מכאן נראה שבאותו זמן לא נתפרסם עוד השם “שערי ניקנור”, ע"ש דלתות הנחושת שעשה, ואפשר שמשנה זו קדומה למעשה ניקנור.

אמנם ישנם במשנה זו (פ“ה מ”ד) דברים וביטויים שוים למשנת מדות (של ראב"י), כמו: והלוים בכנורות ובנבלים ומצלתים וכל כלי²⁰¹⁸ שיר (כלשון מדות פ“ב מ”ו) בלא מספר כנגד וכו' שעליהן לוים עומדין בשיר²⁰¹⁹ = מדות פ“ב מ”ה²⁰²⁰. אלא שבמקום אחר ראינו, שהיתה נמצאת מסכת מדות קדומה לזו של ראב"י (מדות שלנו), ואפשר ששניהם לקחו ממשנה קדומה זו.

ולשון שאינו רגיל בכל המשנה הוא לשון “באימורי רגלים”, שבפ“ה מ”ז, שנאמר כאן על חלק הכהנים (וכבר דן הבבלי בפירושו), שנקרא כן בזמן קדום, כמו שנקרא חלק הגבוה “אימורים”.

אבל וודאי שפרקים אלו כבר מעובדים ומנוסחים בהרבה מקומות ע"י תנאים מאוחרים, ויש מהם שנזכרו כאן בפירוש (פ“ד מ”ה ומ“ט – ב”פ – ופ“ה מ”ד ומ“ח: ר' יהודה, פ”ד מ"ו: ר' יוחנן בן ברוקא).

וישנם כאן כמו שאמרתי אף קיצורים והשמטות של מסדר המשנה: בפ“ד מ”ד הוצאו כל דיני לולב (שכבר נתפרשו), ולא נשאר מן המשנה הישנה אלא השייך ביחוד לכאן: כל העם מוליכין וכו‘. וכן נשמטו ממ"ח דיני סוכה (מאותו הטעם): סוכה שבעה כיצד – גמר מלאכול וכו’ – ועוד.

אף רבי שינה וניסח לפעמים את משנת סוכה, כאותה משנה של פ“ב מ”ז: ב“ש פוסלין וב”ה מכשירין (עי' בבלי ג ע"א), שנדבר אי"ה עליה בגמרא במקומה.

 

VII. ביצה (“יום טוב”)    🔗

התורה אמרה: כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמי יב טז). ובנחמ' ח י (בר"ה): ושלחו מנות לאין נכון לו²⁰²¹. אבל כבר באמצע ימי הבית השני נהגו לאסור גם באוכל־נפש, דברים שאינם “מוכנים” ו“מוזמנים” מערב יו"ט (יוני שובך, צפרים וחיות שקננו), והזמנה זו כבר היתה הלכה קבועה בימי שמעיה ואבטליון²⁰²², ובאחד מסעיפי הלכה זו נחלקו ב"ש וב"ה²⁰²³.

וכבר באותו זמן ולפניו נהגו לאסור גם ביו"ט דברים שהם “משום שבות”, שהרי רכיבה היא משום שבות²⁰²⁴, וסמיכה שהיא משום שבות²⁰²⁵, וטעמה משום שהוא נשען על הבהמה²⁰²⁶ – תולָדת רכיבה היא²⁰²⁷, ובסמיכה זו כבר נחלקו הזוגות הראשונים, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן²⁰²⁸.

גם מחלוקת ב“ש וב”ה בפ“א מ”ט: בש“א אין משלחין ביו”ט אלא מנות וכו' – יסודה בדברים שנאמרו בנחמ' ח י, ביום טוב של ראש השנה: ושלחו מנות לאין נכון לו (מנהג שהיה נהוג בכל יו“ט²⁰²⁹, ו”משלוח מנות" בפורים יוכיח).

ובכלל כמה וכמה הלכות במסכת ביצה הן במחלוקת ב“ש וב”ה.

כך כל פ“א ופ”ב (עד מ"ח), וגם פ“ד מ”ב ומ“ג הם במחלוקת ב”ש וב"ה (מ“ב כרשב”א, לפי הבבלי, או כר' נתן לפי הירוש‘; מ"ג: לא בקרדום – במחלוקת לברייתא שבירוש’).

וגם הסתמות: זמן שחורים וכו‘²⁰³⁰, עושה אדם מדורה וכו’²⁰³¹, במחלוקת ב“ש וב”ה הם.

אבל בצורתה של משנתנו עכשיו הרי היא מצורפת בעיקרה ממקורות של תנאים שונים מתלמידי ר"ע.

ראשונה כבר העיר הבבלי (ט ב–י ע"א), שפרק א' מ“א ומ”ב מוחלפות מפ“א מ”ג–מ“ה; במ”א–מ“ב ב”ש לקולא במוקצה ומוכן של יו“ט ובמ”ג וכו' ב"ש לחומרא.

פ"א מ“א–מ”ב נשנות בעדיות פ“ד בין קולי ב”ש, ומשם הן לקוחות (ועל כן הועברה לכאן גם המחלוקת של שאור וחמץ שבאמצע), ופ“ד דעדיות הוא משנת ר"מ²⁰³², שחבריו ר' יוסי ור' יהודה, ר”ש ור' אלעזר חולקים עליו בכמה דברים (בפ"ה ועוד).

ר"מ שנה אפוא מ“א ומ”ב מקולי ב“ש, ובביצה שנה כמותו גם ר' יהודה²⁰³³. אבל התנא של מ”ג וכו' שנה גם מ“א ומ”ב מחומרי ב"ש.

ואמנם גם הירוש‘²⁰³⁴, מעיר על מוחלפת של פ“א מ”ג ופ“ד מ”ז, שבפ“א מ”ג אומרים ב"ש: לא יטול אא“כ נענע מבעוד יום, ובפ”ד אומר ר' אליעזר השמתי: עומד אדם על המוקצה וכו’ ואומר מכאן אני אוכל למחר, כב“ה בפ”א; וחכמים דר“א (=ב"ה) אומרים: עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, ובפ”א אומרים ב“ה: עומד ואומר זה וזה אני נוטל, כדעת השמתי בפ”ד, ותירוצם: “חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים” אינו מתרץ אלא את המוחלפת מב“ש לב”ש אבל לא מב“ה לב”ה: עוד הוא וכו' – כלומר בתמיהה!

ואמנם כן, מן התוס' המקבילה לפ“א מ”ג יוצא, שר' שמעון שונה בדברי ב“ה כב”ש של משנתנו; שכן שנינו בתוס' (פ"א ח): רש"א בש“א לא יטול אדם גוזל עד שיקשור ובה”א עד שינענע (ומתוס' שם ה"ט: המקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל, נראה שניענוע זה משאיר רושם בגוזל).

ואע“פ שלר”ש ב“ש לחומרא (עד שיקשור) הרי אנו רואים בכל זאת, שהיה מי ששנה בדברי ב"ה “עד שינענע”, וקרוב אפוא שהיה מי ששנה והחליף ב”ש לקולא: בש“א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ובה”א לא יטול אא“כ נענע, ז”א בהתאם לפ“ד מי”ז בשם ר“א וחכמים, ובהתאם למשנת ר”מ שבפ“א מ”א ומ"ב.

ור' אליעזר בברייתא שבתוס' האומר: עדיין היא מחלוקת, בש“א תאכל ובה”א לא תאכל, – יסבור כב"ש.

ואמנם גם בנוגע למ“ג רישא יוצא מן התוס', שהיו חכמים מב”ה ששנו כדברי ב"ש שבמשנתנו, שכך שנינו בתוס' שם²⁰³⁵:

ר' יהודה אומר עזריה אומר מטלטלין את הסולם (כב"ה שבמשנתנו) וכר' ר' דוסא אומר מטין אותו מחלון לחלון (כב"ש במשנתנו) וכו'.

שני חכמים מבית הלל חלוקים אפוא בזה, שהרי עזריה “חברו” של ר' דוסא (בן הרכינס) הוא²⁰³⁶; האחד סובר כב“ה של משנתנו והשני כב”ש.

א“כ היה אפוא מקום לְשוֹנֵה לשנות גם כאן מחלוקת מוחלפת: בה"א אין מוליכין וכו' וב”ש מתירין. והרי גם רשב“א אומר (שם ושם): מודים ב”ש וב"ה שמוליכין את הסולם על מה נחלקו להחזירו וכו'.

אשר לתנאים האחרונים של פ“א ממ”ג ואילך, הנה מ“ג רישא דלא כר' יהודה (ולא כר"מ) ומ”ג סיפא דלא כר"ש (ולא כר"מ), עי' לעיל.

ומ“ד: זמן וכו' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים – רשב”א היא, תוס' פ“א ובבלי כה א: ארשב”א מודים ב“ש וב”ה שאם זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שהן אסורין, ומכאן שת"ק סובר שגם בזה נחלקו ומתני' ב"ש היא.

ומ"ד רישא: שנים ומצא שלשה אסורים שלשה ומצא שנים מותרים – כרבי (תוס' מע“ש פ”ו)²⁰³⁷.

מ“ה רישא – דלא כרשב”א האומר²⁰³⁸ ש“מודים ב”ש וב“ה שמסלקין את התריסין לא נחלקו אלא להחזיר” וכו'.

ומ“ה סיפא: בש”א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב וכו' וב“ה מתירין – הנה בסוכה פ”ג מי“ד שנינו: ר' יוסי אומר יו”ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה“ר פטור וכו', מכאן שביו”ט שחל להיות בחול מותר להוציאו גם לחכמים דר' יוסי, כב"ה.

מ“ו: בש”א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום – לא ר' יהודה ולא ר' יוסי אלא אחרים²⁰³⁹.

מ“ז: בש”א תבלין נדוכין במדוך של עץ וכו' ובה“א תבלין נדוכין כדרכן וכו' דלא כר"מ²⁰⁴⁰: מודים ב”ש וב“ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ (בבבלי: על הנדוכין שנדוכין כדרכן) ומלח עמהן על מה נחלקו על המלח בפני עצמה שב”ש אומרים בפך ובעץ הפרור לצלי ובה"א לכל דבר (לפי נוסח הבבלי: כדרכה, עי' רש"י, ולפי התוס': בפך ובעץ הפרור).

ומשנת ר"מ זו שנויה בתוס' שבת פי“ד טז סתם: אין כותשין את המלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור וכו'²⁰⁴¹, כב”ה לפי נוסח התוספתא, והתוס' מוכיחה שגם פי' הברייתא שבבבלי כך הוא (ושלא כרש"י). ועי' להלן לפ“ב מ”ח.

מ“ח: הבורר קטניות ביו”ט בש“א בורר אוכל (ו)אוכל ובה”א בורר כדרכו וכו‘. זו משנת רשב"ג²⁰⁴²: אמר רשב"ג בד"א כשהאוכל מרובה על הפסולת (כאן אומרים ב"ה בורר כדרכו) אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת, ולא כר’ יהודה בתוס' פ“א כ”א: ר' יהודה אומר בש“א אם היו צרורות מרובין על האוכלין בורר את האוכלין ומניח את הצרורות ובה”א בורר איזו מהם שירצה.

פ"ב מ“א: ועושה תבשיל בערב יו”ט וסומך עליו לשבת בש“א שני תבשילין ובה”א תבשיל אחד ושוין (“ומודין”) בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין – מתניתין דלא כי האי תנא דתניא²⁰⁴³ אמר רשב"א מודים ב“ש וב”ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש“א ב' תבשילין ובה”א תבשיל ומודים שאם פרפר ביצה ונתן לתוך הדג וכו' שהן שני תבשילין (בבלי יז ב).

ורישא “ועושה תבשיל” סתם כב"ה, דתנא דידן. (ב' תבשילין, דרך סעודה היא, בערב ת“ב “לא יאכל אדם שני תבשילין”²⁰⁴⁴, ובע”פ “ושני תבשילין”)²⁰⁴⁵.

ושם סיפא: ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת – רבי חולק בירוש' (פ“ב סב ע”ב): רב[י] אמר אומר אני אין פחות מכזית; שבוודאי צ“ל “רבי” (אע"פ שבבבלי טז ב נמסר בשם רב: דאמר ר' אבא אמר רב), שכן דרכו לומר בכמה מקומות: אומר אני, ואע”פ שבבבלי שם הקשו לרב ממשנתנו ותירצו: לא דאית ביה כזית – פשוטו של “כל שהוא” הוא בניגוד ל“כזית”, כמו בחולין פ“ג מ”ב: ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כל שהוא²⁰⁴⁶, “אע”ג דלא הוי כזית“²⁰⁴⁷. וא”כ מתני' דלא כרבי.

מ“ג: ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין – “מני מתני' לא ר' ולא רבנן דתניא²⁰⁴⁸ אין מטבילין את הכלי על גב מימיו לטהרו ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכ”א מטבילין כלי ע”ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן וכו' איבעית אימא רבי רישא דברייתא (“אין מטבילין את הכלי ע”ג מימיו לטהרו") ביו“ט וסיפא (“ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן”) בשבת²⁰⁴⁹ וכולה מתניתין ביו"ט ואבע”א רבנן וכולה מתני' בשבת, וזוהי דעת הירוש' שם: מתניתה דלא כרבי דתני אין מטבילין כלי ע“ג מימיו ביו”ט ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת דברי רבי וכו' (“ומתני' דמחלוקת ב”ש וב"ה בשבת איירי ועלה קאמר ושוין שמשיקין²⁰⁵⁰ וכו' "). וזו היא פשוטה של משנתנו, וא"כ – מתני' דלא כרבי.

ושם סיפא: ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה – רשב"ג היא, בתוס' פ“ב ז: אמר רשב"ג מודים היו ב”ש שאין כהן טובל לתרומתו בו ביום אבל מטביל הוא מגב לגב ומחבורה לחבורה ביו"ט וכו'. וא"כ “ושוין” נמשך גם אסיפא.

ומכיון דרישא “חכמים” דרבי היא, נראה שכולה רשב"ג היא²⁰⁵¹.

מ“ד: בש”א מביאין שלמים וכו' = חגיגה פ“ב מ”ג במשנה הישנה²⁰⁵², ולקוחה משם (ובתוס' כאן אין לה הקבלה).

מ“ה: בש”א לא יַחֵם אדם חמין לרגליו אא“כ ראויין לשתיה (ומחמם אותם לשתיה) וב”ה מתירין בניגוד למשנת שבת (פ“ג מ”ד): אמרו חכמים אם וכו' ביו“ט כחמין שהוחמו ביו”ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה, “סתמא כב"ש”²⁰⁵³.

וסיפא דביצה: עושה אדם מדורה וכו' – כב"ה בברייתא²⁰⁵⁴.

מ“ו–מ”ח שנויות גם בעדיות פ“ג מ”י–מי“ב. ואין זוקפין את המנורה ביו”ט, תני לה בתוס' פ“ב יב במחלוקת: של בית ר”ג לא היו זוקפין את המנורה ביו“ט וכו' ר' יהודה אומר משום ר"ג מטלטלין את המנורה ביו”ט אבל אין זוקפין אותה. וא"כ סתמא דילן דלא כר' יהודה.

וטילטול־מנורה מותר לרבי אפילו בשבת²⁰⁵⁵ כנר לר' שמעון.

ובמ"ז: אף הוא אמר שלשה דברים להקל וכו' ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין, תני עלה²⁰⁵⁶: אמר ר' יוסי תודוס וכו' שלחו לו אלמלא תודוס אתה וכו‘, אבל בפסח’ (נג ב) אמרו: רב אחא (“איכא”) מתני לה להא מתניתא ברבי שמעון.

ומ“ח: שלשה דברים ראב”ע מתיר וחכמים אוסרין. פרתו יוצאת וכו' ומקרדין את הבהמה ביו“ט ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהם ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין וחכ"א אין מקרדין אף לא מקרצפין, ור' שמעון בברייתא שבבבלי כג א (ד"ס) מתיר בשניהם, וא”כ “חכמים” דר' יהודה אינם ר“ש (אלא ר"מ) ור”ש לא היה יכול לשנות ברישא “וחכמים אוסרין” על “מקרדין” (בבלי שם: א“ל רבא לר”ג ולימא מר הלכה כר' יהודה, שהרי חכמים מודים לו). ואמנם “פרתו יוצאת” וכו‘, שנשנית כאן אחרי “ראב”ע מתיר וחכמים אוסרין“, נשנית בשבת סוף פ”ה: פרתו וכו’ שלא ברצון חכמים, ור"מ היה רגיל לשנות “שלא ברצון חכמים”²⁰⁵⁷.

ולענין “שוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן”, שנינו בפ“א מ”ז: ובה"א תבלין נדוכין כדרכן, ובתוס' שם פ“א טו²⁰⁵⁸: אמר ר”מ מודים ב“ש וב”ה שהתבלין נידוכין במדוך של עץ וכו' (עי' לעיל) הפילפלין הרי הן כתבלין; וא“כ לר”מ, לנוסח התוס', מודים ב“ש וב”ה שאינן נידוכין כדרכן, כדברי ה“חכמים” כאן ה“אוסרין”.

ואם־כן משנתנו ר"מ היא²⁰⁵⁹.

ונראה אפוא שמ“ו–מ”ח לקוחות מעדיות של ר"מ, והוא ששנה: יהודה היה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין ואני אומר וכו' (או: ולא הודו לו חכמים).

ומ“ט–מ”י לקוחות מ“כלים” של אחד התנאים (אגב “ושוחקין את הפלפלין ברחיים שלהן”); ומ“י, שנשנית אצלה בכלים של אותו תנא, הועברה לביצה אִתּהּ, אע”פ שאינה שייכת לביצה.

מ“י: עגלה של קטן טמאה מדרס וכו' – בניגוד לכלים פכ”ד מ“ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא טמאה מדרס וכו' ושל אבנים טהורה מכלום, ובתוס' המקבילה (ב“ב פ”ב ה"ט): שלש עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות (“עגלה של קטן”) טמאה טמא מת וכו', ושם ב”מ פ“ה יב: עריסה מאימתי מקבלת טומאה, משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה. ומשנת כלים פכ”ד היא – ר' יהודה, ותוס' כלים ב“ב – ר' יוסי²⁰⁶⁰, וע”כ נראה שת"ק של משנתנו אינו ר' יהודה, ועוד שהוא חולק עליה: ר' יהודה אומר וכו'²⁰⁶¹. וקרוב שהיא משנת ר' מאיר.

פ"ג מ“א: אין צדין דגים מן הביברין ביו”ט וכו' אבל צדין חיה ועוף מן הביברין וכו' רשבג"א לא כל הביברין שוין וכו‘. ת"ק דמתני’ בניגוד לת"ק דתוס' ריש פ“ג²⁰⁶²: ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביו”ט וכו‘, “ומתניתא דלא כרבי יודה” (בשבת פי“ג מ”ג) "דתנינן תמן ר’ יודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב. הא לגינה ולביברין פטור" (מפני שעדיין הם מחוסרי צידה, והכא תנן “אבל צדין חיה ועוף מן הביברין”)²⁰⁶³. וברייתא ר' יהודה היא²⁰⁶⁴.

ואמנם נראה שכולה רשב"ג היא, שהוא חולק על ת“ק דתוס', ועיקר דברי רשב”ג בביצה נשנו, והועברו לשבת, וע"כ שנו גם בשבת (כנו' כי"י) בדוגמת ביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור (עי' ירוש').

מ“ה: בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ושאלו את ר' טרפון וכו' – בוודאי משנת ר' יהודה תלמידו; בבלי כז ב: לימא תנן סתמא דלא כר”ש דתנן וכו‘²⁰⁶⁵ ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת וכו’, ובשבת (קנו ב) אמרו: ואף זעירי סבר הלכה כר"ש דתנן בהמה שמתה וכו' ותרגמה זעירי בבהמת קדשים.

פירשו משנתנו בדוחק כר"ש, מפני שהלכה כמותו, אבל פשוטה כר' יהודה.

ו“שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר' טרפון בלוד”²⁰⁶⁶, ששמואל סובר כר"ש (שבת שם).

פ"ד מ“א: ומתחילין בערמת התבן – כר' שמעון²⁰⁶⁷, אבל לא בעצים שבמוקצה, שר”ש מודה בהם²⁰⁶⁸, ובתוס' כאן פ"ד שנינו: ומתחילין באוצר תחילה, בניגוד לברייתה שבשבת קכז א, וכר' שמעון.

מ"ב: אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' – סתמא דלא כר' שמעון בברייתא שבגמרא (ל' ע"ב).

שם: מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר – מתני' יחידאה (רשב"א)²⁰⁶⁹ היא דתניא²⁰⁷⁰ לא נחלקו ב“ש וב”ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין וכו' על מה נחלקו על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות שבש“א לא יביא ובה”א יביא (בבלי לא א), ודלא כר' נתן, תוס' שם: לא נחלקו ב“ש וב”ה על מפוזרין שבקרפף ועל מכונסין שבשדה שיביאו וכו'²⁰⁷¹, וסתמא כב"ה.

מ“ג: אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה – סתם כר' יהודה²⁰⁷², ובתוס' פ”ג יא כולל “קורה שנשברה” עם שברי כלים “שאין מסיקין בהן” לר' יהודה²⁰⁷³. “ור' יוחנן ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה²⁰⁷⁴ וסבר ליה כר' יהודה אבוה במוקצה”.

ושם: אין מבקעין לא בקרדום, בירוש' סב ע“ג: תני ר' יוסי בן כיפר אמר משם ר' לעזר בן שמוע ב”ש אוסרין וב"ה מתירין, ותנא דידן שנה אפוא ב"ש לקולא, וסתים כב"ה.

ושם סיפא: בית שהוא מלא פירות וכו' נוטל ממקום הפחת – ת"ק ר"ש הוא²⁰⁷⁵.

מ“ה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת – דלא כר”ש בברייתא (לג א).

מ“ו: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא. זו ר"ש אליבא דר”א היא, שכן שנינו בתוס' (פ"ג יח): ר' אליעזר אומר מגבב מן החצר ומדליק ובלבד שלא יעשה צבורין ר' שמעון מתיר שכל מה שבחצר מוכן, וזו היתה נוסחת הירוש' בתוס' זו, שהרי הוא אומר (שם): מה ביניהן (בין ר"א וחכמים). לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דר' אליעזר עושין ציבור על דעתהון דרבנן אין עושין.

אבל הבבלים (בבלי לג ב) גרסו בברייתא זו: ת“ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ור”ש מתיר.

ולפי הבבלי: אין עושין צבורין לר"א.

מ“ז: ועוד אמר ר”א – תנא אחר²⁰⁷⁶.

פ"ה מ“ב: כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו”ט ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ואלו (ס"א: אלו) הן משום רשות לא דנין (ס"א: ולא דנין) וכו' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו' – משנה קשה מאד²⁰⁷⁷, שכמו שהקשה כבר התלמוד (לז א) גם אלה שהם משום רשות ומשום מצוה, הם “שבות”, ור' יצחק מפרשה: לא מיבעיא שבות גרידתא וכו' אלא אפי' שבות דרשות וכו' אלא אפי' שבות דמצוה, וכפי' רש“י שלגבי מצוה קורא לאלה רשות שאין בהן מצוה גמורה, וכיו”ב פי' כנראה הירוש‘²⁰⁷⁸; אבל המשנה כפשוטה אינה מתפרשת כך, וביותר קשה לפרשה כך אם נשוה אותה עם הספרא; ששנינו בספרא אחרי פרק ז ט: אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה כרת מלאכה שאין חייבין על מינה כרת מניין שלא יעלה באילן וכו’ ולא ירקד ת“ל שבתון שבות. אין לי אלא שביתת הרשות שביתת מצוה מנין [ש]לא יקדיש ולא יעריך וכו' ולא יעשר ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני ת”ל שבתון שבות.

הספרא כלל אפוא את שני הסוגים האחרונים של המשנה – ב“שביתת מצוה”, וב“שביתת הרשות” הכניס רק “רשות” גרידא, ומסדר את הסוג השני של המשנה בסוף הסוג הג' (וסתם ספרא ר' יהודה).

אבל גם כאן משנתנו מקורות מקורות, תרי תנאי, ודברים אלה יוצאים ממכיל' דרשב"י²⁰⁷⁹: מנ' לא עולין באילן וכו' תל' לו' כל מלאכה אין לי אלא ברשות במצוה מנ' אין מקדישין אין מעריכין וכו' ומעשרות תל' לו' שבתון שבות.

מכיל' דרשב"י לא הזכירה אפוא כלל את הסוג השני שבמשנה.

וזו היתה עיקר המשנה: ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ולא מרקדין אלו (דלעיל) הן משום רשות – ולא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין – ואלו (דלקמן) הן משום מצוה וכו'.

“ולא דנין וכו' ולא מייבמין” היא הוספת שונה אחרון (רבי ?), שהוסיפהּ בעיקר המשנה, מבלי לשנות את בניינה, וע"י כך נפסקה המשנה וניתק קשר שלה.

ואמנם משנת שבת פכ“ג מ”א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו וכו‘, חולקת על “לא מקדישין” וכר’ יוחנן²⁰⁸⁰, ור' הושעיא תני²⁰⁸¹: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו, ובירוש' שם: אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי טלאים, אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי פסחים וכו‘, ומשנת שבת היא משנת ר’ אליעזר (ס"ז 257).

ואמנם כש“אמר לו²⁰⁸² ר' יהושע (לר' אליעזר) יו”ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות“, “אמר לו ר”א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה” (“שבות של רשות ושבות של מצוה”, ר"ח), מכאן יוצא שר"א מתיר “שבות של מצוה”, שאם לא כן היה יכול ר' יהושע להשיב לו: הרי אין מקדישין פסח בערב פסח שחל להיות בשבת ושוחטין אותו, וכדומה.

ובתוס' פ“ד ד²⁰⁸³: ארבע רשויות וארבע מצות הן. כתב שתי אותיות וכו'²⁰⁸⁴. אין דנין ואין מקדשין ואין מגרשין ואין ממאנין²⁰⁸⁵ לא חולצין ולא מייבמין (בר"ח נוסף: רשות) ולא (ר"ח: לא) מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו ביו”ט וכו' וכולן שעשאום [ישראל]²⁰⁸⁶ בין אנוסין ו“בין שוגגין ובין מזידין ובין מוטעין מה שעשה עשוי [בשבת ואצ”ל ביום טוב]"²⁰⁸⁷.

וודאי ש“ארבע רשויות” הן: עולין, רוכבין, שטין ומטפחין (ומספקין ומרקדין בכללו, שכולם משום גזירת כלי שיר)²⁰⁸⁸, ו“ארבע מצות” הן: מקדישין, מעריכין, מחרימין מגביהין, וזוהי תוספתא למשנה העיקרית, וא“א ש”רשויות" אלו הן השורה האמצעית: לא דנין וכו‘, שהרי בתוס’ למטה, כמו בספרא, נמנות שש, ובספרא שבע (ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני)²⁰⁸⁹.

וכתב שתי אותיות וכו‘, זוהי תוס’ לעצמה, ואין דנין וכו' תוס' לעצמה. וזו האחרונה הביאוה ר“ח וראבי”ה 487 בהמשכו של הירוש', וכן הביאוה הרי“ף והרא”ש, והר“ן ותלמיד הר”ן (שמ"ק) והגמ“י, והמאירי בשם “ירושלמי”²⁰⁹⁰, וגם “תני” שבר”ח²⁰⁹¹ וראבי“ה מוכיח שנעתק מן הירוש', שאין דרכו של ר”ח להעתיק כך, אלא “תני בתוספתא”, וכדומה.

ואם־כן חסר הירושלמי שלנו (כנראה בין “תני” ל“תני”).

שם: אין בין יו“ט לשבת וכו' – משנה זו שנויה גם במגילה פ”א מ“ה (בשורת “אין בין”), ור' יהודה חולק עליה²⁰⁹² ואומר: אף מכשירי אוכל נפש, כר' אליעזר (עי' לעיל), וע”כ קשה לקבל תירוצו של רב יוסף (בבלי לז א): הא ר' אליעזר וכו‘, וגם תירוצו של רב פפא: הא ב"ש וכו’, אינו מתאים יפה, שהרי ר"א שמותי הוא, וחולק עליה, ואמנם הירוש'²⁰⁹³ הקשה גם כן כבבלי, אבל לא תירץ כלום.

יש לנו אפוא במשנת ביצה: ממשנת ר"מ (פ“א מ”א–מ“ב, פ”ב מ“ו–מ”ז), ממשנת ר' יהודה (פ“ג מ”ה, פ“ד מ”ב ומ“ג ומ”ה), ממשנת ‏ר"ש (פ“ד מ”א ומ“ג סיפא ומ”ו) וממשנת רשב"ג (פ“א מ”ח, פ“ב מ”ג ופ“ג מ”א).

וכבר ראינו מתוך דברינו, שיש במסכת זו גם כמה סתמות של התנאים האחרונים, בני דורו של רבי, “הסתומתאי”:

א) ר' יוסי בר' יהודה (פ“ד מ”ג, עי' לעיל).

ב) ר' שמעון בן אלעזר (תלמיד ר"מ) פ“ד מ”ב (עי' לעיל), דלא כרשב"א, פ“א מ”ג, מ“ה, פ”ב מ"א ועי' שם.

ו־ג) רבי.

כי גם ידו של רבי ניכרת בה:

פ“א מ”ד: שלשה ומצא שנים וכו' (עי' לעיל).

ובפ“ג מ”ד: ר' יהודה אומר וכו‘, לברייתא שבבבלי (ברייתא בבלית) כו א, זו היא גם דעתו של רבי (ר' יהודה הנשיא), ושנה אותה רבי במחלוקת ר’ יהודה ור“ש, שהרי כלל מקובל היה, שר' יהודה ור”ש הלכה כר' יהודה. ובפ“ה מ”ז: אלו הן בייתות וכו' – תוספת היא (ע" ד"ס), ורבי (בברייתא שבגמרא ובתוס') חולק על פירוש זה.

דלא כרבי, פ“ב מ”א ומ"ג (עי' לעיל).

 

VIII. ראש השנה    🔗

א. להלכה

המסכת מתחלקת לשנים: א) הלכות חשבון השנה וקידוש החדשים ועיבורם. ב) הלכות שופר של ר“ה ו”סדר ברכות" (פ“ד מ”ה–מ"ו) של ר"ה הקשורים בשופר.

הראשון לחודש השביעי נקרא בתורה “יום תרועה”, ופילון²⁰⁹⁴ מפרשו, מפני שבו “תקעו” בשעת הקרבת הקרבן וקורא לו חג שבו מתקדש “החודש הקדוש” (חודש החגים), ίερομενία, אבל לא הזכיר כאן כלל, שהראשון לתשרי ההא “ראש השנה”²⁰⁹⁵. אבל במקום אחר²⁰⁹⁶ קורא הוא לו בדרך אגב “ראש השנה” (“בהתחלת השנה”), ובמקום אחר²⁰⁹⁷ הוא אומר: החודש הזה (“ניסן”). שלפי חשבונו וסידורו הוא השביעי למנין החמה, הוא לפי ערכו הראשון, וע"כ נקרא כך גם בתורה. פילון יודע אפוא רק ראש שנה אחד.

אבל יוסף בן מתתיהו אומר²⁰⁹⁸: המבול היה בשנת שש מאות לחיי נח בחדש השני, הנקרא אצל המוקדונים דיוס, אצל היהודים מרחשון; כי כך היה סדר השנה במצרים(!). אבל משה קבע ניסן, הוא קסנטיקוס, ראשון למועדים מפני שבו הוציאם ממצרים, הוא נעשה על ידו ראשון לכל שהוא (נעשה) לכבוד שמים, אבל במִקח וממכר וכל דין ודברים (מעשה בית־דין ומלכות) הניח את החודש הראשון (“תשרי”).

ניסן הוא אפוא ר“ה “לרגלים”, ותשרי – למקח וממכר וכל מעשה ב”ד (“שמיטין ויובלות”): בהתאם למשנתנו²⁰⁹⁹.

בתורה נקרא חג הסוכות: חג האסיף בצאת השנה (שמ' כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שם לד כב). תשרי היה לפי־זה בהתחלת השנה. וכך מנתה התורה למבול מתשרי, כר' אליעזר²¹⁰⁰: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, ו“חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה (תקופת החמה) כר' יהושע”²¹⁰¹. וסתם מדר“י²¹⁰² שונה: לא מנה בו אדם הראשון, ומדרשב”י²¹⁰³: לא מנו בו אבות הראשונים.

מגילת תענית מסדרת את החדשים מניסן עד אדר, וכן סדר זמן עצי כהנים שבמשנת תענית (פ“ד מ”ה); גם חשמונאים א' מונה החדשים מניסן. אבל ה“לוח” של הברייתא (ב"מ קו ב) מונה מתשרי.

היו אפוא שני ראשי־שנים: השנה העממית בתשרי, והשנה הדתית בניסן; אלא שזו הלכה ונשתכחה, ותשרי נעשה ל“ראש השנה” סתם²¹⁰⁴.

אבל “בראש השנה בעשור לחודש” (יחז' מ א) פירשה הקבלה²¹⁰⁵: איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחודש הוי אומר זה יובל. אבל השבעים מתרגמים: “בחודש הראשון בעשור לחודש”; אלא שהרי ראינו שהתורה קראה גם לסוכות “תקופת השנה”, ו“ראש השנה” כאן לאו דווקא.

הבבלים התחילו את השנה מניסן, אבל תשרי (tašritu) היה גם אצלם “התחלה”, התחלה של חצי שנה (שהשנה מורכבת משני חצאים); המצרים התחילו מתחות (כסליו); הארמיים (הסורים. התדמורים) והערביים הראשונים התחילו מתשרי.

ב. משנת ראש־השנה

המסכת התחילה, בעיקרה ובראשונה – בחדשים²¹⁰⁶: לחדשים למלכים ולרגלים, כסדר המדרש, או: למלכים ולרגלים לחדשים ולתרומת שקלים, כסדר התוס' (“ותנא דידן בשנים קמיירי בחדשים לא קמיירי”); התחילה בחדשים ובר“ה שלהם (ניסן), ועברה לר”ה לשנים (למנין השנים, ירוש'): תשרי, ואח“כ “לר”ה” סתם (מ"ב) שהוא ר“ה לשנים. ואח”כ (מ"ד) “על שני חדשים” וכו' (עי' להלן), וכל הלכות קידוש החודש, עד פ“ג מ”ב. בפ“ג מ”ב מתחילות הלכות שופר.

וסדר התוספתא שונה מזה של המשנה²¹⁰⁷:

אחרי פ“א מ”ג – בתוס' (פ"א): בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם וכו' (פ“ב מ”א). בראשונה היו משיאין משואות וכו' (פ“ב מ”ב–מ"ג), אמר אחד לפניה ראיתיו וכו' (פ"ב מ"ו), ראב“צ אומר וכו' (מ"ז), ודברי ראב”צ כפולים בתוס' ב“פ: בפ”א כאן ובפ“ב (אחרי פ“ד מ”ב!); אח”כ בתוס' כאן הקבלה לפ“ב מ”ט, ואח“כ (בתוס' פ"ב) באה כנראה הקבלה לפ"ג מ”א²¹⁰⁸; ואח“כ הקדמה לפ”ג מ“ב והקבלה לפ”ד מ“ט רישא. אח”כ לפ“ג מ”ה, מ“ג, מ”ו, מ“ז–מ”ח (וכאן היה שנוי כנראה גם “בראשונה” של הברייתא שבבבלי דף כא ב: בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב ביהמ“ק אמר להן ריב”ז וכו'). וכאן בהקבלה למ“ח (חרש שוטה וקטן אין מוציאין וכו') שנוי בתוס‘: הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים וכו’, וכאן שנוי בתוס' גם דין ה”מתעסק": התוקע ומתעסק והתוקע ומתלמד וכו' אם כיוון לבו יצאו וכו' – הלכה ששנויה במשנה בפ"ד מ"ח: והמתעסק ל א יצא וכו' (ודין “המתלמד” שנוי בתוס' גם בהקבלה לפ"ד שם).

אח“כ בתוס' הקבלה לפ”ד מ"ב, אח“כ לפ”ב מ“ז סיפא (דברי ראב“צ הכפולים בתוס' פ”א), אח”כ לפ“ד מ”ד סיפא, ואח“כ למ”ה וכו'.

הסדר שונה אפוא בתוס' בהרבה.

וכשאנו מסתכלים במשנה עצמה אנו רואים:

א) בפ“א מ”ג: על ששה חדשים השלוחין יוצאין וכו' וכשהיה ביהמ“ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן, ובמ”ד: על שני חדשים מחללין את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהיה ביהמ“ק קיים מחללין אף על כולן וכו‘. וכאן שואל הבבלי (כא ב): על ב’ חדשים ותו לא (“אין השלוחין יוצאין”) ורמינהי על ו' חדשים וכו' אמר אביי על כולן שלוחין יוצאין מבערב וכו'. אבל תירוצו של אביי אינו מיישב את הקושי המונח בָהדגשה “שבהן השלוחין יוצאין לסוריא ובהן” וכו'' – המתנגדת אף היא למ”ג; שהרי לפי מ“ג כשביהמ”ק קיים יוצאין אף על אייר, ובוודאי שהיו יוצאין לחו“ל משום “דרך רחוקה” של פסח קטן. גם ההלכה “על כולן שלוחין 'וצאין מבערב” – היא תקנת רבי (ירוש' נח ע"א), אבל לענין מ”ד שנינו בתוס‘: וכן היה ראב"צ אומר אין השלוחין יוצאין לסוריא עד שישמעו מפי בית דין למחר. משנה ד’ קדומה אפוא לראב"צ, בה בשעה שעל כולן שלוחין יוצאין מבערב – תקנת רבי היא.

ובפ“ב מ”ב שנינו: משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין, שלפי פשוטה של משנתנו פירושו – בכל חודש, במקום המשואות. ששנינו בתוס' (פ"א): על כל ראשי חדשים היו משיאין משואות. אמנם הירוש' (פ“ב נח ע”א) מפרש, שאין משיאין אלא על החדשים המיושבין בזמנן (החסרים) ולא על החדשים המעוברין, אבל התוס' אינה אמרת כך, וגם פשוטה של משנתנו אינו כן.

והנה בירוש' (שם) אמרו: רבי ביטל את המשואות משקילקלו הכותים, ואמנם רבי סובר כותי כגוי²¹⁰⁹, ור“ג בנו של רבי אסר שחיטתן²¹¹⁰, ובימי רשב"א תלמידו של ר”מ נאסר יינן²¹¹¹. ולפי זה מתני' “על ששה חדשים שלוחין יוצאין” נשנית בימי רבי²¹¹².

ונראה אפוא שמ“ד קדומה למ”ג, ושמ“ג נשנית בימי רבי, אע”פ שאינה לגמרי בדעתו של רבי²¹¹³! וכן פ“ב מ”ב, רישא, נשנית בימי רבי. ואמנם מצינו שר' עקיבא²¹¹⁴ יצא לנהרדעא “לעיבור השנה”, ואפשר שהיה “שליח” של שני החדשים שהיו יוצאין בהן “לסוריא”.

ונראה שבזמן הבית ואחריו – עד ימי רשב"ג – היו שלוחין יוצאין רק על שני חדשים, “שבהן מתקנין את המועדות”, ואפשר שהיו “שלוחין” אלו עוסקין גם באספת השקלים²¹¹⁵ ובשאר החדשים היו מסתפקין במשואות.

ב) בפ“ב מ”א שנינו: אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו. והנה ר' יונה²¹¹⁶ מגיה משנתנו²¹¹⁷: הכין צורכה מיתני בראשונה וכו' אם אינן מכירין אותו וכו‘. ור’ יוסה (שם) מיישב משנתנו: אם אינן מכירין וכו' למה שבראשונה וכו‘. אבל “אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו” – שייך בוודאי לסוף פ“א, למ”ט, ועוסק בשבת, וכך יוצא מן התוס’: (בראשונה היו מקבלין וכו') אם אינן מכירין אותו משלחין עדיו עמו אפילו (צוק': ואפילו) בשבת מעשה בר' נהוראי שבא עם העד בשבת לאושה והעיד בו.

ופ“ב מ”א סיפא (בראשונה) – פ“ב מ”ד לקוח בוודאי ממקור אחר (“בראשונה” גם במ“ב ומ”ה, וכאן היה שנוי כנראה גם “בראשונה” של הברייתא, כא ע"ב).

ופ“ב מ”ה–פ“ג מ”א שייך אחרי פ“ב מ”א רישא!

ופ"ד (מ“ג ומ”ד “בראשונה”) הוא המשך של פ"ג מ“א, ורק אחרי פ”ד מתאים פ“ג מ”ב–מ“ח, אלא שפ”ג מ“ב–מ”ח ממקור אחר הוא, וכן פ“ד מ”א–מ"ד.

גם פ“ב מ”ז שלא במקומה היא, שמ"ח היא המשך של מ"ו, ופ“ג מ”א היא המשך של פ“ב מ”ז²¹¹⁸.

ואמנם דברי ראב“צ כפולים, כמו שאמרתי, בתוס' גם בפ”ב (בין פ“ד מ”ב של המשנה ומ"ד!)²¹¹⁹.

ופ“ד מ”ב – היא משנת ר' אלעזר (שבמ"א), כלומר שבזאת עדיין היתה ירושלים יתירה על יבנה שכל עיר וכו'²¹²⁰.

ופ“ד מ"ח שייך לפ”ג מ“ז, ושם שנינו בתוס', כמו שאמרתי כבר, למ"ח דין החייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה כאן בפ”ד מ“ח סיפא, וכאן בהקבלה לפ”ד ישנה בתוס' שוב הקבלה למתעסק (ורק לזו).

ומשנה זו (מים או יין) – אבא שאול היא (בבלי לג א). וגם היא שלא במקומה, שהרי מ"ט היא המשך של מ"ז! ²¹²¹

ובנוגע לסתימותיה – הנה פ“א מ”א (לרגלים) – ר"ש היא (בבלי וירוש'), אבל סיפא: ר“ה למעשר בהמה – ר"מ היא דבכורות²¹²², ור”א ור"ש חולקין כאן בפירוש, ואמר רב יוסף (ז ב): רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר"ש ובמעשר בהמה סבר לה כר"מ.

ומ"ב – בעיקרה – כר' יהודה (עי' תוס'), אבל לפי הבבלי – תנא דבי ר' ישמעאל היא (ועי' ירוש').

ומ“ז – סתם כר' יוסי שבסיפא (א"ר יוסי) וגם פ”ג מ"ב (א"ר יוסי): הוון בעיי מימר ולא פליגין וכו'²¹²³, והברייתא אינה מכריעה כאן.

ומ"ח (=סנהדרין פ“ג מ”ג) – כר' יהודה²¹²⁴ ור"ש הכריע ביניהן²¹²⁵.

ופ“ג מ”ו – כולה ר' נתן²¹²⁶.

ופ“ד מ”ב – ר' אלעזר (עי' לעיל).

מקורות מקורות ישנם אפוא במשנת ר"ה, ונסתמה בימי רבי.

חלוקת הפרקים אינה מדוייקת כאן (פ“ב מ”א, פ“ג מ”ב).

ג. הערות ופירושים

פ“א מ”א

למלכים. רב חסדא בבבלי (ג א): למלכי ישראל, אבל בירוש' (נו ב) ר' לעזר בשם ר' חנינה אף למלכי אומות העולם אין מונין אלא מניסן. בשישי בשנת שתים לדריוש (חגי א א, א טו). בשמיני בשנת שתים לדריוש (זכריה א א, ושם ז: ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש הוא חודש שבט בשנת שתים לדריוש, ובחגי ב י: בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש, וכן שם יח). נאמר בשמיני בשנת שלש, וכו'.

וכך יוצא גם מן הפפירוסים. פפירוס J: ב־3 לכסליו שנת 8 הו יום 12 לתחות שנת 9 דריוהוש מלכא. ובפפירוס K: ב־28 לשבט שנת 13 הו יום 9 לחתחור שנת 14 דריוהוש מלכא.

“מפני שהיהודים מתחילים מניסן והמצרים מתחות וכל שטר שנכתב בפרק שבין חדש תחות לניסן – המצרים עודפים על היהודים במנין שנות המלך בשנה אחת”²¹²⁷.

ונראה שגם הנשיאים נתמנו בניסן, שהרי כריסוסטימוס²¹²⁸ מקנטר רק נגד מינוי ה“ארכונטים” בתשרי ולא בניסן.

ולרגלים. יוספוס (I 3, 3): ἐπὶ ταῖς ἑορταῖς, רומית: in festis observandis, בבלי (ד ע"א): רגל שבו ר“ה לרגלים; הבבלי והירוש'²¹²⁹ אומרים: מאן תנא רגלים ר”ש דר“ש אמר שלשה רגלים כסדרן ובלבד חג המצות ראשון. אבל נראה שהמשנה עתיקה מאד, ושכבר בימי יוסף בן מתתיהו שנו “לרגלים”, והמתרגם הרומי פירש אותו in festis observandis, מעין “והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים”. ואמרו בב”ר שם (פ"ב ו): והיו לאותות אילו שבתות, ולמועדים אלו ג' רגלים, ולימים אלו ראשי חדשים, ולשנים זה קידוש שנים, ובפסיקדר“כ מא ע”ב ופסיק"ר סו א: ושנים אלו ראשי שנים²¹³⁰.

ובמשנה חסר²¹³¹: “ולחדשים”, שישנו בברייתות.

באחד באלול ר"ה למעשר בהמה. מחלוקת קדומה היא לפי הירוש' כאן (נו ע"ד) בין ר' ישמעאל ור"ע. בבכורות פ“ט מ”ה שנינו: רמ"א באחד באלול ר“ה למעשר בהמה בן עזאי אומר האלוליים מתעשרים בפני עצמן, ותניא בתוס' ר”ה פ“א ו (ירוש' כאן ובבלי שם): אמר שמעון בן עזאי הואיל ואלו אומרים באחד באלול ואלו אומרים באחד בתשרי יהא האלוליים מתעשרין לעצמן וכו‘; המחלוקת ידועה אפוא לבן עזאי. ואמר בירוש’: וובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע)?! וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור”ע. ובבבלי בכורות שם אמר ר' יוחנן: מפי השמועה אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. ואמנם מתוך רישא של המשנה בבכורות יוצא, שכבר נחלק בה ר"ע: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג דברי ר"ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר באחד בסין בעשרים ותשעה באב (“בן עזאי לטעמיה דאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן”, גמרא). ר“א ור”ש אומרין באחד בניסן באחד בסיון בכ"ט באלול ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי וכו' רמ"א וכו' כל הנולדים באחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול הרי אלו מצטרפין.

מכאן אנו רואים שהזמן האחרון לגרנות הוא ר"ה, כמו לר“א ור”ש. וא“כ לר”ע הוא – בפרוס החג, וסתם מתני' דבכורות (כל הנולדים וכו') הוא כר“ע ור”ש.

לשנים. ר' זירא אמר לתקופה (ח ע"א), לתקופת חמה ולבנה והילוכן מונין מתשרי. ובירוש' אמרו: שנים מניין כתוב אחד אומר וחג האסיף בצאת השנה וכתוב אחר אומר וחג האסיף תקופת השנה. אי זהו חודש שיש בו חג ותקופה ואסיף ושנה יוצֶא בו אי זה זה תשרי²¹³². ובתוס' אמרו: כיצד לשנים ולשמיטין וליובלות אין מתחילין למנות לשנים ולשמיטין וליובלות אלא מתשרי. ובמדר"י (שם): אבל לא לשנים וכו' שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה וגו' בבא כל ישראל וגו' ואומר וחג האסיף וכו'.

“שנים” פירושו אפוא כפשוטו “מנין השנים”.

שמיטין ויובלות. הם דברים שבממון, שיוספוס (שם) אומר, שבמִקח וממכר וכל דין ודברים καὶ τὴν ἄλλην διοίκησιν תשרי הוא ר"ה שלהם.

המשנה הקדומה שנתה בוודאי רק: באחד בניסן ר“ה למלכים ולרגלים ולחדשים באחד בתשרי ר”ה לשנים ולשמיטין וליובלות [ולשכירות בתים].

מ"ב

בעצרת על פירות האילן. עי' בבלי טז א ותוס' כאן, ועי' ב“ב קמז א: יו”ט של עצרת ברור סימן יפה לחטים, ועי' רש“י. והמשנה “לא ר”מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן”, ורבא אמר: “האי תנא דבי ר' ישמעאל היא”. וכן במגילה כג א, אבל בכי“י שם וכאן: דבי שמואל! ועי' יומא ע ע”א (רבא) וסוכה נו ב (רבא).

כבני מרון. עי' בבלי, אבל בהו' לו: כבנו מרון, וכן כ“י ה‘, וכן בתוס’ כ”י ווינא: – נומרון, כ“י ק': כִבְנוֹמְרוֹן. וכן באדר”נ נ“ב פמ”ב: כבנומירן νούμερον, numerus, גדוד, “כחיילות של בית דוד”²¹³³.

וסדר המשנה כסדר הזמנים, וע“כ נכנס “ר”ה” באמצע, ו“כל באי עולם” הם בוודאי “אדם” וקרא מוכיח “היוצר יחד לבם” (כפשוטו “השוקל וחושב”, כמו “יצר לב האדם”) וגו'.

ומתני' א“גזר דין” (עי' בבלי שם) ו“אדם” שבמתני' (“עוברים לפניו”) הוא תחילת דין, ור' יהודה היא בעיקרה, אבל עי' ירוש‘: מתני’ וכו'.

מ"ג

על ששה וכו'. עי' לעיל עמ' 365, ו“על תשרי מפני תקנת המועדות”, פליג נמי על מ"ד: ובהן מתקנין את המועדות, ולשון “המועדות” (שפירשוהו “יוה”כ וסוכות ושמ“ע”) אינו מתאים כאן, שאין כאן באמת אלא “סוכות” “מועד אחד”. וכבר אמרנו שזו משנה מזמן רבי²¹³⁴.

יוצאין (אף) על אייר. “אף” ליתא בד“ר ולו ועוד, ולפ”ז: על אייר ולא על אב.

מ"ד

על שני חדשים. עי' מ“ש לעיל 365, שזו קדמה לראב”צ, ועי' בבלי כא ב.

לסוריא. ירוש' כתובות פ“ב כו ע”ד: ובסוריא וכו' עד מקום ששלוחי החודש מגיעין עד נמרין (“בעבר הירדן”).

וכשהיה וכו'. תקנת ריב"ז היא (ברייתא כא ב).

מ"ה

בעליל. עי' בבלי וירוש'. בנט (בתרגומו) מפרשו, כמו נמצא בעליל לעיר (“במבוא העיר”) בעגלה ערופה²¹³⁵, כלומר במבוא השמש, במיעל שמשא, שאז בוודאי ראוה ב"ד.

מ"ז

וקבלו הכהנים. ב"ד של כהנים, בני כהנים גדולים (כתובות פי“ג מ”ב).

אב ובנו וכו' ילכו. כלומר: בשבת, והמשך של מ“ו היא, אבל מ”ח, שהיא משנת ר' יהודה²¹³⁶, נכנסה כאן, דרך אגב, לפסולים.

מ"ח

ועבדים. גם בסנהד' בירוש' וכ"י פרמא ועוד, והתוס' הוא שמחקוהו שם, ופסולא דרבנן הוא, ודעולא (ב"ק פח א) אסמכתא הוא.

מ"ט

מי שראה וכו'. המשך של מ"ו (או גם מ"ז, עי' לעיל) הוא.

פ“ב מ”א

הבייתוסין. כצ“ל, כנו' כל כי”י, וכברייתא וירוש'.

מ"ב

משואות. מלשון “משאת העשן” (שופ' כ לח), שאו משאת (ירמ' ו א).

מ"ד

סרטבא. היא “קורן סרטבא” בערבית, מקום מבצר אלכסנדריון.

לאגרופינה ומאגרופינה. כנו' ד“ר וכי”י. על שם אגריפינא אשתו של טיבריוס קלדיוס, וכנראה מבצר שנקרא בימי הורדוס על שמה. ומכאן לגבול זמנה הקדום, והגבול האחרון הוא זמן הבית, ועי' מ"ה.

מ"ה

חצר וכו'. בפ“ד מ”ד תיקן ריב“ז שלא יהיו העדים באים אלא לבית הוועד, וא”כ קדומה לריב“ז, ונשנית בזמן הבית, ו”ירושלים" מוכיחה. בירוש‘: תני אף בא למול וכו’ מתניתא דר' ליעזר וכו‘, וס"ז 334 נשנה על פי משנת ר’ אליעזר (ר' יהודה?).

הרי אלו כאנשי העיר וכו'. עי' עירובין פ“ד מ”ג: שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן, ופירושו כמו: וכל היוצאין וכו' (תפארת ישראל שם), וזו חולקת על תקנת ר“ג, ולפיה – כפשוטה – חוזרין למקומן. ועי' פסח' פ”ג מ"ז.

מ"ט

הלך ומצאו (ר' עקיבא) מיצר. עי' בבלי וירוש‘, במ"ע JQR 1917, 179: הלך ר’ עקיבה מיצר, והעיקר: הלך ומצאו מיצר²¹³⁷, כלומר: הלך השליח, ושמו לא נתפרש, ואולי זוהי משנת ר"ע, ששנה: הלכתי ומצאתיו, תלמידיו שנו משנתו ושינוה: הלך ומצאו.

עמד ר"ג וכו'. ליתא בד' פיז', והוא הנכון, ותוספת הוא ע"פ הברייתא!

פ“ג מ”א

ראוהו ב"ד וכו'. המשך משנה ז' של פ“ב (ועי' לעיל, 366), ועי' בבלי כד סע”א: אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכו‘, ועי’ ת“כ אמור פ”א א: נראה בעליל או שראו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו.

ה"ז מעובר ולא מקודש (בבלי שם), ועי' ת“כ שם: יכול יהא מקודש ת”ל אשר תקראו אותם במועדם וכו'.

ראוהו ב"ד וכל ישראל. ירוש‘: כיני מתני’ אוכל ישראל²¹³⁸, אבל זהו “נראה בעליל” של ת"כ.

נחקרו (ונחקרו). בבלי: אי נמי נחקרו, וכן ת"כ: או שבאו.

ראוהו ב"ד בלבד יעמדו שנים וכו'. בבלי כה ב: לימא מתני' דלא כר“ע וכו‘, אבל בירוש’ נח רע”ד: אית תניי תני וכו' אית תניי תני וכו' כשם שהם חלוקין כאן כך חלוקין בעדות החודש וכו'. ולשון “בלבד” פירושו בלי כל ישראל. ונראה כפשוטה שלא כבבלי (עי' לעיל).

מ"ב

כל השופרות וכו'. הפתיחה חסרה, ועי' תוס‘, ועי’ פ“ד מ”ה–מ"ו.

בקרן היובל. ד“ר ירוש' ולו ועוד נוסף: כשמעכם את קול השופר, וכצ”ל.

מ"ג

ושתי חצוצרות מן הצדדין. פשוטו ששני כהנים וחצוצרות בידם מימין ומשמאל לשופר, מעין ששנינו בתמיד פ“ז מ”ג, וכן במ"ד: ושתי חצוצרות באמצע (ועי' רש"י שם).

מ"ה

שוה היובל וכו'. עי' בבלי ל ע"א (ותוס' כאן).

מ"ו

אם מעכב. עי' תוס' כז ב, ור' יוחנן בירוש' אמר: כיני מתני' אם היה מעכב, וע“פ זה הגיהו במשנת הירוש': אם עיכב, אבל בדוגמא ל”נשתנה קולו מכמות שהיה" שבברייתא (שם, ועי' ערכין י ע"ב), בוודאי שפי': אם מעכב עכשיו.

אחרי משנה ז' בא בתוס' דין חייבין בתקיעה ודין המתעסק, שהוא במשנה בפ“ד מ”ח, וכפול קצת בתוס' שם (עי' לעיל).

מ"ז

אחורי ביהכ"נ. משנת ר' יוסי היא (בבלי כט א), אבל לחכמים – אפי' מיחיד.

מ"ח

והיה וכו'. מדר“י סוף בשלח (עמלק פ"א 179–180) ומדרשב”י (אפשטיין־מלמד 121) – בשם ר' אליעזר.

שוברות מלחמה. על־דרך הכתוב (תה' עו ד): שמה שבר וגו' ומלחמה (בנט).

עשה מלחמה. כמו ṣaltu epešu “נצח במלחמה”. “עשה מלחמה” מקביל ל“תכון” (מש' כ יח) ול“תשועה” (שם כד ו).

פ“ד מ”ב

ועוד זאת וכו'. משנת ר' אלעזר שבמ"א, כלומר: ובזו היתה עוד (גם אחרי התקנה) ירושלים יתרה על יבנה.

מ"ג

בראשונה וכו' = סוכה פ“ג מי”ב. וסיפא “ושיהא יום הגף כולו אסור” – דלא כמשנת ר' יהודה במנחות (פ“י מ”ה), שהוסיף להתפלא על ריב“ז (עי' בבלי ל ע"ב): א”ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור וכו'.

מ"ד

כאן היה שנוי בוודאי גם בראשונה שבברייתא בבלי כא ב שנרמז במשנה פ“א מ”ד (עי' בבלי כאן: חד דפירקא קמא).

א"ר יהושע בן קרחה. דברי ר' יהושע ב“ק חסרים במשנה, וישנם בתוס' פ”ב: א“ר יהושע בן קרחה דברים אלו התקינן ריב”ז וכו‘. אבל "ועוד זאת וכו’ " – סתם משנה הוא, וא“א לומר כי “א”ר יהושע ב”ק" שבתוס' הוא רק פיסקא מן המשנה, שהרי זו האחרונה אינה תלויה במקדש. אע“פ שלפ”ב מ"ה (משנה מזמן המקדש) היתה להם “חצר” מיוחדת בשביל זה. ובשביל סתירה זו נדחק הירוש' לפרש “מקום הועד”: מקום הוועד של עדים!

מ"ה

סדר ברכות וכו'. מכיון ששנינו בפ“ג מ”ה: שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות, פירשו כאן “סדר ברכות”.

למה הוא מזכיר. כפשוטו פי': למה הוא מזכיר את המלכיות, שכתוב בהם “ותרועת מלך בו”, שתוקעין לכבוד המלך בשופר.

מ"ו

שלש שלש (מכולן). “מכולן” אין בנוסחאות, ועי' בבלי (לב א): היכי קתני וכו' ת“ש וכו' ריב”נ הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. ובתוס' שנינו: אם אמר שלש מכולם יצא.

וכפשוטו פי‘: שלש ממלכיות זכרונות ושופרות יחד, ז"א אחד למלכיות ואחד לזכרונות ואחד לשופרות. ואמנם במלכיות שבקדושת השם (מ"ה) שבתפלת שחרית ומוסף יש לנו רק פסוק אחד. וכן פי’ הירוש'.

מתחיל וכו'. בירוש' ובבלי הגיהו ע"פ הברייתא, אבל הברייתא חולקת.

מ"ז

השני מתקיע. ירוש‘: משום מעשה שהיה וכו’, וללשון “ראשון” “שני”, השוה תענית פ“א מ”ב.

“מתקיע” כפשוטו כמו “משמיע”, כלומר: תוקע בשביל הציבור, וכן “מקרא” (השוה יבמות פ' מצות חליצה [פי“ב מ”ו]: וכשהקרא).

מ"ח

שופר וכו'. ליתא בתוס', וההלכה שייכת לפ“ג מ”ז.

לא עולין וכו' המים. אינו מתאים ללשון המשנה כאן (“ואין” עם בינוני). והכל מביצה פ“ה מ”ב.

בין בדבר שהוא משום שבות וכו'. עי' בבלי ורי“ף, ועי' שבת פי”ט מ"א, בין שצריכין רק להביאו (פסח' פ“ו מ”ב) ובין שצריכין לעשותו.

אבל אם רצה וכו'. אבא שאול היא, בבלי לג א.

אין מעכבין וכו'. בתוס' כאן בקיצור (המתלמד), ועיקרו בתוס' לעיל לפ“ג מ”ז–מ"ח.

והשומע מן המתעסק לא יצא, אבל מן המשמיע יצא (עי' בבלי כאן), וזה שלא כר' יוסי וסתם פ“ג מ”ז.

ותוס' לעיל שונה: אם כיון לבו יצא ולא כמשנתנו “והמתעסק לא יצא”.

 

IX. חגיגה    🔗

א. להלכה

הלכות־חגיגות – הרי הם כהררים התלויין בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות (חגיגה פ"א, ועי' להלן).

א) חגיגה

בתורה לא נתפרשה “חגיגה” כלל, אלא שאמרה (שמ' יב יד, ויק' כג מא): וחגֹתם אֹתו חג וגו‘²¹³⁹, שבעת ימים תחֹג וגו’ (דב' טז טו)²¹⁴⁰. ואין “חגג” אלא לשון זביחת קרבנות, בנין־אב לכולם: שלח את עמי ויחגו לי במדבר (שמ' ה א), ולהלן הוא אומר: ונזבחה לה' אלקינו (שם ה ג), וזבחנו לה' אלקינו (שם ח כג), גם אתה תתן בידֵנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלקינו (שם י כה), בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו (שם י ט), הא אין חגג אלא זביחת־קרבנות (בבלי חגיגה י ע"ב). וכך אמרו בירושלמי²¹⁴¹: לשון חגיגה נוהגת לפני הדיבור, שלח את עמי ויחוגו לי במדבר.

בזמן הבית נזכרת “חגיגה” (שעם הפסח) ראשונה בברייתא עתיקה (פסח' ע ע"ב), בפי יהודה בן דורתאי: יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום (“בלוד”), אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת.

ואחת הדרשות שדרש הלל (“ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה”) עד שלא עלה לא“י, היא: כתוב אחד אומר וזבחת פסח לי”י אלהיך צאן ובקר (דב' טז ב). וכת' אחד או' מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמ' יב ה). הא כיצד צאן לפסח, וצאן ובקר לחגיגה²¹⁴², או: צאן לפסח ובקר לחגיגה²¹⁴³ ור' ישמעאל אומר²¹⁴⁴: בחגיגה הבאה עם הפסח²¹⁴⁵ הכתוב מדבר.

ב) הראייה

גם זו אינה מפורשת בתורה, שלא נאמר בתורה אלא "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמ' כג יז), ולא יראו פני ריקם (שם טו), שלש פעמים בשנה יראה וגו' ולא יראה את פני ה' ריקם (דב' טז טז), ושנינו בספרי (פיס' קמג): ריקם מן הצדקה (“מצוותא” בתרג' יונתן) וחכמים נתנו שיעור בית שמאי אומרים הראייה מעה (!) כסף [ושמחה מעה ובית הלל אומ' הראייה מעה כסף]²¹⁴⁶ ושמחה שתי כסף²¹⁴⁷.

ואמרו: “ואיזה היא ראייה אילו עולות הבאות לראייה איזו היא חגיגה אילו שלמים הבאים לחגיגה”²¹⁴⁸, ושנינו²¹⁴⁹: ולא יראו פני ריקם בזבחים; אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות, ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט (“למאכל הדיוט”) ונאמרה ראייה לגבוה (“דהא לא יראו פני כתיב דמשמע לצורכי אני שואל”) מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראייה האמורה לגבוה זבחים. ומה הן זבחים עולות; אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים, ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה מה חגיגה האמורה

להדיוט בראוי לו (“שלמים”) אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו (“עולות”) וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם.

ג) השמחה

התורה אמרה: ועשית חג שבועות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך ושמחת לפני ה' אלהיך וגו' (דב' טז י–יא), חג הסכות וגו' ושמחת בחגך וגו' שבעת ימים תָחֹג לה' אלהיך וגו' והיית אך שמח (שם יג–טו). ואמרו בספרי²¹⁵⁰: ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות נוהגות ברגל ואילו הם חגיגה וראייה ושמחה, יש בראייה מה שאין כן בשתיהן ויש בחגיגה מה שאין כן בשתיהן, ויש בשמחה מה שאין בשתיהן. ראייה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהן, חגיגה נוהגת לפני הדבֵר ולאחר הדבר מה שאין כן בשתיהן, שמחה נוהגת באנשים ובנשים (בתוס' עוד: ונוהגת כל שבעה) מה שאין כן בשתיהן, ובירוש' שם שנינו: וכשמחה מה שאין כן בשניהן, שהשמחה נוהגת בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משל אחרים, בין בדבר שדרכו לכן (“שראוי לקרבן”) בין בדבר שאין דרכו לכן, ואילו אינן נוהגין אלא משלו ובלבד מדבר שדרכו לכן²¹⁵¹, ואמרו (שם): רבי יהושע בן לוי אמר ושמחת אפילו ממקולין; אבל בספרי שם שנינו²¹⁵²: ושמחת לפני הי אלהיך נאמר כאן שמחה ונאמר להלן (דב' כז ז) שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים (“וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך”) אף שמחה האמורה כאן שלמים. ושם²¹⁵³ שנינו: ושמחת בכל מיני שמחות יבול אף בעופות ובמנחות וכו'.

ושנינו במשנה²¹⁵⁴: ההלל והשמחה שמונה. ושנינו בתוס‘²¹⁵⁵: חגיגה הבאה עמו (“עם הפסח”) יוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא בה ידי חובתו משום חגיגה (“משום חגיגת ט”ו"), אבל בירוש’²¹⁵⁶: חגיגת ארבעה עשר יוצאין בה משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמים.

אבל המשנה בחגיגה אינה יודעת כלל “שמחה” זו, ומ"ד, שפירשוה בשלמי שמחה (אע"פ שלא נתפרש בפירוש בבבלי וירוש'), היא המשך של מ“ג, ובחגיגה היא עוסקת. ולא עוד אלא שמחלוקת ב”ש וב“ה שבמ”ג שנויה בספרי ראה פיס' קמג, בלשון זה: בש“א הראייה מעה²¹⁵⁷ כסף < ושמחה מעה [כסף] ובה”א הראייה מעה כסף > ושמחה שתי כסף.

התנא של הספרי שנה אפוא “שמחה” במקום “חגיגה”; ש“שמחה” ו“חגיגה” אחת הן מעיקרן, ומכתוב אחד נלמדו, אבל ה“שמחה” של סוכה פ“ד – שמחה ממש היא, שמחת החג, שהרי היא שמונה ימים, ו”שמחת" הכתוב אינה אלא שבעה²¹⁵⁸, והמשנה בעצמה מפרשת כן. מ“ח: ההלל והשמחה שמונה כיצד, מלמד שחייב אדם בכבוד²¹⁵⁹ יו”ט אחרון של הג כשאר כל ימות החג.

מעיקרו, בזמן הבית, לא נהגו אפוא אלא ב“חגיגה”, בשלמי חגיגה, ויצאו ידי חובתה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה (פ“א מ”ד), או השתתפו עם אחרים (תוס' שם).

ד) הלכות טהרת הקודש

ועל טָהֳרת לכל קדש (דהי"א כג כח).

חומרות רבות החמירו בטהרת הקודש, ומהן זו שגזרו בה רביעי: הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה²¹⁶⁰, ואין לו מקרא מן התורה, שהרי אף לשלישי (בתרומה) היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה (סוטה פ“ה מ”ב).

אבל “קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש”²¹⁶¹ שאל חגי הנביא את הכהנים תורה (חגי ב יב–יג): הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו (“הטמא לקודש”) ונגע בכנפו (“או נגע בכנפו”) אל הלחם ואל (כלומר: או אל) הנזיד (“נזיד הקודש”, טהרות שם) ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש (“היפסל”) ויענו הכהנים ויאמרו לא. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש (“טמא מת”) בכל אלה (בשר – לחם וגו') היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא.

כהלכה השיבו²¹⁶²; שבין חומרי הקודש נמנה: בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש²¹⁶³, אבל בתחילת הבית השני, “עד שלא גזרו רביעי בקודש”, – לא גזרו גם על ה“כנפיים”. והחמירו כל כך בסוף זמן הבית ב“טהרת הכלים”, עד שהיתה “טומאת כלים (“סכין”) קשה להם יותר משפיכת דמים”²¹⁶⁴.

אלו כללות ואידך פירושא הוא זיל גמור.

ב. משנת חגיגה

שתי קבוצות של הלכות כלולות במסכת זו: הלכות חגיגה והלכות טהרת הקודש: פ“א מ”א–פ“ב מ”ד – הלכות חגיגה; מכאן ואילך ה' טהרת הקודש.²¹⁶⁵

 

X. נדרים    🔗

א. הלכות נדרים

“איש כי ידור נדר לה' – עד שידור בדבר הנדור” (נדרים יד א), ז“א ב”קרבן“; “נדר שיש בו הקדש לשם” (ס"ז 325). עיקר הנדר הוא אפוא: קרבן שאוכל (“שאני אוכל”) לך (נדרים פ“א מ”ד), שאני נהנה לזה קרבן (פ“ט מ”ז); נדר בנזיר ובקרבן (פ“א מ”א), נדרה בנזיר וסבור (“הבעל”) שנדרה בקרבן וכו' (פי“א מ”ה), נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות (“דורונות”) של מלכים (פ“ב מ”ה). וכך הוא נוסח הנדר שבאוונגליון²¹⁶⁶: קרבן [מה] שאת נהנה לי, “קורבני מֵדֵם דתתהנא מני (במרקוס: דמני תֵאתר)” בסורית; ביונית: .²¹⁶⁷κορβᾶν (ὅ ἐστιν δῶρον) ὃ ἐὰν ἐξ ἐμοῦ ὠφεληθῆς וכיו”ב מעיד יוספוס²¹⁶⁸: תיאופרסטוס מודיע (“מוסר”) בין דבריו על החוקים, שהצוֹרים אוסרים כל שבועות של זרים; ביניהן הוא מונה אף שבועה הנקראת קרבן (κορβᾶν) זו לא נמצאת אצל שום (עם) אחר שהוא, חוץ מן היהודים בלבד. הוא אף מוסר, שאומרים שבלשון עברי פירושו דורון לה'.

אבל במקום “קרבן” השתמשו בלשון העם ב“כינויים” ובעיקר – ב“קונם”, שהוא “כינוי לקרבן” (פ“א מ”ב), כגון: קונם שאני נהנה ל־ (פ“ג מי”א), קונם יין שאני טועם (פ“ח מ”א ומ"ה), קונם פירות אלו עלי (פ“ז מ”ו), קונם אשתי נהנית לי (פ“ג מ”ב, מ"ד). “כינויים” אלו הם לדברי רשב“ל²¹⁶⁹, או ר' יוחנן²¹⁷⁰: לשון שבדו להם חכמים, ולדברי ר' יוחנן (לבבלי), או רשב”ל (לירוש'): לשון גוים, או (בלשון הירוש'): לשון אומות העולם.

ואמנם “קונם”, כינויו של “קרבן”, הוא צידונית, והוא משמש בצידונית כלשון שבועה: קָנָמִי (“אני משביע”) את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח אית משכב ז (מצבת אשמנעזר, שו' ד'), קנמי את כל ממלכת וכל אדם אל יפתח עלתי (שם שו' כ'). שכן הגבולים בין נדר לשבועה מטושטשים היו²¹⁷¹ ו“יש נדר בלשון שבועה”²¹⁷². ורגיל הוא שבועה בלשון נדר: הנודר בשמו והמקיים (“נשבע”) בשמו (סנהד' פ“ז מ”ו)²¹⁷³, נדר ושבועה אין לי עליך (כתובות פ“ט מ”ה), היה חייב לתכירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך (סנהד' פ“ג מ”ב, תוס' שם פ"ה א)²¹⁷⁴.

“קונם” הוא הוא אפוא הכינוי שהוא מ“לשון גוים”, אבל הכינויים “קונם”, “קונה” אינם אלא שיבוש של “קונם”; כמו “נזיק נזיח פזיח”, שר' יוסי (האמורא) קורא אותו בירוש'²¹⁷⁵ “נזיר פסילוס”, “נלעג לשון”. ומתוך לשון העם, שהשתמש גם בגליל גם ביהודה בכמה צורות נלעגות של לשון “בדו להם חכמים” (או “ראשונים” לירוש') וקבעום בהלכה, ש“הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם”²¹⁷⁶.

ו“קונם שאני” (“שַנִי”). כנוסחאות הישנות ולא “שאיני” (וע"ז נפרש במקומו), הוא עיקר נוסח הנדר כלומר: קונם מה שאני, וכך פירשו בירוש' (פ“ז מ ע”ג) משנת “שאת עושה ואני אוכל עד הפסח” (פ“ז מ”ח): מה שאת עושה עד הפסח, וכיו"ב “קרבן שאת נהנה לי” שבאוונגליון. וכך פירשו בבבלי שבועות יט ב, אפילו “שבועה שאוכל”: הכי קאמר שבועה מה²¹⁷⁷ שאוכל לך.

ושכך הדבר מוכיחה קונסטרוקציא כזו שהזכרתי: קונם אשתי נהנית לי, וכדומה.

“היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו” שנינו במשנה הקדומה שמזמן הבית, זמן הורדוס, חגיגה סוף פ“א (ואמרו בתוס' שם ספ“א: אבל חכם מתיר לפי חכמתו, נדרים רפ”ג: ארבעה נדרים התירו חכמים, ושם רפ"ב: ואלו מותרין). ז”א שקובץ של הלכות נדרים קדם עוד לזמן הזה.

וכבר הנוצרי מקנתר נגד הלכה “מקובלת” אחת בנדרים: ואתם אומרים האומר לאביו ולאמו קרבן שאתה נהנה לי (“הרי זה נדר”) ואין אתם מתירים לו שיעשה דבר לאביו ולאמו ואתם מבטלים דברי אלקים²¹⁷⁸ מפני קבלתכם (παράδοσις)²¹⁷⁹.

זו היא הלכה היוצאת מנדרים פ“ה מ”ו (מעשה בית חורון); פי“א מ”ד (קונם שאני עושה לאבא וכו'). ור' אליעזר, שהיה לו שיח ושיג עם הנוצרים²¹⁸⁰, אומר ש“פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו”, ו“מודים חכמים לר”א בדבר שבינו לבין אביו ואמו" (פ“ט מ”א); אפשר כתוצאה מן הוויכוח עם הנצרנים.

ובמתיא (כג טז–יח) מקנתר הנוצרי נגד ה“פרושים” האומרים: “הנשבע בהיכל פטור והנשבע בזהב ההיכל חייב” – “הנשבע במזבח פטור והנשבע בקרבן שעליו חייב”. והוא אומר: “הנשבע במזבח נשבע בו ובכל אשר עליו והנשבע בהיכל נשבע בו ובשוכן בו והנשבע בשמים נשבע בכסא ה' וביושב עליו”. ובמתיא (ה לד–לו): אני אומר לכם לא תשבעו כלל, לא בשמים כי כסא אלקים הוא, ולא בארץ כי הוא הדום רגליו ולא בירושלים כי קרית מלך רב היא ולא תשָבע בראשך וכו'.

והנה בנדרים פ“א מ”ג שנינו: כמזבח כהיכל כירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. ופירושו כברייתא שבבבלי יא א: האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים, ובירוש' שם (לז ע"א) מפורש: האומר כירושלים לא אמר כלום שלא נתכוון זה אלא לעצים ולאבנים שבה (ושלא כמסקנת הבבלי שם).

ובתוס' פ“א ג (בבלי יג א): ירושלים לירושלים כירושלים היכל להיכל כהיכל מזבח למזבח כמזבח וכו' כולן שאני אוכל לך אסור וכו'. א”כ לת“ק אפילו בלא כ' הרי זה נדר. והירוש' שם מפרש המשנה: כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים. ובתוס' שבועות סוף פ”ב שנינו: האומר נשבע אני בתורה²¹⁸¹ ובשמים פטור (וכן הנודר בתורה)²¹⁸².

ההלכה הישנה (הרמוזה באוונגליון) היא אפוא כר' יהודה (משנת ר' אליעזר) שהנשבע והנודר בירושלים לא אמר כלום; אלא שהחכמים חלקו עליו, ופירשו “כמזבח – כקורבנות המזבח וכו' " (ירוש'), והנשבע והנודר בהם חייב. והשבועה “המעון הזה” היתה רגילה בזמן הבית²¹⁸³. ואפילו בזמן האמוראים נשבעו ב”היכל" “היכלא”²¹⁸⁴. וכן השבועה ב“שמים” רגילה²¹⁸⁵.

וכן השבועה בראש, “דור לי בחיי ראשך”²¹⁸⁶. ומצינו אפילו שבועה בבגדי כהן גדול “לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו” (תוס' חלה פ"א).

ב. משנת נדרים

בסתם משנת נדרים שלנו ישנם שרידים מזמן הבית.

פ“ה מ”ה: הר הבית והעזרות, פ“א מ”ג: כאימרא כדירים וכו', פ“ב מ”ד: תרומת הלשכה, חרמי כהנים, כדברים הרגילים בחיים; פ“ג מ”ד: שהן של בית המלך.

יש במשנת נדרים שרידים קטנים ממשנת ר"ע: פ“א מ”א: האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך וכו' אסור, מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר; כאן בוודאי משנת ר“ע ולשונו (מנודה אני לך חוכך אני בזה להחמיר); אלא שהתלמיד השונה שינה כמובן גוף ראשון לגוף שלישי, וכולה ר”ע. ואולי כך הוא, או דומה לו, הדבר גם בפ“ט מ”ה ומ“ו (ְעי' להלן). ר”ע נזכר עוד בפ“ז מ”א ופי“א מ”ד.

ואולם רובה של משנת נדרים היא מסידורם ומשנתם של תלמידי ר“ע, ר”מ, ר' יהודה ור' יוסי.

אבל נבחון נא קודם־כל את סדר־ההלכות, הכפילות והניגודים, ההפסקות שבאמצע שורות דומות וחוסר־הסדר, כי ע"י כך אנו רואים בעליל, שמקודות שונים לפנינו, שנתלכדו ונתחברו למסכת אחת בידי רבי.

1) פ“א מ”א: כל כינויי נדרים כנדרים וכו‘, ואחריו: האומר לחבירו מודרני ממך וכו’ אסור וכו‘; כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן וכו’. ובמ“ב חוזר לפרש את הכינויים: האומר (לחבירו) קונם קונה קונס וכו'. ואח”כ במ"ג: (האומר) לא חולין וכו' הרי זה נדר בקרבן וכו'.

כאן ברור שמ“ג, שגם צורתה החיצונית דומה לסיפא של מ”א, היא המשך של מ“א, ומ”ב המפרשת את הכינויים שבמ"א רישא – ממקור אחר היא.

אמנם הבבלי אומר שמשנתנו חסרה, ח“מ וה”ק: כל כינויי נדרים כנדרים וכו' וכל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מופרשני וכו'.

אבל א) הטרמין “ידות נדרים” (כמו שהעיר כבר הופמן) חידוש הוא שנתחדש בבית מדרשו של ר' אושעיא רבא²¹⁸⁷ ולא היה ידוע בזמן המשנה²¹⁸⁸. וב) מ"א סיפא: כנדרי רשעים וכו', כפשוסה אינה ענין לידות²¹⁸⁹, ולמה נשנית כאן.

אלא שמקורות מקורות הם, ומ“ג (שהיא משנת ר"מ, עי' להלן) נאמרה בסגנון מ”א, אבל מ“ב מפסיקה²¹⁹⁰. והסדר במ”ב הוא: כינויי נדרים חרמים נזירות שבועות, דלא כמ"א (עי' בבלי).

2) פ“ג מ”ב: ראה אותן אוכלין תאנים וכו' ובה"א אלו ואלו מותרין (וכן שם מ"ד). אבל בפ“ט מ”ו: בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואלו בוודאי שני תנאים, ומה ששנה הראשון כמחלוקת ב“ש וב”ה שנה השני דעת ב“ה כמשנת ר”ע²¹⁹¹.

3) פ“ב מ”ג: יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר וכו' – אם כן הרי כאן עוד חומר בנדרים מבשבועות, אבל במ"ב נמנו רק "סוכה שאני עושה וכו' “, אלא שזו נשנית לענין נזיר, וליתא גם בתוס' כאן, ומקור אחר הוא. וכן נשנית באמת בתוס' נזיר סוף פ”א ז: חומר בנזירות שאין בשבועות וכו' שנזירות יש נדר בתוך נדר וכו'.

4) פ“ג מ”ו–מ“י היא שורה של הלכות בצורת “הנודר מזה מותר בזה”, אבל מי”א שורה כזו בצורת “קונם שאני נהנה לזה מותר בזה”. ובתוס' פ“ב ד (אחרי ההקבלה למ"ה!): הנודר מישראל אסור אף בגרים מן הגרים מותר בישראל וכו' – הקבלה למי”א בסגנון מ“ו–מ”י. ובפ“ו מ”א–פ“ז מ”ה שורה כזו של מ"ו–מ"י, בצורת: “הנודר מזה (מיני אוכל שהוא נודר בהם) מותר בזה”.

5) בפ“ג מי”א שנינו: שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות וכו' – אבל בפ“ד מ”ו: הנודר הנאה מחבירו וכו' ולא ימכור לו ולא יקח ממנו (ועי' ר"מ שם).

6) פ“ד מ”ז–מ“ח מקביל לפ”ה מ"ו וחולק (עי' להלן).

7) פ“ז מ”ח–פ“ח מ”ו דנים בנדרי זמן, אבל פ“ח מ”ז (“האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך”) כולה שייכת לפ“ג מ”א (“נדרי זרוזין”, ועי' בבלי כד א), ולא נשנתה כאן אלא משום “שלא נתכוין זה אלא”, שחוזר במשניות שלפניה.

8) פי“א מ”ח: המודר הנאה מחתנו וכו' – אינו ענין כלל לפרק זה (ועי' להלן), ואין הקבלה לזה בתוס'.

כך נתברר לנו מתוך המשנה עצמה, שישנם לפנינו מקורות שונים ומשניות של תנאים שונים.

עכשיו נפנה לברר, עד כמה שאפשר, מי הם התנאים שמשניותיהם שקועות במשנת נדרים.

א) ממשנת ר"מ:

פ“ד – כולו כנראה ר' מאיר; מ”ב: תפול הנאה וכו' – ר"מ (ירוש' לח ע“ג: מאן תנא תפול הנאה להקדש ר”מ וכו‘, ועי’ בבלי לה א).

מ“ד – וישן עמו במטה – ר”מ (תוס' פ"ב ז).

מ“ח: והלה נוטל ואוכל – ר”מ (ירוש' לח ע"ד), ור' יוסי חולק (משנה שם ותוס' פ"ב ט) = סתם סוף פ"ה.

ומ“ו: ולא ימכור לו וכו' – שלא כפ”ג מי"א (שהוא ר' יוסי. עי' להלן ולעיל).

ב) ממשנת ר' יהודה:

פ“א מ”א: כנדבותם – ר' יהודה (תוס‘, בבלי וירוש’).

פ“ג מ”י: מאוכלי שום וכו' ואסור בכותים – ר' יהודה היא בתוס' פ“ב ד. ונראה שכל שורה זו, מ”ו–מ“י, ר' יהודה היא, וכן סיומה בתוס' פ”ב ד.

וכן גם השורה הדומה, פ“ו מ”א–פ“ז מ”ה, היא כנראה כולה ר' יהודה: בפ“ו מ”ג: מן הצלי אין אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה. צלי שאני טועם וכו‘: כאן הכניס השונה "דברי ר’ יהודה" בחלק הראשון של ההלכה, אע“פ שלא נזכרה מחלוקת במשנה, מפני שהוא חולק עליו בזה, אבל כולה ר' יהודה. וכן במ”י: ר' יהודה אומר קונם גריס וכו' – אין ר' יהודה חולק על ת“ק (עי' מפרשים), אלא שהשונה שנה חלק זה בשמו מפורש. וכן יוצא מתוס' סוף פ”ג (וכנו' הדפוסים): ר' יהודה אומר אמר קונם גריס שאני טועם מותר בחיין ואסוד במבושלים, גריסין שאני טועם אסור בחיין ואסור במבושלין, חטה שאני טועם מותר לכוס ואסור לאפות, חיטין שאני טועם אסור לכוס ואסור לאפות.

פ"ח מ“ה (קונם יין שאני טועם השנה) – סוף מ”ז, כנראה כולה ר' יהודה: עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון – בבלי סג א: לימא מתני' ר' יהודה היא וכו‘. אח"כ: ר' יהודה אומר קונם יין וכו’ (ו') קונם בשר וכו' (גם מ“ו דברי ר' יהודה הם, וע”כ שנינו אחריו: ר' יוסי בנו אומר), (ז) היו מסרבין בו וכו' וכן המגרש וכו' – “דר' יודה היא דר' יודה אמר (פ“ז מ”ג) הכל לפִי הנדר”²¹⁹². היה מסרב בחבירו וכו' – מתוך התוס' סוף פ"ד ח–ט יוצא שהם דברי ר' יהודה: ר' יהודה אומר היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ברגל וכו' היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה וכו' קונם לביתך שאני נכנס ולטיפת צונן וכו'.

פ"ט, מ“א–מ”ה, אין להם הקבלה בתוס‘, ומ“ג–מ”ד, היא בכל־אופן משנת חברו של ר"מ: רבי מאיר אומר (=“מאיר היה אומר”) יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ואין חכמים מודים לו כיצד וכו’ ועוד אמר ר“מ וכו' (=“ועוד היה מאיר אומר”). ומ”ו–מ"ח: בראשונה וכו' עד שבא ר"ע ולימד (“ולימד” כב“ה בפ”ג מ"ב), היא בוודאי משנת ר' יהודה, כי זהו דרכו ולשונו תמיד²¹⁹³, והוא ששנה: מעשה היה והתירו מאיר בכל הבצלים.

אמנם למ“ז: שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן וכו' שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד, אומר הבבלי (סו א): ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד (שבועות פ“ה מ”ג), אבל עיקר המשנה מקביל לנזיר פ”ד מ"א, ושם אומר הירוש' (שם נג ע"א): מאן תנא ווים ר' יהודה²¹⁹⁴, ולפי־זה גם זו ר' יהודה (עי' תוי"ט), וכולה פרקין ר' יהודה.

ג) ממשנת ר' יוסי:

בבבלי נדרים פב א: משום דנטולה אני מן היהודים (נדרים פי“א מי”ב) ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. ממאי כיון דקתני ר' יוסי אומר (=אמר ר' יוסי) אין אלו נדרי עינוי נפש (“ואיהו גופיה אמר [ו]אלו הן נדרי עינוי נפש”) למה ליה תו[ב]²¹⁹⁵ למיתנא |לבסוף]²¹⁹⁶ הרי זה יפר דברי ר' יוסי (“דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג”) שמע מינה מכאן ואילך (“כולהו סתמי”) רבי יוסי.

ואע"פ שדברי ר' הונא וודאי קבלה הן, ראיה זו של הבבלי ראיה ניצחת היא לפי שיטתו של רבי בסידור המשנה²¹⁹⁷; כי פירוש משנה א–ב הוא: אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט – אמר ר' יוסי – אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו (=ומה) הם נדרי עינוי נפש – אמרה קונם פירות העולם עלי וכו' (אבל!) פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי.

ר' שנה כאן בסיפא “דברי ר' יוסי”, מפני שחכמים חולקים עליו ב“ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו”, בתוס' פ“ז ג (ועי' ירוש'), כלומר שזו דעת יחיד. ו”אמר ר' יוסי" שבמ“א מאמר מוסגר הוא, וכולה ר' יוסי²¹⁹⁸, אלא שבזה חלוק עליו רבי. מ”א–מ“ז (במ"ד נזכר ר' יוחנן בן נורי, רבו של ר' יוסי), ומי”ב היא בוודאי ר' יוסי; אבל מ“ח (הנודר הנאה מחתנו) אינה מענין הפרק ואין לה הקבלה בתוס‘. ובירוש’ מב ע”ד הביא ברייתא חולקת (תני ולא ליך) ומוקים לה כר"מ, וא“ב מתני' דלא כר”מ.

ומ“ט: ונדר אלמנה וכו' זה הכלל כל שיצאת וכו' – מקביל לפ”י מ“ג: זה הכלל כל שלא יצאת וכו', ושייכת לענין פ”י.

וכן מ“י, וזו כולה ר' יהודה²¹⁹⁹, ותשע הם ביחד עם דברי ר' יהודה²²⁰⁰, כי “נערה בוגרת ואביה קיים”, ליתא בד”ר והו' לו.

ומי“א: קונם וכו' אם עושה אני על פיך וכו' – היא הקבלה למ”ד (ועי' תוס' ספ"ז).

וע“כ נראה כי מ”ח–מי"א – מקור אחר הוא (משנת ר' יהודה?).

אבל יש במשנת נדרים עוד הרבה ממשנת ר' יוסי:

כל השורה שבפ“ג מי”א, כי “שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אין (=אִין, אם) שומעין לו” – משנת ר' יוסי היא, תוס' פ“ב ד: שישראל (כי"ו) נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביוקר ר' יוסי אומר אין שומעין לו; כיו”ב ירוש' שבועות פ“ה לו ע”א: אין שומעין לו, ופירשו הר“ן (בשבועות ריש פ"ה): אין גרסינן בחירק תחת האל”ף ופירושו אם שומעין לו נעשה וכו‘. אבל בסיפא שם: ר' יוסי אומר, בהו’ לו וירוש' ועוד: ר' יוסי הגלילי, כדרשתו במדר“י תשא פרשה א' ותוס' שבת פט”ו טז²²⁰¹ וכן בבבלי יומא פה ב (ילקוט וכי"י).

ומן “רבי אומר וכו' " – תוספת היא מן התוספתא פ”ב ה–ו, ובהו' לו כתוב כאן בפירוש: תוספה.

ואף פ"ה כולו – ר' יוסי הוא. כי פ“ה מ”ו הוא כפילות של פ“ד מ”ז–מ"ח (עי' לעיל), המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה וכו' ור' יוסי אוסר.

אבל בפ“ה מ”ו סתם: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו' אינה מתנה. ר' יוסי לא שנה “אם אין עמהם אחר וכו' " אלא שנה במקומו מעשה דבית חורון שאמרו חכמים שאינה מתנה, שר' יוסי אוסר (בפ"ד). וכך פירשו בבבלי מג ב (כתובות עא א): היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון (דפ"ה)²²⁰². וכבר אמרתי שגם פ”ד מ“ו חולקת על פ”ג מי"א (של ר' יוסי).

ופ“ג מ”א–מ"ה (וסמ“ב וסמ”ג המוחלפות מפ“ט מ”ו–מ"ז של ר' יהודה) היא בוודאי כולה ר' יוסי (וראב"י שנזכר בפ“ה מ”א ומ“ב, נזכר אף בפ”ג מ"א).

ובוודאי שנשתקעו עוד כמה דברים ממשנת ר' יוסי במשנת נדרים (בפ“ו נזכר ר' יוסי כ”פ, וכן בפ“ח מ”ב).

ומשנת ר' יוסי לנדרים נזכרת בפירוש בפי ר' יוסי בשה"ש זוטא, שכטר 44 (בובר 39), ועוד אמר ר' יוסי אם יבא אליהו בימי אני אומר לו פָרֵש לי פרשת²²⁰³ נדרים ששנית²²⁰⁴ לי אתה. זאת אומרת: נדרים דר' יוסי, ששנה אותה בחבורתו של אליהו הנביא (“ברוח הקודש שנתגלה בבית מדרשו”), כי “אליהו” היה רגיל אצל ר' יוסי²²⁰⁵. וזוהי אפוא עדות מפורשת על נדרים דר' יוסי.

הוספות:

סוף פ“ג מי”א (ְעי' לעיל).

פ“ב מ”ב: קרבן לא אוכל לך וכו' אסור (עי' במקומו), ועוד.

 

XI. נזיר    🔗

עד שאנו מתחילים ב“נזיר” רוצֵני להקדים דברים אחדים לתולדות ההלכה, דברים היוצאים מתוך המקורות כפשוטם, דברים היוצאים לתולדות משנת נזיר ומקורותיה ולתולדות הבבלי מסכת נזיר.

א. הלכות נזיר

התורה אמרה "איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וגו‘, כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו’, כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו וגו' " (במ' ו ג–ז).

וכך מזכיר גם עמוס (ב יב) איסור היין לנזירים: ותשקו את הנזירים יין.

אבל אצל שמשון אמר המלאך לאמו (שופ' יג ד וז'): ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא, ועל הבן לא צוה (לא טומאת מת ולא אוכל טומאה) אלא (פסוק ה): ומורָה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן, ושמשון אומר (טז יז): מורָה לא עלה על ראשי כי נזיר אלקים אני מבטן אמי אם גֻלחתי וסר ממני כחי וגו'. ואף כשחזר איש האלקים על דבריו (יג יד) הוא אומר שוב לאמו: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל.

על הבן, שמשון, לא אסר אפוא לא “טומאה” ולא “יין”, ומצינו מפורש בשמשון שנטמא למתים, יד יט וט“ו טו (נזיר ד ע"ב), ושתה יין (“משתה”, יד י), אע”פ שחשב את עצמו לנזיר (טז יז); אלא שר' שמעון אומר (נזיר ד ע"ב): שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו.

וגם שמואל, שנזיר היה, כדברי ר' נהוראי (סוף נזיר), שנאמר בו (ש"א א יא): ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורָה לא יעלה על ראשו, אנו מוצאים שנטמא למת, שנאמר (שם טו לג) וישסף שמואל את אגג (ועי' בבלי נזיר שם).

אמנם ההלכה אומרת “אין האשה מדירה את בנה בנזיר” (נזיר פ“ד מ”ו), אבל כאן נראה, שאלקנה בעלה הסכים על ידה (עי' ש"א א כא–כב). אלא שאפילו האיש שהדיר את בנו בנזיר, יכול בנו למחות ולבטל נזירותו (נזיר שם).

שמואל הָשאל לה‘, ושֵרֵת את פני ה’ (ש“א ב יא וי”ח). זאת אומרת שבימים ההם היה הנזיר מין “כהן” בבית ה', ועל־כן אסרה עליו התורה לשתות יין, כבהן בשעת עבודה, ולהיטמא למתים.

מעין נזירים היו גם בני יונדב בן רכב (ירמיה פל"ה), “בני שותה מים”²²⁰⁶, וירמיה ניבא עליהם (שם לה יט): לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים, והמדרש אומר²²⁰⁷, שמבניהם ישבו בלשכת הגזית.

בימי הבית השני אנו מוצאים זכרון הנזיר בזמנו של שמעון הצדיק²²⁰⁸.

בחשמונאים א' (ג מט–נ) נאמר שכשנכנסו במצפה: ויביאו את בגדי הכהונה ואת הבכורים ואת המעשרות ויגלחו (ἔκειραν)²²⁰⁹ את הנזירים אשר מלאו ימיהם ויקראו בקול אל השמים לאמר: מה נעשה באלה וכו' כי המקדש חרב וכו‘. כלומר הביאו והקדישו קרבנות הנזירים, כי “גלח” הוא טרמין עתיק בהלכות נזיר, המשמש להבאת קרבנות גם אצל יוספוס והאוונגליון (עי' להלן) וגם בלשון המשנה: הרי עלי לגלח נזיר וכו’ (נזיר פ“ב מ”ה–מ"ו), שאגלח על נזירות אבא וכו' (שם פ"ד ז), הריני נזיר יגלח במקדש וכו' (מנחות פי“ג מ”ז), ועוד²²¹⁰. הנְזירים שבעם העני והמורדף לא היה בידם להביא קרבנותיהם, וע"כ הביא הציבור קרבנותיהם כדי להקריבם במקדש שבירושלים.

כיוצא בו הביא ינאי המלך קרבנות של מאה וחמשים נזירים משלש מאות הנזירים שעלו לירושלים²²¹¹. ואף אגריפס, בשובו לירושלים. “ציוה לגַלחַ” (ξυρᾶσθαι διέταξε) הרבה נזירים²²¹². ואף פולוס השליח הוציא הוצאות ל“גלח ראשם” (ἵνα ξυρήσωνται τὴν κεφαλήν) של ארבעה נזירים²²¹³. (ועי' מחלוקת ב“ש וב”ה בזה בס"ז.)

חוץ מן ההלכה של איסור גילוח השער ושתיית יין שנזכרה בקדמוניות (ס"ד ד ד), נמצא במקום אחר (מלחמות ס"ב טו א) גם עובדא: היא (ברניקי) באה לירושלים לשלם את נדרה (“נזירות”) לאלקים, "כי מנהג הוא אצלנו, שאלה שבאו לידי מחלה קשה או אננקי (צרה, סכנה) אחרת, לידור²²¹⁴ כי שלשים יום, עד שהם מביאים את קרבנותיהם, ינזרו מן היין, ואחר יגלחו שער ראשם.

בברניקי נזרה גם הילני המלכה כשהלך בנה למלחמה “אם יבוא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים” (נזיר פ“ג מ”ו). נזירה היתה גם מרים התדמורית, שבאו ואמרו לה על בתה שהיתה מסוכנת, אחרי שנזרק עליה אחד מן הדמים (נזיר פ“ו מי”א), וקרוב שנזרה לרגלי מחלתה של בתה (ועי' נזיר פ“ב מ”ז).

היו שנזרו גם כדי להשתמט משתיית יין במשתה (נזיר פ“ב מ”ג), או אפילו כדי להשתמט מאכילה²²¹⁵, “בני אדם מתוך הקפדתן הן נודרין (“נוזרין”)²²¹⁶. ואפילו מתוך הַמְרָאָה²²¹⁷. ואולם גם כשרים נזרו (עי' נדרים שם), כדי להתגבר על יצרם (מעשה הרועה מן הדרום שבא לפני שמעון הצדיק), ו”חסידים הראשונים היו מתנדבים נזירות שאין המקום מספיק שיבא שגגה על ידם היו מתנדבים נזירות בשביל שיביאו קרבן"²²¹⁸.

“נזירות נוהגת בארץ ובחו”ל“²²¹⁹, אלא שכשבא לארץ עליו להוסיף לנזירותו: שלשים לב”ש וכתחילה לב"ה²²²⁰. וכך אנו מוצאים במעשי השליחים (יח יח): וירד (פולוס) בים ללכת לסוריא, ועמו פריסקלא ואקילוס, שגילח את ראשו בקנכרי כי נדר עליו (“נזירות”).

וכאן יש אפילו גילוח בגבולין. ואמנם גם על פי ההלכה יצא ידי גילוח אם גילח בגבולין, אלא שנחלקו, אם משלח שערו תחת הדוד²²²¹.

פילון אומר²²²², שהנזיר אסור ביוצא מן הגפן, ו“בכל משקה המשכר”. ואולם לפי ההלכה אינו אסור אלא ביין ובכל היוצא מן הגפן, אבל לא בשאר משקין המשכרין (נזיר ד ע"א). ו“שכר” של הכתוב הוא יין ישן (חמר עתיק) לתרגומים, או “יין חי” לר' אלעזר הקפר, ספרי פיס' כג²²²³.

אבל אפשר שר' יהודה הסובר שבמקדש אסורים גם “שאר המשכרין” (נזיר שם וש"נ), יסבור גם בנזיר, שאסורים בו כל המשכרין.

איסור טומאת מת לא נזכר לא אצל יוספוס ולא אצל פילון.

בסוף ימי הבית “עלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חָרב”, “וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר ומשחרב בית המקדש אינו נזיר” (נזיר פ“ה מ”ד).

וכך בטלה הנזירות עם חורבן הבית.

ב. משנת נזיר

במשנת נזיר שלנו ישנם בוודאי כמה שׂרידים של משניות מזמן הבית, הלכות ולשונות הלקוחים מן החיים ומלשון העם החי. כבר הזכרתי את הטרמין המשני “גלח”, המציין במשנה “הבאת קרבנות נזיר”, שהשתמש בו כבר בעל ספר חשמונאים א' (שנתחבר בסוף ימי יוחנן הורקנוס, כמאה שנה לפני סה"נ), וכן יוסף בן מתתיהו ומחבר מעשי השליחים.

והכינויים “נזיק נזיח פזיח” (נזיר פ“א מ”א), שהם “לשון שבדו להם חכמים” (“ראשונים”)²²²⁴, קדמו ל“כינויי כינויים” שנחלקו בהם ב“ש וב”ה²²²⁵; ה“כינויים” קדמו אפוא למחלוקת זו. ויש בה בוודאי במשנתנו כמה הלכות שנשׂרדו מן “המשנה הראשונה”, שקדמה לר' עקיבא ומשנתו, שנזכרה בפ“ו מ”א. ה“הלכה” על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם וכו' (פ“ז מ”ב–מ"ג), היא הלכה ש“זקנים הראשונים” היו חלוקים בה “מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם”, ו“בית דין שלאחריהם” הכריעו “רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש” (או “ולעושה פסח”)²²²⁶. ואמרו עליה²²²⁷: מפי שמועה אמרוה (או: מדרש אמרוה) מפי חגי זכריה ומלאכי. ור' יהושע משיב על עירעורו של ר"ע: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה (סוף פ"ז). הלכה זו מקורה אפוא מזמן הסופרים (“זקנים הראשונים”) ואפילו צורתה האחרונה – קדמה לחורבן הבית.

ואולם סתם משנתנו בנזיר היא ברובה – משנת תלמידי ר' עקיבא: ר' מאיר ור' יוסי, וביחוד: ר' יהודה ור' אלעזר, ורוב פ“א־פ”ה – משנת ר' יהודה.

פרק א.

בפ“א מ”ב שנינו: הריני כשמשון וכו' ה“ז נזיר שמשון, מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' נזיר שמשון וכו' נטמא אינו מביא טומאה (ואפי' לכתחילה, גמרא) – כר' יהודה בתוס' פ”א ה²²²⁸: ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים וכו' (ו“משום דתני רישא גבי נזיר עולם ואם נטמא תנא סיפא נמי ואם נטמא”, גמרא) רש"א האומר הריני כשמשון לא אמר כלום וכו'²²²⁹.

ולפניו, בתוס' שם ה“ג–ה”ד: ר' יהודה אומר²²³⁰ האומר הריני נזיר כהילקטי (“כעוקצי”) קיץ וכו' ה“ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, מלא החבית ומלא הקופה ה”ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר לא לכך נתכוונתי²²³¹. וכן הוא (=ר' יהודה!) אומר הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים ה“ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום (ת"ק של מ"ד!). ואח”כ בה"ה: כשם שכנויי נזירות כנזירות כך כנויי שמשון כשמשון ר' יהודה אומר וכו' (כלעיל). כאן שנה ר' יהודה: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' (מ"ב). אלא שרבי שינה, מאיזה טעם שהוא, את סדר המשניות, ויצא “מה בין” זה שלא במקומו²²³².

ומ“ז: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר ר' יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת (עי' בבלי ח ע"ב) – כולה ר' יהודה, ועליה “הוסיף”: הריני נזיר כהילקטי קיץ וכו' ה”ז נזיר לעולם (לעיל). ורבי שחולק במ“ד: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכו‘, – חולק גם כאן בתוס’ ה”ג (בבלי ח ע"ב): כימות החמה כמנין ימות החמה נזיר שלש מאות וששים וחמש נזירות וכו' רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות (“נזיריות”) כימות החמה וכו‘. ורבי שנה כאן "אמר ר’ יהודה" ללמד שכולה ר' יהודה, ושאין זו דעתו של רבי²²³³, ובירוש' נא ע"ג: תני בשם ר' יודה ראוי היה זה למיתה אלא שתלת לו נזירותו (“שהאריכו לו כל”ד שנים").

וגם מ"ב רישא: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' – כר' יהודה היא²²³⁴.

ואפילו מ“א סיפא: הרי עלי צפורים ר"מ אומר נזיר וחכמים אומרים אינו נזיר – הוא ר' יהודה, אלא שהוא, כמנהגם של תלמידי ר”ע, שנה: מאיר היה אומר… ולא הודו לו חכמים, ורבי סיגנן זה בלשונו: ר“מ – וחכמים. ואמנם ר' יוחנן²²³⁵ מפרש משנתנו: משום כינויי כינויין שנחלקו בהם ב”ש וב“ה²²³⁶, ולב”ה כינויי כינויין מותרין. והנה בפ“ב מ”א (תוס' רפ"ב) מוסיף ר' יהודה: אף כשאמרו ב“ש לא אמרו אלא באומר (ס"א: כלומר) הרי הן עלי קרבן, ומחלוקת ב”ש וב“ה זו מפרשה **רשב”ל** בירוש' (נא ע"ד), וכך היא מפורשת בתוס' פ"ב א “משום כינויי כינויין”.

רוב פ“א, חוץ מן “רבי אומר” וכו' שבמ”ד, הוא אפוא בעיקרו ממשנת ר' יהודה.

פרק ב.

פ“ב מ”א–מ“ב: אמר ר' יהודה אף כשאמרו ב”ש וכו' – כולה ר' יהודה (שהביא את המחלוקת כמו ששנוה חבריו והעיר עליה).

מ“ג: מזגו לו את הכוס וכו' מעשה באשה אחת וכו' גם היא בוודאי ר' יהודה, שדרכו לסייע ולסתור ב”מעשים".

ומ“ח: הפילה אשתו אינו נזיר – “מאן קתני לה ר' יהודה”, האומר ש”ספק נזירות להקל"²²³⁷.

פרק ג.

פ"ג כולו ממשנת ר' יהודה:

מ“ג–מ”ד: מי שאמר הריני נזיר נטמא יום שלשים וכו' ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה; הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה וכו' רא“א אינו סותר אלא שלשים, נטמא יום מאה ואחד וכו' רא”א אינו סותר אלא שבעה – בתוס' (פ"ב יב–יג) נשנו כולם בשם: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר. ועי' כ ע“א: ר' יהודה אומר משום ר”א וכו' נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. ולהלן נראה, כי פ“ו מי”א בשם ר' אליעזר חולקת: תרי תנאי אליבא דר"א.

ומ“ה: מִי שנזר והוא בבית הקברות וכו' יצא ונבנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה רא”א לא בו ביום – ת“ק ר' טרפון הוא (רבו של ר' יהודה), שמחות פ”ד טז: נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור“ע פוטר וכו‘, אלא שלברייתא שבירוש’ (פ“ג נב ע”ד) להיפך: יצא ונכנס ר”ט פוטר ור“ע מחייב. ואחרי וויכוח הודה לו ר”ט לר"ע. גם זו בוודאי משנת ר' יהודה תלמידו.

מ“ו: מי שנזר נזירות הרבה השלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ בש”א נזיר שלשים יום (“כדי גידול פרע”) ובה“א נזיר כתחילה (עדיות פ“ד מי”א). מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהא נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה ב"ה שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה; במס' שמחות פ”ז כ: הרי שהשלים נזירותו בחוצה לארץ ואח“כ וכו'; בס”ז 241: מי שניזור בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה יכול²²³⁸ יגלח וישלח פרע שני ת“ל קדוש יהיה גדל פרע²²³⁹ (כלומר: גידול הפרע צריך שיהיה במקום קדושה, “בארץ טהורה”). וזו כב”ש “שנזיר שלשים יום”.

בבבלי כ ע“א: איבעיא להו (“הא דאמר ר' יהודה דלא היתה נזירה אלא י”ד שנה") בשנטמאת ואליבא דב”ש (“דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל” יום כב“ש נטמאת – ועשתה ז' שנים אחרות”) או דילמא בשלא נטמאת ואליבא דב“ה. ת”ש עלתה לארץ וכו'²²⁴⁰ ואי ס“ד בשנטמאת ואליבא דב”ש, אי הכי ר' יהודה אומר לא היתה נזירה אלא י“ד שנה י”ד שנה ושלשים יום מיבעי ליה²²⁴¹. ואולם בירוש' כאן (נב ע"ד): איתפלגון ר' חייה בר יוסף ור' יוחנן. חד אמר ר' יודה כב“ש. וחרנה אמ' סבר ר' יודה שלא נטמאה כל עיקר. אין תימר ר' יודה כב”ש ליתני (כצ"ל) שלשים יום וי“ד שנה. לא אתינן²²⁴² מתני חדשי' גבי שנים. זאת אומרת “ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה” דברי ת”ק הם, שר' יהודה שנה אותם והוסיף עליהם ש“לא היתה נזירה אלא י”ד שנה“, שלא נהגה כב”ה אלא כב“ש, וכשבאה לארץ לא היתה נזירה אלא שלשים יום ואח”כ נטמאת, אלא ששלשים יום אלה לא נזכרו ולא נחשבו אצל נזירות של שנים ארוכות.

וכולה מתני' ר' יהודה, גם המעשה, וע"כ שנה רבי: אמר ר' יהודה, ולא: ר' יהודה אומר²²⁴³.

פרק ד.

מ“א: מי שאמר הריני נזיר ומע חבירו ואמר ואני וכו' – בירוש' נג ע”א: מאן תנא ווי“ם ר' יודה וכו'. ומ”ב אינה אלא המשכה של מ"א, סיפא.

מ“ג: האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין וכו' (ולא היפר לה בעלה) סופגת את הארבעים, הפר לה בעלה וכו' אינה סופגת את הארבעים. ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכות מרדות – בתוס' פ”ג טו (צוק'): מי שנדר בנזיר והיה שותה יין ומיטמא למתים ואחר כך נשאל לחכם והתיר לו אינו סופג את הארבעים אמר ר' יהודה²²⁴⁴ אם אינו סופג את הארבעים יספוג מכות מרדות. וגם במשנתנו העיקר: אמר ר' יהודה (חילופים כאלה רבים), ור' יהודה אינו חולק אלא פרושי קמפרש וכולה ר' יהודה (ועי' תוי"ט).

מ“ד: האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח”כ הפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר וכו' – בבבלי כד א: מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר רב חסדא רבנן היא דאי ס"ד ר' יהודה היא, אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת וכו‘. איכא דאמרי מאן תנא אמר רב חסדא ר’ יהודה היא וכי משעבד לה במילתא דצריכה לה במילתא דלא צריכה לה לא, דאי רבנן לא משעבד לה כלל.

ואולם בספרי נשא פיס' ח שנינו: והביא את קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכ“א קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת הרי זה מביא משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה²²⁴⁵. א”כ אפילו לחכמים מביא משלו גם בנזירות, אלא שמנכה לה אח“כ מכתובתה. וא”כ אין כל יסוד לומר שמשנתנו ר' יהודה. ואמנם נראה שכל השורה, מ“ד–מ”ז היא משנת תנא אחר, משנת ר' יוסי: במ"ז שנינו: האיש מגלח על נזירות אביו וכו' כיצד מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת ואמר (“בנו”) הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה. אין זה מגלח על נזירות אביו; איזהו שמגלח על נזירות אביו. מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו ומת; זה הוא שמגלח על נזירות אביו.

כך הנוסח בספרי המשניות, בבבלי ובירוש' וב“הרבה ספרים”, שנזכרו בתוס' ל ע“א, וכן במיוחס לרש”י ובפי' הר' עזריאל (שבשמ"ק) ובמאירי. וזהו גם נוסח התלמוד הירוש' סוף פ“ד (נג ע"ג): מאי טעמא דר' יוסי, קרבנו לי”י על נזרו שיקדום נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו²²⁴⁶. הוון בעיי מימר רבי יהודה (דברייתא, עי' להלן) יודי לרבי יוסי אשכחי[ת] אמר לא דו מודי²²⁴⁷ לדו ולא דו מודי²²⁴⁸ לדו.

בבבלי ל ע“ב שאלו: פליגי רבנן עליה דר' יוסי או לא פליגי ואת”ל פליגי, ארישא (“מי שהיה אביו נזיר”) או אסיפא (“הוא ואביו נזירים”) ת“ש כיצד אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעזת לנזירותו ומת זהו שמגלח על נזירות אביו, אבל מי שהיה אביו נזיר והפריש אביו מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר ע”מ שאגלח על מעות אבא הרי אלו יפלו לנדבה דברי ר' יוסי²²⁴⁹ ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומרים זהו (“זהו”, ולא הראשון: הוא ואביו) שמגלח על נזירות אביו.

אלא שבתוס' פ"ג יח: אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שנזר בחיי אביו אבל נזר לאחר מיתת אביו אין מגלח על נזירות אביו דברי ר' יוסי ור' אלעזר ור' מאיר ור' יהידה אומ' בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו²²⁵⁰ ואימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו בזמן שהניח אביו מעות סתומין לנזירותו ומת אבל אם הניח מעות מפורשין וכו‘. לפי החכמים אין הדבר תלוי אלא בסתומין ומפורשין, וסתם ספרא²²⁵¹, שתולה הכל בסתומין ומפורשין – כר’ יהודה. אלא שמכין שמשנתנו שנתה “והפריש מעות סתומים”, אפשר היה לומר שר' יהודה יודה בזה לר' יוסי. אבל הברייתא שבבבלי שונה “מעות” סתם, והברייתא שבתוס' אינה מזכירה כלל את ההפרשה.

בכל־אופן יש לנו כאן משנה, שכולה ר' יוסי. וכך גם מ"ד בוודאי ר' יוסי היא.

שכן בירוש' סוטה ריש פ“ב (יז ע"ד) אמרו: תני אינו מפריש עליה אלא דבר שהוא מתירה לו²²⁵² בזה²²⁵³. אמ' רבי יוסי אין לך אלא זה²²⁵⁴. תני (המשך הברייתא שלפניה היא!) מה זה מעכבה מלאכול בזבחים (והתלמוד לא גמר הברייתא והפסיק בפירושו) וכו'. וא”כ דעת ר' יוסי מעין דעת החכמים שבספרי הנזכר, ומשנתנו “רבנן” (כלומר ר' יוסי), כל"ק דרב חסדא.

ואמנם כל שורה זו של מ“ד–מ”ז, המדברת בהפרשה של “מעות סתומים”, נכנסה כאן ממקור אחר אגב מ“ג (האשה שנדרה בנזיר), והיא מפסיקה בין מ”ג ופ“ה מ”ג²²⁵⁵, שהן ענין דומה, ושנויות, כמו שראינו, בתוס' פ"ג זו אצל זו (הי“ד–הט”ו)!

פרק ה.

פ“ה מ”ה: ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר – בתוס' פ"ג יט (בבלי לד א): ר' יהודה אומר משום ר' טרפון וכו'.

וכבר ראינו מצד אחר, שפ“ה מ”א–מ“ג מקושרת לפ”ד מ“ג, שהיא משנת ר' יהודה. אמנם הבבלי אומר למ”ג זו של פ“ה (“מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר”), לב ע”א: מני מתני' לא ר' יוסי ולא רבנן (ר' יהודה) דתניא²²⁵⁶ מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו אלא א“כ מונה בהן איסור כימים שנהג בהם היתר (“דברי ר' יהודה”) ר' יוסי אומר דיו שלשים יום וכו‘. אבל הירוש’ (נד ע"א) מפרש משנתנו בשלא עבר על נזירותו: תני (תוס' פ"ג יט) ב”ש אומרים משעה שנשאל ובה“א משעה שנזר. מה נן קיימין וכו' בשעתיד לישאל. בש”א מכיון שעתיד לישאל מגלגל (“מזלזל בנזירותו”) הוא ובה“א אילו גילגל לא היה נשאל. הרי (ברייתא דתוס' דנדרים הנז') שנזר והיה מגלגל בנזרו אין נשאלין לו אא”כ וכו'.

וא"כ יכולה משנתנו זו שתהיה משנת ר' יהודה.

פרק ו.

פ"ו הוא כנראה כולו ממקור אחר. הוא מתחיל בעיקר הלכות נזיר: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן וכו‘, בה בשעה שבפ"א מ"ב נזכר ענין זה רק דרך אגב: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת וכו’.

ומ“ד: נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת וכו' (מכות פ“ג מ”ז–מ"ח) – כולה ר' אלעזר (בן שמוע), שכן שנינו בתוס' כאן פ”ד ב: ר' אלעזר אומר נזיר שהניח פיו על פי חבית של יין ושתאה כולה בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, מתרין בו ושותה מתרין בו ושותה חייב על כל אחת ואחת וכן היה ר' אלעזר אומר נטל אשכול ואכלו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת וכו' (תוס' מכות פ"ה א).

וסתם מ“ח: היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד, כנוסח משנת הבבלי²²⁵⁷, ואע”פ שברוב ספרי המשניות הנוסח: ואם גילח במדינה היה וכו', – הרי זה בוודאי נוסח מוגה ומשובש שאם כן היה שונה: בין שגילח במקדש ובין שגילח במדינה, אבל “ואם גילח” מוכיח שיש כאן ניגוד למה שקדם לו²²⁵⁸.

וזו כדעת “חכמים” בתוס' פ“ד ו²²⁵⁹, ושלא כר' יהודה ור"מ (שדעתו נזכרת גם במשנה): הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר הטמא כאן וכאן (“במקדש ובמדינה”) אין משלח תחת הדוד, הטהור כאן וכאן משלח תחת הדוד וחכמים אומרים הטמא כאן וכאן והטהור בגבולין אין משלחין תחת הדוד וכו'. אלא שמוחלפת השיטה בס”ז, 245: המגלח פתח אהל מועד משלח שערו תחת הדוד והמגלח במדינה איגו משלח את השער תחת הדוד וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שולחין שער תחת הדוד. ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל משלח שער תחת הדוד והמגלח במדינה [ו]בטומאה קוברו במקומו.

ומי“א: מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר' אליעזר אומר סותר את הכל וכו' – כבר שאלו עליה בבבלי (מז א): והאמר ר' אליעזר²²⁶⁰ כל אחר מלאת שבעה סותר. אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר קרבנותיו, וכיו”ב אמרו בירוש' שם (נה סע"ג): מחלפא שיטתיה דרבי אליעזר תמן הוא אמר (מ"ד שם) לא סתר אלא שלשים וכא הוא אמר אכן. רבי יוחנן אמר סותר כל קרבנותיו. אבל ה“שיטה המוחלפת” מתפרשת גם כאן כפשוטה וכרגיל ע“י “תרי תנאי”: פ”ג הוא ר' יהודה בשם ר' אליעזר (עי' לעיל), ופ"ו הוא תנא אחר בשם ר' אליעזר.

וקרוב אפוא. שכל פרק ו – משנת ר' אלעזר (הוא נזכר במ"ז: דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר וכו').

פרק ז.

פ“ו עוסק בכ”ג ונזיר לענין טומאה, מי קודם, ו“על אלו טומאות הנזיר מגלח”.

ומ“ב–מ”ג: על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת וכו' ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם וכו‘. אבל הסככות והפרעות וכו’ ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו'.

אע“פ ש”על המת ועל כזית מן המת“, היא ממשנת ר"מ: כך שנה לי רבי מאיר על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת, מט ב–נ א²²⁶¹, ור' יהודה שחק לסיגגון כזה של ההלכה (“על כזית מן המת מגלח על המת לא כ”ש") – הנה ר' יוסי (שם נ ע"א) פירש ותירץ את הלשון; א”כ נתקבל אפוא לשון זה גם ע"י תנאים אחרים.

ואמנם מ“ב–מ”ג היא בוודאי משנת ר' אלעזר: ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם – היא משנת ר' אלעזר בתוס' פ"ה א²²⁶²: אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקים מקצתן אומ' רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן או' חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש “ולעושה פסח”).

ובמ"ד שנינו: אמר ר' אלעזר²²⁶³ משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת מקדש וכו' אמר ר"מ לא תהא זו (טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה) קלה מן השרץ (“שחייבין עליה על טומאת מקדש”), וגם בזו שנינו בתוס' שם²²⁶⁴: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדסקוס מצאתי את ר' מאיר ויהודה בן פתירה²²⁶⁵ שהם יושבים ודנים בהלכה, יהודה בן פתירה אומר רביעית דם אין נזיר מגלח עליה ואין חייבין עליה על ביאת מקדש אמר לו ר' מאיר ותהא זאת קלה מן השרץ וכו‘. נמתי לו מאיר אל תבוז לי, בקיא היה לך ביהושע בן ממיל אמר לי הן ובעל הלכות היה, נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה וכו’ ורואה אני את דבריו.

וזוהי משנתנו, משנת ר' אלעזר, שהזכיר גם דברי ר' מאיר, כמו שמפורש בברייתא.

ונראה שכל פרק ז' – ר' אלעזר הוא.

פרק ח הוא המשך ענייני טומאת נזיר, ולא נזכר בו אלא ר' יהושע ובן זומא (מ"א).

ופרק ט, מ“ב: נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא וכו', הוא המשך של פ”ח, ומ“א: הגוים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים וכו' – מפסיק באמצע. וכן נכללה בתוס' (פ"ו ב–ג) ההלכה המקבילה למ”ב – עם ההלכות של הפרק שלפניו, ואחריה בסוף הפרק (שם ה"ד): חומר באשתו וכו' – המקבילה לפ“ט מ”א, ובזה מסיימת המסכת.

ואולם במשנה הוקדמה מ“א, ובמ”ב: שרגלים לדבר – נחרזה קבוצה שלמה של הלכות שנזכר בהן “שרגלים לדבר”: מ“ג–מ”ד²²⁶⁶. והנה אשר למ“ב: נזיר שגילח (שהביא קרבנותיו וגילח) ונודע לו שהוא טמא, אם טומאה ידועה סותר, ואם טומאת התהום אינו סותר. אם עד שלא גלח בין כך ובין כך סותר. כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא וכו'. והנה בטהרות פ”ד מ“ז שנינו: אלו טומאות שטיהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים, ובמ”ח שם: ספק טומאה צפה על פני המים בין בכלים (בין שהמים בכלים) ובין בקרקע ר' שמעון אומר בכלים טמא ובקרקע טהור ר' יהודה אומר ספק ירידתו (ספק שבשעת ירידתו) טמא וספק עלייתו טהור, ובתוס' שם פ"ה ו: ר' שמעון אומר בכלים טמא ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת.

ר' שמעון ור' יהודה פירשו את הסתירה שבין משנת נזיר למשנת טהרות: ר“ש מפרש “ספק טומאה צפה”, שהיא טהורה בשרץ ולא במת, וכאן שנינו: ונמצא מת צף, ור' יהודה מפרשה ב”ספק עלייתו“, אבל ספק ירידתו טמא, וכאן שנינו: ירד לטבול וכו‘. כר"ש פירש אותה הבבלי והירוש’. בבבלי סג סע”ב: צפה אינה מטמאה לענין שרץ בלבד²²⁶⁷, ובירוש' כאן (נז ע"ד): בר פיקה (קפרה?) שאל לרבי עד כדון במערה מקורה (שהיא דומה ל“כלי”), אפילו במערה שאינה מקורה. סבר בר פיקה (אין) ספק טומאה צפה על פני המים טהור. אמ' ליה רבי אדיין בר פיקה עומד בשטותו. אין ספק טומאה צפה על פני המים טהור אלא שרץ אבל במת כעומד הוא וכו'.

רבי עצמו פירש אותה אפוא כר"ש.

ואולם רישא: נזיר שגילח וכו' אם עד שלא גילח וכו' – מפרשוֹ ר' יוחנן בבבלי, (סג א) וירוש' כאן (נז ע"ג) כר' אליעזר בפ“ו מי”א, שאינו תלוי בנזרק עליו אחד מן הדמים, אלא בגילוח.

א“כ אין התנא של פ”ט מ“ב אותו התנא של פ”ו מי“א (ששנה מחלוקת), ואפשר שהתנא של פ”ט, הוא ר' יהודה.

המסכת מסיימת בענין חדש (מ"ה): נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי – א“ל ר' יוסי וכו', וכל הענין שייך לפ”א מ“ב, ואפשר שהוספה היא מתוך ברייתא, שכן ר' נהוראי לא נזכר בכל המשנה²²⁶⁸, אע”פ שהיתה כבר לפני הבבלי והירוש'.

רבי נזכר בנזיר בפ“א מ”ד ופ“ד מ”ה²²⁶⁹, ושניהם גם בתוס', פ“א ד (ועי' שם ג) ופ”ג יד.

וכבר הזכרתי את פירושו לפ“ט מ”ב.

 

XIII. סוטה    🔗

א. סדר הפרשה וסדר המשנה

לפי התורה: איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אתה… ונסתרה… וקנא את אשתו (במ' ה יב–יד), והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה (ה טו), והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' (טז), ולקח הכהן מים… ומן העפר… יקח הכהן ונתן אל המים (יז), והעמיד הכהן את האשה (היא עמידה ראשונה; כלל ואח"כ חוזר ופורט) לפני ה', ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את מנחת הזכרון… וביד הכהן יהיו מי המרים… (יח), והשביע אותה… (יט–כב), וכתב את האלות… ומחה אל מי המרים (כג), והשקה את האשה (כד) ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף… והקריב (= הגיש) אותה (= את המנחה) אל המזבח (כה), וקמץ… והקטיר… ואחר ישקה את האשה את המים (כו), והשקה (= כשהוא משקה אותה) והיתה אם נטמאה… וצבתה בטנה (כז), ואם לא נטמאה… ונזרעה זרע (כח).

המשנה²²⁷⁰: כיצד מקנא לה וכו' מוליכה לב“ד שבאותו מקום וכו' (פ“א מ”ב–מ"ג), היו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלים (פ“א מ”ד), אם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער המזרח לשערי ניקנור וכהן אוחז בבגדיה וסותר את שערה (מ"ה) היה מביא (הכהן!) את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה (פ“ב מ”א) היה מביא פיילי של חרשׂ ונותן לתוכה מים. נכנס להיכל ונוטל עפר ונותן על המים (מ"ב) בא לו לכתוב את המגילה (מ"ג), וההשבעה לא נזכרה כאן, אלא אח”כ רמוזה²²⁷¹: על מה היא אומרת אמן (מ"ה)²²⁷², היה נוטל (הכהן, ירוש" ותוס') את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה ומניפה (פ“ג מ”א), הניף והגיש קמץ והקטיר, היה משקה ואח"כ מקריב את מנחתה, רש“א מקריב ואח”כ משקה שנאמר ואחר ישקה (מ"ב) אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות וכו' (מ"ד).

על שני שינויים בסדר שבין המקרא והמשנה, מעירים הבבלי והירוש':

א. הבבלי (ג ע"א) בשם רב פפא: והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיב (והתשובה: ועבר – וכבר עבר).

ואמנם סתירה לא נזכרה כלל לא אצל יוספוס²²⁷³ ולא אצל פילון²²⁷⁴. השבעים תרגמו “ונסתרה”: καὶ κρυψῇ = והסתירה (את מעשיה), וולגטא sed latet adulterium, אונקלוס: (ונעלם – ונסתרה): ויהא מְכַסִא… וּמִטַמְרָה כמו שתרגם הנסתרות (דב' כט כח): דמִטַמְרַן (סוטה כב ב); השומרוני: ועלמת – וכסיאת. וזה באמת פשוטו של מקרא,

ב. הירוש' בפ“א (יז רע"א) אומר: קרייא אמר מקרין (מקפין? מערין?) ואח”כ מבזין (כי"ר: מפקין!) מתניתא אמרה מבזין ואח"כ מקרין. אמר ר' אילי מכיון דכתיב והעמיד והעמידה וכי יושבת היית אלא מחמת עמדה ראשונה היה פורע את ראשה²²⁷⁵.

כלומר: נותנין מים ועפר בכלי²²⁷⁶ ואח“כ מבזין, ולפי המשנה מבזין תיכף ואח”כ נותנין מים ועפר, ומפרש ר' אילי שהכתוב (יח) והעמיד הכהן את האשה חוזר למה שאמר בפ' יז והעמידה לפני ה‘, היינו שמתחילה סיפר דרך כלל, ועכשיו חוזר ומבאר שמיד אחר שהעמידה לפני ה’ היה פורע את ראשה וכו' (הורוויץ שם). כתר תורה הקראי: והעמיד. שנה המאמר כדי שיאמר.

אבל הספרי שם שונה: והעמיד הכהן את האשה לפני ה‘, מקום שמעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף, ז"א שעמידה זו אינה עמידה ראשונה ולא היתה עומדת שם כל הזמן, אלא שבעמידה ראשונה היה נותן את המים והעפר ובעמידה שניה היה פורע את ראשה וכו’²²⁷⁷.

התוס' (בדף יד ע"א) אומרים: אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין שהרי כך סדר הפרשה: קינא לה ונסתרה, מעלה האשה ומביא את מנחתה, הכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר, מעמיד האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שׂערה, ונותן את המנחה על ידיה וביד הכהן מים המרים, ומשביע ומתנה עמה, וכותב את המגלה ומוחק ומשקה, ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא²²⁷⁸ למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה. אבל בדף יז ב (ד"ה קודם שתקבל עליה שבועה); אבל סדר סוטה אינה נשנית על הסדר, שהרי אין סדר המשנה וסדר הפרשה מכוונין כמו שפירשנו בראש הפרק, וסדר הפרשה עיקר אבל סדר המשנה אפילו למצוה בעלמא לא.

אבל מי שסובר כותב ואח"כ משביע (עי' לעיל) סובר שאין סדר הפרשה דווקא, “שאינן על הסדר”, כמו שאמרו בירוש'²²⁷⁹, מעין שאמרו בסדר יוה"כ²²⁸⁰: כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה²²⁸¹.

וחכמים שסוברים משקה ואח"כ מקריב, בוודאי שסוברים שסדר הכתוב אינו דווקא²²⁸², אלא שנתלו ב“והשקה את האשה” הקודם לו. ואמנם גם לסדרו של פילון (שם) משקה ואח"כ מקריב (שם § 60–62). כתר תורה: ודעת ר' יוסף נ"ע (“הרואה”) אם אמר בתחלה והשקה הוא כדי להשלים פעולת המים, אלא אחר שהניף את המנתה ונתן חלק המזבחה השקה, כי עד שיקרא ויכתוב וימחה, המנחה בידיה וכו'.

זאת אומרת, כי הסדר שהיה נהוג בבית השני היה שונה בכמה דברים מסדר הכתוב, גם בסוטה גם ביוה"כ גם בכמה וכמה דברים אחרים²²⁸³.

יוספוס²²⁸⁴: מביא מנחתה, קומץ והשאר נאכל לכהנים. אחד הכהנים מעמיד את האשה על “השערים הפונים אל ההיכל”, מסיר מטפחת ראשה; “כותב שֵם ה' במגילה”, משביעה, וכשגומר להשביעה, מוחק שם ה' מן המגילה ודוחהו אל הפיאלי, לוקח עפר מן המקדש ונותן במים, ומשקה אותה.

סדר הקרבן הוא מסדר כדרכו בראש, ואין להוכיח מכאן על סדר המעשים.

אבל הסדר שאח“כ מתאים בחלקו לסדר המשנה: כותב ואח”כ משביע, מוחק ומשקה.

הוא מזכיר גם את ה“פיאלי” של חרס.

יחיד הוא בתיאור כתיבת המגילה, שהוא כותב רק את שם השם ומוחק אותו.

שלא כסדר הפרשה ולא כסדר המשנה הוא מוסר גם פרט זה: הוא מוחק לתוך המים ואחר כך נותן את העפר (אפשר שדרשו כך את הכתוב: ומחה אל מי המרים).

שם השם שנמחק מודגש בכמה מקורות שלנו: “עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים”²²⁸⁵. “שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים”²²⁸⁶; שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה²²⁸⁷; אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק²²⁸⁸.

אבל התורה אומרת: וכתב את האלות האלה בספר ואפילו לר' יהודה שהוא “ממעט בכתב”, הרי הוא כותב: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו' (פ“ב מ”ג).

אלא שנשׂרדה ברייתא אחת בירוש' סוטה, שהובאה שם בצירופים שונים, אבל עיקרה נשנתה בוודאי לענין שלנו:

בירוש' פ“ג ה”ג (יח ע"ד): נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה על כרחה (פיסקא של המשנה), למה שגרמה לשם שיימחק. כמה ימחוק (כמה תהא המגילה מחוקה כדי שישקו אותה על כרחה)²²⁸⁹ תני רבי חנין בית שמאי אומרים אחת. ובית הלל אומרים שתים. אמר רבי אילי טעמון דבית הלל כדי לכתוב יה.

אבל בפ“ב ה”ג (יח סע"א) הובאה אותה ברייתא בקשר אחר: כמה אותיות כתוב (כי"ר: כתובה) בה ויהא שלא לצורך ויהא חייב (כשיימחקו)²²⁹⁰. תני רבי חנין וכו' א"ר חילי וכו'.

אבל המחלוקת של ב“ש וב”ה בוודאי לא נשנית לענין מערערין אותה, שא“כ ר"ע דלא כב”ה ומשנתנו דלא כב“ה וס”ז דלא כב“ה (עי" להלן). ולא כ”ש לדברי הירוש' שם (בפ"ג) בסמוך: אית ליה (לר"ע מערערין) כשהתחילה לשתות.

ובוודאי שמפ“ג הועברה הברייתא עם דברי ר' אילי לפ”ב. וגם קשה לומר, שאם כתב שתי אותיות יתירות (שאינן כלל שם!) שיהא חייב על מחיקה! ועיקרה של ברייתא זו נשנית בוודאי לעיקר המחיקה: כמה צריך הכהן למחוק, ולב"ה אינו צריך למחוק אלא שתי אותיות, “כדי לכתוב יה”.

וזהו שריד של המסורת שנמסרה אצל יוספוס.

והמסורת שלו “מסיר מטפחת ראשה” מתאשרת גם ע“י השבעים גם ע”י פילון²²⁹¹, ונמסרה גם בספרי פיס' יא (כתובות עב א): לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן. לפי זה “פריעה” של סוטה אינה אלא גילוי שערותיה. וזו מחלוקת ישנה בכל מקום שנזכר בתורה פועל זה:

בת“כ תזריע (נגעים) פי”ב ו (מו"ק טו א): בגדיו יהיו פרומים יהיו קרועים. וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר נאמר הויה בראשו ונאמר הויה בבגדים מה הויה האמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו (“שלא יצניף ראשו במצנפת”).

ובספרי נשא פיס' כה (ברייתא שהועברה מדבי ר' ישמעאל לתזריע): גדל פרע שער ראשו, למה נאמר לפי שהוא אומר והצרוע וכו' וראשו יהיה פרוע, פרוע יגדל פרע, אתה אומר פרוע יגדל פרע או אינו אלא פרוע כמשמעו (“מגולה”) הרי אתה דן נאמר כאן (בתזריע) פרע²²⁹² ונאמר להלן (בנשא) פרע מה פרע²²⁹³ האמור להלן גידול שער (“גדל פרע שער ראשו”) אף פרע²²⁹⁴ האמור כאן גידול שער.

וכיו"ב שנוי במכילתא דמילואים, שמיני מ': ראשיכם אל תפרעו, אל תגדילו פרע. יכול אל תפרעו מן הכובע. הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן (בנזיר) פריעה²²⁹⁵ מה פריעה האמורה להלן גידול שער אף פריעה האמורה כאן גידול שער.

אבל השבעים כאן ופילון²²⁹⁶ תירגמו: אל תפרעו מן הכובע.

וגם בתזריע תירגמו השבעים: ἀκάλυπτος “מגולה”.

אבל המשנה שונה: וכהן אוחז כבגדיה אם נקרעו נקרעו וכו' וסותר את שערה, ואח“כ מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה (שלא יפלו בגדיה), ובס”ז 235 שנינו: יחגרנה בחבל של מגג ר' אליעזר אומר שני חגורים היה חוגרה אחד למעלה מדדיה וכו'.

וא“כ ר' אליעזר דורש גם כאן ופרע את ראש האשה – יסתור פרע ראשה (שערותיה). אבל דבי ר' עקיבא, שהם מפרשים “פרע” “בכל מקום לשון גילוי” (רש"י), דורשים כמדרש־הלכה (דבי ר"ע) שבבבלי ח ע”א: ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה (שמגלה את ראשה) גופה מנין ת“ל האשה, א”כ מה ת"ל ופרע את ראשה מלמד שהכהן סותר את שערה (“מרבה בגילויה”).

פילון²²⁹⁷: הבעל החושד את אשתו כותב תלונתו ועולה עם אשתו לירושלים, עומד לפני השופטים ומגלה להם את חשדו, לא כקטיגור ולא כמתאנה אלא כדורש אמת. אם דברי האיש והאשה שקולים, ילכו אל המקדש. שם יעמוד הבעל מול המזבח לפני הכהן העובד באותו יום ויגלה לו חשדו ויביא עם זה קמח שעורים כקרבן בשביל אשתו. הכהן נותן את קמח השעורים בידי האשה, מסיר את מכסה ראשה, כדי שתשָפט בראש גלוי, בלי הסימבול של בושה, שנשים כשרות רגילות בו. לא יתן לקרבנה שמן ולא לבונה; הקמח – קמח שעורים, בוודאי מפני שמאכל שעורים מאכל יָרוּד הוא, ראוי לבהמות ולאנשים אומללים, סימן לסוטה שעשתה מעשה בהמה. אחר כך – כתוב (כלומר: בתורה) עוד – יקח הכהן כלי חרש, נותן בו מים טהורים, ששאב אותם ממעיין²²⁹⁸, ונותן בו עפר מקרקע המקדש. אחר כך תעמוד האשה גלוית־ראש וקמח השעורים בידיה, כאמור. והכהן יעמוד כנגדה וכלי־החרס שבו המים בידו, ויאמר לה: “אם לא שטית” וכו'. כל־זה יכתוב על מגילה, ימחוק אותה במים אשר בכלי וישקה אותה. והיא שותה והולכת.

הסדר של פילון הוא כסדר התורה (והוא אומר כאן בפירוש שהוא מוסר את הכתוב!): משביע ואח"כ כותב. אבל את הקרבת המנחה לא הזכיר לפני ההשקאה.

גם הוא אפוא סובר: משקה ואח"כ מקריב, שלא כסדר התורה.

גם פילון מזכיר אפוא, כמו המשנה (פ"א ג–ד), את הדיון הראשון בב"ד הגדול, ואמנם דבר זה מתאשר גם ממקום אחר, מעדיות פ“ה מ”ו²²⁹⁹: והשקוה שמעיה ואבטליון. ובברייתא שבירוש' סוטה, יח ע"ב: כורכמית ששתת ושנת ושילשה לפני שמעיה ואבטליון. סדר זה היה נהוג אפוא לפחות מזמנו של שמעיה ואבטליון.

“מים חיים”, כשבעים ופילון – גם לר' ישמעאל (בבלי טו ב): אי מה להלן (במצורע) מים חיים אף כאן מים חיים, לר' ישמעאל הכי נמי דאמר ר' יוחנן מי כיור ר' ישמעאל אומר מי מעיין הן וכו'²³⁰⁰.

לפי המשנה (פ“ב מ”ב), אונקלוס ויונתן, לוקח מים “מן הכיור”, וכן דרשו בספרי פיס' י: מים קדושים אין קדושים אלא שקידשו בכלי ואלו הם אלו מי כיור.

ה“פיילי”, שנזכרה אצל יוספוס, נמסרה גם במשנה (שם). אבל בתוס' פ“ג ד – דפו' וכי”ו (בבלי ט ע"א): לפיכך כהן משקה אותה מים המרים במקדה של חרס. וכן בברייתא שבבבלי לב ב: ובמה היא שותה במקידה של חרש. ובירוש' (פ"ב שם): אית תניי תני בכלי חרש לא במקידה, אית תניי תני אפילו במקידה.

ואף במצורע שנינו (נגעים פי“ד מ”א): היה מביא פיילי של חרש חדשה, ושנינו בת“כ מצורע פ”א ד: כלי יכול אחד מן הכלים ת“ל חרס אי חרס יכול מקידה, ת”ל כלי הא כיצד זו פיילי של חרס.

“השערים הפונים אל ההיכל”, שאצל יוספוס, הם “שערי ניקנור” שבמשנה.

טעמו של פילון, שמנחת סוטה היא מן השעורים כשם שמעשיה מעשה בהמה – הוא הוא טעמו של “רבן גמליאל” (פ“ב מ”א), שמפורש יותר בספרי פיס' ח (בבלי טו א–ב): אמר רבן גמליאל הַניחו לי סופרים, ואומרה כמין חוֹמר²³⁰¹ אבל נראה הוא כשם שמעשיה וכו': “אבל נראה הוא” מלמד שישנם כאן דברים של שיטה, שה“סופרים” התנגדו לה, והוא רמז מפורש לדברי פילון ושיטתו בכלל (אם ר“ג זה הוא ר”ג דיבנה, עי' להלן).

מי המרים היו נוהגים עד קרוב לחורבן הבית שהרי בימי שמעיה ואבטלין (עי' לעיל) נהגו, ועוד הילני המלכה “עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה” (יומא פ“ג מ”י), והיא “היתה קבועה בכותלו של היכל, היא נראית מבאולם הימנה רואה וכותב לא חסר ולא יתר” (תוס' סוטה פ"ב א). אבל “משרבו המנאפים פסקו המים המרים”²³⁰²; ז"א בסוף ימי המלחמה.

צריכים להזכיר כאן עוד השקאה אחת הדומה להשקאת־הסוטה.

בתוס' ע“ז ספ”ג (ספ"ד)²³⁰³: אמר להם ר' יוסי הרי הוא אומר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש [ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר] אמרו לו משם ראיה ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שביקש לבודקן כדרך שבודקין את הסוטות.

ב. משנת סוטה

עיקרה של משנת סוטה “הראשונה”, הישנה, מתחיל – בפ“א מ”ב: כיצד מקנא לה וכו‘, ובפירוש “כדי טומאה” נחלקו ר"א ור’ יהושע וכמה תנאים אחרים בתוס' וספרי, בבלי וירוש'. המשנה הישנה פוסקת כאן, וחוזרת ומתחילה במ“ד²³⁰⁴, ונמשכת והולכת מן מ"ד עד מ"ו ועד בכלל, ואח”כ מן פ“ב מ”א עד פ“ב מ”ג (אינו כותב ואמרה האשה אמן אמן) ושוב – מן פ“ג מ”א עד מ"ד רישא (והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה, כמו בסנהד' פ“ט מ”ו), ושוב – מן פ“ז מ”א עד פ“ט מט”ו (על הפרטים להלן).

המשנה הראשונה סידרה סדר סוטה ושנתה דרך אגב, כדרך המשניות הראשונות, את הדברים הנאמרים בכל לשון, כפרשת סוטה, ואלה שנאמרים בלשון הקודש, ופירשה וסידרה את סדר מעשה כל אחד ואחד, וביניהן “פרשת המלך”, פ“ז מ”ח.

וב“פרשת המלך” שנתה בה: אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' אמרו לו אל תירא אגריפס, אָחינו אתה וכו' – מעשה זה היה בימי אגריפס השני, בשנת 62/63 לספירה, ולא בימי הראשון (כדעת הופמן); כי בתוס' (פ"ז טו) שנינו: בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות וכו‘, [באותה שעה]²³⁰⁵ נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לו לאגריפס, וזה מוכיח שהמעשה היה בימי אגריפס השני, מפני שר’ טרפון חי בסוף זמן הבית ואחריו. ועוד, שבימי אגריפס הראשון לא היתה שום התנגשות עם המלך, שאליה רומזת התוס' (באותה שעה נתחייבו וכו') ושנמסרה בדברים ברורים ע"י ר' חנינה בן גמליאל²³⁰⁶: הרבה חללים נפלו באותו יום²³⁰⁷.

המשנה נשנית אפוא בסוף ימי הבית, או סמוך לחורבנו.

וכך אנו מוצאים רמזים לסידור קדום בפ“ח ופ”ט.

בפ“ט מ”ט שנינו: משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישא, בן פרישא היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים – (ו)רבן²³⁰⁸ יוחנן בן זכאי הפסיקן – שנאמר²³⁰⁹ לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'.

והנה וודאי כי הפיסקא “רבן יוחנן בן זכאי הפסיקן”, פיסקא שמפסיקה באמצע, ואינה לא בברייתא הנזכרת ולא בתוס' – אינה מעיקר המשנה הישנה, אלא הוספת תנאים מתוך “משנה” מאוחרת.

ולא עוד אלא ששנינו בתוס' פי“ד א: רבן יוחנן בן זכאי אומר משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק, ועכשיו בגלוי הן רוצחין. משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באים אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי. וממנו בוודאי כל השורה של “משרבו”, עד ה”ט ועד בכלל, מפני שכולן דברי בן־הדור בולטים מהם²³¹⁰.

ובתוס' שם ה“ט: משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים רבו המים המאררים אלא שפסקו, ומכיון שכל השורה מדברי ריב”ז היא (עי' לעיל), – א"כ “פסקו” בימיו.

כאן שנויה אפוא מ“ט שלנו (רישא) הסתמית – בשם רבן יוחנן (ומכאן יצא לו למוסיף במשנתנו: ריב"ז הפסיקן!), וזו מתאימה באמת לריב”ז ולזמנו. אבל כשם שלא הוא הפסיק עגלה ערופה – ובזמנו של המעשה שביומא פ“ב מ”ב ותוס' שם פ“א יב בוודאי שהיתה נוהגת עוד, שהרי ר' צדוק אומר: בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה וכו', ואי־אפשר היה לדברים אלה שיאָמרו, אלא בשעה שבכלל נהגה עגלה ערופה –, כך לא הוא הפסיק את המים המרים (בימי שמעיה ואבטליון ועקביה בן מהללאל²³¹¹, ובימי הילני המלכה²³¹² נהגו ונהגו), אלא שבימיו “נפסקו” מאליהם²³¹³, בתעלוליה וזנוניה של משפחת הורדוס ובניו וזרעם, ובמעשה הזנות של המשפחות ה”מיוחסות" (של כהנים)²³¹⁴.

אבל מסורת־תנאים מאוחרת מסרה, שהוא הפסיקן, ומסורת זו – הכניס אותה אחד התנאים כמאמר מוסגר במשנה הישנה. וכשהוא לעצמו אמנם הדבר אפשר, שהרי הוא היה אב־בית־דינו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנשיא (מ"ת 176), ואפילו הכהנים הגדולים הצדוקים היו נשמעים להוראותיו²³¹⁵ ולא כל שכן כהנים פרושים²³¹⁶, והוא היה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו²³¹⁷, ובוודאי שהשפעתו על סידור־העבודה במקדש היתה גדולה.

אבל כמו שאמרתי “פסקו”. כפשוטן של דברים פירושו שנפסקו מאליהם, שפסק כוחן, פסקו לקנאות ופסקו להביא את נשותיהם אל הכהן.

יש לנו אפוא כאן, בפ“ט מ”ט, משנה סתמית של ריב"ז.

ושרידי משנה סתמית שניה של ריב“ז נשׂרדה לנו בפ”ח מ“ה: ויספו השוטרים לדבר אל העם [ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו]²³¹⁸ רע”א הירא ורך הלבב כמשמעו וכו‘. ר’ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו (מי האיש אשר בנה, אשר נטע, אשר ארס) שיחזור בגללן.

הדברים האחרונים אינם, כפשוטו של דבר, מדברי ר' יוסי הגלילי²³¹⁹, שאינם בתוס' פ"ז כב (ודברי ריה“ג קודמים לר”ע!) אלא דברי סתם המשנה הקדומה, שהשתמשה בלשון הכתוב בלבד (ז"א “כמשמעו”), ואלה הם דברי ריב"ז (מ"ת 120)²³²⁰: ר' יוחנן בן זכאי אומר בא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשיהא חוזר יאמרו שמא בית בנה שמא כרם נטע שמא אשה ארש וכולן היו צריכין להביא עדים חוץ מן הירא ורך הלבב (“כמשמעו”) שעידיו עמו²³²¹.

אלא שאחרי שנוספו במשנת תלמידי ר“ע דברי ר”ע וריה“ג כפירוש “הירא”, נשארו סוף דברי הסתם הקדום כסוף דברי ריה”ג (אחריהם נוספו עוד דברי ר' יוסי ההולך בשיטת ריה"ג), אבל באמת הם דברי המשנה הסתמית הישנה²³²².

בספרי שופטים פיס' קצז: מי האיש הירא ורך הלבב, שיש עבירה בידו בסתר. ילך וישוב לביתו²³²³ רע“א הירא ורך הלבב כמשמעו ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. במה”ג: הי' ורך הל' כמשמעו שאינו יכול וכו' חרב שלופה דברי ר' עקיבא ר' יוסי הגלילי וכו‘. ובכ"י מוצרי (שהשתמש כאן במכילתא כשל מה"ג): ר"ע אומר שאינו וכו’. א“כ “כמשמעו” הוא דברי סתם ת”ק!

ומשנה שלישית – פ“ב מ”א (עי' להלן!).

ומכיון שוודאי הדבר שריב"ז סידר הלכות, ומהן בודאי הלכות “כלים”, שהרי שורת ההלכות של כלים פי“ז מט”ז מסיימת בסיום זה: ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומַר וכו‘, סיום שהוא מתאים רק למי ששנה הלכות אלו, מעין "ועל כולן אמר ר’ יהושע דבר חדש חדשו הסופרים ואין לי מה להשיב" שבטבול יום פ“ד מ”ו (כלים פי“ג מ”ז); ולו מתאים גם “וזה תנורו של בן דינאי”, שבכלים פ“ה מ”ט. ובכלים פ“ב מ”ב נמסרה הלכה אחת בפירוש בשמו: ריב"ז אמר – מכיון שכך קרוב מאד שעיקרה של משנת סוטה פ“ח–פ”ט משנת ריב"ז הוא.

הסידור העיקרי ברור כאן בפ“ט: אגב “בטלה” שבמ”ט סודרו כאן כמה דברים ש“נתבטלו”, או ש“בטלו”: האשכולות, המעוררין, השיר, אורים ותומים, השמיר (מי"ב); זיו החכמה, כבוד התורה, זיו הכהונה, ובאחרונה: ענוה.

ואגב “משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו' " – נסדרו בסידור האחרון, מתוך מקור אחר (עי' להלן) דברי רשב”ג ור' יוסי (מי"ב סיפא) ודברים ש“גזרו” בסיבת הצרות שבאו על ישראל (מי"ד).

ואמנם סדר התוספתא (פי“ג–פט”ו) שונה לגמרי: משחרב בית הראשון בטלה מלכות בית דוד ובטלו אורים ותומים וכו' (פי"ג ב, בבלי מח ב) – יוחנן כ“ג (פי"ג ט–י) – משרבו הרצחנין – משרבו המנאפין (פי"ד א–ב) – משחרב ביהמ”ק בטל השמיר (פט"ו א) – רשב“ג אומר משום ר' יהושע וכו' ר' יוסי אומר וכו' (פט"ו ב) רשב”א אומר וכו' (שם) – משמת ר' אליעזר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' ר' אלעזר בן עזריה וכו' בן עזאי וכו' בן זומא וכו' ר' חנינא בן דוסא וכו' אבא יוסי בן קוטנית וכו' רשביג וכו' משמת רבי הוכפלו צרות (שם ג–ה), רשב"ג אומר אין כל צרה שהיא באה על הציבור שאין ב"ד מבטלין שמחה כנגדה (שם ו), משבטלה סנדרי בטל שיר וכו' (שם ‏ז). בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים אילו הן עטרות חתנים וכו' (שם ח–ט, הקבלה לכל משנה י"ד).

התוס' שונה אפוא לפני “משרבו הרצחנין”: “אורים ותומים”, “יוחנן כ”ג".

אבל הסדר בתוס' יש לו יסוד אחר לגמרי: אגב פרק עגלה ערופה (פ"ט בתוס') שנו (בפ"י): בזמן שהצדיק בא לעולם טובה באה לעולם וכו' כשנפטר רעה באה לעולם וכו' (עם דוגמאות); כל זמן שהיתה מרים קיימת וכו' (פי"א א–ה)²³²⁴; עד שנגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל וכו‘, כל זמן שהיה אלישע קיים לא היו גדודי ארם וכו’ (ה–ו). ואח“כ (פי"ג): משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד וכו' (א), משחרב בית הראשון בטלה מלכות בית דוד וכו' ואעפ”כ היו משמיעין להן בבת קול (ב), מעשה שנכנסו חכמים וכו' שוב פעם וכו' (ג–ד), יוחנן כהן גדול שמע מבית קדש הקדשים וכו' (ה), שמעון הצדיק שמע וכו' (ו–ח), מעוררין אילו הלוים וכו' (ט–י).

“בטלו אורים ותומים – יוחנן כ”ג", שייך אפוא בתוס' לשורה אחרת שנסדרה באיזו משנה אצל משנת עגלה ערופה (והיא הזכירה, כבתוס', את יוחנן במשנה שלפניה).

ואח“כ מסדרת התוס' (בפי"ד) ממשנת‏ ריב"ז: משרבו הרצחנים וכו', ואח”כ (בפט"ו): משחרב ביהמ"ק בטל שמיר וכו' (כנראה ממקור אחר).

בעיקר משנת סוטה לא היה שנוי איפוא אלא:

משרבו הרצחנין – המנאפין – משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה – משמת ר"ג [הזקן]²³²⁵ – משמת ישמעאל בן פיאבי.

כי מי“ד היא מדברי רשב"ג, שמנה את השמחות והתכשיטים שביטלו ב"ד על כל צרה שבאה (תוס' שם), וא”כ היא לקוחה ממקור אחר, ודברי “רבותינו” לקוחים ישר מן התוס'.

וכשם שהוסיפו אלה שהיו אחרי רבי “משמת רבי וכו' “²³²⁶, כך הוסיפו גם תלמידי ריב”ז במשנתו: משמת ריב”ז, ומנוהו ראשונה מפני כבוד רבם, אבל במשנתו של ריב"ז לא נזכרו אלא ר"ג [הזקן] וישמעאל הכהן; כי המשנה בעיקרה היא משנת ריב"ז.

ובמשנת ר' אליעזר (הו' ענעלאו, 333) מצאתי: רבן יוחנן בן זכאי אומ' כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה – מה שנמסר במשנה פ“ב מ”א (ובספרי) בשם “רבן גמליאל”. ואם כך הוא הדבר וודאי שר“ג זה הוא הזקן, וכ”ה בפס“ז²³²⁷, ואפשר מאד שכך מצא בעל משנת ר”א באחד המקורות. ואפשר שריב“ז הביאה במשנתו בשם ר”ג. ואנו מוצאים בתוס' ב“ק פ”ז ג: חמשה דברים היה ריב"ז אומרן כמין חומר.

פרק ח' ופרק ט' עיקרם אפוא ממשנת ריב"ז.

שניהם מתחילים באותה הסכימה: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלשון הקודש היה מדבר שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן, זה כהן משוח מלחמה, ודבר אל העם בלה"ק, ואמר אליהם וכו' (פ"ח). “שנאמר” זה אינו ראיה על “בלה”ק", אלא קישור־דברים המקשר את המדרש עם המשנה.

וכיו“ב בפ”ט: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, <שלשה> מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו' (עי' להלן).

גם כאן “שנאמר” אינו אלא הקישור המקשר את המדרש עם המשנה: “בא להתחיל מתחילת הפרשה”²³²⁸.

וכיו“ב בסנהד' פי”א מ“ב: זקן ממרא ע”פ ב“ד (שנמנה במ"א בין הנחנקין) שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' ג' בתי דיגין היו שם וכו', ושם פ”י מ"ד: אנשי עיר הנדחת (אין להם חלק לעוה"ב)²³²⁹ שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם הא²³³⁰ אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר וכו'.

והמדרשים עצמם. הקצרים ופשוטים – רוח הזמן של סוף ימי הבית מדברת בהם: אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצחות חרבות, אל תיראו מפני הגפת תריסים ושיפת²³³¹ הקלגסין²³³², אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות (מ"א), – הציור הזה לקוח ישר מן המלחמה, ב“פולמוס של אספסיינוס”, ומפורש בברייתא²³³³: כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין מגיפין ומריעין צווחין ורומסין²³³⁴.

כמה מן המדרשים שבפ"ח נמצאים בספרי שופטים פיס' קצב–קצח, אבל הם לקוחים בוודאי מן המשנה (על “אחד הנוטע כרם וכו' " חולק ראב"י, ספרי פיס' קצה ותוס' פ”ז יח).

גם המדרש של פ"ט (מ“א, מ”ה–מ"ו), מתאים בכמה דברים לספרי שופטים פיס' רה–רי, אבל עתיק הוא מן הספרי, והספרי השתמש בו. ודבר זה יוצא ברור מפיס' ר“ז: אל נחל איתן כמשמעו ואע"פ שאין איתן כשר עורפים אותה בקופיץ וכו' – כלל כאן דרשת כל הכתוב, ואח”כ הוא דורש: וערפו שם נאמר כאן עריפה וכו‘. מה עריפה האמורה להלן (בעגלה ערופה!)²³³⁵ עורפ’ בקופיץ וכו' אף עריפה האמורה כאן (בפטר חמור) וכו'. ואח“כ: בנחל אעפ”י שאינו איתן, אע"פ שכבר כלל לעיל גם דרשה זו; אלא שהראשון לקוח מן המשנה.

שני פרקים אלה משונים בהתחלתם מאלה שנשנו בפ“ז מ”ג–מ“ח, שכולם מתחילים ב”כיצד“, מה שאין כן כאן²³³⁶. ושונים גם בזה²³³⁷, שכאן “משוח מלחמה” סדור לפני “עגלה ערופה”, מה שאין כן בפ”ז מ"ב.

מכאן יוצא אפוא, שמי ששנה פ“ח–פ”ט, לא שנה פ"ז בצורתו זו: תרי תנאי.

ואמנם בתוס' (פ"ח) נתפרשו “ברכות וקללות” – בין פ“ח לפ”ט; ז“א שגם בסדר שלה קדם “משוח מלחמה”, אלא שאחריו נסדרו “ברכות וקללות”, שלא כסדר המשנה בפ”ז.

יש לנו אפוא כאן שני קבצים מקבילים של שני תנאים מזמן הבית, או סמוך לחורבנו.

אלא שכמו שרמזתי כבר לא נמסרו לנו הפרקים של המשנה הראשונה בכל צורתם, אלא כבר עובדו ע"י תנאים אחרונים ונוספו בהם כמה וכמה הוספות.

בפ"א: מ“א (עי' להלן), מ”ג (עי' להלן), במ“ה: ר' יהודה אומר וכו'; מ”ז–מ"ט היא משנת ר"מ (עי' להלן).

בפ"ב: במ“א “רבן גמליאל אומר” וכו' (אם לא שר“ג זה הוא הזקן, מה שאפשר ואפשר במשנה ישנה²³³⁸, וא”כ אפשר שפילון שמע מדרש זה בירושלים); במ”ב: ר' יהודה אומר וכו‘; במ"ג: ר’ יוסי אומר וכו', וכן מ“ד–מ”ו.

בפ"ג: במ“ב “ריש אומר” וכו' (על מ"ג עי' להלן); במ”ד “מכאן אומר בן עזאי” וכו' עד סוף הפרק.

וכל פ“ד–פ”ו נוספו מתוך משנה אחרת (עי' להלן). ובמשנה של התוס' (פ"ב א) היתה שנויה (בפ“ב מ”ג) גם ההשבעה: יוצא (מן האולם) ועומד בצד סוטה וקורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי פרשה ומשמיע בכל לשון ששומעת שתהא יודעת במה היתה שותה ועל מה היתה שותה במה היתה טומאתה ועל מה היתה טומאתה ויאמר לה משביע אני עליך וכו' (ברייתא דומה לזו שהובאה בבבלי לב ב).

וכשגמר התנא הזה כל סדר סוטה, שנה ע"כ (בפ"ז): אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וכו'.

בפ“ז נוסף במ”ג: וענית ואמרת וכו' אף כאן בלה"ק²³³⁹, ובמ“ד: וענתה ואמרה וכו' עד שתאמר בלשון הזה; בשניהם – נוספה בעריכה אחרונה מצד אחד הראיות מן הכתוב שהן בלה”ק, ומצד שני נתקצרו בהם כל סדר ביכורים וסדר חליצה, שנשנו כבר במקום אחר.

כי “מקרא בכורים כיצד”, “חליצה כיצד”, אין פירושו “מניין” (רש"י), אלא ככל “כיצד” שבפרק זה (מ“ה–מ”ח), – כיצד סדר הבאת ביכורים, כיצד סדר חליצה, והמשנה הישנה לא הביאה כל ראיה ללשון הקודש, כשם שלא הביאה ראיה לזה באחרים; אלא שסדר ביכורים וסדר חליצה נתקצרו כאן ולא נתפרשו, מפני שרבי שנה כבר משניות אלו בבכורים פ“ג וביבמות פי”ב מ"ו²³⁴⁰.

בכורים פ“ג: כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו וכו'; יבמות שם: מצות חליצה [כיצד] בא הוא ויבמתו לב”ד וכו' ובלשון הקדש היו אומרים וכו' עד כאן היו מקרין וכשהקרא רבי הורקנוס (אביו של ר' אליעזר) תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה וכו' (עד “בתלמידים”).

ואחרי שהשמיט רבי את כל סדר בכורים וסדר חליצה הוסיף מתוך מדרשי־הלכה מאוחרים (ספרי ומכילתא דברים) את הראיה מן הכתוב, אבל אלה אינם תשובה על “כיצד” זה.

ואלה שנחשבו במ“א לא נתפרשו כלל: פרשת סוטה נתפרשה בפ”א־פ“ג; וידוי מעשר – במע”ש פ“ה מ”י־מי“ג; ק”ש ותפלה ובהמ“ז – בברכות;; שבועת העדות ושבועת הפקדון – בשבועות פ”ד מ“ג ופ”ה מ“ב: שבועת העדות כיצד וכו‘, שבועת הפקדון כיצד וכו’. והתוס', סוטה פ”ז א–ב מוסיפה גם “שבועת הדיינין”, שבועות פ"ו, ומפרשת אותה: שבועת הדיינין כיצד וכו'²³⁴¹.

וכיוצא בקיצורים כאלה אצל “כיצד” גם בסוכה פ“ד מ”ד: מצות לולב²³⁴² כיצד, ושם מ"ח: סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול וכו', – שנתקצרו ולא נתפרשו כאן, מפני שכבר נסדרו בפרקים הראשונים של סוכה ממקור אחר.

על ידי־כך נבין יותר סדר המשנה בפ“ט מ”ט ואילך, שישנן בה כמה הוספות מאוחרות הלקוחית מן התוס', וכמה הוספות של המשנה האחרונה:

משנת סוטה מסיימת:

(9) משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה וכו' (סיום לפ“ט מ”ו, עי' להלן), משרבו המנאפים פסקו וכו' (לפ“א–פ”ג!); ואחריו (שם): משמת יוסי בן יועזר וכו' בטלו האשכולות וכו' (אגב “בטלה”, וכן כל השורה!).

(10) יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר אף הוא ביטל וכו' (שנשנית במקומה במע“ש פ”ה מ“ט; כאן בסוטה נזכר “וידוי מעשר” **בפ"ז מ”א**, אבל פ“ז אינו מאותו המקור של פ”ט, עי' להלן).

(11) משבטלה סנהדרין (בחורבן בית שני) בטל השיר וכו'.

(12) משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים (שלכל הפירושים שבבבלי, מח ב, אין סדר המשנה כסדר הזמנים) משחרב ביהמ“ק בטל השמיר וכו‘; רשב"ג אומר משום ר’ יהושע מיום שחרב ביהמ”ק אין יום וכו', ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות.

(13) מי“ג אינה בכ”י ק' ואנט' 267, והיא בוודאי הוספה מאוחרת מן התוס', שכן הובאה בבבלי מט א ובירוש' שם בשם ברייתא: תניא, תני, ובירוש' גם הסיפא: וחכ“א הזנות וכו‘, ועיקרה בתוס’ פט”ו ב.

(14) בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים וכו' בפולמוס של קיטוס²³⁴³ גזרו על עטרות כלות וכו' בפולמוס האחרון (ביתר) גזרו שלא תצא הכלה באפיריון בתוך העיר ורבותינו (רבי ובית דינו) התירו שתצא וכו' (תוס' פט“ו טו – דפו' וכי”ו).

(15) מט"ו, משמת ר"מ וכו' עד “קטונתן של חסידים”, אינה בכ“י אנט' ולקוחה מן התוס‘, וכן הובאה מן התוס’ בירוש' כד ע”ג (אחרי מי"ד); בירוש' והו' לו וכ“י ק' וא”פ 62 d הסדר “משמת ר”מ" וכו' – אחרי “משמת רבי” וכו‘²³⁴⁴, משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה משמת רבן גמליאל הזקן (שוב שלא בסדר הזמנים) בטל כבוד התורה וכו’ משמת ישמעאל בן פיאבי בטל זיו הבהונה, משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

בפ“ח ובפ”ט נוספו:

בפ"ח. במ“ג: ר' יהודה אומר וכו' ר' אלעזר אומר וכו', במ”ה: ר“ע אומר וכו' ריה”ג אומר וכו' מן העבירות שבידו, ר' יוסי אומר וכו‘, במ"ז: אמר ר’ יהודה בד"א וכו'.

בפ"ט. במ“א: ר' יהודה אומר וכו' (וכן “שלשה” שבדברי ת"ק, עי' להלן), במ”ב: נמצא מכוון וכו' דברי ר“א ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה (“בואו ונמדוד” וכו' של ר' צדוק. חולק על זה בוודאי), וכל מ”ג–מ“ד ומ”ח (על מ“ט–מט”ו, עי' לעיל).

אלה השׂרידים של המשניות ה“ראשונות” שבפ“א–פ”ג, פ“ז, פ”ח–פ"ט.

אשר למשנת סוטה בסידורה האחרון.

הנה פרק ו' כולו שייך באמת, כמו שהעירו כבר התוס‘²³⁴⁵ לפ"א, אחרי מ"א, וכך היה שנוי באמת עיקרו של פרק זה (מ“א ומ”ג) במשנת התוספתא שסידרה אחרי התוס’ לפ“א מ”א (תוס' פ"א א) – את התוס' לפ“ו מ”ג (תוס' שם ב): איזו היא עדות ראשונה וכו‘. וכן מובאה בספרי שופטים פיס’ קפח: מכאן אמרו המקנא וכו' שהיה בדין וכו'!

ומ"ד של פ“ו שנויה בתוס' (פ"ה ח) – אחרי פ"ד (עי' שם), ואח”כ תוס' – לפ“ה מ”ב וכו' (פ"ה יג–פ־ו א–ג).

הסידור שלנו אינו אפוא מעור אחד, אלא שנשתקעו בו משניות של תנאים שונים, וע"י כך נפסק הסדר בכמה מקומות.

פרק א.

מ“ג: ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וכו', – היא משנה “אחרונה”, שנסדרה כאן ב”משנה הראשונה" של סוטה, ומי ששנה משנה זו, הוא ששנה בפ“ד מ”ב: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני [לך]²³⁴⁶ וכו' (עי' שם), והוא ששנה בפ“ג מ”ו: ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו'.

וכבר אמרו בירוש' כאן (פ“א טז ע”ד): מתני‘* לא²³⁴⁷ כמשנה הראשונה [ולא כמשנה אחרונה] דתנינן תמן²³⁴⁸ בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים (“חזרו לומר וכו' האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה” ולא תצא). אמר ר’ אבין ואפילו תאמר כמשנה אחרונה מכל מקום יש רגלים לדבר (שהרי קינא לה ונסתרה)²³⁴⁹. והנה הבבלי (נדרים צא א) מפרש משנת נדרים כאשת כהן שנאנסה (שלא כירוש' שם). אבל כפשוטה של משנתנו “האומרת טמאה אני לך” של נדרים שנויה אחרי שפסקו המים המרים ובלא קינוי וסתירה, ככל העובדות שבגמרא בסוף נדרים (ועי' ירוש')²³⁵⁰.

מ"ז: במדה שאדם מודד וכו‘, עד סוף הפרק – בתוס’ שנוי כל ענין זה (בתוס' פ"ג א ואילך) בין פ"ג ופ"ד של משנתנו והיא משנת ר' מאיר: היה ר' מאיר אומר מנין שבמדה שאדם מודד וכו'.

פרק ב.

מ“ה: אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, ושומרת יבם וכנוסה – סתם כר' עקיבא, “דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין”, בבלי יח ב וירזש' פ”ב יח ע“ב: מאן תנא שומרת יבם ר”ע דר“ע אמר יש ממזר ביבמה וכו'²³⁵¹. ואע”פ שר"מ חולק ומוסיף במשנה זו, אפשר שכולה ממשנת ר"מ היא, והיא חולקת על סתם משנת יבמות, פ“ד מי”ג בשם ר"ע (“מחייבי לאוין דשאר” בשר).

המשנה שנויה גם בספרי נשא פיס' טו, אבל “הכל שוין וכו' שאין מתנה וכו' לא היה מתנה עמה”, אין בספרי. וזו משנה מאוחרת של תלמידי ר"מ.

פרק ג.

מ“ג: עד שלא נמחקה מגילה אמרה איני שותה מגילהה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן וכו‘, נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן – סתם כרבנן דר’ שמעון, במ”ב, שהיה משקה ואח“כ מקריב את מנחתה, ש”ר“ש אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה”²³⁵².

מ“ד: אינה מספקת²³⁵³ לשתות עד שפניה מוריקות וכו‘. ירוש’ שם (יח ע"ד): אנן תנינן אינה מספקת לשתות. אית תניי תני לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות רבי שמעון (האומר מקריב ואח"כ משקה). מאן דאמר לא היתה זזה משם רבנן. וכיו”ב בבבלי (כ ע"ב): אינה מספקת לשתות וכו‘. מני ר' שמעון היא דאמר מקריב את מנתתה ואח"כ משקה. דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא וכו’. אימא סיפא יש לה זכות היתה תולה לה אתאן לרבנן, דאי ר“ש האמר (מ"ה) אין זכות תולה במים המרים. אמר רב חסדא הא מני ר"ע היא דאמר מקריב את מנחתה ואח”כ משקה (עי' לעיל) ובזכות סבר לה כרבנן²³⁵⁴.

בספרי סוף פיס' ח: רשב"י אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וכו' אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות וכו' (כבמשנה, עד:) שלא תטמא העזרה.

“כיון” מתאים יותר אל “לא היתה זזה משם”.

ובס“ז 239: רש”א חלול השם היה בדבר שאילו לא היו המים בודקין אותה על אתר, כיון שהיתה יורדת מן המקדש היתה אומרת לחברותיה אל תמנעו מלחטוא וכו‘, לכך נאמר והאשה ההיא תשא את עונה מיד. גם “על אתר” אינו מוציא אלא מדעת ר"ע (בפיס' כא): שסוף זו למות וכו’ (כרבי במשנתנו ובספרי פיס' ח שם), שהיא דעת ר' חלפתא בס“ז שם (ומנין שסופן לבדקה). ואמנם כפשוטה של משנתנו אין זה תלוי כלל במחלוקת זו של ר”ש וחכמים שבמ“ב, אלא בזו של מ”ה, שלר“ש אין זכות תולה, וגם “לא היתה זזה משם” מתאים לשיטתו של ר”ש בזה כלומר: אפי' אם יש לה זכות.

וסיפא “אם יש לה זכות” וכו', היא כנראה באמת משנת ר"ע, שהרי עליה נאמר שם: מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה.

שם סיפא: נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה – בס"ז 236: והשקה את האשה על כרחה, ר' אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סייף ומערערין אותה ומשקין אותה אמר לו ר"ע לא נדע אם טהורה היא וכו' אימתי משקין אותה על כרחה משהשם נמחק.

ובספרי פיס' יז שנינו: מה ת“ל והשקה את האשה שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקים אותה בעל כרחה דברי ר"ע וחכמים אומרים²³⁵⁵ וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני וכו‘. אבל בתוס’ פ”ב ג²³⁵⁶: נמחקה מגילה ואמרה איני שותה וכו‘. ר' יהודה אומר (שנה משנת ר“א שבס”ז) בצבת של ברזל היו פותחין את פיה וכו’ אמר לו²³⁵⁷ וכי על מה משקין את זו לבודקה הרי היא בדוקה ומנוולת. אלא לעולם היא יכולה לחזור בה עד שתקרב מנחתה; קרבה מנחתה (כר' שמעון, ירוש' פ“ג יח ע”ד) ואמרה איני שותה מערערין אותה וכו'.

על סתירה זו מספרי לתוס' מעיר הבבלי (יט ב) ומשיב (כ' רע"א): תרי תנאי ואליבא דר"ע.

אבל בירוש' (שם) אמרו: אמר לו ר“ע וכו' כבר היא בדוקה ומתוקנת. אלא סבר ר”ע האומרת איני שותה כאומר <ת> טמאה אני לך. ולית ליה לר“ע מערערים אותה²³⁵⁸ ומשקין אותה על כורחה – אית ליה כשהתחילה לשתות. הירוש' לא שנה אפוא בתוס' שלו “אלא”: אלא לעולם, ואמנם הוא מביא תוס' זו, בה”ב שם בלי “אלא”: תני לעולם וכו‘, ומפרשה כר’ שמעון.

רישא ומציעתא של משנתנו היא אפוא משנת “חכמים” (בספרי שם) וסיפא משנת ר"ע או ר"מ אליבא דר“ע. מ”ו–מ"ז: נטמאת מנחתה וכו' משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף. ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך וכו' (עי' לעיל פ“א מ”ג) והאומרת איני שותה וכו' וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות, בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת וכו'.

לעיל במ"ג שנינו: עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן.

וברור שמי ששנה כאן: ואלו שמנחותיהן נשרפות וכו', לא שנה מ"ג.

ובאמת זו, מ“ו סיפא–מ”ז רישא, משנת ר' אלעזר בר' שמעון היא, בתוס' פ“ב ו²³⁵⁹, האומר: הקומץ קרב לעצמו ושיריים מתפזרין ע"ג הדשן; אבל ת”ק בתוס' שם (ר"ש במנחות שם) אומר הקומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן.

וכך אמרו מפורש בירוש' (פ“ג יט ע”ב): אמר רבי יוסי ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו. רבי בא בר כהן בעי קומי רבי יוסי ולמה לי כרבי לעזר בירבי שמעון אפילו כר' שמעון אביו. אמר ליה איכול בראש המזבח ואין שריפה (“מנחותיהן נשרפות”) בראש המזבח. התיב רבי חנינה קומי רבי מנא והא תני רבי חייה (תוס' שם, ת"ק) ופליג ליקרב כליל אינה יכולה וכו' מפני שותפותו של איש (וסיפא: כיצד הוא עושה הקומץ קרב בעצמו ושיריים קריבין בעצמן). אמר ליה רבי ראה דעתו של רבי אלעזר בירבי שמעון ורבי חייה רובה ראה דעתו של רבי שמעון אביו.

וסיפא (מ“ו–מ”ח): מה בין כהן לכהנת וכו' – נשנית אגב רישא, ואגבה מ"ח: מה בין איש לאשה וכו' האיש מדיר וכו' האיש מגלח וכו‘²³⁶⁰ האיש נסקל ערום וכו’ האיש נתלה וכו‘²³⁶¹, ובתוס’ כאן, ז–ט, נוספו עליה. עוד חילוקים.

פרק ד.

מ“א: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנא' אשר תשטה אשה תחת אישה וכו' – כר' יונתן²³⁶². בספרי זוטא 233: ומנין אתה מרבה ארוסתו ויבמתו וכל שהיא לו משום אשות (כגון אלמנה לכ"ג וכו', רבה שם) [ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם]²³⁶³ אמרת לאמר ואמרת אליהם. ושם 235: ואם לא שטית טומאה תחת אישך, לרבות אשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו, יכול כל אלו שותות ת”ל תחת אישך את שההא תחת אישה שותה אין כל אלו שותות.

שם סיפא: אלמנה לכ“ג וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה – כספרי פיס' ז: כי תשטה אשתו, בראויה לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכ”ג וכו'.

אבל בס“ז 238 שנינו: אשה תחת אישה מה ת”ל אשה אשה בכל הפרשה לרבות אלמנה לכ"ג וכו' לרבות כל הפסולות שישתו. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר אין משקין את הפסולות.

א"כ – סתם משנתנו ר"א ברבי שמעון היא.

בירוש' כאן (יט ע"ג) פירשו טעמה של משנתנו, מן ונקתה ונזרעה זרע – זרע כשר ולא זרע פסול, ולדברי ר' יוסי בר' בון: כלום המים באים אלא להתירה לביתה, וזו כיון שנסתרה אומ' לו הוצא.

ואמנם מי ששנה מ“ב: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' (עי' פ“א מ”ג ומש"כ שם) ששנה אפוא “ואלו”, ולא הזכיר את אלו שבמ”א – וודאי שלא שנה במ“א: אלמנה לכ”ג וכו'²³⁶⁴.

וגם “מתו בעליהן²³⁶⁵ עד שלא שתו בש”א נוטלות כתובה ולא שותות" וכו' (מ"ב סיפא) – אינו בוודאי במקומו העיקרי כאן, אלא מקומו אחרי “ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה” (מ*ג); מ"ב כולה נכנסה אפוא לכאן ממקור אחר.

והנה בירוש' ריש פרקין (שם) אמרו: מתניתא (דארוסה) דבית שמאי²³⁶⁶, דבית שמאי אומרי' נוטלת כתובתה ולא שותה וכו‘, וירוש’ זה קשה לפרש לפי נוסח שלנו במשנה “ולא נוטלות כתובה”²³⁶⁷. והפתרון היחיד שאפשר לו ליאָמר הוא, שלא היה לפני הירוש' במשנתנו “ולא נוטלות כתובה”, וע"כ רצה לפרשה כבית שמאי שנוטלת כתובה²³⁶⁸.

?²³⁶⁹ וא“כ אפשר שגם בסיפא: אלמנה לכ”ג וכו‘, נוסף “ולא נוטלות כתובה” (ואם כך מתקשר יפה: ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה), ואמנם בכתובות סוף פי“א שנינו: אלמנה לכ”ג וכו’ יש לה כתובה, ורש“י (כד א) כבר התקשה בזה, ופירש שאעפ”י ששאר אלמנה לכ“ג יש לה כתובה, “זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה”, כלומר שאינה נוטלת כתובה אם אינה שותה (מ"ג). ואולם האיילונית ששנינו בה (במ"ג): לא שותה ולא נוטלת כתובה – אין לה בכלל כתובה (כתובות שם), ואלמנה לכ”ג בעלמא אע"פ שאסורה עליו יש לה כתובה.

מ“ג: איילונית וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה – זו כרשב"א בתוס' פ”ה ב (בבלי כו א), אבל ת"ק שם שונה: או שותה או לא נוטלת כתובה, כר' אלעזר במשנתנו.

אחרי מ“ה שנתה התוס' במשנתה (פ"ה ח), אגב “לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה”, שבמ”ה – פ“ו מ”ב: אמר עד אחד וכו' ולא לפוסלה מכתובתה אלא שלא תשתה, ואח“כ פ"ו מ"ד (עד או' נטמאת וכו‘, תוס’ שם), ממש כעין סדר המשנה ביבמות פט”ו מ“ד־מ”ה (עי' להלן).

פרק ה.

מ“א: כשם שהמים בודקין אותה וכו' דברי ר"ע אמר ר' יהושע כך היה דורש וכו'. מ”ב: בו ביום²³⁷⁰ דרש ר“ע וכו' אמר ר' יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב”ז וכו‘, מ"ג: בו ביום דרש ר"ע וכו’, מ“ד: בו ביום דרש ר"ע וכו'. מ”ה: בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס וכו' א“ר יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב”ז וכו'.

כל המרק נשנה אגב דרשת ר“ע שבמ”א, אבל גם מ"א אין לה קשר לשלפניה, ומשנת תנא אחר היא.

התוס' מקבילה לפרק זה, בפ“ה יג–פ”ו ה, ואגבן עוד דרשות של ר"ע ואחרים.

ולענין איוב (מ"ה) שנינו בתוס' פ“ו א: ר' יהודה אומר²³⁷¹ משום בן פטורי, דרשה אחרת. ושם בסוף פ”ה²³⁷²: ר' יהושע אומר דרש ר' יהודה בן פטורי ומדותם וכו' אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת, ממש כדרשת ר"ע במ“ג, ובוודאי ששנו כאן באחת המשניות: אמר ר' יהושע כך היה דורש ר' יהודה בן פטורי, מעין ששנו במשנתנו במ”א.

משנתנו בפרק זה אינה אפוא בכל־אופן משנת ר' יהודה, שהרי ר' יהודה שונה אחרת ממ"ה.

פרק ו.

פ“ו כולו נסדר שלא במקומו. מ”א ומ“ג היו שנויים, כאמור, לפני התוס' – בפ"א אחרי מ”א (עי' לעיל), ומ“ב, מ”ד – אחרי פ"ד (עי' לעיל): סימן הוא שכל פרק זה לקוח ממקור אחר ונכנס שלא במקומו.

מ"א: מישקינא (=משקינא)²³⁷³ אפילו שמע מעוף הפורח (עי' תוס') יוציא ויתן כתובה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משישאו²³⁷⁴ ויתנו בה מוזרות בלבנה; הו' לו: אף משישאו.

בירוש' כאן (כ סע"ד): אנן תנינן מחלוקת (דברי ר"א ר' יהושע אומר). אית תניי תני סתם (ת"ק סתם). אמר רבי זעירא קומי רבי מנא לא על מה דר' אליעזר אמר ר' יושוע פליג. אלא בגין דתנינן ר' יהושע או' עד שישאו (כי"ר: משישאו) ויתנו בה מוצרות בלבנה (ע"כ שנו לפניו: דברי ר' אליעזר); וכיו“ב בעירובין פ”ז מ“י: דברי ר”א ר' יהושע אומר וכו‘, ובעירובין פ“א א ברש”י וכי"י: לאפוקי מדר"מ וכו’.

אבל קרוב, שהברייתא ששנתה דברי ר“א סתם – משנת ר' יהודה היא שהיה שונה משנת ר"א²³⁷⁵ סתם (ועי' להלן). כיוצא בדברי ר' יהושע שנינו בברייתא (גטין פט א) בשם ר' עקיבא: ר”ע אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה (“תצא”), אלא שלר“ע תצא אפילו בלא קינוי. ובמדרש־הלכה, שהובא בגמרא (לעיל ו ע"ב): היא, ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, כלומר שאינה שותה אלא יוצאה, וכיו”ב שנינו בספרי נשא פיס' יט בשם ר' ישמעאל: ומה ת"ל ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע (היינו משישאו ויתנו בה) אסורה לבעלה.

מ"ב: אמר עד אחד וכו' ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה, חמותה וכו' הרי אלו נאמנות ולא לפסלה מכתובתה וכו'.

לרישא אמרו בירוש' כאן (כ סע“ד–כא רע”א): ועד אין בה אין לי אלא עד וכו' ת"ל ועד אין בה מכל מקום. וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר (ספרי פיס' ז) כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים עד שיפרש הבתוב שהוא אחד. אשכח תני ר' ישמעאל אומר שני עדים.

וא"כ – משנתנו ר' עקיבא היא.

ולמציעתא אמרו בירוש' שם (כא רע"א): מתניתא משהודה²³⁷⁶ רבי עקיבה לר' טרפון דתני ר' טרפון אומר עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. ר' עקיבה אומר כשם שעד אחד נאמן לטמותה כן עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום. אמר לו ר' עקיבה ואיכן מצינו עד אחד באשת איש כלום אלא וכו'. חזר ר' עקיבה להיות שונה כר' טרפון.

הירוש' מניח אפוא שלמשנתנו אינו נאמן להפסידה כתובתה, ולא היה אפוא במשנה של הירוש' “אף לפוסלה מכתובתה”! והמשנה סידרה “חמותה יבת חמותה” וכו‘, כבבא מיוחדת ולא כללה אותם עם הרישא, מפני ההבדל שביניהם לענין עדות אשה ביבמות פט“ו מ”ד (גטין פב מ"ז). אבל “ולא לפסלה מכתובתה” וכו’, שבסיפא נמשך גם על הרישא.

והירוש' מניח גם כאן – שמשנתנו משנת ר"ע היא.

בתוס' (פ"ה ח, עי' לעיל) שנינו: עד אומ' ניטמאת ועד אומ' לא נטמאת [אשה אומרת ניטמאת ואשה אומרת לא ניטמאת]²³⁷⁷ לא שותה ולא²³⁷⁸ נוטלת כתובה (שלא כמשנה ד'). ר' יהודה אומ' לא כל הימנו [מעד אחד]²³⁷⁹ להפסידה כתובה אלא עד או' נטמאת ושנים אומ' לא נטמאת שנים אומ' נטמאת ואחד אומ' לא נטמאת בטל יחיד במיעוטו. ז"א עד ושנים היתה שותה, שנים ועד לא שותה ולא נוטלת כתובה. ר' יהודה סובר אפוא כר' טרפון, ובאמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת (מ"ב) סובר הוא אפוא לא שותה אבל נוטלת כתובתה. ובעד ועד סובר הוא שותה. כמשנתנו.

מ"ד היא אפוא – ר' יהודה, ואם מ“ד היא ר' יהודה נראה שגם מ"א משנת ר' יהודה היא, וא”כ סמי מכאן “אף לפוסלה מכתובתה”, שזו היא דעת ר“ע עד שלא חזר בו, דעת ת”ק דר' יהודה שבתוס'.

והנה למ"ד רישא אמרו בירוש' שם (כא ע"א): שמעון בר בא בשם ר' יוחנן כאן (“שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה”) לא היתה שותה ובעגלה ערופה (פט מ"ח) היו עורפין. רב אמר הי<ת>ה שותה. מתניתא פליגא על רב עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרי' לא נטמאת היתה שותה. הא עד בעד²³⁸⁰ לא היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות (“שנים דקא תני בפסולי עדות קאמר כגון נשים או עבדים”, ושני פסולים כעד אחד)²³⁸¹. ואין בפסולי עדות אמור סופא שנים אומרי' נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה, הא עד בעד (כשר וכשר) לא היתה שותה. והיך רב אמר היתה שותה. ר' יוחנן אמר לא היתה שותה. מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נטמאת ועד אמר לא נטמאת [לא היתה]²³⁸² שותה. הא עד בעד (לא)²³⁸³ היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות. ואין בפסולי עדות אמור ראשה עד אומר נטמאת ושנים אומרי' לא נטמאת היתה שותה הא עד בעד היתה שותה. היך ר' יוחנן אמר לא היתה שותה. וכו'.

וכיוצא בסוגיא זו בבבלי לא ב (מז ב): אמר <לך> עולא תני לא היתה שותה וכן אמר רבי יצחק²³⁸⁴ לא היתה שותה ור' חייא²³⁸⁵ אמר (מז ב: תני) היתה שותה וכו‘. תנן עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה. הא חד וחד לא היתה שותה וכו’.

אבל גם בטהרות פ“ה מ”ט (וספק טומאה מסוטה למדוה) וביבמות פט“ו מ”ד–מ"ה²³⁸⁶ שנינו כיוצא במשנתנו, ואין להגיה את כל המשניות.

ובירוש' יבמות שם (טו ע"א) אמרו: עד אחד אמר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא (מ"ד שם). מפני שאמר משנשאת הא אם עד שלא נשאת ונישאת תצא²³⁸⁷. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי²³⁸⁸. אבל דברי חכמים בין אמ' משנשאת בין שאמ' עד שלא נשאת לא תינשא ואם נישאת לא תצא (ת"ק דר' מנחם בתוס' שם: עד אומ' מת ועד אומ' לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תינשא)²³⁸⁹.

וכך אמר רבא בכתובות כב ב (לנו' הבבלי בברייתא זו): וראה ר' יוחנן דברי ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה (מפני שהיא שכיחה).

ר' יוחנן סובר אפוא, שעד ועד הרי הוא ספק ולא תינשא, אלא שאם נישאת לא תצא. ו“כאן”, בסוטה, סובר ר' יוחנן לא שותה מפני שרגלים לדבר. ור' חייא (וכן רב) שנה כמשנתנו.

על פ“ז–פ”ט, עי' לעיל.

אלא שצריך אני להעיר עוד על פ“ט מ”א.

במ“א שנינו: שנא' כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך. שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין, ר' יהודה אומר חמשה. “שלשה” – ר”ש היא, סנהד' פ“א מ”ג: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר' שמעון, ר' יהודה אומר בחמשה, ספרי שופטים פיס' רה (בבלי וירוש' כאן ובסנהד'). אבל הלשון “היו יוצאין” (שאינו גם בספרי, וסתמו ר"ש) מוכיח, שבמשנה הישנה שנו סתם: ויצאו זקניך ושופטיך, מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. אלא שר"ש שנה: שלשה מבית דין הגדול וכו‘. ולפי־זה המשנה הישנה יכולה להתפרש אפילו כדעת ר' אליעזר בן יעקב²³⁹⁰: זקניך זו סנהדרין²³⁹¹ שופטיך זו מלך וכהן גדול²³⁹², ז"א שכל הסנהדרין היו יוצאין, וכן שנינו בתוס’ סנהד' פ"ג ד: אין שורפין את הפרה ואין עורפין את העגלה וכו' אלא בבית דין של שבעים ואחד.

רבי עצמו – ובזה באנו לרשמים של מעשי רבי במשנתנו – אומר כאן: נראין דברי רבי שמעון בסמיכה ודברי רבי יהודה בעריפה²³⁹³. ואם־כן לא רבי הוא שסתם כר“ש, אלא שרבי (שבסנהד' שנה מחלוקתם בפירוש) השתמש כאן במשנת ר”ש והוסיף עליה דברי ר' יהודה. ובמ"ת 123: ויצ' זק' רבי אומר בזקני בית דין הגדול הכתוב מדבר, ולא פירש כמה.

רבי נזכר במשנתנו, בפ“ג מ”ה: ר' אומר הזכות תולה וכו' = אני אכריע, בספרי נשא פיס' ח; ובפ“ה מ”א: ר' אומר שני פעמים וכו' – ז“א שהוא שונה בדבריו של ר"ע כדבי ר' ישמעאל, ספרי פיס' ז: ר"ע אומר מה ת”ל נטמאה נטמאה שלש פעמים אלא טמאה לבעל וכו' (בבלי כח א), ובירוש' פ“א (טז סע"ג) הביאו ברייתא: תני רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה אחת לבעל וכו', ממש כדברי ר”ע שבספרי, ועי' ירוש' (אית תניי תני ובאו ובאו – ר' ישמעאל) ובבלי כח א: ת"ש מדקתני סיפא רבי אומר וכו'.

“רבי” שבפ“ט מט”ו – הוספת תלמידים היא, עי' לעיל.

פ“ט מ”ז: נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר וכו' – הכל בכריתות פ“ו מ”ב: עגלה ערופה אינה כן: אם עד שלא נערפה תצא וכו'.

ונראה שמ“ו–מ”ח – מן המשנה האחרונה הן.

 

XIII. קידושין    🔗

מסכת קידושין שלנו אינה כלל מעור אחד. מורכבת היא באמת משלש מסכות: א) המסכת הראשונה היא פרק ראשון, פרק קניינים (של אשה, עבד, נכסים, חילופין) וחיובים (של אנשים ונשים, ארץ וחו"ל) עם סיום אגדי (מ"י), הרגיל בסוף מסכות.

כבר הסבוראים הרגישו בהבדל שבלשון בין פ“א לפ”ב. ואמנם כן לשון פ“א עתיקה וקצרה וקרובה ללשון ב”ק פ“א מ”א – מ"ד, לשון של כללים קצרים בגוף ראשון, והסיום “כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ (= ארץ ישראל, מ"י)” עתיק הוא וקרוב ללשון הכתוב בדברים, וסגנונו כסגנון ישעיה.

ובימים ההם “נקנית” האשה כמו שנקנה עבד. במ“ה “נכסים שיש להם אחריות וכו' " כבר השתמש ר' אליעזר, וסיפא “נכסים שאין להם אחריות נקנין וכו' " הוא ה”מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים”, שהביא ר' אליעזר. ובפירוש “כל מצות הבן על האב” (מ"ז) עוסקים בתוספתא רבן גמליאל ועוד תנאים. בפירוש “משנה” שבמ”י נחלקו ר' מאיר ור' יהודה. ונוספו בה במ“ג ע”י תנאים מאוחרים, או רבי, מחלוקת ר"מ וחכמים. “המשנה הראשונה” היתה בודאי משנה קצרה “וקונה את עצמו בכסף ובשטר” ולא יותר. ומכמה משניות יוצא שהעבד יכול לכתוב שטר²³⁹⁴.

גם מ“ד: בהמה גסה וכו', מאוחרת למ”ה, וחולקת עליה, כי משנה ה' כללה כל נכסים שאין להם אחריות במשיכה. גם מחלוקת זו, של ר"מ וחכמים, נוספה אפוא.

פרק ב–ג, ד.

ב) עיקר קידושין הוא פרק ב' מ“א–פ”ג מי"א (ופ“ד מ”ט), אבל פ“ג מי”ב–פ“ד מי”ד היא מסכת עריות ויוּחָסין, ואין לה ענין ל“קידושין”. אלא שע“י ההתחלה: כל מקום שיש קידושין ואין עבירה וכו', נתחברה לקידושין, והיא שייכת במקצת ליבמות פ"ד מי"ג, ושם פ"ו. ופ”ד מ“ט, שהוא ענין קידושין, אין לו הקבלה בתוס' שם (עי' להלן), ושייך לפ"ג מ”א, שהיא מסודרת בתוס' אחרי פ“ב מ”ד, ושנויה בתוס' יבמות פ"ד.

מסכת “עריות” זו משנה עתיקה היא בעיקרה (חוץ מהוספות אחדות: פ“ג מי”ג: ר“ט – ר”א, פ“ד מ”ג ומ“ה סיפא: ר' יוסי אומר וכו', ומ”ו סיפא – מ“ז: ר' יהודה – ראב”י – ר' יוסי, ומי"ד רישא: ר' יהודה –וחכמים). אמנם לא משנת הלל, כמו שטעו כל החוקרים למן רנ“ק והלאה)²³⁹⁵ לדון מדברי שמואל (קידושין עה א): הלל שונה עשרה יוחסין וכו'; כי הלל זה הוא אחד משוני ברייתות, נכדו של רבי ובן דורו של שמואל. “תני הילל” שבגטין לז א ונזיר מד ב²³⁹⁶, אבל בוודאי משנה מזמן הבית, והיא שגרמה כנראה להשפעה הארמית (כהני לויי וכו', ברבים ארמי), מעין “חב המזיק” שבב”ק שהזכרתי.

ומשנת אין בודקין (מ"ה) נשנית בוודאי בזמן הבית, בשעה שישבה סנהגרין ו“דנה את הכהונה” (סוף מדות), או, כלשון הברייתא²³⁹⁷ בקידושין עו ב “ששם ניו יושבין מייחסי כהונה ומייחסי לויה”. ו“שוטרי הרבים” שבמשנה זו, נזכרים כידוע עוד ב“כתוב” אחד, שאין אנו יודעים מקורו, יבמות פו ב.

ג) אבל גם פ“ב ופ”ג אינם מעור אחד:

פ“ג מ”ה רישא: המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' – שייך באמת לפ“ב מ”ג: ע“מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' וכן היא שהטעתו (ושם בתוס' הלכה דומה לה). וכן פ”ג מ“א: האומר לחברו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו וכו' – שייך באמת לפ”ב מ“ד: האומר לשלוחו צא וקדש לי וכו‘, ובתוס’ היא שנויה באמת שם (רפ"ד). אצל פ”ב מ"ד.

אלא שפ“ב ופ”ג – שני מקורות הם, ואולי יותר משנים (עי' להלן). ומי ששנה זה כאן לא שנה זה שם.

וסדר התוספתא שונה ומשונה לגמרי בפרקים ב’–ג' (ודווקא בפרקים אלה):

1. תוס' פ"ב כוללת המשניות של פרק ב' א–ג (ג' באמצע א'!), וכאן היה לפניה גם פ“ג מ”ד!

2. תוס' פ"ג כוללת המשניות שלהלן בסדר זה: פ"ג מ“ו רישא (ע"מ שאדבר עליך), מ”ב ומ“ג, מ”ו סיפא ואח“כ הלכות שנוגעות לפ"ב מ"ב: ע”מ שאני עשיר אין אומרים וכו' ע“מ שאני ת”ח וכו' בדינר זה של כסף וכו‘. ונראה אפוא שהלכות אלו היו שנויות במקור השני כאן, ורבי השמיטם מפני שנשנו כבר בפ"ב (ע"פ מקור אחר) ולא השאיר מהם אלא אחת: כסבור וכו’ (מ"ה).

3. תוס' פ"ד כוללת המשניות שלהלן: פרק ב' מ"ד, וכאן נשנה בתוס': פ“ג מ”א²³⁹⁸; פ"ב מ“ו²³⁹⁹ – מ”י; פ“ג מ”ה סיפא (לאחר שאתגייר), מ“ז–מ”ט (וכאן הקבלה ליבמות פ"ב מ“ו ומ”ז!), מ“י–מי”ב (מי"ג).

פ“ב מ”א–מ"ג היא אפוא קבוצה לעצמה: מ“ו–מ”י קבוצה לעצמה; פ“ג מ”ב–מ"ג, ומ“ה–מ”ו קבוצות לעצמן, ופ“ג מ”ז–מי"א (מי“ב, מי”ג) קבוצה לעצמה: קבוצות ממקורות שונים שנסדרו כך, שהן משלימות האחת את השניה במקצת, מפני שנזהרו עד כמה שאפשר מלשַנות את סדרי המשניות שהן לקוחות ממשנה ידועה אחת. בכל אחת מן הקבוצות האלה היו גם דברים אחרים בסדר אחר, והם הם שגרמו לסדר התוספתא, ועירבוב הסדר שבמשנה.

ד) ואשר לשוני (תנאי) קבוצות אלה:

פ“ב מ”א: האיש מקדש את בתו כשהיא נערה – כר' יהודה²⁴⁰⁰.

שם: התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו – כר' שמעון, שאומר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד²⁴⁰¹.

שם: בזו ובזו ובזו – מאן תנא ווי"ן רבי יודה²⁴⁰² ברם כר' מאיר (פירושו:) או בזו או בזו או בזו (ואפי' אם יש בכולן ש"פ אינה מקודשת), ירוש' שם.

אלא שבזה יודה ר"ש לר' יהודה.

פ“ב מ”ד: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת – דלא כר' אלעזר²⁴⁰³.

שם מ"ח: המקדש בחלקו – ר' מאיר היא²⁴⁰⁴, ובמחלוקת שנויה (ירוש' ובבלי שם) ושם נג א: נמנו וגמרו וכו'.

שם סיפא: במעשר שני בין שוגג וכר דברי ר“מ ר' יהודה אומר בשוגג לא קדש וכו' ובהקדש במזיד קדש וכו' ר' יהודה אומר בשוגג קדש וכו' – בתוס' פ”ד: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בהקדש ודברי ר"מ במעשר שני, אבל במשנה לא סתם כאן רבי כלום.

שם מ"ט: ופטר חמור – דלא כר' שמעון²⁴⁰⁵.

מ“י: ובמי חטאת ובאפר חטאת ה”ז מקודשת – ר' יהודה (תוס' פ"ד) חולק: אם יש לו בהן טובת הנאה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת²⁴⁰⁶.

פ"ג מ"ה סיפא: לאחר שאתגייר וכו' – דלא כר"מ²⁴⁰⁷.

שם מ“ו: ע”מ שאדבר עליך לשלטון (!Retor) וכו' ואם לאו אינה מקודשת – כחכמים דר"מ²⁴⁰⁸.

שם: על מנת שירצה אבא וכו' – רשב"א בשם ר"מ חולק בתוס' (ועי' שם!), ועי' בבלי וירוש' שנתקשו במשנה זו אמוראים ראשונים, והיא כנראה תרי תנאי²⁴⁰⁹.

שם מ"ח: מי שאמר בשעת מיתתו וכו' – דלא כר' נתן, אלא כרבי²⁴¹⁰.

פ“ד מ”א: גירי וחרורי וכו' – כר"מ, וכן מ"ג סתם²⁴¹¹.

מ"ד: הנושא וכו' – משנת ר"מ²⁴¹².

ישנם אפוא במשניות אלה של פ“ב–פ”ד כמה סתמות של ר' יהודה וכמה של ר"מ וגם של ר"ש; קובצי משניות אלה הם אפוא מקורותיו האחרונים של רבי במסכת זו.

 

XIV. סנהדרין־מכות    🔗

סנהדרין ומכות מסכת אחת היא, וכך היתה כתובה ומחוברת ברוב כי“י, כאשר העיד הרמב”ם בפירוש המשניות בתחילת מכות: “מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין ובכללה היא מנויה”. וכך היא נמנית ברשימה שבהלכות פסוקות כ“י אדלר 2639²⁴¹³ למסכת אחת בת י"ד פרקים. וכך נחשבו גם בכ”י ק' סנהדרין ומכות לאחת: סנהדרין פ' יד. וכן ברשימה אחת שבקמברידג‘²⁴¹⁴ נחשבו מן המסכות של התלמוד: מן סדר נזיקין ה מסכות (נזיקין, סנהדרין, שבועות, ע"ז והוריות), וכן הן כתובות ומחוברות בכ"י פרמא ובקטע קמברידג’ אחד²⁴¹⁵, וכן בפירוש אבות לר' יעקב בר שמשון שבמח“ו, 461 (ע“פ כה”י, שם 183): אלא סוף פרק היא במסכת סנהדרין בפרק אלו הן הלוקין, וכן שם בסוף פ”ה (שם 196): אלא משנה היא במסכת סנהדרין בפרק אלו הן הלוקין.

וכך יוצא מן הירוש' מכות פ“א לא ע”ב: תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין, שגם מכות למסכת סנהדרין שייכת.

ובנוסח ה“גאון” שבקטע שבג"ש שם (401–402) היה אפילו הבבלי סנהדרין ומכות מסכת אחת²⁴¹⁶.

אלא שבבבלי, מכות ב א אמרו (סבוראי!): תנא התם קאי (סוף אלו הן הנחנקין) כל הזוממין וכו'²⁴¹⁷. ובשבועות ב ע“ב אמרו (סבוראי): מכדי תנא ממכות סליק מאי שנא דתני שבועות. הנה יש אמנם “התם קאי” באותה מסכת (סוכה לז ב), ויש במסכת אחרת (תענית ב א, שבועות יז ב): אבל לשון “ממכות סליק” מַראה שהוא שם מסכת, כמו “שבועות” שאחריו, אע”פ שאפשר לפרש “מענין מכות”.

בכל־אופן ברור שבארץ ישראל נחשבו סנהדרין ומכות למסכת אחת.

ואמנם סופה של מסכת סנהדרין העיקרית הוא באמת בסוף פ"א של מכות: סנהדרין נוהגת וכו‘, סנהדרין ההורגת וכו’, כמו שהעיר כבר הופמן²⁴¹⁸. אי־אפשר אפוא בכל־אופן להפריד בין סנהדרין למכות.

יש בה הרבה חלקים ישנים מזמן הבית²⁴¹⁹: על סנה' פ“ה מ”ב ("מעשה ובדק בן זכאי וכו' ") ועל דברי הבבלי בענין זה כבר עמד רש“ג באגרתו. ואמנם רוב פ”ב ורוב פ“ד–פ”ז מ“ג, פ”ט מ“ה–מ”ו, פ“י מ”א–מ“ב ופי”א מ“ב–מ”ו הם קדומים.

פ“ב מ”ד – המלך לא דן ולא דנין אותו – תקנה ישנה היא מזמנו של ינאי ושמעון בן שטח (לפי הבבלי) או מזמנו של יוחנן הורקנוס ושמעיה, או שמאי (לפי יוספוס). עתיקה ממנה היא מ“ד – יושב בדין היא עמו. פ”ד מ“ב – המשיאין לכהונה. מ”ה – כיצד מאיימין וכו' – נרמזה בסוטה פ“א מ”ד. כל סדר ארבע מיתות (פ“ו מ”א–פ“ז מ”ג) הוא בוודאי מזמן הבית. פ“ט מ”ה – ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ – כלשון הכתוב. מ“ו – הגונב את הקסוה, בלשון הכתוב: ואת קשות הנסך. הבועל ארמית וכו' – גזירת ב”ד של חשמונאי. כהן ששמש בטומאה וכו' – הלכה ישנה, שהעיד על דומה לה גם ר' אליעזר בתוספתא. פ“י מ”א–מ“ב²⁴²⁰ היא משנה אנטי צדוקית. מ"ב – ג' מלכים וכו' – משנת סופרים היא (כעדות רב בבבלי: אנשי כנה"ג מנאום). פי”א הוא המשכו של פ“ט, ומ”ב היא בודאי בזמן הבית.

ומובן, שישנן גם בחלקים הישנים הוספות רבות של תנאים מאוחרים; של ר' יהודה (כ"פ) (בשם ר' אליעזר)²⁴²¹, בשם ר' יוסי (פ“ה מ”א, פ“ו מ”ד), אבא שאול (פ“י מ”א) ור' עקיבא (פ“י מ”א ופי“א מ”ד).

הוספה היא גם פ“ז מ”א: ארבע מיתות נמסרו לב“ד סקילה וכו' רש”א שרפה וכו' והרג; כי “זו מצות הנסקלין” שייך לפ“ו, אלא מפני שהזכירו בפ”ו מ“ה: “אחת לנהרגין ונחנקין ואחת לנסקלין ונשרפין” (סדר החכמים!), הוסיפו כאן מחלוקת ר”ש וחכמים.

רבות מאוד הן ההוספות ממדרש־הלכה, שכל המסכת חדורה בהן: והמדרש – מדרש של דבי ר"ע ברובו: פ“ב מ”א אינו יוצא אחר המטה אלא וכו' – ספרא אמור פרשה ב ח; מ“ד: לא ירבה לו נשים, אלא שמנה עשרה וכו' לא ירבה סוסים, אלא וכו' וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, אלא וכו' – ספרי שופטים פיס' קנח–קנט; פ”ד מ“ה: דבר אחר דמי אחיך וכו' (ושלא יהו המינין אומרים הרבה רשויות בשמים; והלא כבר נאמר); פ”ו מ“ד–מ”ה: כלומר מפני מה זה תלוי וכו' אמר ר"מ וכו' ולא זו בלבד אמרו וכו' אינו עובר עליו – ספרי תצא פיס' רכ“א (אמר ר"מ וכר' – ממשנת ר"מ!); פ”ז מ“ד: הבא על הזכר ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה אם אדם חטא וכו' – המדרש ספרא מכיל' דעריות (דבי ר' ישמעאל!) קדושים פ”י ח, ו“הבא על הזכר” וכו' – הוא פיסקא מן הרישא, כדי להכניס את מדרש־ההלכה: (והרגת את האשה ואת הבהמה) אם אדם וכו‘; חוץ מאלו נכנס במשנתנו מדרש־הלכה: בפ"א מ"ו: ומנין לגדולה וכו’²⁴²² – ספרי מסעי פיס' קס (עי' שם); פ"ח מ“א: שנאמר כי יהיה לאיש בן, בן ולא בת, בן ולא איש, הקטן פטור שלא בא לכלל מצות = ספרי תצא פיס' רי”ח, והוכנס כאן כל המדרש, אע“פ שאינו צריך לראייתו אלא “בן ולא איש”; שם מ”ה: בן סורר ומורה נדון ע“ש סופו וכו' – ספרי תצא פיס' רב בשם ר' יוסי (בבלי עב א: הגלילי), פ”י מ“ד: אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה”ב שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם. (ו)אינן נהרגים וכו' – “שנאמר” זה בא לקשר את מדרשי ההלכה (עד סוף הפרק!) עם “אין להם חלק לעוה”ב“, אבל אינו ראיה לו; שכל הלכות עיר הנדחת אין מקומן כאן אלא אגב “חלק לעוה”ב”. ופירוש “שנאמר” זה הוא: ודין עיר הנדחת מפורש בתורה²⁴²³; זהו אפוא מדרש קדום, ובאמת אינו מתאים לספרי ראה פיס' צג (אבל מתאים למ"ת 68); ומ“ה רישא: הכה תכה את וגו‘, החמרת וכו’ – מובא שם בספרי פיס' צד ב”מכאן אמרו" (החמרת וכו'). אבל מכאן והלאה “החרם אותה” וכו' – ספרי פיס' צד–צה (ועי' מ"ת 70); אבל המדרש: כליל לה' אלהיך אמר ר' שמעון, אם אתה עושה דין וכו‘, אינו בספרי (גם בכ"י ר'), אלא שישנו במכיל’ דברים (מ"ת 70). יש כאן אפוא שימוש בדבי ר"ע (וסתם ספרי הוא ר' שמעון!) ובדבי ר' ישמעאל (מין “תני ר' ישמעאל בדבי רשב”י")²⁴²⁴, ועי' להלן.

מדרש קדום נמצא גם בפ“ב מ”ד: יוצא למלחמה וכו' שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, שזה מובא בספרי שופטים פיס' קסא ב“מכאן אמרו”, על־יד המדרש של ספרי, וכן מ“ה: אין רוכבין וכו' שנאמר וכו' – שם פיס' קנז ב”מכאן אמרו“, וכן פ”ח מ“ד: היה אחד מהן גידם וכו' – מובא (בלי “מכאן אמרו”) בספרי פיס' ריט על־יד הדרשה שלו; גם פי”א מ“ב – בספרי שופטים פיס' קנב ב”מכאן אמרו". אלה הם אפוא מדרשים עתיקים, “מדרש־סופרים” (ובוודאי שיש בפרשת המלך²⁴²⁵ כמה מדרשים עתיקים מאד: מלך ולא מלכה; מקרב ולא מחוץ לארץ, אחיך ולא אחרים; אלכסנדרה. הורדוס).

ואשר לתנא האחרון של משנת סנהדרין, הנה ראינו, שרבים הם מדרשי־ההלכה במסכת זו, מהן מדבי ר“ע ומהן מדבי ר”י: זה מתאים לר' שמעון תנא דספרי, שהיה שונה לפעמים “דבי ר' ישמעאל” (עי' לעיל), ונוטה להם.

ואמנם כמה סתמות ישנם במסכת זו שהם לר' שמעון, ואלו הם²⁴²⁶: סנהדרין פ“א מ”ג, פ“ב מ”ד, פ“ג מ”ג, פ“ט מ”ב, מ“ג, פ”ו מ“ד–מ”ה, פ“ז מ”י; מכות פ“ג מ”ג, מ“ו, סנהדרין פ”ז מ"ז.

משנת ר"ש, ישנה, כמו שראינו כבר²⁴²⁷, גם בעירובין ובתמורה, וגם בשקלים כמה פרקים הם ממשנת ר' שמעון.

הערות ופירושים

סנהד' פ“ג מ”א²⁴²⁸: וחכ“א שני הדיינין (הדינין) בוררין להן (עוד) אחד זה פוסל דיינו (דינו) של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר”מ וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין אבל אם כשרין (או) מומחין (מפי ב"ד) אינו יכול לפוסלן.

“מפי ב”ד" אין במשניות, ולא בכ“י מ', וגם בגמרא אינו בר”ח. “או” ליתא בכ“י פלו' במשנה ובר”ח בגמרא.

ומדברי ר"ל ור' יוחנן בירוש', ומדברי הגמרא נראה שלא גרסו אלא “או מומחין” (“עד שיקבל עליו ב”ד שמומחה לרבים“, כנוסח הספרים וכ”י מ' ורמ“ה בשם רש”י; ר“ח ורמ”ה: בפני ב"ד שמומחה וכו').

אבל חסרון “או” בכמה נוסחאות, וגם הקישור “כשרין או מומחין”, בשעה שגם מומחה צ“ל “כשר” ולא קרוב, מוכיח שהכל נוסף, ע”פ דעת ר' יוחנן שבבבלי.

ו“מפי ב”ד" (כ"י ב': מפני = בפני), זהו בוודאי לא “ב”ד מומחה“, אלא שנתמנו ע”י ב“ד, “עד שיקבל עליו בפני ב”ד” (כנו' ר“ח ורש”י שלנו), אבל בבכורות פ“ד מ”ד: ואם היה מומחה לבית דין וכו' טרפון פטור אתה, שאתה מומחה לבית דין וכו' (וכאן בבבלי סנה' לג א: מומחה לרבים, אבל בכ"י שם כבמשנה).

ובירוש' אמרו: כיני מתניתא דיינו של זה הא דיינו לא, ובוודאי שצ“ל כמו שהגיה מהר”ם לונזאנו (ככר לאדן): הא דייניו לא, מעין כיני מתניתא הסמוך: הא עדיו לא, וזו היא לדעתו של ר"ל, שהיא מוחלפת בירוש' עם דעתו של ר' יוחנן, אבל הנכון כבבלי, וכן נראה מן הסיום של הירוש‘: היך, אמרין וכו’.

והנוסח העיקרי במשנה הוא: וחכ"א שני הדינין בוררין להן (עוד) אחד זה פוסל דייניו של זה וזה פוסל דייניו של זה וכו' אבל אם היו כשירין אינו יכול לפוסלן.

והפירוש הוא, מעין “ה”ק" הראשון שבבבלי, כשזה בורר לו בית דין אחד וזה בורר לו בית דין אחד שניהם בוררין להן עוד אחד, אבל לא, שזה אומד נדון כאן וזה אומר נדון שם (וכך פירשו לר' יוחנן בירוש'), אלא, שאם אחד מבעלי־דינין אומר “להוסיף דיינין” מוסיפין עוד ב“ד שלישי. וזהו פירוש דברי הספרי דברים פיס' יב: היה אחד מהם רואה שחבירו נוצח (שניצוח)²⁴²⁹ בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות [להביא] למחר אני [בא ו] מוסיף²⁴³⁰ עליכם דיינים, וכברייתא שבתוס' פ”ו ד (שהביא גם הירוש' כאן): לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין.

ו“שני הדינין” (חסר י') פירושו שני בתי הדין, וכן גם ב“משפט” (דב' כה א): ונגשו אל המשפט (“לדינא”).

תוס' סנהד' פ"ז ו':

אין מוסיפין על הדין] על הדין שדנין (ק“ו, ג”ש) באיזו הלכה, אין להוסיף ראיות על ראיות בשעת הוויכוח, ומפרש למטה: כיצד אין מוסיפין וכו'.

נגמרו דבריו אין רשאי להשיב וכו‘] כמפורש בתוס’ סוף מקואות (ספרי חקת פיס' קכד): לא לכל אדם וכו'. ועי' תוס' נדרים פ“ו ה: חזר ר”א ודנו דין אחר, פסח' כח א (מכיל'): חזר ר"י ודנו דין אחר, ועי' ספרי קרח פיס' קיח.

אלא כמדותיו] ע“פ “מדותיו” ושיטתו (כמדת ר"א), עי' ס”ז 312: השיבות על ידיך השיבני על ידי. ירוש' שקלים פ“א ה”ג: וקשיא משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו.

אחד דן כנגד שנים וכו‘] עי’ תוס’סוף מקואות.

השיבו – שלש תשובות] תוס' אהלות פ“ב ז–ח, פ”ג ג.

אין דנין אלא במקום מכריעין] כלומר במקום שישנם “המכריעין לפני חכמים” (קידושין כד ב), כמו אין נמנין אלא במקום גדול (שלמעלה). והם הדנים לפני חכמים שבמע“ש, ועי' תוס' קידושין פ”א ד: הכריעו חכמ‘, תוס’ חגיגה פ"א א.

פ"ז ז

אין שואלין מעומד] עי' ברכות כז ב: עמד השואל ושאל, ועי' ח"ד.

פ"ח א

יודעין לדבר] כפשוטו: יודעין לדון ולהתווכח (מעין פי' הרמב"ם), כמו “ר' יהודה ראש המדברים בכ”מ“, ועי' בבלי יז ב וירוש' שקלים ריש פ”ה.

פ"ז ז

ואין משיבין אלא במאורע, כ“י וינא: במודע, כלו' במודעא, בהודעה תחילה לתורגמן, שהוא היה ממונה על סדר הוויכוחים (עי' להלן). וכן יוצא מעדיות פ”ו מ“ג: אמרו לו לר”א מה ראית וכו‘, אמרו לו לר’ נחוניא מה ראית וכו‘, אמרו לו לר’ יהושע מה ראית וכו'.

 

XV. עדיות ²⁴³¹    🔗

ספרות:

אגרת רש“ג, הו' לוין, 26; מונה”ז שער יג סי' ו; שי“ר בכ”ח ח“ה, 170 ואילך; גרץ, די”י ח“ד, 32 וציון 4; הופמן, Die erste Mischna, 50 בהערה; דינר, מונ”ש 1871, 33, ואחריו אלבק Untersuchungen, 108 ואילך, (השאר רשום בס' היובל להופמן, 92 בהערה); ולעומתו הלוי, דורות הראשונים כרך ה' 213 ואילך.

לעדיות פ"ד, ר' ישראל לוי, “אבא שאול” (ועי' “מבוא למשנה” שלי [לעיל עמ' 101 ואילך]).

“משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן רבו מחלוקות בישראל ונעשתה תורה כשתי תורות” אומר ר' יוסי²⁴³². המחלוקות. רבו בסוף ימי החורבן, ואחרי החורבן נשארו עוד כמה מבני בית שמאי, והגדול שבהם – ר' אליעזר בן הורקנוס השַמתי (מתלמידי שמאי); בימיו רבתה המחלוקת עד שבאו לידי נידויו של ר' אליעזר²⁴³³ ויצאה בת־קול ביבנה²⁴³⁴ “הלכה כבית הלל בכל מקום”.

אבל מחלוקות רבו גם אחר־כך בין “תלמידי הלל”, כמחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע, ששלש מהן הביאו לידי הורדת ר"ג מנשיאותו²⁴³⁵.

כך היה המצב, והמצב הזה צריך היה להביא לידי אסֵיפת חכמים, לידי אסִיפת השמועות והעדויות ולידי בירור המחלוקות, אסיפתן והגבלתן.

ואמנם בברייתא אחת בבלית²⁴³⁶ שנינו (“תנא”): (רש"ג, 26: ואף) עדיות בו ביום²⁴³⁷ נשנית²⁴³⁸ – (ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה)²⁴³⁹ (רש"ג שם: בו ביום נשנו כל בו ביום ואף וכו')²⁴⁴⁰.

אבל נגד ברייתא בבלית²⁴⁴¹ זו עומדות כמה וכמה עובדות:

א) אין בעדיות שלנו אף “בו ביום” אחד שבמשנתנו (סוטה פ“ה מ”ב–מ“ה, ידים פ”ד מ“א–מ”ד).

ב) וכן אין בעדיות אף אחת מן ההלכות שנאמרו “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" שבמשנתנו (ידים סוף פ“ג ושם פ”ד מ“ב = זבחים פ”א מ"ג, ועי' להלן).

ג) ובין העדיות ישנן כמה עדויות, שנאמרו בימים ההם, אבל לא “בו ביום”; וכמה עדויות שנאמרו בזמן קדום הרבה ל“בו ביום”.

1) בעדיות פ“ח מ”ג שנינו: העיד ר' יהושע ור“י בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשירה וכו' אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר ריב”ז שלא להושיב בתי דינין על כך וכו'²⁴⁴². זה לא היה אפוא “בו ביום”, מכיון שבו ביום היה ראב"ע נשיא²⁴⁴³.

2) שם מ“ה: העיד ר”ע משום נחמיה איש בית דלי שמשיאים האשה על פי עד אחד, אבל בסוף יבמות מפורש: וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי וכו‘; אף עדות זו לא נאמרה אפוא בו ביום. ולא עוד אלא שהלכה זו הובאה ביחוד בפ"ו מ"א בעדותו של ר’ יהודה בן בבא.

3) שם: העיד ר' יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים וכו' (עי' תוס'), וזו בוודאי, כמו שיוצא מן התוס‘, “עדות” היא שנדונה בזמן הבית, ור’ יהושע דן בה.

4) גם עדותו של עקביה בן מהללאל (פ“ה מ”ו), שחי בלא ספק בזמן הבית²⁴⁴⁴ בכל אופן לא היתה בו ביום²⁴⁴⁵.

5) ו“שני הגרדיים שבאו משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון” (פ“א מ”ג), – גם הם העידו בוודאי בזמן שירושלים היתה בישובה, ושער האשפות מיושב יהודים; ולא עוד אלא שעדות זו חלה בוודאי בימי שמאי והלל (עי' להלן).

6) ולא כל־שכן,. שעדות ש“העיד ר' יוסי בן יועזר איש צרידה” וכו' (פ“ח מ”ד) – לא היתה “בו ביום”²⁴⁴⁶; אבל על משנה זו עוד נדבר להלן.

ואין אני נכנס עכשיו לשורת המשניות, פ“ב מ”ד–מ"ה, שאי אפשר שנאמרו בו ביום²⁴⁴⁷.

ואשר ל“בו ביום”, הנה עיקר פשוטו הוא אמנם “באותו יום”, למשל: נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום וכו‘²⁴⁴⁸; נדרה בו ביום נתגרשה בו ביום וכו’²⁴⁴⁹, וכדומה הרבה.

וביחס לציון הזמן של איזה מעשה או הלכה: בו ביום (=ביום ההקהל האחרון) ראה ר' טרפון חיגר עומד ומתריע וכו‘²⁴⁵⁰; ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו וכו’ ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום²⁴⁵¹; ר' אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה ר' יהושע אומר בו ביום מחקו סאה וכו‘²⁴⁵²; בו ביום אמרו כל המטלטלין וכו’²⁴⁵³; בו ביום אמרו השוכח וכו‘²⁴⁵⁴. אמר רבא והא תרוייהו בו ביום (“בעליית חנניה”) גזרו דתנן²⁴⁵⁵ הספר והידים וכו’²⁴⁵⁶.

אבל במשניות לפני “בו ביום” בא תמיד דבר המגדיר את ה“בו”, שאליו הוא נמשך: כך בשבת, וכן בסוטה פ“ה מ”א דרשת ר"ע, שר' יהושע מעיר עליה: כך היה דורש זכריה בן הקצב, ואחריו במ“ב: בו ביום (ביום של המדרש הראשון) דרש ר”ע וכו' אמר ר' יהושע וכו'.

ואשר ל“בו ביום” שבידים: הנה בידים ספ“ג נזכרה “מחלוקת” ב”ש וב“ה בשיר השירים או בקהלת ואחריו: אמר ר' שמעון בן עזאי מקובל אני מפי ע”ב זקן ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים. אר"ע חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים וכו' ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת (וב"ה מטמאין) א“ר יוחנן בן יהושע בן חמיו של ר”ע כדברי בן עזאי כך נחלקו (בשתיהן) וכן גמרו.

ר"ע אומר אפוא, כפשוטן של דברים, שב"ש וב"ה לא נחלקו בשיר השירים, וההכרעה ביום שהושיבו היתה רק בקהלת, אבל בן חמיו אומר שנחלקו בשתיהן וגמרו (ביום שהושיבו) בשתיהן. זהו אפוא וויכוח שאחרי אותו יום, ומלשון “ואם נחלקו” יוצא שהוא לא היה באותו יום בבית־המדרש²⁴⁵⁷.

(ואמנם כך אפשר להוציא כנראה מירוש' (ברכות ותענית שם): והיה ר' עקיבה יושב ומצטער ואמר לא שהוא בן תורה יותר ממני וכו')²⁴⁵⁸.

ואל הלכה זו מקושר בידים שם (פ“ד מ”א): בו ביום נמנו וגמרו על עריבת הרגלים וכו' שר"ע אומר עריבת הרגלים כשמה. כאן “נמנו וגמרו” אפוא נגד דעתו של ר"ע. ואחריה (במ"ב): בו ביום אמרו (בזבחים פ“א מ”א ליתא!) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו' חוץ מן הפסח ומן החטאת וכו' אר"ש בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו וכו', לא הוסיף בן עזאי אלא העולה ולא הודו לו חכמים²⁴⁵⁹.

כאן נראה ש“בו ביום” אינו אחד עם “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה“, כי קשה לומר²⁴⁶⁰ שבן עזאי אמר, כי “בו ביום” לא אמרו “כל הזבחים” אלא “כל הזבחים הנאכלין”, ומה שת”ק קורא “בו ביום” קרא בן עזאי “ביום שהושיבו”.

גם עיקר “ביום שהושיבו את ר' פלוני בישיבה”, אין פירושו כלל יום שמינוהו נשיא²⁴⁶¹ אלא שהושיבוהו בסנהדרין בין זקני הישיבה²⁴⁶², כמו: העיד מנחם בן סוגנאי שהו צבע וכו' וכשהושיבוהו בישיבה היו תמיהין עליו הכל וכו‘²⁴⁶³; כלם אחוזי חרב ביום שישב ר’ אליעזר בן הורקנוס [בישיבה] שבו ביום שמו איש חרבו על ירכו²⁴⁶⁴; וזהו “זקן ויושב בישיבה”²⁴⁶⁵. אבל למינוי נשיא נאמר²⁴⁶⁶: הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא (“עמדו ומינו אותו נשיא עליהן”)²⁴⁶⁷, או “הלכו ומינו את ראב”ע בישיבה"²⁴⁶⁸.

אחריו (במ"ג): בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית, גזר ר' טרפון מעשר עני וגזר ראב“ע מעשר שני, א”ר ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד וכו' אמר ר' יהושע הריני כמשיב על טרפון אחי וכו' נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר בלוד א“ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום א”ל נמנו וגמרו וכו' בכה ר' אליעזר ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, צא ואמור להם וכו'²⁴⁶⁹.

ר' אליעזר לא היה בבית־המדרש באותו יום, אבל אין מכאן כל ראיה שהמעשה היה אחרי נידויו; שהרי דומה לו אנו מוצאים בר' יהושע²⁴⁷⁰.

ואחריו (במ"ד)²⁴⁷¹: בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית־המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל; אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר' יהושע מותר אתה וכו' והתירוהו לבא בקהל.

כאן קופץ ר“ג בראש בתשובתו, ובוודאי שלא היה עושה כך אחרי שהורידוהו, אפילו אם נאמר “שלא מנע עצמו מבית המדרש” גם אחרי שהורידוהו, כדברי הבבלי (ברכות שם): ואף ר”ג לא מנע עצמו מבית המדרש (אפילו שעה אחת)²⁴⁷² דתנן בו ביום בא יהודה וכו'.

מה יוצא לנו אפוא מכל דברינו אלה?

א) “בו ביום” נמשך תמיד להלכה שלפניה, בין שנרמז בה זמן (שבת) ובין שלא נרמז בה זמן (סוטה, ידים).

ב) “בו ביום” אינו אחד עם “ביום שהושיבו את ראב”ע בישיבה“, ו”ביום שהושיבו" קדם לו.

ג) ו“יום שהושיבו את ראב”ע בישיבה" אינו היום שנתמנה בו לנשיא אלא יום שנכנס לסנהדרין, ואפשר שאז היה בן שש עשרה²⁴⁷³ או שמונה עשרה²⁴⁷⁴.

ד) “בו ביום” אינו יום שנתמנה ראב"ע לנשיא.

ה) כמה עדויות שבעדיות לא נאמרו ביום שנתמנה ראב"ע לנשיא, אלא בנשיאותו של ר"ג.

ועכשיו אנו באים לעיקר “עדיות” ולעדותה של התוספתא ריש עדיות.

בתוס' שנינו: משנכנסו חכמים בכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא מדברי סופרים ואינו מוצא וכו' דבר ה' שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו (ע"י המחלוקות)²⁴⁷⁵. אמרו נתחיל מהילל ושמאי²⁴⁷⁶, שמאי אומר מקב לחלה וכו'.

“משנכנסו חכמים בכרם ביבנה” – סידור זה של המחלוקות (מחלוקת הלל ושמאי, ב“ש וב”ה, ר"א וחכמים) נסדר אפוא ב“כינוס” של חכמים “בכרם ביבנה”, ב“בית המדרש”, או ב“כרם” ממש²⁴⁷⁷.

ב“כרם” זה “דרש ראב"ע לפני חכמים”²⁴⁷⁸, “דרש” משנה ישנה²⁴⁷⁹ “הבנים יירשו והבנות יזונו” (משנה שעל סיפא שלה חולק אדמון, ורבן גמליאל “רואה את דברי אדמון”) בהיקש (מעין “גזרה שוה” שבביצה פ“א מ”ו); ב“כרם” זה נשאלה שאלה ל(פני) חכמים בכור לכמה נאכל דרש ר“ט וכו' היה שם ר' יוסי הגלילי כשבא תחילה לשמש את החכמים וכו' נסתלק ר”ט וקפץ ר“ע וכו'²⁴⁸⁰; ב”כרם" זה אמר ר' ישמעאל “שלשה דברים לפני חכמים”²⁴⁸¹, וב“כרם” זה שמע ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא כמה הלכות²⁴⁸².

שם באותו “כינוס” ובאותו “כרם” נסדרו אפוא דברי שמאי והלל וב“ש וב”ה ומחלוקתם.

ויש רמז לדבר גם בברייתא אחרת, בתוס' למשנה סוטה פ“ז מ”ח (פרשת המלך)²⁴⁸³:

מעשה בר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר בן חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין אמר להן ר' יהושע מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום. אמרו לו רבי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם אי אפשר לבית המדרש בלי חידוש; שבת של מי היתה. אמר לו שבת של ר' אלעזר בן עזריה. ובמה דרש²⁴⁸⁴ הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד²⁴⁸⁵ נשים באות לשמוע טף למה בא וכו' ועוד אחרת דרש דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה להביא חיים לעולם כך דברי תורה מביאין חיים לעולם אי מה דרבן זה מיטלטל יכול אף דברי תורה כן ת“ל וכמסמירות (נטועים) או אינן חסירין ולא יתירין (עי' בבלי), ת”ל נטועים מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין; בעלי אסופות אלו ת“ח ש[נכנסין ו]יושבין²⁴⁸⁶ אסופות אסופות ואומרין²⁴⁸⁷ על טמא טמא ועל טהור טהור (על טמא במקומו ועל טהור במקומו)²⁴⁸⁸ שמא יאמר אדם בדעתו הואיל ואלו אוסרין ואלו מתירין²⁴⁸⁹ למה אני למד תורה מעתה ת”ל נתנו מרועה אחד (רועה אחד קיבלן)²⁴⁹⁰ אל אחד בראן פרנס אחד נתנן רבון כל המעשים ברוך הוא אמרן, אף אתה עשה לבך חדרי חדרים והכנס בו (דברי ב“ש ודברי ב”ה)²⁴⁹¹ דברי המטמאין ודברי המטהרין²⁴⁹², אמר להם אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו.

המעשה היה (כמפורש באדר"נ שם) “לעת זקנותו של ר' יהושע”, בשעה שהיה “כבן שבעים” (מדר"י שם), והדבר היה – “בשבת של ראב”ע“. מכאן הוציא הבבלי בברכות שם²⁴⁹³ את סיפורו, שאחרי שהשלימו ר”ג ור' יהושע היה ר“ג דורש שתי²⁴⁹⁴ שבתות וראב”ע שבת אחת. אבל בירוש' ברכות שם נאמר: אעפ"כ לא הורידו אותו מגדולתו אלא מינו אותו אב בית דין.

ולפי כך וודאי שפשוטן של דברים הוא כמו “שׁבַּתּי הייתה” שנמצא בברייתא שבפסח' לו א (אר"ע שבתי הייתה²⁴⁹⁵ אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר) ובתוס' נגעים פ“ח ב²⁴⁹⁶: אמר ר' יהודה שבתי היית והלכתי אצל (ת"כ וירוש': אחר) ר' טרפון לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי וכו', כלומר שבת שלי במשמרות התלמידים המשמשים את רבם (במעשה של ר“ע היו אז ביבנה ר”א ור' יהושע), וגם כאן פירושו: שבוע של ראב”ע במשמרות התלמידים שביבנה. ובמדר"י שם נוסח הדברים כך: כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם ר' יהושע, וכשבאו תלמידים²⁴⁹⁷ אמר להם וכו' ומי שָבַת שם וכו' אפשר ששבת שם (ר') אלעזר בן עזריה ולא חידש לכם דבר וכו' (הדרשות שונות שם); ואף בירוש' (שהשתמש בתוס') הנוסח: ומי שבת שם.

ראב“ע דרש בשבתו בפרשת הקהל את העם, בשעה שר' יהושע היה זקן, והוא אחד התלמידים, ודרש בה שהאנשים באים “ללמ(ו)ד” (בניגוד אל “והנשים לשמוע”), מעין שאמרו בשהש”ר פ"ב ה ג על הכינוס שבאושא בשלפי השמד: שלחו אצל זקני הגליל ואמרו כל מי שהוא למד יבא וילַמד וכל מי שאינו למד יבא וילמוד וכו'.

ודרש ב“דברי חכמים כדרבונות”: בעלי אסופות אלו ת"ח שנכנסין ויושבין אסופות אסופות²⁴⁹⁸ אלו אוסרין ואלו מתירין וכו' ואתה הכנס בלבך “דברי המטמאין ודברי המטהרין”.

כאן יש רמז ברור למחלוקות וסידורן, ויש רמז ברור ל“כינוס” של חכמים (“שנבנסין”). וקרוב שהכינוס הזה היה באותו זמן, ונמשך בוודאי כמה וכמה שבועות²⁴⁹⁹.

ובאותו זמן היה ר' יהושע כבן שבעים, ז"א ארבעים שנה בערך אחרי החורבן (ר' יהושע היה משורר במקדש, ואין לוי עובד פחות מבן שלשים).

ואפשר שזהו הכינוס שנזכר בתוס' עדיות.

נשוב למסכת עדיות ומטרתה.

מטרתה של מסכת עדיות היתה אפוא לפי התוספתא: סידור המחלוקות התלויות, משמאי והלל ועד ימיה (של יבנה)²⁵⁰⁰, ובירורן והכרעתן, ומטרה זו נראית עדיין, אף לאחרי כל עיבודי המשניות והרכבתן, במסכת עדיות שלנו.

אבל לא ניתן מקום במסכת זו אלא להלכות שהן במחלוקת: שמאי והלל, ב“ש וב”ה, ר' אליעזר ור' יהושע וכדומה, “הלכות תלויות” בלשון הבבלי. “נתחיל מהלל ושמאי”, אומרת התוס', ז"א ממחלוקותם.

אמנם רי"צ דינר מחליט, שעדיות כללה תחילה את כל המשנה של אותו הזמן, והיא המשנה המסודרת הראשונה (וקצתה גם גרץ), ואחריו החזיק אלבק בדעה זו, והוא מטעים את לשון “נתחיל” של התוס' שמכאן יוצא לדעתו שזו היא התחלה של סידור משניות.

אבל מן המקור אין כל יסוד לדעה זו. התוס' מטעימה בפתיחתה, שכשנכנסו חכמים בכרם ביבנה “אמרו שעתידה שעה שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו”, “שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד”²⁵⁰¹, שלא תהא משנת תנא זה דומה למשנת חבירו, זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, ואמרו לסדר את המחלוקות.

ו“נתחיל” של התוס' אין פירושו שהם היו הראשונים (המתחילים) בסידור משנה, ואף לא המתחילים בסידור הלכות של מחלוקות: “נתחיל ב־” פירושו נתחיל בדבר זה ונגמור בדבר אחר (“מתחיל בתורה ומשלים בנביא”, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”, וכדומה), אבל אין זאת אומרת שלא “התחיל” אחר בדבר מעולם. והם לא היו אפילו הראשונים בסידור מחלוקות, שהרי משנת חגיגה פ“א מ”ב לפנינו, משנה עתיקה שמסדרת מחלוקות מיוסי בן יועזר ועד שמאי והלל; לכל היותר היתה יבנה הראשונה בסידור סיסטמטי של מחלוקות ובהכרעתן.

ואם יש צורך בדבר להוכיח שהיתה משנה סדורה לפני עדיות²⁵⁰², הרי מעדיות עצמה (פ“ז מ”ב) יוצא כך: העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור שמשנה ראשונה חגבים טמאים שנכבשו וכו‘, ובתרומות פ“י מ”ט מסודרת “משנה ראשונה” זו בתור ת"ק. חגבים וכו’, ואחריו: העיד ר“צ וכו', ז”א שהוסיפו על משנה ראשונה הקדומה, אבל “משנה לא זזה ממקומה”. ופ“ז מ”ז ומ"ח: שהיו אומרים, ובתוס' שם: שבראשונה היו וכו'.

אמנם לא כל המחלוקות של ב“ש וב”ה, ר"א ור' יהושע ואחרים, נכנסו למסכת עדיות שלנו.

אבל א) כבר נפסקה הלכה בכמה מהם²⁵⁰³ לפני כינוס זה, וההלכה לא היתה אפוא “הלכה תלויה”.

וב) אין לנו מסכת עדיות בצורתה הראשונה, ולא אפילו בצורה אחת, ממשנת תנא אחד, אלא מסכת עדיות שלנו מלוקטת ממשניות של תנאים שונים, ממשנת ר"מ, ר' יהודה ור' יוסי; ויש דברים שהוציאם רבי לגמרי ממסכת עדיות והכניסם במקומם (עי' להלן), ולא ראה צורך בדבר לשוב ולשנותם בעדיות.

ובוודאי שעדיות שלנו חסרה כמה מחלוקות וכמה עדיות.

כך: א) אין בעדיות עדות ש“העיד בן בוכרי ביבנה” לפני ריב"ז, ולא קיבל ריב"ז עדותו (שקלים פ“א מ”ד: א"ר יהודה).

ב) ואין בעדיות עדות ש“העיד ר' יהושע בן בתירה” על בן מגוסת שהיה בירושלים וכו' לקיים דברי ר"ע (במחלוקת עם ר"א, יבמות פ“ח מ”ד).

ג) ואין בעדיות עדותו של בן שלקות, תוס' נדה פ"ו ו (בבלי נב ב): כשתלך אצל ר"ע אמור לו עד מתי תינוקת ממאנת אם יאמר לך עד שתביא שתי שערות אמור לו והלא במעמד כולכם העיד בן שלקות ביבנה עד שתכלכל (ולא אמרתם לו דבר, בבלי) וכו' בן שלקות איני מכיר.

ובין הספירות של “שלשה דברים” (פ“ב מ”ד ואילך) אין בעדיות “שלשה דברים א”ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו וכו' " (גטין פ“ג מ”ד), ועוד.

וכמה וכמה שינויים ישנם בעדויות שבמשנה בין פרק לפרק ובין המשנה והתוספתא.

אבל עלינו לעבור עכשיו לניתוח מקורותית של המסכת.

המסכת מתחילה במחלוקת שמאי והלל, שחכמים חולקים עליהם, ואומרים “לא כדברי זה ולא כדברי זה” (פ“א מ”א–מ"ג)²⁵⁰⁴; אחריהם (מ“ד–מ”ה–מ"ו) הערות של התנאים השונים (ר"מ ור' יהודה, עי' להלן).

אחריהם מחלוקות ב“ש וב”ה, ששמאי חולק עליהם (מ“ז–מ”ח, מ“י–מי”א) ובשנים (מ“ח, מ”י) גם מחלוקת ר"ע (עי' להלן) וגם “הדנים לפני חכמים” ור"ט (מ"י).

אחריהם “דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש” (מי“ב–מי”ד).

אח“כ (בפ"ב) באות עדויות והלכות ש”נאמרו" במחלוקת בספירות של “ארבעה” ו“שלשה” דברים: ארבע עדויות של ר"ח סגן הכהנים (מ“א–מ”ג, עי' להלן); שלשה דברים ש“אמר” ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה (מ"ד), שלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל (מ"ה), שלשה דברים אמר ר' ישמעאל (מ"ו), שלשה דברים אמרו לפני ר"ע (מ"ז), שלשה דברים אמר ר"ע (מ"ח), ונסמך לו (מ“ט–מ”י) דברי אגדה שהיה אומר: הוא היה אומר – אף הוא היה אומר –.

אח“כ (בפרק ג') עשר מחלקות ר' דוסא וחכמים (מ“א–מ”ו), ואח”כ שוב מחלקות בספורות: ארבעה ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים (מ"ז), שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו' (מ"ח), ארבעה דברים ר"ג מטמא (מ"ט), שלשה דברים ר“ג מחמיר כדברי ב”ש וכו' (מ"י), אף הוא אמר שלשה דברים להקל (מי"א), שלשה דברים ראב"ע מתיר וכו'.

ואח“כ (פ"ד כולו): אלו דברים מקולי ב"ש וכו' (משנת ר"מ), ונסמך לו (פ“ה מ”א–מ"ה) קולי ב”ש של ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון ור' אלעזר.

ואח“כ (מ“ו–מ”ז): עקביה בן מהללאל העיד ארבעה דברים וכו', שאינו אלא המשך של פ”ב מ"ג.

ואח“כ באה שוב שורה של עדויות (פ“ו–פ”ח): עדות ר' יהודה בן בבא (פ“ו מ”א), ר' יהושע ור' נחוניא (מ"ב) ונסמך לה (מ"ג) מחלוקת ר"א וחכמים על כזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי (שנזכר במ"ב); עדות ר' יהושע ור' צדוק (פ"ז מ"א), ר' צדוק (מ“ב–מ”ד), ר' יהושע ור' יקים (מ"ה), ר' יהושע ור' פפייס (מ“ו–מ”ז), מנחם בן סגנאי (מ"ח), ר' נחוניא בן גודגדא (מ"ט), ר' יהודה בן בתירא (פ“ה מ”א), ר"ש בן בתירא (שם), ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן (מ“ב, והיא אחת מן העדיות שהעיד ר' נחוניא, פ”ז מ"ט!); ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב (מ"ב), ר' יהושע ור' יהודה (יהושע) בן בתירה (מ"ג), יוסי בן יועזר (מ"ד), ר"ע (מ“ה, והיא אחת מעדויותיו של ר' יהודה בן בבא בפ”ו מ"א!); ר' יהושע (שם). ונסמך לו (מ"ו): אר"א שמעתי וכו' אמר ר' יהושע שמעתי וכו'; אח”כ (מ"ז): אמר ר' יהושע מקובל אני מריב“ז וכו‘, שהיא בוודאי המשך עדותם של ר' יהושע ור’ יהושע בן בתירא שבמ”ג!

כבר מתוך הרשימה הזאת אנו רואים שישנן באן כמה עדויות כפולות, וכמה דברים שאינם עדויות כלל, וכמה דברים שמפסיקים באמצע ענין.

מקורות שונים ומשניות שונית בולטים אפוא בעדיות. וכך יוצא גם מתוך ניתוח הפרטים:

פרק א' מ“א־־מי”א, הוא בעיקרו משנת ר' יהודה²⁵⁰⁵, אלא שרבי השלימה והבנים בתוכה חלקים ממשנת ר"מ:

מ“א–מ”ב: שמאי אומר – והלל אומר – וחכ“א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא וכו'; אבל במ”ג: הלל אומר וכו' ושמאי אומר וכו' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה (אלא)²⁵⁰⁶ עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין וכו' וקיימו (חכמים)²⁵⁰⁷ את דבריהם.

כאן ישנה משנה מורכבת של משנת ר' מאיר ומשנת ר' יהודה; החצי הראשון, עד “וחכ”א" – ממשנת ר“מ, והשני – ממשנת ר' יהודה: ר”מ שנה כאן כמו ששנה בחגיגה פ“א מ”ב (תוס' ובבלי שם): הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך²⁵⁰⁸; שם הקדים את הלל הנשיא. וכך שנה אף כאן: הלל אומר מלא הין וכו' ושמאי אומר וכו‘. אבל ר' יהודה שנה כאן: שמאי היה אומר וכו’ והלל היה אומר וכו' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין מים שאובים פוסלין את המקוה. מעשה שבאו וכו'²⁵⁰⁹. ואף וודאי שעדות זו של שני גרדיים, שהעידו על “מעשה” ולא על “הלכה” – ודאי שהעידוה בימי שמאי והלל, והם שקיימו את דברי העדים²⁵¹⁰.

והמשכה של זו, מ"ד, שנויה כבר בסדר שלמעלה: ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל וכו'.

מ“ה – ר”מ, ור' יהודה חולק עליה במ“ו, ודברי ר' יהודה במ”ו “אם כן” נמשכים למ"ד (ר' יהוסף אשכנזי).

מ“ז–מי”א – משנת ר' יהודה²⁵¹¹, שיש להן הקבלה בתוס' בשם ר' יהודה (ועי' להלן).

מי“ב–מי”ד: אלו דברים שחזרו ב“ה וכו‘, האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי תנשא וכו’ – יבמות פט”ו מ“א–מ”ב, אבל בעדיות שנויה ראשה בלשון שאינו מבדיל בין שלום למלחמה בעולם, ובין שלום לקטטה בינו לבינה, וסתמה כחכמים דר' יהודה שם (מ“א ותוס' שם וכאן פ”א ו).

מי“ד שנויה בקיצור לענין אהל באהלות פ”ה מ“ד, וסתם כב”ש בכלים פ“י מ”א סיפא, ופ“ט מ”ב במחלוקת ו“חזרו” לענין צמיד פתיל. ומתוך תוס' אהלות פ“ה יא–יב יוצא שאחד מבני ב”ה זה שחזר לדברי ב“ש, הוא ר' יהושע, אחד האחרונים מבני ב”ה²⁵¹².

פרק ב' מ“א–מ”ג, עדויות של ר“ח סגן הכהנים. מ”א: העיד ארבעה דברים; מ“ב: אמר ר”ח סגן הכהנים מימי לא ראיתי וכו' וחכ“א לא ראינו אינה ראיה וכו'; ז”א שלא קיבלו עדותו; מ"ג: אף הוא העיד על כפר וכו' ועל מחט וכו'.

מ“ב נמצאת כולה בלשונה בזבחים פי”ב מ“ד (ועי' שם I), ומכיון שאין כאן בעדיות לשון “אף הוא אמר” (או: העיד) – וודאי שמשנה זו לקוחה כולה מזבחים ואינה מארבעה דברים של התנא השונה שבמ”א. לפיכך אנו צריכים לומר שבמ“א ישנן שתי עדויות, הראשונה וזו ש”הוסיף ר“ע” במשנתו לעדותו של ר“ח (כך פירושו), אבל מי ששנה מ”ב לא שנה “הוסיף”, או שחשב את שתיהן לאחת.

השונה הראשון של עדויות אלה הוא בוודאי ר“ע²⁵¹³; וב”על מחט" וכו' מסיימת הברייתא²⁵¹⁴: אמר ר"ע זכינו וכו'. וא"כ בוודאי כולה ר"ע.

השונה האחרון הוא בוודאי ר“מ (עי' לעיל): לפי דרכך אתה למד שהאשה וכו' = גטין פ”ב מ“ח: האשה וכו'; וזו היא המסקנא של ר”ע ור"מ.

ממ"ד מתחילה שורה אחרת: שלשה דברים אמר פלו' ( || אמרו לפני פלו'):

מ“ד: שלשה דברים אמר ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה על ביצה טרופה וכו' ואם היתה כמין כובע וכו‘. בתוס’ טבול יום פ”ב ט: ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו כל הסדר העלין חבור דברי ר' יוסי ור' שמעון [ר"מ]²⁵¹⁵ ור' יהודה או' אינו חבור אלא הקלח שכנגד ידו על זו העיד ר' ישמעאל לפני

חכמים בכרם ביבנה שאין חבור אלא הקלח שכנגד ידו אמר ר' יוסי לא על זז העיד אלא על העשוי כמין כובע ש[אינו]²⁵¹⁶ חבור (טבול יום פ“ג מ”ב – סתם ור' יוסי). משנת עדיות היא אפוא ר' יוסי²⁵¹⁷. אבל נפלא הדבר שכאן נאמר “לפני חכמים בכרם ביבנה”, ולא בכל המסכת, ורש“ס עמד ע”ז ואמר: כולה מכלתין נמי נשנית שם באותו זמן והא דהני הכא בכרם ביבנה משום דעדותו דר' חנינא סגן הכהנים בפני הבית היה(?) ועדות זו הועד בפניהם שם ביבנה וכו‘. אבל אם כדברי מהרש“ס, למה לא שנו גם אחרי עדויותיו של עקביה בן מהללאל (שהיה בזמן הבית), בתחילת פ”ו מ"א: "ר’ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים לפני חכמים בכרם ביבנה", וכדומה?!

ואולם בתוס' טבול יום שם בנו' ר“ש²⁵¹⁸ נשמר נוסח התוס' בצורתה העיקרית: על זו העיד ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא בכרם ביבנה וכו' לא על זו העיד ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקא בכרם ביבנה. ואמנם אצל “בנו של ריב”ב” אנו מוצאים כמה פעמים: אני שמעתי ("מפי חכמים') בכרם ביבנה (עי' לעיל).

וכיו"ב אנו מוצאים בספרי נשא פיס' לא²⁵¹⁹: משום ר' ישמעאל אמרו, והלכה זו שנויה במדרש־הלכה אחר שבבבלי²⁵²⁰ בשם: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה.

היו אפוא תנאים בני־הדור, ששנו את דברי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב בלשון ר' ישמעאל סתם. ור' ישמעאל זה – יודעים אנו שהלך מיבנה לאושא²⁵²¹.

ואף סדר הספירות וזוגיהם שבעדיות כאן מוכיח שנכנס כאן ממקור אחר, שכן מ“ה– מ”ו: שלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל – שלשה דברים אמר ר' ישמעאל ולא הודה לו ר“ע – מקבילים למ”ז–מ“ח: שלשה דברים אמרו לפני ר”ע – שלשה דברים אמר ר“ע על שנים הודו לו וכו'; אבל למ”ד אין הקבלה אצל ר"ע.

א“כ הוסיף וסיפח תנא זה מ”ד זו למשניות ה–ו, אע“פ שר' ישמעאל זה אינו ר' ישמעאל חבירו של ר”ע.

ואין ראיה מספרי תצא פיס' רפג: מכאן אמר ר' ישמעאל שיבולת שבקציר וכו', מפני שזה ציטט ממשניות עדיות, ודינה כדין ספרי נשא הנזכר, אבל בפיאה פ“ה מ”ב שנויה סתם.

אחרי מ"ד זו באים כאמור:

מ“ה: שלשה דברים אמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר ופירשן ר' יהושע בן מתיא; מ”ו: שלשה דברים אמר ר' ישמעאל ולא הודה לו ר“ע; מ”ז: שלשה דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר"א ואחד משום ר' יהושע (בתוס' עוד: ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר, לא כשר ולא פסול, לא טומאה ולא טהרה, מעין שאמרו במ"ה); מ"ח: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו, על סנדל וכו' ועל שירי תנור וכו‘²⁵²² והודו לו, ועל אחד לא הודו לו על כסא וכו’²⁵²³.

כל שורה זו (חוץ ממ"ד, ששנויה בתוס' טבול יום שם בלשון “העיד”) לא נשנית בלשון “העיד” אלא בלשון “אמר”, וביבנה לא אמרו דברים “לפני” ר' ישמעאל ולא “לפני” ר"ע, ולא אמרו לפניו “משום ר' יהושע”, שהרי באותה יבנה העיד ר' יהושע בעצמו כמה פעמים²⁵²⁴.

והתנא השונה של מ"ח הוא בוודאי – ר' מאיר, כדברי רב הונא²⁵²⁵: מאן הודו לו (“על סנדל של סיידים שהוא טמא מדרס והודו לו”) ר' מאיר ומאן לא הודו לו²⁵²⁶ ר' יוסי.

ואשר למ“ז: שנים משום ר”א יוצאה אשה וכו‘²⁵²⁷ ומפריחי יונים פסולים לעדות; האחרונה סתם בסנהד’ פ“ג מ”ג²⁵²⁸, אבל בתוס' עדיות כאן: ור"א מכשיר וחכמים פוסלין, שלא כמשנתנו.

ואף השלישי שם: ואחד משום ר' יהושע השרץ בפי חולדה וכו' (=טהרות פ“ד מ”ב), מוחלפת בתוס' שם, הי“ב: ר”א מטהר ור' יהושע מטמא וכו', מעין פ“ג מ”ז (=טהרות פ“ו מ”ב).

נראה אפוא שכל שורה זו אינה לקוחה מתוך מסורת של עדיות יבנה, אלא מתוך משנת־סידור של תנא שונה שאחריה – ר' מאיר, שקיבץ וסידר שורות של מחלוקות (כפ"ד ועוד, עי' להלן).

ואף פ"ג כולו: א) המחלוקות של ר' דוסא וחכמים (שר' נתן בתוס' מוסיף עליהן עוד אחת), ב) ד' ספיקות של ר' יהושע וג') שלשה וארבעה דברים של ר“צ וחכמים ושל ר”ג וחכמים, שלשה דברים שר“ג מחמיר, ושלשה שמיקל, ושלשה שראב”ע מתיר, – אף הם אינם אלא מתוך משנת־סידור של תנא סדרן ולא עדויות.

פרק ג'. מ“א = אהלות פ”ג מ“א, אבל בעדיות אין בד”ר: אבל הנוגע וכו' אמר ר"מ אף בזה וכו' הכל טמא חוץ מן המגע עם המשא (דברי ר"מ)²⁵²⁹ וכו' זה הכלל וכו'; זה נוסף אפוא בוודאי מאהלות, וא"כ משנתנו שלא כר"מ.

מ“ב: אוכל פרוד וכו' וחכ”א מצטרף = טהרות פ“ח מ”ח, ושלא כר' יוסי שם.

מחללין מע“ש וכו' – מע”ש פ“א מ”ב – סתם כחכמים; תוס' מע“ש פ”א ד.

מטבילין ידים וכו' – חגיגה פ“ב מ”ה – סתם כחכמים.

מ“ג סיפא: חמש רחלות וכו' – חולין פי”א מ“ב, תוס' שם פ”י ד, ומכיון שר' ישמעאל בר' יוסי אומר בשם אביו: ארבע²⁵³⁰ גם משנתנו זו אינה ר' יוסי.

מ“ד: כל החוצלות וכו' – תוס' כלים ב”ב סוף פ"ד²⁵³¹: בין של שעם ובין של שק ובין של צפור (“צפירא”), אבל של קנים ושל חילף טהור מכלום²⁵³².

שם: כל הקליעות טהורות חוץ משל גלגילון; נגעים פי“א מי”א: כל הראוי ליטמא טמא מת וכו' וגלגלון; תוס' שם: כל הגדולות בבהמה טהורות ובאדם כולן טהורות חוץ משל שק ושל בגד.

מ"ה: הקלע וכו' תוס' שם בשינוים, ותוס' כלים – כנראה משנת ר' יוסי, אבל זו של עדיות משנת תנא אחר.

מ“ו: השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא וחכ"א וכו' כיצד – סתם כתובות פ”ב מ“ה כחכמים, אבל בפ”ב מ“ג: ר' יהודה אומר שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה, וא”ר יוחנן²⁵³³: ר' יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד, ובירוש' שם (כז ע"ג): רשב“ל אמר אף להאכילה בתרומה, על דעתיה דרשב”ל ר' יודה ור' דוסא שניהן אומרי' דבר אחד.

וקרוב אפוא שר' יהודה הוא ששנה מחלוקות אלו.

מ“ז: ארבעה ספיקות ר' יהושע מטמא וכו' – טהרות פ”ו מ“ב, ועי' נגעים פי”ג מ“ז וה”נ.

מ“ח–מ”ט²⁵³⁴ (שלשה דברים ר“צ מטמא, ארבעה דברים ר”ג מטמא) שנויה בלשונה בכלים פי“ב מ”ה–מ“ו על יד ובניגוד למשנת כלים שם מ”ג–מ“ה רישא, שהיא דעת התנא של כלים (ר' יוסי); מ”ה–מ“ו שם הוסיף אפוא שם המסדר האחרון של כלים (רבי) מתוך משנת עדיות. וזו של “תלוי המגרדות” ושל “טבלא שנחלקה לשנים” שבעדיות שם מ”ט (כלים מ"ו), שנויה בתוס' כלים ב“מ פ”ב יב (בשם ר' נתן) –יג (בשם ר' יהודה) במחלוקת ובשינויים (להי“ג=כלים פ”ה מ"ז).

מ“י–מי”ב = ביצה פ“ב מ”ו–מ“ח. ומכיון שגם ביצה פ”א מ“א–מ”ב לקוחה מעדיות פ"ד²⁵³⁵, קרוב שגם זו לקוחה מעדיות. אלא שרבי הוסיף בביצה: ר' יהודה אומר אין מקרדין וכו' אבל מקרצפין וכו‘, מביצה הוסיפו זה בעדיות, אבל סתם עדיות: ומקרדין את הבהמה וכו’ (לדברי ראב"ע) – ר' יהודה היא.

ונראה שרוב פרק זה – ר' יהודה הוא.

בפרק זה אין כאן עדויות, אלא שורות של מחלוקות תנאים שונים בני הדור של יבנה, ויש בהם דברים שהם תלויים במחלוקות ב“ש וב”ה: חמש רחלות וכו' (מ"ג) כב"ה בחולין פי“א מ”ב; “שלשה דברים ר”ג מחמיר" כדברי ב"ש (מ"י).

וקרוב על־כן שמחלוקות אלו נסדרו ביבנה, או מחלוקות תנאים שאחרי אותו דור של יבנה.

ולכל מ“ח–מי”ב אין להן הקבלה בתוס' עדיות כאן, אלא להיפך – אחרי הקבלה למ“ז (תוס' שם פ"א יח) סמוכה שם (תוס' פ"ב א, חלוקת הפרקים היא מקרית): ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, הלכות שכולן שנויות במקומות שונים בכלים (כלים פ“ב מ”ח, פט“ו מ”ב, פכ“ו מ”ד ופ“ה מ”י), והשניה “דף של נחתומים” (כלים פט“ו מ”ב) – חולקת על עדות של עדיות פ”ז מ“ז, שהיא שנויה שם על “ארוכות של נחתומים” השנויה בכלים פט”ו מ“ב רישא סתם כחכמים, ואולם בתוס' עדיות פ”ג א שנויה עדות זו על “דף של נתתומים”. משנת התוס' מתאימה אפוא למשנת כלים וחולקת על משנת עדיות ועל “עדותה”.

ואף פ"ד כולו ופ"ה מ“א–מ”ה, שמפסיקים בין פ“ב מ”ג ופ“ה מ”ו, – הוכנסו כאן שלא במקומם (שכן מקומם בוודאי אחרי פ"א) מתוך קובץ־משניות של תנא אחר ואינם מעיקר מסורת יבנה ועדויותיה.

פרק ד' כולו משנת ר“מ²⁵³⁶, שסידר מחלוקות אלו של ב”ש וב“ה כקולי ב”ש. זו היא עדותו של ר' יוחנן בבמה מקומות בירושלמי. ואמנם המחלוקת הראשונה (ביצה שנולדה) נשנית כך גם במשנת ר' יהודה (תוס' ביצה רפ"א); אבל המחלוקת השניה (שאור) היא בוודאי משנת ר“מ, כשיטתו בפסחים פ”ג מ“ח. וכמה הלכות השנויות בפ”ד – חולקים עליהן חבריו של ר“מ. ומ”א–מ“ב, שהעבירן התנא מעדיות לביצה (פ“א מ”א–מ"ב), מוחלפות מן המחלוקות הסמוכות להן לאחריהן בביצה שם, שב”ש לחומרא וב“ה לקולא, כמו שאמר ר' יוחנן (“מוחלפת השיטה”), ו”גט ישן" ו“המגרש” (מ"ז) היא משנת ר“מ בגטין פ”ח מ“ד ומ”ט, שאמרו עליה²⁵³⁷ שכל הפרק ר“מ (תוס' פ"ח ו–ז וט'). ור”מ שנה גם פרק ב“דברים שבין ב”ש וב“ה בסעודה”, ברכות פרק ח‘²⁵³⁸, ולעומתו שנויה בתוס’ ברכות פ“ו: דברים שבין ב”ש וב“ה בסעודה – ממשנת ר' יהודה²⁵³⁹. ואפשר שאף פרק זה של ברכות היה מסודר בראשונה במשנת עדיות של ר”מ, אלא שרבי העבירו מעדיות לברכות, כשם שהעביר כמה הלכות של עדיות פ"ד למקומן.

ר' יוחנן מונה בפרק ד' “כ”ד דברים מקולי ב“ש”. אבל במשנתנו אין לנו אלא עשרים ושתים, כי מ“ה היא מחלוקת אחת, כי “יש לו פרט” אינו קולא אלא חומרא לבעה”ב. אבל כשם שמשנתנו חסרה אותה מחלוקת, שהוסיפח התוספתא בראש השורה, כך חסרה מחלוקת אחת, שאין אנו יודעים אותה, ובכלל ישנן בודאי בפרק זה הוספות ושנויים של מסדר המשנה (חוץ מן ההוספות שבדפוסים ובכי"י), שהרי ר“מ בוודאי שלא שנה (במ"ו) “ר' יהודה אומר משום ב”ה טופח ומטפיח”, אלא שזו הוספת מסדר המשנה. וחוץ מכל אלו הרי ישנן עוד כּמה מחלוקות, שאפשר היה לומר עליהן שהן מקולי ב“ש, שכבר העירו עליהן הבבלי (יומא פא א וש"נ) והירושלמי (פאה פ“ו יט רע”ג ועוד), ואפשר שאחת המחלוקות הללו חסרה ממשנת ר”מ.

סדר התוספתא לפרק זה שונה במקצת מסדר המשנה: א) ביצה שנולדה ביו"ט, ב) הסך שמן וכו', ג) חבית של זיתים מגולגלים (אראב"צ וכו')²⁵⁴⁰, ד) גט ישן, ה) המגרש את אשתו, ו) המדיר את אשתו, ז) כלכלת שבת, ח) שתי כיתי עדים.

סדר המחלוקות הוא: במקצתו בסדר המסכות ובמקצת על יסוד אחר שאין אנו יודעים אותו: ביצה (מ“א–מ”ב); פיאה (מ“ג–מ”ה); שתי המחלוקות שבמ“ו אפשר שנשנו דרך אגב בתרומות; הסך שמן וכו' נשנה אולי יחד עם ההלכה שבתוס' תרומות פ”ח טו (ערלה פ“ב מי”ג) אע“פ שמקומו בטהרות (עי' לעיל), ואף “זיתים מגולגלים” אפשר שנשנה בתרומות אגב “זיתים הנכבשים” (פ“א מ”ט), וכדומה. ואח”כ קידושין–גטין (מ"ז), יבמות (מ“ח–מ”ט), כתובות (מ"י רישא) כריתות או נדה (שם), מנחות (ז שם), מעשרות (ז שם), נזיר (מי"א). [מלמד²⁵⁴¹ משער שהסכימה החיצונה של ההלכות הכריעה את הסדר.]

אשר ליחסם של שאר תלמידי ר“ע לפרק זה, הנה בפ"ה (מ“א–מ”ה) שנינו: ר' יהודה אומר ששה דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה וכו' ר' יוסי אומר ששה דברים וכו' ר' שמעון (כנו' כל הספרים) אומר שלשה דברים וכו' ר' אלעזר (כנו' רוב הספרים) אומר שני דברים וכו‘, ובתוס’ נוסף: ראב”י אומר דבר אחד וכו'.

הראב“ד (בריש פ"ה) אומר: “כי התנאים שנזכרו בזה הפרק כולם מוסיפים הם על התנא (כצ"ל) הראשון ששנה (כצ"ל) פ”ד כי התנא ששנה הפרק ההוא ס”ל בהנך דהאי פירקא דב“ש לחומרא וב”ה לקולא".

ואמנם בכמה ממחלוקות אלה אנו מוצאים במשנה ותוספתא בפירוש ת"ק החולק:

א) ממ“א: דם נבלות – בניגוד לעדות של פ”ח מ“א ומנחות קג ב (תוס' עדיות פ"ג ב) ור' יהודה חולק עליה (מנחות שם קד א, ירוש' שקלים פ"ח ועוד); פירות שביעית, בשביעית פ”ד מ“ב (עי' לעיל) לת”ק ב“ש לחומרא, ור' יהודה אומר חילוף הדברים זו מקולי ב”ש וכו‘; החמת – בתוס’ כלים ב“מ פי”ג ג: והחמת בש“א מלאה ועומדת (“אע”פ שאינה צרורה") וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר (כר' יהודה אביו) חילוף הן הדברים (עי' לעיל), ובכלים פכ”ו מ"ב: כל חמתות צרורות טהורות וכו' רמ"א וכו' ר' יוסי אומר וכו'²⁵⁴², וכולם סוברים שבשאינה צרורה טהור.

ב) במ“ב: העוף וכו' – בחולין פ”ח מ“א (משנת ר' יוסי): העוף עולה וכו' א”ר יוסי זו מקולי ב“ש וכו' (בבלי: הא קמ“ל מאן ת”ק ר' יוסי), שחבריו חלקו עליו²⁵⁴³. תורמין זיתים וכו' ובה”א אין תורמין – בתרומות פ“א מ”ד: אין תורמין זיתים על השמן וכו' ואם תרמו בש“א תרומת עצמן בהן ובה”א אין תרומתן תרומה, ובירוש' (תרומות פ“א מ רע”ד): אשכח תני בשם ר' יוסי אין תורמין וכו' (כבמשנה) ושם בסע“ד: אשכח תני (בשם ר' יוסי) אין תורמין זיתים על השמן וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ואין צריך לתרום דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בש”א תורמין ובה“א אין תורמין הכל מודין שאם תרם שאינו צריך (תוס' פ"ג יד: שצריך)²⁵⁴⁴ לתרום שנייה. ונראה אפוא שר”מ שנה ב"ש לחומרא.

המעיסה ב“ש פוטרין וכו' – ר”מ שנה: החליטה ב“ש מחייבין וב”ה פוטרין, ושתיהן שנויות יחד בחלה פ“א מ”ו (עי' לעיל).

ג) קהלת – בידים פ“ג מ”ה חולקים עליו ת“ק, ר' יהודה ור' יוסי, ולפי הברייתא (או המשנה) במגילה ז ע”א: רמ"א קהלת אינו מטמא את הידים ומחלוקת בשיר השירים ר' יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים ומחלוקת בקהלת.

מי חטאת שעשו מצותן ב“ש מטהרין וכו' – בפרה פי”ב מ“ד: מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין, וא”כ שנו ב“ה לקולא, אבל ר”ג בתוס' פי“ב יב, אומר: שמא תטמא, ור”ג מבית הלל, וכן “העיד ר' חנינא משום חמשה זקנים שבאו מיהודה”²⁵⁴⁵.

הקצח וכו' – סתם טבול יום פ“א מ”ה כב"ה.

ד) ר' אלעזר (כצ"ל) אומר וכו' דם יולדת שלא טבלה בש“א כרוקה וכמימי רגליה (שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין) ובה”א מטמאין לח ויבש ומודים (ב"ש) ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש – בנדה פ“ד מ”ג שנינו: דם נכרית ודם טהרה של מצורעת ב“ש מטהרים ובה”א כרוקה וכמימי רגליה (שמטמאין לחין ואין מטמאין יבשין). דם יולדת שלא טבלה וכו‘. המשנה שנתה אפוא ברישא כדברי ר' יהודה בעדיות כאן מ"א ובסיפא כדברי ר' אלעזר, כאילו אין כאן כל מחלוקת. אבל בתוס’ נדה פ“ה ה–ו שנינו: דם הנכרית ודם הטהרה של מצורעת בש”א הרי הן כדם מגפתה (טהורים). דם היולדת שלא טבלה מטמא לח ואין מטמא יבש דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר מטמא לח ויבש. ר' אלעזר (כצ"ל) אומר מקולי ב“ש ומחומרי ב”ה בש“א מטמא לח ואין מטמא יבש ובה”א מטמא לח ויבש. אמרו ב“ש לב”ה אי אתם מודים בנדה שאם הגיע זמנה לטבול ולא טבלה שהיא טמאה אמרו להן בית הלל לבית שמאי לא אם אמרתם בנדה וכו' תאמרו ביולדת שאם תטבול היום ותראה למחר שהיא טהורה אמרו להן (בית הלל)²⁵⁴⁶ יולדת בזוב תוכיח אמרו להן (בית שמאי)²⁵⁴⁷ יולדת בזוב הוא הדין והוא התשובה (וגם היא טהורה!).

בבבלי שם שאלו: למימרא דפליגי (ביולדת בזוב) והתנן ומודים ביולדת בזוב, ותירצו: כאן (ברייתא) שספרה, כאן (מתני') שלא ספרה. והביאו ברייתא אחרת דמסייעא: יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו ב“ש לשיטתן וב”ה לשיטתן, וזו – כפשוטו – אינה ראיה לתירוצו של הבבלי, אלא ראיה שחולקים. ואמנם הברייתא הבבלית שם מוגהת, שהם שנו: אמרו להן ב“ה לב”ש אי אתם מודים בנדה וכו' אמרו להם ב“ש לב”ה לא אם אמרתם בנדה וכו‘. אבל בתוס’ שנינו: אמרו להם ב“ש לב”ה וכו' אמרו להם ב“ה לב”ש לא אם אמרתם בנדה וכו‘. וזו מוכיחה שב“ש לחומרא וב”ה לקולא. אלא שזו אינה משנת ר’ אלעזר, אלא משנת ר"מ, ששנה כאן ב“ש לחומרא, ושנה ע”כ כב“ה: מטמא לח ואין מטמא יבש; ולמטה בתוס' נשתבשה התוס' ע”פ הבבלי, אבל גם בבבלי אין כאן “בית הלל”, “בית שמאי”, ואמרו להן יולדת בזוב – ב"ש הוא שאמרו כך. וא“כ ר”מ חולק על ר“א, ור' יהודה שנה כר”א. ואמנם משנת נדה שנתה עדיות פ“ה מ”א ומ“ד סתם, ותוס' עדיות מ”א שונה חמשה ולא “ששה”, והששי הוא ר' יהודה כר"א כאן!

ארבעה אחים וכו' – המשנה גם ביבמות פ“ג מ”א. אבל בתוס‘²⁵⁴⁸ שנינו: ר' שמעון אומר יקיימו אבא שאול אומר קול היה להן לב“ה בדבר זה. הם שנו אפוא: בש”א יוציאו ובה"א יקיימו. התוס’ מנתה בדברי ר' יהודה: חמשה דברים, ובאמת הם חמשה אלא שחשבו כנראה “דם נכרית ודם טהרה של מצורעת” לשנים. ובדברי ר“ש לא מנתה “הקצה”, אבל מנתה במקומו (ה"ז): המקשה וכו' (תוס' נדה פ"ה ז). אבל אפשר שקיצרה וסמכה על משנתנו, והוסיפה: ר"ש בן יהודה בשם ר”ש.

חוץ משינויים אלה היא מוסיפה עוד (ה"ו): ראב“י אומר דבר אחד מקולי ב”ש וכו' (תוס' זבחים פ"ד ט) – כסתם זבחים פ“ד מ”א (ועי' בתוס' זבחים שם).

אנו רואים שר“מ בכל אופן חולק על ארבעת התנאים ה”מוסיפים“, אבל כבר ראינו שגם במחלוקות שמנה ר”מ ישנם תנאים ששונים כמה מאלה מחומרי ב“ש וקולי ב”ה.

והתנאים האלה אינם מוסיפים על ר"מ, ואינם מוסיפים זה על זה (עי' גם מ“ש בריש פ”ה), אלא כל אחד שנה דבריו, ורק דבריו, והמסדר האחרון הוא שסידרם יחד.

למחלוקות של פ"ד

מודים: ר' יהודה (מ“א, מ”ו ומודים, שם סופה, מ“י סדין, מי”א מי שנדר). חולק בכלכלת שבת, מ"י (תוס').

ר' אלעזר ור' שמעון מודים במ"ח (תוס' יבמות מ"א ובבלי שם יד א–ב).

ר' שמעון חולק במ“ו לפי ר”ש בן יהודה בתוס' טהרות.

במחלוקות של פ"ה

ר' יהודה במ“א דם נבלות, חולק על ריש מ”ח; “חכמים” חולקים עליו גם בביצה נבלה (תוס'). בפירות שביעית חולק עליו ת“ק בשביעית; בחמת חולק עליו ת”ק בתוס' כלים, וכלים פכ“ו כ”אית תניי תני" שבירוש' כלאים פ“ו, ר”מ ור' יוסי אפשר שיודו למשנה זו ולא ת"ק, ולנוסח שלנו – לא ר' יוסי.

ר' יוסי במ“ב: תורמין, בניגוד לתרומות מ”א, המעיסה בניגוד לחלה פ“א; גר שנתגייר בניגוד לראב”י בתוס' פסחים, ששונה כב"ש, ור"מ בס“ז כב”ה (עי' ס"ז שלי);

ר' שמעון במ“ג, בקהלת חולקין עליו ת”ק ור' יהודה ור' יוסי, או למגילה ז א – ת“ק (ר' יהודה) – ר' יוסי ור”מ; במי חטאת – משנת פרה.

ר' אלעזר במ“ד, בדם יולדת מודה לו ר' יהודה, ור"מ חולק בתוס' נדה, בארבעה אחים חולק ר' שמעון, ואבא שאול חולק (בתוס'). ואעפ”כ לא מנוה לא ר' יהודה ולא ר' שמעון.

זאת אומרת שאין כאן לפנינו אלא ליקוט מקרי, שלקט רבי ממשניותיהם של ר“מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור”ש ור"א.

גט ישן והמגרש (פ“ד מ”ז) בוודאי ממשנת ר"מ בגטין.

מ“ז האשה מתקדשת – קיצור (והתבונן: כדברי ב"ש) ממשנת קידושין, מי”ב – מאהלות.

פרק ה' מ"א ביצת הנבלה (כדברי בית שמאי) – ממשנת ר' יהודה לחולין או לתמורה; אוכלין פירות שביעית (כדברי) – משביעית.

מ“ב העוף (כדברי) – ממשנתנו משנת ר' יוסי לחולין, וכן תורמין (כדברי) – ממשנת תרומות שלו; מטבילין בחרדלית ממשנת מקואות שלו. במ”ג, ר' שמעון: קהלת – ממשנת ידים שלו.

ומכאן אנו למדים, שגם ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש (לפחות) שנו שורת הדברים מקולי ב“ש לפי דעתם, שהרי יש בשורות אלו כמה מחלוקות שלא נבנסו במשנתנו במקומן, וא”כ – כאן בעדיות שלהם היה עיקר מקומן.

מן פ“ה מ”ו ואילך מתחילות שוב העדויות:

פ“ה מ”ו–מ“ז: עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים; זהו המשך של פ”ב מ“א–מ”ג (ר"ח סגן הכהנים העיד ארבעה דברים) ומכאן מתחילה שוב שורה של עדויות, שהיא נמשכת עד פ“ח מ”ג.

השונה של מ“ו–מ”ז הוא בוודאי – ר' יהודה:

הוא היה מתיר שעד בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרים – סתם כר' יהודה בבכורות פ“ג מ”ד: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים דברי ר' יהודה אמר ר' יוסי לא בזה התיר עקביא אלא בשער וכו' ואח"כ מת וכו‘²⁵⁴⁹, תוס’ כאן פ“ב ט' ושם פ”ב יח–יט.

ואח"כ: הוא היה אומר אין משקין וכו' דוגמא השקוה ונדוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו (משנת חבריו, שהביאה ר' יהודה, וחולק עליה:) אמר ר' יהודה חס ושלום שעקביא נתנדה וכו'²⁵⁵⁰.

וכולה ר' יהודה.

שם: הוא היה מטמא שער הפקודה ודם הירוק וחכמים מטהרין.

בנגעים פ“ה מ”ג: איזה הוא שער פקודה וכו' אר"ע מודה אני בזה שהוא טהור, איזה הוא שער פקודה (“שהוא טמא”) מי וכו' אמרו לו כשם שבטלו את דברי עקביא אף דבריך אינן מקוימין. אבל בעדיות לא נתפרש “איזה הוא שער פקודה”.

ובדם הירוק שנינו בנדה פ“ב מ”ו: הירוק עקביא וכו' וחכמים מטהרין אר"מ אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה ר' יוסי אומר לא כך ולא כך. וגם זה לא נזכר בעדיות.

פרק ו': ר' יהודה בן בבא העיד חמשה דברים וכו' ועל היין בן ארבעים וכו' ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות.

בברכות פ“ד מ”א: תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות, כמו שמפורש בתוס' רפ“ג²⁵⁵¹: שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות; ירוש' שם ז ע”ב: מעדות למד ר' יהודה²⁵⁵². וא"כ סתם זה דעדיות – ר' יהודה²⁵⁵³.

מ“ב: העיד ר' יהושע ור' נחוניא וכו' על אבר מן המת שהוא טמא שרא”א לא אמרו אלא על אבר מן החי וכו'.

מ“ג: כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר”א מטמא ור' יהושע ור' נחוניא מטהרים עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא ור“א ור' יהושע מטהרין וכו‘; בתוס’ כאן פ”ב י²⁵⁵⁴ הקבלה למ“ג שלנו בסגנון אחר, ור' שמעון אומר בשתיהן: תמיהני אם טמא ר”א (ר' נחוניא) לא טמא אלא וכו‘; זו שבתוס’ היא אפוא משנת ר"ש, ורבי (בתוס') משיב על דברי ר' יהושע.

ונראה שמ“ב–מ”ג אינן משנת ר' יהודה, שכן ר' יהודה חולק (בפ“א מ”ז) על סוף מ“ג: רוב בניינו ורוב מניינו של מת אע”פ שאין בהן רובע²⁵⁵⁵.

פרק ז'. מ"א: העיד ר' יהושע ור' צדוק וכו' || שר' אליעזר אומר חייב וכו' וחכ"א אין וכו'.

החצי השני היא משנת בכורות פ“א מ”ו: המפריש פדיון פטר חמור ומת רא“א וכו' וחכ”א וכו‘. העיד ר’ יהושע ור' צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום.

העדות לקוחה כאן מעדיות, שהרי בבכורות לא היה צריך לכפול ולשנות: על פדיון פטר חמור שמת, שהרי אנו עוסקים בהלכה זו.

ולהפך “שרא”א וכו'' וחכ"א וכו' " בעדיות לקוח ממשנת בכורות.

וכיו“ב מ”ב: העיד ר“צ וכו' שמשנה ראשונה וכו' – בתרומות פ”י מ“ט “משנה ראשונה” הוא ת”ק, ואחריו: העיד ר"צ (עי' לעיל).

מ“ג: העיד ר”צ על זוחלין שרבו על הנוספין שהם כשרים וכו‘, מ“ד: העיד ר”צ על זוחלין שקלחן בעלה אגוז שהן כשרים וכו’.

במקואות פ“ה מ”ה: העיד ר“צ על הזוחלין שרבו וכו' כשרים ונוטפים שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה יורד וטובל דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו, ובפרה פ”ו מ“ד: עלי קנים ועלי אגוז כשרים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול וכו'. ואמרו בזבחים כה ב: א”ר יוחנן מעדותו של ר' צדוק נישנית משנה זו.

וא"כ השונה משנה זו דעדיות – ר' יוסי הוא.

מ“ה: העיד ר' יהושע ור' יקים איש חדיד על קלל של חטאת שנתנו ע”ג שרץ שהוא טמא שר“א מטהר. בפרה פ”י מ“ג: קלל של חטאת וכו' נתנו על גביו ר”א מטהר וחכמים מטמאים, תוס שם פ"י ה.

שם: העיד ר' פפייס על מי שנזר וכו' – נזיר פ“ג מ”ב: וזו עדות העיד וכו', וכל פ"ג של נזיר הוא משנת ר' יהודה.

מ“ו: העיד ר' יהושע ור' פפייס וכו' שרא"א שולד שלמים לא יקרב שלמים וחכמים אומרים יקרב (מתמורה פ“ג מ”א) א”ר פפייס וכו' – הכל תמורה שם: רא“א וכו' וחכמים אומרים וכו' העיד וכו' א”ר פפייס וכו' (ושם דברי ר"ש: לא נחלקו וכו', אבל רישא שם חולקת עליו).

מ“ז: הם העידו על ארוכות של נחתומים שהן טמאות שר”א מטהר. בכלים פט“ו מ”ב: ארוכות של נחתומים טמאות וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר“א מטהר וחכמים מטמאין. המחלוקת היא אפוא ב”דף“, ולא ב”ארוכות“, וכן שנויה מחלוקת זו בתוס' עדיות פ”ב א, בין “ארבעה דברים” שר“א מטהר וחכמים מטמאין (אחרי “ארבעה ספיקות” של ר' יהושע, שם בפ“א יח, משנה פ”ג מ"ז). ובתוס' פ”ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומים שחיברו במריש או בקורה ושקבעו במסמר שהוא טמא שר"א מטהר.

וא"כ משנת כלים כתוספתא, ומשנת עדיות חולקת.

שם: תנור שחתכו חוליות וכו' – המחלוקת גם בכלים פ“ה מ”י.

שם: הם העידו שמעברים את השנה על תנאי. (ו)מעשה בר"ג שהלך וכו' לכשירצה ר"ג וכו'. המעשה הזה הוא כנראה יסוד העדות, וא“כ המעשה מתחילת נשיאותו של ר”ג.

מ“ח – בכלים פ”ה מ"ח סתם כעדות זו.

מ“ט: העיד ר' נחוניא (יוחנן)²⁵⁵⁶ בן גודגדא על החרשת וכו' – כולה בלשונה בגטין פ”ה מ"ה (“מפני תקון”).

ורישא: על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט – ביבמות פי“ד מ”ב בתוך דברי החכמים החולקים על ר' יוחנן בן נורי, שהביאו עדות זו לראיה לדבריהם (תוס' שם); ירוש' שם יד ע"ב²⁵⁵⁷: ולא עידות היא. אף זו כיוצא בה. ומוסיפין על העדות.

והעדות השניה: ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה – להלן פ“ח מ”ב: העיד ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה, ובתוס' פ“ג ב: על בת ישראל²⁵⁵⁸ שנישאת לכהן שכיון שנכנסה לחופה אע”פ שלא נבעלה שר' אליעזר אומר תיבעל²⁵⁵⁹ וכן היה ר' אליעזר אומר לא ישא כהן אשה עד שתגדיל²⁵⁶⁰.

וודאי ששתי עדויות אלו משני מקורות הם, כי תנא אחד היה שונה: הוסיף ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן כיון שנכנסה לחופה וכו' (וכדומה), ובוודאי שגם עדותו של ר' נחוניא נגד ר' אליעזר היא²⁵⁶¹.

ובוודאי שעדותו של נחוניא, שהיה שוער בבית המקדש, קדומה לזו של פ"ח, ולא ביבנה “בו ביום” נאמרה, שהרי הוא היה זקן מר' יהושע (שכן הוא אומר לר' יהושע: “בני חזור לאחוריך”).

ועל המריש הגדול וכו' – כב"ה בברייתא²⁵⁶².

פרק ח'. מ“א (תוס' פ"ג ב): העיד ר' יהושע בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור²⁵⁶³ – למעלה בפ”ה מ“א שנינו: ר' יהודה אומר ששה דברים מקולי ב”ש ומחומרי ב“ה דם נבלות ב”ש מטהרין וב“ה מטמאין. ואמרו בפירוש בבבלי²⁵⁶⁴, שפ”ח מ“א ופ”ה מ"א חולקים (עי' תוי"ט).

אבל כנראה כבר ר' יוסי בנו של ר' יהודה ביקש לפשר ביניהם: א"ר יוסי בר' יהודה אף כשטימאו בית הילל לא טימאו אלא בדם שיש בו רביעית וכו'²⁵⁶⁵.

אבל וודאי שמי ששנה פ“ח לא שנה מחלוקת ב”ש וב“ה זו מקולי ב”ש אלא מחומריהם, כשם שר"מ (פ"ד) לא חשב את זו בין קולי ב"ש.

ובדרכנו הרווחנו,‏ שאין פ"ח משנת ר' יהודה.

שם: העיד ר' שמעון בן בתירא על אפר חטאת וכו' הוסיף ר"ע (על)²⁵⁶⁶ הסולת וכו'.

כבר אמרתי, ש“הוסיף” זה כ“הוסיף ר”ע" שבפ“ב מא – הוספת משנתו של ר”ע בעדותו של התנא ש“העיד”; ואע“פ שאמרו כאן בבבלי²⁵⁶⁷ ובירושלמי²⁵⁶⁸: מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו (של חגיגה פ"ג: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש), אין הכוונה לעדות, שהעיד ביבנה, אלא לחלק שהוסיף במשנתו בעדותו של ר' שמעון בן בתירא, אע”פ שאין “מוסיפין על העדות” (ירוש' יבמות לעיל). ומכיון שעדותו של ר' יהושע בן בתירא שברישא היא בוודאי ממשנת ר"מ, שחשבה לחומרי ב“ש (עי' לעיל), ומכיון שגם “הוסיף ר”ע” שבפ“ב מ”א הוא ממשנת ר"מ²⁵⁶⁹, קרוב שגם זו – ממשנת ר"מ.

מ“ב: העיד ר' יהודה בן בבא וכו' – עי' לעיל פ”ז מ“ט, ומכיון שזו של מ”א רישא חולקת על משנת ר' יהודה, בוודאי שגם מ“ב שלנו השונה מזו של פ”ו מ"ט – משנת ר"מ.

מ“ג: העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה וכו' והעיסה כשרה לטמא וכו' – בתוס' עדיות פ”ג ב; בית דין שלאחריהן אמרו נאמנת עיסה לטמא וכו' אבל באלמנת עיסה לא נגעו²⁵⁷⁰. ולפי הבבלי בקידושין שם ר' יוסי ורשב"ג חולקים על עדות זו.

סופה של משנה זו, הוא כמו שהעירותי כבר במ“ז: אמר ר' יהושע מקובל אני וכו' שאין אליהו בא לטמא וכו' כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב ר' יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק רש"א וכו' וחכ"א לא לרחק ולא לקרב (וחולקים על ת"ק ור' יהודה) וכו'. **ת”ק** הוא אפוא לא ר' יהודה ולא ר"ש, אבל בתוס' פ“ג ד: ר' מאיר אומר לקרב אבל לא לרחק ור' יהודה אומר חילוף הדברים, וזו מוחלפת מן המשנה, אבל לפי־זה יוצא שת”ק אינו ר"מ. אבל בכי“מ: וחכ"א לקרב ולא לרחק (אלא לעשות שלום בעולם)²⁵⁷¹ שנ' הנה אנכי שולח וכו' והשיב וכו'. וא”כ לפי־זה “חכמים” הם ר"מ שבתוס' ובדברי ר' יהודה גרסינן: לרחק אבל לא לקרב, ומשנתנו – ר"מ.

מ“ד–מ”ו היא ממקור אחר, כמו שהעירותי, ונכנסה כאן באמצע (אולי מפני “אמר ר' יהושע שמעתי” שבסוף קבוצה זו).

מ“ד – מביא אותה ר' אלעזר בספרא שמיני פרשה ח ה: ר' אלעזר אומר אין טומאה למשקים כל עיקר שהרי העיד יוסי וכו'²⁵⁷². וא”כ אפשר שזוהי משנת ר"א (אע“פ שגם ר' יהודה שנה “משקה בית מטבחיא טהורין”, תוס' כלים ב”מ פ“ה ז, שהיא משנת ר' יהודה = משנת כלים פט”ו מ"ו).

ואף מה: העיד ר“ע וכו' – קיצור ממשנת יבמות פט”ז מ"ז (והיא עדותו של ר' יהודה בן בבא שבפ“ו מ”א!), ויבמות בחלק גדול שלה – משנת ר' אלעזר.

שם: העיד ר' יהושע על עצמות וכו' – עי' תוס' כאן ובאהלות פט“ז מ”ה: שדה וכו' בור וכו'²⁵⁷³.

מ“ו: א”ר אליעזר שמעתי וכו' א"ר יהושע שמעתי וכו' סגנון של “שמועות” ולא של עדויות.

זו היא משנת תנא אחר, וע“כ נכנסה עדותו של יוסי בן יועזר כאן, בסוף עדויות, וע”כ באה כאן עדותו של ר“ע, ולא אצל פ”ו מ"א.

המקור הראשי של עדיות הוא אפואן:

א) שמאי והלל, ב“ש וב”ה. עדיות פ“א מ”א–מ“ג; מ”ז–מ“ח. מ”י–מי“א; מי”ב־־מי"ד.

ב) עדיות:

1) פ“ב מ”א–מי"ג (ר"ח סגן העהנים): ארבעה דברים.

2) פ“ה מ”ו–מ"ז (עקביה בן מהללאל): ארבעה דברים.

3) עדויות זקני הדור שביבנה: חמשה דברים, ר' יהודה בן בבא (פ"ו מ"א); עדות ר' יהושע ור' נחוניא בן אלנתן (מ“ב–מ”ג); ר' יהושע ור' צדוק (פ"ז מ"א), ר' צדוק (מ“ב–מ”ד), ר' יהושע ור' יקים איש חדיד (מ"ה); ר' פפייס (שם), ר' יהושע ור' פפייס (מ“ו–מ”ז) חמש עדויות; מנחם בן סגנאי (מ"ח), ר' נחוניא בן גודגודא (רי יוחנן בן גודגודא, מ"ט) ארבע עדויות.

4) ר' יהושע בן בתירא (פ“ח מ'”א). ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן, ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב (מ"ב), ר' יהושע ור' יהודה (יהושע) בן בתירא (מ“ג ומ”ז).

ג) משנת־סידור של תנאים:

5) שורות של מחלוקות בני הדור, ויש מהן שנוגעות למחלוקות ב“ש וב”ה: ר' דוסא בן הרכינס (עשר מחלוקות, פ“ג מ”א–מ"ו); ר' יהושע (ארבע, מ"ז), ר“צ (שלש, מ"ח), ר”ג (ג“פ שלש, מ”ט–מי"א), ראב"ע (שלש, מי"ב).

ד) הוספות של מסדרים ותנאים שונים.

6) יוסי בן יועזר (פ“ח מ”ד), ר"ע, ר' יהושע (מ"ה), שמועות (שמעתי): ר' אליעזר ור' יהושע (מ"ו).

7) שורות של דברים ש“אמרו”: פ“ב מ”ד–מ"י.

8) קולי ב“ש וחומרי ב”ה: פ“ד כולו (ר"מ), פ”ה מ“א–מ”ה (ר' יוסי, ר' יהודה, ר' שמעון ור' אלעזר).

ש“קולי ב”ש" לא היו שנויים בעיקר עדיות של יבנה. וא"כ פ"ב מ"ד–מ"י, פ"ד מ"א–פ"ה מ"ה, הוא חלק מאוחר של עדיות, שאינו משנת יבנה, אלא משנת התנאים תלמידי ר"ע.

ובמשנת תנאים זו, אפשר, כמו שאמרנו, שהיו עוד שורות שונות של מחלוקות ב“ש וב”ה, כ“אלו דברים שבין ב”ש וב“ה בסעודה” (ברכות פ"ח); וכשורות של ג' דברים שבגטין פ“ג מ”ד: ג' דברים אר"א בן פרטא לפני חכמים, שבתוס' פרה פי“ב ו: שלושה דברים ארשב"ג משום ר' שמעון בן כהנא מימיהן של כהנים לא נמנעו וכו‘, ושבתוס’ זבים פ”ד ד: ג' דברים ר' אלעזר חסמא מטמא משום ר' יהושע, וכדומה.

ואפשר שבעדיות שלנו חסרות גם כמה עדויות שביבנה. חוץ מאלה שהזכרתי לעיל, עוד: זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום ר"ג הזקן²⁵⁷⁴, והעיד חנניה איש אונו לפני רבן גמליאל²⁵⁷⁵; וכבר העיד אלעזר ספרא ויוחנן בן גודגודא על הגלודה שפסולה²⁵⁷⁶, וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון²⁵⁷⁷, זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון²⁵⁷⁸ [אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים וכו' (יבמות טז א, על אחת מהן אומר ר“א, משנה ידים פ”ד מ“ג, תוס' ידים פ”ב טז: מקובלני מריב"ז שקיבל מן הזוגות וכו'.)].

השם “עדיות”. באגרת רש“ג²⁵⁷⁹ ובכמה כי”י: עידיות, וכן בפי' ר"ח²⁵⁸⁰.

בארמית “בחירתא”²⁵⁸¹, והאומרים: רב כהנא, רב נחמן ורב נחמן בר יצחק, כולם בבלים.

“בחירתא” הלכות נבחרות “שכן הלכותיה מובחרות מקובצות מכל המשנה”²⁵⁸² (ר"ח שם).

וא"כ תרגמו “עדיות” כמו “עידיות” מן “עידית”²⁵⁸³, “מובחר”.

שאי־אפשר לפרש “בחר” זה במובן “בחן” ו“בדק”, כמו בסורית ובארמית של א"י²⁵⁸⁴, מפני שבבבלית נמצא במובן זה רק “בדיק”.

כך פירשו בכל־אופן בבבל; בא“י אין השם הארמי ידוע כלל, ויש כי”י שכותבים גם: עדויות.

 

XVI. בכורות    🔗

א. להלכה

א) משפט הבכורות נאמר ונשנה בתורה כמה פעמים ויש בו כמה כתובים המכחישים זה את זה:

1. בשמות (יג יב–יג): והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה' (טו: על כן אני זֹבח לה' כל פטר רחם הזכרים). וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה; – שם (יג ב): קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא.

2. שמות (לד יט–כ): כל פטר רחם לי וכל מקנך תִזָכָר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו כל בכור בניך תפדה ולא יֵרָאו פני ריקם.

3. ויקרא (כז כו–כז): אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש²⁵⁸⁵ איש אותו אם שור אם שה לה' הוא ואם²⁵⁸⁶ בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמשתו עליו ואם לא יגָאֵל ונמכר בערכך (“לא יגאל בבעלים. ונמכר בערכך לכל אדם”, ספרא שם).

4. במדבר (יח טו–יח): כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים וגו'. אך בכור שור או בכור כבש או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח וגו‘. ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו’. – שם (ג מא): ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל.

5. דברים (טו יט–כב): כל הבכור אשר יוָלד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלקיך לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלקיך. בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל.

6. דברים (יב ו–ז): והבאתם שמה וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם וגו' אתם ובתיכם וגו‘. שם (יז–יח): לא תוכל לאכול בשעריך וגו’ ובכורות בקרך וצאנך וגו‘. כי אם לפני ה’ אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגו‘; שם (יד כג): ואכלת לפני ה’ וגו' ובכורות בקרך וצאנך וגו'.

7. נחמיה (י לז): ואת בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה ואת בכורות בקרינו וצאנינו להביא לבית אלקינו לכהנים המשרתים וגו'.

ב) כפשוטו – “בהמתנו” סתם זו היא²⁵⁸⁷ “הבהמה הטמאה” שבויקרא ובמדבר, ולא דיבר הכתוב בשמות ב“חמור” אלא בהוה²⁵⁸⁸. ואמנם פילון האלכסנדרוני²⁵⁸⁹ אומר: המתנה השלישית (לכהנים) כל הבכורות הזכרים מן הבהמות אשר ישמשו לאכילה או לעבודה. ואלה הן הבהמות אשר ינתנו לכהן: מן הבקר מן הכבשים ומן העזים את הוולדות עצמם, את העגלים ואת הטלאים ואת גדיי־העזים, שהם טהורים וראויים לקרבן ולאכילה על־פי התורה. ומן הוולדות של שאר הבהמות, סוסים, חמורים, גמלים וכדומה, יתן פדיונם, לא פחות מדמי הבהמה.

וכיו“ב אומר יוספוס²⁵⁹⁰: ומן הבהמות הראויות לקרבן על־פי התורה, את הבכורות הזכרים – להביא לכהנים להקריבם, כדי שיאכלום (הכהנים) עם כל בני ביתם בעיר הקדושה. ומן הבהמות האסורות באכילה ע”פ תורת אבותינו – ישלמו לכהנים שקל וחצי, ומבכור אדם – חמשה שקלים.

גם יוספוס כולל אפוא ב“פדיון” כל הבהמות הטמאות, בניגוד להלכה²⁵⁹¹: לפי שנאמר אך פדה תפדה (במ' יח טו) שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע ת“ל כל פטר חמור תפדה בשה פטר חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה טמאה. ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה ושאר בהמה טמאה בכסות וכלים ת”ל עוד במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה וכו‘. ובמדרש שנמסר בברייתא שבבבלי²⁵⁹², בשם ר' יוסי הגלילי: מתוך שנאמר אך פדה וגו’ שומע אפי' פטרי סוסים וגמלים ת“ל וכו' ועדיין אני אומר פטר(י)²⁵⁹³ חמור בשה פטרי סוסים וגמלים בכל דבר ת”ל פטר חמור פטר חמור שני פעמים²⁵⁹⁴. וכנראה היו חכמים שפישרו כך בין הכתובים.

וההלכה פירשה את הבתוב בבמדבר וויקרא: שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית. אבל יונתן תירגם (במדבר שם): וית בוכרא דבעירא מסאבא תפרוק באמריא.

ובעוד דבר אחד שונים פילון ויוספוס מן התורה וההלכה: שניהם אינם מזכירים כלל את העריפה, ואע“פ שאמרו (בכורות פ“א מ”ז): מצות פדיה קודמת למצות עריפה, ואמרו²⁵⁹⁵: הואיל ואבדת נכסי כהן אף נכסיך יאבדו, – ז”א שעריפה זו אינה אלא קנס, אין זה מספיק ליישב שתיקה זו.

אלא שגם השבעים לא הזכירו את העריפה. שהם מתרגמים בשמות יג יג: תפדה ἀλλάξεις (תחליף), וערפתו – λυτρώσῃ αὐτὸ (תפדהו), ושם לד כ: תפדה – λυτρώσῃ וערפתו – τιμὴν δώσεις (“תתן דמיו”).

ומתקבלת דעתו של הרצפלד (II 549), שהשבעים תירגמו כאן “ערף” במובן “ערף” בסורית “החלף”, “פרוט”, וכן בספרי האזינו פיס' שו: ואין יערף אלא לשון כנעני משל אין אדם אומר לחבירו פרוט לי סלע זו אלא ערוף לי סלע זו: אע"פ²⁵⁹⁶ שגם λυτρώσῃ וגם τιμὴν δώσεις הוא תרגום חפשי אפילו של “ערף” במובן זה.

[צפורה²⁵⁹⁷ חושבת שהשבעים קראו: וערכתו, ופירשו מה שפירשו]²⁵⁹⁸.

וגם בנוגע ל“חמור” תירגמו הע' בשמות יג יג: ὄνος ובל"ד כ' ὑποζύγιον²⁵⁹⁹.

ג) סכום הכסף של פדיון בהמה טמאה אצל יוספוס: שקל וחצי מתאים למסורת שנמסרה בבבלי יא א בפי ר' טרפון הכהן (“הרי אמרו”): עין יפה בסלע, עין רעה בשקל, בינונית ברגיא (“תלתא זוזי”), לעומת זה שנינו בברייתא²⁶⁰⁰: תפדה בכל שהוא ר' יוסי בר' יהודה אומר אין פחות משקל. אבל גם השבעים (“דמיו תתן”) ופילון (“לא פחות מדמי הבהמה”) מתאימים להלכה שנמסרה בשם ר"ל²⁶⁰¹: פודהו בשויו (ריטר).

ד) אשר לזמן הפדיה. בכתוב נאמר: ופדויו מבן חדש תפדה, וההלכה מפרשת אותו על בכור־אדם, וכן יונתן: ופורקנה דבר נש. אבל כפשוטו של הכתוב על שניהם, בכור אדם ובכור בהמה טמאה, נאמר ופדויו מבן חדש.

ואמנם בברייתא אחת (בבלי יב ב) שנינו: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים ומוסיפין עד עולם, וכך שנינו גם בתוס' פ“א יד²⁶⁰²: מצותו לקיימו שלשים יום, ובניגוד לברייתא דדף י ע”ב²⁶⁰³: תפדה מיד, וברייתא שניה דדף יב ב: פדיון פטר חמור לאלתר.

מסקנא זו מתאימה אפוא בזה להלכה, אבל אם כך הדבר יוצא שגם פדיון בהמה טמאה הוא “בערכך כסף חמשת שקלים”, מה שמתנגד להלכה וליוספוס.

ה) ועוד שני כתובים המכחישים זה את זה ישנם בתורה בפרשת בכור. בבמדבר נאמר: ובשרם יהיה לך וגו‘, וכך בנחמיה: להביא לבית אלקינו לכהנים וגו’, וכך היא ההלכה, שהבכורה מכ“ד מתנות כהונה (תוס' סוף בכורים) ו”הבכור נאכל לכהנים" (משנת זבחים ספ"ה).

אבל בדברים נאמר: לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו', וקשה לפרש “תאכלנו” על הכהן (רש“י וראב”ע) ומה נעשה בכתובים שבדברים יב יח, יב ז וי"ד כג, שאי אפשר לפרשם (מכיון שהם באים ביחד עם מעשר שני) אלא על אכילת כל אדם, אכילת הבעלים²⁶⁰⁴?!

גם בויקרא כז נאמר: לה' הוא, ז"א קרבן שנאכל לבעלים.

ומקור אחד ישנו בס' היובלים, שהוא הולך כנראה בשיטת ס' דברים. בס' היובלים לב ח: (…ויעשר את כל הבהמה הטהורה ויעשם עולה) ואת הבהמה הטמאה נתן ללוי בנו, ויתן לו את נפשות האדם. כאן כנראה ישנו רמז ברור לפדיון בכור בהמה טמאה ופדיון בכור אדם שהם נכסי־כהן;‏ אבל בכור בהמה טהורה לא נתן ללוי (הכהן), כי הוא קרב, והרי הוא כשלמים שהבעלים אוכלים אותו, ואין בו לכהן אלא חזה ושוק (המפרשים נדחקו מאד במקום זה והגיהוהו)²⁶⁰⁵.

ואמנם מחלוקת ב“ש וב”ה בבכורות (פ“ה מ”ב): בש“א לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור וב”ה מתירין, או כנוסח הברייתא²⁶⁰⁶: בכור אין נימנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי ב“ש ובה”א אפילו זרים, אע“פ שהיא עוסקת בבכור בעל מום, הרי למדוה מבכור תם: מ”ט דב“ש דכתיב ובשרם יהיה לך וגו', מה התם כהנים אין ישראל לא, אף הכָא כהנים אין ישראל לא, וב”ה ה"מ תם אבל בעל מום כתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו וכו' (בבלי שם).

ואפשר שבתי־המדרש נחלקו גם בבכור תם. ומסורת עתיקה, שבוודאי מקורה מזמן הבית, נמסרה על ידי ר' יהודה²⁶⁰⁷: מצא אדם את חברו בירושלם אמר לו [מה] אכלת היום אמר לו מן יודע שהמעשר אכל וכו' אמר לו קיץ²⁶⁰⁸ יודע שהבכור אכל מה הקיץ נמכר בזול אף הבכור נמכר בזול, וקשה לפרשו בבעל־מום, כי מה לבעל־מום ולירושלים?

ושנינו במע“ש פ”א מ“ב: הבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה, ופשוטה של משנתנו כרבא²⁶⁰⁹ בזמן הבית, וכך פירשוה בוודאי גם ריב”ל ור' יודה בן פזי בירוש'²⁶¹⁰.

²⁶¹¹ובתמורה פ“א מ”א אומר ריב“נ: אינו ממיר (הכהן) בחטאת ואשם שאין זכין בהן בחייהם תאמר בבכור שזכין בו בחייו, מ”ת 87–88: אם אמרת בחטאת שלא זכו בבשרה אלא אחר הקדש עזרה תאמר בבכור שזכין בו מיד, ור"ע מודה לו בזה, ואמר לו: יוחנן הישבת על הדין (מ"ת שם).

ואין ספק שמכל המשניות האלה בולטת הלכה קדומה, שלפיה היו הכהנים מוכרים את הבכור התם חי, גם לישראל²⁶¹² שהיה מקריב אותו. וכשהקריבוהו הכהנים בעצמם היו ממנים על הבכור גם ישראלים, וכמובן בשורה הראשונה את הבעלים, ובאופן כזה הכריעו בין הכתובים המכחישים זה את זה.

ב. משנת בכורות

משנת בכורות כוללת הלכות: בכור בהמה טמאה (פ"א), בכור בהמה טהורה (פ“ב–פ”ח), מעשר בהמה (פ"ט).

התוס'²⁶¹³ אומרים: בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר²⁶¹⁴ ופסח ששוין במתנותיהן, להכי תנא [הכא] מעשר אגב בכור, ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים.

זה אפשר לקבל כטעמו של רבי, או של התנאים האחרונים, שסידרו כאן הלכות מעשר. אבל במשנת התנאים שלפניהם, ודאי שפרק זה לא היה מסודר מעיקרו כאן.

כי סגנונה של משנת פ“ט מ”א: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בבקר וצאן וכו' שהיה בדין וכו' – מראה ברור, שאין פרק זה יחידה אחת עם משנת בכורות בצורתה שלפנינו, שאין בה פתיחה כזאת²⁶¹⁵, אע“פ ששנינו בשקלים פ”ח מ"ח: השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית. אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

ואע“פ שר"ע²⁶¹⁶ דורש: יכול יהא אדם מעלה בכורות מחו”ל לארץ (בבבלי נוסף: בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו) ת“ל וכו', ושנינו בחלה פ”ד מי“א: בן אנטינוס העלה בכורות מבבל ולא קיבלו ממנו (מ"ת 77), הרי שנינו בתמורה סוף פ”ג: שכל הקדשים וכו' ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור והמעשר, אם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן וכו‘, ורב חסדא בתמורה שם אומר: לא קשיא הא ר’ ישמעאל (משנת תמורה) הא ר"ע (ואמנם משנת תמורה היא משנת ר' שמעון: אמר ר"ש מה טעם וכו'), והירוש' בסוף חלה משיב על רומיא זו: שנייא היא שהדבר מסויים (“שהיה אדם של צורה”, מ"ת שם) שלא יקבע הדבר חובה.

ושנינו במכילתא דברים (מ"ת 77) סתם: או מה מעשר (= מעשר דגן) אינו נוהג אלא בארץ אף כל הבכור לא ינהוג אלא בארץ ת“ל קדש לי כל בכור בין בארץ בין בחו”ל.

ומי ששנה במעשר בהמה: נוהג בארץ ובחו"ל וכו'²⁶¹⁷, שנה בוודאי גם בבכור כך.

אלא וודאי שעיקרו של פרק זה נשנה מתחילתו במסכת חולין, עם שורת הפרקים שהם בסכימה זו, פ“ה–פי”ב²⁶¹⁸, וכיוצא במשנתנו שנינו שם פ“י מ”א: הזרוע וכו' שהיה בדין וכו'. ופ“ט היה שייך – לחולין, אבל אח”כ, כשהבדילו בינו לחולין ע“י בכורות פ”א–פ"ח (שגם הם פתחו בוודאי בסכימה זו), עשו מבכורות ומעשר בהמה מסכת לעצמה.

ועיקרה של שורה זו היא בוודאי ממשנת ר' עקיבא, כי זה דרכו של ר"ע לשנות שורה של הלכות שונות בסכימה אחת. ואמנם רובו של בכורות פ"ט הוא משנת ר"ע.

פ“ט מ”א: בחדש ובישן ואינן מתעשרין מזה על זה – ר"ע היא בת“כ בחוקותי פי”ב יג²⁶¹⁹.

ול“נוהג בארץ ובחו”ל“, אמרו בגמרא (נג א): לימא מתני' דלא כר”ע דתניא רע“א יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחו”ל ויקריבנו ת“ל והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן²⁶²⁰ ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה. אפי' תימא ר”ע כאן ליקרב כאן ליקדש (“מתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר”), דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא והבאתם שמה וכו'²⁶²¹.

מ“ד: הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה, ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום – זו כולה משנת ר"ע, ששנינו בתוס' פ”ז ר (בבלי נז א): הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמר ר' עקיבא אני שמעתי משמו (בבלי: הימנו) אף יוצא דופן ומחוסר זמן והיתום.

“ויוצא דופן” וכו‘, הוא אפוא משנת ר"ע, והוא ששנה גם פירוש “יתום” וגם דברי ר’ יהושע: אפילו נשחטה אמו וכו'. ורבי עצמו אומר (בבלי נז ב) למשנה ישנה זו: נתגלה טעמה של משנתנו!

ומשנת ר“ע נמשכת גם במ”ה: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג. (ואחריו:) והן גרנות של מעשר בהמה²⁶²² דברי ר' עקיבא בו עזאי אומר וכו' עד: לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה.

כי כל זה, מן “והן גרנות וכו' " עד כאן, העביר רבי ממשנת שקלים פ”ג מ“א, ששנתה את הרישא של בכורות בשם ר”ע, אבל משנתנו בבכורות שנתה דברי ר“ע סתם, ולא שנתה את המחלוקת שבשקלים. אלא שנתה אחרי דברי ר”ע הסתמיים: רמ"א באחד באלול וכו' בן עזאי אומר האלוליים וכו'²⁶²³.

כי רבי השתמש כאן במשנת ר' מאיר, ששנה משנת ר“ע סתם כדרכו, והוא הוסיף עליה משנת שקלים, וע”י כך יצאה הכפילות המשונה: שלש גרנות וכו' והן גרנות וכו'. ולפי־זה לפחות בכורות פ“ט מ”א–מ“ה רישא – ר' עקיבא היא על־פי משנת ר”מ.

וגם מ"ו יכולה להיות כפשוטה המשך של משנת ר“ע, כי “פרוס (πρός) העצרת” יכול להיות “אחד בסיון”, ור”א ור“ש שנו כאן משנת ר”ע ופירשוה.

ואמנם שנינו בתוס' פ"ז ט: שלש גרנות וכו' ובפרס החג אין להן קצבה דברי ר' עקיבא ר' יוסי בר' יהודה אומר²⁶²⁴ אין פחות מחמשה עשר יום קודם לרגל²⁶²⁵.

ועיקר המשנה קדמה לר“ע, שהרי שנינו במ”ו: א"כ למה נאמר שלש גרנות וכו'.

ר"מ נזכר בפרק זה במ“ב, מ”ה ומ"ח, וזו האחרונה מפיצה אור על טיבה של עריכת רבי וסידורו:

במ"ח שנינו: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, ועושה תמורה דברי ר' מאיר. אמר ר' יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה. אמרו משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב.

ואמרו בהוריות (יג סע"ב): מתני ליה רבי לר' שמעון בריה אחרים אומרים אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר לו מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים א“ל בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך א”ל “גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה” (קה' ט ו) א“ל “האויב תמו חרבות לנצח” (תה' ט ז) א”ל ה“מ היכא דאהנו מעשייהו רבנן לא אהנו מעשייהו. הדר אתני ליה אמרו משום ר' מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב, אמר רבא אפילו רבי דענוותנא הוא תנא אמרו משום ר”מ, אמר ר"מ לא אמר.

משנה זו מצוטטת (“נמצאת אומר”) כך (אמרו משום²⁶²⁶ ר' מאיר) גם בת“כ בחוקותי פי”ג ג. והנה כאן נזכרים “דברי ר"מ” ברישא, אלא שהענין הוא, כי במשניות שהיו מסודרות כבר, משנת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר, בוודאי שנזכרו דברי ר“מ בשמו כמה פעמים (מאיר היה אומר – ואני אומר)²⁶²⁷; ואותם הדברים, שהיו מסודרים כבר לפניו, לא שינה רבי, והרי הוא מזכיר את שמו של ר”מ למאות במשנתנו, ומשתמש בסתם משנתו של ר"מ לרוב, ומזכירה בין סתם ובין מפורש.

וכאן היה עיקר המשנה (דברי ר"מ ודברי ר' יהודה) מסודר כבר לפניו (ר' יהודה שנה במשנתו: מאיר אומר – ואני אומר), אלא שרבי הוסיף את התשובה שאמרו (תלמידים) בשם ר“מ. ודברי תלמידים בשם ר"מ נזכרים במשנה: עירובין פ”ה מ“ד (א“ר דוסתאי בר' ינאי משום ר”מ), ב”מ פ“ז מ”ט (ידוע הבבלי אומר משום ר"מ) וב“מ פ”ו מ“ה וחולין פ”ה מ“ג (סומכוס אומר משום ר"מ). ואין זה רגיל במשנת רבי לומר “משום ר' פלוני אמרו” בלי שם המוסר (רק יבמות פ“ד מ”ט: משום ריב“ב אמרו, אבל סנהד' פ”א מ“ב: משום ר' ישמעאל אמרו וכו', הכל הוספה שאינה בכי”י)²⁶²⁸, כי רבי דקדק מאד בשמות ובמסורת. הוספות ממין זה של תלמידי תלמידי ר”ע הן מסידורו של רבי עצמו.

ואמנם הייחס של תשובה זו לר“מ עצמו אינו למעלה מכל ספק. בתוס' מנחות פ”י יא שנינו: היורש ואחד עשר שבמעשר הרי אלו ממירין וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר היורש אינו ממיר ואחד עשר שבמעשר אינו ממיר מפני שהיא תמורה ואין תמורה עושה תמורה אמר לו ר' יהודה אלו היה תמורה היה קרב?! אלא זבח היה וכו‘²⁶²⁹. זו בוודאי משובשת, ונראה שצ“ל: אמרו לו לר' יהודה, וא”כ גם בתוס’ נמסרה התשובה ב“אמרו לו לר' יהודה” ולא ב“אמר ר”מ".

ר“ש ברבי התנגד רק ל”אחרים אומרים" (אע"פ שהוא נהוג הרבה בברייתות), מפני שהייחס אינו ברור כאן; אבל לא התנגד ל“אמרו משום ר”מ".

[ושם: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי ולאחד עשר עשירי אין אחד עשר מקודש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – דלא כראב"ש²⁶³⁰ ודלא כרבי בת“כ שם: קרא לתשיעי [תשיעי] ולעשירי י”א [ולי“א]²⁶³¹ עשירי ר' אומר אינו מקודש ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש זה הכלל שהיה רבי אומר כל שנעקר שם עשירי ממנו – לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש, ולכללו זה: קרא לתשיעי עשירי ולעשירי עשירי וכו' אחד עשר מקודש²⁶³². וא”כ משנתנו – ר' יוסי בר' יהודה.]

ר' יוסי בר' יהודה נזכר בפרק זה מפורש במ“ז = ת”כ שם פי"ג א (בבלי נח ב).

פ“א ופ”ב הם בכלל בסכימה אחת, אבל ישנם שינוים רבים ביניהם.

מתחילים: הלוקח עובר חמורו (“פרתו”) של נכרי (מ"א).

פרה שילדה כמין חמור (“רחל שילדה כמין עז”)²⁶³³.

חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' שתי חמורים שלא ביכרו וכו' ("רחילו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד ר' יוסי הגלילי אומר וכו‘. שתי רחילות שלא ביכרו וכו’)²⁶³⁴.

ומחלוקת ריה“ג וחכמים והמחלוקת ב”מת אחד מהן“²⁶³⁵ היתה יכולה להיות נשנית גם בפ”א! ואמנם כבר אמרו בבבלי (ט ע"א): אמר ר' ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי וכו' בשלמא לר' ירמיה היינו דלא קתני ויצאו שני ראשיהן כאחד וכו' ועוד תניא (“דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי ריה”ג שניהן לכהן") חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד ריה"ג אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה'. וא“כ היתה באמת “משנה” ששנתה אותה המחלוקת גם בפ”א. והמחלוקת ב“מת אחד מהן” בפ“ב מ”ו ומ"ז היא של תנא אחר (עי' להלן)!

אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו ("אחת בכרה וכו' אחד לו ואחד לכהן וכו' ")²⁶³⁶.

אחריהם בפ“א מ”ד סיפא: (שנאמר) ופטר חמור וכו' (בא להתחיל מתחילת הפרשה, עי' להלן). מ“ה: אין פודים לא בעגל וכו'. מ”ו: המפריש פדיון פטר חמור ומת וכו' (העיד וכו', לקוח מעדיות פ“ז מ”א). מ"ז: לא רצה לפדותו וכו' (ואגב: מצות יעידה, מצות יבום, מצות גאולה).

בפ"ב נכנס בין מ“א–מ”ד: כל הקדשים וכו' (מ“ב–מ”ג). שכולה לקוחה מחולין פ“י מ”ב²⁶³⁷ וכולה כאן שלא במקומה. אבל ישנה גם בתוס' כאן!

אח“כ במ”ד: המקבל צאן ברזל מן הנכרי וכו‘, שלא נשנה כלל אצל חמור (אע“פ ששנינו בב”מ פ“ה מ”ד: אבל מקבלין עגלים וסייחין למחצה וכו' וחמור עד שתהא טוענת, ושם מ"ה: שמין פרה וחמור וכו'). מ"ט: יוצא דופן וכו’, שהיה יכול להישנות גם אצל חמור, שהרי נאמר “פטר חמור”. (והשוה פ“ח מ”ב–מ"ו המקבילים בבכור אדם!).

יוצא אפוא, שאע“פ שעיקרן של פ”א–פ"ב נשנה בסכימה אחת מעיקרו, אבל בצורה שלפנינו – שני תנאים שנו אותה, וממקורות שונים הם.

פ“א מ”ב: שהיוצא מן הטמא וכו', כחכמים דר"ש (תוס' פ"א ט).

מ“ז: לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו, ולא שנינו: ואסור בהנאה, כבלשון הברייתא (י ע"ב): ואסור בהנאה (לאחר מיתה) דברי ר' יהודה ור”ש מתיר, וסתם בתוס' פ"א יז, דמתני' דלא כר' יהודה²⁶³⁸.

פ“ב מ”א (והמקבל ממנו) דלא כר' יהודה בתוס' פ"ב א.

מ“ב–מ”ג (ואם מתו יפדו) – והשוחטן בחוץ חייב – ר"ש היא (בבלי יד ב וט"ו א), עי' תמורה פ“ז מ”א (משנת ר"ש) ועי' בבלי טז א (ומוקים לה), וגם זבחים פט“ז מ”ג היא משנת ר"ש, שהיא המשכם של דבריו במ“ב: שהיה רש”א כל וכו‘, וכן מפורש בתוס’ זבחים פ"ט ה: שרש"א משום ר"ע בעל מום בעוף כשר.

אלא שמ“ב–מ”ג הועברו מחולין.

פ“ב מ”ו: וחייב במתנות – ת"ק ר"מ הוא (במ"ח ובתוס' שם).

והסיפא: מת אחד מהן וכו' (כאן ובמ"ז) היא, לבבלי יח ב, אחרי חזרתו של ר"ט, ז"א: תרי תנאי²⁶³⁹.

הסדר בפ“א בתוס' שונה ממשנתנו: בסדר התוס' מ”ג–מ“ד (עד: מפריש טלה לעצמו) אחרי מ”ז: שאחרי ההקבלה למ"ב שונה התוס' הקבלות למ“ד סיפא (שנאמר ופטר וכו') – מ”ה: פרה שילדה מין שה אין פודין בו פטר חמור. שכל מקום שנאמר שה תופס וכו‘, וזו האחרונה תוספה למ"ד סיפא: שנאמר ופטר חמור וכו’, כשם שאין פודין בשחוטה וכו‘, מכמה לא יפחות (“גדול וקטן”!), איזה הוא פדיון פטר חמור הנכנס לדיר וכו’.

ואח“כ למ”ז (למ"ו אין הקבלה!): עורפו בקופיץ וכו‘, ואח"כ (יט): חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו’ (=מ"ג).

פ"ג²⁶⁴⁰, מ“א – כולה (עד דברי ראב"י) ר”ע, כי בתוס' פ"ב יא–יב שנינו: עד כאן דברי ר' ישמעאל וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע אמר צאו ואמרו לו לישמעאל טעית אילו בוולד בלבד הייתה פוטר בבהמה יפה הייתה אומר אלא אמרו וכו' ואני (“יהושע”) אומר עז שטינפה בת ששה יולדת בת שנתה וכו' רע"א אינה באה²⁶⁴¹ למדה הזאת אלא כל שידוע שביכרה וכו' (בבלי כ א).

אילו בוולד וכו' – אינם אפוא דברי ר“ע אלא דברי ר' יהושע, אלא שר”ע הוא שמסר דברי ר' יהושע לר' ישמעאל, והוא שאמר: זה הכלל וכו' (ובוודאי שבמשנת ר“ע היה שנוי: ישמעאל היה אומר וכו' אמרתי לו אילו וכו', מעין שאמר ר”ע במקואות פ“ז מ”א: היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר וכו').

אלא שר“ע לא שנה בדברי ר' ישמעאל פרה “וחמור”; הרי אנו עוסקים כאן בעיקר בבהמה טהורה, אלא כבתוס‘: פרה בת שלש, אלא שתנא אחרון הוסיף בסוף דבריו: וחמורה כפרה ר’ יוסי בר' יהודה אומר חמורה בת ארבע (תוס' ובבלי שם), ועפ”ז שנה רבי: פרה וחמור בנות שלש וכו‘, דלא כר’ יוסי בר' יהודה.

למ"ג: ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור וכו' – אין הקבלה בתוס‘, וזו בוודאי מסידורו של רבי. אבל במקומו בתוס’²⁶⁴²: התולש צמר מבכור תם והניח בחלון אע“פ שנולד בו מום לאחר מכן ושחטו ה”ז יקבר. זוהי הקדמה מתאימה למ"ד. ומכיון שרישא שבתוס' פ"ב יח (בכור בעל מום שתלש הימנו ואח"כ מת עקביה וכו') ר' יוסי היא, נראה שכולה (יז–יח–יט) ר' יוסי.

ולפי זה סיפא: הצמר המדובלל בבכור (בבכור סתם) וכו‘, בבכור תם מיידי, ובנתלש שרי (כס"ד שבבבלי, כו ב), ו“את שאינו נראה מן הגיזה”²⁶⁴³, שהוא הפוך, ובזה גזרינן שמא תלש. אלא שכל מ“ג–מ”ד, אע"פ שמסודר כאן גם בתוס’ – אין מקומו כאן אלא בפ"ה.

פ"ד מ“ג מתחיל ענין חדש: התרת בכורות, וכולו עד סוף הפרק (חוץ ממ"ט) כנראה ר"מ אליבא דר"ע: מ”ד רישא וסיפא כר“מ דדאין דינא דגרמי, ורישא א”א לפרש בנשא ונתן ביד (“ונשחט על פיו”!)²⁶⁴⁴.

ומ“ו: הנוטל שכרו לדון (שנשנית אגב מ"ה: הנוטל שכרו להיות רואה בכורות), בתוס‘: החשוד להיות נוטל שכרו ודן, "כיני מתני’ " בירוש' סנהד' פ”א, וזהו ששנינו בסוף הפרק: זה הכלל כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, והם דברי ר"מ בפ“ה מ”ד²⁶⁴⁵!

ולמ“י: החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, אמרו בגמרא (ל ע"א): אמר רבב”ח א“ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשרות, מאן חכמים ר' יהודה דבאתריה דר' יהודה שביעית חמירא להו (גטין נד א) וכו' איכא דאמרי אמר רבב”ח וכו' אבל חכמים אומרים חשוד על המעשרות חשוד על השביעית ומאן חכמים ר' מאיר היא דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה וכו' (ר' יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא חד אמר אבל חכ"א וכו' כשתי הלשונות) דתניא (תוס' דמאי פ"ב ג) עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה²⁶⁴⁶ דברי ר"מ וחכ"א²⁶⁴⁷ אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד. ואמנם בתוס' שנינו (פ"ג יב): החשוד על השביעית חשוד על המעשרות יש חשוד על המעשרות ואין חשוד על השביעית חשוד על זה ועל זה חשוד וכו‘, וכר’ יהודה בשביעית, אע"פ שהוא סובר החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר.

זו אפוא משנת ר"ע, שר“מ שנה אותה אליבא דר”ע ושלא כדעתיה, ומחרוזת ה“חשודים” מתאימה לסדר משנתו של ר"ע.

והסגנון: ויש… (מ"י), הוא כסגנון שורת המשניות שבנדה פ“ו מ”ב–מ"י: כל… ויש, והוא בוודאי ממשנת ר"ע (ועי' פ"ח).

ופ"ה מ“א–מ”ב. מ“א נאמרה אולי בקשר עם פ”ד מ“ז, ואגבה מ”ב. וזו היא משנת ר"ע:‏ ואפילו נכרי²⁶⁴⁸.

וא“כ קרוב, שפ”ה מ"א־ב, היא עדיין המשך של משנת ר"ע שבפ"ד.

מ"ב סיפא: בכור שאחזו דם וכו' הוא ענין חדש, וכאן לא נזכרה דעת ר"מ שבתוס' וברייתא כלל²⁶⁴⁹.

ובמ“ד נזכרה כאן דעת ר”מ שבפ“ד: רמ"א החשוד על דבר לא דנו וכו', וא”כ מ“ב סיפא–מ”ד, אינה ר"מ בכל אופן.

מ“ה סיפא: בכור שנסמת עינו וכו' – ת”ק (סתם) כר"מ בתוס' סוף פ"ג.

ואפשר שמ“ה–מ”ו הם המשך ממשנת ר“מ שבפ”ד.

פ“ו ופ”ז כוללים מומי בהמה ומומי אדם (כהן).

פ"ו מ“ב: שאין מומין בלבן – ר' יוסי היא ודלא כר”מ (בבלי לח ב).

מ“ג: איזהו חורור וכו' – ר' יהודה היא ודלא כר”מ (בבלי שם: תוס' פ"ד ב בשם “חכמים”).

מ"ו: מעשה שמיעך וכו' – ר' יוסי היא (תוס' פ"ד ח' ובבלי מ א).

וגם מ"י: ר' יהודה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים – לשונו של ר' יוסי הוא (כמו בעירובין פ“ג מ”ז–מ"ט).

מ“ח: מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים ועוד שלשה הוסיף וכו' ושניטל רוב המדבר שבלשונו – בתוס' פ”ד יא: אמר ר' יוסי בן המשולם, אמלה היה מונה מומין ביבנה ואמרן לפני חכמים והודו לו ועוד שלשה וכו' ושניטל רוב הלשון ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר רוב המדבר בלשון.

רבי סתם אפוא כר' יוסי בן המשולם הזקן בדורו, וסתם בנוגע ללשון כר' חנינא בן אנטיגנוס; הבבלי בבכורות מ ע"א אומר: מתני' מני ר' יהודה היא דתניא ואת שניטל רוב הלשון רבי יהודה אומר רוב המדבר של לשונו, אבל בקידושין כה א: ועוד תניא ושניטל רוב הלשון רבי אומר רוב המדבר שבלשונו, ומקשה שם מן רבי על רבי. ונראה (כמו ששיער בעל מלאכת שלמה), שר' יהודה זה שבבכורות הוא ר' יהודה הנשיא, רבי, והברייתא היא בבלית (“ר' יהודה הנשיא”). (ר' יוסי בן המשולם נזכר בבכורות בפירוש בפ“ו מ”א ובפ“ג מ”ג, עי' שם).

פ"ז מ“ב: הקרח פסול, שלא כר' יהודה (ברייתא, מג ב), וכן “חכמים” במ”א ומ"ו שלא כר' יהודה שם.

מ"ג: הכוחל שתי עיניו כאחת – כאבא יוסי החרום (ת"כ אמור פרשה ג ז; בבבלי מג ב בטעות: ר' יוסי אומר).

מ“ה: שפתו העליונה עודפת על התחתונה – רשב"ג היא בתוס' פ”ד יב: כשל חזיר, כב“ד שלאחריהן, שבפ”ה מ“ח, ובשפתו (לחיו) התחתונה עודפת על העליונה שלח רשב"ג לחכמים ואמרו ה”ז מום (פ“ה מ”ט, ועי' בבלי מ סע"א), וא“כ כולה רשב”ג.

מ"ו: יתר בידיו וכו' ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים – “חכמים” ר' יוסי הוא (תוס' פ"ה ו–ז, בבלי מה ב).

מ"ו שם:ו השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים.

בתוס' פ“ה ח (בבלי מה ב): איטר בין בידיו בין ברגליו פסול השולט וכו‘. אבל במשנה לא שנינו “איטר”, אלא: השולט וכו’, וע”כ נראה שמחלוקת רבי וחכמים נוספה במשנה מתוך התוס' והברייתא.

בשני פרקים אלה, פ“ו ופ”ז, נזכר הרבה הכהן ר' חנינא בן אנטיגנוס²⁶⁵⁰.

ואפשר שעיקרם של שני פרקים אלו ר' יוסי הוא.

פ"ח מתחיל בסכימה הידועה בכמה משניות (שעיקרה בוודאי ממשנת ר"ע): יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן וכו' יש שאינו בכור לנחלה ולא לכהן, איזהו בכור לנחלה וכו'.

וגם מ“ג–מ”ו רישא היתה מעיקרה מנוסחת בסכימה זו, שכן בתוס' פ“ו ג מתחיל כאן: יש שנותן ע”י עצמו יש שאביו נותן על ידיו (“בשבילו”) יש שהוא ואביו נותנין (כצ"ל), לא הוא ולא אביו נותנין, איזה הוא שנותן ע"י עצמו הורתו שלא בקדושה וכו' (תוס' שם ג–ט).

הסכימה שלנו במשנה ג–ו, מקבילה לסכימה של פ“ב מ”ו–מ"ח.

ומ“ה שלנו: מת אחד מהן בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתנו וכו' – כר' יהודה בתוס' פ”ו ט.

מ"ח – מתני' דלא כרבי (בבלי נא א).

זהו מה שאני רוצה להעיר לפי־שעה על מקורות המשנה.

התוספתא בבכורות היא בעיקרה, כברוב סדר קדשים משנה לעצמה, ולא “תוספתא” במובנה ברוב שאר הסדרים.

 

XVII. תמורה    🔗

משנת תמורה מקורות מקורות היא:

פ“ה מ”א: כיצד מערימין על הבכור וכו' – הוא המשכו של פ“ג מ”ה (שהוא סתם כר"ש), ופרק ד' כולו מפסיק באמצע.

ובפ“ב מ”ב שנינו: חטאות היחיד שכיפרו הבעלים²⁶⁵¹ מתות ושל ציבור אינן מתות (סתם כר"ש שאחריו) וכו' אמר ר' שמעון מה מצינו בולד חטאת וכו', ורחוק לומר שמי ששנה משנה זו לא שנה כבר לפניו במקום אחר את ההלכה של חמש החטאות המתות (שבפ“ד מ”א).

ואמנם בתוספתא נשנית אותה הלכה של פ“ב מ”ה – בסוף פ“ב שם, שהוא מקביל לסוף פ"ד של המשנה, ורוב פ”ד נכנס שם לפני אותה הלכה.

ואמנם משנת “חמש החטאות” שנויה גם במעילה פ“ג מ”א, שיש בה הרבה ממשנת ר' שמעון²⁶⁵² כמו בתמורה.

כי במשנת תמורה ישנן כמה סתמות כר' שמעון:

1) פ“א מ”ו: קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה, אמר ר' שמעון והלא וכו' – כולה ר"ש, שאינו מוציא קרבנות בה“ב מ”קרבן" אלא מהיקשו למעשר (רש“י ותוי”ט).

אבל “שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה” וכו', שברישא – רבנן היא (תוי"ט), או רבי, בברייתא שבגמרא יג ב²⁶⁵³ החולק על ר“ש, וע”כ סתם ברישא כחכמים.

ובת“כ בחוקותי פ”ט ג–ד מוציא בדק הבית מ“קרבן”, וציבור ושותפין מן “לא יחליפנו ולא ימיר”, ובדברי ר"ש החולק אינו מזכיר אלא “מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד”.

2) פ“ב מ”ב: ושל ציבור אינן מתות – סתם כר"ש שאחריו (עי' לעיל).

3) פ“ג מ”א: ולדן וולד ולדן וכו' – כרבנן דר“ש, שנחלקו ר”א וחכמים גם בולד ולדן, וחכמים אומרים יקרבו, אבל המחלוקת שאחריה שנויה ע“פ משנת ר"ש: רא”א ולד שלמים וכו' אר"ש לא נחלקו על ולד ולד וכו'.

ומפני שמשנתנו זו לפי־כך שני תנאים שנו אותה,, נדחקו ע"כ בגמרא לפרש “לא נחלקו שלא יקרב אלא יקרב”, כדי שלא להעמיד אותה בתרי תנאי.

4) פ“ג מ”ה: אמר ר' שמעון מה הטעם וכו' – כולה ר"ש.

5) פ“ו מ”ד: עופות הרי אלו אסורין וכו' שהיה בדין וכו' – ר“ש הוא, שכך שנינו בספרא נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם וכו' העוף שאין המום פוסל בו וכו' ת”ל לכל נדר להביא את העוף, וכך שנינו בסתם ספרי (שהוא ר"ש!) תצא פיס' רס"א: לכל נדר לרבות את העוף ומה מוקדשים וכו'.

6) פ“א מ”ג: אין ממירים אברים בעוברים וכו' (ועי' פ“ב מ”ג) – ר"ש היא לפי הבבלי (חולין סט ב), והוא מביא ראיה לזה מדברי ר' יוסי: אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, כאילו חבירו החולק עליו מודה בזה. אבל רק ר"ש סובר בזה כר' יוסי²⁶⁵⁴.

ואנו כבר ראינו, שאמנם כמה סתמות בתמורה – ר"ש הן.

“ר' שמעון” בתור חולק נזכר בפ“א מ”ב, פ“ג מ”ג, פ“ז מ”ג ומ"ד.

בפ"ד (עי' לעיל) נזכרו גם תנאים מאוחרים, רבי וחכמים בפ“ד מ”ג²⁶⁵⁵, ובמ“ד ר' אלעזר בר' שמעון; ורבי נזכר גם בפ”ו מ“ב, ו”החכמים" שם הוא ר' יוסי בר' יהודה (תוס' פ"ד ו ומוחלפת). ור' יוסי בר' יהודה נזכר גם בפ“ב מ”ג. ואמנם “וכן האומר” וכו' שבפ"ו מפסיק ואינו מאותו ענין, ואפשר שנוסף מתוספתא.

אבל בכל־אופן נסדרה מסכת זו באחרונה בבית־מדרשו של רבי.

 

XVIII. כלים    🔗

א. כלים – משנת ר' יוסי²⁶⁵⁶

בקורת־המקורות של המשנה קרקע בתולה היא עדיין, אף אחרי ההתחלות האחדות הקטנות. וכאן אנו עומדים על קרקע סמוך ובטוח, כאן יש לנו משניות מקבילות של בני הדור או בני הדור הסמוך (תוספתא ומדרשי ההלכה), וכאן יש לנו פירושים וקבלות של אישים הקרובים בזמן (האמוראים, ביחוד הדורות הראשונים של האמוראים). וכך אנו יכולים לברר לפעמים קרובות בלי כל־ספק ממשנת מי מהתנאים לֻקְחה הלכה פלונית.

שני התלמודים התחילו בבקורת־המקורות, הניחו את אבן־פִנָתָהּ, אבל רק אבנים אחדות נוספו אחרי אבני־היסוד והַפִנה האלה²⁶⁵⁷.

נתחיל מאחרון הראשונים, ר' שמשון מקינון, שדבריו מוליכים אותנו לכלים²⁶⁵⁸.

בס' כריתות²⁶⁵⁹, אומר הר“ש מקינון: נראה אע”פ שרבי סידר המשניות סדורות היו קודם לכן אלא שסָתַם הלכתא… אבל המשנה והמסכתא לא זה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים וכו' ואם רבי סדר המשנה ושִנָה סדר הקדמונים היאך אמר רבי יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

אמנם אמרו בשם ר' יוחנן (סנהד' פו א): סתם מתני' ר' מאיר וכו' וכולהו אליבא דר“ע: ואמרו בירוש' (יבמות פ“ד ו ע”ב): א”ר יוחנן כל מקום ששנה סתם המשניות רבנין עד שיפרש לו רובו; ובשם ר' שמעון בן לקיש: כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו (שאינה לר"מ) א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג (על ר' יוחנן דאמר “כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן – כלומר שהלכה כמותה – עד שיפרש לו רובר”, עד שיפרש לו רבו, שהיא דעת יחיד; ר' יוחנן לטעמיה דאמר בכמה מקומות בבבלי “הלכה כסתם משנה”. ו“אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן” כמפורש בבבלי בכמה מקומות) אלא דו חמי רוב סתם משניות דר' מאיר.

אמנם כן, הרבה סתם משניות לר"מ הן, אבל רק “הרבה”, רק חלק גדול – ואפילו לא החלק היותר גדול – ולא יותר.

שהרי כל האמוראים, למן הראשונים ועד האחרונים, פירשו בכמה מקומות את משנתנו שלא כר"מ אלא כתנא אחר (מתני' ר' פלו' היא, מאן תנא ר' פלו'). ורבים הם למשל הסתמות לר' יהודה ור' שמעון ורבים – לר' יוסי.

כך כל נדרים פי"א – לר' יוסי הוא (נדרים פב א), וכן כל אהלות (עירובין עח ב), וכן ישנן עוד סתמות של ר' יוסי בכמה מקומות (עי' להלן).

ודבר זה בעיקר הדבר מובן מאליו, אם נשים לב לכבוד הגדול שרחש בית הנשיא לר' יוסי. רשב"ג אבי רבי היה “מחבב בכל יום ויום דברי (ר' יוסי) בפני (דברי ר') יהודה” ו“קבע הלכה כר' יוסי”²⁶⁶⁰. וגם בנו רבי כיבדהו מאד, קבע הלכה כמותו וקראו “נמוקו (νομική)²⁶⁶¹ עמו”²⁶⁶², ואין־ספק על־כן, שהרבה מאד השתמש רבי במשנת ר' יוסי.

ואמנם כן: סתם כלים – ר' יוסי הוא.

כאמור כבר הוכיח ר"ש מקינון מסוף כלים (פ“ל מ”ד) “והאפרכס של זכוכית טהורה. אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה (“אבות הטומאות”) ויצאת בטהרה (“טהורה”)” – שמשנת כלים היתה סדורה כך לפני רבי.

²⁶⁶³ ר' יוסי בן חלפתא, תלמידו של ר' עקיבא, לא הלך אחרי משנת ר"ע ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת צפורי, תלמידם של ר' חלפתא אביו ור' יוחנן בן נורי, והולך בשיטתה.

הרבה ממשנת ר' יוסי נשאר עוד במשנתנו, גם חלקי מסכות גם פרקים שלמים. נתחיל מן היסוד, מ“כלים”.

חתימת כלים “א”ר יוסי וכו' “, שכבר עמד עליה הר”ש מקינון, מעידה שרבי השתמש ב“כלים” של ר' יוסי²⁶⁶⁴, כי זוהי דרכו של רבי, בשעה שהוא מביא דברי תנא, שהוא עצמו מוסיף על דבריו הסתמיים, מטעימם ומפרשם ומעיר עליהם – להביא דברים אלו ב“אמר ר' פלוני”²⁶⁶⁵. ואין כאן “חסורי מחסרא”, ואין לומר, שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירוֹ אח"כ.

אנו מוצאים בכלים כמה סתמות של ר' יוסי²⁶⁶⁶. ובכמה מהם סתם רבי במקום אחר (במסכתנו²⁶⁶⁷ או במסכת אחרת)²⁶⁶⁸ כדעת חכמים החולקים על ר' יוסי.

כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד, מזמן הבית וסמוך לחורבנו²⁶⁶⁹; ומצד אחר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, ר' יהודה (הרבה מאד) ור' שמעון. וזאת רואים אנו כבר מרוב זכרון התנאים הנזכרים בשמותם: ר' מאיר – כל“ב פעמים, ר' יהודה – כנ”ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים. רבי שׂם אפוא ליסוד משנתו – משנת “כלים” של ר' יוסי, אבל “לא כולה”, אלא השתמש הרבה גם במשניות שאר תלמידי ר"ע.

כך הוסיף רבי כמה דברים, שלא היו במשנת ר' יוסי – ממשניותיהם של חבריו. וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה. וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי. או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת²⁶⁷⁰. או שהוא שונה במקום סתמו של ר' יוסי – סתם אחר, ואחריו “אמר ר' יוסי”, “ר' יוסי אומר”.

ויש שהוא מביא את דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת בצדה. וכן שנה דברי ר' יוסי כדעת יחיד מפני שחָלקו עליה. ויש ששנה משנה המתנגדת לדעת ר' יוסי, ולא הזכיר כלל את דעתו. ויש שהוא שונה דברי תנא אחד בשמו, והשני – בלשון “חכמים”.

וכמה דברים השמיט לגמרי ממשנת ר' יוסי.²⁶⁷¹

ואמנם גם ר' יוסי עצמו כבר הזכיר כנראה במשנתו מחלוקת חבריו עליו:

תוס' כלים ב“ב פ”ז ה (לפכ“ט מ”ג): א"ר יוסי אני אומר דבר אחר והם (=חבריי החולקים) אמרו דבר אחד (ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו'), וכן בתוס' אהלות פ“ח ח; תוס' מקואות פ”ג ד: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר²⁶⁷² מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה וחכמים אומרים (בין) בתחתונה וכו‘; תוס’ בכורים פ“א ב: ר' יוסי אומר היה ר' מאיר אומר הכהנים וכו' ואני אומר וכו‘; תוס’ חולין פ”ב יא: ר' יוסי אומר ר' מאיר היה אומר, ובבבלי חולין לח א (כ"י מ') כהוגן: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר²⁶⁷³. ועי' תוס' יבמות פי“ב יא: א”ר יוסי מצאתי וכו' א"כ מה ראה ר' מאיר לומר וכו'.

ומחלוקות כאלה שהביא ר' יוסי במשנתו: פלוני אומר – ואגי אומר –, נָסַח רבי בלשון: ר' מאיר אומר – ר' יוסי אומר, או: סתם – ר' יוסי אומר, וכדומה.

חוץ מן הסתמות הנזכרים, שנסתמו ע"פ חבְרי ר' יוסי, ישנם סתמות שסתמם רבי כחבריו בני דורו:

א) ר' מנחם ב"ר יוסי

פ“א מ”ז (המעלה. גם בספרי זוטא 228 בקיצור), בתוס' פ“א יד: ר' מנחם ב"ר יוסי אומר. והוא ר' מנחם ב”ר יוסי סתימתאה²⁶⁷⁴.

ואם רבי סָתם כמותו – צריך לומר שבמשנת ר' יוסי היה כתוב במקום זה המעלה הסמוכה לפניה בספרי זוטא: ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה וכו‘²⁶⁷⁵, שאם לא כן אין כאן עשר קדושות. אבל אפשר ג"כ, שדעת ר’ מנחם נזכרה כבר במשנת ר' יוסי אביו, כמו בתוס' ב“מ פי”א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר (במשנה שם פ“י מ”ב: ר' יוסי אומר).

ב) ר' יוסי בן המשולם

פ“ט מ”ה: ואם ידוע וכו‘, בתוס’ ב“ק פ”ו יח: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם אומר' נגבה לאחר שלושים יום לא נגבה אפילו לאחר שלש שנים (ודלא כתוי"ט).

ג) רבותינו

פי“ח מ”ה: או שמעטה פחות מטפח טהורה, תוס' ב“מ פ”ח ה: בראשונה היו אומרים וכו' (כלשון משנתנו עד “טפח על טפח לוכסן”). רבותינו אומרים גורד מלמטה ועולה עד שימעטנה פחות מטפח²⁶⁷⁶.

ד) מעשה רבי

כך היתה משנת ר' יוסי למשנת רבי.

והשפעת רבי ניכרת בכמה מקומות. כך בהשמטתו שהשמיט בפ“ח מ”א (שהזכרתיה) “א”ר יוסי" שבתוס' ב“ק פ”ו ד, מפני שלדעתו תשובת ר' יוסי ותשובת ר' יוחנן בן נורי אחת היא (תוס' שם)²⁶⁷⁷.

ובפכ“ח מ”ה: כפה שהוא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת. ותניא בתוס' ב“ב פ”ו ו: כפה של זקנה שהוא טמא מדרס ונתנוהו לספר ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא (ר“מ מטהר ממדרס ור' יוסי מטמא, מפני שאין כאן שינוי מעשה ולא יצא מידי טומאתו, תוס' שם ומשנה פכ”ה מ"ט). ונסיב לה רבי אליבא דתנאי כי אם טהורה היא כר' מאיר טומאתה “מגע מדרס”, וכן שנינו באמת בברייתא שבבבלי (סנהד' מח א)²⁶⁷⁸: אבל טמא מגע מדרס. אבל משנתנו תפסה בחצי בשיטת ר“מ (טהור מן המדרס) ובחצי בשיטת ר' יוסי (אבל טמא טמא מת). ועי' תוס' ב”מ פי"א ח: סדין שהוא טמא טמא מת ועשאו וילון הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי וכו'.

ובפ“כ מ”ב – כר' יוסי ב“ר יהודה (סתימתאה!) ולא כרבי, תוס' ב”מ פי“א א: כשיחשוב עליה, וזוהי דעת ת”ק בפכ“ב מ”ב: אבל ר' יוסי אומר שם (כר' יוסי ב"ר יהודה כאן): אין צריך מחשבה.

וכן בפט“ו מ”א (השדה התיבה והמגדל) שלא חילק בין עץ לעצם – דלא כרבי בתוס' ב“ב פ”ד י אלא כר' יוסי ב"ר יהודה.

וכמה סתמות במשנה כולה שלא כרבי²⁶⁷⁹, וכמה דברים ישנם עוד בתוס' כלים בשם רבי, שלא נזכרו כלל במשנה, כרגיל גם בכל המשניות.

אבל בכל אופן – עיבודו של רבי לפנינו: משנתו!

ב. שיורי משנת ר' יוסי – בתוספתא

בעדיות (פ“ב מ”ח) תנן: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין שהוא טמא מדרס ועל שירי תנוד ארבעה שהיו אומרים שלשה והודו לו, ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו שנים מחפוייו זה בצד זה שר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין²⁶⁸⁰.

אבל בתוס' (עדיות פ"א יג) תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו (לשון המשנה!). סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

וכן בתוס' כלים ב“ב פ”ד ה²⁶⁸¹: סנדל של קש (=“סנדל של סיידין” בבבלי שם) ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו.

וע"ז מעיר הבבלי שבת שם: והתניא (משנת עדיות!) הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו – ר' יוסי (והשוה “ולא הודו לו חכמים” בתוס' מע"ש).

דבריו אלה של ר“ה, שהיו בוודאי מקובלים בידו²⁶⁸², ומוסבים כנראה גם על “תנור” (בתוס' עדיות הוא רק העתק לשון המשנה), יש להם סמך במשנת כלים פ”ה מ“א: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכמים אומרים בד”א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ועי' תוס' ב“ק פ”ד א: תנור של בנות (=קטן) שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

“חכמים” אלה הם כנראה ר' יוסי, ור' יוסי לא כמו שהיו אומרים בראשונה ולא כר' עקיבא²⁶⁸³. ותוס' דכלים (ודעדיות) היא אפוא – משנת ר' יוסי.

“סנדל של עץ ושל סיידין” (סנדל של קש ושל שעם) הוא סנדל לר“ע ור”מ בין לענין טומאה ובין לענין חליצה ובין לענין שבת.

ובכלים פי“ד מ”ה: סנדל בהמה של²⁶⁸⁴ מתכת טמאין של שעם טהורין.

ובתוס' כלים ב“ב פ”ב יא, בפרק המקביל לפכ"ד שלנו תניא: שלשה סנדלים של אדם טמא מדרס של מתכת²⁶⁸⁵ ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.

זוהי בוודאי משנת ר' יוסי, שחלק על ר“ע ב”סנדל של סיידין".

וגם משנת שבת פ“ו מ”ח: הקטע יוצא בקב שלו דברי ר“מ ור' יוסי אוסר (“וסימנך סמ”ך סמ“ך”), שייכת לכאן, כי “קב” הוא “סנדל של עץ”, ואמרו ביבמות קג ב ל”סנדל של עץ" (שם פי“ב מ”ב): מאן תנא אמר שמואל ר' מאיר היא, ובירוש' יבמות שם מקשרים מתני' דיבמות לתוס' כלים הנ“ל: ר' הילא בשם ר' יוחנן אפילו כולו של עץ כשר מתניתא מסייעא לר' יוחנן סנדל של קש וכו‘, ומפרשים: לא הודו למדרס; תום’ יבמות פי”ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר <עליו> הרי הוא כסנדל לכל דבר, ובתוס' שבת פ“ה (פ"ו) א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו וכו' (כר' יוסי במשנתנו), עי' רמב”ן לשבת שם. ולענין חליצה דין אחד ל“קב הקטע” ול“סנדל של שעם”, תוס' יבמות פי"ב י ובבלי קג א.

באותו ענין בתוס' נשארו כנראה עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי, המקבילים לפכ"ד שלנו וחולקים עליו:

1) בפכ“ד מט”ז תנן: שלש סבכות הן של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טְמא מת ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.

אבל בפכ“ח מ”ט: סבכה של זקנה טמאה משום מושב²⁶⁸⁶. חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור, ושם סוף מ"י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

מתאים לזה נמצא בתוס' ב“ב שם פ”ב י: שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס ושל ילדה טמאה טמא מת נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום.

התוס' מתאימה אפוא לפכ“ח בניגוד לפכ”ד! ²⁶⁸⁷

2) תוס' שם ט: שלש(ה) מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת²⁶⁸⁸ ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום²⁶⁸⁹ (שלא כר“מ ור' יהודה, בפי”ח ובתוס' ב"מ!).

אבל במשנתנו פכ“ד מ”ח:ו שלש מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין (=שמוכרין עליה כלים) טמאה טמא מת, ושל סרגין טהורה מכלום.

3) תוס' שם: שלש(ה) עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס ושל בנות²⁶⁹⁰ טמאה טמא מת ושל סיידין²⁶⁹¹ ושל צָיוֹרוֹת טהורה מכלום (ועי' גם תוס' ב“מ פ”ט א: עריסה של בנות הרי זז טמאה טמא מת היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס).

במשנתנו מתאים לזה כנראה²⁶⁹² פכיד מ"ב:

שלש עגלות הן העשוית כקתדרא טמאה מדרס, כמטה טמאה טמא מת ושל אבנים טהורה מכלום. (“אבנים” מתאים כנראה לסיידין וציידין, ועי' תוס' כלים ב“ק פ”ג י: של אזנים²⁶⁹³.

בתוס' כלים נשארו כמובן גם שׂרידים אחרים ממשנת ר' יוסי. חוץ מאלה שנזכרו בפירוש בשמו (עי' לעיל), לקוח ממשנתו, למשל:

תוס' ב“ב פ”ו ט: שלש על שלש שעשה לאספלונית²⁶⁹⁴ מלוֹגמא (μάλαγμα) ורטיה טמאה רשב“ג אומר אספלנית טהורה²⁶⁹⁵ מלוגמא ורטיה טמאה, וכן היה רשב”ג אומר העושה אספלנית מן הסמנים טהורה ומן העשבים טמאה מפני שהיא מנערת (= ננערת). ובעור איספלוני[ת] טהורה מלוגמא ורטייה טמאה.

אבל במשנתנו פכ“ח מ”ג ו העושה אספלנית בין בבגד ובין בעור טהורה, ר' יוסי אומר על העור טהור מלוגמא בבגד טהורה ובעור טמאה. רשב"ג אומר אף בבגד טמאה מפני שהיא ננערת.

"ובעור וכו' “, שבתוס' – הוא אפוא משנת ר' יוסי, וע”כ נראה שכל הפיסקא לקוחה בתוס' משם.

ע"ד משנת ר' יוסי בתוס' במסכות אחרות עוד נדבר.

ג. יחוסה של כלים לשאר מסכות

1) על יחוסה של כלים פי“ז מי”ז לסוכה פ“א מי”א העירותי כבר (לעיל עמ' 129).

2) פט“ו מ”ו: הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, אבל בשבת פ“ו מ”ח: אנקטמון²⁶⁹⁶ טהורים. וכבר נתקשו בו הראשונים²⁶⁹⁷. אבל בתוס' שבת פ"ה (פ"ו) ב: הנקטמין²⁶⁹⁸ טמאין, וזו היא משנת ר' יוסי, שהרבה ממנה בתוס' שבת (עי' להלן).

ומשנת שבת שם – ר' מאיר.

3) פי“ב מ”ג: כסוי טני וכו' ר“ג מטמא וכו', מ”ד: מסמר הגרע טמא ושל אבן השעות טהור ר“צ מטמא, מסמר הגרדי טמא וארון של גָרוֹסוֹת ר”צ מטמא וכו‘, מ“ה (אחרי שתי הלכות אחרות ב“מסמר”): מסמר של שלחני טהור ור”צ מטמא (ואחריו:) שלשה דברים ר"צ מטמא וכו’, מ“ו: ארבעה דברים ר”ג מטמא וכו' כסוי טני וכו‘, וכל זה (מן “שלשה דברים” והלאה) לקוח מעדיות פ“ג מ”ח, ור’ יהודה היא, כסיפא דמ"ו, (עי' לעיל סתם) ועי' להלן “ספרא” אות 5.

4) פ“ה מ”ה = עדיות פ“ז מ”ח: העיד מנחם וכו' שהיו אומרים חילוף הדברים.

*4) פ“ה מ”י: חתכו חוליות וכו' = עדיות פ“ז מ”ז: הם העידו וכו' שר' אליעזר וכו'.

5) פט“ו מ”ב: ארוכות של נחתומין טמאות ושל וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, אבל בעדיות פ“ז מ”ז תנן: הן העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות שר' אליעזר מטהר, אבל ר' יוסי שנה מחלוקת ר“א וחכמים לא ל”ארוכות של נחתומים" אלא ל“דף של נחתומים”, וכן היא שנויה באמת בתוס' עדיות פ“ב א: ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור (=כלים פ“ב מ”ח) וכו' דף של נחתומים וכו' מנעל על האימום (=כלים פכ“ו מ”ד)²⁶⁹⁹ וכו' חיתכו חוליות וכו' (=כלים פ“ה מ”י), וכן בתוס' שם פ”ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין וכו' שהוא טמא שר' אליעזר מטמא.

– בתוס' עדיות שם הוא אפוא משנת ר' יוסי.

6) פכ“ו מ”ד: כל חמתות צרורות טהורות וכו‘, עי’ עדיות פ“ה מ”א: החמת בש“א וכו‘, ועי’ תוס' כלים ב”מ פי"א ב.

7) פ“ט מ”ב: חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומינקת בתוכה וכו' בש“א וכו' חזרו ב”ה וכו‘. ובקצרה פ“י מ”א: על הכל מצילין וכו’. אהלות פ“ה מ”ג: היתה שלמה בה“א מצלת על הכל וכו' חזרו ב”ה וכו‘; אהלות פט“ו מ”ט: חבית שהיא מלאה משקין וכו’. עדיות פ“א מי”ד: כלי חרס מציל על הכל כדברי ב“ה וכו' אמרו להם ב”ה וכו' אמרו להם ב“ש וכו' חזרו ב”ה וכו' (הוויכוח גם בתוס' אהלות פט“ו ט: אמר ר"א ב"ר שמעון בזו בית שמאי מטמאין וכו‘, ועי’ בתוס' שם ספ”ה).

משנת אהלות מתאימה לכלים.

8) פ“ח מ”ד: קדירה שהיא נתונה בתנור וכו‘, פרה פ“ח מ”ו: אין כלי חרש מטמא חברו וכו’, ועי' ספרי זוטא חקת יט א [הוצאתי עמ' 16]: [טהורי] כלי חרס שהיו משולשלים לאוירו של תנור ב[מ]קום הנגוב וכו'.

9) פ“ח מ”י: היה פונדיון לתוך פיו ר' יוסי אומר אם לצמאו טמא, מקואות פ“ח מ”ה: נדה שנתנה מעות בפיה וכו' טמאה היא על גב רוקה (עי' ר"ש שם).

10) פי“א מ”ד: ברזל טמא שבללו וכו' = מכשירין פ“ב מ”ג (אגב).

11) פי“ג מ”ו = טבול יום פ“ד מ”ו (דרך אגב, עי' תוס' שם פ“ב יד ור”ש, דקאי “ועל כולן אמר ר' יהושע” וכו' גם על מ"ה).

12) פי“ז מי”א: והשותה כמלוא לוגמיו ביוה“כ, ומי”ב: האוכל ביוה“כ וכו', יומא מ”ח מ"א.

13) שם מי“א: וכמזון שתי סעודות לערוב וכו', עירובין פ”ח מ"ב: כמה הוא שעורו מזון שתי סעודות לכל אחד; ושאחריו: מזונו לחול וכו' – הוא מעריכת רבי (בעירובין: ר' יוחנן ב"ב – ר' שמעון).

14) שם מי“ב: וגריס נגעים כגריס הקלקי, נגעים פ”ו מ"א.

15) שם מי“ב: ושנעשה בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול, אהלות פי”ג מ"א.

16) פט“ז מ”ז: שיש להם מעשה ואין להם מחשבה, טהרות פ“ח מ”ו, מכשירין פ“ג מ”ח ופ“ז מ”א (ר"ע איגר).

17) פכ“ה מ”ט: כלי הקדש וכו‘, חגיגה פ“ג מ”א, ועי’ תוס' כלים ב“ב פ”ג יב: א"ר יוסי וכו' (וכן בתוס' חגיגה).

18) פכ"ד – עי' לעיל.

ד. יחוסה למדרשי־הלכה

לספרא:

ת"כ משתמשת כאן – כמו תמיד – במשנת רבי, עם הוספות מן הברייתות, עד שאין כלים יוצאת מכלל שאר מסכות המשנה:

1) פ“ב מ”ב: הדקין וכו' ועד חצבים גדולים בלוג = ספרא שמיני פרשה ז' ב' (מיכן אמרו), ואחריו: נשתקע וכו' = תוס' ב“ק פ”ב ב'.

2) פ“ב מ”ג: והמטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס = ספרא שם ד: פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס, עי' לעיל.

3) פ“ה מ”א: איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו וכו' – ספרא שם פ"י ו: מאימתי מקבל טומאה (כלשון זה גם בתוס' ב“ק פ”ד ב) משיסיקנו וכו'.

4) שם מ"ב: האבן היוצא וכו' – ספרא שם י‘: מיכן אמרו האבן וכו’ אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהן טמאה לא אמרו וכו'.

5) שם מ“ז: תגור שנטמא וכו' ושנים הקטנים טהורין – ספרא שם ב–ג (מיכן אמרו); אבל בספרא עוד: חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי אפשר = תוס' ב”ק פ"ד ח.

אבל בפי“ב מ”ו תנן: ארבעה דברים ר“ג מטמא וחכמים מטהרין וכו' וטבלא שנחלקה לשנים ומודים חכמים לר”ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול ואחד קטן שהגדול טמא והקטן טהור. וזוהי משנת ר' יהודה²⁷⁰⁰. ו“חלקו לשנים והם שוים וכו' " – כר”ג ולא כחכמים. וזוהי לנכון משנת ר' יוסי, שהשמיטה רבי, ולדידיה נ"ל שבאחד גדול ואחד קטן נחלקו אבל בשוים מודים חכמים שטמאים.

ונפלא שספרא הוא ר' יהודה, ותני בשנים שוים טמא כר"ג לדידיה. (ואפשר דר' יהודה בתוס' דייק “כשנים בחברו” שע“ז לא נחלקו²⁷⁰¹ אבל אחד גדול מחבירו נחלקו בו וחכמים מטהרין, ומתני' דפי”ב מ“ו דלא כר' יהודה, ומתני' דפ”ה מ“ז דלא כר' יהודה. וצ”ע)

6) שם מ"ט: תנור שבא מחותך וכו' – ספרא שם ד' (מיכאן אמרו).

7) שם מי"א: תנור של אבן וכו' – שם ז–ח (מיכן אמרו).

8) פ“ו מ”ב: האבן שהיה שופת וכו' – ספרא שם ט:…טמאה מפני שיש לו נתיצה. עליה וכו' טהורה מפני שאין לו נתיצה. עליה ועל הזיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור – תוס' ב“ק פ”ה ג: ר' יהודה אומר עליו ועל הזיז וכו' וסתם ספרא ר' יהודה.

9) פ“ח מ”א: כוורת פחותה וכו' – ספרא שם פרשה ז י (מיכן אמרו): ר' אליעזר אומר מצלת אמר ר' אליעזר וכו‘, אמרו לו וכו’ (כבמשנה), ושם יא: אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר' אליעזר וכו' א“ר יוסי אמרתי לו לריב”נ וכו' אמר לו (קרי: אמרו לו, או: אמר רבי) הוא הנדון = תוס' ב“ק פ”ו ד, ושם: אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ (ורבי הוא שהשמיט במשנתנו את דברי ר' יוסי, וכתב תשובת רִיב“נ בלשון “אמרו לו”, אבל הספרא חיבר ללשון המשנה את התוס', ויצאו הדברים של ריב”נ כפולים, עי' ראב"ד).

10) פט“ו מ”א: השידה והתבה וכו' – ספרא שם פרשה ו ה–ו: יכול השידה וכו' ביבש ת“ל מ[כל] כלי עץ ולא כל כלי עץ או יכול שאני מוציא דרדור עגלה וכו' (ו') רמ”א כל שמנו חכמים בטהרה וכו' ר“י אומר כל שמנו חכמים בטומאה וכו' אין בין וכו‘, ושם ז נוסף: ר’ נחמיה אומר קופות וכו' – תוס' ב”מ פ"ה א.

11) מחצלת הקנים וכו' – ספרא מצורע זבים פרק ב ב.

12) פי“ט מ”ב: החבל וכו' – ספרא מצורע זבים פרשה ב ד.

13) פ“כ מ”א (בלי דברי ר' יהודה!), פי“ט מ”ט (ועי' תוס' ב“מ פ”י ג), פ“כ מ”ב (עריבה מב' לוג וכו') ומ"ד (עריבה גדולה) – ספרא שם פרק ב ג–ה (אבל ג שם: או יכול שאני מרבה הסרוד והדף של נחתומין וכו‘, ובמתני’ תנן פט“ו מ”ב: דף של נחתומין וכו' וחכמים מטמאין, סרוד של נחתומין טמא, ועי' מש“כ ל”דף של נחתומין" לעיל, “יחוסו של כלים לעדיות”).

14) פכ“ג מ”ב – ספרא שם פ"ג יא.

לספרי זוטא:

1) כלים פ“א מ”ו–מ“ט – בס”ז נשא ה ב (228) משנת ר' יוסי (עי' לעיל).

2) פ“ב מ”ה: כסוי כדי יין וכו' – ס“ז חקת יט טו (הוצאתי עמ' 27 שו' 17: כסוי כדי וכו' וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן, ועי' כלים פי”ד מ"ג: וכל הכיסויין (של מתכות!) טהורין.

3) פ“י מ”א: אלו כלים וכו' – ס"ז שם (הוצאתי עמ' 25 שו' 13), ומוסיף: וכלי חרסית.

4) פ“י מ”ב: במה מקיפין וכו' – סז שם (שו' 26): [……….] בשעף ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון (κασσίτερος), אבל במשנתנו: אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואין צמיד, ועי' תוס' ב“ק פ”ז ז: אין מקיפין בקסטרון מפני שהוא פתיל ואינו צמיד ואם עשאו לחיזוק הרי זה מציל, ועי' כלים פ“ל מ”ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, ועי' תוס' ב“ק פ”ג ד: אבל חבית שנקבה ועשאה בבעץ ובקנטרין (= ובגסטרין) ובגפרית ובזפת ובסיד ובגפסיס.

5) פ“ט מ”ח: תנור שניקב וכו' – ס“ז שם (הוצאתי עמ' 27 שו' 10): שעורו מלא חוץ תמרה (כצ"ל) כפול דברי ב"ש בה"א מלא כוש דולק. ניקב מצדו שעורו מלא כוש דולק נכנס, < מן הצד נכנס > ומן האמצע אינו נכנס, ר' שמעון אומר מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. מגופת חבית שניקבה וכו' של שיפון מן הצד נכנס ומן האמצע אינו נכנס רש"א מן האמצע ניכנס מן הצד אינו ניכנס. לפי נוסח זה ת”ק הוא ר' יהודה (ועי' להלן עמ' 475 הע' 50).

6) פי“א מ”ח: כל תכשיטי נשים טמאים. עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות. וטבעת (הו' לו: טבעת) בין שיש לה חותם בין שאין לה חותם ונזמי האף – ס“ז מטות לא כג (330): כלים שאינם עשויים למלאכה אבל עשויים לנאוי אלו קטליות ונזמים וטבעות ונזמי האף, “טבעת בין וכו' “שבמשנתנו – הוספת השונים היא בניגוד לשבת פ”ו מ”א (עי' בבלי נט ב, ס ע“א וכרנב”י: טומאה אשבת קרמית), ועי' תוס' ב”מ פ"ב א–ב!

לספרי:

הספרי במדבר, שאינו מדבי ר"ע אלא דבי ר' ישמעאל, אינו משתמש במשנתנו, משנת רבי.

1) ספרי חקת פיס' קכ“ו: מיכן אמרו כלים מצילים צמיד (ר“מ אהלות פ”ה מ"ג ור' הלל: בצמיד) פתיל באהל המת אוהלים בכסוי, ילקוט: כלים המצילין בצמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע; משנה נגעים פי”ג מי"ב: ר' יוסי אומר כל המציל צמיד פתיל מציל מכוסה בבית המנוגע וכו' (תוס" פ"ז יג).

2) ספרי שם: וכל כלי פתוח מיכן אמרו חבית שכפאה על פיה מירחה בטיט מן הצדדים טמאה וכו‘, כלים פ“י מ”א: היו כפויים על פיהן מצילים כל שתחתיהן עד התהום ר' אליעזר מטמא, ועי’ תוס' ב“ק פ”ז ו.

הלקוחות שתי המשניות שבספרי ממשנת ר' יוסי?

ה. חלוקת התוס' לתלתא בבי

חלוקת התוס' לשלש בבות אינה ע“פ גודל המסכת וכמות הפרקים, כחלוקת ב”ק ב“מ וב”ב דנזיקין (ל"ג פרקים לשלשה חלקים שוים בני אחד עשר פרק) כאן ב“ק ז' פרקים, ב”מ י"א פרק וב“ב ז' פרקים. אלא שחלוקת תוס' כלים תלויה – בחלוקת המשנה. גם היא נחלקה לשלש בבות: ב"ק – עד סוף פ”י, ב"מ – פי“א–פ”כ, וב“ב – פכ”א–פ"ל.

חלוקה זו ישנה עוד במקצת בכ“י מ‘. שם כתוב אחרי פ"י: סליק פירקא וסליק לה בבא קמא דמס’ כלים… בבא מציעא… כלי מתכות וכו'. וכן בפירוש הגאונים בתחילת פי”א (הוצאתי עמ' 20 שורה 3): באבא מיצעיתא, וחלוקה זו היתה לפני רש“ג בתג”ק סי' עב (דף כ ע"ב): כמה שמפורש בפרק כל הכלים יש להם אחוריים ותוך (=כלים פכ"ה מ"א) בבא בתרא דמסכתא, והערוך ע' ארנס: והיא האימה ששנינו בבבא מציעא דכלים (=פי“א מ”ו).

ע"פ חלוקה זו של המשנה נחלקה התוס' לחלקים שאינם שוים בכמותם כלל, אבל מקבילים לבבות של המשנה.

ו. אופיה

הרושם הכללי והחיצוני, הוא שר' יוסי ההיסטוריון מרבה בשמות ובמקורות הלכותיו: “ר' עקיבא אומר”, בכמה מקומות: “זו משנת ר”ע משנה ראשונה“. מרבה להשתמש במשנה הישנה, ושרידיה (כמו שהעירותי) ניכרים עוד; מרבה להשתמש באוצר לשוני ישן: צפורן (תוס' שבת), כפיס (כופת), ב”ב פ“א, תוס' כלים, תוס' שבת: בא ר' יוחנן אצל אבא חלפתא. במסכת זו נזכר כ”פ ר' אליעזר, שרבי מיעט להזכירו (אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין) ולא הזכירו אלא בתוך משנת ר' יהודה או ר' יוסי.

ז. הערות ופירושים

א) למשנת כלים

פרק א

מ"א ספרו. ד“ר וד”ו ועוד: ספירו, וכ“ה במו”ק ז ב גם בדפוסים, וכ“ה בב”ב ט ב בכי“י. וכן בנזיר פ”ז מ“ג בכי”י ורע“ב ומש' שבירושלמי, ובירוש' שם נו סע”ג; וכתב ר' שלמה עדני ב“מלאכת שלמה” לנזיר שם: וימי סְפִירוֹ כך צ“ל ומצאתיו מנוקד בשוו”א תחת הסמ“ך ובחירק תחת הפ”א. והוא לדעת לוי (במלונו) כמו “אֲהִילוֹ”²⁷⁰² (אֲהִילָה), גְּנֵיבו²⁷⁰³ (גְּנֵיבָה), במקום “סְפִירָתו”. אבל רי“א (=ר' יהוסף אשכנזי) נקד: סְפָרוֹ הפ”א בקמץ (מ"ש כאן), מן “הסְפָר” שבדה“ב ב טז. והשוה גם “כֶפֶל”²⁷⁰⁴ – כפֵילוֹ²⁷⁰⁵, ואולי אף כאן “סְפֵירו” מן “סָפֶר”. ימי־ספר נמצא בת”כ ריש מצורע.

מ"ב לטמא בגדים (במגע) וחשוכי בגדים במגע. “במגע” הראשון ליתא בהו' לו, כי“י פ' וב‘, הוצ’ דרנבורג, ד”ק ואמ“ד ועוד, ומחקוהו גם רב”א (=ר' בצלאל אשכנזי) ורי"א. כלומר: לטמא בגדים שעליו, ואלה שאין עליהם בגדים – מטמאים בגדים וכלים במגע, מפני שהם מטמאים בחיבורם בטומאה כל בגדים וכלים, שהם נוגעים בהם²⁷⁰⁶, ועי' מי נפתוח,

מ"ג שהוא מטמא משכב תחתון וכו'. וכן שנינו בנדה פ“ד מ”א: והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהם בועלי נדות, וכן בנדה פ“ה מ”ד: בת שלש שנים ויום אחד וכו' ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ובת“כ מצורע זבים פ”ז ג–ד²⁷⁰⁷ תניא: מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול לא יטמא אדם וכלי חרס ת“ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמא אדם וכלי חרס אף הוא יטמא אדם וכלי חרס או מה היא מטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים יכול אף הוא יטמא משכב לטמא אדם ולטמא בגדים ת”ל ותהי וכו' וכל המשכב וכו' שאין ת“ל אלא שנתקו (הכתוב)²⁷⁰⁸ מטומאה חמורה והביאו לטומאה²⁷⁰⁹ קלה שלא יטמא אלא אוכלים ומשקים. נמצאת אתה אומר משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד. וכן שנינו בזבים פ”ה מי"א: בעל קרי כמגע שרץ (=ראשון) ובועל נדה כטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין²⁷¹⁰.

ואמרו בבבלי²⁷¹¹: מאי משככ תחתון כעליון אילימא דאי איכא עשר מצעות ויתיב עלייהו מטמו להו פשיטא דהא דרס להו אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב וכו‘. אבל בתוס’ כאן²⁷¹² שנינו: חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר התחתון כעליון. ופירושו כפשוטו: “דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו” דשניהן אינן רק ראשון, והא דנקט הש"ס כעליונו של זב לאו דוקא "אלא משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי וכו' " (תפארת ישראל).

מ"ה חזר להיות בועל נדה. רע"ב: “והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי וכו' משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא”. אבל בתוס' (פ"א ד) תניא באמת: ר ' נתן אומר חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד.

כדי להעלות ארוכה. בתוס' נשנו תחילה “עשר קדושות”, ואחריהן בהי“ג: וכמה היא כדי וכו‘, ואחריו: ר’ מנחם בר' יוסי וכו‘. ונראה שזה לקוח ממקור אחר. ובדבר “ארוכה” עי’ גם תוס' חולין פ”ג ב: ולא נשתייר בה כדי להעלות ארוכה = ולא נשתייר הימנו כזית (כנוס' המשניות), במשנת חולין פ“ג מ”א²⁷¹³, ועי' תוי"ט כאן.

מ"ו והבכורים. “בכורים” אינם משום קדושת הארץ, אלא משום שהם חובת הארץ ואינם נוהגים אלא בארץ²⁷¹⁴. וכבר הקשה מ“ש דהוה ליה למיתני “העומר ושתי הלחם והבכורים”. שכן רגיל לשנות “עומר ושתי הלחם” בהדי הדדי²⁷¹⁵, ו”אין מביאין בכורים קודם לעצרת“²⁷¹⁶. ובאמת בס”ז נשא ה ב (ע"פ הילקוט) יש רק “העומר ושתי הלחם”²⁷¹⁷. ובירוש' שקלים רפ“ד מובאת המשנה כבמשניות, אבל בכי"מ (בגליון): בכורים ועומר ושתי הלחם²⁷¹⁸, ועי' חלה פ”ד מי“א ותוס' כאן פ”א ה שמביאין בכורים מסוריא. אלא שלריה“ג אין מביאין אפי' מעבר הירדן, מפני “שאינה ארץ זבת חלב ודבש”²⁷¹⁹. ועי' מדר”י פסחא רפי“ז 63: ריהג”א וכו' שומע אני כל הפירות²⁷²⁰ במשמע הרי אתה דן וכו' מה להלן בארץ ה' עממים וכו'²⁷²¹.

ונראה ש“הבכורים” תוספת היא במשנה, וכן מחקו הגר"א בהגהותיו. ובהוצ' לו: ושתי הלחם ולחם הפנים!

מ"ז עיירות וכו'. תוס' ספ“א – בשם ר' מנחם בר' יוסי – סתימתאה. ובס”ז ליתא “ומסבבין וכו' “. ואם ננכה מעלה זו צריכים להוסיף את המעלה של ס”ז בין יהודה ועבר הירדן. ובתוס' נשנו הי”ג–הי"ד על־פי מקור אחר, כמו שיוצא מסדר ההלכות.

מ"ט ופרועי ראש. בס"ז תניא: פרועי ראש ושתויי יין (עי' תוי"ט)²⁷²², וכלל בין־האולם והיכל יחד, כר' יוסי.

שלא רחוץ ידים ורגלים. סתמא כר"מ בתוס‘, דבין האולם מותר ליכנס שלא רחוץ ידים, ור’ יוסי פליג.

פרק ב

מ"א וכלי עצם. נתרבה מ“וכל מעשה עזים” (במ' לא כ)²⁷²³. “מעשה עזים” מקביל ל“שק” שבשמיני (ויק' יא לב), כי סתם “שק” עשוי מן “העזים”²⁷²⁴. אבל מכיון שהוציאו הכתוב בלשון “מעשה עזים” למדו ממנו “דבר הבא²⁷²⁵ מן העזים, מן הקרנים ומן הטלפים”. וכן תרגם יונתן (במ' לא כ): וכל עובד מעזי קרנא וגרמא, אבל אונקלוס ורס"ג תרגמו כפשוטו.

ומיטמאין מאחוריהן. ד“ר וכו‘: ומטמאין… ואינם מטמאין, דרנב’: ומטמאין… ואינן מיטמאין, לו: ומטמאים… ואינם מטמאים, פ‘: ומטמים… ואינן מיטמין, ק’: ומיטמין… ואינן מטמין. גם ר”י (שבת טז א) גריס: ומטמאין מאחוריהן, אבל פירושו דחוק. ובת"כ שמיני פרשה ז ח תניא: או מרובה מידת לטמא מליטמא שהוא מטמא את אחרים מאחוריו ואינו מיטמא מאחוריו²⁷²⁶.

ונראה דמשבשתא היא ותני: ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין (ו“מגביהן” גליון הוא), וכן במשנה²⁷²⁷ ובת"כ תמיד “מאחוריו” ולא “מגבו”, ורק בברייתא שבבבלי “מגבו”.

ושבירתן היא טהרתן. ככתוב “ואותו תשבורו” (ויק' יא לג), שתנור וכירים יתץ" (לה), ומכאן והלאה אין עליהם תורת כלים. ת"כ שמיני פרשה ז יג: ואם כן למה נאמר ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה אלא שבירתו.

מ"ב וקרקרותיהן בבלי חולין נד ב ודפו“י כאן: הן וקרקרותיהן, וכ”ה בתוס' ות“כ, אבל בכי”י: קרקרותיהן.

קרקרת (קורקורת), ערבית قرقر, אשורית ḳakkaru (=קרקר). קרקע = קערקער, ער' قعر – קרקע הבאר.

חצבים אשורית h̭aşbu, חצבא.

מ"ג טבלה בד“ר, הו' לו, כי”י פ' וק': וטבלה.

סילון = σωλήν, סורית: סילונא, צנור חקוק בקנה וכדומה (שבת לט ב).

וכבכב. רע“ב: כלי שמכסים בו וכו' ש”כל המשמש כפוי וכו' " – לשון התוס' (פ"ב ה), אבל זה נשנה שם אחרי “כיסוי אלפס” (=מ"ה) ול“כיסוי כבכב”! ושם ה"ח שנינו: העשוי לכך ולכך²⁷²⁸ כגון הכבכב והאילפס הקדירה וכו', ובכן כלי הוא ולא כיסוי.

לסל הפת. ד"ר: סל הפת, הו' לו: סל לפת.

זה הכלל. עי' ת“כ שמיני פרשה ז ה, ועי' להלן פכ”ו מ"א.

מ"ד פותח־גומר. כלומר: מתחיל בה ומסיים בה (יכין).

של מדה. בתוס': כשלמדה.

ומריח בה. בתוס‘: ומדיח בו את הלוקח, וכן “מדיח” בכי"י ק’ ופ' ומ‘. ואפשר ש“ומדיח” עיקר, מפני שהמחלוקת היא אם לשנות: א) מפני שהוא מדה, ב) מפני שהוא מדיח בו. והשוה “קרב לגבי דהינא ואידהן” (שבוע' מז ב), ועי’ תוס' תרומ' פ“י י: אין הזר נמנע מלשמשנו אע”פ שניסך ממנו, ועי' ב“ק פ”ח מ"ו: ושבר את הכד בפניה ובו כאיסר שמן, גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה.

מ"ה כסוי כדי יין וכו' בפי“ד מ”ג תנן (בכלי מתכות): וכל הכיסויין טהורין, ובתוס' כאן נוסף: שמשמש בהן עראי ומשליכן.

וכסוי חביות ניירות. חביות של נייר, פפירוס, הן אפיפיירות שבמשנה (פי“ז מ”ג) וכלי פפיר שבתוס' (כלים ב“מ פ”ה טו), והם הם “כלי גומא” שבישע' יח ב. ועי' כלים פי“ז מט”ו: העושה כיס… מן הנייר טמא (רע"א). “אֳנִי גומא” מזכיר גם פליניוס (לעף, Requizilen). נייר – אשורית nijaru.

ואם התקינן²⁷²⁹ לתשמיש טמאין. וכן שנינו בס"ז חקת יט טו [הוצאתי 27]: כסוי כדי וכו' וכסויי ספחין הרי אלו כל שהן²⁷³⁰.

שהיא מסננת לתוכו. בתוס‘: שמצננת, וכן ברמב"ם הל’ טומאת כלים פי“ח ה”ה²⁷³¹: מצננת לתוכו היד; אבל א“א לומר “מצננת לתוכו” אלא “בתוכו”, ואפי' ל”מסננת" אינו מתאים “לתוכו” אלא “בתוכו”. וחוץ מזה. אם אינו נקוב, כיצד היא “מסננת” לתוכו? אבל נראה לשנות: מסנקת (מצנקת) כמו “המסנק את הטיט לצדדין”²⁷³², “סונקין אותן לצדי המזבח”²⁷³³, “וצנקן בזויות באוקינוס”²⁷³⁴. וכבר כתב התוי"ט דלא פליגי, שזה שנה בלשונו: שהיא מסנקת לתוכו את הירק, וזה – בלשונו: שהיא הופכת עליו את הרונקי. רונקי (בער' رىق) – “מים עכורים”, וכאן – הירקות השלוקים.

מ“ו ראב”צ מטהר ר' יוסי מטמא וכו'. בד“ר²⁷³⁵: ראב”צ מטמא ר' יוסי מטהר מפני שהוא מוציא, וכן היה כנראה נוסח הרמב“ם שכתב (בפי“ח ה”ח): טיטרוס²⁷³⁶ אע”פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

מ"ז וקלמריס. בכי“י (וכן הגאון): וקלמרין, καλαμάριον, בית־דיו וקולמוס, ולשון יוני הוא. וכ”ה המתאמת בכי“י, ועי' מ”ש.

ריב"נ. בתוס‘: נפלו משקין ע"ג הרחב ר’ יוסי אומר משם ריב"נ חולקין וכו'.

מ"ח הלפיד. כלי שנותנין בו “לפיד”, כמו “נר” בלשון המשנה: כלי שנותנין בו “נר”.

המסרק. הגאון: א“ד המסרוק, וכ”ה בתוס‘, ועי’ נספחות לפי' הגאונים ומש"כ שם.

סורית: מַסוּרקא, וכ"ה בפי הגאונים: מסורקא, ה' ראו: מסרוק.

פרק ג

מ"א לחומרו בזיתים. עי' תוס' ועי' להלן פ“ח מ”ב ופ“ט סוף מ”ח.

מ"ב בגרוגרות. רע“ב: “רגילים היו להניח גרוגרות בחבית”. ב”ב יט ב (=אהלות פ“ו מ”ב), שבת פכ“ב מ”ג (ר"ש), וכן להלן פ“ד מ”ב.

רמ"א בזיתים. ככל הכלים, והיו נותנים זיתים בחבית (עדיות פ“ד מ”ו, תוס' שם פ"ב ב).

הצרצור. רע“ב: לשתות בו מים, וכן במקואות פ”ג מ“ג (“והמערה מן הצרצור”), וב”ר פצ"ח תיאודור־אלבק 1264 (“צרצור של מים”). אבל נמצא גם ליין: המערה יין נסך מצרצור קטן²⁷³⁷, וצרצור של יין עמוני מונח אצלה²⁷³⁸. אלא שמים ויין שוים בדקותם²⁷³⁹. ועי' תוס' (פ"ב ט), ששנתה כאן: נבלי יין שעורן במשקים ור' שמעון אומר בזרעונין.

ר' אליעזר אומר. תוי“ט: “והר”ב העתיק ר”ש ולא מצאתי כך בשום נוסח, אך בנוסח א“י כתוב בגליון יש גורסין ר”ש, ואפשר שעל הר“ב כתב כן”. ועי' תוס' אנשי שם, ועי' מ“ש, וכ”ה בד“ו רפ”ג עם הר“ש, ועי' להלן פי”ז מט"ז: בית קיבוץ מעות.

מ"ג מחזיק רביעית. עי' שבת ספ“ח ומקואות פ”ד מ"ג (ועי' ר“ש לעיל פ”ב מ"ב).

מ"ד בסופה עי' משנה אחרונה, תוס' פ"ד יא.

מ"ו פטסין מלשון יוני πίθος = חבית.

מ"ז בכלי זפת. הן “היקירין” של התוס' (פ"ג ב), כלים שנותנים בהם זפת, ואם ניקבו ועשאם בזפת אינם יכולים לקבל את הזפת החם.

ואם ליין טמאין. עי' ע“ז פ”ה מי“א ותוס' ע”ז פ“ח א ושם פ”ד יא (בבלי לג א).

פרק ה

מ"א [ושיריו [ב]רובו. כצ“ל. התלמוד (חולין קכד א) נו”נ: רובו דטפח למאי חזי, אמר אביי שירי גדול ברובו. אבל לפי הפשט אין מקום לקושיא זו, כי המשנה עוסקת בתנור העשוי למשחק, וכן מובן גם מן התוס' רפ"ד: “תנור של בנות שתחלתי כל שהוא ושיריו ברובו”.]

מ"ז וגורר… לגרור. עי' תוי“ט ומ”ש, ובכ“י ב' כאן: וגורד… לגרוד. אבל בהו' לו והו' דרנבורג וכ”י פ‘: לגור, ומן מגוררות במגרה²⁷⁴⁰ הוא. עי’ פרה פ“ב מ”ב: יגור²⁷⁴¹ ושבת פי“ז מ”ב: מגירה לגור²⁷⁴² בה. וכן הביא הערוך בע' גר משנתנו זו²⁷⁴³. וכן הגיהו רב“א ורי”א להלן פי“א מ”ג: הגרוֹרת. הגרורת – גם בכי"מ.

מ"ט [למודין. בכל מקום במשנה הוראתו “חשוקים”. בסורי “למד” – חבר, קשר, ומזה אולי יש לפרש את הכתוב “אל בית אמי תלמדני” (שה"ש ח ב).]

מ"י חתכו. בד“ר והו' דרנבורג והו' לו וכ”י פ‘: חיתכו (וכן במ"ח), וכ"ה בירוש’ מו“ק פ”ג פא ע“ד ובתוס' עדיות פ”ב א. והשוה “מחתך” ו“מחותך”.

זה תנורו של עכנאי. עי' פי' הגאונים שלי ובהערותי. ובתוס' עדיות פ"ב א שנינו: והיה נקרא תנורו של עכנאי שעליו רבו מחלוקות בישראל.

מי"א וכן בכירה. הנכון כפי' הר“ש, וכן יוצא מת”כ שמיני פ"י ז: פרט לתנור של אבן ושל מתכת ולכירה של אבן ושל מתכת מיכן אמרו וכו'.

פרק ז

מ"א [הקלתות וכו'. היחיד “קלת”, מלשון יוני κάλαθος, סל. הקלת שמשה בעיקרה סל. עשו גם כלי כזה ליציקה, ואפשר שבדמותה שמשה גם לבעלי בתים לבשול.

מ"ב דכון. דכוּן כך מצאתיו מנוקד בשורק (מ"ש), ובהוצ' דירינבורג מנוקד דָכוֹן, וכן בסורית דָכוֹנָא, מדף לשים עליו נר.

פרק ח

מ"ט ליזבז. וכן למעלה פ“ב מ”ג, נ"א: לזבין, מלשון יוני λέσβιον, מסגרת לבנין.

אסטגיות פירשו גג מל' יונית στέγη. אבל בירוש' (ע“ז ספ”ב מב סע"א) אמרו: הן איסטגיות הן ספיות. ובזה יובנו דברי התוס' (פ“ו הי”ז): וכולן שם אחד הן. בכי“מ: איסטאנאות, בתוס‘: סטאנאות. בדפו’: ספונאות, וצ”ל: איסטפניות, מל' יוני οτεφάνη, תר' ה־LXX למעקה (דב' כב ח) ומסגרת (שמ' כה כה).]

פרק ט

מ"ב ומניקת. ד“ר: מניקית, וכן ר”מ והו' לו וכ“י פ'. כי”מ: מנקת – מיניקית – מניקית. והשוה “ותניקהו” (שמ' ב ט). פפירוס 53 שו' 14: ויניקהי, וכן מניקה²⁷⁴⁴, להניק, תניק²⁷⁴⁵, מניק²⁷⁴⁶, הניקה²⁷⁴⁷, לינק – להניק²⁷⁴⁸.

מ"ו והלכו. הו' לו וכ“י פ': והילכו, והשוה “שועלים הלכו בו” (איכה ה יח) ו”מהלך“. ועי' תוס' תרומות פ”ג יב, ירוש' תרומות פ“ג מב ע”א ותוס' טהרות רפ"ג.

לבינה שבלעה וכו'. כפי' הערוך (עי' מ"ש) גם בס' המליצה (באכר 14 הע' 3). והפירוש לקוח מתשו' גאון בל"ס. והוא הוסיף להודיע: ועדנה מצויין בבבל בחצר נבוכדנצר.

מ"ז פי מרדע (ב"פ). בכי“י פ' וק': מרדה (מרדא), וכ”ה בס' המליצה (בכר 32), וכ“ה בתוס' כלים ב”מ פ“ו יב (כ"י ו'): במרדא ב”פ²⁷⁴⁹: במרדא במרדא הבינוני, בעובי המרדע וכו'.

נסדקה סרידה וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): א' רבן שמעון בן גמליאל הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הסרוק²⁷⁵⁰.

מ"ח תנור שניקב מעינו וכו'. בס"ז חקת טו (הוצאתי עמ' 27): תנור שניקב מעינו שיעורו מלא חוץ תמרה²⁷⁵¹ כפול דברי בית שמי בית הלל או' מלא כוש דולק.

[ניקב מצדו וכו'. בס"ז שם (בהוצאתי): ניקב מצדו שיעורו מלא כוש דולק ניכנס מן הצד ומן האמצע אינו נכנס ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס]²⁷⁵².

וכן היה אומר במגופת חבית וכו'. בס“ז שם (בהוצאתי שם): מגופת חבית שניקבה וכו' ר' שמעון או' מן האמצע ניכנס ומן הצד אינו ניכנס: כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי טפחין הרי אלו כל שהן (כאלה שנעשו “לשאר משקין” שבמשנתנו). ונראה לגרוס במשנתנו: מלא כוש דולק (כבס"ז), ולמחוק “נכנס ויוצא”, וגרסי' ליה ב”צדו".

פרק י

מ"א מצילים כל שתחתיהן וכו'. מדין “ככוי” (עי' תוס'), ועי' ס"ז חקת שם וספרי חקת פיס' קכו (163 למטה).

חרסית. ר“ג²⁷⁵³: עפר לבן ומעורב²⁷⁵⁴ באבנים דקין, וכן בערוך בפי' הראשון: מין סיד הוא שחופרין אותו מן הקרקע. ובמדבר רבא שלח טז²⁷⁵⁵: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה אם של צונמא הם הם שמנים ואם של חרסית הם הם רזים, – מוכיח לפי' הערוך. וגם הסדר במשנת חולין (פ“ו מ”ז)²⁷⁵⁶ “בסיד ובחרסית ובלבנה” מוכיח כן. ובס”ז שם: וכלי אדמה וכלי חרסית.

מ"ה קבותים. בתוס' כאן (פ"ז ד): כפותין של מורייס, ירוש' תרומות מז ע"א: קבוטין של מורייס. מל' יון κιβώτιον, תיבת עץ.

מ"ו בשגמין. כמו בפכ“ב מ”י: הנסרים שבמרחץ ששיגמן; וכן בב“ר פכ”ו: הדלת הזה מי מעמידו שגמיו; שם: הרי אני משגמן ביסורין. ובקה“ר ספ”ט: ואת האומנות (מ"ב יח טז) – מהו אומנות? ר' לוי אמר: ציפריא, ורבנן אמרין: שיגמיא. ועי' עירובין קא א.

כלי מתכת – פי“א–פי”ד

פרק יא

מ"א חזרו לטומאתן הישנה. תקנת שמעון בן שטח היא משום מעשה בשלמציון²⁷⁵⁷; אבל בכלי שטף שנינו (פט“ו מ”א): מקבלין טומאה מכאן ולהבא. וגזרו בכלי מתכות, משום שאפשר לרתכן ולעשות מהן כלי יפה, מה שאין כן בכלי שטף, שאין זה רגיל.

ות"ק – ר' שמעון הוא בתוס' כאן, שאפי' היה טמא טבול יום וריתכו, ואפי' היה טמא טמא מת ונטהר וחזר להיות טבול יום וריתכו, חזרו לטומאתן הישנה, שמא יאמרו טבילה בת־יום עולה.

מ"ב מתכות. הו' לו וכי"י ק' ופ': מתכת.

ומן הנגר ומן המנעול. הו' לו וכ“י פ' ורי”א: והנגר והמנעול.

והציר. הו' לו וכ“י פ': הציר. ו”שנעשו לקרקע" אשלשתן קאי.

והקורה. כבמו“ק פ”א מ“י, היא הקורה הסוגרת את הדלת; אלא שכאן מפסקת “והקורה” בין “הציר והצנור” דשייכי להדדי, מה שאין כן “הקורה” דשייך ל”מנעול“, וכן הם מסודרים במו”ק פ“א מ”י: הציר והצינור והקורה המנעול והמפתח שנשברו. וגם “שנעשו לקרקע” אין לו ענין ל“הקורה”. ונראה ש“והקורה” גליון נוסף הוא ע“פ מו”ק, ונכנס שלא במקומו. וכנראה שלא היה גם לפני הראשונים, שהרי לא פירשוהו לא פי' הגאונים ולא הרמב“ם²⁷⁵⁸ והר”ש והרא"ש.

ואולי “ציר” זה הוא “ציר התחתון” (עירובין פ“י מי”ב), וזהו “שנעשו לקרקע”.

מ"ג השחולת. השוה “משחילין פירות” (ביצה לה ב), “סידר עד שלא תרם (הדשן) משחיל ותורם” (ירוש' יומא פ“ב לט ע”ג).

הגרודות. כי“מ רי”א ורב“א: הגרוֹרת. ביחיד גם הו' לו וכ”י פ' ור“מ הו' דרנבורג²⁷⁵⁹. וכאן באמת “גרורת” נכון יותר, כלומר: מה שנגרר ע”י שוֹפין. כמו “נסורת” מעץ.

ריב"נ אומר אף מן הקצוצת. כך בהוצ' לו, כ“י פ‘, הוצ’ דרנבורג וד”ר.

אף. לפי התוס': מן הגרודת טמאין ורק מן הקצוצת טהורין.

קצוצת. כנוס' כי“י, מלשון “וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים” (שמ' לט ג), וכן בארמית: צינור דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא (ב"ק סז א), ובסור': קְצצָיָתָא (fragmenta), והן גדולות מן ה”שחולת".

מן הגרוטי. כ“ה בכל כי”י, מל' יוני γρύτη, שברים של כלים שונים (ועי' פי' הגאונים).

ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים²⁷⁶⁰ – טמאין, מן המסמרות וכו'. “שידוע” ליתא בכי“מ. וזו משנת ר' אליעזר בר' יוסי (תוס' ב“מ פ”א ב); אבל ת”ק של ראבר“י (ר' יוסי?), שהוא תנא בתרא שלנו חולק וסובר דבכל נחלקו (שאין דרך תנא לומר “לא נחלקו אלא” בשעה שיש ת"ק האומר כך), ועי' כזה במ”ד (רע“ב ד”ה שומטה). ותרי תנאי נינהו. ורבי הוסיף דברי ראבר"י במשנתנו.

מ"ד חלמא. מ“ש: חַלַמַא כך מצאתיו מנוקד, וגם בשבת צא ב בר”ח: חלאמא “תפר”, והשוה “חלמון” ביצה. ועי' תוס' דבמחצה ומחצה חולק ר"א.

הפין. עי' תוי“ט ועוד: חפין, ופי”ג מ"ו: פותחת – והפין, והן “חפי פותחת” שבשבת פא א, עי' פי' הגאונים²⁷⁶¹.

והקלוסטרא וכו'. בכי“י: קלוסטרא²⁷⁶², ועי' רע”ב ועירובין פ“י מ”י; נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ור' יוסי מתיר (כיון שיש תורת כלי עליו) כר' טרפון. ורישא – ר' יוסי כר' טרפון, ובהדיא שנינו בתוס‘: ר’ טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה²⁷⁶³ אמר יפה אמרה ברוריא.

ומשנתנו "והקלוסטרא וכו' " – היא ר' יהודה (תלמידו של ר' טרפון).

מ“ה וחכ”א וכו'. היינו ת“ק, למסתמה רישא כרבנן²⁷⁶⁴, הא קמ”ל מאן ת“ק ר' פלוני²⁷⁶⁵. וכולה “רא”א וכו' וחכ”א וכו' " נשנית כאן (ממקור אחר) כדי להורות, שנחלקו בזה.

מ“ו ר”ע מטמא וכו'. בתוס' פ“א ה: א”ר יוסי וכו' אלא שעקיבא מטהר, א"כ משנתנו שלא כר' יוסי.

מצופית. בירוש' עירובין פ“ד כא ע”ד: מצופית²⁷⁶⁶ היו לו לר"ג וכו' = שפופרת (בבבלי, מג ב). ובתוס' כאן (סוף ה"ז): היתה מציבות של מתכת כלי (צ"ל: כלו) חיבור למציבות, ושייך למשנתנו.

והשוה מָצוֹבייתָא (סוכה כט א, כנו' הערוך), “קנים” של הסוכה. ובשבת קה א: מצובייתא – קירוס.

וכאן צ"ל בכל אופן: מצובית.

מ"ח והשריון. בכי“י: והשירין (והשרין), כמו במקרא: שִׁרְיָן (ישע' נט יז). שִׁרְיָה (איוב מא יח). וכן בשבת פ”ו מ“ב בהו' לו וכ”י פ‘: בשיריין, כ"י ב’: בַשִׁרְיָן.

וקטליות. ברומית catella (הקטנה מן catena), בבלי (שבת נז ב): דאשה חונקת את עצמה. אבל נראה שהוא שרש שמי. באשורית kutultu, ר' kutlâti‏, שלשלת, كتل (והשוה: קטל, כטל, قتل).

וטבעת. בד“ר, הו' דרנבורג, הו' לו' וכי”מ: טבעת.

וטבעת בין וכו'. עי' פי“ב מי”א ופי“ג מ”ו ותוס' רפ“ב. ובשבת נט סע”ב רמינן משבת פ“ו מ”ג "לא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם וכו' " (עי' תוי"ט). ורב נחמן בר יצחק אומר (שם ס רע"א): טומאה אשבת קרמית טומאה כלי מעשה אמר רחמנא (במ' לא נא) וכלי הוא, שבת משום משוי וכו‘. וכך מפורש בתוס’ רפ"ב: אמר תלמיד אחד וכו' שמא לא שמעת אלא לעניין שבת וכו‘. ור’ זירא²⁷⁶⁷ משני, דמתני' דשבת ר' נחמיה היא “שהיה ר' נחמיה אומר בטבעת הלך אחר חותמה”. ואפשר שבבבלי ברייתא היא, ומשם לקוח: וטבעת בין וכו' (עי' הנוסח בבבלי).

והנה המשנה מפרשת אח“כ “קטלה” (קטלה שחוליות שלה וכו'). ואח”כ “נזם” (מ"ט), ואחר כך “טבעת” (פי“ב מ”א). וכאן – הוספה היא, ע“פ הברייתא, וכן הוא בתוס' בפ”ב (=משנה פי"ב). ואפשר שגם “ונזמי האף” נוסף משם, שהרי בשבת מפרש הבבלי (נט ב) “נזמים” שבמשנה שם: נזמי האף.

רא"א אפי' טבעת וכו'. “טבעת” ו“חוליה” – “חלופי לשונות”. ונראה שמן “שירי קטלא” והלאה מקור אחר, ובזה ניחא קושית הר“ש (עי' מ"ש), ור”א חולק במ“ט גם על “צינורא” של נזם במ”ט.

פרק יב

מ"א קורת החצים. עי' REJ חכ“ו עמ' 66, מדרש איכה פ”ג יא (בובר, ס"ד), תנחומא נצבים א'.

קולר. מלשון יוני κολλάριον, שלשלת שבצואר.

העשוי לכפיתה. עי' כלים פי“ד מ”ג ותוס' כאן דפליגא.

מ"ב קנה מאזנים עי' פי“ז מט”ז.

אונקיות… אונקיות. כ“ה בכל כי”י²⁷⁶⁸ וראשונים. ובתוס' פ“ב ד מפורש: יש בו אונקיות ואין בו אונקליאות וכו'. ופליגא. הרמב”ם ואחרים פירשו: אונקיות = אוקיות, משקלות, ὄγκια. אבל נראה שאונקיות הם ὄγκη, ὄγκος (Haken), אונקלי קטן, בניגוד לאונקלי, שהוא גדול, ἀγκύλη, עוגן. ובמאזנים הרומים היו שני מיני אונקליאות (עי' קרויס).

ושל בעה"ב אם יש בו אונקיות טמא. פירושו: אבל אם אין בו אונקיות אע“פ שיש בו אונקלאות טהור, מפני שבעה”ב שוקלים דברים קטנים, ואלה נשקלים באונקיות.

ושל נקליטין. = נקליטי המטה (פי“ח מ”ג) ἀνάκλιτα ( =Lehne).

שידה. פכ“ב מ”ח, ועי' תוס'.

אקון. פכ“ג מ”ג, ὄγκινος.

שלחן. פכ“ב מ”א, ת"כ שמיני פרשה ו ד.

מנורת העץ. ת"כ שם, ודינו כמנורת חרס (פ“ב מ”ג).

וכולן אחת אחת וכו'. עי' תוס' ב“מ פ”א ט.

מ"ג הייתוכין. בכי“י: הייתוכין. [מ”ש מעתיק: היתיכין, ומביא בשם רב“א: נ”א הותיכין.] ויש לפרש ע"פ התוס', שמזיז בו את הקדרות.

[הפרכין. בהוצ' דירינבורג מנוקד: הפרָכין. פיה“ג (עמ' 25) מביא את לשון התוס' (כלים ב“מ פ”ב ה"י): הפרכין הקבועים בכירים א”ד בקיריים. ויש נוס‘: בקירוס (עי' בפיה“ג בהערות מו”ר זצ"ל). אולי שוה ל“כירים” שבמ“ח. ובמקום “העכירין” שבנוסחתנו בב”ב פ“ד מ”ה יש בירוש’ ובכ“י פרמא: הכירים. משרש זה גם “שהוא כורם עליו” (כלים פכ“ג מ”ד). והגאון (פיה"ג 64) מביא נ”א: קורם. וה“ממל” שבמשנת ב"ב (פ“ד מ”ה) מפרשו הבבלי (סז ב): מפרכתא. וכן נזכרות בבר' שם: מפרוכות. באשורית נמצא kirěmu, ומן הענין יוצא, שהיא כלי שהשתמשו בו בשעת עצירתו של אותו דבר. כירים הוא אפוא הדף שעליו כבשו.]

עקרב. השוה: עקרב של פרומביא (פי“א מ”ה).

מ"ד מסמר הגרע. שהגרע תולה בו מספריים ותער, והוי כמו תלוי מגרדות דלקמן, שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע, וכמפורש בתוס' כאן ושם. לירמא: שהגדע, וכן במ“ש בשם כ”י²⁷⁶⁹.

מסמר הגרדי. עי' תוס' ב“מ פי”א ה (ובמש' פ“כ מ”ג). וכבר העיר ב“משנה אחרונה” על הסדר הקשה. ונראה ש“מסמר הגרדי טמא” תוספת הוא, ע“פ תנא אחר, ל”מסמר הגרע טמא".

היתה עגלה וכו'. עי' תוס' ב“מ פ”ה יב וראב"ד בעדיות (הובא בתוי"ט).

מסמר שהתקינו וכו'. כפי' הרע“ב מפורש בתוס' הי”ב.

מ"ה העשוי לשמירה. עי' בתוס' ב“מ פ”ב ג, ט, יג, ושלא כרע"ב. אלא פירושו: העשוי לאחיזת דבר שלא יפול.

שלשה דברים. מכאן עד מ“ו (ומ"ו בכלל) לקוח מעדיות פ”ג מ“ח–מ”ט. ומשנה שלנו שנתה את כולם בסדר אחר: כסוי טני – ר"ג מטמא (מ"ג), מסמר של אבן השעות – וארון של גרוסות (מ"ד). מסמר של שלחני (מ"ה). ואין במשנתנו “תלוי המגרדות” ולא “טבלא שנחלקה לשנים”; ולעומת זה נשנה בפ“ה מ”ז סתם: חולקו לשלשה וכו' (אבל לשנים טמא) חלקו לשנים אחד גדול וכו‘, ואחריו: חלקו לשלשה אחד גדול כשנים וכו’²⁷⁷⁰.

וכאן נאמר בתוס' פ“ב יב: אמר ר' יהודה לא נחלקו ר”ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור. על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול [כשנים]²⁷⁷¹ בחברו שהשנים²⁷⁷² שוין שר“ג וכו‘. ורישא "חלקו לשנים אחד גדול וכו’ " כחכמים דר' יהודה²⁷⁷³. ר' יהודה חולק אפוא על “ומודים” דמתני‘. ושלש מחלקות בדבר: לתנא דעדיות: נחלק לשנים שוים טהור ואחד גדול טמא; לר’ יהודה: שוים ואחד גדול טהור, גדול כשנים טמא; ולבר' דתוס' ודת”כ: שנים שוים שניהם טמאים (= משנה דפ"ה) ואחד גדול אחד טמא (וכן גדול כשנים).

ובפי“ד מ”ו שנינו: כסוי טני של מתכת שעשה בו מראה ר' יהודה מטהר וכו‘. ובתוס’ שם (פ"ד יב) שנינו: בזה מודה ר' יהודה לחכמים בכסוי טני של מתכת שעשה בו מראה נשבר ובטל מתשמישתו טהור²⁷⁷⁴ וחכ"א בין כך ובין כך טמא.

מכאן יוצא שבין לחכמים ובין לר' יהודה כסוי טני טהור, כמשנת עדיות, ובפט“ז מ”ז נחשב “כיסוי טני” (של עץ) בין הטהורים.

ובתלוי המגרדות סובר סתם כלים²⁷⁷⁵ כר"נ בתוס' שם, שלא נחלקו בזה.

מ"ח האולר. קרויס גוזרו מלשון יוני [ξ] υλάριον, שביב עץ. אבל בכ“י ב' 672.Qu ובפי' הגאונים ובתוס' כלים ב”ב ספ"ז: האולד (של זכוכית); הגאון פי' “עץ”, וכן בס' המליצה [ועי' פי' הגאונים ובהע' שם.]

והמטוטלת. בתוס' כלים שם: והמטלטלות, ד“ר: והמטטלות, הו' דרנבורג: והמטוטלות, וכן כ”י פ'.

והמשקלות. בתוס' שם כבמשנה, אבל בפי' הגאונים: והמשקולת, וברמב“ם כלים ספ”ט: והמשקולות “של בנאים”, וכן בפי' הגאונים בשם י"מ.

משנה שלנו עוסקת ברובה בכלי עץ, שהרי סיים בה “וכל גולמי כלי עץ טמאים”²⁷⁷⁶, והסמיכה כאן מפני “גולמי כלי מתכת” שלמעלה. הרי “קולמוס” (calamus) של קנה הוא, שכך שנינו “קנה כדי לעשות קולמוס” (שבת פ“ח מ”ה), “ולפיכך זכה קנה ליטול ממנו²⁷⁷⁷ קולמוס” (תענ' כ ע"ב).

ו“משקלות” שלנו אם של מאזנים הם, הרי אין עושים משקלות של מתכת אלא של זכוכית²⁷⁷⁸, כמשקלות שבתוס' כלים ב"ב שם, שהם של זכוכית²⁷⁷⁹.

ו“כירים” הם “כבשי” נסרים שמניחים על הזיתים. וכן “הכן” (בסיס) והכנה (סרגל) של עץ הם.

אלא שכלי־עץ פשוטיהם טהורים (פט“ו מ”א): וצריכים לומר שיש לכל אלה בית קיבול: “קולמוס” יש לו בית קיבול, ואולי גם “אולד” ו“כירים” ו“כן”.

פרק טו

מ"א השידה עי' פכ“ב מ”ח ופי“ח מ”א. ועיקרו כמין תיבה שע"ג עגלה, šadittu (מן “שדד”). “מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה וכו' " (עירובין לא א), ועי' פיה”ג 62.

כוורת (כוֶרת)²⁷⁸⁰, كوارבער', כְוֵרא בסורית. אבל בכי"י: כוארת (כ“פ בתוס' כ”י וינא), כוירת (פיה"ג 153) = כיורת (שם 22).

כלי זכוכית. גזירת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היא, ולא גרסינן בשבת (טו א–ב) בההיא דשמונים שנה כלי זכוכית. ולהכי לא פריך מינה שם²⁷⁸¹. וכך אמרו גם בירוש' שבת פ“א ופסחים פ”א וכתובות ספ"ח.

השידה וכו'. בת“כ שמיני פרשה ו ה יליף להו מקרא “מכל כלי עץ” (ויק' יא לב) ולא כל כלי עץ, וא”כ דווקא כלי עץ הבאים במדה טהורים²⁷⁸², ועי' תוס' כלים ב“ב פ”ד י: עובי הצמר וכו' אע"פ שבאין במדה טמאין.

שיש להם שולים. וכן גם בת“כ שם, ובאהלות פ”ח מ"א במביאים וחוצצים: שיש להם שולים והן מחזיקים וכו‘, ובמביאים ולא חוצצים (מ"ג): שיש²⁷⁸³ להם שולים ואינן מחזיקין וכו’.

בין מקבלין בין אינם מקבלין. ליתא בת"כ שם.

ושם ו‘: רמ"א כל שמנו חכמים לטהרה²⁷⁸⁴ טהור והשאר טמא. ר’ יהודה אומר כל שמנו חכמים לטומאה²⁷⁸⁵ טמא והשאר טהור. המשנה הראשונה שנתה אפוא: השידה וכו' הרי אלו טהורין. דרדור עגלה וכו' טמאין שאינן עשויין ליטלטל אלא במה שבתוכן. ור' מאיר אומר שרישא דוקא ור' יהודה אומר שבסיפא דוקא.

דרדור. (על משקל “בקבוק”) חבית ליין. בער' دردورة, צלחת של קש עגולה. דרדור = “כלי עגול”, חבית (פליישר).

וקסטות כנוס' הרע“ב. דפו' וקוסטות. מ”ש: “אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי”ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי“א ז”ל ונקד הסמ“ך בצר”י… והר' בצלאל אשכנזי ז“ל הגיה וקוסטת בלי וי”ו אחר הטי“ת”. נ"א: וקסטית. והוא מל' יוני κίστη = תיבה.

מ"ב ארובות. ד“ו רפ”ח, הו' לו וכ“י פ' ועוד: ארוכות, ועי' ערוך, וכן בעדיות פ”ו מ"ז.

ארוכות וכו' טמאות ושל בעה“ב טהורות וכו' דף של נחתומין שקבעו בכותל ר”א מטהר וכו'. בעדיות פ"ז מז שנינו: הם (ר' יהושע ור' פפייס) העידו על ארוכות של נחתומים שהן טמאות שר' אליעזר מטהר.

ולעומת זה שנינו בתוס' שם פ"ג א: העיד ר' יהושע ור' פפייס על דף של נחתומין שחיברו במריש או בקורה ושקבעו במסמר שהוא טמא שרבי²⁷⁸⁶ אליעזר מטהר. ואם לא קבעו כל צרכו הכל מודים שהוא טמא.

ושם בפ"ב א (מקביל לפ“ג, אחרי מ”ז!): ארבעה דברים ר' אליעזר מטהר וכו' מסרוק של צרצור וכו‘²⁷⁸⁷ דף של נחתומים שקבעו במסמר²⁷⁸⁸ שחיבר במריש או בקורה ר’ אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, מנעל על האימום וכו‘²⁷⁸⁹ חיתכו חוליות וכו’²⁷⁹⁰.

והנה כאן בכלים שנה את המחלוקת בדף ולא בארוכות. ונראה שזוהי משנת ר' יוסי, שנכנסה בתוס' עדיות. ובאותו ענין בפ"א יג לקוחה התוס' ממשנת ר' יוסי, כמו שהעירותי במקום אחר²⁷⁹¹.

מערוך. על משקל: מכתובין, מפרוכין, מחסום, משׂור; מנעול, מפוח, מקצועה.

מ"ג אף של גַדלֵת. כ“ה “גדלת” בדפוי”י וכי“י. וכ”ה בתוס‘. וכן בקידו’ פ“ב מ”ה. “אף” ליתא בתוס' פ"ה ה. ונכון, דשל גדלת חמור משל סלתין (טמא מושב).

מ"ד תלוי נפה. בשבת פ“ח מ”ב: תלאי לנפה; אבל בהו' לו, כי“י פ' וה' וערוך ובפיסקא ירוש' יא ע”ב: תלוי²⁷⁹², והוא על משקל “כְּסוּי” (במ' ד ו= מכסה), וכן בארמית “כסויא” = לבוש, כלים פט“ז מ”ז, פי“ד מ”ג ועוד²⁷⁹³.

מ"ה של גרנות וכו'. נראה דתרי תנאי היא: חד תני "של גרוסות וכו' " ואידך תני "של גרנות וכו' ".

מ"ו השְרָה כך מנוקד בידי ר' שמואל לירמא, והוא שם הקיבוץ כמו “דגה” (שמ' ז יח). ובתוס': שָרין²⁷⁹⁴, ר"ש: שרה. קרויס: Sängerin, כמו שרים ושרות (קה' ב ח).

כל הספרים וכו'. בתוס' ידים פ"ב ט: שלא יעשה אותם שטיחין לבהמה.

המרכוף. משנת ר' יהודה היא, ור' יוסי סבירא ליה כן רק במרכוף של זמר²⁷⁹⁵. ושמא גם תוס' שבת פ“ה א–ב – ר' יהודה היא, עי' תוס' יבמות פי”ב יא: א"ר יהודה וכו'.

ניקטמון. = אנקטמון = ליקטמון²⁷⁹⁶. והשוה ניבדקוס – ליבדקוס, מל"י ὀνοβατικός* (ὀνοβάτης, ἀμβάτης ἀναβάτης) וכן אונקלי – ניקלי ἀνάκωλος.

פרק טז

מ"ד תורמל²⁷⁹⁷ = תרמיל, כמו תורבץ–תרביץ (אשורית). رمل בער': לכסות (המושב) באריג גדילים של לולבי־דקל.

מ"ח וסקורטיא. צ“ל: וסקוטלא, כמו בפ”ל מ“א וסוף מו”ק. “סקוטלא” גם בספרי בהעלותך פיס' פט כי“י ר' ומ' ור”ה ודפו' (סק בקוטלא!), וכן במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד,31²⁷⁹⁸. ל' רומי scutella.

פרק יז

מ"א ברמונים. להלן במ“ד: הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואחריה במ”ה: הרמון שאמרו וכו‘. ונראה ש“רמונים” שבמשנתגו דווקא רבים (שלשה) ו“מוציא רמון” שבשבת (קיב ב) לאו דווקא. והרי בבא שלפניו אומר “רמונים”; וב“חמת” שנינו בתוס’ ב“מ פ”ו ז: שיעורה ברימונים, ובב“ק פ”ו יב: החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימונין אע“פ שבטלו מתורת הכלים וכו'; ובפי”ט מ“י שנינו: משפלת שנפתחה מלקבל ‏רמונים, ובפ”כ מ“ד: עריבה גדולה שנפחתה מלקבל רמונים. כלם דווקא. ות”ק ר' יהושע הוא, ו“קופרי” שבמ“ד, ששיעורה ב”רמונים" כר' יהושע.

מ"ב שיעורה בפקעיות. הוא פיקה גדולה שבמי“ב, עי' שם ת”ח ומשנה אחרונה. ועי' פי' הגאונים 86, ועי' תוס‘. ו“חמת” מיוחדת למשקים²⁷⁹⁹, ואעפ“כ שיעורה ברמונים, אלא שר”ש חולק באמת בנודות (תוס' ב“מ פ”ז ג): ר“ש אומר נודות שיעורן במשקין. וזו ששנינו לעיל פ”ח מ"ב: היתה (הכוורת) שלימה, וכן הקופה וכן החמת וכו’ נקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקין שיעורן במשקין (כר"ש!). ועי' בתוס' ב“ק פ”ו ו–ז. ועי' שם ב“ק פ”ו יב, שהבאתי למעלה: במוציא רימונין (כר' יהושע).

החמת שיעורה בפקעיות של שתי. ר' אליעזר היא (תוס' כאן ב“מ פ”ו ז)²⁸⁰⁰, ותוס' דב“ק פ”ו יב – כת"ק.

אם אינה וכו'. עי' תוי“ט בשם מהר”ם, ורמ“ע מפאנו בשו”ת סי' לה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למלתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל' וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

ואמנם נמצא כזה בבכורים פ“ב מ”ב, שכולה ר' שמעון בעיקרה, וכך היתה שנויה במשנתו: ומותרין כל שהן מלאכול בירושלים, אף לזרים ולבהמה. אלא שרבי (או תנא אחר), שחלק על ר“ש שינה קצת לשון ר”ש (ואסורין!), וע"י זה יצא כל הקושי שבמשנה זו (עי' ירוש' סד סע"ב)²⁸⁰¹.

הגר“א מגיה: טהור–טהור, ובסיפא מוחק “טמא”. ואמנם “טמא” הג' ליתא גם בכ”י ב' (ונוסף עי"א).

ובכלים פ“ד מ”ב שנינו: גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע“פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה, ובחבית שנתרועעה שיעורה בגרוגרות (שם, ועי' פ“ג מ”ב), ובעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו (מ"א). ואמנם לדעת חכמים – החמת שיעורה בפקעיות של ערב, הגדולה, וזוהי ששנינו במי”ב: שיעורן בפיקה גדולה שלהן, פקעת של ערב.

שאין. כי“י ק' ופ' ור”ש: שהן, כי“מ: שמקיימין, ועי' ר”ש. וכזה נזיר פ“ט מ”ד.

אותו. מהר“ם: וגרס אותן בנו”ן, וכן לירמא. אבל זה רחוק. כי רק לבית־רעי, שמקבל הדבר שהוא מיוחד לו, צריכים לטעם “שאין מקיימין אותו”, אבל האחרים – בטל עיקר תשמישן.

מ"ג אפיפיירות²⁸⁰² = פפיר, “נייר”, ואינו מקבל טומאה, כתוס' כלים ב“ק פ”ז יא (כלי!) ופרה פ“י מ”ו (פשוט) וזבים פ“ה מ”ה (פשוט) ותוס' נגעים פ“ז ג (פשוט) וחולקת על מט”ו: מן הנייר שטמא, וכן “אפיפורין” (פט“ז מ”א) טמא (ועי' תוי“ט פ”ב מ"ה). אבל מט“ו ממקור אחר, כמש”כ שם. ועי' תוס' ספ“ה דב”מ: חומר בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה [אלא] משתגמר מלאכתן וכלי פפיר כיון שעשה דור אחד ע“ג הרוחב שלהן טמאין. ועי' תוס' ב”מ פ"ז ז: העושה כלים מדבר שהוא של מעמד טמא וכו'.

שעשה להן קנים וכו'. כמו בפ“ב מ”ז: מחצלת שעשה לה קנים וכו'.

גפיים. עקלים וחשוקים סביב. גפיים בסרידה – “ליזבז ודפנות”, פ“ח מ”ג: ואין לה גפיים (=ליזבז ודפנות). ועי' אהלות פי“ב מ”ב, ובתוס' שם פי“ג ג: סרידה שהיא נתונה על פי תנור וכו' ויש לה ליזבז טפח וכו‘. ובתוס’ ב”מ פ“ה ה: סריד של צפירה אם יש לו גפים טמא אין לו גפים טהור ר' שמעון בן אלעזר אומר אע”פ שאין לו גפים טמא, ובמשנה פט“ו מ”ב שנינו: סרוד של נחתומין וכו' גיפפו מארבע רוחותיו טמא, ובתוס' ב“מ פ”י ה: סרוד (“סריד”) של חייטין יש לו גפים טמא וכו' הביא נסר וקְבע מליזבז לליזבז וכו‘. ובאהלות פ“ה מ”ו: היה נסר חלק או סרידה שאין לה גפיים טהור שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות וכמה תהא הדופן טפח וכו’.

ובמובן ב' זרוע: אהלות פ“ז מ”ד, תוס' ב“ב פ”ג ז (=אוזן).

מ"ד הקנונים הקטנים. עי' פט“ז מ”ג.

נפרצו וכו'. – מדברי‏ ר' שמעון²⁸⁰³, וכן בתוס' ה“ט לדברי ראבר”ש. ור“ש כאן כדעתו בפ”ח מ“ב, שהראוי לאוכלין שיעורו בזיתים, דלא כר”א ולא כר' יהושע.

מ“ה א”ר יהודה וכו'. כנוס' כי“י ותוס' וירוש' דמאי וערלה. ובזבחים עד א הביאו בר‘: דתניא ר' יהודה אומר רימוני באדן אוסרין בכל שהוא כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבוא ומריבוא לריבוא אסורין. אבל בתוס’ תרומות פ”ה י שנינו: ר' יהודה אומר רימונין מתוקין אסורין כל שהן וכו'.

מ"ז כגרוגרת. מן “גרר” (יבש), כמו “גנוגנת” (לעיל פט“ז מ”ז) למחסה ממטר מן “גנן”, קלוקל (במ' כא ה) מן “קלל”, חלוחלת (חולין ג סע"א)²⁸⁰⁴ מן “חלל”. גריר בארמ' “יבש” וצמא למים²⁸⁰⁵, במקום “גריד” שלנו²⁸⁰⁶.

מ"ח שהקיפו טפח. עי' אהלות פי“ב מ”ו ורפט"ז.

בבבלי (שבת יז א) פירש כן ר' ינאי משנת אהלות: וא"ר ינאי ומרדע שאמרו אין בעוביו טפח ויש בהיקפו טפח (כמשנת כלים) וגזרו על היקפו משום עביו,

מ"ט באמה הבינונית. במנחות צח א: וכמה אמה בינונית א“ר יוחנן ששה טפחים, ודיקא נמי ממנחות פי”א מ“ה! ומירושלמי שקלים פ”ו וסוטה פ“ח²⁸⁰⁷ יוצא ג”כ (והאומר הוא ר' יוחנן!), שבינונית בת ששה טפחים, וכן מסתם התלמוד של עירובין ד ב (= סוכה ה ב), וכן מפרש ר' יוחנן את משנתנו במנחות צז א–ב. אבל בתוס' הי“ב שנינו: ואיזו היא אמה בינונית זו אמה של חמשה טפחים, ובהתאם לזה מפרש רבי בהי”ג דברי ר"מ!

מי"א ר' שמעון אומר וכו'. ר“ש חי י”ב שנה מפרי החרוב (שבת לג ב), לא אכל בלוספיין, משום ש“אלו אין יוצאין מבני מעיין כל עיקר” (נדר' מט ב). ונראה שהיה איסתניס ושיער בעצמו: מזון שתי סעודות בככר של שתי תשיעיות הקב.

מי"ב ישנו כראש גדול של אדם. בתוס' פ“ז ב: ישנו בראש(!) כרים גדול (ר"ש: גדולים) של צפורי. ונ”ל שהנוסח הקדום היה: של ארן, ומזה נשתבש: אדן = אדם, והשיבוש בא גם בהשפעת “בידי אדם” (= אדן) שלמעלה ושלמטה במשנתנו.

“ארן” זהו אָרנא בסורית, תרגום של “זמר” (דב' יד ה), והסורים מפרשים אותו²⁸⁰⁸: תיש הבר, תיש ההרים. וכן באשורית armu, ר' armê, בין ajalê ובין turâhê מין אקו²⁸⁰⁹.

הכתיב “אדן” במקום “אדם” רגיל בכי"י המשנה ובירוש'²⁸¹⁰.

אבל “של צפורי” קשה, ונראה שצ"ל בתוס': כדים (יחיד!)²⁸¹¹, ובמשנה: כדם.

של לשכה. עי' אהלות פ“ב מ”ג: וחכ“א, ושם רפי”ג (ומאן תנא אהלות ר' יוסי, עירובין עט א).

מי“ג–מי”ד כל שבים וכו' ויש וכו'. תרי תנאי נינהו, דקתני במי“ד: חוץ מכנף העוז, ובמי”ג: חוץ מכלב המים. ומי“ג – משנת ר' יהודה = סתם ספרא. ובתוס' פ”ז ה ר' יהודה נותן טעם ל“חיבר להם” וכו', שהוא בניגוד לפי“א מ”ד. מי“א, מי”ב ומי"ד – תנא אחד הן (ר' יוסי).

מט"ו מן הנייר. פליג אפרה פ“י מ”ו וזבים פ“ה מ”ה ותוס' כלים ב“ק פ”ז יא, נגעים פ“ז ג, שהובאה בר”ש פ“י מ”ד²⁸¹² = פפיר ( = nijaru באשו'), ופליג על אפיפיירות פ“ז מ”ג ש“טהורים”, אבל “אפיפורין” (פט“ז מ”א) טמא.

מט"ז קנה מאזנים וכו'. פי“ב מ”ב. ב“ב פט רע”ב: קנה ומתנא שלה איצטריכא ליה דלא תנן. ועי' שם בתוס' ד“ה “כדרך” שנדחקו; אבל עי' תוס' פ”ז ט: כולו אינו טמא וכו'.

מי"ז מחצלת קנים וכו'. עי' מש“כ במקום אחר²⁸¹³, ועי' פ”כ מ"ז.

מחצלת הקש ושפופרת הקש. בשבת סו א: דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים²⁸¹⁴, וקנים עיקר. ושנינו בכלים פט“ו מ”א: כוורת הקש וכוורת הקנים (שמקבלת טומאה כשאינה באה במדה) = אהלות פ“ח מ”א, ושם מ"ג.

פרק כב

מ"ט שסירקו וכירכמו. בפט“ו מ”ב: ארוכות של וכו' בעה"ב טהורות סירקן או כירכמן טמאות.

ועשאו פנים. הו' לו: פניס, וכן היה לפני הערוך (ע' כופת), ופי‘: עד שחופר בו מקום לישיבת הנר שהוא פנס. ורי“א מצא בכ”י: פגום²⁸¹⁵, והוא הנכון: פגום, פגים, כמו בעירובין פ“ה מ”א: פגום (פגים) יוצא וכו’, ובסנה' (כה' ב): משישברו פגימיהן. והוא מל“י πῆγμα, מעמד, בסיס. ועי' תוס' ב”ב פ"ב ה: ולמעמיד כל שהוא של עץ עד שיחוק או עד שיעשה רגלים, ושם ב: גריפית של זית שהיא (כצ"ל) משופה כמגדל.

ר"ע מטמא. כמו בפ“כ מ”ד.

פרק כג (המשך של פ“כ מ”א!)

מ"א והאמום. ברע“ב: והאימום, וכן בכמה מקומות, למשל תוס' ב”ב פ“ג ז, כ”י פ‘: והַאָמוּם (=והָאָמוּם). בסורית: אמוּמא, והשוה בער’ امام (=אַימוֹם?).

והתפילין. ד“ר, כי”מ והו' לו: והתפילה, וכן במקואות פ“י מ”ב.

ובמה שבתוכן טהור. אבל במקואות פ“י מ”ב שנינו: כסת עגולה והכדור והאמום והקמיע והתפלה אינן צריכין שיבואו בהם המים וכו‘. – ההיא ר' אליעזר בתוס’ כאן פ"ב ו: מטבילן כל (“כמות”) שהן, ובסנה' סח א: וטהרתן במה שהן.

האוכף. כי“מ כאן ולמטה מ”ב: איכוף, כ“י פ' והו' לו ולירמא (במ"ב): אכוף, ת”כ מצורע זבים פ“ג יא: איכוף, וכן תוס' פ”ב ז ב“פ ופ”ד יב ועוד בכמה מקומות בירוש' וכי“י. סורית: אוּכפא. בער': اكاف, לפ”ז צריך להיות בעברית: אַכוֹף: כמו: אֵיזוֹר – اذار²⁸¹⁶.

מ"ב אלו טמאין משום מרכב. ת"כ זבים שם: איזה [הוא] מרכב המיוחד וכו'²⁸¹⁷.

זֶרז. כצ“ל כנוסח הערוך ורב”א ופי' הגאונים, ר"מ והו' לו ועוד.

מדוכה. השוה “על מדוכה זו ישב חגי הנביא” (יבמ' טז א). אבל ר“מ הו' דרנבורג וכ”י ב: מדיבה (=מריבה), רי“א: מדיכה, וכן ד”ר, הו' לו וכ"י פ'.

אף. ליתא הו' לו וכ“י פ', וכן מחקו לירמא ומ”ש. ולפי גירסתנו פירושו, שאף הוא אינו בכלל המנויים, ובת"כ ליתא.

אבל אוכף של נאקה טמא. טמא מושב לדברי הכל (ר“מ וראב”ד ועוד). ובת“כ שם הלכה י': אוציא את אלו (“רכב על המשכב ועל המושב”) ולא אוציא את האוכף (ויהא טמא מרכב) ת”ל מרכב מרכב המיוחד. (הי"א) איזה [הוא] מרכב המיוחד זרז וכו' (כבמשנה). ומכאן נראה קצת כפי' הר"ש “טמא מרכב”.

ובתוס' פ“ב ז שנינו: האיכוף טמא מושב וכו' רש”א שלשה וכו' ישיבת הנקה (=אוכף של נקה) והסוס (= טפיטן) והאיכוף (סתם! ).

עביט של גמל. عبيط (בירושלם שמעתי رحل), האוכף הפשוט של הבדואי לרכיבה ולמשא.

חפית. לירמא: תפִית, כ“י פ': תַפִית, ד”ו רפ"ח: תפות, ועי' תוס' (תפות, תופות), והשוה “תופיך” (יחז' כח יג).

מ"ד כסא של כלה. משנת ר' יוסי היא, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ“ב מ”ד ומ“ז, והוא שונה מחלוקת ב”ש וב“ה ב”כסא" סתם.

מ"ה הזוטו. עי' פכ“ח מ”ט, ערוך וכ"י פ' בשניהם: זוטו, מזוטו (כ"י פ' נקוד: זוֹטוֹ).

פרק כד

מ"ח ג' מטות הן וכו' ושל סרגים טהורה מכלום. עי' פי' הגאונים. ועי' תנחו' בובר יתרו יב²⁸¹⁸: הביא נפחין וכו' והיו מצחצחין²⁸¹⁹ בכלי נחושת, הביא חרשים והיו מסרגין²⁸²⁰ בכלי עץ וכו‘. ובפסידר"כ פיס’ יח (קלז א): וראה מלאכי השרת מסתתין בו מגלפין בו מסרגין בו (כלומר: בשער המזרחי, שהוא מאבן אחת).

פרק כו

מ"ד מנעל שנפחת וכו'. המשנה חסרה בבא דסנדל, עי' תוס‘: סנדל שנפחת וכו’²⁸²¹.

רמ"א צרור וכו'. מחלוקת ב“ש וב”ה בעדיות פ“ה מ”א מפיך, ועי' בתוס' כאן.

מ"ה עור החמר. בד“ר: החמור, והרע”ב הגיה ע“פ הר”ש: החמר, בכ“י ק': עור החמר, ונשלם: עור החמור; בשאר כי”י וגם בערוך ע' ער ובתוס': עור החמור עור החמר (ואעפ"כ חוששני, ששתי נוסחאות הן).

עור הכתן עור הכתף. בכ"י ק' ליתא “עור הכתף” (ונשלם), וליתא גם בערוך ע' ער ואבל ישנו בע' כתף) ואצל רב חפץ²⁸²², בתוס' רק: עור הכתן, ושתי נוסחאות הן.

עור הלב. בתוס': הלוף, והשוה “עורות לבובין” (“עור לבוב”)²⁸²³, מכתף²⁸²⁴ = מכתב, מרכוף²⁸²⁵ = מרכוב, מדף²⁸²⁶ = מדב, ספכה = סבכה²⁸²⁷. לוף = לפוף = לבוב.

עור הסרוק עור הסורק. רב חפץ: עור הסרק ועור הסורק, כי"מ: עור הסרוק עור הסרק.

פירושיהם של המפרשים דחוקים. “הסורק” נקרא במשנה בכל כי“י ובירוש‘: סרוק, ולא “סורק”. “סרק של צמר ושל פשתן” (תוס' כלאים פ"ה כב)²⁸²⁸ = לשון צמר סרוק. ונראה ששתי נוסחאות הן. ועי’ תוס' ה”ח, שחולקת. והתוספתא – ר' יוסי היא, ועי' פט“ז מ”ד.

מ"ו עב, עיב = עַב = عيبة, מלתחה של עור בשביל בגדים²⁸²⁹.

למשקלות טמא כר' אליעזר בסנהדרין סה א: וצרור המרגלית ומשקולת קטנה. ואולי כולה ר' יהודה,

מ"ז העוצבה. כ“י פ‘: הָעֳצֱבה, תלמוד: עוצבא²⁸³⁰ = אוצבתא (בכורות מה ב – כנוס' הערוך)²⁸³¹, “אצבע” בתוס’, “צבעתא” בסורית – חתיכה של בשר ועור, פיה”ג: משכא דשדו עילוי אסרגא“. וכן “אצבעתא” (ירוש' מע“ש ספ”ד) = משכא דערסא (איכ“ר פ”א טו). וכן בירוש' פאה פ”א טו ע“ג וש”נ: מפתחא דתיבותא הוה יתיב (“יהיב”) גו אצבעתיה דאבוי = “תחת מראשותיו” (קידושין לא א).

מ"ט לרצועות ולסנדלין. בחולין קכג ב–קכד א: וסנדלים, והנכון: לסנדלין, כלומר: רצועות סנדלים, שאינן מקבלות טומאה לר' יהודה, עי' פכ“ד מי”ב וסתם ספרא.

ראבר"צ אומר וכו'. עי' פכ“ח מ”ה והגר"א שם.

פרק כח

מ"ה כפה שהוא. הו' לו: כפח, כ“י פ': כַּפַּה, כ”י ב‘: כופח; פכ“ט מ”א כ"י פ’: קפח, כ“י ב', כופח; זבים רפ”ד הו' לו וכ“י ב': כפח, כ”י פ‘: כפח; וכן בכתובות פ“ה מ”ח הו’ לו: כפח. כפח גם בכי"מ בכלים וזבים.

והשוה: קיפח – כיפח (בכורות פ“ז מ”ו) – גביח (בארמית): תני רב זביד גביח (בכורות מה ב, נוס' הערוך). ושם: גבח לא ישא גבַחת, ירוש' ברכ' פ“ט יג ע”ב: כיפח – ננס. תרגום ירוש' לויק' כא כ: או דגביח או דנניס. גביח = גבוה, ענק. בערבית = جبهة מצח, ו“גבחת” (ויק' יג מב) היא קרחה לצד המצח.

מ"ו טלייה על הבגד וכו'. כעין כרע בפי“ח מ”ז.

מ"ז המלל. עי' ר“ש. ו”מלל" של מו“ק (כו רע"ב) בוודאי “תפר” הוא, וכן בתוס' כאן פ”ה ז: עד שעה שימול. ו“חוץ מן המלל” – פירושה: חוץ ממקום התבר, שהרי היא עשויה להיתבר כטלאי על בגד²⁸³².

חלוק. ב"ב נז ב. באשורית h̭ulâḳu, Kleidungsstück.

מ“א אע”פ שאין בהם שלש על שלש. לתוס'²⁸³³, היה כאן ברוב הנוסחאות: שלשה על שלשה. וכ“ה בכי”מ.

העבים והרכים. עי' תוס‘: השיראין והסיריקין. תנא דתוס’ סבר כתדר"י (בשבת כז א) המרבה שיראין וסריקון מן “או בגד” (עי' בבלי שם) ואפי' שלש על שלש, ושלש על שלש אין בהם אבל יש בהם שלשה על שלשה²⁸³⁴.

מ"ט משמרת וכו'. שלא כים נפה (פט“ו מ”ג).

ב) לתוספתא כלים

בבא קמא פ"א

ה"א לא חלקה וכו' חלקה. כ“ה בכי”ו; בדפו': חלקת, חלוקה; ר“ש (פ“א מ”ד): אין חלוקה, חלוקה; בבלי (נדה מג ב): אין חלוקה טומאתו מה שאין כן בש”ז. “חלקה”, התורה, שבש"ז כתוב “איש” (ויק' טו טז) ולא קטן (פחות מבן ט'), בבלי שם.

מטמא בכל שהוא. נדה פ“ה מ”א: ומטמאין בכל שהוא וכו'.

יש להן טהרה וכו'. פרה פי“ג מ”ד: מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין.

ה"ב ואין מטמאין בצירופן. “כדתני רב תחליפא בפ”ק דמנחות (ז ע"ב) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש" (ר"ש שם), וכן שהסיטן בשני כלים, ולענין טומאת משא מיתניא.

מה שאין כן בנבלה. כדתנן באהלות פ“ג מ”א, ש“הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבלה” טמא.

נבלה שיבשה וכו'. נדה פ“ז מ”א: מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות וכו'.

ה"ג כר התחתון וכו'. ע“פ הפשט, שהכר התחתון טמא כעליון אם הם הרבה מצעות זה ע”ג זה, וכס"ד דגמרא (נדה לב ב). מה שאין כן בטמא מת, שאינו מטמא אלא בנגיעה.

מה שאין כן במרכב. שרק משאו מטמא בגדים, שנאמר “והנושא אותם (כלומר: משכב ומושב ומרכב) יכבס בגדיו” (ויק' טו י), אבל מגעו מטמא רק את האדם (שם: וכל הנוגע וגו' יטמא).

ה"ד חומר בכזית וכו'. אהלות פ“ג מ”ו: כזית מן המת פתחו בטפח וכו' להציל הטומאה על הפתחים (=מת בבית ולו פתחים הרבה, אם חשב להוציאו דרך פתח אחד מציל על כל הפתחים. ובכזית די פתח של טפח) וכו'.

ר' נתן אומר וכו'. למ“ה: חזר להיות בועל נדה וכו‘, עי’ רע”ב. ואנו למדים מכאן, שר"נ סידר משניות (“משנת ר' נתן”, המשנה הבבלית)²⁸³⁵, שהרי אין כאן הלכה, אלא סדר דברים.

ה"ה בשלשה דברים וכו'. גטין ח ע"א.

עפרה מטמא. בבבלי: טמא.

שהקונה שדה בסוריא וכו'. חלה פ“ד מי”א, ולענין בכורים ותרומה ומעשר מיתניא, ולא לענין שכותבין עליו אונו ואפי' בשבת (בבלי גטין שם). ובתוס' תרומות פ“ב ה”י: ישראל שקנה שדה בסוריא הרי הוא כקונה בפרואר שבירושלם תורם ומעשר עליה.

בפרוור. בגטין: בפרוארי ירושלים, וכצ“ל, וכ”ה בתוס' תרומות שם. וכן במקרא: “פרוָרים” (מ"ב כג יא) ו“פרבר” (דה"א כו יג), וכן תרגום “מגרש” פַרְוָרָא²⁸³⁶.

טהורה. כי"ו: טהרה (=טָהֲרָה) בבלי: נכנס.

ה"ו בעל הפול. שם נגזר מן “פול”. השוה ירוש' יומא פ“ד מג ע”ג: והוא היה נקרא בן האפון; בבלי שם לט א: בן חמצן (מן “חומצה”).

ר' יוסי אומר וכו'. יומא מד א.

ודמים של יוה"כ. ליתא בבבלי.

הוי מה וכו'. בבלי: הא מה. ופירש“י: האי הא כמו הרי כלומר מעתה מה מעלה וכו'. “הא” עוד במע”ש פ“ה מי”א ומי"ב.

“הוי מה וכו' " – אמתני' קאי. ועי' במדב”ר נשא פ"ו ח.

ה"ז אבא שאול וכו'. פסחים פו א.

אלא לשנים. בבבלי: אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל.

ה“ו וה”ז תוספה למ“ט הן, אבל ה”ח: נכנסו מצורעים וכו' – תוספה למ“ז היא וכן ה”ט–הי“ב – למ”ח–מ“ט, אבל הי”ד – תוספה למ"ז היא, והט“ו – למ”ח, ושלא במקומן הן. ונראה שהן לקוחות ממקור אחר.

ה"ח נכנסו מצורעים וכו'. פסחים סז א.

לוקין שמונים. בבבלי: ארבעים, וכצ“ל; והגר”א מוסיף: [ארבעים, מצורע שנכנס להר הבית לוקה] שמונים; וב“באור הגר”א" מגיה: [ארבעים נכנסו מצורעין להר הבית לוקין] שמונים.

ר' שמעון וכו'. למ“ח: החיל מקודש ממנו וכו' עזרת נשים וכו'. ולר”ש אין חייבים חטאת גם על “החיל”, שלא נתפרש דינו במשנה, ו“עזרת נשים” שבמשנה כר' שמעון. זבחים קטז סע“ב: תניא רשב”י אומר עוד אחרת (= מעלה אחרת) היתה וחיל [ו]עזרת²⁸³⁷ נשים היא²⁸³⁸ ולא היו עונשין עליה.

בבית העולמים. בכי"ו: אבית. בפי' ס' יצירה לברצלוני, 51: מבית (!) “אבית” במקום “בבית” רגיל במשניות וברייתות: אבית פאגי. אבית הדשן, אבית הבליעה ועוד²⁸³⁹. ולפעמים שתיהן יחד: אַבְּבֵית נפש (ת"כ²⁸⁴⁰ וירושלמי)²⁸⁴¹. וכן בפיניקית: אבמקדש מלקרת²⁸⁴² = במקדש מלקרת²⁸⁴³, אבחי אבי²⁸⁴⁴ = בחי אבי²⁸⁴⁵.

“בית עולמים” בניגוד למשכן שילה ונוב וגבעון, ועל־שם הכתוב “אגורה באהלך עולמים” (תה' סא ה). ובת“כ אחרי פ”ז א: לחוקת עולם – לבית עולמים.

ולר“ש (תוס' זבחים ספי"ג) מנוחה זו ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון וגו' זאת מנוחתי עדי עד. ועי' ב”ר פנ"ד ד (תיאודור־אלבק עמ' 580): אתה נתת לו שבע כבשות כנגדן מחריבין מבניך ז' משכנות אהל מועד וגלגל נב וגבעון ושילה ובית העולמים תריין.

ה"ט כל העזרה וכו'. עי' זבחים נו רע“א: תני תנא קמיה דר”נ כל העזרה היתה קפ“ז על רוחב קל”ה (=מדות פ“ב מ”ו). א"ל הכי אמר (לי)²⁸⁴⁶ אבא כגון זו²⁸⁴⁷ כהנים נכנסין ואוכלין שם קדשי קדשים ושוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה.

והיא היתה וכו'. עי' גם הי“ב וזבחים פי”ד מ“ד ומ”ח.

ה"י כל הטמאים וכו'. מנח' כז ב: דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל וכו'.

משערי ניקנור ולפנים. כ“ה בכי”ו ובפי' ס' יצירה לברצלוני 51, וכן למטה הי“ב: ועד שערי²⁸⁴⁸ וכו' משערי (דפו'). וכן גם במשנה בנוסחאות מדויקות: מדות פ”ב מ“ג: חוץ משערי²⁸⁴⁹ ניקנור מפני שנעשה בהן נס וכו' שנחושתן וכו‘. וכן בתוס’ יומא פ”ב ד (ובבלי שם לח א): משערי. וכן במשנת נגעים (פי“ד מ”ח): בא ועמד בשערי²⁸⁵⁰ ניקנור, וכן בתוס' שם פ“ח ט (צוק'): שערי, אצל “בשער”; וכן שם ה”י ב“פ: בשערי ניקנור²⁸⁵¹. ובסוטה פ”א מ“ה ירוש‘: לשערי ניקנור, וכן בספרי במדבר פיס’ ט: לפני ה' בשערי ניקנור מיכן אמרו ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי נקנור. וכן בת”כ אחרי פ"ב א: לפני ה' פתה אהל מועד. מעמידו בשערי ניקנור²⁸⁵².

בכל אלה נקראו “שערים” – “דלתות השער”, ו“שערי” פירושו: שתי הדלתות (כלומר: אצל הדלתות). וכן אנו מוצאים גם בכתובת שעל גבי ארונו של נקנור זה, שנמצאה בהר הזיתים (9 § Corpus):

ποιήγαντος τὰς θύρας.

ושאר כל הטמאין שנכנסו וכו'. בפי' ס' יצירה: ושאר כל הטמאים. כל הטמאים שנכנסו… בבבלי (מנחות שם): ושאר כל הטמאים וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפרת במיתה ר' יהודה אומר כל [ה]היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפרת במיתה. ובבבלי שם: במאי קא מיפלגי בהאי קרא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקודש בלא יבוא, מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות. ור' יהודה סבר אל הקודש ומבית לפרוכת בלא יבוא ואל פני הכפורת בלא ימות.

נכנסו לקודש. (כי"ו צוק': נכנסין). כלומר: מבית לפרוכת. בפי' ס' יצירה: למקדש (!).

ר' יהודה אומר על פני הקדש. כלומר: אל פני הכפורת. כברייתא דמנחות. בפי' ס' יצירה: ר' יודן אומר.

הי"א הכל וכו'. עירובין קה א: הכל נכנסין בהיכל²⁸⁵³ וכו'. אבל בר"ח כמו בתוספתא.

מצוה שיכנסו בתיבות וכו'. עי' מדות פ“ד מ”ה.

וכה"א ויבואו הכהנים וכו'. סיפיה דקרא: “ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה”, ומכאן שב“פנימה” מצוה בכהנים, ו“מחצר בית ה' " (=עזרה) ולמטה – אפשר בלויים²⁸⁵⁴. ובעירובין שם למשנת עירובין: א”ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים לפנימה בית ה‘… בכתוב "לפנימה בית ה’ " כבבבלי, וכ"ה בפי' ס' יצירה 52.

ר' יהודה אומר. פסחים פו א: מחילות וכו' וגגו²⁸⁵⁵ קדש. ותסברא והא קתני²⁸⁵⁶ גגין הללו (רש"י: שבעזרה ולשכותיה) אין וכו' קלים, ובשבועות (יז ב) מסיים בה: וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה.

הי"ב וכשם וכו' זבחים קטו ב.

ובשעת מסעות וכו'. עי' תוס' זבחים פי"ג ג.

והן הן קלעים. עי' ה"ט.

הי"ג וכמה וכו'. למ“ה: שעור בשר כראוי כדי להעלות וכו'. והי”ג–הי"ד ממקור אחר הן.

הי"ד ר' מנחם בר' יוסי וכו'. למ"ז, ור' מנחם בר' יוסי הוסיף: הבית צמות וכו' ומסבבין וכו'.

ר"ש אומר כשם וכו'. למ"ח: הר הבית וכו'.

כיוצא בהן. כדבר היוצא ובא עמהן, השוה להן (השוה תה' ס יב: ולא תצא אלקים בצבאותינו). וכן בארמית: תרגום ירושלמי לבר' ב יח וכ' (עזר כנגדו): בר זוג כד נָפִיק ביה, תרגום יונתן לדב' יד ח (כי מפריס פרסה הוא ולא גרה); ארום סדיק פרסתא הוא ולית כנפיק ביה דסדיק ולא פשר²⁸⁵⁷. חולין נט א: שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר. והשוה “יוצא בו” (ידי חובתו, “משום”), ובארמית – “נפיק ביה”.

פרק ב

ה"א מיטמאין כחצי כלי. מיטמאין – כי“ו. צוק': מטמאין. כלומר: ככלי חרס מתוכו וככלי שטף מאחוריו (ר"ש). ומשנתנו ב”ה היא.

ה"ב נשתקעו דברים ולא נאמרו וכו'. וכ“ה גם בת”כ²⁸⁵⁸. ופי' שנשכחו דברי התנאים הראשונים, ריב“ז ור' ישמעאל ור”ע, ולא נאמרו, ועכשיו אומרים ר' נחמיה וראב"י כדברי ריב“ז. “ר' נחמיה וראב”י” גם בתוס' ב“מ פ”ו טז (חולקים על המשנה פ“ה מי”א), זבחים פ“ו יב (על המשנה פ“ד מ”א), מנחות פ”ו טז (וצ"ל: אליעזר בן יעקב)²⁸⁵⁹.

ה"ג והקרמודין. כצ“ל, וכ”ה בכי"ו, מלשון יוני κεράμις, רעפים.

או לוגין. בדפו‘: אלו לגין, וצ“ל: אלולגין = אנלוגין, מלשון יוני ἀναλογεῖον, “עמוד” שקוראים עליו, משנה פט”ז מ"ז ותוס’ כלים ב“ב פ”ו ט.

ור' נחמיה אומר חילוף הדברים. במ“ד שנינו: שהוא פותח בה טהורה וכו', ור”נ אומר: שהוא פותח בה טמאה ושהוא גומר בה טהורה.

ה"ד שהוא מטה על צדו ומדיח וכו'. במשנה²⁸⁶⁰: ומריח, ועי' להלן בתוס' פ“ב ה”י: שמתחלה לכך נעשית להיות מטה על צדה ומוציא מה שבתוכו לצדדין, ואולי הנכון: ומדיח, וצ"ל: את הלקוח, כמו “הלקוח בכסף מעשר” (מע“ש פ”ג מ"י) וכדומה.

ה"ט והשיקורין. ר"ש: והשקודין, ואולי מן “שקד”: “משוקדין”.

והסקין והנאין. ר“ש: הוסקו והנאין, ופי': כמו והן נאין, כי”ו: והסקין (?), והוגה: הוסקו; אבל העיקר: הסיקן והנאין, ומזה שיבשו: הסקין²⁸⁶¹. והנאין = וְהֵנָאִין = והן נאין, כלומר שלא נגמר הסקן, ועי' תוס' ב“ב פ”ו ג: פיטסאות נאות מגופרות, ולהלן תוס' כלים ב“ק פ”ג יד: מקום שמשקעין את הנאות בטיט הלבן. “וְהַנָּאִין” כמו: אמרה קונם שַׁנִּיסת משאצא עד ג' שנים²⁸⁶² = שני (=שאני) ניסת, שַׁנִּיכנס²⁸⁶³ = שני (=שאני) נכנס.

פרק ג

ה"ב הקנונים. כן גם בכי“ו. ביונית κανοῦν, סל. נזכר במו”ק פ“ג מ”ז אצל “סלים” ובביצה פ“א מ”ח אצל “תמחוי”; ובכלים פט“ז מ”ג (בין “כלי עץ”): הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום ויקנב, הקנונים ‏ הגדולים והסוגין הגדולים משיעשה ב' דורים לרחב שלהם.

(ועד מקום שאין האור שולט בו שאין חיבור). ליתא בר"ש, ונכון.

ה"ג בהידוק קרויה הברויה. “בהידוק קרויה” פיסקא למ"ה (ויש גורסים במשנתנו “הכרויה”, עי' מ"ש).

(הרי זה חיבור הטפילה). כפול בט"ס.

(אינה) חוצצת. אינה – ט“ס, וכהגהת הגר”א.

כשות שליקטו. בדפו': שלקטן, וכצ“ל. מקואות פ”ט מ"ד: כשות של קטן לא טמא ולא מטמא.

הטבילן (צואה שעל הכסא) אינה חוצצת. צ“ל: הטבילו, והמוקף מיותר. ובתוס' מקואות פ”ו יז שנינו: לכלוכי צואה שבכסא וכו' הרי אלו חוצצין, ואולי נשתבש מן “צואה שעל הבסר”, “שעל בשרו”, שבמקואות שם.

האיבר והבשר וכו'. במשנה שם: וצפורן המדולדלת, ובתוס' מקואות פ“ו ה”י שנינו: כשות של גדול²⁸⁶⁴ שאינו מקפיד עליה והאבר והבשר וכו' חוצצין.

ה"ד ובקצטרין. מלשון יוני κασσίτερος, תרגום “בדיל” ב־LXX, ועי' פי' הגאונים 151.

ה"ו ארונות. בדפו': ארוניות. והן “אירוניות”, שנזכרו במשנת עדיות פ“ב מ”ה²⁸⁶⁵, שפירושן הפשוט הוא: לפסין של האומן אירון (Heron), כמו “סלע נירונית”, והשוה “תנור של בן דינאי” (הופמן). ו“כלי חרש” שבסמוך – פירושו: וסתם כלי חרס. ושכולם כלי חרס הם יוצא ברור מן “משום כלי חרש” הסמוך.

הי"א הקרפאות. באשורית Karpu,Karpatu, ונמצא גם Karpa, כלי חרס.

קיד הבבלי. באשורית Kûdu וגם Kadu, כדים למשקים. יין ושכר וכדומה.

פרק ד

ה"ז תנור שחצצו לשנים והוסק אחד מהן ונטמא [במשקין]²⁸⁶⁶ הוא טמא וחברו טהור בשרץ כולו טמא [הוסקו שניהם ונטמא אחד מהן <בשרץ כולו>] [מטמא במגע ובאויר נטמא אחד מהן במשקה הרי חברו טהור] והעובי שביניהן כולו טמא ר' יוסי וכו' ואח"כ חצצו [אפילו נטמא אחד מהן במשקין כולו טמא] (ר"מ).

פרק ה

ה"ח [ככפישה. כ“ה בכ”י, וכן באהלות פ“ה מ”ו, והוא סל גדול, ונקרא גם “כופש” (טהרות פ“ט מ”ה). בסורית: כוּלְבָשָא (למ"ד נוספת), והלכסיקונים הסורים מפרשים: “קרתלא דסבלין בון ענבי מכרמא למעצרתא”.]

פרק ז

ה"ד אכסי. בר“ש (ד"ר): או(!) כסוי, וצ”ל: אף כסוי.

כסוי קמטרא. כלים פט“ז מ”ז, וסתמו ר' יוסי.

ומוקף. כמו “מוקף” צמיד פתיל, כלומר: מוקף הקמטרא.

חקק וכו'. שקע זה אינו נחשב לבית קיבול.

והמיעך שבחבית. ר“ש: והמעך, קרי: והמַעַךְ, שקע שבפי החבית או בשוליו, עי' לעיל פ”ו ט: היתה דופנה (של החבית) מעוכה (כהגהת הגר"א) לתוכו (של תנור).

ואם יש בהן טפח על טפח מצילין בכסוי. כך בכ“י, ומלת “בכסוי” נמשכת למעלה, וכן בפי' הרמב”ם פ“י מ”א (אלא שהוא המשיך זה בטעות על עצמות העופות!).

ה"ז אין מקיפין בקסטרון. בס“ז חקת טו²⁸⁶⁷ תניא: במה מקיפים… בשעף²⁸⁶⁸ ובשרף בשעוה ובזפת ובכסיטרון²⁸⁶⁹. ועי' תוס' כלים ב”ק פ“ג ד וב”מ פ“א ח, ועי' תוס' ב”ב פ"ה ט (בבלי פט ב), ועי' פי' הגאונים 151.

ב"מ פרק א

ה"ג ועשפו. כך בדפר וכי“ו. בכי”ו בין השיטין: י (= ועישפו), א“כ הוא פיעל: עשף אותו. במשנה (פי“ג מ”ג): עושפו, וכן בתרגום: עוּשפיה, עוּשפיא. כ”י ב': עשפו (=עָשפו). היחיד: עשף, סורית: עשפא = חצינא, قادوم, قاس

במשנה שנינו: קורדום שניטל עושפו טמא מפני בית ביקועו, אבל לפי התוס' עשפו עיקר.

שמחסומיתו. כ“י: שמחסימתו (=שחסימתו), ר”ש: שחסימתו, ובפי“ג מ”ד שנינו: ניטל חיסומן טהורים, ואפשר שלא אמרו זה אלא במעצד וכו‘. וכן מצאתי שוב בתוס’ ב“מ פ”ג ז: ובקרדום אע"פ שניטלה חסימתו טמאה.

הי"ב פסלין. כי“ו: פוסלין, מלשון יוני ψάλιον, השלשלת הקטנה התלויה מתחת הצואר, שבה מחוברות המוסרות; “רסן” בכלל (=כלינוס); אַסורים, שלשלת. היו כותבים קמיע על שלשלת ואוסרים בה את המזיקים, וזהו שאמרה התוס‘: “ספת (=חתך) הימנה ועשה חוליא לתכשיט”, כי השלשלת בת חוליות היא, ועי’ כלים פי”ב מ"א.

פרק ב

ה“ג טמאה מפני שהיא עשויה לכפיתה ושל בעה”ב אם התקינה לשמירה טמאה. מרישא נראה ד“כפיתה” טמאה, ומסיפא – ד“שמירה” טמאה (ולמטה בה“ט: טהורה מפני שהיא עשויה לשמירה, וכן בהי”ד: התקינו לשמירה טהור = פי“ב מ”ה), וכן שנינו במשנתנו: העשויה לכפיתה טהורה. ונראה שחסר כאן בתוס', וצ“ל: טמאה מפני שהיא עשויה < לשמירה, ושל בעלי בתים טהורה מפני שהיא עשויה > לכפיתה, של בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה. וצריך לחלק בין “לשמירה” שלנו ל”שמירה" דלהלן. ובר"ש חסר: מפני מה שלשלת […] שהיא עשויה לכפיתה ושל בעלי בתים אם התקינה לשמירה טמאה.

ה"ח [אקונכיאות. מלשון יוני κύμβιον. לזבו בראש בנין או סביב רהיט לנוי.

סופין. ומשקל קינו (ש"ב כא טז) תירגם הארמי: ומתקל סופיניה, וכך באשורית suppinu, ואולי הוא קישוט למגדלים.]

ה"י ואלו הן גולמי כלי מתכות וכו'. סדרן של ההלכות בתוס' כאן אינו מתאים לסדרן במשנה: ה“א–ה”ג = פי“ב מ”א; ה“ד = מ”ב (ואחריה ה“ה–ה”ז המשך הדברים שהם “חיבור” או אינם חיבור לטומאה); ה“ח: אונקלי של שידה וכו' = מ”ב סיפא; ה“ט = מ”ב מציעתא: ושל רוכלין וכו‘; ה"ט מציעתא: כסי טנא וכו’ = מ“ג רישא; שם: מפני מה דלת שבמגדל וכו' = מ”ג מציעתא; ה“י רישא: ואלו הן גולמי וכו' = מ”ו (=עדיות!); ה“י סיפא: ואלו הן היתוכין וכו' = מ”ג סיפא; הי“א סיפא: מסמר הגרוע וכו' = מ”ד רישא; הי“ב–הי”ג = מ"ו; הי"ד: מסמר שעקמו וכו' = מ"ה.

אפשר שבמ“ג אחרי “הדלת שבמגדל” שנה ר' יוסי במשנתו: “וגולמי כלי מתכות ר”ג מטמא וחכמים מטהרין” (ובתלוי המגרדת וטבלא חלק על עדיות). והי“ב–הי”ג הן תוספה לעדיות, שהכניסוה כאן בין המסמרים.

לשבץ. בחולין כה סע“א–רע”ב. ובחולין שם (כה א) נמצא “לשבץ” גם אצל “גולמי כלי עץ”, וחסר למטה בתוס' (הי"ז).

ונוסח התוס' עיקר: כלי מתכות וכו' לשוף וכו' לשבץ ולהקיש בקורנס. סורית: שבט, ל֗טש, נגד, חשל, טרף, נסך (חפרא), מחא בשבטא (אוידא תקמ"ב); הכספלה בירמ' י ה²⁸⁷⁰: משבטא = מקשה || ולהקיש בקורנס! בלשון המקרא: משובצים (שמ' כח כ). ומזה בארמית בבלית ותרגום: שפץ²⁸⁷¹, “תקן”, “חזק”.

הי"א מסמר הגרוע. = הַגְרוּע²⁸⁷². ואפשר ש“מסמר הגרע” שבמשנה אחר הוא (עי' ראב"ד), ולפיכך טמא.

פרק ד

[ה"ז והפגר. צ"ל: הפגד, בסורית: פגודֿא, ج۬ام בערבית, החלק שבפה או בחוץ. ורכוש ופגרים (דה"ב כ כה) מתרגם הסורי פגודֿא, והרומי – vestes.

והכולוניס. מלשון יוני χάλινος, מה שבתוך פי הבהמה.]

# מבוא למדרשי־הלכה

 

הקדמה    🔗

בחלק זה ניתן המבוא למדרשי הלכה של מו“ר זצ”ל. אמנם מבוא זה מקיף את כל מדרשי ההלכה שבידינו לבתיהם ולשיטותיהם; אבל אינו שלם לגמרי. חסר הוא בכמה פרקים מטעמים שהזמן גרמם: סוף שנת הלמודים (או הסמסטר) הגיע, והמורה הָכרח לקצר ולהפסיק. ובראשית השנה (או הסמסטר) השניה התחיל בפרק חדש, ולא השלים את הקודם. למשל בסוף הפרק “מדר”י" רשום בכתב־היד: “[הנוסח והדפוסים] [גמר סמסטר החורף, כא אדר תרפח]”; אך בקיץ תרפ“ח לא הרצה על הנוסח והדפוסים במדר”י, אלא התחיל בפרק חדש “ספרי במדבר” (ובראשו רשום בכתב היד: מבוא למדרשי הלכה, ח"ב,

קיץ תרפ“ח). מאותו טעם נשאר קטוע הסעיף “חלוקת הספרא” (להלן עמ' 702): בעמוד שלפני האחרון רשום “גמרתי כא אדר תרפ”ט”. וכיון שנדחה סיומו של פרק – נדחה, ולא הָשלם במחזורים הבאים, משום שבהם היה צריך לקצר יותר ולהצטמצם בתחום השנים שנקבעו למקצוע.

בכ“ז יש פרקים, שעיבדם מחדש במחזורים הבאים. למשל הסעיף “חלוקת הברייתות שבספרי (= במדבר) ומספרן” עובּד שנית באייר תש”ב. וכן בשולי אחד העמודים הראשונים של פרק א' “מדרש הלכה” רשום: כ“א מרחשון תרצ”ח (= מחזור רביעי?). ובסוף פרק ז' “דבי ר”י" רשום: “גמרתי בקיץ, כ”ד בתמוז פ“ח; נגמר במחזור שני, כא אדר”א תרצ“ב”. וכן בסוף פרק י“א “מדרשב”י” רשום" “גמרתי במחזור זה, י' סיון תש”ב".

כמה קטעים – עיבדתים לפי שתי נוסחאות, מאחר שלא יכולתי לברר איזה מהם לשון אחרון. לא העזתי להשלים את החסר בדברי רבי אלא בפרק “מדרשב”י" בלבד, שבסופו (עמ' 739–740) הבאתי תמצית הדברים, שהוספתי למבואו של מו“ר זצ”ל, שנדפסו בשלמותם ב“מדרשב”י" הוצאת “מקיצי נרדמים”.

ציון מספרי הפרקים והסעיפים וכן כותרות. הנתונות בסוגריים מרובעים, – הוספותי הם.

אמנם מן הראוי היה, שאקצר בפרק “ספרי דברים” בכמה מהערות מו“ר זצ”ל וארמוז להוצאת פינקלשטיין והערותיו (חוברות הספר יצאו לאור לאחר שמו“ר כתב את רוב הדברים בפרק זה, ועי' מ”ש רבנו על הוצאה זו בתרביץ שנה ח'); אך מכיון שהוצאה זו לא הָשלמה (כל הנדפס נשאר בארץ־הזדון והרשע והָשמד, ופרופ' א“ל פינקלשטיין עומד לזַכּותנו בע”ה בקרוב במהדורא חדשה) ואינה מצויה אלא בידי יחידים, לפיכך השארתי את דברי רבי כצורתם.

ונותן התורה יאיר את עינינו באור התורה והחכמה, ונזכה לרדת לעומק מאמרי התנאים ותורתם ולהבין את דברי רבנו ולהשלים גם את החסר.

ע"צ מלמד

 

I. מדרש־הלכה    🔗

ספרות:

רב שרירא גאון, אגרת, הו' לוין, 48 ואילך.

רנ"ק, מונה“ז שער י”ג.

רז"מ, דרכי המשנה, פרק א (הו' חדשה עמ' 3, 5–6, 10).

הופמן, המשנה הראשונה, פרק א', (עמ' 5–12).

ווייס, דור דור ודורשיו, ח"א, 153, 158, ואילך.

גרץ, ח"ג 211.

הלוי, דה"ר, כרך ג, 78.

בספרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ“ש חנ”א, 307 ואילך.

לויטרבך, “מדרש ומשנה”, JQR מהדו“ח, ח”ה וח"ו.

בכר,Exeg. Terminologie, ח“א, ערך “דרש” ו”מדרש".

ה“תלמוד” של התנאים, הוא ה“מדרש”, אז כשמו הרגיל בספרות המדעית: מדרש־הלכה (כדי להבדילו מ“מדרש אגדה”).

השם “מִדְרָש” נמצא כבר במקרא (דהי“ב יג כב וכ”ד כז), אלא שכאן פירושו “ספר” βιβλίον, וכמו “מקרא”, ספר לקריאה, כך “מדרש”, הוא ספר לדרישה וחקירה, ו“מדרש” ספר" (שם כד כז), γραφή הוא כמו “מגלת־ספר”²⁸⁷³.

השם המלא של מדרש־הכתוב הוא “מדרש־סופרים” (ה“ג ה' הספד, ד”ו קמג ע“ד, ד”ב 633: וארבעה מדרש סופרים)²⁸⁷⁴; “מדרש חכמים” (ספרא בחוקותי פרשה ב' א': אם לא תשמעו למדרש חכמים), או (“מדרש”־) “תורה” (קידושין מט סע“א²⁸⁷⁵, ירוש' מו”ק פ“ג פג ע”ב [חזקיה])²⁸⁷⁶, והיא היא ה“תורה” ששאל חגי לכהנים (חגי ב יא), שאינה אלא מדרש חכמים²⁸⁷⁷.

השם הקצר הוא “מדרש”, “מדרשות”: קידוש' מט א: ר' יהודה אומר מדרש²⁸⁷⁸; מדר“י יתרו, עמלק פ”ב 196: והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו – חקים אלו מדרשות והתורות אלו ההוראות דברי ר' יהושע, שם: והזהרת אתהם את החוקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות דברי ר' יהושע (כלומר: דברים החקוקים ורשומים בכתוב), וכיו“ב (סתם) ספרי ראה פיס' נח (אצל: המשפטים אלו הדינים), שם פיס' נט (קידוש' לז א): אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים אשר תשמרון זו משנה לעשות זו מעשה, וכיו”ב ספרא אחרי פרשה ט' ט‘; ספרא שמיני פרשה א’ ט‘: ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות, את כל החקים אלו המדרשות²⁸⁷⁹, אשר דבר ה’ אליהם אלו ההלכות, ביד משה זה המקרא, יכול אף התרגום ת"ל ולהורות²⁸⁸⁰.

אבל החכמים השתמשו בשם “מדרש” אף למדרש לשון המשנה, כתובות פ“ד מ”ו: זה מדרש דרש ראב“ע לפני חכמים בכרם ביבנה “הבנים יירשו והבנות יזונו”²⁸⁸¹ מה הבנים וכו' (דרש את המשנה בהיקש כאילו היה זה מקרא בתורה). ואף למדרש לשון שטר כתוב, ירוש' יבמות פט”ו יד ע“ד וכתובות פ”ד כח ע“ד–כט ע”א: עבד כתובה מדרש²⁸⁸².

ואפילו פירוש־שֵמוֹת שבתורה עצמה נקרא “מדרש”²⁸⁸³, ב“ר פכ”ה ב‘: ר’ יוחנן או' לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם, לא הוה צריך קריא למימר אלא זה יניחנו וכו'.

עיקר מובנו של “דָרֹש” הוא “חָקֹר”, “בָדֹק”; מכאן יצא, כבר בימים קדומים, המובן: לבדוק בספר, דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישע' לד טז)²⁸⁸⁴.

“עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט” (עז' ז י), והרי הוא קורא בספר התורה לפני הקהל וה“מבינים” (נחמ' ח ב, ג), “מפרש ושׂוֹם שׂכל ויבינו במקרא” (שם ח'), והלוים מבינים את העם לתורה (שם ז וט'), הם “המשכילים שכל טוב” (דהי"ב ל כב).

“מבין” הוא המורה²⁸⁸⁵ ותרגומו: סָפְרָא, “סופר”, “חכם”, “איש מבין וסופר” (דהי"א כז לב)²⁸⁸⁶.

ו“עזרא הסופר, סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל” (עז' ז יא) – בארמית: “סָפַר דתא די אלָה שמיא” (שם יב), – הוא אחד ה“מבינים” וה“משכילים”, שהרי באו אליו “להשכיל אל דברי התורה” (נחמ' ח יג).

“להשכיל אל דברי התורה” – פי': להתבונן ולחקור ולדרוש בה. וכשמצאו כתוב בתורה “בסכות תשבו שבעת ימים” (“אשר ישבו בני ישראל בסכות”), פירשוהו (עזרא והמבינים) לאמר²⁸⁸⁷: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבֹת לעשות סֻכֹת ככתוב (שם יד–טו); זאת

אומרת שפירשו על יד הכתוב את ההלכה, שמסככין ב“כל דבר” ש“גידולו מן הארץ”²⁸⁸⁸.

זו היא תחילת עבודתם של ה“סופרים”, וזהו תחילתו של ה“מדרש” וה“תרגום”.

הסופרים שאחרי עזרא המשיכו את פעולותיו של עזרא הסופר, פירשו את הספר, ספר התורה, ולימדו אותו לעם, על כן נקראו מורי־התורה מימי עזרא ועד הזוגות, ובהַשאָלה – עד סוף ימי הבית²⁸⁸⁹, – סופרים²⁸⁹⁰ ואצל הכותבים יונית,γραμματεῖς ²⁸⁹¹, σοφία γραμματέως²⁸⁹² = “חכמת סופרים” (סוטה פ“ט מט”ו), וגם ίερογραμματεῖς²⁸⁹³.

הסופרים “הבינו בתורה ודרשו בחכמת הראשונים”²⁸⁹⁴, פירשו התורה, הלכותיה דקדוקיה ושיעוריה, תיקנו תקנות²⁸⁹⁵ וגזרו גזרות ו“עשו סייג לתורה”²⁸⁹⁶. “שניות (לעריות) מדברי סופרים”²⁸⁹⁷, חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה²⁸⁹⁸ פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב²⁸⁹⁹ כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים²⁹⁰⁰; החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה (הלכה מקובלת) והכלאים מדברי סופרים²⁹⁰¹ (למדוהו מן ה“דין”, עי' קדושין לט א)²⁹⁰²; אין דנין דברי תורה מדברי סופרים ולא דברי סופרים מדברי תורה לא דברי סופרים מדברי סופרים²⁹⁰³. י“ח דבר נקראים “דברי סופרים”²⁹⁰⁴; עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות חוץ מדבר אחד וכו' אפילו דבר אחד מדיקדוקי סופרים²⁹⁰⁵; ו”אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות“²⁹⁰⁶, ו”הראהו הקב“ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים²⁹⁰⁷ עתידין לחדש²⁹⁰⁸, ו”נשתכחו בימי אבלו של משה כמה קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים²⁹⁰⁹. ונזכרו גם הלכות ש“חידשו סופרים”: “שער חדש (ירמ' כו י, לו י: בחצר העליון) ששם חידשו סופרים את ההלכה”²⁹¹⁰, ור' יהושע אומר על כמה הלכות שנשנו בכלים (פי“ג מ”ז) וטבול יום (פ“ד מ”ב–מ“ו, תוס' שם פ”ב יד): דבר חדש חידשו סופרים²⁹¹¹ ואין לי מה אשיב.

הסופרים כאמור פירשו את התורה, ובקשר עם לימודה פירשו את כל הלכותיה ודיניה. קראו בתורה “והיה לאות על ידך” ופירשוהו: אלו תפלין של יד, “ולטוטפת בין עיניך” – אלו תפלין של ראש (וזה נקרא במשנה “דברי תורה”, סנהד' שם), “לטוטפות” “לטוטפות” – אלו ארבע טוטפות (בתים, וזה “דברי סופרים”, שם); “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר” – זה אתרוג²⁹¹²; “בסכות תשבו” – בסכות של כל דבר שגידולו מן הארץ (עי' לעיל); “לא תעשה כל מלאכה” – כל ל“ט אבות מלאכות (שבת), “אל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים”²⁹¹³, ועמי הארץ המביאים את המַקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש (יו"ט)²⁹¹⁴, ושלשה כלים ניטלין בשבת²⁹¹⁵, ו”בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו"²⁹¹⁶.

בדרך זו, דרך המדרש, לימדו הסופרים את התורה, ובדרך זו מסרו לתלמידים את הקבלות וההלכות המסורות ביחד עם התורה הכתובה.

זו, דרך המדרש, ורק זו היתה דרך לימודם; ודרך זו נמשכה עד זמנו של יוסי בן יועזר, הראשון לזוגות, שהיה בימי גזרות אנטיוכוס.

וכך אומר רב שרירא באגרתו²⁹¹⁷:

וסיפרא וסיפרי דראשי דקראי והיכא רמיזאן הילכאתא בקראי ומעיקרא בבית שני ביומי ראשונים²⁹¹⁸ לפום ההוא אורחא הוה תניאניהון [=וספרא וספרי דרשות הכתובים [הם] והיכן רמוזות ההלכות בכתובים, ומתחילה בבית שני בימי הראשונים²⁹¹⁹ בדרך זו (כלומר דרך המדרש) היתה משנתם"]²⁹²⁰.

ואמנם כן. ההלכה הראשונה שנמסרה בדרך המשנה עם מחלוקתה בצדה, בסגנון שאינו רגיל כלל במשנה²⁹²¹ ובארמית, – היא “עדותו” של יוסי בן יועזר (עדיות פ“ח מ”ד): העיד יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן ועל משקי בית מטבחיא דכן ודיקרב במיתא מסאב וקרו ליה יוסי שריא (=“ולא הודו לו” של

תלמידי ר"ע).

“עדות” זו לא “בו ביום” (ביום שמינו את ראב"ע נשיא) העיד אותה, שהרי קדם כמה דורות לאותו זמן²⁹²², אלא שהכניסו משנה זו שנאמרה בסגנון עדות לתוך משנת עדיות.

וכך התחילו משנה קדומה אחת שמימי זקני בית שמאי וזקני ב"ה (חגיגה פ“א מ”ח ואילך)²⁹²³ במחלוקת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן על הסמיכה (ביו"ט) והקדימו לה הקדמה קצרה וחשובה על יחס המשנה למדרש:

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.

וכבר הצורך בהקדמה זו מראה שעדיין לא עבר זמן רב משעה שעברו מדרך המדרש לדרך המשנה.

ואחת משלש ההלכות, ש“העיד” עליהן יוסי בן יועזר בעדותו (ודיקרב במיתא מסאב), יְשָׁנָה מן דרשה במדרש־הלכה (ספרא) בשם “זקנים הראשונים” (שר"ע חולק עליהם), שהם בוודאי הסופרים שקדמו ליוסי בן יועזר, שבשמם העיד את עדותו (את ההלכה בלא המדרש!). וכך שנינו בספרא ויקרא חובה פי“ב א': או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. זקנים הראשונים היו אומרים יכול אפילו אם נגע אדם במגע טֻמאות (בכלים ואדם שנגעו במת)²⁹²⁴ יהא חייב ת”ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדין שהן אבות הטומאה (“עיקרי הטומאה ועצם הטומאה”) יצא דבר שאין אב הטומאה.

זקנים הראשונים דורשים כלל ופרט: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא – כלל, או בנבלת חיה טמאה וגו' או כי יגע בטומאת אדם וגו' – פרט (לכל טומאתו אשר יטמא בה, פירשו על כל טומאות האדם: בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר; וכיו"ב אמור כב ה: או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו)²⁹²⁵, ואין בכלל אלא מה שבפרט²⁹²⁶.

ועל הלכה זו העיד יוסי בן יועזר בעדיות: ודיקרב במיתא מסאב, הנוגע במת ולא הנוגע באדם הנוגע במת²⁹²⁷.

חוץ מזו ישנם עוד כמה מדרשות והלכות שהובאו במקורותינו בשם “זקנים הראשונים”, ורובם שייכים בוודאי לזמן הזה, זמן הסופרים:

1. ספרא סוף מצורע, פ“ט יב²⁹²⁸: והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנידתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר”ע וכו'.

וזה בוודאי מדרש הסופרים, שכן אמרו באדר“נ ריש פ”ב²⁹²⁹: איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וכו‘, יכול תרחץ פניה ותכחול עיניה ת"ל והדוה בנדתה כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנוולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה וכו’.

סייג זה עשו אפוא אנשי כנה"ג (“ועשו סייג לתורה”). גם השבעים מתרגמים “נדה” בכל ויקרא (חוץ מן יב ב וי"ח יט): ἄφεδρος, “מנודה ומרוחקה ונבדלת”²⁹³⁰. ורשב"א אומר (בתוס' שבת פ"א יד): שהראשונים לא היו אוכלין עם הנידות²⁹³¹. ואף המשנה מזכירה (נדה פ“ז מ”ד) עוד: “בית הטמֵאוֹת” (חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדתן).

2. תוס' שבועות פ"ג ז‘²⁹³²: והוא עד הכשר לעדות, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם אילו דברי(ם) הראשונים ר' עקיבא אומר וכו’.

3. מכילתא דר“י בשלח עמלק פ”ב 181: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע, זקנים הראשונים אומרים כך מדה מהלכת על פני כל הדורות שוט שישראל לוקין בו סופו ללקות וכו‘; לעיל מסכתא דויהי, סוף פ"ה 109 סתם: כך היא מדה מהלכת וכו’: מדרשב“י לי”ז יד²⁹³³: זקנים הראשדנים אומרים שוט וכו'.

שלשת הראשונים הם מדרשי־הלכה, והרביעי (סי' 3) – אגדה.

ושתים הן הלכות מופשטות בלא מדרשן;

4. תוס' אהלות פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים (רביעית דם שנשפכה על האסקופה והיא קטפרס, “משופעת”) מקטפרס ולפנים הבית טמא מקטפרס ולחוץ הבית טהור חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור (כמשנתנו פ“ג מ”ג).

“זקנים” אלו, שהשתמשו במלה יונית קטפרס, καταφερές, “משופע”, – חיו אפוא בזמן ההשפעה היונית, בזמן הסורים: נֹאמַר מזמנו של אנטיגנוס איש סוכו, ששמו ᾿Αντίγονος) כבר מעיד על הסביבה היונית, ואילך²⁹³⁴.

5. נזיר נג א (ברייתא בלא ציון): אמר ר' אלעזר²⁹³⁵ זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל (“בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח”), רובע עצמות ורביעית דם לא לכל (“כלומר אפילו אחד מכולם אינו מטמא”) ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל. ב"ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח; בתוס' נזיר פ“ה א ואהלות פ”ד יג²⁹³⁶: אמר ר' אלעזר²⁹³⁷ בראשונה²⁹³⁸ היו זקנים²⁹³⁹ חלוקין מקצתן אומרים רביעית דם ורובע עצמות ומקצתן אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם בית דין שלאחריהם אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומות ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש²⁹⁴⁰.

והעיד ר' יעקב בר אידי (תלמיד ר' יוחנן) בבבלי שם, שב"ד שלאחריהן: מפי שמועה אמרו <ה>²⁹⁴¹ מפי חגי זכריה ומלאכי, ובירוש' שם: רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון (בן לקיש!)²⁹⁴² מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. כלומר “מדרש” מימי הסופרים. (ור' יהושע אומר לר“ע הדן ק”ו שרביעית דם מטמא בנזיר: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה, נזיר פ“ז מ”ד; ובס“ז 243: אבל מה אעשה שגזרו חכמים חצי לוג, וגם ר' אליעזר משיב לר”ע, נזיר שם: אין דנין כאן ק"ו).

ונראה שדרשו “ועל כל נפשות מת לא יבא” (ויק' כא יא): שתי נפשות ומת אחד, שתי רביעיות דם למת, מעין שדרש ר"ע מכאן רביעית דם הבאה משני מתים: שתי נפשות ומת אחד²⁹⁴³.

ואמנם קרוב להלכה הישנה (חצי לוג וחצי קב לכל) נמצא בס"ז²⁹⁴⁴: זאת התורה אדם וכו' לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה השיזרה [וה]גולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות וכו'²⁹⁴⁵.

כאן ישנה כבר מחלוקת בין “זקנים הראשונים”, ומכיון ש“מימיהם לא נחלקו אלא על הסמיכה”²⁹⁴⁶, אפשר להניח שמחלוקת זו ב“הלכה” מופשטה ש“מדרש” שלה בצדה, בדור השני של הזוגות (יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי) היתה.

המעבר מ“מדרש” ל“משנה” התחיל אפוא בזמנו של יוסי בן יועזר, והלך והתפתח, הלך והתבדל למקצוע מיוחד: המשנה.

על טעמו של המעבר הזה מדרך המדרש לדרך המשנה (ההלכות) נאמרו דברים שונים ומשונים²⁹⁴⁷.

יש אומרים שמפני שנתרבו ההלכות “שלא נכללו בתחלת ההשקפה לא בכתובי התורה ולא בפירוש… הסופרים… ולפי שלא הספיק להם בזה שנון הכתוב עם הפירוש… על כן קבעו את העולה להם במאמרים קצרי המלות ורבי הכוונה בכדי להקל על הזכרון”²⁹⁴⁸!

רז“פ²⁹⁴⁹ מחזיק בטעמו של רנ”ק, מפני ש“ברבות הימים נתרבו הפירושים ועמדו זה בצד זה בלי חיבור וקישור פנימי ולימוד כזה הוא מלאכה כבדה” וכו‘. והוא מוסיף עוד טעם שני, ו"הוא הפיזור והפירוד הבא בעקבי הלימוד בדרך פירוש התורה, הרבה מצות נכפלות ומשולשות בתורה ונבדלות במקומות אלה באיזה תיבה וכו’ הניתנת לידרש… ומדרכי הנפש המשכלת לאסוף ולקבל כל הפרטים אל הכלל…".

אבל ל“זכרון” היה מועיל בוודאי²⁹⁵⁰ בית־האחיזה בכתוב. ואשר לסדר ולכינוס, הרי לא הועילו הרבה, שהרי במשניות הראשונות היו מסדרים כמה דברים לפי חיצוניותם (מספרים, אין בין, וכדומה) ומה הרויחו בסידור המשנה?²⁹⁵¹.

לויטרבך²⁹⁵² סובר על כן, שיסודו של המעבר הזה הוא בחוסר ביסוסן של כמה הלכות בכתוב (מעין דברי רנ"ק!): המעבר למשנה בא קודם־כל בהלכות שלא מצאו להן ראיה מן התורה, או שדנון קצת חכמים באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ולא הסכימו להם חבריהם. הלכות כאלה נשנו בדרך המשנה²⁹⁵³ ולאלה נוסף עוד מניע אחר, מחלוקת הצדוקים והפרושים, שהצדוקים היו מונים את החכמים על כמה הלכות, שאין להן יסוד במקרא. מפני הטעמים האלה עזבו החכמים במשך הזמן לגמרי את דרך המדרש, “הסתירו” (כך: “הסתירו”!) את מקורות ההלכה, ושנו אותה כאילו היתה “הלכה למשה מסיני”²⁹⁵⁴, הלכה פסוקה סתמית, בלא ראיות מן הכתוב!

ומה נֹאמַר על הראיות מן הכתוב המרובות במשנה, אפילו במשניות הקדומות?²⁹⁵⁵ ואיך אפשר שאותם החכמים שהשתדלו להסתיר כביכול מקום הפצע – יגלו פתאום את מקומו בדברים מפורשים לעיני הצדוקים שבימי הורדוס: היתר נדרים פורחין באויר וכו'²⁹⁵⁶.

והרי דווקא בדורות שלפני הורדוס נסדרו לא בלבד הלכות שהן “כהררים התלויים בשׂערה” (הלכות שבת, חגיגות והמעילות) אלא אף הלכות ש“יש להן על מה שייסמכו” (“הדינין והעבודוֹת” וכו')²⁹⁵⁷.

אפשר ואפשר שהיו אף גורמים חיצוניים שגרמו למעבר זה, כגון חידוש התורה שאחרי גזירת אנטיוכוס²⁹⁵⁸, אסיפתה וכינוסה (ואפשר שאספו אז אף עדויות, כעדותו של יוסי בן יועזר, עי' לעיל). אבל בעיקרו של דבר גרמו למעבר זה בוודאי ובוודאי – ריבוי ההלכות והתולדות, שהיו קשורות לספר התורה רק בקשר רפוי, קשר המקום, זאת אומרת, שנקשרו ונסמכו לאותו הכתוב שבתורה שעוסק באותו ענין. הלכות כאלה נשנו לאמיתו של דבר גם בזמן הסופרים בתור “הלכות” פסוקות ונבדלות, אם אמנם אצל (ולא מתוך) התורה הכתובה (וכיו“ב נסמכו, ולא נלמדו מן הכתוב, כמה הלכות – בת”כ שלנו ובספרי).

על־ידי כך נתפתחה במשך הזמן הלכה שאינה תלויה כלל במקרא: דרך המשנה.

מימי יוסי בן יועזר ואילך לקחה אפוא דרך ה“הלכה”, ה“משנה”, את מקומה הראשי של דרך “המדרש”.

ההלכות. נמסרו בלשון המשנה כספר בפני עצמו ולא כפירוש לתורה.

חוץ משלש ההלכות של יוסי, שמחלוקתן בצדן (“וקרו ליה יוסי שריא”) שהזכרנון, נמסרו מן הזמן ההוא הקדום עוד שתי הלכות כאלה עם מחלוקתן בצדן, והן בתוס' מכשירין פ"ד ג–ד:

חילפתא בן קוינא (ר"ש: קוניא) אומר שום בעל בכי טמא מפני שמרביצין עליו (ב)מים ואחר כך קולעין אותו אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל. יהושע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריה טמאות מפני אנטליא²⁹⁵⁹ שלהן אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל.

סדר ההלכות וסגנון המחלוקת מראה. ששתיהן הלכות קדומות ושחילפתא בן קוינא קדם ליהושע בן פרחיה. והרי גם חכמים כ“יהודה בן דורתאי”²⁹⁶⁰ ויהודה בן צריפאי וחברו מתתיה בן מרגלות²⁹⁶¹ אינם ידועים ממקור אחר²⁹⁶².

אבל גם כשלקחה ההלכה את המקום הראשי לא הניחו חכמים את ידם מן ה“מדרש”: המדרש לִוָה את המשנה בדרכה, כ“תלמוד” למשנה. ש“אפילו ראשוני ראשונים הוה אית להון” תלמוד וכו' והוו עיקרין דילהון קלין וחמורין וגזרות שוות ופנים של מדרשות וכו' "²⁹⁶³.

כי לא הלל הוא שחידש את המדרש ובנה אותו על שבע המדות שלו²⁹⁶⁴, אלא “דרש שבע מדות לפני זקני בתירה” למעשה, באותו ערב פסח שדנו בו “אם פסח דוחה שבת”²⁹⁶⁵. שאלו הן שבע־המדות שדרש: “קל וחומר. וגזרה שוה. ובנין אב. ושני כתובים (“המכחישים”). וכלל ופרט. וכיוצא בו במקום אחר ודבר למד מעניינו²⁹⁶⁶. אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה”.

וכך “התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר וגזירה שוה. מהיקש. הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור מה המיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר. מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזירה שוה. נאמר בתמיד במועדו ונאמר בפסח במועדו מה תמיד שנ' בו במועדו דוחה את השבת אף פסת שנ' בו במועדו דוחה את השבת” (ירוש' שם).

הרי כאן שלש מדות ממדותיו: היקש (“מה מצינו”, “בנין אב”), ק“ו וג”ש.

ו“איפשר מפני שדרש להם כל היום בהלכות פסח (בבלי וירוש' שם) הוצרך לכל המדות” (ראב"ד בפירושו). ואמנם בירושלמי (שם) נסמך לענין שלמעלה: “על שלשה דברים עלה הלל מבבל. טהור הוא וכו‘²⁹⁶⁷ על זה עלה הילל מבבל²⁹⁶⁸. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה’ אלקיך צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה²⁹⁶⁹. כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחר אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן²⁹⁷⁰. ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י!) ועלה וקיבל הלכה”.

ומכיון ששתי הדרשות האחרונות מהלכות פסח הן, ואחת מהן (“צאן ובקר לחגיגה”) נוגעת בשאלת היום, קרוב שגם למדה זו הוצרך באותו יום.

והרי כבר ארבע מדות ממדותיו²⁹⁷¹ שהשתמש בהם הלל למעשה לפני בני בתירה, ונשארו רק שלש שאין אנו יודעין שימושן.

ולא על שיטת המדרש של הלל חלקו בני בתירה²⁹⁷², אלא²⁹⁷³ לא קיבלו ממנו את ההיקש והק“ו והג”ש, מפני שמצאו להם תשובה: “היקש שאמרת יש לו תשובה וכו' ק”ו שאמרת יש לו תשובה וכו' גזירה שוה שאמרת – שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (ירוש' שם). ו“אע”פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן יבא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון" (שם); ושזו היתה באמת קבלה משמעיה ואבטליון אנו לומדים מדברי בן־הדור יהודה בן דורתאי שאמר "תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת²⁹⁷⁴, ומכללו אתה שומע שאמרו: פסח דוחה את השבת.

את הדרשות של הלל שדרש מעצמו לא קיבלו בני בתירה מפני שמצאו להן תשובה, אבל קיבלו את ה“הלכה”. והרי זה כאותה שאמרו²⁹⁷⁵ “אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה”, וכאותה שאמר ר' יהושע לר“ע²⁹⁷⁶ על הק”ו שלו: “יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה”. שהרי יש ש“ההלכה עוקפת למדרש”²⁹⁷⁷.

ובכלל – המדרש תומך בָהלכה, אבל אינו יוצר את ההלכה; סומכים את ההלכה מן המקרא, אבל אין מוציאים וממציאים הלכה מתוך דרש²⁹⁷⁸. ואדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן ג“ש לבטל תלמודו²⁹⁷⁹. ועל הלל אמרו: “ודרש (מעצמו) והסכים (למדרש שדרשו בא"י) ועלה וקיבל הלכה”²⁹⁸⁰, ולא סמך על המדרש שלו. וראב”ע אומר לר"ע: “עקיבא אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני”²⁹⁸¹.

ואמנם לא כל “הלכה” היתה לה (שני דורות לפני החרבן!) על מה שתסמך (סמך בתורה)²⁹⁸², ועל־כן אמר ר' יהושע²⁹⁸³: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה (כל אשר בתוכו יטמא = יטַמֵא) שהוא טמא.

אבל ה“מדרשות” הלכו כל הזמן שאחרי יוסף בן יועזר ביחד עם ה“הלכות”, גם לפני זמנו של הלל.

בתחילת ‏ ימי הורדוס ובסופם נזכרים “חכמים גדולים ודרשנים גדולים”: שמעיה ואבטליון נקראים “דרשנים גדולים”²⁹⁸⁴ בפי בן־הזמן יהודה בן דורתאי²⁹⁸⁵, ועל יהודה בן צריפא ומתתיה בן מרגלות אומר יוספוס²⁹⁸⁶: Ιουδαίων λογιώτατοι καὶ παρ' οὐστινασοῦν τῶν πατρίων ἐξηγηταὶ νόμωνʼ = “בין היהודים הטובים שבמבינים מבין פרשני תורת אבות”; ובמק"א²⁹⁸⁷: δύ' ἦσαν σοφισταὶ κατὰ τὴν πόλιν, μάλιστα δοκοῦντες ἀκριβοῦν τὰ πάτρια. = “שני חכמים היו בעיר, הנחשבים למבינים הטובים ביותר של תורת־אבות”.

ושמאי דרש: “עד רדתה – אפילו בשבת”²⁹⁸⁸, זכור ושמור – זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא²⁹⁸⁹, ולמד אפילו מדברי קבלה: שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון (קידושין מג א: משום חגי הנביא)²⁹⁹⁰.

וזקני ב“ש וב”ה הלא נחלקים בכמה דברים שיסודם מדרש־חכמים²⁹⁹¹.

וכמה דרשות של כהנים מזמן הבית (שבוראי לא היו מב"ה) נמסרו:

א) זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול אשם הוא אשוֹם אָשַם לה' (ויקרא ה יט) זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה ילקח בו עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ואומר (והיכן מצינו מדרש זה, במלכים ב' יב יז, בפי יהוידע) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו²⁹⁹².

בוודאי דרשת הכהנים.

ב) הכהנים דורשין לעצמן (שקלים פ“א מ”ד).

ג) בני חנן היו דורשין (ספרי ראה פיס' ק"ה).

ד) ישמעאל בן פיאבי, היו דנים עמו מק"ו (תוס' פרה פ"ג ו).

ה) <אלעזר בן> חנניה בן חזקיה בן גרון, דרש ספר יחזקאל²⁹⁹³: ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה²⁹⁹⁴, מה עשה העלו לו שלש מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשו.

וכבר העיר גרץ²⁹⁹⁵, שגם י"ח דבר גם מגלת תענית בעלייתו של אלעזר בן חנניה נתקנו (כנוסח מג"ת בניגוד למשנה ולבבלי). ובאמת נשארה לנו דרשה אחת שלו ביחס ליחזקאל בספרי תצא פיס' רצד: רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר איפה לפר ואיפה לאיל איפה לכבש²⁹⁹⁶ [וכי] מדת [פרים] אילים וכבשים אחת היא [והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש]²⁹⁹⁷ אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה²⁹⁹⁸.

דרשה אחרת שלו במדר“י בחדש פ”ז 229: “אלעזר בן חנניה בן חזקיה (בן חנניה)²⁹⁹⁹ בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת”. הוא שמובא בברייתא אחת³⁰⁰⁰ בשם “בית שמאי” (שאלעזר בן חנניה היה אחד מהם): מחד שביך לשבתיך³⁰⁰¹, ובמכיל' דרשב"י³⁰⁰² בשם שמאי (כמו שהזכרתי כבר): זָכְרָה עד שלא תבוא ושָׁמְרָה משתבוא וכו'.

ו) וזכריה בן הקצב דרש כדרשת ר"ע אחריו³⁰⁰³, כשם שגם דברי ר' שמעון³⁰⁰⁴ הם דברי זכריה³⁰⁰⁵.

כך נמסרה גם דרשת הלל הנזכרת (שבירוש' פסח' פ“ו לג ע”א) סתם בספרי (ראה פיס' קכט), ובשם ר' עקיבא במדר“י פסחא פ”ד 13. וכן דרשתו השניה של הלל שבירוש' (שם) נמסרה בספרי (ראה פיס' קלד) בשם ר' שמעון, ובספרא (אמור מי"ב ה, מנחות סו א] בשם ר"ש בן אלעזר.

ובדרכנו למדנו, שמדרשים המובאים במדרשי־הלכה סתם, ואפילו אלה שמובאים בשם תנאים אחרונים – יכולים להיות קדומים מאד, ואלה שבשמם נמסר המדרש אינם אלא “תנאים” ששָנוהו ומסרוהו.

והמשנה העתיקה, שנתחברה לפחות שני דורות – או שלשה דורות – לפני החרבן³⁰⁰⁶, בחגיגה פ“א מ”ח אומרת: הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שייסמכו; המשנה הזאת ידעה אפוא כבר את המדרשות למקצועות אלה.

ומשנה עתיקה אחרת שמימי הבית³⁰⁰⁷ ידעה כנראה רובו של המדרש שנסדר ב“הגדה” של פסח³⁰⁰⁸, שהרי אמרה³⁰⁰⁹: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר³⁰¹⁰ כל הפרשה³⁰¹¹.

ומשנת יומא (פ“א מ”ו) אומרת: אם היה (הכהן הגדול) חכם דורש (בסדר היום), ואם תלמיד־חכמים³⁰¹² – דורשין לפניו.

ורבי הושעיה שנה בברייתא שלו³⁰¹³: כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה (על הטבלה של הילני המלכה) שממנה היה קורא ומתרגם כל דיקדוקי הפרשה (בתוס'³⁰¹⁴: קורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי).

ועל רבן יוחנן בן זכאי, תלמידו של הלל ורבו של ר' יהושע בן חנניה, אמרו³⁰¹⁵: שלא הניח מקרא ומשנה ותלמוד וכו' דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וכל המדות של חכמים (“קלים וחמורים וגזרות שוות”) וכו'.

ואותו ר' יהושע האומר (בסוטה פ“ה מ”ב שהזכרתי) מי יגלה עפר וכו' שאין לו מקרא מן התורה וכו' – אותו ר' יהושע מדבר על ה“מדרשות” כמקצוע קבוע ומיוחד אצל ה“הוראות” (הלכות, משניות): חוקי האלהים אלו מדרשות (שהן חקוקים ורשומים בכתוב)³⁰¹⁶ ותורותיו אלו ההוראות³⁰¹⁷: החקים אלו מדרשות והתורות אלו הוראות (שם).

בזמנו של ר' יהושע לימד חברו ר' נחוניא בן הקנה³⁰¹⁸, "שהיה דורש את כל התורה בכלל ופרט³⁰¹⁹. ממנו נשארו לנו שתי דרשות, אחת בהלכה ואחת באגדה:

א) בערתי הקדש מן הבית – מה שבבית מעכב (את הוידוי) לא מה שבשדה (מ"ת 175, ור' יהושע חולק).

ב) צדקה תרומם גוי וחסד (לישראל) ולאומים חטאת (ב“ב י ע”ב).

ובאותה שעה לימד גם נחום איש גמזו (נחמיה העַמסוֹני), ש“היה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט” (תוס' שבועות פ"א, שבועות שם), ו“היה דורש כל אתין שבתורה³⁰²⁰, ו”היה אומר אכין ורקין מיעוטין אתין וגמין ריבויין"³⁰²¹.

מאלה נתפרדו שני בתים: בית ר' ישמעאל ובית ר' עקיבא. ר' ישמעאל הלך בעקבותיו של הראשון ור"ע בעקבותיו של השני.

אבל עד שאנו נכנסים למדרשי ר' ישמעאל ור"ע עלינו לדבר דברים אחדים על שרידי המדרשים שמחוץ לארץ־ישראל.

 

II. המדרשות בחו"ל    🔗

א. במצרים

א) השבעים. כמה שרידים של מדרשות נמצאים בתרגום השבעים³⁰²² והם בוודאי מדרשות עתיקים שהגיעו מא"י למצרים. למשל:

1. וכי יגח (שמות כא כח) תירגמו: ἐάν δὲ κερατίσῃ, וכן תירגמו בפסוק כט = כי יגח אין נגיחה אלא בקרן³⁰²³. וכן מתרגמים “יגף” (פסוק לה) = בקרן הכתוב מדבר³⁰²⁴.

2. ונקרב בעל הבית אל האלהים (שם כב ז): – καὶ ὀμεῖται, “ונשבע” = “לשבועה”³⁰²⁵.

3. והרים את הדשן אשר תאכל וגו' (ויקרא ו ג): καὶ ἀφελεῖ τὴν κατα κάρπωσιν “והרים את האברים המאוכלים” = ספרא צו פ“ב ד³⁰²⁶: והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים ת”ל עולה וכו' הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד (תמיד פ“א מ”ד)³⁰²⁷.

4. מרוח אשך (שם כא כ): – μόνορχις = בכורות פ“ז מ”ה: אין לו ביצים או אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו. ופירש הבבלי (מד ב): קשיא ליה לר' ישמעאל הא חֲסַר אשך מיבעי ליה תָנִי שנמרחו אשכיו. והספרא (אמור פרשה ג טו) השמיט דברי ת“ק לגמרי, אבל דברי ת”ק הם מדרש ישן נושן.

5. ממחרת השבת (שם כג יא): τῇ ἐπαύριον τῆς πρώτης (ἡμέρας τῆς ἑορτῆς) = ממחרת יום טוב הראשון³⁰²⁸.

וכך אומר גם פילון³⁰²⁹: μετὰ τὴν πρώτην εὐθὺς ἡμέρα (ביום הסמוך ליום הראשון אחריו); וגם יוספוס³⁰³⁰ אומר, שהעומר קרב ביום השני לחג המצות בששה עשר בניסן, שלא כדעת הצדוקים (ממחרת שבת בראשית)³⁰³¹.

6. ובן אין לו (דברים כה ה): σπέρμα δὲ μὴ ἦν αὐτῷ “וזרע אין לו” – ספרי תצא פיס' רפח³⁰³²: ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובן הבת³⁰³³ ובת הבן מנין ת“ל אין לו מ”מ וכו‘. ובמשנה³⁰³⁴ שנינו: מי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אחיו וכו’³⁰³⁵.

ב) פילון האלכסנדרוני

גם בספרי פילון נמצאים כמה מדרשים המתאימים בעיקרם למדרשי־הלכה³⁰³⁶ שלנו, למשל:

1. פילון³⁰³⁷ מציע דברי התורה (דב' כב כג וגו') על נערה שנאנסה בעיר או בשדה, ומוסיף:

“אבל הדיין צריך לבדוק יפה בדינה ולא יתלה את הכל במקום. שהרי כשם שאפשר לה שתאָנס בתוך רחוב העיר, כך אפשר לה שתמסור את עצמה ברצון בשדה. לכך דיקדקה תורה כשלמדה זכות על זו שנאנסה בשדה ואמרה (כב כז): צעקה הנערה ואין מושיע לה, לומר שאם לא צעקה ולא הגנה על עצמה, אלא הלכה אחריו ברצון, הרי היא חייבת בוודאי, שהיא נסמכת בערמה על מקום המעשה לראיה שנאנסה. וכן בעיר. מה תעשה ריבה זו שרוצה ליתן הכל בשביל כבודה ואינה יכולה להגן על עצמה מפני הנואף החזק ממנה וכו'. כי זו אע”פ שהיא בעיר הרי היא מכל־מקום כנמצאת במקום שמם, שהרי אין לה עוזרים. אבל השניה שמסרה את עצמה ברצון הרי היא כנמצאת בעיר אע“פ שלא היה שם אדם”.

וכל דבריו מתאימים³⁰³⁸ לגמרי למדרש־חכמים בספרי (תצא פיס' רמג): כי בשדה מצאה. יכול בעיר חייבת בשדה תהא פטורה ת"ל צעקה [הנערה המארשה ואין מושיע לה] אם³⁰³⁹ אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה ואם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת.

2. “אחרי הבנות” – אומר פילון³⁰⁴⁰ – “באים בשורה השלישית האחים, ובשורה הרביעית אחי האב מן האב, ורָמז בזה שגם האב יורש את בנו, שהרי זה דבר אי־אפשר שאחי האב שבא מכח האב יורש והאב עצמו אינו יורש”.

מעין זה³⁰⁴¹ אמרו בספרי פנחס פי' קלד: ומנין שהאב יורש אָמרְת קל וחומר הוא ומה אחים³⁰⁴² שאין באים אלא מכח האב הרי הם יורשים האב שאין האחים באים אלא מכחו דין הוא שיירש.

3. פילון³⁰⁴³ מדבר על גידל חטאו של המועל בפקדון. ומטעים דבריו: “כי מלוָה ברבית אינה ניתנת אלא בשטר וכְתָב, ומלוה בלא רבית שניתנת בפומבי מעידים עליה עדים. מה שאין כן בפקדון. פקדון נותן אחד לחברו בסתר וחוזר לאחוריו שלא יראהו אחר. ואפילו את עבדו אינו לוקח עמו וכו‘. במעשה (כזה) שאינו נראה (לאדם) עומד ה’ באמצע ושניהם סומכים עליו” וכו'.

ואלה ממש³⁰⁴⁴ דברי ר"ע³⁰⁴⁵: רע"א מה ת"ל ומעלה מעל בה', לפי שהמַלוה והלוה והנושא ונותן אינו מליה ואינו לוה ואינו נושא ואינו נותן אלא בשטר ובעדים לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש בעדים ובשטר אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם בזמן שמכחיש מכחיש בשלישי שביניהם.

וכאלה עוד (למשל בהלכות סוטה)³⁰⁴⁶.

ב. מדרשי־הלכה בבליים

תרגום אונקלוס – אע"פ שלשונו הארמי דומה ללשון־יהודה³⁰⁴⁷ – סידורו נעשה בבבל³⁰⁴⁸ וקרוב שנכנסו בו גם דרשות בבליות.

כי אע"פ שאונקלוס נזהר לתרגם מלה במלה, מתרגם הוא לפעמים בהתאם להלכה, במקום שפשט הכתוב מתנגד להלכה. למשל:

א) ממחרת השבת – מבתר יומא טבא (עי' לעיל).

ב) כל בן נכר (שמ' יב מג): כל בר ישראל דאשתמד = מדר“י פסחא פט”ו 53: אחד ישראל משומד ואחד גוי במשמע שנאמר וכל בן נכר עָרל לב (וגו', יחזקאל מד ט!).

ג) בבית אחד (שם מו): בחבורא חדא = מדר"י שם 54: בחבורה אחת הכתוב מדבר.

ד) לא תבשל גדי בחלב אמו (שמ' כג יט): לא תיכלון בשר בחלב = מדר“י כספא פ”כ 336 ועוד.

ה) כי תבא בכרם רעך, כי תבא בקמת רעך (דב' כג כה וכ"ו): ארי תתגר = ספרי תצא פיס' רסו, רסז: יכול לעולם ת“ל ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעה”ב וכו‘, ת“ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית; ב”מ פז ב: כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל וכו’.

ו) וכתבתם על מזוזות ביתך (דב' ז ט): ותכתבינון על מזוזיין³⁰⁴⁹ ותקבעינון בסיפי ביתך = ספרי ואתחנן פיס' לו³⁰⁵⁰: אף כתב האמור כאן על הספר ובדיו.

ז) ³⁰⁵¹וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר (דב' טז ב): ותיכוס פסחא קדם ה' אלהך מן בני ענא ונכסת קודשיא מן תורי = ספרי ראה פיס' קכט³⁰⁵²; צאן ובקר והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א“כ למה נאמר צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה. ומדרש זה הוא משלשת הדברים ש”עליהם עלה הלל מבבל“: כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן וכקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה”, “ודרש (מעצמו) והסכים (“למדרשם של בני א"י ולהלכה”) ועלה וקיבל הלכה”³⁰⁵³, כר' ישמעאל במדר“י שם (“בחגיגה באה בפסח הכתוב מדבר”, שאף הצאן אינו כאן אלא לחגיגה, וכתרגום יונתן), ור"ע אומר שם: כתוב אחד אומר וכו' וכתוב אחד אומר וכו' כיצד יתקיימו שני מקראות הללו וכו' ת”ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח צאן לפסח ולא בקר לפסח. והתנאים הבבליים תלמידי ר' ישמעאל, ר' יאשיה ור' יונתן, שניהם אומרים: צאן לפסח ובקר לחגיגה (שם, וכן ר' אליעזר).

מדרשי־הלכה בבליים נזכרו בשני התלמודים. “מגלת סתרים” שמצא רב בביתו של ר"ח³⁰⁵⁴ היא מדרש־הלכה, שנזכר בו אך ורק איסי בן יהודה, “איסי הבבלי”.

ומדרש בבלי אחר נזכר בחולין סג ב: תנא (“איה”) עומדת כאן³⁰⁵⁵ ורואה נבלה בארץ־ישראל. והוא מדרש־הלכה בבלי לדברים; וסמוך לו שם בבבלי³⁰⁵⁶: תניא איסי בן יהודה אומר מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. ונראה שהכל לקוח מברייתא אחת בבלית³⁰⁵⁷.

וברייתא בבלית הביא ר' זכאי מבבל לא“י: תנה ר' זכיי קומי ר' יוחנן וכו' א”ל ר' יוחנן בבלייא תברת³⁰⁵⁸ בידך תלתא נהרין ואתברת³⁰⁵⁹.

וכך אנו מוצאים³⁰⁶⁰: ר' יוחנן אמר על דא עלי³⁰⁶¹ אבא בר בא דאינון אמרין מניין שהפסח משתנה לשם שלמים ת“ל אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כל שהוא מן הצאן בא שלמים³⁰⁶². בבבל היו דורשים אפוא מדרש זה, ו”עליו" עלה אבוה דשמואל לארץ־ישראל.

ובירוש' ר“ה רפ”ד נט ע“ב: ר' יוחנן ורשב”ל הוון יתיבין מקשיי. אמרין תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה וכו'. עבר כהנא אמרין הא גברא רבה דנישאול ליה. אתון שאלון ליה אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה. הא כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.

גם זה כנראה מדרש בבלי, שהביאו רב כהנא.

ובאגדה אמרו³⁰⁶³: ר' תנחומה בשם ר' חייה רבה ר' ברכיה בשם ר' אלעזר (בויק“ר פי”א ז: אליעזר [לעזר, אלעזר] המודעי) זה מדרש עלה בידינו מן הגולה³⁰⁶⁴ כל מקום שנ' ויהי בימי צרה (אמר ר' שמואל בר נחמן חמשה ויהי בימי הם). ור' חייה ור' אלעזר שניהם בבלים.

והזכירו גם מדרש־אגדה. “מסכת (“מכילתא”, ברייתא) שעלתה בידם מן הגולה”³⁰⁶⁵: מ<ס>כת שעלה מבבל אמרו שירד עם הקב“ה לסיני כעשרים ושנים אלף מרכבות, כך שנה אליהו זכור לטוב³⁰⁶⁶, ובפסיק”ר פיס' כא: במסורת (קרי: במסכת) שעלה בידם מן הגולה, מצאו כת<ו>ב תרתין רבון דאלפי שנאן דמלאכין ירדו עם הקב“ה וכו', ובשהש”ר פ"א, עד שהמלך במסבו: אלא מסכתא עלתה בידם מן הגולה ושנו בה שקפץ להם מעשה העגל וכו'³⁰⁶⁷; ולפי דעתו של פרידמן³⁰⁶⁸ “היא סדר אליהו רבא וזוטא”, וברייתא זו אמנם נתחברה בבבל לפני חתימת הבבלי³⁰⁶⁹.

ואמנם הרבו בבבל מימי התנאים הראשונים להתעסק במדרש, הלכה ואגדה, ולא בהלכה מופשטת, מכיון שלא היתה בבבל ישיבה ולא סנהדרין (“על דבר זה עלה הלל מבבל”, “על דא עלי אבא בר אבא”) ועל־כן עסקו יותר ברמזי־הכתוב ובמדרש־ההלכה.

ומדרשי־ההלכה, מכילתא וספרי במדבר וברייתות רבות שבתלמוד הבבלי³⁰⁷⁰, מלאים מדרשות ר' יאשיה (ור' אחי בנו) ור' יונתן (תלמידי ר' ישמעאל), ר' נתן, ר' יצחק ואיסי בן יהודה (עקביה, גור אריה) ור' זוטרא³⁰⁷¹.

ומכיון ששמות אלה נזכרים רק במדרשי־הלכה מבית מדרשו של ר' ישמעאל (עי' להלן), הדעת נותנת, שמדרשי בבל אלה הובאו לא“י ע”י תלמידי ר' ישמעאל, ר' יונתן ור' יאשיה, והבבלים הבאים אחריהם נספחו לבית־מדרשו של ר' ישמעאל, וע"י כך נכנסו דבריהם במשניות של בית המדרש הזה.

מדרשי ר' ישמעאל ור' עקיבא

ימי פריחת המדרש, התפתחותו והתבדלותו לשיטות ובתים הם ימי ר' ישמעאל ור' עקיבא. היה צורך למצוא סמך להלכה בתורה מפני התנפלויות הצדוקים והמינים ותלונותיהם, וכך התעמקו בתורה והתבוננו בכל דיבור ודיבור שבה, בדקו בכפוּליה ויתירותיה, ומצאו סמוכים להלכה.

מנחוניא בן הקנה, שהיה דורש כל התורה בכלל ופרט, ונחום איש גמזו, שהיה דורש כל התורה בריבה ומיעט, נפלגו שני הבתים בית ר' ישמעאל ובית ר' עקיבא.

בין שני הבתים האלה ישנם הבדלים יסודיים בדרכי מדרש־ההלכה של כל אחד ואחד, הבדלים שהם רמוזים פה ושם במקורות ומודגשים ביותר בירושלמי (עד כדון כר' עקיבה, כר' ישמעאל וכו', או: וכר' ישמעאל).

א) ר' עקיבא, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות³⁰⁷², היה אומר שאין דיבור של יתר בתורה, וכל דיבור ודיבור שבא בא לדרשה, “לשונות ריבויין הן”³⁰⁷³. הוא דורש על־כן כל כפילות של שם, או כפילות של פעל עם מקורו: איש איש לרבות את הערל³⁰⁷⁴. טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מניין ת“ל איש איש³⁰⁷⁵. איש אחד איש אחד למטה אבותיו – עשרים וארבעה היו³⁰⁷⁶. הכרת תכרת – הכרת בעוה”ז תכרת לעוה“ב³⁰⁷⁷. והפדה לא נפדתה – פדויה ואינה פדויה³⁰⁷⁸. המול ימול מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה וכו'³⁰⁷⁹. ובשל מבושל במים – לרבות שאר משקין³⁰⁸⁰. ידר נדר, השבע שבועה, חרם יחרים, נזיר להזיר – לכינויים³⁰⁸¹. ונתן בידה – בגינתה בחצירה מניין ת”ל ונתן (ונתן)³⁰⁸². ורצע – במרצע, מניין אפילו בסול וכו' ת“ל ורצע³⁰⁸³. ודורש ו': ופקדו שרי צבאות בראש העם – בסוף העם מניין ת”ל פקדו ופקדו³⁰⁸⁴, בת ובת אני דורש³⁰⁸⁵.

וכבר קדם לו ר' אליעזר רבו³⁰⁸⁶: לא ארג בו שלש על שלש מנין ת“ל והבגד וכו' בגד שאין לו לאיכן שיפשׂה מניין ת”ל והבגד דברי ר“א אמר לו ר' ישמעאל [רבי]³⁰⁸⁷ הרי את אומר לַכָתוב שתוק עד שאדרוש! אמר לו ר”א ישמעאל דקל הרים אתה (שאין אתה יכול לסבול הרבה דרשות כדקל הרים שמַשיר פרותיו).

מה שאין כן ר' ישמעאל. הוא אומר לשונות כפולין הן והתורה דיברה³⁰⁸⁸ כדרכה. הלוך הלכת. נכסף נכספת. גונב גונבתי³⁰⁸⁹, ובמלים אחרות: דברה תורה כלשון בני אדם³⁰⁹⁰. ואת ההלכות שלמד ר“ע מן הלשונות הכפולין לומד ר' ישמעאל בדרכים אחרות: ערל שאסור בתרומה הוא לומד בג”ש מפסח³⁰⁹¹, אנוסין או שוגגין שיעשו פסח שני הוא למד מבנין־אב מטמא מת ודרך רחוקה³⁰⁹²; פריעה הוא לומד מן חתן דמים למולות “מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה” וכו‘³⁰⁹³; שאר משקין בפסח הוא לומד בק"ו ממים³⁰⁹⁴; בגינה ובחצר בגט לומד ר’ ישמעאל מעיקר מובנו של “ידה”: ויקח את כל ארצו מידו וכו' מרשותו³⁰⁹⁵. סול וסירה היא “הלכה שעוקבת את המקרא”³⁰⁹⁶; שמעמידין זקיפין גם בסוף העם הוא לומד מן “בראש העם”, שגם הסוף “ראש” הוא³⁰⁹⁷, ובבת איש כהן אומר הוא לר"ע: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה, אלא הכתוב מדבר רק בארוסה³⁰⁹⁸; וכדומה³⁰⁹⁹.

ר"ע דורש יִטְמָא – יְטַמֵא³¹⁰⁰, תשְכָב – תישָכֵב³¹⁰¹, ור' ישמעאל³¹⁰² חולק ומוצא לו דרשות יותר פשוטות. ‏

ב) ר“ע לומד ג”ש, אע“פ שאינה מופנה משום צד, אבל ר' ישמעאל אינו לומד ג”ש אלא א“כ היא מופנה מצד אחד, דבר זה יוצא ברור מירוש' יומא (פ“ח מה ע”א) וסנהד' (פ“ז כד ע”ד). בשני המקומות האלה למדו בבית מדרשו של ר"ע ג”ש שאינה מופנה אלא מצד אחד, וע“ז אמרו בירוש': א”ר זעורה הדא אמרה למידין [מ]גזירה³¹⁰³ שוה אפי' מופנה מצד אחד. אמר ר' יודן ולא דר' עקיבה היא, דר' עקיבה אמר למידין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה.

מכאן יוצא שלר"ע למדין ג“ש אע”פ שאינה מופנה כלל.

ואחריו אמרו בירוש' יומא שם: תני רבי אליעזר בן יעקב אומר נאמר בעצם היום הזה במלאכה וכו‘³¹⁰⁴. עד כדון כרבי עקיבה (שגם ראב"י מבית מדרשו הוא) כרבי ישמעאל. תני ר’ ישמעאל וכו'.

ר' ישמעאל חולק אפוא כאן על ר"ע. ובירוש' יבמות (פ“ח ח ע”ד), כשהביאו שם את “תני ר' ישמעאל” (עי' לעיל) שאלו: ומופנה הוא (“תושב ושכיר”) והלא דרושה היא. כהדא דתני³¹⁰⁵ תושב זה קנוי קניין עולם וכו' אמר רבי מתניה מכיון דכתיב (“בפסח”) וכל ערל לא יאכל בו כמי שהוא מופנה מצד אחד³¹⁰⁶.

מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין אפוא ואין משיבין³¹⁰⁷.

שיטת הירוש' הזאת מתאימה רק בחצייה לבבלי. בבבלי נדה (כב ב) אמרו בשם רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל³¹⁰⁸: כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה, מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין, לרבנן למדין ומשיבין. מופנה משני צדדין דברי הכל למדין ואין משיבין.

“רבנן” אלה הם – לפי דעת התלמוד הבבלי – ר' אליעזר, הדורש “אזן” “אזן” ממצורע לרציעה, מפני שהוא מופנה משני צדדין, ואינו דורש “רגל” “רגל” לחליצה, מפני שאינו מופנה אלא מצד אחד³¹⁰⁹, ועל פי זה אמרו בכל התלמוד³¹¹⁰, שלר' אליעזר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין.

אבל בירוש' יבמות (פי“ב יב ע”ד) פירשו, ששני תנאים הם אליבא דר“א: מאן דאית ליה אזנו אזנו אית ליה רגלו רגלו וכו‘. ומתאים לזה פירשו שם (ביבמות פ"ח שהבאתי) את הברייתא מדבי ר’ ישמעאל³¹¹¹, שהובאה גם בבבלי (יבמות ע ע"א) בשם ר' אליעזר³¹¹², שהג”ש היא מופנה מצד אחד, ואעפ"כ אין משיבין עליה!

וגם מתוך המימרא של שמואל שבבבלי עצמו, יוצא שר' ישמעאל הוא שאומר שאין למדין מגזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר (“משום ר' ישמעאל”!) עיקר מימרתו של שמואל הוא אפוא אך ורק: כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה. אמנם בכ“י מ' בכל הסוגיא: שמע', אבל א”כ היה אומר גם: משום רשב"י כרגיל במימרות! שמואל “משום ר' ישמעאל” גם בנדה נב א וש"נ³¹¹³. ר' אלעזר (כג א), ששנה זה סתם, שנה: למדין ומשיבין. והשאר פירושו של רב יהודה, על פי שיטת הבבליים.

וששיטת הירוש' היא העיקרית מעידים מדרשי־ההלכה מבית־מדרשם של ר' ישמעאל ור“ע. במדרשי־הלכה מבית מדרשו של הראשון הוסיפו אצל ג”ש: מופנה להקיש ולדון הימנו ג"ש, מה שאין כן במדרשים מבית מדרשו של ר"ע (ועי' להלן).

[שוב ראיתי שהתוס' בנזיר מח ב אומרים על ר' ישמעאל: דאית ליה פרק המפלת מופנה מצד אחד למידין ומשיבין, והם גורסים אפוא: לרבנן למידין ואין משיבין לר' ישמעאל למידין ומשיבין וכו'!]

ג) למד מן הלמד. לר"ע דבר שנלמד באחת מן המדות אפשר ללמוד ממנו לדבר אחר באחת מן המדות (“למד מן הלמד”). לר' ישמעאל אין למדין מן הלמד: אמר לו ר' ישמעאל (“לר”ע") שגית (כ"י ר' ובבלי) וכי תורה מאין למידה לא משלמים³¹¹⁴ (“שבתורה אין כתוב חזה ושוק ולמדין אותה משלמים”) ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד הימנו למד מן הלמד³¹¹⁵; וכך היא שיטת הירוש' בכל מקום: בשטר מנלן עברייה למידה מבת חורין ועברי למד מעברייה (בהיקש של “העברי או העבריה”). נמצא למד מלמד (“עברי מעבריה ועבריה מאשה”). עד כדון כר' עקיבה דאית ליה למד מן הלמד. כר' ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד. אשכח תני ר' ישמעאל להוא מילה וחפשה)³¹¹⁶ מלה חפשי מחופשה. (“וחופשה לא נתן לה” מן “וכתב לה ספר”, ו“יצא לחפשי” דעבד מן “חופשה”). בכל אתר לית ליה לר' ישמעאל למד מן הלמד והכא אית ליה לר' ישמעאל? תני לה בשם חכ'. מנן תיתי ר' ישמעאל? שילוח שילוח וכו'.³¹¹⁷

והנה אמרו בהחלט שר' ישמעאל אומר שבכל מקום³¹¹⁸ אין למדין למד מן הלמד (לא היקש מבנין אב ולא ג“ש מג”ש). וכשמצאו ברייתא דבי ר' ישמעאל שהיא לומדת ג“ש מג”ש אמרו שהיא נשנית בדבי ר' ישמעאל סתם לדעת חכמים³¹¹⁹.

ומפורש במכילתא דרשב“י כ”י³¹²⁰: חפשי [נ]אמ' כאן חפשי ונאמר להלן חפשי מה חפשי האמ' להלן שטר אף כאן שטר מנין לחפשי האמור להלן שהוא שטר ת"ל או חפשה לא נתן לה (ויק' יט כ) ונאמ' להלן וכתב לה (דב' כד א) מה לה האמ' להלן שטר אף לה האמ' כאן שטר ר' שמעו' אומ' נאמ' כאן שלוח ונאמ' להלן שלוח (שם ג) מה שלוח האמ' להלן גט אף כן גט.³¹²¹

ואמנם הג“ש “לה מלה” נמצאת בספרא קדושים פ”ה ג': בשטר מנין ת"ל או חופשה לא נתן לה [ו]להלן הוא אומר וכתב לה ומה לה האמור להלן בשטר אף כאן בשטר³¹²².

מה שאין כן דבי ר' ישמעאל, שהם שונים במדר“י נזיקין פ”ט 279: לחפשי ישלחנו שומע אני יכתוב לו גט שחרור וכו' ר' אליעזר אומר נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח מה להלן גט וכו' (ושנוי סתם בסוף הפרשה 280)³¹²³.

ושיטת הירוש' מתאימה עם המקורות, שאמנם מצאנו במדרשים של בית ר' ישמעאל גם במקום אחר שאין למדין מן הלמד (בנין אב מק"ו): אמרת וכי אהל מהיכן למדנו לא מן הדין ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמוד הימנו הלמד מן הלמד³¹²⁴.

אמנם בבבלי³¹²⁵: אמר ר' יוחנן בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד.

ועל־כן נדחקו לפרש את הספרי קרח שהבאתי, שחולקים בזה, אם קצת המלמד כתוב בו וקצת הוא למד ממקום אחר (“הימנו ודבר אחר”) אם למדים. ודנו מנוסח הספרי קרח שלהם (“וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש”) שרק היקש מהיקש אין למדים³¹²⁶.

וכך נדחקו לומר שתנא דבי ר' ישמעאל שבדף מ ע“ב “סובר” (לפי פירושו של רב פפא) “דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק”ו”³¹²⁷, אבל הברייתא מתפרשת יפה ע"פ הברייתא השניה,³¹²⁸ שגם היא “דבי ר' ישמעאל”³¹²⁹, וכמפורש בספרי שם.

חשובים גם דברי “תני ר' ישמעאל”, שבירוש' חגיגה³¹³⁰: עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. תני רבי ישמעאל והבשר וכו' שלישי בתרומה מנין ודין הוא וכו' רביעי בקודש מנין ודין הוא וכו' הרי למדנו לראשון ולשני מן הכתוב ולשלישי מן הדין ולרביעי מקל וחומר. דנין לו דין מן הדין שיהא הכל משועבד להלכה שיהא השלישי פוסל בתרומה והרביעי בקודש, ד"א ששלישי בתרומה ורביעי בקודש “הלכה” היא, והדין רק אסמכתא, ודין כזה דנין; אלא שצריכין להעיר שכל הלשון של הברייתא הזאת הוא לשון דבי ר"ע³¹³¹.

אבל דברי ר' יוחנן הם לשיטת ר' עקיבה!

ד) אין עונשין מן הדין. ר' ישמעאל סובר שדבר שלמדוהו בק"ו או במה מצינו אין עונשין עליו. כך מפורש בירוש' יבמות (פי“א יא ע”ד): עד כודן בת בתו בתו מניין רב אמר אם על בת בתו הוא מוזהר לא כל שכן על בתו וכו‘. וכר’ ישמעאל דר' ישמעאל אמר למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר מגן ליה (בתו שלמדוה בקל וחומר) וכו‘; ע"ז (פ“ה מה ע”ב): ר’ יוחנן בשם רבי ישמעאל³¹³² אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי <אסור ואמור מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי> ענוש כרת³¹³³. ולאו ר' ישמעאל אמר למתירין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר“³¹³⁴, כלומר: וכן הוא דעתו של ר' ישמעאל גם ב”מה מצינו", שהרי כאן “מה מצינו” הוא.

ביבמות נאמרו בירוש' דברי ר' ישמעאל בניגוד לרב, שפירש את הדברים³¹³⁵ על פי בית מדרשו של ר"ע; שהרי למעלה אמרנו שם בירוש‘: "עד כדון בת בתו מן הנישואין, בת בתו מן האירוסין וכו’. עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. תני ר' ישמ' הנה מאתהן“. ואחריו: עד כדון בת בתו וכו' רב אמר וכו' וכר' ישמעאל וכו'. – א”כ לרבי עקיבא אמר דבריו³¹³⁶.

רבי עקיבא אומר אפוא לשיטה זו שלמדין מק“ו ועונשין מק”ו, ו“עונשין מן הדין”.

זוהי שיטת הירוש'.

אבל הבבלי אינו מזכיר בזה מחלוקת ר' ישמעאל ור“ע, אלא רשב"י וראב"ש סוברים עונשין מן הדין³¹³⁷, וכן אחד מתלמידי ר' ישמעאל – ר' יצחק³¹³⁸, ואביי סבר עונשין מן הדין³¹³⁹ ומזהירין מן הדין³¹⁴⁰. אמנם הם אמרו³¹⁴¹: אפי' למ”ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין, אבל ברייתא דר' ישמעאל³¹⁴² מַשוה שניהם: (י) אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו ולא בת אמו בת אמו ולא בת אביו מן האב ומן האם מנין ת“ל אחותו מ”מ ועד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין אם וכו' אלא אם אמרת כך ענשת מן הדין לכך נאמר אחותו ללמדך שאין עונשין מן הדין. (יב) עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל וכו' ועד שלא יאמר הכתוב יש לי בדין אם הזהיר וכו' אלא אם אמרת כך הזהרת מן הדין לכך נאמר אחותך ללמדך שאין מזהירין מן הדין.

ובברייתא דר' ישמעאל אחרת, שבתוס' שבועות פ"ג³¹⁴³ ו' שנינו:

שמעה (כלומר “ושמעה קול אלה” משמע) מפי אחרים מפי עצמו מניין ת“ל כי תחטא לרבות השומע מפי עצמו (“שהוא החוטא”) כשומע מפי אחרים דברי ר' שמעון ר' יהודה בן בתירה אומ' אינו צריך קל וחומר הוא ומה נדרים וכו' אמר ר' ירמיה³¹⁴⁴ נמתי לפני ר' יהודה בן בתירה וכי (יש)³¹⁴⁵ עונשין מן הדין [אמר <לי> בתחילה אין עונשין]³¹⁴⁶ אלא כל מקום שתפס הכתוב מוסיף (“מוציא”)³¹⁴⁷ את עונש מן הדין. כלומר: מכל מקום שעיקר הדבר ישנו בכתוב. והק”ו בא רק לגלות פירושו, אע"פ שאינו כפשוטו – עונשין מן הדין³¹⁴⁸.

וגם ברייתא זו כללה ב“עונשין” גם “מזהירין”. אלא שלריב"ב מזהירין ועונשין מן הדין במקום שהעיקר מפורש בכתוב. ואמנם לפי הירוש' סובר ר' ישמעאל מזהירין (“למידין”) ולא עונשין: ההפך מן הבבלי³¹⁴⁹.

וששיטת הירוש' היא העיקרית מוכיחים מדרשי־ההלכה מבית מדרשו של ר' ישמעאל, שאנו מוצאים בכולם את הדברים החוזרים האלה: הא עד שלא יאמר (הכתוב) יש לי בדין אם וכו' אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר וכו' ללמדך שאין עונשין מן הדין³¹⁵⁰; וזו היא דעתם של תלמידי ר' ישמעאל, ר' יאשיה ור' יונתן³¹⁵¹.

אבל אף פעם אחת לא נמצא כזה במדרשי ר"ע. וכבר העירונו שרשב“י וראב”ש אומרים “עונשין מן הדין”. והם מבית מדרשו של ר“ע, וכן רבי (בית מדרשו של ר"ע), ספרי נשא פיס' א (וישלחו). וכך שנו במכות ה ב: תניא³¹⁵² בריבי³¹⁵³ אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין אמר [לו]³¹⁵⁴ אביו בני לאו קל וחומר הוא אמר לו לימדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא וכו'³¹⁵⁵. זוהי ברייתא דבי רבי³¹⁵⁶ ו”אביו" זה הוא רבי עצמו הסובר “עונשין מן הדין”, אלא שבנו חולק עליו, שהרי שנינו (“לימדתנו רבינו” היא רק “מליצה של כבוד בכ”מ") שאין עונשין³¹⁵⁷.

ה) כלל ופרט וריבה ומיעט. ר' ישמעאל היה דורש כל התורה כולה בכלל ופרט, ור' עקיבה בריבה ומיעט. (בכלל ופרט – הפרט הוא פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכשנוסף אחרי הפרט כלל אחר, הרי אנו דנים כעין הפרט: כל הדומה לפרט; בריבה ומיעט – ה“מיעט” אינו פירושו של ה“ריבה” אלא הגבלתו בדבר אחד, ואחד הוא אם הריבוי קודם או המיעוט קודם. וכשנוסף עליו ריבה הרי אנו מרבים הכל חוץ מאותו המיעוט, שהרי זה והדומה לו נכלל כבר בריבוי הראשון)³¹⁵⁸. ר“ע היה דורש בריבה ומיעט ולא בכלל ופרט, כמו ששנינו בתוס' שבועות פ”א ז (והמקור מדרש־הלכה מבית־מדרשו של ר' ישמעאל!): שרבי עקיבא לא היה דורש כלל ופרט (וכלל)³¹⁵⁹ והיה³¹⁶⁰ דורש רבויין ומיעוטין שכך למד מנח[ו]ם³¹⁶¹ איש גם זו וכו' שר' ישמעאל לא³¹⁶² היה דורש ריבייין ומיעוטין והיה דורש כלל ופרט וכלל וכו‘³¹⁶³. וכך אמרו בבבלי (שבועות כו א): אמר ר’ יוחנן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט רבי עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט³¹⁶⁴.

וכך יוצא מירוש' עירובין פ“ג כ ע”ג³¹⁶⁵: והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח כרבי עקיבה. ברם כרבי ישמעאל. תני ר' ישמעאל³¹⁶⁶ ונתת הבסף בכל אשר תאוה נפשך הרי זה כלל. בבקר ובצאן ביין ובשכר הרי זה פרט. ובכלי אשר תשאלך נפשך הרי זה כלל אחר. כלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט. לומר <לך> מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ³¹⁶⁷ אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ. רבי עקיבה מפרש מה הפרט מפורש³¹⁶⁸ שהוא פרי וולד³¹⁶⁹ פרי ומכשירי פרי אף אין לי אלא דבר שהוא פרי וולד פרי ומכשירי פרי. מה נפק מביניהון³¹⁷⁰ דגים וחגבים כמהין ופטריות כרבי עקיבא נלקחין בכסף מעשר כרבי ישמעאל אינן נלקחין.

והנה ספרי ראה פיס' קז (מבית מדרשו של ר"ע) שנה כר“ע: יכול אף מים ומלח ת”ל בבקר וגו' מה אלו מיוחדים שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ אף אין לי אלא פרי מפרי וגידולו מן הארץ; אבל בעירובין כז ב אמרו: ר' יהודה בן גדיש ור' אליעזר (ששניהם אומרים שדגים נלקחים) דרשי רבויי ומיעוטי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ריבה בבקר ובצאן ביין ובשכר מיעט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל וכו' והני תנאי דרשי כללי ופרטי דתניא ונתת הכסף וכו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע ותניא אידך³¹⁷¹ מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ אף כל ולד ולדות הארץ.

והנה לפנינו עובדא חשובה, ברייתא³¹⁷² ששנתה דעתו של ר' עקיבא: פרי מפרי וגידולו מן הארץ, עם מדרשו של ר' ישמעאל: כלל ופרט וכלל, וכנראה שלברייתא זאת רמז גם הירוש‘, שאמר: ר"ע מפרש מה הפרט מפורש שהוא פרי וכו’³¹⁷³, מין “תנא דבי ר' עקיבא בדבי ר' ישמעאל” (עי' להלן).

ולהיפך בשבועות שם, כי במשנה (פ“ג מ”ה) ובברייתא שבספרא³¹⁷⁴, שהם מבית מדרשו של ר"ע. שנו דברי ר' ישמעאל בלשונם של דבי ר“ע: ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר להרע או להטיב אמר לו ר”ע א“כ אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין אמר לו מרבוי הכתוב (“לכל אשר יבטא האדם”) אמר לו אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך. תלמידי ר”ע מדברים אפוא בלשונם ומכניסים בפי ר' ישמעאל: מרבוי הכתוב, בשעה שהוא דרש כאן כלל ופרט וכלל.

והבבלי (חולין סו א) מפרש את “תנא דבי רב” (= ספרא) ע“פ כלל ופרט, כמו שהוא מפרש את ה”תדר“י”.

מתאים לשיטתו של ר“ע אנו מוצאים רק במדרשים מבית מדרשו של ר”ע (ספרא וספרי דברים וס"ז) את הטרמין: אחר שריבה הכתוב מיעט (“כלומר הואיל ומצינו ריבוי ומיעוט”).

“אחר שריבה הכתוב מיעט” בברייתות מבית מדרשו של ר“ע מקביל ל”ריבוי ומיעוט" בבבלי. וכך אנו מוצאים למשל בספרי תצא פיס' רכא: יכול יהו כל המומתין נתלים ת“ל כי קללת אלהים תלוי אחר שריבה הכתוב מיעט אנו למדים אותו מן המגדף מה מגדף מיוחד שפשט ידו בעיקר וכו' ר' אליעזר אומר מה המגדף מיוחד שהיא נסקל וכו', אבל בבבלי (סנהד' מה ב) אמרו:…ת”ל כי קללת אלהים תלוי מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה דברי ר“א וחכ”א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. במאי קא מיפלגי רבנן דרשי כללי ופרטי ר“א דריש ריבויי ומיעוטי, רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי כקללת פרט וכו'; אלא שלפי הברייתא שבספרי גם רבנן גם ר”א דרשי ריבוי ומיעוט, ואפשר שגם כאן נשנו דברי החולקים בלשון בית מדרשו של ר“ע (עי' להלן), אבל הירוש' שם (בפ“ו כג ע”ג) רק מקצר את הספרי ולא יותר. ובזה ר”א בשיטת ר"ע³¹⁷⁵.

וגם “ריבה”, “לרבות”³¹⁷⁶ נמצא רק אצלם (עי' להלן)

וכמו שראינו כבר ב“למד מן הלמד”, שתלמידי ר' ישמעאל שנו לפעמים דעה החולקת עליו על ר"י, דעת חכמים ("תני לה בשם חכ' "), כך נראה שאנו מוצאים גם במדה זו “תנא דבי ר' ישמעאל”, שחולק על ר' ישמעאל³¹⁷⁷:

חולין סז א³¹⁷⁸: דבי ר' ישמעאל תנא במים במים (ויקרא יא ט) אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט במים ריבה בימים ובנחלים מיעט (“הטל את הפרט ביניהם”) במים חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל³¹⁷⁹. לשונו של ה“תנא” הזה (אין זה כלל ופרט) מוכיח שיש כאן התנגדות למי (“רבו” ר' ישמעאל) שדורש גם זה בכלל ופרט³¹⁸⁰.

אלא שבזה תלוי גם ענין אחר, ענין “רבוי אחר רבוי למעט”, שנמסר גם בשם ר' ישמעאל.

ריבוי אחר מיעוט וריבוי אחר ריבוי. שנינו בספרא צו פי“א ד–ו³¹⁸¹: מה ת”ל בשמן בשמן שתי פעמים אמר רבי עקיבא אילו נאמר בשמן אחד הייתי אומר הרי היא ככל המנחות ללוג, כשהוא אומר בשמן [בשמן]³¹⁸² ריבה ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעטו לחצי לוג, יכול ישליש וכו' ת“ל סולת מורבכת חלות בלולות בשמן ריבה ואין ריבוי אחר מיעוט אלא לרבות וכו' אמר לו ראב”ע (לרבי) עקיבא אפילו אתה אומר כל היום כולו בשמן למעט בשמן לרבות איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני.

והנה מדה זו “ריבוי אחר ריבוי למעט” – ר' ישמעאל מודה בה, ששנינו בספרי חקת פיס' קכד: ישרוף רבוי אחר רבוי (אין רבוי אחר רבוי אלא)³¹⁸³ למעט דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר³¹⁸⁴ משיצת האור ברובה וכו‘; ובספרי ואתחנן פיס’ לו³¹⁸⁵: שומע אני שתי מזוזות ביתך ת"ל בשניה מזוזות ריבוי אחר ריבוי למעט דברי ר' ישמעאל ור' יצחק אומר אינו צריך וכו‘³¹⁸⁶; ובמדרש תנאים, 93: כתוב אחד אומר שבעה שבועות תס’ לך וכת' אחד אומר וספר' לכם (“שבע שבתות”) כיצד יתקיימו שני כתובים הללו וכשהוא אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמ' יום נמצאת אומר רבוי אחר רבוי למעט דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבה אומר וכו'.

בכל אלה (וכל המקורות האלה מבית מדרשו של ר' ישמעאל!) חולק ר“ע על ר' ישמעאל ודורש אחרת, אלא שעדיין אין זאת אומרת שר”ע חולק על מדה זו. והרי ראינו שהוא מודה בה בספרא צו, וכן תלמידיו ר' אליעזר בן יעקב ור' יהודה החזיקו בה. ראב“י בספרא ויקרא נדבה פרשה י ו: ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו' שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט, ושם פ”י ז סתם ספרא: שאין רבוי אחר רבוי בתורה אלא למעט דבר אחר וכו' (שאינו מודה במדה זו), וכך פירש הבבלי לר' יהודה³¹⁸⁷.

אלא שמצד אחר מצויות בספרא דרשות שהן רבוי אחר רבוי לרבות, ויקרא נדבה פ“ג א–ד: תקריבו מלמד שהיא באה נדבת שנים וכו' קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת ציבור וכו'; פט”ז ח: זכר לרבות את הולד. נקבה לרבות את התמורה, וכאלה; [ב“ק מד ב: שור שור שבעה להביא שור האשה שור היתומים וכו‘]³¹⁸⁸. ואמנם ר’ אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בל”ב מדות (של אגדה) שונה: בריבוי, במיעוט, בריבוי אחר ריבוי ובמיעוט אחר מיעוט. ור' יהודה (=סתם ספרא) מוסיף בספרא נדבה פט"ז שם: ר' יהודה אומר הרי הוא אומר גם את הארי וכו'; זאת אומרת (עי' ראב"ד), שכך דרשו גם שם רבוי אחר רבוי³¹⁸⁹.

וכך הוא הדבר גם במיעוט אחר מיעוט, יומא מג א וש“נ. על פי פירוש ה”ברייתא" שבבבלי³¹⁹⁰, גם ר' יהודה גם ר“מ מחזיקים במדה זו, וכן דעתו של הבבלי בב”ק פו ב ומנחות סז א. אבל מצד אחר שנינו בספרא³¹⁹¹: ר' יהודה אומר זאת תורת העולה היא העולה הרי אילו מיעוטים; ובספרא חובה פרשה ז א³¹⁹²: נפש וכו' הרי אילו מיעוטין, ושם פכ"ב ו: אחת בה ובהנה (או) הרי אילו מיעוטים. וכבר שאלו בירוש' הוריות שם: בכל אתר את מר מיעוט אחר מיעוט לרבות וכא את מר מיעוט אחר מיעוט למעט. אמר ר' מתניה שנייא היא דכתיב מיעוט אחר מיעוט אחר מיעוט.

אבל הרי עשרה כהנים כתובין בפרשה וכו' הוי מיעוט אחר מיעוט וכו‘. סנהד’ טו א³¹⁹³ וכאלה עוד³¹⁹⁴. והנה כי כן יש מיעוט אחר מיעוט לרבות אפילו ביותר משנים (כשם שאנו מוצאים “רבוי אחר רבוי למעט” אפילו בשלשה, ספרא צו שנזכר לעיל)³¹⁹⁵.

ואמנם נראה שדעות חלוקות הן, ור' יהודה שדרש רבוי אחר רבוי לרבות³¹⁹⁶ דרש גם מיעוט אחר מיעוט למעט.

וכך דורשים “דבי ר' אליעזר בן יעקב” מיעוט אחר מיעוט לרבות (חולין קלב א) ו“דבי‏ ר' ישמעאל” דורשים שם דרשה אחרת; ודאי מפני שהם חולקים על מדה זו.

ו) מ־, מן, למעט. רבי עקיבא דורש: מלחם (במ' טו יט) ולא כל לחם³¹⁹⁷ וכו‘. ור’ ישמעאל לומדוֹ מגזירה שוה³¹⁹⁸; רבי עקיבא דורש: מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו‘, ור’ ישמעאל לומדו מן הדין³¹⁹⁹: “דאורחיה דקרא לאישתעויי הכי”. כמו שאמרו בבבלי שם (כח ב) ל“תנא דבי ר' ישמעאל”, אלא שהוא הוציא רובע ונרבע מן “משחתם בהם” (שם) ולא מק"ו כר' ישמעאל.

ז) דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. שינו בברייתא דר' ישמעאל (עמ' 23): כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללי בפירוש. כיצד. ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש (ויק' יד יג) שאין ת“ל כי כחטאת האשם הוא לכהן (שם) אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאזן ימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים (“ואימורים”) למזבח³²⁰⁰ ת”ל כי כחטאת האשם הוא לכהן. הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש. לומר לך מה חטאת טעונה מתן מזבח אף אשם טעון מתן מזבח³²⁰¹.

גם במדה זו חלוקים עליו חבריו על ר' ישמעאל, וכך נמסרה בספרא בשם ר' ישמעאל, ספרא נדבה פי“ט ד: את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב מה ת”ל וכו' משם רבי ישמעאל אמרו לפי שיצא לידון בדבר החדש³²⁰² (“בן הצאן נתרבה באליה”) החזירו הכתוב לכללו (“דאי לא אהדרינהו הו”א אליה הוא דקרבה אבל חלבים לא"); צו פרשה ה ה: משום ר' ישמעאל אמרו³²⁰³ מפני שיצאת (“תודה”) לידון בדבר החדש³²⁰⁴ (“בלחם”) יכול אין לה אלא חידושה ת"ל תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת־חזה³²⁰⁵ ושוק וכו'.

ובירוש' מפורש ש“חכמים” חולקים על ר' ישמעאל בזה: על דעתיה דר'³²⁰⁶ ישמעאל ניחא דר' ישמעאל דרש כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר חדש נעקר מן הכלל והרי הוא בחידושו צורך הוא שיאמר פיאה בכרם, על דעתיה <ון> דרבנין דאינון אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו לאיזה דבר נאמר פיאה בכרם³²⁰⁷.

במדר“י³²⁰⁸: ד"א היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש (“בכפר”) והחזירו הכתוב לכללו, וכן בספרי נשא פיס' יט: ד"א³²⁰⁹, פיס' לד (מקור אחר בלי “ד”א"), ושם פיס' לז: קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה למה נאמר לפי שהוא אומר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי (ויק' ז לד) אף שלמי נזיר במשמע (“חזה ושוק”) הרי הכתוב מוציאם מכללם שיטענו הפרשת זרוע אין לי אלא הפרשת זרוע וכד' אם זכיתי מן הדין מה ת”ל קודש הוא לכהן על חזה התנופה אלא כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו דברי ר' אליעזר³²¹⁰.

וגם כאן, כמו בכמה מקומות, ר"א בשיטת בית ר' ישמעאל³²¹¹.

ח) כל פרשה שנאמרה ונשנית וכו'. גם במדה זו (שלא נמנית במדותיו של ר' ישמעאל) חלוקים בוודאי ר' ישמעאל ור"ע.

בספרי נשא פיס' ב שנינו: למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וגו' או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר (ויק' ה כא–כב) אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה ת"ל דבר אל בגי ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה' בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח (פיס' ד: ר' ישמעאל אומר וכי יש לך אדם מישראל וכו'), זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד ר' עקיבא אומר כל מקום שנ' בו³²¹² לאמר צריך לידרש³²¹³.

ובמדר“י נזיקין רפ”ו 269: וכי יריבון אנשים למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר עין תחת עין אבל שבת וריפוי לא שמענו ת"ל וכי יריבון אנשים, אם יקום, בא הכתוב ללמד [בו] דברים המחוסרים בו.

ר"ע חולק אפוא על מדה זו, וכך נמסר בבבלי³²¹⁴ בשם “תנא דבי ר' ישמעאל” (ולדעת ר' ישמעאל!): כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה³²¹⁵. וזהי גם יסודו של “תנא דבי ר' ישמעאל” השני³²¹⁶: למה נשנו (ויק' יא ודב' יד) בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה.

מדה זאת שינתה את כל פני מדרשו של ר' ישמעאל, שהרי לפיה כל הפרשיות המיותרות לא נשנו אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בהן, ואין צורך אפוא לדרוש בכפולה כל מלה ומלה. ורק תוצאה ישרה מזו היא תוצאת־התלמוד הבבלי, המשתמש במדה זו גם ליישב דברים שאינם צריכים, שנאמרו בכתוב רק דרך אגב.

ט) ילמד סתום מן המפורש. גם זה מדה מיוחדת לר' ישמעאל, אע"פ שלא מצינו חולקים עליה בפירוש, וכך נמסרה בספרא³²¹⁷ בשם ר' ישמעאל: משום ר' ישמעאל אמרו הואיל ונאמרו שני דיברות זה בצד זה אחד פתוח ואחד סתום ילמד פתוח על הסתום וכו‘. וכן נמסר בבבלי³²¹⁸ בשם “דבי ר' ישמעאל”: כהן (שאצל מתנות כהונה) ולא כהנת וילמוד סתום מן המפורש (מבני אהרן שנאמר אצל מנחה). וכן במקום אחר³²¹⁹: בשלמא ר’ ישמעאל קסבר ילמד סתום מן המפורש.

ומדה זו, שהיא יסודן של המדות “גזירה־שוה” ו“בנין־אב” ומקורן, נמצאת כ“פ במדרשי־הלכה מבית מדרשו של ר' ישמעאל. במדר”י פסחא פי“א 37: הואיל ונאמרו לקיחות בתורה סתם (“פרה אדומה, מצורע ולולב”) ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא [אגודה אף] פורט אני כל לקיחות שבתורה שאינם אלא אגודה³²²⁰; שם נזיקין רפ”ו 269: היה ר' ישמעאל אומר הואיל וכל הניזקים שבתורה סתם ופרט הכתוב באחד מהם (“בגזל הגר שכתוב בו איש או אשה”) שעשה בו נשים כאנשים אף פורט אני לכל הניזקים שבתורה וכו‘³²²¹). ספרי נשא פיס’ א: היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות וכו‘³²²²; פיס’ יד סתם: הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא באלה וכו' ופרט באחת מהן שאינן אלא ביו“ד ה”י וכו‘; ספרי שלח פיס’ קז³²²³: הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה וכו' דברי ר' ישמעאל א"ל ר"ע וכו‘, חקת פיס’ קכג: הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ימנית אף פורטני כל אצבעות וכו‘³²²⁴; מטות פיס’ קנג, סתם ובשם ר' יונתן: הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם ופרט באחד מהם שהנשיאים קודמים וכו‘, פנחס פיס’ קמב: הואיל ונאמרו סלתות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא מן החיטים וכו'. הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים³²²⁵.

י) רשות – חובה. חילוף זה בין ר' ישמעאל ור“ע – יסודו בכל רוח פרשנותם של שני החכמים האלה. ר' ישמעאל הלך אחרי פשוטו של מקרא, ור”ע ראה בכל דבר ודבר של התורה מצוה וחובה. “וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה³²²⁶. לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה³²²⁷. לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אזמר חובה”³²²⁸.

ואמרו שם בסוטה: “לימא ר' ישמעאל ור”ע בכל התורה כולה הכי פליגי³²²⁹ דמר אמר רשות ומר אמר חובה", ודחו: הכא בקראי פליגי וכו‘. אבל כפשוטם של דברים באמת בכל מקום, שעל־פי הפשט אין כאן ציווי אלא תנאי, פירשהו בוודאי ר’ ישמעאל כפשוטו, כמו “והיה אם לא תמצא חן וגו' ושלחה מביתו”, ולא כר"מ שאומר³²³⁰ “זו מצוה לגרשה”.

ובזה תלויה גם דעתו של ר' ישמעאל לענין “אם” שבתורה: כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, ואם תקריב מנחת בכורים (ויק' ב יד) חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת“ל תקריב את מנחת בכוריך (שם) חובה ולא רשות³²³¹. כיוצא בו אם כסף תלוה את עמי וגו' (שמ' כב כד) חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת”ל העבט תעביטנו (דב' טו ח) חובה ולא רשות. כיוצא בו ואם מזבח אבנים תעשה לי (שמ' כא כה) חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל אבנים שלמות תבנה (דב' כז ו) חובה ולא רשות³²³²; ‏ אבל "אם אדוניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה כשהוא אומר אם בגפו יבוא בגפו יצא רשות ולא חובה דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר וכו' "³²³³.

וכן “אם חבול תחבול ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה (“תַלוה את העני”) ותהא נוטל את שלך (“והרשות בידך ליטול את שלך”)³²³⁴, אבל בבית מדרשו של ר”ע דרשו³²³⁵: יכול שהרשות בידו לחבול ת“ל לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו א”כ למה נאמר אם חבל תחבל מי שיש לו רשות לחבול בשליח בית דין הכתוב מדבר.

יא) להפסיק הענין. ר' ישמעאל וההולכים בשיטתו, האומרים “דברה תורה כלשון בני אדם”, היו מפרשים גם את היתורים הסגנוניים – כלשון בני אדם: ויאמר משה אל בני ישראל להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל³²³⁶; הרוגו למה נאמר להפסיק את הענין דברי ר' ישמעאל³²³⁷; “לאמר” “להפסיק הענין”³²³⁸, וכן סובר ר' יוסי הגלילי, בניגוד לר"ע, ש“אך” ו“רק” “להפסיק הענין”³²³⁹ (בניגוד ל“אך חלק”).

ובדרכו של ר' ישמעאל הלך גם ר' יונתן תלמידו, בפרשו “זאת תורת הקנאות” ו“זאת תורת הנזיר”: כחותם הדברים³²⁴⁰, בניגוד לר' יאשיה ודבי ר"ע הדורשים “זאת תורת” (עי' להלן).

– ובכלל ראה ר' ישמעאל, שלא זו בלבד שישנן “הלכות מרובות” ש“אין להן על מה שיסמכו” (חגיגה סוף פ"א), אלא שישנן הלכות שהן מתנגדות לפשוטו של מקרא (“הלכה עוקפת את המקרא”). וישנן הלכות שמתנגדות למדרש שעל־פי המדות שהתורה נדרשת בהן (“הלכה עוקפת מדרש”).

יב) “הלכה עוקפת”. כש“הלכה” מתנגדת לפשוטו של מקרא, אומר ר' ישמעאל גלוי ומפורש שהלכה פלונית עוקפת את המקרא (“באה עליו בעקיפין ובמרמה”):

תני רבי ישמעאל³²⁴¹ בשלשת מקומות הלכה³²⁴² עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש. התורה אמרה בספר (“וכתב לה ספר כריתות”, דב' כד א). והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש. התורה אמרה בעפר (“וכסהו בעפר”, ויק' יז יג). והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים. התורה אמרה במרצע (“ולקחת את המרצע”, דב' טו יז). והלכה אמרה אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית. ובמקום אחד למדרש³²⁴³. תני ר' ישמעאל³²⁴⁴ והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל וכו' לומר לך מה הפרט מפורש שהוא מקום כינוס שיער ובנראה אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ובנראה. והלכה אמרה יגלחנו כדלעת³²⁴⁵.

אבל דבי ר"ע דורשים בכל אלה ריבוי לרבות גם את אלה: ספרי תצא פיס' רס“ט: ת”ל ונתן מ“מ: ספרא אחרי פי”א י³²⁴⁶: אחר שריבה הכתוב מיעט; ספרי ראה פיס' קכב³²⁴⁷: ולקחת. ספרא מצורע פ“ב ב–ג: יכול אף בית הסתרים ת”ל גבות עיניו וכו' אי מה גבות עיניו מקום כינוס שער ונראה אף אין לי אלא מקום כינוס שיער ונראה, מנין לרבות כינוס שער שאינו נראה³²⁴⁸ פיזור שער ונראה³²⁴⁹ פיזור שער ואינו נראה³²⁵⁰ ת"ל את כל שערו יגלח³²⁵¹.

מעין שהשיב אפוא ראב“ע לר”ע³²⁵²: אפילו אתה אומר כל היום כולו בשמן למעט וכו' אלא חצי לוג שמן לתודה וכו' הלכה למשה מסיני – כך גם ר' ישמעאל אינו משתדל להכניס את ה“הלכה” לתוך המקרא, במקום שפשט הכתוב מתנגד לה, אלא אומר “הלכה” היא, ואנו מקבלים אותה בלא ראיה מן הכתוב.

דרכי־מדרש אלה הם הקוים העיקריים שנחלקו בהם ר' ישמעאל ור"ע.

מובן שפני מדרש כזה ההולך בדרכי המדרש של ר' ישמעאל מקבלים צורה אחרת.

ואמנם כן, המדרשים מבית מדרשו של ר' ישמעאל מצטיינים בפשטותם, אין הם באים על הכתוב בעקיפין, כדי להוציא ממנו את ההלכה בכל־אופן, אלא משתדלים לקרב את הדרשה לפשט הכתוב, ואין הם דורשים סתם יתורים ולשונות כפולים (עי' להלן).

 

IV. ר' ישמעאל ותלמידי ר' ישמעאל    🔗

לא תמיד הלכו תלמידי ר' ישמעאל בעקבות רבם ובשיטת מדרשו. תלמידיו ר' יאשיה ור' יונתן חולקים עליו בכמה מקומות. ספרי נשא פיס' ב ומדר“י נזיקין רפ”ו 269 (שניהם), פסחא פ“ד 13 (שניהם שלא כר“י ולא כר”ע); ר' יונתן חולק עליו: מדר”י פסחא פ“ו 22 (לא תותירו), רפ”ו 18 (ונתנו), פ“ח 28 (אך), פט”ו 56 (המול לו) ועוד.

אבל ביחוד ר' יאשיה הרחיק מרבו ומשיטת מדרשו. ר' יאשיה דורש בשיטת ר"ע: “איש איש”³²⁵³; טמא יהיה לרבות שאר טמאים³²⁵⁴; כל מכה נפש – “לגואל הדם שאין הורגו אלא בעדים”³²⁵⁵; ומה ת“ל תקחו שלא יביא פסח דורות אלא מן הכשבים ומן העזים³²⁵⁶; חולו של מועד מנין (שאסור במלאכה) ת”ל את חג המצות תשמור שבעת ימים מכל מקום³²⁵⁷; לדורות מנין ת“ל זאת תורת³²⁵⁸; זאת חוקת הפסח בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר³²⁵⁹, והוא בשיטת בית מדרשו של ר' עקיבא³²⁶⁰, הדורשים תמיד “זאת תורת” וכדומה³²⁶¹, והם דורשים גם “זאת תורת הקנאות”³²⁶² ו”זאת תורת הנזיר“³²⁶³; אבל ר' יונתן אומר³²⁶⁴: כחותם הדברים. אלא שגם ר' יונתן דורש לפעמים בשיטת ר"ע וכמדרשו, למשל, במדר”י נזיקין פ“כ 335 (לא תבשל גדי בחלב אמו) כר”ע (שם וחולין פ“ח מ”ד) ולא כר' ישמעאל (שם³²⁶⁵ ומ"ת 75).

ברור אפוא, שמדרש של תלמידי ר' ישמעאל (“תנא דבי ר' ישמעאל”) אינו יכול ואינו צריך להסכים ולהתאים לגמרי ובַכֹּל לדעתו של ר' ישמעאל רבם.

וכך אמרו מפורש בירוש‘³²⁶⁶ כשמצאו מדרש של "דבי ר’ ישמעאל" (“תני ר' ישמעאל”) הלומד “למד מן הלמד” (“לה מלה חפשי מחופשה”): בכל אתר לית ליה לר' ישמעאל למד מן הלמד והכא אית ליה לר' ישמעאל?! תני לה בשם חכ'. ז“א ש”תני ר' ישמעאל" זה נשנה בשיטת ה“חכמים” (ר"ע)!

וכך שאלו גם במקום אחר³²⁶⁷: וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות וכו‘³²⁶⁸ מודי ר’ ישמעאל בחלה ובערלה ותני (כלומר: ר' ישמעאל) כן³²⁶⁹ בבואכם לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו³²⁷⁰ (בספרי: שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו' ללמדך וכו') ר' יונה בעי מחלפא שיטתיה דר' ישמעאל תמן הוא אמר היא הוייה³²⁷¹ היא הקמה, היא שבירה היא נפיצה (“נתיצה”), היא גאולה היא פדייה, והכא הוא משנה בין לישן ללישן. הירושלמי לא השיב כלום, אבל התשובה ברורה: תרי תנאי. ואמנם “תנא דבי ר”י" משתמש בשויון כזה גם לג"ש! “ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה”³²⁷². וגם בספרי נשא פיס' כג שנוי סתם: והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין אלא שדברה תורה שתי לשונות, כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה, עמוקה היא שפלה שפלה היא עמוקה, אות הוא מופת ומופת הוא אות³²⁷³ אלא שדברה תורה שתי לשונות.

אבל בספרי פנחס פיס' קלד שנו: בכולם הוא אומר ונתתם וכאן הוא אומר והעברתם. ובירוש' ב“ב (ריש פ“ח טו ע”ד): תני ר' ישמעאל שינה הכתוב נחלה זו מכל נחלות שבתורה שבכולן כתוב ונתתם וכו'. ולעומתו שנו במדר”י פסחא פי“ח 70: והעברת כל פטר רחם אין העברה אלא הפרשה וכה”א והעברתם את נחלתו לבתו³²⁷⁴.

וכך חולק “תנא דבי ר' ישמעאל” בתמורה כח ב על ר' ישמעאל³²⁷⁵, וכן תדר“י בפסח' ה ע”א שלא כר' ישמעאל³²⁷⁶ בברייתא שם³²⁷⁷. וכן תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה וכו‘, שבסוטה ג ע"א, שלא כר’ ישמעאל בברייתא שבירוש' פ“ו כא רע”א, ודבי ר“י בספרי נשא פיס' ז³²⁷⁸ שהובא בשמו בירוש' שם כ סע”ד³²⁷⁹ [בניגוד לספרי שופטים פיס' קפח וסוטה פ“ו מ”ג].

וכך אמרו בזבחים נב א על החילוף שבין תנא דבי ר“י ור' ישמעאל שבברייתא שם³²⁸⁰ לפי פירושו של ר”פ – “תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל”. וכן שם לז א על החילוף שבין הברייתא הסתמית (מנין לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ת"ל ודם זבחיך ישפך), שהיא דבי ר' ישמעאל³²⁸¹, לדברי ר' ישמעאל שבברייתא שם³²⁸²: תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל.‏ הנה דברי “ר' ישמעאל” שבספרא נשנו בספרי קרח פיס' קיח בשם ר' יצחק: אינו צריך שהרי כבר נאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך להביא את המעשר ואת הפסח שיטענו שפיכה אחת ומה ת“ל קודש הם להביא את המעשר [והפסח]³²⁸³ שיטעון הקטר חלבים וכו', ודומה לו ב”מכילתא" דברים במ“ת 60 בשם ר' נתן: אינו צריך והלא כבר נאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח י”י אלהיך והבשר תאכל מה תל' לו' ועשית עולותיך הבשר והדם אלא להביא את הבכור והמעשר והפסח שיטענו שפיכה אחת מה שלא שמענו בכל התורה (ובסתם מדר“י, כספא פ”כ 335: לא תזבח וכו' אין לי אלא זביחה זריקה מנין ת"ל דם זבחיך ישפך)³²⁸⁴. אבל ר' ישמעאל דורש אחרת בספר' ראה פיס' עח: ומנין למעשר ופסח שלא ינתנו אלא במתנה אחת ת“ל ודם זבחיך ישפך ר' ישמעאל אומר בוולדות קדשים ובתמורת קדשים הכתוב מדבר וכו'. ודומה לו ב”תנא דבי ר' ישמעאל" שבנזיר כה א (בשם ר' ישמעאל) ו“האי תנא” בתמורה יז ב.

ובדרכנו למדנו כי “משום ר' ישמעאל אמרו” שבספרא – הוא “תנא דבי ר' ישמעאל”, ועי' להלן.

ונזכרו בבבלי גם שתי ברייתות חולקות זו על זו של תלמידי ר' ישמעאל: האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל³²⁸⁵.

והנה א) בשבת כו ב הביאו תנא דר"י: הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך וכו' – ברייתא המתאימה עם דעתו של ר' ישמעאל ובית ר' ישמעאל (לעיל עמ' 534), אבל הברייתא השניה (שם כז א): בגד אין לי אלא בגד צמר ופשתים, מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד (ויק' יא לב), – מתאימה עם דרך מדרשם של ר"ע וביתו, הדורשים “או” לרבות³²⁸⁶. אלא שאנו מוצאים גם “תנא דבי ר' ישמעאל” שדורש “או”: או לרבות את השליח³²⁸⁷, ובירוש‘³²⁸⁸: שבוייה מנין וכו’, כר' ישמעאל? ר' ישמעאל כר' נתן, ר' נתן אומר או לרבות את השבויה³²⁸⁹.

ב) ובקידושין שם (לז ב) “אידך תנא דבי ר' ישמעאל” ("הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם וכו' ") – נמצא במ“ת 170: כי תבוא אחר ירושה וישיבה הכת' מדבר אתה אומר וכו' או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת”ל וירשתה וישבת בה היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם וכו‘. ובמכילתא (קטע הגניזה) שבמ"ת 58 (פרשה כג פי' יד): ונתתה את הברכה על הר גריזים וג’ אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירישה וישיבה הכתוב מדבר אז אינו מדבר אלא בביאתם לארץ והלך³²⁹⁰ תל' לו' והיה כי יביאך י“י וגו' (וסיפיה: אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה [יא כט], וירשתם אותה וישבתם בה [שם לא]) הא אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר בכניסתן לארץ הכת' מר' אתה או' [בכניסתן] לארץ הכ' מד' או אינו [מדבר אלא לאחר ירושה וישיבה ת”ל….|, מתאים לדבי ר"ע, ספרי ראה פיס' נה: אין והיה אלא מיד³²⁹¹. וכן בדבי ר"ע לדברים ז י, מ“ת 259: והיה אין והיה אלא מיד וכו‘. אבל בדבי ר' ישמעאל שנו³²⁹² גם למטה: משתכבש ותירש ותשב מנה את המברכים וכו’. וכן שנו שם (מ"ת 58) פכ”ה פי' יג: אבד תאבדון אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אז אינו מדבר אלא מביאתן לארץ ולהלן ת"ל וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם וגו' אבד תאבדון אחר ירושה וג'.

וכן שם פרשה כו³²⁹³: לשכנו תדרשו אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר וכו' ת“ל וירשתם אותה וישבתם בה וכו'. וכן מ”ת 103: וירשתה ויש' בה לאחר ירושה וישיבה וכו‘³²⁹⁴. וכן שנינו בספרי מסעי פיס’ קנט: אחר ירושה וישיבה וכו' או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת“ל כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגו' (דב' יט א) וכו‘. וכך אמרו בירוש’³²⁹⁵: וכרבי ישמעאל דר' ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו. ובספרי עקב פיס' מא שנינו: שומע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה ת”ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי [אשר אנכי מצוה אתכם היום]³²⁹⁶ מגיד הכתוב שמיד נתחייבו בתלמוד אין לי אלא מצות שנוהגות עד שלא נכנסו לארץ וכו' מצות שנוהגות משנכנסו לארץ כגון העומר והחלה וכו' מנין ת"ל וכו' אין לי אלא שאר מצות (“שנוהגות”) עד שלא כבשו משכבשו וישבו וכו' מנין וכו'.

ו“האי תנא דבי ר”י" (שם לז א) – נמצא בספרי שלח פיס' קז: כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך – ללמדך שבכל מקום שנא' מושבות³²⁹⁷ בארץ הכתוב מדבר³²⁹⁸ אמר לו ר"ע וכו'.

וזו מתאימה לגמרי עם מדר“י פסחא ריש פי”ב 39: והיה כי תבואו אל הארץ תלה הכתוב לעבודה זו (“פסח”) מביאתן לארץ ולהלן³²⁹⁹.

אבל מתאימה במקצת עם דעתו של ר' ישמעאל שהובאה בדבי ר"ע, בברייתא שבזבחים קיא א: כי תבואו להטעינה נסכים לבמה גדולה וכו‘, ובס"ז 280: אין לי אלא בית הבחירה מנין לרבות במה וכו’³³⁰⁰.

אבל בספרי שלנו נכנס כבר “אידך תנא” לתוך “האי תנא” ומפסיקו באמצע, עד שלא מצאו כל המפרשים את ידיהם; כי כל הפיסקא “אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר וכו' ת”ל וכו' הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם וכו' אלא לאחר ירושה וישיבה" שבספרי שלח שם, – הוא “אידך תנא” החולק על “מביאתן לארץ ואילך” של “האי תנא”. והכניסוהו כאן ע“פ הבבלי שם: בנסכים ביאה ומושב כתיב בהו ה”ק ללמד שכל מקום שנאמר ביאה ונישיב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. וע"פ זה הוגהה כבר הברייתא בבבל והביאוה (לז א): שכל מקום שנאמר בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, אבל עיקרה: אינו אלא בארץ, כנוסח הספרי.

וכך הם עיקר דברי אביי שם: “מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' ישמעאל הוא” “האי תנא דבי ר”י מפיק וכו' ", אלא שהבבלי הביא את הברייתא כמו שהיתה לפניו מוגהת.

והנה מדרשי ר"ע הדורשים “אין והיה אלא מיד” – דורשים “כי יביאך”, “כי תבוא”; עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ³³⁰¹. וכך הובא בבבלי (קידושין לז ב) בשם “תנא דבי ר”י“: ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור וכו' לכדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ. = מכיל' דרשב”י (הוצ' אפשטיין־מלמד 38, 42): והיה אין והיה אלא מיד. כי יביאך עשה וכו'. וזהו כנראה “האי תנא”.

ובחולין מב א מובאות שתי ברייתות של ר' ישמעאל, שאמנם אינן מתנגדות בפירוש זו לזו, אבל האחת הולכת בשיטת ר"ע: דתנא דבי ר' ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב“ה מכל מין ומין והראה למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל. ואידך נמי (“האומר טריפה חיה”) מבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל, אין ה”נ, אלא טרפה חיה מנא ליה נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמנה עשרה טרפות שנאמרו [לו] למשה מסיני.

הראשונה – כסתם ספרא (שמיני פרשה ב ב): זאת החיה אשר תאכלו מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם זו תאכלו וזו לא תאכלו, ודרשה זו היא בשיטתו של ר"ע, שכן שנו כמותה בשמו במדר“י פסחא פ”א 6 ובספרי בהעלתך פיס' סא: ר"ע אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה [בהם]³³⁰² משה והראהו המקום (את) כילו³³⁰³ באצבע כיוצא בדבר אתה אומר וזה לכם הטמא (ויקרא יא כט) וזה מעשה המנורה (ובמדר"י עוד: ויש אומרים אף בשחיטה נתקשה משה וכו'), והכל בבבלי מנחות כט א: תנא דבי ר' ישמעאל שלש[ה] דברים היו קשין לו למשה וכו' ואלו הן מנורה ור“ח ושרצים וכו' וי”א אף הלכות שחיטה וכו'³³⁰⁴. כלומר: במכילתא ובספרי במדבר בשם ר"ע.

והברייתא השניה היא כנראה מבית־מדרשו של ר' ישמעאל, אע“פ שדומה לה שנינו בספרא סוף שמיני: צריך לומר בין צבי לערוד והלא הם כבר מפורשים א”כ למה נאמר בין החיה הנאכלת וכו' בין טריפה כשירה לטריפה פסולה, אבל למעלה בספרא שמיני פ"ג ה: [דבר אחר]³³⁰⁵ אך את זה לא תאכלו וכו' יש לך במעלה הגרה ובמפריסי הפרסה שאי אתה אוכל ואילו הן הטריפות וכו'.

ויש “תנא דבי ר' ישמעאל בדבי רשב"י³³⁰⁶, ז”א שדבי רשב“י שנו במדרש שלהם: משום ר' ישמעאל אמרו. ומן המקומות שציינתי (בהערה) חולקים שנים על “תנא דבי ר”י”, והתלמוד העיר על זה, שתלמידי רשב“י משכו דברי ר”י לדעתם:

ביומא נט א: תנא דבי³³⁰⁷ ר' ישמעאל זה וזה (חיצוניות ופנימיות) יסוד מערבי ר' שמעון בן יוחי³³⁰⁸ אומר זה וזה יסוד דרומי וכו', תנא דבי ר' ישמעאל בדבי רשב"י זה וזה יסוד דרומי וסימניך משכוה גברי לגברא (“תלמידי ר' שמעון משכו את ר' ישמעאל לומר כדבריהן”).

וכן בזבחים קיט ב: ת"ר וכו‘³³⁰⁹. תנא דבי ר' ישמעאל זו וזו שילה רשב"י אומר זו וזו ירושלים וכו’ תנא דבי ר' ישמעאל ברבי שמעון בן יוחי³³¹⁰ זו וזו ירושלים וסימניך משכינהו גברא לגברי.

ז"א שבברייתא, ששנו דבי ר' ישמעאל, שנו: זה וזה יסוד מערבי, רשב"י אומר³³¹¹ זה וזה יסוד דרומי, וכן שנו: זו וזו שילה רשב"י אומר זו וזו ירושלים³³¹², אבל דבי רשב"י שנו בשם דבי ר"י (“משום ר' ישמעאל אמרו”): זה וזה יסוד דרומי, זו וזו ירושלים, ועי' להלן.

ויש “תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר"ע”, ז“א שדבי ר”ע שנו: משום ר' ישמעאל אמרו, חול' נט א (לנו' ה"ג שם): תנא דבי ר"י בדבי ר"ע ואת החזיר וכו'.

ו“משום ר' ישמעאל אמרו” נמצא באמת כמה פעמים בדבי ר"ע:

ספרא נדבה פ“כ ה (עי' לעיל), ספרא נדבה פי”ט ד וצו פרשה ה ה (לנו' מ"ח), מצורע פרשה ז יא, אחרי פרשה א ה, פ"ז ד³³¹³.

והנה “משום ר' ישמעאל אמרו” שבספרא (אחרי פ"ז ד) מובא בבבלי (יומא עד ב) אחרי הברייתא של הספרא (פ"ז א–ג) בשם: דבי ר' ישמעאל תנא. הבבלי הביא כאן אפוא “משום ר' ישמעאל אמרו” שבספרא בציון “דבי ר"י תנא”, ז"א “תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר"ע”, אבל בירוש' (פ“ח מד ע”ד) הכל כמו בספרא.

וראינו כבר כי “משום ר' ישמעאל אמרו” שבספרא נדבה פ“כ ה – לא ר' ישמעאל עצמו אמר כן, אלא תלמידיו אמרו כזה³³¹⁴, וא”כ גם “משום ר' ישמעאל אמרו” זה הוא “דבי ר”י"³³¹⁵.

ו“דבי ר”י" מובא גם במדרשים מבית ר“י שלנו בלשון “אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל”: א) ספרי שלח פיס' קז, אחרי “ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך וכו' “: אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ ר"ש בן יוחי אומר בא הכתוב ללמדך על הנסכים שיהו קרבים בבמה. כל זה מ”דבי ר' ישמעאל”, כעין “תנא דבי ר”י” שביומא נט א וזבחים קיט ב (עי' לעיל), וגם כאן “משכוה גברי (תלמידי רשב"י) לגברא”. כי בס"ז 280 נמסר בשם ר' ישמעאל כדעתו של רשב“י: אין לי אלא בית הבחירה מנין לרבות במה ת”ל בכל מושבותיכם לרבות במה אלו דברי ר' ישמעאל רע“א וכו‘, ובברייתא אחרת מדבי ר"ע (שבבבלי זבחים קיא א): כי תבואו להטעינה נסכים לבמה³³¹⁶ גדולה הכתוב מדבר וכו’ דברי ר' ישמעאל רע”א וכי תבואו להטעינה נסכים לבמה³³¹⁷ קטנה וכו'³³¹⁸.

ב) המקום השני הוא במדר“י, ויקהל פ”א 346³³¹⁹: או [לא]³³²⁰ יהא רשאי להדליק לו נר או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה ת“ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. דבר אחר לא תבערו אש בכל מושבותיכם לפי שנאמר אש תמיד וגו‘³³²¹ וכו’ במושבות אי אתה מבער אבל אתה מבעד בבית המקדש. אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל³³²² (הרי הוא אומר)³³²³ לא תבערו אש למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יהיה באיש חטא וגו' (דב' כא כב) שומע אני בין בחול בין בשבת וכו' ת”ל לא תבערו אש וגו' שריפה בכלל היתה וכו' רבי יונתן (נ"א³³²⁴: נתן) אומר לא תבערו אש למה נאמר וכו' ועדיין אני אומר עד שיעבור על שתים (“חריש וקציר”) ואם לאו אינו חייב ת“ל לא תבערו הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד וכו'. ר' נתן אומר לא תבערו אש למה נאמר לפי שהוא אומר ויקהל משה³³²⁵ שומע אני [לא] יהא רשאי להדליק לו את הנר ולהטמין לו את החמים ולעשות לו מדורה ת”ל לא תבערו אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביום טוב (כצ“ל לפי מה”ג)³³²⁶.

“אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל” הוא כאן ציון ל“דבי ר”י" אחר, שממנו העתיק המסדר האחרון גם דברי ר' יונתן (ר' נתן), שהם באים כאן אצל נוסח אחר של דבריו (תרי תנאי אליבא דר"נ).

ג) המקום השלישי הוא במדר“י נזיקין פ”י 282 (סקול יסקל): אין לי אלא בשרו עורו מנין היה ר' ישמעאל אומר ק“ו ומה חטאת וכו' נבלה תוכיח וכו' היא תוכיח על שור הנסקל שאע”פ שבשרו אסור בשחיטתו דין הוא שיהא עורו מותר במיתתו (וא“כ נשבר ק”ו). אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל לא אם אמרת בנבילה וכו'.

ונזכר במדרשי בית ר' ישמעאל:

ר' חייא בר נחמני³³²⁷ אמר משום ר' ישמעאל³³²⁸:

זהו היחס שבין ר' ישמעאל ל“תנא דבי ר”י" ו“תני ר' ישמעאל” מצד אחד, ובין “תנא דבי ר”י" ל“תנא דבי ר”י“, או “תנא דבי ר”י” ומדרשים שלנו מצד שני.

ובזה אנו באים למדרשים שלנו מבית ר' ישמעאל: מכילתא וספרי במדבר.

המדרשים, או קטעי מדרשים, שהם מבית מדרשו של ר' ישמעאל, שישנם בידינו הם:

א) מכילתא (דר' ישמעאל). ב) ספרי במדבר. ג) ספרי דברים פיס' א–נד. ד) הקטעים מן הגניזה שבמ“ת הו' הופמן עמ' 56–62, 69–71 ובתפארת ישראל 189–192, וחלק מן הקטעים שאסף הופמן במ”ת ממדרש הגדול. ה) ברייתא דר' ישמעאל שבתחלת הספרא. ו) מכילתא דמילואים (צו–שמיני). ז) מכילתא (מגילתא) דעריות שנוסף בספרא פ' אחרי מות פי“ג, וקדושים פ”ט–פי“א. ח) הקטע שבתוספתא שבועות פ”א ה–ז (ואולי כבר לפני ה') ופ"ג כולו. ט) הציטטים מדבי ר' ישמעאל שבבבלי (“תנא דבי ר' ישמעאל”) ושבירושלמי (“תני ר' ישמעאל”).

 

V. מכילתא דר' ישמעאל ³³²⁹    🔗

א. שמה³³³⁰

שני התלמודים אינם יודעים את השם הזה של המדרש לשמות. “מכילתא” בבבלי פירושה “משנה” “ברייתא”: פוק עיין במכילתיך (גיטין מד א, “במשנה הסדורה לך”), אלא שתק ליה בברייתא ומהדר ליה במתניתין ה“ג אימור (שתיק ליה במתני' (ו)אהדר³³³¹ ליה במכילתא אחריתי (בברייתא אחרת, בקובץ אחר, פסח' מה א), ר”ל מיפך אפיך והכי מותיב ממכילתא אחריתי (תמורה לג א, מברייתא אחרת). וכן בירוש‘: בר נש דתני (דחכם) חדא מיכלא (מיכלה) והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי וכו’³³³², “ברייתא” אחת (קובץ אחד). ובויק“ר פ”ג א: טוב מי ששונה ב' סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי בר הילכָן, טוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ומדות³³³³ ואינו רגיל בהם אלא ורעות רוח רעותיה דמיתקרי בר מכילאן³³³⁴, טוב מי שהוא שונה הלכות ומדות ורגיל בהם ממי שהוא שונה הלכות ומדות ותלמוד ואינו רגיל בהם אלא ורעות רוח רעותיה דמיתקרי בר אולפן; “מכילתא” כאן מקבילה אל “מדות”, ופירושה גם כאן “ברייתא” (“הלכות ומדות”: משניות וברייתות) וכן “והיו עסוקין במדת רשב”י“³³³⁵, פירושו: במשנת רשב”י (“ונתקהה ריב”ל בדבר הלכה"), כמו שאמר לתלמידיו: שנו מדותי וכו' (גטין סז א). וכן “למצות מדותיו של ר”א בן שמוע" (מנחות יח א), כלומר משנותיו (השוה יבמות פד א).

ובנדרים ח א: נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו והוא דתנו הלכתא, ושאיל' סי' כט³³³⁶ מוסיף: אמר מר זוטרא והוא דגמירי אבות ומדות, משנת אבות וברייתא שלה, כמו שאמרו באסת“ר פ”א: תני בשם ר' נתן מעשרה מדות = אדר“נ נו”ב פמ"ח, 131.

“מכילתא” פירושה איפוא “מדה”, “ברייתא”, ו“מכילתא” דואלה שמות (עי' להלן), או “מכילתא דר' ישמעאל”, פירושה ברייתא דר' ישמעאל.

וכך קראו “מכילתא” גם למדרש במדבר ודברים. תנחומא נצבים, לא נפלאת³³³⁷: הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין ליה לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא (“מגילה לתינוק”) ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח“כ תורת כהנים ואח”כ מה מכילָתָא ואח“כ מה תוספתא ואח”כ מה תלמוד ואח“כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך. כאן בא “מכילתא” אחר “ספרא” ולפני “תוספתא”: “מכילָתָא” מתאים אפוא כאן למדרשי ס' שמות, במדבר ודברים, “מכילתא” ו”ספרי" שלנו.

וכך אומר גם רה"ג³³³⁸: מי שהוא יודע מכילאתא ודראשי דארבעה סידרי זה הוא דמתני, ברייתות ודרשות של ארבעת הספרים: ספרא ספרי ומכילתא. וכן רס"ג בתשובתו לאבן סאקויה³³³⁹: ולא הביא שום ראיה לדבריו לא מן המשנה ולא מן המכילתות (אלמכאלאת, מדרשי־הלכה) ולא מן התרגום.

מצד אחר יודע הבבלי רק את השם הכולל “סִפְרִי”, הכולל גם מדרש ס' שמות וגם במדבר ודברים, שכן הוא הסדר תמיד בבבלי: הילכתא (“משנה”) ספרא וספרי ותוספתא³³⁴⁰.

וכן בתשובת רב עמרם גאון³³⁴¹: מפני שתוספתא ותורת כהנים וסיפרי <ש> שמן בראיתא יש מהן שהן הלכה ויש מהן שאין הלכה, וכל מקום שחולקין בתוספתא או בסיפרא או בסיפרי וסתימ' מתנ' כחד מנהון וכו‘. דברים אלה נתפרשו בסתו"א³³⁴² כך³³⁴³: מפני שתוספתא ותורת כהנים שהוא סיפרא דבי רב וסיפרי שהן חומש ואלה שמות הפקודים וחומש משנה תורה³³⁴⁴ ששמן מדרש והללו נקראין בתלמוד ברייתא וכו’.

כאן כלולים אפוא שלשת הספרים ב“ספרי”.

מה“ג אי־אפשר ללמוד כלום, מפני שנוספו בו כמה דברים מן הגליון: בד”ו קמג ע“ד: ותשעה דבורים [של] תורת כהנים וארבעה מדרש סופרים סיפרא וסיפרי שהן ארבעה סיפרי ואילו הן בראשית רבא ומכילָתָא דואלה שמות וספר וידבר ואלה הדברים וכולהו פירושי בתורת כהנים וחיצונות וכו', אבל בה”ג ד"ב 633 (=תש"ר I 43): ותשעה דבורים של תורת כהנים וארבעה מדרש סופרים חיצונות וקטנות אין מספר. סיפרא וספרי שהן ד' סיפרי. ואילו הן בראשית רבה ומכילתא דאלה שמות וספר וידבר ואלה הדברים וכולהו פירושין בתורת כהנים וחיצונות וקטנות לעיל (כלומר: וכו' לעיל, אפוא הוספה שנכנסה בה"ג!).

וכן רש“ג בתשובה (תה“ג הרכבי סי' ס”ו): אין³³⁴⁵ אנו יודעים אלא דברי רבותינו ששנו בשאר ספרי [ד]בי רב עשר שירות וכו‘³³⁴⁶. ובתשו’ רה”ג (תה"ג סי' רכט): אבל עיקר הא בריתא (שבב"ק יא א) מסיפרי דבי רב היא והכין תנו כולהו תנאיי ואין ביניהון חילוף יביא עדידה לבית דין וכן הוא אומ' כאשר יציל הרועה מפי האריה וג‘³³⁴⁷ ובמכילתא דארץ ישראל³³⁴⁸ [זה עדר דברי ר’ יאשיה] ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שתי כרעים או בדל אוזן.

את “המכילתא” שלנו לשמות הוא קורא אפוא “מכילתא דא”י“, מפני שהיא לא היתה מצויה כנראה בבית־המדרש בבבל, ולא שנו אותה התנאים, אבל בשם הכללי “סיפרי דבי רב” כולל גם מכילתא דרשב"י וגם מכילתא דר' ישמעאל, שכן באגרת רש”ג 39 נאמר: וסיפרא וספרי דראשי דקראי וכו‘, ושם 41–42: וספרא וספרי נמי לאו מתחילה פשטו ברבנן (= בי רבנן) וכו’ ובתר הכי איקבען תוספתא וסיפרא וספרי דגרסי לה' כולהו רבנן ועד השתא הכין תקנתא, ואין זכר ל“מכילתא”.

“ספרי”, “ספרי דבי רב”, או “שאר ספרי דבי רב”, זהו שם שכולל אפוא גם את ה“מכילתא”.

ספרי – סנהד' פו א, ואינו בספרי שלנו פיס' רעג, ועי' שם. “שאר ספרי דבי רב” נזכרו ביומא עד א (תנו רבה ורב יוסף בשאר וכו') ובב“ב קכד ב (תני ר"נ בשאר ספרי וכו' תני רמי בר חמא בשאר ספרי וכו' שתי נוסחאות בברייתא אחת)³³⁴⁹. הראשונה נמצאת בספרא אחרי פ”ח ג ואמור פי“ד ד, אבל נראה שנוספה בספרא, שלא נסמכה בספרא אחרי שם לשאר הורשות של “שבתון שבות”, ששם פט”ז ו: וגם באמור נראה שנוספה, והירוש' (ביומא רפ“ח מ”ד ע"ד) לא ידעה. וקרוב שמקומה היה במדרש של פרשת תשא, ויקהל³³⁵⁰. השניה אינה בספרי תצא פיס' ריז (מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק), ואפשר שר"נ ורמי בר חמא שנו כך במקום הספרי שלנו.

הראשון, שמזכיר את ה“מכילתא” שלנו בשמה זה, הוא רב סעדיה בקטע שנדפס בהקדם I 127: ועל זה מוכיחים כבר דבריהם במכילתא (פי מכאלה) ואלה שמות בפירוש דברי ה' לא תעשון אתי ר' נתן אומר לא תעשון אתי שלא תאמר הרי אני [עושה] כמין דמות ומשתחוה לו תל' לומר לא תעשון אתי ואו' ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם³³⁵¹ וכו' (ועי' לעיל): כלומר בברייתא של ואלה שמות, וכן ברצלוני בפי' ס' יצירה 14: במכילתא דואלה שמות.

רב נסים מקירואן במפתח לשבת ק“ו ב' הוא הראשון שמביאה בשם “מכילתא דר' ישמעאל”: ועיקר זה הבריתא בסוף מכילתא דרבי ישמעאל. וכן ר' שמואל הנגיד במבוא התלמוד, והברייתא וכו' ומכילתא דרבי ישמעאל וכו' ותורת כהנים הוא ספרא וכו' וספרי במדבר סיני, ואלה הדברים וכיוצא בהם = מדכל אלתלמוד לר”ש בן חפני (זכרון לא"א, 163): ואל בריתא וכו' [ומכילתא] דר' ישמעאל ותורת כהנים [וספרי ומא שבה] דלך.

אצל ר' משה נרבוני, ביאור מו“נ הוצ' גולדנטהל מ”ב סע"א: מכילאתא, ברבים³³⁵², “מדות”³³⁵³.

השם “מכילתא” רגיל מרב שמואל בן חפני ואילך, ואעפ“כ נמצא בראשונים לפעמים גם השם הכללי “ספרי”, כמו אצל ר”ג בתמורה ד' א' ובתשובה (של רש"י)³³⁵⁴.

[ב. חלוקתה³³⁵⁵]

המכילתא מתחלת בשמות פרשה י“ב וגומרת בפרשה ל”ה ג‘. גבולותיה אלה נזכרו כבר בראשונים: המעבד של סתו"א שבשם הגדולים אומר: ולא מכילתא שהיא ספר ואלה שמות מן החודש הזה לכם עד סוף ספרא; ערוך ע’ טמא (ממגלת סתרים של רב נסים): בריש מכילתא ( = פסחא פ"ב); שכל טוב ח“ב עמ' 36: כדמפורש בתחילת מכילתא (“פתיחתא”, פרשה א); ושם, לשמות סוף פי”א: וסמוך לה פרשת ראש מכילתא. רב נסים במפתח לשבת קו ב: ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל (ויקהל, לא תבערו).

המכילתא נחלקת לתשע מסכות, ואלו הן:

א. מסכתא דפסחא (שמות יב א–יג טז). ב. מסכתא דויהי בשלח (שמות יג יז – יד לא). ג מסכתא דשירתא (טו א – כא). ד. מסכתא דויסע (טו כב – יז ז). ה. מסכתא דעמלק (יז ח – יח כז). ו. מסכתא דבחדש (יט א – כ כו). ז. מסכתא דנזיקין (כא א – כב כג). ח. מסכתא דכספא (כב כד – כג יט). ט. מסכתא דשבתא (לא יב – יז, לה א–ג).

החלוקה הזאת העתיקה והעיקרית – אינה שמה לב כלל לחלוקת הסדרות, אלא לעניינים, והיא מחברת שתי סדרות למסכת אחת (חלקי בשלח־יתרו; מסכתא דעמלק, תשא–ויקהל; מסכתא דשבתא) וחולקת סדר אחד לכמה מסכות (בשלח: מסכתא דויהי בשלח, מסכתא דשירתא, מסכתא דויסע וחלק מן מסכתא דעמלק; יתרו: חלק מן מסכתא דעמלק ומסכתא דבחדש; משפטים: מסכתא דנזיקין ומסכתא דכספא). אבל מתוך שהיו רגילים (באירופה) בחלוקה לסדרות שיבשו בדפוסים (כבר בד“ר קושטא רע”ה) את חלוקת המסכות ע“י חלוקת הסדרות וחלקו מסכת עמלק לשתים ומסכת שבת לשתים לפי הסדרות, וחיברו מסכת כספא עם מסכת נזיקין, מפני ששתיהן בסדר משפטים. אבל החלוקה למסכות קדומה ועיקרית, ובכתבי־יד (כגון אוכספורד ומינכן) לא נשתבשה עדיין ע”י חלוקת הסדרות. ונתנו סימן עתיק (בד“ו ש”ה ובכי"י) למסכות הספר ולפרשיותיו: ואית בה מסכָתָא תשע³³⁵⁶ ואילין אינון סימניהון ואמ“ר פרע”ה למש“ה ונט”ל עמל“ק ביר”ח למיד“ן כספ”א דשבת"א ואית בה פרשיאתא³³⁵⁷ שמונים ושתים.

א. ואמר = ויאמר ה' אל משה (פסחא). ב. פרעה = ויהי בשלח פרעה. ג. למשה = אז ישיר משה (שירתא) ד. ונטל = ויסע. ה. עמלק = מסכתא דעמלק. ו. בירח = מסכתא דבחדש. ז. למידן = ואלה המשפטים (מסכתא דנזיקין, “דינין”, חגיגה פ“א מ”ח). ח. כספא = מסכתא דכספא. ט. דשבתא = מסכתא דשבתא.

גם מנין הפרשיות פ“ב נשתבש בדפוסים, מפני שמנו בשלח ו' פרשיות, ולא מנו את הפרשה הראשונה, שחשבוה לפתיחה³³⁵⁸, ומנו בכספא שתי פרשיות (משפטים פי“ט ופ”כ), אבל בכי”י יש במסכתא דויהי בשלח ז' פרשיות, ובכספא – ה' פרשיות: פרשה א' אם כסף, פרשה ב' ואנשי קדש, פרשה ג' לא תטה משפט (עמ' 326), פרשה ד' ובכל אשר אמרתי (עמ' 331), פרשה ה' ראשית בכורי אדמתך. והחשבון מדויק אפוא: פסחא י“ח פרשיות, בשלח ז‘, שירתא י’, ויסע ז‘, עמלק ד’, בחודש י”א, נזיקין י"ח, כספא

ה‘, שבתא ב’ (פרשת תשא ופרשת ויקהל), ס“ה פ”ב.

הפרשיות מחולקות בכי“י, וגם בתנחומא דפוס קושטא רפ”ב, לפיסקאות קטנות, “הלכות”³³⁵⁹.

החלוקה של המסכות “פסחא” ו“נזיקין” עתיקה מאד, שהרי אמרו בויק“ר פכ”ד ה וש“נ; ר' יודן בשם ר"ש בן יוחאי אמר ג' פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששים מצות ואלו הן פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים, ר' לוי בשם ר' שילא דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים א”ר תנחומא ולא פליגי מאן דעבד פרשת פסחים ע' כלל עמה פרשת תפילין מאן דעביד פרשת נזיקין ע' כלל עמה פרשת שמטה. והנה המכילתא כללה ב“פסחא” גם פרשת תפילין, אבל לא כללה ב“נזיקין” פרשת שמיטה, אלא שנתה פרשת שמטה ב“כספא”.

המכילתא לא פירשה אפוא כלל את הפרשיות שמות וארא ותחילת בא, תרומה תצוה ופקודי, ומפרשת תשא, ויקהל – רק את פרשת שבת.

כי “מעשה המשכן” שבפרשיות תרומה–פקודי. היה שנוי בוודאי גם בבית ר' ישמעאל בברייתא מיוחדת מעין ברייתא דמלאכת המשכן שלנו, (ואפשר – שיסודה של זו “דבי ר' ישמעאל”).

ופרשת מילואים (שמות כט), היתה כלולה ב“מכילתא דמילואים” שבפרשת צו (ויקרא ח), שישנה בספרא צו – שמיני (דבי ר' ישמעאל).

חוץ מן הפרשיות המכילות חקים ומשפטים, נכנסו אפוא במכילתא כנראה רק עניינות חשובים, פרשיות שהיו נקראות בציבור: בשלח (עם השירה, שמות יג יז–טו כו, ז"א מסכתא דבשלח, דשירתא ודויסע פרשה א') – ביו"ט האחרון של פסח (ברייתא במגילה לא א)³³⁶⁰; עמלק (פ"א וב') – בפורים (מגילה פ“ג מ”ו)³³⁶¹; בחדש – בשבועות (כאחרים, בתוס' מגילה פ"ד ה ובבלי שם).

וכך נהגה גם המכילתא דרשב"י, אלא שבה יש גם מדרש לפרשת שמות וארא.

[ג. סתמות במדר"י = ר' ישמעאל]

המכילתא נקראת “מכילתא דר' ישמעאל”, מפני שעיקר התחלתה (החדש הזה) מתחיל במאמר “ר' ישמעאל אומר” (פרשה א שלנו, שהיא פרשה ב), כשם שנקראת המכילתא השנייה – “מכילתא ‏ דרשב"י”, מפני שהיא מתחלת: רשב"י אומר, (וכשם שנקרא בראשית רבא – דר' אושעיה, מפני שהוא מתחיל: ר' אושעיא פתח).

אבל מכילתא שלנו – היא גם מבית מדרשו של ר' ישמעאל, “דבי ר' ישמעאל”. על זה מעידים:

א) כמה סתמות שבה, המובאים במקורות אחרים בשם ר' ישמעאל:

1. במכילתא דרשב“י³³⁶²: ר' ישמעאל אומר בעבד עברי הכתוב מדבר וכו' – הכל סתם במדר”י נזיקין פ"א 247: כי תקנה עבד עברי בבן ישראל הכתוב מדבר וכו'³³⁶³.

(מכילתא דרשב“י הופמן 116 ושם 151: משום ר ישמעאל אמרו כל אם ואם שבתורה רשות וכו', – מדר”י בחדש פי“א: ר' ישמעאל אומר כל אם שבתורה רשות וכו', כספא פי”ט (כספא א'): ר' ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות וכו'. – שניהם ליתנייהו בכ“י דמדרשב”י).

2. מכיל' דרשב“י לכ”א לג³³⁶⁴: אין לי אלא שור וחמור המיוחדין מניין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור³³⁶⁵ וכו‘. ר’ יוסי אומר מש' ר' ישמעאל נאמ' כן שור וחמור ונאמ‘³³⁶⁶ לענין שבת (כג יב) שורך וחמורך וכו’. וכן בתוס' ב“ק פ”ו יח (בבלי נד ב): ר' יוסי אומ' משום ר' ישמעאל בדיברות הראשונים הוא אומר אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך בדיברות האחרונים הוא אזמר אתה ובנך ובתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וכו' מה שור וחמור האמורין לעינין שבת וכו‘. מדר“י נזיקין פ”י 280: וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור מה שור האמור בסיני³³⁶⁷ עשה בו כל בהמה כשור וכו’.

3. מדר“י תשא פ”א 342: [כתוב אחד אומר]³³⁶⁸ ששת ימים יעשה מלאכה³³⁶⁹ וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כיצד יתקיימו שני כתובים הללו אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום [ששת ימים יעשה מלאכה]³³⁷⁰ מלאכתן נעשית ע“י אחרים וכו' – מכיל' דרשב”י (מה"ג) הופמן 161: ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר וכו‘. וכן במכילתא ויקהל פ"א: ששת ימים תעשה מלאכה וכתוב אחד וכו’ – מכיל' דרשב"י (מה"ג) הופמן 165: זו היא שר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר ששת וכו'³³⁷¹.

ובספרי עקב פיס' מב (דבי ר' ישמעאל) נתחלפו דברי ר' ישמעאל בדברי ר' שמעון: דרך ארץ דברה תורה דברי ר' ישמעאל ר' שמעון בן יוחי אומר אין וכו' אלא כשישראל עושים רצונו וכו'³³⁷².

5. פסחא פי“ז 66: יכול כשם שביד כרך אחד כך בראש כרך אחד וכו' ת”ל לטוטפת לטוטפת הרי ארבע טוטפות אמורות – כר' ישמעאל בסנהד' ד ב לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע דברי ר' ישמעאל וכו‘. וכן בספרי דברים פיס’ לה (דבי ר' ישמעאל!): ת"ל והיו לטוטפות בין עיניך טטפת טטפת טוטפות הרי ארבע וכו'.

6. נזיקין פ“ב 252: אין לי אלא בזמן שיש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים וכו' – כר' ישמעאל במס' עבדים ריש פ”ג: היה לו אשה ובנים ולאדוניו אין אשה [ובנים] לאדוניו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים לא ירצע כדברי ר' ישמעאל.

7. נשא פיס' ז והיא לא נתפשה (מ“ח ופ”ז) – דא“ר פ”א ד: דברי ר' ישמעאל שהיה ר' ישמעאל אומר וכו' (ה“ג ה' עריות, ד”ו נב ע"א).

8. מדר“י נזיקין פי”ז 310 כל שוכב – סתם כ“דברי ר' ישמעאל”, בספרא קדושים (מכילתא דעריות) פ"י ב ובבלי סנהד' נד ב.

9. שם בשלח, עמלק, פ“א 180–181: והיה כאשר ירים משה ידו וגבר וכי ידיו של משה וכו' כיוצא בו והיה הדם לכם לאות וגו' וכי מה הדם מהנה למלאך או מה מהנה לישראל אלא כל זמן שהיו ישראל עושין כן (“כמצות הפסח”) הקב”ה חס עליהם שנאמר ופסח ה' על הפתח – מדר“י פסחא פ”ז 24 (וראיתי את הדם) ופי“א 38–39 (וראה את הדם): היה ר' ישמעאל אומר והלא הכל גלוי וידוע לפניו וכו' ומה ת”ל וראיתי (“וראה”) את הדם אלא בשכר מצוה שאתם (“שהם”) עושים אני (“הוא”) נגלה וחס עליכם (“עליהם”) שנאמר ופסחתי עליכם (“ופסח ה' על הפתח”) ואין פסיחה אלא חיים וכו'³³⁷³.

10. שם נזיקין פי“ח 313: אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט ד"א רבי אומר אם וכו' עד שיענה וישנה³³⁷⁴. כבר היה ר' ישמעאל וכו' א”ל ר' ישמעאל וכו' אמרה תורה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. – הסתם שלמעלה הוא אפוא כר' ישמעאל.

11. שם נזיקין פ“ז 4–273: נקם ינקם מיתה וכו' – משנת ר' אליעזר 166–167: ר' ישמעאל אומ' נקם ינקם מיתה וכו‘, כלומר מכילתא דר’ ישמעאל, כי הג”ש נאמרה במכילתא בשם ר' נתן.

12. ספרי בהעלותך פיס' צב: אספה לי וכו' שבכל מקום שנאמר לי וכו' בכהנים הוא אומר וכו' – משנת ר“א 67: ר' ישמעאל אומ' שלשה עשר דברים חיבבן הקב”ה וקראם לי וכו'³³⁷⁵.

[ד. תנא דבי ר' ישמעאל]

ויש סתמות ומפורשות המובאים בבבלי בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”, ובירושלמי ומדרשים בשם “תני ר' ישמעאל”:

1. מדר“י פסחא פ”א 7: החדש הזה לכם וכו' ולא דיים לישראל³³⁷⁶ אחת לל' יום מגביהים את עיניהם לאביהם שבשמים – סנהד' מב א (מסמיך למימרא של ר' יוחנן ודרשתו על “החדש הזה”): תנא דבי ר' ישמעאל אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש (בסידורים: פעם אחת בחדש) דיין.

2. שם פסחא רפ“ח 26³³⁷⁷: שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני כל מצות במשמע ת”ל לא תאכל עליו חמץ לא אמרתי אלא דבר הבא לידי מצה וחמץ ואי זה זה וכו' יצאו האורז וכו' שאין באין לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון = ספרי במדבר פיס' קמו, שבעת ימים מצות יאכל. ובבבלי פסח' לה א: אמר ר“ל וכן תנא דבי ר' ישמעאל וכן תנא דבי ראב”י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ וכו'.

3. ב“מ פו ב: דא”ר חמא בר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל³³⁷⁸ בשכר שלשה זכו לשלשה, בשכר חמאה וחלב זכו למן בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים – בשלח מכיל' דויהי (פתיחה) 81: וה' הולך לפניהם יומם ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו אברהם לווה מלאכי השרת וכו' באברהם [הוא] אומר ואקחה פת לחם וכו' באברהם [הוא] אומר יוקח נא מעט מים וכו‘. אבל “אברהם לווה” וכו’ – מתאים לדברי רב שם, והמכילתא מסיימת: באברהם הוא אומר ואל הבקר רץ וכו' באברהם הוא אומר והשענו וכו' באברהם כתיב והוא עומד עליהם והקב"ה הגין על בתי בניו במצרים וכו‘, וא“כ שלא כ”תנא דבי ר“י”, וכבמכילתא גם בתוס’ סוטה פד א–ו, בהוספות ושינויים בסדר.

4. שירה פ"ח 142: מי כמוך באלמים שומע עלבון בניך ושותק וכו' – גטין נו ב: דבי ר' ישמעאל תנא מי כמוך באלים ה' מי כמוך באלמים.

5. בחדש פ“ט 237: אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם וכה”א כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם וכה“א סלחתי כדבריך = ספרי פנחס ריש פיס' קלד: אשרי וכו' כיוצא בו אתה אומר כן מטה בני יוסף דוברים כיו”ב אתה אומר ויאמר ה' סלחתי כדבריך עתידין³³⁷⁹ אומות העולם לומר אשרי אדם שהמקום³³⁸⁰ מודה לדבריו – ברכות לב א: תנא דבי ר' ישמעאל כדבריך, עתידים או"ה לומר כן אשרי תלמיד שרבו מודה לו.

6. משפטים, כספא פ"כ 336: ד"א³³⁸¹ (“מפני מה נאמר בשלשה מקומות”) אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואחד איסור בישול – בבבלי³³⁸²: דבי ר' ישמעאל תנא לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד איסור אכילה וכו' (לפניו שם: דבי רבי אליעזר [בן יעקב]³³⁸³ תנא לא תאכלו כל נבלה וגו' אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה – וזה נמצא במכילתא בסוף פיסקא הסמוכה 338: רבי אומר או מכור לנכרי לא תבשל גדי אמרה תורה וכו', וזה לקוח מדבי ראב"י – רבי).

7. משפטים. נזיקין ספ“ו 271: ד"א בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה רק שבתו יתן ורפא ירפא – ברכות ס סע”א: הנכנס להקיז דם אומר וכו' לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו אמר אביי לא לימא איניש הכי דתנא³³⁸⁴ דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה³³⁸⁵ רשות לרופא לרפאות. בניגוד למי שאמר “שאין דרכן של בני אדם לרפאות” הביא אפוא אביי תדר"י זה “שניתנה רשות לרופא לרפאות”; “שניתנה רשות” זו – פירושה אפוא, שהתורה מלמדת אותנו כאן דרך ארץ, שצריכים לרפאות את החולה, ולא לסמוך על תפלות³³⁸⁶ ונסים, וזהו “ללמדך דרך ארץ מן התורה” של המכילתא. הלשון אחר, אבל הכוונה אחת³³⁸⁷.

8. מכיל' דויסע פ“א (פ"ב) 160: את הקשואים שהיו³³⁸⁸ קשים למעיהם – ע”ז כט א וי"א א: תנא דבי ר' ישמעאל למה נקרא שמן קישואין מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות.

9. מכיל' דשבתא. ויקהל 347: אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל (הרי הוא אומר)³³⁸⁹ לא תבערו אש למה נאמר לפי שהוא אומר וכי יהיה באיש חטא וגו' שומע אני בין בחול בין בשבת וכו' ת“ל לא תבערו וגו' שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שריפה וכו' אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת³³⁹⁰ – סנהד' לה ב ויבמות ו ב: דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש מה ת”ל – מה ת“ל אי לר' יוסי ללאו יצאת אי לר' נתן לחלק יצאת דתניא הבערה וכו' אלא אמר רבא³³⁹¹ תנא מושבות קא קשיא ליה מושבות מה ת”ל מכדי שבת וכו' מושבות דכתב רחמנא למה לי – משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא וכו' ת“ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בב”ד אף מושבות האמור כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו³³⁹².

אמנם התלמוד (רבא) לא ידע, שבמכילתא מפורש אחריו: ר' נתן³³⁹³ אומר לא תבערו וכו' הבערה היתה בכלל ויצאת ללמד מה וכו' חייב עליה בפני עצמה, אלא שאפשר שלקוחה מפ' משפטים (ושם נתקצרה ע"י הסופרים), וכך נראה מיבמות שם ו סע“ב וסנהדרין שם לה רע”ב³³⁹⁴.

10. מכיל' משפטים נזיקין פ“ו וש”נ (= ספרי במדבר פיס' ב) – ב“ק טו א וש”נ בשם “תדר”י" איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, סתם כר' יאשיה. ובמכיל' נזיקין סוף פי"ד סתם כר' יונתן.

הרי עשרה מקומות. אלא שסי' 2 וסי' 10 נמצאו גם בספרי³³⁹⁵.

ציטטים שלא נתכוונו למכילתא שלנו, או מסופקים:

1. מנחות כט א: תנא דבי ר' ישמעאל שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב“ה באצבעו ואלו הן מנורה ור”ח ושרצים וכו' ויש אומרים אף הלכות שחיטה. במדר“י פסחא פ”א 6: ר' ישמעאל אומר משה הראה את החדש לישראל וכו' ר' עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה וכו' וי“א וכו‘. ובספרי בהעלותך פיס’ סא ישנם רק דברי ר”ע: רע“א זה אחד וכו', בלי “ויש אומרים”. ובפסיקתא רבתי, החדש ופסיקדר”כ שם, נד ב: תני ר' שמעון בן יוחי בג' דברים נתקשה משה וכו'³³⁹⁶.

2. יבמות יג ב: דתניא ר' נחמיה אומר וכו' ותנא דבי ר"י כגון אלים אלימה וכו' – במכילתא³³⁹⁷ רק דברי ר"ג³³⁹⁸.

3. שבת פח ב: תנא דבי ר' ישמעאל וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות. אבל בסנהד' לד א: דבי ר' ישמעאל תנא וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

במכיל' דבחדש פ"ז 229: זכור ושמור שניהם בדיבור אחד וכו' מה שאי איפשר לאדם לומר כן שנאמר אחת דבר אלקים שתים זו שמענו (!) (תה' סב יב) ואומר הלא כה דברי כאש נאם י"י <וכפטיש יפוצץ סלע>³³⁹⁹ (ירמ' כג כט).

ושני הלשונות, שבשבת ושבסנהד', אינם במכילתא.

4. עירובין יט א: ותנא דבי ר' ישמעאל אשר אור לו בציון זו גיהנם ותנור לו בירושלים זו פתחה של גיהנם – במכיל' בחדש פ“ט 236: רנ”א מנין אתה אומר שהראה המקום לאברהם אבינו גיהנם וכו' והנה תנור [עשן] זה גיהנם שנאמר ותנור לו בירושלם³⁴⁰⁰.

“דבי ר' ישמעאל” במדרשים:

א. בשלח מס' דויהי פ“ב 94 (התיצבו): למה היו ישראל דומים באותה שעה ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה וכו' – שהש”ר פ"ב (יונתי בחגוי הסלע): תני דבי רבי ישמעאל בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומים ליונה שברחה וכו'.

ב. בחדש סוף פ“ז 231: ברכו במן וקדשו במן דברי ר' ישמעאל וכו' – פסיק”ר פכ"ג: תני דבי ר' ישמעאל ברכו במן וקדשו במן וכו'.

ה. תני ר' ישמעאל (ור' ישמעאל) בירושלמי ובמדרשים:

1. מדר“י פסחא פ”ו 21 (בלילה הזה, לא תותירו): עד בקר למה נאמר לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר, ואי זה זה עמוד השחר – ירוש' ברכות פ“א ב ע”ג: תני ר' ישמעאל בבקר בבוקר (שמ' טז כא; ל ז) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר; אבל במס' דויסע פ“ד 168: וילקטו אותו בבקר בבקר בשחרית בשחרית, מכיל' דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 112]: משחרית לשחרית; המכיל' בניגוד ל”תנא דבי חזקיה" (שבת כד ב).

2. פסחא פ“ג 12: תכוסו על השה רבי יאשיה אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה – ירוש' פסחים פ”ה לב סע"א: מניין שהוא צריך לשוחטו לאוכליו. רבי יוחנן בשם ר' ישמעאל איש לפי אכלו תכסו. אמר רבי יאשיה לשון סורסי הוא זה כאדם שהוא אומר וכו'.

“בשם ר' ישמעאל” זה של ר' יוחנן הוא תַנָא “דבי ר' ישמעאל”: ר' יאשיה³⁴⁰¹.

ר' יאשיה לומד שצריך לשוחטו לאוכליו מן “איש לפי אכלו תכסו”.

ובבבלי סא א מדבי ר"ע: דת“ר במכסת מלמד וכו' יכול וכו' הכתוב שנה עליו לעכב³⁴⁰² רבי אומר לשון סורסי הוא וכו', וזהו בוודאי מ”דבי רבי".

גם כאן קרא אפוא “ר' ישמעאל” ל“דבי ר' ישמעאל” (ר' יאשיה).

וכן “תני ר' ישמעאל” שבירוש' יומא פ“ה מב ע”ד (מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם אחת בשנה היא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה) – סתם כר' יאשיה בברייתא שבבבלי יומא נז רע“ב וכסתם של הברייתא השניה שם (תניא אידך – וסתמא כרבי יאשיה) שהוא ספרא אחרי פ”ד ט (שהובא גם בירוש' שם סתם)³⁴⁰³.

3. פסחא פ“ו 20: ובשל מבושל במים, אין לי אלא מים שאר כל המשקין מנין היה ר' ישמעאל אומר (אמרת) ק”ו הוא אם מים שאינן מפיגין טעמן וכו' ר' עקיבא אומר אין לי אלא מים וכו' – ירוש' פסח' פ“ב כט ע”ג: אין לי אלא מים וכו' ת“ל ובשל מבושל מ”מ. עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. תני רבי ישמעאל קל וחומר מה אם מים שאינן מפיגין טעמן וכו'.

גם בבבלי מא א סתם: ת“ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת קל וחומר ומה מים וכו' רבי אומר במים וכו‘. ואצלנו נתערבו שתי נוסחאות, האחת נו’ הבבלי: אמרת ק”ו, והשניה: היה ר' ישמעאל אומר ק“ו, וכ”ה בילקוט (ד"ר) וכ“י מ' ומ”ח. ולפי נוסח הבבלי והירושלמי הברייתא סתמית כר' ישמעאל (בבבלי ר' במקום ר"ע שהוא דבי ר', כמו סי' 2).

4. מכיל' פסחא פט“ו 54: תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי. ר' אליעזר אומר תושב ושכיר למה נאמר וכו' מופנה להקיש ולדון ג”ש נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה להלן³⁴⁰⁴ פוסל בו את הערל אף כאן פוסל בו את הערל – ירוש' יבמות ריש פ“ח ח ע”ג: איש איש לרבות את הערל וכו' עד כדון כרבי עקיב‘. כרבי ישמעאל. תני רבי ישמעאל נאמ’ תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל אף תושב ושכיר האמור בתרומה פסל בו את הערל. וזה מובא גם בספרא אמור סוף פ"ד: ר' ישמעאל אומר נאמר כאן תושב ושכיר ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל אף תושב ושכיר האמור כאן (י)פסל בו את הערל. ר' עקיבא אומר איש איש וכו'.

“ר' ישמעאל אומר” זה הוא = “משום ר' ישמעאל אמרו”³⁴⁰⁵, אבל בבבלי (יבמות ע ע"א) ברייתא מורכבת ממכילתא וספרא: תניא אמר ר' אליעזר מניין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב וכו' רע"א אינו צריך הרי הוא אומר איש וכו'.

הירושלמי כיוון כאן כמו תמיד ב“תני ר' ישמעאל” – לדבי ר' ישמעאל שלנו, ולא לספרא, וקראו כאן לדעת ר' אליעזר שבמכילתא “תני ר' ישמעאל” ו“ר' ישמעאל”, כשם שנהג הירוש' גם במקומות אחרים, עי' להלן.

אלא שעיקר דבי ר' ישמעאל שבמכילתא נשנה בויקרא (מה להלן – אף כאן) והועבר לכאן, כרגיל במדרשי־הלכה.

5. פסחא פט“ז 60: ומנין שמברכין³⁴⁰⁶ על המזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכה ראשונה על הארץ זו ברכה שניה הטובה זו [בונה]³⁴⁰⁷ ירושלם שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון אשר נתן לך שגמלנו כל טוב – ירוש' ברכות ריש פ”ז יא ע“א, המוגה ומשובש על פי הברייתא שבבבלי מח ב, אבל נעתק כולו במדרש שמואל³⁴⁰⁸ פי”ג ט בנוסח העיקרי: תיפתר כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר הטוב והמטיב דבר תורה, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכה ראשונה על הארץ זו ברכה שניה³⁴⁰⁹ הטובה זו (ברכת)³⁴¹⁰ בונה ירושלם [דכתיב]³⁴¹¹ ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך [אשר גמלנו כל טוב]³⁴¹².

אחריו בירוש' שם = מגילה פ“ד עד סע”ד: כתוב בתורה ברכה לפניה וכו' ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל קל וחומר מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו וכו' עד כדון תורה, מזון. מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה וכו' – ושני קלים וחמורים אלו שונים מאלו שנמסרו במכילתא ובברייתא שבבבלי שם בשם ר' ישמעאל (הראשון סתם בבבלי), ואחריהם דברי ר' יצחק ור' נתן שבמכילתא, ואח"כ: ר' אומר³⁴¹³ מה אם בשעה שאכל ושבע וכו‘. עד כדון מזון, תורה. מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכד’ – קלים וחמורים של ר' ישמעאל שבמכילתא!

אבל בבבלי כא א: אמרר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מק"ו וכו' – הכל כמו בירוש' “בשם ר' ישמעאל”, ונראה שנחלפו בירוש' דבריר' יוחנן עצמו בדברי ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל (“ר' אומר” שבירוש').

וכל הברייתא ישנה סתם (ת"ר) בבבלי שם³⁴¹⁴, אלא שסדר המאמרים שונה קצת, ויש בה גם הוספות ושינויים, ונראה שהיא ברייתא בבלית, מעין המכילתא.

6. בשלח מסכתא דויהי פ“א 86: משל למה הדבר דומה לאחד שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג (מן השוק)³⁴¹⁵ מבאיש וכו' – פסיקתא דר”כ, ויהי בשלח, פא ע"ב: תני ר' ישמעאל למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק וכו'.

7. שירתא רפ“ז 139³⁴¹⁶: אמר אויב, זה היה תחלת הפרשה ולמה נכתב כאן שאין מוקדם ומאוחר בתורה – קהלת רבא פ”א ז' (אני קהלת); ודכוותיה תני ר' ישמעאל אמר אויב ארדוף אשיג זה היה ראוי להיות תחלת השירה ולמה נכתב כאן אלא שאין וכו'.

8. שם פ“ג 127³⁴¹⁷: ואנוהו רבי ישמעאל אומר וכי אפשר [לבשר ודם]³⁴¹⁸ להנות קונו אלא אתנאה לפניו במצות אעשה לולב נאֶה סוכה נאָה ציצית נאה תפלה נאה אבא שאול אומר נדמה³⁴¹⁹ לו וכו' – ירוש' פיאה פ”א טו ע“ב: תני ר' ישמעאל זה אלי ואנוהו וכי איפשר לו לאדם לנוות את בוראו אלא וכו' אבא שאול אומר אדמה לו וכו‘. ברייתא שהובאה גם בבבלי (שבת קלג ב) סתם בשינוים: דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וכו’ אבא שאול אומר וכו'. וא”א כאן כלל לומר שהירוש' רומז ב“תני ר' ישמעאל” ל“ר' ישמעאל אומר” שבמכילתא (כמו שהוא נוהג לפעמים ב“תני ר' פלוני”) מפני שהזכיר גם את דברי אבא שאול שבמכילתא, וזה מוכיח שזהו ציטט של מכילתא.

9. מסכת ויסע פ"ד 168: וחם השמש ונמס, בארבע שעות אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות כשהוא אומר […] (וחם השמש משמע בשעה שהשמש חם והצל צונן זו היא שעה רביעית ביום).

הברייתא חסרה אצלנו, וע“פ הבבלי (ברכות כז א) והירוש' (שם פ“ד ז ע”ב) וב”ר (פמ"ח ז', תיאדור 483) צריך להשלים: כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בד' שעות³⁴²⁰, ומה שכתוב אצלנו: וחם השמש משמע בשעה שהשמש חם וכו' – פירוש הוא על־פי רב אחא בר יעקב בבבלי: מאי משמע אמר רב אחא בר יעקב אמר קרא וחם השמש ונמס איזו היא שעה שהשמש חם והצל צונן הוי אומר בד' שעות, וכמו שפירשו גם בירוש' וב"ר: בארבע שעין שמשא חמים וטולא קריר וכו'.

והנה הברייתא מובאת בירוש' וב"ר שם בשם “תני ר' ישמעאל”: דתני ר' ישמעאל וחם השמש ונמס בארבע שעות, אתה אומר וכו'.

10. בשלח מסכת עמלק, פ“א 177: ואת יואש עשו שפטים, אל תקרי³⁴²¹ שפטים אלא שפוטים ומה שפוטים עשו בו אמרו³⁴²² העמידו עליו בריונות קשים וכו' כענין שנאמר (הושע ה' ה) וענה גאון ישראל וגו' <הוי קורא בו ועינה גאון וגו‘>³⁴²³ – ירוש’ קדושין פ”א סא ע"א: ואת יואש עשו שפטים תני ר' ישמעאל מלמד שהעמידו עליו בירניות קשים וכו' הדא הוא דכתיב וענה גאון ישראל בפניו. ועינה גאון ישר' בפניו.

11. יתרו עמלק פ“א 194: מכל האלהים אמרו לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא עבר³⁴²⁴ עליה ולא עבדה שנאמר מכל האלהים – קה”ר ג' י“א (את הכל עשה): דתני רבי ישמעאל לא הניח רעואל זה יתרו ע”ז בעולם שלא יחזיר עליה ועבדה.

12. יתרו עמלק ספ“א 196: ויבא אהרן וכל זקני ישראל מה ת”ל לפני האלהים אלא מלמד [ש]כל³⁴²⁵ המקבל פני חבירו³⁴²⁶ כאלו מקבל פני שכינה – ירוש' עירובין ריש פ“ה כב ע”ב: תני רבי ישמעאל ויבא אהרן וכו' וכי לפני האלהים אכלו. אלא מיכן שהמקבל פני חבירו כאלו מקבל פני שכינה.

13. נזיקין פ"ב 253: במרצע בכל דבר והתורה אמרה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ו[הלכה]³⁴²⁷ אמרה בכל דבר רבי אומר [אומר אני]³⁴²⁸ במין מתכת בלבד.

בירוש' קידושין פ“א נט ע”ד: במרצע, אין לי אלא במרצע, מניין אפילו בסול וכו' ת“ל ורצע. עד כדון כר”ע. כרבי ישמעאל. תני ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקפת למקרא (ובמקום אחד למדרש)³⁴²⁹. התורה אמרה בספר והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש. התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים התורה אמרה במרצע והלכה אמרה אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית.

ומכילתא שלנו נתקצרה ע“י הסופרים, וכצ”ל: במרצע בכל דבר <שהוא רושם. היה ר' ישמעאל אומר בג' מקומות הלכה עוקפת למקרא התורה אמרה בספר והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש. התורה אמרה בעפר והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים> והתורה אמרה ורצע וכו‘. ומדרש זה של ר' ישמעאל נכנס בכי“י גם בספרי ראה פיס' קכב³⁴³⁰, אבל לא רק מדרש זה, אלא קטע שלם מתוך דבי ר' ישמעאל לדברים: בכ”י רומי שם כך הוא: רבי או’ מרצע מה מרצע המיוחד מן המתכת אף אין לי אלא מן המתכת. [מיכן היה ר' ישמעאל או' בשלשה מקומות הלכה עקפת על המקרא התורה אמרה ושפך את דמי וכסהו בעפר והלכה אמרה בכל דבר שמגדיל צמחין. התורה אמרה (ושפך את דמו וכסהו בעפר.)³⁴³¹ וכתב לה ספר כריתות והלכה אמ' בכל דבר שהוא בתלוש. התורה אמרה במרצע והל' אמ' בכל דבר רבי אומ' […] בדלת ולא במזוזה [[א“כ למה נאמר אל הדלת או אל המזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת]]³⁴³² מעומד]. מרצע³⁴³³ זה מרצע גדול. [ולקחת את המר' שו' אני בינו לבין עצמו ת”ל והגישו אדניו אל האל' אצל הדינין שימסור (!) במוכרין במרצע(!)³⁴³⁴ בכל דבר שהו רושם] אמ' ר' אלע' וכו'.

הוספה זאת היתה גם לפני ר"ה³⁴³⁵, וזו הוספה מתוך דבי ר' ישמעאל לדברים³⁴³⁶, כמו שמוכיחים הפסוקים “בדלת”, “ולקחת את המרצע”, ומכיון שדברי רבי ישנם גם בספרי, קיצרם המעתיק ולא שנה אותם.

והדרשה “בדלת ולא במזוזה” וכו' – גם במכילתא שם 252: בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה וכו‘. והדרשה "ולקחת את המרצע שומע אני³⁴³⁷ בינו לבין עצמו וכו’ אצל הדיינין שימ[לך] (כצ"ל) במוכרין" – במכיל' שם: והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינין שימלך במוכריו, – מתאים לסתם מכילתא פ“א 247: כי תקנה עבד עברי בנמכר בבית דין וכו', וס”ל שמוכר עצמו אינו נרצע³⁴³⁸; אבל רבי חולק: רבי אומר בנמכר בבית דין על גנבתו הבתוב מדבר (הכתוב הזה של והגישו אדוניו אל האלהים היא בנמכר בבית דין) אבל כאן (בכל הפרשה שלנו, שהיא עוסקת במוכר עצמו)³⁴³⁹ אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו³⁴⁴⁰.

בבבלי סוטה טז א: דא"ר יוחנן בשם ר' ישמעאל בשינויים (“תער” במקום “מרצע”!).

14. משפטים, נזיקין פ“ו 270: על משענתו, על בוריו, זה אחד משלשה דברים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה כמין משל, כיוצא בו אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד³⁴⁴¹ זרחה וכו' הרי זה חייב, כיוצא בו ופרשו השמלה וכו', ושם פי”ג: אם במחתרת ימצא הגנב, (ומה)³⁴⁴² זה שספק בא לגנוב ספק בא³⁴⁴³ להרוג אתה אומר ספק (שהוא)³⁴⁴⁴ בא לגנוב וספק להרוג או אינו אלא ספק לגנוב וספק שלא לגנוב אמרת אם כשיגנוב ודאי והרגו הרי זה חייב ק“ו זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב³⁴⁴⁵ <הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון ספק בא לגנוב ספק בא להרוג>³⁴⁴⁶ מכאן אתה דן על פקוח נפש [ומה]³⁴⁴⁷ שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה היא³⁴⁴⁸ דוחה את הספק [ק”ו לפקוח נפש שדוחה את הספק]³⁴⁴⁹. אם זרחה השמש עליו [ר' ישמעאל אומר]³⁴⁵⁰ אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה והלא על כל העולם כולו ורחה אלא מה שמש שלום בעולם אף זה אם ידוע הוא שבשלום עּמו והרגו הרי זה חייב, כיוצא בו ופרשו השמלה וגו' מחוזרין הדברים כשמלה כיוצא בו על משענתו על בריו ואף כאן אתה אומר (כן)³⁴⁵¹ אם זרחה השמש (ר' ישמעאל אומר) [וגו‘]³⁴⁵² אתה אומר לכך בא [או לא בא אלא]³⁴⁵³ לחלק בין יום ללילה לומר אם הרגו ביום חייב ובלילה יהא פטור ת"ל ולנערה וכו’.

כל פיסקא זו הובאה בירוש' סנהד' פ“ח כו ע”ג בשם “תני ר' ישמעאל”, אלא שנשתבש הרבה: הבא במחתרת וכו‘. תני ר’ ישמעאל זה אחד משלשה מִקְריות שנאמרו בתורה כמשל. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, אם במחתרת ימצא הגנב, אם זרחה השמש עליו דמים לו. וכי עליו לבדו (זרחה)³⁴⁵⁴ החמה זורחת וכו' כך כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו בין ביום בין בלילה ההורגו נהרג. פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג <אתה אומר פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג או אינו אלא פעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב> אמרת שאם בא לגנוב³⁴⁵⁵ וודאי והרגו ההורגו נהרג <ק“ו זה שפעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון פעמים שהוא בא לגנוב> פעמים שהוא בא להרוג אינו³⁴⁵⁶ נהרג. מיכן אתה דן לפיקוח נפש לומר מה ע”ז (צ“ל: ש”ד) מיוחדת שהיא מטמאה וכו' ודוחין בה את הספק. כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק.

ובכי תשא שבתא פ“א 340 (בבלי יומא פה א): נענה רבי ישמעאל ואמר [הרי הוא אומר]³⁴⁵⁷ אם במחתרת ימצא הגנב (ומה) זה הוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג והרי דברים ק”ו ומה שפיכות דמים וכו' הרי הוא³⁴⁵⁸ דוחה (שבת)³⁴⁵⁹ ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת.

ובתוס' שבת פט“ו (פט"ז) י”ז דומה לו בשם “ר' אחא בשם ר' עקיבא” אבל בהט"ז נמסר בשם ר' עקיבא דין אחר.

ומה ששנוי במכילי דנזיקין סתם, שנוי במכילתא דשבת בשם ר' ישמעאל.

15. נזיקין פ“ה, 267, שם פי”ג. 294: בידו אין בידו בכל מקום³⁴⁶⁰ אלא רשותו ואע“פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר³⁴⁶¹ ויקח את כל ארצו מידו³⁴⁶² ואומר ויקח העבד עשרה גמלים וגו' הא אין בידו בכל מקום אלא רשותו, וכן בספרי מטות פיס' קנז: וחצוצרות התרועה בידו, אין ידו וכו' – בירוש' גטין פ”ח מט ע"ב (עד כדון כר"ע. כר' ישמעאל)³⁴⁶³: תני ר' ישמעאל ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנן. וכי מידו לקח. אלא מהו מידו מרשותו.

16. נזיקין פי“ז 308: מהור ימהרנה לו לאשה. למה נאמר לפי שנאמר ונתן האיש השוכב עמה שומע אני³⁴⁶⁴ כשם שבתפוסה נותן מיד כך במפותה נותן מיד ת”ל מהור ימהרנה לו לאשה מגיד שהוא עושה [אותן]³⁴⁶⁵ עליו מהר ואין מהר אלא כתובה שנאמר הרבו עלי מאד מוהר ומתן³⁴⁶⁶.

בירוש' כתובות פ“ג כז ע”ד: תני רבי ישמעאל כסף ישקול כמוהר הבתולות (“דכתיב מהר ימהרנה ואם מאן ימאן כסף ישקול”). מגיד שהוא עושה אותן עליו מוהר ואין מוהר אלא כתובה כמה דאת אמר הרבו עלי מאד מוהר ומתן.

17. משפטים נזיקין פ“כ (כספא פרשה ד') 332: ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו' רבי נתן אומר הרי הוא אומר [ויאמרו] הבה נבנה לנו עיר [”ונעשה לנו שם“]³⁴⁶⁷ (ו)נאמר להלן שם ונאמר כאן³⁴⁶⁸ שם מה להלן ע”ז אף כאן ע“ז – ב”ר פל“ח ח: תני ר' ישמעאל אין שם אלא ע”ז³⁴⁶⁹.

וכבר ראינו³⁴⁷⁰ שגם במקום אחר מובאים דברי ר' נתן בפתיחה “משום ר' ישמעאל אמרו”.

וכזה אמרו בירוש' קידושין פ“א נט ע”א: בשטר מנלן וכו' מנן תיתי ר' ישמעאל. שילוח שילוח מה שילוח שנאמר להלן בשטר אף כאן בשטר. וזה נמצא במכיל' משפטים נזיקין פ“ט 279 בשם ר"א: ר' אליעזר אומר נאמר כאן שילוח ונאמר להלן שילוח מה להלן גט וכו‘³⁴⁷¹, וכן הדבר בר’ אליעזר שבמכילתא פסחא פט”ו, שהובא בספרא בשם “ר' ישמעאל” ובירוש' בלשון “תני ר' ישמעאל”³⁴⁷².

מסופקים ואינם מתאימים לגמרי:

1. ב“ר פנ”ה ח: אמר ר' שמעון בן יוחי תבוא וכו' תבוא חבשה שחבש אברהם אבינו וכו' ותעמוד על חבשה שחבש בלעם וכו' תבוא אסרה ותעמוד על אסרה, תבוא אסרה שאסר יוסף וכו‘. תני ר' ישמעאל תבא חרב יד ותעמוד על חרב יד, תבוא חרב יד שעשה אברהם אבינו שנ’ וישלח אברהם את ידו וכו‘, ובמכיל’ בשלח מסכתא דויהי פ"א 88, סתם: תבוא ח(ו)בשה³⁴⁷³ של אברהם וכו' תבא אסרה של יוסף וכו' ד"א (מ"ח ליתא!) ר' שמעון בן יוחי אומר תבא חרב יד וכו'.

ובמכיל' דרשב“י [הוצ' אפשטיין־מלמד 50–51]: ר' שמע' בן יוחי אומ' תבוא חבישה וכו‘, תבוא אסירה וכו’, תבוא חרב יד וכו' – א”כ הכל בשם רשב"י (מעין “תני רשב”י בדבי ר' ישמעאל").

2. שהש“ר פ”א ט: תני ר' ישמעאל וינער ה' את מצרים בתוך הים מלמד שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו. אמר רבי לוי כזה שמנער בקדרה תחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה. אבל במכיל' בשלח מסכתא דויהי, פ“ו 111: וינער ה' את מצרים, כאדם שמנער את הקדרה התחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה – זהו כדברי ר' לוי, אבל עיקר דברי “תני ר' ישמעאל” אינם במכילתא כאן, ולהיפך שנינו במסכתא דשירתא פ”ב 124: סוס ורוכבו, מגיד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס עולים למרום ויורדים לתהום ואין נפרדים זה מזה וכו'³⁴⁷⁴. (אלא שמסכתא דשירתא חולקת על מסכתא דבשלח).

ו. “תני ר' ישמעאל” ו“תדר”י"י בניגוד למכילתא

וישנם גם ניגודים מפורשים בין מכילתא שלנו ל“תני ר' ישמעאל”:

1. ירוש' ב“ק ספ”א ב ע“ג: ונשים בכלל הנזק. לפי שלא תפש הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה. תני ר' ישמעאל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – בבלי טו א (קידושין לה א): וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאות וכו' דבי ר' אליעזר [בן יעקב]³⁴⁷⁵ תנא אלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ו”דבי ר' ישמעאל" שבבבלי נמצא במכיל' נזיקין פ“ו ועוד³⁴⁷⁶, וא”כ אין זה אלא “תנא ר' ישמעאל בדבי ר”ע", שכן כל זה נמצא במכיל' דרשב"י, קטע קמברידג‘³⁴⁷⁷, בשם ר’ ישמעאל (וכצ"ל שם).

2. שם פ“א ב ע”ב: כדכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו. תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצא אדם שאין לו הנייה במותו – ליתא במכילתא, ועי' תוס' ב“ק פ”ו יד.

3. שם פ“ז ה ע”ד: תני ר' ישמעאל יצאו קרקעות שאין מיטלטלים. יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש יצאו שטרות שאין לך בהן אלא ראייה.

בבבלי סב ב: דת"ר על כל דבר פשע כלל וכו' אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע“פ שמיטלטלין אין גופן ממון וכו‘, אבל במכיל’ נזיקין פט”ו 300: על כל דבר פשע כלל וכו' מה הפרט מפורש בנכסים מטלטלין שאין להם אחריות אף אין לי אלא נכסים מטלטלין שאין להם אחריות.

ועי' מכיל' דרשב“י הוצ' אפשטיין־מלמד 194, 202 (קטעי הגניזה): “יצאו קרקעות שאין בהן שבר ושביה ומיתה וכו' יצאו עבדים שאין שמירתן עליך וכו' יצאו שטרות שאין לך בהן אלא ראיה”, והאחרון ממש ב”תני ר' ישמעאל" שבירוש' (ועי' לעיל). אלא שצריכים להעיר, שירושלמי מסכת נזיקין הוא מסידור אחר (עי' גם ב“ב פ”ח טו סע"ד, עי' לעיל), וקרוב שהשתמש בקובץ אחר.

4. ירוש' קידושין ריש פ“ב סב ע”א: ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אדוניו ולא בנו, אדוניו ולא שלוחו³⁴⁷⁸, הוינן סברין מימר ששלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב. אית תניי תני ורצע לרבות את השליח עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. אדניו כל שהוא בא מחמת אדוניו (ששלוחו כמותו).

במכיל' נזיקין פ"ב 253 שנינו: ורצע אדוניו את אזנו למה נאמר לפי שמצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו אבל כאן הוא ולא שלוחו.

5. ³⁴⁷⁹ירושי שבועות פ“ח לח סע”ב: כתיב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'. שבועת י"י תהיה בין שניהם. גניבה. אם גנוב יגנב מעמו. אבידה. ואם לרבות האבידה. עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. תני רבי ישמעאל מה אם גניבה שקרובה לאונסין את אמר משלם. אבידה שאינה קרובה לאונסין לא כל שכן.

אבל במכיל' נזיקין פט"ז 305 שנינו: אבידה מנין הרי אתה דן הואיל וגנבה חסרון שמירה ואבידה חסרון שמירה אם למדת על גנבה שהוא חייב (עליה)³⁴⁸⁰ לשלם אף אבידה יהא חייב לשלם (“מה מצינו”!).

ובבבלי (ב"מ צד ב) אמרו: אלא למאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. אמרי במערבא ק“ו ומה גניבה שקרובה לאונס וכו‘. הבבלים לא ידעו אפוא "תני ר’ ישמעאל” זה.

וכך מסרו בבבלי נדרים ג ב: במערבא אמרי אית תנא דמפיק ליה לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק ליה מן כל היוצא מפיו יעשה, – מה שנמסר בירוש' נדרים פ“א לו ע”ג בשם ר“ע ור' ישמעאל, והבבלים ידעו את הברייתא שהביאו בדף ג ע”א, שהיא דומה במקצת לספרי נשא פיס' כב, שהוא במקצת כר' עקיבא שבירוש'.

6. ירוש' שם לח ע“ג: שבוייה (“בשואל”) מניין נאמר כאן ונשבר או מת ונאמר להלן (“בש”ש") ומת או נשבר מה להלן שבויה עמהן אף כן שבויה עמהן. עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. ר' ישמעאל כר' נתן. ר' נתן או' או לִרבות את השבויה (דברי ר"נ, בבלי שם). אבל במכיל' נזיקין פט”ז, כר' עקיבא: שבויה מנין הרי אתה דן נאמר כאן מיתה ונאמר להלן מיתה מה מיתה האמורה להלן שבויה בכלל וכו'.

וכבר העירותי (לעיל עמ' 539), ש“תנא דבי ר”י" בשבת כז א, הדורש “או”, חולק על “תנא דבי ר”י" שבדף כו ב, וששיטתו של האחרון ("הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם וכו' ") מתאימה עם המכילתא והספרי במדבר.

וכך – ובזה אנו באים ל“תנא דבי ר' ישמעאל”, שאינם במכילתא או שחולקים עליה –:

א) “תנא דבי ר”י" שבכתובות לג ב: דבי ר“י תנא או (“וטבחו או מכרו”) לרבות את השליח, אינו במכילתא נזיקין פי”ב.

ב) פסח' ה א: דבי ר' ישמעאל תנא מצינו י“ד שנקרא ראשון שנאמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש – בניגוד למכיל' פסחא פ”ח (ברייתא בבבלי שם) בשם ר' ישמעאל ותנאים אחרים. אי־אפשר ע"כ לדבר³⁴⁸¹ על “חסרונות” שחסרים במכילתא שלנו, שלא הכניסם המסדר מאיזה טעם שהוא.

אלא שאנו מוכרחים לומר, כמו שאמרנו כבר, שכמה ברייתות של “דבי ר' ישמעאל” היו מצויים בבית־המדרש³⁴⁸², ולא כולם הלכו בַכֹּל בשיטת ר' ישמעאל, ואפילו המכילתא שלנו לא תמיד היא בשיטת ר' ישמעאל (עי' לעיל), ובכל ואת היא בוודאי: דבי ר' ישמעאל, ומובאה בבבלי וירושלמי ומדרשים בשם “דבי ר' ישמעאל”.

אלבק המעיט את דמותה של השתמשות התלמודים במכילתא. מן הבבלי מנה שמונה או תשעה לפי דעתו (עי' לעיל), ומאלה ישנם בדיוק במכילתא רק ארבעה³⁴⁸³; אבל גם באלה אין המצב ברור: בפסחים נאמר גם: וכן תנא דבי ראב"י, א“כ אין הברייתא שבמכיל' מוכרחת לבוא מ”דבי ר' ישמעאל“; קידושין וגטין פותחים במכיל' ע”י “ד”א“, ציון שרומז למקור אחר, ואשר ליבמות הנה גם במכילתא פותח “תנא דבי ר”” זה ע"י “אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל”, כאילו רצה המסדר לציין בזה את מקורו³⁴⁸⁴.

אבל אם המסדר מביא ציטט מאחד מתלמידי ר' ישמעאל – מה זה משנה בערכו של אותו ציטט שהובא בתלמוד בשם “תנא דבי ר' ישמעאל” מתוך מכיל' שלנו בלשונה?!

וגם שאר המקומות³⁴⁸⁵ – א"א לדחותם בשתי ידים.

ואשר ל“תני ר' ישמעאל” א“א להביא בחשבון – לפי דעתו – אותם הציטטים, שפותחים גם במכיל' ע”י “ר' ישמעאל אומר”, מפני ש“תני ר”י" מקביל כאן ל“ר”י אומר" שבמכילתא, ולא לקובץ של “דבי ר”י“, וא”כ אין כל ראיה מירוש' פאה טו ע“ב, פסח' כט ע”ג, סנהד' כה ע“א (שלא חשבתי גם אני) ושם כו ע”ג, מפני שאלה פותחים גם במכילתא ב“ר' ישמעאל אומר” (אלבק שם).

אבל בפאה טו ע“ב אין הירוש' מביא מתוך המכיל' את דברי ר' ישמעאל בלבד, אלא גם את דברי אבא שאול. “תני ר' ישמעאל” זה מציין אפוא את הקובץ ולא את “ר' ישמעאל אומר”. וכך הוא הדבר גם בסנהד' כו ע”ג, שאין הירוש' מעתיק רק את דברי ר' ישמעאל שבמכיל' אלא פיסקאות שלמות. ואשר לפסח' כט ע"ג – כבר העירותי, שלפני הבבלי לא היה בברייתא שלנו “היה ר' ישמעאל אומר” אלא סתם “אמרת”.

אלבק (עמ' 130) ממשיך להמעיט את ערך הציטטים שבירוש‘: 1) ירוש’ ברכות ב ע"ג אינו מתאים למכיל', מפני שהוא מביא את הדרשה על “בבקר בבקר”; אבל מכיון שלשון המדרש אחד – וודאי שאותו בית המדרש העביר אתו לפסוק אחר כרגיל.

2) ירוש' ברכות יא ע"א אינו “תני ר' ישמעאל”, אלא ציון לדעתו של ר' ישמעאל (“דר' ישמעאל אמר”); אבל אני הראיתי כבר (עמ' 556), שדווקא כאן ישנה פיסקא גדולה, בלשונה ממש, מתוך המכיל‘, שנשתבשה בירוש’ שלנו, אבל ישנה בדיוק במדרש שמואל.

3) יבמות ח ע"ג – ישנה בספרא בשם “ר' ישמעאל”, עי' לעיל.

וכך נשארו לו רק ג‘, או ה’, ציטטים שבירוש' שישנם במכילתא.

אבל איך אפשר שלא לחשוב אפילו את ירוש' פסח' לב ע“א (ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל); קדושין נט ע”ד ושם נט ע"א?!

ובנוגע לציטטים שבמדרשים – מסתפק אלבק (131) בזה, שמלבד שנאמנותם של הציונים שבמדרשים מאוחרים מסופקת מאד, – הנה אלה הם דברי אגדה, ואלה נדדו מקובץ לקובץ, כמו שישנן כמה אגדות של המכילתא גם במכיל' דרשב"י³⁴⁸⁶. אבל להטיל ספק בנאמנותם של המדרשים בלי ראיה גם־כן אי־אפשר, ויש יסוד לעדותם ולמסורתם. כי המכילתא הולכת בדרך בית־מדרשו של ר' ישמעאל בין בנוגע

לשיטה ובין בנוגע לטרמינולוגיה המדרשית.

[ז. מדר“י – בשיטת בית ר”י]

לשיטה כיצד?

א) לשונות כפולין הן (לעיל 522), והמכילתא אינה דורשת את הכפולים: מות ימות (שמות יט יב, כא יב, טו, טז, יז, כב יח, לא יד, טו), סקול יסקל (יט יג, כא כח), ירה יירה (יט יג), נקם ינקם (כא כ), ענוש יענש (שם כב), שלם ישלם (שם לו, כב ב, ה), המצא תמצא (כג ג), טרף יטרף (שם ה), מהר ימהרנה (שם טו), צעוק יצעק (שם כב), חבל תחבל (שם כה), השב תשיבנו (כג ד), עזוב תעזב (שם ה). ורק במקומות מעטים היא מביאה מחלוקת: ובשל מבושל (פסחא פ“ו, מחלוקת ר”י ור"ע), ואם גנב יגנב (נזיקין פט“ז, מחלוקת ר' יוסי הגלילי, כנו' הילקוט, בניגוד לסתם, וכעין דרשת ר”ע בירוש' שבועות, עי' לעיל), ואם מאן ימאן (שם פי"ז: דברי ר' יוסי הגלילי, בלי דרשה אחרת), ורפא ירפא (שם סוף פ“ו, אצל “ד”א” שהוא “תנא דבי ר”י", עי' לעיל; אבל הלשון “וכשאמרה תורה” זר במכילתא, ועי' גם בפסוק רק שבתו), אם ענה תענה (שם פי"ח: ד"א רבי אומר אצל סתם של ר' ישמעאל, עי' לעיל).

ורק דרשה אחת סתמית ישנה במכילתא בשיטת ר"ע: ואם אמור יאמר (שם פ"ב)³⁴⁸⁷.

אמנם באגדה אנו מוצאים³⁴⁸⁸ כמה דרשות ב“כפולין”: השבע השביע, פקד יפקד (בשלח, פתיחה), גאה גאה (שירתא פ"ב), שמע תשמע (ויסע פ"א), מחה אמחה (עמלק פ"ב), נבול תבול (יתרו עמלק פ"ב), שמוע תשמעו (בחדש פ"ב). אבל זאת אינה אומרת אלא שהמסדר לקח את האגדה גם ממקורות של בית ר"ע, ובכלל יש לָאגדה שבמכילתא מקורות אחרים (עי' להלן)³⁴⁸⁹.

ב) מופנה (לעיל).

ג) למד מן הלמד (לעיל 524). אין עונשין מן הדין (לעיל).

ד) כלל ופרט (לעיל).

ה) דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש (לעיל), ועוד.

וישנן מידות אחדות שהן מפורשות במכילתא כמו בברייתא דר' ישמעאל ובניגוד לדברי ר"ע שבבבלי:

א) בברייתא דר' ישמעאל, הו' מא"ש 18: מפרט וכלל כיצד. כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט. וכל בהמה לשמור כלל. פרט וכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט.

ובמכיל' נזיקין ריש פט“ז 302: חמור או שור או שה, אין לי אלא חמור או שור או שה שאר כל בהמה מנין, ת”ל וכל בהמה לשמור, אקרא אני כל בהמה ומה ת“ל חמור או שור או שה. אם נאמר כך שומע אני לא יהיה חייב עד שיפקיד אצלו כל בהמה ת”ל חמור או שור או שה לחייב על זה בפ“ע ועל זה בפ”ע, ומה ת“ל כל בהמה אלא בא הכתוב ללמדך שכל הכלל שהוא מוסיף על הפרט הכל בכללו. אבל בברייתא דב”מ נז ב: כי יתן איש אל רעהו כלל. חמור וגו' פרט. וכל בהמה לשמור חזר וכלל וכו‘. ור’ אבהו דריש לה לר' אליעזר בנזיר לה א בפרט וכלל ופרט: לשמור חזר ופרט וכו'.

ב) שם עמ' 20: מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד. קדש לי כל בכור יכול אף נקבה במשמע ת“ל זכר, אי זכר יכול אפילו יצאת נקבה לפניו ת”ל פטר רחם וכו' (בכורות יט א). ובמכיל' פסחא פט“ז 57: קדש לי כל בכור, זו³⁴⁹⁰ אחת מי”ג מדות שהתורה נדרשת בהם, בכלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכללו. קדש לי כל בכור פטר רחם וגו' כלל אחד זכרים ואחד נקבות כל הבכור אשר יולד (דב' טו יט) פרט יצאו נקבות. וכו'.

וכן הדבר גם בכמה דרשות אחרות, שהן מיוחדות לבית ר"ע ולא לבית ר' ישמעאל:

1) “(הנפש) ההיא”, “(האיש) ההוא”, נדרש בדבי ר"ע תמיד: ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ההיא לא אנוסה ולא שוגגת וכו‘, רגיל בספרא³⁴⁹¹ ובספרי דברים³⁴⁹² ובספרי זוטא (260, 286: ההיא ולא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת)³⁴⁹³ ובמכיל’ דרשב"י (הוצ' אפשטיין־מלמד 18, 24: ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה).

מה שאין כן בדבי ר' ישמעאל, במכילתא ובספרי במדבר. במכילתא פסחא פ“ח, פ”י, כי תשא פ"א: הנפש ההיא מזידה דברי רבי עקיבא. וכן בספרי במדבר פיס' ע, קיב (ואינה כלל בפיס' קכה וקכ"ט).

ובמ"ת לדברים יז ה (100): (ו)האיש ההוא זה מזיד דברי ר' עקיבה (אצל ציטט מתוך הספרי פיס' קמט: או את הא' הה' לא אנוסה וכו'!).

2) והיה – מיד. ספרא חובה פרשה י א, פרשה יג א; והיתה מיד, בהר פרשה ד ב; אין והיה אלא מיד, ספרי דברים פיס' נה ורצ"ז.

וכן מכיל' דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 38, 42, 212].

אבל דבי ר' ישמעאל חולקים על דרשה זאת, שבה תלויה גם הדרשה הסמוכה לה לפעמים במדרשי ר“ע: כי תבוא (כי תבואו. כי אתה בא) – עשה (“קבל עליך”) מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ, ספרי דברים פיס' נה³⁴⁹⁴, קנו, קע ורצ”ז; מכיל' דרשב"י [הוצ' אפשטיין־מלמד 38, 42].

וכן בס"ז 280 שו' 16 (כי תבואו), 331 שו' 7 קטע הגניזה וילקוט (בבואכם): קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ משתבא אל הארץ ל… בזכות שתקבל עליך תבוא לארץ.

וכן הם חולקים על הדרשה השלישית הסמוכה במדרשי ר"ע: אשר אתה בא שמה לרשתה (“לרשת אותם”) בשכר שתבא תירש³⁴⁹⁵; וירשתם אזתה וישבתם בה (וירשת וישבת בה): בשכר שתירש תשב (פיס' נז וקנ"ו), משתירש תכבש ותשב (פיס' רצז ילקוט), אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה בשביל שתירש תכבש (פיס' קיד), נותן לך נחלה לרשתה מה שתירש תכבש (פיס' רצו כ“י ר' ופס”ז), אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה משתירש תכבש, וישבת בה משתירש תשב³⁴⁹⁶ (פיס' רצז כ"י ר').

כי רוב המדרשים האלה של בית ר“ע באים להוציא מדעתו של ר' ישמעאל “אחר ירושה וישיבה” (עי' לעיל), וע”כ דרשו “והיה – מיד”, ודרשו “כי תבוא” – קבל עליך מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ, ודרשו “וירשתם” וכדומה: בשכר שתבוא תירש. אבל תלמידי ר' ישמעאל, שהלכו בשיטת רבם, אינם דורשים “והיה” מיד³⁴⁹⁷, ודורשים כי תבואו – וירשתם “אחר ירושה וישיבה”³⁴⁹⁸.

והמכילתא הולכת בשיטת בית ר' ישמעאל, ולא דרשה מדרשי ר“ע לא בפסחא פי”ז ולא בפי“ח (“תפלין ופטר חמור”!). ובפסח (פסחא פי"ב) דרשה: “והיה כי תבואו אל הארץ תלה הכתוב לעבודה זו מביאתן לארץ ולהלן” – מ”ביאה" ולא אחר ירושה וישיבה.

3) המכיל' אינה דורשת “מן ולא כל”, בשמות יב ה, ז, מו.

4) ואינה דורשת “פסח הוא”, שמות יב יא³⁴⁹⁹, כמו שרגיל הספרא לדרוש “מנחה היא”, “עולה היא”³⁵⁰⁰.

ואינה דורשת אתים וגמים, וו"ים ויתורים דומים להם.

[ח. הטרמינולוגיה במדר"י וספרי במדבר]

גם הטרמינולוגיה המדרשית של המכילתא וספרי במדבר היא זו של דבי ר' ישמעאל:

מגיד [מלמד, בספרא וספרי דברים].

למה נאמר [מה ת"ל].

אני אקרא – מה ת"ל (ועי' חולין עא א!).

שומע אני, שומעני, או [יכול].

וכי מה (בא) למדנו ל־ מעתה אלא הרי זה בא ללמד – ונמצא למד –³⁵⁰¹.

שהיה בדין (אילו לא נכתב הייתי למד מן הדין את ההפך), עד שלא ייאמר יש לי בדין (עד שלא היה נאמר דבר זה הייתי לומד אותו מן הדין, ולמה נאמר) [והלא דין הוא].

והדין נותן: למה נאמר – לפי שנאמר – שומע אני – והדין נותן – אם למדת – יכול אף – ת“ל³⁵⁰²; יכול – והדין נותן – ת”ל³⁵⁰³ [ודין הוא] – והדין נותן ‏– ת"ל³⁵⁰⁴; או אינו – והדין נותן (בניחותא)³⁵⁰⁵; שומע אני – והדין נותן – לא זכיתי מן הדין –³⁵⁰⁶; שומע אני – והדין נותן – (בניחותא)³⁵⁰⁷.

אם זכיתי מן הדין למה נאמר (מה ת"ל) – לא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו (ת"ל).

דנתי וחילפתי בטל החילוף (“או חילוף”) וזכיתי לדון כבתחילה.

אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר

אמרת הפרש

אתה דן – ואני אדון – ת"ל

אמרת ק“ו, ועוד ק”ו

אם אמרת כן ענשת מן הדין – ללמדך שאין עונשין מן הדין

מופנה להקיש ולדון ג"ש

הואיל ונאמרו – סתם ופרט הכתוב באחד מהם – אף פורט אני –

כיצד יתקיימו שני מקראות (כתובים) הללו [הא כיצד]

אינו צריך

הא אין עליך לומר (לדון) כלשון האחרון אלא כלשון הראשון³⁵⁰⁸.

זו מדה בתורה,

אמרת צא ולמד מי"ג מדות³⁵⁰⁹

היה בכלל ויצא לידון בדבר חדש

והרי הכתוב מוציאו מכללו (להחמיר)

היה בכלל יצא מוצא מן הכלל ללמד (“בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו”).

כלל שהוא מוסיף על הפרט

כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט – חזר וכלל – או כלל בכלל (“ככלל”) הראשון אמרת לאו אלא כלל ופרט וכלל³⁵¹⁰. וזה נמצא גם ב“תנא דבי ר' ישמעאל” שבכריתות ו ב: סמים כלל נטף שחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר וכו' או אינו אלא כלל בכלל³⁵¹¹ ראשון ופרט בפרט³⁵¹² ראשון אמרת לאו הא אין (לך) עליך לדון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון.

והנה דוגמא לסגנונות השונים במדרש שישנו בשניהם:

---

1. [כך גם בכי"ר, והוגה: לומר לך.]↩︎

ובספרי דברים פיס' קלד: רש"א כתוב וכו' מצה הנאכלת כל שבעה אוכל ששה מן החדש וכו'.

[ט. שמות החכמים בבית מדרשו של ר"י]

ובאחרונה שמות התנאים הנזכרים רק במכילתא וספרי במדבר ומכילתא דעריות, שיש מהם שהם תלמידים מובהקים של ר' ישמעאל, וביניהם הרבה בבלים, ואיש מהם לא נזכר אפילו פעם אחת במדרשים מבית־מדרשו של ר"ע (ספרא וספרי דברים פיס' נה–שג).

והם:

1. ר' יאשיה, בן בבל שלמד לפני ר' יהודה בן בתירה בנציבין (שח לי ר' זעירא משום אנשי ירושלים וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר' יהודה בן בתירה, ספרי תצא פיס' ריח³⁵¹³; ירוש' סנהד' פ“ח כו ע”ב: וכשבאתי אצל ריב"ב לנציבין)³⁵¹⁴ תלמיד ר' ישמעאל (מנחות נז ב), נזכר במכילתא כל“ד פעם, ובספרי במדבר כמ”ו פעם, ושתי פעמים במכילתא דעריות שבספרא. בספרי דברים נזכר רק בפיס' ל"ג ובפיס' שנ"ה (בשם אביו), שאינם מדבי ר' עקיבא (עי' להלן).

2. ר' יונתן, תלמיד ר' ישמעאל (מנחות שם: חולין ע ע"ב: אמר רבי יונתן נמתי לו לבן עזאי וכו' נם לי ומה ישמעאל אומר בדבר זה וכו' וכלשון הזה אמר לי חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל) נזכר במכילתא כשלשים פעם ובספרי במדבר כל"ח פעם ושתי פעמים במכילתא דעריות.

3. ר' נתן, הבבלי, זכר במכילתא כנ“א פעם ובספרי במדבר כל”ח³⁵¹⁵ פעם. בספרי דברים נזכר רק בפיס' ל“ה, מ”ב וש"ה, שאינם מדבי ר"ע.

4. ר' יצחק, חברו ובן דורו של ר' נתן (ירוש' סנהד' פ“א יט ע”א: שלח ליה רבי³⁵¹⁶ ג' איגרן גבי ר' יצחק ור' נתן (=ע"י שני הבבלים האלה) וכו' אזל קבל עליהון קמי ר' יהודה בן בתירה לנציבין וכו‘; "ר’ יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי“, מנחות לח ב; ר' נתן ור' יצחק אומרים. מכיל' פסחא פ”א 7)³⁵¹⁷, נזכר במכילתא ככ“ו פעם ובספרי במדבר כשש פעמים. בספרי דברים נזכר רק בפיס' לה, לו, לח, מג ונ', שאינם מדבי ר”ע.

5. אבא חנן (חנין), משום ר' אליעזר, נזכר במכילתא כשמונה פעמים, ובספרי במדבר כי"ח פעם. בספרי דברים לא נזכר (עי' להלן).

6. ר' אחי (אחא) ברבי יאשיה, בנו של ר' יאשיה הנזכר, בבלי (גטין יד א: הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא, ואז היה בא"י; קידושין עב א: בירתא דסטיא איכא בבבל וכו' ושמתינהו רבי אחי ברבי יאשיה, והיה קבור בנהרדעא בשדה רב נחמן, שבת קנב ב), נזכר במכילתא כשש פעמים³⁵¹⁸, ובספרי כשלש פעמים.

7. (איסי), איסי בן יהודה, איסי בן גוריא (גור אריה), איסי בן עקביא (עקיבא), הוא איסי הבבלי, יוסף הבבלי, תלמידו של ר' יוסי (נדרים פא א) ושל ר' אלעזר בן שמוע (מנחות יח א) ושל ר' יהודה (שם). הבבלי אומר עליו³⁵¹⁹: הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גור אריה הוא איסי בן גמליאל הוא איסי בן מהללאל ומה שמו איסי בן עקיבא (עקביה) שמו. ובירוש'³⁵²⁰: אמרי הוא יוסי הבבלי הוא יוסי בן יהודה הוא יוסי קטנתה (שבסוף סוטה).

הוא נזכר במכילתא כעשר פעמים. ובספרי במדבר כעשר פעמים (איסי בן עקביא). בספרי דברים רק בפיס' מו, שאינה מדבי ר"ע.

שהשמות “בן יהודה”, “בן גור אריה” (גוריא, בארמית) ו“בן עקביא” אחד הם – יוצא מתוך כמה הקבלות³⁵²¹:

1) במכיל' נזיקין (כספא) ספ"כ 337 (לא תבשל): איסי בן גוריא³⁵²² – בפסחים כד ב וחולין קטו ב: איסי בן יהודה;

2) פסחא פט"ו 53 (זאת חוקת) וספרי במדבר פיס' סט: איסי בן עקיבא (עקביה) – בפסח' צה א: איסי בן יהודה;

3) ספרי נשא פיס' י: איסי בן עקביא – סוטה טו ב: איסי בן יהודה;

4) ספרי שלח פיס' קיב: בן עקביא – בכריתות ז ב: בן יהודה;

5) ב“מ צב א (“מגלת סתרים” בבית ר' חייא): איסי בן יהודה – ירוש' מעשרות פב נ ע”א: בן עקביה;

6) ירוש' מעשרות רפ“א מח ע”ג: איסי בן יהודה – חלה פ“ד ס רע”ב: בן עקביה;

[*6) מכיל' נזיקין פ“ד: איסי בן עקביא – משנת ר”א, 162: בן יהודה];

7) ב“ק לב א: איסי בן יהודה – תוס' שם פ”ב יא: איסי הבבלי, ירוש' שם פ“ג ג ע”ד: יוסי הבבלי;

8) ברייתא דמלאכת המשכן פ“י: איסי בן עקביא – מנחות כט א: ר' יוסי בר' יהודה, ירוש' שקלים פ”ו נ ע"ב: רבי יוסי בי רבי יהודה³⁵²³.

ו“איסי בן יהודה” נזכר גם ב“תנא דבי ר' ישמעאל”³⁵²⁴ שבשבת לה ב (כ"י מ'): אמר ר' אסי בר יהודה שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק וכו' אמרו לו א“כ נתת דבריך לשיעורין וכו‘. ובתוס’ סוכה פ”ד יב: ר' יוסי אומר הרוצה, וחסר בתוס': הבבלי³⁵²⁵.

כל התנאים האלה (וחוץ מהם: ר' ירמיה במכילתא ובמכיל' דעריות) נזכרים רק ב“דבי ר' ישמעאל” ולא בספרא ולא בספרי דברים פיס' נה–שג: כי ר' יאשיה בספרי דברים פיס' צח, (קג!), ריח, רכח ור“ל – נזכר בהוספות מדבי ר' ישמעאל, שאינם בכ”י ר‘, או שהם (כפיס' צח) בכ"י ר’ (וכן בפי' ר"ה) במקום אחר, בתחילת פיסק קא (כל ההוספות של כל הפרשה במקום אחד!) וניכרים כהוספה.

ר' יונתן לא נזכר אלא בפיס' פ' ב“מעשה” בין שאר חכמים, וגם זה לקוח ממקור אחר (“ד”א" בילקוט), בפיס' ריד נזכר רק בהוספות מדבי ר' ישמעאל, שאינן בכ"י ר'.

והוא הדין בכל אלו השמות (אבא חנן, ר' יצחק, איסי בן יהודה) שנזכרו בפיס' צח (קג) ופיס' צד בהוצ' פרידמן, שאינם בכ“י ר' כלל או שניכרים כהוספות, כמו פיס' צד, שהיא בכ”י ר' כך: את יש' הע' הה' ולא ישבי עיר אחרת. מיכן אמ' מקימין הן את הטפלין אבה חנן או' לא יומתו אבות על בנים בעיר הנדחת הכת' מדבר. את ישבי העיר ה' ולא יושבי עיר אחרת מיכן אמרו החמרת וכו', שהדרשה כפולה כאן, מפני שנכנס באמצע מקור אחר: מכילתא דברים שבמ"ת 71³⁵²⁶.

הופמן העיר בצדק (עמ' 39). שהשינויים האלה בשמו של איסי במכילתא עצמה, מראים שמסדר המכילתא לקח ממקורות שונים. אנו מוצאים אפילו את איסי במחלוקת עם איסי בן גוריא (נזיקין ספ"כ 337)³⁵²⁷, או איסי בן יהודה אצל איסי בן גוריה (ריש פ"כ 320, אגדה והלכה!), ונראים כשני נוסחאות. אלא שכבר העיר הראה“ו (במדות סופרים. ריש פ"כ) שהבבלי³⁵²⁸ מביא הברייתא ממדרש לדברים (יד כא): איסי בן יהודה אומר מנין לבשר בחלב שאסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן (שמות כב ל) ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו מה להלן אסור אף כאן אסור. וע”כ אמרו גם במכילתא שם ושם: נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה מה להלן אסור וכו', וא“כ נכנסו גם בריש פ”ב וגם בסופה דברים אלה ממדרש לדברים.

והדבר כשהוא לעצמו נכון, שהמכילתא מצורפת מברייתות שונות; אלא שלא ידו של “מסדר” כאן, אלא ידו של מקבץ, מקבץ ברייתות עומדות ברשות עצמן ומצרף אותן לספר אחד.

[י. שמות החכמים בכל מסכת]

ואמנם גם שמות התנאים (גם חוץ מאיסי) שבכל מסכת ומסכת אינם שוים, יש בזו שאין בזו ויש בזו שאין בזו:

א. פסחא

1. ר' ישמעאל, כמה פעמים (כט).

2. ר' עקיבא, כ"פ (יד).

3. ר' אליעזר, כ"פ (יב).

4. ר' יהושע, ד"פ (פ"א במעשה).

5. שמעון בן עזאי, ב"פ.

6. ר' יוסי הגלילי, כ"פ (יב, פ"א בציטט).

7. ראב“עפ (פ"א במעשה)., ב”

8. בן זומא, פ"א.

9. ר“א בן צדוקא., פ”

10. ר' יהודה בן בתירה, כ"פ (ד).

11. ר' יוסי, פ"א.

12. ר' נהוראי, פ"א.

13. ר' אלעזר (?), פ"א.

14. ר' נחמיה, פ"א.

15. ר' יהודה, כ"פ (ו, ב"פ בציטט).

16. ר' אליעזר בן יעקב (פ"א, בילקוט חסר “בן יעקב”).

17. ר' חנינא בן אחי ר' יהושע, פ"א.

18. ר' שמעון בן יוחאי, כ"פ (ז).

19. ר' נתן, כ"פ (ט).

20. ר' יונתן, כ"פ (יח).

21. ר' יאשיה, כ"פ (ט"ו).

22. ר' אחאי בר' יאשיה, ב"פ.

23. איסי בן עקיבא, פ"א (יז א).

24. ר' יצחק, כ"פ (יא).

25. ר' ירמיה, פ"א.

26. אבא חנן משום ר“אא, פ”

27. רבי, כ"פ (ח).

28. ר' אליעזר הקפר ברבי, פ"א.

29. אבא יוסי (החרום? המחוזי?), פ"א.

30. רבותינו בלוד, פ"א (54).

31. ר' מתיא בן חרש, פ"א.

32. ר' עזריה(?), פ"א.

33. וחכמים אומרים (ג"פ).

34. וי"א (ב"פ).

35. ר' חייא בר נחמני משום רבי ישמעאל (60).

ב. ויהי בשלח

1. ר' ישמעאל, פ"א.

2. ר"ע, ג"פ.

3. ר' אליעזר, ד"פ.

4. ר' יהושע, פ"א.

6. ר' יוסי הגלילי, כ"פ (ד).

7. ראב"ע, פ"א.

10. ר' יהודה בן בתירה, פ"א.

11. ר' יוסי, פ"א.

12. ר' נהוראי, פ"א.

14. ר' נחמיה, ג"פ.

15. ר יהודה, (ה"פ).

18. רשב"י, ד"פ (ב“פ בד”א, פ“א: שאל ר' נתן – יונתן בן יוסף – את רשב”י, וברמב"ן בשם מכיל' דרשב"י).

ר' שמעון, ב"פ (מכאן אמר, במקום מס' דויהי פתיחתא 76 – בויסע פ“ב 161: מכאן אמר רשב”י)³⁵²⁹.

19. ר' נתן, ד"פ (פ"א: שאל ר' נתן – יונתן).

20. ר' יונתן (?) (נתן–יונתן, 99, 101).

21. ר' יאשיה, פ"א (=ספרי במדבר)

25. ר' ירמיה, פ"א.

27. רבי כ"פ (ה).

34. וי"א, פ"א.

ומן השמות החדשים:

א. רבן שמעון בן גמליאל, ב"פ.

ב. ר' מאיר, ב"פ.

ג. ר' שמעון התימני, פ"א.

ד. שמעיה, פ"א.

ה. אבטליון, פ"א.

ו. ר' אליעזר המודעי, פ"א.

ז. ר' טרפון וזקנים, פ"א.

ח. פפוס, פ"א.

ט. שמעון איש קטרון, פ"א.

י. ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא, פ"א.

כ. ר' אבשלום הזקן, פ"א.

ל. אבא יוסי המחוזי, פ"א. (ר' יונתן אומר משמו).

מ. ר' חנינא בן חכינאי, פ"א.

נ. ר' אחא, פ"א.

ס. ר' שמעון בן יהודה, פ"א.

ע. ר' בנאה, פ"א.

ר' ישמעאל ותלמידיו נזכרים איפוא במסכת זו במדה זעומה מאד.

ג. שירתא

1. ר' ישמעאל, פ"א.

2. ר' עקיבא, ב"פ.

3. ר' אליעזר, פ"א.

6. ר' יוסי הגלילי, ד"פ.

14. ר' נחמיה, פ"א.

15. ר' יהודה, ג"פ.

27. רבי, ג“פ; רבינו הקדוש (שאל אנטונינוס את־), ב”פ (125, 137).

33. וחכ"א, פ"א.

34. וי"א, ב"פ.

(מפ“ד עד פ”י [ברפ“ד: ר' יהודה ובאמצע פ”י: ר' יוסי הגלילי] רוב השמות הם: רבי, רבינו הקדוש וי"א).

ושמות חדשים:

ב. ר' מאיר, פ"א.

a. ר' אליעזר בן תדאי, פ"א.

b. ר' יוסי בן דורמסקית, ב"פ.

c. ר' שמעון בן אלעזר, 128³⁵³⁰.

d. אבא שאול, 127.

e. איסי בן שמאי, 125.

ד. ויסע

3. ר' אליעזר, כ"פ (ט).

4. ר' יהושע, כ"פ (כד).

5. שמעון בן עזאי, 158.

6. ר' יוסי הגלילי, 164³⁵³¹.

11. ר' יוסי, ג"פ.

13. ר' אלעזר (?), ג"פ.

14. ר' נחמיה, פ"א.

15. ר' יהודה בן אלעאי, 153.

ר' יהודה (אצל ר' נחמיה) 174.

18. רשב"י, 155, 161, ר' שמעון (ור' יוסי), 167³⁵³².

19. ר' נתן, 156.

21. ר' יאשיה, 164.

24. ר' יצחק, 158.

27. רבינו הקדוש, 154³⁵³³.

34. וי"א, ד"פ.

וחדשים:

א. רשב“ג, ב”פ.

ו. ר' אל(י)עזר המודעי, כ"פ (כ).

ז. ר' טרפון והזקנים, 166.

e. איסי בר שמאי, 166.

α. דורשי רשומות, כ"פ (ה).

β. ר' אבא (דבר זה הסיח לי רבינו הקדוש)³⁵³⁴, 154.

γ. אחרים אומרים, ד"פ.

δ. ר' יהושע בן קרחה, ב"פ.

ε. ר' אלעזר (בן) חסמא, פ"א.

ζ. ר' יוסי בן זימרא, 175.

η. ר' זריקא, 168.

θ. אמרו, כ"פ (ה).

ה. עמלק

1. ר' ישמעאל, פ"א (191).

3. ר' אליעזר, כ"פ (ח).

4. ר' יהושע, כ"פ (יא).

6. ר' יוסי הגלילי, 191.

7. ראב"ע, 191.

11. ר' יוסי בן חלפתא, 176, ר' יוסי, 192.

13. ר' אלעזר בן שמוע, 183.

14. ר' נחמיה, 191.

18. רשב"י, 183.

19. ר' נתן, 177, 200 (וכן מצינו כשמת ר' נתן אבדה חכמתו), 200.

21. ר' יאשיה (– ור' אלעזר (בן) חסמא), 176³⁵³⁵.

23. איסי בן יהודה, 179.

27. רבי, פ"א 191 (מתוך תוס' נדרים); ר' יהודה הנשיא (במחלוקת עם ר' נתן), [176]³⁵³⁶, 202.

וחדשים

א. רשב"ג, 192.

ו. ר' אלעזר המודעי, כ"פ (י).

ח. ר' פפיס, 194.

γ. אחרים, 476

δ. ר' יהושע בן קרחה, 191.

ε. ר' אלעזר (בן) חסמא, 176.

θ. אמרו, כ"פ (ו').

I. ר' חנינא (תלמיד ר' אליעזר), 177.

II. זקנים הראשונים, 181.

III. ר' חנניא בן אידי, 183.

IV. ר' חנניה בן עקביה, 183.

V. ר' צדוק ור"ג (“אמרו”), 195.

VI. יהודה איש כפר עכו (שאל את ר"ג), 196.

VII. ר' חנינא בן גמליאל, 202.

ו. בחדש

1. ר' ישמעאל כ"פ (ט, ומה שהובא ברפ“ג 211 בשמו, נמצא במכילתא דברים, מ”ת 56, בשם: ר' חייא בר נחמני אמ' משם ר' ישמעאל, זה שאמר בשמו, פסחא פט"ז).

2. ר' עקיבא, כ"פ (ח).

3. ר' אליעזר, כ"פ (ז).

6. ר' יוסי הגלילי, פ"א (210),

10. ר' יהודה בן בתירה, 231.

11. ר' יוסי, כ"פ (ו‘, 214: יהודה היה דורש – ואני איני אומר כן; 242: – “אסי” בדפו’ בלבד, בכל שה"ג: יוסי).

13. ר' אלעזר³⁵³⁷ משום אבא יוסי בן דורמסקית, 205.

14. ר' נחמיה, 240.

15. ר' יהודה, כ"פ (210=217, 211, 214) – ברבי אלעאי, 236.

16. ר' אליעזר בן יעקב, 240, 243.

18. רשב"י, 222, 231, 240. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו[ס] משום ר' שמעון, 231.

19. ר' נתן, כ"פ (ז).

20. ר' יונתן, 240 (=ספרי דברים פיס' לב: נתן בר יוסף).

22. ר' אחאי בר יאשיה, 230 (= שבתא).

23. איסי בן עקיבא, 242.

24. ר' יצחק, ג"פ.

27. רבי, כ"פ (יב).

31. ר' מתיא בן חרש, 228.

33. וחכ"א, 211, 234.

34. וי"א, 225, ויש מחליפין בדבר, 236.

וחדשים:

ב. ר' מאיר 240 (כנוס' כי“י, עי' ח”ג בהורוביץ).

V. רבן גמליאל, 226.

VII. ר' חנינא בן גמליאל, 234.

ס. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו. 231,

b. אבא יוסי בן דורמסקית, 205.

c. ר' שמעון בן אלעזר, 221, 244.

d. אבא שאול, 205.

δ. ר' יהושע בן קרחה, 217.

א. ר' אלעזר ב“ר יוסי הגלילי, ד”פ.

ב. ר' יהודה בן לקיש, 205 (ליתא בילקוט).

ג. ר' אלעזר בן פרטא, 210.

ד. ר' חנינא בן אנטיגנוס, 224

ה. ר' אלעזר הקפר (אבי ר' אלעזר ברבי), 228.

ו. אלעזר בן חנניה בן חזקיה, 229.

ז. ר' יוסי בר' יהודה, 242, 211 (כנו' כי“י ופ”ז, וכ“ה במ”ת).

ח. רבן יוחנן בן זכאי, 203, 244.

ז. נזיקין

1. ר' ישמעאל, כ"פ (כה).

2. ר' עקיבא, כ"פ (יז).

3. ר' אליעזר, כ"פ (י).

5. שמעון בן עזאי, 283.

6. ר' יוסי הגלילי, כ"פ (ז).

7. ראב"ע, 246, 297.

10. ר' יהודה בן בתירה, ג"פ.

11. ר' יוסי, ג"פ.

13. ר' אלעזר (ז), 277.

15. ר' יהודה, ד"פ.

16. ראב"י, ב"פ.

18. רשב"י, ו"פ; ר' שמעון, 297 בציטט.

19. ר' נתן, כ"פ (ט).

20. ר יונתן, כ"פ (ט).

21. ר' יאשיה, כ"פ (י).

22. ר' אחאי בר יאשיה, ב"פ.

23. איסי בן עקיבא, 262, 263.

24. ר' יצחק, כ"פ (ז).

26. אבא חנן משום ר"א, ג"פ.

27. רבי, כ"פ (ט).

33. [חכמים], “והן אומרים”, 253.

והחדשים:

ב. ר' מאיר, ד"פ.

C. ר' שמעון בן אלעזר משום ר"מ, 298 (כי"י וילקוט).

III. ר' חנינא בן אידי, 268.

V. רבן גמליאל, 283.

VII. ר' חנינא בן גמליאל, 279.

ח.ר' יוחנן בן זכאי, ג"פ.

א. ר' יונתן בן אבטלמוס, 257.

ב. ר' שמעון (בן גמליאל הזקן), 313 (במעשה).

ג. ר' שמעון בן מנסיא, 264.

ד. תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל, 264; אחד מתלמידי ר"י, 282.

ח. כספא

1. ר' ישמעאל, ו"פ.

2. ר' עקיבא, ד"פ.

3. ר' אליעזר, ג"פ.

6. ר' יוסי הגלילי, 336.

10. ר' יהודה בן בתירה, ג"פ.

15. ר' יהודה, 316, 334.

16. ר' אליעזר בן יעקב, 331.

18. רשב"י 326, 336.

19. ר' נתן, ה"פ.

20. ר יונתן, ב"פ.

21. ר' יאשיה, ה"פ.

*23. איסי בן יהודה, 320.

[איסי בן גוריא, 320, 337].

24. ר' יצחק, 324.

25. אבא חנן משום ר"א, ד"פ.

27. רבי, ד"פ.

חדשים:

ב. ר' מאיר ב"פ.

C. ר' שמעון בן אלעזר, 336.

A. איסי, 337.

ט. שבתא

1. ר' ישמעאל, 340.

2. ר' עקיבא, 340, 342.

3. ר' אליעזר, 343.

6. ר' יוסי הגלילי, 340.

7. ראב"ע, 340.

10. ר' יהודה בן בתירה, 342.

19. ר' נתן, ג"פ.

20. ר' יונתן, 347.

22. ר' אחי בר יאשיה, 342 (כ“י א”פ מ"ח ויל').

27. רבי, 343, 345.

חדשים:

ג. ר' אלעזר בן פרטא, 343.

ג. ר' שמעון בן מנסיא, 341 ב"פ.

ד. אחד מתלמידי ר' ישמעאל, 347.

אשר לשמות וּלְשִׁוְיוֹנָם קרובות אפוא המסכות פסחא, בחדש ונזיקין:

שלשתן מרבות להביא את ר' ישמעאל (כט–כה–ט) ור' עקיבא (יד–יז–ח), את ר' אליעזר (יב–י–ז), ר' נתן (ט–ט–ז), ר' יונתן (יח–ט–א) ור' יאשיה (טו–י) ור' יצחק (יא–ז–ג) ורבי (ח–ט–יב); מזכירות את ר' אחאי בר' יאשיה, את אבא חנן משום ר"א, ואת איסי בן עקיבא (א–ב–א), אלא שבנזיקין נזכר עוד: ר' מאיר, ר' שמעון בן אלעזר ור' שמעון בן מנסיא, ובבחדש: רשב"א, אבא שאול ור' יוסי בר' יהודה.

בכספא נזכרו: ר' ישמעאל (ו) ור“ע (ד) ור' אליעזר (ג), ר' יהודה בן בתירה (ג), ר' יונתן (ב) ור' יאשיה (ה), ר' נתן (ה) ור' יצחק (א), אבא חנן משום ר”א (ד) ואיסי בן יהודה, ורשב"א, ורבי (ד).

בעמלק נזכרו: ר' ישמעאל (א), ר' אליעזר (ח), ר' אליעזר המודעי (י), ור' יהושע (יא), ר' יאשיה, ר' נתן (ג, כשמת ר"נ), ואיסי בן יהודה, ורבי (מתוך תוס' נדרים), ר' יהודה הנשיא, ו“אמרו” (ו).

בויהי בשלח נזכרו: ר' ישמעאל ותלמידיו ר' יאשיה ור' יונתן (?) כל אחד פעם אחת, ר"ע ג“פ, רבי ה”פ, ר' אל(י)עזר המודעי ור' בנאה.

בשירתא נזכרו: ר' ישמעאל פ“א, תלמידיו לא נזכרו כלל, ר"ע ב”פ ורבי ה"פ (שתים מהן “רבינו הקדוש”), ר' מאיר ורשב"א, אבא שאול ואיסי בן שמאי.

בויסע לא נזכר כלל ר' ישמעאל, ונזכרו ר' יאשיה, ר' יונתן ור' יצחק רק פ"א; וכ“פ: ר' אליעזר (ט), ‏ ר' אליעזר המודעי (כ) ור' יהושע (כד), דורשי רשומות (ה) ו”אמרו" (ה). ונזכרו: רבינו הקדוש, ר' אבא (תלמידו), ר' יוסי בן זימרא (שהתחתן ברבי, כתובות סז ב) ואיסי בר שמאי.

בשבתא נזכרים: ר' ישמעאל (א) ור“ע (ב) ור' אליעזר (א) ור' יהודה בן בתירא (א), ר' נתן (ג) ור' יונתן (א), ר' אחי בר יאשיה (א), רבי (ב), ור' שמעון בן מנסיא, ו”אחד מתלמידי ר' ישמעאל" (347), שנזכר גם בנזיקין (ב"פ) וגם בספרי במדבר פיס' קז.

כספא ועמלק מזכירים שניהם את איסי בן יהודה, אלא שהראשון מזכיר גם את רשב"א ורבי (ד), והשני מזכיר: ר' יהודה הנשיא (במחלוקת עם רבי נתן) ומזכיר גם: ר' אל(י)עזר המודעי ור' יהושע (כ"פ), ונראה שהיה קרוב לר' נתן: וכן מצינו כשמת ר' נתן אבדה חכמתו (עמלק פ"ב, 200, אצל דברי ר' נתן), ואפשר שהוא מדבי ר' נתן.

ויהי בשלח ממעט להזכיר את ר' ישמעאל ותלמידיו.

גם בשירה נזכר ר' ישמעאל רק פ"א, ותלמידיו ל א נזכרו כלל, ובויסע לא נזכר ר' ישמעאל כלל.

בשירה ובויסע נזכר איסי בן שמאי, אלא שבשירה נזכרו רבי וגם רבינו הקדוש (יחד ה"פ), ר' מאיר ורשב"א ואבא שאול, ובויסע: ר' אל(י)עזר המודעי ור' יהושע, רבינו הקדוש (“רבי” רק בציטט ממשנה) ור' אבא תלמידו ור' יוסי בן זימרא מחותנו.

אבא שאול נזכר רק בספרא וספרי דברים, ולא בדבי ר' ישמעאל; ר' יוסי בן יהודה רגיל בספרא וספרי דברים, אבל נזכר (ג"פ) גם בספרי במדבר וגם במכילתא דברים (מ"ת 56) = מכיל בחדש.

ר' בנאה, שנזכר בויהי בשלח, – נזכר רק בספרי דברים פיס' א, ב וש"ו ומכיל' דברים (מ"ת 60 סי' ג).

ר' אליעזר המודעי – רק בספרי במדבר פיס' קלז וקנ“ז וספרי דברים פיס' מ (כנוס' מ"ת 33) ומ”ת 178.

ר' שמעון בן אלעזר נזכר גם בספרי במדבר (פיס' פג, פד, קיב, קטו, קלב, קלז), אבל פרשת בהעלותך יש בה הרבה מדבי רבי ועוד, בפיס' קיב ליתא בילקוט כל המאמר, בפיס' קלב – מקורות שונים.

ר' שמעון בן מנסיא (מכבדו של בית רבי) נזכר רק בספרי במדבר פיס' עח ופ"ה (בהעלותך!) וספרי דברים פיס' לב ומ"ח.

ונראה אפוא שיש במכילתא שלנו כמה ברייתות מדבי רבי, שכבר דברנו עליו (ועוד נשוב לו בספרי במדבר) וכמה מדבי רשב"י (מין “תנא ר' ישמעאל בדבי רשב"י”), ואמנם כבר העירו פרידמן (במבואו פרק י) והופמן (42), שכמה “תני ר' שמעון” שבירוש' ומדרשים נמצאים במכילתא שלנו³⁵³⁸, אבל עוד נשוב לזה, כשנדבר על מדרשו של ר' שמעון. זאת אומרת שמסדריהם של כמה מברייתות אלה יצאו מחוגם של תלמידי ר"ש ותלמידי רבי.

והנה למעלה ראינו שסתמות של מסכת נזיקין ושבתא מובאים במכילתא דרשב"י (ובמקורות אחרים) בשם ר' ישמעאל, וסתמות של פסחא – בברייתות שבבבלי (לעיל 542 ואילך) וסתם של עמלק בפסחא בשם ר' ישמעאל.

ובשם “תני ר' ישמעאל” בירוש' ומדרשים מובאים סתמות ומפורשות (בשם ר“א ור”נ) של פסחא ד“פ, נזיקין ד”פ, עמלק ג“פ, שירה ב”פ, ויסע וכספא.

ובשם “תנא דבי ר' ישמעאל” מובאים בבבלי סתמות של פסחא ב"פ (השני = ספרי!), של נזיקין (= שבתא!), של שירה, ויסע, בחדש (= ספרי!), ושני סתמות של כספא ונזיקין, שפותחים אצלנו: ד"א.

ובמדרשים בשם “תני דבי ר' ישמעאל” סתמות של בשלח ובחדש. – ויהי בשלח, ויסע ובחדש הן אפוא אלה שאין עליהן עדות ברורה! ואפילו באחדים אפשר שאותם הדברים נשנו בכל המדרשים מבית מדרשו של ר' ישמעאל.

והרי אנו מוצאים כמה התאמות והקבלות גם בין המסכות המתחלפות וחולקות, ואנו מוצאים לרובן הקבלות הרבה משאר המדרשים מדבי ר' ישמעאל:

כי “המסכות” של המכילתא – ברייתות עומדות ברשות עצמן הן, שכל שייכותן אינה אלא מקומן בקובץ אחד וספר אחד, חיבורן במקום למדרש על ספר שמות: ביניהן כמה ניגודים וחילופים, והן שונות בכמה דברים.

[יא. ניגודים וחילופים בין המסכות]

1. פסחא – בשלח.

פסחא רפי“ד: סוכותה סוכות ממש [שנא'] ויעקב נסע סוכתה דברי ר”א וחכ"א אין סוכות אלא מקום שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באיתם מה איתם מקום אף סוכות מקום רע"א אין סוכות אלא ענני כבוד וכו'.

אבל במס' דויהי פתיחתא 80: ויסעו מסוכות ויחנו באיתם מה איתם מקום אף סוכות מקום רע"א אין סוכות אלא ענני כבוד וכו' (סתם ורע"א).

אגב אין בפסחא שם אחרי דברי ר' נחמיה (“לפי שצריך למ”ד" וכו') דברי “תנא דבי ר”י" שבבבלי: כגון אילים וכו' (עי' לעיל).

2. פסחא – ויסע

פסחא פ"ו, בלילה הזה, וכפול בלא תותירו:ו עד בקר למה נאמר לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר, וכן “תני ר' ישמעאל” בירוש' על “בבקר בבקר” (עי' לעיל).

אבל בויסע פ"ד: בבקר בבקר בשחרית בשחרית (עי' לעיל).

3. פסחא – בחדש

פסחא, פתיחה 4: לאמר, צא ואמור להם מיד דברי ר' ישמעאל שנאמר ויצא ודבר (שמות לד לד) ר' אליעזר אומר צא ואמור להם והשיבני דבר וכו'.

אבל בבחדש פ“ג, 213: וירד משה מן ההר מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו וכו' אין לי אלא דברות הר סיני וכו' ת”ל ויצא ודבר וכו'.

ושם פ"ד 219: לאמר [מלמד] שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי ר' ישמעאל רע"א על הן וכו' ד"א לאמר צא ואמור להם והשיבני את דבריהם וכו'.

4. ויהי בשלח – שירה

א) בשלח מס' דויהי פ“ו 111: וינער י”י את מצרים כאדם שמנער את הקדרה התחתון עולה למעלה ועליון יורד למטה.

אבל בשירה פ"ב, 124: סוס ורוכבו מגיד שהסוס קשור ברכבו ורכבו קשור בסוס עולים למרום ויורדים לתהום ואין נפרדים זה מזה וכו'.

(ובשלח אינו מתאים ל“תני ר' ישמעאל” שבשהש"ר).

ב) בשלח מס' דויהי 111: וישובו המים ויכסו את הרכב [וגו' לא נשאר עד אחד] אף לפרעה דברי ר' יהודה שנאמר מרכבות פרעה וחילו וגו' ר' נחמיה אומר חוץ מפרעה וכו' וי"א באחרונה ירד פרעה וטבע שנאמר כי בא סוס פרעה וכו'.

אבל בשירה פ“ד 131: מרכבות פרעה וחילו במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא אמר³⁵³⁹ מי י”י אשר אשמע בקולו וכו'.

וזה כר' יהודה בבשלח³⁵⁴⁰. [ואמנם גם סתם בשלח מס' דויהי פ"א, ואכבדה: פרעה התחיל בעבירה וכו' (ועי' פסחא פ"ז 23).]

5. בחדש – נזיקין

א) בחדש פ“ו 225: לא תשתחוה להם ולא תעבדם למה נאמר לפי שהוא אומר וילך ויעבוד אלהים אחרים [וישתחו] (דב' יז ג) לחייב על העבודה בפני עצמה ועל השתחואה בפני עצמה, אתה אומר כן או אינו חייב עד שיעבוד וישתחוה ת”ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם לחייב על כל אחד בפני עצמו. דבר אחר לא תשתחוה להם למה נאמר לפי שהוא אומר זובח לאלהים יחרם בלתי לי“י לבדו (שמות כב יט) עונש שמענו אזהרה מנין ת”ל [לא תשתחוה] להם וכה"א [כי] לא תשתחוה לאל אחר (שמ' לד יד).

אבל בנזיקין ספי“ז 310: זובח לאלהים יחרם עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת”ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם. זביחה בכלל היתה ויצאת ללמד מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדים לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדה בכך בין שאינו עובדה אף כל וכו'.

זהו “דבר אחר” שב“בחדש”.³⁵⁴¹

ב) בחדש פ“ח 231: דבר אחר כבד את אביך לפי שנאמר איש איש [אשר] יקלל [את] אביו ו[את] אמו (ויק' כ ט) אין לי אלא איש, אשה מנין, טומטום ואנדרוגינוס מנין ת”ל כבד וכו' דברי ר' ישמעאל ר' יהודה בן בתירא אומר וכו'.

אבל בנזיקין פ“ה 268 (ומקלל אביו ואמו): ומה ת”ל ומקלל אביו ואמו לפי שנאמר איש אין לי אלא איש אשה טומטום ואנדרוגינוס מניין ת“ל ומקלל אביו ואמו, – כר' ישמעאל, ולא נזכרה כלל המחלוקת שב”בחדש".

ג) בחדש פ“ח 232: לא תגנוב וכו' (ו)הרי זה אזהרה לגונב נפשות וכו' אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות וכו'³⁵⁴² ועוד אמרת³⁵⁴³ שלש מצות נאמרו בענין זה שתים מפורשות ואחת סתומה נלמד סתומה ממפורשת מה מפורשת מצוה שחייבין עליה מיתת ב”ד וכו'.

אבל בנזיקין פ“ה 267: עונש שמענו (“וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת”) אזהרה לא שמענו ת”ל לא תגנוב: לא תגנוב הרי זו אזהרה לגונב נפש וכו' אז הרי זו אזהרה לגונב ממון והלה³⁵⁴⁴ אזהרה לגונב נפש אמרת שלש מצות נאמרו בענין שתים מפורשות ואחת סתומה ‏וכו'.

“לא תגנוב וכו' “, שבנזיקין נכנס כאן ממקור אחר לפ' יתרו, מקור המקביל אל “ועוד אמרת” שב”בחדש”. ובסנהד' שם תחילה ברייתא ראשונה דבחדש, ואחריה ברייתא שניה מויקרא: תניא אידך לא תגנובו וכו' אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות וכו' – דבי ר' ישמעאל לויקרא³⁵⁴⁵.

6. נזיקין – ויסע

נזיקין פ"ד 282: איסי בן עקיבא אומר ושמתי לך מקום למה נאמר לפי שהוא אומר שבו איש תחתיו וגו' אלו אלפים אמה אתה אומר וכו' או אינו אלא ד' אמות, הרי אתה דן נאמר כאן מקום ונאמר להלן (בפ' משפטים!) מקום מה מקום האמור להלן אלפים אמה אף מקום האמור כאן אלפים אמה.

מלשון “כאן” ו“להלן” אנו רואים, שהמדרש נעתק ממדרש לפרשת בשלח³⁵⁴⁶. אבל בויסע פ"ה 170: שבו איש תחתיו אלו ארבע אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, ולא יותר.

ושהנוסח “כאן – להלן” שבמשפטים נכון, יוצא גם מירוש' עירובין פ“ד כא ע”ד: מניין לד' אמות שבו איש תחתיו ומניין לאלפים אמה אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, או חלף א“ר אל(י)עזר³⁵⁴⁷ ותני כן³⁵⁴⁸ אסא בן עקיבה אומר מקום מקום נאמר כאן מקום ונאמר להלן ושמתי לך מקום מה מקום שנאמ' להלן אלפים אמה אף וכו'. וא”כ באותו מקור היה מדרש זה בבשלח.

7. נזיקין – כספא

נזיקין פ“ה 268³⁵⁴⁹: עונש שמענו אזהרה מניין ת”ל אלהים לא תקלל (שמ' כב כז) אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים לא תקלל וכו' אינו לא דיין ולא נשיא אלא בור הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם וכו'.

אבל בכספא פ“א (נזיקין פי"ט) 318: מכאן אמרו וכו' בן נשיא שקלל את האב חייב בארבעה דברים משום נשיא ואב ודיין ומשום בעמך לא תאור; ושם: אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין ונשיא שאר כל אדם מניין ת”ל בעמך לא תאור מ"מ.

וא"כ לא בהצד השוה אלא מן “בעמך”.

8. נזיקין – שבתא

נזיקין סוף פ"ד 264: ר' שמעון בן מנסיא אומר ויהא פקוח נפש דוחה את השבת והדין נותן אם רציחה דוחה את העבודה וכו'.

אבל בשבתא (תשא) פ“א 341: ר' שמעון בן מנסיא אומר ושמרתם וכו' לכם שבת מסורה וכו‘, וזה כפול בשמו (להלן שם): זה הוא שהיה רשב"מ אומר וכו’³⁵⁵⁰, והק”ו שבנזיקין מובא בשבתא בשם ר' עקיבא.

9. כספא – שבתא

כספא פ“כ 332 (ובכל אשר אמרתי): ד”א… לפי שהוא אומר (שמ' כ י) לא תעשה כל מלאכה אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין ת"ל ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו.

אבל בשבתא (תשא) רפ“א: אך את שבתותי תשמורו למה נאמר לפי שהוא אומר לא תעשו כל מלאכה אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה משום שבות מנין ת”ל את שבתותי להביא דברים שהן משום שבות.

[יב. התאמות והקבלות]

א. התאמות בין מסכת למסכת:

I. פסחא – כספא

1) פסחא פט“ז 58 (באדם ובבהמה… ד"א) = כספא פ”א (נזיקין פי"ט) 319 (כן תעשה).

2) פסחא פ“ח 27 (אך ביום הראשון) = כספא פ”ב (נזיקין פ"כ) 334 (לא תזבח) (מקוטע).

II. בחדש – נזיקין

1) בחדש פ“ג 213 (לא יחיה): רע”א וכו' = נזיקין פי"ז 309 (מכשפה לא תחיה) (בארוכה).

2) בחדש פ“ח 232 (לא תרצח) = נזיקין פ”ד 262 (מות יומת). בסופו: עונש שמענו וכו'.

III. בחדש – כספא

בחדש פי“א 243 (ואם מזבח) = כספא פ”א (נזיקין פי"ט) 315 (אם כסף).

IV. בחדש – שבתא

בחדש פ“ז 230 (ויום השביעי) = שבתא פ”א (תשא) 341 (מחלליה).

V. נזיקין – שבתא

נזיקין פ“ד 264 (מעם מזבחי) = שבתא פ”ב (ויקהל פ"א) 347: אמר אחד מתלמידי ר' ישמעאל וכו'.

ב) הקבלות ממדרשים אחרים:

I. פסחא

1) פ"ד 12, מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו וכו' = ספרי במדבר פיס' קז (עמ' 107): ומכאן אתה למד לפסח לפי שהוא אומר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים וכו'.

2) פ“ה 15: וע”ז שקולה כנגד כל המצות שנא' והיה אם מעיני העדה וכו' עד: שנא' אלה דברי הברית = ספרי במדבר פיס' קיא 116: וכי תשגו ולא תעשו בע"ז הכתוב מדבר וכו' עד: שנא' אלה דברי הברית.

3) פ"ה 16: והיה לכם למשמרת מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו וכו' מכאן אתה דן על התמיד נאמרה שמירה בפסח וכו' = ספרי פיס' קמב 188: תשמרו נאמרה כאן שמירה וכו'.

4) פ"ה 17: ושחטו אותו בין בחול וכו' = ספרי במדבר פיס' סה 61 ופיס' קמב 188.

5) פ"ז 23³⁵⁵¹: מאדם עד בהמה מי שהתחיל בעבירה וכו' = ספרי במדבר פיס' יח 22.

6) ריש פ"ח 26³⁵⁵²: שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני כל מצות וכו' = ספרי פיס' קמו 193 שבעת ימים³⁵⁵³, והדברים לקוחים ממדרש שמות!

7) פ"י 35: בגר ובאזרח הארץ לפי שהוא מעשה בישראל וכו' = ספרי פיס' קט 112 (ולגר הגר).

8) רפי“ב 39–40: כאשר דבר וכו' כיוצא בדבר אתה אומר פחדכם וכו' (= ספרי דברים סוף פיס' נב) כיוצא בדבר אתה אומר ה' אלהיך ברכך כאשר דבר וכו' (=מכילתא שבמ"ת 81, ולא כספרי דברים פיס' קטז ולא כספרי דברים פיס' עה) כיוצא בדבר אתה אומר ולתתך עליו וכו' כיו”ב א"א ולהיותך (=מ"ת 57 סי' ו').

9) פי"ד 51: ויהי בעצם היום הזה יצאו, וכן אתה מוצא וכו' = ספרי במדבר פיס' פד, 82 שו' 18: וכן אתה מוצא וכו' אתי מלבנון תבואי (ומן "וכן אתה מוצא שכל מקום שגלו וכו' " – גם בפיס' קסא 222 בשם ר' נתן).

10) ריש פי“ד 48 (ויסעו): ואל תתמה וכו' = מכיל' דברים שבמ”ת 57 סי' ט.

11) ריש פט“ו 52: יש פרשיות כולל בתחלה וכו” = ספרי במדבר ריש פיס' קכג 151.

12) פט"ו 53 (זאת חוקת הפסח): איסי בן עקיבא אומר וכו' = ספרי במדבר סוף פיס' סט 66.

13) שם 56: וכי יגור אתך גר שומע אני כיון שנתגייר וכו' = ספרי ריש פיס' עא 67 (וכי יגור).

14) שם 57: תורה אחת יהיה לאזרח למה נאמר וכו' = ספרי שם (כחוקת הפסח).

15) פט“ז 58: באדם ובבהמה את שיש לו באדם וכו' ד”א הקיש וכו' (וכן כספא פי"ט 319: כן תעשה לשורך הקיש וכו') = ספרי פיס' קיח 138, באדם ובבהמה.

16) פי"ז 66–67: והיה לך לאות על ידכה, על ידכה, והיה לך לאות, בין עיניך = הכל לספרי דברים פיס' לה. וקשרתם לאות על ידך, על ידך, על ידך, וקשרתם, בין עיניך (בכ“י ר' שם: או בין עיניך כמשמעו תל' לומ' [וריוח אחריו!] והדין נותן וכו' וחסרה הג”ש שבמכיל').

17) פי"ח 71 (וכל פטר חמור תפדה בשה): ופטר חמור תפדה בשה (שמ' לד כ!) למה נאמר לפי שנא' אך פדה תפדה וכו' = ספרי במדבר פיס' קיח 138 אך פדה תפדה (והמכילתא נעתקה משמות לד כ – אבל בשבתא אין אצלנו כלום חוץ מהנוגע לשבת –, ונוסח הילקוט במכיל' כבספרי).

18) שם 72: וכל בכור אדם בבניך למה נאמר לפי שהוא אומר ופדויו מבן חודש תפדה כלל וכו' = ספרי שם 139: ופדויו מבן חודש תפדה כלל וכו' (ושם נוסף: רבי אומר וכו').

II. ויהי בשלח

1) פתיחתא 78 (ויקח משה): ללמדך (בלי קשר!) שבמדה שאדם מודד וכו' עד: ויקבור אותו בגי = ספרי פיס' קו 105: שבעת ימים והעם לא נסע ללמדך וכו' (והמכילתא לקוחה ממדרש לבמדבר!)

2) שם 81: וה' הולך לפניהם יומם נמצאת אומר וכו' = ספרי במדבר פיס' פג 79.

3) שם 85 ואכבדה בפרעה (עי' לעיל. פסחא פ"ז).

III. שירתא

פ“ו 134–135: וברוב גאונך תהרוס קמיך וכו', עד: לעזרת י”י בגבורים = ספרי פיס' פד 81–82 וינוסו משנאיך וכו' עד: לעזרת י“י בגבורים (82 שו' 8), ועי' לעיל פסחא פי”ד,

IV. בחדש

1) רפ"א 203 (בחדש השלישי) דומה לספרי פיס' סד 61: וללמדך שהיו מונים עם יציאתם ממצרים וכו'³⁵⁵⁴.

2) רפ“ג 211: ויקח את ספר הברית וכו' עד: והתורות = מכילתא דברים שבמ”ת 56 סי' ב–ג, ומה שנאמר כאן: ר' ישמעאל אומר, מובא שם בשם: ר' חייא בר נחמני (כ“ה בכ”י!) אמ' משם ר' ישמעאל (כמו בפסחא פט"ז)³⁵⁵⁵.

3) פ"ו 223–224, אלהים אחרים = ספרי דברים פיס' מג 96–98 ועבדתם אלהים אחרים³⁵⁵⁶.

4) פ"ט 237: אשרי בני אדם וכו' = ספרי במדבר ריש פיס' קלד 177.

V. נזיקין

1) פ“ד 261: מות יומת בב”ד וכו' = ספרי במדבר ריש פיס' קס 216 וקס"א 221.

2) פ“ה 265, 267 מות יומת (ב"פ) = מכיל' דעריות פ”ט יא.

3) פ"ה 267: ומקלל אביו ואמו אין לי וכו' = מכיל' דעריות שם, ה.

שם 268: ומקלל אביו ואמו בשם וכו' = שם ו'.

שם: מות יומת בסקילה וכו' = שם ו'.

4) פ"ו 269: וכי יריבון אנשים אין לי אלא אנשים וכו' (וכן בפ“ז 271, פ”ח 275 ופ"ט 278) = ספרי במדבר פיס' ב 5.

5) פ"ה 267 (וכן בפי"ג 294): בידו אין בידו בכל מקום אלא רשותו וכו' = ספרי פיס' קנז 210: וחצוצרות התרועה בידו אין ידו וכו' (“תני ר' ישמעאל”).

6) פט"ז 303, שבועת ה' = ספרי במדבר פיס' יד 19 (ושם פיסי טו 20).

7) פי“ז 310, כל שוכב = מכיל' דעריות פ”י, א–ב (וכאן סתם כר' ישמעאל שם).

8) פי"ח 314 וחרה אפי = ספרי דברים פיס' מג וחרה אף (סתם כר' ישמעאל).

VI. כספא

פ"כ 322 (לא תשא): אבא חנין וכו' = ספרי במדבר פיס' טו 20.

 

VI. ספרי במדבר    🔗

[א. ספרי במדבר – מבית ר"י]

מבית מדרשו של ר' ישמעאל יצא גם ספרי במדבר. והכלל “סתם סיפרי ר' שמעון”³⁵⁵⁷ אינו כולל את ספרי במדבר.

כבר רז"פ³⁵⁵⁸ הרגיש את ההבדל שבסגנון בין ספרי במדבר וספרי דברים, אבל לא היה יכול לפרשו. הופמן³⁵⁵⁹ הוא שביסס את הדבר על יסוד מדעי שלא ימוט: ההבדל הוא בבתי־המדרש; כי הספרי במדבר – “דבי ר' ישמעאל” הוא.

כמכילתא גם ספרי במדבר הולך בשיטתו של ר' ישמעאל ובדרך מדרשו:

“לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה”, כלל ופרט; “מופנה”, “אין עונשין מן הדין”, וכו'³⁵⁶⁰.

גם הטרמינולוגיה של ספרי במדבר היא ברובה ככולה אותה הטרמינולוגיה של המכילתא:

למה נאמר, מגיד, שומע אני, או, וכו'.

וגם בתוכנו – חוזרים כמה דברים בלשונם ממש בשני הספרים האלה³⁵⁶¹. וזה מוכיח, ששניהם יצאו מבית־מדרש אחד.

גם שמות התנאים הנזכרים בו הם השמות הרגילים במכילתא, ורק בה:

ר' ישמעאל (כששים פעם); ר' יאשיה (מו פעם); ר' יונתן (מ); ר' נתן (מ); ר' אליעזר (יט); אבא חנן בשם ר"א (יח); איסי בן עקביא (י); ר' אחי בר' יאשיה (ג), ר' שמעון בן יוחאי (כא), ר' שמעון (פיס' פז, פח, פט, צא, [צד – כי“י], סוף צה, צו?³⁵⁶², צז; וג”פ בציטט: קטו – ציטט של ברייתא, קכג – ציטט של ברייתא, קמג – ציטט של משנה)³⁵⁶³.

וגם כמה סתמות שבספרי במדבר שנויים במקום אחר בשם ר' ישמעאל:

1) פיס' כא: או כשם שעד שלא קינא לה רשות וכו' – כר' ישמעאל בפיס' ז³⁵⁶⁴: וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל.

2) פיס' לט: ברכה לכהנים מנין ת“ל ואני אברכם – כר' ישמעאל בברייתא שבחולין (מט א): כה תברכו את בני ישראל רבי ישמעאל אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים לכהנים עצמן לא למדנו כשהיא אומר ואני אברכם הוי אומר כהנים מברכין לישראל והקב”ה מברך לכהנים. וכן להלן פיס' מג: ואני אברכם למה נאמר לפי שהוא אומר כה תברכו וכו' ברכה לכהנים מנין ת"ל ואני אברכם³⁵⁶⁵.

ובזה אני בא אל:

ב. “תני ר' ישמעאל” (בירוש') ו“תנא דבי ר' ישמעאל” (בבבלי)

א. תני ר' ישמעאל.

3) ירוש' חלה ריש פ“א נז ע”א³⁵⁶⁶: ר' יוסי בשם ר' שמעון (כלומר: אמר לה בשם ר' שמעון) תני רבי ישמעאל כן (“וכן הוא בברייתא דר' ישמעאל”), ר' יונה ר' זעורא ר' שמעון בן לקיש בשם רבי ישמעאל (“אמר לה בשם ר' ישמעאל”). אמר ר' מנא (בנו של ר' יונה!) אזלית לקסרין ושמעית ר' אחווה בר³⁵⁶⁷ זעורא³⁵⁶⁸ אמר (“תני לה סתם ואמר”) ואבא³⁵⁶⁹ הוה אמר לה בשם ר' ישמעאל³⁵⁷⁰ נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף וכו‘. ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל הדברים אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון = ספרי שלח פיס’ קי (113): והיה באכלכם מלחם הארץ למה נאמר וכו' הרי אתה דן נאמר כאן לחם ונאמר להלן לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינים אף וכו' ואלו הן חיטים וכו' יצאו אורז ודוחן וכו' שאינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון³⁵⁷¹.

אבל פיס' קמו נשנית לענין פסח: שבעת ימים מצות יאכל למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמ' יב טו!) שומעני כל מצה במשמע ת"ל לא תאכל עליו חמץ (וגו‘, דב’ טז ג!) לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ וכו'.

והמדרש לקוח ממדרש לשמות, ושנוי במכילתא פסחא ריש פ"ח (וכפול שם ריש פי"ז), והוא מובא בבבלי (פסח' לה א) בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”: ארשב"ל וכן תנא דבי ר' ישמעאל וכן תני דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ וכו'.

4) “וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר”³⁵⁷²: ועד אין בה אין לי אלא עד מניין וכו‘. וכר’ ישמעאל דר' ישמעאל אמר כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אילו (“הוא”) בכלל שני עדים עד שיפרש (“שיודיעך”) הכתוב שהוא עד אחד³⁵⁷³ אשכח תני³⁵⁷⁴ ר' ישמעאל אומר שני עדים³⁵⁷⁵ = ספרי נשא פיס' ז: ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעד אחד ת“ל לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת שאין ת”ל אחד אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. וכן בספרי מסעי פיס' קסא: ועד אחד זה בנה אב וכו‘. וכן מ"ת 115 (דב' יט טו) ותוס’ שבועות פ“ג ח (ויק' ה א, ועי' להלן). אבל ספרי שופטים פיס' קפח = משנת סוטה פ”ו מ"ג. ושני תנאים הם³⁵⁷⁶, אלא שהבבלי³⁵⁷⁷ נדחק לפרש את הספרי נשא ולהשלים בינו לבין המשנה (ועי' להלן).

5) תני ר' ישמעאל³⁵⁷⁸: טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים וכו' עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש הצד השוה שבהן וכו' = ספרי בהעלותך פיס' סט: אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין ת"ל או בדרך רחוקה הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה וכו'.

6) ר“ה פ”ג נח ע“ד: מניין שהן שלש של שלש שלש. ת”ל יום תרועה. זכרון תרועה. שופר תרועה. עד כדון כר' עקיבה. כר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל ותקעתם תרועה. ותקעתם תרועה שנית. תרועה יתקעו למסעיהם. אין תימר היא תקיעה היא תרועה. והכתיב ובהקהיל את העם תתקעו ולא תריעו = ספרי בהעלותך פי' עג: ותקעתם תרועה תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה וכו' או תקיעה ותרועה כאחת כשהוא אומר ובהקהיל וכו'. בבבלי ר"ה לד א: והאי תנא.

7) סוטה פ“ב יח ע”א: שלשה דברים צריכין שיהו נראין אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה. תני ר' ישמעאל אף דם צפור מצורע = ספרי נשא פיס' י: שלשה דברים וכו' ר' ישמעאל אומר אף וכו'.

8) שם יז ע“ד: ור' ישמעאל כר' לעזר (“ליעזר”) בכלי חרש (שצריך שיהיה חדש) אשכח תני בכלי חרש חדשה ר' ישמעאל³⁵⁷⁹, וצ”ל: אשכח תני ר' ישמעאל בכלי חרש חדשה = ספרי נשא פיס' י: בכלי חרש [בכלי חרש חדש]³⁵⁸⁰ דברי ר' ישמעאל.

9) סנהד' פ“ג כא ע”ג³⁵⁸¹: כרבי ישמעאל מניין (“שאר קרובים”). תני ר' ישמעאל ושפטו העדה בין המכה וגו'³⁵⁸² שלא תהא העדה קרובה לא למכה ולא למוכה³⁵⁸³ = ספרי מסעי פי' קמ³⁵⁸⁴: והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו [ושפטו העדה] לפסול את השונאים מלישב בדין, אין לי אלא שונאים קרובים מנין ת"ל בין המכה ובין גואל הדם³⁵⁸⁵.

ובמדרשים:

10) ויק“ר ספ”ט: תני ר' ישמעאל גדול שלום ששם הגדול שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום וכו' (שנוי שם למטה) = ספרי נשא פיס' מב (וישם); גדול השלום ששם³⁵⁸⁶ שנכתב בקדושה נמחה³⁵⁸⁷ על המים בשביל להטיל וכו‘. ובדרך ארץ רבה פ’ השלום: אמר ר' ישמעאל גדול וכו'.

11) שהש"ר ד יג: ורבנין אמרין ממה שהיו תגָרי גוים מוכרין להם לישראל. תני ר' ישמעאל עדיין לא נאסר יינם של גוים לישראל = ספרי בלק פיס' קלא (171): ועדיין לא נאסר וכו'.

אינם מתאימים לספרי שלנו:

א) ירוש' פסח' פ“ט לו ע”ד: וכשהוא אומר ככל חוקת הפסח יעשו אותו יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה. ת“ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצות ומרורים בלבד. וכרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר כלל ופרט (קרי: פרט וכלל) הכל בכלל. יכול יהו כל הדברים מעכבין אותו ת”ל על מצות וכו' (כלעיל לר"ע!).

זה אינו מתאים לספרי בהעלותך פיס' סט. אבל כבר העיר הורוויץ (בספרי שם) שהלימוד משובש בירוש'. ובוודאי נשתבש מלעיל, וכאן צ“ל כבספרי: ת”ל ועצם לא ישברו בו עצם היה בכלל וכו'.

ב) ב“ב רפ”ח טו סע"ד: כתיב איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. תני ר' ישמעאל שינה הכתוב³⁵⁸⁸ נחלה זאת מכל נחלות שבתורה שבכולן כתוב ונתתם וכאן כתוב והעברתם. עיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת.

בספרי פנחס פי' קלד: [רבי אומר]³⁵⁸⁹ בכולם היא אומר ונתתם וכאן הוא אומר והעברתם (רבי אומר)³⁵⁹⁰ אין לך מעביר בנחלה אלא בת מפני שבנה ובעלה יורשים אותה, ובבבלי ב"ב קט א לכדתניא: רבי אומר בכלן וכו' שאין לך וכו'³⁵⁹¹.

ואפשר שהוא “תני ר' ישמעאל” אחר (עי' לעיל)³⁵⁹². והיה למסדרו של הירוש' נזיקין “תני ר' ישמעאל” שני, כשם שהיה “תנא דבי ר' ישמעאל” שני שם לבבלי ‏(עי' להלן).

ג) נדרים ריש פ“א לו ע”ג³⁵⁹³: כתיב איש כי ידור מה ת“ל נדר אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכו'. נדר נזיר מה ת”ל להזיר, אלא מיכן שכינויי נזירות כנזירות. עד כדון כר“ע. דאמר לשונות ריבויין הן. כר' ישמעאל וכו' מנלן. איש כי ידר נדר לי”י או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו (במ' ל ג!). מה ת"ל ככל היוצא מפיו יעשה אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכו‘. מה מקיים ר’ ישמעאל נדר נזיר להזיר <אשכח תני ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר>³⁵⁹⁴ מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך <ימי>³⁵⁹⁵ נזירותו.

“תני ר' ישמעאל” האחרון אינו בספרי שלנו, אבל ישנו בספרי זוטא 240: נזיר להזיר נודר הוא נזירות בתוך נזירותו.

ודבי ר' ישמעאל הראשון הוא לפ' מטות, ושם (בפיס' קנג) אינו בספרי, ולא עוד אלא שסתם ספרי נשא פיס' כב חולק עליו:

אם כן למה נאמר נדר נזיר להזיר לעשות כינוי נזירות כנזירות <דבר אחר נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים מה בנזירות עשה כינוי נזירות כנזירות>³⁵⁹⁶ אף בנדרים כיוצא בהם וכו'.

והנה סתם הספרי שלנו כר' עקיבא, וה“ד”א" כברייתא שבבבלי נדרים ג א, ושניהם חולקים על דבי ר' ישמעאל שבירוש' (ועי' להלן).

ב. תנא דבי ר' ישמעאל

1) פסחים לה א = ספרי פינחס פיס' קמו – עי' לעיל עמ' 589 סי' 3.

2) שם מג א³⁵⁹⁷: דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה = ספרי פיס' ב: ר' יאשיה אומר איש או אשה למה נאמר וכו'³⁵⁹⁸.

אבל בירוש' ב"ק סוף פ“א ב סע”ג הביא בשם “תני ר' ישמעאל” דרשה אחרת: ונשים בכלל הנזק. לפי שלא תפש הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האשה. תני ר' ישמעאל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם³⁵⁹⁹.

3) יבמות סה ב: דבי ר' ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו וכו' = ספרי פי' מב (וישם) סתם, אבל בדרך ארץ רבה פ' השלום³⁶⁰⁰ בשם: בר קפרא.

4) קידושין לז א וב' = פיס' קז – עי' לעיל עמ' 540 ואילך.

5) נדרים סח א: דבי ר' ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה = ספרי מטות סוף פיס' קנו: ר' ישמעאל אומר (בנעוריה בבית אביה)³⁶⁰¹ בנערה המאורסה הכתוב מדבר שיהיו אביה וכו'.

6) סוטה ג סע“א וש”נ: דתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה = ספרי ריש פיס' ב: זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.

7) סוטה יג ב: ויאמר ה' אלי רב לך וכו' וכל כך למה תנא דבי ר' ישמעאל לפום גמלא שיחנא = ספרי פיס' קלה: אמר לו משה בדבר הזה רב לך שאין מניחים את הצדיקים לבא לידי עבירה חמורה מיכן היה ר' ישמעאל אומר משל הדיוט אומר לפום גמלא שיחנא.

8) סנהר' מא רע"א: דבי ר' ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שהתרו בו ועדיין הוא מקושש = ספרי פיס' קיג: ויקריבו אותו המוצאים אותי מקושש עצים וכו' מגיד שהתרו בו וכו'.

9) שם צ ע"ב: דבי ר' ישמעאל תנא לאהרן (כאהרן)³⁶⁰² מה אהרן חבר אף בניו חברים [מכאן אמרו שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ]³⁶⁰³ = פיס' קכא: ונתתם וכו' לאהרן הכהן מה אהרן חבר וכו' מיכן אמרו אין וכו' אלא לחבר.

ספרי פיס' ב (שתי פעמים), מב, קז, קיג, קכא, קלה, קמו, קנו – מובאים אפוא בבבלי בפירוש ובדקדוק בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”.

אבל – יש שאינם שוים לגמרי לספרי:

א) קידושין כט א: אשכחן מיד לדורות מנלן תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות זירוז דכתיב צו את יהושע וחזקהו ואמצהו, מיד ולדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם – בספרי פיס' א: צו הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות וכו' מנין לכל הצוואות שבתורה היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם וכו' ר' יהודה בן בתירה אומר אין הציווי בכל מקום אלא זירוז וכו'.

אלא שאפשר, שהתלמוד קיצר וצירף שתי הדעות החולקות יחד.

ב) כתובות עב א: דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש.

בספרי פיס' יא: כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי ר' ישמעאל³⁶⁰⁴ ד"א³⁶⁰⁵ לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן וכו'.

מה שהתלמוד מביא בשם “דבי ר”י" מובא אפוא כאן בשם “דבר אחר”! (וד“א זה הוא בשיטת ר”ע, ש“פרע” סתם פירושו³⁶⁰⁶ “גלה ראש”)³⁶⁰⁷.

ג) קידושין כז ב: ממונא מנלן (שמגלגלין) תנא דבי ר' ישמעאל ומה סוטה שלא ניתנה להשבע³⁶⁰⁸ בעד אחד מגלגלין ממון שניתן לישבע³⁶⁰⁹ בעד אחד וכו' – בספרי פיס' טו: והלא דברים ק"ו ומה סוטה שלא נתבעה מקודם (שלא קינא לה אלא עכשיו) מגלגלין עליה את הישן גזילות שנתבעו מקודם (אלא שלא היה חייב שבועה) וכו'³⁶¹⁰.

הרד“פ משער, שתנא דספרי ר' אליעזר הוא³⁶¹¹, שהוא סובר שמשקה ע”פ עד אחד, וע“כ למד לימוד אחר; מכיון שכן – אפשר לומר שר' ישמעאל החולק על ר' יהושע בעדי טומאה³⁶¹² חולק עליו גם בעדי סתירה וס”ל בזה כר' אליעזר, ו“תנא דבי ר”י" של הבבלי מתאים ל“תנא דבי ר”י" שבסוטה (ג א) לענין עדי טומאה³⁶¹³.

ד) סנהדרין צט א: תניא (היה)³⁶¹⁴ ר' מאיר אומר וכו' ר' ישמעאל אומר זה העובד ע“ז. מאי משמע דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ה' בזה³⁶¹⁵ זה המבזה דיבור שנאמר לו למשה מסיני אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' – בספרי פיס' קיב: כי דבר ה' בזה וכו' ר' ישמעאל אומר בע”ז הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שביזה על דיבור ראשון שנאמר למשה מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

ומתוך הבבלי יוצא, שתדר“י זה לא היה שנוי באותה הברייתא (“תניא”) שבה נשנו דברי ר' ישמעאל, אלא הם לקוחים מקובץ אחר ותדר”י מקובץ אחר. ואמנם בתחילת פיס' קיב לומד סתם ספרי שבע“ז הכתוב מדבר ע”י “במה הענין מדבר”, ור' יצחק לומדו ב“מה מצינו”.

אלא שבכלל נראה שכל הברייתות (מן “ת”ר" והלאה) שבבבלי סנהד' שם, שאינן מתאימות לגמרי עם הספרי ושהביאן הבבלי פיסקא פיסקא (תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר וכו' תניא רמ"א וכו'), – אינן לקוחות מן הספרי אלא ממקורות אחרים, והספרי שלנו השתמש בברייתות אלה וצירפם יחד, והוא “דבי ר”י" של הבבלי.

אבל מה שהובא בהוריות ח א: דתנא דבי ר' ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (“שמעום”), – אינו כלל באה“ת וע”י ורש“י, וסתם התלמוד אומר זה, אלא שבכ”י מ‘: דתניא ר' שמעון (!) אומר אנכי, ובס’ הזכרון: דתניא ר' ישמעאל אומר, וא"כ אפשר שכיוונו לספרי שלנו כאן.

ובשבועות יג א מובאת ברייתא שלנו (פיס' קיב) בקיצור ובשינויים בשם “דתניא”; אבל מחלוקת ר“י ור”ע הובאה בלשונה (כתנאי) בסנהד' צ ע"ב.

ה) ב“ב קכ ע”א: תנא דבי ר' ישמעאל בנות צלפחד [כולן]³⁶¹⁶ שקולות היו שנאמר ותהיינה הויה אחת לכולן – בספרי פיס' קלג: ואלה שמות בנותיו מחלה נועה וחגלה ומלכה ותרצה או כל הקודם במקרא קודם במעשה ת"ל ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד (במ' לו יא), מלמד שכולן שקולות זו כזו.

הלימוד בספרי הוא אפוא מן הסדר המשוּחלף בבמ' (לו יא), ולא מן “ותהיינה”: “הויה אחת לכולן”, וכך אמרו גם בס“ז 317; ולהלן הוא אומר ותהיין וכו' מה ראה לְשַׁחְלְפָן כאן אלא מלמד שהיו כולן וכו'. אלא שאפשר שבתדר”י של הבבלי לא שנו אלא “שנאמר ותהיינה”, ופירשוה “תנאי” בבל ע"פ שיטת ר"ע השוררת בבית המדרש: הויה אחת לכולן! ³⁶¹⁷

ואינם כלל בספרי:

1) יבמות פז א³⁶¹⁸: אמר רבא כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל³⁶¹⁹ נדר אלמנה וגרושה [כל אשר אסרה על נפשה]³⁶²⁰ (במ' ל י) מה ת"ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי וכו' היאך אני קורא בה בית אביה וכו' אלא לומר לך וכו' – אינו בספרי מטות (פיס' קנד), והלשון אינו מתאים ללשון הספרי.

2) סוטה ג א: תנא דבי ר' ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה (וקנא את אשתו)³⁶²¹ – אינו בפיס' ז.

3) שם רע"א: תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה – זו אינה בספרי פיס' ז, ואי־אפשר שתהיה, שסתם ספרי חולק עליה בפירוש: ועד אין בה בשני עדים הכתוב מדבר וכו‘, והובאה בירוש’ בשם “תני ר' ישמעאל” (עי' לעיל), אבל הבבלי (ב' א' וש"נ) הביא ברייתא זו כברייתא ‏סתם, ונדחק לפרש אותה על פי המשנה (“ואמר רחמנא תרי לית בה אלא החד והיא לא נתפשה אסורה”)³⁶²², אבל לספרי ולדעתו של ר' ישמעאל היתה שותה אם עד אחד מעידה שהיא טמאה, כמו שכבר העירותי.

מכאן יוצא אפוא, שהבבלי השתמש, לפרשת סוטה לפחות, גם ב“תנא דבי ר' ישמעאל” שני החולק על ספרי שלנו.

ולמעלה ראינו שגם “תני ר' ישמעאל” שבירוש' נדרים ונזיר – אינו מתאים לפרשת נזיר שבספרי.

ואמנם ישנן בבבלי עוד כמה ברייתות מדבי ר' ישמעאל לבמדבר שאינן אצלנו³⁶²³, או שאינן מתאימות לספרי שלנו:

א) בנזיר ו ב: עד מלאת הימים וכו' – מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן (דבי ר' ישמעאל!); אבל בספרי סוף פיס' כה: גדל פרע שער ראשו למה נאמר וכו' – סתם כר' יאשיה.

ב) בספרי פיס' ג: וחמישיתו יוסף עליו, עד שיהיה הוא וחומשו חמשה (“חומשו מלבר”) משום ר' יאשיה אמרו חומשו של סלע (“מלגיו”).

אבל בב"מ נד א: כתנאי וחמישיתו יוסף עליו³⁶²⁴ שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר חמישיתו חומשו של קרן.

[הברייתא מוחלפת, והנכון כבספרי מכיון שסתם ספרא חובה פרשה יג יב ובחוקותי פרק יב י כסתם ספרי, אבל הרגיל הוא שר' יונתן נוטה לבית‏ ר"ע, עי' לעיל].

הספרי נהג אפוא כאן, כמו שנהג הספרא תמיד בשעה שלקח דברי ר' ישמעאל מדבי ר' ישמעאל, שהביא אותם בלשון “משום ר' ישמעאל אמרו” (עי' לעיל), ואף הוא, שהשתמש כאן בדבי ר' ישמעאל שבבבלי ב"מ – שנה דברי ר' יאשיה בלשון: משום ר' יאשיה אמרו.

וכך נהג גם בפיס' לא: והזיר לה' את ימי נזרו כל אשמות וכו' משום ר' ישמעאל (בנו של ר' יוחנן בן ברוקה!) ‏אמרו³⁶²⁵ אף זה מעכב. ומדרש זה מובא בבבלי (נזיר יח ב–יט א) מקובץ אחר (אפשר שהוא דבי ר"ע): דתניא והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם מה ת"ל לפי שמצינו שכל אשמות וכו' יכול וכו' ר' ישמעאל בנו של ריב"ב³⁶²⁶ אומר והזיר והביא אימתי הזיר בזמן שהביא.

בקובץ זה השתמש אפוא בעל ספרי שלנו וקיצרו והביאו בלשון: משום – אמרו.

ג) בברייתא השנויה בספרי פיס' צה (וישארו שני אנשים במחנה), שהובאה בסנהד' יז א, נוסף בבבלי עוד: אבא חנין אומר משום ר' אליעזר וכו' (ועי' להלן על פרשת בהעלותך!)³⁶²⁷.

ד) בספרי קרח סוף פיס' קטז: יומת ר' ישמעאל אומר וכו' ריב“נ אומר וכו‘. אבל בבבלי סנהד’ פד סע”א מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא וריב“נ; ור"ע שבבבלי דעתו כר' ישמעאל שבספרי, וכך הוא גם בס”ז 293 בשם ר"ע.

אלא שכאן אפשר שחסרים בספרי שלנו סוף דברי ר' ישמעאל ותחילת דבריו של ר"ע.

וישנם בספרי שלנו גם מדרשים אחרים, הלקוחים מדבי ר' ישמעאל שני, שנכנסו לתוכו ע"י הסופרים:

1) סוף פיס' כד: כל ימי נזרו לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן שיכול לא יהיה חייב [אלא]³⁶²⁸ עד שישלים נזירותו ת"ל ואחר ישתה הנזיר יין אחר כל המעשים דברי ר' אליעזר³⁶²⁹.

המדרש הזה עומד כאן שלא במקומו בסוף הפיסקא. וכך גם המדרשים השייכים לו: בסוף פיס' כה (כל ימי [נדר] נזרו), גם הוא אינו במקומו, ובסוף פיס' לא (והזיר לה'), שאינו אף הוא במקומו הראוי. כל המדרשות האלה נוספו מדבי ר“י שני, וע”כ נכנסו שלא במקומם. ובבבלי (יד ב) נדרשת הדרשה של פיס' ל“א לא מן “והזיר לה' " אלא מן “כל ימי הזירו”, ואת הדרשות של פיס' כד וכ”ה מביא הבבלי בלשונו וסתם (ודוחה אותן), ואת סוף הברייתא של פיס' כד מביא הבבלי (מו א) ב”ת“ר”.

2) שלח ריש פיס' קז נכנס תדר"י שני החולק על הראשון, זה אצל זה, ושניהם נזכרים בקידושין לז א וב' (כמו שהזכרתי כבר).

(ואפשר שכן הדבר גם בתדר"י שבפיס' קיב (עי' לעיל) = סנהד' צט א, שנכנס ממקום אחר לספרי שלנו)³⁶³⁰.

ג. פיס' עח–קו (בהעלותך), קלא (בלק), קלד–קמא (פנחס)

האגדה שבפרשת בהעלותך היא מקור זר בספרי במדבר. המקור הזה שונה מספרי במדבר בין בטרמינולוגיה שלו ובין בשמות החכמים:

בטרמינולוגיה:

1) מלמד, פיס' עח (72 8). פב (77 14), פה (84 4, 85 1), פו (86 15), פט (89 1, 2, 4, 10, 90 5, 10), צב (93 8), צו (96 20), צז (96 22, 97 4), צח (97 16), צט (98 1), ק (99 13), קב (100 9), קה (103 4) וק"ו (105 10).

אבל גם “מגיד הכתוב” פיס' פד (81 7, 10, 83 8, 13, 18), צט (98 16) וק"ה (103 11).

2) יכול, פיס' פו (86 2, 4, 12, 17,) פט (88 22, 90 6) וצ"ח (97 12, 15); או יכול, פיס' פג (79 19).

אבל גם: או, או כשם, פיס' פג (79 15, 17, 20), קא (99 17, 19: אתה אומר – או) וק"ג (101 11: או כשם, 15: אתה אומר – או אינו –, 102 2; או כשם, 4: אתה אומר – או אינו –).

3) מה ת"ל, פיס' פב (78 10);

אין ת"ל, פיס' קג (102 13) וק"ה (104 2³⁶³¹), 5, 7, 10, 11).

4) אין צריך לומר, פיס' פב (77 17).

5) עדיין דבר תלי בדלא תלי, פיס' צא (91 13), ונמצא בספרי דברים פיס' שיב, שלג ושמ"ב.

אבל אצל “מה ת”ל“, “אין ת”ל”, נמצא גם:

“למה נאמר”, צב (92 3), צג (94 4), צט (99 4) וק"ג (102 1).

וכן: “כיצד יתקיימו שני כתובים הללו”, פד (80 18, 83 8 בהוספה).

ואשר לשמות החכמים³⁶³²:

בפיס' עח (72 15³⁶³³, 75 14) ופ"ב (78 7, 11, 79 2): ר' שמעון בן יוחי.

מן פיס' פד והלאה: ר' שמעון (כרגיל בדבי ר"ע!) פיס' פד (80 8), פה (85 1), פו (85 14), פז (86 24), פח (87 8, ועי' שם!), פט (90 12)³⁶³⁴, צא (91 18), צד (94 17)³⁶³⁵, צה (96 6)³⁶³⁶ וצ"ו (96 13).

אבל בפיס' צב (92 22, סתם בס"ז), צה (94 20), קג (101 8)³⁶³⁷: – בן יוחי.

מן התנאים המיוחדים לדבי ר' ישמעאל נזכרים כאן:

ר' יאשיה, ריש פיס' פג (79 12) = מדר“י בשלח פ”א.

ר' אחי בר' יאשיה, ריש פיס' קו.

ר' נתן, פיס' צט (98 8), ק (99 14) וק"ד (102 20).

ר' יהודה בן בתירה, פיס' קה (103 6)

ר' אליעזר, פיס' פד (82 23), פה (84 14) וסוף פיס' קה (שאלו תלמידיו את ר' אליעזר).

ר' אלעזר בן עזריה, קב (101 1) וק"ה (104 2).

ומלבד אלה:

ר' יהודה, פיס' פ (76 22), פג (79 11), פד (81 15), פה (84 17) וק"ו (105 12).

ר' יוסי, סוף פיס' קא.

ר' אליעזר בנו של ריה"ג, פיס' קג (101 19).

ר' אלעזר בר' יוסי, פיס' קג (101 19).

ר' יוסי בן (בר') אלעזר, פיס' פד (82 12).

ר' שמעון בן אלעזר, פיס' פג (80 2) ופ"ד (82 9).

ר' ישמעאל בר' יוסי, ריש פיס' עח.

ר' שמעון בן מנסיא, ריש פיס' עח, סוף פה, פו (86 7) וריש פיס' קב.

ר' יהושע בן קרחה, ריש פיס' צח (כ"י ר' ועוד).

ר' דוסתאי בר' ינאי, פיס' פט (90 18).

רבי, פיס' פג (79 12), פד (83 7), פה (84 18) וצ"ח (97 10).

אמרו, ריש פיס' פא.

אחרים, פיס' עח (75 13).

כל אלה אינם רגילים בדבי ר' ישמעאל.

ויש גם ניגודים בין פרשת בהעלותך לשאר הספרי ובינה לבין עצמה:

1) פיס' פד (83 1): וכן את מוצא שכל מקום שגלו שכינה עמהם וכו' – בספרי מסעי פיס' קסא (222 20): ר' נתן אומר חביבים ישראל שכל מקום וכו‘. ובירוש’ תענית פ“א סד ע”א: תני רשב"י בכל מקום שגלו וכו'!

2) פיס' פא, סתם כר' שמעון בספרי ראה פיס' סב³⁶³⁸, אבל ר' יהודה חולק בספרי שם (“אצל יעבץ היו” וכו'), ובפיס' עח (‎73 9): יושבי יעבץ שהניחו את יריחו והלכו להם אצל יעבץ וכו' – כר' יהודה, וכזה ס"ז, 263.

וישנם כמה דברים אחרים באגדת בהעלותך שהם משותפים גם לס"ז:

א) ספרי פיס' עח, 72–73 = ס"ז 263–264.

ב) פיס' פב = ס"ז 266.

ג) פיס' פד = שם.

ד) שם 81–82–83 = ס"ז 267.

ה) פיס' פה (כמתאוננים) = ס"ז 267–268 ומוחלפת.

ו) שם 85 (ותבער) = ס"ז 268 ומוחלפת.

ז) שם (86 3–90) = ס"ז 268 26 (ומוחלפת) – 270.

ח) 97, פיס' צז–צח = ס"ז 273.

ט) פיס' קב, 100 (צאו) = ס"ז 275 (ר' יוסי בן יהודה).

ועוד.

וישנם בפרשה זו כמה סתמות – כר' שמעון³⁶³⁹:

1) פיס' פא – ר"ש בספרי ראה פיס' סב (עי' לעיל).

2) סתם בריש פיס' פ' – כר"ש (?) שלאחריו שם (עי' הוספות מדבי רבי).

*2) פד (83 1) = תני רשב"י, בירוש' (לעיל).

3) שם (83 19): מגיד הכתוב שאין שכינה וכו' – ר"ש בס"ז 267.

*3) פיס' פו (86 9): כיו“ב ויראו וכו' מה היו בני הדיינים עושים וכו' אם כך היו בני הדיינים עושים וכו' – ב”ר פכ“ו ה 247: רשב”י קרי להון בני דייניה וכו' ארשב"י כל פרצה שאינה מגדולים וכו'.

4) פיס' פו, 86 (וישובו) – ס"ז 269 בשם ר"ש.

5) ריש פח: יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל – סתם כר"ש שלאחריו ("אמרו לו לר"ש!), ובבבלי יומא עה ב: ועתה נפשנו יבשה אין כל אמרו וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' שמעון בן יוחי³⁶⁴⁰ אמר להם כן הדבר ומה אני מקיים ויתד תהיה לך על אזניך בדברים שבאין להם ממדינת הים אבל מן זה נבלע במאתים וארבעים ושמנה אברים שנא' לחם אבירים אכל איש (תה' עח כה) אל תקרי אבירים אלא איברים.

זו (ע"פ סגנונה: בן יוחי!) מדבי ר' ישמעאל, ואמנם כך היא גם דעתו של ר' ישמעאל בברייתא שלפניה שם, במחלוקת עם ר“ע; אבל ספרי שלנו – סגנונו (אמרו לו לר"ש") כדבי ר"ע, אבל במכילתא דר”י, ויסע סוף פ“ג 167: ר' יוסי ור' שמעון אומר' כסוסים וכו' לחם אבירים אכל איש; א”כ אין דעתו של ר“ש כמו שנמסר בשמו בספרי ובברייתא שבבבלי. ואפשר ששנו בדבי ר' ישמעאל דעתו של ר"ש כדעת רבם (“משכוהו גברי לגברא”!), מין “תנא דבי רשב”י בדבי ר' ישמעאל”.

וחילוף כזה בסגנון, גם בפיס' פט (90 12): כיוצא בדבר ר' שמעון אומר מפני מה לא היה יורד מן לישראל פעם אחת בשנה וכו' משל וכו' – ביומא עו א (תיכף לברייתא דרשב"י דלעיל): שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי מפני מה וכו' אמר להם משל וכו' דבר אחר ש<י>היו אוכלין אותו כשהוא חם דבר אחר מפני משאוי הדרך. זה בוודאי מדבי ר' ישמעאל, בניגוד לספרי שלנו.

5a) פיס' צב (מזקני): ובכ“מ שאתה מוצא זקנים וכו' – שמ”ר פ"ה: תני רשב"י בכמה מקומות שנינו (קרי: מצינו) שחלק וכו'³⁶⁴¹.

5b) פיס' צג: וירדתי זו אחת מעשר ירידות וכו' – ב“ר פל”ח ט ופמ“ט ו: תני רשב"י זו אחת מעשר וכו‘; סתם גם במכיל’ דר”י בחדש פ"ג 212.

5c) פיס' צד: והיה לכם לזרא, שתהו מרחיקים אותו וכו' – ויק“ר ספי”ח: ר' שמעון בן יוחי אומר (ובלבד) שתהיו מרחקין וכו'.

6) פיס' קב (100 14): מדת בשר ודם כשהוא יוצא למלחמה יוצא בבני אדם מרובים וכו' – ס"ז 249 בשם ר' שמעון.

7) פיס' קה (103 6): ויפן אהרן שנפנה מצרעתו ר“י בן בתירא אומר עתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר נתנגע אהרן וכו' ועתיד ליתן את החשבון כל מי שאומר צלפחד מקושש היה וכו' ועתיד ליתן את הדין כל מי שאומר עקביה בן מהללאל נתנדה – בפיס' קיג: ומי היה זה צלפחד דברי ר"ע וכו' ריב”ב אומר עתיד וכו‘, ובשבת צו ב–צז א הובאה ברייתא שמזכירה שתי המחלוקות אצל מקושש: ת"ר מקושש זה צלפחד וכו’ דברי ר“ע אמר לו ריב”ב וכו' כיוצא בדבר אתה אומר ויחר אף ה' בם וילך מלמד שאף אהרן נצטרע דברי ר"ע אמר לו ריב"ב וכו'. תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע (דכתיב)³⁶⁴² ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת תנא ש[נ]פנה³⁶⁴³ מצרעתו.

“תנא” זה שהביא התלמוד נשנה אפוא סתם בלי מחלוקת (“תניא כמ”ד"!), והוא סתם כר“ע, אלא שבספרי הוסיף דברי ריב”ב.

[אשר לעקביה – בעדיות פ“ה מ”ו שנינו כך בשם ר' יהודה: א“ר יהודה³⁶⁴⁴, וחילוף כזה גם בתענית פ”א מ“ב, עי' בבלי וירוש' ובברייתא שבפסח' יב ב בהשואה למכילתא דר”י פסחא פ“ח, ועי' ירוש' פסח' פ”ב].

אלא שיש בפרשה זו גם דברים שוים לדבי ר' ישמעאל:

1) פיס' פג (וענן) = מכיל' דר“י בשלח פ”א (ועי' שם וס"ז).

2) פיס' פד, 81 (וינוסו) = מכיל' דר"י בשלח פו (ועי' ס"ז).

3) סוף פיס' קה: שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכו' = מכיל' דר“י ויסע פ”א 155, ויהי בשלח רפ"ג, 97.

4) פיס' קו 105 (שבעת ימים) = מכיל' דר"י בשלח פתיחתא 78/9.

ומן “ר' יהודה אומר” ולהלן – סתם בדברים פיס' שנה.

וכבר ראינו שגם בטרמינולוגיה וגם בשמות החכמים ישנם דברים שוים לדבי ר' ישמעאל. זאת אומרת אפוא שיש בפרשה זו מקורות שונים: יש בה מדבי ר"ע ויש בה מדבי ר' ישמעאל, מין “תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר"ע” (עי' לעיל), או “תנא דבי ר"ע בדבי ר"י”.

גם פיס' קלא (בלק) – לקוחה כנראה מדבי ר"ע.

173 10: מלמד, והסתם שבתחלת הפיס' מתאים לדבי ר"ע שאחריו ושנוי לשיטתו.

בס"ז אין כל מדרש לפרשה זו.

גם האגדה שבפ' פנחס, מאמצע פיס' קלד עד פיס' קמא ועד בכלל, נראה שהיא לקוחה ממקור אחר:

פיס' קלח = פיס' קה (104 113–) מלה במלה (אין ת"ל!) ובקיצור גם שם פיס' קלד (180 7): בעת ההיא לאמר שאין ת"ל לאמר, וכו' (בקיצור בספרי דברים פיס' כו).

ומן “שנאמר ואתחנן” וכו' (פיס' קלד, 180 6) עד קרוב לסוף קלו (183 12) הוא מדרש לפ' ואתחנן, שאינו מתאים לספרי דברים פיס' כו–ל ולא למכילתא דר“י, עמלק פ”ב (182–185).

ובסוף פיס' קלד רמוזים דברי ר' יהודה שנשנו במקום אחר: וזו היא שר' יהודה אומר ארץ כנען היא טובה וכו' ואלו לא נשנו בשום מקום אחר, לא בספרי במדבר ולא בדברים, אבל בספרי תבא פיס' שא³⁶⁴⁵ שנינו בשם ר' יוסי הגלילי: אין מביאין בכורים מעבר לירדן שאינה זבת חלב ודבש.

בסוף פיס' קלה: מגיד הכתוב וכו' – בס“ז 319: משום אבא יוסי החורוני אמרו; סוף פיס' קלו: מגיד שנתאוה וכו' – ס”ז שם בשם: אסי בן מתיא אומר.

ונזכרו באגדה זו עוד:

ר' יהודה בן בבא (קלד, קלו).

ר' עקיבא (קלו).

ר' ישמעאל (קלה), הוא המובא בתלמוד בשם “דבי ר' ישמעאל”.

ר' נתן (קלה, קמ).

ר' אליעזר (קלו).

ר' אלעזר המודעי (קלז).

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי (קלט).

ר' יהודה (קלד, קלו).

ר' שמעון בן אלעזר (קלז)

בטרמינולוגיה:

אין ת"ל (לעיל).

מגיד הכתוב (סוף פיס' קלה – עי' לעיל, ריש פיס' קלט), מגיד (פיס' קלו, ב"פ).

שומע אני (פיס' קמא ב"פ).

גם במנין הברייתות שלפני אגדה זו (בכ"י ר' עמ' 179 18: י"ב ברייתא) ואחריה (בכ"י ר': י"ב ברייתא) יש שריד למסורת, שקבוצה זאת היא קבוצה לעצמה, הלקוחה ממקור אחר.

[ד. דבי רשב"י ודבי רבי בספרי]

חוץ מבפרשת בהעלותך השתמש הספרי במדבר במדרשו של רשב"י אך במקומות מעטים:

1) פיס' מב (48 4): כתוב אחד אומר ויקן וכו' מקום הגרן בשש מאות וכו' רבי אומר משום אבא יוסף וכו' חמשים שקל מכל שבט וכו' ר“א בן שמוע אומר וכו' – במדרש שמואל ריש פל”ב: תני רשב"י כתוב אחד וכו' אלא אמור מעתה חמשים שקלים מכל שבט וכו' רבי אומר בשם ר' אבא וכו' אלא מקום המזבח בחמשים. הגרן בשש מאות שקל. אמר ר' אלעזר בן שמוע וכו'. דברי התנאים מוחלפים במדרש שמואל³⁶⁴⁶,

אבל ברור שהוא אחד עם הספרי, אלא שכבר העיר הורוויץ שם, שכל הענין, מן 47 15 עד 48 17, נוסף בספרי³⁶⁴⁷.

2) פיס' קיט (144 8): נמצאת אומר שלשה כתרים הם וכו' – קה“ר ז א: תני רשב"י שלשה וכו‘. אבל אחריו בספרי: ואם תאמר מי גדול משניהם, היה ר' שמעון בן אלעזר אומר מי גדול וכו’ – בניגוד לדעתו של רשב”י שבקה"ר שם: אמר רשב"י חביב שם טוב מארון הברית וכו'.

3) פיס' קכח³⁶⁴⁸ ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וכו' – סוטה טז ב: ותניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא וכו', תמורה יב ב: ותניא רש"א.

אינו מתאים לספרי (בניגוד להופמן,54):

א) ירוש' ר“ה פ”ב נח ע"א: תני רשב"י לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אבל בספרי פיס' מב: גדול השלום שדרי עליונים צריכים שלום שנאמר המשל וכו', ולא יותר.

ב) תענית פ“ד סח ע”ד: תני רשב"י כתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו‘. על שש עריות שאסר להן משה; אבל כספרי ריש פיס’ צ: היה ר' נהוראי אומר מלמד שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות וכו' (בשם תנא אחר, ולא שש אלא שלש).

ג) קידוש' פ“ד סו ע”א: תני בשם ר' שמעון גיורת וכו' מה טע' וכל הטף וכו' – זה אינו כלל “תני רשב”י" אלא “בשם”, והכונה לספרי שלנו פיס' קנז 212: וכל הטף וכו' מיכן היה רשב"י אומר גיורת וכו'.

ד) ויק“ר ספי”ח ושהש“ר פ”ד ז: תני רשב"י בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר וכו' באותה שעה לא היה בהן לא זבין ולא מצורעין (כך גם בויק“ר בכ”י ר' ומ') וכו‘. אבל בספרי פיס’ א' (אשר אני שוכן) מובא זה בשם ר' יוסי הגלילי, ואחרת בשם רשב“י: ר' יוסי הגלילי אומר וכו' עד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היה בהם זכים ומצורעים וכו'. רשב”י אומר וכו' שעד שלא פשטו וכו' לא יריאים ולא מזדעזעים וכו‘. סוטה יט ב שונה מספרי פיס’ יז, ונוסח הספרי עיקר.

לכל־היותר השתמש אפוא בדבי רשב"י בשלשה מקומות ולא יותר.

חוץ מדבי רשב"י השתמש המסדר האחרון גם ב“דבי רבי”.

“רבי” נזכר כ"פ בספרי במדבר³⁶⁴⁹.

וישנם כמה דברים מדבי רבי, שנכנסו לתוך עיקר הספרי וניכרים כגוף זר בו, מפני שמפסיקים באמצע ענין, או כופלים דברים, שכבר נאמרו בעיקרם בלשון אחר:

א) נשא פיס' מב (47 15): כתוב אחד אומר עושה שלום וכו’‏ רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי כתוב אחד אומר וכו' (ג"פ!) עד “שהם כוריים ביבש” (48 16). הוספה זו מפסיקה באמצע ענין, שהדברים הבאים אחריה: וכה“א בושי צידון וכו' – נמשכים למעלה (“והרי דברים ק”ו"), וזכר לדבר יש למצוא בכי”ל³⁶⁵⁰, שהוא גורס גם לפני הוספה זו: וכן הוא אומר בושי צידון, ובמדרש שמואל ריש פל“ב מובא בשם “תני רשב"י”: כתוב אחד אומר ויקן וכו' – כל דברי ת”ק ורבי ור' אלעזר בן שמוע, אלא שדברי תיק ורבי מוחלפים, כשם שהם מוחלפים גם בבבלי זבחים קטז ב.

זאת אומרת אפוא, שהקטע הזה לקוח מ“דבי רשב"י”.

ב) ריש פיס' פד (80 6): ויהי בנסוע הארון || נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו. רבי אומר מפני שהוא ספר בעצמו מיכן אמרו³⁶⁵¹ ספר וכו' מטמא את הידים. || ר' שמעון³⁶⁵² אומר נקוד עליו מלמעלה ומלמטה מפני שלא היה זה מקומו ומה היה ראוי ליכתב תחתיו וכו'.

כאן ניכר ונראה ברור שמן “נקוד עליו וכו' " (הראשון) עד “מטמא את הידים” – לקוח ממקור אחר, והראשון “דבי רבי”, והובאה בבבלי (שבת קטו ב – קטז א): ת"ר ויהי בנסוע הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב”ה סימניות (מ)למעלה³⁶⁵³ ולמטה לומר שאין זה מקומה רבי אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שספר (חשוב) הוא בפני עצמו. ואמרו שם: מאן תנא דפליג עליה דרבי רבן שמעון בן גמליאל הוא דתניא³⁶⁵⁴ וכו', ואת דברי ר' שמעון (ישמעאל) שבספרי לא ידעו אפוא, מפני שלא היו במקור שלהם, מה שאין כן במקור השני, שלא היו בו אלא דברי ר' שמעון (ישמעאל) בלבד.

ג) שם פיס' פד (83 7): רבי אומר כאן אתה אומר קומה ה' וכאן אתה אומר שובה ה' כיצד יתקיימו שני כתובים הללו וכו' – כ"ז אין מקומו כאן, אלא לעיל סוף עמ' 80³⁶⁵⁵; אבל היא הוספה מוקדמת לפסוק הבא "ובנחה יאמר שובה ה' “, והדברים לקוחים מדבי רבי, וישנם סתם בס”ז 266.

כיוצא בו בספרי עקב פיס' מ: ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. רבי אומר³⁶⁵⁶ וכי אותה בלבד הוא דורש והלא כל הארצות הוא דורש וכו' – הוספה היא לברייתא הבאה (“דורש אותה”, ניתנה לדרישה וכו') והיא חולקת עליה (או יכול אף שאר ארצות נתנו לדרוש וכו').

ד) ספרי בלק פיס' קלא: ר' עקיבא אומר כל פרשה שהיא סמוכה לחברתה למידה הימנה. || רבי אומר הרבה פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. || כיוצא בו אתה אומר וכו'.

“כיוצא בו” נמשך על דברי ר"ע, כי דברי רבי נוספו³⁶⁵⁷.

ה) פיס' קטז: עבודת מתנה, לעשות אכילת קדשים בגבולים כעבודת מקדש וכו' || ר' אומר לעשות אכילת קדשים וכו' אי מה להלן ידיו ורגליו וכו' נמצינו למדים נטילת ידים מן התורה || – לקוח מדבי רבי, ונמצא סתם בס"ז 293: מקיש עבודת מתנה לכהונתכם מה זו בנטילת ידים וכו' או מה זו אינה אלא בקידוש ידים וכו' אמרו עליו על ר' טרפון וכו'.

ויש בספרי במדבר גם סתמות, שנכנסו בו מתוך “דבי רבי”:

1) ספרי נשא פיס' כו: לא יטמא להם במותם במותם אינו מטמא וכו' מה אמו האמור להלן (בנזיר!) מטמא בניגעם ובזיבתם אף אמו האמור כאן (בויקרא!) מטמא בניגעם ובזיבתם – מובא בבבלי נזיר מח א (מג א) מ“דבי רבי” לבמדבר (“גבי נזיר”)³⁶⁵⁸. אבל בספרי לקוחים הדברים מ“דבי רבי” לויקרא (“האמור להלן”!).

2) ספרי מסעי פיס' קס, ואם בכלי ברזל הכהו: או מה אבן מלא יד אף ברזל מלא יד אמרת גלוי היה לפני הקב“ה שהברזל ממית במשהוא וכו' ואפילו בצינורא. – כ”ז אינו מתאים למדרש שלפניו: הא עד שלא יֵאָמֵר וכו' אלא אם אמרת כן ענשת וכו‘. אבל בבבלי סנהד’ עו ב מובאים הדברים בשם רבי: תנ"ה רבי אומר גלוי וכו'.

ה. מקורות שונים

שני מקורות זה אצל זה נמצאים בספרי במדבר (כמו גם במכילתא) בכמה מקומות:

1) סוף פיס' עב: חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים או אם רצה להוסיף מוסיף ת"ל שתי חצוצרות שלא להוסיף ולא לגרוע. || שתי חצוצרות, שיהו שוות במראה ובקומה ובנוי.

המדרש השני חולק על הראשון, והוא דבי ר"ע, שהם דורשים תמיד “שנים”: “שיהו שוים”³⁶⁵⁹. וכך שנו גם כאן בס“ז בהעלותך י ב (261): ר' יהודה אומר מה אם שומע אני מיעוט חצוצרות שתים הא מה אני מקיים שתי שיהו שתיהן שוות. וכך דרשו בירושלמי³⁶⁶⁰: שעירים מיעוט שעירים שנים, א”כ למה נאמר³⁶⁶¹ שני שיהו שוין. וכו'. חצוצרות מיעוט חצוצרות שתים, א"כ למה נאמר שתי שיהו שוות³⁶⁶².

בדבי ר' ישמעאל אין דרשה כזאת, וע"כ ברור, שהמדרש השני לקוח כאן מדבי ר"ע.

2) ריש פיס' קז: אחר ירושה וישיבה וכו' || ללמדך שבכל מקום שנא' מושבות בארץ הכתוב מדבר (“אינו מדבר אלא בארץ”)³⁶⁶³ – אלו הם שני “תנא דבי ר' ישמעאל” שחולקים זע"ז³⁶⁶⁴.

3) פיס' קיז, 137: ר' יוסי הגלילי אומר סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו (ויק' כז כב) או אפילו פירש לבדק הבית ת“ל אך כל חרם (שם כח) אך חלק. ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנא' כל חרם קודש קדשים הוא לה' (שם כט) או אפילו פירש לכהן ת”ל כשדה החרם לכהן || ר' יהודה בן בבא אומר סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו או אפילו פירש לשם ת“ל כל חרם קודש קדשים הוא לה‘, ר' שמעון³⁶⁶⁵ אומר סתם חרמים לשמים שנא’ כל חרם קודש קדשים הוא לה' או אפילו פירש לכהן ת”ל (כאן!) כל חרם בישראל לך יהיה.

שני זוגות של מחלוקות הם: 1) ר' יוסי הגלילי ור' יהודה בן בתירה, 2) ר' יהודה בן בבא ור“ש (“ור' ישמעאל”); ר' יוסי הגלילי כבן בבא, ובן בתירה כר”ש; ושתי המחלוקות הללו משתמשות בלשונות שונים: הראשונה – “לבדק הבית” (ב"פ), והשניה – “לשם”, “לשמים”. מכאן יוצא, ששני מקורות הם: האחד דבי ר' ישמעאל, והשני דבי ר"ע, וכל אחד תפס בלשונו הוא, והמסדר האחרון העתיקם כמות שהם.

בספרא בחוקותי (פי"ב ד–ה–ו): מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו או יכול אע“פ שפירש לשם ת”ל הוא ("כל חרם קודש קדשים הוא לה' ") ר' יהודה בן בתירה אימר מנין שסתם חרמים לבדק הבית ת“ל כל חרם קדש קדשים הוא לה' או יכול אע”פ שפירש לכהן ת"ל הוא ("כל חרם קדש קדשים הוא לה' "). מנין שמחרים אדם את קדשיו וכו'.

ובתוס' ערכין פ"ד לב: סתם חרמים להדיוט ומפורש לגבוה שנ' כל חרם קדש קדשים הוא לה' ר' יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לגבוה ומפורש להדיוט שנ' כשדה החרם.

המחלוקת מתאימה אפוא בתוס' לספרא, אלא שהלימוד של ריב“ב ב”פירש" אחר הוא (הוא – כשדה החרם).

ובמשנה ערכין (פ“ח מ”ו): ר"י בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנא' כל חרם קדש קדשים הוא לה' וחכ"א סתם חרמים לכהנים שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו א"כ למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' שחל על קדשי קדשים וכו'.

“חכמים” אלה הם ר' יהודה, סתם ספרא (והמשנה לא פירשה כלל “או אפילו פירש” וכו'), ועל־כן חושבני שבספרי צ“ל: ר' יהודה (בלא “בן בתירא”) אומר סתם חרמים לכהנים וכו‘, ועל־כן החליפו כאן בברייתא (“ברייתא איפכא תניא”, ערכין כט א) ר’ יהודה בר' יהודה בן בתירא, כמו שהחליפוהו בכ”מ (עי' לעיל).

4) פיס' קכג, 153: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא נעשית בסגן תדע שכן הוא שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה | ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכה"ג דברי ר' מאיר ר' יוסי [ו]ר' יהודה ור' שמעון וראב"י אומר' זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכה"ג ובין בכהן הדיוט.

ברייתא זו חולקת על שלפניה³⁶⁶⁶, שהרי לדעת כולם שאר כל הפרות אינן בסגן. ועולא, שהביא³⁶⁶⁷ כל המדרשות הנוגעים לעוסקים בפרה סתם, הביא רק את הברייתא השניה בקיצור³⁶⁶⁸: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכה"ג ואיכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט (ועי' להלן).

אלא שמשני מקורות אלה אין צורך לומר תמיד, שאחד מהם נוסף בהוספה מאוחרת; שני מקורות חולקים, זה אצל זה, רגילים גם במשנה (למשל חלה פ“א מ”ו): מי ששנה זו לא שנה זו³⁶⁶⁹.

ו. העברות והוספות ממקורות אחרים ³⁶⁷⁰

העברות. דרכם של מדרשי־הלכה להעביר דרשה, ששייכת לשני פסוקים, מפסוק אחד לשני, או העברה פשוטה בלי כל שינוי בלשון, ואפי' “כאן – ולהלן” עוברים ממקום למקום כמו שהם³⁶⁷¹, או שהמסדר מחבר איתם למקום אחר ע"י “למה נאמר לפי שהוא אומר”, “לפי שנאמר” ומביא את הפסוק ההוא, מקומו העיקרי של המדרש, אבל אינו מַצריך כלל את הפסוק, שהרי הוא מדבר באותו הפסוק. הסימנים האלה הם סימנים מובהקים להכיר על־ידם את מקומו העיקרי של המדרש.

בספרי במדבר ישנן העברות כאלה:

1) ממדרש־ההלכה לשמות (מכילתא).

ספרי במדבר פיס' קמו: שבעת ימים מצות יאכל, למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמ' יב טו)³⁶⁷² שומעני כל מצה במשמע ת“ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני (דב' טז ג!) לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ. כאן אין הוא לומד כלום מפסוק שלנו ו”למה נאמר" אינו אלא מליצה טכנית, וכולו לקוח משמות = מכילתא דר“י פסחא ריש פ”ח: שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני וכו' (=פי"ז).

2) ממדרש לויקרא (דבי ר' ישמעאל):

א) ספרי פיס' כה: גדל פרע שער ראשו למה נאמר לפי שהוא אומר היה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו (ויק' יד ט!) אף הנזיר במשמע ומה אני מקיים גדל פרע שער ראשו (שנא' כאן!)‏ בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע או אע“פ מנוגע וכו' ת"ל יגלח (שם: ואת כל שערו יגלח) אע”פ נזיר.

גדל פרע שער ראשו, למה נאמר לפי שהוא אומר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע (ויק' יג מה!) פרוע יגדל פרע אתה אומר פרוע ינדל פרע או אינו אלא פרוע כמשמעו הרי אתה דן נאמר כאן (בויקרא!) פרוע נאמר להלן (בנזיר!) פרוע מה פרוע האמור להלן גידול שער אף פרוע האמור כאן גידול שער.

שני המדרשים האלה לקוחים מויקרא³⁶⁷³. הראשון מקביל לספרא מצורע פ“ב ד: ראשו מה ת”ל לפי שנאמר תער וכו‘. והשני לספרא תזריע פי"ב ו: וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר’ אליעזר, ובמכילתא דמילואים שמיני, ברייתא מ: ראשיכם אל תפרעו, אל תגדילו פרע, יכול אל תפרעו מן הכובע (כר“ע בת”כ שם) הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה וכו'.

ב) פיס' קכ, 147: והרמותם ממנו ממין על מינו ולא ממין על שאינו מינו || והרמותם ממנו מופנה להקיש ולדון ממנו בזירה שוה || והרמותם ממנו שלא יתרום מן המחובר על התלוש וכו'.

המדרש שבאמצע מפסיק באמצע דברים השייכים זה לזה (מין על מינו, מחובר ותלוש), והמדרש הזה לקוח מן דבי ר' ישמעאל (לשונו מוכיח!) לויקרא, מקביל לספרא צו פרשה ז א (בבלי מנחות עז ב), והקטע שבספרי הוא התחלתו של אותו מדרש, שהובא בבבלי שם: תנא דבי ר' ישמעאל דנין דבר שנאמר בו ממנו [תרומה לה‘]³⁶⁷⁴ מדבר שנאמר בו [ממנו]³⁶⁷⁵ תרומה לה’ וכו'.

3) ממדרש דברים

פיס' קלד: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, ר' יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן (כאן!) נחלה אף שם האמור כאן נחלה ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן (בדברים!) זרע.

המדרש נמצא מלה במלה בספרי דברים פיס' רפט.

העברות כאלה מצויות בכל מדרשי־הלכה, כמו למשל ספרי ראה ריש פיס' נג: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר לפי שנאמר החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דב' ל יט!) שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב“ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזה מהם שנרצה ת”ל ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (שם!) וכו'.

מדר“י פסחא פ”ה 17: ושחטו אותו בין בחול בין בשבת וכו' אלא להקיש ולדון גזירה שוה נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה כאן³⁶⁷⁶ (בתמיד!) דוחה שבת אף להלן (בפסח!) דוחה שבת.

הברייתא נשנית בלשונה ממש בספרי במדבר פיס' סה (כפסח) ופיס' קמב (בתמיד), ושם בפיס' קמב: מה במועדו האמור להלן דוחה את השבת אף במועדו האמור כאן דוחה את השבת. פיס' קמב לקוחה אפוא מפיס' סה (בפסח!): מה מועדו האמור להלן דוחה את השבת אף מועדו האמור כאן דוחה את השבת, אלא שבדפוסים וכי“ל שם: מה מועדו האמור כאן דוחה את השבת אף מועדו האמור להלן וכו', וא”כ עיקר מקומו בפיס' קמב, וגם המכילתא לקחה אותו משם.

מדר“י פסחא פט”ו 54: ר' אליעזר אומר תושב ושכיר למה נאמר לדון מן הפסח לתרומה³⁶⁷⁷ לפסול בה את הערל וכו' ת“ל תושב ושכיר בפסח תושב ושכיר בתרומה מופנה³⁶⁷⁸ להקיש ולדון ג”ש נאמר וכו' מה להלן³⁶⁷⁹ (בפסח!) פוסל בו את הערל אף כאן פוסל בו את הערל.

המדרש הזה לקוח מפ' אמור, מקביל לספרא אמור ספ"ד יח: ר' ישמעאל אומר נאמר כאן תושב ושכיר ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל אף תושב ושכיר האמור כאן וכו'.

וכאלה הרבה.

וגם באותו ספר (עי' לעיל) רגילות העברות ממקום למקום, כמו בספרי פיס' י: לפי שהוא אומר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו' (במ' יט יז) נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה עפר האמור להלן³⁶⁸⁰ עפר על פני המים אף כאן עפר על פני המים מה כאן אם הקדים עפר למים יצא אף להלן (כצ"ל) וכו' – מקורו בפ' חקת פיס' קכח³⁶⁸¹: נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה עפר האמור להלן עפר על פני המים אף עפר האמור כאן עפר על פני המים ומה להלן (צ"ל: כאן!) אם הקדים עפר למים יצא אף כאן (צ"ל: להלן) וכו'.

ספרי פיס' קמב, 189: נאמר כאן במועדו וכו' מה במועדו האמור להלן וכו' (עי' לעיל), ובפיס' סה: מה במועדו האמור להלן וכו'.

פיס' קלג, 177: אבינו מת במדבר, רע"א נאמר כאן מדבר ונאמר להלן מדבר מה מדבר האמור להלן צלפחד אף מדבר האמור כאן³⁶⁸² צלפחד. והמדרש לקוח מפיס' קיג, 112: נאמר כאן (במקושש!) מדבר ונאמר להלן מדבר מה מדבר האמור להלן (בפנחס!) צלפחד אף מדבר האמור כאן צלפחד.

ספרי פיס' קכד: ואחר יבוא אל המחנה, מה כאן אסור לבוא אל המחנה אף להלן אסור לבוא אל המחנה. (וטמא הכהן עד הערב) מה להלן³⁶⁸³ עד הערב אף כאן עד הערב, והדברים לקוחים מספרי סוף פיס' קנח: ואחר תבאו אל המחנה, מה כאן אסור לבוא אל המחנה אף להלן אסור לבוא אל המחנה ומה להלן עד הערב (כמפורש שם “וטמא הכהן עד הערב”) אף כאן עד הערב³⁶⁸⁴.

מכילתא דר“י פסחא ריש פי”ג 43: רא"א נאמר כאן לילה ונאמר להלן (כאן!) לילה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצית.

וזה לקוח מפ“ו 19: בלילה הזה וכו' רא”א נאמר כאן (בפסח!) לילה ונאמר להלן לילה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות³⁶⁸⁵.

וכאלה הרבה.

ז. הקבלות מחלק לחלק

ענין אחר הוא ענין ההקבלות שבספר אחד מחלק לחלק. במדרש־הלכה מבית־מדרש אחד ישנם כמה וכמה מקומות שוים בין בדרשות משני מקראות (ג"ש, בנין אב), ובין בדרשות מכתוב אחד. אותה הדרשה נדרשה בכל מקים שהיא מתאימה³⁶⁸⁶, ועל פי־רוב באותו הלשון³⁶⁸⁷.

1) ספרי פיס' ה 8 10 = פיס' קיט (במקים “איסי בן עקיבא” – סתם) ופיס' קכא.

2) פיס' ז 12 11 (ועד אין בה) = פיס' קסא, 221 בקיצור, ובמלואו בדבי ר' ישמעאל לויקרא שבתוס' שבועות פ"ג ח.

3) פיס' לט (וידבר) = פיס' נט (דבר), פיס' קט (ולגר), סוף פיס' קיא (ולגר), פיס' קכד (והיתה).

4) פיס' ע (ונכרתה וכו') = פיס' קיב, 120, וכן במכילתא (עי' לעיל).

*4) פיס' עג (ותקעו) = ריש פיסי קנג בלשונו.

5) פיס' פו, 86 (כי בערה בם אש ה‘, על מה שאירע נקרא וכו’) = פיס' צח, ויקרא שם המקום (שניהם באגדת בהעלותך, בשניהם: יכול – ת"ל).

6) פיס' קה, ויפן – עי' לעיל “פ' בהעלותך” (עמ' 599–600).

7) פיס' קה, 104 אל ה' לאמר (אגדת בהעלותך) = פיס' קלח, לאמר (אגדת פנחס, בלשונה ממש).

8) פיס' קי, 113 (תרימו תרומה) = פיס' קכא, 148 (מכל מתנותיכם תרימו).

*8) פיס' קיג (ומי היה זה צלפחד וכו') = פיס' קלג (אבינו מת במדבר).

8b) פיס' קיג (134 22– 135 7): לפי שבא קרח וכו' = פיס' קיט (143 2): ר' ישמעאל אומר וכו', “כתיבה לעיל”.

9) סוף פיס' קיח (כל תרומת) = ריש פיס' קכג (יש פרשיות וכו'), וכן מכילתא דר“י פסחא פט”ו.

10) ריש פיס' קיט = ריש פיס' קלב.

11) פיס' קכד (ולקח, אזוב) = ריש פיס' קכט (ולקח, אזוב).

*11) פיס' קכז (בחלל חרב) = פיס' קנח (וכבסתם) ופיס' קל (וכל אשר יגע).

12) פיס' קמב (צו) = פיס' א (“כדאיתא בריש וידבר”).

ח. התלמוד וספרי במדבר

חוץ מציטטים שבתלמוד בשם “תנא דבי ר' ישמעאל” וחוץ מסתם ציטטים, מובא שתי פעמים ספרי במדבר בשם “תנָּא”, “ותנא מייתי לה מהכא”³⁶⁸⁸:

1) ב"ב קט א³⁶⁸⁹: ותנא³⁶⁹⁰ מייתי לה מהבא דתניא את זו דרש ר' ישמעאל בר' יוסי איש כי ימות ובן אין לו (וגו') [והעברתם את נחלתו לבתו]³⁶⁹¹ במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין.

בספרי פיס' קלד: מנין שהאב קודם את האחין בנחלה היה ר' ישמעאל בר' יוסי אומר הרי הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו מפני הבת מעביר אתה וכו‘. אלא שאמרו בבבלי שם קט ב: ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא שארו זו אשתו וכו’ ולמאן דנפקא ליה משארו האי והעברתם מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא ר' אומר בכולן נאמר[ה] בהן נתינה וכאן נאמרה (בהן) העברה שאין לך וכו‘, וזה שנוי שם בספרי ברישא: בכולם הוא אומר ונתתם וכאן הוא אומר והעברתם רבי אומר אין לך וכו’³⁶⁹².

2) ב“ב קיא ב³⁶⁹³: ותנא³⁶⁹⁴ מייתי לה מהכא דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר”ע ר' ישמעאל אומר וכו' מלמד שנשא יאיר אשה ומתה וירשה.

בספרי שם: ומנין שהאיש יורש את אשתו ת"ל ממשפחתו וירש אותה דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר וכו'. ולמטה שם: וירש אותה, לענין שאמרנו.

תנאי־בבל סדרו אפוא ברייתא זו במקומה אצל “וירש אותה”, אבל כולה מתאימה עם הספרי.

לעומת זה “ותנא”. שבערכין יא סע"א, אינו מתאים לספרי שלנו.

בערכין שם (אחרי דרשות אמוראים): ותנא מייתי לה (ל“עיקר שירה מן התורה”) מהכא ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במ' ז ט) ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו מה ת"ל ישאו אין ישאו אלא שירה וכו' חנניה בן אחי ר' יהושע אמר³⁶⁹⁵ מהכא משה ידבר והאלקים יעננו בקול (שמ' יט יט) על עסקי קול ר' אסי³⁶⁹⁶ אמר³⁶⁹⁷ מהכא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (דהי"ב ה יג) ר' יונתן אמר³⁶⁹⁸ מהכא לא ימותו גם הם גם אתם (במ' יח ג) מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח. תנ"ה לא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם וכו'.

והנה בספרי פ' נשא (פיס' מו) אין כלום מענין זה; אבל בפ' קרח פיס' קטז (אך אל כלי הקדש): ר' נתן אומר מיכן רמז לשיר מן התורה אלא שנתפרש ע“י עזרא (עז' ג י). ר' חנניה בן אחי ר' יהושע אומר אין צריך שהרי כבר נאמר משה ידבר והאלקים יעננו בקול מיכן רמז לשיר מן התורה. ודברי ת”ק ור' אסי³⁶⁹⁹ אינם. ועוד שגם “תניא נמי הכי” שבתלמוד³⁷⁰⁰ נמצא בעיקרו בספרי שם אח"כ: אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים וכו' וכבר ביקש ר' יהושע בן חנניה לסייע וכו' (הברייתא שהובאה אחריו: תנאי היא דתניא מעשה ברבי יהושע וכו').

וכשנתבונן בכלל ליחסו של התלמוד לספרי במדבר הרי אנו רואים מצד אחד:

א) כמה שינויים עיקריים בנוסח “פנים אחרות”, שמשנים את המדרש ויש שמביאים את התלמוד לידי פירוש דחוק.

[ב) שברייתות, שהן שנויות אצלנו במקום אחד, זו אצל זו, נשנו בבבלי בלשון “תניא אידך”.]³⁷⁰¹

ג) שמביאים חלק מן המדרש ולא ידעו סופו, מה שנמצא אמנם גם במשניות ובברייתות (תוספתות).

א) שינויים כיצד:

1) פיס' י: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן מגיד הכתוב שאם לא היה שם עפר מביא עפר ממקום אחר ונותנו למקום (מפני)³⁷⁰² שהמקום מקדשו. איסי בן עקביה וכו' – בבבלי סוטה טו ב³⁷⁰³: תניא אידך ומן העפר אשר יהיה וגומר מלמד שהיה מתקן מבחוץ ומכניס, בקרקע המשכן, איסי בן יהודה אומר לרבות שילה נוב וגבעון³⁷⁰⁴ ובית העולמים וכו‘. וכבר העיר רש“י (טז א): ובסיפרי לא תני הכי (כרישא שלנו) ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים, ובכ”י מ’ מובא נוסח הספרי בתור “ל"א”, אחרי נוסח הבבלי: ל"א. מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן מגיד הכתוב וכו‘. ובירוש’ שם (כהמשך לדבי ר"ע) סתם: המשכן, לרבות המשכן ונוב וגבעון ושילו ובית העולמים.

2) פיס' יז: מה ת“ל והשקה את האשה שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקים אותה בעל כרחה דברי ר”ע, וחכ"א ואחר ישקה את האשה למה נאמר וכו' שלשה דברים מעכבים בסוטה וכו' נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכים והמנחה מתפזרת וכו' (חכמים סוברים כת“ק שבסוטה פ”ג מ“ב, שמשקה ואח”כ מקריב, ור“ע סובר כר"ש, שמקריב ואח”כ משקה); אבל בבבלי יט ב: – דברי ר“ע ר' שמעון אומר ואחר ישקה מה ת”ל וכו' אלא לאחר כל המעשים כולן האמורים למעלה מגיד ג' דברים וכו‘³⁷⁰⁵; כך נשנו דברי החכמים כדעתו של ר"ש, וע"י כך נדחק הבבלי בפי’ הברייתא³⁷⁰⁶.

3) פיס' כו: ומה ת“ל לאביו ולאמו לא יטמא וכו' נאמר כלל בכ”ג ונאמר כלל בנזיר מה כלל האמור בכ“ג בל יטמא לקרובים אף כלל האמור בנזיר בל יטמא לקרובים וכו' ת”ל לאביו ולאמו (לאחיו ולאחותו) לא יטמא להם במותם; רע"א אינו צריך וכו'.

אבל בבבלי (מח א–ב): מה כללות האמורות בכ“ג לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה וכו' ת”ל לאביו ולאמו לא יטמא³⁷⁰⁷, ושאל התלמוד בצדק: הא מיבעי ליה לומר שאין מיטמא לאביו [ממש]³⁷⁰⁸, אלא לאביו לומר שאין מיטמא לאביו לאחיו וכו', ודברי ר"ע (מח ב) שונים לגמרי מדבריו שבספרי, וגם מלשון הבריתא שבבבלי “או כלך לדרך זו”. נראה שהושפעה הברייתא מדבי ר"ע.

ב) רחוקות שנעשו קרובות כיצד:

1) בפיס' לט דורשת הברייתא מן “כה תברכו את בני ישראל” שבע דרשות (דבר שבכלל אינו ברוחו של הספרי במדבר): כה תברכו את בני ישראל, בלשון הקודש שכל מקום שנאמר ענייה ואמירה כה וככה בלשון הקודש (= “ת”ר" בסוטה לט א)³⁷⁰⁹. כה תברכו את בני ישראל בעמידה וכו" (= “תניא אידך” שם). כה תברכו את בני ישראל, בנשיאת כפים וכו' (= “תניא אידך” שם). כה תברכו את בני ישראל, בשם המפורש וכו' (=תניא אידך" שם)³⁷¹⁰. כה תברכו את בני ישראל, אין לי אלא ברכה לישראל וכו' ברכה לכהנים מנין ת"ל ואני אברכם (= “תניא אידך” שם)³⁷¹¹. כה תברכו את בני ישראל, פנים כנגד פנים וכו' (=“תניא אידך” שם). כה תברכו את בני ישראל שיהא כל הקהל שומע וכו' (שם “תניא אידך”, וקצת בלשון אחר).

2) פיס' קיב: כי דבר ה' בזה זה צדוקי, ואת מצותו הפר זה אפיקורוס. ד"א כי דבר ה' בזה זה המגלה וכו' בשר מיכן אמר וכו' אמר כל התורה כולה אני מקבל וכו' (ד"א כי דבר ה' בזה)³⁷¹² רמ“א זה הלמד וכו' ר' ישמעאל אומר בע”ז הכתוב מדבר שנאמר כי דבר ה' בזה שביזה על דיבור הראשון וכו'.

בסנהד' צט א: ת“ר כי דבר ה' בזה (ומצותו הפר הכרת תכרת) זה האומר אין תורה מן השמים ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס (ד"א כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה)³⁷¹³ ואת וכו' בבשר, הכרת תכרת הכרת בעוה"ז תכרת לעולם הבא, מכאן אמר וכו' תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים ואפי' אמר כל התורה וכו' תניא היה רמ”א וכו‘³⁷¹⁴ (והמחלוקת מוחלפת) ר’ ישמעאל אומר זה העובד ע"ז. מאי משמע(ה) דתנא דבי ר' ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דיבור וכו'³⁷¹⁵.

הברייתות. חלוקות ונפרדות, והסתם הכרת תכרת בעוה"ז וכו' – כר"ע בספרי שם למטה³⁷¹⁶.

ברייתא אחרת דבי ר"ע, בשבועות יג א: דתניא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים וכו' הכרת תכרת הכרת לפני יוה"כ וכו' יכול וכו' לא אמרתי וכו'.

3) תענית ב ב–ג א: מאי טעמא דריב“ב (“בשני בחג הוא מזכיר”) דתניא ר' יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם וכו' מכאן רמז לניסוך המים וכו' רע”א בששי בחג הוא מזכיר³⁷¹⁷ [מ“ט דר”ע]³⁷¹⁸ נאמר בששי ונסכיה בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין ואימא תרוויהו דחמרא. סבר ליה כריב"ב דאמר רמיזי מיא [הכא]³⁷¹⁹ וכו' תניא ר' נתן אומר בקדש וכו' בשני ניסוכין הכתוב מדבר וכו'.

בספרי פיס' קנ: מנין לניסוך המים בחג היה רע"א נאמר הביאו עומר בפסח וכו' (מה מצינו!) ריב"ב אומר וכו' ‏ר' נתן אומר בקדש וכו' למה נאמר להביא את המים (ודבריו גם בפיס' קמג).

התלמוד לא ידע דברי ר"ע שבספרי³⁷²⁰, ואינו מביא גם דברי ר' נתן בלשונם, והוא מביא אותם בתור ברייתא נפרדת.

והירוש‘³⁷²¹ הביא בשם ר"ע כלימודו של ריב"ב: דרע"א ניסוך המים דבר תורה, בשיני ונסכיהם וכו’³⁷²².

4) נדרים עז ב–עח א: דתניא זה הדבר (ה)חכם³⁷²³ מתיר ואין הבעל מתיר. שיכול ומה חכם שאין מפר וכו' ת“ל זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר. תניא אידך זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר שיכול ומה בעל שאין מתיר וכו' ת”ל זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר. נאמר (בב"ב קכ ב: דתניא נאמר) כאן זה הדבר וכו'.

בספרי פיס' קנג: ד“א זה הדבר אשר צוה ה' הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר והרי דברים ק”ו וכו' ת"ל זה הדבר אשר צוה ה' הבעל מיפר ואין חכם מיפר חכם מתיר וכו'.

שתי הברייתות דבי ר“ע מצורפות אפוא בספרי לאחת. אבל החלק האחרון הוא ברייתא אחרת שנצטרפה כאן בנדרים ע”י הבבלי.

ג) לא ידעו סיפא.

1) פיס' ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ר' אלעזר הקפר אומר וכי על איזו נפש חטא זה וכו' ר' ישמעאל אומר בנזיר טמא הכתוב מדבר וכו' שנטמא למתים.

אבל בבבלי נדרים י ע“א לא ידעו דברי ר' ישמעאל שבספרי, ששאלו שם: והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא, וכן בנזיר יט א: והא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן קסבר ר”א הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא. ובנזיר ג א אמרו: דאפילו לר“א הקפר דאמר נזיר חוטא ה”מ גבי נזיר טמא וכו' אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא.

2) פיס' קיח: ר' ישמעאל אומר וכי תודה (“שאתה חפץ ללמוד הימנה בכור שיהא נאכל ליום ולילה”) מאין למידה (“לחזה ושוק”) לא משלמים ודבר הלמד ממקום אחר אתה בא ללמד הימנו למד מן הלמד. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא וכו' אף הבכור יהא נאכל לשני ימים ולילה אחד. ד"א אין ת"ל לך יהיה אלא להביא את הבכור בעל מום וכו‘. ר' אלעזר אומר לשני ימים וכו’.

אבל בבבלי זבחים נז א, אחרי שהביא הברייתא של הספרי, שאל: ור' ישמעאל האי לך יהיה מאי עביד ליה לימד (כצ"ל) על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן שלא מצינו בכל התורה.

אלא ש“ד”א" חסר אצל ר“ה, ובכ”י ר': ר' אומר.

ונראה שנכנס בספרי מקור אחר, שבו השתמש הבבלי.

אבל אפשר שזוהי הצעת התלמוד, מעין: "קשיא ליה לר' פלו' "³⁷²⁴.

ממקור אחר הם גם כמה מן המדרשים שהביא עולא ביומא מב ב–מג א, המקבילים לספרי חקת פיס' קכג:

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה לאלעזר וכו' (קיצור הספרי), והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה כדתנן (=“מיכן אמרו” שבספרי) לא היתה פרה וכו‘, ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה, לפניו וכו’ שיהא זר שוחט ואלעזר רואה. וכו‘. וכבס בגדיו הכהן בכיהונו (“בבגדים”). וטמא הכהן עד הערב. כהן בכיהונו לדורות וכו’. ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח, איש להכשיר את הזר, טהור להכשיר את האשה, והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח.

כל הדרשות האלה אינן מתאימות לא עם הספרי ("ושחט אותה מיכן אמרו אין עושים שתי פרות כאחת, ושחט אותה לפניו שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה ואסף איש להוציא את הקטן וכו' טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל רע"א ואסף איש להוציא את האשה וכו' ") ולא עם ס"ז, ולקוחות כנראה מן “דבי ר"ע” שהובא שם מב ב (“ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט”)³⁷²⁵. ועי' לעיל.

יוצא אפוא מכל־זה, שלא תמיד השתמשו האמוראים בספרי שלנו, אלא שהיו לפניהם קבצים שונים מדבי ר"ע וקבצים שונים מדבי ר' ישמעאל ולקחו מכאן ומכאן.

וגם מסדר הספרי שלפנינו לקח מדבי ר' ישמעאל שונים וגם מדבי ר"ע, אלא שברובו של הספר יצק המסדר מרוחו, שהיה תלמיד דבי ר' ישמעאל, על המקורות השונים שהכניס, מסר אותם בלשון בית־מדרשו ובטרמינילוגיה שלו.

הוספות. ויש שנוספו בספרי שלנו פירושים על־פי התלמוד:

1) ספרי פיס' לא (37 10): ושערו ראוי לתגלחת נזירות.

בבבלי יז ב: “לתגלחת” סתם, אבל שם יח א פירשו: תגלחת דנזירות קתני, ועל־פי־זה שנו בנזיר נו א, באותה הברייתא: לתגלחת נזירות, וכך שנו גם בספרי.

2) פיס' קיב: בא ישעיה ופי' בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. תחילתו של חטא הוא דומה לחוט של כוכיא אבל סופו להיות כעבות העגלה חטאה.

כל הברייתא הובאה בבבלי סנהד' צט ב, אבל לא “תחילתו של חטא וכו' “³⁷²⁶. אבל בסוכה נב א: א”ר אסי יצה”ר בתחילה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר וכו'.

אלא שהדרשה היא של תנאים, שכן אנו מוצאים במ“ת 131 (וכי יהיה באיש חטא משפט מות): ר' עקיבה כשהיה דורש עניינו היה אומ' הוי משכי העון בחבלי השוא (ישע' ד יח) תחילתו של חטא דומה לחוט של כוכיא וסופו להיות כעבות העגלה, מתחלת הענין מהוא אומר כי תצא למל' וראית בשב' אש' יפת תא‘, מהוא אומר כי תהיין לאיש שתי נשים הכניס זה שטן לתוך ביתו [מה] העמיד ממנה בן סורר ומורה ומה סופו של בן סורר ומורה להיות כי יהיה באיש חטא מש’ מ' [והומת]³⁷²⁷. וכן נזכר בשם ר”ע בב“ר פכ”ב ו.

משם לקחו אפוא ר' אסי.

3) גם “שנאמר כי דבר ה' בזה שביזה על דיבור הראשון” וכו‘, שבספרי שם (121 8), שאינו בברייתא שבבבלי (עי' לעיל), והובא שם כפירוש לברייתא מ"דבי ר’ ישמעאל“, אפשר (כמו שהעירותי כבר) שנוסף בספרי ע”פ הבבלי (סנה' צט א).

ממין אחר היא ההוספה שבפיס' עג (69 10–12): ר' שמואל בר נחמני אומר אחת מדברי תורה ושתים מד"ס, שבתון זכרון תרועה מן התורה, והעברת שופר תרועה, ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא.

בבבלי ר“ה לד א הובאה כל הברייתא, ואחריה: רבי שמואל בר נחמני אמר³⁷²⁸ אחת מד”ת ושתים מד“ס וכו‘; כך הוא “אמר”, ולא “אומר”, גם בילקוט ר’ תרמ”ו וגם בלקוטות הרמב“ן, וזו מימרא היא, שהוסיף הבבלי על הברייתא, שרשב”ג חולק על סוף דבריו (או על התנא השונה דבריו) של ר' ישמעאל בנו של ריב"ב (“שתים מד”ת ואחת מד“ס”). וכיוצא בזה למשל בסנהד' יז א, אחרי ברייתא: רב נחמן אמר על עיסקי גוג וכו'.

וכדאי להזכיר (אע"פ שאין זה מכריע) כי כל המאמר “ר' שמואל וכו' " – אינו במ”ח.

רשב"ג לא נזכר אפוא בעיקר הספרי, ואין לנו כל יסוד לאחרו מזמנם של תלמידי רבי, שהרי לא נזכרו בו אלא רבי וחבריו.

ואם ישנם בספרי דברים הנאמרים לפעמים בתלמוד בשם אמוראים³⁷²⁹ אין זה מוכיח כלל, שהספרי השתמש בדברי אמוראים אלה. כאלה וכאלה ישנם כמה מימרות בבבלי שדבריהם הם דברי תנאים³⁷³⁰ בברייתות ובתוספתא, אלא שלא ידעו אותם באותה שעה ומסרום בשם אומרם, כמו שקיבלום בעל־פה סתם.

עוד פחות מזה אפשר להוכיח מן העובדא, שהתלמוד לא ידע בכמה מקומות³⁷³¹ ברייתות השנויות בספרי במדבר – שלא ידע כלל את הספרי. כאלה רבים ביחס לברייתות ותוספתא, ואנו אומרים בכגון זה “ברייתא לא שמיעא ליה”. ואפי' במשניות נעלמו כמה משניות מן האמוראים³⁷³²; וכי בשביל זה נאמר, שלא ידעו כלל את משנתנו?!

ט. חלוקת הפרשיות (הסדרות) והפיסקאות

חלוקת הסדרות שישנה בד“ר – אינה בכ”י ר' כלל. בכ“י זה אין כל ריוח בין סדרא לסדרא ואין כל כתובת לפני כל פרשה ופרשה. חוץ מפרשת מטות, שלפניה בכ”י ר' (בשורה אחת עם הפנים): אﬞלﬞ רﬞאﬞשﬞיﬞ הﬞמﬞטﬞוﬞתﬞ / (בד"ר: ראשי המטות). בסוף פרשת פנחס – אין בכ“י ר' “סליק סידרא”, אלא: סליק פסוקא. ט”ו ברייתא (עי' להלן), וכן אינו בכ"י זה בסוף פרשת מטות, אלא: ס' פ'.

כי כמו מסדר המכילתא, לא שם לבו כלל גם מסדר הספרי לחלוקת הסדרות, וכך הוא מחבר חלק של פנחס לבלק (סוף פיס' קלא) לפי הענין³⁷³³.

לעומת זאת ישנה בספרי חלוקה של עניינות, קבוצות של פרשיות העוסקות בענין אחד, כעין המסכות של המכילתא והדיבורים של הספרא. אותן הקבוצות מתחלקות לפיסקאות פיסקאות (או פרשיות פרשיות, כבקטע של המכילתא שבמדרש תנאים 56, וכמכילתא), והפיסקאות – לברייתות. הסימן של אותן הקבוצות הוא מנין הברייתות הנמנה בסופן, שמקצתו נשאר עוד גם בדפוסים:

1) באמצע נשא סוף פיס' מד: סליק פיסקא (ר‘: סל’ פס'). מן רישא ועד כאן (ר': ראשיה – כן) צ"ח (כ“י ב': צ”ה) ברייתא.

2) בסוף קרח (פיס' קכב): סליק ספר וידבר³⁷³⁴. שו"ה (= שי"ד) בריאתא (בכ“י ברלין: שרה בריאתה, כלומר: תק”ה פסוקים). “מכילתא דוידבר” ברשימה שב־ JQR XIII 53 סי' 16, מכאלה וידבר, מאן Texts and Studies 652 16 (ועי' בהערתו).

3) בסוף חקת (פיס' קל) בכ"י ר': מן זאת (זאת התורה, פיס' קכו) ועד הכא לג ברייאתא.

4) בסוף פנחס (פיס' קלא), בכ"י ר': ח' ברייתא.

5) באמצע פנחס (אמצע פיס' קלד), בסוף פרשת נחלות, בכ"י ר': יב ברייתא.

6) שם בסוף פיס' קמא, בכ"י ר': י"ב ברייתא.

7) בסוף פנחס (פיס' קנב), בכ"י ר': ט"ו ברייתא.

8) באמצע מטות (סוף פיס' קנו), בסוף פרשת נדרים, בכ"י ר': כ' ברייתא.

9) בסוף מטות (פיס' קנח) בסוף פרשת מדין, בכ"י ר': גי ברייתא.

10) ובסוף מסעי (פיס' קסא): סליק ספר וידבר³⁷³⁵, והן קל"ו ברייתא³⁷³⁶.

החלוקה הזאת היא שׂריד של חלוקה עתיקה שחילקה את הספרי רק לעניינות, לפרשיות (לפיסקאות?) ולברייתות. קטעי המכילתא שבמ“ת מחולקים ל”פרשיות" (פרקים) ולברייתות קטנות (עי' להלן). הקטע שבתפארת ישראל מחולק רק ל“פרשיות”, ולא לפיסקאות ולא לברייתות. המכילתא מחולקת (עי' לעיל) למסכות, לפרשיות (פרקים) ולברייתות.

חילוק הפיסקאות (גם בכי“י: מניין הפיסקאות אינו גם בד”ו) הוא ברובו לפי חלוקת הפסוקים³⁷³⁷. אבל יש ש“פיסקא” (“פסוק”, "פ' “, בכ”י ר') מצטרפת משנים שלשה פסוקים ויותר, אפילו מפסוקים של שתי פרשיות, וישנן אפילו פיסקאות של “פרשה” שלמה³⁷³⁸.

ויש שפסוק אחד מתחלק לשתי פיסקאות מעין “פסקא באמצע פסוק” של המסורה (בתורה שלשה: בר' לה כב³⁷³⁹, במ' כה יט³⁷⁴⁰, דב' ב ח³⁷⁴¹. בנביאים: יהושע ד א, ח כד; שופטים ב ב; שמ“א י כב, יד יט, כא י, כג ב, יא; שמ”ב ה ב, יט ו כ, ז ד, יב יג, טז יג, יז יד, יח ב, כד י, יא, כג; מלכים א' יג כ; ירמיה לח כח; יחז' ג טז).

ואמנם חלוקת הפסוקים אינה מסויימת ומוחלטת³⁷⁴².

אנו מונים בתורה ה“א תתמ”ה פסוקים, וחושבים “ויאפד לו בו” (ויק' ח ז) כחצי התורה בפסוקים. מסכת סופרים³⁷⁴³ מונה “וישחט” (שם ח טו או ח כג) כ“חצי הפסוקים של תורה”. הברייתא שבקידו' (ל א “לפיכך” בלי ציון) שונה: והתגלח (חציין) של פסוקים (ויק' יג לג, והגימ“ל גדולה גם אצלנו, כח' של “וישחט” לפי מ”ס הנזכר), ולפי הברייתא הסמוכה בבבלי שם (“ת”ר"): שמנת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים היו (כ"י מ') פסוקי תורה.

הנוסח “שמונת אלפים” הוא הנוסח העתיק, שישנו בד“ו, כ”י מ' (שמני'), ע“י, מנחת שי (ויקרא ח ז), גליון הש”ס בברכות ז א, חיד' קדושין לא נודעו למי, שם (ח' אלפים ותתמ"ח), ותה“ג הרכבי סי' ג³⁷⁴⁴. וכי זהו הנוסח העיקרי יוצא³⁷⁴⁵ מתוך הברייתא השניה, שהיא מונה “והתגלח חציין של פסוקים”, שהוא הבדל של ק"ס פסוקים בין מקום־החיצוי של המסורה לזה של הברייתא, הבדל שאי־אפשר לפרשו אלא ע”י ההבדל הגדול שבחלוקת הפסוקים שבין הברייתא והמסורה, ע"י ריבוי של פסוקים קצרים³⁷⁴⁶.

אנו יודעים גם־כן, שחלוקת הפסוקים היתה שונה בא"י מבבבל, וכשאמר לו אביי לרב יוסף (קידוש' שם): פסוקי מיהא ליתו למנוייה, השיב לו רב יוסף: בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אדא בר אחא אמר במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמ' יט ט, פסוק ארוך)³⁷⁴⁷. וכך הוא גם פירוש ה“פסקא באמצע פסוק” של המסורה, ז“א באמצע “פסוק” שלנו ישנה “פסקא”, כלומר שכאן היה פסוק בספרים ישנים. וכך אומר גם הגאון בתה”ג שם בשם “חכמים הראשונים” שברייתא זאת “באותו ספר שמצאו אותו בירושלים שהיה משונה בכתב ובמנין פסוקים שלו”.

חילוקים וחילופים במנין הפסוקים ובחלוקתם אפשרים אפוא, וע"י כך מתפרשים כמה חילופים שבין הספרי והמסורה.

אבל רחוק לומר שהיתה בחלוקה מן החלוקות פרשה שלמה לפסוק אחד.

נעבור נא על הפיסקאות שבספרי במדבר אחת אחת:

פיסקא א – ד' פסוקים (ה א–ד), פרשה שלמה.

ז – ג' פסוקים (ה יב–יד)³⁷⁴⁸.

יד – באמצע פסוק (ה כא)

טו – פסוק וחצי (ה כא–כב)

יז – ג' פסוקים (כד–כו) ובכ"י ר' פיסקא ("סל' פס' ") לפני “ולקח הכהן” (ה כה), והאחרונה היא אפוא של ב' פסוקים.

כא – ב' פסוקים (ל–לא).

כו – ב' פסוקים (ו ו–ז).

מב – בכ“י ר' הפסק גדול לפני “וישם לך שלום”, וא”כ פסקא באמצע פסוק.

מה – ב' פסוקים (ז ב–ג).

מו – ד' פסוקים (ז ו–ט).

מז־מח – בכ“י ר' פיסקא אחת, וא”כ ג' פסוקים (ז י–יב), ולנו' הספרים בפיס' מז – ב' פסוקים.

מט – ב' פסוקים (יג–יד), אבל בכ“י ר' לפני “כף אחת” (פסוק יד): סל' פס', וא”כ לכל אחד פסוק אחד.

נא – ב' פסוקים (טז–יז), אבל בכ“י ר' פיס' נ–נב פסקא אחת היא, וא”כ – ד' פסוקים (טו–יח).

סב – בד“ר וכ”י ר' פיסקא לפני (ו)ומבן חמש [ועשר]ים שנה (ח כד) ואינה בסוף פיס' סב. וא"כ

יש כאן פיסקא באמצע פסוק.

סג – ב' פסוקים (כה–כו), ולכ"י ר' – ב' וחצי.

סה – ב' פסוקים (ט ב–ג).

סח – ג' פסוקים (ו–ח).

סט – ג' פסוקים (י–יב).

עג – ד' פסוקים (י ג–ו), ובכ“י ר‘: "ס’ פ' " לפני “ותקעתם תרועה” (י ה), וא”כ – ב' ב' פסוקים.

פד – ב' פסוקים (י לה–לו), “פרשת ויהי בנסוע” (שהוא “ספר בפני עצמו”)³⁷⁴⁹.

פו – ג' פסוקים (יא ב–ד).

פח – ב' פסוקים (ו–ז).

פט – ב' פסוקים (ח–ט), אבל בכ“י ר' אחרי ח': סל' פס', וא”כ אחד אחד.

צא – ד' פסוקים (יב–טו)³⁷⁵⁰, אבל בכ“י ר' אחרי פסוק יב: ס' פ', וא”כ יש כאן אחד ושלשה.

צב־צג – פיס' אחת בכ"י ר‘, – ב’ פסוקים (טז–יז).

צד – ג' פסוקים (יח–כ).

צה – ו' פסוקים (כא–כו), ובכ“י ר' אחרי פסוק כא: סל' פס', וא”כ, מכיון שהדרשה הבאה היא

רק לפסוק כו (וישארו שני אנשים במחנה)³⁷⁵¹ ועל הפסוקים שבינתיים אין דרשות, – יש כאן רק פסוק א‘, פסוק א’.

צו – ד' פסוקים (כז–ל).

צח – ד' פסוקים (לב–לה).

קב – ב' פסוקים (יב ד–ה).

קג – ג' פסוקים (ו–ח).

קה – ד' פסוקים (י–יג), אבל בכ“י ר': ס(ליק) פ(יסקא) בסוף פסוק יב, וא”כ – שלשה ואחד.

קו – ג' פסוקים (יד טז), פרשה שלמה.

קז – י“ג פסוקים טו א³⁷⁵²–יג), אבל בכ”י ר' פיסקא בסוף פסוק ג, וא"כ – שלשה ועשרה.

קט – ב' פסוקים (טו–טז), ובכ“י ר' פיס' קח–קט פיסקא אחת, וא”ג ג' פסוקים (יד–טז).

קי – ה' פסוקים (יז–כא), פרשה שלמה.

קיא – ה' פסוקים (כב–כו), פרשה שלמה, ובכ“י ר' פיס' קי–קיא פיס' אחת, וא”כ עשרה

פסוקים, שתי פרשיות.

קיב – ה' פסוקים (כז–לא), פרשה שלמה.

קיג – ב' פסוקים (לב–לג).

קיד – ג' פסוקים (לד–לו), ג' פסוקים משתי פרשיות.

קטו – ה' פסוקים (לז³⁷⁵³–מא), פרשה שלמה.

קטז – ז' פסוקים (יח א–ז), פרשה שלמה.

קיז – ז' פסוקים (ח–יד), ענין שלם.

קיח – ה' פסוקים (טו–יט), ענין שלם.

קיט – ה' פסוקים (כ–כד), משתי פרשיות.

קכא – ג' פסוקים (כז–כט)

קכב – ג' פסוקים (ל–לב), ובכ“י ר' פיס' קכ–קכב פיס' אחת, וא”כ – ז' פסוקים (כו–לב).

קכג – ד' פסוקים (יט א–ד).

קכד – ו' פסוקים (ה–י).

קכה – ג' פסוקים (יא–יג).

קכו – ב' פסוקים (יד–טו), אבל בכ“י ר' יש הפסק וריוח לפני ט”ו. ואין “סליק פיסקא” בסוף

קכו, וא“כ לפחות – ב' פסוקים. בסוף קכז בכ”י ר‘: ס' פ', כבהו’ פרידמן והורוויץ, ואינה בכ“י ר”ה וד"ר.

קכט – ד' פסוקים (יח–כא), ובכ“י ר' וד”ר³⁷⁵⁴ אין “סליק פיסקא” בסוף קכח, וא"כ – ה' פסוקים (יז–כא).

קלא – י"ג פסוקים (כה א–יג) משתי פרשיות ושתי סדרות! אבל בכ“י ר' לפני פסוק ד': ס' פ', וא”כ – שלשה ועשרה³⁷⁵⁵.

קלב – ה' פסוקים (נב–נו), אבל בכ“י ר' יש: פ', לפני פסוק נד, וא”כ – ב' פסוקים וג' פסוקים.

קלג – ה' פסוקים (כז א–ה), פרשה שלמה.

קלד – ח' פסוקים (ו–יג), משתי פרשיות. אבל בכ"י ר' אין בסוף קלג פיסקא, ויש: פ' לפני

פסוק‏ י"א, ואחרי פסוק זה: יׄ בׄ ברייתא (שהוא מקום "סל' פס' "), וא“כ פיס' קלג–קלד (עד פסוק יא) – י' פסוקים, בסוף פיס' קלד³⁷⁵⁶ וקל”ה אין בכ"י ר' "סל' פס' “, והוא הנכון, מפני שפיס' קלד–קלה הן המשך הדרשות לדברים שבפיס' קלג, שבאו כאן דרך אגב. ובכ”י ר' ישנה: פ', לפני פסוק יב, ואין “סל' פס' " בסוף קלו, וא”כ בפיס' זו – ב' פסוקים (יג–יד).

קלט – ב' פסוקים (טז–יז), ולכ"י ר‘, שאין בו "סל’ פס' " בסוף קלח – ג' פסוקים (טו–יז).

קמ – ג' פסוקים (יח–כ), ובכ"י ר' אין גם בסוף קלט “סל' פס' " (אבל ריוח יש!), וא”כ – ו'

פסוקים (טו–כ).

קמא – ג' פסוקים (כא–כג).

קמב – ה' פסוקים (כח א–ה).

קמג – ג' פסוקים (ו–ח), ובכ"י ר' קמב–קמג פיס' אחת: ח' פסוקים.

קמד – ב' פסוקים (ט–י), פרשה.

קמה – ה' פסוקים (יא–טו), פרשה שלמה.

קמו – ב' פסוקים (טז–יז).

קמז – ז' פסוקים (יח–כד), בסוף קמח אין בכ"י ר' פיסקא, אבל יש סימן ההפסק: “”/.

קמט – ה' פסוקים (כז–לא), ואין בכ"י ר' "סל' פס' " בסוף קמט.

קנ – כ“ב (?)פסוקים (עד “כמשפטם”), ולכ”י ר' – כ"ז פסוקים.

קנא – ב' פסוקים (לה–לו).

קנב – ב' פסוקים (כט לט־־ל א).

קנג – ח' פסוקים (ב–ט), ובכ"י ר' יש | פ' | בסוף פסוק ב, ג³⁷⁵⁷, ד, ה, ו. הפיס' האחרונה היא אפוא רק של ג' פסוקים (ז–ט).

קנד – ד' פסוקים (י–יג), ובכ“י ר' יש |פ' |, אחרי י”א ויש: / (סי' הפסק) אחרי י“ב, וא”כ הראשונה של ב' פסוקים (י–יא).

קנה – בכ"י ר' לפני “אישה יקימנו” (אמצע י"ד) סי' הפסק (: /).

קנו – ג' פסוקים (טו–יז), ובכ“י ר' אין פיס' בסוף קנה, וא”כ – ג' וחצי.

קנז – כ“א פסוק' (לא א–כא) משלש פרשיות, ובסופה אין בכי”ר "סל' פס' ".

קנח – ג' פסוקים (כב–כד), ולכ“י ר' – כ”ד פסוקים (א–כד).

קנט – ג' פסוקים (לה ט–יא), ובכ“י ר' אין “ס”פ” בסופה.

קס – י“ז פסוקים (יב–כח), ובכ”י ר' יש: | פ‘: | לפני פסוק כה (והצילו), וא"כ – ט"ז פסוקים (ט–כד) בפיס’ קנט–קס, בסוף קס אין בכ“י ר' “ס”פ” אבל יש | פ‘: | לפני פסוק ל“א (ולא תקחו), וא”כ לכ"י ר’ סוף קס ותחילת קסא – ו' פסוקים (כה – ל).

קסא – ו' פסוקים (כט–לד), ולכ"י ר' – ד' פסוקים (לא–לד), חצי פיס' קסא.

ישנם אפוא חילופים הרבה בפיסקאות; אבל בכל הנוסחאות‏ ישנן פיסקאות של פרשיות קטנות, ג' ד' וה' פסוקים, ובכלל הרבה מאד פיסקאות של ב' ג' וד' פסוקים, וישנן פיסקאות משתי פרשיות, וגם פיסקאות באמצע פסוק; ברור אפוא שיש אמנם הבדל בחלוקת הפסוקים בין הספרי לָמסורה, אבל מצד אחר נראה ג“כ שלפעמים אין ה”פיסקא" “פסוק” אלא “פרשה”, ואפשר שהחליפו הסופרים “פ' " ב”פ' " (כך “פ' " “ס”פ” לרוב בכ"י ר'), זאת אומרת פרשה בפסוק.³⁷⁵⁸

ואשר לפיסקאות הגדולות ישנן בוודאי בכמה מהן כמה השמטות של עיונים כמו בפיס' קנג וק“ס (עי' לעיל), שנשמטו ע”י הסופרים.

י. חלוקת הברייתות שבספרי ומספרן

על־יד ה“פיסקאות” היתה גם חלוקה שניה, חלוקה ל“ברייתות”, “הלכות” ו“משניות” קטנות, כשם שנחלקה ה“מכילתא” ל“ברייתות” או “הלכות”³⁷⁵⁹, וכשם שה“פרשיות” של הספרא נחלקו ל“פרקים” וה“פרקים” – ל“הלכות”, וכשם שנחלקה המכילתא לדברים³⁷⁶⁰. באלה נחלקו לפעמים שתי דעות חולקות של תנאים לשתי ברייתות, וכן נחלק מדרש שני (“דבר אחר”) לאותו פסוק לברייתא שניה³⁷⁶¹. ואפילו חלקי מדרש אחד נחלקו לפיסקאות קטנות³⁷⁶²; דברים שנמצאים גם במשנה שלנו³⁷⁶³.

מחלוקה זו ישנם כאמור שרידים בדפוסים של ספרי במדבר ובכתבי יד של ספרי דברים:

בספרי במדבר:

1) באמצע נשא, סוף פיס' מד: מן רישא ועד כאן צ"ח³⁷⁶⁴ ברייתא.

2) בסוף קרח. פיס' קכב: סליק פיסקא³⁷⁶⁵.

סליק ספר וידבר

שו"ח ברייתות³⁷⁶⁶

בכי"י ר' וב' הפסק אחרי “וידבר”.

ובכ"י ר' עוד:

3) בסוף חקת, פיס' קל: מן זאת (= זאת התורה, פיס' קכו) ועד הכא ל"ג ברייאתא.

4) בסוף בלק, בסוף פיס' קלא: ח' ברייתא.

5) באמצע פנחס, אמצע פיס' קלד, בסוף פרשת נחלות (הורוויץ 179 18): י"ב ברייתא.

6) ושם בסוף פיס' קמא: י"ב ברייתא.

7) בסוף פנחס, פיס' קנב: ט"ו ברייתא (כ"י ב': סליק פרשתא).

8) באמצע מטות, סוף פיס' קנו, בסוף פרשת נדרים: כ' ברייתא³⁷⁶⁷.

9) בסוף מטות, פיס' קנח, בסוף פרשת מדין: ג"י (כ"י ב': י"ג) ברייתא.

10) ובסוף מסעי, פיס' קסא: סליק ספר במדבר סיני

והן קל"ו ברייתות

כי“י ר' ול': ספר וידבר, כ”י ב‘: סליק פרשתא וסליק סיפרא.: קל"ו ברייאתה: וליתא “הן”; ז“א שאין קל”ו ברייאתה (ברייתא בכי"ל) סיכום של כל הספר, אלא סיכום חלקי. בכ"י ר’ ליתא כלל "והן וכו' ".

“וידבר” שמו של הספר³⁷⁶⁸.

מה טיבן של ברייתות אלו? כלום תלויה חלוקה זו בחלוקת הפסוקים ובחלקי הפסוקים, או שיש כאן חלוקת מדרש לפי גודלו ולפי הצורך?

מתחילת נשא (במ' ה א) עד סוף פיס' מד (שם ו כז) היו אפוא צ"ח (או צ"ה) ברייתא, אבל פסוקים ישנם רק נ"ח.

ובסוף קרח, סוף פיס' קכב, נמנים “שו"ח” (או “שרה”) ברייתות של “ספר וידבר” שעד כאן. אבל פסוקים נדרשים ישנם רק רנ"א פסוקים. כי לבהעלותך ח ה–כב, ט טו–כג, י יא–כח, שלח יג–יד, קרח טז–יז אין דרשות, ולא נדרשו גם הפסוקים בנשא ז כד–פג; ז“א שפסוקים של התורה מנשא ה א עד סוף קרח, הן תצ”ז פחות רמ“ו פסוקים. ובין שהנוסח הנכון הוא “שוח” או “שוה” (כצ"ל), שי”ד או שי"א ברייתות, הרי מספר הברייתות הרבה יותר ממספר הפסוקים, ועוד הרבה יותר ממספר הפיסקאות של הספרי, שכמה מהן הן פיסקאות של שנים ושלשה פסוקים ויותר.

מכאן שהברייתות הן חלקים קטנים יותר של פיסקאות (או: מפיסקאות), דרשות של חלקים של פסוק, או של פיסקא.

ומכאן אנו באים לציונים החלקיים של ברייתות (חוץ מתחילת חוקת, פיס' קכג–קכה, שלא נמנו ברייתותיהן):

מחוקת פיס' קכו עד סוף פיס' קל נמנות: ל"ג ברייתא. כאן ישנן באמת ל"ג דרשות.

בסוף בלק, סוף פיס' קלא – ח' ברייתא; אלו הן מספר הדרשות שבפיסקא זו (וכנוסח כי"ר, כי “פנחס”,

173 8, הוא מדרש לעצמו).

הקושי הוא בשאר הציונים; כי אמצע פנחס, סוף פיס' קלד: י"ב ברייתא, ומסוף פיס' קמא: י"ב ברייתא, ומסוף פנחס, פיס' קנב: ט"ו ברייתא, ובאמצע מטות, סוף פיס' קנו: כ' ברייתא, ובסוף מטות, פיס' קנח: י"ג ברייתא.

כאן מספר הברייתות (הדרשות) עולה בספרי שלנו הרבה יותר מן י“ב, י”ב, ט“ו, כ' וי”ג.

ובסוף מסעי, סוף פיס' קסא: קל"ו ברייתא; ציון זה אינו כאמור סיכום של כל הספר, אלא סיכום חלקי. ואף נראה שמנין כולל זה, שכולל בתוכו את הציונים החלקיים (ל“ג, ח', י”ב, י“ב, ט”ו, כ', י“ג = קי”ג), כולל גם את הדרשות של פיס' קכג–קכה, שאין בסופן ציון, והן בקירוב כחמשים דרשות. ואמנם נראה שסיכום זה של “ספר וידבר” זה מונה מתחילת פ' חוקת, שתחילתו "וידבר ה' “, והוא ספר “וידבר” השני, שאף לבר קפרא נחלק ס' במדבר לשלשה ספרים³⁷⁶⁹. אבל א”כ יהיה מספרם קס"ו ברייתות, ולא

קל“ו. ומצד אחר הרי מספר הפסוקים של דרשות הפיסקאות מפ' חוקת ואילך הם ר”א פסוקים בקירוב³⁷⁷⁰,

שהם הרבה יותר ממספר הברייתות. ברור אפוא שאף כאן חסרים ציונים חלקיים באמצע, שנשמטו אף בכי"י, כשם שנשמטו בדפוסים לגמרי.

ציונים באלו ישנם גם בספרי דברים כי"ר:

1) באמצע עקב, סוף פיס' מ' (בדפוסים: סליק): מראשיה ועד הכא צ"א בריאתא.

2) בסוף שופטים, פיס' ר"י (בדפו‘: סליק סידרא, כ"י ב’: סליק סיפרא): ס"ג בריתא.

3) בסוף תבוא, פיס' ש"ג (בדפו': סליק סידרא): סליק פסו'. ט' בריתא.

אף כאן אין המספרים מתאימים: עד סוף פיס' מ' ישנן אצלנו קכ"ז דרשות בקירוב. ואף בפ' תבוא לבד אין החשבון מתאים, שכן יש בה הרבה יותר מן תשע ברייתות.

ומוכרחים אנו אף כאן לומר שחסרים גם בכי"ר כמה ציונים שבינתיים.

בכ“י ב' נמצא “סליק סיפרא” חוץ מפיס' ר”י (עי' לעיל) גם בסוף ראה, פיס' קמג.

וכל ציון הפיסקאות (“ס”פ" בכ"י ב' ור') אינו כלל בכ“י ב' עד סוף פיס' נ'. ומסוף פיסְ' מב, מג (פינק' 97 11), סוף מד, סוף מו, אמצע מח (פינק' 111 16) לא נמצא אלא סי': פיסק (כלומר: פסוק). ואולם לפניו נמצא בכ”י ב' סימן אחר וחלוקה אחרת. הוא מתחיל בריש פיס' ג‘: י"ב³⁷⁷¹, ריש פיס’ ד‘: י"ג, אמצע פיס’ ד' (12 14): י"ד, ריש פיס' ה‘: ט"ו, אמצע פיס’ ו' (15 2): י"ו, ריש פיס' ז‘: י"ז, ריש פיס’ ט‘: י"ח, ריש פיס’ י‘: י"ט, אמצע פיס’ י: כ' (18 6, וחסר בהו' פינק'), ריש פיס' יא: כ"א, ריש פיס' יב: כ"ב, ריש פיס' יג: כ"ג, סוף פיס' יג: כ"ד, ריש פיס' טו: כ"ה, ריש פיס' טז: כ"ו, אמצע פיס' טז (25 12): כ"ז, שם (26 8): כ"ח, שם (27 2): מ"ט (קרי: כ"ט, וליתא כלל פינק' שם), שם ריש פיס' יז: ל' (וחסר אצל פינק' שם), אמצע יז (29 6): ל"א, ריש פיס' יח: ל"ב, אמצע פיס' יח (30 10): ל"ג, (ריש פיס' יט חסר בכ“י ב' “ל”ד”), ריש פיס' כ: ל"ה, ריש פיס' כא: ל"ו, אמצע כא (33 2): ל"ז, ריש פיס' כב: ל"ח, ריש פיס' כג: ל"ט, ריש פיס' כד: מ', ריש פיס' כה: מ"א, אמצע פיס' כה (35 9): ל"ב (ולדרש שאחריו שייך הסימן!). ומתחילה אחריו ספירה שניה בפ' ואתחנן־עקב (עד אמצע מ"א, 86 4): אמצע פיס' כו (38 11): ב' (סי' א' כרגיל אינו צריך לציון), שם (39 3) ג', שם (40 3): ד‘, שם (40 8): ה’, (וחסר סי' "ו' " 41 6, "ז' " בפיס' כז 41 9), אמצע כז (42 5): ח‘, (וחסר סי' "ט' ", 43 13), ריש כח: י’, שם (44 13): י"א, ריש פיס' כט: י"ב, שם (47 1): י"ג, שם (48 1): י"ד, שם (48 6): ט"ו, ריש פיס' ל‘: י"ו, ריש פיס’ לא: י"ז, אמצע פיס' לא (50 9): י"ח, שם (51 13): י"ט, (וחסר סי' “כ”, 53 10: שמע, ריש פיס' לב: “כ”א“, 55 1: “כ"ב”, שם 55 6: “כ"ג”, 56 4 “אנשי דור המבול”: “כ"ד”, 57 2: רבי שמעון, “כ”ה”), שם 57 2: כ"ו. וכבר (וחסר אצל פינק'), שם 58 12: כ“ו (קרי: כ"ז) ריש פיס' לג, 59 4: כ"ח, ריש פיס' לד, 60 8: כ"ט, שם 60 14:.ל'. ד”א ושננתם (וחסר אצל פינק'), שם 61 5:.ל"א. ושננתם לבניך, שם 62 6: ל"ב. בשכבך (בטעות אצל פינק'), שם 62 8: ל"ג. וכבר, ריש פיס' לו: (63 3): ל"ד, שם (63 12): ל"ה. וקשרתם, שם 65 1: ל"ו. וקשרתם, ריש פיס' לו: ל"ו (קרי: ל"ז). וכתבתם, שם 66 3: ל"ח. וכתבתם, שם 66 14: ל"ט. על מזוזות, שם 67 12: מ. חְביבין ישראל, ריש פיס' לז: .מ"א. כי הארץ אשר אתה בא שמה. סדר והיה עקב. הרי זו פרשה נאמרה לישראל (וכאן רואים כי “סדר והיה עקב” נכנס אח"כ בספרי!), שם 70 13: .מ"ב. ד“א ארץ, שם 71 1:.מ"ג. וכן את מוצא, שם 72 12: מ"ד. כיוצא בו אתה או' ואתן, שם 72 17: מ"ה. נחלת צבי, שם 73 5: מ"ו. וכן הוא או' אשירה, ריש פיס' לח (73 14): מ”ז, שם 74 9: מ"ח. וכבר היו, שם 75 13: מ"ט. וכן אתה מוצא, שם 76 5: נ'. וכן את מוצא, שם 76 15: נ"א. וכן אתה מוצא, שם 77 5: נ"ב. אתה או' לכך בא הכתו‘, (וחסר בריש פיס' לט: [נ"ג.] הארץ אשר אתם עוברים), שם 78 5: נ"ד. ד"א ארץ הרים, שם 79 2: נ"ה. ר’ יוסי בן המשולם או‘, שם 79 14: נ"ו. או לפי ששותה מי גשמים, (וחסר ריש פיס' מ', 80 7: נ"ז), שם 81 1: נ"ח. דרש אותה, שם 81 7: נ"ט. תמיד עיני, שם 82 4: ס'. מראשית השנה, שם 82 17: ס"א. או לפי שמדת טובה מרובה (וחסר אצל פינק'), שם 83 10: ס"ב. ר’ שמעון בן יוחאי או‘, ריש פיס’ מא: ס"ג. והיה אם שמע, שם 85 1: ס"ד. וכן מצאנו שענש על התלמוד, שם 85 13: ס"ה. וכבר היו, שם 86 4: ס"ו. אשר אנכי מצוה.

הרי לנו כאן ספירה אחרת של “ברייתות” במקום ה“פיסקאות”, וכך יש לנו מתחילת דברים עד אמצע עקב סוף פיס' מ‘: מ“ב (דברים) ס”ב, ז“א ק"ד שבכי”ר. אלא שישנם בכ"י ב’ כמה טעויות וחסרונות במספרים אלו, ואפשר שברייתות אחדות בואתחנן־עקב היו גדולות יותר, ומכאן העודף של י"ג ברייתות תוך הנוסח הישן עד שאין חשבון זה עולה יפה. ברייתות שבכ“י ב'. ואף אפשר שציונים אלו שבכי”ר קדומים לנו' כ“י ב', ברייתות בניגוד ל”צ“א”

 

[VII. דבי ר' ישמעאל לדברים]    🔗

א. ספרי דברים פיס' א–נד

א. ספרי דברים פיס' א–נד, הוא כמו שהכיר הופמן³⁷⁷² מבית מדרשו של ר' ישמעאל: שונה הוא בכמה דברים מספרי דברים:

א) פיס' יא: ויברך אתכם כאשר דבר לכם, כחול ימים וכצמחי אדמה וכדגי הים וככוכבי השמים = ספרי בהעלותך סוף פיס' פד = מכילתא דברים שבמ"ת 71 (אבל ע“פ כה”י!): כאשר נשבע לאבותיך [כד]גי [הים] וכחול [הים] וככוכבי השמים וכצמחי האד[מה].

אבל לא כן בספרי ראה פיס' צו.

ב) פיס' ו‘: אמר להם כשאתם נכנסים לארץ צריכים אתם להעמיד עליכם מלך ולבנות לכם בית הבחירה³⁷⁷³ – כר’ [יונ]תן במכיל' דברים, תפארת ישראל 192: המלך קודם לבית הבחירה ובית הבחירה קודם להאבדת עמלק, בניגוד לספרי ראה פיס' סז בשם ר' יהודה.

ג) פיס' מד ושמתם³⁷⁷⁴, בניגוד לפיס' נט אלה החוקים³⁷⁷⁵.

וכבר תחילת פיס' נה: והיה כי יביאך אין והיה אלא מיד היא בשיטתו של ר"ע ובית מדרשו (“בכניסתן לארץ הכתוב מדבר”) בניגוד לר' ישמעאל (“אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר”).

ואמנם כן קטע המכילתא של הגניזה (16,88 T–S.) שנדפס ראשונה ע“י שכטר (695 XVI JQR) ואחריו במ”ת 65 והלאה³⁷⁷⁶, שהוא בוודאי מבית מדרשו של ר' ישמעאל (עי' להלן), מתאים בתחילתו (עד פרש' כג) לפיס' נד שלנו, אבל משם והלאה הוא מדרש אחר לגמרי: כאן בתחילת פיס' נה הוא אפוא מקום־התפר; מכאן ולהלן אצלנו דבי ר"ע, ובקטע – דבי ר' ישמעאל.

והטרמינולוגיה של פיס' א–נד היא ברובה (עי' להלן) הטרמינולוגיה של ספרי במדבר, וגם שמות התנאים הם אותם הרגילים במדרשי ר' ישמעאל.

וישנם גם ציטטים אחדים בתלמוד בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”, הנמצאים כאן:

1) פיס' ו: משל הדיוט אומר עבד מלך מלך הדבק לשחון וישתחון לך = שבועות מז ב: דבי ר' ישמעאל תנא עבד מלך (כ)מלך.

2) פיס' מ: שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, מעשים שעשיתם עמ(ד)י בימות החמה שלא הפרשתם תרומות ומעשרות [מנעו] מכם את הגשמים = שבת לב ב (תענית ז ב): תנא דבי ר' ישמעאל בשביל דברים שצויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים³⁷⁷⁷.

3) פיס' כד: אפשר וכו' משל הדיוט הוא מה דבלבך על רחמך וכו' = תנחומא בובר שלח, הוספה עמוד 84: (אמר) ר' יוסי בר' חנינה שונה אותה בשם ר' ישמעאל משל ההדיוט אומר מה בלבך וכו'.

וישנם כאן גם סתמות כר' ישמעאל:

א) פיס' כ‘: בערבוביא וכו’ – במ"ת 11 (ממכילתא אחרת, עי' להלן): ר' ישמעאל אומר למה נאמר לפי שנאמר הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם לשעבר וכו'.

ב) פיס' מג: נאמר כאן אף וכו' – במכיל' נזיקין סוף פי"ח, וחרה אפי: ר' ישמעאל אומר נאמר כאן וכו'.

ג) פיס' לה, וקשרתם וכו' הרי ארבע³⁷⁷⁸ – כר' ישמעאל בסנהד' ד ב (עי' לעיל מכילתא).

אלא א) שאין כל החלקים שבפיס' א–נד ממקור אחד ומעור אחד, ב) ואין הם מתאימים בכמה מקומות לקטעים הנמצאים במדרש־הגדול (וממנו במ"ת).

ההתאמה למ"ת כיצד?

1) גם פיס' נד אינה דומה לגמרי לקטע המכילתא, שבו הדברים מפורשים יותר וארוכים יותר, וגם הלשון שונה קצת.

2) במ“ת 1 1 (המאמר הראשון, שהוא כנראה “מדרש־תנאים”!): אלה הדברים. אמר הקב”ה חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים, שנמצא שם במה"ג (מ"ת) למטה בציטט של מדרש־אגדה (“מהו אלה הדברים”!) בשם ר' ישמעאל: אמר ר' ישמעאל דברים הללו שקולים כנגד עשרת הדברים וכו' – אינו בספרי, אבל נרמז כנראה³⁷⁷⁹ בסוף פיס' ב‘: דבר משה אל כל ישראל וכי לא נתנבא משה אלא עשר דברות וכו’ (במ"ת 4: אלא אלה הדברים בלבד).

3) בפיס' ד: בעבר הירדן, יש כאן במה“ג (כ"י ירושלים) חוץ מדברי ר' יהודה (שהם סתם בפיס' כז) – דברי ר' נחמיה: ר' נחמיה אומר אין הואלה אלא לינה שנ' הואל נא ולין וייטב לבך, ואחרי דברי חכמים – דברי ר' יהושע: ר' יהושע אומר אין הואלה אלא תוכחת שנ' ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב, ובמ”ת 4 ע“פ כ”י ברלין³⁷⁸⁰ חסר כאן.

וכעין זה במ"ת 11 ויחפרו, שאינו בספרי.

4) בפיס' כ: ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם (דב' ה כ) ילדים מכבדים וכו‘, אבל במ"ת 11 כב (כמו שהעירותי כבר): ותקרבון אלי כולכם, ר' ישמעאל אומר למה נאמר לפי שהוא אומר (דב' לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם לשעבר הילדים וכו’.

כאן וודאי לפנינו מבילתא אחרת, שמביאה מעין דברים אלה בשם ר' ישמעאל.

5) מ“ת 13 (שיש שם בכלל מדרשים שאינם בספרי), מב: ויאמר ה' אלי לא תעלו [ולא תלחמו] לפי שהוא אומר להלן למה זה אתם עוברים את פי ה' <…> אל תעלו (במ' יד מא–מב) שומע אני משה אמר להן מפי עצמו ת”ל כאן ויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו לימד שעל פי שכינה אמר להן נמצאת אומר דברים סתומין להלן ומפורשין כאן. כל זה אין אצלנו בספרי כאן; לעומת זאת רגיל בספרי כמה פעמים: לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקודש³⁷⁸¹. ואע"פ שהדברים שוים בתכנם אין סגנונם שוה³⁷⁸².

זאת אומרת אפוא ששני דבי ר' ישמעאל הם: ספרי שלנו פיס' א–נד מצד אחד, וקטע הגניזה וקטעי בעל מה"ג מצד שני.

ואמנם גם הדרשות לדברים, שנאמרו דרך אגב בספרי פנחס פיס' קלד–קלו– אינן מתאימות לספרי פיס' כז–כט³⁷⁸³ ולא למכילתא דעמלק פ"ב.

וסתם שבפיס' כד: ותרגנו וכו' מלמד וכו' – הוא ר“א (בן יעקב, בס"ז) בספרי בהעלותך פיס' פה, ו”ד“א” ותרגנו (שם) – ר' יהודה שם.

ומקורות החלקים שבפיס' א–נד כיצד?

I. פיס' א–כה הוא קובץ אחר.

הטרמינולוגיה שלו שונה במקצת. רגיל בו “מלמד”, אצל “מגיד” (פיס' כב), “מגיד הכתוב” (פיס' כא, כב, כג); “יכול” (פיס' יג); “שאין ת”ל – ומה ת“ל” (פיס' א, ח).

ואצל תנאים המצויים בדבי ר' ישמעאל: רשב"י³⁷⁸⁴, ר' בנאה³⁷⁸⁵, אבא יוסי בן חנין [איש ינוח] משום אבא כהן ברדלא (פיס' ב)³⁷⁸⁶ – אנו מוצאים: ר' שמעון³⁷⁸⁷.

ופיס' א: אל כל ישראל אלו הוכיח מקצתם וכו' – מובא בדברים זוטא, בובר 13³⁷⁸⁸ בשם “תני רשב"י”.

ורגיל בו (עי' לעיל): לא מעצמי אני אזמר וכו': איני אומר לכם לא מאוֹמד ולא משמועה (פיס' ז ופיס' יט).

אע“פ שמצד אחר מובאים פיס' ו וכ”ד בשם דבי ר' ישמעאל, ובפיס' טז (שמוע): כך היה מדתו של ר' ישמעאל³⁷⁸⁹.

II. פיס' כו–ל – גם הוא מקור אחר.

פיס' כו מתחילה: זה שאמר הכתוב – ממש כסגנון מדרשי־אגדה שלנו!

באותו ענין להלן: ר' שמעון אומר, ולהלן: לאמר וכו' – כעין ספרי במדבר פיס' קה–קלח ופיס' קלד (עי' שם).

סוף פיס' כח: ולמה נקרא שמו וכו' – תני רשב"י (ע' לעיל).

לעומת זאת יש בפיס' כז–כח כמה דברים שוים לספרי במדבר פיס' קלד–קלה ומכיל' דעמלק פ"ב.

ישנם אפוא בשני אלה גם דברים ממקורות שאינם דבי ר“י, אבל הם בכללם דבי ר”י³⁷⁹⁰.

III. פיס' לא–נד הוא דבי ר"י אופיי:

יש לו כל סימני דבי ר"י: למה נֹאמר לפי שנאמר, לפי שהוא אומר, אתה אומר – או אינו (או יכול, פיס' מ‘, יכול, פיס’ לד), שומע אני, מגיד הכתוב ועוד.

ויש בו כמה דברים דומים למכילתא דר"י:

א) פיס' לב ובכל נפשך = מכיל' דר“י בחדש פ”י.

ב) פיס' לה וקשרתם לאות וכו' (כל הפיסקא) = מכיל' דר“י פסחא פי”ז 66 ואילך.

ג) פיס' לו על מזוזות – כמחלוקת שבספרי חקת פיס' קכד ומ"ת 93 ט, 163 ג.

ואע“פ שיש בהם גם דברים שהובאו בשם “תני רשב”י”³⁷⁹¹ – הנה פיס' מ הובאה בבבלי בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”, פיס' לה ומ“ג – סתם כר' ישמעאל (עי' לעיל); וכמה דברים נמצאים, כמו שאמרתי, בלשונם במכילתא דר"י (חוץ מאלה שהזכרתי עוד): פיס' מג ועבדתם אלהים אחרים – מכיל' דר”י בחדש פ“ו 223; סוף פיס' נב כאשר דבר = מכיל' דר”י פסחא ריש פי“ב, 39–40; אבל בפיס' עה כאשר דבר – שלא כמכיל' שם 40, וכן פיס' קטז: כאשר דבר לך – שלא כמכיל' שם, אבל מ”ת שם, 81 שוה למכיל' שם.

גם שמות התנאים הם לגמרי הרגילים בדבי ר' ישמעאל³⁷⁹².

ב. ספרי דברים פיס' שד–שנז

פיס' מג ואכלת ושבעת וכו' – נמצא בפיס' שיח (ושם מקוצר ומצוין: כולה ברייתא באלה הדברים).

כי גם פיס' שד–שנז אינו דבי ר"ע.

אמנם הופמן בספרו חושב פיס' שד–שנז כעיקר ספרי (עמ' 67); אבל חזר בו במאמרו שבס' השנה VI 307 (ושם 312 למ"ת), ואומר שוודאי גם חלק זה כחלק האגדי הראשון (א–נד) מדבי ר' ישמעאל הוא (שיח = פיס' מג: כולה ברייתא באלה הדברים, כולה ברייתא).

התנאים שנזכרו כאן הם:

ר' בנאה, פיס' שו (ב"פ).

אבא דורש, שח, שנב.

דורשי רשומות, שלח (מ"ת).

ר' דוסתאי בר יהודה, שו, שט, שיח, שכ (אבל כאן עי' מ"ת).

ר' יאשיה (משום אביו), שנה.

ר' יהודה, רגיל בהאזינו וברכה.

ר' יהודה בן חנניה, פיס' שו.

ר' יעקב ב"ר חנינה לרבי (לרבינו), פיס' שו.

רבינו, גם של"ה (ראב"ש [מ"ת 205] ור' יוסי בר' יהודה, חבריו).

רבי, רגיל.

ר' נחמיה, פיס' שה, ורגיל האזינו וברכה. (ר' יהודה ור' נחמיה).

ר' נתן, פיס' שה.

ר' סימאי, שו, ד"פ במדרש, גם שבת פח א, מגילה ח א וסנהד' קיא א.

ר' שמעון בן אלעזר, רצב, שו, שנג (מ"ת 218).

ר' שמעון בן חלפתא, פיס' שט.

ר' שמעון בן יוחאי, ריש פיס' שד, שו (כי שם), שיח (מ"ת), שמו, שנג (מ“ת, רש”א).

והטרמינולוגיה:

שומע אני (שמה, שנב)³⁷⁹³.

אצל: יכול (שמג – באמצע ענין).

מגיד הכתוב (שמג ויאמר, שם אש דת, שנג – במ“ת 216 ב”פ – אצל “מלמד”).

אצל: מלמד (שמח ג“פ, שנא ב”פ, שנב; שנג, שנד, שנה, שנו ושנ"ז כ"פ).

למה נאמר לפי שנאמר (שנד, שנה, ד"פ, שנז)³⁷⁹⁴.

ועדין תלי בדלא תלי (שיב, שלג [ב"פ], שמב).

נמצינו למדים (שו, שמב).

הטרמינולוגיה מעורבת אפוא, מפני שהמסדר השתמש כאן במקורות שונים (עי' פיס' ש“ו יערף, כונס דברי תורה כללים בשני “ד”א” רחוקים). ביחוד השתמש הרבה בדבי רשב"י:

ריש פיס' שד מתחיל כבר: ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות, רבי שמעון בן יוחי אומר ברוך דיין האמת אדון כל המעשים (כ“י ר' ומ”ת) שאין עוולה ומשא פנים בפניו וכו' (פתיחת רשב"י במדרשו!) משיב משה לפני הקב“ה וכו' משיב הקב”ה ואומר (כ"י ר') למשה וכו' – דיאלוג מעין זה שבמכיל' דרשב"י ([הוצ' אפשטיין־מלמד 3]³⁷⁹⁵.

וכמה מדרשים סתמיים הובאו במק"א בלשון “תני (אמר) רשב"י”:

פיס' שו (רשב"י אומר) = תני רשב“י, ב”ר פ"א.

פיס' שיג (אלא אף נפשו וכו') = תנחומא בובר שלח כז: אמר ר' שמעון בן יוחי.

פיס' שלו: תדע שכן וכו' = ב“ר פפ”ב יד: תני רשב"י.

פיס' שנב הסתמות מובאים בשם ר"ש; אבל בית הגדול וכו' ומסורס = מ“ת 216: ר' שמעון אומר; וכן אתה מוצא כשחלק וכו' = פיס' פב ומ”ת בשם ר' שמעון; ואי אפשר לומר חמשים וכו' = מדרש שמואל פל“ב: תני רשב”י.

פיס' שמג (מימינו) = שהש“ר פ”א (ישקני) בשם רשב"י.

פיס' שמז (יחד) = עיקרו במ"ת 213 בשם רשב"י (אצל סתם שלנו!), ועי' גם הסתם שבריש פיס' שמג.

פיס' שנה: אמרו לא הניח וכו' – במ"ת: אמר רשב"י מעיד אני עלי שמים וארץ שלא הניח וכו'.

המדרש לפרשיות אלה של ספרי דברים (פיס' א–נד, שד ואילך), לא נסדר בימי ר' יוחנן שישיבתו היתה בטבריא, כמו שרצה הופמן³⁷⁹⁶ להוציא מתוך מ“ת: ד”א ומלא ברכת ה' זה ביהמ"ד הגדול של טבריה, ובספרי פיס' שנה (כנו' בן ז"א): ד"א, זה ב"ד של טבריא, שהרי ביהכ“נ וביהמ”ד שבטבריא נזכר כבר בזמן חברי ר“ע ותלמידיו³⁷⁹⁷. ור' יוסי בר' חנינא, שנזכר בפיס' א' (ודי זהב, וחסר אצלנו, עי' מ"ת 2: ר' יוסי בן חנינא אומר הרי הוא אומר ועשית כפרת זהב טהור יבא זהבה של כפרת ויכפר על זהבו של עגל ר' יהודה אומר הרי הוא אומר) הנה בירוש' שקלים רפ”א מה ע“ד: תנא רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא ועשית כפורת וכו'. ריב”ח שנה אפוא ברייתא זו “דבי ר”י" כמו ששנה³⁷⁹⁸ ברייתא אחרת דספרי דברים פיס' כד³⁷⁹⁹. ונוסף בספרי, ואין כל יסוד לומר³⁸⁰⁰ שנסדר בבית מדרש של תלמידיר' יוחנן³⁸⁰¹.

וכן הנמצא בספרא קדושים פ“ו א: ור' יוסי בר חנינא אמר אזהרה וכו', בבבלי סנהד' סג א³⁸⁰²: ואמר ר' יוסי בר חנינא אזהרה וכו', וא”כ מימרא היא שנוספה בספרא³⁸⁰³, וליתא בכ"י ר'.

וחוץ מזה נראה שהיה גם ריב"ח תנא³⁸⁰⁴.

אבל נראה שנתחבר בימי תלמידי “רבי” (“רבינו”, לעיל).

ג. תדר"י לדברים שבתלמוד³⁸⁰⁵

בתלמוד ישנם כמה ציטטים מדבי ר“י (תני ר"י) לדברים, והם מצוינים אצל הופמן 18 (פרידמן 64), ו”תני ר“י” שבירוש' גטין רפ“ח מט ע”א מוקבל שם לברייתא דבי ר“ע דספרי תצא פיס' רסט (בידה). אבל גם כמה ברייתות סתמיות שבבבלי ניכרות כלקוחות מ”תני דבי ר“י” ע“פ שמות התנאים (ר' יאשיה ור' יונתן, איסי, איסי בן יהודה, – בן עקביא, אבא חנן, ר' נתן, ר' אחי בר יאשיה) וע”פ סגנונם. יוצא אפוא שהיה תנא דבי ר"י לדברים כלשמות ולבמדבר.

ואמנם נמצאים חלקים ממנו בקטעי המכילתא לדברים של הגניזה ושל מה"ג.

ד. מכילתא לדברים ומדרש־תנאים³⁸⁰⁶

[ממכילתא לדברים נשׂרדו לנו שלשה קטעים:]

1) קטע קמברידג' (16 88.T.S) – פירסמו תחילה שכטר ב־JQR חט"ז (1904), עמ' 695, ואחריו – הופמן במדרש תנאים שלו (עמ' 56–58 ועמ' 69–71)³⁸⁰⁷.

2) קטע א“פ (18.c.heb) פירסמו שכטר ב־JQR שם עמ' 446; ואחריו – הופמן במ”ת 58–62.

3) קטע קמברידג' – פירסמוֹ שכטר בתפארת ישראל, 189–192.

שלשת הקטעים נכנסים זה בתוך זה ומשלימים זה את זה: אחרי דף א' של קטע א' בא דף א' של קטע ג‘³⁸⁰⁸, ואחריו – דף א’ של קטע ב‘, ואחריו – דף ב’ של קטע ג‘, ואחריו – דף ב’ של קטע ב‘, ואחריהם – דף ב’ של קטע א'.

חשיבותו הגדולה של קטע א' ניכרת גם בזה, שהוא מראה לנו בדיוק את מקום התפר של ספרי דברים דבי ר' ישמעאל (פיס' א–נד) עם ספרי דברים דבי ר' עקיבא (פיס' נה–שג)³⁸⁰⁹.

כי קטע זה הוא בוודאי דבי ר' ישמעאל³⁸¹⁰, שכן אנו מוצאים בו כמה דברים, שנשנו בשיטת ר' ישמעאל ודבי ר"י:

1) פרשה כג הלכה א' (מ"ת 56): שלש בריתות וכו' – כעין דברי ר' ישמעאל במדר“י כספא פ”כ: ר' ישמעאל אומר³⁸¹¹ מפני מה נאמר לא תבשל וכו' כנגד ג' בריתות וכו'.

2) ה“ב–ה”ג = מדר“י בחדש פ”ג.

3) הלכה ה' (מ"ת 57): ר' ישמעאל אומר וכו' = תני ר' ישמעאל בויק“ר פ”ו ה³⁸¹².

4) ו' = מכיל' דר“י פסחא פי”ב.

5) ט' = מכיל' שם רפי"ד סתם.

6) י“ד (מ"ת 58) אחר ירושה וכו' דברי ר” ישמעאל וכו' = ירוש' סוטה פ“ז כא ע”ג: וכר' ישמעאל. וכך שנוי סתם בהמשך שבקטע ג' (189 18): משתכבש ותירש ותשב מנה את המברכים וכו‘, בניגוד לספרי פיס’ נה (תחילתו של דבי ר"ע!): אין והיה אלא מיד.

7) ההמשך בקטע ג' (191): [כתוב אחד אומר מכל] שבטיכם וכו' = ספרי במדבר פיס' פא.

8) שם 13: לשכנו תדרשו אחר ירושה וישיבה וכו' – כדבי ר' ישמעאל.

9) שם: בית הבחירה קודם למלך וכו' – בניגוד לספרי פיס' סז.

10) פרשה כ"ז (כצ"ל) והבאתם שמה וכו‘, עי’ ספרי במדבר פיס' קנב ועי' ספרי ראה כאן.

11) קטע ב' בברייתא י"ג (58) אחר ירושה וישיבה וכו'.

12) ברייתא כ“ט (60) = מכיל' דר”י נזיקין ספי"ז.

13) שם פרשה כו ב: כלה והשחת וכו' = מכילתא קדושים פ"י ו'.

14) פרשה ל ברייתא י“ו: ר' יהושע אומר וכו' – עי' ירוש' פסח' פ”ז לד רע"ג: ר' יוחנן ר' ישמעאל בשם ר' יהושע.

15) ברייתא י“ח: ר' נתן אומר וכו' – עי' ת”כ ויקרא נדבה פ"כ ה: משם רבי ישמעאל אמרו, ועי' ספרי קרח פיס' קיח (ר' יאשיה ור' יצחק) וזבחים לז א (עי' לעיל).

16) פל"א ברייתא ב' (61): נמצינו למדין שהקרקעות נקנין בחזקה = תנא דבי ר"י בקידושין כו א.

בכל הקטעים האלה גם הטרמינולוגיה היא של בית ר' ישמעאל:

אתה אומר – או (57, ז‘, 58, י"ד, שם בקטע ב’ י“ג, קטע א' 69 י', תפארת 189 ב”פ, 190 ב“פ, 191 ב”פ).

שומע אני (קטע ב' 59 כ“ב, כ”ד, 60 ב‘, ט“ו, י”ו, קטע א’, 69 ט', 70 י“ז, י”ח, כ“ג, כ”ד).

מגיד (61 כ"ד, תפארת 100 6 ולמטה 24, 191 7, 192 24).

מלמד (56 והקללה = ספרי).

למה נאמר לפי שהוא אומר (שנאמר) 61 י“ט, שם ד‘, 69 ט’, 70 י”ז, י"ח, תפארת 192 9, 22.

משמע מביא – ומביא – (70 י"ג).

אני אקרא – ומה ת"ל (61 ד' ומ"ת 112, תפארת 192 24).

אלו היה בכלל ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל (59 י"ח).

גם השמות הם “דבי ר"י”: ר' חייא בר נחמני משם ר' ישמעאל, ר' ישמעאל, ר' נתן, ר' יצחק, אבא חנין (משום ר' ליעזר), ר' יאשיה ור' יונתן (69), ר' בניה (6 ג'), ר' יוסה בן יוסי (תפארת 189), רשב"י רגיל (חוץ מן 59 כ“א: שמעון, סוף של “מיכן אמרו”; תפארת 189 13 – 14, ג”כ ציטט).

והנה ספרי שלנו פיס' נד מתאים³⁸¹³ ברובו לתחילת קטע א' (עד סוף “פרשה כ”ב"); אבל מתחילת “פרשה כ”ג" ולהלן שונה המדרש לגמרי, שונה וחולק: כאן, בתחילת פיס' נה, הוא אפוא מקום התפר שבין ספרי דבי ר“י לספרי דבי ר”ע.

בעל מדרש הגדול לא השתמש³⁸¹⁴ לא בדף א' של קטע א ולא בקטע ב' ולא בקטע ג‘. אבל השתמש בדף ב’ של קטע א‘. ז"א, שהספר שלפניו היה חסר דפים אלו. ומשימושו בדף ב’ של קטע א' אנו למדים לדעת בדיוק את ערכם של הציטטים שבמדרש הגדול ואת דרך השתמשותו במכילתא: הוא משנה את הציטטים לפי הברייתא שבבבלי ולפי מסקנת הבבלי, משלים ספרי במכילתא ומכילתא בספרי או בברייתא שבתלמוד או ברמב"ם, ומעתיק בכלל הרבה מן התלמוד והרמב“ם, עד שבברייתא שישנה בתלמוד או בלשון שישנו ברמב”ם ואין לנו עדות נאמנה אחרת – אין הציטט שבמה"ג מספיק כלל כדי לומר עליו, שהוא “מכילתא”³⁸¹⁵; מערבב הוא מקורות במקורות³⁸¹⁶; בוחר הוא לפעמים בזה ולפעמים בזה – הכל לפי טעמו; ומעביר גם ממקום למקום.

זאת אומרת אפוא א) שבדברים שישנם או בספרי או בתלמוד צריכים אנו לזהירות יתירה בשימושם. ב) שלא כל דבר שאינו בספרי לקחו בעל מה“ג ממכילתא. ג) ושלא כל דבר שאינו במה”ג לא היה גם במכילתא. בכל דבר צריכים אפוא להכריע סימנים פנימיים: השיטה, שמות התנאים והטרמינולוגיה. אם נביא את כל אלה בחשבון בנוגע לציטטים שבמ“ת – תקטן כַּמוּתם בהרבה ותועמד על החצי, אבל בכל זאת נשארים לנו הרבה מאד קטעים מדבי ר”י שנשׂרדו לנו ע"י בעל מדרש הגדול.

אחרי חלק א‘³⁸¹⁷ מתחילים הקטעים בעיקר מדברים יג ז (64)³⁸¹⁸ והולכים ונמשכים עד פ’ וילך (=פיס' שד) אצל ציטטים מספרי ומברייתות שבתלמוד; משם והלאה הם שוים לגמרי לספרי.

כמה דברים ממכילתא נכנסו אח“כ לספרי שלנו ע”י סופרים ומעתיקים; הרבה מהם ישנם גם בדפוסים שלנו, ויותר – בכ“י ר' ועוד, ויש מהם שישנם גם במ”ת; אלה נתקצרו ע“י סופרים ונכנסו שלא במקומם, עד שאפשר להכירם ע”י מקומם, הטרמינולוגיה שלהם ושמות תנאיהם³⁸¹⁹.

 

VIII. שרידים מדבי ר"י לס' ויקרא ³⁸²⁰    🔗

א. תדר"י לס' ויקרא

ממדרשי־הלכה של בית ר' ישמעאל ישנם בידינו רק מדרשיהם לספר שמות (מכילתא), במדבר (ספרי במדבר) וחלקים מספר דברים: ספרי דברים פיס' א–נד, וש“ד ואילך, קטעים אחדים מ”מכילתא" דברים וליקוטים שבמדרש הגדול, שאספם רד“צ הופמאן ב”מדרש תנאים" שלו. אבל מספר ויקרא לא נשאר לנו במקורו אלא “מכילתא דעריות”³⁸²¹, שנכנסה בכמה כ"י ובדפוסים בספרא שלנו (דבי ר' עקיבא) בפרשת אחרי וקדושים.

אלא שבבבלי וירושלמי מובאים כמה מדרשות לספר ויקרא מתוך דבי ר' ישמעאל לויקרא: “תנא דבי ר' ישמעאל” בבבלי, “תני ר' ישמעאל” בירושלמי³⁸²²; וכמה מהם מוקבלים בבבלי לדבי ר' עקיבא (“ספרא”, “תני דבי רב”), חולין סה א–סו א, זבחים מא ב ושבת קה א (דבי רב תנא, כי“מ וא”פ, ועי' ד"ס)³⁸²³. ויש שלא הובאו בבבלי בפירוש בשם “תדר”י“, אבל ע”י הטרמינולוגיה שלהם ושמות התנאים הנזכרים בהם, ניכרים הם ומוצאם שהם דבי ר' ישמעאל³⁸²⁴; ויש מהם שמובאים בבבלי סתם ונזכרים בירוש' בשם “תני ר' ישמעאל”³⁸²⁵, או שבהמשך הסוגיא מעיר הבבלי עצמו, שהברייתא היא דבי ר' ישמעאל, סוטה טז א: דתניא וכו' הא מתניתא ר' ישמעאל היא וכו‘, וכך היא מובאה בירוש’ (קידושין פ“א נט ע”ד) בשם “תני ר' ישמעאל”.³⁸²⁶

גם מסדר הספרא עצמו השתמש בדבי ר' ישמעאל ומביאו כמה פעמים בלשון “משום ר' ישמעאל אמרו”, נדבה פי“ט ד, פ”כ ה, צו פרשה ה ה (כנו' כי"י), מצורע פ“ז יא, אחרי פרשה א ה ופרק ז ד, וזה האחרון מובא בבבלי, יומא עד ב, אחרי הציטט של ת”כ שם הלכה א’–ג‘, בשם "תנא דבי ר’ ישמעאל“, אבל לעומת זה מובא הכל בירוש', יומא ריש פ”ח מד רע"ד, בלשון הספרא ממש.³⁸²⁷

וגם “ר' ישמעאל אומר”, שבת“כ אמור פ”ד יח, הוא דבי ר' ישמעאל, ר' אליעזר במכילתא פסחא פט“ו, “תני ר' ישמעאל” בירוש' יבמות ריש פ”ח ח ע"ג.

וחוץ מאלה ישנם סתמות אחדים בספרא, שהובאו בבבלי בשם “תנא דבי ר' ישמעאל”³⁸²⁸, והם: עירובין נא א וש“נ = ספרא מצורע פרשה ז ז, ירוש' יומא פ”ה מב ע“ד: תני ר' ישמעאל = ספרא אחרי פ”ד ט, תניא אידך ביומא נח א.

השאר³⁸²⁹ או שאינם מתאימים לספרא, או שהן הוספות מאוחרות בו מתוך מקורות אחרים; והן:

א) חולין מב א (שתפס הקב"ה), אינם אלא דברי ר“ע שבמכילתא פסחא ריש פ”א וספרי בהעלותך פיס' סא (והראה לו הקב"ה באצבע), ולא ספרא שמיני פרשה ב ב (שהיה משה אוחז). וכן זבחים קז א אינו שוה לת“כ אחרי פ”י א. וכן גיטין מג ב (בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי) אינו ת“כ קדושים פ”ה ב (המאורסת לבן חורים)³⁸³⁰, אלא הספרא דעתו כדעת “אחרים” בתוס' כריתות פ“א יז: ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר נשואה לעבד כנעני אחרים אומרים משמו נשואה לבן חורין³⁸³¹. ובקידושין כט א כוונו לספרי נשא פיס' א ולא לספרא צו פ”א ואמור פי"ג א³⁸³².

ב) חולין ל ע“ב (אין ושחט אלא ומשך) אינו לקוח מספרא צו פרשה ד ג (אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט וכו'), כי תנא דבי ר”י דורש “וְשחט” של ויקרא ולא “ישחטו” של צו, ועוד שפיסקא זו נכנסה כאן בת“כ שלא במקומה, בין דברי ת”ק לדברי ר“א שאחריהם ומפסיקה את הענין ואינה שייכת לכאן, וודאי שנוספה כאן מדבי ר”י לויקרא.

ובחולין סה א–ב: ת"ר וכו' (ת“כ שמיני פ”א ט) דבי ר' ישמעאל תנא וכו‘, סובר הראב“ד שהלכות ז–ח שם, החולקות על ה”ט, הן דבי ר’ ישמעאל³⁸³³. אבל לאמיתו של דבר שונה מדרש זה לגמרי מדבי ר' ישמעאל שבבבלי, והרמב“ן בחידושיו לחולין שם, שהכיר בחילופי המקורות כאן, אינו אומר אלא: איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו, וב' ברייתות הן בודאי ודין א' (“אחר”) הוא אע”פ שתוספות (צ"ל: שתוכפות) זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא.³⁸³⁴ אלא שכל הסוגיא של חולין סוגיא ‏סבוראית היא (פריך רב אחאי³⁸³⁵, “ודאמרינן נמי בעלמא”, שהוא לשון סבוראים)³⁸³⁶. ודבי רב דורשים ריבה ומיעט‏ ולא כלל ופרט (עי' תוס'), ודבי ר“י דורשים כאן “בנין אב”: לא ראי וכו'. ואמנם בה”ג סוף ה' טרפות³⁸³⁷ אינו מביא כלל לשון הבבלי שלנו אלא במקומו הוא אומר³⁸³⁸: ובחגבים כל שיש בו וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב. וכו‘. כמאן אזלא מתניתן דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם יכול הכל בכלל… אף כל שכיוצא בו טהור ר’ אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה הוא קרסולין. שקץ הוא פרט לעירובין וכו' (כבספרא).

בציטט שלו מספרא – אין אפוא חצי הלכה ח' וכל הלכה ט' (מן “ר' יוסי אומר ושמו חגב”, עד: “ואת הארזבונית”); זאת אומרת דווקא כל שהובא בגמרא שלנו בשם “ת”ר". “תנא דבי רב” של חולין אינו אפוא מעיקר הספרא, אלא שהסוגיא הסבוראית השתמשה כבר בספרא עם הוספות, אחרי שנוספה בו הלכה ט'!

אבל חוץ מאלו ישנם עוד קטעים גדולים מדבי ר“י לויקרא שנשׂרדו בתוס', בספרא שמיני בכי”י, וקטעים אחדים שהועברו מויקרא למכילתא ולספרי במדבר.

[ב. תוספתא שבועות]

התוספתא משתמשת בכלל הרבה במדרשי־ההלכה מבית ר' ישמעאל: תוס' ברכות פ“א י–יג – מכילתא פסחא פט”ז; שם פ“ד טז–יח – מכילתא בשלח מסכתא דויהי פ”ה; פיאה פ“ג ח – מ”ת 161; יומא פ“ה ו–ט – מכיל' יתרו, בחודש פ”ז; סוטה פ“ג ו–טז³⁸³⁹ – מכיל' שירה פ”ב (וספרי דברים פיס' מג); שם פ“ד א–ז – מכילתא בשלח, פתיחה; שם פ”ו ו–יא – ספרי בהעלותך פיס' צה וספרי דברים פיס' לא³⁸⁴⁰; שם פ“ט ב ואילך – ספרי בהעלותך פיס' פח; ב”ק פ“ז ו–ז – מכילתא בחודש פי”א ומכיל' שבספרא קדושים פ“י ח; שם הלכה ח–יג – מכיל' נזיקין פי”ג (רמ“א וכו', שם פי”ב); חולין פ“ט יב – מ”ת 107 ובבלי חולין קלד ב³⁸⁴¹.

ועקבותיהם של דבי ר' ישמעאל נראות בתוס' בכמה מקומות על־ידי השיטה של המדרש, הטרמינולוגיה, ושמות התנאים; חגיגה פ“א ז–ח (=משנה פ“א מ”ז): ר' שמעון בן מנסיא – ר' שמעון בן יוחאי (וכן במשנה שלנו)³⁸⁴²; סוטה פ”ז כ–כב, שאינו מתאים לספרי שופטים פיס' קצד³⁸⁴³, ויש בו: אף זה היה בכלל ולמה יצא להקיש אליו וכו‘, שהיא מידת ר’ ישמעאל ודבי ר“י; סנהד' פי”ד ו (לא בחיצין וכו') – ט – מכיל' ראה שבמ“ת 70–71 (בהוצאתי עמ' סט–עא); עדיות פ”ג ד: חנניה בן עדיי (=אידי) אומר וכו' (לויקרא!), והוא תנא שנזכר רק בדבי ר“י, מכיל' עמלק פ”ב, 183, מכיל' דעריות קדושים פ“ט ו³⁸⁴⁴, יד; דרך ארץ רבא, פרק עריות ד, כנו' הספרים והלכות גדולות ריש ה' קידושין: ר' חנניא בן אידי³⁸⁴⁵, ודא”ר השתמש בדבי ר“י³⁸⁴⁶, תוס' מנחות פ”ז ז: הרי הוא אומר וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י“י וגו' היכן צוהו וכו' היכן צוהו וכו' היכן צוהו וכו' היכן צוהו וכו'; וזו היא שיטת דבי ר”י, מכיל' בא פסחא פי“ב (שורה שלמה של “והיכן דבר” – “והיכן אמר”); ספרי דברים פיס' נב; ספרי נשא סוף פיס' מו (והיכן צוהו), מ”ת 81 ו‘: ואיכן דבר, אבל בהקבלה שבספרי (דבי ר"ע) שם, ראה פיס’ קטז: ומה דבר³⁸⁴⁷.

וגם האגדה כולה שבתוס' סוכה פ“ג ג–יג וסוטה פ”ט–פי“ב היא כנראה מדבי ר”י.

וכך נשׂרדו בתוס' שבועות פ“א ופ”ג שתי פרשיות מן דבי ר"י לויקרא:

א) בפ“א הלכה ה' באמצע עד סוף ה”ז:

בתוס' כאן נכנס קטע גדול של מכילתא לויקרא, שאינו מתאים עם הספרא, וניכר ע"פ הטרמינולוגיה ושמות התנאים שבו כדבי ר' ישמעאל.

מתחיל הוא (אמצע ה"ה): או נפש (ויק' ה ב) למה נאמר לפי ששלש מצות האמורות בפרשה שתים מפורשות ואחת סתומה וכו' או אפילו וכו' (יכול) יהו חייבין וכו' השיאו הכתוב מכלל הטומאות ובא לו לכלל השבועות.

1. או נפש לרבות (!) כל הנפשות וכו' ר' ירמיה אמר דבר מלמד מעיניינו וכו‘. 7. בכל טמא. מה ת"ל דבר ר’ עקיבא אומר להביא וכו' שר“ע לא היה דורש כלל ופרט וכלל והיה דורש ריבויין ומיעוטין שכך למד מנחום איש גמזו ר' נתן אומר להביא וכו' שר' ישמעאל [לא] היה דורש ריבויין ומיעוטין והיה דורש כלל ופרט וכלל, או נפש אשר תגע בכל דבר טמא כלל וכו' או כלל בכלל הראשון אמרת לאו וכו‘, ר' נתן אומ' וכו’, אין לי אלא וכו' ת”ל בנבלת שרץ אמר ר' יאשיה (מפרש!) ואין לי אלא בכולן בכזית מהם מנין ת"ל וכו' להביא את כזית אמ' ר' שמעון (!) מה ראו לומר וכו'³⁸⁴⁸.

כל הקטע הזה, שאינו שייך כאן כלל, הובא כאז רק דרך אגב להלכה ה' “כל הטמאים שבתורה וכו' חייבין על טומאת מקדש וקדשיו שנ' בכל דבר טמא לרבות כל הטמאים שבתורה”, שהיא תוספתא לפ“א מ”ד, והיא בעצמה תמציתו של מדרש־הלכה דבי ר' ישמעאל³⁸⁴⁹.

וכך הדבר בפרק ג', שכולו דבי ר“י ליקרא ה א: ר' ישמעאל אומר וכו' ר' יהודה בן בתירה אומר נאמר כאן ונשא עונו וכו' מלמד שבכלל נשיאות עון קרבן ר' יהושע אומר ארבעה וכו‘. 4. אין לי אלא עדות ממון וכו’ יכול(!) יהו חייבין וכו' אמר בן דמא לפני ר' ישמע' משמע מוציא עדות ממון יהא מביא וכו' ר' אלעזר בן מתיא אומר וכו'. 5. ת”ל כי תחטא לרבות(!) וכו' דברי ר' שמעון(!) ר' יהודה בן בתירה אומר אינו צריך ק“ו הוא וכו' אמ' ר' ירמיה נמתי לפני ר' יהודה בן בתירה וכי (יש) עונשין מן הדין [אמר <לי> בתחילה אין עונשין]³⁸⁵⁰ אלא כל מקום שתפש הכתוב מו[ציא]³⁸⁵¹ את עונש מן הדין ר' או' ממשמע שנ' וכו' מגיד וכו' חנניא בן חכינאי אומר וכו' פעם אחת שבת ר' ראובן בטבריא וכו‘. 7. קול אלה ר’ יהודה אומר וכו' ר' שמעון(!) אומר וכו‘. 8. והוא עד וכו’. והוא עד בשני עדים הכתוב מדבר אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר וכו‘³⁸⁵² ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא וכו’ או ידע להוציא וכו' אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האילם אילו דברי [זקנים] הראשונים רע”א וכו' או מה דיני נפשות וכו' או מה וכו' או מה וכו' או מה דיני נפשות בכ“ג וכו‘³⁸⁵³ וכו’ ת”ל וכו' ריבה הכתוב דיין אחד וכו' ריבה לו הכתוב שני דיינין אשר ירשיעון אלהים, ריבה לו הכתוב שלשה דיינין (כר' יאשיה במכיל' נזיקין פט"ז) מיכן אמרו וכו' יכול(!) אין לי וכו' מנין לרבות וכו'.

גם כאן ה“א: המשביע את העדים וכו' שנ' ונשא עונו, היא תמציתו של מדרש דבי ר”י בצורת הלכה, והיא תוספתא לפ“ד מ”א–מ"ז³⁸⁵⁴, ואגבה נכנס כאן כל מדרשה של פרשה זו מדבי ר' ישמעאל. וגם כאן אין מדרש זה מתאים כלל לספרא שם, והטרמינולוגיה והתנאים הם אלו של דבי ר' ישמעאל.

הטרמינולוגיה: להביא³⁸⁵⁵, להוציא, יצא; משמע מביא – יהא מביא; אתה אומר – או אינו; למה נאמר; שלש מצות אמורות כאן שתים מפורשות ואחת סתומה תלמוד סתומה ממפורשה; השיאו הכתוב מכלל – ובא לו לכלל –.

ושמות התנאים: ר' ישמעאל, בן דמא לפני ר' ישמעאל; ר' יהודה בן בתירה; ר' ירמיה (בפ“א, ובפ”ג: לפני ר' יהודה בן בתירה); ר' נתן; ר' יאשיה, וסתם כר' יאשיה (סוף פ"ג)³⁸⁵⁶ וסתם כר' ישמעאל (פ"א ה)³⁸⁵⁷.

ואשר לשיטת מדרש זה, מספיק להזכיר פ“ג ה”ז: והוא עד בשני עדים הכתוב מדבר וכו‘, שהיא שיטת דבי ר' ישמעאל, ספרי נשא פיס’ ז ופיס' קסא, מ“ת 115; ירוש' סוטה פ”ו כ סע“ד³⁸⁵⁸: וכרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אלו בכלל שני עדים עד שיפריש הכתוב שהוא אחד? אשכח תני רבי ישמעאל אומר שני עדים, כלומר: אבל “אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת” היתה שותה, וחולק על סתם משנת סוטה פ”ו מ“ב–מ”ג, שהיא בשיטת ר' עקיבא (ירוש', שם); וכמשנתנו שנינו בספרי שופטים פיס' קפח: ת"ל ועד אין בה כל שיש בה לא היתה שותה. אלא שהבבלי³⁸⁵⁹ השתמש בברייתא זו שבספרי נשא (שהוא מביאה כ“תנו רבנן”, ולא ידע שהיא דבי ר' ישמעאל, וגם לא ידע את הברייתא המפורשת השניה שבירושלמי) – לפרש שיטתו של ר"ע, שהיא שיטת סתם משנתנו, ונדחק בפירוש הברייתא³⁸⁶⁰.

ברור אפוא. ששני הקטעים שבתוס' שבועות הם מדרשם של דבי ר' ישמעאל.

ג. הקטע שבספרא שמיני

בספרא שמיני פ“ה ריש הלכה ד', נוספה בכ”י רומי (XXXI.Vat) פיסקא שלמה: איסי בן יהודה או' מאה עופות טמאין… וחלק ממנה, מן “ואת בת היענה זו נעמית” ואילך הוסיף גם בעל הגהות ספרא³⁸⁶¹ שבתומת ישרים בין הלכה ו וה“ז. וגם הוספה זו, כהוספות הרבה שבדפוסים וכי”י של הספרי, שרמזתי עליהן במאמרי שבקובץ “מאמרים לזכרון רצפ”ח", עמ' סא–סג, והרחיב לדבר בהן באותו הזמן גם א. ל. פינקלשטיין במאמרו Prolegomena to the Sifre³⁸⁶² ב־Proceedings, כרך III (1932), עמ' 26 ואילך – לקוחה מדבי ר' ישמעאל לויקרא.

על זה מראים כבר הטרמינולוגיה ושמות התנאים. הטרמינולוגיה: להביא; אתה אומר – או אינו –; צא ולמד באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו, שהיא מדה י“ב בי”ג מדות דר' ישמעאל, וכיו“ב במכילתא בחודש פ”ח³⁸⁶³. ושמות התנאים: איסי בן יהודה, ר' אליעזר.

ולא עוד אלא שפיסקא אחת הובאה בירוש' במפורש בשם “תני ר' ישמעאל”³⁸⁶⁴. ואע“פ שכנגד זה אין המדרש “ואת בת היענה זו נעמית”, מתאים לגמרי ל”תני ר' ישמעאל" שבירוש' שבת פ“א ג ע”ד: זו ביצת הנעמית, – אין זה סותר דעתי; שהרי כמה וכמה קבצים של דבי ר' ישמעאל היו מצויים באותו זמן, וביניהם קבצים של תלמידים שונים שחלקו זה על זה, כמו שאמר אביי³⁸⁶⁵: “האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל”, וכשם ש“דבי ר' ישמעאל” שבסוטה (ג ע"א) חולק על דבי ר' ישמעאל שבספרי נשא ועוד (עי' לעיל)³⁸⁶⁶, ואפשר גם אפשר שנוסח כ"י רומי אינו עיקר בזה.

ההוספה היא קדומה מאד. שהרי היא היתה כבר משובשה וקטועה³⁸⁶⁷ לפני סופר כ“י רומי שכתבו בשנת ד"א תתל"ג ונכנסה בוודאי מגליון, וכדרך ההוספות שבספרי בדפוס וכי”י, שהן מקוצרות ומקוטעות, כך נהג הסופר־המוסיף הראשון בהוספה זו שבספרא.

מכתב־יד אחר השלים הוספה זו המגיה בהגהות ספרא שבתומת ישרים. ובאותו כתב־יד היתה, כאמור, הוספה זו בחלקה במקום אחר, בין ה“ו וה”ז, אלא שגם בכ“י ר' נמצא גם בסוף ה”ו: עורב זה עורב גדול. הוספה זו או חלק ממנה, היתה כתובה אפוא לפניו גם כאן. זהו אחד הסימנים המובהקים של ההוספות ממין זה, שהן משנות את מקומן מכ“י לכ”י (כך גם בספרי), ומפסיקות לרוב באמצע ענין.

בהוספה זו ישנם גם דברים שנוספו מדבי ר' ישמעאל בספרי ראה פיס' צח³⁸⁶⁸.

ד. מכילתא דעריות³⁸⁶⁹

הפרשיות שבספרא שלנו אחרי פי“ג ג–טו, וקדושים פ”ט א–ז, יא, פי“א יד, אינן בד”ר, ונוספו ע“י בעל קרבן אהרן מן הילקוט, וכן השלימם בהגהת ספרא שבתומת ישרים (מכ"י אחר ובסדר אחר). הסגנון הוא סגנון דבי ר”י, והתנאים הם הרגילים רק בו. דבי ר“ע לא שנו פרשת עריות כלל, אבל דבי ר”י שנוה, שכך אמרו בירוש' חגיגה ריש פ"ב (“אין דורשין בעריות”): ר' בא בשם רב יהודה דרק עקיבה היא. ברם כר' ישמעאל [דורשין] דר' ישמעאל תני אזהרות (“אזהרות שבאחרי מות”)³⁸⁷⁰.

ואמנם קדושים פי“א י (מה אחות אשתו ערוה וכו') מובא בירוש' יבמות פ”א ב סע"ב בשם “תני ר' ישמעאל”³⁸⁷¹.

ויש בה כמה דברים שוים לדבי ר' ישמעאל, למכילתא ועוד:

אחרי פי“ג ג = מכיל' בחדש ריש פ”ו; אחרי פי“ג יב וקדושים פ”ט ג = מ“ת 69 ושם 81; קדושים פ”ט ה–ז = מכיל' נזיקין פ“ה 268; קדושים פ”ט יא = מכיל' שם 267; קדושים פ“י א–ב = מכיל' נזיקין פי”ז 310; קדושים פ“י ח–ט = מכיל' בחדש סוף פי”א, ועוד.

ה. מכילתא דמילואים

(סוף צו – תחלת שמיני)

גם “אגדת מילואים” (ראב“ד אחרי פ”א יג) אינה מעיקר הספרא, וע“פ הטרמינולוגיה שלה [מדבי ר' ישמעאל היא]: הריני דן, בטל החילוף וחזרנו לדין (שמיני ל), למה נאמר (צו יט, כנו' הראב"ד), הוא הדין (צו כט), אתה אומר – (שמיני כט), או (שם ל), והרי דברים ק”ו (רגיל), הרי אתה דן (שמיני מא); אצל “יכול” (שמיני מ, מב, מג) או יכול (שמיני יד), מה ת"ל (שמיני טו, מג, צו א ב) מלמד (צו ה, שמיני יב, יד).

שמיני יז–כח ושמיני כט–מג הם דרשות על אותם הכתובים ממש³⁸⁷². הפנים השני ע"פ סגנונו והתנאים שנזכרו בו (רבי – ב“פ, ר' אליעזר – ב”פ, ר' ישמעאל, ר“ע, אבא יוסי בן דוסתאי; שמיני כט: מה שירות בעמידה וכו' – כר' נתן בספרי נשא פיס' לט, בצו נזכר רק: ר' יהודה, ר' יוסי בר' יהודה, שמיני מ' = ספרי נשא פיס' כה, שהוא דבי ר”י לתזריע וכר“א בספרא תזריע פי”ב ו) קרוב יותר לדבי ר' ישמעאל מן הראשון, שכולו אגדה, וסגנונו מאוחר יותר.

צו פיס' לז: כאשר עשה ביום הזה צוה ה' מיכן אמרו שבעת ימים קודם יוה“כ וכו‘, צוה ה' לעשות לכפר עליכם אמר להם כפרה זו וכו’ – בבבלי יומא ג ב: דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יוה”כ, ורב דימי אמר בשם ר' יוחנן: לעשות לכפר אלו מעשי יוה“כ, ומשני: ההיא דרביה (ר' ישמעאל). ועי' הברייתא יומא ד א, שהיא בוודאי דבי ר”י לאחרי, והובאה קצת בירוש' שם לח ע"ב בשם “תני ר' ישמעאל”.

ו. ברייתא דר' ישמעאל

(י"ג מדות)

“ברייתא דר' ישמעאל” שבתחלת הספרא, היא כשמה – דבי ר' ישמעאל:

הברייתא “מכלל ופרט וכלל כיצד” הובאה בירוש' ריש פ“ג דעירובין בשם “תני ר' ישמעאל”³⁸⁷³, “תניא אידך” שבבבלי עירובין כז ב (ר"ח שם)³⁸⁷⁴, ויש בה כמה דברים שוים למדרשי ר' ישמעאל, מקל וחומר = ספרי בהעלותך פיס' קו בשם ר' אחי בר' יאשיה; מג”ש = מכיל' נזיקין פט“ז; מפרט וכלל = מכיל' נזיקין פט”ז; מכלל שהוא צריך לפרט = מכיל' פסחא פט"ז.

ובשני כתובים המכחישים זה את זה הנוסח הנכון³⁸⁷⁵ כנו' כ“י ר' וברסלוי והראב”ד בפירושו; כיצד כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר (שמ' יט כ) וכתוב אחר אומר כי מן השמים דברתי עמכם (שמ' כא כב) הכריע השלישי מן השמים השמיעך את קולו ליסרך (דב' ד לו) מלמד שהרכין הקב“ה שמי שמים העליונים על ראש ההר ודבר עמהם וכו' – סתם כר' ישמעאל במכיל' יתרו בחדש סוף פ”ט וכסתם פ"ד שם³⁸⁷⁶.

[ז. דבי ר“י לויקרא בדבי ר”י לספרים אחרים]

פיסקאות אחדות של דבי ר' ישמעאל לויקרא, הועברו ונכנסו במדרשים של דבי ר' ישמעאל לספרים אחרים במכילתא ובספרי במדבר:

בספרי נשא פיס' כה, 31–32, מסודרות הברייתות לבמדבר ו ה שלא כסדר הכתוב: קדוש יהיה – גדל פרע, גדל פרע – כל ימי [נדר] נזרו – גדל פרע. והנה שתי הברייתות הראשונות על “גדל פרע” אינן שייכות כלל לכאן, אלא “עיקרן בפרשת תזריע ומצורע והועתקו משם לכאן”, כדברי הורוויץ שם:

גדל פרע שער ראשו למה נאמר לפי שהוא אומר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו (ויק' יד ט) אף הנזיר במשמע ומה אני מקיים גדל פרע שער ראשו בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע וכו' ת“ל יגלח (שם) אע”פ נזיר³⁸⁷⁷.

גדל פרע שער ראשו למה נאמר לפי שהוא אומר והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע (ויק' יג מה) פרוע יגדל פרע, אתה אומר פרוע יגדל פרע או אינו אלא פרוע כמשמעו (“מגולה”) הרי אתה דן נאמר כאן (בויקרא שם!) פרע³⁸⁷⁸ ונאמר להלן פרע³⁸⁷⁹ מה פרע³⁸⁸⁰ האמור להלן גידול שער אף פרע³⁸⁸¹ האמור כאן גידול שער.

בת“כ תזריע פי”ב ו: וראשו יהיה פרוע לגדל פרע דברי ר' אליעזר רע"א³⁸⁸² וכו', ובמכילתא דמלואים, שמיני מ: ראשיכם אל תפרעו, אל תגדילו פרע, יכול אל תפריעו מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שער וכו'.

ו“למה נאמר לפי שהוא אומר” אינו כאן אלא פתיחה של העברה כמו למשל במכיל' פסחא פי"ח, וכל בכור אדם, שעיקרו בספרי קרח פיס' קיח.

בספרי נשא פיס' כו: לא יטמא להם במותם במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא בניגעם ובזיבתם אין לי אלא בנזיר בכ“ג מנין ת”ל לאמו וכו' נאמר כאן (בויקרא!) אמו ונאמר להלן אמו מה אמו האמור להלן (בבמדבר!) מטמא בניגעם ובזיבתם אף אמו האמור כאן מטמא בניגעם ובזיבתם; בבבלי נזיר מח א: לכדרבי דתניא רבי אומר גבי נזיר וכו' (ועי' שם מג א); אבל בכ“י מ: דתניא גבי נזיר, אבל בדין הג”ש כבכל הנוסחאות: נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ"ג מה אמו האמור בנזיר וכו' אף אמו האמור בכ"ג וכו'.

במכילתא נזיקין פ“א 248, אחרי “שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע ת”ל לא תעבוד בו עבודת עבד” וכו‘³⁸⁸³: שש שנים יעבוד שומע אני בין עבודה שיש בה בזיון בין עבודה שאין בה בזיון ת"ל [לא תעבוד בו עבודת עבד]³⁸⁸⁴. כשכיר כתושב (ויק' כה מ!) מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו³⁸⁸⁵ אף עבד עברי וכו’. [יעבד עמך (ויקרא שם)]³⁸⁸⁶ מכאן אמרו לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים וכו' [ד"א]³⁸⁸⁷ כשכיר כתושב, מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה וכו' (בניגוד לספרי ראה פיס' קכג).

כל זה לקוח בוודאי ממכילתא לפרשת בהר, וכך בערך היה שנוי שם: [לא תעבוד בו עבודת עבד, למה נאמר לפי שנאמר] שש שנים יעבוד שומע אני וכו'.

במכילתא נזיקין פ“ד 261 7: ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כד יז) שומעני אף בן שמונה במשמע ת”ל מכה איש וכו' (עי' בח"נ); וכיו“ב בפ”ה 266 16: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דב' כד ז) ‏ שומעני אף בן שמנה במשמע ת"ל וגונב איש וכו', וכאן הועבר המדרש ממכילתא דברים.

ועוד כיוצא באלו.

דבי ר' עקיבא

אנו באים עכשיו לאותה שיטת המדרש, שהכתה שרשים בבתי־מדרש הבבליים והלכה וגָדלָה, נתפשטה ונסתעפה עד שעברה כמעט כל גבולות והיתה לשיטה השלטת – אני מכוון לשיטת המדרש של בית ר' עקיבא.

ר“ע ובית מדרשו שונים³⁸⁸⁸ בשיטת מדרשם מר' ישמעאל ובית מדרשו: הם דורשים ריבויים ומיעוטים, אתים וגמים, אכים ורקים, וויים וממי”ם, כפילות של שמות ופעלים, וכל יתור־לשון בכלל. ע“פ שיטה זו נשתנה בבית מדרשם כל אופי המדרש ונשתנתה כל הטרמינולוגיה המדרשית (אחר שריבה הכתוב מיעט, לרבות, ריבה, מה ת"ל, מלמד, יכול וכו'). ומובן מאליו שגם רוב התנאים שנזכרו במדרשיהם מחכמי בית־מדרשם הם: מתלמידי ר”ע ותלמידיהם.

אלה, השיטה, התנאים והטרמינולוגיה, הם הם (חוץ מציטטים מפורשים בשמם שבשני התלמודים) גם הסימנים המובהקים כדי להכיר על ידם את המדרשים של דבי ר"ע.

ממדרשי־ההלכה שבידינו שייכים לבית ר"ע:

א) מדרש של ספר ויקרא (תורת כהנים), “ספרא”.

ב) “ספרי” דברים פיס' נה–שג.

ג) “מכילתא דרשב”י“, שחידשה הופמן מתוך ציטטים סתמיים שבמדרש־הגדול וקטעים אחדים של הגניזה שבאוכספורד וקמברידג' (שזכיתי למצוא ממנה חמשים [עכשיו “כתשעים” דף], שהם רובו של הספר) [והשלימוֹ וערכוֹ תלמידו עצ”ם, ויצא לאור אשתקד בהוצאת חברת “מקיצי נרדמים”.]

ד) “ספרי זוטא” (לבמדבר). שאסף באחרונה הורוויץ מתוך ציטטים מפורשים שבילקוט וציטטים סתמיים שבמה"ג וקטע אחד קטן של הגניזה (גם ממנו מצאתי קטע של שמנה דפים, פ' חקת [תרביץ ש"א]).

הצד השוה שבכולם, שכולם הולכים בשיטת ר"ע ומדרשו, אלא שלא כולם שווים בכל־דבר, ולא כולם מידי מסדר אחד יצאו, והריני דן עליהם אחד אחד.

 

IX. ספרא – תורת־כהנים    🔗

[א. שמו]

המדרש של ספר ויקרא, “שהוא מלא הלכות”³⁸⁸⁹ נקרא בפי בני א"י כַּספר עצמו “תורת כהנים”³⁸⁹⁰, אבל בפי הבבלים ובבבלי נקרא “ספר” סתם, “ספרא”³⁸⁹¹, או “ספרא דבי רב”³⁸⁹².

בתור “ספר” (תורת כבהנים) נזכר ראשונה בפי ר' שמעון ברבי³⁸⁹³:

“ותו בר קפרא (ואמרי לה ר' ישמעאל בר' יוסי, כ"י מ‘: [ואמרי לה ר’ שמ' בר'])³⁸⁹⁴ הוה יתיב בי מסחותא על ואזיל ר' שמעון ברבי ולא קם מקמיה ואיקפד ואתא וא”ל לאבוה שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים ולא עמד מפני ואמר לו שמא בהן יושב ומהרהר. “שני שלישי שליש”, שתי תשיעיות של הספר, שהיה מחולק לתשעה דיבורים (עי' להלן), שנה לו ר"ש ברבי לבר־קפרא, זאת אומרת שני הדיבורים הראשונים, דיבורא דנדבא ודיבורא דחובה. ואמנם אנו יודעים ממקום אחר, שבר־קפרא היה בקי בספרא.

בתמורה ז ב (פסח' מב א) הביאו ברייתא של ספרא אמור פ“ז ז–ח: אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת”ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא³⁸⁹⁵ בלא תעשה דברי ר' יהודה, ועליה אמרו שם: א“ל רבי לבר קפרא מאי משמע א”ל דכתיב לאמר לא יומרו דברים³⁸⁹⁶ בי רבי אמרי לא אמור (ס"א: לא ימיר)³⁸⁹⁷.

ובירוש' נזיר פ“ה נג סע”ד³⁸⁹⁸:… מניין בלא תעשה ת“ל וידבר י”י אל משה לאמר³⁸⁹⁹ דברי ר' יודה. רבי³⁹⁰⁰ הוה יתיב מתני בפרשת³⁹⁰¹ אין ממירין בבכור³⁹⁰² זחלין אפוי³⁹⁰³ דבר פדיה חמתיה רבי אמר <הדין>³⁹⁰⁴ ידע מה אנא אמר כדון אנא מימר וידבר י"י אל משה לאמר לא יימר (ימיר?) דברי ר' יודה.

רבי פירש כ“דבי רבי”: לאמר לא ימיר³⁹⁰⁵, ובר קפרא שפירש בבבלי: לא יומרו, פירש אפוא מעין פירושו של רבי, וע"כ אמר עליו בירוש': הדין ידע מה אנא אמר³⁹⁰⁶.

ובדרכנו למדנו, שרבי כבר שנה את ה“ספרא” של ר' יהודה (דברי ר' יהודה, בפרשת), ועי' להלן.

בימי האמוראים הראשונים ידעו אותו רשב"ל ור' אלעזר בן פדת בתור ספר והשתמשו בו בשמו וסתם (עי' להלן).

יבמות עב ב: ואיתיביה ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי וכו'³⁹⁰⁷ א“ל ר' יוחנן לר”ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א“ל ר”ל דידיה היא – מתניתא היא, היכא תנא ליה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי.

ומכאן והלאה ידע גםר' יוחנן את הספרא (שבת עד א: איתיביה ר“י לר”ל, מת"כ צו פרשה י ד) ופירשהו (נדה עב ב, לת“כ צו פי”א ו; ויק“ר פ”ג, לנדבה פ“ט יא³⁹⁰⁸; ויק”ר פ“ו, לבחוקתי פ”ו א)³⁹⁰⁹.

ע"ד יחסו של רב לספרא, עי' בסמוך.

[ב. עורכו]

מי היה מסדרו של ה“ספרא”?

I. רב

בברכות יח ב דרשו, בסיומם של דברי ר' חייא לר' יונתן: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג וכו' – דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא (“הארי” – ספרו של ר' יהודה, “גור אריה יהודה”)³⁹¹⁰. ושם יא ב: אמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתַנוֹיִי (פרקין)³⁹¹¹ בספרא (“ספרא”) דבי רב וכו', ומתני לן (פרקין)³⁹¹², וכאן הוסיף רב עמרם בסידורו³⁹¹³: [ד]הוא תורת כהנים (עי' לעיל).

גם הרבים “סִפְרֵי”, נמצא בקשר עם “דבי רב”: בשאר סיפרי דבי רב³⁹¹⁴.

בקשר עם “דבי רב” נזכרת גם “אגדתא” (סנהד' נז ב): אשכח רבי יעקב בר אחא³⁹¹⁵ דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד וכו' משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין, ובב“ר פל”ד יד, תיאודור 325, הכל בשם “רבי חנינה”.

וכן “כתובות דבית רב”³⁹¹⁶, וכאן בוודאי אין הכוונה אלא בברייתא של כתובות שנשנית בבית מדרשו של רב (שהרי אין בירוש' “בי רב” במובן של “בית המדרש”)³⁹¹⁷.

ובירוש' נדרים ריש פיב (לז ע"ב) נזכר “תנַי דבית רב” לבמדבר: תני (תניי) דבית רב פליג מנין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים וכו‘³⁹¹⁸ רב כדעתיה תניי דבית רב פליג מניין לנדרים וכו’. כאן ברור ש“תניי דבית רב” פירושו של מדרש־הלכה שנערך ונסדר בבית מדרשו של רב, וכאן מסכים הוא לדעתו של רב עצמו (“כדעתיה”).

ו“תנא דבי רב” נמצא בבבלי אצל ברייתות של ספרא³⁹¹⁹, בניגוד ל“תנא דבי ר' ישמעאל”³⁹²⁰. וכן “דבי רב תנא”³⁹²¹ בניגוד ל“דבי ר' ישמעאל תנא”.

כל זה מוכיח שפירוש “ספרא דבי רב”, “ספר של בית רב”, מדרש־הלכה שנשנה בבית מדרשו³⁹²² (כמו “כל מתניתא דלא מתניא ‏בי רבי חייא ובי ר' אושעיא”).

ועל יסוד השם הזה “ספרא (“ספרי”) דבי רב”, כתב אפוא הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה (“כיצד הם תלויין במקרא”)³⁹²³, ובהקדמת פי' המשניות³⁹²⁴: וגם רב חבר ברייתא והיא ספרא וספרי, ואחריו נמשכו רוב האחרונים³⁹²⁵.

אחריהם נמשך הרא“ה ווייס (במבואו לספרא) והשתדל להביא ראיות לדבר מתוך התלמוד (זבחים סט ב וש"נ, קב ב³⁹²⁶, עי' להלן), שנדחו כולם ע”י פרידמן (מאיר איש שלום) במבואו למכילתא (פרק ב ופ"ג), ולעומתם הביא פרידמן (שם) ראיית שכנגדן, המוכיחות שאין רב מסדר הספרא.

נביא נא את העדים ונחקור אותם:

א) מימרות של רב ששנויות בספרא (בהן גם מראיותיו של ווייס):

1. זבחים קב ב: אמר רב³⁹²⁷ האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא [ליה]³⁹²⁸ דאמר בבית הכסא דנתה; בא טבול יום וכו' = ספרא צו פי“ז א–ד; ר' אלעזר בר' שמעון אומר בא טבול יום וכו'. “יוצא מזה – אומר ווייס – שעיקר ברייתא זו רב שמעה מראב”ש והביאה לביה”מ ושנאה בלשון ששמעה והכניסה לספרא"³⁹²⁹.

אלא שאין זו הוכחה. שרב חבר התו“כ, ו”כי בשביל שנתוסף מאמר בתו“כ מתנא מאוחר, ורב ידע מזה המאמר הוא הוכחה ברורה שרב חבר כל התו”כ" (פרידמן).

ואמנם נראה שהתלמוד הביא הספרא כאן בשם רב, מפני שבשמו נמסר “דאמר בבית הכסא דנתה”, כמו שאמרו סתם בירוש' ברכות פ“ג ו ע”ג: “א”ר אלעזר בר שמעון כל ההוא סברא קשיא דטבול יום תמן סבירתיה“, והביאו מימרא זו של רב כדי לתלות בה הפירכא: והיכי עביד הכי והאמר רבב”ח א“ר יונתן בכל מקום מותר להרהר וכו', ואח”כ שב הבבלי לעיקר לשון הספרא והעתיקו משם. כדרכו הרגילה של הבבלי.

2. חולין עד א³⁹³⁰: והתניא (= ת"כ שמיני פרשה י ג) בן שמנה חי יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו (“אף טרפה אע”פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה") וכו‘. ולהאי תנא (“תנא דת”כ") דפריך, טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה, נפקא ליה מדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא אמר קרא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה וכו’ = ספרא שם פרשה י א.

והנה התוס' כבר תמהו “דכולה חדא ברייתא היא בת”כ וידע רישא ולא ידע סיפא“, והרמב”ן בחידושיו מוסיף³⁹³¹: ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמה שאמרו ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' והיינו דאמרינן ואמרי לה במתנית' שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש וכו'.

ואמנם נראה שהמסדרים האחרונים של הבבלי לא ידעו ברייתא זו (“והתניא”), איפה היא שנויה, וידעו רק חלקה שהובא בבית־המדרש והיה סדור בתלמודם, אבל ידעו את הלימוד מן “וכי ימות מן הבהמה”, שנזכר בשם “רב ואמרי לה במתניתא” בכמה מקומות בתלמוד (גם בחולין ב"פ), ומשם הביאוהו.

ושדברי ברייתות מובאות בתלמוד בשם האמוראים הראשונים רב ושמואל ועוד – רגיל הוא בתלמוד בכמה מקומות³⁹³².

3. זבחים מו ב: א“ר יהודה אמר רב עולה לשם עולה – אשה לשם אשה – ריח לשם ריח = ספרא נדבה ספ”ו ט, ספ“ז ט, ספ”ט ז.

4. כתובות מג ב: אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשי ידיה לעצמה דכתיב (מ‘: שנא’) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד (מ': הכתוב) שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו = ת"כ בהר פרשה ו ה: והתנחלתם אותם אותם לבניעם וכו' מלמד שאין וכו'.

כאן מסרו בעיקר בשם רב את המימרא “בת הניזונת מן האחין מעשי ידיה לעצמה”, שאינו מפורש בספרא, והביאו אח"כ את הדרשה מן הספרא. ואמנם בקידושין טז ב שהביאו רק את המדרש אמרו: דתניא והתנחלתם אותם וכו' מיכן שאין וכו'.

ב) נגד בעלוּתוֹ של רב בסידור הספרא (אני מביא רוב³⁹³³ ראיותיו של פרידמן, מתקן אותן ומוסיף עליהן):

1. יומא סז א–ב: אותן איברים (של שעיר המשתלח) מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין, מאן דאמר מותרין דכתיב (“ושלח את השעיר”) במדבר (“הפקר כמדבר”) ומאן דאמר אסורין דכתיב גזירה, ומאן דאמר אסורין האי מדבר מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא (ת“כ אחרי ריש פ”ו) המדברה וכו', ואם רב סידר את הספרא, היה לו לתלמוד לומר ‘תסתיים דרב הוא דאמר אסורין דתניא בספרא דבי רב המדברה וכו’ ".

2. קידושין נג א: אמר ר' יוחנן נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים לא קידש ורב אמר עדיין היא מחלוקת (“לא עמדו למנין ולא חזר בו ר' יהודה”) אמר אביי כוותיה דר' יוחנן מסתברא דתניא (ת“כ צו פ”י ג–ט) מנין שאין חולקין וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה והוא קאמר דלית בה דין חלוקה כלל (“ושמעינן מינה דלאו ממונו הוא”).

ואם ידע רב את הספרא, כיצד הוא אומר “עדיין היא מחלוקת”?

3. זבחים נג ב: ודמה טעון שתי מתנות. היכי עביד, אמר רב נותן וחוזר ונותן ושמואל אמר מתנה אחת כמין גמא נותן כתנאי (ת"כ נדבה פרשה ד ט–י) יכול יזרקנו זריקה אחת וכו' ר' ישמעאל אומר וכו' (ורב כר' ישמעאל).

ואם רב חיבר תו"כ איך סתם כשמואל שלא כדעתו? ואמנם זו אינה ראיה כל־כך גדולה. שהרי גם במשנתנו אנו מוצאים כמה סתמות שלא כרבי. ואנו מוצאים כמה פעמים אצל שמואל ורב: מתניתא דשמואל (דרב) פליגא עלוי³⁹³⁴.

4. סנהדרין נד סע“ב: ת”ר (ת"כ חובה פרשה א ח) זכור וכו‘, מאי לא עשה בו קטן כגדול אמר רב וכו’ ושמואל אמר וכו' תניא כוותיה דרב וכו'.

5. מנחות ה ב: ת"ר (ת"כ ויקרא נדבה פרשה ב י) וכו‘; מה “אם הישבתה”, אמר רב משום דאיכא למימר וכו’ ר"ל אמר משום וכו' מר בריה דרבינא אמר משום וכו' רב אדא בר אבא אמר משים וכו' רב שישא בריה דרב אידי אמר משום וכו' אלא אמר רב אשי משום וכו'.

והדבר רחוק שרב שסידרה לא ידע פירושה! (אבל השוה כזה בנוגע למשנתנו בכורות נז ב: אמר רבי נתגלה טעמה של משנתנו).

6. חולין קלא ב (“מספקא ליה לרב אי אקרו [”לויים“] עם [”מאת העם“] אי לא אקרו עם”) ועוד הא תניא השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות ללוי ולישראל חייב תיובתא דרב אמר לך רב תנאי היא דתניא (ת“כ אחרי פ”ח ח) וכפר וכו' עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים ותניא אידך יכפר אלו עבדים, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר (ברייתא בתרייתא) איקרו עם ומר סבר לא איקרו עם, ורב אי סבירא ליה כהאי תנא לימא ואי סבירא ליה כהאי תנא לימא, מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.

ואם רב סידר את הספרא, איך סתם כדעה אחת, ולא הזכיר כלל את השניה, בה בשעה שהוא מסופק בדבר?

7. ובכמה מקומות מקשה התלמוד לרב מברייתא דספרא ומתרץ לה, לדוגמא פסחים טז ב (נדבה פ"ד ט), יבמות פד ב (אמור פ"א יב), יבמות פה ב (אמור פ"א יג), סנהד' סג סע"ב (בחקותי פ"ו ד).

“ואפשר רב חיברו וסדרו ולא אישתמיט בשום מקום בגמרא לומר מכדי מאן סדרה לספרא רב”?! ³⁹³⁵.

וישנם מקומות שרב חולק בפירוש על ספרא שלנו;

8. חולין קכב ב: ת"ר (ת“כ שמיני פ”ז א) הטמאים וכו' ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיב (כצ"ל) אמר רב למינהו הפסיק הענין³⁹³⁶. וליחשוב נמי תנשמת (בין אלה שעורותיהן כבשרן) אמר רב שמואל בר יצחק רב תנא הוא ותני³⁹³⁷ תנשמת³⁹³⁸, והא תנא דידן לא תני תנשמת. אמר וכו'.

ובספרא שם מפורש כבמשנתנו: אילו עורות הטמאים עור האנקה הכח והלטאה והחומט, ולא שנה “תנשמת”.

רב שנה אפוא לפי רב שמואל בר יצחק אחרת מתנא של הספרא (ואפשר שלא אמר את דבריו כלל כפירוש לספרא, אלא שהתלמוד חיבר אותם לספרא).

9. נדה כד ב: תנא תנא קמיה דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת“ל וכו' א”ל רב וסיים בה הכי ושיש לו ב' גבין ושתי שדראות.

אבל בספרא ריש תזריע ח שנינו: יכול המפלת בריית ראש שאינה חתוכה בריית הגוף שאינו חתוך הואיל ויש בהם מצורת אדם תהא³⁹³⁹ טמאה ת“ל וכו', ואין בספרא בכ”י רומי ובד“ר “ושיש לו שני גבין ושני שדראות”, אלא שבעל קרבן אהרן הוסיפו בשתיקה ע”פ הילקוט³⁹⁴⁰ והתלמוד.

אבל זו היא הוספת רב המתנגדת ל“תנא” (=תנא דבי רב"!) ששנה לפניו את הספרא³⁹⁴¹.

וכאן אנו צריכים לבאר גם את הדברים שבברכות יא ב (יד ב), שנתחבטו בהם חכמים³⁹⁴² והוציאו מהם מסקנות שאינן נכונות.

ברכות יא ב: אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך ר' אלעזר אמר אף למשנה צריך לברך לתלמוד א“צ לברך ר' יוחנן אמר אף לתלמוד צריך לברך. אמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב לתנויי (פרקין)³⁹⁴³ (ב)ספרא³⁹⁴⁴ דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ובריך ומתני לן פרקין³⁹⁴⁵. זהו נוסח הגאונים (סר"ע), כ”י פריז וגליון כ“י מ'. והוא הנוסח העיקרי, אבל בספרים שלנו הנוסח משובש, ומקצתו משובש גם בכי”י וראשונים.

ובדף יד ב נוסח הדפוסים וכ“י א”פ פי' רה“ג (ג“ק ח”א 49), והוא הנכון: הוה קאימנא קמיה דרב ומקדים ומשי ידיה ומברך ומתני לן פרקין וכו' לאפוקי ממאן דאמר למשנה א”צ לברך קמ“ל דאף למשנה נמי צריך לברך, ומסיים רה”ג: דקאמ' מברך ומתני לן פירקין.

(אלא שבכ"י מ' ופ' הנוסח גם כאן: לתנויי בסיפרא (“ספרא”) דבי רב).

“ספרא דבי רב” שנזכר בדף יא ב בכל הנוסחאות שלנו ושל הגאונים והראשונים, ושהוסיף עליו רב עמרם “דהוא תורת כהנים”, – מקביל אפוא למשנה, שהרי הוא “משנה”, וכך היא נקרא ביבמות עב ב (ועוד): מתניתא³⁹⁴⁶.

ובירוש' ברכות פ“א ג ע”ג: ר' חונא אמר נראין הדברים מדרש (=“מקרא”) צריך לברך הלכות (=“משנה”) א“צ לברך. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בין מדרש בין הלכות צריך לברך (כר' אלעזר). אמר רב חייא בר אשי נהגין הוינן ויתבין קומוי רב בין מדרש בין הלכות זקיקינן למיברכה³⁹⁴⁷. לפי הירושלמי מוסיף ר' חייא בר אשי “הלכות” (“משנה”), אבל לפי הבבלי (בנוסתאות שהבאתי) לא נזכר בדברי ר”ה כלל “מדרש”³⁹⁴⁸, והיא נכלל אפוא ב“מקרא”, מעין שאמרו בקידושין מט ב: מאי תורה מדרש תורה³⁹⁴⁹, ו“ספרא דבי רב” נכלל ב“משנה”.

אלא שנראה שיש כאן שתי נוסחאות שנתערבבו יחד, באחת: “לתנויי פרקין”, ובשניה: לתנויי ספרא דבי רב³⁹⁵⁰. ו“פרקין” הוא “משנה” כמו “ופרקין המפקיד” (ב"מ לה ב).

ובכל־אופן אי־אפשר להוציא כלל מכאן ש“ספרא דבי רב” אינו “מדרש” ואינו “ספרא” שלנו³⁹⁵¹. ובדף יח ב הלא הוא בוודאי “ספרא”, “סתם ספרא” (עי' לעיל)!

לא ל“ספרא” אלא ל“מכילתא דעריות”, שייך:

שבת נה ב: גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה' וגומר אפשר חטא בא לידו והכתוב מיחסו והלא כבר נאמר יכרת ה' לאיש… ער וכו' אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה. ספרא אחרי פי"ג ד (מכילתא דעריות): וכן מצינו שניתקו בעריות שנא' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו' וכן מלאכי אומר להם וזאת שנית תעשו וכו' ענו כולם ואמרו יכרת ה' וכו' לא יהיה לו לא ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם היה כהן ומגיש מנחה לה' וכן הוא אומר ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול חתן לסנבלט החרני [ואבריחהו מעלי]³⁹⁵².

כאן עיקר המאמר “פנחס לא חטא” אינו בספרא; ומן “והלא כבר נאמר וכו' " – הוא מדרש שהשתמש בו רב. ואמנם בסנהד' פב א קורא למדרש של פסוק זה, שהוא כולל שם כל הפסוק: “גמריה” (דרב), “אינשיה רב לגמריה, אקריוה לרב כהנא בחלמיה בגדה יהודה וכו' אדכריה רב לגמריה בגדה יהודה זו ע”ז וכו' ובעל בת אל נכר זה הבא על הנכרית וכתיב בתריה יכרת ה' וכו' אם ת”ח הוא וכו' ".

“תנא דבי רב” שנה אפוא את הספרא לפני רב, ורב ידע אותו ושנה אותו לתלמידיו, וידע דברים שנאמרו בו בשם תנאים אחרונים – גם מפי השמועה. אבל הוא לא סידר ולא חיבר אותו.

II. ר' חייא

המלבי"ם היה הראשון³⁹⁵³, שייחס חיבורו של הספרא לר' חייא, על יסוד הציטטים שבשם ר' חייא בירושלמי ומדרשים. אחריו החזיק בזה הופמן³⁹⁵⁴, והשתדל להוכיח שר' חייא הוא מסדרו האחרון של הספרא;

א) בעד סידורו של ר"ח – “תני ר' חייא” שישנו בספרא:

1. ירושלמי ברכות פ“ו י ע”א: תני רבי חייא קודש הילולים מלמד וכו' = ספרא קדושים פרשה ג ט, תנחומא בובר מקץ יד: שנה ר' חייא משום ר' עקיבא.

2. יבמות פ“י י ע”ד³⁹⁵⁵: דתני ר' חייא מטמא הוא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה = אמור פרשה א טו.

3. ירוש' יומא פ“ח מה ע”א: תני ר' חייה לא יאמר עונש במלאכה וכו' = ספרא אמור פי"ד ט³⁹⁵⁶.

4. ירוש' סוכה רפ“ג נג ע”ג³⁹⁵⁷: תגי ר' חייה ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול = אמור פט"ז ב.

5. כתובות פ“ד כח רע”ד = אמור פי“ט א: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה מלמד שב”ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ.

6. ירוש' קידושין פ“ב סב ע”ד: תני ר“ח אם יש לו יין = ת”כ בהר פרשה ה' סוף ה"ב³⁹⁵⁸.

7. שבת פ“כ יז ע”ד: תני ר“ח הדין דין לעני = ת”כ נדבה פרשה ו'³⁹⁵⁹.

8. בבלי שבת כ א: תני ר'³⁹⁶⁰ חייא לסיועיה לשמואל [להעלות נר תמיד]³⁹⁶¹ כדי שתהא שלהבת עולה מאליה וכו' = אמור פי"ג ז.

9. חולין מו א³⁹⁶²: והתניא³⁹⁶³ ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה וכו' הא ר' חייא הא ר' שמעון ברבי וכו‘. וספרא שמיני כר’ חייא.

ורגיל הרבה (כ"ח פעמים) “תני ר' חייה” (“שנה ר' חייה”) במדרשים של א"י, ומהם הרבה בויק“ר, עי' הופמן 22–23. והוסֵף עליהם: א) תנחומא תולדות א‘: כך שנה רבי חייא (בר אבא) בשם ר’ יהודה = ויקרא נדבה פט”ז א: ר' יהודה אומר כל המביא שלמים וכו‘³⁹⁶⁴. ב) ברייתא דישועה, גינצבורג גנזי שכטר 214: תאני ר’ חייא כאדם שקנוט מזונו = קדושים פי"א טז: כאדם שהוא קץ ממזונו.

גם בברייתא דל"ב מדות מדה ח' מובאים דברי אגדה של הספרא בשם ר' חייא:

אמר ר' חייא על כל דבור ודבור היה קורא משה משה ומשה אמר הנני בנין אב לכולן וכו' = ספרא נדבה פרשה א י–יא.

ב) נגד סידורו של ר' חייא:

1. ירוש' שבת פ“א ב סע”ד: כרמלית‏ תני ר' חייא כרמל רך מלא³⁹⁶⁵ אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני והכא אינה לא רה“ר ולא רה”י אלא כרמלית – ספרא נדבה פרשה יג ח: כרמל רך מל, וכה"א ואיש וכו' (=מנחות סו ב).

“תני ר”ח" ארוך אפוא יותר. (אבל אפשר כי "אינו לא לח וכו' " פירוש הירוש' הוא, וכך נראה קצת מן “הכא”.)

2. בהוריות (פ“א מו ע”א) הביא הירוש' תחילה בלי ציון את הברייתא של הספרא חובה פ“ו ג: ידיהם ידי כל יחיד ויחיד, ידיהם על ראש הפר פר טעון סמיכה אין שעירי ע”ז טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים אין שעירי ע“ז טעונים סמיכה בזקינים שרש”א וכו‘, וע"ז אמרו: ר’ ירמיה לא מר³⁹⁶⁶ כן אלא פר טעון סמיכה בזקינים אין שעירי ע“ז טעונין סמיכה בזקינים. אלא במי ר' ירמיה סבר מימר באהרן ובניו. אמר ליה ר' יוסי והתני ר' חייה וסמך וסמכו (מריבוי הרבים) לרבות שעירי ע”ז בסמיכה. ולא בזקנים (כלומר: הלא נאמר שם וסמכו זקני העדה!) ר' יסי לא מר כן אלא חי טעון סמיכה באהרן וכו'³⁹⁶⁷.

כאן אנו רואים בפירוש שאין “תני ר' חייא” ספרא שלנו³⁹⁶⁸.

3. ירוש' יומא פ“ז מד ע”ב: תני ר' חייה ולבשם (ויק' טז ד) ובלו שם. שם היו גנוזין שם היו מרקיבין ולא היו כשרים ליוה"כ הבא. תני³⁹⁶⁹ (=ספרא אחרי פ"ו ז'!) ר' דוסא אומר כשרים הם לכהן הדיוט³⁹⁷⁰. תני (שם צו פ"ב א!) רבי אומר שתי תשובות בדבר וכו'.

אבל בספרא אחרי שם: והניחם שם. מלמד שהם טעונים גניזה וכו' ר' דוסא אומר כשרים וכו' = בבלי יומא כד א וש“נ: ויק”ר ספכ“א ופסידר”כ סוף פי' כז, קעז ב: תני ר"ח, בלשון הספרא.

כאן מובא משם “תני ר”ח" דרשה אחרת, שאינה בספרא; ועל ידו “תני” סתם, שנמצא בספרא!

וא“כ “תני ר”ח” אינו ספרא שלנו.

4. יבמות סוף פ“ט י ע”ב: רב אמר (“בת כהן שחוזרת לבית אביה”) אוכלת בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק ר' יוחנן אמר אוכלת בחזה ושוק. תני ר' חייה מסייע לרב מלחם לא כל (ה)לחם – בספרא אמור פ“ו א: מלחם אביה תאכל הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול; הספרא דרש פשוט “לחם ולא בשר”³⁹⁷¹ ורומז כנראה ב”הא“³⁹⁷² שלו לפ”ד ט“ז³⁹⁷³: קודש מה קודש האמור להלן (“ביערתי הקדש מן הבית”) בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף קודש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר³⁹⁷⁴. ואע”פ שאפשר לומר (כמו ששיער הופמן), שחסר בספרא: מלחם אביה תאכל <מלחם ולא כל לחם> הא וכו'. אבל מכיון שאינו בכל הנוסחאות ומכיון שהבבלי (פז א) הביא דרשה זאת בשם “רב נחמן אמר רבה בר אבוה” (שהיה אמנם שונה ברייתות, “תנא”), הרי זה קצת רחוק, שהיה לפניו דבר זה בספרא שידע אותו. דרשה דומה לזו “מלחם ולא כל לחם” ישנה בס"ז 283, 18, 20 (לענין חלה)³⁹⁷⁵.

5. סנהד' פ“ה כב ע”ד: ר' חייה בר גמדא שאל מקושש במה היא מיתתו בסקילה. נישמעינה מהדא (ספרא אמור פרשה יד ה) יודעין היו שמקושש חייב מיתה ולא היו יודעין במה היתה מיתתו. אשכח תני ר' חייה (הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה) במה היתה מיתתו בסקילה.

הירוש' הזה כולו מוקשה, ואין נגר ובן־נגר שיתרץ אותו³⁹⁷⁶; אבל זה ברור שהיא מביא אצל “הדא” סתם, שהוא ספרא, את “תני ר”ח" שאינו בספרא: [כי “תני ר' חייה”, שהביא הירוש' בכתובות פ“ד כח רע”ד: והתני ר' חייה הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה מלמד שב"ד מבפנים ובית הסקילה מבחוץ (=ספרא אמור פי"ט א) – אינו מתאים בסנהד' כלל]. ונראה שיש כאן ט“ס (ע"פ ירוש' כתובות!) וצריך למחוק “הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה”, ולהשלים ע”פ ס“ז 288: <ר' אלעזר ב”ר שמעון אומר לא היה משה יודע וכו' חייב הוא מיתה>.

6. וגם במדרשים ישנם דברים בשם “תני ר' חייה”, שאינם בספרא:

א) ויק“ר פ”ה ו: ד“א אם הכהן המשיח יחטא כהן משיח מכפר וצריך כפרה תני ר' חייא הואיל ומשיח מכפר וציבור מתכפר מוטב שיקדים מכפר למתכפר³⁹⁷⁷ – ליתא בספרא חובה פרשה ד' א' ופ”ו ח‘, ובבבלי הוריות יג א מובא ראשונה ברייתא דספרא הנזכרת, ואחריה: ת"ר פר וכו’ הואיל ומשיח מכפר וכו' = תוס' הוריות פ"ג.

אלא שאפשר שר"ח שנה זו במשנתו להוריות.

ב) קה“ר א ב³⁹⁷⁸ ופסיקדר”כ פיס' ח, סט ע“ב ופסיק”ר פיס' יח: תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות וכו' – ליתא בספרא אמור.

ג) וגם בבבלי ישנן ברייתות של ר"ח, שהן מדרשי־הלכה לויקרא, ואינן בספרא:

1) יומא ד א: אמר ליה ר' יוחנן לר“ל בשלמא לדידי דילפינא ממלואים הינו דתניא אחד זה ואחד זה³⁹⁷⁹ מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם וכו' א”ל וכו' [אמר ליה]³⁹⁸⁰ < “ר' יוחנן”! > הא לא קשיא דתני ר' חייא [אמרת]³⁹⁸¹ נכנסו מים (“מי חטאת”) תחת דם, ואחריו שם: תניא כוותיה דר' יוחנן בזאת יבא אהרן אל הקדש במה שאמור בענין, איזה ענין בענין המילואים³⁹⁸² ומה אמור בענין המלואים³⁹⁸³ אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה רבינו³⁹⁸⁴ מסר לו כל שבעה וכו' מכאן אמרו שבעת ימים קודם יה“כ וכו' ואחד זה ואחד זה מזין עליו³⁹⁸⁵ מכל חטאות (“פרה אדומה”) שהיו שם³⁹⁸⁶ אמרת נכנסו מים חחת דם ואומר כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות אלו מעשה פרה. לכפר אלו מעשה יה”כ. וברייתא כזו האחרונה ישנה בירוש' יומא פ“א לח רע”ב בשם “תני ר' ישמעאל”: כהדא דתני ר' ישמעאל בזאת יבא אהרן אל הקודש באמור בעניין וכו‘, וסופה של הברייתא שבבבלי “לעשות אלו מעשה פרה” וכו’ – הביא רבין בשם ר' יוחנן “משום ר' ישמעאל” (ג ע"ב); והנה בספרא ריש אחרי אין כלל ברייתא כזאת, אבל קצת מזו יש בברייתא ‏דמילואים, סוף צו לז³⁹⁸⁷. ונראה אפוא, שר' חייא שנה כאן כעין תנא דבי ר' ישמעאל³⁹⁸⁸.

2) יומא כד א: דתני ר' חייא נאמר כאן והרים (ויק' ו ג) ונאמר להלן והרים (שם ו ה) מה להלן בקומצו וכו' – ליתא בספרא צו פ"ב ד כלל.

ויש להביא בחשבון גם ראייתו של אלבק, שבה בשעה, ששני התלמודים רגילים כ"כ להשתמש בספרא סתם (“ת”ר", “תניא”, “תני”, וגם בלי ציון), – קשה להאמין שיביאו דווקא מקומות ספורים בשם “תני ר' חייא”³⁹⁸⁹.

ואנו מוכרחים אפוא לומר שכספרא חיבר גם ר' חייא מדרש לויקרא, שהיה שוה בכמה דברים ודרשות למדרש שלנו (כשם ש“תני ר”ח" שבבבלי וירוש', שוה לפעמים לתוספתא שלנו)³⁹⁹⁰.

על־ידי כך אנו מוצאים, שכמה דרשות שמובאים בירוש' ומדרשים [בשם ר' חייא] ישנם בספרא שלנו.

זוהי הדרך היחידה האפשרית, כי להתייחס באי־אימון לירושלמי (שהרי גם בירושלמי ישנם ציטטים בשם “תני ר”ח" שישנם בספרא), לויק"ר ולמדרשים וגם לבבלי (ציטט אחד)³⁹⁹¹, וכל אלה אינם כלל “מדרשים מאוחרים”, – אי־אפשר, אי־אפשר פשוט, מפני שזה מתנגד לכל חוקי הבקורת המדעית.

ג. סתם ספרא

א) ר' יהודה. ר' יוחנן אומר³⁹⁹²: סתם סיפרא ר' יהודה, ז"א שרובו של הספרא הסתמי – מדרשו של ר' יהודה הוא, וגם בברכות יח ב דרשו: והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג וכו' דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא, ספרו של “הארי”, של גור אריה יהודה³⁹⁹³. וכך אמרו בכל מקום שהביאו את

הספרא להוכיח ממנו את דעתו של ר' יהודה (עירובין שם וש"נ): סתם סיפרא מני ר' יהודה³⁹⁹⁴.

1) ואמרו בהוריות ב ב: מאי רבי יהודה דתניא (חובה פרשה ז א) אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מיעוטים העושה מפי עצמו חייב בהוראת בית דין פטור. מאי רבנן דתניא (שם ה) עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב“ד מביאין על ידיהן פר רוב קהל שחטאו יהו פטורין שהרי ב”ד מביאין על ידיהם פר ת“ל מעם הארץ אפילו רובה וכו‘. מכדי תרוייהו סתמי תנן ממאי דקמייתא ר' יהודה ובתרייתא רבנן אימא איפכא מא שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא ר’ יהודה דתניא (צו פ"א ז) ר' יהודה אומר זאת תורת העולה היא [העולה] הרי אלו שלשה מיעוטין ואיבעית אימא עדיין אני אומר לא מצית מוקמת לה כר' יהודה וכו'. וסתם כזה גם חובה פכ”ב י: אחת בה ובהנה או [מכל] הרי אילו מיעוטים. ושמיגי פרשה ב יב: אלה הם ומן הרי אילו מיעוטים.

2) ובשבועות יג א: דתניא יכול יהא יוה“כ מכפר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקאמר שבים אין לא שבים לא ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא יכול לא יהא יוה”כ מכפר וכו' אמר אביי לא קשיא הא רבי והא ר' יהודה.

3) וכן בכריתות ז ע“א: ותרוייהו סתם סיפרא הוא קשיין אהדדי אמר אביי ל”ק הא רבי אליבא דר' יהודה הא (“בתרייתא”) אליבא דידיה וכו' – ושתיהן בת“כ, הראשונה אמור פי”ד א–ב, והשניה שם א³⁹⁹⁵.

ואמנם ישנם כמה סתמות בספרא שהם כדעתו של ר' יהודה, ויש שיוצא מתוך המשך הדברים שבספרא בשם ר' יהודה (אמר ר' יהודה, ר' יהודה אומר), שהסתם שלפניו – ר' יהודה הוא:

א) נדבה פט“ז ח–י: זכר לרבות את הולד ונקבה לרבות את התמורה וכו' ר' יהודה אומר (=אמר ר' יהודה) הרי הוא אומר גם את הארי גם הדוב הכה עבדך אין לי אלא ארי ודוב ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי (“בפעם אחת”) ת”ל גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, ז“א שסתם ספרא דורש ריבוי אחר ריבוי לרבות, ומוסיף שכיוצא בזה – דרש ר' יהודה – באגדה³⁹⁹⁶. וכיוצא בו בסתם ספרא נדבה פ”ג א–ד: תקריבו וכו' קרבנכם וכו' (עי' לעיל).

ב) שמיני פ"ב יב: וישמע משה וייטב בעיניו הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי. אמר ר' יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קָשָה הקְפָדָה שגרמה לו למשה לטעות, אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה – כולה ר' יהודה.

ב*) נדבה פ"ח ח: אמר ר' יהודה,

ג) בהר פ"ב ב: אמר ר' יהודה (הופמן 27 בהערה).

ד) אחרי פי“א ח: מה ת”ל טריפה אמר ר' יהודה אם טריפה חיה וכו'.

ה) נדבה פי"ז ג: קרבנו לא קרבן אביו, קרבנו לא קרבן אחר וכו' שר' יהודה אומר אין היורש סומך, וכבר העיר פרידמן בפירושו (עמ' 133): “דסתם ספרא לא קרבן אביו ר' יהודה היא ונכתבה שלא במקומה בהפסק קרבן אחר וקרבן הגר”³⁹⁹⁷.

ו) חובה פ“א ד–ה: ועשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם וכו' הכיצד עד שיכתוב שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל וגד מגדיאל. ר' יהידה אומר (“משום רבן גמליאל”)³⁹⁹⁸ אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח. אמר ר' יוסי וכו'. והסתם ר' יהודה הוא, שבת פי”ב מ"ג: אמר ר' יהודה מצינו שם קטן משם גדול וכו', “ורישא ר' יהודה משמא דנפשיה הוא וסיפא משמא דרביה”³⁹⁹⁹.

ז) חובה פ“כ ד–ה: יכול אפילו וכו' אילן ואח”כ נשא פירות, שדה ואח“כ נתמלא עשבים וכו' ת”ל מקדשי ה' מיעט ("ר' יוסי אומר המקדיש את השדה וכו' ") – ת“ק ר' יהודה הוא, מעילה פ”ג מ"ו (מהרי"ד בהגהות), ועי' תוס' שם ובבלי יג א.

ח) שמיני פרשה ג ב: ימים זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים – סתם כר' יהודה, פרה פ“ח מ”ח ומקואות פ“ה מ”ד.

ט) שמיני פרשה ו ד: מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם משמשים את האדם ואת משמשי האדם ומוציא את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם [ואת הקולב ואת הנחותה ואת המנורה שהן משמשים משמשי האדם]⁴⁰⁰⁰ ואינן משמשין את האדם. וזה מובא בתוס' כלים ב“מ פ”ו ז בשם ר' יהודה: ר' יהודה אומר בהן שלש מדות [משום] ר' עקיבא העשוי לשמש את האדם כגון הסולם את הכלים (ו)כגון הקולב מנורה ואנחותא טהורה העשוי לשמש את האדם ואת משמשי אדם כגון השלחן והטבלא והדלפקי טמאין.

י) שמיני פרשה ו יא: יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי – כר' יהודה בכלים פכ“ו מ”ט: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות (ו)לסנדלין (כנוסחאית כי"י) כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה, וכן בכלים פכ“ד (שכולו ר' יהודה)⁴⁰⁰¹ מי”ב: ושל רצועות (ושל) סנדלים טהורה מכלום.

יא) שמיני פ“י ט: מיכן אמרו האבן שהיה שופת עליה ועל וכו' (כלים פ“ו מ”ב), עליה ועל זיז רואים שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו טמא וכו' – סיפא ר' יהודה בתוס' כלים ב”ק פ"ה ג⁴⁰⁰².

יב) תזריע, נגעים פ“ב א: בעור הבשר הבינוני – ר' יהודה בנגעים פ”ב מ“א ובספרא שם פ”א ה.

יג) מצורע, זבים פרשה ב ד: במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלש אצבעות – סתם כר' יהודה בכלים פי“ט מ”א: נימי הקשר וכו' ר' יהודה אומר שלש אצבעות.

יד) אחרי פרשה ד ג: והקריב את השעיר החי עד כאן הוא זקוק לו להיות חי – סתם כר' יהודה לעיל פ"ב ז (יומא מ ע“ב, תוס' פ”ג).

טו) אחרי פ"א י: אל פני הכפורת במיתה ושאר כל הבית באזהרה – כר' יהודה בברייתא מנחות כז ב⁴⁰⁰³.

טז) אחרי פ"ב ז: שאם נשפך הדם וכו' = יומא סב א: ועוד אמר ר' יהודה.

יז) קדושים פ"ח א: בא ואמר (לו) גר אני וכו' בארץ צריך להביא ראיה ובחוצה לארץ אין צריך להביא ראיה – בברייתא שבבבלי יבמות מז א (“ת”ר") מסיים: דברי ר' יהודה וחכ"א בין בארץ בין בחו"ל צריך להביא ראיה⁴⁰⁰⁴.

יח) אמור פ"א יג: לה יטמא אינו מטמא על איבריה – ר' יהודה היא (בבלי נזיר מג ב, וסופה משובשת)⁴⁰⁰⁵.

יט) קדושים פ“ט ח: אביו ודאי ולא הספק אמו ודאית ולא הספק – ירוש' יבמות ספי”א יב ע"ב: קריי דרש רבי יודה. אביו וודאי וכו'.

כ) אמור פט"ז ה: וכפות תמרים. ר' טרפון אומר כפות ואם פרוד יכפתינו – סוכה לב א (תניא): ר' יהודה אומר משום ר' טרפון וכו', ואפשר שגם זכרונו בשאר מקומות בספרא⁴⁰⁰⁶ מסתמו של ר' יהודה תלמידו הוא.

כא) תוס' ר“ה פ”ד ד: ר' יהודה או' ר' אליעזר אומר שבתון וכו' – סתם ספרא אמור פרשה יא א: ר' אליעזר או' שבתון וכו'.

וכן גם כמה וכמה דברים שנזכרו בספרא בשם ר' אליעזר (עי' שם). שהרי ר' יהודה היה רגיל לשנות משנתו של ר' אליעזר אפי' סתם (מנחות יח א), וכך שנה סתם בספרא נדבה פרשה ד יב (דבר אחר): ועשית עולותיך הבשר והדם הקיש הדם לבשר וכו' – כר' אליעזר (ספרי ראה פיס' עח, זבחים קד א וש"נ)⁴⁰⁰⁷.

ועי' מצורע, זבים פרשה ה, ה–ח: ימים שנים יכול לימים הרבה אר"ע וכו' רבי מונא אומר⁴⁰⁰⁸ משום ר' יהודה ימים שנים יכול ימים הרבה אם מרובים הם וכו'.

ואפשר שר' מונא תלמידו היה המאסף לכל המחנות של דעות חבריו של ר' יהודה ותלמידי ר' יהודה וחבריהם.

“וכולהו אליבא דר"ע”, אמרו בסנהד' שם, ואמנם ישנם בספרא כמה דברים שמקורם בוודאי משנת ר"ע:

חוץ משמיני פרשה ו ד, שהובא בתוס' בשם ר"ע (לעיל), צריך להזכיר עוד:

נדבה פרשה ז ג: “א”ר עקיבא וכי עלת על לב שהזר קרב וכו' ר' עקיבא קתני לה לכולה מילתא ואיהו מפרש מאי תלמודא קאמר (וכו') וכי"… (ראב"ד).

שמיני פ“ב ו: יכול וכו', ראב”ד: ר"ע קתני לה וכו'.

אמור פ“א טו: מ”מ – כר"ע בסנהד' נא ב⁴⁰⁰⁹.

ב) ר' שמעון. על־יד מדרשו של ר' יהודה השתמש המאסף האחרון של הספרא הרבה במדרשו של ר' שמעון. מדרש זה נזכר בבבלי בשמו, “דבי ר' שמעון בן יוחאי”, רק מעט: כתובות מו א: תני רב יוסף צידוני⁴⁰¹⁰ בי ר' שמעון בן יוחי (לדברים), נדה נו א ב“פ (כי"מ): דתני ר' יצחק בר ביסנא בדבי ר' שמעון בן יוחי⁴⁰¹¹ (לויקרא), מכות יט ב: תנא להו ההוא סבא בדבי ר' שמעון בן יוחי (לדברים), ברכות ה ב – כ”י פ‘: תנא ליה ההוא סבא בר' שמעון בן יוחי (מ': מדבי). וד’ פעמים: תנא דבי ר' ישמעאל בדבי רשב"י⁴⁰¹², ז“א: “משום ר' ישמעאל אמרו” בדבי רשב”י.

אבל בירוש' ומדרשים רגיל הרבה (לשמות, ויקרא, במדבר ודברים): תני ר"ש [בן יוחאי]⁴⁰¹³. אבל גם בא“י לא נחשב המדרש הזה לבן־סמך, שאמרו בסוטה פ”ט כג ע“ג⁴⁰¹⁴: תני ר' שמעון בן יוחי וכו', דהדא (=והדא) דרשב”י מן אילין דהכין הכין (“מדברים של כך וכך”, דברים מסופקים), יחידין אינון ולא סמכין עליהון.

והנה בספרא נמצאים כמה דברים ממדרשו של ר' שמעון:

1) נדבה פרשה א יב: משה משה וכו' לשון חבה וכו' – בשמ“ר ספ”ב: תני רשב"י מהו משה וכו'.

2) נדבה פרשה ב ד: אמר ר' שמעון מנין וכו' (=ספרי פיס' שו) – בב“ר פ”א יב: תני רשב"י מנין וכו'.

3) נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים וכו' (=סתם ספרי פיס' רסא וסתם משנת תמורה פ“ו מ”ד).

4) קדושים פרשה א ד–ז: נאמר איש אמו וכו' – פסיקתא רבתי, עשרת הדברות ד‘: תני ר' שב"י שהשוה הקב"ה וכו’ (הלכה ח–ט הוא ציטט ממשנת כריתות בסופה).

5) אמור פט“ז ד: פרי עץ את שטעם עצו דומה לפיריו וכו' – ירוש' סוכה פ”ג נג ע"ד: תני רשב"י ולקחתם לכם פרי עץ הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר, טעם פריו כטעם עצו וכו'.

וכמה דברים נמצאים בספרא בשם ר"ש⁴⁰¹⁵, ומהם הרבה בלשון “אמר ר”ש" (בלי חולק), ולפעמים עומד “אמר ר”ש" באמצע המשפט, כמאמר מוסגר; ומנהג זה מראה שכל הענין שם לקוח ממדרשו של ר"ש:

חוץ מנדבה פרשה ב ד, שהבאתי, המובא בב“ר בשם “תני רשב”י”, וחוץ מנדבה פרשה ו ד שהבאתי, שהיא משנת ר"ש, – חוץ מאלו נמצאים:

נדבה פי"א ג: מליקותיהן מנין אמר ר' שמעון קורא אני וכו‘; שם ד: מליקות כהנים מנין אר"ש ודין הוא וכו’.

צו פרשה א א (אחרי סתם): אר"ש ביותר וכו‘, צו פט“ז ט–י ב”פ: אמר ר’ שמעון וכו' אמר ר“ש לא זו בלבד וכו' וכן היה ר"ש אומר (אגדה) וכו' (מפני שהכל ממדרשו)⁴⁰¹⁶; שם פי”ח א: אר"ש יכול וכו' (ר' יהודה אומר יכול וכו'); שם ב: אר"ש מנין וכו'.

אמור פרשה ה ו: מנין לבן שיאכיל את אמו וכו' אר"ש ת“ל ויליד וכו'; פי”ג ז: אר"ש על מה וכו'.

ומספרא לספרי דברים, שסתמו ר' שמעון (עי' להלן), – ישנן התאמות והקבלות רבות מאד⁴⁰¹⁷, שרובן נאמרו כאן ושם באותו לשון ממש:

נדבה פרשה ד יב (דבר אחר) = ספרי פיס' עח; נדבה פ"ו ט = ספרי שם;

נדבה פרשה ו ד = סתם ספרי (עי' לעיל);

נדבה פי"ז ז–ח = ספרי פיס' עה;

נדבה פ"כ ז = ספרי פיס' עא;

חובה פרשה יב יג = ספרי פיס' רפג (בקיצור);

צו פרשה ה יא = ספרי פיס' קכט;

שמיני פרשה ב ח = ספרי פיס' ק;

שם פ"ג א–ב = ספרי פיס' קא;

שם פ"ה ב–ג = ספרי פיס' קג (ה"ד נוספה בספרי!);

נגעים פ"א ט–י (דבר אחר) = ספרי פיס' רח;

מצורע פרשה ה‘, סוף ז–ח = ספרי פיס’ רעה.

קדושים פ“ג ד–ה = ספרי פיס' קי; [פ”ד ט = ספרי פיס' א, ד“א]; פ”ד יח = ספרי פיס' רלב; פ“ו ב: לא תעוננו וכו' = ספרי פיס' קעא (המדרש ההוא לפסוק אחר); פ”ח ה: לא תעשו עול קרוי עול וכו' (עי' פ"ד א) = ספרי סוף פיס' רצד (כל עושה עול, ועי' פיס' קמח ורכ"ו); פ"ח ח = ספרי סוף פיס' רעד (אותו הדרש לאותו פסוק בדברים); פרשה י ג, ו = ספרי פיס' קעא.

אמור פ“א ב–ג = ספרי פיס' צו; פ”א טו = ספרי פיס רמ; פי“ב א ו = ספרי קלז; פי”ב ה (רשב"א) = ספרי פיס' קלד (ר"ש); פרשה יב י – פט"ו ג = ספרי פיס' סג (דברי ר"ש שאחריהם בספרא אינם שם).

[בהר פרשה ג ט⁴⁰¹⁸: אין לי אלא איש וכו' = ספרי סוף פיס' טז].

בהר פ“ג ו = ספרי פיס' קיב; פ”ז א: ומנין כשיהא נמכר וכו' = ספרי פיס' קיח.

[בחקותי פי“ב ט = ספרי פיס' קה; שם פי”ג ה–ו: ומנין שמעשר בהמה בעמוד ועשר ת“ל יהיה קודש וכו' ריה”ג אומר והעברת וכו' (ו) רע"א עשר תעשר מלמד וכו' – ספרי שם פיס' קה: ר"ש בן יהודה אומר משום ר' שמעון מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר ת"ל עשר תעשר וכו' ("וכולהו אליבא דר"ע).]

ג) ר' אלעזר בר"ש. ובזה אנו באים לחלקו של בנו, ר' אלעזר בר' שמעון, בספרא.

הופמן (עמ' 51) מעיר, שבבבלי מובאים דברים בשם ראב"ש – שהובאו במקום אחר בשם ר' שמעון:

ירוש' ר“ה פ”ב נח ע“א: תני רשב"י וקדשתם וכו' – בבבלי ר”ה כד א: ראב"ש אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת וכו' (אבל בכי“י מ' ול' – ושם הוגה: בר' שמעון –: ר' אלעזר, וכ”ה בתג“ק סי' צד, וכן בסנהד' י ע”ב בדפוסים וכי“י וראשונים, אלא שרש”י גורס שם: ראב"ש, וכ“ה כאן בכ”י מ' ב')⁴⁰¹⁹.

ואפשר על־כן שר' אלעזר בר"ש הזכיר במדרשו דברי אביו. ואנו יודעים שראב"ש סדר מדרש “תני דבי ראב"ש”⁴⁰²⁰, והיה “קריי ותניי ופייטן ודרשן”⁴⁰²¹.

ואמנם בספרא שלנו נזכר כמה פעמים: נדבה פ“ו ה (דברי), פ”ז ב (מוסיף), חובה פ“י ו (אומר), חובה פי”ח י (אומר), פכ“א ב (ראב“ש ור”ש בן יהודה אמרו משום ר"ש), צו פי”א י (אומר), פי“ז א (אומר, בלי מחלוקת, “האי דינא”, ונסמך למדרשו של ר' שמעון)⁴⁰²², שמיני פרשה י ה (ר' יוסי בר' יהודה וראב"ש אמרו), מצורע פ”ה ב (אומר, מוסיף על ר"ע), אחרי פ“ב א (אומר), פ”י ז (אומר), אמור פ"ו ז (אומר).

ושתי פעמים בלשון “אמר ראב”ש“, אחרי פ”ו ו (מפרש ומוסיף), אחרי פרשה ח ב: א"כ למה נאמר איש אמר ראב"ש להביא וולד ישראל וכו', וזה מגיד שהסתמות שלפניהם ממנו הם.

ודומה לו בספרי עקב פיס' לח – סתם, ואחריו רשב"י אומר וכו' אמר ר' אלעזר בר' שמעון רואה אני את דברי ר' יוסי (הסתם!) מדברי אבא וכו‘, ושם פיס’ רד: יכול וכו' וכדברי ראב"ש ת"ל וכו'.

ונראה שדבי ר“ע השתמשו הרבה ב”דבי ראב"ש", מה שאין כן דבי ר' ישמעאל (רק ספרי פיס' לח), שכן הוא מובא הרבה גם בספרי זוטא, 229 232, 238, 245, 247, 258, 259, 275, 277, 288, 317, 329⁴⁰²³.

ועי' ירוש' קידושין פ“א סה”א, נט א: כן פירשה ר' לעזר בי רבי שמעון לפני חכמים והיא שפחה נחרפת לאיש בכתושה לפני איש וכו' (והוא שתירגם עקילס לפני ר"ע, שם).

ואפשר שסידר מדרשו זה “לפני” אביו ר' שמעון, והוא דבי ראב“ש הוא דבי ר”ש.

ובחולין כט ב אמר רב יוסף: דתנינא תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים, וא“ל אביי: לאו איתמר עלה אמר רבב”ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אלעזר בר' שמעון סתימתאה אבל חכ"א שנים שוחטין זבח אחד.

כאן יש לנו אפוא מדרש־הלכה שסתמו ראב“ש⁴⁰²⁴. אבל בספרא קדושים פ”א ג אין ממנו אלא החצי: תזבח⁴⁰²⁵ תזבחוהו אין שוחטין שני ראשים בבת אחת. וסתם כחכמים, והשמיט הרישא!

ד. רבי. “זו ששנה רבי” ויחסה לספרא.

בפי ר' חנינא:

“וכי כעורה היא זו ששנה רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה” (חולין קיז א) נמצא בספרא נדבה פ“כ ד: כל חלב לה' לחייב על חלב מעילה; תמורה לב ב⁴⁰²⁶: דתניא רבי אומר כל חלב לה' לרבות וכו‘. ובפי ר' יוחנן, ירוש’ פיאה ספ”ד יח ע“ג: ומה⁴⁰²⁷ זכה היא⁴⁰²⁸ מה ששנה לנו ר' תעזוב הנח לפניהן משלך = ספרא אמור פ”ג ז סתם.

ולברייתא של ספרא צו פי"ג ד–ה אומר רב יוסף (זבחים מד א): הא מני רבי היא.

וספרא חובה פרשה יא ח: תאמר במעילה שהיא בעון מיתה – רבי היא בפסח' לג א; הזיד במעילה רבי אומר במיתה⁴⁰²⁹; חובה פכ“ב ה: וכחש בעמיתו יכול בדברים ת”ל בפקדון וכו' – רבי הוא בהלכה ב‘⁴⁰³⁰; וספרא⁴⁰³¹ אחרי פרשה ה ז: נאמר כאן עור ובשר ופרש וכו’ – כיומא סז סע"ב (זבחים ג סע"א): דתניא רבי אומר נאמר כאן וכו'⁴⁰³².

ובקדושים פרשה א ד–ו: נאמר איש אמו ואביו תיראו וכו' נאמר כבד וכו' נאמר מקלל וכו' הקיש וכו' – במכילתא בחדש פ“ח: רבי אומר חביב כבוד אב וכו' ששקל כבודן ככבודו וכו' כתיב כבד וכו‘, והוא דבי רבי, ועיקרו דבי ר’ שמעון, כי ב”מכילתא דרשב“י”, הופמ' 110: ר' שמעון בן יוחאי אומר “גדול כבוד אב וכו' “, וכן בפסיק”ר, עשרת הדברות ד' (פכ"ג) בשם “תני רשב”י”⁴⁰³³.

ובקדושים סוף פרשה י יד: והכרתי אותו מה ת“ל לפי שנאמר ובמשפחתו יכול תהא משפחתו בהכרת וכו' – שבועות לט סע”א: כדתניא רבי אומר והכרתי אותו מה ת"ל וכו'.

ובירוש' נזיר פ“ה נג ע”ד שהזכרתי: רבי הוה יתיב מתני בפרשת אין ממירין בבכור (ת“כ בחקותי פ”ט י–יא) זחלין אפוי דבר פדיה (קפרא) וכו', זאת אומרת שרבי שנה הברייתא של ספרא אמור פ"ז ז–ח, שהובאה שם בירושלמי, – אגב דרשת “לאמר”: לא ימיר, – בפרשת “אין ממירין בבכור”, בפרשת בחקותי ופירש אותה, וכזה פירשה בר־קפרא תלמידו לפניו.

וכבר הזכרתי את הבבלי כריתות ז ע"א: ותרוייהו סתם ספרא נינהו וכו' הא רבי אליבא דר' יהודה הא רבי אליבא דידיה.

ובירוש' ר“ה פ”א נו ע"ג: לא תאחר לשלמו ולא את חליפיו (= ספרי תצא פיס' רסד) כהדא דתני ואל פתח אהל מועד לא הביאו ולא את חליפיו (ואינו בת"כ אחרי). אמר ר' יונה פירשה לוי בן סיסי קומי רבי (לברייתא דספרי) באומר הרי עלי עולה וכו' לפום כן צרך מימר לא תאחר לשלמו ולא חליפיו.

ואמנם גם סתמות אחרים של ספרי דברים מובאים במק"א בשם רבי:

וכי כעורה זו ששנה רבי, קידושין ט ב – ספרי תצא פיס' רסח: וכי כעורה וכו‘, חולין קטו ב – ספרי ראה פיס’ עד; סנהד' מא ב: דבי רבי תנא – ספרי תצא פיס' רמב; בכורות כז ב⁴⁰³⁴: דבי רבי תנא (בתמורה כא ב: דתניא) – ספרי ראה פיס' קכה (בניגוד לספרי קרח פיס' קיח). ועי' סנהד' עג א⁴⁰³⁵: דבי רבי תנא, ותחת זה שם עד א⁴⁰³⁶: כדרבי דתניא רבי אומר⁴⁰³⁷. יבמות ח א: ת"ש רבי אומר ולקח ולקחה וכו' – ספרי תצא פיס' רפח סתם.

אבל ב"ק פד א (כ"י מ'): דבי רבי תנא – אינו שווה לספרי ראה פיס' קץ. וכן הוריות ח א: דבי⁴⁰³⁸ רבי תנא (ואינו שוה לרבי, שבספרי שלח פיס' קיא).

אנו רואים אפוא ש“זו ששנה רבי”, “דבי רבי”, שנויה כ“פ סתם בדבי ר”ע, ספרא וספרי, ז"א שספרא וספרי בסידורם האחרון השתמשו בדבי רבי.

ואמנם “רבי” נזכר הרבה מאד בספרא⁴⁰³⁹.

ד. התלמוד והספרא

I. ציטטים מפורשים

התלמוד⁴⁰⁴⁰ מביא את “סתם ספרא” בכ"מ, מאלה ישנם בספרא⁴⁰⁴¹:

1) עירובין צו ב: ולא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי דתניא (ת"כ נדבה פרשה ב ב) דבר אל ב“י וסמך ב”י סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכו' (חולין פה א) וסתם סיפרא מני ר' יהודה. ובר"ה לג א סיימו בה כבר: דברי ר' יהודה, בניגוד לעירובין (תוס' שם).

2) קידושין נג א: דתניא (צו פ"י ג–ט) מניין וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה.

3) שבועות יג א⁴⁰⁴²: רבי יהודה לא סבר לה כרבי דתניא (אמור פי"ד א–ב) יכול יהא יוה"כ מכפר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקאמר וכו' ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא דתניא (שם א) יכול וכו' (בכריתות: ותרוייהו סתם סיפרא נינהו)⁴⁰⁴³.

4) בכורות סא א: ועוד דתניא (נדבה פט"ז ד) אם מן הבקר וכו' סתם סיפרא מני ר' יהודה וקתני וכו‘. אבל יומא מ’ ע“ב–מא ע”א: ת“ש ועשהו חטאת הגורל וכו' (סתם סיפרא מני ר' יהודה וקא תני הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת אלמא הגרלה מעכבא) תיובתא דמאן דאמר הגרלה לא מעכבא – ליתא בספרא אחרי (פ"ב ה); אבל כל המוקף אינו מעיקר הגמרא וחסר בכ”י א“פ ובילקוט, ולשון פירוש הוא, ועי' רש”י (“והא בת”כ היא דהא קרא בספר ויקרא כתיב") ור"ח⁴⁰⁴⁴.

5) וכן בשבת קלו ב–קלז א: לא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך, ומנלן דלא מיערך דתניא (בחקותי פרשה ג ט) הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס וכו' (וסתם סיפרא ר' יהודה) – ליתא בכ“י מ', ולא היה לפני רש”י (ולא לפני התוס' בבכורות מא ב ונדה כח ב), שהוסיף מעצמו: והא סתם סיפרא הוא דבתורת כהנים תניא לה וסתם סיפרא ר' יהודה. ואם היו רוצים להביא כאן דעחו של ר' יהודה, היו מביאים דבריו המפורשים שבפרשה ג ב (= ערכין ה ב): אמר ר' יהודה אחר שכתוב אחד מרבה וכו' מפני מה אני אומר מעריכים אבל לא נערכים וכו' שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים, אלא שזהו פירוש, שנכנס בעיקר התלמוד.

ויש פירושים כאלה שלא נכנסו לגמרא:

1) בסנהד' נד א: תניא כוותיה דרבא איש פרט לקטן וכו' – ת“כ קדושים פ”ט יב (מכילתא דעריות!), וכתב רש“י: תניא כוותיה, בת”כ דסתם ספרא ר' יהודה, אבל זו דבי ר' ישמעאל היא, אלא שהראיה היא מסיפא: אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב, וזו דעתו של ר' יהודה במשנתנו (נג א): אינו חייב אלא משום אם בלבד⁴⁰⁴⁵.

2) וכן בתמורה לב ב–לג א: תניא כוותיה דר' יוחנן (אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה) אם בהמה אשר לא יקריבו ממנה בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר וכו' ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה, וכתב רש“י (וכן תוס'): דהא ברייתא רבנן היא דהא סתם סיפרא היא וסתם סיפרא ר' יהודה בר פלוגתא דר”ש. אבל הברייתא שבבבלי (כאן ובהקבלות) היא דבי ר' ישמעאל (אתה אומר – או אינו), ואינה כלל ספרא שלנו (בחקותי פרשה ד א).

ונשאר לנו רק מקום אחד, כריתות כב א, שצריך בירור: (“דם התמצית אין חייבין עליו”) ר' יהודה מחייב בדם התמצית, א“ר אלעזר מודה ר' יהודה לענין כפרה (“שאינו מכפר”) שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אמר רנב”י אף אנן נמי תנינא (דתניא) דם מה ת“ל כל דם לפי⁴⁰⁴⁶ שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר (כי"מ: הוא הנפש!)⁴⁰⁴⁷ אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו (שהוא מכפר) דם חולין ודם התמצית מניין ת”ל כל דם, סתם סיפרא מני ר' יהודה היא.

ולעיל שם ד ב: דתניא רבי יהודה אומר דם מה ת"ל כל דם אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו⁴⁰⁴⁸ דם חולין וכו'.

והנה בספרא שלנו, אחרי פרשה ח ג שנינו: אשר יאכל כל דם מה ת“ל לפי שנאמר כי נפש הבשר בדם [היא ואני נתתיו לכם על המזבח]⁴⁰⁴⁹ (וסיפיה: כי הדם הוא בנפש יכפר) שיכול אין לי חייבים אלא על דם הנפש במוקדשים מנין על דם הנפש בחולין ועל דם התמצית בחולין⁴⁰⁵⁰ ועל דם התמצית במוקדשים ת”ל אשר יאכל כל דם דברי ר' יהודה וחכ"א על כולם אינן חייבים אלא על דם הנפש בלבד. (ושם הלכה ה: כי הדם הוא בנפש יכפר הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום. ועי' חובה פרשה ג ז: מדם הפר מדם הנפש לא מדם הבשר ולא מדם התמצית).

כאן הוסיפו בספרא “דברי ר' יהודה”⁴⁰⁵¹, כמו שהוסיפוה בברייתא דספרא בר“ה לג א, וכמו שהוסיפו בברייתא שלנו גם בבבלי בדף ד א: ר' יהודה אומר, וכמו שהוסיפו בברייתא אחרי פי”א ח: “אמר ר' יהודה” ע“פ זבחים סט ב: ור' יהודה מ”ט קרא אשכח וקדריש נבילה וטריפה אמר ר' יהודה טריפה למה נאמרה אם וכו' וליתא בירוש' נזיר פ“ו נד ע”ד. וכך הוסיפו גם בברייתא שבת“כ אחרי פי”א ז “דברי ר' יהודה”, שאינו בנדה מב ב, ולהיפך הוסיפו באותה ברייתא בזבחים סט סע"ב וחולין ק ב: ר' יהודה אומר, כמו שהוסיפו “ר' יהודה אומר” גם בסוכה לב א (עי' לעיל), הוספה שרגילה גם במשניות.

וכן “שהוא מכפר” שבבבלי, הוא פירוש ה“תנאים”, או הבבלי⁴⁰⁵², שאם היה מלשון הברייתא היה אומר: שהנפש יוצאה בו ומכפר, אלא שפירוש הוא, והרבה כאלה בברייתות שבבבלי, שכבר העירו עליהם הראשונים. ויוצא לנו, שדברי הספרא והברייתא שבבבלי אחד הם⁴⁰⁵³.

ואמנם רנב"י אומר בכ“מ “אף אנן נמי תנינא” לספרא: יומא יב ב, זבחים כז ב ועוד. ואיך אפשר לומר שהתלמוד לא ידע את ספר הספרא שלנו. הרי גם מה שהביא הבבלי בשם “תורת כהנים” ביבמות עב ב: ואיתיביה ר' אלעזר לר' יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום וכו' – היא ברייתא בת”כ תזריע פ“א א, ועליה אמרו שם: א”ל ר' יוחנן לר“ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה א”ל ר"ל דידיה היא מתנית' היא. היכא תנא ליה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי (עי' לעיל), ובירוש' (שבת פ“ב ד ע”ג) שנה אותה ר' יסא תלמידו לפניו (עי' להלן).

וכך מה שמובא בתלמוד בשם “תנא דבי רב” (“ת”ר"), זבחים לט א–מא ב נמצא בספרא (עי' לעיל, ע"ד חולין נדבר עוד), וכן “דבי רב תנא” שבשבת קה א (עי' לעיל, 638).

וכ“ת”ר" שבזבחים לט א – ישנם בתלמוד כמאתים וחמשים “ת”ר“, שהם נמצאים (ברובם בלשונם) בספרא⁴⁰⁵⁴, חוץ מכמה מאות ברייתות (יותר מארבע מאות) שהובאו בבבלי ב”תניא" “ורמינהי” וכדומה⁴⁰⁵⁵. ומהם פרקים שלמים:

זבחים סה א – ת“כ נדבה כל פרשה ז'; מנחות כא א–ב – ת”כ נדבה כל פרק יד; מנחות ס ע“א וב' – שני פרקים: ת”כ נדבה פרשה יא ופרק יג⁴⁰⁵⁶.

וכן מובאים בבבלי כמה ציטטים מספרא בלשון “ותנא” (“תנא דבי רב”!), ותנא מייתי לה מהכא⁴⁰⁵⁷:

יומא פא א = ספרא אמור פי"ד ז–ט⁴⁰⁵⁸

חגיגה ט א = אמור פי"ז א–ג

זבחים סב ב = נדבה סוף פ"ה

זבחים לח א = חובה פי"א ה–ז

חולין כז א = נדבה פ"ו ג

חולין קלד ב = צו פט"ז ו⁴⁰⁵⁹

ועי' זבחים כח א (עי' למטה).

וכן “ותנא תונא”⁴⁰⁶⁰, ב“ק כה ב = ת”כ קדושים פרשה ב ג, קידושין כד ב וש“נ = ת”כ נדבה פרשה ו ג ואמור פרשה ז ב.

וא"א על־כן לומר שהתלמוד לא ידע “ספרא” שלנו.

II. ציטטים בשם “תנא”; יחס התלמוד לספרא

כמה ברייתות של ספרא מובאות בבבלי בשם שונה (תנא) אחד ששנה אותן, או מפני שאותו אמורא ששנו אותה לפניו לא ידעהּ (מעטים), או מפני ששנה אותן לפני אחד האמוראים, והלה הוסיף בה דברים, תיקנה והגיהה, אז מפני שהנוסח של אותו שונה משונה היה מן הנוסח הרגיל המקובל בישיבה⁴⁰⁶¹:

א) ירוש' שבת פ“ב ד ע”ג: תני רבי יוסי (שׂרידי ירוש': יסא) קומי רבי יוחנן מניין לכל הנימולים וכו' = תזריע פ“א א (ומקוצר), והיא הברייתא ששנאה ר' אלעזר סתם (יבמות עב ב), ולא ידע ר' יוחנן שהיא ברייתא בספרא עד שאמר לו ר”ל.

כריתות ה א: דאמר ר' יוחנן תני זבדי בן לוי נאמר להלן וכו' – צו סוף פי“ג ט. וזו אמרר' יוחנן בשם זבדי מפני שלא ידע עדיין את הספרא, עד שנתעורר על־ידי ר”ל לשנותו.

ב) נדה כד ב (עי' לעיל “רב”). ברייתא דספרא שרב הגיהה והוסיף בה דברים.

ג) ב“מ נד ב: תני תנא קמיה דר' אלעזר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (ויק' כז כז) מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים (“שסתם בהמה טמאה לבדק הבית”) ומועלין בה אף כל שתחילתה הקדש וכולה לשמים מועלין בה א”ל ר' אלעזר לתנא בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים (“לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים”, תוס') אלא תחילת הקדש למעוטי מאי וכו' דילמא לענין חומש קאמרת וכריב“ל א”ל אין הכי קא אמינא.

ועל־פי זה שנה אותה ר' אלעזר בירוש' מע“ש פ”ג נד ע“א: ריב”ל אמר אין מוסיפין חומש אלא על תחילת הקדישות. א"ר לעזר ותני כן (= ותניא נמי הכי) אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש מוסיף חומש אף כל שהיא תחילת הקדש מוסיף חומש.

אבל בספרא שלנו היא שנויה לויקרא כז יא (ורישא שלה לענין פדיון פסולי המוקדשים שנויה), בחקותי פרשה ד א⁴⁰⁶² – ד: (1) ואם כל בהמה, יכול בבהמה טמאה הכתוב מדבר כשהוא אומר אם בבהמה הטמאה ופדה הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו, יכול וכו‘⁴⁰⁶³. (2) טמאה לרבות את המתה וכו’. (3) מה ראיתה⁴⁰⁶⁴ לרבות וכו' הרי אנו למידים אותה מבהמה טמאה וכו‘⁴⁰⁶⁵. (4) או דבר שאת למידו בדרך אחד את למידו בכל הדרכים שיש בו מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחילת הקדש ומועלים בה וכולה לשמים אף אני ארבה את כיוצא בו⁴⁰⁶⁶, וכי מה יש לנו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד ת“ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. וכבר כתב הראב”ד שם: "וכאן הוא דורש מן הפסוק הראשון ודורש אותו לענין פריון וכו’. ומן הפסוק האחר אנו דורשין לענין חומש והיא הברייתא השנויה בב“מ והיא קטועה ושמא במקומו הוא מסיים כמו שמסיים כאן וכו' וכששנה התנא הברייתא הזו לפני ר' אלעזר שנה אותה מקוטעת ומשובשת והיה מראה בה דלענין מעילה היא מדברת ור' אלעזר תירץ אותה שלא דבר בה לענין מעילה כלל אלא לענין חומש והמעילה שהיא שנויה שם על דרך המעילה השנויה כאן וכשהיא מסויימת במקומה כמו שהיא מסויימת כאן”.

אבל ברור שהתנא שנה כאן לפני ר' אלעזר קטע של ברייתא, וטעה בה ר' אלעזר⁴⁰⁶⁷, וחוץ מכל אלה – ספרא בחקותי אינו סתם ספרא שלנו⁴⁰⁶⁸.

וכזה בשם ר' אלעזר גם במקום אחר, בבבלי שבועות לה א: ת"ר שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבין ת“ל אם לא יגיד ונשא עונו, מאי תלמודא אמר ר' אלעזר אם לוא יגיד כתיב, אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור. ובספרא חובה פרשה ח ד: ת”ל ושמעה קול אלה והוא עד [וגו‘] עד שישמעו מפי התובע. והירוש’⁴⁰⁶⁹ מביאהּ בלשון ר' אלעזר ובשמו: אמר ר' לעזר מה “תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו”. ל[ו]א מפי התובע. מתניתא צריכה למה דאמר ר' לעזר ומה דמר רבי לעזר צריכה למתניתין. אילו תנינן ולא תנא רבי לעזר וכו' אילו תנא רבי לעזר ולא תנינן וכו‘. ר’ אלעזר שנה את הספרא סתם (כביבמות) ופירשהו (“הוא תני לה והוא אמר לה”).

וכן בירוש' יומא פ“ב לט ע”ד: ר' לא בשם ר' לעזר אל מקום טהור שיהא מקומו טהור = חובה פ"ה ה.

ובבבלי מנחות צג ב: ובשתי ידים. מנה“מ אמר ר”ל דאמר קרא וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו (“חסר”) וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנא' ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת (המימרא נמסרה בלשונו של ר"א), אזל ר' אלעזר אמרה להא שמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמיה דר“ל שמע ריש לקיש ואיקפד, א”ל (“והקשה לו”) אי ס“ד כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו (“מלא”) וכו', אישתיק, לבתר דנח דעתיה א”ל מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי.

ואמנם בספרא אחרי פרשה ד ד: וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר מלמד שהסמיכה בשתי ידיו. בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

אלא שהמימרא של ר“ל, שהיה בקי בספרא (יבמות עב ב), אינו שלו, אלא ברייתא דספרא היא, ועל־כן לא אמרה ר”א בשמו, ומ“מ הקפיד ר”ל ורצה לקפחוֹ בשאלות, כדי להראות לו, שלא ירד לדעת המדרש ושאינו שלו. ור"א אמרה סתם, כמו שהיה רגיל “לומר” ברייתות של ספרא סתם⁴⁰⁷⁰.

ד) מגילה ח ב: דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא וכו' טהור מפריעה ופרימה – תזריע נגעים פ"ב י.

עירובין קה א: אמר רב הונא רב כהנא מסייע בהני דתני ר“כ (מתוך שנאמר)⁴⁰⁷¹ אך אל הפרוכת לא יבוא יכול וכו' ת”ל אך חלק – ברייתא דת“כ אמור פ”ג יא בהרחבת דברים ופירוש.

ה) סנהד' עח א: תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את המכה את חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, אין בו כדי להמית פשיטא אלא יש בו וכו'⁴⁰⁷² = אמור פ"כ א כתיקונו של התלמוד.

כריתות ט ע“ב (נדה מ ע"א): דתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת (לזכר ולנקבה)⁴⁰⁷³ מלמד וכו', יכול אף על הלידה ועל הזיבה (בנדה: יכול תביא וכו' כאחת) ת”ל זאת⁴⁰⁷⁴ אלא מעתה וכו' אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת וכו‘⁴⁰⁷⁵ = תזריע פ“ג ו–פ”ד א: תורת היולדת, האשה שילדה וולדות הרבה וכו’ (משנת כריתות) יכול אף ללידה אף לזיבה תביא קן אחד ת“ל זאת, שלא כהגהת רב ששת: ובהגהות ד”ת הוסיף בה"ו (ע"פ הגמרא?): מלמד שהיא וכו'.

פסח' כ א: תני תנא קמיה דרב ששת שרץ מטמא את המשקין ומשקין מטמאין את הכלי וכלי מטמא את האוכלין והאוכלין מטמאין את המשקין ולמדנו שלש טומאות בשרץ, הני⁴⁰⁷⁶ ארבע הן, גוז משקין דרישא (“ומשקין מטמאין את הכלי”), אדרבה גוז משקין דסיפא (“והאוכלין מטמאין את המשקין”), לא אשכחן תנא ראמר משקין מטמאין כלי אלא ר' יהודה והדר ביה.

אבל בספרא שמיני פרשה ח ה: ר' עקיבא אומר השרץ מטמא את המשקים והמשקים מטמאים את הכלים והכלים את האוכלים, הא למדנו ששלשה טמאים בשרץ. וחסרים אפוא משקים דסיפא, והתנא ששנה לפני רב ששת טעה, וקושית “לא אשכחן” וכו' אינה קושיא, שהרי באותה הלכה אומר ר' יהודה “שהמשקים מטמאים את הכלים”, ושם השיבו עליו, ור' יהודה שנה משנת ר"ע כדעתו.

ו) רב יוסף, שונה הברייתות, מביא ברייתא של הספרא ב“תנינא”: קדושין יב א: אי הכי היינו דתנינא (חובה פרשה יב ט) צא וחשוב וכו'⁴⁰⁷⁷.

ז) זבחים כח א: אלא אמר אביי כי אתא רב יצחק בר אבדימי סמיך⁴⁰⁷⁸ אדתני תנא כשהוא אומר שלישי וכו' = צו פי"ג ב.

ח) ב“מ נח סע”א: תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא⁴⁰⁷⁹ קדשים שחייב באחריותן חייב שאני קורא בהן בה' וכחש, ושאינו חייב באחריותן פטור שאני קורא בהן בעמיתו וכחש, א“ל כלפי לייא איפכא מסתברא, א”ל איסמייה א"ל לא הכי קאמר וכו'.

ואמנם התנא שלו⁴⁰⁸⁰ טעה והחליף, ובספרא חובה פכ"ב ג: שחייב באחריותן קורא אני בהם וכחש בעמיתו ושאין חייב באחריותן קורא אני בהם בה' וכחש.

ט) בשם ה“תנא” רבה בר שמואל⁴⁰⁸¹ מובאת בר“ה כ א ברייתא, שתחילתה דומה לספרא אמור פ”י ה, אבל לא סופה, וגם אינה מדויקה בלשונה: והתני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך ת“ל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש, ורבא מתרץ אותה (“כך מקדשין”), אבל בספרא שם: כך יקדשו את החודש מפני הצורך ת”ל החודש (הראב“ד: ת”ל בחודש, פי' אשר תקראו אותם במועדם וכו' וסמיך ליה בחודש הראשון וכו') אחר החודש הם הולכים, וכך היא בירוש' ר“ה רפ”ו נח ע“ג. זאת אומרת שהתנא שנה אותה שלא בדיוק⁴⁰⁸² וגם עירבב אותה עם המדרש שבמכילתא פסחא פ”א ועוד.

י) סנהד' מז א: א“ל אביי וכו' דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת”ל בעמיו וכו' – ספרא אמור ספ"א טז: בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור להחלו וכו' יכול וכו'. הענין אחד, אבל התנא שנה ברייתא זו בסגנון אחר, וזו מביא אביי.

יא) ובנדה מג ב: כתנאי מנין לרבות נוגע בש“ז ת”ל או איש, וכו‘. א"ל רב הונא בריה דר’ נתן לרב פפא ממאי דמאו איש דשרץ קמרבי ליה דלמא מאו איש אשר תצא ממנו ש"ז וכו', שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב ספא (או איש דשרץ) ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

ואמנם בספרא אמור פ“ד ג היא שנויה בין הפרקים, בין או איש הראשון לאו איש השני: אשר תצא ממנו ש”ז זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בש“ז ת”ל או איש. (ד') אשר יגע בשרץ אין לי וכו'. ומובן שכפשוטו – שייך המדרש ל“או איש” הראשון, אבל אפשר למושכו גם לַשני.

כי אמנם כך היא, שאע“פ שהאמוראים בכלל היו שונים את הספרא⁴⁰⁸³ – השונים לפניהם היו ה”תנאים", ועליהם הם נסמכים, כמו שנסמכו עליהם גם במשניות. וכשם שלא תמיד היו בקיאים במשניות זרעים וטהרות כך נשמט מהם לפעמים⁴⁰⁸⁴ גם ברייתא שבספרא (“ברייתא לא שמיעא להו”), או שידעו רק רישא או סיפא: אותו הקטע שהובא בבית המדרש (מה שקרה אפילו במשנה)⁴⁰⁸⁵. והשונים האלה היו לפעמים גם מקצרים ומוסיפים ומשַׁנים: חולין עד א⁴⁰⁸⁶.

בכורות לט א בעי אם “יש מחוסר אבר מבפנים” ופושט: ת“ש (נדבה פרשה יד ז) ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת וכו' ותניא אידך (שם ט!) יסירנה לרבות (בעל)⁴⁰⁸⁷ כוליא אחת, סברוה דכ”ע אין ברייה באחת וכו' דמר סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון ומר סבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אמר ר“ח בר יוסף דכ"ע וכו' ולא קשיא כאן כשנבראה בשתים וחסרו כאן כשנבראה באחת מעיקרא והא דומיא דשלש קתני מה שלש מעיקרא וכו‘. ור’ יוחנן אמר דכ"ע אין בריה באחת וחסרון מבפנים שמיה חסרון ול”ק כאן שחסרה קודם שחיטה וכו'.

והנה בספרא שנינו: יסיר יותרת אע“פ שאין כליות (“שאבדו”) יסיר כליות אע”פ שאין יותרת (“שאבדו”) יסירנה אפילו כוליא אחת (“אע”פ שאבדה האחרת“, ראב”ד).

ר' יוחנן (בר פלוגתיה דרב חייא בר יוסף תמיד) פירשה כפשוטה (וכמו שיוצא מן הספרא). אבל סתם התלמוד לא ידע כבר שהם ממקור אחד והציגם בתור חולקים “ותניא אידך”⁴⁰⁸⁸ “דכולי עלמא” “דמר סבר –” “ומר סבר”⁴⁰⁸⁹!

כריתות כב ב: ת“ר ואם נפש לחייב על ספק מעילות אשם תלוי דברי ר”ע וחכמים פוטרים. לימא בהא קמיפלגי דר“ע סבר למדין עליון (“מעילות”) מתחתון (“אשם תלוי”) ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון אר”פ דכ“ע למדין עליון מתחתון וכו' אלא ה”ט דר"ע דאמר קרא ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון וכו'.

ובספרא שנינו (חובה פרשה יב א): ואם הרי [זה]⁴⁰⁹⁰ מוסיף על ענין ראשון מלמד⁴⁰⁹¹ שספק מעילות באשם תלוי דברי ר"ע אמר לו ר"ט מה לזה וכו' (כבמשנה פ"ה).

התלמוד קיצר דברי ר“ט שישנם במשנה והציע והוסיף “וחכמים פוטרים” (וקרוב שהמשנה כולה, עד “אר”ט" היתה כולה בת"כ), אבל גם לא שנה “הרי זה מוסיף על ענין ראשון”, ומעצמו הוא שפירש כך. אלא שאפשר, שבספרא הוסיפוה אח”כ ע"פ הבבלי, כשם שהוסיפו בו כמה דברים.

חולין קלז א: דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר, ר' יוסי היינו ת“ק כולה ר' יוסי היא והכי קתני שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר, א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מודי ר' יוסי במידי דאורחיה וכו'.

אבל בספרא קדושים פ“ב ה שנינו: ולקט קצירך לא לקט קיטוף. ולקט קצירך אין לקט אלא [הבא]⁴⁰⁹² מחמת קציר. מיכן אמרו היה קוצר וכו' (פאה פ“ד מ”י), כלומר ולא לקט שנושר אחר הקציר. וכבר העיר הראב”ד: “כתבתי הנסחא כמו שמצאתיה כאן והיא מוחלפת מן הגירסא שהביאו במסכת חולין וכו' אלמא הכי קאמר אין לקט אלא הבא מחמת קציר ולא מחמת קיטוף וכו' והכא משמע דלמעוטי אחר הקציר אתא כדמפרש ואזיל מכאן אמרו וכו' ותנא גופיה קתני לה ורי יוסי ליכא הכא. ואני תמה מאד על חילוף הגירסות מהו, ומי שסדר הגמרא במסכ' חולין אם ראה הנסחא הזאת מה ראה להקשות ר' יוסי היינו ת”ק ותירוץ שר' יוסי אומר וכו' אדרבה פלוגת' איכא בינייהו דת"ק דריש ליה למעוטי קיטוף ור' יוסי דריש ליה למעוטי אחר הקציר אבל לקט קיטוף לקט הוי. ואיפכא הויא פלוגתייהו ממאי דאמרינן בגמרא דילן ומאין היה לו לבעל הגמרא לסדר הענין והמחלוקת כך וכו'.

אבל גם בתוס' פאה פ“ב יד שנינו: איזהו לקט זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה ר' יוסי אומר אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד שנאמר ולקט קצירך לא תלקט, ואנו רואים אפוא שחסרים בספרא שלנו דברי ר' יוסי: < ר' יוסי אומר > ולקט וכו', ו”מיכן אמרו" א“תלש מלא קומצו” קאי, ותנא דפ“א ז מרבה “תולש” בתבואה, ובירוש' פאה פ”ג יז ע“ג לא שנינו אלא רישא (לא לקט קיטוף), ובפ”ד יח ע"ג, ברייתא אחרת: תני לקט קצירך לא כל הקוצר בידו.

תמורה ז סע“א: תניא כוותיה דרבא (שאפי' מקדיש בעל מום לדמי נסכים לוקה) נדבה תעשה אותו זה קדשי בדק הבית ואין לי אלא נדבה (“הרי זו”) נדר (“הרי עלי”) מניין ת”ל ולנדר, יכול אפי' קדשי מזבח ת“ל ולנדר לא ירצה, זה קדשי מזבח ואין לי אלא נדר נדבה מניין ת”ל נדבה, רבי אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר (“שלא יקריבנו”), היינו ת“ק מאי לאו בהא קמיפלגי דת”ק סבר אפי' אקדשיה לדמי נסכים וכו'.

אבל בספרא אמור פ“ז ו שנינו: רבי אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה ואיזה (ה)קודש מרצה זה קודש מזבח. ת”ל ונרצה לו; ואין ביניהם אלא משמעות דורשין, ו“האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא” (ראב"ד).

אלא ש“תנא” דבי רב קיצר והציע הדברים בלשונו הוא, וע"י כך טעו בפירושו.

בבכורות לח א מביא רב תחליפא בר אבדימי ברייתא: דתנן זו עדות העיד חזקיה וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים לחלוקה (“שאין אחוריו חלוקים מתוכו – אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו”) נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו, כלי חרס בתוכו תלה רחמנא וכו' א“ר יצחק בר אבין ה”ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים לחלוקה וכו'.

אבל בספרא שמיני פרשה ז ד שנינו: אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למיטה ולכסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס (=כלים פ“ב מ”ג ופכ“ז מ”א!) זאת עדות העיד וכו' כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. אל תוכו מתוכו הוא מטמא ואינו מיטמא מאחוריו וכו'.

אלא שהתנאים פירשו עדות זו לענין “חלוקה”, כלים פכ“ה מ”ו, והוסיפו פירוש.

מנחות צב ב–צג א: תנו רבנן קרבנו ולא הבכור וכו' קרבנו ולא מעשר וכו‘, ומה שלמים שאין מקדשין לפניהם ולאחריהם טעונין סמיכה מעשר שמקדש לפניו ולאחריו⁴⁰⁹³ אינו דין שטעון סמיכה תלמוד לומר קרבנו ולא מעשר. קרבנו ולא פסח וכו’ ומה שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה פסח שהוא בעמוד והבא אינו דין שטעון סמיכה ת“ל קרבנו ולא פסח. איכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונים נסכים ותנופה וחזה ושוק, קראי אסמכתא בעלמא אלא קראי למה לי: קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו ולא קרבן גוי קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה, ושם צד א: ת”ר קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה וכו' (=ספרא צו פי"ז ב), ובדף צג א⁴⁰⁹⁴ אמרו: מאי טעמא דר' יהודה (“האומר יורש אינו סומך”) קרבנו ולא קרבן אביו וכו' ורבנן האי קרבנו מאי עבדי ליה קרבנו ולא קרבן גוי קרבנו ולא קרבן חבירו קרבנו לרבות כל בעלי קרבן (“חוברין”) לסמיכה וכו'.

והנה בספרא נדבה פי“ז ב–ו שנינו: קרבנו קרבנו קרבנו לרכות כל בעלי קרבן וכו' (כבבבלי) קרבנו לא קרבן אביו קרבנו לא קרבן אחר (=“הגוי”) קרבנו לא קרבן הגר (“גר שמת ואין לו יורשין”, וי"ג: הגוי) שר' יהודה אומר אין היורש סומך. קרבנו לא הבכור וכו' קרבנו לא המעשר הלא דין הוא ומה אם שלמים שאינן בעמוד והבא טעונין סמיכה המעשר שהוא בעמוד והבא (ר"ע בסוף בחקותי) אינו דין שיטען סמיכה ה”ל קרבנו לא המעשר. קרבנו לא הפסח הלא דין הוא מה אם שלמים שלא ריבה בהן הכתוב מצות יתירות טעונות סמיכה הפסח שריבה בו הכתוב מצות יתירות אינו דין וכו'.

והנה לא רק שהדין במעשר ופסח שונה בספרא מבתלמוד, אלא שמתוכו נראה קצת שלא ידע שהברייתא של דף צד ע"א (קרבנו לרבות כל בעלי קרבן) נשנית באותו מקום ראשונה אצל ברייתא שלנו, ושגם קרבן חבירו (“אחר”) או קרבן גוי (“אחר”, עי' פרידמן בפירושו) שנוי שם.

והדרשות שנדרשו בבבלי צג א ל“רבנן” ישנן בספרא אצל “קרבנו ולא קרבן אביו” שהוא לר' יהודה, ואמרו שם תחילה: ור' יהודה לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה (בה בשעה שהיא שנויה אצל דרשתו בספרא) ואי נמי אית ליה גוי וחברו מחד קרא נפקא (“אחר”) אייתרו ליה תרי קראי חד קרבנו ולא קרבן אביו ואידך לרבות כל בעלי קרכן לסמיכה. אבל בספרא דורש עוד “ולא קרבן הגר”, ואם אנו גורסים “הגוי” א"כ דורש הוא חברו וגוי מתרי קראי.

נראה אפוא שהברייתות שבתלמוד כאן אינן הברייתות של ספרא כאן, אלא מדרש אחר השונה קצת משלנו היה להם כאן (אולי מדרשו של ר' חייא).

ולעומתו ברייתא א' שבספרא שם שנה תנא אחד בקיצור.

מנחות צג ב: תנו רבנן ידו על הראש ולא ידו על הצואר, ידו על הראש ולא ידו על הגביים (“גב”), ידו על הראש ולא ידו על החזה. כל הני למה לי צריכי וכו' ואי אשמעינן הני תרי משום דלא איתרבו לתנופה אבל חזה דאיתרבי לתנופה אימא לא צריכא.

אבל בספרא שם, נדבה פ"ד ב (וכן פי"ז א) מפורש: על ראש לא על הגביין. אוציא את כולם ולא אוציא את החזה, ודין הוא מה אם הראש שאין טעון תנופה טעון סמיכה החזה וכו'.

הברייתא נשנית אפוא ע"י “תנא” אחד בקיצור: ידו על הראש ולא ידו על החזה בלי הדין, ופירשו הצריכותא בתלמוד, אלא שאפשר שהיא רק פרפרזה תלמודית.

וצריכותא בתלמוד במקום שישנה כזו בספרא גם בנזיר מא א. אחרי שהביאו בתלמוד ברייתא דת“כ מצורע פ”ב ד (זקנו מה ת"ל וכו') לרבנן וברייתא השניה בת“כ שם (ראשו מה ת"ל) לר' אליעזר שאלו: ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה מיבעי להו למידחי לאו דהקפה (“במצורע”) דתניא⁴⁰⁹⁵ לא תקיפו פאת ראשכם יכול (ביבמות: שומע אני, והוא העיקר, שהיא דבי ר' ישמעאל) אף מצורע כן וכו' ותיפוק ליה מזקנו דתניא זקנו מה ת”ל וכו' (ברייתא דספרא דלעיל) צריכי וכו' (ועי' גם נח א).

והנה עשו כאן צריכותא משתי ברייתות של שני בתי מדרשות, ולא הזכירו את הצריכותא שבת“כ מצורע שם: מה ת”ל ראשו ומה ת"ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, הראש אסור במספריים ובתער (“בנזיר”) והזקן (“השחתת הזקן”) אינו אסור במספריים ובתער וכו'.

וכזה גם בנזיר מט א: לאביו ולאמו למה לי צריכי דאי כתב אביו הו"א היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו וכו'.

כי צריכותא כזאת ישנה בת"כ אמור פרשה א ד–ה: אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין וכו' אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל וכו'.

אלא שכאן אפשר, שהיא פרפרזה של דברי הספרא.

מנחות נ ב–נא א: תנן התם חביתי כ“ג לישתן ועדיכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת מנא ה”מ אמר רב הונא וכו' דבי ר' ישמעאל תנא (“תנא לה אליבא דחכמים”!) תעשה [תעשה]⁴⁰⁹⁶ ואפילו בשבת תעשה ואפילו בטומאה, אביי אמר אמר קרא סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין⁴⁰⁹⁷ רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי, ואי אפי לה מאתמול איפסילא לה⁴⁰⁹⁸ (כצ"ל) בלינה. תגיא כוותיה דרבא על מחבת מלמד שטעונה כלי בשמן להוסיף לה שמן וכו' (=ספרא צו פ"ד א).

ואע"פ שהביאו כאן ברייתא דספרא לסייע לעיקר דינו של רבא – לא הביאו את הספרא שם באותו ענין, פרשה ג ה: תמיד אף בטומאה תמיד אף בשבת⁴⁰⁹⁹, מפני שהביאו ברייתא דבי ר' ישמעאל, שהיא מעין דרשה זו (הר"ש בפי' כתב: ובפ' התכלת מייתי מהאי ברייתא דדוחה את השבת), ואפשר שדעתם (כדעת רבי)⁴¹⁰⁰, שגם בתמיד לומדים אנו שבת מן “במועדו”, ועזלת שבת בשבתו (פסח' מו א),

זבחים מו א: חוץ מן הדם (“שאין חייבין עליו משום נותר ומשום טמא”) מנא ה“מ אמר עולא אמר קרא ואני נתתיו לכם שלכם יהא דבי ר' ישמעאל תנא אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא (“דמו בנפשו הוא”) הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה וכו' וכו' ותלתא קראי בדם למה לי למעוטי ממעילה מנותר ומטמא. וכן בחולין קיז א (“שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא משא"כ בדם”): מנה”מ אמר עולא וכו'.

והנה בספרא צו פט"ו ו: אחר שריבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינם כשלמים (“לטומאה”) למה נאמרו שלמים מעתה פרט לדם. ותחילתה של אותה ברייתא, הלכה ג–ה, הובאה בבבלי זבחים מה ב, לאותה משנה (וכן מעילה י ב).

אכל עיקרה של הסוגיא – אינה בזבחים מו א, אלא במעילה יא א–ב לענין מעילה, כמו שהיטיב לראות רש“י (בזבחים שם): הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במסכת מעילה דקתני אין מועלין בדמים והכא ה”ק מנה"מ דמתני' אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי ר' ישמעאל לכפר וכו' ור' יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וכו'.

ואמנם כך, שאותה הסוגיא של מעילה העבירוה ראשונה לחולין, שגם דין מעילה נשנה שם, ושם הוסיפו רבנן בתראי: ותלתא קראי למה לי בדם חד למעוטי מנותר וכו', ומשם העבירוה לזבחים, שאין שם אלא דין נותר וטומאה.

וכן בירוש' יומא פ“ה מג ע”א נאמרו הדברים רק לענין מעילה.

חולין קכח ב: אבר מן החי דמטמא מאי קרא[ה] אמר רב יהודה אמר רב וכי ימות מן הבהמה, והאי מיבעי ליה לכאידך דרב יהודה אמר רב וכו' (עי' לעיל) א“כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן הבהמה שמע מינה תרתי. אי הכי אפילו בשר נמי לא ס”ד דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה וכו' = ספרא שמיני פרשה ד ו (“ת”ל נבילה, מה נבילה" וכו', ראב“ד: ת”ל בנבלתם יטמא, סיפיה דוכי ימות הוא).

אבל ברייתא זו היא סיפא של הלכה א–ה, ואבר מן החי נלמד שם מלימוד אחר. והיו יכולים אפוא לסיים כדרכם “ותנא מייתי לה מהכא”, אלא שלא ידעו רישא.

ואמנם וודאי, שיש ברייתות בספרא, שנעלמו מחכמי התלמוד הבבלי ולא ידעום; אבל דבר זה רגיל, כמו שאמרתי, בכמה ברייתות (“ברייתא לא שמיעא ליה”), ואפילו במשניות, כמו שהארכתי בזה במק“א⁴¹⁰¹, וכשם שא”א להוציא מעובדא זו במשניות, שהאמוראים וסתם התלמוד לא ידעו את ספר המשנה, כך אי אפשר להוציא מעובדות אלו בנוגע לספרא, שהאמוראים והתלמוד לא ידעו את ספר הספרא.

ואמנם בנוגע לברייתות התירו ה“תנאים” השונים לעצמם לפעמים יותר מדאי לשנות את הלשון, להציעו, לקצרו ולהרחיבו (ושינויים כאלה ישנם ממסכת למסכת), וגם לשבשו, והציטטים שבתלמוד – מפי התנאים הובאו, ויש ש“קבעו” התנאים הגהות אמוראים ופירושיהם בספרא, כשם ש“קבעו” הגהות והוספות במשנה:

ה. הגהות והוספות

והספר (“ספרא”) של ה“תנאים” לא תמיד היה מוגה ומתוקן, ויש שטעו התנאים בגירסתם, ויש שקבעו הגהות אמוראים בגוף הספרא:

1) ספרא נדבה פרשה יב ב: אין לי (“בלא תעשה חמץ”) אלא מנחות ששיריהן נאכלין מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין ת"ל וכל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ ר' יוסי הגלילי אומר להביא את לחם הפנים רע"א להביא מנחת נסכים.

אבל התנא ששנה את הספרא בבי רב, מנחות נז סע“א (לכדתניא), שנה: אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' יוסי הגלילי רע"א לרבות לחם הפנים לחימוץ, ו”שלח רבין משמיה דר' יוחנן" (שם ע"ב): כך היא הצעה של משנה⁴¹⁰² אשר תקריבו לרבות לחם הפנים לחימוץ דברי ריה“ג רע”א לרבות מנחת נסכים לחימוץ, וספרא שלנו כהגהת ר' יוחנן.

2) נדבה פרשה יד ו: את כל החלב אשר על הקרב ר' ישמעאל אומר להביא את החלב שעל הקיבה רע“א להביא את החלב שעל הדקים, אבל ה”תנא" (חולין מט א–ב) שנה (דתניא): את כל החלב אשר על הקרב וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר' ישמעאל רע“א להביא חלב שע”ג קיבה, ושאלו מסיפא דת“כ (שם ז): ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף [אף] אין לי אלא קרום ונקלף (“והיינו חלב שע”ג הקיבה") רע”א מה חלב המכסה את הקרב תותב וקרום ונקלף אף אין לי אלא תותב וקרום ונקלף (“אבל חלב הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק”). שלח רבין משמיה דר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך קמייתא, “והאי גירסא דהכא מתרצא כדמתרץ לה במסכת חולין” (ראב"ד). אבל ר' אושעיא מעיד (שם ע"א): חלב שעיג קיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, ועל כן שאלו כאן בע“ב: אי הכי “כר' ישמעאל” – כר' עקיבא היא? ארנב”י: שאמר משום אבותיו, וליה לא ס"ל.

אבל אם כן הדבר נראה, שר' אושעיה שנה מחלוקת ר' ישמעאל ור“ע בהיפוך, ושנה גם סיפא בהיפוך. ואמנם בתוס' חולין ספ”ט יד שנינו:

ואת כל החלב אשר על הקרב זה חלב שעל הדקין דברי ר"ע ר' ישמעאל אומר חלב שעל הקיבה וחכמים לא הודו לו. שעל הכסלים זה חלב שבין פקוקרות וכו' דברי ריה"ג <ר' עקיבה או' להביא חלב שעל העוקץ>⁴¹⁰³ ר' ישמעאל אומר חלב⁴¹⁰⁴ תותב קרום ונקלף רע"א קרום ונקלף⁴¹⁰⁵.

כאן מתאימה הסיפא לרישא שבבבלי, אבל הרישא מוגהת והפוכה כבר, וראיה שר“ע קודם כאן לר' ישמעאל, שלא כרגיל. ואין אפוא כל ספק, שהעיקר כאן: דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר וכו‘. ותנא דתוספתא פוסק אפוא כר’ ישמעאל, כר' אושעיא שבבבלי. וא”כ היתה הסיפא של הבבלי ושלנו משובשת.

3) אמור פרשה ז ב: אין לי אלא (“שגוי מביא”) עולה מנין לרבות את השלמים וכו' מנין לרבות את התודה וכו' מנין לרבות את העופות והמנחות וכו' א“כ למה נאמר אשר יקריבו לה' לעולה פרט לנזירות (שאין הגוים נודרין בנזירות) דברי ר”ע א"ל ר' יוסי הגלילי אפי' אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד.

וכך הוא גם בתוס' שקלים פ“א ז צוק': דברי ר”ע א"ל ר' יוסי הגלילי אפי' אתה דורש כל היום אין מקבלין מהן אלא עולות ושלמים בלבד.

אבל במנחות עג ב: דברי ר' יוסי הגלילי רע“א אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד, וע”פ התלמוד הפכו בתוס' בדפוסים וכ"י ו'.

אבל הנכון כבת“כ, שהדרשות מתאימות לדרכו של ר”ע, וכך אומר לו ריה“ג גם בצו פ”ח א (זבחים פב א): עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת (ועי' גם דברי ראב“ע צו פי”א ו).

4) וברייתא שבת"כ נדבה פרשה ד א מובאה בתלמוד זבחים לב א כלשונה: וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים, אבל “רב חסדא מתני איפכא”: וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין וכו'.

5) וכך בברייתא דחובה פרשה יג ו מובא בב“ק קד ב: ת”ל גזילה ועושק אבידה ופקדון יש תלמוד ויתיב רב הונא וקאמר להא שמעתא א“ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר (“מדכתיב כל הני ריבויא הוא שהבן חייב לשלם”) או ישתלמו (כ"י ה': ישתלמון) קאמר מר א”ל יש תלמוד קאמינא ומריבוייא דקראי אמרי.

אבל בספרא שם: ת"ל והגזילה והעושק והפקדון והאבידה ישתלמו מכל מקום.

ואמנם רבה בריה דרב הונא ידע כנראה נוסח שלנו.

6) ויש שהשמיטו ה“תנאים” ע"י הומויטילויטון [=שויון־הסופות] קטעים ומשפטים שלמים, עד שלפעמים מלאו אמוראים את החלל, או שהעירו על החסרון:

בתמורה כח א–ב הביאו ברייתא של נדבה פרשה ב ז–ט: אמר ר' ישמעאל⁴¹⁰⁶ אני דן (שרובע ונרבע אפילו בעד אחד פסול למזבח) ומה בעל מום שאין התראת⁴¹⁰⁷ שני עדים פוסלתו מאכילה הודאת (“ידיעת”) עד אחד פוסלתו מהקרבה רובע ונרבע שהודאת (“שיעידת”) שני עדים פוסלתו מאכילה (“שהרי בסקילה הוא”) אינו דין שהודאת (“שתהא יעידת”) עד אחד פוסלתו (“פוסלתן”) מהקרבה ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע. ושואל התלמוד: והא אתיא מדינא (ולמה לי ת"ל?). אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מח לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר ברובע ונרבע שאין מומו ניכר הואיל ואין מומו ניכר יהא כשר לגבי מזבח ת"ל מן הבהמה להוציא רובע ונרבע.

אבל בספרא אחרי “אינו דין שתהא יעידת עד אחד פוסלתן מן ההקרבה”: אמר לו ר' עקיבא לא אם אמרת בבעל מום שמומו בגלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו בגלוי הואיל ואין מומו בגלוי לא יפסל מעל גבי המזבח ת"ל מן הבהמה וכו' (כמו שהעירו התוס' שם).

התנא השמיט אפוא מן “אמר ר”ע" עד “לא יפסל מע”ג המזבח", ופירשו רב אשי⁴¹⁰⁸.

7) ולהיפך בקידוש' ד ע"ב (ספרי תצא פיס' רסח) נוספו ב' דינים אלו: מה ליבמה וכו‘, מה לאמה העבריה וכו’, שאינן גם בברייתא שבירוש' כאן, ועליה שאלו: הא למה לי קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום וכו'.

8) ובסנהדרין סד ב הביאו ספרא קדושים פרשה י ו–ז (דתניא) בחסרון: בעי רב אשי וכו' בן בנו ובן בתו מהו תיפשוט מיהא חדא דתניא כי מזרעו נתן למולך מה ת“ל לפי שנאמר וכו' אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתי מנין ת”ל בתתו מזרעו. ומעיר התלמוד: תנא פתח בכי מזרעו וסליק בתתו מזרעו, דרשא אחרינא הוא זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו.

ואמנם בספרא שלנו: בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למולך. אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו למולך כל זרע שיש בו.

והחסיר אפוא ה“תנא” מן “ת”ל" עד “ת”ל".

9) וכמה פירושים של אמוראים קבעו התנאים בספרא שלנו, כמו קדושים פ“ז ה: שנאמר זימה זה מה הוא, והוא פירושו של רבא ביבמות לז ב, אמנם לברייתא אחרת, שמתאימה יותר לתוס' קידושין פא ד, אלא שגם שם הוסיפו כבר בכ”י ארפורט (צוק'): “זה מה הוא אינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל”, הוספה שכתובה בדפוסים ובכ"י ו' שלא במקומה, בדברי ר' יהודה⁴¹⁰⁹.

10) וכן נדבה פרשה ט א: אל בני אהרן אפילו הן רבואות. וכך הוא אומר ברוב עם הדרת מלך, שהוא פיירושו שלר' יוחנן, ויק“ר פ”ג: תני ר' חייא ואפילו [הן]⁴¹¹⁰ ריבואות. אמר ר' יוחנן ברוב עם הדרת מלך.

11) וכן בחקותי פ"ו א: נקם בברית ונקם שאין בברית. איזה הוא נקם שאינו בברית כגון סימוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה.

ובויק“ר פ”ו מובא הפירוש “איזה הוא” וכו' בשם ר' יוחנן: תני ר' חייא נקם בברית וכו' אי זה נקם שאינו בברית. רבי עזריה ור' אחא בשם ר' יוחנן אמר זה סימוי עינים וכו'.

אלא שבשני כי“י של ויק”ר, מינכן ובריט' מוז‘, אין כאן "ר’ עזריה ור' אחא בשם ר' יוחנן“, ולמטה בכי”י אלה: ר' הונא ור' אחא בשם ר' יוחנן אמרין זה סימוי עינים שתלוי בראש (במקום “ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן” שבדפוסים)! ⁴¹¹¹

12) ויש גם שה“תנאים” דבי רב שמרו לנו את הנוסח העיקרי של הספרא:

צו פרשה ג ג (ווייס, לב ב): מכלל שנאמר ודם זבחך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל שומע אני חטאת שניתן דמה למטה כשירה והא מה אני מקיים על קרנות המזבח מצוה יכול כשם שטעון ארבע מתנות (ו)אם נתנן מתנה אחת כיפר כך תהא טעונה דמים למעלה (ו)אם נתנה למטה כשרה וכו'.

“שומע אני”, שחשוד כבר מטעם הטרמינולוגיה של הספרא, מפסיק ומפריע כאן; אבל בבבלי זב' נב ב בא במקומו לשון הספרא העיקרי: למדנו לניתנין במתן ארבע שאם נתנן במתנה אחת כיפר יכול וכו'⁴¹¹².

ו. הירושלמי והבבלי [והספרא]

בכלל ישנה לפנינו בבבלי מסורת הבבלים בספרא וקבלת “תנאים” שלהם, שאינה מתאימה לגמרי ללשון הספרא שלנו, אבל המסורת שלנו ארץ־ישראלית היא ומתאימה תמיד ללשון הספרא שבירושלמי⁴¹¹³:

כמו 1) ספרא נדבה פ“ב ג= ירוש' שקלים פ”א מו ע"ב (ותני כן), אבל שונה בחולין ה א.

2) שם פ“ד ב: ידו לא יד בנו וכו' = ירוש' קדושין ריש פ”ב סב ע"א סתם. אבל שונה במנחות צג ב.

3) שם פ“ה ח וצו פ”ב ז (בשינויים) = ירוש' יומא פ“ב לט ע”ג (תני – התיבון והא כתי' והאש וכו' [=צו שם]). אבל שונה ביומא מה א.

4) שם פ“ו א: וערכו בני אהרן יכול אפילו מאה וכו' עד: דברי ר' יהודה = סתם בירוש' יומא ספ”ב מ ע“א, ולפניו שם: וערכו יכול מאה יכול מאתים. (והפסיק בזה, והתחיל בברייתא דמצורע זבים פרשה ה ה–י! ובספרא שם מתחיל: ימים שנים יכול לימים הרבה) א”ר עקיבה כל ששמועו מרובה וכו' תני ר' יהודה בן בתירה אומר וכו' אמר ר' נחמיה⁴¹¹⁴ וכו' ר' מנא א[ו]מר משום ר' יהודה וכו' רבים שלשה וכו' יכול שנים ושלשה וכו' הוי אומר שלשה.

אבל בבבלי יומא כז סע“א הובאו דברי ר”ע שבנדבה סתם ובלי ציון של ברייתא.

5) שם פרשה יב ו: ומנין המעלה וכו' (והקטירם)⁴¹¹⁵ מן השאור ומן הדבש עובר בל"ת וכו‘. – ירוש’ שבת פ“ז ט ע”ג (נשמעינה מן הדא)⁴¹¹⁶: המעלה מבשר חטאת וכו' משאור ומדבש עובר בל"ת וכו'.

אבל בבבלי מנחות נז ב (ת"ר) אין “מן השאור ומן הדבש”, ואעפ“כ פירשה הרמב”ם (באיסורי מזבח פ"ה ד) במקריב כל אלה “בחמץ או בדבש”, מדקבעה התלמוד אצל משנתנו העוסקת בחמץ (עי' כ"מ), ונסתייע מספרא וירוש' (עי' לח"מ), אבל הראב“ד חולק עליו, ומפרש הברייתא במעלה בשר חטאת וכו' בשאינם ראויים להקטרה, בלי חמץ ודבש (ועי' הופמן שם). ואמנם משאלת רמי בר חמא (שם נח א): המעלה מבשר חטאת העוף ע”ג המזבח מהו וכו' – נראה כפי' הראב"ד, שבמעלה מִדברים שאינם ראויים להקטרה עסיקינן בבבלי.

6) שם סוף פרשה יב ט בסופו: המזבח, אין לי וכו' = ירוש' שם (ר' אלעזר שאל לר' יוחנן וכו' א"ל כהדא דתני) מלה במלה.

אבל בבבלי מנחות נז סע“ב (ר' יוחנן אמר חייב דתניא) מביא רק רישא, אבל לא “יכול לעבודה ושלא לעבודה” וכו', ושם קו ב וש”נ מביא כעין מדרש זה בשם ר' אליעזר: דתניא רא"א לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים.

7) שם פרשה יג ד: ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו מנחת העומר. מנין היא באה מן השעורין או יכול מן החטין. אמר ר' אליעזר נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים וכו' רע“א נאמר לצבור הבא בכורים בפסח והבא בכורים בעצרת אם⁴¹¹⁷ מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו וכו' אף ציבור לא יביא אלא מן השעורין אם תאמר מן החטין אין שתי הלחם בכורים. = ירוש' סוטה פ”ב יז ע"ד סתם (אחרי “ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל מנחת מנחת” וכו‘: אמר ר’ ליעזר וכו')⁴¹¹⁸.

אבל בבבלי מנחות סח ב (פד א): אתה אומר מן השעורין או אינו אלא מן החטין ר"א אומר נאמר אביב במצרים ונאמר אביב לדורות וכו' רע"א מצינו יחיד שמביא וכו' (ומסיים): ואם אתה אומר בא מן החטין לא מצינו ציבור שמביא חובתו מן השעורין דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החטין אין שתי הלחם ביכורים.

כאן יש לנו בבבלי דבי ר' ישמעאל (אתה אומר – או אינו) שהביא את הספרא ב“דבר אחר”!

8) שם פט“ו ד: בקר לרבות את אחד עשר וכו' = ירוש' נזיר פ”ה נד ע"א (ולפניו סמוך לו, ברייתא של בחקותי: יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה על התשיעי ועל אחד עשר יכול יקרבו שניהן ת“ל בקר, שאינו בלשון זה בבחקותי פי”ג ב).

אבל בבבלי בכורות סא א מקוצרת: ועוד דתניא אם מן הבקר לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש וכו' סתם ספרא מני ר' יהודה⁴¹¹⁹.

9) חובה פרשה ט ב: יכול המהרהר בלב יהא חייב ת“ל בשפתים לא בלב או יכול שאני מוציא את הגומר בלב ת”ל לבטא = ירוש' נזיר רפ“ה נג ע”ד: בשפתים לא בלב יכול שאני וכו‘. שמואל אמר הגומר בלב אינו חייב וכו’.

אבל בשבועות כו ב נשנית בלשון אחר, וע“י כך נדחקו בפירושה: אמר שמואל וכו' מיתיבי בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין ת”ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה, ושאלו: הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין, ותירצה רב ששת בדוחק, אבל מתוך הירוש' יוצא שהקבילו את הספרא לדברי שמואל החולקים.

10) אחרי פרשה ג ג–ז = ירוש' יומא פ“ה מב ע”ג (וסמוך לו: הקודש. צריך לכוין כנגד הקדש. א“ר נחמיה וכו', כמו בפ”ד ז–ח).

אבל הברייתא שבבבלי נה א שונה בלשונה קצת, ויש בה פרפרזה: אדרבה דנין גופו מנופו ואין דנין גופו מעלמא (ב"פ), במקום: או כלך לדרך זו דנים דם השעיר מדם השעיר וכו‘, דנים דם הפר מדם הפר וכו’.

11) שם פ“ד ח–ט: ולקח מדם הפר ומדם השעיר בזמן שהן⁴¹²⁰ מעורבים יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו⁴¹²¹ ת”ל מדם חטאת הכפורים אחת (שמי ל י) הא מה אני מקיים ולקח וכו'.

בירוש' יומא פ“ה מב ע”ד⁴¹²²: מניין שהוא זקוק להערות (מלשון הירוש') ת"ל ו[לקח] מדם הפר ומדם השעיר בזמן וכו' ת"ל (וכפר אהרן על קרנותיו) [מדם חטאת הכפורים] אחת בשנה [יכפר עליו לדורותיכם] (רישא דקרא), אחת (פי' הירוש') בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה. או נימר דם הפר אחת בשנה לא שתים בשנה. תני ר' ישמעאל (מדם חטאת הכפורים) [וכפר אהרן על קרנותיו] אחת בשנה (יכפר עליו לדורותיכם) אחת בשנה וכו'.

ובבבלי נח א הביא אחרי מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן (שהיא בוודאי מדבי ר' ישמעאל): תניא אידך ולקח מדם הפר ומדם השעיר שיהיו מעורבין זה בזה אתה אומר שיהיו מעורבין זה בזה או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת"ל אחת, וסתמא כר' יאשיה.

ו“תניא אידך” זה הוא דבי ר"י (אתה אומר– או אינו), וזהו “תני ר' ישמעאל” שבירושלמי.

12) אחרי פ“ו ג–ו מובא בבבלי יומא לב א, אבל בפרפרזה ולשון אחר; ובירוש' יומא פ”ג מ ע“ד מובאה ה”ו סתם בלשונה.

13) בהר פ“ב ד = מלה במלה בירוש' ר”ה פ“ג נח סע”ד. אבל שונה בלשונו בבבלי ר"ה ט ב.

14) קדושים פרשה י ג = ירוש' סנהד' פ“ז כה סע”ב: יכול אפילו מטר וכו‘, אבל בבבלי סנהד’ סד ב בלשון אחר.

ואמנם כמו בכל הברייתות שבבבלי, שהתנאים הוסיפו בהם בכמה מקומות פירוש והצעת דברים, כך הוא גם בברייתות של ספרא שבבבלי. כזו כבר ראינו בתמורת ז ב (אמור פ"ז ו).

וכזה הכניסו פלוגתא והוספת דברים בברייתא אחרת, נדבה פרשה ד ט–י (פריד' 62): וזרקו יכול זריקה אחת ת“ל סביב, אי סביב יכול יקיפנו כחוט ת”ל וזרקו הא כיצד הפסק (“הפסיק”)⁴¹²³ ד' מתנות⁴¹²⁴ ר' ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה סביב האמור להלן הפסיק (“הפסק”)⁴¹²⁵ ארבע מתנות אף סביב האמור כאן הפסיק (“הפסק”) ארבע מתנות, ולפי נוסח זה אין אפוא בין ר' ישמעאל לר"ע (=סתם) אלא משמעות דורשין.

אבל בבבלי זבחים נג ב הביאו: כתנאי יכול יזרקנו וכו' הא כיצד דמה טעון⁴¹²⁶ שתי מתנות שהן ארבע ר' ישמעאל אומר וכו' מה להלן פיסוק ארבע מתנות אף כאן פיסוק ארבע⁴¹²⁷ מתנות. אי מה להלן ארבע מתנות על ארבע קרנות אף כאן ארבע מתנות על ארבע קרנות אמרת עולה טעונה יסוד (חובה פ"ט ב) וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד.

כאן שנו התנאים בלשון המשנה (שם) “דמה טעון שתי מתנות שהן ארבע” (והוסיפו בסיפא: אי מה וכו', ו“אמרת” אינו לשון הספרא, אלא שאפשר שזו הוספת הבבלי), וע“י כך פירשו בבבלי ת”ק כשמואל ור' ישמעאל כרב, אבל לפי הפשט שניהם כרב.

ובזבחים קח ב: ת“ר וכו' (אחרי פ"י ב בשינוי לשון), ונוסף: אם כן מה ת”ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם, שאינו בספרא כאן ולקוח מדברי ר' יוסי בקדושים פרשה י א (דברה תורה לשונות הרבה).

ולפעמים חיברו שתי ברייתות משני מקומות (שוב כמו במשניות) לאחת:

מנחות סג א–ב: ת“ר וכי תקריב וכו' (נדבה פרשה י א–ב) ור' יוסי בר' יהודה אומר וכו' (צו פ"י א); פסח' צו ב וש”נ: כדתניא כשם וכו' (נדבה פי"ח ד) וכשהוא אומר ואם עז וכו' (שם פ"כ א); יומא כג סע“ב–כד א: נימא כתנאי על בשרו וכו' (צו פ"ב ו) והניחם שם וכו' (אחרי פ"ו ז). וכזה גם בירוש' פסחים פ”ב כח ע“ג–ע”ד, שחיברו מכילתא פסחא פ“ח – ספרא תזריע פ”א ה – ספרא אמור פי“ז ו ומכילתא שם לברייתא אחת סתמית⁴¹²⁸. בירוש' נזיר פ”ה נד ע“א (עי' לעיל), יומא ספ”ב מא א (עי' לעיל).

ולפעמים קיצרו והשמיטו מה שאינו צריך להם באותה שעה (ממש כמו במשניות), כמו תמורה ו ב = ת“כ אמור פ”ז א וד‘; מנחות עה א: ת"ר פתות וכו’ (פי"ב ה רישא) ויצקת וכו' (שם ו).

אמנם פרידמן⁴¹²⁹ מחליט, שהיה לבבלים מין “ת”כ זוטא".

אבל נעביר נא את ראיותיו אחת אחת:

1) במנחות ה ב מובאה רק ברייתא דת“כ נדבה פרשה ב י: ת”ר כשהוא אומר וכו' (מפני שלא היה צריך אלא לפירוש “אם הישבתה”, שאנו עוסקים בו בענין במנחת העומר). ובתמורה כח א–ב הובאו הברייתות ז–ט, יא: ורובע ונרבע מנלן דאסירי לגבוה דת“ר מן הבהמה וכו' בחסרון תשובת ר”ע בה“ח (עי' לעיל) ובחסרון “יש ברובע מה שאין בנעבד וכו' [לפיכך צריך הכתוב לומר את כולם”, ובמקומו: הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח] בהי”א. ושם כט א – התחלתה של ברייתא י' (עד “והלא דין הוא”): דתניא כשהוא⁴¹³⁰ וכו‘. וכאן הנוסח בכ"י מ’: דתניא מן הבקר להוציא את הנעבד אתה אומר להוציא את הנעבד או אינו אלא להוציא את הטריפה⁴¹³¹ כשהוא אומר וכו', וכזה הגיה בעל שמ"ק.

ובבכורות מא א הובאה ברייתא קטועה: מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח = נדה מא א סתם, וב“ק מ עב בהוספת: אמר ר”ש אם נאמר רובע וכו' (=הי"א! כבתמורה).

ומכל זה הוציא פרידמן, שהיה לפניהם ת“כ זוטא, ואותו ת”כ זוטא היה מסיים “כשהוא אומר מן הבקר למטה” כמו שהיא בתמורה וכו'. אבל ברור שבתמורה כט א השתמשו בסוף הברייתא שהביאו בדף כח, אלא שלא הביאו את הדין, שלא היה צריך להם כאן, שבוודאי ידעוהו, שהרי עסקו בו כל אמוראי בבל (מנח' ה ב), ובבכורות קיצרו ולא הביאו את הדינים.

ונוסח שמ“ק וכי”מ אי־אפשר הוא, שהרי א“כ היה צריך לסיים: שאין ת”ל אלא (כי"מ: הוי א') להוציא את הנעבד (כלומר “מן הבקר” הא'!), ו“אתה אומר – או אינו” אינו כלל לשון ספרא.

2) בבכורות מא ב (מב א) הובאה ברייתא דנדבה פרשה ג ז, אבל רק תחילתה: ת“ש זכר זכר ולא נקיבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת”ל (מה ת"ל)⁴¹³² להוציא טומטום ואנדרוגינוס, ולא הביא את הדין שבה“ח–הי”א, והנה מעיר כאן פרידמן: “וזו מחזיקתני ג”כ שהיה ת“כ דבי רב ספרא זוטא”. אבל זהו קיצור רגיל, שמביאים רק את סך־הכל הצריך להם ולא את המשא והמתן, והרי אין המצטט מחוייב להביא ברייתא ארוכה במקום שהוא צריך רק לתחילתה, שהיא גם סופה.

3) בבכורות מב א הובאה ברייתא דנדבה פי“ח ב בקיצור: ת”ש אם זכר אם נקבה זכר ודאי נקיבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, בהשמטת הדין שבה“ב–ה”ג, וגם כאן מעיר פרידמן (142): “וגם זה מחזיקני שהשתמשו בבי מדרשא בת”כ זוטא והיה נוטה בנוסחאותיו מת“כ שלנו”.

אבל גם כאן הלא רק השמיטו את הדין, והסתפקו בתחילתה, שהיא גם סופה.

4) בפסח' צו ב וש“ג הביאו ברייתא דנדבה פי”ח ד, והשמיטו את הדין, והסמיכו לה פ"כ א: כדתניא כשם וכו' (פי"ח ד) (ו)כשהוא אומר ואם עז הפסיק הענין וכו' (שם פ"כ א). וגם בזה מצא פרידמן חיזוק להשערתו (עמ' 143). אבל גם כאן אין לנו אלא קיצור הדין וצירוף דברים, השייכים באמת זה לזה, לשם הצורך.

ואין אפוא כל יסוד להשערה זו של פרידמן.

ז. [הוספות בספרא]

שאלה אחרת היא: מה נכנס בת"כ שלנו מדבי ר' ישמעאל ומה טיבן של הוספות אלה⁴¹³³.

המסדר עצמו מביא מדבי ר' ישמעאל כ"פ בלשון “משום ר' ישמעאל אמרו”⁴¹³⁴, וגם “ר' ישמעאל אומר”⁴¹³⁵.

וחוץ מזה אנו מוצאים “תנא דבי ר”י" שבבבלי בספרא:

1) עירובין נא א וש"נ = מצורע פרשה ז ז.

2) אבל הברייתא שבחולין ל ע“ב: תני דבי ר' ישמעאל אין ושחט אלא ומשך וכה”א זהב שחוט ואומר חץ שחוט לשונם מרמה דבר, שנמצאת בספרא צו פרשה ד ג “אין⁴¹³⁶ לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט”, נכנסה שם שלא במקומה בין דברי ת“ק (“ישחטו ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים ואף העבדים”) לבין דברי ר”א שאחריהם, ומפסיקה את הענין ואינה שייכת לכאן, ותדר“י דורש “ושחט” של ויקרא ולא “ישחטו” של צו, אלא שנוספה כאן מדבי ר”י לויקרא.

3) וכן חולין מב א ("מלמד שתפס הקב"ה מכל מין וכו ") אינו שוה לספרא שמיני פרשה ב ב ("מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל וכו' "), והן דברי ר“ע שבמכילתא פסחא רפ”א וספרי בהעלותך פיס' סא.

4) וזבחים קז א (“ואליהם תאמר לערב פרשיות”) אינו שוה לת“כ אחרי פ”י א (“ואליהם תאמר ככל האמור בענין”).

5) וגטין מג ב: ולתנא דבי ר"י דאמר בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי⁴¹³⁷ אינו שוה לספרא קדושים פ“ה ב: ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת לבן חורים⁴¹³⁸ וכתוס' כריתות פ”א יז: ר' ישמעאל אומר וכו' נשואה לעבד כנעני אחרים אומרים משמו נשואה לבן חורים וכו'.

6) ובקידושין כט א: תנא דבי ר“י כל מקום שנאמר צו וכו‘, כוונו לספרי נשא פיס’ א ולא לספרא צו פ”א א ואמור פי"ג א (והספרא שם הוא דבי רשב"י: “אמר ר' שמעון” מוסיף).

7) אבל תני ר' ישמעאל שבירוש' יומא פ“ה מב ע”ד = ספרא אחרי פ"ד ט (או יכול – הא מה אני מקיים) = “תניא אידך” ביומא נח א (אתה אומר – או אינו)⁴¹³⁹

8) ונשאר לנו עוד חולין סה א ושמיני פ"ה ח:

חולין סה א–סו א: ת"ר את אלה מהם תאכלו את הארבה וגומר ארבה זה גובאי וכו' מה ת“ל למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים להביא ציפורת כרמים (מין ארבה שאין לו גבחת) וכו' דבי ר' ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות⁴¹⁴⁰ ארבה זה גובאי למינו להביא ציפורת כרמים אין לי אלא הבא ואין לו גבחת (“שאין ראשו מרוט”) הבא ויש לו גבחת מניין (“שאינו דומה לארבה אלא בארבעה סימנים האמורים במשנתנו”) ת”ל סלעם וכו' הבא וראשו ארוך (“ובלבד שידמה בארבעה סימנים”) מניין אמרת הרי אתה דן בניין אב משלשתן לא ראי ארבה כראי חרגל ולא ראי חרגל כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם הצד השוה שבהן שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו אף כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר ת“ל חגב [כל] ששמו חגב, אי שמו חגב יכול [אפי'] אין בו כל הסימנין הללו ת”ל למינהו עד שיהא בו כל הסימנין הללו וכו' במאי קמיפלגי תנא דבי רב⁴¹⁴¹ ותנא דבי ר' ישמעאל, בראשו ארוך קמיפלגי תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה סלעם חרגול חגב למינהו פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וכו' תדר“י סבר אשר לו כרעים כלל, ארבה וכו' פרט, למינהו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו‘. ובתוס’ פ”ג כה שנינו: ר' יוסי אומר ושמו חגב ולא כנצרין⁴¹⁴² שיש בהם סימנים הללו. – “ומשמע דתנא דבי ר”י ס“ל כר' יוסי דאמר שמו חגב” (הרמב"ן).

והנה בספרא שמיני פ“ה ז–י שנינו: כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם, יכול הכל יהא אסור ת”ל (אך) את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, יכול הכל יהא מותר ת“ל ארבה וסלעם חרגול וחגב, אין לי אלא אילו בלבד מנייץ לרבות שאר המינים ת”ל למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני למד מן המפורש. מה ארבה מפורש יש לו ארבע רגליים וארבע כנפיים וקרסולין וכנפיו חופים את רובו אף כל כיוצא בו מותר. ר' יוסי אומר⁴¹⁴³ ושמו חגב⁴¹⁴⁴. ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים אעפ"י שאין לו

עכשיו ועתיד [הוא] לגדל לאחר זמן⁴¹⁴⁵. ארבה זה גובאי, סלעם זה הרשון וכו' מה ת"ל למינהו למינהו ארבע פעמים וכו'. רבי אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא היא לכם, אם יש לו חמש (“ואיזהו זה קרסוליו”, ה"ג) הרי זה טהור (“אעפ”י שאין בו כל ארבעה סימנים הללו").

המדרש הראשון (ז–ח) שונה מן המדרש הסתמי השני (ט), “ת”ר" שבבבלי, ודברי רבי שבה"י נמשכים בוודאי למדרש הראשון.

ואמנם כבר ראה זה הראב“ד (“והכא נמי תרי תנאי”) בפירושו; והרמב"ן בחידושיו לחולין; והכי תני לה בספרא אין לי אלו בלבד וכו' ואע”ג דתניא התם נמי ארבה זה גוביי (כצ"ל) וכו' איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו וב' ברייתות הן בודאי ודין (=“לימוד”) א' (=אחר) הוא אע"פ שתוספות (צ"ל: שתוכפות) זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא (עי' להלן)⁴¹⁴⁶.

אלא שבכלל כל הסוגיא שם סוגיית סבוראים היא⁴¹⁴⁷, ו“דבי רב” דורשים ריבה ומיעט ולא כלל ופרט (עי' תוס'), ודבי ר"י דורשים כאן “בנין אב”: לא ראי וכו'.

ואמנם בה"ג סוף ה' טרפות⁴¹⁴⁸ לא הובא כלל הבבלי שלנו, אבל במקומו נאמר שם: ובחגבים כל שיש בו וכו' ר' יוסי אומר ושמו חגב וכו‘. כמאן אזלא מתניתין דקתני ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו כי הא דתני בספרא דבי רב דהוא תורת כהנים⁴¹⁴⁹ וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ היא לכם יכול הכל בכלל וכו’ עד: אף כל שכיוצא בו טהור. ר' אומר כל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם הא אם יש לו חמש טהור ואיזהו זה הוא קרסוליו (“אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ”) שקץ הוא פרט לעירוביו וכו' (כבספרא).

כל דברי ה“ג אלה לקוחים בוודאי מאיזו שאילתא⁴¹⁵⁰ שאבדה⁴¹⁵¹. ולא רק, שהשאילתא הביאה לנו כאן פיסקא של גמרא, שאינה מתאימה כלל לגמרא שלנו, אלא שבציטט שלה מספרא – אין חצי הלכה ח' וכל ה”ט (מן “ר' יוסי אומר ושמו חגב” עד “ואת הארזבונית”)⁴¹⁵²! זאת אומרת דווקא זו שהובאה בגמרא ב“ת”ר" ו“תנא דבי רב” אינה מעיקר הספרא, ו“תנא דבי רב” של חולין שם אינו ספרא שלנו (או שהוא הספרא אחרי שכבר נוספה בו ה"ט)!

ולבסוף אני מעיר עוד על נוסה המאירי במבואו לאבות, יד ב: תנא דבי רבינו (= רבי)!

ואמנם ההוספה הזאת אינה יחידה, לא בפרשה זו ולא בשאר הספרא:

1) בפרשה זו, פ“ה, ישנה בכי”י הוספה גדולה בה"ד ממקור אחר:

א) בשמיני פ“ה א אחרי “הא מה אני מקיים לא יאָכלו לחייב את המאכיל כאוכל” (עי' להלן) נוסף בכ”י ר‘: את אלה תשקצו מן < העוף > לא יאָכלו הרי זה בא לעינין איסור אכילה ולא לעינין התיר אכילה מכלל שנ’ כירק עשב נתתי לכם את כל הכל היה בחזקת(!) התר עד שלא נתנה תורה ליש' אבל משנתנה תורה ליש' בא הכתוב להבדיל.

וזהו דבי ר' ישמעאל, מ“ת 74: זאת הבהמה אשר תאכלו למה נאמר לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל יהיה בכלל היתר ת”ל זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור הכל היה בכלל התר עד שלא נתנה התורה ומשנתנה תורה נאמר בתורה והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה (ויק' כ כה). ובת“כ שמיני פרשה ב ג: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה משמע מוציא מיד⁴¹⁵³ משמע מכלל⁴¹⁵⁴ שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול⁴¹⁵⁵ הכל היה בכלל היתר ת”ל ואת הבהמה אשר תאכלו וגו' (דברים יד ד–ה!) וכו' (ה“ג–ה”ח)! ומקומה כאן בספרא, אחרי “לא יאָכלו”, מוכיח שנוספה כאן ממקור אחר.

ב) ולפני ה“ד יש בכ”י ר' קטע גדול שנוסף (אבל רק בראשי־דברים כדרכו של המוסיף גם בספרי)⁴¹⁵⁶:

ד איסי בן יהודה או' מאה עופות טמאין כול' (חולין סג ב: יש במזרח וכולן מין איה הן) ויש <אומרים?> מאה עופות טמא <ין> יש במערב וכולם מין אייה הן וכול(ן) כדי ליתן פתח כול' (חולין שם: כדתניא רבי אומר אקרא אני איה דיה למה נאמרה כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא תהא אתה קורא איה והוא קורא דיה וכו'). עורב זה עורב גדול⁴¹⁵⁷ למיניהו להביא עורב העמקי ועורב הבא בין היונים ר' אלעזר או' להביא סנונית לבנה. אמרו לו והלא אנשי שוק העליון שבירוש' היו אוכלים סנונית לבנה מפני שקורקבנו ניקלף. אמ' להן אף הן עתידים ליתן את הדין. למיניהו להביא את הזרזיר. אנשי כפר תמרתא היו או' (!) (חולין סב א: והתניא עורב זה עורב למינהו⁴¹⁵⁸ ר' אליעזר או' להביא את הזרזיר אמרו לו לר' אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה (היו)⁴¹⁵⁹ אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להן אף הן עתידין ליתן את הדין דבר אחר למינהו ר' אליעזר אומר להביא סנונית לבנה⁴¹⁶⁰ אמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלי' אותה מפני שקרקבנה⁴¹⁶¹ נקלף וכו')⁴¹⁶². בת היענה זו נעמית⁴¹⁶³ תחמס זה התפית (צ“ל: החטפית, ד”ת ות"י) שחף כמשמעו⁴¹⁶⁴. נץ [נץ]⁴¹⁶⁵ ממש⁴¹⁶⁶ כשהוא או' למינ' להביא (! בהוספה שבכ“י ר' בספרי ראה פיס' קג, מדבי ר”י: כשהוא אומר למִינהו להביא את בן חוריה, ככתוב בספרא עצמו למטה⁴¹⁶⁷, וע"כ השמיטו כאן) הכוס זה הקאת(!) והשלך(!) ואת הינשוף(!) (והדוכיפת) והתנשמת זה בעופות זאת או אינו או' זה בלא בתנשמ' שבעופות או אינו אלא תינשמ' שבשרצים צא ולמד כולה (חול' סג א: ת"ר תנשמת באות⁴¹⁶⁸ שבעופות אתה אומר באות שבעופות או אינו אלא באות שבשרצים אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות תניא נמי גבי שרצים כה"ג תנשמת באות שבשרצים וכו‘, ועי’ להלן) החסידה זה דאה לבנה <הא>נפה זו היא דוכיפת (!) וכולם מין דאה הן דוכיפת זה חורשת שבשים (!) || עורב זה עורב כל עורב וכו' – כבספרא!

והנה גם תם ן' יחיא בהגהות ספרא שב“תומת ישרים” הוסיף כאן בין ה"ו וה"ז: ואת בת היענה זו הנעמית ואת התחמס זו החטפות. ואת השחף זה השחף. ואת הנץ זה הנץ. למינהו זה בר הדיא. ואת הכוס זה הקדיאת⁴¹⁶⁹. ואת השלך זה השולה דגים מן הים⁴¹⁷⁰ ואת הינשוף זה הקיפוף⁴¹⁷¹. ואת התנשמת זה תנשמת שבעופות אתה אומר זה תנשמת בעופות או אינו אלא תנשמת שבשרצי' אמרת בא(!) ולמד באחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר כפופות (!) הוו תושמת (!) שבעופות לא תנשמת שבשרצים. הקאת זה הקיק⁴¹⁷² הרחם זה השרקרק⁴¹⁷³ החסידה זו דיה לבנה האנפה זו דיה רגזנית⁴¹⁷⁴. הדוכיפת זי חורשת שבשדות⁴¹⁷⁵. ואת העטלף זה ערפד⁴¹⁷⁶. כל שרץ העוף וכו' (= וגו') כלל הכתוב כל שרץ שבעופות (“פירוש שלא התיר הכתוב אלא אלו, הארבה ומיניהם והשאר כלם אסורים”) ולא ריבה מהם התר לאכילה⁴¹⁷⁷. || כל שרץ וכו'.

בכ“י שלו היתה אפוא ההוספה לפני ה"ז, ולא לפני ה”ד. ואמנם גם בכ“י ר' יש שוב בסוף ה"ו: עורב זה עורב גדול! ההוספה הזאת היא מדבי ר"י (אתה אומר – או אינו, איסי בן יהודה), וחולקת בכמה דברים על הספרא. וחלק מהוספה זו נוסף גם בספרי ראה. ולהוספה זו הוא שכיון הרמב”ן בדבריו שהבאתי למעלה.

‏2) מצורע פרשה ב ז אינה חולקת על פ“ב ב–ג (כדעת הראב"ד שם), אלא שלא פירש כאן מהו “בית הסתרים” וסמך על פ”ב שפירשהו שם⁴¹⁷⁸.

3) צו פרשה ג ג: שומע אני וכו‘, כבר העירונו שזו הוספה מדבי ר’ ישמעאל שדחקה רגלי הספרא העיקרי כאן (זבחים נב א).

4) שמיני פרשה ה א–ז: וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים לכם בכל השרץ מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תטמאו בהם ונטמאתם בם (יא מג) שומע אני טומאות הגויות (אכל אוכלין טמאין, כר“פ ביומא פ ע”ב [כפי' ז“ר], ובפי”ב ג: יכול לא יהו פוסלים את הגוף ת"ל ונטמאתם בם) טומאת⁴¹⁷⁹ הקדושות (המעלות שעשו בקודש) ת“ל החולד והעכבר והצב (למינהו) טמאים (כלומר: פרט) יכול יהו אילו⁴¹⁸⁰ מטמאים אדם וכלים ואילו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם ת”ל אלה אין לך אלא אילו או אינו מוציא אלא כל שאינו טעון כעין הפרט⁴¹⁸¹ מה הפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא⁴¹⁸² בעל עצמות ופרה ורבה, מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה או אינו בעל עצמות ופרה ורבה עד שאתה מרבה [להביא] (כי"ר) את [כל] (כי"ר) בעלי עצמות ופרים ורבים⁴¹⁸³ ת“ל אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אילו בלבד. (ב) זה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו⁴¹⁸⁴ והלא דין הוא וכו' ת”ל זה טמא וכו‘. (ג) יכול יכשיר הזרעים ודין הוא וכו’ ת“ל לכם וכו‘. (ד) מתוך (כי"ר: בתוך) שנאמר עכבר יכול (חולין קכו ב: שומע אני) אף עכבר של ים יטמא. ו(הלא) דין⁴¹⁸⁵ הוא טימא בחולדה וסימא בעכבר וכו’ או מה חולדה כמשמעה אף עכבר כמשמעו אף אני אביא עכבר שבים ששמו עכבר ת”ל על הארץ להוציא את שבים. (ה) או אינו אומר [אלא]⁴¹⁸⁶ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא ת“ל השרץ וכו‘. (ו) או אינו [או’] (כי"ר) אלא השורץ יטמא וכו' ודין הוא טימא חולדה וכו' ת”ל בשרץ להביא את העכבר שחציו בשר וכו‘. (ז) צב זה הצב למינהו לרבות (חולין קכז א: להביא) מינים של צב וכו’. ואחריו דורש בפ"ז א–ג “הטמאים”⁴¹⁸⁷.

והנה כל הטרמינולוגיה שבפרשה ה' חשודה כדבי ר' ישמעאל. ולא עוד אלא שאין אנו מוצאים בכל הספרא שימוש ב“כלל ופרט וכלל” ו“מה הפרט מפורש” המיוחד לדבי ר' ישמעאל, ואמנם גם עיקר הדין כאן נמצא בדבי ר' ישמעאל שבתוס' שבועות פ“א ז: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא כלל או בנבלת חיה טמאה וגו' פרט או כי יגע בטומאת אדם וגו' (“לכל טומאתו אשר יטמא בה”) כלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט וכו' לומר לך מה הפרט מפורש טמאות מפורשות מן התורה יצא עדר גמלים וכו' ר' נתן אומר טומאת גויות‏ ולא טומאת קדושות⁴¹⁸⁸ יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאת קדושות. ואפשר ע”כ שכל הפרשה מדבי ר' ישמעאל, ואנו רואים שהטרמינולוגיה בה“ד (יכול) וה”ז (לרבות) נשתנתה בספרא ע“י המאסף, ואפשר שגם בה”א וג' (יכול) נשתנתה. ואותו הדין של ה"א: מנין בעל עצמות ואינו פרה ורבה וכו' – אנו מוצאים גם

5) בפרשה ג ד: אתה אומר [לכך] נאמר במים, במים שהתרתי באותן מים⁴¹⁸⁹ אסרתי או אינו אומר אלא במין שהתרתי בו באותו המין אסרתי ואי זה מין התרתי בעל עצמות ופרה ורבה אף לא אסרתי אלא בעל עצמות ופרה ורבה ומנין בעל עצמות. ואין פרה ורבה ואין בעל עצמות ופרה ורבה עד שאתה מרבה להביא וכו'.

והלכה זו נמשכת לברייתא א‘: הואיל והתיר במפורש וכו’ ולא לג“ש שבה”ג⁴¹⁹⁰, וכבר נדחקו בזה. והטרמינולוגיה של הלכה א' (שומע אני וכו') היא כולה דבי ר' ישמעאל.

ונראה אפוא שה"ג מדבי ר"ע, והשאר מדבי ר' ישמעאל.

והברייתא ששנה מתתיה בר יהודה (חולין סז א) בענין זה היא כולה דבי ר"ע לפי הטרמינולוגיה שלה ואינה בספרא.

6) שם פי“ב א–ב: וכל השרץ השורץ על הארץ להוציא את היתושים וכו' (חולין סז ב) לא יאָכלו (“יאכל”!) לחייב את המאכיל כאוכל או לא יאכלו לאוסרם בהנאה ת”ל לא תאכלום (פסוק מב) הא כיצד באכילה הם אסורים בהנאה הם מותרים הא מה אני מקיים לא יאכלו (“יאכל”!) לחייב את המאכיל כאוכל (=פרק ה א, ושם כתוב “לא יאָכלו”, ומשם הועבר לכאן!). (ב) הולך על גחון זה נחש כל הולך על גחון להביא וכו' להביא וכו' להביא וכו‘. להביא וכו’. לא תאכלום יכול יאכילום לקטנים ת“ל לא יאכלו (כי"ר: תאכלום). הברייתא האחרונה היא שהובאה ביבמות קיד א: לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. והיא דבי ר"ע ומתנגדת לברייתא א', שלפיה אין ב”לא תאכלום" אלא איסור אכילתו שלו. וברייתא א' מתאימה לדברי ר' יצחק במכילתא פסחא פט“ז (ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, וא"כ נשנית הדרשה במדרשו של ר' ישמעאל גם בשרצים), ירוש' פסחים פ”ב כח ע“ג. ולענין חלב שנינו בפ' צו פרשה י ז: לא תאכלוהו יכול לא יאכילנו לאחרים (“לגוים”) תלמוד לומר ואכל מאכילו אתה לאחרים (וגם כאן אלמלא “ואכל”, היו למדים מן לא תאכלוהו, שלא יאכילנו לאחרים), [כשהביאו בפסחים כג א ברייתא הסמוכה בספרא, מחלוקת ר' יוסי הגלילי ור”ע, לא הביאו זו שלפניה, אע"פ שיש בה דברים מפורשים לענין הנידון].

ואמנם נראה שכל ה“א וה”ב (עד “לא תאכלום”) – מדבי ר' ישמעאל היא, וכן פרק ה א.

7) באותה פרשה ישנה עוד הוספה, בה“ו–ה”ח: וכל נפש החיה הרומשת במים להביא את הדגים, וכל נפש השורצת על הארץ להביא את החגבים ולמה בא להבדיל לא בשביל⁴¹⁹¹ השונה אלא לידע⁴¹⁹² אי זה טמא ואי זה טהור. (ז) ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר הם מפורשים אם כן למה נאמר ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכו‘. (ח) בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל צריך לומר בין צבי לערוד והלא כבר הם⁴¹⁹³ מפורשים א“כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשירה לטריפה פסולה. אחרים אומרים בין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה (“טמאה”). והנה ה”ז היא תדר"י שבחולין מב א: בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו שמנה עשרה טרפות שנאמרו למשה מסיני. אבל הספרא בשמיני פ"ג ה דורש זה (בראב"ד: ד"א) מן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו’ יש לך במעלי הגרה ובמפריסי הפרסה שאי אתה אוכל ואילו הן הטרפות. וה“ג ריש ה' טרפות (ד"ו קכז ג) מביא תחילה ברייתא דספרא פ”ג: תניא אך וכו' ואיזה זה אילו טריפות דבי ר' ישמעאל תנא בין החיה וכו' (וממשיך דברי הספרא בה"ו).

8) גם בספרא צו פרשה י יא ישנה הוספה מדבי ר"י: כל דם לא תאכלו יכול (בכריתות כא א: שומע אני!) אף דם מהלכי שתים, דם שרצים וכו'.

הברייתא הזאת הובאה בכריתות כ ע“ב–כא א (ת"ר) ונתפרשה שם, ואמר עלה: האי⁴¹⁹⁴ תנא דבי ר' ישמעאל בכללי ופרטי דרשינן כי הדין (כך!) גוונא, שמ”ק: דבי ר"י דכללי ופרטי דריש כהדין גונא.

ויוצא מזה, שברייתא זו דבי ר"י היא!

וודאי שישנן עוד כמה וכמה ברייתות כאלה, שנשתקעו ע“י סופרים ומעתיקים בספרא שלנו, וברור שמקומות שיש בהם טרמינולוגיה של דבי ר”י חשודים, וכאלה ישנם הרבה והרבה, וכמה מהס קיבלו כבר אצלנו טרמינולוגיה של דבי ר"ע, בשעה שבבבלי יש להם עוד זו של דבי ר"י:

נדבה פרשה יב ב (להביא, מנחות נז ב: לרבות, ומוחלפת); שם פרשה יד ו–ז (עי' לעיל); צו א ב–ג (שומע אני); שם יד (אתה אומר – או אינו); שם פ“ב ב (שומעני); שם פרשה י ה: יכול בנבלת בהמה טמאה במשמע ודין הוא, בבבלי זבחים ע א: אתה אומר בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר, או אינו – אמרת; שמיני פרשה ב י (אתה אומר – או); שם ג' (משמע מוציא מיד משמע לפי – כ"י ר' – שנאמר, ועי' לעיל); שם פרשה ג ז וי' (להביא); פ”ה ד–ה (להביא, ועי' לעיל); פ“ו א, ד–ה (להביא); פרשה י ד–ה (להביא); פי”ב ג, ו (להביא); תזריע א א (לפי שנאמר – שומע אני); ה (שומע אני); פ“א ב (שומעני); ז (להביא); פרשה ג ב (להביא, ב"פ); פ”ד ה (להביא); פרשה ה א (להביא); אחרי פי"א ה (להביא); ועוד

(על צו פרשה ג ג, עי' לעיל).

ודבר זה צריך בדיקה.

אתה אומר ב־ וכו' – נוסף בכמה נוסחאות של הבבלי בהשפעת דבי ר' ישמעאל:

כך 1) זבחים יג א, כי“י ותוס', וליתא בד”י (ת"כ נדבה פרשה ד ד).

2) יומא סח א (ת“כ חובה פ”ה ד) ליתא בכי“י ביומא ובכ”י ר' ב' בסנהד' מב ב ובזבחים קה ב בילקוט.

3) יומא נט א (זבחים נג א) (ת“כ חובה פ”ט ב) – ליתא ביומא בכ"י מ' ולונדון.

4) זבחים סד ב (ת“כ חובה פי”ח ח) – ליתא בדפוסים, ואיתא בכי"י.

5) חולין כא א (ת“כ חובה פי”ח י) – ליתא בילקוט.

6) מנחות עג ב (ת“כ חובה סוף פי”ט) – לי' כ"י מ'.

7) פסח' עא א (ת“כ צו פי”ב ז) – ליתא בדפוסים וישנו בכי"י.

8) זבח' מג ב (ת"כ צו פיד ג) – ליתא בילקוט.

9) זבח' ע ע"א (ת“כ צו פ”י ה) – ליתא בכ"י ק' וילקוט.

גם מן “שאר סיפרי דבי רב” של הבבלי נכנס בספרא שלנו:

ספרא אחרי פ“ח ג: ומניין שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ת”ל שבתון (טז לא) שבות. יכול תהא שבת בראשית (שכתוב בה “שבתון”, שמות לה ב) אסורה בכולם ת“ל הוא הוא אפור בכולם ואין שבת בראשית אסורה בכולם. וכן באמור פי”ד ד באמצע: ומניין וכו' (שבת שבתון, שם כג לב). והנה ברייתא זו מובאה בתלמוד (יומא עד א) בשם “שאר סיפרי דבי רב”: דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב מניין וכו' ת"ל שבתון שבות.

אבל הברייתא הזאת עומדת בספרא שלא במקומה, שאע“פ שהכתוב נאמר כאן, היה צריך לחבר אותה לפ”ז סוף ה“ט: ת”ל שבתון שבות⁴¹⁹⁵, ולא להפסיק באמצע בדרשות אחרות, ולהתחיל אח“כ שלא כרגיל⁴¹⁹⁶, בלא ציון של הכתוב: ומניין וכו'. וגם בפי”ד מתחיל בלא כתוב: ומניין וכו'.

ועל־כן אין־ספק שזוהי הוספה בספרא ממקום אחר ומדרש אחר, אולי ממכילתא דרשב"י בתשא או בויקהל⁴¹⁹⁷, ואינה מעיקר ספרא.

וישנן הוספות מאוחרות ע"פ הבבלי:

א. תזריע פרשה א ח: ושיש לו שני גבין ושני שדראות, שאינו בד“ר ובכ”י ר', והיא הוספת רב בנדה כט ב (עי' לעיל), ועל פיו הוסיפוה בנוסח שהיה לפני הילקוט, ועל פיו הכניסוה בדפוסים בספרא.

ב. קדושים פ“ו א: ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב”ד ת“ל לא תאכלו על הדם רע”א מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום אותו היום ת“ל לא תאכלו וגומר ור' יוסי בר' חנינא אמר אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת”ל לא תאכלו על הדם. כ“ז אינו בד”ו, ובכ“י ר' הנוסח ר' דוסא אומר לא תאכלו על הדם אין מברין על הרוגי ב”ד, והשאר ליתא (ועי' להלן).

וכל הוספה זו היא ע“פ הבבלי סנהד' סג א, שהסמיך לברייתא דספרא שם בתחילת הלכה א' דברי ר' דוסא ור”ע, ועליהם: וא"ר יוסי בר' חנינא⁴¹⁹⁸ אזהרה וכו‘. והנה בבבלי יש כאן צירוף של שתי ברייתות (כמו בפסחים כח ב ועוד), ועליהם דברי ריב“ח האמורא, ואין זה כלל ספרא, ובעל ד”ת הוסיף רק: ר’ דוסא אומר לא תאכלו על הדם שאין מברין על הרוגי ב“ד, כבכ”י ר', אבל מתוך הלשון רואים, שזו היא הצעה של מדרש ולא לשונו.

ובדפוסים הוסיפו הכל ע"פ הבבלי! (חוץ מכמה וכמה הגהות על פי הבבלי).

על ההוספות הגדולות שבספרא מ“דבי ר' ישמעאל”, והן “מכילתא דעריות” (אחרי פי“ג ג–טו, וקדושים פ”ט א–ז, יז–פי"א יד), שאינה בכ“י ר' ואינה בד”ו, והוסיפה בעל “קרבן אהרן” מן הילקוט, וכן הוסיפם בעל ההגהות שבת“י מכ”י אחר, – עי' לעיל (אצל “דבי ר' ישמעאל”), וכן על “מכילתא דמילואים” (סוף צו – תחילת שמיני), שאינה בכ"י ר'.

נשאר לנו לדבר על ספרא פרשת בחוקותי, המתייחד בין באגדה שלו ובין בהלכה ונבדל משאר הספרא.

ח. ספרא פרשת בחקותי

ספרא פרשת בחקותי אינו תני ר' חייא, אבל השתמש הרבה ב“תני ר”ח":

הדברים שישנם בה מ“תני ר' חייא” הם:

1) פרשה א ה: הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא = תני ר' חייא בויק“ר פל”ה, סתם בירוש‘⁴¹⁹⁹: ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות וכו’!

2) ספ“ג ז: ואולך אתכם קוממיות, ר' שמעון אומד מאתים אמה (דורש: קוממיות – קומה של מאות) ר' יהודה אומר מאה אמה כאדם הראשון אין לי אלא אנשים נשים מניין ת”ל בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וכמה היא תבנית היכל מאה אמה דבר אחר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה.

והנה בב“ר פי”ב ו (תיאודור 104–105): תני ר' חייא בקומה זקופה ולא יריאים מכל בריה, ר' יודן אמר מאה אמה, ר' שמעון אמר מאתים, ר' אלעזר בר' שמעון אמר שלש מאות אמה (מנ' קוממיות), קומה מאה אמה מיות מאתים אמה, וכזה בבמ“ר פי”ג (ר' שמעון אומר מאתים אמה קוממיות קומה של מיות ר' יהודה אומר ק' אמה כאדם הראשון).

והנה “ד”א" שלנו הוא “תני ר' חייא” שבמדרש, ואח“כ הביא דברי ר' יהודה ור”ש ודברי ראב"ש שאינם בספרא; ונראה אפוא שהמדרש השתמש כאן גם ב“דבי ראב"ש” אבל לא הספרא.

ובבבלי⁴²⁰⁰ הברייתא בסגנון אחר: ואולך אתכם קוממיות ר' מאיר אומר מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון ר' יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכתליו שנאמר אשר בנינו וכו' מחוטבות תבנית היכל.

וגם זו אינה מתאימה עם הספרא.

3) פ“ד ג: וזרעתם לריק זרעכם וכו' זורעה שנה ראשונה ואיבה מצמחת ושניה והיא⁴²⁰¹ מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה [ד"א]⁴²⁰² זרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם כנגד הבנים והאבות הכתוב מדבר שתהא עמל בהם ומגדלן והחטא בא ומכלן וכה”א אשר טיפחתי וגו'.

ו“ד”א" זה מובא גם באיכ“ר ספ”ב: תני ר"ח כנגד בנים ובנות וכו'.

4) פ“ו א: והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. נקם בברית וכו' – ויק”ר פ"ו: תני ר"ח.

5) פ“ח י: לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם ואילולי ספר תורה שנשתייר להם לא היו משונים מאומות העולם כלום (אלא) לא מאסתים בימי אספסיינוס, ולא געלתים בימי יון, לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן, כי אני ה' אלהיהם בימי גוג. בכ”י ר' אין “אלא” (ושם “ולא”), וגם הילקוט אינו מביא מ“אלא” והלאה כלום, אלא מביא לשון הגמרא במגילה יא א בתור “ד”א“, ושם: נטלו מהם [מה נשתייר להם זה ס”ת] שאם לא וכו' (וצ“ל: שאילולא ס”ת), – מתאים לנוסח כ“י ר‘, שלפיו “לא מאסתים בימי אספסיינוס” וכו’ “ד”א” הוא. ובאסת“ר רפ”א ד"ר: תני ר' חייא לא מאסתים בימי אספסיאנוס ולא געלתים בימי טרנכיס (=טרכינס, אנטיכוס?)⁴²⁰³ לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן⁴²⁰⁴ כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג.

וזה מתאים בעיקרו ל“ד”א" שבספרא⁴²⁰⁵.

ויש בו גם הרבה מדבי ר' ישמעאל:

בפ"א א: ונתתי גשמיכם בעתם ברביעיות אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות אמרו אפי' שנים כשני אליהו וכו' הא מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם ברביעיות. [ונתתי גשמיכם בעתם בלילות]⁴²⁰⁶ מעשה בימי הורודוס שהיו גשמים יורדים בלילות וכו‘. ונתתי גשמיכם בעתם, בלילי⁴²⁰⁷ שבתות, מעשה בימי שמעון בן שטח [ו)בימי⁴²⁰⁸ שלמצו המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת וכו’.

המדרשים חולקים זה על זה, וכ“ה בויק”ר פל“ה ה: ד"א ונתתי – ד"א ונתתי. הראשון הוא דבי ר”י: אתה אומר – או אינו, ו“אמרו” הוא “א”ר יצחק" שבבבלי תענית ח ע"ב, כלומר ר' יצחק תלמידו של ר' ישמעאל⁴²⁰⁹. המדרש השני חולק: בעתם בלילות, והשלישי חולק על הראשון ועל השני: בעתם בלילי (=ערבי) שבתות. בספרי עקב פיס' מב 89 (שהוא דבי ר"י): ר' נתן אומר בעתו מלילי שבת ללילי שבת כדרך שירדו בימי שלמצו⁴²¹⁰ המלכה, וזו כמדרש השלישי.

ובברייתא שבבבלי תענית כג א: ונתתי גשמים בעתם לא שכורה ולא צמאה וכו' דבר אחר בעתם בלילי רביעית ובלילי שבתות שכן מצינו בימי שמעון בן שטח וכו' וכן מצינו בימי הורודוס וכו‘. ברייתא זו צירפה אפוא כל המדרשים לאחד, אע“פ שהם חולקים (מין “מנקיט ותני חומרי מתנייתא” שבבבלי)⁴²¹¹. גם המדרש הסמוך, פ”א ב, ונתתי גשמיכם בעתם לא גשמי כל הארצות וכו’ – כיוצא בו בספרי עקב שם⁴²¹²: מטר ארצכם ולא מטר כל הארצות וכה"א הנותן מטר על פני ארץ וכו'.

ובפ"ה ד: ולא תתן ארצך יבולה, מה שאת מוביל לה = ספרי עקב פיס' מג: והאדמה לא תתן את יבולה, אף לא מה שאתה מוביל לה.

והאגדה שבבחוקותי חולקת על שאר הספרא:

פ“א ז: ואכלתם לחמכם לשובע אין צ"ל שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא וכו' – בניגוד לבהר פ”ד ד: ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע שיהא אדם אוכל הרבה ושבע דברי ר' יהודה. רשב“ג אומר אף [היא] (כי"ר) אינה סימן ברכה, א”כ למה נאמר ואכלתם לשובע, אוכל ולא גוסי (“מקיא”). ‏ ד"א ואכלתם לשובע שלא יהא דבר חסר משולחנו וכו': כולם שלא כבחוקותי.

ושם: וישבתם לבטח בארצכם, בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה. אבל בבהר שם: וישבתם לבטח ולא מפוזרים ולא מפחדים, עליה ולא גולים, וכן שם ג: וישבתם על הארץ ולא גולים, לבטח ולא מפוזרים⁴²¹³.

וגם דרך מדרשו שונה:

כשהוא דורש בפרשה א ב יתור־לשון של “ואת מצותי תשמרו”, הוא מביא כמה דרשות כאלה של יתור־לשון (הלכה ב–ד), כאילו היה זה דבר חדש, בה בשעה שכל הספרא מלא מדרשות כאלה.

וגם דרך־מדרש מיוחד לו:

בפ“ה ז דורש: ונשמו דרכיכם, דרך דרכי דרכיכם לרבות שבילים גדולים ו[שבילים] קטנים (כי"ר). וכן ספ”ו ד: ונתתי את עריכם חרבה עיר [ערי] עריכם [לרבות כרכין ומחוזות, והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם]⁴²¹⁴ לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ודרך זו‏ אנו מוצאים לר" נתן (השייך לחוגם של דבי ר"י) במכיל' פסחא פ“ז 24⁴²¹⁵: ר' נתן אומר שפטים, שפט שפטי שפטים נרקבים וכו‘, ובמכיל’ יתרו בחדש פ”ט, הורוויץ 235: וכל העם רואין את הקולות קול קולי קולות ולפיד לפידי לפידים וכו', וכן שם פ“ג: ויהי קולות, [קול] קולי קולות, מיני קולות משונים זה מזה. וברקים, [ברק] ברקי ברקים, מיני ברקים משונים זה מזה. וכיוצא בו בס”ז (שאנו מוצאים בו כמה סתמות כר' נתן)⁴²¹⁶, 258 12: ככל חוקותיו וככל משפטיו חוקת (כנו' הילקוט) כחקתי חקתיו וככל חקותיו משפט (נו' הילקוט) כמשפטי משפטיו וככל משפטיו ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים.

דרך־מדרש זו אין אנו מוצאים בשאר מדרשי־הלכה, וכלל כלל לא בספרא.

וגם בדרך “אל תיקרי” שלו שונה הוא בסגנונו מכל שאר מדרשי־הלכה:

בפ“ז ג: והבאתי מורך בלבבם, אינו אומר והבאתי מורך בלכבם אלא והבאתי מְרוך⁴²¹⁷ בלבבם ואיזו זו זו אימה ופחד וכו'⁴²¹⁸. ושם ה: וכשלו איש באחיו אינו אומר איש באחיו אלא איש בעון אחיו, ופ”ח ב: אינו אומר ימקו <בעונם> אלא ימסו בעונם. וכן בפרשה ב ג: או יש לך שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את החכמים ת"ל ואם את משפטי תגעל נפשכם אינו אומר ואם את משפטי תגעל נפשכם

אלא ואם את משפטי (= מְשׂפְטַי) תגעל נפשכם⁴²¹⁹.

וכן ב“תני ר' חייא” שבאיכ“ר ספ”ב (=בחקותי פ"ד ג, עי' לעיל) מסיים באיכ"ר שם: אשר טפחתי ורבתי (כ“ה בד”ר) אין כתיב כאן אלא אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם (ונראה שיש לסרס: ורביתי אין כתיב כאן אלא ורבתי). וברור שגם כאן ישנו לפנינו: אינו אומר אשר טפחתי וכו'⁴²²⁰.

וגם בחלק ההלכה שונה פרשת בחקותי משאר הספרא:

בפ“ט ו שנינו: ואם המר ימיר לרבות את האשה. ואם המר ימיר לרבות את היורש – בניגוד לספרא נדבה פי”ז ג: קרבנו לא קרבן אביו וכו' שר' יהודה אומר אין היורש סומך (“ואין היורש מימר”)⁴²²¹, וכסתם משנה⁴²²², ור"מ (בתוס' מנחות פ“י הי”א).

וגם את האשה מרבה ר' יהודה (בבלי שם ושם) מן המר ימיר, אבל לשון מדרשו שונה: “לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר מה סופינו לרבות את האשה ת”ל ואם המר ימיר", וזה בוודאי סתמו של ר' יהודה, שאינו בספרא שלנו כאן.

והמדרש הזה כפול בפי"ג ד: אם המר ימירנו לרבות את האשה, ואם המר ימירנו לרבות את היורש.

ואמנם הסתם שלנו בספרא בחקותי כאן מתאים עם סתמותיו בפרשה ד ז: ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה, ואם גאל יגאלנה לרבות את היורש, וכן בפ“י ב: ואם המקדיש יגאל לרבות את האשה, ואם המקדיש יגאל לרבות את היורש, וכן בפ”י יא: ואם גאל יגאל לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש. וכן בפי“ב י: ואם גאל יגאל (“איש ממעשרו”) לרבות את האשה, ואם גאל יגאל לרבות את היורש, וזה סתם כר' שמעון בן אלעזר בשם ר' מאיר בירוש' מעשר שני פ”ד נה ע"א⁴²²³: אשתו אינה פודה לו מעשר שני רשב"א אומר משום ר"מ אשתו פודה לו מעשר שני, וברייתא שבבבלי קדושין כד א משובשת (שהוסיפו בדברי ת“ק ורשב”א “בלא חומש”, ואביי מפיך לה).

וא"כ סתם שלנו – רשב"א אליבא דר' מאיר.

ויש לנו בפרשה זו סתם שני כרשב"א, פ“ט יב: ואם משתנו (“לבכור”) לכהן זה וזה אין עושים תמורה, וזהו כרשב"א בתוס' תמורה פ”א ב ובבלי ח ב.

ויש לשים לב לעובדא, שרשב"א מובא אך מעט בספרא – בששה מקומות: חובה פרשה ד יז “משמו” (של ר"מ), תזריע פ“א ו, מצורע פרשה ה ט, קדושים פ”ד יח, פרשה ג ד “משמו” (של ר' יהודה), פ"ז טו⁴²²⁴.

ויש בו דברים, שאינם מתאימים כלל לשיטת מדרשו של ר"ע ותלמידו ר' יהודה:

פי“ב ט: יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר (“מעשר ראשון ומעשר שני”) ת”ל הוא, הוא האמור כאן והוא האמור להלן (“בפרשת עשר תעשר, שאינו מדבר אלא במעשר שני”) דברים מחוסרים כאן אמרן הכתוב להלן.

והנה ר“ע דורש מן “עשר תעשר” “שני מעשרות”, “אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה” (ספרי ראה פיס' סב), ולהלן הי”ב: ת“ל עשר תעשר שני מעשרות וכו' דברי ר"ע (עי' ראב"ד), אבל דבי ר' ישמעאל לא דרשוהו כך, והם אמרו (מ"ת 76): עשר תעשר את כל תבואת זרעך במעשר שני הכתוב מדבר אתה אומר במעשר שני הכת' מדבר או אינו מדבר אלא במעשר ראשון ת”ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך מעשר שהוא טעון הבאת מקום אמרתי וכו'.

ודרך־מדרש זה, “דברים המחוסרים כאן” וכו' – מתנגד לגמרי לשיטת ר"ע, אבל הוא שיטת ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד (ספרי נשא פיס' ב), “כל פרשה שנאמרה ונשנית” וכו' (סוטה ג א–ב: תנא דבי ר' ישמעאל), “למה נאמרה פרשה זו וכו' בא הכתוב ללמד דברים המחוסרים בו” (מכיל' נזיקין פ"ו)⁴²²⁵.

ובספרא נמצא רק בפי ר' שמעון (שעל קרבתו לדבי ר' ישמעאל כבר דברנו לעיל):

נדבה פט"ו ב (אמור פי"ג ג): ר' שמעון אומר נאמר כאן בכורים לה' ונאמר להלן (“בשתי הלחם”) וכו' דברים מחוסרין כאן אמרן הכתוב להלן (“דברים מחוסרים להלן אמרן הכתוב כאן”).

ואמנם אנו מוצאים בבחקותי עוד דברים אחרים שהם שייכים לר' שמעון: פרשה ג ג–ד: כי יפליא [נדר]⁴²²⁶ נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר (דב' כג כב) מה נדר האמור כאן כי יפליא אף נדר האמור להלן כי יפליא ומה נדר האמור להלן בל תאחר לשלמו אף נדר האמור כאן בל תאחר לשלמו. נדר בערכך הקיש נדרים לערכין מה נדרים בל תאחר לשלמו אף ערכין בל תאחר לשלמו.

לפי נוסח זה חולקת ה“ד על ה”ג, שלפיה אנו לומדים בל תאחר בערכין מהקש ולא מג“ש, ואמנם נוסח הילקוט כאן: ונאמר להלן נדר מה נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה = ספרי תצא פיס' רסד⁴²²⁷, ובציטט שבבבלי אין שם: ומה נדר האמור כאן לא תאחר לשלמו אף נדר האמור להלן לא תאחר לשלמו⁴²²⁸, וכן לא בפס”ז שם. וא"כ זה מתאים לספרי נשא פיס' כב: נאמר כאן הפלאה ונאמר להלן הפלאה מה הפלאה האמודה להלן (ויקרא כב כא) בנדר ונדבה אף הפלאה האמורה כאן בנדר ונדבה וכו'.

והנה ההיקש ערכין לנדרים – הוא מדרשו של ר' שמעון, ויק“ר פל”ז: א"ר שמעון בן יוחי כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכין בל יחל ובל תאחר.

ובפי"ג ו: ר' עקיבא אומר עשר תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר (שבשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמה, עי' לעיל). וזו מובאה בספרי ראה פיס' קה: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון (אחרי הסתם של “שאין מעשרין משנה לחברתה” = “דברי ר”ע" שבפרק יב יג, לעיל), וודאי בשם ר"ע.

וגם אותו הסתם של פי"ב ט (עד “ולא כל פירות האילן”) = ספרי שם סתם (“סתם ספרי ר' שמעון”), ולו נסמך אצלנו: יכול בשני מעשרות וכו' (עי' לעיל).

זו שבפי“ב יא–יג: מנין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן וכו‘, יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים וכו’⁴²²⁹, ק”ו לחדש ולישן שיתעשרו מזה על זה ומַה אם הכבשים והעזים וכו' ת“ל עשר תעשר שני מעשרות [שנה] (כי"ר) שנה אין מעשרין משנה לחברתה⁴²³⁰ דברי ר"ע. והנה בברייתא הסתמית שבבבלי בכורות נג ב מסיים: ת”ל עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן וכו'.

אבל במ“ת 76–77: אני אקרא עשר תעשר שנה שנה ומה ת”ל היצא השדה שאם אני קורא עשר תעשר שנה שנה שומע אני אחד חדש ואחד ישן במשמע ת"ל היצא השדה החדש ולא הישן. ומנ' שלא יעשרו ממין על שאינו מינו אמרת ק"ו מה אם חדש וישן וכו' (“שנה שנה מלמד” וכו' – ספרי הוא, ולא מכילתא).

ואנו רואים שדבי ר' ישמעאל אינם דורשים מ“שנה שנה” שאין מעשרין משנה לחברתה, אלא מן “היוצא השדה”; על־כן סיימו בספרא כאן: דברי ר"ע (שאינו נהוג בספרא על סתם של ר"ע, שאין עליו מחלוקת), וכרגיל במדרשי ר' ישמעאל כשהם מביאים “דברי ר”ע" שחולקים עליהם בלי להביא את דברי החולק.

גם פי"א א: והיה השדה בצאתו ביובל מגיד שהשדה קרוי לשון זכר⁴²³¹ – אינו מתאים לרוחו של הספרא, וכבר הוציאוה ממשמעה, שיבשוה והגיהוה⁴²³².

ואפילו פרשה ג ט: זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס, נ“ל שהוא ר"ש, בכורות מב א: וכל מקום שנא' זכר אינו אלא טומטום וכו', ואע”פ שהוכיחו ממנו בשבת קלו ב לר' יהודה – סמכו על ה"ב⁴²³³.

מסתמותיו של ר' יהודה אנו מוצאים כאן:

סוף פרשה ג: יעריכנו הכהן בנין אב לכל הנערכים שיהו בכהן, כר' יהודה בסנהד' ב א: ואחד מהן כהן.

פי"ג ד: הא אם המיר סופג את הארבעים, כמשנתנו ריש תמורה, וכר' יהודה בשם ר' יוסי הגלילי (תמורה ג א).

אבל פרשה ד ב: יכול אפי' אמר הרי זה הקדש (סתם, ואפי' הקדש בדק הבית) ומתה תפדה וכו‘, וזה דלא כר’ יהודה (תמורה לב א), שקדשי בה"ב אם מתו יפדו.

ובאגדה פ“ו ד – לא נזכרו כלל דברי ר' יהודה שבמגילה פ”ג מ"ג⁴²³⁴.

והנה בירוש' נזיר פ“ה נג ע”ד⁴²³⁵: רבי הוה יתיב מתני בפרשת אין ממירין בבכור⁴²³⁶, זחלין אפוי דבר פדיה (“קפרא”) חמתיה רבי אמר [הדין] ידע מה אנא אמר כדון אנא מימר וידבר י"י אל משה לאמר לא יימר דברי ר' יהודה (כבי רבי שאומרים: לא ימיר, תמורה ז ב, עי' לעיל).

ואפשר ש“רבי” שנה ברייתא של ספרא אמור פ“ז ז–ח (שהובאה שם בירושלמי) ב”פרשת אין ממירין בבכור" ז“א בפרשת בחקותי (או ראה) ופירשה מעין שפירש אותה בר קפרא. ואמנם כך הוא גם בפסיק”ר פרשה יד (פרה): רבי הוה יתיב מתני מנין שאין ממירין בבכור וכו‘, ובפסידר"כ פיס’ פרה (לז ע"ב)⁴²³⁷. אבל קרוב הדבר ששנו בספרא שלהם דין “אין ממירין בבכור” במקום אחר ולא כאן, והסמיכו

לו דין “מקדיש תמימים לבדק הבית” (אמור פ"ז ח), שהסמיכוהו כאן גם בתוס' תמורה פ"א!

ובירוש' נזיר פ“ה נד ע”א נסמכה לברייתא של נדבה פט“ז ד, לפניה: יהיה קודש מלמד שהקדושה חלה על התשיעי ועל אחד עשר, יכול יקרבו שניהן ת”ל בקר, וזו אינה בספרא שלנו בפי"ג ב–ג, ולפי דרך הירוש' להרכיב ברייתות של הספרא שבשני מקומות יחד – נראה שגם זו ספרא היא.

ולעומת זה לברייתא ב‘, שהובאה בבכורות ס ע"ב, אמרו: תאני תנא קמיה דר’ יוחנן הא מני ר' אלעזר בר' שמעון היא דתניא ראב"ש אומר לעולם וכו'.

אפשר אפוא שפרשת בחקותי היא דבי ראב"ש, ששנה הרבה ממשנת ר"ש, וע"כ יש בה דברים הרבה גם מדבי ר' ישמעאל.

ובאחרונה אני מזכיר שבכ"י ר' נגמרת מגילתא ט' (סיני) בסוף פרשת בהר: סליק פרשת סיני (עי' להלן). זאת אומרת שתשעת הדיבורים (מגילות) של הספרא נגמרו עם גמר בהר!

דברים דומים לספרא בפרשת בחקותי:

פרשה ג ג: אי בני ישראל וכו' = מצורע זבים ריש פרשה א'.

שם ט: זכר ולא טומטום וכו' = נדבה פרשה ג ז.

פי“ב ב ושם י: שיהא הוא וחומשו חמשה = חובה פ”כ ח, שם פרשה יג יב, ספרי נשא ג סתם, בניגוד לר' יאשיה, ומוחלפת בב"מ נד א⁴²³⁸.

ט. חלוקת הספרא⁴²³⁹

לפני הראשונים היה הספרא מחולק ל“תשעה דבורים”: ותשעה דבורים תורת כהנים⁴²⁴⁰; או “מגילתא” (מכילתא"), ככתוב בסוף כ"י ר': סליקו תשע מגילי (כך!) הארי⁴²⁴¹, או “פרקים”: וששה סדרים וט' פרקים דתורת כהנים⁴²⁴².

וחלוקה זו מתאימה לדברי ר"ש ברבי (בקידושין לג א): “שני שלישי שליש (=שתי תשיעיות) שניתי לו בת”כ".

אבל אצלנו ערבוביה בחלוקת הדיבורים.

בד"ו: 1) אחרי נדבה (ט ע"א): סליק דבורא.

2) אחרי חובה (יו א): סליק דבורא.

3) בסוף צו (כב א): סליק דיבורא.

4) בסוף פרשת מילואים (תחילת שמיני), שהיא דבי ר' ישמעאל ואינה ספרא (כד א): סליק דיבורא.

5) בסוף שמיני (כט א): סליק פרשת שרצים,

6) אחרי תזריע פ"ד (ל ע"א) כתובת: פרשת נגעים, ובכותרת של העמוד (עד סוף תזריע): פרשת מצורע.

7) בתחלת מצורע (לג א): מגלת מצורע. ובסוף פ"ה (לז א): חסילו פירקי נגעים.

ואחריו: 8) פרק זבים,

9) אחרי מות (לט ב),

10) פרשת קדושים (מד א),

11) מגלתא אמור (מו ב), ובסוף אמור (נג ב): סליק דבורא,

12) פרשת בהר סיני (נג ב), ובסופה (נו א): סליק סידרא,

13) פרשת אם בחקותי (נו א).

ואפילו אם ננכה “פרשת מילואים”, שאינה ספרא, ופרשת בחקותי, נשארים לנו עדיין י"א.

בכ"י ר':

1) בסוף נדבה: סליק דיבריתא,

(ואחריה:) מגילתא נפש.

2) ובסוף חובה: סליק דבירא נפש.

פרשיתה י"ג. ופרקין כ.

3) ואחריה: מגילתא ג' דצו.

ואחרי פי"ח (פ“ד בכ”י): פרשת מילואים. אבל העתיק ממנה רק חמשת הפרקים שבפרשת צו (והעתיק ממנה ה' פרשיות), ורשם בסופה: פרשתה. ו'. ולא העתיק יותר, והניח חלק 41^גbג – 42^גaג, וכך עשה גם במכילתא דעריות, מפני שידע שאינו ספרא. ותחילת פרשת שמיני (מילואים) חסר שם.

4) ומתחיל בפרשה א' שלנו:

מגילתא רביעייתא

שרצים.

ותחילת “פרשת תזריע”, ה' פרקים, מחוברת לשמיני, ורשום עליה: פרשתה. י"א. ובסופה רשום: סליק מכילתא. o

5) (ואחריה:) חמישאה. o (במקום “פרשת נגעים”).

ובסופה. אחרי פי"ו (פ“ד בכ”י): חסלת מגילתא

נגעין. ואחריה.

6) מגילתא מצורע. ואית בה

פרשיתה. י"א.

ופרקים. כ"ה.

ואחריה (בסוף פ"ה = ב):

7) מגילתא זבין

פרשתה. ז'.

ז“א, שהוא ממשיך את מספר הפרשיות מ”מגילתא מצורע", עד סוף זבים, סוף פרשת מצורע, ופרשה ד' שלנו – היא אצלו: פרשתה. י"א.

ובסופה: סליק.

חסלת מגילתא

מצורע.!!

(ואחריו:) בשמך רחמנא. (פתיחה לאחרי!)

בתחילת פי"ג (פ“ב בכ”י): פרק.ב'.

עריות.

ובסופו: פרשתה. ט., אבל הוא לא העתיק יותר מעריות, אלא הניח חלק כמו דף,

8) ובתחילת קדושים: בשמך רחמנא.

9) ובתחילת אמור: פרשתה. (ובגליון:) פרש' מגילא ח'⁴²⁴³.

10) ובסוף אמור: חסלת מגילתא אמר אל.

בשם ﭏ אתחיל

מגילתא סיני

ט'.

ובסופה: סליק פרשת סיני.

אבל אחרי בחקותי אין כל סיום!

ברור אפוא, כי “מגילתא זבין”, אינה עיקרית בציונים, ומתחילה נחשבו מגילתא זבין ומצורע לאחת, וע"כ נמנו פרשיותיהן באחת, ובסופם רשום: חסלת מגילתא מצורע.

תשע המגילות, או הדיבורים, הן אפוא:

1) נדבה

2) חובה, “מגילתא (דבירא) נפש”

3) מגילתא דצו

4) מגילתא דשרצים

5) מגילתא דנגעין

6) מגילתא דמצורע

7) מגילתא דקדושים

8) מגילתא דאמור

9) מגילתא דסיני

המגילות נחלקו לפרשיות, ור' יצחק האמורא מוסר, ששמנים פרשיות היו בספרא: ששים המה מלכות אלו ששים מסכתיות של הלכות ושמנים פלגשים אלו שמנים פרשיות שבתורת כהנים, ועלמות אין מספר אין קץ לתוספות (שהש"ר ו ח). “וכי מה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין” וכו' (ת"כ נדבה א ט).

פרשיות אלו הקבילו בוודאי, אם מעט ואם הרבה, לפרשיות של המסורה (פתוחות וסתומות). בויקרא ישנן לפי המסורה צ"ח פרשיות ואם ננכה פרשת מילואים (ויקרא ח וט' וי' א–ז), שהיא ג' פרשיות, ופרשת עריות (ויקרא יח וכ'), שהיא י"ד פרשיות, ואגדת בחקותי, שהיא ג' פרשיות, ישארו אפוא: ע"ח פרשיות, ואם ננכה כל בחקותי, ישארו: ע"ו פרשיות.

אבל בספרים שלנו ישנה ערבוביה גדולה בפרשיות. בד“ו טעו תחילה במובנם של ה”פרקים“, ולא הבינו שהפרקים הם חלקים של הפרשה (ורובם ב' או ג' פרקים), כמו שהם בכי”י ובקטעי הגניזה. וע“י כך השתמשו בהם ברוב הספר כמנין לעצמו, וכך למשל מנו בנדבה פרשה ג' את הפ”ב לפ“ג (בתור המשך של פ"ב שבפרשה ב'), פ”ב שבפרשה ד' – לפ“ד, פ”ב וג' שבפרשה ה' – לפרק ה' ופרק ו', וכך הלאה עד

שהגיעו בסוף נדבה לפ"כ!

בכ"י ר' יש: א) בנדבה, שהיא מחוברת שם עם ברייתא דר' ישמעאל הנחשבת לפרשה א': ט"ז פרשיות (בד"ו אינן מנויות במספרים).

ב) בחובה: י"ג פרשיות (כבד“ו, אלא שפכ”ב בכ“י: פרשתה “י' ג' " ו”פרשה י”ג" – "פרק ב' ", והוא הנכון, עי' להלן).

ג) בצו: י"א פרשיות (אלא שהחלוקה משובשה שם, וחלוקת ד"ו נכונה יותר, עי' להלן).

ד) בשמיני: י' פרשיות, ופרשה י"א של תזריע.

ה) בנגעים: ח' פרשיות,

ו) במצורע (ביחד עם זבים): י' א' פרשיות.

ז) באחרי: ח' פרשיות.

ח) בקדושים: ה' פרשיות (בפרשה ג' חסר המספר, ואחריה שוב: פרשתה ג'!).

ט) באמור: י"ג פרשיות (בד“ו: י”ד, אבל בכ"י במקום "פרשה ו' " – “פרק ב' “, ו”פרק ה' " ליתא. אבל המספרים משובשים בכ”י: אחרי “פרשתה ז' " הוא מתחיל שוב: פרשתה ה' – כנראה ע”י חילוף של ח' בה' – וחסרות אפוא ג' פרשיות).

י) בבהר: ה' פרשיות (“פרשה ו' " שבד”ו הוא בכ"י: פרק ג', והוא הנכון).

י"א) בבחקותי: ה' פרשיות.

ואם ננכה פרשה א' של נדבה (שהיא ברייתא דר"י) וכל פרשת בחקותי – יש לנו אפוא: ק' פרשיות, ואין החלוקה מתאימה אפוא לחלוקת המסורה.

ואמנם כשאנו בודקים ומשווים את פרשיות הספרא לפרשיות המסורה אנו רואים, שאע“פ שבהרבה מהן מתאימות פרשיות הספרא לפרשיות המסורה – ישנן גם הרבה פרשיות, שאינן מתאימות כלל למסורה: יש בספרא פרשיות של פסוק אחד, פרשיות של “עניינים”, שהם רק חלק מפרשת המסורה, ואפילו פרשיות של פסוק וחצי, ולעומת זה ישנן כמה וכמה פרשיות, שהן פרשה וחצי (או: חצי פרשה ופרשה) ושתי פרשיות, ואפילו ג' פרשיות. ומכיון שאי־אפשר להרבות בפרשיות הספרא, מפני שהמספרים שלנו עולים על המספר המסור במדרש – מוכרחים אנו לומר להיפך, שכשם שכ”פ נשתבש בדפוסים מפרשה לפרק ומפרק לפרשה, כך ישנן כמה פרשיות שאינן פרשיות אלא פרקים של פרשה. וצריכים אמנם להביא בחשבון גם את ההוספות, שהרי אין יודע כמה מן הפרשיות הן הוספות ממקור אחר, שאינו כלל ספרא, אבל נכנס כבר בכל הספרים.

וחשוב מאד לעבור על חלוקת הפרשיות, בין למסורה ובין להבנת סדרו של הספרא.

וזוהי למשל הרשימה של ההתאמות והניגודים:

נדבה פרשתא ב' (א') – פסוק א 1

ג' – " 2

ד' – " 3–4

ה' – " 5–9

ו' – " 10– 13, פרשה

ז' – " 14

ח' – " 15–17 עד סוף הפרשה

ט' – " ב' 1

י' – " 2–3, ס"פ

י"א – " 47–, ב' פרשיות ופסוק

י"ב – " 8–10, ענין

י“ג – " 11–13, ענין, ס”פ

י"ד – " 14–16, פרשה

ט"ו (כ“י ר' = פי”ו) ג 1–2!

ט"ז – פסוק 3–17, ב' פרשיות וחצי, ס"פ

חובה א' – " ד 2!

ב' – " 2–3!

ג' – " 6–12, ס"פ

ד' – " 13–21, פרשה

ה' – " 22–23a, פסוק וחצי!

ו' – " 26–23b, ס"פ!

ז' – " 27–35, ב' פרשיות

ח' – " ה 1–3, ענין

ט' – " 4, פסוק!

י' – " 5–13, פרשה וחצי, ס"פ

י"א – " 14–16, פרשה

י"ב – " 17–19, פרשה

י"ג – " 21–26, פרשה

(במקום “פרק כ”ב" שבדפו' פי“ב – בכי”ר: פׄרׄשׄתׄהׄ יג., ובמקום “פרשה י”ג" שבדפו' – בכי“ר: פׄרׄקׄ ב'., ובמקום “פרק כ”ג” – בכי"ר: פרק ג'.)

וכך ישנה ערבוביה גם מפרשת צו ולהלן:

צו פרשה א' – פסוק ו 2–6, פרשה אחת (בכי"ר במקום "פרק ב' " – פׄרׄשׄתׄהׄ ב' ".

ובמקום “פרשה ב” שאחריו – “פׄרׄקׄ ג' (!)”.,. פסוק 3–9).

" ב' – " 7–11, פרשה אחת (במקום “פרק ג(!)” – בכי"ר: "פׄרׄשׄתׄהׄ ג' ".

ז"א פסוק 10–16, שתי פרשיות, שכן במקום “פרשה ג' " שאחריו שבדפו' – בכי”ר: פׄרׄקׄ ב').

" ג' – " 13–16, פרשה אחת (אבל בכי"ר כתוב כאן: פרק ב', כלעיל, ואחריו במקום “פרק ד”

שבדפו' – "פׄרׄשׄתׄהׄ ד' “, ואחריו: פרק ב', במקום ה, ז”א פסוק 14–16).

פרשה ג' – פסוק 18–23, פרשה אחת

" ד' (ה' בכי"ר) – פסוק ז' 1–10, פרשה

" ה' (ו' בכי"ר) – פסוק 11–13, ענין

" ז' (גם בדפוסים!) – פסוק 14–17, ענין

" ח' – פסוק 18–20, ענין

" ח' (בכי"ר: ט') – פסוק 21, פסוק, ענין

" ט"ו (בכי"ר: פרשתה י') – פסוק 23–27, ענין, ס"פ.

" י"ו (בכי"ר: פרשתה י"א) – פסוק 29–38, פרשה

אחרי דיבור צו (ליתא בכי"ר “סליק דיבורא”) בכי“ר: פרשת מילואים, אלא ש”פרשה" זו שבדפוסים (א–לח) מחולקת בכי"ר לחמש פרשיות (והששית מצויינת, והשאיר ריק ולא העתיק), ותחילת מילואים של שמיני, עד "פרשה א' “, ליתא בכי”ר.

אחריה: מׄגׄילׄתׄא רביעׄייׄתא

שרצים

פרשה א' – י' 9–20, שתי פרשיות

פרשה ב' – י"א 1–8, ענין,⁴²⁴⁴

מבואות לספרות התנאים – קבוצה 24 מתוך 26 / יעקב נחום הלוי אפשטיין [2023]

 

X. ספרי דברים    🔗

אנו באים עכשיו לאותו החלק של ספרי שלנו, שהוא דבי ר' עקיבא, זאת אומרת ספרי ראה פיס' נ"ה – תבוא פיס' שג (על השאר דיברנו כבר בחלק של דבי ר' ישמעאל)⁴²⁴⁵.

הוא נקרא בשם “ספרי”: סתם ספרי ר"ש⁴²⁴⁶, תני רב חמא בשאר סיפרי דבי רב⁴²⁴⁷, ויש שהוא כולל גם ספרא: דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב⁴²⁴⁸.

[א. ספרי דברים – דבי ר"ע]

המדרש הזה הוא בוודאי דבי ר“ע⁴²⁴⁹, כי גם הטרמינולוגיה שלו היא של דבי ר”ע: יכול, מה ת“ל, אחר שריבה הכתוב מיעט, וכו', וגם שמות החכמים שנזכרו בו הם דבי ר”ע. וגם דרך־המדרש שלו ושיטתו היא של דבי ר"ע:

פיס' פו, קמט וקנ“ה: ההוא ולא אנוס וכו' – כשיטת ר"ע, הנזכרת בדבי ר”י בשמו: דברי ר"ע⁴²⁵⁰.

בשיטת ר"ע הוא דורש “לשונות כפולים”: פיס' צד – הכה תבה באחת מכל מיתות האמורות בתורה, פיס' קטז – פתוח תפתח אפילו מאה פעמים, פיס' קיז – נתן תתן אפילו מאה פעמים, וכן פיס' קיט – העניק תעניק, פיס' רכב – השב תשיבם אפילו ד' וה' פעמים, פיס' רכה – הקם תקים אפי' ד' וה' פעמים, פיס' רכח – שלח תשלח אפי' ד' וה' פעמים⁴²⁵¹; פיס' ס' – אבד תאבדון אפי' עשר פעמים (מ"ת 58: כדברי ר"ע!) פיס' קה – עשר תעשר (ועי' להלן), פיס' קכא – אמר יאמר, פיס' ריד – ומכור לא תמכרנה.

אבל המכילתא אינה דורשת כל אלה (עי' מ"ת), והיא דורשת בהתאם לשיטתה בכל מקום: ובערת הרע (מקרבך, מישראל) בכל המיתות (“בערה בכל מיתה”), מ"ת 101, 117, 131, 142, 143 (“כראשון”, כלומר: כלעיל בפסוק שלפניו) – בניגוד לספרי שדורש בכל מקום: ובערת הרע מקרבך (“מישראל”) “בער עושה הרעות מישראל, פיס' קנא (מקרבך), קנה, קפז (דם הנקי!)⁴²⁵², רכ, רמא ורע”ג⁴²⁵³, מפני שהוא דורש “בכל המיתות”, מן “הכה תכה” (לעיל).

ובפיס' רסט: אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה וכו' ת“ל ונתן מ”מ (גטין עז א) – כדבי ר"ע⁴²⁵⁴, אבל דבי ר' ישמעאל דורשים ידה – רשותה⁴²⁵⁵.

וכבר הזכרתי (לעיל עמ' 567), שכל הדרשות בפיס' נה, נז, עה, קנו, קעד, רסג ורצ“ז: אין והיה אלא מיד, בשכר שתבוא תירש, משתירש תכבוש, הן כולן בשיטת‏ ר"ע⁴²⁵⁶ ולהוציא משיטת ר' ישמעאל. שהיה אומר: אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, ובשיטתו שנוי במכילתא דברים, מ”ת 56, 58, 103 ועוד.

וכך ישנם עוד בספרי כמה סתמות אליבא דר"ע:

פיס' צה⁴²⁵⁷: אין לה רחוב עושין לה רחוב – כר“ע בסנהדרין קיב א; פיס' רע: ומנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור לו וכו' – כר”ע ביבמות נב ב; והתניא ר"ע אומר מנין וכו‘; פיס’ קה: מנין למעשר בהמה שאין מעשרים אותו משנה לחברתה וכו' – כר“ע בת”כ בחקותי פי“ב יב (ותנחומא ראה יז): ת”ל עשר תעשר וכו' [שנה] שנה אין מעשרין משנה לחברתה דברי ר"ע; פיס' רפ: כשהוא אומר בנים לרבות את הקרובים – ירוש' סנהד' פ“ג כא ע”ג וש“נ: ובנים לרבות שאר קרובין עד כדון כר"ע וכו‘; פיס’ קז: אין לי אלא אכילה ושתייה מנין אף משביחי אכילה ושתייה כגון הקושט וכו' ת”ל בכל אשר תשאלך נפשך יכול אף מים ומלח ת“ל בבקר ובצאן ביין ובשכר מה אלו מיוחדים שהם פרי מפרי וגידולו מן הארץ אף אין לי אלא פרי מפרי וגידולו מן הארץ – כר"ע בירוש'⁴²⁵⁸: והכל נלקח בכסף מע”ש חוץ מן המים ומן המלח כר' עקיבה. ברם בר' ישמעאל. תני ר' ישמעאל⁴²⁵⁹ ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך הרי זה כלל וכו' לומר לך מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ, אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ. ר“ע מפרש: מה הפרט מפורש שהוא פרי, וולד פרי, ומכשירי פרי אף אין לי וכו'. והספרי הובא בבבלי עירובין כז ב (בעיבודם של הבבלים), ואחריו ב”תניא אידך" כ“תני ר' ישמעאל” (וכמו שפי' כבר ר"ח)⁴²⁶⁰.

וספרי פיס' קפח: ת“ל ועד אין בה כל שיש בה (“אפילו עד אחד”) לא היתה שותה, כמשנת סוטה פ”ו מ“ב–מ”ג. ובניגוד לדבי ר' ישמעאל שבספרי נשא פיס' ז' ומסעי פיס' קסא ומ"ת 115⁴²⁶¹.

וכן דורש הספרי: מ־ ולא כל, פיס' עה – מבקרך, מצאנך; קה – מזרע. רצז – מראשית.

וכמה וכמה מדרשים שוים ישנם בספרי וספרא, והרבה מהם שוים לגמרי בלשונם⁴²⁶² ולעומת זה המדרשים שבספרי ושבמכילתא דברים (שבמ"ת) שונים ברובם.

ברור אפוא שספרי דברים הוא דבי ר"ע.

[ב. סתם ספרי ר' שמעון]

בבבלי סנהד' פה ב–פו א הביאו ב“ת”ר“: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אין לי אלא איש שגנב אשה מניין וכו‘, שנמצא בעיקרו במכיל’ נזיקין פ”ה 266 ומדרשב“י [הוצ' אפשטיין־מלמד 172], ב”תניא אידך" (תוס' ב“ק ריש פ”ח)⁴²⁶³: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אחד הגונב את האיש וכו' מכרו ועדיין ישנו ברשותו פטור מכרו לאביו או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב וכו‘. תני תנא קמיה דרב ששת (ברייתא זו) א“ל אני שונה ר' שמעון אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו⁴²⁶⁴ ואת אמרת חייב תני פטור. מאי קושיא דילמא הא ר”ש הא רבנן, לא ס"ד דאמר רבי יוחנן סתם מתני’ וכו' סתם סיפרא ר' יהודה סתם סיפרי ר"ש⁴²⁶⁵ וכולהו אליבא דר"ע.

מכאן יוצא אפוא שברייתא זו היתה לפניו – ולפחות לפני סתם התלמוד – ב“ספרי”, ושהתנגדה לדעת ר"ש.

והנה בספרי שלנו, פיס' רעג, דרשות אחרות: גונב נפש מאחיו ולא מאחרים. מבני ישראל להביא את הגונב בנו ומכרו וכו‘. והתעמר בו מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וכו’ – ודרשות הברייתא שבתלמוד אינן.

אבל בספרי כאן נכנס מקור זר, והטרמינולוגיה שלו מוכיחה (להביא, מגיד), ואמנם במ“ת 156–157 שנינו: ד"א מאחיו מב' יש' ר' ישמעאל אומ' והלא בידוע שאחיו בן ישראל ומה ת”ל מאחיו מ' ישראל אלא מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו ר' יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו⁴²⁶⁶ וישתמש בו וכו'.

וא"כ הסתם "מגיד וכו' " לקוח אפוא מדבי ר' ישמעאל, ובוודאי שמשם לקוחה גם הדרשה: להביא את הגונב בנו וכו'.

דרשות אלה נכנסו אפוא בספרי במקום הספרי העיקרי, כהרבה הוספות כאלה מדבי ר"י, שנכנסו בו ודחו את המקור העיקרי (עי' להלן). זו אינה מכריעה אפוא נגד בעלותו של ר"ש בספרי שלנו.

כי אמנם סתם ספרי שלנו – ר' שמעון:

1) פיס' עב–עג–עד: ותרומת ידך – (ו)נדריך, הכל במכות יז א בשם ר"ש: אמר ר' שמעון מה בא זה ללמדינו, ה' פעמים.

2) פיס' קכא: מכלל שנאמר אהבתי את אדוני מכאן אתה אומר היה הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו וכו' – מכילתא דרשב"י [הוצ' אפשטיין מלמד 163]: אמר ר' שמעון וכו' מיכן אתה אומ' היה הוא אוהב וכו'.

3) פיס' רכא: מנין למֵלין את מתו שעובר בל“ת וכו' – סנהד' מו ב: א”ר יונתן משום רשב"י.

4) פיס' רמט: וחכ"א על דבר וכו' מי דרכו לקדם אנשים ולא נשים – יבמות עז א, רש"א, מפני שספרי סתם (וחכ"א) כר"ש. וכיוצא בו:

5) פיס' קטז: וחכ"א אומרים לו הבא משכון וכו' – ר' שמעון אומר, בתוס' פאה פ"ד יב.

6) פיס' שג: ולא בערתי ממנו בטמא בין שהוא טמא וכו' – ביבמות עג ב ומכות יט ב מובא זה בתוך דברי ר' שמעון שבספרי פיס' עב.

ושם: בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי, ולא שנה “ביכורים” כר"ש, ירוש' מע“ש פ”ה נו ע“ג: תני והביכורים. מאן תנא ביכורין רבנין, מאן לא תנא ביכורין ר"ש. דתנינן (בכורים פ“ב מ”ב) וחייבין בביעור ור”ש פוטר. והברייתא היא במ"ת 175.

7) פיס' רסא: לכל נדר לרבות את העוף וכו' – ספרא נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים וכו‘. סתם בתמורה פ“ו מ”ד (כהרבה סתמות של ר"ש בתמורה)⁴²⁶⁷ ועי’ מ"ת 150⁴²⁶⁸.

8) ואף פיס' נט: כך כל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחו“ל ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה ומן הכלאים רא”א אף החדש, כמשנת קידושין סוף פ“א ומשנת ערלה סוף פ”ג – ר' אליעזר היא (ירוש' שם). ובת“כ אמור סוף פרשה י: אמר ר' שמעון שלשה דברים תלוי' בארץ ונוהגים בארץ ובחו”ל החדש והערלה והכלאים החדש אסור מן התורה וכו' ( =ערלה), ועי' קידושין לח סע"א.

סתם ספרי שלנו הוא אפוא ר"ש⁴²⁶⁹, והוא דבי ר"ע.

אבל יש לבעל־דין להשיב על זה⁴²⁷⁰:

א) שכמה סתמות של ספרי מובאים בשם “תני ר' ישמעאל”, “תנא דבי ר' ישמעאל”.

ב) שגם בטרמינולוגיה וגם בשמות התנאים אנו מוצאים בספרי דברים מיוחדים לדבי ר' ישמעאל.

נבדוק נא אותם אחד אחד⁴²⁷¹.

א) תני דבי ר"י.

1) פיס' קעא: ד“א מעביר בנו ובתו באש זה וכו', והוא “תנא דבי ר”י” במגילה כא א, “תני ר' ישמעאל”, ירוש' שם פ“ד עה ע”ג.

אבל בכ“י ר' (ובכל כי"י, עי' פינק') חסר מן “ד”א שועל” וכו' עד “בין בתריו”, וכן מחקו מהר“ס, והוא שייך להוספות מדבי ר”י (עי' להלן), מ"ת 109.

2) בפיס' רלו אין בכ“י ר' כל פיס' רלז עד “דבר אחר” ופרשו השמלה, והוא בכלל, ואין כאן אפוא “תני ר”י” שבירוש' כתובות פ“ד כח ע”ג.

3) פיס' ריח: כי יהיה לאיש בן ולא כשיהיה לבן בן (בכי“י: בן לאיש, ס”א: בן לאשה) זה מתאים למימרא של רב חסדא בסנהד' סח ב: קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר וכו' לאיש בן ולא לבן בן. אבל תדר“י (שם סט א): בן ולא אב, פירשוהו במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב (“שעברו עליו ג' חדשים אחר שהביא שתי שערות”), מה שהובא בירוש' פ”ח כו ע"א בשם “תני ר' שילא בר' בינא”, ואינו ענין לספרי⁴²⁷².

4) פיס' עא: טמא יאכלגו אין לי אלא טמא טהור מנין ת“ל [והטהור]⁴²⁷³ יאכלנו || הטמא והטהור יחדיו [יאכלנו]⁴²⁷⁴ מגיד הכתוב ששניהם אוכלים בקערה אחת יכול אף תרומה נאכלת בקערה אחת ת”ל יחדיו יאכלנו זה נאכל מתוך קערה אחת ולא תרומה נאכלת מתוך קערה אחת.

כך הוא “יחדיו” גם בכ“י ר' ובמ”ת 51, ובפעם ב' ישנו גם בילקוט, והמדרש עיקרו בפסוק כב (פיס' עה), וגם “ת”ל אך" שלהלן, שישׁנוֹ גם בכי"ר, מוכיח ששם עיקר מקומו.

וכן בפיס' עה.

וביבמות עג ב (ומכות יט ב), בפירוש הספרי פיס' עב: ולהלן (טו כב) הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל ותנא דבי ר' ישמעאל אפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואין חוששין.

אבל “תדר”י" של הבבלי לקוח מן המכילתא לדברים טו כב, מ“ת 89: הטמא והטהור שומע אני הטמא בפני עצמו והטהור בפני עצמו ת”ל יחדו בקערה אחת! ומכיון שהטרמינולוגיה בספרי היא דבי ר“י (“מגיד”) – אין לי כל ספק, שזוהי מן ההוספות הלקוחות מדבי ר”י.

5) פיס' רכט: כי יפול הנופל ממנו ראוי [היה]⁴²⁷⁵ זה ליפול אלא שמגלגלים זכות וכו' – שבת לב א: תדר“י כי יפול הנופל (ממנו)⁴²⁷⁶ ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין וכו‘, ועי’ מ”ת 137⁴²⁷⁷.

אבל מכיון שפרשה זו מרובה בהוספות מדבי ר"י הרי זה חשוד כהוספה.

ב) כל השמות של דבי ר“י שנזכרו בפיס' צד וק”ב (אבא חנן), קג (איסי בן יהודה, ר' יאשיה ור' יצחק), ריד (ר' יונתן, ב"פ), ריח ורכ“ח ור”ל (ר' יאשיה) – כולם שייכים להוספות מדבי ר“י, שאינן בכ”י ר' ושאר כי"י (עי' להלן).

וכך הוא הדבר גם במקומות שיש בהם טרמינולוגיה של דבי ר“י: פיס' רמט: מופנה להקיש וכו' – כי מן “ואם נאמר” וכו' עד סוף הפיסקא שייך לסוף פיס' רמח, ונוסף כאן מדבי ר”י מ“ת 145, פיס' קעא: עונש שמענו אזהרה לא שמענו – שכולה הוספה שאינה בכ”י ר' (לעיל).

פיס' ריז: הא אין עליך לדון כדין האחרון אלא כדין הראשון, שנמצא כמותו גם בפיס' רצו, ואינו רגיל בדבי ר“ע אלא בדבי ר”י (בב"ב קכב ב: כלשון – כלשון) – הוא ה“ד”א" שבמ“ת 129, ואמנם כאן חסר בספרי מה ששנו “בשאר ספרי דבי רב”, ב”ב קכד ב בשתי נוסחאות⁴²⁷⁸.

פיס' קיח: כיצד יתקיימו ב' כתובים הללו, – ליתא בהקבלה שבפיס' קיד.

ועי' עוד להלן.

ג. דבי רבי [בספרי דברים]

חוץ ממדרשו של ר' שמעון השתמש המסדר גם במדרשו של רבי, “דבי רבי”, “זו ששנה רבי”.

קידוש' ט ב (ר"ל לר' יוחנן): וכי כעורה זו ששנה רבי ובעלה וכו‘! – ספרי פיס’ רסח סתם; חולין קטו ב (ר' יוחנן לר"ל): לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר אתה אומר וכו' (בטרמינולוגיה של דבי ר' ישמעאל) – ספרי פיס' עו: לא תאכלנו לרבות בשר בחלב והרי דין הוא ומה נבילה וכו' (מעין מכילתא כספא פ“כ בשם ר' עקיבא, ולעומת זה הובא שם בשם “רבי אומר”, מה שהבבלי מביא בשם “דבי ראב”י”); יבמות ח א: ת“ש רבי אומר ולקח ולקחה וכו' – סתם ספרי פיס' רפח; בכורות כז ב: דבי רבי תנא (כ“י מ' ושמ”ק וילקוט) שנה שנה יום אחד בשנה זו וכו' = ספרי פיס' קכה סתם (בניגוד לספרי קרח פיס' קיח), סנהד' מא א: דבי רבי תנא על דבר אשר ענה וכו' – ספרי פיס' רמב סתם, בלשון אחר; ב”ק פד א (כ"י מ' וילקוט): דבי רבי תנא אמר קרא יד ביד דבר הניתן מיד ליד וכו' – בספרי פיס' קץ בשם ר' יהודה: נאמר כאן יד ורגל וכו‘. ובקטע כ“י א”פ (63.d) ליתא כלל רישא “נאמר כאן לא תחוס וכו' ר' יהודה אומר”, שהובא בפיס’ רצג בשם ר' יהודה!

[ד. תנא דבי חזקיה וספרי דברים]

ישנם בספרי־דברים דברים המובאים בירוש' בשם “תני חזקיה” (“תנא דבי חזקיה”) בשינויים בטרמינולוגיה ובתוכן:

ירוש' קידושין פ“א נח ע”ב: אמר רבי אבין ותני חזקיה וכי יקח מגיד שהיא נקנית בכסף, ודין הוא מה אם עבריה וכו‘, ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה, ודין הוא וכו’ ת"ל כי יקח מגיד שהיא נקנית בכסף, ובעלה מגיד שהיא נקנית בביאה, בשטר (בספרי: ומנין אף בשטר ודין הוא ומה וכו') מה אם הכסף וכו' = ספרי פיס' רסח כולה (בשינויים בטרמינולוגיה), קידושין ד ב–ה א: ותנא מייתי לה מהכא (בהוספות של “התנאים”); אבל שם ט ב בשם "זו ששנה רבי ובעלה וכו' " (עי' לעיל).

בירוש' ע“ז פ”ד מד ע“א: חזקיה אמר מצבה כיון שפגמה ביטלה מזבח צריך לפגם כל אבן ואבן. מתניתא דחזקיה פליגא עלוי (על חזקיה) נתצת את המזבח הנח לו שברת את המצבה הנח לה – ספרי פיס' סא: נתצת וכו' (בבלי מה ב: תני רב יוסף), בניגוד למכילתא, מ”ת 60 (פרשה כו ב).

אבל “תני חזקיה” שבירוש' יבמות פ“ד, דף ו ע”ד: ותני חזקיה מניין לנותן גט ליבמתו שהיא אסורה עליו ועל אחיו. אצלו אני קורא אשר שילח אצל האחין אני קורא אשר שילחה וכו‘, ליתא בספרי פיס’ ר"ע בלשון זה: מניין וכו' שאסורה לחזור לו ת"ל לא יוכל בעלה [לא יוכל] (כי"ר) הראשון, אלא כברייתא שביבמות נב ב: והתניא רע"א מניין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא וכו' אשר שלחה אחר שילוח (ועי' לעיל).

ולא נמצא כלל בספרי “תני חזקיה” שבתרומות פ“א מ ע”ד: ולא יראה בך ערות דבר. ערות דׄיבור. תני חזקיה בין לקרות בין לברך (עי' ספרי סוף פיס' רנח)⁴²⁷⁹.

ונראה אפוא ש“מתניתא דחזקיה” אינה ספרי שלנו, אלא שחזקיה השתמש בספרי דר' שמעון, הרחיבו והוסיף עליו.

[ה. ר' יוחנן וספרי דברים]

הופמן⁴²⁸⁰ מחליט שספרי שלנו מבית מדרשו שלר' יוחנן יצא⁴²⁸¹, מפני שהספרי רגיל אצלר' יוחנן (begegnen dem Sifre bei R. Jochanan, 71)

אבל דווקא מתוך ההקבלות האלה יוצא, ש“ספרי” קדם לו לר' יוחנן:

שלשה מקומות ישנם בספרי דברים (דבי ר"ע) שהובאו בירוש' בשםר' יוחנן:

1) ירוש' קידושין פ“ג סד ע”ג: דא“ר חייא (בר אבא) בשם ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנישאת בתה כשירה לכהונה, מה טעמא היא תועבה ואין בניה תועיבין = ספרי פיס' רע: כי תועבה היא לפני ה' ר' יהודה אומר היא תועבה ואין הוולד תועבה, ודברי רחב”א בשם ר' יוחנן נמסרו אחרת בבבלי יבמות יא ב.

2) ירוש' נזיר רפ“ו נד ע”ג: טריפה מניין אמר ר' יוחנן נבילה וכל נבילה לרבות הטריפה – פיס' קד: לא תאכלו כל נבילה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת"ל נבלה כל נבלה.

3) סנהד' פ“ז כה ע”ג: ר' חייה בשם ר' יוחנן ראה לשון שלימדתך התורה מולך כל שתמכליכהו עליך אפילו קיסם אפילו צרור – ספרי פיס' מ ג: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר צא וראה לשון שתפסה תורה מולך וכו‘, בבלי סנהד’ סד א.

א“כ שנים מהם מפורשים בספרי בשם תנאים, וא”כ לא דברי ר' יוחנן הם, אלא שיש כאן עובדא רגילה של דברים שנמסרו בתלמוד על־ידי אמוראים והם דברי תנאים.

ובתורת ברייתא:

חגיגה ח א: תניא כוותיה דר' יוחנן (טופלין מעות למעות) מסת מלמד וכו' ומנין שאם רצה לערב מערב וכו' = ספרי פיס' קלז: ומנין שאם רצה להביא ממעשר יביא וכו' (וא“כ אין ראיה לר' יוחנן, כי אפשר לפרשה גם לחזקיה, כדברי ב”ה “אף מן המעשר”, חגיגה שם).

ירוש' קידושין פ“ד סה ע”ד: תני ר' אבהו קומי ר' יוחנן א“ר יהודה בנימין וכו' אמר לו ר"ע לא בני וכו' – ספרי פיס' רנג, כבבלי יבמות עו ב, אבל דברי ר”ע שבברייתא שבירוש' אינם בספרי⁴²⁸², ובבבלי יבמות עח א מגיה ר' יוחנן את הברייתא: אמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ראשונה.

ובירוש' קידושין שם סו ע“א: דילמא על ר' יהודה איתאמרת דר' יהודה אומר נאמנין (על “ממזר הוא”), עליה רבי אבהו בש”ר יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו. אמר ר' חזקיה עוד היא מתניתא כי את הבכור בן השנואה יכיר, – ברייתא דספרי פיס' ריז: ר' יהודה אומר כשם שנאמן וכו‘; בבלי קידושין עח ב: כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר ר’ יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם וכו'.

אנו רואים אפוא, שדווקא הקבלות אלה מוכיחות, שהברייתא היתה כבר שנויה לפני ר' יוחנן.

ואם חזקיה כבר השתמש בה והרחיבה – א"א כלל שנסדרה בבית־מדרשו של ר' יוחנן תלמידו.

[ו. הספרי שלנו – נוסח ארץ ישראל]

אמנם בזה צדק הופמן (69–70), שנוסח הספרי שלנו, כנוסח כל מדרשי־הלכה שלנו, – נוסח ארץ־ישראל הוא:

כך ראינו, שהברייתא בחגיגה ח א, שהובאה כראיה לר' יוחנן – אינה ראיה לפי נוסח שלנו.

וכך אנו מוצאים בפסח' סח א: תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה אמר ליה אכתי לא אפיקתיה עייליתיה אלא אימא ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה⁴²⁸³. מתקיף לה רבינא אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה, א"כ לימא קרא וכו'.

אבל אצלנו בספרי פיס' רנה: ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה לא יבוא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה ר' שמעון התימני⁴²⁸⁴ אומר ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה.

וא“כ הסתם שהביא ה”תנא" הוא דברי ר' שמעון (התימני), אבל סתם ספרי אומר כדברי רבינא, וזוהי באמת דרכו של הספרי תמיד למצוא עשה ול"ת⁴²⁸⁵, והברייתא ששנה התנא היתה גם משובשת. אלא שאפשר שרבינא “לא ידע רישא”, כרגיל.

ובפסח' עא א (סוכה מח א): לימא מסייע ליה (לעולא בשם ר' אלעזר: שלמים ששחטן מעיו"ט אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה) והיית אך שמח לרבות לילי יו“ט האחרון לשמחה (אתה אומר לילי יו"ט האחרון)⁴²⁸⁶ או אינו אלא לילי יו”ט הראשון ת“ל אך חלק (“התם כדקתני טעמא”) מה ראית לרבות לילי יו”ט האחרון וכו' כי אתא רבין א“ר אלעזר שלמים וכו' יוצא בהן משום שמחה ואין יוצא וכו' מיתיבי והיית וכו‘. אבל ספרי שלנו פיס’ קמב חולק: והיית אך שמח לרבות לילי יו”ט הראשון ‏(פס"ז: האחרון) לשמחה יכול שאני מרבה לילי (כי"ר) יו“ט האחרון לשמחה ת”ל אך. מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ובנדבות [כול' מתני‘] (כי"ר) יכול אף בעופות ובמנחות ת"ל אך. וסוף הברייתא שבבבלי: מה ראית וכו’ – ליתא כלל.

וגם הסיפא היא שלא כברייתא שבבבלי חגיגה ח א, שהיא מסמיכה “מכאן אמרו” זה אל “ושמחת בחגך”: ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו וכו' יכול אף בעופות ובמנחות ת"ל ושמחת בחגך וכו' – מה שישנו אצלנו בספרי פיס' קמא בלי “מכאן אמרו”: ושמחת בחגך בכל מיני שמחות יכול אף בעופות וכו'.

אבל בירוש' חגיגה פ“א עו ע”ב וסוכה פ“ד נד ע”ג (בשיבוש): אמר ר' זעירה עד דאנא תמן שמעתנה עולא בר ישמעאל בשם ר' לעזר (המימרא הראשונה) כד סלקינן הכא שמעתנה רבי חייה בשם ר' לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יו“ט האחרון (בסוכה: הראשון) לשמחה או יכול אף לילי יו”ט הראשון (בסוכה: האחרון) ת“ל אך. או חלף⁴²⁸⁷. רבי חייה בשם ר' לעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה (להוציא לילי יו"ט הראשון). הירוש' ידע אפוא שיש מדרש הדורש ב”חילוף" (“או חלף”) שנרמז גם בברייתא הבבלית (“מה ראית”), הוא הספרי שלנו⁴²⁸⁸, ואת הדרשה שבברייתא שבבבלי מסר בשם ר' אלעזר, אלא שנראה שר"א הבבלי הגיה את הספרי ודרשו סתם כשיטתו תמיד (עי' שבועות ומע"ש).

[ז. הוספות בספרי דברים]

אלא שכמו שהזכרתי כבר ישנן בנוסחאות הספרי שלנו כמה וכמה הוספות מדבי ר' ישמעאל, שאינן בכ“י ר', ולהפך כמה וכמה הוספות אחרות בכ”י ר' שאינן אצלנו. סימניהם: שאינם במקומם, שהם כפולים, וכתובים בלשון קיצורים ורמזים. ויש בהוספות טרמינולוגיה של בית ר"י: מגיד, שומע אני, למה נאמר:

א. הוספות שישנן אצלנו ואינם בכ“י, או שהם בכ”י במקום אחר:

א) ראה פיס' סא: (ונתצתם וכו' ד"א) ונתצתם וכו' – אין בכ"י ר' כאן, אבל כתוב שם להלן באמצע “מיכן אמרו” (וכן בפי' ר"ה), לפני “שלש[ה] בתים הם” בלשון זה: ונתצתם את מזב' זו אבן שחצבה מתחילה. ושברתם את מצב' זו שחצב חציבה (!) ועבדה. ואשריהם תשרפון באש זו אשירה שנעשית תחילה לעבודה. ופסיל' תשרפ' באש(!) זו שהיתה נטועה ועבדה. אבידת כלאה כלה שרוף שבור גדוע.

וכל זה לקוח ממכילתא שבמ“ת 60, פרשה כו א–ב, ושם הסדר בא', אחרי פיסקא זו: מיכן אמרו שלשה בתין הן שלש(ה) אבנים הן שלש אשרות הן, וע”כ הכניסוֹ הסופר בספרי לפני “שלש[ה] בתים הם”⁴²⁸⁹.

והסוף “אבידת כלאה וכו' " הוא כולו דבי ר”י שם: ונתצתם את מזבחותם שומע אני יתצם ויניחם תל' לו' [ושברתם את מצבותם שומעני ישברם ויניחם תל' לו‘]⁴²⁹⁰ ואשריהם תשרפון באש שומע אני ישרפם ויניחם תל’ לו' ופסילי אלהיהם תגדעון שומע אני יגדעם ויניחם תל' לו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא אבידת כלאה, כלה והשחת ושרוף ואבד והעבירן מן העולם וכו'. ושיטה זו שנויה (כמו שהעיר הופמן) גם במכילתא דעריות שבספרא קדושים פ“י ו: השחת שרוף וכלה והעבר מן העולם, אבל ספרי שלנו, דבי ר”ע, חולק ושונה: נתצתה את המזבח הנח לו שברתה את המצבה הנח לה, כ“מתניתא דחזקיה” בירושלמי (ע“ז פ”ד ה“ד מד ע”א) וכ“תני רב יוסף” בבבלי (מה ב)⁴²⁹¹.

ב) פיס' סה: (לא תעשון וכו' ד"א) לא תעשון וכו' – אין בכ“י ר' כאן, אלא למטה, לפני “כל הישר בעיניו”: ד"א לא תעש' ככ' אש' אנח' עו' פה הי' חובה בבית העולמים ורשות בבמה ד”א לא תע' צאו ועשו מיכן אמרו עד וכו' מיכן ואילך לא הותרו. איש וכו'.

וכ“ז נכנס כאן מן הגליון, וליתא במ”ת 49 המעתיק מספרי⁴²⁹².

ג) פיס' צו: לא תבנה וכו' כדברי ר“ע – ליתא בכדי ר', והוספה היא ממכילתא, מ”ת 70, כ“ה, ובכ”י שם גם בסי' “כ”א“:… עו]ד לא תעשה אפילו גגות ופ[רדסי]ן… [ר‘] עקיבא אומ’ לא [תבנה] עוד למה [שהיתה א]ינה נבנית אבל נעשית…⁴²⁹³. ואין דרכם של דבי ר"ע להביא את דעתו של ר"ע בלשון “כדברי ר”ע”.

ד) פיס' צח כולה (אבא חנן וכו' א“ר יאשיה וכו' א”ר יצחק וכו') אינה כאן בכ"י ר‘, אלא כתובה שם בתחילת פיס’ קא: כל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות ומעלת גרה עד שיהו בה ג' סימנין הללו אינה מותרת באכילה. אבא חנן משום ר' אליעזר אומ' השסועה מין חיה. א' ר' יושיה כל מקום [שנא‘] ציפור בטהורה הכת’ מדבר א' ר' יצחק עוף טהור נקרא עוף וניקרא ציפור והטמא לא נקרא אלא עוף בלבד. והראה זו דיה (וכולן מין דיה). איסי בן יהודה אומ' יש (לו) מאה מיני עופות במזרח וגו' (=וכו') איה דיה והדאה והראה < אחת הן > למה נשנו במשנה תורה בבהמה < מפני השסועה > ובעוף מ < פ > ני הדיה. ד' אחר.

ואלה הם ליקוטים מתוך דבי ר' ישמעאל, שהוכנסו כולם כאן, וכן הם כאן בכ“י ר”ה (עי' מ"ע), אלא שבילקוט כתוב “והראה” וכו" למטה במקומו (קצת מדבי ר“י זה נוסף גם בספרי שמיני בכ”י ר' והגהות תומת ישרים).

וישנם בענין זה עוד הוספות מדבי ר"י, שאינם בדפוס, עי' להלן.

ה) פיס' קד: ד"א לא תבשל גדי בחלב אמו למה נא' ג' פעמים וכו' ובהר עיבל – ליתא כאן בכ"י ר', אלא ששם בתחילת הפסוק: לא תבשל גדי בחלב אמו למ' נא' ג' פע' כנגד וכו' ובהר עיבל. ר' עקי' או' חיה ועוף אינן מן התורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמ' שלש פעמים פרט…

וכ“ז לקוח מדבי ר”י, מכיל' כספא פ“כ 335⁴²⁹⁴. והסתם שבכ”י ר' הוא ר' ישמעאל. ובנוסח שלנו זה בסוף הענין בלשון “ד”א“, כרגיל. והדבר ברור שדבי ר”ע סתמו כר"ע.

ו) פיס' קכז: ד"א שמור את חדש האביב (וליתא בילקוט) בג' מקומות וכו' ודורשין בו – כל זה כתוב בכ“י ר' (בלי “ד”א"!) בין הדרש אל “ועשית פסח” ובין “לה' “. ובוודאי שזו היא הוספה מדבי ר”י, ובמ”ת 89 סתם ורק זה, ואחריו “ד”א” מספרי בהעלותך פיס' סו. והסתם הזה, בניגוד לדבי ר"ע, ספרא אמור פי“ז יב ותוס' מגילה פ”ד ובבלי פסחים ו א וש"נ.

ז) פיס' קמד כי השוחד: ד"א לא תטה משפט בממון ולא תכיר פנים בדין – ליתא כאן בכ“י ר‘, אלא למעלה בפסוק “לא תטה”: לא [תטה] משפט בממון לא תכיר פנים בדין. ד"א לא תטה וכו’ איש פלוני עני ולא (בכ“י ר”ה: ד"א לא) תכיר פנים בכבוד שלא תושיב את הראוי למעלן למטן ואת הראוי למטן למעלן, וכך הגיה פרידמן ע”פ כ“י ר”ה. אבל בילקוט למטה, אחרי “כי השוחד”: ד“א לא תטה וכו' בדין (כבדפוסים) ד"א לא תכיר פנים בכבוד שלא תושיב הראוי למטה למעלה, וכאן ליתא, ובמ”ת כאן הסדר הפוך: לא תסה משפט שלא תאמר וכו' ד"א לא תטה משפט בממון וכו' (והאחרון בוודאי מדבי ר"י). ובתנחומא שופטים ו' בובר הביא רק דבי ר"י.

ח) פיס' קעא: דבר אחר שועל בימינו ומשמאלו ד"א מעביר בנו וכו' בין בתריו – ליתא בכ“י ר' ובכ”י בן ז“א (מהר"ס) והוא דבי ר"י (עי' לעיל), ובארוכה ובשם ר' ישמעאל במ”ת 109!

ט) פיס' קצב: (ואמר אליהם וכו' למה נאמרו וכו' כדברי רבן יוחנן בן זכאי בוא וראה וכו' בין ברכיו ד"א) ואמר וכו' – כ“ז ליתא בכ”י ר', וגם מהר“ס כתב ש”אינו כתוב בנוסחאות ישנות“, וגם במ”ת ליתא, והוא מדבי ר"י.

י) פיס' רג: ד"א כי תצור אל עיר מגיד שתובע שלום וכו' מפליגים אותה – כ“ז ליתא בכ”י ר‘, וכן ליתא בכ“י ר”ה, והכל בארוכה במ“ת 122, ו”אין צריך" וכו’ כבר נאמר בפסוק “ימים רבים”⁴²⁹⁵.

יא) פיסי רו: ד"א עגלת בקר שיהא בה שני דרכים וכו' (=מ"ת 124, ושם: הא כיצד בת שתים) ד"א רחיצה בזקנים וכו' (=מ"ת 125 בארוכה: למה נאמר שהיה בדין וכו' רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים).

והכל מדבי ר"י.

יב) פיס' ריב: (דבר אחר עד די שעריה כנשרין רבא וטופרוהי כציפרין) – ליתא בכ“י ר' וליתא ביבמות מח א, ובמ”ת 127 זוהי ראיה לדברי ר“ע, וכן בשמחות פ”ז.

יג) פיס' ריג: ירח ימים שלשים יום (דבר אחר ירח אחד ימים שנים וכו' זנות) – ליתא בכ“י ר', ובבבלי שם בשם רשב"א כד”א, ועי' תוס' שם פ“ו. וליתא גם במ”ת 128 (רק “כל כך למה וכו‘, ואחר כן תב’ אליה ובעלתה הא אם” וכו‘! ועי’ למטה).

יד) פיס' ריד: (ושלחתה בגט כדברי ר' יונתן וכו' וטהורות) – ליתא בכ“י ר', וכן למטה: (דבר אחר לא תתעמר בה כדברי ר' יונתן ד"א הרי זו אזהרה לבית דין) – ליתא בכ”י ר‘. במ“ת שם: ד”א ושלחתה לנפשה שאם היתה חולה וכו’ הקדושות. ולמטה: לא תתעמר בה אחר כל המעשים הכתוב מדבר וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אחר הבעילה וכו' ד"א לא תתעמר בה הרי זו אזהרה לבית דין.

ו“ה”ז אזהרה לבית דין" לשון מכילתא וספרי במדבר הוא⁴²⁹⁶.

טו) ריש פיס' רטו: (כי תהיין לאיש שתי נשים במי שיש בהם הוויה וכו' ר' שמעון אומר וכו' מכל מקום. ‏ ד"א) וכו' – ליתא בכ“י ר‘, ומן “שתי כמשמעו” וכו’ – מוחק גם בכ”י בן ז“א (מהר"מ), ובכ”י ר“ה ליתא כאן כלל. אבל למטה לפני הפסוק “וילדו לו בנים”: משמע מוציא את אלו – מכל מקום. וכן במ”ת שם כבכ"י ר‘. אבל בסופו: וילדו לו, מי שהוולדות שלו יצאו אלו שאין ולדות שלו. ר' ישמעאל אומר וכו’ וילדו לו להוציא את מי שהוא ספק וכו' וילדו לו פרט ליוצא דופן וכו' (כבכורות מז ב, וספרי כר"ש) בנים הבנים בתורה הזאת וכו' (“ד”א" שבסוף הפסקא).

טז) פיס' ריח: ד"א בשביל שאכל וכו' ד"א סורר וכו' א“ר יאשיה וכו' מחלוקת בישראל – ליתא בכ”י ר'. “ד”א" השני נמצא במ"ת 130 (בלי א"ר יאשיה וכו').

יז) פיס' רכב: כי תראה יכול אפילו הוא רחוק וכו' אי כי תפגע שומע אני וכו' דברי ר' יהודה בן בתירה – ליתא בכ“י ר', והכל ממ”ת 132: לא תראה את שור אחיך למה נאמר לפי שהוא אומר כי תפגע שומע אני כמשמעו ת"ל כי תראה וכו‘, מכיל’ כספא פ“כ, וכבר כתב ר”ה (מ"ע): ואע"ג דהנהו קראי לאו הכא איתנהו אגב גררא נסבינהו.

אבל הכל הוספה מדבי ר“י, ואצל ר”ה כתוב זה אחרי “כי תפגע מצות עשה”.

יח) פיס' רכח: האווזים ותרנגולים שמרדו וכו' בטהורה הכתוב מדבר כדברי ר' יאשיה, שלח תשלח בנקיבות וכו' ולא בזכרים – הכל אין בכ“י ר', וכן מהר”ס אומר ש“אינו כתוב בנוסחאות ישנות”, והמדרש האחרון באורך במ“ת 135–136: בנקיבות הכתוב מדבר או אחד זכרים וכו' אמרת ק”ו וכו' דברי ר' אליעזר וכו'.

יט) פיס' רכט: דבר אחר כי תבנה. ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך וכו' מערכי המלחמה – ליתא בכ“י ר', מ”ת 136.

כ) פיס' רל: המותח (ר"ה: מכאן אמרו המותח) זמורה וכו' ד"א כלאים לחייב משום כרם ומשום שדה. ד"א פן תוקדש וכו' כדברי ר' יהודה (ר"ה: יאשיה) אשר תזרע אין לי אלא שזרע וכו' מ“מ – כ”ז ליתא בכי“ר, מ”ת 137: ד"א אף הכרם בכלל (שנ') שדך לא תורע כלאים היה והרי הכתוב מוציאו מכללו וכו‘. כלאים בשני מינין הכתוב מדבר אתה אומר וכו’ (מדרשו של ר' יאשיה, ובספרי חסר לפני “כדברי ר' יאשיה”) הזרע אשר תזרע אין לי אלא שזרע הוא וכו' או אפילו וכו'.

כא) פיס' רלב–רלד: (צמר ופשתים יחדיו אבל זה בפני עצמו וכו' גדילים תעשה לך, אמור מעתה שניהם נאמרו בדבור אחד וכו' גדילים תעשה לך למה נאמרו וכו' ד"א) גדילים תעשה לך וכו' – הכל ליתא בכ“י ר'. והכל במ”ת 138–139: יחדיו יכול וכו' שניהם בדבור אחד וכו' (=מכיל' בחדש פ"ז) גדילים תע' לך למה נאמר וכו' (=ספרי במדבר פיס' קטו).

כב) פיס' רלה: איש (או) אשה למה נאמר לפי שהוא אומר איש אשר ינאף וכו' והרי הכתוב מוציא וכו' לכך נאמר כי יקח איש אשה. ר' ישמעאל אמר בוא וראה מה שנאה גורמת שהיא מביאה לידי לשון הרע – הכל ליתא בכ“י ר', וכולו במ”ת 139 בלשונו, ודברי ר' ישמעאל נאמרו כבר בספרי סתם בראש הפיסקא: עבר אדם על ואהבת לרעך וכו'.

כג) פיס' רלו–רלז: (ר' יהודה אומר אינו חייב וכו' ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך על היבמה וכו‘. ופרשו השמלה וכו’ יחוורו הדברים כשמלה וזה אחד מן הדברים שהיה ר' ישמעאל דורש וכו' רע"א הרי הוא אומר וכו' ד"א) ופרשו השמלה וכו' – ליתא בכ“י ר' כאן, וזה שבפיס' רלז כתוב שם להלן בסוף פיס' רלז (בלי “ד”א"): ופרשו השמלה יחוורו דברים וכו' נמצאו עידי הבעל זוממין, ובמ”ת אחרי “הרי עדים להזים עדיו של זה” שבתחילת הפיסקא: ופרשו השמ' לפ' זק' הע‘: יחוורו וכו’ כשמלה. ד"א ופרשו השמלה לשון כבוד וכו' (דברי בעל מה"ג) ראב"י⁴²⁹⁷ אומר וכו‘. ר’ עקיבא או' וכו' (כבספרי לעיל), ובלי־ספק כל מה שליתא כאן בכ“י ר' הוספה היא מדבי ר”י, ו“מלמד שתובע מתחיל” וכו‘, שבפיס’ רלו – במ"ת שם: ואמר אבי הנ' אל הזק' מגיד שהתובע פותח בדבריו תחילה (ואח"כ!) ואמר אבי הנ' אל הזק' מגיד שאין רשות לאשה וכו' (סתם ספרי שבפיס' רלה!).

כד) ודברי ר' ישמעאל, שאין מקומם כאן, ישנם בספרי גם בפיס' רמא: ד"א בעולת בעל ר' ישמעאל אומ' בא הכתוב וכו' שתבעל – וליתא גם שם בכ“י ר', ונמצא במ”ת 142: ר' ישמעאל או' לא בא הכתוב אלא וכו' או אינו מדבר אלא בארוסה וכו'.

וישנן עוד כמה וכמה הוספות, שכבר ישנן גם בכ“י ר' (עי' גם לעיל אות ו' ז' וי"א), ואעפ”כ כשאנו משוים אותו המדרש לזה שבמ"ת אנו רואים תיכף ששלנו מקוצר מתוך דבי ר' ישמעאל ולקוח ממנו:

כה) כך המדרש שבפיס' רמח: גם דור עשירי נאמר כאן דור עשירי ונאמר למטן דור עשירי, מה דור עשירי האמור למטן עד עולם אף דור עשירי האמור כאן עד עולם. וההוספה שנכנסה שלא במקומה בסוף פיס' רמט (עי' לעיל), ושייכת לכאן, ואם (כי"ר: אם) נאמר דור עשירי [עד עולם] למה נאמר עד עולם [דור עשירי] אלא מופנה להקיש וכו' אף דור עשירי האמור למטן [למעלן] עד עולם – הכל במ“ת 144–145 באורך: גם דור עשירי אין לי אלא דור עשירי מעשירי ולהלן מנ' הרי אתה דן נאמר כאן עשירי ונאמר עשירי בעמון ומואב וכו' לא אם אמ' בעמון ומו' וכו' אמרת שאין ת”ל עשירי בעמון ומואב שכבר נאמר בהן עד עולם אלא מופנה וכו'.

כו) ובפיס' פ: אשר אתה בא שמה לרשת(ה) או' מפ' (יב כט) בשכר שתבוא תירש וירשתה אותם וישבת בארצם מכלל שנא' וירשתם ויש' בערי' ובבת' (דב' יט א) יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר וישבת באר'⁴²⁹⁸ כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. וירשת (יל': ד"א וירשת) אותם מעשה בר' יהודה בן בתירה וכו' ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ וכו' וקראו המקרא הזה (שבתחילת ראה, יא לא–לב) וירשת[ם] אות[ה] וישב' בה ושמרת' לעשות את⁴²⁹⁹ וחזרו ובאו למקומם (כי"ר לי') אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. ומעשה (כי"ר: מעשה) בר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין (כי"ר) וכו' וקראו המקרא הזה ירשתם או' וישבתם בה ושמרת[ם]

לעש' את החק' הא'⁴³⁰⁰ ואת המש'⁴³⁰¹ חזרו ובאו להם למקומם (כי"ר לי') אמרו ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצות שבתורה (כי"ר כאן: חזרו ובאו להן לארץ יש').

כל המדרש הזה שמן “וירשת אותם” ולהלן אינו במקומו כאן, שהרי “המקרא הזה” הוא לעיל יא לא–לב⁴³⁰², אלא שהכל הוספה⁴³⁰³, ולקוח מדבי ר“י, מכילתא לדברים, מ”ת 58, שנדפסה ראשונה ע“י שכטר⁴³⁰⁴, אלא שהשמיט את השורות הראשונות של כ”י זה, וז“ל בכ”י:

[וקראו המקרא הזה וירשתם אותה] וישבתם בה ושמרתם לעשות אמרו ישיבת ארץ יש' שקולה כנגד כל מצות שבתורה אמ' ר' יונתן נודר אני מחוצה לארץ לעולם.

ט. וכבר היה ר' לעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר הולכין אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין ללמד ממנו הגיעו לצידון וזקפו את עיניהם וג' (כלומר: וכו' כלעיל, במעשה של ר' יונתן, עד) שבתורה⁴³⁰⁵ חזרו ובאו להן לארץ.

כאן המדרש במקומו, דברים יא לא, ומכאן לקחוהו המעתיקים. אולם להלן בספרי פיס' קעט (דב' יט א) רק עד “בכל מקום שאתה רוצה לבנות בנה”…

כז) פיס' עה⁴³⁰⁶: רבי אלעזר הקפר [ברבי]⁴³⁰⁷ אומר וכי מה בא ללמדנו בין צבי לאייל וכו' דבר אחר⁴³⁰⁸ כאשר צויתיך מלמד וכו'.

ר' אלעזר הקפר אינו נזכר כלל בדבי ר“ע, אבל נזכר בדבי ר”י⁴³⁰⁹, ואין ספק שגם זה נוסף כאן מדבי ר"י⁴³¹⁰.

כח) פיס' ק: זאת הבהמה וכו' מלמד שחיה בכלל בהמה מנין שאף בהמה בכלל חיה ת“ל זאת החיה (ויק' יא ב) מלמד שחיה קרויה בהמה ובהמה קרויה חיה [ו]מלמד⁴³¹¹ שבהמה טמאה מרובה מטהורה בכ”מ הכתוב פורט את המועט ת"ל (=לכך נאמר) זאת הבהמה איל וצבי ויחמור.

שני מדרשים ישנם כאן: הראשון – אמנם נמצא גם בספרא שמיני פרשה ב ח (אבל אינו שם בילקוט) – הוא מדרשם של בית ר' ישמעאל, חולין ע ע"ב: תניא אמר ר' יונתן נמתי לו לבן עזאי וכו' ונם לי ומה ישמעאל אומר בדבר זה נמתי לו וכי ימות מן הבהמה (זו בהמה טמאה)⁴³¹² אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה למדנו (כי"מ: ולמדנו) חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה וכו'.

והשני הוא דבי רבי (חולין סג ב): תניא רבי אומר גלוי וידוע וכו' שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות וכו'. ובספרי מקוצר, ונראה ששניהם נוספו כאן מדבי ר"י, שהשתמש הרבה בדבי רבי.

כט) פיס' קפט: ואין סרה אלא עבירה שנאמר וכו' מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו מכאן אמרו אין העדים זוממים עד שיזומו את עצמם, כיצד מעידני את איש פלוני שהרג את הנפש.

“מגיד” זה אינו מקושר עם הדרשה שלפניה, וכבר נדחקו בו המפרשים, ובאמת אינו במ“ת 116. ואחרי דרשה זו כתוב בכ”י ר' בסוף הפיסקא (במקום “סליק פיסקא”) כעין מה שכתוב בכ“י ר”ה אח“כ בתחילת פיס' קץ (עי' מ"ע): הדיינין יושבין ובעלי דינין עומדין. פ' (=פיסקא) ד”א אזהרה לבית (צ"ל: לבעל) דין שלא ישמע דבריו לדיאן קודם שיבוא בעל דין חבירו.

וזה לקוח מדבי ר“י, מ”ת 116: ד"א⁴³¹³ ועמדו שני האנ' הדיינין יושבין ובעלי דינין עומדין אתה אומר הדיינין וכו' או אלו ואלו עומדין ת"ל ועמדו שני האנשים מכלל קימה את למד לישיבה. ד"א ועמדו שני האנ' הרי זו אזהרה לבעלי דין שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בעל דינו עמו⁴³¹⁴. מכאן קיצרו והוסיפו (בלי ציון הכתוב!)‏ בספרי.

ואם כך ברור שגם “מגיד” וכו' – נוסף מדבי ר“י, והוא דבי ר”י שבמכות ה א: דבי ר"י תנא לענות בו סרה עד שתסרה (“שתוסר”) גופה של עדות.

חשודים ב “מגיד”, פיס' קיד, מ“ת 81, קנה וקס”ז = מ“ת 103, 108 ושם: מצוה, יכול אם שירת וכו' ת”ל ככל וכו' שנה עליו הכתוב לפסול, כלשון דבי ר' ישמעאל (מכילתא פסחא פ“ג ופי”א, ספרי במדבר פיס' סא), ובמ"ת 109: ושרת ככל אחיו הלוים העמ' זה הוא שאמרנו שאם שירת מיושב פסל, וזה אינו בספרי.

ל) ועי' פיס' רח: לשרתו ולברך בשם ה' מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה, וזה סתם כמכילתא דמילואים (שמיני א כט) ור' נתן (בספרי נשא פיס' לט), ובמ“ת 125 נוסף שם: מה ברכה בשם (ספרי שם) אף שירות בשם (“בעבודת יוה”כ"). ונראה שכל אלו מדבי ר”י לוקחו, וגם “כי בם בחר ה' אלקיך מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומים”, שבפיס' רח שם לפני המדרש שהזכרנו, – מקורו מדבי ר"י, שאחרי שדרשו “בני לוי” בין תמימים בין בעלי מומין⁴³¹⁵ הוסיפו לדרוש מן "לשרתו ולברך בשם ה' ", שכשרה בבעלי מומים.

לא) פיס' רע: ויצאה מביתו מלמד (כי"ר: מגיד) שהאשה יוצאה מלפני (=מפני) האיש. מ“ת 155: ד”א ושלחה מביתו שלא תנשא עמו בשכונתו (ספרי, אח"כ: והלכה והיתה לאיש אחר שלא וכו') ואם היתה עיר קטנה וכו'⁴³¹⁶ אמרת מי מפַנה מפני מי האשה מפנה מפני האיש⁴³¹⁷, וזו בוודאי ממכילתא, אלא שקיצרה בעל מה"ג והוסיף בה דברים, ומשם לקוח בספרי⁴³¹⁸.

לב) וחשודים ב“שומע אני”: פיס' ר‘: שומע אני אף הקטנים וכו’ או אינו אלא טף של נקבות אמרת ומה מדין וכו' הא איני אומר (כאן) טף אלא טף של זכרים, מ"ת 121.

לג) פיס' רנד: ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר ת“ל ערוה (“ולא יראה בך ערות דבר”), אין לי אלא ערוה מניין לרבות ע”ז ושפיכות דמים וקיללת השם ת“ל ונשמרת מכל דבר רע [או ונשמרת מכל דבר רע]⁴³¹⁹ יכול בטמאת ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר ת”ל ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים ומסלק (בה) שכינה כך כל מעשה וכו' כשהוא אומר דבר רע אף לשון הרע.

למרות “או (אי) ונשמרת” וכו‘, שישנו בכ“י, המקשר את הדרשות, חשודים בעיני כאן הלשונות. ול”נ ששני מקורות כאן: הראשון דבי ר“י והשני (“יכול”) דבי ר”ע (והקישור “או ונשמרת” וכו' מאוחר). ובכ"י ר’ נוסף אח“כ: ד"א ונשמרת הִזְהֵיר שלא תהרהר בעבירה ותבא וכו'⁴³²⁰. והנה במ”ת 147+ ונסמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם וכו' (עז כ ע"ב) ד"א ונשמרת מכל דבר רע מכל דבר שגלו עליו כנענים שהוא מסלק את השכינה ואף מלשון הרע (=ספרי שלנו), ושם מ“ת 148: ולא יראה בך ערות דבר ר' ישמעאל אומר נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן (בגט) ערות דבר מה ערות דבר שנאמר להלן בהרהור וע”ז הכתוב מדבר אף ערות דבר שנא' כאן בהרהור וע"ז הכתוב מדבר. רבי אומר נאמר כאן ערות דבר ונאמר להלן ערות דבר מה ערות דבר שנאמר להלן משום בזיון אף ערות דבר שנ' כאן משום בזיון.

והמדרש הראשון ב“שומע אני” – דברי ר' ישמעאל הם.

לד) פיס" רנז: וחפרת בה שומע אני יהיה חופר באחת ומכסה באחת [ת"ל וחפרת בה]⁴³²¹ ר' ישמעאל אומר מנין שלא יהא אדם הופך מתניו וכו'.

גם זה כנראה דבי ר' ישמעאל, וגם “ר' ישמעאל אומר” מוכיח (וכך הוא בילקוט, אבל בכי"י ר' ול': שמע').

ואמנם כבר ראינו למעלה (עמ' 707, 711 ולהלן) שהרבה “מגיד” ו“שומע אני” ו“למה נאמר”, שישנם אצלנו בספרי, אינם באמת בכ“י ר', והם לקוחים באמת מדבי ר”י: פיס' עא וע"ה (מגיד הכתוב), רג (מגיד), רטו (מגיד), רלד (למה נאמר, שומע אני), רלה (למה נאמר, והרי הכתוב מוציא, ר' ישמעאל), קפט (מגיד), רעג (מגיד, עי' לעיל).

ב. וישנן בכי"י ר' כמה וכמה הוספות, שאינן בדפוס, ולקוחות ברובן מדבי ר' ישמעאל (קצת מהם היו גם לפני ר"ה):

1. פיס' ס, לפני “א”ר עקיבא“: מפני מה אשרה פסולה. מ”ת 47 (משנת ע“ז פ”ג מ"ה), ועי' מכילתא דברים 59 כז.

2. פיס' סא – עי' לעיל עמ' 711.

3. ⁴³²² פיס' צג: יצאו אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים אנשים אין פחות משנים.

“אנשים ולא נשים” – כר' ישמעאל במכילתא שבמ“ת 69: אנשים להוציא את הנשים דברי ר' ישמעאל (!), אבל בדבי ר”ע שנינו (בברייתא שבסנה' קיא ב): יצאו הן ולא שלוחן, אנשים אין אנשים פחות משנים ד"א אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים.

בדבי ר“ע שבבבלי (“ספרי דבי רב”) הובא אפוא המדרש “אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים” כ”ד“א”, זאת אומרת מדרש ממקור אחר (דבי ר' ישמעאל!), אבל בספרי שלנו נכנס דבי ר' ישמעאל זה בלא כל ציון מיוחד.

4. פיס' צד: הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלין אבא חנין אומר לא יומתו אבות על בנים וגו' בעיר הנדחת הכתוב מדבר. כך אצלנו.

אבל בכ“י ר‘: את יש’ הע' הה' ולא ישבי עיר אחרת. מיכן אמ' מקיימין הן את הטפלין וכו' הכתוב מדבר, את יושבי העיר ה' ולא יושבי עיר אחרת מיכן אמרו החמרת וכו'. וכזה גם נוסח כ”י ר“ה ומהר”ס אוחנה. אלא שהילקוט גורסה למטה לפני “שללה ולא שלל שמים”: מכאן אמרו⁴³²³ מקיימין וכו' מדבר שללה ולא וכו'.

אלא שחכמי לוניל בתשובתם הביאו הנוסח: הכה תכה את יושבי העיר מכאן אמרו חכמים אין מקיימין וכו‘⁴³²⁴; אבל הר"ש משנץ בתשובתו⁴³²⁵ אומר: ומה שכתוב בספרי דבי רב הבה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים [ואית דגרסי מקיימין את הטפלים] בכל מלכותנו אין כתוב לא זה ולא זה ואין ראוי לגורסו כלל, דמאן דגריס מקיימים הא בתוספתא (סנה' פי"ד) דריש לה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקזימין אם כן הוא דלא כר’ עקיבא וכו'.

ואמנם כן, בקטע המכילתא (עי' להלן) דריש לה מן “ונתן לך רחמים ורחמך” כמו בתוס‘. ובספרי שלנו נכנס המדרש הזה מדבי ר' ישמעאל, וכפילות המדרש “ולא יושבי עיר אחרת” שבכ"י ר’ ושינוי מקומו של המדרש מכ“י לכ”י ושמו של “אבא חנין”, שאינו נזכר בספרי, מוכיחים שכל זה תוספת, שנוספה בספרי⁴³²⁶.

5. וכך נכנס בספרי שלנו בפיס' צה: ואת כל שללה לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה [ד“א ואת כל שללה תקבץ ולא שלל שמים מכאן אמרו אילנות המחוברין וכו' וכתבי הקודש מותרין], כך הוסיף פרידמן ע”פ פי' ר"ה.

אבל בכ“י ר' כתוב למטה: ואת כל שללה ולא שלל שמים [מיכן אמ' אילנות המחוברין מותרין והתלושין אסורין בורות שיחין ומערות וכתבי הקודש מות' שנ' שללה ולא שלל שמים. ד”א שללה ולא שלל שמים] מיכן אמרו הקדשות שבתוכה וכו‘, וכעין הנוסח הזה בילקוט: שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו אילנות וכו’ שנאמר שללה וכו' ד"א שללה ולא שלל שמים <מיכן אמרו ההקדשות וכו'>⁴³²⁷ וכתבי הקדש יגנזו.

“ד”א" אצל רבי' הלל או הדרשה הראשונה בכ“י ר' וילקוט לקוחה אפוא ממכילתא; שם היא נסמכת לפסוק “לא תבנה עוד”, ועל כן מובן יפה הסיום “שאמרה תורה שללה ולא שלל שלמים”, אבל בספרי שהסמיכוה ל”שללה ולא שלל שמים" לא היה כל צורך בדבר לסיים "שאמרה תורה שללה וכו' ".

6. פיס' קא – עי' לעיל עמ' 712.

7. פיס' קג (אחרי “מין איה”): עורב זה עורב הגדול ואת כל עורב להביא עורב עמקי ועורב הבא בראש יונים, למינו להביא את הזרזיר כשהוא אומר למינהו להביא את בן חוריה. ואת בת היענה מלמד שעוף טהור מרובה בכל מקום פורט את המועט. סימני בהמה וחיה נאמרו וכו‘⁴³²⁸ כך כל שכיוצא בו אסור כל שאין כיוצא בו מותר. פ' (=פיסקא). כל עוף טהור וכו’ (ְכמו אצל פרידמן).

וכל הדרש על “עורב” וכו' – נוסף בכ“י ר' גם בספרא פ' שמיני פ”ה בין ג–ד – מדבי ר"י, וגם “מלמד שעוף טהור מרובה” וכו' – הוא דבי רבי שבחולין סג ב, שהוכנס בדבי ר"י⁴³²⁹.

8. בסוף פיס' קו נוסף בכ“י ר‘: למען תל’ ליראה את י”י אליך מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תו‘, כל הימים בין בארץ בין בחוצה לארץ⁴³³⁰. וכל זה לקוח מדבי ר“י, מ”ת 77–78: מגיד שהמעשרות מביאין את האדם לידי יראת חטא ר' אליעזר אומר נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה לבו מנדבו לתלמוד תורה. ר' ישמעאל אומר מעשר שני שאדם מביא לבית הבחירה נכנס ללשכת הגזית ורואה חכמים ותלמידיהן יושבין ועוסקין בתלמוד תורה לבו מנדבו לתלמוד תורה, ושם למטה: כל הימים בין בארץ וכו’ יכול אין אדם מחויב בת"ת אלא משום הבאת מעשר וכו'.

ההוספה מקוצרת אפוא מדבי ר"י.

9. בתחילת פיס' קיב נוסף בכ“י ר': וזה דבר השמיטה זה דבר לשמיטה שאם יאמרו לו עמוד קרא דרוש ותרג(ו)ם אומר להן משמיט אני שאם דחקוהו ולא קיבל עליו ת”ל וזה דבר השמיטה – פעם א' הוא משמט ואינו משמט פעמיים. ומהר“ס בהגהותיו הוסיף בשם “נוסחא ישנה”, אחרי הדרשה הראשונה של הפיסקא: ד"א וזה דבר השמיטה זה דבר וכו‘, והגיה: יכול שאם דחקנוהו (דחקוהו) לא יקבל עליו, וכן הגיה המגיה בפי’ ר”ה, שכך היתה נוסחתו (עי' מ"ע). וכל זה בוודאי מדבי ר"י.

10. פיס' קטז: והעבט תעביטנו נותנים לו וכו' – בכ“י ר‘: והעבט תעביטנו פתוח תפת' פתח לו בדברים שאם היה בוישן אמור לו את צריך ללות מיכן אמ’ צדקה ניתנת כמלוה. העבט תעביטנו וכו'⁴³³¹, אבל במ”ת 81 כבספרי, ושם 82: ד"א כי פתח תפתח ר' ישמעאל אומר אם היה בן טובים ובוש פתח לו בדברים ואמור לו בני שמא את צריך ללות מיכן אמרו צדקה ניתנת כמלוה.

11. ריש פיס' קיז, בכ“י ר‘: השמר לך הוי זהיר שלא תמנע רחמים שכל המונע רחמים מוקש לעוברי עבירות ופורק עול שמים מעליו שנ’ בליעל בליעל ד"א השמר לך בלא תעשה וכו' – במ”ת 82, אחרי “פן בלא תעשה”: פן יהיח דבר עם לבבך הוה זהיר וכו' בליעל בלי עול, ומשם לקוח בספרי, ובמ"ת 85: פתח תפתת את ידך הוי זהיר שלא תמנע רחמים שכדרך שאתה מונע רחמים כך מונעין ממך רחמים. לאחיך לענייך לאביונך למה נאמרו כולן הראוי וכו' (כבספרי פיס' קיח).

ובספרי שלנו שם: פתוח תפתח (נתן תתן)⁴³³² למה נאמרו כולם (מגיד הכתוב)⁴³³³ הראוי וכו‘. וא“ס שהכל לקוח מדבי ר”י, ונתקצר בספרי כרגיל בהוספות אלה. ועי’ מ"ת 71 ורחמך וספרי פיס' צו.

12. פיס' קכב, לפני “המרצע זה מרצע גדול”, בכ“י ר‘⁴³³⁴: מיכן היה ר' ישמעאל או’ בשלשה מקומות הלכה עקפת על המקרא התורה אמרה ושפך את דמו וכסהו בעפר והלכה אמרה בכל דבר שמגדיל צמחין, התורה אמרה (ושפך את דמו וכסהו בעפר). וכתב לה ספר כריתות והלכה אמ' בכל דבר שהוא בתלוש. התורה אמרה במרצע והל' אמ' בכל דבר רבי אומ' [….] בדלת ולא (בילק': או) במזוזה מעומד⁴³³⁵. מרצע זה מרצע גדול⁴³³⁶. ולקחת את המר' שו' אני בינו לבין עצמו ת”ל והגישו אדניו אל הא' אצל הדיינין שימסור (!) במוכרין⁴³³⁷. במרצע⁴³³⁸ בכל דבר שהו רושם⁴³³⁹ אמ' ר' אלע' וכו'.

וכל ההוספות האלה הן – דבי ר' ישמעאל (ועי' גם קדושין טו א).

13. סוף פיס' קכג, בכ“י ר'⁴³⁴⁰: וברכך י”י אליך כל מקום שהכתוב עונש ממון כתוב ברכה וביותר מקום שיש בו חיסרון כיס.

והוא דבי ר' ישמעאל, מ“ת 87: אבא חנון אומר משום ר' אליעזר כל מקום שהכת' עונש הפסד ממון וחסרון כיס הרי הוא קובע ברכה לכך נאמר וברכך וכו', וכן במ”ת 80!

14. בסוף פיס' קכו כתוב בכ“י ר‘: רק הדם לא תאכל שתיה בכלל אכילה רק זו התריית עדים שהיתירו בו בשעת הנייתו רק ליתן שיעור כזיית שאמרה תו' על הארץ לא על העוקה ולא על הגומא לא על הימים והנהרות המהלכין אלא נכנס לתוך הכלי שלא יטנף את כל הבית ובשוק לא יעשה כין שלא יחקה את המינין תשפכנו אין [שפיכה] אלא מן הצואר. ר' אליעזר אומ’ על הא' תשפכנו כמים מה מים מכשירין את הזרעים אף דם שחיטה מכשיר את הזרעים או דם נחירה דם עיקור קילוף הקיז המחול השליל והתמצית הכבד הלב והמיתה במשמע ת”ל תשפכנו כמים יצאו אילו שאינן מכשירין.

כ“ו היה נמצא בספרי גם לפני ר”ה, וכולו במ"ת 89, ושם: ר' אליעזר בן יעקב.

15. פיסי קכט: צאן ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א“כ למה נאמר צאן ובקר (צאן לפסח ובקר לחגיגה) להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח וכו' – בילקוט לא היה המוקף, שהרי הוא מקצר ומרמז למשנת מנחות פ”ז (פ"ו) מ"ו, שהביא לפני הספרי: והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים וגו' כדלעיל עד אינו בא אלא מן החולין. הספרי התאים אפוא לגמרי למשנת חולין.

“צאן לפסח ובקר לחגיגה” לקוח אפוא ממקור אחר, מכילתא פסחא פ“ד 13 (ר' יאשיה ור' יונתן ור"א), מ”ת 90 (ר' יאשיה).

ואמנם בכ“י ר' ישנם עוד כמה מדרשים כאן, שקיצורם מוכיח עליהם, שהם הוספה ממקום אחר: אם כן למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח לא בקר לפסח. צאן לפסח ובקר לחגיגה. צאן לפסח צאן ובקר לחגיגה להקיש וכו'. והמדרש הראשון כאן הוא של ר"ע במכילתא ומ”ת, השני – של ר“א ותלמידי ר' ישמעאל, שם, והשלישי – של הלל בירוש' פסח' רפ”ו לג ע“א, שהיא כדעת ר' ישמעאל במכיל' ומ”ת. והכל לקוח מדבי ר"י.

16. פיס" קלג בסופה, בכ“י ר' נוסף: ד"א מועד צאתך ממצ' לשחיטתו כבא השמש לצלייתו בערב לאכילתו. מ”ת 92 (=מכיל' פסחא ספ"ה 18): ובשלת ואכלת משחשיכה ר' שמעון בן יוחאי אומר בא הכת' לעשות ראשון אחרון (מה שנזכר ראשון הוא אחרון וכו') ואחרון ראשון, מועד צאתך לשחיטתו וכו'.

17. פיס' קמה בסופה, בכ“י ר' נוסף⁴³⁴¹: לא תטע לך אשירה אמר' תור' ואשיר' תגדעון קל וחומר שלא תטע מנ' שלא יקיים ת”ל לא תטע לך מכל מקום ד"א אפילו בית אפילו סוכה, וכ“ה בילקוט, אבל – בתחילת הפיסקא! ובמ”ת 98 כבספרי שלנו. והכל בוודאי ממכילתא.

18. בסוף פיס' קמז כתוב בכ“י ר‘: וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמיי המלך אשר לא צויתי על יפתח ולא דברתי למישע ול’ על' על לבי שיקריב אברהם את בנו על גבי מזבח, וכ”ז הוספה לסוף פיס' קמח, “וזה אחד מן הדברים” וכו' (מגילה ט ב), שייך לפני דברי ר' יוסי שם, ו“אשר לא צויתי” וכו' (תענית ד א) שוה לדברי “אחרים” המשובשים, ומתוקנים בספרי שלנו ע“פ פי' ר”ה.

19. סוף פיס' קמט בכ“י ר”ה: שתהא סקילה מיתתן, ובמ“ת 101: וסקלתם באבנים ומתו שתהא וכו‘, ובפי’ ר”ה: ומתו שתהא וכו' מנין לרבות שאר המומתין בסקילה ת“ל יומת המת, אבל לעיל פיס' צ ליתא, ונראה שנוסף מדבי ר”י.

20. פיס' קנב, אחרי “דבר זו הלכה” נוסף בכ"י ר‘⁴³⁴²: ד"א כי יפלא ממך דבר מקצתו ולא כולו וכ’ ה' או' ונעלם דבר מעיני הקהל מקצתו ולא כולו. (עי' ת“כ חובה פרשה ד ז; הוריות ד א: מאי משמע אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר, כשיטת דבי ר”ע: רב אשי אמר יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה בזקן ממרא כי יפלא ממך דבר, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל מה ממרא מן הדבר ולא כל דבר וכו'; אבל דבי ר"י דרשו פשוט “דבר”: דבר אחד).

21. ושם אחרי “לדם יולדת” נוסף בכ“י ר‘⁴³⁴³: ד"א בין דם לדם אילו דיני הרוגים (ו)דיני גלות מנ’ ת' ל' בין דין לדין דבר < אחר בין דם לדם ולא כל דם > ⁴³⁴⁴ שהוזק בגופו < ת”ל >
⁴³⁴⁵ בין דם לדם ול' כל הדם בין נגע לנגע ולא כל נגע⁴³⁴⁶ דברי
< רבי אומר כי יפלא ממך דבר למשפט כלל בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע פרט דברי ריבות חזר וכלל כלל ופרט וכלל ואין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגנתו חטאת > ⁴³⁴⁷ כלשון ראשון לא כלשון האחרון. וודאי שסיימו דבי ר"י כדרכם: < או כלל ככלל הראשון וכו' אין עליך לומר אלא > כלשון ראשון וכו'.

אבל הברייתא כבספרים שלנו גם בסנה' פז א ובקצת שינויים בירוש' פי“א ל ע”א.

22. בסוף פיס' קנח נוסף בכ“י ר‘: ד"א לא ירבה לו סוסי’ מרבה הוא כדי מרכבה, וכן עשה דויד כע' שנ' ויעקר דויד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב, הכל במ”ת 104, ומוסיף: שלמה לא עשה כן אלא ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים ר' נתן אומר לא ירבה לו סוסים שומע אני מיעוט סוסים שניים ת"ל רק מרבה ואינו מרבה אלא כדי מרכבו. ועיקר המדרש כבר נאמר בספרי עצמו: יכול לא ירבה למרכבתו וכו'.

23. סוף פיס' קנט בכי“ר: אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסונית ד"א כדי שיתן אפסוניות וכן עשה דויד והנה בעיניי(!) הכינתי לבית אלהיי אבל שלמה שינה כעיני' שנ' וישלך (!) את הכסף בירושלים כאבנים = מ”ת 105 (שלמה לא עשה כן).

24. בסוף פיס' קס בכי“ר⁴³⁴⁸: על ספר על גבי עור בהמה טהורה ומגיהין לו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד מיכן דרש ר' אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה להשתכח⁴³⁴⁹ = מ”ת שם (בהוספות מדברי הרמב"ם!).

25. בפיס' קסא, לפני “ימי חייו הימים”, נוסף בכי“ר: ד"א והיתה עמו כשהוא פנוי וקרא בו שיהיו עיניו בו בשעה שהו קורא בו כל ימ' חייו בשעה שהוא פנוי, כל ימי חייו וכו' = מ”ת שם, ושם משא ומתן מדרשי: אתה אומר בשעה שהוא פנוי או כל ימי חייו כשמועו אמרת וכו'.

26. סוף פיס' קעג בכי“ר: תמים תה' עם י”י אליך אם עשית כל האמור בעיניין הרי את תמים לי“י אליך, עי' מ”ת 110.

27. פיס' קפט – עי' לעיל עמ' 716.

28. פיס' רנד ־־ עו' לעיל עמ' 717.

29. סוף פיס' רנט בכי“ר: ד"א לא תסגיר עבד בגוי שניצול מעב' זר' הכתוב מד' (וכזה בר"ה) = מ”ת 149: לא תסגיר עבד אל אדוניו למה נאמ' לפי שהוא אומ' לא ישבו באר' פן יח' אתך (שמ' כג לג) או אפילו קבלו עליהם שלא לעבוד ע“ז ת”ל לא תסג' עב' אל אד' בגוי שניצול מִע“ז שלו הכת' מדבר אתה אומר לכך בא או לא תס' עבר אל אד' כמשמעו (ירוש': כשמועו) ת”ל אשר ינצל אליך מעם אד' אמרת וכי אפשר לו (ירוש': לעבד) להנצל מרבו (“בלי שחרור רבו”) הא מה ת“ל לא וכו' על ירושלם, והבבלי בגטין מה א הביא ברייתא דומה לה משמות: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' יכול בגוי שקיבל עליו שלא לעבוד ע”ז וכו‘, ושם היתה שנויה גם מחלוקת ר’ יאשיה ור' אחי בנו.

30. סוף פיס' רס בכי“ר: זו אזהרה למופנה שנ' לא היתה בזה קדשה, ונרמז גם בפי' ר”ה, ומובא בזהר הרקיע חרוז צ“א בשם “ספרי”: לא תהיה קדשה אזהרה למופנה (כצ“ל שם, וכ”ה שם בחרוז צ"ד) כענין שנ' לא היתה בזה קדשה, ול”ספרי" זה רמז במ“מ פ”א מה' אישות ה"ד (מ“ת 149, ע”פ לשון הרמב"ם).

31. סוף פיס' רעח בכי“ר: בשעריך ולא בירושלם אין לי אלא שכר אדם שכר בהמה שכר כלים מנ' ת”ל אשר בארצך כל שבארצך מל' שעו' עליו בשני לוין כר' יוסי בר' יהודה משם בל תעשק (וכ"ז כבר שנוי לעיל!), ואצל ר"ה: וגרך זה גר אוכל נבילות בשעריך ולא בירושלים.

זו כנראה בניגוד לברייתא שבב“מ קיא רע”ב וספרי שלנו.

אבל “דבי ר' ישמעאל” שם טעות היא במקום “דבי שמואל”, כנוסח רוב כי“י וילקוט ד”ר (ועי' תוס' סוף פ"י).

32. בפיס' רפח, לפני “לא תהיה אשת המת החוצה”, בכי“ר: ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן הבת ובת בת (מ"ת: ובת) הבת מנ' ת”ל ובן אין לו מכל מקום אם כן למ' נא' ובן אין לו פרט לשיש לו מן השפחה ומן הנכרית פרט לשיש לו מכל מק' = מ“ת 165 (בהוספת “טומטום ואנדרוגינס”), וכן הוסיף מהר”ס (בלי “פרט” האחרון). הפרט האחרון בניגוד למשנה ומדרשו של רב יהודה, שם כב ב, ועי' המדרש הדומה לו בב“ב קטו א, ירוש' ב”ב פ“ח טז ע”א.  

אבל חוץ מן ההוספות – יש לנו בספרי דברים (פיס' נה–שג) ספר אחדותי מבית מדרשו של ר"ע.

על אחדותו של ספרי דברים מעידים גם הציונים שבתוכו מפרשה לפרשה: זו היא שאמרנו, וכדומה:

פיס' ע‘: זו היא שר’ יהודה אומר כסף וכו' – לעיל פיס' סב.

פיס' צו: זו שאמר ר' ישמעאל הישר וכו' – לעיל פיס' עט.

פיס' קיז: זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי וכו' – לעיל פיס' קיא.

פיס' קנה: זהו שאמרנו אע"פ וכו' – לעיל פיס' קנג.

פיס' קפג: זו שר' יהודה אומר תמול וכו' – לעיל פיס' קפא.

פיס' קץ: זהו שאמר ר' יוסי הגלילי וכי עלתה וכו' – לעיל פיס' קנד. וכן בפיס' רצח: זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי וכי עלתה וכו'.

פיס' רמב: זו היא שאמרנו שער וכו' – לעיל פיס' קמח, קמט.

פיס' רפח: לפי שאמרנו להלן אשת אחד וכו' – לעיל בפסוק שלפניו, וכן פיס' רפ"ט: לפי שאמרנו (כ"י ר') להלן אשת אחד וכו' – שם.

ובפיס' רט: לפי שאמרנו להלן שלשה וחמשה – לעיל פיס' רה, שלשה לר' שמעון וחמשה לר' יהודה, ואלה הם א"כ דברי המסדר!

 

XI. מכילתא דרשב"י ⁴³⁵⁰    🔗

הראשון היה פרידמן, שאסף⁴³⁵¹ את כל הציטטים ממכילתא זו, שהיו ידועים בימיו, וביררם, והניח את היסוד לחקירה הבאה; (הופמן שבא אחריו הראה⁴³⁵², שאמנם היה “ספרי דבי רב” לשמות ושזוהי מכילתא דרשב"י הנזכרת בראשונים).

אחריו בא ר' ישראל לוי⁴³⁵³ וגילה, שרובה של מכילתא זו נשׂרדה עוד בליקוטים של בעל “מדרש הגדול” (=מה"ג), שרובם של הציטטים בראשונים נמצאים סתם במה“ג (2–16), שהרבה ברייתות סתמיות שבבבלי ישנן כאן (16–21), שרוב הדברים שהובא בתלמודים ובמדרשים בשם חזקיה ותני דבי חזקיה – ישנם במה”ג (21–30), שאינה מתאימה עם “תני רשב”י" שבירוש' ומדרשים ושאין בה ממדרש זה (30–31), שהיא מתאימה לספרא וספרי דברים ותוספתא (32–34). ושכיון שהרבה “תנא דבי חזקיה” אינם במה“ג, ומצד אחר אי אפשר ש”ספרי דבי רב" יובא בתלמוד בשם “חזקיה”, – שברייתא שלנו היא ספרי דבי רב, אבל מכיון ששניהם שאכו ממְקור אחד היו אצלם הרבה דברים שוים (35).

גינצבורג⁴³⁵⁴ חולק עליו ומשתדל להוכיח, שכמה “תני רשב”י" (אחרי הגהה ופרישה) נמצאים בו ושכמה סתמות הן כרשב“י. אבל הורוביץ⁴³⁵⁵ השיב עליו ומראה שהגהותיו ופירושיו דחוקים ושגם הסתמות כר”ש אינם רבים.

ועכשיו נשוב לבירור הדברים:

[א. שמו והבאות ממנו]

בראשונים⁴³⁵⁶ נקרא הספר “מכילתא דר' שמעון בן יוחאי” או “דר' שמעון” (“מכילתין דר"ע”)⁴³⁵⁷, וציטט אחד שהביא הרמב“ן (שמ' כב יב) בשם “מכילתא דרשב"י” נמצא בתה”ג הרכבי סי' רכט בשם “ספרי דבי רב”:

---

1. כלומר: של ב"ק יא א.↩︎

2. = מדר"י נזיקין פט"ז, 305. כיוצא בו "אמרי במערבא" (ב"מ צד ב) = תני ר' ישמעאל (ירוש' שבועות פ"ח לח ע"ב), מדר"י נזיקין פט"ז (עי' שם).↩︎

ונמצא בכ“י פירקוביץ⁴³⁵⁸ כלשון הרמב”ן (יביא עדידה שנא' כה אמר ה' כאשר וכו')⁴³⁵⁹. והיא הברייתא, שהובאה בבבלי⁴³⁶⁰ ב“דתניא”. “מכילתא דרשב”י" היא היא אפוא “ספרי דבי רב” של הגאונים⁴³⁶¹ וברייתא סתמית בתלמוד, כהרבה ברייתות סתמיות שבתלמוד שישנן במכילתא דרשב"י⁴³⁶².

ר' שלמה בן היתום בפי' משקין שלו 31, מביא על־יד מכילתא דר' ישמעאל: מכילתא דסניא, “ומה משכן כול' דאין קדושתו קדושת עולם שנגנז כשבנה שלמה הבית נגנז מלפניו דכת' קטן מהכיל נפסל כדאיתא במכילתא דסניא ומכילתא דר' ישמעאל⁴³⁶³. וכן באשכול הכפר להדסי (לו ע"א): וכן כת' במכיל' דסיינא (קרי: דסנייא) החדש הזה לכם וגו' מלמד <ש> הראהו לבנה באצבעו וכו‘⁴³⁶⁴. עכשיו נמצא גם במלחמות־ה’ לסלמון בן ירוחם (עמ' 75): כיוצא בו כתוב במכילתא החדש הזה לכם מלמד שהראהו למשה כזה ראה וקדש הלבנה, כיו”ב אתה אומר וזה מעשה המנורה וכו'. והיא “מכילתא דרשב”י“, שמתחילה במעשה הסנה⁴³⁶⁵ כמו שהיטיב לראות רצ”פ חיות⁴³⁶⁶.

והנה כבר ראה פרידמן⁴³⁶⁷ שאותו המדרש שנדפס במכילתא עם פי' ברורי המדות⁴³⁶⁸ (לר' יצחק אליה לנדא) מכתב־יד ר' אברהם הלחמי (מהעתקה שנמצאה בין כתבי הגאון מווילנא) – הוא מכילתא דרשב“י. ואמנם הציטטים של ר' טודרוס הלוי⁴³⁶⁹ ישנם בקטע זה בפרשת שמות⁴³⁷⁰. הקטע הזה נדפס שנית ע”י ר' שלמה וורטהיימר מכ“י ר”א הלחמי⁴³⁷¹. כ“י זה של ר”א הלחמי, שהיה בידי וורטהיימר, כלל הגהות על המכילתא וספרא וספרי, מכיל ס“ה דפים, ובתוך ההגהות נמצא כמה פעמים “אמר אברהם הלחמי”, וּורטהיימר אומר (שם), “שכל ההגהות שנדפסו בהספרי ווילנא תרכ”ו ע”י הר“ש לוריא בשם “הגהות ובאורים כת”י חכם קדמון ספרדי” נמצאים שם“. ואמנם הר”ש לוריא מצא את הקונטרס ההוא “בין העתקות כ”ק הגר"א", ואין־ספק שמאותו קונטרס עצמו נלקחה ההוספה למכילתא⁴³⁷².

המגיה הזה, שהוסיף הוספה זו, אומר: "בתחלת המכילתא חסר לשון הרבה וכך צריך להיות⁴³⁷³ ומשה היה רועה וכו' " (עד הסוף)⁴³⁷⁴.

במכילתא לפרשיות אלה השתמש בעל מדרש־הגדול⁴³⁷⁵, אבל הוסיף בהם כמה דברים ממדרשים אחרים, כדרכו, ושינה את סידרם⁴³⁷⁶.

זהו אפוא הקטע הראשון של המכילתא, והוא מתחיל באמת בפרשת סנה, ומתחיל גם “רשב”י אומר“, ועל שם כך נקראת “מכילתא דסניא” וגם “מכילתא דרשב"י”⁴³⁷⁷. ושזו היא התחלתה של מכיל' דרשב”י נתברר מתוך הרשימה שהדפיס מאן⁴³⁷⁸: כתב אבתדאה ומשה היה רועה וג' וירא מלאך י"י אליו בלבת אש רב' (קרי: רבי) שמעון.

[ב. קטעים ושרידים]

מכאן והלאה עמדו ברשותו של הופמן רק שלשה קטעים: האחד – דף אחד (א"פ c.55)⁴³⁷⁹, השני – שני דפים (כ“י קמברידג', שא”א למצוא אותו עכשיו)⁴³⁸⁰; והשלישי – ארבעה דפים מכ“י א”פ 63.d⁴³⁸¹. מכל אלו הדפים אין אף ציטט אחד בראשונים בשם “מכילתא דרשב"י (אבל אחד בשם “סניא” מן הקטע האחרון⁴³⁸², אלא שהם נמצאים בעיקרם סתם במה”ג בערבוביה עם מקורות אחרים, כדרכו של בעל מה"ג.

בקיץ תרפ“ח מצאתי בצילומים מלנינגרד שני קטעים גדולים ממכילתא זו, האחד [אנטונין 236] – ארבעה דפים המכילים מכילתא דרשב”י בהשמטות רבות (מידי הסופר!)⁴³⁸³ והשני [פירקוביץ II 28] – כחמישים דף המכילים מכילתא זו⁴³⁸⁴ בחסרונות של כמה דפים באמצע.

ובקטעים אלה ישנם כל הציטטים שבראשונים, שהובאו מכאן בשם “מכילתא דרשב”י“: רמב”ן ויק' כג כד⁴³⁸⁵, רמב“ן שמ' יד יט⁴³⁸⁶, רמב”ן שמ' כב יב⁴³⁸⁷, ר' טודרוס הלוי⁴³⁸⁸ ור' יוסף בן יהודה תלמיד הרמב“ם ב”ס' מוסר" 149⁴³⁸⁹. ומכיון שבעמ' 14–17 [בהוצאתנו] מקביל כ“י א”פ עם הקטע הראשון (אנטונין 236) ובעמ' 26–30, מקביל הקטע הראשון לקטע השני הגדול (פירקוביץ II 268) – הרי לנו אפוא עדות משולשת, שלפנינו באמת מכילתא דרשב"י, וכך יש לנו יסוד מוצק לבנות עליו.

בתשרי תרצ"א מצאתי בקמברידג' עוד ארבעה קטעים (בס"ה אחד עשר דפים) המשלימים בכמה מקומות את החסר (ומהם אחד, בכתב של קטע א‘, וממנו הביא ר"ש בן היתום: מכיל’ דסניא).

בשנת תרצ“ה נמצאו ע”י ד“ר ב”מ לוין ז“ל עוד שני קטעים, האחד בפריז והשני בניו־יורק, הראשון שמונה דפים, והשני שבעה דפים, שנמסרו לפרופ' א. ל. פינקלשטיין [יבלח”א], והוא מסרם לי.

יש לנו אפוא שמונים דף חדשים (ובס"ה כתשעים דף!) של עיקר המכילתא!

[ג. מחברו]

ר' ישראל לוי הוכיח מכמה ברייתות סתמיות של מכילתא דרשב“י, שהובאו בתלמוד ב”ת“ר” ו“תניא” (שם 16–21) וכדומה, ולבסוף מן הציטט שבתה“ג בשם “ספרי דבי רב”⁴³⁹⁰ והשני שבתה”ג הרכבי סי' ס“ו בשם “שאר ספרי דבי רב”⁴³⁹¹ – שמכילתא דרשב”י היא “ספרי דבי רב” לשמות. אבל הופמן⁴³⁹² חלק עליו ואומר ש“ספרי דבי רב לספר שמות שנשתמשו בהן האמוראים בש”ס בבלי היה משונה ממכילתא דרשב“י שלפנינו, שמצאתי הרבה מדרשי הלכה בתלמוד, אשר בלתי ספק מספרי דבי רב לשמות לוקחו, שאינם נמצאים במכ' דרשב”י שלפנינו".

ועיקר ראיותיו הן:

א) בגיטין (עז א) מובא אחרי מדרש הספרי דברים (פיס' קסט) ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו‘, שהוא דבי ר"ע (ירוש' שם ריש פ"ח) וחולק על דבי ר’ ישמעאל (ירוש' שם ומכילתא נזיקין פי"ג): ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מניין ת“ל המצא תמצא מכל מקום⁴³⁹³, ובב”מ נו ב: והתניא אם המצא תמצא בידו אין לי וכו' ותו תניא ונתן בידה וכו'.

והמדרש הזה אינו בהוצאתו עמ' 138, וגם בכ“י שלי חסר. אבל אפשר וקרוב שמדרש זה נדרש במשפטים כא טז (ונמצא בידו), שהרי גם המכילתא דר”י (נזיקין פ"ה) דורשת גם שם: בידו אין בידו בכל מקום אלא רשותו וכו‘, ושם חסרים דפים בכ“י שבידי, ובעל מה”ג העתיק שם לשון הרמב"ם הל’ גנבה פ“ט ה”ה!

ב) ב“מ צד ב: דתניא אם גנב יגנב אין לי אלא גניבה אבידה מניין ת”ל אם גנב יגנב מ“מ, הניחא למאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וכו', וזהו מדרשו של ר”ע וביתו⁴³⁹⁴, אבל ר' ישמעאל חולק⁴³⁹⁵. וגם מדרש זה אינו במדרשב“י (הופמן 146), ואדרבה המדרש שוה למכילתא דר”י.

אבל בכ“י שלנו (בהוצאתנו 206): ואם גנב יגנב אין לי אלא גניבה (ל)אבדה⁴³⁹⁶ מניין ודין הוא וכו' ועוד ק”ו וכו' ת"ל אם גנב יגנב וגומ'.

ג) פסח' סא ב: דתניא יכול יפסול (“ערל”) בני חבורה הבאין עמו ודין הוא וכו' או כלך לדרך זו וכו' ת"ל זאת, “ובמכילתא דרשב”י [הופמן 30] שלפנינו ליתא".

אבל “ת”ל זאת" מוכיח שמקומו בפרשת בא (יב מג), ושם דווקא נפסק כ“י שבידי במדרש⁴³⁹⁷ “יכול אף אגודת אזוב ומשקוף ושתי מזוזות (“יהו נוהגים בפסח דורות”) ת”ל זאת”. אבל גם במה“ג נמצא באותו פסוק: יכול יפסול את החבורה הבאה עמו ת”ל זאת אין פוסל את החבורה הבאה עמו, וזהו המדרש שבתלמוד שנתקצר במה"ג ונסדר שלא במקומו, אחרי “כל בן נכר”!

ד) ב“ק מב ב: תניא כוותיה דרבא בעל השור נקי רע”א נקי מדמי עבד והלא דין הוא וכו' ועוד ק“ו וכו' ת”ל ובעל השור נקי נקי מדמי עבד. ובמדרשב“י (הופמן 132) ליתא, והמדרש הסמוך שם: “ת”ר והמית איש או אשה אמר ר"ע” נמצא במכיל' דרשב"י, אך לא בשם ר"ע.

אבל בכ“י שבידי (בהוצאתנו עמ' 179) ישנה הברייתא דתניא כוותיה דרבא: רע”א וכו' מפני שהייתי אומר חייב בעבד וכו' ועוד ק“ו וכו' נקי מדמי עבד, והמדרש הסמוך בכ”י כמו ברשב“י, אלא ששם (שם עמ' 181): ת”ל והמית איש או אשה מגיד שאינו חייב עד שימית מה האיש וכו' (ודורש אפוא שניהם מן הפסוק המיותר, והברייתא בבבלי מקוצרת).

ה) בסנהדרין טז א מביא התלמוד שתי ברייתות בפירוש “כל הדבר הגדול” (שמ' יח כב), הראשונה מתאימה עם מכילתא דר“י⁴³⁹⁸, והשניה – ברוחן של דבי ר”ע (אע“פ שהטרמינולוגיה הא של דבי ר”י!), ובמכיל' דרשב"י⁴³⁹⁹ כמו במכילתא.

אבל בכ“י ק' חסר פסוק כ”ג שביתרו י“ח, ובעל מה”ג העתיק כאן את המכילתא דר"י.

ו) בפסחים כב ב⁴⁴⁰⁰ מקשה התלמוד מברייתא אחת על חזקיה האומר ש“לא יאָכל” משמעו גם איסור הנאה: והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא יאָכל את בשרו ותניא ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה ומה ת“ל לא יאכל מגיד לך הכתוב שאם שחטו וכו' בהנאה מנייץ ת”ל ובעל השור נקי וכו' טעמא דכתב ובעל השור נקי דאי מלא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע וכו'.

אבל במדרשב“י שלפנינו⁴⁴⁰¹ לומד באמת איסור הנאה בשור הנסקל מן לא יאָכל: ולא יאכל את בשרו ואפילו לכלבים הרי זה בא לאוסרו בהנאה. וכיוצא בו אצל חמץ⁴⁴⁰²: ולא יאכל חמץ (היום) ואפילו לכלבים הרי זה בא לאסרו בהנאה, והיא הברייתא הסתמית שהובאה בירוש' פסח' פ”ב כח רע"ג (ולא הובאה למטה שם במחלוקת חזקיה ור' אלעזר).

ואם – אומר הופמן – מכילתא שלנו לספרי דבי רב תחשב, עד שהוא מקשה על חזקיה מברייתא אחרת יביא ראייה לדבריו מספרי דבי רב שלפנינו. “אלא ברור שמכילתא דרשב”י שלנו איננה חלק מספרי דבי רב, כי אם תנא דבי חזקיה היא".

והנה בכ"י שבידי⁴⁴⁰³: ולא יאכל את בשרו מה אני צריך וכי אין אנו יודעין שהיא נבילה וכו' אסור באכילה⁴⁴⁰⁴. יכול אם שחטו וכו‘. ולא יאכל את בשרו אין לי אלא בשרו מנין לרבות גידים ועצמות וכו’. ולא יאכל את בשרו אפילו לכלבים הרי זה בא לאוסרו בהנאה. ובעל השור נקי בן עזאי אומר נק' מדמי (שלו) כולו כאדם שאומר וכו'.

ואנו רואים קודם כל כי “מאי משמע שמעון בן זומא (=עזאי⁴⁴⁰⁵) אומר כאדם” וכו' – הוספת הבבלי היא מברייתא הסמוכה במכילתא, והדברים לא נאמרו כלל לענין שלנו, אלא במחלוקת עם ראב“ע ור”ע ור“א, הסמוכה שם (ובבבלי מא ב וכו'). ונראה אפוא שהברייתא הבבלית קטועה היתה⁴⁴⁰⁶: אין לי אלא באכילה בהנאה מניין ת”ל <ולא יאכל את בשרו אפילו לכלבים וכו‘>, ובעל השור נקי שמעון בן עזאי אומר וכו’, וחיברו את הדרשות יחד.

ומכיון שברייתא משובשת היתה לפניהם א"א ללמוד ממקום זה כלום.

אבל הברייתא שבפסחים מא א היא דבי ר“י (=מדר“י פסחא פ”ו) ודברי רבי שבברייתא מובאים בירוש' (שם פב כט ע"ג) בשם דבי ר”ע בניגוד לדבי ר“י (סתם המכיל' ור' ישמעאל שבברייתא), ובעל מה”ג⁴⁴⁰⁷ העתיק מן הבבלי והמכילתא, ואינו כלל בכ"י שבידי.

ובזה באנו לחלקו של חזקיה במכילתא דרשב"י.

כמו שהוכיח ראשונה ר' ישראל לוי (21–30) ישנם במדרשב“י שלנו כמה וכמה סתמות המתאימים עם “תני (תנא דבי) חזקיה” ו”אמר חזקיה" שבתלמודים ומדרשים:

דרשב“י 12⁴⁴⁰⁸ = שבת כד ב (סתם בירוש' שבת פ“ב ד ע”ג), 41⁴⁴⁰⁹ = מדרש תהל' קה (חזקיה אמר), 75⁴⁴¹⁰ = תנחו' בובר בשלח כד (חזקיה בר חייא), 94 (מה"ג!) = מדרש תהל' פא (חזקיה בר חייא)⁴⁴¹¹, 95 (להלן 139, מה"ג!) = ויק”ר פ“ד ו⁴⁴¹², 113 (מה"ג)⁴⁴¹³ = פסיק”ר פכ“א, 123⁴⁴¹⁴ = קידוש' טז א (אמר חזקיה), 135 פסוק לה⁴⁴¹⁵ = ירוש” ב“ק פ”ד ד ע“ב (חזקיה אמר), 139⁴⁴¹⁶ = ב”ק סג ב, 154⁴⁴¹⁷ = ירוש' סנהד' פ“א יח ע”א⁴⁴¹⁸.

ועל פי כ"י שבידי (עד כמה שהספקתי לבדוק אותו עד עכשיו) יש להוסיף:

א) משפטים כא יד (בהוצאתנו עמ' 170–171): כי יזיד איש פרט לקטן ר' יהו' אומ' מה האיש מיוחד שהוא מיזיד וכו' = סנהד' סט א: דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש איש מזיד וכו' (אבל אלה הם כבר דברי ר' יהודה!)

ב) משפטים כא כט⁴⁴¹⁹: ועד אן אני אומ' ימותו בעלין ת“ל רוצח הוא מות יומת הרצח רוצח מת בעלים אינן⁴⁴²⁰ מתים ועד אן אני אומ' ימותו בעלין ת”ל כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח ואומ' ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגומ' רוצח מת ואין בעלין מתין ומה ת"ל השור וכו' (והשאר שבפסוק כט⁴⁴²¹ אין בכ"י!) = אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה, סנהד' טו ב.

ג) משפטים כא לד (בהוצאתנו עמ' 186): והמת יהיה לו לניזק יכול אף למזיק אמרת לא כך היה וכו‘⁴⁴²² = ב“ק י ע”ב: חזקיה אמר וכו’ וכן תנא דבי חזקיה והמת וכו' (ובלשונו אף במכיל' דר"י כאן!).

ד) משפטים כב יט⁴⁴²³: יכול אף המגפף וכו‘. לפי שמצינו בזביחה שחייבין עליה משום השוחט קדשין בחוץ יכול וכו’ יצאת השתחואה ללמד על עצמה וזביחה ללמד על כולן (ומתחיל תיכף “יכול העובד ע”ז" וכו') = ירוש' שבת פ“ז ט ע”ג: דתני חזקיה (נזיר פ“ו נד ע”ג), וכל הברייתא – סתם (תנו רבנן) בסנהד' ס ע"ב⁴⁴²⁴.

ה) משפטים כא ז⁴⁴²⁵: [לאמה] לאמה בלבד (אין לי)⁴⁴²⁶ את קוצץ עמו אף על פי שלא ליעד דברי ר' מאיר וחכ' אומ' אין יכול לקוץ = קידוש' יט ב: תניא אידך המוכר את בתו וכו' אמר חזקיה וכו' לאמה פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד; ירוש' קידושין פ“א נט ע”ג: לאמה וכו'.

אבל יש גם הרבה “תני חזקיה” ו“דבי חזקיה”, שאינם במדרשב"י, אף שחולקים עליו בפירוש.

שאינם במכילתא דרשב"י:

1) ירוש' שבת פ“ז י ע”ב⁴⁴²⁷: תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אילו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירק[י]ד⁴⁴²⁸ ביום טוב.

אבל במכילתא דרשב“י שמות יב טז (כ"י, בהוצאתנו 20): אילו אומר לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הייתי או' את שהוא אוכל נפש יעשה בהם ואת שאינו אוכל נפש לא יעשה בהם ת”ל לבדו שאין בוררין ואין טוחנין ואין מרקידין, והסוף גם במה“ג, וא”א להגיה כמו שהגיה הופמן (17), והנה חזקיה שנה בלשון הספרא ור' יהודה “הרי אילו מיעוטים” (הוריות ב סע"ב), אבל המכיל' שלנו לא שנתה כך ולא הזכירה כלל “קצירה”⁴⁴²⁹.

2) במה“ג בראשית (שכטר) בתחילתו, מדה ל”ב: תני חזקיה וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית (במ' ט א) זה היה ראוי להיות תחילת הספר וידבר אלא שאין מזקדם ומאוחר בתורה, וכן במה"ג⁴⁴³⁰ בפ' בהעלותך⁴⁴³¹: בשנה השנית לצאתם מארץ מצר' בחדש הראשון תני חזקיה זה היה ראוי להיות תחלת ספר במדבר סיני אלא וכו'.

הופמן מעיר (שם) ש“בלתי ספק היה כתוב כאן במכילתא דרשב”י אלא שבעל מה“ג השמיטו”.

אבל גם בכ“י (בהוצאתנו עמ' 88) אין מדרש זה כאן, ואע”פ שיש כאן (שו' 18 ואילך) קרע, אחרי “כיוצא [בו אתה אומ'…………]” הראשון, אבל אין בקרע זה מקום אלא לשתים שלש מלים, ו“כיוצא בו” הסמוך לו הוא “הלך וקראת באזני ירושלם”, וחסרים אפוא מן הפסוקים שישנם במה“ג “ויהי ביום השמיני” ו”בשנת מות המלך עזיהו“, והנה “ויהי ביום השמיני” חסר גם במכילתא בדפוסים, אבל ישנו בכי”י וגם ב“תני ר' ישמעאל” שבקה“ר א יב, ואפשר שבעל מה”ג השלים את שאינו (ולא היה!) במדרשב“י – מתוך מכיל' דר' ישמעאל, אבל אי־אפשר כלל שהיה משמיט דווקא פסוק שאינו במכיל' דר”י, והוא העתיק כאן בכל אופן מדרשב“י, מפני שהסדר בדר' ישמעאל שונה קצת, וקרוב יותר שיש להשלים בכ”י פירקוביץ [ע“פ כ”י קמברידג‘]: ויהי ביום השמיני, ואת “בשנת מות” וגו’ השלים בעל מה“ג מתוך המכיל' דר”י.

ו“תני חזקיה”, שבעל מה“ג העתיקוֹ בוודאי מאיזה מדרש לקהלת, לא היה במכיל' דרשב”י.

3) שמות כא טו⁴⁴³²: יכול אם הכה אותן (“אביו ואמו”!) שוגג יהא חייב בתשלומין ת"ל מכה בהמה ומכה אדם מה מכה בהמה לא חלק בה בין שוגג למזיד לחייבו בתשלומין אף מכה אביו ואמו לא חלק בהן בין שוגג למזיד לפטרו מן התשלומין.

אבל “תנא דבי חזקיה” שונה⁴⁴³³: מכה אדם ומכה בהמה (ויק' כד כא)⁴⁴³⁴ מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

אבל בסנהד' פד ב אמרו: אלמה תנן המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה, אמר קרא מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה וכו' אף מכה אדם עד דעביד חבורה⁴⁴³⁵ מתקיף לה ר' ירמיה וכו' אלא הקישא למה לי לכדתנא דבי חזקיה.

וא"כ לא שנה חזקיה משנתו כלל לענין מכה אביו, לא בויקרא ולא במקום אחר.

ובירוש' כתובות פ“ג כז ע”ג⁴⁴³⁶: אמר חזקיה עוד תני מתניתא⁴⁴³⁷ מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקתה בו בין שוגג בין מזיד לחייב ממון אף מכה אדם לא תחלזק בו בין שוגג למזיד לפטור ממון.

ובבבלי סנהד' עט רע"ב אמרו: אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן (“דרבנן מחייבי ליה מיתה לנתכוין להרוג את זה והרג את זה ורבי מחייב ליה ממון ואילו לתנא דבי חזקיה לא מיחייב ממון ולא מיתה”, רש"י).

אבל במשפטים כא כב⁴⁴³⁸ שנינו: וכי ינצו אנשים לעשות את שאין מתכוין כמתכוין, ולפחות פירושו לתשלומין⁴⁴³⁹.

4) משפטים כא לז⁴⁴⁴⁰: אין לי אלא טבחו ומכרו מנין אפי' אמר לאחרים [לטובחו] ואפי' אמר לאחרים למוכרו⁴⁴⁴¹ ת"ל וטבחו או מכרו. אבל בבבלי כתובות לג ב: דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח.

ומכיון שכ“ה גם בקידושין (מג א) ובב”ק (עא א) בדפוסים וכי“י, ומכיון שמצינו גם במק”א⁴⁴⁴², שתנא דבי ר“י דורש “או” – שלא כשיטת ר' ישמעאל – אין כל יסוד להגהת ר”י לוי (28)⁴⁴⁴³ בבבלי, וא“כ חזקיה דלא כמבילתא דרשב”י.

5) המדרש של חזקיה⁴⁴⁴⁴: “דבי חזקיה ודבי ר'⁴⁴⁴⁵ יוסי הגלילי תנא אמר קרא להמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה”⁴⁴⁴⁶ אינו מתאים למכיל' דרשב“י תחילת משפטים⁴⁴⁴⁷, שמביאה את דעת ר' עקיבא‘⁴⁴⁴⁸ ודעת ר’ ישמעאל ודעת ריה”ג⁴⁴⁴⁹. ודרשב“י⁴⁴⁵⁰ ("מה אני צריך והלא כבר נאמר סקול יסקל וכו')⁴⁴⁵¹ חולק על דבי חזקיה של ב”ק טו א.

6) משפטים כב טו⁴⁴⁵²: יכול אף על פי שאינה ראדיה לו לאישות ת“ל מהר ימהרנה לו לאשה את שראויה לו לאישות מוציא אני העריות שחייבין עליהן מיתת בית דין וכו' יכול הואיל ו <אינה> ראויה⁴⁴⁵³ לו לאישות לא יהא חייב בקנסה ת”ל אם מאן ימאן אביה לתתה לו את שמאן בה קדֻשה (= הקדש) הרי הוא חייב בקנסה וכו‘. ואם מאן ימאן אביה מלמד שהרשות ביד האב למאן אין לי אלא ביד אביה בידה מנין ת"ל אם מאן ימאן – בירוש’ כתובות רפ“ג כז ע”א: ויידא אמרה הדא (שפסולות יש להן קנס) דתני חזקיה אם מאן ימאן אביה אין לי אלא שמיאן אביה. מנין שאם ימאנו אפילו מהשמים ת“ל מאן ימאן מ”מ מעתה הבא על השפחה (לא) יהא לו קנס. לית יכיל דתני יכול הבא על השפחה ארמית יהא חייב ת"ל מהר ימהרנה לו לאשה את שיש לו הוייה בה וכו'.

הברייתא הסתמית (“דתני”) אינה לקוחה אפוא ממדרשו של חזקיה, ובברייתא הסתמית הזאת לא היה שנוי מדרשו של חזקיה.

מה־שאין־כן מכיל' שלנו, מתאימה בתוכנה לברייתא זו וגם מתאימה בתוכנה לחזקיה, כי יש לקרוא כאן⁴⁴⁵⁴: יכול הואיל ו <אינה> ראויה כו' את שמאן בה קְדֻשָׁה (“הקב"ה”) הרי הוא חייב כו'. א“כ שתיהן אינן למעשה מדרשב”י עצמה.

7) משפטים כב ל⁴⁴⁵⁵: לכלב תשליכון מלמד שהיא מותרת בהנאה. אותו אותו אתה משליך לכלב ואין אתה משליך בהמת קדשים שמתה לכלב. דלא כתני חזקיה, בירוש' פסח' פ“ב כח ע”ג (לויקרא?): ממשמע שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. מה תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו. אותו את משליך לכלב ואין את משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה⁴⁴⁵⁶.

8) כי תשא לד כה (ועי' משפטים כג יח)⁴⁴⁵⁷ אין כאן “תני חזקיה” שבירוש' פסח' פ“ה לב ע”ב: לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראת אותו זבחי (“שכשר”).

9) ויקהל לה ג (הופמן סוף 166)⁴⁴⁵⁸ – זו בניגוד לחזקיה, ירוש' ביצה פ“ה סג ע”ב: מהו להדליק נר של אבטלה. חזקיה אמ' אסור. מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אין את מבעיר מבעיר את ביו“ט. ואולם להלן (בוא יב טז) שנינו (בהוצאתנו עמ' 21): ומנין לעושה מדורה ומתחמם כנגדה וכו' ת”ל לכם לכל שהוא צרככם.

10) ב"ק כו ב (פצע תחת פצע לחייב על השוגג וכו') אין במכילתא⁴⁴⁵⁹.

11) סנהד' מא רע“א: דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו (להרגו בערמה) שהתרו בו ועדיין הוא מזיד – (בהוצאתנו עמ' 170): וכי יזיד איש על [רעהו עד שיזיד עליו] אחרים בשעת הריגתו להרגו בערמה [עד שיערימו עליו אחר]ים בשעת הריגתו (וכפול למטה שם), ועי' ירוש' סנהד' פ”ה כב סע"ג: תני ר' יודה בי רבי אלעאי אומר כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה שיערימוהו באיזו מיתה מת⁴⁴⁶⁰.

הדרשה של דבי חזקיה אחרת, שהם דורשים את העתיד־ההווה (“ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו”, רש"י), והמכיל' דורשת את ההפעיל.

12) פסיקיר פי' ה‘: חזקיה בי רבי חייא וזבחו זבחי שלמים (שמות כד ה) בעורותיהן הקריבו את העולות וכו’ – אינו במה"ג.

13) משפטים כא כג⁴⁴⁶¹ (מה"ג): ואם אסון יהיה ונתת נפש יכול הרג אדם ובהמה כאחד וקטע ראשו של זה ואצבעו של זה כאחד יכול יהא חייב מיתה ותשלומין ת“ל “נפש תחת נפש” ולא “נפש תחת נפש”־ובהמה ולא “נפש תחת נפש”־ועין, אבל הרג אדם ואח”כ הרג בהמה קטע ראשו של זה ואח"כ קטע אצבעו של זה חייב שנ' נפש תחת נפש ובהמה⁴⁴⁶² נפש תחת נפש ועין זה הכלל כל שיש בו עון מיתה ותשלומין כאחד נידון במיתה ופטור מן התשלומין.

ור' ישראל לוי (23) מגיה במקום “ולא נפש תחת נפש ובהמה ולא נפש תחת נפש ועין”: [ולא נפש ובהמה תחת נפש ולא נפש ועין תחת נפש], וכן למטה, אבל זה “נפש תחת נפש” של ויקרא כד יז־יח הוא, שכתוב אצל “ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש”. ובבלי כתובות לח א: אבל היכא דסימא את עינו והרגו בדבר אחר אימא נשקול ממונא מניה [ונקטליה]⁴⁴⁶³ א“ל רבא הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין, ובב”ק פד א מביאו התלמוד לענין עין תחת עין ממון: דתנא דבי חזקיה עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין⁴⁴⁶⁴.

ואמר ר"י לוי (23), שהביאו בכתוּבות הדרשה הידועה בבית המדרש במקום הדרש על “נפש תחת נפש ולא נפש ועין תחת נפש” (עי' תוס' ושמ"ק), הקדומה לזו (וזו לא כיוונה כלל לדרשת “עין תחת עין ממון”).

ובתוס' ב“ק פ”ט יז שנינו: הרגו והרג את בהמתו כאחד הרגו וקטע את ידו כאחד הרגו וסימא את עינו כאחד פטור שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון אין נענש אבל הרג את בהמתו ואח“כ הרגו קיטע את ידו ואח”כ הרגו וכו' חייב שנאמר דמים לו שלם ישלם.

ישנם אפוא כמה ציטטים במה“ג וכמה מקומות בכי”י שמתנגדים לחזקיה ו“דבי חזקיה” או שונים ממנו, ויש “דבי חזקיה” שאינם במכילתא דרשב"י ויש גם מסופקים, ואפילו השוים אינם שוים תמיד לגמרי בלשונם וסגנונם.

ואותן הברייתות, שהובאו במקום אחד בשם חזקיה, מובאות במק"א (בירוש' או בבבלי) סתם, וכמה וכמה ברייתות הובאו בתלמודים סתם (הרבה יותר ממה שציין ר"י לוי!).

כ“ז מחזק את דעתו של ר”י לוי, שאין לפנינו כאן במכיל' דרשב"י “תני דבי חזקיה” אלא “ספרי דבי רב”. אלא שתנא דבי חזקיה השתמש בספרי דבי רב לשמות, כמו שהשתמש בספרי דבי רב לדברים (עי' לעיל).

נשאר לנו להעיר על דברי גינצבורג. החושב שמכיל' שלנו נקראת “דרשב”י" מפני שסתמותיה הם דר"ש.

כבר העיר רי“ל שכמה “תני ר' שמעון” אינם במכיל' דרשב”י; אמנם אנו צריכים לנכות מהם את אלה שאינם במה"ג, שהרי בעל מה"ג לא העתיק את כל המכיל'.

אבל ישנם גם כאלה שאינם בכי"י:

א) פסיק“ר פיס' יז (פו ב): תני ר' שמעון בן יוחי משה לא היה יודע וכו' – שאינו בשמות יב כט בשני כה”י (בהוצאתנו עמ' 27), ובמה“ג (כ“י לוין וכ”י ירוש' ועוד): תני ר' שמעון בן יוחאי משה וכו', אלא שבכ”י ברלין חסר “תני” ונוסף “אומר” והכניסו הופמן בפנים, אבל כמו שאמרתי אינו גם בכי"י.

וישנם גם החולקים:

ב) בא יב טז⁴⁴⁶⁵: או אשר יאכל לכל נפש שומע אני אף נפשות בהמה וכו' ת“ל לכם וכו' לכם ולא לכלבים מעשה בשמעון התימני וכו' שהרי אמרו אין עושין ביו”ט לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים. רע"א⁴⁴⁶⁶ אך אשר יאכל לכל נפש להביא נפשות בהמה כו'.

הסתם הוא שלא כר“ע (אלא כריה"ג בבבלי שם), אבל ריש סובר כר”ע (ירוש' ביצה ספ“א סא ע”א).

ג) משפטים כב א⁴⁴⁶⁷: יצא חוץ למחתרת דמים לו – כר' חייא בירוש' סנהד' פ“ח כו ע”ג, ושלא כ“תני ר' שמעון בן יוחי” שם: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים.

ד)⁴⁴⁶⁸ בא יב ז⁴⁴⁶⁹: מכלל⁴⁴⁷⁰ שנאמר בבית אחד יאכל מלמד שאין פסח מצרים⁴⁴⁷¹ נאכל אלא בבית אחד מניין אף בשני מקומות ת"ל על הבתים אשר יאכלו אותו בהם הא למדת שפסח מצרים נאכל בשני מקומות אבל האוכלו אין אוכלו אלא במקום אחד.

ולהלן יב מו⁴⁴⁷²: בבית אחד אין לי אלא בית מנין לרבות חצר גנה וסוכה ת“ל באחד יאכל א”כ למה נאמר בבית אחד יאכל בחבורה אחת.

וזהו כר' יהודה ולא כר' שמעון, האומר שאף האוכלו אוכל אותו בשני מקומות⁴⁴⁷³: בבית אחד יאכל בחבורה אחת וכו' כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם הא למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה הא מה ת"ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת [הכתוב מדבר] מכאן אמרו הפסח נאכל בשני מקומות ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות⁴⁴⁷⁴, רבי שמעון בן יוחאי אומר בשני מקומות (כלומר: אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות) כיצד היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה ויוצאין לחוץ, היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית נמצאו אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות.

ופשוט לפי המקורות האלה, שחבורה אחת נחלקת ואוכלת בשני מקומות, אבל אותם האוכלים אינם אוכלים לת“ק בשני מקומות, ור”ש חולק.

וכך אמרו בירוש' פסח' פ“ז לה ע”ב־ע“ג: דתני על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות יכול אף אוכליו יהו אוכלין אותו בשני מקומות ת”ל בבית אחד יאכל הא כיצד פסח נאכל בשני מקומות ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות ר' שמעון אומר אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. מה מקיים ר' שמעון בבית א' יאכל שלא תהא חבורה מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ, וכו‘. שמש שאכל כזית והוא בצד התנור וכו’ באין ואוכלין עמו בצד התנור ואם לאו נותנין לו חלקו ואוכל במקומו. תמן אמר (“אמרין”) דרבי שמעון היא (“באין ואוכלין עמו”) ולא שמיעין דאמר וכו' בשם ר' הושעיא הכל מודין בתחילה שהן חולקין בסוף שאינן חולקין, מה פליגין כשהיו יושבין ואוכלין ופקעה עליהן הקורה, ר' שמעון או' עוקרין הן חלקן ואוכלין במקום אחר ורבנן אמרין אינן עוקרין את חלקן ואוכלין במקום אחר⁴⁴⁷⁵. ודומה לו בתוס' סוף פ“ו: אף על פי שנאמר בבית אחד יאכל אוכלין אותו בחצרותיהן ובגגותיהן הא מה ת”ל בבית אחד יאכל בחבורה אחת⁴⁴⁷⁶ ר' שמעון אומר הרי שהיו יושבין ואוכלין וראו נחש או עקרב הרי אלו עוקרין את פסחיהן ואוכלין אותו במקום אחר שנאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהן א"כ למה נאמר⁴⁴⁷⁷ בבית אחד יאכל שלא יהו שתי חבורות⁴⁴⁷⁸.

ונוסח התוס' מתקרב ככר אל נוסח הבבלי פו א, שלר' יהודה הפסח נאכל בשתי חבורות ולא בשני מקומות, ולר"ש – בשני מקומות ולא בשתי חבורות.

אבל ברור שמכיל' דרשב"י כאן כר' יהודה, וכל הטורח של גינצבורג (417־416) לא הועיל הרבה,

ה) בא יב ד⁴⁴⁷⁹: עד שישחוט – דלא כר' שמעון (פסחים פ“ח מ”ג וירוש' שם לו ע"א).

ו) משפטים כב ה⁴⁴⁸⁰: יכול עיברה נחל וכו' – דלא כר"ש (ב“ק פ”ו מ"ד): הכל לפי הדליקה.

נשארו אפוא

– סתמות שהם כר"ש (גינצ' 419–422):

1) שם כא לא (בהוצאתנו עמ' 182) או בן יגח וכו' – מדר“י נזיקין פ”י 281 בשינויים גדולים⁴⁴⁸¹, בשם רשב"י.

2) שם כב יט⁴⁴⁸²: להביא את המשתף (יותר אין בכ"י!) – מדר“י נזיקין פי”ז 310 וסנהד' סג א בשם רשב“י, ספרי דברים פיס' מ”ג: רשב"ג, מ"ת 38: רשב"א.

3) שם כג יט (הופמן 159)⁴⁴⁸³: נאמר כן לא תבשל וכו' – מכיל' כספא פ"כ 336: ר' שמעון בן יוחי אומר⁴⁴⁸⁴, בחולין קטו ב והקבלות: דבי ר' ישמעאל; ור' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון אומר: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה (חולין קטז א וש"נ).

השאר, או שהם מיוסדים על הנוסח של בעל מה"ג, ולפי כה"י אין כל יסוד לראיה, או שהראיה דחוקה ורחוקה על פי הפשט.

חוץ מאלה העיר גינצבורג (428 ולהלן) על דברי רשב"י במדר“י הנמצאים ברובם (בשמו!) במדרשב”י:

א) יב ד (בהוצאתנו עמ' 10, הופמן 9) = מדר“י פסחא פ”ג 11.

ב) בשלח יג יז (בהוצאתנו עמ' 45, הופמן 38, מה"ג): רשב"י – מכיל' בשלח, פתיחה, 76.

ג) שם יד א (הופמן 41, מה"ג): רשב“י – בשלח פ”א 83⁴⁴⁸⁵.

ד שם יד ה⁴⁴⁸⁶: ר' שמעון מושלו – בשלח פ"א 88.

ה) שם יד ו⁴⁴⁸⁷: רשב“י – מדר”י שם: ד“א רשב”י אומר.

ו) שם יד ז⁴⁴⁸⁸: [מכאן אמ' ר' שמע'] – מדר“י שם 89: רשב”י.

ז) שם יד יט⁴⁴⁸⁹: שאל ר' נתן את רשב“י – מדר”י בשלח פ"ד 101.

ח) שם טו כה (הופמן 73, מה"ג): רשב“י אומר – מדר”י רפ"א 244–246⁴⁴⁹⁰.

וזה הכל. השאר אינו במדרשב“י, או שהנכון כנו' כי”י במדר"י: ישמעאל.

ומן “תני רשב”י" נמצא רק שהש“ר ד' י”ב (=לעיל ד): תני ר' שמעון בן יוחי לאחד וכו' – בהוצאתנו עמ' 50: היה ר' שמעון מושלו וכו‘, מדר“י בשלח פ”א 88: רשב"י אומר משל וכו’. וזהו (“תני”) במקום: רשב"י אומר, כרגיל במדרשים וירושלמי.

חוץ מאלה שחולקים ושונים⁴⁴⁹¹.

וכל זה מוכיח שאין דרשב“י “תני רשב”י” ומדרשו של ר' שמעון כלל, אלא ככל מדרשי־הלכה השתמש לפעמים בדבריו, ויש שגם סתם לפעמים כמותו: זהו הכל.

האגדה שוה ברובה למכיל' דר' ישמעאל.

מן הטרמינולוגיה המיוחדת למדרשב"י יש להזכיר:

לתוך (מתוך) שנאמר

מכלל שנאמר

יאמר – אילו כן הייתי אומר

וודאי = ממש

גזירה = חובה (גם בספרא)

[ועי' במפתח הלשונות שבמדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד]

המכילתא דרשב“י היא דבי ר”ע מאוחר לכולם (השתמש הרבה בספרא וספרי ותוס' בלשונם), הלשון רחבה, והלכות רבות מקושרות במדרש דרך אגב. כל זה סימן לאיחור זמן.

זה כל מה שאנו יכולים לומר עליו לפי־שעה.

[אמר עצ“ם: מכיון שפרק זה על מדרשב”י – כתבוֹ מו“ר זצ”ל “לפי שעה”, ולא זכינו למחקרו היסודי על ספר זה על פי החומר שבא לידו לאחר כתיבת הדברים; ראיתי להוסיף כאן כמה דברים שלמדתי עם השלמת מדרשב"י ועריכתה⁴⁴⁹²:

א) למונחים. לכמה מן המונחים יש במדרשב“י גם הוראות משניות. למשל: אם כן מה הוא אומר = א”כ מה ת"ל, תלמוד לומר (לא אחרי “מנין”) = שנאמר, מכאן אתה אומר = מכאן אתה למד, דבר אחר = או כלך לדרך זו.

ב) לאוצר הלשון. במדרשב“י נשתמרו כמה ביטויים⁴⁴⁹³ ושמושי לשון קדומים. למשל: יושבין ומהרהרין הרהורים רעים = יושבים ודואגים; שלא נשבור לב טף שעמנו = שלא נמס את לב הטף שעמנו; שלשה מועדות חג של ניסן וחג של עצרת וחג של תשרי = פסח ועצרת וסוכות; היציע העליון = שמים שעל־גבי הר סיני; תחת כנפי השמים; “מחת פורענותן” מקביל ל”מתן שכרן"; גידול ידך = חניכך; פט = בזה; מפרפר באש; קהל קדשים = ישראל; קרובת בשר = חיי אישות; מברכן = מיטיב לברך; נכנס לדברי = האמין. וכן יש בה ביטויים מקראיים, שכנראה היו בשימוש: שכני עפר, ערלים וטמאים,

מרובים ומגוונים כנויי ה' במדרש זה. מלבד השמות הרגילים (גבורה, מקום, מי שאמר והיה העולם ועוד) תמצא: אלוה השמים ב“ה, בית דין הגדול ב”ה, קיים עולמים ב"ה ועוד, רומי אינה נזכרת במדרשנו בפירוש אלא בכינוי: מלכות זו, מלכות חייבת זו, מלכות עליזה זו.

יש בו צורות של חיזוק והדגשה ע“י הכפלה: אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך פרעה רשע בן רשע ומצרים מרודים בני מרודים⁴⁴⁹⁴ היאך יכנסו לדברי: קולות וקולי קולות ברקים וברקי ברקים. ע”י הוספת בינוני של פֻעל: עתידין היו ומעותדין היו זריזים היו ומזורזין היו; כפולה ומכופלת. ע"י שלילה התוכפת לחיוב: מתה ואינה מתה, מה ליטול ומה לא ליטול, מה לוכל ומה לא לוכל.

ג) לשמות החכמים. החכמים הנזכרים במדרשב“י הם המצויים בבית מדרשו של ר”ע; אבל נזכרים בו גם חכמים משל בית ר' ישמעאל (כר' ירמיה ועוד). בכמה מקומות באגדה נזכרים תלמידי ר“ע אף בשמות אבותיהם (ר' יהודה בר' אלעאי, ר' יוסי בן חלפתא), שכן “האגדה שוה ברובה למדר”י”⁴⁴⁹⁵, ושתיהן, מדר“י ומדרשב”י, שאבו ממקור אחד. גם ר"ש נזכר בכמה מקומות בשם אביו.

ד) לציטטים מן המשנה. כבר עמד מו“ר זצ”ל במק“א⁴⁴⁹⁶ בקצרה על הציטטים שבמדרשב”י. מן הפרטים שבדקתי⁴⁴⁹⁷ אנו לומדים, שעל־פי־רוב מביאה מדרשב“י ממשנתנו, משנת רבי, בלשונה, וכן – מן התוספתא שלפנינו בלשונה. כמו כן העתיקה גם מקבצי־ברייתות אחרים, וכמה מהן נמצאות אף בבבלי. לשונות הפתיחה הם: מכאן אמרו, מיכן ש־, מכאן אתה אומר, מכאן היה ר' פלוני אומר, שהרי אמרו, זה הוא שאמרו; מלמד או נמצינו למדין; זה הוא ש־, זו היא ש־; מנין; לפי, כיצד ועוד. ויש גם ציטטים בלא כל פתיחה. ככל מדרש־הלכה דרכה של מדרשב”י לחזור על הדרשה בכל מקום, שאותו לשון או אותה תבה, נזכר בכתוב. למשל: אין ימצא בכל מקום אלא בעדים; רעהו – פרט לאחרים, פרט לגר תושב.

ה) לדרכי המדרש. נשתמרו בה במדרשב“י דרשות, שהן פשוטו של כתוב⁴⁴⁹⁸. אף היא דורשת אתי”ן וגמי“ן רבויין. ולבסוף יש לציין את מיעוט מספרם של השמות הטופוגראפיים במדרשב”י. ובמקום אחד נראה, שהָשמטו שמות־מקומות במתכוין: במעשה של לולינוס ופפוס.

ו) לכתבי־היד. בהוצאת מדרשב“י היו לפנינו 13 כתבי־יד, שהם עשרה. כ”י פירקוביץ וחבריו מהוים את רוב בניינו של הספר. בין כה“י יש אחד שאינו אלא עיבוד נוסח מדרשב”י שהיה לפניו; ואחד שהוא לקוטים.

ז) לחלוקה. המדרש נחלק לפרשיות. בכ“י פירקוביץ נשמר רק במקום אחד (סוף פרשת בא, עמ' 44 בהוצאתנו): סליק פרש'. ובהגהות ר”א הלחמי: חסלת פרשתא (עמ' 6). הפרשה נחלקת לפסקאות. ו“סל' פסקא” נמצא בכ“י פ' ב־7 מקומות – כולם לפני פרשה (פתוחה או סתומה): לפני יד כו (עמ' 66) – פתוחה, לפני טו כ (100) – פתוחה, לפני יז א (117) – פתוחה, לפני יז ח (119) – פתוחה, לפני כב ד (195) – סתומה, לפני כב טו (207) – סתומה, לפני כב כד (211) – פתוחה. בכ”י קמברידג' נמצא ציון “פרק” לפני “כי תקנה עבד עברי” (עמ' 159).

כ"י פ' נוהג לשים ריוח בין פסוק לפסוק ולציין "סל' פסו' “⁴⁴⁹⁹. בהרבה מקרים (כי"ח פעמים) בא “סל' פסו' " רק אחרי שני פסוקים, ויש גם אחרי 3 פסוקים⁴⁵⁰⁰ ואחרי 4 פסוקים (יב כא–כד). ציון “פסו' " או “פסוק” נמצא גם בכ”י א”פ (עמ' 14 ו־16). ציון “פס' " נמצא גם פ”א בכ”י קמברידג'.

בכ“י א”פ, שהוא קדום לכ“י פ', נמצא גם מנין ברייתות (עמ' 3). מנין ברייתות נמצא גם בהגהות ר”א הלחמי (עמ' 4 ו־6).]

 

XII. ספרי זוטא ⁴⁵⁰¹    🔗

על יד מדרשו של ר' ישמעאל (“דבי ר' ישמעאל”) לבמדבר היה נמצא גם מדרש לספר זה מבית ר' עקיבא⁴⁵⁰².

אבל “דבי ר”ע" לבמדבר מבית מדרשו של הספרי דברים וספרא – אבד לנו; אלא שנשארו לנו שרידים מענף אחר של דבי ר"ע, הוא “ספרי זוטא”.

ספרות:

צונץ, גד"פ הו' ב' 51;

רצה“ח, אגרת בקרת, פרסבורג תרי”ג, כו–כז;

פרידמן, בהוספה שניה, קכא ע“א–קכב ע”ב;

בריל, יובלשריפט גרץ, 179 ואילך;

קאׄׄנינסברגר, ספרי זוטא; Quellen, III ואילך;

ר' ישראל לוי, Ein Wort, 2;

הופמן, 59 ואילך;

הורוויץ, ספרי זוטא, במבואו הגרמני עמ' XV–XXI וב־JE XI 333 b..

בניגוד ל“ספרי” סתם שלנו לבמדבר, שנקרא גם “ספרי רבתא” (או“ז ח”א סי' רכז), נקרא המדרש השני לבמדבר “ספרי זוטא” (אצל הר"ש ושלאחריו), – “זוטי” (ילקוט) “ספרי של פנים אחרים” (הראב“ד בפי' ת”כ) – “של פנים שני” (רש"י ויק' י יט), “ברייתא דספרי” (רש"י סנהד' כט א), “מדרש פנים אחרים של וישלחו” וכדומה (ערוך), אבל גם “ספרי” סתם⁴⁵⁰³, או “ספרי ירושלמי”⁴⁵⁰⁴. על־יד זה הוא נקרא גם בשם הירושלמי הכולל לקובץ של מדרשי־הלכה: מכילתא, כך ברשימה ישנה של הגניזה⁴⁵⁰⁵: כתאב מכאלה ואבתדאה לפי שנאמר בכל קודש לא תגע יכול אף במעשר, וכן תמיד בס' המצות להרמב"ם, ובמקום אחד – אפילו “מכילתא דר' ישמעאל”⁴⁵⁰⁶.

ציטטים ממנו נמצאים בעיקר בילקוט ובמדרש הגדול, ומהם בצירוף ציטטים אצל שאר ראשונים נאספו לאספה, ראשונה ע“י קאׄׄניגסברגר, ואח”כ ע“י הורוויץ, בצירוף הקטע שפירסם שכטר ב־JQR VI, 657 ואילך⁴⁵⁰⁷ מתוך קטע א”פ 18heb. c.. ומתוך קטע פירקוביץ II פירסמתי (תרביץ ש“א ס”א) ס"ז של פרשת חוקת כלה.

ס“ז אינו דומה למדרש־הלכה של “דבי ר”ע” סתם, כך אין בס“ז 259 מה שנזכר בירוש' פסח' ריש פ”ט; הברייתא שבבבלי סנהד' מה ב, שהיא כלשון ספרי דברים פיס' צד, אינה שוה בסגנונה ובלשונה לס“ז 334; “ת”ר” שבב“ב קיא א אינו דומה בסגנונו לס”ז 318, וחציו השני של המדרש: יכול אף תירשנו וכו' – ליתא שם; “ת”ר" בעירובין פג סע“א אינו ס”ז 283 שהוא מדרש אחר (מלחם – ולא כל לחם, חמשת רבעים משלנו, במקום “של ציפורי” שבת"ר, עי' להלן).

אמנם שיטת מדרשו היא שיטת דבי ר"ע: לומד ג“ש אע”פ שאינה “מופנה” (235, 240, 250, ועוד), דורש כפילות, וי"ו, את (234), או (239), מ־ מן (283).

אבל הוא אינו שייך לחוג זה של תלמידי ר“ע, שהלכותיו נשתקעד במשנתנו, שהיא בעיקרה משנת תלמידי ר”ע; הוא שייך לענף אחר של האילן הגדול הזה, ענף השונה גם בכמה וכמה מהלכותיו, גם בשמות החכמים שנזכרו בו וגם בטרמינולוגיה שלו ממשנת בית ר"ע וממדרשם. גם בלשונו ובסגנונו מתייחד ונבדל מכל שאר מדרשי ההלכה ומכל ספרות התנאים שבידינו.

המדרש הזה הוא בעיקרו – דבי ר' אליעזר בן יעקב⁴⁵⁰⁸, שכן “תני ראב”י" ו“דבי ראב”י" לספר במדבר הנמצאים בתלמוד ישנם כאן:

א) “תני ראב”י" שבירוש' מכות פ“ב לא רע”ד: תני ר' ליעזר בן יעקב כלפי (=לפי) שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח הרי מי שהכה את בנו בנו השני נעשה גואל הדם וכו‘. ומניין אפי’ אמר שאיני יכול להקבילו ת“ל בפגעו וכו' – ס”ז 334 15, ושם 333 13.

ב) “תני [דבי] ראב”י" שבבבלי ב“ב קיט ב: תני ראב”י⁴⁵⁰⁹ אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מארבעים שנה = ס"ז 287 ו־317: אמר ר' אליעזר בן יעקב נאמר כאן וכו' אף מדבר האמור כאן צלפחד. אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה הראשונה וכו' וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים נאות וכשרות הקטנה שבהן היתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת.

כאן קיצר הבבלי והביא תמציתו של דבי ראב“י, שהרי לפי דעתו של ראב”י וודאי שכך היה, שאף הקטנה שבהן היתה כבר בת ארבעים בשעה שנשאת.

וכמה וכמה סתמות שבס“ז הם כראב”י:

א) ס“ז 237: ולקח הכהן מיד האשה נאמר כאן מיד ונאמר להלן (ב“ביכורים”) הטנא מידך מה מיד שנאמר להלן (כלומר: כאן) תנופה (“שהרי תנופה מפורשת כאן”) אף מיד שנאמר כאן (“להלן”) תנופה (ומכאן לביכורים שצריכים תנופה) – סתם כראב”י, ספרי תבוא פיס' ש: מידך מלמד שטעונים תנופה דברי⁴⁵¹⁰ ר' אליעזר בן יעקב, מנחות סא א וירוש' ביכורים פ“ב סה ע”א.

ב) ס“ז 297: לפה שנאמר מקצה שלש שנים (דב' יד כח) אבל אין אתה יודע חילופים למה (“מעשר זה במקום מה בא”) חילופים לשני או לראשון ת”ל לנחלה מה נחלה אינה פוסקת אף מעשר אינו פוסק וכו' – סתם כראב“י, ספרי ראה פיס' קט: ראב”י אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל לנחלה מה נחלה אינה חה אף מעשר ראשון אינו זז, ר"ה יב ב (מה נחלה אין לה הפסק).

ג) ס“ז 245: ורקיקי מצות משוחים יכול כדרך המושחין אמרת בשמן כדי קיום שמן כיצד הוא עושה טובל אצבעו ונותן אחת על זו ואחת על זו כמין כי – כתם כראב”י, ספרא נדבה פרשה י ו: סלת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וכו' ראב"י אומר מושח את הרקיקין כמין כי וכו'.

ד) ס“ז 282–283: ועשה אשה ריח ניחוח לה' מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים (קרבן) – סתם כראב”י, כריתות פ“ב מ”א: ראב"י אומר גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו הדם⁴⁵¹¹.

ה) ס“ז 318: נתן תתן להן זה חלק אביהן. בתוך אחי אביהן זה חלק אחי אביהן – סתם כראב”י, ספרי פיס' קלד: ראב“י אומר אף חלק אחי אביהם נטלו, ב”ב קיח ב; תוס' פ"ז.

ו) ס“ז 303 12: כשאמר דמה שלא יצא דמה חוץ לגת שאם יצא דמה חוץ לגת פסולה – סתם כראב”י, תוס' פרה פ“ג י: נתן בידו כשהוא מזה בין חוץ לגיתה ובין חוץ למערכה פסול. ר”א בן יעקב אומ' חוץ לגיתה פסולה חוץ למערכתה לא יחזיר וכו'.

ז) ס“ז 329: וטהרתם אתם ושביכם יכול יהוא מקבלין הזייה עד שלא נכנסו לברית ת”ל אתם ושביכם מה אתם בני ברית וכו' – סתם כראב“י בס”ז 305: אמר ראב“י לכן נאמר והיתה לבני ישראל בני ישראל מקבלין הזייה אין הגוים מקבלין הזייה, א”ל ר“א וכו' א”ל וכו' אתם ושביכם מה אתם וכו'.

ואף ח) ס"ו 263 (ממדרש הגדול!): וכן את מוצא ברחב הזונה שהטמינה את מרגלי יהושע וכו' ועליה הוא אומר ומשפחת בית עבודת הבוץ שהיתה עסוקה בבוץ ד"א שהטמינה את המרגלים בבוץ (“בפשתי העץ”) ר' אליעזר בן יעקב אומר שהיתה עסוקה בביסינ[ו]ן.

ספרי פיס' עה: עבודת הבוץ שהטמינה את המרגלים בבוץ לבית אשבע שנשבעו לה המרגלים ר' אליעזר

או' זו רחב הזונה שהיתה עסוקה בכסנין⁴⁵¹².

אף זה סתם כראב“י, כי כאן הוסיף בעל מדרש־הגדול לעיקר ס”ז (“שהיתה עסוקה בבוץ”) עוד “דבר אחר” מתוך ספרי פיס' עח, שהקבלתיו למעלה, כי הנכון בספרי: בביסנין, βύσσινα, βύσσινον “בגדי בוץ”⁴⁵¹³, ו“ר' אליעזר” שבספרי מקוטע במקום “ר' אליעזר בן יעקב”⁴⁵¹⁴, ואין “ד”א" מעיקר ס“ז, כי בעל ס”ז אינו משתמש כלל ב“ד”א“, אלא במקום “ד”א” רגיל אצלו: ובצד השני אתה אומר⁴⁵¹⁵.

וכל מקום שאתה מוצא ב“ציטטים” שבמה“ג “דבר אחר” הרי זה חשוד מתחילתו שהוא לקוח ממקור אחר ושהוא לשון בעל מה”ג, והם: ס"ז 234 13, 235 17 (שאינו בילקוט), 247 20 ואילך – 248 31 (שהכל ממדרש רבא, ועי' להלן), 264 6, 7, 19 (שהכל לקוח מספרי), 265 9, 14, 31, 35, 266 17 (ומכאן עד 273 הכל מספרי!), 269 12, 270 14, 19, 20, 32, 33, 271 18, 273 2⁴⁵¹⁶ 274 31, 276 2 (שאינו בילקוט), 10 (שאינו בילקוט), 24 (שאינו בילקוט), 277 11 (= ספרי), שם 14 (בח"נ, ואינו בילקוט), 279 22, 319 13.

וכך הדבר אפילו בציטט שישנו גם בילקוט, ס“ז 317 2 (= ספרי פיס' קלג, סתם), שאמנם אפשר שנשתנה מן “ובצד אחר אתה אומר”, כשם שבוודאי נשתנה “ד”א” מן “ובצד אחר” בציטטים שישנם גם בילקוט, שבס“ז 249 שו' 3 ושו' 27⁴⁵¹⁷: ד"א אתה אומר (10: ד"א היה ר' שמעון אומר), כשם ששינו הסופרים בב”מ קטו א⁴⁵¹⁸ “דבר אחר” במקום “לצד אחר”⁴⁵¹⁹.

ומכיון שכך וודאי ש“ד”א" שבכאן הוא הוספת בעל מה“ג אל עיקר ס”ז.

וסתם ס“ז הוא אפוא ראב”י.

ואף ס“ז 305 3⁴⁵²⁰ הוא דבי ראב”י: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת אמרו פעם אחת שאלו לומר הרי פרה ששתת מי חטאת ונשחטה על אתר מה הי[א] והיו מבקשים לחטאות (“לטמא”) את בשרה א‘⁴⁵²¹ ר' ליעזר בן יעקב לכך נא’ והיתה לעדת בני ישר' למטמרת כשהן שמורים הן מי נדה ואם אינן שמורין אינן מי נדה.

כי דברים אלו, שנאמרו כאז בשם ראב“י, אינם דברי ראב”י, אלא סידור מדרשו, אבל הדברים הם דברי החכמים שלפניו, דברי ר' יוסי הגלילי לפני הזקנים (וביניהם ר“ט ור”ע) ביבנה או בלוד, ספרי פיס' קכד ותוס' מקואות ספ"ז.

ואף בס“ז 282: הא כיצד ראב"י אומר הצבור מביא ששים ואחד והיחיד מביא ששים – אין “ראב”י אומר” אלא מאמר מוסגר של המסדר האחרון, וכולה ראב"י היא⁴⁵²².

גם הרגילות של שם ראב“י בס”ז והמעשים הרבים שבשמו שנזכרו כאן (ס“ז 258, 263, 267 ב”פ, 282, 287, 289 בהערה, 305 ב"פ, 315, 327–328, 328) מוכיחים שלפנינו דבי ראב"י.

וכך גם הטרמינולוגיה שלו המיוחדת, ומתוכה: אין במשמע אלא, במקום “אין לי אלא”; אמרת, אמר (הכתוב), כשאמר, במקום “ת”ל“. הא מה הדבר, במקום “הא כיצד” – אנו מוצאים בפי ראב”י ודבי ראב“י⁴⁵²³, ספרי שופטים פיס' קצה (אין לי במשמע אלא), זבחים צא ב “[דבי]⁴⁵²⁴ ראב”י” (אמרת)⁴⁵²⁵; מח“ו 634 = ס”ז 289 בהערה (הא מה הדבר)⁴⁵²⁶. ובצד השני (אתה אומר) במקום “ד”א" (לעיל); “מכל צד” במקום “מכל מקום”; “והלא אוֹמַר וכי דין הוא” במקום “והלא דין הוא”.

אבל המסדר האחרון של ס“ז לקח גם ממקורות אחרים, וביחוד השתמש הרבה בדבי ר' שמעון ודבי ר' אלעזר ב"ר שמעון⁴⁵²⁷, שהם גם נזכרים הרבה מאד בס”ז (ר"ש, 238, 239, 243, 248, 249, 251, 253, 254, 259, 263, 266, 267, 268, 269, 272, 287 [– אמר לו] = 317, 292, 303, 304, 311 [משנה], 313, 315, 322, 333; ראב"ש, 229, 232, 238, 245, 247, 258, 259, 275, 277, 288, 317, 329).

והתבונן בס"ז 258, ד‘: ויעשו את הפסח בראשון ראב"י אומר אם לימד (“ללמד”) שהפסח בראשון כבר לימד וכו’ אלא מלמד שלא עשו ישראל פסח כל ארבעים שנה וכו‘. כיוצא בו ר' אליעזר ביר' שמעון אומר וישבתו העם ביום השביעי מלמד שלא עשו ישראל שבת בל ארבעים שנה וכו’.

כאן השלים המסדר את “דבי ראב”י" ע“י “דבי ראב”ש”.

המשנה שלו אינה מתאימה כלל למשנתנו⁴⁵²⁸. היא לפעמים משנת ר' נתן (ס“ז 284 8: ומטמא טומאת אוכלין, בניגוד לחלה פ”א מ“ח, אבל כר”נ פסח' מה ב ותוס' נדה פ"ו יא, שאם נפסל מאוכל־אדם אינו מטמא) או משנת ר' יוסי (ס“ז 228 21 וכלים פ”א מ"ט, שאינו מבדיל בין ההיכל לבין האולם ולמזבח)⁴⁵²⁹, או משנת ר' יהודה (ס"ז שלי: חוקת 17 13; 26 30; 27 12; 28 29; 32 22).

גם נזכרו בס"ז כמה וכמה תנאים, שאינם שכיחים בכלל בשאר מדרשי הלכה כר' יונתן בן המשולם, ור' חנינא (חנניה), אלעזר בן מתיא ושמעון בן פנחס, ור' שמעון בן חנינא ור' נהוראי ואיסי בן מתיא. אבל רבי לא נזכר בכל המדרש הזה!

כל אלה מראים על חוג אחר ובית־מדרש אחר של תלמידי ר"ע, וגם על מסדר אחר, שלא היה מתלמידי רבי המובהקים, ושמדרש־הלכה זה לא נשנה ולא נסדר בבית־מדרשם של שאר מדרשי הלכה מבית ר"ע.

את מקומו של המסדר האחרון אנו למדים מתוך ס“ז 283 19: שבעת רבעים מדבריים וקב וחצי ירושלמיים שהן חמשת רבעים משלנו, בהשואה לדבי ר”ע (ת"כ) שבעירובין פג ע"ב שהזכרתי: שהן ה' של ציפורי.

המסדר הוא אפוא בן ציפורי, וטבריה (דרשות שנדרשו שם!) נזכרת בס“ז עמ' 305 13 (ס"ז שלי 15 20) ועמ' 302 14 (ס"ז שלי 10), ולעומתה בס”ז 313 12 (ס"ז שלי 30 24): מעשה בבית דגן שביהודה: 314 22 (ס"ז שלי 33): משום חמשה זקנים שבאו מיהודה; 281 11; פפייס איש אונו; גם מכל אלה יוצא שהמסדר חי בגליל ולא ביהודה.

והנה בציפורי ישב – לפחות זמן רב – בר קפרא⁴⁵³⁰, תנא ופייטן, שהתבדל מבית מדרשו של רבי, שעלה מיהודה והתיישב בגליל. ואמנם אנו מוצאים את דרשת ב“ק שבברכות סג א – סתם בס”ז 317 1: זלת (כצ"ל) קפיץ קני באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר.

ואע“פ שאין אנו מוצאים כאן בס”ז סוף מטות, 330 12–13 את “תני ב”ק" שבע“ז עה ב⁴⁵³¹, אין זאת אומרת עדיין, שאין הוא המסדר; שכן אפשר ש”תני ב“ק” זה לקוח ממקים אחר במדרשו, או מ“משנת” ב"ק, ולא ממדרשו.⁴⁵³²

יש בקטע שפרסמתי כמה דברים החשובים לבירורי הלכות ומשניות, ועליהם העירותי במקומם. כאן אני רוצה להעיר על נקודה אחת היסטורית שזכיני בה בקטע זה בהיסח הדעת.

באמצע וויכוח של הלכה מסופר כאן לתומו (ד ע"א של הקטע, עמ' 17 בהוצאתי):

אמרו היו תלמידים אדומים לבית שמאי באותה שעה אמרו להן (אותם התלמידים לב"ש) צאו וראו מי שיש לו טומאה ייפה כוחו להציל וכו'.

“אדומים אלו הם “דרומיים”, שהרי בלשון המשנה “אדום” הוא ה”דרום“: חומץ האדומי (פסח' פ“ג מ”א) – “בסימה דרומיה” (ירוש' שם רפ“ג כט ע”ד); ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום (כתובות פ“ה מ”ח) – “לדרומה” (ירוש' שם ל סע"ב)⁴⁵³³. ור' ישמעאל ישב בכפר עזיז (כלאים פ“ו מ”ד), דרומית ליוטא, אבל אצל אבסביוס באונומאסטיקון נזכרות כערי ה”דרום" (Δαρωμᾶ) יוטא, דומא וכרמל⁴⁵³⁴, והירונימוס בפירושו לישעיה כא יד אומר: Duma non tota Idumaea provincia, sed quaedam eius regio⁴⁵³⁵; דומא ויוטא הן אפוא מגבול “אדום” ו“דרום”.

מצד אחר נחשבות בחשמונאים א' בית צור⁴⁵³⁶ ומראשה, דרומית מערבית לחברון, ל“אדום”, ובית־צור כעיר העומדת על הגבול⁴⁵³⁷. ואצל יוסף בן מתתיהו נחשבות אפילו היותר צפוניות, תקוע והירודיון, ל“אדום”.⁴⁵³⁸

והנה גם ה“אדומים” שנקראו ע"י הקנאים לעזרת ירושלים⁴⁵³⁹ אינם אלא (כ“אדומים” שבפ"ט שם) יהודי “דרום” זה⁴⁵⁴⁰.

ומכיון שאנו יודעים⁴⁵⁴¹, שבית שמאי היו קרובים ברוחם אל הקנאים – הרי ניתן לנו ברמז זה שבקטע שלנו החוט המקשר את הקנאים עם ה“אדומים”: הם תלמידי בית־שמאי שביניהם.

ולשון “באותה שעה” מוכיח שהם רומזים לשעה קדומה, לשעה ידועה וקבועה, ז“א לזמן שלפני החורבן בשעה שב”ש וב"ה דנו ונהרגו (בי"ח דבר) על כמה מהלכות טומאה.

ועלינו לזכור שגם אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון, שנתמנה מטעם הממשלה הלאומית לשר צבא בארץ “אדום”⁴⁵⁴² – אחד מתלמידי בית־שמאי היה⁴⁵⁴³.

ותשובתם של “האדומים”: מי שיש לו טומאה יפה כוחו להציל – אנו מוצאים אחר כך בפי ר' יהודה (לענין אחר)⁴⁵⁴⁴. וידוע שר' יהודה היה שונה משנת ר' אליעזר השמותי⁴⁵⁴⁵.