רקע
מרג'רי בנטואיץ
תלמה ילין - מחלוצי המוסיקה בארץ-ישראל
מרג'רי בנטואיץ
תרגום: שמשון ענבל (מאנגלית)
תלמה ילין 1.jpg

כִּי אֶשְׁמַע קוֹל הַצֶּ’לוֹ, עָמוּם…


כִּי אֶשְׁמַע קוֹל הַצֶּ’לוֹ, עָמוּם,

וְזָכַרְתִּי חֶדְרִי הַיָּשָׁן

עַב-הַכֹּתֶל וְרָם-הַכִּפָּה

וְסָפוּג וּמְבֹרָךְ בֶּעָשָׁן

מִקְטַרְתִּי אֲרֻכַּת-הַקָּנֶה

הַדּוֹלְקָה בַּלֵילוֹת הַקָּרִים

וְחָתוּל מְשַׁבֵּץ אִישׁוֹנָיו

בְּשִׁבְרֵי אִזְמָרַגְד בּוֹעֲרִים…


כִּי אֶשְׁמַע קוֹל הַצֶּ’לוֹ, עָמוּם,

וְזָכַרְתִּי שִׁירַי רִאשׁוֹנִים

עַל שָׁטִיחַ וְרֵיחַ-סְפָרִים

לִטוּפַי. יַד-קוֹרְאִים יְשָׁנִים,

עַל תְּמוּנוֹת וּפְסִילִים וְכַדִּים

בָּרָהִיטִים וּבְשֶׁקַע-הַקִּיר

עַל וִילוֹן צְהַבְהַב וְכָבֵד

וְעַל כָּל שֶׁתַּשִׂיג יַד הַשִׁיר…


וּשְׁכֶנְתִּי, הַמְנַגֶנֶת, אֶזְכֹּר

אֲצִילָה וּקְשַׁת-רוּחַ מְאֹד,

יְגוֹנוֹת לְבָבָהּ הַכְּמוּסִים

רַק הַצֶּ’לוֹ יָדַע וְאֵין עוֹד…

מֵעֵבֶר לַקִיר הִגִּעַנִי

צְלִילָה הֶעָמֹק, הַדָּמוּם – –

גַּם עַתָּה תֹאחֲזֵנִי תּוּגָה

כִּי אֶשְׁמַע קוֹל הַצֶּ’לוֹ, עָמוּם…

יצחק שלו


 

מבוא    🔗

מרג’רי כתבה את הספר הזה על חיי אחותה תלמה ועל פעילותה בחיי המוסיקה בישראל, תוך הנעה פנימית עזה ועמוקה.

מרג’רי היתה גדולה מתלמה בשמונה שנים, והיתה כנרית ברמה גבוהה. בשנים הראשונות, כאשר שתי האחיות ניגנו באנגליה, היתה היא המובילה; ואילו בארץ ישראל, לאחר שתלמה רכשה נסיון ובטחון בנגינתה, ראתה מרג’רי את עצמה ככינור שני לידה. היתה בכך מידה גדולה של צניעות וויתור. מרג’רי היתה מוסיקאית בחסד, חכמה, יפה, תמירה ואהובה על כל בני המשפחה הענפה, ועל רבים, רבים אחרים, שהכירוה באירופה ובישראל.

מרג’רי ראתה חובה להנציח את זכרה של תלמה, כשם שהנציחה את זכרם של הוריה ושתי אחיותיה, ניטה לנגה וליליאן פרידלנדר קודם לכן. היא כתבה את הספר באנגלית, והוא יצא לאור בהוצאת ראובן מס בירושלים בשנת 1964. קהל רחב של אנשים, שהכירו את תלמה אישית, או שמעו את נגינתה, ביניהם גם רבים שהיו תלמידיה, קראו את הספר בעניין רב.

מאז עברו שנים רבות. הספר אזל. קם דור חדש של מוסיקאים צעירים, שלא הכירהּ מקרוב. רבים גם מתקשים בקריאה באנגלית. שוכנענו שיש צורך להוציא את הספר בעברית, למענם ולמען הדורות הבאים. בכך אנו פורעים חוב כפול – לתלמה ולמרג’רי גם יחד. מרג’רי, אף כי הצניעה את חלקה בחיי המוסיקה בארץ ישראל, חשפה בספר משהו מחייה ומתרומתה היא. יהיה הספר, איפוא, יד לשתיהן.

יבואו על הברכה מר שמשון ענבל, שהכין את התרגום העברי תוך נאמנות מירבית לטקסט המקורי; יצחק שלו, שבאדיבותו הבאנו את השיר: “כי אשמע קול הצ’לו, עמום…”; וכן הוצאת ראובן מס ומנהלה מר אהרון ביר במיוחד. ייזכר לטוב גם ידיד המשפחה יצחק עבאדי ז"ל, שיזם פרסום הספר בעברית והתחיל לתרגם חלק ממנו.

בשם המשפחה

יוסף בנטואיץ


 

פתח דבר    🔗

דמותה של תלמה, כפי שמובאת בספרי, נעדרים ממנה קווים בולטים רבים: הצד האנושי בחייה, שמחת החיים, מרחב הפעולה – שהיו חיוניים לה כמוסיקה עצמה.

רואה אני אותה תמיד עם הצ’לו, ועם המתחים והלחצים בחיי מוסיקאי. הזוהר והחום ששפעו מתלמה נעלמו ממני, כאשר עזבה אותנו באורח כה פתאומי.

נסיונותי להחיות אותה מחדש העלו רק ספר מקוטע זה. אכן די היה במקורות לחייה של תלמה כדי לספק חומר לביאוגרפיה נאותה ומקיפה.

תקוותי, שסקירתי זו, אף שהתאחר פרסומה, תניע סופר מוכשר לתארה כיאות לה, על כל חיותה המרטטת והרב-גונית, שנולדה בשמחה ובעצב גם יחד.

מרג’רי בנטואיץ


 

פרק א': השפעות בתקופת הילדות    🔗

תלמה נולדה בסימן של רומאנטיקה. היא היתה התשיעית בילדיהם של הרברט וסוזן בנטואיץ' (Bentwich), שנולדה לאחר שנפשו בנורווגיה. כיוון שכך, העניקו הורינו לילדתם זאת, התינוקת היפהפיה ביותר שנולדה להם, שם נורווגי – מארי תלמה, ובעברית – שולמית. הרומאן הפופולארי של אותם הימים היה “תלמה” מאת מארי קורלי (Corelli), שעלילתו מתרחשת בנורווגיה. תלמה נולדה ב-15 במארס 1895. היו לה שערות שחורות ועיניים כחולות; רק לה ולשתי הילדות הבכירות, ליליאן וניטה, היה שיער שחור כפי שהיה לאימן, בעוד שכל שאר הילדים היו בהירי-שיער.

לפני תלמה נולדה אחותה, בשם היבּי (Hebe), שמשמעה ביוונית נעורים. שתי הילדות, היבי ותלמה, שבמיזגן היו שונות לגמרי זו מזו, היו במשך כל ימי חייהן קשורות קשר מיוחד, ואף כאשר הבדילו ביניהן יבשות שלמות היו ידידות בלב ובנפש. הן היו הראשונות שנולדו בביתנו החדש, The Home, 58 Avenue Road, St. John’s Wood בלונדון, ושמותיהן סימלו תקופה רומאנטית. שני הילדים האחרונים שנולדו למשפחתנו היו בעלי שמות תנ"כיים, כרמל ויוסף.

את עלייתו הראשונה לרגל לארץ-הקודש עשה אבא בשנת 1897. תלמה היתה אז בת שנתיים, וכבר חשה את עוצמת המאורע, כפי שמעידים מכתביה של אמא לאבא, בהיותו שם: “אבאל’ה יביא את ארצישאל לחבובה; היא עומדת על כך שאתה בארצישאל, ולא בארץ ישראל”. אבא חזר מהעלייה לרגל כשהוא מאוהב בארץ, אך לא יכול היה לעלות מייד. הוא הקים למשפחה מעון, בו תוכל להתכונן לעלייה מייד, מעין פרוזדור לטרקלין, ואשר בו שכנו בפרופורציה כמעט שווה יהדות, מוסיקה ואהבת הטבע. הבית נקרא “חצר כרמל” (Carmelcourt).

היינו משפחה גדולה במיוחד, ובאותה העת היו משפחות גדולות נוהגות לחיות באנגליה בבתים גדולים כל-כך, עד כי התחלקנו לשלשות (שאותן כינינו “חוליות”), וכל שלשה היה לה חדר-לימודים משלה, חדר-שינה משלה, וחדר-משחקים משלה: שלושת הגדולים, שלושת הבינוניים, ושלושת הקטנים; לאחר-מכן נולדו שניים נוספים, ובסך-הכל היינו אחד-עשר. כיוון שאמא היתה מסורה יותר מכל למוסיקה, קיבל כל אחד מאתנו כלי-נגינה משלו; בדרך-כלל, היה הראשון שבכל חוליה מנגן בפסנתר, השני – בכינור, והשלישי – בצ’לו. תלמה, הצעירה שבילדי החוליה השלישית, הסתגלה לנגינת הצ’לו באורח טבעי ביותר, כאילו הכלי עוצב למענה, שכן מיבנה-גופה היה מרובע ואיתן, והיו לה אצבעות יפות וחזקות. הורינו ראו זאת כמובן-מאליו כי יהיה לכולנו חוש מוסיקלי, והם עשו מאמצים עצומים לטיפוחם של ילדי שתי החוליות הראשונות. אולם משהגיעו לילד התשיעי, היה על תלמה לפלס את דרכה בכוחות עצמה. תלמה חבה את הצלחתה לנחישות-החלטתה. איש לא דחף אותה; היא לא הופיעה כילדת פלא, היא חיתה חיים בריאים, נורמאליים, ככל נערת בית-ספר, הצליחה בלימודיה בבית-הספר התיכון של דרום-האמפסטד בכל המקצועות, ונהנתה מספורט ומהשתתפות בהצגות. לימודי הדת, בימי א' בבוקר, בכיתתו של הדיין לאזארוס1 בבית-הכנסת ברונדסברי ((Brondesbury הסמוך, השפיעו עליה השפעה עמוקה, כפי שהשפיעו על כל חמשת הצעירים במשפחה. באותם ימים מאושרים של ילדותנו חברו בצוותא הדת והמוסיקה; ודממת-החובה של כלי הנגינה ביום שבת לא זו בלבד שהיתה מובנת מאליה, אלא שאף נתקבלה בברכה, שאלמלי כן היתה הנגינה יכולה להידרדר בקלות כה רבה, ולהיעשות לתירגול-חובה מעיק.

אמא רצתה להיות פסנתרנית גדולה, ואכן היו לה הכישורים לכך. היא החדירה בלב כולנו את אהבת הפסנתר והמוסיקה, והיינו נהנים ביותר כאשר היתה מנגנת בפנינו, מלווה אותנו בנגינתנו, והיינו זוכים מפיה לשבחים על אימונים מוצלחים. היתה בנו דחיפה עזה להשיג הישגים, אולי דחיפה שהודגשה יתר-על-המידה, אולם השתוקקנו ללכת בדרכיה. בעת שאני-עצמי הייתי בת עשר הירשו לי לפתוח בלימודי הכינור, ואני למדתי אצל מורו של אחי, אוגוסט וילהלמי ((Wilhelmi אשר גר גם הוא ב Avenue Road-. נורמן היה הגיבור שלי. הוא ניגן בכינור בשלשה הראשונה ואני בשנייה, והיתה בינינו קירבת-מזג טבעית. כך שאפה תלמה לנגן בצ’לו כפי שניגנה ניטה בשלשה אחרת, ושהיתה קרובה אליה ביותר במיזגה. בשיחה לבני- הנוער שהשמיעה תלמה ב“קול ישראל” בהיותה סבתא, שיחה שנצטט להלן, היא אמרה לילדים: “מאז שהייתי ילדה קטנה, והייתי מתבוננת באחותי הגדולה כשהיא מנגנת בצ’לו, רציתי לעשות כלי-נגינה זה לכלי שלי”.

אמא היתה נהנית ביותר לגלות בעלי-כשרונות ולסייע להם. היא גילתה, למשל, את משפחת האמבורג, לאחר שבניה יצאו מרוסיה2, היא-עצמה קיבלה מן האב שיעורים בפסנתר, סייעה לבן הבכור מארק להגיע ללשטיצקי ((Leschettizky בווינה, ושני הילדים הצעירים, יאשה ובוריס, למדו עם נורמן וניטה אצל מוריהם, וילהלמי והרברט ואלן (Walenn). שני אלה היו מורים מצויינים. ילדי משפחת האמבורג קבעו למעננו את קצב ההתקדמות. הם היו מבלים תכופות בביתנו, ואת חופשות-הקיץ היו עושים עימנו; ואז היה בוריס מאמן את ניטה, ואילו תלמה הקטנה היתה מתבוננת.

לונדון של אותם הימים היתה, מבחינת הקונצרטים שנערכו בה, מה שניו-יורק היא היום. היינו מבקרים כמעט בכל הקונצרטים – במחזורים של סונאטות בטהובן שהוגשו על-ידי דואו הכינור והפסנתר הגדולים איסאיי ובוזוני, וכן איסאיי ופוגנו Pugno), (Ysaye,Busoni; ובקונצרטים בהם ניצחו המנצחים המפורסמים ריכטר, ניקיש וויינגארטנר ( Nikisch, Richter, Weingartner ). מבחינת הכינור, נפתח אז עידן ספצ’יק (Sevcik), אותו ייצג לראשונה קובליק (Kubelik). אחריו באו תלמידים אחרים והפגינו בלונדון את הטכניקה המופלאה שלהם. כן הגיע אז ללונדון פריץ קרייזלר (Kreisler), שהופיע בשישה רסיטאלים לכינור, אשר בכל אחד מהם נכללה גם סוויטה ללא-ליווי מאת באך. את כל הכנרים האחרים העמיד הלה בצל; היה זה האיש שיכול היה להיטיב ולייעץ, יותר מכל מומחה אחר, אם כדאי להתמסר לנגינת הכינור – אם לאו.

היה לנו ידיד בעל-השפעה: אלפרד קאליש ((Kalisch בנו של המורה לעברית של משפחת רוטשילד, ששימש כמבקר המוסיקלי באחדים מעיתוני לונדון, והיה מיודד עם כל מוסיקאי שביקר בעיר. תמיד ניתן היה לסמוך עליו שישכנע מוסיקאים לנגן לטובת ה“מאקים” (קיצור של “המכבים”), מועדון אנגלו-יהודי של יהודים בעלי מקצועות חופשיים, שהוקם כדי לדון בו בכל הנושאים הקשורים ליהודים. וכיוון שהמוסיקה היתה אז – כפי שהיא עתה – נושא-מפתח בחיי היהודים, היה קאליש אחד החברים החשובים במועדון. בן-חסותה של אמא, מארק האמבורג, היה מוכן להופיע לעיתים תכופות. קרייזלר, בעת ביקורו הראשון בלונדון, לא סירב לנגן בפניהם ואף הסכים, כתוצאה מלחץ מעודן שהופעל על-ידי קאליש, לשמוע את נגינתה של בתו של אחד מחברי המועדון, כדי שייעץ לגבי הקאריירה שלה. אמא נתלוותה אלי בעת שניגנתי באוזניו. נגינתי השביעה את רצונו; והוא אמר כי אין ספק שאוכל להיעשות לכנרית, אם אומנם ארצה בכך; אולם הוסיף כי פירושו של דבר – עבודת פרך, למשך כל ימי חיי, וכניעה לארבעת המיתרים. הוא עצמו היה נוהג לייעץ שלא להתאמן בנגינה יותר מאשר ארבע שעות ליום, ולטפח את לימודי האמנות האחרים – ספרות, אמנות, ומוסיקה לסוגיה.

הייתי בת חמש עשרה, ואיפשרו לי להפסיק את לימודיי בבית-הספר ולבצע תוכנית רחבה זאת כמיטב יכולתי, ואף לחנוך אותה בסידרת שיעורים אצל קרייזלר עצמו. איזה אושר היה זה, להיות בת-חורין לחטט בסיפריות, לבקר בכל הקונצרטים והתיאטראות, ולקחת חלק בהשמעת רביעיות בהשתתפות בני משפחת האמבורג, הארולד באואר (Bauer) ורבים אחרים – חינוך ליבראלי, אם כי גם יקר.

בשנה השלישית של “תקופת דגירה” זאת הגיע מישה אלמן (Elman) לראשונה ללונדון, שכן נשלח לשם על ידי מורו ורבו ליאופולד אואר (Auer) על-מנת שיגבר על כל יריב. אומנם היו בעיר זאת מאזינים ששמעו את הוברמאן כשהוא מנגן ועודנו ילד-פלא צעיר עוד יותר. אולם רוב חובבי המוסיקה לא שמעו מעולם מישהו כאלמן הצעיר, ובאותה עת נעשה אַואר בעל שם-עולם. לא עבר זמן רב ולונדון כולה הידהדה מניצחונותיהם של תלמידיו. לא רבים המורים לנגינה שיכלו לזקוף לזכותם קבוצת-כוכבים כה מרשימה כאלמן, צימבאליסט, חפץ ומילשטיין ( Heifetz, Zimbalist, Millstein).

קאליש הביא לביתנו אמנים רבים, ואלה מצאו שם לא רק סאלון חברתי, אלא גם את העליצות והחמימות של משפחה צעירה, שבראשה עומדת אמא – אמא שתמיד היתה מוכנה לסייע בכל דרך אפשרית, ובשקיקה רבה. מישה אלמן, במיוחד, ראה בביתנו את ביתו השני. אלמן האב השתקע בצפון לונדון יחד עם משפחתו, ומישה היה הבכור בארבעה ילדים. כאשר היה זמנו פנוי מסיורי-הופעות היה עושה זמן פנוי זה במחיצתנו, בלונדון וב“חצר כרמל”. צחוקו הקולני והעליז היה ממלא את הבית, והוא היה מידבק בעליצותו – ממש כפי שצלילי-כינורו היו בבחינת צרי לנפש. בינו לביני נתגלעו ויכוחים ללא-קץ בשאלה, מי עולה על מי: אלמן או קרייזלר; ואף אחד מאתנו לא יכול היה לשכנע את בן-שיחו לשנות את דעתו. “לו החלה השמש לגלות ספיקות, היתה כבה מייד” (כדברי Blake) – זה היה המוטו של מישה. כאשר ליאופולד אואר יצא מרוסיה, כדי לפקח על התקדמות תלמידו שהביא לו תהילה עולמית, התחלתי ללמוד אצלו בלונדון, ובמשך ארבע עונות-קיץ, בזו אחר זו, הייתי נוסעת אחריו לערי-הנופש שלו שבגרמניה, עד שהרגשתי כי אני מוכנה לנגן בפני ציבור רחב.

באותן שנים החלה תלמה להיות מנגנת מבוקשת, ברביעיות ובשלישיות. זה מכבר היתה זאת שאיפתה לנגן בהרכבים אלה; ניטה היתה בקיימבריג‘, שם למדה, ותלמה לא היתה זקוקה לשידולים רבים. וכך אירע שתלמה, בעודנה תלמידת בית-ספר, כבר נעשתה למנגנת מנוסה של מוסיקה קאמרית, כשנגינת הצ’לו היא מקצועה הנבחר. אז כבר היתה מוכנה להתחרות לצורך קבלת המילגה לשלוש שנות-לימוד בקולג’ המלכותי למוסיקה, מילגה שזכתה בה ביולי 1911. זמן רב קודם-לכן היא החלה בחניכתה המוסיקלית; בשנות-העשרה המוקדמות שלה כבר גייסו אותה לנגן ברביעיות, יחד עם אלמן. אני הייתי בכירה ממנה בלמעלה משמונה שנים, וכיוון שכבר התחלתי לממש את הקאריירה המוסיקלית שלי, היה עלי להכשיר אותה לנגינה עם מישה הגדול. ואכן, היינו מתאמנות שעות רבות, ומשקיעות עמל רב בנגינת הקטעים מלאי המלכודות; אולם כפיצוי שימש לנו הצליל הלירי, שהיה ממש מלאכי, של כינורו של מישה הצעיר, במיוחד בנגינת שוברט. כאן לא היו סיבוכים כלשהם: נגינת שוברט היתה אלוהית. לחמישיתו של שוברט, הדורשת שני צ’לים, הגענו שתינו בעת חופשת-הקיץ שעשינו בשנת 1912 בטינטג’ל ((Tintagel אשר בקורנווֹל. במשך חלקם הנכבד יותר של חיינו, היינו שתינו כרוכות יחד בעולם המוסיקה.

2.jpg

 

פרק ב': התלמידה למוסיקה, 1911 עד 1915    🔗

בשנים לאחר מכן, בהיותה בארץ, אמרה תלמה בשיחה בראדיו:

“אהבתי את הצ’לו יותר מאשר את הכינור, משום שקולו היה אנושי יותר, ומשום שנראה היה כי נוח ביותר לשבת ולהחזיק בו. הצ’לו הוא בבחינת האח הבכור של הכינור. ברביעייה, או בתזמורת, הוא מהווה את התשתית שעליה בנוי המיבנה כולו. ממש כפי שבבניין יש חשיבות לכך שהתשתית תהיה יציבה ומוצקת, כן בתזמורת או ברביעייה, תלוי יופיה של היצירה בראש וראשונה בתפקיד הבאס או הצ’לו, וכיצד מנגנים בכלים אלה. בתזמורת, בעת שכל כלי-הצ’לו מנגנים יחד, כדאי שתאזינו לעושר הצליל המופק…”

(וכאן היא השמיעה, מתוך תקליט, את נושא הפתיחה של הפרק האיטי בסימפוניה החמישית של בטהובן). את שיחתה היא סיימה במילים הבאות:

“בזמננו-שלנו יש צ’לן אחד אשר – יותר מכל הצ’לנים האחרים – הביא לידי-כך שהצ’לו ייעשה מקובל כל-כך. הוא בן ספרד, ושמו פאבלו קאזאלס ((Casals. קאזאלס הוא מנצח כשם שהוא צ’לן, ואל-לי לשכוח – בשיחתי זאת על הצ’לו – להזכיר לכם כי הגדול שבמנצחים, טוסקאניני (Toscanini), היה צ’לן לפני שנעשה למנצח”.

מן הרגע ששמעה אותו לראשונה, נעשה קאזאלס לדמות שהשפיעה יותר מכל חייה המוסיקליים. תלמה היתה בת שש-עשרה בעת שעזבה את בית-הספר ונכנסה לקולג' המלכותי למוסיקה, בו התרכזה בלימודי מוסיקה; אולם במשך למעלה משנה קודם-לכן, היא-עצמה הסדירה שתנגן בפני קאזאלס, וכי בכל עת שהוא יגיע ללונדון היא תקבל ממנו שיעורים.

הסוויטה בסול מאז’ור של באך, שבאמצעותה הציג את עצמו קאזאלס בפני הקהל הלונדוני, בשנת 1910, נחרתה על לוח ליבה של תלמה.

3.jpg

" לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני" – טוהר במחשבה ובביצוע במוסיקה. היא חשה שתוכל לעשות גם היא כך, וכי כדאי להקדיש לכך את כל חייה; ואז, באותו מקום ובאותה עת הקדישה את עצמה למה שקרייזלר כינה “עבודת פרך לכל ימי חייך”, על ארבעת המיתרים. החל מגיל חמש-עשרה היתה מטרתה להגשים עקרונות אלה הלכה למעשה. השיעורים אצל קאזאלס לא היו שיעורים רגילים, אלא הבזקות שכיוון לעברה, כשהוא מסביר לה את הבנת הצ’לו במיוחד והמוסיקה בכלל, וכשהוא מדגים באוזניה את היצירות שהיא-עצמה ניגנה בפניו קודם-לכן. הוא התעלם מהיעדר-הטכניקה שלה, אולם התרשם מהרצינות ומהפתיחות שבה. כאשר, באחד השיעורים, היא מחתה על רצונו להיעשות מנצח, ואמרה כי “יש רק צ’לן אחד כמותך”, הוא השיב לה: “ובכן, את תהיי איפוא אותו צ’לן אחד ויחיד”. אמא, שכמעט לא האמינה למשמע אוזניה, כתבה לאחת מבנותיה באמריקה ודיווחה על השיחה: “קאזאלס נתן לה שיעור במשך שעה ושלושת-רבעי השעה, ואמר לה כי עליה לבוא אליו לאחר כל קונצרט, ולקבל שיעור”. פגישה זו הותירה רושם בלתי-יימחה על המעריצה הצעירה.

אמא שכרה את ארנה שולץ (Schultz), אחת מתלמידותיו של יואכים (Joachim) אשר קודם-לכן היתה כנרית ברביעיית-נשים מפורסמת בברלין, על-מנת שזו תלמד אותנו ותאמן אותנו במוסיקה קאמרית, ועל-מנת שתעשה במחיצתנו, בנאות-הכפר, את החופשות הממושכות, ותביא אותנו אף לנגינת הרביעיות המאוחרות של בטהובן – “קודש הקודשים” של יואכים. וכך, חשנו כפי שחש אלישע בעת שאליהו הנביא השליך אליו את אדרתו.

היה לי תלמיד, ג’נטלמן אנגלי מקסים בגיל העמידה, ארנסט הווארד ((Howard שמו, שהיה חובב אמנויות ופטרונן של כולן, קונה בכל הזדמנות כלי סטראדיוואריוס, וחובב נלהב של רביעיות-מיתרים. מן היום שהיצגתי בפניו את רבקה קלארק Clarke)) כמנגנת בוויולה, ואת אחותי הצעירה כמנגנת בצ’לו – היינו מתאמנים יחדיו כמעט מדי שבוע בשבוע. בני משפחת האקסלי (Huxley), הסופר גוֹלסוורתי (Galswarthy) ואמנים מכל הסוגים, היו נוכחים בעת החזרות והקונצרטים שהיינו עורכים בחדר-המגורים בבית הווארד, ברחוב פינצ’לי 67 (Finchley Road 67), אשר בשנת 1914 נעשה לבית פתוח למוסיקאים שנמלטו מהכיבוש הגרמני בבלגיה.

בקולג' המלכותי למוסיקה נדרשה תלמה לקחת חלק בשיעורי המוסיקה הקאמרית של התלמידים, ובכל חזרות התזמורת; היא היתה, למעשה, מנגנת הצ’לו הקבועה של הקולג'. רק לעיתים נדירות הופיעה כסולנית בקונצרטים של התלמידים, שכן החיבה ההדדית שבינה לבין המורה לצ’לו, שלכיתתו הוכנסה, היתה מועטת ביותר. לעומת זאת, היא אהבה אהבה רבה את המורה שלה במקצוע השני שבחרה בו – הפסנתר, וגם הוא אהב אותה.

המילגה שלה לקולג' זה פגה במארס 1914, ואז הוענקה לה הופעת סולו – נגינת “כל נדרי” של מאקס ברוך (Bruch), וזאת בקונצרט הסיום של השנה.

בהיותה בת תשע-עשרה, ובראשיתה של קאריירה, היא החלה לכתוב יומן. הרישום הראשון בו, מיום ה', ה-19 במארס 31914, הוא כדלהלן: –

"קניתי לעצמי יומן… חשתי את הצורך ביומן מזה זמן-מה; לצורך מחשבות – מחשבות-אקראי, שלעיתים תכופות יש בכוחן לסייע, אם עולה בידי לתפוס אותן במהירות המספקת – ולצורך מעשים. שכן שנותי אלה הן שנותי היקרות ביותר, וכל מעשה שאני עושה בהן יש לו חשיבות; ואינני רוצה ששנים אלה יחלפו, כאילו אין להן ערך. אני מתפללת כי בכל יום ויום ארשום בו איזו פעילות חדשה, כשכל הפעילויות כולן מוליכות ליעד גדול – האמת, במוסיקה ובכל תחום אחר, הלוואי ולעולם לא אחוש כי עבר יום בלא שנוסף לפחות חלקו של שלב נוסף, בשלביו של הסולם. חיי-אדם קצרים הם. אולם מי שחותר בכל שעה ובכל יום למשהו שמעבר לו – לאידיאל שאין לו ראשית ואין לו קץ – יכול להאריך את חייו.

"היום היה יום עמוס וגדוש. היתה לי חזרה טובה בנגינת ‘כל נדרי’, שאני חוששת למדי שאתעייף ממנה, וכן ניגנתי את חלקי בקונצ’רטו החביב של בוֹקריני ((Boccherini המביא אותי תמיד לכלל תחושה שאני מעין קאזאלס: כה מלא הוא בקיסמו בכל תיבה.

"23 במארס. אני חיה למען המחר… הבה ואנגן כך שהם יקומו על רגליהם, ויאמרו: ‘הרי זו נגנית שתתעלה מעל להמון’. אם לא אוכל לעשות זאת ב’כל נדרי', לעולם לא אעשה זאת.

24 במארס. לא עשיתי זאת, ועם זאת אינני יכולה להעלות בדעתי שלעולם לא יעלה הדבר בידי. התנסות, התנסות – לכך אני שואפת, ולכך אני משתוקקת; שעת-הכושר לבחון את עצמי, כפי שניתן לך לבחון את עצמך רק לנוכח קהל”.

4.jpg
5.jpg

והרי הירהוריה לעת סיימה את הקולג', ב-31 במארס:

“הקולג' לא לימד אותי הרבה – אולם דבר אחד אכן לימד אותי: כי הדבר החשוב ביותר הוא אינדיבידואליות, וכי אי אפשר להגיע לאינדיבידואליות בלא מאבק מוקדם בקשיים טכניים; אולם, בסופו של-דבר, זהו הדבר האחד והיחיד… אני מקווה בכל ליבי כי תהיה בי אמונה מספקת באינדיבידואליות שלי, על-מנת שהיא תהווה כוח בנפשי, אני חייבת שתהיה לי קודם-לכן שנת לימודים, לימודים רציניים, ונגינה בפומבי לעיתים נדירות ככל שאפשר”.

היתה לה התחייבות להופיע בערי-השדה בחודש יוני – כדי לנגן בהן את הקונצ’רטו של ד’אלבר ((d’Albert, עם תזמורת, בעיר הארוגייט (Harrogate), הפעם היתה מאושרת.

21 ביוני. דומה כי במכה אחת התחלתי את התקופה שאני מקווה כי תהיה בבחינת חיים חדשים ומאושרים… ניגנתי היטב, ולא הייתי כלל עצבנית… אולם, מה שמפתיע הרבה יותר – חשתי כי הקונצ’רטו של ד’אלבר זקוק לחודשים נוספים של חזרות, ולשנים נוספות של התנסות, כדי שממש ‘יתפוס’, כפי שקורה אצל קאזאלס. בשל הקונצ’רטו התאהבתי אהבה עמוקה בצ’לו שלי, ואני מתעתדת להביא לידי-כך שנגינתי תהיה, באחד הימים, נגינה מעולה. אולם ההתפתחות חייבת להיות הדרגתית, ופירוש הדבר – עוד עבודה איטית רבה”.

באותו החודש היא ניגנה קונצרט באולם בכשטיין ((Bechstein (הקרוי עתה אולם ויגמור (Wigmore) שבלונדון. שוב היתה מאושרת, וניגנה יצירות שהכירה היטב:

24 ביוני. איני משוחררת דיי, אולם אני מתארת לעצמי שעדיף – בתכונה זאת – המחסור על השפע. הקונצרט אתמול היה חביב מאוד. הפתעה רבתי – מכתב נפלא מהמורה החמוד שלי, בו הוא אומר שיוכל ‘בקלות’ לראות אותי, ולהאזין לנגינתי. 'עיבדי כהלכה'', אומר הוא, 'ואז נתראה''. הדבר העניק לי התפרצות של אושר אמיתי, כפי שקורה רק לעיתים נדירות ביותר. המכתב הגשים תקווה שהשתוקקתי לה עד מאוד; הוא העניק לי דחף רב להוסיף ולעבוד, והרי זהו אחד הדברים הטובים ביותר שניתן להעניק לו לאדם”.

תקופתו של היומן הראשון היא תקופת השנים 1914 ו-1915, והיתה זאת אחת התקופות המסעירות ביותר בחייה האישיים – כבדברי-ימי העולם. בעת שפרצה מלחמת העולם הראשונה היא היתה בצרפת, בחברת בני הזוג הווארד, והרגשות שהדבר עורר בה הביאו לעירעור-מה של אמונתה בדרך שבחרה.

“יש ימים שאני נצמדת לצ’לו שלי, ומנסה למצוא ניחומים במוסיקה שהוא מפיק. אולם העולם נתון במידה כה רבה של דיסהארמוניה, מכדי שניתן יהיה להגיע להארמוניה, ולו גם במשמעות הפחותה ביותר. תדיר מביאה המוסיקה דמעות לעיני, ואף המנגינה העליזה ביותר דועכת לה בדרך כלשהי, ונעשית מינורית. למעשה, אין שום דבר הנראה מוחשי, פרט למלחמה”.

18 באוקטובר. העולם נעשה עגום יותר, ואף עגום מכך… במיוחד בלילה, חשה אַת עד-כמה הכל נורא, ותחושה זו מציפה אותך, כגל המסתער… ומאמציי הזעירים, להשיג משהו, נראים כה פעוטים בהשוואה לשאלות הגורליות המתיישבות מדי יום ביומו, עד שאני תוהה האם אי-פעם אראה בהם איזו גדלות. ועם זאת, המוסיקה היא דבר גדול וטוב, ובימים קשים אלה אני מברכת את עצמי בעת שאני חושבת על-כך, כי אני מסוגלת להעניק את יופיה לאחרים”.

המלחמה הביאה את קאזאלס לאמריקה, שכן לשם נמלטו רוב אמני העולם.

10 באוקטובר. לעיתים חשה אני כי איבדתי את כל ההשראה, בעת שאני חושבת כי ייתכן שיחלפו שנים לפני שאוכל לראות אותו ואוכל להאזין לו… עלי לעשות מאמצים לפצות, בנגינתי שלי, על אובדנו”.

בשנה הראשונה למלחמה, ב-19 במאי 1915, הלכה אמנו לעולמה. אמא עוד הספיקה לחזות כי באמצעות תלמה תבוא לכלל הגשמה תשוקת-המוסיקה שלה עצמה, והיא כתבה באותה עת: “אין ספק כי היא (תלמה) מגלה, יותר מכל שאר הילדים, את נחישות-ההחלטה ואת כוח-הרצון העזים ביותר. יש באישיותה משהו שיאפשר לה להגיע לניצחון. ברגע שהיא נוגעת בצ’לו שלה היא הופכת להיות חלק ממנו – וכולה בריכוז”.

הרישום האחרון ביומנה של תלמה, לפני מותה של אמא, מעלה נעימה חדשה, נעימה של הקדשה:

14 בפברואר 1915. הצ’לו שלי נעשה יקר יותר ויותר, לאותו חלק שבי הרוצה שעלי-אדמות ישרור רק נועם – ולא אומללות; והמוסיקה משמעותית לי יותר ויותר – יותר מאשר בעבר… יותר ויותר חשה אני כי עלי להיות אני-עצמי במוסיקה שלי, אותו ‘עצמי’ אשר אין דומה לו בעולם הזה, ואשר נוצר כדי להביא לעולם משהו, שלא היה בו קודם-לכן. שוב איני רוצה לנגן כפי שמנגן קאזאלס, אם כי האידיאל שלו תמיד יהיה, במידה מסויימת, האידיאל שלי. ברצוני להביא לידי-כך שנגינתי תביע את הטוב שבעצמי, ושאעשה את עצמי למשהו טוב יותר משהנני, על-מנת שנגינתי תהיה, במקביל לכך, יפה יותר”.

הרמז הראשון למחלתה של אמא, מי שמעולם לא היתה חולה, הופיע ביום הכיפורים שלפני-כן, וביומנה של תלמה ניכרת התדהמה. “כאשר אבא הביא לנו את הידיעה כי אמא סבלה במשך כל הלילה מכאב חמור בצידה… עובדה זו, דומני, היא שהביאה לידי-כך שהיום נעשה לרציני במיוחד, והערב אני מודה לאלוהים… שכן אמא היקרה שלי חזרה לאיתנה, לפחות במצב רוחה”. תלמה שהתה באותו יום בבית-הכנסת ברונדסברי, ודברי הרב, הדיין לאזארוס, ורוח הייראה שלו, העניקו לה השראה. “את הצום הפסקנו בביתו, והיופי שבביתו זה חדר עמוקות לנשמתי”. את מה שהוא אמר לה באותו ערב היא רשמה, כשדר שבא משמים: “זיכרי כי המבט החטוף האחד של אלוהים, שזכית לו ביום אחד, שווה יותר מאשר כל ההצלחה החומרית, עלי-אדמות, שתוכלי להעלותה בדעתך”. ביום-המחרת היא מגלה ליומנה כי עליה להוסיף ולשאוף לגדולות באמצעות כלי-הנגינה שלה. היא היתה רגישה לכל פנייה לריגשותיה.

מותה של אמא האיץ בתלמה להוסיף ולקיים – אם רק תוכל – את איחוד האמנות והדת שהורינו גילמוהו. כמעט כל ילדיה של אמא חשו: לא, אל-לה למות; היא חיתה למען העניק חיים; אנו, ילדיה, היינו כל חייה; הגשמתנו היתה הגשמת-עצמה; תלמה גמרה אומר להוסיף ולעסוק במוסיקה, במסירות רבה עוד יותר. המלחמה העולמית, אשר ניתקה כל תיקשורת – אל-לה להפסיק את אימוניה. להיפך, עליה ללמוד בהתמדה, מפי מורה שתבחר בו, ופעילות זאת חייבת עתה להוות את פעילותה היחידה.

היא ניחנה במידה מרובה של אותה התכונה הנחשבת כמיוחדת ליהודים – התרכזות במטרה, על-מנת להגיע להצטיינות. הלימודים אצל קאזאלס נמנעו ממנה, אולם היא ידעה כי בפאריס חי מאאֶסטרו נוסף לכלי הזה. המדובר היה באנדרי הקינג Hekking) André), שהיה גם אחד מגדולי המורים. היא התכוונה איפוא לעזוב את משפחתה למשך חודשים אחדים, למצוא לעצמה מגורים בפאריס המצולקת-ממלחמה, ולשאוף להגיע – בהדרכתו – להשלמת הטכניקה שלה. החיים בחוץ-לארץ, ולו גם בעיתות-מלחמה, היו קלים מבחינתה יותר משהיו חייהם של רוב המוסיקאים הצעירים האחרים בפאריס, משום שהיא היטיבה לדעת צרפתית, ומשום שהיו לה ידידים טובים אחדים. היומן שהיא רשמה בו, באדיקות מרובה, את הקורות אותה במשך חודשים אלה, יומן שכלל כל שיעור וכל פגישה, כמעט שאינו אומר דבר על-אודות המלחמה, ועל מיגבלות המלחמה. לא-דווקא ביומנה, אלא במכתב לאחת מאחיותיה שעבדה בקיימבריג', היא הביעה את הירהוריה:

5 באוגוסט 1915. זהו עולם מוזר – העולם שאנו חיים בו, כאשר אַת מוצאת את תמצית-החיים בכך שאת קצרנית בקיימבריג', ואילו אני מוצאת את תמצית-החיים באימונים בקשתות איטיות באיזו עליית-גג בפאריס; וזאת – בעוד שהטבע הסובב אותנו ממש צועק ומפתה שנבוא וניהנה מאור השמש, ולעזאזל התוצאות. אולם, באמת, אני שמחה ביותר למקרא הידיעה שאַת מוסיפה גרגיר אחד של חול לערימת-האמת שלך, וכיוון שכך אין זה קורבן, לוותר על אורה של השמש הרגילה ולטבול באור בוהק יותר”.

תלמה מצאה בהקינג את המורה שהיא זקוקה לו. היא החלה בשבועות שלמים של עבודה “שחורה”, שש עד שמונה שעות ליום של עבודה מרוכזת, ושני החודשים שעשתה בפאריס – מה-17 ביולי עד ל-25 בספטמבר 1915 – היו, מבחינות מסויימות, החודשים המאושרים שבחייה. הקינג הוציאה לחופשי: “יש לנשום, לשאוף”, אמר.

"18 ביולי. אני משוכנעת שלא הייתי יכולה להיטיב ולנהוג מכפי שעשיתי; הוא נכנס לעניינים היסודיים כל-כך הרבה יותר משנכנס אליהם קאזאלס, ויש לו ידע של מורה גאוני – כיצד להביע את כוונתו בקצרה ובמדוייק. הוא אמר שאני זקוקה למידה מרובה יותר של קלות וחירות בנגינתי; אני נראית כאילו אני מאופקת, מסוגרת; וכאשר מופיעים בציבור – מתעצמת תכונה זאת, והיא מקשה באורח כללי על השמעת הצליל: נראה כי הוא סבור שאוכל להגיע לכך באמצעות שיטה זאת של קשת איטית וסולם מהיר.

"19 ביולי. אני מאושרת מאוד. יש לי חדרון טוב למטה, מבודד לגמרי לצורך חזרות ואימונים, ויש כאן אווירה נהדרת ללימודים, להלן תוכנית יומי: –

7.30 – ארוחת בוקר

8 עד 12 – אימונים

12.30 עד 3 – טיול

3 עד 5 – אימונים

והערב חופשי לכתיבה ולקריאה. השיעורים, בכל יום שלישי ובכל יום שישי, לא ישבשו תוכנית זאת.

"23 ביולי. שוב קיבלתי שיעור נפלא, אולם הפעם יצאתי ממנו כשאני חשה בלוייה ושחוקה, וכלל לא בהתעלות-נפש. עכשיו יכולה אני לסכם לעצמי ולאמר כי פירושה של השיטה החדשה היא ימים על ימים של לימודים מרוכזים, ונגרמים לי יסורים רבים על שעלי לוותר על סיכויי ההתקדמות בפירוש יצירות, למען העבודה ה’שחורה' של הדברים הבסיסיים… אין ספק כי זה הוא הדבר היחיד שעלי לעשותו. אני זקוקה להיפטר מעצבנות יסודית, ממעין התכווצות של כל שרירי שתי ידיי, המתרחשות בעת שאני מנגנת, ושיחמירו ויילכו אם לא אפטר מהן. דושקין ((Dushkin4 נכנס באמצע השיעור, ומשניהם זכיתי לנזיפות; ואז, כדי לפצות אותי על-כך, אמר הקינג בסופו של דבר: “אולם, יודע אתה, זה כישרון של ממש. תהיה זאת סנסאציה עצומה, בעת שהיא תהיה מוכנה”. אני אמורה לקבל שלושה שיעורים לשבוע. זאת היא הדרך היחידה, אם ברצוני לקלוט את השיטה החדשה בתוך שישה שבועות. שיטת הקשת האיטית מעייפת עד-מאוד, משום שאין בה שום תועלת אם אין היא ניתנת במרוכז.

28 ביולי. שיעור נפלא. הוא אמר: כאשר אַת מנגנת, הרי זה כזמרת שיש בה כל המוסיקאיות הדרושה, אולם שאינה יודעת כיצד להפיק את קולה. זכיתי לרגע מאושר כאשר שמעתי את עצמי מפיקה בדיוק את הצליל שהוא רוצה בו, ובקלות מרובה. עיקר השיטה הוא, לאמיתו של-דבר, גמישות הקשת; הוא שואף להביא לידי-כך שזרוע הקשת תהיה שליחת המחשבה והרגש, במקום היד השמאלית, זה כבר הולך וטוב”.

ולאחר שבועיים:

“הקינג אומר, וחוזר ואומר, כי אהיה הצ’לנית בה”א הידיעה. זהו, אולי, שיא האושר – לשמוע זאת מפי אדם המתכוון למה שהוא אומר, ויודע מה שהוא אומר, ולחוש בקירבי את נחישות-ההחלטה להביא לידי-כך שהדבר יתממש; במיוחד כאשר עליי לצפות – כפי שאני חייבת – לשני חודשים תמימים של עבודה יקרה, מעניקת-כוחות, בהנחיית המאאֶסטרו".

ולאחר סידרת מכתבים מן הבית: –

"ליבי שופע אהבה לכולם, ויותר מאשר למישהו מסויים מהם – לאותה אמא אהובה, אשר הביאה את כולנו לעולם. זה דבר נפלא, להיות בתה של אמא. אני סבורה, ומאמינה, שבלא שנדע זאת היא רואה עתה את כולנו, ויודעת איזו ברכה היא הביאה לעולם; משום שכל אחד מאתנו הוא מה שהיא עשתה מאיתנו. הלוואי ואני, אישית, הייתי יכולה להראות לה, בוודאות רבה יותר, ובעת שעדיין היתה בחיים, את פרי המתת הנפלא שהעניקה לי.

"16 באוגוסט. הקינג, לבנו שחזר הביתה מן החזית: “אין אחרת כדוגמת זאת – אף לא אחת, אומר לך!' הייתי גאה מאוד. אני יודעת שהוא מתכוון לכך – וגם אני מתכוונת לכך. במה שכבר יש לי – אני סבורה שאוכל לצאת בביטחה ולפתוח את חיי בעולם הרחב. דושקין אמר כי התקדמתי בצעדי ענק, ואני יודעת כי כך הדבר. אולם רק הקינג ואני יודעים עד כמה עצומים הם צעדי התקדמותי. אני מסכימה עם דבריו, כי זהו עניין ‘פאנטאסטי’: אולם עוד דרך ארוכה לפני”.

"27 באוגוסט. עשיתי היום עבודה טובה מאוד – והרי זאת ההערה שאני רושמת כל יום. אולם – אמת הדבר. עתה, כמעט מדי יום ביומו, עולה בי התשוקה לעבוד, וגם העוצמה והכוח לעשות כן.

"30 באוגוסט. האימונים הטובים ביותר שעלו בידי עד כה – כמעט שבע שעות תמימות, ועדיין לא התעייפתי. זה הולך לגמרי לא רע!

31 באוגוסט. עבודה מצויינת, וטיול לבדי בגני לוקסבורג. וזה הכל”.

יומן לימודיה אצל הקינג בפאריס, מה-17 ביולי ועד ל-25 בספטמבר, הוא שיר-תהילה לעבודה ולמורה שלה. “הקינג נראה בעיניי יותר ויותר בבחינת פלא-פלאים, ואני נהנית מאוד ללמוד אצלו.”

25 בספטמבר. זאת הפעם האחרונה שארשום ביומני, בהיותי בפאריס. אכן, היתה זאת תקופה מצויינת ופורייה: הרבה יותר מאשר קיוויתי קודם לכן. הרי זה מרומם ומטהר, כשאת מסוגלת להפעיל עד כדי-כך את מירצך, בלא שום מכשול בפני ניצולו המלא. חודשיים אלה היו בבחינת ציון-דרך בחיי: ועתה, כאשר אני מיוצבת ומלאת-אמון, ברצוני להתקדם ישירות ניכחי, ולא להביט ימינה או שמאלה, אלא לחתור תמיד אל המטרה – שהיא המעמד המגיע לי בעולם המוסיקה. אני חשה עתה מלאת-אומץ-לב ואני בטוחה בעצמי, אולם עם זאת – אני יודעת כי יהיה זה מאבק ממושך, ואזדקק לכל שמץ של מרץ שבקירבי כדי לנצח בו. לא ארפה מהצ’לו שלי, וגם לא משבתותיי”.

לאחר שחזרה הביתה, והשתתפה בטקס נישואיו של אחינו נורמן, מספרת היא ביומנה:

“הכל מסכימים כי בחודשיים שחלפו התקדמתי התקדמות רבה. קשה לי לתאר עד כמה חשתי התרוממות-רוח, כאשר ניגנתי לי בפני כולם, וכאשר חשתי בכל תו ותו את העוצמה החדשה”.

הצ’לו מילא את הבית בחירות שזה-עתה אימצה לעצמה, והיה בכך כדי להחזיר את אמא שוב לחיים.


 

פרק ג': קונצרטים וקונפליקטים    🔗

עתה משחזרה תלמה מלימודיה האינטנסיביים, היא הופיעה ברסיטאל הפומבי הראשון שלה בלונדון, בגאלריות גראפטון (Grafton), בנובמבר 1915. הרסיטאל הביא לה שבחים נלהבים שהשמיעו מבקרי-המוסיקה של העיתונים והשבועונים החשובים ביותר. הם דיברו על ‘השקפה מוסיקלית נדירה’, ‘התכונה הנדירה של אינדיבידואליות, שבכוחה תרחיק-לכת’, ‘אמנית בעלת עוצמה ייחודית’. בתיאוריה של תלמה-עצמה לגבי הרסיטאל שלה, במכתב שכתבה לאחת מאחיותיה שבקיימבריג', חשפה מעט יותר: –

“כדי ליהנות מהגשת רסיטאל צריך אתה להיות בהתרוממות-רוח. איתרע, וכזה אכן היה הלך רוחי. במשך כל היום שלפני-כן חשתי שמחה טובת-לבב… ובדרך כלשהי ידעתי כי הכל ילך כשורה, וזאת על-אף התקפות קלות, שבאו עליי מדי פעם בפעם, של עצבנות, והתקפה קשה ממש לפני שהיה עלי לצאת אל הבימה. אולם, לא תוכלי לתאר לעצמך עד כמה טוב היה זה לחוש את העוצמה ששאבתי מהכנותי לקונצרט, והרי זה – אחרי ככלות-הכל – הוא העיקר, ברסיטאל”.

רצינותה של תלמה ויופיה משכו את תשומת-ליבה של אחות הסופר גולסוורתי, מרת בלייר ריינולדס (Mrs. Blair Reynolds), שהייתה פטרונית נלהבת של האמנויות; והיא שכרה אותה לנגן בשלישיות, יחד עם מיירה הס Myra Hess)), פסנתר, ו-ילי ד’אראניי Jelly d’Aranyi)), כינור. ילי היתה נכדת אחותו של יואכים, והיא ירשה ממנו לא רק את כינורו, אלא הרבה מגאונותו. ביום ההולדת הכ"א של תלמה, ארבעה חודשים לאחר הופעת-הבכורה שלה, באו שתי האחיות למשפחת ד’אראניי, ילי ואדילה (Adila), וכן בעלה של אדילה, צ’לן יווני בשם פאצ’ירי (Fachiri), וניגנו אתנו בבית את החמישייה של שוברט ואת השישייה של בראהמס. כתבה אז תלמה: –

“היה זה ממש כמו חתונה, אלא שהיה זה יפה יותר מחתונה משום כל הצבעים, זרי הפרחים, כלניות, נרקיסים, צבעונים על כל גווניהם, לילך ורקפת… ניגנתי בבוקר, וכמעט שלא חדלתי לנגן בין 3 ל-11. זהו תענוג נדיר ביותר, לנגן עם ג’לי. היא מביאה לידי-כך שאחוש חסרת-ישע, משום שהיא כה עולה עליי בכישרונות מכישרונות שונים; אולם הרי אין טעם להמתין ולהיות כג’לי, לפני שאופיע לראשונה, או לצפות עד שאהיה מחוננת כמוה. היא ממש כילדת-פייות, אולם היא יותר מעניינת מפייה, משום שהיא אנושית. אני סבורה שמעולם לא נהניתי יותר מנגינה כלשהי, מאשר מנגינת השישייה של בראהמס לאחר ארוחת-הערב”.

שלוש מוסיקאיות צעירות אלה – מיירה, ילי ותלמה – ביצעו, בסטודיו של מרת ריינולדס, את ביצוע-הבכורה של השלישייה של ראוול (Ravel), שנכתבה בעת שהיה בחזית. הם ניגנו בליל סירנות-אזעקה וזרקורים שסרקו את שמי לונדון, והיתה התאמה מוזרה בין אלה לבין הארמוניות-הרפאים של השלישייה, ומטח-הפוֹרטיסימוֹ שבפינאלה. תלמה היתה הצעירה שבשלוש הנגניות, שהקפידו הקפדה מרובה להוות תמונה הארמונית, הן במראן והן במוסיקה שלהן. תלבשתה של תלמה – כולה בלבן, עם בולרו מקטיפת-שיפון לבנה, שריככה וגם הדגישה את שערה השחור ותווי פניה, שהזכירו תמונה של רוסטי ((Rossetti. הן הוזמנו לנגן ברבים מן הסאלונים המכובדים ביותר של לונדון; לא עבר זמן רב, ותלמה החלה קונה לעצמה שם. היא ואני היינו מנגנות תכופות בשלישיות, עם מיירה הס, במכון South Place של לונדון, מרכז להשכלת מבוגרים ולאמנות בלב-ליבה של לונדון, אשר הקונצרטים שהיו נערכים בו שימשו שנים לאחר-מכן דגם ל“אגודה המוסיקלית הירושלמית” שלנו. האמנים הדגולים ביותר של אותה עת גילו נכונות לנגן שם בימי ראשון בערב, ולהנות את חובבי המוסיקה שבקרב מעמד הפועלים.

בחודש מארס 1917 הופיעה תלמה ברסיטאל שני, והפעם באולם ויגמור, יחד עם מיירה הס, שהחלה אז בקאריירה שלה, קאריירה של הישגים נדירים. מיירה לא היתה הפסתרנית היחידה שניגנה יחד עמה. פאני דייוויס (Fanny Davis), תלמידתה של קלארה שומאן, והפסתרנית של קאזאלס בכל קונצרטי-הסונאטה שלו בלונדון, נטלה את תלמה תחת חסותה, וזאת מתוך התעלמות מהבדל הגילים שביניהן. פאני השתייכה לאסכולה הקלאסית הגדולה של יואכים ושל בראהמס, ולאחר שהופיעה בקונצרטי-הסאלון עם תלמה – כמעט שיכנעה אותה לוותר על מיגבלות הדת, ולעשות את המוסיקה לדת העליונה והיחידה שלה. אולם תלמה, כיוון שהשתוקקה להוכיח כי נאמנות אחת אינה סותרת את הנאמנות האחרת – הסכימה אומנם לנגן בחבורה שנסעה לצרפת בחורף של שנת 1917; אולם תנאי התנתה, שלא תנגן בשבת. בסך-הכל היא נהנתה מן המסע, ולאחר הקונצרט, שנערך בפני חיילים באחד מבתי-החולים, היא ציינה ביומנה: –

“מחצית החיילים – פורטוגזים. שוחחתי עם קצין פורטוגזי המכיר את קאזאלס, רובין Rubio)), סוג’יה (Suggia) והקינג. איזו הקלה, לשוחח עם מישהו המתעניין במוסיקה. בסך-הכל, הפורטוגזים אינם מושכים ביותר, או אולי מושכים יתר-על-המידה!”

ובמכתב הביתה: –

"כולם היו נחמדים מאוד, לגבי השבת. ביום ו' הוספתי לנגן עד שעה שבע, וביום המחרת באתי לתפילה-באנגלית, כשמר גפין (Geffin)5 עובר לפני התיבה… אחד מהבחורים שם נכח באחד הקונצרטים שלנו, ושיעשע אותי בכך שביקש פרטים לגבי החבורה שלנו; הוא היה גאה מאוד בעצמו: “אני אומר לחבר שלי, כך אני אומר, אני מתערב איתך שהזאתי היא ‘יידישע גערל’, והרי זה כך!”

בסופו של השבוע השני החלו היא, וכל שאר בני החבורה, לגלות עייפות גוברת והולכת:

“חשתי את עצמי יגעה עד-מות, ולא היה בכוחי ליהנות משום דבר”. היא לא היתה במצב שאיפשר לה לעמוד בקלות בקשיים שאותם תיארה ביום-המחרת ביומנה: –

“הגענו לקאליי (Calais), לשני קונצרטים בעיירה זנגן (Zeneghen), במרחק של כארבעים קילומטר – הרבה יותר עמוק באיזור הקרבות מאשר בולון ((Boulogne. יצאנו כולנו בעליצות רבה, במכונית אחת, בשעה ארבע אחר-הצהרים, וסיפקו לנו מדריך שלא ידע את הדרך! בשל הבוץ אי אפשר היה לעבור ב’קפנדריה' שהוצעה לנו. היתה זאת תקלה מספר 1. התקדמנו לאורם של מנורת-נפט קטנטנה, ופנס. הכביש היה בין שתי תעלות, והיינו כולנו עצבניים למדי… אולם בשעה 6.30 הגענו סוף-סוף. הופענו בקונצרט אחד גדול, ובשעה 9.15 היינו מוכנים לצאת שוב לדרך. ואז החלו הצרות. המכונית נתקעה בבוץ, ורק בסיועם של חבלים ואיתי-חפירה ומעדרים הצלחנו בסופו של-דבר לחלץ אותה, בשעה 10:30, וזאת לאחר שנאלצנו להפסיק את העבודה באמצע בשל אזעקה מפני התקפה אווירית – ואז היה צריך לכבות את כל האורות. לאחר-מכן יצאנו לדרך, ועדיין היתה לנו רק מנורת-הנפט הקטנה להאיר לנו את דרכנו. לאחר נסיעה ממרטת-עצבים שנמשכה כשעה, כשאנו מעלים בדמיוננו את הסכנה של מוות-בטביעה, החליקה המכונית לתוך תעלה, ואי אפשר היה להזיז אותה. כולנו – על השמיכות והצ’לו – טיפסנו ויצאנו ממנה, ומצאנו לעצמנו מחסה בתוך משאית-זרקור, בעוד ש-א. והנהג יצאו לחפש משאית שתחלץ את מכוניתנו. בעת שהגיעה המשאית נמנמתי, אולם בשעה 3.15 בבוקר יצאנו שוב לדרך, כשעלינו לעבור 35 קילומטרים נוספים. חלפה שעה נוספת, והדלק אזל. אני, בצמוד לצ’לו, הצלחתי לישון מעט, עד שבהדרגה עלה השחר. מראנו לא היה מלבב, כשהגברים אינם מגולחים ואנו, הבחורות, בלתי-מסודרות ומטונפות יותר משהיינו אי-פעם בחיינו. בשעה 8:30 מצאנו מעט דלק, ושוב המשכנו בדרכנו; הפעם היגענו למקום שהיה מרוחק מקאליי כשמונה קילומטרים. שם, בפעם האחרונה, נדם המנוע, והחזקנו מעמד עד שעה 9:30, בעת שאוטובוס ידידותי המלא בקציני-מטה הגיב על תנועות-ידינו הנמרצות ואסף אותנו, ואף זכינו אצלם לשוקולדה ולאהדה. במשך כל יום ג' כולו ישנו, וקמנו רק זמן קצר לפני ארוחת-הערב, שהתקפה מן האוויר קטעה אותה – והיה זה הקש האחרון! האורות כובו. אנשי המקום הסתלקו אל המיקלט, וישבו רועדים מסביב לשולחן, ונראו אומללים ככל שהפחד יכול לאמלל בני-אדם. הפגזים והפצצות נפלו מסביב לנו, ולמרבית-המזל – לא עלינו; אולם בבוקר-המחרת שמענו כי 14 איש נהרגו, ורבים נפצעו, בריחוק של חמש דקות מאתנו”.

שבועיים לאחר-מכן: –

“הקונצרט המוזר ביותר, במוסך למטוסים. סופה נוראה התחוללה אז, וקולה היה כה חזק עד כי לא היינו מסוגלים לשמוע את עצמנו מדברים. הבחורים היו נלהבים עד לשיגעון, אף על-פי שלא יכלו לשמוע הרבה, ואנו עשינו מאמצים להעניק להם ממיטבנו, וזאת על-אף הרוח הנושבת. ובסוף הם השמיעו תשואות עזות ל’נערות מן הבית'!”

ובסיכום: –

“בסך הכל נהנינו מאוד… הפעלה מתמדת של הרגשות, ולא של האינטלקט; המאמץ של החזקת תשומת-הלב של אלפי בחורים, באמצעות האישיות – כבאמצעות המוסיקה. לעיתים נגד מצפוני, היה עלי לסגל את עצמי לכך”.

שיא הופעותינו המוסיקאליות, בתקופת המלחמה, היה בהופעתנו – שתי האחיות, תלמה ואני – במסגרת קונצרטי-הפרומנאדה, בניצוחו של סר הנרי ווד (Wood), באולם Queens שבלונדון, ביום ו' בערב, באוגוסט 1918. קונצרטי-הפרומנאדה שנערכו בקיץ נהפכו כבר למסורת ממוסדת בחיי אנגליה, וכל מי שהוזמן לשמש כסולן בקונצרטים אלה – היה זה ציון-דרך בקאריירה שלו. לילות-שבת היו מוקדשים כרגיל לבטהובן ולבראהמס. ניגנו, עם התזמורת, את הקונצ’רטו הכפול של בראהמס לכינור ולצ’לו, שאותו כבר השמענו יחד פעמים אחדות בערי-השדה. בשל המלחמה החלו הקונצרטים בשעה 7:30 בערב; באותה עת היה נהוג גם שעון-קיץ, בהפרש של שעה אחת, כך שיכולנו לנגן בלא לחלל את השבת. אולם הזמן שנותר לנו עד לכניסת השבת היה כה מועט, עד כי היה עלינו ללכת רגלי מאולם הקונצרטים הביתה.

נושא זה, של הכנעות החירות האמנותית לקיום המצוות, החל עתה חוזר ועולה בהתמדה, ככל שתלמה ואני התקדמנו מבחינת ההכרה שזכינו לה; והיה בכך כדי להפריע את שלוות-הנפש של תלמה. רק הודות לחביבותם של עמיתיה נתאפשר לה לשמור על השבת ב“קונצרטים בחזית” בצרפת. אולם התנסות קשה יותר ציפתה לה לאחר המלחמה. והקונפליקט עתיד היה להותיר צלקת בנשמתה.

מהופעותיה בפני אנשי-צבא היא חזרה מזועזעת. היא החלה לחוש כאבי-גב מסתוריים; ואף כי לחמה בכאבים אלה, והמשיכה בקאריירה שלה ובנגינת הצ’לו, בלא לשים-לב לכאב הפיסי שנגרם לה, גבר החשד כי סיבת הכאבים היא פסיכולוגית בלבד.

היא נתנה שיעורים בצ’לו לחובב מוסיקה צעיר, בנם של יהודי ואם נוצריה, סטודנט לרפואה שהתמחה באותה עת בפסיכואנאליזה. הוא פתח בפניה עולם מחשבות חדש, שכלל תחומי קריאה ותחומי התעניינות נרחבים יותר. כאשר קראתי רק את שמותיהם של הספרים בפילוסופיה ובמיטאפיסיקה, שהוא הציב בפניה, ושאותם היא בלעה ועיכלה בלהיטות במשך שלושה חודשים – ניתן לי להבחין בשמץ מהמאבק הנפשי שלה. ובעיקר כתוצאה מהשפעתו, היא החלה לכתוב את יומנה השני, שאותו הזניחה מאז הקונצרטים בצרפת. הוא אהב אותה, וכמעט סגד למוסיקאית שבה. “אכן, אילמלי היה גורל נדיב-לב (?) מתערב, קיימים סיכויים שלא היה עושה דבר אלא מאמן אותי, ומשרת אותי, כל ימי חייו” – מילים אלה, עמוסות משמעות, נרשמו ביומנה שנתיים לאחר-מכן.

היא ידעה כי אם תינשא לו, יפגע הדבר באביה, ועל-כן היא היססה ונאבקה עם עצמה. היא החליטה לנסוע שוב לפאריס, ללמוד אצל הקינג, ובאמצעות לימודיה לחזור ולהגיע לאותו אושר שהתנסתה בו, ולאותה חירות מעצבנות, שהטילה מום בזרועה.

היא החלה לכתוב יומן חדש, בשנת 1919. הרי הערה קצרה אחת, בקשר לקאזאלס: “כאשר קאזאלס מנגן, האווירה שלו תופסת את הקהל, כתוצאה משמו הנודע, עוד לפני שהוא מתחיל לנגן; לכך אני שואפת”. ראוי היומן לציון בשל-כך שאין הוא מזכיר כלל את הצ’לו, בעוד שיומן-פאריס שלה, משנת 1915, היה מלא בצ’לו, וכמעט שלא היה בו שום דבר אחר. יומן זה מכיל מחשבות והגיגים שרשמה לעצמה – לעיתים פרי מחשבתה, אולם בעיקר מתוך כתביהם של ההוגים הגדולים, צירוף הערותיה, בנושא ששימש לה עתה מטרה אחת ויחידה – החיפוש אחר האמת. האם יכולה היא למצוא אמת ביהדות? או – שמא עליה להינתק מן היהדות?

“אמנות אינה יכולה להתקיים, במקום בו מגבילים את טבע האדם. העקרון הראשון של קיומה – הוא החופש”. כיוון שכך, קיים הקונפליקט עם היהדות, כפי שאנו מכירים אותה.

"המסורת אינה תואמת את האמנות אך ורק במידה שהיא נכפית. כאשר היא מקויימת מרצון, כפי שיש להניח שהיא מקויימת אצלי במידה מרובה, אין היא מתערבת ומפריעה להבעה העצמית במלוא מובן המילה – היא אף מסייעת לה.

“להביע את עצמי בנמרצות, בחיי ובעבודתי. בל ירפו את ידיי כאב וצער! לעבור את החיים בראש זקוף, מתוך הוד-נשמה גובר והולך”.

בסופו של דבר היא הכריזה על נחישות-החלטתה:

“כאשר גמרת אומר להיות אדם דגול, היה נאמן לעצמך, ואל תנסה, מתוך חולשה, ליישב בינך לבין העולם. זה מה שאני עלולה לעשות, כאשר אנגן כדי לגרום הנאה לאחרים. הערך האמיתי היחיד של נגינתי טמון בהבעה העצמית; כיוון שכך, חובתי הראשונה היא לשמור על הטוהר שבי – לא לאפשר למסורת לעצור בעדי (אולם לא להתמרד כנגדה, בהיותה מסורת), ולהוסיף ולבקש את הנעלה ביותר שאני מסוגלת לו”.

היא העתיקה קטע אחר קטע, בנושאים אלה, מתוך כתבי אמרסון, איבסן, שופנהאואר, ויטמן, מאציני, טאגורי ואחרים; ובעת ובעונה אחת היתה מוטרדת ביותר מן הקושי להישאר נאמנה ליהדות, וכן מסורה לאמנות שלה. לאחותה, בקיימבריג', היא כותבת:

"18 במאי 1919

“הכל שונה לגמרי ממה שהיה, בעת שהייתי כאן קודם-לכן. ראשית, הקינג שונה, או אולי אני רואה אותו בעיניים אחרות. עכשיו קיים בינינו, בשיעורים, הרבה יותר היחס שבין אמן לאמן. האם תביני, אם אומר לך כי עובדה זאת כמעט שהביאה אותי לכלל החלטה לנגן בשבת, בעת שאני מוזמנת לכך? אינני יכולה לראות דרך אחרת כדי לחיות חיים מלאים, אשר – לדעתי – הם החיים היחידים שכדאי לחיותם. בבית, יהיה זה קשה עד-מאוד. הדבר נראה לי דומה ביותר לנישואים, כאילו אני נישאת לצ’לו שלי – הרעיון של ‘אל אשר תלכי אלך’; אולם, כמובן, סוג זה של נישואים הוא חד-סיטרי ביותר, והכל תלוי בשאלה האם אוכל להביא את הצ’לו לכלל זימרה.”

שבוע לפני שחזרה הביתה היא קנתה בפאריס צ’לו איטלקי רב-ערך, שמר הווארד שילם בעדו: “זהו צעד גדול קדימה, ההתחלה האמיתית של ה’קאריירה ' שלי. חיוני הדבר, לחוש כי כל כלי-נגינה שלך הוא ממש כפי שאתה רוצה שיהיה”.

תקוותיה כי השיעורים שתקבל אצל הקינג ישחררו אותה – שוב לא נתגשמו; לא היתה זאת שאלה של טכניקה. ההגבלה שבנגינתה היתה בולטת יותר, וגם כאבי-הגב היו קשים ביותר. עם זאת, היא החלה להתכונן בכל-מאודה לקונצרט שעמד להיערך באוקטובר של שנת 1919, עם מיירה הס – קונצרט שהיה אמור להכריע את גורלה כאמנית בינלאומית. עצם הרכבה של התוכנית – כל היצירות הגדולות ביותר שבספרות-הצ’לו – היה כרוך בעודף מאמץ. הלחץ היה כבד מנשוא. היא הוכרעה על-ידי התמוטטות גופנית, שנילוו לה חוויה והארה רוחניות.

חודשים אחדים לאחר-מכן, בעת שהיא מצאה לנפשה מרגוע ושלווה פנימית בארץ-ישראל, היא ביקשה להעלות על הכתב את זיכרונה של אותה חוויה.

“תחושתי, במשך כל אותם ימים, היתה כאילו אני נישאת לא בכוחות עצמי, אלא באמצעות כוח שאין ממנו מנוס. ברוח זאת כתבתי לאנשים אחדים על ארושיי… התברר לי כי מקצועו של פ. (ארוסה) הוא המקצוע הלא-נכון… כמעט שלא ישנתי. באותו לילה התעוררתי בוכה משמחה, על איזו גאולה מתלאות הבשר, ובוכה מצער על שאין אני יכולה להתחלק בכך עם מארג’רי. נראה היה כי בכל מה שאמרתי היו אמת ושיכנוע, עד כי החיים נעשו מלאים לתפארה… התאמנתי בשעות הבוקר. בעת שעבדתי על באך, באה עלי ההרגשה כי אני מסוגלת לעצב בשלמות כל תו, וכי אני חייבת לעשות זאת לפני הקונצרט; וראיתי בחזיוני את קהל המאזינים כשהוא קם מן המושבים, וידיו מורמות אל על;חזיתי שאני ממשיכה לנגן, ואז אני גוועת מרוב מאמץ. הפסקתי לעבוד, וקראתי מעט מ”בראנדט" של איבסן; ואז, לפתע, גברה עלי עצימותו של חזון זה, וחשתי תחושה מוחלטת, שכבר הלכתי לעולמי, וחזרתי אל החיים רק למען הגשים זאת. ולמרבית הפלא, היה זה הכל למענו של פ. במשך רגע סבב עלי עולמי, וברגע שלאחר-מכן – קראתי למארג’רי. כיצד עמדתי באותה שעה שחלפה עד לבואה הביתה – אינני יודעת; אולם אני זוכרת את התחושה הנוראה של היותי שם לבדי, בחדר-האוכל, ואת ההשפעה הנפלאה והמרגיעה שהייתה לה בעת שחזרה."

באותו לילה נתקפה בהתמוטטות עצבים קשה, שנמשכה יותר מחודש ימים. בסוף אותה תקופה הועברה, לשם החלמה, בליוויית אחות סקוטית שהיתה חביבה עליה, ל’חצר כרמל' בבירצ’ינגטון, ואז באה הצעה שתיסע לחוץ-לארץ, לאקלים ולאווירה אחרת, הצעה שהיא קיבלה בהתלהבות.


 

פרק ד': ארץ-ישראל, ונישואין    🔗

המומחים יעצו שתלמה תשנה כליל את זירת-חייה, וארץ-ישראל היתה בבחינת הבחירה הסבירה ביותר. שתיים מאחיותיה, ניטה6 ומוּריאל (Muriel, המכונה גם Budge), השתקעו בארץ; ואחיה נורמן – אשר שימש כיועץ המשפטי הבכיר למימשל הצבאי הבריטי בארץ-ישראל, ואשר עשה אז באנגליה בחופשה, לאחר היעדרות של ארבע וחצי שנים – עמד לחזור למקום כהונתו, בליוויית אשתו. הם נטלו עימם את תלמה.

פרק חדש היה עתיד להיפתח בחייה, נוף חדש, ומוצא חדש להבעה עצמית. תלמה יצאה מהתנסויותיה כשהיא צרופה, ברוחה ובגופה, ומבחינות רבות היתה יצור חדש. תחושת המאבק עזבה אותה, ובמקומה היא הגיעה לכלל קבלת הדברים כפי שהם, בפשטות ואף בשמחה. כאבי-הגב חלפו-עברו. הרישום הראשון שרשמה ביומנה בארץ-ישראל, ביום שלאחר הגיעה לירושלים, הוא כדלהלן: –

"מאי 1920. ירושלים. אווירה של שמש ושל רוחות קלות, האוויר מלא בניחוח עצי-השיטה והאורנים, הכבישים מאובקים אולם מלאי עניין. המושבה הגרמנית היא ממש ככפר חקלאי, והאוכלוסיה בה מתחלקת, שווה בשווה, בין אנגלים לבין ערבים; ויש גם חיילים הודיים אחדים. אלה נוהגים להתפלל ליד מצבה קטנה, ממש מול חלון חדרי. האווירה הולמת ביותר את התפילה, או – לפחות – הולמת ראייה שלווה ורצינית של החיים. אני שלווה עתה יותר מאשר הייתי, דומני, אי-פעם. זו הפעם הראשונה בחיי שנטשה אותי תחושת הצורך להתחרות, ואני מסתפקת בכך שאני אחת מרבים, במחזור החיים האנושיים.

14 במאי. זהו סופו של שבוע של-חגיגות. נשפים אחדים נחמדים, של מוסיקה, וערב שופע בבית סטורז7 – בית שהוא בבחינת תיאטרון של-ממש: אבא סטורז הקשיש, הלבוש בחליפת חצאית סקוטית ובנעליים מאובזמות, הקורץ לי מעבר לשולחן, ונוהג מנהגי אבירים; אמא, הנוהגת כמנהל הארמון, מבריקה בבדי-ברוקאד וביהלומים, וגראנדיוזית ביותר; ורונאלד. רציתי לפרוץ בצחוק רם, בעת שרונאלד היסה אחדים מהמאזינים שבקהל אשר פיטפטו – איזה הינף-יד כזה של אדון-האחוזה; וכאשר בסוף הקונצ’רטו הכפול של באך, הוא קם ברוב-התלהבותו על רגליו, והעמיד פנים כשהוא מנצח”.

בירושלים היו אז ניצנים של פעילות מוסיקאלית מאורגנת. אחד המוסדות הראשונים שהוקמו בין קץ המלחמה לבין הקמת השלום היה “בית-ספר למוסיקה”. רונאלד סטורז עצמו גילה כישרון אמנותי, אהב מוסיקה, וטיפח את אהבת המוסיקה אצל היהודים. מ“צבא הכיבוש” הוא לקח שני טוראים, למען יאיישו את “בית הספר למוסיקה” – פסנתרן אנגלי, לא-יהודי, בשם סידני סיל ((Seal, וכנר יהודי מיוצאי רוסיה, צ’ייקוב. אלה היו מופיעים לעיתים בקונצרטים, תוך-כדי שימוש בכישרונות-החובבים שבקרב האוכלוסיה היהודית והערבית.

בתל-אביב, עוד לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, הקימה אשתו של ארתור רופין, שניהל אז את פעולות ההתיישבות החקלאיות של התנועה הציונית, את בית-הספר למוסיקה “שולמית”. תלמה כתבה אז למשפחתה:

“שינויים רבים יחולו בית-הספר למוסיקה בירושלים, ומניחים כי זהו הרגע ההולם ביותר. הממשלה העניקה את בית-הספר ליהודים, ודומני לציונים”.

שבוע לאחר-מכן היא נסעה לזכרון-יעקב, שם בנו ניטה אחותה, עם בעלה מיכאל לאנגה, בית יפהפה בסיגנון ערבי, ועיבדו את שמונים הדונאם שלהם, של אדמת-טרשים סלעית. היא כתבה לאביה כדברים הבאים: –

"ניטה לא היתה בתחנה, ועל-כן נסעתי בכירכרת-דיליז’אנס נחמדה ומטה-לנפול. הכל היה כה יפה, בשעת ערב זאת, והצטערתי על-כך ששליטתי בעברית אינה מספקת, ושלא יכולתי להסביר למי שישב לצידי עד כמה אני מאושרת, בעת שהגענו לפנייה הנפלאה, מקום שם הים משתרע לפתע לפניך, כחול כולו; ובעצם – מראה כמו זה של טינטג’ל, וכמו הארלק, והרבה יותר יפה משניהם… כולנו יצאנו לדרך בשבת, ופתחנו את טיולנו בשעה שש בבוקר, כדי להימנע מחום הבוקר; טאנטורה היא מקום רומאנטי ביותר – כפר ערבי העשוי ביקתות-חימר, הרובץ לו שם על החולות; סלעים מכל עבר, פרט למיפרץ אחד קטן, שבו רחצנו, ולאורך כל החוף כולו – רקע נחמד של הרים.

“ועתה, לגבי חיפה. התקיימה שם תערוכה חקלאית, וכיוון שכך החלטנו לנסוע ולבקר בה. יצאנו לדרך בשעה ארבע, וכמעט נרדמנו בדרך… התערוכה לא היוותה כישלון, כפי שציפו. היא היתה משעשעת למדיי: ראשית, סירבו היהודים להשתתף בה, כמחאה נגד הפוגרומים8; לאחר-מכן – סירבו הערבים, בגלל המנדאט9. אולם היהודים חזרו בהם ממחאתם. ציבור המבקרים היה מורכב רובו-ככולו מאנגלים”.

לאחר מכן, כשהיא נוסכת ביומנה תחושה של געגועים: –

2 ביוני. כמה מוזרים החיים. כאן, בערסל של ניטה, נושבת רוח חמימה, וכל האדמה והים לוהטים – הרומאנטיקה של החיים בולטת כאן ביותר, כאשר אני חושבת על האורות האפורים, ובני-האדם האפרוריים, הרחובות העגומים והנוחיות שבבית. כאן אנחנו מודדים את ימינו בהתאם לשמש, ומחשבותינו סובבות מסביב לארץ ולמלואה. אני מרוחקת ביותר מחלומות – אולם, עם זאת, אני ממתינה לאיזו קריאה. ארץ-ישראל קוראת, אכן, היא קוראת… אני ממתינה למשהו שיכריע. אין אני משתוקקת כלל לעזוב את זכרון-יעקב, ואת חברתה של ניטה, ולעבור לעיר הסואנת. בהבזקים, חשה אני כי העתיד מתבהר בעיני יותר ויותר, וכי המוסיקה חייבת למלא בו תפקיד”.

לאחר שובה לביתו של נורמן בירושלים, מכיל יומנה את הרישומים הבאים: –

"אני מתקדמת ברכיבה על סוסים, ובכוונתי להתחיל לערוך בכך ניסויים. היום עובר בעיקר בהחלפת שמלות, בשיחות על דברים של מה-בכך, ובאכילה. אני נהנית מכך; לעיתים אני שונאת את עצמי, מגלה תהיות לגבי עצמי, מחייכת – ומחזיקה מעמד. אולם יש כל-כך הרבה חידושים וגיוון בנוף, באנשים שבדרכים, ובאנשים שאני פוגשת – עד כי, ברוב המקרים, אני מניחה לעצמי לשקוע בהנאה מכל זה. אולם יש, כמובן, הנאות נעלות יותר, שדרך זאת של העברת הזמן אינה מתקרבת אליה כלל.

8 ביוני. היתה לי אמש חוויה קטנה – הופעתי הראשונה בירושלים. צ’ייקוב אירגן קונצרט לטובת ‘קרן גאולה’, הקרן שהוקמה לצורך רכישת קרקעות בארץ-ישראל… הם אספו תרומות תמורת הדרנים, ונאלצתי לנגן שלושה הדרנים – כ-150 ליש”ט, ואלה בנוסף לשעוני-זהב. ההתלהבות היתה רבה; לעיתים – אך רק לעיתים נדירות – אני עצמי נסחפת בה… היום אני יוצאת למסע רכיבה על סוסים עם ידידים חדשים, אליעזר ילין ואלכסנדר דושקין.

17 ביוני. נפגשתי אמש עם הקונסול האמריקני, הד”ר גלייזברוק (Glazebrook), זקן נחמד, שהשתתף במלחמת-האזרחים האמריקנית. התחלנו לשוחח על אלוהים, ועל מזמורי תהילים, בטבעיות רבה;זהו סוג הדברים שאינני יכולה לעשות, ושהייתי רוצה להיות מסוגלת לעשות – להעלות את רמת השיחה בסלון לרמה של באך, אם ניתן לנסח זאת כך. אין זה עניין של היעדר-שיכנוע, כמו שזה עניין של היעדר-טכניקה.

"29 ביולי. התקיימה מסיבת-גן מטעם ‘הנהלת שטח האוייב המוחזק’, וכן קונצרט, שהצליח מאוד… ניגנתי היטב, אולם הלוואי ולא היה זה מאמץ כה10 רב – לנגן היטב.

“נסענו בדיליז’אנס לרחובות. שם עשינו שלושה ימים בבית-מלון מטונף למדיי; באחד הימים, כשהיה חם מאוד, שכרנו כירכרה ונסענו למושבות השונות שמסביב לרחובות. אולם בדרך זאת אי אפשר לקבל יותר מאשר מושג שיטחי לגבי מושבה כלשהי, ומידת הצלחתה… אתמול ביקרנו בבית הספר למוסיקה (בית הספר ‘שולמית’ בתל-אביב). הם משתוקקים מאוד שאבוא ואלמד אצלם, ואנגן. אולי אעשה זאת ביום מן הימים. בינתיים, כיוון שאני מתרשמת כרגיל התרשמות יתרה, עד כדי אבסורד, התרגשתי למשמע הערה חולפת של פיליפסון הפסנתרן, כי כדאי שאסע לקופנהגן ואנגן שם; ואז ראיתי חיים מוסיקליים נפתחים לפניי – כפי שחייתי בפאריס, אולם עם מידה רבה יותר של מציאותיות, שכן אני מניחה שהצלחתי כאן מחניפה לי… לעולם אל-לי לחשוש מניסוי עוצמתי”.

כאשר כתבה את הדברים הבאים לאביה, היא כבר החלה לתכנן הקמת בית בארץ-ישראל, וכן לעסוק בעבודה מוסיקלית: –

11 ביולי. איני חדלה לחשוב לעצמי: ‘מדוע חייבת אני לחזור הביתה (לאנגליה)? האם אין אני מוצאת אושר, ללא הרף, ביופייה של הארץ, בחברתם המגוונת של ניטה, נורמן ובאדג’; האם אין זה ביתי כאן, ממש כביתי בלונדון?' ואני מוצאת את עצמי סולדת מן המחשבה שאסע מכאן, אלא אם-כן אתחיל לעבוד, בשובי הביתה, בדרך שאין אני יכולה לעבוד כאן. מדובר ב- (1) רביעיות, ו- (2) לימוד אמנות ההוראה, מתוך כוונה שאם אחזור לכאן במועד מאוחר יותר, אביא עימי ידע משופר יותר. אינני חשה שכבר אני יכולה לוותר על הסיכויים לנגן באירופה, אולם אינני בטוחה לגמרי שעליי להתחיל לעשות זאת בחורף זה… או אולי עליי להמתין, כפי שעלה בידי להמתין בהצלחה, ולנגן כאן בארץ-ישראל קונצרטים בודדים, פה ושם… ויתרתי על הרעיון של עבודה עם יתומים, כיוון שאינני מאמינה שעבודה זאת הולמת אותי או שהיא הולמת את באדג'; ליבה וליבי שקועים במה שאנו יכולות ליצור.

1 באוגוסט. לאחר שיחה עם הד”ר אדר (Eder), הפסיכואנאליטיקן, ששהה במקרה בזכרון-יעקב, היה לי סוף-סוף חזון התגשמות מאוויי, חיים מלאי-הישגים. לא רק ההבטחה שהעץ יעשה פירות יפה היא, אלא גם הפרי עצמו. ואין להתבייש מבשלוּת! אמש ניגנתי היטב, רק מעט, בלא מתיחות רבה – וכך אנגן גם בעתיד. כמה נעים להיות כאחד העושים, לדעת סוף-סוף כי אין אפשרות להגיע לשלמות, אולם כי יש אפשרות להגיע להישגים, להצטיינות.

21 בספטמבר. אני שוהה אצל באדג', מוקפת ביתומים. ערב מוסיקלי בביתה של מרת קסלמן, בו בידרתי כארבעים איש בנגינת יצירות משל בטהובן ובראהמס. יהיה נחמד מאוד, במועד מאוחר יותר לארגן רביעייה ולהשמיע שתי סדרות של קונצרטים – האחת למוסיקה פופולארית, והאחרת למוסיקה קלאסית”.

באותו סתיו, של שנת 1920, היא הופיעה בקונצרט בתל-אביב – שאז לא היתה אלא פרוור-גנים של יפו – יחד עם מנהל בית-הספר למוסיקה, מר הופנקו, ורעייתו. היא ניגנה סונאטה של קורלי, ואת “כל נדרי” של מאכס ברוך, אשר בקאריירה הראשונה שלה היתה אחת היצירות החביבות עליה ביותר. נגינתה נגעה לליבה של יהודיה אמריקנית, המשוררת ג’סי סאמפטר (Jessie Sampter), אשר כתבה לכבודה אודה: –

"היא ישבה כאחוזת-קסם, ואצבעותיה מנגנות,

"עיניה ככלבים השועטים אחר כל תו ותו,

"גופה הולם, משתהה, מקפץ, מתנועע,

"הלמות המוסיקה פועמת בגרונה.

"לא היתה לה ברירה, היא נעה בלא כוונה,

"המוסיקה ניגנה בה, כאילו היתה כלי.

"ראינו, האזנו; נקרע צעיף-החיים, המסווה את המנגן האלוהי

“מפני כלי-הנגינה שלו”.

תלמה הביאה נעימה חדשה, עוצמה חדשה, לקונצרטים חסרי-המעוף שהיו נערכים עד כה בירושלים, בתל-אביב ובחיפה, אולם היא גם נגעה בליבו של מישהו אחר – מהנדס ואדריכל צעיר, אליעזר ילין11, בנו הבכור של דוד ילין. הלה היה אחד מראשי הנכבדים של היישוב, מומחה בר-סמכא בעברית ובערבית, איש-המדע ומנהיג-ציבור, אשר בימי המשטר התורכי שימש כסגן ראש עירית ירושלים, ואשר, כיוון שצמח מן האדמה, היה מוצק כסלעיה. דוד ילין היה ידיד המשפחה מאז שנת 1897, בעת שהרברט בנטואיץ' עמד בראש משלחת עלייה לרגל של יהודים מאנגליה לארץ-ישראל. ילין היה נוהג לבוא ללונדון כנציגם של יהודי ארץ-ישראל, ואת השבת היה עושה בביתנו. מהוריו ירש אליעזר מורשת מיוחדת, של שילוב בין היהדות האירופית לבין עדות המזרח – אביו נולד בירושלים כבנו של יהודי מרוסיה, ואילו אמו היתה בת למשפחה ותיקה מבגדאד. הסבא, יהושע ילין, היה מושרש בקרקע יותר משהיו רוב יהודי ירושלים; היה זה אחד מחצי-תריסר החלוצים אשר רכשו לעצמם אדמת טרשים בהרי יהודה, בריחוק של קילומטרים אחדים מן העיר, עשאוה לאדמה חקלאית, והקימו את המושבה מוצא. תלמה העלתה על הכתב זיכרונות מנאום שנשא דוד ילין בשנת 1918, בעברית, באולם Queen’s (מקום שם הופיעה גם בנגינה), כנציגו של היישוב לוועידת השלום:

“דבריו הפשוטים, נראה היה כאילו הם נובעים הישר מן התנ”ך. אנו, לומדי-העברית הצעירים, שנאבקנו כה קשות עם שפה שקשה להשתלט עליה, חשנו לפתע כי הדבר אפשרי… הוא נעשה, בעיניי, לסמל של יהדות ארץ-ישראל".

אליעזר היה בעת מלחמת העולם הראשונה, מהנדס בצבא התורכי והוא סייע להניח את מסילת הברזל, לצורך המערכה בארץ-ישראל. הוא הציע לה בערב שלאחר הקונצרט, והיא נענתה בו-במקום. לאביה כתבה אז: –

“יודעת אני כי תביע שבחים לאל, אשר הוציאני מארץ החרות לבית-עבדות חדש זה, שבו החירות והעבדות כה סבוכים הם זו בזו, עד כי איני יודעת להבחין בינן… הוא גבר שקט עד-מאוד, מבחין בכל, ואומר מעט… אולם אני מתארת לעצמי שעיניים עשויות להביע יותר מאשר הלשון. מכל מקום, בעת שהוא הלך בעקבותיי ליפו – חשדתי במשהו. הייתי שם לבדי, והירח היה זוהר, ואליעזר – ניצח. הדבר נוסך בי שלווה רבה, להיות נאהבת על-ידי מישהו שכמותו. כאשר הוא דיבר לראשונה, חדרו למוחי, בדרך לא מודעת, מילותיו של שירו של שוברט, ‘את היא השלווה’. אני סבורה כי אכן, מבחינתי – הוא הוא השלווה”.

ובעת שנזכרה בהתנסותה באנגליה, סיימה את דבריה בפשטות:

“מקרה מוזר קרה: הלילה שלנו, הלילה שייזכר, היה גם יום-השנה למחלתי. תוהה אני, איזה משני לילות אלה אזכור יותר, בשנים הבאות. Laus Deo (השבח לאל – ה’מוטו' של אבא) על שניהם, אולי”.

אבא שלח לה מברק המביע את אושרו, ותודה לאל – “הללויה”. למילה זאת היתה מבחינתה משמעות מיוחדת, מאותה עת שבה נאבקה עם הרוח הרעה, והיא כתבה לו בתשובה: –

“אנחנו זוג מוזר – הוא כה חזק ומעשי, ואילו אני עדיין שואפת כלשהו לדברים שלא נועדו להתרחש, ומוצאת תנחומים בכך שאני מספרת לו עליהם; ואז, ברגעים נדירים, אני מסתכלת קדימה, מתוך תקווה חדשה לגבי חיינו המשותפים”.

6.jpg

בהסכמתו של אליעזר החליטה תלמה כי גם לאחר הנישואין היא לא תוותר על דבקותה באמנות, וכי היא תנחיל אהבה רעננה למוסיקה לאנשים הנכונים להתלהב מהאש שבקירבה. בעצם היום בו נתפרסמו האירושין שלהם, היא הופיעה בקונצרט שנערך בבית הנציב העליון – ה“הוספיס” הגרמני על הר-הזיתים, שבו היה גר הנציב העליון הראשון, סר הרברט סמואל. כמו-כן, היא אירגנה מייד שלושה קונצרטים חודשיים, יחד עם הפסנתרן של בית-הספר למוסיקה, סידני סיל. מתקופת קשייה היא יצאה כשהיא – במילותיה-שלה – “מודעת סוף-סוף לכך שאין אפשרות להגיע לשלמות, אולם, שיש אפשרות להגיע להישגים, להצטיינות”. ארץ-ישראל הביאה עליה שלווה זאת, והיא השלימה עם התחום המצומצם יותר שארץ זאת הציעה לה – חיי-נישואים מאושרים, אימהות ומוסיקה.

היא ניסתה להגשים את מה שנראה אז כמעט בלתי-אפשרי: שילוב של חיי-משפחה ביתיים – ומוסיקה. היא נהנתה מהעוצמה שזה-עתה גילתה בה, להביע את עצמה באמצעות הצ’לו, כשהיא משוחררת מכל תחושה של צורך להתחרות, ומשתוקקת עוד יותר להביא מוסיקה לארצה החדשה. בעת שיסדה את החברה המוסיקלית הירושלמית יכלה להסתמך על סיועם הנלהב של הנציב העליון, של מושל ירושלים, ושל אחיה נורמן; אולם מה שדירבן את אלה לא היה דווקא להט-ההתלהבות של כמאה חבריה של האגודה, אלא התלהבותה-שלה; ממש כפי שהצ’לו היחיד היה התשתית והמשענת לכל אנסאמבל.

תלמה ואליעזר נישאו ביום הולדתה, ב-15 במארס 1921, במלון סט. ג’ון שבעיר העתיקה. היתה זאת ניטה שמצאה בית ערבי ישן ומקסים זה, שממנו נשקפו גגות השווקים, והיו לה סדירות נפלאות של שרשראות-פרחים ובדי-קיר מזרחיים, כדי לעשותו לאישי יותר. אבא ומארג’רי באו מאנגליה לחתונה, והיתה התכנסות-רבתי של כל מיגזרי החברה הירושלמית, של ראשי המימשל ושל ה“קאוואסים” (שרתים) שלהם. היתה זאת חתונה מלאה ססגוניות והתלהבות, בדומה לחתונה שנערכה חודשים אחדים קודם-לכן – זו של בנו הבכור של הרברט סמואל וילידת הארץ, הדסה גרזובסקי. הגבירות הירושלמיות הכינו מישתה נוסח טינטורטו, שכן הניחו שהכל יזרמו אליו אין אונס, כפי שאכן אירע.

לצורך ירח הדבש בחרו בביתה של ניטה בזכרון-יעקב. אולם ירח הדבש האמיתי נערך חודשיים לאחר-מכן באירופה, בעת שביקרו אצל אחותה היבי וגיסה אויגן מאיר (שהיה פרקליט הקהילה היהודית בפראנקפורט שעל-נהר מיין), ואצל שאר בני-המשפחה באנגליה. לבני-המשפחה שחיו שם הצטרפה עתה אחותנו הבכירה ליליאן פרידלנדר, שבאה עם ילדיה מאמריקה. ליליאן שכלה את בעלה (הד"ר ישראל פרידלנדר, מבית-המדרש לרבנים שבניו-יורק), שנרצח באוקראינה בשנה שלפני-כן, והיא שהתה באנגליה, ב“חצר כרמל”, בדרכה לארץ-ישראל. עם שובה של תלמה, בחודש יולי, היא הצטרפה אליה לסיור-גישוש בארץ-ישראל.

משנתברר לתלמה כי היא עומדת ללדת ילד, היא סילקה ממחשבותיה כל הירהור אפשרי בדבר נגינה בפומבי.


 

פרק ה': אם – ומוסיקאית, 1922 עד 1932    🔗

האגודה המוסיקלית הירושלמית שמה בישראל של בתה הבכורה של תלמה נקרא שושנה (סוזי), על שם אימנו. אחותנו ניטה לקחה לעצמה חופשה בת חודש, מהמשק החקלאי שלה בזכרון-יעקב, כדי להיות במחיצתה של תלמה. ניטה, שלא היו לה ילדים, התחלקה בתינוקת “שלנו”; שתי האחיות, ששתיהן היו מנגנות בצ’לו, היו דומות ביותר זו לזו הן מבחינת פניהן, והן מבחינת אופיין: הן ניחנו באותה תאווה לחיים, באותו דחף קדחתני לעשות את החיים ראויים לחיותם, ובאותה רוח חלוצית.

אולם לפתע נחטפה מאתנו ניטה, ב-14 בפברואר, שלושה שבועות לאחר שחזרה לזכרון-יעקב. הגיעה ידיעה מזעזעת כי היא הלכה שם לעולמה, לאחר התקפה שנמשכה לילה אחד בלבד. את ההספד שתלמה כתבה לזיכרה, בתשובה לבקשתו של אבינו, היא היתה יכולה לכתוב לזכר עצמה: “היא מצאה בעבודה את המפתח לחיים”. תלמה ידעה – כפי שהיא אומרת – כי “קשה לנסח בפרוזה מה שהוא – ביסודו של דבר – פואמה”.

"ניטה הראתה לנו כי גם הגבעה החשופה ביותר יכולה להיעשות לגן-עדן, לא באמצעות קסמים אלא כתוצאה מעבודה. רובנו שואפים למצוא לעצמנו דרך להביע את כוח-החיות הטמון בנו; וכאשר אנו מוצאים דרך זאת, עושים אנו מאמצים להפוך אותה לאמצעי מושלם. ניטה לא שאפה; היא עבדה באותו מקום שבו היא ראתה כי עבודתה יש לה ערך; והעבודה הביאה לה למבע המושלם של כוח-החיות, שהיה רחוק מלהיות נפוץ. בעיניה, עבודה ותענוג היו היינו הך.

“ולגבי אלה שראו את התוצאה, מה שמשך כל עין היה – כבכל אמנות – היופי שבעבודתה. הניחומים שאנו מוצאים, על הצרימה החורקנית שבמותה, הם בכך שהיא חיתה שנים מספיקות כדי להותיר מאחוריה את הדוגמה הנעלה של ‘חצר כרמל’”.

7.jpg
8.jpg

אצל תלמה עצמה היתה זאת שאיפה מודעת; היא, אשר בשנות-העשרה שלה כתבה לגבי המלחין שנברג “אני תוהה האם אהיה אי-פעם חכמה במידה מספקת, כדי לפענח את המשמעות הגלומה בדיסקורדים”, הוסיפה לצמוח במשך כל ימי חייה. מותה של ניטה לא היה הדיסקורד הראשון בסידרת הדיסקורדים הצורמניים שתקפו אותה. אולם הצ’לו שימש לה תמיד כמיפלט. היא הוסיפה לעבוד, מתוך האמונה כי באמצעות הביצוע מתיישבים לא רק הדיסונאנסים של המוסיקה, אלא גם הדיסונאנסים של החיים.

התינוקת שנולדה דמתה דמיון בלתי-רגיל לאימנו, שעל שמה היא נקראה, והיא – יחד עם המוסיקה – שימשה לתלמה ניחומים. לא עבר זמן רב, ועלה בידי להשתתף עימה בשני ניחומים אלה.

אני-עצמי עשיתי בארץ-ישראל לאחר נישואיה של תלמה, אולם לא בירושלים. הופנקו, מנהל בית-הספר למוסיקה “שולמית” בתל-אביב, ביקש ממני להצטרף לסגל מוריו כמורה לכינור, ותלמידי המחונן ביותר, יהודה שרתוק (שלימים שינה את שמו לשרת) עדיין עמד בראש תזמורת בית-הספר; הוא סיים את לימודי המוסיקה שלו בבית-הספר, ועבר לעסוק בעבודה סוציאלית; אולם אהבתו הראשונה היתה המוסיקה, ולאחר זמן קצר ביותר הוא נשלח לברלין, כדי לקדם את השכלתו המוסיקלית. בנוסף לו, היה לי תלמיד אחד שגילה כישרון בולט, וכיוון שכך לא היה צריך לשדל אותי שידולים נמרצים כדי שאעזוב את תל-אביב ואבוא לגור בירושלים, שבה היו בתזמורת המשטרה בחורים שהשתוקקו לקבל שיעורים בכינור; ומעל לכל – תלמה השתוקקה להקים רביעיית-מיתרים, בה אנגן כינור ראשון. מר אוסנס, המורה לכינור בבית-הספר למוסיקה בירושלים, היה מלכתחילה הכינור השני שלנו, ומר א. בלוך, שניגן ויולה בלהקה עממית12, השלים את הרביעייה.

התחלנו להתאמן יחדיו בשנת 1922, ורביעיית-המיתרים הירושלמית, בהרכבה זה, הופיעה בירושלים בסידרה הראשונה שלה, בת שלושה קונצרטים, בראשית האביב של שנת 1923. שני התפקידים ה“פנימיים” התחלפו כאשר דבורה גור (שאז היה שם משפחתה גרזובסקי) משמשת ככינור השני שלנו, ואוסנס מנגן בוויולה, במשך שנים רבות.

האגודה הירושלמית למוסיקה, שנועדה לטפח ולעודד את השמעתה של המוסיקה הקאמרית, נתארגנה בסופה של שנת 1921. תלמה, אף כי לא שימשה חברה בוועד האגודה, היתה הרוח החייה בה. קצת אחרי שנולדה בתה, בינואר 1922, היא כתבה לאביה: “את זמני אני מחלקת בין התינוקת לבין האגודה למוסיקה; וזו האחרונה גורמת הרבה יותר צרות מאשר הראשונה”. שנים לאחר-מכן היא תיארה, במאמר בשם “הקונצרטים הראשונים שלנו”, שראה אור ב“פאלסטיין פוסט” ב-18 בינואר 1946, את סיפורם של מאמציה המוקדמים של האגודה:

"כאשר אני מדפדפת בתיק-תוכניות של הקונצרטים שנערכו בירושלים בשנות העשרים, אני מעלה בזכרוני תמונות מאותם ימים; תמונות של אולמות שבינתיים רוקנו או ניבנו מחדש; של הציבור המגוון שלקח חלק ב’נשפים' (כלומר, ההופעות המעורבות, שנטלו את מקומם של הקונצרטים); ושל אמנים שעימם היה צורך לשתף פעולה.

"הקונצרטים הראשונים נערכו בביתה של מרת גטלינג (Gatling) – אשה אמריקנית אמידה, שהיתה אחד ה’טיפוסים' יוצאי הדופן בירושלים; ביתה ניצב אז במקום בו ניצב הבניין הנוכחי של ‘באנקו די רומא’, בדירה פרטית. כשושבין להם שימש סר רונאלד סטורס, שהיה פטרון-המוסיקה הראשון בירושלים… ליד ביתה של מרת גטלינג ניצב ‘הסינימה הבינלאומי’, שלאחר-מכן כונה בשם ‘אולם קלבר’, ואשר התגאה בפסנתר הגדול שבו, ושיכול היה להכיל 300 איש ואשה. עונת הקונצרטים היתה מוגבלת לחורף; וכיוון שרחובות ירושלים לא היו באותה עת כבושים באספאלט, והאולם לא היה מוסק, היה קהל המאזינים מגיע ברגל כשהוא מבוסס בבוץ, ולאורך כל הקונצרט כולו היה יושב כשהוא עטוף וכרוך בברדסים כבדים.

"את התאורה סיפקה מנורת ‘לוכס’, אשר זימזומה היה גובר לעיתים תכופות על הנגינה. ניסינו אולם אחר אולם, ומצאנו כי המושך ביותר, והטוב ביותר מבחינה אקוסטית, הוא האולם שבמשרדי הממשלה, ליד שער דמשק. באולם זה היו תיקרות מקומרות ועמודי-אבן מחוטבים, דבר שהוסיף לו קסם מיוחד, והביא לידי-כך שיהיה אידיאלי מבחינה אקוסטית.

"דמות המקושרת בזיכרוני קשר הדוק עם אותם ימים רומאנטיים היתה דמותו של משה מלך הסבלים, שהיה נושא על גבו פסנתרים. שום קונצרט לא היה מתקיים בלא משה, שהיה תורם לו בזיעת-אפיו. הוא היה תמיד גאה מאוד, ומאושר, בעת שהתקשרתי אתו; רק הוא-עצמו היה בעל הכישרון לטפל בפסנתרים בעת-הצורך.

"כיוון שלא היה אז ראדיו שישמיע בכל שעה משעות היום, בקול רועם, מוסיקה טובה או רעה, היה צורך להסתמך על המשאבים המקומיים, ולגלות נכונות לסלוח לדיליטאנטיות. בחורי ‘תזמורת המשטרה’, שאורגנו על-ידי הקפטן אוברי סילוור המנוח, שימשו כמקור-תגבורות שאינו מכזיב לעולם. הם היו נלהבים מאוד, וניתן היה לסמוך עליהם שיופיעו לחזרות אף בלילות הגשומים ביותר. איש מהם לא רצה תשלום – הכל נעשה מאהבת הנגינה.

"לעיתים שאבנו השראה מיופייה של היצירה שעסקנו בחזרות עליה, עד כי חשקנו לנגן אותה בפומבי. תמיד היה איזה מיפעל-צדקה שהיה מעוניין לאסוף כספים, ומשום כך מוכן לכלול את היצירה בתוכנית-ההופעות שלו. וכך, היה מוצארט מתחכך במאסנה, בשוברט ובסאראסאטה. אולם אדם רעב עד-מאוד אינו מתלונן על המזון המוגש לו; הוא נהנה מכל מנה ומנה. באורח הדרגתי החלו לצפות לכך שאף קונצרטים של-צדקה יכללו איזו יצירה רצינית וחשובה, ושוב חדלו לכנות אותנו ‘למדניים’ על שאנו כוללים אותה בתוכנית.

"בסוף שנת 1921 אירגנה קבוצה של חובבי-מוסיקה את האגודה הירושלמית למוסיקה, הראשונה שבהן. התלהבותם של כמאה החברים פיצתה על הליקויים שבביצועים. הונחה אבן-מסד, שעליה ניתן היה לבסס את ההתפתחות העתידית. האגודה פעלה במשך חמש-עשרה שנה, אך עם קומה של התזמורת הארצישראלית מתה האגודה מוות טבעי.

"פעולתה הבלתי-סנסאציונית, אולם הסדירה, של האגודה פילסה את הדרך לניסוי מעניין שערכנו – אחותי, מארג’רי בנטואיץ‘, ואני – בשנת 1930, והוא לקיים קונצרטים שבועיים של מוסיקה קאמרית, ה’פופס''13 של מוצאי שבת, בקולג’ טרה סאנטה. שוחרי-טובתנו הזהירו אותנו כי שום נפש חיה לא תופיע לקונצרטים במוצאי-שבת, שעד אותה עת היו קודש לביקורים בקולנוע; אולם סדירות הקונצרטים, ומחירם הנמוך של הכרטיסים, הזימו את טענות הפסימיסטים, והאולם היה תמיד מלא. אלא שהמתח הכרוך בהיותנו בעת ובעונה אחת מארגנות ומנהלות עיסקיות, וכן מוסיקאיות (אנו-עצמנו היגשנו כרגיל את עיקר התוכנית) היה רב מדי.

9.jpg
10.jpg

לאחר שתי עונות מוצלחות הלכו קונצרטי ה’פופס' לעולמם. את תוכנית הקונצרט האחרון בחרו המאזינים, באמצעות מעין מישאל-עם, והתוצאה היתה בחירה המושכת דלהלן: הקונצ’רטו לשני כינורות מאת באך, הסונאטה לצ’לו ולפסנתר במי מינור מאת בראהמס, הסונאטה ‘אפאסיונאטה’ מאת בטהובן, והחמישייה לפסנתר ולכלי מיתר מאת סיזאר פראנק".

רביעיית-המיתרים היתה עמוד-התווך של הקונצרטים של האגודה, והרביעייה, או השלישייה, היו עד-מהרה למוסד המוכר לכל הישוב כולו. לצורך ביצוע שלישיות ניתן היה למצוא, בנוסף לסידני סיל, שפע של פסנתרנים ופסנתרניות משובחים – אריה אבילאה, טראוטה גרונפלדר, יהודית רוזנטל (שלאחר-מכן היה שמה ישובי) מחיפה, לוסיל בארצי ((Bartsi, ונאדיה אייטינגון.

תלמה קיוותה כי היא תוכל לשלב את המוסיקה הקאמרית עם הריונה, ועל-כן לא ברצון ויתרה על הופעות פומביות לפני לדת בתה השניה. היא ציפתה לבן, וכתבה: –

“זהו עסק כה מייסר, לשכב סתם כך ולהתעצל, שבוע אחר שבוע; משעשע מאוד לגלות עד כמה יש כבר לעובר אישיות משלו. הכל מתעניינים בו; הכל מציעים לך עצות, כיצד יש לנהוג בו. הליידי סמואל, במיוחד, מגלה דאגה ומשפיעה עלי רוב-חביבות; היא ביקשה ממני לבוא ולנוח בארמון הנציב – מקום נפלא, בפיסגת גבעה, המשקיף על כל יופיים של הירדן ושל העיר; ואני משוכנעת כי נהוג שם לטפל בך כאילו היית מלכה”.

יהודית ניטה נולדה בספטמבר 1923.

באותה העת היו תלמה ואליעזר עסוקים בתיכנון ביתם הראשון. שנה קודם-לכן כתבו לאבא: –

“החלטנו, אם תאשר זאת, לרכוש חלקת-קרקע לבנייה, לייד האקאדמיה ‘בצלאל’, שהיא באמצע הדרך בין התחנה (תחנת הרכבת) וזכרון משה – על גבעה שנשקף ממנה נוף נהדר. המיקום הוא מצויין, וזאת היא חלקה סלעית (ועל-כן זול יותר לבנות עליה), ליד המקום שבו עומדים להקים את בית-הספר, ולסלול את הכביש הראשי”.

11.jpg
12.jpg

במכתב אחר כתבה:

"אבא היה חביב עד-מאוד בעניין הבית. עדיין לא החלטנו האם נבנה את החדר הנוסף שלו על גג הבית; אולם מכל מקום, הוא רוצה לתרום לצורך הבנייה, ויהיה בכך די לשנות בהרבה. בנייה היא עיסוק מרגש ביותר, ברגע שניגשים למלאכה; מעודי לא ראיתי קודם-לכן את אליעזר כה נרגש ונלהב14.

זהו הרמז הראשון להקמת שכונת-הגנים רחביה, ואבא סייע להם בהקמת הבית, שהכיל גם חדר שנועד לו-עצמו. אבא, שבמסגרת עליותיו לרגל היה אורחם כמעט מדי שנה בשנה, שהה במחיצתם בירושלים לפני הולדת יהודית, וזאת לצורך הקמתה – בגזר, שלמרגלות הרי יהודה – של מושבה אנגלו-יהודית, מטעם חברת הקרקעות המכבית.

“היום נערך הטקס בגזר, ואני מאמינה אמונה שלמה כי כל הנכבדים יהיו שם, כתוצאה משידולים מתמידים – באיזו ארוחת-ערב חגיגית, או באיזו מסיבת-תה. הדבר מזכיר במידה רבה את הגנראל ג’ון ריגן (Regan), את התזמורת הכפרית, וכל השאר. הוד-מעלתו (הרברט סמואל) מחזיק באת כחול ולבן כדי לבקוע את הקרקע, והדבר נראה מצחיק מאוד… הם יצאו לדרך זה-עתה, ברוב-הצלחה, ואבא נראה זוהר בחליפה הלבנה החדשה שלו, שהוא לובש על-אף העננים המתקדרים, ונעליו הלבנות החדשות, הלוחצות את רגליו; ועימו מארג’רי, כשהיא נושאת תיבת-כובעים המלאה בעוגות וביין;וכן אליעזר, כשהוא משועשע ביותר, ומחזיק בידו מצלמת-קודאק גדולה, בעלת כיסי עור”.

פעילות נרחבת, הן בתחום המוסיקה והן בתחום הבנייה, התרחשה לאחר הולדת התינוקת השנייה. נוצר אז בחייה של תלמה איזה ריתמוס מסויים, מאוזן ואיתן – בין אימהות, מוסיקה, ולשכתו של אדריכל. הכל היו משולבים זה בזה. אליעזר, שעסק בבנייתה של השכונה החדשה, היה תמיד נכון לסייע בעריכת הסידורים לקונצרטים, בתרגום תוכניות ובהדפסה, וכן בנשיאת הצ’לו. יעקב גפן, ה“שמש” הטוב שלו, עמד לרשותה של תלמה; והטלפון המשרדי (שהיה אז בבחינת מותרות) נוצל רבות על-ידי תלמה לצורך פעילויותיה בתחום הקונצרטים והמוסיקה, אולי יותר מאשר אליעזר עשה בו לשימוש לצורך עבודות הבנייה שלו.

לקונצרטים היו זורמים כל בני החברה בירושלים – אנגלים, יהודים וערבים; ולעיתים תכופות היתה ירושלים מלאה אורחים נכבדים. בשנת 1924 הזמינה האגודה המוסיקלית את סטיפאן אשכנזי ((Stefan Askenaze, פרופיסור וינאי צעיר מן הקונסרוואטוריון בקהיר15, להופיע ברסיטאל לפסנתר, והוא כבש את ירושלים בסערה. עד-מהרה הוסדר לו רסיטאל שני, שבו הצטרפנו אליו, תלמה ואני, בנגינה השלישייה מאת צ’ייקובסקי. בשנה שלאחר-מכן הוא חזר לירושלים והופיע בקונצרטים יחד עם תלמה. הוא עמד על כך שהיא תבוא לקהיר להשמעת רסיטאלים, והעמיד את עצמו לשירותה, כמלווה בפסנתר. שני הרסיטאלים שהגישה בקהיר, והרסיטאל שהגישה באלכסנדריה, היו הצלחות אמנותיות וחברתיות ממדרגה ראשונה. היתה זאת הופעתה הראשונה של תלמה מחוץ לארץ, והפעם הראשונה – מאז נגינתה עם מיירה הס – שהיה לה שותף שווה-ערך. הלורד אלנבי (Allenby) נכח בקונצרטים שנערכו בקהיר, והעיתונות המצרית התעלתה על עצמה בתיאורה הנלהב בו תיארה את תלמה, באותם ימים מוקדמים של בשלותה “היא הופיעה בלא פירסום, והשאירה אחריה אהדה מרובה, וזכרונות שלא יימחו”.

ניתן היה לצפות כי הערכות מעין אלה ימשכו אותה ויפתו אותה לחפש לעצמה תחומים נרחבים יותר שבהם תזכה להכרה. אולם – להיפך, היא כתבה אלי (והייתי אז באנגליה),

“אין לי שום חשק להופיע על בימת הקונצרטים בלונדון. צמרמורת אוחזת אותי כאשר אני חושבת על חייהם של סטיפאן16 או של בקי17 או של ילי18, שתמיד לחוצים הם, תמיד הם חסרי-מנוחה, תמיד נתונים בתחרות. אין אני רוצה כלל להימלט מתינוקותיי כדי לשמוע מוסיקה בלונדון – ואפילו אם המדובר בקאזאלס”.

לאחר שהוקם ביתם ברחביה, עיצבו אליעזר וידידו ריכארד קאופמן באותה שכונה בתים משפחתיים נוספים. עמית נוסף של אליעזר היה אלכסנדר ברוואלד, אדריכל-המדינה של ברלין, אשר הושאל על-ידי ממשלת גרמניה, עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, כדי להקים את הטכניון בחיפה. כיום שולט מקדש הבהאים על הרכס, אולם קודם להקמתו התנשא הטכניון על אותו רכס. ברוואלד היה אמן הן במוסיקה והן באדריכלות, וכלי-הנגינה שלו היה הצ’לו. היום שבו הוא ואשתו לוטה נכנסו לביתם של תלמה ואליעזר היה יום גורלי. הם התאהבו בתלמה ממבט ראשון, והאהבה היתה הדדית. הקשרים ההדוקים ביותר היו מסביב לצ’לו, ולילדות. לוטה, שהיא-עצמה לא היו לה ילדים, ושהיתה תמיד רגשנית, העריצה את השילוב שמצאה בתלמה, שילוב של אימהות ומוסיקה. בני הזוג ברוואלד גרו בחיפה; אולם בכל פעם שביקר הבעל בירושלים הוא היה מביא אתו את הצ’לו והיה לוקח חלק ברביעיות שלנו, ולאחר-מכן גם בקונצרטים הפומביים.

הבית שברחוב רמב"ן 14 ברחביה, על חדר-המגורים הנאה שלו, בעל החלון הגבוה והרחב, שעל אדנו ניתן היה לשבת, היה תמיד פתוח, קבלת-האורחים היתה חמה, והפסנתר הזקוף זכה שינגנו בו ללא הרף. הריהוט היה בצבעי חום וזהב חמים, והאור שחדר בעד לווילונות הזהובים העטה הילה על הכל. במרכז החדר ניצבה מחתת-גחלים גדולה עשוייה נחושת.

באותם ימים היתה תלמה אם נפלאה. מעולם לא הגזימה בהתעסקותה בתינוקות, אולם שלטה בהן שליטה מלאה, וגילתה כלפיהן הבנה מלאה. את התכונות הללו היא ירשה מאמה; אולם בעוד שאמא שלנו הקריבה את הקאריירה המוסיקלית שלה לטובת ילדיה, הרי בידי תלמה עלה להמשיך בקאריירה זאת, בראש ובראשונה הודות לשיתוף-פעולה שגילה בעלה, ולהזדהותה עם משפחתו. הוריו של אליעזר פטרו אותה מעבודות משק הבית הקשורות בהכנת סעודות השבת, שכן הם היו מארחים בשמחה את כל המשפחה כולה, שהיתה יושבת אל שולחנם הגדל-והולך בלא-הרף. עם זאת, היא לא התחמקה ממילוי תפקידיה במשק הבית; ממש כאימנו, מייד לאחר הנישואין נטלה על עצמה את המשימה ללמוד להשתלט על הטכניקה של ניהול משק-בית. היא היתה נהנית מלימוד דרכים חדשות בבישול, בסריגה, ובתפירת בגדי-ילדים. לא היה איש שיכין לתינוקות מלבושים סרוגים במהירות או במיומנות רבות משלה; היה זה מראה יפה מאוד, לראות את ידיה עוסקות בסריגה בכל רגע שיכלה להתפנות לצורך זה, ממש כפי שהיה זה מרגש לראות את ידיה נחות על מיתרי הצ’לו. אחת מידידותינו ציינה עד כמה חורה לה לראות את תלמה עסוקה בידיה בעבודות בית, במקום להביא בעזרתן את הצ’לו לכלל רינה; אולם בעיני תלמה לא היה שום דבר בזוי במלאכת הבית.

בחדרו של אבא הם סידרו גן ילדים, לילדי שכונת רחביה, וכל ילדי השכונה – בני משפחות פרומקין, דוסטרובסקי, אוברי סילוור ואחרים – ביקרו בו, לאחר-מכן התרחב הגן והשתקע בבניין נפרד (שבעת כתיבת הספר במקורו שימש את בית-הכנסת של רחביה) ולצורך זה סיפקה חלק מן ההון הדרוש. באוקטובר 1926 היא כתבה לאביה: –

“אני מלווה 400 ליש”ט לוועד של רחביה, כדי להקים ‘גן’, והם אמורים להחזיר לי את ההון תוך עשר שנים, בריבית של 8 אחוזים. הבנייה החלה זה-עתה, והיא תושלם עד לסוף ינואר. המדובר בתוכנית פשוטה ביותר, אולם יהיה בה כל מה שאנו זקוקים לו לצורך שלושים הילדים שלנו, וכל מה שהכסף יספיק לו.

"אין זה עניין כה פשוט, לנהל גן בן שלושים ילד, עם שתי גננות, כפי שהיה זה אשתקד, עם ההסדר הפרטי שלנו; אולם אי אפשר היה להוסיף ולקיים את הגן בממדיו הקטנים כל-כך. ובאמת, אני מגלה בכך עניין מרתק ביותר. כיוון שהחלטתי למען יונה19, שלא לנגן בחורף זה, היה זה אחרי ככלות הכל העיסוק הטוב ביותר שיכולתי למצוא לעצמי.

“השלישייה הקטנה שלנו – נפלאה. לסוזי יש עתה בולמוס של חפירת שורשים, והיא ממלאת את הגן שלנו בכל מה שהיא מוצאת, ובגרעיני תפוזים, האמורים לצמוח ולהיעשות עצים. כה נלהבת היא, עד כי החלטתי לעשות מעשה באותו כיוון, ומתנת יום-ההולדת שלה היא טיול לרמאללה, כדי לקטוף שם נרקיסים. אנו מתכננים לשכור אוטובוס, ולעשות שם יום שלם, בחברת הילדים המבוגרים יותר וכן הגננות… אנו פותחים גם בשיעורי-ריקוד, בשבוע הבא. אלברט20 זוכה לתוצאות מצויינות בכל שיעוריו”.

בית ילין, בית הוריו של אליעזר, היה בזכרון משה, שהיא שכונה ותיקה יותר. בשבת היתה המשפחה, הגדלה-והולכת, מתכנסת שם, ותלמה גילתה בגיסתה אהובה21 אומן כלִבּה. היא עודדה אותה בכל דרך שיכלה. מפת-השולחן הכחולה שבחדר-האוכל שלה, והשׁטיחים העשויים מצמר שטלאנד קל היו מעשי-ידיה של אהובה, ובכל עיסוקיה – הנולים בבית-הספר “אליאנס” ובמקומות אחרים – סייעה לה תלמה. היתה לה הבנה אינסטינקטיבית לגבי בני-אדם, והיא גילתה נכונות לסייע להם בכל מעשה ראוי, לא בדרך סנטימנטאלית ולא מתוך תחושת-חובה, אלא מתוך אהבה לכל מה שהוא טוב וראוי בחיים.

כפי שנהגה אימנו, נולדו גם כל ילדיה של תלמה בבית. יונה היתה התינוקת הראשונה שנולדה ברחביה.

“מן הרגע הראשון היה בכך כדי להחזיר אותי לתקופת ינקותה של סוזי, והייתי אסירת-תודה כפי שהייתי באותה עת; מבחינות רבות, יש לי עתה הרבה יותר משהיה לי אז. הן אליעזר והן אני סברנו כי יהיה זה טבעי להשלים את השלישיה”.

תשוקתה ללדת בן נמנעה ממנה פעם נוספת, בעת שארבע שנים לאחר-מכן נולדה להם בת נוספת, ויולה, על-מנת “להשלים את הרביעיה”, כפי שהיתה אומרת.

שנה לאחר הולדת יונה הביאה תלמה את המשפחה כולה ל“חצר כרמל” שבבירצ’ינגטון, לשהות של שבעה חודשים. הבית שבלונדון שוב לא היה קיים, והביקור נועד לשפר את מצב הבריאות, וכן לצורך מנוחה, ולחידוש הקשרים עם בני-המשפחה ועם ידידים. המכתבים שכתבה לבעלה, בהם תיארה את פטפוטיהם של הילדים בעברית ובאנגלית, ומעשיהם במשך החופשה הממושכת, היו תופסים כרך שלם; אולם עלינו להסתפק בדוגמה קצרה כאן: –

"שושנה מתקדמת בצעדי ענק. היא מכירה ארבעה שירים חדשים, באנגלית מוזרה ביותר! ובאלף-בית היא הגיעה לאות H. היא אמרה לי: “אני רוצה להישאר כאן וללמוד אנגלית טוב מאוד. אל תלכי מכאן: אין כאן גנבים, ואין אנשים שבאים לדלת ואומרים: ‘אמא שלי והאשה שלי והילד שלי נהרגו ברעידת אדמה, ואין לי מה לאכול’”. הלוואי והייתי יכולה לכתוב זאת בעברית. כל זה היה באמצע הלילה, בעת שמוחה פעיל ביותר… “האם החיילים הורגים נשים וילדים?” “לא”. “אז גברים?” “כן, בזמן מלחמה”. “אז, האם הם יהרגו את אבא?”

"היא ילדה המתרשמת ביותר מן הכל.

“יהודית היא הנאמנה ביותר מבין הבנות לארץ-ישראל. “מתי נחזור, אמא?” “בקרוב”. “מתי, מחר?” זאת היא דוגמה לשיחה הנערכת לעיתים קרובות ביותר”.

היא נסעה ללונדון כדי להאזין לקאזאלס כשהוא מנגן סוויטה מאת באך ללא-ליווי, באולם אלברט; הוא קצר תשואות יוצאות מגדר הרגיל, והיה עליו לנגן שישה הדרנים. כל התלהבות הנעורים של תלמה חזרה והתעוררה בה. הוא הזמין אותה לחזרה שיערוך לקראת הקונצרט הבא שלו, עם תזמורת, אולם היה לחוץ מדי בזמנו מכדי שיוכל להאזין לה כשהיא מנגנת. לבעלה היא כתבה: –

“אני מצטערת, שכן הייתי לומדת ממנו הרבה. אולם, מכל מקום, חזרה אלי התלהבותי הישנה, ואני סבורה שעכשיו שוב ארצה לחזור ולעבוד כהלכה. מרענן ביותר, למצוא אדם המאמין בהשפעתה הנפלאה של המוסיקה, אדם שמעולם אינו מניח להצלחה שתשחית אותו. אני סבורה שאין סיכויים רבים שהוא יוסיף לנגן תקופה ממושכת מאוד, ועל-כן אני שמחה ביותר שעלה בידי להאזין לו הפעם”.

היא נהנתה לגלות כי זוכרים אותה בלונדון, והסדירה עריכת רסיטאל פרטי מצומצם באולם קטן, כדי שלא ינוס ליחה, וגם הופיעה בקונצרט בבית-הספר של המלך, בקאנטרברי (King’s School Canterbury), בו התמסרו למוסיקה – ובבתי-ספר אחרים בפלך קנט, ובאיזור זה יצאו לה מוניטין.

היא הרשתה לעצמה טיול אחד גדול באירופה, לפראנקפורט שעל גדות הנהר מיין, מקום שם גרה אחותנו היבי. שם היא ניגנה קונצרט בשיתוף עם פסנתרן-העיר, אריך איטור קאהן, אשר לאחר-מכן היה אחד הפסנתרנים שנבחרו על-ידי קאזאלס לצורך נגינה בפסטיבאל “באך בפראד” (ראה פרק ח' להלן). הקונצרט נערך לטובת בית-החולים לחולי-רוח “עזרת נשים” בירושלים, שהוקם על ידי איטה ילין, והתומכים הנאמנים של בית-חולים זה בפראנקפורט לא היו מוכנים להחמיץ את ההזדמנות. המשפחה, המוסיקה וכן צדקה – הלכו כאן יד ביד.

היא חזרה לירושלים במרץ מחודש, בשנת 1928, והופיעה ברסיטאלים של סונאטות בשלוש הערים הגדולות. ב-19 בנובמבר, במלאת מאה שנה לפטירת שוברט, הגישה בירושלים רביעיית-המיתרים הירושלמית קונצרט מיצירות שוברט, כאשר ברוואלד מנגן את הצ’לו השני בחמישייה. ושוב בשנה שלאחר-מכן, וזו-הפעם בחיפה, הוא הצטרף אלינו בנגינת השביעייה מאת בטהובן. היתה זאת הופעתו האחרונה על בימת הקונצרטים. בדמי-ימיו הלך לעולמו, בשנת 1930.

כיצד לסייע ללוטה, אשר העריצה אותו במסירות שהיה בה כמעט משום עבודת-אלילים?

בהספד שכתבה תלמה לאחר פטירתה של לוטה, שנים אחדות לאחר-מכן, היא אמרה: “עד כדי כך נראו השניים כענפים המשתייכים לעץ אחד, עד כי ידידיה של לוטה חששו כי היא לא תעמוד במהלומה. ההתעניינות העיקרית שלהם – אמנות על כל צורותיה, בין אם זה ציור, אדריכלות, מוסיקה או ספרות – הביאה לידי-כך שביתם בברלין נעשה למרכז של תרבות, שמשך אליו את טובי האמנים של התקופה. גורל מוזר הביאם לארץ-ישראל, לפני המלחמה, בימים שבהם היו בה אמנים מועטים בלבד, ביקורי-אמנים היו נדירים, ותושבי-הארץ לא גילו הבנה יתרה באמנות. רומאנטיקת החיים במזרח גרמה להם להשראה, והם גמרו אומר להישאר כאן. ביתם נעשה למרכז של אור ומנוחה לאמנים ולתלמידי-אמנים”.

לוטה הגתה את הרעיון, אשר תלמה וידידים קרובים נוספים סייעו לה לבצעו – הרעיון של הנצחת זיכרו על-ידי העברת ביתם מברלין לירושלים, מקום שם יוכלו אמנים לבקר ולעלעל בסיפורי האמנות שלו, ואוצרות המוסיקה. בחיפה הם חיו בפשטות יתרה, כמעט כמתנזרים, בדירה בת שני חדרים, שלא היתה למעשה הרבה יותר מאשר בית-מלאכה. אולם הוא היה נוהג להוציא את ה“בלוקים” שלו, חוברות הסקיצות, וברישומיו היה מנציח את כל היבטי החיים שמסביב להם; בכך, ובמוסיקה, מצא מרגוע לנפשו. כל מה שאירע קודם-לכן – חייהם במרכז מקדש האמנויות של ברלין – ניתן היה אולי להפוך מזיכרון יפה למוסיאון קטן. לוטה, בניסיונה להגשים רעיון זה, נסעה בשנה שלאחר-מכן מירושלים לביתה שבדאהלם, שבקירבת ברלין, וזאת לאחר שהסדירה עריכת קונצרט לזיכרו, בו השתתפו רביעיית מיתרים וקלארינט, בטכניון שבחיפה: כל היצירות שנוגנו היו פרי עיטו של מוצארט, המלחין האהוב עליו.

רביעיית-המיתרים הירושלמית היתה מורכבת באותה עת מארבע נשים, שכולן היו ידידות קרובות של בני הזוג ברוואלד – אלישבע וליקובסקי, ג’ני שמרצלר, תלמה ואנוכי, ככנרית ראשונה, אשר – עם תלמה – היו משמיעות קונצרטים שבועיים למוסיקה קאמרית – ה“פופס” הירושלמיים של מוצאי שבת.

בשנת 1932 כבר החל אדולף היטלר, בגרמניה, להשמיע דברי-איום כנגד היהודים. לוטה, לפני שחיסלה את ביתה בדאהלם, גמרה אומר להביא לידי-כך כי הוא שוב יהדהד בצלילי הצהלה שמכבר הימים – התמסרות אחרונה, לפני שיבואו הגלים וישטפו את כולם. ולפני שיהיה זה מאוחר מדיי, היא רצתה להראות לתלמה את טיבם של החיים המוסיקליים בברלין; באותה עת, היא רצתה להציג את תלמה, בת-חסותה האהובה, בפני “האריות המוסיקליים” – השנאבלים (Schnabel), הוברמאן, פויירמאן ורבים אחרים, שכולם נימנו עם ידידיהם האישיים. היה זה סיכוי שחבל להחמיצו. בתה הצעירה ביותר של תלמה, ויולה, היתה אז בת שלוש, והיו לה דודות שניתן היה לסמוך עליהן כי יטפלו בתינוקת ובמשק-הבית בעת היעדרות אמה.

תלמה נסעה איפוא לברלין, ונהנתה ביותר. הרשומות המוסיקליות שלה כוללות עלון בגרמנית – “מדריך לאולמות-הקונצרטים של ברלין” לחודש שבין ה-8 באפריל לבין ה-7 במאי 1932. מדריך זה כולל את קונצרטי חגיגת-היובל של התזמורת הפילהארמונית הברלינאית, שבאותה שעה חגגה את שנת החמישים לקיומה, בניצוחו של פורטוונגלר (Furtwaengler); וכן ברונו ואלטר (Walter); רסיטאלים של כל גדולי הפסנתרנים – שנאבל, ולאדימיר הורוביץ, צ’רקאסקי (Cherkassky); הצ’לן פויירמאן; ורביעיית בוש, עם סרקין ((Serkin. בקצרה, ברלין דאז היתה, מבחינת המוסיקאים שבה, מה שניו-יורק מהווה כיום. אין איפוא להתפלא על כך כי תלמה, אשר במשך כעשר שנים היתה צמאה ביותר למוסיקה גדולה, לגמה ככל שניתן לה, והיה ביכולתה לכתוב לאחת מבנות-דודה באנגליה:

“לעיתים חשה אני בארץ-ישראל כציפור שכנפיה קוצצו, ציפור המוכנה לתת הכל על-מנת שתוכל לחזור ולעוף, אולם חופשה קצרה כגון זאת יש בה כדי להפיח בי חיים חדשים”.

פויירמאן השאיל לה את הצ’לו שלו, שהיה כלי יקר-המציאות מעשה ידי טסלר; היה זה כלי גדול בשביל אשה, אולם הרעיון כי אולי תרכוש אותו כבש את ליבה, והיא הביאה אותו עימה לארץ-ישראל, מתוך כוונה לשלם תמורתו בתשלומים לאורך-זמן. כלי-נגינה ראוי נוסך כנראה קסם בבעליו, ושוב חשה תלמה כי היא מצויידת בכל הדרוש כדי לפתוח בקאריירה של אמן ממש. לאביה היא כתבה אז: –

“מסע זה הופך להיות, כפי שמסתבר, להרפתקה של-ממש. אני חוששת רק מכך, שכל מה שיקרה לי כאן יסחררני, אולם אני מקווה כי אני מבוגרת מדיי, מכדי שכך יארע: הצ’לו היפהפה, שתענוג כה רב לנגן בו; ההזמנות ללא-ספור; ועתה – ההזדמנות לנגן במחיצתו של שנאבל, אשר בעולם הפסנתר רואים אותו כשווה לקאזאלס. למרבית המזל, מעודי לא שמעתי אותו בנגינתו, ועל-כן אין אני מתרגשת יתר-על-המידה מהכבוד שנחלק לי. בשעה זאת ממש הוא ידידו הקרוב ביותר של הוברמאן, וכיוון שהוברמאן עומד לנגן בברלין במשך חודש אפריל, אני מתארת לעצמי שאפגוש גם בו. מוזר, כיצד פגישות-האקראי שלנו בארץ-ישראל מעניקות לנו מפתח לעולם המוסיקלי הגדול בברלין. דומה כי אכן יש מחסור בצ’לנים, שהם יותר מאשר טכנאים טובים… לא הייתי מעיזה לנגן, אילמלי הרגשתי כי כל המוסיקאים כאן סובלים מאיזו רווייה של מוסיקה, ואין בהם הספונטאניות הנובעת – לגבי דידי – משמיעה ומנגינה כה נדירות. לוטה מעודדת אותי שאהיה שאפתנית כל כמה שארצה”.

ארתור ותרזה שנאבל, ובנם קארל אולריך, אימצו את תלמה אל ליבם, וניגנו עימה מוסיקה קאמרית. בשעות של קלות-דעת שימשה תלמה ללוטה כ“בובת הלבשה”; ראשה של תלמה פיאר כל שמלה; לא היה כל צורך בהתלבשות-יתר, אולם לוטה היתה נהנית מהוספת נופך כלשהו – איזה עדי, שהבליט עוד יותר את יופייה של בת-חסותה. היא הסדירה כי כל מצנאט מוסיקלי יהיה נוכח ברסיטאל שהגישה תלמה, יחד עם הפסנתרן ברונו אייזנר (Eisner), בביתו של אחד מאותם מצנאטים, מאנאסה (Manasse).

תלמה הבטיחה לאבא הבטחה-למחצה שתבוא לביתו (בירושלים) ב-11 במאי, לרגל יום-הולדתו. היא איחרה בשבוע אחד בלבד. יום אחד לפני שובה הוא נתקף בשבץ, והלך לעולמו שבועות אחדים לאחר-מכן. למזלו, בא מותו עוד לפני שהנאצים החלו מתעמרים ביהודי אירופה. הוא היה מראשי הציונים, ומוקד לחיבת משפחתו. בצוואתו הוריש לי את כל מיסמכיו, וביקש כי בסיועו של נורמן אכתוב את סיפור חייהם של הוריי. פירושו של-דבר, שהיה עליי לעזוב את ארץ-ישראל למשך שנים אחדות כדי לשחזר – אם אפשר באנגליה – את מיטב שנותיהם22.

רביעיית הנשים התפרקה איפוא. תלמה שוב לא היתה מוכנה להסתפק ברביעייה חובבנית-למחצה. להיפך, הסיכוי כי תוקם רביעיית-מוסיקאים בעלי רמה אירופית דירבן אותה לעשות את כל המאמצים לשם-כך, ואף להקריב במידה מסויימת את נוחיות משפחתה. וכיוון שידו המרסנת-קמעא של אבא שוב לא נחה עליה, חזרה והתמסרה ליעודה המוסיקלי ברוב-להט.

תמונה 13

תלמה, אליעזר והבנות


 

פרק ו': אמנית החוזרת לייעודה, 1932 עד 1939    🔗

בעוד תלמה עושה בברלין, ומנסה להגשים את חלומותיה המוסיקליים, כבר העיב צל השואה על האמנים היהודיים שבה. הם, מצידם, החלו לשקול את האפשרות שארץ-ישראל תשמש להם כמיקלט אפשרי, והם שמחו ביותר למצוא בה גורם פעיל שיכול להכשיר להם את הקרקע. אמיל האוזר (Hauser), קרוב-משפחה וידיד ותיק, שעמד בראש רביעיית בודאפשט, זה-עתה ניתק את קשריו עם אנסאמבל זה, והוא חיפש לעצמו תחום-פעילות חדש, כלומר רביעיית-מיתרים חדשה. הציעו לו לעמוד בראש רביעיית דרזדן. אולי ניתן איפוא לשכנע אותו לבוא לירושלים?

והוא אכן שוכנע, ובא ארצה על-מנת לתת סידרה של קונצרטים. היה זה אמן בעל מזג סוער ובלתי-יציב; ואולם כאשר רעיון מסויים שבה את ליבו, הוא יכול היה לגלות גם מרץ מינהלי. תלמה שימשה לו כמדרבנת, והוא החל להקים בירושלים את בית-הספר למוסיקה, וכן רביעיית-מיתרים, שהיו אמורים להיות בעלי רמתם ואיכותם של בתי-ספר והרביעיות הטובים ביותר באירופה. הוא שימש כמכשיר להבאתם ממרכז-אירופה של מורים למוסיקה, נגנים ותלמידים מעולים, אשר בארצות-מגוריהם נשללה מהם האפשרות לפתח את כישרונותיהם.

תלמה שימשה כדינאמו לעיצוב בית-ספר אשר, מתוך שימוש משולב במוסיקאים ואמנים אחרים – מקומיים ומיובאים – היה אמור להיות בעל רמה אירופית, ובעל זיקה לאוניברסיטה העברית בירושלים. היא קיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת בית-הספר הירושלמי למוסיקה ולאמנויות הפלאסטיות, ומצאה לצורך בית-הספר מיבנה, ברחוב בצלאל23. הד"ר הלנה כגן, שהיתה אהובה על תושבי העיר לכל מיגזריהם, היתה יושבת-ראש ועדת המייסדים. תלמה השקיעה את עצמה במיפעל זה בכל מירצה ובנחישות-ההחלטה שבה. בחודש מאי של שנת 1933 היא כותבת לאדוורד נורמאן ((Norman, יהודי נדיב-לב שחי בארצות-הברית, ושאימץ לעצמו מיפעלי תרבות ארצישראלים מכל הסוגים, ומבקשת ממנו סיוע להקמת תיזמורת, מקהלה, וכיתות למוסיקה קאמרית בקונסרוואטוריון. היא חשבה באותה שעה על הזמנת מנצח מוכשר ביותר, לתיזמורת ולמקהלה, איש פראנקפורט שעל נהר מיין, אותו פגשה בגרמניה. המנצח חנן (האנס) אייזנשטאדט, היה גידם; אולם המוסיקה מילאה את כל הווייתו, והוא היה מוכן לבוא ארצה אם יקבל מישרה, ומשכורת, שיאפשרו לו להתפרנס. למנצח עצמו היא כתבה ב-6 במאי:

“בית-הספר למוסיקה שלנו נכון להציע לך מישרה של מנצח על מקהלה ועל תיזמורת, במשכורת של 8 ליש”ט לחודש, למשך שנה".

לא היתה זאת משכורת גבוהה ביותר, אף גם כאשר היה מדובר במישרה חלקית; אולם הוא נענה לאתגר שהציעה. הוא לא האריך ימים בבית-הספר (שלאחר מכן נהפך לקונסרוואטוריון) בירושלים, אולם מצא לו את מקומו כמנהל המוסיקלי של כפר הנוער בן-שמן, שהוקם בשנות העשרים על-ידי איש חינוך יהודי-גרמני מוכשר ביותר, הד"ר זיגפריד להמאן, שרבה היתה אמונתו בהומאניזם שבמוסיקה נעלה.

התוכניות השאפתניות להקמת בית-הספר למוסיקה לבשו עד-מהרה צורה מגובשת, הרעיון של הוראת שאר האמנויות נזנח, ובית-הספר – שכונה הקונסרוואטוריון הארצישראלי למוסיקה – פתח את דלתותיו ואת שיעוריו בחודש אוקטובר 1933. התשקיף הראשון שפירסם הקונסרוואטוריון היה רווי ביטחון עצמי, ונמלץ למדיי:

"הרמה חייבת להיות גבוהה, הידע – נרחב, ושיטות ההוראה – יסודיות ומעוררות השראה…

לקונסרוואטוריון תהיה הזדמנות מיוחדת-במינה להעניק ולשמר את המסורת והתרבות המוסיקליות, במיוחד אלה של המזרח. מנהל המוסד הוא אמיל האוזר; מתפקידו יהיה להורות את הנגינה בכינור, נגינה בתיזמורת ובאנסאבלים. מדור-הפסנתר כולל את אבילאה, מאדאם בארצי (Bartzi), טובה ברלין ויוכבד דוסטרובסקי. תלמה ילין היא המורה לצ’לו. קארל סלומון, זמר נודע כמנצח מקהלות ותיזמורת, בברלין ובהאמבורג, ממונה על פיתוח הקול ועל מוסיקה למקהלה.

הקונסרוואטוריון יהיה קשור למחלקה ללימודי-חוץ של האוניברסיטה העברית".

14.jpg

הדין-וחשבון המודפס הראשון של הקונסרוואטוריון נוגע לשנים 1934 עד 1936. בסופה של תקופה זאת היו רשומים בו כמעט מאתיים סטודנטים, שמביניהם היו 171 יהודים ו-24 ערבים או אנגלים. נפתחו כיתות להוראת הנגינה בכלי-נשיפה, שמוריהן היו חברי התזמורת הארצישראלית. נפתחו גם קורסים בהלחנה, לצורך סטודנטים מתקדמים שעלו מאירופה. חבר-המורים כלל גם מורה ערבי לנגינת הכלי עוּד.

נוכל להעלות בדעתנו את ההתלהבות שבה ערכה תלמה את תוכניתה של העונה הי"א, 1932/3, של האגודה הירושלמית למוסיקה, בה נמסר על קונצרטים לרביעייה, בהדרכתו של האוזר. להרמאן אולשטיין (Ullstien), איל-ההוצאה-לאור בברלין, אשר סייע לה לרכוש צ’לו, כתבה תלמה:

* * *

“עתה הוגה אני בארץ-ישראל תוכניות הרבה יותר שאפתניות משהגיתי אי-פעם. תמיד חלמתי להקים כאן רביעייה, שתספק לכל הארץ מוסיקה ברמה אירופית; אולם רק השנה החל חלומי מתגשם; ואני מייחסת זאת, במידה לא מועטת, לעובדה כי יש לי כלי-נגינה כה משובח שאני יכולה לנגן בו”.

אולם רביעיות מיתרים מן הרמה שקיוותה להגיע אליה, אינן רק עניין של כנר ראשון טוב, אפילו כאשר זוכים בשיתוף-הפעולה הנאמן של הצ’לן או הצ’לנית, והאוזר לא היה מאושר משני החברים האחרים של הרביעייה. הוא ותלמה הקימו הרכב חדש, “שלישיית ירושלים”, אשר פראנץ אוסבורן (Osborn) השתתף בה כפסנתרן, ואשר הופיעה בעונת 1933/4. חייה של השלישייה היו קצרים ביותר, בשל התחייבויותיו של אוסבורן בחו"ל; אולם נגינתה היתה בעלת איכות שכמותה לא נשמעה בארץ-ישראל קודם-לכן.

בינתיים הגיעו ארצה שני נגנים חדשים: נגן בכינור ונגן בוויולה – וולפגאנג שוקן, אחד מן המוסיקאים שעלו מגרמניה בזרם גובר-והולך; וזמן קצר לאחר-מכן עלה גם חנוך (היינריך) יעקובי, תלמידו האהוב של הינדמית (Hindemith). בשביל שניהם השיג האוזר “סרטיפיקאטים”. עם הגיעם של שני אלה, היה הרכבה של רביעיית-המיתרים הירושלמית מלא, ומיוצב. צבי (היינריך) רותנברג (שבעת כתיבת שורות אלה במקורן שימש כמנהל הקונסרוואטוריון בחיפה) קיבל על עצמו לזמן קצר את נגינת הכינור השני, אולם בשנים 1934 עד 1939 היתה הרביעייה מורכבת מהאוזר, שוקן, יעקובי ותלמה ילין.

היה זה ברוניסאלב הוברמאן שעתיד היה לכוון את הזרם הגובר של מוסיקאים לשפיעה סדירה, ולהתייצבות בחוף המיבטחים. הוא הגיע לארץ-ישראל בשנת 1931, והיה היחיד – מקרב כל האמנים שעד אותה עת באו להופעות בארץ-ישראל – שראה בה מרכז מוסיקלי בכוח. ארץ-ישראל עוררה בו השראה, והוא עורר השראה בתושבי-הארץ. שנה אחר שנה היה נוסע ברחבי הארץ, ומעניק לה ממיטבו, ומקבץ בה גרעין לתיזמורת של-ממש.

הנאתו הגדולה ביותר היתה בנגינת מוסיקה קאמרית; ובעת שעסק בהכשרתה של תיזמורת בתל-אביב (כאשר הוא עובר מדוכן לדוכן, כדי לוודא שכלי-הנגינה אכן מכוונים כהלכה) הגיע לכלל הקמת קשר עם רביעיית-המיתרים הירושלמית, ועם עבודת הקונסרוואטוריון.

מכתביה של תלמה אליי, אף על פי שהיו “אומללים”, כפי שכינתה אותם, כיוון ש“המלים מתגלגלות זו אחר זו באי-סדר, מרוב התרגשות”, שופעים משהו מן החום שנבע מהוברמאן ומכל הסובבים אותו. היא ביקשה ממנו להגיש קונצרט נוסף בירושלים, כדי לסייע לקונסרוואטוריון סיוע כספי:

"21 בינואר 1934. הוא התלבט, כיצד למנוע שדבר זה יתנגש בתוכניתו לסייע לתזמורת בתל-אביב, הזקוקה למאות אחדות של לירות, כדי להביא מגרמניה נגני-כלי-נשיפה טובים. הוא מנגן בשביל תיזמורת תל-אביב ועמה, הוא מקיים עם נגניה חזרות מדי יום ביומו: קונצ’רטים מיצירות באך ובטהובן, הן בירושלים והן בתל-אביב.

“היה זה הקונצרט היפה ביותר ששמעתי אי-פעם. לא היה בו שום שמץ מאותה עצבנות שגרמה לידי-כך כי הופעותיו לפני שלוש שנים גרמו למתח. למעשה, הייתי באפיסת כוחות, שכן כל היום כולו התרוצצתי על-מנת להסדיר את קבלת-הפנים שלנו; אולם לאחר שהושמעו צלילים אחדים – שכחתי את כל צרותי, ועייפותי חלפה… ועתה – ל”מנה האחרונה“. הוא עומד לבוא אלינו מחר לארוחת-ערב ולנגינת רביעיות, והוא מתכוון להגיש קונצרט של מוסיקה קאמרית, שיהיה מורכב מיצירות בטהובן בלבד, ושמטרתו לסייע לקונסרוואטוריון. הקונצרט יכלול את (1) סונאטת קרויצר; (2) שלישייה, איתי (הארכידוכס); (3) שלישיית-מיתרים או רביעייה לפסנתר, כשאמיל מנגן בוויולה. אני רק חוששת שמא אתרגש יתר-על-המידה, מכדי שאנגן כהלכה. הרי זה כאילו הוזמנת לנגן עם בטהובן! לאחר קונצרט זה, אין אני יכולה להעלות בדעתי שום אדם אחר שניתן להשוות אותו אליו – אלא בטהובן”.

שבוע לאחר-מכן, מיריחו: –

"תארי לעצמך אותנו נמצאים כאן ארבעה ימים, מתוך קירבה הדוקה ביותר להוברמאן. הוא ישן על חוף ים-המלח, מקום שניתן עתה לשכור בו וילות. לא רק נגינתו, אלא כל מילה שהוא מוציא מפיו, וכל מעשה שהוא עושה, מביאים להתרעננות-הנפש. הלנה כגן נמצאת גם היא כאן, ומשמשת אמא לכולנו. מבחינה מוסיקלית, יש בכך בשבילי משום הנאה עילאית. אנחנו מנגנים את הראזומובסקי השלישית, אולם ניגנו כבר את אופוס 95, אופוס 132, ואופוס 59, מספרים 1 ו-2 24. עבדנו כל-כך על היצירה לקראת הקונצרט, עד כי היא תישמע כמעט כרביעייה! כל המושבים נמכרו, ואנו משמיעים את כל הקונצרט כולו פעם נוספת, ביום ב'. כן נקיים חזרה פומבית בעמק (יזרעאל) בליל-שבת. אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה מחשיב הוברמאן את אמיל. הוא אמר לי אתמול: “זהו מזל גדול בשביל ארץ-ישראל, שהוא נמצא כאן”. אין ספק כי הוא עתה בשיא כשרונותיו; בכל הופעה שהוא מופיע כאן – יוצאים אנשים מדעתם.

"מה שאת אומרת לגביי ולגבי הילדים אמת, מבחינה מסויימת; אולם הרי אי-אפשר לקבוע כללים נוקשים בכל הנוגע לאימהות, ואין אני רואה שום מוצא אחר מאשר לנסות ולא להזניח את שני מקצועותיי.

“עלי לרוץ ולהתאמן”.

היו לה גם רגעים של ריגוש עילאי בעת שניגנה עם שנאבל: –

"מארס 1934. "זה הרבה יותר מעניין להיות עם שנאבל כאן, משהיה הדבר בברלין. אין הוא גבר אציל כהוברמאן, אולם הוא בהחלט אדם המביא אותך לכלל חשיבה. הוקסמתי בירושלים, מאופוס 110, ובתל-אביב – מאופוס 111; אנחנו בני-מזל על שניתן לנו לנגן אתו שלישיות מאת בטהובן ושוברט, ורביעיות מאת מוצארט.

העדות הטובה ביותר לגבי חלקה בשינוי היחיד-במינו שחל בחיי המוסיקה בארץ-ישראל נכללת במכתב שכתב אליה הוברמאן, בראשיתה של תקופת-יצירה זאת: –

"מארס 1934 "אני עדיין נתון להשפעת הקסם של החוויות הנפלאות בארץ-ישראל, ואני מנסה עתה להפיץ אותן ברחבי העולם. חלקך, ביצירת אווירה מאושרת זאת מבחינתי, לא היה חלק פעוט כלל. הרבה, הרבה תודות.

ברוניסלאב הוברמאן"

כאשר שתי תיבות-זיקוקין כאלה, כגון תלמה והוברמאן, נתקלות זו בזו, קל לתאר את השלהבת העולה; וקונצרט למוסיקה קאמרית, שהיה מורכב מיצירות בטהובן בלבד, ושנערך בשנת 1934, וכן קונצרט מיצירות שוברט בלבד, שנערך בשנת 1935, בהשתתפות הוברמאן – היו שיאים שרק בעל-חזון שהעולם כולו מכיר בו יכול היה לחולל. שנים לאחר-מכן נוצרו פסטיבל האופרה בגליינדבורן, ופסטיבל קאזאלס בפראד, מתוך אותו להט למוסיקה, ועוצמתה לאזן כנגד תהפוכות מדיניות.

למרבית המזל, היה הנציב העליון לארץ-ישראל באותם שנים, הגנראל סר ארתור ווקופ (Wauchope), שנכנס לתפקידו בשנת 1932, חובב נלהב של מוסיקה ושל שאר האמנויות. אף כי נולד למשפחה סקוטית נודעת בתחום הצבאי, והוא-עצמו נעשה לקצין גדודי וקצין-מטה ולאחר-מכן למפקד על ארמיה, הרי היה אמן מבטן-ומלידה. לפני שנתמנה לתפקידו בארץ-ישראל, שימש כחבר המשלחת הצבאית הבריטית בגרמניה, והוא הכיר רבים מהמוסיקאים וחובבי-המוסיקה היהודיים החשובים בברלין. בארץ-ישראל הוא גר ב“ארמון הנציב” החדש והיפהפה, שהשקיף על מדבר יהודה. לא עבר זמן רב, והוא הפך את ארמון הנציב למרכז אמנויות מלא-חיים. בשמשו נשיא האגודה הירושלמית למוסיקה הוא הפך את אולם קבלת האורחים הגדול והמקומר, שנועד לקבלות-פנים רבות-משתתפים, למיסגרת הולמת ביותר לנגינת מוסיקה קאמרית, ורבים מן הקונצרטים של תלמה, וכן הקונצרטים שהגישו אמנים אורחים דגולים כגון שנאבל, נערכו בו. הוא היה רווק, ומארח נינוח, ובתוך זמן קצר רכש לעצמו את אמונם של התושבים היהודיים ואת חיבתם של אחדים ממנהיגיהם, ובמיוחד חיים ארלוזורוב, הלנה כגן, גרשון אגרונסקי- אגרון, שמריהו לוין ויהודה לייב מגנס. אהבת-האמנות שלו נתגלתה גם בתמיכה האישית נדיבת-הלב שתמך בקונסרוואטוריון הירושלמי; הוא “גייס” את ארתור שנאבל, למען יגיש קונצרט של מוסיקה קאמרית בארמון הנציב, וההכנסות נועדו לסייע למוסד זה; והוא נתן את חסותו לקונצרטים הפומביים שהגיש הוברמאן, בליוויית חברי רביעיית-המיתרים הירושלמית, לאותה מטרה ממש.

שנת 1936 היתה שנה של אי-שקט מדיני, והיא ציינה את ראשיתם של ה“מאורעות” בארץ-ישראל. כיוון שכך, אירעה פריחתה של המוסיקה על רקע של אלימות, ועל-אף אלימות זאת. הערבים שבארץ גילו אי-שביעות-רצון מהעלייה הגדולה מאירופה, שבשנת 1935 הגיעה ליותר מ-60,000 איש, והם היו מוטרדים מהסיכויים שבתוך עשור שנים ייהפכו היהודים בארץ-ישראל לרוב. ואז הם החלו מתמרדים בגלוי. הן היהודים, והן אנשי המינהל הבריטי בארץ, שימשו – במידה שווה – מטרה להתקפות רצחניות ולפשיטות של טירוריסטים; ובמשך שישה חודשים אי אפשר היה לקיים קונצרטים פומביים משום העוצר, אף בתל-אביב.

בחורף מינתה ממשלת בריטניה “ועדה מלכותית”, כדי לבחון את סיבות המאורעות, ולהציע את האמצעים שיש לנקוט בהם כדי למנוע את הישנותם. מינוי זה הביא להפוגה. בראשיתה של תקופה זאת, בעת הגיע הוועדה ארצה, קיימו התיזמורת הסימפונית הארצישראלית25 ומנצחה טוסקאניני, את הקונצרט הראשון שלהם.

שתי תנועות, שעתידות היו להיות מכריעות בכל הנוגע לעתידה של ארץ-ישראל, התרחשו באותה עת: עלייתה של האינטליגנציה היהודית מאירופה, והתמוטטותו החלקית של המנדאט על ארץ-ישראל, שבישרו את הקמתה של מדינה יהודית אחר-כך.

אולם ההתקוממות הערבית של שנת 1936 לא פגעה – לפחות למשך זמן-מה – בקשרי התרבות שבין ארץ-ישראל לבין מצרים. רביעיית-המיתרים הירושלמית הוזמנה להגיש שתי סדרות של קונצרטים בקהיר ובאלכסנדריה במשך אותה שנה – הראשונה בחודש פברואר, והאחרת בימים הראשונים של חודש דצמבר. באמצע דצמבר 1936 שבה תלמה לירושלים, ומצאה את היישוב נרגש כולו, למשמע ההודעה בדבר הקונצרט הראשון של התיזמורת, שעליו ינצח טוסקאניני. היא, חברים ואחרים ברביעיית-המיתרים, התנדבו לנגן בהופעות הראשונות, אשר – מבחינת הנגנים ומבחינת הקהל גם יחד – היו חוויה בלתי נשכחת. את התרשמותה מקונצרטים אלה תיארה תלמה במאמר שפורסם ב“פאלסטיין פוסט” ב-27 בדצמבר 1936.

חזרה עם טוסקאניני

מאת אחת הנגניות בתיזמורת

"השעה היא שעת אחר-הצהרים, לקראת החזרה הראשונה בניצוח טוסקאניני. האוויר דחוס מרוב פעימות לבבנו. מפה לאוזן עברו בקרב חברי התיזמורת סיפורים על חמת-זעמו של המאאֶסטרו, בעת שנגנים מסויימים אינם מניחים את דעתו. אנו תוהים איפוא על עוז-ליבו של הוברמאן, שהציב בפניו קבוצת מוסיקאים אשר לא ניגנו יחדיו יותר מאשר במשך שישה שבועות. האומנם לא ניכשל, במיבחן חמור זה?

"סטיינברג המנצח הצעיר אשר אימן אותנו והיה סבלן כלפינו במשך שישה שבועות אלה, נרגש הוא ממש ככל שאר המשתתפים. אוזניו רגישות הן ביותר, והוא עובר מדוכן לדוכן, כדי לוודא כי כל אחד מכלי-הנגינה שלנו אכן מכוון. אנו מתאמנים, זו הפעם האחרונה, בנגינת קטעים שלמדנו לדעת כי הם עלולים לשמש כמלכודת.

"לפתע משתררת דממה. המאאֶסטרו נכנס. במיקטורן-העבודה שלו, ובהבעת-הפנים הענווה המאפיינת אותו, מפלס לעצמו טוסקאניני דרך אל דוכן המנצחים, אומר בפשטות: “שלום”, ואז: “הסימפוניה של בראהמס”. ואנו מתחילים.

"כיצד אוכל לתאר את הקסם שבהינף-ידו? כאשר הוא מנצח, אותם קטעים קשים או מכשלות חדלים להתקיים. המוסיקה גואה ושוקעת, מזמרת וצוחקת, סוחטת את לבבותנו ומזילה מעינינו דמעות. אנו מנגנים כפי שמעולם לא ניגנו קודם-לכן. הרי שאנו, חברי התיזמורת הארצישראלית, ניגנו יחד במשך שבועות – ולא שנים. הדמעות זולגות מעיני אלה מאיתנו שהמוסיקה יקרה לליבם. כאן, בסופו של דבר, הגענו לאלדוראדו שלנו – לשמש מכשיר בידיו של גאון-המוסיקה הדגול ביותר שבין החיים עימנו.

“בהפסקה מתחרים אנו זה בזה בתיאור תכונותיו ומעלותיו של טוסקאניני. ללא ספק, הרושם העז ביותר שהוא מותיר הוא בפשטות שבו. המוסיקה נעשית אצלו לכוח הראשוני שהינה – בראהמס, ובר, שוברט, מנדלסון, לא חשוב מי. הוא משחזר באוזנינו את הפליאה שבקומפוזיציות הגדולות, שביצירות-הפאר ה’משומשות' שסברנו כי ‘גדלנו’ מהן. קשיש נפלא זה צעיר הוא יותר מכל אחד מאיתנו; המוסיקה היא המעיין המחזיר לו את נעוריו”.

תלמה לא ליוותה את התיזמורת לקהיר, בעת שזו נסעה לשם מייד לאחר קונצרטי-הפתיחה בשלוש הערים – ירושלים, תל-אביב וחיפה. היא דחתה את ההצעה שתיעשה לצ’לנית בתזמורת; הן היא והן האוזר לא היו מתאימים לנגינה בתיזמורת, וכמו-כן הם לא יכלו להצטרף לתיזמורת שמקום-מושבה הקבוע הוא תל-אביב. הם התרכזו איפוא במוסיקה קאמרית, ובעבודתם בקונסרוואטוריון. הרמה המקצועית הגבוהה שהתיזמורת ורביעייתו של האוזר הביאו לארץ-ישראל כרכה עימה את הקרבתה של “האגודה המוסיקלית” החובבנית. במשך חמש-עשרה שנה שימשה תלמה כרוח החייה של אגודה זאת, וכאשר התפרקה האגודה – היה בכך כדי לציין את קיצה של תקופה.

במכתב שכתבה לאחת מבנות-דודה, בערך באותה עת, אומרת תלמה: –

“כאשר אני סוקרת את חיי בארץ-ישראל, נראה לי הדבר ממש כפלא, כי ארץ קטנה זו מסוגלת להעניק לי ריגוש אחר ריגוש, בחיים מוסיקליים עשירים שכמעט לא הייתי יכולה לזכות בהם בשום עיר שבעולם. אני מניחה כי גישתו של אמן, ולמעשה של כל אדם שהוא, לארץ זאת – שונה היא מגישתם לכל ארץ אחרת”.

מבחינה המוסיקלית, היו השנים שבין 1932 ל-1936 שנות קרשנדו, גדושות ומלאות בפעילויותיה המגוונות, הן בבית והן מחוצה לו.

“לעיתים נראה לי כאילו חייתי חיים כפולים, במוסיקה ובמשפחה. זהו הסדר מקסים, אילמלי היה לעיתים קורע-לב… בשעתו הירהרתי בכך, עד כמה טראגיים הם חייה של אשה, שלעולם אינה יכולה להגיע להגשמה עצמית אלא בדור הבא, וגמרתי אומר שאני לא אהיה אחת מנשים אלה. עתה אני גאה בכך שאני אחת מהן”.

בשנת 1936 גם נחנך שירות השידור, “קול ישראל”. מנהליו הראשונים יובאו מה-בי.בי.סי., והשירות עוצב בהתאם לדגם השירות הבריטי, אם כי חלק נכבד מן התוכניות היה כמובן בעברית ובערבית. בתחום הבידור היה חלק נכבד למוסיקה קלאסית ומזרחית; מלחינים ומבצעי-מוסיקה, שבקושי ניתן היה לתארם כ“מזרחיים”, גילו את עצמם לפתע והנה הם מבוקשים. שהרי מדי יום ביומו צריך היה למלא שעה תמימה במוסיקאים ערביים, ושעה – במוסיקאים יהודיים.

מונה איפוא מנהל מוסיקלי מבני-המקום, והוקמה “תיזמורת קול ירושלים”, בנפרד מהתיזמורת הסימפונית. בחירת המנהל היתה, בסופו של דבר, בחירה בין האוזר לבין קארל סלומון; והיא נפלה על סלומון. פירושו של דבר זה היה כי המוסיקה הקאמרית היתה צריכה להיאבק מאבק-איתנים עם יצירות פופולאריות יותר, ופחות אינטלקטואליות. רק לעיתים נדירות הוזמנה תלמה לנגן נגינת-סולן ב“קול ירושלים”, שגם היה מקליט רק לעיתים נדירות בלבד את הקונצרטים של רביעיית המיתרים הירושלמית.

“קול ירושלים” נחנך על-ידי הנציב העליון ב-30 במארס 1936. התוכנית של אותו יום מעידה על האופי הדו-לאומי שלו, ועל התחום הרחב של המוסיקה והאמנויות שהציע; הרי צריך היה לקיים איזון הוגן! הקטע המוסיקלי הראשון נוגן על-ידי מוסיקאים ערביים, שניגנו בכלי-נגינה ערביים; לאחריו באו שירה עברית ושירים עבריים, שני פירקי תהילים, ופואמה מאת ח“נ ביאליק. לצורך קונצרט קלאסי שהשמיעה התיזמורת הקאמרית, בניצוחו של מיכאל טאובה, זכתה תלמה לכבוד של היותה סולן, וניגנה את סונאטת אקלז (Eccles) אשר המנהל המוסיקלי עצמו עיבד בשבילה את ליווי המיתרים. ה”פאלסטיין פוסט", בביקורת שפירסם לגבי תוכנית זאת, העיר:

“השידור, והביצוע, הצליחו במידה מפתיעה. יופי מיוחד היה בנגינת הצ’לו של תלמה ילין, הנעה בקלות בעד גלי האתר – מיחבר-פלאים של גמישות, עוצמה וחום”.

רביעיית-המיתרים הופיעה הופעה סימלית, וניגנה “פאסטוראלה” מאת המלחין היהודי ארנסט בלוך.

בעוד ששנת 1936 היתה שנה מפוארת מבחינת המוסיקה ארץ-ישראל, משום הקמתן של שתי התיזמורות, התיזמורת הסימפונית ותיזמורת שירות השידור, ואף מבחינת תלמה היה בכך משום הגשמת מאוויים – היתה זאת גם שנה הרת-גורל למשפחתה. דניאל פרידלנדר, בן אחותה ליליאן, אשר תלו בו תקוות מוסיקליות כה מרובות, הלך לעולמו בשיקאגו, בנסיבות טראגיות. הוא היה בשנת 1935 התלמיד-הכוכב בהלחנה ובפסנתר בקונסרוואטוריון הארצ-ישראלי, ובהיותו בן י"ז בלבד נרשם לבית-הספר למוסיקה ג’וליארד שבניו-יורק, וזכה למילגות לשני מוסדות אלה. בעולם החדש הוא לא חש כלל בנוח; הניתוק היה קשה עליו. הוא התגעגע לרגיעה שבבית המשפחה בזיכרון-יעקב. הסיפורים המחרידים בדבר מעשי אלימות בארץ-ישראל, ונקיעתו מהחיים באמריקה, הביאו אותו לכלל הפרעה הרת-גורל. בזמנו הציע לאמו כי היא תהפוך את בית-האחוזה שלה למקום-מרגוע למוסיקאים, בהתאם לדגם המושבה על שם אדוורד מקדוול (MacDowall), לאמנים יצירתיים, במדינת ניו-האמפשר. מישאלתו שימשה לה דחף להקמת בית למטרה זאת בזיכרון-יעקב, שכונה “בית דניאל”. בשנת 1937, ביום-השנה לפטירתו, נחנך הבית על-ידי ביצוע הקומפוזיציות שלו, וכן קטעים מאת המלחין האהוב עליו, שוברט. תלמה ואליעזר גילו עניין רב בחנוכת-בית זאת; שתי האחיות תלמה וליליאן ניחמו זו את זו, ועוררו השראה זו בלב זו. הפתיחה היתה בעיתה. בתוך זמן קצר ביותר הפך הבית להיות מקום-מרגוע דרוש ביותר לחבריהן של שתי התיזמורות. בכל הנוגע להתפתחותו ולפיתוחו של הבית, היתה ליליאן יכולה לסמוך על סיועה הנמרץ של תלמה.

באוקטובר 1937 נורה למוות אבינועם ילין, אחיו הצעיר של אליעזר, מזרחן צעיר ומבריק ופקיד בכיר במחלקת החינוך של ממשלת המנדאט – נורה בעת שנכנס למשרדו. עוד קודם לכן, בשנת 1936, נרצח בביתו, בידי ערבים, עמיתו של אבינועם, לוי ביליג, מרצה לערבית באוניברסיטה העברית. הערבים, בדחותם את הצעותיה של הוועדה לחלוקת ארץ-ישראל, חזרו ביתר-שאת למסע-הטרור שלהם.

במאמר בשם “מוסיקה בארץ-ישראל בין שתי מלחמות-העולם”, שפורסם ב“ניו-יורק טיימס” ביוני 1945, פתחה תלמה את דבריה בשינוי גירסה למאמר חז"ל כי כאשר “מעשה ידי טובעים בים – יש לאמר שירה”. היא הוסיפה וציינה כי תגובתה של יהדות ארץ-ישראל לטראגדיה שבאה על העם היהודי מובעת, בדרך ההולמת ביותר, בדברי-ימי המוסיקה בעשרים וחמש השנים האחרונות. ברוח זאת, היא נטלה את מקומה בתיזמורתו של הוברמאן, וכאשר הוא הזמין אותה בשנת 1938 להיות הסולנית הארצישראלית הראשונה שהופיעה עם התזמורת, היה בידה לכתוב: –

“שמחה אני ומאושרת להיות סולנית, לפחות פעם בחיי, ובמיוחד השנה, בעת שהטראגדיה שאירעה במשפחתי העיבה על החיים. אני מעריכה עד-מאוד את הכבוד שהנחלת לי”.

ייתכן שהיא התרשמה יתר על-המידה מגדולת השעה, מכדי שתנגן בביטחון, והיו לה הזדמנויות מועטות מדיי, בתחום זה, מכדי שיהיה בה האמון העצמי הדרוש. היא היתה נגנית מוסיקה-קאמרית מסורה מדיי, מכדי שתקיים תנאי זה. הקונצרטים של הרביעייה הוסיפו לשמש לה דרך-הבעה בטוחה יותר, ועם זרימתם ארצה של יהודי אירופה, שנמלטו מדיכויים, נזדמן לה להופיע בפני קהל גדול יותר, שגילה גם הבנה רבה יותר.

אגודת “ידידי הקונסרווטוריון הארצישראלי”, שבאה במקומה של האגודה המוסיקלית הירושלמית, ראתה לעצמה כיעד עיקרי את התמיכה בקונצרטים שהוגשו על-ידי הרביעייה ושאר מורי הקונסרווטוריון. מאותה עת, ועד להתפרקותה – עם צאתו של האוזר לארצות-הברית, בשנת 1939 - נודעה הרביעייה כ“רביעיית האוזר”. מן הרגע שבו הודיעה הרביעייה על הגשת סידרת קונצרטים, מייד היא מצאה קהל-מאזינים שמילא את האולמות הקטנים עד אפס מקום – אולמות שבהם ערכו ניסויים בהשמעת קונצרטים, מתוך היענות לצורכי הציבור. למועדון “מנורה” ולמוזיאון בצלאל, שבלב ירושלים היהודית, קל היה להגיע גם בעיתות סכנה. המחזור השלם של רביעיות-בטהובן הושמע בסידרה הראשונה של קונצרטים חצי-שנתיים במוצאי-שבת, במועדון “מנורה”, החל באוקוטבר 1937. מבקרו של עיתון “הארץ” תיאר את ערב הפתיחה במלים נרגשות. הוא סיפר כיצד עמד בפתח אולם “מנורה” והתבונן בהמון המאזינים המתכנס ובא מכל חלקי העיר. זמן רב לפני שהחל הקונצרט, אזלו כל הכרטיסים. מאה מאזינים-בכוח צבאו על פתח האולם, בלא שעלה בידיהם לרכוש כרטיס, והיה צריך למלא כיסאות-ארעי אף את המיסדרונות והמבואות. מה שמשך את המאזינים לא היה הסנסאציה, שהרי התוכנית – באך, מוצארט ושוברט – כבדה למדיי. גם האמנים, אף שהם פופולאריים, מופיעים בירושלים לעיתים תכופות.

מבקר העיתון מוסיף ומציין כי תכונותיה האמנותיות של רביעיית האוזר ידועות לכל, שכן זהו האנסאמבל הוותיק ביותר בארץ, אשר בשל גישתו הרצינית למוסיקה, הן קלאסית והן מודרנית, קנה לעצמו שם נכבד.

את דבריו מסיים מבקר העיתון באומרו כי ההערכה העמוקה שגילה הקהל בקונצרט זה מן הראוי שתעודד את האוזר ועמיתיו להמשיך במלאכתם החשובה, של טיפוח ההבנה המוסיקלית בירושלים.

תלמה לא יכלה מעולם להתלונן כי אין מעריכים אותה בארצה שלה, ובעירה. להיפך, היא היתה נוטה להתלוצץ על “שיא ההתפעלות”, שהיה מקדם כמעט כל אחת מהופעותיה. עם זאת, דעתו של מבקר אמנותי שנתפרסמה ב“הארץ” בתקופת-השיא שלה בוודאי הסבה לה נחת מרובה. לפני זמן-מה, כתב אותו מבקר, היה לו הכבוד להיות נוכח בערב מוסיקלי שנערך בביתו של הד"ר אלברט טיכו, רופא-העיניים הירושלמי הנודע, שהיה בעלה של הציירת החשובה אנה טיכו (אשר זמן קצר לפני הבאת ספר זה לדפוס הלכה לעולמה). היה זה בעת שהפסנתרן הדגול ארתור שנאבל ניגן את הסונאטה בלה-מאז’ור לבטהובן, יחד עם הצ’לנית הירושלמית תלמה ילין. המבקר מוסיף ואומר כי תלמה נראתה בעיניו כשותפת ראוייה לבן-ליווייתה הידוע בעולם כולו. בביקורו הראשון בירושלים, אומר המבקר, התברר לו כי תלמה ילין היא האמנית החשובה ביותר והאישיות הבולטת ביותר בחיי המוסיקה של ארץ-ישראל; ואילו בעת שהאזין לה “אמש” נתאשר לו רושם זה.

היה זה לאחר השמעת השלישיות עם הוברמאן. עד לסוף ימיה זכתה תלמה לאותה הערצה, שמסירות למטרה מסויימת מפיקה מלב קרובים לה. רביעיית-המיתרים היתה קדושה בעיניה, ועדותו של וולפגאנג שוקן, כנר ששיתף עימה פעולה במשך שבע שנים, מאפשרת לנו להציץ למקור הסמוי של עוצמתה:

* * *

“לתלמה היתה תכונה ראוייה-לציון: בחזרות, היא היתה בבחינת עמית מעורר-השראה; אולם על הבימה, זמן קצר לאחר שהחלה הנגינה, היה מעשה מכוון של יישוב-דעת מביא אותה לכלל תיקשורת מיידית עם רוח המוסיקה, ואזי היא היתה מוצאת לכל תו ותו את המבע הנכון, מתוך איזו אינטואיציה. מובילי הרביעיות שבהן היא ניגנה לא יכלו שלא להכיר בתכונה זאת, של מנהיגות רוחנית, שהיתה גנוזה בה”.

 

פרק ז': שנות המלחמה – והתאלמנות    🔗

אמיל האוזר יצא לאירופה, בקיץ של שנת 1939, כדי לברור סטודנטים, ובסופה של אותה שנה המשיך בדרכו לארצות הברית, במטרה לאסוף כספים למען הקונסרבאטוריון. בירושלים לא נמצא כנר שיוכל לתפוס את מקומו ברביעיית המיתרים. בתל-אביב הוקמו רביעיות מתחרות, שהיו מורכבות מנגני התזמורת הסימפונית, וכיוון שכך הפכה תל-אביב להיות – ואיש לא יכול היה לחלוק על כך – למרכז החיים המוסיקליים של הארץ. נסיונו של האוזר לעשות את הקונסרבטוריון הארצישראלי בירושלים למוקד של פעילות נכשל, והוא העתיק את מושבו לתל-אביב ועמו עברו אחדים מטובי המורים, ובמיוחד דניאל הופמקלר, שתפס מקום ראשון במיגזר הצ’לו של התזמורת הסימפונית. ירושלים הפכה איפוא לענף, במקום שתשמש כאילן רב-פארות. אולם אי אפשר היה לשלול מתלמה את המוסיקה הקאמרית שלה. למיגזר-הפסנתר של הקונסרבאטוריון נצטרף אלפרד שרדר, אשר במשך שנים רבות היה עוזרו הראשי של שנאבל, ואשר הביא עמו את המסורת ואת הבשלות של מוסיקאי גרמני מן האסכולה הישנה. תלמה חזרה והתיישבה על ספסל הלימודים, בנסותה לשאוב ממנו אוצרות של פרשנות. שניהם ניגנו בצוותא סדרות רבות של קונצרטים, בהם השמיעו סונאטות קלאסיות, ושרדר עסק בהכשרת העידית שבתלמידי-הפסנתר26.

משפרצה מלחמת העולם השנייה נמצאה המשפחה בכפר ויתקין, שעל חוף הים התיכון, שבו בנה אליעזר בית-קיץ למשפחתו ולידידיהם. כדי למלא את עיתותיה, לאור השעיית הופעותיה של הרביעייה, החלה תלמה לעבוד בלשכת הצנזורה של ממשלת המנדאט. למשך זמן קצר הופקדה בידיה עבודה מיוחדת, שעליה זכתה לשבחים חמים מצד הממונה עליה: – “היית המתרגמת המעולה ביותר שלנו, ובמשך תקופה ממושכת נודעה לנוכחותך במשרדנו חשיבות ראשונה-במעלה. עתה, לאחר שפחתה כמות העבודה המיוחדת הזאת, נאלץ אני לוותר עליך, אולם אני עושה זאת באי-רצון רב”. בשל השפל בעלייה היה משרד האדריכלים של אליעזר נתון בקשיים, ובשנת 1936 נאלצו בני-הזוג למכור את הבית שבשכונת רחביה. במשך ארבע שנים חייתה המשפחה בבית דו-קומתי ברחוב המלך ג’ורג', כאשר הדירה התחתונה משמשת את הנרייטה סאלד ושתי אחיותיה. על-אף ההבדלים בגיל ארחו שלוש גבירות נפלאות אלה לחברה לבנות ילין, והן מצאו שפה משותפת בעיקר משום האהבה שרחשו כולן לבעלי חיים ולצמחים.

ואז מצאה תלמה בית, ובו חדר-מוסיקה אידיאלי. עובדה אחרונה זאת היא שהכריעה לגבי ההחלטה לעבור לגור בבית ישן זה, במרכז העיר, שנבנה בזמנו על-ידי ערבי. כאן, ובמשך י"ח השנים הבאות, נעשתה תלמה למרכז החיים המוסיקליים בירושלים – והיה זה תפקיד שהוטל על שכמה, ולאו דווקא תפקיד שביקשה לעצמה. עתה, יותר מתמיד, הפכה תלמה להיות בת-ירושלים של-ממש.

מבחוץ נראה הבית קודר למדי, כשמדרגות תלולות מובילות אליו משער-הכניסה שבשולי הכביש; המבקר בו לראשונה דימה שהוא יורד לקומת-מרתף, אולם עם שנכנס פנימה היה ניצב לנוכח קמרונות גבוהים, ומתרשם ממרצפות השיש הירושלמי הוורדרד הזהוב שהיוו את קרקעיתו של אולם עצום-ממדים – תערובת של סגנון פלורנטיני ונוסח-ערב. בית זה תאם את אשר היה חבוי בנפשה של תלמה – פאר ויופי, ולאו דווקא נוחות. הוא ניבנה בשעתו על-ידי אדריכל צרפתי שנישבה על-ידי הסיגנון האדריכלי הערבי, ועלה בידו לשלבו עם הסיגנון הגותי – באמצעות גובהן הנדיר של כל התקרות. תרשים קומת הקרקע היה מבוסס על המצוי בכל בית ערבי גדול: אולם מרכזי, שמימינו ומשמאלו יוצאים פתחים לשני חדרים – חדרים שהצטיינו בקירות כה עבים, עד כי ניתן היה לאחסן בארונות שנחצבו בהם את כל החפצים שהצטברו בבית, וכן את הספריה המוסיקאלית המתרחבת והולכת, ובנוסף לכך את כל אוספיהם של הילדים, ואת כל התיקים והתוכניות של אבא האדריכל. והיו לבית זה גם סגולות נוספות: גרם-מדרגות עלה מן החדר הראשון והוביל למעין “פאטיו” מקוּרה, ומן החדר השני הוביל גרם-מדרגות מקביל אל המטבח. אגף מוגבה זה הוא שיצר את קסמו המיוחד של הבית, אשר בלאו הכי היה רווי ברומאנטיקה ובדימיון.

מבחינת אליעזר, לא היתה ההסתגלות לבית חדש קלה כלל וכלל, שכן – בהיותו לא רק אדריכל אלא גם מהנדס – הוא הבחין בחסרונותיו הטכניים הרבים של הבית. אולם למענה – הסכים.

בבדיחות-הדעת היו מכנים את הבית “תחנת-הרכבת התחתית על-שם ילין”. הוא היה בקירבת-מקום לבניין הקונסרבאטוריון, ודלתו היתה תמיד פתוחה; כל אמן, סטודנט וקבצן מצאו את דרכם אליו. תלמה היתה מוכנה תמיד להקדיש מזמנה לכל הנכנס לביתה, אף שכרגיל היתה בעיצומה של חזרה. היא היתה ממשיכה לקיים את החזרה, ואז היתה מאזינה לדברי המבקרים. “מסמר” הבית היה עץ-ברוש כבן מאה שנה, שנותר פליט יחיד משדרת-הברושים משכבר הימים. עץ זה ניצב כשומר בחזית הגן, כשענפיו משמשים, בוקר וערב, מקום-מיפגש ללהקים מצייצים של ציפורים27. אלו קונצרטים היו נערכים לאור-הירח בפאטיו זה – כשקהל-השומעים יושב בגן! ובאולם, אלו ערבים מוסיקליים היו נערכים, ואלו מסיבות-ילדים! הבית היה ערוך כולו לצורך המוסיקה, וגם לצורך המשחק בכיסאות מוסיקליים.

עתה עשתה תלמה נסיון מחודש להקים “שלישייה ירושלמית”, בשיתוף עם שניים מטובי המורים בקונסרבאטוריון – שרדר בפסנתר, ויעקובי בכינור. יעקובי היה בראש-ובראשונה נגן בוויולה, והוא אף עמד בראש מיגזר-הוויולה של תזמורת שירות השידור. אף כי היה מלחין ומוסיקאי מחונן, היתה נגינתו ככנר בשלישייה נעדרת מעוף. בחורף של שנת 1941 אורגן לשלישייה הירושלמית החדשה סיור במצרים, אולם תחילתו היתה קרובה לאסון. כאשר נחת שרדר מן הרכבת בקהיר, מעד, וכמעט שנדרס מתחת לקרון-הרכבת. כאן גילתה תלמה את תכונותיה במיטבן – החמלה לזולת, וכן כושר מנהיגות. היא גייסה מייד ידידים שיובילו את שרדר לבית-החולים, ונסכה בלב אשתו אומץ, למען תתפוס את מקום בעלה בשלישייה, וזאת כדי שיוכלו לקיים את התחייבויותיהם. שרדר ואשתו היו בלתי ניתנים להפרדה – היא היתה בשעתו תלמידתו, ופסנתרנית מעולה. הסיור כולו היה בבחינת הצלחה מוסיקאלית. היה זה מיבצע אדיר, שיכול היה לצאת לפועל רק משום נחישות-ההחלטה שגילתה, וזאת על-אף המהלומה, שהיה בכוחה להכריע מישהו נמרץ פחות.

במשך שבועות אלה הגיעו אליה ידיעות מעציבות; בלא כל אזהרה והתרעה נפטר דוד ילין בירושלים. שוב היה עליה להכריע ולבחור בין חובות המשפחה והמסורת, מחד – לבין המוסיקה והחיים, מאידך. והיא בחרה בחיים, כפי שראתה אותם, ולא הפסיקה את הסיור המוסיקאלי.

בשובה לירושלים התברר לה כי שוב לא תוכל לצאת למסעות מחוץ לארץ-ישראל, ואף לא תוכל להצטרף לקבוצות מוסיקליות המחייבות הופעות פומביות – וזאת משום התחייבויותיה למשפחתה. הטיפול באמו של אליעזר, לאחר שנתאלמנה, היה מופקד בראש ובראשונה בידי אליעזר ובידיה; ועובדה זאת, בנוסף לתביעות הגוברות והולכות לאירוח, בביתם החדש, וכן העבודה בקונסרבאטוריון עצמו, חייבוה להאיט את קצב חיי-המוסיקה שלה. היא התרכזה איפוא בנגינת סולו ובהוראה. פעמים חוזרות ונישנות סירבה להיענות להצעת תזמורת שירות השידור הארצישראלית לשמש כראש מיגזר-הצ’לו של התזמורת, וזאת על-אף המשכורת המפתה שהוצעה לה, שהיה בה כדי לסייע באיזון התקציב המשפחתי.

בשנת 1942 חל בקונסרבאטוריון הארצישראלי למוסיקה אחד הפילוגים, בדומה לאלה הנראים כמאפיינים את ארץ-ישראל. אחדים מן המורים גילו התנגדות כלפי הנהגתו של האוזר, בטענם כי אין היא דימוקראטית. הם גם התנגדו לאי-התלות שגילה הקונסרבאטוריון כלפי הסתדרות המורים, שהיתה מסונפת להסתדרות הכללית; להשתתפותם של ערבים בצוות ההוראה; ולהכללתם של פקידים לא-יהודיים של ממשלת המנדאט בוועד המנהל28. כיוון שכך הם פרשו, והקימו בית-ספר קואופרטיבי שכונה בשם “הקונסרבאטוריון הירושלמי החדש למוסיקה”29. תלמה לא היתה מוכנה להטות אוזן לתלונותיהם; עד ליומה האחרון המשיכה לגלות נאמנות למוסד הישן. אולם היה בכך כדי להוסיף מתח לחייה המוסיקליים, במיוחד לאחר שאחדים מידידיה ועמיתיה הקרובים ביותר הצטרפו לפורשים. כאשר נסגר בית-הספר הישן בירושלים, לאחר שנים רבות של מריבות, והנצר הנמרץ שקם לו, האקאדמיה למוסיקה בתל-אביב, תפס את מקומו, בתורת מרכז-ההכשרה העיקרי למוסיקאים מקצועיים, נאלצה גם תלמה להסיט את מרכז עבודת ההוראה שלה מירושלים לתל-אביב.

שתיים מבנותיה של תלמה היו מעורבות במאבק הכלל-עולמי, אשר – לגבי בני הדור הצעיר בבית הלאומי – שימש גם כהכנה לעצמאות העם והארץ. בתה הבכירה שושנה סיימה בשנת 1942 את בית-הספר החקלאי לבנות “עיינות”, שליד רחובות, ואז התגייסה לצבא הבריטי. ממשלת ארץ-ישראל והסוכנות היהודית גם יחד היו מעוניינות בהתגייסותם של מתנדבים יהודיים, גברים כנשים, לכוחות הבריטיים במזרח התיכון. רומל (Rommel) איים לפלוש למצרים ממדבר לוב, ואילו היה הדבר עולה בידו – הרי היישוב היהודי היה החלק היחיד באוכלוסיה שניתן היה לסמוך עליו כי אכן יגלה כלפי האוייב התנגדות של-ממש. שושנה היתה אחת מהראשונות שהתגייסה, ובמחנה צריפין התאמנה לקראת שירותה כנהגת. היה זה לאחר שקהיר כבר הופצצה, ובסיומו של קורס אינטנסיבי, שנמשך שלושה שבועות בלבד, היא נשלחה לשירות פעיל במצרים. היתה זאת נערה איתנה בגופה ובנפשה ובכל תפקיד שנטלה על עצמה גילתה דבקות במטרה. לא עבר זמן רב והיא הועלתה לדרגת סמל, כשהיא נוהגת במשאיות מן הנמלים ועד למרכזי הצבא במצרים ובארץ-ישראל. ולעיתים היתה אף חוצה את מדבר סיני כדי להגיע למחנות בארץ-ישראל – אפילו מחנות מרוחקים, כבסביבות חיפה. בתוך-כדי מסעות אלה היתה פורצת כרוח סערה לבית בירושלים, נחה שעות אחדות, ואז יוצאת שוב לדרך. בקהיר היא פגשה בשני אחים מתנדבים, מורים מרחובות ומדגניה. הצעיר שבהם, אבנר ישראלי, החל מחזר אחריה, עד כי הגיעו לכלל הבנה כי יינשאו ברגע שהוא ישתחרר מן הצבא. במסגרת הבריגאדה חצה אבנר את כל אירופה והגיע עד להולנד. בשל המחסור במורים בארץ-ישראל לא עבר זמן רב והוא השתחרר. הם נישאו בירושלים, בפברואר 1946, לשמחתה הרבה של תלמה.

יונה, בתה השלישית של תלמה, היתה חברת הפלמ"ח, והשתייכה לקבוצת הכשרה בעמק הירדן. תלמה ראתה לעצמה חובה לבקר את יונה, ובאותה עת ניצלה כל הזדמנות לנגן בפני קהל כדי לשמור על מצב-רוחה שלה.

שנות המלחמה הביאו עימן לחוג המשפחה צער נוסף. אמו של אליעזר, איטה ילין, הלכה לעולמה זמן לא רב לאחר מות בעלה: היא נפטרה בשנת

  1. בית ההורים, שבראשית ימי נישואיה של תלמה שימש לה כמשענת וכמקור-של-שמחה, נתפרק עתה, והאחריות המשפחתית והציבורית נפלה עתה, בראש ובראשונה, על כתפי הבן הבכור, שכבר קודם-לכן התקשה לשאת על שכמו את מעמס עבודות-הבנייה הקשות שהפירמה שלו עסקה בהן. ממאמץ-יתר התמוטט אליעזר. מזה חודשים אחדים היתה בריאותו לקויה; לא היה דבר שיכול היה להביאו לכלל שיכנוע כי מחלתו המכאיבה אכן ניתנת לריפוי, ועל-כן לא יכול היה להיחלץ מדיכאונו. בחודש יוני של 1945, לקראת קיצה של המלחמה, הלך לעולמו.

היתה זאת מהלומה כבדה ביותר. במשך זמן-מה חשה תלמה שאין היא מסוגלת לנגן. ילדיה חשו לעזרתה. שושנה, ששירתה אז במצרים, הגיעה בחופזה, ולפי בקשתה של תלמה הועברה למשך שלושה חודשים לשירות בעזה. יהודית, בתם השניה, למדה אמנות ב“בצלאל” בירושלים. ויולה, הבת הצעירה ביותר, שהיתה אז בת ט“ו, לא היתה מוכנה להינתק מאמה במשך ה”שבעה“. האולם, שדמה לקאתידראלה, שימש מקום-מיפגש לידידים מרובים. תלמה היתה נוהגת לקרוא שם קטעים מן התנ”ך או מכתבי-משפחה, והיתה מעלה את זכר ימי-האושר שהן עשו עם אביהן.

במשך השבועות שחלפו אחרי מותו של אליעזר כתבה תלמה למען הבנות את זיכרונותיה, לגבי המאורעות הבולטים שבחייהם המשותפים. היתה מידה מושכת של כבוד עצמי וסטואיות, בדרך שבה היא עמדה ביגונה, על-אף העובדה שבמשך תקופה מסויימת היתה נדכאת. ההתנסות שהתחוותה בה הבליטה את מאגרי-הכוח שהיו טמונים בה. להיאבק! לצעוד בראש זקוף! – כאן יכלה להגשים את שאיפות מאבקי-נעוריה עם הגורל. היא היתה יכולה לסמוך בכל-עת על אהבתה של ידידה, שהיתה נוהגת לשכך את ההתפרצויות הנדירות, אך האלימות, של בכי שתלמה היתה נתקפת בהן – באמצעות השמעת שיר. תלמה שמרה על שירים אלה. אחד השירים הללו, מאת המשורר האנגלי וולטר דה לה מאר (Walter de la Mare) אומר:

שלום בידייך,

שלום בעינייך,

שלום על מצחך;

פרח-הרגע בשעת-הנצח,

שלום עמך אתה,

גל לא יתנפץ,

ציפור לא תצייץ,

לבבי כים,

דומם, לאחר ששככה הסערה,

רדום בקירבי.

כל טללי הליל,

כל עלי החלד,

כל שלגי החורף

כאילו בדממתם משככים בזרם החיים

את כל האבל והצער.

אותה ידידה עצמה, ויניפרד רוֹת (Roth), כתבה פואימה רגישה ורבת-הבנה לגבי “מתיקותה הקשוחה” של תלמה, בה דימתה אותה לשמשון, אשר ברידתו לכרמי תימנה שיסע את כפיר-האריות כשסע הגדי, ולאחר-מכן רדה מגוויית האריה דבש; כשמשון – כן תלמה, שליבה כלב-ארי, רבת-עיזוז ואיתנה, הפכה את כוחה למתיקות – אותה מתיקות נוקשה וחמורה, המאפיינת אותה. “ובאמצעות ידיה”, אמרה ידידתה ויניפרד, “העלתה לנו תלמה ארוכה”.

עברן שישה חודשים תמימים לפני שתלמה החלה לשוב לנגן: היה זה בקונצרט-צדקה; ואז נתעוררה גם לדבֵּר, זו הפעם הראשונה מאז פטירתו, על אליעזר.

אולי בכתיבה עשוייה היא למצוא לעצמה פורקן חדש? זמן קצר ביותר לפני פטירתו של אליעזר היא כתבה את המאמר ב“ניו-יורק טיימס”, שכבר התייחסנו אליו בפרק ו'. במאמר זה הביעה שבחים להוברמאן, וכתוצאה מכך קיבלה ממנו, מאמריקה, מיברק השופע נדיבות-לב:

"ברכות. תודה על מאמרך הנפלא ומאיר-העיניים בניו-יורק טיימס. הוא יסייע לקיים ולהגביר ההתעניינות האמריקנית בתיזמורת, ובארץ ישראל בכלל.

“ברוניסלאב הוברמאן”

מיברק זה, שהגיע בתקופת האבל, בוודאי שימש צרי לליבה הדואב.

יונה לבדה, מבין ארבע הבנות, לא היתה בארץ בעת שאליעזר הלך לעולמו. היא ירשה ממנו את ייצר הלימודים ואת אהבת התנ"ך; מורשת משפחת ילין היתה בולטת בה. תלמה שמחה כאשר תנועת “הבונים” שלחה את יונה לאנגליה, כדי להדריך שם קבוצה שעשתה הכנות לחיים בארץ-ישראל באמצעות עבודה חקלאית, בגליל היפה ליד העיירה מאלמסברי. שם גם התברר כי היא מורה טובה, והיא מצאה לעצמה מרגוע באנגליה ממש כשם שתלמה – לאחר שבאה מאנגליה – מצאה לעצמה מרגוע בארץ-ישראל, לאחר מלחמת-העולם הראשונה. ביום-הולדתה של תלמה, ב-15 במארס 1946, שלחה אליה יונה מלאכת-יד כלשהי, וכתבה לה מכתב שגילה, במילים פשוטות, את אהבת הילדות לאימן: –

"מכל מקום, חשבתי שתשמחי על חפץ זה יותר מאשר על משהו שאקנה. הרי זאת אַת שלימדת את כולנו להחשיב את עבודת-כפינו יותר מאשר כל דבר שנעשה בזיעת-אפיהם של אחרים, וכיוון שכך – שעמל-כפינו, כלחם, יערבו לחיכנו יותר מאשר עוגות ועיסוקי-פנאי. מוזר בעיניי שאני נמצאת עתה במולדתך, בעוד שאת במולדתי. אולם אני משוכנעת ששהותי כאן תעורר בי עוד געגועים לחזור הביתה – לארצנו הקטנה והגדולה, על כל היבטיה, ארצנו השוממת אך גם פורייה. והביתה אליך, ואל כל הדברים שגרמת לי שאוהב – מוסיקה, צ’לו, פרחים, והחגים היהודיים. ועוד דבר אחד, שכולנו נרגיש בחסרונו, ושקשה לי עדיין לתפוס – כי אבא לא יהיה שם. שנה אחרונה זאת היתה לך בתחילתה שנה של יגון עמוק, אולם בסופה – שנה של שמחה, בעת ששושנה נישאה. והשורה ההולמת ביותר שאני יכולה לחשוב עליה בהקשר זה היא מאת המשוררת רחל, בשירה “ולו”

‘ושמש צוחקת ברסיס דמעתם’

שכן, אם יש משהו שאבא היה רוצה בו, הרי זה כי נצחק – ונמשיך לעבוד."

על שיכמה של תלמה הוטל גם הנטל של ניהול הרכוש שהוריש אליעזר, והיה עליה להסדיר כי משרד האדריכלות שלו ינוהל גם בעתיד, על-ידי שותפו אוטו הופמאן. לא היתה זאת משימה קלה. מטעם הפאטריארך האורתודוכסי בירושלים בנה אליעזר חנויות ובתי-מגורים בכביש ראשי שמתחת למלון “המלך דוד”, ולייד בית-הקברות המוסלמי מאמילה – שעתה הוא משמש כגן עירוני. הוא עמד על כך כי בנכסים אלה יישמרו לו זכויות מסויימות, וכפי שהיה נהוג בארץ-ישראל, בכל הנוגע לניכסי דלא-ניידי – היתה פרשה זאת סבוכה וקשה. תלמה נסתייעה בכך באויגן מאיר, בעלה של אחותה היבי, שהיה משפטן בגרמניה. כאות להיותה אסירת-תודה לו היא שלחה לו שעון, בצירוף מכתב החושף משהו מן המתח שהיתה שרוייה בו, וכן את כושרה לאמר דברים לעניין – בקיצור הרב ביותר:

* * *

"3 ביולי 1946

"אויגן היקר לי מאוד,

"רצה המקרה, ויום-הולדתך הוא בסוף תקופה בחיי שתמיד אזכור אותה בהקשר אליך. הודות לטיפולך המסור ולרצונך הטוב, הסתדרו העניינים – ולאו דוקא העניינים החומריים בלבד. המיסטיקנית שבי, המסתתרת מאחורי אשת-העסקים, ביקשה – ומצאה – סיוע, אף בכל הנוגע למספרים. סלח-נא לי אם הצד הפרוזאי שבי הוא אשר התבלט, ברוב הפעמים – אולי לא היה זה אלא רצון להגנה עצמית? אני קוראת בספר קוהלת כי אין חדש תחת השמש. אולם ברור לי כי הוא לא נתקל בשעון “סימא”, העומד בפני מים, העומד בפני זעזועים, העומד בפני הכל. ענוד-נא אותו לבריאות, וחשוב-נא לעיתים תכופות, בדרך אגב, על שלך,

“תלמה”

מהלומה נוספת נפלה על תלמה בחודש יולי של שנת 1946, בעת שפוצץ אחד מאגפי מלון “המלך דוד”. שני ידידים, פקידים בכירים בממשלת המנדאט, היו בין הקורבנות. כיצד יכלה איפוא להוסיף ולנגן, בשעות שכאלה?

הטבע היווה, מבחינת תלמה, את המרפא הטוב ביותר; וכאשר נעשתה לסבתא היתה שמחתה כשמחת האם היהודית המוכרת מן המסורת. המשפחה הצעירה חייתה במחיצתה, בבית הגדול, שבכל אחד מחדריו ניתן היה לאכסן כיתת חיילים שלמה. כאשר אני-עצמי שבתי מאנגליה, בקיץ של שנת 1947, מצאתי את התינוקת משוכנת בחדרה של תלמה, בעוד זו עושה הכנות לקראת טיסתה הראשונה אל העולם החדש.

פיצוץ מלון “המלך דוד” לא היה ראשיתו, ואף לא קיצו, של מסע נמרץ של מעשי-אכזריות, מחד, ומעשי-תגמול, מאידך, עד כי השנתיים האחרונות של המנדאט הבריטי היו, כפי שתאר זאת פקיד בריטי בכיר, “ניסוי באנארכיה”.

באותה עת לא היתה ארץ-ישראל כשרה למוסיקה או לאמנות; הביקוש אחר הארמוניה לא היה מעורר אלא לעג מר. תלמה, שביקשה ניחומים במוסיקה שלה, חייבת היתה תדיר להתמודד בנפשה עם מאורעות כגון זה שרשמה ביומנה: –

“ספינת-המעפילים האחרונה התקרבה ביותר לחוף, צפונית לנהריה, ואחר-כך נעצרה. שלושים ושניים צעירים וצעירות, הקופצים לתוך הים מתוך מאמץ נואש להגיע לחוף מיבטחים – זאת היא תמונה עגומה ביותר, לפתוח בה את השנה החדשה… אני מתארת לעצמי שבמועד כלשהו באביב אברח מארץ-ישראל”.

אולי יוכל קאזאלס לסייע לה? בזוכרה את יום-ההולדת השבעים שלו, שחל ב-29 בדצמבר 1946, היא כתבה אליו, ובתשובה קיבלה ממנו שדר. ממש כאותם פתקים נדירים שהיה שולח אליה בימי-הנעורים (“עיבדי היטב, ואנחנו נתראה”) – היה בשדר זה כדי לחזור ולנסוך בה תחושה של אימון בעצמה ובייעוד שבחרה לעצמה: –

“אין את כותבת דבר על המוסיקה שלך, על הצ’לו שלך, אולם אני משוכנע שאת מטפחת אותם, וכי את עושה זאת בכל אצילות-הנפש וההתלהבות שמצאתי בך כבר באותם ימים רחוקים, אולם עם זאת נוכחים עתה.”

היא הוסיפה להיאבק בנגינה בשלישייה, עם שתי נגניות אחרות, נאדיה אייטינגון ועטרה גליקסון-הרץ, אולם חשה כי עליה להימלט לאווירה שלווה יותר. ידידים האיצו בה לנסוע לאמריקה, לניו-יורק, ששימשה כאבן-מושכת לאמנים מארצות המתיחות ואי-השקט.

המוסדות הלאומיים גייסו את כל כוח-האדם, גברים כנשים, שניתן היה לגייסו לקראת המאבק לעצמאות. באותה עת היו המוסדות זקוקים לשליחים שייצאו אל הקהילות היהודיות ברחבי העולם וישיגו מהן סיוע, מוסרי וכן חומרי וצבאי. תלמה היתה אישיות שחובבי-המוסיקה במטרופולין האמריקני הכירו והעריצו. המשיכה שבה, הן כמוסיקאית והן כפאטריוטית, היתה עשוייה איפוא להיות יעילה יותר מאשר כוח-המשיכה שבמנהיג פוליטי או מתרים מקצועי. וכך, עודדו אותה הכל לנסוע אל מעבר לים, על-מנת להופיע שם בנגינה, ולספר את סיפורו של היישוב. בחודש יולי 1947 יצאה לדרכה.


 

פרק ח': ארצות-הברית, 1947 עד 1949    🔗

תלמה יצאה את ארץ-ישראל בחודש יולי של שנת 1947, ועמה ויולה, הצעירה שבבנותיה, שבאה לעשות עימה חופשת-קיץ באנגליה. יהודית, בתה השניה, כבר היתה אז בלונדון, ולמדה בבית-הספר המרכזי לאמנויות ומלאכה; היא ניחנה במידה מרובה של נחישות-החלטה, ממש כאמה, והיא היתה קונה כרטיסי-סטודנט לכל מופע שניתן היה להשיג בשבילו כרטיסים. שלושתן יחדיו נהנו מכל מה שלונדון, ואדינבורו, והתחדשות החיים באנגליה בדרך-כלל, יכלו להציע לתלמה, באותו רגע מסויים. לא היה איכפת לה כלל לגלות, באכסניית-הנוער בהן השתכנו, כי היא האורחת היחידה שגילה מעל לעשרים. לא היה איכפת לה כלל לעמוד בתור, יחד עם בנותיה, כדי לרכוש כרטיסים בלתי-שמורים, ביציע, לאופרה שבאדינבורו. במכתב שהיא כתבה לאחותה כרמל, שהיתה אז בקאליפורניה, היא אומרת: –

“הצלחתי, אותו שבוע, לשכוח את העננה המעיבה בכל עת על חיינו – אנו, תושבי ארץ-ישראל. היתה זו חוויה שלא תישכח. ראשית, העיר ובני-העיר, הלשון הרכה והמתגלגלת, והחצאיות הסקוטיות העליזות; לאחר-מכן – מזג האוויר הקיצי; ולאחר מאלה – ההופעות הנפלאות. הרשמים העזים ביותר שייחרטו בזיכרוני הם משנאבל, כשהוא מנגן את הקונצ’רטו “הקיסר”, וכן “פיגארו” בגליינדבורן (Glyndebourne). שנאבל הגיע לכלל שלווה עילאית אשר – בשילוב עם כושר-החיוּת שלו ושליטתו על הפסנתר – מציבה אותו, לדעתי, בראש כל הפסנתרנים החיים בימינו.”

“השלישייה הגדולה”, כפי שהיא כינתה אותה (שנאבל, סיגטי [Szigeti] ופורנייה [Fournier]) ניגנה גם לטובת “עליית הנוער”. שנאבל שמח על חברתה של תלמה. היא ציינה ביומנה: “הוא מכיר היטב את בעיותינו, ומגלה אהדה רבה לעמדתנו, אולם הוא פסימיסטי ביותר בכל הנוגע לעתיד הסופי”. היא לא החמיצה שום הזדמנות להאזין לנגינתו. בלונדון, לאחר שעשתה את יום הכיפורים בבית-הכנסת, כתבה: –

"משם נחפזתי לאולם המרכזי שבווסמינסטר, כדי להאזין לפורנייה כשהוא מנגן, עם שנאבל, את הסונאטה של בראהמס, וחשתי תחושה מוזרה של נפש חצוייה: המוסיקה משמעותית לי יותר מאשר השופר. אין ספק כי בארץ-ישראל אנחנו מתרחקים – לטוב או לרע? – מן היהדות המסורתית.

“ועכשיו אני כותבת מאחת מפינותיה של אנגליה שבה הושתלה ירושלים שנייה. שולה (דוניאך, או דון יחיא – Doniach – הפסנתרנית שלה) ואני עושות את השבת בבושאם (Bosham)30, אחת מפינות-החמד של פלך סאסקס; יש כאן הכשרה לקיבוץ, מפונקת כהלכה, עם וילה יפהפיה, מים זורמים בכל חדר, פסנתר, אלף תקליטים, וכו' וכו'. היגשנו להם קונצרט. אי אפשר להעלות על הדעת מקום אידילי יותר. זאת היא חבורה נחמדה של 17 בנים ו-9 בנות, שכל אחת מהן יפה יותר מחברתה. אין להם אותן הבעיות הגורמות לכך שקבוצה דומה, בארץ-ישראל, נתונה בדיכדוך.”

חודש לאחר-מכן, ב-4 באוקטובר, היא כותבת: –

“יצאתי את מסוף ויקטוריה בשעה תשע בבוקר, בדרכי לשדה-התעופה, כשמעין גוש חוסם את גרוני, וזאת לאחר שלושה חודשים נפלאים, כשוויולה ויהודית לצידי.”

היתה זאת טיסתה הראשונה, והיא הביאה אותה לשדה-התעופה על-שם לאגארדיה בניו-יורק, בחצות הלילה, בלא שאיש ימתין לה. בשדה-התעופה גונדאר, שבניופאונדלאנד, היא פגשה בקבוצה של מנהיגי הסוכנות היהודית, שהיו בדרכם מארץ-ישראל ללייק סאקסס, לרגל כנס האומות המאוחדות. המטרה הכפולה של נסיעתה היתה עתידה לזכות בכל עת לדגשים מסוג זה, אולם לפני הכל היא חשה את פליאת העולם החדש: - “מהמם”, “כל מה שהעליתי בדימיוני לגביו”, היו רשמיה הראשונים. לא חלפו ימים רבים, והיא חשה את עצמה כבביתה: –

“ניו-יורק עצומה היא. אמיל מצא בשבילי חדר, שהוא בלב-ליבה של העיר; באותו רחוב שבו מצוי קארנגי הול, כמטחווי-קשת מהשדרה החמישית ומ’סנטרל פארק וסט'… יש לי סטודיו גדול לעבודה בו, טלפון, ואף פסנתר.”

יום או יומיים עלה בידה להקים קשר לא רק עם ידידים רבים מארץ-ישראל, אלא גם ידידיה מהימים שקדמו לעלייתה ארצה – מישה אלמאן, רבקה קלארק מהרביעיות המוקדמות שלה – וכולם שמחו לקראתה. בניו-יורק, ולאחר-מכן בקאליפורניה, היא התנסתה במעין לידה מחדש. היא היתה פתוחה בעולם חדש זה לכל שלב ושלב, וממש כפי שאירע לאחר שבאה לראשונה לארץ-ישראל – היא מצאה פורקן חדש לכוחותיה. הופעתה הראשונה היתה במלון וולדורף אסטוריה, בערב ארצישראלי שנערך בחסות קרן נורמאן (לטיפוח התרבות בארץ-ישראל). יממה אחת בלבד קודם-לכן היא הוזמנה להשתתף בו, והיא מצאה את עצמה בחברתם של אלכסיס וייסנברג וצבי צייטלין, שני אמנים שהיו בשעתו תלמידיה בארץ-ישראל. הביתה כתבה תלמה:

“לאחר אמש אני חשה תחושה של רוממות-רוח ותקווה. לעיתים נראה לי כאילו חזרתי בדילוג עשרים-וחמש שנה, על כל השמחה והעצב שבהן. רק המחשבה בדבר הילה (נכדתה הראשונה) מחזירה אותי אל המציאות.”

בכל מכתב מהמכתבים שכתבה ניתן לחוש את דופק העיר הגדולה. כפי שהיה הדבר בימים שניגנה עם הוברמאן, ואז התרגשותה היתה כה רבה עד כי המילים התגלגלו ויצאו בבולמוס – כן עתה חשה התעוררות בשל מערבולת החיים בניו-יורק; ראשית, היא חדרה ללב-ליבם של החיים המוסיקליים שם; שנית – ניו יורק שימשה כמקום-מושבו של האו"ם, בו אמור היה להיחרץ עתידה של ארץ-ישראל; ושלישית – הרשימוה היופי הטבעי של העיר וההדר שבה. בכל אלה, ובהרבה יותר מכך, רצתה להתחלק עם בני-המשפחה שנותרו בירושלים.

"אני מחפשת לעצמי כל הזדמנות לנגן, ואני משוכנעת כי במוקדם או במאוחר יצוץ משהו ראוי. אמש באו אלי פראנסס ובני מגנס (כלתו ובנו של יהודה לייב מגנס) וצבי צייטלין, והיה לנו ערב-גאלה, שכן ניגנו רביעיות. אני גאה ומאושרת כאשר אנשים צעירים אלה מתייחסים אליי כאל אחת משלהם… אני נשבעת כי בעת שאשוב הביתה אקיים לפחות אחת לשבוע ערב נגינת רביעיות: אין עונג רב מזה.

"נרשמתי כסטודנטית בבית-הספר למוסיקה של מנהטן, שבו מלמד אלכסאניאן (Alexanian), המורה הדגול לצ’לו. בכל יצירה שאני מנגנת, יכולה אני לעשות שימוש בעקרונותיו, ועל-כן אני חייבת לחזור על כל הרפרטואר שלי (תודה לאל, לא לחזור וללמוד אותו). העניין העיקרי שהוא שם עליו את הדגש הוא האיצבוע, הנובע מתוך התחושה המוסיקלית של היצירה, והיוצר אותה מחדש, כיוון שהאיצבוע מייצג מחשבה, ולא רק נוחות.

“בעיקר מתגעגעת אני אל (1) התינוקות, שכן כדי לראות כאן תינוק חייב אתה לצאת יציאה מיוחדת אל הפארק או אל מגרש משחקים; (2) הפרחים, שאינם קיימים כאן; (3) הבדיחות. כל תושבי ניו-יורק נראים בעיניי רציניים עד-מוות, ורבים מן התפקידים המעודדים השמעת דיברי-בדיחה, כגון כרטיסן באוטובוס, או זבן בחנות, מבוצעים על-ידי מכונות, או שהם נעשים בקצב כה מהיר, עד כי אין זמן להשמעת מילה של חביבות או של בדיחות-הדעת. קרן-האור היחידה בתחום זה הוא במיזגם של נערי המעליות. כיוון שהם חיים חיים נוראים, ועולים ויורדים במשך כל היום ובמשך כל הלילה במעלית שלהם, מגלים הנם עניין רב ביותר בכל מי שבא ל’ביתם‘, ומכירים אותך מייד כ’מספר 7’. כמעט כולם – כושים. אני מגלה סקרנות עצומה כלפי הכושים. בכל עת, כמעט שאני פותחת עימם דברים ב… ערבית, אולם עד מהרה מגלה אני כי רובם מדברים אנגלית מושלמת… הלם אוחז בי בכל עת שהמשרתת השחורה עד-מאוד של משפחת דושקין אומרת לי: ‘ובכן, גבירתי, איך היה הקונצרט אמש?’ אכן, כאן בצפון, חלה הדימוקראטיה על הכושים כפי שהיא חלה על הלבנים.”

לאחר מעט יותר מחודש אחד בלבד היא גמרה אומר שלא להיכנס לתחרות בעולם המוסיקלי, אלא לספוג לקירבה את כל מה שניו-יורק יכולה להציע לה, ולשפר את הטכניקה שלה.

“ניו-יורק כה מוצפת בקונצרטים, שרובם עולים למגישיהם דולארים ללא-ספור, עד כי תהיה זאת שטות מצידי אם אעשה מאמצים להוסיף את עצמי לרשימה זאת, במיוחד כאשר אני נהנית כל-כך, הן מעבודה והן מנגינה – החלוקה היא בערך 25 אחוז לעבודה ו-75 לנגינה; מדיי יום ביומו אני מאזינה לאמנים נפלאים, פוגשת באנשים נחמדים, וקולטת רשמים חדשים ברחובות ובחנויות.”

לגבי רבקה קלארק היא כותבת: –

“ר. היא מלאך המנחה אותי, כאן. היתה זאת היא שקישרה אותי עם אלכס31, היא אשר הציגה אותי בפני ה”ט, אשר השאילה לי את ה“טסטורי” שלה – צ’לו קטן ואלוהי; והיא זאת שהשאילה לי את דירתה, למשך חמישה או שישה שבועות. אני מהווה בעיניה כמעין תשלובת של כל בני בנטואיץ', ומשמשת מזכרת מימים עברו – דבר אשר, כך אני מניחה, הכל משתוקקים אליו."

אותו חורף היה קשה במיוחד; לעיתים הופסקה כל התנועה ברחובות; אולם מהלומת-החורף הצוננת ביותר היתה טמונה בידיעות המגיעות מארץ-ישראל, שהוגשו בעיתונות האמריקנית בקווים “זרימים”, ובחרדה שגילתה לגבי ילדיה, לאחר ההצבעה בדבר החלוקה; “ליבי כבד, על-אף כל הסחות הדעת שניו-יורק יכולה להציע”.

"28 בנובמבר 1947: חזרתי זה עתה הביתה מלייק סאקסס, מאוכזבת על שההחלטה נדחתה ליממה. בעת שתקבלו מכתב זה תדעו כיצד נחרץ גורלנו.

3 בדצמבר 1947: אני חשה כאילו תלוייה אני באוויר, בין ניו-יורק לירושלים, ותוהה מה יביא יום-המחר. כרך חדש בספר-ההיסטוריה נכתב, בשעה זאת; והייתי משתוקקת להיות מסוגלת לקרוא עכשיו את הדף האחרון שבו! הייתי נוכחת עת כתיבתו של ראשית-דבר. בני משפחת דושקין הסיעו אותי לכאן במכוניתם ביום ו', ועל-אף העובדה שלא היה לי כרטיס-כניסה חזרתי ונסעתי עם בני משפחת דושקין, וניצבתי מחוץ לדלתות, בקור העז, במשך שעה וחצי, עד שבסופו של-דבר הניחו לנו להיכנס. היה מרשים ומרגש ביותר. הנשיא, נציג בראזיל (אראניה – Oswaldo Aranha), שמר על קור-רוחו במשך כל נאומי-האיום שהשמיעו הערבים; גרומיקו, שהוא גבר צעיר, דיבר ברוסית, בלשון בהירה. כמעט כל הנאומים היו באנגלית או בצרפתית. אראניה לא היה מוכן לדחיות נוספות כלשהן, ואמר: “עתה ניגש להצבעה”, ולא היה בקולו שום ספק או פיקפוק. תארו לעצמכם את לבבותנו הפועמים, בעת שטריגווה לי קרא את שמות המדינות, אחת לאחת, בסדר אלפא-ביתי, ומן האולם השיבו לו “כן”, “לא”, או “נמנע”. לאט-לאט גדל מספר משיבי ה”הן“. ואחדים מהם – כגון נציג הפיליפינים – עשו זאת באורח בלתי-צפוי. למרבית השמחה, ביקש הנשיא מן הקהל שלא להשפיע על הנציגים על-ידי הפגנה כלשהי, ועל-כן לא נשמעו מחיאות-כפיים. המוזר ביותר, בעיניי, היה נציג הממלכה המאוחדת שנמנע מהצבעה, בעוד שכל המושבות הבריטיות (לשעבר) הצביעו בעדנו… ובכן, כמובן, נפלנו כולנו איש על צוואר רעהו מרוב שמחה”.

ההצבעה שהתקיימה ב-29 בנובמבר שימשה, כידוע, כזיק למלחמת העצמאות. ממשלת-המנדאט הבריטית החזיקה מעמד במשך כחצי שנה לאחר-מכן, אולם לא היתה כל הפוגה במלחמת האזרחים שבין יהודים לערבים. היה זה רגע דראמאטי בדברי-ימי העם היהודי, הדראמאטי ביותר מזה אלפיים שנה; וכל יהודי אמריקני אשר היה אי-פעם בארץ – ועתה גם תלמה עצמה – נרגש עד למעמקי ליבו ממהלכי ההשגחה. אין איפוא פליאה בכך שכל מכתביה של תלמה מקאליפורניה עמוסי-רגשות הם. הארצישראלים חשו את עצמם כשליחים, ששומה עליהם לעורר השראה בלב יהודי אמריקה, החיים חיים כה נוחים. תלמה קיבלה על עצמה שליחות זאת בהתלהבות מרובה: –

4 בפברואר 1948: נהניתי בהחלט מפגישתי עם סניף “הדסה” בניו-ג’רסי. לא זו בלבד שניגנתי, אלא שאף נאמתי במשך כמחצית השעה, וכתוצאה מכך החלטתי להרבות ולעשות דברים מסוג זה, ככל שאוכל. אהיה מסוגלת להגשים רעיון חדש זה, של קירוב ארץ-ישראל למציאות, מבחינת נשים אלה, אשר תוחבים לגרונן תעמולה עד-להקיא. היתה זו הפתעה מרובה בשבילי, לגלות כי אני מיטיבה לעשות זאת… היום גם ניגנתי באירוע של ‘ליגת הנשים למען ארץ-ישראל’; כאשר אמרתי להן כי בסניפן בתל-אביב אין פסנתר – אספו במשך פחות מחמש דקות 750 דולאר, כדי לרכוש פסנתר.”

קשה לאמר שתלמה הסכימה הסכמה מלאה עם המדיניות הציונית של אותה עת: –

12 בפברואר 1948: מצב-רוחי עולה ויורד, במקביל לנדנדת-הפוליטיקה היום-יומית… אין אני מסכימה עם התיזה כי רק הודו יכולה לקבל על עצמה את רעיון אי-האלימות. אני סבורה כי רעיון זה חייב לשמש גם עיקר מהותי של היהדות. אני סבורה כי זאת יכולה להיות תרומתנו לעולם; וככל שאני רואה את הטרור תוקף בארץ-ישראל, כן מאמינה אני יותר בכך. אולם, היכן הוא הגאנדי שלנו?”

היתה לתלמה הופעה רצינית אחת בלבד, לפני שיצאה את ניו-יורק בדרכה לקאליפורניה, מקום שם עשתה אחותה כרמל את ההכנות לקראת בואה. היא ניגנה את הקונצ’רטו של היידן בקונצרט לתיזמורת שנערך ב- YMHA (“האגודה העברית של גברים צעירים”) שבניו-יורק; ונגינתה היתה מוצלחת יותר מאשר היתה בעת שהופיעה, כעשר שנים קודם-לכן, עם התיזמורת הארצישראלית. כרמל הציגה אותה בפני כל החוגים האמנותיים ובפני העיתונות, אשר הזדרזה לראיין אותה והבליטה אותה, כצ’לנית ארצישראלית. תלמה נתעודדה, וחשה כי כאשר תגיע לחוף המערבי תהיה נתונה בידיים טובות, וכי הנאתה, לפני שובה ארצה, תהיה רבה: –

“האזנתי לרסיטאל של שנאבל ב’האנטר קולג''. הוא מנגן כאיזה אל קשיש. אופוס 111 היה נפלא. פניו, בעת שהוא מנגן, עצובים עד לאין-קץ, אולם פה ושם עולה בהן האור, כאילו הוא רואה במוסיקה איזו מהתלה גדולה; ואז הוא נראה ממש כקונפוציוס, ושני החריצים שבפניו – פיאות-לחיים. ניגשתי אליו ואמרתי לו זאת, והוא השיב: ‘ובכן, אתמול הביא אותי נהג-המונית שלי אל האולם, ושאל אותי: “האם אתה מוסיקאי? אתה נראה כמו מנהל בנק”; ואז הוא הביט בי שוב, והפליט: “האם אתה יודע שיש לך פנים של מיליון דולאר? אתה צריך לנסוע להוליווד”.’ דרך-אגב, שנאבל עומד לעשות את החודש הבא בלוס-אנג’לס.”

היה עליה לעצור בדרכה בשיקאגו, לצורך הופעות מטעם “הדסה”, שכללו נגינה והרצאות, ואחר-כך היא המשיכה בדרכה ללוס-אנג’לס. כרמל המתינה לה בתחנת-הרכבת. המילים הראשונות שהשמיעה תלמה, בעת שירדה מן הרכבת, היו: “האם את יודעת ששנאבל מנגן כאן היום אחר-הצהרים? האם תרצי ללכת?” הן נסעו במונית לאולם הפילהארמונית, ומצאו מקומות עמידה לקונצ’רטו הראשון והשני של בראהמס. היתה זו פגישה מאושרת עד-מאוד, שבישרה טובות לגבי התקופה העתידה-לבוא. לאחר החורף והכפור של החוף המזרחי, פרחה תלמה באקלים הנעים של קאליפורניה, כפי שפרחו גינותיה של מדינה זאת. “אני משתוקקת ליטול את ידה של כל אחת מכן, ולהוליכה בארץ-קסמים זאת; הנאתי כאן כה רבה, עד כי זהו בזבוז ליהנות לבדי,” כתבה לבנותיה. “מן הרגע הראשון חשה אני כאן כבביתי, וכל העת אני שלווה ורגועה”. קאליפורניה העניקה לה את כל מה שחסר היה לה בניו-יורק. היא התלהבה מהעיר סאנטה בארבארה, מקום שם גרה אחותה כרמל, וכתבה: –

“באשר לסאנטה בארבארה עצמה, אין מילים בפי לתאר את יופייה; תארו לעצמכם את יופיים של הלבנון, חיפה ודגניה בכפיפה אחת. בני-האדם נעים כאן ממקום למקום בניחותא; אפילו המכוניות עוצרות, כדי לאפשר לך לחצות את הכביש. הילדים נראים ורודי-לחיים ובריאים. ניחוח ההדרים באוויר, ממש כבתל-אביב.”

כרמל שהיא עצמה פסנתרנית ומלווה בפסנתר, הכינה לה בית מלא-חמימות, ותלמה היתה מאושרת בהחלט להניח לאחותה לתכנן ולארגן את חופשתן המשותפת. לא נותר לה לעשות אלא לקיים את תוכניות ההופעות. נגינתה, ונאומיה, כבשו את איזור המיפרץ; הזמנות באו אחת אחר חברתה, בצפיפות רבה; נדיבות-הלב שנתגלתה היתה מרשימה ביותר. בתפקידה הכפול, כמוסיקאית וכפאטריוטית, היא זכתה בזרם של הבעות-תודה ושל רגשות. מעודה לא היטיבה לנגן כפי שניגנה כאן. קאליפורניה גרמה לה לצנר את רגשותיה לצינורות תיקשורת, שהפכו את החודשיים ששהתה שם (היא לא הירשתה לעצמה לעשות שם תקופה ארוכה יותר) לאלדוראדו של-ממש. בקלות היתה יכולה לכבוש ארץ זאת, אילמלי מכאובה המציק של ישראל שלא רק היה מקנן בה, אלא גם מהווה, מבחינה מסויימת, מקור-המשיכה שבה: “מחצית הפעמים שאני מנגנת – אני בוכה”, כתבה לאחת מאחיותיה. לליל הסדר היא הוזמנה לביתו של החזן בסאן פרנציסקו, וכתבה:

25 באפריל 1948: בשבילי היה הרגע הגדול כאשר נכנס נלסון32. הוא לא ידע כי אני נמצאת כאן, והוא כה התרגש, עד כי פרץ בבכי. התוכלי לתאר זאת לעצמך – בפניהם של כל אותם גויים (פחות או יותר), חבורה של 25 איש ואשה. הוא נראה כה נהדר; ככל שהערב התקדם, נראו פניו יותר יותר מדוכדכים. הוא אמר לי: ‘זה הבקיע את השיריון שלי’. ליבו כולו – בארץ ישראל. היי-נא בטוחה כי הוא, וכל ידידנו הטובים כאן – ולא מעטים הם – עושים את כל מה שביכולתם כדי למנוע את ‘גזר הדין’ של האומות המאוחדות.”

על מעטפתו של מכתב זה, שהופנה למשפחה בירושלים, מוטבעת החותמת “להחזיר לשולח”, וכן “שירות הדואר הופסק”. לבתה באנגליה היא שלחה לאחר-מכן מכתבים נוספים.

29 באפריל 1948: עלי לקיים את הקשר אתך, אפילו אם המכתבים מתעכבים; יש לי כל כך הרבה מה לכתוב… מכתבה של יונה, שנשלח ב-15, הביא לי הקלה מרובה; אף על-פי שעשיתי מאמצים שלא לחשוב על האפשרות שהיא היתה בשיירה הגורלית שעלתה ל”הדסה“, קינן בי עם זאת, במשך כעשרה ימים, כאב עמום. ואז, ב-27 לחודש, ביום בו היגשתי את הקונצרטו הגדול שלי בברקלי, הגיעה הידיעה המשמחת, כי שלום לה, ועימה התצלומים העגומים והחמודים של שושנה ואבנר והתינוקת החמודה שלי.”

חודשיים אלה של גן-עדן עלי-אדמות בקאליפורניה היו חודשים של מאבק עז בארץ, סופה של ההתקוממות נגד השלטון הבריטי. נראה היה כאילו הארץ המובטחת לא תקום, והבית הלאומי ייהרס. תלמה נקרעה בין שני מאוויים סותרים: הרצון להגיע לרמה המוסיקלית הגבוהה ביותר, ובאמצעות נגינתה – לכבוש את לב הקהל האמריקני; ועם זאת – הגעגועים למשפחתה בארץ, והרצון לקחת חלק במאבק לעצמאות. היא שיכנעה את עצמה כי היא מגשימה את אישיותה ומעניקה לישראל את מיטב שירותיה על-ידי מסע קונצרטים בקאליפורניה, בה הופיעה כצ’לנית של ארץ-ישראל; אולם היו לה ספקות בשל ריחוקה מבנותיה בעת משבר: –

"18 באפריל 1948: קשה לי יותר ויותר להאמין כי תוכלו לגלות עניין במתרחש אצלי, וכי מכתביי מוסיפים להיות בעיניכן בעלי משמעות כלשהי… אני ממשיכה לעבוד ולתכנן, וברוב ההזדמנויות אני מציגה פנים אמיצות. אולם ככל שעוברים הימים – נמשכת אני משיכה כה עזה כלפי מזרח, עד כי באחד הימים תמצאו אותי טסה לעברכן ומפתיעה אתכן בבית. אולם, עדיין לא. הופעותיי כאן נעשות משתלמות יותר ויותר, והרי אתם יודעים שאני מחבבת ממון; וכולנו נזדקק לו.

"29 באפריל 1948: בשל תשלובת של (1) העובדה שבאתי מארץ-ישראל, (2) נגינתי, שחופשה ארוכה ונפלאה זאת ריעננה אותה ומחזירה אותה לקדמתה, כאשר געגועיי ודאגתי לכם מביאים לידי-כך שתהיה עמוקה יותר, ו (3) מזלי הטוב, הוצבתי כאן, בקאליפורניה, על המפה.

"סוף סוף קלטתי משהו מהדחף האמיתי שהביא אותי לנסוע למרחק כה רב מכן – האמנית שבי, שהיא רבת-עוצמה, ממש במידה שאני אם. תמיד טענתי כי אין לפנק את האמן, אין להגן עליו מפני כל השמחות והיגונות שבחיים; אולם רק לאחרונה חשתי את ההשפעה העזה שיש לשמחות שלי וליגונות שלי על הנגינה שלי. הרי זה כאילו היגעתי לפתע לבגרות – שפירושו הגשמה עצמית של כל מה שירשתי, למדתי וקלטתי בתקופת הילדות, ההתבגרות והבגרות. אין זה גיבוב של מילים שקלטתי באמריקה, אלא חזון מעמיק ביותר של אחוותם של גברים ונשים משכילים, השכלה ויופי – הדברים היחידים שמן הראוי להילחם למענם.

“קבוצה של נשים מעין אלה הפכה את הקונצרט שלי בברקלי לאירוע גדול. בגללן, ולא רק בגללי. המארחת שלי ישבה לצידו של גבר צעיר, שבמשך כל הקונצרט רשם משהו במחברת. היא שאלה אותו האם הוא עיתונאי, והוא השיב: ‘לא, כלל וכלל לא. אני תלמיד מארץ-ישראל, אולם אני כה נלהב ממרת ילין, עד כי אני כותב לאמי בתל-אביב, כדי לתאר את הקונצרט’. ‘אולם הרי שירותי הדואר נפסקו!’ ‘אין דבר’, אמר, ‘הם יחודשו באחד הימים’. סיפור זה הוא שהביאני להוסיף ולכתוב, אפילו אם רק האל יודע מתי יגיעו אליכם מכתביי.”

6 במאי 1948: אני מתחילה להבין מדוע האמריקנים משתמשים כל-כך הרבה בסופרלאטיבים; קשה שלא לעשות זאת, בארץ מקסימה זאת. המרחבים של שדות ושל יערות, של מים ושל שמש, בהם פזורים וילות וחוות, אוניות ומעבורות, עננים וערפל… אני אוהבת מאוד את עצי הסקוייה – יש בהם רגיעה מיוחדת-במינה; צחקנו ובכינו כאשר השווינו אותם, עצים אלה בעלי העמידה העיקשת אף מפני אש, בעלי ההיסטוריה הארוכה, ועיצם הנוקשה (שלמעשה – כאשר אתה בוחן אותו – איננו כה קשה) – כאשר השווינו אותם אל היהודים. לאחר שישנתי לילה שלם – הלילה הראשון מזה שבוע שישנתי בלא-הפרעה – אני חשה ספוגה בשמש ובאור, לאחר נסיעה נפלאה זאת. אין זה נבון לדאוג, במיוחד כאשר כוכבי הביא אותי למרחקים שכאלה, ובהצלחה. אולם, כאשר כרוכים בכך גורמים כה רבים, קשה לקבל החלטות – כיצד, מתי, אם בכלל? לגבי השאלה האחרונה הגעתי לכלל החלטה, וזאת על-אף עצותיכן היקרות של שלושתכן כאחת: אין אני רוצה להוסיף ולהישאר כאן עכשיו. מקומי כרגע הוא בבית.”

היא חצתה את היבשת האמריקנית, מקאליפורניה לשיקאגו, ומשיקאגו לניו-יורק, כשהיא מנגנת ונואמת, במשך תקופת חבלי-הלידה של מדינת ישראל. בחודש מאי 1948 מלאים מכתביה לבנותיה במתח, ואפופים ברגשות שחשה לרגל המאבק למען הבטיח לרך-הנולד חיים של-ממש. בעת שהיא מתארת את ארבעת הימים שלאחר קבלת מגילת העצמאות, בין ה-17 ל-20 במאי, כתבה: –

"ברכבת משיקאגו לפילאדלפיה

"17 במאי 1948: אני מלאה ברגשות סותרים ונוגדים – סוף שהותי בקאליפורניה, היופי והגיוון של מסע ארוך זה, ההתרגשות למראה שיקאגו המתוחה בכל הנוגע ל’ישראל', והחרדה המעורבת בשמחה על שאני בדרכי הביתה. כיוון שכך, קשה לי לרכז את מחשבותיי… ההתרגשות כאן היא עצומה. התקוות – נישאות, וההערצה שרוחשים לצבאנו ניכרת בלב כל. אילו היה ניתן לייחס משמעות כלשהי לריגשות האהדה, אזיי אין ספק שהיינו מנצחים. לאחר שראיתי ארץ נרחבת זאת מקצה אל קצה, יכולה אני להבין עד כמה קשה לאמריקנים לראות את ארץ-ישראל בפרספקטיבה הנאותה.

20 במאי 1948: אני מסיימת מכתב זה בניו-יורק, בחדרי הישן. זהו אחד מאותם ימים נוראים, בעת שכל העולם נראה בעיניי שחור, וישראל הקטנה שלנו ניצבת מול התותחים. נתקפתי לרגע בהתעלות-הנפש, בעת שתפסתי כי שמה של שושנה (שם משפחתה הוא, כאמור, “ישראלי”) הוא עכשיו שם כולנו, התינוק שלה – משהו מיוחד… וכך, רק אומר לכם כי נחמד מאוד להיות בפילאדלפיה, כאורחת של בני משפחת לווינתאל33; נאמתי וניגנתי פעמיים – פעם אחת, בפני כל הגברות, ופעם אחרת – לשם שינוי – בפני כל הגברים. לפחות, היה זה מלבב לפגוש יהודים טובים כה רבים, שלב כולם מפרפר לגורל ישראל, בשבוע מכריע זה… המלווה שלי, בארוחת-הצהרים מטעם “הדסה”, היה לא אחר מאשר ליאכובסקי (Liachovsky). אני מתארת לעצמי שהייתי כבת שתים-עשרה כאשר הוא ראה אותי לאחרונה.”

תלמה חזרה לישראל בחודש יוני 1948, בספינה “מארין קארפ”, אחת מספינות ה“ליברטי” אשר בראשית המלחמה יצא להן שם בארץ-ישראל, משום שהובילו מתנדבים אמריקניים לקחת חלק במאבק ישראל לעצמאותה. לא היתה זאת ספינת- תענוגות, והיה זה מסע של-חרדה. הספינה עגנה ביפו, ותלמה ירדה מעל הסיפון כשהיא עמוסה בארגזי מיטען ובתיבות, והדרך המסוכנת לירושלים עדיין לפניה. היתה זאת תקופה של הפסקת-אש בלתי-יציבה. בנה של שושנה נולד כשבוע לפני עגינת האוניה, בעת המטח האחרון של הפגזה בירושלים, וזאת על-אף הפסקת-האש. את בתה השלישית, יונה, מצאה כשהיא על סף הנישואין; והחתונה נקבעה שבוע לאחר שובה ארצה.

ואז בא ההלם, של רצח ברנאדוט בירושלים. באותו היום עשתה תלמה בבית-החולים “הדסה”, בביקור אצל אחד הרופאים, והיה זה ממש אותו בית-חולים שאליו הוחש ברנאדוט:

“בעת שיצאתי נתקלתי במכוניות האו”ם, ורק כאשר הייתי בחוץ הבינותי מהו המיטען שהם נושאים. שכן אז אמר לי יהודי ספרדי אומלל, כשדמעות עומדות בעיניו, כי זהו ברנאדוט, “האיש הטוב”, שנרצח ברחביה – כך אמר. עלו במוחי אנשים טובים רבים שנרצחו – ארלוזורוב, אבינועם (ילין), גאנדי… הוא היה, ללא ספק, גבר אמיץ-לב…אם רציחתו תאלץ אותנו להסדיר את העניינים בביתנו – כפי שניתן להסיק מהאמצעים החמורים שננקטו היום – אזי מותו לא היה לשווא. אני נדהמת מהמעשה שנעשה בדם קר, מעשה בו הותקפו אנשים בלתי-חמושים, ובשכונה יהודית, ומעל לכל – בירושלים."

המוסיקה שימשה לה בימים מעין-אלה כמיקלט יחיד. בנותיה, שהיו כבר מבוגרות ועצמאיות, שוב לא היו זקוקות לה; היא יכלה אומנם לסייע להן; אולם הן שוב לא היו זקוקות להנחייתה. יונה היתה נשואה, וויולה, הצעירה שבבנות, פילסה לעצמה דרך, כחברה בקבוצת-הכשרה של הפלמ"ח בצריפין, שהתכוננה לרדת דרומה. תלמה חזרה והביטה כלפי מערב. המתיחות המרובה, והתזונה הקלושה בעיר פצועת-המלחמה, החלישו את כוחותיה: “בעוד אני שוכבת במיטתי, חושבת אני על חציית כל הימים וכל היבשות. אולם אין אני נרתעת כלל ולכלל, כיוון שרק בריחוק מבנותיי יכולה אני להיעשות שוב לאדם שלם”. היא חזרה וטסה איפוא לניו-יורק, בדצמבר 1948.

"טעמם של הדברים כולם מתוק הרבה יותר מאשר השנה שעברה, שכן אז חרדתי חרדה נוראה, על מה שצופן בחובו המחר, ואכלתי את ליבי. עכשיו עובדת אני הרבה יותר משעבדתי בשנה שעברה. אני חשה כי האווירה של ‘הכל עשוי לקרות’, היא-היא אשר מביאה לידי-כך שניו-יורק כל-כך מרנינת-לב.

9 בינואר 1949: החלטתי לתת כאן רסיטאל. יין באוויר – כך אני מרגישה ברגע זה. אין אני מתכננת תוכניות עד לאחר ה-1 בחודש, שהוא – כך אני מרגישה – המועד של כך – או כך.”

המועד היה ה-1 בפברואר, מועד הרסיטאל באולם שממול לקארנגי הול, ורסיטאל זה לא הגשים את ציפיותיה המבעבעות. אולם שוב, מתוך האכזבה שהיתה לה, היא הגיעה לכלל החלטה חיובית. היא גמרה אומר – ראשית, לוותר על הרעיון של עשיית קאריירה כסולנית בארצות-הברית, תוך-כדי דחיית ההצעה להיות מורה-אמנית לצ’לו, באוניברסיטת סאן חוזה שבקאליפורניה; ושנית, לשפץ את הטכניקה שלה, על-ידי קבלת שיעורים אצל אלכסאניאן והאוזר: –

"אני מנגנת בשלוש רביעיות, שתיים מהן בהדרכתו של האוזר, ולומדת הרבה, ואני חודרת לחוגים המעניינים אותי. אינני יכולה לראות את עצמי נוטשת את ארץ-ישראל כעניין של קבע; אני קשורה לא רק לילדוֹת, אלא גם לישראל עצמה.

6 באפריל 1949: אני רוצה עכשיו להיות בבית… אני חושבת כי הפעם אסתפק שם בבנייה בקנה-מידה צנוע, ועל-כן אני מאושרת על שאני מפליגה שמה ב-26.”

עם זאת, היא לא היתה מסוגלת לעמוד בפני ההזדמנות שניתנה לה, להופיע בלונדון, בדרכה חזרה הביתה, והיא לקחה איפוא חלק בריסטאל שהגישה באולם ויגמור ידידתה הפסנתרנית שולה דוניאך, ב-1 ביוני. היו לה עוד הופעות אחדות בלונדון, והיא נתנה שיעורים לצ’לו לתלמידים ברמה מתקדמת: –

10 ביוני 1949: אני חשה תחושה כה נעימה, כאשר מקדמים אותי שוב בברכה באנגליה! אם לא למדתי בארצות-הברית שום דבר אחר – הרי לפחות למדתי להעניק להוראתי תוכן נוסף… דרך-החיים הבריטית, בימי-קיץ ארוכים ונעימים אלה, היא כצרי לנפש, משהו שאני לוקחת עימי הביתה, ואעניק לירושלים הנצורה במלחמה.”

פעם נוספת קנתה צ’לו, “עם אפשרויות בלא-גבול”… אם אומנם חשבה על האפשרות של שהות ממושכת יותר, ומספר הופעות רב יותר, אזיי זנחה רעיון זה, ובאמצע חודש יוני טסה הביתה במטוס “אייר פראנס” – טיסה הכרוכה בתלאות ובסכנה.

19 ביוני 1949: חזרתי שוב הביתה, לאחר מסע מרגש ביותר, ומצאתי את ירושלים מאושרת יותר. את פירטי המסע לא אעלה על הכתב, כי הם רבים מדיי. ייתכן שאעשה זאת, לשלוות-נפשי, באחד הימים. מטוסנו הגיע בשלום לאתונה, אולם בעת שהוא חזר והמריא מעל לנמל אירעה תקלה לאחד המנועים. ניסינו לנחות, ובתוך כדי-כך נשבר אחד מגלגלי הנחיתה. אז הורו לנו לחזור לרומא, שכן ברוח עזה יש סכנה בנחיתת-אונס (רוח כזאת נושבת תמיד בלוד, בשעות אחר-הצהרים). אולם, במקום להניח לנו לנחות ברומא, הורו אנשי “אייר פראנס” בפאריס לטייס שלנו לנסות ולהגיע לקורסיקה, כלומר לטוס שעה תמימה נוספת… וכך המשכנו בדרכנו, והעצבנות גברה והלכה, שכן יכולנו לקרוא על פניהם של אנשי-הצוות באיזו סכנה אנו נתונים. לא היה ברור להם כי אכן יש לנו כמות-דלק מספקת כדי להגיע ליבשה: היה עלינו לחגור את חגורות-ההצלה, ולימדו אותנו כיצד להתנהג במקרה של… ואז, עשר דקות לפני שנחתנו ראינו את קורסיקה: ושוב מתח נורא, בעת שחגנו סביב-סביב מעל למסלול זעיר, ולא ירדנו. איש לא אמר לנו כי כאשר נוחתים נחיתת-אונס יש לרוקן כל טיפת גאז מהמכלים. בסופו של-דבר ירדנו ירידה של-נס, רק מעט יותר מטלטלת מאשר נחיתה רגילה, ועצרנו במקומנו. שם, על החוף, ניצבו בשורה אמבולנסים, מכוניות לכיבוי-אש, כבאים הלבושים בבגדי אסבסט – וכולם לא היו דרושים, בסופו-של-דבר. קפצנו לתוך זרועותיהם של האנשים שהמתינו כדי לתפוס אותנו, ומרוב שמחה על כי ניצלנו רקדנו על המסלול. מאותה שעה ואילך, לא היה זה אלא מעין פיקניק מהנה. הנוף של קורסיקה הוא הנוף היפה ביותר שנתקלתי בו מימיי – מעין תערובת של נוף אירופה ושל המזרח התיכון – ובני-האדם שם ידידותיים, ודוברי צרפתית. ואילו אנו, לאחר שרפה המתח, התיידדנו זה עם זה, ולפתע נעשינו למשפחה מאושרת – החל מהרב חבר “מזרחי” וכלה בזוג הצעיר מגלאזגו, שבא להשתקע בארץ המובטחת.”

מייד עם שובה ארצה היא חשה אושר רב, לרגל היותה סבתא: –

8 באוגוסט 1949: ממש כמו שבימים ההם הייתי נוהגת לחזור הביתה מקונצרט ולאמר: ‘תודה לאל, אין אני רק בבחינת אוטומאט מוסיקלי; הילדים שווים את כל הקונצרטים’, כן עתה – חשה אני סיפוק עמוק על שניתן לי להימצא במחיצת הנערות והתינוקות שלהן, ועם זאת – על שאני מסוגלת להביע את עצמי בדרך מוסיקלית. ביסודו של-דבר, אני מתארת לעצמי שאני מתקוממת נגד היותי משוחררת מקשרים כלשהם – דתיים, משפחתיים, לאומיים… רק היום התחלתי שוב להתאמן בצ’לו, שכן עליי להכין תוכנית לרסיטאל ברדיו, ב-20. הצ’לו עצמו – חמד; תארי לעצמך שלא נפגע כלל מההרפתקות במטוס.”

היא התענגה על האור הקסום של ירושלים: –

“היה זה אחד מאותם ימים, בעת שהעננים הבאים מן הנילוס שועטים מעל לשמינו, והאוויר מלא בנתזי שמש כמו שמפניה. תיפארתה של ירושלים ריגשה את ליבנו, על-אף אוכלוסייתה שנתמעטה; דומה כי תיפארת זאת תלוייה ועומדת בנוף, כאילו היתה עדי. חזרתי לאהבתי הקודמת לעיר זאת.”

היא חשה בפער שיצרה היעדרותה מישראל, במשפחתה ובחיי הציבור. היבי אחותה כותבת: –

21 ביוני 1949: צרי לנשמה הוא, ותמריץ נפשי, כאשר היא כה קרובה, וכאשר ניתן לקיים עימה מגע יום-יומי. הפעם אין אני סבורה כי היא נראית רעננה יותר; אולם אני סבורה כי בדרך זו או אחרת היא גמרה אומר בנפשה, יותר מאשר בפעם הקודמת, ואני מקווה כי באמת תמצא כאן סוף-סוף את מסלול-חייה הנאות.”


 

פרק ט': ירושלים חוזרת לאיתנה – שוב קאזאלס    🔗

רביעיית המיתרים הישראלית

תלמה חזרה לביתה הישן והאהוב, שלאחר שנתיים של תנאי-מלחמה היה מצבו גרוע הרבה יותר. והיא חזרה וחיתה חיים דחוסים ומלאי-מטרה. ירושלים היתה זקוקה לה, ומייד היא השתקעה בענייני המשפחה ובפעילות מוסיקלית. בעוד היא עושה את דרכה בחזרה הביתה, הייתי אני בדרכי לארצות-הברית; נפגשנו בלונדון, ובמשך שנה חיינו את שני העולמות, זו באמצעותה של זו.

עברו כמעט שנתיים מאז מסע-התגליות שלה לארצות-הברית, והיא שבה לארץ שהיתה בעצם חדשה, ואשר – על אף תנאי החיים הקשים בה – היה אווירה מלא בשיכרון-החירות. היא סייעה לבתה שושנה לעבור דירה בטלביה, השכונה המקסימה של ירושלים: –

"גן-עדן לילדים, עם גג עצום המשמש כמגרש משחקים. כיוון שאני הסבתא היחידה שלהם, ואין סבים, זהו עיסוק של-ממש. הקיצוב במזון, והמחסור במים, עדיין שולטים בחיינו. אפילו אילו לא הייתי אוהבת את הילדים כפי שאני אכן אוהבת אותם, הייתי חשה חובה לסייע להם; אני סבתא מלאת-גאווה, אם כי לעיתים מוטרדת, המטפלת בהם… בעלינו עימנו הם, אפילו כאשר אינם לצידנו. אני חשה כך תחושה עזה בבית נחמד זה, כשאני איתנה בנפשי ושוב אינני מדוכאת, וחשה כי אליעזר מתחלק עימי – כפי שאני אכן מאמינה – ביבול של מה שנזרע.

"החיים בישראל חדשה זאת הם כמרקחה. הכל התלחשו אומנם כי עומדים להביא לכאן את התימנים, אולם איש – פרט להארי ויטלס ובודדים נוספים – לא ידע באיזו מהירות נעשה הדבר. הוכרז על מסע נרחב לאיסוף בגדים ישנים בשבילם – וזאת היא לי הזדמנות שאין להחמיצה, לפשוט על ארגזי-המסע שלי.

“אני עוקבת אחר כל צעדייך, וחיה מחדש אותם שבועות בברקלי ובסאן פראנסיסקו. הסיפוק העיקרי שלי כאן נובע משליטתי הטובה יותר בצ’לו; אפילו כאשר אין לי זמן להתאמן, אני חוזרת לתלם במהירות רבה. אנו עושים עתה את הדיוורטימנטו של מוצארט – אלי, רוהר34 ואני, בגן שלי – קונצרט לאור-ירח, לטובת הקונסרוואטוריון. אמש ערכתי מסיבה לכבוד בתו של ברודצקי (Brodetsky), קלרניתנית טובה ונערה נחמדה – 40 צעירים, שגילם פחות מ-30. אני ניגנתי את ‘קטע הפאנטאסיה’ של שומאן”.

הצעירים ציפו ממנה כי היא תחזיר את נגינת המוסיקה הקאמרית לרמתה הקודמת, וביתה היה תמיד פתוח לרווחה.

5 ביולי 1949: עתה שאני עצמאית, ומבחינה תיאורטית לבדי, בבית הגדול שלי – היה צריך להיות לי הרבה זמן פנוי; אולם למעשה, חיי הם חיים דחוסים ביותר. לא עובר יום שלא שיבקרו אצלי אורחים רבים ורק לילה אחד, מתוך עשרות הלילות שחלפו מאז שעברה שושנה לביתה, הייתי לבדי.”

אחת ההתפתחויות המבטיחות ביותר, בירושלים של אותה עת, היתה הצטרפותה של הנרייטה מייקלסון לחייה המוסיקליים, והסתגלותה אליהם. היתה זאת אחת המורות המעולות ביותר לפסנתר, בבית-הספר ג’וליארד שבניו-יורק, ובאותה עת גברת שהיתה נלהבת לפילוסופיה של המזרח הרחוק ולזן-בודהיזם. בהגיעה לגיל הפרישה החליטה – בדרך האימפולסיבית שהיתה אופיינית לה – לעזוב את אמריקה עזיבה של-קבע, שכן המגמות הפוליטיות שם לא נראו בעיניה; והיא החליטה להקים את ביתה בישראל, שבה גילמה הפילוסופיה של מארטין בובר את העקרונות שהחשיבה. היא הביאה עימה את כל אוצרותיה, שני פסנתרי-כנף, וסיפרייה נפלאה שהכילה ספרים, תווים ותקליטים. אמיל האוזר, שבאותה שעה היה בארצות-הברית, הוסיף לעשות מאמצים ולנהל את הקונסרוואטוריון ממרחקים, והוא קיווה עד-מאוד כי הנרייטה תצטרף למוסד זה. אולם היא – זמן קצר לאחר הגיעה לירושלים – החליטה שלא להצטרף למוסד הישן, ואף לא לחדש. היא הקימה את הסטודיו הפרטי שלה, שהפך להיות לאבן-שואבת לתלמידים לפסנתר, למוסיקה ולחובבי-מוסיקה. ברוב-חיבה היו התלמידים והעמיתים מכנים אותה “מייקי”.

מפרפיניאן, מקום שם עשו שתיהן בפסטיוואל קאזאלס (שנה לאחר-מכן), כתבה תלמה: “מייקי היא ידידה של-אמת, יש בה חום ויש בה הבנה”. עם זאת, היתה זאת היא – שבסופו של-דבר הצטרפה לאקאדמיה החדשה, אשר הנחיתה את מהלומת-המוות על הקונסרוואטוריון הישן. לתלמה ומייקי היה הרבה מן המשותף, אולם שיטות-ההוראה שלהן היו שונות; הנרייטה היתה, ביסודו של-דבר, מורה אשר הינחתה את תלמידיה לא רק לגבי נגינה בפסנתר אלא גם לגבי דרך-מחשבתם. לא עבר זמן רב והיא נעשתה לדמות שאין להתעלם ממנה, בחיים המוסיקליים של ירושלים.

מבחינת תלמה, היתה עדיין לרביעייה חשיבות ראשונה-במעלה. היא חזרה ותיכננה תוכניות לרביעיית-המיתרים הירושלמית, וחיפשה מישהו מבחוץ שיעמוד בראשה.

28 באוגוסט 1949: התוכניות לרביעייה מתקדמות לאיטן, אולם בביטחה. גב' מייקלסון ניגנה אתמול ברדיו, זו הפעם הראשונה, נגינה יפה מאוד; את הרסיטאל שלה היא תגיש בשבת. היא בבחינת נכס חשוב. גרינטאל35 הוא עתה מנהל הקונסרוואטוריון, וגם שרדר חזר אליו. שוחחתי שיחה ממושכת עם מנהל “קול ירושלים” (עתה “קול ישראל”) ואמרתי לו כי חייבת להיות להם תיזמורת קאמרית, שתוכניותיה יהיו שונות לגמרי מתוכניות התיזמורת הפילהארמונית הישראלית”.

היא היתה סבורה כי מצאה את מי שיעמוד בראש הרביעייה שלה – כאשר אלי ספיוואק (ראש התיזמורת הסימפונית של טורונטו, אשר במשך שש עשרה שנה עמד בראש רביעיית הקונסרוואטוריון של טורונטו) החליט, על סמך התחייבות וערבות אישית שלה, לקחת חופשה מקנדה, ולבוא ארצה לשישה חודשים. בעת מלחמת-העולם הראשונה הוא היה מתלמידיה של מארג’רי. תלמה ידעה כי יש כאן סיכון, כספי וכן מוסיקלי; “אולם בין אם יישאר ובין אם לאו, רוצה אני כי רביעיית-המיתרים הירושלמית תוסיף להתקיים, ואני בונה אותה מתוך מחשבה זאת. ימי נגינת-הסולו שלי ספורים הם, אולם ייתכן שעוד נותרו לי שנים אחדות לנגינת מוסיקה קאמרית. דרך-אגב, התוצאה של נגינת-המיבחן שלי באוזני פאריי36 היא כי התיזמורת הפילהארמונית ביקשה ממני לנגן את הקונצ’רטו מאת שומאן בקונצרט לנוער.”

לפני שאלי ספיוואק הגיע ארצה, היא היתה “מוצפת יותר בקונצרטים” מאשר היתה מזה שנים רבות, במיוחד קונצרטים עם פסנתרנים כגון שרדר, נאדיה אייטינגון-רייכארט וגרינטאל, שכולם השתוקקו לנגן איתה. נגינתה של הרביעייה לפסנתר, במוזיאון תל-אביב, עם נאדיה, משכה קהל כה רב, עד כי היה צורך בהופעה חוזרת.

“היגשנו ביצוע אציל ביותר של בראהמס בהופעה השנייה. ובכן, את רואה מכך: (1) כי אין כל סיכוי שאהגר לסאנטה בארבארה; ו(2) הגיעה העת שאוותר על פסנתרנים, ואקים רביעייה.”

אלי ספיוואק הגיע בחודש מארס של שנת 1950, והיא כתבה:

9 במארס 1950: עלי להתפרק מריגשותיי, באוזניך, באשר לאלי. נפגשנו אמש, וניגנו רביעיות עד שעה 11 בלילה. הוא מנגן ברגישות, כפי שציפיתי, אולם גם מתוך סמכות מוחלטת. עתה, לאחר שהמתח עבר, לא איכפת לי לכתוב לך כי חרדתי, במידת-מה, לגבי הצלחתו של צעד נועז זה, שבו תלוי עתידי כאן. ‘מי שאינו מסתכן – אינו משיג דבר’ – כך בדיוק חשתי, לגבי אי-האפשרות האבסורדית של הקמה-מחדש של רביעיה הראויה-לשמה. עתה נפתחים בפניי אופקים מאופקים שונים – לא רק נגינה ברביעיות, אלא גם תיזמורת קאמרית, וכן הלאה. תארי לעצמך, לאלי יש סטראדיווריוס, ועוד איזה סטראדיווריוס!”

הקונצרט הראשון עלה על כל ציפיותיה, וכן גם הפסח.

ערב פסח, 1950: במשך כל השבוע הזה רציתי לכתוב לך, אולם לא מצאתי זמן עד היום, כאשר כל הילדים מסודרים, העופות מוכנים לבישול, והרביעייה מפורקת עד ליום ב'. חבל מאוד שאַת, אשר התנסית לפני שנתיים בכל היריות, אינך כאן כדי ליהנות מתחושת החירות הממלאת את האוויר. כרגיל אינני מחשיבה סוג זה של התרגשות; אולם השנה, בפסח זה, היא כה בולטת, עד כי אי אפשר שלא להיסחף עם אלפי העולים והתיירים, שלגביהם יש לכך משמעות כה רבה. זכרונות כה רבים עולים בי, לאור חיי המלאים שמאז בואו של אלי: ערבי-סדר ב”חצר כרמל"; עם בני משפחת ילין היקרים; עם השנאבלים; בסאן פראנסיסקו; ועתה, כשאני שוב בבית, ולתמיד, בירושלים החדשה. כל זה מהמם מדי.

“רק עובדות אחדות, כדי להשלים התפרצות זו: הקונצרט עלה על כל ציפיותי, ככל שהיו גבוהות. היה זה ערב נפלא. ראשית – מר מילר37 נהג כלפינו ברחבות, שכן כיסה את הבימה בשטיח מפואר, וסיפק שלוש מנורות חדשות, אשר – יחד עם התאורה הנעימה באולם – שינו כליל את האווירה. ואז, על-אף הפירסום המועט, הופיע קהל מרשים, שגילה חמימות והבנה… אלי סובל מעט מצניעות, שאני מיטיבה לזוכרה מאז ראיתיו כשהיה ילד, אולם אין הוא כה עצבני על הבמה, והוא חודר ללב-ליבה של המוסיקה. אנשים רבים אמרו את מה שאני חשה לגביו בבירור כה רב: כי אופיו הנעים – אופי נדיר ביותר – ניכר בנגינתו… הייתי כה מאושרת, בעת שחזרו והזמינו אותנו, בסוף, לעלות על הבמה – עד כי לא יכולתי למחות את החיוך מעל פניי. סוף סוף מצאתי, בוודאות, היכן רוצה אני לעשות מוסיקה, ובחברתו של מי.”

חברי הרביעייה האחרים היו מרדכי יובל, כנר מצויין, וגדעון רוהר, ויולן, אשר היו כה טרודים בעבודתם בראדיו עד כי היה עליהם לקיים חזרות בזמנים משונים.

“בשבוע הבא יש לנו סיור גדול: יראון של ויולה, כפר בלום, כפר גלעדי, דגניה ב‘, אשדות יעקב, בית-זרע (שליד דגניה). מייד לאחר הסיור אני נוסעת לתל-אביב, כדי לקיים חזרה על “כל נדרי” עם התיזמורת הפילהארמונית, שהזמינה אותי להופיע בשני קונצרטים לנוער (בין אם אני סבתא, ובין אם לאו), ב-13 בחיפה וב-17 בתל-אביב. אלי הוזמן על-ידי סלומון לנגן מעל גלי האתר שש סוויטות מאת באך. הוא אמור גם להיות סולן בבראנדנבורגי מס’ 5, בקונצרט האחרון של האגודה, ב-29 באפריל; וגם הקונצ’רטו הכפול מופיע בתוכנית (היתה זאת שנת יובל המאתיים לבאך).”

9 באפריל 1950: כפי שקרה כרגיל, מתחדשת אמונתי באנושות ובעתידה של ישראל כאשר אני באה במגע עם הקיבוצים. כפי שהעיר אֵלי, מעטים הם בני-האדם בעולם של-ימינו המשוחררים כל-כך מפחדים מהרודפים אותם, המסוגלים כבני-הקיבוצים להתבונן בך הישר בעיניים. בכל מקום פגשנו בבני-אדם מרשימים, המלאים באמונה בעתידם. הקונצרטים הטובים ביותר היו כאן, ואמש בבית-זרע. רביעיית-המיתרים הירושלמית היא עתה רביעייה של-ממש. ריפר (Ripper) הזקן השווה אותנו לרביעיות רוזה ((Rose' ו”פרו ארטה" (Pro Arte); ואילו אלי אומר: ‘נראה אם יעלה זאת על הכתב!’ ובכן, עדיין לא היגענו לכך, אולם ייתכן שהדבר יעלה בידינו באחד הימים."

הרביעייה הגישה קונצרט אף באילת, ויש בכך כדי להעיד על רצונה העז של תלמה לאפשר לאלי להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה. אולם השחר הבוהק החל עד-מהרה מתעמעם. לאחר ארבעה חודשים החליט ספיואק לחזור לקנדה, ותלמה נאלצה לחפש לעצמה כנר ראשון חדש. שנים אחדות לאחר-מכן מת אלי, בעודנו צעיר; הוא היה עדין מדיי, ומתוח מדי, מכדי לעמוד בטילטולים הכרוכים בחיים בישראל או בהיותו כנר ראשון בטורונטו. לדאבון הלב, התייתמה תלמה שוב!

בערך באותה העת הוצע לה תפקיד בתיזמורת הפילהארמונית הישראלית, שהיתה אמורה לסייר באמריקה במשך עשרה שבועות: –

“אינני מתנדבת. יהיה זה מאמץ נורא, אפילו לאותם נגנים שחזרו על היצירות. עתה נקעה נפשי מנסיעות, ואין לי שום רצון לארוז שוב את מיטלטליי.”

ישראל, בשנות החמישים, משכה אליה את גדולי המוסיקאים שבעולם, כפי שארץ-ישראל משכה אותם אליה בתור הזהב של שנות השלושים. למארג’רי היא כתבה:

“אני עייפה, לאחר ההתרגשות של קונצרט התיזמורת אמש – חפץ בבראהמס, ולנארד ברנשטיין (Leonard Berstien) בביצועים נהדרים של ההיידן בסול מאז’ור והרוֹי האריס (Roy Harris), יצירה מרגשת. היה זה טוב, לחוש זו-הפעם התעלות נפש.”

היא זכתה לתגמול מהיר למדיי, על נאמנותה, בכך שלא עזבה את הארץ: קארל סלומון, ממנהלי “קול ישראל”, הזמין אותה לנגן את כל שש הסוויטות של באך, וזאת במקום ספיוואק, אשר היה אמור לנגן את הסוויטות לכינור.

“תוכלו לתאר לעצמכם עד כמה שמחתי – כאשר אין שום רביעייה באופק – לפחות להיות מועסקת עיסוק כה ראוי בקיץ זה. אני מתחילה ב-3 באוגוסט ומנגנת שתי סוויטות, ואחר כך ב-17, ושתי האחרונות בשני ערבים נפרדים, בהפרש של שבועיים. אני נהנית מהעונג שבעבודה. אולי, כאשר יתקרב מועד ההופעה, שוב לא אהיה כה חסרת-דאגה.”

*

משחזר אלי ספיוואק לקנדה, התחדשה בלב תלמה התלהבות-הנעורים שלה מקאזאלס. במשך שנים רבות הטיל על עצמו פאבלו קאזאלס גלות, מספרד מולדתו, משום כעסו הנרגש על הרס הריפובליקה בידי פראנקו; והוא חי לו בבדידות בעיר הקטנה פראד, מעבר לגבול צרפת, בקיפלי הרי-הפירנאים. בשנת 1950 שידלו אותו ידידים ותלמידים-לשעבר במדינות שונות לארגן ולנהל פסטיוואל מוסיקלי, בעיר-הסתגרותו שבצרפת, וזאת כדי לציין את יובל המאתיים לבאך. התיזמורת והסולנים הופיעו בהתנדבות. תלמה חלמה בשעתו חלום, כי יעלה בידה להביא לידי-כך שקאזאלס יזמין את רביעיית-המיתרים הירושלמית לקחת חלק בפסטיוואל. היא כתבה לו, וקיבלה ממנו תשובה עדינה, בכתב-ידו ממש. הוא השיב לה כי מאוחר מדיי להוסיף יסוד כלשהו לתוכנית; כל מה שהוא יכול להציע, אמר, כדי לקדם בברכה את הרביעייה, הוא כי תשתתף יחד עם התיזמורת בנגינת הקונצ’רטים הבראנדנבורגיים. תלמה לא יכלה להרשות לעצמה את דמי-הנסיעה, אולם אלי ספיוואק, במסעו חזרה לקנדה, אכן עשה בפראד, והפיח בלב תלמה את התשוקה לנסוע שמה בשנה שלאחר-מכן.

הפסטיוואל השני נערך בפרפיניאן, עיר סמוכה שהיא מעט גדולה יותר. הפעם התלוותה לתלמה הנרייטה מייקלסון, שהתחרתה בתלמה בהערצת אותו גאון מוסיקלי; היא לקחה עימה אחדים מתלמידיה, כדי שיהיו שותפים לה בתחושתה זאת. תלמה כתבה אז מאמר, שהיה אפוף בהתלהבות שהיתה בה משכבר-הימים:

פסטיוואל קאזאלס בפרפיניאן

"במשך שלושה שבועות מרגשים ישבנו לרגלי קאזאלס, מוקסמים מניצוחו ומנגינתו, ומזוככים כתוצאה מאישיותו. קאזאלס, שאלפים רבים מעריצים אותו, מכבדים אותו ומריעים לו, נשאר עם זאת פשוט – עד כי הדבר נוגע ללב. גופו האיתן הצליח לעמוד במאמץ של שלושה שבועות תמימים בהם לא חדל לנצח, לנגן, להשתתף בחזרות ולהקליט (משימה שהיא קשה יותר מכל האחרות), שבועות שלא זו בלבד שדרשו מנגני התיזמורת את שיא המאמץ שהם מסוגלים לו, אלא אף הביאו אותנו המאזינים לגבול-יכולתנו. אנחנו תשושים; ואילו הוא מסוגל היה, בקונצרט האחרון, להעניק לנו ביצוע רענן וגברי של הסוויטה לצ’לו, בדו מאז’ור, של באך.

"הוא נוהג לאמר: ‘מדי יום ביומו אני נולד מחדש, ומדי יום ביומו עלי לחזור ולהתחיל את חיי. אולם, דבר זה הוא שמאפשר לי לעשות מה שאני עושה’. ‘אני סבור שאני היום אמן טוב יותר מאשר הייתי בעבר, שכן אני מגלה כלפי המוסיקה, ויצירות-המופת שלה, אושר והתלהבות רבים יותר משגיליתי כלפיהן בעבר. אני מוצא בהן, בלא-הרף, יופי בלתי-צפוי, ועושר רב יותר. זהו אחד הפיצויים שיש בזיקנה, ככל שאתה מזדקן, מבין אתה בבהירות רבה יותר כי יש חשיבות רק לעבודה – לטבע ולעבודה’.

“התיאור הברור ביותר של אהבה והערצה שמעורר קאזאלס יוענק לקורא באמצעות סיפור תקרית דראמאטית שהתרחשה שבוע לפני סיום הפסיטוואל. כתוצאה מגל-חום ומן המאמץ שבו עבד אז גאון המוסיקה, שהוא גבר קשיש בן 74, הוא התעלף בעת חזרה עם התיזמורת. ואנו, בראשים מורכנים ובלבבות מפעמים, צעדנו על קצות בהונותיו ויצאנו מן האולם! המחשבה שמילאה את לב כולנו היתה כי אולי זהו קיצו של הפסטיוואל. אולם, להפתעתנו ולשמחתנו הרבה, באותו ערב לא זו בלבד שקאזאלס הופיע, אלא שהוא אף ניצח על כל התוכנית הארוכה, ביתר חיוניות מאשר אי-פעם. וכל חבר מחברי התיזמורת, כאילו הוא משמיע שיר-תהילה, ניגן טוב יותר מאשר ניגן אי-פעם בעבר. מעולם לא הושמע דיוורטימנטו כזה של מוצארט, שפיזז לו בעליצות, שהתפרע, שניגר כאשד, ושהיה מטורף מרוב אהבה. הקהל כולו ידע כי היה זה לא רק מאהבת מוצארט, אלא גם משמחה על שמבצעו הדגול הוחזר אל הנגנים. פניו של קאזאלס אורו מרוב אושר. סוף-סוף עלה בידו למזג את חברי התיזמורת ולהפוך אותם לכלי שבו38, כבצ’לו שלו, יכול הוא לעשות כבתוך שלו”.

תלמה גם התלהבה מהפסנתרנית הסולנית קלארה הסקיל (Haskell) אשר – מבחינתה – היתה משום תגלית מפתיעה. היא כתבה: –

“קונצרט זה היה ראוי לציון גם בשל הופעה אחרת – הופעתה של הפסנתרנית קלארה הסקיל… יהודיה רומנית זאת, דמות טראגית, שהגורל פגע בה, חישמלה את קהל-המאזינים והיא לבדה, מבין כל הסולנים, אף האפילה על קאזאלס. היא מנגנת מתוך להט עילאי של עצימות, המותיר מאחריו רושם שלא יימחה.”

ולמשפחתה שלחה דיברי-הערכה נלהבים ומרגשים עוד יותר: –

“ואז ניגנה קלארה הסקיל. היא אשה כבת גילי, אולם נראית הרבה יותר מבוגרת; נכה לגמרי, גיבנת וכאובה תמיד, לאחר שלאחרונה בוצעו במוחה שני ניתוחים. היא מנגנת בעוצמה רבה כל-כך, עד כי היא נראית שלא מהעולם הזה, ומה שמדהים כל-כך הוא האושר שהיא מעבירה לשומעים.”

ולגבי הפסיטוואל בכללותו כותבת היא: –

“אם אנו, המאזינים, חשים קושי בקליטת כל זאת, תארו לעצמכם עד כמה קשה יותר המאמץ על קאזאלס. אני משוכנעת שלעולם לא אהיה מסוגלת להאזין עוד לתיזמורת, לכנר או לפסנתרן – שלא לדבר על צ’לן מן השורה. הדבר המדהים, לגבי קאזאלס, הוא כי הוא מביא לידי-כך שכל נגן ונגן יפיק את מיטבו”.

יומה האחרון בפרפיניאן היה הרה-גורל. הגיעה אליה הזמנה מאת שני ידידים, כנרים בתיזמורת הפילהארמונית הישראלית, לוראנד פניבש ואחותו, להקים עימם ועם פרטוש – נגן הוויולה הראשון של התזמורת – רביעיית-מיתרים קבועה. רביעיית פניבש היתה כבר אז בבחינת אנסאמבל שזכה להערכה מרובה, אולם הצ’לן שלהם לא היה מוכן לנטוש את תפקידו בתיזמורת, ואילו הם – הם רצו להקדיש את עצמם למוסיקה קאמרית. לשם כך, הם היו נכונים לוותר כליל על נגינה בתיזמורת. תלמה קפצה על ההצעה, שהיה בה כדי לספק את תשוקתה העמוקה להבעה עצמית באמצעות נגינה ברביעייה, אם כי הדבר היה כרוך – והיא היתה מודעת לכך – במאמץ גופני קשה; שכן שלושת האחרים גרו ועבדו בתל-אביב, ואי אפשר היה לבקש מכולם לשנות את מקום מגוריהם. פירושו של-דבר היה כי את כל החזרות, ואת רוב הנגינה היה צריך לקיים בתל-אביב.

בשעתו, בהיותה בסאנטה בארבארה, היא כתבה לבני-ביתה: –

“אני נמצאת עתה במשעול מעניין, העשוי להוביל למקום שאיש אינו יודע מהו.”

באותה רוח, החליטה להצטרף לרביעיית פניבש.

פרפיניאן, 26 ביולי 1951: פירושו של-דבר הוא לעשות לפחות חצי שבוע בתל-אביב, וכן עבודה קשה – יש כבר הזמנות למאה קונצרטים. אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד אני מרגישה. הם רוצים להתחיל לעבוד בספטמבר, ועל-כן אני מנסה להשיג לעצמי מקום על סיפון ה”קדמה“, האמורה להגיע ב-12 באוגוסט… אני מנסה שלא לחשוב על מה שהעתיד הקרוב צופן בחובו, מבחינתנו.”

פירושה של החלטתה זאת היתה אירגון-מחדש של חייה, מבחינות רבות. ראשית, היה עליה להסתגל לתל-אביב. ביסודו של-דבר היא היתה קשורה קשר נפשי לירושלים, כפי שעמיתיה החדשים היו קשורים לתל-אביב. החיים בשתי הערים הם, כידוע, חיים שונים לגמרי, ממש כהבדל בין יום ולילה. תלמה היתה בת-ירושלים, ועוד יותר מכך – מאז התנסויותיה בארצות-הברית; ומיד עם שובה לישראל התבלט עוד יותר תפקידה החיוני בחייה המוסיקליים של העיר. היא ידעה כי עתה תצטרך לעשות יותר בתל-אביב מאשר בירושלים, אולם הרביעייה היתה ראוייה לכל קרבן.

בכל עיר ועיר קשה ביותר למצוא סטודיו לצורך חזרות ומתן שיעורים; ומכל עיר אחרת בעולם – בתל אביב הצפופה. דבר זה הוא כמדומה קשה יותר מכל. פעמים רבות היה על תלמה לשנות את מקום-מגוריה, להסתגל לחיים שהיו, במידה גוברת והולכת, חיי צוענים. בלא הרף היה עליה לנסוע מתל-אביב לירושלים ובחזרה, ומחצית מימי השבוע היא היתה מנותקת ממשפחתה. הקונצרטים למוסיקה קאמרית של ה“רביעייה הישראלית” הכניסו לה הכנסה מצומצמת ביותר, שלא היה בה כדי לספק את צורכי-הקיום שלה; והיה עליה להשלים לפרנסתה, על-ידי מתן שיעורים בתל-אביב ולא רק בירושלים. היא היתה קשורה בשני הקונסרוואטוריונים, או – למעשה – בשני הסניפים של הקונסרוואטוריון הישראלי, שעתה ריכז את פעילותו העיקרית בתל-אביב. פרטוש היה מנהל האקאדמיה בתל-אביב.

15.jpg

הרביעייה הגישה את הקונצרטים שלה בכל הערים וברוב היישובים הגדולים האחרים, שבהם החשיבו ביותר את המוסיקה הקלאסית. לצורך הסידרה הראשונה בירושלים היא השיגה חדר-מוסיקה אידאלי – הסיפרייה שב“בית שוקן”, שהיה אחד מעיצובי-הבנייה המוצלחים ביותר של אריך מנדלסון. אלא שלאחר העונה הראשונה שוב לא הספיק המקום בסיפריית שוקן לקהל שהתאסף, והקונצרטים היו נערכים איפוא באולם “ימקא”.

הרביעייה לא היתה מאוזנת כהלכה. פרטוש היה מוסיקאי דגול, וכיוון שניגן בוויולה לא יכול היה שלא ליהפך לכלי הדומינאנטי, יחד עם הצ’לו של תלמה; וקשה היה למנוע מכלי-הבאס לגבור על הכינורות. היא היתה זקוקה לכל הניסיון שהצטבר בה כדי להגיע לתוצאות משביעות-רצון. אולם כמעט בכל תוכנית ותוכנית היו קטעים שבהם פרטוש היה “מנגן ממש כאל” – משהו שהתקרב כל-כך לשלמות, עד-כי היה בו כדי לפצות על כל תקלה, ולהציב את הרביעייה שלהם במדור בפני-עצמו. לוראנד פניבש היה דואג לעניינים העיסקיים, וידידות עזה נוצרה בינו לבין הצ’לנית שלו; תלמה קיוותה להפוך אותו לראש-רביעייה דגול, ולא עבר זמן רב עד שהיא נעשתה לאחת מבני המשפחה.

עיקר עיסוקה של הרביעייה היה בהופעותיה הסדירות, במוצאי-שבת מדי שבועיים, במוסיאון תל-אביב, ובכל עת שהדבר היה אפשרי – בלילות-שבת בקיבוצים. קשרים מקצועיים אלה התנגשו בקשרי הדת והמשפחה, שתלמה ניסתה לקיימם; ניתוקם של קשרים אלה – אף כי היא לא היססה בכך, מתוך נאמנות לרביעייה – היווה עם זאת ניתוק מכאיב, שלא לדבר על הקשיים הפיסיים. השבת הפכה להיות ליום המלא בחזרות מאומצות.

תלמה, שמבחינת שנותיה היתה הבכירה ברביעייה, היתה – מבחינת רוחה – הצעירה שבהם, ולא היתה נרתעת משום אמצעי-תובלה קופצני או משאר התנאים הפרימיטיביים שנתקלה בהם ביישובים. פרטוש, לעומת זאת, היה מסוגל פחות מאחרים לעמוד בקשיים הפיסיים. לאחר שנתיים של הופעה עם הרביעייה נתברר כי בשל בריאותו לא יוכל להוסיף ולעשות זאת. התיזמורת הפילהארמונית הישראלית שידלה אותו לחזור לחיקה. הוא היה אחד מכוכביה של התיזמורת; והיא היתה זקוקה לו, לקראת נסיעתה הבאה לארצות-הברית. עם שובו מהעולם החדש הוא עזב סופית את הפילהארמונית, והקדיש את עצמו לגמרי להוראה ולהלחנה. משנת 1954 ואילך מילא את מקומו ברביעייה דוד ליין, שבשעתו היה תלמידו הטוב ביותר של יעקובי, בקונסרוואטוריון של האוזר, ושלאחר-מכן למד בג’וליארד בניו-יורק. עם השתתפותו, הגיעה הרביעייה לאיזון הולם יותר (אף כי אולי למשיכה מועטת יותר, מבחינת מכירת הכרטיסים). וכך, הוסיפה רביעיית-המיתרים הישראלית לעבוד בהתמדה יחדיו, במשך ארבע שנים נוספות, ומבחינת תלמה היא שימשה כפיצוי לעול שבהוראה, בביצוע הרביעיות האחרונות של בטהובן – שהן מקור בלתי-נדלה ללימוד ולפליאה – היא הגיעה לרמתה הגבוהה ביותר, ויצא לה שם טוב יותר.


 

פרק י': המרכז למוסיקה בזכרון־יעקב – המאבק האחרון    🔗

בעוד תלמה עושה בפרפיניאן, וכמעט מתפללת למען יימצא כיוון חדש שלעברו תוכל להוליך את מירצה, חתרה אחותה ליליאן, בזכרון-יעקב, בכיוון משלה: גם היא במוסיקה – אולם בתחום אחר.

ליליאן חתרה מזה שנים להפוך את בית-המשפחה בזיכרון-יעקב – ביתה של ניטה, בראשיתו, ו“בית דניאל” – למרכז של-קבע ליצירת מוסיקה וללימוד מוסיקה. היא שמעה על התהילה וההישגים של טאנגלווד, שבקירבת בוסטון, בה שימש קוסוויצקי כרוח החייה. בשנת 1950 הביאה ליליאן לזיכרון-יעקב את קוסוויצקי ולנארד ברנשטיין, שהוזמנו לנצח על התיזמורת הפילהארמונית הישראלית, והם הוקסמו מן התוכנית. הם העניקו לה את סיועם בכל-לב, ובשנת 1951 קויים שם ה’סמינאר הראשון למוסיקה יהודית', כפי שכונה אז, בחסותו של המלחין האמריקני אהרן קופלאנד. השתתפו בו רוב המלחינים הישראליים. תלמה סמכה בשעתו את ידיה, ברוב-התלהבות, על המיפעל, והיא סייעה לליליאן לוודא כי הסמינאר, או פסטיוואל מוסיקלי כלשהו, ייהפכו לאירוע שנתי.

שתי האחיות היו שותפות לדברים רבים: מודעות ציבורית, התאלמנות בגיל מוקדם, ודניאל. לדניאל, בנה הצעיר של ליליאן, שימשה תלמה בילדותו סנדקית מוסיקלית. כאשר התבגר, עלה עליהן; אולם היד לזיכרו, בזיכרון-יעקב, היה מאמץ משותף שלהן, שכן הן רצו ליצור ממוות – חיים. התפיסה הכללית היתה זו של ליליאן, ואילו הביצוע היה בעיקרו של תלמה; שכן החוש המעשי שלה, וקשריה עם העולם המוסיקלי, העניקו לחזון מציאות. רבים היו הקונצרטים שבהם שידלה את חבריה לרביעייה, וכן את טובי הפסנתרנים וחברי-התיזמורת, להעניק חינם את נגינתם, בסיוע ל“בית דניאל”; אולם מבחינת קידום התוכניות הנרחבות יותר, לא היה סיפק בידה לעשות כפי שהיתה רוצה לעשות.

ליליאן הלכה לעולמה בשנת 1954, וליבה שבור משום שחלק מתקוותיה להקמת המרכז המוסיקה – סוכלו.

16.jpg

באזכרה שנערכה לה בירושלים ניגנו תלמה ועמיתיה את אחד האדאג’יו הנאצלים שבאחת הרביעיות האחרונות של בטהובן. היה זה אירוע שבו שמה כאילו המוסיקה את חותם-ברכתה על חיים טראגיים, והאירוע ייצג את מעמקי הצער המזוכך שאיחד את שתי האחיות. ושוב, בעת שתלמה ניגנה בלא-ליווי את הפרק האהוב עליה ביותר ביצירות באך, היא החזיקה מעמד עד לתו שלפני-האחרון, בו התמוטטה. “עדינותה ובשלותה נסתתרו בעומק ההבעה”, כתב וולפגאנג שוקן (עמיתה ברביעיית האוזר). מעולם לא היו דברים אלה כה ברורים ובולטים כפי שהיו באותו יום.

מרצונה, או שלא-מרצונה, נטלה עתה תלמה על עצמה אחריות מרובה יותר לפיתוח המרכז בזיכרון-יעקב. היא הפכה להיות לרוח המנחה בהקמת יד זיכרון לליליאן, אשר נועדה להגשים לפחות חלק מן התוכניות: אולם קטן, שאליו מצורפים חדרי-סטודיו, בשיטחי “בית דניאל”. בשנת 1954 אבדו לה לא רק ליליאן, אלא גם אחד מנכדיה. את חייה מילאה בהופעותיה המוסיקליות, שכן ידעה כי תוכל להיטיב ולהתגבר על מצוקת-הנפש אם תשמור על הארמוניה עצמית.

פסטיוואל פראד של שנת 1955 הביא לה השראה מחודשת. עם בתה שושנה יצאה לדרך, מתוך תקווה כי יוכלו ליהנות יחד מקאזאלס. אולם לונדון ופאריס משכו את שושנה יותר, והיא ואמה נפגשו בפאריס רק לאחר סיום הפסטיוואל. הרשמים שספגה בפסטיוואל נימחו, בשל האירועים שלאחר-מכן. לתלמה היו ידידים נאמנים ואסירי-תודה ברוב הערים, שרבים מהם היו תלמידים-לשעבר או דיירים-בשעתו. משפחתו של אחד מהם העניקה לה ולשושנה, בפאריס, קבלת פנים חמה: “הם התייחסו לשתינו כאל קרובות-משפחה היקרות לליבם. אני נהנית מהכל כפליים, למענה ולמעני”. הן היו אכן זקוקות לעזרתם של ידידים אלה, כאשר קיבלה שושנה שדר בהול מהבית, כי עליה לחזור מייד לירושלים ולטפל באחד מילדיה, שחלה. ידידים אלה, שסייעו בהטסתה הביתה, ושהציעו לתלמה בית עד שתוכל לחזור ארצה בדרך-הים, גילו בדרך זאת את הערכתם לתכונה סטואית שהיתה בה, ושהיתה מעוררת הערצה; ותכונה זו התבלטה בה בהתנהגותה לנוכח הידיעות. היא לא הביאה עימה את הצ’לו שלה, אולם מתוך תשוקה לספק מוצא לריגשותיה יצאה העירה לרכוש לה צ’לו, וחזרה הביתה כשבידיה כלי-נגינה תוצרת צרפת, שעליו הוציאה, כמעט מילולית, את כל כספה שנותר לה. אולם היה בצ’לו כדי להעניק לה אומץ-לב ואופטימיות, ולהשתתף בהחלמתו של נכדה.

הצ’לו החדש היה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו כדי לסייע לה להעניק לרביעיית-המיתרים נעימה חדשה; וזו הוסיפה לנגן בלא הפסקה במשך שנתיים נוספות, עד כי יצא לה שם כרביעיית-המיתרים הטובה ביותר בארץ. לפניבש ולמשפחתו הצעירה היא נעשתה יקרה כמעט כאם וכסבתא, כפי שהיתה למשפחתה-שלה, בעוד שהחובות המקצועיים הגדלים-והולכים של לוראנד אותתו לה כי ייתכן שבסופו של-דבר יהיה עליו לעזוב את הארץ כדי לעמוד בהם. הוא ביקש את עצתה בכל עניין ועניין, וכאשר הגיעה הצעה מאַנסרמה ((Ansermet, מנצח התיזמורת רומאנד בז’נבה, להיות הכנר הראשון של תיזמורתו, ולקבל את ראשות הוראת-הכינור בקונסרוואטוריון של ז’נבה, לא היתה מסוגלת להניא אותו מהיענות להזמנה.

בכך בא הקץ למאמץ ולניסיון אמיצי-הלב; וכמעט – אך לא לגמרי – הונחתה בכך מכת המוות לתקוותיה, כי תוכל לנגן ברביעייה קבועה. אולם, כפי שאירע לעיתים כה תכופות בחייה, התברר כי אי אפשר לשנות את הגורל. כאשר לוראנד פניבש יצא בשנת 1957 את ישראל, בדרכו לז’נבה, לא היתה עדיין תלמה מוכנה להקים רביעייה חדשה. היא קיבלה הצעה להיות נגנת-הצ’לו הראשית של תיזמורת קול-ישראל, אולם כתבה: –

“אין אני רוצה להצטרף לתיזמורת כלשהי… אינני מוכנה להקים שלישייה, ונראה כי אין בסביבה כנר ראוי שעומס-חובותיו מאפשר לו להצטרף לרביעייה. כיוון שכך, אהיה השנה חופשייה, ולא איכפת לי. כוונתי לעבוד מדי יום ביומו; שיטתו של קוליש מעניינת היא ביותר.”

היתה זאת השנה שבה בא רודולף קוליש (Kolish) מארצות-הברית, כדי לקחת על עצמו את ניהול השיעורים במוסיקה קאמרית ב“בית דניאל”; ובאותה השנה גם הונחה אבן-הפינה ל“בית ליליאן” העתיד לקום. תלמה התעסקה עתה בעיקר בהוראה, ובפיתוחו של “בית דניאל”, וניסתה להבטיח את הצלחתם של הסמינארים שם. חופשות-הקיץ היו ההזדמנות היחידה לתזמורת הגדנ“ע לקיים חזרות תכופות, לקראת נסיעתה למסע-קונצרטים באירופה. מדי שנה בשנה היו באים שמה כמעט כל בעלי הכישרונות הצעירים שנמצאו בארץ, והיתה זאת אחת הסיבות למיעוט הצלחתם של הסמינארים לסטודנטים. מוריס ז’אנדרון (Gendron), הצ’לן הצרפתי הדגול, בא ארצה בקיץ של שנת 1957 כדי ללמד את פירחי-הצ’לנים הישראליים בזיכרון-יעקב, והופתע לגלות כי תלמידיו אינם רבים; “מה זה, גן-ילדים?” היו מילותיו הראשונות. המוכשר ביותר במשתתפים לא היה אלא בגיל בר-מצווה. תלמה העמידה את כל-כולה לרשות המורים והתלמידים בסמינאר; היא היתה משתתפת בחזרות בכל מקום שחסר היה צ’לן, והיתה מתחרה ב”מייקי" ובתלמידי-הפסנתר שלה בבליעת כל מילה שהושמעה בשיעורים. פרטוש, שהיה עתה מסור כולו לאקאדמיה, וקוליש, היו גיבורי-המקום. תלמה ויתרה על ייחודה, ושימשה כאחד הנגנים או המאזינים.

היא קיוותה למצוא בסיס פינאנסי להגשמת תוכניות הבנייה ל“טאנגלווד” המתוכנן, ויזמה הכנת תזכיר להגשה לברנארד קאצן (Katzen), האמריקני שנתמנה על-ידי ממשלת ארצות-הברית לפקח על חלוקת הסכומים שנצטברו ממכירתם של ספרים אמריקניים בישראל למטרות חינוכיות. התוכניות שפורטו בתזכיר כללו: –

1. מקומות מגורים מורחבים למלחינים, לאמנים ולסופרים;

2. סמינארים לבני-נוער ברוכי-כישרון בכל ענפי האמנויות;

3. הרצאות וקורסים שיוגשו על-ידי מרצים ידועי-שם.

היא אוכזבה; חסר היה ל“בית דניאל” כוח-הדחף של מייסדתו, וכל מענק לא נתקבל. תמיד קשה, וכמעט בלתי-אפשרי, להמשיך בהתלהבותו של מישהו אחר; ומאווייה האמיתיים של תלמה לא היו לכך שייבנו בניינים חדשים, אלא לחזור ולנסות – להגיע למה שכינתה קודם-לכן “אי-האפשרות האבסורדית” של רביעייה ירושלמית קבועה; ובנוסף לכך – להביא לריפורמה בתוכנית-הלימודים בבתי-הספר, כך שתלמידי מוסיקה בעלי-כישרון יוכלו למצוא לעצמם זמן מספיק לאימונים.

רודולף קוליש היה ראשה של “רביעיית קוליש” שהיתה נודעת בזמנו, ואשר היתה מנגנת את כל תוכניותיה על-פה – מבלי שתווים כלשהם יהיו מונחים לפני חבריה. עתה נתן שיעורי-מאאֶסטרו במוסיקה קאמרית בעיר מדיסון שבמדינת ויסקונסין בארצות-הברית. כאשר הסכים לבוא לזיכרון-יעקב, לצורך הסמינאר של שנת 1957, הוא ביקש כי כל אחד מנגני-הרביעיות שהוא עומד ללמדם ינגן מן התווים, ובתוכניתו (כלומר, בתוכנית לתלמידיו) היו יצירות כגון הרביעיות המאוחרות של בטהובן. תלמה הוקסמה לא רק משיעורי-הרביעיות שלו, אלא גם מגישתו למוסיקה מודרנית, שהיה מטיף לה; וכמעט שעלה בידו להביא אותה לכלל “המרה”. היא וידאה כי יחזור לזיכרון-יעקב בשנה שלאחר-מכן, כלומר ב-1958, וקיוותה כי בינתיים יעלה בידה להסדיר שיישאר לתקופה ממושכת יותר. היא כתבה אליו: –

12 בספטמבר 1957: אילו הייתי כותבת לך מה המשמעות שהיתה בעיניי לביקורך כאן בזיכרון-יעקב, לא היה די לי בעמוד שלם. בשבילי, היה בכך כדי להביאני להרגשה כי חזרתי וגיליתי את משמעותה של המוסיקה. אני מקווה שלא שכחת את ההצעה שהצעתי לך, להקים רביעייה של-קבע בירושלים. שוחחתי עם חברי חבר-הנאמנים של האוניברסיטה העברית, והם מלאי תקווה כי ניתן יהיה להגשים זאת. אומרים שכדאי שתנסה זאת למשך שנה, לפני שתתחייב סופית. האם תוכל לקחת שנת-שבתון מוויסקונסין? אני משוכנעת שתמצא כאן תחום-פעולה שיעניק לך סיפוק רב, וכן חוג של ידידים שיהיה מסוגל להחשיב את הערכים היקרים לך.”

קוליש לא נענה להצעה, אולם הוא סייע במציאת הפסנתרן לתלמה, אותו פסנתרן שהיא חיפשה בנרות. הסמינאר של שנת 1958 הביא לזיכרון-יעקב לא רק את קוליש אלא גם את עמיתו וידידו הוותיק מווינה, שטויירמאן, שהעמיד דור שלם של פסנתרנים מעולים. באמצעותו עלה בידי תלמה לפגוש בתלמידו המזהיר ג’רום לוונתאל (Lowenthal), אשר זה-עתה קיבל תפקיד של מורה באקאדמיה על-שם רובין39 בירושלים. הם עוררו השראה זו בזו, באמצעות נגינת סונאטות.

הסמינאר נערך באותה שנה באולם החדש שעוצב על-ידי שותפו של אליעזר ילין, אוטו הופמאן. הקונצרט הראשון שנערך באולם זה, שכונה “בית ליליאן”, הוגש על-ידי רביעייה תל-אביבית שלקחה חלק בסמינאר. הופעתה הראשונה והיחידה של תלמה באולם זה היתה ב-30 בנובמבר 1958, עם תישלובת של ה“קולגיום מוסיקום” הירושלמי, שניגנו איתה בקונצרט במוזיאון תל-אביב בליל-אמש. היא שידלה אותם לבוא לזיכרון-יעקב ולחזור ולבצע שם את התוכנית, רק מאהבת המוסיקה ומאהבת המקום.

בשנותיה האחרונות, כאשר ההוראה הפכה להיות תחום-פעילותה העיקרי, נטלה תלמה על עצמה, בעצימות האופיינית לה משכבר-הימים, מסע חדש בתחום המוסיקה. היא סירבה להשלים עם תוכנית-הלימודים בבתי-הספר שהעמידה בפני הילדים תביעות כה רבות, עד כי לא נותר להם זמן לעסוק במוסיקה. תלמידיה המוכשרים ביותר, בהגיעם לגיל ההתבגרות, חדלו כליל ללמוד בצ’לו, או שזמנם החופשי לאימונים בכלי זה היה כה מוגבל, עד כי לא יכלו לפתח כהלכה את כישרונם. עלה איפוא במוחה הרעיון, להקים בית-ספר מקצועי לנערים ולנערות שהם מוכשרים מבחינה מוסיקלית, בית-ספר שבו ניתן יהיה להקדיש מספר מספיק של שעות ללימוד נגינה בכלי כחלק מתוכנית-הלימודים, וזאת בנוסף ללימודי בית ספר רגילים. בתי-ספר מעין אלה כר היו קיימים במדינות הגוש המזרחי, ותלמה גמרה אומר להקים בתל-אביב משהו דומה.

רעיון זה נשתל במוחה שנים קודם-לכן על-ידי הוברמאן, אשר את רעיונותיו בדבר חינוך למוסיקה היא נצרה בליבה. ממש כשם שבימיו של באך היה כל מוסיקאי מסוגל לנגן בכלי-נגינה אחדים, ותמיד היה עליו להשתלט על הנגינה והעקרונות של באס מסופרר, כן כיום חייב המוסיקאי המקצועי להזדהות עם המוסיקה החיה (“das bluehende Musikleben” – כלומר חיי המוסיקה המלבלבים), הוא חייב לעשות את נגינת הפסנתר לבסיס, ועם זאת – ללמוד לנגן לפחות בכלי-מיתרים אחד, ובכלי-נשיפה אחד. חינוך זה יתגבר על הדחף הקיים בימינו להגיע לווירטואוזיות, ובמקומה – להציב גישה טכנית כוללנית ויסודית לאמנות. במשך תקופת-מעבר, יתכן שרצוי יהיה כי הגימנאסיה למוסיקה תהיה נספחת בראשונה לבתי-ספר תיכוניים שהם כבר קיימים, כך שיאופשר לתלמידים הלומדים לימודים רגילים לכלול בלימודיהם גם את מקצוע המוסיקה. היעד אינו לטפח ילדי-פלא מוסיקליים; לא להביא להתמחות, אלא לפתח את הכישרון, על בסיסה הרחב של התרבות המוסיקלית.

תלמה אימצה לעצמה את הפרוייקט בקוויו העיקריים. היא התקדמה לקראת ביצועו, בכל הריכוז האופייני לה, של נחישות-החלטה ושל כושר-שיכנוע; והיא השיגה את הסכמתה העקרונית של מועצת העיר תל-אביב להקים בית-ספר מעין זה, כחלק ממערכת-החינוך העירונית. משרד החינוך והתרבות גילה אהדה, ונכונות לסייע. תל-אביב היתה העיר המתאימה ביותר להקמת בית-ספר מעין זה; הן בגלל אוכלוסייתה, והן משום שהאקאדמיה למוסיקה, בהנהלתו של פרטוש, היתה מוסד משגשג, בו היו רשומים כמעט אלף תלמיד. את הריפורמה היו אמורים לפתוח באמצעות הקמת בית-ספר תיכון לאותם ילדים הלומדים באקאדמיה או בקונסרוואטוריון למוסיקה, בית-ספר שבו תוכנית-הלימודים הרגילה תהיה מצומצמת יותר, ושתכלול את התיאוריה והפראקטיקה של מוסיקה ודראמה. החתירה להקמתו של בית-הספר שימשה לתלמה מעין פיצוי חלקי על העובדה שלא עלה בידיה להקים רביעיית-מיתרים של-קבע, ועל אובדן ביתה בירושלים.

שנת 1958 היתה שנה של קשיים מבית. המרכז המסחרי של ירושלים, שבו היה ביתה הערבי מוקף במשרדים ובחנויות ובמוסכים, היה בשל לקראת פיתוח רב-ממדים. שנים רבות קודם-לכן כתבה תלמה: “הרעיון של מעבר לבית אחר חזר ועלה. לעיתים אני סבורה כי יהיה זה צעד נבון, ולעיתים – נצמדת אני בכל כוחי ליופיים של חדריי המקומרים”. בעל-הבית שלה הפעיל במשך זמן ממושך לחץ, למען תעזוב; אולם הרעיון של הריסת הבית הכאיב לה, והיא עדיין קיוותה כי ניתן יהיה לשמר אותו כפי שהוא, כמועדון – סימן-היכר לירושלים הישנה. אולם בסופו של-דבר היא השלימה עם הבלתי-נמנע. החיפוש אחר דירה היה מייגע, ונמשך זמן רב. במשך כמעט שנה היתה תלמה בלא בית משלה בירושלים. כמעונה בירושלים שימש ביתה של אחת מבנותיה; והיה זה בתל-אביב, שם כבר לא היה עליה להקדיש את עצמה לאימוני רביעייה, בה מצאה לעצמה מרגוע יותר מבכל מקום אחר. מתל-אביב כותבת היא: “נפלא לחזור כאן לעבודה, וליהנות מהשקט של חדר פרטי, בלי טלפונים, ובלי ילדים המתרוצצים מסביב”.

בסופו של-דבר היא החליטה לרכוש לעצמה דירה בת חדר וחצי, קרוב לביתה הישן ברחביה, במרחק כמעט שווה ממגורי שלוש בנותיה הנשואות. “פירושו של-דבר כי אצטרך לעצב מחדש את חיי; אולם אני מתארת לעצמי כי זה בדיוק מה שעלי לעשות”. היא ציפתה בכיליון-עיניים להרחבת הדעת שתבוא עליה בדירת-סטודיו ובה ציוד מודרני; ומרגע שהוכנס לביתה פסנתר-הכנף, היא חשה את עצמה שוב בבית. בחנוכה קיימה חנוכת-בית עליזה.

שוב הדביקה בהתלהבותה לא זו בלבד את ג’רום לוונתאל, אלא גם את עמיתו-לכינור באקאדמיה, דוד ליין-חן, אותו מוסיקאי צעיר שתפס את מקומו של פרטוש ברביעייה. הם הקימו שלישייה. כל שלושת הנגנים גרו בירושלים, והשתוקקו באותה מידה ממש לקיים חזרות וללמוד. מאז שנאבל לא מצאה תלמה פסנתרן שכה סיפק את ציפיותיה. שלישייה טובה אכן היתה עשויה לפצות, ולו גם באורח חלקי, על אובדן הרביעייה, אורגנו איפוא הופעות, והראשונה – שנערכה במוזיאון תל-אביב – היתה בערב יום הולדתה ה-64 של תלמה, ב-14 במארס 1959. ביום-המחרת הם חזרו והגישו אותה תוכנית בטיבעון.

הגיעו אֵידי מארס. היה זה הקונצרט הפומבי האחרון שלה. בגלל הקונצרטים היא דחתה למשך שבוע אחד – עד ל-21 במארס – את חגיגת יום-ההולדת שלה בחיק המשפחה, חגיגה שתמיד היתה מביאה שמחה לכל. באותו יום ממש הלכה לעולמה. היא נתקפה בשטף-דם במוח, והכרתה לא חזרה אליה.

תלמה נקברה בבית-העלמין הירושלמי החדש, בגשם סוחף, ביום-מארס העגום ביותר העלול לבוא על עיר זאת, החשופה מכולן. תלמידיה הזילו דמעות. כולם נאלמו דום, והמלים נעתקו מפיהם. רק הלנה כגן, ידידתה משכבר-הימים, מצאה בליבה אומץ לאמר מילה או שתיים. לוראנד פניבש, שאותו ראתה כיורש האידאלים שלה לרביעייה הישראלית, כתב מז’נבה לבנותיה של תלמה ברוב חרטה: –

“ביום שבו קיבלתי את מכתבה של אליס היתה לנו הופעה במסגרת הפאסיון של מתי, בעיר לוזאן. בעת שהקריין הגיע למילים ‘וייצא וייבך בכי מר’, ואני קמתי, לצורך האריה עם הסולו לכינור בסי מינור, לפתע לא יכולתי להתאפק, והתחלתי לבכות בקול רם, מול אלפיים המאזינים והתיזמורת, וניגנתי ובכיתי עד לסוף האריה – עד שהתיישבתי.”

ביום השלושים נערך קונצרט-זיכרון ב“בית הילל” בירושלים. לא הושמעו כל תפילות. הרביעייה הישראלית החדשה (שחבריה היו בשעתו תלמידיה), עם הופמקלר, ניגנה את האדאג’יו של החמישייה של שוברט עם שני צ’לי. בסופו של-דבר עלו תשעה צ’לנים צעירים, תלמידים, על הבמה, והתיישבו בשורה ארוכה על-מנת לנגן את ה“רקוויאם” לשלושה צ’לי של פופר (Popper). פרטוש הסדיר את שילושו של כל אחד מהתפקידים; הוא עצמו ניצח וליווה את הנגינה, ולעוצמת צליל הצ’לו והגיוון שבו, שתמיד יפים הם, נוספה השראה, ומשום אהבתם של תלמידיה ועמיתיה, היו הצלילים מוחצים ברגשות שעוררו; היתה זאת מחוות-הערכה הולמת ונאצלת, למורה אשר “שתלה” את הצ’לו בארץ.

על שנותיה האחרונות העיבה פטירתם של ידידים רבים. כיוון שכך, היו מבקשים אותה תכופות להשמיע מוסיקה באזכרות – קולו של צ’לו יחיד. והיא, שמורגלת היתה באושר ובצער, היתה מעניקה את הניחומים הגנוזים במוסיקה. בילדותה סיכמה את המוסיקה, כמשהו המסוגל להעלות דמעות בעיניים. בחירת המקצוע שאימצה לעצמה הוצדקה, כאשר כל מה שסבלה – רק העמיק את הכושר שהיה בה, להביא בני-אדם לכלל רגשות. היופי של תווי-פניה המעוגלים, בצעירותה, לא היה פחות מרשים בחומרת-המראה הזוויתית של גילה המתקדם,

אך הו! כמה רחוקים משיש היו פנים אלה!

כמה יפים, אילמלי היה הצער נוסך

על צער יופי רב מן היופי עצמו!

“היפריון” לקיטס


 

סוף-דבר    🔗

“אין אנו מקיימים יחס לדבר כלשהו, כל עוד לא עטפנו אותו במשמעות; וכן אין אנו יודעים בוודאות מהי משמעות זאת, כל עוד לא השקענו מאמצים רבי-מחיר להטביע אותה על המושא.”

דברים אלה, שאומר יוליוס קיסר ב“אידי מארס” לתורנטון ויילדר (Wilder), הועתקו על-ידי תלמה ביומנה האמריקני. מילת המפתח היא “רבי-מחיר”. לתלמה היה יחס משמעותי לצ’לו, היא היתה נשואה לצ’לו, היא היתה עטופה במשמעות המוסיקה שבאמצעותה הוא דיבר – בראש ובראשונה ברביעיית המיתרים. היא לא היתה מתחשבת במחיר, ותמיד היתה עובדת מתוך לחץ, אולם מבחינתה – היו אלה כל החיים כולם, והיא העניקה חיים לאלה אשר תשוקתה זאת אחזה בהם. כאשר קאזאלס ורביעיית-המיתרים “בודאפשט” באו לישראל, כדי לקיים בשנת 1961 פסטיוואל של מוסיקה קאמרית, חש כל מי שהכיר בשעתו את תלמה את נוכחותה שם – חש עד כדי דמעות את אשר היא, ברוב-מחיר, התאמצה להטביע.

בעודנה נתונה בשנות ההתבגרות שלה, בעת שממש החלה בקאריירה המוסיקלית שלה באנגליה, היא כתבה ביומנה:

“עולמי, עתה, מצומצם הוא עד-מאוד; הוא כמעט מתוחם על-ידי עמוד-התווים שבחדר קבלת-האורחים, והוא מכיל את הצ’לו שלי, ופרוטומה גדולה של קאזאלס; זאת עצמי… באחד הימים, כאשר ייפתרו לגמרי בעיותיו של עולמי הקטן והמצומצם, מקווה אני שאוכל לצאת לעולם הגדול יותר, כדי ללמוד; אולם בשעה זאת ממש אני מאושרת מדיי, מכדי להקדיש לכך מחשבה מרובה.”

הבעייה כבר היתה קיימת, באותה שעה; בדמות-דימיונה, סמל של שלמות בצ’לו, וכיבוש כל העולם כולו באמצעותו. היא לא הציבה לעצמה מטרה פחותה מזאת, וכעידוד לה שימשה האמונה-בה שהביעו מוריה הגדולים. קאזאלס והקינג, אמונה כי היא מסוגלת להגיע אליה.

תיארנו כאן את הקונפליקט שהביא אותה לארץ-ישראל, ממש עם הקמת המימשל הבריטי. בארץ-ישראל היא מצאה פתרון לבעייתה. לשלמות אי אפשר היה לה להגיע; אולם היא אמרה לעצמה כי תוכל להגיע לרמה מצויינת, ולהביא הארמוניה הן לעצמה והן לכל קהל-מאזינים. בשנים שחזרה והקדישה את עצמה למוסיקה, לאחר שילדה ארבע בנות, רצה הגורל והמוסיקאים הדגולים של העולם באו לירושלים כדי להופיע בה, ואחדים מהם – כמותה – באו על-מנת להשתקע. היא יכלה להציב לעצמה מטרה, ובסיועם – להעלות את רמת הביצוע המוסיקלי והחינוך המוסיקלי לרמת העולם המערבי. אחד מעמיתיה כינה אותה ‘הלוחמת הבודדה’40, והוא נזכר כיצד “בימיה הראשונים בארץ-ישראל היא לא היתה חוסכת שום מאמץ; לעיתים תכופות היא היתה מופיעה ברחבי הארץ בפני ילדים אשר מימיהם לא שמעו ולא ראו צ’לו, או אף כנור; ובמילים ברורות היא היתה מסבירה להם מה הם עומדים לשמוע. ואז, כאשר החלה לנגן, הם היו נאלמים-דום, ועוקבים בשילהוב אחר הקו המלודי שתלמה היתוותה, בפשטות יוונית”.

כל דבר שנראה בעיניה חשוב ובסיסי, היא חתרה להקימו; כל דבר בסיסי, ממש כצ’לו עצמו, שהידהד במסר אישי אשר עצימותה הבליטה והחדירה. היא הותירה אחריה מזכרת חיה בישראל. בית-הספר התיכון לנערים ולנערות המעוניינים במוסיקה נפתח בתל-אביב בשנת 1962. הוא נשא את שמה של תלמה ילין. עיריית תל-אביב העניקה את הקרקע לבית-הספר, וחלק-הארי של הכספים לבנייתו. ומייד נתמלא בית-הספר בלמעלה ממאתיים תלמידים נלהבים, אשר היו רשומים באותה העת גם באקאדמיה למוסיקה. בחודש מארס 1963 נחנך בית-הספר רשמית, בנוכחות הפטרון שלו, יהודי מנוחין. הוא העניק לבית-הספר כלי-הקשה, שלדבריו הם הולמים במיוחד את ישראל, שכן היא שוכנת בין הודו לבין אפריקה. בחום רב דיבר מנוחין על ההזדמנות הנפלאה הניתנת לדור הצעיר של מוסיקאים ישראליים, הגדלים בחברה דינאמית ובת-חורין, ובארץ יפהפיה. תלמה היתה מאושרת עד-מאוד לחזות בתחילת התגשמותן של תקוותיה ותוכניותיה למען נעריה ונערותיה ברוכי-הכישרון של ישראל.

במשך כמעט ארבעים שנה מילאה תלמה תפקיד חלוצי, ועם זאת מכריע, בפיתוח המוסיקה והחינוך המוסיקלי בארץ. תוך-כדי התחלפות מתמדת של עמיתים לנגינה, היא לא ויתרה על יעדה, ונסכה השראה בלב הזולת. בחברת הוברמאן האוזר, פרטוש ואחרים, היא היתה מנצלת כל הזדמנות שנקרתה בדרכה; ובעוד שהאחרים באו והלכו – היתה היא עוגן-מיבטחים לספינת המוסיקה.

המלה האחרונה בנושא זה תושמע על ידי מי שהיה עמיתה במשך עשרים שנה ויותר, הפרופ' עדן פרטוש, מנהל האקאדמיה הישראלית למוסיקה:

“היא הלכה לעולמה לפני שעלה בידה לראות את בית-הספר שהיה חלומה היקר ביותר, ואשר נוסד בסופו של-דבר על-ידי האקאדמיה הישראלית למוסיקה; אולם אנחנו הענקנו לבית-הספר זה את שמה. על המוסיקאי הישראלי הצעיר לנסות ולקיים את ציפיותיה, ולהביא כבוד לשמה – שמה של דמות שאהבה מוסיקה, ושאהבה את הנוער המקדיש את עצמו למוסיקה.”

 

על אליעזר ילין - מכתב תלמה לבנותיה    🔗

בנותי היקרות,

בעת שאני מהרהרת בעשרים-וחמש שנות-האושר שבהן היו חיי שזורים בחיי אביכן, הייתי רוצה לתאר בפניכן אחדות מתכונות-אופיו שאם לא אנסה להעלותן על הכתב – קיימת סכנה כי יאבדו, מבחינתכן.

תכונתו הבולטת ביותר היתה, כמובן, צניעותו: תכונתו המפתיעה ביותר היתה אומץ-ליבו. צניעותו לא היתה למעשה אלא מעין כסות שהיסוותה את הגאווה שהיתה טבועה בעצם אישיותו, גאווה שמצאה לה ביטוי במעשים של אומץ-לב. בעוד שאביו היה נהנה מעמדתו הנעלה בציבור, הגיב אביכן על-כך והעמיד פנים כי הוא אדם שמידותיו נחותות יותר; אולם למעשה, הוא דמה לאביו כמעט כל תכונה ובכל קו-אופי. לאחר פטירתו של סבא, בעת שאביכן היה בן חמישים, הוא הואר מעט יותר באור זרקורים. רבים אמרו לי כי רק בשנים האחרונות הבינו איזו אישיות חזקה היתה לו. ניתן היה לחוש במיוחד בהשפעתו – בקשריו עם אגודת האינג’נרים והארכיטקטים בישראל (הוא היה יושב-ראש הסניף הירושלמי של האגודה); הוא היה חבר הוועדה שניהלה את “בית דניאל”, וחבר בקבוצה שהוציאה-לאור את יצירות אביו, לאחר פטירתו של זה. באותה עת, הוא שירת שירות בלתי-אנוכי ורחב-לב את משפחתו, בשמשו כיועץ, כמינהלן וכחשב. הן זוכרות אתן עד כמה טרוד היה תמיד בעריכת חשבונות מורכבים ומסובכים. רק לאחר מותו הגעתי לכלל תפיסה, מהי מידת-העומס שחשבונות אלה היו כרוכים בה: הכל היו באים אליו, ותמיד היה נכון ליטול על עצמו תחומי-אחריות נוספים. בחיוך, ברוח טובה וביישוב-הדעת הוא היה פותר בעיות ללא-ספור, והיה מונע מריבות מרובות.

באומץ-ליבו נוכחתי לראשונה, בעת ששיכנע אותי ברוב-נועזות להיעשות לאשתו. באותה עת לא היתה בינינו שפה משותפת, שכן האנגלית שלו היתה מגומגמת למדי, והעברית והגרמנית שלי היו אז רחוקות ממה שהן היום. על חולות תל-אביב, במקום שמצוי עתה רחוב אלנבי, הוא כבש את ליבי – אף כי לא הייתי כלל מוכנה לכך, ועמדתי להפליג מארץ-ישראל. – הוא היה נוהג לחזור ולספר כיצד פגשנו את עליזה רופין, באותו ערב, וכיצד היתה זאת היא שאמרה לו: “האם לא תוכל לשכנע את העלמה בנטואיץ' להישאר בארץ-ישראל?”, וכך נסכה בו את אומץ-הלב להציג בפניי את השאלה המכרעת. אולם, כיוון שלמדתי לאחר-מכן להכירו, אין לי עתה שום ספק כי הוא היה אוזר אומץ גם בלעדי עליזה רופין.

רואה אני אותו לפניי, בקפה מאיירהופן, כאשר הוא מזמין את הנערה הנאה ביותר בחדר, או הלבושה יפה ביותר, לצאת עמו במחול הוואלס, אף כי במקרים רבים היתה נערה זאת גבוהה ממנו. זכורה לי גם אותה פעם בה מצא בביתנו ברחביה (שהיה סגור ונעול לרגל חג הפסח) גנב; הוא התמודד אתו בלא כל עזרה, וממש ישב עליו, עד שבאה עזרה מבחוץ. אותו גנב חמקמק הצליח לאחר-מכן להימלט מן המשטרה, ועל-כן תבינו כי לא קל היה לתפוס אותו בבית שהיה ריק מאדם!

התכונה אשר הביאה לי לראשונה לחבב את אביכן היתה אהבתו את החיים בחיק הטבע. באותם ימים היינו נוהגים לצאת לרכיבה על סוסים או על פרדות, בנאות-הכפר הנינוחים והפתוחים. הוא היה נוהג לאמר לי עד כמה התרשם, באחד מן הפיקניקים שלנו, מן הדרך שבה אספתי לאחר ארוחת-הצהרים שלנו את הפסולת, הניירות, קליפות-הביצים וקליפות-התפוזים. הרי לך עקרת-בית טובה, אמר אז לעצמו. לאחר-מכן, בעת שגילה את טעותו, לא היה זה איכפת לו, ובנדיבות-ליבו חיפש עד-מהרה את הפיצוי שבאשה-אמנית, ולוא גם מרושלת. פיעמה בו רוח החלוציות, וכך הוא היה מתענג על שבילים שאיש לא הלך בהם. מבחינת חיינו-שלנו, פירושו של זה היה הקמת הבית ברחביה (“המדבר”, כפי שידידינו היו מכנים אותה אז), מילוי תפקיד של סוכן-קונצרטים, אמרגן ומבקר אמנותי בקונצרטים הראשונים שלי, הפיכת ביתנו בכפר ויתקין לגן-עדן לכולנו; מבחינת חייהם של אחרים – הדודה לילי, לואיז, אתל – היה פירושו של-דבר שיכנוען להקים בתים יפהפיים; ומבחינת חייו של ה“יישוב”, היה פירושו תיכנון כבישים ומסילות-ברזל, עבודת מודדות בקרקע בתולה, עיצוב שכונות חדשות, ובנייה לצורך העתיד.

בהיותו ילד היה מחבב ביותר את האוויר החופשי, ואהבה זאת נתעצמה אצלו כתוצאה מהתנסויותיו במדבר, בעת ששימש כקצין בצבא התורכי. בשנתו האחרונה, לפני שהמחלה תקפה אותו, הוא הפך להיות אחד מטיילי ירושלים, אותם טיילים שהיו מתכנסים מדי שבת בשבתו כדי לחקור את ירושלים העתיקה. טניס, במהדורה נינוחה למדי, ורחצה בים, אפילו במים הקרים-כקרח, היו ממלאים את שעות-הפנאי שלו בשנותיו האחרונות; אולם העיסוק שהלם אותו יותר מכל היה הרכיבה על סוסים.

החוש הדימוקראטי הבולט שלו רכש לו ידידים בקרב בני כל גזע ומעמד. בהנאה מרובה היה מספר עד-כמה קשה היה לקרון-רכבת שלם המלא בבני-אדם לנחש את לאומיותו. אכן, הכשרתו הקוסמופוליטית – בבית-הספר “למל” של אגודת “עזרה”, ב“אליאנס”, בבית-הספר של המושבה האמריקנית, בבית-המדרש למורים ובטכניון בדארמשטאדט – יצרה בו תחומי-התעניינות שהיו רחבים יותר מאשר תחומי ההתעניינות של ימינו. הוא היה מסוגל להפעיל את קסמיו על כל מכר ומודע – אירופי, תימני, ספרדי או ערבי. אחד הזכרונות החביבים עליי הוא מביקור שערכנו בקיץ האחרון לחייו בהר מירון; ועדיין זוכרת אני כיצד המדריך הקשיש, שבראשונה טעה וחשב כי אנו תיירים רגילים מחוץ-לארץ, פרץ בזמר ובמחול – והכל בהשראתו של אבא. היה זה תענוג להתלוות אליו בכל ביקור שערך בכפר ערבי. חוש-ההומור שלו, שתמיד היה ערני, היה מתחדד עוד יותר בעת שהיתה לו הזדמנות להוכיח את ידיעתו בדקויות הלשון הערבית.

נאמנותו למשפחתו, לידידיו ולעובדיו הפכה לאגדה. הוא היה נוהג לאמר כי כל אדם שני בירושלים היה פעם אחד מתלמידיו, או שימש בשעתו מזכיר במשרדו. הסבלנות שגילה כלפי מר הקר, אותו שותף שכל-כך קשה היה להסתדר אתו, היתה סבלנות ללא-קץ; מבחינה זאת, הוא היה כמעט קדוש.

ואחרון-אחרון, התכונה שעשאתהו לאיש-משפחה כה אידאלי היתה אהבתו לילדים. גם בכך הוא דמה לסבא שלכן. לעולם אצטער על כך שלא האריך ימים, ולא יכול היה לשמש לנכדיו ונכדותיו כסבא אהוב. הוא גילה סבלנות אין-קץ במחיצתם של ילדים קטנים, והבנה ללא-גבול. הוא היה מנדנד אותם על קצות בהונות רגליו, מעווה את פניו על-מנת שיצחקו, והיה טורח טירחה אינסופית בהקמת בתים על השטיח, או טירות בחול.

הבנייה שבנה בשבילנו היתה נדיבת-לב ואמיתית, וכל ימי חייו נאבק בכוחות שלעיתים תכופות איימו להכניעו. הוא מוריש אחריו דוגמה של חיים זקופי-קומה ושל מסירות בלתי-אנוכית שהן בבחינת ירושה נדירה.


 

בית ספר על-שם תלמה ילין תל-אביב,    🔗

ר“ח תמוז תשל”ט

אחד הרעיונות אותם הגתה תלמה ילין בשנותיה האחרונות היה הקמת בית-ספר תיכון אשר בו ימצאו מוסיקאים צעירים את השילוב בין הלימודים העיוניים ולימודי המוסיקה, בית-ספר אשר יאפשר לצעירים להרחיב את השכלתם הכללית והמוסיקלית כאחת, ויפחית מן העומס האקדמי המוטל עליהם כדי שיוכלו להיפנות לאמנות הנגינה בשעות אחר-הצהרים.

רק טבעי היה הדבר כאשר הוקם בית-ספר כזה על-ידי הפרופ' פרטוש ז"ל בשנת 1959, נקרא מוסד זה על שמה. אגף החינוך של עיריית תל-אביב אימץ את בית-הספר והוא מטפח אותו מתוך יחס חם ואוהד.

בית-הספר התיכון העירוני י“ז ע”ש תלמה ילין, בת"א, הוא בית-ספר תיכון עיוני בשילוב מגמות אמנותיות (מוסיקה, ציור ופסול, ותיאטרון). נראה לנו שבמתכונתו הנוכחית, ממלא הוא אחר ציפיותיה של תלמה ילין.

התלמיד במגמת המוסיקה זוכה להרחבת השכלתו בשני תחומים: א. בלימוד מספר רב של מקצועות תיאורטיים. ב. בהתנסות פעילה באנסמבלים שונים: כליים וקוליים. אך בית-הספר תורם למוסיקאי הצעיר הרבה יותר מכך: הוא מעניק לו את הסביבה החברתית ההולמת, ומוציא אותו מבדידותו המוסיקלית. בית-הספר מאפשר לו לאמוד את רמתו ומידת התקדמותו ביחס לחבריו המנגנים, ונותן לו אפשרויות רבות לשמוע ולהשמיע. כמו-כן, הלימודים בכפיפה אחת עם התלמידים העוסקים בתחומי אמנות שונים מעשירים את עולמם האמנותי.

על תרומתו הגדולה של בית-הספר לחיים המוסיקליים שלנו יעידו בוגריו, התופסים כיום מקומות נכבדים בעולם המוסיקלי בישראלי ומחוצה לה, כנגנים וכמחנכים.

מירי זמיר יוסף יזרעאלי

מרכזת המגמה למוסיקה מנהל בית-הספר


17.jpg

מרג’ורי בנטואיץ נולדה בלונדון להוריה הרברט ושושנה בשנת 1887, החמישים במשפחה בת 11 ילדים.

היתה כנרית ולמדה אצל אואר וקרייסלר. נתנה קונצרטים רבים באנגליה וביבשת.

ב-1921 עלתה ארצה לראשונה, וישבה בה, תוך הפסקות, עד מותה. בשנים הראשונות היה לה חלק נכבד, יחד עם תלמה אחותה, בפיתוח המוסיקה בארץ.

מאוחר יותר התמסרה לכתיבת ספרים על אביה ( (“The Pilgrin Father” ועל אחיותיה ניטה לנגה, ליליאן פרינלנדר ולבסוף תלמה ילין.

נפטרה בזכרון-יעקב ב-1976.



  1. Lazarus. לאחר מכן – אב בית–הדין בלונדון. בשנים 1946 עד 1948, אחרי מותו של הרב הרץ ולפני מינויו של הרב ברודי, ממלא–מקום הרב הראשי.  ↩

  2. מיכאל האמבורג, האב, היה פרופיסור בקונסרוואטוריון של פטרסבורג, וסולק ממשרתו משום שחשדו בו שהוא מהפכן.  ↩

  3. מייד אחרי יום הולדתה, ה–15 במארס.  ↩

  4. סמואל דושקין הכנר.  ↩

  5. הרב הצבאי; קודם–לכן שימש כחזן בבית–הכנסת “ניו ווסט אנד” שבלונדון.  ↩

  6. ניטה, הבת השנייה במשפחה, ובעלה מיכאל לאנגה (Lange) עלו ארצה בשנת 1912.  ↩

  7. סר רונאלד סטורז (Storrs), שהיה אז המושל הצבאי של ירושלים. אביו היה הדיקאן של רוצ'סטר.  ↩

  8. הכותבת מתייחסת להתקפה הערבית על הרובע היהודי בירושלים בעתיקה.  ↩

  9. המנדאט זה–עתה הוענק על–ידי מעצמות–הברית לבריטניה.  ↩

  10. במקור נדפס “כל” – הערת פב"י.  ↩

  11. לגבי אליעזר ראה, בע"מ 80, את מכתבה של תלמה עליו.  ↩

  12. מזכיר העובדים בירושלים (אשתו, דורה בלוך, נהרגה באנטבה).  ↩

  13. 2 כדגם לקונצרטים אלה שימשו הקונצרטים הפופולאריים של יום א‘ בערב, שהיו נערכים במכון הכיכר הדרומית (South place Institute) שבלונדון – ראה פרק ב’.  ↩

  14. ביתם היה הבית הראשון שנבנה בשכונת רחביה.  ↩

  15. בעת כתיבת הספר במקורו, שימש אשכנזי פרופיסור לפסנתר בקונרסרוואטוריון של בריסל, והיה אחד הפסתרנים המעולים של אירופה.  ↩

  16. סטיפאן אשכנזי.  ↩

  17. רבקה קלארק.  ↩

  18. ^ילי ד'אראניי.  ↩

  19. הבת השלישית, שזה–עתה נולדה.  ↩

  20. אלברט לווי (Lowy), שהיה בן–דודה, ולשעבר תלמידו של ז'אק דאלקרוז.  ↩

  21. בתם הצעירה ביותר של דוד ואשתו, שלאחר מכן נישאה לליאו פיקארד.  ↩

  22. ביחד עם אחיה נורמן כתבה את הספר על תולדות חייהם, The Pilgrin Father.  ↩

  23. בקירבת בית–הספר בצלאל לאמנות ולמלאכות.  ↩

  24. כל אלה הן רביעיות מתקופתו הפורייה ביותר של בטהובן.  ↩

  25. שנוסדה על–ידי הוברמאן בשנת 1936.  ↩

  26. לפחות שניים מביניהם – אלכסיס (אז זיגי) וייסברג וואלטר האוציג (Hautzig) – הם עתה מחשובי הפסנתרנים מעבר לים.  ↩

  27. אף שריד מכל אלה לא נותר בימינו. על מקומו של הבית, ברחוב שמאי, באו מיבני–משרדים בעלי שמונה קומות.  ↩

  28. פקידי–רשות אלה כללו את מר ו"א סטיוארט (W.A. Stewart), הממונה על החינוך לאמנות ולמלאכות, מר ריצ‘ארד גרייבז (Graves), מנהל מחלקת העבודה, וסר וילאם פיצג’ראלד (Fitzgerald), התובע הכללי, שלאחר מכן נתמנה זקן השופטים של ארץ–ישראל.  ↩

  29. מוסד זה נהפך לאחר מכן ל“אקאדמיה למוסיקה ע”ש רובין".  ↩

  30. חווה בה שימשה בתה יונה כמדריכה.  ↩

  31. (פרופ')דראן אלכסאניאן  ↩

  32. נלסון גליק, שהיה נשיא בית–המדרש לרבנים “היברו יוניון קולג'”, ומנהל בית–הספר האמריקני למדעי המזרח בירושלים.  ↩

  33. השופט לווינתאל (Levinthal) היה אז ראש הציונים וראש הדוברים היהודיים בפילאדלפיה.  ↩

  34. אלי הוא אלי גורן, שלאחר–מכן עמד בראש תיזמורת קול ישראל; ורוהר הוא גדעון רוהר, שלאחר–מכן היה ראש מיגזר–הוויולות של תיזמורת זאת.  ↩

  35. יוסף טל, אחד המלחינים החשובים ביותר של ישראל, שעמד קודם לכן בראש הפרישה הראשונה מן הקונסרוואטוריון של האוזר.  ↩

  36. פאול פאריי ((Paray הצרפתי, שהיה מנצח–אורח של התיזמורת הפילהארמונית הישראלית.  ↩

  37. מר מילר היה מנהל ה“ימקא” בירושלים היהודית.  ↩

  38. במקור נדפס “ שבור” – הערת פב"י.  ↩

  39. האקאדמיה, שנקראה על–שם נדבן מארצות–הברית, באה במקום הקונסרוואטוריון הירושלמי החדש.  ↩

  40. “לזכר תלמה ילין”, מאת וולפאגנג שוקן, ב“ג'רוסאלם פוסט” מה–11 במארס 1960, ביום–השנה הראשון למותה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!