רקע
יעקב שלום קצנלנבוגן

(מספר הזכרונות לזרח המשורר)


 

א. מים שלנו    🔗

“מים שלנו”! כמה חיים חופשיים, חיים טבעיים, חיים בחיק הטבע והילדוּת יישמע לי בצלצול שתי המִלים האלה! חיים של ילדוּת תמימה וענוּגה, חיים בחוּג היהדוּת הישנה, הנעימה והפיוטית, חיים בחוּג אנשים בעלי שכל זקן ובריא וליבות ילדים תמימים יעלו וייראו לפני מתוך הענן המכסה עת עֲבָרי המאושר…

“מים שלנו”!

המלים האלה תצלצלנה באוזני כשירה נפלאה.

ועל יד אשנבי הפתוח אני יושב ומביט החוצה וזרמי אוויר צח יתגלגלו אל חדרי, ואני שואף אותם במלוא חזי.

אני מחייה בזיכרוני עת עֲבָרי הילדוּתי וכמו חיים יעמדו לפני עיניי כל האנשים שסובבו אז אותי וגם הטבע, טבע בעיר קטנה מוּקפה נחלים ויערים יֵרָאֵה לפניי בכל הדרו.

אֵייכֶם, אַייכֶם חיי ילדוּתו המואשרים?!…

ואני מעצם את עיני בחוזקה והרוח יבוא בכנפיו קרירוּת נעימה וישפכנה על פניי הלוּהטים וקרירות נעימה תעבור גם בכל יצורי גווי…

וברגע אנשא על כנפי הדמיון וכולי אהפוך לדמיון ושוכח אני את ההווה שלי עם האנשים היבשים הסובבים אותי, שוכח אני את היבושת הנוראה השוררת בי ובסביבתי ואני רואה אותי עוד הפעם שמה, שמה במקום שירת החיים האמיתית, במקום כל עץ, כל שיח, כל אבן, כל עפרוּרית מלאים שירה רוממה, שירה שמיימית…

והרוח יתייפח בעוברו דרך פשפש החצר הפתוח ועיצבן דק, עיצבון חלש יישמע בהמייתו.

ויש אשר אֲדַמֶה לשמוע בהמיית הרוח הזאת קינה חרישית על המיתה הגדולה והנוראה שעברה בחיי הרוחניים, ודמעות ייאוש, דמעות חמות נוזלות מעיניי, מעומק לבבי, מעומק חיי הרוּחניים: אני מבכֶּה את מֵתִי!…

והמת מה גדול, מה נורא ומה יפה!…

ועל יד חלוני עודני ישוב ומביט החוצה: הליל שקט, הירח יטייל על שמי התכלת והכוכבים כאילו ירמזו לי בעיניהם המתרוצצות, רומזים לי חרש ומספרים לי חרש אלפי סודות מחיי ילדוּתי הרחוקים…

מים שלנו! מים שלנו!

הנה חכלילוּת רכה תכסה את שמי המערב, השמש האדומה השוקעת תחת ההרים הרמים, המתנשאים לא הרחק מעירנו הקטנה, תשלח קרניה האחרונות ותאיר את בית המדרש, המתנוסס ליד הנחל הקטן, הנוזל בהמולה נעימה, ונראה היה הבית הזה בהיותו כלו מואר קרני השמש כאיש צבא לבוש קובע נחושת אדומה…

ואני נער כבן שתים עשרה שנה, עומד אז ומביט בעיניים קרועות אל היער המשתרע לא הרחק בעירנו והמוזהב כול ומקרני השמש, ובית המדרש בבין-השמשות ימסוך עליי איזו תוגה מתוקה ואני חולם בקיץ…

– זרח, יישמע פתאום מאחורי קול אבי הרך והצלול, לך התפלל מנחה, אל תחכה לתפילה בציבור פן תשקע בין כך השמש, ואחר תלך אתה ונֹחַ הַשַׁמָּש ותביא מים שלנוֹ כי מחר נאפה מצות. קח מאמך מפה לבנה ונקיה לכסות הדליים, לבש את בגדיך של פסח ורחץ את ידיך היטב, היטב בבוֹרית… השמעת?…

ובחדרי ליד חלוני עודני יושב ואת עיניי אני עוצם למען הסיח את הסתכלותי מכל הסובב אותי. עיניי עצומות… ורעש קל עובר ברעשי ואני רואה הרבה, הרבה מאוד… ולפני עיני רוּחי יעלה כמו מתוך עב הענן הדר תמוּנת אבי… ויש אשר אֲדָמֶה לשמוע בהמיית הרוח הקלה המתגנבת לחדרי גם את קולו הצלול… הנה הוא עומד לנגדי בכל הדרת תמוּנתו: קומתו זקופה וישרה, שערותיו שחורות, עיניו השחורות – מביעות עומק המחשבה ומנוחה שאננה, זקנו ארוך ומגודל והדרת קודש חופפת עליו ועוד גם עתה יצלצלו באוזניי דברי בני עירנו שהיו משוחחים תמיד על דבר אבי כי השכינה שורה עליו…

ואמנם השכינה הייתה שורה על פניו…

ועוד הפעם אני עוצם את עיניי בחוזקה ונדמה לי כמו זוהר חשמלי, זוהר נפלא ימלא את חדרי.

והזוהר הזה נפלא מאוד! הוא ימלא את ראשי, את לבבי וכל חוּשַיי, ולאורו אראה את כל עֲברי, את כל העולם, את כל האין-סוף…

והנה בין השמשות שלפני חג הפסח.

לפי בית המדרש, על גבעה קטנה שפה ושם כבר ייראה בה ירקרק דשא עומד אבי ותוגה חרישית שוכנת על פניו.

האוויר צח ומבריא ואבי אוהב מאוד לשאוף רוח צח של בין ערביים.

הוא מנשם בחוזקה ושפתותיו תגמגמנה: מה נאה האוויר וטוב לנשימה, ומה נאה ומה יפה הערב, הפלא ופלא, ייתן השם ויהיה לנו פסח יפה…

ועיניו מה תברקנה! ונפשו מה תשאף לחיים! מה ישאף לבו להתענג בפרוזדור הזה!

הנה הוא מביט אל שמש ונפשו תימלא עדן רוּחני עד אין קץ…

ואני עומד אז אצלו ומסתכל בפניו המפיקים רוך ויופי של קודש ובשמש השוקעת… וחולם…

ואבי שונה לי את דבריו: זרח, למה תעמוד? לך הבא מים שלנו…

והֲבָאַת המים שלנוּ מה נעימה הייתה עלי!

מדֵי פעם בפעם, בשומעי אז את המלים האלה נמלאה נפשי עונג נפלא ורעד נעים היה עובר בכל גופי.

תענוג, חוֹפש, פיוט, איזה קסם נפלא היה וקשורים במלים האלה…

הנה מבשׂר קרבת הפסח!

עתה יודע אנכי כי הפסח בוא יבוא כי הן כבר קנו קמח למצות, כבר הכינו מחצלאות לטמון בהם המצות האפויות, וגם להביא מים שלנוּ שולחתי…

האח! קרובה הופעת הפסח! בוא יבוא הפסח עם כל קִסמֵי פיוטו!…

ובביתנו כבר מרחף רוח הפסח…

הנה עפרוריות של קמח מרחפת באוויר של בן-השמשות. אמי, לבושה כולה לבנים יושבת על יד החלון ומנפה את הקמח: אות הוא כי מחר תאפינה המצות…

הנה אני ונֹח השַּׁמָּש, יהודי גבוה וצנום בעל זקן קצר מדולדל ופנים כתומים כעין השעווה, נושאים על מוט ארוך שני דליים מלאים מים ונֹח מתקצף עליי לפעמים על שהנני “בעל מחשבות” גם בשעת נשיאת מים, אכשל לעתים קרובות ואשפוך מים על הארץ…

המים האלה יקרים הם מאוד כי בלעדיהם אי-אפשר לאפות המצות…

והשמש כבר שקעה. השמים מעוננים, ורק בקצה המערב, מקום שזה מעט שקעה השמש, נתאספו מעט עננים והנם עתה מאודמים כדם…

האוויר שקו ולחלח, ברחובות ירוצו המים מן השלג הנמס וגם לעת ערב לא יקפאו: האוויר מבטיח ליל חם…

ואני שב לביתי מבית המאפה המצות ולבבי עולה על כל גדותיו.

אני מרקד ומכרכר, מפזז ומתהולל ולבי מלא איזו שמחה ומשונה: אני אוהב מאוד את הזמן הזה! אוהב אנוכי את הפסח! אוהב אנוכי את ההכנות האלוּ…

ובבית אני יושב ליד אמי… והחדר יימלא חצי חושך מתוק…

ומדי אביט אל שק הקמח העומד בפינה מכוסה סדינים לבל “יחמיצוהו” בפתיתֵי הלחם אמלא רגשי געגועים אל איזה דבר טמיר ונעלם, על דבר שאינו עתה ובזה ואני מרגיש את קרבתו, ואני גָּל ברעדה…

ונשענה אל השולחן הקטן יושבת אמי תפושה ברוב שרעפיה. היא תנוח קצת מעובדת היום, כי העת הזאת שאינה לא יום ולא לילה אינה מסוגלת לעבודות הבית…

ואני יושב ושואל: אמי, מה עניין מים שלנוּ? האם צריך לאפות מצות דווקא במים שלנו? מה אם נאפה במים שנשאבו בו ביום שנאפו המצות? אמא, מה עניין מים שלנוּ? ספרי נא…

ובבית כבר היה חושך. ואמי איננה מדלקת את המנורה: היא, כמוני אני, מרגשת עונג מיוחד בחושך של בין-השמשות זה המלא איזו סודיות נעימה ועצובה…

ושפתי אמי נעות: הוא מספרת, האי משיבה לי על שאלותיי ודבריה מה נעימים!…

ובלחש דובבות שפתותיה: “כאשר תשקע השמש ימה, הן גם אז לא תנוע עדיין והיא והולכת וסובבת סביב כדור הארץ ותחמם את המים מתחת ובמים חמים, בני, אי אפשר ללוש את העיסה לבל תחמיץ ולכן מכינים מים מבעוד יום קודם שקיעת החמה וטומנים את המים עד יום המחרת… בלילה בני המעיינות רותחין”.

זהוּ סודו של מים שלנוּ! השמש תחמם את המים מתחת. השמש מתחת לארץ. איך יהיה כדבר הזה? המעיינות רותחין בלילה! פלא פלאים!… לבי ירעד בחוזקה, ואני מקשיב לכל היוצא מפי אמי… ואמי עוד תספר, עוד תדבר… “כך מספרים הספרים הקדושים” – היא מוסיפה בסיום סיפורה: “למוד בני את כל הספרים הקדושים ותדע”…

ועל יד חלוני אני עוד יושב ורוחי עוד מרחף על שרידי חרבות עֲבָרי… ועתה לא נשאר לי כלום מן הערב הנעים הזה, בלעדי שאיפה בוערת לשוב אליו… לבנות את החורבות ולקומם את בית מקדשי ההרוס.

מה קדושות ומה נשגבות, מה נפלאות ומה רמות הן החורבות האלה!…

פינסק, בחורף שנת תר"ס.

יעקב בן בנימין


 

ב. עַצֶבֶת החיים    🔗


… והחיים כולם בעיניי הם רק מנגינה אחת עצובה וארוכה…

והמנגינה יפה ונעימה, מלאה קסמים נפלאים, מושכת את הלב וצומדת את כל החושים והמוח אליה.

אבל כמה עצובה היא מנגינה זאת!…

ויש אשר אני ישוב שעות שלמות יחידי בלילה ומתאמץ לחדור אל סוד החיים, אל סוד הנצחיות… ואז אגמה לראות את כל העולם ככינור גדול, את כל החיים כמיתריו ואת כל מעשי החיים ומחשבותיהם, הרהוריהם ועלילותיהם כקשת גדולה מכה במיתרים והמיתרים יפליטו צלצולים נעימים מאוד והצלצולים ישתפכו וישתפכו והיו למנגינה נפלאה ועצובה…

ולפעמים אדמה לשמוע גם ניגון שמח ועליז, אבל אחרי התעמקי בו יישָמעו ל גם ממנו קולות וצלצולים דקים ועצובים מאוד מאוד. ולפעמים אשמע איך גם דמעות קלות וחרישות שוטפות כפלגים נעימים וגם בכיה קלה ודקה תישמע מתחת המיתרים…

ככה הם כל החיים בעיניי.

כזאת חשבתי אז, כאשר הייתי עוד בעמק הבכא, וכל חיי, תקוותי ועתידותיי נתרכזו בקרן חשיכה אחת רחוקה מאוד מהחיים הרועשים ועצובה ברוממותה הטמירה החופפת עליה, וכה אני חושב גם עתה בשִׁבתי פה טרקלין הגדול והמרווח המקושט והמגוהץ, המלא זיו ואורה בחברת צעירים עליזים ועלמות עליזות ויפהפיות.

ובטרקלין יפה מאוד, ובו הכל מבהיק, הכול מתנוצץ ומאיר וגלי מוזיקה נעמה ימלאו את מרחבו.

גם עתה נדמה לי כי הפסנתר יפליט רק צלצולים עצובים ומנגינתו תתלכד עם מנגינת החיים שכולנו מנגנים.

הנה המוזיקה תמסוך עלי רוח יגון.

בשעה אני שומע את המוזיקה, לו גם תהיה עליזה ויוקדת אמלא רוח יגון ולחץ נורא ילחץ את לבבי: אז אני מרגיש את מנגינת החיים העצובה בכל תוקפה.

ועל יד הפסנתר יושבת עלמה יפהפיה ואצבעותיה הענוגות והיפות תדלגנה על משושות הפסנתר וכל הקרואים מתרגשים ושמחים. רק עליי תמסוך המנגינה רוח תוגה עזה מאוד: אני שומע עתה את מנגינת החיים בכל עזוז עצבונה הנעים ודמעות לוחצות אותי והן חפצות להתפרץ בעיניי ואני ממהר לעזוב את הטרקלין ויוצא החוצה…

הליל שקט האוויר צח, וכל הארץ מכוסה שמיכה לבנה…

וגם הלבנה תשלח קווי אור חיוור ומאירה את התבל הלבנה, ואיזו רוח תוגה חרישית שפוכה על הבריאה כולה.

מה נוגים מבטי הירח! ופני הנרות הקטנים הפזורים בלי משטר על פי ים התכלת העמוק, מה עצובים הם!

וכל הארץ לבנה ולכל השמים מראה תכלת חיוורית ורוח תוגה מרחף על פני הארץ והשמים…

והלבנה תשלח קוויה והם נוגעים אל לבבי, חודרים אל עומקו ומאוררים בו איזה מיתר נרדם, והמיתר הזה יתעורר ויפליט איזה צלצול והצלצול נעים ועצוב מאוד מאוד…

והנה מערימות העבר יעמוד לפניי זיכרון נעים ופיוטי אשר תוגה עולמית שפוכה עליו. ואני מתענג לחשוב להרהר אודותיו.

קו ירח אחד נופל על ערימות עברי ומאיר עליהם ולפניי יקומו כמו חיים המעשים ההם והחזיונות ההם…

הנה ליל שבת של טבת נחמד מאוד.

אנחנו – בני הישיבה – אוהבים מאוד לקום בלילות השבת ללמוד עד אור הבוקר: דממת הלילה מסוגלת מאוד ללימוד התורה. אני שוכב בחדרי הקטן והחם ונהנה מאוד משינה מתוקה המושלת בי. השעה השנייה אחרי חצות הגיעה ואני שומע מבעד השינה את הקול השלישי של התרנגול שיקרא בבית הסמוך…

בחדר חושך.

וגם בחדר השני הסמוך לי כבר שרר החושך כי העששית הקטנה כבר הייתה במצב גסיסה… אִשָהּ עממה ועממה, אך לפעמים רחוקות התגברה ותעל שלהבת ורגע נמלא החדר אורה. אבל פתיל חיוּתה כבר נפסק והיא תצלול עוד הפעם ותיפול היא תתגבר עוד הפעם: האור לא יחפוץ לעזוב את ממשלתו לחושך, אבל לשווא! אחרי התאמצותה האחרונה תכבה כולה… ובחדר חושך, והחושך מה מתוק!

איזו נעימות מיוחדת ארגיש בחושך של שבת בחצות הליל ואני אז מנמנם וער… התנומה סוגרת את עפעפיי ואני פותח אותם ומסתכל בחושך… ומבעד התריסים תחדור קרן אור אחת, עוברת לאורך חשכת החדר, מכרכרת ונופלת גם על פניי ועל השמיכה.. ואני מתענג מאוד תחת השמיכה החמה במצב חצי שינה זה… לא בשינה אני מרגיש הנאה, רק בשעה שאני עומד לישון והשינה כבר מרחפת עליי בכנפי הליל… ועוד אני מרגיש, עוד אני יודע את עוֹצמוֹ… הס! הנה מרחוק נשמעה מנגינה עצובה החודרת על עמקי הנפש… ואני כבר מתעורר אז לגמרי, רעד קל יעבור בכל יצורי גווי… והמנגינה הולכת ומתקרבת אל חדרי, אליי… וכאילו גם החושך עם קרן האור הזאת יפסיקו משמחתם ומאזינים למנגינה… והקרן תרעד והחושך יימָלא עיצבון נפלא ואיזה קסמים משונים ונעימים מרחפים באפילה… ואני אז מאזין ומקשיב ועצבת נעימה תלחץ את לבבי, ודמעות תחפוצנה לפרוץ מעיני…

הנה עצבת מנגינת החיים!

ואני ידוע מי הוא המשורר: זה זלמן החייט מעורר את גרי הרחוב לקום לעבודת הבורא. ואף על פי כן ידמה לי בכל פעם כי המנגינה הזאת תבוא מכל אפסי העולם ומכל העידנים. זה ישוררו כל החיים, כל הטבע, כל הנצחיות…

ישראל, ישראל עם קדושים! קומו לעבודת הבורא כי לכך נוצרתָ…

והקול הולך ומתקרב והעצבת הולכת ומתגברת, הולכת ומתגדלת… ואני כבר לבוש ומקופל בבגדי העליון נכון ללכת לבית המדרש ללמוד תורה ולעבוד את הבורא… ואני יוצא החוצה ומבלי משים אעמוד על עָמדי ולא אוכל למוש ממקומי מרוב תפארת ההוד השפוך סביבי.

והליל נחמד ומקסים!

והנה מלכת הליל שטה בים התכלת הגדול והעמוק וסביבה כוכבים אין מספר מבהיקים ומתנוצצים, והאוויר שקוף ומלא איזו סודיות נפלאה… הנני מרגיש איזה דברים טמירים מרחפים פה באוויר לנגדי ואינני ידוע מה.

ורבי זלמן הולך ומשורר, הולך ומעיר את הרחוב ולעומתו יענה התרנגול בלולו והילד בעריסתו, ושלושת הקולות האלה יתלכדו והיו לקינה חרישית ואני מתנהל לאִטי ופוגש ברבי זלמן הממהר בדרכו ומשורר והשלג שורק תחת רגליו והלבנה מבטת אליו וכל העולם מלא איזו תוגה חרישית ואני עוצם את עיניי בעמדי באמצע הרחוב והקול חודר אל לבי ואף נפשי עמוק עמוק…

ובפקחי את עיניי נדמה לי כי כל ככל העולם בוכה… כל העולם עומד על הדמעות, התכלת ממעל מרוקמת כולה מדמעות ואור הירח והכוכבים הוא רק דמעות עדינות: ככה בוכים מאורות הרקיע…

כל החיים בוכים… והדמעות חרישות, קול בכיה לא ישמע… הדמעות נוזלות, שוטפות ושוטפות… והמנגינה תשורר…

וכל העולם ימלא בִּכְיה…

ור' זלמן עוד ישיר…

וכאילו כל כיפת הרקיע עם כל חללי העולם בוכים חרש בנעימות…

אלה הן דמעות הוויית כל החיים, דמעות כל הטבע… הנצחיות מורידה דמעות על אי נצחיותה…

יעקב בן-בנימין

פינסק, בחורף שנת תר"ס



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!