שמות המדברים:    🔗

פייטיל: איש צעיר לימים זה מקרוב חדל לאכול מזונות על שלחן חותנו.

גאלדה: אשתו, אשת קנאות.

ציפה: סרסורית לשפחות ומבשלות.

מנוחה’לי: מבשלת.

 

המערכה הראשונה.    🔗

[חדר גדול, פייטיל יעשה סדרים בכלי הבית, עומד ומסדר הכסאות והכלים החדשים על מקומם. את הראי אשר נתנה לו חותנתו לתשורה ביום חתונתו יתלה על הקיר, אחרי כן יניע את מורה־השעות הגדול – מתנת דודו ביום חתונתו – התלוי כבר על הקיר, וישב עייף ויגע על הכסא ושתי ידיו סמך תחת לראשו לאות כי סר מעליו כחו מרב העבודה, גאלדה אשתו באה החדרה, עיפה גם היא מרב עבודה ותשמיע באזני בעלה אנחה כבדה כאשה רפת כח…]

גאלדה: בשעה אחת וברגע אחד גמרנו שנינו את מלאכתנו, אתה פה בחדר, ואני שם בחדר המבשלים.

פייטיל: שמעי נא חיי נשמתי! לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים לכלות כחנו במלאכות נמבזות כאלה אשר לא הורגלנו בהן. הלא נבול נִבֹּל גם שנינו, אשר על כן עצתי אמונה: נקח לנו מבשלת אשר תהיה לעזר לנו, תשגיח על הילד, תאפה ותבשל, והָקֵל מעלינו ויכלנו עמד.

גאלדה: אם כה חפצך לא אהיה לךָ לשטן, אבל שית לבך והתבונן מאד אם נוכל להעמיס עלינו על כבד כזה, אם נקח לנו שפחה או כאשר תכנה “מבשלת” תגנוב את כל חֵילֵנו, גם תלךְ רכיל ותשחיר פנינו בדבות וכזבים, הלוא כן דרךְ השפחות, ומה גם המבשלות. הלוקח לו מבשלת כלוקח אדון לעצמו…

פייטיל: אבל רבה המלאכה בבית, ובלי שפחה או מבשלת לא נוכל עמד.

גאלדה: אולי טוב טוב כי נקח לנו משרת, ועל הליכות בית־המבשלות אשימה אנכי עין, לנקות את החדרים יוכל גם נער משרת. ומדוע רק מבשלת מצאה חן בעיניך?…

פייטיל: מה חפץ לךְ במשרת? אנכי אנכי מְשָׁרְתֵךְ, הן רק עליךְ יונתי תחוס עיני, ולכן אךְ מבשלת דרושה לחפצנו, אולם רואה אנכי כי קשה לךְ למצוא מבשלת כחפצךְ כי לא נסית באלה עד היום, וכל התחלות קשות, אבל אין עצה ואין תחבולה, העבודה רבה ולא לנו היא, ולכן חפשׂי ותמצאי מבשלת אשר תיטב בעיניךְ, הודות לה' משמרת כהונתי תתן לי שכר בריוח ולא בצמצום, וזה מקרוב הוסיף אדוני על משכורתי די שלּם גם לשלש מבשלות, ומדוע תשחיתי אַתְּ את יפעתךְ יונתי תמתי!? –.

גאלדה: טוב הדבר, אם זה אדיר חפצךְ, עמך אנכי בדעה אחת, אבל לא עד מהרה נמצא לנו מבשלת טובה, הנני לבקש את ציפה והיא תביא לי אשה כאַוָתִי, למען אשבע רצון.

פייטיל: הן כזאת הגדתי והשמעתי באזניךְ זה כשבוע ימים. אתּ תבטיחיני ועד מהרה תשכחי ועולם כמנהגו נוהג.

גאלדה: אל תצטער הרבה ואל ינע לבך. לפי דעתי אין רע אם יעברו עוד ימים אחדים טרם נמצא מבשלת לפי רצונךְ… (תשגיח מן החלון) “לו נשאנו את שם משיח צדקנו על שפתינו, בא גם הוא אלינו”. הנה ציפה באה ועמה עוד נפש חיה אולי היא מבשלת.

פייטיל: (גם הוא יביט מן החלון) מרחוק נראה שנוכל לצאת בה ידי חובת מבשלת, ואולי דרושה תהיה לחפץ זוגתי היקרה.

[יוצא]

 

תמונה שניה [ציפה].    🔗

ציפה: צפרא טבא לךְ גאלדינקה חמודתי! אמך שתחיה אמרה לי אתמול כי מבשלת דרושה לך, ועל כן הבאתי לךְ מבשלת אשר לפני מלכים תוכל להתיצב, ואם יזכנו ה' וישלח לנו משיח צדקנו תוכל להכין גם לו אֹכל ולא תבוש, שניה לה לא תמצא מקצה הארץ עד קָצֶהָ!…

גאלדה: ואיה היא? האוּכל לשים עליה עין?

ציפה: ברחוב תעמוד, אם חפצךְ אלכה ואביאנה כרגע.

גאלדה: חכי נא רגע אחד ושמעי לי: דעי לךְ, ציפה, כי אם היא כמבשלת בבית הורי, מוטב שלא תביאי אותה אל ביתי, התדעי את המבשלת ההיא? גולם היא, בהמה בצורת סוס, בול עץ, מנֻולת, מזוהמת, מעוררת געל נפש, כל אשר תקח בידה יפול על הארץ, וינפּץ וישבר לרסיסים, ועל כל מדרךְ כף רגלה יבֹאֶהָ פגע ומכשול, פה תקרע את שמלתה, ושם תכשל ותפול ארצה ותפצע את אפה או את קדקדה, אך בדבר אחד רב כחה, לרוץ אחרי הבחורים ולהתנות עמם אהבים, בזה אין על עפר משלה. אסון היא לאיש להחזיק בביתו פגע רע כזה!…

ציפה: כלל גדול וסוד כמוס אגלה לךְ בחשאי, גאלדה’נקה חמדתי! אם תחפצי לקחת לךְ מבשלת קחי בת עיר אחרת, אשר אין מכיר ומודע לה בעיר הזאת, ואז מכירים לה אין, ואז תשב בית ותשמור לעשות את אשר נטל עליה ולא לבה ילך להתנות אהבים עם הבחורים. כי אמנם מבשלת אשר פה נולדה וגדלה – אין כמוה לרוע! כמה צרוֹת ומכאובים מנּוּ לי מאת הסוררות האלה, כל הגבירות אשר נתתי להן מבשלות בנות העיר הזאת תדרוכנה אותי מנוחה וסביב שתו עלי בתלונותיהן ובצעקותיהן כי עכרתין. ונפשי יודעת מאד כי הצדק אתּן! כי אמנם אל יחשוב לי ה' זאת לחטאה – אין שוה להניח בנות סוררות כאלה בבית איש יהודי! הנה שפחה כזאת תעבוד כל היום בפרך וכאשר אך תמצא לה מרגוע רגעים אחדים, תמהר להתעדן ולעדות עדי, ותרוץ כמשוגעת בגני העיר, ואחרי כל בחור תתור, תיטיב פנים, תמשכם אחריה, ותשוב הביתה אחרי חצות לילה והיא יגעה ורפת כח… ולמחר תקום משנתה ותתהלך כחולמת…

גאלדה: וגם אלה הבאות מהערים הקרובות והרחוקות כלן נאלחו אין טובה אין גם אחת! כאשר תמלא בטנה ותאכל לשבע נפשה תלךְ אל השכנות לבלות שם העת בשיחה בטלה, וכל מזמותיה להִדָמוֹת לגבירתה, וגם שמה יקָרֵא עליה! אם תראה כי הגברת תקָּרא בשם צרפתי תתאו גם היא תאוה להתכנות בשם כזה, חלילה לה להקרא בשם “רחל” אךְ “ראללע” יהי שמה, “חנה” תהי “לאננא” “וגעליע” “ליעווגעניע” ועוד.

ציפה: אמת אמת, גאלדה’נקה חמדתי! כל דבריךְ צדקו יחד. וגם את כסף שכרן תפזרנה לדברי רוח כבנות העשירים. אולם הפעם מצאתי לךְ מבשלת כלבבךְ. ישרה היא מאין כמוה. אמנם כי אזניה כבדו מעט משמוע וגם אחד מעשרה קבין סכלות יש בה, גם יפת תאר איננה עד מאד, אבל תחת המגרעות האלה תצטין במעלות אחרות, היא תשמור את הבית באמונה, לא תגע ידה באשר לא לה, ובה תבטחי ולא תפחדי פחד פן יגרע מן הבית אף צרור דק, ומה חפץ לך בחכמה או ביפי? היא תמלא את כל עבודתה בכשרון וחריצות גם ישרת דרךְ היא, ובאלה הן תחפצי. אחת אמרתי! מבשלת כמוה לא תמצאי בכל הארץ!

גאלדה: אם כן הוא, לכי והביאי אותה הלום.

ציפה: (תפתח הדלת ותקרא): מנוחה’לע בואי הלום הביתה!

תמונה שלישית (מנוחה’לע).    🔗

[גבוהת הקומה ומלֵאֲתִי כח עלומים, ידיה חזקות ובריאות, לחייה מלאות, ועיניה שחורות, פניה ומצחה אדומים, שערותיה מרוחות בחמאה ובקצותן פתילי שני, רגליה יחפות ומזוהמות, את ראשה השפּילה לארץ].

גאלדה: מאין אתְּ יַלְדָתִי?

מנוחה’לע: מעיר קטנה.

גאלדה: ומה שם העיר ההיא?.

מנוחה’לע: שם העיר פילְדָאשְקאַטְצֶעמַאַנֶענְדָארף.

גאלדה: האם כבר עבדת בעיר ההיא או בערים אחרות?

מנוחה’לע: לא! אבי היה עד עתה בעל הבית הגון, אךְ זה לא כבר נשרף ביתנו לא עליכם ועל כן באתי הלום לבקש לי עבודה להחיות נפשי ואהי למבשלת.

גאלדה: ומדוע תלכי יחף?

מנוחה’לה: הלא אמרתי לךְ, גבירתי הנכבדה, כי בית אבי נשרף יחד עם מנעלי.

גאלדה: אשר אני אחזה לי תוכלי לישון חמשה לילות כסדרם על צדךְ האחד, ולא תחושי מאומה. וגם בעל החלומות לא ירגיזךְ ממנוחתךְ.

מנוחה’לע: ואולם תחת זה ידי רב לי לעבוד עבודה וכחי כחמשה אנשי צבא, בתנופת יד אחת אכלה כל עבודתי והכל על מקומו יבא בשלום.

גאלדה: עבודה רבה לא תהי לךְ בביתנו, וגם אנכי לא אבוא עמך בטרוניא ולא אעבוד בךְ חלילה בפרךְ. אולם אבחרה להגיד מראש לא בסתר את אשר אדרוש ממךְ למען לא תהיינה בינינו אחרי כן טענות ומענות. דעי לךְ כי עבודה מעטה אמנם תהיה לךְ עמי בבית. הנני לפרוט הכל מראש ואתּ שיתי לבך והאזיני ושמעי היטב, כי אךְ אחת אמרתי, ושתים לא אוסיף, ועל כן זכר תזכרי היטב את דברי פי עתה, חובתך הראשונה היא לקום בכל יום בשעה הששית בבקר, לא יאוחר, כדאמרי אינשי: “שעת הבקר בזהב הוֹקר”, “כי זהב היא מזלת ופז מנחלת”. אז תגשי אל המלאכה לעשות סדרים בחדר האֹכל, אחרי כן תנקי את המנעלים להיות להן ברק, וזאת לךְ לדעת את מזגו של בעלי וטבעו, כי אל כל המקום אשר ילךְ יעלה אבק על לבושו ולפעמים גם חמר ורפש, לכן עליךְ לנקות ולשפשף ולצחצח את בגדיו בבקר בבקר, וגם על בגדי תניחי ידך לנקותם. לחצי השעה השמינית תכיני לנו פת־שחרית. אנחנו לא נרבה התכונה, ערוךְ המיחם, בשל ביצים אחדות וקנֹה עגות לחם וחמאה – וזה כל סעודתנו! אחרי כן ימהר בעלי לרוץ אֹרח אל עבודתו בבית מסחרו, אז תעשי סדרים בחדר המטות וחצי שעה תקדישי לךְ לרחוץ פניךְ, ולעשות ראשךְ וללבוש בגדיךְ. שנאתי מבשלת אשר תתיפה ותעד עדיים, אבל חובתה להיות נקיה, לא תראה ולא תמצא עליה זוהמא וחלאה. סנר לבן תשאי תמיד, לבן כשלג, שמלה שלמה ונקיה, את שמלתךְ תכבסי אתְּ במו ידיךְ ואל תסמכי על ידי אחרים. כאשר תִכּוֹנִי ותתלבשי תצאי אל רחוב העיר לקנות ולהביא את כל הדרוש לנו, לארוחת הצהרים, אנחנו איננו זוללים וסובאים חלילה, לא נתהלךְ בגדולות ומנהג שלחננו כמנהג בעל־בתים פשוטים. ליום השבת נקנה לנו תרנגולת שמנה, דגים חיים, ויתר מאכלינו כבבתי כל ישראל, פעמים או שלש פעמים בחדש יבאו אלינו אורחים אשר נכין להם משתה. אז תגדל מעט התכונה, אז נכין אוזה או ברבוֹר ועוד מאכלי תאוה שנים שלשה. העצים והפחמים שמורים במרתף לא רחוק מחדר המבשלים ולא תכבד עליךְ להביאם. מים אין במעוננו, ולכן תשאבי יום יום מן הבאר אשר בחצרנו, ואולם הימים לא ימשכו והמים יובאו בצנורות אל ביתנו, הלחם ימכר ברחוב השני לא הרחק מזה.

ציפּה: בחיי ראשי, גאלדה’ינקע נשמתי, כי כל המלאכות אשר חשבתּ – כמוהן כאין! וכל מבשלת תַּעֲשֵׂן בחפץ כפיה בהיותה בעלת הבית ברשות עצמה.

גאלדה: אמת הדבר, אך מצער הן, אבל אהבתּי להגיד כל דבר מראש למען הסיר טענות ומריבות אחרי כן… ובכן, אכלה את דברי: את כל חדרי הבית תרחצי יום יום, ואת המדרגות – אחת בשבוע ואת הכתּנות והסדינים ויתר בגדי הבד – אחת בחדש. בכל ערב בטרם תעלי על ערש יצועךּ תנקי את חדר המבשלים, תדיחי את הקערות לטהרן, תשפשפי ותמרטי את הסכינים והמזלגות וידות־הדלתות ותנקי היטב את המסרקות ויתר הכלים אשר בבית. במשך היום תתפרי ותְתַקְנִי כל בגד בבגדי הבד, תשגיחי לבל יחסרו הכפתורים והלולאות בלבושינו, אךְ יתר מכל תשימי עין ולב על הילד, תנצרהו לבל תמעדנה חלילה רגליו ולבל תאנה לו חלילה כל תקלה. כללו של דבר: מבשלת עצלה תועבת נפשי היא! אחת בחדש הרשות בידךְ ללכת לשוח, ותקחי את הילד על זרועותיך, אךְ השמרי והזהרי עד מאד שתגרעי שיחה עם הבחורים, ואל תתודעי ליתר השפחות בחצר הזה. את השם “מנוחה’לע” שנאתי, “מבשלת” זה שמךְ וזה זכרך בפי. עוד דבר אחד מצער אגידה לךְ: אל תבואי בדברים עם בעלי, היי כאלם לא יפתח פיו, אל תתבונני אליו, ואל תקחיהו בעפעפיךְ, היי כעור לא יראה אור.

ציפה: חרשת כבר הנךְ, הודות לה'. ואם גם גדמית ועורת תהיי אין רע.

מנוחה’לע: בטח לבי כי תשבעי ממני רצון, גברתי הנכבדה, ולא תקפחי את שכרי.

גאלדה: על דבר שכרךְ נקח אמרים לעת אחרת, שבועים ימים תעבדי עמי עבודת מסה ומבחן, למען אראה מה כחךְ ומה גבורתך, ואז נדע חין ערכךְ ונקציב לךְ שכר טוב כפי פעולותיךְ. הטוב הדבר בעיניךְ? אך לא – אין אונס אותך להשאר פה והרשות בידך ללכת אל כל המקום אשר ישאךְ הרוח ואנחנו נמצא לנו מבשלת אחרת, בסחורות כאלה אין מחסור! כה לא יחסר לנו כל טוב סלה.

ציפה: הגידי “הן”, ואם בבית הזה תשארי לא תדעי מחסור ותתענגי על רב טוב. הפשטידא (קוגעל בלע"ז) אשר תאפי ליום השבת תספוק לךְ לאכלה עד יום השלישי בשבוע.

מנוחה’לע: אם אתּ תצויני להשאר פה הנני נשארת ואל בינתך אשען.

גאלדה: ובכן מצאתי לי “המבשלת הראשונה”, עתה לכי לךְ אל בית המבשלים והכיני את ארוחת הצהרים, הסיר כבר מוצגת על האח, עוד מעט ויבא בעלי.

מנוחה’לע: עד מהרה תרוץ מלאכתי. (יוצאת)

תמונה רביעית (פייטיל).    🔗

פייטיל: את מי תראינה עיני, את ציפה, ומה מעשךְ בביתנו?

ציפה: האם לא תדע אדוני מה מעשה ציפה? הנה זה היום תחלת מעשי כי הבאתי לך מבשלת אשר תשביעך רצון… כה יעזרני אֵל למושעות בכל אשר אפנה! אחת היא ואין דומה לה.

פייטיל: ידעתיךְ ציפה, כי כל עסקךְ רק באל למושעות ובמבשלות ואמהות, נזכה נא ונחיה ונראה היאמנו דבריךְ כי אחת היא המבשלת הזאת ואין כמוה לטוב. האמת אגיד כי אנכי לא אדקדק הרבה. ומה לי זאת, מה לי אחרת, אךְ אם זוגתי תשבע ממנה רצון אז שכרךְ הרבה מעמי.

ציפה: כל הון ביתךְ לא יספיק לשלם להמבשלת כערכה…

גאלדה: רב דברים אךְ למחסור, לכי לביתךְ, ואת שכר סרסרותךְ תשיגי כיום מחר אם ירצה השם.

ציפה: בטוחה אני כי תגמלוני ביד רחבה. (יוצאת)

תמונה חמישית (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: הנני עוֹרכת השלחן, הארוחה הוכנה.

גאלדה: השמתּ שומים בצלי?

מנוחה’לע: וכי אפשר לאכול צלי בלי שומים, או דגים בלי פלפלין? חרפה שברה לבי לספר באזני גברתי כאשר שמעתי מפי רעותי שישבה בווארשא, מעשי הני טפשאי בני ווארשא, המה יבשלו דגים בנפת, בשר בנפת – וחלות לחם בנפת. גם בדגים מלוחים ישימו נפת, ולכן כל מאכליהם לא טעם להם ולא ריח! לנזיד אשר ישימו בו פול הלבן בשל מבושל בפרורי עיסה יקראו שם “מרק”. אל יוכיחני אלי על חטאת שׂפתי, תזהם נפש האיסטניס לטעום מאכלים כאלה. אתּ תראי גברתי מעשי ידי להתפאר, הנני מביאה את הצלי אשר צליתי. (יוצאת)

פייטל: ומה דעתךְ גאלדה? מדבריה נכּר כי יודעת היא פרק בהלכות בשול. ואדמה כי תשבע רצון ממנה. ומה יעלוז לבי כי הפעם נפטרת מלכת בכל רגע אל חדר המבשלים לטנף ידיךְ בפיח הסירות והיעים.

גאלדה: דרך אנשים לךְ, כמוךְ כיתר הגברים. כי את כלכם חנן ה' באהבה לחדשות חליפות בכל שעה, ומדוע לא ישרו בעיניךְ המאכלים אשר הכינותי אנכי? היאמין לבי כי רק לטובתי נשאת נפשך ורק למען הסיר מסבל שכמי, וכפי מסיר תעבורנה, לקחת לךְ מבשלת?

פייטיל: הכי לבךְ יסיתךְ בשפק כי לא מאהבתי לךְ עשיתי זאת? כמדומה לי כי כבר נוכחתּ למדי כי עזה אהבתי לךְ מאהבת כל יתר הגברים לנשיהם, וכל חיי תלויים רק בךְ, ובלעדיךְ חיי אינם חיים.

גאלדה: כדברים האלה יאמר כל איש לאשתו לעשות לה חנף ואת הנעשה בסתר לבם מי יודע!

(תשיר):

אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ יֶאֱהַב כָּל בַּעַל,

וְאַהֲבָתוֹ לְאִשָּׁה חִישׁ עוֹבֶרֶת;

אִם חֶרְמֵשׁ הַמָּוֶת עָלֶיהָ יַעַל,

יְמַהֵר יָחִישׁ לְבַקֵּשׁ לוֹ אַחֶרֶת.

בְּעוֹד הִיא רַעֲנָנָּה בְּעוֹדָהּ יָפָה,

יֵט לָהּ אַהֲבָה כִּי תַרְוֵהוּ נַחַת.

תִּזְקַן אוֹ תֶחֱלַשׁ הָאַהֲבָה חָלָפָה!

זֶה גוֹרָלֵךְ אִשָּׁה סֹעֲרָה נִדַּחַת.

הָהּ חֲנֵפִים, מַחֲלִיקֵי שְׂפָתַיִם!

בְּלִבְּכֶם תֹּהוּ אֵין רֶגֶשׁ אֵין רוּחַ.

תְּבַקְשׁוּ אַךְ תַּעֲנוּג חֶמְדוֹת הַחַיִים,

וְהָאִשָּׁה אֻמְלָלָה עַד יוֹמָהּ יָפוּחַ!!

תמונה ששית (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: מי זה שר בשירים בעוד קבתו ריקה?

פייטיל: לו הבאת הארוחה כי אז לא שרה.

גאלדה: (בחרי אף) ואתה תרבה שיחה עם המנולת הזאת (אל המבשלת) צאי מזה אל מקומךְ בבית המבשלת מנולת! (מנוחה’לע יוצאת)

פייטיל: מדוע תקראי לה “מנולת” מה עול עשתה לךְ?

גאלדה: אם לא טוב הזם הזה בעיניךָ קרא לה “יונה תמה” או “מנוחה’לע היפה”! ואני אומר לךְ מנולת היא ולכן השם הזה נאה לה. אבל מדוע תתמהמה שם (תקרא בקול:) מבשלת מנולת! אַיֵךְ?

תמונה שביעית (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: הקראת לי, גברתי?

גאלדה: עוד תרבי שאלה, הלא שמעת כי קראתי לךְ, הביאי את הצלי.

מנוחה’לע: הנני מביאה כרגע! (יוצאת בחפזון)

פייטיל: מדוע תתני עליה בקולךְ? הלא תוכלי להגיד לה דבריךְ אלה בנחת.

גאלדה: האם כֹה נכמרו רחמיך עליה, עד כי תירא פן יקראנה חלילה אסון בשמעה קול דברי ומרוב פחדה… ובכלל, מה לךָ ולה? הנני צועקת עליה, כי כן חפצי, למען תדע כי גברת הבית אנכי והרשות בידי לצעוק כאות נפשי ואין מי מוחה בידי, ולא לי לתת דין וחשבון לא לפניך ולא לפניה.

פייטיל: אם תחפצי לצעוק כל היום הרשות בידך, אנכי לא אדרוש ממךְ דין וחשבון, הרימי במרום קולךְ כאות נפשך, אךְ ראי לבל ישחקו עליךְ שכנינו.

גאלדה: ראה לבל תהי אתה לשחוק, ובטוחה אני כי אנכי לא אהיה לשחוק.

תמונה שמינית    🔗

(מנוחה’לע תביא את הצלי ותצא. גאלדה ופייטיל יאכלו).

גאלדה: מבשלת סרוחה נבלה, איךְ?

תמונה תשיעית (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: מה חפצךְ, גברתי?

גאלדה: חפצי להפטר ממךְ, מדוע הרבּית את השומים בצלי? פגול הוא לא אוּכל לאכלו, קחיהו והביאי את המרק.

פייטיל: חכי עוד רגע, הנני מתאוה לאכול עוד מן הצלי כי ינעם לחכי.

גאלדה: מה תעמדי בול־עץ? הלא צויתיךְ לבער את הצלי מן השלחן ולצאת מזה גולם אין רוח!

(מנוחה’לע תקח את הצלי ותצא).

פייטיל: בשמות של חבה וכבוד תקראי לה… לדעתי גם עליךְ לא תשיתי כבוד בבחרךְ דרךְ ריבות עם המבשלת.

גאלדה: אן חכמתך ואיה שכלתנוךְ? כמעט רגע ראתה המבשלת כי תמרה את פי ותצא לריב עמי.

פייטיל: ואני אגיד ואחזור ואגיד לךְ כי לא נאוה לך לצעוק, יהיו דבריך בנחת נשמעים וגם אז תשמע המבשלת לעשות פקודתך, ומה חטאתה? אם הפעם הגדישה הסאה ותקדיח התבשיל ברב שומים, תיטיב דרכה בפעם השנית, לא תולד מבשלת פעם אחת!

גאלדה: אחוז דרכךְ לתת לה הצדק והיה לךְ הדבר הזה לכבוד… ובכל לבי אבקש ממך שבל תכניס ראשךְ בדברים שביני ובין המבשלת. (תצעק) מבשלת, גולם, בול־עץ, בהמה, אַיֵךְ?

תמונה עשירית (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: מה חפצךְ, גברתי?

גאלדה: חפצי כי תלכי לעזאזל, הביאי את המרק, אבל הרחיבי צעדיך ואל תתנהלי לאט כחמור עצל, טוב לשלוח אותך לקרוא את מלאךְ־המות, ואז בטוח אני כי בוא יבא לאחר מאה ועשרים שנה (מנוחה’לע תחפץ ללכת), עִמְדִי, חכּי! הנה לך לחם, בשר, גם כוס יין, לכי לךְ, עקרת הבית. הרימי פעמייךְ […]ת נדיב! מהרי הביא את המרק.

מנוחה’לע: הנני ממהרה. הנני מביאה, (יוצאה).

פייטיל: האם לא לחרפה יחשב לךְ כי תשקל את הלחם והבשר אשר תתני לה, וגם על היי"ש תדקדקי עמה על כל טפה וטפה?

גאלדה: כה תעשינה כל הגבירות ממרום העם, לא כמעשה הנשים אשר בסתר המדרגה, אשר אין מנעול ובריח לכל אשר בבית וכל הבא ימלא את נפשו, הבנים יאכלו בכל עת ובכל שעה שירוצו והמבשלת תלמד אל דרכם ותזל ותבלע, כשאול לא תדע שבעה, בביתי לא יהיה כדבר הזה, היא תאכל רק את אשר אתן אנכי על פיה.

פפטיל: לא נאוה לנו לשים לב לדבר מצער כזה.

גאלדה: אם קטן הדבר בעיניךְ, גדול הוא בעיני, וכן חפצי ואעשהו. (קול רעש ישמע מחדר המבשלים, גאלדה תרוץ שמה לדעת שורש הדבר).

פייטיל: היא תחשוב כי המבשלת תט שכמה לסבול את עלה כמוני! לבי ינּבא לי כי לא יארכו ימי שבת המבשלת בביתי… מה רב אסון האיש אשר יפול במצודת אשה אשר תחפץ להיות לו לראש, להשתרר ולמשול בו! הנה כי כן נלכדתי כתוא מכמר, טבעתי בבור עמוק אשר דמיתי כי מלא הוא חלב ודבש, אבל החלב והדבש אזלו מהר והבור נשאר ריק… הושיעני אדון כל הארץ, שימה קץ לצרותי. פקח נא עיניה לראות נכחות. לב טהור ברא לה אלהים לבל תמרר עוד את חיי… הס הנני שומע קול צעדיה… הנה היא הולכת…

תמונה העשתי עשרה (גאלדה).    🔗

גאלדה: עוד כל ימי השמים והארץ לא נראה ולא נמצא גולם חסר תבונה כמוה! אךְ צעד אחד צעדה ותפל לארץ ותשבר טס כוס זכוכית אשר זה מקרוב קניתי ושלמתי בעדם דמים יקרים.

פייטיל: אךְ מקרה הוא, האדם אךְ בשר הוא ולא רוח ולא מלאךְ ולא שרף…

גאלדה: בביתי לא אחפץ כי תהיה כזאת, את הנזק שהזיקה הנבלה הזאת אנכה מכסף שכרה למען תשית עינה על דרכיה בימים הבאים…

פייטיל: לא בצדיה עשתה זאת, ואין שוה לנו להקים שאון על דבר קטן ומצער כזה.

גאלדה: אם לא בצדיה עשתה זאת, עוד יגדל עונה, כי יום יום תוכל לשבור ולהשחית לא בצדיה.

פייטיל: קץ לדברי רוח! אולי תדעי איה מקום סַנְדָלַי, עיף אנכי מאד.

גאלדה: (תקרא בקול) מבשלת! הביאי לאדונךְ את סנדליו.

פייטיל: אין שוה לקרוא למבשלת על דבר כזה (יתבונן סביב) הנה הם פה בפנה לא הרחק ממקום מושבך. (ירכין עצמו ויקחם)

גאלדה: חיה אני כי כל השומע ישחק ילעג לךְ, לאיזה מטרה לקחנו לנו מבשלת? האם יש לה עבודת מאומה בבית המבשלים? ואם אין כח בה להגיש לך הסנדלים?

פייטיל: אנא יקרתי. הניחי לי, הנני חפץ לנוח מעט.

גאלדה: רואה אנכי כי אתה לה לצור מעוז…

פייטיל: תתעי מאד, יפתי, לי אין כל חפץ בה, עשי לה כאות נפשךְ.

גאלדה: אם כן הוא אגרשנה עוד היום מביתי, יקחנה אֹפל…

פייטיל: אבל ברוגז רחם תזכרי. הלא בת־עוני היא, ומדוע נגרשנה על לא דבר?

גאלדה: הוא הדבר אשר אמרתי, יען כי לבךְ מלא רחמים לה, על כן לא תראה ולא תמצא בביתי, תלךּ לה לעזאזל, לא אחזיק בביתי כלי סרוח כזו, (תצעק): מבשלת, עפוש, חלי־רע! איךְ?

תמונה השתים עשרה (מנוחה’לע).    🔗

מנוחה’לע: מה חפצך, גברתי?

גאלדה: חפצי כי יקחךְ אֹפל וצלמות. שימי בצרור את בלואי הסחבות אשר לךְ ולכי אל אשר ישאךְ רוחךְ, כי אין מקום לשבת בביתי! אין חפץ לי במבשלת אשר אזניה כבדות ורגליה כמו לנחשתים הוגשו. בבשר תשימי שומים להשחיתו, ובעל־הבית ימלא רחמים עליךְ. כל זאת שנאתי מאסתי. הנה לךְ פה חצי שקל כסף על הכינךְ לנו היום את הארוחה אשר היתה אךְ למלא בטנךְ, ואנחנו לא טעמנו ממנה ואתּ צאי כרגע!

מנוחה’לע: גם על כלב ירחמו. ולי אין רחמים וחנינה! צדקה חברתי – אשר גם חלקה נפל בנעימים להיות נדה ונעה בבתי המבשלים – ובמר רוחה אמרה:

קִלְלַת אֱלֹהִים רוֹבֶצֶת עַל הַמְבַשֶּׁלֶת,

אִם מָשְׁחָת מַרְאֶהָ שְׁחוֹרָה מְנֻוֶלֶת,

יִשְׂנָאֶהָ אֲדוֹנָהּ חֲמָתוֹ כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת,

וְאִם יָפָה הִיא, בְּרִיאָה וְצוֹהֶלֶת.

תַּרְאֶה לָהּ גְּבִרְתָּהּ הַמְּזוּזָה וְהַדֶּלֶת!

(היריעה נופלת)

 

מחזה שני    🔗

התמונה השלש עשרה.    🔗

[לילה. גאלדה יושבת בחדרה. ופייטיל בא].

פייטיל: שלום וכל טוב סלה לךְ רעיתי חמדתי, ערבא טבא לךְ חיי נשמתי. העוד לא הלכת לישון?

גאלדה: הלא עיניךָ הרואות, ולמה זה תשאל? אבל הגידה לי איפה אחרתּ שבת עד כה?

פייטיל: נקרא נקראתי לחברת “גמילות חסדים”, החברים עודם יושבים שמה ומיטיבים את לבם. אך לא לבי הלך אחריהם, כי נמשךְ אליךְ יונתי. האח! מה יפית ומה נעמת עתה במצנפתךְ (נאכט הויבע) ובהוד תלבשתךְ בלילה הזה. אין כמוךְ בכל הנשים ליפי יונתי תמתי.

גאלדה: השמת לבךָ אל הנפת אשר באה בה המארה והמגערת? אין זאת כי המבשלת גנבה ותשם בכליה.

פייטיל: (העביר ידיו על חלקת צוארה) מה יפו פניך עתה חמדת לבבי הגידי נא לי האם דרךְ הנשים עתה לקרוע באבקת־שהם את עיניהן?

גאלדה: לא יאמן כי יספּר! ביום אחד היתה לברות ליטרא שלמה נפת!

פייטיל: שמעי ואספרה באזניךְ את כל הנעשה שמה בבית ועד החברה. הבית היה מלא אורה ושמחה, אבל גם דברי ריבות לא חסרו.

גאלדה: קצרה בינתי להבין איךְ מצאה ידה לגנוב את הנפת, הן לא משתי מן הבית ועיני שמתי על כל דרכיה…

פייטיל: “מבשלת נפת” “נפת מבשלת”, המבלעדי שתי המלות אין לךְ בעולמךְ כלום?

גאלדה: ומה תחפץ אתה כי אשתעה עמךְ על אֹדות בני החברה השכורים!

פייטיל: לכּל זמן ועת לכל חפץ… הלילה נתּנה לאדם למנוחה ולא לתנות על אבדת פרורי נפת והבל נדף.

גאלדה: זה היום תחלת מעשיה לגנוב נפת ומחר תלךְ מחיל אל חיל. עד כי תציגנו ככלי ריק, אבל מה אֹמר ומה אדבר! לעיניך זרים אוכלים עמלנו, ואתה מחשה… יגנבו דים ולא תחוש, ואם גם אוֹתי ישאו מן הבית לא ירע בעיניך… האין זאת בעלי פייטיל?

פייטיל: אבטח ולא אפחד כי איש לא יגע בךְ חלילה. יען כי אנכי רק אנכי אמצא בךְ אשרי והצלחתי, ולא אדם מן השוּק ימצא בך דבר חפץ.

גאלדה: אבטיחךָ כי מיום מחר אחל לספור ולמנות פרורי הנפת לדעת כמה חתיכות תגנוב.

פייטיל: עשי מה שלבךְ חפץ, רק תני לי מרגוע.

גאלדה: ידעתי כי רע עליך המעשה באמרי כי המבשלת גונבת עמלנו, זוֹללת, נבלה, טמאה, ההיטב יחרה לךְ הדבר? הלא כן?.

פייטיל: עוד הפעם תחלי לשלוח בי חצי לשוֹנךְ. איעצךְ, שימי ידךְ למו פיךְ.

גאלדה: או אולי השקר אתי? האינך מסתכל בה ותבחנה בעפעפיךָ יותר מדי?

פייטיל: ומה תעלילי עלי עוד

גאלדה: היא נשאה חן בעיניךְ, נערה יפה היא, הלא?

פייטיל: אנא רחמיני, חמדתי, חדלי לך לשפוך דמי כמים על לא דבר.

גאלדה: ואני אחלה פניך כי תחדל מלכת בדרך הזו, לעטות עלי ועליך חרפה, אין דבר נעלם ממני וחטאתךְ נגדי… ידעתי את מריך…

פייטיל: ומה חטאתי השמיעיני!

גאלדה: זה לא כביר ראתך ציפה במו עיניה כי הרבית שיחה עם המבשלת.

פייטיל: ולציפה תאמיני לתת דפי באישךְ

גאלדה: ובכן אך שקר ענתה בךְ האם לא לקחת דברים עם המבשלת?

פייטיל: צויתי עליה כי תביא לי מן החנות גלמי קטרת, וכי גם דבר כזה לעון גדול יחשב לי?

גאלדה: אבל איך השפלת את עצמךְ לדבר עמה ברחוב בפני קהל רב, הה! אנה אוליך חרפתי!

פייטיל: בבקשה ממךְ: תני אותי לישון! (יכבה את הנר, שנה נופלת עליו, ואחרי רגעים אחדים ישמיע קול נחרו…)

גאלדה: (תצעק בקול שריקות): הה, אוי, אבוי, הוי!!

פייטיל: (יתעורר משנתו) מה לךְ, גאלדה חמדתי מה היה לךְ פתאום החולית חלילה?

גאלדה: אללי לי, מראשית כזאת ידעתי!

פייטיל: הה אלי! מה ידעת יונתי, ומה נהיתה חכי כמעט רגע, הנני קם ממשכבי, איה הנר הגידי לי חמדתי מה נהיתה האם ראשׁךְ יכאב (יניח ידו על מצחה).

גאלדה: אל תגע בי ידךָ! אוי לנפשי!! אללי לי!!!

פייטיל: לא אגע בךְ, אבל הגידי מה לךְ, הלא בעלך אנכי וממני תסתירי מכאוביךְ? הלא תדעיני יונתי כי אם תלךְ במו אש אתך אני, ובמים – לא אעזבךְ. הגידי אל תכחדי דבר!

גאלדה: החרפה והבוז יורידוני שאולה, לא אוכל נשוא, אללי לי!

פייטיל: איזה חרפה? ואיזה בוז? האחזתךְ הקדחת ובחמךְ תדברי? הנני קם מהר, ארוצה לקרוא לרופא, אוי לי!

גאלדה: למחלה כזאת אין רופא ואין תרופה ומזור.

פייטיל: אולי חלום רע הבהילךְ?

גאלדה: בעל החלום יבא רק אליךָ ולא אלי, אוי לאותה בושה אוי לאותה חרפה!

פייטיל: שימי קץ לצעקותיךְ, אל תעניני בחידות, לא אוכל כלכל עוד. אנוסה אברח מזה, כבר כשל כח סֻבלי. אמלטה נא אל כל המקום אשר תשאוני רגלי…

גאלדה: ומה אני דורשת מעמך? אך להיות בעל לאשתך ואב נאמן לבנךָ, ולא לחלום חלומות הבל אשר יעטו עליךָ חרפה. לפני רגענים אחדים דובבו שפתיךָ על משכבךָ את שם המבשלת. עיני חשכו בשמעי זאת. אנה אוליךְ את חרפתי לולא הגית בנבלה הזאת ביום, לא באה אליךָ בחלום לילה.

פייטיל: (ירוץ אל דלת חדר המבשלים וידפוק בשתי ידיו בכח ויקרא בקול מוזר): מנוחה’לע, מבשלת מנוחה’לע, מהרי התעוררי כרגע, קומי, לא אוכל כלכל עוד!

מנוחה’לע: (תבוא בבהלה החדרה). ה' הוא האלהים! מה נהיתה הפרצה שרפה או גנבים שודדים נפלו עלינו?

פייטיל: מהרי עזבי את הבית, לא תוכל להשאר פה עוד גם רגע אחד.

מנוחה’לע: מה תאמר אדוני רב חסד! לעזוב את הבית עתה בחצות לילה מדוע ולמה מה עול עשיתי ומה פשעתי?

פייטיל: הא לךְ שקל כסף, הא לךְ שני שקלים. אךְ חוסי עלי וברחי לךְ עד מהרה מזה. צאי מביתי כי אין עצה ואין תחבולה אחרת, באו מים עד נפש!

מנוחה’לע: אדוני הרחמן! הניחה לי למצער להשאר פה עד אשמורת הבקר, אנה אמצא מקום עתה בליל חשך?

פייטיל: לא אוּכל, לא אוכל! לכי מפה ואל תרבי שאלה. ליני ברחוב, בחצר. בבית־השוער, אך בביתי לא תמצאי עוד מקום. אשתי תחשדני… מנוחה תדריכני… ובשמים עדי כי לא נשאת חן בעיני, לא הרהרתי אדותיך אף הרהור כל שהוא, אבל היא באחת, היא לא תחדל לדכא לבבי ולמררני ולא אוכל נשוא עוד.

מנוחה’לע: אם כן הוא – הנני הולכת מזה. לא אחפץ כי בגללי יקומו דברי ריבות בביתכם. כל היום רבה עבודתך וחלילה לי להשבית מנוחתך גם בלילה.

גאלדה: לא! לא תלכי מזה בטרם אנער את כל כליך לראות כמה חתיכות נפת שמת במו.

פייטיל: לכי לכי מנוחה’לה, אולי ישקוט הרעש מעט ולא ירתיח כסיר את הבית.

גאלדה: והכוס והטס אשר שברה?

פייטיל: מוחל במחילה גמורה, לא אפקוד ולא אזכור, לכי כרגע.

גאלדה: טוב אתה ומטיב למבשלות, זאת תהי לי הראשונה וגם האחרונה, ואגידה לבני ולבני בני להשמר מפגעים רעים כאלה.

פייטיל: (פתח את הדלת והמבשלת יצאה) זאת תהיה לך כפרה על כל עונותיך.

גאלדה: היא גנבה והכינה נפת לעצמה לשלש שנים ושמונה ימים, ברוך שפטרני!

פייטיל: הברכה ראויה לי לברם, עתה ידעו כלם כי “אשת קנאות” את!. –

תם