רקע
יעקב נחום אפשטיין
מבואות לספרות התנאים: משנה, תוספתא ומדרשי הלכה

דבר העורך

משנה, תוספתא ומדרשי־הלכה ערוך בידי תלמידו עזרא ציון מלמַד


ב"ה

כי נח נפשיה דרב אסי עיילו

רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה

(קידושין יג א)


ספר זה על שלשת חלקיו נדפס מתוך כתב ידו של מו“ר זצ”ל. כתחילה נכתבו הדברים לשם הרצאה, אבל דבריו היו ערוכים אף כשכתבם לשם הרצאה, וגם בהם היה כל משפט ומשפט ברור ובהיר. לא הייתי מקבל עלי תפקיד קשה ואחראי זה, עריכת כתבי מו“ר זצ”ל, דהא “לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין” (ע"ז ה ב), אלמלא מצות מו“ר בצוואתו (מיום י“ט באלול תרצ”ו), שקרא לה “זכרון דברים לסדור כ”י שלי”, וז"ל:

… אם לא אספיק חלילה לגמור את ספרי “מבוא לנוסח המשנה”, הריני מבקש למסור את כל החומר לסידור לגיסי ד“ר ב. די־פריס בצירוף עם תלמידי החביב מר ע. צ. מלמד, הבקי בספרַי ובכתבַי, והם ישתדלו לגמור סידורו. החלק השני “מבוא למשנה” צריך עוד עיבוד וסידור, וכך הוא המצב גם במבואי למדרשי הלכה, וכן ב”דקדוק ארמית־בבלית“. הכל ימסר לעריכה להנ”ל.

זכינו וסידר בעצמו את ספרו המוֹנוֹמנטאלי “מבוא לנוסח המשנה”, שמהדורתו הראשונה כבר אזלה; אך שאר כתביו לא זכו לעריכתו וסידורו המופלאים.

כדאי להביא בזה פתיחה קצרה להרצאותיו בשעורים לעם מטעם האוניברסיטה העברית בתל־אביב (י“ד בטבת תרצ”ד), שמצאתיה על־יד הפתיחה ל“מבוא למשנה” (להלן עמ' 13):

רבותי, אני רואה צורך בדבר לומר תחילה מה שאינו נכנס ב“מבוא למשנה”, לפחות ב“מבוא למשנה” שלי:

הוא אינו מבוא לתורה שבעל־פה. זה עוסק בתולדות תורה שבע"פ, התהוותה והתפתחותה, לבָתֶּיהָ ומקורותיה השונים: משנה, תוספתא, מדרשי־הלכה ושני התלמודים; ההלכה שבפפירוסים הארמיים, באפוקריפיים, אצל פילון ויוספוס. הוא אינו גם “מבוא לתלמוד”, אפילו לא חלק ראשון שלו (ובטעות ניתן לו שם זה); “מבוא לתלמוד” בלשוננו אינו Die Entstehung des Talmuds, אלא מבוא לתלמוד הבבלי, או לתלמוד הירושלמי, או לשניהם יחד: תולדות התהוות הספר, התחלותיו, עריכותיו השונות וסידורו האחרון.

ה“מבוא למשנה” – הוא מבוא לספר המשנה, לתולדות הספר, ראשיתו, קבציו השונים וסידורו האחרון. זה ולא יותר.

ומכיון שאני עוסק בספר, הייתי מבקש את כל אחד מן המשתתפים בשיעורי זה, שיהיה ספר המשנה בידו.

חברי ורעי היקר הרב ד"ר בנימין דה־פריז טרוד מאד בשנים אלו בהרבצת תורה במוסדות גבוהים בארץ, ולפיכך נעניתי לבקשתו ונכנסתי בעבי הקורה של העריכה.

השתדלתי ללכת בשיטת מו"ר בספרו “מבוא לנוסח המשנה”; אך בשתים נטיתי מדרכו:

א) העברתי את מראי־המקומות והפירושים־להבאות מפנים הספר וקבעתים בהערות, עד כמה שאפשר, להקל על הלומד.

ב) בשיטת סוגריים שיניתי מנוהגו: בסוגרים מרובעים [ ] ציינתי הוספות ע"פ כתבי יד או השלמות־ליקוי בכתב היד; ובסוגריים מחודדים – השלמות המחבר בשיקול דעתו על פי מקורות אחרים.

בכמה מן הקטעים שהעברו עליהם קוי מחיקה בכתב היד, או המסומנים בגליון בסימן שאלה (?), לא יכולתי להכריע אם קוי המחיקה וסימן־השאלה לביטול באו או ציון לשם סיגנון והרחבה הם, לפיכך הלכתי בדרך עזרא הסופר (מס' סופרים) והשארתים במקומם בשינוי (נדפסו באותיות קטנות או בין חצאי לבנה).

בחלק ב' סידרתי את המבואות לפי סדר המשנה, ולא לפי סדר כתיבתם, כי לא תמיד יכולתי לקבוע את הסדר הזה. כמה מן המבואות הם ממהדורא שניה של המחבר.

גם הקטעים וההערות הנתונים בין סוגריים מרובעים, הם של המחבר (חוץ מהערות אחדות, שהוספתי אני, ועפ“ר קבעתי בסופן ר”ת שמי).

לצערי לא יכולתי לבדוק כמה הבאות מן ספרים, שאינם בספרייתו, וסמכתי על דייקנותו.

שמעתי לעצת חבריי וסדרתי מפתחות מפורטים, שיהיו לעזר רב לכל לומד בספר (מו“ר קצר את המפתחות ל”מבוא לנוסח המשנה" מסבות שהזמן גרמן, ועל זאת ידווה לב כל חכם וחוקר הלומד בספר ונזקק לו בשאלות שהוא דן בהן). לא הָכנסו למפתחות כל המשניות והתוספתות, שפורשו במקומן (עירובין, ר"ה וכלים).

חלק עיקרי בהכנת הספר לדפוס נטלה אשת־חיל. חברת חייו של מורי ורבי זצ“ל, הגב' צפורה אפשטיין מב”ת ותלח“א, שהעתיקה את כתב היד בדייקנות־למופת של פילולוגית קלאסית. היא גם עברה על הגליונות הנדפסים ועזרה לתקון הט”ד.

גיסו של המחבר הרב ד“ר בנימין דה־פריז הי”ו עבר בעיון על גליונות ההגהה של כל הספר, והערותיו הצילוני מכמה שיבושים. אפריון נמטייה!

מפי עליון יבורכו כל הדואגים לסידור כתביו של גדול חוקרי התלמוד בדורנו ומסייעים להופעתם: לשר החינוך והתרבות, לאוניברסיטה העברית ונשיאה, למכון למדעי היהדות ולראשיו.

ברכת ה' תחול על מנהלי הוצאת הספרים ע"ש יהודה ליב מאגנס וראשי חברת “דביר” (תל־אביב), שלא חסכו עמל וכסף, והוציאו את הספר בהדור, הנותן כבוד למחבר ולשתי הוצאות הספרים. יישר חילם!

חן־חן להנהלת דפוס “טורים” ולפועליו, שהשתדלו להוציא מתחת ידם דבר נאה ומתוקן. ברוכים יהיו!

ואני תפלה, שבזכות רבותי, אבא מארי ומורי ורבי, זכרונם לברכה, יזכני החונן לאדם דעת להוציא לאור את שאר כתבי מו"ר ואת כתבי, שאף הם פרי נטיעותיהם הם.

ע"צ מלמד


ירושלם, ארבעה בשבט שנת “שלו”ם ר“ב למדינ”ה" לפ"ק

במלאת עשרים וחמש שנה לפטירת עט“ר אבא מארי זצ”ל


מבוא למשנה ולתוספתא

 

פתיחה    🔗

מבואי זה עוסק בספר המשנה ותולדות מקורותיו, שרידי משניות קדומות שנשׂרדו בו, עד משניות תלמידי ר' עקיבא שנשתקעו בו, ועד משנת רבי וסידורה. זאת אומרת אפוא תולדות ספרי המשנה, למן עקבותיהם הראשונים ועד סידורה האחרון של משנתנו.

כי משנתנו, משנת רבי, אינה הראשונה מקובצי ה“משניות”; קדמו לה כמה וכמה קובצי משניות, שאע"פ שהיו דומים בכמה עיקרי הלכות – שונים היו בתולדות ובפרטים, פירושים והגבלות (והם הם עיקרי המחלוקות). שונים היו גם בסידורם וסדרם.

תנא אחד צירף דברים שונים ורחוקים זה מזה על ידי סימן חיצוני: חמש פרוטות, חמשה חומשין (ב“מ פ”ד מ“ז–מ”ח), פסקים של חכם אחד (אדמון וחנן, כתובות פי“ג מ”א–מ"ז), וויכוחים של צדוקים ופרושים (ידים פ“ד מ”ז–מ"ח), דברים שבין ב“ש וב”ה בסעודה (ברכות פ“ח מ”א–מ"ה), דברים שהם מפני תיקון העולם, מפני דרכי שלום (גטין פ“ד–פ”ה), דברים שהם “שוים זה לזה בכך וכך דרכים” (ביכורים פ“ב מ”ה–מי"א), ש“אין בין זה לזה אלא” דבר פלוני (מגילה פ“א מ”ד–מי"א), קניינים או חיובים שונים (קידושין פ"א) וכדומה.

והשני שנה קובץ של הלכות השייכות זו לזו: הלכות שבת, חגיגה, מעילה, דינים (נזיקין), עבודות, קינים וכדומה.

ושונים היו קבצים אלה כמובן אף בלשונם וסגנונם לפי. זמנם ומקומם: ה“תנא הירושלמי” שנה “לשון קליל” (ב“ק ו' ע”ב): “חב המזיק” (ב“ק פ”א מ"א), ושנה כמה דברים בלשון המקרא: “במיטב הארץ” (שם), ולא “בעדית”; “החלו עולים”, ולא “התחילו” (תמיד רפ"ו); הוא שנה “אצבע הכבד” (תמיד פ“ד מ”ג), והשני שנה “חֵצֶר הכבד” (יומא פ“ח מ”ו), בהשפעה ארמית (“חֶצרא” בארמית “אצבע”); אחד שנה “חבית” (סוכה פ“ד מ”י) והשני שנה “כד” (מעילה פ“ג מ”ז): “היינו כד היינו חבית” (ב"ק כז א), וכדומה הרבה. ויש אפילו שאותו השם שימש בקבצים השונים למובנים שונים, והם גרמו למחלוקות בענין (“פשפש” במובן “פתח קטן בתוך שער” ובמובן “חדר” ו“לשכה”, ובהן נחלקו שקלים פ“ו מ”ג [=מדות פ“ב מ”ו] ומדות ותמיד)1.

שׂרידים של אותם הקבצים הקדומים והראשונים נשׂרדו במשנתנו, בין קבָצים שלמים ובין חלקים וקטעים של אותם הקבצים, ועליהם נדבר להלן.


 

I. קָבצי משניות קדומים    🔗

שנים הם המקורות המעידים בפירוש על קובצי הלכות קדומים: מקורות, שמחוץ למשנה ועדויות מפורשות במשנה עצמה.


א. מקורות חיצוניים ופנימיים

המקורות המעידים בפירוש על קבצי הלכות, אע"פ שהם מדברי אגדה, הרי יש להם בוודאי יסוד היסטורי. המקורות האלה הם:

1. עזרא הרביעי2.

עזרא (הרביעי), ספר שנתחבר בין שנת העשרים והשלשים אחרי החורבן, מספר כי צֻוָה מאת השם לקחת עמו חמשה אנשים ופנקסים, להתבודד אתם ארבעים יום ולכתוב את התורה ה“שרופה” (יד כא–מג): “כי תורתך שׂרופה ואין איש יודע המעשים אשר עשית ואשר תעשה. אם מצאתי חן בעיניך האצל עלי מרוח קדשך ואכתוב כל אשר נעשה מראשית העולם ואשר3 היה כתוב בתורתך למען אשר ימצאו בני אדם דרך והחפצים לחיות בַּבָּא יחיו” (יד כא–כב).

וכשכלו ארבעים היום והאנשים גמרו לכתוב (מפיו, יד מב–מג) את תשעים וארבעת הספרים, אמר ה' לעזרא: “עשרים וארבעת הספרים אשר כתבת בראשונה מְסוֹר לעם וקָראו בם ראויים ושאינם ראויים. אך שבעים האחרונים שְמור ומסור אותם לחכמים אשר בעמך. בם מקור הבינה ומַעין החכמה ונהר הדעת”.

עזרא לקח אתו: “חמשה אנשים” כמספר אלה שכתבו את התורה לתלמי, לפי נוסח מסכת סופרים (פ"א ח'), התבודד אתם “ארבעים יום”, כמשה רבינו בהר סיני, וכתב שם כ"ד ספרי הקודש ועוד שבעים ספר. כ“ד כתבי הקודש נמסרו לעם, מה שאין כן שבעים הספרים האחרים – אך ל”חכמים".

אותו ההפרש בין דברים שאפשר לו לפרסמם ובין דברים שעליו להסתירם ‏ אנו מוצאים גם בפסוק כה–כו: ואני אדליק בלבך נר השׂכל אשר לא יכבה עד אשר תגמור לכתוב את אשר החילות. ובכלותך לכתוב, מהם פרסם ומהם מסור לחכמים בסתר4.

חלק מן המתרגמים והמפרשים של ס' עזרא חושבים ש“שבעים הספרים” הנזכרים הם ספרי האפוקליפסיא. אבל תיאור הספרים האלה: בם מקור הבינה ומעין החכמה וכו', אינו מתאים לתוכן של ספרים “סודיים” כאלה, שהם נבואות וחזיונות לעתיד ולהוה, לבושים במשלים וחידות ולא “חכמה ודעת”. גם המספר הגוזמאי “שבעים” מתנגד לפירוש זה.

ועוד שבמקום “תורתך” (lex tua), שבפסוק יד כא ("תורת ה' "). נאמר שם ד כג: ותורת אבותינו עד אבדון באה וחוקים (הלכות) כתובים אינם" (et lex partum notstrum in interitum deducta est, et dispositiones scriptae nusquam sunt). “חוקים”, “הלכות”, dispositiones, אלה הם בודאי אותה πατέρων παράδοσις,διαδοχή (“קבלת אבות”, מסורת אבות) הנמצאת אצל יוספוס5 ובאוונגליון6 בצורות שונות (גם παράδοσις τῶν πρεσβυτέρων “קבלת זקנים”)7, שאינה כתובה, והיא היא “תורה שבעל פה”.

וכל החזון הזה (השביעי) הוא חיקוי לקבלת־התורה בסיני ע“י משה רבינו, ואי־אפשר כלל ש”שבעים הספרים" האלה הם ספרי אפוקליפסיא.

קביש8 אומר על־כן, שעזרא לא כיון אלא למשנה ואגדה, וגינצבורג9 מוסיף לחשוב ולמנות ולמצוא בדיוק את המספר “שבעים”: נ“ה מסכות של המשנה, ט' דיבורים של ספרא, ומדרשי שמות, במדבר ודברים (אבל גם המכילתא שמות חלוקה ל“מסכות”!). זוהי אמנם הפרזה גדולה. אבל אע”פ שמספר “שבעים” ודאי שהוא כרגיל גוזמא ואע“פ שבכלל לא היה ל”ספר" בימים ההם מובן שלנו, אלא אפילו מגילה קטנה נקראת “ספר”10, – אעפ“כ צדקו בעיקר הדברים קביש וגינצבורג שב”שבעים הספרים" כלולים (לפחות: גם) ספרי תורה שבעל־פה.

הרי החזון (כדברי גינצבורג שם) מיוסד על האגדה11, שעזרא “כשם שהיה סופר בדברי תורה כך היה סופר בדברי חכמים”.

ו“מעין החכמה” שבאותם הספרים, הרי הם “מעיינות החכמה” שנסתמו במותו של ר“ע12). ובכלל הרי “חכמה” הוא טרמין (עי' גינצבורג שם), שמובנו מזמן התנאים הראשונים “תורה שבע”פ” (משנה, הלכות), בניגוד ל“מקרא”13. “זיו החכמה”, סוטה פ“ט מט”ו, “דברי חכמה” (שאלות בהלכה). נדה סט ב, ושלשתן יחד: חכמה – בינה – ודעת, אבות פ“ג מי”ז. ונושאי־ה“חכמה” הם “חכמים”, ואלו “אינם אצלנו – כדברי יוספוס14 – אלא אלו שיודעים יפה את החוקים ומבינים לפרש דברים של כתבי־הקודש”.

אלה הספרים נמסרו לחכמים ולא לעם לקרוא בהם, שהרי תורה שבע"פ לא ניתנה להכתב ולהקרא מתוך הכתב.

בימים הסמוכים לחורבן נכתבו אפוא כמה “מגילות סתרים”, קובצי הלכות ומדרשות.


1. אפיפנס

אפיפנס15 אומר: קבלות הזקנים נקראות אצל היהודים δευτερώσεις (“משניות”), הן ארבע. אחת הנקראת בשמו של משה (“משנה תורה” “Deuteronomium”). השניה של רבי עקיבא16. השלישית של אדא או יודא17. הרביעית של בני חשמונאי, τῶν υἱῶν ᾿Ασαμωναίου

אפיפנס מזכיר אפוא “משנת בני חשמונאי”. בתלמוד נזכרה שתי פעמים גזרה של בית דין של חשמונאים: הבא על הגויה וכו', זו ששנו בה במשנה העתיקה שבעתיקות18: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

כאן נתייחס אפוא קובץ־הלכות לזמן החשמונאים הראשונים. מצד אחר אנו יודעים, כי הצדוקים שבאותו זמן היה להם “ספר גזירֶתֶא” (מג“ת פ”ד) “ספר גזירות”, “ספר פסקים”, שנגנז ע“י הפרושים כשהגיעו לממשלה19. וכיון שהטעם של הפירוש למג”ת (“מפני שאין כותבין הלכות”) מאוחר ואינו בנוסחאות מדוייקות, – הרי קרוב מאד שגם לפרושים היה “ספר גזירות” לפי דעת הפרושים ולפי מסורתם. ויש להזכיר כאן את המסורת (ברייתא) שנזכרה בה“ג ד”ו קמא ע"ד: זקני בית שמאי וזקני בית הילל הם כתבו מגלת בית חשמונאים ועד עכשיו לא עלה לדורות עד שיעמוד כהן לאורים ותומים.


2. הירונימוס

בפירושו לישעיה (ג ח) אומר הירונימוס: אמנם שמאי (Samai) והלל קמו ביהודה (זמן) לא רב לפני לידתו של האדון (הנוצרי); הראשון משניהם (שמאי?) מכונה לדברי אפיפנס,dissipator (“מפזר”), מפני שע“י הקבלות והמשניות, δευτερώσεις, שלו פיזר ו”הכתים" (כך אומר אבי הכנסיה הזה!) את התורה המקובלת. eo quod per traditions et δευτερώσεις suos legio praecepta dissipaverit atque maculaverit.

וודאי שרמוז כאן מה שנאמר בתוס' ברכות סוף פ"ז20 על הלל: הלל הזקן אומר בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס, בשעה שאתה רואה תורה חביבה על ישראל והכל שמחין בה הוי את מפזר וכו'; אלא שהירונימוס בסמכו על אפיפנס, החליף הלל בשמאי.

הירונימוס מייחס אפוא “משניות” לשמאי, כשם שנתייחסו גם בסדר תנאים ואמוראים משניות להלל ושמאי: ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים (ועי' להלן).


3. גם המקורות התלמודיים יודעים לספר ממשניות קדומות. שכמה מדבריהן שקועים במשנתנו:

א. ירוש' שקלים רפ“ה מח ע”ג: אמר ר' יונה כתיב “לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל” (ישע' נג יב) – זה ר' עקיבה שהתקין (“סידר”) מדרש הלכות והגדות (עי' להלן). ויש אומרים: אלו אנשי כנסת הגדולה, מה שהתקין (כלומר: ר"ע?) זה כללין ופרטין (עי' להלן). אמר ר' אבהו: כתיב “משפחות סופרים יושבי יעבץ” (דה"א ב נה), מה ת“ל “סופרים”? אלא שעשו את התורה ספורות ספורות: חמשה לא יתרומו. חמשה דברים חייבין בחלה. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. שלשים ושש כריתות בתורה. שלושה עשר דבר בנבלת העוף הטהור. ארבעה אבות נזיקין. אבות מלאבות ארבעים חסר אחת. אמר ר' אחא: כתיב “לעזרא הכהן הסופר” (עז' ז יא), מה ת”ל “סופר”? אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה, כך היה סופר בדברי חכמים.

כאן נתייחסו ל“סופרים” ו“אנשי כנה”ג" קובצי־הלכות ומשניות, ביחוד אלו שנשנו במסגרת של ספוּרוֹת ספוּרוֹת.

ואגדות ‏ בבליות. שבאו מא“י, מייחסות “משניות” מסודרות אפילו לזמן בית ראשון: כי אתא רב דימי אמר י”ח קללות קילל ישעיה את ישראל וכו‘. שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב "כי הנה וגו’ " (ישע' ג א), מַשענה אלו בעלי משנה כגון ר' יהודה בן תימא (ע"י ויוחסין: בן בבא) וחביריו. פליגי בה רב פפא ורבנן (ילקוט: ורבינא) חד אמר שש מאות סדרי משנה (“היו בימיהן”) וחד אמר שבע מאות סדרי משנה (חגיגה יד א). ועל יסוד זה אומר בעל סדר תו"א: מימות משה ועד הלל היו שש מאות סדרי משנה ומהלל ואילך וכו' ולא תיקנו הלל ושמאי אלא ששה סדרים.

במקום אחר (ע"ז יד ב) נתייחסה אפילו לאברהם אבינו “מסכת עבודה זרה” של ארבע מאות פרקים: א“ל רב חסדא לאבימי גמירי דע”ז דאברהם אבינו די מאה פירקי הוין, ואנן חמשה תנן וכו', שכיון שאברהם אבינו ביער, ע“פ האגדה הישנה, ע”ז מן הארץ, – נתייחסו לו ולזמנו קובצי־הלכות של ע"ז.

ואף לדוד נתייחסה “מסכת”21: “ויסך אותם לי”י" (ש"ב כג ט) – קבעה מסכת לדורות22.

וודאי שכל אלה אינן אלא אגדות. אבל בוודאי שיש יסוד כל שהוא לאגדות אלה, והיסוד הוא: מסורת קבועה ומפורסמת, שהיו כמה קובצי הלכות מזמנים קדומים.


ב. עדויות שבתוך משנתנו

וישנן עדויות, אמצעיות ובלתי־אמצעיות, על “משנה” קדומה, במשנתנו עצמה.

א. במשנה הקדומה (עי' להלן) של חגיגה פ“א מ”ח, שהיא פתיחה לפ“ב מ”א–מ“ד, ומגלָה את יחסהּ של ההלכה המופשטת אל ה”מקרא" ואל המדרש (“מדרש־הלכה”), נזכרים כמה קובצי “הלכות” (“הלכות מרובות”!):

היתר נדרים23 (נדרים ריש פ"ג) פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הילכות שבת (שבת ועירובין)24 חגיגות (חגיגה פ“א מ”א–מ"ו) והמעילות (מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין (“דיני ממונות”) והעבודות (מעשי הקרבנות: זבחים, מנחות, סדר יומא וסדר תמיד ועוד), הטהרות והטומאות (רוב סדר טהרות) ועריות (קידושין פ“ג מי”ב–פ“ד מ”ח, חלקים מיבמות וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה.

ועל הארבע (או חמש) שנמנו במשנה זו בין אלה “שיש להם על מה שייסמכו”, “הדינין והעבודות הטהרות והטומאות והעריות”, נוספו אחרי זמן עוד ארבע (או שלש) הנזכרות בתוס' שם כ“מוסף”: מוסף עליהן הערכין והחרמים וההקדשות ומעשר שני25 מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות ויש להן על מה שייסמכו. אבא יוסי בן חנן אומר: אלו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.

אבא26 יוסי בן חנן, תנא שחי בסוף זמן הבית (פסח' נז א, תוס' סוף מנחות), התנא של שקלים פ“ו (מדות פ“ב מ”ו עי' להלן), סיכם אפוא במשנתו גם את ה”מוסף" (ה“תוספת” למשנה הקדומה)27 ומנאָם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות. עריות, ערכין, חרמים, הקדשות ומעשר שני.

ו“הלכות” אלו קבוצות הן של הלכות, כשימוש של “הלכות” בכמה מקומות28, וכאן הלא מפורש, שיש בכל אחת מהן “הלכות מרובות”.

אם־כן ארבע הקבוצות, שנזכרו במשנת חגיגה, הקדומה דור אחד ל“מוסף” – קדמו שלשה דורות לפחות לאבא יוסי בן חנין, ונסדרו אפוא לכל המאוחר בתחילת ימי הורדוס, וההלכות שנזכרו ב“מוסף” – נסדרו לכל המאוחר בסוף ימי הורדוס. ומשנת חגיגה הנזכרת היא לכל המאוחר מסוף ימי הורדוס.

לכל המאוחר בימי הורדוס נסדרו אפוא: הלכות שבת־עירובין, חגיגה, מעילה, דיני ממונות. סדרי העבודה שבמקדש, עריות, ערכין וחרמים והקדשות (הכלולים במשנתנו במסכת ערכין)29 ומעשר שני.

ואמנם קובץ־הלכות זה, שפתיחתו נמצאת בחגיגה פ“א מ”ח–פ“ב מ”א, הוא ישן נושן, שכן המחלוקת האחרונה ב“סמיכה” שנזכרה בו (פ“ב מ”ב ומ"ג) היא מימי הורדוס, כמו שיוצא מן התוס' חגיגה פ“ב י”א30: היה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי31 והיה יודע שהלכה כדברי בית הלל וכו' בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הלל. ובבא בן בוטא תלמיד שמאי (גם גיטין נז א) היה כבר “זקן” לפני חידוש בנין ביהמ“ק, לפני שנת השמונה עשרה להורדוס (19 לפני סה"נ), ב”ב ג סע“א–ד רע”א, “בית שמאי” אלו הם אפוא “זקני ב”ש"32.

ואף הפרק הראשון של חגיגה (מ“א–מ”ו) – משנה ישנה היא, וכן חלקה השני של חגיגה, “הלכות הקודש” (עי' להלן “חגיגה”, עמ' 47 ואילך).

וה“דינין”, “דיני ממונות”, נקראים כבר בפי ר' ישמעאל “מקצוע גדול”: הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן (סוף ב"ב). וקבוצת־הלכות של “שני דייני גזירות” (כנו' הירוש') נשׂרדה במשנתנו (כתובות פי“ג מ”א־מ"ט): שני דייני גזירות היו בירושלים אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' נחלקו עליו בני כהנים גדולים33 וכו' א"ר יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן וכו‘. וב"ק פ"א (מ“א–מ”ג) משנה “ירושלמית” קדמונית היא (ב“ק ו ע”ב), ועי’ להלן.

והלכות ה“עבודות” היו “זקני (“חכמי”) בית דין” מלמדים לכהנים, יומא פ“א מ”ג: מסרו לו זקנים מזקני ב“ד34 וקורין לפניו בסדר היום ואומרין לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת; זאת אומרת בוודאי שהיו קורין לפניו פרשת היום עם פירושה ומדרשה35, שהרי העבודה במקדש היתה מתנהגת על פי הוראות הפרושים (יוספוס. קדמוניות סי“ח, פ”א י"ג)36, ואי־אפשר ש”זקני ב“ד” היו מסתפקים בקריאת הפרשה כפשוטה37. ואף המסורת התלמודית מזכירה “תלמידי חכמים” המלמדים הלכות שחיטה, קבלה, זריקה, קמיצה, מבקרי מומין, שהיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה (כתובות קו א, ירוש' שקלים פ“ד מה ע”א).

ובוודאי שהיה לפניהם קובץ־הלכות שעל פיו הורו ולימדו.


 

II. משנה ראשונה 38    🔗

כמה פעמים נזכר במשנה ותוספתא “משנה ראשונה”, וכמה מהן (בשם ר' יוסי) בניגוד ל“משנת ר' עקיבא”; זו משנת ר"ע – משנה ראשונה.

  1. סנהד' פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכו' בלשון הכתוב “או דודו או בן דודו יגאלנו” (ויק' כה מט)39; תוס' מע”ש פ“ב י”ב (למשנה פ“ג מ”ז): אמר ר' יוסי זו משנת ר“ע משנה ראשונה בש"א וכו‘, וכן בתוס’ ערכין פ”ה טו (בירוש' מע“ש שם, נד ע”ב: אבל דברי חכמים וכו'); כיוצא בו בתוס' מע“ש שם ריש פ”ב א:… דברי ר' יהודה (=מע“ש פ”ב מ"ג) ר“מ אומר בש”א וכו' א“ר יוסי זו משנת ר”ע לפיכך הוא אומר (חלה פ“ד מ”ט!) יתננו לכל כהן וחכמים לא הודו לו.

או שדברי ר“ע מוקבלים ל”משנה ראשונה“; נזיר פ”ו מ“א: משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין רע”א אפילו שרה פתו וכו'40.

2. בלי הקבלה למשנת ר“ע. א) עדיות פ”ו מ“ב: העיד ר' צדוק וכו' שמשנה ראשונה חגבים וכו', ובתרומות פ”י מ“ט שנויה “משנה ראשונה” זו בתור ת”ק סתם: חגבים וכו' העיד ר' צדוק וכו‘. ב) כתובות פ“ה מ”ג: זו (מ"ב) משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו וכו’, ובמ“ב שם נחלקו בהגבלת “משנה ראשונה” זו: ר"ע ור"ט41, ו”ב“ד של אחריהן” זה נזכר בפי ר' יהודה בן בתירה מנציבין בשם “חכמים”: אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים וכו' (ספרי קרח פיס' קיז)42; ב“ד “אחרון” זה קדם אפוא לר”י בן בתירה. ולא עוד אלא שבירוש' כתובות שם43 נזכרת “משנה” קודמת ל“משנה ראשונה” שלנו – בשם “משנה ראשונה”: מתניתא לא כמשנה ראשונה ולא כמשנה האחרונה אלא כמשנה האמצעית דתני בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו' חזרו לומר לאחר י“ב חודש וכו' ב”ד של אחרון אמרו וכו‘, משנה האחרונה שלנו קדמה אפוא לריב“ב מנציבין, ז”א שהיא קודמת לחורבן, ומשנה ראשונה (“בראשונה”) של הברייתא, שקדמה ל“משנה ראשונה” שלנו, קודמת אפוא לה בשני דורות44; גטין פ“ה מ”ו: זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מסיקריקין וכו’. משנה ראשונה נשנית בזמן המלחמה והחורבן וסמוך לו.

3. סתם45 המשנה של כתובות פ“ה מ”ז נקרא בתוס' שם (פ"ה ז)46 בשם “משנה ראשונה” בניגוד ל“רבותינו”: זו משנה ראשונה רבותינו התקינו שיהו מתרין בה וכו‘; בפרה פ“ה מ”א שנויה מחלוקת ר’ שמעון ור' יוסי, ומחלוקת זו שנויה בתוס' שם ריש פ“ד ונוסף עליה: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: בש"א מן הסדר השלישי ובה”א מן הסדר השני, וזו משנה הראשונה, רבותינו אמרו פותח ונוטל ואינו נמנע (גם במצאו פתוח); “משנה ראשונה” זו שבתוס' אינה מחלוקת ר' יוסי ור' שמעון47, אלא מחלוקת ב"ש וב"ה, שהרי ר' יוסי ור' שמעון נחלקו כאן באמת בנוסח המחלוקת של ב“ש וב”ה; ר“ש שנה בדברי ב”ה: מן הסדר השני, ור' יוסי שנה בדברי ב“ה: מן הסדר השלישי, ושניהם פסקו כב”ה48.

כאן, כמו בתוס' כתובות פ“ה א ופ”ה ז, מקבילה התוס' את “רבותינו” בניגוד ל“משנה ראשונה”; אבל כמו שבכתובות פ“ה א “רבותינו” של התוס' הם “ב”ד שלאחריהן” של המשנה, והם חכמים קדומים, כך “רבותינו” שבתוס' פרה, ואולי גם שבכתובות פ"ה ‏ז, אינם התנאים שבדורו של רבי ואחריו (כסתם “רבותינו” שבתוס') אלא תנאים קודמים.

במה“ג בראשית 733: ר' יהושע בן לוי בשם ר' שמעון בן יוחאי תנינן החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו זו משנה ראשונה; אפשר וכו'49; בב”ר פצ“ח ד, 1254 ליתא “זו משנה ראשונה”; בבכורות פ”ד מ“י: זה הכלל כל החשוד על הדבר וכו', ושם פ”ה מ“ד: ר' מאיר אומר החשוד על דבר וכו‘, אבל מכיון שרשב"י אומר זה, אפשר שעיקרה משנה עתיקה; אלא שר’ יהודה בר סימון בב”ר שם מוסר אחרת: ר' יהודה בר סימון פליג עליה (על ר' אבהו) רבי50 יהושע בן לוי משום רשב"י לאחד וכו‘, וא"כ הדברים “משנה ראשונה” הם מדברי "ר’ חייא רבא" שם.

השימוש בבבלי וירוש' אחר קצת: בירוש' כתובות פ“ה כט ע”ד, שהזכרתי, קורא ל“בראשונה” של הברייתא – “משנה ראשונה”, וכיו“ב בירוש' ברכות פ”ג ו ע“ב (סנהד' פ“ב כ ע”א) – “משנה ראשונה” היא משנת סנהדרין פ”ב מ“א, המתאימה ל”בראשונה" של הברייתא שם, ומשנת ברכות פ“ג מ”א נקראת “משנה אחרונה”, שנשנית לאחר תקנת ר' יוסי (עי" פ"מ). ובירוש' יבמות פי“ב יג ע”א וכתובות פ“ד כח רע”ג וכן בבבלי כתובות סד א נקרא “בראשונה” של בכורות פ“א מ”ז: “משנה ראשונה”, ו“משנה אחרונה” נקרא “ועכשיו – אמרו” של משנתנו. כיוצא בו קורא רב הונא בבבלי ע“ז נה ב “משנה ראשונה” ל”בראשונה" של הברייתא ו“משנה אחרונה” ל“חזרו לומר” שלה; בבבלי פסח' פח א קורא הבבלי “משנה אחרונה” ל“חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש” (שהוא כמשנה שלנו בפסחים) ו“משנה ראשונה” לדעת ב“ה שלפני חזרה. ובירוש' ביצה פ”א ס ע"א (ע“ז פ”ב מא ע"ג) קראו “בראשונה” שבדברי ר' יוחנן שם: “משנה הראשונה” (משנה שלפני חזרת ר' יהושע), ואת “חזרו לומר” של ר' יוחנן – “משנה האחרונה”.

הירוש' והבבלי משוים אפוא “משנה ראשונה” ו“בראשונה”51, כי גם “בראשונה היו אומרים” (– “חזרו לומר”; – “התקינו”, וכדומה)52 אינו שונה בעיקרו מן “זו משנה ראשונה – משנת ר”ע" (ור' יהודה היה שונה כרגיל: בראשונה היו אומרים – עד שבא ר"ע, ובכמה מהם מעיר ר' יוסי: הן הן דברי ב“ש וב”ה

ור"ע הכריע כדברי ב“ה53. ז”א ש“בראשונה” זה הוא משנת ב"ש); כי גם “בראשונה היו אומרים” – ציטאט הוא של הלכה קבועה וקצובה ומסוגננת, אלא שחלוקים הם בזה, ש“בראשונה היו אומרים” היא הלכה יחידה, אבל “משנה ראשונה” – ציטאט הוא מקובץ של הלכות54, כ“משנת ר”ע" המקבילה לה.

ואשר לזמנם – הנה למשל בנדה פ“י מ”ו שהזכרתי, נחלקו כבר ב“ש וב”ה בנוסחאתו של “חזרו לומר” זה. ובתוס' שבת רפט“ו נחלקו ב”ש וב“ה ב”חזרו והתירו" האחרון, ואת ה“בראשונה” מייחס ר' חנינא (בר חמא). שבת קכג ב, לזמנו של נחמיה (אנשי כנסת הגדולה הראשונים): בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו. ובשקלים פ“ז מ”ה: בראשונה – חזרו – התקינו ב"ד – ; כאן “התקינו” הוא כבר מדרגה שלישית, וכולן בפני הבית.

“משנה ראשונה” קדומה למשנת ר"ע מצד אחד, ומצד שני שנויים בה במשנה זו דברי ב“ש וב”ה55, ז“א שמשנה ראשונה זו נסדרה סמוך לחורבן הבית ע”י אחד מבית־הלל, “שהיו שונין דבריהן ודברי ב”ש" ו“מקדימין דברי ב”ש לדבריהן" (ירוש' סוכה פ“ב נג רע”ב ובבלי עירובין יג ב).

אלא שבכל־אופן אין פירושו של “משנה ראשונה” זה אלא “משנה קדומה”, קדומה ל“משנת ר”ע", אבל לא ראשונה במובן אבסולוטי.

מעין ההקבלה של “משנת ר”ע" ל“משנה ראשונה” היא גם ההערה ה“מוסיפה” למשנה הסתמית: הוסיף ר"ע56, שהיא הוספה למשנה הראשונה57, מעין תוספתא למשנה58. ועי' לעיל למשנת חגיגה: מוסף עליהן.

וישנן שורות של משניות סתמיות, שנחלקו בפירושן ובהגדרתן בית־שמאי ובית־הלל59.

אהלות פ“ב מ”ג: אלו מטמאין במגע ובמשא וכו' השדרה והגלגולת שחסרו. כמה הוא חסרון בשדרה בש“א – ובה”א – ובגלגולת בש“א כמלוא מקדח ובה”א כדי וכו' באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר“מ וחכ”א בגדול של לשכה (א“כ יש כאן פירוש לפירושם של ב”ש, ועי' כלים פי“ז מי”ב).

שם פ“ז מ”ג: המת בבית ולו פתחים הרבה כו' חשב להוציא באחד מהם וכו‘. בש“א והוא שחשב עד שלא ימות ובה”א אף משמת וכו’.

שם פי“א מ”א: הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים וכו'. בש“א עד שיהא בסדק ארבעה טפחים ובה”א כל שהוא.

כלים פט“ו מ”א: השידה והתיבה וכו' והן מחזיקין ארבעים סאה בלח וכו' טהורים. (פי“ח מ”א) השידה בש“א נמדדת מבפנים ובה”א נמדדת מבחוץ.

שם פ“כ מ”ו: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור וכו‘. מאימתי הוא טהרתו בש“א משיתבר בה”א משיקשר וכו’.

קידושין פ“א מ”א: האשה נקנית וכו‘. נקנית בכסף ובשטר ובביאה. בכסף בש"א בדינר וכו’ ובה"א בפרוטה וכו'.

מקואות פ“ד מ”א: המניח כלים תחת הצינור וכו' פוסלין את המקוה. אחד המניח והאחד השוכח כדברי ב“ש וב”ה מטהרין בשוכח; ב“ש סוברים “המניח” לאו דווקא וב”ה סוברים מניח דווקא.

פסחים פ“א מ”א: ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. בש“א שתי שורות על פני כל המרתף ובה”א שתי שורות החיצונות וכו'.

שם פ“י מ”ח: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו' ונאמר לפניו הללויה. (מ"ו) עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה ובה"א עד חלמיש למעינו מים.

והרבה כאלה (אף שלא כל אלה שהביאם הלוי באים בחשבון?).

וישנן משניות שכבר ציטט אותן ר' יהושע, וקרא אותן משנת “חכמים”:

תרומות פי“א מ”ב: א“ר יהושע לא מנו חכמים שבעה משקין (מכשירין פ“ו מ”ד!) כמוני פטמין: משנת “שבעה משקים” היתה אפוא כבר לפניו בצורתה זו; פסחים מג א בברייתא: א”ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח (פסח' פ“ג מ”א) למה מנו חכמים (שם) את אלו (כותח הבבלי וכו') כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן; פסח' לח ב60: אמר ר' אילעאי וכו' באתי ושאלתי לפני ר' יהושע ואמר לי הרי אמרו (פסח' פ“ב מ”ה) חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'.

(על דבר משנת טבול יום פ“ד מ”ו, עי' להלן: משנת ר' יהושע, עמ' 63).

כיוצא בו ציטט גם רבן גמליאל (דיבנה)61: אר“ע דנתי לפני ר”ג וכו' (אמר לי) [הא] אין לך אלא מה ששנו חכמים62 (זה הכלל) תפח וכו'.

כל אלה מוכיחים למדי שהיתה בעולם משנה קדומה, סדורה ומסוגננת.

ואמנם דבר זה יוצא גם מן שׂרידי קבצים ישנים, שנשׂרדו עוד במשנתנו, שכמה מהם בודאי לכל המאוחר מסוף זמן הבית הם.


 

III. שרידי קָבצי משניות קדומים    🔗

כמה שרידים של משניות קדומות מזמן הבית נשׂרדו במשנתנו, בין מסכות שלמות ובין פרקים ושורות של הלכות; בין מהלכות הנוגעות לעבודה־המקדש וסידורה וכל השייך לו, ובין מדיני ממונות ונפשות.

נתחיל מן הברורות:

א. שקלים

מסכת זו, שהיא בכלל ברובה עתיקה, יש בה בוודאי חלקים ופרקים. שבאו אלינו בצורתן הראשונה.

פרק ה' של שקלים מונה את הממונים שהיו במקדש: אלו הן הממונין שהיו במקדש, יוחנן בן פינחס על החותמות וכו‘, וכל הממונים האלה היו בין אגריפס הראשון לחורבן: גביני כָרוֹז היה בימי אגריפס, שנתן לו מתנות בשביל קולו הגדול63, ו“פנחס שעל המלבוש” (“פנחס המלביש”) היה בזמן החורבן, שכן מספר יוספוס64: נתפס (על ידי הרומאים) גם שומר אוצר (γαζοφύλαξ “גזבר”) המקדש ושמו פנחס, שהראה (מסר) להם את כתנות־הכהנים ואבנטיהם, והרבה ארגמן ושני למעשה הפרוכות. גם הרבה קנמון וקציעה ובשׂמים אחרים, שהיו מערבים ומקטירים לה’ בכל יום, נמסרו על ידו, גם דברים יקרים אחרים ועיטורי־קודש הרבה.

זהו בוודאי “פנחס על המלבוש” שבמשנתנו, או נכון יותר65: “פנחס המלביש”, ופירשו בירוש' (מט א): “פינחס המלביש, שהיה מלביש בגדי כהונה”.

וכדברי רבנן בירוש'66: מי שהיה באותו הדור מנה (מה שבדורו), ז“א ש”בשעה שנשנית משנה זו היו אלו הנזכרין במשנה ממונין"67.

אמנם הלוי68 תופס בדעת ר' סימון (בירוש' שם) “כשירי דור ודור בא למנות”, ואומר, שישנה כאן רשימה של ממונים, מתחילת ימי הבית השני ועד סופו, מ“מרדכי” היהודי (פתחיה) ועד פנחס. מסתייע הוא בזה מצד אחד מן ההוספה שבמשנה: פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח וכו‘, שהיא הוספה על פי הברייתא שבירוש’ (מח רע"ד): [תני פתחיה זה מרדכי] בוא וראה וכו‘69, ותופס את החבל בשני ראשיו: מצד אחד מניח70, שפתחיה היה בימי הורקנוס; ומצד שני אומר71, שמרדכי הוא מרדכי היהודי72, בתחילת ימי הבית. זהו הסיוע שלו מצד “פתחיה”. ומצד שני הוא מסתייע מ“אלעזר על הפרכות”, שהוא לפי דעתו אחד עם “אלעזר” שנזכר בפי יוספוס73 בימי הורקנוס וקרסוס: מוט זה (“של זהב”) נתן לו (לקרסוס) שומר־האוצרות (ὁ τῶν θησαυρῶν φύλαξ) הכהן אלעזר; לא מרוע־לב, כי הוא היה צדיק וישר, אלא מפני שהיה ממונה (“גם”?) על הפרכות שבמקדש, שהיו נאים ויקרים מאד. והיו תלויים במוט הזה וכו’. המוט הזה היה נתון בתוך קורת־עץ חלולה ואיש לא ידע בה חוץ מאלעזר.

אבל השם “אלעזר” היה רגיל כל כך בין הכהנים שבבית השני, עד שאין מכאן כל ראיה, שזהו אלעזר שלנו. ומצד אחר אי אפשר לסמוך על האגדה הבבלית על “פתחיה”, שהיא מביאה אותו בקשר עם משנת מנחות פ“י מ”ב (מעשה שבא מגגות צריפין וכו'), מעשה שקרה בימי הורקנוס, – מכיון שכל יסודה הוספה היא במשנה.

וחוץ מן אי־ההגיון שבדבר, שיש כאן במשנה מבחר של ממונים שהיו במקדש, – נזכרים שלשה מן הממונים האלה (מתיא בן שמואל, בן ארזא ופנחס המלביש) גם בתמיד ומדות (עי' להלן), שנסדרו בסוף ימי הבית, ושנים (גביני ופנחס) אנו מכירים מימי אגריפס וזמן החורבן.

אין על־כן כל ספק, שכולם היו בני־דור אחד, בני־דורו של התנא ששנה משנה זו. ומי ששנה פ“ה הוא בוודאי ששנה גם פ”ו74, שיש בו תיאור השערים (מ"ג), השלחנות (מ"ד) והשופרות (מ"ה) שבמקדש, ושהוא שונה (מ"א): של בית רבן גמליאל ושל בית (ר') חנניה סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה, שזה מוכיח שהיה בימים ההם, בימי בית (“בני”) ר“ג הזקן. ואמנם כן, מ”ג ("והיכן היו משתחוים וכו' ") מובאת בפירוש בהוספה של המסדר האחרון של מדות (ר' יהודה או רבי), מדות פ“ב סוף מ”ו, בשם “אבא יוסי בן חנן”: וי"ג השתחויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר, כנגד שלשה עשר שערים וכו‘. וכך אמרו בירוש’ כאן (מט סע"ד): מתניתין [דאבא יוסה בן חנין] דאבא יוסה בן חנין אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' (עי' להלן).

ואבא יוסי בן חנן היה בסוף ימי הבית (עי' לעיל).

ומכיון שפרק ו' הוא ממשנת אבא יוסי בן חנן, וודאי שגם פרק ה' הוא ממשנתו.

ומכיון שכן. קרוב מאד שגם פרק ג', ששנה במ“ג: של בית רבן גמליאל75 נכנס ושקלו בין אצבעותיו, כמו בפ”ו, מאותה משנה של פ"ו הוא – ממשנת אבא יוסי בן חנן76.

ואפשר שגם כמה שורות של משניות מן פ“א, פ”ז ופ"ח, מאותה משנה קדומה הן.

במקום שורת הממונים האחרונה: בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגרוס בן לוי על השיר, שונה התוס'77: אילו הן הממונין שהיו במקדש (פיסקת המשנה!) יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים, בן טוטפת על המפתיחות78, בן ריפא (דיפא) על הלולב79, [בן] ארזא

על הדוכן, בנימין (“שמואל”) על התנורים, שמואל (“בנימין”) על החביתים80, בן מקליט על המלח81, בן פלח על העצים82.

כאן ישנם שינויים והוספות. שינויים: “יוחנן בן גודגדה” במקום “בן גבר”, ו“ארזא” (או “בן ארזא”) “על הדוכן” במקום “על הצלצל” שבמשנתנו. והוספות של פקידים שלא נמנו במשנתנו.

ברור שהתוספתא השתמשה כאן במשנת תנא אחר כדי להשלים את משנתנו.

והנה יוחנן בן גודגדא אנו מוצאים אותו “שוער”, “מגיף דלתות” בסוף זמן הבית83. אלא א) שמשם נראה שהוא בעצמו הגיף את הדלתות, ושר' יהושע בן חנניה בקש “לסייע” לו לזקן84 ב“הגפת דלתות”. בה בשעה שאנו יודעים, שכמה מאות כהנים היו נצרכים לסגירת השערים85 ועשרים איש רק לשער המזרחי של ההיכל, “דלתות ההיכל”86.‏ וב) יוחנן היה לוי, ולא היה יכול להיכנס לעזרת הכהנים, ומזו והלאה, אלא וודאי שהיה ממונה רק על השוערים הלוים (מדות פ“א מ”א) ובמקום שמותר היה ללוים להכנס: על שערי הר הבית ועל שערי העזרות החיצוניות. הוא היה אפוא פקיד קטן. ואולי פקיד תלוי ב“בן גבר” הכהן, ועל־כן לא נמנה במשנה87.

ובן ארזא אפשר שהיה ממונה גם “על הדוכן” (עי' סוף תמיד).

ושאר הממונים שנמנו בתוס', הם פקידים קטנים, שלא נמנו במשנתנו בשמם. וביכלר (שם, 146) סובר, שרובם של אלה הם ממונים לוים, שלא נמנו במשנתנו.

בכל־אופן, אין מקורה של התוס' מאוחר יותר ממקורה של המשנה88, אלא שני תנאים הם, ושניהם בני דור אחד, סוף זמן הבית, בימי אגריפס השני, או סמוך לחורבן.


ב. תמיד89

“סדר התמיד” הוא מסכת מיוחדה בלשונה וסגנונה; אשר ללשונה די להזכיר:

ומפתחות העזרה בידם (ברשותם), ופרחי כהונה איש כסתו בארץ (פ“א מ”א), הממונה בא ודופק עליהם והם פתחו לו (מ"ב), ראוהו אחיו שירד והם רצו וָבָאו (פ“ב מ”א); החלו מעלין באפר (מ"ב), החלו מעלין בגיזרין לסדר אש המערכה (מ"ג), החלו עולין במעלות האולם (פ“ו מ”א); אמר להם (הממונה) חדשים לקטורת בואו והפיסו, חדשים עם ישָנים בואו והפיסו (פ“ה מ”ב).

ממבטאיו המיוחדים לו: אחד יורד (ל)אמת השחי ואחד פותח כֵּיוָן (פ“ג מ”ו), אצבע הכבד (פ“ד מ”ג, “חצֶר הכבד” שביומא פ“ח מ”ו, “חֶצרא דכבדא”)90, שרשרות (פ“ה מ”ה), מקצוע (“קרן”. פ“א מ”ד ופ“ג מ”ג); והרי (והנה) המחתה נתונה במקצוע (פ“א מ”ד), והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית (פ“ג מ”ג).

ומיוחדות לו השאלות הריטריות: וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העתים שוות וכו' (פ“א מ”ב), וכי כל העצים כשרים למערכה? הין, כל העצים וכו' (פ“ב מ”ג).

ובסוף סדר התמיד, הוא מתרומם עד לגובה פיוטי:

שָׁחָה לְנַסֵּךְ,

וְהֵנִיף הַסֶּגֶן בְּסוּדָרִין,

וְהִקִּישׁ בֶּן־אַרְזָה בִּצְלָצַל,

וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר…. (פ“ז מ”ג)

חוץ מן “בן ארזא” זה “שעל הצלצל” (שקלים פ“ה מ”א), נזכר בו עוד הממונה מתיא (מתתיה) בן שמואל; אמר להם הממונה (על הפייסות) צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע הרואה אומר בורקי91. מתיא בן שמואל אומר (כלומר: כך הוא רגיל לשאול)92: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא (“הרואה”) אומר: הין.

בן ארזא ומתיא בן שמואל הם אפוא בני־דורו. והתוספתא93 מוסיפה: אבא יוסי בן חנן אומר ברק בורקי (“אנהר מנהרא”, ירוש' שם)94. אבא יוסי חולק אפוא במשנתו שלו שבסדר התמיד על סתם משנתנו; כי משנת־תמיד שלנו קדמה לו.

כי תמיד – משנת (ר') שמעון איש המצפה היא; כעדותו של ר' יוחנן (ירוש' יומא לט ע"ד), ורב הונא (בבלי שם יד ב): מאן תנא תמיד ר"ש איש המצפה הוא.

ששנינו ביומא פ“א מ”ב: ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, וכן בפ“ג מ”ד: נכנס להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות. "אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה ב[דישון]95 מנורה (תמיד פ“ו מ”א) ומי שזכה בקטרת (שם מ“ג, רש”י: שלש משניות הן בסדר התמיד סדורות זו אחר זו),…אמר רב הונא מאן תנא תמיד ר' שמעון איש המצפה (בבלי שם).

“ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן96 פייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה ומי מעלה איברים לכבש. פייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו” (שם). “ר”פ אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול. במאי אוקימתא למתניתין דהכא (יומא פ“א מ”ב) כרבנן. פייס (יומא פ“ג מ”ג) כאבא שאול. אימא סיפא (יומא פ“ג מ”ד) הביאו לו את התמיד וקרצו ומרק אחר שחיטה על ידו [קבל את הדם וזרקו]97 נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות. אתאן לרבנן. רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול: אמר לך ר“פ אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול” (טו א): “דתניא לא ייטיב את הנרות ואח”כ יקטיר אלא יקטיר ואח“כ ייטיב אבא שאול אומר מטיב ואח”כ מקטיר" (יד ב). (והשוה חשמונאים א' ד ג: ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה.)98

כי מפני שרבותינו הבבלים לא הקשו תחילה מתמיד פ“ג מ”א אלא מתמיד פ“ו מ”א ומ"ג, על־כן לא הרגישו בזה, שיומא פ“ב מ”ג ומ“ד לקוחות מתמיד, ולא תירצו על הסתירה האחרונה “ר”ש איש המצפה היא”, אבל מצאו ברייתא, שהביאה מחלוקת אבא שאול וחכמים בענין זה, ובאו ופירשו שפ“ב מ”ג – אבא שאול היא, שדעתו כדעת בעל תמיד.

אבל בירושלמי (פ“ב לט ע”ד) אמרו (לפ“ב מ”ג–מ"ד!): הכא את אמ' מיטב ואחר כך מקטיר והכא (פ“א מ”ב ופ“ג מ”ד) את אמר מקטיר ואח"כ מיטב? אמר רבי יוחנן: תמיד דרבי שמעון איש המצפה היא.

כלומר שפ“ב מ”ג ומ“ד לקוחות ממשנת תמיד, ותמיד דר”ש איש המצפה היא.

ועדות זו מקויימת מתוס' יומא פ“א יג, שהביאה משנת יומא פ”ב מ“ג: מי שוחט וכו' והיין, שהיא לקוחה מתמיד פ”ג מ“א, והעירה: אילו דברי ר' שמעון איש המצפה (ר' יוסי אומר וכו' אמר בן עזאי וכו'), ז”א שסתם יומא כאן היא משנת תמיד.

ושאלת הבבלי על עדות זו (שם יד ב): והא איפכא שמעינן ליה (“דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דמסכת תמיד”) דתנן (תמיד פ“ד מ”ב) בא לו (“הכהן הזורק את הדם”) לקרן מערחית צפונית נותן מזרחה צפונה (“מתנה אחת כמין גאם”) מערבית דרומית נותן מערבה דרומה, ותני עלה99 רבי שמעון איש המצפה מַשְנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה100, ותירצו: אלא א"ר יוחנן מאן תנא סדר יומא (רש"י: מאן תנא – לסדר תמיד דהך מסכתא וכו') ר' שמעון איש המצפה הוא. אבל הירוש' (שם) מוסר בשם ר' יוחנן: תמיד דר' שמעון איש המצפה היא.

שאלה זו שלא הזכיר אותה הירושלמי שם כלל, כבר הקדים לה ר' יוסי בר' בון בירוש' שם תשובה: אמר ר' יוסי בר' בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן, “ולא כל תמיד היא דר' שמעון איש המצפה אלא דברים שהיו החכמים צריכים להם”; דברים ש“חכמים” הסכימו להם וקיבלום.

זאת אומרת שאינה לפנינו כולה בצורתה הראשונה, אלא שלפנינו “עיבוד” של תנאים מאוחרים, ששינו בכמה משניות ממשנת ר' שמעון זה. וכך שנו בתמיד פ“ד מ”ב במשנת ת"ק בתוס' זבחים שם101.

ואמנם כן, “עיבוד” של תנאים אחרים לפנינו. כי ישנן בה גם הוספות: בפ“ה מ”ב: ראב"י אומר וכו‘, שאינו בציטט שבמשנת יומא (פ“ב מ”ד), ונוסף שם בתוס’ פ“א יא; ובפ”ז מ"ב קישר התנא המאוחר לכאן (ע"י “אלא ש־”) כל משנת סוטה פ"ז מ"ו: במדינה אומרים אותה שלש ברכות וכו' ר' יהודה אומר וכו'102.

וישנן בתמיד גם הוספות מאוחרות על פי ברייתות והתלמודים:

פ“ג מ”ח כולה היא הוספה על פי ברייתא ומימרות אמוראים103:

מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח וכו' מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז וכו' קול הצלצל, מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטרת104.

כי הבבלי והירושלמי לא ידעו משנה זו; ביומא כ ע“ב הביאו ברייתא: גביני כרוז וכו' והיה קולו נשמע בשלש פרסאות מעשה באגריפס וכו' ושמע קולו בג' פרסאות105 וכו', ואעפ”כ כ“ג משובח ממנו (ע"כ ברייתא!) דאמר מר106 וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו ואמר רבב”ח א"ר יוחנן מירושלים ליריחו י' פרסי. ולא הזכירו כלל את המשנה של תמיד החולקת: מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז (וכבר תמהו ע“ז התוס' ישנים, ורשב”ם אומר שחולקים).

וביומא לט ב (אחרי הברייתא ודברי רבב“ח [א”ר יוחנן]107: [תנא]108 ציר דלתות ההיכל (= “שער הגדול”) נשמע בשמונה תחומי שבת, עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטרת וכו' אמר [ר' אלעזר]109 בן דלגאי וכו'.

וגם כאן לא הזכירו את המשנה החולקת: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח (וכבר תמהו התוס' ע“ז, ופירשו תו”י שם, דפליגי).

אלא שכל זה אינו מעיקר המשנה אלא ברייתא היא.

וברייתא זו ישנה בעיקרה בקהלת זוטא, הו' בובר 127: תני חמשה קולות היו נשמעין מיריחו, מיריחו היו שומעין (כצ"ל) קול שער הגדול כשנפתח, מיריחו היו שומעין קול מגריפה [מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין, מיריחו היו שומעין קול גביני הכרוז]110, מיריחו היו שומעין קול צלצל ויש אומרים אף קולו של כהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם, מיריחו היו מריחין ריח פיטום הקטורת אמר ר' אלעזר וכו'.

וכל הברייתא – סתם בירוש' סוכה פ“ה נה ע”ב, אלא ששם ששה קלות, ונוסף: מיריחו היו שומעי' קול החליל111.

זוהי אפוא כולה הוספה ע"פ ברייתא.

הוספה שניה מאוחרת היא פ“ז מ”ד: השיר וכו‘, ובכ“י א”פ, 17 ms. heb. c.: השיר שהיו הלוים וגו’, ז“א שזוהי הוספה לגמר המסכת, ואינה מעיקר המשנה, וברייתא היא בר”ה לא א: ר' יהודה אומר משום ר"ע בראשון מה הין אומרים וכו'.

וסיום המסכת הוא “זהו סדר התמיד לעבודת בית אלהינו (יהי רצון) שיבנה במהרה בימינו”, והסיום מובא בבבלי סנהד' מט ב (דקתני עלה); ובירוש' (ר“ה ספ”ב נז ע“ג ומגילה ספ”ב עג ע"ג): תנה ר' חייה בר אדא זהו סדר תמיד לעבודת בית אלהינו בין בחול בין בשבת; כלומר שהוסיף בברייתא שלו: בין בחול בין בשבת112.

במשנת תמיד כבר השתמשו לא יומא בלבד (לעיל) אלא אף מדות (עי' להלן).

וודאי שמשנת תמיד היא חלק ממשנת רבי, ולא כהחלטת גינצבורג; כי וודאי שמשנת תמיד, שנוספה בפ“ז מ”ב עם קישורה “אלא ש־”, מידי רבי (או תנא בן־זמנו) באה, וכן דברי ראב"י שבפ“ה מ”ב. ומי יודע כמה שינויים חלו בה עוד ע"י התנאים המאוחרים ורבי אחריהם. כי אמנם “לא כולה (דר' שמעון איש המצפה) אלא מילין דצריכין לרבנן”.

והתנא האחרון השתמש בוודאי גם במשנת אבא יוסי בן חנן לתמיד (עי' לעיל), וגם במשנת ראב"י, ואולי גם במשניות של אחרים.

ר' שמעון איש המצפה נזכר בפיאה פ“ב מ”ו: מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו, אמר נחום הלבלר: מקובל אני מר' מיאשא שקבל מאבא שקבל מזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני וכו'.

רבן גמליאל זה הוא בוודאי ר“ג הזקן, ומה שלא נזכר כאן “הזקן” הוא מפני שהמקור הוא מקור ישן, שקדם לר”ג דיבנה (ואינו דומה למ"ד). ומכיון שהיתה הלכה מסופקת עלו ללשכת הגזית להתייעץ ולשאול (עי' ספורו של ר' יוסי בסנהדרין).

ר' שמעון איש המצפה היה עוד צעיר, וחי א“כ בימי ר' שמעון הזקן בנו של ר”ג.

ואיני רואה כל יסוד לאיחורו של גינצבורג. “זוגות” אלה אינם צריכים להיות כלל שמאי והלל113,‏ ואין אנו יודעים ידיעה היסטורית על יחסו של ר"ג הזקן להלל.


ג. מדות114

מסכת זו המתארת את צורת המקדש האחרון, מדותיו, לשכיו ותאיו – גם היא בעיקרה מסכת קדומה, שנכתבה תיכף אחרי החורבן, אחרי משנתו של ר' שמעון איש המצפה (תמיד). גם הוא מזכיר את הממונה האחרון שהיה במקדש: ושתי לשכות היו לו (לשער נקנור) אחת מימינו ואחת משמאלו, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין (פ“א מ”ד).

והתנא השונה מסכת זו הוא – ר' אליעזר בן יעקב הראשון, חבירו של ר' אליעזר הגדול115, שחי בסוף זמן הבית וראה את הבית בבניינו וחורבנו.

עדות זו, “מדות דר' אליעזר בן יעקב היא”, העיד ר' אבהו בירושלמי (יומא שם, פ“ב לג ע”ד, אחרי עדותו של ר' יוחנן על תמיד) ורב הונא בבבלי (יומא טז א).

ועדותם זו מתאשרת. כמו שהוכיח הבבלי שם, מתוך משנת מדות עצמה:

מערבית דרומית – אמר ר' אליעזר בן יעקב – שכחתי מה היתה משמשת (פ“ב מ”ה).

לשכת העץ – אמר ראב"י – שכחתי מה היתה משמשת (פ“ה מ”ד);

שהרי מכאן יוצא מפורש שכל התיאור שלפניו ממשנת ראב"י הוא, אבל בזה אמר ראב"י במשנתו “שכחתי”, ועל־כן הוסיף התנא המאוחר במאמר מוסגר “אמר ראב"י”, כדי להראות, שהגוף הראשון “שכחתי” הוא מלשון ראב"י, וכדי להקביל לו את דברי אבא שאול (על־פי מקור אחר קדום), שהוסיף התנא המאוחר בשני מקומות אלה אחרי דברי ראב"י.

וכן בפ“א מ”ב: ורשות היה לו לשרוף את כסותו וכו' אמר116 ר' אליעזר בן יעקב: פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן ושרפו את כסותו; כי גם כאן. מכיון שראב"י מביא מעשה באחי אמו (כך פירושו!) היה התנא המאוחר צריך להזכיר שמו של המספר בפירוש: אמר ראב"י.

כי אם אמנם “מדות דראב"י היא”, אבל כדברי ר' יוסי בר' בון בירוש' שם – “ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן”, ז"א, שידו של תנא מעבד (או תנאים מעבדים) היתה במשנת מדות של ראב"י.

וכך שנה אותו תנא במדות פ“א מ”ט: אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה והנרות דולקים מכאן ומכאן עד שהוא מגיע לבית הטבילה (זהו לשון משנת תמיד פ“א מ”א, ומסיים שם: "ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה. בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים

יוצא והולך לו", “שהקלו לזה לפי שנטמא בפנים”) ר' אליעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת החיל (“היה יוצא ואינו חוזר לבית המוקד מפני שהוא טבול יום ואסור לו ליכנס לעזרה”) יוצא והולך לו בטדי.

כלומר שהשונה שנה סתם כמשנת תמיד, ואת משנת ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר. עיקר משנתו של ראב"י היתה אפוא כאן:

אירע קרי לאחד מהם יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת החיל יוצא והולך לו בטדי117.

(ושנינו בפ“א מ”ג: טדי מן הצפון לא היה משמש כלום, פי' ר' שמעיה: “כלומר אלא בעל קרי היה יוצא בו לראב"י”, אבל אולי הכניס כבר גם כאן התנא השונה את דעת החכמים החולקים על ראב"י).

וכך שנה אותו תנא בפ“ב מ”ו: [וראשי פסיפסין (“ראש מחצית קנים בולטין ויוצאין מן הכותל מזה ומזה”) מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר] מעלה היתה וגבוהה אמה, והדוכן נתון עליה, ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה; נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה.

גם כאן חולק ראב"י על הסתם שלפניו: סתם שקבעו התנא האחרון, והוצרך להביא דברי ראב"י בשמו. אבל סתם מ"ד שלפניה: כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מן הכותל המזרחי וכו' הולכת בשיטת ראב"י, שעזרת הכהנים היתה גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה (בבלי יומא טז א). וגם זו ראיה, שסתם תמיד ראב"י הוא (שם).

במ"ו שינה אפוא התנא האחרון, ושנה סתם כדעת החולק על ראב"י, ואת דברי ראב"י שנה בשמו: ראב"י אומר.

וראב"י שנה במשנתו אך ורק: ומעלה היתה וכו'118.

וכיוצא בו שנה אותו תנא בפ“ב מ”ג: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב חוץ משער[י] ניקנור מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחשתן מצהיב (“מזהיב”).

כאן שנה בשם “י”א" את דעתו של “ר' אליעזר בן יעקב” כי התוס' יומא פ“ב ד מוסיפה למשנת יומא פ”ג מ"י (נקנור נעשו נסים לדלתותיו) את משנת מדות שלנו, ומוסיפה עלִיה דברי ראב"י:

כל השערים שהיו שם וכו' מפני שנעשה בהן נס ויש אומרים מפני שנחושתן מצהיב. ר' אליעזר בן יעקב אומר נחושתן קלנתיא היה יפה כזהב119. ובירוש' שם (פ“ג מא ע”א) הביאו (אחרי המעשה של התוס') את המשנה של מדות, ואחריה – ברייתא (תני) בשם “ר' ליעזר”: כי דתנינן תמן כל השערים שהיו שם וכו' תני בשם ר' ליעזר נחושתן היה מצהיב120 ויותר יפה משל121 זהב.

כאן ברור, שאותם הדברים. ששנתה המשנה בשם “י”א", שנתה הברייתא בשם ר' ליעזר (בן יעקב)122.

ראב"י שנה אפוא במשנתו: חוץ משער[י] ניקנור מפני שנחושתן מצהיב. אלא שהתנא האחרון תפס בדעה האחרת כסתם, ושנה דברי ראב"י בלשון “וי”א"123.

ענין אחר הוא שם ראב"י שנזכר בפ“ב מ”ו.

כי שם כל הענין מן “וי”ג השתחויות היו שם אבא יוסי בן חנן אומר כנגד שלשה עשר שערים וכו' ", עד סוף הפרק – הכל לקוח ממשנת שקלים פ"ו (מ"א־) מ"ג: (וי"ג השתחויות היו במקדש124) והיכן היו משתחוים ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים וכו'.

ומכיון שהעתיקו את כל המשנה משקלים, העתיקו משם גם את דברי ראב"י, שכבר נקבעו ונכנסו במשנת שקלים (שעיקרה של אבא יוסי בן חנן)125. והתנא האחרון ההוא, שידע שעיקר משנת שקלים פ"ו משנת אבא יוסי בן חנן הוא, הביאה בשמו: אבא יוסי בן חנן אומר.

והתנא ההוא, שהוסיף משנה זו של שקלים כאן בסוף הפרק – כדי להשוותה עם מדות פ"ב מ"ג הוסיפה.

כי אמנם משנת שקלים זו חולקת על משנת מדות (פ“ב מ”ג ופ“א מ”ד):

א) “כנגד שלשה עשר שערים” חולק על מדות פ“ב מ”ג: וי“ג פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם י”ג השתחויות.

ב) ובמניין י“ג השערים (וגם בשמותיהם) חולק על פ”א מ"ד: שבעה שערים היד בעזרה וכו' שבמזרח שער נקנור ושתי לשכות היו לו וכו'.

ומשנת מדות פ“א מתאימה לתוס' שקלים פ”ב טו: שבעה אמרכלין מה היו עושין שבעה מפתחות עזרה בידן. אבל ר' נתן חולק בברייתא שבבבלי (תמיד כז א): ר' נתן אומר אין פוחתין מי"ג גזברין כנגד י"ג שערים (ועי' בבלי שם ותוס' כתובות קו א ד"ה שבעה)126.

תנא אחרון. שדעתו כדעת ר' נתן ומשנת שקלים, הוא שהוסיף אפוא כאן הוספה זו.

וכך פירש הירושלמי בשקלים שם (מט סע"ד) סתירה זו שבין סדות לשקלים ברוח בקורת־מקורות אמיתית: מתניתין [דאבא יוסה בן חנין]127 דאבא יוסה בן חנין אמר כנגד שלשה עשר שערים ברם כרבנן שבעה שערים היו בעזרה. על דעתון ורבנן איכן היו השתחויות הללו, כהיא דתנינן תמן שלשה עשר פרצות היו בו שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות.

אבל נפלא הדבר, שר' יהודה התנא מבקש פתרון לסתירה זו שבין מדות לשקלים בדרך אחרת; כי בתוס' שקלים פ"ב יז שנינו: שלש עשרה השתחויות היו שם, ר' יהודה אומר כנגד שער השתחואה וכנגד פירצה שחייה.

כלומר “השתחויה” שבשקלים היא השתחויה ממש (פישוט ידים רגלים) ו“השתחויה” שבמדות פ“ב מ”ג היא “שחייה”; פירוש מסוג הפירושים של האמוראים בפתירה שבין משנה למשנה ומשנה לברייתא: ל"ק כאן… כאן…

והנה משנת שקלים מנתה בין י“ג ה”שערים" גם שני ה“פשפשים” (“פתחים קטנים שבתוך השער”). וכבר ראה ר"ת (בתוס' כתובות שם), שמשנה זו מונה גם את “השערים הקטנים” “אבל גדולים לא היו אלא שבעה”128.

ולכשנתבונן במשנת מדות נראה. שבמקום “ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחת משמאלו” של משנת שקלים, הוא שונה (שם פ“א מ”ד): ושתי לשכות היו לו אחת מימינו ואחת משמאלו אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין.

במקום “פשפשין”, שמשמש במשנת שקלים במובן “פתח קטן שבתוך שער”, כמו בסורית “פשפשא”, παραθύρον, “תרעא זעורא בדתרעא רבא הוא”129 – במקום זה הוא שונה “לשכות”.

ואמנם אע“פ שגם אצל ר' שמעון איש המצפה במשנת תמיד, משמש “פשפש” במובן זה, תמיד פ”א מ“ג (ומשם במדות פ“א מ”ז בפי ר' יהודה), נטל את המפתח ופתח את הפשפש וכו', ותמיד פ”ג מ“ז, בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום, שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפורש ע”י יחזקאל ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהיה (יחז' מד ב) וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל (ומשם במדות פ“ד מ”ב, ועי' להלן) – אצל משנת מדות הסמוכה לה (פ“ד מ”ג) משמש “פשפש” במובן “לשכה”: “ושלשים ושמונה תאים היו שם וכו' ושלשה פתחים לכל אחד ואחד וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין ואחד לתא שעל גביו ואחד למסיבה ואחד לפשפש ואחד להיכל”; כאן בוודאי פירושו “לשכה” (עם פתח!)130. וכך משמש “פשפש” במובן “לשכה” בב“ר פ”א ד' (תיאודור, 2); לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים131.

במשנת מדות עצמה אין “פשפש” משמש אפוא אלא “לשכה”, ובהתאם לזה שנה בפ“א מ”ד “לשכות” במקום “פשפשין” של משנת שקלים.

מכאן יוצא אפוא, כי הלשון “ושני פשפשין היו לו אחד מימינו ואחד משמאלו” לקוח ממקור ישן נושן, ששניהם, גם שקלים גם מדות, השתמשו בו: זה פירשהו “פתח קטן” וזה פירשהו “לשכה”.

וא"כ היתה עוד משנה, קדומה לאבא יוסי בן חנן, בענין זה.

ר' יהודה, המשתדל להשוות בין שקלים ומדות – משתדל להשוות גם בין תמיד ומדות:

א) בין מדות פ“א מ”ז לתמיד פ“א מ”ג:

תמיד

נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המקדש לעזרה וכו'.

מדות

שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר ר' יהודה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה.

ב) ובין מדות פ“ד מ”ב לתמיד פ"ג מז:

תמיד

בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, הגיע לשער הגדול העביר את הנֶגר ואת הפותחות ופתחו.

מדות

ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל132.‏ ר' יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך עד שנמצא עומד בין שני השערים133, ופתח את החיצונות

מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ (אבל במ"ג שאחריה:) ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (התאים) וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין וכו' ואחד לפשפש ואחד להיכל (וזה דלא בר' יהודה; דע"ב)134.

ר' יהודה חולק עוד בכמה מקומות על סתם מדות:

פ“ג מ”ו, פ“ד מ”א ומ“ו, ובברייתא (יומא טז א) חולק הוא על מדות פ”ה מ“א ומ”ב (שם).

ר' יהודה עסק אפוא הרבה במדות, ובוודאי שיש בעריכה שלנו של מדות הרבה ממשנת ר' יהודה. וזהו שהביא את ר' אדא בר אהבה לומר (יומא טז א), שמדות “ר' יהודה היא” (אלא שנדחו דבריו, שם ע"ב).

ואפשר שר' יהודה הוא שסתם בכמה מקומות דלא כראב"י (רנ"ק), והוא הוא שהוסיף בסוף פ"ב ממשנת שקלים, (אלא שהמסדר האחרון לא הוסיף כאן את הכרעת ר' יהודה עצמו שבתוס' שקלים). והרי ראינו (לעיל) שהוא משתדל להשוות ביניהם.

חוץ מן התוספות שהוכרנו נוספו בו על ידי התנא האחרון: פ“ב מ”ב (כל הנכנסין להר הבית וכו' דברי ר“מ א”ל ר' יוסי וכו'). פ“ג מ”א (א"ר יוסי מתחלה וכו' מלמד שמן האמצע הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח). פ“ג מ”ח (א“ר אליעזר ב”ר צדוק וכו' שלש מאות כהנים); פ“ב מ”ה (אבא שאול אומר וכו' לשכת בית שמניא) ופ“ה מ”ד (אבא שאול אומר לשכת כ"ג, ועי' לעיל); פ“ג מ”ד (רבי אומר כל ע"ש מלבנין אותה במפה מפני הדמים).

כי בכל־אופן לפנינו עריכה מאוחרת של תנאים.

מדות השתמשה הרבה בתמיד (עי' לעיל): פ“א מ”א = תמיד פ“א מ”א; פ“א מ”ח = תמיד פ“א מ”א סיפא; פ“ג מ”ה = תמיד פ“ג מ”ה; פ“ד מ”ב = תמיד פ“ג מ”ז (עי' לעיל); חוץ מן הדברים שהוסיף התנא האחרון במדות הלקוחות מתמיד (עי' לעיל).

מכאן, תמיד ומדות, אגו באים להמסכת הקרובה להן – יומא.


ד. יומא

“סדר יומא” (יומא יד ב, סנהד' מט ב), “סדר היום” (משנת יומא פ“א מ”ג) – כל עניינה וסידורה עתיק (חוץ מהוספות תנאים אחרונים), שהרי על־פי “סדר” מעין זה היו מלמדים לכהן־גדול את סדר העבודה (פ“א מ”ג).

התנא הזה השתמש בתמיד:

פ“ב מ”ג–מ“ד (תמיד פ“ג מ”א, פ“ה מ”ב), פ”ג מ“א (תמיד פ“ג מ”ב), פ”ד מ“ג (נטל מחתה וכו', תמיד פ“א מ”ד). והשתמש בפ”ב בתמיד. אע“פ שדעתו לענין סדר קטורת ודישון המנורה שונה מתמיד (יומא פ“א מ”ב ופ“ג מ”ד, עי' לעיל), אלא שלא חש לפרש כאן בפ”ב, מכיון שכבר פירשוֹ במקום אחר.

המשנה הראשונה (ומפרישין) “פירש” כבר ר' יהודה בן בתירה (תוס' רפ"א ובבלי ו' א'), וכנראה שהוא ריב"ב הראשון.

ה“מעשה”, יומא פ“ב מ”ב, קרה בימי ר' צדוק (בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם אמר להן שמעוני אחינו בית ישראל), תוס' פ“א יב135, ספרי סוף מסעי. ור' צדוק היה זקן מופלג בזמן חורבן הבית136; צם “ארבעים שנה” לפני החורבן (גטין נו א), והדבר קרה לפני שבטלה עגלה ערופה. לפני זמנו של ריב"ז (סוף סוטה). ובפ”ג מ"ט נמנו “לשבח”: בן גמלא, בן קטין, מונבז המלך, הילני אמו ונקנור (“נעשו נסים לדלתותיו”), ואחריהם (מי"א): ואלו לגנאי של בית גרמו – של בית אבטינס – הגרוס בן לוי (היה יודע פרק בשיר) – בן קמצר – על הראשונים נאמר “זכר צדיק לברכה” ועל אלו נאמר “ושם רשעים ירקב”.

דברים כאלה ראויים להיאמר רק בשעה שצריכים להם, בשעת קיומו של הבית או

סמוך לחורבנו.

ואמנם שנינו (תוס' פ"ב ז')137: “אמר ר' יוחנן בן נורי מצאתי זקן אחד ואמר לי של בית אבטינס אני וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' עקיבא זלגו עיניו דמעות אמר לי מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אלו”.

מכאן יוצא שמשנה שלנו, המספרת בגנותם, נשנתה לפני ר' יוחנן בן נורי ור"ע. ובניהם של אלו מתנצלים כולם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב ולא רצו ללמד (תוס' שם), ונראה שהתנצלות זו היתה סמוכה לחורבן, והמשנה נשנתה קרוב לאותו הזמן.

ליומא העיקרית שייכים בוודאי רוב פ“א–פ”ז.

מאוחרות הן: פ“ב מ”ג: אמר בן עזאי וכו‘, מ“ז: בד”א וכו’ (תוס' פ"א); פ“ג מ”ב: זה הכלל וכו‘, מ“ה, מ”ו: רמ“א פשט קדש ידיו ורגליו, מ”ז (מחלוקת ר"מ וחכמים), פ“ד מ”ד–מ“ו, פ”ה מ"א: ר’ יוסי אומר וכו' ובין קדש הקדשים, מ“ד: ר' יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחר בלבד, מ”ה: ר' אליעזר אומר (ר' יהודה משמו, ספרי אחרי פ“ד י ותוס' פ”ד א) במקומו היה עומד ומחטא, מ“ז (כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים וכו', ר“א ור”ש), פ”ו מ“א (ר' יהודה), מ”ג: א“ר יוסי מעשה וכו', מ”ו: ומאימתי וכו' רש“א וכו', מ”ז: ומאימתי וכו' רש“א וכו', מ”ח: א“ר יהודה וכו' ר' יוסי אומר וכו', ופ”ו מ"ד138.

אפשר שהמסדר הוא זכריה בן קבוטל (קבוטר, ϰιβωτάιος, “נגר”), שבפ“א מ”ו: אמר139 זכריה בן קבוטל, מפני שכולה זכריה בן קבוטר.

ממקור אחר הוא פ"ח (הלכות יוה"כ) שסיומו הוא: אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל וכו‘, והוא כנראה ששנה פרק זה בעיקרו140, חוץ מדברי ר' מתיא בן חרש במ"ו, שהם משלשה דברים שאמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי, ששמע משום ר’ מתיא בן חרש (בבלי פד א).

מבטאים מיוחדים וישנים:

עמוד והפג אחת על הרצפה (פ“א מ”ו); ודימו (=וחשבו) (פ“ג מ”ב); קרצו (שם מ"ד), פרופה (פ“ה מ”א, שבת פ“ו מ”ו: ומדיות פרופות. והמשנה ישנה), כמצליף (שם מ“ג, מ”ד) מחטא ויורד (שם מ"ה), טהרו (=גבו)141 של מזבח (שם מ"ו).


ה. סוכה

סוכה פ“ד ופ”ה הם ממקור קדום הרבה לשאר המסכת.

כבר הבבלי (מג א) העיר על הניגוד שבין פ“ג מי”ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) ובין פ“ד מ”ד (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית וכו'), והשיב, והיא התשובה היחידה אע“פ שנדחית: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים כאן (פ"ג) בזמן שאין ביהמ”ק קיים142.

זאת אומרת שפ“ד הוא משנה מזמן הבית, ושני מקורות הם, שכן פ”ד מתחיל באמת מראש בדין לולב: “מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן וכו' " (עי' ד“ס וש”נ), כלומר מצות לולב בכלל ולא רק ביו”ט הראשון של חג שחל להיות בשבת (ורש"י הוא שהגיה ופירש כן); אלא, שהתנא האחרון לא סיים את דברי המשנה הישנה. מפני שדיני לולב כבר נתפרשו במקור השני שבפ"ג (עי' להלן).

ומשנה י“ג שבפ”ג אינה יודעת כלל מכל מה שנאמר בפ“ד מ”ד (“ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה”) ולא מן הסכנה שהיה בדבר והתקנה ש“התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו” אלא שכל פ“ד–פ”ה, שאינם מתקשרים עם הפרקים שלפניהם, – ממקור אחר הם, ממשנה שנסדרה בעיקרה בזמן הבית. אלא שגם שני הפרקים האלה אינם ממקור אחד:

המשנה הראשונה (פ“ד מ”א) כוללת: לולב וערבה ששה ושבעה, ההלל שמונה, סוכה וניסוך המים שבעה, והחליל חמשה וששה. וממ"ב ואילך היא פורטת: לולב שבעה כיצד (מ"ב), ערבה שבעה כיצד (מ"ג), מצות לולב כיצד (מ"ד), מצות ערבה כיצד (מ"ה), ההלל והשמחה שמונה כיצד (מ"ח) ניסוך המים כיצד (מ"ט).

אבל בפ“ה מ”א וכו‘: החליל חמשה וששה זהו החליל של בית השואבה שאינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט (עד מ"ד), ואחריהם (מ"ה): אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש וכו’. ואחריו (מ“ו–מ”ח) על קרבנות החג ושמיני של חג, הפייס, אימורי הרגלים וחילוק לחם הפנים. שנסמך כאן אגב החג ושמיני של חג.

וכבר הלשון השונה בפ“ה מפ”ד: זהו החליל וכו', ולא: החליל ששה כיצד143, כסכימה של פ“ד, – מראה שלפנינו כאן בפ”ה מקור אחר, השונה מן המקור שבפ"ד, ואמנם כן:

בפ“ד מ”ה שנינו: מצות ערבה כיצד וכו' וזוקפין אותה בצד המזבח וראשיהן כפופין ע“ג המזבח, תקעו והריעו ותקעו. ובמ”ט: ניסוך המים כיצד צלוחית של זהב וכו' היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו וכו'.

אבל בפ“ה (בתיאור של בית השואבה) מ”ד שנינו: עמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים (“שער ניקנור”, ר“מ ותוי”ט) ושתי חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (“זה סימן לילך ולמלאות מים מן השילוח”), הגיעו למעלה עשירית (“מחמש עשרה מעלות”) תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה (“לקרקע עזרת נשים”) תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין והולכין (“מאריכין בתקיעה האחרונה”) עד שמגיעין לשער היוצא למזרח (“שער התחתון” שבמ"ה, שער העזרה) וכו'.

כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא משיבתם, ועל־כן לא הזכירה את ה“שלש למילוי המים” שבמ“ה, או “הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו”, שבפ”ד מ"ט. אבל התוס' (פ“ד ה”י, דפו') מוסיפה כאן על משנתנו את התקיעות שעל שער המים: שתי חצוצרות בידם קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו (=לשון המשנה) הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו.


אלא שפ“ה מ”ד ששנה “הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו” לא שנה לעיל בערבה (פ“ד מ”ה) “תקעו והריעו ותקעו”; כי מחלוקת תנאים היא144: “דתניא שלש למעלה עשירית145, רבי אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח (כמ"ה שלנו). האומר146 למעלה עשירית אינו אומר ע”ג המזבח, והאומר ע“ג המזבח אינו אומר למעלה עשירית”.

מי ששנה בפ“ה מ”ד “הגיעו למעלה עשירית תקעו וכו' " – לא שנה אפוא בערבה (פ“ד מ”ה), הוא הוא ע”ג המזבח, “תקעו והריעו ותקעו”.

פ“ד ופ”ה הם אפוא שני מקורות שונים, אע"פ ששניהם בוודאי מזמן הבית.

ופ“ה מ”ה–מ“ח מקור שלישי הוא מזמן הבית; כי כבר מ”ה חולקת כאמור על מ“ד: מ”ד שונה “הגיעו למעלה עשירית”, ומ“ה שונה “ושלש ע”ג המזבח”, וכבר פירש הבבלי (שם): “ואילו למעלה עשירית לא קתני מתניתין מני ראב"י היא וכו' “. ובזה שוה פ”ה מ”ה לפ“ד מ”ה.

אבל פ“ד אינו משנת ראב"י, כי ראב"י חולק147 על משנת שקלים: ולמה נקרא שמו שער המים שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, והוא אומר: (“למה נקרא שמו שער המים”) בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית148. לראב"י לא הכניסו אפוא צלוחית של ניסוך דרך שער המים, וכך היא בוודאי דעתו של השונה שבפ”ה מ"ה, שלא שנה “שלש לשער המים” אלא “שלש למילוי המים”149.

ומ“ו–מ”ח של פ“ה, הם עניינות חדשים, שלא נכנסו באותו הכלל של תחילת פ”ד. וגם כל סגנונו ומטרתו של שונה זה אחרת היא: הוא אינו מספר “סדר היום”, אלא שונה בלשון הלכה: אין פוחתין וכו'150.

חשוב בפ“ה מ”ד הלשון “בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים”, וכן במ“ה “לשער העליון”, כי מכאן נראה שהשם “שער ניקנור” ע”ש דלתות הנחושת שלו – לא נתפרסם עדיין, ואפשר שהמשנה הזאת קדומה למעשה ניקנור ודלתותיו. אמנם ישנם במשנה זו דברים שוים למדות: והלוים בכנורות ובנבלים ומצלתים וכל כלי151 שיר152 בלא מספר כנגד וכו' שעליהן לוים עומדין בשיר153 = מדות פ“ב מ”ה154, אבל כבר ראינו אצל מדות. שהיתה מסכת מדות קדומה לזו של ראב"י (שלנו), ואפשר ששניהם

לקחו ממשנה קדומה זו.

ולשון שאינו רגיל בכל המשנה הוא לשון “באמורי רגלים”, שבפ“ה מ”ז, שנאמר כאן על חלק הכהנים, שנקרא כן בזמן קדום, כמו שנקרא חלק הגבוה, וכבר נדחק הבבלי בפירושו.

וודאי שפרקים אלו כבר מעובדים הם בהרבה מקומות ע"י תנאים מאוחרים, ויש מדבריהם שנזכרו כאן בפירוש. למשל דברי ר' יהודה155 ודברי ר' יוחנן בן ברוקא156.

אבל ישנם כאן, כמו שאמרתי, גם קיצורים והשמטות שבכונה: בפ“ד מ”ד הוצאו כל דיני לולב (שכבר נתפרשו), ולא נשאר אלא השייך ביחוד לכאן: כל העם מוליכין וכו‘, וכן נשמטו דיני סוכה (מאותו הטעם) ממ"ח: סוכה שבעה כיצד – גמר מלאכול וכו’!

הוספות מאוחרות לגמרי הן –

בפ“ד מ”ד: בשעת פטירתן וכו' ר' אליעזר (בתוס': בן יעקב) אומר וכו‘, שאינו בכי“י ולא היה לפני הבבלי, ונוסף ע”פ התוס’ והברייתא157. בפ“ה מ”א: אמרו כל מי שלא ראה וכו‘, שהיא ברייתא בבבלי, ובמ"ג: ולא היה חצר בירושלים וכו’, שהיא ברייתא (תני) בירוש'158.

על פ“ה מ”ו ישנן מחלוקות של תנאים מזמן הבית בתוס' (פ"ד טו): אבא יוסי בן חנן אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרין חלילה, ר' חנניה בן אנטיגנוס159 אומר לא היה פייס אלא ביו“ט הראשון של חג בלבד ושאר כל ימות החג חוזרין חלילה; ור' נתן אומר בירוש' (נה ע"ד): שמיני לא היה בו פייס, כ”חכמים" בבבלי (נה ב), בניגוד לרבי האומר: פר הבא בשמיני בתחילה מפייסין עליו, ו“מתני' רבי היא”, כפשוטה (עי' בבלי). ואפשר שיש כאן במשנה זו עיבודו של רבי, ושבתוס' נשארה, בדברי אבא יוסי או ר' חנניה, המשנה הישנה.


ו. סוטה

סדר סוטה והשקאתה גם הוא ישן, וישנם בינו ליומא דברים משותפים (פ“ז מ”ז = יומא פ“ז מ”א), ועל כן כדאי לדון עליה בקשר עם יומא.

עיקר סדר סוטה הישן מתחיל פ“א מ”ב: כיצד מקנא לה וכו'160, וחוזר ונמשך מן מ“ד עד מ”ו ומן פ“ב מ”א עד פ“ב מ”ג (ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן), ושוב – מן פ“ג מ”א עד מ"ד רישא (והם אומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה)161, ומן פ“ז מ”א עד פ“ט מט”ו162).

פרשת המלך, שבפ“ז מ”ח, ששנו בה: אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו' אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה וכו‘, – נקראה בימי אגריפס השני, בשנת 62/63 לספירה; כי בתוס’ (פ"ז טז) שנינו: בו ביום ראה ר' טרפון חיגר עומד ומריע בחצוצרות וכו' [באותה שעה]163 נתחייבו ישראל כלייה שחינפו לו לאגריפס, וזה מוכיח שהמעשה היה בימי אגריפס השני, שר' טרפון חי בסוף זמן הבית ואחריו, ובימי אגריפס הראשון לא היתה שום התנגשות עם המלך, שאליה רומזת התוס' (“באותה שעה נתחייבו ישראל כלייה”), שנמסרה ע"י ר' חנינה בן גמליאל בנוסח אחר164: הרבה חללים נפלו באותו יום165.

המשנה נשנתה אפוא בסוף ימי הבית, או סמוך לחורבנו.

וגם בפ“ט מ”ט שנינו:

משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן. משרבו המנאפים פסקו המים המרים, ורבן166 יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר167 ‏ לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו' (הושע ד יד).

והנה וודאי כי הפיסקא “ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן” פיסקא שמפסיקה כאן באמצע, ואינה לא בברייתא שבבבלי ולא בספרי שם ולא בתוס' – הוספה מאוחרת היא, ולא עוד אלא ששנינו בתוס' פי"ד א:

רבן יוחנן בן זכאי אומר משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק ועכשיו בגלוי הן רוצחין. משרבו המנאפין פסקו מי מרים לפי שאין מי מרים באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי.

כאן שנויה אפוא מ“ט שלנו (רישא) הסתמית – בשם ריב"ז168, וזו מתאימה באמת לאותו הזמן ולריב"ז; אבל כשם שלא הוא הפסיק עגלה ערופה169, כך לא הוא הפסיק את המים המרים, אלא שבימיו נפסקו170, בתעלוליה חנוניה של משפחת הורדוס ובניו וזרעם ובמעשה הזנות של המשפחות ה”מיוחסות" (של כהנים)171. ובתוס' סוטה פי“ד ה”ט שנינו: משרבו וכו' רבו המים המאררים אלא שפסקו, והכל מדברי ריב"ז, א"כ פסקו כבר לפניו.

יש לנו אפוא כאן בסוטה משנה סתמית של ריב"ז ומשנה סתמית שניה של ריב"ז בפ“ח מ”ה: לפיכך תלתה לו וכו‘172. ובפ“ב מ”ג: ר“ג אומר כשם שמעשיה וכו’– במשנת ר”א 333: רבן יוחנן בן זכאי אומר כשם וכו’.

ומכיון שוודאי הדבר שריב"ז סידר הלכות, ובודאי הלכות כלים, שהרי שורת ההלכות של כלים פי“ז מט”ז מסיימת בסיום זה: ועל כולם אמר ריב"ז אוי לי אם אומַר וכו‘, סיום שהוא מתאים רק למי ששנה הלכה זו (מעין “אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת” שבמדות), ולו מתאים גם: "תנור וכו’ וזה של בן דינאי“, שבכלים פ”ה מ“ט, ובכלים פ”ב מ"ב נמסרה הלכה אחת בפירוש בשמו: ריב"ז אומר, – מכיון שכך, קרוב מאד שעיקרה של סוטה משנת ריב"ז הוא.

ולזה ישנם גם רמזים אחרים:

משנת סוטה מסיימת, כמו שראינו: (מ"ט) משרבו הרצחנים וכו' (לפ“ט מ”ו), משרבו המנאפים וכו' (לסוטה פ“א–פ”ג), ואחריו (שם): משמת יוסי בן יועזר וכו' (שאינה ענין כלל לכאן), (מ"י) יוחנן כ“ג העביר הודיית המעשר וכו‘173, (מי"א) משבטלה סנהדרין בטל השיר וכו’, (מי"ב) משמתו נביאים ראשונים בטלו אורים ותומים (שאינו ענין לכאן, ואינו מסודר לפי סדר־הזמנים), משחרב ביהמ”ק בטל השמיר וכו' רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב ביהמ"ק וכו' ר' יוסי אומר וכו‘174, (מי"ד) בפולמוס של אספסינוס גזרו וכו’ בפולמוס של קיטוס175 גזרו וכו' בפולמוס האחרון (מלחמת ביתר) גזרו וכו' ורבותינו (רבי ותלמידיו) התירו שתצא כלה באפריון בתוך העיר176, (מט"ו) משמת רבן יוחנן בן זכאי177 בטל זיו החכמה, משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות, משמת ישמעאל בן מאבי בטל זיו הכהונה (שלא כסדר הזמנים), משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

אבל סדר התוס' (פי“ג–פט”ו) שונה לגמרי: משחרב בית הראשון בטלה מלוכה מבית דוד ובטלו אורים ותומים (פי"ג ב, בבלי מח ב) – יוחנן כ“ג (פי"ג ה) – מעוררין–נוקפין (פי"ג ט–י) – משרבו הרצחנים – משרבו המנאפין (פי"ד א–ב) – משחרב ביהמ”ק בטל שמיר (פט"ו א) – רשב"ג אומר משום ר' יהושע וכוק ר' יוסי אומר וכו' רשב“א אומר וכו' (פט"ו ב) – משמת ר' אליעזר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' ר' אלעזר בן עזריה וכו' בן עזאי וכו' בן זומא וכו' ר' חנינא בן דוסא וכו' אבא יוסי בן קיטנית וכו' רשב"ג וכו' משמת רבי הוכפלו צרות (שם ג–ה), רשבג"א אין כל צרה שהיא באה על הציבור שאין ב”ד מבטלין שמחה כנגדה (שם ו). משבטלה סנהדרי בטל שיר וכו' (שם ז), אילו הן עטרות חתנים וכו' (ח–ט, הקבלה לכל משנה י"ד).

וענין אורים ותומים ורוה"ק נשנה בתוס' דרך אגב לפיסקא של התוס' פי“ב ה: עד שנגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל וכו', ש”אליהו" נזכר שם (פי"ב ב) בהמשך האגדות הקשורות בפ“ט מ”ז (פ“י א–פי”ב ד).

ונשאר אפוא מעיקר המשנה: יוחנן כ“ג – משרבו הרצחנין – המנאפין – משחרב ביהמ”ק בטל השמיר178משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה – משמת ר"ג הזקן – משמת ישמעאל בן מאבי.

כי מי“ד היא מדברי רשב"ג, שמנה את השמחות שביטלו ב"ד על כל צרה שבאה (תוס' שם), וא”כ זהו מקור אחר, ודברי “רבותינו” לקוחים ישר מן התוס'. וכן משנה טו רישא – לקוחה מן התוס‘, וכן הובאה (סתם) מן התוס’ בירוש' כד ע"ג (אחרי מי"ד).

וכשם שהוסיפו אלה שהיו אחרי רבי: משמת רבי וכו' (הרמב"ם בפירושו) – כך הוסיפו תלמידי ריב"ז במשנתו: משמת ריב"ז ומנוהו ראשונה, אבל במשנתו לא נזכרו אלא ר"ג הזקן וישמעאל הכהן, כי המשנה היא – משנת ריב"ז.

בפרק ז' – פרק ט' שקועים הרבה מדרשי־הלכה, שכמה מהם עתיקים בוודאי.

פ“ז מ”ה: ברכות וקללות כיצד כיון וכו' – מורש זה אינו מתאים לא עם ספרי ראה פיס' נו ולא עם מ“ת שם, ולא עם המכילתא שבתפארת ישראל, 189179, אלא שהמשנה הובאה שם, 189, ע”י "מיכן אמ' “, ועל משנה זו חולק ראב"י בתוס' פ”ח ט.

פ“ח מ”א: משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם בלה"ק היה מדבר שנאמר180 והיה וכו'. והציור: אַל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות. אל תיראו מפני הגפת תריסים ושיפַת181 הקלגסין182, אל תחפזו מקול קרנות, אל תערצו מפני קול צווחות – לקוח מן המלחמה עם הרומאים, ומפורש בבריתא183: כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין מגיפין ומריעין צווחין ורומסין (“שיפת הקלגסין”)184.

יש מן המדרשים האלה שהם נמצאים בספרי שופטים פיס' קצב–קצג ונתקצרו שם (בפיס' קצב), כי לקוחים הם מן המשנה185.

ולהיפך ישנם מדרשים ישנים בספרי פיס' קצד, קצה: יכול דודו ובן דודו186, כלשון המשנה הראשונה בסנהד' פ“ג מ”ד, על שם הכתוב “או דודו או בן דודו יגאלנו”.

במ“ת 120187: ר' יוחנן בן זכאי אומר בא וראה כמה חס המקום וכו'188, והם הדברים שנאמרו במשנתנו פ”ח מ“ה: לפיכך תלתה לו וכו‘, ואינם מדברי ר’ יוסי הגלילי, וליתא בתוס'. וא”כ גם זו משנת ריב"ז.

פ“ט מ”א: עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר (כמו בפ"ח) כי ימצא חלל וכו‘, – מדרש שהוא מתאים בכמה דברים לספרי שופטים פיס’ ר“ה–ר”י. אבל עתיק הוא מזה שבספרי.

גם בפ“א–פ”ג ישנם כמה מדרשים ישנים, שכמה מהם ישנם גם בספרי גשא (פיס' ז–כא).

אלא שכמו שרמזתי כבר ישנן בפרקים אלה גם כמה וכמה הוספות ממשניות של תנאים מאוחרים:

פ“א מ”א, מ“ג; במ”ה: ר' יהודה אומר וכו‘; פ“ב מ”א: ר"ג אומר וכו’, במ“ב: ר' יהודה אומר וכו'; במ”ג: ר' יוסי אומר וכו' ר' יהודה אומר וכו‘, עד סוף הפרק; פ“ג מ”ב: ר"ש אומר מקריב וכו’, עד סוף מ“ג; במ”ד: אם יש לה זכות וכו‘, עד סוף הפרק. וכן נוספו כל פ“ד–פ”ו, וכן נוספה בפ“ז–מ”ה: ברכות וקללות כיצד וכו’, כי בתוס' מקביל לה – פ“ח של התוס', שהוא מסודר בה אחרי הקבלות לפ”ז מ“ו–פ”ח; זאת אומרת שמ“ה שלנו לקוחה ממקור ‏אחר. בפ”ח נוסף: מ“ג–מ”ה, מ“ז; בפ”ט, במ“א: ר' יהודה אומר חמשה וכו'' עד סוף מ”ד, וכן מ"ח (ואולי גם מ"ז).

ולהיפך נתקצרו בפ“ז בעריכה אחרונה מ”ג ומ“ד: (מ"ג) מקרא ביכורים כיצד וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה”ק אף כאן בלה“ק189. (מ"ד) חליצה כיצד וענתה ואמרה ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלה”ק אף כאן בלה"ק190. ר' יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה.

“כיצד” זה אין פירושו “מניין” (רש"י), אלא ככל “כיצד”: כיצד סדר הבאת בכורים, כיצד סדר חליצה. אלא שנתקצרו כאן ולא נתפרשו191, מפני שרבי שנה כבר משניות אלו בבכורים פ“ג וביבמות פי”ב מ"ו192:

בכורים פ“ג: כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו וכו'; יבמות שם; מצות חליצה [כיצד] בא הוא ויבמתו לב”ד וכו' ובלשון הקדש היו אומרים וכו' עד כאן היו מקרין וכשהקרא193 רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם וגמר כל הפרשה הוחזקו להיות גומרים כל הפרשה וכו' (עד “בתלמידים”).

וכיו“ב גם בסוכה פ”ד מ“ד: מצות לולב כיצד, ושם מ”ח: סוכה שבעה כיצד, שנתקצרו ולא נתפרשו כאן, מפני שכבר נסדרו בפרקים הראשונים ממקור אחר (עי' להלן).

ולהיפך המדרש במ“ג ומ”ד נוסף כאן במשנה מאוחרת ולקוח מספרי ומכילתא דברים, ואינו תשובה על “כיצד” זה.

ובזה אנו באים לבכורים.


ז. בכורים

בכורים פ“ג מ”א–מ"ח194 משנה ישנה היא מזמן הבית: הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם (מ"ג), אפילו אגריפס המלך195 נוטל הסל על כתיפו וכו' (מ"ד).

הלשון ארכאי: ולמשכים (מ"ב), כלשון הכתוב סוסים מיוזנים משכים היו (ירמ' ה ח), וכטל משכים (הושע ו ד), אבל בלשון המשנה: ובהשכמה (למשל שבת פו א), שלחו לפניהם (מ"ג), הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר (מ"ד), עודהו הסל על כתיפו (מ"ו)196. וכן הלשונות “משום שנאמר”, “מפני הכתוב שבתורה”, שאינם רגילים כלל במשנה.

ובלשונו “וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה” (מ"ו), השתמש כבר התנא הקדום של פסחים פ“י מ”ד (עי' להלן בחלק ב' בפתיחה לפסחים).


ח. פרה

קרבה גדולה ישנה בין יומא וסוטה – לפרה פ"ג: שבעת ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כהן וכו‘. ובמ“ה: ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כה”ג עשו שתים שתים, אליהועיני בן הקיוף197 וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת. אליהועיני בן הקיוף הוא אליועיני בן קנתרא, שנתמנה ע“י אגריפס הראשון (בשנת 43/44 בערך)198, וחנמאל המצרי הוא חנמאל הבבלי199, שנתמנה ע”י הורדוס ב“פ (בשנת 36/37 לפני ובשנת 34 לפני), וישמעאל בן פיאבי הוא בודאי השני שנתמנה ע”י אגריפס הב’ בשנת 60/59 אחרי200.

הסדר במשנה אינו אפוא ע“פ סדר־הזמנים, וכנראה נכנס כאן חנמאל המצרי באמצע ע”פ מקור אחר. ואמנם לפי התוס' (פ"ג ו) עשה ישמעאל בן פיאבי שתים, אחת במעורבי־שמש ואחת בטבול יום, אלא שחכמים “דנו” עמו ופסלו את הראשונה וחזר ועשה אחרת בטבול יום, וא“כ אפשר שהמקור האחד חשב שתים של ישמעאל בן פיאבי201. וכל עיקר הדין שדנו עמו והקפדה שהקפידו בזה הוא נגד הצדוקים, שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, כשם ששנינו במ”ז: ומטמאים היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים שלא יהו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, ובתוס' (שם ח) שנינו: ומעשה בצדוקי אחד202 שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה ידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו וכו' לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר (פרה שלו לא נשרפה אפוא).

וכל זה מוכיח בוודאי, שגם ישמעאל בן פיאבי היה קרוב לאותו הזמן, והוא – השני (שלא כהופמן). והוא הוא ישמעאל בן פיאבי שנזכר בסוטה203.

ומובן שישנן גם כאן הוספות מאוחרות: מ“א, מ”ב ומ“ג ומ”ז: ר' יוסי אומר וכו‘, דברי ר’ יהודה במ“ט, דברי ריה”ג ור“ע במ”ד ודברי ר' ישמעאל במי"א.


ט. תענית

ובזה אנו באים למשנה אחרת מזמן הבית. שלא שמו אליה לב: תענית.

כל סדר תעניות שבפרק ב' מזמן הבית הוא, ובבית־הכנסת שבהר הבית (שנזכר בכמה מקומות) נהגו כך, ו“תקעו הכהנים תקעו”, “הריעו בני אהרן הריעו” מן המשנה הראשונה הוא. “שלא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח” (משנה שם), “אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות (בתענית) אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות” (ברייתא בר“ה כז א, והיא מסיימת כמשנתנו: “וכן הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנינא בן תרדיון בסיכני, וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח”, ולענין תענית נשנית כמו שיוצא גם מן הירוש' שם, נח ע”ד: דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין, עי' ריטב"א כאן), אלא שמכיון שהתנא המאוחר הוסיף כאן לפני התקיעות והתרועות: “מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה ו(לא) ענו204 אחריו אמן”, הכניס פיסקא זו של המשנה הישנה בלשונה באמצע וסיים: וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח205. ו“חזן הכנסת” שבתוס' (פ"א יד) ושבבבלי (טז ב בברייתא הראשונה והאחרונה), – “חזן הכנסת” של הר הבית הוא, שנזכר ביומא ובסוטה, וכך יוצא מסדר התוס' (פ"א י סיפא–יד), אבל בברייתות שבבבלי נתערבבו המקורות והברייתות. ובוודאי שבגבולין לא היו התוקעים כהנים, אלא ישראלים פשוטים. אלא שהכל מן הסידור הראשון.

וכך מ“ו היא מאותו המקור הראשון, אע”פ שנחלקו בה ר' יהושע וחכמים, אלא שאין אנו יודעים מה כאן המשנה הראשונה, אם דברי ר' יהושע או דברי חכמים, והסברא נותנת שהם דברי ר' יהושע. כמו בפ“ד מ”ד.

וכן פרק ג' מזמן הבית הוא מ"ו: מעשה שירדו זקנים מירושלים (=חברי הסנהדרין שבירושלים) לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא (פי) תנור שדפון באשקלון ועוד גזרו על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ומשנה זו נשנית בוודאי בשעת שלום (על אשקלון עי' עדיות פ“ח מ”ב – עדותו של ר' יוסף הכהן ור' זכריה בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון).

ובמ"ח: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים וכו‘, ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית וכו’ שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה וכו'.

גם פ"ד מאותו הזמן הוא: סדר המעמדות ו“זמן עצי כהנים והעם”206.

ולא דברה מסכת זו בעיקרה אלא בתעניות שבית־דין גוזרין, “על הגשמים” ו“על כל צרה שלא תבוא”, אבל התנאים האחרונים סיפחו לה דיני ט"ב, מן פ“ד מ”ו והלאה.

ואפשר שרשב"ג (השני) הוא התנא האחרון ששנה מסכת זו, ולכן סיים בדברי תנחומים ואגדה: אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל וכו'.

ומן ההוספות הן:

פ“א מ”א–מ"ב: כי המסכת התחילה תחילה: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. (ודבדי ר“ג נוספו, או שהוא ר”ג הזקן).

ובפ"ב נוספו: במ“ה מעשה וכו' וענו אחריו אמן וכשבא דבר וכו'; במ”ו – דברי חכמים, עי' לעיל; ומ“ח–מ”י כולה.

בפ"ג נוספו: במ“ג: רע”א וכו‘, במ"ו: ר’ יוסי אומר וכו'; מ“ז כולה; וכן מ”ט.

בפ“ד מ”ד נוספו דברי ר“ע, והמשנה הראשונה נשנית כמו שהיה ר' יהושע “שונה”, ומן מ”ו ולהלן.

רובה של המסכת הוא אפוא – משנה מזמן הבית.


י. משנת חגיגה

הלכות ‏חגיגה היו סדורות כבר בזמן קדום.

בפ“א מ”ח, שהוא התחלתו של קובץ־הלכות ישן נושן, והקדמה לו, פתיחה המגָלה את הייחס שבין ההלכות אל המדרש, והמגבילה את שינון מדרש־ההלכות (פ“ב מ”א), ופותחת (במ"ג) במחלוקת ה“סמיכה”, המחלוקת הראשונה (תוס' שם), שהיתה בין החכמים207 – שנינו:

היתר נדרים208 פורחין באויר ואין להם על מה שייסמכו. הלכות שבת (=שבת ועירובין),‏ חגיגות ומעילות (=ה' מעילה) הרי הם כהררים התלוים בשׂערה, מקרא מועט והלכות מרובות (בתוס' עוד: ואין להם על מה שיסמכו). הדינין (=“דיני ממונות”, “נזיקין” ו“שבועות”) והעבודות (=מעשי הקרבנות, זבחים ומנחות, פסחים פ“ה–פ”י, סדר יומא וסדר תמיד, בכורות ותמורה ושחיטת חולין), הטהרות (נ"א: והטהרות) והטומאות (=“סדר טהרות”; “טהרת הקודש”) ועריות (=קידושין פ“ג מי”ב – פ“ד מ”ח, חלקים מיבמות וסנהדרין וכריתות) יש להן על מה שייסמכו, הן הן גופי תורה (תוס' חגיגה סוף פ"א וסוף עירובין).

על ארבעת (או חמשת) הקבצים האחרונים, נוספו אחר כך עוד ארבעה (או שלשה); ששנינו בתוס' (שם): מוסף עליהן הערכין והחרמים (=מסכת ערכין; סנהד' פ“א מ”ג ומגילה פ“ד מ”ג) וההקדשות (=חלק מערכין ומעילה) ומעשר שני209 (=מסכת מעשר שני) יש להן על מה שיסמכו, מקרא מרובה מדרש והלכות מרובות. אבא יוסי בן חנין (“חנן”) אומר אילו שמונה מקצועי תורה גופי הלכות.

אבא יוסי בן חנן הוא תנא שחי בסוף זמן הבית210, התנא של שקלים פ“ו (מדות פ“ב מ”ו); הוא סיכם אפוא במשנתנו גם את ה”מוסף"211, ומנאם יחד שמונה: דינין, עבודות, טהרות וטומאות (או: טהרות, טומאות), עריות; ערכין, חרמים (או: ערכין וחרמים), הקדשות ומעשר שני.

ארבעת (או שלשת) אלה נסדרו אחרי משנתנו זו, והיו סדורות כבר בדור שלפני אבא יוסי.

אם כן קדמה משנתנו זו שני דורות לפחות לאבא יוסי בן חנן, והקבצים (“הלכות”) שנזכרו במשנתנו זו – נסדרו אפוא לפחות דור אחד קודם למשנתנו, ז"א לכל המאוחר בימי הורדוס. ההלכות שנזכרו במוסף נסדרו לכל הפחות בימי אגריפס הראשון.

אם כן “הלכות חגיגה” היו סדורות כבר לכל המאוחר בימי הורדוס.

ועל “היתר נדרים – אין להם על מה שיסמכו” חולקים ר' אליעזר ור' יהושע (“יש להם על מה שיסמכו”) בירוש' (חגיגה פ“א עו ע”ג)212. ובתוס' (שם ושם) העיר ר' יהושע על אילו “שאין להם על מה שיסמכו”: מכאן אמר ר' יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא קמייתא מה הוית הא לאי בריה הות (ז"א שישנן הלכות קדומות וישנן תולדות מהן). המשנה בצורתה זו היתה אפוא סדורה ומסודרת לפני ר' אליעזר ור' יהושע, שהיו כבר חכמים מפורסמים בזמן הבית.

ואמנם מסכת חגיגה שלנו בכללה ובעיקרה – ישנה נושנה היא. אין בה בעיקר משנה זו זכר לתנאים מאוחרים, אלא המאוחר שנזכר בה בעיקר משנתנו הוא – יוחנן בן גודגדא (סוף פ"ב). הוא השוער הלוי שבסוף ימי הבית213, ונזכר כאן אפילו בלי כל תואר (בניגוד לספרי שם), ז"א שהתנא השונה היה בן־זמנו.

פ“א מ”ז: רבי שמעון בן מנסיא וכו' ר' שמעון בן יוחי וכו‘, היא הוספה מדרשית, שאינה שייכת לענין, ולקוחה מן התוס’ (פ"א ז–ח) ומקורה במדרש של דבי ר' ישמעאל, שאין רשב"י נזכר בכל המשנה אלא בשם “ר' שמעון” בלבד (בלא “בן יוחאי”), וגם ר' שמעון בן מנסיא, בן דורו הצעיר של רבי, לא נזכר בכל המשנה.

פ“ג מ”ז: הפותח את חביתו וכו‘, מחלוקת ר’ יהודה וחכמים, נוסף במשנת ‏רבי, וכן דברי ר' יהודה שבסיפא שם, וכן פ“ג סוף מ”ח, מחלוקת ר"א וחכמים בפירוש המשנה.

ומצד אחר פ“ב מ”א: ולא במרכבה ביחיד, היא משנה שהזכירהּ רבן יוחנן בן זכאי: לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד וכו‘214, לא כך אמרתי מתחילה אין שונין במרכבה ביחיד215 ולא כך שנו חכמים ולא במרכבה וכו’216.

ומ"ב חותמת את המחלוקת בהלל ושמאי ("הראשונים היו נשיאים וכו' " – תוספת ממשנת ר"מ היא, ור' יהודה חולק, תוס' ובבלי וירוש').

ומ“ג, אע”פ שהיא לקוחה מביצה פ“ב מ”ד, היא קדומה: כי מחלוקת זו ב“סמיכה” היא מימי הורדוס, מימי זקני ב“ש וזקני ב”ה, שכן שנינו בתוס‘217: מעשה בהילל הזקן שסמך על העולה בעזרה חברו עליו תלמידי (בית)218 שמאי אמ’ להם בואו וראו שהיא נקבה צריכני לעשותה שלמים הפליגן בדברים ויצאו והלכו להן מיד גברה ידן של בית שמאי ובקשו לקבוע הלכה כדבריהם היה שם בבא בן בוטא219 מתלמידי

(בית)220 שמאי והיה יודע הלכה כדברי בית הילל הלך והביא כל צאן קדר והעמידן בעזרה ואמר כל מי שצריך להביא עולות ושלמים221 יבא ויטול ויסמוך222 באו ונטלו223 את הבהמה והעלו עולות וסמכו עליהן בו ביום נקבעה הלכה כדברי בית הילל וכו'.

והחלק השני של חגיגה, “הלכות הקודש”, חגיגה פ“ב מ”ה עד סופה, – נקרא בפי רבן שמעון בן גמליאל “גופי תורה”224.

הלכות הקודש (=“טהרת הקודש”)225 וחטאות226 (=הלכות מי חטאת, “פרה”) ו [הכ]שרות227 (“מכשירין”) הן [הן] גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ, וכמפורש בירוש' שם: הילכות הקודש דתנינן228 אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קודש נאמן חטאות דתנינן229 הכל נאמנין על חטאת. הכשירות דתנינן230 ועל כולן עם הארץ נאמנין (“נאמן”) לומר טהורין הן.

וכל אלו הלכות הן הכלולות ב“הטהרות והטומאות” של משנתנו, שנקראות גם בה “גופי תורה”.

ואם כן הדבר כוללות “הלכות־הטהרות” של משנתנו זו – הלכות “טהרת הקודש”, “הלכות הקודש”.

ויש לנו אפוא במסכת חגיגה שלנו שרידים של שני קובצי־הלכות עתיקים שבעתיקים: של “הלכות חגיגות” ושל “הטהרות”.

ובקובץ הראשון נשמרה לנו כאן פתיחתו של קובץ זה, שהיה בכלל ראשון לקיבוץ הלכות אלו, מפני המחלוקת הראשונה ב“סמיכה”. קובץ זה מתחיל מפרק א' משנה ח' (עי' לעיל) ונמשך עד פ“ב מ”ד.

מ“ח–פ”ב מ“א, היא פתיחה לקובץ זה, העוסקת בייחסן של ההלכות לכתוב, מראה באצבע על הלכות שאין להן יסוד במקרא, ועל אלו שהן רק רמוזות במקרא “כהררים התלויים בשׂערה”, ועל אלו שיש להן יסוד במקרא. ואח”כ (פ“ב מ”א) מציינת המשנה באלו הלכות “דורשין” ובאלו “אין דורשיןמדרש־ההלכה: אין דורשין בעריות בשלשה, במדרש “עריות” שנזכרו במשנה שלפניה. רב אשי פירש231: אין

דורשין בסתרי עריות, ולא פירש מה הן “סתרי עריות”, אבל בירוש‘232 אמרו: דרבי עקיבה היא. ברם כר' ישמעאל [דורשין]. דרבי ישמעאל תני אזהרות. ז"א שר’ ישמעאל ובית ר' ישמעאל שנו מדרש־הלכה של פרשת עריות, “מכילתא דעריות” שבספרא, אבל דבי ר“ע לא שנו מדרש לפרשה זו. אבל וודאי שאין כוונתם לומר שמשנתנו משנת ר"ע, אלא שרצו לומר שזו היא שיטת ר”ע, ור' ישמעאל חולק עליה ולהלכה (“לעובדה”) אמרוה; שכן אמרו גם שם: ולא במעשה בראשית בשנים דרבי עקיבה היא ברם כר' ישמעאל דורשין (דבי ר' ישמעאל שנו מדרש של פרשת בראשית) ושוב אמרו שם: ולא במרכבה ביחיד. עוד היא בר' עקיבה. דברי הכל היא כדי שיהא אדם יודע לחוס על כבוד קונו. וזו האחרונה משנה היא שהזכירה כבר ר' יוחנן בן זכאי בלשונה (עי' לעיל, עמ' 48).

אסרו לדרוש במדרש פרשת עריות, במדרש מעשה בראשית ובמרכבה, כשם שהגבילו בעניינים אלה גם את התרגום וההפטרה: מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם וכו' אין מפטירין במרכבה וכו' ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים233, ושנינו בתוס' שם234: מעשה בראשית נקרא ומתרגם וכו‘, תוכחת הודע את ירושלים נקרא ומתרגם וכו’, המרכבה קורין אותה לרבים.

ואסרו לדרוש בעריות משני טעמים: א) שמא ידרשו בפרשיות אלה ויגלו קלונם של דורות ראשונים. ו־ב) שמא יפרסמו ע“י כך את הפסולים ויגלו ממזרים; וכבר העיד ריב"ז, “ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו' ועוד אחרת היתה שם וקירבה בן ציון בזרוע235, “ולא רצו חכמים לגלות עליהן אבל מוסרין אותן לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע”236, ו”גזר ריב"ז שלא להושיב בתי דינין על כך”237.

ואסרו לדרוש במעשה בראשית ובמעשה מרכבה מפני המינים והגנוסטיקים שאחריהם; שכפרו ביחוד השם ובתורה מן השמים. וכבר כתוב בספר בן־סירא (ג יט–כ): במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור238 במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות, ומכאן שהיו דברים שלא “הורשו” להתבונן בהם, כבר בזמנו של בן־סירא.

אחרי פתיחה זו מתחיל (מ"ב) קובץ־הלכות זה – במחלוקת ראשונה על ה“סמיכה”239, מחלוקת של “זוגות” עד הלל ושמאי, זאת אומרת שמשנה זו נסדרה בימי הלל, בסוף ימי הורדוס.

מ“ג–מ”ד. שבאו אחרי שורת־המחלוקת הזאת, קשורות במחלוקת זו, ואע“פ שהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אפשר שהן עוד מאותו הקובץ, שהרי – כמו שאמרתי – היתה קיימת מחלוקת זו בין הבתים כבר בימי בבא בן בוטא, ובאה על ידו לידי הכרעה כב”ה. מ“ג היא לאמיתו של דבר פירוש של מ”ב, ששנויה גם בביצה; ואפשר ששם עיקרה240, ומשם הועברה לכאן; אבל מ“ד קשורה במ”ג, וע“כ אפשר שכאן מקומה. ומ”ד וודאי ישנה היא, שאפילו “ומודים” שלה הוא מזמן הבית (“ואין כ”ג מתלבש בכליו וכו' שלא לקיים [את] דברי האומרין עצרת אחר השבת").

הקובץ השני (“הלכות הקודש”, “טהרת הקודש”) מתחיל ממ“ה. אבל מ”ה–מ“ז ופ”ג מ“א–מ”ג הם חלקים של קבצים שונים.

בשניהם נמצאת מעלה זו של “בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש” (פ“ב מ”ז ופ“ג מ”א); אבל אין במ“ה–מ”ז כמה חומרות שנזכרו בפ“ג מ”א–מ“ג, כמו “לא כמדת הקדש מדת התרומה” וכו' (פ“ג מ”א), “אם נטמאת אחת מידיו” וכו' (שם מ"ב), ששייכים בוודאי לענין פ”ב מ“ה–מ”ו; ולהיפך לא נזכר בפ"ג מעלת “טבל לתרומה והוחזק לתרומה” וכו' (פ“ב מ”ו, ועי' תוס' כ ע"ב)241.

כל זה מוכיח בוודאי שהם קבצים שונים; הקובץ הראשון (פ“ב מ”ה–מ"ז) בוודאי קדום.

הוא מסיים: יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדה היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו'.

המשנה נסדרה בכל־אופן לא יאוחר מסוף זמן הבית, שכן בתוס' (פ"ג ב–ג) נמנו עוד: רבן גמליאל242 היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו וכו' אונקלוס243 הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו וכו', ואלו לא נכנסו למשנה, מפני שהם מאוחרים למשנתנו.

הקובץ‏ השני (פ“ג מ”א ואילך). במ"ב: כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש וכו' – מזכיר ר' ישמעאל244: באותה שעה אמר רבי ישמעאל גדולים הם דברי חכמים שאמרו כלים הנגמרין בטהרה וכו' (ירוש'), או: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא נתכוון לשומרו טמא (תוס', ודומה לו בבבלי).

במ“ג: אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש; למשנה זו מעיר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שהיה בסוף זמן הבית)245 בתוס‘246: אמר ר’ חנניה בן אנטיגנס וכי יש נגובים לקודש אלא וכו', וא”כ היתה לפניו משנתנו זו בלשונה.

במ“ד: ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה, עברו הגיתות וכו' ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן, – בתוס' פ”ג לו: מעשה בר' טרפון שהיה מהלך בדרך מצאו זקן אחד אמר לו מפני מה הבריות מרננות אחריך והלא כל דרכיך247 אמת וישר הן אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר ר' טרפון אקפח את בניי אם אין הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכאי מאימתי (נ"א: שאמר לי)248 מותר אדם (נ"א: אתה)249 לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם ועכשיו הבריות מרננות אחריי מקבל (נ"א: גוזר)250 אני עלי שלא אקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם אלא אם כן אומ' לי251 יש בתוכה רביעית קודש.

עיקר ההלכה מקובלת אפוא מרבן יוחנן בן זכאי, וגם זו של “אם יש בתוכה רביעית קודש” אפשר שהיתה מקובלת בידי ר"ט.

במ“ח: מטבילין את הכלים שהיו במקדש, כל הכלים שהיו במקדש (ב"פ), בכ”י מ' ב' ומאירי ופסקי רי“ד: שבמקדש, וא”כ גם זה מוכיח על זמן קיום המקדש.

שאלה היא אם יש לנו כאן דברים ממשנת ר' עקיבא.

במ“ב שנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה, ואמר עליה ר' יוחנן252: מעידותו של ר' עקיבא נשנית משנה זו, דתנן253: הוסיף ר”ע הסלת והקטרת הלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. אבל בר קפרא וריש לקיש254 חולקים עליו:

אמר ר"ל משום ב"ק לא נצרכה (עדותו של ר"ע) אלא לשירי מנחות (בבלי). רבי שמעון בן לקיש אמר יודעין היו שכלי שרת מחברים ומה בא להעיד על שירי מנחות שיהיו מחברין את עצמן וכו' רבי אילא בשם רבי יסא יודעין היו שכלי שרת מחברין (אפילו לשירי מנחות) מה בא להעיד על הסולת וכו'.

אין אפוא יסוד בטוח לייחס משנה זו לר“ע, או אליבא דר”ע.

אבל עלינו עוד להעיר על ירוש' חגיגה רפ“ג עח ע”ד: מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ור' יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר. אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה. רבי מאיר אומר שלש עשרה. רבי יוסי אומר שתים עשרה (י"א שבפ“ג וטבל לתרומה וכו' שבפ”ב מ"ו)255. אמר רבי מאיר כך שמעתי מרבי עקיבא שלש עשרה. אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את רבי עקיבא עומדות מה שלא שימשתו יושבות.

אבל פ“ב מ”ה (נוטלין לידים לחולין ולמעשר), שלא כר' מאיר בפרה פי“א מ”ה256, ופ“ג מ”א (אחוריים ותוך ובית הצביעה בתרומה וכו') שלא כר' יוסי, שכן הוא אומר257: זה לשון כפול כל שיש לו אחוריים ותוך יש לו בית צביעה וכו', ז"א שהמשנה היתה שנויה לפניו בלשון זה, והוא מדקדק בלשונה הכפול.

וחוץ מזה ראינו כבר, שכמה משניות שבפרק זה קדומות לר' עקיבא. אלא שר"ע שנה משנה עתיקה זו, ומנה מנין חומר בקודש שלש עשרה או שתים עשרה258, ולא ששנה משנתנו.

וכאן עלינו להזכיר גם ירוש' ברכות רפ“ה ח ע”ד: אבדן שאל לרבי כמה מעלות בקודש והוא אמר ליה ארבע. וכמה מעלות בתרומה והוא אמר ליה שלש. הגר"א הגיה במקום “ארבע”: י"א, והמפרשים פירשוהו בדוחק על רביעי בקודש ושלישי בתרומה, וכל זה רחוק ודחוק.

אלא שנראה שרמוז לפ“ב מ”ו ומ“ז, ארבע מעלות שבטבילה, מחולין עד קודש, וארבע מעלות שבבגדים מבגדי ע”ה עד בגדי אוכלי קודש (ועי' נועם ירוש'), ושלש שבתרומה הן מפ“ג מ”ח ואילך.

ולפי־זה לא כוון רבי ב“כמה מעלות בקודש” שלו לפ"ג.

[לפרטים עוד נשוב.]


יא. קידושין

פרק ראשון של קידושין הוא מסכת לעצמה: פרק קניינים (של אשה, עבד, נכסים, חילופין) וחיובים (של אנשים ונשים, ארץ וחו"ל), עם סיום אגדי (מ"י). כרגיל בסוף מסכות.

כבר הסבוראים האחרונים259 הרגישו בהבדל שבלשון בין פ“א לפ”ב: כאן “האשה נקנית” ושם (מ"א) “האשה מתקדשת260, כשם ששנינו בעדיות (פ“ד מ”ז), במחלוקת ב“ש וב”ה שבמשנתנו – “מתקדשת”: האשה מתקדשת בדינר ובשוה דינר כדברי ב“ש ובה”א וכו‘, ופ"ד של עדיות הוא משנת ר"מ, כעדותו של ר’ יוחנן בירוש'261, וכך שנינו גם בב“מ (פ“ד מ”ז): והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. ומשנה זו שבב”מ, אע“פ שהיא משנה של “ספורות” (חמש פרוטות הן), אינה יכולה להיות קדומה להכרעת יבנה כבית הלל, מכיון שהיא שונה סתם כב”ה (ובכלל לא כל המשניות של ספורות קדומות).

הסבוראים אומרים (קידושין ב ע"ב): “מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן”. ואמנם כן: לשון פ“א – עתיק וקצר, וקרוב ללשון ב”ק פ“א מ”א–מ“ד (“התנא הירושלמי”), לשון של כללים קצרים בגוף ראשון: אמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט262, מעין “כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו” של ב”ק פ“א מ”ב.

וכמה עתיק הוא הסיום (מ"י) בקידושין פ“א: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, כלומר: ארץ ישראל! כלשון הכתוב “למען ייטב לך והארכת ימים” (דב' כב ז), “למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ וגו' " (שם ו יח)263, ואמרו בספרי264: והרי דברים ק”ו ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים265 שאר מצות חמורות שבתורה עאכ”ו. ולשון המשנה כאן כלשון ישעיה (נז יג): והחוסה בי ינחל ארץ (=ארץ ישראל), ולהלן (שם ס כא): ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ומה רב המרחק בין משנתנו למשנת אבות פ“ה מי”ט (תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה“ז ונוחלין בעוה”ב וכו')? במשנתנו לא נזכר כלל שכר לעוה"ב, כשם שלא נזכר בתורה ובנביאים, אלא שכר בעוה"ז266: מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.

וזה מראה על זמן קדום מאד.

ובימים ההם “נקנית” האשה כמו ש“נקנה” העבד.

ומ“ה: נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו', הוא ה”מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים" וכו' ש“קיימו חכמים את דבריו”, מעשה שהביאוֹ ר' אליעזר לראיה לדבריו (בב“ב פ”ט מ"ז), שגם המסוכן שחילק נכסיו על פיו כך דינו267.

ובפירושה של מ"ז: “כל מצות הבן על האב”, עוסקים בתוס' (פ“א הי”א) רבן גמליאל ותנאים אחרים.

אבל מ“ד, מחלוקת ר"מ וחכמים. מאוחרת למ”ה וחולקת עליה, כי מ“ה כוללת כל “נכסים שאין להם אחריות” במשיכה; מ”ד נוספה אפוא בעריכה אחרונה.

גם מ“ג, שהיא לפי צורתה עכשיו במחלוקת ר”מ וחכמים, מעובדת היא, ו“המשנה הראשונה” היתה בוודאי גם כאן משנה קצרה: וקונה את עצמו בכסף ובשטר לא יותר, אלא שאח“כ הכניסו מחלוקת ר”מ וחכמים, שנחלקו בפירוש משנה זו. אבל מחלוקת זו והלכה שלה לא היתה ידועה לראשונים, שכן שנינו בעדיות פ“א מי”ג (=גטין פ“ד מ”ה) בדברי ב“ש: וכותב (כלומר העבד!)268 שטר על חצי דמיו וחזרו ב”ה להורות כב"ש269. וכן בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו (גטין פ“ד מ”ד) שנינו: וכותב (כלומר העבד!) שטר על דמיו270.

המחלוקת מחודשת אפוא ע"י ר"מ וחבריו ולא היתה במשנה הראשונה271.

מסכת אחרת, מסכת “עריות” ויוּחָסין, היא קידושין פ"ג מי"ב –פ"ד מי"ד.

מסכת זו אין לה ענין ל“קידושין”, אלא שע"י התחלתה "כל מקום שיש קידושין ואין עבירה וכו' ", נתחברה לקידושין, והיא שייכת במקצת ליבמות פ"ד מי"ג ושם פ"ו272.

“הלכות עריות” אלה משנה עתיקה היא בעיקרה273, חלק מהלכות “עריות” שנזכרו בחגיגה סוף פ“א. אמנם לא משנת הלל, כמו שטעו רוב החוקרים למן רנ”ק והלאה274, לדון מדברי שמואל (קידושין עה א וש"נ): הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל, וכולם275 מותרים לבא זה בזה ואת אמרת הלכה כר' אלעזר (“ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור”, פ“ד מ”ג). כי מה זו קושיא, וכי אי אפשר לתנאים מאוחרים לחלוק על הלל, וכי אין אמוראים יכולים להכריע כדעת תנא מאוחר?! אלא שהלל זה הוא אחד ממסדרי ברייתות, נכדו של רבי ובן דורו של שמואל, “תני הלל” שבגטין לז א ונזיר מד ב (וגם שם הניחו שהברייתא של הלל מוסרת את הדרגה האחרונה של ההלכה), וכפירושו של רש"י: הילל שונה משנה אחת בברייתא עשרה יוחסין וכו'.

זהו אפוא הלל השני, ולא הלל הזקן, אבל משנה זו היא בוודאי מזמן הבית, והיא שגרמה כנראה לָהשפעה הארמית (כהני לויי וכו', ברבים ארמי), מעין “חב המזיק” שבב"ק (עי' שם).

ומשנת “אין בודקין” (מ"ה) נשנית בוודאי בזמן הבית, בשעה שישבה סנהדרין “ודנה את הכהונה” (סוף מדות), או כלשון הברייתא276 “ששם היו יושבין מייחסי כהונה ומייחסי לויה”, ו“שוטרי הרבים”, שנזכרו במשנה, נזכרים כידוע עוד ב“כתוב” אחד, שאין אנו יודעים מקורו, יבמות פו ב.

קידושין פ“א ופ”ד – עי' מש"כ במקום אחר (להלן חלק ב').


יב. בבא קמא

ב“ק פ”א מ“א–מ”ג, משנה ישנה מאד היא; משנה “ירושלמית”: האי תנא ירושלמאה הוא דתני לישנא קלילא (דברי רב בב“ק ו ע”ב).

הוא שונה את כלליו בגוף ראשון (כיוצא בקידושין): כל שחבתי – הכשרתי – (מ"ב), שונה בלשון מקרא “במיטב הארץ” (מ“א ומ”ב). אבל משתמש גם במבטאים ארמיים: מבעה (שן), כמובנו בשומרונית ובתרגום ירושלמי; “אַבעָיות” בפיאה (פ“ד מ”ה, שהיא משנה ישנה שנחלקו בפירושה ר“ג ור”ע): “חב”. וכל סגנונה הוא בסגנון של רמזים – כללים של ספר דינים עתיק, “ספר גזירות”.

ולכאן שייכת גם הקבוצה של כתובות פי“ג מ”א–מ“ט (עי' לעיל), שהאחרונים שנזכרו בה הם: ר' דוסא בן הרכינס (מ"ב), שהיה זקן מופלג אחרי החורבן, ור”ג (מ“ג–מ”ה), שהוא לדעתי בוודאי ר"ג הזקן.


יג. סנהדרין277

יש בה במסכת זו הרבה חלקים ישנים מזמן הבית:

כבר העיר רב שרירא באגרתו (הו' לוין, 24) על פ“ה מ”ב: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ועל דברי הבבלי שם (מא א־ב): תלמיד היושב לפני רבו הוה ואמר מילתא וקבעוה (=קבעוה במשנתם)278 בשמיה: “דאלמא מן ההוא זמן דהלל ושמאי279 קא תנו רבנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ותניה רבי הכין ולא שניה. כלומר שמשנת בן־הדור (רב או חבר) לפנינו, ועל כן לא נזכר כאן כרגיל280 בשם “רבן יוחנן בן זכאי”, אלא “בן זכאי”, וכיו”ב אמר הכהן הצדוקי לריב"ז281: בן זכאי לכשאפנה לך282.

ואמנם רוב פ“ב ורוב פ”ד–פ“ז מ”ג, פ“ט מ”ה–מ“ו, פ”י מ“א–מ”ב ופי“א מ”ב–מ"ו הם קדומים:

פ“ב עיקרו קדום. “המלך לא דן ולא דנין אותו” (מ"ב) – תקנה ישנה היא, מזמנו של ינאי ושמעון בן שטח לפי הבבלי (יט א־ב). ולפי יוספוס בקדמוניות סי”ד פ“ט ד – מזמנו של יוחנן הורקנוס ושמעיה (או שמאי), והרוצח הוא הורדוס שנאשם בהריגת חזקיה וסיעתו, ו”באותה שעה אמרו מלך לא דן" וכו' (בבלי שם, גם הורדוס החזיק את עצמו כבר אז למלך).

ועוד עתיקה ממנה מ"ד: יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו, שנאמר והיתה עמו וגו', – זו נשנית אפוא עוד לפני אותה תקנה, לפני זמנו של הורדוס, בשעה שהמלך היה דן עוד, ומשנה זו עם מדרשה הובאה בתור ציטט, ע"י “מכאן אמרו”, בספרי (שופטים פיס' קסא).

פ“ד – רובו הגדול ישן. במ”ב: ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה283.

ובמ“ה: כיצד מאיימין284 על עדי נפשות וכו' – משנה שנרמזה בסוטה פ”א מ“ד, שעיקרה משנה ישנה: ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, אבל בסנהדרין לא נזכר קודם לו בדיני נפשות שצריכין לאיים על העדים, אלא שבדיני ממונות מפורש בפ”ג מ"ו: כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן; המשנה הישנה מקוצרת אפוא.

פ"ה. במ"ב: מעשה ובדק בן זכאי. עי' לעיל.

פ“ו מ”א–פ“ז מ”ג: כל סדר ארבע מיתות ב“ד הוא בוודאי מזמן הבית בעיקרו, שהרי “ארבעים שנה” לפני החורבן בטלו דיני נפשות מישראל. ובוודאי שהיה לבית־דין, גם לפרושים, “ספר־גזירות”, מעין “ספר גזירתא” של הצדוקים, שנזכר במגלת־תענית רפ”ד, אלא שהראשון היה כתוב ברוחה של תורה שבע"פ, והשני – ברוח הצדוקים285, ספר שהכיל כל הלכות חייבי מיתה וסדריה.

פ“ט מ”ה–מ"ו הן בוודאי קדומות מאד. במ"ה: ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ בלשון הכתוב: “שימו את זה בית הכלא והאכילוהו לחם לחץ ומים לחץ”286, אלא שהתנא הקדום הזה נסח: לחם צר ומים לחץ (כלשון הכתוב בישעיה ל כ).

במ"ו: הגונב את הקסוה, “קשות הנסך” שבכתוב, הגונב מן המקדש ומכליו, וההלכה שבמשנה זו: הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, בוודאי הלכה קדומה287, והיא בעיקרה, כמו שהזכרתי כבר, גזירת ב"ד של חשמונאי: הבא על הגויה וכו'. וגם “ארמית” במקום “נכרית”, “גויה”, היא בהשפעת הלשון הארמית והתרגום העתיק (מגילה פ“ד מ”ט: בארמייתא)288.

וההלכה (שם): כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה289 ומפציעין את מוחו בגזירין; גם היא הלכה ישנה, שהעיד על דומה לה גם ר' אליעזר בתוס' (כלים ב“ק פ”א ו): אמר שמעון הצנוע לפני ר' אליעזר אני נכנסתי לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אמר לו (ר' אליעזר) העבודה, אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזירין, מה תעשה שלא מצאך בעל הפול.

פ“י מ”א–מ"ב. פ“י מ”א היא משנה אנטי־צדוקית. נגד הצדוקים הכופרים בתחיית המתים. ומ"ב “ג' מלכים וכו' " – אמרו עליה בבבלי קד סע”ב: מי מנאן, אמר רב290 אנשי כנה"ג מנאום (ור' אליעזר חולק עליה, בנוגע למנשה); היא אפוא משנת הסופרים.

ופי“א (ואלו הן הנחנקין וכו') הוא המשכו של פ”ט. ומ"ב היא בוודאי מזמן הבית, “בראשונה”291, עד שלא “רבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם ורבו המחלוקות בישראל”.

אבל מובן, שאף בחלקים הישנים ישנן הוספות רבות של תנאים מאוחרים, של ר' יהודה, ר' יוסי, אבא שאול ור"ע; כי לפנינו סידורו האחרון של רבי.

ובפ“ג מ”ד (ואלו הם הקרובים וכו'): א“ר יוסי זו משנת ר”ע אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכו'. ומ“ג–מ”ז עיקרן בוודאי מן המשנה הראשונה.


יד. שבת

ישן הוא גם שבת פרק א' כולו (חוץ ממ“ט: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו', וחוץ מדברי ר”א במ“י ור' יהודה במי”א). ואחת ההלכות בפ“א היא משמונה עשר דבר שאמרו בעליית (אלעזר בן) חנניה בן חזקיה בן גרון, וההלכה שלא יכנס אדם לדין (בע"ש) סמוך למנחה – ישנה נושנה היא ונהוגה גם בחו”ל, שכבר גזר אוגוסטוס קיסר בשים לב לתלונותיהם של יהודי קיריגי, שלא להזמין יהודי לדין גם בע"ש מן השעה התשיעית292, זמן תמיד של בין הערבים, שנשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה (פסח' פ“ה מ”א).

וישנים הם, מזמן הבית, שבת פכ“ג–פכ”ד. פכ“ג מ”א: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מ“ב: ומטילין חֲלָשים על הקדשים וכו' (חוץ מן “כלל אמר אבא שאול וכו' " במ”ג); פכ”ד מ“א היא משמונה עשר דבר (שבת יז ב); במ”ה: ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית (“החנוונים בירושלים”) שפקקו את המאור וכו' (חוץ מן “ר' יהודה אומר וכו' “, במ”ב ומ”ד).


טו. פסחים293

סדר הקרבת הפסח (פ“ה–פ”ז) וסדר ליל פסח (פ"י) הם בוודאי מסוף זמן הבית. על זה מעידים הענין וסיפור הדברים והרצאתם. ויש במשניות אלה דברים, שהם קדומים בוודאי עוד יותר.

אלה הם שרידי משניות, שאפשר לומר עליהן בוודאות גמורה, שהן מזמן הבית, ויש מהן אפילו – מזמן החשמונאים.

אלא שרובם כבר עובדו ע“י תנאים מאוחרים ועברו דרך צינורות של מסדרי משניות, שהוסיפו עליהן וגרעו מהן, אבל בכל־זאת השאירו עוד את העיקר והניחו ברובן גם את סגנונן המיוחד של משניות קדומות אלה, אע”פ שאינו מתאים לסגנון רוב המשנה, ואע"פ שאינו מתאים לפעמים גם לרוחה.

וישנם שרידים בודדים של משנה עתיקה בכל משנתנו:

איני מדבר על הלכות העוסקות בדברים הנוגעים למקדש ולכהנים, מעשר שני, בכורים, קדשים וטהרות וכדומה, שבוודאי הרבה מהם. ואולי רובם, ישָנים נושנים הם; אבל אני מדבר כאן על שרידים ריאליים בודדים בתוך הלכות, על פרטים לקוחים מן החיים. שאפשר להם להאָמר רק בזמן הבית:

ולא בסנדל המסומר294, ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים (שבת פ“ו מ”ב, וכן מ“ד: לא בסייף וכו', ור”א חולק), ובני מלכים בזוגין (שבת פ“ו מ”ט. אלא שדברו חכמים בהוֹוה), בני מלכים סכין שמן ורד וכו' (פי“ד מ”ד), ונכנסין בהן בעזרה (פ“ו מ”ח), מאבני המזבח ומעפר המזבח (פ“ט מ”ו), ושל (בור של) עולי בבל (ביצה פ“ה מ”ה), דבר של עולי בבל – הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך (נדרים פ“ה מ”ד–מ"ה), ואין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה (מו“ק פ”ג מ"ד)295, הכל מעלין לירושלים וכו' (כתובות פי“ג מי”א), כאימרא כדירים בעצים כאישים כמזבח וכו' (נדרים פ“א מ”ג), בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים (פ“ב מ”ה) שהן של בית המלך (פ“ג מ”ג), אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בארץ ישראל וכו' (ב“ק סוף פ”ז), דרך המלך אין לה שיעור (ב“ב פ”ו מ“ז, ומשם בסנהדרין רפ”ב), המעמד דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין (שם; וזו בוודאי מזמן החכמים הראשונים שבציפורי, שהיתה מקום סנהדרין בזמן הבית296), וזהו תנורו של בן דינאי (כלים פ“ה מ”ט), וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע (פ“ו מ”ב), נבלי השָׁרָה – ונבלי בני לוי, משקה בית מטבחייא. ספר העזרה (פט“ו מ”ו), אגרופו של בן בטיח (פי“ז מי”ב), כמלא מקדח גדול של לשכה (שם ואהלות פ“ב מ”ג ופי“ג מ”א), מלבני בני לוי (פי“ח מ”ג), כלי הקדש (פכ“ה מ”ט), קלמרין של יוסף הכהן (מקואות פ“י מ”א).

אלה וכאלה הם דוגמאות לקוחות מן החיים היום־יומיים, והם מעידים שאותה משנה נשנתה באותו זמן, זאת אומרת בזמן הבית.

שורות קטנות של הלכות מזמן הבית אנו מוצאים גם: א) בסוף ברכות (פ“ט מ”ה): לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכו‘, לא יכנס להר הבית וכו’, כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו297 מן העולם וכו‘. ב) בסוף עירובין, פ“י מ”י–מט“ו (מקדש ומדינה וכו'), חוץ מן דברי ר' יהודה, במי”א ומי“ב ומ”ט, ודברי ר“ע ודברי ר”ש במט“ו, שהם שייכים לפ”י מ"ג, שנוספו; אבל דברי ר’ יוחנן בן ברוקא ודברי שמעון בן ננס הם דברי המשנה הישנה.


 

IV. משניות־הביניים    🔗

מכאן אנו באים למשניות־הביניים. שרגליהן עומדות – חציין בזמן הבית וחציין סמוך לחורבנו, למשניות של תנאים, שחיו והורו בזמן הבית ואחריו.

הראשון שבהם הוא ר' יהושע בן חנניה.


א. משנת ר' יהושע 298

תלמידו זה של רבן יוחנן בן זכאי היה לוי, משורר בבית המקדש (עי' לעיל), זאת אומרת, כמו שהעירו כבר, לפחות בן שלשים (חולין כד א) לפני החורבן. והוא השתתף, לא רק בעבודתו, עבודת־לוים, אלא גם בתור “זקן” וחכם299 בשמחת בית השאובה300. ור' שמעון בן עזאי תלמידו מספר301: מעשה שנמצאו עצמות בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלים אמר להן ר' יהושע302 בושת וכלימה לנו וכו' איה הרוגים שנהרגו במלחמה303 ועד עכשיו (ודבריו נתקבלו להלכה)304.

וא“כ כבר הורה הלכות בירושלים ובמקדש (בזמן המלחמה). ומצאנו לתלמידיו שאמרו לו כש”הלך לפדות את השבויה"305: איזו היא טומאה וטהרה הנוהגת בישראל שלא מפיך היא יוצאת (אדר“נ נו”ב פי"ט). וכבר שאלוהו אנשי אלכסנדריא הלכות בהלכות קרבנות: שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהם306, ובוודאי

ששאלות אלה היו שאלות למעשה ובזמן הבית307.

וודאי שר' יהושע סידר ו“שנה” “משניות”, שהרי כמה פעמים נאמר עליו, שכך וכך “היה שונה”. תענית פ“ד מ”ד: אמר בן עזאי: כך היה ר' יהושע שונה קרבן וכו' (חזר ר"ע להיות שונה כבן עזאי). חולין פ“ב מ”ד: כלל אמר ר' ישבב כל וכו' והודה לו ר“ע, ובתוס' מפורש: אמר לו ר' ישבב אי אתה זכור שהיה ר' יהושע שונה כל וכו' (חזר ר“ע להיות שונה כדברי ר' ישבב, תוס' פ”ב ט); וכזה יומא פ”ב מ"ג308: אמר בן

עזאי לפני ר“ע משום ר' יהושע דרך הלוכו היה קרב (הראש והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי דפנות העוקץ והרגל, תוס' שם); תוס' אהלות פ”ה י“ב: חזר ר' יהושע להיות שונה כדברי התלמיד (עי' להלן). תוס' שביעית פ”ב יג: התבואה וקיטניות שהביאו שליש לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית וכו' אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא משום ר' יהושע אף משהשרישו חזר ר“ע להיות שונה כבן עזאי = שביעית פ”ב מ"ו: שהשרישו309.

וכשם ש“שונה” של ר“ע, הוא משנה, “משנת ר”ע” (עי' להלן), כך הוא הדבר גם ב“שונה” של ר' יהושע.

והיה מדקדק בלשון “משנתו”: אמר ר' יהושע לא שמעתי אלא (ופרה) שלָשית, אמרו לו מה הלשון שלשית אמר כך שמעתי סתם. אמר בן עזאי אני אפרש וכו‘. כיוצא בו אמר כרם רבָעי310, אמרו לו מה הלשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש וכו’. כיו“ב אמר האוכל בבית המנוגע פרס מג' לקב311, אמרו לו אמור משמונה עשרה לסאה אמר להם כך שמעתי סתם, אמר בן עזאי אני אפרש וכו' (ריש פרה); א”ר יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה (נדה פ“א מ”ג). וכיו“ב312: א”ר יהושע שמעתי וכו' ואין לי לפרש (אמר ר"ע אני אפרש); ערלה פ“א מ”ז: א“ר יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד וכו'. וכיו”ב (כריתות פ“ג מ”ז–מ"ט); אר“ע שאלתי את ר”ג ואת ר' יהושע וכו' ואמרו לי לא שמענו אבל שמענו וכו' ורואין אנו שהדברים ק“ו (מ“ז–מ”ח), ועוד שאלן וכו' אמרו לו לא שמענו, א”ר יהושע שמעתי וכו' ורואה אני שהדברים ק“ו (מ"ט), ובוודאי שגם בראשונות המשיב העיקרי היה ר' יהושע, אלא שמפני הכבוד הביאן ר”ע בלשון רבים, ורק באחרונה. שר“ע חולק עליה, הביאה בלשון יחיד; נגעים פ”ז מ“ד: אר”ע שאלתי את ר"ג ואת ר' יהושע וכו' אמרו לי לא שמענו אבל שמענו וכו'.

ומכאן אני הולך צעד הלאה, ואומר שגם “לא שמענו אלא” שבמשנת יבמות פט“ו מ”ב (=עדיות פ“א מי”ב) – דברי ר' יהושע הם, אחד מבית הלל האחרונים, ושכל ה“דברים שחזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש” – משנת ר' יהושע היא.

כי אמנם עדיות שם מי“ד היא בוודאי משנת ר' יהושע, לאחר שחזר בו ו”שנה" כדברי אותו תלמיד (של ב"ש), ששנינו באהלות פ“ה מ”ג–מ“ד: היתה (“הקדרה”) שלמה בה”א מצלת על הכל בש“א אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקין [חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש]. לגין שהוא מלא משקין טהורין, הלגין טמא טומאת שבעה והמשקין טהורין וכו‘; האשה שהיא לשה בעריבה, האשה והעריבה טמאים טומאת שבעה והבצק טהור וכו’ (כמשנת ב"ש!) חזרו ב”ה להורות כדברי ב“ש; וה”חוזר" הזה הוא ר' יהושע313, ששנינו בתוס' אהילות פ"ה י–יב (חגיגה כב ב): לגין וכו' האשה וכו‘, אמר ר’יהושע בושתי מדבריכם בית שמאי אפשר אשה ועריבה טמאין טומאת שבעה ובצק טהור, לגין טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין, אחר שעמד אמר לפניו תלמיד אחר מתלמידי בית שמאי, ר’ אומר לפניך טעם שבית שמאי אומרים בו, אמר לו אמור וכו' חזר ר' יהושע להיות שונה כדברי התלמיד, אמר ר' יהושע נמיתי (“נעניתי”) לכם עצמות בית שמאי.

ואמנם בעדיות שם נשנה גם “טעמם של ב”ש“, ו”חזרו ב“ה להורות כדברי ב”ש“, ומתחילה שנה כנראה רק דברי ב”ה, וע“כ הם קדומים כאן (עדיות שם ואהלות), שלא כדרכם של ב”ה, שמקדימים את דברי ב"ש.

ובפסחים יג א שנינו בברייתא: ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות וכו' דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמרו לו (ר' אליעזר ובית שמאי) טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין אמר להן (ר' יהושע) כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו אמר להם (ר' יהושע) לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם אמרו לו כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים וכו‘, ובירוש’ פ“ג ל ע”ב: תני אמר ר' יודה לא נחלקו ב“ש וב”ה על תרומה טהורה שאסור לשורפה (“לפני השבת”) ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה על מה נחלקו על התלויה שב“ש אומרים אין שורפין וב”ה אומרים שורפין. אמרו בית שמאי לבית הלל כלום אתם אומרים בטהורה שלא

תישרף אלא שאני אומר שמא כהן אחד שבת בתוך התחום והוא בא ואוכלה בשבת. אף תלויה לא תישרף שאני אומר שמא אליהו שבת בהר הברמל והוא בא ומעיד עליה בשבת שהיא טהורה. אמרו להן בית הלל מובטחין אנו שאין אליהו בא וכו'.

מחלוקת ר“א ור' יהושע נשנית אפוא ע”י ר' יהודה (אמנם מוחלפת) בשם ב“ש וב”ה.

וזו היא באמת מחלוקת ר"א ור' יהושע, שנרמזה במשנה פסח' פ“א מ”ז ותוס' פ“א ה, שמן הברייתא בבבלי (כ ע"ב) יוצא שנחלקו גם בי”ד שחל להיות בשבת, וגם ר' יוסי אומר בברייתא שבבבלי (שם וט"ו א): אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו ויטהרנה (כטעמם של ב"ש בפי ר' יהודה).

ומכיון שמחלוקת ב“ש וב”ה בפיאה פ“ו מ”ב ומ“ג היא משנת ר' יהושע314; ומכיון שגם המחלוקת במכשירין פ”א מ“ג היא משנת ר' יהושע: בש”א בכי יותן בה“א אינה בכי יותן אמר ר' יהושע משום אבא יוסי הליקופרי315 איש טבעון תמה עצמך אם יש משקה טמא בתורה עד שיתכוין ויתן וכו' (“וטעמייהו דב”ה קאמר")316, וכולה ר' יהושע; ומכיון שאנו מוצאים את ר' יהושע מדקדק בדברי ב”ש וב“ה ומשתדל להשוות ביניהם, דברים הרגילים אצל תנאים שונים אחרונים, שהרי הוא אומר (נזיר נב ב): יכולני לעשות דברי ב”ש ודברי ב“ה אחד וכו‘, מעין שאמר ר' שמעון (שונה המשניות!) בתוס’ סנהד' פ”ה ב: מקיים אני דברי שניהם וכו‘; הרי אני צועד עוד צעד אחד ואומר, שר’ יהושע הוא שאסף ושנה מחלוקות ב“ש וב”ה, והענוותן הזה הקדים כמובן דברי ב“ש לדברי ב”ה (עי' גם תוס' יבמות פ"א י, בבלי טו ב)317.

ואפשר על־כן, כי גם “וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו”, כלאים פ“ב מ”ו ושביעית פ“א מ”א, משנת ר' יהושע היא.

וכבר הזכרתי (לעיל עמ' 24) את דברי ר' יהושע ודקדוקיו בלשון המשנה הישנה שבתרומות פ“א מ”ב: לא מנו חכמים שבעה משקין318 כמוני פטמין אלא אמרו וכו‘, ושבברייתות (פסח' מג א): וכי מאחר ששנינו319 כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים (שם) את אלו (כותח הבבלי וכו') כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן, ובפסח’ לח ב: א"ר אילעאי וכו' באתי ושאלתי לפני ר' יהושע אמר לי הרי אמרו320 חלות תודה וכו'.

וכל זה מתאים ל“שונה” משניות, למנהגי התנאים תלמידי ר"ע ואחריו.

ואמנם ישנם במשנתנו כמה שרידים ממשנת ר' יהושע, לא רק הלכות סתמיות בודדות שהן ממשנתו, כגון סתם זבחים פ“א מ”א (תוס' שם), שר“א חולק עליו, סתם כלים פי”ז מ“א (כמפורש בסיפא), שר”א חולק עליו, סתם טהרות פ“ד מ”ב (עדיות פ“ב מ”ז), – אלא גם קבוצות של הלכות ומסכת אחת שלמה: קינים.


קינים היא כולה משנת ר' יהושע, שכך הובאה קינים פ“ג מ”ג ומ“ד בזבחים סז ב כמשנת ר' יהושע, והתלמוד מוסיף על זה, “שאם נפשך לומר שאין זו ר' יהושע, אין אתה יכול לומר כן”, שהרי שנינו במ”ו: “א”ר יהושע זה הוא שאמרו כשהוא (“האיל”) חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה" (וכך כאן כשנדרה תחילה ואינה יודעת מה פירשה אינה צריכה אלא ד' פרידות ב' לנדרה וב' לחובתה, ועכשיו שהביאה כבר ד' פרידות צריכה להביא ד' לנדרה וד' לחובתה, “מדאיירי ר' יהושע בהא ש”מ קינים ר' יהושע אמרה").

שהרי כאן לפנינו סיום אגדי של המסדר, כאותו הסיום שבסוף כלים של ר' יוסי: א"ר יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה, וזה מוכיח שכולה ר' יהושע.

ואמנם כל המסכת עם סדרה המיוחד, העמוק וההגיוני, ופירוט כל הפרטים והמקרים שאפשר להם להיקָרות נושאת עליה חותם של ר' יהושע עם ספקותיו וספק ספקותיו321, והמסכת כולה ישָנה בוודאי, וראיה לדבר322 שאין עליה תוספתא, כשם שאין תוספתא לתמיד ומדות, מפני שאינן מבית־מדרשו של ר“ע וממשנתו, והתוס' יסודה בבית־מדרשו של ר”ע (סנהד' פו א).

היא מתחילה: סדר קנים כך הוא, כסיומו של תמיד: זהו סדר התמיד וכו'. והדברים שלפנינו במ“א הם הוספת־תנאים, כעין פתיחה למסכת, שנשנו ע”פ זבחים פ“ו מב ופ”ז מ“א ומ”ד (ר' יהושע!)323.

וחוץ מזו יש בה רק הוספות מעטות של תנאים אחרונים:

שתים של בן עזאי, תלמידו (פ“ב מ”ה ופ“ג מ”ו), אחד של ר' יוסי (פ“א מ”ד: ר' יוסי אומר וכו'), ואחד סתמי: ויש אומרים (פ“ב מ”ג ופ“ג מ”ו, ועי' לעיל), שנמצא דומה לו במדות פ“ב מ”ד, ושם – כמו שביררנו – זו היא דעתו של השונה הראשון, ראב"י, אלא שהשונה האחרון הוסיף ושינה ושָנה זו בשם “וי”א“, ובמדות פ”ג מ"ה, שהוא חילוף־מספרים324.

וכן תוספת היא גם: מה בין נדרים לנדבות וכו' (פ“א מ”א), שאינה ענין לכאן, אלא שכולה לקוחה ממגילה פ“א מ”ו.

אבל דברי ר"ש בן עקשיא הם ברייתא שנוספה כאן, והיא נשנית בלשון ברייתא בשהת קנב א; תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר, “ואם היא משנה היה לו לומר שם תנן התם” (המפרש), אלא שזו היא ברייתא אגדית שנוספה בסוף המסכת כמו בעוקצין ובסוטה ובקידושין ועוד325.

וכמה קבוצות של הלכות נשׂרדו עוד במשנתנו ממשנת ר' יהושע:

א) טבול יום פ“ד מ”א–מ"ו, כולו ר' יהושע.

בקבוצה זו עוסקות בטבול יום רק מ“א–מ”ד, אבל מ“ה–מ”ו אינן ענין כלל לטבול־יום; מ“ה: בראשונה היו אומרים מחללין (“מעשר שני”) על פירות עם הארץ חזרו לומר אף על מעותיו. בראשונה326 היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי וכו'; מ”ו327: הכדומין האשקלונים שנשברו וכו' ועל כולן אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו (ה)סופרים ואין לי מה להשיב (בכי"י: אשיב).

ומכיון שאין מקומן של שתי המשניות האחרונות כאן328, ועל האחרונה שבהן נאמר “ועל כולן”, הרי זה מוכיח שישנה כאן לפנינו קבוצה של הלכות של שונה אחד, ששנה כולן כאן, מפני שכולם “דבר חדש שחדשו סופרים” (ר"ש: ומשום דר' יהושע קאי אכולהו תני הכא מילי טובא דאין עניינם לכאן ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר' יהושע אאשה ואעריבה).

וש“אמירה” זו הסופית נמשכת גם על המשניות הקודמות יוצא מפורש (כדברי הר"ש)329 מן התוס' פ"ב יד: האשה שהיא טבולת יום וכו' (=מ"ב), עריבה שהיא טבולת יום וכו' (=מ"ג) ועל כולן אמר ר' יהושע וכו'.

כאן שנו אפוא “ועל כולן” וכו' למ“ב ומ”ג, ואין אפוא כל ספק, שהערה זו נמשכת על כל הפרק, ושמפני הערה זו נשנו כאן דברים שאינם שייכים לכאן, ומכאן העבירו את המשניות לגטין330 ולכלים (עם ההערה “ועל כולן”!).

והשונה הזה הוא ר' יהושע עצמו, שהעיר כאן בסוף הקבוצה (או בכל אחת ואחת מן ההלכות): אמר ר' יהושע דבר וכו'.

ואולם בענין מ“ב שנינו בנדה פ”י מ“ו–מ”ז: בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר (“שהיא טבולת יזם שטבלה לסוף שבועיים”)331 מערה מים לפסח חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת (“שהוא ראשון”) לקדשים כדברי ב“ה בש”א אף כטמא מת. ומודים שהיא אוכלת במעשר (“כטבול יום”) וקוצה לה חלה ומקפת וקוראה לה שם; וזו היא – מ"ב שלנו! א“כ נשנית בתחילתה גם מ”ב בצורת “בראשונה היו אומרים – חזרו לומר”: עכשיו אנו מבינים יפה את חיבורם של “בראשונה”, “בראשונה” של מ“ה לכאן, מפני שגם מ”ב היתה בתחילתה בצורה זו, אלא שנתקצרה וסוגננה בדרך כללים.

וקרוב מאד שגם ההלכה השניה, שנוספה בתוס' נדה שם (פ"ט יח): בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא במגע חזרו וגזרו שיהא כנבלה עצמה ומטמא במשא חזרו ואמרו כל הגת שנעשית ע“ג בשר התאוה טמאה לקודש וטהורה לתרומה חזרו ואמרו חיה ולא עוף332 – גם הלכה זו נשנית בראשונה בקבוצה שלנו על־יד מ”ב333.

ב) וכן זבים פ"ה כולו, זאת אומרת כל הכללות (חוץ ממ“ד–מ”ה) – משנת ר' יהושע היא:

מ“א: הנוגע בזב וכו' כלל אמר ר' יהושע כו', מ”ב: ועוד כלל אחר אמר כל הנישא וכו‘, מ"ג: מפני שאמרו כל הנושא וכו’ (וכאן יש מחלוקת: רא"א וכו'), ומ“ו–מי”א הם פרטים של הכללים, ומי“ב: אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון וכו' (שהיא מי"ח דבר)334 – היא משנת ר' יהושע בפירוש (טהרות פ“ב מ”ב ור' אליעזר חולק)335, וכך אמר רבב”ח (שבת יד א): ר' יהושע היא.

ומכיון שכך ברור שכל הפרק הוא – ר' יהושע (והוא שנה: זה הכלל כל המטמא, אלא שהשונה האחרון שינה לשונו וניסח “כלל אמר ר' יהושע”, וזה רגיל).

ג. גם מעילה פ"ד כולו משנת ר' יהושע הוא:

במ“ג336: כלל אמר ר' יהושע כל וכו', ומ”ה: כל האוכלין מצטרפין וכו' בככותבת ביוה“כ, כל המשקין מצטרפין וכו', ובמלוא לוגמיו337 ביוה”כ = יומא פ“ח מ”ב סיפא, ועליה אמרו (שם פא א) רשב“ל ורב חסדא: במחלוקת שנויה ור' יהושע היא דתנן (במ"ג כאן) כלל א”ר יהושע וכו‘, ומ“ו: הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה, ומ”ב סיפא: התרומה וכו’ מצטרפין זה עם זה לאסור וכו' – חולק עליה ר' אליעזר בערלה פ“ב מ”א; רא“א מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור, וא”כ בוודאי שת"ק הוא ר' יהושע חבירו.

וא“כ מ”ב, מ“ג, מ”ה ומ“ו, הן בוודאי משנת ר' יהושע, וברור ע”כ שכל שורת ה“מצטרפין” משנת ר' יהושע היא, חוץ מן ההוספה: ר' שמעון אומר אינן מצטרפין, ורש“א (בבבלי: אר"ש מה טעם) מפני וכו' (מ"ו), ואפשר שכל משנה ו' הוספה היא, שעיקר מקומה הוא במ”ב (כמו בערלה).

ד) גם מעילה פ“א מ”א כולה – ר' יהושע היא: קדשי קדשים ששחטן בדרום וכו' (ר' יהושע היא, תוס' פ"א א) כלל אמר ר' יהושע וכו'. – על השונה האחרון של מעילה, להלן (ר' שמעון[? עי' עמ' 152]).

ובוודאי שישנם עוד כמה וכמה שׂרידים כאלה, אלא שעובדו כ"כ ונכנסו במשנתו של ר"ע ותלמידיו, עד שקשה להכיר אותם.

וודאי שחלק ממשנתו נסדרה עוד בזמן הבית: סתם ברכות פ“א מ”א: מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שהוא משנת ר' יהושע338, וכן דבריו במ"ב: עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, – נסדרו בוודאי בזמן הבית.

ר' אלעזר חסמא תלמידו339 מזכיר “קינים” (של ר' יהושע)340: קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, אלא שלפי אדר“נ נו”ב פל“ה הם דברי ר' יוחנן בן נורי (חבירו הצעיר): תורת הנדה והלכות קנין הן גופי הלכות, וגם בנו”א שם: ריב"ג אומר (ה)הלכות (ו)הטהרות והנידות והקינין הן וכו'.


ב. “משנת ר' אליעזר”341

קשה הרבה יותר הוא למצוא שרידים סתמיים ממשנת ר' אליעזר, אע"פ שרבו הלכותיו במשנה וברייתות פי כמה על אלה של ר' יהושע. אבל היא הנותנת:

מכיון שמשנתו היתה משנת בית שמאי (שמתי). ומכיון שהיה מנודה – לא נתקבלו הלכותיו בבית־המדרש ולא נשנתה משנתו סתם, אלא בשם אומרו, כדי לחלוק עליו; ע“י כך לא נשארו לנו הרבה משניות סתמיות של ר”א, ומכל־שכן שלא נשארו לנו שורות של הלכות וקבוצות של משניות ה“תנא” הגדול והזכרן הגדול הזה, “בור סיד (“סוּד”) שאינו מאבד טיפה”342. רק ע“י כך אנו יכולים להבין יפה את תלונותיו בשעת פטירתו343, על “תלמידי הדור שלא באו ושמשו אותו”, ועל “תלמידיו שלא חסרוהו אלא בדי שיכחול המכחול מן השפופרת”, ואע”פ שהיה “שונה שלש מאות הלכות במכשפה”, “לא שאלהו אדם בם דבר”, וכשאמר לו ר"ע באותה שעה: “רבי מעתה שנה לי ופתח ושנה לו שלש מאות הלכות בבהרת”; “באותה שעה הגביה ר' אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי, ספרי תורות, שנפטרין מן העולם, שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי”, ורק ברגע האחרון הזה “היו שואלין לו בטהרות בטומאות ובמקוואות”.

וזהו שגרם גם ל“חילופים” הרבים שחלו בדברי ר' אליעזר, עד שאמר רבי344: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתנייא מחלפין. ור' אילעאי תלמידו אומר: שמעתי מר' אליעזר וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי (ס"א: לו) חבר ולא מצאתי (עירובין פ“ב מ”ו). ולא מצא לו חבר אלא בערקבנין, ולא בתלמידי ר“א, אלא בחבירו ר' אליעזר בן יעקב: וכשבאתי לפני ראב"י הודה לדברי (ברייתא בפסח' לט א). וכשאמרו לו לר”ע: “אומר היה ר”א כך וכך", אמר להם: “שתוקו, לא אומַר לכם מה שר' אליעזר אומר בו” (שביעית פ“ח מ”ט–מ"י).

ואמנם מרובים החילופים בדברי ר"א גם במשנה גם בברייתות:

במשנה: במקום אחד זה אצל זה, שני נוסחאות מדברי ר“א (ור' יהושע): סוכה פ”ב מ“ו: ר' אליעזר אומר וכו' ועוד אמר ר' אליעזר וכו' (ירושלמי: מחלפא שיטתיה, בבלי: חזר בו); שבת פי”ט מ“א: ר' אליעזר אומר וכו' (ר' יהודה בשם ר“א, בבלי קל ע”א) ועוד אמר ר”א כורתין עצים וכו' (בבלי שם: ת“ר במקומו של ר”א היו כורתין כו', ושני מקורות הם); תרומות פ“ד מ”ח–מ“ט (אליבא דר' יהודה) ושם מ”י (אליבא דר"מ)345; ירוש' תרומות שם מג ע"א: אמר ר' יוחנן תנאין אינון, נמצאת אומר וכו‘, כלשון התוס’ (אלא שצ"ל שם346): ליטרא קציעות וכו' דברי ר"מ ר' יודה אומר וכו‘), וכאן הכניסו תנאים־מַשנים אפילו את דברי הירוש’ (“הכא ר' ליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל”) בתוך דברי המשנה: בזו ר' אליעזר מחמיר ור' יהושע מיקל ובזו ר' אליעזר מיקל ור' יהושע מחמיר ב־־!

ובשני מקומות: נזיר פ“ג מ”ג (ר' יהודה אומר משום ר“א, תוס' פ”ב יב–יג) ופ“ו מי”א (שני מקורות, והאמוראים כבר נדחקו לתרץ את הסתירה); כלים פט“ו מ”ב (משנת ר' יוסי): ארוכות של נחתומים טמאות וכו' (סתם!) דף של נחתומין שקבעו בכותל ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, אבל בעדיות פ“ז מ”ז: הם (ר' יהושע ור' פפייס) העידו על ארוכות וכו' שר' אליעזר מטהר (ואמנם התוס' שם פ“ג א חולקת ושונה עדותם: על דף של נחתומין, וכן בתוס' שם פ”ב א: דף של נחתומין וכו' ר' אליעזר מטהר וכו')347.

והרבה חילופים ישנם בברייתות, בין שהן סתמיות, ובין שתנאים מאוחרים נחלקו בפירוש בדבריו (ובדברי בן־מחלוקתו, ר' יהושע).

סתמיות, כגון עירובין פ“ג מ”ג, שמתוך התוס' סוף פ“ב (“מודין חכמים לר' אליעזר בבני חצר וכו' שאע”פ שבידוע שאין המפתח במקומו עירובו עירוב") יוצא שדברי ר”א שבמשנה הם דברי חכמים, ושר“א שנה (כבתוס' שם וברייתא שבבבלי): אם בעיר אבד עירובו עירוב וכו'; עירובין פ”ד מי“א, שבברייתא (השניה) שבבבלי נב ב דברי חכמים שבמשנה הם דברי ר”א, וברייתא אחרת שונָה בשמו: אחת יכנס שתים לא יכנס; וכיו“ב עירובין פ”ב מ“ה וברייתא שבכבלי כג ב (ועי' עוד תוס' פ"ב: וכן!); יומא פ”ז מ“ג, ורבא (יומא ע ע"א) אומר: לא משכחת לה מתקנתא אלא או לר”א דתנא דבי שמואל וכו'.

ומחלוקות של תנאים בדברי ר' אליעזר (ור' יהושע) בין שהם מחליפים דבריו בדברי ר' יהושע (או בדברי ר"ע), ובין שהם משנים את דבריו, רבות מאד: ת“כ צו פ”ח ו (שקלים פ“ח מ”ז כר' יהודה, אבל תוס' שקלים פ“ג טז חסרה ומשובשת; בתוס' מע”ש פ“ב טז שונה ר' יהודה, לענין מע”ש, כמשנת שקלים, ור“מ חולק עליו, וסתם מע”ש פ“ג מ”ט כמשנת ר' יהודה); סוכה פ“א מי”א שנויה כר' נתן בברייתא שבבבלי שם, ומחליפה דברי חכמים בר“א; תוס' כלאים פ”ה יז (כלאים פ“ט מ”ג כר"מ, מחליף); ב“ב פ”ט מ“ז (כר' יהודה, תוס' ובבלי קנו ב, מחליף דברי ר"א ודברי ר' יהושע); תוס' כלים ב”מ פ“ד יד (פי“ד מ”ז, דלא כר"ג); תוס' כלים ב”ב פ“ו ה (משנה פכ“ח מ”ב כר' יהודה, מחליף דברי ר"א בדברי ר"ע); סוטה פ”א מ"א (דלא כר' יוסי בר' יהודה, תוס' פ“א ובבלי ב ע”ב).

ומכל אלה (חוץ מתרומות דלעיל) לא נכנסה אפילו מחלוקת אחת במשנה (“אלא דתנייא מחלפין”), וכבר הזהירו התנאים על חילופים אלה, עד שאמרו (ספרי שופטים פיס' קפח): מנין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע בדברי ר' אליעזר לומר (כלומר: כדי לומר, כדי שתהיה הלכה כר"א)348 על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה ת"ל ולא תסיג גבול רעך.

וגם “לא נחלקו ר”א ור' יהושע ב־ אלא ב־“, שהם נמצאים גם במשנה349 ורבים בברייתות (שלהלן), שאע”פ שלא תמיד הם מחליפים דברי האחד בשני ולא תמיד הם מחליפים בכלל, מפני שיש בהם שהם רק מרחיבים ומפרשים,– הרי בכל־זאת יסודם ברפיון במסורת ובפקפוק בקבלה, והם מרובים במחלוקת ר“א ור' יהושע (כשם שהם מרובים במחלוקת ב“ש וב”ה שרבו “משרבו תלמידיהם שלא שמשו כל צרכם”): תוס' תרומות פ”ט ח–ט, תוס' שבת פט“ו י (בבלי וירוש'), תוס' פסחים פ”א ה (=משנה פ“א מ”ז, שהיא ר“ש, עי' בבלי כ ע”ב) תוס' כלים ב“ב פ”ד ז (בניגוד למשנה פכ“ו מ”ד), שם ג (ר' נתן, בניגוד למשנה פכ“ו מ”ו), תוס' אהלות פי“ג י (=אהלות פי“ב מ”ח), שם פי”ז ו (המשנה פי“ז מ”ה שונה גם “עפר בית הפרס”, אע"פ שהיא משנת ר' יהודה; שהרי הוא מביא את המעשה לראיה: אמר ר' יהודה), תוס' נגעים פ"ג ה (פ“ז מ”ה כר' יהודה) ועוד.

כי אחרי שגברה יד ב“ה האחרונים ונתנדה ר' אליעזר, האחרון לב”ש – עזבוהו תלמידיו, ואפי' תלמידו החביב ר“ע, וכששאל אותו בשעת פטירתו: “עקיבא מפני מה לא באת לפני ושמשת אותי”, השיב לו ר”ע מפני הכבוד: רבי, לא נפניתי! (אדר“נ פכ”ה).

רק תלמידו ר' יוסי בן הדורמסקית350 ותלמידו הזקן‏ ר' אילעאי לא עזבוהו351. ותלמידיו אלה, וביחוד‏ ר' אילעאי ובנו ר' יהודה ובן בנו ר' יוסי, הם הם ששמרו על משנת ר' אליעזר: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' יהודה בר' אלעאי שאמר משום ר' אלעאי שאמר משום ר' אליעזר הגדול (אדר“נ ספט”ו; אבות פ“ב מ”י: ר' אליעזר אומר); פסח' צד ב: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר' אליעזר חוץ לעשייתו (“חוץ לעזרה” = פסח' פ“ט מ”ב: רא“א מאסקופת העזרה ולחוץ; וכיו”ב ס"ז, 260: את שהוא בבית המטבחיים חייב); ובתוס' פ“ח ב352: ר' יוסי בר' יהודה אומ‘: וספרי בהעלותך פיס’ סט בלשון אחר: ר' יהודה אומר בשמו (של ר"א), ובוודאי שאמר זה ר' יוסי בר' יהודה בשם אביו ר' יהודה בשם ר”א, וכן הדבר בוודאי תוס' נגעים פ“ו ח: ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר”א (=סתם במשנה פי“ג מ”א) ובתוס' סוטה רפ"א (עי' לעיל).

ר' אילעאי מוסר כמה דברים בשם ר“א, שיש מהם שנשנו במשנה בשם ר"א ויש מהם שנשנו סתם: כך נשנית משנת חלה פ”א מ“ו (חלות תודה) סתם, כר' אלעאי בשם ר”א (תוס' שם פ"א ו), וכן אבות פ“ב מ”י: רא“א, ע”פ ר' אלעאי באדר“נ (עי' לעיל), וכן דברי ר”א בחלה פ“ב מ”ח = תרומות פ“ב מ”א (לענין תרומה), ע“פ דברי ר' אלעאי בתוס' שם פ”ג יח (עי' שם).

וכן בבנו ר' יהודה, שיש מהם שנשנו במשנה בשם ר“א ויש – בשם ר' יהודה: רא”א, שבת פי“ט מ”א (ר' יהודה בשמו בברייתא שם קל ע"א), יומא פ“ה מ”ה (ר' יהודה בשמו, תוס' פ“ד א וספרא אחרי פ”ד י); נזיר פ“ג מ”ג–מ“ד (ר' יהודה בשמו, תוס' פ"ב יב–יג); פרה פ”ב מ“א: רא”א (משנת ר' יהודה, במ“ד, עי' ר”ש במ“א ותוס' פסח' כו ב ד”ה עלה); פרה פ“ז מ”י: רא“א (ר' יהודה אומר משמו, תוס' פ"ז/ו ז); סנהד' פ”ו מ“ג: דברי ר' יהודה (בשם ר“א, תוס' פ”ט ו: דברי ר' יהודה שאמר משום ר"א, ובמ“ד: דברי ר”א, ועי' בבלי, וירוש': מחלפא שיטתיה), תוס' סוטה פ”ב ג: ר' יהודה אומר (וכן בבבלי יט ב, רא"א וכו' אמר לו ר“ע וכו', ס”ז 236); ובראש וראשונה זבחים פ“ג מ”ו: ר' יהודה פוסל, שהיא משנת ר' אליעזר (ר“א בן שמוע בתוס' זבחים פ”ב טז, מנחות יז ב, עי' בסמוך). כי מכיון שר' יהודה היה שונה במשנתו כמה פעמים משנת ר“א, בין סתם ובין בשמו, שנה גם כאן את הלכתו של ר”א סתם, ששנינו בתוס' זבחים ספ"ב יז (בבלי מנחות יח א): אלא שר' יהודה שנה לנו פסול (בזבחים הנ"ל) וחיזרתי על כל חברי (בבלי: שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו) ולא מצאתי לי חבר הייתי סבור שמא טעות הוא בידי עכשיו שאמרת לי דבר משום ר' אליעזר (“כשר אלא שר' אליעזר פוסל”) החזרתה לי את אבידתי זלגו דמעיו ואמר וכו' הא מפני שיהודה בנו של ר' אילעאי ואילעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך הוא שונה משנת ר' אליעזר (בבלי: לפיכך שנה לך).

ובברייתות אנו מוצאים עוד: ר' יהודה אומר משמו (תוס' יומא פ"ד יט); ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר (תוס' יומא פ“ג ב, ביצה פ”א ג, כתובות פי“א ד, פרה פ”ה ט, אהלות פ"ז ג). ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר וכו' ר' יהושע וכו' ר' עקיבא וכו' (תוס' מכשירין פא ד); ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר (תוס' ר“ה פ”ד ד – דפו' וכי"ו) – ת“כ אמור פרשה יא א353: רא”א, שסתם ספרא ר' יהודה.

ובוודאי שכמה מהלכותיו של ר“א נשתקעו ע”י כך במשנת ר' יהודה, ועל ידו באו למשנתנו סתם, כך בסנהד' פ“ג מ”ג: ומפריחי יונים (ר“א, עדיות פ”ב מ"ז354): אמרו לפני ר“ע, “וסוחרי שביעית”, הסמוך לו, הוא משנת ר' יהודה, תוס' פ”ה ב), סתם מע“ש פ”ה מי“ב: לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת (ר"א, ספרי תבוא פיס' שג), סתם ערלה סוף פ”ג מ“ט: החדש אסור מן התורה בכל מקום, משנת ר”א, בקידושין פ“א מ”ט: רא“א אף החדש (ירוש' ערלה שם)355, סתם אהלות פי”ח מ“ז: אע”פ שאין עמו אשה (אבא יודן איש צידן, בשם ר“א תוס' שם פי”ז ז); סתם נגעים פי“ג מ”א (תוס' נגעים פ"ו ח, עי' לעיל ר' יוסי בר' יהודה).

וע“י כך אנו מבינים דברי ר' יהודה (“חכמים” בתוס') בתוס' עדיות פ”א ד356: לעולם הלכה כדברי המרובין לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא שמא תיצטרך להן שעה ויסמכו עליהם וחכמים אומרים (= ר' יהודה שבפא מ"י!) לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא מתוך שזה אומר טהור וזה אומר טמא כדברי ר' אליעזר יאמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעת. התוס' מקבילה למשנה אבל לקוחה ממקור אחר, שהחזיק בדברי ר' יהודה, וקרוב שהוא ממשנת ר' יהודה עצמו, ששנה תחילה דברי ר' מאיר שברישא. ובתוס' פרה פי"א ב: אמר ר' יהודה אף אני כך אמרתי (כר"א, שהרפפות טמאות לחטאת) אבל חברי גזרו עלי ש[א]יהא מודה בהן בטהרה! גזרו עלי!

ועד כמה השתמטו, מפני היראה ומפני הכבוד, מלהזכיר הלכה בשמו של ר“א, אפילו בשעה שהסכימו לה, מראה המעשה שבתוס' חלה פ”א י: ר' אליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא אמרו לפני ר' ישמעאל והלא פלוני יש בדרום (“בלוד”) והיה מורה כהוראה הזאת אמ' להם לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמוד בו לכל מורה הוראות אמרו לו בשם ר' אליעזר א' להן אף הוא יש לו במה יתלה.

התלמידים הסתירו ממנו תחילה את שמו של החכם, שמא ישפיע זה על דעתו של ר' ישמעאל לניגוד, ורק אחרי ששמעו את דעתו המוחלטת אמרו לו שמו של החכם.

ואע“פ שהזכירו למשל בפרה פ”ט מ“ג דברי ר”א (במקום המחלוקת) – לא הזכירוהו בפי“א מ”א, כשהוצרכו לחזור על הדברים (אם יכולה החולדה לשתות הימנה או נחש לדברי ר"ג), ולא שנו כאן “או עכבר לדברי ר”א“, “משום דר”א שמותי הוא” (ר"ש).

ואפילו דברים כדברי ר“ע בסנהד' פ”ז מי“א, שהם וודאי דברי ר' אליעזר (אדר“נ פכ”ה שם), וכך הם שנויים בתוס' פי”א ה: אר“ע שלש מאות הלכות היה ר' אליעזר דורש במכשפה לא תחיה, ולא למדתי ממנו אלא שני דברים שנים מלקטים וכו‘, – אפי’ דברים אלו נשנו במשנה בשם ר' יהושע, ובברייתא שבירוש‘: אמר ר' יהושע בן חנניה שלש מאות פרשיות היה ר' אליעזר דורש בפרשת מכשפה ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים וכו’. וראב”ע אומר בסיפור (המקביל לאדר“נ פכ”ה) שבאדר“נ סוף פי”ט (הו' שכטר, עמ' 70): חמשה דברים למדנו מר"א ושמחנו בהם יותר ממה ששמחנו בהן בחייו אלו הן וכו' (כלים פכ“ג מ”א סתם ומקוואות פ“י מ”ב סתם, ובתוס' כלים ב“ב פ”ב ו ריב"ק בשמו357).

כן, בחיי ר"א לא שמחו כלל בדבריו ולא עסקו בהם.

ע“י תלמידו השני של ר”א, ר' יוסי בן הדורמסקית, באו כמה הלכות ממשנת ר“א – לר' יוסי ובנו ר' אליעזר, וכן לר' נתן358 ור' יצחק359; כי מוצאים אנו בתוס' סוף ערלה (בבלי קידושין לט א): ר' אלעזר בר' יוסי360 אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ, בניגוד לקידושין סוף פ”א: ר' אליעזר אומר אף החדש (עי' בבלי שם), וכיו“ב במדר”י יתרו (בחודש פ"א, הו' הורוויץ 205): ר' אלעזר בר' יוסי אומר משום אבא יוסי בן דורמסקית. ומצאנו בברייתא אחת (מנחות לח סע"ב) שלשלת דומה לה אצל ר' יצחק ור' נתן: ר' יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן.

ומצאנו גם לר' יוסי שאומר בשם ר' אליעזר (תוס' כלים ב“ק פ”ד ו, כ"י וינא: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר מעפר וכו')361, ובמשנת ר' יוסי (עי' להלן) נזכר ר' אליעזר הרבה, ומכיון שהוא היה תלמיד ר' יוחנן בן נורי, נראה שקבלותיו, כקבלות בנו, עברו דרך הצינורות שנזכרו (יוסי בן דורמסקית [בן זמנו] – ר' יוסי הגלילי – ר' יוחנן בן נורי, או ישר מר' יוחנן ב"נ), ומאותם הצינורות הושפעו גם ר' נתן ור' יצחק הבבליים.

ואת מדרשו של ר"א שמר אבא חנן, שאומר כמה פעמים בשמו במדרשי הלכה מבית ר' ישמעאל (מכילתא, ספרי במדבר ותחילת דברים ומדרש תנאים) ור' יהודה בסתם “ספרא” שלו.

אבל אין אנו עוסקים עכשיו במדרש־הלכה362.

נראה שר' אליעזר רשם משניותיו; אבל, כמנהג כתיבת־הלכות באותו זמן ואחריו, רשמן רק לעצמו, מגילת־סתרים, ומסרם בעל־פה. כך צריכים להבין דברי אדר"נ שהזכרתי: “אוי לי על שתי זרועותי, ספרי תורות, וכו' שאם יהיו כל הימים דיו וכו' אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי”.

ומשניותיו של ר“א, שלא אמר דבר (“הלכה”) שלא שמע מפי רבו363 – אין שיעור לערכן כמקורות־הלכה ולהבנת שיטתם של ב"ש, שהרי ר”א “שמתי” הוא, וכ“פ אמרו “ר”א כדברי ב”ש ור' יהושע כדברי ב"ה364.

ובוודאי שכמה מהלכותיו הן הלכות ישנות נושנות.


 

V. משנת ר' עקיבא    🔗

6 עקיבא בן יוסף, “ששמו הלך מסוף העולם עד סופו” בעודנו חי, הענק הזה, הוא אבי־המשנה, “משנתנו”. ממנו מתחילה תקופה חדשה למשנה. לפניו “סידרו” משניות, סידרו את ההלכות והשמועות ומסרון בע“פ והעלון על הכתב כמו שהן, בלי שינוי ותיקון; אלא שהוסיפו וחידשו הלכות, הוציאו תולדות מתוך אבות, ולמדו האחת מן השניה365. אבל ר"ע הוא ה”שונה" (ה“תנא”) הראשון, שהניח את חותמו על המשנה: לא רק שחידש והוציא הלכות למאות מפלפולו, אלא שבדק את הקבלה ותיקן אותה, הגיה אותה (מחלוקת ב“ש וב”ה, עי' להלן) מתוך שיקול־הדעת; “דורש ומסכים להלכה” (עי' להלן), או אינו מסכים366.

ומתוך שתלמידו ר"מ (וכן‏ ר"ש) השקיע רוב משנתו של ר“ע במשנתו, ומתוך שמשנת ר”מ (ור"ש) היתה לאחד היסודות של משנתנו, נבלעה משנת ר"ע בתוך משנתנו, עד שעל־פי־רוב לא נשאר לה רושם.

משנת ר"ע” נזכרת, כמו שאמרתי, כמה פעמים בפי ר' יוסי: סנהדרין פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע משנה ראשונה וכו‘; תוס’ מע”ש פ“ב יב (ערכין פה טו): זו367 משנת ר"ע משנה ראשונה בש”א וכו‘; תוס’ שם פב א: דברי ר' יהודה368, רמ"א בש“א וכו' ובה”א כל מעשיהן בטומאה א“ר יוסי זו (דברי ר"מ!) משנת ר"ע לפיכך הוא אומר369 ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו; סתם, נזיר פ”ו מ"א: משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין רע"א אפילו וכו'.

“משנתו של ר”ע“, שנזכרה בקה”ר ו ב ושם יב ז בין ה“משניות הגדולות” של ר' חייא וכו‘, אינה במקור הראשון, ירוש’ הוריות פ“ג מח ע”ג, ואינה מתאימה לשורה של הברייתות המאוחרות370.

ובס“ז, 232 (במדב“ר פ”ח): אמר ר' אלעזר ביר' שמעון זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין משבא מזפרין אמר וכו' (ספרי נשא פיס' ד: כך היה ר“ע שונה עד שלא בא וכו‘, תוס’ ב”ק פ“י יז: דרש ר”ע כשבא מזיפרין וכו‘, זוהי משנת ב“ק פ”ט מי“א–מי”ב, עי’ להלן ראב"ש). וכמה פעמים מצינו: חזר ר”ע להיות שונה: תענית פ“ד מ”ד, תוס' חולין פ“ב ט, תוס' זבים פ”א ו, תוס' עוקצין פ"ג ב.

ור' שמעון תלמידו אומר (גטין סז א) לתלמידיו: בניי שנו מידותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע (“בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניות של ר”ע").

ובירוש' שקלים רפ“ה מח ע”ג: זה ר"ע שהתקין371 מדרש (=מדרש הלכה) הלכות (=משניות) והגדות.

עליה מעיד גם אפיפנס, Haeres 33 9 ושם 15 2: δευτερώσεις τοῦ καλουμένου ᾿Ραββὶ ᾿Ακιβὰ (ἢ Βαρακιβάν).

מה היה טיבה של משנתו?

שנינו באדר“נ פי”ח: לר"ע קרא לו (ר' יהודה הנשיא) אוצר בלום (“בלוס”). למה ר“ע דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין372 מניח בה עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן וכו'; כך עשה ר”ע ועשה כל התורה מטבעות מטבעות373, כלומר “נוסחאות נוסחאות”374, “סדרים סדרים”, ורש"י בגטין שם מוסיף (ואפשר שכך היה לפניו באדר"נ): סידר מדרש סיפרא וסיפרי לבדן ושנאן לעצמן (כ“ה בע”י) לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן.

שמתחילה היו המדרש וההלכה והאגדה מעורבים יחד, הוא בירר מתוכם את המדרש ועשאו מדרש־הלכה, ואת ההלכה ועשאה “משנה”, ואת האגדה ועשאה “הגדות” (כדברי הירוש'); וכך אמר ר' יוחנן (סנהד' פו א): סתם מתניתין ר“מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם סיפרא ר' יהודה סתם סיפרי ר”ש וכולהו אליבא דר"ע.

זאת אומרת שכולם השתמשו בדברי ר“ע: זה – ב”משנתו“, וזה – ב”תוספותיו“, וזה – ב”מדרשו" של ר“ע, שר”מ אומר “איזו היא משנה” – “הלכות ר' יהודה אומר מדרש” (קידושין מט א), ור"ע “תיקן” “מדרש הלכות והגדות” (ירוש' שלמעלה).

ואמנם משנת ר“ע הכילה בתוכה גם “תוספות”375: הלפת והנפוץ וכו' התרדים והלעונים (אינם כלאים זה בזה) הוסיף ר”ע השום והשומנית הבצל והבצלצול התורמוס והפלסלוס אינן כלאים זה בזה (כלאים פ“א מ”ג), בתוס' פ“א ב:… והבצלצול (והתורמוס) אמר ר”ש [בן גמליאל]376 לא היה ר“ע שונה אלא בשני זוגות אילו אבל התורמוס והפלסלוס (אינן)377 כלאים זה בזה; הוסיף ר”ע (כלומר שהוסיף לדברי ר' חנינא סגן הכהנים, כשמועה ששמע הוא, ולא שר"ע העיד!) מימיהם של כהנים וכו‘378; הוסיף ר"ע (שהוסיף לעדותו של ר"ש בן בתירא שמועה ששמע)379: (על)380 הסולת וכו’ (עדיות פ“ח מ”א)381: אר"ע יש לי חמישי וכו' (אהלות פ“א מ”ג, ועי' להלן).

והכילה בתוכה הרבה מאד “פירושים” והגבלות: תוס' מכשירין פ“ב ט: הממלא בקילון382, פירש ר' עקיבא אם נגבו מיד טהורין ואם לא נגבו אפילו עד שלשים יום טמאין, סתמן שלשה ימים, ובמשנה שנו: רע"א383 אם נגבו מיד טהורים וכו'; כלים פ”ב מ“ד: רע"א מפני שהוא טמא וכו'; ב”ב פ“ג מ”א: שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה צריכה מיום ליום וכו' רע"א חדש בראשונה וחדש באחרונה ושנים עשר חדש באמצע, ועוד כאלה.

עיקר “משנתו” היה “סידור הלכות”. שנינו בתוס' זבים פ“א ד–ו: אר"ע לא נחלקו ב”ש וב“ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שאין זה זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש”א זב גמור וב“ה וכו' (=סתם זבים פ“א מ”א). כשהיה ר”ע מסדר הלכות לתלמידים (ושנה להם “משנתנו”) אמר כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר, אמר לפניו ר' שמעון משום ר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב“ש וב”ה על שראה אחת בראשון וכו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו384 על הרואה שתים וכו‘. אמר לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן טעם, אמר לפניו ר“ש כך אמרו ב”ה לב"ש מה לי וכו’ חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון.

ב“סידור ההלכות” שלו, שהיא משנתנו, לא ביאר “לא נחלקו – ועל מה נחלקו – “, אלא שנה סתם מחלוקת ב”ש וב”ה, אלא שאח“כ הוסיף דברי ר”א בן יהודה, או ששנה סתם כדברי ר“א בן יהודה, והשאר נכנס ב”תוספתא" שלו.

ויש שלא היה שונה כלל מחלוקת ב“ש וב”ה במשנתו, אלא שונה סתם כב“ה לפי נוסחתו: כך שנינו באהלות פט”ז מ“ד: הבודק385 בודק אמה על אמה ומניח אמה וכו' – זו משנת ר”ע לפי בית הלל, ששנינו בתוס' פט“ז ו: הבודק בש"א בודק שתים ומניח אמה ובה"א בודק אמה ומניח אמה דברי ר"ע וחכ”א בש“א בודק אמה ומניח אמה ובה”א בודק אמה ומניח שתים.

וכך שנה בכמה מקומות סתם; והדברים נשנו במשנתנו (ע"פ משנת ר' יהודה) כמחלוקת ב“ש וב”ה ור"ע; אבל בכמה מקומות אנו יודעים, שר“ע שנה דברי ב”ה עצמם כך, וסידר במשנתו הלכתו כב"ה:

במע“ש פ”ב מ“ד: ושל תרומה (=כרשינים של תרומה) בש”א שורין ושפין386 בטהרה ומאכילין בטומאה ובה“א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה שמאי אומר יאכלו צריד רע"א כל מעשיהן בטומאה (עדיות פ“א מ”ח); מחלוקת ב”ש וב“ה נשנית כאן ע”פ משנת ר' יהודה (תוס' פ"ב א), והוא שנה דעת ר“ע כחולק, אבל ר"מ שונה (תוס' שם): בש”א שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה, וע"ז מעיר שם ר' יוסי: זו משנת ר"ע לפיכך הוא אומר (בחלה פ“ד מ”ט) ינתנו לכל כהן וחכמים לא הודו לו, שכן שנינו אף בחלה שם: כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרין.

ובשקלים פ“ח מ”ו–מ“ז: בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בש”א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים רא”א את שנטמא באב הטומאה וכו' ואת שנטמא בולד הטומאה וכו' רע"א מקום טומאתו שם שריפתו (“ניטמא בחוץ בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בחוץ, נטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בפנים”).

וזו משנת ר' יהודה בספרא צו פ“ח ו–ז: מיכן אמרו בשר קדשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בש”א הכל ישרף בפנים ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד (כי"ר: באב) הטומאה בפנים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בש”א הכל ישרף בפנים חוץ משניטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים. רבי אליעזר אומר את שניטמא באב הטומאה וכו' את שניטמא בולד הטומאה וכו' רבי עקיבא אומר נטמא בחוץ בין באב הטומאה וכו' ניטמא בפנים בין באב וכו‘. וכך שנינו גם בתוס’ שקלים פ”ג טז (אלא שנשתבשה, וכך צ"ל שם): בשר קודשי קדשים שניטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים ובין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים }ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משניטמא בולד הטומאה בפנים דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א הכל ישרף בפנים { (כת"כ שם) חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה“א הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים ר' אליעזר אומר שנטמא באב הטומאה בין מבפנים בין מבחוץ ישרף בחוץ ושנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים387 ר' יהודה (צ"ל: יוסי) אומר ר' אליעזר אומר כדברי ב”ש ר' עקיבא אומר כדברי ב"ה.

השונה האחרון הזה שנה אפוא: בשר קודשי קדשים שנטמא בין בפנים בין בחוץ בש“א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה ובה”א הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא בחוץ; ובוודאי שצ“ל כמו שהגהתי: ר' יוסי אומר. אבל ר' יהודה ור”מ חולקים על תנא זה.

וכיו“ב שנינו גם בתוס' מע”ש פ“ב טז לענין מע”ש: מע“ש שנכנס לירושלם וניטמא בין שניטמא באב הטומאה וכו' דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א הכל יפדה ויאכל בפנים וכו' ר' אליעזר אומר וכו' ר' עקיבא אומר וכו‘, וכך שנויה מחלוקת ב“ש וב”ה במע“ש פ”ג מ"ט כר’ יהודה בתוס' שם וכמ“ו שלנו בשקלים, אבל ר”מ חולק שם בתוס' ושונה: בש“א הכל יפדה ויאכל בפנים ובה”א הכל יפדה ויאכל בחוץ388 חוץ ממי שנטמא (באב) [בולד] הטומאה (בחוץ) [בפנים]389.

ר' יוסי מעיר אפוא כאן, שר"ע סובר כב"ה, והרי זה דומה לענין הקודם.

ואמנם אנו מוצאים כדבר הזה בכמה מקומות, שאחד מתלמידיו של ר“ע (ר"מ) שונה דעת רבו סתם, והשני (ר' יהודה) שונה דבריו כחולק על ב”ש, ור' יוסי שונה – ר“ע כב"ה. כך שנינו בפסחים פ”ב מ“א סתם: כל שעה שמותר לאכול מאכיל390 לבהמה לחיה ולעופות ומוכרו לנכרי. ובברייתא391 שנינו בה מחלוקת ב”ש וב“ה: בש”א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא“כ יודע בו שיכלה קודם הפסח (שחיטת הפסח) ובה”א כל שעה שמותר לאכול מותר למכור, ובתוס' (פ"א ז) שנינו: בראשונה (=משנת ר' יהודה) היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור (כר' יהודה)392. אמר ר' יוסי אילו דברי ב“ש וב”ה הכריע ר"ע לסייע דברי ב“ה. ובשבת פ”א מ“ז שנינו: בש”א אין מוכרין לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב“ה מתירין, ובברייתא (שבת יח ב) שנינו: בש”א לא ימכור אדם חפצו לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע לביתו ובה“א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה רע”א כדי שיצא מפתח ביתו (=משנת ר' יהודה) א“ר יוסי (בר יהודה)393 הן הן דברי ר”ע הן הן דברי ב“ה לא בא ר”ע אלא לפרש דברי ב“ה, “לא בא ר”ע לחלוק על ב”ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב“ה לבית הסמוך לחומה ובא ר”ע לומר לא אמרו ב“ה כן אלא וכו' " (רש"י), ולא אמרו “לבית הסמוך לחומה” אלא “לבית הסמוך”, והיינו “כדי שיצא מפתח ביתו”, ושנה אפילו סתם: וב”ה מתירין394. וכן בירוש' פ“א ד ע”א: אמר רבי יוחנן (זו)395 דברי רבי יוסי (ו)רבי396 עקיבה בא להכריע על דברי בית הלל.

ואמנם גם ממקום אחר אנו יודעים. שר' יהודה שונה “בראשונה היו אומרים – עד שבא ר”ע ולימד“, שכך שנינו במע”ש פ“ה מ”ח: אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינה מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר"ע ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור, ובירוש' סנהד' פ“א יח ע”ד: תני אמר רבי יודן מעשה ברבן גמליאל וזקנים וכו' מודענא לכון דמטא זמן ביעורא וכו‘397. ור’ ינאי398 אומר כזה משום רשב"ג399, והוא המעשה של מ"ת, 176: פעם אחת עליתי לשוק העליון לשער האשפות ומצאתי שם את רבן שמעון בן גמליאל (הזקן!) ואת רבן יוחנן בן זכאי וכו' ידוע יהא לכם שהגיעה השנה הרביעית ואדיין קדשי שמים לא נתבערו אלא שתמהרו ותביאו חמש שבלים400 שהן מעכבות את הוידוי… אלא שתמהרו ותביאו עביטי זיתים שהן וכו'.

ומכיון שכך יש לנו רשות גמורה לומר שגם שאר “בראשונה – עד שבא ר”ע ולימד“, משנת ר' יהודה היא, וכמה מהם תלויים במחלוקת ב"ש וב"ה401: נדרים פ”ט מ“ו: פותחין בימים טובים ובשבתות, בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וזו כב"ה, פ”ג מ“ד: קונם אשתי ובני נהנין לי בש”א אשתו מותרת ובניו אסורין ובה“א אלו ואלו מותרין (וכיו“ב במ”ב). וכבר שאל רשב”ל “מה בא ר”ע להוסיף על דברי ב“ה”, ירוש' פ“ג לח ע”א: רשב“ל בעא קומי [רבי חנינא מה]402 בא ר”ע להוסיף על דברי ב“ה וכו'403; אלא שפ”ג, כסתם נדרים, הוא משנת ר' יוסי, וכאן משנת ר' יהודה. תוס' מו“ק פ”ב י: שותין מי זבלים ומי דקלים וכוס עיקרין במועד בראשונה היו אומרין איך שותין וכו' עד שבא ר"ע ולימד ששותין וכו‘; במשנתנו (שבת פי“ד מ”ג) שנינו: וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין וכו’ אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן עיקרין שלא לרפואה. ובתוס' פי“ב יג סתם: שותין מי זבלין ומי דקרין. ב”מ סב א: שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם – מתים404 ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא405 וכו' עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים וכו' = סתם ספרא (ר' יהודה) בהר פרשה ה ג (ושם צ“ל: אמר ר”ע)406.

והנה לענין “בש”א – בה“א – רע”א" נמצא עוד במע“ש פ”ב מ"ט (=עדיות פ“א מ”י)407: הפורט סלע408 של מעשר שני בירושלים בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות409, ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות410. הדנין לפני חכמים (= בן עזאי ובן זומא) אומרים בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות ר' עקיבא אומר בשלשה דינרים כסף וברבעת כסף וברבעת411 מעות412. ר' טרפון אומר ד' אספרי כסף413. שמאי אומר יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

כאן נראה ר' עקיבא כחולק על ב“ה ומיקל מהם414 (הסדר “הדנים לפני חכמים – ר”ע" שנוי לפי דרגת המעות: סלע–שקל–דינר–רבעת). אבל אין אנו יודעים אם ר' עקיבא שנה כאן מחלוקת ב”ש וב“ה זו, אלא ששינה דברי ב”ה לשיטתו; או שלר“ע לא נחלקו ב”ש וב“ה בזה, אלא שנה אותה סתם. אך אם נתבונן במשנה שלפניה, מ”ח (= עדיות שם מ"ט)415 נמצא את החידה:

במשנה זו שנינו: הפורט סלע ממעות מעשר שני416 בש“א בכל הסלע מעות417 ובה”א בשקל כסף ובשקל מעות. רמ"א אין מחללין כסף ופירות על הכסף418 וחכמים מתירין.

משנה זו נראית כמחלוקת חדשה של ב“ש וב”ה, אבל הלשון – מגומגמת ואינה רגילה: “הפורט סלע ממעות מע”ש" במקום “הפורט מעות מעשר שני לסלע”. ועוד “הפורט” במובן זה אינו רגיל בכל משנת מעשר שני; שהרי “צירוף” יש כאן ולא “פריטה”, וכך שנינו להלן (מע“ש פ”ד מ"ב): “כמות שהשולחני פורט ולא כמות שהוא מצרף”; ועל כן אמרו בירוש' כאן (נג סע"ג): “כיני מתניתא המצרף סלע ממעות מע”ש“419. ושימוש זה של “פורט” במובן “מצרף” נמצא רק בבר' שבפסח' יג א וש”ג: "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק פורטין420 לאחרים וכו' ".

אין כל ספק אפוא. שמשנתנו מעובדת ומוגהת מתוך המשנה האחרת, מ“ט. ור”ע ששינה משנה זו, מ"ח, והגיהה – לא שינה אותה אלא במעט (“ממעות” במקום “של”, ולא שנה "בירושלים'), והשאיר רישומיה הראשונים421.

והנה דברי ר“מ שבמשנתנו שנויים בתוס' מע”ש פ"ב י בלשון זה: ר' מאיר אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף אלא אם כן יש עמו פרוטרוט422 וחכמים מתירין. ר' יעקב אומר משמו (=משמו של ר"מ) שלשה דינר כסף ודינר ה[צ]י (=חצי) כסף וה[צ]י (=וחצי)423 פירות. ר' שמעון בן אלעזר אומר שמאי הזקן אומר יניחנו בחנות ויאכל כנגדן.

דברי ר' יעקב בשם ר“מ מקבילים ושוים בודאי לדברי ר”ע שבמ“ט: בשלשה דינרים כסף וברבעת (=חצי דינר) כסף וברבעת מעות. שכשם שהפורט סלע של מע”ש בירושלם מותר לו לפרוט חצי דינר כסף למעות, והשאר – לכסף; כך “המצרף” מחוץ לירושלם כסף ופירות על כסף מותר לו לחלל שוה חצי דינר פירות על כסף, והשאר – כסף בבסף. וזו תלויה במחלוקת ב“ש וב”ה במצרף מעות לסלע כסף, שלב"ש מצרף בשקל כסף ובשקל מעות.

ואין ספק ע“כ, שר"ע הוא ששנה מחלוקת ב”ש וב“ה במצרף, ור"מ שנה משנת ר"ע (ולה הוסיף, שכך דינו גם בכסף ופירות), ובפורט שנה משנה סתמית, אלא שר' יהודה – ומ”ט בוודאי היא משנת ר' יהודה ככל השורה שבעדיות שם (עי' להלן) – שנה מחלוקתם בפורט ושנה כדרכו דברי ר"ע כחולק.

“בש”א–בה“א– רע”א" נמצא עוד בב“מ פ”ג מי“ב: השולח יד בפקדון בש”א וכו' ובה“א כשעת ההוצאה רע”א כשעת התביעה424; כלים פ“ב מ”ו: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור וכו' (משנת ר' יוסי, פכ“ז מ”ט ומ"י), מאימתי היא טהרתו בש“א משיתבר (משיעשה לו תוברות) בה”א משיקשר רע“א משיקבע, אבל התוס' (ב“מ פי”א?) שונה: מאימתי היא טהרתו (של “מפץ שעשאו לקורות”, שם ובמשנה פי“ד מ”ה!) בש”א משיתבל ובה“א משיתבר דברי ר"מ ר' יהודה אומר בש”א משיתבל ויתבר ובה“א משיתבל או משיתבר, וכיו”ב שנוי בתוס' לפי“ד מ”ב: דברי ר“מ ר' יהודה אומר בש”א משיתבל ויתבר וכו' (וסתם המשנה שם כר"מ).

ואפשר שהם (ר"מ ור' יוסי) לא שנו כאן כלל מחלוקת זו של ב“ש וב”ה.

ובאהלות פ“ה מ”א: תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש“א הכל טמא ובה”א התנור טמא (התנור שהאהילו על מקצתו טמא) והבית טהור רע"א אף התנור טהור, ובתוס' פ“ה ח: אמר ר' יוסי בא ריב”ג אצל ר' חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור א“ל טמאה א”ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר, ואינו מזכיר מחלוקת ב“ש וב”ה, ועי' תוס' כלים ב“ק פ”ו טו: ר' אחא אומר משום ר' עקיבא עין של תנור שעשאה בעפר או בצרורות אינה מביאה טומאה לתנור אלא בפותח טפח (ועי' כלים פ“ח מ”ז).

ושם מ“ב: ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה בש”א הכל טמא (שאין הקדרה מצלת) ובה“א הקדרה טמאה (“החמירו ב”ה לטמא הקדרה") ועליה טהורה רע”א אף הקדרה טהורה, אבל בתוס' שם ט רק: רע“א מצלת וחכ”א אינה מצלת.

ובעוקצין פ“ג מ”ח: דגים מאימתי מקבלין טומאה בש“א משיצודו ובה”א משימותו רע"א אם יכולין לחיות (אינם מקבלין טומאה).

והנה ברובן של המשניות האלה ברור שלא כל תלמידי ר“ע שנו כך מחלוקת ב”ש וב“ה, ושבהרבה מהם ר' יהודה הוא ששנה כך, ור"מ שנה אחרת, מתאים לשיטתו של ר”ע, ובכמה מהם אומר ר' יוסי בפירוש שזוהי משנת ר"ע.

וכיו“ב עוד בתוס' מע”ש פ“ב יב (ערכין פ"ה טו): בתי בדין שפתחיהן לפנים וחללן לחוץ או פתחיהן לחוץ וחללן לפנים בש”א אין פודין בהן מעשר שני כאילו הן בפנים ואין אוכלין בהם קדשים קלים כאילו הן בחוץ ובה“א מכנגד החומה ולפנים כלפנים ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ אמר ר' יוסי זו משנת ר"ע (=מע“ש פ”ג מ"ז) משנה ראשונה בש”א אין פודין בהן מעשר שני כאילו הן בפנים ואין אוכלין בהן קדשים קלים כאילו הן בחוץ ובה"א הרי הן כלשכות את שפתחה לפנים כלפנים ואת שפתחה לחוץ כלחוץ.

וכיו“ב שנינו במכשירין פ”א מ“ד: הנוער אגודה של ירק וירדו (“המים”) מצד העליון לתחתון, בש”א בכי יותן בה“א אינם בכי יותן. אמרו ב”ה לב“ש והלא הנוער את הקלח חוששין אנו (“בתמיה”) שמא יצאו מן העלה לעלה. אמרו להן ב”ש שהקלח אחד ואגודה קלחים הרבה. אמרו להם ב“ה הרי המעלה שק מלא פירות ונתנו על גב הנהר חוששין אנו (“בתמיה”) שמא ירדו מצד העליון לתחתון. אבל425 אם העלה שנים ונתנם זה ע”ג זה התחתון בכי יותן. רבי יוסי אומר התחתון טהור.

ועל זה שנינו בתוס' שם פ“א ג–ד: אמרו בית הלל לבית שמאי הכל מודין במעלה שק אחד מעודר426 ונתנו על גב הנהר שאע”פ שהמים יורדין מצד העליון לתחתון שאינן בכי יותן אמרו להן ב"ש אי אתם מודין במעלה שני שקין מעודרין ונתנן זה על גבי זה שהמים יורדין מן העליון לתחתון שהתחתון בכי יותן. ר' יוסי אומר אחד שק אחד ואחד שני שקין בש“א בכי יותן ובה”א אינן בכי יותן (ולא שנה ר' יוסי “אמרו לו” זה). ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר זה וזה בכי יותן ר' יהושע אומר זה וזה אינן בכי יותן ור' עקיבא אומר התחתון בכי יותן והעליון אינו בכי יותן.

משנתנו היא אפוא ר"ע והוא שנה כשונה הראשון בתוס' (בוודאי ר"מ), ור' יהודה שנה כאן, מעין ששנה בתוס' מע“ש פ”ב טז (שהזכרתי לעיל), ב“ש–ב”ה– ר"א–ור“ע, ור' יוסי שונה מחלוקת ב”ש וב“ה בשקין כמחלוקת ר”א ור' יהושע, ואלו הן דבריו שבמשנתנו,

מחלוקת ב“ש וב”ה לפי משנת ר"ע ישנה לפנינו גם בבכורות פ“ה מ”ב: בש“א לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ב”ה מתירין, ואפילו (כי"י: אפילו) נכרי. אבל בברייתא427 שנינו: בש“א אין נימנין על הבכורות אלא הכהנים בלבד ובה”א אף ישראל ר"ע מתיר אפילו גוי, ואמרו בבבלי שם: מתני' מני ר“ע היא; אבל משנתנו ר"ע היא428, והוא שנה בדברי ב”ה: אפילו גוי (“וב”ה “מתירין”, כמו בשבת פ“א מ”ז, לעיל), ועי' אגרת רש“ג, 57: ב”ה דמתני' ר' עקיבה היא והלכה כב"ה דברייתא דאמרין אפילו זרים אבל גוי לא.

וזו שבתוס' היא בוודאי משנת ר' יהודה.

ויש שהוא שונה מחלוקת ב“ש וב”ה ומכריע כב“ה על פי מעשה שעשו ר”ג ור' יהושע:

מע“ש פ”ב מ“ז: בש”א לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב וב“ה מתירין, אמר ר”ע אני עשיתי לר"ג ולר' יהושע את כספן דינרי זהב.

סוכה פ“ג מ”ט ו והיכן היו מנענעין, בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי (“כדברי”) ב“ה ובש”א429 אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר"ע צופה הייתי בר"ג ור' יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא430.

וכמחלוקתו של ר“ע עם תנאים אחרים במחלוקות ב”ש וב“ה שהזכרנו, כך הן גם מחלקותיו עם ר' ישמעאל: בעירובין פ”א מ“ב: הכשר מבוי בש”א לחי וקורה ובה“א לחי או קורה (משנת ר' יהודה)431, ר”א אומר וכו' משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד432 לפני ר"ע לא נחלקו ב“ש וב”ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו' על מה נחלקו על הרחב מארבע אמות ועד עשר שבש"א לחי וקורה וכו' אר"ע על זה ועל זה נחלקו (והוא ת"ק שלא חילק).

ור' יהודה שנה כאן במשנתו את ה“תוספתא”, מפני שבמשנה אינו רגיל כלל "משום ר' פלוני אמר תלמיד אחד וכו' “. אבל אנו מוצאים כזה בתוס' עוד בזבים פ”א ח.

ששנינו בזבים פ“א מ”ב: הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו בש“א סתר ב' ימים שלפניו בה”א לא סתר אלא יומו. ר' ישמעאל אומר הרואה בשני סותר לשלפניו (“אפילו לב”ה) רע"א אחד הרואה בשני ואחד הרואה בשלישי שבש“א סתר ב' ימים שלפניו ובה”א לא סתר אלא יומו ומודים ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו. ובתוס' שם שנינו: אמר תלמיד אחד מתלמידי ר' ישמעאל לפני ר"ע משום ר' ישמעאל לא נחלקו ב“ש וב”ה על הרואה קרי בשני שהוא סותר את שלפניו ועל הרואה ברביעי שאין סותר אלא יומו על מה נחלקו על הרואה בשלישי.

זו משנת ר' יהודה, אבל המשנה – משנת ר"מ ("אותו תלמיד') היא.

ושניהם, ר' ישמעאל ור“ע, שנו מחלוקת ב”ש וב“ה כבמשנתנו ברישא, אלא שר' ישמעאל פירשה “שלישי” דוקא, ור”ע פירשה שהוא הדין לשני.

וכן הדבר גם בעירובין שם.

וכך הוא הדבר גם בב“ב פ”ט מ“ט–מ”י: נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה וכו' יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון וכו' בש“א יחלוקו ובה”א נכסים בחזקתן וכו‘. נפל הבית עליו ועל אמו (“ואין לה בן אחר”) אלו ואלו (“ב”ש וב“ה”) מודים שיחלוקו (כך שנה בוודאי ר' ישמעאל, והמשנה משנת ר' יהודה כמ"ז). אר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן; ובתוס’ (פ"י יג) מפורש: כדברי ב"ה, כלומר שגם בזה נחלקו ב“ש וב”ה, שלא כת"ק433.

ר“ע חולק על “משנה ראשונה” גם בסנהד' פ”ג מ“ד, שהיא בוודאי משנה ישנה; אבל ר' יהודה שנה כאן משנת ר”ע, כי המשנה היא בוודאי משנת ר' יהודה, ששנה “וחורגו לבדו”434, אבל ר' יוסי שנה “וגיסו לבדו”435. וכן חולק ר“ע על “משנה ראשונה” בנזיר פ”ו מ"א, שראב"ע (תוס' פ"ד א) שונה שם כמשנה ראשונה.

הוא “דורש מעצמו ומסכים להלכה” (“לשמועה”), בניגוד לדעת ר' טרפון, אבל מתוך פלפולו של ר“ע נזכר ר”ט בצורתה העקרית של ההלכה ושל המעשה: תוס' זבחים פ"א א וספרא נדבה פרשה ד ה (בבלי זבחים יג א), ספרי בהעלותך פיס' עה (ירוש' יומא פ“א לח ע”ד, מגילה פ“א עב ע”ב, והוריות פ“ג מז ע”ד)436.

וכשהטיל ר“ט פעם אחת ספק ב”הלכה" אחת, ואמר “ששמע השומע וטעה” “אמר ר”ע אני אתקן שיהו דברי חכמים קיימין" (אהלות פט“ז מ”א).

ויש שפירש הלכה סתומה שמסרה ר' יהושע: אר"ע אני אפרש (פסח' פ“ט מ”ו ויבמות פ“ח מ”ד),

אבל יש גם שכפר ב“שמועה” וב“עדות”, ושנה ודרש מעצמו ולא הסכים ל“הלכה”: בך שנינו בנדה פ“ו מי”א (תוס' פ"ו ו): תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. וזו משנת‏ ר"ע, ששנינו בתוס' פ“ו ה–ו (בבלי נב ב): עד מתי תינוקת (“הבת”) ממאנת עד שתביא שתי שערות דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שירבה השחור וכו'. אמר ר' שמעון מצאני חנניה בן חכינאי בצידן אמר לי כשתלך אצל ר”ע אמור לו עד מתי תינוקת (“הבת”) ממאנת, אם יאמר לך עד שתביא שתי שערות, אמור לו והלא במעמד כולכם העיד בן שלקות ביבנה עד שתכלכל437, כשבאתי והרציתי דברים לפני ר"ע אמר לי: כילכול איני יודע [מהו]438, בן שלקות איני מכיר, אלא [עד מתי הבת ממאנת]439 עד שתביא שתי שערות.

זו הלכה ש“נמנו וגמרו” עליה בבית־מדרשו של ר"ע, כעדותו של רב כהנא (הראשון), נדה נב א: לא כך היה מעשה בבתו של ר' ישמעאל שבאת לבית המדרש ובנה מורכב לה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל440 בבית המדרש ורבתה בכייה בבית המדרש, אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.

אבל בניגוד להלכה ישנה, שהחזיק בה לא רק ר' ישמעאל אלא גם תלמידי ר“ע, כר' יהודה ור' יוסי (שם), אלא שר”ע “כפר בהלכה” זו441.

ור"מ שנה משנת ר"ע.

וכפר, כמו שתזכרתי כבר, גם ב“הלכה”, שאין הנזיר מגלח על רביעית דם, ודן ק“ו מעצם כשעורה, אלא שר”א אמר לו: מה זה עקיבא אין דנין כאן מק“ו, ור' יהושע ענה לו: יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה (נזיר פ“ז מ”ד), אלא ש”זקנים היו חלוקים" בזה “בראשונה”, וה“הלכה” הוכרעה ב“בית דין שלאחריהם”442, והיה לו לר"ע כאן על מי לסמוך.

וכך “דרש” מן התורה, שככר שני מטמא את השלישי (“אפילו בחולין”), עד שאמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי (אפילו בתרומה) שאין לו מקרא מן התורה, והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה וכו'443, בניגוד ל“הלכה”444.

וכבר ראינו, שחלק כ“פ גם על ה”משנה הראשונה“, בין שהיא הלכה פסוקה445, בין שהיא מחלוקת ב”ש וב“ה, שר”ע “מחליף” את המחלוקת שב“משנה ראשונה” ו“מתקן” אותה, עד כדי שב“ה יסכימו לדעתו446. והתיקון נעשה לפעמים ביד חזקה, כאותו שבמע”ש פ“ב מ”ח שהזכרנו.

אבל יש שחזר בו, כשאמרו לו חביריו ותלמידיו, שלא כך היתה “משנה” ו“נתנו טעם” לדבריהם (זה היה עיקר כל העיקרים אצלו: נותן טעם!).

בתענית (בן עזאי)447, בחולין (ישבאב), בזבים (ר' שמעון) ובעוקצין (ר' יהודה), וכאן בעוקצין (פ“ג מ”ב) שנה משנתו (והחלב בכפרים) כחזרתו שחזר בו מפני “הלכה” אחרת שהזכיר לו ר"ש (תוס' פ"ג ב), שאינה מתאימה לדעתו.

זוהי “משנת ר”ע“, שר"מ, החריף כר”ע רבו, הלך אחריה תמיד ושנה כמותה, וממשנתו באו כ"פ דבריו למשנתנו.

ואי־אתה מוצא בשום מקום במשנהר"מ אומר משום ר”ע“, מפני שמשנתנו שנתה דבריו ע”פ משנת ר' מאיר, שלא הזכיר דברי ר“ע בשמו: הכא הוה ר”מ יתיב דרש ואמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל ולא אמ' שמועת' מן שמיה דר' עקיבה (ירוש' ברכות פ“ב ד ע”ב).

מה שאין כן בברייתות:

תוס' יבמות פי“א ו–ז448: דברי ר"מ שאמר משום ר' עקיבא וחכ"א אין ממזר ביבמה (וכן ח שם); בברייתא שבבבלי (צב א): זו דברי ר”ע שהיה אומר וכו' אבל חכ“א וכו‘. תוס’ גטין פ”ח ו–ז, ט449: דברי ר“מ שאמר משום ר"ע; ובירוש' גטין פ”ח מט ע“ג: רב הונא בשם רב כל הדא פירקא דר"מ וכו' (עי' להלן). תוס' מגילה פ”ד טז: ר' מאיר אומר משום ר"ע. תוס' כתובות פ“ז ו: היה ר”מ אומר (למשנת כתובות פ“ז מ”ה).

וזהו שאמר ר' יוחנן: סתם מתני' ר"מ וכו' וכולהו אליבא דר"ע (סנהד' פו א שהזכרתי).

וכך אמרו בכריתות ג ב (סנהד' סה א): מאן תנא כריתות450 ר"ע451, שהמשנה חושבת “המגדף” (כר“ע בתוס' ריש פ”א, בבלי ז סע"א). והמשנה – מסיימת (מ"ב): חוץ מן וכו' דברי ר' מאיר וחכ“א אף (“חוץ מן”) המגדף וכו': מפני שר”מ שנה משנת ר"ע.

וכך ראינו למעלת כמה משניות שנשנו בשם ר"מ שהן משנת ר"ע.

ואשר לסתמות של משנתנו שהם לר"ע, חוץ מאלה שכבר הזכרנו, הריני מזכיר שבכ“מ אמרו בפירוש בתלמוד: מתני, מני ר"ע היא, ע”ז נא ב, בכורות לב ב (עי' לעיל), תמורה יג א ועוד; ביבמות נב ב: אמר רב יהודה אמר רב זו (“חלץ ועשה מאמר”) דברי ר"ע וכו' תנ“ה אמר רבי אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר”ע וכו' אבל חכמים אומרים וכו'.

ור' יוחנן אומר שלש פעמים: זו דברי ר“ע סתימתאה452 – אבל חכ”א וכו', מגילה ב ע“א (מגילה פ“א מ”א), מכות יז א (מכות פ“ג מ”ג): ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה453, הא קמ”ל דר“ע כר”ש סבירא ליה454; בכורות ל ע“א (בכורות פ“ד מ”י): זו דברי ר”ע סתימתאה אבל חכ"א חשוד על השביעית חשוד על המעשר ומאן חכמים ר' יהודה (וכן במגילה ל“איכא דאמרי”).

ואמנם הרבה משניות סתמיות הן של ר"ע. חוץ מאלה שכבר דברתי עליהן ישנן עוד (מפורשות ולא מדיוק):

שבת פ“ז מ”א סיפא – ר“ע (כריתות פ“ג מ”י); חגיגה פ”ג מ“ב (הכלי מצרף וכו')– מ”עדותו של ר“ע” (עדיות פ“ח מ”א)455; גטין פ“א מ”ה (כל השטרות וכו') – ר“ע (תוס' פ"א ד ובבלי יא א); פ”ב מ“ז (האשה עצמה וכו') – ר”ע (רשב“א בשמו, תוס' פ”ב ו ובבלי כג ב); סוטה פ“ו מ”ב (אף לפוסלה מכתובתה) – ר“ע (ירוש' שם כא רע“א: מתניתא משהודה ר"ע לר"ט דתני רט”א עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה כתובתה רע"א כשם וכו' חזר ר"ע להיות שונה כר"ט); ב”ק פ“ט מי”א – משנת ר“ע כשבא מזיפרין (עי' לעיל); ב”מ פ“ג מ”ז תק – ר"ע (תוס' פ“ג י, וריב”נ פליג); סנהד' פ“א מ”ד ("הזאב וכו' ") ת“ק – ר”ע הוא שבסיפא (ועי' בבלי); ע“ז פ”ג מ“ה ת”ק – ר“ע הוא שבסיפא (אר"ע אני אובין ואדון לפניך וכו'); זבחים פי”ב מ“ד – כולה ר”ע (ועי' להלן).

בכורות פ“ג מ”א: ר' ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן וכו' אמר לו ר"ע אילו בולד בהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף וכו‘, זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכו’ – דברי ר"ע הם (זה הכלל וכו'), תוס' פ“ב יב (בבלי כ ע"א): ע”כ דברי ר' ישמעאל, וכשנאמרו הדברים לפני ר' יהושע אמר צאו ואמרו לו לישמעאל טעית אלו בוולד בלבד וכו' ואני אומר עז שטנפה בת ששה יולדת בת שנתה וכו' ר' עקיבא אומר אינה באה (בבבלי: אני לא באתי) למדה הזאת אלא כל שידוע שביכרה וכו‘. ר"ע הוא שמסר דברי ר’ יהושע לר' ישמעאל, והוא ששנה משנתנו זו (היה ר' ישמעאל אומר – אמרתי לו משום ר' יהושע וכו' זה הכלל וכו‘, מעין ריש מקואות פ"ז, עי’ להלן).

בכורות פ“ה מ”ב – עי' לעיל (עמ' 78/9); בכורות פ“ט מ”ד: הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום, איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה (“ששחטה”) ר' יהושע אומר אפילו נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום – זו כולה משנת ר"ע, תוס' פ“ז ו (בבלי נז א): הכל נכנס לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אמר ר' עקיבא אני שמעתי משמו (בבלי: הימנו) אף יוצא דופן ומחוסר זמן והיתום; ויוצא דופן וכו' – הוא אפוא משנת ר”ע, והוא ששנה גם דברי ר' יהושע: אפילו נשחטה אמו וכו‘. ולא עוד אלא שהכל עד (ולא עד בכלל) "והן גרנות וכו’ “, שבמשנה ה', ממשנת ר"ע, ששנינו במ”ה: שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח בפרוס העצרת בפרוס החג. והן גרנות של מעשר בהמה456 דברי ר"ע וכו‘, שכן מן “והן גרנות” וכו’ לקוח ממשנת שקלים פ“ג מ”א, עד “לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול”; ומשנתנו בבכורות, שהיא משנת ר"מ, לא שנתה אלא שלש גרנות למעשר בהמה בפרוס וכו' החג. רמ"א בא' באלול וכו'457. וא"כ ישנה כאן בבכורות משנה סתמית של ר"ע.

ולא עוד אלא שגם מ“א היא משנת ר”ע, ספרא בחוקותי פי“ב יא–יג, ספרי ראה פיס' סג, ובתוס' פ”ז א, וצ"ל שם458: ואין מעשרין אותן משנה לחברתה שנא' עשר תעשר וכו' ומשמעות דורשין ביניהן459 (ולענין “נוהג בארץ ובחו”ל" אמרו בבבלי יג א: לימא מתני' דלא כר“ע וכו' אפילו תימא ר”ע וכו‘, ועי’ תוס' שם).

ולפי־זה בכורות פ“ט מ”א – מ"ה רישא כולו ר"ע, ע“פ משנת ר”מ.

תמורה פ“א מ”א (אין הכהנים ממירים וכו' ולא בבכור) – ר“ע היא (בסיפא); כלים פכ”ה מ“ד (הרובע וחצי הרובע) – ר”ע היא, וע“כ מסיימת; אמרו לפני ר”ע הואיל וחצי הרובע וכו‘, שסתם המשנה ר“ע היא; נגעים פ”ז מ“ד; אר”ע שאלתי וכו’ (שונה את המשנה הראשונה, ודן בה), וכיו“ב שם פ”ה מ“ב; אר”ע וכו' (עי' לעיל), וכיו“ב באהלות פ”א מ“ג (עי' לעיל). ובכלל מרובות ההלכות בשמו באהלות ונגעים; זהו שאמר לו ראב”ע: כַּלֵךְ אצל נגעים ואהלות460.

מקואות פ“ז מ”א: אלו מעלין ולא פוסלין השלג וכו' אר"ע היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג וכו' – כולה ר"ע. וא“כ לפחות השורה שבמ”א – מ“ב (מעלין ולא פוסלין – פוסלין ולא מעלין – לא מעלין ולא פוסלין –) משנת ר”ע.

נדה פ“ו מי”א (שהביאה שתי שערות) – ר“ע ור”מ (עי' לעיל); זבים פ“א מ”א – משנת ר“ע בראשונה עד שלא חזר בו, וחזרתו – עי' לעיל (עמ' 73); עוקצין פ”ג מ"ב: והחלב בכפרים – משנת‏ ר"ע כשחזר להיות שונה כדברי ר' יהודה (תוס' פ"ג ב).

משורות של משניות שהן משנת ר"ע יש להזכיר כאן:

א) עדיות פ“ב מ”א–מ"ג.

הכל ממשנת ר"ע. זה מוכח מהערות ר“ע על כל עדות ועדות של ר' חנינא סגן הכהנים, שאינן “עדות”, אלא הערות המסדר והשונה. במ”א: הוסיף ר"ע מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'. כי וודאי שר“ע, שלא היה כהן, והיה בכל־אופן “הדיוט” גמור בזמן הבית, – לא העיד על דברים הנוגעים למקדש ועבודתו, אלא שזו, כמו “הוסיף ר”ע” בכלאים, אינה אלא סידור משנתו ונוסחתה, כלומר שר"ע שנה במשנתו בעדותו

של ר"ח גם זו461.

מ“ב: א”ר חנינא וכו' א"ר עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור (בכור בעל מום הנשחט במדינה) וכו' וחכ“א וכו' – אינה בצורת שאר העדויות (אף הוא העיד על, ועל מחט, מ"ג). אלא היא מַתחילה: אמר ר' חנינא וכו', מפני שהיא לקוחה בסידור שלנו מתוך משנת זבחים פי”ב מ“ד, ושם באה העדות בהמשך הדברים: כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהם לכהנים (משנת ר"ע!) אמר ר' חנינא וכו' אר”ע וכו' וחכ“א אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה (חכמים חולקים על דברי ר' חנינא, ולא על דברי ר“ע האחרונים, עי' רש”י). ואפשר שמי ששנה במ”א “ארבעה דברים”, לא שנה כאן כלל משנה זו, אלא מנה העדויות שבמ"א לשתים.

מ"ג: אף הוא העיד על וכו' לפי דרכך אתה למד (גטין פ“ב מ”ה!) שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו, וזו משנת ר"מ462 משום ר"ע (תוס' גטין פ"ח/ו ט, אבל “חכמים אומרים463 אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם”).

ושם: ועל מחט שנמצא בבשר וכו' הכל טהור, וגם בזו ישנה בברייתא המשולשלת במשנה זו (פסח' יט א) הוספת ר"ע: אמר ר"ע זכינו שאין טומאת ידים במקדש.

ומכל זה יוצא, שעדויות אלו של ר"ח סגן הכהנים לקוחות ממשנת ר"ע, אף שאינן כאן בצורתן הראשונה.

ב) נזיר פ“ט מ”ב–מ"ד, שהיא בוודאי ממקור אחר ואין לה כל הקבלה בתוס' נזיר, שורה היא של “שרגלים לדבר”.

והנה מ“ג כולה באהלות פט”ז מ“ג, והיא כמו שהזכרתי כבר – ר"ע464, וכמו מ”ד שאחריה שבאהלות שם; מ“ד רישא היא משנת נגעים פ”ה מ“ד וטהרות פ”ד מי“ב465; בשבעה דרכים וכו' – קיצור של זבים פ”ב מ“ב (ור"ע עוסק בה, שם); המכה וכו' – סנהד' פ”ט סוף מ“א (ו“שרגלים לדבר” שייכים לדברי חכמים כפי' הירוש' בנזיר וסנהד‘, ודברי ר’ נחמיה נוספו אח"כ במשנת רבי). מ”ב “ונמצא מת צף על פי המערה טמא” – חולקת על טהרות פ“ד מ”ז: אלו ספקות שטהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים. הבבלי (סג ב) פירש משנת טהרות בשרץ, אבל בתוס' טהרות פ"ה ו מפורש שאנו עסוקים גם בספק טומאת מת (“כיצד עריבה שהיא טמאה טמא מת”)466.

אלא שכבר פירש ר' יהודה (במשנת טהרות שם) סתירה זו: ר' יהודה אומר ספק ירידתו טמא וספק עלייתו טהור, וכאן שנינו: ירד לטבול במערה ונמצא מת וכו'.

ר' יהודה מיישב כך את הסתירה שבין שתי המשניות שבנזיר וטהרות467. ור"ש (בתוס' טהרות שם פ"ה ו) מיישבה כמו הבבלי בנזיר: ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת468.

שני תנאים הם אפוא במשנת נזיר ומשנת טהרות, ומשנת נזיר היא לדעתי בוודאי משנת‏ ר"ע469, שצירף כאן כל “שרגלים לדבר”.

ג) שבת פ“ט מ”א–מ"ד.

בפ“ח מ”ז שנינו: חרס – רמ"א כדי לחתות בו את האור – אר“מ אע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ולא ימצא במכיתתו חרס לחתות אש מיקוד –.

ולזה נסמך (עי' מאירי) בפ“ט שורה של “מניין – שנאמר”, שרובם מנביאים וכתובים, אבל יש בהם (מ"ב, א–ב) גם פסוקים מן החלק הסיפורי של התורה (עי' להלן). והתוספפתא פ”ח (פ"ט) כ"ג–ל מוסיפה עוד שורה של “מניין – שנאמר”, שרובם מנביאים וכתובים, אבל גם (כג–כד רישא, כז, על־יד פסוק מן הנביאים) מן החלק הסיפורי והשירי שבתורה.

מ“א מתחילה: אמר ר"ע, ובוודאי שר”מ הוא ששנה כאן במשנתו, אגב סוף פ“ח, גם שורה זו, שתחילתה “אמר ר"ע”. הלכה זו שנויה גם בע”ז פ“ג מ”ו בשם ר"ע: אבניו ועציו ועפרו מטמאין – רע"א כנדה שנא' תזרם וכו'.

השאלה היא, אם רק הלכה זו היא של ר“ע, או כל השורה הבאה במשנה: מ”ב רישא: מנין לספינה – סתם כלים פ“ב מ”ג, ר' יוסי בתוס' כלים ב“ק פ”ב ג (שבת פד א). שם: מנין לערוגה וכו' – כלאים פ“ג מ”א, ור' יהודה חולק שם. מ“ג: מנין לפולטת ש”ז ביום השלישי שהיא טמאה470 – מקואות פ“ח מ”ג: טהורה דברי ראב“ע, והבבלי (פו א) אומר כאן: רישא דלא כראב”ע וכו' מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה ומוקי לה לכולה כראב“ע וכו'; ור”ח (מפירוש רה"ג!) אומר: ועד השתא איכא תנאי דתני טמאה ואיכא תנאי דתני טהורה.

אבל וודאי שהבבלי שנה במשנת שבת טמאה, ודלא כראב"ע.

ומדברי ר' יוחנן, בירוש' פ“ט יב ע”א471: זו דברי ראב“ע ור' ישמעאל ור”ע אבל דברי חכמים עד ג' ימים, נראה, שישנה עוד משנה אחת דומה לזו, והיא משנתנו וכנוסח “טמאה”472. ובוודאי שהספרים נשתבשו בשבת ע"י משנת מקוואות.

ומשנה זו בצורתה שבשבת היא בהתאם לדעת ר"ע במקוואות: לעולם ה' (עונות) אבל פולטת בג' טמאה, והוא שינה משנת ראב"ע, ושָנה “טמאה”!

שם: מניין שמרחיצין את המילה וכו' – ראב"ע בפי“ט מ”ג, אלא שבכמה נוסחאות כתוב כאן “המילה” ושם “הקטן”, ואנו יודעים, כי “דבי רבי” (ירוש' כאן ושם) שנו: המילה. ואפשר, שישנה בזה מחלוקת תנאים, ומשנתנו שנתה: המילה, ודלא כראב“ע. אכל אפשר ג”כ שר"ע סובר בזה כראב"ע.

שם: מניין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר וכו' – יומא פ“ו מ”ו, והברייתא (במ“ה שם, עי' ד”ס) מוסרת בשם ר' ישמעאל (או: ר' יהודה, עי' ד"ס): לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכו' שנאמר אם יהיו וכו', וכיו“ב בשם ר' אלעזר הקפר (בבלי יומא סז א), ומ”ו של יומא מתאימה אפוא לשבת.

מ“ד: מניין לסיכה וכו' – יומא פ”ח מ"א.

ואפשר שגם השורה שבתוס' שבת מאותו מקור היא.

ד. יומא פ"ח.

כבר הזכרתי את החתימה האגדית של פ“ח: א"ר עקיבא אשריכם ישראל וכו'. מזו ומן הסיפור המתחיל ב”א“ר עקיבא” שבסוף יבמות (עי' להלן), חתימה שהיא באה כ"פ כסיום של שונה ומסדר, כמו בקינים ובכלים. מחתימות אלו דן הופמן473 שר' עקיבא סידר משנה של יומא ויבמות, ושתלמידיו ומסדר משנתנו השתמשו ברובה הגדול של משנתו ובסיום שלו.

נראים הדברים בנוגע ליומא פ"ח474. במ“ח שנינו: חטאת ואשם ודאי מכפרין, מיתה ויוה”כ מכפרין עם התשובה, תשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל ל“ת, ועל החמורות (“כריתות ומיתות ב”ד") הוא תולה, עד שיבוא יוה”כ ויכפר – זו דלא כר' ישמעאל (וראב"ע)475, שהיה אומר בעשה – תשובה מכפרת, בל“ת – תשובה תולה ויוה”כ מכפר, בכריתות ומיתות ב“ד – תשובה ויוה”כ תולין ויסורין מכפרין, בנתחלל ש“ש על ידו – תשובה ויוה”כ מכפרין שליש ויסורין שליש ויום המיתה ממרק476, ור' יהודה477 שונה: מל“ת ולמטה תשובה מכפרת, מל”ת ולמעלה תשובה תולה ויוה"כ מכפר. ור' יוחנן אומר478: זו דברי ר' לעזר בן עזריה ור' ישמעאל ור' עקיבה אבל דברי חכמים (שבועות פ“א מ”ו!) שעיר המשתלח מכפר, אם אין שעיר היום מכפר.

דברי ר"ע לא נשנו בפירוש בשום מקום, אלא שהם סתם משנתנו, שהיא משנת ר“ע, ור' יהודה שנה כאן משנת ר”ע.

גם מ“ד: התינוקות אין מענין אותן ביוה”כ אבל מחנכין וכו' – מתאימה למה ששנינו בתוס' פ"ה ב: תינוקות סמוך לפירקן מחנכין וכו' ר' עקיבא היה מפטיר בית המדרש בשל תינוקות שיאכילום אבותיהם.

אלא שההלכה “מי שנשכו כלב שוטה” וכו' (במ"ו), היא מן הסידור האחרון.

שאלה אחרת היא כמה נכנס מסידורו של ר"ע בשאר המסכת בפ“א–פ”ז, שעיקרם בודאי קדום יותר (עי' לעיל, עמ' 36).

בפ“ב מ”ג: אמר בן עזאי לפני ר"ע משום ר' יהושע דרך הלוכו היה קרב; כאן נראה שר“ע לא שנה כך, ולפי ההקבלות479 צריכים לומר, שמה שקדם לו הוא משנת ר"ע, ששנה כדברי ר”ש איש המצפה (תוס' שביעית פ"ב יג) בתמיד.

גם דבריו בתוס' (פ"ב ז): מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אלו (פ“ג מי”א), שכבר הזכרתי – יכולים להתפרש גם כך, שהם מוסבים על משנתו.

בפ“ז מ”ג הוא נזכר במחלוקת עם ר' אליעזר (רע"א) – דברים שנשתנו בוודאי ע"י השונה האחרון מן “וחכמים אומרים”.

ה. יבמות.

ע“פ הסיום “א”ר עקיבא כשירדתי לנהרדעא” וכו' (פט“ז מ”ז), מניח הופמן, כמו שאמרתי, שמסדר המשנה השתמש ביבמות במשנת ר"ע.

בצורתה שלפנינו וודאי שמשנת יבמות היא אמנם משנת רבי480; אבל יש בה גם כמה סתמות ממשנת ר"ע, כמו שהזכרתי כבר:

פ“ה מ”ג (בבלי נב ב); פ“י מ”ג (תוס' פי"א ו–ז, בבלי צב א); פי“ב מ”ב (או בסנדל של עץ) – ר"ע בעדיות פ“ב (של סיידים) ותוס' פ”א יג (של עץ ושל סיידין) ור"מ (בבלי יבמות קג ב, שבת סו א); פט“ו מ”ד = גטין פ“ב מ”ז, שהיא משנת ר“ע481, וכן סוטה פ”ו מ"ב (עי' לעיל).

פ“ט כולו – אין לו הקבלה בתוס', אלא אחרי פ”ח מתחיל שם תיכף פ“י (פי"א ג), וכל פ”ט סתם, ומ“ג שוה בשניות לכתובות פי”א מ“ו, שר' אליעזר חולק שם (תוס' כתובות פי"א ד) ב”יתומה“482, ומכיון שפ”י מ“א בנוי בצורת פ”ט מ“ג, ומכיון שפ”י מ“ג, שהוא משנת ר”ע (לעיל), הוא המשכו של פ“י מ”א – נראה שכל פ“ט הוא ממשנת ר”ע, וזה יוצא גם ממ"ד, ששמואל אומר (בבלי פה ב): הא (“לא תאכל במעשר”) מני ר' מאיר היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים דתניא תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר"מ, ובברייתא אחרת (שם פו סע“א וש”נ) שנינו: תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי ר' עקיבא (ועי' שם המעשה, יבמות פו ב).

וצורת הכללים האלה: יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, מותרות ליבמיהן וכו' – מתאימה לדרכו של ר"ע, למשל במקואות פ“ז מ”א, שהיא משנת ר"ע (לעיל, 83), וקרוב שכל השורות שבמשנה ממין זה (יש – –) הן ממשנתו של ר"ע:

כמו בכורים פ“א מ”א, ב“ק פ”ג מ“י, ב”ב פ“ח מ”א, מנחות פ“ה מ”ג–מ“ה, כריתות פ”א מ“ג, אהלות פ”ח מ“א ועוקצין פ”ג מ“א ואילך, ומ”ג היא משנת ר"ע (לעיל).

ובוודאי שגם כמה מן השורות, שחשבנו בראש מבואנו זה, המצרפות דברים שונים לכלל אחד וקבוצה אחת – ממשנת ר"ע הן. אלא שלפי־שעה אין זו אלא השערה קרובה.

זו היא משנת ר“ע אבי־המשנה, וממנה יצאו משניות תלמידיו, ובעיקר: משנת ר"מ ומשנת ר”ש, אבל – גם משנת ר' יהודה, ר' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. ואל משניות תלמידיו אלו אנו פונים עכשיו.


 

VI. “כיצד סדר משנה”?    🔗

הנשיא ראש הסנהדרין היה פותח ו“שונה” מסכת ידועה483, וה“חכמים” היו נושאים ונותנים בהלכה, שואלים ומשיבים, והתלמידים היו “דנים לפניהם”484. ו“השונה” (ה“תנא”) של הישיבה (בבית־מדרשו של רשב"ג – ר' יעקב בן קורשאי. תלמידו של ר"מ)485 היה שונה את ה“משנה” עם ה“מחלוקת486.

זו היתה ה“משנה” של אותו הדור. במשנה זו היו שונים רק דברי ה“חכמים” ולא דברי “הדנין לפני חכמים”487 ולא דברי התלמידים488. אלו לא נכנסו ל“משנה”, וכן לא נכנס לה המשא־והמתן; זו היתה ה“תוספתא” וה“תלמוד”.

ושני מקומות אופיים יש לנו בענין זה (חוץ מתוס' ריש זבים שהזכרנו):

א) מכשירין פ“ו מ”ח: חלב האשה מטמא וכו' אר"ע וכו' אמרו לו וכו' אמר להם וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' (וודאי שהכל מעובד מלשון ר"ע עצמו: אמרו ליאמרתי להם – עי' להלן) עד כאן היתה תשובה. אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו' אמר לנו וכו'.

ב) תוס' עירובין פי“א (פ"ז) א: כל גגות העיר וכו' דברי ר”מ וחכ“א וכו' (=פ“ט מ”א), אמר להן ר”מ וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' אמרו לו וכו' אמר להן וכו' אמר ר' שמעון בן אלעזר עד כאן היתה תשובה. ובירוש' (שם פ“ט כה ע”ג) נוסף על התוספתא: אמר ר' יוסי בי ר' בון מיכן והילך היו משיבין לפניו אמרו לו וכו' והוא מימר לון וכו'.

רשב“א תלמידו של ר”מ, סימֵן כאן בדיוק: ע“כ היתה תשובה, ולא הזכיר את תשובת התלמידים, אלא שאלה נכנסו בברייתא מאוחרת; כשם שר”ע לא הזכיר במשנתו שבמכשירין את דברי התלמידים בתוך ה“תשובה”, אלא שר“ש הזכירם מתוך ה”תוספתא".

דברי החכמים חבריו – היה כל חכם שונה משניות מכניסם לתוך משנתו (עי' גם הוריות שם: דלא נימרו שמעתא משמייהו), כשם ששנה למשל ר"ע (מקואות פ“ז מ”א): היה (ר') ישמעאל דן כנגדי וכו'.

ויש לנו כמה דוגמאות כאלה ממשנת תלמידי ר"ע:

א) ממשנת ר' יוסי:

תוס' בכורות פ“א ב: ר' יוסי אומר היה489 (ר') מאיר אומר וכו' ואני אומר וכו‘; תוס’ חולין פ”ב יא490: ר' יוסי אומר מאיר491 היה אומר וכו' (בלי מחלוקת); תוס' מעילה פ“א כ: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי (ר') מאיר חוץ מן השדה וכו' (= מעילה פ“ג מ”ו, והנכון בבבלי ב"ב עט א: דבריו של ר' יהודה, ושם: אין אני רואה דבריו של ר' יהודה בשדה ואילן); תוס' זבחים פ”ה ו (בבלי מה א): דברי ר' שמעון א“ר יוסי רואה אני בכולן להחמיר; תוס' יבמות פי”ב יא: א“ר יוסי מצאתי וכו' אם כן מה ראה (ר') מאיר לומר וכו‘; תוס’ כלים ב”ב פ“ז ה (=פכ“ט מ”ז): א”ר יוסי אני אומר דבר אחד והם (=חבריי החולקים עלי) אמרו דבר אחד, אני אומר להם דבר אחד אי אתם מודים וכו' והם אמרו לי דבר אחד אי אתה מודה וכו' ורואה אני דבריי מדבריהן שאני משיבן וכו' והם משיבין אותי וכו‘; וכיו“ב אהלות פ”ח ח: א"ר יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להם וכו’ והם אמרו לי וכו' (=פ“ז מ”ד)492.

ב) ממשנת ר' יהודה:

עירובין יג א (סוטה כ א): תניא ר' יהודה אומר (ר')493 מאיר היה אומר לכל מטילין וכו' (ור' יעקב אומר משמו וכו') (בלי מחלוקת); תוס' מקוואות פ“ג ד כנו' הדפוסים (חגיגה יט א–ב): ר' יהודה494 אומר (ר')495 מאיר היה אומר מטבילין [בין בתחתונה בין]496 בעליונה ואני אומר בתחתונה [ולא בעליונה]497; תוס' כלים ב”ב פ“ו א: א”ר יהודה חבריי היו אומרים (פכ“ז מ”ג ופכ“ח מ”ו) וכו' (בלי מחלוקת); תוס' שבת פ“ט ח–ט: א”ר יהודה אני אמרתי דבר אחד והן אמרו דבר אחד אני אומר להם וכו' והן אמרו לי וכו' אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והם לא מצאו תשובה לדבריי; תוס' אהלות פ“ט ז: א”ר יהודה אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד אני אומר להן מודה וכו' על מה נחלקו וכו' והם אמרו לי מודה וכו' על מה נחלקו וכו'.

ג) ממשנת ר"מ:

מכילתא משפטים פ“ב: שהיה ר”מ אומר אין וכו' והן אומרים וכו'.

ד) ממשנת רשב"ג:

תוס' כתובות סוף פ“ו498: רשב"ג אומר (ר')499 מאיר היה אומר האומר תנו וכו' וחכמים אומרים וכו‘; תוס’ נדה פ”ז ה: אמר רשב"ג אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד לדבריי אין סוף ולדבריהם אין סוף וכו' אבל רואה אני דברי ר' חנינא בן גמליאל500 מדבריי ומדבריהם שהיה אומר וכו' וכדבריו אנו אומרים (בבלי: ולדבריו אנו מודים).

ה) ממשנת ר' אלעזר:

תוס' גטין פ“א ה' (בבלי יב ב): אמר ר' אלעזר אמרנו501 לו למאיר וכו' אמר לנו וכו' אמרנו לו וכו' אמר לנו וכו‘; תוס’ נזיר פ”ה א502: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדסקוס מצאתי את (ר') מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהם יושבים ודנים בהלכה יהודה בן פתירוש אומר וכו' אמר לי (ר') מאיר וכו' שתק (ר') יהודה בן פתירוש נמתי לו מאיר אל תבוז לו בקיא היה לך ביהושע בן ממל נם לי הן ובעל הלכות היה נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע וכו' ורואה אני את דבריו503.

ו) ממשנת ר' שמעון:

תוס' מנחות פי"ב ח–ט: אמר ר' שמעון אמרו לי חבריי וכו' אמרתי להם וכו' אמרו לי וכו' אמרתי להם וכו' אמרו לי וכו' אמרתי להם כו'.

וההלכה היתה נפסקת ע“י סתם, ע”י “וחכמים אומרים” (לעיל, רשב"ג), “ולא הודו לו”, “והודו לו (חכמים)”:

בעדיות פ“ב מ”ח תנן: שלשה דברים אמר ר“ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין (“של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס, ועל שירי תנור ארבעה, שהיו אומרים שלשה. והודו לו וכו‘. אבל בתוס’ עדיות פ”א יג (וכלים ב“ב פ”ד ה) תניא: תנור שתחילתו ארבעה ושיריו ארבעה שבראשונה היו אומרין שלשה הודו לו (לשון המשנה!) סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו. ועל זה מעיד רב הונא (שבת סו א): מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי, כלומר שר“מ שנה “והודו לו” ור' יוסי שנה “ולא הודו לו”, ודבריו יוצאים מכמה משניות: בכלים פ”ה מ“א שנינו: תנור תחילתו ארבעה ושיריו ארבעה דברי ר"מ וחכ"א בד”א בגדול אבל בקטן תחילתו כל שהוא ושיריו ברובו, ובתוס' (כלים ב“ק פ”ד א) שנינו: תנור של בנות (“קטן”) שתחלתו כל שהוא ושיריו ברובו שר' מאיר אומר תחלתו ארבעה ושיריו ארבעה.

ובסנדל שנינו בתוס' כלים ב“ב פ”ד ה504: סנדל של קש (“סנדל של סיידין” בבבלי שם) ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, ובכלים פי“ד מ”ה (שסתמה ר' יוסי) שנינו: סנדלי בהמה של (נ"א505: ושל) מתכת טמאין של שעם טהורין, ובתוס' כלים ב“ב פ”ב יא (בפרק המקביל לפכ"ד שלנו) תניא: שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס של מתכת506 ושל בהמה טמא טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו בוודאי משנת ר' יוסי, ככל השלשה שם507.

וכן בתוס' מע“ש פ”ב א: א“ר יוסי זו משנת ר”ע וכו' וחכמים לא הודו לו (עי' לעיל). וכן בעירובין פ“ג מ”ז–מ“ט. מ”ז: (רבי) יהודה אומר ראש השנה וכו' ולא הודו לו חכמים, ואמר רב (עירובין לט א): מאן לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא דתניא (תוס' פ"ד) מודים חכמים לר“א (כך שנה ר' יהודה) בראש השנה וכו' ר' יוסי אוסר וכו', וכן במ”ח: ועוד אמר (ר') יהודה וכו' ולא הודז לו חכמים, וכן במ"ט: ר' דוסא בן הרכינס אומר וכו' ולא הודו לו חכמים; הכל ממשנת ר' יוסי.

ועל דברי ר' יהודה אנו מוצאים במשנה “ולא הודו לו חכמים” עוד בפסח' פ“ה מ”ח, תענית פ“ד מ”ז ובכורות פ“ו מ”י, והן כנראה כולן ממשנת ר' יוסי. ועל תנאים אחרים, תענית פ“ג מ”ז (אחרי דברי ר' יוסי), זבחים פ“א מ”ג (=ידים פ“ד מ”ב) ובברייתא פסח' ג רע“א: ר' נתן אומר וכו' ולא הודו לו חכמים, ובתוס' ע”ז פ“ה ט (בבלי לב א, ועי' שם): העיד ר' שמעון בן גודע וכו' ולא הודו לו. ובתוס” חולין פ“ט יד (כנראה ממשנת ר' יוסי): ר' ישמעאל אומר וכו' וחכמים לא הודו לו; תוס' פסחים פ”ט י (זבחים פ"ח יד): ר“ש אומר וכו' ולא הודו לו חכמים לר"ש וכו' (זבחים פ“ח מ”ג: אמרו לו), וכיו”ב בתוס' נזיר פ“ו א: ר”ש אומר וכו' ולא הודו לו חכמים לר' שמעון וכו‘; תוס’ סוטה פט"ו ט: אף על פלייטון גזר ר' יהודה בן בבא ולא הודו לו חכמים (שבת סב ב, ושם חסר “חכמים”, וכן צוק'); ובברייתא שבנדרים כד א (כנראה ממשנת ר' יוסי): יתר על כן אמר ראב"י וכו' ולא הודו לו חכמים.

“והודו לו” נמצא עוד בנזיר פ“ח מ”א ובכורות פ“ו מ”ח, ובברייתא (יבמות סז א): העיד ר' יוסי וכו' והודו לו.

ודבר זה אנו מוצאים גם בלשון האמוראים: גטין עו סע“ב (וע"ז לז א): א”ר יוחנן ר' יהודה נשיאה (בנו של ר"ג ברבי) הורה ולא הודו לו כל סיעתו (ודומה לו בע"ז לב א). ואפילו על דברי אמוראים ממש: כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מיאנה וכו' ולא הודו לו מאן לא הודו לו אמר אביי רב רבא אמר ר' אושעיא וכו' (יבמות קז ב).

וב“חכמים אומרים” פוסקים הלכה של האמוראים הראשונים (רב ושמואל ור' יוחנן ועוד) בירוש‘: דברי ר’ פלוני (ור' פלוני) אבל דברי חכמים. בבבלי: אבל חכמים אומרים (ובבכורות יד ב אמרו: מאן חכמים תנא דבי לוי הוא); ו“דברי חכמים” כפסק הלכה רגיל בירוש', ואחריו תמיד דברי אמוראים ראשונים

ואחרונים508.

ולא זו בלבד. אלא גם ייחסם של התנאים, וביחוד תלמידי ר"ע, אל המשניות שקדמו להם אינו שונה כמעט מייחסם של האמוראים למשניות.

כבר אצל ר' יהושע מצאנו, שהוא משוה דברי ב“ש וב”ה: יכולני לעשות דברי ב“ש וב”ה אחד509, וכיו“ב אצל ר' שמעון, בייחסם של דברי ר”מ לר' יהודה: מקיים אני דברי שניהן וכו'510.

וכיו“ב מפשר ר”ש בין ר“מ ור' יהודה גם בסוף ב”מ: שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים רמ"א של עליון ר' יהודה אומר של תחתון וכו' אמר ר' שמעון כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי היא שלו והשאר של תחתון.

וכיו“ב מפשר ר' יהודה בין ת”ק לנחום המדי (ב“ב פ”ה מ"ב): המוכר את החמור לא מכר כליו. נחום המדי אומר מכר כליו. ר' יהודה אומר פעמים מכורים ופעמים אינן מכורין כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו מכור לי חמורך זו511 כליו מכורין חמורך ההיא512 אין כליו מכורין. כלומר: אם אמר לו חמורך זו שלפניו הרי הכל מכור, אבל אם אמר לו חמורך ההיא, שאינה לפניו, אין כליו מכורים. כך הוא פירוש המשנה לפי פשוטה ולפי הנוסחא המדויקת.

אבל ר' יהודה ור' שמעון מפשרים לא רק בין דעות שונות במשנה אחת, אלא גם בין משניות סתמיות הסותרות זו את זו.

כך תירץ, כמו שראינו לעיל, ר' יהודה את הסתירה שבין שקלים פ“ו מ”ג (וי"ג השתחויות היו שם): כנגד שלשה עשר שערים, ומשנת מדות פ“ב מ”ג: וי“ג פרצות היו שם וכו' וגזרו כנגדם י”ג השתחויות, – “ר' יהודה אומר כנגד שער השתחויה (פישוט ידים ורגלים) וכנגד פירצה שחייה” (תוס' שקלים פ"ב יז, עי' לעיל עמ' 34).

וכך השווה בין תמיד ומדות: א) בין מדות פ“א מ”ז לתמיד פ“א מ”ג.

בתמיד: נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה וכו'. ובמדות: שנים שערים היו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה. אמר ר' יהודה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה.

וב') בין מדות פ“ד מ”ב לתמיד פ“ג מ”ז.

בתמיד: “בא לו לפשפש הצפוני ושני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש (=הדלת שבשער) נכנס לתא ומן התא אל ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, הגיע לשער הגדול העביר את הנגר ואת הפותחות ופתחו”, שפירושו כפשוטו, שהוא נכנס דרך פתח התא אל ההיכל והולך בפנים ההיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול, שכך מפורש במדות פ“ד מ”ג: “ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד (מן התאים) וכו' ובקרן מזרחית צפונית היו חמשה פתחים אחד לתא מן הימין וכו' ואחד לפשפש (ללשכה הסמוכה) ואחד להיכל”; אבל במ"ב שם: “ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו' נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס לתא ומהתא להיכל. ר' יהודה אומר בתוך עוביו של כותל היה מהלך עד שנמצא עומד בין שני השערים ופתח את החיצונות מבפנים ואת הפנימיות מבחוץ”, שהוא מפרש “עד שמגיע לשער הגדול” שבתמיד, שהולך בחלל הכותל עד שמגיע לשער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים; והכל כדי לפשר בין המשניות החולקות, וכבר אמרתי, שאצל מדות משמש “פשפש” רק במובן “לשכה”.

וכך מתרצים ר' יהודה ור' שמעון את הסתירה שבין נזיר פ“ט מ”ב (“ונמצא מת צף על פי המערה טמא”) לטהרות פ“ד מ”ז (“אלו טומאות שטהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים”), שר' יהודה אומר ספק ירידתו (“ירד לטבול”) טמא ספק עלייתו טהור (טהרות שם), ורש"א (תוס' טהרות שם) בכלים טמא ובקרקע טהור חוץ מכזית מן המת513.

ממש כמו שתירצו האמוראים סתירות שבין משנה למשנה.

וכמה פעמים החליפו ר“ע ותלמידיו את שמות התנאים הקודמים והגיהו אותם. כבר ראינו הרבה כאלה אצל ר"ע ור"מ514, וכן “פירש” ר”ע והגיה המחלוקת בשבת פ“א מ”ז. וכך “הפך” ר“מ ושנה כמה מחלקות של ב”ש וב“ה כחומרי ב”ה בעדיות פ“ד (מ“א ומ”ב וביצה פ“א מ”א ומ"ב, שאינן מתאימות לשאר המחלוקות שם בביצה, ועי' להלן, ועוד), וכך הפך כמה מחלוקות של ר"א ור' יהושע (עי' לעיל, 65 ואילך), תרומות פ”ד מ“י ותוס' שם (עי' לעיל), ובמ”ח שנה: רא“א בידוע לא תעלה בשאין ידוע תעלה ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאין ידוע תעלה515, ור”ע כר“א, וכן בכלים פכ”ח מ“ב שנה ר"מ: רא”א מן המוכן טמא ומן שאינו מוכן טהור ר' יהושע אומר בין מן המוכן ובין שאינו מן המוכן טהור (תוס' שם ב“ב פ”ה ח), ור“ע כר”א. וכך מוחלפת מחלוקת ר“א ור' יהושע שבב”ב פ“ט מ”ז לר“מ (תוס' שם פ"י)516, וכך החליף בוודאי ר”מ בביצה פ“ד מ”ז מחלוקת ר“א וחכמים, שהיא מוחלפת ממחלוקת ב”ש וב“ה שבפ”א מ“ג, ור”א שמתי הוא (ירוש' שם), אבל מתאימה למשנת ר"מ שבמ“א ומ”ב שם.

כל אלה הם ברובם חילופים מדעת, ועל כגון אלו הזהירו בספרי שהבאתי: מניין למחליף דברי ר"א וכו'.

וכך החליפו כ“פ ב”חילוף הדברים" את הנושאים או הנשואים שבמשנתם:

א) גטין פ“ה מ”ד: אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מנהו ב"ד לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים(: “שמינהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע”). אבל בברייתא שנינו (גטין נב ב): ראב"י אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, ובתוס' ב“ב פ”ח יג דפו' שנינו: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע שמינהו ב“ד ישבע אבא שאול אומר אף שמינהו ב”ד ישבע מפני שהוא כנושא שכר (ברייתא דרב תחליפא)517. רישא ראב"י (ח"ד) ו“אף” של הסיפא אין פירושו שבשניהם ישבע (וע“כ הגיהו ברישא: שמינהו ב”ד לא ישבע, וכן הגיה צוק'), אלא ש“אף” זה, כמו כמה “אף”, לשון השונה הוא (עי' גם להלן). ואבא שאול שנה רק: שמינהו ב"ד ישבע (כלומר: ולא שמינהו אבי יתומים), ותנא קמא רק: שמינהו אבי יתומים ישבע. אלא שמשנתנו פירשה שניהם ושנתה “חילוף הדברים”, והמשנה בשבועות פ“ז מ”ח סתמה: ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין והאפיטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכו'.

ב) ב“ב פ”ה מ“י־יא: הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלושים יום ובעה”ב אחת לשנים עשר חודש, רשב"ג אומר חילוף הדברים(: הסיטון – אחת לשנים עשר חודש ובעה"ב אחת לשלושים יום), חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת518 וכו', ארשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך519.

ג) כלים פכ“ו מ”ח: עורות וכו' של גנב מחשבה מטמאתן ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן ר"ש אומר חילוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן ושל גנב אין מחשבה. מטמאתן מפני שלא נתייאשו הבעלים.

ר“ש הקדים “של גזלן”, שלא כסדר הרגיל תמיד “גנב וגזלן”, כדי להשאיר את הסכימה: “מחשבה מטמאתן – אין מחשבה מטמאתן”520, ובתוס' ב”ב פ“ד יא שנינו: מחצלת בין בית הגנב בין בית הגזלן (כלומר: אף בבית הגזלן) מחשבה מטמאתה מפני שהבעלים מתיאשין הימנה. ובתוס' תרומות פ”א ו521: הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה וכו' אם היו הבעלים מרדפין אחריהן אין תרומתן תרומה וכו' (“מפני שלא נתייאשו הבעלים”). ובביכורים פ“א מ”ב שנינו: והסקריקון והגזלן אין מַביאין וכו‘, ופירשה הירוש’ שם: בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה וכו', אבל בערלה פ“א מ”ב שנינו: והגזלן שנטע – חייב בערלה (“מפני שנתייאשו הבעלים”)522.

ד) מקואות פ“ו מ”ט: כותל שבין שני מקואות שנסדק לשתי (=מלמעלה למטה) מצטרף ולערב (=מימין לשמאל) אין מצטרף וכו' ר' יהודה אומר חילוף הדברים, אבל בתוס' פ"ה ו: כותל שבין שני מקואות שנסדק הערב מצטרף והשתי אין מצטרף ר' יוסי בר' יהודה אומר חילוף הדברים523.

וכיוצא בחילוף־השמות הזה בתוס' כלים ב“מ פי”ג ג: והחמת בש“א מלאה ועומדת ובה”א מלאה וצרורה (ב"ה לקולא) ר' יוסי בר' יהודה אומר524 חילוף הן הדברים (ב"ש לקולא); אמנם בעדיות פ“ה מ”א שנוי זה בשם ר' יהודה אביו: ר' יהודה אומר ששה דברים מקולי ב“ש וכו' החמת בש”א צרורה עומדת ובה“א אע”פ שאינה צרורה (ב"ש לקולא).

ואפשר שגם במקוואות שנה ר' יוסי בר' יהודה משנת אביו, ות“ק הוא ר' יוסי בר' יהודה, שר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' (ואינו חולק אלא מסיים דבריו) מעין “זו מקולי ב”ש וחומרי ב”ה“, ששנה ר' יוסי בחולין פ”ח מ“א: ובה”א לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי זו מקולי ב“ש וחומרי ב”ה.

ומן מחלוקת ב“ש וב”ה שנחלפו (חוץ מאלה שכבר הוכרנו אצל ר"ע, ולעיל): שביעית פ“ד מ”ב (ספרא בהר פ"א ה): “בש”א אין אוכלין פירות שביעית בטובה (“בהחזקת טובה”, ראב“ד בת”כ שם: שלא מן הטובה, ועי' שם) ובה“א (אוכלין) בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים זו מקולי ב”ש וחומרי ב“ה”. “אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב”ש ובה“א אין אוכלין (אלא) בטובה”. ר' יהודה בעדיות שם מ"א: וכאן אנו יודעים שזוהי “המשנה הראשונה”, שהרי בירוש' (לה ע"ב) מסופר: ר' טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי וכו' באילין תרתין מיליא נהג ר' טרפון כבית שמאי וסכין, בהדא וקרית שמע525, אלא שר' יהודה שינה והחליף המחלוקת!

וכן כל מחלוקות ב“ש וב”ה, שבעדיות שם פ“ה מ”א–מ“ה, לא היה ר"מ שונה אותן “מקולי ב”ש ומחומרי ב”ה" אלא מקולי ב“ה ומחומרי ב”ש, ואחת מהן שהיא שנויה בדברי ר' יוסי שבמ“ב: “המעיסה (מים ע"ג קמח) ב”ש פוטרין וב”ה מחייבין“, שנויה גם בחלה פ”א מ“ו סתם, אבל אצלה סתם חולק (של ר"מ!): החליטה (קמח ע"ג מים) ב”ש מחייבין וב“ה פוטרין, ששני תנאים שנו אותה (כמפורש בירוש' שם ובבלי פסחים): וגם באלה שמנה ר”מ בעדיות פ“ד, ישנן כמה מחלוקות שלא נשנו כך ע”י תנאים אחרים, כאותה של מ“א ומ”ב שהזכרתי (לעיל).

ו“החליפו” אפילו מחלוקת בני־הדור, ר“מ ור' יהודה: תוס' כלים ב”מ פ“ד טו: מפתח של רוכבה שנשבר מתוך רכובתו ר' מאיר מטמא ור' יהודה מטהר ורשב"ג אומר חילוף הדברים, כלומר: “ר”מ מטהר ור' יהודה מטמא”, כמו ששנינו בכלים פי“ד מ”ח: טהור ר' יהודה מטמא, ור' יוסי שנה כרשב"ג בסתם כלים שלו.

וכבר הזהירו גם על חילופים כאלה, מ“ת 115: דבר אחר בִמְשַנֶה בין דברי ר”מ לדברי ר' יהודה, בין דברי ר' יהודה לדברי ר' יוסי, בין דברי ר' יוסי לדברי ר"ש הכת' מדבר526.

כי אמנם לא תולדות־ההלכה עיסקה אותם אלא ההלכה. ומפני שהיו כבר כללים קבועים להלכה (ב“ש וב”ה, ר“א ור' יהושע, ר”ע וחבריו, ר"מ ור' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי) היפכו לפעמים השמות, כדי שתהיה ההלכה כמי שהלכה כמותו. (עי' לעיל). לשם כך הפכו מחלוקות ב“ש וב”ה527, ר“א ור' יהושע528, ר”מ ור' יהודה (עי' לעיל בסמוך).

וכשהגיהו את המשנה, והוציאו ממנה אחד הנושאים הכניסו אחר במקומו, כדי שלא תסבול הסטרוקטורה ולא תקרע השלשלת והספירה המסורה:

שנינו במנחות פ“ט (פ"י) מ”ב: שבע מדות של לח היו במקדש, הין וחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין, לוג וחצי לוג ורביעית לוג (משנת ר' יהודה, תוס' פ“י ב ושם ד, ור”מ) וכו' רש"א לא היה שם הין וכו' אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שבה היה מודד למנחת כה“ג וכו‘, ושנינו בתוס’ פ”י ד (בבלי פז ב): רש“א לא היתה מדת שבעה (“מדה שביעית”, ובבבלי ליתא) במקדש הין שאין נותנין מדה אחת לשני פרים מדה אחת לשני אילים (במשנה: וכי מה היה ההין משמש) מה היה מביא תחתיהם לוג ומחצה אמר ר' יהודה וכי [לא] היה שם חצי לוג ולוג אמר לו ר' שמעון א”כ יכול לפרנס את כולם ברביעית אלא שאין מדה במקדש משמשת תחת חברתה, בבבלי פח א: את מי אביא תחתיו, ושואל הבבלי (פח סע"א): לא סגי דלא מעייל? – גמירי דשבע מידות של לח היו במקדש, ראב“צ אומר שנתות היו בהין (משנה שם) ולית ליה שבע מידות – לית ליה. וכך מפורש בתוס' שם: ראב”צ אומר ארבע מדות של לח היו במקדש רביעית חצי לוג ולוג והין וכו'.

וא“כ “מה היה מביא תחתיהם” – פירושו כפשוטו: כדי לשמור על הקונסטרוקציא של המשנה. ובתוס' אומר ר”ש, כמו שראינו: לא היתה מדת שבעה במקדש הין.

וכיו“ב שנינו במ”ז שם: כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רש"א אף שעירי ע“ז, ושנינו בתוס' שם פ”י ט (בבלי צב א): כל קרבנות צבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעירי עבודה זרה שהן טעונין סמיכה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר529 שעירי עבודה זרה אין טעונין סמיכה מה היה מביא תחתיהן שעיר המשתלח א“ל ר”ש והלא אין סמיכה אלא בבעלים שעיר המשתלח סומכין עליו אהרן ובניו א"ל ר' יהודה אף הן מתכפרין בו, ובבבלי שם: ואת מי אביא תחתיהם שעיר המשתלח, לא סגיא דלא מעייל אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בציבור.

גם כאן השלים את המשנה רק מפני הקונסטרוקציא שתשאר.

ונפלא, שכשם שנהגו ר"ש ור' יהודה, כך נהגו גם האמוראים שאחריהם:

בב“ב פ”ג מ“ג שנינו: השותפין והאריסין והאפוטרופין אין להן חזקה, זוהי נוסחת המשניות המאושרת מכמה מקומות530. אבל האמוראים נחלקו בהלכה זו: אבוה דשמואל ולוי תנו שותף אין לו חזקה, וכל שכן אומן; שמואל תני אומן אין לו חזקה אבל שותף יש לו חזקה. ובירוש' שם, יח ע”א: שותף שמואל אמר לית כאן שותף וכו' מהו מייתי תחותיה, האומנין (והגוזלין) אין להן חזקה. ראה עבדו וכו' (תוס' פ"ב ו).

זהו “מה היה מביא תחתיהן” של התוספתא, וכשם שכאן נעשה זה רק מפני הקונסטרוקציא כדי שלא לקלקל את שורת השלשה, כך גם בהלכה שבתוספתא.


 

VII. משניות תלמידי ר' עקיבא    🔗

א. משנת ר' מאיר

הראשון שבתלמידי ר“ע, הזקן שבהם וה”חכם" והחריף שבהם הוא ר"מ.

הוא שימש גם את ר' ישמעאל531, אבל כשהוא שונה ודורש “אמר שמועתא מן שמיה דר' ישמעאל532 ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה” – כ“ע ידעין דר”מ תלמידיה דר“ע”533.

וכך הוא הדבר, כמו שראינו כבר, שסתם משנת ר"מ היא בכמה מקומות משנת ר"ע, אע"פ שלא הזכיר שמו במשנתו.

ר“מ נזכר בכל המשניות כולן, חוץ מן ר"ה, חגיגה וזבים (תמיד וקינים); אבל וודאי ששנה גם מסכות אלו, שהרי בוודאי שסידר משנת ר”ה534, וסתם פ“א מ”א (באחד באלול ר"ה למעשר בהמה) “ר”מ היא“, בבכורות פ”ט מ“ה (בבלי ז ב). וכך נזכרת דעת ר”מ בחגיגה (תוס' פ"ב ח, בבלי טז ב). אלא שחגיגה וזבים הן בעיקרן משניות קדומות, ובר"ה יש לנו עירבוב של מקורות, ומסדר זה לא השתמש הרבה בדברי ר"מ.

בסנהד' פו א אמרו: דא“ר יוחנן סתם מתני' ר"מ וכו', ופירושו כפשוטו, שרבי השתמש הרבה במשנת ר”מ וסָתם כמשנתו, וכך אמרו בעירובין צו ב: דתנן (ר“ה פ”ד מ"ח) אין מעכבין וכו' וסתם מתני' ר"מ, ואמרו בגטין ד ע“א: מהדרינן אר"מ דסתם מתניתין ר"מ, ואמרו על סתם משנת ב”מ פ“ט מ”ג: ר"מ

היה דורש לשון הדיוט דתניא (תוס' כתובות פ"ד י) רמ"א אם אוביר וכו'.

וכך חשבו (במקום שאין לזה סתירה מפורשת) כל ת“ק – ר”מ, ואמרו לת“ק של משנת פיאה פ”ג מ“ח: אע”פ שקילס ר' יוסי את ר' שמעון (בתוס' פ"א) הלכה כר"מ (גטין ט ע"א), ומצאו רומיא על ת“ק של ברכות פ”ז מ“ב מר' מאיר בפסחים פ”ג מ"ח535.

ולכלאים פ“ז מ”ד אמרו בב“ק ק ע”א: אלא הא ר"מ דתנן (“דסתם משנה ר”מ היא“, תוס'; ו”דברי ר“מ” שביבמות פג א ליתנייהו בכ“י מ' ובב”ק ובמשניות).

ולעירובין פ“ו מ”א ת“ק אמרו (בבלי סב א): בשלמא ר"מ סבר וכו‘, ובברייתא (סב סע"ב) נאמר בפירוש בשם ר"מ, אבל בתוס’ פ”ח א' ליתא. אבל בירוש' (כג ע"ב): מתיבין רבנן לראב"י וכו'536.

ולסנהדרין פ“ה מ”ג ת“ק אמרו בפסחים יא ב: לדברי ר”מ וכו'.

וכמה פעמים הוסיפו התנאים הבבליים “דברי ר”מ" במשנה שהביאו.

כך הוסיפו במשנת סנהדרין שם – בפסחים: דברי ר“מ537. וכן הוסיפו במקוואות פ”ב מ“ב: דברי ר”מ (בבלי עירובין לה ב)538. ואמרו בגמרא שם: וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן וכו'.

וכן בכלים פכ“ז מ”י הוסיפו בחולין עב ב (גם בכ"י מ'): דברי ר“מ (לימא ר"מ לטעמיה דתנן וכו'), אבל במ”ט שהובאה במנחות כד ב אין “דברי ר”מ".

ובנגעים פי“א מ”ח הוסיפו בשבת כז ב: דברי ר“מ (גם בכי"י). וליתא במשנה גם בת”כ תזריע (נגעים) פי"ג539.

ובמקוואות פ“י מ”ה הוסיפו בחולין עג א (גם כ"י מ') “דברי ר”מ" (וחכמים אומרים וכו'). והבבלי אומר שם: כמאן כר"מ.

ולהיפך: “דברי ר”מ" שבטהרות פ“א מ”א לא היו לפני הבבלי זבחים קה ב: מאי לאו ר"מ היא וכו'540.

ו“דברי ר”מ" שבפסחים פ“ג מ”ו אינם בשכל טוב ח“ב, 114 ומ”מ חמץ פ"ג ג (וסתם מתניתין דאלו עוברין), אבל ר"מ היא (תוס' פ"ב ט–י); ובירוש' (שם ל' ע"ב) אתיא דר"מ וכו'.

וכן “דברי ר”מ" שבב“מ פ”ב מ“א אינם בירוש' ובד”ר ובכ“י מ' ופלו' וה”ג ורא“ש, ובבבלי כג א: דת"ק סבר, והריטב”א שם (שמ"ק) אומר: גירסת מקצת הספרים דר"מ, ולא נהירא אלא סתמא היא וכו'.

ובסנהד' פ“ג מ”א: ושניהן בוררין להן עוד אחד (דברי ר"מ), ליתנייהו בכ“י פלו‘, אבל בגמרא (כג א): ר"מ לית ליה וכו’ ר”מ סבר וכו‘, וכן ירוש’ (כא ע"א): מ"ט דר"מ וכו'.

ובחולין פ“ז מ”א: ונוהג בשליל – נוסף בכ“י מ' (בגליון): דברי ר"מ, וזו ע”פ הברייתא צב ב.

ומצד אחד אמרו בירוש' על ת"ק שהוא ר"מ, אף במקום שנוסף בספרים שלנו “דברי ר' יהודה”, וכך נתייחס בבבלי לר' יהודה:

ברכות פ“ב מ”ג: ולא השמיע לאזנו יצא (בדפוסי הבבלי: דברי ר' יהודה)541, בבבלי שם נתייחס לר' יהודה, דילמא ר' יהודה היא וכו‘; אבל בירוש’ שם ד ע"ד: סתמה ור' יוסי וכו' בגין דשמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

וכיו“ב אמרו לת”ק של תענית פ“ב מ”ח, בירוש' שם סו ע“א: אשכח תני לה ר”ח בשם ר"מ, וכן לת“ק של יבמות פ”ד מ“י, בירוש' שם ו רע”ב: אשכח תני לה ר"ח בשם ר"מ.

ולא זו בלבד. אלא אפי' ברייתא, שיש לה עיקר במשנה, ייחסוה לר"מ: גטין נד א: ת“ש דם וכו', וברייתא היא במנחות כה א (ת"ר), ואעפ”כ מפריך ממנה, כאילו היתה סתם מתני' (ר"מ), רש"י ותוס'.

וכיו“ב ב”ק ק ע“א: אלא הא ר"מ דתניא (“דתנן”)542 מחיצת הכרם וכו‘, ומסיים (בכי"י מ' ור'): ומני ר"מ היא, וכן בהמכריע סי’ ט ובראב”ן שם. ושם: ומני ר' מאיר דסתם משנה ר"מ (עי' תוס' שם וריש ב"ב).

הם ייחסו אפוא, עד כמה שאפשר, כל משנה סתמית וכל ת“ק סתמי – לר”מ.

כך הבינו אפוא בבבל את דברי ר' יוחנן.

אבל שונים הם דברי ר' יוחנן אלה בירוש‘: ירוש’ יבמות פ“ד ו רע”ב: אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן עד שיפרש לו רובו. ר' שמעון בן לקיש אומר כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רובו. א"ר זעירא קומי ר' יוסי לא דרבי שמעון בן לקיש פליג אלא דו חמי רוב סתם משניות דרבי מאיר. ר' זעירא בעא קומי ר' מנא הידינו רבה (“עד שיפרש לו רבו” זה מי הוא?), רבה דמתניתא (ועל־פי ברייתא) רבה דאולפנה (וע"פ מימרא), מילתא דרבי לעזר אמרה רבה דמתניתא כד שמע543 דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר אמר יאות סבא ידע פרקי גרמה544 נאמר (“אימא”) אולפן קביל מן רבה דמתניתה כד שמע דתני לה ר' חייה בשם ר' מאיר.

ר' יוחנן אמר כאן “כל סתם משניות דרבנן”. כלומר של “חכמים” הם ו“הלכה” כמותם, וזוהי המימרא שלו שבבבלי בכמה מקומות545 “הלכה כסתם משנה”, אלא שהוסיף, לפי הירושלמי, “עד שיפרש לו רבו”, שזוהי דעת יחיד.

ורשב"ל מוסר כאן: כל סתם משניות‏ דר"מ. וע“ז מוסיף ר' זעירא: לא שרשב”ל חולק בעיקר הדבר על ר' יוחנן, שלענין הלכה “סתם משניות דרבנן” שהלכה כסתם משנה, אלא שראה שרוב סתם משניות הן של ר“מ, וע”כ אמר מה שאמר, אבל להלכה מודה ר“ל לר' יוחנן, מכיון שרבי סתם אותם, ור' זירא עצמו מפרש (שבת מו א) משנה אחת בדוחק “שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן”, שאע”פ שהוא אומר בכ"מ “הלכה כסתם משנה” פוסק הוא שם כר' יהודה.

פירושו זה של הלוי546 במימרא של ר' זעירא547 הוא הוא הפירוש האמיתי, שאנו מוצאים מאמר דומה של ר' זעירא בירוש' סוטה רפ“ו כ ע”ד: ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל ההן פירקא משקינא548 לה ונסתרה: רשב"ל אמר אפילו לא נסתרה. אמר ר' זעירא קומי ר' יסא לא דרשב"ל פליג (על ר' יוחנן שכל הפרק משקינא לה ונסתרה, שהרי וודאי מ“ב–מ”ד בנסתרה הם) אלא [דו סבר]549 כההן תנייה (כלומר כר' אליעזר בריש פ"א) והוא מיקל בעדי סתירה (ולהלכה אמר כך). וזה ממש כצורת המאמר שלנו550.

בבבל החליפו אפוא את שתי המימרות של רשב"ל ור' יוחנן, על פי פירושו של ר' זעירא. מכאן אפוא “רוב סתם משניות דר' מאיר”.

ואמנם הרבה מאד סתמות הן של ר"מ. חוץ מאלה שכבר הזכרנו (למעלה ואצל ר"ע) עוד:

א) סתמות בודדים, למשל:

ברכות פ“ט מ”ה (תוס' פ"ז ו), וכן מ“ג (תוס' שם א); כלאים פ”ט מ“ג (תוס'); שביעית פ”י מ“ז ועוקצין פ”ג מ“י – ר”מ היא, ור' יהודה חולק בתוס' סוף עוקצין; חלה פ“ב מ”א – ר“מ היא (ירוש' שם וספרי שלח) ור' יהודה חולק; עירובין פ”י מ“ה ומ”ו – ר“מ (במ"ט שם, בבלי צט א ותוס' שם); פסחים פ”ד מ“א – ר”מ (בבלי שם); תענית פ“א מ”י (אמר ר"מ) – כולה ר“מ; חגיגה פ”ב מ“ב (הראשונים) – ר”מ (תוס' שם ובבלי); יבמות פ“ט מ”ד – ר“מ (אליבא דר"ע), בבלי שם (עי' לעיל); פ”י מ“ג (עי' לעיל); פי”ב מ“ב (של עץ) – ר”מ (עי' לעיל); פי“ב מ”ד (בבלי קה ב); פי“ג מי”ב (היבמה) – ר“מ (בבלי, ורישא דלא כר"מ); פט”ז מ“ד (עד ועד “אמר ר' מאיר”) – ר”מ (בבלי); כתובות פ“ג מ”א (בבלי); כתובות פ“ז מ”י (ועל כולן אמר ר"מ) – כולה ר“מ; שם פ”ח מ“ג ומ”ז (אמר ר"מ) – כולה ר“מ; נדרים פ”ד מ“ד – ת”ק ר“מ (תוס'); נזיר פ”ג מו רישא משנת ר“מ בעדיות פ”ד, ור' יהודה חולק כאן בסיפא; קידושין פ“ב מ”ח (אינה מקודשת) – ר“מ; פ”ד מ“ג ־־ ת”ק ר“מ (תוס‘, וירוש’ סה ע"ג); שם מ”ד (ירוש'); ב“ק פ”ז מ“ב (השוחט ונמצא טרפה וכו') – ר”מ בחולין פ“ו מ”ב; ב“מ פ”ב מי“א (שלמדו חכמה) – ר”מ (עי' בבלי); פ“ו מ”ח – ת“ק ר”מ; סנהדרין פ“ג מ”ח: אמרו לו הבא וכו' אמרו לו הבא וכו' – ר“מ (תוס'), ות”ק; כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין – רשב"ג (שבסיפא). עי' ירוש‘; חולין פ“ז מ”א ת“ק – ר”מ, ור’ יהודה חולק (תוס' ובבלי); בכורות פ“ב מ”ו ת“ק (וחייב במתנות) ר”מ (במ“ח, בבלי יח א: מ”ט דר"מ), ור' יוסי פליג; בכורות פ“ה מ”ה (בכור שנסמת עינו וכו') ת“ק ר”מ (תוס' כאן וסנהדרין פ"א), ור' יוסי חולק; ערכין פ“א מ”ג ת“ק (תוס'); וכיוצא בחלה פ”א מ“ו (החליטה) – ר”מ, ולפניו (המעיסה) סתם – ר' יוסי (בעדיות פ"ה), עי' לעיל – כיו“ב; כלים פ”ח מ“ט: פורנה אם יש לה ליזבז (“רמ”א משום ר“ג”, תוס' ב“ק פ”ו יז) טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות (“ר' יהודה אומר משום ר”ג", שם) רג"א (“ר' יוסי אומר משום ר”ג", שם) אם יש לה שפיות – כאן ת”ק כסתם משנה ר"מ, ולא בשם ר“ג; ר' יהודה בשמו ולא בשם ר”ג, וסיפא – כסתם כלים – בשם ר"ג! כלים פכ“ז מ”ט ומ“י – ת”ק ר“מ (בבלי חולין עב ב, עי' לעיל) ור' יוסי חולק; טהרות פ”ד מ“ט – ר”מ (תוס' פ"ה י ובבלי פסח' טז א) ור' יוסי חולק במ“י, פ”ז מ“ו: הגנבים וכו' – ר”מ (עי' ר"ש); מקוואות פ“ט מ”ו ת“ק ר”מ (תוס'), ור' יהודה ור' יוסי חולקים; נדה פ“ו מי”א: תנוקת וכו' – ת“ק ר”מ (אליבא דר“ע, עי' לעיל, תוס' פ”ו ה ובבלי נב ב) ור' יהודה חולק; מכשירין פ“ה מ”ב: העושה צפור וכו' – ר“מ (תוס' פ"ב יג), ור' יהודה ור' יוסי חולקים; פ”ו מ“ב: כל האגודות וכו' – ת”ק ר“מ (אמר ר“מ, תוס' פ”ג ה'); ידים פא מ”א – ת“ק ר”מ (תוס' פ"א א, וכנו' הדפוסים) ור' יוסי חולק.

וישנן גם שורות של משניות ופרקים שלמים של משנת ר"מ:

ב) שורות ופרקים.

א. גטין פרק ח כולו.

בירוש' גטין פ“ח מט ע”ג, בפיסקא של מ"ה, אמרו: רב הונא בשם רב כל הדא551 פירקא דר"מ חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה (שגם חכמים מודים בו). ר' מנא בעא קומי ר' יסא אף המגרש (פ“ט מ”א וגם מ"ב). אמר ליה לית פירקא דידכין (ר"ק: דידהון) אלא דידן (לא הפרק שלכם [או: שלהם] אלא שלנו: ר' מני בצפורי ור' יוסי־יסא בטבריה).

ובבבלי פ ע“ב: אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר”מ אבל חכ“א הולד כשר ומודים חכמים לר”מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה הא מאן קתני לה אילימא ר“מ ליערבינהו וליתנינהו אלא ש”מ רבנן ש"מ (אבל מ"ו, ז, ח, ט מוכיחות, שתנא זה מילי מילי קתני).

עדות זה של רב מאושרת מן התוספתא פ“ח (פ"ו) ו–ז, ט: כל העריות וכו (מ"ו) דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע וחכ”א אין ממזר ביבמה. הכונס את יבמתו וכו' (מ"ז) דברי ר"מ שאמר משום ר"ע וחכ“א וכו'. פשוט שכתוב בו עד אחד מקושר שכתוב בו שני עדים תצא ושלשה עשר דבר בה (ומ"ו: גט קרח וכו') דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכ”א אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם (ר' אלעזר בפ“ט מ”ג).

מ“ה – מ”ח רישא ומ"ט סיפא מקויימות אפוא כמשנת ר"מ.

ומ“ד היא משנת ר”מ שבעדיות פ“ד (עי' להלן) מ”ז, וכן מ"ט.

וא“כ רובו של הפרק מאושר בתור משנת ר”מ.

וכאן עלינו להזכיר עוד את דברי הירוש‘552 בפ“ט ג ע”ב (בפיסקא של פ“ט מ”ד): ר’ בא רב (כצ"ל) המנונא רב אדא בר אח[ב]א (כצ"ל) בשם רב דר' מאיר היא (ת“ק של מ”ד הוא ר"מ). מה חמית מימר כן (בוודאי שר"מ הוא, שאין קיום הגט אלא בחותמיו, שהרי ר' אלעזר חלוק עליו בפירוש בסיפא). אמר ר' מנא בגין דאמר רב הונא בשם רב553 כל ההין פרקא (פרק ח') וכו‘, דלא תסבור מימר קְיָימֵיה דר’ מאיר היא תְ(נ)נָיֵיה דרבנן554 לפום כן צריך מימר דר' מאיר היא. אמר ר' יוסי (חבירו של ר' יונה) בגין דרב ושמואל תריהון אמרין (להלן) הלכה כר' לעזר. [ר' יוחנן בשם ר' ינאי דברי חכמ' פסול]555 צריך מימר דר' מאיר היא.

רב אדא בר אהבה מוסר אפוא בשם רב, שת“ק ר"מ556, בניגוד לתוס' הנזכרת: פשוט שכתוב בו עד אחד וכו' תצא ושלשה עשר דבר בה דברי ר”מ וכו‘, והוולד לפי תוספתא זו ממזר לר"מ, ור’ מנא מוסיף שהוצרך לומר כן, מפני שהיינו אומרים שעומדו ועיקרו הוא אמנם דר“מ, אבל המשנה היא משנת חכמים אליבא דר”מ557 לפיכך אומר רב שהיא משנת ר“מ, ור”מ מודה כאן שהולד כשר. ור' יוסי אומר, שלכך הוצרך לומר כן, משום שרב ושמואל פוסקים כר“א, אע”פ שסתם ת“ק חולק, ומשום שר' ינאי פוסק כ”חכמים" (כת"ק), הוצרך לומר שאין זה סתם אלא משנת ר"מ.

זהו פירושו האמיתי. וזוהי נוסחתו העיקרית של הירושלמי.

ואמנם כפשוטם של דברים פ“ט מ”ד (=יבמות פ“ג מ”ח) אינה משנת ר“מ, אלא משנת “חכמים”, שחולקים על ר”מ וחולקים גם על ר“א, ור' יוחנן שאומר כאן “לא תצא”558, הוא שאומר לפ”ח מ“ט559: לית כה (כצ"ל) תצא, ז”א שר' יוחנן סובר לא כפ“ח מ”ט ולא כר"מ בתוס'.

ובדרכנו למדנו מלשון ר' מנא, שיש משניות ש“עומד” שלהם הוא משנת ר' מאיר; אבל ה“תְנָאים” הם משנת חכמים, היינו שיש בהן שימוש במשנת ר“מ אבל לא דעתו: פלו' אליבא דר”מ, או רבי אליבא דר"מ, ולזה נשוב עוד כשנגיע למשנת רבי.

אלא שחוץ מן “ר' אלעזר אומר” וכו‘, שנוסף, – יש כאן חוסר־סדר, שכבר העירו עליו התוס’560: מ“ז רישא (כתב סופר וכו') ומ”ט סיפא (נס קרח) שייכות זו לזו, שבכולן שנינו “תצא מזה ומזה” וכו‘, והן נפסקות ע"י: כתב לגרש את אשתו ונמלך וכו’ (מ"ח), המגרש את אשתו ולנה עמו וכו' (מ"ט), ומצד אחר שייכת מ“ט (המגרש) למ”ה. אלא שאפשר שחסרה במשנתנו מחלוקת ב“ש וב”ה השנויה כתוס' פ“ח ח: הנותן גט לאשתו ולא שׂהדו (“סיהדו”, לא חתם עליו עדים) בש”א פסלה מן הכהונה [ובה“א לא פסלה מן הכהונה], וזו היתה שנויה ע”פ סדר התוס' שם בין מ“ח ומ”ט, ומכיון שזו שייכת אל “כנסה בגט קרח” ומשנת ר“מ שבתוס' שם ט (פשוט שכתוב בו עד אחד וכו'), אבל מצד אחר קרובה למחלוקת ב”ש וב“ה שבמ”ח, והמחלוקת שבמ“ט גם היא קרובה למחלוקת של “נמלך” שבמ”ח, נסדרו כאן באמצע ג' מחלוקות אלו של ב“ש וב”ה.

סדר דומה לשלנו היה גם לתוס' שם.

ב. עדיות פרק ד'561.

עדיות פרק ד' כולו הוא משנת ר' מאיר, ששנה מחלוקות ב“ש וב”ה אלו כקולי ב“ש. זו היא עדותו של ר' יוחנן בכמה מקומות בירוש': ביצה פ”א ס ע“ב: דברי ר"מ עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וזה562 אחד מהן. סוטה פ”ג יט סע“ב: ר' יוחנן בשם ר"מ עשרים וארבעה וכו' וזה אחד מהם. בש”א אין האיש מדיר את בנו בנזיר ובה“א האיש מדיר את בנו בנזיר = נזיר פ”ו נג ע“ג563; תוס' עדיות פ”ב ב (צוק'): עשרים וארבעה דברים מקולי ב“ש ומחומרי ב”ה בש“א אין אדם מדיר את בנו בנזיר ובה”א אדם מדיר את בנו בנזיר (תוס' נזיר פ"ג יז), ביצה שנולדה ביו"ט וכו'.

התוס' השלימה אפוא את המספר כ“ד במחלוקת זו, והעמידה אותה בתחילת השורה; היא מסכימה אפוא עם דברי ר' יוחנן. שכ”ד הן.

אבל במשנתנו אין אנו מוצאים אלא כ“ב, כי מ”ה היא מחלוקת אחת564, כי “יש לו פרט” אינה קולא אלא חומרא לבעה“ב, ובמ”ג נחשב לקולא רק מה שהוא קולא לבעה“ב565. ר' ישראל לוי566 נדחק ע”כ להכניס מחלוקת חדשה על־פי משנת מעשרות פ“ד מ”ב (ר' יהודה אומר אף הלוקט את הכלכלה לשלוח לחבירו לא יאכל עד שיעשר) ותוס' עדיות פ“א ד (מעשרות פ"ג ב–ג: ר' יהודה אומר הילל עצמו היה אוסר): [המלקט כלכלה לשלוח לחבירו ב”ש פוטרין וב"ה מחייבין]; אבל אם אפשר להוציא מדברי ר' יהודה שם:

הלל עצמו (ולא “לעצמו”) היה אוסר, שת“ק שלו שנה, גם במשנתנו, וגם בהמלקט וגם ב”המעביר תאינים ממקום למקום" (תוס' עדיות שם, מעשרות שם ד) ב“ש פוטרין וב”ה מחייבין. אם־כן למה לא נענית גם מחלוקת זו השלישית כאן567. אלא שאי־אפשר בכלל להוציא מתוך הדברים “הלל עצמו היה אוסר” מחלוקת ב“ש וב”ה568. אבל כשם שחסרה במשנתנו המחלוקת שהוסיפה התוס', כך חסרה בוודאי עוד מחלוקת אחת, שאין אנו יודעים אותה. ובכלל ישנם בוודאי בפרק זה הוספות ושינויים (חוץ מן ההוספות שחלו בדפוסים ובנוסחאות כ"י), שהרי בוודאי ר“מ לא שנה במשנתו: ר' יהודה אומר משום ב”ה טופח ומטפיח (מ"ו), אלא שזוהי הוספת תנא אחר או רבי. והרי ישנן כמה מחלוקות, שאפשר היה לומר עליהן, שהן מקולי ב“ש, שכבר העירו עליהם האמוראים569, ואפשר שאחת המחלוקות הללו חסרה ממשנת ר”מ

כמה ממחלוקות אלה שבעדיות שנויות במקומן בלשונן או בשינויים קלים המתאימים לקישור־הענין.

1) מ“א–מ”ב – בביצה פ“א מ”א, ומחלוקות אלה אינן מתאימות (כמו שהעיר הבבלי שם) למחלוקות הבאות שבמ“ג–מ”ז, שב“ה לקולא ביו”ט. ולעומת אלה מ“ג סיפא אינה מתאימה (כמו שהזכרתי כבר) לפרק ד מ”ז, שר' אליעזר השמתי כב“ה בפ”א מ“ג וחכמים כב”ש, והעיר ע“ז כבר הירוש' (בפ“א ובפ”ד), אבל זו מתאימה למחלוקות שבמ”א ומ“ב, שב”ש לקולא וב“ה לחומרא. יוצא אפוא מכאן שמ”א–מ“ב של ביצה היא משנת ר"מ. אלא שהמחלוקת הראשונה (ביצה שנולדה) נשנית כך גם במשנת ר' יהודה570. המחלוקת השניה: ובה”א זה וזה (שאור וחמץ) בכזית, היא בוודאי משנת ר"מ, שהוא סובר כזה בפסח' פ“ג מ”ח, לפי נוסח הירוש' (פסח' סוף פ“ג, ל סע”ב) בהתאם למשנת ברכות פ“ז מ”ב.

2) מ“ג–מ”ד שנויות בפיאה פ“ו מ”א ומ"ב.

אלא שבפיאה פ“ו מ”א בכ“י פ' והוצ' לו ועוד: כל עומרי השדה וכו' בש”א שכחה ובה“א אינו שכחה, וכן הוא במשנה שבירוש' כ”י ל‘571. וזו היתה בוודאי נוסחת הירוש’ בפיאה וכתובות שם, שהוא שואל: והתנינן בש“א הבקר וכו' הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותגיתה (בעדיות) וכו' והתנינן עומר שהוא סמוך לגפה וכו' הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים ותניתה (בעדיות) וכו', ודלג על מ”א סיפא “כל עומרי השדה” וכו‘572, אלא שנוסחתו היתה: כל עומרי וכו’ בש“א שכחה ובה”א אינו שכחה, ולפיכך לא שאל ממחלוקת זו, וע“כ הקשה הירוש' (יט סע"ב) ממשנה ב על מ”א: וקשיא על דב"ש בגפה ובגדיש וכו'573.

ויוצא אפוא מן הירוש' שבעדיות היה שונה מ"ד ולא היה שונה מ“ג סיפא, אבל הר”ש בפיאה שם לא היה לפניו מ“ד של עדיות, ואינה גם בכ”י מ" שם; ואמנם בברייתא שבתוס' (פ"ג ב) הנוסח כבירוש' (יט סע"ב): בתורה הזאת עומר הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו בש“א שכחה ובה”א אינו שכחה וכו' לא נחלקו ב“ש וב”ה על העומר שהוא סמוך וכו' שהוא שכחה ועל מה נחלקו וכר' שבש“א אינו שכחה וכו'; אבל ט”ס הוא, וצ“ל: בש”א אינו וכו‘. וכבר הקשה הירוש’ (שם) מפ“ז מ”א: כל זית שיש לו שם בשדה וכו' ושכחו אינו שכחה, בד“א בשמו וכו' ובמקומו וכו' במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ואמר: מתניתא דב"ש דב”ש אומרי' אינו שכחה; וזו של פיאה שנשנית שלא כמסקנתו של ר' אילעי שבתוסק, אינה בוודאי משות ר' יהודה בנו אלא משנת ר“מ, ולפי־זה שנה בה ר”מ שכחה לב“ש, ולא היה יכול להביאה בקולי ב”ש.

אשר למ“ג סיפא (כל עומרי וכו'), שהיא שנויה בנוסחאות כולן בעדיות, אפשר שתנא זה של עדיות החליף את המחלוקת ושנה ב”ש לקולא, שלא כפיאה, ולא מצאו לנחוץ להעיר על־זה בירוש'; מכיון שתירוצם למ“ד מתאים גם למ”ג.

ואמנם בפ“ו מ”ו: שני עומרים שכחה ושלשה אינן שכחה וכו' אלו כדברי ב"ה ועל כולן בש“א ג' לעניים וארבעה לבעל הבית – ב”ש לחומרא לבעה“ב וב”ה לקולא; אלא שנם כאן בתוס' פ“ג ה' צוק': אלו דברי ב"ש (ותו לא), ולפי זה גם כאן ב”ש לקולא (לבעה"ב); אבל בספרי תצא פיס' רפג574 תני סתם כב“ה: יכול אף לא שנים575 ת”ל לגר וליתום576 ולאלמנה יהיה577 מכאן אמרו שני עומרים שכחה שלשה אתם שכחה כולה מתני' (כ"י ר'). אלא שהראיה היא ראיה לב“ש578, ואפשר על־כן שצ”ל: יכול אף לא שלשה, והם שנו כבתוס': אלו דברי ב"ש ועל כולן בה"א, והראיה היא ראיה לב"ה (=ב"ש דמתני').

3) מ“ה שנויה בפיאה פ”ז מ“ו ובמע”ש פ“ה מ”ג. במע“ש שנויות ג' משניות ראשונות ב”כרם רבעי" והשאר ב“נטע”. ר' יהודה שונה בתרומות פ“ג מ”ט (תוס' פ"ב יג): כרם רבעי, ר"ש (מע“ש פ”ה מ"י, ספרי תבוא וירוש'): נטע רבעי. ר"מ שנה אפוא “כרם”; אבל בספרי נשא פיס' ו גם בדברי ר"מ: נטע רבעי, אולם מכיון שרבי לא שינה את לשון המקורות (ירוש' מע"ש שם) אע“פ שדעתו היא “כרם רבעי”579, אנו מוכרחים לומר שמסדר הספרי, שדעתו היא “נטע רבעי” שנה בדברי ר”מ כדעתו.

4) מ“ו. המחלוקת הראשונה: חבית של זיתים מגולגלים (“כבושים כדי למתקם”) בש”א אינו צריך לנקב (“החבית, מפני שאינו רוצה במשקה היוצא מהם ואינו מכשירן”) וכו‘. המחלוקת יוצאה גם מן המעשה שבתוס’580. אלא שבטהרות פ“ט581 מ”ה שנינו: המניח זיתים בכופש582 שימתינו583 שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים, שימתינו שימלחם (=מגולגלים!) ב"ש אומרים מוכשרים ובה“א אינן מוכשרים, וזו בניגוד למשנת עדיות (עי' “משנה אחרונה”); אלא שבתוס' טהרות שם שנינו (ר"ש בטהרות שם): ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר”ש לא נחלקו ב“ש וב”ה על המניח זיתים בכופש שימתינו שימלחם שאין מוכשרין על מה נחלקו על שהניחן ליכתש שבש"א אין מוכשרין ובה“א מוכשרין, ומכאן יוצא שלפי ת"ק של ר”ש נחלקו ב“ש וב”ה גם ברישא כך: שימתינו שימלחם בש"א אין מוכשרין ובה“א מוכשרין, בהתאם למשניות עדיות. התנא של טהרות שנה אפוא גם בזו שבעדיות להיפך: בש”א צריך לנקב ובה“א אינו צריך לנקב ומודים (כלומר: ב"ש) וכו', אע”פ שאין זה מתאים למעשה שבתוס' עדיות וסוכה.

ואמנם “ומודים” זה אינו מתאים למשנת כלים פ“י מ”ו584: חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה (סתימת השמרים חשובה אפוא סתימה, אלא שזו היא משנת ה“חכמים” שבכלים שם מ“ה (תוס' כלים ב“ק פ”ז ח), ור' יהודה חולק שם, ואפשר שר”מ שנה כר' יהודה (וסתם כלים ר' יוסי).

במחלוקת השניה: הסך וכו‘: הוסיף השונה האחרון: ר' יהודה אומר משום ב"ה טופח ומטפח (כלומר: טמא, כמפורש בתוס' כאן ברישא, ובפחות מזה טהור, אבל “טופח” טהור), ואלו הם כנראה דברי ר’ יהודה בשם ר' יהושע (טהרות פ“ח מ”ט) שבתוס' טהרות סוף פ“ט (שבמקל שהיא מלאה משקין טופחין טמאין, השיקה למקוה טהורה), ובירוש' עירובין פ”י כו סע"א ועוד: ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אומר משקה טופח חיבור (ועי' גטין טז א).

5) מ“ז רישא שנויה בקידושין פ”א מ“א בלשון אחר: האשה נקנית בג' דרכים וכו' בכסף בש”א בדינר וכו‘. וכאן קיצרה ר“מ ושינה לשונה: “מתקדשת” גם בב”מ פ“ה מ”ז. המחלוקת השניה והשלישית שנויה בגטין פ“ח, ב”פרקו של ר“מ”, עי’ לעיל.

6) מ“ח: ב”ש מתירין וכו‘, יבמות פ“א מ”ד:‏ אלא שבכ"י מ’ לו ופ' וק' וכ“י פט”ב (פירק' 16 293) ליתא כאן בעדיות “חלצו” וכו‘, עד סוף המשנה, ונוסף בוודאי מיבמות שם; כי “אע”פ שאלו פוסלין" וכו’ – היא משנת ר' אליעזר (תוס' שם פ“א י ורישא בבבלי יד א, ור”ש חולק שם, בבלי שם טו ב), וכן במ“ש בשם ה”ר יהוסף: “בכל המשניות ל”ג לכל זו המשנה“, וכוונתו בוודאי ל”חלצו" ואילך וכנו' כל כי"י585.

7) מ“ט = יבמות פ”ג מ"ג.

8) מ“י: המדיר וכו' = כתובות פ”ה מ“ו; המפלת וכו' = כריתות מ”א מ“ו, ושם כל המשא־והמתן; סדין בציצית וכו' – אינה במשניות, אבל שנויה בברייתא שבמנחות מ' רע”א (ובקיצור במסכת ציצית) ומ"ת

  1. וכשבת (כה ב) אמר ר' יהודה בר אלעאי לתלמידיו: לא כך שניתי לכם סדין בציצית ב“ש פוטרין וב”ה מחייבין והלכה כדברי ב“ה; אבל בספרי תצא פיס' רלד שנינו: כסותך פרט לסדין, והוא אפוא כב”ש, ואפשר שסתם ספרי (ר"ש) שנה: ב“ש מחייבין וב”ה פוטרין.

ובכ"י פ' חסרה בעדיות מחלוקת זו ונשלמה בגליון.

כלכלת שבת וכו' = מעשרות פ“ד מ”ב, ור' יהודה מוסיף שם (עי' לעיל). וזהו מה ששנו בתוס' כאן ושם: הלוקט (הלוקח) כלכלה וכו' ר' יהודה אומר הלל עצמו היה אוסר, ולפ“ז נראה שר' יהודה שנה כאן ב”ה לקולא, והוסיף: הלל עצמו היה אוסר, בג' המחלקות שבתוס', ור“מ שנה בכולם ב”ש לקולא.

אלא שמחלוקת זו חסרה לגמרי בהו' לו וכ“י פ' (ונשלמה בגליון) וכ”י פט“ב הנ”ל, אבל היתה לפני התוס' (פ"ב ד), ועי' להלן.

9) מי“א: מי שנדר וכו' = נזיר פ”ג מ“ו, וכוליה פירקין ר' יהודה, ושם שנוי עוד: מעשה וכו‘, ור' יהודה חולק על סופה (עי' אבא שאול) ועי’ שמחות פ”ז כ וס“ז 241. מי שהיו שתי כתי עדים וכו' – שם מ”ז.

10) מי“ב = אהלות פי”א מ“ג, ואותה המחלוקת שם גם במ”ד ומ"ה, שלא נשנו כאן מפני שהיא מחלוקת אחת586.

מה יש בעדיות עוד ממשנת ר"מ, אין אנו יודעים ידיעה ברורה:

פ“א מ”ה היא בוודאי משנת ר"מ (עי' להלן).

פ“ב מ”א–מ“ד יכולה להיות משנת ר”מ על פי משנת ר“ע (עי' לעיל). ועי' פסח' פ”א: אמר ר"מ וכו'.

פ“ב מ”ה: והודו לו – " מאן הודו לו ר"מ587, וגם: ועל אחד לא הודו על כסא שנטלו שניים מחפויו וכו', שהיא שנויה בכלים פכ”ב מ“ז, מוסיף שם ר' יהודה: א”ר יהודה אף כסא של כלה וכו' (עי' להלן), וגם זו בוודאי ת"ק ר"מ.

אבל השאר מסופק.

ג. ברכות פרק ח'.

חלק מעדיות של ר“מ ומעין פ”ד דעדיות הוא פ"ח של ברכות:

אלו דברים שבין ב“ש וב”ה בסעודה וכו‘, שמונה מחלוקות ב“ש וב”ה לפי המשנה, ולפי התוס’ – עשר (היא מונה עוד, פ"ו ה וסוף ו).

וזו משנת ר' מאיר, ששנינו במ“ה: בש”א נר ומזון ובשמים והבדלה ובה“א נר ובשמים ומזון והבדלה. ואמר רב(א)588: זו דברי ר”מ אבל ר' יהודה589 אומר לא נחלקו ב“ש וב”ה על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש“א על המאור ואח”כ בשמים ובה“א בשמים ואח”כ מאור.

והברייתא שנויה כך בתוס' פ“ו ו: אמר ר' יהודה לא נחלקו וכו' על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבש”א על המאור ואח“כ בשמים ובה”א בשמים ואח"כ מאור.

אבל בירוש' שם יב רע“א (ורע"ב): שבש”א בשמים ואח"כ מאור ובה“א מאור ואח”כ בשמים וכו'. כיצד יעשה על דברי בית הלל יברך על המזון תחילה ואח“כ יברך על היין ואח”כ על הנר.

וזוהי הנוסחא העיקרית, שהרי מסיים בתוס' שם (בבלי נב א): הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים אומר הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו אחר המזון ומשלשל כולן אחריו (“כלומר סודרן לאחר המזון”). וזו כפשוטה בוודאי ר' יהודה היא אליבא דב"ה. אלא שלנוסח הברייתא שבבבלי ותוס‘: שבש“א על המאור ואח”כ בשמים וכו’, הוצרך הבבלי שם לומר “דב”ש היא ואליבא דר' יהודה“. אבל לנוסח הירוש' בשם ר' יהודה, פשוט שהיא ב"ה אליבא דר' יהודה. וכשאמרו (לאחרי דברי רב דלעיל) בשם ר' יוחנן590: נהגו העם כב”ה ואליבא דר' יהודה, המשיכו דברי ר' יוחנן לשיטתם ולנוסחתם. אבל ר' יוחנן אמרה לפי נוסחתם שבירוש‘, ולב"ה אליבא דר’ יהודה שלהם. כי בירוש' שם אמרו: ר' בא (ו)רב יהודה בשם רב591 הלכה כדברי מי שאומר בשמים ואח"כ מאור; שכך נהגו הבבליים וכך נהג רב592.

התוס‘593 מוסיפה עוד שתי מחלוקות: בש"א כוס מימינו ושמן ערב משמאלו וכו’; בית המדרש בש“א אחד מברך לכולן וכו' (שם פ"ו ו), ומוחלפת בבבלי נג א, והוא הנכון כסתם תוס' פ”ז טו: היו כולם עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן יחיד שעושה עשר מצות מברך על כל אחת ואחת. וסתמה ר' יהודה היא, סוכה מו סע"א: ר' יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת.

ואמנם כמו שהעיר כבר רש“ס (בריש פ"ח), ישנן עוד מחלוקות ב”ש וב“ה בסעודה שלא נמנו כאן: ת”ר הביאו שמן והדס בש“א מברך על השמן וכו' (ברכות מג ב). ובמשנה (פ“ו מ”ה): ברך על הפת פטר את הפרפרת וכו' בש”א אף לא מעשה קדרה. אלא שמי ששנה פ“ו דברכות לא שנה פ”ח. והתוס' פ"ו היא משנת ר' יהודה594.

ד. שבועות פרק ח'.

שבועות פ“ח הוא כנראה כולו משנת ר”מ.

מ“א: ארבעה שומרין הן וכו' נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה וכו', ששנויה גם בב”מ פ“ז מ”ח, היא – כדברי רבה בר אבוה – ר' מאיר, שהוא שונה בברייתא595: שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם, בניגוד לברייתא שהובאה בבבלי שם. וכל הפרק הוא תולדת הכלל הזה. מ"ו: אמר לנושא שכר והשוכר היכן שורי אמר לו מת והוא נשבר וכו' פטור.

ובב“ק קו ב נדחק הבבלי לפרש מ”ג על פי שיטתו של ר"מ – משום שהיא ר"מ596.

כל הפרק כולו סתם, ועיקרו שנוי גם בתוס' שבועות פ“ו ז ואילך. ותוס' ב”ק פ“ח ב–ח, אבל לשון המשנה הוא קלאסי, מתאים למשנת ר”מ, וכדבריו (פסח' ג ב): לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.


ב. משנת ר' יהודה

אע“פ שר' יהודה היה גם תלמידו של ר”ע597 קיבל בעיקרו תורת אביו ר' אילעאי תלמידו של ר' אליעזר (ע" לעיל עמ' 67/8) והיה תלמיד מובהק של ר' טרפון598.

וכשם שכמה דברים, שנשנו במשנה בשם ר' אליעזר או בשם ר' יהודה הם משנת ר' יהודה ע“פ ר' אליעזר (עי' לעיל), כך נשנו כמה דברים בשם ר' טרפון, שהם משנת ר' יהודה: נזיר פ”ה מ“ה; ר”ט – תוס' ספ“ג: ר' יהודה משמו (בבלי לד א); מקואות פ”י מ“ה; ר”ט – תוס' פ“ז ג: ר' יהודה משמו. ולהיפך כמה דברים בשם ר' יהודה, שהם משנת ר"ט: סוכה פ”ג מ“א: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר”ט (בבלי לב א וספרא); יבמות סוף פי“ב מ”ו – תוס' יבמות שם: ר' יהודה משום ר“ט (בבלי קו סע"ב); נדה פ”ד מ“ה: ר' יהודה – ר' יהודה משום ר”ט (תוס' פ"ה ה ובבלי לח א).

ממשנת ר“א קיבל כמה וכמה הלכות ישנות ומחלוקות ב”ש וב“ה, מר' טרפון הכהן קיבל כמה וכמה הלכות ישנות, וביחוד בוודאי הלכות הנוגעות לביהמ”ק ועבודותיו, וממנו קיבל כמה וכמה מקבלותיו על הבית וסדריו599. ופעם אחת600 הוא אומר: אני אומר הלכה (“קבלה”) מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהיות נותנין רגלו של שלחן ע“ג משקין טמאין וכו', ולר”ש וחבריו הוא אומר601: אף אתם כפרתם בהלכה!

הוא היה אפוא תלמידו של בית־המדרש הישן: ר“א ור”ט, ושנה משנת ר“א ור”ט, ואת משנת ר“ע שנה כדעת “יחיד” (“רע”א“, “עד שבא ר”ע”, עי' לעיל). וכך היה שונה מחלוקת ב”ש וב“ה על פי משנה ראשונה (עי' לעיל), או ששנה ההלכה הראשונה (בראשונה, שהיא לפעמים ב"ש) עד שלא בא ר”ע, וחקר במשניות העתיקות, בדקן והשוון ופירשן (עי' לעיל).

ואע“פ שהביא את דעתו של ר"מ במשנתו ("מאיר היה אומר וכו' ") לא נטה אחרי משנתו של ר"מ וחידושיו, בין בהלכות ובין בלשון המשנה, ולאחר פטירתו של ר”מ דחה את תלמידי ר"מ מלהכנס לבית־מדרשו, “מפני שקנתרנים הם ולא ללמוד תורה הם באים אלא לקפחני בהלכות הם באים”602.

דברי ר' יהודה, “ראש המדברים בכל מקום”603, ממלאים את כל המשנה כולה; ושימושו של רבי במשנת ר' יהודה גדול מאד, שאע“פ שרשב"ג היה “מחבב דברי ר' יוסי בפני ר' יהודה” ו”קובע הלכה" כר' יוסי604, מכל־מקום היה הוא “המורה” בבית הנשיא605. (ואפשר שרבי היה גם תלמידו בהיותו “קטן”606 בשעה שהיו באושא), וגם זו השפיעה על התפשטותה של משנתו בבית הנשיא.

סתמות בודדים רבים במשנה הם – משנת ר' יהודה, כגון (חוץ מאלה שהזכרתי כבר):

דמאי פ“ג מ”ו (אמר ר' יהודה) – כולה ר' יהודה (ירוש'); כלאים פ“ד מ”ט (א"ר יהודה) – כולה ר' יהודה; תרומות פ“א מ”ז (תוס', 255) [?]; תרומות פ“ב מ”ו – המשך למ“ה, וכולה ר' יהודה (תוס' וירוש'); תרומות פ”ד מ“ה – מ”ט (תוס' וירוש‘, עי’ לעיל), ומ“י – ר”מ; שבת פ“ג מ”א (תוס' וירוש' ובבלי); שבת פ“י מ”ד (ספרי, 247); שבת פכ“א מ”ג (בבלי); פסחים פ“א מ”ה; רג“א – ר' יהודה בשמו (תוס'); [וכן כלים פ”ח מ“ט: ר' יהודה אומר (משום ר"ג, תוס')]; פסחים פ”ב מ“א (ירוש'), פ”ד מ“ח (בבלי, ועי' מעילה פ“ג מ”ו וב“ב פ”ד מ"ט); מגילה פ”ג מ“ו (ואין עולין. בבלי); יבמות פי”א מה (בבלי); כתובות פ“א מ”ה (עי' בבלי); קידושין פ“ב מ”א (עי' בבלי), פ“ג מי”ב (בבלי סז א); זבחים פ“ב מ”ב (א"ר יהודה), = פ“ו מ”ז ומנחות פ“א מ”ג–מ“ד; בכורות פ”ו מ“ג, ת”ק (בבלי לח א); שם מ“ח (ושניטל, בבלי מ ע"א); תמורה פ”ב מ“א, ת”ק (עי' תוס'); כריתות פ“ו מ”ב רישא (עי' בבלי ותוס');‏ מעילה פ“ב מ”ו; כלים פי“א מ”ד: והקלוסטרא וכו' (עי' תוס' ב“ב פ”א?), פכ“ב מ”ד (עי' להלן ב“עדיות”), פכ“ח מ”ב (תוס‘, ועי’ לעיל); טהרות פ“ח מ”ט: דברי ר' יהושע (ר' יהודה משמו, תוס' ספ"ט); מקואות פ“ח מ”א (כשרים לבעלי קריין), תוס' פ“ו א; מכשירים פ”ו מ“ג; כל הביצים וכו' (תוס' פ"ג י); ידים פ”ג מ"ד: גליון וכו' (תוס' פ"ב יא, ור' יוסי חולק), וכאלה עוד.

אבל ישנם גם פרקים ושורות ארוכות של הלכות ממשנת ר' יהודה, בין במשנתנו בין בתוספתא:

א. כלים פרק כ"ד.

מסכת כלים, כשמה, עוסקת בדיני טומאה שבכלים: כלי חרס (פ“ב–פ”י), כלי מתכת (פי“א–פי”ד), כלי עץ, כלי עור וכו' (פט“ו–פ”ל).

פרק א' הוא פתיחה כללית לכל הסדר, עוסק באבות הטומאה, דרגות הטומאה, הטומאות הפורשות מן האדם ועשר הקדושות שבארץ607.

רוב סתם כלים הוא משנת ר' יוסי. הוא שסיים מסכת זו בסיומה ב“אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה”608. אבל על־יד סתמותיו הרבים של ר' יוסי ישנם וישנם בכלים כמה סתמות של ר' יהודה609, ובין ההלכות הסתמיות ישנו אף פרק שלם, הוא פרק כ"ד, שרוב רובו משנת ר' יהודה הוא610.

פכ“ד מ”א–מי"ז611 הוא יחידה לעצמה [ומפסיק באמצע דיני כלי עץ]: בפרק זה שנויות ספורות ספורות, “שלש”, “שלשה”, בסכימה ידועה: א' – “מדרס”, ב' – “טמא מת” וג' – “טהור מכלום”. חלק מהלכות אלו מקבילות למשניות שבכלים עצמה, שנשנו במקום אחר ובקשר אחר, וחלק מהן חולקות בפירוש באותן ההלכות שנשנו בפרקים אחרים של כלים, ומהן הלכות מפורשות בשם ר' יהודה, בכלים

ובמקומות אחרים, ומהן ספורה אחת שר' יוסי חולק עליה בפירוש.

כי שורה של ספורות דומות לאלו שנויה בתוס' כלים ב“ב פ”ב ט–יא, ששתים מהן (הלכה ט וי') מקבילות למ“ח ומט”ז שלנו בחילופים גדולים, ואחת מהן (הלכה יא), המקבילה למט"ו, שנויה בתוס' בשם “חכמים”, שר' יוסי חלוק עליה בפירוש.

וזו היא השורה שבתוס':

1) [ה"ט] שלש מטות הן העשויה לישיבה טמאה מדרס, שמוכרין עליה כלים טמאה טמא מת, ושל מלבני בני לוי טהורה מכלום. (פכ“ד מ”ח) ג' מטות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, של זגגין טמאה טמא מת ושל סרגין טהורה מכלום.
2) שלש עריסות הן העשויה לשכיבה טמאה מדרס, ושל בנות ממאה טמא מת, ושל סיירין (צ"ל: כיירין)612 ושל ציורות טהורה מכלום.
3) [ה"י] שלש סבכות הן של זקנה טמאה מדרס, ושל ילדה טמאה טמא מת, נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום. (שם מט"ז) ג' סבכות הן של ילדה טמאה (טומאת) מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת החוץ טהורה מכלום.
4) [הי"א] שלשה סנדלין {הן} של אדם טמא מדרס, של מתכת ושל613 בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום.
5) ר' יוסי אומר כל הפרגלינין טהורין וחכמים אומרים שלשה פרגלינין הן של צדי חיה טמא מדרס, ושל צדי עופות טמא טמא מת ושל קיוצין טהור מכלום. (שם מט"ו) ג' פרקלינין הן של צדי חיה ועוף טמא מדרס, של חגבים טמא טמא מת, ושל קייצין טהור מכלום.

הלכה אחרונה זו שבתוס' המקבילה למט"ו בשינויים אינה בעיקרה אלא דברי “חכמים” שבתוס‘, אלא שבמקום “חיה” שבתוס’ שנינו במשנה “חיה ועוף”, ובמקום “צדי עופות” שבתוס' – “של חגבים”614.

והנה סתם כלים פכ“ו מ”ג חולק על פכ“ד מט”ו, והוא שונה: והפרקלימין טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין, והוא הוא ר' יוסי שבתוס‘. ואע"פ שפרקלינין של קייצין טהורין אף לר’ יוסי, הרי “בית(־יד) אצבעות של קייצין” טמאות615.

והמשניות חלוקות אף בין פכ“ד מט”ז ופכ“ח מ”ט; שכן בפכ“ח מ”ט שנינו: סבכה של זקנה טמאה משום מושב, חלוק של יוצאת החוץ העשוי כסבכה טהור.

סתם פכ“ח שנה אפוא “של זקנה” במקום “של ילדה” ובמקום “ושל (כלומר: סבכה של) יוצאת החוץ”, שנה הוא “חלוק של־ העשוי כסבכה”; זו האחרונה לא שנה אותה כלל בשורת שלש ה”סבכות“, אלא שנה במקומה שלישית אחרת, ז”א השנויה בתוס' שם בשורה זו: נקרעה ואינה מקבלת את רוב השער טהורה מכלום. ואמנם זו שנויה במקומה בפכ“ח מ”י: סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער טהורה.

סתם פכ“ח, שהוא ר' יוסי, מתאימה אפוא לשורה ג' של התוס' ולא לפכ”ד616.

והשורה הראשונה של התוס' (שלש מטות) שנויה כאמור בחילופים גדולים מפכ“ד מ”ח. שתים הראשונות של שורה זו שנויות אף במקום אחר ובלא צורה של ספורות: מטה שמוכרים עליה את הכלים617 הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת ישיבה ושכיבה הרי זו טמאה מדרס (תוס' כלים ב“מ פ”ט א).

התוס' שונה אפוא “שמוכרים עליה את הכלים” במקום “של זגגין” של המשנה, ואולם במקום “ושל סרגין”618 של המשנה שונה התוס' “ושל מלבני בני לוי”. וזו שנינו בכלים פי“ח מ”ג ומ“ד (ותוס' ב“מ פ”ה ט) בשם ר' יוסי (ור' שמעון) ש”מלבני בני לוי טהורין".

אף שורה זו של התוס' מתאימה אפוא למשנת ר' יוסי ואינה מתאימה לפכ"ד.

ואולם שורה ב' וד' שבתוס' אין להן כל הקבלה בפכ“ד, אבל יש להן הלכות מקבילות בתוס' כלים; ואחת מהן, שורה ד', הולכת בשיטת סתם כלים פי”ד מ"ה, שהיא בוודאי משנת ר' יוסי.

כי בשורה ד' שנינו: שלשה סנדלין וכו' של מתכת ושל בהמה טמאה טמא מת, ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום, וזו כסתם כלים שם: סנדלי בהמה של מתכת טמאין של שעם טהורין. ומשנתנו זו הובאה כך גם בשבת נט א (דתניא): סנדל של בהמה של מתכת טמא; ואולם בכ“י מ' בשבת שם (וכך הגיה הרשב“ם בתוס' שם ד”ה סנדל): ושל מתכת619. ושאין “של מתכת” שבתוס' דווקא “של בהמה” יוצא אף מתוס' כלים ב”ק פ"א י: מנעל שלו (“של הפרצוף”) של מתכת הרי זה טמא.

והסיפא, “של שעם וכו' “, הוא בוודאי משנת ר' יוסי, שכן שנינו בשבת פ”ו מ”ח620: הקיטע יוצא בקב שלו (קב של עץ) דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר. ובעדיות פ“ב מ”ה שנינו: שלשה דברים אמר ר“ע על שנים הודו לו וכו' על סנדל של סיידין (“סנדל של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו; אבל בתוס' עדיות פ”א יג (ט'), שנינו: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב“ב פ”ד ה621: סנדל של קש ר“ע מטמא וכו' ולא הודו לו. וכבר תירץ רב הונא (בשבת שם) רומיא זו: “מאן הודו לו (מתני' דעדיות) ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי”, שר' יוסי סובר שסנדל של עץ ושל קש אינו כסנדל לשום דבר. והנה זו כמשנת כלים ותוס' כלים שם ש”של שעם טהור", כי עץ ושעם וכדומה דינם אחד622.

ומצד אחר אנו יודעים שר' יוסי, הסובר שאסור לצאת בשבת בקב הקיטע של עץ, הולך בשיטת ר' אליעזר שם, בתוס' שבת פ“ה (פ"ו) א: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו; ז”א שסיפא של משנת שבת שם “ואם יש לו בית קיבול כתיתין טמא” – סוף דברי ר' יוסי הם, וכר' אליעזר. כי ר' אליעזר סובר. שסנדל של עץ אינו כסנדל, ור' יהודה חולק עליו ועל ר' יוסי, תוס' יבמות פי"ב יא: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

א“כ אפוא חולק ר' יהודה על ר' יוסי וסובר שסנדל של עץ כסנדל הוא; על־כן לא שנה השונה של פכ”ד שורת שלשת הסנדלים שבתוס' כלים.

ושורה ב' שבתוס‘, שאין לה שום הקבלה במשנתנו, – אף זו שנויה בתוס’ כלים ב“מ פ”ט א (לפני הקבלה לשר א' שלנו): עריסה של בנות הרי זו טמאה טמא מת, היתה משמשת שכיבה הרי זו טמאה מדרס. והנה בכלים פט“ז מ”א שנינו: כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם וכו‘, ובתוס’ שם, ב“מ פ”ה יב שנינו: עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה עד שיעשה לה עגלה; ז“א עריסה הקבועה בתוך עגלה, וזו בוודאי מעין “עריסה של בנות”. ואשר לאחרון בשורה זו “ושל סיידין ושל ציורות טהורה מכלום”, וודאי שאין זה “של סיידין”623, אלא “ושל כיירין”, כמו “וכיירה וציירה”624, ז”א עריסה של בנות מכויירת ומצויירת למשחק קטנים.

ואע“פ שאין לשורה זו של התוס' הקבלה ממש, הרי כיוצא בה שנינו בפכ”ד מ“ב: שלש עגלות הן העשויה כקתדרא (“העשויה לישיבה”) טמאה מדרס, כמטה (“שמניחים עליה כלים”) טמאה טמא מת ושל אבנים (“עגלה טעונה אבנים”, ב“ב פ”ג מ"ח) טהורה מכלום. כאן לא נזכרה כלל “עגלה של קטן”625, אבל בביצה פ”ב מ"י נשנית זו דרך אגב (אגב מ"ט, רחיים של פלפלין): עגלה של קטן טמאה מדרס ונטלת בשבת ואינה נגררת אלא על גבי כלים626 (על גבי כלים הנגררים)627 ר' יהודה אומר כל הכלים נגררים628 חוץ מן העגלה (העגלה סתם) מפני שהיא כובשת.

אף ר' יהודה מודה בעגלה של קטן שהיא טמאה מדרס, אלא שהוא אינו שונה בין הספורות של כלים “עגלה של קטן” אלא “העשויה כקתדרא”.

ועכשיו אנו חוזרים למשניות של פכ"ד, המקבילות והחולקות על שאר כלים:

המקבילות לשאר כלים הן פכ“ד מ”ד, מ“ו, מ”ז, מי“א ומי”ג.

1) מ"ד: שלש תיבות הן, תיבה שפתחה מצידה טמאה מדרס, מלמעלן טמאה טמא מת והבאה במדה טהורה מכלום.

“שפתחה מצדה” – בכלים פי“ט מ”ט, ור' יוסי מוסיף שם: אימתי בזמן שאינה גבוהה וכו ‘629;‏ “מלמעלן” – שם פי“ט מ”ז. “והבאה במדה” – כלים פט“ו מ”א, בין לר"מ ובין לר’ יהודה.

2) מ"ו: שלש בססיות הן, שלפני המטה ושלפני סופרים (ילדים של בית ספר)630 טמאה מדרס ושל דלפקי טמאה טמא מת, ושל מגדל טהורה מכלום.

“שלפני המטה” – כלים פכ“ב מ”ג: שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא וכן הכסא שלפני קתדרא, תוס' ב“ב פ”א יד: הזהב (הזרב?) והפדר שלפני המטה הרי אלו טמאין מדרס. “ושל דלפקי” – ירוש' שבת פי“ז טז רע”ב: בסיס דידיה למה היא טמאה מפני שהשמש עומד עליה. ראה עד איכן החמירו בטומאה שאפי' דברים שאין תשמישן לשם טבלה טימאו אותן לשם טבלה, כלים פכ“ב מ”ב: השלחן שנטלה אחת מרגליו וכו' וכן הדלופקי. “ושל מגדל”־־ כלים פט“ז מ”ז, בין הטהורים: והכסא631 שתחת התיבה.

3) מ"ז: שלש פנקסיות הן, האפיפורין (פנקס של פפירוס) טמאה מדרס ושיש בה בית קיבול שעוה טמאה טמא מת וחלקה טהורה מכלום.

“בית קיבול”, “חלקה” – כלים פי“ז מי”ז: פנקס שיש בה632 בית קיבול שעוה טמאה ושאין בה טהורה633.

4) מי"א: שלש חמתות ושלש תורמלין הן, המקבלין כשיעור634 טמאין מדרס ושאינן מקבלין כשיעור טמאין טמא מת ושל עור הדג טהור מכלום.

אל “המקבלין כשיעור” מוסיף ר' יהודה בכלים שם: אף הרבצל והמזודה כל שהן. “ושל עור הדג” – כלים פ“י מ”א: עצמות הדג ועורו, ופי“ז מי”ג: כל שבים טהור, ת“כ שמיני פרשה ו ט. ובתוס' כלים ב”מ פ“ז ד שנינו: ר' יהודה אומר כלי ים ראויים לטומאה וטיהרום וכו‘, ולענין פקדון, מכיל’ דרשב”י הוצ' אפשטיין־מלמד, 199 (הופמן 142): יכול שני מוציא את כלי הים וכו' ת"ל או כלים דברי ר' יהודה635 636.

אלא שבין החמתות שבכלים פ“כ מ”ב שנינו: חמת חלילין טהורה מן המדרס, וזו לא נשנית בפכ"ד כאן בין הטמאין טמא מת.

5) ומי"ג: שלשה סדינין הן, העשוי לשכיבה טמא מדרס, לוילון טמא טמא מת ושל צורות טהור מכלום.

“העשוי לשכיבה וכו' " – בכלים פ”כ מ“ו637 ובפכ”ז מ“ט, ונגעים פי”א מי“א: כל הראוי ליטמא טמא מת אע”פ שאינו ראוי ליטמא מדרס וכו' כגון קלע של ספינה ווילון; “ושל צורות” וכו' – תוס' כלים ב“מ פ”א יא638: עשה לי שני סדינין אחד לצורות ואחד לאוהלין הרי אלו טמאין עד שעה שיפריש ור' שמעון מטהר עד שעה שיפריש.

והחולקות הן, חוץ ממט“ו ומט”ז שכבר דנו בהן: מ“ג, מ”ט, מי“ב, מי”ד ומי"ז.

1) מ"ג: שלש עריבות הן, עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, שלימה טמאה טמא מת, והבאה במדה טהורה מכלום.

“עריבה מב' לוג” וכו' – כלים פ“כ מ”ב: עריבה מב' לוג ועד תשעה קבין שנסדקה טמאה מדרס, הניחה בגשמים ונתפחה טמאה טמא מת וכו' (וסיפא שנויה בתוס' ב“מ פי”א א–ב בשם ר' יוסי); ידים פ“ד מ”א: בו ביום נמנו וגמרו וכו' שר"ע אומר וכו'.

“והבאה במדה” וכו' – כר' יהודה בכלים פט“ו מ”א: עריבת בעל הבית וכו‘, ולא כר’ מאיר.

2) מ"ט639: שלש משפלות הן, של זבל טמאה מדרס, של תבן טמאה טמא מת, והפוחלין640 של גמלים טהור מכלום.

בפי“ט מ”י: משפלת641 שנפחתה מלקבל רמונים (שכל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, פי“ז מ”א) ר' מאיר מטמא (“מדרס”) וחכמים מטהרים מפני שבטל העיקר וכו‘642. אבל באהלות פ“ח מ”ד שנינו: אלו חוצצין ולא מביאין וכו’ והמשפלות; א“כ משפלות אינן מקבלות טומאה כלל, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ. וכן בס”ז חוקת643: ריבה ים נפה644 וכו' והפוחלין645 והפלצור646 ומיתוחי מטה והמשפלות שהן חוצצים וכו‘; א“כ “משפלות” ו”פוחלין" טהורים. ואולם בתוס’ ב“מ פ”ו ו שנינו להיפך: הסל647 והפחלין של גמלים ופיפיארות648 שעשאן מתחילתן מקבלין רמונין טמאין, ופפיארות שלא עשאן מתחילתן מקבלין רמונין טהורין, והוא כר' יהושע בפי“ז מ”ט.

3) מי"ב: שלשה עורות הן, העשוי לשטיח טמא מדרס, לתכריך הכלים טמא טמא מת ושל רצועות (ו)של649 סנדלים טהורה מכלום.

“לשטיח” – כלים פכ“ו מ”ה: אלו עורות טמאין מדרס, עור שחשב עליו לשטיח; “לתכריך הכלים” – שם מ“ו; עב כסות ותכריך כסות מדרס, עב ארגמן ותכריך ארגמן בש”א מדרס ובה“א טמא מת; א”כ ב“תכריך כסות” מודים ב“ה שטמא מדרס. אבל בתוס' כלים ב”ב פ“ד ט שנינו: עור שעשאו לתכריך אפילו כל שהוא טמא. אמר ר' אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב”ש וב“ה על עובי ארגמן ותכריך ארגמן שהן טמאין על מה נחלקו על עובי כסות ותכריך כסות שב”ש מטמאין וב“ה מטהרין (“ממדרס”). א”כ פכ“ד מי”ב שלא כסתם פכ“ו מ”ו, אלא כתוס'.

“ושל רצועות של סנדלים” – אף זו שלא כ“חכמים” במשנתנו פכ“ו מ”ט, אלא כסתם ספרא וכר' יהודה; שכך שנינו בסתם ספרא (ר' יהודה) שמיני פרשה ו יא650:

אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות (ו)סנדלים שנעשו בהם מלאכה ת“ל כלי יצאו רצועות סנדלים שאינן כלי. וכן בת”כ תזריע נגעים פי"ג יא בכל הנוסחאות: אוציא וכו' ולא אוציא עורות רצועות סנדלים וכו' יצאו עורות רצועות סנדלים שאינן כלים.

וזו משנת ר' יהודה, כלים פכ“ו מ”ט: עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לרצועות (ו)לסנדלים651 כיון שנתן בו את האזמל טהור דברי ר' יהודה וחכ“א עד שימעטנו פחות מה' טפחים (שיעור העור לטומאה, פכ“ז מ”ב); שרצועות שיש בהן לצרף ה' טפחים טמאות לחכמים. וכך שנינו כחכמים בסתם נגעים פי”א מי"א: כל הראיי ליטמא טמא מת וכו' ורצועות מנעל וסנדל652.

ז“א שפכ”ד מי"ב שלנו היא אף הוא בוודאי משנת ר' יהודה.

4) מי"ד: שלש מטפחות הן, של ידים טמא מדרס, של ספרין (“סְפרים”) טמאה טמא מת ושל תכריך (ושל)653 נבלי בני לוי טהורה מכלום.

“של ידים – של ספרים”; ב“של ספרים” שנינו בנגעים פי“א מי”א: ומטפחות של ספרים, כמשנתנו. אבל בכלים פכ“ח מ”ד שנינו: מטפחות ספרים וכו' בה“א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות, ר”ג אומר אלו ואלו טהורות, ואמרו בתוס' כלים ב“ב ספ”ה ט: ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר“ג במטפחת ספרים ובדבריו (“וכדבריו”) אנו מודים (“מורים”); א”כ לר' יוסי ור' שמעון כל מטפחות ספרים טהורות, שלא כמשנתנו בפכ“ד. ולענין כלאים שנינו בכלאים פ”ט מ“ג: מטפחות הידים, מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהן משום כלאים ר' אליעזר אוסר; זו משנת ר”מ, שבתוס' כלאים פ"ה יז שנינו: מטפחות ידים וכו' ר' אליעזר אוסר דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין654. לר' יהודה מטפחת ידים ומטפחת ספרים יש בהן משום כלאים, ודין טומאה כדין כלאים (עי' ירוש' שם).

ול“מטפחות ידים” אמרו על יוסי בן יועזר ויוחנן בן גודגדא (חגיגה פ“ב מ”ז) “והיתה מטפחתו מדרס לקודש”, או “מדרס לחטאת”.

ואף הסיפא “ושל תכריך נבלי בני לוי” – משנת ר' יהודה היא, שכן כיוצא בה שנויה בתוס' כלים ב“מ פ”ה ט, בתוך קטע (למן ה“ז ועד ה”ט ועד בכלל) שכולו משנת ר' יהודה655: מטפחות בני לוי טהורות. ואולם בכלים פט“ז מ”ז שנינו בין הטהורים: תיק נבלין, “תיק” של עץ ולא “תכריך” – “מטפחות”, וכולה משנת ר' יוסי: זה הכלל אמר ר' יוסי וכו'.

אף מי"ד היא אפוא כולה משנת ר' יהודה.

5) המשנה האחרונה, מי"ז, יוצאת במקצת מן סכימה זו, אבל אף היא עומדת בניגוד לסתם כלים כולו, ואינה ר' יוסי.

מי"ז: שלש קופות הן, מהוהה (“בלויה”) שטלייה על הבריה (“והמהוהה טמאה”) הולכין אחר הבריה (“וטהורה”), קטנה (“טמאה”) על הגדולה (“והפנימית עודפת”) הולכין אחר הגדולה (“הפנימית”), היו שוות הולכין אחר הפנימית (“ואם הפנימית טהורה טהור”, ראב"ד בהשגות).

ואחריה: ר' שמעון אומר כף מאזנים (“טמאה של מתכת”) שטלייה על שולי המיחם מבפנים טמא מבחוץ טהור וכו'.

כל סתם מי“ז זו חולקת על משניות של סתם כלים; שכן בפכ”ו מ“ב שנינו: כיס של שנצות וכו' טלה עליה את המטלת (“מטלת טמאה”) מלמטן טמא, כיס לתוך כיס שנטמא אחד מהן במשקה לא נטמא חבירו. ושנינו בתוס' ב”ב פ“ד ב': במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהן שוין אבל אם היה חיצון עודף על הפנימי656 נטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי, בד”א במשקה אבל בשרץ שניהן שוין (“נטמא אחד נטמא חבירו”).

וכזה שנינו בפ“ב מ”ז (תוס' ב“ק פ”ב ז): טבלא (“של חרס”) שהיא מלאה קערות (“מגורות מגורות”) נטמאה אחת מהם בשרץ לא נטמאו כולם (“מפני שהם שוים”) אם יש לה לזביז עודף נטמאה אחת מהן נטמאו כולן וכו‘, בית תבלין של עץ (“עשוי מגורות מגורות”, תוס' שם, ואין לה לזביז עודף) שנטמא אחד מהם במשקה לא נטמא חבירו (אבל בשרץ נטמא אחד מהם נטמא חבירו, שכלי עץ מקבל טומאה מגבו) וכו’ (וסיפא בשם ריב"ג – משנת ר' יוסי היא, תוס' שם).

וכך שנינו בפ“י מ”ד: לפסין (“של חרס”) זו בתוך זו ושפתותיהן שוות השרץ בעליונה (“הפנימית”) או בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות, היו (“נקובים”) בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות657, בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות (“שאין הטומאה נכנסת דרך שוליו”), השרץ בעליונה (“ואינם נקובים”) והתחתונה (“החיצונה”) עודפת היא והתחתונה טמאה (“אבל פנימית עודפת היא טמאה וחיצונה טהורה”) וכו'.

אף פכ“ד מי”ז אינה אפוא משנת ר' יוסי כסתם רוב כלים, אלא וודאי משנת ר' יהודה.

ואף פכ“ד מ”ה חולקת על תוס' כלים, ואף היא כנראה משנת ר' יהודה.

מ"ה: שלשה תרכוסין658 הן, של ספרין (“ספרים”)659 טמא מדרס, שאוכלין עליו טמא טמא מת ושל זיתים טהור מכלום.

“תרכוס” הוא tergus, עור, עור שמשמש כעין “שלחן” מן “שלח” (“עור”). ו“של ספרין” הוא כפירוש הגאונים “של ספרים” (“ספרין” גם במי"ד), אבל לא “ללפף בו איגרות” או “ספרים” (“אלכתב”)660; שהרי עור העשוי “לתכריך” טמא טמא מת (מי"ב, עי' לעיל) ולא מדרס. אלא ש“תרכוס” זה משמש אף כעין “שלחן” ועמוד, שמניחין עליו ספרים ונשענין עליו; שעושין לו עץ מפוצל “כמין שרתוע” (עי' להלן), “דיוקרן” (כזה: Y), ועליו שוטחים את “העור”. תרכוס של ספרים – נשענים עליו וטמא מדרס; וזה שאוכלים עליו אין נשענים עליו וטמא טמא מת.

אבל בתוס' כלים ב“ב פ”א יב שנינו: טרקוש שעשה לו עץ כמין שרתוע להיות אוכל עליו טהור עשה לו עץ רחב לצרכיו טמא. “להיות אוכל עליו” לתוספתא “טהור”, אע"פ שהוא משמש את הכלים כשולחן661.

ובתוס' ב“ב פ”ג ג (בהקבלה לכלים פכ“ה מ”א) שנינו: טרכש (בר"ש שם: טרכוס) חלק וטבלה חלקה שנפלו משקין על מקצתו וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר נפלו על תוכו כולו טמא וכו' (כמו במחלוקת ר"מ ור' יהודה שם בשולחן וטבלה), ואחריו (ד'): שלחן שנפלו משקין על מקצתו וכו' (סוף דברי ר' יהודה הם).

[תרכוס של ספרים הוא אפוא כמו “אנלגין של ספר” (כלים פט“ז מ”ז), שהוא – לר' יוסי ולפי כללו – בין הטהורים. ובתוס' כלים ב“ב פ”ו ט שנינו: ראב“צ אומר אלולג[י]ן662 של ספר טהור והתיק663 שלו טמא והעמוד שבו חיבור לטומאה ולהזאה; “התיק שלו” – פירושו: של ספר; תוס' ידים פ”ב יב: תיק הספרים וכו' בזמן שהן טהורין, משמע שאם נטמא טמא, וכן “העמוד שבו” – שבספר.]

אף כאן “טרכוס” משמש כמו שולחן וטבלה, ויש לו – לדעת ר' יהודה – דין אחוריים ותוך. ולשיטת ר' יהודה זו טרכוס שאוכלין עליו טמא טמא מת כשולחן.

אף מ"ה כנראה משנת ר' יהודה היא.

רוב סתם פכ“ד חלוק אפוא על סתם כלים בכלל, ובכמה מהם חולק עליהם ר' יוסי בפירוש. וכנגדו מפורשות כמה משניות שבפכ”ד בשם ר' יהודה בכלים עצמו ובמקומות אחרים.

קרוב אפוא שכל פרק כ"ד הוא משנת ר' יהודה, ששנה כאן פרק של ספורות.

ואולם כמו שיוצא מן מי“א (“המקבלים כשיעור”)664 ומי”ב ומי"ג (עי' לעיל) ועוד נראה שכמה מהלכות אלו נשנו אף במקום אחר, במקומן, לפי סדרו של אותו תנא (ר' יהודה).

וכך עשה גם ר' יוסי בשורת הספורות שלו שבתוס' ב“ב פ”ב ט–יב, המקבילות לפכ“ד מ”ח, מט“ו ומט”ז, ושנויות בחלקן בפי“ח מ”ג, פכ“ו מ”ג ופכ“ח מ”ט, ואף כמה משאר השורות של פכ"ד (מ“ג–מ”ד, מ“ו–מ”ז, מי“א–מי”ד) שנויות בעיקרן בכלים במקומם (עיק לעיל).

על־כן נראה שכך היה לפני תלמידי ר“ע אלו ב”משנה הראשונה" שלפניהם – פרק של ספורות. על זה מראה “תכריך נבלי בני לוי” במשנת ר' יהודה שבפכ“ד מי”ב, ו“של מלבני בני לוי” במשנת ר' יוסי שבתוס' ב"ב שם, שהן מוכיחות על שרידים של משנה מזמן הבית. ועל פי ארכיטיפוס זה סידרו אף הם, כל אחד לפי שיטתו וקבלתו, את משנת הספורות.

וודאי שהיו כאן עוד כמה ספורות ממין זה במשניות של חכמים אחרים, ושרידים כאלו נשארו עוד:

בשבת סו א קטע של ברייתא: מקל של זקנים טהור מכלום; שכן תנא זה שנה בוודאי: שלשה מקלות הם. וישנם כמה מינים של מקלות בכלים: פי“א מ”ו ופ“ד מ”ב (בשל מתכת), פי“ז מט”ז (בשיש לו בית קיבול) ופט“ו מ”ד (מקל הבלשין). והאחרון בשורת השלשה היה “מקל של זקנים”665.

ואף ביצה פ“ב מ”ט–מ“י (עי' לעיל) לקוחות בוודאי משורת כלים של ר' מאיר, אלא שזו יש לה צורה אחרת של שורות, אע”פ שגם היא קשורה ב“שלשה”.

ב. שורה אחרת של הלכות. שהראשונה שבהן (והאחרונה שבתוס') נוגעת גם לפכ“ד מי”ד, – היא כלים פט“ו מ”ו והשורה המשלימה שבתוס' כלים ב“מ פ”ה ז–ט רישא, שהן משנת ר' יהודה.

מ"ו: נבלי השִרָה טמאין ונבלי בני לוי טהורין, אבל ר' יוסי במשנתו (פט“ז מ”ז) שונה: ותיק נבלין. ומכאן נראה שנבלי בני לוי עצמן טמאין.

ההלכה השניה: כל המשקין טמאין וכו' – מתאימה לדעת ר' יהודה במשקין: לכל טמא666, ולא לדעת ר' יוסי (שם).

ההלכה הרביעית: המרכוף טהור; ר' יוסי בכלים שם שונה: והמרכוף של זמר (זומרי אילנות), וכך שנינו בתוס' שם ב“מ פ”ה י; ר' יוסי667 אומר מרכוף של זמר טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע.

הלכה ה‘: הבטנון והניקטמון והאירוס הרי אלו טמאים; אבל בשבת פ“ו מ”ח שנינו: אנקטמין טהורין וכו’ (וכבר נדחקו בזה הראשונים), אלא שבתוס' שם פ“ה ה”ב שנינו: הנקטמין טמאין, ובה“א שם שנינו: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו בית קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין בו. שר”א סובר קב הקיטע טהור, וזו משנת ר' יהודה, כמו ששנינו בתוס' יבמות פי“ב יא: א”ר יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר הרי הוא כסנדל לכל דבריו, וא"כ וודאי שגם ההלכה שאחריה משנת ר' יהודה היא: זו שבכלים.

(מה ששנינו במשנתנו אחריו: ר' יהודה אומר האירוס טמא מושב וכו‘, לא מפני שת"ק לאו ר’ יהודה, אלא מפני שהשונה האחרון לא הסכים לר' יהודה בזה, ושנה תחלה סתם “טמאין” ובשם ר' יהודה “טמא מושב”, וכאלה הרבה במשנה).

ודבר זה יוצא ברור מן השורה המקבילה והמשלימה שבתוס' שם:

כל הב(ו)רית טהורה (שבת פ“ו מ”ד) ברית מחרישה טמאה (עין של מתכת, שבכלים פכ“א מ”ב) כל החתיכות טמאות וחתיכת אלתית טהורה (משנת ר' יהודה במכשירין פ“ו מ”ג), כל הנבלין טהורין ונבלי שרין (כצ"ל) טמאין, כל המשקין טמאין וכו', מטפחות בני לוי טהורות (וזהו “ושל תכריך נבלי בני לוי” שבפכ“ד מי”ד).

שורה זו שבתוס' ובמשנה היא אפוא משנת ר' יהודה.

ג. עדיות פ“א מ”א–מי"א (חוץ מן מ"ט)668.

שורה זו שבעדיות בטוחה ביחוסה ממ"ו ואילך.

מ“ו: אמר ר' יהודה אם כן וכו', שהיא סיום של מ”ד669 (ומ“ה שאחריה – סתם ר”מ היא)670, ואחריה שורה של מחלוקות: ב“ש–ב”ה–שמאי; אלא שבמ“י (=מע“ש פ”ב מ"ט) מסודרים בה: ב”ש – ב“ה – הדנים לפני חכמים – ר”ע – ר“ט – שמאי671. חוץ ממ”י זו, ישנן בכולן עדויות מפורשות, שהן משנת ר' יהודה:

מ“ז: בש”א רובע עצמות מן העצמים672 בין משנים (“בין משני עצמות”) בין משלשה ובה"א רובע עצמות מן הגויה מרוב הבנין או מרוב המנין (“קכ”ה עצמות") שמאי אומר אפי' מעצם אחד.

וזו משנת ר' יהודה, תוס' אהלות פ“ג ד (אלא שהיא מקוטעת בדפוסים ומשובשת לגמרי בהוצ' צוקר', ויש להשלימה על־פי הברייתא שבנזיר נב ב וס"ז 309)673: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל ועצמות [רוב הגויה בגודל]674 אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין רובע עצמות מרוב הגויה בבנין ועצמות רוב הגויה בבנין אף־על־פי שאין בהן רובע טמאין <רובע עצמות מרוב הגויה במנין ועצמות רוב הגויה במנין אע”פ שאין בהם רובע טמאין>675 ר' יהודה אומר לשון אחר בית שמאי [אומ'] רובע עצמות [מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה"א רובע עצמות]676 מן הגוייה מרוב הבנין או מרוב המנין677.

תנא קמא שונה בדברי ב"ה: רובע עצמות מרוב הגויה בגודל וכו‘, ור’ יהודה שונה לשון אחר, כמשנת עדיות.

מ“ח: כרשיני תרומה וכו‘, מפורשת בתוס’ מע”ש פ“ב א (צוק') כמשנת ר' יהודה: של תרומה בש”א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה“א שורין בטהרה שפין ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ”א וכו' א"ר יוסי וכו'.

מי“א (= כלים פכ“ב מ”ד): כסא של כלה שנטלו חפויו678 ב”ש מטמאין וב“ה מטהרין שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא. כסא שקבעו בעריבה679 ב”ש מטמאין וב"ה מטהרין שמאי אומר אף העשוי בה680.

מחלוקת א‘, “כסא של כלה” וכו’ – שייכותה לר' יהודה יוצאת מכלים פכ“ב מ”ז: כסא שניטלו שנים מחיפויו זה בצד זה ר“ע מטמא וחכמים מטהרין אמר ר' יהודה אף כסא של כלה שנטלו חפויו ונשתייר בו בית קבלה טהור וכו'. ז”א כב“ה של כלים ועדיות שם. ואולם רישא של מ”ז שנויה בעדיות פ“ב מ”ח: שלשה דברים אמר ר"ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו על סנדל של סיידים וכו' ועל שיירי תנור ארבעה וכו' ועל אחד לא הודו לו על כסא שנטלו וכו' וחכמים מטהרין. וזו משנת ר' מאיר681, ועל־כן לא נזכרו בה דברי ר' יהודה שעליו.

ומחלוקת ב‘, “כסא שקבעו בעריבה” וכו’, – מפורשת בשם ר' יהודה בתוס' כלים ב“ב פ”א יב: כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור. העשוי בה ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לא נחלקו ב“ש וב”ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביא ממקום אחר וקבעו בה שב“ש מטמאין וב”ה מטהרין. אמר ר' יוסי (לכלים שם מ"ד רישא) רואה אני את דברי682 שמאי שאני אומר מלבין אפי' מבית האומן טמא.

ז“א שר”מ שנה “כסא שקבעו” סתם בלא מחלוקת ו“העשוי בה” במחלוקת, ור' יהודה לא שנה מחלוקת ב“ש וב”ה אלא ב“כסא שקבעו”, כמשנת כדיות וכלים שם.

נשארו לנו מ“ט ומ”י, שכבר דברנו עליהן683, והנה מ“ט (=מע“ש פ”ב מ"ח) אינה מתאימה כלל למסגרתה של שורה זו, שהיא כאמור שורה של מחלוקת ב”ש–ב“ה–שמאי, אלא שכולה הוספת גליון מאוחרת היא, שהשלימוה כאן מתוך מע”ש, וליתא בעדיות בכי“י מ' ופ' (ונוספה בגליון עי"א) והוצ' לו, ור' יהוסף אשכנזי מחקו ע”פ ס"א684.

ומ“י – יש בה עוד (בין דברי ב"ה לדברי שמאי) דברי תנאים: הדנים לפני חכמים (=בן עזאי ובן זומא, ירוש') – ר' עקיבא – ר' טרפון, שמקילים בה יותר מדברי ב”ה. ואף על פי שאין עליה עדות מפוֹרשת, המייחסת משנה זו לר' יהודה – הרי כולה מיוחדת במינה בכל המשניות: “הדנים לפני חכמים” נזכרו רק כאן; ור' טרפון הנזכר אחריהם הוא רבו של ר' יהודה. ולא עוד אלא, שלעיל הוכחנו, שר' מאיר חלוק על מחלוקת זו כולה.

מ“ט זו היא אפוא משנת ר”ע־ר"מ, ואולם ‏ ר' יהודה לא שנה אותה אלא בפורט.

ודברי שמאי שבמ“ט (מ"י דעדיות) שונה רשב”א (תלמידו של ר"מ) כאן בשם שמאי הזקן; ז“א שרשב”א צירף דברי שמאי למשנת ר"מ זו.

ד. עירובין

הרבה יש בעירובין ממשנת ר' יהודה685. כמעט כל פרק א' ממשנת ר' יהודה הוא; מ"ב (“בש”א לחי וקורה וכו' ") – משנת ר' יהודה, וכיוצא בה הוא שונה בסוכה פ“א מ”ז ובתוס' כלים ב“מ פ”ד ה מחלוקת ב“ש וב”ה; ו“משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר”ע“686 הוא – כמסורת ריב”ל687ר' מאיר, ובוודאי, שרבי לא שנה כך “תלמיד אחד” במקום “ר' מאיר”. אלא שזה לשון חברו ר' יהודה688. מ“ה – כולה ר' יהודה (ירוש'); מ”ו ומ“ז ששונות “לחיין”, סתם כר' אליעזר (עי' בבלי יד ב), בוודאי ממשנת ר' יהודה הן, ששנה תמיד משנת ר' אליעזר689. ו”מטמא משום גולל" שבמ“ז מובא בסוכה כד א בלשון “ר' יהודה מטמא”, ואע”פ שאינו בכי“י, – לעיקרו של דבר הוא נכון, שכן יוצא מפורש מברייתא דסוכה (כג א), שת”ק הוא ר' יהודה. וכן מ“ח–מ”י (עד “דברי ר' יהודה”) משנת ר' יהודה הן. וכן יש בפ“ב הרבה ממשנתו: מ”ד ("ר' יהודה אומר אם וכו' ") – מ“ה, הכל ממשנת ר”י. והוא ששנה במשנתו: ועוד אמר ריב“ב וכו', כדרך השונים באותו זמן. והוא שהוסיף לדברי ריב”ב, שלא רק “שומירה ובית דירה”, אלא גם “בור ושיח ומערה” הרי הם כשומירה ובית דירה; אבל בסמוכה לעיר מודה, שהרי שנינו בביצה פ“ד מ”ב: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה (עי' ירוש‘: מחלפא וכו’). וכן מ"ו (“אמר ר' אלעאי שמעתי מר”א וכו' ") ממשנת ר' יהודה בנו היא.

וכן פ“ג מ”א, שהוא סתם כר' אליעזר (עי' לעיל, 119) – משנת ר' יהודה היא.

ובפ“ו מ”ב שנינו: ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו וכו' – בוודאי ממשנתו.

וכן פ“ז מי”א: אמר ר' יהודה במה דברים אמורים וכו' – ממשנתו.

ובפ“י מ”א: אבל בחדשים פטור – סתם כר' יהודה (בבלי צו ב). וכן מי"ג מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה (עי' ברייתא קב ב).

ובפ“ג מ”ז־מ“ח שנינו: ר' יהודה אומר וכו' ועוד אמר ר' יהודה וכו'. וכן פ”ט מ“ד: דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין ועוד אמר ר' יהודה וכו‘. “ועוד” זה הוא סימן לציטט ממשנת החכם, ואינו עומד כלל בשום קשר פנימי עם תוכנו של המאמר הראשון, אלא הוא כמו "ואמר ר’ פלוני” שבבבלי, כלומר שחרז השונה כאן בדרכו כמה דברים שונים, רק מפני שם האומר690.

ובמשנתו זו כבר השתמש ר' יוסי במשנת עירובין שלו:

פ“ג מ”ז־מ"ח: ר' יהודה אומר וכו' ולא הודו לו חכמים. ועוד אמר ר' יהודה וכו' ולא הודו לו חכמים, והכל ממשנת ר' יוסי (עי' להלן שם).

ה. שקלים פ“א מ”א–מ“ה, כולו ר' יהודה. מ”ב: אמר ר' יהודה, וכן מ“ד ומ”ה (אע"פ שאמרו) היא המשך של מ“ג691. פ”ב מה – ר' יהודה היא, כמו שהוכחתי במקום אחר692. פ“ח מ”ד–מ“ז – ת”כ ותוס'693.

ו. נזיר פ“א–פ”ה – רובם ממשנת ר' יהודה:

פ“א מ”ב רישא: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים וכו' – “כר' יהודה עד שיזכיר ווי”ם וכו' " (ירוש' נא ע"ב).

שם סיפא: הריני כשמשון וכו' ה“ז נזיר שמשון – נזיר שמשון וכו' נטמא אינו מביא קרבן טומאה (ואפי' לכתחילה) – כר' יהודה בתוס' פ”א ה (בבלי ד ע"ב): ר' יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים וכו' רש“א האומר הריני כשמשון לא אמר כלום וכו‘. ובתוס’ שם ה”ג–ה“ד: ר' יהודה אומר694 האומר הריני נויר כהילקטי קיץ וכו' ה”ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום, מלא חבית ומלא הקופה ה"ז נזיר לעולם

ומגלח אחד לשלשים יום עד שיאמר לא לכך נתכונתי (=מ"ה). וכן הוא אומר (כלומר ר' יהודה:) הריני נזיר כשער ראשי וכעפר וכחול הים ה"ז נזיר לעולם ומגלח אחד לשלשים יום (=מ"ד), והיינו ששנה ר' יהודה כאן: מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון וכו' (אלא שהסדר שונה במשנתנו)695.

ומ“ז: הריני נזיר כמנין ימות החמה מונה נזירות כמנין ימות החמה אמר ר' יהודה מעשה היה כיון שהשלים מת – כולה ר' יהודה. ורבי החולק במ”ד: רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכו‘, חולק גם כאן בתוס’ ה“ג (בבלי ח ב): רבי אומר עד שיאמר הריני נזיר נזירות כימות החמה וכו‘, ורבי שנה כאן "אמר ר’ יהודה”, ללמד שכולה ר' יהודה696.

וגם מ“א היא ר' יהודה, אלא שהוא שנה: מאיר היה אומר נזיר ולא הודו לו חכמים, ור' יוחנן מפרש משנתנו697: משום כינויי כינויין, שנחלקו בהם ב”ש וב“ה698, ובה”א מותרין, ור' יהודה בפ“ב מ”א (תוס' רפ"ב) מוסיף, שאפילו ב"ש לא אמרו שיהא נזיר אלא שיהא עליו קרבן.

ופ"ב מ“א–מ”ג בוודאי ר' יהודה (מ“א ומ”ב: אמר ר' יהודה, עי' לעיל: מ"ג: מעשה).

ומ"ה (הפילה אשתו אינו נזיר) – מאן קתני לה ר' יהודה, שספק נזירות להקל (בבלי יג א וירוש' נב ע"א).

פ"ג כולו ר' יהודה:

מ“ג–מ”ד: ר' אליעזר אומר (ג"פ) – בתוס' פ“ב יב–יג כולם: ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר699. ומ”ה: יצא ונכנס וכו' ומביא קרבן טומאה, רא“א לא בו ביום, ת”ק – ר"ט בשמחות פ“ד מ”ז: נטמא בו ביום ר“ט מחייב ור”ע פוטר נטמא לאחר אתו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד: אלא שבברייתא שבירוש' פ“ג נב ע”ד להיפך: ר“ט פוטר ור”ע מחייב, וחזר בו ר"ט; וגם זו בוודאי משנת ר' יהודה.

ומ“ו: מי שנזר נזירות הרבה וכו‘700, מעשה בהילני המלכה וכו’ ובסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר ר' יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה. “ונמצאת נזירה כ”א שנה” – דברי ת“ק (רבי), אבל ר' יהודה שנה: ונמצאת נזירה ארבע עשרה שנה, כר' אליעזר, שאם נטמא ביום מלאת סותר שלשים יום (ולא דק למנות שלשים יום, ירוש' נב ע"ד)701, וכולה ר' יהודה, גם המעשה, וע”כ שנה רבי: אמר ר' יהודה, ולא: ר' יהודה אומר.

ועדותו של ר' פפייס – בעדיות פ“ז מ”ה.

פ“ד מ”א: ושמע חבירו ואמר אני וכו' – בירוש' שם נד ע“א: מאן תנא ווי”ם ר' יודה וכו'.

מ“ג: האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה וכו' (ולא התיר לה בעלה) סופגת וכו' אינה סופגת את הארבעים ר' יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים וכו' – כתוס' פ”ג טו (צוק'): מי שנדר בנזיר והיה שותה יין וכו' ואח"כ נשאל לחכם והתיר לו אינו סופג את הארבעים אמר ר' יהודה אם אינו סופג וכו‘, ר’ יהודה אינו חולק אפוא אלא פרושי קמפרש (עי' תוי"ט).

מ"ד, אמר עלה רב חסדא (כד א, ב“איכא דאמרי”) מאן תנא ר' יהודה היא.

ופ"ה מ“ה: ורבי טרפון אומר כו' – בתוס' פ”ג יט (בבלי לד א): ר' יהודה משום ר"ט.

ומ“ג: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר – בתוס' נדרים סוף פ”א702 נדר ועבר על נדרו אין נשאלין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהן היתר דברי ר' יהודה וכו', וכפשוטם של דברים מתפרשת משנתנו – כר' יהודה703.

רובם של פ“א–פ”ה הוא אפוא משנת ר' יהודה.

גם בתוספתא ישנם הרבה פרקים ושורות של הלכות ממשנת ר' יהודה.

על תוספתא ברכות דיברנו כבר בפתיחתנו לתוספתא704, ואני מסַכֵּם כאן את הדברים:

פ“ד ה”א, ה“ד, ה”ו־ז, וכן הלכה טו עד סוף הפרק כולה ר' יהודה. פ“ו ה”ו משנת ר' יהודה (עי' לעיל), ומכיון שכבר הוכחתי705 שפרק “אלו דברים” שבמשנה הוא משנת ר' מאיר, ובתוס' ישנן עוד מחלוקות ב“ש וב”ה בסעודה שלא נזכרו במשנה – וודאי שכל הפרק הוא משנת ר' יהודה.

ובפ“ז ה”ט–הט"ו כולה משנת ר' יהודה.

תוס' שקלים פ“ג א–ח – עי' תרביץ ש”ז עמ' 145 ואילך.

כיו“ב מצאנו שורה של הלכות ממשנת ר' יהודה בתוס' כלים ב”מ פ"ה ז–ט, ועוד.

ובוודאי ששימושה של התוס' במשנת ר' יהודה הוא הרבה יותר גדול ממה שאנו חושבים, או יכולים לחשוב. רגיל הוא הרבה בתוס‘, שהיא מקשרת בהלכה אחת של ר’ יהודה – הלכה שניה (או שורה של הלכות) שאינה שייכת לזו, על־די וכן (“ועוד”) היה ר' יהודה אומר (“וכן הוא אומר”), שאינו אלא סימן לציטאט ממשנתו:

יומא פ"ד ט: ועוד אמר ר' יהודה נשפך וכו' (לשון המשנה, עי' להלן).

מו“ק פ”ב ב: וכן היה ר' יהודה אומר הבאין מחוף הים וכו‘, כתובות פ"ו ד: וכן היה ר’ יהודה אומר המשיא וכו‘, נזיר פ"א ד: וכן הוא אומר הריני נזיר וכו’, ב“ק פ”ו כח: וכן היה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור וכו‘; ב“מ פ”ג י: וכן היה ר’ יהודה אומר לא אמרו שמרים וכו‘, שם כו: וכן היה ר’ יהודה אומר מין אחד וכו‘, פ"ד יח: וכן היה ר’ יהודה אומר בשלשה פרקים וכו‘, וכאן לקוחה עוד הלכה כ ממשנת ר' יהודה (ירוש' ב“ק ז ע”א), ובוודאי שכל השורה ממשנת ר’ יהודה: ב“מ פי”א ט: וכן היה ר' יהודה אומר כבית תשעת חצאי קבין לזה וכו' (קשר מב“מ פ”י מ“ה לב”ב פ“א מ”ו!); סנהד' פ“ג ט: וכן היה ר' יהודה אומר כל עיר שיש בה שלש שורות וכו'; פ”ה א: וכן היה ר' יהודה אומר מי שנתחייב וכו‘, וכאן שנויה משנת ר’ יהודה רק בלשון אחר ממשנת ת“ק; פ”י א דפו‘: וכן היה ר’ יהודה אומר הבא וכו‘; אהלות פי"ד ד: וכן היה ר’ יהודה אומר פחות מכזית וכו‘, פי"ז י: וכן היה ר’ יהודה אומר שדה שאבד בה קבר וכו‘, פרה פ"ט א–ב: וכן היה ר’ יהודה אומר ממלא אדם חבית וכו' וכן היה ר' יהודה אומר ממלא אדם צלוחית וכו' וכן היה רד יהודה אומר יורדת הצלמון וכו‘, מקואות פ"ז ג: וכן היה ר’ יהודה אומר צריך להטביל וכו'.

ואע"פ שאנו מוצאים כזה לפעמים גם אצל שוני משניות אחרים, וביחוד אצל ר' יוסי: וכן היה ר' יוסי אומר (שבת פ“ז כג, תענית פ”א ג, יבמות פ“ו ו, ב”ב פ“א ט, סנהד' פי”ב ה, פרה פ“ז ז, עוקצין פ”א ה–ו), – אין אנו מוצאים אותם במספר גדול כזה אצל שום תנא אחר. וזו ראיה חותכת, שנכנס בתוספתא הרבה מאד ממשנת ר' יהודה.

במשנה רגיל כזה ע“י “ועוד אמר ר' פלוני”; אצל ר' יהודה, חוץ מעירובין פ”ג מ“ח (ולא הודו לו חכמים)706 שהיא משנת ר' יוסי (עי' לעיל ולהלן), עוד: עירובין פ”ט מ“ד (וחכמים אוסרים), פסח' פ”א מ“ה, שכולה משנת ר' יהודה, גם דברי ר”ג (תוס'), יומא פ“ו מ”א (=תוס‘, עי’ לעיל), מגילה פ“ג מ”ב.

ובמשנה: וכן היה ר' יהודה אומר, תרומות פ“ב מ”ה (מ“ה–מ”ו); כלים פ“ג מ”ז; וכן היה אומר (ר' יוסי) בכלי זפת.

אימתי ובד"א.

גם מתוך סימנים אחרים אפשר למצוא כמה שרידים ממשנת ר' יהודה במשנתנו.

לשון “אמר ר' פלוני”. במקום שאינו וויכוח (שבת פי“ב מ”ג, סוכה פ“ב מ”א), מורה תמיד, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, והבבלי כבר העיר על דומה לזה בכמה מקומות (זבחים סז ב: קינים ר' יהושע, חולין צד א: אראב"י, חולין קד ב: א“ר יוסי, שבת קג א: א”ר יוסי; גטין סח ב וש“נ: התם [דמאי פ”ג מ“ו] כדקתני טעמא אמר ר' יהודה (ולא שהתנא שכח להזכיר שמו תחילה והזכירו אח“כ [כרש”י בחולין שם] ולא שהוא “חסורי מחסרא” [כרע“ב ורז”פ בדמאי], אלא שזו היא דרך המשנה להכניס שם־התנא במאמר מוסגר כזה). ירוש' דמאי שם: א”ר יוחנן אף קדמיתא על דעתיה דר' יהודה).

כבר ראינו כזה בעדיות ונזיר, וכך הוא הדבר בדמאי פ“ג מ”ג (לעיל), כלאים פ“ד מ”ט (“מעשה”), מע“ש פ”ה מ“ח (“בראשונה”), שבת פט”ז מ“ז (“מעשה”) פכ”ב מ“ג (“מעשה”), עירובין פ”ד מ“ד (“מעשה”), פ”ח מ“ז (“מעשה”; ר' יהודה וכו', שלפניו, אינו משנה), שקלים פ”א מ“ב (“בראשונה”), פ”א מ“ד (העיד וכו' = מעשה), כתובות פ”ח מ“א, נדרים פ”ו מ“ו (מעשה), נזיר פ”א מ“ז (מעשה, ועי' לעיל, 140), ע”ז פ“ב מ”ה (שאל וכו' = מעשה), כריתות פ“ב מ”ב ומ“ג (אפילו), מדות פ”א מ“ז (עי' לעיל 34/5); וכ”ש כשהוא כולל אחרי הפרטים הסתמיים: א“ר יהודה זה הכלל, זבחים פ”ב מ“ה (מ“ב–מ”ה) = פ”ו מ“ז ומנחות פ”א מ“ד (מ“ג–מ”ד), פרה פ”ז מ"ט.

וגם על יסוד זה אמר ריב"ל707: כל מקום ששנה708 ר' יהודה אימתי ובמה (במשנתנו)709 אינו אלא לפרש דברי חכמים ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק.

אלא שכלל זה, כרוב הכללים, יש לו יוצאים מן הכלל (עי' בבלי). וודאי שבכמה מקומות “אימתי” לפרש: פיאה פ“ג מ”ה, פ“ח מ”ה, דמאי פ“ה מ”ה, פ“ו מ”א, שבת פי“ח מ”ב, מנחות פ“י מ”ח (והסתם שלפני זה הוא ר' יהודה, פסח' נה ב, אלא שר"ש חולק אחריו: רש"א אף וכו' משהביאה שליש); חולין פ“ו מ”ו, אהלות פ“ז מ”ד, מקואות פ“ו מ”א, (נדה פ“ט מ”ה), טבול יום פ“ב מ”ג.

אבל יש “אימתי” לחלוק: חלה פ“ב מב (בבלי גטין ז ע"ב, ועי' שם בתוס'), מגילה פ”א מ“ג (עי' בבלי), סנהד' פ”ג מ“ג (עי' בבלי סנהד' שם), חולין פ”ה מ"ג (ומודה ר' יהודה).

אבל גם באלו – המחלוקת אינה על דברי “ת”ק" הסתומים, אלא שהוא חולק על דעת תנא אחר, שלא נזכר במשנה, או – כמו במנחות – על דעת תנא שנזכר אחריו.

זאת אומרת, שבכל־אופן יכולים גם דברי “ת”ק" להיות לקוחים ממשנתו של ר' יהודה, וכך הוא הדבר באמת.

וכך הוא הדבר גם ביחס ל“במה”: “בד”א" שבכלים פכ“ח מ”ז הוא לפרש, ובסוטה פ“ה מ”ז: בד"א במלחמת הרשות וכו' א“ר יהודה בד”א במלחמת מצוה וכו‘, כאן שנה גם ת“ק “בד”א”, אלא שנחלקו בלשון, זה קורא לזו “רשות” וזה קורא לה “מצוה” (תוס' סוף פ"ז: ר' יהודה היה קורא למלחמת הרשות מלחמת מצוה וכו'), ז"א שגם ר’ יהודה שנה את כל הפרק, והוסיף עליו: בד“א וכו', אלא שר”מ שנה: בד“א במלחמת הרשות וכו' וגם בעירובין פ”ז מי“א אין ר' יהודה “חולק” על ת”ק הסתמי, אלא חולק – לדעת רב חסדא (פ"א ב) – על מ"ז, ז"א שהמשנה שלפניה יכולה להיות משנת ר' יהודה.

כל אלו המשניות לקוחות אפוא בלשונן ממשנת ר' יהודה710.

ואפילו במקום ששנה רבי: ר' יהודה אומר, לא תמיד ר' יהודה חולק על ת“ק, אלא שרבי חולק ושָנה הדברים בשם יחיד, למשל פסחים פ”ה מ“ז, נזיר פ”ד מ“ג, או שחולק על תנא שנזכר לפניו, אבל ת”ק (הסתם) הוא ר' יהודה, כמו עירובין פ“ד מ”ט, “והא קמ”ל מאן ת“ק ר' יהודה”711.

ור' יהודה חולק בכ“מ רק בלשון: חוץ מסוטה, שהזכרתי, כלים פכ”ב מ“א (ירוש' ע“ז סוף פ”ב), עירובין פ”ו מ“א: אומרה בלשון אחר712, וכפשוטם של דברי ר”מ שבברייתא: מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין וכו‘, הוא הוא “ועשו צורכיכם”713; תוס’ יומא פ“א א, תוס' סנהד' פ”ה א (עי' לעיל), תוס' שבועות פ“ו ב, כלים ב”ק פ“ו יז (בשם ר"ג), נגעים פ”ה ב (עי' שם ג), תוס' פרה פי"א ח (לא נחלקו וכו' אלא על הלשון! “חכמים” הוא ר' יהודה בוודאי).

וישנם עוד סימנים – אמנם סימנים שאינם מובהקים – למשנת ר' יהודה שכדאי להזכירם:

א) כרגיל שנוי תמיד במשנה: ר' יהודה בן בתירה, אבל בכמה משניות רק “בן בתירה”: שבת פט“ז מ”א ומ“ג, פסחים פ”ד מ“ג (= ע“ז פ”א מ"ו), גטין פ”ה מ“ז, זבחים פ”א מ“ג, מנחות פ”א מ"ב.

והנה מצאנו בברייתא, תענית ג ע"א: ר' יהודה אומר משום בן בתירה (ועי' שם ג ע"ב).

ועל־כן אפשר שר' יהודה הוא ששנה כך תמיד: בן בתירה.

ואמנם ישנם גם רמזים לזה מתוך המקורות עצמם: בשבת שם מ“ז היא – ר' יהודה, ולמ”א אמרו בבבלי קיז א: ותרוייהו אליבא דר' יהודה, וכן בירוש' שם טו סע“ג: בן בתירה כר' יהודה (עירובין סוף פ"ט); בפסחים נזכר אחרי ר' יהודה; בגטין מ”ד סיפא היא ר' יהודה (ברייתא נג ב); במנחות מ“ג–מ”ד היא ר' יהודה.

ב) במשנה רגיל “בן עזאי”, בלי שמו, אבל במקומות אחדים: (ר') שמעון בן עזאי, זבחים פ“א מ”ג (על יד “בן בתירה”, עי' לעיל) = ידים פ“ד מ”ב, יבמות פ“ד מי”ג וידים פ“ג מ”ה (בסתם, אבל בדברי ר' יוחנן: בן עזאי!).

והנה בידים פ“ג מ”ה, לנוסח הבבלי במגילה ז א: שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים (סתם!) ר' יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת ר' מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת רש"א קהלת מקולי ב“ש וחומרי ב”ה; הסתם הוא אפוא בהכרח ‏ר' יהודה, וא"כ ברור,

שהדברים שאח“כ הם ממשנת הסתם (משנת ר' יהודה), כראיה לדבריו: אר”ש בן עזאי מקובל אני וכו‘; ומכאן הרווחנו. שעיקרה של פ“ג מ”ה ופ“ד מ”א–מ"ד (כל “בו ביום”) הם חלק ממשנת ר’ יהודה לעדיות. ואשר למ“ד של פ”ד, עי' תוס' קידושין פ“ה ד714: א”ר יהודה בנימין גר מצרי וכו'.

ואם כן הדבר, הרווחנו, שר' יהודה שנה במשנתו: שמעון בן עזאי.

רבי קיטע בכמה מקומות את המשניות שהשתמש בהן, וכך נהג גם במשנת ר' יהודה, וקטע אחד ישנו במשנתנו ממשנת ר' יהודה, שאינו מובן כלל:

בכלים פכ“ה מ”א715: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים וכו' דברי ר' יהודה רמ“א כל שיש לו תוברות יש לו אחוריים וכו‘. ופי’ המפרשים: חלוקים אחוריהם מתוכם, אינו מתאים למ”ו: ושאר כל הכלים שאין להם אחוריים ותוך שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא, כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין וכו' נטמא תוכו כולו טמא. ההלכה אינה כלולה אפוא בטרמין של “יש לו אחוריים ותוך”. אלא שזו קטועה, והפסיק רבי באמצעיתה כדי להביא מחלוקת ר“מ, שהיא חולקת על “כגון” של ר' יהודה, ולאשרנו ישנה משנה זו של ר' יהודה בברייתא (פסח' יז ב): כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך כגון וכו' נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו א"ר יהודה (כולה ר' יהודה) בד”א שנטמאו מחמת משקין וכו' (ובמ“ז: כל הכלים יש להם אחוריים ותוך ויש להם בית צביעה, הנוסח הנכון בתג”ק סי' ע“ב: שיש – יש וכן יוצא מתוס' ב”ב פ"ג יב).

וקיטע רבי סוף משנתו. ונשאר ע“י כך “ושאר כל הכלים” בלי הבנה, והוצרך להוסיף במ”ו: כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים וכו'.


ג. משנת ר' יוסי

ר' יוסי בן חלפתא תלמיד אביו ר' חלפתא716 ותלמיד ר' יוחנן בן נורי717, שאומר כ“פ בשמו (עִי' להלן), ותלמיד ר"ע718, ומוסר מעשים בשמו719. אבל את יחסו למשנת ר”ע ראינו כבר, שלא הלך אחריה ולא החזיק בשיטתה, כי בעיקרו היה תלמידה של ישיבת ציפורי720, תלמידם של ר' יוחנן בן נורי ואביו ר' חלפתא (ואולי גם של ראב"ע)721, והלך בשיטתה של המשנה הראשונה (כראב“ע בנזיר פ”ו מ"א ותוס' שם)722.

אחד הדרכים המיוחדים לר' יוסי הוא דרך ה“הכרעה” בין החכמים והדעות: תוס' מע“ש פ”ד ו–ז: א“ר יוסי723 נראין דברי ר"א בשבת ודברי חכמים בחול724, וכך במחלקותיו עם ר”מ725 ור' יהודה726.

וזו היא דרכו הידועה של רבי: נראין דברי ר' פלו' ב־ ודברי פלוני ב־.

זו היא פקודתם של “המכריעים לפני חכמים”, קידושין כד ב: – דברי ר“ש, רמ”א – ר' אלעזר אומר–רט“א–רע”א–המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר“ט בשן ועין – ודברי ר”ע בשאר איברים –

ואלו הם ה“מכריעים” הקבועים בישיבה, ש“אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין” (שישנם מכריעין), תוס' סנהד' פ"ז ו.

ור' יוסי היה בוודאי אחד מהם727, כשם שרבי היה כנראה אחד מהם.

וכיו“ב אנו מוצאים עוד לר' יוסי728: א"ר יוסי רואה אני את דברי ר' אליעזר במנחות (ובזבחים) ודברי ר' יהושע בזבחים (ומנחות)729; אלא שהברייתא משובשת בבבלי, וכבר תמה עליה ר”פ שם, אבל בתוס' מנחות פ“ד ה: אמר ר' יוסי רואה אני את דברי ר”א שאמר אם אין קומץ וכו' מדברי ר' יהושע שאמר וכו‘, וכך עיקרה של ברייתא זו: רואה אני את דברי ר"א במנחות מדברי ר’ יהושע במנחות ודברי ר' יהושע בזבחים מדברי ר“א בזבחים דברי ר”א במנחות שהיה אומר קומץ אע“פ שאין שירים מדברי ר”י וכו' דברי ר' יהושע בזבחים שהיה אומר וכו' מדברי ר"א וכו'.

הרבה ממשנת ר' יוסי נשׂרד במשנתנו, בין חלקי מסכות ובין פרקים.

א. כלים730

ר' שמשון מקינון בס' כריתות731 אומר:ו נראה אע"פ שר' סידר המשניות היו סדורות קודם לכן אלא שסָתם הלכתא וכו‘. אבל המשנה והמסכתא לא זזה ממקומה וסדרה הוא כבראשונה וראייה מהא דסוף כלים דתנן אמר ר' יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה שמתחלת אבות הטומאות ומסיימת אפרכסת [של] זכוכית טהורה. ואם ר’ סדר המשנה ושנה סדר הקדמונים היאך אמר ר' יוסי הכי והלא היה קודם שסדר רבי המשנה וכו'.

אמנם רז"פ732 מסבב את דברי הכריתות לדעתו ואומר: המאמר של ר' יוסי וכו' מראה בעליל, כאשר העיר כבר בעל ס' כריתות, שהיתה כבר מס' כלים סדורה לפני ר' יוסי, ומחליט שר' יוסי כיוון בסיומו זה למשנת ר"ע733.

אבל בעל הכריתות אינו אומר אלא “קודם לכן”, קודם לרבי ולא קודם לר' יוסי.

אבל טיבה של הערה חותמת זו של כלים יוצא מכמה דוגמאות, שכבר העירונו עליהם כמה פעמים: זו היא הערה־חותמת של מסדר המסכת, כהערת ר' יהושע בקינים פ“ג מ”ו (לעיל 62), כהערת ראב"י בברייתא שבחולין צד א (“ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם וכו' ומעשה באחד שזמן שלשה אורחים בשני בצורת וכו' אראב"י על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל. מאי קמ”ל דכולה ראב"י היא") וכהערת ר' יוסי בחולין פ“ח מ”א (עי' להלן, 142).

כי זוהי דרכו של רבי, להביא הערה אחת של דברי אותו תנא, שהשתמש במשנתו, בשמו (אמר ר' פלוני), כדי לגלות ע"י כך, שהמשנה – משנת ר' פלוני היא.

ובכלל מורה לשון “אמר ר' פלוני”, במקום שאינו וויכוח בין שני תנאים, שתנא פלוני ממשיך את הדברים שנאמרו לפני זה, ושגם דברים אלה מאותו תנא הם (כמו שהעירותי כבר למעלה במשנת ר' יהודה, 121).

נלכה נא בדרך זו גם בכלים, ואנו מוצאים:

1) בכלים פ“א מ”ו–מ“ט נחשבו “עשר קדושות”, אבל בפרטן הן אחת עשרה, אלא שבמ”ט שָנוי חילוק בין ההיכל ל“בין האולם ולמזבח”, שבהיכל אין נכנסים שלא רחוץ ידים ורגלים ובין האולם ולמזבח נכנסים. וזו דעת ר' מאיר בתוס' כלים ב“ק פ”א ו: נכנסין לבין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נכנסין וכו‘. חכמים אלה הם ר' יוסי, שדבריו סמוכים למשנה זו: אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם וכו’. לר' יוסי אין אפוא אותו חילוק בין “בין־האולם־ולמזבח” להיכל שנשנה במ“ט, ו”עשר קדושות" הן, ות“ק של מ”ו–מ"ט (חוץ מן “ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים”, שהיה שנוי במשנת ר' יוסי ביחד עם “בין האולם ולמזבח”) – ר' יוסי הוא (ר“ש ורע”ב), וכשהוסיף רבי בתוך משנת ר' יוסי מעלה זו ממשנת ר"מ, המשיך את דברי ר' יוסי (“בחמשה דברים”) בשמו: אמר ר' יוסי (וכיו“ב ראינו למשל בעדיות פ”א מ"ו, למעלה עמ' 117).

אבל בעל ספרי זוטא734, השתמש כאן במשנת ר' יוסי, או במשנה קדומה דומה לה, שלא הבדילה בין ההיכל לבין “בין האולם ולמזבח”: ובעלי מומין כהנים פרועי ראש ושתויי יין (ונשמט: ושלא רחוץ ידים) היו נכנסים לפנים מכאן (=לפנים מן הדוכן) אבל לא היו נכנסים בין האולם ולמזבח ולא735 לאולם ולא להיכל וכו' אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין736 פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה737.

וכאן היה עוד במשנת ר' יוסי: כשם שהכל פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן דמים וכו' הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל אלא שלבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה וכו' (תוס' כלים ב“ק פ”א ו: ר' יוסי אומר), או כנוסח הבבלי (יומא מד א): הא מעלה יש בין ההיכל לבין האולם ולמזבח אלא שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה ובין שלא בשעת הקטרה וכו'.

והמעלה השניה (מ"ז), שהיא שנויה בתוס' כלים ב“ק ספ”א בשם ר' מנחם בר' יוסי: ר' מנחם בר' יוסי אומר עירות מוקפות חומה וכו‘, שנויה בקיצור וסתם גם בס"ז: ערי חומה מקודש[ו]ת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ וכו’ – אפשר וקרוב שר' יוסי עצמו שנה אותה בשם בנו, כשם ששנו בתוס' ב“מ פי”א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר התחתון וכו‘, ובמשנה (פ“י מ”ב): ר' יוסי אומר התחתון וכו’.

2) כלים פכ“ג מ”ד: המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומַשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים אמר ר' יוסי אין בהם משום מושב – כולה ר' יוסי היא, שר' מאיר חולק על “כר וכסת” בתוס' (כלים ב“ב פ”ב ח): רמ"א אין טמאין וחכ"א טמאין מדרס.

וב“כסא של כלה” חולק עליו ר' יהודה בפכ“ב מ”ד (= עדיות פ“א מי”א), שהיא ר' יהודה (כמו שביררנו במשנת ר' יהודה, עמ' 118).

וכיו“ב פי”ז מי“ב: א”ר יוסי ישנו כראש וכו' – כולה ר' יוסי.

3) פכ“ז מ”ט: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (משנת ר"מ) אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם כן נגע בו הזב (שלא היה דבר ביניהם) וכו‘. ובמ"י: שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (דברי ר"מ, חולין עב ב) וכו’.

אבל בפ“ב מ”ו שנינו – ובזה אנו באים לסתמות של ר' יוסי –: סדין שהוא טמא מדרס ועשאו ווילון טהור מן המדרס אבל טמא טְמֵא מת738. וזו היא דעת ר' יוסי בפכ“ז מ”ט ומ“י הנ”ל, שאינו טמא מגע מדרס (עי' “חזון נחום”)739.

4) פט“ז מ”ז: והכסא שתחת התיבה וכו' ואנלגין של ספר וכו' ותיק נבלין וכו' והמרכוף של זַמָר וכו' הרי אלו טהורים זה הכלל אמר ר' יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור – כולה ר' ‏ יוסי היא, וב“מרכוף של זמר” שנינו בפירוש בתוס' כלים ב“מ פ”ה י: ר' יוסי אומר (כנו' ר“ש ספט”ו) מרכוף של זמר טהור וכו', אבל ר' יהודה בסוף פט"ו שנה “מרכוף” סתם: המרכוף טהור (עי' לעיל, 117)740.

5) פ“ב מ”ג: הטהורין שבכלי חרס וכו' והספינה741, (מ"ד) מגופת היוצרין וכו‘, תוס’ כלים ב“ק פ”ב ג: ר' יוסי אומר אף הספינה742 ומגופת היוצרין.

6) פי“ז מי”ז: מחצלת קנים ושל חלף טהורה743. אבל בסוכה פ“א מי”א שנינו: מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה וכו' רא"א אחת קטנה ואחת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. אלא שמשנת כלים זו משנת ר' יוסי היא שכן העיד בנו ר' ישמעאל בשמו744: של קנים ושל חילף (בבלי: חילת) גדוּלה מסככין בה וארוגה אין מסככין בה (שהיא ראויה לשכיבה) ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארוגה מסככין בה (בבלי: אחת זו ואחת זו מסככין בה) וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו, ובכן אינה מקבלת טומאה.

[אך בפ“כ מ”ז שנינו: מחצלת שעשה לה קנים לארכה טהורה וכו‘. לפי משנה זו מחצלת קנים, שאין קָניה עשויים לארכה (שראויה לשכיבה) ושלא הותרו ראשי המדנין שלה טמאה. ורבנן דר’ יוסי היא. ועי' תוס' כלים ב“מ פ”ז יא: מחצלת שעשה לאוהלין וחישב עליה לשכיבה וכו' דברי ר“מ ר' יהודה אומר וכו‘, ולפי דברי שניהם מחצלת קנים מקבלת טומאה. ולמשנתנו "מחצלת מאימתי מקבלת טומאה וכו’ " (פ”כ מ"ז

סיפא) נוסף בתוס' שם: ר' יהודה אומר משיקשר ראשי המדנין (הקנים) וכו'.

ר' מאיר ור' יהודה חולקים אפוא על ר' יוסי ואומרים, שמחצלת קנים מקבלת טומאה, ומשנת סוכה – משנת חכמים היא.]

7) פ“ח מ”ט: פורנה אם יש ליזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטגיות745, רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות. ובתוס' ב“ק פ”ו יז שנינו: רמ"א משום ר"ג אם יש לה ליזבז טמאה ר' יהודה אומר משום ר"ג אם יש לה איצטגיות746, ר' יוסי אומר משום ר"ג אם יש לה ספיות וכולן שם אחד הן747.

כאן שנה רבי סתם כדברי ר“מ (אבל לא בשם ר"ג) “ליזבז”, ואת דברי ר' יוסי בשם ר”ג שנה סתם בשם ר“ג, ז”א כמו שהיו שנויים במשנת ר' יוסי, ודברי ר' יהודה בשם ר“ג שנה רבי בשם ר' יהודה, כאילו הם דברי ר' יהודה עצמו, וכך יש לנו כאן סתמו של ר' יוסי אצל ‏סתמו של ר”מ, אלא שלא נחלקו כאן אלא בלשונו של ר"ג.

8) פ“ב מ”ז: ריב"נ אומר חולקין את עוביו וכו‘, תוס’ פ“ב ז: ר' יוסי אומר משום ריב”נ.

9) ופ“ל מ”ג: ר' יוסי אומר בבעץ טמא, בתוס' ב“ב פ”ז ט: ר' יוסי בשם ריב"נ.

10) פי“א מ”ג: מן השחולת ומן הגרודת טהורין ריב“נ אומר (אף)748 מן הקצוצת. בתוס' ב”מ פ“א א: ר' יוסי אומר העושה כלים מן הקצוצת טמאין ריב”נ אומר העושה כלים מן הגרודת טמאין, כלומר שר' יוסי שנה “מן הגרודת טהורין” ולא “הקצוצת”, וריב“נ שנה “מן הקצוצת טהורין” ולא מן הגרודת (וסמי מיכן “אף”). זאת אומרת אפוא, שמ”ג כולה משנת ר' יוסי, והוא ששנה דברי ריב"נ רבו (וסיפא "ומן המסמרות שידוע וכו' " – ר' אלעזר בר' יוסי היא, תוס' שם ב).

11) פי“א מ”ו: פיקה של מתכת ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ומצופה טהורה.

אבל בתוס' כלים ב“מ פ”א ה: אמר ר' יוסי בא ר' יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא אמר לו מה אתה אומר בפיקה של מתכת אמר לו טמאה אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר749.

הר“ש נדחק לומר דתרי תנאי ואליבא דר”ע: אבל המשנה משובשת, כי “ומצופה טהורה”, שאחריו מוכיח שלפניו היתה כאן “טומאה” כלהלן במשנתנו וכבמ“ד, והרמב”ם נדחק לפרש “ומצופה טהורה” לדברי־הכל; אבל אין ספק שהמשנה מוחלפת ושעיקרה: ר“ע מטהר וחכמים מטמאין750, אבל מפני שהלשון הרגיל במשנה הוא “פלו' מטמא וחכמים מטהרין”, וכן “ר”ע מטמא וחכמים מטהרין”751, וכן: ר“ע מטמא וריב”נ מטהר752, נשטף לו לַשונֶה גם כאן לשון “ר”ע מטמא וחכמים מטהרין". והמשנה – ר' יוסי.

12) פ“כ מ”ב: עריבה וכו' הניחה בגשמים וכו' – ר' יוסי בתוס' ב“מ פי”א א־ב: ר' יוסי אומר מטמאת ומטהרת אפילו עשרה פעמים ביום כיצד הניחה בגשמים וכו'.

על משנת ר' יוסי, המתנגדת לפכ"ד של ר' יהודה. כבר דיברנו; ואני מזכיר כאן לצד: של ר' יוסי:

13) כלים פכ“ו מ”ג: והפרקלימין (περικνήμιον) טהורין וכל בית אצבעות טהורות חוץ משל קייצין; ‏ היא חולקת על פכ“ד מט”ו (משנת ר' יהודה, עי' לעיל עמ' 109), ומפורש בתוס' ב“ב פ”ב יא: ר' יוסי אומר כל הפרגלינין טהורין וחכ"א שלשה וכו'.

14) כלים פי“ד מ”ח: סנדלי בהמה [ו]של753 מתכת טמאין של שעם טהורין, ובתוס' שם יא: שלשה סנדלין של אדם טמא מדרס של מתכת754 ושל בהמה טמאה טמא מת ושל שעם ושל צפירא טהור מכלום755, וזו בוודאי משנת ר' יוסי בשבת פ“ו מ”ח (וכנוסחאתו של רב שם): הקיטע יוצא בקב שלו (של עץ) דברי ר“מ ור' יוסי אוסר, ובעדיות פ”ב מ“ח תנן: שלשה דברים אמר ר”ע על שנים הודו לו ועל אחד לא הודו לו. על סנדל של סיידין (“סנדל של עץ ושל קש”) שהוא טמא מדרס וכו' והודו לו וכו‘, אבל בתוס’ עדיות פ“א יג: סנדל של עץ ושל סיידין שטמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, וכן בתוס' כלים ב”ב פ"ד ה756: סנדל של קש ר' עקיבא מטמא והאשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת ולא הודו לו, ופירשן התלמוד (בשבת שם): והתניא (במשנת עדיות!)‏ הודו לו, אמר רב הונא מאן הודו לו ר' מאיר ומאן לא הודו לו ר' יוסי (הסוכר שסנדל של עץ ושל קש אינו סנדל).

ודבריו אלה של רב הונא, שמקורם בוודאי בקבלה (כשאר דבריו לתמיד ומדות, גטין פ“ח ונדרים פי”א: עי' להלן, 140), יוצאים, כמו שהעירותי כבר, גם מכלים פ“ה מ”א ותוס' כלים ב“ק פ”ד א.

וזו היא משנת כלים פי“ד מ”ה ותוס' ב“ב פ”ב יא: של שעם טהורין (טהורין מכלום)757, כי “עץ” ו“שעם” דינם אחד758, ומשנת שבת, שר' יוסי אוסר לצאת בשבת בקב הקיטע (של עץ) – כר' אליעזר בתוס' שם פ"ה (פ"ו) א, ור' אליעזר אומר, בתוס' יבמות שם, שסנדל של עץ אינו סנדל: אמר ר' יהודה אילו ראה ר' אליעזר סנדל של עץ של עכשיו היה אומר עליו הרי הוא כסנדל לכל דבר.

15) פכ“ח מ”ד: מטפחות סְפָרים בין מצויירות בין שאינן מצויירות טמאות כדברי ב“ש בה”א מצויירות טהורות ושאינן מצויירות טמאות (“טומאת מת”) רבן גמליאל אומר אלו ואלו טהורות. וזו משנת ר' יוסי, ששנינו בתוס' ב“ב פ”ו ט: ר' יוסי ור"ש אומרים נראים דברי ר"ג במטפחות ספרים ובדבריו אנו מודים (כיו“ב בתוס' פרה פ”ט ו: ר' יוסי ור“ש אומרים נראים דברי ר”ג בנחש759 וכדבריו אנו מורים)760.

ובכן משנה זו, ששנתה דברי ר“ג באחרונה, בניגוד למשנת ר' יהודה שבפכ”ד מי"ד (עי' לעיל עמ' 114), משנת ר' יוסי היא.

16) פכ“ב מ”ט: כופת שסירקו וכרכמו ועשאו פגים761 ר“ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו – תוס' ב”ב פ“ב א”ב: כיפת (כופת) חלק וכו' ר“מ ור”ש מטמאין ר' יוסי וראב“צ מטהרין, אמר ר”מ וכו' אמר ר“ש וכו' אמר ר' יוסי (כר"ש שם) מעשה בארבעה זקנים וכו' וטיהרוהו לו, אמר ראב”צ וכו‘, ומשנתנו ר’ יוסי.

17) פי“א מ”ד: קלוסטרא טמאה – כר' יוסי בעירובין פ“י מ”י)762.

וכבר העירונו, שבניגוד לפכ“ד מט”ז הוא גם פכ“ח מ”ט ומ“י: סבכה של זקנה טמאה משום מושב וכו' סבכה שנקרעה וכו‘, שהם מתאימים לשורת השלשה שבתוס’ ב”ב פ“ב; שהיא כולה משנת ר' יוסי וחולקת על משנת ר' יהודה שבפכ”ד,

אחד מיסודותיה של משנת כלים הוא אפוא משנת ר' יוסי.

כמובן רק יסודה של משנת כלים היא ממשנת ר' יוסי, רק רוב הסתמות, או הרבה סתמות. כי מצד אחד יש במסכת כלים כמה שרידים ישנים מאד מזמן הבית וסמוך לחורבנו: פ“ה מ”י: וזהו תנורו של בן דינאי, הוא אלעזר דינאי הקנאי; פ“ו מ”ב: וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים כנגד הסלע; פי“ז מי”ב: הו אגרופו של בן־בטיח763 (בן אחותו של ריב"ז), כמלא מקדח גדול של לשכה; פט“ו מ”ו: נבלי השָרָה ונבלי בני לוי (גם בפכ“ד מי”ד), משקה בית מטבחיא, ספר העזרה; פי“ח מ”ג: מלבני בני לוי. והתבונן גם לדברי ריב"ז (פי“ז מט”ז): ועל כלן אריב"ז אוי לי אם אומַר (ונזכר גם בפ“ב מ”ב)764, וכן יש לשים לב גם לדברי ר' יהושע (פי“ג מי”ז): ועל כולן אמר רבי יהושע דבר חדש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. וודאי שהיתה “מסכת” כלים מזמן הבית.

ומצד אחר כבר שינה רבי פני משנת ר' יוסי ועיבדה, והשתמש בכלים, כמו בכל מקום, בכמה משניות אחרות: במשנת ר' מאיר, במשנת ר' יהודה (הרבה מאד) ובמשנת ר' שמעון.

וזאת רואים אנו כבר מתוך רוב זכרון התנאים הנזכרים:

ר' מאיר – כל"ב פעמים, ר' יהודהכנ"ז פעמים, ר' שמעון – כל' פעמים.

בשמם נזכרו אפוא ר"מ ור' יוסי (כל"ה פעמים) כמעט במספר שוה, ור' יהודה כמעט – כפלים במספר. (ר"ש נמשך כנראה גם כאן כרגיל במקומות אחרים, – אחרי ר' יוסי: ר' יוסי ור' שמעון אומרים!).

רבי שׂם אפוא אמנם ליסוד משנתו – משנת ר' יוסי, אבל “לא כולה”765), אלא השתמש הרבה גם במשנת ר' יהודה (גם סתם) במשנת ר' מאיר (גם סתם) ובמשנת ר' שמעון (גם סתם).

וכך הוסיף כמה דברים שלא שנה אותם ר' יוסי כלל – ממשניותיהם של חבריו, כמו:

כלים פ“ה מ”ג: בית הפך וכו' דברי ר“מ ר”ש מטהר, פ“ג מ”ב: חבית וכו' דברי ר“ש ר' יהודה אומר וכו' ר' מאיר אומר וכו', פ”ז מ“ב: הרחב שלו ר”מ מטהר ור' יהודה מטמא, מ“ה כולה:… דברי ר”מ ר“ש מטהר (ד"פ), פט”ו מ“א: ושאר כל הכלים וכו'766 דברי ר”מ ר' יהודה אומר וכו' אין בין דברי ר"מ לדברי ר' יהודה וכו'; פי“ז מי”א: מזונו לחול וכו' דברי ר“מ ר' יהודה אומר וכו' אלו ואלו מתכוונין להקל, רש”א וכו' ר' יוחנן ב“ב אומר וכו'767; פכ”ה מ“א–מ”ב: דברי ר' יהודה רמ“א וכו', מ”ג: דברי ר"מ ר' יהודה אומר וכו', וכדומה.

[וכן הוסיף כל פרק כ"ד ממשנת ר' יהודה (לעיל עמ' 116)].

וכך הוסיף דעתם של תנאים אחרים אחרי סתם של ר' יוסי, למשל פ“ט מ”ד: וכן חתיכה של לפת ושל גמי ר“ש מטהר בשני אלו – בתוס' ב”ק פ"ו יט: ר' יוסי מטמא בגמי מפני וכו' (אבל גם ר"מ מטמא, שם), ועוד.

או שהביא את שתי הדעות בצורת מחלוקת מפורשת: ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר, כמו: ראב“צ – ר' יוסי – (פ“ב מ”ו)768, וכאן בוודאי כולה ר' יוסי, ששנה את דברי ראב”צ ואח“כ – את דעתו (“ואני אומר”); פ”ח מ“ח: ר' יהודה – חכמים (ר"מ) – ר' יוסי; מ”י: ר“מ – ר' יהודה – ר' יוסי; פי”ח מ“ד: ר”מ

ור' יהודה – ר' יוסי ור“ש, וכאן מסיים: אמר ר' יוסי מה שנה זה ממלבני בני לוי, וא”כ וודאי שר' יוסי שנה כאן: חבריי (“מאיר ויהודה”) היו אומרים – ואני אומר (ורבי הוסיף רק דעת ר"ש, עי' בהע' 51); פי“ט מ”ג–מ“ד: דברי ר”מ ר' יוסי אומר; פכ“ו מ”ד: סתם769 – ר' מאיר – ר' יוסי; פכ“ה מ”ז: ר"ט – ר"ע

– ר“מ – א”ר יוסי – (ושניהם מפרשים את דברי ר“ע, למ”ה: כיצד וכו', דברי ר' יוסי לר"ע), וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פכ“ח מ”ו: דברי ר“מ ר”ש מטהר ר' יוסי אומר (מכריע).

או שרבי שונה במקום סתמו של ר' יוסי סתם אחר, ואחריו: ר' יוסי אומר, אמר ר' יוסי, כמו:

פ“א מ”ט: סתם (ר"מ) – א“ר יוסי – (עי' לעיל), וכאן בוודאי כולה ר' יוסי; פי”ח מ“א: סתם – ר' יוסי אומר –, שם מ”ג (כנו' המוגה: שאינן), כנ“ל: פכ”ב מ“ב ופכ”ג מ“ב, כנ”ל: פכ“ו מ”א: סתם – ר' יהודה אומר אף – רשבג“א אף – א”ר יוסי והלא – לא אצרו אלא בכפיפה – (כהוספת ר' יהודה), ומכיון שרשב"ג היה צעיר מר' יוסי ור' יהודה, וודאי שלא ר' יוסי שנה את דבריו, אלא רבי הוסיפם; מ“ו: סתם – ר' יוסי מטהר משום אביו; פכ”ט מ“ב: סתם (יתר מכאן חבור לטומאה ואין חבור להזייה) – ר' יוסי אומר אף לא לטומאה, וכאן יוצא מפורש מן התוס' שכולה ר' יוסי, והוא שנה: חבריי (ר"מ ור' יהודה) היו אומרים יתר מכאן וכו' ואני אומר אף וכו‘, שכן שנינו בתוס’ ב”ב פ“ז ד–ה: יותר מכאן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה בד”א בזמן שאין עתיד לגוֹד אבל בזמן שעתיד לגוד חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה דברי ר' מאיר [ו]ר' יהודה (ו)ר‘770 יוסי אומר(ים) אף לא לטומאה. אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו’, ודברי ר' יהודה נזכרים באהלות פט“ו מ”ח771 ומקואות פ“י מ”ה.

ואין ספק אפוא, שבהרבה מאלה שהבאנו לא רבי הוא ששנה ראשונה את דעת החולקים על ר' יוסי, אלא כבר ר' יוסי עצמו שנה במשנתו: מאיר היה אומר (יהודה היה אומר, חבריי היו אומרים) – ואני אומר (עי' הדוגמאות לעיל), ורבי שינה לשון זה ללשון: רמ“א – ר' יוסי אומר, רמ”א – וחכ"א, וכדומה.

ויש ששנה רבי משנה החולקת על ר' יוסי ולא הזכיר כלל את דעתו, למשל: פ“ה מ”ו: תנור שנתן בו עפר וכו' – משנת ר"מ בתוס' ב“ק פ”ד ו, ו“חכמים” חולקים עליו, ור' יוסי אומר שזו דעת ר' אליעזר אבל חכמים חולקין: ר' יוסי אומר [ר' אליעזר אומר]772 מעפר ולמטה וכו' (דברי ר' מאיר)773 וחכמים אומרים וכו‘; פכ“ב מ”ד משנת ר' יהודה (עי' לעיל, 118), ור’ יוסי חולק בתוס' ב“ב פ”א יב, ובכסא של כלה שנה רבי דעתו של ר' יוסי בפכ“ג מ”ד (עי' לעיל, 128). וכאן שנה דברי ר' יוסי בשמו (אמר ר' יוסי), אע“פ שבמקומו אין חולק עליו, מפני שר' יהודה חולק עליו במקום אחר. וכן שנה דברי ר' יוסי בשמו בלי מחלוקת גם בפ”ג מ“ז: קומקום ר' יוסי אומר וכו' וכן היה אומר וכו', פ”ח מ"י: היה פונדיון וכו' ר' יוסי אומר וכו'.

ויש שרבי שונה: פלו' אומר – וחכ"א, ובכמה מהם “חכמים” אלה אינם אלא ר' יוסי, זאת אומרת שראה רבי דברי ר' יוסי ושנאם בלשון חכמים, או שר' יוסי עצמו שנה כך. כך למשל:

פ“ד מ”ה: ר' יהודה – וחכ"א – (והוא ר' יוסי, עי' לעיל לפכ"ד), פ“ה מ”א: דברי ר“מ וחכ"א (והוא ר' יוסי, עי' לעיל לעדיות); פ”ג מ“ה: ר”מ ור“ש – וחכ”א (כנראה ר' יוסי. עי' פרק זה מ“ז ותוס' פ”ג ב); פ“ד מ”א סיפא: ר' יהודה – וחכמים –; פי“ג מ”ד: דברי ר“מ וחכמים –; פי”ד מ“ו: ר' יהודה וחכמים –; פ”כ מ“ז: סתםוחכמים –, ופ”ח מ“ח: ר' יהודה אומר – וחכ"אר' יוסי אומר –; וכאן בוודאי שנה ר' יוסי עצמו: יהודה היה אומר – מאיר (=חכמים) היה אומר – ואני אומר, אבל רבי ראה דברי ר”מ ושנאם בלשון חכמים.

ויש ששנה במקום אחד סתם של ר' יוסי, ובמקום אחר – סתם של אחרים, כמו: פכ“ד של ר' יהודה והמקבילות הסתמיות של ר' יוסי (עי' לעיל); הסתם בפט”ו מ“ו (ר' יהודה, עי' לעיל, 117) ופט”ז מ“ז (ר' יוסי, עי' לעיל, 129). ולפעמים גם זו אצל זו (כיו“ב בחלה פ”א מ"ו, ועוד), כמו בפ”ח מ“ט (לעיל); בפי”ב מ“ג–מ”ו, שבמ“ג–מ”ה רישא נשנו רוב הדברים שנשנו שם במ“ה סיפא – מ”ו: כסוי טני וכו' ר"ג

מטמא וכו' (מ"ג), מסמר של אבן השעות טהור ר“צ מטמא (מ"ד), וארון של גָרוֹסוֹת ר”צ מטמא וחכמים וכו' (שם), מסמר של שולחני טהור ור“צ מטמא, ואין בעיקר משנת כלים כאן לא “תלוי הגרדות” (שבמ"ו) ולא “טבלה שנחלקה לשנים”, אבל מ”ה סיפא־מ“ו לקוחות כמו שהן מעדיות פ"ג מ"ח־מ"ט. ומשנת כלים סוברת בוודאי ב”תלוי המגרדות“, שלא נחלקו עליו, שהוא טהור, כר' נתן בתוס' (ב“מ פ”ב יב) וכדברי חכמים בפט”ו מ“ד, שכל התלויות טהורות. ובטבלה “שנחלקה לשנים”, שר”ג מטמא וחכמים מטהרין, שנינו בעדיות ובמ“ו: ומודים חכמים לר”ג בטבלה שנחלקה לשנים אחד גדל ואחד קטן, שהגדול טמא והקטן טהור, אבל ר' יהודה אומר (בתוס' כלים ב“מ פ”ב יג): לא נחלקו ר“ג וחכמים על טבלה שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחבירו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים774 בחבירו [עד] שהשנים775 שוין שר”ג מטמא וחכמים מטהרין; ר' יהודה חולק אפוא על

סתם עדיות (ומודים וכו'), וסובר שגם באחד גדול ואחד קטן אבל אינו גדול בשנים בכל־זה נחלקו,

ובפ“ה מ”ז שנינו: תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה776 וכו' רש"א וכו' חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן (הגר"א: סיפא פירושא דרישא!) הגדול טמא והקטן טהור (כסתם עדיות: ומודים וכו'), חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים הקטנים טהורין (זו כדברי ר' יהודה בתוס'). ובתוס' שם (ב“ק פ”ד ח): תנור שחלקו לשנים (ו)אפילו כל שהוא777 ואפילו מבית האומן טמא לפי שאי אפשר לכוון778, וכך נוסף למשנתנו זו גם בספרא779 (שמיני פ"י ג): חלקו לשנים והם שוים טמאים מפני שאי־אפשר, וזו כר"ג של סתם עדיות ולא כחכמים, ולא כר' יהודה בתוס' (או, אם “עד” בכלל, גם כר"ג דר' יהודה).

ונראה אפוא שפ“ה מ”ז – ר' יוסי היא ושלש מחלוקות בדבר.

פי“א מ”ד: קלוסטרא (נגר שיש בראשו קלוסטרא) טמאה ומצופה780 טהורה וכו' והקלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה וכו' (שאינה כלי, וטהורה היא) ר"ט אומר הרי היא ככל הכלים ומטלטלת בחצר, והיא טמאה, כמו ששנינו בתוס' (ב“מ פ”א ו): קלוסטרא ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה וכו' כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה781 אמר יפה אמרה ברוריא.

הסיפא היא אפוא משנת ר' יהודה, שפסק כחכמים (ר' יהושע) המטהרים; אבל רישא “קלוסטרא טמאה” – ר' יוסי היא, שכן שנינו בעירובין פ“י מ”י: נגר שיש בראשו גלוסטרא ר' אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר (“ככל הכלים ומטלטלת בחצר” וטמאה כר"ט)782, יבמות צו ב.

וכאלה עוד.

וכמה דברים השמיט רבי לגמרי ממשנת ר' יוסי: תוס' ב“ק פ”ו ד (לפ“ח מ”א): (“אמרו לו” שבמשנה) א“ר יוסי וכו' אריב"נ וכו' (מפני שהוא אומר בתוס' שם: היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ריב"נ); תוס' ב”ק פ“ז ג (לפ”ט מ“ח: כיצד בודקין וכו' ר' יהודה וכו' ר' יוסי וכו‘; תוס’ ב”ק פ“ז ד (לפ“י מ”א): ור' יוסי מוסיף: תוס' ב”מ פ“ה ט; פ”ה ד; ב“ב פ”ה ו: א“ר יוסי שאל יונתן בן חרשא וכו', ב”ב פ“ז ה: א”ר יוסי אני אומר וכו‘, ב“ב פ”ג יב (לפכ“ה מ”ט): א"ר יוסי לשון זה כפול וכו’, ועוד.

וכבר העירונו על השורה שבתוס' ב“ב פ”ב ט–יב, שכולה ר' יוסי.

[וכשאנו עוברים על משנת כלים אנו רואים, שר' יוסי וחבריו נזכרים כך:]

I X [=סתם] (=ר' יוסי)

II אמר ר' יוסי (ר' יוסי אומר)

III X (=ר' יוסי) – ר' פלוני אומר

X (=ר' מאיר) – ר' יהודה – X (=ר' יוסי)

IV X (=ר' יוסי) – X (=ר' מאיר, ר' יהודה)

X (=ר' מאיר) – אמר ר' יוסי (ר' יוסי אומר)

ר' פלוני אומר – ר' יוסי אומר (אמר ר' יוסי)

X – ר' מאיר – ר' יוסי

V ר' מאיר – ר' יהודה – ר' יוסי

ר' יהודה – חכמים – ר' יוסי

VI ר' פלוני – חכמים

VII X (=ר' מאיר, ר' יהודה, ר' שמעון)

VIII פרק כ"ד (ר' יהודה)

[שאר החכמים, הנזכרים בכלים הם:]

ר' עקיבא

פ“ב מ”ב, מ“ד; פ”ג מ“ח; פי”א מ“ו; פי”ב מ“ה; פי”ד מ“א; פי”ז מ“ה, מי”ג, מי“ז; פ”כ מ“ד, מ”ו; פכ“ב מ”ז מ“ט, מ”י; פכ“ה מ”ד, מ“ז; פכ”ז מ“ה; פכ”ח מ“ב, מ”ז.

[שנה משנת ר"ע, תוס' מע“ש פ”ב יב, סנהד' פ“ג מ”ד: זו משנת ר“ע אבל משנה ראשונה וכו‘; תוס’ מע”ש פ“ב א: זו משנת ר”ע וכו' וחכמים לא הודו.]

ר' ישמעאל

פ“ב מ”ב; פ“ו מ”ג.

[ר' יוסי בשם ר' ישמעאל, תוס' ב“ק פ”ו יח (=בבלי נד ב); תוס' מקואות פ“ז ג; תוס' סנהד' פ”ג ה–ו: שלשה דברים משום שלשה זקנים: ר' עקיבא או' – בן עזאי או' – ר' ישמעאל אומר (זבחים ט ע"ב). ועי' כתובות פ“ה מ”ה: המשרה וכו' או מארבעה קבין שעורים (=משנת ר' ישמעאל!). אמר ר' יוסי לא פסק לה שעורים אלא ר' ישמעאל וכו'.]

ר' יוחנן בן נורי

פי“א מ”ג; פי“ז מ”ה, מי“ד (אריב"נ), מי”ז; פ“ל מ”ב.

[וכמה דברים נמסרו במשנתנו בשם ר' יוסי והם דברי‏ ריב"נ (עי' לעיל), כי ר' יוסי קיבל מר' יוחנן בן נורי רבו783 שהיה תלמיד ר' אליעזר784 ותלמיד ר' חלפתא אבי ר' יוסי785.]

ר' אליעזר

פ“ב מ”ח; (פ“ג מ”ב); פ“ה מ”י; פ“ח מ”א; פי“א מ”ה, מ“ח; פי”ד (מ"א), מ“ז ב”פ; פט“ו מ”ב; פי“ז מ”א; פי“ח מ”ט; פכ“ו מ”ב, מ“ד, מ”ה; פכ“ז מ”ה (מי"ב); פכ“ח מ”ב.

בתוס' ב“ק פ”ד ו: ר' יוסי אומר ר' אליעזר אומר.

[ר' יוסי משתמש במשנת ר"א יותר מכל חבריו, חוץ מר' יהודה, שהיה שונה משנתו (תוס' זבחים פ"ב יז)] ועי' סנהדרין סח א ששאלו את ר' אליעזר בהלכות כלים (פכ“ג מ”א ופכ“ו מ”ד), ועי' אדר“נ פכ”ה ג.

ר' אלעזר בן עזריה786, פ“ג מ”ח.

ר' אליעזר בן יעקב787, פ“ז מ”ג; פכ“ח מ”ט.

רבן גמליאל (דיבנה), פ“ח מ”ט; פי“ב מ”ג, מ“ו; פי”ז מ“ב; פכ”ח מ"ד.

רבן שמעון בן גמליאל (מובא הרבה במשנת ר' יוסי)

פ“ז מ”ו; פי“א מ”א; פי“ז מ”ד; פכ“ו מ”א; פכ“ח מ”ג.

ר' אלעזר בר' צדוק, פ“ב מ”ה, מ“ו; פכ”ו מ"ט.

[אנו מוצאים אותו בעיקר במשנה, שהשתמשה במשנת ר' יוסי: תוס' ב“מ פ”ד ד (לפי“ד מ”ב: רש"א), פ“ד טז (לפי"ד סוף מ"ח), סוף פ”ט (לפי“ט מ”ג), ב“ב פ”ב א ר' יוסי וראב“צ (פכ“ב מ”ט) שם ב–ג, שם יב (לפכ“ד מי”ז: רש"א), שם פ”ו ט (=פט“ז מ”ז!), פ"ז י.]

ר' צדוק, פי“ב מ”ד ב“פ, מ”ה.

ר' יהודה בן בתירא, פ“ב מ”ד.

ר' טרפון, פי“א מ”ד, מ“ז; פכ”ה מ"ז.

ר' יוחנן הסנדלר, פיה מיה.

[ר' יוחנן בן ברוקא, פי“ז מי”א, (=עירובין פ“ח מ”ב)].

ר' נחמיה, פי“ח מ”ה.

ר' שמעון שזורי, פי“ח מ”א.


ב. אהלות

בעירובין פ“ז מ”ג שנינו: חריץ שבין שתי חצרות וכו' מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות. מערבין וכו'.

וע"ז אמרו בבבלי (עח ב–עט א): מלא עפר. ואפילו בסתמא והתנן (אהלות פט“ו מ”ז) בית שמילאהו עפר788 או צרורות וביטלו789, ביטלו אין לא ביטלו לא. אמר רב הונא מאן תנא אהלות ר' יוסי.

וע"ז שואל התלמוד: אי ר' יוסי איפכא שמעינן ליה דתניא790 ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל. אלא אמר רב[י]791 אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי.

אבל באהלות שם שנינו: בית שמילאהו עפר או צרורות (ו)בטלו792 וכן כרי וכו' טומאה בוקעת ועולה וכו‘. ובכל אופן נמשך “ובטלו” על הבית (כפי' הרמב"ם), שהרי לא שנינו “וביטלן”793; זאת אומרת אפוא שע“י עפר סתם ביטל את הבית. ולענין תבן שנינו באהלות שם במ”ו, שאינו בטל: בית שהוא מלא תבן וכו’ (עי' ר"מ), ועל משנה זו שנינו בתוס' שם; ור' יוסי אומר תבן שאינו עתיד לפנותו הרי הוא כעפר ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן.

ז"א שסתם תבן אינו בטל וסתם עפר בטל. ר' יוסי שבתוס' אינו חולק אפוא על המשנה אלא מוסיף על משנתו (הוספה שהשמיטה רבי).

ובירוש' עירובין (פ“ז כד רע”ג=פסח' פ“ז לד ע”ד) אמרו ל“אפילו קש או תבן”: הא תבן לבטלו (כלומר שדעתו לבטלו) לא ביטל. מתגיתא דלא דרבי יוסי דר' יוסי אמר תבן וביטלו מבוטל (תוס' שם). ר' יוסי בירבי בון בשם רב חסדא דברי הכל היא ומה דמר ר' יוסי בשבללו בעפר. יש תבן794 שהוא כעפר ועפר שהוא כתבן תבן שאין עתיד לפנותו הרי הוא בעפר וכו'.

“תבן שביטלו” שבירוש' הוא אפוא “תבן שאינו עתיד לפנותו” כפשוטה של הברייתא (שנתפרשה בבבל). ב“עפר סתם” אין כל מחלוקת לירוש' (בניגוד לבבלי סוכה), וכך אמרו בירוש' סוכה (פ“א נא ע”ד): קש ותבן אין ממעטין בה (בסוכה), עפר וצרורות ממעטין בה (כמשנת עירובין).

משנת אהלות היא אפוא ר' יוסי (וגם משנת עירובין אינה מתנגדת לו).

ודברי רב הונא נאמרו בוודאי בקבלה, ואע“פ שנדחו; כשם שנדחו דבריו ביומא יד ב לענין “תמיד”, אע”פ שהם נכונים (עי' לעיל, עמ' 28).

ואמנם “אהלות ר' יוסי היא”, זאת אומרת שרובה ר' יוסי, שמשנת ר' יוסי היא אחד ממקורותיה הראשיים של אהלות.

כי כמה סתמות במשנת אהלות הם ר' יוסי:

1) פ“ב מ”א: ומלוא תרווד רקב, תוס' פ"ד א (חולין קכה ב): ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל.

2) שם: המת וכזית מן המת וכו' אבר מן המת, בד“ר ליתא “וכזית מן המת”, אבל ישנה בכל הספרים, ובירוש' נזיר פ”ז נו ע“ב אמרו: תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון תינייתא (“אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו”) ולא שאלון קדמיתא (“כזית מן המת מטמא מת לא כ”ש")795; גם הוא שנה אפוא כר' מאיר בנזיר פ”ז, שר' יוסי תירץ שם דבריו.

3) שם: וכזית נצל, בירוש' נזיר פ"ז שם: אשכח תני בשם ר' יוסי יש נצל.

4) פ“ג מ”ג: נשפך על האסקופה והיא קטפרס וכו‘, תוס’ פ"ד ו: ר' יוסי אומר זקנים הראשונים אומרים וכו' חזרו לומר קטפרס בין מבפנים בין מבחוץ הבית טהור.

5) פ“ה מ”א: ובה“א התנור טמא וכו' רע”א אף התנור טהור, תוס' פ"ה ח: אמר ר' יוסי בא ר' יחנן בן נורי אצל ר' חלפתא וכו' אלא שעקיבא מטהר. (ועי' לעיל עמ' 130).

6) פ“ז מ”ה: יצא הראשון מת וכו' רמ“א וכו' – ת”ק=ר" יוסי בתוס' ספ"ח ה: אמר ר' יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו'.

7) פ“ח מ”ד: וחבילי המטה – והסריגין שבחלונות. ר' יוסי בתוס' פ"ט ד (חולין קכה ב): ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי חלונות חוצצין וכו'.

8) פי“ג מ”א: העושה מאור בתחלה שעורו מלא מקדח גדול של לשכה וכו' חררוהו מים וכו' שעורו מלא אגרוף – כלים פי“ז מי”ב: ומאור שלא נעשה בידי אדם שעורו כמלא אגרוף גדול וכו' א"ר יוסי ישנו וכו' ושנעשו בידי אדם שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה וכו‘, ובאהלות פ“ב מ”ג: באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר“מ וחכ"א בגדול של לשכה, ובספרי זוטא שם, 309 (בהוצאתי 22): ובה”א [כדי שינטל מן החי וימות. מלוא מקדח שאמרו] מלוא מקדח גדול של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכו’ (כבכלים).

9) פט“ו מ”ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, (ו)בזמן796 שהוא עַתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור – רישא ר' יוסי היא (עי' כלים לעיל), ונחלקו בכל־אופן; אבל רבי שנה (תוס' אהלות פט"ו ח): נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, ושנה כדעתו במשנתנו.

10) פי“ז מ”ג: החורש מלַטִימִיָא מצבירת העצמות וכו' אינו עושה בית הפרס – תוס' ספי“ז יג; ר' יוסי אומר חזקת עצמות המכוסין הרי הן של אדם וכו' מגולין הרי הן של בהמה וכו‘, ובתוס’ פי”ז ג שנינו: רמ"א החורש מלאטימיא הרי זה עושה בית הפרס, וא"כ כולה ר' יוסי היא.

11) פי“ח מ”ט: ומזרח עכו היה ספק וטהרוהו חכמים, עי' תוס' פי"ח יד (גטין? ע"ב): ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהור משום ארץ העמים וכו' עד כזיב ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו עד לכלאבי (“לבלבו”).

12) פי“ח מ”י: ומקום החצים, תוס' פי"ח יב: בית החיצין ובית הזינות797 ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר.

ר' יוסי נזכר באהלות כמה פעמים, אבל – כמו בכלים – לא כולם הם מחלוקת ולא כולם הם משנת רבי: אהלות פ“ב מ”ז (ת"ק ור' יוסי), פ“ג מ”ו (בלא מחלוקת), פ“ד מ”א, מ“ב798, פ”ז מ“ב, פ”ח מ“ה, פ”י מ“ג (דברי ר"מ–ר' יהודה–ר' יוסי), פי”א מ“א (משום ב"ה), מ”ז (ר“מ–ר' יוסי–ר”א–ר' יהודה בן בתירא), פי“ב מ”ג, מ“ה, פי”ד מ“ב, פי”ז מ“א (ב“פ, וכאן בתוס' פי”ז ב: א"ר יוסי בד"א), פי”ח מ"א (א“ר יוסי בד”א), וכמה דברים נזכרו בשמו בתוספתא שאינם במשנה.

וכמו בכלים רגיל גם כאן ריב"נ (שהוא נזכר רק מעט במשניות): פ“ב מ”ז, פ“ו מ”ז, פ“ח מ”א (ריב"נ לא היה מורה באוכלין טהורין), פי“ב מ”א (ב"פ), פי“ד מ”ג.

גם ר' אליעזר רגיל כאן:

פ“ב מ”ב, מ“ד, פ”ו מ“א, פי”א מ“ז, פי”ב מ“ג, מ”ח (ב"פ), פי“ד מ”ה, פי“ז מ”ב, מ“ה, וסתם פי”ח מ"ז (אע"פ וכו') כר' אליעזר (תוס' פי"ז ז).

וכל זה מראה בוודאי, שידו של ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ (תלמידו של ר"א) כאן.

וודאי שישנם גם באהלות כמה סתמות שלא כר' יוסי:

פט“ו מ”ב: בהמה וכו' – ת“ק ר' יהודה בעירובין פ”א מ"ז וברייתא סוכה כג א799.

פי“ז מ”ה (ואם לא עליה טמאה) – שלא כר' יוסי, תוס' פי"ז ה.

פ“ח מ”ו – כר' יהודה, תוס' פ"ט ז.

פ“י מ”ב: וחכמים אומרים = ר' שמעון, תוס' פי“א ז, ואחריה במשנה פרט אחר של אותה ההלכה מפורש בשם ר' שמעון: רש”א; פ“ב מ”ד (אבל דופק וכו') – רשב"ג, בספרי זוטא 313 (הוצאתי, 31, ועי' שם 27 שו' 22).


ג. נדרים

מאהלות אנו עוברים לנדרים.

בבלי נדרים פב א: משום ד“נטולה אני מן היהודים” (נדרים פי“א מי”ב) ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. ממאי כיון דקתני ר' יוסי אומר (=אמר ר' יוסי) אין אלו נדרי עינוי נפש (“ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי עינוי נפש”) למה ליה תו[ב]800 למיתנא [לבסוף]801 הרי זה יפר דברי ר' יוסי (“דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג”) שמע מינה מכאן ואילך (“כולהו סתמי”) רבי יוסי. ואע"פ שדברי רב הונא וודאי קבלה הם, ראיה זו של הבבלי היא ראיה נצחת לפי שיטתו של רבי בסידור המשנה: כי פירוש משנה א־ב (בפי"א) הוא:

אם ארחץ אם לא ארחץ אם אתקשט אם לא אתקשט [–בזה!] אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש. ואלו (=ומה) הם נדרי ענוי־נפש – אמרה קונם פירות העולם עלי וכו' פירות חנוני זה עלי אינו יכול להפר ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו הרי זה יפר דברי ר' יוסי. וכאן שנה ר' “דברי ר' יוסי”, מפני שחכמים חלוקים עליו בחנוני בתוס' פ"ז ג (ועי' ירוש'), כלומר שזו דעת יחיד.

ו“אמר ר' יוסי” שבמ"א מאמר מוסגר הוא, וכולה ר' יוסי, אלא שבאלו רבי חלוק עליו.

וכך פירשו בירוש' (מב ע"ג): אם אתקשט אם לא אתקשט מהו אמר ר' יוסי וכו'. כל הפרק, מ“א–מ”ז (חוץ ממ“ח–מי”א), הוא אפוא ר' יוסי.

ובפרק זה של נדרים נזכר גם ר' יוחנן בן נורי רבו (מ"ד).

אבל לא רק פרק זה הוא משנת ר' יוסי, אלא שיש בנדרים עוד הרבה שורות ופרקים של ר' יוסי.

פרק ג' מי"א: שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר אין802 (=“אִין”, “אם”) שומעין לו. והיא משנת‏ ר' יוסי (תוס' פ"ב ד): שאין ישראל (כ"י ווינא: שישראל) נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביוקר ר' יוסי אומר אין שומעין לו. וכיו“ב ירוש' שבועות פ”ה לו ע“א: אין שומעין לו, ופירשו הר”ן (בשבועות ריש פ"ה): אין גרסינן בחירק תחת האל"ף ופירושו אם שומעין לו נעשה וכו'.

ונראה שכל פ"ג ר' יוסי (חוץ ממ“ו–מ”י).

אבל במי“א סיפא בהו' לו וירוש' ועוד: ר' יוסי‏ הגלילי (ולא “ר' יוסי”), בדרשתו במכילתא דר”י תשא פרשה א' ותוס' שבת פט"ו טז (וגם שם חסר “הגלילי”), וכן בבבלי יומא פה ב (ילקוט וכי"י).

ומן “רבי אומר” וכו' – תוספת היא מן התוספתא פ"ב ה–ו, ובהו' לו כתוב כאן בפירוש: תוספה.

ונזכרים בפרק זה: ראב"י (מ"א), ראב“ע ור' ישמעאל ור' יוסי הגלילי (עי' לעיל), ריב”ק ור' נחמיה (מי"א)803.

על פ“ג מ”ב עי' להלן.

ואף פרק ה' – ר' יוסי הוא.

פ“ה מ”ו היא כפילות של פ“ד מ”ז–מ"ח:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל וכו' היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה, אם אין עמהם אחר מניח וכו' ור' יוסי אוסר. אבל בפ“ה מ”ו שנינו: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. מעשה באחד בבית חורון וכו' אינה מתנה.

ר' יוסי לא שנה “אם אין עמהם אחר” וכו‘. אלא שנה במקומו מעשה דבית חורון, שאמרו חכמים שאינה מתנה, ש"ר’ יוסי אוסר" (בפ"ד), וכך פירשו בבבלי מג ב (כתובות. עא א): היינו טעמא דר' יוסי גזירה משום מתנת בית חורון (דפ“ה מ”ו).

ונזכרים כאן: ראב"י (מ“א ומ”ב), ר' יהודה – וחכ"א (מ"ה).

ובוודאי שנשתקעו הרבה ממשנת ר' יוסי גם בפרקים האחרים (בפ“ו נזכר ר' יוסי כמה פעמים, וכן בפ”ח מ"ב).

((ונ“ל שגם פ"ט ופ"י משנת ר' יוסי הם. בפ”ט מ“ג: רמ"א וכו' ואין חכמים מודים לו, כיצד וכו' ואין חכמים מודים לו. (מ"ד) ועוד אמר ר"מ וכו‘, ואלו בוודאי מלשון משנת ר’ יוסי: מאיר היה אומר – ואין חכמים מודים לו (עי' לעיל). מ”ו–מ“ז: בראשונה – עד שבא ר”ע ולימד וכו‘, בעיקרה מחלוקת ב“ש וב”ה בפ“ג מ”ב, ור’ עקיבא ו“ר' יוסי כבית הלל” (בבלי כו א), ועי' לעיל))804.

בפרקים אלו, פ“ט ופ”י, נזכרים הרבה: ר' אליעזר (פ“ט מ”א ומ“ב, פ”י מ“ה, מ”ו ומ"ז) ור' ישמעאל (פ“ט מ”י); סתם פ“ט מ”ט – ר' יהודה בן בתירה (תוס' סוף פ"ה).

ומאמר חשוב אחד נשתמר בשם ר' יוסי בשה"ש זוטא (הו' שכטר, 44 בובר 39):

ועוד אמר ר' יוסי אם יבא אליהו בימי אני אומר לו פָרֵש לי פרשת נדרים805 ששנית לי806 אתה!

זאת אומרת: נדרים דר' יוסי, ששנה אותה בחבורתו של אליהו הנביא, ברוח הקודש שנתגלה בבית־מדרשו; כי “אליהו” היה רגיל אצלו807.

זוהי עדות מפורשת על נדרים דר' יוסי.


ד. חולין

בחולין פ“ח מ”א שנינו: העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל דברי ב“ש ובה”א לא עולה ולא נאכל – אמר ר' יוסי – זו מקולי ב“ש ומחומרי ב”ה, וע“ז העיר הבבלי (קד ב): הא קמ”ל (רבי) מאן ת"ק ר' יוסי808.

כמפורש בעדיות פ“ה מ”ב: ר' יוסי אומר ששה דברים מקולי ב“ש וכו' העוף עולה וכו‘. ובתוס’ חולין פ”ח ג נזכר כאן גם ראב"צ: ראב"צ אומר העוף עולה עם הגבינה על השולחן אפיקולוס809 ואין810 נאכל וכו' (ונזכר גם בפ“ג מ”ו).

ולא רק משנה זו אלא כל פרק ח' של חולין הוא כנראה – ר' יוסי, שכן גם מ“ה: כשרה שינקה מן הטריפה וכו' נשנית בתוס' פ”ח יג בשם ר' יוסי: ר' יוסי811 אומר כשרה וכו'.

ובפ“ב מ”ז שנינו: השוחט לגוי שחיטתו כשרה ור“א פוסל א”ר אליעזר וכו' א“ר יוסי ק”ו הדברים וכו' אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט; וא“כ ר' יוסי = ת”ק.

ובתוס' פ“ב יא–יב812 (לפ“ב מ”ו) שנינו: ר' יוסי אומר מאיר היה אומר813 אם גועה814 בשעת שחיטה כשרה ר' אלעזר בר' יוסי אומר משמו (“של ר' יוסי”)815 הרופפת בעיניה והמוציא{ ה } רעי בשעת שחיטה כשרה (הכל כרב, ולא כברייתא הבבלית); “כישכוש” לא נזכר בתוס', וא”כ “חכמים” של משנתנו אינם חולקים

על ר' יוסי.

ובפ“ו מ”א שנינו: ונוהג בכוי מפני שהוא ספק ואין שוחטין אותו ביו“ט וכו‘, בתוס’ פ”ו א–ב: ר' יוסי אומר כוי אין שוחסין אותו ביו"ט מפני שספק וכו' אמר ר' יוסי למה אם מילה וכו' אמרו לו וכו', ומשנתנו לא הזכירה כלל את דברי החכמים.

ובפ“ט מ”ב ומ"ג נזכר ר' יוחנן בן נורי, שהוא רגיל במשנת ר' יוסי.

ואפשר, שרבי ששנה בפ“ו מ”ב: השוחט ונמצא טרפה והשוחט לע“ז וכו' ר”מ מחייב (ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה) וחכמים פוטרין, בניגוד לסתם של פ“ה מ”ג816, מפני ששנה כאן משנת ר' יוסי, ור' יוסי כר"ש, ובב“ק (פ“ז מ”ב) שנה סתם כמשנת ר”מ!


ה. מסכת נזיקין

ממשנת ר' יוסי יש גם במסכת נזיקין (ב“ק, ב”מ וב"ב):

בבא קמא 1) פ“ה מ”ז: אחד שור וכו' אם כן למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה, תוס' פ"ו יח (בבלי נד ב): ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל וכו' אף שור וחמור האמורין לעניין כל דבר וכו', אבל ר"ע (שם) אומר: כל אחד ואחד נתרבה במקומו.

2) פ“ז מ”ג, כפשוטו היא ר' יוסי בתוס' פ“ז כג (בבלי עג א): א”ר יוסי בד“א בזמן שהן שתי עדיות וכו‘, ועי’ ב”ב פ“ג מ”ד, שהיא משנת ר' יוסי (להלן), וא“כ גם מ”ב ר' יוסי היא (עי' בבלי ע ע"א).

3) לפ“ט מ”ה: יוליכנו אחריו אפילו למדי, נוסף בתוס' פ“י יא (בבלי קג ב): אמר ראב"צ בד”א בזמן שהיתה הקרן מרובה על ההוצאה וכו‘, וזה בוודאי ממשנת ר’ יוסי (עי' לעיל).

בבא מציעא 1) כמה פעמים סתם, שר' יוסי מתווכח עמו: פ“ג מ”ב: אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו‘, מ“ד ומ”ה: א“ר יוסי א”כ מה הפסיד הרמאי וכו’. ובמ“ז: סתם (=ר“ע, תוס' פ”ג י) – א”ר יוחנן בן נורי וכי מה אכפת להן לעכברין וכו'.

2) פ“ה מ”ז: ועל הבצים של יוצר וכו' ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר אין פוסק עמו על הזבל עד שיהא (לו)817 זבל באשפות818 וחכמים מתירין (חכמים היינו ת"ק, בבלי עד א), רישא ר' יוסי היא, דתניא בתוס' פ“ו ג: ופוסק עמו על הזבל באישפות כל ימות השנה שאע”פ שאין לזה יש לזה, אין פוסקין על הביצין של יוצר אלא עד שיעשו (דברי ר"מ, בבלי עד א) אמר ר' יוסי בד“א באלו העושין בעפר לבן אבל באילו העושין בעפר שחור וכו' מותר לקוֹץ שאע”פ שאין לזה יש לזה. סתם שלנו כר' יוסי, והוא שנה במשנתו: מאיר היה אומר – ואני אומר, והתוס' ששנתה “על הזבל באישפות”, משנת ר' יוסי היא819.

ויש לנו כאן בתוס' שריד ממשנת ר' יוסי.

ובסוף פרק זה ישנו בתוס' (פ"ו יז) סיום אגדי לפ“ה מי”א: אמר ר' יוסי בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי ריבית וכו'.

ואחרי ההלכה שבפ“ג מ”ח, ישנה בתוס' עוד: אמר ר' יוסי שאל אריוס לחכמים הרי שהפריש עשר כורין למאה ומדד את המעשר ופחת מהו וכו'.

ובפ“י מ”ב: ר' יוסי אומר התחתון וכו‘, אבל בתוס’ פי"א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר וכו', וגם זה לקוח בוודאי ממשנת ר' יוסי.

בבא בתרא 1) פ“א מ”ב: אבל בבקעה וכו' אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה וכו' לפיכך אם נפל הכותל וכו‘, ר’ יוסי היא, תוס' ב“מ פי”א כב: ר' יוסי אומר היה שם אחד מעכב הופך את החזית אצלו לפיכך אם נפל וכו'.

2) מ"ג820: המקיף את חבירו משלש רוחותיו גדר821 את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו (“את חבירו”) רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו (“על חבירו”) את הכל.

כך הוא נוסח המשניות. אבל הבבלי בב“ק כ ע”ב (דפוסים וכ"י מ') מביא: אמר ר' יוסי, וכולה ר' יוסי היא.

ו“אם עמד”, מקיף הוא, כפירוש כל הלשונות בב“ב כאן, לנוסח הגאונים, רז”ה ורמ“ה, שלא היה בנוסח שלהם בגמרא (ד ע"ב) “ל”א מקיף וניקף איכא בינייהו וכו' ור' יוסי סבר אם עמד ניקף וכו' אבל אם גדר מקיף לא יהיב ליה מידי”822.

כי סוגיא שלנו מוחלפת מב"ק (המאור והרמ"ה ועוד), והיא מפרשת “אם עמד”, מקיף, והמעשה של “רוניא אקפיה רבינא”, הסמוכה, הוא כלשון הראשון, שהרי רבינא מקיף היה.

וכן הירוש' (ב“ב יב ע”ד): רב הונה אמר וכו‘, מפרשו בעמד מקיף, אבל הבבלי בב"ב היה לו כבר: ר’ יוסי אומר, במשנתו, שהרי הוא שואל “מאי בינייהו”, וגם בזה מתחלפים ב“ק וב”ב.

ופירוש המשנה הוא: המקיף וכו‘, [אם] גדר את הראשונה וכו’ אין מחייבין אותו – אמר ר' יוסי – אם עמד (כלומר: לאחר זמן, עי' ר"ן).

וכולה ר' יוסי, אלא שרבי הוסיף בה מאמר מוסגר: אמר ר' יוסי, וכך שנה אותה בלשון יחיד.

3) פ“ג מ”ד: שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלשין ביניהם – ר' יוסי היא ואביו וריב“נ רבו, ודלא כר”ע, בבלי נו ב: מתניתין דלא כר“ע דתניא823 אמר ר' יוסי כשהלך (אבא חלפתא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה) ריב”נ אצל אבא חלפתא ללמוד תורה אמר לו הרי וכו‘; בתוס’ כאן, כמו בכל מקום: בא ריב“נ אצל אבא (ר') חלפתא אמר לו וכו‘. ועי’ ב”ק פ“ז מ”ג.

4) פ“ד מ”ט: האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולם, בתוס' סוף פ"ג מוסיף כאן ר' יוסי: האחין שחלקו וכו' ר' יוסי אומר אם עתידין להטיל גורלות עד שיטילו גורלות.

5) פ“ו מ”ז: דייני ציפורי אמרו. “דיינים” אלה הם בוודאי דיינים של זמן קדום, כמו “דייני גזירות שבירושלים” וזה בוודאי ממשנה ישנה, כמו שהעירותי לעיל (עמ' 132), אבל השונה האחרון הוא כנראה ר' יוסי, בן ציפורי.

6) סיום המסכת (פ“י מ”ח): א“ר ישמעאל הרוצה שיחכים וכו‘. ר’ יוסי שנה כאן כנראה משנת ר' ישמעאל, כמו בכתובות פ”ה מ"ח (עי' לעיל. עמ' 136).

ואין ספק שיש בכל משנת נזיקין ובתוספתא שלה, הרבה ממשנת ר' יוסי.


ו. שבת

גם בשבת ישנו הרבה ממשנת ר' יוסי:

א) שבת פ“ד מ”ב: טומנין בשלחין (“עורות”) ומטלטלין אותן – ר' יוסי היא, בבלי שם מט ב: כתנאי עורות של בעה“ב מטלטלין אותן ושל אומן אין מטלטלין אותן ר' יוסי אומר אחד זה ואחד זה מטלטלין אותן. וכן בתוס' פי”ד (פט"ו) ד: ר' יוסי אומר עורות עבודין ושאינן עבודין מטלטלין אותן. ומשנתנו שנתה סתם כר' יוסי, ואמוראים (בבלי מט א, ירוש' ו ע"ד) חלוקים עליו.

וגם: בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן – ר' יוסי היא (תוס' שם), ונראה שכל פ"ד ר' יוסי הוא!

ב) פ“ו סוף מ”ח: אנקטמין טהורים וכו' – משנת ר' יוסי היא, בניגוד לתוס' כאן ולמשנת כלים, שהיא כאן משנת ר' יהודה (עי' לעיל עמ' 117).

ג) פי“ב מ”ג: הכותב שתי אותיות וכו' בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות824 בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' (ומסיים בת"כ שם: לפיכך אם שרט שריטה אחת וכו') – “כולה ר' יוסי היא” (בבלי קג א), וכן אמרו בירוש' שם יג ע"ג: מאן תנא סימניות ר' יוסי.

ד) פ“כ מ”ג: אין שורין את החלתית בפושרין, מתניתא יחידאה היא (ר' יוסי) דתניא825 אין שורין וכו' ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר, בבלי קמ ע"א.

ה) ואשר לפ“א מ”ז: אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין (בלי כל שיעור מוגבל), כבר אמרתי826 שהיא בעיקרה משנת ר' יוסי (בבלי יח ב, וכצ"ל).

ו) בפי“ז מ”ד שנינו: ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין חוץ מן המַסָר הגדול וכו‘. כ“ה במשניות ובבבלי רי”ף ורא"ש827, ובעירובין לה א אמרו: סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים ניטלין וכו’828. ובשבת קנז א אמרו: אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים וכו'.

ונראה אפוא שהמשנה היתה משנה סתמית, שיחסו אותה בבבלי לר' יוסי ולר' שמעון, ההולך בכמה מקומות בעקבותיו (“ר' יוסי ור”ש"!).

ובתוס' פי“ד א שנינו: בראשונה היו אומרין וכו' חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול וכו' רשבג”א אף איגן (“עוגין”) שבספינה ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה (משנתנו השמיטה דברי רשב"ג ור' יוסי).

ר' יוסי אין לו אפוא מוקצה, כר“ש, וכדברי רב נחמן (קמו א וש"נ) לפכ”א מ“ג: אנו אין לנו אלא ב”ש כר' יהודה וב“ה כר”ש, ז“א שהם שונים: בה”א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש“א מסלק את הטבלא כולה ומנערה, וכך שנה גם ר' יוחנן (שם), כמו שהיא שנויה בירוש' ועוד, ולא כמו שהיא שנויה בנוסחאות, ב”ש לקולא וב"ה לחומרא.

ואמנם כן – ובזה אנו באים לשרידי משנת ר' יוסי שבתוס' שבת – בתוס' שבת פט“ז ו מחליף ושונה: בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ובש”א מסלק את הטבלא כולה ומנערה. זכריה בן אבקולס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך מאחורי המיטה. אמר ר' יוסי829 עינוותנותו של (ר') זכריה בן אבקולס (היא) שרפה את ההיכל.

מסיום־היסטורי זה אין ספק שמשנת ר' יוסי לפנינו, והוא הוא שקשר בזה את הערתו ההיסטורית: עינוותנותו וכו‘, שמסר אותה מסדר התוס’ בשמו, כרגיל.

וגם משנת כלים פי“ח מ”ב (ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות) מפרש הבבלי (שבת מד ב): ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה.

וישנם עוד כמה שרידים ממשנת ר' יוסי בתוס' שבת:

1) תוס' פ"ב ג: עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו וכו' (=חכמים של פ“ב מ”ב).

ובפ“ג ה – סתם כר' יוחנן בן נורי: ממלא אדם וכו‘, בירוש’ פ”ג ו ע"ב: תני ר' יוחנן בן גורי אומר ממלא וכו'.

2) פ“ו–פ”ז (“פירקא דאמוראי”, בבלי סז א) הוא משנת ר' יוסי, אע“פ שעיקרה בוודאי ישן, שהרי שנינו בספרא אחרי פי”ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

שנינו בפ“ו מ”י: יוצאין בביצת החרגול וכו' משום רפואה דברי ר' יוסי ור' מאיר אומר830 אף בחול אסור משום דרכי האמורי.

ובתוס' פ“ז כא תניא: מבעיתין לעוית ולפיקה ולא מדרכי האמורי (משום רפואה!), וכן הכ”ג: לוחשין על העין וכו' (ועי' חולין פ“ד מ”ז: ואין תולין אותה באילן וכו'). ובסיפא שנינו: אין לוחשין בדבר שדים ר' יוסי אומר אף בחול אין לוחשין בדבר שדים (סנהד' קא א) וכן היה ר' יוסי אומר אין לך בכל הכרכין רע יותר מן הסודמי וכו' ואין לך בכל העממין קשה יותר מן האמורי (ור' נהוראי ורשב"ג חולקים) וכו', – זהו סיומו של ר' יוסי, מפני שהוא שנה כל הפרק.

(נזכרים בו: ר"ג, ראב"צ, רשב"ג).

3) פי“ג ח: ר”ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע“ג שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וחכמ' לא הודו לו. זו משנת ר' יוסי, “דר' יוסי סבר גרם כיבוי אסור”, ששנינו בפט”ז מ“ה: ועושין מחיצה בכל הכלים וכו' ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה (בבלי קכ ע"ב), ומשנת ר' יוסי לענין כלים שנויה בברייתא שבבבלי שם (“וברייתא כולה ר' יוסי היא”) והוא ששנה, כדרכו, על דברי ר”ש בן ננס “וחכמים לא הודו לו”, שגרם כיבוי אסור.

4) וגם ה"ט: נכרי שבא לכבות וכו' (=פט“ז מ”ו) מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין ובאו אנשי קצטרה שבציפורי לכבותה ולא הניחן וכו' ואמרו חכמי' לא היה צריך וכו' (בבלי קכא א) – וודאי משנת ר' יוסי היא, בן ציפורי.

5) תוס' שם הי“ז: כיפת (“כופת”) בין חקוק בין שאינו חקוק מטלטלין אותה בשבת ולא אמרו חקוק אלא לענין טומאה – משנת ר' יוסי, כלים פכ”ב מ“ט ותוס' שם ב”ב פ"ב א–ג (עי' לעיל, 132).

ובכלל נזכר ר' יוסי הרבה במשנה ותוס' שבת.

ובאחרונה אני מעיר שבתוס' פי“א י שנינו: המוחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב831 אמר ר' מנחם בר' יוסי זה חומר במוחק ובכותב וכו', ובכן כולה ר' מנחם בר' יוסי, וגם המשנה פ”ז מ"ב: והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות – ר' יוסי ור' מנחם בנו היא.


ז. פסחים

הרבה ממשנת ר' יוסי ישנו גם בפסחים:

1) פ“ד מ”ד: מקום שנהגו לאכול צלי וכו' – ר' יוסי היא (בבלי נג א–ב, תוס' ביצה פ"ב טו): אמר ר' יוסי תודוס וכו‘, ובבבלי שם אמרו: רב אחא מתני לה בר’ שמעון, ור"ש כר' יוסי.

2) פ“ג מ”ז: ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' – ר' יוסי היא, כדברי ר' יוחנן, בבלי מט א, ע"פ הברייתא.

3) פ“ח מ”ח: גר שנתגייר בערב פסח בש“א טובל ואוכל את פסחו לערב, – ר' יוסי היא בעדיות פ”ה מ“ב, ששונה אותה מקולי ב”ש.

4) פ“ט מ”ב: ר' אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר לא מפני שרחוקה וודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ, כר' אליעזר.

והרבה יש בתוס' ממשנת ר' יוסי:

תוס' פ“א ו' (לפ“א מ”ז): אמר ר' יוסי אין הנידון וכו' ואני אומר וכו' ותלויה וטמאה אומר אני וכו‘; שם ז’: בראשונה וכו' אמר ר' יוסי אילו דברי ב”ש וכו' (ומשנתנו כר"ע ור' יוסי); שם ה“י: אמר ר' יוחנן בן נורי וכו'; שם הכ”ט: ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'.

ופ"ח יד–יח, יט–כב, שהוא תשלום המשנה (פ“ט מ”ג) בוודאי כולו ר' יוסי.

והרבה פעמים נזכר ר' יוסי במשנה ובתוס‘. ראב"צ נזכר כאן בתוס’ פ“א לג, פ”ב יא, פ"י ט.


ח. מקוואות

1) פ“ב מ”ז: ישבר או יכפהר' יוסי היא (ר' יוסי אומר משום ר' יהושע וכו') בתוס' פ"ג ב (ר“ש שם במ”ח, וכנו' כ"י ו')832.

2) פ“ד מ”א: אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת וכו', כת"ק!

3) פ“ה מ”ו: בש“א מטבילין בחרדלית וכו' – ר' יוסי היא בעדיות פ”ה מ"ב.

4) פ“י מ”ה: כל ידות הכלים וכו‘, ת"ק ר' יוסי היא (כלים פכ“ט מ”ב ותוס' כלים ב“ב פ”ז ד–ה) ור’ יהודה פליג כאן, וכן באהלות פט“ו מ”ח (עי' לעיל: סתמות ר"מ), ובבבלי חולין עג רע“א: דברי ר"מ, אבל ר”מ כר' יהודה (תוס' שם).

ר' יוסי נזכר כאן בכ“מ, ר' יוחנן בן נורי – פ”ז מ“א ומ”ה, ראב“צ – פ”ו מ“י, סוף פ”ב.

לפ“י מ”ב–מ"ד, עי' כלים.

בתוס' נזכר ר' יוסי כ"פ, וכן ריב"נ.

ועי' תוס' פ"ג ד: ר' יוסי אומר יהודה היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר וכו'.

וכאלה עוד כמה שורות של סתמות של ר' יוסי, פחות או יותר ברורות, וכמה סתמות בודדים לר' יוסי.

[אבל יומו של רשב"י833 מתקרב והולך, וגם אני מוכרח להתקרב ולגשת – למשנת ר"ש.]


ד. משנת ר' שמעון

מכל חכמי הדור שעבר לא למד ר“ש אלא אצל ר"ע834 בבני ברק, ויק”ר פכ“א ח (ועי' כתובות סב ב): ר' חנניה בן חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר”ע בבני ברק שהו שם י“ג שנה. ובתוס' נדה פ”ו ו (בבלי נב ב) שנינו: אמר ר"ש מצאני חנניה בן כינאי בצידן אמר לי כשתלך אצל ר“ע אמור לו וכו' כשבאתי והרציתי דברים לפני ר”ע אמר לי וכו‘, וכיו"ב בתוס’ מעילה פ“א ה (בבלי ז ע"א): כששָבתי בכפר (“כשהלכתי לכפר”) בית פאגי מצאני תלמיד אחד מתלמידי ר”ע (“זקן אחד”) ואמר לי (“[אומר היה ר”ע]") בשר וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני חברי בגליל אמרו לי והלא וכו' ובאתי והרציתי הדברים לפני ר“ע ואמר לי וכו‘; בתוס’ זבחים פ”ה ד: הלכה זו אמר לי ר“ע; בתוס' זבים פ”א ה: כשהיה ר“ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר, אמר לפניו ר' שמעון משם ר' אלעזר בר' יהודה איש ברתותא וכו', אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא בנותן את הטעם, אמר לפניו ר”ש וכו‘, ובמשנה סוף מכשירין: עד כאן היתה תשובה (תשובת חברי ר“ע לר”ע) אמר ר"ש מכאן אילך היינו (אנחנו התלמידים) משיבין לפניו וכו’.

הוא היה הצעיר שבתלמידי ר“ע, וע”כ “אמר (ר"ע) ישב ר”מ תחילה נתכרכמו פני ר“ש א”ל ר“ע דייך שאני ובוראך מכירין כוחך”835. ואע“פ שכשנתכנסו בשלפי השמד לאושא ר”מ ור' יהודה ור' יוסי וכו‘, בא עמהם גם ר"ש836, וכן כשהלכו לבקעת רימון לעבר שנה837 – אלא שכאן נאמר: וקלסון לאחרייא… אמרין רשב"י היה – ואע"פ שנחלק הרבה פעמים על חבריו לא מצינו לו משא־ומתן בהלכה פה אל פה עם חבריו אלה אלא במקומות מעטים838: עם ר' יהודה839, תוס’ מנחות פ“י ד' וט', עוקצין פ”ג ג‘840; עם חבריו שבגליל (תוס' מעילה, לעיל); עם “חכמים” (“אמרו לו”)841, עם “חבריו”; עם חכמים בצידן (“ר' חנניה בן חכינאי”), גטין יא א’842; ומצאנו לו שיחה עם ר' יוסי [בר' יהודה?] בצידן תוס' זבחים פ“א ה: אמר ר”ש מצאני יוסי בר' בצידן (ר' יוסי בר' יהודה843, שהיה בצידון?)844 ואמר לי הילוך שהיה מאיר פוסל בו מהו אמרתי לו מכשירו אני, אמר לי מאיזה טעם וכו‘; ולהיפך שנינו בתוס’ פיאה סוף פ“א יג (גטין ט ע"א): רש”א וכו' וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים (כנגד דעתו של ר"מ, בבלי שם)845. ולעומת. זאת כשנחלקו ר"מ וחכמים (ר' יהודה ור' יוסי) לענין רשות גגות846, לא לקח ר“ש חלק בוויכוח, אע”פ שהוא מיקל עוד יותר מר“מ, כי אחרי הוויכוח מעיד רשב”א (בתוס' שם): עד כאן היתה תשובה, רש"א הגג והמרפסת וכו', זאת אומרת שר"ש נכנס כאן בסוג התשובות של התלמידים (כמו במכשירין!).

הוא נקרא בכל המשנה “ר' שמעון” סתם חוץ מחגיגה פ“א מ”ח (רשב"י), שכל המשנה היא מדרש דבי ר' ישמעאל (תוס' ספ"א), ותוספת היא.


משנתו

ר“ש עצמו אומר לתלמידיו על משנתו (גטין סז א): “שנו מדותי שמידותי תרומות מתרומות מידותיו (“בחרתים ותרמתים מתוך עיקרי משניותיו”) של ר' עקיבא”, ואיסי בן יהודה הבבלי אומר עליו (אדר“נ נו”א ספי"ח, גטין שם): שונה הרבה ומשכח קימעא ואח”כ מצאו ר“ש לאיסי בן יהודה א”ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני תלמידי חכמים, א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה משכח קימעא ומה שאתה משכח סובין של משנתך,

ז“א שמשנתו היא קיצור ועיבוד של משנת ר”ע. משנתו נזכרת גם במדרש תהלים לו ח: מעשה בריב“ל שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה והיו עסוקין במדת רשב"י ונתקהה ריב”ל בדבר הלכה וכו'.

ריב“ל, התנא של בר קפרא847, ידע אפוא עדיין משנת ר”ש.

ר“ש היה נוהג לכלול כללים במספרים ו”מדות“848 (ְאע"פ שאנו מוצאים דומה לו גם אצל ר' יהודה): מנחות פ”ה מ“ז: ג' מינים טעונים ג' מצות, שתים בכל אחת ואחת והשלישית אין בהן וכו‘. תוס’ אהלות פ”ד א (חולין קכז ב): שלש טומאות פורשות מן המת שתים בכל אחת וכו‘, קדושין טז ב: ד’ מעניקים להם ג' באיש וג' באשת ואי אתה יכול לומר ד' באחד וכו‘. תוס’ נגעים פ“ה ג: רש”א בהם שלש מדות משום ר“ע כל הבגדים וכו' וכל הבתים וכו' והעורות וכו'. בכורים פ”ג מ“י: ג' מדות בבכורים הבכורים ותוספת בכורים ועיטור בכורים וכו'; זבחים קיט ב (תוס' פי"ג ז): ארבעה כללות היה רש”א בקדשין הקדישן בשעת איסור הבמות וכו' (שלשתן במשנתנו סוף פי"ד; הרביעית מובנה, עי' תוס').

וכמו ר' יוסי היה גם ר“ש "מכריע" ומתווך, בין החכמים הראשונים או בין חבריו: ירוש' תרומות פ”ג מב סע’א: אר“ש **נראין דברי ב”ש** בשעת מקדש ודברי ב"ה בזמן הזה; דמאי פ“ה מ”ג (בין ר"מ ור' יהודה): ר“ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ב”מ סוף פ“י: אר”ש כל שהעליון וכו' (בין ר"מ ור' יהודה), סנהד' פ“ג מ”ג (בין ר"מ ור' יהודה, עי' להלן), מכות פ“ב מ”ג: יש שונא גולה וכו' (בין ר"מ

ור' יוסי); כתובות פ“ח מ”ב, פי“א מ”ב ושבועות פ“ו מ”ה. וכר' יהודה ור' יוסי מפרש הוא סתירות שבין משניות קדומות (טהרות פ“ד מ”ח עי' לעיל).

וזוהי דרך מסדר משנה כר' יוסי לפניו ורבי אחריו.

ואמנם ישנם וישנם במשנתנו כמה וכמה שרידים של משנתו.


א. עירובין

אל פרק י מ“ג של עירובין מסמיכה התוס' (פי"א יד) הקבלה למ”ט: אבל מפתח אינו כן וכו‘, ואח“כ (פי"א יז) הקבלות למ”ט–מי“ד, ואח”כ הסיום לשבת־עירובין: הלכות שבת וכו’.

וההקבלות למ“ד–מ”ח של פ“י מסודרות בתוס' בפי”א ה–יא.

ז“א שפ”י מ“ד–מ”ח, מ“ט–מ”י, לקוחות ממקור אחר, ונכנסו כאן באמצע, במשנתנו.

ומי“א–מט”ו הן שורה של דברים המותרים במקדש, והם בוודאי ממקור אחר, שנכנס כאן אגב “נגר” של מ"י.

ובסוף מט"ו (סוף עירובין!) שנינו: רש"א מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות.

וברור שדברי ר“ש אלה – הם סיום מסכת עירובין של משנת ר"ש849; כי במשנת ר”ש לא היו שנויות מ“ד–מט”ו רישא, ודבריו אלה האחרונים היו סמוכים לדבריו שבפ“י מ”ג: רש“א אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש (וגם רישא: היה קורא בספר על האסקופה וכו' – ר"ש היא, בבלי צח רע"א). להלכה זו הסמיך ר”ש את הערת־הסיום שלו: מקום וכו'850.

וכשהכניס רבי כאן, אחרי מ“ג, את מ”ד–מ“ח, מ”ט–מ“י, מי”א–מט"ו, ממקורות אחרים, השאיר את סיומו של ר"ש במקומו, בסוף המסכת.

ע“י כך נעשו הדברים סתומים וחתומים, כי פי' הבבלי, שר”ש החולק על ת“ק של מי”ג (מי"ג!) ואינו מתיר בנימא אלא עניבה (ברייתא קג א) שהיא שבות, משיב בזה לבעל מחלוקתו: ואם תשאלני א"כ למה אני מיקל בתחומין (בפ"ד מי"א!) הריני משיב: מקום וכו' – פירוש זה דחוק ורחוק בין מצד הסגנון ובין מצד מרחק המקום851.

ישנם אפוא כאן קטעים ממשנת ר“ש (במ“ב ומ”ג) וסיום משנתו (סוף מט"ו). וכן כל מ”ו בפ“ד היא, ע”פ הפשט, כולה ר“ש (אמר ר"ש)852. וכן פ”ו מ“ח ופ”ח מ“ג – הם משנת ר"ש ומתפרשים כפשוטם על פי התוס' פ”י (פ"ז) ז, שהיא בוודאי ר“ש, כמפורש בפי”א א (סוף פ"ז) ובפ"ח (פ"ה) ו.

ור"ש נזכר במשנת עירובין כמה פעמים: פ“ה מ”ו, פ“ו מ”ה, פ“ח מ”ב, מ“ה, פ”ט מ"א, ואלה שהזכרתי למעלה, וכן בתוס'.

והרבה סתמות ישנם בתוספתא ממשנת ר“ש, כאותה של פ”י ז שהזכרתי, וכמוה פ“ט יג, שהיא בשיטת ר"ש שבמשנה פ”ט מ“א ותוס' פי”א א (ספ"ז), ובכלל נ“ל שרובו של פ”ט יג (אמצע פ"ו) – פי“א א (סוף פ"ז) – משנת ר”ש היא.

מעירובין אני בא לתמורה.


ב. תמורה

במשנת תמורה ישנם כמה סתמות כר' שמעון:

1) פ“א מ”ו: קרבנות בדק הבית אינם עושים תמורה אמר ר' שמעון הלא וכו' – כולה ר' שמעון, שאינו מוציא קרבנות בדק הבית מ“קרבן” אלא מהקשו למעשר (רש“י ותוי”ט)

אבל “שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה וכו' “, שברישא – רבנן היא (תוי"ט) או רבי, בברייתא שבגמרא (יג ב, ועי' רש“י שם בע”א), החולק על ר”ש, וע”כ סתָם ברישא כחכמים.

ובת“כ בחקותי פ”ט ג–ד מוציא בדק הבית מ“קרבן”, וציבור ושותפין מן “לא יחליפנו ולא ימיר”, ובדברי ר"ש החולק אינו מזכיר אלא “מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד”.

2) פ“ב מ”ב: ושל ציבור אינן מתות – סתם כר“ש שאחריו: א”ר שמעון מה מצינו בולד חטאת וכו'853.

3) פ“ג מ”א: ולדן וולד ולדן וכו' – כרבנן דר“ש, שנחלקו ר”א וחכמים גם בולד ולדן, וחכמים אומרים יקרבו; אבל המחלוקת שאחריה שנויה על־פי משנת ר“ש: רא”א ולד שלמים וכו' אר"ש לא נחלקו על ולד ולד וכו'.

ומפני שמשנתנו זו, לפי־כך, שני תנאים שנו אותה, נדחקו ע"כ בגמרא לפרש “לא נחלקו שלא יקרב” – אלא יקרב, כדי שלא להעמיד אותה בתרי תנאי.

4) פ“ג מ”ה: אמר ר' שמעון מה הטעם וכו' – כולה ר"ש היא.

5) פ“ו מ”ד: עופות הרי אלו אסורין וכו' שהיה בדין וכו' – ר“ש היא, שכך שנינו בת”כ נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם וכו' העוף שאין המום פוסל בו וכו' ת"ל לכל נדר להביא את העוף. וכך שנינו בסתם ספרי (שהוא ר"ש!) תצא פיס' רסא: לכל נדר לרבות את העוף ומה מוקדשים וכו'.

6) פ“א מ”ג: אין ממירים אברים בעוברים וכו' (ועי' פ“ב מ”ג) – ר' שמעון היא לפי הבבלי (חולין סט ב), והוא מביא ראיה לזה מדברי ר' יוסי: א“ר יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, כאילו חבירו החולק עליו מודה בזה, אבל רק ר”ש סובר בזה כר' יוסי854.

ואנו כבר ראינו, שאמנם כמה סתמות בתמורה – ר"ש הן.

ר' שמעון” כחולק נזכר פ“א מ”ב, פ“ג מ”ג, פ“ז מ”ג ומ"ד.


ג. שקלים

גם בשקלים ישנם הרבה שורות ופרקים של משניות ממשנת ר' שמעון:

1) פ“ב מ”ב: הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה (“בשעה ששקלו בשביל עצמו”) מעל (“שנהנה מן ההקדש”). השוקל שקלו ממעות הקדש (“שהיו בידו”) אם נתרמה תרומה (וקרבה הבהמה) מעל.

נוסח הספרים “וקרבה הבהמה” הוא תיקון ע“פ הירוש' שאביא, ולא היה לפני הירוש', ואינו “בספר ישן”, כעדותו של רש”ס (מ"ש)855. ובירוש' שם מו ע’ג אמרו: אגן תנינן אם נתרמה התרומה. ותניי דבית רבי אם קרבה הבהמה. אמר רבי לעזר מאן תנא אם (קרבה בהמה) [נתרמה תרומה] רבי שמעון דרבי שמעון אומר856 מיד היה מקבל מעותיו. [ו]הכהנים857 זריזין הן.

ר“ש חולק שם על המשנה (פ“ד מ”ט), שכל המקבל עליו לספק סלתות ויינות להקדש “אינו מקבל את מעותיו עד שיהא המזבח מרַצה”, אלא.מיד היה מקבל מעותיו, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין ש”הכהנים זריזין הן“, וכן כאן אין אנו צריכים ל”קָרְְבָה הבהמה" אלא אם נתרמה התרומה ו“לקחו בהמה”, הרי הוא כאילו קרבה ומעל (הרא"פ ותקלין חדתין).

וכבר כתב הרש"ס: ולא גרסי' בגמרא דבני מערבא כגירסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה וכו' ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי .בתרוייהו קרבה הבהמה. כי הירוש' אינו מבדיל כלל בין רישא לסיפא858.

ונוסח כ“י ברלין (“אם נתרמה תרומה קרבה תבהמה”) ונוסח כ”י א"פ (“ונתרמה התרומה אם קרבה הבהמה”) מראים ברור שיש כאן הגהה במשנה, כדי להתאימה לדעת החכמים.

ואין־ספק שבזה – הגהת הרא“פ: “מאן תנא אם נתרמה תרומה ר' שמעון”, היא נכונה, שכן שנינו בתוס' שקלים פ”א י859: המוציא שקלו של חבירו הרי זה מעל, לקח בו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות, המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שיקלי זוזיו860 מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר' שמעון וחכ"א (במעילה: ר' יהודה אומר) לא מעל עד שיזרקו הדמים.

“חכמים” שנו אפוא: קרבה בהמה, “ותניי דבי רבי” שנו כחכמים וכבספרא (ותוס'). אבל משנתנו היא משנת ר"ש.

2) גם מ“א: נשבעין לגזברין וכו' – מפרשה ר' אלעזר בירוש' שם מו ע”ג: דר' שמעון היא (שבועות פ“ו מ”ה), וכן בבבלי (ב"מ נח א) בשם ר' יוחנן (המחלוקת מוחלפת בבבלי): הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן.

וסיפא: ואין עולין להן לשנה הבאה. דלא כר' יהודה (יומא סה א).

3) וכן מ“ג–מ”ד הם דר' שמעון:

שבמ“ג שנינו: המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי וכו' ובה”א מותרן חולין, שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין, אלו לחטאתי שוין שהמותר נדבה, שאביא מהן חטאתי שוין שהמותר חולין. ובמ“ד: אמר ר' שמעון מה בין שקלים לחטאת שקלים יש להם קצבה וחטאת אין לה קצבה. רבי יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה וכו' אמר ר' שמעון אעפ”כ יד כולן שוה אבל חטאת זה מביא בסלע וכו'.

א"כ כולה ר"ש, והוא הוא שהביא דברי ר' יהודה (החולק על מ"ג) והשיב עליהם.

ובמ“ה861 שנינו שורה של “מותר”: מותר שקלים חולין וכו', והוא כמ”ג.

וא"כ כוליה פרקין ר' שמעון.

4) וכן פ"ז מ“ה–מ”ז כולה ר“ש, שהרי במ”ו–מ“ז שנינו: אמר ר"ש שבעה דברים התקינו ב”ד וזה (השנוי במ"ה) אחד מהן (וששה:) נכרי ששלח עולתו וכו' ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור (כדעתו, לעיל, “מיד היה מקבל מעותיו”, ור' יוסי כאן כסתם פ"ד: אינו מקבל מעותיו עד וכו').

ואם מ“ה היא ר”ש, הרי גם מ"ד השייכת לה, ומ“ד באה כאן אגב מ”ג–מ“ב–מ”א (מעות שנמצא בין השקלים לנדבה). ונראה על־כן שפ"ז כולו – ר"ש הוא.

ונראה שפ"ז הוא המשכו של פ"ב.


ד. סנהדרין–מכות

התנא של משנת סנהדרין–מכות, זה, שאת משנתו הניח רבי ליסוד משנתו והשתמש בה הרבה – הוא ר' שמעון:

ישנם במסכת זו כמה סתמות של ר"ש:

1) בפ“א מ”ג שנינו: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר' שמעון ור' יהודה אומר בחמשה, החליצה והמיאונין בשלשה, נטע רבעי וכו' בשלשה.

אבל כמו שנחלקו ר' יהודה ור' שמעון בסמיכת זקנים (יג ב) ועריפת עגלה (בבלי יד א וספרי שופטים פיס' רה) כך נחלקו גם בחליצה (ברייתא ביבמות קא א), וסתם שלנו כר' שמעון, ור' יהודה “לא קא פליג” כאן בפירוש862, מפני שכבר נזכרה מחלוקתו בפירוש בסמיכת זקנים, ור"ש מכשיר בדיעבד גם בשנים (יבמות קד ב).

ו“נטע רבעי” היא משנת ר“ש, ששנה “נטע” במע”ש פ“ה מ”י, שהיא משנת ר"ש863.

2) פ“ב מ”ד: לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רש"א אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה א“כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל. ת”ק ר"ש הוא (“ר”ש דריש טעמיה דקרא").

3) פ“ג מ”ג: ואלו הן הפסולין וכו' וסוחרי שביעית והעבדים864, אמר ר' שמעון בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האַנָסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

בתוס' פ“ה ב: ר”מ היה קורא אותן אוספי שביעית ר' יהודה היה קורא אותן סוחרי שביעית אמר ר' שמעון מקיים אני דברי שניהן הא כיצד עד שלא רבו האנסין היו קורין אותן אוספי שביעית וכו'.

משנתנו היא אפוא כולה ר“ש, ששנה את דברי ר”מ (שנשמטו במשנתנו) ואת דברי ר' יהודה ו“הכריע” ביניהם: ואני מקיים. וגם “והעבדים” שנשנה כאן לפי הנוסחאות המדויקות (כמו בר“ה פ”א מ"ח) הוא משנת ר“ש, ששנה שם “והעבדים” והכשיר אב ובנו לעדות החודש ופסל עבד, כב”ד של כהנים שם, ושנה גם כאן “והעבדים”.

וכנראה גם התוס' פ“ב א: האב אומר לעַבֵּר ושנים אומרים שלא לעבר שניהם נמנים שנים וכו', שהיא בניגוד לפ”ז ה“ב, – היא משנת ר"ש: שכשם שהוא מכשירם לעדות החודש, כך הוא מכשירם לקידוש החודש; ור' יוסי, שחולק עליו בר”ח, חולק עליו בתוס' פ"ב שם בקידוש.

4) פ“ט מ”ב: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור, נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו וכו' פטור, אבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו וכו' חייב אמר רבי שמעון865 אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור.

כולה ר"ש היא, שר“ש שנה במשנתו: נתכוין להרוג את הבהמה וכו' והרג בן קיימא פטור866, ואחריו: נתכוין להכותו על מתניו וכו' (עד:) נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול וכו' חייב, וזו האחרונה שנה כמשנת ר' יהודה867 בשם ר' יהודה (“דברי יהודה”, “יהודה היה אומר”), ואחרי משנת ר' יהודה הוסיף ר”ש: ואני אומר אפילו וכו‘, אלא שרבי שנה משנת ר’ יהודה סתם, והציע את דברי ר“ש, כדרכו, בלשון: אמר ר"ש, ממש כמו בפ”ג מ“ג. שלא ר' יהודה הוא, ששנה “נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור”, יוצא מן התוס' סנהד' שם: נתכוון להכות את זה והיכה את זה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר ומודה ר' יהודה שאם נתכוון להרוג את הבהמה וכו' פטור; ר' יהודה מודה בזה למשנת ר"ש, ור”ש הוא השונה. וכיו“ב שנינו בתוס' ב”ק שם: נתכוון להרוג את הבהמה וכו' חייב בכופר ופטור מן המיתה ולענין הניזקין ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר868.

ובב“ק שם אמרו על הדיוק “הא נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב” – “מתני' דלא כר”ש”, מכיון שלרישא “מודה” ר"ש.

אלא שנוסח הבבלי במשנתנו כאן היה כבר: ר' שמעון אומר, וע“כ היה מסופק (עט א): ר”ש אהייא אילימא אסיפא וכו'.

5) ופ“ט מ”ג: כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה, הנסקלין בנשרפין רש"א נדונין בסקילה שהשריפה חמורה וכו' הנהרגין בנחנקין רש"א בסייף וכו'.

משנה זו מוגהת על־פי רב יהודה, והנוסח הראשון היה כמו ששנה רב יחזקאל אביו: הנשרפין בנסקלין וכו' הנחנקין בנהרגין וכו‘; סנהד’ פ ע“ב וש”נ: מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה הנשרפין בנסקלין רש“א ידונו בסקילה שהשריפה חמורה, א”ל רב יהודה אבא לא תיתנייה הכי מאי איריא דשריפה חמורה תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו (“דהנשרפין בנסקלין משמע שהנסקלין רובא”) אלא היכי869 [כו] אתנייה, הנסקלין בנשרפין וכו' (“אע”פ שנשרפין רןבא"), אי הכי אימא סיפא וחכ"א ידונו בשריפה שהסקילה חמורה תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו, התם רבנן וכו'.

אבל המשנה היא משנת ר"ש, ור"ש שנה כשיטתו (בפ“ז מ”א: שרפה סקילה חנק והרג): חברי היו אומרים הנשרפין בנסקלין וכו' ואני אומר וכו‘, חברי היו אומרים הנחנקין בנהרגין וכו’ ואני אומר וכו' (ורבי נסח דבריו כדרכו בלשון: רש“א – וחכ”א).

ונתערבו ב־, אין פירושו שהשני הוא הרוב (ולא אפילו שהראשון נכנס בשני), שהרי שנינו בזבחים פ“ח מ”א: כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא870. ובקינים פ“א מ”ב: חטאת שנתערבה בעולה ועולה בחטאת אפי' אחד בריבוא חטאת שנתערבה וכו' בין שהחובה מרובה והנדבה מועטת בין שהנדבה מרובה והחובה מועטת בין ששתיהן שוות.

וכך שנינו בתוס' פי"ב א: חייבי מיתות חמורות שנתערבו בחייבי מיתות קלות ממיתין אותן בקלה שבהן.

6) פ“ו מ”ד–מ“ה: ואם לן עובר עליו בלא תעשה וכו' ולא זו בלבד אלא כל המֵלִין את מתו עובר בל”ת וכו' – ר"ש היא (בבלי מו ב): א“ר יוחנן871 משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל”ת ת“ל כי קבור תקברנו [שאין ת”ל תקברנו ומה ת“ל תקברנו]872 מכאן למלין את מתו שעובר בל”ת, וכך שנינו בסתם ספרי תצא פיס' רכא: מנין למלין את מתו שעובר בל“ת ת”ל לא תלין וכו' הלינו לכבודו וכו‘, ואח"כ: לא תלין נבלתו על העץ מצות לא תעשה כי קבור תקברנו מצות עשה כיצד עושים לו וכו’ ואם לן עובר עליו בל“ת שנאמר לא תלין נבלתו וגו' [כי קללת אלהים תלוי]873 כלומר מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם ונמצא [שם שמים]874 מתחלל (זאת אומרת שהאחרונה היא המשנה, ושלפניה דברי ר"ש, סתם ספרי), ובירוש' סנהד' שם (כג ע"ד) אמרו בפירוש: מתניתא דלא כר' מאיר דאמר (אף) המגדף עובר בלא תעשה, כלומר אם הלין את המגדף עובר בל”ת, מפני שהוא מפרש “כלומר מפני מה זה תלוי, מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל” (ותוס' פ“ט ז ובבלי: היה ר' מאיר אומר וכו', ו”אר“מ” שבמשנתנו “תרי תנאי” הם).

7) פ“ז מ”י: המסית (שנחשב בין הנסקלין, מ"ד) זה הדיוט והמסית את ההדיוט, – מתני' מני ר"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק וכו' (בבלי סז א); ואשר לקושיית הבבלי (שם) מסיפא: “אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע”ז ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו (ובברייתא שלמעלה שנינו: מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש"א בחנק) אתאן לרבנן, רישא ר“ש וסיפא רבנן”, הנה בתוס' פי“א ו' שנינו (למשנה שלנו): ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר”ש המדיח הרי זה בחנק (ולא “מדיחי עיר הנדחת”), ומכאן – דתרי תנאי אליבא דר“ש, כרגיל אצל “ר”ש בן יהודה בשם ר”ש", שהסתם שלפניו חולק עליו (עי' להלן).

8) מכות פ“ג מ”ג: האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, ואמרו (בבלי יז א): א“ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכ”א בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן. ולימא זו דברי ר"ש סתימתאה (“דשמעינן ליה בברייתא דלקמן כי מתניתין”) הא קמ“ל דר”ע כר“ש סבירא ליה. מאי ר”ש דתניא (ספרי ראה פיס' עב–עד, בלי “אמר ר”ש"!) ותרומת ידך אלו בכורים אמר ר"ש וכו' הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא חייב.

וחוץ ממה שסתם משנתנו כאן ר“ש היא, קורא הבבלי לר”ש “סתימתאה”, כשם שהוא (ר' יוחנן בכמה מקומות) קורא כך לר"ע, זו מוכיחה, שידעו רבותינו הבבלים, שכמה סתמות ישנם במסכת זו (סנהדרין־מכות) ובמשנה בכלל, שהן משנת ר"ש.

9) ובפ“ג מ”ו שנינו: ר' שמעון בן יהודה משום ר"ש אומר אינו חייב וכו', אחרי סתם, אבל זה רגיל רק אחרי (או לפני) סתם משנה או ברייתא בשם ר' שמעון875, וא“כ הסתם שלפניו הוא ר”ש.

וסנהדרין פ“ז מ”ז: הנותן מזרעו למולך – משנת ר"א בר' שמעון היא (בבלי סד א).

וגם זה רמז למשנת ר' שמעון שכן רגיל שהבן משתתף במשנת האב, כר' מנחם בר' יוסי ור' יוסי בר' יהודה876.


ה. מנחות

פ“ג מ”ה–פ"ד:

בפ"ד מ*ב שנינו: הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה אמר ר' שמעון877 אם היו להם פרים מרובים ולא היו להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו וכו'.

אבל בתוס' פ“ו יד: פרים אילים וכבשים מעכבין זה את זה ר' יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה וכו' אבל אילים וכבשים מעכבין וכו', וא”כ משנתנו שלא כת"ק דתוס' ולא כר' יהודה. וכולה ר' שמעון, והוא מוסיף לפרש.

מ“ג: הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר”ע אמר שמעון בן ננס לא כי וכו' אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו וכו'. וכולה ר' שמעון.

מ"ד: לא הקריבו כבש בבקר יקריבו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבקר לא יקריבו בין הערבים. (וכאן מתחיל בהו' לו וכ"י פ' משנה חדשה!) לא הקטירו קטרת בבקר יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון וכולה היתה קרבה בין הערבים, שאין878 מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים879 ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר וכו',

כולה ר' שמעון היא, ששנה: לא הקריבו, והוסיף: אימתי וכו‘. ושנה: לא הקטירו וכו’, והוסיף: וכולה וכו'.

ובספרי פנחס פיס' קמג שנינו: מגיד שאם לא הקריב של שחר. מקריב של בין הערבים אמר ר' שמעון880 אימתי וכו' יקטירו בין הערבים וכן בחנוכת הבית לא יביא (“לא יקריבו”) שאין מחנכים וכו' אמר ר' שמעון אע"פ שנגמרו כלים שלא בזמנם אין מחנכין אותן אלא בזמנן וכו'881.

וכאן ברור שכולה ר' שמעון.

ובתוס' פ“ז ד–ה: יקטירו בין הערבים אמר ר' שמעון אימתי וכו' אבל אם היו מזידין [או]882 שהיתה חנוכת הבית וכו' לא יקטירו בין הערביים אר”ש כולה וכו' שאין מחנכין את מזבח הזהב אלא בקטרת הסמים וכו' (וכיו“ב בבבלי, כ”י מ').

לפי התוס' “אימתי” נמשך גם על קטרת, “ושאין מחנכין אלא בקטרת הסמים” של שחר, כברייתא שבבבלי, “וכולה היתה קרבה בין הערבים” בשוגגין.

אבל כל המשנה וסידורה דחוקים לפי' זה, ובוודאי שנוסח המשנה הוא “יקטירו” וכולה ר"ש, וזה ששנה “בקטרת” של שחר, שנה “לא יקטירו” וחולק על ר"ש.

ומ"ה היא המשך של “וכולה היתה קרבה”; חביתי וכו' וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת וכו' לא מינו כהן אחר משל מי היתה קרבה אמר ר' שמעון883 משל צבור, ר' יהודה אומר וכו', ושלימה היתה קריבה.

וברור שכולה ר"ש, הוא שנה כמו בשקלים פ“ז מ”ו, והזכיר גם דברי ר' יהודה.

ומכיון שמ“ב–מ”ה הם ר“ש, וודאי שכל שורת המעכבין ושאינם מעכבין – משנת ר”ש היא, ז"א מן פ"ג מ"ה עד סוף פ"ד.

סתמות של ר“ש הן גם פ”ו מ“ג: כיצד מושחן כמין כי וכו'884, ושם מ”ד סיפא: וכולן פתיתתן (כצ"ל) כזיתים885.

ובכלל נזכר ר"ש הרבה מאד במנחות, ואין ספק שרבי השתמש במשנתו.


ו. זבחים

זבחים פ"י כולו הוא משנת ר"ש.

1) מ“ג: המעשר קודם לעופות מפני שהוא זבה וכו' – ר' שמעון בתוס' פ”י ג.

2) ומ“ו: דברי ר”מ וחכ"א החטאת קודמת וכו' – חכמים אלה ר"ש הוא, בתוס' שם פ“י ז. ור”ש הוא ששנה: ולא הודו לו חכמים אלא אמרו החטאת וכו' וכדומה.

3) ומ“ז: ובכולם (בכל הנאכלין) הכהנים דשאין לשנות באכילתן, לאכלן וכו' ולתת לתוכן תבלין חולין ותבלין תרומה (דברי ר"ש) רמ”א לא יתן לתוכן תבלי תרומה וכו' (בתוס' מתחיל ברש“א = חכ”א שבמ“ו וגומר בדברי ר”ש!)886, וסתמא ר"ש.

4) ואח“כ במ”ח: אמר ר' שמעון אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה (“לאכילת כהנים”) אין אתה צריך לשאול וכו'.

זו בוודאי המשכה של מ“ז דר”ש, ובוודאי שר"ש שנה כאן משנה ישנה מזמן הבית887 (“אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה”!), אלא שהוא היה השונה האחרון ונקרית על שמו.

ואם כך וודאי שכל הפרק העוסק במי קודם למי – משנת ר"ש היא.

ובתוס' כאן פ“י א–ב נוספו גם המשנה הוריות פ”ג מ“ו והתוס' שם פ”ב ד (בבלי יג א).


ז. שביעית

גם בשביעית ישנו בוודאי הרבה ממשנת ר"ש:

בפ“ד מ”ג: אמר ר“ש מה טעם וכו'. וכן בפ”ה מ“ב, כמו במעילה פ”ד מ"ו (כנוסח הבבלי, ועי' לעיל).

וא“כ כולה ר”ש.

ובוודאי שגם מכשירין פ“ו מ”ח: אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו' – כולה ר"ש.

וכיו"ב עוד כמה סתמות בודדים.

שביעית פ“ב מ”א: א"ר שמעון וכו'.

פ“ו מ”ה ומ"ו: אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש וכו'.

בפ“ב מ”ט: ומרב(י)צין בעפר לבן דברי ר"ש ראב"י אוסר ממרסין באורז בשביעית רש"א אבל אין מכסחין. לשון “אבל לא” מוכיח שכולה ר"ש.

דברי ר“ש עוד בסוף פ”א ופ“ג מ”ג.

ו“רש”א" נזכר הרבה בשביעית: פ“ב מ”ב, מ“ג, מ”ה, מ“ו, מ”ח, מ“ט; פ”ג מ“ב; פ”ז מ“ו; פ”ח מ“ו, מ”ז; פ“ט מ”א, מ"גו; וכן בתוס'.

ובוודאי שכל זה מוכיח על שימושו הרב של רבי במשנת ר"ש בשביעית.

המוסֵר הרגיל בשמו הוא תלמידו ר' שמעון בן יהודה, ועל־פי־רוב – בניגוד לסתם אחר בשם ר"ש.


ה. משנת ר' אלעזר

האחרון מתלמידי ר“ע, שאין אנו מוצאים ממנו אפילו מאמר אחד בשם ר”ע מפורש, הוא ר' אלעזר בן שמוע, ר' אלעזר סתם במשנה; אנו מוצאים רק שהתווכח עם ר"מ888 ואומר משום ר' יוסי889, ונחלק עמו פא"פ890, ומזכיר את ר' יהודה891. ואנו יודעים שרבי למד אצלו892.

ואין אנו יודעים אפילו איפה ישב ישיבת־קבע. אולי בטבריא893, מקום ישיבה גדולה משכבר הימים.

וודאי שרבי השתמש במשנת ר' אלעזר, ו“מיצה מדותיו” (מנחות שם), אלא שקשה לברר בדיוק כַּמוּתו של השימוש הזה, והחילופים הרבים שבכל ספרות התלמוד מר' אלעזר לר' אליעזר894 מכבידים את הדבר עוד יותר.

א) כמעט ברור הדבר, שכל פ“ו ופ”ז של נזיר משנת ר' אלעזר היא:

1) פרק ו' של נזיר הוא כולו ממקור אחר. מתחיל הוא: שלשה מינין אסורין בנזיר הטומאה וכו‘, בשעה שבפ“א מ”ב נזכרו מינין אלו דרך אגב: הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת וכו’; ומי“א: ר' אליעזר אומר סותר את הכל, היא בניגוד לפ”ג מ“ג–מ”ד בשם ר' אליעזר, וכבר טרחו בניגוד זה הבבלי והירוש' (מחלפא שיטתיה), אבל פ"ג – ר' יהודה895.

והנה מ“ד: נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' (מכות פ“ג מ”ז–מ"ח) – כולה ר' אלעזר, תוס' כאן פ”ד ב ומכות פ"ה א.

ובמ"ז: דברי ר' יהודה ר' אלעזר אומר וכו'.

ונראה שכוליה פירקין ר' אלעזר.

2) וכן פ"ז. מ“ב–מ”ג: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו' ועל חצי לוג דם וכו' אבל וכו' ורביעית דם וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו‘, זו משנת ר' אלעזר, תוס’ פ"ה א (נזיר נג א): אמר ר' אלעזר בראשונה היו זקנים חלוקין מקצתן או' רביעית דם וכו'.

ומ“ד שאחריה: אמר ר' אלעזר משום ר' יהושע וכו' (סיום הדברים וביסוסם). אמר ר”מ לא תהא זו קלה וכו‘, הוא הוויכוח שהיה לר’ אלעזר עמו, תוס' שם896: אמר ר' אלעזר כשהלכתי לערדיסקוס מצאתי את (ר') מאיר ואת יהודה בן פתירוש שהם יושבים ודנים בהלכה יהודה בן פתירוש אומר רביעית דם אין הנזיר מגלח עליה וכו' אמר לו (ר') מאיר ותהא זאת קלה וכו' שתק ר' יהודה בן פתירוש נמתי לו מאיר אל תבוז לי בקי היה לך ביהושע בן ממל נם לי הן ובעל הלכות היה נמתי לו בלשון הזה אמר לי משום ר' יהושע כל טומאה מן המת וכו' ורואה אני את דבריו.

ולפיכך נראה שגם פ"ז כולו ר' אלעזר.

ב) בעירובין נזכר ר' אלעזר, שלא כרגיל הרבה: פ“ב מ”ה (כנו' לו וירוש'), פ“ג מ”ג (כהו' לו), פ“ד מ”ה (לו וירוש'), מי“א (לו וירוש'), ופ”י מ"י (ד"ר ולו וירוש' ועוד); וכן בתוס‘, ונראה שרבי השתמש כאן במשנת ר’ אלעזר.

ג) ור"ה פ“ד מ”א ומ“ב כולה ר' אלעזר, שבמ”א שנינו: אמר ר' אלעזר (כצ"ל) לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד וכו‘, ומ"ב: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה וכו’ – משנת ר"א היא, כלומר אף אחרי תקנת ריב"ז ליבנה עוד היתה ירושלים יתירה על יבנה בזאת.

ד) הסתם ביבמות פ“א מ”ד: לא נמנעו וכו' – ר“א היא, תוס' פ”א י (בבלי יד ב) ור“ש חולק עליו. וכן בסוף פ”ח: ר' אלעזר (כך בכל כי"י) אומר אנדרוגינוס, וכן בתוס' פ"י ובבלי פג ב (כי"מ) ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתנו ר' אלעזר897 אומר אנדרוגינוס וכו'.

וחכ"א” בגטין פ“א מ”ו – ר"א היא (תוס' פ"א ה ובבלי יב ב), וכן פ“ב מ”ד (בבלי כב סע"א)898.

ה) וכל המשניות בגטין פ“ג מ”ג–מ“ח, עד “ד”ר אלעזר”. הן כנראה משנת ר"א.

ובכלל הוא נזכר, לפי הערך, הרבה בגטין.

המוסֵר הרגיל בשמו (בתוס‘, בבלי וירוש’) ר' יוסי בן כיפר (אלא שנשתבש כ"פ “אליעזר”).

“שדברי ר' אלעזר (בן שמוע) מרובים הרבה ביחוד במסכות: יבמות. כתובות, גיטין, קידושין, נזיר, סוטה; זבחים, בכורות, ערכין, תמורה; פרה, טהרות ומקואות”899.


 

VIII. משניות תנאים אחרים    🔗


א. משנת אבא שאול900

אחרי תלמידי ר“ע עלינו לדבר עוד על משנת תנא אחד, שאע”פ שלא היה כנראה תלמיד ר"ע, הרי הוא שייך לאותו חוג: אבא שאול.

אפילו זמנו אין אנו יודעים בדיוק: ר' יצחק מעיד901: אבא שאול גבל של בית רבי היה וכו'; וודאי שפירושו: של בית הנשיא902, שהמורה שלו (“מוריינא”) היה ר' יהודה903, וזה בוודאי בית רשב"ג, וא"כ אפשר וקרוב שהיה חברו של ר' יהודה.

בברייתא (נדה כד ב) שנינו: תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי וכו' ושמא תאמר אבא שאול ננס היה – אבא שאול ארוך בדורו היה ור' טרפון מגיע לכתפו ור' טרפון ארוך בדורו היה [ור' עקיבא מגיע לכתפו ור“ע ארוך בדורו היה]904 ור”מ מגיע לכתפו ור“מ ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו וכו' – אין כוונתה של הברייתא כלל להודיע לנו בזה ירידת הקומה מדור לדור905, אלא לתת דוגמא חיה לבן־הדור של הברייתא, שהיה בן דורם של תלמידי רבי (השאר נוסף בבבלי על הברייתא). אבל מן הברייתא יוצא בכל־זאת, שאבא שאול עמד בסביבתו של ר' טרפון כחבירו של ר”ט–ר“ע, וכר”מ תלמידו של ר“ע לר”ע, וכרבי לר“מ (אע"פ שרבי ראה אותו רק פעם אחת מאחוריו)906, ולא הקדימוהו לאבא שאול לפני ר”ט אלא מפני שבאו לספר כאן על אבא שאול907.

וקרוב מאד, שהיה תלמיד ר' טרפון, כר' יהודה חבירו, ומכאן באו לו כל הקבלות והידיעות שלו על זמן הבית908 – כר' יהודה חבירו בעל ה“מעשים”.

ואמנם מוצאים אנו כמה עובדות ומעשים, שנמסרו במקום אחד בשם אבא שאול ובמקורות אחרים בשם ר' יהודה:

1) ירוש' יומא פ“א לח ע”ג: אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין.

בראשונה היו קורין אותה לשכת בולווטין ועכשיו הן קורין אותה לשכת פלהדרין. ובתוס' יומא פ"א א (בבלי ח סע"ב): ר' יהודה היה קורא אותה לשכת בלווטין.

2) ירוש' כתובות פ“ב כו ע”א: תני אבא שאול אומר אף מי שהוליכו לפניה חבית של בסורות (=בשׂורות) ובבבלי שם טז ב: תניא ר' יהודה אומר חבית של יין מעבירין לפניה909; שמחות פי“א: אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד (תורה) [ו)כך910 היה ר' יהודה עושה911 בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה שמתקלסין912 ובאין (זה כנגד זה) היה נותן עיניו בתלמידים ואומר המעשה קודם לתלמוד, וזו כר' טרפון, קידושין מ' ע”ב (ספרי עקב פיס' מא).

נראה אפוא ששניהם, ר' יהודה ואבא שאול, קיבלו מר' טרפון הלכו בשיטתו.

3) ובביצה פ“ג מ”ח: ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו (“ביו”ט"). מעשה (משנת ר' יהודה היא) באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יו“ט ונותנן ללקוחות ביו”ט אבא שאול אומר אף במועד עושה (“היה עושה”) כן וכו‘. והדברים נמסרו בתוס’ פ“ג ח ובירוש' שם סב ע”ב בשם ר' חנניה בן עקביה (“היו עושין”), שאף הוא חולק על המעשה של ר' יהודה.

4) ובמנחות פי“א מ”ה (ברייתא דמלאכת המשכן פ"ח):…דברי ר' יהודה רמ“א ארכו י”ב ורחבו ששה, לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע (“בין שני הסדרים של הלחם, שרחבו של לחם אינו אלא חמשה”) כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן, אבא שאול אומר שם (=“באותו ריוח שבין סדר לסדר, וכשיטת ר”מ") היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, אמרו לו והלא כבר נאמר ונתת על המערכת (“על ממש”) לבונה זכה אמר להן והלא כבר נאמר ועליו מטה מנשה (“סמוך לו”). “אמרו לו” זה, הוא ר"מ, שנותן טעם “כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן”, אבל לר' יהודה אין כאן בכלל ריוח באמצע.

5) ובתוס' כלים ב“ק פ”א ז: אבא שאול אומר עליית בית קדשי קדשים חמורה מבית קדשי קדשים שבית ק“ק כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה וכו' ולעליית בית קה”ק אין נכנסין אלא לשָנים913, אמרו לו אין זו מעלה. אף “אמרו לו” זה הוא כנראה ר' יהודה החולק ואומר בס"ז שם: הגג היה מקודש מן העליה שלא היו עולים לשם אלא פעם אחת לשלש שנים לתקן כולה עורב (וזוהי תשובה לאבא שאול, שכשם שהגג אינו קדוש מבית ק"ק כך גם העליה)914.

ואנו מוצאים בפירוש, שאבא שאול אומר דברים בשם ר"ע ובן עזאי: תוס' כלאים פ“ד י: אבא שאול אומר ר' עקיבא אומר יחזיר בן עזי אומר יספר; תוס' אהלות סוף פ”ו: אבא שאול אומר אף בזו היא מחלוקת (“ר”ע וחכמים"), ובתוס' סנהד' פי"ב י: אבא שאול אומר משום ר"ע הלוחש וכו' (סנהד' פ“י מ”א – סתם בשם ר"ע).

ובאדר“נ נו”ב פכ"ט: אבא שאול אומר משום ר"ע שהיה אומר משמו (“של ריב"ז”) לא היה אומר אלא וכו'.

ומכיון שכך אפשר להחליט, שאבא שאול היה חבירו של ר' יהודה, וקובר־המתים, או “מלקט עצמות אחד בצפורין” (ב“ר פפ”ט), היה אחר־כך לגַבָל של בית רשב"ג, ממש כחבירו ר' יהודה שהיה ל“מוריינא דבי נשיאה” (לעיל).

אבא שאול היה בוודאי שונה משניות.

זה יוצא כבר מלשון “אבא שאול היה קורא915, הרגיל במשנה, תוס' וירוש':

קידושין פ“ד מ”א: אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי (כלומר: במקום “שתוקי” שבמשנתנו שנה “בדוקי”).

ירוש' פיאה רפ“ח כ ע”ד: אבא שאול היה קורא אותן (את ה“נמושות” שבמשנה) משושות. אית תניי תני נמושות ואית תניי תני משושות וכו' (כלומר: משנתנו שנתה “נמושות”, ואבא שאול שנה “משושות”).

יומא פ“א לח ע”ג (עי' לעיל): אבא שאול היה קורא אותה לשכת בולווטין.

שקלים פ“ח מ”ב: ר' יוסי אומר כולן טהורין חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות. ועליה אמרו בירוש' שם נ“א ע”ב: אבא שאול היה קורא אותן (ריבב"ן: אותה) צפורן916. אבא שאול שנה כר' יוסי, אלא ששנה במקום “מריצה”– “צפורן” (“צפורן גדולה” בפי ר' יוסי, תוס' שבת פי"ד א).

תוס' יומא פ“א ג: כל הלשכות שהיו במקדש רשות היחיד לשבת ורשות היחיד לסומאה חוץ מלשכת יין ושמן וכו' אבא שאול היה קורא אותה לשכת בית שמניא; ואלה הם דבריו שבמדות פ”ב מ"ה: אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן היא היתה נקראת לשכת בית שמניא917, כלומר שכך שנה אבא שאול במשנת מדות שלו (כשם ששנה בפ“ה מ”ד).

וכך נמצא אצלו הלשון “חילוף הדברים”: גטין פ“ה מ”ד: אפטרופוס שמינהו אבי יתומים ישָבע מינהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים (כלומר: מינהו ב"ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע), ובתוס' ב“ב פ”ח יב: אבא שאול אומר (אף) שמינהו ב“ד ישבע, כלומר שמינהו ב”ד ולא שמינהו אבי יתומים (וסמי מכאן “אף”).

ממשנת אבא שאול ישנן סתמות אחדים במשנתנו:

1) פיאה פ“ח מ”ו: ושאר כל הפירות אמר אבא שאול כדי שימכרם וכו', וודאי שכולה אבא שאול, והוא שנה גם דברי ר"מ וגם דברי ר"ע שבמשנה זו (עי' לעיל כיו"ב), ויש להדגיש שזהו הפרק, שאנו יודעים שאבא שאול שנה אותו (נמושות – משושות, מ"א), ואפשר שחלק גדול ממנו – משנת אבא שאול הוא.

2) שבת פכ“ג מ”ג: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו918 רשאי אני להחשיך עליו. (מ"ד) מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה וכו'919, כולה אבא שאול היא, ואין כאן ת"ק כלל920.

וכן בכל מקום ששנינו “כלל אמר ר' פלוני” – כולה ר' פלוני היא.

3) ובר“ה פ”ד מ"ח: אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן, פירש כבר הבבלי (לג א): מתני' מני אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד.

וכאלה עוד (למשל תוס' סנהד' פי“ב ומשנתנו פ”י מ"א).


ב. משנת רשב"ג

רבן שמעון בן גמליאל דיבנה שימש את אביו921. זה היה בשעה שבית־הדין היה ביבנה, תוס' ר“ה פ”ב ה דפו‘922: וכשקידשו את השנה באושא ביום הראשון עבר ר’ [ישמעאל בנו של ר‘]923 יוחנן בן ברוקא ואמר כדברי ר’ יוחנן בן נורי, אמר רשב"ג לא היינו924 נוהגין כן ביבנה, ביום השני עבר ר' חנניה בנו של ר' יוסי הגלילי ואמר כדברי ר“ע, אמר רשב"ג כך היינו נוהגין ביבנה, – שאחרי השמד עברה הסנהדרין לאושא ורשב"ג נתיישב שם; אבל הוא היה הצעיר בחכמי הדור. וכשהנהיג רשב"ג סדרים חדשים בישיבה התקוממו נגדו גדולי חכמי הדור, ר”מ ור' נתן, אלא שר' יוסי תיווך ביניהם925. ואנו מוצאים את רשב"ג אומר שמועות בשם ר' מאיר, תוס' כתובות סוף פ“ו926: רבי מאיר היה אומר – וחכמים אומרים, תוס' כלים ב”ב פ“ז ט927: יהודה בן שמוע מטמא משום ר' מאיר וחכמים מטהרין; תוס' מכשירין פ”ג ח: אם לדברי ר' מאיר וכו‘. בשם ר"מ ור' יהודה, תוס’ כלים ב“מ פ”ד טו: חילוף הדברים (ר"מ מטהר ור' יהודה מטמא); משם ר' יהודה, תוס' כלים ב“ק פ”ה ד. בשם ר' אלעזר (בן שמוע), תוס' מכות פ“ד י928. וביחוד – בשם ר' יוסי, תוס' דמאי פ”ג יב, מגילה פ“א ו כי”ו929; מו“ק יב ב: כלל אמר רשב"ג משום ר' יוסי, תוס' ע”ז פ“ח/פ”ט ג930. וכיבד ביותר את ר' יוסי וחיבב את דבריו ונהג על פיו, תוס' ברכות פ“ה ב931: מעשה ברשב"ג ור' יהודה ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום אמר לו רשב"ג לר' יוסי: בריבי, רצונך נפסיק לשבת. אמר לו כל יום ויום אתה מחבב דבריי בפני יהודה (שכך היתה הלכה נהוגה מכבר: ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי!)932 ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפניי, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? אמר לו א”כ לא נפסיק שמא תקבע הלכה בישראל933. אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי.

תוס' דמאי פ“ג יד: ארשב"ג מעשה ששילח לי ר' יוסי בר' אתרוג גדול מציפורי ואמר זה בא לידי מקיסרי ולמדתי בו שלשה דברים וכו‘; תוס’ סוכה פ”ד ב (בבלי כו א): ארשב"ג פעם אחת חשתי בעיני בקיסרי והתיר לי ר' יוסי בר' שאישן אני ושמשי חוץ לסוכה.

והיה נוהג בכלל לשאול בחכמים ולשנות דבריהם: בכורות פ“ו מ”ט: מעשה וכו' ושלח רשב"ג לחכמים ואמרו וכו‘; גטין פ“ז מ”ה: אמר רשב"ג מעשה בצידון וכו’ ואמרו חכמים וכו'934.

ובמקום אחר (תוס' מקואות פ"ו ב): אמר רשב"ג הלכה אין לי אלא מעשה וכו' והיו כהנים וכו'.

וזהו שאמר רב935: ולמה אמרו בכל מקום הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות (“פסוקות”) היה אומר מפי בית דינו; או כמו שאמרו בשם ר' יוחנן936: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'937.


משנתו

בהוריות יג ב מסופר, שבשעה שהתקוממו ר"מ ור' נתן נגד רשב"ג, אמרו: נימא ליה גלי עוקצים (“פָרֵש מסכת עוקצין ושְנֵה938 אותה”) דלית ליה (“שאינה סדורה לו”) וכו' שמעינהו ר' יעקב בן קורשי וכו' אזל יתיב אחורי עיליתיה דרשב"ג פשט גרס ותנא גרס ותנא וכו' יהב (רשב"ג) דעתיה וגרסה למחר אמרו ליה ניתי מר וניתני עוקצין, פתח ואמר.

הנשיא היה רגיל אפוא לפתוח ולשנות מסכת ידועה, אבל עוקצין לא שנה רשב"ג ולא היתה סדורה לו. ואמנם בין המסכות, שלא נזכר בהן שם רשב"ג אף פעם אחת, – נמנית אף עוקצין.

מסכות אחרות היה רשב"ג גורס ושונה בישיבה, ולא בישיבה בלבד, אלא שסידר משניות ושנה אותן. הרי איסי בן יהודה, ש“קרא שמות לחכמים”939, קורא לרבן שמעון בן גמליאל “חנות מלא ארגוון טב” ז"א: מבחר של משניות.

ואמנם אף ממקורות אחרים יוצא, שרשב"ג סידר משניות לתלמידיו:

בירוש' כתובות פ“ד כט סע”א–רע"ב: רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן [רבי]940 שאל את נתן הבבלי מה ראו חכמים לומר הלכה כרבי יונתן בן ברוקא. [אמר ליה]941 לא את הוא ששניתה942 לנו כן (כתובות פ“ד מ”י) ירתון. (אמר ליה יטלון תנית אתא לגביה)943 אמר ליה לית כאן ירתון אלא יטלון. אתא לגבי אבוי (רשב"ג!) אמר ליה קפחתה את נתן הבבלי לית כאן יטלון אלא ירתון. אמר רבי יוסי בי רבי בון אכין אמר ליה טעיתי טעות ששניתי לכם לית כאן יטלון אלא ירתון.

ר' יוסי בר' בון מעיד, שכך אמר לו רשב"ג לרבי944: בטעות שניתי לכם יטלון. רשב"ג שנה אפוא לתלמידיו (ולרבי בנו ביניהם): אינון יטלון; זוהי אפוא משנת רבי “בילדותו”945, אבל אחר כך חזר בו, כבר אביו, ושנה כרוב חכמים: ירתון (בבבלי שם אין לנו אלא קטע של שיחה זו).

מכאן יוצא אפוא שרשב"ג שנה וסידר משניות וגְרָסָן לתלמידיו ‏ ולבנו.

ואמנם אנו מוצאים אצל רשב"ג כל הסימנים של שונה משניות (“תנָא”):

תוס' כתובות סוף פ“ו (שהבאתי לְעיל): ר' מאיר היה אומר וכו' וחכמים אומרים וכו‘; תוס’ כלים ב”ב פ"ז ט (ושבת ור"ה שהבאתי): יהודה בן שמוע מטמא משום ר' מאיר [וחכמים מטהרין]946.

תוס' נדה פ"ג ג: ארשב"ג אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד וכו' (הרגילים אצל ר' יהודה ור' יוסי, עי' לעיל) אבל רואה אני את דברי ר' חנינא בן גמליאל מדברי ומדבריהם שהיה אומר וכו' וכדבריו אנו מורים.

ב“ב פ”ה מ“י: רשבג”א חילוף הדברים, וכיו“ב בתוס' כלים ב”מ פ“ד טו (שהבאתי לעיל): רשבג”א חילוף הדברים, שמחליף מחלוקת ר"מ ור' יהודה.

רגיל אצלו “לא נחלקו ב”ש וב“ה”, “מודים ב”ש וב“ה”947: תוס' שביעית פ“ב ו: ארשב"ג לא נחלקו ב”ש וב“ה וכו'; מעשרות פ”א ה: לא נחלקו וכו‘; שם פ“ג יג: מודים ב”ש וב"ה וכו’; ביצה פ“א יא: מודים ב”ש וב"ה וכו' על מה נחלקו וכו'.

אף שונה הוא כמה מחלוקות של ב“ש וב”ה, שלא נשנו ע“י אחרים, רשב"ג אומר (אמר רשב"ג) בש”א – ובה"א948.

ובתוס' כלאים פ"א ב (צוק'): אמ' רבן שמע' בן גמליאל לא היה ר' עקיבא שונה אלא בשתי זוגות אלו וכו'.

וכשם שרגיל – ביחוד בתוס' – אצל ר' יהודה, ור' יוסי, ואף אצל שוני־משניות אחרים. שהיא שונָה הלכה אחת משמם ומסמיכה לה הלכה אחרת, שאין לה שום ענין לראשונה, אלא שגם היא שנויה (ואפשר סמוכה לה) במשנת אותו חכם, ע"י “וכן היה ר' פלוני אומר” – כך רגיל הדבר בתוס' אצל רשב"ג, “וכן היה רשב"ג אומר”…949.

וכשאנו פונים למשנתנו, הרי אנו רואים גם כאן – סימני סגנון של שונה־משניות:

אמר רשב"ג במה דברים אמורים, מעשרות פ“ה מ”ה (וכולה רשב"ג), מע“ש פ”ה מ“א, כתובות פ”ז מ“ט, ב”ב פ“ה מי”א (ולפנינו במ"י: חילוף הדברים, עי' לעיל), וכן בתוס' ערלה פ“א א, טבול יום פ”א ב (רשב"ג היה אומר בד"א וכו').

וכמה פעמים “פירש” רשב"ג את השיעור ואת הטעם: שביעית פ“א מ”ה (תוס' פ"א א): וכמה יהא ביניהן רשב"ג אומר950 כדי וכו‘; חולין פ“ג מ”ב: עד כמה תחסר רשבג"א עד כאיסר האיטלקי; כלים פ“ז מ”ו: כיצד מעשרין אותו רשבג"א נותן וכו’; תוס' בכורות פ“ה ה (בבלי כתובות עה א): וכמה היא גדולה רשבג"א (בבבלי שם: פירש רשב"ג) עד כאיסר האיטלקי. וכיו”ב כתובות עז א: אלו הן מומים גדולים פירש רשב"ג ניסמת עינו' וכו‘, ובתוס’ שם פ"ז י: רשב"ג אומר.

תוס' כלים ב“מ פ”ג יא: רשבג“א מפני שהוא כתחילה מנקב בו את הגחלים וכו' (לשון אחר מלשונו של ת"ק: חותה וכו', ולא פליגי). וכיו”ב גיטין פ“ד מ”ו: אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשבג"א מפני תקנת השבויין, ירוש' שם: דלא יהוון קטרינון (=שלא יקשרום בשלשלאות), ולא נחלקו אלא בלשון, אלא שהתנא האחרון הביא שני הלשונות (הבבלי שואל כרגיל: מאי בינייהו, ומתרץ: איכא בינייהו דליכא אלא חד, אבל רשב"ג אומר “לשבויין” [בלשון רבים], וכן הירוש' אומר “קטרינון”; אם לא שנפרש כאן “שבויין דעלמא”).

וכיו“ב שתי הלכות, זו על יד זו, ואינן אלא אחת, בכתובות פ”ח מ"ה:

נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות‏ ר' יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה.

שתי משניות אלו הלכה אחת היא, אלא שרשב"ג שנה דבריו, כמו שפירשם יפה בעל תוי“ט, על “עבדים ושפחות”, ור' יהודה – על “זיתים וגפנים”, ו”לא נחלקו אלא בלשון".

ורשב"ג אף חזר על כל אדם לפרש לשון המשנה, ירוש' שבת ריש פ“ב ד ע”ג (“ולא בכלך”): ארשב"ג חזרתי על כל מפרשי ימים ואמרו לי כולכא שמו.

ועכשיו אנו באים לסתמות של רשב"ג שבמשנתנו:

כרגיל במשנתנו אצל “אמר ר' פלוני”, שאינו אלא המשך הדברים שנאמרו לפניו וכולה ר' פלוני (עי' לעיל) – אנו מוצאים כיו"ב כמה פעמים אצל סתם משנה, שאחריה “אמר רשב"ג”, וכולה רשב"ג:

ארשב"ג בד"א (עי' לעיל, 123)951, שבת פ“א מ”ט: ארשב"ג נוהגין היו בית אבא וכו' (בתוס' פ"א כב: אמר ראב"צ של בית ר' גמליאל היו וכו'!), וכיו“ב בשם רשב"ג בתוס' שבת פ”ב ד; עירובין פ“ח מ”ו: אלא א“כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמטה בין מתוך אוגנו אמר רשב"ג952 בש”א מלמטה ובה"א מלמעלה, וכולה רשב"ג (ועי' תוס').

ובסוף תענית – סיום אגדי: אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'. ונראה שכל הענין מן מ“ו ועד כאן – משנת רשב"ג היא, והוא ששנה במ”ז: ולא הודו לו חכמים (לר' יהודה), שהוא נזכר בהלכה שלפניו: רשבג"א ישנה (שם במ"ז).

אמר רשב"ג” נמצא עוד: שבועות פ“ז מ”ז: וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שבועה וכו' ר' יוחנן בן ברוקה953 אומר אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב וכו' ארשב"ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע וכו' – בוודאי כולה רשב"ג. ובב“ק פ”ה מ“ד – ת”ק סתם ואחריו: ארשב"ג אם כן וכו' אלא שמין וכו‘. וכולה רשב"ג, ששנה דברי החולקים ודבריו. וכיו"ב סנהד’ פ“ג מ”ח: כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין (סתם כרשב"ג), אמרו לו כל ראיות וכו' לאחר שלשים יום אינו סותר (דברי ר"מ, תוס' פ"ו ד) אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים וכו‘. אמרו לו הבא עדים וכו’ אינו כלום (ר"מ בתוס' שם) אמר רשב"ג מה יעשה זה וכו' (ועי' תוס' וירוש'). וכולה רשב"ג.

ובב“ב פ”ו מ“ד: רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ראיה לדבר אמר רשב"ג954 כבנין היכל. וכולה רשב"ג, כאיכא דאמרי (בבלי שם): רשב"ג קתגי לה וה”ק ראיה לדבר ארשב"ג הכל וכו'.

ובכלל ישנם במשנתנו כמה דברים ממשנת רשב"ג בב"ב. חוץ מזו שהזכרנו כבר, בוודאי גם ב“ב פ”ז מ“ב: שאם שייר בשדה בת תשעה קבין ובגינה בת חצי קב וכדברי ר”ע בית רובע וכו' – שזהו כלשונו של רשב"ג בכתובות פי“א מ”ד: רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבים ובגינה בת חצי קב וכדברי ר"ע בית רובע.

ובחולין פ“ו מ”ז: כלל אמר רשב"ג955 דבר וכו', וכולה רשב"ג.

ובב“מ פ”ז מ“א: רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה956, כת”ק, וכולה רשב"ג.

וכמה סתמות, בלא כל רמז של שמו, ישנם במשנה, שהם – רשב"ג:

דמאי פ“ו מ”א: המקבל וכו' – רשב"ג, בתוס' שם פ“ו א'; ביצה פ”ב מ“ג: ושוין וכו' – תוס' ביצה פ”ב ז‘: אמר רשב"ג מודים היו ב"ש וכו’. וסתם ב“ק פ”ג מ“ג: המוציא את תבנו וכו' והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל וכו' – רשב"ג היא, בברייתא שם ל' ע”ב, תוס' פ“ב ח'. אבל דברי רשב"ג שבמשנה אינם במי”ר וכ“י ה' ועוד ורי”ף, ובכ“י מ' ופ' ור' וד”נ סדורים דברי רשב"ג אחרי “ההופך”, כמו בתוס‘; אבל לת"ק בתוס’ שם: ואסורה משום גזל.

מכות פ“ג מ”ה: ר' אלעזר אומר (כמי"ר ועוד) – תוס' פ"ד י: רשב"ג בשמו.

ע“ז פ”א מ“ט: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ וכו' – תוס' פ”א ט': רשב"ג אומר.

טהרות סוף פ“י מ”ה: או חולטן בחמין ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו – בתוס' סוף טהרות: רשב"ג אומר משם ר' יוסי נתנן בנהר שמימיו מהלכין וכו‘, ות"ק שם בשם ר' יוסי נתנן בנהר שמימיו מהלכין וכו’, ות"ק שם בשם ר' יוסי כסתם משנתנו: או חולטן בחמין.

וסתם נדה פ“ח מ”ב: הרגה מאכולת ה“ז תולה בה, עד כמה היא תולה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס וכו' – רשב"ג בתוס' פ”ז ד–ה: רשבג"א אם הרגה מאכולת תולה וכו' ארשב"ג אני אומר דבר אחד וכו' לדברי אין סוף וכו' אין לך מטה שאין עליה מאכולת וכו' אבל רואה אני את דברי ר' חנינא בן גמליאל מדברי ומדבריהם שהיה אומר תולה במאכולת עד כגריס וכו', וזו כמשנתנו.

ובנדה פ“ט מ”י: שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג“פ וכו' – בבבלי סג ב: אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר”ג ברבי שאמר משום רשב"ג וכו' ונימא זו דברי רשב"ג הא קמ“ל שמואל דר”ג ברבי כרשב"ג סבירא ליה957.

אהלות פ“ב מ”ד: אבל דופק דופקין טהור – רשב"ג, בס“ז חוקת הו' הורוויץ עמ' 313 (בהוצאתי עמ' 31); בניגוד לסתם ס”ז, שם עמ' 311 (בהוצאתי עמ' 27).

וסתם כלים פי“ד מ”ח: מפתח וכו' טהור ר' יהודה מטמא – כדמחליף רשב"ג בתוס' כלים ב“מ פ”ד טו.

וחולין פ“ג מ”ו: אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירה וכו' טהור – דברי רשב"ג, בתוס' פ"ג כב958: רשב"ג אומר כל שיש לו אצבע יתירה בעוף וכו'959.

וכיו“ב גטין פ”ו מ“ו: (אמר רשב"ג) אמרו חכמים אם מעצמו נפל וכו' – תוס' פ”ד ו (צוק' פ"ו ט) וירוש' גיטין שם בשם רשב"ג, וכן בהצעת הבבלי בגטין שם ובחולין לט ב (אבל במשנה אין “אמר רשב"ג” בכ“י קויפמן ורי”ד). ו“אמרו חכמים” שבמשנה הם הם דברי רשב"ג שבברייתא960.

וכן בגיטין פ“ז מ”ה: אמר רשב"ג מעשה וכו' אמרו חכמים וכו‘! – שמתוך הברייתא, בבלי עד א ותוס’ פ"ז ה וירוש' שם, יוצא שכך דעתו של רשב"ג, ומתוך הבבלי עד ב יוצא שחבריו של רשב"ג חלוקים על “אמרו חכמים”, ואין בו אלא דעת רשב"ג עצמו961.

אלו הם סתמותיו הברורים של רשב"ג, ובוודאי שאפשר להוסיף עליהם, אבל הם מספיקים להוכיח לנו כמה גדול חלקו של רשב"ג במשנתנו.


ג. משנת ר' נתן962

גם בבבל היתה מרובה תורה שבע“פ, והיו בתי מדרש. ביחוד בנהרדעא (ובנהר פקוד) ובנציבין (ר' יהודה בן בתירה, ר' חנניה בן אחי ר' יהושע, נחמיה איש בית דלי [סוף יבמות]), וגם שם נסדרו משניות963, עד שר' נתן הבבלי אומר לרבי (ב"ב קלא א) “שניתם משנתכם”, “ולא את הוא ששנית” (עי' לעיל); וכשם שנהיו כל ה”משניות" שבא“י אחרי משנת רבי ל”ברייתות“, כך נעשית גם “משנת ר' נתן” ל”ברייתא“. וכדברי רב שרירא באגרתו (הוצ' לוין 41): וביומי דר' ובתריה הנהי מתניאתא דבבלאי הוה מיקריין בא”י משנת ר' נתן: “סתם ברייתא ר' נתן”, כגי' רש"י (בכורות ל ע"א) והמאירי (בפתיחתו לאבות) בסנהד' פו א.

וכשם שרבי היה אחרון ה“תנאים” בא"י, כך נחשב ר' נתן לאחרון ה“תנאים” של הבבלים: רבי ור' נתן964 סוף משנה. אחריהם נעשית בא"י גם “משנת ר' נתן” ל“ברייתא”, והולכת ונשכחת לגמרי, חוץ מן השרידים היחידים שבתוס' ובברייתות ובמדרשי־הלכה מבית מדרשו של ר' ישמעאל: משמת ר' נתן אבדה חכמתו (מדר“י עמלק, פ”ב), כי ר' נתן הבבלי, “אב”ד" בסנהדרין של רשב"ג965, בנו של הנשיא שבבבל, – סידר בוודאי משניות, אם בהיותו עוד בבבל, או בבואו לא“י966, אבל בכל אופן הביא אתו מבבל קבלות ו”משניות“: תוס' כלים ב”ק פ“ג יא: וכדברי ר”ג הכוז והקוד967 הבבלי וכו‘; ברכות יב א: בגבולין בקשו לקרות כן וכו’, שבת לה ב: שש תקיעות וכו' אמר רשב"ג מה נעשה להם לבבלים שתוקעין וכו‘968; ב“ב עג א: רנ”א המוכר את הספינה מכר את הבוצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית, אמר רבא בוצית היינו דוגית ר"נ [ד]בבלאה969 הוה קארי לה בוצית סומכוס דבר ארץ ישראל קארי לה דוגית; גטין סה ב: פטרוה פרנסוה וכו’ לא אמר כלום (=משנה) רנ“א פטרוה (ס"א: פיטרוה) דברי קיימין פיטרוה (ס"א: פטרוה) לא אמר כלום (ועי' רש"י) אמר רבא ר”נ דבבלאה הוא דייק בין פיטרוה לפטרוה תנא דידן דבר א"י הוא לא דייק.

הוא מוסר כמה מחלוקות של ב“ש וב”ה וחכמים אחרים, או מתקן אותן.

תוס' יבמות פ“ח ד (בבלי סב ב): רנ”א בש“א וכו', קידושין פ”ד א (בבלי מג א); רנ“א בש”א וכו‘, נדרים פ“ו ג־ד: רנ”א הן דברי ב“ש, בש”א וכו’ (בבלי סט א וע"א א)970.

תוס' כלים ב“מ פ”ד יד: רנ“א ר”א אומר וכו‘, כלים ב“ב פ”ד ג: אר“נ לא נחלקו ר”א וחכמים וכו’, כתובות נב א: אר"נ שאלתי את סומכוס כשאמר ר' יהושע וכו' ואמר לי לא שמעתי וכו' (ועי' להלן).

תוס' תרומות פ“ז י (ביצה לה א): אר”נ מודה היה ר“א וכו'. שם פ”ט ח: זבחים פ“י יג (בבלי צז א): אר”נ לא היה ר“ט אומר וכו'; שבת פ”א יג (בבלי יב ב): היטהו וודאי וכו‘, תוס’ פסח' פ“ב ח (בבלי מח א): רנ”א משום ר“א חילוף הדברים (שאמר ר' ישמעאל בנו של ריב"ב), עדיות פ”א טז: רנ“א ר' דוסא אומר וכו' וחכ”א וכו‘; תוס’ כלים ב“מ פ”ב יב: לא נחלקו ר"ג וכו'.

פסח' טז ב: רנ“א משום ר' ישמעאל וכו' ולא הודו לו971; תוס' נגעים פ”א ג (שביעית ו ב): אר“נ לא שיהא ר”ע אומר של סיד וכו‘; ב“ב פ”ט א (עי' בבלי כתובות קה א): רנ"א נחום המדי היה מדייני גזירות אמר וכו’.

והוא מוסר כמה קבלות היסטוריות:

מזבח של שילה של נחושת היה (זבחים סא ב), שני כלים היו (תוס' ערכין פ“ב ה, בבלי ערכין י ע”ב), אין פוחתין מי“ג גזרין כנגד י”ג שערים (תמיד כז א). באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל וכו' (סוטה מא ב, תוס' פ"ז טז). אפר מקלה הן מביאין (תענית טו ב).

חוץ מר' ישמעאל בר' יוסי (תוס' אהלות פ"ה א) – המוסרים העיקריים בשמו הם דבי ר' ישמעאל, והחכמים השייכים להם: ר' יצחק (מנחות לח א), ר' חנינא בר אידי (דרך ארץ רבא פ"א); “אחרים אומרים משום ר' נתן”, תוס' דמאי פ“א כז, מעשרות פ”א כא ואהלות פ"ה ב.

במשנה לא נזכר שמו כלל, כי דבריו בסוף ברכות אינם בכ“י מ', ונוספו בכ”י ק' ע“י אחר, ולא היו לפני הבבלי (סג א) והירוש' (יד ע"ד) ולקוחים מס”ז 177972.

ושקלים סוף פ“ב, אינו בכ”י מ' ולא בקטע קמברידג‘, ובירוש’ שם בשם “תני”973.

ואעפ"כ ישנם בוודאי במשנתנו כמה סתמות של ר"נ (שבוודאי נכנסו למשנתנו בימיו של רשב"ג):

רבי עצמו מעיד על כתובות פ“י מ”ד, שהיא “משנת ר"נ”: (תניא) זו משנת ר' נתן ר' אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו וכו' (שם צג א).

ומלבד זו ישנן עוד עדויות של אמוראים על כמה משניות שהן של ר"נ:

סוכה פ“א מי”א: העושה סוכתו כמין צריף וכו' ר“א פוסל וכו' – משנת ר"נ היא, בבלי יט ב – אומר רב יוסף: מתניתין יחידאה היא דתניא העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' נתן אומר ר' אליעזר פוסל וכו'; ב”ב פ“ה מ”ג – בבלי עט ב: והתנן מכר בור מכר מימיו אמר רבא מתני' יחידאה היא דתניא מכר בור לא מכר מימיו ר' נתן אומר מכר בור מכר מימיו.

ופסחים פ“ח מ”ב סיפא: שכח רבו מה אמר לו וכו' – ר' נתן היא, בתוס' פ“ז ה (ודלא כרבי), ירוש' שם לה סע”ד: א"ר יוחנן דר' נתן היא974.

ומעשרות פ“ג מ”ז: סוכת היוצרים הפנימית חייבת וכו' – בתוס' שם פ“א כא: אחרים אומרים משום ר' נתן; אלא שבסוכה ח ע”ב: אמר ר' לוי משום ר"מ (וא“א לומר כאן, ש”אחרים" הוא ר"מ).

וקטע של משנתו לכלים ישנו בתוס' כלים ב“ק פ”א ד: רנ“א חזר להיות טמא מת לטמא שנים ולפסול אחד, ז”א שהוא שנה במ"ה בסופה: חזר להיות טמא מת וכו'.

ובכלל הוא נזכר הרבה [כעשר פעמים] בתוס' כלים.

ויש במשנתו מן ה“משנה הראשונה”:

תוס' נדרים סוף פ“ז ז–ח: קונם שאני נהנית לאבא ולאביך וכו' ר' נתן אומר לא יפר ותכ”א יפר, נטולה אני מן היהודים אם משמשתיך אני ר' נתן אומר לא יפר וחכ"א יפר.

בניגוד לסתם משנה, פי“א מי”א: הרי זה יפר, מי“ב: בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה וכו' נטולה אני מן היהודים, חזרו לומר וכו' יפר חלקו וכו‘. וסתם משנה זו היא ר’ יוסי, בבלי פב א: משום דנטולה אני מן היהודים ר' יוסי קתני לה דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי. וא”כ משנת ר' נתן כאן היא “משנה ראשונה”.

במשנת ר' נתן השתמש גם בעל ספרי זוטא. מדרש זה נסדר בבית מדרשו של ראב"י975, ומשניותיו אינן מתאימות כלל למשנתנו; ואנו יודעים שהשתמש במשנת ר' יוסי (עי' לעיל, 128), אבל השתמש גם במשנת ר' נתן. כמה סתמות של מדרש ישנם בו שהם מדרשו של ר"נ976. אבל גם במשנתו של ר“נ השתמש, ויש בו ציטאט ברור ממשנת ר”נ:

ס"ז 284: מכאן אמרו עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכו' (כבחלה פ“א מ”ח) ויוצא בה משום מצה וחייב עליה משום חמץ977, ונקחת בכסף מעשר978 ומטמא טומאת אוכלין ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינם חייבים בחלה וכו' (ז"א: ואין מערבין בה וכו' ואין מטמאה טומאת אוכלים).

וזו, כמו שהעיר הורוויץ, בניגוד למשנת חלה: בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין, ככללה של המשנה טהרות פ“ח מ”ו (בבלי פסחים מה ב): כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מאוכל הכלב. ובתוס' תרומות פ“ט י שנינו: ר' חנניה סגן הכהנים אומר תרומה שנפסלה מלאכול אדם וכלב אוכלה מטמא טומאת אוכלין, אבל ר' נתן חולק, תוס' פ”ו יא (בבלי פסח' מה ב): משום ר' נתן אמרו כל הפת שעפשה

אינה מטמאה טומאת אוכלין.

ומשנת ס"ז היא אפוא משנת ר"נ.

ובוודאי שזו אינה המשנה היחידה, ושכמה ניגודים בין משנתנו למשנת ס"ז, צריכים להיזקף על חשבונו של ר"נ.

וגם במשנתנו ישנם בוודאי עוד כמה וכמה סתמות של ר"נ שנשתקעו בה979.

ענין אחר הם השינויים שחלו במשנתנו בבבל בהשפעת המשניות הבבליות, וע“ז כתבתי ב”מבוא לנוסח המשנה".


 

IX. בני־חכמים (־“תנאים”), סתומתאי    🔗

ר יוסי בר' יהודה ר' אלעזר בר' שמעון ור' מנחם בר' יוסי נקראים בכמה מקומות בבבלי “סתומתאה”980 (“סתימתאה”), סָתוֹמְתַן, זאת אומרת שכמה הלכות סתמון ונסתמו (במשנתנו) על פיהם: ר' יוסי בר' יהודה סתימתאה ור"א בר' שמעון סתימתאה נמנו בין ד' ה“זקנים”, עירובין לח ב981; ר"א בר' שמעון, אף בבכורות נא ב, למדרש־הלכה “דתני תנא קמיה דרב נחמן”982; כיו“ב בכורות ס ע”ב (ר' יוחנן): הא מני ראב"ש היא למדרש־הלכה החולק על ת“כ בחקותי שם. וכן חולין כט סע”ב–ל ע“א (רבב“ח א”ר יוחנן), מדרש־הלכה שחולק על ת”כ קדושים פ"א ג (ומשנת חולין).

ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה, מגילה כו א983, וכן בירוש' שם עג ע“א, וכן מפורש בתוס' מגילה פ”ג א דפו' (רש"י). וכיו"ב על ברייתא דתני תנא קמיה דרב נחמן, כתובות קא ב (רבב"ח)984.

רש“י במגילה ב א גם בכ”י מ‘: "שמצינו בכמה מקומות בתלמוד ר’ אלעזר בר' יוסי סתומתאה וכו' ", אבל בספרים שלנו אינו.

מה טיבם של הסתוֹמתאי?

“סָתוֹמְתָאָה”, “הסותם”, אחד הסותמים, אחד מאלה שסתם כמה משניות (במשנתו), ושעל־פיהם נסתמו כמה משניות במשנתנו (כר“ע, ר”ש). זאת אומרת אפוא, שהם היו שוני־משניות, וכמה מדבריהם נכנסו למשנתנו.


א. ר' יוסי ברבי יהודה

בנו של ר' יהודה זה נזכר כמה פעמים במשנה:

עירובין פ“א מ”י (בשיטת אביו וחלוק על אביו, ירוש' שם יט סע"ג), פסח' פ“ד מ”ו (=תוס' פ"ב יח), נדרים פ“ח מ”ו (ר' יוסי בנו בשיטת אביו), גטין פ“ד מ”ז, ב“מ פ”ז מ“ג (=תוס' פ"ח ז), סנהד' פ”ח מ“ג, מכות פ”א מ“ט985, פ”ב מ“ג986, מ”ו, זבחים פ“ו מ”א (=תוס' פ"ז א), מנחות פ“ח מ”ז, חולין פ“א מ”ג, בכורות פ“ט מ”ז, תמורה פ“ב מ”ב.

גם על התוס' סנהד' פ“י ב אומר ר' יוחנן (ירוש' פ“ז כד ע”ד): אתיא דר' יוסי ביר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו וכו‘; כאביו – גם בתוס’ כלים ב”מ פי“א ג; מוסיף על דברי אביו, תוס' זבחים פי”א ח, כלים ב“מ פ”ה יא (מוסיף על משנת אביו, סוף פי"ד, עי' לעיל). אבל חולק על אביו, תוס' תרומות פ“ג ד, תוס' מקואות פ”ה ו (בניגוד לר' יהודה, פ“ו מ”ט).

בשני מקומות אומר הבבלי על “ר' יוסי” שבמשנה וברייתא, שהוא – ר' יוסי בר' יהודה, במכות ו ב שהזכרתי ובשבת קכא א (=יומא פח א). ואמנם בתוס' יומא פ"ה ה: ר' יוסי בר' יהודה987.

ועל סתם משנה ביצה פ“ד מ”ג, אמרו (שבת קנז א): ר' יוחנן ההיא בר' יוסי בר' יהודה מתני לה.

וישנם עוד כמה סתמות במשנתנו, שהם ר' יוסי בר' יהודה:

סוטה פ“ט מ”ב: נמצא טמון וכו' – ריב“י בתוס' פ”ט א.

אהלות פי“ד מ”א: העטרות וכו' – ריב“י בתוס' פי”ב ד.

נגעים פי“ג מ”א: הכהה בשני וההולך לו וכו' – ריב“י משום ר”א, תוס' פ"ו ח.

מקואות פ“ו מ”ט: לשתי מצטרף וכו' – ריב“י בתוס' פ”ה ו, וחולק על אביו.

מקואות פ“ט מ”ג: אלו שאין חוצצין קלקי הראש – כריב“י בתוס' פ”ז י, בניגוד לרבי.

ותמורה פ“ו מ”ב: וחכ"א אתנן – ריב“י בתוס' פ”ד ו, אלא שבתוס' מוחלפת: ר' אומר אתנן ר' יוסי בר' יהודה אומר אין אתנן שאין אתנן אלא מן עריות [ש]ביאתן בעבירה, וצ"ל (כהגהת ח"ד): ר' יוסי בר' יהודה אומר אתנן ר' אומר אין אתנן וכו‘, וכן שנויים דברי רבי בתוס’ שם ח988: ו[אי]זהו אתנן ר' אומר מן עריות שביאתן עבירה.

וא"כ “חכמים” של משנתנו989 במחלוקת עם רבי – ר' יוסי בר' יהודה הוא.

ובאחרונה כתובות פ“ו מ”י:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר וכו' – בתוס' פ“ז יא (צוק')990: איזהו המקמץ זהו הבורסי ויש אומרים המקמץ את הצואה991, צורף נחושת זה מתיך נחושת בעל פוליפוס זה ריח הפה. ר' יוסי בר' יהודה אומר מקמץ וצורף נחשת ובורסי992, כלומר שהוא שונה גם “בורסי”, ו”מקמץ" אינו “בורסי”, אלא “מקמץ את הצואה”. ואמנם כבר הקשו בבבלי (עז א) על המפרש “מקמץ זה בורסי”: ולטעמיך תיקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' תנאי היא דתניא (תוס' דלעיל), ואת אומרת שמי שמפרש “מקמץ” “בורסי” לא שנה במשנתנו “בורסי”, ומי שמפרש “מקמץ את הצואה” שנה בפירוש: והבורסי, והוא ר' יוסי בר' יהודה.

ואמנם נוסח הספרים הישנים בכתובות שם היה: תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים ר' יוסי בר' יהודה אומר המקמץ והמצרף נחושת והבורסי, שכ“ה בכ”י רומי ובשמ“ק בשם “מקצת ספרים”: מקמץ זה בורסי ר' יוסי בר' יהודה אומר מקמץ צואת כלבים והמצרף וכו', וכיו”ב בכ“י מ‘: מקמץ זה בורסי ר’ יוסי בר' יהודה אומר זה המקמץ צואת כלבים והמצרף וכו'. רש”י הגיה ע“פ התוס‘, וכתב: "והא דר’ יוסי בר' יהודה מלתא אחריתי קָאמר” (עי' שמ"ק), מפני שחשב שדברי ריב“י נמשכים על “אימתי אמרו” וכו'; אבל “אימתי אמרו” הוא ענין חדש, ועל כולן אמרוֹ, ופירוש משנתנו הוא. ומכיון ש”הבורסי" של משנתנו ר' יוסי בר' יהודה הוא – וודאי שאף ה“מעשה בצידון בבורסי אחד” וכו‘, ר' יוסי בר' יהודה היא, וכן אנו מוצאים אותו מספר “מעשה בצידון” “והתירו לו חכמים” (גטין פ“ד מ”ז). ואמנם מצאתי בקטע א"פ993: אמ' ר' יוסה מעשה, והוא אף כאן ר’ יוסי בר' יהודה.

הרבה נזכר שמו בתוספתא ובברייתות שבתלמוד: כשמונים פעם בתוס', ומהם – בתלמוד. כמה פעמים במחלוקת עם רבי994, כ"פ בחבורה אחת עם ר' אלעזר בר' שמעון995. בכמה מהם חולק על סתם משנה996.


ב. ר' אלעזר בר' שמעון

השני לו הוא ר' אלעזר בנו של ר"ש, גם הוא נקרא “סתימתאה” (עירובין שם) חוץ מן “הסתומתאה” של מדרשי־הלכה (לעיל בפתיחת הפרק), – מנחות עב א אמרו: נקצר ביום כשר997 והתנן998 כל הלילה כשר לקצירת העומר זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, קתני לילה דומיא דיום, מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום (נמי)999 לא, אמר רבה לא קשיא הא (משנת מנחות) רבי והא (משנת מגילה) ר' אלעזר בר' שמעון וכו' (וזו גם דעתו של ר' יוחנן, שם וירוש' מגילה שם עג ע"ג).

ואהלות פט“ו מ”ט – ראב"ש היא בשם ב“ה, תוס' פט”ו ט: בזו ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין וכו‘; אלא ששם שנינו: אמר‏ ר' שמעון לא היו זקוקין לדחוק וכו’, וא"כ שנה מחלוקת זו גם ר"ש, וראב"ש שנה כאן משנת אביו ר"ש.

ועוד משנה אחת ישנה, שאמרו עליה בירוש', שהיא ראב"ש, והדבר חשוב גם מצד אחר:

סוטה פ“ג מ”ו: וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות (מפני שיש לבעלה חלק בה). ועליה שנינו בתוס' פ"ב ו: כל הנשואה לכהן וכו' מנחתה אינה נאכלת מפני שיש לו בה שותפות ואין עולה כולה כליל לאישים מפני שיש לה (כצ"ל) בה שותפות כיצד הוא עושה הקומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן ר' אלעזר בר' שמעון אומ' הקומץ קרב בעצמו ושיריים מתפזרין על גבי הדשן1000.

ואמרו בירוש' כאן (יט ע"ב): אמר רבי יוסי ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בי ר' שמעון ושנה כיוצא בו וכו‘. התיב ר’ חנינה קומי ר' מנא והא תני ר' חייה ופליג (כתוס' דלעיל) ליקרב כליל אינה יכולה מפני וכו' אמר ליה רבי ראה דעתו של ר' אלעזר בי רבי שמעון ור' חייה רובה ראה דעתו של ר"ש אביו (במנחות ריש פ"ו, ועי' בבלי שם)1001.

ואמנם בשלשה מקומות שנינו בתוספתא “ראב"ש” ובמשנה – “ר"ש”: בתוס' יבמות פ“ה ז – ראב”ש, ובמשנה פ“ג מ”ט – ר“ש; בתוס' מנחות סוף פ”ד – ראב"ש, ובמשנה פ“ג מ”ד – ר“ש; בתוס' תרומות פ”ה יג – ראב"ש, ובמשנה ערלה פ“ב מי”ד – ר"ש; ז"א שבעל התוספתא השתמש כאן במשנת ר"א בר"ש, ששנה משנת אביו. ומצינו אותו אומר בפירוש בשם אביו, שבועות יט ב, ואומר במקום אחר1002 לרבי: שימשתי את אבא עומדות מה שלא שימשתו ישיבות וכו'. (אלא וכו' שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתי את רבך ישיבות).

ואעפ"כ אומר הוא1003: רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא, ובספרי (עקב פיס' לח): רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי אבא.

חוץ ממשנת מגילה ומשנת אהלות וסוטה שהזכרתי, אין לנו הרבה משניות, שנאמר עליהן בפירוש שהן משנת ראב"ש.

אבל ישנן שתי משניות חשובות, שנכנסו למשנתנו ונסתמו בוודאי על פי (משנת) ראב"ש, ואלו הן:

א) ב“ק פ”ט מי“א–מי”ב:

הגוזל את הגר וכו‘. היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה וכו’. נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידם שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה. נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא.

זו היא משנת ר"ע כשבא מזיפרין1004.

בתוס' פ"י יז–יח (גם יח – ממשנת ר"ע!):

דרש ר"ע כשבא מזיפרין בגוזל את הגר ונשבע לו והיה עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו ומת בדרך הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה וכו' שנא' מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו מי שצריך כפרה יצא זה שאין צריך כפרה. נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשין יכולין להוציא מידן שנא' איש אשר יתן לכהן לו יהיה, נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא (כל זה מן דרשת ר"ע).

ובספרי נשא פיס' ד: מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשים פטורים (כלומר: מאשם) תל מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו כך היה ר"ע שונה עד שלא בא מזפרין1005 אבל משבא מזפרין אמר אפילו אם נתן הכסף לאנשי משמר ומת היורשין פטורין (כלומר: מאשם) [ו]אין1006 מוציאים (“הכסף”) מיד כהן וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה והכהן אומר לו (“ליורש”) הבא אשם והקרב והוא אומר וכו' את שצריך כפרה וכו'.

כלומר שמתחלה פטר מאשם רק בשמת עד שלא נתן את הכסף, ואח"כ שנה שאפילו נתן את הכסף ומת פטור מאשם.

ואלה בעיקרם הדברים שנאמרו בס"ז 232, אלא שיש בו פרטים החסרים בהקבלות, וגם הבבות נתחלפו1007:

לפה שאמרת משמרה שזכת בכסף תזכה באיל <הרי מי שנתן כסף ליהויריב לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה ידעיה יכול יטול הכסף מיהויריב ויחזיר לידעיה אמרת איש אשר יתן לכהן לו יהיה>. אמר ר' אלעזר ביר' שמעון זו היתה משנת ר' עקיבא עד שלא בא מזפרין משבא מזפרין אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף בין ידעיה נוטל את הכסף (כלומר: ואין צורך במקרא זה; אלא צריך היה להיאמר לענין אחר:) <הרי מי שנתן כסף לכהן לא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש יכול יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש אמ' איש אשר יתן לכהן לו יהיה>.

וכל המקורות משלימים זה את זה: שעד שלא בא מזפרין דרש “איש אשר יתן לכהן לכהן לו יהיה”, שאם לא הספיק להביא את האיל עד שנכנסה משמרת ידעיה, שאינו צריך להחזיר את הכסף לידעיה. ודרש "מלבד איל הכפורים וגו' " על מי שלא הספיק להביא את הכסף ואת האשם עד שמת, שהיורשים פטורים מאשם (אבל בכסף חייבים), ואם הביא את הכסף ומת היורשים מביאים גם האשם; אבל כשבא מזפרין דרש “איש אשר יתן לכהן לו יהיה” על מי שהביא את הכסף ולא הספיק להביא את האשם, וכן “מלבד איל הכפורים” על מי שלא הספיק להביא את האשם שפטורין מאשם. ועל פי דרשתו זו, מי שלא הספיק להביא גם את הכסף – הכסף ינתן לבניו.

וזו היא משנתנו מי“א–מי”ב: היה מעלה וכו' יצא.

והסתם הזה נשנה על פי ראב"ש.

ב) ב“מ פ”ד מ"א:

הכסף קונה את הזהב והזהב אינו קונה את הכסף, הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת. זו היא משנת הירוש' וכי“י ורי”ף.

ומשנת הבבלי: הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב.

ואמרו עליה בירוש' (ט' ע"ג): זהו כללו של דבר כל הירוד מחבירו קונה את חבירו. א"ר חייה בר אשי מאן תניתה ר' שמעון ברבי אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לינא חָזר בי דעד דהוה חילך עלך (“בילדותך”) אתניתני הכסף קונה את הזהב. מילתיה דר' אמר[ה] זהב כפירות. מתני' אמרה כסף כפירות.

וכיו“ב בבבלי (מד א): מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה הזהב קונה את הכסף א”ל (רבי) שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב וכו‘, בילדותיה סבר דהבא דחשיב הוי טבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא, בזקנותיה סבר כספא דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא. ורב אשי מוכיח מתוך הסיפא כמשנת ילדותו: כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף וכו’ דאע"פ דלגבי דהבא פירא הויא לגבי נחושת טבעא הוי וכו'.

והנה מחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי וראב“ש בתוס' מע”ש פ"ב ז1008 (למע“ש פ”ב מ“ו ומ”ז):

מפני שאמרו מחללין נחושת על כסף וכסף על זהב כסף על נחושת מדוחק1009 אבל לא זהב על הכסף1010, ר' אלעזר בר' שמעון אומ' כשם שמחללין כסף על נחושת1011 כך מחללין זהב על הכסף1012 אמר לו רבי מפני מה מחללין כסף על נחושת שכן מחללין כסף על זהב1013 לא יחללו זהב על הכסף שאין מחללין זהב על נחושת1014 ר' אלעזר בר' שמעון אומר מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות (נחושת) שבירושלים (וא"כ יש שמחללין זהב על נחושת והזהב פרי).

בזקנותו הסכים אפוא רבי לראב“ש, שהרי לא השיב על דברי ראב”ש האחרונים, שזהב הוא כפירות ביחס לכסף, ושנה על פיו: הזהב קונה את הכסף וכו' (לענין ר"ש ברבי, להלן עמ' 227).

ראב"ש נזכר במשנה שתי פעמים:

תמורה פ“ד מ”ד (ותמורה יש בה הרבה ממשנת ר' שמעון, ואפשר שריש הוא ששנה דברי בנו: אלעזר בני אומר), ונגעים פי“ב מ”ב1015.

ובתוס' הוא נזכר הרבה מאד בנגעים: פ“ב ד (כניגוד לסתם פ“ד מ”ה), ז (בניגוד למי"א). פ”ד א, ב, פ“ה טו (ב"פ), פ”ו א יא, פ“ז ג (במחלוקת עם רבי), פ”ט ו, ור' שמעון נזכר בה הרבה וכן במשנה.

וכן נזכר ראב"ש הרבה בתוס' זבחים ומנחות, ובשתיהן יש במשנתנו הרבה ממשנת ר' שמעון אביו.

בכלל הוא נזכר בתוס' כחמשים וחמש פעם.


ג. ר' מנחם בר' יוסי

חוץ ממשנת מגילה פ“ג מ”א, שהעיד עליה רבב“ח בשם ר' יוחנן (עי' לעיל): זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימתאה, אמרו עוד בסנהד' סו א (=שבועות לו א): מאן חכמים1016, רבי מנחם ברבי יוסי היא; וכשם שאמרו במכות יז א על דברי רבביח א”ר יוחנן זו דברי ר“ע סתימתאה: ולימא זו דברי ר”ש סתימתאה הא קמ“ל דר”ע כר“ש סבירא ליה (עי' לעיל) – כך אמרו בב”ב (עב ב–עג א): אמר רבב"ח אמר ריש לקיש חרוב המורכב וסדן השקמה באנו למחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ורבנן ולימא מחלוקת ר“ש ורבנן (במשנתנו) הא קמ”ל דר' מנחם בר' יוסי כר“ש סבירא ליה1017. אבל בירוש' ב”ב פ“ד יד סע”ג נאמר זה על אחיו, ר' ישמעאל בר' יוסי: אמר ר' יוחנן הקונה סדן שקמה בתוך של חברו מחלוקת ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנין, ר' ישמעאל ביר' יוסי אומר קנה קרקע ורבנין אמרין לא קנה.

ובירוש' יבמות פט“ו טו ע”א: עד אחד אמר מת ונישאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא (פט“ו מ”ד) מפני שאמר משנישאת, הא אם עד שלא נישאת ונישאת תצא. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם ביר' יוסי1018 אבל דברי חכמים בין אמר משנישאת בין אמר עד שלא נישאת לא תינשא ואם נישאת לא תצא1019, ורב נחמן בשם רב חולק (שם), אבל בבבלי יבמות קיז ב פירשו את המשנה בדוחק על פי רב (והתירוה לינשא – לא תצא מהיתרה הראשון), והתוס' ביבמות שם שהקשו: ור' יוחנן בפ“ב דכתובות (שם) מאי קמ”ל מתניתין היא, – לא ראו את הירוש' ביבמות, ואף הבבלי בכתובות שם אומר: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה.

וישנם עוד סתמות של ר' מנחם:

שבת פ“ז מ”ב: הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות, בתוס' שבת פי“א ט1020: הכותב אות אחת גדולה אע”פ שיש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות פטור, המוחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב אמר ר' מנחם בר' יוסי זה חומר במוחק מבכותב.

וכולה ר' מנחם היא.

וכלים פ“א מ”ז – כולה ר' מנחם היא (תוס' כלים ב“ק פ”א יד, עי' לעיל, 128), וקרוב שאביו ר' יוסי הביאה בשמו: מנחם בני אומר כשם ששנה בתוס' ב“מ פי”א ג: ר' יוסי אומר מנחם בני אומר (ובמשנה רק בשם “ר' יוסי”).

בתוס' הוא נזכר עוד: אהלות פט“ו ב (ב"פ), ואהלות היא ברובה משנת ר' יוסי. וכן בטבול יום פ”ב ה (אמרתי לפני אבא), וגם טבול יום יש בה הרבה ממשנת ר' יוסי.


ד. ר' אלעזר בר' יוסי

נוסח רש"י (לעיל, 172) היה באיזה מקום בבבלי: ר' אלעזר בר' יוסי סתימתאה, ואמנם סתמות אחדים בוודאי הם – משנת ר' אלעזר בר' יוסי.

גם ר' אלעזר בר' יוסי היה גדול בחיי אביו, ואביו מזכיר את דבריו: פסחים קיז א: הלל זה מי אמרו ר' יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו וחלוקין עליו חבריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן וכו‘; יומא סז א (משיב על דברי אביו): ר’ יוסי אומר וכו' אמר ר' יוסי סח לי אלעזר בני אם על ידי עירוב יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין, וספרי שופטים פיס' קמח: ר' יוסי אומר אלעזר בני אומר שלשה דברים וכו‘. ובתוס’ סנהד' פ“ב א: א”ר יוסי פעם אחת הלכתי אני ואלעזר בני לעיבור שנה וכו'.

הסתמות הברורים שלו הם:

א) קידושין פ“א מ”ט: חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר (אף)1021 החדש. זו משנת ר"א בר' יוסי, תוס' סוף ערלה (בבלי קידושין לט א): ר' אלעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמוסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאמר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בחו“ל, וסמי מכאן “אף” ותני: רא”א החדש (בבלי שם, ושלא כבבלי לז א).

ובשיטת ר“א נשנית גם משנת ערלה סוף פ”ג: החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים, אלא שזו משנת ר' שמעון היא. ת“כ אמור סוף פרשה י יא: אמר ר' שמעון שלשה דברים תלויים בארץ ונוהגים בארץ ובחוצה לארץ החדש והערלה והכלאים החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה וכו‘, אבל בדבי ר’ ישמעאל (וכבר “רשב"י אומר” מוכיח שהיא דבי ר' ישמעאל)1022, קידושין לח סע”א, שנו דברי ר"ש בסגנון אחר1023.


ב) כלים פי“א מ”ג: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים טמאין. מן המסמרות (סתם!) ב“ש מטמאין וב”ה מטהרין. זו משנת ר"א בר' יוסי, תוס' כלים ב“מ פ”א ב: אמר ר' אלעזר בר' יוסי לא נחלקו ב“ש וב”ה על המסמרות שידוע שנעשו מכלים1024 שהן טמאין ועל המסמרות. שידוע שלא נעשו1025 מכלים שהן טהורין על מה נחלקו על הסתם שב"ש מטמאין וכו'1026.

ואפשר ששנאה כבר ר' יוסי בשם “אלעזר בני”.

ג) נדה פ“ח מ”א: ראתה על בית יד של חלון אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה. זו הלכה של ר“א בר' יוסי, שהסכימו עליה “חבריו”: תוס' פ”ז א: נמצא על בית יד אונקלי (ἀνάκωλος) שלה אם מגיע כנגד תורפה טמאה ואם לאו טהורה, אמר ר' אלעזר בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטומאה (“אם מגיע כנגד תורפה טמאה”, וכזה “לטהרה” שבתוס' מקואות פ"ז ד)1027 וכשבאתי אצל חברי אמרו לי יפה הוריתה.

בבבלי נח א הובאה הברייתא על הסיפא "היתה פושטתו וכו' ", אבל הברייתא שאחריה שם, מתאימה להלכה שלנו, ובוודאי שהפיסקא, כמו כמה פיסקאות שבבבלי מוטעית. בבבלי שם: אצל חביריי1028 שבדרום, אבל גם בתוס' מקואות: וכשבאתי אצל חברי.

חוץ מעדותו הנזכרת בשם ר' אליעזר הגדול, הוא מוסר בשני מקומות1029 משום ר' זכריה בן הקצב, ואפשר שב“ב פ”ח מ“ד משנת ר”א בר' יוסי היא1030.

אלה הם ארבעת בני־חכמים ה“סתומאי”. כולם היו חברי רבי ובני־דורו הקשישים, ובוודאי שנכנסו הרבה מדבריהם במשנת “רבי”, וכמה וכמה מסתמותיהם נקבעו במשנתנו.

שאלה אחרת היא, אם לקחו חלק ב“ועד” בסידור משנתנו, וע"ז להלן.


 

X. רבי ומשנתו    🔗

בנו בכורו של רשב"ג1031, “ר' יהודה הנשיא”, “רבי” סתם (ולא “רבן”) נולד באושא1032, שימש את אביו רשב"ג1033 ואת ר' יהושע בן קרחה (ב"מ פד ב, מדרש תהל' פא ח)1034. למד אצל ר' יעקב בן קורשאי (“קודשאי”), “ר' יעקב” סתם1035.

שימש את ר' שמעון בתקוע1036, שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכין בדרך (נדה סח ב).

ושימש את ר' אלעזר (בן שמוע), עירובין נג א1037, תוס' זבחים פ“ב יז ומנחות יח א (כשהלכתי – למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע), יבמות פד א (כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו אנדרוגינוס)1038, ירוש' שם ספ”ח ט סע“ד: ביקשתי ולא מצאתי דברי בן שמוע באנדרוגינס וחברה עליו חבורה – משום שאינו כדיי. ונראה שזה היה בתחילת שימושו לפני ר”א.

אבל מר' יוסי אין אנו יודעים אלא מן השאלה ששאל אותו ואת ר"ש כשהיו מהלכין בדרך (לעיל)1039, ושכיבדוֹ מאד (כאביו רשב"ג): חולין קלז א (אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכו', ואעפ"כ לא הכניס דעתו למשנתנו), ירוש' גטין ספ“ו מח ע”ב (מה ראו לומר הלכה וכו' שלא ראיתיו, כד הוה מקשייה וכו'), בבלי שם סז א (שתוק בני שתוק לא ראית את ר' יוסי וכו'); שבת נא א, יבמות קה ב (כבר הורה זקן).


א. חבריו, או “חבורתו”

רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה” (נדה יד ב); אבל חביריו החולקים עמו, ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון, שניהם היו גדולים ממנו1040 וזקנים ממנו. ואע“פ שראב”ש ישב אתו יחד לפני אביו ולפני רשב"ג1041, ואע“פ שר' יוסי בר' יהודה התהלך את רבי1042 – לא מצינו אותם ב”בית הועד" (ר' יוסי בר' יהודה מת לפניו1043, וכן ראב"ש1044. ואף בחייו לא היו היחסים ביניהם טובים ביותר)1045, וקרוב הדבר שלא באו כלל לבית־שערים או לציפורי.

היחיד שאנו מוצאים אותו בבית הועד (של רבי) הוא – ר' ישמעאל בר' יוסי, בן ציפורי. אותו אנו מוצאים בפירוש ב“בית הועד”1046. ואנו מוצאים אותו כמה פעמים “לפני” רבי1047, ור' שאל ממנו1048. וכשחלה שלח אליו רבי אמור לנו ב' וג' דברים וכו‘1049. הוא מסר הרבה דברים בשם אביו (“כך אמר אבא”, ריב"י “משום אביו” בברייתות): תוס’ תרומות פ“ד ב (אבא היה וכו'), שם ו (משום אביו), מעשרות פ”א א (משום אביו), שם ג1050 (משום אביו, ירוש' פ“א מט ע”א, בבלי חולין כה ב, ואמרי לה זה וזה לחיוב – כנו' התוס' והירוש'); חלה פ“א א (משום אביו), ירוש' פ”א נח ע“א, בבלי פסח' לז ב: זה וזה לפטור ואמרי לה זה וזה לחיוב – כבבלי חולין –, והלשון האחרון עיקר, כמשנת עדיות פ”ה מ“ב, ולפי־זה, ר' ישמעאל בר' יוסי הוא הראשון שפירש את המחלוקות שבחלה פ”א מ“ו, שנשנו כך בדורו של רבי, שהן – משניות שני “תלמידים” (בבלי וירוש'), ושאביו היה מחייב גם “מעיסה” גם “חליטה”; שבת פד א (משום אביו, שלא כסתם פ“ה מ”א; בבלי נא ב: מחליפין לפני ר' וכו' אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר וכו'), סוכה פ”א י (בבלי כ ע“א, משום אביו: בהתאם למשנת כלים פי”ז מי"ז), תענית פ“ד יא (משום אביו), יבמות פ”ט א (משום אביו; במשנה פ“ז מ”ג: ר' יוסי אומר, בבלי סז א–ב: כולה (ברייתא) ר' ישמעאל בר' יוסי); נדה פ“ד יב (משום אביו, בבלי כה א: שאלו לפני רבי וכו' אמר להם לא שמעתי אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא וכו' א"ל אילמלי דבר חדש אמרת לנו משום אביך שמענוך עכשיו וכו'); טהרות סוף פי”א (משום אביו). והנה ראינו שכמה דברים שנשנו בברייתות בשם “ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו”, נאמרו בבית־הועד לפני רבי, ואולי נשנית משנת יבמות שהזכרתי (ר' יוסי אומר) על פיו, ואפשר שעל פיו נסדרו במשנתנו שתי המחלוקות שבחלה פ“א מ”ו זו אצל זו.

אבל במשנה לא נזכר אפילו פעם אחת, אע"פ שאמרו1051: ר' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג (על משנתנו), כשם שאמרו כך על רבי1052, ר' חייא1053 ורב1054.

חוץ ממנו היו ב“חבורתו” של רבי:

א) יהודה בן נקוסא1055, בבלי ב“ב עא א: מאי שנא מכר ומאי שנא מתנה פירש יהודה בן נקוסא לפני רבי וכו‘; תוס’ נדה פ”ו יא (בבלי נו א): וכמה שרייתה בפושרין יהודה בן נקוסא אומר וכו‘; תוס’ ב“ק פ”ד ד1056: יהודה בן נקוסא אומר סומכוס אומר (ב"פ), מה ששנינו במשנתנו (פ“ד מ”ד) בשם ר' מאיר (סומכוס בשם ר"מ); תוס' אהלות פ"ד ח (משום ר' יעקב).

ב) שני החכמים מן ה“עדה הקדושה”, או בלשון הבבלי “קהלא קדישא דבירושלם”: ר' יוסי בן המשולם (ספק) ור' שמעון בן מנסיא1057, “טיומן של חכמים שנקראו קהלא קדישא שבירושלם”1058.

ר' שמעון בן מנסיא

תוס' סנהד' פי“א ח1059: ר' שמעון בן מנסיא אומר אילו שבע מדות שמנו חכמים (ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, שם) בצדיקים כולן נתקיימו ברבי ובניו, ומצד אחר אומר רבי בשמו (קה"ר שם), וכמה פעמים בבבלי רבי בשם “קהלא קדישא דבירושלם”, ביצה יד ב, וכן שם כו א, ושם מפורש ר' שמעון בן מנסיא וחבריו: אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלם, ר' שמעון בן מנסיא1060 וחביריו1061 (אמרו) הלכה כר”מ (רב נסים שם אינו מעתיק “אמרו”, וא“כ לא היה לו גם הקושיא והתירוץ שבנוסחאות: “אמרו והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא בשיטת ר”מ אמרוה”, והוא בוודאי הוספת רבנן תרביצאי, שהרי א“א כלל להעלות על הדעת שק”ק דבירושלם קשישי מרשב"מ)1062, כלומד שרבי אמר משום קהלא קדישא דבירושלם, הם רשב“מ וחביריו (או: וחבירו) שהלכה כר"מ, והשוה תוס' קידושין פ”ה ב (בבלי כתובות יד ב): ר“ש בן אלעזר אומר משום ר"מ וכן היה רשב”מ אומר כדבריו, וכן ב“מ קו ב (ד"ס)1063, ובנדה כא ב: סומכוס אומר משום ר"מ וכן היה רשב”מ אומר כדבריו.

ודבריו הנוגעים למשנתנו הם:

תוס' תרומות פ“ז טז (חולק על המשנה פ“ח מ”ו), שם פ”ט א1064 (מוסיף על המשנה, פ“י מ”ח), ב“ק לז ב (חולק על המשנה); תוס' ע”ז פ“ה ז1065, כנוסח משנת זקנותו של רבי (עי' להלן) וכמשנת הבבלי (שלו ושל חבירו); כלים ב”ב פ“ד י (זבחים צג ב), חולק על המשנה פכ”ו מ“ז; ידים פ”ב יד (מגילה ז ע"א): שיר השירים מטמא את הידים וכו' קהלת אינה מטמא וכו‘, כר’ יוסי (לפי נוסח הבבלי שם) בידים פ“ג מ”ה: שיר השירים מטמא את הידים וקהלת מחלוקת (ב“ש וב”ה, וב“ה לקולא, שהרי בפ”ה דעדיות לא חשב ר' יוסי מחלוקת זו); ברייתא בבבלי שבת מב א, לפני נוסח הבבלי: אבל באמבטי חמין לתוך הצונן ולא צונן לתוך החמין ורשב“מ אוסר, חולק על פכ”ב מ“ד (ועי' בבלי שם). אבל ברייתא בבלית זו משובשת (ולשונה כבר מוכיח, וכבר נדחקו בבבלי שם), ובירוש' פ”ג ו ע“ב: ור' שמעון [בן מנסיה]1066 מתיר, כדבריו המפורשים בתוס' עירובין פי”א ט; תוס' שבת פט“ז (פי"ז) כ (ירוש' שם ו ע"א), מוסיף לפכ”ב מ“ה; ירוש' מגילה פ”א עא ע“א (כתובות פ“ג כז ע”ג): רשב”מ אומר מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתת ב“ד, וחולק על כתובות פ”ג מ“א1067, ולפי התוס' כתובות פ”ג ה כך היא אף דעתו של ר' נחוניה בן הקנה (ויוה"כ לאד דווקא); נדה כא ב, כסומכוס משום ר“מ (וכסתם פ“ג מ”א), ורבי חולק (שם כה א)1068; ירוש' נדה פ”ב ג ע“א, פירוש למשנה פ”ב מ“ה1069, בבלי ב”ב קמו ב (לפ“ט מ”ו): מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא וכו' רשב“מ היא דתניא (תוס' כתובות פ"ד יד) וכו‘, ובירוש’ כתובות פ”ה כט רע“ד: והיא דראב”ע (כתובות פ“ה מ”א) והיא דרשב"מ1070.

במשנה נזכר רק בחגיגה פ“א מ”ז (בהו' לו בלי “רבי”) = תוס' פ“א ז, אבל מ”ז כולה נוספה מן התוס‘, והדברים לקוחים מדבי ר’ ישמעאל, כמו שמוכיח לשון “רשב”י" אומר1071.

ר' יוסי בן המשולם

השני מן ה“עדה הקדושה” נזכר במשנה ג' פעמים: תרומות פ“ד מ”ז: ועוד זה אין לו שיעור, ר' יוסי בן משולם אומר ועוד, קב למאה סאה וכו‘; בכורות פ“ג מ”ג, שם פ“ו מ”א: איזו היא יבשה כל שתנקב וכו’ ריב"מ אומר יבשה שתהא נפרכת (=תוס' פ"ד א: וקרובין דבריהן להיות שוין, ועי' בבלי לז ב).

אבל ישנם גם כמה סתמות ע“פ ר' יוסי בן המשולם: תוס' בכורות פ”ד יא: אמר ר' יוסי בן המשולם אמלה (=אילא) היה מונה מומין ביבנה וכו' = סתם פ“ו מ”ח.

בתוס' כלים ב“ק פ”ו יח ובתוס' מכשירין פ“ב י: אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן המשולם, ושניהם סתם משניות, כלים פ”ט מ“ד ומכשירין פ”ד מ"י.

בתוס' פרה סוף פ“א (בכורות כה א): היו בה שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר מספר את העליון וכו', ובמשנה סוף פ”ב: וחכ"א אחר העיקר, כלומר: אלא שמספר את העליון, מעין שאמר ר“ע שם: יתלוש, ובס”ז (הוצאתי עמ' 9): ובלבד שיעבירם (במספרים); תוס' בכורות פ"ד ו: איזהו זובן וכו' אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה (בבלי לט ב: מעשה בעינבל) וכו‘, מוסיף ומפרש משנתנו (פ“ו מ”ה), וכן פירשה ר’ אלעזר (בבלי שם).

בתוס' אהלות פ"ב ו: אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעין בול וכו' אמר לו ר' שמעון בן אלעזר וכו' (חולין נז ב).

בשני מקומות הוא מעיד בשם אחיו הבכור1072 ר' נתן (יונתן) שאמר משום ר“א חסמא, תוס' דמאי פ”ג א (גטין סב א), שם פ"ו ז (מוסיף לפ“ו מ”ב). אלא שהוא היה כנראה קשיש מרבי וספק הוא, אם ישב בבית־הועד.

בבית־הועד ישבו בוודאי: ר' שמעון ברבי1073, ר' חייא1074, רב1075, לוי (למדין לפני חכמים לוי מרבי)1076, בר קפרא1077, ר' חנינא בר חמא1078, ר' חמא בר ביסא אביו של ר' הושעיא1079, ר' יוסי בן שאול, ר' יוסי בן זימרא1080, ר' ינאי1081, ר' אפס, הסופר1082 ור' יצחק בר אבדימי (רובא) ה“תנא”1083.

ה“מנין” הרגיל של “בית־הועד” היה “שלשים וכמה” (“ושנים”) זקנים, בבלי יבמות צב ב: אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו' א“ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה (שלא כרבי, שם נב ב), ובירוש' יבמות פ”א ב ע“ג1084: א”ר ינאי נמנו שלשים וכמה זקנים1085 מניין שאין קידושין תופסין ביבמה וכו'.

וה“חבורה” הזאת נזכרת עוד בתמורה ז א: דאמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המקדיש בעל מום לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות, וזוהי ברייתא בת“כ אמור פרשה ז ה”ה1086: מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר וכו' ר' יוסי בר' יהודה אומר (משום – אמרו, בבבלי) אף משום וכו'.

ובשבת ג ע“א: תניא רבי אומר בעשותה וכו' יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר נמי א”ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו בעשותה יחיד שעשאה חייב וכו', והיא ברייתא בת"כ חובה פרשה ז ט1087.

ובפסחים סד א: א“ר חייא בר' גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאי מת (פירוש המשנה), בירוש' שם פ”ה לב ע“ג: אמר ר' יוחנן חבורה היתה מקשה וכו' וקיימונה בשנטמאו הבעלים וכו'1088, אלא שאפשר שיש מהם ש”חבורה" זו היא החבורה שאחרי רבי.

אבל מה טיבו של ה“מנין” ומתי היו נמנים?

שנינו בתוס' סנהד' פ"ז ב: אין נמנים (אלא)1089 במקום שמועה, אחד אומר משום שמועה וכולן אמרו לא שמענו1090 על זה מינין עומד1091, אחד אוסר ואחד מתיר אחד מטמא ואחד מטהר וכולן אמרו לא שמענו על זה מינין עומד. אחד1092 אומר משום שנים ושנים אומרים משום אחד יפה כח האחד האומר משום שנים מכח שנים האומרים משום אחד, עשרה אומרים משום אחד כולן אחד.

על משנה שנויה בלי מחלוקת (“שמועה”) לא היו נמנים אפוא, וכן לא היו נמנים על שמועה של יחיד ורבים, וכל המנין לא היה אלא מחלוקת בלי שמועה, בעיקר אפוא על מחלוקת חכמי הדור (ב“ש וב”ה, נמנו ורבו, שבת פ“א מ”ד, מקואות פ“ד מ”א; חכמי יבנה, נמנו וגמרו, ידים פ“ד מ”א, שם מ“ג, שם סוף פ”ג: כן נחלקו וכן גמרו; ר“ט וחבריו, תוס' סוף מקואות, ירוש' פסחים פ”ב ל ע“ב1093; ר"ע וחבריו, נדה נב א–ב, אמרו הואיל ויש כאן מטמא [ר”ע] ויש כאן מטהרין נעמוד למנין וכו‘, תוס’ אהלות פ"ד ב) או על תקנה (גטין פ“ה מ”ו, אהלות פי“ח מ”ט בבית דינו של רבי; בעליית בית נתזה בלוד, ירוש' סנהד' פ“ג כא ע”ב ובבלי עד א; באושא, ירוש' כתובות פ“ד כח ע”ד ובבלי מט ב).

ואשר למשנה, שנינו בעדיות פ“א מ”ה סתם (משנת ר"מ): ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין1094, שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו (בתוס' פ"א ד: שמא תיצטרך להן שעה ויסמכו עליהן), שאין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו'.

וכך אנו מוצאים אצל רבי עצמו (נדה ט ב): מעשה ועשה רבי כר' אליעזר לאחר שנזכר1095 אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק1096.

אבל כשנשאלה לפני רבי הלכה שלא נתפרשה במשנתנו, ולא היתה בה “שמועה”1097: המפלת שפיר מלא בשר מהו, אמר להם לא שמעתי, אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה, מלא בשר טמאה לידה, אמר לו אילמלא דבר חדש אמרת לנו שמענוך (שהרי זו “שמועה”) עכשיו, מכיון שחציה הראשון של ההלכה היא כדברי יחיד, כסומכוס בשם ר“מ (שם כא ב) וכת”ק בריש פ“ג (”המפלת

חתיכה אם יש עמה דם טמאה"), – “שמא” אף חציה האחרון “כר' יהושע אמרה (“המפלת שפיר שאינו מרוקם”) ואין הלכה כר' יהושע”, שחכמים חולקים עליו (בברייתא שם: אינו ולד).

ולעומת זאת נפסקה הלכה שלא כהלל ושמאי, מפני “שמועה”, עדות הגרדיים משום שמעיה ואבטליון (עדיות פ“א מ”ג–מ"ד) “ומה אבות העולם לא עמדו על דבריהם במקום שמועה על אחת כו”כ שלא יהא אדם עומד" וכו' (תוס' שם).

מחלוקת חדשה אינה מכריעה אפוא במקום “שמועה” ישנה, ו“שמועה” חדשה אינה משפיעה על מחלוקת ישנה, אלא המשנה נשנית כמו שנשנית, וההלכה נוהגת לפי הכללים המקובלים (ב“ש וב”ה הלכה כב“ה, יחיד ורבים הלכה כרבים, ר”מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי). אלא שיש רשות לב“ד להשתמש בדברי יחיד “בשעת הדחק”, או כדברי המשנה בעדיות “אם יראה ב”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו”, כמו שפסקו כמה אמוראים ראשונים ואחרונים כדברי יחיד בכמה מקומות (עי' תוי"ט). אבל ה“משנה” – נשנית כמו שנשנית אפילו לאחר היתרו של רבי, כמו שאמרו1098: תמן תנינן1099 הרוחץ וכו‘. שמואל אמר מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטית ר’ ירמיה (ו)רבי זעירה רב יהודה בשם שמואל ר' התיר לונטיות. וכך אמרו1100: ר' קרוספי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל (“ברבי”) ובית דינו התירו באיסור שני פרקים1101 וכו‘, ויעקרו אותן מן המשנה וכו’ כדי להודיעך, אמר ר' מנא כיי דתנינן תמן1102 שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי רבי איש פלוני שמָעת, וכן שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה יאמרו לו באיסור שני פרקים הראשונים שמעת.

ואפילו “הכרעה” אינה הכרעה אלא זו של בני הדור, של אחד החולקים או של “המכריעין לפני חכמים”, אבל הכרעה של דור שלישי אינה מכרעת1103, שהכרעת “תלמיד” אינה הכרעה, שבת לט ב: אמר רבי כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ וכו' דר"ע תלמיד הוא1104.

בסידור המשנה שהיתה נשנית בימי רבי אין אפוא כל מקום למנין, ואין מקום ל“חבורה” או ל“בית הועד” שישפיע עליו1105.

ועכשיו אנו באים ל“משנתנו” בימי רבי ולמעשי רבי.

ספרות:

חוץ מן המבואות: דרכי המשנה לרז“פ, מבוא לר”י בריל; דינר, R. Juda ha־Nasi’s Antheil an unserer Mischnah, מונ“ש 1872, 161 ואילך (ביחוד 176–218 ואילך); הלוי, דוה”ר ח“ב; בטפרוינד, Zur Redaktion der Mischna, מונ”ש חנ"א; אלבק, Untersuchungen usw..

[אך קודם שנעבור לנושא זה נסכם את מה שלמדנו בפרקים הראשונים].


ב. משנת התנאים (סיכום)

המשנה היתה סידור “הלכות לתלמידים” (“כשהיה ר”ע מסדר הלכות" וכו‘, תוס’ זבים פ"א), שלפעמים שנה בה התנא השונה גם את המחלוקת (ב“ש וב”ה, יחיד וחכמים), ולפעמים קרובות שנה בה התנא דעת ב"ה או הרבים, או אפילו דעת היחיד, לפי שיטתו וניסוחו, סתם (דינר).

ר"מ הלך בשיטת ר"ע ושנה משנתו סתם, ואין אתה מוצא במשנתנו “ר”מ אומר משום ר“ע” – מפני שמשנתנו שנתה דברי ר“ע על פי משנת ר”מ.

ור' יהודה שנה משנת ר' אליעזר ור' טרפון סתם. ור' יוסי שנה משנת ר' יוחנן בן נורי סתם.

ה“חכם” בסנהדרין של רשב"ג היה ר"מ, וה“תנא” ר' יעקב תלמידו של ר"מ, (ור' יהודה “ראש המדברים”), ור' יוסי ור"ש ה“מכריעים” (נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב־).

ובניהם ותלמידיהם של אלה שנו משנתם והוסיפו עליה תולדות ופירושים.

זו היא ה“משנה” שהיתה נשנית בימי רבי.

“ומסדר ההלכות” לתלמידים היה הנשיא: רשב"ג בזמנו (“ניתני לן עוקצין”) ורבי בזמנו.

וה“תנא” שימש לו כלראשי־הישיבה שאחריו ה“אמורא”, “מתורגמן” ו“מזכיר”.

זוהי המשנה הרשמית, הפומבית.

וישנה ברייתא אגדית־אנכרוניסטית (עירובין נד ב), שממנה משתקף סדר־השינון בישיבת ר"ג דיבנה ורשב"ג:

"כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להם משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, ר' יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר (תוס' סנהד' פ“ח א: אראב”צ כשהיה רבן גמליאל יושב ביבנה אבא [ואחיו] יושב1106 מימינו וזקנים משמאלו), נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקן וכו' נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקן נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להם זקנים פירקן.

יוצא אפוא שראש־הישיבה היה שונה תחילה ל“אחיו”1107, אח“כ ל”בניו“, ואח”כ ל“זקנים” (חכמי הישיבה) ואח“כ ל”כל העם" (“תלמידים”). ובוודאי שאע“פ שהתוכן היה אחד לא היתה המשנה ל”זקנים" ו“לכל העם” בסגנון אחד. ואמנם מוצאים אנו גם אצל רבי, ששנה משנה אחת לבנו ר"ש ושנאה לתלמידו לוי בפנים אחרות1108. ולא עוד אלא ששנה פעם אחת לר' חייא משנת ר' יוסי ולבר־קפרא משנת ר' שמעון1109. ומן “שלשה עשר” (גוזמא) “פנים” של “משניות” שהיה רבי שונה – שנה לר' חייא “שבעה”1110.


ולא עוד אלא שמצינו במשנה (עירובין פ“ב מ”ו): אמר רבי אלעאי שמעתי מר' אליעזר וכו' וכן שמעתי ממנו וכו' וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין (“בעקרבלין”) בפסח וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. ובברייתא (פסח' לט א): וכשבאתי לפני ר' אליעזר בן יעקב הודה לדברי; ובתוס' זבחים סוף פ“ב (בבלי מנחות יח א): אלא שר' יהודה שנה לי פסול וחזרתי על כל תלמידיו (בתוס': חברי) ובקשתי לי חבר ולא מצאתי וכו' (עי' להלן); א”כ בשני המעשים שנה הרב הלכה זו רק לתלמידו זה ולא לאחר, וע"כ לא ידעו חבריו ממנה ולא מצא לו חבר (ועי' להלן).

ומכאן אנו באים – למשנת רבי בשעת סידורה, ל“משנתנו” בחיי רבי.


 

XI. המשנה בימי רבי ויחסו של רבִי אֵלֶיהָ    🔗

רבי שנה כאמור “שלשה עשר” פנים של “משניות”, ומאלה שנה לר' חייא “שבעה” (נדרים מא א), וכששאל רב לרבי (שבת ג א–ב): “הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו”, והשיב לו רבי: חייב ואינו דומה לידו (הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בעה"ב לתוכה שהעני פטור), “א”ל ר' חייא בר פחתי לאו אמינא לך, כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי דילמא לאו אדעתיה וכו' השתא מיהת שפיר משני לך דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו“, וכיו”ב בירוש' (פ“א ב ע”ד), אלא ששם נאמר: במחזורה תניינא א“ל חייב וכו', ז”א שלא ענה לו תיכף על תשובתו, מפני שעמד במסכת אחרת, אלא שהשיב לו כך, כשהגיע לאותה המסכת, לשבת.

רבי שנה אפוא לתלמידו את המשניות כסדרן (כרשב"ג: גלי עוקצין דלית ליה).

אבל “משנתנו” זו היא המשנה שהיתה שנויה לפני רבי ובימיו, שכן אמר לו לוי לרבי (יבמות ט ע"א): מאי איריא דתני ט"ו ליתני שש עשרה וכו', ולא אמר “דתנית – תיתני”, אלא “דתני – ליתני”, “שהשונה שונה – ישנה” (ואעפ“כ בדקה לוי במתניתיה, י ע”א)1111.

ור' חייא משיב לו פעם אחת על תמיהתו – ממשנה שהוא שונה (“תנינא”), שבועות פ“ז מ”ה: הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין, בבלי מז ב: תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה (שהוא פירש משנתנו: חנוני נשבע לבעה"ב ונוטל ופועלין נשבעין לחנוני ונוטלין, וחנוני מפסיד) א“ל ר' חייא תנינא1112 שניהן נשבעין ונוטלין מבעה”ב, קיבלה מיניה או לא קיבלה מיניה, ת"ש דתניא ר' אומר [אומר אני] פועלין נשבעין לחנוני וכו'1113.

והוא בעצמו אומר, ביחס לבכורות פ“ט מ”ד (“נשחטה אמו והשלח קיים”), כשהעיד ר' ישמעאל בן סתריאל מערקת לבנה לפניו: “במקומינו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה, אמר רבי נתגלה טעמה של משנתנו” (בבלי נז ב).

ירוש' חגיגה פ“ג עט ע”א: ר' יוחנן ר' ינאי ולא ידעינן אין מטי בה בשם רבי מתניתא מינה קיומה ומינה תברה.

וכיצד השתמש רבי במשניות אלה שהיו לפניו, משנת ר“מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור”ש ור' אלעזר1114?

ישנן כאן כמה פרובלימות: 1) כיצד מסר את המשניות שקדמוהו, אם שינה את המשניות ע"פ דעתו (דינר). או לא שינה כלום (אלבק)? 2) היש במשנה פסק־הלכה (בספרוינד) או לא (אלבק)? 3) ומי סידר את הסידור האחרון של משנתנו?

נשתדל להשיב על שאלות אלה העיקריות, ובתוכן על כל הפרובלמה של משנת רבי.

נתחיל מעדויותיו של רבי עצמו:

א) שתי משניות שנויות בזבחים פ“ג מ”ג ומ"ו: השוחט את הזבח לאכול (“חוץ לזמנו או חוץ למקומו”) דבר שאין דרכו לאכול (“אימורים”) ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר (“בשר”) כשר ר' אליעזר פוסל. (מ"ו) שחטו על מנת להניח דמו או את אמוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין.

הראשונה בשם ר' אליעזר והשניה בשם ר' יהודה.

והנה כאן יש לנו עדותו של רבי1115: אמר רבי פעם אחת היינו יושבין לפני רבי אלעזר והיה איסי הבבלי יושב לפניו וחביב עליו לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו (מ"ג) מהו אמר לו כשר, להניח את דמו ואת אמוריו למחר או להוציאן לחוץ (מ"ו) מהו אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו למנחה בא אצלו אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו למחרת אמר לו שנה לי את הדבר ושנה לו אמר לו מה זה איסי דומה שלא כיווננו שמועתנו1116 אמר לו הן רבי אלא שר' יהודה שנה לנו1117 פסול וחיזרתי על כל חבריי ולא מצאתי לי חבר הייתי סבור שמא טעות הוא בידי1118 עכשיו שאמרתה לי דבר משום ר' אליעזר החזרתה לי את אבידתי זלגו דמעיו (“של ר' אלעזר”) ואמר וכו' הא מפני שיהודה בנו של אילעאי ואילעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך הוא שונה1119 משנת ר' אליעזר.

ושם בהט“ז שנינו (על יסוד סיפורו זה של רבי): השוחט את הזבח לאכול אימוריו ולהקטיר בשרו לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ור' יהודה פוסל להניח את דמו ואת אמוריו למחר או להוציאן לחוץ כשר ור' יהודה פוסל ר' אלעזר אומר ר' אליעזר1120 פוסל ור' יהושע מכשיר, אמר להן ר' יהודה (“לחכמים”) מה אם הניח את הדם למחר אינו פוסל (“אף מחשבת הינוח פוסלת”, בבלי מנחות יח א) וחכ”א זה וזה כשר אין לך שפוסל אלא מחשבת אכילה והקטרה וזריקת דמים. לפי־זה שנה לו ר' יהודה מ"ג ומ"ו סתם כר' אליעזר, ועל שניהם שאל איסי את ר' אלעזר, והוא השיב לו, שר' יהודה שנה משנת ר' אליעזר סתם (“דברי הכל”, בלשון הבבלי שם).

אלא שהברייתות שונות קצת בבבלי. שם יז ב: השוחט את הזבח לשתות מדמו למחר וכו' כשר ור' אליעזר פוסל, להניח מדמו למחר ר' יהודה פוסל אמר ר' אלעזר אף בזו ר“א פוסל וחכמים מכשירין. ושם יח א: אמר רבי כשהלכתי למַצוֹת מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע (ואמרי לה למצות מדותיו של ר"א בן שמוע) מצאתי יוסף הבבלי וכו' אמר לי ר' השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו וכו'. ולפי־זה שנו כולם במ”ג – “פסול” בשם ר“א, ורק במ”ו, ששנה ר' יהודה בשיטת ר"א (עי' בבלי יז ב), לא מצא לו חבר.

אבל התוס' בוודאי עיקרית, וכך היא נשנית גם במנחות סוף פ“ב, אבל במשנה שנינו במנחות פ”ג מ“א – כמ”ג של זבחים, אבל למ“ו לא נשנית שם כל הקבלה, אע”פ שישנה בתוס'.

כאן המצב ברור: ר' יהודה ששנה משנת ר“א, שנה לשיטתו עוד הלכה־תולדה: להניח את דמו, שלפי־דעתו גם היא תלויה במחלוקת ר”א וחכמים, אע“פ שאין כאן מחשבת אכילה והקטרה, ושנה שני הדברים סתם. אבל אחרים שנו כאן מ”ג במחלוקת ר"א וחכמים, ומ“ו לא שנו כלל (דינר). ור' אלעזר בן שמוע גילה לו לאיסי, ששתיהן תלויות במחלוקת ר”א וחכמים.

רבי דיקדק על־כן במשנתו ושנה הראשונה במחלוקת ר"א וחכמים, והשניה כמחלוקת ר' יהודה וחכמים (ע"פ משנת איסי).

וכיו“ב – אע”פ שאינו שוה לגמרי לזו – שנינו בעירובין פ“ג מ”ו: ר' אליעזר אומר יו“ט הסמוך לשבת וכו' וחכ”א וכו‘. ואח“כ במ”ז–מ“ח1121: ר' יהודה אומר ר”ה וכו’ ולא הודו לו חכמים, ועוד אמר ר' יהודה מתנה וכו' ולא הודו לו חכמים.

זו משנת ר' יהודה אליבא דר“א, והוא סובר שחכמים מודים לר”א בזה1122, אבל ר' יוסי חולק גם בזה, והדבר שנוי בשם ר' יהודה.

וכיו“ב בסנהד' פ”ו מ“ג: האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכ”א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ובמ“ד: האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי ר"א וחכ”א האיש נתלה וכו‘, וגם הראשונה ר’ יהודה “משום ר' אליעזר” (כלומר בשיטת ר"א), תוס' פ“ט ו, אלא שזו לא שנו כל התנאים בשם ר”א, וע"כ נמסרה במשנתנו כמשנת ר' יהודה (וכיו"ב הרבה).

ב) יבמות פ“ח מ”ו: ר' אלעזר1123 אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר, וע"ז העיד רבי1124: אמר ‏ רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו וכו' ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו (ר' אליעזר1125 אומר)1126 אנדרוגינוס וכו‘; ובירוש’ שם (ספ“ח ט סע”ד): אמר רבי ביקשתי ולא מצאתי דברי בן שמוע באנדרוגינס וחברה עליו חבורה.

רבי הוא שהכניס אפוא את דברי ר' אלעזר במשנתנו, על פי שמועתו, ובתוס' פ"י ב1127: אמר ר' אלעזר1128 שמעתי באנדרוגינס שחייבין וכו' (בבבלי שם: ר' אלעזר1129 אומר אנדרוגינס).

ג) יומא סא א: אמר רבי לא חלק (“חילק”) לי ר' יעקב בלוגין1130 – אימא לא שנה1131 לי ר' יעקב בלוגין; כלומר מחלוקת ר“א ור”ש וחכמים שבדם, יומא פ“ה מ”ז (“ר”א ור“ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל”), לא שנה לי ר' יעקב גם בלוגין של מצורע. ובאמת ישנה המחלוקת בלוגין בתוס' נגעים פ“ט ו, ואינה במשנה פי”ד מ"י (ו“ר' יעקב” נזכר שם)1132!

והדברים כפשוטם, שר' יעקב לא שנה לו מחלוקת זו; אע"פ שתנאים אחרים שָנוּהָ על־פי מחלוקתם ביומא1133.

ועל־כן לא שנאה רבי.

ובנוגע לר' יעקב ומשנתנו:

1) על פי ר' יעקב שנה בע“ז פ”ד מ“ד: נכרי מבטל ע”ז שלו ושל חבירו, שע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית (תוס' פ"ה ד), עי' לעיל.

2) אהלות פי“ב מ”ח: היה נתון תחת האסקופה וכו' – כר' יעקב, תוס' פי"ג י.

3) וכן משנת ב“ק פ”ט מ"א: גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזילה זה הכלל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה; ירוש' שם (ו ע"ד): אמר רב חסדא וכו'1134 מאן תניתה ר' יעקב דתני זה הכלל שהיה ר' יעקב אומר כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נישתנית מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך <ואם נישתנית מברייתה משלם כשעת הגזילה> והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה.

וזוהי הברייתא, שנשנתה בתוס' פ"י ג–ד סתם: גל עבדים והזקינו וכו' פירות והרקיבו וכו' מטבע ונפסל וכו' חמץ ועבר עליו הפסה בהמה ונעבדה בה עבירה אומר לו הרי שלך לפניך, גזל עבדים והזקינו ומכרן וכו' חמץ ועבר עליו הפסח ושרפו בהמה ונעבדה בה עבירה ונסקלה משלם כשעת הגזילה זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך ואם שינה אותה מבירייתה משלם כשעת הגזילה והגנב וכו' (כבירוש').

התוס' שנתה אפוא דברי ר' יעקב כסתם.

ואמנם אותו רב חסדא אומר (בבלי צח ב) גם על מ“ב (“גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה רמ"א בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וכו' חמץ ועבר עליו הפסח בהמה ונעבדה בה עבירה וכו' או שהיתה יוצאת ליסקל אמר לו הרי שלך לפניך”): מאן תנא אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך אמר רב חסדא ר' יעקב היא דתניא1135 שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור וכו' החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר' יעקב אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר. ופיקפוקו של רב חסדא (שם) מתוך הברייתא (מדרש־הלכה) ששנה רבה בר שמואל: יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו גזל מטבע ונפסל פירות והרקיבו (כתוס‘, ועי’ בבלי שם) וכו‘, חמץ ועבר עליו הפסח ובהמה ונעבדה בה עבירה ושור עד שלא נגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך, מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין וכו’ רבנן וקתני חמץ וכו' – פיקפוק זה תשובתו מתוך התוס' ששנתה באמת ב”משלם כשעת הגזילה“: ונסקלה (אבל “נגמר דינו”, ו“יוצאת ליסקל” אומר לו הרי שלך לפניך, כמשנתנו). וא”כ ברייתא משבשתא היא, המוגהת כחכמים (ותוס' ב“ק פ”ה ו חולקת על שניהם).

וסיפא של משנתנו “או שהיתה יוצאת ליסקל”, וודאי‏ ר' יעקב היא, כדברי רש"י (צח ב).

אבל בב“ק פ”ד מ“ח סָתם רבי כחכמים: שור שהוא יוצא להסקל והקדישו בעליו אינו מוקדש וכו'. ואולם במ”ט – קיטע רבי משנתנו ולא שנה בה לענין שור שהמית בבית השומר, לא דעתם של החכמים ולא דעת ר' יעקב: מסרו (רש"י: עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא!) לשומר חנם ולשואל וכו' נכנסו תחת הבעלים מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. וזו בוודאי חסורי מחסרא, וחסר בה מה ששנינו כאן ממש בתוס' (פ"ה ד) אחריו: המית ברשותו ואחר כך מסרו לבעליו עד שלא נגמר דינו וכו' ר' יעקב אומר וכו'.

וברור שקיטע רבי כאן את הסיפא, וסמך על מה ששנה מצד אחד בפ“ד מ”ח כחכמים זמצד שני בפ"ט – כר' יעקב.

4) ובתרומות פי“א מ”ג שנינו: ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד. והתוס' שם (פ"ט ט)1136 שנויה במחלוקת: זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן טמאים לא ייעשו שמן, ענבים בין טמאים בין טהורים לא ייעשו דברי ר' מאיר ר' יעקב אומר [משמו]1137 מודה ר“א לר' יהושע בזיתים טהורים שייעשו על מה נחלקו על טמאין שרא”א לא ייעשו ור' יהושע אומר ייעשו. אמר ר' יהודה מודה ר“א לר' יהושע (כצ"ל) בזיתים טהורים וענבים טהורים שיעשו על מה נחלקו על טמאין וכו'. אמר רבי לא נחלקו ר”א ור“י על זיתים טהורין שייעשו ועל ענבים טמאים שלא ייעשו על מה נחלקו על זיתים טמאין ועל ענבים טהורין וכו‘. ובירוש’ שם בשינויים: ר' יעקב אומר משמו וכו' וענבים טהורות ייעשו טמאות לא ייעשו. א”ר יודן וכו' בזיתים טהורין על מה נחלקו וכו' וענבים בין טהורות בין טמאות ייעשו. אמר רבי1138 מודה ר“א ור”י בזיתים טהורין שייעשו וענבים טמאות1139 שלא ייעשו ועל מה נחלקו על זיתים טמאים ועל1140 ענבים טהורות וכו‘. כל עמא רביין על דר’ מאיר בענבים טהורות שייעשו וכו' כל עמא רבין על דר' יודן בענבים טמאות שלא ייעשו וכו‘. זיתים טמאים רבי ור"מ חדא1141 (וכנוסח בעל מ"ש לעיל) ר’ יעקב ור' יודה חדא.

המשנה סתמה אפוא “זיתים וענבים” סתם, שהן טהורים, שלא כר"מ בענבים ולא כר' יהודה בשניהם, אבל כר' יעקב (בענבים) וכרבי (בשניהם, וכגי' מ"ש).

5) ובתמורה פ“ב מ”א שנינו: יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה (=דברי ר' יהודה)1142, אמר ר"מ והלא חביתי כהן גדול ופר יוה“כ קרבן יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנן קבוע. ובתוס' שם: דברי ר' יהודה אמר לו ר' יעקב (תלמידו של ר"מ!) מצינו בחביתי כהן משיח ופר יוה”כ והפסח שהן קרבנות יחיד ודוחין את השבת ואת הטומאה, מצינו בפר הבא על כל המצות (“פר העלם דבר של ציבור”) ושעירי ע"ז וחגיגה (“משום דאתי בכנופיא קרי ליה קרבן ציבור”) שקרבנות צבור ואינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה, כלל אמר ר' יעקב כל שיש לו זמן קבוע וכו'.

ובבבלי יומא ג ע“א מובאה המשנה (“אלא דתנן”)1143: והלא פר יוה”כ וחביתי כה“ג ופסח (כמו בתוס'), ועליה (“ולטעמיך דקתני”) התוס‘: אמר לו ר’ יעקב והלא פר וכו', וודאי שמשנה זו נשנית ע”פ ר' יעקב תלמידו, ה“תנא” בבית־הוועד של רשב"ג.

“ר' יעקב” נזכר בפירוש במשנה1144 רק פעם אחת: נגעים פי“ד מ”ז (כנו' כי"י) =תוס' פ"ט ה.

וסתם משניות שלא כר' יעקב הם: יבמות פי“ב מ”א – שלא כר' יעקב (בשם ר"מ) בתוס' פי“ב יא, וב”ק פ“ד מ”ד – שלא כר' יעקב בתוס' פ"ד ג.

ובחולין פ“ג מ”א: נשברה השדרה ונפסק החוט שלה, ובברייתא שנינו (חולין מה ב, ובתוס' פ"ג א משובש): חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב, אבל במשנה לא שנה אלא “נפסק”.

ד) הערותיו של רבי למשנתנו, כשהיא משנת יחיד:

כתובות צג א: תניא זו (פ“י מ”ד) משנת ר"נ רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא וכו'.

יבמות פ“ה מ”ג: חלץ ועשה מאמר וכו' אין אחר חליצה כלום, בבלי נב ב: אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר“ע וכו' אבל חכ”א וכו' תנ“ה אמר רבי אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר”ע שהיה עושה חליצה כערוה אבל חכ"א יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשום אישות אבל קידשה לשום יבמות אין אחרי חליצה כלום תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקידשה רבי אומר אם קידשה לשום אישות צריכה הימנו גט לשום וכו' אינה צריכה הימנו גט וחכ"א בין שקידשה לשום וכו' צריכה הימנו גט (הברייתא השניה היא תולדה של הראשונה!).

מנחות צו א: שאלו את רבי זו (פי“א מ”ד “כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים”) מניין אמר להם וכו'.

ה) דברי רבי על החולקים עליו ויחסו לדבריהם:

כלאים סוף פ"ב: רבי1145 אומר אף הקישות ופול המצרי ורואה אני את דבריהם מדברי.

וכיו“ב במנחות, במשנה (פ“ו מ”ג) שנינו: ‏ ו(ה)חלות בוללן דברי **רבי וחכ”א** סולת; ובתוס' פ"ח ז: כיצד בוללן חלות בוללן דברי רבי שנ' חלות בלולות בשמן וחכ"א סולת וכו' אמר ר' רואה אני את דבריהם מדברי (“ראה ר' דברי ר' פלוני ושנאם בלשון חכמים”).

וכיו"ב בדברים שאינם במשנה:

תוס' אהלות פ“ה ז (לפ“ד מ”ג): כלים שכנגד הווית רבי מטמא וחכמים מטהרין אמר רבי רואה אני דבריהם מדברי = פי”א י (לפ“י מ”ג).

תוס' נדה פ“ט יא (כנו' הדפו') ובבלי נג ב: דברי רבי רשב”א אומר יומו אמר רבי רואה אני את דברי רשב"א!

וכיו“ב מכריע רבי בינו לבין חבריו: בע”ז פ“ד מ”ה שנינו: מכרה או מישכנה רבי אומר ביטל וחכ"א לא ביטל, ובברייתא שבבבלי (נג א): אמר רבי נראין דבריי כשמכרה לחבלה ודברי חביריי כשמכרה לעובדה, מעין דברי זעור בר חיננה בשם ר' חנינה1146 בירוש' שם מד ע“א: בשמכרה לצורף (כצ"ל) נחלקו אבל אם מכרה לעובדה דברי הכל אינה בטילה (הבבלי נהג ב“נראין” זה כמנהגו תמיד), וזוהי ששנינו בתוס' פ”ו ה: גוי שמכר ע"ז לעובדיה אסורה שלא לעובדיה מותרת לוה עליה וכו' (בבלי שם) אם עתידין הבעלים לחזור עליה אסורה ואם לאו מותרת.

ו) ומכאן אנו באים למחלוקות רבי וחכמים שבמשנתנו.

רבי נזכר כמה פעמים במשנה במחלוקת עם חכמים:

A. רבי אומר – וחכ"א –

1) שבת פ“ו מ”ה (שן תותבת ושן של זהב).

2) כתובות פ“ב מ”ד: זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי וכו‘, ולפי נוסח הירוש’ שלנו (שם כו רע"ג) נתפרשו דברי רבי וחכמים ב“כתובות דבית רב”. אבל בפי' ר“ח כ”י רומי, קובץ 291 (לדף כא א), לשון הירוש' הוא: א“ר זעירה תני בכתובות דבי רב זה או' זה כתב ידי וזה או' זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהם אחר דברי ר' וחכמים או' אינן צריכין כול‘. א"ר זעירה דברי ר’ במעיד על השטר וכו'. א”כ הרי זו ברייתא דבי רב, שנוספה בנוסחאות המשנה (כבר לפני הבבלי), ואינה משנה, והוספות כאלה ישנן עוד, עי' להלן1147.

3) מכות פ“ב מ”א, ב“פ (“נשמט הברזל מקתו”, “מן העץ המתבקע”). כאן שנינו בתוס' פ”ב א: ניתזה בקעת מן העץ המתבקע ה“ז אינו גולה דברי ר' יהודה ר' אומר כזה גולה; אבל בבבלי ז ע”ב: תניא אמר להם ר' לחכמים וכו‘, וא"כ חכמים אלו הם בני דורו, ואפשר שר' יוסי בר’ יהודה אחז כאן, כרגיל, בשיטת אביו וחלק על רבי (ועי' ספרי שופטים פיס' קפג). רב (בבלי שם) מפרש מחלוקת רבי וחכמים.

4) ע“ז פ”ד מ"ה (מכרה או משכנה), עי' לעיל.

5) ע“ז פ”ה מי“א: גת וכו' ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ”א יקלוף את הזפת, ושל חרס אע“פ שקלף את הזפת ה”ז אסורה. וכאן גם סיפא (ושל חרס) חכמים היא1148; כי רבי חולק בברייתא שם גם בזה (וא“כ זהו המשך של “וחכ”א”).

ורוב מחלקות רבי עם חכמים הן בקדשים (שש פעמים):

6) מנחות פ“ו מ”ג (“חלות בוללן”). כאן “אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי” (עי' לעיל), וא"כ שנה בוודאי רבי עצמו: אני אומר – וחכמים אומרים – (“ראה רבי דברי חבריו ושנאם בלשון חכמים”).

7) שם פ“ח מ”ו (“אין מביאין ישן”), וחזקיה מפרש כאן (פז א) דבריו של רבי.

אבל “אין מביאין ישן וכו' וחכמים מכשירין” מפסיק במשנה בין “אין מביאין הליוסטון ואם הביא כשר”, ובין “אין מביאין לא מתוק” וכו‘. ועוד שהבבלי (שם) שואל: אין מביאין לא מתוק וכו’ והא קתני רישא אין מביאין הליוסטון ואם הביא כשר אמר רבינא ברוך ותני (אין מביאין הליוסטון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו', וסמי מכאן “ואם הביא כשר”), ואיך אפשר לומר “כרוך ותני” בשעה שמפסיקה ביניהן מחלוקת בהלכה אחרת (“אין מביאין ישן” וכו')? אלא וודאי שלא היתה עדיין לפניהם במשנה, ונוספה אח“כ במשנה מתוך התוס' פ”ט ט והברייתא שבגמרא, וה“פיסקא” שבגמרא אינה פיסקא אלא ברייתא בלא ציון (שרבות כמותה)1149.

8) בכורות פ“ז מ”ו (השולט בשתי ידיו). אבל מכיון שבמשנה לא נזכר לפניו “איטר”, נראה שהכל נוסף במשנה מן התוס‘: איטר בין בידו בין ברגליו פסול השולט וכו’1150.

9) ערכין פ“ט מ”ח (ישראל שירש אבי אמו לוי ולוי שירש אבי אמו ישראל) = ת“כ בהר פ”ו ח (מנין אתה אומר)1151.

10) תמורה פ“ד מ”ג כולה (דברי רבי וחכ"א אין חטאת מתה וכו'). ושמואל בברייתא שלו1152 מחליף ותני: ר' אומר אין חטאת מתה וכו‘, כשם שהחליף מחלוקת רבי וחכמים בפסח’ כז א, “כי היכי דתיקום הלכה כרבי”; בתוס' (תמורה פ"ב יב–טו) חולקים חכמים בכולם, ושם (הי"ד) מפורש: ומודים חכמים לרבי במפריש וכו'. ודלא כבבלי כב ב–כג א.

11) שם פ“ז מ”ב (הא לך טלה), ו“חכמים” כאן הוא ר' יוסי בר' יהודה (עי' לעיל).

12) מכשירין פ“ה מ”ג: פירות שירד הדלף לתוכן ובללן שיגובו רבי1153 אומר בכי יותן וחכ"א אינו בכי יותן (ס“א: אינו בכי יותן וחכ”א בכי יותן); בכ"י ק' רק: רבי אומר אינו בכי יותן, ובהו' לו אינה כלל!

ובאמת שייכת הלכה זו יותר לפרק ד' סמוך למ“ז ("פירות שנפלו לתוך אמת המים וכו' “, הלכה שנשנית בלשונה ממש בתוס' פ”ב ח!) וכאן שנינו בתוס', פ”ב סוף הי"ג: והעושה אמה (“אמת מים”!) בפירות אינו בכי יותן.

ואפשר שהלכה זו נוספה במשנתנו ע"פ ברייתא1154.

B. סתםרבי אומר (או: פלו' [תנא קדום] אומר, רבי אומר).

1) כלאים סוף פ"ב (עי' לעיל).

2) מעשרות פ“ה מ”ה: הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת מעשרות חייב וכו' רבי אומר (ירוש' נ“א סע”ד: על ראשה) אף לפי חשבון (שנתוסף ברשותו), ובתוס' פ“ג יד: הלוקח וכו'1155 וחכ"א אף משבאו לעונת מעשרות חייב לפי חשבון, מודים חכמים לר”ע שאם מכר לו תבואה לקצור וכו' שלוקט כדרכו ופטור (כדברי רשב"ג במתני‘; ובירוש’ שם: אתיא דרשב"ג בשיטת ר"ג זקינו וכו'), ובירוש' שם: תני שדה שהביאה שליש לפני גוי (=באה לעונת המעשרות) וכו' רע"א התוספת פטור וחכ"א התוספת חייב.

“חכמים” אלו הם אפוא חכמים של ר“ע, אלא שרבי סבר כדעתם, אבל המשנה – משנת ר"מסתמו כר”ע, ודברי רבי, בלשון יחיד.

3) נזיר פ“א מ”ד: הריני נזיר‏ כשער ראשי וכעפר הארץ וכו' ה"ז נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום (=דברי ר' יהודה)1156 רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואיזהו שמגלח אחת לשלשים האומר הרי עלי נזירות כשער וכו'.

ורבי חולק בתוס' שם (ה"ג), גם על מ"ז, שהיא משנת ר' יהודה1157.

4) סוטה פ“ה מ”א: כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר נטמאה ונטמאה דברי ר"ע אמר ר' יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב רבי אומר שני פעמים האמורים בפרשה (אם) נטמאה, נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל.

בבבלי כח א: נטמאה נטמאה (“שתי פעמים”) קאמר (ר"ע) או נטמאה ונטמאה קאמר ת"ש מדקתני סיפא רני אומר וכו' מכלל דר"ע ווי קדריש, ובירוש' שם (כ רע"א): אנן תנינן נטמאה [ו]נטמאה אית תניי תני (ו)נטמאה (ו)נטמאה, מאן דמר נטמאה [ו]נטמאה ‏ר' עקיבה ומאן דמר (ו)נטמאה (ו)נטמאה ר' ישמעאל (“דלא דריש ווי”).

ואמנם דבי ר' ישמעאל שנו בספרי נשא פיס' ז (סוטה שם) דברי ר“ע בשיטת ר' ישמעאל: רע”א מה ת"ל נטמאה נטמאה שלש פעמים אלא טמאה לבעל וטמאה לבועל וטמאה לתרומה ר' ישמעאל אומר אינו צריך ומה אם גרושה וכו'.

וכך שנינו בברייתא שבירוש' סוטה פ“א טז סע”ג: תני‏ רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה.

רבי שנה אפוא בדברי ר"ע כדברי ר' ישמעאל נטמאה נטמאה, ולא כמו ששנה ת“ק נטמאה ונטמאה, בשיטת ר”ע שבשאר מקומות.

ושמדרשי־הלכה שבספרי מובאים בשם רבי רגיל.

5) סוטה פ“ג מ”ה (מ"ד: אם יש לה זכות היתה תולה לה וכו'): רש"א אין זכות תולה במים המאררים וכו' רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונה והולכת וכו‘; ספרי נשא פיס’ ח: ת“ק (=סוטה כ ע"ב) – רשב”י – רבי אומר אני אכריע אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם היתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

6) ביק פ“ה מ”ב–מ“ג: – ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב רבי אומר בכולן (מ“ב–מ”ג) אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור, ובגמרא1158: רב אמר הלכתא כת"ק ושמואל אמר הלכתא כרבי; ובתוס' פ”ה ח: כנוס שורך ואני אשמרנו הזיק פטור הוזק חייב1159, כנוס שורך ושמרו הוזק פטור1160, היזיק רמ"א משלם נ“ש וחכ”א וכו‘1161; וא“כ ר"מ וחכמים כרבי. ואפשר ע”כ שמשנתנו היא משנת ר’ יוסי או ר' שמעון. ור"מ וחכמים חולקים עליו, ורבי סתם כר' יוסי (שהלכה כמותו לגבי ר"מ) ושנה משנת ר"מ וחכמים בשמו, בלשון יחיד.

ופ“ו מ”ג (“המגדיש בתוך שדה של חברו שלא ברשות”) סתם כת"ק כאן (בבלי שם נט ב: לימא תנן סתמא דלא כרבי)1162.

7) מכות פ“א מ”ח: א“ר יוסי בד”א (“אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה”) בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות אימתי בזמן שהתרו (“כולן”) בהן (ולר' יוסי אם לא התרו כולן בו אינו חייב) וכו‘1163. ושמואל (ו ע"א) אומר: הלכה כרבי. סנהד’ פי“א א: בין שהיתרו בו כל עדיו בין שהיתרו בו מקצת עדיו חייב ור' יוסי פוטר עד שיתרו בו כל עדיו שנאמר על פי שנים עדים וכו', ובמכות שם מ”ט: ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרין בו, אבל בירוש' שם (במשנה ובפיסקא): ר' יוסי בר' יהודה1164, וא“כ אפשר שגם במ”ח – ר' יוסי בר' יהודה, חברו של רבי, הוא.

8) מנחות פי“ג מ”א–מ"ב: פירשתי (“כמה עשרונים”) ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון (“שאם פחות מזה נדר לא איכפת לו, שהוא מתנה ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר לנדבה”) וכו' פירשתי מנחה של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי יביא מנחה של ששים עשרון רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד עד ששים.

בבבלי קד ב (על מ"א): מאן תנא אמר חזקיה דלא כרבי דאי רבי האמר יביא מנחות של עשרונים וכו' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבי באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי וכו‘, ושנינו בתוס’ פי“ב יג–יד: פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע של כמה עשרונות פירשתי ה”ז מביא מנחות של עשרונות מאחד ועד ששים וכו' דברי רבי וחכ"א של ששים עשרון וכו' פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי וכמה עשרונות פירשתי הרי זה מביא חמש מנחות מחמשה מינים של ששים ששים עשרון מאחד ועד ששים וכו' דברי רבי וחכ"א וכו‘. הברייתא הובאה בבבלי (קו א)1165, אלא ששם הקדימו דברי חכמים לרבי, ולא שָׁנוּה סתם אלא: דברי חכמים1166 רבי אומר וכו’.

9) שם מ"ג: שמן לא יפחות מלוג רבי אומר שלשה לוגין.

10) שם מ“ח: קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא (תוס' פי"ג ח); ומ”ו–מ“ח כולה רבנן, אע”פ שהבבלי (קז ב) דייק במ“ו: פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה פירשתי יביא פר ועגל, אמאי וליתי פר ממה נפשך (“שאם אפילו עגל נדר הרי יש בכלל מרובה מועט”) הא מני רבי היא דאמר קטן והביא גדול לא יצא אי רבי אימא סיפא שור במנה והביא שנים במנה לא יצא וכו' רבי אומר לא יצא, רישא וסיפא רבי מציעתא (“קטן והביא גדול יצא”, רגמ"ה) רבנן אין רישא וסיפא רבי מציעתא רבנן וה”ק דבר זה (ששנינו יביא פר ועגל) מחלוקת רבי ורבנן1167. אעפ“כ אפשר לפרשה כפשוטה, שפר ועגל אינו קטן וגדול אלא קטן הוא שור קטן וגדול שור גדול (“במנה – במאתים”); וכן בכורות פ”א מ“ד: גדול וקטן, והרי בתוס' פי”ג י שנינו: עגל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו שור1168, אבל בלא נסתאב לא, שאין זה קטן וגדול שיצא לחכמים.

אותה המחלוקת גם במ"ט: שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים (ש“כיון שאמר שור זה, אם נסתאב הלך לו נדרו, ויכול להביא שנים”), שני שוורים אלו עולה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיהם אחד רבי אוסר (שהוא קטן והביא גדול, ועי' להלן), איל זה עולה ונסתאב וכו' כבש, כבש זה עולה וכו' איל ורבי אוסר, בבלי קח ב (ועי' שם): רבי אכולה מילתא פליג ונטר להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו וכו‘; אלא שבתוס’ שם ח–ט (בבלי שם) שנינו: שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר שאינה היא חבילה (“חבילה” אחת, ששנים אינם אחד)1169, איל זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו כבש אבל מביא בדמיו שני כבשים ורבי אוסר שאינה היא חבילה. ושם (ה"י, ולפניו דיטוגרפיה): כבש זה עולה ונסתאב אם רוצה יביא בדמיו איל (“גדול”), איל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו עגל עגל זה עולה ונסתאב רצה יביא בדמיו שור, תרי תנאי ואליבא דרבנן – תרי תנאי אליבא דרבי (בבלי שם).

11) חולין פ“ג מ”ד: ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל, תוס' פ"ג יח: ולא הודו לו חכמים (ועי' בבלי נו ב: מעשה בר' סימאי ור' צדוק וכו' והורו בטרפות כר' בזפק).

12) ערכין פ“ד מב: אבל בקרבנות אינו כן (שהולכים אחרי הנודר, אלא) הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי אם היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר ר' אומר אומר אני אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום (“ולא נתכוון אלא למדת שנותיו של עשיר”), אבל העשיר שאמר ערכי עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר; בת”כ

מצורע פרשה ד ב–ג: (“ואם דל”) הוא ולא נודריו לפי שבערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני יכול אפילו אמר קרבנו של מצורע זה עלי וכו‘, ר’ אומר אומר אני אף בערכין כן וכו' נותן ערך עשיר אף זה הואיל והוא חייב בשלש בהמות ובקש האיש הזה לפוטרו לפיכך הוא מביא קרבן עשיר.

ומכיון שעיקרם של דברים נתפרשו בספרא, נראה שהדברים לקוחים משם1170.

13) מעילה פ“ה מ”ג: אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת1171, כיצד רכב ע“ג בהמה וכו' שתה בכוס של זהב וכו' תלש מן החטאת וכו' רבי אומר כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל. כ”י מ' ותוס' (וכצ"ל שם): כל שיש בו פגם אין בו וכו‘, רש“י ורע”ב: כל דבר שאין לו פגם יש בו וכו’ (“שיש” גם בד"ר).

ונראה נוסח “כל שיש בו פגם אין בו מועל אחר מועל” וחולק הוא על “תלש מן החטאת” וכו' שב“כיצד”, שדווקא “חטאת מתה” ו“כוס של זהב” שאין בהם פגם (מ"א) יש בהם מועל אחר מועל (ועי' בבלי).

14) מדות פ“ג מ”ד: וההיכל (“מלבנים אותו”) פעם אחת בפסח רבי אומר כל ערב שבת מלכנים אותו במפה מפני הדמים; רבי מוסיף על דברי ת“ק, ובוודאי ע”פ משנה ישנה.

15) (על ערכין פ“ח מ”ה, עי' הכרעותיו).

אלה הם דברי רבי שבמשנתנו, במחלוקת עם חכמים או ת“ק: יש מהם ש”חכמים" או ת"ק הם בני דורו (6A מנחות פ"ו, 1B כלאים, 3A מכות, 11A תמורה), ויש מהם שהם חכמים שלפניו (3A, ר' יהודה, שחכמי דורו של רבי אחזו בדעתו; 2B, ר“ע ורבי כחכמים של ר”ע; 3B רבי כר"מ וחבריו; 7B ת"ק ר' יוסי, ועי' גם 4B). ויש מהם שרבי בעצמו אמר עליהם: נראים דבריהן מדבריי (6A, 1B), או שהתוס' שנתה: ולא הודו לו חכמים (11B). ובאלה וודאי שרבי עצמו שנה: אני אומר – וחכ"א, או: ולא הודו לי חכמים, או: סתם – ואני אומר (דעת יחיד).

אבל כשם שנהג רבי, ואולי כבר ר' יעקב רבו, ה“תנא”, במשניות של ר“מ ור' יהודה ור' יוסי, וכדומה, שבמקום לשונו של ר”מ, ר' יהודה, ר' יוסי: אני אומר – והם אומרים, חבריי היו אומרים – ואני אומר, פלוני היה אומר – ואני אומר, – ששינה ר' יעקב כל לשונות אלה ללשון: ר' פלוני אומר – וחכ"א, סתם

– ר' פלוני אומר (אמר ר' פלוני). כך נהג גם התנא בבית־הוועד של רבי: רבי אומר – וחכ"א, סתם – רבי אומר, וכדומה.

הרי כך נהגו בא“י גם ה”חכם" גם ה“מתורגמן” (ה“אמורא”) כשהיו שונים דבר בשם רבם; שכן שנינו בתוס' מגילה ספ"ד1172: תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשַנות אלא אם כן היה אביו (“של המתורגמן”) או רבו. ובירוש' שם: אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף אלא

אם כן וכו‘. רבי פדת (“בנו של ר' אלעזר”) הוה אמורא דר’ יסא מילין דשמע מן אבוי הוה אמר כך אמר רבי בשם אבא. מילין דלא שמע מן אבוי הוה אמר כך אמר רבי בשם ר' לעזר וכו'. רבי מנא כד הוה מורי בחברותה מילין דשמע מן אבוי (“ר' יונה”) בביתא הוה אמר כך אמר [אבא]1173. מילין דשמע מן אבוי בבית וועדא הוה אמר כן אמר ר' יונה. (אלא שנוסח הבבלי שם: חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו ופירשו שם: שֵם אביו של חכם ושם רבו של חכם וכו').

ה“תנא” היה “משַנה” אפוא שמו של רבו ושונה: “רבי אומר”, במקום “רבי פלוני אומר”, כשם שהיה “מכַנה”1174. ולא כל־שכן ש“תנא” של רבי, ר' יצחק בר אבדימי, שהיה תלמידו של רבי, שהיה צריך ויכול “לשנות” כך, בלשון “רבי אומר”, מכיון ש“רבי” הוא שמו הרשמי של ר' יהודה הנשיא, וכך נקרא בפי בני דורו ואחריו1175.


 

XII. משנתנוּ    🔗

א. משנתנו – משנת רבי

מוסכם ומקובל בשני התלמודים, למן האמוראים הראשונים (ר' יוחנן ורשב"ל) ועד סתם התלמוד הבבלי והירושלמי, – ש“רבי” הוא מסדר המשנה: רבי1176 ור' נתן סוף משנה1177; מתני' מאן תקין (אגרת רש"ג: אימת איתקן בימי) רבי (יבמות סד רע"ב)1178; מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מאי שנא בשבת דסתם לן כר“ש וכו' (ביצה ב ע"ב); ורבי גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי (שבועות ד ע"א); ורבי סתם לה הכא כר”מ והתם כר' יהודה (כתובות צה א, רב חסדא); משנה שלימה שנה רבי (בפי רשב"ל בירוש')1179; כאן שנה רבי1180; כך שנה רבי1181; לא מיתמנע רבי מיכלל באתר חד ופרט באתר חד1182; לית כללוי דרבי כללין1183; בכל מקום ששנה רבי פירש1184; ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים וכו'1185; ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בירבי שמעון ושנה כיוצא בו1186, רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי1187, ועוד כאלה.

ואעפ“כ נסתמה משנתנו בהרבה מקומות שלא כרבי: מתני' דלא כרבי1188; נימא מתני' (“תנן”) דלא כרבי1189; לימא ראב”ש ולא רבי1190; הא (משנת מנחות) רבי הא (משנת מגילה) ראב"ש1191; מתני' מני לא רבי ולא רבנן1192; מני אי רבי אי רבי פלוני1193, וכדומה.

וכך אנו מוצאים עוד כמה וכמה משניות שנסתמו שלא כרבי1194:

ברכות פ“ג מ”ה, שלא כרבי בתוס' פ"ג יח.

שבת פי“א מ”ו – תוס' פ"י יט (ועי' בבלי).

ביצה פ“ב מ”ג – תוס' פ"ב ט.

סוטה פ“ז מ”א – תוס' פ"ז ז.

גטין פ“ז מ”ג – תוס' פ"ג טז (ועי' בבלי וירוש').

ב“מ פ”ד מ“ד (מי שהוטל וכו') – תוס' פ”ג טז (ועי' בבלי נא א).

סנהד' פ“א מ”א (דיני ממונות בשלשה) – תוס' פ"א א (תוס' שבועות סוף פ"ג, בבלי וירוש').

מכות פ“ב מ”ז (הרג באותה העיר) – תוס' פ"ג ח.

בכורות פ“ח מ”ט (ואינו נוטל פי שנים בשבח) – תוס' פ"ו טו (ועי' בבלי ב"ב קכד א).

סוף אהלות (ומקום הלגיונות) – תוס' פי"ח יב (הקסטראות והלגיונות).

מקואות פ“ט מ”ג – תוס' פ"ז י (ומתני' ר' יוסי בר' יהודה).

שם פ“י מ”ח (חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ) – תוס' פ“ז ט: נכנס לו חץ ביריכו ‏רבי אומר אינו חוצץ וחכ”א ה"ז חוצץ וכו' ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאנו חוצץ (ומתני' רבנן).

וכאלה עוד1195.

אבל כבר ראינו, שזהו דרכו של רבי לשנות מחלוקתו עם החכמים ולהוסיף בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי (לעיל), ורב כהנא אומר לרב אשי, כשאמר לפניו דברי רב יוסף (“רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי”, שבועות ד א): לא תימא רבי נסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש; והמסקנא (שם ה א) ו אלא בשבועות נסיב [לה] אליבא דר“ע וליה לא ס"ל: זו היתה אפוא מדה ידועה של רבי, שהיה שונה דברי תנאים אחרים (כאן קדומים), אע”פ שאין זו דעתו, כשם שאמרו על ר' יוסי תנא דסדר עולם: ר' יוסי תני לה ולא סבר לה (נדה מו ב), כי זו היתה מדת התנאים לשְנות לפעמים דברי אחרים, שאינם מסכימים להם. וכך אמרו (עירובין לח ב) אפילו על “דברי רבי” שבברייתא שם: רבי תני לה ולא סבר לה, שלא את דעתו מסר כאן אלא הלכה קדומה.

וכנגד זו ישנם כמה סתמותכרבי, על פי הכרעתו:

1) נדה פ“ה מ”ו, בבלי מה ב: ת“ר אלו דברי רבי, רשב”א אומר דברים האמורים בתנוקת בתנוק אמורים, דברים האמורים בתנוק בתנוקת אמורים (“מחליף”!).

2) שביעית פ“ב מ”ד, ירוש' שם לג ע"ד: מתניתא דרבי ברם כרבנין מזהמין וכו' (ועי' תוס' פ“א יא ובבלי ע”ז ב ע"ב!).

3) תרומות פ“ג מ”א – תוס' פ“ד ז (התורם חבית של יין וכו' דברי רבי), ירוש' שם מב ע”א: דרבי היא (ועי' בבלי ב"ב פד א–ב).

4) מעשרות פ“ג מ”א – ירוש' שם, נ ע"ג: מאן תניתה רבי.

5) גיטין פ“ו מ”א (תוס' פ"ו א, בבלי סג א), ירוש' שם מז ע"ד: מ[אן] תני אי איפשי רבי.

6) הוריות פ“א מ”ד (או שלא היה שם מופלא של ב"ד), תוס' פ“א ב (אומר אני), ירוש' מו ע”א: מתניתא דרבי.

7) ביצה פ“ב מ”ג (ומטבילין מגב וכו'), בבלי שם יח ב.

8) וכך הדבר גם: ערלה פ“ג מ”ה: תנור שהסיקוהו וכו' תדלק הפת – רבי, פסחים כו ב (ושמואל מפיך לה, שם כז א: וחכ"א הפת אסורה וכו').

9) מע“ש סוף פ”ד: היה שם מנה וכו' – רבי, תוס' פ“ה ז ירוש' שם וביצה פ”א ס ע“ג ובבלי שם י ע”ב.

10) וכן משנת ביצה פ“א מ”ד (שם ושם).

11) עירובין פ“ג מ”ג (נתנו באילן), תוסי פ"ג יג (ועי' בבלי לג א וירוש' שם כא ע"א).

12) סנהד' פ“א מ”ו (“בהטייתך” וכו') – רבי בתוס' פ"ג ז.

13) מנחות פי“א מ”ו: כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית (ממזרח למערב), רבי היא, ברייתא בבבלי צח ב: מזרח ומערב היו מונחין דברי רבי (ומתני' – כרבי, תוס' שם) ראב"ש אומר צפון ודרום.

14)1196 בכורות פ“ט סמ”ח: זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש – רבי בברייתא ס ע“ב: כלל אמר רבי כל זמן שלא נעקר וכו', ת”כ בחקותי פי"ג ג: זה הכלל שהיה רבי אומר כל וכו'.

15) טהרות פ“א מ”ט (נמצא במעטן) – דברי רבי, תוס' פי"א א.

ויש משניות שסתמן רבי בחלקן כתנא אחד ובחלקן כתנא אחר: רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי1197.

1) ר“ה ז ב: באחד באלול ר”ה למעשר בהמה (ר“ה פ”א מ"א). מני ר“מ היא דתניא (בבכורות) רמ”א באחד באלול ר“ה למעשר בהמה ולרגלים מני (רישא “באחד בניסן ר”ה לרגלים") ר”ש היא אימא סיפא ר“א ור”ש אומרים באחד בתשרי, רישא וסיפא ר“ש ומציעתא ר”מ אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, ברגלים סבר לה כר“ש ובמעשר בהמה סבר לה כר”מ.

2) מגילה פ“ב מ”ט. רישא דלא כר“מ וסיפא ר”מ, וע"ז אמרו (בבלי ט ע"ב): רב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי.

3) שבועות פ“א מ”א: שבועות שתים שהן ארבע (“שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי”, ריש פ"ג) ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע (מפורש בריש פ"ב), בבלי ג א–ה א: מני מתני' לא ר' ישמעאל ולא ר“ע אי ר”י האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר“ע האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש – אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, בשבועות1198 [נסיב]1199 לה כר”ע בידיעות [נסיב]1200 לה כר' ישמעאל, אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי לא תימא (רבי) נסיב (לה אליבא דתנאי וליה)1201 [ו]לא סבר לה1202 אלא רבי טעמיה דנפשיה מפרש דתניא וכו' רבי אומר א“צ וכו' א”כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, אשכחן בידיעות וכו' שבועות דאית (כצ"ל) ליה טעמיה דנפשיה מנלן וכו' אלא בשבועות נסיב (אליבא דר"ע וליה) [ו]לא סבר לה (כי"מ).

“נסיב” (“לקח”) הוא אפוא רק “סידור”, בחירת המקורות, ולא הכרעת־הלכה, אלא שיש בהם שהם גם “סבר לה”, וזה השפיע לפעמים על בחירתו.

4) חולין פ“ח מ”א – בבלי קד א: רישא רבנן וסיפא ר“ע אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בנדרים סבר לה כר”ע בבשר בחלב סבר לה כרבנן (ועי' המעשה דלוי ורבי, שם קטז א: אמאי לא תשמתינהו)1203.

וכשם שהתנאים שלפניו שנו בכמה מקומות את דברי התנאים שקדמו להם לפי דעתם הם (עי' לעיל), כך נהג גם רבי:

1) תמורה פ“ב מ”ב: חטאת היחיד שכיפרו בעליה (“באחרת”) מתה ושל ציבור אינה מתה (=דברי ר"ש שבסיפא) ר' יהודה אומר תמות, ואמרו בבבלי שם (טו א): אמר רב המנונא תניא (“המקדיש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות – איזו מהן שירצה יביא” והשניה) ר' יהודה אומר תרעה רש“א תמות. ומי אמר ר' יהודה תרעה והא ר' יהודה תמות שמעינן ליה (“במתניתין אפילו גבי ציבור וכ”ש יחיד") וכו' אידי ואידי בשעת הפרשה (“באבודה בשעת הפרשה שנמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה”) ולא קשיא הא (“משנתנו”) ר' יהודה אליבא דרבי (בתמורה פ“ד מ”ד: המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שתיהן תמימות אחת מהן יקרב חטאת והשניה תמות דברי רבי) הא (“ברייתא”) ר' יהודה אליבא דרבנן1204 (“דאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאה מאחר שכיפרו הבעלים”). ועי' תוס' פ”ב יד: המפריש מעות וכו' ומודים חכמים לרבי במפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה שתמות.

אמנם רבי שנה כאן בפ“ב סתם “שכיפרו בעליה”, כחכמים שבפ”ד, אבל לדעתו – שהוא מחמיר בלא נתכפרו בעליה – שנה בדברי ר' יהודה: תמות.

2) וכך שנה במע“ש פ”ד מ"ז: (רישא: הפודה מעשר שני ולא קרא שם ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.) היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ונתן לה גטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש.

וזו – ר' יוסי ור' יהודה אליבא דרבי, שכן שנינו בברייתא שבקידושין ו ע“א: רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ר' אלעזר בר' שמעון אומר אע”פ שאין עסוקין באותו ענין. ובתוס' קידוש' פ“ב ח (צוק'): נתן לה קידושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ר' יהודה אומר אינה מקודשת רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מקודשת זאם לאו אינה מקודשת. וכיו”ב בתוס' גיטין פ"ח (ְפ"וּ) ח: הלך אצל לבלר ונטל גיטה ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר מגורשת ר' יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר אם עסוקין וכו'.

וזהו ששנה רבי במע"ש: היה מדבר עם האשה על עסקי גטה וקדושיה ו־נתן וכו' (ולא כמו ששנינו בתוס' שם: נתן לה וכו'), – היינו “עסוקין באותו ענין”, ומפני דבריו של ר' יוסי שהלכה כמותו (שמואל בבבלי שם) שנה כך. וכך פירשו שמואל ור' אושעיא בבבלי שם. (ולפי הירוש‘, מע“ש שם נה ע”א בשם “רבי הושעיה”: מה פליגין [כלומר: ר’ יוסי ור' יהודה] כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא וכו‘, עי’ שם, מעין דברי אביי בבבלי: מענין לענין באותו ענין).

וכיו“ב אומר רבי גם לרישא, בתוס' מע”ש פ"ד יד: הפריש תרומה מעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ר' יהודה אומר לא נתקדשו ר' אומר, אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם אם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן נתקדשו (שהאמירה אינה מעכבת אלא המעשה מוכיח).

ויש שהכריע באותה הלכה לענין אחד כתנא זה ולענין אחר כתנא אחר:

כך אמר ר' יונתן (חולין פה א): ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (חולין פ“ה מ”ג) ושנאן בלשון חכמים (ר"ש פוטר וחכמים מחייבין) ודברי רבי שמעון בכסוי הדם (שם פ“ו מ”ב) ושנאן בלשון חכמים (ר"מ מחייב וחכמים פוטרין)1205.

והם הם הדברים הרגילים בפי רבי: נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלוני ב ־: הכל כמנהגם של ר' יוסי ור“ש ורשב"ג ו”המכריעין לפני חכמים" (עי' לעיל).

ולכשנסַכם לפי־שעה עדויות והערות אלו שיצאו מפי רבי עצמו, הרי אנו רואים:

1) שהמשנה ששנה רבי היא בעיקרה המשנה שנשנתה לפניו (דתני, משנתנו, ועי' להלן), ושרבי בעצמו היה מסופק לפעמים בפירושה וב“טעמה”.

2) ששנה משנתו בעיקרה על־פי ה“תנא” של בית־דינו של רשב"ג, רבו ר' יעקב (בן קורשאי), ודבר שאותו תנא לא שנאו – לא הכניסו בכמה מקומות במשנתו (לא חילק לי ר' יעקב).

3) שדברים שהיו מסופקים בעיניו, אם הם מחלוקת ישנה, או חדשה על־פי המחלוקת הישנה, אותם הדברים שנה ר' בשם החולקים האחרונים כאילו היא מחלוקת חדשה (זבחים, עירובין. סנהדרין); כיו"ב אמר רבי במקום אחד1206: אם יאמר לי אדם כך שנה ר' ליעזר שונה אני כדבריו אלא דתַנַיָא מחליפין.

4) שהוסיף ב“משנתנו” דברים ששמע מאחד מרבותיו האחרים (ר' אלעזר בן שמוע ביבמות).

5) שקיטע דברים ששנו אחרים, אבל לא נשנו במשנה הרשמית במקום זה, אלא נרמזו במקום אחר (ב“ק פ”ד מ"ט).

6) שסתם דבריו במשנתנו ושנאם כך; שהם יכולים להסכים לדעת ר' יעקב ודעתו, אבל אינם מסכימים לדעת ר"מ ור' יהודה (תרומות).

7) שהעיר על משניות, שהן משנת יחיד (ר“נ, ר”ע), ואעפ"כ שנה אותן במשנתנו.

8) ששנה משנת יחיד (ר"ע) אע"פ שחכמים חולקים עליו, מכיון שאפשר לפרשה כהכרעתו (יבמות פ“ה מ”ג).

9) ששנה דבריו ודברי חכמים (חבריו), והוסיף עליהם בפירוש: ורואה אני את דבריהם מדבריי. יש שאותה הערה ישנה במשנה ויש שהיא שנויה בתוס'.

10) ששנה דבריו ודברי חכמים חבריו והכריע בינו לבין חבריו (בברייתא) בפרטי הדברים: נראין דבריי כש־ ודברי חבריי כש־.


[ב. הכרעות רבי]

(נראין דברי פלוני ב־ ודברי פלו' ב־)

עד שאנו דנים על “נראין” של רבי אנו צריכים לברר את ענין ה“הכרעה”, שלא נתברר לא אצל הראשונים ולא אצל האחרונים.

שנינו בתוס' סנהד' פ“ז ו: אין נזקקין לדין אלא במקום מכריעין (כלומר: במקום שישנם “מכריעין”, כמו “אין נמנין אלא במקום גדול”, שם ב). ויש לנו דוגמא אחת מן “המכריעין” ההם בהכרעה של “מעין שניהם”: בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר”ש רמ“א אינו צריך, ר' אליעזר אומר צריך ר"ט אומר אינו צריך רע"א צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר”ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר“ע בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא (קידוש' כד ב); “הכרעה” זו היא אפוא במקצת כדברי ר”ט ובמקצת כדברי ר“ע, “מעין שניהם” (ועי' להלן). כיו”ב אומר רבי בספרי נשא פיס' ח (שהבאתי לעיל): אני אכריע אם היתה טהורה וכו‘, ז“א במקצת הזכות תולה ובמקצת אינה תולה. ואמר1207 רב תנחום אמר [ריב”ל]1208 ר’ יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי1209 כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות (כלים פכ“ה מ”ב) שאע“פ שר”א מחמיר ור' יהושע מיקל ור“ע מכריע אין הלכה כדברי המכריע, (והתלמוד מפרש:) הדא דר”ע תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר“ע לגביה דר' יהושע1210. אבל בירוש' שבת פ”ב ה רע"א אמרו: ר' זעירא [ר' יוחנן]1211 ר' ינאי ר' ירמיה בשם ר' יהושע בן לוי נראין דברים שתהא הלכה כר' עקיבא שהוא אומר מעין שניהן, ואינה (=“ואינה הלכה”) אלא כר' יהושע מקולי שלש על שלש (ולא נתן טעם כלל משום שר"ע תלמיד הוא או שחזר בו).

“מעין שניהם” – זו היא הכרעה, וכך אמרו בירוש' פסח' פ“א כז ע”ד: א“ר יודה בן פזי נראין דברים שתהא הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן, אתא ר' אבון ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן1212. אבל בבבלי פסח' יג א: אמר רב נחמן בשם רב הלכה כר' יהודה, ואמר לו רבא: ונימא מר הלכה כרבן גמליאל דהוה ליה מכריע, א”ל ר“ג לאו מכריע הוא (טעם דנפשיה קאמר)1213 (שלא על דברי ר"מ ור' יהודה הכריע, שלפניהם היה, ואין ראשון מכריע לדברי אחרון)1214. דברי ר”ג שאומר בחולין כר' יהודה, ובתרומה כר“מ, היו נחשבים ל”הכרעה", אם היה אחריהם ולא לפניהם.

וכיו“ב אמרו בירוש' ר”ה פ“א נו ע”ד: אמר בן עזאי1215 הואיל ואילו אומ' כך ואילו אומ' כך (רמ“א באחד באלול ר”ה למעשר בהמה ר“א ור”ש אומרים באחד בתשרי) יהו האלוליים מתעשרין בפני עצמן וכו' ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו (של ר"ע) וכו' שכן נחלקו עליה אבות העולם וכו' ר' ישמעאל ור"ע (ובן עזאי הוא מן “הדנין לפני חכמים”, ונראה שהם הם המכריעים).

גם “הכרעה” זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול.

וכיו“ב תוס' נדה פ”ד ה (בבלי כג א): ארחב“ג נראין דברי ר”מ בבהמה וכו'.

וכך, כדרך “המכריעין לפני חכמים”, הם דברי ר' יוסי בתוס' מע“ש פ”ד ו–ז: אמר ר' יוסי1216 נראין דברי ר“א בשבת ודברי חכמים בחול, וכיו”ב הברייתא שבבבלי ב“מ נד א: אמר ר' [יוסי]1217 נראין דברי ר”א בהקדש ודברי חכמים במעשר. גם כאן ה“הכרעה” היא “מעין שניהן”, והיא הכרעה על מחלוקת ר"א ור' יהושע!

אבל בבבלי (פסחים כא ב) הביאו ברייתא: חבית של יין של תרומה שנטמאת בש“א תשפך חבל ובה”א תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי (ר"ח: משום אביו!) אני אכריע בשדה תשפך חבל בבית תעשה זילוף (איכא דאמרי בחדש תשפך חבל בישן תעשה זילוף) אמרו לו אין הכרעת1218 (“הכרעה”) שלישית מכרעת, רש“י ותוס' פירשו: “הכרעת שלישית”, כל שלא גילו הראשונים את דעתם לחלק בין זה לזה, והמכריע מחלק – זוהי “הכרעת שלישית”, אבל א”כ גם הכרעת המכריעין לפני חכמים, וגם הכרעת רבי בסוטה, וגם “הכרעת” ר' יהודה בשבת לט ב (“בחמין אסור בצונן מותר”), שנחשבה שם כ“הכרעה”, וגם הכרעת רבן גמליאל ובן עזאי ור' יוסי הם “הכרעה שלישית”, שהרי הראשונים לא גילו כאן כלל את דעתם לחלק בין זה לזה. וכל “נראין” של ר' הוא ממין זה (עי' להלן).

ור“ח (בפסחים שם) מפרש: ר' ישמעאל תלמיד הוא ולא חשיב ר' ישמעאל בר' יוסי לאכרועי; דהא ר' יוסי אביו של ר' ישמעאל שאמר שמועה זו משמו תלמיד שלישי לגבי ב”ה וב“ש הוא לכשתחשוב מרבן יוחנן בן זכאי שהוא תלמיד להלל עצמו עד ר' יוסי אתה מוצא אותם שלשה, ר' יהושע ור' עקיבא ור' יוסי, ולא עדיף ר' ישמעאל לאכרועי על ב”ה, וזהו שאמר אין הכרעת שלישי מכרעת1219; אבל א"כ איך “הכריע” ר' יוסי במחלוקת ר"א ור' יהושע (בתוס' מע"ש).

ובבבלי חולין קלז א שנינו: ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע (לא שתים כב“ש ולא חמש כב”ה) שנאמר וארבע צאן וכו' אמר רבי אילמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי דברי קבלה אנו דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהן דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה. והאמר מר אין הכרעת (“הכרעה”) שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרה וכו'.

כאן ר' יוסי מתווך ביניהם, לא שתים ולא חמש אלא ארבע, וגם כאן פירש ר"ח (בערוך), שהיא הכרעת דור שלישי.

ובנזיר נג א: אר“א זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל וכו' ומקצתן היו אומרין אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב”ד שלאחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח1220, מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת1221, אמר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרו וכו‘. התירוץ כאן כמו בחולין, אבל בירוש’ (נזיר פ“ז נו ע”ג) באו דברי ר' יעקב בר אידי אחרי הברייתא בלי כל קושיא (ובבכורות נח א, על דברי בן עזאי שלמעלה: וליחזי טעמיה דמאן מסתבר וכו' א"ר יוחנן מפי השמועה אמרוה וכו').

כאן בנזיר ישנה הכרעה “מעין שניהן”. ו“ב”ד שלאחריהן" (של זקנים) יכולים להיות סמוכים לזקנים אחריהם; הם יכולים אפוא להכנס רק בסוג “תלמידים” (כפי' המפרשים על־פי שבת), אבל לא בסוג “דור שלישי”.

אבל גם “המכריעים לפני חכמים”, הם “תלמידים”, כמו “הדנין לפני חכמים”, וא"כ תלמיד יכול להכריע.

סוף דבר שני הפירושים דחוקים, ואינם מתאימים עם העובדות.

ואנו אין לנו אלא להתחשב עם העובדות: מעין שניהן – “הכרעה” היא, אף בשעה שלא גילו הראשונים את דעתם, שיש הבדל בין פרט זה לזה, וגם זו של “תלמיד” ואפילו של “דור שלישי” “הכרעה” היא.

ולא נשאר לנו אלא פירושו של רב האי גאון “בקבלה”1222: כי אינה הכרעה אלא בזמן ששנים חלוקים ואחד מכריע כאחד מהן שנמצאו שנים ואחד מכריע והלכה כרבים, אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע, טעם שלישי הוא. (וזהו “הכרעת שלישית” – “דעה שלישית”).

זאת אומרת, שחבריו של ר' ישמעאל בר' יוסי חולקים על כל מין הכרעה כזו “מעין שניהם” (בין שגילו הראשונים דעתם לחלק בפרטים ובין שלא גילו, בין בדור אחד ובין בדור שלישי).

אבל “הכרעה” זו נהגה ונהגה בבית־המדרש ובין התנאים, ורבי בחולין מסכים לה, ולא מפני שהיתה “מפי שמועה”, כדברי ר' יוחנן, אלא מפני שהביאה ראיה מן התורה.

סוג שני של “הכרעות” הוא זה שהזכיר רה"ג, והוא:

ברכות מג ב: בש“א מברך על השמן וכו' ובה”א מברך על ההדס וכו' אמר ר“ג אני אכריע (“לצד בית שמאי”) שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' א”ר יוחנן הלכה כדברי המכריע; ירוש' שבת פ“א ד סע”א: (ו)ר“ע1223 בא להכריע על דברי ב”ה (בברייתא שבבבלי שבת יט ב; לא בא ר“ע אלא לפרש דברי ב”ה); תוס' פסחים פ“א ז: א”ר יוסי אילו דברי ב“ש וב”ה הכריע ר“ע לסייע דברי ב”ה1224; “הכריעו חכמים לסייע דברי פלוני”, תוס' שקלים פ“ב ב, חגיגה פ”א א (דפו' וכ"י לונדון) וקידושין פ"א ד1225.

ובלשון “נראין”: נראין דברי פלוני מדברי פלוני, נראין דברי פלוני – וכדבריו אנו מורים (עי' ר' יוסי).

ועכשיו אנו באים להכרעותיו של רבי, שהוא מכריע “מעין שניהם”:

תוס' שביעית פ“ח ג, שבת פ”ח כ (ב"מ), מו“ק פ”א ג (ירוש' פ ע"ג), ח (בבלי ז א–כ), פ“ב ב (בבלי יד א), קידושין פ”ד ז, בבלי ב“ב עט א, תוס' תמורה פ”א ח (בבלי יא ב), ערכין פ“ד לג (= משנה פ“ח מ”ה), חולין פ”ב ה (בבלי יב א), פ“ח ו (בבלי קט ב), אהלות פט”ו ח, נגעים פ“א ח, נדה פ”ג ד, מכשירין פ“ג יד וטבול יום פ”ב יב; ירוש' יבמות פ“ד ו סע”א (נדה פ“א מט סע”ב).

בירוש' שם אמרו על פסקו של ר' אבהו כר' יוסי (בברייתא שם): דלא כן מה אנן אמרין ר' יודה ור' יוסי אין הלכה כר' יוסי? אלא בגין דאמר ר' נראין. לא כן אמר רבי בא בשם ר' זעורא כל מקום ששנה ר' נראין עדין המחלוקת במקומה (“שאין הכרעת שלישית מכרעת”) חוץ מעיגול של דבילה (תוס' טבול יום שם), דדין מודי לדין ודין מודי לדין (=“נראין דברי ר' פלוני לר' פלוני”, שבבבלי בכ"מ)1226.

אבל רבי סובר שהלכה כדברי ה“מכריע” אפי' בהכרעה ממין זה, וכך פסק גם ר' יוחנן (עי' לעיל) אפי' בהכרעות ממין זה, וכך נהג (למשל כתובות כב ב: וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר' יוסי בגירושין ולא ראה במיתה), וכך נהגו רוב האמוראים: הלכה כר' פלוני ב־ וכר' פלוני ב־ (רגיל).

רוב “נראין” אלו של רבי הם למחלוקות שבמשנתנו, ומעט למחלוקות־תנאים, שלא נשנו במשנתנו, והם:

1) תוס' דמאי פ“א ט (עי' פ“ב מ”א סיפא): דברי ר”מ וחכ"א אף1227 הדברים התדירין כגון האגוזין וכו' פטורין ושאר כל הדברים חייבין אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בדבר שאינו קבוע ודברי חכמים בדבר הקבוע1228.

2) תוס' מו“ק פ”ב ב – במשנה פ“ג מ”א ומ"ב סתם כחכמים.

3) תוס' סוטה פט“ו א1229: ובו בנה שלמה את ביהמ”ק וכו' דברי ר' יהודה ר' נחמיה אומר היה מגרר אותו מבחוץ וכו' אמר רבי נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו.

4) תוס' חולין פ"ב ה1230: נראין דברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי בשמצאה בתוך הבית ודברי ר' יהודה בשמצאה באשפה.

5) תוס' נדה פ"ג (ג־)ד (בבלי נג א): (– דברי ר"מ ר' יהודה בן אגרא אומר משום ר' יוסִי בין כך ובין כך הרי זו חוששת) אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בן אגרא בזמן שלא בדקה ודברי ר"מ (בבלי: חכמים) בזמן שבדקה. וכאן מביא הבבלי (שם) ברייתא אחרת: הרואה כתם לראייה מרובה (“ג' גריסין בועודות”) חוששת, לראייה מועטת אינה חוששת דברי1231 ר' יהודה בן אגרא שאמר משום ר' יוסי (כדברי ר"מ בתוס') אמר רבי אני שמעתי ממנו (“מר' יוסי”) שאחת זו ואחת זו חוששת ומן הטעם הזה אמר לי וכו' ונראין דבריו כשבדקה (“תרי תנאי אליבא דר' יהודה בן אגרא”)1232.

6) תוס' מכשירין פ“ג יד: דם המת מטמא בכל שהוא דברי ר' מאיר ור' יוסי אומר ברביעית אמר רבי נראין דברי ר”מ בטומאה קלה וכו' ודברי ר' יוסי בטומאה חמורה וכו' – במשנה פ“ו מ”ו אין כאן אלא סתם: ורביעית מן המת.

7) טבול יום פ“ב יב1233 – המחלוקת אינה במשנה, אבל ההלכה נרמזה בפ”ב מ"ג: הרי אלו כעיגול של דבילה (וכן תרומות פ“ב מ”א).

8) ירוש' יבמות ונדה שם: נראין דברי ר' יודה (בנדה: יוסי) בדמים ודברי ר' יוסי (בנדה: יודה) בוולד – המחלוקת בתוס' נדה פ"א ג (וכנו' הירוש' בנדה). וכאן “נראין” על שתי מחלוקות הוא: ראה רבי דברי ר' פלוני בדמים ודברי ר' פלוני בוולד.

חוץ מאלה ישנן כל המחלוקות (או חלק מהן), שעליהן אמר ר' “נראין” שלו, במשנה. ולא עוד אלא שבכמה מהן סתם רבי במשנה כהכרעתו:

א) תוס' שביעית פ"ח ג1234: הקפת החנות משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינה משמטת אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בכותב מעות ‏ דברי חכמים בכותב פירות, – זהו ששנינו במשנתנו (פ“י מ”א): הקפת החנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה הרי זה משמט (ז"א: אם כתב מעות!)1235 ר' יהודה אומר הראשון הראשון משמט (“הואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה”, ירוש').

ב) תוס' שבת פ"ח כ: אמר רבי נראין דברי ר' עקיבה בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס. – זה ששנינו (פ“ח מ”ה): זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וכו', ומשנת רבי היא (וסיפא: חול הגס כדי וכו', מדברי חכמים, ואפשר שגם כאן שינה רבי).

ג) תוס' שבת שם1236: נראין דברי ר' יהודה בזמן שהיא כביצה וכו' – המחלוקת שם מ"ד.

ד) מו“ק פ”א ג: נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית – המחלוקת בפ“א מ”ד: צדין את האישות וכו' כדרכו במועד ובשביעית וחכ"א (ירוש' ורי“ף ורא”ש, ופיס' בבבלי: ‏ר' יהודה אומר) משדה האילן כדרכו וכו‘; בברייתא שבבבלי (ו ב) סתם: צדין את האישות וכו’ כדרכו, ונראה כי “במועד ובשביעית” אינו מעיקר המשנה הישנה, ולמ"א (ולא ממי הקילון) אמרו בירוש' שם פ ע"א: ר' ביסנא בשם רבי לא שנו1237 אלא במועד הא בשביעית מותר.

(ת"ק במשנה – “דברי חכמים” שבתוס').

ה) שם פ“א ח (בבלי ז ע"א) דפו' וכ”י ו: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אם נזקקין לו להקל נזקקין לו להחמיר אמר רבי נראין דברי ר“מ במוסגר ודברי ר' יוסי במוחלט (הבבלי ז ע"ב: והתניא איפכא1238 תנאי היא אליבא דרבי). במשנה שנינו (מ"ה)1239: רמ”א רואין את הנגעים בתחילה (כתחילה) להקל אבל וכו‘, וכן מובאת המשנה בירוש’ שם1240, ובוודאי שהיתה לפני הירוש' כך1241 ולא לפני הבבלי1242, ושנינו בנגעים פ“א מ”ד–מ“ו: אין רואין את הנגעים כתחילה לאחר השבת (ב“יום ראשון”) ששבוע שלו חל להיות בשבת, ולא בשני ששבוע שני שלו חל להיות בשבת וכו' ויש בדבר להקל ולהחמיר1243. ו”כתחילה" הוא הסגר ראשון = “מוסגר”1244, אבל בברייתא שבתוס' ובבבלי (שם) אין “כתחילה”, כי זו היא הכרעת רבי! (וחכ"א = ר' יוסי שבתוס').

ו) קידושין פ“ד ז – המחלוקת בפ”ב מ"ח (ושתי מחלוקות).

ז) ירוש' סוטה פ“ט כג ע”ג (סנהד' פ“א יט ע”א) – סנהד' פ“א מ”ג.

ח) חולין פ“ח ו (בבלי קט ב): טיפת חלב שנפלה על החתיכה ר' יהודה אומר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה וחכ"א באותה קדירה אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בזמן שניער וכיסה, וזהו ששנינו בפ”ח מ"ג: טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור (כר' יהודה!), ניער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה אסור, כהכרעת רבי!

ט) אהלות פט“ו ח: אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאין עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד, וזהו ששנינו בפט”ו מ*ח: עשה ראשה (של קורה) גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים בזמן1245 שהוא עתיד לגוד ר' יהודה אומר כולה חיבור1246! תיק שבמשנה = “חכמים” שבתוס'.

י) נגעים פ“א ח: כאורגת בעומדין לשתי דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית אמר רבי נראין דברי ר' מאיר בימין ודברי ר' יהודה בשמאל, וזהו ששנינו בפ”ב מ"ד: כאורגת בעומדין לשתי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית, והכרעת רבי היא.

יא) במעילה פ“ג מ”ו שנינו: אבל אם הקדיש בור ואח“כ נתמלא מים וכו' אילן ואח”כ נתמלא פירות שדה ואח“כ נתמלאה עשבים מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן (דברי ר' יהודה)1247 ר' יוסי1248 אומר המקדיש שדה ואילן מועלין בהן וכו', ובב”ב שם: תניא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בבור ושובך ודברי ר' יוסי בשדה ואילן, ושם: והתניא1249 אמר ר' יוסי אין אני רואה דבריו של רבי יהודה בשדה ואילן וכו‘1250, ובתוס’ שם: אמר ר' יוסי רואה אני בכולן דברי ר' מאיר (קרי: יהודה) חוץ מן השדה וכו‘, ושם בתוס’ הי“ט: אשפה – בור – שובך וכו' הקדישן ריקנין ואח”כ נתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דברי רבי (מאיר) ראב"ש אומר אף מועלין במה שבתוכן (ב“ב שם ת”ק סתם), רבי שנה אפוא כדברי ר' יהודה.

יב) תמורה פ“א ח1251: אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה וכו' דברי ר”מ ור' יהודה ור' יוסי ור“ש אומרים (אין) כולה עולה אמר רבי נראין דברי ר”מ ור' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו וכו'.

יג) ערכין פ“ד לג ומשנה שם פ”ח מ“ה1252: כהנים ולוים אינן מחרימין דברי ר' יהודה רש”א הכהנים אינן מחרימין וכו' רבי אומר (אמר רבי – בתוס') נראים דברי ר' יהודה בקרקעות וכו‘1253. זהו המקום היחיד, שהכרעת רבי נמצאת במשנה, אבל מכיון שלשון המשנה שוה כאן לגמרי לתוספתא, קרוב שהדברים נוספו במשנה מן התוס’1254.

אלה הן הכרעותיו המפורשות של רבי; וודאי שהן מרובות יותר, אלא שבמקרה לא נמסרו במקורות שלנו בפירוש בשמו.

וישנן גם הכרעות של רבי מן הסוג השני, להכריע כדברי אחד החולקים בלשון “השיב רבי”: תוס' חגיגה פ“א א כ”י לונדון (בבלי ו ע"א): השיב רבי על דברי בית שמאי, ב“ב פי”א א (בבלי קסד א): הישיב ר' על דברי ר' חנניא בן גמליאל, תוס' פסחים פ“ג ט (בבלי זבחים יב א): השיב ר' לסייע לדברי בן בתירה, זבחים קח א: השיב ר' תחת ר' יוסי הגלילי – השיב ראב”ש תחת ר' יוסי הגלילי (בתוס' שם פי“ב א: ר' אומר הפרש – ראב”ש אומר הפרש –), מקואות פ"ג יד: השיב רבי על דברי אבא יוסף החורני1255.

אמנם ישנן כמה וכמה מחלוקות של רבי ורשב"ג1256, ר' ור' נתן, רבי וראב"ש, רבי וחכמים, בתוס' ובברייתות שבבבלי ושבירוש' (עי' בספרוינד)1257. אבל אלה לא נכנסו למשנה כשם שלא נכנסו לה כמה דברים של תנאים שקדמו לרבי, הנמצאים בתוס' וברייתות.

כי ה“משנה” היא המשנה הרשמית, שנשנתה בבית־הוועד, קומפנדיום קצר, שנכנסו בו רק עיקרים, והשאר נכנס ב“תלמוד” שלהם, ב“תוספתא” (“כשהיה ר”ע מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי שיש לו טעם על חבירו יבוא ויאמר" [תוס' זבים פ"א ה]: “סידור הלכות” לעצמו ותוס' לעצמה).


[ג. שינויו והוספותיו של רבי]

כבר במה שאמרנו ראינו, שרבי שינה והוסיף כמה דברים במשנתנו. אבל חיבור חדש ושינויים רדיקליים אי אפשר היה להכניס במשנה, מכיון שהמשנה היתה רשמית, שנויה בפי כל (“ומשנה לא זזה ממקומה”); עד כמה שאפשר הניח אפוא רבי את מקורותיו כמות שהם, אלא שצירף מקורות למקורות:

א) לפעמים מקורות החולקים זה על זה1258, ש“שני תנאים” שנו אותם ו“מי ששנה זו לא שנה זו”.

ב) ויש שהוא מעיר בפירוש על המקורות השונים: 1) תוס' אהלות פט“ו ד (לפט“ו מ”ד סיפא): בית שחצצו וכו' וטומאה בכותל כלים שבחצץ טמאים ושבכותל מאחריו ושבמעזיבה מע”ג נידונין וכו' ואם יש שם ארבעה בטל הכותל רבי אומר האומר טפח אינו1259 אומר ארבעה האומר ארבעה אינו אומר טפח; ז"א מי ששנה1260 “אם יש שם פותח טפח”, אינו אומר “אם יש שם ארבעה טפחים” (תוס' אהלות פ"ה ג).

2) וכיו“ב סתם בתוס' סוכה פ”ד י1261: האומר על פתיחתן אינו אומר על נעילתן האומר על נעילתן אינו אומר על פתיחתן, האומר לפני המזבח אינו אומר למעלה עשירית האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני המזבח; ז“א שסוכה פ”ה מ“ד ומ”ה שני מקורות הם1262. וכך הוא הדבר גם באהלות שם (ונראה שגם הסתם שבתוס' סוכה רבי הוא).

ג) ויש שצימצם וצירף וכלל דברי שנים באחד, מפני שלפי דעתו דברי שניהם אחד:

כלים פ“ח מ”א: כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור, השרץ בתוכה התנור טמא, השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר מטהר. אמר ר"א אם הצילה במת החמור1263 אל תציל בכלי חרס הקל. אמרו לו אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים1264 תציל בכלי חרס הקל שאין חולקין כלי חרס (רישא כא).

אבל בתוס' כלים ב“ק פ”ו ג–ד שנינו: אמר ר' יוחנן בן נורי נמתי לו לר' אליעזר אם הצילו אוהלין מיד אוהלין באהל המת שכן חולקין אוהלין וכו' אמר ר' יוסי נמתי לו לר' יוחנן בן נורי תמיה אני אם קיבל הימך ר' אליעזר תשובה זו אלא תשובה לדבריו אם הצילו אוהלין וכו' שכן הוא עושה טפח על טפח לרום טפח בבית טהור1265 וכו' אמר רבי היא תשובת ר' יוסי היא תשובת ר' יוחנן בן נורי (שבתשובתו של ריב“ג “שכן חולקין אוהלין” כלולה גם תשובת זו, כאהלות פט”ו מ"ה!).

ובהתאם לדעתו זו של רבי. קיצר כאן את משנת ר' יוסי, והביא רק את תשובת ריב"נ, אבל לא בשמו, אלא בלשון “אמרו לו”, מפני שכלל בזה, לפי דעתו, את שתי התשובות.

ד) ויש שהגיה את המשנה כדי להתאימה, עד כמה שאפשר, לדעתו:

סוכה פ“ב מ”ז: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב“ש פוסלין וב”ה מכשירין וכו‘. בבבלי ג ע“א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק [אמר רב הונא]1266 הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, א”ל ר’ אבא כמאן כב“ש, א”ל אלא כמאן וכו‘. מתקיף לה רנב“י ממאי דב”ש וב“ה בסוכה קטנה פליגי דילמא בסוכה גדולה פליגי וכגון דיתיב אפומא דמטללתא1267 ושולחנו בתוך הבית, דב”ש סברי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו וב"ה סברי לא גזרינן ודיקא נמי דקתני מי שהיה וכו’ ואם איתא (“דבשיעורא דסוכה פליגי”) מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה (“סוכה המחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה ושאינה מחזקת אלא כדי ראשז ורובו ב”ש פוסלין וכו' "). ובסובה קטנה לא פליגי והתניא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו1268 כשרה רבי אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות ותניא אידך1269 רבי אומר [אומר אני]1270 כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכ“א אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו [בלבד]1271 כשרה, ואילו שולחנו לא קתני קשיין אהדדי אלא לאו ש”מ הא (“ברייתא ראשונה”) ב“ש הא ב”ה. אמר מר זוטרא מתני' נמי דיקא, מדקתני ב“ש פוסלין וב”ה מכשירין, ואם איתא (“דבגדולה פליגי”) ביש אומרים לא יצא וב“ה אומרים יצא מיבעי ליה. ואלא קשיא מי שהיה וכו' וחסורי מחסרא והכי קתני מי שהיה וכו' ב”ש אומרים לא יצא וב“ה אומרים יצא ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד ב”ש פסלין וב"ה מכשירין.

וודאי שיש כאן תיקון מדעת במשנה: “פוסלין” ו“מכשירין” במקום “יצא” ו“לא יצא” (אע"פ שפוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין חדא מילתא היא, חולין יח א); שהרי בסיפא1272 אמרו להם ב“ש: אף הם (“זקני” ב"ש וכו') אמרו א”כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, דהיינו “לא יצא”.

והמגיה הוא רבי עצמו, שסובר כל סוכה שאין בה ד“א על ד”א פסולה, ורצה לרמוז בזה, שהמחלוקת היא גם בסוכה קטנה, שהוא מחמיר בה יותר. [ואמנם בסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, אמר1273 “רבי בא בשם רב בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושולחנו” וכו‘1274, אבל רב הונא אמר רב1275 מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות וכו’1276. ואמנם ר' יהודה שמכשיר בגבוהה למעלה מעשרים סובר1277 כרבי: ארבע אמות. וכאן אמרו1278: רב הונא בשם רב הלכה כב“ש, ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב: ממה שסילקו ב”ש לב"ה הדא אמרה הלכה כדבריהן.]

ה) ויש שהגיה ותיקן את המשנה שהשתמש בה (משנת יחיד) ושנה אותה על־פי דעת ה“חכמים”, וע“י כך נעשה לשונה מגומגם וסתום. כך היא הדבר בבכורים פ”ב מ“ב וכלים פי”ז מ"ב1279:

1) בבכורים פ“ב מ”ב שנינו: שהמעשר והבכורים וכו' ואסורין כל שהן מלאכול1280 בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר.

כל לשון המשנה קשה: ואסורין, פי' הירוש' (סד סע"ד) ב“כיני מתנית' “: ואוסרין1281; אבל גם לשון “מלאכול” קשה, שהרי להיפך אסורין הם ליאכל מחוץ לירושלים, וכן הגידולים “אסורין מלאכול” מחוץ לירושלים. ומה פירוש “אף לזרים ולבהמה”; מאי “אף”, והירוש' אומר ב”כיני מתניתא”: ואוסרין כל שהן מלוכל בירושלם רבי שמעון מתיר, וגדוליהן אסורין מלוכל בירושלם ורבי שמעון מתיר. (תוס' סוף פ“א וירוש' סה ע”א, עי' בסמוך) ואף לזרים ואף לבהמה ר' שמעון מתיר1282.

אבל, אין זה, אחרי כל ההגהות, לשון משנה רגיל.

וחוץ מזה. כבר שאל חד סב לר' יוחנן1283 מתרומות פ“ט מ”ד למשנתנו, שכאן שנינו: וגידוליהן (של מעשר שני ובכורים) אסורין, ושם שנינו: והבכורים גדוליהן חולין, גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכו'. ותירץ רבי הילא (ירוש' שם): הן דתימר גידוליהן אסורין רבנין. והן דתימר גידוליהן מותרין רבי שמעון. והשיבו על זה: גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרעו. לאיזה דבר הוא פודה אותן. לא מפני קדושה שיש בהן. אוף הכא יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן. ורשב"ל מתרץ: הן דתימר גידוליהן אסורין איסור מחיצה. והן דתימר גידוליהן מותרין היתר זרות.

אבל הדבר הוא, שרבי הניח כאן את משנת ר' שמעון ליסוד משנתו, ושינה אותה לדעת החכמים ע“י שינוי קטן, וע”י כך היתה משנה זו לקָשָה. כי ר“ש שנה בוודאי: ומותרין כל שהן מלֵיאָכל בירושלים וגידוליהן מותרין מליאכל בירושלים אף לזרים ולבהמה1284. וכך שנינו בתוס' בכורים סוף פ”א (ירוש' שם): וכן היה ר' שמעון אומר ביכורים לא אסרו גידוליהם להיאכל בירושלם1285, ובירוש' שם בברייתא זו: אין הביכורין אוסרין את עירוביהן וגידוליהן (מ)לוכל בירושלם; ר“ש חולק אפוא גם על עירובים, כדברי ה”כיני מתניתא“. וכך הביא הירוש' שם ברייתא: תני בשם רבי שמעון יש במעשר שהמעשר אוסר דמיו ועירוביו וקנקניו וספק עירובו כל שהוא ואין מדליקין בו. וזו היא התוס' (שם ה"ו): חומר בתרומה שאין במעשר שיני1286 ובמעשר שיני שאין בתרומה שהתרומה וכו' חומר במעשר שני1287 שמעשר שיני קונה את הקנקן ואוסר דמיו עירוביו וספק עירוביו כל שהוא וכו'. ר”ש שנה אפוא “עירוביו וספק עירוביו” רק במעשר שיני ולא בביכורים (עי' ירוש'), ולא כלל כל מעשר ובכורים יחד, ושנה: ומותרין כל שהן וכו' – בביכורים.

2) ובכלים פי“ז מ”ב שנינו: החמת שיעורה (“אם ניקבה”) בפקעיות של שתי, אם אינה מקבלת של שתי אף על פי שמקבלת של ערב (“שהן גדולות”) טמאה; בית קערות שאינו מקבל קערות אע"פ שמקבל את התמחויין טמא; בית הרעי שאינו מקבל משקין אע"פ שמקבל את הרעי טמא. רבן גמליאל מטהר מפני שאין מקיימין אותו.

המשנה קשה מאד; מאי “אע”פ" – “הואיל” מיבעי ליה למיתני1288, ולמה ליה למיתני בכלל “של שתי”, כיון שמשערין בשל ערב1289. אבל מהר“ם1290 כתב: “דכולה הא בבא מלתא דר"ג היא וה”פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת של שתי אע”פ שמקבלת של ערב טמאה לרבנן, וכן בית קערות וכו' וכן בית הרעי וכו' טמא לרבנן, אפ“ה ר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימין וכו' וגרס אותן בנו”ן ופליג בהאי בבא אכל"1291.

ואולם פתח למשנה זו פתח הרמ“ע מפאנו בשו”ת סי' ל"ה: מסתברא לן דכלה מתניתין רבן גמליאל קתני לה ולא פסקה למילתיה הלכתא מאי עד סיפא למימרא דהלכה רווחת היא קבוע ושוה לכל וכו' וחד תנא שיננא דשמעיה לרבן גמליאל דקא מסדר לה למלתיה כי האי גוונא ובעי מיתנא סיפא שכלן טהורין אקדמיה בכלהו בבי ולא חש לסדוריה אלא טמא בלחוד פסיק ותני בכל חדא מנייהו לאפוקי מדר"ג וכו' ורבי הכי שמעינהו וגרסינהו.

במלים אחרות וביתר דיוק: עיקרה של משנה זו: אם אינה מקבלת של שתי וכו', משנת ר"ג היא, שחכמים חולקים עליה, והוא שנה, טהורה – טהור – טהור1292, אלא שמסדר המשנה שינה לשונו לדעתם של החכמים. והענין כך הוא:

הרישא “החמת שיעורה בפקעיות של שתי” – סיפא דמילתיה דר' אליעזר הוא שבמ“א (“במה שהן”), וכך שנויים הדברים בשם ר"א בתוס' כלים ב”מ פ“ו ו1293, אבל ר' יהושע דמ”א חולק וסובר גם בחמת ששיעורו ברמונים, כת“ק בתוס' שם, וכך שנינו סתם בתוס' כלים ב”ק פ"ו יב: החמת והכפישה שנפחתו כמוציא רימונין וכו'.

ור“ג סבר כר' אליעזר, והוסיף: אם אינה וכו' טהור. ואולם בפרקין מי”ב שנינו: ונודות יין ושמן שיעורן כפיקה הגדולה שלהן; “נודות” = “חמתות1294, ופיקה הגדולה היא פקעת של ערב (שסותמין בה פי הנוד), “במדה גסה”, ואם היא מקבלת של ערב טמאה. וזוהי היא דעת החולקים על ר”ג1295. ואשר לבית הרעי, שנינו בכלים פד מ“ב: גיסטרא שנתרועעה, ואינה מקבלת משקין אע”פ שהיא מקבלת אוכלין טהורה שאין שירין לשירין; משמע שכלי שלם שנפחת אע“פ שאינו מקבל משקין הואיל והוא מקבל אוכלין טמא, וגם זה שלא כר”ג.

רבי הפך אפוא משנת ר“ג למשנת חכמים והזכיר דעתו בלשון יחיד, וע”י כך נעשה לשון המשנה קשה.

רבי נהג אפוא בשלשת אלה כמנהגו של ר"ע, למשל, במשנת מע“ש פ”ב מ“ח, שהגיה ושנה: הפורט סלע ממעות מעשר שני במקום: של מעשר שני בירושלים, שבמ”ט1296.

ו) ויש שה“עומד” של משנתנו הוא משנת ר' מאיר, אבל ה“תנאי” הוא משנת “חכמים”, ז“א שרבי השתמש במשנת ר”מ, אבל לא כדעתו.

1) כך הוא הדבר בגטין פ“ט מ”ד: שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו' הרי אלו שלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וכו'.

רש“י במשנתנו אומר: האי תנא לאו כר”מ סבירא ליה דאמר עדי חתימה כרתי דלר“מ הולד ממזר וכו' ולאו כר' אלעזר ס”ל דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר"א בסיפא!

וכך שנינו בפירוש בתופ' גטין פ"ח ט: פשוט שכת