מודעות גדולות הודבקו ברחובות העיר. את כל הלוח כמעט כיסו. ובהן כתוב לאמוֹר:

“ביום כך וכך, בשעה כך וכך בערב, יערך נשף מסכות המסורתי לרגלי חג הפורים. אל יעדר איש מכל תושבי העיר, מחכם ועד בּער, מזקן ועד נער, כי באושרו הוא. מסכה על הפנים היא חובה קדושה. אל יאוש – הכניסה רק 50 גרוּש”.

אנשים בעלי הדר, נשים עטופות רדידים, תינוקות דבית־ספרן צבאו על המודעות ועיני כל דבקו באותיות העקלתון ברוח האמנות החדישה, המבשרות את בשורת החג והגאולה.

“ככה יֵעשה לאיש אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו” – אמר ילד אחד, וודאי ליצן מטבעו, אולם המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש – ואבל וחפוי ראש נדחף גם לחדרו עזריאל הַמפּל.

ובעיר – מחסור עבודה בכלל ומחסור לחם בפרט. בעלי משפחות, אלמנות ואפילו רווקים צבאו על דלתות הלשכה לסיוע וחרפת רעב לא היתה בנמצא כל עיקר. כי לא היה איש שבע כמעט – ככה חשב בנפשו עזריאל המפל וכיוצא בו. אולם באמת היו גנדרנים מתהלכים בעיר ומזקיפים צווארים, הרי סוף סוף אין כל ספק כי סיוע מן הדוֹדים העשירים לא יאחר לבוא. הם היו האורחים היהודים במסעדות, אשר בדרך כלל שָׁממוּ מאיש סועד. כנראה, שהמזון נעשה טפֵל לכל יושבי העיר – דימה עזריאל המפל. אולם למעשה, בסתרי הבתים, עלה עשן צלי משולחנות ערוכים כל טוב ויינות נשפכו כדת וכדין מימי אחשורוש מלך מלכי פרס.

עזריאל המפל לא עבד מסיבת מַחסוֹר העבודה בעיר, אולם לא בין הקופצים על כספי הסיוע היה. מוטב לו לגנוב פרוסת לחם מלעמוד לראות את הרעבים. והאם לא עדיפוֹת האלמנות והעוללים והחולים?

יום־יום קם עזריאל המפל מיצועו ומחכה בקוצר רוח למבקריו האדיבים, אשר התדפקו בחסדם הרב אל דלתות חדרו להפגת שממונו בחיים. בראשונה, בשעות הבוקר הראשונות, היה נכנס בעל־הבית לבקש את המגיע לו זה חודשים אחדים.

“אין לי” – היה עונה באנחה עזריאל המפל, – “הרי אתה מבין” – המשיך – “אין עבודה”, וכבעל־נפש המשתתף עם הבנים־הבוֹנים ביגון וששון, מוטלת עליך החובה הקדושה לחכות" – הסביר השכן לבעל־ביתו.

נאנח בעל־הבית בלֵית־ברירה ויצא לחכות – עד למחרת היום לשעות הבוקר הראשונות.

אחריו היתה באה בעלת האיטליז, היא אינה דורשת, חס־ושלום בבת־אחת, הריהי יודעת, היא מיטיבה להבין. אבל, לכל־הפחות, פרוטות אחדות – בכתה הזקנה המתרפסת לפני בעל־החוב.

“כן, כן” – עונה עזריאל המפל ומסכים לכל דבריה.

בכיסו הוא ממשמש, אולי ימצא בו דבר מה להפתעה – ואין.

נאנחת מרה בעלת האיטליז ואִתה יחד נאנח עזריאל המפל. טרם יצאה הזקנה והנה נכנס כבר החנווני הכרסני, כשהוא מכניס בזהירות מחושבת את ראשו תחילה ומציץ. כבר פעמים אחדות גרם לו מזלו ולא מצא את בעל־הדבר בביתו וחשד התחיל מקנן בלבו פנימה, כי בכוונה מסתתר מפניו בעל־החוב. אולם שיחק לו מזלו: הנהו יושב על מיטתו ומקדם בברכה את הנכנס. מה טוב לראות את הבחור ולדבר אתו פנים אל פנים, אולי יציל מפיו למצער: אימתי. אימתי יפרע את המגיע לו?

“בקרוב, בקרוב” – עונה בעל־החוב ומפהק מתוך שעמום.

כן, הרי כל השיחות האלו אינן מן העניין. סוף־סוף כל אלה אינם אלא אנשים פשוטים, פשטשטים, המבלים את ימיהם בהליכוֹת מבעל־חוב אחד אל משנהו – ומה יהא באחריתם? קשה להם עתה באמת להזיל פרוטה מכיסים ריקים – אולם מה כוח האמת והמציאות בכלל בימינו אלה – מהרהר עזריאל המפל. היֹה היו זמנים בהם לא עזב החנווני את חנותו המלאה קונים ובחפץ לב נתן לכל דורש בהקפה ולא שאל אפילו את שאלת השאלות: “אימתי?” – מי שיש לו, משיב – היתה הסיסמה הידועה והאמיתית. אז היתה האמת הזאת ??? מאוד ללב הרוכלים – הירהר עזריאל המפל. ומי שאין לו – מסביר הוא לתובע – שרוי אף הוא בצער גדול, ממש כמוך אתה. וגם עזריאל המפל היה שרוי בצער גדול, כי סוף־סוף את החובות לפרוע צריך, כן צריך! בלב מלא נחמה יצא החנווני. הנה מצא אוזניים קשובות למרי לבבו, ורווח לו לרגעים מספר. לוּא רק קרדיט היה משיג, כי מחנק שמו על צואריו נוֹשָיו! הלא בחורי־חמד אלה מנבחרי האומה הנענים – באיצטלות משי יהלכון במלכוּת העתיד. הולך הרוכל ומהרהר בבניו, שגם הם בחינת בחורי־החמד האלה בעיר אחרת. ואין מיפלט, כי צבת בצבת עשוּיָה.

מחדרו יצא הרווק עזריאל המפל. פועל בניין פשוט היה פה ובימים טובים היה מוצא פרנסתו, אם לא ברווח, הרי גם לא בצמצום גמור. זוג מכנסיים וכותונת נקייה וארוחת־צהריים, נעלי־בד וכובע קש – ומה עוד יחסר לאדם תחת השמיים הקלויים האלה? אף לבו לא משכוֹ לאותם כרכי הים המעופשים בהם בילה את ימי שַׁחרוֹ ובהם יצק מים על ידי תלמידי־חכמים של אומות־העולם. ידיים בריאות היו לו ובהן עבד את עבודתו באמונה, ועיניים נאמנות היו לו ובהן הסתכל סביבותיו בבריאות – וטוב לו ככה אולי… אולי? כעוף השמיים בחופש היה הוא הרועה והצאן גם יחד. וקרה מקרה, כי בעובדו באחת המושבות מצא תיק ובו שטרות בסכום גדול, סכום גדול באמת, בעיתונות הודיע הפרדסן העשיר וקל־הדעת כי מוכן הוא להפריש מיכסת כסף הגונה לטובת המוצא הישר. אבל המוצא הישר עזריאל המפל השיב לו את אבדתו, ואף על השכר המופרש לטובת המוצא הישר וויתר. “תְּנָדְבוֹ לטובת הקרן הידועה” – אמר. אז היו ימים טובים באמת, שפע תקוות ולחם ושמש. ועתה פנו התקוות ואזל הלחם ורק השמש היחידה צורבת ממעל, כמכּרָה בָּלָה מהימים ההם, שרק היא נותרה למזכרת. ובהרהרו בדברים האלו פגש עזריאל המפל ברוכב־אופניים, הוא החלבּן, שגם הוא נמנה בין תובעיו הרבים ובידו הניף לו תנופה ברורה לאוֹת, כי עדיין לא נִימלא הכיס. ואַל יאוש! אל יאוש, עזריאל המפל – ניחם את נפשו המטייל. בחדרה של וַרְדִיָה ישב האורח, הוא היחידי, אשר לא הוקיר את רגלו מחדרה, מאותו היום אשר מחלה מוזרה התחילה מפעמת את רוחה. עיניים גדולות־שחורות ומבריקות היו לה ושערות שחורות־חלקות גזוזות תלתלים ועל ידיה כסיות משי שחורות. לא! את הכסיות האלה לא תפשוט וַרְדִיָה בשום פנים. אין היא חולה מחלה אנושה חס־ושלום. לא! רק לעבוד קשה לה, מאוד קשה. לפני הרבה־הרבה ימים יצאה עם חברותיה לנפץ אבנים בסלילת כביש חדש בעיר ולא עצרה כוח. ידיה נירפו אז וכל איבריה כמעט שותקו. באמת אין היא חולה חלילה – אומרת היא לאורחה, לעזריאל המפל. – לא, לא! – ימים רבים כבר שכובה וַרדיָה על מיטתה ולא יצאה מד' אמות החדר ולא ידעה, כי תמה סלילת כבישים ואין עבודה בכלל, אבל עזריאל המפל ידע, כי היה פעם מעשה וידיים עדינות מאוד נפצעו קשות בשעת ניפוץ אבנים – וסורסו כמעט. הוא, עזריאל המפל, זוכר עוד את היד הזאת, בעלת האצבעות הדקיקות־דקיקות. ממשפחת בעלי־יוחסין היתה וַרְדִיָה ומביתה ברחה על אף רצון הוריה – לקראת עתיד אחר בארץ מתנערת… והנה נפצעו ידיה… היֹה היו ידיים עדינות – מהרהר עזריאל המפל. אמנם פצעי הידיים נתרפאו, אבל וַרדיָה נפלה למשכב ודאג לה רק חברה הרווק והיה בא מדי פעם בפעם ומאכיל את הנירפָּה, השכובה לעיתים קרובות כמשוּללת הכרה. גם בשר קנה וגם חלב… ורק בשוֹב אליה ההכרה אחרי ימי קדחת רבים לבשה וַרדיָה כְּסָיוֹת משי שחורות על ידיה עד היום הזה. ימים קשים היו ימי מחלתה, ושום רופא לא מצא את שורשה ושום תרופה לא הועילה.

היום היתה וַרְדיָה בחוץ. היא מספרת לאורחה, עזריאל המפל, כי ראתה במו עיניה את המודעות הגדולות וגם קראה את הכתוב לאמור: “אַל יאוש, רק חמישים גרוש!” – היא מאוד מתאווה ללכת איתו, עם חברה היחיד, עם עזריאל המפל. בימים עבָרו, לפני הופעת המחלה המוזרה, לא הוקירו בחורי־חמד רגליהם מחדרה. רבים באו לבקרה אז ולא תם היין משולחנה ושריקות רוקדים מתלהבים לא נָדָמו. בימים ההם קדוש היה כל הגה היוצא מפיה לכל מבקרי חדרה. גם סופרים וציירים היו בין הבאים ואפילו פְּלִיאן בעצמו היה אחד מהיוצאים והנכנסים. פליאן זה, אשר סידור הנשף המסורתי מונח בקופסתו מדי שנה בשנה. גם תלבושת שמורה אצל וַרדיָה, כשהיא כולה משי שחור מצופה ציורי זהב ונחש בריח מתפתל כעין. חגורת זהב על חלציה. הכל מוכן אצלה, רק כרטיס כניסה אין. וכסיות משי שחורות יש לה גם כן אומרת וַרדיָה ומסמיקה בהביטה על הכסיות המכסות את ידיה, ידיה העדינות – בעבר. ואולי הכל בדרכו יבוא בשלום? – שואלת היא את אורחה. אולי? – ענה בצחוק טוב, טוב באמת, עזריאל המפל וליטף בשתי ידיו את התלתלים השחורים של חברתו החולה מחלה מוזרה.

הרבה־הרבה ימים לא היתה כבר וַרדיָה בשום מְקוֹם שמחה ותענוגות, לא קול מיתר ולא תרועת חצוצרה שמעה. וְשָׁם – אולם רחב ידיים ושפע אור ונגוהות וצבעונים. ככלואה בקבר שכבתי ימים רבים – הניעה ורדיה את תלתליה ביגון. רק הפעם הבה ונלכה – התחננה החברה לפני החבר ובארבע עיניים נוצצו דמעות. בו ברגע הרהר עזריאל המפל בכסף הסיוע ההוא, אשר לא נהנה ממנו מעולם. ולוא היה זוכה בו עתה, היה משלם אולי מעט לנצרכים, לבעלת האיטליז, לחנווני, ולהאכיל את וַרְדִיָה גם כן צריך, ובגד חם גם כן צריך לקנות לה, כי בימים האחרונים התחיל פתע שיעול טורדני להישמע בחדרה. והשיעול הריהו דווקא מחלה הידועה היטב לרופאים ולקברנים בעיר. בידיו ממשיך מלטף עזריאל המפל את חברתו והיא חדלה מתחנוניה. רק עיניה הגדולות השחורות נתונות בו וידיה בכסיות משי השחורות נחות על שכמו.

אל לשכת הסיוע סר עזריאל המפל ואחרי חכותו שם שעות אחדות קיבל מנתו, שניתנה לו כמו לכל מחוסרי לחם בשעת מצוקה. הוא פונה כבר ללכת אל האיטליז ההוא והנה בא לקראתו אדם מכר. האין זה פְּלִיאַן? הם מכירים זה את זה. לא רק בחדרה של ורדיה הכירוֹ עזריאל המפל בשעות בין הערביים. ל א רק על שפת הים ראה אותו בלוויית חברתו כשהם אובדים בחשכה. לא! אִתוֹ יחד היה מסב לא אחת ולא שתיים אל שולחן אמנים צעירים הטוֹוִים חלומות לאָמנות מקורית, אמנות חדשה העתידה להתבצר בארץ המתנערת. שעות רבות שוחחו ביניהם עזריאל המפל ופליאן. ואמן גדול היה פליאן זה. על השקפת־עולם בריקוד דיבר וניסה להוֹכיח בנשפים מיוחדים, כי יש משום אמת בדברים ועתיד הוא להניח אבן־פינה לחומה חדשה בחצר האמנות המקורית. אולם עיקר עבודתו ופרנסתו של פליאן היו נשפיו המסורתיים מדי שנה בשנה, אשר השכיל לערוך בטוב־טעם אמנותי, שאין למעלה ממנו. איש אמן בלי ספק היה פליאן. ולמען אָמנותו, למען גירוי היצירה היה עוזב מדי שנה בשנה, בעזרת הכנסותיו מן הנשפים המסורתיים, את הארץ לנוּד בעולם הרחב ולבקר אמנים בעלי שם עולמי. אבל בבוא המועד היה שב לעירו, למען האדיר את אמנות מולדתו ולהעניק לה מטעמו הטוב. אל פליאן זה ניגש עזריאל המפל ולבו מהסס בְּקִרבּוֹ משום מה. אחרי מילים של מה־בכך, הרגילות בפי האנשים בכלל, התחיל מספר לו בקיצור נמרץ את כל הקוֹרֶה בימים האחרונים את חברתם וַרְדִיָה. וַרדיָה – תמה פּליאן – אינו זוכר את השם הזה. אולי באמת שכח את שמה ומה שייך. הרי כל־כך הרבה מכירות יש לו, גם בארץ וגם מחוצה לה. קשה באמת לזכור את כל מכירותיו. בלי שים לב לדבריו פנה אליו עזריאל המפל וביקש ממנו בתור בעל הנשפים המסורתיים לתת לו כרטיס הזמנה בשביל ורדיה החולה.

“בעצמך תבין כמה ישפיע הדבר” – הסביר לפליאן – “ואולי תלויָה בזה גם הבראה פורתא. אני” – הוסיף – “לא הייתי פונה אליך, אלמלא ידעתי, כי בין כה וכה תיתן לי כרטיס הזמנה כדרכך כלפי סופר ואמן. ואלמלי – וזה העיקר – המצב המיואש בשער העבודה” – גמר עזריאל המפל את דבריו.

לא ענה לו פליאן וכנראה גרמה לו השיחה הזאת רגשות בלתי־נעימים.

“לדאבוני הגדול” – השיב למי שהיה חברו לרעיון בעבר – “לא אוכל לעשות כבקשתך. הגה בעצמך, הרי לא רק בי בלבד תלויים כרטיסי ההזמנה ולוּא נתתיו לך כלאיש סופר, היה הוא עולה על חשבוני הפרטי ונמצא כי עלי לשלם מכיסי את כרטיסך או את כרטיס ורדיה חברתך. לדאבוני הגדול” – חזר פליאן בהיפרדו ממי שהיה חברו לרעיון בעבר.

בשוטטו ברחובות העיר פגש עזריאל המפל שני אנשים מכרים, שמשכו בעט סופרים כמוהו בשכבר הימים והם הראו לו כרטיסי הזמנה לנשף המסורתי, אשר הביא להם לפני שעות מספר פְּלִיאַן בכבודו ובעצמו.

"גם בשבילך בוודאי שמורה הזמנה – ניחמו את עזריאל המפל. לפני איטליז ידוע אחד הסתובב בלילה ההוא איש אחד. האיטליז סגור היה כבר ורק בחדר הסמוך דלקה מנורה קטנה. דרך החלון ראה המסתובב בחוץ ילדים קטנים, כמעט עוֹללים, וודאי נכדיה של בעלת האיטליז, כשהם גועים בבכי. וודאי מרעב גוֹעים העוללים – חשב האיש המסתובב בחוץ.

ושֵם האיש עזריאל המפל.

ולא נכנס עזריאל המפל לפרוע את חובו לבעלת האיטליז מכספי הסיוע בלילה ההוא. רק עיניים גדולות־שחורות ראה לפניו כשהן מתחננות, כשהן בוכיות ללא דמע. וגם את כסיות המשי השחורות ראה כשהן נחות על שכמו. היֹה היו ידיים עדינות – לחש המסתובב בחוץ והלך אל הרחוב הראשי בעיר ועוד בו בלילה קנה בחנות הפתוחה עד חצות כרטיסי כניסה לנשף המסכות המסורתי.

“אַל יאוש, יש עוד חמישים גרוש” – שידל עזריאל המפל את חברתו ורדיה.

את תלבושתו לא החליף עזריאל המפל ורק את ידו ביד חברתו, עטופת המשי ומצויירת הזהב, שילב ללכת לאולם הנשף. ואנשים ונשים וטף צובאים על־יד הפתח להסתכל במסכות המאושרים, שידם משיגה עדיין את מכסת הכסף כדי קניית כרטיס, היא אשר הספיקה למחיָה של שבוע ימים למשפחה רעבה. אולם השומרים על־יד הפתח החזירו את עזריאל המפל והכריחוהו לקנות מסכה להלַטַת פניו. מסכה על הפנים היא חובה קדושה – אמרו – ואין לזלזל בגזירה מטעם פליאן, אשר למד את כל הילכות נשפי המסכות בחוץ־לארץ. לחם לרעבים – ריננו המסתכלים מעבר לשער הכניסה ואגרופיהם הרימו אל מול המאושרים. ובין המאושרים ההם היה גם עזריאל המפל וחברתו. מסכה קנה מידי שומר הדלת במחיר משולש ונכנס לחצר.

בתא הביקורת, אשר ישבו בו מומחים מפקחים על טוב טעם המסכות בפקודת פליאן, הכריזו פה אחד, כי תלבושת אַפּאַשׁ מתאימה היא תלבושתו של עזריאל המפל. לא על־יד סוסי העץ הסובבים בסחרחורת נעכבו שני האנשים ואף לא בנענעוֹת ישבו כשאר המבקרים, לאולם הריקודים נכנסו. תזמורת צבאית מובחרה ניגנה וְסַרדיוֹט מנוסה ירה מאקדח־צעצוע בטַקְטְ למען חג הפורים. על דרגות שבעתיים בנויוֹת לתלפיות קישקשוּ מַכֵּי הגַ’ז – תזמורת להאלפָה. והאולם מלא מפה לפה. “שייכים” התהלכו בו, כשפניהם מצובעים בידיים בלתי־מאומנות, ולוֹרדִים אנגליים בצילינדרים שאולים ומעוכים. ספרדים טהורים מאספמיָה מְגַדְלֵי פיאות־זקן שהודבקו כלאחר־יד, ויהודיות בָּלוֹת תחת שמשיות רקובות. ובחצוֹת הובאה באפיריון אסתר המלכה, היפה בנשים, וזנב מעריציה נמשך אחריה – כיאות למלכה. הכל, הכל היה כדין וכדת לפי הוראות פְּלִיאַן. ובאולם הסמוך הסבו אל השולחנות רבי הכרס ושילמו בעד שיקוייהם פי־חמישה מהרגיל – כיאות לנשף־מסכות אמיתי. פה, באולם השתייה, אין לחם בכסף מלא, פה יש רק תוּפינים. פה אין בהַקפָה, פה יש רק במזומנים, הכל רק במזומנים. ובשובו לאולם הריקודים ראה עזריאל המפל את חברתו וַרדיָה, אשר הסירה כבר את המסווה מעל פניה, כשהיא רוקדת עם פְּלִיאַן. הם שקועים בשיחה. כנראה הכיר את חברתו שבעבר – הירהר משום־מה המסתכל. הבוּ גודל לפליאן, בעל השמחה לבוש איצטלת הצבעונים כְּאָשָף ובידו מטה־הניצוח! – אין כל ספק, אמן גדול היה פליאן.

עורף פנה עזריאל המפל לכל הרוקדים ונכנס למשכית המַרבַדים לפוּש קצת. ולבו בקִרבּוֹ שמח באמת. כה טוב, כי ורדיה רוקדת ופניה קורנים מזיו פנימי. ואולי – התנחם עזריאל המפל בהתפרקדו על המַרבַד – אולי יוטב לה באמת ותשוב לאיתנה. רק השיעול הטורדני הזה – פילחה מחשבה ארסית את מוחו והוא נזדעזע. ותוך כדי זעזועו ראה והנה ארנק מונח על ידו. בידיים רועדות אחז בו עזריאל המפל וכנראה: כסף מצוי בו, שטרות כסף… גם וַרדיָה ופליאן נכנסו למשכית המרבדים לפוש קצת ועיני פליאן מופנות אל מול האיש הרועד.

החוצה יצא עזריאל המפל. את הארנק הוא פותח לאור הסהר והנה לא שָׁגָה באמת שטרות הרבה נמצאים בתוכו. אין זאת כי אם אחד משוֹמרֵי הכרס השיכורים עזבוֹ כאן. אין דבר: לא ירגיש שיכור באבידתו. ומה בצע להשיב לרבֵּי כּרס את הארנק בשעה שרָעב בעיר וחוסר כל. מה הרעש: עוד בקבוק. למראה עיניו לא יאמין עזריאל המפל. אולי הַתֵל יְהַתְלוּ בו חושיו ואת השטרות הוא מוציא וממשמשם אחד־אחד. את כל החובות ישלם מכסף המציאה ולא ירעבו עוד ללחם. נכדֵי בעלת האיטליז העלובה. הוקל לו בהרבה בהרהרו בילדים הרעבים האלה, כן. גם את כסף הסיוע ישיב, למען יחלקוהוּ לאחרים. וּלְוַרְדִיָה יקנה בגד חם ואוּלי גם שמיכה חמה, וישקנה חלב. החלבן יוסיף להביאוֹ, כי את חובו יפרע לו. ואז, אז יעבור גם חיש־חיש שיעוּלָה. הכל, הכל, עד הפרוטה האחרונה יוציא ואת חברתו יציל מרע. מבלי משים נזכר עזריאל המפל במעשה ההוא במושבה בוותרוֹ אפילו על מִיכסת הכסף ההגונה, המופרשת לטובת המוצא הישר… והיום… היום לא הוא הנצרך… רבים הם הנצרכים ובעיקר וַרדיָה… ואולי גם ירפא לידיים האמוּלוֹת בכסיות המשי…

ולא הרגיש עזריאל המפל, כי מאחורי גבו עמד פליאן בחברת שוטר והראה לבן־לוויתו, כי הנה לפניו האיש אשר שלח ידו בכסף לא־לו. אף לא הרגיש כשטפח על שכמו השוטר ואת כיסיו הפך למצוא את הגניבה. ולא מצא בהם דבר, כי הארנק היה בידי עזריאל המפל, אשר תקע עיניו בסהר ועשה חשבונות מה עוד יהיה לאל ידו לקנות לְוַרְדִיָה המשתעלת…

בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברוֹתַי לדרך חיי ומקור חלומותי, המשפיעות מקרן כּישפכֵן על ענני קיומנו הכבדים, האוֹרגוֹת את קישורי הדבקוּת במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, הרי גל חמימות מציף את לבי ופי, שברבות הימים המרים התעקם בחיוך פקפקני־סוֹנֵט, מתפשל ומתפשר כמו כְּדֵי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כְּפִיָה של אותה לבנה בָּלָה במרומים, הצפה במרחבי האֶיתֶר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדה המאובקים הטוֹוים יסודות הַחִיוּנָה מאז ועד היום הזה.

הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותי הלבנות, ונא אל תבוּזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מִפַּגֵי עצי ההדר בעונת הפריחה, מושכים יותר מימי הסגריר הקודרים מִנִי סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר. ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצוֹת, על עוֹקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בּוֹשתכן המחושבת ועל עוצר אביוֹנַתכֶן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אַחֲבֵּר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעוֹדדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגִשמֵי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שֶטֶף מתגבר והולך. והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל יאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.

הנני זוכר גם אותך זִיק, זיק אלון נעורַי היקר, הרי מוכרח אדם לזכור משהו לחסד וגם לאהוב. אף לוּא בּלע אכזבות בזו אחר זו, אף לוּא הטובים בידידים היו מוכיחים וחוזרים למעשה את רציצוּתה של הידידות ואת קוֹטן לבו של האדם. בספרי העיתים יש למצוא דמויות יקרות מִנִי כל יקר, השומרות אֵמונים עד שערי מוות – בספרֵי העיתים. ועל כן, כל החופר לעצמו מטמונת בדפי ספרֵי הזכרונות של ימי הזוהר המעטים אשר לאדם, זעיר בתקופה אחת וזעיר בתקופה אחרת – עושה כך על מנת לגמוע ממימיה הזכים של באר החיים ולוּא רק משוּרה אחת ולהציל נפשו משגעון. כי איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרע כאח לךְ, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח איזה קטב מרירי, יקום ויבלעך חיים. האמנם זִיק אלוף נעורַי, האמנם כך מוכרח להיות היום? הַפַּסוּ אֵמונים, זו המתנה האלוהית הנפלאה מכל נפלא שהציל אדם הראשון מגן העדן הקדום? האם כולנו על כל שאיפותינו והישגינו ותקווֹתינוּ תמנו היום לגווֹע? אמוֹר נא זיק, אלוף נעורי. אבל זיק אינו אומר כל מאומה, כי איננו. היום אין לי לדאבון לבי כל חבר ורֵעַ, רק כשהייתי צעיר, כשעוד הייתי צעיר, שיחק לי מזלי וזכיתי להסתופף בצילו של ידיד יקר. הוא היה בן ט' ואני, כמעט בן גילו בן כ"ט, יצקתי מים על ידיו ושימשתי את דמות דיוקן האדם שטרם נתפס לעבודת רשות הרבים ולא נסתאב מפירפורי התאוות.

את גן החיות היינו מבקרים יחדיו להתענג על דוּבּים שוֹתֵי חלב מבקבוקים, על נחשים העושים עצמם פקעת מיובשת ומיואשת, על איילות יפות מראה וחסרות מוח, על נמר המתיר בעד בצע מזון לחשוף לראווה את מלתעותיו – כמה התענגנו למראה כל עדת המזיקים הכלואים בין שׂבכי הברזל, כמה שמחנו על כוחו של אדם המכניע את הזדון בחוכמתו, כמה צחקנו עם התוּכּי פלוֹרה בן מאה שנה ויותר לתמורות הזמנים. שנינו ידענו אז לצחוק, וברגע של מפח־נפש לבכות בכי קצר ומיד להתאזר ולקווֹת כי הנה הנה… הנה הנה… שנינו ידענו אז לטווֹת חלומות זוהרים, כי החלומות הזוהרים הלא הם השׂאוֹר של כל ידידוּת מאז ומעולם ורק בעזרתם עשׂוּיים בני אדם מיודדים לטפּס בשלבי החיים ולעלות בסולם של מחר מוצלח יותר.

ידידוֹתַי החמודות, חתולותי הלבנות, לא אכחד מכן, לא אוכל. הלא זיק לא היה ולא נברא אלא משל היה שעשיתי לעצמי על מנת לשדל את לבי כי אמנם לא פסו עדיין ידידות ואֵמונים ויש, יש אפשרות של חיים בעולם הזה. אבל הגם אַת הנך יצור דמיוני, הכל אלה השמחות והאנחות, רגעי האושר ומפחי־הנפש, כל אלה לא היו לא נבראו, כל אלה התעלוּיוֹת הנשמה והיסורים הגיהינומיים היו רק תצלוּלה קלושה ותהוּדה חלושה של איזה מה שהיה יכול להיות?

האמנם יתכן, נשי תל־אביב היקרות, כי אחת מכן תשלב ידה ביד בחיר לבה, תקשיב בכל רמ"חיהָ לשׂיחו ושׂיגו, תפרח בכל אביביה למענו, תבין בבת אחת את כל הוד היצירה וכליל חִין החיים – האמנם יתכן, כי כל זה אינו אלא פרי דמיון. הטעיַית החושים, משל לא יוּצלח של איזה מוח משתעשע, המנסה לחבר יסוד פלוני לאלמוני, בּלמוֹני, גלמוני, על מנת לראות: איך יפול דבר?

כיצד אומר האנגלי: נכשלתי באהבה. זוֹאָה היתה מי שהכשילתני. אפשר לומר גם כי לא זוֹאָה אלא שפת־הים היתה בעוכרי. לא שפת הים הרומנטית, זו מימי קדמותה של תל־אביב התינוקת, כשצבא בחורים ובחורות עוטי לבנים גילגלוה בסדין חי צחור ומרנין את עין הלילה. זו היתה שפת ים אחרת, מנומסת יותר וגסה יותר כאחת, פשוט מודרנית יותר ומנוּולת יותר – שפת ים הפכפכת זו שעם רוח הזמן הלכה ולא שמרה אֵמונים למנהגֵי קדומים שלה. רק אני יחידי שמרתי אֵמונים לשפת ֿים קדומה זו ברדת הלילה בשעה שהתרוקנה מיושבי קרנותיה החוששים לרבּמָה ושבע המחלוֹת האחרות. רק אני היחידי לא השגחתי בשרצֵי הכורסאות המלוכלכות המפיגות את חינָהּ, בצפרדעי בתי הקפה הזורקים סביב אלומות אור להכעיס. בצידֵי הצללים שוטטתי לעת לילה וביד רועדת מחלפותיה החלקתי: שפת־ים שלי, את סודך אני יודע, את געגועיך לאותם הימים הטובים, שפת־ים שלי, הזקנה, החלושה, היקרה, עוד יום יבוא, עוד יומך ישוב וניחמוך אוהביך ושימָחוּךְ מיגונך.

יחידי ולא יחידי. כי הנה מצאתי שם ילדה תמימה, לבנה, מבכה את הירח. כאילו אותם הימים הקדומים השאירוה בשוגג: חריצי עיניה, צוֹנם פניה, חיוורון שפתיה – אמן אני אומר לכן נשי תל־אביב החמודות, סקרתיה מכל צד ועבר את אחותי באֵמונים לשפת־ים קדומה שלי ושאלתי את עצמי: היתכן כי חוט העצבון המשוך עליה הוא סוד חייה? או שמא זוהי העמדת פנים נשיית שאובה מספרי לימוד לרומנים נוגים… בעצם אפשר לומר כי לא זוֹאָה ולא שפת־הים אלא הסקרנות היא שהכשילתני. הרי אילו נגדעה קרן הסקרנות, לא דמות דיוקנה המרעילה, ולא שמלתה המכסה־מגלה, ולא תסרוקתה המושכת, ולא הבּעתָהּ המעוררת עניין, ולא תנועתה המעודדת של האשה היו מצליחות לרתום איזה גבר לריכבה.

הסקרנות היא שקרבתני אל זוֹאָה, חבצלת העצבון, ובחריצי עיניה דימיתי לראות את הערבה הלבנה שסוף אין לה ואת הזאבים הרעבים שבה יהלכו. וכל כך הרבה קוֹר היה בערבה זו, כל כך הרבה שלג וקרח הבשילה סופה בלתי־פוסקת, עד כי נשברו חוֹתמוֹת ספקותַי ואוצרות הרחמים התחילו שופעים, על מנת להחֵם ארץ גזירה זו, על מנת להפשיר שלגיה ולפדות את כוחות בִּרכתה הנרדמים. הה, זואה חייתי, הנסיכה האסורה בשלגים! ממש כמו באותם הרומנים הארוכים־ארוכים ונוגים־נוגים וערֵבים־ערֵבים. אתה יושב־עומד־משוחח – ופתאום לפתע מתגלגל הגלגל והמחוֹגה שהוֹרתה זה רק עתה צפון זזה ממקומה ומראה דרום באורלוגין חייך. אתן, נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי השמעתן כמוהו? אמן, יודע אני כי שמעתן.

בבת צחוק חווריַנית מספרת זוֹאה חייתי על אותו בחור בקיבוץ שלעת ערב היה מחכה לה מחוץ למחנה על מנת – להסביר את עטרת תפארת הקיבוציות החברותית העוקרת הרים של יאוש ומזיזה את עגלת האנושות קדימה. ולא שאלה זואה חייתי על מערכת השמש הזזה גם היא על כל מזלותיה וכוכביה – אל הבַּלתֵדַע. היא ידעה רק כי המסביר עצמו הוא בחור זקן, ריח קוֹמֵש נודף ממנו, טוב לשמוע אל שטף לשונו האגדי, אבל אין כל חשק להרגיש בנגיעת הזרועות הבָּלות האלו, אין צל של חשק. הרי יש שומר במחנה בעל רובה וכדורים, פרחח אגדי. לא שיחתו, אף לא קלסתר־פניו, אף לא שום מידה ממידותיו אינה מושכת במיוחד, אבל חן העלומים, קיבּוֹרוֹתָיו נפוחות השרירים – הלא אשה צעירה חולמת בהן כבתוך עריסה ריחנית.

ואני, עבדכן הנאמן, בלי התעצל הרבה, מזמין אלי את מתקן החברה הזקן ואת השומר עוּל הימים האגדי, בזה אחר זה, לפי תור. והנה נכנס אצלי הזקן, בלוריתו הפורחת מִידַרדרת לכאן ומאפירה לכאן ויש בה סימנים ברורים לשחרורית בשכבר הימים, עמידתו רפופה, חולצתו כמעט לבנה ומכנסיו בלי צבע מסויים נמשכים אל רגליו התקועות באנפילאות בָלוֹת. וכך אני אומר לו: נער היית וגם זקנת ואף על פי כן? צא וראה מה היה לחברת הזאבים שלך, אמנם הם עושים אגודה אחת גם היום אבל רק למען הטרף. במחילה מכבודך – הוא עונה – הלא זהו הפרח של הכפתור, טרף משותף, גם לך וגם לי לא יהיה. אבל אחר כך… ורבנו הטהור ובּוּצינָא קדישא ומאוֹר הגולה וארז הלבנון אמר… ואני אומר לו והוא אומר לי ואנו מגלגלים שיחה ידידותית. לבסוף אני מעניק לו זר פרחים ומברכו בשיבה טובה והוא מקבל את דברי ואת זוֹאָה חייתי אינו מזכיר. דע לך במחילה מכבודך – הוא מסיים – דווקא משום שאין ידידות של אמת, אם נצליח… ומבלי משים נכנסת זוֹאָה חייתי לדבריו, שצצה פתאום בחברתנו, ומאשרת את דבריו במעשה בבתולות זקנות בקיבוץ אחד שלא רק שהן עצמן היו מקפידות עשר הקפדות על שרוולי שמלותיהן שיהיו ארוכים לפי מידת הצניעות ומכסות טפחיים בלי לגלות אפילו זרת, אלא שהיו יורדות לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שלא יכלה מטעמים ברורים להתקשט לפי טעמן, והנה אחר שרוח השיתוף הצרופה התבררה והתלבנה והיכתה שורשים עמוקים מֵעַז יצא מתוק ומכיוון שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה לא נתקררה דעתן עד שהחליטו פה אחד כי יש לבטל את מחיצת המינים ואין שום זכות לבחורים להתקלח במקלחת מיוחדת, ולא זו בלבד אלא שירדו לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שמטעמים ברורים הסכינה עם מעשיהן.

טרם תכלֶה זוֹאָה את דבריה והנה פרץ השומר הצעיר לחדרי בהומה מהומה ומהוּלמה. נמאס לי – הוא מרעים בקולו הצלול – להתפרזדר, עד שרבּי פטפטאי זקן זה יכלה את הבּמחילה מכבודך שלו. עיניו הירוקות העידו על רצון דרוּך, שׂערֵי זהבוֹ ודמותו המחוטבת עוררו קורת רוח רבה גם בלבי. (סוֹף סוף, טעמךְ אינו רע כל עיקר, זוֹאָה חייתי!) והשומר האגדי מספר כמצוות אנשים מלוּמדה, כי הנהו צבּרָא בכל רמ"חיו, והעיקר שיש לו רובה וכדורים ומטרה. הקֶפְטֶן שלו והוא מזויינים באקדחים בלבד שוטטו בחצות לילה בכפר של ליסטים – כך מרביצים יִראת כבוד. הקפטן שלו והוא זרקו רימונים למרחק אגדי ולא החטיאו – כך מרביצים יראת כבוד. הקפטן שלו ושלי, לא שלי, לא… בקיצור, ביראת כבוד מורבצת אני עבדוֹ הקטן מגיש גם לו סל פרחים ומברכו בשׂיבה טובה. וכי מה אתן ואוסיף לו ולהַקֶפְטֶן שלו? אם יִרבּו כמוהו איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – מתגרה בי זוֹאָה חייתי. אני רוצה להאמין, זוֹאה חייתי, אני רוצה מאד, אבל לא זוֹאָה היא שאמרה זאת, הרי כך הרעימה דמותו המחוטבת של השומר האגדי שהלך לדרכו כלעומת שבא, ואני וזוֹאָה נשארנו זה מול זה וצירפנו דמות אל דמות ותמהנו ופיקפקנו שמא לא בשר ודם היו אלה, שמה רק דמיוני הוא אשר זימנם ושלחם. שמא רק דמיוני הוא שיצר לעצמו את זוֹאָה חייתי…

בימים הראשונים להתקשרות בין חיי אדם לרעותו הרי כל אחד מדמה, כי עליו להעניק לשני, שפע של נתינה ניתַךְ על שני זה, זוֹהי מין נתינה נפשית החבוייה בלב יותר משהיא גלויָה לעין. כל מחשבה ממחשבותיך מלאה מציאוּת השני, כל תוכנית מעשיך, אף הקטן שבקטנים, ערוכה בהתחשבות עם השני – מה שמח הלב נוכח שפע הנתינה הזו ואתה כולך פורח מכוח השניים, כי אתה והיא, היא ואתה… ואחר כך שכמעיין הנתינה חרֵב והולך, כשאתה מרגיש והולך בחסרונו… הה, ימים קודרים עוטפים נפשך כמו בסדין שחור, ואתה מתחיל רואה, כי הנה אתה הנך אתה, אתה בלבד. כל האָשיוֹת מתערערות והולכות בחיי המדינה, החברה, המשפחה, הכל מתפורר והולך בתקופה טרופה זו, ואיך לא תתפורר גם נפש אשה רפופה? ראיתיך, זוֹאה חייתי, שכוּבה על הספה וקורעת את ממחטתך פסים פסים. מעבר לדלת עמדתי: זוֹאָה, זוֹאָה, מה שאלתך ומה בקשתך? אספתי לעצמי כמה וכמה סמרטוטים – קחי. כבשתי לעצמי מעט כבוֹד הבריות – קחי, עשיתי לעצמי כמה ידידים – קחי. הנה כאן רעל, רעל משובח, פעולתו בטוחה, פגיעתו מוות. הנה קערת המרק, שִׁפכִיהוּ לתוכה, מיד אכנס לארוחת הצהריים. אבל זוֹאָה שכובה על הספה וקורעת ממחטתה פסים פסים. ואני המציץ מעבר לדלת התחננתי לאל, לאותו אֵל שלימדוני כי הוא יושב במרומים וקובע לאיש איש את גורלו:

– ריבונו של עולם, איני יודע מה היה לה, אם משנאה אלי בלי כל סיבה, או מאהבה לאיזה אחר, לאיזה אחרים, בלי כל סיבה, או בכלל בלי כל סיבה נתנה בכוֹס עינה, ניסתה בהתאבדות, והנה עכשיו היא שוכבת וקורעת פסים פסים את עוֹלמה. איני יכול לעוזבה, אבל אם יש פתח הצלה לעוֹלמה בעוזבה אותי, נא עשה שתלך מעמי, נא עשה!

ככה השלמתי עם בוֹראי, והיא הלכה מעמי.

איזה פזמון משונה הוא זה? כל כך חם, כל כך מחניק, אני מרגיש זאת אף בשנתי. אני מתאזר, מתקומם נגד טבע העניינים. איני מסכים, כי יעשו בי שלא כרצוני, בשום פנים… ותוך כדי התקוממותי אני הולך ונִרגע, כי מה בצע! חם, ואם כבר חם… והנה זהו איזה חום אחר, אוורירי. הריני בדרום צרפת, צרפת השקטה, האדמה נתנה כבר יבולה והִנֵהִי נחה מעמלה, נושמת לרווחה כאחר לֵידה. ננסי הגגות האדומים באופק הרחוק כשושבינים מסתכלים להנאתם. עתה הם מקטרים מקטרותיהם המשופשפות ושותקים, כי סיימו כבר את כל השיחות. והנה אֶת הַהַשקט הזה אַת גוזרת ברגליך כמו במספריים וצועדת לקראתי. אני המיוזע והמדומדם רוֹאֵךְ באופק קרבה והולכת, קרבה והולכת – למה?

ויחד עם זה אני יודע כי הנני מרמה את עצמי, כי אינך צועדת לקראתי, כי אינני בצרפת הדרומית, כי אינני חולם, אינני, אינני… אני יודע כי הנה תדפוק בעלת הבית הזקנה על דלת חדרי ובקולה החורקני תתבע אשר תתבע ואני אקום ממשכבי ושטוף זיעה ונמוץ מאוד אתחמק מהחדר ואתחיל לספוֹר את אבני המדרכה אחת לאחת כאדם המחפש את תְּמוֹלָיו.

היתכן שאני נמצא בבית ההבראה החביב שלי? מישה וסוניה ידידי, החושבים אתם כי בגללה, בגלל ש… נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי אתן, האמנם נפגעת הנפש אם רוֹפסים ברגליים את רגש הידידות שנחשב לאוּד מוּצל יחידי מכל אוצרות הנפשיות הקדומה, יורקים עליו בלי כל סיבה שבע יריקות ומקיאים אותו כליל? מוּסר אָבוֹת – אבד עליו כלח, אהבה נאמנה – משחק בשביל טיפשים, ידידות ואֵמונים – גם הם… ובכן, מה נשאר לפליטה מכל אוצרות הנפש, מה? האמינו נא לי, לא בגלל… אבל בוודאי כל המִישוֹת וכל הסוֹניות וכל נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, לא יאמינו לי. על כן אני בוחר להתבודד עם היינה ידיד נעורי. הנהו מספר במסעותיו על חולים שגילו לפתע פתאום איש איש את פצעיו והתנפלו זה על זה וכולם יחד על הטַפְּלָנִים בשצף קצף וחמת שגעון. אבל כאן, בבית ההבראה החביב שלי, אין משתוללים, כאן אין גם היינה. כאן אנשים שקטים המתמוגגים איש איש ממיחושו, איש איש מתולדות מחלתו. כי המחלה הריהי כל חשיבותו של המבריא. הוא הקטן התגבר בכוחו על מחלה כל כך מסוכנת. ואם ניתוח – הריהו גיבור שבעתיים. ואם ניתוח מסוכן – מי ידמה ומי ישווה לו. פלוני הרופא אמר, פלמוני הפרופיסור גזר – אל תנסה לסתור פן ינקר ו עיניך. אבל אין פחד: דוֹמינוֹ ושחמט וקלפים, ופעמון הגוֹזֵר על העיתים. לאכול, לישון, לאכול, לישון! העולם כמנהגו נוהג.

שקט, שקט והַשְקט. פינה ביתית חמימה, ורק האח המבוערת חסרה. ואולי גם הטוב והרחום, סבא… אבל הרי גם הוא ישנו. הנה סבא. הנה לפני זיק חברי, שהביאני לכאן, שהפך עכשיו סבא יקירא לנחמני. הנהו יושב, טורף קלפים ומספר בשבח הבחורים היקרים שנזעקו לקוֹמֵם הריסות. רק חבל שלא תמיד יש מניין לתפילה בציבור. המטבח כשר, אבל דא עקא, יהודים כשרים אין. אין דבר – גם האבות ישובו אל בניהם והעיר שושן צהלה ושמחה. אי־אי ריבונו של עולם, מה טוב שיש בעולמך ארץ ישראל פינת יִקרת זו הכינוֹתָ. רעות רבות וצרות צרורות באות ומתרגשות על שה פזורה ישראל בגלות הָמָן פלוני והָמָן אלמוני, שֵׁם רשעים יִרקב אָמֵן, אבל שום צרה ופורענות אינה שקולה כנגד טובה אחת שעשית לנו, הלא היא המתיקות שאתה סופג באווירה של ארץ קדושה זו כשאתה מעיף עיניך בהרריה ועמקיה. והמתוק שבמתוק הרי הם הרֵי ירושלים. אין לך יופי בעולם שיהא בו אפילו אחד משישים מיפיפותם של הרי ירושלים. הר את הר יברך לבקרים והוא כולו רוחץ בטל ומתעטף בטלית הערפל לומר שירה של שחרית. ופתאום לפתע הוא עוטה אור כשלמה. הנה פסוקי התנ"ך, הנה חזוֹנוֹת החוזים, הנה הם כולם לפניך. הנה האבנים הללו הלקוחות מדבריהם, מפסוקיהם, מחזונותיהם. בצלעות ההרים הללו תִרְאֵן משובצות סביב סביב, הן מציירות בהם ציורים ופטוֹרֵי ציצים, פיתוחים וחַרוּקים, והצבע שופע מעיין המתגבר, ירוק וירקרק, צהוב וצהבהב, חום וחמוּמי – וחם. וכל כך טוב נוכח עולם השטוף אור, השואף אל על, הרוצה משהו. אור גברי וישר, אור האומר הן, דווקא הן, על אף המכשולים, על אף הזֵדים מכל המינים, בלי שום חצִיאִיוּת, בלי וויתורים. כך. לא לכאן ולא לכאן – רק כך בלבד. והנה העצים לשורותיהם ממשפחת הברוש והארז, ערוכים קוממיות, לעולם קוממיות. וצבא הסלעים אחריהם הולך ומתגלגל אל על. רק אל על. על אף חוקי ניוטון שנתבדה. כי אצלנו תורה אחרת, תורה גברית, תורה משלנו, אנחנו עולים בעצינו, בסלעינו, באוֹרנו, כולנו.

את הפזמון הזה אני מכיר, כבר שמעתיו בשכבר הימים, פזמון חבוט ונדוש. ידידַי, נא אל תחזרו עליו, התחמקנו מבית ההבראה – מעשה חושב להפליא, איש לא הרגיש בכך והכל בעזרתו של זיק. הלא הוא חבר לקואופרטיב של נהגים, צילצל ומיד מכונית הדורה נכונה לשירותנו. ממש עלי־בבּא מאלף לילה ולילה. ואף על פי כן את הפזמון אני שומע:

הנני יושב בבית קהווה צנוע ומחכה לזיק ידידי. הוא קבע לי ראיון על מנת לשוב לחונן את פני הוותיק בידידיו ההופך בדפֵי המציאות והופך בהם, המפשיט צורה ומלביש צורה שמא צדק המאמין, שמא. והנה… הנה דמות דיוקן אשה. האַת היא זאת זוֹאָה אחותי? פניך לא קומטו וגיזרתך לא צמקה. חריצי עיניך מפיקים שובע כחתולה יושבת על מילאת. שׂערך לא הלבין ולחייךְ לא נפלו. שפתיך הדקות אדומות כששר, שיניך תמימות, שכוּלה אין בהן.

המותר לאיש, לזקן כמותי לשבת מול הגברת? ומה תאמר הגברת, אם אני… לא? בבקשה, אם אינה רוצה לא אגע בצפונותיה, אף שיכוֹלני, יכוֹלני. הגברת היא בלי משפטים קדומים – ידעתי גם ידעתי. מגן קשקשים לה במקום הלב – איזה ביטוי מוצלח. מכונת אדם במקום אדם. העיקר שכלֵי העיכול והנשימה, מערכת הדם והעצבים, כולם פועלים כתיקונם. אמנם, הנפש – אבל מי לא יבוּז לקטנות כאלה. ואף על פי כן, ברשות הגברת, יש גם קטנות מעניינות, הנה אזכיר לה קיבוץ והשרוולים הארוכים של הבתולות הזקנות… מצחיק לא כן? ואת המקלחת המשותפת – מניין לי כל אלה? מקרה, זהו מקרה משונה, לא כן? הגברת לא נכנעה בימי נעוריה לדרישות החברה נכון, עד… עד שחלה התמורה הגדולה, עד שנכבשה המצודה, והנה מכונת האדם נשארה לפליטה. ידעתי גם ידעתי, ואף ממחטות שוב אין הגברת קורעת פסים פסים, אף רעל במרק אין היא…

זוֹאָה חייתי, למה החוורת? היתכן כי אשה מודרנית תרגיש אף היא משהו שיש לו שייכות אל לב, אל נפש וכדומה? ואני, עבדכן הנאמן, הנני מסיר מעל צידֵי ראשי את שערות השיבה ואת הקרחת מפדחתי, ואף את קִמטֵי המרי הרבים מפרצופי… שמעיני נא, זוֹאָה חייתי, הלא אני הוא זה, אני!

אף טיפּת דם אחת אין בזוֹאָה. אני ממשמש בידה – קרה כקרח. האמנם מסוגלת אשה מודרנית לפחת נשמתה באין לה נשמה כלל? והנה זיק לקראתי, זיק אלוף נעורי, הוא נד לי מאוד ואומר:

“הפעם נכשלת, ידידי, אשה מודרנית אינה מתה, מכל מקום לא בדרך זו. הלא היא מתה רק מפני שכך נוח לך. כי אם לא כן איך היית מסיים את סיפורך?”

“זיק, זיק חזירי! אל נא תפריח את האילוזיה האחרונה” – אני מתחנן.

אבל זיק לא שעה אל הפזמון, נתחמק ואיננו. ואתוֹ יחד נתחמקה גם זוֹאָה. נשארתי יחידי. רק אני הנני כאן, רק אני לבדי.

והיכן אתן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותַי הלבנות?