בן י"ח ברחתי מִבית אבא. ועתה הנני בן כ"ב. מתגורר אני בעליה במחוז הפועלים ועוסק אני… נא, נניח לעת עתה את השאלה האינטימית הזאת. הלא רציתי לספר כאן רק על דבר בריחתי.

המעשה היה כך: אין הבנה בין הדור הזקן והצעיר. עובדה ידועה ומעציבה. אין בידי אבא להבין לנפש בנו ולהיות לו ידיד נאמן בכל צרה. וגם אבא שלי היה זר לי, שוֹנאִי ממש. הנה, בביתנו לא היתה כל חתולה. לכל חברַי, החל מבני י"ב ומעלה, נקנו חתולות, ורק לי, רק לי – לא. אכן באתי עם אבא במשא ומתן רציני מאוד.

“הנה” – אמרתי – “נכנסתי כבר לפרדס החיים ומבין אני כבן־אדם בוגר את העולם והליכותיו; עתה דורש אני ממך, כי תואיל לבוא אתי בדברים. כגבר אל גבר נדבר. הנה אשאלך אבא: האם אפשר לחיות בלי מאכל כלשהו?”

“לא” – ענה אבא.

הקדמתי מצאה חן בעיניו: נוכח לדעת, כי חנני אלוקים בפה – לא לאכילה בלבד. ואני המשכתי.

“האפשר להתקיים בלי שתיה?”

“לא” – היתה תשובתו.

“האם אפשר להתקיים בלי מיטה ומחראה?”

“מה!” – צרח אבא מתכרכם.

“מה סבור אתה” – עניתי במתינות, אם כי חוֹטֵם קצת – “כי תמול נולדתי? הן כבן ח' ידעתי כבר את כל אלה, ועוד דברים רבים, אשר בשומעך תתכרכם עוד יותר. ובעניין החתולה – הנה דע, כי בלי חתולה, איני יכול להתקיים. חתולה אני דורש, ודווקא חתולה לבנה בלי תערובת צבע. אתה אינך מתקיים בלי מאכל ומשתה, מיטה ומחראה וכדומה ואני – זקוק לחתולה, ובה כרוכים חיי. ואם עד מחר לא תקנה – מובטח אתה, כי רגלי לא תדרוך על סף ביתך. דע! חתולה לבנה ובלי תערובת צבע אחר”.

וצחוק אבי מרעיש חדרֵי מוחי ענני, פושט בכל חלל נשמתי התוססת־הצעירה, צחוק מעליב־מעָרה; את הצחוק הזה לא אשכח עד יום מותי…

חתולה לא קנו, ואני יצאתי את הבית. חשָׁבוּני אמנם למת. את גוויתי מצאו על שפת הנהר וקברוה. בכֹה בכו עלי – גם אבא – וספוד ספדו. ואלה דברי המספידים:

“משוש לבו ומחמד נפשו, מיהר מלאך־המוות לתופשו, נשמה יקרה, אמיצה וברה, צופה מעמקים, חוקר אלוקים, לא מצא סיפוקים בכל תורות ולימודים, וַיֵלך עם הנעים והנדים וכו' וכו'”.

ואבא עמד מנענע בעוד עיניו זולגות דמעות. זכוֹר זכר וודאי את שיחתנו האחרונה על דבר החתולה הלבנה בלי תערובת צבע אחר…

עתה מתגורר אני במחוז הפועלים.

פעם קרני מקרה ועשיתי חשבון־נפש את נפשי החיוורת. התחלתי משוחח אִתה על דבר מהותי ועתידי הקרוב: “הנה אהיה מוֹחֵץ־זבובים” – הדגשתי אני – “מי שחרז הראשון” “לב – כאב” הרי גאון היה לדעת הסופר הגרמני הידוע, וגם מוחץ־הזבובים הראשון, גם הוא גאון יהיה, למעלה מכל ספק. “דעי” – ביארתי לנפשי החיוורת – “לא היה לפני מוחץ־זבובים, לא במזרח הנרדם ולא במערב העֵר…” – והחתולה הלבנה אשר בגללה יצאתי מבית אבא, החתולה הזאת התחילה רודפת אחרי, מדריכתני מנוחה, נראית בכל כנף־מחשבה מנצנצת. תמיד ראיתי לפנַי חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר…

אני גְאוֹן מוֹחצי־הזבובים, אשר כל ימי חיי נשאתי נפשי לחתולה לבנה, ואשר אהבתיה בכל להבת נפשי התוססת – טיילתי ברחובות. עד היום ההוא לא טעמתי טעם אהבת נשים, כי עזה בקִרבי האהבה לחתולה הלבנה שמעודי לא ראיתיה. ובאותו היום הציק לי רעבוני, כי אזלו פרוטותי האחרונות, וגם תומך נדיב לא מצאתי. “הנה” – ביארתי לנפשי החיוורת – “אם אין בני אדם רוצים לפרנס את גאוניהם, מוטב שיגנזו אוֹרם בְּקִרבם ולא יורוּ דרך בעמק הבכא הזה”. “עמק עכור” – חזר אחרי קול משונה. (כנראה, היה זה קולי שלי החוזר.)

ברחובות אפורים, בסימטות צרות תעיתי ולא מיהרתי הביתה, כי בעלת ביתי נשׁלתני מדירתי מחמת היותי במצב בלתי־פּוֹרֵעַ. אולם השוערת הרחמניה הכניסתני לעליה והציעה לי מִזרן, כי נכמרו רחמיה עלי, על עלוב שכמותי, “ממזר בלי אב, בלי אֵם” ובלי שֵם, בקיצור – מחוסר־כל. הלילה עמוק היה ואני כּוֹננתי פְּעמַי לרחוב שלי – והנה נשמע יְלל מתחנן. פניתי אחורנית: הַיְלֵל נִשְׁנָה. הסתכלתי מסביבי: עֵינִי הבחינה גוש לבנוּנִי מתנועע. הגוש התקרב. שתי נקודות יקדו מלפניו. הגוש המתנועע לא הבהילני: הרי אין זה יוצא מגדר המציאות. אולם הנקודות הלוהטות… לא! לא אשכחן עד עולם. כמוהן לא היו ולא תהיינה עוד! הגוש התקרב: חתולה עמדה לפני.

כשׁבן־אדם נושא את נפשו לדבר רחוֹק המציאות וכשפתאום נמצא הנשוא לפניו – אין, כנראה, אסון גדול מזה. וגם אני לא קרני אסון גדול כאסוני. הנה עמדה חתולה לבנה, מבלי תערובת צבע אחר, לפנַי. אילו קניתיה, למִצער. אילו השגתיה באיזו דרך שהיא. אילו… לא הייתי נדהם כלל. אילו שחורה היתה, או מנומרת, או… אבל דווקא לבנה, בלי תערובת צבע אחר… כבד מנשוא היה האסון! כי מה לי עוד תחת השמש? למה אשא את נפשי ולמי תסיסתה אקדיש?

אחזתי בחתולה. תחת בית שחיי תפסתיה. לדירתי!

בּלאט־בלאט עברתי על כל המעלות המובילות לעליָתי (לבל תשמע השוערת הרחמניה) ואת דלת הברזל נעלתי אחרי. את החתולה הרבצתי על המזרן – מה נוצצו עיניה! עוֹלם לַהַב יוקד! להב כזה לא ראיתי ולא אראה עוד בחיי. כי נוצצות עיני חתולות – יודע אנוכי וידוֹע ידעתי גם אז, אבל עיניים כאלה לא היו אף לאחת מהן. והנה התחילה מחשבה טוֹרדת מנסרת גלגלי מוחי: שמא לא מאהבה תלהטנה העיניים? שמא מרעבון?… ואני לתומי חשבתי, כי מרוב אהבה, רק מרוב אהבתה אותי, להטו עיניה. אל הכוננית ניגשתי, שם התגנדרה “קובּעת וֶנֶציה”, מתנת השוערת הרחמניה שלא שיערה את ערכּה. את אולרי פתחתי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, את עוֹרקַי ביתקתי ואמלא את הקובעת מדמי האדום. את דמי הגשתי לחתולה, והיא היטתה את ראשה ולאיטה ליקקה את הדם, דמי האדוֹם. אז הבינוֹתי: לא מרעבון להטו עיניה, רק מרוב אהבתה אותי. קורבן־דמים הקרבתי לחתולתי, ועתה ניגשתי לגבות את חובי, כי אין מקריבים חינם! את להב אולרי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, קֵרבתי לראשה, והיא (הבינה לרֵעי!) הרכינתוֹ אל ברכַּי. את עינה ניקרתי תחילה, את עינה האחת. ואחר – את השנייה. מנקר במתינות, בכובד־ראש. את עיניה הלוהבות. והיא לא השמיעה קול. חתולה כזאת לא תהיה עוד בעמק העכור הזה. ומי יוכיח עתה, כי לא מאהבה ללא גבול להטו עיניה? ומי יבין לעמקי נפשי ולמסתוריה? מי יחקור את כל אלה? ואני את גולגוֹלתה התחלתי מנסר. במתינות. בכובד־ראש. והיא לא הוציאה קול. ועל פני הרגשתי את להט עיניה המנוקרות. בנפשי פשט נוגה מזהיר מחליק במסילות אין הסוף.

עתה אתהלך ברחובות הקריָה ואצחק לבני־אדם ולהֶמְיָתָם. חיי שקט ואושר היו צונחים עלינו: “יושבים ישישים לנוח, עלים קוטפים מן ה’לוח” – כדברי הפייטן. אולם אני, שחטתיָה. מרוב אהבה את חייה קיפחתי.

הה, האוהב! הנה אשר אהבת – קום הרוג! טבח! נסר! השמד! כי הנה אני תועה ברחובות מאפירים וּבְקִרבִי יזהיב כל, ורסיסי אוֹרִי ניתכים, ניתכים על גדותי לבלי הרף: כה עצום טמיוני אשר רכשתיו.

אכן! אהוֹב אהבתי את חתולתי הלבנה בכל להב נפשי הצעירה. ולא אחדל מאהבה עד יומי האחרון.

והנשים – נשים אינני סובל כל עיקר.

– – –

במעבדה כימית עובד איציק. חומצה באה על מלח והמלח מתחיל מבעבּעַ. חומצה באה אל פנים הנפש והנפש מתחילה מבעבּעת. ככה מהרהר איציק במעבדה כימית. שני חודשים עובד הוא כאן, שני חודשים, ולא עשה כלום, כל ה"שומעים" גמרו כבר את חוק לימודיהם בסֶמֶסְטֶר זה, אבל הוא, איציק, לא הגיע אף למחצית עבודתו. חומצת־מלח הנהו יוצק על ידו – דַיִי! ויוצא.

איציק מטייל. לילה. חושך. עד לשפת הנהר יורד הוא. מבוֹא רואה איציק לפניו. במחשבותיו צולל הוא. שני בני־אדם מתקרבים. מתקרבים ונכנסים לניקרת התעלה. איציק אחריהם. את חומצת־הכּחֵלת לקח אתו בצאתו מן המעבדה. בצלחתו טמן. הם נכנסו לתוך תעלת העיר ואיציק אחריהם. שעה קלה הלכו. הוא אחריהם. את הצלוחית הוא, איציק, אוחז בידו, מחזיק בידו, לוחץ בידו. השניים הרגישו בו; עמדוּ. וגם איציק עמד. התחילו מתלחשים. איציק הבין.

“בולשת, בולשת!” – קראו.

“לא, אינני כלב המשטרה!” – השיב איציק – “אני אדם כמותכם מבקר בתי־אוכל וקלוֹן כמותכם. בקשה אחת לי אליכם, שִמעוּ לקוֹלי. שמעו לי, בני־אדם, הקשיבו! כאן יש לי בידי צלוחית קטנטנה ובה חומצת־הכּחֵלת. קורטוב מזה יעביר לעבר השני. הנהוּ. טלו הֵימֶנִי, טלו. למה לכם חיים? למה תוסיפו בקר בתי אוכל וקלון? שׁוּרוּ! הנה הצלוחית. כאן!” – כרע איציק לפניהם – “קחו” – גמגם – "קחו מידי את הצלוחית. שתו את המזיגה. זו תעבירכם לעבר השני, לפרדס השלדים המלבינים לאור “שמש”.

על ברכיו זחל לפניהם איציק, ביקש רחמים, אבל הם ברחו מפניו. ועוד זמן רב זחל על ברכיו בתעלת העיר, מבקש רחמים; מבקש, כי צלוחית חומצת־הכחֵלת, הרוֹש המסוכן, תנטל מידו; ביקש, כי יעברו את הגשר הצר המוביל אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש.

זמן רב שהה איציק במצבו זה, כורע על ברכיו, בעיניים מתחננות, מבקשות רחמים. אחרי כן קם, ניגש אל הפנס הקרוב, ועוד הפעם קרא את האיגרת אשר הביא לו בבוקר הדואר. “מרדכי מת” – כתב לו מישהו ממכריו – “אין איש יודע את סיבת מותו וגם מחלתו נסתרת מדעת הרופאים, לא ידעו”. – כזאת כתב לו מישהו ממכריו. אני יודע את סיבת מותך, לוחש איציק, אני יודע, אני מסרתי לך את כוס התרעלה. ואתה נטלת. לא ברחת מפני כשני אלה! – כאן רמז באצבע על ניקרת התעלה. אני הגשתי לך את הכוס. את נפשי רציתי להציל, ואותך העברתי אל העבר השני, אל גיא הרוח המלטף.

סע לשלום, חבר, סע לשלום!

אני מסרתי לך את כוס התרעלה…

*

ביפו הכיר איציק את מרדכי. שניהם ישנו לילה אחד באוהל, על יד בית הלינה לפועלים. באוהל הזה לנו כל לֵאֵי העבודה, כל המתעצלים, כל אשר רצו לשוב, לשוב לגולה, אשר לעגו לארץ־ישראל, ל"פלשתין". “פלשתין” – אמרו – “א פַיֶיר זוּכט דִיךְ, אש בעצמותיך!” – באוהל הזה הכיר איציק את מרדכי.

בלילה שב איציק מיפו אל האוהל. ובאוהל לא היה איש. רק בפינה ראה איזה גוש מתנועע. ניגש, והנה בן־אדם לפניו. עיניו עמוק בחוֹריהן, פיו שרוף ומבטו תועה בשדות לשונות אש. והאיש שכב, לעס, ומזמן לזמן גניחה משונה התמלטה מבינות לשפתיו הדקות.

“מה אתה לועס?” – שאל אותו איציק.

“את המכאוב אני לועס, את מכאובי שלי”.

ומאותו הרגע הרגיש איציק סימפטיה עצומה אליו. ולא יסף עוד לשאול למעשיו, רק לשמו שאל.

“מה שמך?”

“מרדכי”. (הוא בטא: מוֹרֵד – חַי).

ועיני מרדכי התועות לא בּיעתוּ את איציק. הוא רק ישב, הסתכל בלוֹעֵס. בלילה העמוק שכבו שניהם לישון. איציק שוכב על יד מרדכי ומרדכי על יד איציק. איציק מרגיש בגוויית רמש. היא רומשת עליו, גווייה קרה, לחה, פיגול!… הוא מתעורר, מתבונן, רואה כי יד מרדכי מגפפת את גופו. רק יד מרדכי – ותו לא.

בלילה הזה נדדה שנת איציק. פעם כפעם קם משנתו. הנה עתה התנמנם. את עיניו הוא פוקח והנה אור באוהל. מה קרה? גנבים? ערביאים?! לא. שם בפינה יושב מרדכי על גיבוב סמרטוטים ותופר, תופר סמרטוט ומנתק את התפור.

“מה אתה עושה?” – שאל אותו איציק.

“את נשמתי הקרועה אני מטליא” – ענה לו מרדכי.

ואיציק ישב אצלו בלילה, הסתכל במעשהו, את נשמתו הקרועה עזר לו להטליא. בלילה הזה לא ישן איציק. מן הנמנע היה לישון.

למחרת סיפר מרדכי את קורות חייו. יהודי היה, ולא רצה להיות יהודי.

“היהודי, הבהמה הטמאה הזאת!” – קרא מרדכי – יהודי הנמבזה! וכאן בארץ־ישראל יש בה אך ורק מרי־נפש".

ומרדכי מתחיל מטיף על ארץ־ישראל ועל היהודים מרי הנפש אשר באו הנה כדי לקנות מרגוע לנפשם הדואבת.

כזאת ההטפה.

אבל איציק לא שמע. הוא ידע כי כל הדברים האלה נאמרו כבר הרבה הרבה פעמים. הוא ידע כי כל האמור מן ההכרח טיפשי הוא. פשוט – חשב – מן הנמנע לגלות חוכמות, הכל טיפשי. הכל טיפשי. ולוֹ – ממשיך מרדכי – היתה אשה. עכשיו אין לו עוד. היה לו ממון. ואין לו עוד. היו לו רֵעִים, ואין לו עוד. אך היא, סוליקה, היא היחידה נשארה לו, היא סוליקה. והוא מזמר את המילה הזאת במין חיבה יתרה, עד שאיציק לא העיז לשאול, מי היא סוליקה זאת, יצור בשר או יצור הזיָה.

כל היום הזה טייל איציק ברחובות תל־אביב. נכנס לספריה ויצא. לא יכול לשבת במקומו. השם סוליקה רדף אחריו.

כן. איציק אהב את מרדכי. את היהודי הזה, בעל העיניים התועות, אשר הרפתקאות רבות עָדוּ עליו בחיים, ואשר חזר עליו הגלגל ועמודֵי מצבו התרופפוּ. הוא אהב אותו. ואת סוליקה לא ראה עדיין.

ברחוב הרצל טיילה סוליקה לפנות ערב. ברחוב הרצל, הרחוב למטיילים בתל־אביב. לפנות ערב טיילה סוליקה ברחוב הרצל ואיציק אחריה. היא טיילה וכל עובר־ושב עמד להביט ולהסתכל בה, כה יפה היתה סוליקה. החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות. סוליקה – לחש איציק – סוליקה. בעקבות סוליקה נגרר איציק.

“איזה טיפש הוא מרדכי זה” – מספר איציק לסוליקה – “ועיניו תועות, עיני מרדכי תועות, כעיני שוטה, כעיני משוגע, כעיני איש שיצא מדעתו.”

וסוליקה שומעת.

“אין זאת כי טיפש הוא מרדכי” – אומר לה איציק לסוליקה.

אבל סוליקה לא האמינה לאיציק. אללי! סוליקה, החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות, הבינה את מזימותיו. כן, כן. סוליקה הבינה הרבה, הרבה דברים, ואת מזימות איציק גם כן הבינה. “אשה היתה למרדכי” – מספר איציק – “אשה ובנים, והוא עזב אותם, שבק, ברח. לארץ המקלט ברח, לארץ־ישראל, לארץ החלכאים, העלובים, הבטלנים, הרצוצים, השסועים על ידי הגלגל הגדול. והוא מרדכי, היתה לו אשה, והלה שבק אותה, ברח. ממון לא נתן, לא השאיר לה. איש שכמותו. בריה מדולדלת שכמותו!”

אבל סוליקה שותקת. היא, סוליקה, חכמה היתה. אללי!

לא עלה לאיציק להשפיל את מרדכי בעיני סוליקה. להפך, סוליקה עזבה אותו. נפרדה ממנו, הלכה לה. והוא נשאר לבדו ברחוב הרצל. הוא מטייל שם לבדו, בלי סוליקה, כי הלכה ממנו סוליקה.

ואני צוחק ולועג לאיציק. לוחש אני לו: “איציק, כּריתָ בּוֹר ותיפוֹל בו” – אני מלגלג וצוחק בקול. נוח לי בצר לו, לאיציק, צר עד כדי חניקה. באותו רגע צוחק אני, לועג אני, ולבי סחרחר כלב שיכור. – “איציק” – לוחש אני לו – “איציק, רע לך, איציק, אבל לי טוב” – צוהל אני. ומי אני? אני – איציק.

אל מרדכי הלך בלילה ההוא האוהלה. שם ישב מרדכי. תפר. את טלאי נשמתו הקרועה הטליא. אל מרדכי ניגש בלילה, כרע לפניו, כרע, התוודה:

“סלח לי, מרדכי, סלח לי! אני, איציק, לי לשון מלעיזה עליך, סלח לי! אנוכי, לי גוף בריא, ואתה, לך גוף חלש, סלח לי! אנוכי, לי מוח מיושב, ואתה, מוחך יִדאֶה בינוֹת ללשונות אש לוהטות, סלח לי! לי עיניים רגילות, ועיניך תועות, סלח לי! אני תפוס ביצרי, ואתה מטליא את קרעי נשמתך, סלח לי!”

וזמן רב כרע לפניו, לפני מרדכי, ביקש את סליחתו, על אשר הוא, איציק, בריא, וכל החוֹלי וכל הצרה והיגון נפלו בחלקו של מרדכי, וכל הלילה ישבו שני הגברים על ערמת סחבות. האחד תפר והטליא, והשני ישב, הסתכל במעשהו, עזר לו בעבודתו, ומעיניו נשרו דמעות.

איציק עקר את דירתו. האדוקים העניקו לו מקום במלון “ממזרח אור”. על שפת הים היה מלון זה. זוהמה היתה בחוץ ובפנים. בחדר אחד ישנו כל האורחים, חלוצים, אשר באו ארצה־ישראל ולא מצאו עבודה. כל החלוצים מצאו, אבל אלה לא מצאו. על חשבון הכלל חיו באכסניה “ממזרח אור”. ערב היה משנכנס לשם איציק, כל האורחים שכבו אפרקדן על מיטותיהם שקועֵי שיחה. איציק נכנס, חיכה, לאוכל חיכה. חודש ימים כבר לא טעם חמין. פרוסת לחם ביום הספיקה לו, אבל עתה בא לכאן, רצה לאכול פעם כדבּעִי. המשׂיחים לא הפסיקו את שיחתם. מיהו איציק כי ידריכם מנוחה. הם – עִם ראש וועד־הצירים עצמו דיברו, פנים אל פנים.

“דיברתי אתו” – מספר האחד – "אתו, עם יושב הראש. נכנסתי וטענתי: מי הובילנו לכאן? אתם. ואתם אחראים לעבודתי. עבודה אין לי עתה ועל כן עליכם לפרנסני. כזאת השמעתי. ואם לא אקבל כסף די מחיתי, את כל החדר אהפוך, את הזגוגיות אשבֵּר. בשרפרף אשר עמד לרגלו אחזתי, למען יראה בעליל, כי לא לארבע הרוחות כוונתי. והוא, הוא נבהל ותיכף ציווה לתת לי שלוש לירות.

בפינה יושב לו זקן, מספר, והצעירים מקשיבים.

“פורט־סעיד!” – הוא מתלהב – “שם אתה חי. חיי מלך אתה חי. מה פה בפלשתין, מה כאן? שם, בפורט־סעיד, שם, נכנס אתה לבית־קהווה ובעד מחצית הגרוש לוגם אתה קהווה ערבית ותזמורת ערבית אתה שומע וערביות שׁרות אתה סופג… שם בפורט־סעיד!”

מהם שכבו על מיטותיהם. על פולין סחו ועל כלות עשירות. לזאת מאה אלפים נדוניה, לזאת כפליים. והוא, הוא, המספר, לא היה צריך אלא להושיט את ידו והיה נכנס אתה בברית־נשואין וקונה אותה ואת כספה. אבל הוא, הטיפש, נסע ארצה־ישראל. טיפש היה. מה לו ומי לו ב"פלשתין", אַ פַיֶיר זוכט דִיךּ, אש בעצמותיך!"

עד חצות שכבו, חלמו חלומות כיצד אפשר להשיג ביקור בבתי־אוכל וקלון. על ממון סחו. “ממון זהו דבר יקר” – אמרו. ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך אתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן, ובים התחילו מתרחצים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההוֹמֶה וסוליקה שרה שיר אבדון: “את עיניך אנקר” – שרה סוליקה – “ולא יהיו לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוֹץ, ולא יהיה לך עוד דם!” – כזאת שרה סוליקה, ורקוֹד רקדה, ריקוד מפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא.

ואורחי “ממזרח אור” יצאו להביט במחזה הנפלא הזה איך רוקדים לאור הירח בחצות הלילה. הציצו בעד סדקי הקרשים. “אין זאת כי ריקודי נימפות היא רוקדת” – אמרו – ראינו כבר דברים כאלה בראינוע".

*

את מרדכי אהב איציק. היה אצלו לפני זמן מה. ויחדיו ישבו בלילה, שתקו ולא דיברו דבר. רק הוא, איציק ידע כי הוא אוהב את מרדכי. ככה מהרהר הוא בלילה ואינו יכול לישון.

החוצה יצא. הלך בלילה עמוק מיפו לתל־אביב. שחור היה הלילה באין סהר, ושוּלֵי כתפיָתו ריחפו בנשוב הרוח. ואני פתחתי:

“איציק” – לחשתי – “איציק… סוליקה מתאכסנת במלון הידוע ברחוב יהודה הלוי וחלונה פתוח” – בלילה לחשתי אני באוזניו, והכתפיָה ריחפה באוויר ולב איציק היסס. – “איציק” – חוזר אני – “שם בחדרה, אולי עוד מי זולתה, זולת סוליקה. שם, בחדרה, אולי גם מרדכי. במיטה שוכבת סוליקה, ועל ידה מרדכי” – לוחש אני – “על יד סוליקה שוכב מרדכי, איציק” – חוזר אני – “ומרדכי אינו מלובש, מרדכי שוכב עירום, והיא, סוליקה, היא עירומה. שוכבים… אינם שוכבים בלי נוע. לא! הם חובקים איש את אחותו. הם נושקים איש לאחותו. איציק” – הטלתי בו את ארסי – “והם אוהבים איש את אחותו. והיא, סוליקה, נושקת לו למרדכי”. – ושולֵי הכתפיָה ריחפו באוויר, והלילה היה שחור. – “עוד מעט, ימים מעטים יעברו, וסוליקה תתעבר, בטנה תצבֶה. עוד מעט ומרדכי קטן יתרוצץ בבטנה, בבטן סוליקה.”

ואיציק אָץ־טס מיפו לתל־אביב. שערותיו סמרו וזיעה קרה זלפה מעל מצחו בלילה העמוק. והכתפיה ריחפה באוויר בנשוב הרוח.

דרך החלון נכנס לחדר סוליקה. בלאט, בלאט, התגנב. ראשו הכניס תחילה ואחר כך את גופו. ישב על אדן החלון, חיכה. אין קול. רק נשימת ישנים נשמעה. על בהונות רגליו ניגש איציק אל מיטת סוליקה ולבו מהסס.

על מיטה לבנה ישנה סוליקה. ישֵׁנה ולרגליה ישן מרדכי. מלובש ישן מרדכי לרגלי סוליקה. וחבצלות לבנות כיסו את מיטת סוליקה.

“סוליקה” – לחש איציק. כרע על ברכיו. – “סוליקה ומרדכי” – לחש – “כן, ומרדכי”. – והוא נשק את העפר בו דרכו כפות רגליהם.

בלאט יצא איציק דרך החלון בלילה.

בלילה ההוא טייל ברחובות תל־אביב, עד עלות השחר טייל, ולא פגש בו איש, והוא לא פגש באיש, זולתי בי, רק בי, באיציק, פגש איציק באותו לילה. ועלי הניף את אגרופו בלילה ההוא ברחובות תל־אביב.

*

בירושלים מתהלכים איציק ומרדכי.

“סוליקה תבוא למערת איברהים” – מודיע מרדכי לאיציק ושניהם חותרים אל מערת איברהים – “סוליקה” – לחש מרדכי, וקולו סלד ושיניו קססו את שפתיו.

איציק ומרדכי עברו את הסימטות הצרות במאה שערים, יצאו אל מחוץ לעיר ובקִרבת שער דמשק הגיעו למערה. דפקו בדלת ברזל, פתח להם ערבי, נכנסו. גדולה היתה המערה, כאן חנו שודדים ובראש גדודם מרדכי – הירהר איציק בצחוק. מבלי משים צחק. ואיציק יצא מבלי הגיד מילה למרדכי, ואת דלת הברזל הגיף אחריו. נעל אותה.

והנה סוליקה באה.

“מרדכי עלה על ההר” – הודיע איציק.

אבל מרדכי לא עלה על ההר, כי אם במערה היה, מרדכי אסור ישב במערה, ואיציק וסוליקה עלו על ההר.

“זהו ההר” – ביאר איציק לסוליקה – " ומכאן השליכו אולי את השעיר לעזאזל, באמת כאן השליכוהו, ושם נופצה גולגולתו".

וסוליקה מביטה עליו בעיניה הגדולות, והוא חובק את סוליקה ונושק לה על פיה, והיא אינה מתנגדת. כן, סוליקה גם היא נשקה לו, לאיציק, והוא מרים אותה, מניפה תנופה קלה ומשליכה במדרון. וסוליקה נפלה. ובשמלתה הלבנה שכבה כחבצלת גדולה בתחתית המדרון. ואיציק ישב על ראש ההר, שמח, צוחק.

“אבד לי כל זרעי אחרַי” – הירהר – “זרעִי שלי יוצא רחם סוליקה” – הירהר איציק בצחוק – “סוליקה” לחש, וכל גופו סלד בצחוק.

כעבור שעות הרבה קם איציק ממקומו, אל המערב הלך, פתח למרדכי. קרא לו:

“בוא!”

אבל מרדכי לא זז. מרדכי ישב ולעס, את המכאוב, מכאובו, לעס מרדכי. ואיציק רמז לו באצבע, לחש:

“בוא, בוא!”

ומרדכי קם, בעקבותיו הלך. ודומם עלו על ההר. על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי. ולא דיברו דבר. רק בראשם נענעו פעם בפעם. ומרדכי ישב, חדל ללעוס, ישב, שתק.

על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי מחרישים. לפנות ערב ירדו לתחתית המדרון לראות את סוליקה. והיא – דעתה צלולה ועיניה חיות. כן, היא חיתה, ואיציק לא ידע. והנה הרימה את ראשה, נשקה לאיציק בידו, לחשה לו:

“תודה”.

לחשה ואת נשמתה נפחה.

שעות רבות ישבו איציק ומרדכי על יד גוויית סוליקה. ואחרי כן נטלו שניהם את הגווייה הלבנה, טענוהָ על שכם שניהם, ואל בית־הקברות הלכו לקבור את סוליקה.

איציק ומרדכי יחדיו נשאו את גוויית סוליקה.

*

“אני הגשתי לך את כוס התרעלה” – לוחש איציק ורגליו פַּקוֹת בעומדו על יד תעלת העיר. ואור היום לא הפיץ את החשכה אשר היתה לפניו. כן, לפני איציק רבצה חשכה איומה.

“סע לשלום, אחא” – לחש – “סע לשלום, אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש”.

– – –

על מִכסה ספינה מטייל איציק. ספינה שנטרפה בים – מטרידתו מחשבה עקשנית – ספינתי זאת. בים סוער נטרפו כבר הרבה ספינות. למה לא תיטרף גם שלו? מקורפו לאלכסנדריה מהלך שלושה ימים והדרך מסוכנת. נחשול בא – צוֹרֵח מלח – נחשול בא, השגח! הספינה עולה, הספינה יורדת, תהום פערה לועה לבלעה. והספינה יוצאת במחול פרא, קודחת, רוטטת, נשים מתעלפות, ילדים בוכים, ילדים פעוטים. (עוד מעט ושבקו חייהם לכל חי!…) והזיות משתרבבות במוחו. עוד מעט וינוּח על מיטת מלכת הים. באותו רגע הוא מרגיש בשקיעה פתאומית, חושיו הלוּמים ודעתו נוחה עליו. הוא יורד. מלכת הים מחכה לו. “בארמון אלמוגים שוהה מלכת הים”. בהיכלה יתגורר והיא תבוא לשרתו. הכל יתרחש כדברי הפייטן, כדברי מַכָּרוֹ זיגפריד. מלכת הים תשרתוֹ ובגדיה בגדי מלכות. יבליחוּ סנפירים, תקשקשנה קשקשות. הוא יורד, צועה בנוגה פארה ולבו מתרחב ועיניו אורות ובלב ים־בדולח הוא טובל כאוות נפשו. אולם זיגפריד מכרו – מטרידתו מחשבה ומטילה ארסה – כבר יהיה שם, הפייטן, בעל השם. ואיככה יֵרד להדריכו מנוחה? היתכן? ומה לו ולמלכת הים ברום כבוד מעלתה?

הוא ניעור מתרדמה קשה אשר נפלה עליו מבלי משים ונאווה, זאת הנערה הטובה, אשר רחמיה נכמרו עליו, יושבת על ידו. האחות הרחמניה, אשר לא הרגיש, בראותו אותה, אלא מין גרוי בגרונו המדגדג את אוצר הדמעות שבלב פנימה. ורגש מַשְׁלֶה, החובש את מִכווֹת הפצעים וכאילו מסיר את הכאב המגרה, פשט בּקִרבוֹ. והימים הנוראים עברו, כל אלה הימים אשר הכריעו את החיים כמו־שהם לכף חובה, אשר לא דלו מנבכיהם אץ ניצוץ אחד, אף ניצוץ זעיר של אורה. צללה במימי השכחה גם היא… אשר קשה לפלוט את שמה לבלתי נְגוֹעַ בתחבושת הפצעים שותתי דם אדום־רותח. וגם הוא בעל האזרוע, איש “מלחמה וזדון”, הפייטן זיגפריד… בל נגלה את שמו, בל נפתח פה לשטן. דוממת יושבת נאווה השחומה, שעיניה הגדולות שחורות מִנִי שחור, ששערותיה משי יורדות גלים על רקותיה, בעוד שצחוק קל מרחף על זוויות שפתיה הדקות. אחות רחמניה טובה ומרחמת, אמא טובה המחליקה בידה על פני ילדה החולה, הקודח, אשר חלומות זדון ביעתוּהוּ. ומבלי משים נתגלגלה השיחה על אלה הימים הרחוקים ימי גרוי והמיָה אשר הלב לא היה בהם פנוי אף לרגע קטן אחד ואשר מהלומותיו היו הולכות ונוקפות והדם היה רותח… ופרפוּריָה מעיקה היתה צונחת עליו מַלִיטָתוֹ בשוּלֵי חוצנה. וזיגפריד… הנה – מספרת נאווה – מסר לי את חלומו. בין חולות יפו התהלכתם, אתה וזיגפריד, ואתה מחפש דבר מה. ראשך מורכן ועיניך נעוצות בחולות, אלה הפירוּרים המתפוררים בנגיעה קלה, כל רוח קל יִזְרֵם לעברים. מה אבד לך איציק? – שואל זיגפריד. היגון אבד לי – עונה אתה – היֹה היה לי יגון, יגון מעיק, מדכא, והנה – אבד. והוא כרע השתטח כולו, מחפש יחד אתך את יגונך בחולות יפו, על שפת הים ממש, אלא שלא עלה בידו למצוא כלום. אולי סחבוהו הגלים – חיווית דעתך. אין זאת, כי הגלים סחבוהו – הסכים. כזה החלום. ועוד – מספרת נאווה – נראה, כי גם הוא מתגעגע על אותם הימים, סוף כל סוף ידידך היה, וגם הביא אותך אל בית המרפא, אשר זה עתה יצאת מחצרותיו, בית המרפא בקצה העיר – מסננת נאווה – לחולים ממין ידוע. וגם היא – רחש לבב איציק – האחות הרחמניה, האמא הטובה, יש והופכת לִילִית עוקצת. ואצר הדמעות שבגרונו כאילו הדָקוֹ מישהו והלב התחיל פועה, כְּלֶב תינוק, תינוֹקנוֹק.

בריאותו הלכה וטובה, אם כי לפעמים נפלה עליו תרדמה קשה אשר הפילתוֹ אל מיטתו. אולם בדרך כלל היה מרגיש את עצמו לאו דווקא בחינת שכיב מרע. סוף כל סוף צריך לחיות. וגם זכר מאורעות העבר התחיל מהבהב, מיתמר מערפילי העלטה, כשהכל צלול ומובן גם השם… השם לולינה, לא היה עוד שורט עד כדי טירוף, ואת זיגפריד, זה החסון, היה פוגש אגב אורחא ברחוב – קידה עמוקה ותו לא מידי. בכלל, הכל שב לאיטו לאֵיתנוֹ. והוא משנן לו את השם לולינה… לולינה… לולינה… להתרגל אליו, לבטאו בלי פיק ברכיים, פשוט ככה, סתם. היֹה היתה נערה ושמה לולינה. חברתה של נאווה – וחסל. אלא שהוא הכיר אותה וגם זיגפריד… (אֶח לא חשוב!) העיקר, היֹה היתה ואיננה עוד. העיקר שיתרגל לאט, לבטאו כך פשוט, שם לולינה, לו־לי־נה. הרי נאווה היא כשלעצמה, הריהי אהבה את לולינה. ומפני מה אין היא נתקלת ב…? ומפני מה… והוא אהב… ואני אהבתי, והיא אהבה, והם אהבו… אהבו… אהבו… – ובחילה הגיחה מסתר מוֹשבָה והתחילה זוחלת בריבוא גששותיה הלחות בגרונו, פושטת בוושטוֹ. “אהבו, אהבו” – טופפו לטַקְטְ אלפי גששות – “אהבו, אהבו” – זימזמו באוזניו ריבוא כנפיים… ותרדמה קשה נפלה עליו והפילתו אל מיטתו כדרכו תמיד בעונת חייו אלה. ושוב ניעור. ושוב התמהון המופלא: איככה? היתכן? וההרגל המכריח לתפוס את החיים באורחותיהם כשהם לעצמם, ההרגל לתפוס ולתפוס מעיק כרגיל. והוא שוב סופג את חומה של נאווה המלבב. אח, מה טוב להתהלך אתה! וגם הזכרון שב לקַו שירותו המדוייק, ואינו כוחש ואינו מזייף כמנהגו עד עכשיו. השם לולינה, שם הוא כשאר השמות, וזיגפריד מכר פשוט, כשאר מכריו – קידה עמוקה ותו לא מידי. ואין בלבו איבה כלשהי, בעוד שזוכר הוא לפני זמן, באותם הימים הרחוקים כתב לו כגון דא: היזהר, מתנקש אני בחייך לרעה! שלוֹחַ לא שלח לו את האזהרה, רק לנאווה הראה ועל פניה הצחוק התמים, הטוב, המחליק את קִמטֵי הלב ביד משי מלטפת ועכשיו… הריהו מכר כשאר מכריו. לפני כן, היו חָיוּ כְּרֵעִים. זיגפריד היה החסון, הגיבור המובהק, פייטן, בריָה מכובדת, והוא אדם סתם, חלש, אין אונים ונשוֹא נשא את נפשו לאותם הגופים האמיצים, לאותם השרירים המתוחים, לארץ הענקים המגושמים, הגסים, בעוד הוא חלש ופעוט, מתרומם על כנפי הזיָתו בלבד וחושש תמיד שמא יפול ויִכָּשׁל. ולולינה גם היא חסונה. מה לה ולחלשים? תמוֹה תמה תמיד על רצונה לבוא אתו בדברים. היא הרי מעולם אחר לגמרי, הריהי בִּירָנִית רמת־יחש והוא, הוא אינו אלא תולעת מחילות. ונאווה, גם היא התפלאה כי חברתה בוחרת בו לרֵע כביכול, כי פונָה אליו בשאלותיה העומדות ברומו של עולם, אם כי זיגפריד המומחה לכל דברי־רוח יושב על ידה. הוא, אשר בפיו תמיד תשובה ברורה ומוחלטת, שאינה סובלת סתירה כלשהי… וגם אז – זוכר הוא – בדירת נאווה… חיכה לה ומבלי משים נכנס לחדר־משכבה לנוח על הספה והתנמנם. ופתאום לפתע עוררוהו קולות מתלוצצים, קולה של נאווה ושלו, של זיגפריד. הם משוחחים והוא הוא רוצה לצאת ממחבואו, אלא שהתייחדוּתם היתירה היתה בעוכריו, לא הֵהִין לצאת, כי איככה יהיה להם לשטן, הא כיצד? ולבו היסס בקִרבו, פן תפתח נאווה את הדלת ותמצאהו, פן תפתח והרי כגונב־לבבות יעמוד לפניה, כגונב לבה שלה. אבל, הא כיצד? איך זה יצא עכשיו? – והתחיל מתחמק־מתחמק, בקצה החדר ישב בפינה רחוקה נלחץ לַכּוֹתל לבל תשמע אוזנו מילה כלשהי, לבלתי גנוב, ולבו מהסס, לב תינוק, תינוֹקנוק. ואוזנו קלטה את דבריהם, אם כי מבלי משים, וגנוֹב גנב את ליבותיהם, ועליו היו הדברים מוּסבים. איככה בוחרת בו לולינה לחבר – התפלא זיגפריד – הריהו עוֹלָל, הרי אין הוא מבין דבר, והגיון הוא חסר לגמרי ויש שחושש אני לפעמים, כי אינו אלא אידיוט למחצה. ונאווה, נראה שגם היא התפלאה על טעמה המוזר של לולינה. ברי היה לו, כי חשבוּהוּ כולם – ואולי גם לולינה – לאידיוט למחצה ולבו מהסס, והוא כולו נלחץ לכותל. הן על אף חפצו גונב הוא את לבות בני האדם, של הפייטן, בעל השם, ושל האֵם הטובה, המרחמת. אסון לא קרה אז, כי לא גילוהו במחבואו ולא הצליפו עליו מבטיהם הלועגים, המבזים, הַמְחַשְׂפים. כמה פחד מפני אותן ההצלפוֹת! וכל אותו היום וכל אותו הלילה התהלך ברחובות הכרך ההומה, בעוד שהֶמְיָתוֹ הולכת ונחלשת מדי שעה בשעה ומשתתקת לגמרי כשעתיים אחר חצות. והוא עודנו מתהלך ולבו פועה בתוכו, לבו לב תינוק, אשר הבעיתוּהוּ, אשר קרה אותו מקרה בלתי נעים, שלא לרצונו. והוא משְׂרֵךְ, משְׂרֵךְ ותועה. תחת פנס גַז עמד נשען אל עמוד העֶשֶׁת בעוד שכובעו שמוט על פדחתו וצווארון אדרתו זקוף והוא כולו נתון לעשתונותיו. “אִם נַמֶן דֶס גֶזֶצֶס” (בשם החוק) – נהם פרא קול חוֹרק לפניו וכף מוקשה צנחה על כתפיו: מה מעשיך כאן בשעה מאוחרת בלילה? אחרַי למפקד המשטרה! – והוא לא הספיק עדיין להשתחרר מתמהונו וכבר מובילו שוטר, ידו תחת בית שחיוֹ, דרך מבואות, מבואות ומבואות אין מספר. בבית המפקד העמידוהו ושם גערו בו גערות אין קץ. כיצד מֵהִין אדם שכמותו לשרךְ בלילה ללא מטרה, הרי בחורה לא היתה אתו, הרי כל מגמה לא היתה בלבו, הרי כל בני־האדם המנומסים ישנים בלילות והוא – למה הוא משרך? – ואחר פטרוּהוּ. ושוב עלוב וגלמוד, תינוק פעוט, תינוקנוק, תעה לבדו ברחובות אפלים, הוא הקטן, באין סוף המבואות, אשר עיניים לוהטות להם ואשר בכל פינתם אורבת חיה רעה, זוממת, משחרת לטֶרף, טרף… והדוּמִיָה מסביב שואגת: טרף, טרף, והפנסים־העיניים רומזים: טרף, טרף, וכולם כולם נכונים לתפסו. על חומה משחירה מתנופפת יד עקומה מעוותת אצבעות משתרבבות ואומרות לחנק. רק לצווארו היא משתוקקת, רק לו, תמיד רק לו… וזאת הפעם הראשוֹנה אשר הרגיש בנוגה מזהיר המתחיל פושט בראשוֹ, בנוגה שכוחו גדֵל מרגע לרגע, אשר רשפיו הניתכים־ניתכים האירו לו את החיים שבעבר, שבעתיד… והכל טובע בים להבה קורנת והוא מבין את הכל, כה פשוט וצלול הכל… וזאת גם הפעם הראשונה, אשר הביאה אותו החברה־להצלה בקרוֹנָה הביתה, כי מצאוהו שכוב עוּלפֶה על מִפתן בית תפילה בירכתי הכרך.

ועוד – זוכר הוא – הם יושבים בצוותא חדא, בחדרה של לולינה, לוגמים תה מעלה אֵד, זיגפריד על יד לולינה שראשה בחיקה של נאווה, בעוד שהוא, איציק בפינה רחוקה, כאילו מתחמק, כאילו מתנצל על עזותו, שהֵהִין לבוא גם הוא הנה לישב אִתם ולנשום אויר החדר, אווירה של לולינה. וזיגפריד מגיש את אהבתו לפניה, בעוד שלו, לאיציק, קשה עליו נשימתו והגירוי המוזר מדגדג… וזיגפריד מסביר: הריהו אוהב, הריהו פייטן, הרי יצא לו שֵׁם, והוא את אהבתו הכבודה מוסר, משטיחה לרגליה… והיא, הריהי לא תסרב, הרי מן הנמנע להשיבו ריקם. הן הוא הוא זיגפריד הפייטן.

עיני נאווה מבריקות. מחשבותיה מנחשות תשובת רעוּתה וגם הן כאילו מודות, כי באמת, הרי שניהם, לולינה וזיגפריד, זוג שיעלה יפה. ועיניה מופנות כלפי השכוּבה בחיקה בשאלה אילמת מהולה סקרנות פשוטה. ואיציק – הן ברי לו, כי הולמים זה את זה שני בני־אדם החסונים, המוצאים להם את מסלולם ומפנים דרכם מכל פגע, והרי מוזר, כי עליו היא מביטה… כי פונה היא אליו כלל… ועתה בשעת הדימדומים האלה, בשעה בה משוחחת לולינה על עתידה הקרוב, כה העיקו עליו החיים במריריהם בעוד ששמחה צוהלת מבעבעת בתוך לבו והאושר, אשר שני בני־אדם החסונים עתידים לזכות בו, התחיל מבצבץ בתוך סלילי מוחו, התחיל מפיג זוהר תכלת ומשכין רננת קסמים על שפתיו. והוא, הוא גופא? הוא יביט מרחוק ויהנה, ויותר מזה למה? – ברם, לולינה לא ענתה לזיגפריד. שעות שכבה ללא אומר בחיקה הרך והחמים של נאווה ואחר פתחה: אני אוהבת – אמרה – בן־אדם, שאין הוא מומחה לענייני רוח, אני אוהבת אדם שלבו לב תינוק, אשר דמעות נוצצות בעיניו אם תפגע בכבודו, כל הגה פי מפריח מחשבות בקִרבוֹ, כל תנופת ידי נחרתת עמוק במוחו. אותו אני אוהבת, את החלש והאיתן, את השפל והנשגב, את האוויל ואת הנבון כאחד. ועיניה ליטפו את איציק היושב צלוּל במחשבותיו בפינתו, בעוד עיניו תמהות לדברי לולינה, שלא ירד עדיין לעומקם. והנה, פתאום קפצה היא ממשכבה, ניגשה והצמידה את פיה אל פיו והוא נבוך נרתע לאחור, לאחור, חיוור, נלחץ לכותל בעוד שעיניו התוהות התרחבו ופלצות התחילה מבעבעת בהן… שעה קלה לא נרגע, כי אם עמד נבוך במקומו בפינה רחוקה, נדהם, לבלתי פלוֹט הגה. נאווה גם היא עיניה ביטאו: לא יאומן… ואחרי הֵרגעוֹ, כשמצא איציק את הקרקע מתחת לרגליו, ביקש רחמים מלולינה, כי תרפה ממנו, הריהו – גימגם – אינו אלא אידיוט־למחצה, אינו אלא בְּעִיר מנוול… והם – זיגפריד הנעלב, אשר הכזיבה תוחלתו, ונאווה – קפצו ממקומם, בעוד שזיגפריד צורח: הוא הקשיב, התגנב, שמע את שיחתנו אז מאחורי הפרגוד… הֵא לך אדם טהר־הלב שלך! הא לך בן בלי צביעות! בְּעִיר מטונף! אידיוט! – ברגליו רקע ופיו זלח קצף. ואיציק ביקש רחמיה. כי אין הוא, אין הוא באמת אלא נבל, הרי אז שמע מאחורי הדלת את אשר דיברו עליו ולא יצא, ולא אטם אוזניו, ושמע את הכל, גנב את לבות שניהם. אך מה שדיברו – גימגם – הרי אין זאת אלא אמת, אמת טהורה ומובנה לכל, אין הוא מתרעם כלל, ולא ישמור בלבו כל טינה… ולולינה כרעה לפניו והתחילה נושקת לכפות רגליו בעוד שדמעות נשרו אחת אחת מעיניה המוריקות־העמוקות והוא נבוך תקוע לבלי מוּשׁ כמאובן, פסל־תינוק לא יֵדע בוֹא וצאת… – וזיגפריד, ששערותיו הפרועות התנפנפו לכל רוח, הגיף אחריו את הדלת ועזב בחימה שפוכה את אדרתו, את כובעו, את הכל בחדר. ורק נאווה ישבה טובה ומבינה, מעריצה את לולינה, כולה מסורה לה ועלולה להקריב לה כל קורבן שהוא. איציק הרים את לולינה, השכיבה על הספה והתחיל מחוֵור לה כי אין כל תכלית, כל נימוק, כל מובן למעשיה. בעינַי הַביטָה – ענתה לו היא – הן בעיני את הכל תחזה, את התכלית, את הנימוק, את המובן. הכל, הכל שם בּבבואתךָ באישון עינַי. ואיציק הנבוך מגמגם, מחפש מילים, והנה זיגפריד שב, את אדרתו שכח והנה קר בחוץ והוא עוד יצטנן חס ושלום מסיבת הרומנטיקה הטפשית הזאת, מסיבת הנערה האֶכסלטית והאידיוט־למחצה הזה – בּוּזוֹ… ואיציק, בעיניו התחילו עתה נוצצים גלילים, גלילים, ואת ידיו שלח כלפי הדובר: אַל נא – גימגם – עוד הכל יוטב! – אולם זיגפריד אִיגרף לו, פנה לו עורף בירקוֹ למולו בשאט ויצא… ואיציק הרגיש באותו הנוגה הגדול, אשר התחיל מבליח בתוך מוחו, גדל מרגע לרגע, פוֹשט בכל חדרי המוח, אותו הזוהר המסמא ופוקח את העיניים כאחד ומעביר את העבר ואת העתיד לרשות נצח הנצחים… – זאת הפעם השנייה, אשר הביאוהוּ חולה הביתה, אולם הפעם לא בקרוֹן־החברה־להצלה, כי אם בזרועותיה של לולינה.

אל זיגפריד בא איציק עוד בלילה ההוא. ממשכבו קם וניגש אל חדרו. כאן התחנן לפניו, כאן חיוֵור לו, כי בו, באיציק, אין כל אשם, כי לא פילל כלל שלולינה תסבך את היחסים. כי הרי הוא בעצמו, אין הוא חושב אלא כחשוֹב זיגפריד. כי שניהם זוּוגו בעיניו זה כבר. ועוד התחנן לפניו, חוֵוה וחווֹר, בעוד שזיגפריד שכוב, אפרקדן על הדרגש, פפירוסה עשֵׁנַה בפיו ורגליו מקרטעות הנה ושוב, הנה ושוב. הרי – ממשיך איציק – אין לו, ולא היה לו כל עניין לחוטפה, הרי הספיקה לו שהִיָה קצרה בחדרה וסיפּוקו –מבט אגב־אורחא שמזדמן מבלי משים. ושוב לא ענהו זיגפריד דבר ושתיקה מכרסמת התפלשה בחדר המועם, אשר נר זעיר בלבד האירוֹ ורק מדי פעם בפעם ניסרו גימגומי איציק חזור ונסוֹר חזור ונסוֹר בפרך, בזיעת אפיים, את החלל הנבוב. וזיגפריד הנה קם, פצה פיו, מפהק ארוכות, פורש את כפיו ושוב מפהֵק ובעיניו התחילה מהבהבת אש זדון וניצוצי לעג השתרבבו והוריקו והוא פתח: נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה האשה… בוא ואלמדךָ. הנה – מפהק זיגפריד – האשה נוצרה ל… התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן בטנה רך, ושדיה נוצרו… לדגדוגי תאווה… “גן נעול אחותי כלה” – צרח קולו הצרוד של זיגפריד – “ומי יפתחנו?”

ואיציק עמד רוטט ופניו החיוורים, המתוחים התכווצו מִנִי צער. אל נא – בקש – אל נא. אולם זיגפריד לא הירפה, גם היא – הסביר – גם היא, לה רגליים, שוקיים, שדיים עגולים, חמודים, בכלל שיפוליה שָׁפרוּ מפניה – פרכס קולו וצחוק לעגוֹ המרוסק מילא את נשמתו של איציק ערמות סְחִי, בעוד שהוא עומד ועיניו עצומות וראשו סחרחר הולך וסובב ושפתיו הדקות, שאף טיפת דם אחת אין בהן, דובבות: סולח אני לך על כל אלה, סולח אני לך בשמי, כי מכּיר ומוקיר אני את פירפוריך. אולם, אם כי סלחתי אני, הרי היא לא סלחה עדיין. בוא אתי – רמז לו – יחדיו נלֵכה. וזיגפריד שכבר קללה נמרצת רבצה בזוויות שפתותיו נִמלךְ ויצא גם הוא בעודו זוֹעף ונרגש ומבֵּינוֹת לשיניו החורקות נתמלטה רק מילה אחת חרישית: אידיוט! אולם אוזנו של איציק קלטה אותה, הבינה את משמעה וצחוק טוב, בהיר ומבהיר הבליח בעיניו האפורות שהן תמיד מעורפלות כאילו אובדות במרחבי הבלימה.

ובלב השווקים, הרחובות, הסימטות, המבואות, הם חותרים, הם קולעים, שני בני־אדם זרים, שונים בתכלית שינוי, לבית פלוני, ברחוב אלמוני, לשער פלוני, לדלת אלמונית, שאין אלא זִיקה מוזרה מייחדתּם אליה. והדרך מתפתלת ורחוקה ושוב רחובות רבים וסימטות עקלקלות וקסרקטין לוטשים ריבוא עיניים חרדות, והלב מתכווץ, לבו של איציק. כי הרי אין הוא אלא בריָה עלובה, גלמודה בין משברים סואנים, תוך הר געש, שאִשֵׁי תועבות משתפכות בו הנָה ושוב, הנה ושוב. וצחוק הלעג על לסתותיו של זיגפריד אין הוא אלא מנבא בוז ובזיון… אֶה, נבזה הכל, הכל… והעיניים מתמלאות גלילי דמעות שאינם מהִינִים להגיח בפרהסיה ולנשור אחד אחד. והלב מהסס בלי הפוגות והברכיים מתחילות פקות והשיניים נוקשות ועוֹד מעט ועווית אשר תצנח עליו תגריסוֹ עד כלָה…

ובחדר, לולינה שכובה על השרפרף יונקת פפירוֹסה, שגלילי עשנָה מיתמרים, וזיגפריד יושב מחריש והעיניים המוריקות־העמוקות מקיפות אותו בשאלה אחת, אילמת: מה פשר?… וזיגפריד מתנקם בו, שוהה, מחריש וזומם… והעיניים הללו בינות למסבכי השערות הערמוניות מתחילות מביטות, מעריצות, אוהבות, דובבות: מה בצע… והוא, הוא מתחלחל ורצונו לדבר, לבאר ואינו יכול. כי איך יפתח ובגרונו מדגדג גירוי מוזר וליבו שוהק: אִי, אִי, אִי… והשתיקה מתלבטת, זוחלת על הכתלים, מגיעה עד לפינתו שהוא מתכווץ בה… והעתיד אפור כולו והעבר נשכח ורק ההווה מאמצו אל חזהו וסוחטו עד תומו… הוא נושם בכבדות ואינו מבין מה זה הכל? מה שומה עליו? שומה עליו משהו, אלא ששכח מה. והנה זיגפריד יושב שם במקומו שותק וצחוק לעגו הצורם התנדף, ועליו – הן שומה משהו ואינו זוכר. ומתהלכות שתיים חיפושיות בשבילי שִׁידרָתוֹ, מטפסות, מטופפות, ורגליהן מאוושות: חשש, חשש… והן עולות, עולות, בינות לסלילי מוחו משרכות: חשש, חשש… והעיניים המוריקות שהאפירו משום מה, דובבות: מה בצע, ומבהירות, אוהבות, מנשקות ומתנות… ועליו, האם לא שומה עליו משהו?

יחד עם זיגפריד עלה איציק ארצָהּ ישראל ואת לולינה עזב. פרש ממנה. הרי אינו יכול אחרת, הרי חטפן איננו. יראה זיגפריד וירגע. יבין את תום לבבו. ולולינה?… והוא הוא גופא אינו אלא זיגפריד. עתה הוא החסון, הוא וזיגפריד אינם אלא אדם אחד, בּשר אחד, נשמה אחת. ולולינה דחתה אותם. בעטיָה של בריָה חלשה, שלא כדאי להזכירה לשבח, דחתה! רק גנאי, גנאי, גנאי לאותה הבריָה המדולדלת, הנמבזה, שאיציק שמה, שאינה יכולה להעמיס נטל אישה על גבה, שאינה מוצאת דרכה, שהגזל ואוֹן החיים השוטפים, הגורפים לא יהלמוּהָ. בוז שבעתיים לה, חרפת עולם! רמש זוחל על גחונו, מעטהו יהרון ארגמן ותוך תוכו ירקוֹן נביבות. עינו עששה ולוח לבו אוד עשן. אוי ואבוי לה לאוֹתה הבריָה המדולדלת! אולם הוא הוא זיגפריד עתה, אינו אלא האביר זיגפריד. פנו דרך לַשׁוֹעַ, לרום מעלתו נאדרִי בכוח!

והלילות, בהם השתטח על דרגשו נים ולא נים אחרי ימי עבודת פרך בזיעת אפיו, עברו עליו ללא שינוי. הוא על דרגשו מימין וזיגפריד על שלו משמאל. שניהם שותקים, מכרסמים את שפתותיהם בעוד שבקִרבם צורחת יבבה, בעוד יללת־הלב מדריכה את השנת מעל עפעפיהם. איציק משנן לו לעצמו, כי אין הוא אלא זיגפריד, כי לא עזב את לולינה לנפשה, כי לא הוא המועל, כי אם איציק, זאת הבריָה הטפלָה, הנרגשת לכל ניד, המבוהלת תמיד, אשר חלחלה נסוכה תמיד על פניה המתוחים. לא הוא הבוגד, כי אם… והוא מגושם כולו, פועל פוֹלט זיעה מסריחה, עובד עבודת פרך בידיו הוא. עצביו עשת ומוחו קולט רק משמע אוזניו ואינו נגרר אחרי הזיוֹת שוא, ואינו מבחין אלא מה שעובדיו־חושיו מוסרים לו באמונת שירותם, פועל אני – מתגנדר איציק בפני עצמו – אני חי, אני עובד, אני כובש את עולמי באזרועי החשופה והדמיון המשטה התנדף, “כמוץ אשר תדפנו רוח” – וחסל. “כמוץ אשר תדפנו רוח” – חוזר איציק לעצמו ומגחך מבלי משים מתוך לאות, ופורש כפות ידיו השמיימה, בעוד זיגפריד תחוב בפינתו ללא נוע. וביום, לרגלי הרכסים של נצרת, תלישת החומצה הדוקרת עד זוב דם ומחמיצה את האצבעות מִנִי קור. ושם מלמעלה על מרום הפיסגה עומד הוא, הוא גופא, האברך הגלילי כחול העיניים, הזלדקן, בעוד גבותיו מנחמות, מבשרות, כי עוד ימים טובים מאלה יבואו: “הנה ממשמשים ובאים ימים שהם כולם חג, הנה זוהר עתיד לפשוט בנשמות נכאי הרוח”. ואיציק נושא את עיניו כלפי משא נפש טיפוחיו, מזדקף כולו ואומר לגשת אליו, לשאול עצה מפיו, לראותו למִצער פנים־אל־פנים, לנשק לכפות רגליו… מפני מה אינך תולש “מלמד?” – מעודדו קול ניחר ועיני שותפיו לעבודה נעוצות בו בעוד שצחוק מתלוצץ מרחף על שפתותיהם, ופניהם מְתַנִים בוּז לתולש הגרוע, שאין כָּסוס כוֹחוֹ, ששריריו אינם אלא מדולדלים. בראשו נד איציק לאותו האברך, העומד על ראש ההר, על מרומי הפיסגה. הוי, מכזיב תוחלות נדכאים – נַד לו – הוי, אברך יהודי, במה כוחך גדול? – וצחוק הפועלים צונח בנבכי נשמתו ומתחיל קוֹסֵס, לועג לו, למגמתו, לעתידו. ומה יהא הסוף? וגאולה אֵי מזה תבוא? ובכלל מה פשר “הגאולה?” – צחוק הלעג מפרפר באוויר, מקרטע בארבע כנפותיו ופניו מחווירים וגרונו מתכווץ וזיעה נוטפת רסיסים מעל למצחו, מעל ללחייו… מפני מה אינך תולש “מלמד”?! – מזרזוֹ הקול הניחר בעוד שהוא ניצב קפוא ומבטו אובד באפסֵי האופק.

בצהריים לא אכל איציק. לא ישב אל שולחן הקבוצה ולא צילצל במזלגות כדרכו תמיד. בפינה רחוקה נדחק מסתתר מעין שותפיו לעבודה. אין עבודה, אין אוכל – ביאר לעצמו. וכל החלום הנהדר על השרירים המוצקים, על הלב הקשה, על שיגרת המציאות, חמק לבלי שוב. בצהריים לא אכל, בערב לא אכל, בבוקר השכם לא מצא די כוח לקום. לקום! – צועק השומר – לעבודה! ואיציק עודנו שוכב בפינתו מזה וזיגפריד אף הוא בפינתו מזה. הנה גם זיגפריד אינו עובד, אני וזיגפריד, שנינו אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד. וּבַּבוֹת עיניו צונחות, עוטרוֹת על עיניו והוא מרגיש, כי שינה מלטפת את לחייו, חזהו, את כל גופו, ונוח לו… “אל תיגע בעקרב!” – מתפרצת צעקה מפיו. הנה ביד זיגפריד עקרב ועוקצו מופנה אל לב האוחז האומר לאמצו בחיבה אל חזהו. “הנח” – נואק איציק – “פן יעקצך ומתִּי אני… זיגפריד ואני, שנינו, אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד”.

איציק וזיגפריד עזבו את הקבוצה וביפו פגשו בלולינה, נשען אל כותל בית ערבי נמוך עמד איציק בפגשו בלולינה, בעוד שלבו נוקפו, בעוד שחלחלה ירוקה מציצה מעיניו, ברכיו פקות בריתמוס משונה ושיניו חוזרות אחרי מנגינתן. ויד תקיפה, יד פעוטה, קמוצה אורבת לו… האשה אינה אלא תהום, מרגיש הוא בדליחוּת דעתו ובאוזניו מזמזם פזמון ישן נושן: היֹה היתה אהבה.

עתה כבר למד איציק מִסֵפֶר החיים. עתה לא יַרפה ממנה. לילות שיהוק־לב עברוּ עליו וכימיה מוזרה שפשטה בכל חייו היתה בעוכריו. לעקבותיה נצמד עתה צל לא יזוז. “כלב נאמן אני לך” – התוודה בפניה – “שומר שַעַלַיִך”. עתה הבין את חקר העריגה, את אין־סוף הגעגועים. עתה ימשוך בעוֹל החיים, אורחותיהם הכיר לצמיתוּת. בחשרת המצולות יחתוֹר בַּטוּחוֹת באין מורא. עתה אינו אלא אחר. הריהו זיגפריד אוזר אוֹן ולבו רוחש עתידות גבורה. גם הוא יצלול במימי החיים, ראשו נתון לפניו ומצחו נחושה. המחשבות משרכות במוחו בעוד הוא מטייל ברחובות ומחכה ללולינה. והיא איננה. ובעקבותיו באה היא, התקיפה. אליו, ארצה־ישראל באה, לשמוע אהבה מפיו, להביט בעיניו המאפירות משום מה. לתַנות על הררי שחור, על עקת החיים ועל זרוּתָה שלה בעולם הגשמיות. והנה איננה. שמא סחבוה הערביים – מתחילה מחשבת ארס מתפתלת בתוך סלילי מוחו – הערביים ימכרוה לפֶחה והלה יסגרנה בהרמוֹנוֹ, אוּף! והיא איננה. ברחוב הוא משרך, מחכה, ומחשבות ארס הולכות וגוברות ובטחונו הולך ועוזבוֹ. וכל החלומות על הגַסוּת, הגשמיות, השרירים, הזיעה, פַּגִים ורק חרדה סולדת מגיחה כשהיא זוחלת בפינות נשמתו, עוטפתוֹ בתכריכיה, בעוד שהוא אינו אלא תינוק, תינוֹקנוֹק, שלבוֹ פּוֹעֶה תמיד, מייבב אחוז חבלי אֵימים. ומפני מה לא באה? ומה העיכובים? הרי הערביים בימים כתיקונם אינם מסוכנים עד כדי חשש? והוא שואל מהי השעה? – והנה שתיים עשרה בלילה. חצות. שלוש שעות חיכה לה והיא לא באה. היא, אשר רק למענו באה לפלשתינה, מרוב אהבה עד בלתי חקר. ולבו עודנו פּוֹעה ומנבא רעות וגרונו מתכווץ והנשימה מעיקה עליו, וקשה לו באמת לנשום, אם כי, אם כי… אין אולי המקרה אלא מצוי, וכל העיכוב, האיחור הזה, אינו יוצא מגדר הארעיוּת… אולם שלוש שעות חיכה והיא לא בּאה… ומה פשר הדבר? ואין מוצא! ואין תוחלת כי ימצא. ואין לְמַה לחכות. והעיניים מתערפלות משום מה ואין הן רואות כלום. ותוהו מחריד רוֹדֶה בנבכי עשתונותיו הדלוחים ורק שבר מחשבה עוטה אורים מוריקים, שהופכים סגוּלים ושוב מארגמנים… ואין הוא יודע אל אן לפנות, אל מי, אל מה? פניו מועדות למקום אחד, לדמות אחת, למטרה אחת. והיא היא הדמות, המטרה, איננה. הכל איננו. הכל נמוג, כעלה נידף פרח ואיננו. והעיקר: איננו, איננו, איננו… והרגליים המוֹעדות נושאות אותו, מושכות אותו, סוחבות בכוח והוא נגרר אחריהן. והוא נתקל. נופל ושוב מתרומם, נִכפה, ומי שיחוש לעזרתו – אין. הוא גלמוד – והשׁחַקים מלמעלה גבוהים ואב טוב ורחמן אין בהם כי יפנה אליו. יתושים עוקצים את פניו בעקשנות יתירה והוא כמעט שאינו מרגיש בהם. הם מזמזמים ושבים עוקצים. פניו צבים ולבו מתבקע והולך – עוד מעט והזניק זרם רותח… הרגליים סוחבות והוא ניגרר אחריהן בלי להרגיש בכך… הוא מגיע לבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה ואין הוא יודע לאן הובילוהו. הסהר מכסיף והאוֹר הקר, המחריד, מזהיר באפלולית דליחתו, עיניו מבחינות את הכל ואף על פי כן הוא נתקל בכל, ושוב צונח אין אונים על החול. שיחה ונשיקות חטופות נשמעות מבין לערמות אשר לידו, והוא אינו מבין. הוא קולט את הכל ואינו תופס… והבית, אשר לפניו, הרי מכיר הוא אותו, ואינו יודע אֵי מזה. אין הוא זוכר מה ומי. הוא שטוח על פני החול הפושט זרועותיו החובקות ומאמצו אל שדיו הצמוקים ותלאובה חררה בנפשו פנימה צורבת משום מה, ואין הוא מרגיש בה כמעט. לאיטו הוא מתרומם וניגש אל החלון… מי ומה? האם היה כבר פה? באֵי איזה עולם תעתועים קרה הדבר? אם בכלל קרה? הוא מציץ ורואה את החדר כשהוא כולו שטוף אור סהר… החדר הלא הוא ידוע לו! אימתי היה בו? את המיטה בפינה על יד החלון ממש… הן שוכבים בה כנראה? שתי גוויות מבחינה עינו והן ידועות לו מקדמת דנא, אלא שאינו מכירן. הוא נשען על החלון, לוטש עיניו והחדר שטוף לובן, הסדינים מלבינים, תכריכים תכריכים… איזה פנים מכוונים אליו, והוא אינו מבין, אינו תופס, אינו משתומם. סתם עומד לו בן־אדם מתבונן. יד קמוצה מתנופפת בחדר פנימה, מאגרפת לו והוא עודנו ניצב. זנבות פַּפּירוסוֹת צונחים עליו דרך האשנב הפתוח… והוא אינו זז. עומד, נועץ עיניו בלשון שהוארכה לו מתחת לשפתיים השמנות, שהן ידועות לו כמעט… עיניים וורודות מתנוצצות, מוריקות למולו, ואישֵי זדון משתפכות בהן שתי ועֵרב. ושם, בזווית, גם שתי עיניים סולדות משום מה כשהן מתרחבות, רועדות משום מה, ופחד אימים תוסס בהן. הן לטושות וחרדות, ועקת פלד מתפתלת בהן בינות לחוטים חכלילים משתזרים. העיניים האלה… אימתי היה כל זה? הוא עודנו ניצב ואיננו מבין דבר… גן עדן פותח לפניו את שעריו. והמקהלה: “זה השער לד', צדיקים יבואו בו”! והוא הלא גם הוא צדיק. הן בחייו לא זמם מזימות. גבול לא הסיג ויתומה פעוטה לא עשק… (להפך… אולי באמת להפך…) לפניו דור הזהב. ימוֹת בראשית, ימוֹת הרת עולם. אדם הראשון וחוה ניפתלים חבוּקים תחת תמר רענן ואישֵי התאוות־התועבות מתיזות רביבים והשחקים מזדעזעים בהתגבר עולמו על עולמה ו…חסל. אדם הראשון, בעל הבית נכנס לבית קהווה ללגום כוס מוֹקָה ולהעיף עין בעיתון של היום וחוה נשארה עזובה, כמעט עגונה בפרדס האושר הקדמוני. והנה גילתה, כי עוד מי זולתה בגן עדן, הרי הקוף הגדול גם הוא, באמת גם הוא חי. הריהו שַׂעִיר והבּעל, אדם הראשון, חלקלק. אין זאת, כי אף בשמץ גברוּת לא זכה הבעל החלקלק. וסוף כל סוף אף זאת: הקוף לא יעזבנה לנפשה. כך סתם לעזוב. לשם הנאה גסה, פשוטה, שאין בה כל רומנטיקה שהיא. קהווה ללגום נכנס ואותה עזב. והיא כה משתוקקת לגבר, לשיחה קצרה, לקטטה מבושמת, למבט אילם למצער. והוא איננו. אולם הקוף השעיר הריהו לא היה בוגד ועוזב. כי באמת בגד בה בחיר לבבה הפתי, שהלכה אחריו, אחרי הנבל, ויוליכנה שולל. ובאמת, לאהוב בכל שריריו המוצקים, בכל שערותיו הסומרות, ידע רק הקוף, הכוח האלמנטרי, הנפש הגסה, הגשמית. כי באדם בעלה אף שמץ גַברוּת אין. אין הוא זריז ואינו מטפס על מִנְלוֹת קורצי עבים ונושא עיניו השמיימה. הרי זאת היא רומנטיקה שובה לבבות, רק זאת. ובעלה – משקפיים על חטמו, בררר… ובכלל, בסך הכל, הן באמת עדיף הקוף מאדם… אוֹרַנְגוּטַנג – הומה איזה קול משונה – אוֹ – רַנְ…גוּ…טַנג…

והנה מתכנסים צללי ליל לחדר לבו ומליטים בשולי אפלוליתם את ירכתיו הבוֹעתות – מאיימים ודואים סביבו. ועֶכֶן מנומר מתפתל מתחת לרגליו: פְּסְסְ… פסס… אני… אני… הן אני באתי עדיך, אחרי ימי מרודים, אחרי נדודים אין קצה. רק אתה אוהל מועד של נשמתי, רק אתה היכל דביר, המשקיט את סערת הזוועות חוללת בי. פסס… פסס… ואט אט מגיחים מחוריהם עכברים משחירים מחטטים. ולעֶכֶן לא ישימו לבם. צרצרים מצרצרים, מחצצרים, כרוזי הבא. מחטטים העכברים, מצייצים, מגיחים נעלמים, בורחים, מבריחים משחירים, חיים חייהם הם. בַּטוּחוֹת רובץ במקומו העֶכֶן. אין מי כי ימלט שללוֹ. והם, הפזיזים מרצדים, נחפזים, צוהלים. לאיטו זוחל העכן המנומר על גחונו, בַּל תרגיש בו אוזן. רק נשיכה קלה ותו לא. והחלל הריק מתמלא נשיכות, וצללים מלחיתים דואים מסביב לקירות הלב הפועם, ההולם, ההומה, וכנפיהם מתנגחות בכנפי געגועיו עליה… גלי העכברים מצטברים, הלוך וגַבוֹר, והעכן המנומר רובץ בטוחות, וערימות הנבלות משחירות. לאיטו הוא זוחל על גחונו: אני, אני, אני, פסס… שַבתי עדָיִךְ, אני העכן. אלי נשאת נפשך מִנִי אז, עלי תתגעגע עד עולם, דימדומי נפשך וערב יומה – לי הֵמָה. ועיני, עיני אֵם הקדושה תרעפנה דמעות מרוב רחמים. רחמתיךָ. הנה אחוש לארוכתךָ. לחיקי הַרכֵּן ראשך ויוטב לך. שיר ערש אשמיע נוגה. סגור עפעפיך ונום. נומה בני יקירי. יֵרךְ לך חיקי וערבה שנתך. אמך אני, אם הקדושה, ועיני עוברות אושר מושיבי במרומי הפסגה. פְּסְס… פסס… ואם אין השינה תופסתך, אחרַי בוא, בהל, כי אחרי־החצות כבר עבר עלינו… ומסביב נבלות עכברים. פסיעה אחר פסיעה על גבי גוויות חמימות, רכות, מוּכָּשׁוֹת. והעכן המנומר מתפתל לפניו. והלב מתכווץ ונמשך אחר העיניים המוריקות־המנחשות וסולד… והאולם המפואר שאור אדמדם זוחל בו מבינות ליריעות־משי – משחיר… שישה מנגנים מושכי נימי לב שסוע התחילו את פזמונם: הָיה היה… והקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים יושבים על קטיפה מאפירה, על גבי עכברים מוּכָּשׁים שהצטברו ערימות, ערימות. המחוללת העירומה עומדת פסל ללא נוע… את אהובתי, את! באתי לקריאתך! בדומיית ליל קראת לי, כי חבלי חזונות עתיד בהיר עודדוני. אֵם הבטחת תהיי, רחמנית כעכן, המליט עכבריו באפלולית אין סופו…

המחוללת העירומה ניצבת פסל ללא נוע. אור מדמדם זוחל על עורה שהולך ומווריד ויריעות משי משבשבות נכונות לעוטפה. הן נכונות ללטף ולהבטיח כהעתיד בגלימת הֵבְהֵבָיו. מתוך הקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים, יצא אדמוני. בפניה ירק: על כי זַנִיתְ תחתי… וחיגר, חסר אף, נגוע, צולע אחריו: על כי התעוללת בי! ויַךְ באגרופו בשני שדיה. ואחריו השלישי שעיניו טרוטות, חכלילות מִני מִסבוא, ושתי ידיו היבשות העקומות, עצמות בלי בשר, מטפלות בשיפולי גווה: על כי התמסרת לי כולך לבלתי שאר ישוב… וששת מנגנים מנסרים פזמונם עד: היה היה… פסל ללא־נוֹעַ ניצבת המחוללת העירומה. והקרואים… כולם אינם אלא הוא, הקרואים והוא אינם אלא אדם אחד… אור אדמדם־כהה מרפרף בחשרת המשי המשחיר ועל ערימות אפורות יושבים האורחים הנכבדים בהדרת כבודם, יושב הוא… אני המחוללת העירומה, אני העכן המתפתל, אני היא… את כולם היכשתי. עַם עכברים! ערימות, ערימות מאפירות, קטיפה רכה וענוגה… ועתה קראתיך, כי תבוא, למשתה שכרון האחרון קראתיך, את דמך נסבא בגביע שקוף, כל טיפה בו תראה. במחט ממורט היא פותחת את סגור לבו וטיפות שָׁני שותתות, שותתות לבלתי תוֹם. את פיו מקריב לגדות הגביע המלא ומעלע את דמו קמעה קמעה… והמחוללת העירומה, שעורה הכהה הווריד, שעיניה אֵימים – אִתוֹ. ופזמון עַד מנצח: היֹה היה…

★

את איציק מצאו עוּלפֶה על יד בית בשכונת תימנים, כשהוא מדבר מתוך טירוף, כשעיניו יוצאות מחוריהן ובהעוויות אושר מוזר מכורבלות שפתותיו הדקות שהכחילו משום מה בעוד שקצף זוועה סייד את זוויותיהן. וּמִבֵּינוֹת לשיניו המכרסמות את לשונו בשגעון פרא נתמלטו מילים בודדות, שאין להן כל מובן ושהנקהלים סביבו לא קלטוּן כלל. לא היה בהן אף שמץ הגיון בריא. לבית החולים הביאוהו כָּפוּת, מקרטע ברגליו וידיו, ממש מטורף. יצא מדעתו מחוסר עבודה – יצא עליו הכרוז. אולם מי שהיה ידידו מכבר, זיגפריד, קיבל עליו להובילו לריפוי לאירופה ובאחד הכרכים הסגירוֹ לבית מרפא לחולים ממין ידוע בקצה העיר. שם שהה שנה תמימה עד אשר שלחוּהוּ לנפשו כי לא מצאו בו סימני משוגע ברורים. זאת היתה הפעם השלישית שבה הכיר את מהות ההוויה והתנשא על כנפי רוחו לעולם שאינו בן חלוף.

– – –

כזאת קרא בן־חיים איש־שדה בירחון ספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות:

ידידים! אל הסופרים ואל הקוראים הנכבדים, אל שניכם אנו פונים בתלונה מרה כלענה ולפני שניכם אנו מפילים את תחינתנו. זה שנים אחדות מְשַנסים אנו את מותנינו במאמצי־לא־אנוש מוציאים אנו לאור היום מביכורי ספרותנו, עלים פורחים, הזעומים אמנם בצורתם הזועמים בתוכנם. לא עזרה החישו לנו נודדי־הרוח הגדולים, כלומר, אחינו הסופרים הוותיקים, ולא זָרַם אל קופתנו זרם התמיכה מנדבנים, העושים להם נצח, או מקהל קוראים חותמים ומחתימים, אלה המושכים את רכב הספרות. ממגד רוחם ממעל ימטירו נא הסופרים עלינו ממשמני כיסים מתחת יעניקו נא הנדבנים והחותמים והמחתימים. הכל יהיה טוב. ככבוד לרוב. – המערכת.

ובן־חיים איש־שדה שוכב על דרגשו נים־ולא־נים. עוּף! בתלישת החומצה עבר היום. חריף הוא מיץ החומצה וחודר אפילו דרך הגרביים, אשר חִיתֵּל בהן את כּפוֹת־ידיו. נפוחות האצבעות וצורבות. שנים אחדות שוקד בן־חיים איש־שדה על עבודת־האדמה, את תורת־הפרך הוא מקנה לאיבריו המפונקים, את עורו הוא שוזף בשרב־השמש ולמיץ־החומצה לא התרגל כשרו עדיין. כמה צורבות האצבעות והגב, כאילו נזכר בימי טירונותו, מתחיל מתרסק. בשעת התלישה אתה מהלך על ארבע ואגב אתה תולש את הצמח הארור הזה. שורה אחר שורה תלש בן־חיים איש־שדה – ועיָף. אולי עבדתי היום למעלה מכוחותי – מנקרת מחשבה במוחו דרך נימנום. את הכוחות צריך לחסוך – כזאת היה אומר ידידו לשעבר, הסופר המובהק אלימלך גרויזה, ועתה הוא יודע: עוד מעט ותגמור קרינה את עבודת־החליבה, תכנס החדרה, כשסנדליה מסורבלים אבק, פניה נוטפים רסיסי־זיעה וידיה מבקשות מים לרחצה. כל גופה יאמר אז: רְחָץ. וכגמור קָרִינה את רחיצת בשרה במקלחת הנשים, תשכב על הדרגש השני ממולו לנוח מעמל־היום – ולא תדבר. הוא רואה גם את שתי עיניה המכחילות, אלה העיניים המבטיחות, אלה העיניים הבהירות, המזמינות כל איש מזיע לרחוץ במעין הטוהר. כך היו עיניה בשכבר הימים. ועתה, עתה תשכב על הדרגש, כששמורותיה אוטרות על אורותיהן הכחולים. אולי קשים הם בשבילה חיי חקלאות – נאנח בנמנמו איש סרוח ועייף מאוד. אפשר מאוד – התחילה המחשבה ההיא מפזזת בין סלילי מוחו שמתחת למצחו – אפשר, שגם תפתח פתע את פיה ותגיד: “גבר לא יצלח אתה”. ובשעת פלטה את המילים תעקם את שפתיה באותה העקימה הידועה וחריץ־הביטול מעל לפיה יהיה דוחה ומקפיא כל רחש חם, המתרוצץ עוד בלב לעיתים רחוקות מאוד. כוח איום טמון בחריץ הביטול אשר לאשה – מתפתלת המחשבה ההיא במוחו ומכה גלים סביבה – כי גבר ימוגר בו עדי ארץ ורוחו לא תקום עוד לתחיָה. אבוד אבד האיש, אשר יחזה במו עיניו את עקימת השפתיים ההיא… והוא, הוא עצמו, שיראה את החריץ מעל לפי קרינה, לא יאזור עוד אוֹן לקום לחבקה, לאמצה בזהירות, ובלב מלא על גדותיו, אל חזהו, לא יתן את עיניו בעיניה הרוחצות בכחלון, ולא ילחש בדחילו ורחימו מילה חמה, מאותן המילים הדלוּיוֹת מנבכי הנשמה האוהבת עד אפסיה, הנוסכות אור על חיי־אפר של שני אנשים, והמתעוֹת אותם לחשוב בתומם, כי אמנם יש אהבה בעולם הזה. את עיניה המבטיחות ישכח ברגע ההוא ורק את רגליה החשופות יראה, השעירות, המעוקמות עקמומית קלה בסרבליהן, המעוררות רגשות בלתי נעימים. לא רק שפתיה, אף רגליה מעוקמות – מנצחת מחשבה את עוֹיַנתָה הפזזנית.

ואולי – מדמדמת הכרה עמומה במוח היאוש המנמנם – אולי באמת אינו אלא “גבר לא יצלח”. מאז, מיום צאתו מרחם אמו היה כך. בהיותו עוד עולל בעריסה הפילתוֹ האוֹמנת הגוֹיָה, שהיתה בעלת פנים חיוורים ואצילים שלא כדרכי הגוֹיות ודווקא עצבנית כדרכי יושבי הערים. ריננו אחריה בעיר, כי אינה גוֹיָה כשרה בתכלית. ילד לא־יצלח – אמרה אז האומנת בהבטיחה כי חפות ידיה מפשע. הילד־לא יצלח נחרם אז, הותוה אות־נצח על פניו לבל תִּשָׁכח אומנתו מלבו, לבל ינסה הילד לחלום על הצלחה. “חרום־אף!” הקניטוהו חבריו בבית־הספר בלעג. לא שיתפוהו לא במשחקים, לא בהגרלת העֵטים המשומשים ולא בזריקת האוֹלרים. מנודה ועזוב, מטרה לחיצי לעג ומהלומות – בילה שם את ימיו עד אפס כוח להתאפק. והחברים בני החדרים ספגו את מיץ אפם בחרחוּר ואמרו: אַף חרוּם הוא עונש מן השמיים. אף הם פרשו ממנו, אם כי לא שלחו בו ידיהם מפחד אביו. ואביו הבין לצרת בנו והוציאו מבית־הספר העירוני, כי לא ראה לו מוצא, אף ב"חדר" לא ביקר מאימת בני גילו. בפינה אפלה באחד החדרים רבץ תחתיו ולא הרים את קולו, רק עיניים מבוהלות תעו מכותל אל כותל והלב הלם בחוזקה. סטודנט עני הדריכו בלימודי חוץ ומלמד ארך־ידיים וזלדקן היה מאחר תמיד לבוא, רוחש כבוד לבן־עשירים. לא הדריכוהוּ מנוחה שני המורים האלה עקב שכר הוראתם הנשקל לידיהם בכסף מלא. ידע זאת הילד־לא־יצלח ולא חדל ללטוש עיניים פחדניות, כחיה בפני ציידים אכזרים טרם תלכד. הנה, הנה הם באים ליטול את נשמתו. אל אלוהיו התפלל הילד, והאל לא ענה ולא שלח את מלאכו לתקון את המעוּות. ביש־גד נולדת לי – פלט פעם אבא תוך אכילה בצער ואמא הרוקמת על־יד החלון היתה בוֹכיָה. הוי, שבקה כבר חיים לכל חי אמו זו האוהבת והבוכיה. אף על קברה לא התפלש ולא עשה לה ציוּן לזכר הדורות. לא הספיק בהיותו עוד שם, מעבר לים. האֵם היא האהובה היחידה בחיים – היה אומר ידידו אלימלך גרויזה. ובכל זאת קנה לאוֹמנתו, כשזו באה לבקרו פעם, מחרוזת אלמוגים, ונקשר אליה ברגשי־חיבה לא־ינתקו, כאהוב איש מדוכא את גורלו האוֹכף והלא־נעתר. כן, ביש־גד היה בן־חיים איש־שדה בכל זאת…

והנה נכנסה קרינה. את עיניו פוקח השכוב לראות ולהיווכח פן טעה. לא טעה. זאת היא באמת אשתו המאורשה לו כדת, קרינה, ועל שפתיה – אין צחוק הביטול. היא גלשה כבר מן המקלחת ושמלתה הלבנה, שמלת אריג פשוט, מתמזגת עם חלון עיניה הרמוניה מרגיעה את מרד העצבים המתוחים. ואף את עיניה רואה עתה האיש השכוב, העיז להביט בהן רק עתה. מרפרפים האורות הכחלחלים כמו אז – באותם הימים הרחוקים והטובים. זה כבר לא שרתה עליה רוח טובה, רוח המרעננת אותה ואת כל המביט בה. וטרם הספיק בן־חיים איש־שדה לקום על רגליו לרגל השינוי הניכר בה ולתהות שעה קלה עליו ואולי גם להפליט שאלה בזהירות – הקדימתהוּ קרינה, זו אשתו, והודיעה לו את דבר נסיעתה. אמנם רק ליום או יומיים היא עוזבת אותו ואת הקבוצה ותיסע העירה. בלילה ירתום החבר לזר, המתגורר בחדר הסמוך לחדרם, את הפרדות בעגלה – אומרת בניגון קרינה – ועגלה זו תביא אותה יחד עם מטען החלב לתחנת הרכבת. כי כמה וכמה דברים חסרים במחסן וצריך להזמינם בעיר. חברי הקבוצה נתנו כבר את הסכמתם. רק יום יומיים – מנחמת קרינה את בעלה, ובעיניה מתלקחים זיקים כחולים, זיקים של חיים רוחשים ש ושל דם רותח בעורקים. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי המרננים אחרי אשתו, ולא עשה את אוזניו כאפרכסת כספּר חברים ביניהם על טיולי קרינה המוזרים עם החבר לזר בשעות דימדומים ובלילות אחרי גמר העבודה. הלא האנשים הטובים זהירים בנשימת חבריהם ודוחסים את האוויר. שיעור־קומתו של בן־חיים החבר הלא זעיר הוא ואיך יסבול את החיים מסביבו בכלל, אף פה במקום הטוב בכל המקומות. כל כך הרבה עיניים נתונות בו תמיד, בו ובאשתו בכל מעשיהם. וכמה הרגיש לפעמים את החיה הרעה,הנרדמת בכל אלה הבחורים והבחורות המוכנים בכל יום לשים נפשם בכפם, ויתר על כן. אם אפילו מטיילת קרינה עם לזר, הלא לטייל מותר אף לאשה נשואה סתם, אף באותן העיירות הנידחות צרות־האופקים השרויות ביון מחשכים, ולא־כל־שכן בחיי החופש, בחיי השאיפות, בחיי הזוהר, ההולכים לקראת שמש חדשה ושמיים חדשים ואהבה חדשה. ואם יקרה, חלילה, כי ימאס בעיני קרינה אשתו, הרי לא יעמוד לשטן בדרכה אל האושר. כעלה נידף יסתלק ואולי עוד יבקש ממנה סליחה, על אשר ריתקהּ אליו כל הימים הארוכים מימי חתונתה, אליו, אל “גבר לא־יִצלח”. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי החברים המרננים. הלא מישהו צריך לנסוע, ואם החליטו החברים כי על קרינה לנסוע, הוא וודאי שלא יתנגד לכך. הוא בכלל אינו מתנגד, כי איככה יהין… ואם עסקן הקבוצה, החבר לזר, יסע גם הוא העירה ודווקא יחד אתה, הלא אולי מקרה סתם הוא, רק מקרה זדון, וטוב כי תנוח האשה ספוגת־הפרך שעות אחדות בעיר. עוּף! קשה השנה העבודה, כי ידיים מעטות נשארו בקבוצה. אחדים נסעו לחו"ל לרגלי מחלתם, התקציב מצומצם ואין לקבל פועלים־אורחים. אין דבר אם יעבוד החבר בן־חיים בזיעת אפיו, הוא יעבוד ולא ינסה אפילו לרגוֹן: הלא לעבודה נוצר. מה קטנו עתה בעיניו הצריבות באצבעותיו מתלישת חומצה. שקר הוא: אין לחסוך את הכוחות. יזרמו להם לכל רוח עד אשר – עד אשר יריקם כהריק חבית יין משובח במסיבת מלאכים אל חיק האדמה הזאת. יזרמו להם כוחותיו ולא לשוא יהיה עמלו כנצח. אולם היא, היא…

לוּ רק כאחרים היית – מזמרת קרינה הנחה עתה על דרגשה – היית מגיש לי נעליים שי – אי־אפשר באלה בעיר. היא מרימה מעל הארץ את סנדליה, שהוטל בהם קרע, הקבוצה לא תיקנה עתה; שעת־מצוקה באה עלינו – נאנחת קרינה. שעת־מצוקה – חוזר אחריה בלאט בן־חיים הבעל. כמובן, היא זקוקה לנעליים, הלא אי־אפשר ככה, ואין לו מוצא. היֹֹה היה לו פעם שעון כסף וגם אותו מכר לפני הרבה הרבה ימים, כשרק באה אליו קרינה. ומכל בגדיו לא נשאר לו אף אחד הראוי לסמרטוטר. במוחו נדלקים אורות ודולקים: מאין, מאין… גבר לא־יצלח אתה – מעקמת קרינה את שפתיה. את עיניו מכסה השכוב, את ידיו שם עליהן, את הכר, את השמיכה, לבלתי ראות את צחוק הביטול, את גזר־דינו, את סופו השחור. הנה הם באים ליטול את נשמתו – חוזרת אליו המחשבה מימי ילדותו – וצללים אפפוהו. בברכיים כושלות קם בן־חיים איש־שדה על רגליו ופונה לדלת. ללא אומר עוקבות את הליכתו שתי עיניים שפג כַּחלוֹנן לפתע. בוכיות רגליו וידיו תומכות את מצחו, כי ראשו הולך סחור סחור והארץ מתחת – זעָה. ולא הספיק החבר בן־חיים להרחיק מחדרו, כי אזלה ממנו שארית כוחו היום. אולי שבה הקדחת? מי יתן ושבה! כי טוב לחלות ולשכב ולחשוב: אולי יהיה זה הפרוזדור לחיים אחרים, לחיים רוחצים בתכלת מזהירה, המובטחה מעולם לנכאי־הרוח. את ראשו רק הרטיב על יד הברז והנה הוא שב לשכב בחדרו. לא! לא ישוב עתה אליו. אי־אפשר לו להביט עוד באותו הצחוק… אַל בּטא את השם, אל הזכיר – ואולי ישכח, אולי יפוג כחלום מסייט, היונק את פליטת התקוה, המקננת בַּלב במחתרת. הנה פה חדר ריק מאדם. החבר לזר לא ישוב עוד לשכב על מיטתו הלילה. הלא הוא נוסע. על מיטתו הבלתי מוצעת של החבר לזר שוכב עתה בן־חיים איש־שדה. והנה עלה באפו ריח של אשה, הכר נודף ריח זה. את ראשו מפנה שכוב לבלתי הרגיש בו, לבלתי הריח. את אפו הוא אוטם ונושם בפה. ואולי שכבה כאן אחת החברות העייפות לפוש קצת בצהריים. כן, בוודאי שכבה כאן אחת החברות לפוש. אולם את הריח הוא מכיר כנראה, כי ריח מיוחד יש לכל אשה. רק על־פי ריחה בלבד אפשר להכיר אשה. חוש הריח מפותח אצלי – מצטחק פתע הבעל בן־חיים, בעוד עיניו עצומות והשמורות מהודקות הדק היטב לבל יראה. אסור להסתכל עד כדי ראווה בסרט ראינוע, המגלף את דמויותיו על בד מוחו פנימה. גם לשמוע אסור אל הזמר האחד ההולך ונישנה. רק להתקפל על מיטה אפלה ולא לראות ולא לשמוע ולא להריח. חַ חַ חַ ה! – צחק מישהו כצחוק נחש־בריח. נבהל מאוד החבר בן־חיים, כי לא ידע מי הוא הצוחק. הלא הוא לא יצחק, איככה יהין? הוא אינו צוחק מעולם בקול. אולי צחקה כך אחת הדמויות המתפלשות בקלחת ההזיות… גבר לא־יצלח אתה – היתה אומרת קרינה, לוּא שמעה את צחוקו ואת החריץ ההוא היתה מבליטה מעל לפיה. איננה, אין קרינה אתי בחדר – צועק בן־חיים, והוא שוקע תחתיו, כי נבהל. קרינה איננה, והצחוק איננו, הכל איננו – חוזר לו בלי הפוגה האיש השכוב, הלוך וחזור פעם אחר פעם. הכל איננו…

הדימדומים ירדו על החדר והתחילו מכרבלים את כל הבא לקראתם באדרת שחורה. זה אחר זה רודפים הצללים. אדם אחד שכוב על מיטה בלתי מוצעת וגלגלים מתגלגלים במוחו רצוא ושוב. האם באמת גבר לא־יצלח הנני? – האיש בן־חיים שומע במו אוזניו את חריקות חישוקי המחשבה המוחלדים במוחו פנימה. ועל בד הראינוע אשר במוחו פרושה מגילת חייו. את עצמו הוא רואה ומכיר: כן, זה הוא, בן־חיים איש־שדה, קרל פלדמן לפנים. גם את חברו ללימודים לשאיפות הוא רואה, אשר התחיל להתרועע בראשית עלומיו. מנוצץ שערו השחור, החצוי בדייקנות בשקידה לשנַיים ומבליט את החריץ המלבין. חריץ – נאנח איש אחד. בעל בלורית שחורה הוא הידיד, אליאש גרויזה, בעל עיניים אפורות־פיקחיות ורוחשות תמיד. זיקי מחשבות זינקו בהן והוריקו בתוך אפרוריתן. ורזה הוא החבר אליאש. מרזונו מקומטים פניו וכשני מקלות רגליו בשפופרות המכנסים. בנשוב הרוח התנופפה הבלורית השחורה והחבר אליאש גרויזה היה פותח בשיחה, היה מגולל לפני עיני ידידו את פרשת המהפכות שהתחוללו ברוח האנושיות מאז: ששתה סוקרטס היווני את כוס התרעלה בפעם האחרונה בחייו, ביקש מתלמידיו להקריב תרנגול לאֶסְקוּלַפִּיוֹס, הוא אלוהי הרפאות. ולא ידעו המפרשים שבכל הדורות לפרש את בקשת הרב הגדול, ואני הנה מצאתי – מתפאר החבר אליאש גרויזה. רופאות העניק האל לסוקרטס החולה מחלת־החיים. כי מעתה בעוברו את שער־ההתם לא יֵדע עוד מחלה ונגע ושדפון איברים. תוך כדי התלהבות נפל ספר דל־דפים ומכורך־הדר מחיק החבר אליאש, בחפזון כרע קרל פלדמן להרימו. ועל השער כתוב באותיות־זהב: מותו של סוקרטס מאת… ולא הספיק המרים לראות את שם המחבר. מה שם הספר – שאל הידיד את ידידו. לא קראת, לא ראית? קיצור תולדות הפילוסופיה – עונה החבר אליאש ומסמיק משום־מה, בעוד עיניו חודרות ומבקשות סימני חשד בעיני ידידו. ולא מצא בהן כל חשד. כה טוב לדעת, כי זה החבר מנופף הבלורית לא חשוד בלבו כי יגלה בעקלתנו, לא ישמור לו טינה, ובעיני עצמו ישאר האיש המקורי המגלה נסתרות ומבין את סוד החיים עד תומו. ואולי הוא באמת מחבר הספר – חשב הידיד קרל פלדמן.

זקוק אני לשיחתך – היה אומר תמיד החבר אליאש גרויזה. כל אדם זקוק לחבר למען השמיע באוזניו מהירהורי לבו, משאיפותיו, מאמונותיו, בלי השני, השומע, אין ההירהורים מתלכדים. רק למען השני־השומע חושב האדם ומגלה ומעמיק האדם. אתה הנך “השני” הזה ואין זולתך – היה מסיים את דבריו הידיד אליאש.

וידע קרל פלדמן כי סוד אחר כמוס באיש המשמיע את דבריו, ידע שהאיש המשמיע ריתק את צב ההצלחה אליו, אף אם יקח את דבריו ממקורות אחרים, אף אם אינו מגלה וגם אינו מכסה. בלבו שמר את הסוד הגדול הזה ולא ההין לספרו לחברו. כי איככה יעיז הוא… הוא נוצר להקשיב ולהקשיב עד בלי די. מחומר התלמידים הקדמונים קוֹרצתָ – היה מהללו החבר אליאש גרויזה. למה לא יצאת מרחם בימי המשיחים הגדולים, המביאים באמתחותיהם פדוּת לכל מתי־רזוֹן – היה מוסיף ברצינות מפולפלת לעג.

ואף־על־פי־כן, שעה קדושה באמת היתה השעה בה פתח החבר אליאש את פיו לשתפו במחשבות של הרת עולם ושל חורבנו. אם כי הרגיש תכופות את לעג חברו הנשפך עליו שלא בכוונת האחרון, בכל זאת האמין לו ורצה להאמין בכל נפשו ובכל מאודו, כי הלא הוא רק מקשיב ולו לא.

אולם, גם שעות אחרות היו עוֹדוֹת על קרל פלדמן. לעיתים רחוקות מאוד היתה באה עליו רוח של דיקלום וקרל ידע לדקלם בשעות כאלה. בהיותו פעם עם חברו מחוץ לתחום העיר, כשרק שדות ירק מימין ומשמאל וגבעות גבנוניות קורצות מרחוק, כשעבים קודרים־כבדים מזה ועבים פרחנים לבנבנים מזה דאו על־פני השמיים במסעם סביב כדור הארץ, נשא את קולו החבר קרל פלדמן. וככה דיקלם:

מוֹלֶדֶת, מוֹלַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְּוָי,

מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,

כִּי תֹאבֵדִי…

ומרחוק ענה ההד: אללי, אללי! הד הגבר־לא־יצלח היה בוודאי ההד, אשר נישא בין שדות הבר הירוקים, בין הגבעולים העומדים באִיבּם המחכים לשמש ולגשם…

מעולם לא שמעתיך מדקלם – הפסיק החבר אליאש את השתיקה ולא רצה לשבחו ולא יכול לגנותו. אך בזאת הרגיש קרל פלדמן ולא האמין למחשבתו, כי איככה זה יהין הוא לשפוט את השני, את איש הסגולות, את המעמיק החשוב? אין זאת, כי איש רע־לב אנוכי – ניקר מוסר־כליותיו בקרבוֹ. אין מולדת בעולם – פסק תאום החבר אליאש. אין הבדל בין ארץ לארץ, וגם השפה היא טפלה, וראויה כל ארץ וארץ ליושביה וכל לשון לשמש תריס לחוכמה. רק חוקי העשת המחשלים, הם… ולא שמע את סוף דבריו האיש שדיקלם את השיר. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שהסיח דעתו מדברי חברו המחונן, כי הנה רוח נשבה משפָיִם והיער רמז ממרחקים. והרוח היתה קרה ומבריאה, רוח של ניחומים למוכי־נסיון ושל תקווה חלשה, כי אולי, אולי יִרווח גם להם.

הנה זאת היא קָרינה – הציג לפניו פעם חברו אליאש גרויזה עלמה אחת. וזאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שראה את הזוהר הרוחץ בשתי עיניים כחולות, כחלחלות.

יום תמים התהלך איש מדקלם אחד ברחובות העיר, שהיו צרים ומסואבים כרגיל גדושי זכרונות ילדות בלתי־נעימים. והנה חלפו בהם פתאום ריחות־ניחוח ועל כל שלט ובכל פינה התנוססו לתמהונו שתי עיניים כחולות, כחלחלות.

– קרינה – לחש מישהו ברחוב.

היפנה המשָׂרֵך ראשו ולא ראה איש.

לאיטו מתנהל ברחובות הידיד קרל פלדמן. הוא התהלך סתם, מטייל בשעת פנאי. אינו רואה אפילו את שני האנשים ההולכים לפניו, את הבחור משולב הזרוע עם העלמה. באמת מה בצע אם שם מטייל חברו אליאש גרויזה ולוחץ בקיבָרתוֹ את קיבּוֹרת העלמה קרינה? הלא אשה זרה היא בשבילו, בשביל המשרך את דרכו לתומו, בשביל קרל פלדמן. וגם הם לא שמו לבם אליו, יתכן שלא הכירוהו. הלא אין להבדילו מכל העוברים והשבים, הנמצאים כרגיל ברחוב, הלא איש בלתי בולט הוא, איש נקלה, איש אין־ערך. בצדק אין לשים לב אליו. לשער אחד הבתים הישנים בעלי קומה אחת בפרבר נכנסים אליאש גרויזה עם מכרתוֹ. הנה פרבר העיר כאן ולא ידע אפילו המשרך אבוד־העשתונות, כי עד הפרבר הגיע. אכן, כאן מתגוררת העלמה קָרִינה. וכל הפרבר כאילו מדקלם שיר נוגה ומזיל דמעות. כי הנה דמעה נוצצה על פני איש אחד.

בלילה ההוא שירך איש מסכן את דרכו בפרבר ולא נכנס לשום שער להיסגר בחדר ולישון. כנראה, מחוּסַר דירה היה המשרךְ ההוא. לא. בוודאי שומר לילה היה, אולי שוטר־חרש המתחקה על עקבות גנב או אולי, היה זה נוטר, מיוחד, שהופקד לנטור אוצר אין־ערוך?

אולי?

עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחַ יָד,

נַחְשׁוֹל אשֶׁר עָלַי רַד…

הַס בַּלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי,

הַאֶפְשָׁר?

אוּלַי…

ככה התלכדו מילים באוזני האיש קרל פלדמן. לא יִרשׁמן שחור על גבי לבן, חלילה. הלא משורר איננו. אין לו כל נטיה לפוֹאסיָה. ככה אמר לו גם החבר אליאש גרויזה. הוא איש מאמין, איש מקשיב, איש מבין את השני, את צרת השני ואת חדוותו – ותו לא. ואת העלמה קרינה אינו מכיר אפילו, לא דיבּר אתה כמעט ואין לו כל עניין אליה בכלל, ואיך זה יקדיש לה שיר פתאום? הלא גם לא חיבּרוֹ בשבילה, רק ככה סתם התלכדו המילים במוחו. אליאש חברו מכיר אותה, הוא מלווה אותה בדרכיה, הוא מגלה לפניה את סודות לבבו, הוא פותח לפניה את שערי המחשבה המעמיקה לחדור – כי אך לו יאוֹת הדבר. לכן מובן לו, כי כבר מזמן לא ביקרו החבר אליאש. הוא עסוק בוודאי. הוא מצא לו אוזניים נעימות יותר. והוא החבר קרל פלדמן אינו מתרעם, אינו מקנא חלילה. הוא מבין, ולא יעמוד לו חס ושלום לשטן בדרכו. הוא שימש רק זוג אוזניים מקשיבות, היה ה־X המופשטת, האפרכסת בעלת־הרגליים – ועתה, מצא לו אליאש גרויזה את השומעה. יתר על כן…

קרינה – שומע עתה בבירור האיש קרל פלדמן.

באחד הימים קרה, כי זימר לפני ידידו אליאש גרויזה את הזמר הנפלא ההוא, החבוי בגלומי האוויר, הנסתר בקווי האור, המפוז בין רסיסי הטל. זהו באמת זמר מעניין – אמר הידיד התמה – באיזה ספר מצאת אותו? לא, הוא לא מצאוֹ בשום ספר – עונה קרל פלדמן המסמיק. אה – פולט בערמומיות בלתי מכוסה הידיד אליאש. אם האמת להגיד – ממשיך הוא – מצורפות המילים שלא בצירוף גרוע דווקא; אלא שבכלל, כל הזמר טעון תיקון. את מבין, למען הצורה, למען המשקל. אליאש גרויזה מוציא עפרון. וכך נגרוס למשל: “על שכמי תצניחי יד, נחשול בא, האושר רד” – הלא אי אפשר לצרף “נחשול אושר”. מה פירוש “נחשול אושר”? ובכן ככה: “הס הלב, הה, אל שדי!” זה דווקא מקום מצויין, אחד היחידים, “האפשר, אולי?” – זה אינו אומר כלום, להפך, רוח של רפיון מבטלת בשישים את אישיות הכותב והשומע גם יחד. זהו למטה מכבוד גבר, את אוזני צורמת השורה הזאת. נגיד, למשל, ככה: “בוא תבואי בוודאי”. המצאה נפלאה, עלה בידי לתקן תיקון מעולה. זהו שיר מצויין עתה – כל זה אומר החבר אליאש ברויזה ורושם בפנקסו. אני עורך ספרותי מן המשובחים – מצטחק הוא בשעת רשימתו בהתגנדרות. אתה, אתה – מגמגם קרל פלדמן פתאום ופניו מחווירים משום מה. אני רושם לבל ישכח – מרגיעו אליאש גרויזה. שערותיו התנופפו ברוח, בלורית שחורה ואומרת כבוד. הוא בוודאי יהיה משורר – מסתכל בו קרל פלדמן בהערצה. ואת הזמר רשם. ומה איכפת? ישאר לו לזכר עולם מידידו המסכן, שכּרגיל לא היה פותח את פיו והנה פתאום… גם לדברַי יש קצת תוקף – צוהל רגש מוזר בלבו ואהבה גדולה מכה גלים חמים בכל גופו. בכל איבריו, כי הנה ידיד אוהב העניקוּ לו השמיים, הדואג לו, הרושם את דבריו בפנקסו לבל תאבד אף אות אחת, לבל ישונה אף תג אחד. עתה הוא חורג באמת ממסגרת שומע בלבד. עתה גם הוא העניק. יחס גומלין יהיה מעתה יחסם. השפעת ידידים הדדית. חיים משותפים ברוח. הלא זאת היא שאיפת השאיפות בחיים. התיקון אשר תיקן… הוא מוצלח בוודאי, הלא אי־אפשר שחברו יטעה חלילה. הלא איש הוגה בספרים כבדי־משקל הוא, איש יודע, איש בבעל אופקים רחבים ולב רוחש תמיד. אשריהוּ שהפליט את דברי הזמר לפני ידידו, כי הנה באו להם התיקון וההשבחה והשמירה בפנקס ההוא.

אתה בחור ממתי־סגולה שבעיר – אומרת העלמה קרינה למר קרל פלדמן בפוגשה אותו באחד הימים. גם מר אליאש גרויזה מכבדך – היא מוסיפה. חבר טוב יש לי באמת, רע נאמן, ידיד מסור. לא התכחש. להפך, אף לפני העלמה קרינה לא מנע את השבח ממנו. בעקב הזמר הוא בא לי ההלל – לוחש לו קול טמיר בחזהו. וקָרִינה? הלא העלמה קרינה על ידו והוא כמעט ששכח. לא, לא שכח. הוא מרגיש את מציאותה בכל תא, בכל טיפת דם שבעורקיו. פשוט, ניגשה אליו ברחוב בלי היסוס כל שהוא. אינך מוסיף להכירני מר פלדמן? אמרה, והוא שתק. הרי לא יוכל להבטיח כי מכיר הוא אותה, כי הוגה הוא בה, כי אף זמר פלאי התלכד פתע במוחו והתגבש במנגינת מילים. אף בלילה עמוּם היה מבחין את מהלכה הרקדני, המטוֹפצף, ושתי עיניה היו מכחילות אף כשאול תחתיות. אולם את פיו לא יפתח קרל פלדמן. ירא הוא שמא יפליט דבר שלא במקומו. מי יודע? את שיחות חברו גדוש־הספרים הוא זוכר, הן חרותוֹת במוחו, אולם איך זה ישתמש בהן? אסור להסיג גבול. קדוש הוא חוק הידידות ויש גבול בין שלי ושלך בנחלת הרוח. הנה הוא עצמו: הוא החבר אליאש גרויזה. בדרך נספח אליהם מבלי משים. איש לא ראהו והנה יצא מאחת הסימטות, כאיש המרגל את צעדיהם. אולם זה רק מקרה, מקרה זדון הוא – מובטח קרל פלדמן – כי לא יעשה כך אליאש גרויזה. לא לכבוד הגבר הוא. הגבר לא יקח את אשר לא לו, ובדרכי עקלתון לא ילך, בדרכים כאלה יבחר אולי גבר־לא־יצלח… הרוח נושבת מרימה את שער הבלורית כמלוא קומה, צוחקת צחוק עליז העלמה קָרִינה. שערותיך סמרו – לועגת היא, נעלב משום מה החבר גרויזה ועיניו קודרות־קודרות. שלום לכם – הוא מברך את שניהם ופונה ללכת, ולא הירשתה לו העלמה קרינה לעוזבם. להפך, קרוֹא קראה לו לשוב אליהם ופצוֹר פצרה בו. רצונה לטייל לשרךְ את דרכם ולהגיע אל מחוץ לתחום העיר. ואף הוא, קרל פלדמן, רודף אחריו ומחזיק בדש בגדו. כי באמת מה פשר עלבונו זה. הלא לא ילד הוא: כוונה רעה לא היתה כאן, אף זכר לא היה לה ולמה יִרגז? הן גבר הוא… מומחה הוא קרל פלדמן במלאכת הפיתוי. פתאום נתגלה בו כוח הדבור ופיו – נופת־צופים. פלא הוא גם בעיני אליאש גרויזה הניפתה, שהולך עם ידידו ועם מכרתו העלמה קרינה.

ובטיילם בין השדות המוריקים מזה ומזה הבטיח אליאש גרויזה לקרוא לפני ידידיו שיר אחד, שיר אשר חיבּרוֹ זה לא כבר לרגל הופעה חשובה בחייו. את השיר הקדיש לאשה אחת, לאשה, אשר יקרה לו משאיפותיו, מעתידו, מחייו. מסמיקה משום מה העלמה קרינה. על דשא בצידי הדרכים ישבו שלושה אנשים צעירים ומתוך פנקסו קורא אליאש גרויזה:

עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחִי יָד,

נַחְשׁוֹל בָּא, הָאֹשֶר רַד,

הַס הַלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי!

בּוֹא תָבוֹאִי בְּוַדָּי.

ספקה כפיה העלמה קרינה ובעיניה התחילו מרפרפים אורות מכחילים, אורות גזים, כי משורר גדול הוא, מחונן כשרון לא־רגיל הוא אליאש גרויזה, את שיר האהבה הראשון להקדיש לה ולא לאחרת. היא בטוחה כי לה הוקדש השיר הזה. אלה המחשבות אשר העסיקו את העלמה קרינה ולא ראתה אפילו את החיוורון, אשר פּשָׁה על פני קרל פלדמן. כל לבה נתון עתה לבעל הבלורית, אשר שַׂמְתוֹ ללעג ולקלס. הלא טינה אינו שומר אליה בלבבו? – שואלת העלמה ברתת. לא, הוא אינו שומר אליה כל טינה. בנוגע לשיר, אין זה באמת שיר גרוע. גם הידיד היה כמובן ידוע בעוזריו. הביטה עתה העלמה קרינה בפני הידיד והנה מסויידים חיוורון איום ולהטים מוזרים מהלכים בעיניו. לא יכול קרל פלדמן לענות לשאלותיהם שעה ארוכה, כי הוּדק גרונו ומערכת כלי נשימתו קפאה, רוח החיים עזבָתוֹ למשך רגעים אחדים. והנה עלה באוזני שני חבריו לישיבה ריטון קל, שטרם לבש צורת מילים ברורות. אני חולה – הגיע לאוזנם סוף סוף קול צרוד. לא היה כל ספק במחלת קרל פלדמן ולביתו הלך החולה לאיטו. אמצא כבר את הדרך לבדי – רמז לשני האנשים השלאננים, המתפרקדים על הדשא העסיסי – אל חשש!

– ––––––––––––––––––––

על מיטה זרה מתפרקד החבר בן־חיים איש־שדה טוֹבל שְׁבַע באפלה. גם ימים טובים עָדוּ עליו בעבר, אי־אפשר להכחיש. אולם גבר־לא־יצלח נשאר עד עולם. או אולי לא היו לו ימים טובים בכלל? אולי רק אחיזת־חושים היתה בגוֹ. והוא המסכן־התמים ניסה לשדל את עצמו בדברים, להוכיח בראיות חותכות כי אין רע, כי רק הטוב מושל בכיפת העולם שכולו טוב. את קָרינה כחולת העיניים הוא רואה עתה לפני עיני נשמתו, את החבר בעל הבלורית אליאש גרויזה. האם האירה להם ההצלחה, האם לא טעמו מעולם טעם כשלון ומדווה לב? שלושתנו אנו רק איש אחד, רק גוש כורע תחת סבלו במחשכים מואדמים – לוחש לו לעצמו בן־חיים איש־שדה ופניו לוהטות. פעמונים מצלצלים מרחוק: אורחת גמלים משרכת דרכה שֶׁפִי. על דבשות הגמלים עוברים חיי שלושתם לאט לאט, צעד אחר צעד זוחלים אל קיצם הרחישוֹת, התקוות, הנחומים. לא, לא! כל אלה קיימים. כך שׂח לו ידידו אליאש ברויזה אחרי קראוֹ באפלטון: עדי עד קיימות האידיאות.

והנה שיקשוק עגלה, עגלת החלב. היא מביאה את קָרינה לתחנת הרכבת ובפרדות נוהג בודאי לַזַר החסון. וכי מי נהג בפרדות זולתו? הלא גם עליו לנסוע העירה לרגלי עסקי הקבוצה? הלא חבר מסור מאוד לקבוצה הוא החבר לַזַר? במו עיניו ראה את מסירותו לעבודה, לסוסים, לפרדות ולחמור הקבוצה היחיד. שניים אנחנו – לוחש האיש המתפרקד על מיטה זרה – שני חמורים האחד באורווה והשני… אפילו שלום לא נתנה לו בנוסעה, הן ידוע ידעה כי פה הוא שוכב וגניחותיו הגיעו לאוזניה בוודאי. אולם מה תוסיף ומה תגרע פרידת שלום הנהוגה בכל המשפחות המיוחסות? לא הרֵעה לעשות, ובשום אופן לא חטאה כנגדו. לוא ילדה לו בן לכל הפחות, כי אז, כי אז היו עוטים החיים בגדי חג וימים טובים היו מתדפקים על פתחי המערות האפלות. אבל לבה אינו נתוּן לרעיון על ילד, כי למה תמשיך את חוליית הגברים־הלא־יצלחו עד בלי ירח? – הצדק אתה… ולפי שיטת ההגיון הבריא. וטוב אולי גם ככה, כי עוד מעט קט ידעך לצמיתות הנר, הדולק בקִרבוֹ, הנקרא נשמת חיים בפי רבים. והוא מרגיש: הנה הולך הנר ודועך וזעום הוא האור וכה קצרה הפתילה.

צדקה קרינה באומרה כי אין בכוח הקבוצה עתה לכלכל צרכים מיותרים, אולי יעלה בידו לחסוך מפיתו ומאכלו… את יום נסיעתו מהעיר ההיא, מעיר שחרותו, הוא זוכר. אל חדרו באה אז קרינה לבקרו, כי היה בחינת חולה. בידיה היא מטפחת על שכמו. עוּרָה, חבר! – בעיניה מרפרפים האורות ומכחילים. וקרל פלדמן לא ענה אז על שאלותיה אשר שאלה, רק עמד על ידה נדהם והלשון קפאה בפיו. במקרה נלחצה אליו העלמה קָרינה וזרם חם, זרם בתולים רעננים, עבר ממנה עליו וחדר אל מוח עצמותיו. בוודאי רק באקראי נלחצה אליו קרינה העלמה. אשה תאוונית אני – מצטחקת קרינה בטיילה ברחובות עם האיש שהיה בחינת חולה. הנה שעון למופת – מראה לאיש שיחתה על שעון־זהב של יד, עשוי משבצות משבצות והמעגב עליהם מחלון־ראווה אחד. נפרד אז ממנה קרל פלדמן ואינו זוכר אפילו את הבטחתו אשר הבטיח לה אז, רק משפט אחד נוקב במוחו גם היום: לא יִבָּצר ממני דבר לעשותו למענך. כנראה שאמר לה אז ככה. אולם איך זה הֵהִין להוציא מפיו הבטחה, איככה הרהיב עוז? לא יוּבן. בכל זאת יבצר ממך להגיש לי את השעון שַי – לעגה אז קרינה העלמה.

לא יָסף קרל פלדמן לפגוש את ידידו, שקט על שמריו בביתו ולא הכניס איש לתוכו. היה לו כל אדם למשא איום, משא מעיק עד אפס רחישה. הוא בכל זאת אינו נורמלי – הרעים פעם קול אחד מבעד התריסים כשלא פתח את הדלת לנקישות מבקרים בלתי רצויים. קולו של אליאש גרויזה היה הקול ועוד קול אשה ענה לו. עסוק היה אז קרל פלדמן באריזת חפציו, הוציא ממחבואן את שתי מנורות הכסף, שהוּבאו לו מבית אבותיו, ירושה אחרי אמו. רק לפני חודשים אחדים מתה אמו עליו וביקשה לפני מותה לשלוח לבנה יחידה, הלומד בעיר זרה, את מנורת הכסף מזכרת נצח. דמעה אחת הרטיבה את לחיוֹ ועוד שנייה, שלישית… בכֹה בכה קרל פלדמן בהביטו על מנורות אמו ולא ראהו איש בקלקלתו. כי אולי אין לו הזכות לבכות, להרגיש מדווה בלב עֵת שֶׁחִין האשה בעצמותיו. אין לו הזכות לרחישה עצמית רק את אשר האחרים ירגישו מותר לו להרגיש אתם יחד ולבכות אתם יחד על הוותם. ובלילה, טרם הסגר החנויות, יצא במחתרת מן הבית אל חנות השען שם את פעמיו. ושם מכר במו ידיו את מזכרת אמו האחרונה וקנה שעון זהב של יד.

האם פה גרה העלמה קָרינה – שאל בבוקר לא עבות סבָּל עירוני. חבילה הוא מוסר ונעלם. בהיפתח החבילה נפל מתוכה שעון־זהב של יד, העשוי משבצות משבצות ללא צירוף מכתב כלשהו. ולא ידעה העלמה קרינה מיהו השולח הנדיב הרוצה בעלום שמו.

ובימים בהם הגיעה אליו השמועה כי האיש אליאש גרויזה הסב את שמו הראשון לאלימלך והתחיל מאמין במולדת אחת ובשפה אחת ונתמנה עורך עיתון ספרותי – פגש הוא את הזקן מרגולין. על ספסל הסטודנטים ישב אז קרל פלדמן התלמיד בעיר הבירה. והנה נכנס יהודי בעל זקן לבן מנופף כנס ברוח לאחד מאולמי ההרצאות, בעוד כובע צמר פשוט חבוש לראשו ותלבושתו המקומטה הישנה הדִּיפה ריח של ארץ זרה, של שאיפות אחרות ושל חיים אחרים, חש אליו הסטודנט פלדמן להנעים לזר את שהותו במקום לא נודע. בשיחתם הפליאוהו העיניים התכולות־הקטנות והמלאות חוכמת חיים מזוגה עם הכרת ההווי, היה בהם מזוהר השמיים הזכים, שאינם נפגמים אף בעב צחור אחד. אני הנני מרגולין מארץ העבודה – סיפר לו הזקן. בשעה בה כרעו העמים תחת סבל הפרך, ידענו אנחנו היהודים להתגבר עליו בתחבולות הרוח. ועתה, עתה הלא כל עם הארץ סיגל לו את התחבולות, אשר את אבן פינתן הנחנו אנחנו. הקדמנוּם תמיד בדרך כברת־ארץ כמטחווי קשת, והנה הם עתה בחינת גמולין מן העוֹל, על כן קיבלנו עלינו אנחנו עוֹל אחר, עוֹל עבודה קדושה מרצון ולא מאונס. אנחנו שרים לעבודה את ההימנון הגדול לא בפה, כי אם בכל רמ"ח איברינו. – ואת ידיו, משורגות גידים עבים וכחולים, הראה הזקן מרגולין לקרל פלדמן.

נשבה הסטודנט בשבי מרגולין. ועתה לא קרל פלדמן הוא, כי אם הפועל בן־חיים איש־שדה. הנה שדרת התמרים אשר בגינה, המובילה לשפת הנהר, הלא יחד שתלוּה, הוא עם הזקן מרגולין. ברוכות הידיים העמלות הלא־אמולות – היה מעודד הידיד הזקן את הצעיר. כנראה שהידידות אפשרית רק בין זקן ובין צעיר, בין האב המוריש לבנו היורש את נסיון חייו הצבוּר ברוח או בחומר – ככה חשב החבר בן־חיים איש־שדה בשותלו עם הזקן מרגולין את שדרת התמרים.

בחסותו בצל ידידו הזקן בצהריים הביאו לו פעם מברק מחו"ל. תמה מאוד הפועל בן־חיים ובידיים אדישות פתח את המעטפה להיווכח כי אך טעות נפלה פה ותו לא. ולא נפלה כאן טעות, כי אליו התכוונו. כזאת קרא הפועל בן־חיים וכל תאי גופו סמרו: “אני באה, חכה לי מחר, שלך קרינה”. ובאותו הלילה סיפר לזקן מרגולין ממגילת חייו המאובקה, והידיד הזקן נענע בראשו ועיניו לא הועמו אף במקצת. כאלה הם החיים – אמר – וצעירה חסרה לנו באמת במשק.

כבוא קרינה סיפרה לו על גדולת הד"ר אלימלך גרויזה, שהוא עתה עורך עתון מפורסם ועל פיהו תשק כל הספרות מתנערת מתרדמת דורות. הוא משכים ומחריב בשקידה כתבי־יד ובדיו אדומה הוא נותן ציון: מוכשר – בלתי מוכשר. הוותיקים בסופרים רועדים מפגיון עטו. רק שהיחסים בינינו הורעו מאוד בזמן האחרון, הוא אדם כל כך נכבד – מסמיקה משום־מה קרינה.

בן־חיים מראה לקרינה את האורווה: הנה זאת סוסה אצילה, נדבת שייך ערבי שכן. נדבה במחיר. את ידיו עושה בן־חיים האביר אַרכּוֹבה וקרינה הדוֹכּסית דורכת עליה ועולה לרכב על הסוסה אצילת הדמים. חדווה פנימית, המזהירה בעיניו התכולות, שהשפיעו עתה קרני חום למכביר, הסתכל במעשי הילדים הזקן מרגולין.

ובשיבתם בערב־שבת לסעודת הערבית, ישבה קרינה בין האב מרגולין ובין הבן בן־חיים… ופניה הדורים. בהיגמר הסעודה ביקש בן־חיים רשות מאת אבא מרגולין לדקלם קטע מן המשורר הלועזי הידוע. הוא אהב את מולדתו בכל להב לבו, שעלה אולי אף על הלהב היוקד בקרבנו – הסביר לחבריו לסעודה, נענע הזקן מרגולין בראשו לאות הסכמה וזיקי חדווה הפיצו עיניו לעברים. תנעים לנו מזמרי המולדת – אמר.

מוֹלֶדֶת, מולַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְוָי,

מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,

כִּי תֹאבְדִי…

ככה דיקלם בןֹ־חיים איש־שדה וסילסל את המילה מולדת סילסול של הבנה מעמיקה. ויחד אתו הבין את המילה ההיא מרגולין הזקן ושאר חברי הקבוצה. אולי הבינתה גם קרינה. אין כל ספק – חושב בן־חיים החבר – היא מיטיבה להבין. אבל בלי חופה וקידושין לא נעבור לגור יחד – לוחשת קרינה הצנועה באוזני מכרה משכבר הימים. לא ענה לה המכר, רק בראשו נענע הלוך ונענע…

וכנדוד שנתו נזכר בן־חיים איש־שדה, שוכב על מיטה זרה בחדר זר, בחוֹזר, אשר קרא בירחון הספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות. “מביכורי הספרות” הוציא הירחון הזה – מתפאר מחבר הכרוז. ולמה לא ישלח גם הוא מפרי רוחו? הלא מיטיב הוא להכיר את העורך, את הד"ר אלימלך ברויזה. ממשכבו קופץ האיש המדומדם, כי אם ידפיסוהו הלא גם שכר־סופרים ישלח לו ויקנה נעליים לקרינה. זוכר הוא את המשפט הנקוב ההוא: לא יבָּצר דבר ממני לעשותו למענך. ואף זאת: לא תוסיף קרינה להקניטו: “גבר לא־יצלח”. אולי יתחוור לה, כי באמת יצלח גם הוא למשהו, אם מצאו בו עניין אנשים כמרגולין הזקן ועורך עיתון ספרותי מפורסם. אמנם אין שיתוף חיים תמידי דומה לרגעי אהבה המתעוררת פתע – אמרה לו פעם קרינה תוך שיחה קלושה. ותוך הירהור הוא חוזר לחדרו ומקרב את הסל, שמתחת לדרגשו, שם שמור אתוֹ היטב סיפור אחד, אשר חיבר ברגע של התעלות, ברגע תמציתי של חייו, בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה. את הסיפור הזה שלח עתה. ומה אם יקר הוא לו מחייו? העיקר…

על חיי ילדה חיוורת, כתב, המשרכת בליל גשם ברחובות קריָה הומיָה. אין איש ישים לב למקוֹרֵי נעליה הפוצחים פיות רעבים, אין איש יביט בחוֹרֵי עיניה המתחננות: תנו לי, תנו את מנת חלקי בחיים! הנה עלה נידף היא עוד מעט ונָבְלָה, עוד מעט נידף רסיסה עסיסה האחרון. זמר חרישי מִתמר מהסהרונים המשחירים מתחת לעיניה: בוא אלי האוהב וקחני וְשַׂאֵנִי אל אשר תחפוץ. כבוד אשה היא מוחלת לו, על עושר ותפנוק מוותרת היא, רק זיק אהבת אמת תנו לה, רק שביב התעלוּת אחד. והנה בא האיש. נעתרו לה מן השמיים. איש מחונן הוא בחומר ורוח. אומרים, כי עתיד גדול נשקף לו, משוֹררָה הגדול של האומה יהי. את “הפעוטוֹנֶת־החיוְרוֹנֶת” הוא מחבק בזרועותיו ומאמצה אל חזהו כאפרוח שאמו נשחטה. ופתאום – נְפָץ! לא אהבה מעולם המשורר. רק לצון חמד לו אִתה, ורק דוגמה חיה חיפש, לתבל את הרומן הריאליסטי, אשר עסק בו עתה בפילפלי אהבה “ממשית”. ממשיכה הילדה החִיוְרוֹנֵת את חייה מכורבלי הרזון מזה וממשיך האיש מחונן הכשרון את חייו מכורבלי המילים מזה. וככה חולפים החיים, הרתומים בצב האפרורית, אחרי שניצוץ אחד התלקח פתע ודעך במהרה, במהרה. בים האפרורית מכבסים בני שבט יהיר את חוויותיהם העלובות.

זהו תוכן הסיפור, אשר כתב אז. גם מעטפה מוצא לאושרו בן־חיים איש־שדה וסוגר בה את סיפורו לשלחו באור הבוקר לידידו לשעבר, לעורך הד"ר אלימלך גרויזה.

כעבור חודשיים ימים, בטרם שוב אל קבוצתה החברה קרינה ואתה יחד החבר לַזַר, באה תשובת העורך הזאת:

*

השמש, העולה באחד הימים האירה דמות אדם, המתפלש על קבר בבית־העלמין. בית־עלמין חדש היה זה ורק קברות מתֵי מספר חללים, שפילחום כדורי שודדים בני־מדבר פראים, נערכו כאן זה על יד זה לנוֹי. ובין הקברים אשר נשאו את קדושת המולדת לשמיים, היה גם קבר חדש, קברו של מרגולין הזקן, על הקבר הזה השתטח איש פרא, אשר לן שם, כנראה, הלילה. וככה אמר האיש: ברוך אתה, מרגולין הזקן, אשר לימדתני לדעת את האדמה, זו האשה האהובה היחידה, השומרת אֵמונים עד עולם. ושבעתים ארור הגבר, אשר גילה את התכונה לשמש בּעל לאשה אחרת.

ככה אמר ובסיימו את דבריו נשק באהבה את האדמה אשר מתחת לרגליו. השמש ממעל תמהה בראותה את מעשיו המוזרים ועוד יותר תמהה למראה פני האיש הצעירים למדי, המכורבלים נזר שערות לבנות בשלג. אכן: זהו בוודאי גבר־לא־יצלח – אמרה השמש לנפשה ועיקמה את שפתה למראהו.

–––––––––––––––––––––

מודעות גדולות הודבקו ברחובות העיר. את כל הלוח כמעט כיסו. ובהן כתוב לאמוֹר:

“ביום כך וכך, בשעה כך וכך בערב, יערך נשף מסכות המסורתי לרגלי חג הפורים. אל יעדר איש מכל תושבי העיר, מחכם ועד בּער, מזקן ועד נער, כי באושרו הוא. מסכה על הפנים היא חובה קדושה. אל יאוש – הכניסה רק 50 גרוּש”.

אנשים בעלי הדר, נשים עטופות רדידים, תינוקות דבית־ספרן צבאו על המודעות ועיני כל דבקו באותיות העקלתון ברוח האמנות החדישה, המבשרות את בשורת החג והגאולה.

“ככה יֵעשה לאיש אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו” – אמר ילד אחד, וודאי ליצן מטבעו, אולם המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש – ואבל וחפוי ראש נדחף גם לחדרו עזריאל הַמפּל.

ובעיר – מחסור עבודה בכלל ומחסור לחם בפרט. בעלי משפחות, אלמנות ואפילו רווקים צבאו על דלתות הלשכה לסיוע וחרפת רעב לא היתה בנמצא כל עיקר. כי לא היה איש שבע כמעט – ככה חשב בנפשו עזריאל המפל וכיוצא בו. אולם באמת היו גנדרנים מתהלכים בעיר ומזקיפים צווארים, הרי סוף סוף אין כל ספק כי סיוע מן הדוֹדים העשירים לא יאחר לבוא. הם היו האורחים היהודים במסעדות, אשר בדרך כלל שָׁממוּ מאיש סועד. כנראה, שהמזון נעשה טפֵל לכל יושבי העיר – דימה עזריאל המפל. אולם למעשה, בסתרי הבתים, עלה עשן צלי משולחנות ערוכים כל טוב ויינות נשפכו כדת וכדין מימי אחשורוש מלך מלכי פרס.

עזריאל המפל לא עבד מסיבת מַחסוֹר העבודה בעיר, אולם לא בין הקופצים על כספי הסיוע היה. מוטב לו לגנוב פרוסת לחם מלעמוד לראות את הרעבים. והאם לא עדיפוֹת האלמנות והעוללים והחולים?

יום־יום קם עזריאל המפל מיצועו ומחכה בקוצר רוח למבקריו האדיבים, אשר התדפקו בחסדם הרב אל דלתות חדרו להפגת שממונו בחיים. בראשונה, בשעות הבוקר הראשונות, היה נכנס בעל־הבית לבקש את המגיע לו זה חודשים אחדים.

“אין לי” – היה עונה באנחה עזריאל המפל, – “הרי אתה מבין” – המשיך – “אין עבודה”, וכבעל־נפש המשתתף עם הבנים־הבוֹנים ביגון וששון, מוטלת עליך החובה הקדושה לחכות" – הסביר השכן לבעל־ביתו.

נאנח בעל־הבית בלֵית־ברירה ויצא לחכות – עד למחרת היום לשעות הבוקר הראשונות.

אחריו היתה באה בעלת האיטליז, היא אינה דורשת, חס־ושלום בבת־אחת, הריהי יודעת, היא מיטיבה להבין. אבל, לכל־הפחות, פרוטות אחדות – בכתה הזקנה המתרפסת לפני בעל־החוב.

“כן, כן” – עונה עזריאל המפל ומסכים לכל דבריה.

בכיסו הוא ממשמש, אולי ימצא בו דבר מה להפתעה – ואין.

נאנחת מרה בעלת האיטליז ואִתה יחד נאנח עזריאל המפל. טרם יצאה הזקנה והנה נכנס כבר החנווני הכרסני, כשהוא מכניס בזהירות מחושבת את ראשו תחילה ומציץ. כבר פעמים אחדות גרם לו מזלו ולא מצא את בעל־הדבר בביתו וחשד התחיל מקנן בלבו פנימה, כי בכוונה מסתתר מפניו בעל־החוב. אולם שיחק לו מזלו: הנהו יושב על מיטתו ומקדם בברכה את הנכנס. מה טוב לראות את הבחור ולדבר אתו פנים אל פנים, אולי יציל מפיו למצער: אימתי. אימתי יפרע את המגיע לו?

“בקרוב, בקרוב” – עונה בעל־החוב ומפהק מתוך שעמום.

כן, הרי כל השיחות האלו אינן מן העניין. סוף־סוף כל אלה אינם אלא אנשים פשוטים, פשטשטים, המבלים את ימיהם בהליכוֹת מבעל־חוב אחד אל משנהו – ומה יהא באחריתם? קשה להם עתה באמת להזיל פרוטה מכיסים ריקים – אולם מה כוח האמת והמציאות בכלל בימינו אלה – מהרהר עזריאל המפל. היֹה היו זמנים בהם לא עזב החנווני את חנותו המלאה קונים ובחפץ לב נתן לכל דורש בהקפה ולא שאל אפילו את שאלת השאלות: “אימתי?” – מי שיש לו, משיב – היתה הסיסמה הידועה והאמיתית. אז היתה האמת הזאת ??? מאוד ללב הרוכלים – הירהר עזריאל המפל. ומי שאין לו – מסביר הוא לתובע – שרוי אף הוא בצער גדול, ממש כמוך אתה. וגם עזריאל המפל היה שרוי בצער גדול, כי סוף־סוף את החובות לפרוע צריך, כן צריך! בלב מלא נחמה יצא החנווני. הנה מצא אוזניים קשובות למרי לבבו, ורווח לו לרגעים מספר. לוּא רק קרדיט היה משיג, כי מחנק שמו על צואריו נוֹשָיו! הלא בחורי־חמד אלה מנבחרי האומה הנענים – באיצטלות משי יהלכון במלכוּת העתיד. הולך הרוכל ומהרהר בבניו, שגם הם בחינת בחורי־החמד האלה בעיר אחרת. ואין מיפלט, כי צבת בצבת עשוּיָה.

מחדרו יצא הרווק עזריאל המפל. פועל בניין פשוט היה פה ובימים טובים היה מוצא פרנסתו, אם לא ברווח, הרי גם לא בצמצום גמור. זוג מכנסיים וכותונת נקייה וארוחת־צהריים, נעלי־בד וכובע קש – ומה עוד יחסר לאדם תחת השמיים הקלויים האלה? אף לבו לא משכוֹ לאותם כרכי הים המעופשים בהם בילה את ימי שַׁחרוֹ ובהם יצק מים על ידי תלמידי־חכמים של אומות־העולם. ידיים בריאות היו לו ובהן עבד את עבודתו באמונה, ועיניים נאמנות היו לו ובהן הסתכל סביבותיו בבריאות – וטוב לו ככה אולי… אולי? כעוף השמיים בחופש היה הוא הרועה והצאן גם יחד. וקרה מקרה, כי בעובדו באחת המושבות מצא תיק ובו שטרות בסכום גדול, סכום גדול באמת, בעיתונות הודיע הפרדסן העשיר וקל־הדעת כי מוכן הוא להפריש מיכסת כסף הגונה לטובת המוצא הישר. אבל המוצא הישר עזריאל המפל השיב לו את אבדתו, ואף על השכר המופרש לטובת המוצא הישר וויתר. “תְּנָדְבוֹ לטובת הקרן הידועה” – אמר. אז היו ימים טובים באמת, שפע תקוות ולחם ושמש. ועתה פנו התקוות ואזל הלחם ורק השמש היחידה צורבת ממעל, כמכּרָה בָּלָה מהימים ההם, שרק היא נותרה למזכרת. ובהרהרו בדברים האלו פגש עזריאל המפל ברוכב־אופניים, הוא החלבּן, שגם הוא נמנה בין תובעיו הרבים ובידו הניף לו תנופה ברורה לאוֹת, כי עדיין לא נִימלא הכיס. ואַל יאוש! אל יאוש, עזריאל המפל – ניחם את נפשו המטייל. בחדרה של וַרְדִיָה ישב האורח, הוא היחידי, אשר לא הוקיר את רגלו מחדרה, מאותו היום אשר מחלה מוזרה התחילה מפעמת את רוחה. עיניים גדולות־שחורות ומבריקות היו לה ושערות שחורות־חלקות גזוזות תלתלים ועל ידיה כסיות משי שחורות. לא! את הכסיות האלה לא תפשוט וַרְדִיָה בשום פנים. אין היא חולה מחלה אנושה חס־ושלום. לא! רק לעבוד קשה לה, מאוד קשה. לפני הרבה־הרבה ימים יצאה עם חברותיה לנפץ אבנים בסלילת כביש חדש בעיר ולא עצרה כוח. ידיה נירפו אז וכל איבריה כמעט שותקו. באמת אין היא חולה חלילה – אומרת היא לאורחה, לעזריאל המפל. – לא, לא! – ימים רבים כבר שכובה וַרדיָה על מיטתה ולא יצאה מד' אמות החדר ולא ידעה, כי תמה סלילת כבישים ואין עבודה בכלל, אבל עזריאל המפל ידע, כי היה פעם מעשה וידיים עדינות מאוד נפצעו קשות בשעת ניפוץ אבנים – וסורסו כמעט. הוא, עזריאל המפל, זוכר עוד את היד הזאת, בעלת האצבעות הדקיקות־דקיקות. ממשפחת בעלי־יוחסין היתה וַרְדִיָה ומביתה ברחה על אף רצון הוריה – לקראת עתיד אחר בארץ מתנערת… והנה נפצעו ידיה… היֹה היו ידיים עדינות – מהרהר עזריאל המפל. אמנם פצעי הידיים נתרפאו, אבל וַרדיָה נפלה למשכב ודאג לה רק חברה הרווק והיה בא מדי פעם בפעם ומאכיל את הנירפָּה, השכובה לעיתים קרובות כמשוּללת הכרה. גם בשר קנה וגם חלב… ורק בשוֹב אליה ההכרה אחרי ימי קדחת רבים לבשה וַרדיָה כְּסָיוֹת משי שחורות על ידיה עד היום הזה. ימים קשים היו ימי מחלתה, ושום רופא לא מצא את שורשה ושום תרופה לא הועילה.

היום היתה וַרְדיָה בחוץ. היא מספרת לאורחה, עזריאל המפל, כי ראתה במו עיניה את המודעות הגדולות וגם קראה את הכתוב לאמור: “אַל יאוש, רק חמישים גרוש!” – היא מאוד מתאווה ללכת איתו, עם חברה היחיד, עם עזריאל המפל. בימים עבָרו, לפני הופעת המחלה המוזרה, לא הוקירו בחורי־חמד רגליהם מחדרה. רבים באו לבקרה אז ולא תם היין משולחנה ושריקות רוקדים מתלהבים לא נָדָמו. בימים ההם קדוש היה כל הגה היוצא מפיה לכל מבקרי חדרה. גם סופרים וציירים היו בין הבאים ואפילו פְּלִיאן בעצמו היה אחד מהיוצאים והנכנסים. פליאן זה, אשר סידור הנשף המסורתי מונח בקופסתו מדי שנה בשנה. גם תלבושת שמורה אצל וַרדיָה, כשהיא כולה משי שחור מצופה ציורי זהב ונחש בריח מתפתל כעין. חגורת זהב על חלציה. הכל מוכן אצלה, רק כרטיס כניסה אין. וכסיות משי שחורות יש לה גם כן אומרת וַרדיָה ומסמיקה בהביטה על הכסיות המכסות את ידיה, ידיה העדינות – בעבר. ואולי הכל בדרכו יבוא בשלום? – שואלת היא את אורחה. אולי? – ענה בצחוק טוב, טוב באמת, עזריאל המפל וליטף בשתי ידיו את התלתלים השחורים של חברתו החולה מחלה מוזרה.

הרבה־הרבה ימים לא היתה כבר וַרדיָה בשום מְקוֹם שמחה ותענוגות, לא קול מיתר ולא תרועת חצוצרה שמעה. וְשָׁם – אולם רחב ידיים ושפע אור ונגוהות וצבעונים. ככלואה בקבר שכבתי ימים רבים – הניעה ורדיה את תלתליה ביגון. רק הפעם הבה ונלכה – התחננה החברה לפני החבר ובארבע עיניים נוצצו דמעות. בו ברגע הרהר עזריאל המפל בכסף הסיוע ההוא, אשר לא נהנה ממנו מעולם. ולוא היה זוכה בו עתה, היה משלם אולי מעט לנצרכים, לבעלת האיטליז, לחנווני, ולהאכיל את וַרְדִיָה גם כן צריך, ובגד חם גם כן צריך לקנות לה, כי בימים האחרונים התחיל פתע שיעול טורדני להישמע בחדרה. והשיעול הריהו דווקא מחלה הידועה היטב לרופאים ולקברנים בעיר. בידיו ממשיך מלטף עזריאל המפל את חברתו והיא חדלה מתחנוניה. רק עיניה הגדולות השחורות נתונות בו וידיה בכסיות משי השחורות נחות על שכמו.

אל לשכת הסיוע סר עזריאל המפל ואחרי חכותו שם שעות אחדות קיבל מנתו, שניתנה לו כמו לכל מחוסרי לחם בשעת מצוקה. הוא פונה כבר ללכת אל האיטליז ההוא והנה בא לקראתו אדם מכר. האין זה פְּלִיאַן? הם מכירים זה את זה. לא רק בחדרה של ורדיה הכירוֹ עזריאל המפל בשעות בין הערביים. ל א רק על שפת הים ראה אותו בלוויית חברתו כשהם אובדים בחשכה. לא! אִתוֹ יחד היה מסב לא אחת ולא שתיים אל שולחן אמנים צעירים הטוֹוִים חלומות לאָמנות מקורית, אמנות חדשה העתידה להתבצר בארץ המתנערת. שעות רבות שוחחו ביניהם עזריאל המפל ופליאן. ואמן גדול היה פליאן זה. על השקפת־עולם בריקוד דיבר וניסה להוֹכיח בנשפים מיוחדים, כי יש משום אמת בדברים ועתיד הוא להניח אבן־פינה לחומה חדשה בחצר האמנות המקורית. אולם עיקר עבודתו ופרנסתו של פליאן היו נשפיו המסורתיים מדי שנה בשנה, אשר השכיל לערוך בטוב־טעם אמנותי, שאין למעלה ממנו. איש אמן בלי ספק היה פליאן. ולמען אָמנותו, למען גירוי היצירה היה עוזב מדי שנה בשנה, בעזרת הכנסותיו מן הנשפים המסורתיים, את הארץ לנוּד בעולם הרחב ולבקר אמנים בעלי שם עולמי. אבל בבוא המועד היה שב לעירו, למען האדיר את אמנות מולדתו ולהעניק לה מטעמו הטוב. אל פליאן זה ניגש עזריאל המפל ולבו מהסס בְּקִרבּוֹ משום מה. אחרי מילים של מה־בכך, הרגילות בפי האנשים בכלל, התחיל מספר לו בקיצור נמרץ את כל הקוֹרֶה בימים האחרונים את חברתם וַרְדִיָה. וַרדיָה – תמה פּליאן – אינו זוכר את השם הזה. אולי באמת שכח את שמה ומה שייך. הרי כל־כך הרבה מכירות יש לו, גם בארץ וגם מחוצה לה. קשה באמת לזכור את כל מכירותיו. בלי שים לב לדבריו פנה אליו עזריאל המפל וביקש ממנו בתור בעל הנשפים המסורתיים לתת לו כרטיס הזמנה בשביל ורדיה החולה.

“בעצמך תבין כמה ישפיע הדבר” – הסביר לפליאן – “ואולי תלויָה בזה גם הבראה פורתא. אני” – הוסיף – “לא הייתי פונה אליך, אלמלא ידעתי, כי בין כה וכה תיתן לי כרטיס הזמנה כדרכך כלפי סופר ואמן. ואלמלי – וזה העיקר – המצב המיואש בשער העבודה” – גמר עזריאל המפל את דבריו.

לא ענה לו פליאן וכנראה גרמה לו השיחה הזאת רגשות בלתי־נעימים.

“לדאבוני הגדול” – השיב למי שהיה חברו לרעיון בעבר – “לא אוכל לעשות כבקשתך. הגה בעצמך, הרי לא רק בי בלבד תלויים כרטיסי ההזמנה ולוּא נתתיו לך כלאיש סופר, היה הוא עולה על חשבוני הפרטי ונמצא כי עלי לשלם מכיסי את כרטיסך או את כרטיס ורדיה חברתך. לדאבוני הגדול” – חזר פליאן בהיפרדו ממי שהיה חברו לרעיון בעבר.

בשוטטו ברחובות העיר פגש עזריאל המפל שני אנשים מכרים, שמשכו בעט סופרים כמוהו בשכבר הימים והם הראו לו כרטיסי הזמנה לנשף המסורתי, אשר הביא להם לפני שעות מספר פְּלִיאַן בכבודו ובעצמו.

"גם בשבילך בוודאי שמורה הזמנה – ניחמו את עזריאל המפל. לפני איטליז ידוע אחד הסתובב בלילה ההוא איש אחד. האיטליז סגור היה כבר ורק בחדר הסמוך דלקה מנורה קטנה. דרך החלון ראה המסתובב בחוץ ילדים קטנים, כמעט עוֹללים, וודאי נכדיה של בעלת האיטליז, כשהם גועים בבכי. וודאי מרעב גוֹעים העוללים – חשב האיש המסתובב בחוץ.

ושֵם האיש עזריאל המפל.

ולא נכנס עזריאל המפל לפרוע את חובו לבעלת האיטליז מכספי הסיוע בלילה ההוא. רק עיניים גדולות־שחורות ראה לפניו כשהן מתחננות, כשהן בוכיות ללא דמע. וגם את כסיות המשי השחורות ראה כשהן נחות על שכמו. היֹה היו ידיים עדינות – לחש המסתובב בחוץ והלך אל הרחוב הראשי בעיר ועוד בו בלילה קנה בחנות הפתוחה עד חצות כרטיסי כניסה לנשף המסכות המסורתי.

“אַל יאוש, יש עוד חמישים גרוש” – שידל עזריאל המפל את חברתו ורדיה.

את תלבושתו לא החליף עזריאל המפל ורק את ידו ביד חברתו, עטופת המשי ומצויירת הזהב, שילב ללכת לאולם הנשף. ואנשים ונשים וטף צובאים על־יד הפתח להסתכל במסכות המאושרים, שידם משיגה עדיין את מכסת הכסף כדי קניית כרטיס, היא אשר הספיקה למחיָה של שבוע ימים למשפחה רעבה. אולם השומרים על־יד הפתח החזירו את עזריאל המפל והכריחוהו לקנות מסכה להלַטַת פניו. מסכה על הפנים היא חובה קדושה – אמרו – ואין לזלזל בגזירה מטעם פליאן, אשר למד את כל הילכות נשפי המסכות בחוץ־לארץ. לחם לרעבים – ריננו המסתכלים מעבר לשער הכניסה ואגרופיהם הרימו אל מול המאושרים. ובין המאושרים ההם היה גם עזריאל המפל וחברתו. מסכה קנה מידי שומר הדלת במחיר משולש ונכנס לחצר.

בתא הביקורת, אשר ישבו בו מומחים מפקחים על טוב טעם המסכות בפקודת פליאן, הכריזו פה אחד, כי תלבושת אַפּאַשׁ מתאימה היא תלבושתו של עזריאל המפל. לא על־יד סוסי העץ הסובבים בסחרחורת נעכבו שני האנשים ואף לא בנענעוֹת ישבו כשאר המבקרים, לאולם הריקודים נכנסו. תזמורת צבאית מובחרה ניגנה וְסַרדיוֹט מנוסה ירה מאקדח־צעצוע בטַקְטְ למען חג הפורים. על דרגות שבעתיים בנויוֹת לתלפיות קישקשוּ מַכֵּי הגַ’ז – תזמורת להאלפָה. והאולם מלא מפה לפה. “שייכים” התהלכו בו, כשפניהם מצובעים בידיים בלתי־מאומנות, ולוֹרדִים אנגליים בצילינדרים שאולים ומעוכים. ספרדים טהורים מאספמיָה מְגַדְלֵי פיאות־זקן שהודבקו כלאחר־יד, ויהודיות בָּלוֹת תחת שמשיות רקובות. ובחצוֹת הובאה באפיריון אסתר המלכה, היפה בנשים, וזנב מעריציה נמשך אחריה – כיאות למלכה. הכל, הכל היה כדין וכדת לפי הוראות פְּלִיאַן. ובאולם הסמוך הסבו אל השולחנות רבי הכרס ושילמו בעד שיקוייהם פי־חמישה מהרגיל – כיאות לנשף־מסכות אמיתי. פה, באולם השתייה, אין לחם בכסף מלא, פה יש רק תוּפינים. פה אין בהַקפָה, פה יש רק במזומנים, הכל רק במזומנים. ובשובו לאולם הריקודים ראה עזריאל המפל את חברתו וַרדיָה, אשר הסירה כבר את המסווה מעל פניה, כשהיא רוקדת עם פְּלִיאַן. הם שקועים בשיחה. כנראה הכיר את חברתו שבעבר – הירהר משום־מה המסתכל. הבוּ גודל לפליאן, בעל השמחה לבוש איצטלת הצבעונים כְּאָשָף ובידו מטה־הניצוח! – אין כל ספק, אמן גדול היה פליאן.

עורף פנה עזריאל המפל לכל הרוקדים ונכנס למשכית המַרבַדים לפוּש קצת. ולבו בקִרבּוֹ שמח באמת. כה טוב, כי ורדיה רוקדת ופניה קורנים מזיו פנימי. ואולי – התנחם עזריאל המפל בהתפרקדו על המַרבַד – אולי יוטב לה באמת ותשוב לאיתנה. רק השיעול הטורדני הזה – פילחה מחשבה ארסית את מוחו והוא נזדעזע. ותוך כדי זעזועו ראה והנה ארנק מונח על ידו. בידיים רועדות אחז בו עזריאל המפל וכנראה: כסף מצוי בו, שטרות כסף… גם וַרדיָה ופליאן נכנסו למשכית המרבדים לפוש קצת ועיני פליאן מופנות אל מול האיש הרועד.

החוצה יצא עזריאל המפל. את הארנק הוא פותח לאור הסהר והנה לא שָׁגָה באמת שטרות הרבה נמצאים בתוכו. אין זאת כי אם אחד משוֹמרֵי הכרס השיכורים עזבוֹ כאן. אין דבר: לא ירגיש שיכור באבידתו. ומה בצע להשיב לרבֵּי כּרס את הארנק בשעה שרָעב בעיר וחוסר כל. מה הרעש: עוד בקבוק. למראה עיניו לא יאמין עזריאל המפל. אולי הַתֵל יְהַתְלוּ בו חושיו ואת השטרות הוא מוציא וממשמשם אחד־אחד. את כל החובות ישלם מכסף המציאה ולא ירעבו עוד ללחם. נכדֵי בעלת האיטליז העלובה. הוקל לו בהרבה בהרהרו בילדים הרעבים האלה, כן. גם את כסף הסיוע ישיב, למען יחלקוהוּ לאחרים. וּלְוַרְדִיָה יקנה בגד חם ואוּלי גם שמיכה חמה, וישקנה חלב. החלבן יוסיף להביאוֹ, כי את חובו יפרע לו. ואז, אז יעבור גם חיש־חיש שיעוּלָה. הכל, הכל, עד הפרוטה האחרונה יוציא ואת חברתו יציל מרע. מבלי משים נזכר עזריאל המפל במעשה ההוא במושבה בוותרוֹ אפילו על מִיכסת הכסף ההגונה, המופרשת לטובת המוצא הישר… והיום… היום לא הוא הנצרך… רבים הם הנצרכים ובעיקר וַרדיָה… ואולי גם ירפא לידיים האמוּלוֹת בכסיות המשי…

ולא הרגיש עזריאל המפל, כי מאחורי גבו עמד פליאן בחברת שוטר והראה לבן־לוויתו, כי הנה לפניו האיש אשר שלח ידו בכסף לא־לו. אף לא הרגיש כשטפח על שכמו השוטר ואת כיסיו הפך למצוא את הגניבה. ולא מצא בהם דבר, כי הארנק היה בידי עזריאל המפל, אשר תקע עיניו בסהר ועשה חשבונות מה עוד יהיה לאל ידו לקנות לְוַרְדִיָה המשתעלת…

בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברוֹתַי לדרך חיי ומקור חלומותי, המשפיעות מקרן כּישפכֵן על ענני קיומנו הכבדים, האוֹרגוֹת את קישורי הדבקוּת במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, הרי גל חמימות מציף את לבי ופי, שברבות הימים המרים התעקם בחיוך פקפקני־סוֹנֵט, מתפשל ומתפשר כמו כְּדֵי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כְּפִיָה של אותה לבנה בָּלָה במרומים, הצפה במרחבי האֶיתֶר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדה המאובקים הטוֹוים יסודות הַחִיוּנָה מאז ועד היום הזה.

הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותי הלבנות, ונא אל תבוּזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מִפַּגֵי עצי ההדר בעונת הפריחה, מושכים יותר מימי הסגריר הקודרים מִנִי סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר. ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצוֹת, על עוֹקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בּוֹשתכן המחושבת ועל עוצר אביוֹנַתכֶן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אַחֲבֵּר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעוֹדדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגִשמֵי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שֶטֶף מתגבר והולך. והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל יאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.

הנני זוכר גם אותך זִיק, זיק אלון נעורַי היקר, הרי מוכרח אדם לזכור משהו לחסד וגם לאהוב. אף לוּא בּלע אכזבות בזו אחר זו, אף לוּא הטובים בידידים היו מוכיחים וחוזרים למעשה את רציצוּתה של הידידות ואת קוֹטן לבו של האדם. בספרי העיתים יש למצוא דמויות יקרות מִנִי כל יקר, השומרות אֵמונים עד שערי מוות – בספרֵי העיתים. ועל כן, כל החופר לעצמו מטמונת בדפי ספרֵי הזכרונות של ימי הזוהר המעטים אשר לאדם, זעיר בתקופה אחת וזעיר בתקופה אחרת – עושה כך על מנת לגמוע ממימיה הזכים של באר החיים ולוּא רק משוּרה אחת ולהציל נפשו משגעון. כי איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרע כאח לךְ, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח איזה קטב מרירי, יקום ויבלעך חיים. האמנם זִיק אלוף נעורַי, האמנם כך מוכרח להיות היום? הַפַּסוּ אֵמונים, זו המתנה האלוהית הנפלאה מכל נפלא שהציל אדם הראשון מגן העדן הקדום? האם כולנו על כל שאיפותינו והישגינו ותקווֹתינוּ תמנו היום לגווֹע? אמוֹר נא זיק, אלוף נעורי. אבל זיק אינו אומר כל מאומה, כי איננו. היום אין לי לדאבון לבי כל חבר ורֵעַ, רק כשהייתי צעיר, כשעוד הייתי צעיר, שיחק לי מזלי וזכיתי להסתופף בצילו של ידיד יקר. הוא היה בן ט' ואני, כמעט בן גילו בן כ"ט, יצקתי מים על ידיו ושימשתי את דמות דיוקן האדם שטרם נתפס לעבודת רשות הרבים ולא נסתאב מפירפורי התאוות.

את גן החיות היינו מבקרים יחדיו להתענג על דוּבּים שוֹתֵי חלב מבקבוקים, על נחשים העושים עצמם פקעת מיובשת ומיואשת, על איילות יפות מראה וחסרות מוח, על נמר המתיר בעד בצע מזון לחשוף לראווה את מלתעותיו – כמה התענגנו למראה כל עדת המזיקים הכלואים בין שׂבכי הברזל, כמה שמחנו על כוחו של אדם המכניע את הזדון בחוכמתו, כמה צחקנו עם התוּכּי פלוֹרה בן מאה שנה ויותר לתמורות הזמנים. שנינו ידענו אז לצחוק, וברגע של מפח־נפש לבכות בכי קצר ומיד להתאזר ולקווֹת כי הנה הנה… הנה הנה… שנינו ידענו אז לטווֹת חלומות זוהרים, כי החלומות הזוהרים הלא הם השׂאוֹר של כל ידידוּת מאז ומעולם ורק בעזרתם עשׂוּיים בני אדם מיודדים לטפּס בשלבי החיים ולעלות בסולם של מחר מוצלח יותר.

ידידוֹתַי החמודות, חתולותי הלבנות, לא אכחד מכן, לא אוכל. הלא זיק לא היה ולא נברא אלא משל היה שעשיתי לעצמי על מנת לשדל את לבי כי אמנם לא פסו עדיין ידידות ואֵמונים ויש, יש אפשרות של חיים בעולם הזה. אבל הגם אַת הנך יצור דמיוני, הכל אלה השמחות והאנחות, רגעי האושר ומפחי־הנפש, כל אלה לא היו לא נבראו, כל אלה התעלוּיוֹת הנשמה והיסורים הגיהינומיים היו רק תצלוּלה קלושה ותהוּדה חלושה של איזה מה שהיה יכול להיות?

האמנם יתכן, נשי תל־אביב היקרות, כי אחת מכן תשלב ידה ביד בחיר לבה, תקשיב בכל רמ"חיהָ לשׂיחו ושׂיגו, תפרח בכל אביביה למענו, תבין בבת אחת את כל הוד היצירה וכליל חִין החיים – האמנם יתכן, כי כל זה אינו אלא פרי דמיון. הטעיַית החושים, משל לא יוּצלח של איזה מוח משתעשע, המנסה לחבר יסוד פלוני לאלמוני, בּלמוֹני, גלמוני, על מנת לראות: איך יפול דבר?

כיצד אומר האנגלי: נכשלתי באהבה. זוֹאָה היתה מי שהכשילתני. אפשר לומר גם כי לא זוֹאָה אלא שפת־הים היתה בעוכרי. לא שפת הים הרומנטית, זו מימי קדמותה של תל־אביב התינוקת, כשצבא בחורים ובחורות עוטי לבנים גילגלוה בסדין חי צחור ומרנין את עין הלילה. זו היתה שפת ים אחרת, מנומסת יותר וגסה יותר כאחת, פשוט מודרנית יותר ומנוּולת יותר – שפת ים הפכפכת זו שעם רוח הזמן הלכה ולא שמרה אֵמונים למנהגֵי קדומים שלה. רק אני יחידי שמרתי אֵמונים לשפת ֿים קדומה זו ברדת הלילה בשעה שהתרוקנה מיושבי קרנותיה החוששים לרבּמָה ושבע המחלוֹת האחרות. רק אני היחידי לא השגחתי בשרצֵי הכורסאות המלוכלכות המפיגות את חינָהּ, בצפרדעי בתי הקפה הזורקים סביב אלומות אור להכעיס. בצידֵי הצללים שוטטתי לעת לילה וביד רועדת מחלפותיה החלקתי: שפת־ים שלי, את סודך אני יודע, את געגועיך לאותם הימים הטובים, שפת־ים שלי, הזקנה, החלושה, היקרה, עוד יום יבוא, עוד יומך ישוב וניחמוך אוהביך ושימָחוּךְ מיגונך.

יחידי ולא יחידי. כי הנה מצאתי שם ילדה תמימה, לבנה, מבכה את הירח. כאילו אותם הימים הקדומים השאירוה בשוגג: חריצי עיניה, צוֹנם פניה, חיוורון שפתיה – אמן אני אומר לכן נשי תל־אביב החמודות, סקרתיה מכל צד ועבר את אחותי באֵמונים לשפת־ים קדומה שלי ושאלתי את עצמי: היתכן כי חוט העצבון המשוך עליה הוא סוד חייה? או שמא זוהי העמדת פנים נשיית שאובה מספרי לימוד לרומנים נוגים… בעצם אפשר לומר כי לא זוֹאָה ולא שפת־הים אלא הסקרנות היא שהכשילתני. הרי אילו נגדעה קרן הסקרנות, לא דמות דיוקנה המרעילה, ולא שמלתה המכסה־מגלה, ולא תסרוקתה המושכת, ולא הבּעתָהּ המעוררת עניין, ולא תנועתה המעודדת של האשה היו מצליחות לרתום איזה גבר לריכבה.

הסקרנות היא שקרבתני אל זוֹאָה, חבצלת העצבון, ובחריצי עיניה דימיתי לראות את הערבה הלבנה שסוף אין לה ואת הזאבים הרעבים שבה יהלכו. וכל כך הרבה קוֹר היה בערבה זו, כל כך הרבה שלג וקרח הבשילה סופה בלתי־פוסקת, עד כי נשברו חוֹתמוֹת ספקותַי ואוצרות הרחמים התחילו שופעים, על מנת להחֵם ארץ גזירה זו, על מנת להפשיר שלגיה ולפדות את כוחות בִּרכתה הנרדמים. הה, זואה חייתי, הנסיכה האסורה בשלגים! ממש כמו באותם הרומנים הארוכים־ארוכים ונוגים־נוגים וערֵבים־ערֵבים. אתה יושב־עומד־משוחח – ופתאום לפתע מתגלגל הגלגל והמחוֹגה שהוֹרתה זה רק עתה צפון זזה ממקומה ומראה דרום באורלוגין חייך. אתן, נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי השמעתן כמוהו? אמן, יודע אני כי שמעתן.

בבת צחוק חווריַנית מספרת זוֹאה חייתי על אותו בחור בקיבוץ שלעת ערב היה מחכה לה מחוץ למחנה על מנת – להסביר את עטרת תפארת הקיבוציות החברותית העוקרת הרים של יאוש ומזיזה את עגלת האנושות קדימה. ולא שאלה זואה חייתי על מערכת השמש הזזה גם היא על כל מזלותיה וכוכביה – אל הבַּלתֵדַע. היא ידעה רק כי המסביר עצמו הוא בחור זקן, ריח קוֹמֵש נודף ממנו, טוב לשמוע אל שטף לשונו האגדי, אבל אין כל חשק להרגיש בנגיעת הזרועות הבָּלות האלו, אין צל של חשק. הרי יש שומר במחנה בעל רובה וכדורים, פרחח אגדי. לא שיחתו, אף לא קלסתר־פניו, אף לא שום מידה ממידותיו אינה מושכת במיוחד, אבל חן העלומים, קיבּוֹרוֹתָיו נפוחות השרירים – הלא אשה צעירה חולמת בהן כבתוך עריסה ריחנית.

ואני, עבדכן הנאמן, בלי התעצל הרבה, מזמין אלי את מתקן החברה הזקן ואת השומר עוּל הימים האגדי, בזה אחר זה, לפי תור. והנה נכנס אצלי הזקן, בלוריתו הפורחת מִידַרדרת לכאן ומאפירה לכאן ויש בה סימנים ברורים לשחרורית בשכבר הימים, עמידתו רפופה, חולצתו כמעט לבנה ומכנסיו בלי צבע מסויים נמשכים אל רגליו התקועות באנפילאות בָלוֹת. וכך אני אומר לו: נער היית וגם זקנת ואף על פי כן? צא וראה מה היה לחברת הזאבים שלך, אמנם הם עושים אגודה אחת גם היום אבל רק למען הטרף. במחילה מכבודך – הוא עונה – הלא זהו הפרח של הכפתור, טרף משותף, גם לך וגם לי לא יהיה. אבל אחר כך… ורבנו הטהור ובּוּצינָא קדישא ומאוֹר הגולה וארז הלבנון אמר… ואני אומר לו והוא אומר לי ואנו מגלגלים שיחה ידידותית. לבסוף אני מעניק לו זר פרחים ומברכו בשיבה טובה והוא מקבל את דברי ואת זוֹאָה חייתי אינו מזכיר. דע לך במחילה מכבודך – הוא מסיים – דווקא משום שאין ידידות של אמת, אם נצליח… ומבלי משים נכנסת זוֹאָה חייתי לדבריו, שצצה פתאום בחברתנו, ומאשרת את דבריו במעשה בבתולות זקנות בקיבוץ אחד שלא רק שהן עצמן היו מקפידות עשר הקפדות על שרוולי שמלותיהן שיהיו ארוכים לפי מידת הצניעות ומכסות טפחיים בלי לגלות אפילו זרת, אלא שהיו יורדות לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שלא יכלה מטעמים ברורים להתקשט לפי טעמן, והנה אחר שרוח השיתוף הצרופה התבררה והתלבנה והיכתה שורשים עמוקים מֵעַז יצא מתוק ומכיוון שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה לא נתקררה דעתן עד שהחליטו פה אחד כי יש לבטל את מחיצת המינים ואין שום זכות לבחורים להתקלח במקלחת מיוחדת, ולא זו בלבד אלא שירדו לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שמטעמים ברורים הסכינה עם מעשיהן.

טרם תכלֶה זוֹאָה את דבריה והנה פרץ השומר הצעיר לחדרי בהומה מהומה ומהוּלמה. נמאס לי – הוא מרעים בקולו הצלול – להתפרזדר, עד שרבּי פטפטאי זקן זה יכלה את הבּמחילה מכבודך שלו. עיניו הירוקות העידו על רצון דרוּך, שׂערֵי זהבוֹ ודמותו המחוטבת עוררו קורת רוח רבה גם בלבי. (סוֹף סוף, טעמךְ אינו רע כל עיקר, זוֹאָה חייתי!) והשומר האגדי מספר כמצוות אנשים מלוּמדה, כי הנהו צבּרָא בכל רמ"חיו, והעיקר שיש לו רובה וכדורים ומטרה. הקֶפְטֶן שלו והוא מזויינים באקדחים בלבד שוטטו בחצות לילה בכפר של ליסטים – כך מרביצים יִראת כבוד. הקפטן שלו והוא זרקו רימונים למרחק אגדי ולא החטיאו – כך מרביצים יראת כבוד. הקפטן שלו ושלי, לא שלי, לא… בקיצור, ביראת כבוד מורבצת אני עבדוֹ הקטן מגיש גם לו סל פרחים ומברכו בשׂיבה טובה. וכי מה אתן ואוסיף לו ולהַקֶפְטֶן שלו? אם יִרבּו כמוהו איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – מתגרה בי זוֹאָה חייתי. אני רוצה להאמין, זוֹאה חייתי, אני רוצה מאד, אבל לא זוֹאָה היא שאמרה זאת, הרי כך הרעימה דמותו המחוטבת של השומר האגדי שהלך לדרכו כלעומת שבא, ואני וזוֹאָה נשארנו זה מול זה וצירפנו דמות אל דמות ותמהנו ופיקפקנו שמא לא בשר ודם היו אלה, שמה רק דמיוני הוא אשר זימנם ושלחם. שמא רק דמיוני הוא שיצר לעצמו את זוֹאָה חייתי…

בימים הראשונים להתקשרות בין חיי אדם לרעותו הרי כל אחד מדמה, כי עליו להעניק לשני, שפע של נתינה ניתַךְ על שני זה, זוֹהי מין נתינה נפשית החבוייה בלב יותר משהיא גלויָה לעין. כל מחשבה ממחשבותיך מלאה מציאוּת השני, כל תוכנית מעשיך, אף הקטן שבקטנים, ערוכה בהתחשבות עם השני – מה שמח הלב נוכח שפע הנתינה הזו ואתה כולך פורח מכוח השניים, כי אתה והיא, היא ואתה… ואחר כך שכמעיין הנתינה חרֵב והולך, כשאתה מרגיש והולך בחסרונו… הה, ימים קודרים עוטפים נפשך כמו בסדין שחור, ואתה מתחיל רואה, כי הנה אתה הנך אתה, אתה בלבד. כל האָשיוֹת מתערערות והולכות בחיי המדינה, החברה, המשפחה, הכל מתפורר והולך בתקופה טרופה זו, ואיך לא תתפורר גם נפש אשה רפופה? ראיתיך, זוֹאה חייתי, שכוּבה על הספה וקורעת את ממחטתך פסים פסים. מעבר לדלת עמדתי: זוֹאָה, זוֹאָה, מה שאלתך ומה בקשתך? אספתי לעצמי כמה וכמה סמרטוטים – קחי. כבשתי לעצמי מעט כבוֹד הבריות – קחי, עשיתי לעצמי כמה ידידים – קחי. הנה כאן רעל, רעל משובח, פעולתו בטוחה, פגיעתו מוות. הנה קערת המרק, שִׁפכִיהוּ לתוכה, מיד אכנס לארוחת הצהריים. אבל זוֹאָה שכובה על הספה וקורעת ממחטתה פסים פסים. ואני המציץ מעבר לדלת התחננתי לאל, לאותו אֵל שלימדוני כי הוא יושב במרומים וקובע לאיש איש את גורלו:

– ריבונו של עולם, איני יודע מה היה לה, אם משנאה אלי בלי כל סיבה, או מאהבה לאיזה אחר, לאיזה אחרים, בלי כל סיבה, או בכלל בלי כל סיבה נתנה בכוֹס עינה, ניסתה בהתאבדות, והנה עכשיו היא שוכבת וקורעת פסים פסים את עוֹלמה. איני יכול לעוזבה, אבל אם יש פתח הצלה לעוֹלמה בעוזבה אותי, נא עשה שתלך מעמי, נא עשה!

ככה השלמתי עם בוֹראי, והיא הלכה מעמי.

איזה פזמון משונה הוא זה? כל כך חם, כל כך מחניק, אני מרגיש זאת אף בשנתי. אני מתאזר, מתקומם נגד טבע העניינים. איני מסכים, כי יעשו בי שלא כרצוני, בשום פנים… ותוך כדי התקוממותי אני הולך ונִרגע, כי מה בצע! חם, ואם כבר חם… והנה זהו איזה חום אחר, אוורירי. הריני בדרום צרפת, צרפת השקטה, האדמה נתנה כבר יבולה והִנֵהִי נחה מעמלה, נושמת לרווחה כאחר לֵידה. ננסי הגגות האדומים באופק הרחוק כשושבינים מסתכלים להנאתם. עתה הם מקטרים מקטרותיהם המשופשפות ושותקים, כי סיימו כבר את כל השיחות. והנה אֶת הַהַשקט הזה אַת גוזרת ברגליך כמו במספריים וצועדת לקראתי. אני המיוזע והמדומדם רוֹאֵךְ באופק קרבה והולכת, קרבה והולכת – למה?

ויחד עם זה אני יודע כי הנני מרמה את עצמי, כי אינך צועדת לקראתי, כי אינני בצרפת הדרומית, כי אינני חולם, אינני, אינני… אני יודע כי הנה תדפוק בעלת הבית הזקנה על דלת חדרי ובקולה החורקני תתבע אשר תתבע ואני אקום ממשכבי ושטוף זיעה ונמוץ מאוד אתחמק מהחדר ואתחיל לספוֹר את אבני המדרכה אחת לאחת כאדם המחפש את תְּמוֹלָיו.

היתכן שאני נמצא בבית ההבראה החביב שלי? מישה וסוניה ידידי, החושבים אתם כי בגללה, בגלל ש… נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי אתן, האמנם נפגעת הנפש אם רוֹפסים ברגליים את רגש הידידות שנחשב לאוּד מוּצל יחידי מכל אוצרות הנפשיות הקדומה, יורקים עליו בלי כל סיבה שבע יריקות ומקיאים אותו כליל? מוּסר אָבוֹת – אבד עליו כלח, אהבה נאמנה – משחק בשביל טיפשים, ידידות ואֵמונים – גם הם… ובכן, מה נשאר לפליטה מכל אוצרות הנפש, מה? האמינו נא לי, לא בגלל… אבל בוודאי כל המִישוֹת וכל הסוֹניות וכל נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, לא יאמינו לי. על כן אני בוחר להתבודד עם היינה ידיד נעורי. הנהו מספר במסעותיו על חולים שגילו לפתע פתאום איש איש את פצעיו והתנפלו זה על זה וכולם יחד על הטַפְּלָנִים בשצף קצף וחמת שגעון. אבל כאן, בבית ההבראה החביב שלי, אין משתוללים, כאן אין גם היינה. כאן אנשים שקטים המתמוגגים איש איש ממיחושו, איש איש מתולדות מחלתו. כי המחלה הריהי כל חשיבותו של המבריא. הוא הקטן התגבר בכוחו על מחלה כל כך מסוכנת. ואם ניתוח – הריהו גיבור שבעתיים. ואם ניתוח מסוכן – מי ידמה ומי ישווה לו. פלוני הרופא אמר, פלמוני הפרופיסור גזר – אל תנסה לסתור פן ינקר ו עיניך. אבל אין פחד: דוֹמינוֹ ושחמט וקלפים, ופעמון הגוֹזֵר על העיתים. לאכול, לישון, לאכול, לישון! העולם כמנהגו נוהג.

שקט, שקט והַשְקט. פינה ביתית חמימה, ורק האח המבוערת חסרה. ואולי גם הטוב והרחום, סבא… אבל הרי גם הוא ישנו. הנה סבא. הנה לפני זיק חברי, שהביאני לכאן, שהפך עכשיו סבא יקירא לנחמני. הנהו יושב, טורף קלפים ומספר בשבח הבחורים היקרים שנזעקו לקוֹמֵם הריסות. רק חבל שלא תמיד יש מניין לתפילה בציבור. המטבח כשר, אבל דא עקא, יהודים כשרים אין. אין דבר – גם האבות ישובו אל בניהם והעיר שושן צהלה ושמחה. אי־אי ריבונו של עולם, מה טוב שיש בעולמך ארץ ישראל פינת יִקרת זו הכינוֹתָ. רעות רבות וצרות צרורות באות ומתרגשות על שה פזורה ישראל בגלות הָמָן פלוני והָמָן אלמוני, שֵׁם רשעים יִרקב אָמֵן, אבל שום צרה ופורענות אינה שקולה כנגד טובה אחת שעשית לנו, הלא היא המתיקות שאתה סופג באווירה של ארץ קדושה זו כשאתה מעיף עיניך בהרריה ועמקיה. והמתוק שבמתוק הרי הם הרֵי ירושלים. אין לך יופי בעולם שיהא בו אפילו אחד משישים מיפיפותם של הרי ירושלים. הר את הר יברך לבקרים והוא כולו רוחץ בטל ומתעטף בטלית הערפל לומר שירה של שחרית. ופתאום לפתע הוא עוטה אור כשלמה. הנה פסוקי התנ"ך, הנה חזוֹנוֹת החוזים, הנה הם כולם לפניך. הנה האבנים הללו הלקוחות מדבריהם, מפסוקיהם, מחזונותיהם. בצלעות ההרים הללו תִרְאֵן משובצות סביב סביב, הן מציירות בהם ציורים ופטוֹרֵי ציצים, פיתוחים וחַרוּקים, והצבע שופע מעיין המתגבר, ירוק וירקרק, צהוב וצהבהב, חום וחמוּמי – וחם. וכל כך טוב נוכח עולם השטוף אור, השואף אל על, הרוצה משהו. אור גברי וישר, אור האומר הן, דווקא הן, על אף המכשולים, על אף הזֵדים מכל המינים, בלי שום חצִיאִיוּת, בלי וויתורים. כך. לא לכאן ולא לכאן – רק כך בלבד. והנה העצים לשורותיהם ממשפחת הברוש והארז, ערוכים קוממיות, לעולם קוממיות. וצבא הסלעים אחריהם הולך ומתגלגל אל על. רק אל על. על אף חוקי ניוטון שנתבדה. כי אצלנו תורה אחרת, תורה גברית, תורה משלנו, אנחנו עולים בעצינו, בסלעינו, באוֹרנו, כולנו.

את הפזמון הזה אני מכיר, כבר שמעתיו בשכבר הימים, פזמון חבוט ונדוש. ידידַי, נא אל תחזרו עליו, התחמקנו מבית ההבראה – מעשה חושב להפליא, איש לא הרגיש בכך והכל בעזרתו של זיק. הלא הוא חבר לקואופרטיב של נהגים, צילצל ומיד מכונית הדורה נכונה לשירותנו. ממש עלי־בבּא מאלף לילה ולילה. ואף על פי כן את הפזמון אני שומע:

הנני יושב בבית קהווה צנוע ומחכה לזיק ידידי. הוא קבע לי ראיון על מנת לשוב לחונן את פני הוותיק בידידיו ההופך בדפֵי המציאות והופך בהם, המפשיט צורה ומלביש צורה שמא צדק המאמין, שמא. והנה… הנה דמות דיוקן אשה. האַת היא זאת זוֹאָה אחותי? פניך לא קומטו וגיזרתך לא צמקה. חריצי עיניך מפיקים שובע כחתולה יושבת על מילאת. שׂערך לא הלבין ולחייךְ לא נפלו. שפתיך הדקות אדומות כששר, שיניך תמימות, שכוּלה אין בהן.

המותר לאיש, לזקן כמותי לשבת מול הגברת? ומה תאמר הגברת, אם אני… לא? בבקשה, אם אינה רוצה לא אגע בצפונותיה, אף שיכוֹלני, יכוֹלני. הגברת היא בלי משפטים קדומים – ידעתי גם ידעתי. מגן קשקשים לה במקום הלב – איזה ביטוי מוצלח. מכונת אדם במקום אדם. העיקר שכלֵי העיכול והנשימה, מערכת הדם והעצבים, כולם פועלים כתיקונם. אמנם, הנפש – אבל מי לא יבוּז לקטנות כאלה. ואף על פי כן, ברשות הגברת, יש גם קטנות מעניינות, הנה אזכיר לה קיבוץ והשרוולים הארוכים של הבתולות הזקנות… מצחיק לא כן? ואת המקלחת המשותפת – מניין לי כל אלה? מקרה, זהו מקרה משונה, לא כן? הגברת לא נכנעה בימי נעוריה לדרישות החברה נכון, עד… עד שחלה התמורה הגדולה, עד שנכבשה המצודה, והנה מכונת האדם נשארה לפליטה. ידעתי גם ידעתי, ואף ממחטות שוב אין הגברת קורעת פסים פסים, אף רעל במרק אין היא…

זוֹאָה חייתי, למה החוורת? היתכן כי אשה מודרנית תרגיש אף היא משהו שיש לו שייכות אל לב, אל נפש וכדומה? ואני, עבדכן הנאמן, הנני מסיר מעל צידֵי ראשי את שערות השיבה ואת הקרחת מפדחתי, ואף את קִמטֵי המרי הרבים מפרצופי… שמעיני נא, זוֹאָה חייתי, הלא אני הוא זה, אני!

אף טיפּת דם אחת אין בזוֹאָה. אני ממשמש בידה – קרה כקרח. האמנם מסוגלת אשה מודרנית לפחת נשמתה באין לה נשמה כלל? והנה זיק לקראתי, זיק אלוף נעורי, הוא נד לי מאוד ואומר:

“הפעם נכשלת, ידידי, אשה מודרנית אינה מתה, מכל מקום לא בדרך זו. הלא היא מתה רק מפני שכך נוח לך. כי אם לא כן איך היית מסיים את סיפורך?”

“זיק, זיק חזירי! אל נא תפריח את האילוזיה האחרונה” – אני מתחנן.

אבל זיק לא שעה אל הפזמון, נתחמק ואיננו. ואתוֹ יחד נתחמקה גם זוֹאָה. נשארתי יחידי. רק אני הנני כאן, רק אני לבדי.

והיכן אתן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותַי הלבנות?