… והחיים כולם בעיניי הם רק מנגינה אחת עצובה וארוכה…
והמנגינה יפה ונעימה, מלאה קסמים נפלאים, מושכת את הלב וצומדת את כל החושים והמוח אליה.
אבל כמה עצובה היא מנגינה זאת!…
ויש אשר אני ישוב שעות שלמות יחידי בלילה ומתאמץ לחדור אל סוד החיים, אל סוד הנצחיות… ואז אגמה לראות את כל העולם ככינור גדול, את כל החיים כמיתריו ואת כל מעשי החיים ומחשבותיהם, הרהוריהם ועלילותיהם כקשת גדולה מכה במיתרים והמיתרים יפליטו צלצולים נעימים מאוד והצלצולים ישתפכו וישתפכו והיו למנגינה נפלאה ועצובה…
ולפעמים אדמה לשמוע גם ניגון שמח ועליז, אבל אחרי התעמקי בו יישָמעו ל גם ממנו קולות וצלצולים דקים ועצובים מאוד מאוד. ולפעמים אשמע איך גם דמעות קלות וחרישות שוטפות כפלגים נעימים וגם בכיה קלה ודקה תישמע מתחת המיתרים…
ככה הם כל החיים בעיניי.
כזאת חשבתי אז, כאשר הייתי עוד בעמק הבכא, וכל חיי, תקוותי ועתידותיי נתרכזו בקרן חשיכה אחת רחוקה מאוד מהחיים הרועשים ועצובה ברוממותה הטמירה החופפת עליה, וכה אני חושב גם עתה בשִׁבתי פה טרקלין הגדול והמרווח המקושט והמגוהץ, המלא זיו ואורה בחברת צעירים עליזים ועלמות עליזות ויפהפיות.
ובטרקלין יפה מאוד, ובו הכל מבהיק, הכול מתנוצץ ומאיר וגלי מוזיקה נעמה ימלאו את מרחבו.
גם עתה נדמה לי כי הפסנתר יפליט רק צלצולים עצובים ומנגינתו תתלכד עם מנגינת החיים שכולנו מנגנים.
הנה המוזיקה תמסוך עלי רוח יגון.
בשעה אני שומע את המוזיקה, לו גם תהיה עליזה ויוקדת אמלא רוח יגון ולחץ נורא ילחץ את לבבי: אז אני מרגיש את מנגינת החיים העצובה בכל תוקפה.
ועל יד הפסנתר יושבת עלמה יפהפיה ואצבעותיה הענוגות והיפות תדלגנה על משושות הפסנתר וכל הקרואים מתרגשים ושמחים. רק עליי תמסוך המנגינה רוח תוגה עזה מאוד: אני שומע עתה את מנגינת החיים בכל עזוז עצבונה הנעים ודמעות לוחצות אותי והן חפצות להתפרץ בעיניי ואני ממהר לעזוב את הטרקלין ויוצא החוצה…
הליל שקט האוויר צח, וכל הארץ מכוסה שמיכה לבנה…
וגם הלבנה תשלח קווי אור חיוור ומאירה את התבל הלבנה, ואיזו רוח תוגה חרישית שפוכה על הבריאה כולה.
מה נוגים מבטי הירח! ופני הנרות הקטנים הפזורים בלי משטר על פי ים התכלת העמוק, מה עצובים הם!
וכל הארץ לבנה ולכל השמים מראה תכלת חיוורית ורוח תוגה מרחף על פני הארץ והשמים…
והלבנה תשלח קוויה והם נוגעים אל לבבי, חודרים אל עומקו ומאוררים בו איזה מיתר נרדם, והמיתר הזה יתעורר ויפליט איזה צלצול והצלצול נעים ועצוב מאוד מאוד…
והנה מערימות העבר יעמוד לפניי זיכרון נעים ופיוטי אשר תוגה עולמית שפוכה עליו. ואני מתענג לחשוב להרהר אודותיו.
קו ירח אחד נופל על ערימות עברי ומאיר עליהם ולפניי יקומו כמו חיים המעשים ההם והחזיונות ההם…
הנה ליל שבת של טבת נחמד מאוד.
אנחנו – בני הישיבה – אוהבים מאוד לקום בלילות השבת ללמוד עד אור הבוקר: דממת הלילה מסוגלת מאוד ללימוד התורה. אני שוכב בחדרי הקטן והחם ונהנה מאוד משינה מתוקה המושלת בי. השעה השנייה אחרי חצות הגיעה ואני שומע מבעד השינה את הקול השלישי של התרנגול שיקרא בבית הסמוך…
בחדר חושך.
וגם בחדר השני הסמוך לי כבר שרר החושך כי העששית הקטנה כבר הייתה במצב גסיסה… אִשָהּ עממה ועממה, אך לפעמים רחוקות התגברה ותעל שלהבת ורגע נמלא החדר אורה. אבל פתיל חיוּתה כבר נפסק והיא תצלול עוד הפעם ותיפול היא תתגבר עוד הפעם: האור לא יחפוץ לעזוב את ממשלתו לחושך, אבל לשווא! אחרי התאמצותה האחרונה תכבה כולה… ובחדר חושך, והחושך מה מתוק!
איזו נעימות מיוחדת ארגיש בחושך של שבת בחצות הליל ואני אז מנמנם וער… התנומה סוגרת את עפעפיי ואני פותח אותם ומסתכל בחושך… ומבעד התריסים תחדור קרן אור אחת, עוברת לאורך חשכת החדר, מכרכרת ונופלת גם על פניי ועל השמיכה.. ואני מתענג מאוד תחת השמיכה החמה במצב חצי שינה זה… לא בשינה אני מרגיש הנאה, רק בשעה שאני עומד לישון והשינה כבר מרחפת עליי בכנפי הליל… ועוד אני מרגיש, עוד אני יודע את עוֹצמוֹ… הס! הנה מרחוק נשמעה מנגינה עצובה החודרת על עמקי הנפש… ואני כבר מתעורר אז לגמרי, רעד קל יעבור בכל יצורי גווי… והמנגינה הולכת ומתקרבת אל חדרי, אליי… וכאילו גם החושך עם קרן האור הזאת יפסיקו משמחתם ומאזינים למנגינה… והקרן תרעד והחושך יימָלא עיצבון נפלא ואיזה קסמים משונים ונעימים מרחפים באפילה… ואני אז מאזין ומקשיב ועצבת נעימה תלחץ את לבבי, ודמעות תחפוצנה לפרוץ מעיני…
הנה עצבת מנגינת החיים!
ואני ידוע מי הוא המשורר: זה זלמן החייט מעורר את גרי הרחוב לקום לעבודת הבורא. ואף על פי כן ידמה לי בכל פעם כי המנגינה הזאת תבוא מכל אפסי העולם ומכל העידנים. זה ישוררו כל החיים, כל הטבע, כל הנצחיות…
ישראל, ישראל עם קדושים! קומו לעבודת הבורא כי לכך נוצרתָ…
והקול הולך ומתקרב והעצבת הולכת ומתגברת, הולכת ומתגדלת… ואני כבר לבוש ומקופל בבגדי העליון נכון ללכת לבית המדרש ללמוד תורה ולעבוד את הבורא… ואני יוצא החוצה ומבלי משים אעמוד על עָמדי ולא אוכל למוש ממקומי מרוב תפארת ההוד השפוך סביבי.
והליל נחמד ומקסים!
והנה מלכת הליל שטה בים התכלת הגדול והעמוק וסביבה כוכבים אין מספר מבהיקים ומתנוצצים, והאוויר שקוף ומלא איזו סודיות נפלאה… הנני מרגיש איזה דברים טמירים מרחפים פה באוויר לנגדי ואינני ידוע מה.
ורבי זלמן הולך ומשורר, הולך ומעיר את הרחוב ולעומתו יענה התרנגול בלולו והילד בעריסתו, ושלושת הקולות האלה יתלכדו והיו לקינה חרישית ואני מתנהל לאִטי ופוגש ברבי זלמן הממהר בדרכו ומשורר והשלג שורק תחת רגליו והלבנה מבטת אליו וכל העולם מלא איזו תוגה חרישית ואני עוצם את עיניי בעמדי באמצע הרחוב והקול חודר אל לבי ואף נפשי עמוק עמוק…
ובפקחי את עיניי נדמה לי כי כל ככל העולם בוכה… כל העולם עומד על הדמעות, התכלת ממעל מרוקמת כולה מדמעות ואור הירח והכוכבים הוא רק דמעות עדינות: ככה בוכים מאורות הרקיע…
כל החיים בוכים… והדמעות חרישות, קול בכיה לא ישמע… הדמעות נוזלות, שוטפות ושוטפות… והמנגינה תשורר…
וכל העולם ימלא בִּכְיה…
ור' זלמן עוד ישיר…
וכאילו כל כיפת הרקיע עם כל חללי העולם בוכים חרש בנעימות…
אלה הן דמעות הוויית כל החיים, דמעות כל הטבע… הנצחיות מורידה דמעות על אי נצחיותה…
יעקב בן־בנימין
פינסק, בחורף שנת תר"ס
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.