“מים שלנו”! כמה חיים חופשיים, חיים טבעיים, חיים בחיק הטבע והילדוּת יישמע לי בצלצול שתי המִלים האלה! חיים של ילדוּת תמימה וענוּגה, חיים בחוּג היהדוּת הישנה, הנעימה והפיוטית, חיים בחוּג אנשים בעלי שכל זקן ובריא וליבות ילדים תמימים יעלו וייראו לפני מתוך הענן המכסה עת עֲבָרי המאושר…
“מים שלנו”!
המלים האלה תצלצלנה באוזני כשירה נפלאה.
ועל יד אשנבי הפתוח אני יושב ומביט החוצה וזרמי אוויר צח יתגלגלו אל חדרי, ואני שואף אותם במלוא חזי.
אני מחייה בזיכרוני עת עֲבָרי הילדוּתי וכמו חיים יעמדו לפני עיניי כל האנשים שסובבו אז אותי וגם הטבע, טבע בעיר קטנה מוּקפה נחלים ויערים יֵרָאֵה לפניי בכל הדרו.
אֵייכֶם, אַייכֶם חיי ילדוּתו המואשרים?!…
ואני מעצם את עיני בחוזקה והרוח יבוא בכנפיו קרירוּת נעימה וישפכנה על פניי הלוּהטים וקרירות נעימה תעבור גם בכל יצורי גווי…
וברגע אנשא על כנפי הדמיון וכולי אהפוך לדמיון ושוכח אני את ההווה שלי עם האנשים היבשים הסובבים אותי, שוכח אני את היבושת הנוראה השוררת בי ובסביבתי ואני רואה אותי עוד הפעם שמה, שמה במקום שירת החיים האמיתית, במקום כל עץ, כל שיח, כל אבן, כל עפרוּרית מלאים שירה רוממה, שירה שמיימית…
והרוח יתייפח בעוברו דרך פשפש החצר הפתוח ועיצבן דק, עיצבון חלש יישמע בהמייתו.
ויש אשר אֲדַמֶה לשמוע בהמיית הרוח הזאת קינה חרישית על המיתה הגדולה והנוראה שעברה בחיי הרוחניים, ודמעות ייאוש, דמעות חמות נוזלות מעיניי, מעומק לבבי, מעומק חיי הרוּחניים: אני מבכֶּה את מֵתִי!…
והמת מה גדול, מה נורא ומה יפה!…
ועל יד חלוני עודני ישוב ומביט החוצה: הליל שקט, הירח יטייל על שמי התכלת והכוכבים כאילו ירמזו לי בעיניהם המתרוצצות, רומזים לי חרש ומספרים לי חרש אלפי סודות מחיי ילדוּתי הרחוקים…
מים שלנו! מים שלנו!
הנה חכלילוּת רכה תכסה את שמי המערב, השמש האדומה השוקעת תחת ההרים הרמים, המתנשאים לא הרחק מעירנו הקטנה, תשלח קרניה האחרונות ותאיר את בית המדרש, המתנוסס ליד הנחל הקטן, הנוזל בהמולה נעימה, ונראה היה הבית הזה בהיותו כלו מואר קרני השמש כאיש צבא לבוש קובע נחושת אדומה…
ואני נער כבן שתים עשרה שנה, עומד אז ומביט בעיניים קרועות אל היער המשתרע לא הרחק בעירנו והמוזהב כול ומקרני השמש, ובית המדרש בבין־השמשות ימסוך עליי איזו תוגה מתוקה ואני חולם בקיץ…
– זרח, יישמע פתאום מאחורי קול אבי הרך והצלול, לך התפלל מנחה, אל תחכה לתפילה בציבור פן תשקע בין כך השמש, ואחר תלך אתה ונֹחַ הַשַׁמָּש ותביא מים שלנוֹ כי מחר נאפה מצות. קח מאמך מפה לבנה ונקיה לכסות הדליים, לבש את בגדיך של פסח ורחץ את ידיך היטב, היטב בבוֹרית… השמעת?…
ובחדרי ליד חלוני עודני יושב ואת עיניי אני עוצם למען הסיח את הסתכלותי מכל הסובב אותי. עיניי עצומות… ורעש קל עובר ברעשי ואני רואה הרבה, הרבה מאוד… ולפני עיני רוּחי יעלה כמו מתוך עב הענן הדר תמוּנת אבי… ויש אשר אֲדָמֶה לשמוע בהמיית הרוח הקלה המתגנבת לחדרי גם את קולו הצלול… הנה הוא עומד לנגדי בכל הדרת תמוּנתו: קומתו זקופה וישרה, שערותיו שחורות, עיניו השחורות – מביעות עומק המחשבה ומנוחה שאננה, זקנו ארוך ומגודל והדרת קודש חופפת עליו ועוד גם עתה יצלצלו באוזניי דברי בני עירנו שהיו משוחחים תמיד על דבר אבי כי השכינה שורה עליו…
ואמנם השכינה הייתה שורה על פניו…
ועוד הפעם אני עוצם את עיניי בחוזקה ונדמה לי כמו זוהר חשמלי, זוהר נפלא ימלא את חדרי.
והזוהר הזה נפלא מאוד! הוא ימלא את ראשי, את לבבי וכל חוּשַיי, ולאורו אראה את כל עֲברי, את כל העולם, את כל האין־סוף…
והנה בין השמשות שלפני חג הפסח.
לפי בית המדרש, על גבעה קטנה שפה ושם כבר ייראה בה ירקרק דשא עומד אבי ותוגה חרישית שוכנת על פניו.
האוויר צח ומבריא ואבי אוהב מאוד לשאוף רוח צח של בין ערביים.
הוא מנשם בחוזקה ושפתותיו תגמגמנה: מה נאה האוויר וטוב לנשימה, ומה נאה ומה יפה הערב, הפלא ופלא, ייתן השם ויהיה לנו פסח יפה…
ועיניו מה תברקנה! ונפשו מה תשאף לחיים! מה ישאף לבו להתענג בפרוזדור הזה!
הנה הוא מביט אל שמש ונפשו תימלא עדן רוּחני עד אין קץ…
ואני עומד אז אצלו ומסתכל בפניו המפיקים רוך ויופי של קודש ובשמש השוקעת… וחולם…
ואבי שונה לי את דבריו: זרח, למה תעמוד? לך הבא מים שלנו…
והֲבָאַת המים שלנוּ מה נעימה הייתה עלי!
מדֵי פעם בפעם, בשומעי אז את המלים האלה נמלאה נפשי עונג נפלא ורעד נעים היה עובר בכל גופי.
תענוג, חוֹפש, פיוט, איזה קסם נפלא היה וקשורים במלים האלה…
הנה מבשׂר קרבת הפסח!
עתה יודע אנכי כי הפסח בוא יבוא כי הן כבר קנו קמח למצות, כבר הכינו מחצלאות לטמון בהם המצות האפויות, וגם להביא מים שלנוּ שולחתי…
האח! קרובה הופעת הפסח! בוא יבוא הפסח עם כל קִסמֵי פיוטו!…
ובביתנו כבר מרחף רוח הפסח…
הנה עפרוריות של קמח מרחפת באוויר של בן־השמשות. אמי, לבושה כולה לבנים יושבת על יד החלון ומנפה את הקמח: אות הוא כי מחר תאפינה המצות…
הנה אני ונֹח השַּׁמָּש, יהודי גבוה וצנום בעל זקן קצר מדולדל ופנים כתומים כעין השעווה, נושאים על מוט ארוך שני דליים מלאים מים ונֹח מתקצף עליי לפעמים על שהנני “בעל מחשבות” גם בשעת נשיאת מים, אכשל לעתים קרובות ואשפוך מים על הארץ…
המים האלה יקרים הם מאוד כי בלעדיהם אי־אפשר לאפות המצות…
והשמש כבר שקעה. השמים מעוננים, ורק בקצה המערב, מקום שזה מעט שקעה השמש, נתאספו מעט עננים והנם עתה מאודמים כדם…
האוויר שקו ולחלח, ברחובות ירוצו המים מן השלג הנמס וגם לעת ערב לא יקפאו: האוויר מבטיח ליל חם…
ואני שב לביתי מבית המאפה המצות ולבבי עולה על כל גדותיו.
אני מרקד ומכרכר, מפזז ומתהולל ולבי מלא איזו שמחה ומשונה: אני אוהב מאוד את הזמן הזה! אוהב אנוכי את הפסח! אוהב אנוכי את ההכנות האלוּ…
ובבית אני יושב ליד אמי… והחדר יימלא חצי חושך מתוק…
ומדי אביט אל שק הקמח העומד בפינה מכוסה סדינים לבל “יחמיצוהו” בפתיתֵי הלחם אמלא רגשי געגועים אל איזה דבר טמיר ונעלם, על דבר שאינו עתה ובזה ואני מרגיש את קרבתו, ואני גָּל ברעדה…
ונשענה אל השולחן הקטן יושבת אמי תפושה ברוב שרעפיה. היא תנוח קצת מעובדת היום, כי העת הזאת שאינה לא יום ולא לילה אינה מסוגלת לעבודות הבית…
ואני יושב ושואל: אמי, מה עניין מים שלנוּ? האם צריך לאפות מצות דווקא במים שלנו? מה אם נאפה במים שנשאבו בו ביום שנאפו המצות? אמא, מה עניין מים שלנוּ? ספרי נא…
ובבית כבר היה חושך. ואמי איננה מדלקת את המנורה: היא, כמוני אני, מרגשת עונג מיוחד בחושך של בין־השמשות זה המלא איזו סודיות נעימה ועצובה…
ושפתי אמי נעות: הוא מספרת, האי משיבה לי על שאלותיי ודבריה מה נעימים!…
ובלחש דובבות שפתותיה: “כאשר תשקע השמש ימה, הן גם אז לא תנוע עדיין והיא והולכת וסובבת סביב כדור הארץ ותחמם את המים מתחת ובמים חמים, בני, אי אפשר ללוש את העיסה לבל תחמיץ ולכן מכינים מים מבעוד יום קודם שקיעת החמה וטומנים את המים עד יום המחרת… בלילה בני המעיינות רותחין”.
זהוּ סודו של מים שלנוּ! השמש תחמם את המים מתחת. השמש מתחת לארץ. איך יהיה כדבר הזה? המעיינות רותחין בלילה! פלא פלאים!… לבי ירעד בחוזקה, ואני מקשיב לכל היוצא מפי אמי… ואמי עוד תספר, עוד תדבר… “כך מספרים הספרים הקדושים” – היא מוסיפה בסיום סיפורה: “למוד בני את כל הספרים הקדושים ותדע”…
ועל יד חלוני אני עוד יושב ורוחי עוד מרחף על שרידי חרבות עֲבָרי… ועתה לא נשאר לי כלום מן הערב הנעים הזה, בלעדי שאיפה בוערת לשוב אליו… לבנות את החורבות ולקומם את בית מקדשי ההרוס.
מה קדושות ומה נשגבות, מה נפלאות ומה רמות הן החורבות האלה!…
פינסק, בחורף שנת תר"ס.
יעקב בן בנימין
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.