רקע
יעל ישראל
איחרסי!

שנים רבות אני כותבת על אבי ברשימותיי, בסיפוריי ובספריי, ובכל זאת אינני מצליחה לחבר את כל הצדדים שבדמותו. באחד מספריי אני מתארת אותו כפטריארך מזרחי נוקשה, שמשליט את רצונו על אשתו ובנותיו. בספר אחר, הרומן “רואות מכאן את כל העולם”, אני מתארת אותו כגבר רך ועדין־נפש, שעושה את עבודות הבית במקום אשתו, ומגדל את ילדיו כגדל תרנגולת את אפרוחיה. בעוד ספר שלי, הרומן “אני ואימא בבית המשוגעות”, הוא מתואר כגבר נהנתן, זורבה שכזה, חסר דאגות ונטול אחריות.

ועדיין אינני יודעת לחבר בין כל הצדדים שלו, שהיו דבר והיפוכו, וגם אינני יכולה להימנע מן המחשבה כיצד קורה שאישיות אינטגרטיבית היא בעלת כל כך הרבה פנים מנוגדים. ישנם קוראים שאומרים לי: “אבא שלך היה עריץ של ממש, אם השליט את דעתו על המשפחה ודיכא את אימא שלך.” וקוראים אחרים, שקראו משהו אחר משלי, אומרים: “איזה אבא מתוק היה לך, מתחשב, מטפל, ממש אימא־אווזה.”

אבי היה גבר מזרחי לכל דבר, אבל עם מיני סתירות משונות שלא התיישבו עם היותו פטריארך מזרחי, ולא אחת, ממש סתרו זו את זו. אני מאמינה שתולדתן בביוגרפיה יוצאת הדופן שלו.

אבי היה בן למשפחה פרסית שעלתה ארצה בסוף המאה ה-19 משירז לפלשתינה, על גבי חמורים. הוא נולד בראשית המאה ה-20 בשכונת מחנה־יהודה בירושלים, להורים דתיים מאוד: אב נגר עני ואם עקרת־בית. עד גיל 11 הוא היה בן יחיד, נהנה מצד אחד מפינוק־יתר ומגוננות מצד אימו, ומצד שני, חזה באביו מתעמר באימו, מכה אותה, משפיל אותה.

כאשר אביו של אבי נפטר מצהבת, אבי היה בן 13. היו לו שני אחים קטנים – אח בן שנתיים ואחות בת שנה – והוא הפך לאב המשפחה, המפרנס, תחליף בעל לאימו, תחליף אב לאחיו ולאחותו. הוא עזב את בית הספר, יצא לעבוד בשוק של מחנה־יהודה והביא פרנסה הביתה. בבית היה מטפל באחיו ואף מבשל, כי אימו הייתה חולנית ודיכאונית. למזלו, הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח, וכבר בראשית שנות העשרים לחייו היה בעל חנות גלנטריה קטנה במרכז המסחרי בירושלים, שברבות השנים התפתחה בתל אביב לחנות תכשיטים מצליחה ורווחית.

זו הייתה הביוגרפיה שלו בילדותו: מצד אחד אב שהשליט טרור על אשתו, ומצד שני אם אוהבת ומגוננת. מצד אחד, ילדות עוטפת כילד יחיד ומפונק, ומצד שני, מעין נפילה מיידית לנעליו של מפרנס ובעל משפחה בגיל פעוט: גיל בר־מצווה. אולי זה מה שיצר את “פיצול האישיות” המוזר שלו: בעל־בעמיו מצד אחד, ואדם עניו, צנוע, רגיש ומתחשב מצד שני. ועכשיו לכי תחברי את הצדדים ההפוכים האלה לדמות שלמה אחת!

אבי ז"ל היה אהבת חיי. שנים רבות עברו מאז מותו בגיל 80, מסרטן, ואני מתגעגעת אליו לעתים קרובות. לא אגזים אם אומר שהוא היה האם האמיתית שלי – הרכה, האוהבת, המנחמת, החמה, המגוננת – משום שמאימי לא זכיתי לאהבה ולתשומת לב. אמי הייתה חולנית, פיזית ונפשית, סבלה מתחלואי־נשים, והקדישה את עצמה ליחסי סימביוזה חולניים עם אחותי הבכורה, חולת הסכיזופרניה. וכך, אנו, שאר ילדיה, שלושה במספר, ובעיקר אני, בת־הזקונים, גדלנו לצידה כפרחי־קיר.

איזה מזל שאבי היה שם. ידעתי שהוא יחבק אותי וינחם אותי אם מישהו יעליב אותי או יירע לי. ידעתי שחיקו הוא הכי בטוח בעולם, ושידיו החמות תמיד יגנו עליי. היום אני יודעת שאם אני שווה משהו, זה רק בזכותו. אני חבה לו את העובדה שמבית מצולק ומטורף כמו ביתנו, יצאתי “נורמלית”, יצרנית, יצירתית, ולא “זרוקה” באיזה תחנה מרכזית עם מזרק בווריד.

ומצד שני, האבא הזה, שלקח על עצמו את מירב מתפקידיה של אימי – גידל אותנו, טיפל בנו, בישל לנו מטעמים, תמך בנו, אסר על אימי להכות אותנו – מצד שני, האבא הזה אסר על אימי לעבוד בחוץ, השליט את דעתו הבלעדית בעניינים החשובים בבית, החל באיזה רהיטים ומכשירי חשמל נקנה, לאילו חופשות נצא, וכלה בסוגיות מכריעות כמו מה ייעשה באחותי נכת־הנפש. רק הוא קבע מה יעלה בגורלה כאשר החליט שהיא תישאר בבית, זאת למרות שכולנו סבלנו ממנה מאוד וביקשנו ממנו, ממש התחננו, שיעביר אותה למוסד, כאשר מחלתה התפרצה בגיל ההתבגרות.

כלפי חוץ, הוא עשה רושם של גבר שמציית לאשתו, שכר לה עוזרת־בית, עזר לה ככל יכולתו, שמע בכניעות את טרוניותיה האינסופיות על כאביה הפיזיים והנפשיים, אבל למעשה, רצון־הברזל שלו הוא שהשליט הכול בבית. לאימי לא הייתה יד בהחלטות הרציניות, כאילו נשארה מין ילדה קטנה, שגם אותה הוא מגדל.

ייתכן שאימי נקלעה לנישואים האלה בגלל שגם היא הייתה בת לאב פטריארכלי מזרחי: טורקי בעל־גוף שהשליט בבית את חיתתו. ייתכן שהיא בחרה באבי משום שהזכיר לה את אביה, ומשום שהתייחס אליה כאל ילדה קטנה שצריך להנחותה ולטפל בה. עוד בביתם באיסטנבול, כילדה קטנה, ראתה אימי את אימה כאישה קטנה וכנועה, ואת אביה כראש החמולה, וכך זה המשיך גם כשהם עלו לפלשתינה־א"י. לא פלא שהיא בחרה בבן־זוג שיתנהג אליה כפי שאביה התנהג עם אימה. ואולי בשל תסכוליה, אולי משום שלא יכלה לצאת לעבוד, משום שהרגישה כלואה – לא הייתה טובה אלינו.

אני גדלתי בתחושה שאימי היא “הרעה” ואבי הוא “הטוב”. היא הייתה צועקת עלינו, פורקת עלינו את תסכוליה, פעם־פעמיים אפילו סטרה לי ולאחותי האמצעית, ואילו אבי תמיד ריחם עלינו. הוא אסר על אימי להכות אותנו, ואיים שיתגרש ממנם אם תעשה כן.

אבל מתוך האבא הרחמן הזה הגיח אחת לחצי שנה אבא אחר: כועס, חמום־מוח, שברגע של כעס נוראי היה מרעים בקולו, עד שכל השכונה שמעה. פתאום, ברגעי הזעם הנדירים האלה, שהגיעו פעם־פעמיים בשנה, נבע מתוכו הפטריארך המזרחי האימתני, שעל פיו יישק דבר. הוא יקבע, ושכולם ישתקו. “איחרַסי!” היה צועק בערבית שלמד בילדותו מהערבים בירושלים, “תשתקי!”

כאשר כעס והשתולל כך, זה היה תמיד רק על אחותי הבכורה, נכת־הנפש, שהוציאה את כולנו מדעתנו. לכאורה, כעסו היה מוצדק. אחותי באמת עצבנה נורא. אבל אני כל כך פחדתי מהמפלצת המבהילה שבקעה ממנו באותם רגעים נדירים. האם הוא עלול להרעים כך בקולו גם עליי?

מובן שזה לא קרה עולם, אבל חשש קל מפני התפרצותו הנדירה, תמיד קינן בתוכי על אש קטנה. אם האבא הטוב שלי מסוגל להרעים בקולו וכמעט לשבור איזה כיסא, מי מבטיח לי שהוא לא ירביץ לנו, חלילה? גם זה לא קרה אף פעם.

בעצם, אבי אפילו לא הרים עלינו – שאר ילדיו ואשתו – את קולו לעולם. אבל החרדה מפני גבר חזק ובעל קול רועם ומפחיד נשארה עמוק בפנים, כמין אופציה נוראה שעלולה להתגשם אם אהיה רעה כמו אחותי “המשוגעת”. זה היה כאילו שברגעים אלה הגיחה מתוך האב הרחמן והרך מעין מפלצת.

וכך מתפצל אבי בתוכי ובכתביי לשני האבות האלה: הפטריארך המזרחי המפחיד ומדכא הנשים, שלא נתן לאימי לצאת לעבודה והחליט הכול בבית, ומצד שני, הגבר העדין, התומך, הכמעט פמיניסטי, שגידל אותי לעמוד על דעתי, להיות אסרטיבית, ונתן לי להרגיש שהכול מגיע לי, שזה שאני אישה לא מפחית מערכי בשום פנים ואופן, נהפוך הוא, הרי “בת מלך” אני.

לצד שני “האבות האלה”, היה עוד אבא אחד, יותר קטן: הגבר הנהנתן שבשנות רווקותו התהולל בקזינו של ביירות ובמועדונים של קהיר, ושבבגרותו נסע לעסקים בבירות אירופה, ותמיד שלח משם הביתה תמונות שנראו כאילו הוא איזה פלייבוי, עומד באיזו פיאצה במילנו ומסביבו מכרכרות היונים, עטוף במעיל צמר גזור היטב כמו איזה דנדי – תכונות שצצו בו מפעם לפעם, גם כאשר היה “אבא שלי”.

אבי נולד וגדל בראשית המאה הה-20 בחברה דתית, שמרנית, שבה לאישה לא היה תפקיד מעבר להולדת ילדים. אימו לא עבדה, והוא ראה את אביו חובט בה לפעמים. אז איך הגיח ממנו גבר שנשבע שלא יכה לעולם את אשתו וילדיו, ואף אסר על אימי להכותנו? איך יצא ממנו גבר שגידל אותי כבעלת דעה עצמאית משלי, שאפילו לא היה אכפת לו אם לא אתחתן ולא אביא ילדים? שהתפעל מכך שטיפחתי קריירה? שעקב בפליאה אחר הביקורות והמאמרים שלי בעיתונות, ואף זכה לחזות בצאת ספרי הראשון?

יתרה מכך, איך גבר שהצר את צעדיה של אשתו, התייחס אליה כאל ילדה ושלט עליה (ויתרה מכך, נשא אישה ילדותית ותלותית שזקוקה להגנה) – איך היה מסוגל לתת לי, בתו, להרגיש שזה שאני אישה, זה הדבר הכי טוב בעולם?

לעיתים קרובות אני שומעת נשים אומרות שהן פמיניסטיות בזכות אימן החזקה והאסרטיבית. ואילו אני תמיד אומרת שאני פמיניסטית בזכות אבא שלי. רק בגללו יש לי תחושת ערך עצמי. אז איך כל זה יצא מגבר מזרחי שהחליט הכול בבית? איך מצד אחד שלט אבי על אימי, ביד רמה, ואילו לנו, הבנות, הרשה שנעשה ככל העולה על רוחנו?

האמת, אינני יודעת. מכל כך הרבה נשים שמעתי על אבות מתעללים, שתלטניים, שרדו בהן בילדות והנמיכו אותן ככל יכולתם, שקבעו להן כל פיפס בחיים, שעד היום, כנשים בוגרות, הן לא מסוגלות להשתחרר מהאב העריץ, הפטריארך האיום והנורא שאוחז בנפשן ביד ברזל. ברגעים אלה, אני יודעת שפשוט היה לי מזל שאבי היה אבי. מקרה. הסתברות של אחת למאה אלף בסטטיסטיקה. בזכותו שברתי את שושלת הנשים המדוכאות והמתוסכלות של משפחתי, שלא הגשימו את עצמן בשל אבות ובעלים שתלטניים. אבל כמה מוזר שזה קרה לי קרה דווקא בזכות אב פטריארכלי.

מצד שני, את העובדה שאבי דיכא את אימי, את ה“איחרסי!” שהיה צועק על אחותי הבכורה, “המשוגעת”, אינני מסוגלת לשכוח, וגם לא להבין. ולפעמים, נראה לי שלעולם לא אצליח ליישב בין כל הפנים האלה שלו; שלעד הוא ייצא מפוצל ככה בספריי; שאף פעם לא אצליח לפצח את אישיותו רבת־הפנים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!