מודעות גדולות הודבקו ברחובות העיר. את כל הלוח כמעט כיסו. ובהן כתוב לאמוֹר:
“ביום כך וכך, בשעה כך וכך בערב, יערך נשף מסכות המסורתי לרגלי חג הפורים. אל יעדר איש מכל תושבי העיר, מחכם ועד בּער, מזקן ועד נער, כי באושרו הוא. מסכה על הפנים היא חובה קדושה. אל יאוש – הכניסה רק 50 גרוּש”.
אנשים בעלי הדר, נשים עטופות רדידים, תינוקות דבית־ספרן צבאו על המודעות ועיני כל דבקו באותיות העקלתון ברוח האמנות החדישה, המבשרות את בשורת החג והגאולה.
“ככה יֵעשה לאיש אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו” – אמר ילד אחד, וודאי ליצן מטבעו, אולם המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש – ואבל וחפוי ראש נדחף גם לחדרו עזריאל הַמפּל.
ובעיר – מחסור עבודה בכלל ומחסור לחם בפרט. בעלי משפחות, אלמנות ואפילו רווקים צבאו על דלתות הלשכה לסיוע וחרפת רעב לא היתה בנמצא כל עיקר. כי לא היה איש שבע כמעט – ככה חשב בנפשו עזריאל המפל וכיוצא בו. אולם באמת היו גנדרנים מתהלכים בעיר ומזקיפים צווארים, הרי סוף סוף אין כל ספק כי סיוע מן הדוֹדים העשירים לא יאחר לבוא. הם היו האורחים היהודים במסעדות, אשר בדרך כלל שָׁממוּ מאיש סועד. כנראה, שהמזון נעשה טפֵל לכל יושבי העיר – דימה עזריאל המפל. אולם למעשה, בסתרי הבתים, עלה עשן צלי משולחנות ערוכים כל טוב ויינות נשפכו כדת וכדין מימי אחשורוש מלך מלכי פרס.
עזריאל המפל לא עבד מסיבת מַחסוֹר העבודה בעיר, אולם לא בין הקופצים על כספי הסיוע היה. מוטב לו לגנוב פרוסת לחם מלעמוד לראות את הרעבים. והאם לא עדיפוֹת האלמנות והעוללים והחולים?
יום־יום קם עזריאל המפל מיצועו ומחכה בקוצר רוח למבקריו האדיבים, אשר התדפקו בחסדם הרב אל דלתות חדרו להפגת שממונו בחיים. בראשונה, בשעות הבוקר הראשונות, היה נכנס בעל־הבית לבקש את המגיע לו זה חודשים אחדים.
“אין לי” – היה עונה באנחה עזריאל המפל, – “הרי אתה מבין” – המשיך – “אין עבודה”, וכבעל־נפש המשתתף עם הבנים־הבוֹנים ביגון וששון, מוטלת עליך החובה הקדושה לחכות" – הסביר השכן לבעל־ביתו.
נאנח בעל־הבית בלֵית־ברירה ויצא לחכות – עד למחרת היום לשעות הבוקר הראשונות.
אחריו היתה באה בעלת האיטליז, היא אינה דורשת, חס־ושלום בבת־אחת, הריהי יודעת, היא מיטיבה להבין. אבל, לכל־הפחות, פרוטות אחדות – בכתה הזקנה המתרפסת לפני בעל־החוב.
“כן, כן” – עונה עזריאל המפל ומסכים לכל דבריה.
בכיסו הוא ממשמש, אולי ימצא בו דבר מה להפתעה – ואין.
נאנחת מרה בעלת האיטליז ואִתה יחד נאנח עזריאל המפל. טרם יצאה הזקנה והנה נכנס כבר החנווני הכרסני, כשהוא מכניס בזהירות מחושבת את ראשו תחילה ומציץ. כבר פעמים אחדות גרם לו מזלו ולא מצא את בעל־הדבר בביתו וחשד התחיל מקנן בלבו פנימה, כי בכוונה מסתתר מפניו בעל־החוב. אולם שיחק לו מזלו: הנהו יושב על מיטתו ומקדם בברכה את הנכנס. מה טוב לראות את הבחור ולדבר אתו פנים אל פנים, אולי יציל מפיו למצער: אימתי. אימתי יפרע את המגיע לו?
“בקרוב, בקרוב” – עונה בעל־החוב ומפהק מתוך שעמום.
כן, הרי כל השיחות האלו אינן מן העניין. סוף־סוף כל אלה אינם אלא אנשים פשוטים, פשטשטים, המבלים את ימיהם בהליכוֹת מבעל־חוב אחד אל משנהו – ומה יהא באחריתם? קשה להם עתה באמת להזיל פרוטה מכיסים ריקים – אולם מה כוח האמת והמציאות בכלל בימינו אלה – מהרהר עזריאל המפל. היֹה היו זמנים בהם לא עזב החנווני את חנותו המלאה קונים ובחפץ לב נתן לכל דורש בהקפה ולא שאל אפילו את שאלת השאלות: “אימתי?” – מי שיש לו, משיב – היתה הסיסמה הידועה והאמיתית. אז היתה האמת הזאת ??? מאוד ללב הרוכלים – הירהר עזריאל המפל. ומי שאין לו – מסביר הוא לתובע – שרוי אף הוא בצער גדול, ממש כמוך אתה. וגם עזריאל המפל היה שרוי בצער גדול, כי סוף־סוף את החובות לפרוע צריך, כן צריך! בלב מלא נחמה יצא החנווני. הנה מצא אוזניים קשובות למרי לבבו, ורווח לו לרגעים מספר. לוּא רק קרדיט היה משיג, כי מחנק שמו על צואריו נוֹשָיו! הלא בחורי־חמד אלה מנבחרי האומה הנענים – באיצטלות משי יהלכון במלכוּת העתיד. הולך הרוכל ומהרהר בבניו, שגם הם בחינת בחורי־החמד האלה בעיר אחרת. ואין מיפלט, כי צבת בצבת עשוּיָה.
מחדרו יצא הרווק עזריאל המפל. פועל בניין פשוט היה פה ובימים טובים היה מוצא פרנסתו, אם לא ברווח, הרי גם לא בצמצום גמור. זוג מכנסיים וכותונת נקייה וארוחת־צהריים, נעלי־בד וכובע קש – ומה עוד יחסר לאדם תחת השמיים הקלויים האלה? אף לבו לא משכוֹ לאותם כרכי הים המעופשים בהם בילה את ימי שַׁחרוֹ ובהם יצק מים על ידי תלמידי־חכמים של אומות־העולם. ידיים בריאות היו לו ובהן עבד את עבודתו באמונה, ועיניים נאמנות היו לו ובהן הסתכל סביבותיו בבריאות – וטוב לו ככה אולי… אולי? כעוף השמיים בחופש היה הוא הרועה והצאן גם יחד. וקרה מקרה, כי בעובדו באחת המושבות מצא תיק ובו שטרות בסכום גדול, סכום גדול באמת, בעיתונות הודיע הפרדסן העשיר וקל־הדעת כי מוכן הוא להפריש מיכסת כסף הגונה לטובת המוצא הישר. אבל המוצא הישר עזריאל המפל השיב לו את אבדתו, ואף על השכר המופרש לטובת המוצא הישר וויתר. “תְּנָדְבוֹ לטובת הקרן הידועה” – אמר. אז היו ימים טובים באמת, שפע תקוות ולחם ושמש. ועתה פנו התקוות ואזל הלחם ורק השמש היחידה צורבת ממעל, כמכּרָה בָּלָה מהימים ההם, שרק היא נותרה למזכרת. ובהרהרו בדברים האלו פגש עזריאל המפל ברוכב־אופניים, הוא החלבּן, שגם הוא נמנה בין תובעיו הרבים ובידו הניף לו תנופה ברורה לאוֹת, כי עדיין לא נִימלא הכיס. ואַל יאוש! אל יאוש, עזריאל המפל – ניחם את נפשו המטייל. בחדרה של וַרְדִיָה ישב האורח, הוא היחידי, אשר לא הוקיר את רגלו מחדרה, מאותו היום אשר מחלה מוזרה התחילה מפעמת את רוחה. עיניים גדולות־שחורות ומבריקות היו לה ושערות שחורות־חלקות גזוזות תלתלים ועל ידיה כסיות משי שחורות. לא! את הכסיות האלה לא תפשוט וַרְדִיָה בשום פנים. אין היא חולה מחלה אנושה חס־ושלום. לא! רק לעבוד קשה לה, מאוד קשה. לפני הרבה־הרבה ימים יצאה עם חברותיה לנפץ אבנים בסלילת כביש חדש בעיר ולא עצרה כוח. ידיה נירפו אז וכל איבריה כמעט שותקו. באמת אין היא חולה חלילה – אומרת היא לאורחה, לעזריאל המפל. – לא, לא! – ימים רבים כבר שכובה וַרדיָה על מיטתה ולא יצאה מד' אמות החדר ולא ידעה, כי תמה סלילת כבישים ואין עבודה בכלל, אבל עזריאל המפל ידע, כי היה פעם מעשה וידיים עדינות מאוד נפצעו קשות בשעת ניפוץ אבנים – וסורסו כמעט. הוא, עזריאל המפל, זוכר עוד את היד הזאת, בעלת האצבעות הדקיקות־דקיקות. ממשפחת בעלי־יוחסין היתה וַרְדִיָה ומביתה ברחה על אף רצון הוריה – לקראת עתיד אחר בארץ מתנערת… והנה נפצעו ידיה… היֹה היו ידיים עדינות – מהרהר עזריאל המפל. אמנם פצעי הידיים נתרפאו, אבל וַרדיָה נפלה למשכב ודאג לה רק חברה הרווק והיה בא מדי פעם בפעם ומאכיל את הנירפָּה, השכובה לעיתים קרובות כמשוּללת הכרה. גם בשר קנה וגם חלב… ורק בשוֹב אליה ההכרה אחרי ימי קדחת רבים לבשה וַרדיָה כְּסָיוֹת משי שחורות על ידיה עד היום הזה. ימים קשים היו ימי מחלתה, ושום רופא לא מצא את שורשה ושום תרופה לא הועילה.
היום היתה וַרְדיָה בחוץ. היא מספרת לאורחה, עזריאל המפל, כי ראתה במו עיניה את המודעות הגדולות וגם קראה את הכתוב לאמור: “אַל יאוש, רק חמישים גרוש!” – היא מאוד מתאווה ללכת איתו, עם חברה היחיד, עם עזריאל המפל. בימים עבָרו, לפני הופעת המחלה המוזרה, לא הוקירו בחורי־חמד רגליהם מחדרה. רבים באו לבקרה אז ולא תם היין משולחנה ושריקות רוקדים מתלהבים לא נָדָמו. בימים ההם קדוש היה כל הגה היוצא מפיה לכל מבקרי חדרה. גם סופרים וציירים היו בין הבאים ואפילו פְּלִיאן בעצמו היה אחד מהיוצאים והנכנסים. פליאן זה, אשר סידור הנשף המסורתי מונח בקופסתו מדי שנה בשנה. גם תלבושת שמורה אצל וַרדיָה, כשהיא כולה משי שחור מצופה ציורי זהב ונחש בריח מתפתל כעין. חגורת זהב על חלציה. הכל מוכן אצלה, רק כרטיס כניסה אין. וכסיות משי שחורות יש לה גם כן אומרת וַרדיָה ומסמיקה בהביטה על הכסיות המכסות את ידיה, ידיה העדינות – בעבר. ואולי הכל בדרכו יבוא בשלום? – שואלת היא את אורחה. אולי? – ענה בצחוק טוב, טוב באמת, עזריאל המפל וליטף בשתי ידיו את התלתלים השחורים של חברתו החולה מחלה מוזרה.
הרבה־הרבה ימים לא היתה כבר וַרדיָה בשום מְקוֹם שמחה ותענוגות, לא קול מיתר ולא תרועת חצוצרה שמעה. וְשָׁם – אולם רחב ידיים ושפע אור ונגוהות וצבעונים. ככלואה בקבר שכבתי ימים רבים – הניעה ורדיה את תלתליה ביגון. רק הפעם הבה ונלכה – התחננה החברה לפני החבר ובארבע עיניים נוצצו דמעות. בו ברגע הרהר עזריאל המפל בכסף הסיוע ההוא, אשר לא נהנה ממנו מעולם. ולוא היה זוכה בו עתה, היה משלם אולי מעט לנצרכים, לבעלת האיטליז, לחנווני, ולהאכיל את וַרְדִיָה גם כן צריך, ובגד חם גם כן צריך לקנות לה, כי בימים האחרונים התחיל פתע שיעול טורדני להישמע בחדרה. והשיעול הריהו דווקא מחלה הידועה היטב לרופאים ולקברנים בעיר. בידיו ממשיך מלטף עזריאל המפל את חברתו והיא חדלה מתחנוניה. רק עיניה הגדולות השחורות נתונות בו וידיה בכסיות משי השחורות נחות על שכמו.
אל לשכת הסיוע סר עזריאל המפל ואחרי חכותו שם שעות אחדות קיבל מנתו, שניתנה לו כמו לכל מחוסרי לחם בשעת מצוקה. הוא פונה כבר ללכת אל האיטליז ההוא והנה בא לקראתו אדם מכר. האין זה פְּלִיאַן? הם מכירים זה את זה. לא רק בחדרה של ורדיה הכירוֹ עזריאל המפל בשעות בין הערביים. ל א רק על שפת הים ראה אותו בלוויית חברתו כשהם אובדים בחשכה. לא! אִתוֹ יחד היה מסב לא אחת ולא שתיים אל שולחן אמנים צעירים הטוֹוִים חלומות לאָמנות מקורית, אמנות חדשה העתידה להתבצר בארץ המתנערת. שעות רבות שוחחו ביניהם עזריאל המפל ופליאן. ואמן גדול היה פליאן זה. על השקפת־עולם בריקוד דיבר וניסה להוֹכיח בנשפים מיוחדים, כי יש משום אמת בדברים ועתיד הוא להניח אבן־פינה לחומה חדשה בחצר האמנות המקורית. אולם עיקר עבודתו ופרנסתו של פליאן היו נשפיו המסורתיים מדי שנה בשנה, אשר השכיל לערוך בטוב־טעם אמנותי, שאין למעלה ממנו. איש אמן בלי ספק היה פליאן. ולמען אָמנותו, למען גירוי היצירה היה עוזב מדי שנה בשנה, בעזרת הכנסותיו מן הנשפים המסורתיים, את הארץ לנוּד בעולם הרחב ולבקר אמנים בעלי שם עולמי. אבל בבוא המועד היה שב לעירו, למען האדיר את אמנות מולדתו ולהעניק לה מטעמו הטוב. אל פליאן זה ניגש עזריאל המפל ולבו מהסס בְּקִרבּוֹ משום מה. אחרי מילים של מה־בכך, הרגילות בפי האנשים בכלל, התחיל מספר לו בקיצור נמרץ את כל הקוֹרֶה בימים האחרונים את חברתם וַרְדִיָה. וַרדיָה – תמה פּליאן – אינו זוכר את השם הזה. אולי באמת שכח את שמה ומה שייך. הרי כל־כך הרבה מכירות יש לו, גם בארץ וגם מחוצה לה. קשה באמת לזכור את כל מכירותיו. בלי שים לב לדבריו פנה אליו עזריאל המפל וביקש ממנו בתור בעל הנשפים המסורתיים לתת לו כרטיס הזמנה בשביל ורדיה החולה.
“בעצמך תבין כמה ישפיע הדבר” – הסביר לפליאן – “ואולי תלויָה בזה גם הבראה פורתא. אני” – הוסיף – “לא הייתי פונה אליך, אלמלא ידעתי, כי בין כה וכה תיתן לי כרטיס הזמנה כדרכך כלפי סופר ואמן. ואלמלי – וזה העיקר – המצב המיואש בשער העבודה” – גמר עזריאל המפל את דבריו.
לא ענה לו פליאן וכנראה גרמה לו השיחה הזאת רגשות בלתי־נעימים.
“לדאבוני הגדול” – השיב למי שהיה חברו לרעיון בעבר – “לא אוכל לעשות כבקשתך. הגה בעצמך, הרי לא רק בי בלבד תלויים כרטיסי ההזמנה ולוּא נתתיו לך כלאיש סופר, היה הוא עולה על חשבוני הפרטי ונמצא כי עלי לשלם מכיסי את כרטיסך או את כרטיס ורדיה חברתך. לדאבוני הגדול” – חזר פליאן בהיפרדו ממי שהיה חברו לרעיון בעבר.
בשוטטו ברחובות העיר פגש עזריאל המפל שני אנשים מכרים, שמשכו בעט סופרים כמוהו בשכבר הימים והם הראו לו כרטיסי הזמנה לנשף המסורתי, אשר הביא להם לפני שעות מספר פְּלִיאַן בכבודו ובעצמו.
"גם בשבילך בוודאי שמורה הזמנה – ניחמו את עזריאל המפל. לפני איטליז ידוע אחד הסתובב בלילה ההוא איש אחד. האיטליז סגור היה כבר ורק בחדר הסמוך דלקה מנורה קטנה. דרך החלון ראה המסתובב בחוץ ילדים קטנים, כמעט עוֹללים, וודאי נכדיה של בעלת האיטליז, כשהם גועים בבכי. וודאי מרעב גוֹעים העוללים – חשב האיש המסתובב בחוץ.
ושֵם האיש עזריאל המפל.
ולא נכנס עזריאל המפל לפרוע את חובו לבעלת האיטליז מכספי הסיוע בלילה ההוא. רק עיניים גדולות־שחורות ראה לפניו כשהן מתחננות, כשהן בוכיות ללא דמע. וגם את כסיות המשי השחורות ראה כשהן נחות על שכמו. היֹה היו ידיים עדינות – לחש המסתובב בחוץ והלך אל הרחוב הראשי בעיר ועוד בו בלילה קנה בחנות הפתוחה עד חצות כרטיסי כניסה לנשף המסכות המסורתי.
“אַל יאוש, יש עוד חמישים גרוש” – שידל עזריאל המפל את חברתו ורדיה.
את תלבושתו לא החליף עזריאל המפל ורק את ידו ביד חברתו, עטופת המשי ומצויירת הזהב, שילב ללכת לאולם הנשף. ואנשים ונשים וטף צובאים על־יד הפתח להסתכל במסכות המאושרים, שידם משיגה עדיין את מכסת הכסף כדי קניית כרטיס, היא אשר הספיקה למחיָה של שבוע ימים למשפחה רעבה. אולם השומרים על־יד הפתח החזירו את עזריאל המפל והכריחוהו לקנות מסכה להלַטַת פניו. מסכה על הפנים היא חובה קדושה – אמרו – ואין לזלזל בגזירה מטעם פליאן, אשר למד את כל הילכות נשפי המסכות בחוץ־לארץ. לחם לרעבים – ריננו המסתכלים מעבר לשער הכניסה ואגרופיהם הרימו אל מול המאושרים. ובין המאושרים ההם היה גם עזריאל המפל וחברתו. מסכה קנה מידי שומר הדלת במחיר משולש ונכנס לחצר.
בתא הביקורת, אשר ישבו בו מומחים מפקחים על טוב טעם המסכות בפקודת פליאן, הכריזו פה אחד, כי תלבושת אַפּאַשׁ מתאימה היא תלבושתו של עזריאל המפל. לא על־יד סוסי העץ הסובבים בסחרחורת נעכבו שני האנשים ואף לא בנענעוֹת ישבו כשאר המבקרים, לאולם הריקודים נכנסו. תזמורת צבאית מובחרה ניגנה וְסַרדיוֹט מנוסה ירה מאקדח־צעצוע בטַקְטְ למען חג הפורים. על דרגות שבעתיים בנויוֹת לתלפיות קישקשוּ מַכֵּי הגַ’ז – תזמורת להאלפָה. והאולם מלא מפה לפה. “שייכים” התהלכו בו, כשפניהם מצובעים בידיים בלתי־מאומנות, ולוֹרדִים אנגליים בצילינדרים שאולים ומעוכים. ספרדים טהורים מאספמיָה מְגַדְלֵי פיאות־זקן שהודבקו כלאחר־יד, ויהודיות בָּלוֹת תחת שמשיות רקובות. ובחצוֹת הובאה באפיריון אסתר המלכה, היפה בנשים, וזנב מעריציה נמשך אחריה – כיאות למלכה. הכל, הכל היה כדין וכדת לפי הוראות פְּלִיאַן. ובאולם הסמוך הסבו אל השולחנות רבי הכרס ושילמו בעד שיקוייהם פי־חמישה מהרגיל – כיאות לנשף־מסכות אמיתי. פה, באולם השתייה, אין לחם בכסף מלא, פה יש רק תוּפינים. פה אין בהַקפָה, פה יש רק במזומנים, הכל רק במזומנים. ובשובו לאולם הריקודים ראה עזריאל המפל את חברתו וַרדיָה, אשר הסירה כבר את המסווה מעל פניה, כשהיא רוקדת עם פְּלִיאַן. הם שקועים בשיחה. כנראה הכיר את חברתו שבעבר – הירהר משום־מה המסתכל. הבוּ גודל לפליאן, בעל השמחה לבוש איצטלת הצבעונים כְּאָשָף ובידו מטה־הניצוח! – אין כל ספק, אמן גדול היה פליאן.
עורף פנה עזריאל המפל לכל הרוקדים ונכנס למשכית המַרבַדים לפוּש קצת. ולבו בקִרבּוֹ שמח באמת. כה טוב, כי ורדיה רוקדת ופניה קורנים מזיו פנימי. ואולי – התנחם עזריאל המפל בהתפרקדו על המַרבַד – אולי יוטב לה באמת ותשוב לאיתנה. רק השיעול הטורדני הזה – פילחה מחשבה ארסית את מוחו והוא נזדעזע. ותוך כדי זעזועו ראה והנה ארנק מונח על ידו. בידיים רועדות אחז בו עזריאל המפל וכנראה: כסף מצוי בו, שטרות כסף… גם וַרדיָה ופליאן נכנסו למשכית המרבדים לפוש קצת ועיני פליאן מופנות אל מול האיש הרועד.
החוצה יצא עזריאל המפל. את הארנק הוא פותח לאור הסהר והנה לא שָׁגָה באמת שטרות הרבה נמצאים בתוכו. אין זאת כי אם אחד משוֹמרֵי הכרס השיכורים עזבוֹ כאן. אין דבר: לא ירגיש שיכור באבידתו. ומה בצע להשיב לרבֵּי כּרס את הארנק בשעה שרָעב בעיר וחוסר כל. מה הרעש: עוד בקבוק. למראה עיניו לא יאמין עזריאל המפל. אולי הַתֵל יְהַתְלוּ בו חושיו ואת השטרות הוא מוציא וממשמשם אחד־אחד. את כל החובות ישלם מכסף המציאה ולא ירעבו עוד ללחם. נכדֵי בעלת האיטליז העלובה. הוקל לו בהרבה בהרהרו בילדים הרעבים האלה, כן. גם את כסף הסיוע ישיב, למען יחלקוהוּ לאחרים. וּלְוַרְדִיָה יקנה בגד חם ואוּלי גם שמיכה חמה, וישקנה חלב. החלבן יוסיף להביאוֹ, כי את חובו יפרע לו. ואז, אז יעבור גם חיש־חיש שיעוּלָה. הכל, הכל, עד הפרוטה האחרונה יוציא ואת חברתו יציל מרע. מבלי משים נזכר עזריאל המפל במעשה ההוא במושבה בוותרוֹ אפילו על מִיכסת הכסף ההגונה, המופרשת לטובת המוצא הישר… והיום… היום לא הוא הנצרך… רבים הם הנצרכים ובעיקר וַרדיָה… ואולי גם ירפא לידיים האמוּלוֹת בכסיות המשי…
ולא הרגיש עזריאל המפל, כי מאחורי גבו עמד פליאן בחברת שוטר והראה לבן־לוויתו, כי הנה לפניו האיש אשר שלח ידו בכסף לא־לו. אף לא הרגיש כשטפח על שכמו השוטר ואת כיסיו הפך למצוא את הגניבה. ולא מצא בהם דבר, כי הארנק היה בידי עזריאל המפל, אשר תקע עיניו בסהר ועשה חשבונות מה עוד יהיה לאל ידו לקנות לְוַרְדִיָה המשתעלת…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.