רקע
שמעון גינצבורג

לפנות ערב התחילה סערה מנגנת נגינת יבבה חרישית, שהלכה והתגברה לאט־לאט. סערה זו נתנה אותותיה עוד מאז הבוקר: הרקיע נשקף עוטה ערפל משונה־צבע. והאור הלבן החרפי, שהיה מסתנן מבעד לו, נתעכב בדרך, שלא לשוב ולא לעבור. החמה נראתה כל היום ככתם גדול, עגול וצהוב ­– והלב נבא כי תהיה סופה, סופה חזקה, מאותן שאינן חזון יקר בערבות ה“פריריה”. עתה, לפנות ערב, הנה זו באה עם נגינת יבבתה החרישית, במרכבתה, הארוגה רבבות אבקות שלג…

וכבר בין השמשות היתה קשה ההליכה בשלג ­– אי אפשר היה עוד להכיר סימן דרך ­– ושפירא עם רעיתו הצעירה, שחזרו מן העיר בשבוע הראשון לאחר חתונתם אל מעונם שמחוץ לעיר, הוכרחו, תיכף ליציאתם את מרכבת הטראם בתחנה האחרונה, לזקוף את צוארוני אדרותם, אדרות הצבל, ללכת שלובי־יד, הוא קודם והיא אחריו, גזירה שמא יאבד אחד מהם דרך, למשש שבילם בקושי בצדי־דרכים ולהפקיר חלקי פניהם הגלויים אל רצועות הרוחות, הנושאות אבקות שלג למכביר ומצליפות בלי רחמים. לדבר לא היה אפשר: השינים כאבו מפני הקרה. באשרם, לא היתה הדרך רחוקה ­– רק כעשירית הפרסא, וכשנראה להם סוף סוף מרחוק רבוע־החלון המואר של עלית־ביתם, המרמז להם בידידות, כמגדל־אור קבוע, בעד הרשתות של אבקות־השלג המתנועעות לכל עבר, התרפקה האשה הצעירה על ידו של בעלה ולחשה לו: “דויד, ראה ­– קננו החם מחכה לנו!” ולחש חמים זה בשעה זו צלצל כעין מוסיקה נפלאה, שהשכיחה את הסופה המיבבת מסביב; דבר מה מתוק מאד השתפך בלב ­– ונעשה קר וחם כאחד.

כשפרצו לבסוף הביתה, עיפים ורעבים ומאושרים, מצאו, כי בעלת־ביתם לא שבה עדיין מן העיר, והאשה הצעירה הוכרחה לערוך בעצמה את ארוחת הערב, כשהיא חגורה סינר לבן, זה שִׁוה לה לוית־חן של “עקרת־בית” צעירה והאיר לשפירא באור־אהבה, המובן רק לזוגות צעירים תיכף לאחר חתונתם. אחרי הסעודה עלו מיד אל מעונם אשר בעלית־הבית. האשה הצעירה דאגה לסגור אחריה היטב את הדלת, כמו נתכוונה לבנות חיץ מבדיל בין אשרה ובין כל העולם כולו.

בעליה היו להם שני חדרים נאים ומרוהטים בטעם: הרצפה הבהיקה בששר חדש, ולרהיטים החדשים היתה הבעה של “נגידות”. בחדר האחד עמדה האח המצוחצחה, כולה אדומת־פנים מן השלהבות החכליליות, המנתרות ושוקקות בתוכה; ובחדר השני ­– המטה, ועליה כרים מבהיקי־צחור ומכוסי סלסלות־רקמה, ווילון־החורָי הצחור על החלון אשר מנגד נראה כמוריד עיניו הרבות בצניעות… בכל ­– בכתלים, ברהיטים, באויר גופו ­– הורגש אושר חדש ופלאי. נדף ריח דק של עולם־אביב, עולם קטן של שתי נפשות, שנבדל מן העולם הכללי ונתיחד לו לעצמו.

שפירא ישב בכסא הנדנדה הנוח על יד האח ­– והיא קפצה כחתול מתחטא וישבה על ברכיו, נתלתה עליו בכל גופה הדק והזקוף, הרענן והתובע, הצמידה שתי ידיה כטבעת סביב צוארו, הדביקה פיה אל אזנו ומלאתה הבל־פיה החם, ולחשה בהתרגשות: “לסוף… סוף סוף נשארנו לבדנו… ואתה עכשיו כולך שלי… איש לא יוכל עוד לגזלך מאתי אף לרגע… שלי, שלי, שלי”… אז הצמידה את שפתיה הלוהטות, הצמאות, אל שפתיו ­– ותשקהו נשיקות ממושכות, עזות, מוצצות ומשכרות. ובינתים עלתה באזניהם נגינת־היבבה של הסערה, הבאה מבחוץ, ונגינת־יללה זו, בתוקף הניגוד שבה, עוד הטעימה את החום ואת השלוה במעונם. והיה מתוק להקשיב ליבבת־הסופה ולהתמכר אותה שעה לשפתים עסיסיות, אוהבות ועורגות בכל חום־העלומים.

רק כשיצאה האשה הצעירה לחדר השני להתפשט, והוא נשאר לבדו, חציו שכור־ריחה וחציו ער, יושב בנדנדה ומהרהר הרהורי־חלומות קלים ובלתי נתפסים, ­– העירהו צלצול, כדפיקת יד, בזגוגית החלון, והוא נזכר, כי סערה בחוץ. הטה אזנו אל הסערה ­– והנה אין זה עוד קול יבבה, אלא יותר מזה: שאגת חיה פראית. הביט בחלון ­– והלבנונית הנשקפה מבחוץ נראתה לו כדמות דוב לבן, ענקי, שכּול, שהגיח מקצוי ים־הקרח, והוא מזנק עתה ונשא על פני ה“פריריה” הרחבה, שנתקפלה תחת רגליו בהכנעה, שואג ומוכן לדרוס את כל העולם כולו… והרהור עבר במוחו: אוי לו למי שיפגוש הלילה בדוב הלבן זה בדרכו!…

ומשבא הרהור במוחו, שוב לא הרפה ממנו. אדרבא, משחדר זה ובא לתוך מבצר אשרו, הביא אחריו גדוד שלם של הרהורי־חוץ, משתלשלים ונגררים ובאים, כבוא אל עיר מבוקעה, זה אחר זה. שכרון־האהבה הופג מעט מעט, וכשרון המחשבה שב אליו. ודמיונו התחיל מצייר לו ציורים, שהם בגדר האפשרות הממשית: אפשר, כי בסופה זו הולך אדם בפריריה, תועה, אובד־דרך… הסופה דוקרת אותו באלפי מחטי־שלג, אורגת לו תכריכים לבנים ומיבבת עליו, כמבכה כבר את מתה… האיש פונה לכאן ולכאן, קורא לעזרה ­– אך סגרו עליו אבקות־השלג מכל צד. ברשותן הוא ­– אם לא תמהר עזרה לבוא. והעזרה אינה באה, אינה באה… שפירא נזדעזע בכסא־הנדנדה, כמו עברה צמרמורת בבשרו.

מן החדר השני בא קול רך וקורא באהבה: “דויד!” והוא נתעורר לקום. אלא שפתאום הרגיש כעין יד בנפשו, פותחת בה מעין מכונת־צלום ומפנה את “חדר־האופל” שלה כלפי חוץ. וחדר־האופל שבנפשו קולט דרך החלון כתם משחיר, זה ונע מרחוק: אשה היא ההולכת מן העיר אל ביתה אשר מחוץ לעיר. ערמות ערמות של שלג מוטלות בדרכה, והיא הולכת ונכשלת בהן, שוקעת בצעקה ועולה, שוקעת ועולה. הסופה מנהמת עליה, פורמת שערה, מתגנבת מבעד לשמלתה, מקפיאה את דמה… והיא חוגרת שארית אונים, נופלת ורצה, נופלת ורצה… והסופה רצה אחריה. האשה מתקרבת אל ביתה, מבקשת הדרך אל ביתה ­– ואין דרך, אין דרך… והיא נופלת סמוך לביתה חסרת־אונים, צועקת צעקה אחרונה, קטועה וחלשה ­– וצונחת לארץ…

מכונת־הצלום, אחרי אשר עשתה את עבודתה, חזרה ונתקפלה בנפשו, והוא לא הרגיש עוד במציאותה. אך הציור עוד עמד לנגד עיניו כמו חי: האשה מוטלת בשלג. ואבקות השלג סוגרות עליה מכל צד. ברשותן היא ­– אם לא תמהר עזרה לבוא. והעזרה אינה באה, אינה באה… שפירא נזדעזע כולו, והוא קם מן הנדנדה בהתרגשות רבה: האם ישב כאן בחום ­– ולא יצא לעזרה?…

מן החדר השני בא שוב קול רך וקורא באהבה: “דויד!” ושפירא קם בעינים תועות ונכנס לחדר־המשכב. הרעיה הצעירה כבר שכבה במטה, כולה עטופה בשמיכה, ורק פניה נראו על הכר, במסגרת שערותיה השחורות, פנים שוחקות ומלאות הבעת אושר וצפיה… כשראתה את פניו, נבהלה ושאלה: “מה קרה, דויד?” והוא השתדל להאיר לה את פניו, גחך ברפיון וענה: “אין דבר, יקירתי”. וכמו נתכוון להוכיח לה, כי לא אירע כלום, התחיל מתפשט לאטו, העבודה המיכנית והאטית קלטה חלק מתשומת־לבו, וכמעט שהסיח דעתו ממה שחשב קודם.

אך הציג את כף רגלו על המטה על מנת להתנפל לתוך הזרועות הפשוטות אליו בצמא ­– וצעקה מפחידה, מקפיאה את הדם, נשאה פתאום מבחוץ ובאה לאזניו. שפירא רטט כולו, והשיב את כף רגלו לרצפה, כמי שנכוה. “האשה קוראת לעזרה” ­– באה מיד המחשבה בלבו. והוא ישב על המטה בפיק־ברכים, כשרגליו מורדות לארץ ורועדות; נעץ את עיניו התועות באשתו ושאל בלחש: “השמעת?”

­– קול הסערה נדמה לך כקול האדם ­– ענתה היא, הזדקפה מעל הכר והחליקה שערות ראשו ברוך.

נתעורר הספק גם בלבו: עצביו נרגזים הערב משום מה… ודאי, שאין זה אלא קול הסערה, וכיון שהרהר קודם בענין זה את כל ההרהורים הרעים, הרהורי עולם חיצוני וצער עולם חיצוני, שפרצו עתה לתוך עולמו הפנימי בליל־עדניו, כאילו בכונה לגרשו מגן־עדנו. בתנועה מחלטת כבה את המאור ושכב.

כעשרה רגעים עברו. ופתאום, בתוך נשיקה ממושכת ביותר, צללו אזניו שנית מקול צעקה קורעת לב ופולחת כליות. הפעם לא החטיאה את המטרא. שפירא התפרץ בחזקה ממאסר הזרועות הלכדניות, העקשניות והצמאות, קפץ לארץ, התלבש במהירות קדחתנית, נגש אל החלון והפשיל את וילונו, מסתכל בחוץ: אין להכיר כלום, חוץ מלבנונית עמודי־שלג מתנועעים, כמו במחול־שכרון, בערבוביה… במהירות לבש את אדרתו, אדרת הצבל, ירד גלוי ראש ויפתח את דלת הפרוזדור: כאמתים שלג כבר צרו על הבית. הכוכבים אינם נראים, ולא הערבה; נראות רק אבקות שלג מסתובבות ויורדות על גבי ים של שלג. ומרחוק משחירים כתמים בלבנונית: זכר לשיחים הקטנים, התינוקות של הפריריה, העטופים שמיכת שלג, ורק ראשם משחיר… והסופה שואגת ולקול נגינתה העזה עמודי שלג מתנועעים, כמו במחול שכרון, בערבוביה… אין דרך לעבור, ואין תועלת לסכן את נפשו ­– ולהאיש, או להאשה, בין כה ובין כה לא יעזור…

שפירא עמד בפתח זמן־מה ­– והסופה יללה מסביב והשתערה עליו מדי עמדו כפוסח על שתי הסעפים. הוא שהה עוד והטה אזנו: אין כל קולות, מבלעדי יללתה של סערה אחת, שלטת־עליונה בלילה זה.

הרוח הקר השיב מעט את נפשו ­– ומתוך המחשבות האלה בא לידי החלטה, מיוסדת על ההגיון הבריא. כי אין תועלת לסכן את נפשו, ולהאיש, או להעשה, בין כה ובין כה לא יעזור… וישב אל חדרו ואל רעיתו הצעירה, המחכה לו.

לפני שכבו ­– התדפקה על אזנו עוד פעם כעין אנקה טרופה, נשאת ובאה מן החוץ. אך, כעבור רגע, בהיותו עוד במטה, בא בשטף כביר ומתוק אותו הרגש האיתן, אשר בהתעוררו לא נרבה לשאול או לחשוב. העולם הכללי נסוג מעט מעט ונמוג.


למחר קמו בשעה מוקדמה, סופת־השלג שככה, ובמקומה השקיפה בחלון, קפוא־השמשות, הנראות ברובן כחתיכות של זכוכית יקרה, קרת־קרח רבת־זוהר, מבהיקה וחותכת כיהלום. הם ירדו לאכול פת־שחרית. אנשי הבית כבר ישבו כולם במקומם, אך בעלת הבית עוד לא שבה מן העיר. הילדים התגעגעו. בעל הבית התהלך בחדר־האוכל בפנים מפיקות דאגה. והנה קול צעדים רבים נשא ובא מבחוץ. בעל־הבית נגש אל הדלת ­– והנה שכניו באים בחבורה, כשהם מסיחים זה לזה מתוך התעוררות רבה. הדלת נפתחה לפניהם. בשורה רעה בפיהם לשכן: אשה נמצאה קפואה בשלג על יד שער חצרו… עיפה, כנראה, בשובה לביתה ­– ולא יכלה לצעוד עוד צעד.

חורת־מות כסתה את פני שפירא, שתפס את הכל במלוא מוראו מיד. במהירות הברק עבר לפניו הציור, שנצטלם תמול בחדר־האופל אשר בנפשו: אשה הולכת מן העיר אל ביתה אשר מחוץ לעיר. ערמות ערמות של שלג מוטלות בדרכה, והיא הולכת ונכשלת בהן, שוקעת בצעקה ועולה, שוקעת ועולה. הסופה מנהמת עליה, פורמת שערה, מתגנבת מבעד לשמלתה, מקפיאה את דמה… והיא חוגרת שארית־אונים, נופלת ורצה, נופלת ורצה ­– והסופה רצה אחריה. האשה מתקרבת אל ביתה, מבקשת הדרך אל ביתה ­– ואין דרך, אין דרך. והיא נופלת סמוך לביתה, צועקת צעקה אחרונה, קטועה וחלשה ­– וצונחת לארץ…

שפירא הביט בעינים תועות אל כוס הקאקאו אשר לפניו, המתוחה שמנונית כעין הקנמון, אל פני אשתו הצעירה והיפה, אשר חורו מאד, ואל הילדים הקטנים והמתולתלים, המשתעשעים בפנת־החדר בלי חשוד כלום, ושפתיו לחשו: “אל מלא רחמים!… אל מלא רחמים!”…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!