עדיין לא החליט אם כדאי להכניס אותה לקופסה או שקודם ייבש את שערה. איזה שיער יפה יש לה: חום וחם, עם זהרהורי בלונד. כך הייתה תמיד. זה הצבע שהוא זוכר ממנה. גם כאשר הלבין שערה, לא שכחה לצבוע אותו פעמיים בחודש במספרה, שלא יתגלו השורשים הלבנים שתיעבה. את הלא־צובעות גינתה תמיד. נשבעה שלעולם לא יהא חלקה “עם הזקנות המוזנחות האלה”.
בחן היטב את ליבת הפיאה, מאחור, עם החוטים והשערות הסרוגים שתי וערב, כמו קן של גוזלי הבז בהרים. מישש את המוך הפתלתול שמסתלסל מן החורים שבאריג האחיד. אלא שכבר לא אחיד, פעם היה אחיד. הוא עדיין זוכר.
יריח את האריג החם, יריח אותה. ינשום עמוק את פאתה, את הקרקפת שמתחתיה. את לובן האישונים יישק, יחוש אותם מתוחים על שפתיו. איך עשו אותה יפה כמו כלה בחופתה. איך עיצבו את לחייה בעדינות שכזו. ומה דחפו פנימה שייראה כה יפה ומוצק? בדק, חקר, מצא שהוחדרה לה איזו משחה, אולי ג’ל מייצב. פעם קרא שמזריקים את זה לפרות שחוטות כדי להגמיש את העור לקראת עיצובו לתיקים ולנעליים.
נכנס לחדר השינה, עזב אותה בסלון מאחוריו, על הספה – שכובה, רגליה מפושקות קמעה, ציפורני אצבעותיה צבועות אדום־וורמיילון, מרהיבה במלוא יופייה.
ישן קצת.
התעורר אל חום הצוהריים. יש בקבוק המים על השידה, מרחק נגיעה. הוא יכול לשלוח אצבע ולחוש את קרירותם. עדיין קרים, אבל בקרוב מאוד יתחמם הבקבוק.
עליו להיזהר שלא יקרה כך גם לה. עליו להיזהר עליה – שלא תתחמם יתר על המידה, שלא יישמטו אבריה, שלא ייזלו אישוניה, שלא יכתים הפורמלין את הבד הרקום של השמלה.
עליו לקום בזה הרגע ולמקם אותה לישיבה. הנה היא, מושיטה את כף ידה קדימה, עם הציפורניים הארוכות, האדומות. עיניה שמבטן כה ערני עדיין מפזילות אל מטבחה, המטבח שלה שעמד ריק בכל שעות היממה. את ארוחותיו קנתה תמיד במסעדה והשאירה לו פתק: “שֶרי, יש אוכל במקרר, רק תחמם.”
אימא יפה הייתה לו. בכל שנות ילדותו ראה אותה בעיניים של גבר, חושב לעצמו כמה היא יפה, מתגאה בה. לא כמו האימהות הדהויות עם שמלות הבַּנלוֹן וריח התמרוקים הזולים: בושם השאנל 5 שהיא בזה לו מעומק הלב, וזלין בתור משחת ידיים, איכס. אימו התחלחלה מנשים כאלה. טענה שהן והמחוכים המידלדלים שלה, והכרסים המשתלשלים מהם, הן הזנחה אחת גדולה שנשארה מימי הגלות.
אבל לו הייתה אימא “קלאסה”, ככה אמרו הבנים שהתבוננו בה בהתפעלות, גם המורים אבל בייחוד המורות. המורות הן שבחנו אותה מלמעלה למטה: זאתי אוהבת להתגנדר, זאתי זקוקה לוִיש הנצחי של המבט הנשי הבוחן, שתדע מה זה, שתִלמד לא לנקר עיניים לנשים אחרות.
והעיניים של המורים הגברים, המעטים שהיו בבית הספר – המורה להתעמלות־בנים, גברבר חוטי להפליא שלא הובן מעולם כיצד זכה פעם באליפות בּוֹקס, ובייחוד המבט העורג של המורה לתושב"ע, זקן קטן, כּיפָּלֶ’ה סרוגה, כאילו אכפת למישהו שהדּוֹס מפזיל אל אישה יפה: “אישיפה,” היה לוחש לה, “אישיפה, בואי איתי לחדר המטאטאים מאחורה, בואי תמשמשי לי.”
אימא שלו צדה את מבטי הגברים כמו שנשים אחרות מפזרות מקלות כביסה בין הלבנים השמוטים על החבל. אלה אספו מקלות כביסה, היא אספה מחזרים. אימא שלו מיששה חזות גברים בעיניים מצועפות כּחל, כמו שנשים אחרות חבטו שניצלים סמרטוטיים לארוחת צוהריים לילדים.
חזר לסלון. אימא על הספה, יפה כמו פעם, שעווה מעטרת את קצות עיניה. הקומבניזון תלוי עליה כתמול שלשום, לא זע בד הניילון, גם כשהזיז אותה מעט כדי לשבת לידה בנוחות על הספה. כתפה החשופה והדקה משוועת ליד גברית שתחבק. באין כאן מחזרים הולמים כפי שאהבה, יהיה עליו להיות האביר שייתן כתף והגנה. האם לא תמיד גונן עליה? בחיק מי בכתה מרורות על כל הגברים שרימו אותה, בגדו בה, זרקו אותה לכלבים? איזו אישה תזכה לקוולייר כמוהו – בריא, חסון, נאמן ומסור? רק אישה שאין לה מחליפות. כמוה. רק אימא שלו.
עד הלילה ישב לידה, מפדר את אפה ובודק שמא העור נסדק פה ושם, כי אז צריך טיוח. בן שאוהב את אימו לא יזניח אותה לפגעי הזמן ולמאכלת מזג האוויר. בן נאמן ישמור לו אם לתפארת.
הכול התגלה תקין בבדיקה המדוקדקת שערך לפני שהשכיב אותה לישון. אחרי שהלביש אותה בשמלתה האהובה ביותר, מודל מיוחד שקנתה בחנות־מעצבים נודעת בכיכר־המדינה, והתפארה בה בקרב אימהות חבריו, קיפל את רגליה וידיה, וטמן אותה שוב בקופסה. מחר אולי יעשה לה אמבטיה. נזכר שהכי אהבה לעשות אמבטיה עם שמנים וכדורוני אמבט מבושמים. מחר. מחר יקנה את מיטב התמרוקים. עכשיו לישון. עכשיו לחלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.