בן י"ח ברחתי מִבית אבא. ועתה הנני בן כ"ב. מתגורר אני בעליה במחוז הפועלים ועוסק אני… נא, נניח לעת עתה את השאלה האינטימית הזאת. הלא רציתי לספר כאן רק על דבר בריחתי.

המעשה היה כך: אין הבנה בין הדור הזקן והצעיר. עובדה ידועה ומעציבה. אין בידי אבא להבין לנפש בנו ולהיות לו ידיד נאמן בכל צרה. וגם אבא שלי היה זר לי, שוֹנאִי ממש. הנה, בביתנו לא היתה כל חתולה. לכל חברַי, החל מבני י"ב ומעלה, נקנו חתולות, ורק לי, רק לי – לא. אכן באתי עם אבא במשא ומתן רציני מאוד.

“הנה” – אמרתי – “נכנסתי כבר לפרדס החיים ומבין אני כבן־אדם בוגר את העולם והליכותיו; עתה דורש אני ממך, כי תואיל לבוא אתי בדברים. כגבר אל גבר נדבר. הנה אשאלך אבא: האם אפשר לחיות בלי מאכל כלשהו?”

“לא” – ענה אבא.

הקדמתי מצאה חן בעיניו: נוכח לדעת, כי חנני אלוקים בפה – לא לאכילה בלבד. ואני המשכתי.

“האפשר להתקיים בלי שתיה?”

“לא” – היתה תשובתו.

“האם אפשר להתקיים בלי מיטה ומחראה?”

“מה!” – צרח אבא מתכרכם.

“מה סבור אתה” – עניתי במתינות, אם כי חוֹטֵם קצת – “כי תמול נולדתי? הן כבן ח' ידעתי כבר את כל אלה, ועוד דברים רבים, אשר בשומעך תתכרכם עוד יותר. ובעניין החתולה – הנה דע, כי בלי חתולה, איני יכול להתקיים. חתולה אני דורש, ודווקא חתולה לבנה בלי תערובת צבע. אתה אינך מתקיים בלי מאכל ומשתה, מיטה ומחראה וכדומה ואני – זקוק לחתולה, ובה כרוכים חיי. ואם עד מחר לא תקנה – מובטח אתה, כי רגלי לא תדרוך על סף ביתך. דע! חתולה לבנה ובלי תערובת צבע אחר”.

וצחוק אבי מרעיש חדרֵי מוחי ענני, פושט בכל חלל נשמתי התוססת־הצעירה, צחוק מעליב־מעָרה; את הצחוק הזה לא אשכח עד יום מותי…

חתולה לא קנו, ואני יצאתי את הבית. חשָׁבוּני אמנם למת. את גוויתי מצאו על שפת הנהר וקברוה. בכֹה בכו עלי – גם אבא – וספוד ספדו. ואלה דברי המספידים:

“משוש לבו ומחמד נפשו, מיהר מלאך־המוות לתופשו, נשמה יקרה, אמיצה וברה, צופה מעמקים, חוקר אלוקים, לא מצא סיפוקים בכל תורות ולימודים, וַיֵלך עם הנעים והנדים וכו' וכו'”.

ואבא עמד מנענע בעוד עיניו זולגות דמעות. זכוֹר זכר וודאי את שיחתנו האחרונה על דבר החתולה הלבנה בלי תערובת צבע אחר…

עתה מתגורר אני במחוז הפועלים.

פעם קרני מקרה ועשיתי חשבון־נפש את נפשי החיוורת. התחלתי משוחח אִתה על דבר מהותי ועתידי הקרוב: “הנה אהיה מוֹחֵץ־זבובים” – הדגשתי אני – “מי שחרז הראשון” “לב – כאב” הרי גאון היה לדעת הסופר הגרמני הידוע, וגם מוחץ־הזבובים הראשון, גם הוא גאון יהיה, למעלה מכל ספק. “דעי” – ביארתי לנפשי החיוורת – “לא היה לפני מוחץ־זבובים, לא במזרח הנרדם ולא במערב העֵר…” – והחתולה הלבנה אשר בגללה יצאתי מבית אבא, החתולה הזאת התחילה רודפת אחרי, מדריכתני מנוחה, נראית בכל כנף־מחשבה מנצנצת. תמיד ראיתי לפנַי חתולה לבנה בלי תערובת צבע אחר…

אני גְאוֹן מוֹחצי־הזבובים, אשר כל ימי חיי נשאתי נפשי לחתולה לבנה, ואשר אהבתיה בכל להבת נפשי התוססת – טיילתי ברחובות. עד היום ההוא לא טעמתי טעם אהבת נשים, כי עזה בקִרבי האהבה לחתולה הלבנה שמעודי לא ראיתיה. ובאותו היום הציק לי רעבוני, כי אזלו פרוטותי האחרונות, וגם תומך נדיב לא מצאתי. “הנה” – ביארתי לנפשי החיוורת – “אם אין בני אדם רוצים לפרנס את גאוניהם, מוטב שיגנזו אוֹרם בְּקִרבם ולא יורוּ דרך בעמק הבכא הזה”. “עמק עכור” – חזר אחרי קול משונה. (כנראה, היה זה קולי שלי החוזר.)

ברחובות אפורים, בסימטות צרות תעיתי ולא מיהרתי הביתה, כי בעלת ביתי נשׁלתני מדירתי מחמת היותי במצב בלתי־פּוֹרֵעַ. אולם השוערת הרחמניה הכניסתני לעליה והציעה לי מִזרן, כי נכמרו רחמיה עלי, על עלוב שכמותי, “ממזר בלי אב, בלי אֵם” ובלי שֵם, בקיצור – מחוסר־כל. הלילה עמוק היה ואני כּוֹננתי פְּעמַי לרחוב שלי – והנה נשמע יְלל מתחנן. פניתי אחורנית: הַיְלֵל נִשְׁנָה. הסתכלתי מסביבי: עֵינִי הבחינה גוש לבנוּנִי מתנועע. הגוש התקרב. שתי נקודות יקדו מלפניו. הגוש המתנועע לא הבהילני: הרי אין זה יוצא מגדר המציאות. אולם הנקודות הלוהטות… לא! לא אשכחן עד עולם. כמוהן לא היו ולא תהיינה עוד! הגוש התקרב: חתולה עמדה לפני.

כשׁבן־אדם נושא את נפשו לדבר רחוֹק המציאות וכשפתאום נמצא הנשוא לפניו – אין, כנראה, אסון גדול מזה. וגם אני לא קרני אסון גדול כאסוני. הנה עמדה חתולה לבנה, מבלי תערובת צבע אחר, לפנַי. אילו קניתיה, למִצער. אילו השגתיה באיזו דרך שהיא. אילו… לא הייתי נדהם כלל. אילו שחורה היתה, או מנומרת, או… אבל דווקא לבנה, בלי תערובת צבע אחר… כבד מנשוא היה האסון! כי מה לי עוד תחת השמש? למה אשא את נפשי ולמי תסיסתה אקדיש?

אחזתי בחתולה. תחת בית שחיי תפסתיה. לדירתי!

בּלאט־בלאט עברתי על כל המעלות המובילות לעליָתי (לבל תשמע השוערת הרחמניה) ואת דלת הברזל נעלתי אחרי. את החתולה הרבצתי על המזרן – מה נוצצו עיניה! עוֹלם לַהַב יוקד! להב כזה לא ראיתי ולא אראה עוד בחיי. כי נוצצות עיני חתולות – יודע אנוכי וידוֹע ידעתי גם אז, אבל עיניים כאלה לא היו אף לאחת מהן. והנה התחילה מחשבה טוֹרדת מנסרת גלגלי מוחי: שמא לא מאהבה תלהטנה העיניים? שמא מרעבון?… ואני לתומי חשבתי, כי מרוב אהבה, רק מרוב אהבתה אותי, להטו עיניה. אל הכוננית ניגשתי, שם התגנדרה “קובּעת וֶנֶציה”, מתנת השוערת הרחמניה שלא שיערה את ערכּה. את אולרי פתחתי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, את עוֹרקַי ביתקתי ואמלא את הקובעת מדמי האדום. את דמי הגשתי לחתולה, והיא היטתה את ראשה ולאיטה ליקקה את הדם, דמי האדוֹם. אז הבינוֹתי: לא מרעבון להטו עיניה, רק מרוב אהבתה אותי. קורבן־דמים הקרבתי לחתולתי, ועתה ניגשתי לגבות את חובי, כי אין מקריבים חינם! את להב אולרי, אשר השיב לי הסמרטוטר ככלי אין חפץ, קֵרבתי לראשה, והיא (הבינה לרֵעי!) הרכינתוֹ אל ברכַּי. את עינה ניקרתי תחילה, את עינה האחת. ואחר – את השנייה. מנקר במתינות, בכובד־ראש. את עיניה הלוהבות. והיא לא השמיעה קול. חתולה כזאת לא תהיה עוד בעמק העכור הזה. ומי יוכיח עתה, כי לא מאהבה ללא גבול להטו עיניה? ומי יבין לעמקי נפשי ולמסתוריה? מי יחקור את כל אלה? ואני את גולגוֹלתה התחלתי מנסר. במתינות. בכובד־ראש. והיא לא הוציאה קול. ועל פני הרגשתי את להט עיניה המנוקרות. בנפשי פשט נוגה מזהיר מחליק במסילות אין הסוף.

עתה אתהלך ברחובות הקריָה ואצחק לבני־אדם ולהֶמְיָתָם. חיי שקט ואושר היו צונחים עלינו: “יושבים ישישים לנוח, עלים קוטפים מן ה’לוח” – כדברי הפייטן. אולם אני, שחטתיָה. מרוב אהבה את חייה קיפחתי.

הה, האוהב! הנה אשר אהבת – קום הרוג! טבח! נסר! השמד! כי הנה אני תועה ברחובות מאפירים וּבְקִרבִי יזהיב כל, ורסיסי אוֹרִי ניתכים, ניתכים על גדותי לבלי הרף: כה עצום טמיוני אשר רכשתיו.

אכן! אהוֹב אהבתי את חתולתי הלבנה בכל להב נפשי הצעירה. ולא אחדל מאהבה עד יומי האחרון.

והנשים – נשים אינני סובל כל עיקר.

– – –

במעבדה כימית עובד איציק. חומצה באה על מלח והמלח מתחיל מבעבּעַ. חומצה באה אל פנים הנפש והנפש מתחילה מבעבּעת. ככה מהרהר איציק במעבדה כימית. שני חודשים עובד הוא כאן, שני חודשים, ולא עשה כלום, כל ה"שומעים" גמרו כבר את חוק לימודיהם בסֶמֶסְטֶר זה, אבל הוא, איציק, לא הגיע אף למחצית עבודתו. חומצת־מלח הנהו יוצק על ידו – דַיִי! ויוצא.

איציק מטייל. לילה. חושך. עד לשפת הנהר יורד הוא. מבוֹא רואה איציק לפניו. במחשבותיו צולל הוא. שני בני־אדם מתקרבים. מתקרבים ונכנסים לניקרת התעלה. איציק אחריהם. את חומצת־הכּחֵלת לקח אתו בצאתו מן המעבדה. בצלחתו טמן. הם נכנסו לתוך תעלת העיר ואיציק אחריהם. שעה קלה הלכו. הוא אחריהם. את הצלוחית הוא, איציק, אוחז בידו, מחזיק בידו, לוחץ בידו. השניים הרגישו בו; עמדוּ. וגם איציק עמד. התחילו מתלחשים. איציק הבין.

“בולשת, בולשת!” – קראו.

“לא, אינני כלב המשטרה!” – השיב איציק – “אני אדם כמותכם מבקר בתי־אוכל וקלוֹן כמותכם. בקשה אחת לי אליכם, שִמעוּ לקוֹלי. שמעו לי, בני־אדם, הקשיבו! כאן יש לי בידי צלוחית קטנטנה ובה חומצת־הכּחֵלת. קורטוב מזה יעביר לעבר השני. הנהוּ. טלו הֵימֶנִי, טלו. למה לכם חיים? למה תוסיפו בקר בתי אוכל וקלון? שׁוּרוּ! הנה הצלוחית. כאן!” – כרע איציק לפניהם – “קחו” – גמגם – "קחו מידי את הצלוחית. שתו את המזיגה. זו תעבירכם לעבר השני, לפרדס השלדים המלבינים לאור “שמש”.

על ברכיו זחל לפניהם איציק, ביקש רחמים, אבל הם ברחו מפניו. ועוד זמן רב זחל על ברכיו בתעלת העיר, מבקש רחמים; מבקש, כי צלוחית חומצת־הכחֵלת, הרוֹש המסוכן, תנטל מידו; ביקש, כי יעברו את הגשר הצר המוביל אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש.

זמן רב שהה איציק במצבו זה, כורע על ברכיו, בעיניים מתחננות, מבקשות רחמים. אחרי כן קם, ניגש אל הפנס הקרוב, ועוד הפעם קרא את האיגרת אשר הביא לו בבוקר הדואר. “מרדכי מת” – כתב לו מישהו ממכריו – “אין איש יודע את סיבת מותו וגם מחלתו נסתרת מדעת הרופאים, לא ידעו”. – כזאת כתב לו מישהו ממכריו. אני יודע את סיבת מותך, לוחש איציק, אני יודע, אני מסרתי לך את כוס התרעלה. ואתה נטלת. לא ברחת מפני כשני אלה! – כאן רמז באצבע על ניקרת התעלה. אני הגשתי לך את הכוס. את נפשי רציתי להציל, ואותך העברתי אל העבר השני, אל גיא הרוח המלטף.

סע לשלום, חבר, סע לשלום!

אני מסרתי לך את כוס התרעלה…

*

ביפו הכיר איציק את מרדכי. שניהם ישנו לילה אחד באוהל, על יד בית הלינה לפועלים. באוהל הזה לנו כל לֵאֵי העבודה, כל המתעצלים, כל אשר רצו לשוב, לשוב לגולה, אשר לעגו לארץ־ישראל, ל"פלשתין". “פלשתין” – אמרו – “א פַיֶיר זוּכט דִיךְ, אש בעצמותיך!” – באוהל הזה הכיר איציק את מרדכי.

בלילה שב איציק מיפו אל האוהל. ובאוהל לא היה איש. רק בפינה ראה איזה גוש מתנועע. ניגש, והנה בן־אדם לפניו. עיניו עמוק בחוֹריהן, פיו שרוף ומבטו תועה בשדות לשונות אש. והאיש שכב, לעס, ומזמן לזמן גניחה משונה התמלטה מבינות לשפתיו הדקות.

“מה אתה לועס?” – שאל אותו איציק.

“את המכאוב אני לועס, את מכאובי שלי”.

ומאותו הרגע הרגיש איציק סימפטיה עצומה אליו. ולא יסף עוד לשאול למעשיו, רק לשמו שאל.

“מה שמך?”

“מרדכי”. (הוא בטא: מוֹרֵד – חַי).

ועיני מרדכי התועות לא בּיעתוּ את איציק. הוא רק ישב, הסתכל בלוֹעֵס. בלילה העמוק שכבו שניהם לישון. איציק שוכב על יד מרדכי ומרדכי על יד איציק. איציק מרגיש בגוויית רמש. היא רומשת עליו, גווייה קרה, לחה, פיגול!… הוא מתעורר, מתבונן, רואה כי יד מרדכי מגפפת את גופו. רק יד מרדכי – ותו לא.

בלילה הזה נדדה שנת איציק. פעם כפעם קם משנתו. הנה עתה התנמנם. את עיניו הוא פוקח והנה אור באוהל. מה קרה? גנבים? ערביאים?! לא. שם בפינה יושב מרדכי על גיבוב סמרטוטים ותופר, תופר סמרטוט ומנתק את התפור.

“מה אתה עושה?” – שאל אותו איציק.

“את נשמתי הקרועה אני מטליא” – ענה לו מרדכי.

ואיציק ישב אצלו בלילה, הסתכל במעשהו, את נשמתו הקרועה עזר לו להטליא. בלילה הזה לא ישן איציק. מן הנמנע היה לישון.

למחרת סיפר מרדכי את קורות חייו. יהודי היה, ולא רצה להיות יהודי.

“היהודי, הבהמה הטמאה הזאת!” – קרא מרדכי – יהודי הנמבזה! וכאן בארץ־ישראל יש בה אך ורק מרי־נפש".

ומרדכי מתחיל מטיף על ארץ־ישראל ועל היהודים מרי הנפש אשר באו הנה כדי לקנות מרגוע לנפשם הדואבת.

כזאת ההטפה.

אבל איציק לא שמע. הוא ידע כי כל הדברים האלה נאמרו כבר הרבה הרבה פעמים. הוא ידע כי כל האמור מן ההכרח טיפשי הוא. פשוט – חשב – מן הנמנע לגלות חוכמות, הכל טיפשי. הכל טיפשי. ולוֹ – ממשיך מרדכי – היתה אשה. עכשיו אין לו עוד. היה לו ממון. ואין לו עוד. היו לו רֵעִים, ואין לו עוד. אך היא, סוליקה, היא היחידה נשארה לו, היא סוליקה. והוא מזמר את המילה הזאת במין חיבה יתרה, עד שאיציק לא העיז לשאול, מי היא סוליקה זאת, יצור בשר או יצור הזיָה.

כל היום הזה טייל איציק ברחובות תל־אביב. נכנס לספריה ויצא. לא יכול לשבת במקומו. השם סוליקה רדף אחריו.

כן. איציק אהב את מרדכי. את היהודי הזה, בעל העיניים התועות, אשר הרפתקאות רבות עָדוּ עליו בחיים, ואשר חזר עליו הגלגל ועמודֵי מצבו התרופפוּ. הוא אהב אותו. ואת סוליקה לא ראה עדיין.

ברחוב הרצל טיילה סוליקה לפנות ערב. ברחוב הרצל, הרחוב למטיילים בתל־אביב. לפנות ערב טיילה סוליקה ברחוב הרצל ואיציק אחריה. היא טיילה וכל עובר־ושב עמד להביט ולהסתכל בה, כה יפה היתה סוליקה. החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות. סוליקה – לחש איציק – סוליקה. בעקבות סוליקה נגרר איציק.

“איזה טיפש הוא מרדכי זה” – מספר איציק לסוליקה – “ועיניו תועות, עיני מרדכי תועות, כעיני שוטה, כעיני משוגע, כעיני איש שיצא מדעתו.”

וסוליקה שומעת.

“אין זאת כי טיפש הוא מרדכי” – אומר לה איציק לסוליקה.

אבל סוליקה לא האמינה לאיציק. אללי! סוליקה, החבצלת מפרדס השמשות הלוהטות, הבינה את מזימותיו. כן, כן. סוליקה הבינה הרבה, הרבה דברים, ואת מזימות איציק גם כן הבינה. “אשה היתה למרדכי” – מספר איציק – “אשה ובנים, והוא עזב אותם, שבק, ברח. לארץ המקלט ברח, לארץ־ישראל, לארץ החלכאים, העלובים, הבטלנים, הרצוצים, השסועים על ידי הגלגל הגדול. והוא מרדכי, היתה לו אשה, והלה שבק אותה, ברח. ממון לא נתן, לא השאיר לה. איש שכמותו. בריה מדולדלת שכמותו!”

אבל סוליקה שותקת. היא, סוליקה, חכמה היתה. אללי!

לא עלה לאיציק להשפיל את מרדכי בעיני סוליקה. להפך, סוליקה עזבה אותו. נפרדה ממנו, הלכה לה. והוא נשאר לבדו ברחוב הרצל. הוא מטייל שם לבדו, בלי סוליקה, כי הלכה ממנו סוליקה.

ואני צוחק ולועג לאיציק. לוחש אני לו: “איציק, כּריתָ בּוֹר ותיפוֹל בו” – אני מלגלג וצוחק בקול. נוח לי בצר לו, לאיציק, צר עד כדי חניקה. באותו רגע צוחק אני, לועג אני, ולבי סחרחר כלב שיכור. – “איציק” – לוחש אני לו – “איציק, רע לך, איציק, אבל לי טוב” – צוהל אני. ומי אני? אני – איציק.

אל מרדכי הלך בלילה ההוא האוהלה. שם ישב מרדכי. תפר. את טלאי נשמתו הקרועה הטליא. אל מרדכי ניגש בלילה, כרע לפניו, כרע, התוודה:

“סלח לי, מרדכי, סלח לי! אני, איציק, לי לשון מלעיזה עליך, סלח לי! אנוכי, לי גוף בריא, ואתה, לך גוף חלש, סלח לי! אנוכי, לי מוח מיושב, ואתה, מוחך יִדאֶה בינוֹת ללשונות אש לוהטות, סלח לי! לי עיניים רגילות, ועיניך תועות, סלח לי! אני תפוס ביצרי, ואתה מטליא את קרעי נשמתך, סלח לי!”

וזמן רב כרע לפניו, לפני מרדכי, ביקש את סליחתו, על אשר הוא, איציק, בריא, וכל החוֹלי וכל הצרה והיגון נפלו בחלקו של מרדכי, וכל הלילה ישבו שני הגברים על ערמת סחבות. האחד תפר והטליא, והשני ישב, הסתכל במעשהו, עזר לו בעבודתו, ומעיניו נשרו דמעות.

איציק עקר את דירתו. האדוקים העניקו לו מקום במלון “ממזרח אור”. על שפת הים היה מלון זה. זוהמה היתה בחוץ ובפנים. בחדר אחד ישנו כל האורחים, חלוצים, אשר באו ארצה־ישראל ולא מצאו עבודה. כל החלוצים מצאו, אבל אלה לא מצאו. על חשבון הכלל חיו באכסניה “ממזרח אור”. ערב היה משנכנס לשם איציק, כל האורחים שכבו אפרקדן על מיטותיהם שקועֵי שיחה. איציק נכנס, חיכה, לאוכל חיכה. חודש ימים כבר לא טעם חמין. פרוסת לחם ביום הספיקה לו, אבל עתה בא לכאן, רצה לאכול פעם כדבּעִי. המשׂיחים לא הפסיקו את שיחתם. מיהו איציק כי ידריכם מנוחה. הם – עִם ראש וועד־הצירים עצמו דיברו, פנים אל פנים.

“דיברתי אתו” – מספר האחד – "אתו, עם יושב הראש. נכנסתי וטענתי: מי הובילנו לכאן? אתם. ואתם אחראים לעבודתי. עבודה אין לי עתה ועל כן עליכם לפרנסני. כזאת השמעתי. ואם לא אקבל כסף די מחיתי, את כל החדר אהפוך, את הזגוגיות אשבֵּר. בשרפרף אשר עמד לרגלו אחזתי, למען יראה בעליל, כי לא לארבע הרוחות כוונתי. והוא, הוא נבהל ותיכף ציווה לתת לי שלוש לירות.

בפינה יושב לו זקן, מספר, והצעירים מקשיבים.

“פורט־סעיד!” – הוא מתלהב – “שם אתה חי. חיי מלך אתה חי. מה פה בפלשתין, מה כאן? שם, בפורט־סעיד, שם, נכנס אתה לבית־קהווה ובעד מחצית הגרוש לוגם אתה קהווה ערבית ותזמורת ערבית אתה שומע וערביות שׁרות אתה סופג… שם בפורט־סעיד!”

מהם שכבו על מיטותיהם. על פולין סחו ועל כלות עשירות. לזאת מאה אלפים נדוניה, לזאת כפליים. והוא, הוא, המספר, לא היה צריך אלא להושיט את ידו והיה נכנס אתה בברית־נשואין וקונה אותה ואת כספה. אבל הוא, הטיפש, נסע ארצה־ישראל. טיפש היה. מה לו ומי לו ב"פלשתין", אַ פַיֶיר זוכט דִיךּ, אש בעצמותיך!"

עד חצות שכבו, חלמו חלומות כיצד אפשר להשיג ביקור בבתי־אוכל וקלון. על ממון סחו. “ממון זהו דבר יקר” – אמרו. ובחצות באה סוליקה. בחלון דפקה ויצא אליה איציק. הלך אתה. על שפת הים טיילו, איציק וסוליקה. אחרי כן פשטו בגדיהם, איציק לבש בלנר וסוליקה לבשה חלוק ארוך, ארוך ולבן, ובים התחילו מתרחצים. סוליקה ואיציק רקדו בים ההוֹמֶה וסוליקה שרה שיר אבדון: “את עיניך אנקר” – שרה סוליקה – “ולא יהיו לך עוד עיניים, את בשרך אוכל, ולא יהיה לך עוד בשר, את דמך אמוֹץ, ולא יהיה לך עוד דם!” – כזאת שרה סוליקה, ורקוֹד רקדה, ריקוד מפרדס השלדים המלבינים לאור הסהר המלא.

ואורחי “ממזרח אור” יצאו להביט במחזה הנפלא הזה איך רוקדים לאור הירח בחצות הלילה. הציצו בעד סדקי הקרשים. “אין זאת כי ריקודי נימפות היא רוקדת” – אמרו – ראינו כבר דברים כאלה בראינוע".

*

את מרדכי אהב איציק. היה אצלו לפני זמן מה. ויחדיו ישבו בלילה, שתקו ולא דיברו דבר. רק הוא, איציק ידע כי הוא אוהב את מרדכי. ככה מהרהר הוא בלילה ואינו יכול לישון.

החוצה יצא. הלך בלילה עמוק מיפו לתל־אביב. שחור היה הלילה באין סהר, ושוּלֵי כתפיָתו ריחפו בנשוב הרוח. ואני פתחתי:

“איציק” – לחשתי – “איציק… סוליקה מתאכסנת במלון הידוע ברחוב יהודה הלוי וחלונה פתוח” – בלילה לחשתי אני באוזניו, והכתפיָה ריחפה באוויר ולב איציק היסס. – “איציק” – חוזר אני – “שם בחדרה, אולי עוד מי זולתה, זולת סוליקה. שם, בחדרה, אולי גם מרדכי. במיטה שוכבת סוליקה, ועל ידה מרדכי” – לוחש אני – “על יד סוליקה שוכב מרדכי, איציק” – חוזר אני – “ומרדכי אינו מלובש, מרדכי שוכב עירום, והיא, סוליקה, היא עירומה. שוכבים… אינם שוכבים בלי נוע. לא! הם חובקים איש את אחותו. הם נושקים איש לאחותו. איציק” – הטלתי בו את ארסי – “והם אוהבים איש את אחותו. והיא, סוליקה, נושקת לו למרדכי”. – ושולֵי הכתפיָה ריחפו באוויר, והלילה היה שחור. – “עוד מעט, ימים מעטים יעברו, וסוליקה תתעבר, בטנה תצבֶה. עוד מעט ומרדכי קטן יתרוצץ בבטנה, בבטן סוליקה.”

ואיציק אָץ־טס מיפו לתל־אביב. שערותיו סמרו וזיעה קרה זלפה מעל מצחו בלילה העמוק. והכתפיה ריחפה באוויר בנשוב הרוח.

דרך החלון נכנס לחדר סוליקה. בלאט, בלאט, התגנב. ראשו הכניס תחילה ואחר כך את גופו. ישב על אדן החלון, חיכה. אין קול. רק נשימת ישנים נשמעה. על בהונות רגליו ניגש איציק אל מיטת סוליקה ולבו מהסס.

על מיטה לבנה ישנה סוליקה. ישֵׁנה ולרגליה ישן מרדכי. מלובש ישן מרדכי לרגלי סוליקה. וחבצלות לבנות כיסו את מיטת סוליקה.

“סוליקה” – לחש איציק. כרע על ברכיו. – “סוליקה ומרדכי” – לחש – “כן, ומרדכי”. – והוא נשק את העפר בו דרכו כפות רגליהם.

בלאט יצא איציק דרך החלון בלילה.

בלילה ההוא טייל ברחובות תל־אביב, עד עלות השחר טייל, ולא פגש בו איש, והוא לא פגש באיש, זולתי בי, רק בי, באיציק, פגש איציק באותו לילה. ועלי הניף את אגרופו בלילה ההוא ברחובות תל־אביב.

*

בירושלים מתהלכים איציק ומרדכי.

“סוליקה תבוא למערת איברהים” – מודיע מרדכי לאיציק ושניהם חותרים אל מערת איברהים – “סוליקה” – לחש מרדכי, וקולו סלד ושיניו קססו את שפתיו.

איציק ומרדכי עברו את הסימטות הצרות במאה שערים, יצאו אל מחוץ לעיר ובקִרבת שער דמשק הגיעו למערה. דפקו בדלת ברזל, פתח להם ערבי, נכנסו. גדולה היתה המערה, כאן חנו שודדים ובראש גדודם מרדכי – הירהר איציק בצחוק. מבלי משים צחק. ואיציק יצא מבלי הגיד מילה למרדכי, ואת דלת הברזל הגיף אחריו. נעל אותה.

והנה סוליקה באה.

“מרדכי עלה על ההר” – הודיע איציק.

אבל מרדכי לא עלה על ההר, כי אם במערה היה, מרדכי אסור ישב במערה, ואיציק וסוליקה עלו על ההר.

“זהו ההר” – ביאר איציק לסוליקה – " ומכאן השליכו אולי את השעיר לעזאזל, באמת כאן השליכוהו, ושם נופצה גולגולתו".

וסוליקה מביטה עליו בעיניה הגדולות, והוא חובק את סוליקה ונושק לה על פיה, והיא אינה מתנגדת. כן, סוליקה גם היא נשקה לו, לאיציק, והוא מרים אותה, מניפה תנופה קלה ומשליכה במדרון. וסוליקה נפלה. ובשמלתה הלבנה שכבה כחבצלת גדולה בתחתית המדרון. ואיציק ישב על ראש ההר, שמח, צוחק.

“אבד לי כל זרעי אחרַי” – הירהר – “זרעִי שלי יוצא רחם סוליקה” – הירהר איציק בצחוק – “סוליקה” לחש, וכל גופו סלד בצחוק.

כעבור שעות הרבה קם איציק ממקומו, אל המערב הלך, פתח למרדכי. קרא לו:

“בוא!”

אבל מרדכי לא זז. מרדכי ישב ולעס, את המכאוב, מכאובו, לעס מרדכי. ואיציק רמז לו באצבע, לחש:

“בוא, בוא!”

ומרדכי קם, בעקבותיו הלך. ודומם עלו על ההר. על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי. ולא דיברו דבר. רק בראשם נענעו פעם בפעם. ומרדכי ישב, חדל ללעוס, ישב, שתק.

על ראש ההר ישבו איציק ומרדכי מחרישים. לפנות ערב ירדו לתחתית המדרון לראות את סוליקה. והיא – דעתה צלולה ועיניה חיות. כן, היא חיתה, ואיציק לא ידע. והנה הרימה את ראשה, נשקה לאיציק בידו, לחשה לו:

“תודה”.

לחשה ואת נשמתה נפחה.

שעות רבות ישבו איציק ומרדכי על יד גוויית סוליקה. ואחרי כן נטלו שניהם את הגווייה הלבנה, טענוהָ על שכם שניהם, ואל בית־הקברות הלכו לקבור את סוליקה.

איציק ומרדכי יחדיו נשאו את גוויית סוליקה.

*

“אני הגשתי לך את כוס התרעלה” – לוחש איציק ורגליו פַּקוֹת בעומדו על יד תעלת העיר. ואור היום לא הפיץ את החשכה אשר היתה לפניו. כן, לפני איציק רבצה חשכה איומה.

“סע לשלום, אחא” – לחש – “סע לשלום, אל פרדס השלדים המלבינים לאור שמש”.

– – –

על מִכסה ספינה מטייל איציק. ספינה שנטרפה בים – מטרידתו מחשבה עקשנית – ספינתי זאת. בים סוער נטרפו כבר הרבה ספינות. למה לא תיטרף גם שלו? מקורפו לאלכסנדריה מהלך שלושה ימים והדרך מסוכנת. נחשול בא – צוֹרֵח מלח – נחשול בא, השגח! הספינה עולה, הספינה יורדת, תהום פערה לועה לבלעה. והספינה יוצאת במחול פרא, קודחת, רוטטת, נשים מתעלפות, ילדים בוכים, ילדים פעוטים. (עוד מעט ושבקו חייהם לכל חי!…) והזיות משתרבבות במוחו. עוד מעט וינוּח על מיטת מלכת הים. באותו רגע הוא מרגיש בשקיעה פתאומית, חושיו הלוּמים ודעתו נוחה עליו. הוא יורד. מלכת הים מחכה לו. “בארמון אלמוגים שוהה מלכת הים”. בהיכלה יתגורר והיא תבוא לשרתו. הכל יתרחש כדברי הפייטן, כדברי מַכָּרוֹ זיגפריד. מלכת הים תשרתוֹ ובגדיה בגדי מלכות. יבליחוּ סנפירים, תקשקשנה קשקשות. הוא יורד, צועה בנוגה פארה ולבו מתרחב ועיניו אורות ובלב ים־בדולח הוא טובל כאוות נפשו. אולם זיגפריד מכרו – מטרידתו מחשבה ומטילה ארסה – כבר יהיה שם, הפייטן, בעל השם. ואיככה יֵרד להדריכו מנוחה? היתכן? ומה לו ולמלכת הים ברום כבוד מעלתה?

הוא ניעור מתרדמה קשה אשר נפלה עליו מבלי משים ונאווה, זאת הנערה הטובה, אשר רחמיה נכמרו עליו, יושבת על ידו. האחות הרחמניה, אשר לא הרגיש, בראותו אותה, אלא מין גרוי בגרונו המדגדג את אוצר הדמעות שבלב פנימה. ורגש מַשְׁלֶה, החובש את מִכווֹת הפצעים וכאילו מסיר את הכאב המגרה, פשט בּקִרבוֹ. והימים הנוראים עברו, כל אלה הימים אשר הכריעו את החיים כמו־שהם לכף חובה, אשר לא דלו מנבכיהם אץ ניצוץ אחד, אף ניצוץ זעיר של אורה. צללה במימי השכחה גם היא… אשר קשה לפלוט את שמה לבלתי נְגוֹעַ בתחבושת הפצעים שותתי דם אדום־רותח. וגם הוא בעל האזרוע, איש “מלחמה וזדון”, הפייטן זיגפריד… בל נגלה את שמו, בל נפתח פה לשטן. דוממת יושבת נאווה השחומה, שעיניה הגדולות שחורות מִנִי שחור, ששערותיה משי יורדות גלים על רקותיה, בעוד שצחוק קל מרחף על זוויות שפתיה הדקות. אחות רחמניה טובה ומרחמת, אמא טובה המחליקה בידה על פני ילדה החולה, הקודח, אשר חלומות זדון ביעתוּהוּ. ומבלי משים נתגלגלה השיחה על אלה הימים הרחוקים ימי גרוי והמיָה אשר הלב לא היה בהם פנוי אף לרגע קטן אחד ואשר מהלומותיו היו הולכות ונוקפות והדם היה רותח… ופרפוּריָה מעיקה היתה צונחת עליו מַלִיטָתוֹ בשוּלֵי חוצנה. וזיגפריד… הנה – מספרת נאווה – מסר לי את חלומו. בין חולות יפו התהלכתם, אתה וזיגפריד, ואתה מחפש דבר מה. ראשך מורכן ועיניך נעוצות בחולות, אלה הפירוּרים המתפוררים בנגיעה קלה, כל רוח קל יִזְרֵם לעברים. מה אבד לך איציק? – שואל זיגפריד. היגון אבד לי – עונה אתה – היֹה היה לי יגון, יגון מעיק, מדכא, והנה – אבד. והוא כרע השתטח כולו, מחפש יחד אתך את יגונך בחולות יפו, על שפת הים ממש, אלא שלא עלה בידו למצוא כלום. אולי סחבוהו הגלים – חיווית דעתך. אין זאת, כי הגלים סחבוהו – הסכים. כזה החלום. ועוד – מספרת נאווה – נראה, כי גם הוא מתגעגע על אותם הימים, סוף כל סוף ידידך היה, וגם הביא אותך אל בית המרפא, אשר זה עתה יצאת מחצרותיו, בית המרפא בקצה העיר – מסננת נאווה – לחולים ממין ידוע. וגם היא – רחש לבב איציק – האחות הרחמניה, האמא הטובה, יש והופכת לִילִית עוקצת. ואצר הדמעות שבגרונו כאילו הדָקוֹ מישהו והלב התחיל פועה, כְּלֶב תינוק, תינוֹקנוֹק.

בריאותו הלכה וטובה, אם כי לפעמים נפלה עליו תרדמה קשה אשר הפילתוֹ אל מיטתו. אולם בדרך כלל היה מרגיש את עצמו לאו דווקא בחינת שכיב מרע. סוף כל סוף צריך לחיות. וגם זכר מאורעות העבר התחיל מהבהב, מיתמר מערפילי העלטה, כשהכל צלול ומובן גם השם… השם לולינה, לא היה עוד שורט עד כדי טירוף, ואת זיגפריד, זה החסון, היה פוגש אגב אורחא ברחוב – קידה עמוקה ותו לא מידי. בכלל, הכל שב לאיטו לאֵיתנוֹ. והוא משנן לו את השם לולינה… לולינה… לולינה… להתרגל אליו, לבטאו בלי פיק ברכיים, פשוט ככה, סתם. היֹה היתה נערה ושמה לולינה. חברתה של נאווה – וחסל. אלא שהוא הכיר אותה וגם זיגפריד… (אֶח לא חשוב!) העיקר, היֹה היתה ואיננה עוד. העיקר שיתרגל לאט, לבטאו כך פשוט, שם לולינה, לו־לי־נה. הרי נאווה היא כשלעצמה, הריהי אהבה את לולינה. ומפני מה אין היא נתקלת ב…? ומפני מה… והוא אהב… ואני אהבתי, והיא אהבה, והם אהבו… אהבו… אהבו… – ובחילה הגיחה מסתר מוֹשבָה והתחילה זוחלת בריבוא גששותיה הלחות בגרונו, פושטת בוושטוֹ. “אהבו, אהבו” – טופפו לטַקְטְ אלפי גששות – “אהבו, אהבו” – זימזמו באוזניו ריבוא כנפיים… ותרדמה קשה נפלה עליו והפילתו אל מיטתו כדרכו תמיד בעונת חייו אלה. ושוב ניעור. ושוב התמהון המופלא: איככה? היתכן? וההרגל המכריח לתפוס את החיים באורחותיהם כשהם לעצמם, ההרגל לתפוס ולתפוס מעיק כרגיל. והוא שוב סופג את חומה של נאווה המלבב. אח, מה טוב להתהלך אתה! וגם הזכרון שב לקַו שירותו המדוייק, ואינו כוחש ואינו מזייף כמנהגו עד עכשיו. השם לולינה, שם הוא כשאר השמות, וזיגפריד מכר פשוט, כשאר מכריו – קידה עמוקה ותו לא מידי. ואין בלבו איבה כלשהי, בעוד שזוכר הוא לפני זמן, באותם הימים הרחוקים כתב לו כגון דא: היזהר, מתנקש אני בחייך לרעה! שלוֹחַ לא שלח לו את האזהרה, רק לנאווה הראה ועל פניה הצחוק התמים, הטוב, המחליק את קִמטֵי הלב ביד משי מלטפת ועכשיו… הריהו מכר כשאר מכריו. לפני כן, היו חָיוּ כְּרֵעִים. זיגפריד היה החסון, הגיבור המובהק, פייטן, בריָה מכובדת, והוא אדם סתם, חלש, אין אונים ונשוֹא נשא את נפשו לאותם הגופים האמיצים, לאותם השרירים המתוחים, לארץ הענקים המגושמים, הגסים, בעוד הוא חלש ופעוט, מתרומם על כנפי הזיָתו בלבד וחושש תמיד שמא יפול ויִכָּשׁל. ולולינה גם היא חסונה. מה לה ולחלשים? תמוֹה תמה תמיד על רצונה לבוא אתו בדברים. היא הרי מעולם אחר לגמרי, הריהי בִּירָנִית רמת־יחש והוא, הוא אינו אלא תולעת מחילות. ונאווה, גם היא התפלאה כי חברתה בוחרת בו לרֵע כביכול, כי פונָה אליו בשאלותיה העומדות ברומו של עולם, אם כי זיגפריד המומחה לכל דברי־רוח יושב על ידה. הוא, אשר בפיו תמיד תשובה ברורה ומוחלטת, שאינה סובלת סתירה כלשהי… וגם אז – זוכר הוא – בדירת נאווה… חיכה לה ומבלי משים נכנס לחדר־משכבה לנוח על הספה והתנמנם. ופתאום לפתע עוררוהו קולות מתלוצצים, קולה של נאווה ושלו, של זיגפריד. הם משוחחים והוא הוא רוצה לצאת ממחבואו, אלא שהתייחדוּתם היתירה היתה בעוכריו, לא הֵהִין לצאת, כי איככה יהיה להם לשטן, הא כיצד? ולבו היסס בקִרבו, פן תפתח נאווה את הדלת ותמצאהו, פן תפתח והרי כגונב־לבבות יעמוד לפניה, כגונב לבה שלה. אבל, הא כיצד? איך זה יצא עכשיו? – והתחיל מתחמק־מתחמק, בקצה החדר ישב בפינה רחוקה נלחץ לַכּוֹתל לבל תשמע אוזנו מילה כלשהי, לבלתי גנוב, ולבו מהסס, לב תינוק, תינוֹקנוק. ואוזנו קלטה את דבריהם, אם כי מבלי משים, וגנוֹב גנב את ליבותיהם, ועליו היו הדברים מוּסבים. איככה בוחרת בו לולינה לחבר – התפלא זיגפריד – הריהו עוֹלָל, הרי אין הוא מבין דבר, והגיון הוא חסר לגמרי ויש שחושש אני לפעמים, כי אינו אלא אידיוט למחצה. ונאווה, נראה שגם היא התפלאה על טעמה המוזר של לולינה. ברי היה לו, כי חשבוּהוּ כולם – ואולי גם לולינה – לאידיוט למחצה ולבו מהסס, והוא כולו נלחץ לכותל. הן על אף חפצו גונב הוא את לבות בני האדם, של הפייטן, בעל השם, ושל האֵם הטובה, המרחמת. אסון לא קרה אז, כי לא גילוהו במחבואו ולא הצליפו עליו מבטיהם הלועגים, המבזים, הַמְחַשְׂפים. כמה פחד מפני אותן ההצלפוֹת! וכל אותו היום וכל אותו הלילה התהלך ברחובות הכרך ההומה, בעוד שהֶמְיָתוֹ הולכת ונחלשת מדי שעה בשעה ומשתתקת לגמרי כשעתיים אחר חצות. והוא עודנו מתהלך ולבו פועה בתוכו, לבו לב תינוק, אשר הבעיתוּהוּ, אשר קרה אותו מקרה בלתי נעים, שלא לרצונו. והוא משְׂרֵךְ, משְׂרֵךְ ותועה. תחת פנס גַז עמד נשען אל עמוד העֶשֶׁת בעוד שכובעו שמוט על פדחתו וצווארון אדרתו זקוף והוא כולו נתון לעשתונותיו. “אִם נַמֶן דֶס גֶזֶצֶס” (בשם החוק) – נהם פרא קול חוֹרק לפניו וכף מוקשה צנחה על כתפיו: מה מעשיך כאן בשעה מאוחרת בלילה? אחרַי למפקד המשטרה! – והוא לא הספיק עדיין להשתחרר מתמהונו וכבר מובילו שוטר, ידו תחת בית שחיוֹ, דרך מבואות, מבואות ומבואות אין מספר. בבית המפקד העמידוהו ושם גערו בו גערות אין קץ. כיצד מֵהִין אדם שכמותו לשרךְ בלילה ללא מטרה, הרי בחורה לא היתה אתו, הרי כל מגמה לא היתה בלבו, הרי כל בני־האדם המנומסים ישנים בלילות והוא – למה הוא משרך? – ואחר פטרוּהוּ. ושוב עלוב וגלמוד, תינוק פעוט, תינוקנוק, תעה לבדו ברחובות אפלים, הוא הקטן, באין סוף המבואות, אשר עיניים לוהטות להם ואשר בכל פינתם אורבת חיה רעה, זוממת, משחרת לטֶרף, טרף… והדוּמִיָה מסביב שואגת: טרף, טרף, והפנסים־העיניים רומזים: טרף, טרף, וכולם כולם נכונים לתפסו. על חומה משחירה מתנופפת יד עקומה מעוותת אצבעות משתרבבות ואומרות לחנק. רק לצווארו היא משתוקקת, רק לו, תמיד רק לו… וזאת הפעם הראשוֹנה אשר הרגיש בנוגה מזהיר המתחיל פושט בראשוֹ, בנוגה שכוחו גדֵל מרגע לרגע, אשר רשפיו הניתכים־ניתכים האירו לו את החיים שבעבר, שבעתיד… והכל טובע בים להבה קורנת והוא מבין את הכל, כה פשוט וצלול הכל… וזאת גם הפעם הראשונה, אשר הביאה אותו החברה־להצלה בקרוֹנָה הביתה, כי מצאוהו שכוב עוּלפֶה על מִפתן בית תפילה בירכתי הכרך.

ועוד – זוכר הוא – הם יושבים בצוותא חדא, בחדרה של לולינה, לוגמים תה מעלה אֵד, זיגפריד על יד לולינה שראשה בחיקה של נאווה, בעוד שהוא, איציק בפינה רחוקה, כאילו מתחמק, כאילו מתנצל על עזותו, שהֵהִין לבוא גם הוא הנה לישב אִתם ולנשום אויר החדר, אווירה של לולינה. וזיגפריד מגיש את אהבתו לפניה, בעוד שלו, לאיציק, קשה עליו נשימתו והגירוי המוזר מדגדג… וזיגפריד מסביר: הריהו אוהב, הריהו פייטן, הרי יצא לו שֵׁם, והוא את אהבתו הכבודה מוסר, משטיחה לרגליה… והיא, הריהי לא תסרב, הרי מן הנמנע להשיבו ריקם. הן הוא הוא זיגפריד הפייטן.

עיני נאווה מבריקות. מחשבותיה מנחשות תשובת רעוּתה וגם הן כאילו מודות, כי באמת, הרי שניהם, לולינה וזיגפריד, זוג שיעלה יפה. ועיניה מופנות כלפי השכוּבה בחיקה בשאלה אילמת מהולה סקרנות פשוטה. ואיציק – הן ברי לו, כי הולמים זה את זה שני בני־אדם החסונים, המוצאים להם את מסלולם ומפנים דרכם מכל פגע, והרי מוזר, כי עליו היא מביטה… כי פונה היא אליו כלל… ועתה בשעת הדימדומים האלה, בשעה בה משוחחת לולינה על עתידה הקרוב, כה העיקו עליו החיים במריריהם בעוד ששמחה צוהלת מבעבעת בתוך לבו והאושר, אשר שני בני־אדם החסונים עתידים לזכות בו, התחיל מבצבץ בתוך סלילי מוחו, התחיל מפיג זוהר תכלת ומשכין רננת קסמים על שפתיו. והוא, הוא גופא? הוא יביט מרחוק ויהנה, ויותר מזה למה? – ברם, לולינה לא ענתה לזיגפריד. שעות שכבה ללא אומר בחיקה הרך והחמים של נאווה ואחר פתחה: אני אוהבת – אמרה – בן־אדם, שאין הוא מומחה לענייני רוח, אני אוהבת אדם שלבו לב תינוק, אשר דמעות נוצצות בעיניו אם תפגע בכבודו, כל הגה פי מפריח מחשבות בקִרבוֹ, כל תנופת ידי נחרתת עמוק במוחו. אותו אני אוהבת, את החלש והאיתן, את השפל והנשגב, את האוויל ואת הנבון כאחד. ועיניה ליטפו את איציק היושב צלוּל במחשבותיו בפינתו, בעוד עיניו תמהות לדברי לולינה, שלא ירד עדיין לעומקם. והנה, פתאום קפצה היא ממשכבה, ניגשה והצמידה את פיה אל פיו והוא נבוך נרתע לאחור, לאחור, חיוור, נלחץ לכותל בעוד שעיניו התוהות התרחבו ופלצות התחילה מבעבעת בהן… שעה קלה לא נרגע, כי אם עמד נבוך במקומו בפינה רחוקה, נדהם, לבלתי פלוֹט הגה. נאווה גם היא עיניה ביטאו: לא יאומן… ואחרי הֵרגעוֹ, כשמצא איציק את הקרקע מתחת לרגליו, ביקש רחמים מלולינה, כי תרפה ממנו, הריהו – גימגם – אינו אלא אידיוט־למחצה, אינו אלא בְּעִיר מנוול… והם – זיגפריד הנעלב, אשר הכזיבה תוחלתו, ונאווה – קפצו ממקומם, בעוד שזיגפריד צורח: הוא הקשיב, התגנב, שמע את שיחתנו אז מאחורי הפרגוד… הֵא לך אדם טהר־הלב שלך! הא לך בן בלי צביעות! בְּעִיר מטונף! אידיוט! – ברגליו רקע ופיו זלח קצף. ואיציק ביקש רחמיה. כי אין הוא, אין הוא באמת אלא נבל, הרי אז שמע מאחורי הדלת את אשר דיברו עליו ולא יצא, ולא אטם אוזניו, ושמע את הכל, גנב את לבות שניהם. אך מה שדיברו – גימגם – הרי אין זאת אלא אמת, אמת טהורה ומובנה לכל, אין הוא מתרעם כלל, ולא ישמור בלבו כל טינה… ולולינה כרעה לפניו והתחילה נושקת לכפות רגליו בעוד שדמעות נשרו אחת אחת מעיניה המוריקות־העמוקות והוא נבוך תקוע לבלי מוּשׁ כמאובן, פסל־תינוק לא יֵדע בוֹא וצאת… – וזיגפריד, ששערותיו הפרועות התנפנפו לכל רוח, הגיף אחריו את הדלת ועזב בחימה שפוכה את אדרתו, את כובעו, את הכל בחדר. ורק נאווה ישבה טובה ומבינה, מעריצה את לולינה, כולה מסורה לה ועלולה להקריב לה כל קורבן שהוא. איציק הרים את לולינה, השכיבה על הספה והתחיל מחוֵור לה כי אין כל תכלית, כל נימוק, כל מובן למעשיה. בעינַי הַביטָה – ענתה לו היא – הן בעיני את הכל תחזה, את התכלית, את הנימוק, את המובן. הכל, הכל שם בּבבואתךָ באישון עינַי. ואיציק הנבוך מגמגם, מחפש מילים, והנה זיגפריד שב, את אדרתו שכח והנה קר בחוץ והוא עוד יצטנן חס ושלום מסיבת הרומנטיקה הטפשית הזאת, מסיבת הנערה האֶכסלטית והאידיוט־למחצה הזה – בּוּזוֹ… ואיציק, בעיניו התחילו עתה נוצצים גלילים, גלילים, ואת ידיו שלח כלפי הדובר: אַל נא – גימגם – עוד הכל יוטב! – אולם זיגפריד אִיגרף לו, פנה לו עורף בירקוֹ למולו בשאט ויצא… ואיציק הרגיש באותו הנוגה הגדול, אשר התחיל מבליח בתוך מוחו, גדל מרגע לרגע, פוֹשט בכל חדרי המוח, אותו הזוהר המסמא ופוקח את העיניים כאחד ומעביר את העבר ואת העתיד לרשות נצח הנצחים… – זאת הפעם השנייה, אשר הביאוהוּ חולה הביתה, אולם הפעם לא בקרוֹן־החברה־להצלה, כי אם בזרועותיה של לולינה.

אל זיגפריד בא איציק עוד בלילה ההוא. ממשכבו קם וניגש אל חדרו. כאן התחנן לפניו, כאן חיוֵור לו, כי בו, באיציק, אין כל אשם, כי לא פילל כלל שלולינה תסבך את היחסים. כי הרי הוא בעצמו, אין הוא חושב אלא כחשוֹב זיגפריד. כי שניהם זוּוגו בעיניו זה כבר. ועוד התחנן לפניו, חוֵוה וחווֹר, בעוד שזיגפריד שכוב, אפרקדן על הדרגש, פפירוסה עשֵׁנַה בפיו ורגליו מקרטעות הנה ושוב, הנה ושוב. הרי – ממשיך איציק – אין לו, ולא היה לו כל עניין לחוטפה, הרי הספיקה לו שהִיָה קצרה בחדרה וסיפּוקו –מבט אגב־אורחא שמזדמן מבלי משים. ושוב לא ענהו זיגפריד דבר ושתיקה מכרסמת התפלשה בחדר המועם, אשר נר זעיר בלבד האירוֹ ורק מדי פעם בפעם ניסרו גימגומי איציק חזור ונסוֹר חזור ונסוֹר בפרך, בזיעת אפיים, את החלל הנבוב. וזיגפריד הנה קם, פצה פיו, מפהק ארוכות, פורש את כפיו ושוב מפהֵק ובעיניו התחילה מהבהבת אש זדון וניצוצי לעג השתרבבו והוריקו והוא פתח: נו, דומני אין אתה יודע לשם מה נוצרה האשה… בוא ואלמדךָ. הנה – מפהק זיגפריד – האשה נוצרה ל… התבין? הנה חמוקי ירכיה עגולים ואגן בטנה רך, ושדיה נוצרו… לדגדוגי תאווה… “גן נעול אחותי כלה” – צרח קולו הצרוד של זיגפריד – “ומי יפתחנו?”

ואיציק עמד רוטט ופניו החיוורים, המתוחים התכווצו מִנִי צער. אל נא – בקש – אל נא. אולם זיגפריד לא הירפה, גם היא – הסביר – גם היא, לה רגליים, שוקיים, שדיים עגולים, חמודים, בכלל שיפוליה שָׁפרוּ מפניה – פרכס קולו וצחוק לעגוֹ המרוסק מילא את נשמתו של איציק ערמות סְחִי, בעוד שהוא עומד ועיניו עצומות וראשו סחרחר הולך וסובב ושפתיו הדקות, שאף טיפת דם אחת אין בהן, דובבות: סולח אני לך על כל אלה, סולח אני לך בשמי, כי מכּיר ומוקיר אני את פירפוריך. אולם, אם כי סלחתי אני, הרי היא לא סלחה עדיין. בוא אתי – רמז לו – יחדיו נלֵכה. וזיגפריד שכבר קללה נמרצת רבצה בזוויות שפתותיו נִמלךְ ויצא גם הוא בעודו זוֹעף ונרגש ומבֵּינוֹת לשיניו החורקות נתמלטה רק מילה אחת חרישית: אידיוט! אולם אוזנו של איציק קלטה אותה, הבינה את משמעה וצחוק טוב, בהיר ומבהיר הבליח בעיניו האפורות שהן תמיד מעורפלות כאילו אובדות במרחבי הבלימה.

ובלב השווקים, הרחובות, הסימטות, המבואות, הם חותרים, הם קולעים, שני בני־אדם זרים, שונים בתכלית שינוי, לבית פלוני, ברחוב אלמוני, לשער פלוני, לדלת אלמונית, שאין אלא זִיקה מוזרה מייחדתּם אליה. והדרך מתפתלת ורחוקה ושוב רחובות רבים וסימטות עקלקלות וקסרקטין לוטשים ריבוא עיניים חרדות, והלב מתכווץ, לבו של איציק. כי הרי אין הוא אלא בריָה עלובה, גלמודה בין משברים סואנים, תוך הר געש, שאִשֵׁי תועבות משתפכות בו הנָה ושוב, הנה ושוב. וצחוק הלעג על לסתותיו של זיגפריד אין הוא אלא מנבא בוז ובזיון… אֶה, נבזה הכל, הכל… והעיניים מתמלאות גלילי דמעות שאינם מהִינִים להגיח בפרהסיה ולנשור אחד אחד. והלב מהסס בלי הפוגות והברכיים מתחילות פקות והשיניים נוקשות ועוֹד מעט ועווית אשר תצנח עליו תגריסוֹ עד כלָה…

ובחדר, לולינה שכובה על השרפרף יונקת פפירוֹסה, שגלילי עשנָה מיתמרים, וזיגפריד יושב מחריש והעיניים המוריקות־העמוקות מקיפות אותו בשאלה אחת, אילמת: מה פשר?… וזיגפריד מתנקם בו, שוהה, מחריש וזומם… והעיניים הללו בינות למסבכי השערות הערמוניות מתחילות מביטות, מעריצות, אוהבות, דובבות: מה בצע… והוא, הוא מתחלחל ורצונו לדבר, לבאר ואינו יכול. כי איך יפתח ובגרונו מדגדג גירוי מוזר וליבו שוהק: אִי, אִי, אִי… והשתיקה מתלבטת, זוחלת על הכתלים, מגיעה עד לפינתו שהוא מתכווץ בה… והעתיד אפור כולו והעבר נשכח ורק ההווה מאמצו אל חזהו וסוחטו עד תומו… הוא נושם בכבדות ואינו מבין מה זה הכל? מה שומה עליו? שומה עליו משהו, אלא ששכח מה. והנה זיגפריד יושב שם במקומו שותק וצחוק לעגו הצורם התנדף, ועליו – הן שומה משהו ואינו זוכר. ומתהלכות שתיים חיפושיות בשבילי שִׁידרָתוֹ, מטפסות, מטופפות, ורגליהן מאוושות: חשש, חשש… והן עולות, עולות, בינות לסלילי מוחו משרכות: חשש, חשש… והעיניים המוריקות שהאפירו משום מה, דובבות: מה בצע, ומבהירות, אוהבות, מנשקות ומתנות… ועליו, האם לא שומה עליו משהו?

יחד עם זיגפריד עלה איציק ארצָהּ ישראל ואת לולינה עזב. פרש ממנה. הרי אינו יכול אחרת, הרי חטפן איננו. יראה זיגפריד וירגע. יבין את תום לבבו. ולולינה?… והוא הוא גופא אינו אלא זיגפריד. עתה הוא החסון, הוא וזיגפריד אינם אלא אדם אחד, בּשר אחד, נשמה אחת. ולולינה דחתה אותם. בעטיָה של בריָה חלשה, שלא כדאי להזכירה לשבח, דחתה! רק גנאי, גנאי, גנאי לאותה הבריָה המדולדלת, הנמבזה, שאיציק שמה, שאינה יכולה להעמיס נטל אישה על גבה, שאינה מוצאת דרכה, שהגזל ואוֹן החיים השוטפים, הגורפים לא יהלמוּהָ. בוז שבעתיים לה, חרפת עולם! רמש זוחל על גחונו, מעטהו יהרון ארגמן ותוך תוכו ירקוֹן נביבות. עינו עששה ולוח לבו אוד עשן. אוי ואבוי לה לאוֹתה הבריָה המדולדלת! אולם הוא הוא זיגפריד עתה, אינו אלא האביר זיגפריד. פנו דרך לַשׁוֹעַ, לרום מעלתו נאדרִי בכוח!

והלילות, בהם השתטח על דרגשו נים ולא נים אחרי ימי עבודת פרך בזיעת אפיו, עברו עליו ללא שינוי. הוא על דרגשו מימין וזיגפריד על שלו משמאל. שניהם שותקים, מכרסמים את שפתותיהם בעוד שבקִרבם צורחת יבבה, בעוד יללת־הלב מדריכה את השנת מעל עפעפיהם. איציק משנן לו לעצמו, כי אין הוא אלא זיגפריד, כי לא עזב את לולינה לנפשה, כי לא הוא המועל, כי אם איציק, זאת הבריָה הטפלָה, הנרגשת לכל ניד, המבוהלת תמיד, אשר חלחלה נסוכה תמיד על פניה המתוחים. לא הוא הבוגד, כי אם… והוא מגושם כולו, פועל פוֹלט זיעה מסריחה, עובד עבודת פרך בידיו הוא. עצביו עשת ומוחו קולט רק משמע אוזניו ואינו נגרר אחרי הזיוֹת שוא, ואינו מבחין אלא מה שעובדיו־חושיו מוסרים לו באמונת שירותם, פועל אני – מתגנדר איציק בפני עצמו – אני חי, אני עובד, אני כובש את עולמי באזרועי החשופה והדמיון המשטה התנדף, “כמוץ אשר תדפנו רוח” – וחסל. “כמוץ אשר תדפנו רוח” – חוזר איציק לעצמו ומגחך מבלי משים מתוך לאות, ופורש כפות ידיו השמיימה, בעוד זיגפריד תחוב בפינתו ללא נוע. וביום, לרגלי הרכסים של נצרת, תלישת החומצה הדוקרת עד זוב דם ומחמיצה את האצבעות מִנִי קור. ושם מלמעלה על מרום הפיסגה עומד הוא, הוא גופא, האברך הגלילי כחול העיניים, הזלדקן, בעוד גבותיו מנחמות, מבשרות, כי עוד ימים טובים מאלה יבואו: “הנה ממשמשים ובאים ימים שהם כולם חג, הנה זוהר עתיד לפשוט בנשמות נכאי הרוח”. ואיציק נושא את עיניו כלפי משא נפש טיפוחיו, מזדקף כולו ואומר לגשת אליו, לשאול עצה מפיו, לראותו למִצער פנים־אל־פנים, לנשק לכפות רגליו… מפני מה אינך תולש “מלמד?” – מעודדו קול ניחר ועיני שותפיו לעבודה נעוצות בו בעוד שצחוק מתלוצץ מרחף על שפתותיהם, ופניהם מְתַנִים בוּז לתולש הגרוע, שאין כָּסוס כוֹחוֹ, ששריריו אינם אלא מדולדלים. בראשו נד איציק לאותו האברך, העומד על ראש ההר, על מרומי הפיסגה. הוי, מכזיב תוחלות נדכאים – נַד לו – הוי, אברך יהודי, במה כוחך גדול? – וצחוק הפועלים צונח בנבכי נשמתו ומתחיל קוֹסֵס, לועג לו, למגמתו, לעתידו. ומה יהא הסוף? וגאולה אֵי מזה תבוא? ובכלל מה פשר “הגאולה?” – צחוק הלעג מפרפר באוויר, מקרטע בארבע כנפותיו ופניו מחווירים וגרונו מתכווץ וזיעה נוטפת רסיסים מעל למצחו, מעל ללחייו… מפני מה אינך תולש “מלמד”?! – מזרזוֹ הקול הניחר בעוד שהוא ניצב קפוא ומבטו אובד באפסֵי האופק.

בצהריים לא אכל איציק. לא ישב אל שולחן הקבוצה ולא צילצל במזלגות כדרכו תמיד. בפינה רחוקה נדחק מסתתר מעין שותפיו לעבודה. אין עבודה, אין אוכל – ביאר לעצמו. וכל החלום הנהדר על השרירים המוצקים, על הלב הקשה, על שיגרת המציאות, חמק לבלי שוב. בצהריים לא אכל, בערב לא אכל, בבוקר השכם לא מצא די כוח לקום. לקום! – צועק השומר – לעבודה! ואיציק עודנו שוכב בפינתו מזה וזיגפריד אף הוא בפינתו מזה. הנה גם זיגפריד אינו עובד, אני וזיגפריד, שנינו אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד. וּבַּבוֹת עיניו צונחות, עוטרוֹת על עיניו והוא מרגיש, כי שינה מלטפת את לחייו, חזהו, את כל גופו, ונוח לו… “אל תיגע בעקרב!” – מתפרצת צעקה מפיו. הנה ביד זיגפריד עקרב ועוקצו מופנה אל לב האוחז האומר לאמצו בחיבה אל חזהו. “הנח” – נואק איציק – “פן יעקצך ומתִּי אני… זיגפריד ואני, שנינו, אין אנחנו אלא בשר אחד, נשמה אחת, אדם אחד”.

איציק וזיגפריד עזבו את הקבוצה וביפו פגשו בלולינה, נשען אל כותל בית ערבי נמוך עמד איציק בפגשו בלולינה, בעוד שלבו נוקפו, בעוד שחלחלה ירוקה מציצה מעיניו, ברכיו פקות בריתמוס משונה ושיניו חוזרות אחרי מנגינתן. ויד תקיפה, יד פעוטה, קמוצה אורבת לו… האשה אינה אלא תהום, מרגיש הוא בדליחוּת דעתו ובאוזניו מזמזם פזמון ישן נושן: היֹה היתה אהבה.

עתה כבר למד איציק מִסֵפֶר החיים. עתה לא יַרפה ממנה. לילות שיהוק־לב עברוּ עליו וכימיה מוזרה שפשטה בכל חייו היתה בעוכריו. לעקבותיה נצמד עתה צל לא יזוז. “כלב נאמן אני לך” – התוודה בפניה – “שומר שַעַלַיִך”. עתה הבין את חקר העריגה, את אין־סוף הגעגועים. עתה ימשוך בעוֹל החיים, אורחותיהם הכיר לצמיתוּת. בחשרת המצולות יחתוֹר בַּטוּחוֹת באין מורא. עתה אינו אלא אחר. הריהו זיגפריד אוזר אוֹן ולבו רוחש עתידות גבורה. גם הוא יצלול במימי החיים, ראשו נתון לפניו ומצחו נחושה. המחשבות משרכות במוחו בעוד הוא מטייל ברחובות ומחכה ללולינה. והיא איננה. ובעקבותיו באה היא, התקיפה. אליו, ארצה־ישראל באה, לשמוע אהבה מפיו, להביט בעיניו המאפירות משום מה. לתַנות על הררי שחור, על עקת החיים ועל זרוּתָה שלה בעולם הגשמיות. והנה איננה. שמא סחבוה הערביים – מתחילה מחשבת ארס מתפתלת בתוך סלילי מוחו – הערביים ימכרוה לפֶחה והלה יסגרנה בהרמוֹנוֹ, אוּף! והיא איננה. ברחוב הוא משרך, מחכה, ומחשבות ארס הולכות וגוברות ובטחונו הולך ועוזבוֹ. וכל החלומות על הגַסוּת, הגשמיות, השרירים, הזיעה, פַּגִים ורק חרדה סולדת מגיחה כשהיא זוחלת בפינות נשמתו, עוטפתוֹ בתכריכיה, בעוד שהוא אינו אלא תינוק, תינוֹקנוֹק, שלבוֹ פּוֹעֶה תמיד, מייבב אחוז חבלי אֵימים. ומפני מה לא באה? ומה העיכובים? הרי הערביים בימים כתיקונם אינם מסוכנים עד כדי חשש? והוא שואל מהי השעה? – והנה שתיים עשרה בלילה. חצות. שלוש שעות חיכה לה והיא לא באה. היא, אשר רק למענו באה לפלשתינה, מרוב אהבה עד בלתי חקר. ולבו עודנו פּוֹעה ומנבא רעות וגרונו מתכווץ והנשימה מעיקה עליו, וקשה לו באמת לנשום, אם כי, אם כי… אין אולי המקרה אלא מצוי, וכל העיכוב, האיחור הזה, אינו יוצא מגדר הארעיוּת… אולם שלוש שעות חיכה והיא לא בּאה… ומה פשר הדבר? ואין מוצא! ואין תוחלת כי ימצא. ואין לְמַה לחכות. והעיניים מתערפלות משום מה ואין הן רואות כלום. ותוהו מחריד רוֹדֶה בנבכי עשתונותיו הדלוחים ורק שבר מחשבה עוטה אורים מוריקים, שהופכים סגוּלים ושוב מארגמנים… ואין הוא יודע אל אן לפנות, אל מי, אל מה? פניו מועדות למקום אחד, לדמות אחת, למטרה אחת. והיא היא הדמות, המטרה, איננה. הכל איננו. הכל נמוג, כעלה נידף פרח ואיננו. והעיקר: איננו, איננו, איננו… והרגליים המוֹעדות נושאות אותו, מושכות אותו, סוחבות בכוח והוא נגרר אחריהן. והוא נתקל. נופל ושוב מתרומם, נִכפה, ומי שיחוש לעזרתו – אין. הוא גלמוד – והשׁחַקים מלמעלה גבוהים ואב טוב ורחמן אין בהם כי יפנה אליו. יתושים עוקצים את פניו בעקשנות יתירה והוא כמעט שאינו מרגיש בהם. הם מזמזמים ושבים עוקצים. פניו צבים ולבו מתבקע והולך – עוד מעט והזניק זרם רותח… הרגליים סוחבות והוא ניגרר אחריהן בלי להרגיש בכך… הוא מגיע לבית תימני בשכונה ידועה ביפו העתיקה ואין הוא יודע לאן הובילוהו. הסהר מכסיף והאוֹר הקר, המחריד, מזהיר באפלולית דליחתו, עיניו מבחינות את הכל ואף על פי כן הוא נתקל בכל, ושוב צונח אין אונים על החול. שיחה ונשיקות חטופות נשמעות מבין לערמות אשר לידו, והוא אינו מבין. הוא קולט את הכל ואינו תופס… והבית, אשר לפניו, הרי מכיר הוא אותו, ואינו יודע אֵי מזה. אין הוא זוכר מה ומי. הוא שטוח על פני החול הפושט זרועותיו החובקות ומאמצו אל שדיו הצמוקים ותלאובה חררה בנפשו פנימה צורבת משום מה, ואין הוא מרגיש בה כמעט. לאיטו הוא מתרומם וניגש אל החלון… מי ומה? האם היה כבר פה? באֵי איזה עולם תעתועים קרה הדבר? אם בכלל קרה? הוא מציץ ורואה את החדר כשהוא כולו שטוף אור סהר… החדר הלא הוא ידוע לו! אימתי היה בו? את המיטה בפינה על יד החלון ממש… הן שוכבים בה כנראה? שתי גוויות מבחינה עינו והן ידועות לו מקדמת דנא, אלא שאינו מכירן. הוא נשען על החלון, לוטש עיניו והחדר שטוף לובן, הסדינים מלבינים, תכריכים תכריכים… איזה פנים מכוונים אליו, והוא אינו מבין, אינו תופס, אינו משתומם. סתם עומד לו בן־אדם מתבונן. יד קמוצה מתנופפת בחדר פנימה, מאגרפת לו והוא עודנו ניצב. זנבות פַּפּירוסוֹת צונחים עליו דרך האשנב הפתוח… והוא אינו זז. עומד, נועץ עיניו בלשון שהוארכה לו מתחת לשפתיים השמנות, שהן ידועות לו כמעט… עיניים וורודות מתנוצצות, מוריקות למולו, ואישֵי זדון משתפכות בהן שתי ועֵרב. ושם, בזווית, גם שתי עיניים סולדות משום מה כשהן מתרחבות, רועדות משום מה, ופחד אימים תוסס בהן. הן לטושות וחרדות, ועקת פלד מתפתלת בהן בינות לחוטים חכלילים משתזרים. העיניים האלה… אימתי היה כל זה? הוא עודנו ניצב ואיננו מבין דבר… גן עדן פותח לפניו את שעריו. והמקהלה: “זה השער לד', צדיקים יבואו בו”! והוא הלא גם הוא צדיק. הן בחייו לא זמם מזימות. גבול לא הסיג ויתומה פעוטה לא עשק… (להפך… אולי באמת להפך…) לפניו דור הזהב. ימוֹת בראשית, ימוֹת הרת עולם. אדם הראשון וחוה ניפתלים חבוּקים תחת תמר רענן ואישֵי התאוות־התועבות מתיזות רביבים והשחקים מזדעזעים בהתגבר עולמו על עולמה ו…חסל. אדם הראשון, בעל הבית נכנס לבית קהווה ללגום כוס מוֹקָה ולהעיף עין בעיתון של היום וחוה נשארה עזובה, כמעט עגונה בפרדס האושר הקדמוני. והנה גילתה, כי עוד מי זולתה בגן עדן, הרי הקוף הגדול גם הוא, באמת גם הוא חי. הריהו שַׂעִיר והבּעל, אדם הראשון, חלקלק. אין זאת, כי אף בשמץ גברוּת לא זכה הבעל החלקלק. וסוף כל סוף אף זאת: הקוף לא יעזבנה לנפשה. כך סתם לעזוב. לשם הנאה גסה, פשוטה, שאין בה כל רומנטיקה שהיא. קהווה ללגום נכנס ואותה עזב. והיא כה משתוקקת לגבר, לשיחה קצרה, לקטטה מבושמת, למבט אילם למצער. והוא איננו. אולם הקוף השעיר הריהו לא היה בוגד ועוזב. כי באמת בגד בה בחיר לבבה הפתי, שהלכה אחריו, אחרי הנבל, ויוליכנה שולל. ובאמת, לאהוב בכל שריריו המוצקים, בכל שערותיו הסומרות, ידע רק הקוף, הכוח האלמנטרי, הנפש הגסה, הגשמית. כי באדם בעלה אף שמץ גַברוּת אין. אין הוא זריז ואינו מטפס על מִנְלוֹת קורצי עבים ונושא עיניו השמיימה. הרי זאת היא רומנטיקה שובה לבבות, רק זאת. ובעלה – משקפיים על חטמו, בררר… ובכלל, בסך הכל, הן באמת עדיף הקוף מאדם… אוֹרַנְגוּטַנג – הומה איזה קול משונה – אוֹ – רַנְ…גוּ…טַנג…

והנה מתכנסים צללי ליל לחדר לבו ומליטים בשולי אפלוליתם את ירכתיו הבוֹעתות – מאיימים ודואים סביבו. ועֶכֶן מנומר מתפתל מתחת לרגליו: פְּסְסְ… פסס… אני… אני… הן אני באתי עדיך, אחרי ימי מרודים, אחרי נדודים אין קצה. רק אתה אוהל מועד של נשמתי, רק אתה היכל דביר, המשקיט את סערת הזוועות חוללת בי. פסס… פסס… ואט אט מגיחים מחוריהם עכברים משחירים מחטטים. ולעֶכֶן לא ישימו לבם. צרצרים מצרצרים, מחצצרים, כרוזי הבא. מחטטים העכברים, מצייצים, מגיחים נעלמים, בורחים, מבריחים משחירים, חיים חייהם הם. בַּטוּחוֹת רובץ במקומו העֶכֶן. אין מי כי ימלט שללוֹ. והם, הפזיזים מרצדים, נחפזים, צוהלים. לאיטו זוחל העכן המנומר על גחונו, בַּל תרגיש בו אוזן. רק נשיכה קלה ותו לא. והחלל הריק מתמלא נשיכות, וצללים מלחיתים דואים מסביב לקירות הלב הפועם, ההולם, ההומה, וכנפיהם מתנגחות בכנפי געגועיו עליה… גלי העכברים מצטברים, הלוך וגַבוֹר, והעכן המנומר רובץ בטוחות, וערימות הנבלות משחירות. לאיטו הוא זוחל על גחונו: אני, אני, אני, פסס… שַבתי עדָיִךְ, אני העכן. אלי נשאת נפשך מִנִי אז, עלי תתגעגע עד עולם, דימדומי נפשך וערב יומה – לי הֵמָה. ועיני, עיני אֵם הקדושה תרעפנה דמעות מרוב רחמים. רחמתיךָ. הנה אחוש לארוכתךָ. לחיקי הַרכֵּן ראשך ויוטב לך. שיר ערש אשמיע נוגה. סגור עפעפיך ונום. נומה בני יקירי. יֵרךְ לך חיקי וערבה שנתך. אמך אני, אם הקדושה, ועיני עוברות אושר מושיבי במרומי הפסגה. פְּסְס… פסס… ואם אין השינה תופסתך, אחרַי בוא, בהל, כי אחרי־החצות כבר עבר עלינו… ומסביב נבלות עכברים. פסיעה אחר פסיעה על גבי גוויות חמימות, רכות, מוּכָּשׁוֹת. והעכן המנומר מתפתל לפניו. והלב מתכווץ ונמשך אחר העיניים המוריקות־המנחשות וסולד… והאולם המפואר שאור אדמדם זוחל בו מבינות ליריעות־משי – משחיר… שישה מנגנים מושכי נימי לב שסוע התחילו את פזמונם: הָיה היה… והקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים יושבים על קטיפה מאפירה, על גבי עכברים מוּכָּשׁים שהצטברו ערימות, ערימות. המחוללת העירומה עומדת פסל ללא נוע… את אהובתי, את! באתי לקריאתך! בדומיית ליל קראת לי, כי חבלי חזונות עתיד בהיר עודדוני. אֵם הבטחת תהיי, רחמנית כעכן, המליט עכבריו באפלולית אין סופו…

המחוללת העירומה ניצבת פסל ללא נוע. אור מדמדם זוחל על עורה שהולך ומווריד ויריעות משי משבשבות נכונות לעוטפה. הן נכונות ללטף ולהבטיח כהעתיד בגלימת הֵבְהֵבָיו. מתוך הקרואים הנכבדים, האורחים המוזמנים, יצא אדמוני. בפניה ירק: על כי זַנִיתְ תחתי… וחיגר, חסר אף, נגוע, צולע אחריו: על כי התעוללת בי! ויַךְ באגרופו בשני שדיה. ואחריו השלישי שעיניו טרוטות, חכלילות מִני מִסבוא, ושתי ידיו היבשות העקומות, עצמות בלי בשר, מטפלות בשיפולי גווה: על כי התמסרת לי כולך לבלתי שאר ישוב… וששת מנגנים מנסרים פזמונם עד: היה היה… פסל ללא־נוֹעַ ניצבת המחוללת העירומה. והקרואים… כולם אינם אלא הוא, הקרואים והוא אינם אלא אדם אחד… אור אדמדם־כהה מרפרף בחשרת המשי המשחיר ועל ערימות אפורות יושבים האורחים הנכבדים בהדרת כבודם, יושב הוא… אני המחוללת העירומה, אני העכן המתפתל, אני היא… את כולם היכשתי. עַם עכברים! ערימות, ערימות מאפירות, קטיפה רכה וענוגה… ועתה קראתיך, כי תבוא, למשתה שכרון האחרון קראתיך, את דמך נסבא בגביע שקוף, כל טיפה בו תראה. במחט ממורט היא פותחת את סגור לבו וטיפות שָׁני שותתות, שותתות לבלתי תוֹם. את פיו מקריב לגדות הגביע המלא ומעלע את דמו קמעה קמעה… והמחוללת העירומה, שעורה הכהה הווריד, שעיניה אֵימים – אִתוֹ. ופזמון עַד מנצח: היֹה היה…

★

את איציק מצאו עוּלפֶה על יד בית בשכונת תימנים, כשהוא מדבר מתוך טירוף, כשעיניו יוצאות מחוריהן ובהעוויות אושר מוזר מכורבלות שפתותיו הדקות שהכחילו משום מה בעוד שקצף זוועה סייד את זוויותיהן. וּמִבֵּינוֹת לשיניו המכרסמות את לשונו בשגעון פרא נתמלטו מילים בודדות, שאין להן כל מובן ושהנקהלים סביבו לא קלטוּן כלל. לא היה בהן אף שמץ הגיון בריא. לבית החולים הביאוהו כָּפוּת, מקרטע ברגליו וידיו, ממש מטורף. יצא מדעתו מחוסר עבודה – יצא עליו הכרוז. אולם מי שהיה ידידו מכבר, זיגפריד, קיבל עליו להובילו לריפוי לאירופה ובאחד הכרכים הסגירוֹ לבית מרפא לחולים ממין ידוע בקצה העיר. שם שהה שנה תמימה עד אשר שלחוּהוּ לנפשו כי לא מצאו בו סימני משוגע ברורים. זאת היתה הפעם השלישית שבה הכיר את מהות ההוויה והתנשא על כנפי רוחו לעולם שאינו בן חלוף.

– – –

כזאת קרא בן־חיים איש־שדה בירחון ספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות:

ידידים! אל הסופרים ואל הקוראים הנכבדים, אל שניכם אנו פונים בתלונה מרה כלענה ולפני שניכם אנו מפילים את תחינתנו. זה שנים אחדות מְשַנסים אנו את מותנינו במאמצי־לא־אנוש מוציאים אנו לאור היום מביכורי ספרותנו, עלים פורחים, הזעומים אמנם בצורתם הזועמים בתוכנם. לא עזרה החישו לנו נודדי־הרוח הגדולים, כלומר, אחינו הסופרים הוותיקים, ולא זָרַם אל קופתנו זרם התמיכה מנדבנים, העושים להם נצח, או מקהל קוראים חותמים ומחתימים, אלה המושכים את רכב הספרות. ממגד רוחם ממעל ימטירו נא הסופרים עלינו ממשמני כיסים מתחת יעניקו נא הנדבנים והחותמים והמחתימים. הכל יהיה טוב. ככבוד לרוב. – המערכת.

ובן־חיים איש־שדה שוכב על דרגשו נים־ולא־נים. עוּף! בתלישת החומצה עבר היום. חריף הוא מיץ החומצה וחודר אפילו דרך הגרביים, אשר חִיתֵּל בהן את כּפוֹת־ידיו. נפוחות האצבעות וצורבות. שנים אחדות שוקד בן־חיים איש־שדה על עבודת־האדמה, את תורת־הפרך הוא מקנה לאיבריו המפונקים, את עורו הוא שוזף בשרב־השמש ולמיץ־החומצה לא התרגל כשרו עדיין. כמה צורבות האצבעות והגב, כאילו נזכר בימי טירונותו, מתחיל מתרסק. בשעת התלישה אתה מהלך על ארבע ואגב אתה תולש את הצמח הארור הזה. שורה אחר שורה תלש בן־חיים איש־שדה – ועיָף. אולי עבדתי היום למעלה מכוחותי – מנקרת מחשבה במוחו דרך נימנום. את הכוחות צריך לחסוך – כזאת היה אומר ידידו לשעבר, הסופר המובהק אלימלך גרויזה, ועתה הוא יודע: עוד מעט ותגמור קרינה את עבודת־החליבה, תכנס החדרה, כשסנדליה מסורבלים אבק, פניה נוטפים רסיסי־זיעה וידיה מבקשות מים לרחצה. כל גופה יאמר אז: רְחָץ. וכגמור קָרִינה את רחיצת בשרה במקלחת הנשים, תשכב על הדרגש השני ממולו לנוח מעמל־היום – ולא תדבר. הוא רואה גם את שתי עיניה המכחילות, אלה העיניים המבטיחות, אלה העיניים הבהירות, המזמינות כל איש מזיע לרחוץ במעין הטוהר. כך היו עיניה בשכבר הימים. ועתה, עתה תשכב על הדרגש, כששמורותיה אוטרות על אורותיהן הכחולים. אולי קשים הם בשבילה חיי חקלאות – נאנח בנמנמו איש סרוח ועייף מאוד. אפשר מאוד – התחילה המחשבה ההיא מפזזת בין סלילי מוחו שמתחת למצחו – אפשר, שגם תפתח פתע את פיה ותגיד: “גבר לא יצלח אתה”. ובשעת פלטה את המילים תעקם את שפתיה באותה העקימה הידועה וחריץ־הביטול מעל לפיה יהיה דוחה ומקפיא כל רחש חם, המתרוצץ עוד בלב לעיתים רחוקות מאוד. כוח איום טמון בחריץ הביטול אשר לאשה – מתפתלת המחשבה ההיא במוחו ומכה גלים סביבה – כי גבר ימוגר בו עדי ארץ ורוחו לא תקום עוד לתחיָה. אבוד אבד האיש, אשר יחזה במו עיניו את עקימת השפתיים ההיא… והוא, הוא עצמו, שיראה את החריץ מעל לפי קרינה, לא יאזור עוד אוֹן לקום לחבקה, לאמצה בזהירות, ובלב מלא על גדותיו, אל חזהו, לא יתן את עיניו בעיניה הרוחצות בכחלון, ולא ילחש בדחילו ורחימו מילה חמה, מאותן המילים הדלוּיוֹת מנבכי הנשמה האוהבת עד אפסיה, הנוסכות אור על חיי־אפר של שני אנשים, והמתעוֹת אותם לחשוב בתומם, כי אמנם יש אהבה בעולם הזה. את עיניה המבטיחות ישכח ברגע ההוא ורק את רגליה החשופות יראה, השעירות, המעוקמות עקמומית קלה בסרבליהן, המעוררות רגשות בלתי נעימים. לא רק שפתיה, אף רגליה מעוקמות – מנצחת מחשבה את עוֹיַנתָה הפזזנית.

ואולי – מדמדמת הכרה עמומה במוח היאוש המנמנם – אולי באמת אינו אלא “גבר לא יצלח”. מאז, מיום צאתו מרחם אמו היה כך. בהיותו עוד עולל בעריסה הפילתוֹ האוֹמנת הגוֹיָה, שהיתה בעלת פנים חיוורים ואצילים שלא כדרכי הגוֹיות ודווקא עצבנית כדרכי יושבי הערים. ריננו אחריה בעיר, כי אינה גוֹיָה כשרה בתכלית. ילד לא־יצלח – אמרה אז האומנת בהבטיחה כי חפות ידיה מפשע. הילד־לא יצלח נחרם אז, הותוה אות־נצח על פניו לבל תִּשָׁכח אומנתו מלבו, לבל ינסה הילד לחלום על הצלחה. “חרום־אף!” הקניטוהו חבריו בבית־הספר בלעג. לא שיתפוהו לא במשחקים, לא בהגרלת העֵטים המשומשים ולא בזריקת האוֹלרים. מנודה ועזוב, מטרה לחיצי לעג ומהלומות – בילה שם את ימיו עד אפס כוח להתאפק. והחברים בני החדרים ספגו את מיץ אפם בחרחוּר ואמרו: אַף חרוּם הוא עונש מן השמיים. אף הם פרשו ממנו, אם כי לא שלחו בו ידיהם מפחד אביו. ואביו הבין לצרת בנו והוציאו מבית־הספר העירוני, כי לא ראה לו מוצא, אף ב"חדר" לא ביקר מאימת בני גילו. בפינה אפלה באחד החדרים רבץ תחתיו ולא הרים את קולו, רק עיניים מבוהלות תעו מכותל אל כותל והלב הלם בחוזקה. סטודנט עני הדריכו בלימודי חוץ ומלמד ארך־ידיים וזלדקן היה מאחר תמיד לבוא, רוחש כבוד לבן־עשירים. לא הדריכוהוּ מנוחה שני המורים האלה עקב שכר הוראתם הנשקל לידיהם בכסף מלא. ידע זאת הילד־לא־יצלח ולא חדל ללטוש עיניים פחדניות, כחיה בפני ציידים אכזרים טרם תלכד. הנה, הנה הם באים ליטול את נשמתו. אל אלוהיו התפלל הילד, והאל לא ענה ולא שלח את מלאכו לתקון את המעוּות. ביש־גד נולדת לי – פלט פעם אבא תוך אכילה בצער ואמא הרוקמת על־יד החלון היתה בוֹכיָה. הוי, שבקה כבר חיים לכל חי אמו זו האוהבת והבוכיה. אף על קברה לא התפלש ולא עשה לה ציוּן לזכר הדורות. לא הספיק בהיותו עוד שם, מעבר לים. האֵם היא האהובה היחידה בחיים – היה אומר ידידו אלימלך גרויזה. ובכל זאת קנה לאוֹמנתו, כשזו באה לבקרו פעם, מחרוזת אלמוגים, ונקשר אליה ברגשי־חיבה לא־ינתקו, כאהוב איש מדוכא את גורלו האוֹכף והלא־נעתר. כן, ביש־גד היה בן־חיים איש־שדה בכל זאת…

והנה נכנסה קרינה. את עיניו פוקח השכוב לראות ולהיווכח פן טעה. לא טעה. זאת היא באמת אשתו המאורשה לו כדת, קרינה, ועל שפתיה – אין צחוק הביטול. היא גלשה כבר מן המקלחת ושמלתה הלבנה, שמלת אריג פשוט, מתמזגת עם חלון עיניה הרמוניה מרגיעה את מרד העצבים המתוחים. ואף את עיניה רואה עתה האיש השכוב, העיז להביט בהן רק עתה. מרפרפים האורות הכחלחלים כמו אז – באותם הימים הרחוקים והטובים. זה כבר לא שרתה עליה רוח טובה, רוח המרעננת אותה ואת כל המביט בה. וטרם הספיק בן־חיים איש־שדה לקום על רגליו לרגל השינוי הניכר בה ולתהות שעה קלה עליו ואולי גם להפליט שאלה בזהירות – הקדימתהוּ קרינה, זו אשתו, והודיעה לו את דבר נסיעתה. אמנם רק ליום או יומיים היא עוזבת אותו ואת הקבוצה ותיסע העירה. בלילה ירתום החבר לזר, המתגורר בחדר הסמוך לחדרם, את הפרדות בעגלה – אומרת בניגון קרינה – ועגלה זו תביא אותה יחד עם מטען החלב לתחנת הרכבת. כי כמה וכמה דברים חסרים במחסן וצריך להזמינם בעיר. חברי הקבוצה נתנו כבר את הסכמתם. רק יום יומיים – מנחמת קרינה את בעלה, ובעיניה מתלקחים זיקים כחולים, זיקים של חיים רוחשים ש ושל דם רותח בעורקים. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי המרננים אחרי אשתו, ולא עשה את אוזניו כאפרכסת כספּר חברים ביניהם על טיולי קרינה המוזרים עם החבר לזר בשעות דימדומים ובלילות אחרי גמר העבודה. הלא האנשים הטובים זהירים בנשימת חבריהם ודוחסים את האוויר. שיעור־קומתו של בן־חיים החבר הלא זעיר הוא ואיך יסבול את החיים מסביבו בכלל, אף פה במקום הטוב בכל המקומות. כל כך הרבה עיניים נתונות בו תמיד, בו ובאשתו בכל מעשיהם. וכמה הרגיש לפעמים את החיה הרעה,הנרדמת בכל אלה הבחורים והבחורות המוכנים בכל יום לשים נפשם בכפם, ויתר על כן. אם אפילו מטיילת קרינה עם לזר, הלא לטייל מותר אף לאשה נשואה סתם, אף באותן העיירות הנידחות צרות־האופקים השרויות ביון מחשכים, ולא־כל־שכן בחיי החופש, בחיי השאיפות, בחיי הזוהר, ההולכים לקראת שמש חדשה ושמיים חדשים ואהבה חדשה. ואם יקרה, חלילה, כי ימאס בעיני קרינה אשתו, הרי לא יעמוד לשטן בדרכה אל האושר. כעלה נידף יסתלק ואולי עוד יבקש ממנה סליחה, על אשר ריתקהּ אליו כל הימים הארוכים מימי חתונתה, אליו, אל “גבר לא־יִצלח”. לא שם לבו החבר בן־חיים לדברי החברים המרננים. הלא מישהו צריך לנסוע, ואם החליטו החברים כי על קרינה לנסוע, הוא וודאי שלא יתנגד לכך. הוא בכלל אינו מתנגד, כי איככה יהין… ואם עסקן הקבוצה, החבר לזר, יסע גם הוא העירה ודווקא יחד אתה, הלא אולי מקרה סתם הוא, רק מקרה זדון, וטוב כי תנוח האשה ספוגת־הפרך שעות אחדות בעיר. עוּף! קשה השנה העבודה, כי ידיים מעטות נשארו בקבוצה. אחדים נסעו לחו"ל לרגלי מחלתם, התקציב מצומצם ואין לקבל פועלים־אורחים. אין דבר אם יעבוד החבר בן־חיים בזיעת אפיו, הוא יעבוד ולא ינסה אפילו לרגוֹן: הלא לעבודה נוצר. מה קטנו עתה בעיניו הצריבות באצבעותיו מתלישת חומצה. שקר הוא: אין לחסוך את הכוחות. יזרמו להם לכל רוח עד אשר – עד אשר יריקם כהריק חבית יין משובח במסיבת מלאכים אל חיק האדמה הזאת. יזרמו להם כוחותיו ולא לשוא יהיה עמלו כנצח. אולם היא, היא…

לוּ רק כאחרים היית – מזמרת קרינה הנחה עתה על דרגשה – היית מגיש לי נעליים שי – אי־אפשר באלה בעיר. היא מרימה מעל הארץ את סנדליה, שהוטל בהם קרע, הקבוצה לא תיקנה עתה; שעת־מצוקה באה עלינו – נאנחת קרינה. שעת־מצוקה – חוזר אחריה בלאט בן־חיים הבעל. כמובן, היא זקוקה לנעליים, הלא אי־אפשר ככה, ואין לו מוצא. היֹֹה היה לו פעם שעון כסף וגם אותו מכר לפני הרבה הרבה ימים, כשרק באה אליו קרינה. ומכל בגדיו לא נשאר לו אף אחד הראוי לסמרטוטר. במוחו נדלקים אורות ודולקים: מאין, מאין… גבר לא־יצלח אתה – מעקמת קרינה את שפתיה. את עיניו מכסה השכוב, את ידיו שם עליהן, את הכר, את השמיכה, לבלתי ראות את צחוק הביטול, את גזר־דינו, את סופו השחור. הנה הם באים ליטול את נשמתו – חוזרת אליו המחשבה מימי ילדותו – וצללים אפפוהו. בברכיים כושלות קם בן־חיים איש־שדה על רגליו ופונה לדלת. ללא אומר עוקבות את הליכתו שתי עיניים שפג כַּחלוֹנן לפתע. בוכיות רגליו וידיו תומכות את מצחו, כי ראשו הולך סחור סחור והארץ מתחת – זעָה. ולא הספיק החבר בן־חיים להרחיק מחדרו, כי אזלה ממנו שארית כוחו היום. אולי שבה הקדחת? מי יתן ושבה! כי טוב לחלות ולשכב ולחשוב: אולי יהיה זה הפרוזדור לחיים אחרים, לחיים רוחצים בתכלת מזהירה, המובטחה מעולם לנכאי־הרוח. את ראשו רק הרטיב על יד הברז והנה הוא שב לשכב בחדרו. לא! לא ישוב עתה אליו. אי־אפשר לו להביט עוד באותו הצחוק… אַל בּטא את השם, אל הזכיר – ואולי ישכח, אולי יפוג כחלום מסייט, היונק את פליטת התקוה, המקננת בַּלב במחתרת. הנה פה חדר ריק מאדם. החבר לזר לא ישוב עוד לשכב על מיטתו הלילה. הלא הוא נוסע. על מיטתו הבלתי מוצעת של החבר לזר שוכב עתה בן־חיים איש־שדה. והנה עלה באפו ריח של אשה, הכר נודף ריח זה. את ראשו מפנה שכוב לבלתי הרגיש בו, לבלתי הריח. את אפו הוא אוטם ונושם בפה. ואולי שכבה כאן אחת החברות העייפות לפוש קצת בצהריים. כן, בוודאי שכבה כאן אחת החברות לפוש. אולם את הריח הוא מכיר כנראה, כי ריח מיוחד יש לכל אשה. רק על־פי ריחה בלבד אפשר להכיר אשה. חוש הריח מפותח אצלי – מצטחק פתע הבעל בן־חיים, בעוד עיניו עצומות והשמורות מהודקות הדק היטב לבל יראה. אסור להסתכל עד כדי ראווה בסרט ראינוע, המגלף את דמויותיו על בד מוחו פנימה. גם לשמוע אסור אל הזמר האחד ההולך ונישנה. רק להתקפל על מיטה אפלה ולא לראות ולא לשמוע ולא להריח. חַ חַ חַ ה! – צחק מישהו כצחוק נחש־בריח. נבהל מאוד החבר בן־חיים, כי לא ידע מי הוא הצוחק. הלא הוא לא יצחק, איככה יהין? הוא אינו צוחק מעולם בקול. אולי צחקה כך אחת הדמויות המתפלשות בקלחת ההזיות… גבר לא־יצלח אתה – היתה אומרת קרינה, לוּא שמעה את צחוקו ואת החריץ ההוא היתה מבליטה מעל לפיה. איננה, אין קרינה אתי בחדר – צועק בן־חיים, והוא שוקע תחתיו, כי נבהל. קרינה איננה, והצחוק איננו, הכל איננו – חוזר לו בלי הפוגה האיש השכוב, הלוך וחזור פעם אחר פעם. הכל איננו…

הדימדומים ירדו על החדר והתחילו מכרבלים את כל הבא לקראתם באדרת שחורה. זה אחר זה רודפים הצללים. אדם אחד שכוב על מיטה בלתי מוצעת וגלגלים מתגלגלים במוחו רצוא ושוב. האם באמת גבר לא־יצלח הנני? – האיש בן־חיים שומע במו אוזניו את חריקות חישוקי המחשבה המוחלדים במוחו פנימה. ועל בד הראינוע אשר במוחו פרושה מגילת חייו. את עצמו הוא רואה ומכיר: כן, זה הוא, בן־חיים איש־שדה, קרל פלדמן לפנים. גם את חברו ללימודים לשאיפות הוא רואה, אשר התחיל להתרועע בראשית עלומיו. מנוצץ שערו השחור, החצוי בדייקנות בשקידה לשנַיים ומבליט את החריץ המלבין. חריץ – נאנח איש אחד. בעל בלורית שחורה הוא הידיד, אליאש גרויזה, בעל עיניים אפורות־פיקחיות ורוחשות תמיד. זיקי מחשבות זינקו בהן והוריקו בתוך אפרוריתן. ורזה הוא החבר אליאש. מרזונו מקומטים פניו וכשני מקלות רגליו בשפופרות המכנסים. בנשוב הרוח התנופפה הבלורית השחורה והחבר אליאש גרויזה היה פותח בשיחה, היה מגולל לפני עיני ידידו את פרשת המהפכות שהתחוללו ברוח האנושיות מאז: ששתה סוקרטס היווני את כוס התרעלה בפעם האחרונה בחייו, ביקש מתלמידיו להקריב תרנגול לאֶסְקוּלַפִּיוֹס, הוא אלוהי הרפאות. ולא ידעו המפרשים שבכל הדורות לפרש את בקשת הרב הגדול, ואני הנה מצאתי – מתפאר החבר אליאש גרויזה. רופאות העניק האל לסוקרטס החולה מחלת־החיים. כי מעתה בעוברו את שער־ההתם לא יֵדע עוד מחלה ונגע ושדפון איברים. תוך כדי התלהבות נפל ספר דל־דפים ומכורך־הדר מחיק החבר אליאש, בחפזון כרע קרל פלדמן להרימו. ועל השער כתוב באותיות־זהב: מותו של סוקרטס מאת… ולא הספיק המרים לראות את שם המחבר. מה שם הספר – שאל הידיד את ידידו. לא קראת, לא ראית? קיצור תולדות הפילוסופיה – עונה החבר אליאש ומסמיק משום־מה, בעוד עיניו חודרות ומבקשות סימני חשד בעיני ידידו. ולא מצא בהן כל חשד. כה טוב לדעת, כי זה החבר מנופף הבלורית לא חשוד בלבו כי יגלה בעקלתנו, לא ישמור לו טינה, ובעיני עצמו ישאר האיש המקורי המגלה נסתרות ומבין את סוד החיים עד תומו. ואולי הוא באמת מחבר הספר – חשב הידיד קרל פלדמן.

זקוק אני לשיחתך – היה אומר תמיד החבר אליאש גרויזה. כל אדם זקוק לחבר למען השמיע באוזניו מהירהורי לבו, משאיפותיו, מאמונותיו, בלי השני, השומע, אין ההירהורים מתלכדים. רק למען השני־השומע חושב האדם ומגלה ומעמיק האדם. אתה הנך “השני” הזה ואין זולתך – היה מסיים את דבריו הידיד אליאש.

וידע קרל פלדמן כי סוד אחר כמוס באיש המשמיע את דבריו, ידע שהאיש המשמיע ריתק את צב ההצלחה אליו, אף אם יקח את דבריו ממקורות אחרים, אף אם אינו מגלה וגם אינו מכסה. בלבו שמר את הסוד הגדול הזה ולא ההין לספרו לחברו. כי איככה יעיז הוא… הוא נוצר להקשיב ולהקשיב עד בלי די. מחומר התלמידים הקדמונים קוֹרצתָ – היה מהללו החבר אליאש גרויזה. למה לא יצאת מרחם בימי המשיחים הגדולים, המביאים באמתחותיהם פדוּת לכל מתי־רזוֹן – היה מוסיף ברצינות מפולפלת לעג.

ואף־על־פי־כן, שעה קדושה באמת היתה השעה בה פתח החבר אליאש את פיו לשתפו במחשבות של הרת עולם ושל חורבנו. אם כי הרגיש תכופות את לעג חברו הנשפך עליו שלא בכוונת האחרון, בכל זאת האמין לו ורצה להאמין בכל נפשו ובכל מאודו, כי הלא הוא רק מקשיב ולו לא.

אולם, גם שעות אחרות היו עוֹדוֹת על קרל פלדמן. לעיתים רחוקות מאוד היתה באה עליו רוח של דיקלום וקרל ידע לדקלם בשעות כאלה. בהיותו פעם עם חברו מחוץ לתחום העיר, כשרק שדות ירק מימין ומשמאל וגבעות גבנוניות קורצות מרחוק, כשעבים קודרים־כבדים מזה ועבים פרחנים לבנבנים מזה דאו על־פני השמיים במסעם סביב כדור הארץ, נשא את קולו החבר קרל פלדמן. וככה דיקלם:

מוֹלֶדֶת, מוֹלַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְּוָי,

מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,

כִּי תֹאבֵדִי…

ומרחוק ענה ההד: אללי, אללי! הד הגבר־לא־יצלח היה בוודאי ההד, אשר נישא בין שדות הבר הירוקים, בין הגבעולים העומדים באִיבּם המחכים לשמש ולגשם…

מעולם לא שמעתיך מדקלם – הפסיק החבר אליאש את השתיקה ולא רצה לשבחו ולא יכול לגנותו. אך בזאת הרגיש קרל פלדמן ולא האמין למחשבתו, כי איככה זה יהין הוא לשפוט את השני, את איש הסגולות, את המעמיק החשוב? אין זאת, כי איש רע־לב אנוכי – ניקר מוסר־כליותיו בקרבוֹ. אין מולדת בעולם – פסק תאום החבר אליאש. אין הבדל בין ארץ לארץ, וגם השפה היא טפלה, וראויה כל ארץ וארץ ליושביה וכל לשון לשמש תריס לחוכמה. רק חוקי העשת המחשלים, הם… ולא שמע את סוף דבריו האיש שדיקלם את השיר. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שהסיח דעתו מדברי חברו המחונן, כי הנה רוח נשבה משפָיִם והיער רמז ממרחקים. והרוח היתה קרה ומבריאה, רוח של ניחומים למוכי־נסיון ושל תקווה חלשה, כי אולי, אולי יִרווח גם להם.

הנה זאת היא קָרינה – הציג לפניו פעם חברו אליאש גרויזה עלמה אחת. וזאת היתה הפעם הראשונה בחייו, שראה את הזוהר הרוחץ בשתי עיניים כחולות, כחלחלות.

יום תמים התהלך איש מדקלם אחד ברחובות העיר, שהיו צרים ומסואבים כרגיל גדושי זכרונות ילדות בלתי־נעימים. והנה חלפו בהם פתאום ריחות־ניחוח ועל כל שלט ובכל פינה התנוססו לתמהונו שתי עיניים כחולות, כחלחלות.

– קרינה – לחש מישהו ברחוב.

היפנה המשָׂרֵך ראשו ולא ראה איש.

לאיטו מתנהל ברחובות הידיד קרל פלדמן. הוא התהלך סתם, מטייל בשעת פנאי. אינו רואה אפילו את שני האנשים ההולכים לפניו, את הבחור משולב הזרוע עם העלמה. באמת מה בצע אם שם מטייל חברו אליאש גרויזה ולוחץ בקיבָרתוֹ את קיבּוֹרת העלמה קרינה? הלא אשה זרה היא בשבילו, בשביל המשרך את דרכו לתומו, בשביל קרל פלדמן. וגם הם לא שמו לבם אליו, יתכן שלא הכירוהו. הלא אין להבדילו מכל העוברים והשבים, הנמצאים כרגיל ברחוב, הלא איש בלתי בולט הוא, איש נקלה, איש אין־ערך. בצדק אין לשים לב אליו. לשער אחד הבתים הישנים בעלי קומה אחת בפרבר נכנסים אליאש גרויזה עם מכרתוֹ. הנה פרבר העיר כאן ולא ידע אפילו המשרך אבוד־העשתונות, כי עד הפרבר הגיע. אכן, כאן מתגוררת העלמה קָרִינה. וכל הפרבר כאילו מדקלם שיר נוגה ומזיל דמעות. כי הנה דמעה נוצצה על פני איש אחד.

בלילה ההוא שירך איש מסכן את דרכו בפרבר ולא נכנס לשום שער להיסגר בחדר ולישון. כנראה, מחוּסַר דירה היה המשרךְ ההוא. לא. בוודאי שומר לילה היה, אולי שוטר־חרש המתחקה על עקבות גנב או אולי, היה זה נוטר, מיוחד, שהופקד לנטור אוצר אין־ערוך?

אולי?

עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחַ יָד,

נַחְשׁוֹל אשֶׁר עָלַי רַד…

הַס בַּלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי,

הַאֶפְשָׁר?

אוּלַי…

ככה התלכדו מילים באוזני האיש קרל פלדמן. לא יִרשׁמן שחור על גבי לבן, חלילה. הלא משורר איננו. אין לו כל נטיה לפוֹאסיָה. ככה אמר לו גם החבר אליאש גרויזה. הוא איש מאמין, איש מקשיב, איש מבין את השני, את צרת השני ואת חדוותו – ותו לא. ואת העלמה קרינה אינו מכיר אפילו, לא דיבּר אתה כמעט ואין לו כל עניין אליה בכלל, ואיך זה יקדיש לה שיר פתאום? הלא גם לא חיבּרוֹ בשבילה, רק ככה סתם התלכדו המילים במוחו. אליאש חברו מכיר אותה, הוא מלווה אותה בדרכיה, הוא מגלה לפניה את סודות לבבו, הוא פותח לפניה את שערי המחשבה המעמיקה לחדור – כי אך לו יאוֹת הדבר. לכן מובן לו, כי כבר מזמן לא ביקרו החבר אליאש. הוא עסוק בוודאי. הוא מצא לו אוזניים נעימות יותר. והוא החבר קרל פלדמן אינו מתרעם, אינו מקנא חלילה. הוא מבין, ולא יעמוד לו חס ושלום לשטן בדרכו. הוא שימש רק זוג אוזניים מקשיבות, היה ה־X המופשטת, האפרכסת בעלת־הרגליים – ועתה, מצא לו אליאש גרויזה את השומעה. יתר על כן…

קרינה – שומע עתה בבירור האיש קרל פלדמן.

באחד הימים קרה, כי זימר לפני ידידו אליאש גרויזה את הזמר הנפלא ההוא, החבוי בגלומי האוויר, הנסתר בקווי האור, המפוז בין רסיסי הטל. זהו באמת זמר מעניין – אמר הידיד התמה – באיזה ספר מצאת אותו? לא, הוא לא מצאוֹ בשום ספר – עונה קרל פלדמן המסמיק. אה – פולט בערמומיות בלתי מכוסה הידיד אליאש. אם האמת להגיד – ממשיך הוא – מצורפות המילים שלא בצירוף גרוע דווקא; אלא שבכלל, כל הזמר טעון תיקון. את מבין, למען הצורה, למען המשקל. אליאש גרויזה מוציא עפרון. וכך נגרוס למשל: “על שכמי תצניחי יד, נחשול בא, האושר רד” – הלא אי אפשר לצרף “נחשול אושר”. מה פירוש “נחשול אושר”? ובכן ככה: “הס הלב, הה, אל שדי!” זה דווקא מקום מצויין, אחד היחידים, “האפשר, אולי?” – זה אינו אומר כלום, להפך, רוח של רפיון מבטלת בשישים את אישיות הכותב והשומע גם יחד. זהו למטה מכבוד גבר, את אוזני צורמת השורה הזאת. נגיד, למשל, ככה: “בוא תבואי בוודאי”. המצאה נפלאה, עלה בידי לתקן תיקון מעולה. זהו שיר מצויין עתה – כל זה אומר החבר אליאש ברויזה ורושם בפנקסו. אני עורך ספרותי מן המשובחים – מצטחק הוא בשעת רשימתו בהתגנדרות. אתה, אתה – מגמגם קרל פלדמן פתאום ופניו מחווירים משום מה. אני רושם לבל ישכח – מרגיעו אליאש גרויזה. שערותיו התנופפו ברוח, בלורית שחורה ואומרת כבוד. הוא בוודאי יהיה משורר – מסתכל בו קרל פלדמן בהערצה. ואת הזמר רשם. ומה איכפת? ישאר לו לזכר עולם מידידו המסכן, שכּרגיל לא היה פותח את פיו והנה פתאום… גם לדברַי יש קצת תוקף – צוהל רגש מוזר בלבו ואהבה גדולה מכה גלים חמים בכל גופו. בכל איבריו, כי הנה ידיד אוהב העניקוּ לו השמיים, הדואג לו, הרושם את דבריו בפנקסו לבל תאבד אף אות אחת, לבל ישונה אף תג אחד. עתה הוא חורג באמת ממסגרת שומע בלבד. עתה גם הוא העניק. יחס גומלין יהיה מעתה יחסם. השפעת ידידים הדדית. חיים משותפים ברוח. הלא זאת היא שאיפת השאיפות בחיים. התיקון אשר תיקן… הוא מוצלח בוודאי, הלא אי־אפשר שחברו יטעה חלילה. הלא איש הוגה בספרים כבדי־משקל הוא, איש יודע, איש בבעל אופקים רחבים ולב רוחש תמיד. אשריהוּ שהפליט את דברי הזמר לפני ידידו, כי הנה באו להם התיקון וההשבחה והשמירה בפנקס ההוא.

אתה בחור ממתי־סגולה שבעיר – אומרת העלמה קרינה למר קרל פלדמן בפוגשה אותו באחד הימים. גם מר אליאש גרויזה מכבדך – היא מוסיפה. חבר טוב יש לי באמת, רע נאמן, ידיד מסור. לא התכחש. להפך, אף לפני העלמה קרינה לא מנע את השבח ממנו. בעקב הזמר הוא בא לי ההלל – לוחש לו קול טמיר בחזהו. וקָרִינה? הלא העלמה קרינה על ידו והוא כמעט ששכח. לא, לא שכח. הוא מרגיש את מציאותה בכל תא, בכל טיפת דם שבעורקיו. פשוט, ניגשה אליו ברחוב בלי היסוס כל שהוא. אינך מוסיף להכירני מר פלדמן? אמרה, והוא שתק. הרי לא יוכל להבטיח כי מכיר הוא אותה, כי הוגה הוא בה, כי אף זמר פלאי התלכד פתע במוחו והתגבש במנגינת מילים. אף בלילה עמוּם היה מבחין את מהלכה הרקדני, המטוֹפצף, ושתי עיניה היו מכחילות אף כשאול תחתיות. אולם את פיו לא יפתח קרל פלדמן. ירא הוא שמא יפליט דבר שלא במקומו. מי יודע? את שיחות חברו גדוש־הספרים הוא זוכר, הן חרותוֹת במוחו, אולם איך זה ישתמש בהן? אסור להסיג גבול. קדוש הוא חוק הידידות ויש גבול בין שלי ושלך בנחלת הרוח. הנה הוא עצמו: הוא החבר אליאש גרויזה. בדרך נספח אליהם מבלי משים. איש לא ראהו והנה יצא מאחת הסימטות, כאיש המרגל את צעדיהם. אולם זה רק מקרה, מקרה זדון הוא – מובטח קרל פלדמן – כי לא יעשה כך אליאש גרויזה. לא לכבוד הגבר הוא. הגבר לא יקח את אשר לא לו, ובדרכי עקלתון לא ילך, בדרכים כאלה יבחר אולי גבר־לא־יצלח… הרוח נושבת מרימה את שער הבלורית כמלוא קומה, צוחקת צחוק עליז העלמה קָרִינה. שערותיך סמרו – לועגת היא, נעלב משום מה החבר גרויזה ועיניו קודרות־קודרות. שלום לכם – הוא מברך את שניהם ופונה ללכת, ולא הירשתה לו העלמה קרינה לעוזבם. להפך, קרוֹא קראה לו לשוב אליהם ופצוֹר פצרה בו. רצונה לטייל לשרךְ את דרכם ולהגיע אל מחוץ לתחום העיר. ואף הוא, קרל פלדמן, רודף אחריו ומחזיק בדש בגדו. כי באמת מה פשר עלבונו זה. הלא לא ילד הוא: כוונה רעה לא היתה כאן, אף זכר לא היה לה ולמה יִרגז? הן גבר הוא… מומחה הוא קרל פלדמן במלאכת הפיתוי. פתאום נתגלה בו כוח הדבור ופיו – נופת־צופים. פלא הוא גם בעיני אליאש גרויזה הניפתה, שהולך עם ידידו ועם מכרתו העלמה קרינה.

ובטיילם בין השדות המוריקים מזה ומזה הבטיח אליאש גרויזה לקרוא לפני ידידיו שיר אחד, שיר אשר חיבּרוֹ זה לא כבר לרגל הופעה חשובה בחייו. את השיר הקדיש לאשה אחת, לאשה, אשר יקרה לו משאיפותיו, מעתידו, מחייו. מסמיקה משום מה העלמה קרינה. על דשא בצידי הדרכים ישבו שלושה אנשים צעירים ומתוך פנקסו קורא אליאש גרויזה:

עַל שִׁכְמִי תַּצְנִיחִי יָד,

נַחְשׁוֹל בָּא, הָאֹשֶר רַד,

הַס הַלֵּב, הָהּ אֵל שַׁדָּי!

בּוֹא תָבוֹאִי בְּוַדָּי.

ספקה כפיה העלמה קרינה ובעיניה התחילו מרפרפים אורות מכחילים, אורות גזים, כי משורר גדול הוא, מחונן כשרון לא־רגיל הוא אליאש גרויזה, את שיר האהבה הראשון להקדיש לה ולא לאחרת. היא בטוחה כי לה הוקדש השיר הזה. אלה המחשבות אשר העסיקו את העלמה קרינה ולא ראתה אפילו את החיוורון, אשר פּשָׁה על פני קרל פלדמן. כל לבה נתון עתה לבעל הבלורית, אשר שַׂמְתוֹ ללעג ולקלס. הלא טינה אינו שומר אליה בלבבו? – שואלת העלמה ברתת. לא, הוא אינו שומר אליה כל טינה. בנוגע לשיר, אין זה באמת שיר גרוע. גם הידיד היה כמובן ידוע בעוזריו. הביטה עתה העלמה קרינה בפני הידיד והנה מסויידים חיוורון איום ולהטים מוזרים מהלכים בעיניו. לא יכול קרל פלדמן לענות לשאלותיהם שעה ארוכה, כי הוּדק גרונו ומערכת כלי נשימתו קפאה, רוח החיים עזבָתוֹ למשך רגעים אחדים. והנה עלה באוזני שני חבריו לישיבה ריטון קל, שטרם לבש צורת מילים ברורות. אני חולה – הגיע לאוזנם סוף סוף קול צרוד. לא היה כל ספק במחלת קרל פלדמן ולביתו הלך החולה לאיטו. אמצא כבר את הדרך לבדי – רמז לשני האנשים השלאננים, המתפרקדים על הדשא העסיסי – אל חשש!

– ––––––––––––––––––––

על מיטה זרה מתפרקד החבר בן־חיים איש־שדה טוֹבל שְׁבַע באפלה. גם ימים טובים עָדוּ עליו בעבר, אי־אפשר להכחיש. אולם גבר־לא־יצלח נשאר עד עולם. או אולי לא היו לו ימים טובים בכלל? אולי רק אחיזת־חושים היתה בגוֹ. והוא המסכן־התמים ניסה לשדל את עצמו בדברים, להוכיח בראיות חותכות כי אין רע, כי רק הטוב מושל בכיפת העולם שכולו טוב. את קָרינה כחולת העיניים הוא רואה עתה לפני עיני נשמתו, את החבר בעל הבלורית אליאש גרויזה. האם האירה להם ההצלחה, האם לא טעמו מעולם טעם כשלון ומדווה לב? שלושתנו אנו רק איש אחד, רק גוש כורע תחת סבלו במחשכים מואדמים – לוחש לו לעצמו בן־חיים איש־שדה ופניו לוהטות. פעמונים מצלצלים מרחוק: אורחת גמלים משרכת דרכה שֶׁפִי. על דבשות הגמלים עוברים חיי שלושתם לאט לאט, צעד אחר צעד זוחלים אל קיצם הרחישוֹת, התקוות, הנחומים. לא, לא! כל אלה קיימים. כך שׂח לו ידידו אליאש ברויזה אחרי קראוֹ באפלטון: עדי עד קיימות האידיאות.

והנה שיקשוק עגלה, עגלת החלב. היא מביאה את קָרינה לתחנת הרכבת ובפרדות נוהג בודאי לַזַר החסון. וכי מי נהג בפרדות זולתו? הלא גם עליו לנסוע העירה לרגלי עסקי הקבוצה? הלא חבר מסור מאוד לקבוצה הוא החבר לַזַר? במו עיניו ראה את מסירותו לעבודה, לסוסים, לפרדות ולחמור הקבוצה היחיד. שניים אנחנו – לוחש האיש המתפרקד על מיטה זרה – שני חמורים האחד באורווה והשני… אפילו שלום לא נתנה לו בנוסעה, הן ידוע ידעה כי פה הוא שוכב וגניחותיו הגיעו לאוזניה בוודאי. אולם מה תוסיף ומה תגרע פרידת שלום הנהוגה בכל המשפחות המיוחסות? לא הרֵעה לעשות, ובשום אופן לא חטאה כנגדו. לוא ילדה לו בן לכל הפחות, כי אז, כי אז היו עוטים החיים בגדי חג וימים טובים היו מתדפקים על פתחי המערות האפלות. אבל לבה אינו נתוּן לרעיון על ילד, כי למה תמשיך את חוליית הגברים־הלא־יצלחו עד בלי ירח? – הצדק אתה… ולפי שיטת ההגיון הבריא. וטוב אולי גם ככה, כי עוד מעט קט ידעך לצמיתות הנר, הדולק בקִרבוֹ, הנקרא נשמת חיים בפי רבים. והוא מרגיש: הנה הולך הנר ודועך וזעום הוא האור וכה קצרה הפתילה.

צדקה קרינה באומרה כי אין בכוח הקבוצה עתה לכלכל צרכים מיותרים, אולי יעלה בידו לחסוך מפיתו ומאכלו… את יום נסיעתו מהעיר ההיא, מעיר שחרותו, הוא זוכר. אל חדרו באה אז קרינה לבקרו, כי היה בחינת חולה. בידיה היא מטפחת על שכמו. עוּרָה, חבר! – בעיניה מרפרפים האורות ומכחילים. וקרל פלדמן לא ענה אז על שאלותיה אשר שאלה, רק עמד על ידה נדהם והלשון קפאה בפיו. במקרה נלחצה אליו העלמה קָרינה וזרם חם, זרם בתולים רעננים, עבר ממנה עליו וחדר אל מוח עצמותיו. בוודאי רק באקראי נלחצה אליו קרינה העלמה. אשה תאוונית אני – מצטחקת קרינה בטיילה ברחובות עם האיש שהיה בחינת חולה. הנה שעון למופת – מראה לאיש שיחתה על שעון־זהב של יד, עשוי משבצות משבצות והמעגב עליהם מחלון־ראווה אחד. נפרד אז ממנה קרל פלדמן ואינו זוכר אפילו את הבטחתו אשר הבטיח לה אז, רק משפט אחד נוקב במוחו גם היום: לא יִבָּצר ממני דבר לעשותו למענך. כנראה שאמר לה אז ככה. אולם איך זה הֵהִין להוציא מפיו הבטחה, איככה הרהיב עוז? לא יוּבן. בכל זאת יבצר ממך להגיש לי את השעון שַי – לעגה אז קרינה העלמה.

לא יָסף קרל פלדמן לפגוש את ידידו, שקט על שמריו בביתו ולא הכניס איש לתוכו. היה לו כל אדם למשא איום, משא מעיק עד אפס רחישה. הוא בכל זאת אינו נורמלי – הרעים פעם קול אחד מבעד התריסים כשלא פתח את הדלת לנקישות מבקרים בלתי רצויים. קולו של אליאש גרויזה היה הקול ועוד קול אשה ענה לו. עסוק היה אז קרל פלדמן באריזת חפציו, הוציא ממחבואן את שתי מנורות הכסף, שהוּבאו לו מבית אבותיו, ירושה אחרי אמו. רק לפני חודשים אחדים מתה אמו עליו וביקשה לפני מותה לשלוח לבנה יחידה, הלומד בעיר זרה, את מנורת הכסף מזכרת נצח. דמעה אחת הרטיבה את לחיוֹ ועוד שנייה, שלישית… בכֹה בכה קרל פלדמן בהביטו על מנורות אמו ולא ראהו איש בקלקלתו. כי אולי אין לו הזכות לבכות, להרגיש מדווה בלב עֵת שֶׁחִין האשה בעצמותיו. אין לו הזכות לרחישה עצמית רק את אשר האחרים ירגישו מותר לו להרגיש אתם יחד ולבכות אתם יחד על הוותם. ובלילה, טרם הסגר החנויות, יצא במחתרת מן הבית אל חנות השען שם את פעמיו. ושם מכר במו ידיו את מזכרת אמו האחרונה וקנה שעון זהב של יד.

האם פה גרה העלמה קָרינה – שאל בבוקר לא עבות סבָּל עירוני. חבילה הוא מוסר ונעלם. בהיפתח החבילה נפל מתוכה שעון־זהב של יד, העשוי משבצות משבצות ללא צירוף מכתב כלשהו. ולא ידעה העלמה קרינה מיהו השולח הנדיב הרוצה בעלום שמו.

ובימים בהם הגיעה אליו השמועה כי האיש אליאש גרויזה הסב את שמו הראשון לאלימלך והתחיל מאמין במולדת אחת ובשפה אחת ונתמנה עורך עיתון ספרותי – פגש הוא את הזקן מרגולין. על ספסל הסטודנטים ישב אז קרל פלדמן התלמיד בעיר הבירה. והנה נכנס יהודי בעל זקן לבן מנופף כנס ברוח לאחד מאולמי ההרצאות, בעוד כובע צמר פשוט חבוש לראשו ותלבושתו המקומטה הישנה הדִּיפה ריח של ארץ זרה, של שאיפות אחרות ושל חיים אחרים, חש אליו הסטודנט פלדמן להנעים לזר את שהותו במקום לא נודע. בשיחתם הפליאוהו העיניים התכולות־הקטנות והמלאות חוכמת חיים מזוגה עם הכרת ההווי, היה בהם מזוהר השמיים הזכים, שאינם נפגמים אף בעב צחור אחד. אני הנני מרגולין מארץ העבודה – סיפר לו הזקן. בשעה בה כרעו העמים תחת סבל הפרך, ידענו אנחנו היהודים להתגבר עליו בתחבולות הרוח. ועתה, עתה הלא כל עם הארץ סיגל לו את התחבולות, אשר את אבן פינתן הנחנו אנחנו. הקדמנוּם תמיד בדרך כברת־ארץ כמטחווי קשת, והנה הם עתה בחינת גמולין מן העוֹל, על כן קיבלנו עלינו אנחנו עוֹל אחר, עוֹל עבודה קדושה מרצון ולא מאונס. אנחנו שרים לעבודה את ההימנון הגדול לא בפה, כי אם בכל רמ"ח איברינו. – ואת ידיו, משורגות גידים עבים וכחולים, הראה הזקן מרגולין לקרל פלדמן.

נשבה הסטודנט בשבי מרגולין. ועתה לא קרל פלדמן הוא, כי אם הפועל בן־חיים איש־שדה. הנה שדרת התמרים אשר בגינה, המובילה לשפת הנהר, הלא יחד שתלוּה, הוא עם הזקן מרגולין. ברוכות הידיים העמלות הלא־אמולות – היה מעודד הידיד הזקן את הצעיר. כנראה שהידידות אפשרית רק בין זקן ובין צעיר, בין האב המוריש לבנו היורש את נסיון חייו הצבוּר ברוח או בחומר – ככה חשב החבר בן־חיים איש־שדה בשותלו עם הזקן מרגולין את שדרת התמרים.

בחסותו בצל ידידו הזקן בצהריים הביאו לו פעם מברק מחו"ל. תמה מאוד הפועל בן־חיים ובידיים אדישות פתח את המעטפה להיווכח כי אך טעות נפלה פה ותו לא. ולא נפלה כאן טעות, כי אליו התכוונו. כזאת קרא הפועל בן־חיים וכל תאי גופו סמרו: “אני באה, חכה לי מחר, שלך קרינה”. ובאותו הלילה סיפר לזקן מרגולין ממגילת חייו המאובקה, והידיד הזקן נענע בראשו ועיניו לא הועמו אף במקצת. כאלה הם החיים – אמר – וצעירה חסרה לנו באמת במשק.

כבוא קרינה סיפרה לו על גדולת הד"ר אלימלך גרויזה, שהוא עתה עורך עתון מפורסם ועל פיהו תשק כל הספרות מתנערת מתרדמת דורות. הוא משכים ומחריב בשקידה כתבי־יד ובדיו אדומה הוא נותן ציון: מוכשר – בלתי מוכשר. הוותיקים בסופרים רועדים מפגיון עטו. רק שהיחסים בינינו הורעו מאוד בזמן האחרון, הוא אדם כל כך נכבד – מסמיקה משום־מה קרינה.

בן־חיים מראה לקרינה את האורווה: הנה זאת סוסה אצילה, נדבת שייך ערבי שכן. נדבה במחיר. את ידיו עושה בן־חיים האביר אַרכּוֹבה וקרינה הדוֹכּסית דורכת עליה ועולה לרכב על הסוסה אצילת הדמים. חדווה פנימית, המזהירה בעיניו התכולות, שהשפיעו עתה קרני חום למכביר, הסתכל במעשי הילדים הזקן מרגולין.

ובשיבתם בערב־שבת לסעודת הערבית, ישבה קרינה בין האב מרגולין ובין הבן בן־חיים… ופניה הדורים. בהיגמר הסעודה ביקש בן־חיים רשות מאת אבא מרגולין לדקלם קטע מן המשורר הלועזי הידוע. הוא אהב את מולדתו בכל להב לבו, שעלה אולי אף על הלהב היוקד בקרבנו – הסביר לחבריו לסעודה, נענע הזקן מרגולין בראשו לאות הסכמה וזיקי חדווה הפיצו עיניו לעברים. תנעים לנו מזמרי המולדת – אמר.

מוֹלֶדֶת, מולַדְתִּי, הַצֳּרִי לִדְוָי,

מַה תִּיקְרִי לְנַפְשׁוֹ, יָבִין אִישׁ בְּוַדָּי,

כִּי תֹאבְדִי…

ככה דיקלם בןֹ־חיים איש־שדה וסילסל את המילה מולדת סילסול של הבנה מעמיקה. ויחד אתו הבין את המילה ההיא מרגולין הזקן ושאר חברי הקבוצה. אולי הבינתה גם קרינה. אין כל ספק – חושב בן־חיים החבר – היא מיטיבה להבין. אבל בלי חופה וקידושין לא נעבור לגור יחד – לוחשת קרינה הצנועה באוזני מכרה משכבר הימים. לא ענה לה המכר, רק בראשו נענע הלוך ונענע…

וכנדוד שנתו נזכר בן־חיים איש־שדה, שוכב על מיטה זרה בחדר זר, בחוֹזר, אשר קרא בירחון הספרותי, היוצא לאור שלא בקביעות. “מביכורי הספרות” הוציא הירחון הזה – מתפאר מחבר הכרוז. ולמה לא ישלח גם הוא מפרי רוחו? הלא מיטיב הוא להכיר את העורך, את הד"ר אלימלך ברויזה. ממשכבו קופץ האיש המדומדם, כי אם ידפיסוהו הלא גם שכר־סופרים ישלח לו ויקנה נעליים לקרינה. זוכר הוא את המשפט הנקוב ההוא: לא יבָּצר דבר ממני לעשותו למענך. ואף זאת: לא תוסיף קרינה להקניטו: “גבר לא־יצלח”. אולי יתחוור לה, כי באמת יצלח גם הוא למשהו, אם מצאו בו עניין אנשים כמרגולין הזקן ועורך עיתון ספרותי מפורסם. אמנם אין שיתוף חיים תמידי דומה לרגעי אהבה המתעוררת פתע – אמרה לו פעם קרינה תוך שיחה קלושה. ותוך הירהור הוא חוזר לחדרו ומקרב את הסל, שמתחת לדרגשו, שם שמור אתוֹ היטב סיפור אחד, אשר חיבר ברגע של התעלות, ברגע תמציתי של חייו, בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה. את הסיפור הזה שלח עתה. ומה אם יקר הוא לו מחייו? העיקר…

על חיי ילדה חיוורת, כתב, המשרכת בליל גשם ברחובות קריָה הומיָה. אין איש ישים לב למקוֹרֵי נעליה הפוצחים פיות רעבים, אין איש יביט בחוֹרֵי עיניה המתחננות: תנו לי, תנו את מנת חלקי בחיים! הנה עלה נידף היא עוד מעט ונָבְלָה, עוד מעט נידף רסיסה עסיסה האחרון. זמר חרישי מִתמר מהסהרונים המשחירים מתחת לעיניה: בוא אלי האוהב וקחני וְשַׂאֵנִי אל אשר תחפוץ. כבוד אשה היא מוחלת לו, על עושר ותפנוק מוותרת היא, רק זיק אהבת אמת תנו לה, רק שביב התעלוּת אחד. והנה בא האיש. נעתרו לה מן השמיים. איש מחונן הוא בחומר ורוח. אומרים, כי עתיד גדול נשקף לו, משוֹררָה הגדול של האומה יהי. את “הפעוטוֹנֶת־החיוְרוֹנֶת” הוא מחבק בזרועותיו ומאמצה אל חזהו כאפרוח שאמו נשחטה. ופתאום – נְפָץ! לא אהבה מעולם המשורר. רק לצון חמד לו אִתה, ורק דוגמה חיה חיפש, לתבל את הרומן הריאליסטי, אשר עסק בו עתה בפילפלי אהבה “ממשית”. ממשיכה הילדה החִיוְרוֹנֵת את חייה מכורבלי הרזון מזה וממשיך האיש מחונן הכשרון את חייו מכורבלי המילים מזה. וככה חולפים החיים, הרתומים בצב האפרורית, אחרי שניצוץ אחד התלקח פתע ודעך במהרה, במהרה. בים האפרורית מכבסים בני שבט יהיר את חוויותיהם העלובות.

זהו תוכן הסיפור, אשר כתב אז. גם מעטפה מוצא לאושרו בן־חיים איש־שדה וסוגר בה את סיפורו לשלחו באור הבוקר לידידו לשעבר, לעורך הד"ר אלימלך גרויזה.

כעבור חודשיים ימים, בטרם שוב אל קבוצתה החברה קרינה ואתה יחד החבר לַזַר, באה תשובת העורך הזאת:

*

השמש, העולה באחד הימים האירה דמות אדם, המתפלש על קבר בבית־העלמין. בית־עלמין חדש היה זה ורק קברות מתֵי מספר חללים, שפילחום כדורי שודדים בני־מדבר פראים, נערכו כאן זה על יד זה לנוֹי. ובין הקברים אשר נשאו את קדושת המולדת לשמיים, היה גם קבר חדש, קברו של מרגולין הזקן, על הקבר הזה השתטח איש פרא, אשר לן שם, כנראה, הלילה. וככה אמר האיש: ברוך אתה, מרגולין הזקן, אשר לימדתני לדעת את האדמה, זו האשה האהובה היחידה, השומרת אֵמונים עד עולם. ושבעתים ארור הגבר, אשר גילה את התכונה לשמש בּעל לאשה אחרת.

ככה אמר ובסיימו את דבריו נשק באהבה את האדמה אשר מתחת לרגליו. השמש ממעל תמהה בראותה את מעשיו המוזרים ועוד יותר תמהה למראה פני האיש הצעירים למדי, המכורבלים נזר שערות לבנות בשלג. אכן: זהו בוודאי גבר־לא־יצלח – אמרה השמש לנפשה ועיקמה את שפתה למראהו.

–––––––––––––––––––––

“עיר קטנה ואוכלוסיה מועטין”. – כך כתוב לאמור ב"מורה־דרך", פרי עטו של אחד מומר־להכעיס. אבל שקר הוא ואף פרי מזימה. כי בצאת התייר הד"ר אלימלך גרויזה אל שער בת רבים ראה במו עיניו קהל אנשים עצום לגווניו ושמע במו אוזניו דברי כָּרוז, עדוי אדומים וענוד קפלט מגביה מצח, העומד מתופף בתוף גדול לאמור:

“בּוֹאוּ בַסָּךְ, כָּל מָךְ וְכָל דָּךְ, אֶל בֵּית הַתַּ”ח "

שומע שפת עבר היה התייר ואף על פי כן לא הבין את פירוש המילה תַ"ח. אל אחת הניצבות ניגש לשאול פשר דבר. בעיניים נרחבות מתמהון הביטה בו הנשאלת וראשה הזדקר מצוואר דק וכתפיים רזות ורועדות. מבלי משים נמשך אליה התייר לשאול. היפנתה הנשאלת מבטה ממנו והלאה ופיה השיב, ספק בוז כמבלי משים לאמור:

“ראשי תיבות: תיאטרון חדש!”

– מי בער ולא ידע זאת – לחש מאחוריהם אחד מרופט חסר שיניים ויחף.

“אכן, תיאטרון יש בעיר ואני לא ידעתי” – תמה בקול הד"ר אלימלך גרויזה שזה רק עתה בא לשוש על צבי הארצות.

בפולטו את המילים האלו הזדקף כנגדו המרופט חסר השיניים והתחיל מסביר לו הסבר היטב בלשון מתובלת פליטות־אידיש, כי הנה קיימים בעיר חמישה תיאטראות למחזות, שתי אופירות, אופיריטה אחת ובמה קטנה אחת. בסך הכל תשעה מוסדות לאמנות הבמה. אבל אם הוא יִבָּחֵר (וכך הבטיחו לו נאמנה חסידיו מאנשי שלומנו) לראש העיריה הרי יכפיל את המספר הזה ובתי תפארת יקים לאיכסון המוסדות החשובים הללו. תוך כדי דיבור שם המתפאר ידו על מותני הבחורה רזת הצוואר המסתכלת בכרוז בעינים כָלוֹת כאומר לחבקה.

“וזאת היא ארוסתי” – הוא מציגה – “וכשאזכה להיבחר בבחירות הקרובות…”

לא סיים את דבריו, כי בתנופת פחד הניפה ה"ארוסה" מוכת התמהון את ידיה ונסוגה אחור כשעיניה תמהות ומבוהלות חליפות, והד"ר אלימלך גרויזה המנוסה בנימוסי אבירים גדר את הדרך בעד ה"חתן" ובקולו הנמוך־גברי התחיל משדל את הנבעתת. אכן, אמת היא: עוד לא נולדה האשה שתעמוד בפני שידוּלים הנאמרים בקול נמוך־גברי מתוך רחמים סתם.

הראש המזדקר מהצוואר הדק ריתק משום מה את לבו של התייר. ושוב לא הלכה נפשו שבי אחר נוף המזרח, אחר צלצלי הגמלים בלילות סהר, בכיות החמורים בשרב, אחר לוּטוֹת הצעיפים המסתוריות וחובשי התרבושים האדומים הזוֹממים. ארצות רבות עבר בימי חלדו ועמים ועממים ראה לרוב. רק הבחורה ההיא בעלת העקבים המעוקמים משימוש נראתה לו פתאום לפתע כחזון מופלא. לא. לא חדש היה בשבילו הדבר. רבות כמוה ראה בחייו. אבל הנה כאילו התגבשו בה כל הדמויות לשעבר. כל הפיות נעווי־המדוחים כאילו נצטמצמו בפה האחד הזה. כל הכתפיים הרזות אשר עברו לנגד עיניו כחלוף סרט ראינוע כאילו קמו לפניה לתחיָה. במראה־פתאום, המנצנץ רק רגע קט, ראה את הילדה הרעננה ההיא, אשר הרנינה את חייו בימי נעוריו, את צלילי צחוקה שמע (אולי גם היא נמצאת בארץ זו?) וכמו בעיני חוזים הוא רואה את מי שהיה ידידו בשכבר הימים שאהב את הילדה הרעננה בתום ובאמונה, כשהוא מתפלש עתה בעפר תחוח בבית־הקברות וראשו שב עליו וכותונתו פרועה. והשמש ממעל לוהטת. מבלי משים העלו שפתי התייר דברי חרוז ששלח לו ידיד זה והוא, שכיהן אז עורך לעיתון ספרותי, השיבם לו בלעג:

“אֲרוּרִים לַעֲדֵי־עַד, הַחַיִּים מוֹצְצֵי הַלְּשָׁד!”

רטן התייר הד"ר אלימלך גרויזה.

ובבוא הערב כאשר לא יכול עוד התייר להיכלא בחדר המחניק שבמלונו יצא גם הוא לנהור עם הנוהרים לשפת הים. בגלימה לבנה מבהירה התעטף החול; הכל פתום לפתע הבהיר. אכן, הבין התייר למה זה נסכו יושבי הארץ הקדמונים נסך לסהר־סין בבקשם נתיב־חלב בארץ מליחה. והנה – על ערימת צדפים הבחינה עינו הלאה בדמות כפופה. את הדמות הלא הוא מכיר. הלא היא… אך חלום זדון הוא. אין זו הילדה ההיא אשר עזבה לאנחות בשכבר הימים. זוהי עזובה אחרת. מכירתו החדשה דְמִן פֹּה. בתנועת פתאום ישב על יד היושבת, מבלי רישרוש כל שהוא. מעין טהור וחיטוי חלפו בנפשו פתאום לפתע. התורות אשר היקנוהוּ ספרי שימוש וחיים, נשכחו וכלא היו. עם העולם ומלואו השלים. תמו בלבו הרחשים הדוחפים אל שאיפה, התנשאות, מימשל. גלגל החיים מזמזם לאט. אדם אדם ומזלו הקבוע.

בגלי הים המקציף המחיֶה עדת נימפות קוסמות לרחוץ ולפתות הסתכלה רזת הצוואר ולא הרגישה ביושב על ידה. והנה – הסבה אליו פתאום את עיניה התמהות והמבוהלות חליפות, עיני צביה הנעוצות בצייד: מי הוא? ידה שלוחה להגן על גופה הנובל. בקולו הנמוך־גברי השכיל התייר להרצות את פשר בואו, הזכיר לה את המאורע אשר קֵרבם כבר זה לזו בעוד הלך נפשו פנימה שׁוּנָה בבת אחת. לא עוד רוח עיוועים נסוכה עליו. הלא נערה פשוטה היא, אחת מִנִי רבבה, והוא הנהו הד"ר אלימלך גרויזה היודע פרק בנימוסי אבירים. קידתו המנומסה אשר החווה עתה לא עוררה צחוק בעיני המפוייסת כי נחיריה הריחוּ פתאום אדם מבאי הטרקלינים הנועץ טורי שיניים צחורות בלחיי בחורות רעננות. אִתוֹ ינעם להמתיק סוד – בבוא מועד.

לא עזבתו הנערה לנפשו. אדרבא. בראותה את קידתו המושלמת הוחוור לה פתאום שמץ מה לפּתרון חלומה הלא־נחלם. לאט לאט, בגימגום התחילה משיבה בזהירות על דברי השואל המתחיל לגשור גשרים. בת להורים אמידים היא ועתה בעוד ימים מספר יבואו שוטרי בית דין צדק לשימה במאסר בשל חוב בלתי נפרע. ערה שמה. באחד מכרכי אירופה התיכונה יושבים הוריה. ושם ידעה לראשונה אהבה מה היא. העלם היה חיוור־שחוף ולבו ער. אביו יהודי ואמו נוצריה. הלחרפה יחשבו נישואי התערובת? לא ביטל אביה האדוק רצונו מפני רצון בתו לחדוות אמה החורגת. העוד חדווה בעולם יָה לעלה נשׁוּר? אל בית הנתיבות באה אמו הגוֹיָה ללוותה כי ערה נטשה חיק משפחה בטוח. רק זו לבדה באה וזולתה לא בא איש. אכן, גדולה אהבת אֵם לבנה מאהבת אב לבתו. פרדסה ליבלב ופירות לא יתן לעולם…

דמעות בעיני האשה. כי אכן לאשה יודעת היתה פתאום הנערה. ארשת פניה הבליטה את כיווּצי נפשה וכל רוֹאהָ ירעל. פתאום עלה על לב התייר זכר הכרוז ודבי הזמנתו המוזרה והוא שואל האם אינה שחקנית. חלילה. אמנם בית ספר דרמתי גמרה, עוד לפני שנים מספר, בחו"ל. אולם הלא כזוֹנה נמשלת בִּימָנִית בעיני משפחה הגונה – איככה ירשה זאת אביה?

"הֲרָאִיתָ הַשָּׂעִיר הַמְרַקֵּד בֶּהָרִים?

הֲלֹא הוּא אוֹכֵל נְעָרוֹת וּנְעָרִים!"

– מפזמת פתאום ערה את הזמר העממי הידוע. עתה אין היא אלא ילדה קטנה, החורזת עלי חוט צדף לצדף, הבונה טירות מגרגירי חול, הממתיקה סוד בתמהון. אל איש שיחה, היא פונה פתאום:

“לוא ילד ילדתי מאב טוב, כי אז… כי אז היה פשר לחלום החיים”.

נשתתקה. נשתתק יחד אתה התייר ושוב אחזתו רוח עיוועים. את כף ידו הוא מעביר על קרחתו. הנה קרחת התבצרה בטבור ראשו וימי ילדותו פגו. ואף על פי כן באוהוּ ימים אשר לא ידע לבּוֹ הלעגן מעודו. וכשהשח את ראשו אל שפתי הילדה־האשה לראות עם נעוּ, שמע קול לחש היוצר מפיה בזחילה ובלי הפוגה:

בּוֹאוּ בַּסָּךְ

כָּל מָךְ וְכָל דָּךְ

אֶל בֵּית הַתַּ"ח!

*

רק אחרי הפצרות ושידולים הסכימה ערה ללכת בלוויית הד"ר אלימלך גרויזה להצגה שבבית הת"ח. הלא הוא תַ"ח הוא בית ועד לתלמידי חכמים (ת"ח!) הלא מה היא ומי היא כי תלך לשם? ועוד: חלילה לה לגרות שוב את החלום שנשכח מִנִי אז, הוא אשר משכה מעודה אל החיים הפלאיים ההם, המכונים בפי ה"מבינים" בשם ריבוע הקסם. אך לא היה בקי מהד"ר גרויזה במלאכת פיתוי נשים. במשך ימים אחדים הצליח לכבוש את אֵמוּנָה של הנערה בהולת היצרים אשר ידעה על אף הכל להגיב במלוא כוח אשה. כחיה נרדפת הריחה תמיד את הסכנה הנשקפת לה והלכה לקראת הצייד.

הלכו. האולם החשיך. הכָרוֹז אשר שׂרךְ מקודם ברחובות קריָה כשצלצלי המוקיונים בידו להזעיק בהם את הקהל, יצא עתה לברך את הנאספים בנימוס ובמומחיות להפליא. כי על כן אומנותו בכך מימים ימימה. אמנם לא רבים נענו להזמנתו – אך אין דבר. הנה הוא מסביר לקהל הנבערים מדעת את תפקיד הבמה בכלל, את ערכה בהווה ואת סיכוייה לעתיד לבוא, והד"ר אלימלך גרויזה יושב על מקומו כמרותק כי האמנות המקורית אשר ראה לפניו הדהימתו.

“הרֶזִ’י הוא הכל. ביגונו של המחבר ופי עמלו הוא עושה כבתוך שלו. אכן, הבו גודל לו!”

עבר חלף הכָּרוז. הופיעו זמרניוֹת לזמר על אהבה וחיים בנעימים וקולן צלול ומרנין. והנה גם המשחק עצמו החל. אבל התייר ישב תחתיו ולא ראה דבר. כי המשיך להגות בדברים אשר שמע זו הפעם הראשונה בחייו. ותוך כדי כך הסיח את לבו אף משכנתו המביטה בבמה ופניה להבים.

לא עלה בידי הד"ר גרויזה לשמור על עילום שמו באולם. כי אחד מחברי מערכת העיתון היומי שבכאן ניגש אליו לתת לו שלום בהרחבה. הלא “קוליגא” הוא מ"ברנשָׁה" אחת. ותוך כדי דיבור הוא מקימו ממושבו כמעט בחוזקה ומובילו אל השורה הראשונה. שם, בכורסת הקטיפה מכהנת פאר המטרוניתא של המוסד. הלא היא הגברת אלישבע רכטהבר.

“זהו הד”ר אלימלך גרויזה, עורך עיתון ראשי בחו"ל, אשר הגיע לכאן בתפקיד מומחה־חוקר את תנאי הארץ מטעם חברה להרבצת השחפת…

צחוק קל־טרקליני צחק התייר בשומעו את מכשלת ה"קוליגא", אולם הגברת הנכבדה הסבירה לו פנים ואף הודתה לו בפה מלא כי הואיל לסור אל התַ"ח שלה. וטוב. שהרי בתפוצות רגילים להפריז בשבח מוסדות שאינם ראויים לכך כל עיקר. טוב להיווכח.

“זהו מוסד שאני עומדת בראשו” – מדגישה בנענוע הגברת רכטהבר ומלקקת תוך כדי שיחה את שפתיה הדקיקות בעצבנות.

ובלשון אירופית השגורה בפיה היא מספרת על עמלה, על מאמציה, על תקוותיה.

“כולם” – היא מבטיחה – “ילכו מפה ויעזבו, כי כולם לא כלום בידיהם ובכוח לפעול חוֹננו רק יחידי סגולה…”

לאות הסכמה מחווה הד"ר גרויזה קידה טרקלינית מנומסת מאוד. הלא העיתונאים אשר מחיר לחסדם יקציבו יודעים להעריך אל נכון את הכוח האחד והיחיד שרק לו המימשל ממזרח שמש עד מבואו. באצילות דקה נתן האורח את הסכמתו בענותו על הרמז הדק. כי אשה מנוסה לפניו הדואגת לנר הרוח לבל יכבה. ואף להזמנת הגברת אלישבע רכטהבר נענה העורך האורח, הציג לפניה את ידידתו התמימה־תמהה ובלי שים לב לעיני הנדיבה המודדת את בת לוויתו מכף רגלה עד קודקודה במבט מקפיא המיוחד לנשים דקות השפתיים, הבטיח לבוא עם מכירתו החדשה לנשף האינטימי מטעם החברה “למען הרוח” שבראשה עומדת הגברת רכטהבר.

“גם אפוטרופסֵי הרוח ראויים להתאוששות פורתא בשכר חסדם” – הסבירה המזמינה.

כאן החווה האורח את קידתו השלישית ומיהר לשוב למקומו כי האולם החשיך והמשחק החל מחדש.

*

אל שולחן ארוך הערוך במטעמי בשר ודגים (המאכלים הקרים הידועים) ישבו הקרואים מחוגי האמנים, ידידיהם וידידותיהם. ניירות צבעונין נשתלשלו מעל התקרה לשבשב לרצון ונעימים. ראשי בקבוקים למיניהם נזדקרו מעל למזווה אשר בירכתים ומעבר מזה התבצר הפסנתר. רק פסנתר ולא ג’ז. כיאות לנשף אינטימי. במשקעות המקומרות קרצו עין סַפוֹת בנוסח מזרחי בשלל צבעי אטוניהן. שם קבעו מושבם הזוגות בזה אחר זה. כשנכנס הד"ר אלימלך גרויזה עם בת לוויתו כבר שרר הזימזום באולם כטוב לב הסועדים בשפע. ובהיוודע בין המסובים טיב האורח גדל הזימזום שבעתיים. הגברת רכטהבר פרשה מיד כנפיה על הבא ולקריצת עינה הציע אמן נכבד את שירותו – לגברת גרויזה.

“הנוכח אדוני” – המתיקה פיה בעלת השמחה – “כי עתידות נכונו למוסד?”

את צחוקו הטרקליני צחק הד"ר גרויזה ואף ריס אחד לא הניע בשעה שהציעה לו הגברת רכטהבר לעמוד לימינו בכל עסקיו הפרטיים פה. אמנם: יד רוחצת יד. וכשראה האורח הנכבד כי חדל לרגע קט שטף דיבורה של בעלת הנשף, היפנה את ראשו לבקש את בת זוגו היא “הגברת גרויזה”, והנה לבדה יושבת ערה על אחת הספות. האמן הנכבד עזבה לנפשה. בתמימותה המתמיהה העמידתו על טעותו וגילתה את אוזניו כי אמנם לא הגברת גרויזה היא. ראה המסתכל כי ערה מגביהה פתאום לפתע את רגליה ומשתוממת למראה גרבי המשי ונעלי הכסף אשר לרגליה. מצטחק האורח כקונדס־טירון שהצליח בלהטיו. הן היא החליפה את שמלותיה בחדר כשמכָּרָה החדש מחכה לה בארך אפיים – אפס כי החדר היה שרוי בחושך מאין בו חשמל…

לא שכח הד"ר אלימלך גרויזה לצאת ידי חובת אביר לבת לוויתו כי הנהו יושב על ידה על הספה ומאכילה תרגימוֹת בהסברת פנים טרקלינית. מהסס לב הנערה. אין היא מעזה להשיב פני איש ריקם. הנה הם מתרוצצים כולם, הגברים והגבירות, מסכות ותלבושות נשף, ממלאים צחוק פיהם ולבותיהם רינה. גם היא ידעה כך – בעבר. ושכחה. הבאמת ראויה היא עכשיו לתשומת לבו של הד"ר גרויזה כשמחר אולי…

את ליבה היא שופכת. בבואה הנה כי נואשה מכל יצאה לעבודת השדה. שם חלתה את מחלתה ושערי בית החולים נפתחו לפניה. לא עמד הרופא על טיב המחלה והיא שבה לעבודתה עד כדי פירוק עצמות. ואירע פעם כי בשוכבה במיטתה לא יכלה לקום בשום פנים וכשקרא השומר: “לעבודה!” – צנחה מתעלפת על משכבה. ושוב בית חולים. רק עתה קבע הרופא כי סכנה מרחפת על ראשה. בצאתה מבית החולים כשהיא רפה עדיין לא יכלה בשום פנים לשוב ולאכול לחם חסד במקום עבודתה הראשון. גם לאביה לכתוב לא יכלה. ניתקו הקשרים לעד. אכן, בא האסון. הכירה את מרדכוֹני מי שהיה מראשי המדברים במועצת הפועלים ושערותיו הבהירות נסכו אֵמון בלבה. שמוֹע שמעה כי לא פינקתוֹ אהבת נשים מעודו. נימת הרחמים נתרעדה בלבה. והנה: חדר משותף, סכנת הריון, התרפסות לפני רופאים, ומשלחת לחו"ל. מרדכוני נסע מטעם, אין היא יודעת מטעם מי. לא מאהבה כי אם מרפיון ומחמלת אשה נמשכה אחריו. כן. החנווני נתן בהקפה. וכשנסע לא השאיר כלום זולת הבטחות מוזהבות. קם בעל הבית והגיש למשפט: פינוי הדירה וסילוק החוב. קם השופט ופסק: פינוי במשך יומים ואם החוב לא יסולק – מאסר…

הפסנתר משמיע מצליליו הטובים. זמרים מקצועיים ולאו־דווקא־מקצועיים פוצחים פיהם לכבוד האורח להנעים שעותיו. מוקיונים מסויידים מתבדחים ומדמים לבדח גם את הקהל – הכל בשפה זרה המובנת לכל המסובים, וטוב. סובבים הזוגות, עונדים לראשיהם ניירות צבעונין וסוב. אין דבר, ערה. בחורות רבות כמותך יש בעולמו של הקב"ה ולכולן אבות, העוקבים את ענייניהם, ובתולות רבות איבדו בתוליהן בהיסח דעת. לוא נפלת בראשונה בידי הד"ר אלימלך גרויזה היה מנחמך בלעג: חִזקי ואִמצי נערה וּבִטחי באלוהים אשר לא יעזבך –

הגברת רכטהבר לא הירפתה מטרפה. היא מספרת לו על הימים הרעים לאמנות ולאמנים גם יחד. הלבבות פנויים רק לחיי שעה. הראשים הוגים אך קטנות, כגון הקלת חוסר העבודה. ואף כאן: הגבירים הכרסתניים ממאנים למלא את חוברתם החברותית במצוקת הרעב השם מצור על הארץ. אך נעלה מכל אלה היא אמנות בת הנצחים שהרי היא, הגברת רכטהבר עצמה, משכה ידיה מכל חברות הצדקה שכיהנה בהם פאר עד כה ונתנה את לבה וכיסה לדברים העומדים ברומו של עולם בלבד.

“אך כה מעטים הם האנשים המבינים בטיב האמנות” – מלקקת בעלת הנשף את שפתיה הדקיקות.

“למה קמת להחיותני?” – שואלת ערה ברעדה – “הלא טוב היה לי לוא קפאתי כליל ולא יספתי לדעת כי טוב להתפרקד על ספת קטיפה בטרקלין מואר, כי טוב לשמוע אל קול פסנתר ולוא ניחר, כי טוב לראות אפילו שחקנים בלתי מאומנים. שובה, שובה אל מקומך! היה עורב בין עורביך המיטיבים לקרקר על מוֹת מזי רעב ומביטים מחמלה על המתעטפים בצמא. למה שקעת אלי? הישמר לך פן תיספֶה גם אתה! שובה, שובה לך, בן פורת! כבר אני אוהבת אותך? אולי. אבל אתה לא אהבת מימיך ולא תוכל לאהוב. כי חָרָב בלבך מעין החיים. תנני ואלך את דרכי גלמודה בין צבא הגלמודים…”

בעיני נשמתו ראה הד"ר אלימלך גרויזה את סוד החיים במערומיהם ושתיים דמעות זלגו מעיניו אשר לא ידעו עד כה בלתי אם לעג מקפיא. או אולי אשמת היין השמפני היא, היין השמפני אשר בעלת הנשף הנכבדה הגישה לאורחה הנכבד?

“אל עצב, אדוני הדוקטור” – דופקת בו הגברת רכטהבר במניפת שנהב ומושכתו בשליבת זרוע אחריה – “הלא אך מגמה אחת לכולנו: כיבוש הכבוד! חזק ואמץ, ידידי הדוקטור, אנחנו כבשנו כי אכן לשנינו הכוח. אני אהיה בעזרך ולא אעזבך!”

אל דלת סתרים ניגשת בעלת הנשף ומרימה את השטיח המכסה את המבוא. לחדר משכית בנוסח מזרחי הם נכנסים ולוגמים מן הקפה השחור להפגת השכרון.

“הגם הוא יהיה בעזרי?” – שואלת בעלת השמחה הנכבדה והאורח הנכבד מחווה קידה טרקלינית.

נשתתק הפסנתר. על הספות התפרקדו המוזמנים. אחד כרסתן – מסכה של תינוק בן יומו – שוהק בבכי. מבקבוק ענק הוא לוגם ולוחש אגב לגימה לשכנתו ה"גויה":

“הבה נעזוב אני את אשתי ואַתְּ את בעלך והיינו לבשר אחד”. צמד נאהבים טועם פרוסת טרית אחת מזה ומזה. ברכו נוגעת בה באקראי:

“אה, גס!”

החימה – כמצוות נשים מלומדה. מגבר אל גבר מדדה מסכה ערבית:

“לרקוד, לרקוד, carpe noctem!”

הפיירוֹ המסוייד גח מפינת הזיָתו והנהו כבר עומד פאר על כיסא לבדח את המסובים בצחוק מהול דמע. הערביה מורידתו:

“עברו ימי ההשתפכות והרומנטיקה”.

לפני בת לוויתו כורע הד"ר אלימלך גרויזה. “קרינה” – מעלגת לשונו – “התזכרי את ידידי עצוב העיניים ועגום השפתיים?”

הַחַיִּים מוֹצְצֵי הַלְּשָׁד

אֲרוּרִים לַעֲדֵי עַד!

עכשיו הוא מודה: נפש משורר פעמה בחזה ידידו ורק מחמת קנאה דחק רגליו. ידוֹע ידע כי עתידות נכונו לו, כי ראוי הוא לעצב את סוד הרחמים הגדולים לעוֹברֵי חֶלֶד… והנה מת. ברור לו כי ידידו נפח את נפשו ולא ישוב עוד. ברור…

“חטאתי, העוויתי, רשעתי” – שוהק הד"ר גרויזה – “קרינה הלא…”

“לא קָרִינה אני” – מרחיבה הילדה עיניה – “אני ערה”.

“מה בצע?” – ממלמל האורח השיכור – "אולי באמת אהבתיך? התזכרי עוד: את ידידי, אוהבך, רימינוּ והתעלסנו באהבים.

מַה טּוֹב לְהִתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים

לֹא יָבִין אִישׁ מִן הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים!

הלא אני מסכתי בלבך את רעל התענוגות האסורים. ואף כשנישאת לידידי זהוב התלתלים לא מנעת עצמך ממים גנובים. שנינו עגבנו בכבשת הרש שלנו: אַתְּ בעדנת בשרך ואני בעקלקלת רוחי" – שוהק האורח השיכור.

שוטר נכנס להחם עצמותיו ולגמוע בגניבה מן המשקאות. קר לסובב במשמר ליל.

“הנהו בא” – מזדעזעת ערה.

ולא הוציא הד"ר אלימלך גרויזה את תיקו להציע לשוטר את פרעון חובה. אביר מנוסה הוא הד"ר גרויזה ולא נאה הוא לשלם לבת לוויתו שכר טירחה. בעיניו הוא ממצמץ לגברת רכטהבר, החשה אליהם, כי הנה לא נסתר מעינה החודרת חיוורונה הפתאומי של “גברת גרויזה”.

בקול מזמור פרצה מסכה חדשה: מרופט ובלוי מארץ הרעבים. על יד הפסנתר הוא ניצב ומצווה:

“פיצחוּ ברינה!”

משקשקת הפסנתרנית, סובבים הזוגות המבוסמים ועל כולם מנצח בזמר קול המסכה החדשה:

“אִיכלוּ רֵעִים, שתוּ דוֹדים, כי חג לכם, יום טוב הגיע, יום הבחירות הולך וקרב. זיכרו נא ואל תשכחו כי מיועד אני לעמוד בראש העיריה מטעם בעלי המלאכה! (הלא הוא חסר השיניים מן השוק – מדמדם הד"ר אלימלך גרויזה.) אמנים ובני אמנים!” – מטיף מי שעתיד להיות ראש העיריה – “אכן, אתם מלח הארץ. אתם עתידים לתת פירות ופרחים לרוחנו. כי מציון תצא אָמנות! את שמנו ועוזנו תאדירו בתפוצות העולם ואחריכם יִמָשכוּ עדר הנדהמים אשר לכל משפחות הארץ! כי לכם ניתן להבין סוד: מה־טוב־ומה־נעים־שבת־אחים־גם־יחד!”

בידיה טופחת הגברת רכטהבר מתוך התלהבות:

“הלא מלבי הוציא המטיף את דבריו!”

בחדר המשכית המזרחי חובק הד"ר אלימלך גרויזה את תמוהת העיניים. אין איש זולתם. היא מרגישה: לא שלה הוא האיש. בוודאי נכנס במחתרת לגנוב את לבה. בידה היא מנופפת כטובעת שנואשה מפדוּת. היא דוחה ומקריבה פיה: קורבן האשה. זבח מסתורין הועלה עתה על מזבח החיים. שנית יעזבנה השני. היא יודעת מאוד. את פיה היא מגישה לשפתי גבר מוצצות, מנוסות. יד נרעדת תשוקה לוחצת את שוֹקה. את ראשה היא מרכינה אל כתף גבר. היא מדמה כי אהוֹב יאהבנה. כי הנה זהו בעלה־בחירה, בעלה־אדוניה והיא אינה אלא שפחתו החרופה, קניין־עד. עוד מעט וצבתה בטנה כפרי בשל. ילד תלד, אהה! ואז, אז נכונה היא לעקור מלבה גם את חלום הבמה – את כל החלומות! את חייה תנענע בזרועותיה בחבקה עוֹלָל מייבב, פרי אהבה זועמת. עתה לא יונף איזמל רופא־תליין. עתה יד קרה, יד שכירה, לא תקום לשטן לקול אלוהים אדירים. ואף על פי כן היא יודעת כי לא יתממש חלומה לעד. יודעת היא כי הוא: הד"ר אלימלך גרויזה, והיא: אשה בת בלי שם, בת בלי נחלה. את ראשה היא מרכינה אל חזהו בהכנעה וכל קרביה מתרוצצים בחלחלה. הגורל! אתה האדון האחד ואין זולתך! הנף נא את ידיך ומחצתָ במחי אחד את תקוות החיים הרפה לעד!

הדלת נפתחה פתאום. הציץ ראש: הגברת רכטהבר.

“ידעתי גם ידעתי כי זה דרכם של אנשי הרוח להיות פורשים מן הציבור השואן…” (את שפתיה היא מלקקת כמנהג האצילות בחו"ל).

ועוד ראש הציץ: השוטר.

“אין זה גובה החובות הממונה על מאסרי בית־דין־צדק” – מרגיעה בעלת השמחה בקול רם את אורחה ואינה מזכה אף במבט מקפיא אחד את בת זוגו, תוך כדי דיבור היא שולבת ידה ביד האיש הנכבד ומוציאתו אחריה על מנת שיחתום גם הוא את שמו בין שמות שאר נשואי הפנים, ראשי העדות, על קול־קורא שבו כתוב לאמור: המוסד לתרבות לאומית־מקורית, שהוא היחידי ואין שני לו בארץ העתידות, והלך וגוֹוע מאפס תמיכה מוסרית וחומרית. קומו אנשי הרוח, התלקטו המתנדבים בעם! התאוששו!

בּוֹאוּ בַּסָּךְ

כָּל בַּעֲלֵי סָךְ

לִתְמוֹךְ בַּתַּ"ח!

*

בשוב הד"ר אלימלך גרויזה מסיורו בארצות הקדם פירסם שורה של מאמרים חשובים בעיתונו וכך כתב באחד מהם:

אם בעולם הישן אין התמורה ביסודות החיים ניכרת עדיין בגלל כוח ההרגל, בגלל האיטיות בשינוי־הערכין ויציבותן של התופעות, הרי בעולם החדש הולכים הדברים הלוך והתברר. נשמת האדם הולכת שם ומתרסקת ריסוקים ריסוקים ומנפציה לא עוד יִבנה אף יצר אחד. על בִתְרֵי הנשמה עטים שם עסקנים המתנצחים לאמור: לנו הוא יגון הנשמות הערטילאיות למען קיומנו. פָּסוּ הלוחמים לשמו בלבד. וגם היחידים להוטי תאוות הכבוד, אף הם מבינים עתה בבירור מחריד את כופר סיועם. התמימות אובדת כאובדן הנשמה. הנה שתיתי מיין נשמה רצוצה אחת ורק עתה הרגשתי מהו אנוש כי דל ומה טעם השאיפה בחיים. ובחבקי שם אשה לא דרסתיה כדרכי עד כה, כי דימיתי אז לחבק אֵם כל חי היודעת כי ילדיה לאבדון נמכרו ואין להשיב.

העולם, העולם, ברוך דיין אמת!

– – –

על שפת נהר המשתפך אל הים עמד הד"ר אלימלך גרויזה, עיניו הנתונות בנקודה רחוקה, המרחפות עם קַו האופק, הושפלו פתאום ארצה. ורק אז ראה דוגית רעועה המרותקת בשלשלת חלודה אל החוף. בקרשי דפָניהָ עלה הרקבון וספסליה נגנבו כנראה כבר מזמן. מְקוֹרה פער פיות סדוקים. מים ירוקים־עכורים מילאו את קרקעיתה – מי־שופכין. צוֹאַת אדם וכלב השחירה בצדדין… אכן, גם זאת היתה דוגית באחד הימים – מילמל מבלי משים הד"ר אלימלך גרויזה וצחק את צחוקו האדיב־מגרה. כאיש אשר את מעשיו לא יחַשֵׁב נכנס פתאום לתוך הדוגית והרים יד להתיר את השלשלת החלודה להסיע. כמוני כמוה – זחלה מחשבה במוחו זחילת שרץ. את ידו הניף האיש להסיר את השרץ מעל מצחו – ואין. אין כלום מלבד מצח אדם.

המחשבות התחילו מתלכדות. כמו הדוגית הזאת – רגן קול בלבו – גם אני הייתי בנוי לנוי ולתועלת. גם עלי עברו ימים ולילות בהווה וחדווה. וכמוה אצלול גם אני בתהום השיכחה. שני כלים אנחנו שתשו משימוש – חזר לנפשו הד"ר אלימלך גרויזה וצחק את צחוקו האדיב־מגרה.

אולם שלשלת הברזל לא ניתנה להתרָה וכל עמל האיש עלה בתוהו. הסירה המרותקה אל החוף לא תזוז. וכאיש המַשְׁלִים עם גורלו באין ברירה אחר שדרך כבר על סף היאוש – ישב הד"ר אלימלך גרויזה לתהות ולא לחשוב דבר. אבל המחשבות המתלכדות לא הירפו ממנו. בלי חַכּוֹת להסכמתו התחילו מעבירות לפני עיני נשמתו זכרונות ימים עברו בזוהרם וכיעורם. הלא סרט ראינוע הוא – צחק הד"ר אלימלך גרויזה את צחוקו האדיב־מגרה. על החול שעל שפת הים חיבק בזרועותיו ילדה, ילדונת, שזה רק עתה פתחה ניצניָה לפרוח. באחד הקיבוצים, אשר נטו אוהליהם בערבה, פגשָׁה עטופת סוויטר לבן היתה ועיניה תמימות. רק תמימוּת העיניים משכה את לב האיש, ששערותיו התחילו נושרות, שהקרחת התחילה פּוֹשָה בטבור ראשו כנגע. את הארץ עבר אז לאורכה ולרוחבה להשכיח את זמזום שבעים התורות המתרוצצות בקודקודו, אשר קנה בעמל וזיעת אפיים בימי נעוריו באסכּוֹלוֹת חוץ. הלאה התורות! הלאה הידיעות! הלאה אוּכַּף הנסיונות של דורות נכרים. אריח על גבי אריח, לבֵינה על גבי לבֵינה ונבנינו – ריננו תינוקות רעננים פה. רצה גם הד"ר אלימלך גרויזה לענות אחריהם אמן. רק התרמיל על שכמו ונעלי צבא כפולות הסוּליוֹת והמסומרות על רגליו הרזות – הכבידו, הכבידו מאוד. מבלי משים שאל פתאום את השכן בשיבתוֹ לאכול את ארוחתו במטבח העובדים לאמור: מה שֵׁם הילדונת. ויען לו קול: שמה – אינה.

וּכּשוֹך חמת הנדודים, כדעוֹך פתיל רצונו האחרון, שׂכר לו חדר צר בעיר החוף לישון בו. אחת ליום היה סועד להַחיוֹת את נפשו. משום שרק כדי כך הספיק שכר עבודתו. ובלילות – כשוֹב המטיילים לבתיהם, היה מגיח ממחבואו להתפרקד על החול ולשמוע אל רינת הכוכבים הדועכים – כי סוף כל כוכב לדעוֹך. ובעלות איילת השחר, הריע לקראתי, כי ידע: גם היא סופה לדעוך. ופעם במוצאו שלד כלב מלבין על החול, טיפל בקבורתו בהתמסרות. הלא חייב חבר בכבוד חברו כבכבוד עצמו – צחק את צחוקו האדיב־מגרה.

ובאחד הלילות, כאשר השכים לצאת באקראי, פגש את אינה. חשב כי דעך בקרבו זה ניצוץ האדם באשר הוא אדם, כי אוּד הנהו אשר לא עוד יעשן, ואף על פי כן כעין הד עמום ענה בנפשו בהתקרב אליו אינה הילדונת, אשר הכירָה בקיבוץ באחד הימים… ואף אינה הכירתוֹ. בכבלי חיבה נמשכה אליו פתאום… לא, עוד בקיבוץ כאשר ריננו אחריו מוזרות… על ידו ישבה, על החול, והביטה באדם הסובל למראית עין והצוחק ומצטחק בלי הרף כאיש העומד על סף גרדום. עוד בקיבוץ ריננו אחריו כי היה בעל לאשה אחת ולאשה שנייה ושלישית – את כולן עזב לאנחות. אכן, מה נורא הוא האיש הזה הטורף נשים בתיאבון.

לא עוד אוד לא־יעשן הנהו. שקר. לשונו הותרה פתאום כמכונה מוכת חשמל. את כל עברו שכח, ואף משערותיו הנושרות הסיח את לבו. התחיל מספר. כעין זיקה נֵיעורה בלבוֹ לילדונת היושבת על ידו. מנגנון חייו התחיל עובד. כמו יד נעלמה הידקה באקראי את הקפיץ הנכון. עיניה החמימות־הידידותיות הביטו נִכחן ביושר. הלא אך בעטי מחלתה הגיעה העירה? – שאל. נענעה הילדה בראשה כמוכת היפנוז. הרופא גזר עליה לחדול מעבודת כפיים כי יש בה משום סכנת מוות בשבילה. צחוק האיר את עיני האיש. הלא בת מוות היא ארוסתי־סתי־תי – נזדמר זמר בלבו בלווית שבעים מיתרים.

המשיך הד"ר אלימלך גרויזה לספר. לשונו הותרה ודרור קוֹרַא לכל רחשי לבו. על פריז העיר הסואנת ורבת הנשים סיפר, על שלל האורות ועל טרף הצללים. את ים האנשים הנוהם כחיית קדומים בזעוֹתה תיאר בהתפעלות. פתאום שבו חוכמתו ותוארו אשר נשכחו זה כבר להאדיר את המסַפֵּר. הלא עתה הוא בן כרך. עתה הוא האדון הדוקטור המעמיק חקר בחוכמת הגויים, הבקי בהליכוֹת העולם ומנהגיו וסיכוייו. כל תורתו השאובה מריבוא ספרים פרושה לפני עיניו כמפה, כל הגוּת לבו במשך רבות בשנים מגיחה עתה מן המוח אל הלשון. כל הרעיונות הנשגבים על החיים ועל האמָנות… כן, אָמנוּת. בניב מיוחד הוא מבטא את המילה הזאת. בנטף דמו האחרון־רותח הוא אוהב את תמצית החיים – האמנות. הלא היא כשריד יחיד לחיי אושר בגן העדן של דוֹר הזהב. שכרון גדול ואסון מדכא כאחת היא נוסכת רוח הוללות רבתי ללב האדם והיא המכפישתו עד דכא למראה עכרון החיים. היא המעוררת את שבעים התאוות בלבו והיא המזקקת את הלב באש הטהרה העליונה. האדם היוצר, מי אתה? צדיק ורשע, אלוהי הרחמים ושטן מקטרג, אדם מתורבת וחיית השדה? מי מילא את לבך לבוא ולקרוא לדור עוֹברֵי חֶלֶד את דבריך ולנהגם בשרירות לבך אל הטוב או אל הרע?… ואף היא, היא הילדונת אינה, הלא נוטה היא לאָמנות. חכם הוא הד"ר אלימלך גרויזה. מיד גילה את מקום הנגע.

את יצרה הוא מגרה. עקב אכילס ניגלה לעינו, איככה יחדל? את חייהם של כוהני האמנות, בסבלונם, בסרחונם, בעדנותם הוא מגולל לפני השומעת תמימת העיניים. והיא מוכת ליל קסם הלוּמת דברים נלהבים היוצאים מגרון ניחר, יושבת וסופגת. ובתמימותה לא ידעה הילדה, כי מגרון ניחר יצאו כל הדברים הנשגבים האלו.

לאט לאט עלה השכרון באַף המסַפֵר. לאט לאט התחיל מאמין בעצמו במוצאֵי פיהו, לאט לאט התחיל מצייר במכחול קסם לשומעת. לא. התחיל לצייר לעצמו את חיי הפלא, את קסמי הימים הצפויים לו מהיום הזה. דף זהב יפתח מעתה בתולדות חייו. כחזון מופת נראתה אליו הילדה, כאות רצון מן השמיים, אכן מלאך פודה היא, שׂרף מושיע. המלאך גבריאל אַת – לוחש שיכור המילים לבת זוגו – כי הגברתְ בי את רצון החיים; המלאך פליאֵל את, כי הפלאת לתאר לפני עיני רוחי את חזון העתיד; המלאך רפאל אַת, כי כל חבלי גופי מתוחים כברגע ההכרע: אם לחיים ואם למוות. נדהמה הילדה. מעודה לא שמעה דברי אהבה הנאמרים בדחילו ורחימו. הלא בגיל אביה הוא הגבר הזה השופך את לבו לפניה בליל קסם. אולם המילים היפות הנשגבות המפתיעות, מִתדפקות על דלתי אוזניה. את נקבי נשמתה היא אוטמת, אולם המילים נדחקות וכובשות את מבוֹאֵי חיַתה בכוח. באוזניה הן מזמזמות בלי הרף. בכל תאֵי גופה הן מתרוצצות. עם דמה הרענן הן מתרוננות בליל קסם. עם עצביה המתוחים זו הפעם הראשונה בחייה הן רועדות. המילים והיא – כּוּלֵי חַד.

הפּוּר הוטל – הגורל נחתך. ידע זאת הד"ר אלימלך גרויזה בשוכבו על ערש רקבונו בחדרו הלא־מטואטא זה חודשים אחדים. המיטה לא הוצעה זה כבר, כי למה להציעה בבוקר אם ערב ערב ישוב לשכב בה? שיכבת אבק מכסה את עשרות הספרים המתגוללים על השולחן ועל הארגזים אשר הובאו עוד מחו"ל. לא עיין בהם מיום בואו. ספרים בלים, חוכמה בּלה – וחייו בלים גם המה. שום רהיט מיותר או מרהיב עין לא יצא דופן בחדר זה. על החלון התנופנפה מגבת אפורה משימוש – היינו הך. הלא סוף כל מגבת לבנה להאפיר. ולא קם השוכב לנער את האבק ולהציע את המיטה. לא התרוננה בלבו האהבה התמימה המיַפָה את האוהב או את האוהבת וממריצה להתקשט ולאחז עינים… אולי בראותה את החדר תחדל ממני – נאנח בכעין תקווה הד"ר אלימלך גרויזה.

נפתחה הדלת וראש – לא, שתי עיניים תמימות הציצו. נרתע כהרף עין השוכב ושב לשכב. טוב כי הגיעה שעת המבחן. אם לא יבריחוה האבק והצחנה, אם לא יפחידוהו מראות החיים הבּלים, הלא אך סימן הוא כי זרע את דבריו בקרקע בתולה ופרי ישאו שבעים ושבעה. נכנסה הילדה, בלחיים מַזריחוֹת אודם־בושה ישבה על קצה כיסא מקלעת שמושבו נתפרם באמצעיתו. בידו מזמינה השוכב לשבת על ידו, לא ראתה דבר הילדה. אל חדרו באה ואתה יחד באה האהבה התמימה המחפה על מגרעות החיים, על מִשְׁגֵי הטבע והאדם, בחיפויי המשי אשר לעיניים האוהבות. במקדש החיים הבּלים מחבק הד"ר אלימלך גרויזה את היושבת על ידו. הלא אותו אוהבת הילדה. בפעם האחרונה בחייו יצא לכבוש והלב הנוקף בחום ילדות לא יכול לזרוע גבר ואִילן רצונו… לא נשיקת תאווה היתה הנשיקה בה חתם השוכב את גזירת חייו. זו היתה נשיקת אסיר־תודה טובה שנאחז בדקר־הצלה המושט לו במפתיע.

חדר גדול ומרווח, שטיחי קדם יפארוהו ויִסכוּ לֵיאות מתוקה. השולחן מכוסה נייר צבעונין, הדיו לא התנדפה מהדיוֹתה. ריח פרחי ציפורן עולה מצלוחיות עציצים מוריקים בליבלוב. הלא חדרו של הד"ר אלימלך גרויזה הוא, שלו ושל בת זוגו הצעירה. בצנעה הוחג חג הכלולות. הכוס נשברה בבית הרב. לסדר הקידושין הוזמנו רק אבות הכלה. מרכבה סגורה הביאה את הזוג למעונו. רהיטים חדשים ניקנו. ספות ושטיחים. סדינים ומגבות. ומלבושים חדשים. ניתק הגשר אל העבר. עלו באש זכרונות מעיקים. אין עבר. יש הווה ויש… עתיד.

הבעל הצעיר מהרהר עם לבבו. זכר אשה אהובה וגם לה עיניים תמימות. קטנת קומה היתה ושפתיה העדינוּ בצחקה. עיניים תמימות ואוהבות. הבעל הצעיר נותן עיניו באשתו ומנשק את עיניה התמימות.

אין אדם אוהב את האשה כמות שהיא. דמות אשה מרחפת לפני עיניו מחביון ילדותו – ורק אותה יבקש כל ימיו. איבר איבר ימצא בכל אשר יִפן ולבו ניצת לאהבה. הה, אילו מצא את הדמות השלמה. את כולה – מה דעתך, אפלטון?

את האשה בעלת השפתיים העדינות בצחוקן אהב הד"ר אלימלך גרויזה בימי עלומיו. עלם היה אז. רק עלם באיבו מיטיב לגמוע מגביע האהבה את מלוא השכרון. את לבו המלא הוא לוחץ בשתי ידיו לבל יחרוג ממסגרתו. אל ראי הוא ניגש לראות את עיניו הנוצצות מאושר טמיר. עיני אוהב. על יצועו שוכב העלם ולבו רינה. כל תא בגופו נושם בהתעלות, כל שׂערה בגופו רוטטת מעדנה עצורה.

עזב הד"ר אלימלך גרויזה את מכרו אשר ישב אתו יחד לשתות כוס תה באחת המסעדות בערב סגריר. להג מכּרוֹ המתובל והמפולפל לא מצא הפעם דרך לאוזניו. את כפתורי אדרתו הוא מרכס ואת דרכו הוא משרך בלילה. בשוט זוועה מצליף אחד איתן בים והוא זועף. גלים עוֹלים כחומה בצורה ומתיזים לבנונית בשצף קצף. והנה הם יורדים לפעור לוע מצולות. גשם, סגריר, ו – קוֹר. קר הוא החורף השנה. בחדריהם מתכנסים בני אמידים ומסבים אל תנור הנפט להחם עצמות.

למה יצא הד"ר אלימלך גרויזה לשוטט? באדרתו הוא מכורבל והיא רטובה. בנעליו משקשקים המים בלכתו. נחירי חוטמיהן פוצחים רינה לאיתני הטבע. מתחת לכובע השמוט על מצחו נראים דבלולי שערותיו. אכן, רוגז יִתוֹס בלבו והוא נבלע בחשכה. הנה זוג צעיר הולך צועד לפניו. את צעדיהם הוא עוקב משום מה. לא לפידי אש ולא גלילי קרח בלבו. הס הושלך ואין הד. שתי בחורות עטופות מעילי גשם באות לקראתו. בצל חומה הוא מסתתר. והנה הוא שומע:

“הלא זאת היא אשתו הצעירה של הד”ר גרויזה בלווית קוולר צעיר".

“היא צעירה והבעל זקן”.

צוחקות שתי הבחורות וחומקות באפלה. למסדרון אחד הבתים נכנס הזוג הצעיר. הוא מסתכל בבית והנה זה בניין התיאטרון, אכן, חזרה תהיה פה הלילה. הלא אשתו שחקנית.

לחדרו המרופד שטיחי מזרח שב הד"ר אלימלך גרויזה בעל הקרחת והקרניים. למה זה נשא אשה כפרוח הקרחת בטבור ראשו? העוד אשה עלֵי אדמות אשר תאציל מנוחת עדן על בעלה, שתרפא נגעיו? שתשפוך מזיו קיסמה על חיַתוֹ המורדפת? היה היו ימים טובים, חשב בלבו: יתכן. ימים היו ועיניו הביטו נִכחן, שתי עיניים תמימות, שתי עיניים זוהרות מאושר גדול. עיניים מלטפות, עיניים גואלות היו. עיני זהב. זכרונות עבר התחילו מרחפים בחדר המרופט שטיחי קדם…

בדלת דפק העלם אלימלך דפיקה זהירה. משרתת לבנת־סינור פתחה:

“העלמה אינה בבית?”

“כן. בבקשה”.

לחדר מרופד המרבדים, צר ומלא ריחות רעננים הביאתוֹ. על קצה הספה ישב; אכן, זהו קן האהבה. ופתאום על הקיר: “אי המוות” של בקלין. למה בא אִי המוות לכאן? הלא הוא בולע את החדר. את חבילתו לוחץ העלם תחת בית שחיו ואינו מרגיש כי דלת נפתחת מאחוריו ושתי ידיים מכסות פתאום על עיניו:

“אה, אינה!”

כשני ילדים מוכי אושר רב ישבו לשחק על הריצפה. את השטיח הם מסירים. כי חמור העץ אשר הוציא העלם מחבילתו לא ירצד על השטיח. אין עולם זולתם. אין רחשים בעולם. אין כלום ברומו של עולם. רק הם שניים: ילד וילדה המשחקים משחקי תינוקות. כאן חידת ההווייה ופתרונה.

“ומי הוא החמור?”

“אני” – מצטחק הילד אלימלך.

חמור הוא העלם, חמור עולם. לעולם. חמור הוא, יען גבר נברא בצלם. חמור הוא, יען אהבה נטועה בלבו לאהוב אשה יעודת תעתועים. חמור הוא, יען ילמֵד את האשה לסובבו בכחש למען יִצָלֶה כל ימי חייו על גחלים לוחשות.

צוחקת הילדה אינה. ופתאום היא קמה וזורקת את החמור ממנה והלאה. בסכין היא גוזרת את צעצוע העץ לגזרים. אף את הנסרים היא מוכרחה לשרוף. קורבן לאלוהי האהבה! את העלם אוהבת אינה הילדה ולא את החמור.

בלילה ההוא נשאר העלם אלימלך לסעוד עם אינה ילדתו. המשרתת לבנת הסינור הגישה את מטעמיה. מוזגת הילדה אינה והעלם שותה, את היין, את חומה, את העולם. כלתה הסעודה.

“אך משרתת נאמנה היא לי” – לוחשת הילדה השיכּורה אינה לאורחָה – “נשבעה כי אחת דתך למוּת אם תעזבני”.

מוזגת הילדה אינה והעלם שותה.

נעלמת המשרתת שואפת הנקם. עיגולי עשן מתאבכים בחדר המרבדים, אף אִי המוות לבקלין כמו איננו, כאילו הרגיש כי לא כאן מקומו. בעיניים זוהרות מביטה נִכחוֹ הילדה, ביד משי היא מחליקה על מצחו לאמור:

“אַל תאמין למפריחי דיבות, בני, הסר מלבך את הלהג הטפל, את מרי החיים אשר שאבת מריבוא ספרים ואת לעג שבעֵי הימים הניזונים מפּירורי הַתְמוֹלים. את עיניך פקח לרווחה וראית כי האשה נכונה לקורבן. תמיד. לזבח הזבחים. היא נכונה והנהי ניצבת לפניך. עשה בה כאוות נפשך”.

קבורת אשה נאצלה נצמדה אל גבו וצחוק לעגו גַז. נדם ארס מחשבתו, שָׁבָת קול ההגיון… מי יודע… אולי נכון הוא כי יש בעולם מסירות מלאה… אולי באמת אפשר למצוא את בת הזוג המשלימה את מעגל חיֵתוֹ. ואולי זוהי תכלית התכליות הגנוזה ליחידֵי הסגולה?…

והנה בית מרזח באחד מפרברי העיר. הבל יין נישא באוויר ועשן הסיגריות מִתמר מעל לראשים. אורחים ואורחות מסובים אל שולחנות ומזיעים. במנענעים מכּה פסנתרן שתום עין להניס כל מחשבה צלולה מלב.

– קומו והחייתם את שארית החמדה אשר עוד נותרה לפליטה! קיראו דרור למאווייכם טרם ידעכו כי בא מועד!

– יחי הטימטום כי הוא חיינו. הוא תקוותנו. הוא גאולתנו! – מזמרת זמרנית עירומה למחצה ומנידה שוֹקיה לחקות ריקוד.

בהומה־מהומה ונְהוֹמה מריע הקהל וחוזר על דברי שירָהּ. הלא אך מלבו יצאו דברי הזמר. הנה עלה הבדחן על כַן־המעלה: מה בין סיר יום לסיר לילה? מה בין משורר יום הוא גיתה ומשורר לילה כמוני? לשמע הדברים האלה לחצה העלמה אינה את ידי ידידה העלם אלימלך לאמור:

“אין עלוב בעולם מן הגבר המוֹכר את רוחו בשוק. אשה זונה אינה שפלה לעולם, כי זהו טבעה, אבל גבר…”

כבש עיניו העלם אלימלך כי נכלם מאוד. ובעלוֹת ריח היין באפיהם ובהריקם את הבקבוק אשר לפניהם, ובהימוֹם אותם הקולות הניחרים – פנתה שוב אינה אל ידידה לאמור:

"הנני עוזבת אותך, בני אהובי! לא מאפס אהבה הולכת אני מעמך. הגבר חומה בצוּרה הוא. האשה אך דגל מנפנף עם רוח. יתכן כי גבר יקדיש חייו לאשה אהובה. אולם אין אשה שתכבוש את טבעה לבלתי בגוֹד. האם אף דסדמוֹנה הצנועה לא בגדה באישה אהובה אוטלוֹ? – כי זהו טבעה. לא בכדִי לימדה זכות על קַסְיוֹ להשיבוֹ לגדולתו. היא אהבה אותו. בעיניה קרצה לו, אף אם טהוֹרה וזכה היתה למראית עין. אמנם צדק אוטלו בהורגו את הבוגדת, כי דסדמונה האשה נולדה כדי להכזיב את אֵמונו התמים של אוהבה, הגבר.

“הרגני נא הרוג!” – מתחננת אינה לפני העלם אלימלך – “לא בגלל בגידה כי אם בגלל נטיה לבגידה”.

“הרגני נא!” – כורעת אינה האשה לפני בן זוגה הבוכה.

כפוף גב עמד אלימלך העלם בצד אינה האשה ולא דיבר דבר. ופתאום לפתע פתחה האשה:

“מאמינה אני כי לא תעזבני. בטוחה אני כי תהיה לי למגן ומחסה ברע לי. אולם אני אוהבת אותך ועל כן ידעתי כי איני ראויה לאהבתך. רק אשה אנוכי!”

כורעת האשה אינה לפני בן זוגה העלם, בברכיו היא מחזיקה ומתחננת. להרימה רוצה אלימלך ואינו יכול. אכן, כורע גם הוא. בשארית מאמצים מתחיל קולו מנסר את גרונו:

“אל נא תעזביני לאנחות, אשתי אהובתי. הלא אך עלה אשר יטרפנו סער אני בלעדיך. אנה אפנה ואנה אלך אם יחרֵב מקור חיי, אם יעשק מלבי הבטחון כי אַת מחכה לי באהבה. כי אַת שוֹפטִי העליון אם לחסד ואם לשבט”.

“אוהבת אני אותך, בני יקירי” – בוכה אינה האשה – “על כן מגלה אני לך את שפוני־טמוני האשה. אין אשה אוהבת. אין אשה מסורה. ברגע הקורבן לך היא, היא מדמה שהיא שלך. אולם מה ילד יום לא תדע גם היא. כי אֵם כל חי היא, כי אשת כל חי היא, כי בת כל חי היא… אהבתיך ואוהבך. אולם מרגישה אני כי יום יבוא ויאפיל על אהבתנו. בוז אבוז לכחש ולמרמה המוסכמת” – גועה אינה האשה בבכי – “טוב כי גם אתה וגם אני, שנינו, נזכור את ימי האושר ואת לילות הטוהר שעָדוּ עלינו. הם יהיו פנס הקסם להאיר בהיטרף ספינת חיינו בין צוקי ישימון…”

“אל תלכי ממני” – נואק העלם אלימלך – “אל תלכי! טוב לי כי תסובביני בכחש. טוב לי כי חמור מושבע אהיה בין החמורים הבעלים. באהבה אקבל על עצמי עוֹל גבר מוכה סנוורים ומובל כַּשוֹר לתבוסה. אחת היא לי מה תעשי עמדי. הישארי. נעליך אשיל מרגליך הקטנות – זה אושרי. לפתח חדרך ארבץ לשמור על תנומתך. עבדך הנאמן אהיה כל ימי. כלב מסור עדי עד…”. ועוד דיבר האיש הכורע. אולם בשאתו את עיניו ראה כי הנה אין איש לפניו.

חמקה האשה אינה ולא יסף לראותה בחייו.

*

לקול דפיקה בחלון ניעור הד"ר אלימלך גרויזה משנתו וצחק את צחוקו האדיב־מגרה. את עיניו הוא פוקח, אכן הוא נמצא בחדרו, בחדרו החדש המרופד שטיחי קדם. הלא כאן יתגורר עם בת זוגו הצעירה אינה. אולם אשתו… אשתו איננה. קול הדפיקה בחלון נישנה. ניגש הד"ר אלימלך גרויזה והנה בחלון מכָּרוֹ אשר שתה אתוֹ תה באחת המסעדות. הכניס את האורח וצחק את צחוקו האדיב־מגרה.

“שב אני מהתיאטרון, החזרה הצליחה, אשתך מצליחה בתפקידה”.

ופתאום שאל הד"ר אלימלך גרויזה את אורחו:

“הגידה נא לי ואל תכַחֵשׁ, הלא תעיז לגלות את האמת?”

נבוך האורח ופתח את פיו בתמיהה.

“מה ירננו אחרי בעיר?”

“אומרים, מרננים, כי בצד הקרחת צצו לך בקרני המצח קרניים…”

לא פתח הד"ר אלימלך גרויזה את פיו לגעור כשור בטבח. אולם האורח נתן עיניו בארשת פניו, כי אכן שחקן היה האורח המלקט מפְּנֵי האנשים את ארשת הששון והיגון. האושר הגדול והיאוש האחרון, למען ייטיב לשעשע בהופיעו על הבמה קהל צופים אדיש.

– – –

בונים בתים בעיר. מי מלבֵינים, מי מבלוקים ומי צריף מקרשים. ומגרשים – אין קל מזה. הלא: ג' ריבוא אוכלוסין מתפרנסים זה מזה ו – חיים. קולחים החיים היהודיים בעיר היהודית. פורחת השתדלנות, גְדֵלה הרישעות. ואף שומרי שבת קודש יש, החוצבים להבות באידיש משובשת. וברכיים חשופות לראווה, בּרכֵּי בחורים שזופי קדחות ושחורי דלקות – מזמרות ברחובות בערוֹב היום. והם בונים את הבתים וגונחים זה אידיש וזה עברית: העלה את הסיד, ממזר! וניגונם משתפך מתבוסס בכל הבּיבים. הבתים הולכים ורבים. פרוטה בכיס אין. וְלֵית סכנה. בית־חולים יש הנקרא “הדסה” ושָׁם מתקבלים חברי קופת־חולים בשעת מחלתם. מי שלא נרשם בשעתו – דמו בראשו. סדר ומשטר ורוגז, שלושת סגולות המדיניות המעולה שולטות – ונוח. ומילה טובה ולב שמח ולחיצת־יד חמה – אלה נשארו מעבר לגבולין, במקום שהקונסול הבריטי נותן אחרי משא ומתן ממושך את חתימת ידו על הניירות: מרשים לך בן־בלי־עם לעלות לארץ אבותיך לתקופה של שלושה חודשים, קטגוֹריָה B, טוּרִיסְט! ושָׁם שָׁם הרחק מעבר לים הולכים ומלבלבים כל החלומות וכל המילים החמות וכל ניב השופע מלב מלא ותוסס. ופה – הבתים הבנויים כבר נוטים ליפול. ופלא כמעט, שלא נפלו תחתיהם זה כבר, אכן נִסים מתרחשים בעיר. ובפינות עזובות אוכלים הולכי בטל את לחמם החרֵב בצִנעה מאפס עבודה. רק בית־מדרש חסר להם ופיאות מסולסלות ולב יהודי. ובחורים יחפים נוהגים אורחות גמלים מְסַפְּקֵי הלבֵינים לבניין. והם בלויים וידיהם בוכיות. ובחורות עדינות, הנשכרות כשפחות בבתים פרטיים – כתינוקות אמולים בבית אֵם־חורגת. ובדרך נס צוחקות שיניים ברחובות תוך בילבול הלשונות: בבל, בילבול, בלימה. ובקרן זווית עומד צלם מזמין: אחד שילינג… לכל דורש הוא מוסר גלוייה שחורה ובאותיות אדומות כתוב מלמטה: אפס כי… ועל הצד השני באותיות עבריות: תל־אביב.

כגוב גובי זוחלים זכרונות פרים ורבים. כגוב גובי משחירים תושבי העיר, החיים על בלימה. כגוב גובי מכרסמות עגמות־נפש את פליטת הנשמה, שנשארה לאלישבע. כהקיר ביר מימיה כן הֵקֵרָה חייה בעיר בירה ובחו"ל. הומים הגברים היושבים על מילאת. מחוסר מלאי־החסד: מילה בלתי ידועה – אף במלון איננה, אליסבת – קראו לה. אדומות היו המנורות בבתי־זימרה בלילות ללא שינה. אדום צחוק המלצר המגוהץ בשחוריו ואדום צחוק הבחורים, עובדי החונף והזימה. וסביב אדום הכל. והוא בן־פורת לחיים הולמי הריתמוּס בדופק אבירים. ובלב אין כלום. סכינים פגומות עקרו שורשים. ואין פינה אחת חמה ואין פה אחד המשדל ומפייס ומיישר את קמטי הלב האבֵל. ואין שפה – ואי אפשר לדבר. הקשרים עם העבר ניתקו וקשרים אין עם עתיד. חיה זעומה פוערת לועה ומפהקת: אֶל אַן? בחלומות־עבר רחוקים שרו אוֹמנוֹת נוכריות על עַם, על שפה, על ארץ…

ואחר כך בא הגליל. נסיעה מעייפת באונית מחבלים וגופות חסונות שופעות רינה על המכסה. טוב להיות שֶׂה אבודה בין שׂיוֹת טבח. וגמלים וחמורים ותפוחים מאורגמנים ופראי בני־אדם הנובחים במין לשון: בראשית ברא… מתרחב הלב והעיניים פקוחות לרווחה. – ובמושבה הגלילית היא עובדת. המטבח מחכה… הכיריים… הכלים… ולילות הגליל הנוגים. שיר־ערש השמיעו תנים ויריות ערביאֵי מדבר. אין זאת אירופה ואין מלצרים ואין צחוק אדום. הנעליים קרועות לגמרי… אין דבר. יחפים מתרוצצים ילידי הארץ. השמלות הולכות ובלוֹת. אשרי האיש, שזכה לְסוּת חדשה. אולם את הראש עונדת קופיָה… הי, חביבתי, קופיה! ומזמזמים הכיריים ורותחים המים והולכת ומתבשלת הארוחה. ובלילה כה טוב לכבוש את הראש בצמד הקרשים. המשמשים מיטה רעננה. אסור לשכב על הריצפה. שם עקרבים משתרצים למיניהם. המילה המאימת: עקרבים. ובערב שיעור. זקן הוא המורה ועיניה כחולות וגדולות. עייפות הרגליים וצבוֹת. אכן יש גברים בוכים מחוסר אשה בלילות, וביום מתייפחים ואומרים: כל מי שהוא חפץ בחיים יבוא ויחזה. עיניים תכולות־גדולות בחנו ותמהו והרגליים כה עייפות, עייפות. קליפות ירוקות צוחקות לפתע פתאום אל סודותיהן: בכל מקום יש צחוק אדום האוכל את הלב עד תומו. הבוקר שורק את שירו בהיערב היום בהיתכנס צאלים אל החצר הגדולה. פרדות שחות אל השוקת וברפת גוֹעוֹת הפרות. מה טוב להיות בגליל אפילו בשרב. הקומקום רותח על הכיריים ופועלים רעבים מחכים לסעודה מזינה. והערב רק מרק, ומנה שנייה: פרחים נובלים. חלוף חלפה אירופה. עקרבים דשים כאן את העוֹר החשוף והלב החרד מתבוסס בדמו ומתפלש בפני קוֹנֵהוּ: אַהָה ד', למה עזבתני. ובתוך החזה צוחק קול ניחר ושמח לאֵיד הגוף המסתגף, הטובל שבע ביום בזיעה ואינו מיטהר, טוב לחיות בגליל. וטוב להצליף במגלב על העור השׁחוּק־החוֹלֶה ולייסר בנים שובבים. בפינות אפֵלות מגחכים דחלילים היסטריים…

בליל שבת: הורה ויין ושקדים, ריתמוּס ונקיפות עקבים במרצפת. אין דבר – פרסות ברזל להם. מדי פעם בפעם יוצאים במחולות. מדי פעם בפעם בוכיות בחורות ענוגות בחיק סדינים לבנים ואין מי כי ישאל: עד אנה? הלילות רומזים אל מרחב האור! בואו בנים שוממים לתעוֹת בשדֵמוֹת חלומות בליל פוחה גלילית! המורה הזקן מלווה את אלישבע. אסור לשכוח את הרובה מפגע דרכים: והוא קַו מאונך צועק שמיימה: זקוקים בנים שוממים לשבט מחבלים הבולט מעל לראשיהם! המורה הזקן רועד מפחד רצח. בנחת זורם האוויר הַמְכַסֵף על־פני המליחה הלבנה. והם הולכים. סהר בן־מינן יש ממעל ואדמה פרושה כתכריכים מתחת. מבֵינוֹת לבתים מציץ השומר החדש. הלילה התחיל יוֹסקה לשמור ואת עיניו נתן באלישבע. כחול מבטה וכחולה בעיניו נפשה. מדבר ושממה וישימון. אין נפש חיה במליחה הפושטת אפסימָה. בחשדנות משוטטות עיני השומר. אל כתף המורה היא נשענת. קליפות ירוקות מגחכות בסתריהן, רחשי לב הומים בעוז ומעוררים את האדמה המתה. כדחליל־רפאים היא מוצצת את הדם השותת ומתחילה זעה… הקרח נמס ונהר שוטף מבדלֵח גלים עמוקים. אפשר לשחות – והם שוחים.

את כפיהם הם פורשים וחותרים באלגביש המוריק. רקיע חדש הובקע לפני המורה הזקן. טוב לדעת: הנה צועדת על־ידך בחורה ולה שדיים רועדים מתחת לשמלתה הדקיקה. אין מונע. יד המורה רועדת. היד הכותבת שורות צנועות בלילה לשם שמיים. (החיים נמרטים בין כה וכה ועל היצר אפשר אפילו בליל סהר להתגבר!). שיירת גמלים מצלצלת מרחוק. הולכים וקרבים, מתנועעים על דבשות־לילה – בני־המדבר. הרובה הוסר מהשכם – ואינו נראה. פקוחות עיניה לרווחה. וסוף כל סוף… עד אנה תשמש מבשלת במטבח? עד אנה תשהה במחנה הצבאי הצר על אדמת הישימון? מצלצלים פעמונים בשתיקה. ולמורה יש פרנסה קבועה ואפשר אפילו לתקן את הנעליים… ואולי גם שמלה לקנות… הוי, שמלה חדשה!… נשען ערבי על מקלו. קִבְּרִית יַחווג’ה! נא אש אדוני! הונף הרובה. אימים התחילו מתפלשים. והם נאבקים, הרובה כבר בידי הערבי. המורה הזקן נלחם במבוכה. מה בצע בצעקה. היא מהדקת את העקרב ו – יריה. השומר עונה. דמותו נראית מרחוק באור הסהר. נמלטים הליסטים על נפשם אף כדור אחד לא פגע בהם לרעה. את פיה מרכינה אלישבע אל מול הזקן נושקת לזיעת מצחוֹ. עצמותיו אכולות הקדחת הרנינו פתאום, ועיניו יורות אש, אשר נֶחתתה מיקוֹד. מדורה דלקה ירוקה, השומר ורובהו מציצים. מסכנת מוות פדתה… והבחורה הכחולה לא שילמה פרס גיבורים. הרובה רועד ביד… מה קל להטיל פגע יריה על ליסטים! המליחה שוממה, אין אדם. נוקשות ידיים בקני־רובים. ידי הזקן קודחות: מלחמה?! בעיני אלישבע מוריקות הקליפות הירוקות – חלוף חלפה אירופה… פראי בני־אדם עלי מליחה מכסיפה, ועלי פי שוחה מָטָה הרגל. כה קל ליפול – בשוגג… הם במושבה. בלי אומר פורש כל אחד לפינתו. ואף על פי כן אפשר יהיה לתקן נעליים, וחדר נעים יפייס לב הומה כְּשֶקָפֶה שָׁלוּק יִתן ריחו. וסוּדרים לגווניהם מנומרים יעטו את הפינות האפלות בלי מטבח, בלי כלים, בלי קבוצה רעבה לגוף נערה יחידה בין בחורים מסתגפים מאונס. תערב שנתכם – נהמו קולות התנים, או אולי הלבות העזו הפעם לשפוך את מִריָם עד תומם? תערב שנתכם!

הנעליים המתוקנות הולכות ונקרעות. בלויים הסמרטוטים ואין חדשים. לא נקנו. גם במשכורת קבועה קשה לחיות. זקן המורה ונָשָׁתוּ תסיסותיו. הולכים ובלים החיים. רבו הקמטים מהיותה מְבשלת במטבח ורק עכשיו בבית המורה – הם הולכים ומתרכזים, משרטטים קוויהם בשפע, והיא בחורה צעירה שתולה בשדמות קסמים בלילות גליליים הסוחטים את הלב ומחישים את קילוח הדם האדום. את שמלתה היא פושטת מעל עורה ומסתכלת בבשרה ההולך נובל קמעא קמעא. אל שורותיו הצנועות בוכה המורה הזקן. ורובה השומר מציץ מן התריסים המוגפים: יום יבוא וירדה הזיקנה שאולה. מחנק בחדר ואין ה"מה". אי אפשר לאהוב ואי אפשר לחיות. הכל ידוע ואין רזים רומזים. לוא הפכה שוב ילדה תמימה, לוא… וכה טוב לחלום! הנה בא רוכב תוסס ושופך משפופרת אדומה תרעלת אהבה אל תוך הלב המעושן. והעולם רחב וגדול. יש פריז… קוֹקוֹטוֹת, קוקטריה… עגבניה… אני עוגבת בעגבה… בעוגב חרישי שופך המורה הזקן את הגיגו. את מיטב שנותיו בילה בקדחת זועמת. והנה דור קם חדש וחיים חדשים. אין צער יחידים ואין קדושה. היכליו הבנויים לתלפיות התפוררו ואֵי בנאי כי יחדש בניינם כקדם? ומעבר מזה קורצת טבילה במשי משחיר ואמבטִי פושרין ושפחה כושית וכסיות־עור שחורות… קנה רובה מציץ מן התריסים המוגפים וכדורי עופרת מתנקשים ומזמרים שיר אמיצים על חיים גורפים נבלות אל תוך הים. ומעבר הפרגוד הזה מזמר קול ניחר: עורבא פרח. הראש הולך סחור־סחור, ומשבצות סגולות נוצצות לפני העיניים, שהן חכליליות מלילות נדודים. דמות מאפירה חומקת בין צאלֵי החדר. אני… אני… האורחת המתמידה השוקדת על קוֹדחים מוּעֲדים. כרקֵד ההורה אני רוקדת ורוטטת כולי מרוב רגשות. שַׂק בָּלֶה היא מרימה, צוחקות שיניה השחורות: שַׂק המוחות הסחוטים… אין מוח לקודחים… מסריחים בלויי סחבותיה שדהה גוונם, הוי־הוי, אם אני, אִם בָּלָה… העיניים כואבות. ואלישבע איננה. על כן דבק באשתו… והיו לבשר אחד… ממשמשים ובאים ימים, שהם כולם רעים… ורוע לבב עתיד לבלוע את החמימות ותקפה הצינה. אנטיכּריסטוּס יתמוך שבט ועיניים טרוטות ימטירו גופרית… בלויי סחבות וסחי… נזדעזעה הנשמה… מחשך… מחשכים… חשכה… חושכים מן הפה, מן הלב ובסוף אין כבר לב, הקדחת הזועמת אכלתוּ…

ימים הגיעו שכולם מְתַנִים רוגז. מרוגזה משרכת אלישבע בין הווילאות הערביות בחדר. הספרים היו למִמְאַס והתמונות למשא. הלשון רוצה לירוק וטעם מפגל רובץ בּחֵיךְ. אין כלום, לא קבוצה ולא משפחה. אף חברה טובה איננה. אל אן לשאת את הרגליים הכושלות ולהצניח את הראש העייף? שקר בפי המבשרים. אין עתיד ואין אף צל של הווה, אין אהבה באירופה ואיננה אף כאן בין נקיקי סלע. ידוּעַ ידוּעַ. אחיזת עיניים וּמִרְמָה… בבית הספר מעיק סיוט על ילדות פעוטות, כי נוגה המורה הזקן־הטוב. פרצה בבכי ילדה קטנה וכך בכו יחדיו המורה ותלמידתו. רוגז עלה שמיימה והקדיר את ארובות הקודש. ואף על פי כן אפשר לאהוב כיברת ארץ זו עד כדי שגעון. מה לליל עגבים על סלעים מצורעים, על אדמה קרושת דם וזיעה כְּמִנִי זבל?… מרוּגַז מצלצל השומר בכדוריו… במטבח מטפלת בחורה חדשה ולה אין עיניים כחולות־גדולות… הגורל הוא לֵץ מסוכן – מתנחם יוסקה השומר. ידו לא הידקה את העקרב… אֶל אַן מובילים החיים ואל אן הולכים הבחורים והבחורות הללו שטופי הזיעה והקדחת? אֵין מרחביָה. אף הפרות לא שחו אל השוקת כדבּעי. מרוגזים מתהלכים התנים המלחיתים וחלדו מיילילם. רק האוויר החם מתייפח ככלב חולה. התנפלות. הלב נוקף בלילה: אולי בוא תבוא שעת כושר? אל שורותיו הצנועות שח המורה הזקן. ורחוקה מלבו האהבה לאשדות הלבנה השופעת צֳרִי לתוך פצעים שותתים ועוטפת את האדמה, הדומה לכלה חרֵדָה ביום כלולותיה… לבכות רוצה הלב, כי לא אהבה כאשת נעורים… ויש, כי גוברת התשוקה להוציא שטרי כסף מכיסים רחבים ולזרותם לארבע הרוחות. קחו תינוקות וסעו, כי ימלאכם לבכם. והלב מלא ימלא… אפסה התקווה. והחלומות על פריז… על אֵטוּנים רכים, על בְּשָׂמִים לא נתפגפגו. הוֹזָה אלישבע בהקיץ. ואין אוֹ־דִי־קוֹלוֹן. עיניים בוכיות בכל פינה. הדרך: ויאַה דוֹלוֹרוֹזָה, והאמונה – קטנה. ואולי להתאכר? למה לא רכש המורה לפני שנים כיברת אדמה לעובדה בזיעת אָפָּיו. כיברתו שלו… ילדים קטנים היו מתרוצצים בחצרו ומתחרים עם אווזים בריצתם. הנה: הולכים ופרים פראי מדבר. עם בריא לא אבד עליו כּלחוֹ… השערות המלבינות כואבות בשורשיהן, והמוח פורץ חוצה… יריות נשמעו… כחצות… צעקות חטופות וסוסים צוהלים. אצים בני אדם… אוחז הזקן ברובהו. מה טוב לקבל כדור בחזה ולשכב ללא דעת בחיק האדמה־הכלה… ולהעניק מדמו… המנוחה הגדולה אז קְרֵבָה… מנוחה… כערוֹד משתולל מטַקטֵק הלב. אלישבע משוטטת במבואות… גוף שותת וגונח הביאוּ, במטבח הניחוהו… צעקה… היא מתנפלת עליו… יוסקה קלט סכינים בשעת שמירתו. מאחוריו התנפלו הכלבים. פסקו כמעט היריות. לא העיזו לגשת. הִפחידום רובי המגינים. לחדר החולים הביאו את הפצוע. דמעות נוצצו בעיני הילד. והיא הפכה אֵם טובה, רחמניה. חלומות טורפים על פריז ואמבטי־פושרין גַזוּ… הנה שוכב כאן חולה, אשר פדה אותה מחבלי מוות… תרדמה נופלת עליו… לאיטו הוא עוצם את עיניו וצוחק צחוק תכול. האחות הרחמניה פוסעת על בהונות רגליה… פְּסְסְ… בל תעירוּהוּ… מחר יקראו לרופא לאִיחוּי – ויאחֶה את הפצעים האדומים…

את הגזירה לא תשנה. המוות אורב בכל פינה אפלה כשעבים כבדוֹת תלוּיות מנגד ומקשיחות את הנשימה. בכל רגע מת בתוך האדם דבר מה. ארונות שחורים נישאים לבית־תוגה הנקרא בית עלמין. מחבלים שחורים חוגגים את חגם עם כל לוויה. הם גורפים את הפגרים, הם בוֹרוֹת כוֹרים ומכסים בעפר תחוח. בלילה, בלילה… כשקול החצות יִשמָע מעל מגדל העיר הם מגיחים עטופי תכריכים לבנים לרקוד על הקברים: יום פיד לחיים, ימותו החיים, ישׂגֵא מחנה המתים העצוּם ואין מספר. ואוי לחיים, ביום יקומו גיבורים מומתים לנקום נקמת חדל־אונים! שפך יוסקה עפר תחוח על קבר המורה לא אחת ולא שתיים. סהרונים משחירים קיעקעו את מתחת־לעיניו, קעקע בני ברית תחתיה. בא המועד לישון כלי רצוץ, עת עוגב משמיע שיר ערש וְתַנִים קוראים לאחרית הימים. עיניה הגדולות־הכחולות של אלישבע תמהות כמִקַדְמת דנא. כי איך אפשר לעזוב פצוע אנוש ולשוב לבית המורה? ועוד… עשירה משפחתו בחו"ל. בטרקלינים מפוארים מהלכים המשרתים וכושי־שׁוֹעֵר עומד לפני פתח הבית. חו"ל… פריז… עיר… אוטו… משי… נשף… תיאטרון… מוסיקה… – חוללו מילים תוך צפיָה ו – בטחון. יום יום נשאו לב לקבורה צנועה ואיכרים רוסים במחלפותיהם ארוכות שרו על פי פולחנם: גוֹספּוֹדִין פומילוי… סודר לבן עונד את שערותיה הבלונדיניות הגזוזות – כמנהג פועלות הארץ. חלומות כחולים כעשן פַּפִּירוֹסוֹת מתפלשים בעיניה הגדולות, מה שייך? – אין אהבה. כאפס נחשבה האהבה. כחיַתו טרף שורטים בני אדם זה את זה. והתקווה לימים טובים מאלה – התפקעה כשלפוחית. קדחות ודלקות ופצעים… ומי ירים את ידו למרוט שערות ראשו ולגרד בחרש מעיו? בחורה שלוֹ, ממש אשה מקודשת, ואיננה כבר. אל שורותיו הצנועות שח המורה הזקן. לסבוֹל – גרסו רבּנן. את הדם האדוֹם הרותח להפוך פושרין – לימדוהו. לבו נופל אל תוכו כנאד שאין בו נוזל. וכוכבים הציצו ומלֵיחה קרצה לבנה וסיכוּי התנפלות חדשה הבהיל פחדנים. ממשכב הרחמים קם יוסקה. ואחותו הרחמניה לא עזבתוֹ. הלב תוסס. השיניים רוצות לכרסם והציפורניים לשרוט, על אף האהבה שאיננה. עוד ימים יבואו והצחוק האדום יתפרץ מן הלב מחדש. יזמזמו מוֹטוֹרים באוטומובילים והלב ינשום לרווחה. צר כאן המקום ריבונו של עולם! הקליפות הירוקות מגיחות מעיניה והן תכולות. ליוסקה היא נושקת… הלב רופף והידיים רועדות… דמעות נושרות על לא דבר. מה שייך – לחו"ל נסעו יחדיו. הוי, פריז…

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

חולמת העיר הנבנית. חולמים לפידי החשמל בקרני רחובות, אף ההורה כבר חולמת במרכז הפועלים הידוע. ומחזות מסייטים… דקרים חלודים ממצמצים בחודיהם ושרים מזמורם עד אין סוף: עגול הוא כדור הארץ ובמרכזו הפתעות משחינות שבעתיים! אמנם יש ובני אדם שוכחים כי חוננו בשיניים טורפות והם שמחים בחלקם. על גחונם זוחלים שרצים… במטבח הפועלים נשענת בחורה על זרועותיה. עצומות עיניה. שערה הבלונדי גזוז. ביום סיתתה אבנים ברחוב לרגלי המטיילים. חמקה עברה זה כבר פריז. כי אין היא מושכת בריקנותה. ריקים הם החיים ומרוסקים. עייף הוא הלב ולא היתה בו אהבה מעודו. קמטים שירטטו את זוויות העיניים. נשאר בפריז יוסקה. מי שהיה אהובה… תזמרנה לו הקוקוטות “מה יפית”. מפררים את האבנים ברחובות… ויש רצון לפרר את הנשמה לרסיסיה. הדם מגובש ומוריק מזוֹקֵן ואינו קולח. אלפי שנים חיה היא. את ימי בתוליה היא זוכרת, כשיצאו בתולות חוגגות לרקוד לפני ארון ברית ד'. את מחולות הדמים היא זוכרת בהיכל עשתוֹרת. און התפרץ בעורקיה – שכרון חיים… אין בושה להיות שפחה נשכרת בארץ ישראל. נעליה בּלוֹת… תלך לבית פרטי ו – תרוויח. היד נחה על טבלת השולחן והיא עייפה מאוד. אי אפשר להרימה. לישון, לישון – אי אפשר לזוז… והמורה הזקן לפניה… קשה בלי משפחה, ובלי תוחלת, אף עתיד שחור איננו. יצאו משיעבוד ילדים קטנים והרסו חייהם קמעא קמעא והיא כה רוצה לנשק לכפות רגליו: “על אשר הקדחת אכלתךָ”. דמעות נוזלות מעיניה, שני אפיקים נוצצים בחשכה… אין אור בעיר. והיא כלה שחוֹרה. ועתיד איננו ומטבח הפועלים מחריד… מי מחכה לדמות קורנת הבאה ומבשרת: הנה פעמי המשיח?! עוד ימים קשים מאלה יבואו ולא יהיה אף אחד כי יקונן וכי ישים עפר ואפר על ראשו…

בין צֶאֶלי הרחוב משתוללת דמות אדם. ערביאים יצאו זה עתה מבית־יין שיכורים. קולות ניחרים, קולות שיכורים מזמרים. רוצעים את מנוחת הישנים… הו־הו־הו – – – – – – – – – – – – – – –

– – –

עב כבדה מאיימת בפאת השמיים. קילשוניה נוגעים בצל הספסל שעל שפת הים. לרגליו דמות מפרפרת… אבוקות החשמל דעכו כבר מזמן ואין מפריע. עלוקות מסתורין מתפלשות בחולות וקוססות. גרעיני החול מעיקים. בשיני הסלעים הולמים משברים ואף קצף – איננו. שחורים השמיים, שחורים הצללים המליטים את הספסל ושחורה הדמות… בַּריטון בחוּר מְשַׂרֵךְ ברחוב אלנבי שבתל־אביב מתהדר לשוא. הצללים מתדפקים אל סוליות העוברים ומתנקשים במסמרי הנעליים. בים השחור הולכים ונבלעים התסיסות, האהבות, החיים. חברי מפלגה שמאלית־קיצונית עוזבים את הקלוּבּ וסוחבים אחריהם שיר רוסי, שנזרקה עליו השיבה במַטושקה רוסיה ושהגיע עד לתל־אביב, העיר העברית הראשונה. ואף על פי כן יש וקורנים לִבּוֹת הזהב בתוך השַחַרורית. אין דבר, רחימאי, צריך להתרגל! שחור הוא האפס, שחור הוא הספסל ושחור וקודר הוא השיר המתפרץ מלבות נירגשים. חולצות שחורות עוטפות את כל הגופים הרזים והקודחים ואף הפה השחיר מרוב וויכוחים ובין השערות יש גם מלבינות…

על החול, לרגלי הספסל, שוכבת קלינה. בין הצללים הכבדים היא שוכבת ופיה פונה אל השחרורית שבים.

גיבן היה אליהו וידידה מכבר. בחו"ל למדו יחדיו, שמעו יחדיו באוניברסיטאות. אֶח, מה שייך! התורות נשכחו מן המוח ואף אֵד לא נשאר למזכרת. עם קבוצת ידידים עלו יחדיו ארצה ישראל, ויחד נשקו לאדמת ירושלים הקדושה. כבר אז הריחו את ריח הדם והגללים והניוול… והוא לא יכול לעבוד. אִי גיבן לעבודה? תוך האֵדים המרפרפים, תוך רעש העבודה והבטלה, הרעב והטיולים – אהֵבה החֵלְכָה, הגרוע מכל, האחרון בחוּליית בני־האדם. והיא לא ידעה. את פיתה האחרונה תחלק עם ידידה הטוב, את ידיה תצניח על כתפיו בחיבת ידידות… ולמשל: דוהר ערבי על סוסו אבירו וגוזר: הוא או אַת, באחד מכם אתקע שַׁפוּדי! אזי היא נכונה… קשרי הידידות ודמות הרומנטיות! אבל היא רוצה בילד בריא, ילד צעקן מקרטע ברגליו וידיו כְּחִי־כְּחִי. כמה קשה הוא לעזוב את החיים הנפלאים בגילה הבהיר! הלילך הפוֹלני פרח בגופה ונותן ריחו. פשוט הכל כבאביב על יד אפיק מפכה ביערות המשכרים־הסלַוויים. ושמש יש בעולם והיא משקיפה מעיניה כחולות ומסוֵוטר אדמדם־לבנבן. ותמהון ילדותי־תמים יש בשערותיה השחורות־חלקות. וחם הלב בהופיעה. והרגליים הללו הולכות בחום החיים – בלי קמט דאגה, ואני, הנגרר אחריה, רציתי כי כנף סִרטָהּ התכול תסטור בלחיי החצופה! בעיניים פקוחות מסתכל האני הניגרר בשפופרת הסַף, הסוֹף, הסוּפה – הנה! טרפים ירוקים רעננים למשכבה הוא מביא שי: קחי לך ילדה

פעוטה. קחי בעוד מועד. ארכובות רעדו ולחשו. אולם סמואל לנדא מק"ק ביאליסטוק, שחולצתו השחורה העידה נאמנה על מסירותו לארץ ישראל, לעבודה, ולפרולטריות – הכיר את אליהו. רק סנוקרת – אמר לו – זהו העיקר, ודברי־רוח טובים רק בחו"ל, יַחַבִּיבִּי!

על החולות, המקום הידוע בחוגים הצעירים שבתל־אביב, שכבו קלינה והחבר סמואל לנדא. ואליהו הלך. ארז את צקלונו והלך. לא היה כסף לכרטיס הרכבת. אף פרוטות ללחם חרֵב לא היו. אין דבר, רחימאי. הרי זאת ארץ ישראל, מקלט שלושת האחיות: קדחת, אדמת וטיפוס. קלינה מונה את פסיעות אליהו: אחת… שתים… שלוש. היא שוכבת חבוקה, מתנשקת, ופיה הוא הוא המתנשק. שפתיים גרגרניות ושמנות ממצמצות, והחול הוא רך והנפש סולדת ורכה והעיניים נמוגות – רק הלשון צורבת. אין דבר, רחימאי! היא מונה את פסיעות אליהו. פרוטות לרכבת לא היו, אכן הלך רגלי בדרך ירושלימה. אדם נרצח מחוץ לתחומה של תל־אביב. את בטנו ביקעוּ ויכניסו נעליים בָּלוֹת לתוכה. נקמה! גבוֹת עיניו הלבינו… כך מצאוהו שכוב בדרך על יד הקוֹלוֹניָה הגרמנית. אכן, יש גם כוכבים ניתזים עלֵי שמיים. ויש גם זהב ותכלת. היא שמעה, כי התעללו במישהו, השודדים הלוונטיניים – וסכין פיפיות מטיילת לאורך אפה, עד לסנטר הגיעה. סילון פלד מקפיא את הלב והיא… שוכבת. שפתיים שמנות ועיניים וורודות וחולצה שחורה על ידה. “אהבתיך, ואין יפה ממך!” – השקר והסכין שירכוּ את דרכם השמיימה. מן האף ולמעלה, מן האף ולמטה. והשיניים החמיצו. השערות הכבידו והברכיים פיעפעוּ כבימוֹת הקדחת… פסיעות פסיעות נשמעות. הֵלֶך גיבּן צולע בדרכו ירושלימה. והאדמה החומה נאנחת, אדמת ירושלים המצורעה. בצחוק פורצים החולות, הנה זוגות פזיזים מתכנסים פה לילה לילה למִשׁתה ארעי. אל יַחבִּיבִּי, מה שייך! ונשיקות צונחות עליה: אחת, שתיים, שלוש…

ככה גזרו עליה המַזַרוֹת: חולצה שחורה ושפתיים שמנות! והיא זה רק עתה באה ארצה ישראל עם תוגה חרישית בלב ועם ריח תמימות בתוּלתית. ועבודה – אין. ואין כל שאגה לעבודה. הימים הרעננים רוננים בעורקיה הכחולים. אולם שָׁם תחת הלב, שם במקום הקדושה פועה החלל הריק וצועק לילד, לרחמיו הגדולים של גבר. היא מרגישה, הנה מתקרזל בדם הנוזל, דם המחיֶה, סוד מתוק ומדאיב. חבלי יצירה נסוכים על חוליית מחשבותיה ומגרים. ואליהו גיבן. אין בו משום גברוּת. לעולם לא יפריח מַכַּת לחי, והיא משתוקקת לאגרוף, לנזיפת בעל, ל… ואשד המרי הולך וגובר, משתפך בכל תאי גופה. אף את היד אי אפשר לו לתת עוד, הוא אינו לוחץ כדבעי, כמעט שאינו נוגע… אלא כך סתם ברכה קלה, כולה אומרת כבוד: “תנו כבוד לאשה, זיחלו על גחונכם! פישטו ידיכם בפני המסגד – בפני הרחם המסתורי”. ובהסתדרות הכללית הודיעו, כי בפתח־תקווה יש עבודה! עבודה, עבודה, עבודה! – המילה הגואלת. הנה עכשיו תשקע בכּוּר מחשבות אחרות לגמרי. העבודה משעבדת ומכריחה לפרוש מכל המחשבות המרעילות שאין בהן ממש. כי סוף כל סוף, המחשבות על הילד, על השאיפה לילד, רק פרי בטלה הן. ובכלל, למה ילד בארץ ישראל השקועה ברמ"ח דאגות. בקבוצה שבפתח־תקווה ישבה וטיפלה בלוּל. הנה היו שם תרנגולות, מינים על מינים, והמִדְגָר האלקטרי עומד ומחכה… (לוא אפשר היה לדגור תינוקות!) התרנגולות מטילות ביצים, ביצים חמות, ומקרקרות כאוות נפשן גדק־דק־דק. הלחם על השולחן טרי ולבן. והנשמה שבפנים, בחזה, בבטן, בשדיים – מפרפרת. חום פושט בכל האיברים, ונוסך אדמדמת על הפנים, כאילו הם שרויים בקדחת של ארבעים־ושתיים. והבחורות יושבות אל השולחן, מבדחות דעתן ומחכות לבוא הבחורים המיועדים. אורחים יבואו עוד מעט, בחורים בעלי חולצות שחורות ומכנסיים קצרים, ששריריהם נוקשים ושכף ידם לוחצת בכוח עד כדי ריסוק. ולה, לקלינה, שזה רק עתה באה לארץ ישראל, אין אפילו בחור אחד, בחור סתם… רק אליהו הגיבן… הוא, שפניו קורנים אהבה, שעיניו חמות תמיד… ושהיה כה טוב לשבת אתו בכפיפה אחת שם, מעבר לגבולין, בימות השלגים המכסים את אִישֵי הדם התוסס־צעיר… אז היה חבר טוב, המסייע בכל… ובפתח־תקווה יש חורשה ועצים וצללים. הסהר מליט את סודות האהבה. ויש בחורות הפונות עורף לעבר, למקובל שאין בו ממש, לחיי האומה המשפחתיים ו – טוב להן! ויש ומוציאים בחורים עוטי חולצות שחורות, בחורי־גרם, את השמיכות אל הגורן ואינם בושים. ויש כי בחורה מספרת על “הבחור שלה” ויש… ויש… ויש… יושבים בקבוצה ומטפלים בגינת ירקות, מכרסמים בשיניים – אולי תידום הצעקה, החבויָה, אולי תעבור במרוצת הימים האפרורים. וזהב־שערן של העובדות בחקלאות, בצמיחה, בשמש – גם הוא הולך ודועך. מתחת לאפר הרצון יש יקוד המתגלה בלילות אימים, כשרפאים צולעים על בהונות רגליהם מאחורי השערים הסגורים. והשיניים מכרסמות את העפר התחוח, את עפרה של ארץ ישראל המצורב. והתַנִים בערבים משמשים סמל הבַּנַליוּת. בַּנַלי הכל: הילד, המשפחה, הצעקה לגבר סוטר לחיים. ובלילות מחניקים, בלילות האדומים פורשת היא למיטתה ומתהפכת על ציריה. פיה מסוייד קצף בועה ועיניה עצומות. ומילים בודדות מתנגשות בעריפי געגועים המפרפרים באוויר. הנה – נהר רחב ידיים ועמוק מאוד. ושלושה שלבי אבן מובילים לשפתו. המים ירוקים וגם עיני האדם שראשו דלעת נפוחה וצהובה, מוריקות, והוא מרים את ידו ברזל, המקשקשת כשלשלות אזיקים ומצווה: בואי, ילדה תמה, בואי ילדה אדומה. שערותיך הגזוזות לא תקפחנה רוחך. כי הנה פה במים הירוקים, בלב תהום תחתיות, תימצאי את אשר תבקשי. יסורים מחכים לבוא בעליהם וסנוקרת מגורמה חוטבת – לבטלה. וידו גוזרת ומהפנטת. והיא – השכובה, קמה ועיניה עצומות… היא הולכת לאדם, שראשו דלעת נפוחה וצהובה וששיני הזהב בפיו מוריקות מרוב עישון. חברותיה לעבודה מתנפלות עליה, מנסות לעצור – אין הפקר! והיא מוכרחה ללכת. הן הגבר, הבעל, מצווה ותהום תחתיות מחכה לה… היא מוכרחה, היא מתחננת לפניהן, כורעת ברך, פושטת ידיה: תנוּני! ואין מי שיעיז. ובכוח היא מתנפלת על העוֹצרוֹת האכזריות, על השרירים המוצקים. והבחורים־האורחים נזעקים־נחפזים לעזור לבחורותיהם, לעצור את החוֹלָה לבל תיפנה לנחל, לבל תפרוץ להרים. פן יפגע בה… כן, פן חס ושלום תיפול בזרועות ארעי. הם מתנפלים עליה, מחזיקים בידיה המקרטעות ומשכיבים אותה על המיטה הרעועה שבאוהל. היריעות מכסות על הנשימה המפרכסת וסיד הקצף שעל השפתיים חמק, רק עיניה עצומות עדיין. בכבדוּת מתמלטוֹת נשימות עמוקות מחזָה, מפלחות את גלי האוויר. ובפינות יוֹשבים הבחורים־האורחים בחולצותיהם משחירות עם בחורותיהם ומתלחשים: היסטריהָ, מה פירוש ההתקפוֹת? הרופא אמר כי בריאה היא תכלית הבריאות, ובכלל עצבים עדינים יש לִבְנוֹת ארץ ישראל. והרופא יועץ לעבוד ביום, ובלילות להתענג לקול הגרמוֹפון. את כל הספרים, שכולם מגרים, יעץ לשרוף. היא נושמת בכבדות ולאיטה פוקחת את עיניה… כוח אין בה עוד, ואי אפשר להרים רגל. היד כבדה ככיכר. ופתאום היא רואה את ברכה המציצה מתוך השמלה הפרומה, והיא כולה מסתמקת ורועדת מבושה. הרגליים היחפות מפריעות את מנוחתה ואי אפשר לשכב כך לראות הבחורים הזרים, שכולם זרים, ואף אחד איננו, שאפשר לקווֹת לשמוע את המילה הגואלת מפיו. רק מילים סתם, מילים רוויוֹת רחמנות… היא עוצמת את עיניה ופורשת לאִי־הבּטָה.

אליהו בא לביקור. אל שולחן הקבוצה ישבו הבחורות המסדרות את הטבק למיניו. מין ראשון, שני, שלישי… עלים צהובים, עלים מוריקים עדיין, עלים מעוכים. והנשמה בִּפְנִים צהובה כעלי טבק והיא כולה נתונה בתוך מכבש ועלולה לשמש חומר לבית־חרושת של פַּפּירוֹסוֹת. הידיים מאפירות מעבודה ואכולות אשלג ורחבות הציפורניים. אי אפשר להביט בהן. פשוט אי אפשר. קלינה אינה מביטה. ידיה היו לפנים מפונקות, היו סמל הנשמה העדינה. ידיים ורגליים של אשה – לחשו שפתיה הַחֱוורִירוֹת. ומבטה מושפל ארצה ועיניה נוטות לצדדין לבלי הביט בעיני בחור, בעיני אדם היוצא לראות את החן שיש ברגליים עדינות, בידיים מפונקות. ועור פניה אף הוא הגשים, היא מרגישה בחזה, על יד הלב ממש, בחוֹר פּעוּר. והלב הולם, רוצה לקפוץ לתוכו ו – אינו יכול. והוא חוזר הוֹלם וחדֵל. אליהו יושב ממולה, ומחריש. בעיניו, שהיא מציצה לתוכן במחתרת, היא רואה את בַּבוּאַת חריגוֹת לבבה. אי אפשר להסתיר מפניו דבר.

הכל, הכל הוא יודע. ואין מה להגיד לו, כי איך תפתח את הפה, והוא את המילה האחרונה, זאת הנסתרת בחדרי חדריה, פולט מעצמו – ביודעים. הוא יושב ומסתכל בעבודת אצבעותיה המרצדות על טבלת השולחן, האצבעות המשחירות, הנפוחות, הגסות… טפו… ואף על פי כן טוב, שבא זה ידידה לשעבר, ואף על פי כן… הוא יודע, הוא מבין ואינו לועג. הוא מוכן לעזור, הוא מוכן להקריב את עצמו. מה טוב לחשוב: הנה יושב שם אדם שכולו כָּפָּרָתִּי! ובחדר לאורכו ולרוחבו מְשַׂרֵךְ המפקח הזקן, שבא הנה מטעם המרכז. הולך ומשבשב בזקנו הלבן. עצותיו זורמות באידיש טבולה במילים עבריות – וטוב. הנה יש מומחה זקן, שאפשר לשאול עצה מפיו. הוא יודע על בוריו אל אן קולחים העלים הצהובים המעוכים, אל אן קולחים… וסתיו הגיע, האיום. הרוח נושבת, חובטת בדלת בכוח, מִתדפקת על התריסים, מתרה אל הכתלים הדקים: הנה, אשוב כעת חיה ופליט לא ישאר בקַן נמלים זה. והשולחן מלא עלים מעוכים, צהובים, מוריקים, ואצבעות מרצדות, עקומות, נֶרְוֶוזיוֹת, ומביניהם מציץ הזקן הלבן של המפקח המומחה.

על הגורן מטיילים אליהו וסמואל לנדר, פועל שעובד זה שנים רצופות בארץ, שחולצתו שחורה כדבעי ואגרופיו – מַפַּצִים. ועל הגורן אין כבר מאומה, נתרוקנה הנשמה מכל סרחיה, וספיח לא יִנוֹן. רוח מייללת בטַקְט התַנים את צְקוֹן לחשה, המקפיא את מעט הדם שנמצא עדיין בחטוטרתו. השיחה קולחת בכבדות, ואליהו מרסק את מיליו, כי בכל זאת צריך לדבר, בכל זאת… הם יושבים על הארץ… ובחטוטרת זורם דמו בליאוּת, דמו שאבד עליו אדמוֹנוֹ. עורקיו המתוחים בעקלקלות, היוצאים דופן ומשתרבבים סביב לעצמות מרודדות – לוהטים. והוא מרגיש בכל. בכל זעזוע דק, בכל עקימה. גלילים וורודים איווּ להם את גבּוֹ למושב והם רוצעים בו חוֹרים עמוקים, צינורות חיים. ובתוך הצינורות מיץ ניגר… ובו שָׁטוֹת עלוקות. והן מוצצות את הדם. מה טוב, כי יש עוד קופצים על הדם! לא אפסה התקווה עדיין, לא נחסם פי השטן. קוּדְשָׁא־בְּרִיך־הוא מעלה את עלוקותיו בחשבון כל־עולמיו, זן ומפרנס ומעניק…ובזכותו חי הוא, אליהו, כי אילמלי כן, לא היתה לו דריסת רגל כל עיקר. ברי וידוע לו למדי. “מוֹצְנָה דמי, עלוּקוֹתי, בזכותכן אני קיים! אני הפרזיט שלכן”. וסמואל לנדא מגרד את שׁוֹקָיו והם מוצקים כעמודי עֶשֶׁת, הוא מכווץ את זרועו ובה שרירים מתמתחים וצחוקו – צחוק חסונים, קוני־הכל. ואליהו שוכב, חדל מגמגם. בַּבוֹת עיניו צונחות ובקול אַיְ־יְ־יְ ממושך מפהק סמואל לנדא… מתוך אטליז יוצא קצב שגלימתו אדומה מדם קרוש ומפוגל. הוא צועד בַּטוּחוֹת. שפמו היורד עד מתחת לסנטרו מזדקף במאוזן, כְּחָטֵי־שנהב, על חגורה שחורה תלוי החלָף המבריק, סמל מלאכתו. החלף מתנועע מִתְדַפֵּק על שוֹקיו, עָג עוּגוֹת סביבות בעליו ומזמר. הקצב מתקרב. מתוך הנדן הוא מוציא את הפִּיפיוֹת וניגש אליו, השכוב בעריסה קטנה לרגלי הר־הזהב. כי אל מול הר־הזהב ציווּהוּ המַזַרוֹת ללכת. והוא מיאן. הגוזר על היקום כי יחיה, גזר עליו את הפִּי־פִי־פיוֹת. והקצב שולח את ידו המזויינת ומנתח את עורו לבתרים. פסים צרים הוא מסיר מעליו, לעשותם חגורות לבעלי שרירים מתוחים. ואת חטוטרתו הוא מסיר מעליו, תשמש אוכף לגברת חייכנית באחרית הימים. והוא, אליהו, הוא חי ורואה בעיניו ושמח בלבו, כי ניטל ממנו עורו ביחד עם חטוטרתו והעלוקות… ואי הזכות לקיום? הלא אין כבר אפילו עלוקות, ואי אפשר אפילו להיות עוד פּרזיט… שבעה מלאכים סוככים בכנפותיהם זהב על הנוגה הגדול ומקהלה בלתי־נראית פותחת ב"אשרֵי". נגינה ענוגה נושרת עליו קמעא קמעא, וטוב. והעור אינו חסר. והחטוטרת אינה מורגשת. והעלוקות נשכחו – עד עולם. עריסתו ניתקת ממקומה מכוח עצמה ועולה הֶרָה. להר־הזהב. ובאמצע ההר נפתחים השערים: שערי הזהב. באולם תכלת עמדה העריסה, שבעה מלאכים תכולים, מנפנפים בכנפיהם והוא מציץ: על שולחן זהב בעל שלוש רגליים משיִש־יהודה פרושה מגילה בּלָה. ובה כתוב באותיות עבריות בא"ב שלוֹ, וכתב רש"י בשולי הגליון: על כי וויתרת על עוֹרךָ, על כי שכחת את חטוטרתך, על כי ברכת את עלוקותיך… פתוֹתים מלבינים מלבינים נושרים מעל ומלטפים את פניו, מרפרפים סביבותיו. כוכבי כסף, בצורת מגן־דוד, מרחפים באוויר וניתקעים בגופו חסר־העוֹר שהתכיל מושם מה כלב השמיים. אבא רחימא בשמיָא עילאָה – ממלמלת לשונו הקהה. שבעה רקיעים יש בשמיים והשביעי מָכוֹן ישבתו של קוּדְשָׁא־בְּרִיך־הוא בתוך האש התכולה המדמדמת. קוֹר יוצא מן הכוכבים וחודר לתוך בִּטנוֹ. הלא הוסר עורו ואיך לא יחדור. רטט עובר בו כולו והוא מרגיש בשלולית קרה המִתדפקת אל כותלי מֵעָיו, אל קיבתו, עד לטחולו מגיעה… אליהו… אליהו!… צורח איזה קול. קוּמה, יַחַבִּיבִּי, גשם מטפטף! ומישהו מזעזעו, דוחפו, מרימו ואוֹלְצוֹ ללכת הביתה. כי, הלא הגשם מטפטף.

לתל־אביב נסעו שלושתם. האוטובוס מחכה והנהגים מתחרים ומורידים את דמי הנסיעה, צועקים באידיש ומקללים זה את זה כדת משה וישראל. הסע כבר את נוסעיך, בְּרֶנֵן זוֹלְסְטְ דוּ, תישרף לצמיתות! הנהג עודו מחכה, שמא יִתוֹסְפוּ נוסעים, כי לא מעטים המקומות הפנויים. וצווחות וקללות ופנים משולהבים, ובאוטובוס שלושתם. נרתעה ממקומה בהמת הבנזין ושוב עומדת ומחכה. הסוֵויטֶר הכהה של הנהג הולם את פניו שכוסו אבעבועות, ומצחייתו שמוּטה על פדחתו בגֵאיוֹנוּת. אליהו מספר על העבודה ועל האהבה לאדמה המיניקה־הברוכה. לקנות שטח קטן, לבנות בית קטן, ולחיות חיי משפחה קטנים. הוי, המשפחה הצנועה! ונאנח. והוא, הוא סמואל לנדא, עליו לעשות ככה, לשאת אשה ולהתאכר. כל ה"קונצים" כגון קבוצה, שיתופיוּת וכדומה – לא בשביל בעל משפחה הם, ידידי. וקלינה יושבת ומסתכלת בסמואל לנדא, שכולו משחיר בחולצתו המבלטת את כוח שריריו המוצקים. המוֹטוֹר מנתר והם נוסעים. האוטובוס רוקד ומתהפך על הכבישים הרעועים והוא – הבחור בעל השרירים יושב ו – מפהק. לגבי דִידִי – הוא עונה לבעל דברו – יכולה המשפחה להיות אפילו סדנא דארעא, בֶּרֶנֵן זוֹל זִי, אולם אני… סנוקרת, יַחַבִּיבִּי וחולצה שחורה, זהו סוד חיינו בארץ וה"דג־מלוח", עניבה בלשון הקודש, אינה אלא גועל־נפש. והיא, הבחורה, יושבת נדהמה מרוב הכוח המפַכֶּה ואינה מרגישה עוד דבר. אליהו מספר בְּשִׁבְחוֹ של סמואל לנדא. בחור זהב שכמותו – מוכיח הוא לרעייתו – והיא יושבת שומעת, נדחקת בפינתה ואינה מוצאת את ידיה בכל ההולך־ומתרחש סביבתה. היא מרגישה באוטובוס המנתר ורועד ומרעיד, והיא כולה מלאה ניתורים ולפניה בחור בעל שרירים מוצקים, בעל שיניים מלבינות שהן צוחקות ועלולות לכרסם שד לבן ועד לקרבֵי הגֵוו המתפלש־ביסוריו להגיע. ברור לה, כי הנה יושבת שם בריָה חזקה, חזקה מאוד, והיא היא אינה אלא טרפָּהּ. על בְּריָה זו רק להושיט, רק לרמוז באצבע קטנה, והיא נכונה, נכונה באמת. רטט עובר בכל אֵיבריה, רטט מתוק, מתוק מאוד, וילד מתחיל מתרוצץ ברחמָה, והיא שומעת את קולו המצייץ, לעיניו היא נושקת הסמויות למחצה, לאפו שהוא דומה לאפה… ושם ממולה יושבת זאת הבריָה החזקה, זאת החיה המשסה־מגרה…

הקַסִינוֹ שעל שפת הים בתל־אביב מפיץ אור חשמל וקולות זימרה וטפיפוֹת רוקדים. ובחוץ על הספסלים צללים אפורים מרופטים שמִצחיותיהם שמוטות על פַּדחוֹתיהם. אוטומובילים ערביאִים מביאים אורחים מיפו ואף אוטובוס אחד מירושלים עיר הקודש. ושם הלאה על החול סרוחה דמות בחורה ללא נוע. ורוח מפיחה וקר, קר מאוד. התלבשו התושבים בבגדיהם החמים. מי בפרווה ומי באדרת סתם, ואף החולצות השחורות כוסו אדרות־גשם. והסוויטר האדמדם־לבנבן מופיע בהאיר פנסי האוטומובילים הערביאִים. רק בחור אחד המתהלך שלוב זרוע עם בתולה מלובשת בּורגנית – לועג לרוח ולקור. חולצתו השחורה נראית באור האלקטרי שלפני הקָסינוֹ. חברת בחורים משוטטים סתם. ומבין החבורה הופלט קול: שלום, סמואל לנדא, שוב בחורה חדשה! וקול עונה: אַי בְּרֶנֵן זוֹלְסְטְ דוּ!…

יש כוכבים הניתזים משמי מרומים ויש ילד ברחם המחכה ליום גאולתו. השעה מסוכנת, מכריזים הבקיאים, יש לחשוש לתסבוכות. והֵלֶך גיבן הלך ירושלימה רגלי, כי כרטיס לרכבת לא היה. אף לא פרוטה לפת לחם חרֵבָה. פסיעותיו צללו במימי השיכחה, אינן נשמעות כמעט. אין דבר, רחימאי, צריך להתרגל! לחם הפנים הגנוז ליחידי סגולה טמון בְּלַבִּירִינְטְ מחשבות עכורות. האצבעות מִדַבְּקוֹת, מחמת אכילת תפוחי זהב. אפשר להיכנס לפרדס יהודי ולבקש סתם תפוחי זהב, להחיות את הנשמה הרעבה ללחם. גם קדחת לא תחוש לבוא, ואי אפשר בלעדיה להתקבל ב"הדסה". הוֹי, מיטה לבנה, וסדין – וחדר חם, המוּסַק בבולי עץ לַחים, הלוחשים בתנור על סודות היערות, על המוות שבקפאון… והאצבעות גסות ומִדַבְּקוֹת… צירים אַחזוּהָ… אולי זהו ה"בוא יבוא"… אכן ברוך המִתדפק. ובשם שדי, אלוהי ישראל: יבוא!

– – –

מודעות גדולות הודבקו ברחובות העיר. את כל הלוח כמעט כיסו. ובהן כתוב לאמוֹר:

“ביום כך וכך, בשעה כך וכך בערב, יערך נשף מסכות המסורתי לרגלי חג הפורים. אל יעדר איש מכל תושבי העיר, מחכם ועד בּער, מזקן ועד נער, כי באושרו הוא. מסכה על הפנים היא חובה קדושה. אל יאוש – הכניסה רק 50 גרוּש”.

אנשים בעלי הדר, נשים עטופות רדידים, תינוקות דבית־ספרן צבאו על המודעות ועיני כל דבקו באותיות העקלתון ברוח האמנות החדישה, המבשרות את בשורת החג והגאולה.

“ככה יֵעשה לאיש אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו” – אמר ילד אחד, וודאי ליצן מטבעו, אולם המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש – ואבל וחפוי ראש נדחף גם לחדרו עזריאל הַמפּל.

ובעיר – מחסור עבודה בכלל ומחסור לחם בפרט. בעלי משפחות, אלמנות ואפילו רווקים צבאו על דלתות הלשכה לסיוע וחרפת רעב לא היתה בנמצא כל עיקר. כי לא היה איש שבע כמעט – ככה חשב בנפשו עזריאל המפל וכיוצא בו. אולם באמת היו גנדרנים מתהלכים בעיר ומזקיפים צווארים, הרי סוף סוף אין כל ספק כי סיוע מן הדוֹדים העשירים לא יאחר לבוא. הם היו האורחים היהודים במסעדות, אשר בדרך כלל שָׁממוּ מאיש סועד. כנראה, שהמזון נעשה טפֵל לכל יושבי העיר – דימה עזריאל המפל. אולם למעשה, בסתרי הבתים, עלה עשן צלי משולחנות ערוכים כל טוב ויינות נשפכו כדת וכדין מימי אחשורוש מלך מלכי פרס.

עזריאל המפל לא עבד מסיבת מַחסוֹר העבודה בעיר, אולם לא בין הקופצים על כספי הסיוע היה. מוטב לו לגנוב פרוסת לחם מלעמוד לראות את הרעבים. והאם לא עדיפוֹת האלמנות והעוללים והחולים?

יום־יום קם עזריאל המפל מיצועו ומחכה בקוצר רוח למבקריו האדיבים, אשר התדפקו בחסדם הרב אל דלתות חדרו להפגת שממונו בחיים. בראשונה, בשעות הבוקר הראשונות, היה נכנס בעל־הבית לבקש את המגיע לו זה חודשים אחדים.

“אין לי” – היה עונה באנחה עזריאל המפל, – “הרי אתה מבין” – המשיך – “אין עבודה”, וכבעל־נפש המשתתף עם הבנים־הבוֹנים ביגון וששון, מוטלת עליך החובה הקדושה לחכות" – הסביר השכן לבעל־ביתו.

נאנח בעל־הבית בלֵית־ברירה ויצא לחכות – עד למחרת היום לשעות הבוקר הראשונות.

אחריו היתה באה בעלת האיטליז, היא אינה דורשת, חס־ושלום בבת־אחת, הריהי יודעת, היא מיטיבה להבין. אבל, לכל־הפחות, פרוטות אחדות – בכתה הזקנה המתרפסת לפני בעל־החוב.

“כן, כן” – עונה עזריאל המפל ומסכים לכל דבריה.

בכיסו הוא ממשמש, אולי ימצא בו דבר מה להפתעה – ואין.

נאנחת מרה בעלת האיטליז ואִתה יחד נאנח עזריאל המפל. טרם יצאה הזקנה והנה נכנס כבר החנווני הכרסני, כשהוא מכניס בזהירות מחושבת את ראשו תחילה ומציץ. כבר פעמים אחדות גרם לו מזלו ולא מצא את בעל־הדבר בביתו וחשד התחיל מקנן בלבו פנימה, כי בכוונה מסתתר מפניו בעל־החוב. אולם שיחק לו מזלו: הנהו יושב על מיטתו ומקדם בברכה את הנכנס. מה טוב לראות את הבחור ולדבר אתו פנים אל פנים, אולי יציל מפיו למצער: אימתי. אימתי יפרע את המגיע לו?

“בקרוב, בקרוב” – עונה בעל־החוב ומפהק מתוך שעמום.

כן, הרי כל השיחות האלו אינן מן העניין. סוף־סוף כל אלה אינם אלא אנשים פשוטים, פשטשטים, המבלים את ימיהם בהליכוֹת מבעל־חוב אחד אל משנהו – ומה יהא באחריתם? קשה להם עתה באמת להזיל פרוטה מכיסים ריקים – אולם מה כוח האמת והמציאות בכלל בימינו אלה – מהרהר עזריאל המפל. היֹה היו זמנים בהם לא עזב החנווני את חנותו המלאה קונים ובחפץ לב נתן לכל דורש בהקפה ולא שאל אפילו את שאלת השאלות: “אימתי?” – מי שיש לו, משיב – היתה הסיסמה הידועה והאמיתית. אז היתה האמת הזאת ??? מאוד ללב הרוכלים – הירהר עזריאל המפל. ומי שאין לו – מסביר הוא לתובע – שרוי אף הוא בצער גדול, ממש כמוך אתה. וגם עזריאל המפל היה שרוי בצער גדול, כי סוף־סוף את החובות לפרוע צריך, כן צריך! בלב מלא נחמה יצא החנווני. הנה מצא אוזניים קשובות למרי לבבו, ורווח לו לרגעים מספר. לוּא רק קרדיט היה משיג, כי מחנק שמו על צואריו נוֹשָיו! הלא בחורי־חמד אלה מנבחרי האומה הנענים – באיצטלות משי יהלכון במלכוּת העתיד. הולך הרוכל ומהרהר בבניו, שגם הם בחינת בחורי־החמד האלה בעיר אחרת. ואין מיפלט, כי צבת בצבת עשוּיָה.

מחדרו יצא הרווק עזריאל המפל. פועל בניין פשוט היה פה ובימים טובים היה מוצא פרנסתו, אם לא ברווח, הרי גם לא בצמצום גמור. זוג מכנסיים וכותונת נקייה וארוחת־צהריים, נעלי־בד וכובע קש – ומה עוד יחסר לאדם תחת השמיים הקלויים האלה? אף לבו לא משכוֹ לאותם כרכי הים המעופשים בהם בילה את ימי שַׁחרוֹ ובהם יצק מים על ידי תלמידי־חכמים של אומות־העולם. ידיים בריאות היו לו ובהן עבד את עבודתו באמונה, ועיניים נאמנות היו לו ובהן הסתכל סביבותיו בבריאות – וטוב לו ככה אולי… אולי? כעוף השמיים בחופש היה הוא הרועה והצאן גם יחד. וקרה מקרה, כי בעובדו באחת המושבות מצא תיק ובו שטרות בסכום גדול, סכום גדול באמת, בעיתונות הודיע הפרדסן העשיר וקל־הדעת כי מוכן הוא להפריש מיכסת כסף הגונה לטובת המוצא הישר. אבל המוצא הישר עזריאל המפל השיב לו את אבדתו, ואף על השכר המופרש לטובת המוצא הישר וויתר. “תְּנָדְבוֹ לטובת הקרן הידועה” – אמר. אז היו ימים טובים באמת, שפע תקוות ולחם ושמש. ועתה פנו התקוות ואזל הלחם ורק השמש היחידה צורבת ממעל, כמכּרָה בָּלָה מהימים ההם, שרק היא נותרה למזכרת. ובהרהרו בדברים האלו פגש עזריאל המפל ברוכב־אופניים, הוא החלבּן, שגם הוא נמנה בין תובעיו הרבים ובידו הניף לו תנופה ברורה לאוֹת, כי עדיין לא נִימלא הכיס. ואַל יאוש! אל יאוש, עזריאל המפל – ניחם את נפשו המטייל. בחדרה של וַרְדִיָה ישב האורח, הוא היחידי, אשר לא הוקיר את רגלו מחדרה, מאותו היום אשר מחלה מוזרה התחילה מפעמת את רוחה. עיניים גדולות־שחורות ומבריקות היו לה ושערות שחורות־חלקות גזוזות תלתלים ועל ידיה כסיות משי שחורות. לא! את הכסיות האלה לא תפשוט וַרְדִיָה בשום פנים. אין היא חולה מחלה אנושה חס־ושלום. לא! רק לעבוד קשה לה, מאוד קשה. לפני הרבה־הרבה ימים יצאה עם חברותיה לנפץ אבנים בסלילת כביש חדש בעיר ולא עצרה כוח. ידיה נירפו אז וכל איבריה כמעט שותקו. באמת אין היא חולה חלילה – אומרת היא לאורחה, לעזריאל המפל. – לא, לא! – ימים רבים כבר שכובה וַרדיָה על מיטתה ולא יצאה מד' אמות החדר ולא ידעה, כי תמה סלילת כבישים ואין עבודה בכלל, אבל עזריאל המפל ידע, כי היה פעם מעשה וידיים עדינות מאוד נפצעו קשות בשעת ניפוץ אבנים – וסורסו כמעט. הוא, עזריאל המפל, זוכר עוד את היד הזאת, בעלת האצבעות הדקיקות־דקיקות. ממשפחת בעלי־יוחסין היתה וַרְדִיָה ומביתה ברחה על אף רצון הוריה – לקראת עתיד אחר בארץ מתנערת… והנה נפצעו ידיה… היֹה היו ידיים עדינות – מהרהר עזריאל המפל. אמנם פצעי הידיים נתרפאו, אבל וַרדיָה נפלה למשכב ודאג לה רק חברה הרווק והיה בא מדי פעם בפעם ומאכיל את הנירפָּה, השכובה לעיתים קרובות כמשוּללת הכרה. גם בשר קנה וגם חלב… ורק בשוֹב אליה ההכרה אחרי ימי קדחת רבים לבשה וַרדיָה כְּסָיוֹת משי שחורות על ידיה עד היום הזה. ימים קשים היו ימי מחלתה, ושום רופא לא מצא את שורשה ושום תרופה לא הועילה.

היום היתה וַרְדיָה בחוץ. היא מספרת לאורחה, עזריאל המפל, כי ראתה במו עיניה את המודעות הגדולות וגם קראה את הכתוב לאמור: “אַל יאוש, רק חמישים גרוש!” – היא מאוד מתאווה ללכת איתו, עם חברה היחיד, עם עזריאל המפל. בימים עבָרו, לפני הופעת המחלה המוזרה, לא הוקירו בחורי־חמד רגליהם מחדרה. רבים באו לבקרה אז ולא תם היין משולחנה ושריקות רוקדים מתלהבים לא נָדָמו. בימים ההם קדוש היה כל הגה היוצא מפיה לכל מבקרי חדרה. גם סופרים וציירים היו בין הבאים ואפילו פְּלִיאן בעצמו היה אחד מהיוצאים והנכנסים. פליאן זה, אשר סידור הנשף המסורתי מונח בקופסתו מדי שנה בשנה. גם תלבושת שמורה אצל וַרדיָה, כשהיא כולה משי שחור מצופה ציורי זהב ונחש בריח מתפתל כעין. חגורת זהב על חלציה. הכל מוכן אצלה, רק כרטיס כניסה אין. וכסיות משי שחורות יש לה גם כן אומרת וַרדיָה ומסמיקה בהביטה על הכסיות המכסות את ידיה, ידיה העדינות – בעבר. ואולי הכל בדרכו יבוא בשלום? – שואלת היא את אורחה. אולי? – ענה בצחוק טוב, טוב באמת, עזריאל המפל וליטף בשתי ידיו את התלתלים השחורים של חברתו החולה מחלה מוזרה.

הרבה־הרבה ימים לא היתה כבר וַרדיָה בשום מְקוֹם שמחה ותענוגות, לא קול מיתר ולא תרועת חצוצרה שמעה. וְשָׁם – אולם רחב ידיים ושפע אור ונגוהות וצבעונים. ככלואה בקבר שכבתי ימים רבים – הניעה ורדיה את תלתליה ביגון. רק הפעם הבה ונלכה – התחננה החברה לפני החבר ובארבע עיניים נוצצו דמעות. בו ברגע הרהר עזריאל המפל בכסף הסיוע ההוא, אשר לא נהנה ממנו מעולם. ולוא היה זוכה בו עתה, היה משלם אולי מעט לנצרכים, לבעלת האיטליז, לחנווני, ולהאכיל את וַרְדִיָה גם כן צריך, ובגד חם גם כן צריך לקנות לה, כי בימים האחרונים התחיל פתע שיעול טורדני להישמע בחדרה. והשיעול הריהו דווקא מחלה הידועה היטב לרופאים ולקברנים בעיר. בידיו ממשיך מלטף עזריאל המפל את חברתו והיא חדלה מתחנוניה. רק עיניה הגדולות השחורות נתונות בו וידיה בכסיות משי השחורות נחות על שכמו.

אל לשכת הסיוע סר עזריאל המפל ואחרי חכותו שם שעות אחדות קיבל מנתו, שניתנה לו כמו לכל מחוסרי לחם בשעת מצוקה. הוא פונה כבר ללכת אל האיטליז ההוא והנה בא לקראתו אדם מכר. האין זה פְּלִיאַן? הם מכירים זה את זה. לא רק בחדרה של ורדיה הכירוֹ עזריאל המפל בשעות בין הערביים. ל א רק על שפת הים ראה אותו בלוויית חברתו כשהם אובדים בחשכה. לא! אִתוֹ יחד היה מסב לא אחת ולא שתיים אל שולחן אמנים צעירים הטוֹוִים חלומות לאָמנות מקורית, אמנות חדשה העתידה להתבצר בארץ המתנערת. שעות רבות שוחחו ביניהם עזריאל המפל ופליאן. ואמן גדול היה פליאן זה. על השקפת־עולם בריקוד דיבר וניסה להוֹכיח בנשפים מיוחדים, כי יש משום אמת בדברים ועתיד הוא להניח אבן־פינה לחומה חדשה בחצר האמנות המקורית. אולם עיקר עבודתו ופרנסתו של פליאן היו נשפיו המסורתיים מדי שנה בשנה, אשר השכיל לערוך בטוב־טעם אמנותי, שאין למעלה ממנו. איש אמן בלי ספק היה פליאן. ולמען אָמנותו, למען גירוי היצירה היה עוזב מדי שנה בשנה, בעזרת הכנסותיו מן הנשפים המסורתיים, את הארץ לנוּד בעולם הרחב ולבקר אמנים בעלי שם עולמי. אבל בבוא המועד היה שב לעירו, למען האדיר את אמנות מולדתו ולהעניק לה מטעמו הטוב. אל פליאן זה ניגש עזריאל המפל ולבו מהסס בְּקִרבּוֹ משום מה. אחרי מילים של מה־בכך, הרגילות בפי האנשים בכלל, התחיל מספר לו בקיצור נמרץ את כל הקוֹרֶה בימים האחרונים את חברתם וַרְדִיָה. וַרדיָה – תמה פּליאן – אינו זוכר את השם הזה. אולי באמת שכח את שמה ומה שייך. הרי כל־כך הרבה מכירות יש לו, גם בארץ וגם מחוצה לה. קשה באמת לזכור את כל מכירותיו. בלי שים לב לדבריו פנה אליו עזריאל המפל וביקש ממנו בתור בעל הנשפים המסורתיים לתת לו כרטיס הזמנה בשביל ורדיה החולה.

“בעצמך תבין כמה ישפיע הדבר” – הסביר לפליאן – “ואולי תלויָה בזה גם הבראה פורתא. אני” – הוסיף – “לא הייתי פונה אליך, אלמלא ידעתי, כי בין כה וכה תיתן לי כרטיס הזמנה כדרכך כלפי סופר ואמן. ואלמלי – וזה העיקר – המצב המיואש בשער העבודה” – גמר עזריאל המפל את דבריו.

לא ענה לו פליאן וכנראה גרמה לו השיחה הזאת רגשות בלתי־נעימים.

“לדאבוני הגדול” – השיב למי שהיה חברו לרעיון בעבר – “לא אוכל לעשות כבקשתך. הגה בעצמך, הרי לא רק בי בלבד תלויים כרטיסי ההזמנה ולוּא נתתיו לך כלאיש סופר, היה הוא עולה על חשבוני הפרטי ונמצא כי עלי לשלם מכיסי את כרטיסך או את כרטיס ורדיה חברתך. לדאבוני הגדול” – חזר פליאן בהיפרדו ממי שהיה חברו לרעיון בעבר.

בשוטטו ברחובות העיר פגש עזריאל המפל שני אנשים מכרים, שמשכו בעט סופרים כמוהו בשכבר הימים והם הראו לו כרטיסי הזמנה לנשף המסורתי, אשר הביא להם לפני שעות מספר פְּלִיאַן בכבודו ובעצמו.

"גם בשבילך בוודאי שמורה הזמנה – ניחמו את עזריאל המפל. לפני איטליז ידוע אחד הסתובב בלילה ההוא איש אחד. האיטליז סגור היה כבר ורק בחדר הסמוך דלקה מנורה קטנה. דרך החלון ראה המסתובב בחוץ ילדים קטנים, כמעט עוֹללים, וודאי נכדיה של בעלת האיטליז, כשהם גועים בבכי. וודאי מרעב גוֹעים העוללים – חשב האיש המסתובב בחוץ.

ושֵם האיש עזריאל המפל.

ולא נכנס עזריאל המפל לפרוע את חובו לבעלת האיטליז מכספי הסיוע בלילה ההוא. רק עיניים גדולות־שחורות ראה לפניו כשהן מתחננות, כשהן בוכיות ללא דמע. וגם את כסיות המשי השחורות ראה כשהן נחות על שכמו. היֹה היו ידיים עדינות – לחש המסתובב בחוץ והלך אל הרחוב הראשי בעיר ועוד בו בלילה קנה בחנות הפתוחה עד חצות כרטיסי כניסה לנשף המסכות המסורתי.

“אַל יאוש, יש עוד חמישים גרוש” – שידל עזריאל המפל את חברתו ורדיה.

את תלבושתו לא החליף עזריאל המפל ורק את ידו ביד חברתו, עטופת המשי ומצויירת הזהב, שילב ללכת לאולם הנשף. ואנשים ונשים וטף צובאים על־יד הפתח להסתכל במסכות המאושרים, שידם משיגה עדיין את מכסת הכסף כדי קניית כרטיס, היא אשר הספיקה למחיָה של שבוע ימים למשפחה רעבה. אולם השומרים על־יד הפתח החזירו את עזריאל המפל והכריחוהו לקנות מסכה להלַטַת פניו. מסכה על הפנים היא חובה קדושה – אמרו – ואין לזלזל בגזירה מטעם פליאן, אשר למד את כל הילכות נשפי המסכות בחוץ־לארץ. לחם לרעבים – ריננו המסתכלים מעבר לשער הכניסה ואגרופיהם הרימו אל מול המאושרים. ובין המאושרים ההם היה גם עזריאל המפל וחברתו. מסכה קנה מידי שומר הדלת במחיר משולש ונכנס לחצר.

בתא הביקורת, אשר ישבו בו מומחים מפקחים על טוב טעם המסכות בפקודת פליאן, הכריזו פה אחד, כי תלבושת אַפּאַשׁ מתאימה היא תלבושתו של עזריאל המפל. לא על־יד סוסי העץ הסובבים בסחרחורת נעכבו שני האנשים ואף לא בנענעוֹת ישבו כשאר המבקרים, לאולם הריקודים נכנסו. תזמורת צבאית מובחרה ניגנה וְסַרדיוֹט מנוסה ירה מאקדח־צעצוע בטַקְטְ למען חג הפורים. על דרגות שבעתיים בנויוֹת לתלפיות קישקשוּ מַכֵּי הגַ’ז – תזמורת להאלפָה. והאולם מלא מפה לפה. “שייכים” התהלכו בו, כשפניהם מצובעים בידיים בלתי־מאומנות, ולוֹרדִים אנגליים בצילינדרים שאולים ומעוכים. ספרדים טהורים מאספמיָה מְגַדְלֵי פיאות־זקן שהודבקו כלאחר־יד, ויהודיות בָּלוֹת תחת שמשיות רקובות. ובחצוֹת הובאה באפיריון אסתר המלכה, היפה בנשים, וזנב מעריציה נמשך אחריה – כיאות למלכה. הכל, הכל היה כדין וכדת לפי הוראות פְּלִיאַן. ובאולם הסמוך הסבו אל השולחנות רבי הכרס ושילמו בעד שיקוייהם פי־חמישה מהרגיל – כיאות לנשף־מסכות אמיתי. פה, באולם השתייה, אין לחם בכסף מלא, פה יש רק תוּפינים. פה אין בהַקפָה, פה יש רק במזומנים, הכל רק במזומנים. ובשובו לאולם הריקודים ראה עזריאל המפל את חברתו וַרדיָה, אשר הסירה כבר את המסווה מעל פניה, כשהיא רוקדת עם פְּלִיאַן. הם שקועים בשיחה. כנראה הכיר את חברתו שבעבר – הירהר משום־מה המסתכל. הבוּ גודל לפליאן, בעל השמחה לבוש איצטלת הצבעונים כְּאָשָף ובידו מטה־הניצוח! – אין כל ספק, אמן גדול היה פליאן.

עורף פנה עזריאל המפל לכל הרוקדים ונכנס למשכית המַרבַדים לפוּש קצת. ולבו בקִרבּוֹ שמח באמת. כה טוב, כי ורדיה רוקדת ופניה קורנים מזיו פנימי. ואולי – התנחם עזריאל המפל בהתפרקדו על המַרבַד – אולי יוטב לה באמת ותשוב לאיתנה. רק השיעול הטורדני הזה – פילחה מחשבה ארסית את מוחו והוא נזדעזע. ותוך כדי זעזועו ראה והנה ארנק מונח על ידו. בידיים רועדות אחז בו עזריאל המפל וכנראה: כסף מצוי בו, שטרות כסף… גם וַרדיָה ופליאן נכנסו למשכית המרבדים לפוש קצת ועיני פליאן מופנות אל מול האיש הרועד.

החוצה יצא עזריאל המפל. את הארנק הוא פותח לאור הסהר והנה לא שָׁגָה באמת שטרות הרבה נמצאים בתוכו. אין זאת כי אם אחד משוֹמרֵי הכרס השיכורים עזבוֹ כאן. אין דבר: לא ירגיש שיכור באבידתו. ומה בצע להשיב לרבֵּי כּרס את הארנק בשעה שרָעב בעיר וחוסר כל. מה הרעש: עוד בקבוק. למראה עיניו לא יאמין עזריאל המפל. אולי הַתֵל יְהַתְלוּ בו חושיו ואת השטרות הוא מוציא וממשמשם אחד־אחד. את כל החובות ישלם מכסף המציאה ולא ירעבו עוד ללחם. נכדֵי בעלת האיטליז העלובה. הוקל לו בהרבה בהרהרו בילדים הרעבים האלה, כן. גם את כסף הסיוע ישיב, למען יחלקוהוּ לאחרים. וּלְוַרְדִיָה יקנה בגד חם ואוּלי גם שמיכה חמה, וישקנה חלב. החלבן יוסיף להביאוֹ, כי את חובו יפרע לו. ואז, אז יעבור גם חיש־חיש שיעוּלָה. הכל, הכל, עד הפרוטה האחרונה יוציא ואת חברתו יציל מרע. מבלי משים נזכר עזריאל המפל במעשה ההוא במושבה בוותרוֹ אפילו על מִיכסת הכסף ההגונה, המופרשת לטובת המוצא הישר… והיום… היום לא הוא הנצרך… רבים הם הנצרכים ובעיקר וַרדיָה… ואולי גם ירפא לידיים האמוּלוֹת בכסיות המשי…

ולא הרגיש עזריאל המפל, כי מאחורי גבו עמד פליאן בחברת שוטר והראה לבן־לוויתו, כי הנה לפניו האיש אשר שלח ידו בכסף לא־לו. אף לא הרגיש כשטפח על שכמו השוטר ואת כיסיו הפך למצוא את הגניבה. ולא מצא בהם דבר, כי הארנק היה בידי עזריאל המפל, אשר תקע עיניו בסהר ועשה חשבונות מה עוד יהיה לאל ידו לקנות לְוַרְדִיָה המשתעלת…

נוֹקפים מוֹטוֹת בכדורי הביליארד. הם מזנקים, מתנגשים, נעצרים ושוב מחכים לַדוֹחף. גרמני פקח פתח לו בית־קהווה והעמיד בו את השולחן הירוק למשוך אורחים המבלים ימיהם בנקיפוֹת בטלה. ובין האורחים אֵלִירָמָה, היושב ודוקר במרפקיו את טבלת השולחן. רחוק־רחוק וקרוב־קרוב כאחד נשארה גינה בקיבוץ רותח ורועש. והוא הלך העירה. על הכרמל צועק מנזר האחים הכרמליטים שמיימה כאילו נעשתה גם לו עוולה. מִגרשים מצויים שם ללא ממכר, בכסף יהודים לא יסוֹלוּ. וסביב, על מרפסות, על יציעים, על גגות דוֹגרוֹת בריות משונות מחשבות ליאוֹת – ללא חידה ופתרון. כאווזים ללא מטרה מטיילות סיעות סיעות ברחוב הראינוע. ואור החשמל מבשר: עוד מעט ועל כלונסאות אדומים יתלו פנסים גדולים להאיר, אולי יהיו הם המאירים את הדרך. כי אבֵלה היא מאוד וארוכה כגלות. כמסכוֹת מְפִיסְטוֹ מגחכות אותיות עבריות על שלטים ערביים ואין זכר לצחוק ברחובות הקלוקלים המהוקצעים כתמונותיו של פִיקַסוֹ. אֵבל רובץ על הפנים הנפוחים – ידוֹע ידוּע למה, נוֹקפים המוֹטוֹת בכדורי הביליארד נוכח פרצופים יווניים, ארמניים, ערביים – ואפילו חוטם יהודי מציץ במפתיע. ומתגבר הרצון לשאול: מה פירוש, לצעוק: מה פירוש! אבל רק השתיקה מכרסמת את קצוֹת אצבעותיה בסתר.

את ילדתה הפעוטה לקחה גינה בנוסעה. והוא נשאר בעיר להתגעגע. הוא נשאר לחכות לימים בהירים: אולי יבואו. ההרים סביב כחטוטרות אורבות על שכם חיה מקופלת בתוך תוכה. הנה נושמה בכבדות מִנִי דם מתגבש, בגידים נפוחים. רחוק־רחוק הוא המרחק ורחב־רחב הוא המרחב בו שודדים מזוינים רוכבים על סוסים מהירים לארוב מסִתרֵי נקיקים אפלים. בֵּינוֹת לבתים, בֵּינות לחורבות, בינות לצפיעים עוברת רכבת צרת המסילה והולמת הלמותה במתן. נוסעים אנחנו: אוֹהוּ… נסוֹלוּ מסילות לעובר־אורח ובעתיד – ישגשגו אילנות שאננים על שפת ברֵכות מַשׁפּיעוֹת מים חיים לפרדסים פורחים. אוהבים, אוהבים, אוהבים את המולדת, אף שאינה אלא אֵם אכזרית לבנים המקריבים את גופיהם יום־יום. דג מלוח ביום ופת חרֵבה בלילה. אולם החזה בוֹלט בהרחבה: מי עוד יעז לשאת ראש גאה מטרה לכדורים מעופפים באוויר סתם?

בדרך מאבק דורות מעוברת משוטט אלירמה. והשאלה אורבת כעתיד מסייט: מה יהא אִם… מה יהא אם… והוא נזכר: ברידתה מן האוניה, על חוף ים כחול, מצא את גינה, והיא עטוייה לבנים וממעל כותרת שערות המכחילות מִנִי שחור. גינה – ריננו עיניו פתאום – והוא ידע. אחריה הלך. את הדרכים החדשות הראה לה. את הבתים הבנויים על תילָם, את השמחה התוססת בלב. ואחריה נִגרר “הבחור שלה”. באוניה הכירתוֹ ולא התאפקה מחבק ואהוב. כפרח בשלהי קיץ היה גופה המצפה לזבובים ביום שמש בהיר. שפתיה אדומות ופתוחות למחצה כגביע אשתוללות. ומבטה נחבא אל ריסיו לכסות על פרץ החיים התוססים בקִרבָּה. ועיניה שרות את מזמור החוסן: עוד הפתעות רבות מחכות, עוד דרכים רבות סמויות מן העין, המרחב קורץ בריסי זהב והוא כר נרחב על אדמת ד'. נגרר אחריהם “הבחור שלה”, לוטש עיניים ריקניות ושותק. תיק עור תחת בית־שחיוֹ. סופר הוא למראית עין. באוזני אלירמה לוחשת גינה: “הבחור שלי” הוא בעל כשרון. קרא לפני את דבריו על המִכסֶה והם הַפלא ופלא, חבל שכתובים רוסית. חבל – עונה אלירמה וקולו רועד משום מה. יתוש בעל שש רגלים מגרד את פניו, על עמוד שידרתו הוא מטפס ומדגדג. משום מה רועדות ידיו. כנראה רעד עוד משהו לפני עיניו, כי הנה דמות משונה לפניו, דמות אשה שחורה שנפלה בפח הגורל. ואין דבר. רק שתיים דמעות הבליחו על ריסיו – במקרה.

ילדה נולדה לגינה והיא בָּלָה וקמוטה בצאתה מרחם. ו"האב" מטייל ברחובות כשתיק העור תחת בית־שחיו ובפיו סיגריה לוחשת. בבית־חרושת עובד אלירמה שהקימה הממשלה הדואגת להתפתחות הנייטיבס. פוֹרמנים ערבים מקללים שם בערבית וכל מילה אנגלית נשמעת בדחילוּ ורחימוּ. חוֹק העֶשֶׁת של תורת הכלכלה – מעווה אלירמה את שפתיו. אבל הצחוק לא רצה להרנין את פניו המחווירים. ואף על פי כן אפשר לחלום: כל הארץ כולה רשת מלוכדת של בתי־חרושת, עיר אחת גדולה וארובותיה מנגחות שמיים… בפרדס עובדת גינה כי לא הספיקו הפרוטות הנשלחות על ידי הוריה מחו"ל. ו"בעלה" מטייל ברחובות כשתיק־כתביו תחת בית־שחיוֹ. בשעותיו הפנויות מופיע אלירמה לנענע את היונקת. והוא מנענעה בטקט, בריתמוּס, כמכונה: בטקט וריתמוס נחנך את הדור הצעיר. ועיניו כזכוכית בל ינוּעו. על כן נקרא בבית־החרושת אַבּוּ המבט הלבן.

את חבריו לעבודה הוא פוגש כשהם מגוהצים על פי הליטוּש הקרתני האחרון. והוא רואה את הסכנה האורבת לגינה, לתינוקת הפעוטונת, לכל התינוקות – כשבעלי הבלוֹריות המעופפות יצאו להרוס את המעט, לכבות את הגחלת האחרונה שנשארה לפליטה. חישוקים חלודים מקרקרים בחזהו ומגרדים את הצלקות הנצחיות שריפאוּת אין להן. אין מחר ליהודים. כתינוקות בני יומם הם רוכבם על סוסי־עץ להגיע לרקיעים המדמדמים באופל המכחיל. הה, מה מושכים חיי עיר סואנים מִדרַס גלגלי הקיום האכזריים. תחי העיר מישכן האלילים המשתוקקים לדם וקורבנות! יום יבוא לשים קץ לממשלת בעלי הרכוש… בעלי… בעלי… הידד! זה יהיה האחרון… תחי המהפכה! יום יבוא שהוא כולו הרס, חג לעשוקים, חג לשודדים, חג לפראי מדבר, חג לסדיסטים בני אכזר. בין החומות הפולטות איבה וזימה ועורמה התהלך אלירמה ובכה. לחיק האבנים ניגרו דמעותיו אדומות והן נושרות אחת אחת. אחר כך נשא מבטו השמיימה והוא לבן לבן… שני בעלי בתים עברו על ידו ושוחחו על שער הכספים באנטוורפּן, על יחס הממשלה דְהַתָם לעוֹלים חדשים… כסף אפשר לאסוף שם חומרים חומרים – אוזנו קלטה ורעדה כשתנוּכָה מתנועע הנה ושוב כמטולטלת. וכך הוא עומד ועיניו אל מול פני השמיים.

אל העמק מובילתוֹ רכבת צרת המסילה. נשאר בעיר “הבעל” כשפַּפִּירוֹסָה תחובה בפיו ותיק העור תחת בית־שחיוֹ. סופר הוא כנראה ועתיד הוא להיות מפורסם. אי אפשר לעבוד בשכירוּת יוֹם ולפרנס גם “בעל־סופר”. ידיה בָּלוּ כקליפות תפוחי־אדמה וקַו עורפה התעקם משום מה. כסונטה של בַּאך טרַגית ונשגבה פְּרוּשָׂה תמונת חייה: התינוקת… תינוקתי – לחש אלירמה ועיניו הלבנות צווחות. שלו היא הילדה. מתוך חיתוליה היא צועקת: חמס, שוד, גזל, אבא איננו, ליסטים פרועים חטפוהו, העלימוהו מעיני בתו. אני אבא שלך – לוחש אלירמה באוזני התינוקת, ולבו – כן, לבו לא היה בקִרבּוֹ זה כבר.

כגַשַׁשׁוֹת ענקיות הנוגעות בגלבוע פושטים קיבוצי העמק. כבחורות צנועות הבוכיות לחיקן הבלתי־נענה נאנחים בחורים בשרב. וילדות נוגות: מי יודע אם לא ישׂגא הכשלון באוהלינו? מי יבטיח כי ברכה יעניקו שמיים נוקמים על לא דבר? מי יודע… ומי יגיד: אהיה פה גם ככלות ימי הרעב, והתינוקות בבתי ילדים. קשה לאֶזוֹר אוֹן ולהגיד: שלי הוא הילד הזה. כי של הקיבוץ הם הילדים כולם. חברה חדשה, חיים חדשים. ודם יולדות נשפך נֶסֶךְ לשמש מדבר. אין אבות מרצינים. והאמהות – כאילו גם הן נעלמו. סבא אינו שוקד עוד על ספרים בָּלִים ואין סבתא על התנור לחלק פירות של שבת. רוקדים ושותים. והרגליים גם הן כבר נילאוּ… ובזוויות העיניים: יום יכול להגיח מקטרג, יום יכול להשחיר כעננת חנמל כל־מכלָה בין התעלוֹת המְאספוֹת את מֵי הביצה והקדחת משוטט אלירמה ומבטו המלבין אל מול המושב. בתיו זוקפים ראשים עגולים לקרוא: אוי לנו, כי אין מקובלים הקוראים את שֵׁם המפוֹרש ומנבאים את דרכי אלוֹה לעתיד לבוא. אולם המוחות רותחים: אנחנו היסוד, אנחנו הבונים, אנחנו מלח הארץ – ואתם, אתם מעבר לתחוּם, אתם ההרס, אתם האיזוב, אתם הפרזיטים… פר… פרעה… פרעוש… תם האוויר ברחבי הערבה ואִי – אִי־אפשר לנשום.

כקנה־הסוף העומד להישבר היא גינה המוסרת את ילדתה לבית־התינוקות. וכקנה־סוף רועד אלירמה ומתפלל אל נפשו. לפני גינה כורע אלירמה וכובש את פניו בשוּלֵי ברכיה. שלושים אביבים כבר עָדוּ עליו ואשה אהובה לא ילדה לו עדיין בת בְּצִירִים ואהבה. את שתיהן קנה – האשה והבת – בדם האהבה. וכמו למלכום האל הקריב את שתיהן ביום אחד, למי ניגנו פסנתרים ניחרים את מַרש האֵבל של שוֹפֵן? למה בוכים פנים חוורים בפינות אפלות? הוי למה, למה, למה עזבתני?

אני מכיר אותך – רומז אלירמה – לדמות השחורה החוסמת בפניו את הדרך. כי הלא שָׁמָה דמות ניצבת וידה על ירכה: גש הלאה יַחַבִּיבִּי! לא לךָ הדרך ולא לךָ השדֵמוֹת! מכיר אני אותך – ממלמלת לשונו הצרובה של אלירמה. מֵחַזוֹנוֹת ליל מסייטים, מחלומות זדון מבעיתים נהירים לי קַוֵי פניך. למה הגחת ממסתוריך להיות שטן משסה, להקהיל עמים לְהֶרֶס? מי קרא לך כי תבוא? מדבּרה פנה, לבגדד הצופה מצרימה. שָׁמָה היכלותיך בנויים לתלפיות! כגחלים לוחשות עיניו עמוקות מִנִי שגעון והוא ניצב, אינו עונה וידו על ירכו. מי אתה כי תעבור הֵלֶך שחור?

באבני הדרך השקיע אלירמה את פניו הלוהטים. לאן עכשיו? אי אפשר עוד להניח את הראש העייף על האבנים השרופות האלה, מִנִי זעם ד' חרוכות. שני נחשים מתנוצצים באור החמה השוקעת מתפתלים בדרך. הם הולכים הלוֹך וְקָרוֹב. הלוך והשתרבב זה בזה, הלוך וחנוק זה את זה בתאווה – חֲנוֹק וגמוֹר. אימתי נגמור אנחנו את דרך התלאות ונגיע לתחנתנו האחרונה? והאבנים האדימו כְמִנִּי דם קרוש…

בממלכת העמק, בין מגדלים בנויים לאל האהבה והיושר, מתהלכים דוברי גרמנית לשַׁמֵשׁ כאן אַסקוֹפָּה לגֵיתה. גם לבניהם יְלַמְדוּ… אחת עוברת, פניה משרב נפוחות. שישה חדרים עזבה בברלין המעטירה לחיות כאן באוהל ועבודה. והרעיון: ארץ ישראל – מי יודע. ואף על פי כן מרכיבים בחורים עזי נפש את הבחורות על גביהם וכאן במולדת הם מחכים: אחרית הימים תבקיע? ככוכבי העתיד מהבהבים נרוֹת באוהלים. ואני יודע: שם גוֹיוֹת גמישות בוֹכיוֹת מאפס אהבה. גם פה? אימתי אֵלי בשמיים הגבוהים נזכה לראותךָ פנים אל פנים ולא נוסיף עוד התפלש בעפר ולסבול ולסבול! רד נא, אלוהים, ממרוֹם שִיבתךָ להאיר כי אין בלעדיך תקומה! כן, אני יודע. היא יודעת. אנחנו יודעים. יודעים, יודעים. מרחוק הבקיעו שירֵי הווַנְדֶרְפוֹגל הגרמני־יָפָתִי, משם, מעבר לימים… התעוררו רוחות זועפים להטיל איבה – בֵּיצי פְּתַנים בחמסין. השתוללו זוועות מדבר לְתַנוֹת בין כֵּיפים עירומים את מזמור החורבן; פְּחוּ לכם רוחות זדון להרוס את הבנוי בדם ובזיעה! פְחוּ…וּ…וּ! ותם החלום לִמִשְעי. הִי־הִי תם ונשלם – מייללים התַנים בעיר כמוֹצְאֵי שלל מְקוּוֶה. לא פעמוני הגמלים המנגנים לבדוּאים בדמי הלילה יהיו לי המנחמים, ולא שקרים הנפוצים לתלפיות על יד תינוקות מכל הגילים. יש מערות אפלות בהררי אפרים. שימעו חברים, בואו נִיסָתֵר שמה מחרון ד' כי ישאלנו: חבר, חבר, מה מליל?

עיניים נבובוֹת לַבּחוּרוֹת הנשקפות אל מעבר החיים. לחייהן נָלוֹקוּ מלשונות תַּנִים. וסביב רק חבורות, חבורות, חבורות. לרגלי גינה מרכין אלירמה את ראשו להתפלל בטוהר; הנה פִיתוֹם ורעמסס וערֵי מיסכּנוֹת לשוט ושוד – ומשה איננו. מלבינה שִמלתה לאור הנר באוהל ומלבינים פניה מיתושים אכזריים נְמוֹצִים. איך כרעו הרגליים הללו עלֵי אבנים ללדת? ואם מלאה הארץ קִיטעים ופיסחים ועיוורים – למה בושש הגואל לבוא?

החצות הגיע. ובשלוש בבוקר תובילו הרכבת העירה. מה שייך: ישאר, ישוב, ישאר… היינו הך. שפתיו פתוחות, מחפשות שיניים טורפות, לוּא לטרוף ידע גם הוא. כרפאים רועדים סביבות לגינה קרני הירח, אחרון הוא הלילה… על הארץ גוהר אלירמה ועינו אל… אל מי? מי זאת האשה השכובה על המיטה? לא נגע בה מעולם… לצחוק… לצחוק נוצר אלירמה בששת ימי בראשית.

התינוקת בבית־הילדים. נשק למצחה להיפרד ממנה. גם היא לא שלו. בעיר היתה של אבא. והיום היא של הקיבוץ. במיטב לשדו שילם להקב"ה שילומים. פסל יושב על הריצפה ושתי דמעות קפואות תלויות על ריסֵי עיניו. מבטו המלבין תקוע במקוֹר האוֹפל. לא ימים עוד יבואו לבשורה ולא לילות לנחמה. מחוג שעון הכיס מראה: אחת. אלוהים רחמנים בני רחמנים שולחים מחשבות ארסיות לתוך המוח לעורר עצבים בלילות. כבזירה רומאית נלחמים לוּדָרים בראשו אם לחיים או למוות… ואין שם נֵירוֹן קיסר להכריע.

יחיפוֹת רגליה והן כצמחים תלושים מקרקע עִידית. הוא מסתכל בהן. האצבעות הרזות לוחשות כגחלים אל מול אח הנחמה. רק שהשמלה הלבנה עוטפת כתכריכים. בעוֹני ודאגה מבלים כאן שנים… שנים… האוֹר באורווה מתנועע. השומר כבר משקה את סוסיו. עוד ישקה גם אותי השומר… השקוהו לַעַנָה, ימים שחורים והוא חי עודנו עלי אדמות! השעון: אחת וחצי! גינה נרדמה. נשימתה פולחת בכבדות את אוויר האוהל. לא יעירנה, אולי חלום בהיר יכחיל עיניה לרגעים?

אולי?

געגועים דועכים כותבים מכתב אהבה אחרון. הכל הכל הוא אחרון. רק השעון מְטַקְטֵק בכיסו. לוּא אבן בידו… היד משותקה ואי אפשר להזיזה. ככה שוכב אדם אחר גסיסתו. העיניים כבו כבר מראוֹת. אולם האוזניים שומעות והמוח מבין: מַתי, כבר מתי! הקברנים יבואו לשִימֵני בעפר תחוח, אהה, מה נורא הוא לשמוע קול נקיפת מסמרים בגוֹלָל הארון! ולמה נַשָׁתְּ מעין חייו להפריח מפלצות?

המחוג הגיע לשתיים. כמנגנון מכוון מראש קם אלירמה ללכת. כמנגנון מכוון מראש קמה גינה ללוות את אורחה בדרכו. והדרך רחוקה ומסוכנת, לא קל לחיות בין פראים ולא טוב… לא טוב, העגלה מחכה והסוסים רתומים. העגלון הטעין חלבוֹ והשומר הבליט רובהו. רק אלירמה לא הטעין ולא הבליט כלום, מאפס רצון. לשערותיו נשקה גינה בפעם הראשונה־אחרונה בחייהם. רוח אביב נשבה מארצוֹת מרחקים. אחרי המועד – הוא כבר בן שלושים. אל ברכיה לא צנח לכסות בנשיקות את פצעיה, את ידיו לא פרש לרגליה להיות לה שטיח בערבה. והמחוג: שתים ועשרה… אכן נסעו. פרדות יהודיות הסיעוהו בדרכו לקראת הגורל.

מתנגחים כדורי הביליארד על היריעה הירוקה. המחשבות נרדמו אל כריסותיהן. רק לעיתים מגרדת שלשלת חלודה את הגידים הנפוחים – ותו לא. חדר יש כאן ושולחן. ועל השולחן בקבוק. מסתכלים בסיעות המגוהצות המשוטטות לפני הראינוע לדלוֹת מן הסרט את המרץ לחיים חדשים והזיית תהפוּכוֹת לעתיד לבוא. ויום יום אסיפות חדשות וניצוחים: סדר העולם במקומו מונח!

האחים הכרמליטים יגורו על הכרמל והאחים מַסְפֶרוֹ יספירוּ סיגריות לתושבי הארץ בלי הבדל גזע ולאום. המכונה תתנהל כדרכה והאדם העובד – כמכונה. עד מהרה תיכבה השמחה המהבהבת בעיני העוֹלים הירוקים. יאפירו האופקים, עוד יותר. ידעתי!

– – –

אחד מידידי, הרוצה בעילום־שמו, מסיבות המבוארות בסוף הסיפור דלקמן, ביקשני לפרסם את דברי המקרה המשונה, אשר ראה בעיניו, ואני, המחבר, איני אלא המביא לבית הדפוס את דבריו בלשונו ממש, לאמור:

– האוניה היתה אחת האוניות האיטלקיות המהירות, החוצות את הים התיכון בימים אחדים; והזמן – ימי השלום הראשונים שלאחר המלחמה. השנאה אל ה"בּוֹש" היתה בארצות המעצמות המאוחדות בכל תוקף ארסיותה, אבל יחד עם השנאה הזאת התנוססה באוויר גם שמחה גלויָה, שמחת השלום. סוף־סוף ישובו הבעלים אל נשותיהם, הבנים אל אמותיהם, סוף־סוף העולם ישוב אל מסלולו הרגיל. ובאטמוספירה השתפכה, מלבד כל אלה, עוד – תרועת הנצחון בצילצלי שמע. עַם עַם וסגולותיו, עַם עַם ושכרונו. ואין כעמים הרומניים לשכרות־הנצחון. ואולי זוהי סגולה מיוחדת לכל עם חי ובריא. הלא את סימני השכרון הזה ראיתי אפילו בעיני בחור יהודי בן עיירה אוקראינית בספרוֹ לי על גבורתו וגבורת חבריו להגנה, שעצרו גדודי חוּליגַנִים מתנפלים. אין זאת כי אם החרב והדורבן משכרים לא פחות מכוהל או חשיש. ואם רצון האדם ושאיפותיו אינם מזוקקים כל צרכם, הרי הוא עלול ליפול על נקלה קורבן הסמים המשכרים: כלי־מלחמה, דברי־הסתה, יין, אופיום… הלא ידוע הוא לכל, כי רק רצון ברור והגיון בריא וקר מתגברים אפילו על הסמים, רק הם המטים את העולם ומנהגיו לפי רוחם.

גביר אינני היום וגביר לא הייתי מעודי. ועל כן מובן הוא למדי, כי לא במחלקה הראשונה היה מושבי, ואפילו לא בשלישית. נסעתי בין צאן־הטבח – נוסע שחור על המִכְסֶה… עם הימים בימי עליית צבא העולים מזרחה אל שממות מוֹלדתם, העלו את הנסיעה על מִכסה האוניות, ההולכות בים התיכון, אל מעלת הרומנטיקה רבת־הקסם, ואפילו הגסים שבמלחים התחילו נוהגים קצת דרך־ארץ בנוסעים השחורים. אבל בזמן ההוא היו אֵילֵי המחלקות הגבוהות ביחד עם צוות האוניה מביטים עלינו, על הנוסעים השחורים, בעין בוז, כנהוג בעולם מאז. והיה ברור לכל, כי אילו נפלנו בפח – בימים ההם היתה סכנה לכל ספינה ממוקשי־סתר שנטמנו בשנות המלחמה – לא היו עומדים לנוסעי המִכסה שום רווח ושום הצלה. אבל אני הייתי עוד צעיר למדי וחשבתי לטורח ולהשפלה ממש לנסוע בחברת הכרסתנים המפונקים מן המחלקות הגבוהות, שרובם עשו את עושרם מן המלחמה… קסם ההפקרוּת הוא המושך את לבות בני־הנעורים מִנִי אז.

במהרה התיידדתי עם הארחי־פרחי, בני בלי בית ונחלה, ההולכים לקראת המחר על מנת להרוויח – כי אין להם מה להפסיד. היה שם איזה זוג גוֹלים מרוסיה, איזה מושׂלמי החוזר לארצו, איזה הוֹדי – הלא רק אז התחילו לעבוד את עבודת רבּינדְרַנַת טַגוֹרי באירופה, שנתמלאה פתאום בני הודו – ועוד היו שם דורשי עתידות אחרים, יוונים וארמנים, שעל טיבם לא עמדתי. בדרך כלל דיברנו בלשון האילמים – בהעוויות, שהיו משונות מאוד על פי הרוב ומעוררות צחוק. היו לנו גם בקבוקי יין איטלקי מן המשובח, הלא נדיב לב האדם בנסיעתו ואינו מקמץ בהוצאותיו. רוח של ידידות מוזרה מקרבת את האדם לחברו־באוניה עד כדי השתפכות נפש וגילוי סודות, אף על פי שכל אחד יודע היטב, כי עם צאתו מן האוניה יִשכח את ידידו־בנפש בן־רגע. דמיון גדול יש בין נסיעה באוניה ובין החלום. גם בחלום מתמלא הלב אהבה אל הזולת, אהבה עד בלי מצרים אל המין האנושי בכללותו וסוף דבר: יקיצה – ושכחה.

היום, שנים אחדות לאחר הנסיעה הזאת, אינני תופס, מדוע זה לא אבד ממני שום חפץ מחפצַי, מדוע זה לא לקיתי כהלכה, לצאת בשן ועין בחברת אנשים, אשר במרי גורלם הניחו את מוסר־הכליות על קרן הצבי. הלא ההגיון מחייב, כי צריכים היו להתקנא בַּמעט אשר היה אתי, בשתי שמיכוֹתַי החמות מצמר, בשעון הכסף ואפילו בכותונותי. ואולי משום קול ענות החיים, שהתפרץ אז מקִרבּי באוֹן וברעננות, הוא אשר הדהים את כל סביבתי, אולי משום עליזותי בתעלולים, משום שִיקציוּתי הלֵיצנית, המכוּלכּלת בחכמה, נתקשרו אלי רבים מחברַי־לנסיעה באהבה שאינה תלויָה בדבר. ועד היום הזה אני מאמין, כי כל אדם נוטה בלבו לאהוב את חברו. הלא זוכר אני את הצחוק התמים, הילדותי ממש, אשר צחקו אלה מושחתי־המידות יוצאי גיהנום המלחמה, בשוֹפכִי קיתון מים על נרדם בלי שיוכל לדעת מיהו השופך, או בקושרִי קשרים בשרוולי כותונתו לבל יוכל ללבשה וכדומה. מעורר רגשות טובים הייתי – זאת אני יודע היום. אבל יותר מכל נתקשר אלי אדם – וזה הפלא – מבין הנוסעים הנכבדים, מאלה אשר בגלל עושרם עקרו מן הלב את האהבה, שאינה תלויָה בדבר.

ישבנו בחברה עליזה על המִכסה, שתינו את היין האיטלקי, איש מכבד את חברו! בנימוסיות טבעית – הנימוּסיות הטבועה בלי ספק בלב האדם הקדמון – בלוויית העוויות, כי כמעט שלא שמענו איש את שפת רעהו. שתינו, פתחנו את פינו לזמר איש מזימרת ארצו, הלא רבים בארצות הליבנטֶה מיטיבי נגן. והאוניה מפליגה־מפליגה ולבנו נודד, ראשנו נודד – להקת ציפורים נודדות לארצות, שבהן תזרח שמש ההצלחה. פתאום ראיתי אדם עומד נגדנו ומסתכל בי. לבושו מהודר, שלא כלבוש נוסע שחור, נעליו מצוחצחות, רק את פניו לא יכולתי להבחין מחמת הצללים שנפלו עליהם. ראיתי רק שהם מגולחים למשעי וכמותם גם שער ראשו ועוד דמיתי לראות בהם איזו הבעה משונה. וְיָתֵר מכל: עיניו כשני חורים עמוקים ושחורים. (יתכן, שרק הצל שיווה לפניו את ההבעה המשונה הזאת!) בהיותי ילד נהגתי לצייר פרצופים ואת העיניים הגדלתי עד חצי הפנים ממש. עיניים גדולות – זהו הפחד. העין מסמלת את כוח הראייה. ובראותנו עיניים גדולות נדמה לנו, כי אלו רואות יותר. על כן אנחנו מזדעזעים. כי רק הרואה יותר, היודע יותר – מטיל אימתו עלינו. האלוהים רואה הכל, יודע הכל – על־כן הוא סמל הכוח העליון, מלך האֵימים.

אינני זוכר כבר באיזה דרך משכתיו אל חברת הארחי־פרחי המשתכרים ולא הבינותי בה בשעה, בגלל מה ניאות בעל בעמיו כמוהו לשבת במסיבת אנשים פחוּתי דרגה כמונו. אבל זאת אני יודע: הוא ישב על ידי. לא חשובות הן המילים עצמן בפנותנו לאיזה אדם, חשוב הניגון, הרטט המלווה, הניב – זוהי אולי אחת מתעלומות הנפש הגדולות מכל. לוא כבש האדם את סוד הניגון, כי עתה היו פַּגִים המסתורין הטבועים במוסיקה, היא אמנות הקסם המדברת אל כל איש כלבבו, המצליחה לרומם כל נפש אֵלי שׂיאֵי הרוח. לוּא כבש האדם את סוד הניב, כי עתה היה מתאמן באמנות השקר – הלא רק על פי הניב, ולא על פי עצם המילים, אפשר להבחין בין דברֵי אמת ובין כחש: הניב הוא המכריע בדרך הגבר בעלמה, בקניית ידיד. אל פרדס הניב הציצו מקצת מן השחקנים וזה סוד הצלחתם. וכנראה, שבכוח הניב הוֹשבתי את הנוסע המהודר בין נוסעים שחורים שוחרי יין.

שיכור הייתי כלוֹט וגם הוא השתכר. רגשי ידידות בשכרון – מי לא חזה זאת מבשרו? והנה אנחנו מתנודדים על המִכסֶה לקול ענות זימרה של המשתכרים. התחבקנו, התנשקנו. הלָה פתח את פיו ושואל פתאום, אם אני שומע גרמנית.

“גרמנית אני שומע” – עניתי בקצת תמהון, כי מתוך דבריו הרגשתי מיד שאינו גרמני.

איזו נעימה רוסית ואולי סלאבית־כללית. כנראה שאדם היודע שפות אחדות, בוחר בשפה המתאימה להלך־רוחו – חשבתי.

“אני פונה אליך בגרמנית כדי שלא יבינוני” – אמר – “אמנם שיכור אני, אבל גם בשיכרותי אינני טיפש, את כל השפות הם שומעים פה מלבד גרמנית” – הצטחק.

פתאום נתאדמו פניו, את פני הסב אליו בשתי ידיו, הביט נוכח עיני ואמר:

“הגד לי בלא שום היסוס מוסרי את כל האמת, ישר, בלי עקיפין, מה דעתך על איש ששימש… ששימש… מרגל?”

“מרגל” – עניתי (גם עשתונותי לא אבדו עלי ומנוסה הייתי בשיח־ושיג עם כל מיני ארחי־פרחי, הרגישים תמיד בכל הנוגע ל"כבוד") – “כל אדם מטבעו מרגל. כל איש מרגל. הבעל את אשתו להיווכח אם אין לה אהובים. האֵם את בנה בהתקנאה לאהובותיו, השכנים את שכניהם להשביע את סקרנותם, כולנו אנשים מרגלים אנחנו”.

הוא נשקני, כמעט שחנקני בנשיקותיו:

“אתה עלם־חמד, בן־ שעשועים, מי עוד חכם כמוך!” – קרא בהתפעלות.

ופתאום שבו פניו לקדרותם.

“המבין אתה” – מילמל – “אשה הזוֹנָה תחת בעלה נחשבת בכל זאת לאשה הגונה בעיני הבריות, אבל זונה שאָמנותה בכך… כל אדם מרגל, אבל מרגל שאמנותו בכך…”

“ואמנם” – נפלתי לתוך דבריו – “ההיקש מעיד על חריפות מפולפלת, כחריפות היהודית ממש, אבל להסיק צריך בדרך המהופך דווקא. מה מרגל־חובב, שהוא הטבעי באדם, אינו בזיון, הרי מרגל שאמנוּתו בכך לא כל שכן. אלא מאי: החברה האנושית בזה לזונות שאָמנותן בכך? הלא זה דרך החברה האנושית – ביחוד של המאורגנת: גונבים, מרמים, מזייפים – הכל בקטנוֹת ונגד הקם לגדולות יש להם כלי זין איום: הכינוי אוייב החברה. הלא כן נהגה החברה הזאת בעריצות לבזות את השחקנים עוד לפני כמה עשרות בשנים ואפילו את הפייטנים הנפלאים ואפילו את הנביאים! מקָלקלוֹת החברה אין להסיק שום מסקנות”.

“צדקת” – ליטפני חברי ליין – צדקת, ואף על פי כן. לחברה האנושית יש בכל זאת חוש חיים בריא. היא נמנעת מכל סכנה. והסימן: היא מתקיימת. ועושׂה חָיִל. אני רואה קידמה בחיי החברה, אני מאמין בהתקדמות האנושיות".

הוא התנודד, שיכור שאפפוהו מחשבות שחורות ועמוקות. פתאום פנה אלי:

“נא שמעני, דע לך, כי אני מרגל שאוּמנותו בכך, ראש מרגלים. וכעת יכול גם אתה לפנות אלי עורף ככל אדם הגון” – אמר, התמוטט ונפל מלוא קומתו ארצה.

הספינה נטתה פתאום במהלכה.

אני שַׁחוֹתי אליו, ראיתי את עיניו העצומות, יראתי, אולי אוּנָה לו איזה אסון וכל עוד כוח ברגלַי הכושלות, מיהרתי אל כד המים. כששבתי ראיתי והנה איזה אדם זר, גם הוא שלא מן הנוסעים השחורים, מטפל בו. הדבר היה תמוה ומוזר בעיני. קרבתי והנה עיני השכוב נעוצות במורא בזר המטפל בו. הרטבתי את ראשו. הזר התרחק. אבל לא נעלם, ראיתיו פעם בפעם מציץ ומופיע.

“עלי להגיד לך” – אמר השכוּב – "כי נשׂאת חן בעיני מהרגע הראשון כאשר ראיתיךָ מתרוצץ על הַמִכְסֶה. ראיתיך מיד עם הפלגת האוניה. כה רבים כוחות החיים הזורמים בקִרבך. ביקשתי הזדמנות להתקרב אליך ולא ידעתי אם תאיר לי פנים. אני ירא עכשיו מפני הבריות (נאנח) אבל לוא עשיתי לי ידיד כמוך, היה לי עוגן־הצלה בספינת חיי הנטרפת. רודפים אותי – לחש – מתנכלים לחיי. בחרתי דווקא באוניה איטלקית, כי באוניה אחרת חיי תלויים לי מנגד. הלא מרגל שלהם הייתי. של הכובשים. את גדודיהם הצלתי מכליון חרוץ. בידי היו המפתחות לכל פעולותיהם. הרבה מזימות אשר הצליחו, ממני באו להם. לי חלק הגון בנצחונותיהם. אין סוד מסודותיהם אשר לא אדעהו. והם מפחדים מפני – לחש באוזני ועיניו שוטטו לצדדין בפחד.

נזכרתי בדמות הזר, שנעלם עם התקרבותי, התבוננתי סביבותי, לא ראיתיו.

“אין איש” – ניחמתיו –"ופחדך פחד שוא".

“לא” – השיב – “אַל תנחמני. משפטי נחרץ, כנראה. תוסס משפע כוחות הייתי כמוך ולבי מעיין נובע של תקוות זהב. מַכַּיאבֵלִי הארור, אש־לא־נופח בעצמותיו” – התפרצה קללה איומה מפיו.

“מה עניין מַכּיאבֵלִי לכאן” – שאלתיו בתמהון.

“צעיר הייתי כמוך” – סיפר – “ובספרים הגיתי, נפלו לידי כתבֵי מַכַּיאבֵלִי, הלא הוא מדריך את אנשי המדיניות והדת מאז. בעצתו הסירותי מלבי כל מוסר, אף כי בן טובים אני. הלא לא למעני עשיתי זאת” – קרא – “להיטיב רציתי לגוש הקבוצי הלא־אישי המכונה אומה! בתקוות זהב פִיתַנִי לבי וַאֶפָת. אל הזהב שאפתי, לא למעני” – נאנח – “נשכרתי להיות מרגל. צברתי תועפות זהב ואם אמות הלא מוכנה הצוואה, פה בכיסי: כל רכושי לטובת… לטובת הגוש הקיבוצי… לא אגלה לך לטובת מי. אבל זאת אגיד לך” – אמר בקול ועיניו אימה – “אפילו אם אמוּת, אל תטיל ספק במַכַיאבֵלִי. רק מחמת רפיון קללתיו. את ספרו כתב בשביל נסיכים, אבל הוא שווה לכל נפש. רק השואף, בלי לנטות ימינה או שמאלה, הוא המגיע. שְאַף ועשה ואל תשעה אל דברי חדלי־שאיפה – זאת צוואתי אליך. עשיר אני ויכול אני להעשיר גם אותך. אבל כל כספי הֶקדש. הזמינוני לבוא אליהם, אל עיר בירתם. אני נוסע, אבל לבי לא ינבאני טובות. הלב מנבא אל נכון. מן הלב באו לי כל זממי, כל הצלחתי. אני ירא. ובכל זאת אני נוסע: אולי יקנו את שתיקתי. תקוות זהב תקוותי. אכן אף לך לא אגלה את סודותי. אבל אוי להם אם יתנכלו להמיט שואה על ארצי, כאשר זממו. לא אדע רחם. את כבודם אשפיל עד דכא נגד כל העיניים!” – באגרופו נופף ואיים לקראת הצללים…

ולי, המטפל בו, נדמה כי הזר הציץ והופיע.

הלכתי להביא מים קרים, כי ראשו להט מאוד. וכשובי: איננו. נדהם ונבוך פניתי כה וכה. ועל המִכסֶה המולה ומהומה, מלחים מתרוצצים, צפירות, בסוף נודע לי כי איזה שיכור נפל המיימה: שַלוּהוּ: מת. הבינותי. אתו מתה גם הצוואה. הזר התחיל מתחקה על עקבותי. האוניה הגיעה פתאום אל איזה חוף שלא כפי התוכנית. יצאתי במחתרת. את כל חפצי – כל רכושי – הפקרתי. לא טיפש אני לסכן את חיי. ניצלתי.

ואת צוואת המנוח אלי – היום ברור לי משום מה שהיה יהודי – אני מוֹסר קבל עַם. אולי יִמָצֵא מי שהכירוֹ, קרובים או ידידים. אבל את פניו לא אוכל לתאר ביתר דיוק משתארתים לעיל. ואלה הסימנים: עיניו גדולות, שחורות ועמוקות; שיניו לבנות, מום אין בהן; מצחו גבוה; שער ראשו מגולח למשעי ופניו מגולחים.

אני מבקש מכל מי שהכירוֹ להודיעני, אולי יִגָלֶה סודו, כי מאז לא מצאתי מנוח ללבי. ויש שאני מרגיש כי נתקשרה נפשי בנפשו. ואם בני משפחתו חיים – הלא אוכל אולי להוסיף כמה פרטים על שעת חייו האחרונה, שפה הסחתי מהם שלא־במתכוון את דעתי.

נא זיכרו! וכתובתי – הלא היא ידועה לכל.

– – –

קיימת גירסא מוקדמת לסיפור, משנת 1964 – בכותר “שלש מיתות: וסיפורים אחרים” מסע הילד אבילחם

הערת פרוייקט בן־יהודה

*

על יד יצוע אמו החולה יושב הילד אבילחם ובוכה בכי ללא הד, כדונג יצהיבו פני אמא. ממש כמו הדונג אשר רדה אביו מהכוורות. ואבא איננו, אבא בשדה, בחריש אין להתרפוֹת. הפועל השכיר יהודה לא יוכל לכל העבודות לבדו, אבא שוקד על עבודתו מאין כמוהו. מיטיב לדעת אבילחם. פקד עליו אבא בצאתו עם שחר לבל יעזוב את אמא הצהובה לנפשה. לשוא תחכה לו הילדה רינה על שפת הים. מים יגיש לפי אמוֹ ואת היתושים העוקצנים יגרש. מצומקים פניה, החולים מצמיקים את פניהם למען ישכבו במיטה – אומר הילד ללא קול ושפתיו נעות. לוא הבריאה אמא – הוא נאנח – כי עתה היתה מחליקה על פניו ביד ענוגה ואוהבת. במטבח אין ריבה ואין פירות משומרים. כה טוב היה להניח את הראש בחיק אמא בערבים – בוכה הילד בלבבו לבל תשמענו אוזן. מצידה אל צידה מתהפכת החולה המתייפחת. את בכי בנה־יחידה אינה שומעת… אמא ידעה צחוק מה זה עושה. זוכר הוא, כי מיהר אבא באחד הימים אל השדה והוא מפגר אחריו לשאלו דבר. ופתאום הוא רואה, כי בצל הבית משתקע אבא בקריאה. בעיתון נתן את עיניו ולא שמע כי הילד מתגנב מאחוריו. ורק כּכַסוֹת שתי כַּפּוֹת ידיים את עיניו וכפרוֹץ צחוק עליז מפי אמא – התחלחל. הסמיק אבא ונחפז אל השדה: אסור לקרוא בעיתון! רוצה הוא לשאול מפי אמא, והנה חולה היא. את ידיו אל חיקו משיב אבילחם: אסור לשאול, אסור להעיר, אף להרהר אסור. צריך לחכות לְשוב אבא… ואולי גם הפועל השכיר יהודה יגידנו פשר דבר. שתי דמעות נוצצות בעיני הילד בהביטו בפני אמא הצהובה. את ידו הוא שולח ומגרש את העָקצנים למיניהם אשר צבאו על עיני החולה.

נעירת חמור נשמעת. בבהלה נחפז הילד לפתח הבית. האורח בא? אורח לא־טובות יבשר – נוקף לב אבילחם. את החמור הצחור הוא מכיר ואף את רוכבו מעוטר הזקן הלבן, העומד עתה וקושר את בהמתו אל העמוד. וטרם הספיק האורח הלא־צפוי להיכנס הביתה, נעלם המציץ ואיננו. לשוא התדפק הבא על המזוזה, לא ענה קול ורק נאקת חולה נשמעה. ריטון קללה לא־ברורה עבר על שפתיו ושפמו הלבן הסמיר. את הדלת פתח להיכנס. מבעד לשמלות התלויות בפינת החדר מציצות שתי עיניים חשדניות ונפעמות מאוד. זכור יזכור אבילחם את הזריקות. לא יכאב – הבטיחתו אז אמו הטוב בשידולים ולא פער אבילחם את פיו בצעקה ולא עיקם את שפתיו בבכי ועיניו לא ירדו דמע. כי גא הוא מאין כמונו – רמז אבא לאמא. רק עיניו הביטו אז נוכח עיני אמא: שורי נא אמי האוהבת הלא העוקץ הנוצץ ביד הזר מכאיב. אף טיפות דם הנה הציצוּ. את שערותיו מלטפת אמו הטובה: אין דבר, בני, גם הכאב יעבור־יחלוף, כּחַלו, החיים עלי אדמות. גם הרופא ימלא את המוטל עליו, כי אך שבט הוא בידי גדול ממנו. ואף אתה בן־פעוט עשה באהבה את מעשיך, כי טובה האהבה מן הרוגז… לא הבין את דברי אמו הילד, שתוֹק שתק. זהו הרופא הממונה על הבריאות – הסביר אבא, ובעיני אמא נוצצו פתאום כעין דמעות…

על יד יצוע אמו ניצב עתה הממונה־על־הבריאות ומנענע בראשו. את ידה הוא לוחץ ובידו השנייה השעון. ממחבואו מגיח הילד לראות בכישוף. הלב נוֹקֵף־נוֹקֵף, הלחיים מסמיקות והנה הן מחווירות לחילופין והעיניים מבריקות ולחוֹת. כחתולה על מִזנקָה ניצג הילד, כי אולי יַרעַ לה הזר. עצומות עיני החולה והיא נואקת. צהבהבת לחייה האדימה קצת באדום לא־יפה. בעיניו בוחן אבילחם את האורח, שחדל ממניינו והחזיר את שעונו הַכִּיסָה. פתאום נשמע ריטון קללה לא־ברורה המתמלטת מבין שפתותיו. איך זה הופעת קרקבן – מגמגם הנבהל. הבכי נחבא בגרון הילד בראותו את אותו הגורל החרותים בפני הזקן. אולם הרופא המנוסה, המבין לשפת עיני הילדים האילמת, התחיל מרסק מילים אחדות, כי, שפת הילד לא היתה שגורה בפיו. וכן הוא אומר: מנה ותקל קרקבן, הנה הקורבן… את המילים לא שמע הילד ורק צלילן המוזר החריד את כל גופו הרזה. הוי, מבינים הילדים את אותו הגורל! המבשר הרע עזב את החדר זה כבר וללא נוע מחכה אבילחם לשוב אביו מן השדה. פּתאוֹם… כאילו לחוֹש לחשה החולה. מילה חסרת הד תלויָה בין שפתותיה. את ראשו הרכין לשמוע: מים –לוחשת אמא, אל הברז בחצר רץ הילד. את הספל הגדול הוא ממלא עד פיהו, בכל מאמציו הוא מגישו לאמוֹ ברעדה. ברכוֹ נפגעה בקרש היצוע. לא כּאֵב הרגיש הילד. בדאגה הוא מַשׁקֶה את השכובה על מיטת הקרשים, הנישענים על רקגזי־עץ כעין רגליים ולבו יִגל בקִרְבּוֹ: הרי אמא שותה! נסגרו השפתיים. אף מים לא עוד תֵשְתְּ. נִלאתה החולה מלהניען. עזוב וערירי יושב אבילחם על הריצפה ועיניו תקועות בארגזי המישענת, דמות המבשר הרע מפרפרת לפני עיניו הדומעות – ולא ידע מה לו, למה לא גירד גם לאמא בעוקצו על זרועה להבריאה?

אהה! לוּא העריב כבר היום, לוּא שב כבר אבא משדהו, לוּא הגיעה סבתא מן העיר!

*

נחירת ישֵׁנִים נשמעה. את עיניו משפשף הילד אבילחם. אֵי הלטאה הגדולה, אשר פערה את לועה לבלעוֹ חיים? את ידיו הוא אוסף מאחורי גבו, מאימה כּוּוְצָה גרונו. ואולי חלום הוא זה? את עיניו הוא משפשף שנית. הלא לטאה אדומה האריכה לשון לבלוע? את פיה עיקמה וצחקה צחוק אֵין־הֵד זוֹמֵם. ופתאום –בּלע! יתוש רזה־חיוור בּלעה… בצהרים אמר לו הפועל השכיר יהודה, כי אין לרדוף את הלטאות מְכַלות־היתושים – והוא לא נשמע לו. באבן מחץ את ראשה, לראות אם תוסיף לחיות גם אז. והנה בא יום הגמול. מלכה הלטאות האדומה שולחת לשון סִיגלית: למה זה, בני, אבילחם, לא חסת על בתי הקטנה, הלא גם כמוך רוצה היא רק במזון ובאוויר ובשמש.

נוקף הלב והעיניים הולכות ומרחיבות בחשכה. רק נשימות הישֵׁנים פולחות את חרדת הדוּמיָּה. בכורסה מתכנפת תחתיה סבתא, שהגיעה מן העיר. מזמן דעך הפתיל בכוס השמן –ואין אור. ופתאום ריפרופים אדמדמים־מאפירים. השחר הנה ניבקע. ברווחה נושם הילד ועצם לרגע קט את עיניו העייפות. לוּא בוקר כבר עתה, לוּא זרחה השמש, לוּא… והנה היא הולכת וקְרֵבָה מלכת הלטאות האדומה לא! לא עוד יישן. ממקום ריבצוֹ מזנק הילד. את שמיכתו, שצבעה הראשון לא ניכר לעין, הוא מנער בקוּמוֹ והיא מגלה את המִיזרן הישן, שהוצא על שני ארגזים עוברים לסוחרי־מכולת. לא עוד פוחד אבילחם.

על יד הברז רוחץ הילד את עיניו: פגה הַשְׁנַתְּ מעפעפיו. אין עוד לטאה, אין עוד חושך בתאוונות הוא מעלע את האוויר הקריר וכולו רועד מצינה. מכנסיו הקצרים אינם מגן בפני הקור. באפו הוא נוגע בידו והנה הוא קריר כאף כלבלב בן יומו אשר המליטה כלבת רינה חברתו. את עיניו הוא נושא והנה כחלת הים הדשנה לפניו ומימין דקל שחור המקמר סַנְסִינָיו אל על. רוכסי ההרים מנגד מצוּייצי הצללים מושׁכים את העיניים, מספרי נסתרות, מגלים נשכחות. פלאי אנשים מתהלכים שם בשעות דימדומים, גיבורים מימי קדם, היודעים לקלוע ברומח אל המטרה וחץ להעיף באנשי מדון. גבּוֹת עיניהם מקומרות ונפגשות באמצע המצח ואפם ארוך וגבנוני. בסנדלים אדומים מעוקמי מקורות הם מהלכים… לא. הם רוכבים על סוסות אצילות ממבחר העדרים, שישים גבורים לשלֹמה מפחד בלילות… ופתאום – קפץ! שמש אדומה־רווּיָה, דיסקוס עגול ובוער, ים להבה מגוּלגל עולה מן הים. נסו הצבעים, הים הופך תכול והדקל כאילו חמק ואיננו. אף הצללים נעלמו מעל רוכסי ההרים. רק שמש יש בעולמיָה, שמש אחת וכל־מוֹשלת, וגם היא לא עוד ים הלהבה הִנָהּ. כשמש ממש היא זורחת עתה – כמימים ימימה. אל המסלול הקבוע שואף הכל מאז: את הקוֹר ברגליו אינו מרגיש אבילחם. אף את מלכת הלטאות שכח. בעיניו מוכות התמהות הוא מחפש את מקור הלהבה הרכה על פני השמיים – ואין.

יד מטפחת על שכם המשתאה. אחורנית הוא פונה והנה רינה. לא תמה הילד. הילדה השכנה, הלא ידידתו היא – ומגינו. בעיניה העקומות משום־מה היא מצליפה מבטים על פני בנה־חניכהּ ואינה מפיגה את אותו התמהון אשר בפניו. רק את שיניה החדות היא מבליטה כאֵם־חיה, העומדת לזנק על זר המתנכל לחיי גוריה. את שמלתה קרועת השובלים היא חושפת ומגלה שוקיים רזותת ושזופות. מקוֹר הכחילו רגלַי – היא פונה אל ידידה בעוד שנחיריה מַזים אֵד ורעמתה החומה מתבדרת לכוח רוח. גאה היא הילדה כי הצליחה לכבוש לב ילד, כי בן צהוב־תלתלים עזוּב וערירי לה, שאמו נפלה למשכב. אמי עודנה חולה – מודיע אבילחם לידידתו בפנים מפיקים רצינות. ובפנים מרצינים שׂמה היא את ידה תחת בית שחיוֹ כאחוז הבוֹגרים איש ברעהו בערוֹב השמש ומוליכה את רטוּב־העיניים בואכה הימה: לא עוד שאלה דבר. בירדן טבעו אשתקד חמישה אנשים – היא מסֵבה את השיחה לעניין אחר. וטוב לאבילחם בהרגישו את יד הידידה האוהבת אשר לא תוליכנו שולל. כי אולי טובה היא, כמו אמא… לא עוד יֵשֵב היום על יד יצועה להשגיח, סבתא הגיע מן העיר לקריאת בנה, והיא תעשה את־אשר־יעשה לחולים. עתה קם אבא משנתו –יודע הילד – ואולי הוא ניגש ליצוע בנו לנשקו. ואין דאגה כי איננו. ידוע לכל, כי בצל רינה הוא חוסה לבטח. יהודה הפועל, הלַן באורווה, קם משנתו גם הוא. ברפת גוֹעה הפרה היחידה, הפרדוֹת אוכלות את מספואן בַּשֶׁלִי והפרימוס מזמזם את זימזומו בחצר לבלתי העיר את הישנות בבית. תה לוגמים שני הגברים ואת פיתם הם טובלים במלח. כל אלה יודע אבילחם.

בטרם יתפכח הילד מהמראות אשר ראה בעיני רוחו והנה הוא יושב על חלוקי האבנים על שפת הים כשרינה מתקלפת בזריזות מקפלי־שמלתה ומציגה לראוות־השמש את צלעותיה הבולטות ואת שיזפון גופה הרזה. את ידי שולח אבילחם לקראתה. ברחמים הוא מסתכל ברזונה וברחמים מהוּלי־רצינות מוזרה, הוא מנחמה במבט עיניו: עוד תשמיני רינה, כמו… סבתא. ורינה, הנפגעת מרגש החמלה, מנפנפת את רעמתה בגאון ושרירי גופה מרקדים ביהירות ושחצנות: זריזה אני ממך עשרת מונים וחמלת ילד כמוך אינה חלילה בזיוֹן. את ראשו הרכין אבילחם הנכלם. כי בָּז לשפת השרירים על בוריָה. בהכּרה לא־ברורה הבין, כי בגוף הילדה הרזה שוכנת זלעפָה, המרעידה עצמות והמזניקה דם חם ומתוק. הוא הבין, כי בעורקים המכחילים מִנִי־קור רוחשים פלאי פלאים של החיים, הבין ולא יכול להביע את הבנתו אף בשמץ דבר.

מבלי לשים לב לשמש הרגילה ומבלי להשגיח בשתילי העצים הידועים מימים ימימה ומבלי לתמוה למִכמרוֹת הדייגים, הפרושות לתיקון וייבוש אחזה רינה ביד החוסה־בצלה מוכה־התמהון והנה הם הולכים שניהם לקראת הים. גם בים אפשר לטבוע – נסוג פתאום אבילחם אחור והנה הוא מתחרט כבר על אשר עבָרוֹ הפחד. גם בים אפשר לטבוע – חוזרת אחריו רינה בארסיות אשה הנוקמת את גודל־לבה מחדל אישׁים. לא עוד פתח את פיו אבילחם. מי הים הפושרים נעמו לבשרו והאֵדים הנישאים עטפוּם בגלימת קסם מרנינת־לב. גלים קטנים ליטפו את אצילי ידיהם, את עור ביטנם ועל השוקיים מתחת למים התדפקו זרמים חמים הזורמים סמוך לקרקעית הים. את הילד עוזבת הילדה לנפשה והנה היא שוחה. כבוש הוא במים, עזוב וערירי כמלילות לילותיים בְּשַׁרְתוֹ את אמו החולה. בזרועותיה חותרת רינה – ופתאום נעלמה. בתמהון מבקשות אותה עיניים נפעמות. יד נוגעת בו מאחוריו. כמעט ששקע תחתיו מפחד. אין דבר, הלא רק רינה היא זאת, הפורצת בצחוק בעלוֹתה מתחת למראה המים. את זימת הילדה־האשה מרגיש אבילחם ועיניו מתקדרות. הלא ילד הנהו והיא – רק ילדה. לא עוד יאמין לדבריה המדובשים… אולם תוך כדי רחצה הלכה הלום ועמום ההרגשה הזאת בפנותה מקום להרגשות אחרות, יותר חזקות ויותר נעימות ללב המבקש קירבת אדם להידבק בו באהבה עד בלתי מצרים.

בצאת הילדים מהאגם הגדול, הנקרא ים, חזרו וישבו על חלוקי האבנים, אולם הקור היה בעוכריהם. הראשונה קמה הילדה על רגליה והקימו אחריה את בנה אבילחם המתפרקד על האדמה בעצלוּת. טוב לו להישאר ללא נוע על אף הקור, על חמת הריטבון. אולם רינה אחזה בעקשן והתחילה מְרִיצַתּו אחריה עד רישתוֹת הדייגים הפרושים לייבוש. התרוצצו הילדים במערומיהם עד התנדף נטפי המים על גופיהם והשמש מלמעלה צחקה אתם יחד את צחוקה הבריא, הרענן, כאשר תדע רק שמש־אֵם טובה לצחוק למראה ילדים קטנים. מכיס שמלתה הוציאה הילדה פת לחם שמורה וחילקה את מנתה לשנים חלק כחלק. כהיגמר הסעודה שב הילד המתפרקד בעצלוּת לחלומותיו והילדה לארסיותה, הנה עיקמה את חוטמה החרום ושאלה: אביך אינו אוהב את אמך, כי איככה יעזבנה במחלתה בצאתו מן הבית יום יום? – דמעות נוצצו בעיני אבילחם. אולם להשיב לא השיב דבר, כי אולי… רע הוא אביו. אולם רינה, בראותה את הילד הקופא על מקומו בעצבת, פתחה את פיה לספר על אבות רעים.

*

וכזאת סיפרה רינה:

ויהי איש בארץ עוץ ולו שבעה בנים, ואשת נעוריו מתה בלידתה את בנה השביעי. ולכל בן אשה אהובה מכל. בבוקר לא עבוֹת אחד נפל האב למִשכב ויקרא את בניו אליו ויאמר אליהם: בני אהובַי! הנה יתומים אתם מאמכם ואף אני זקנתי ואחלה את מחלתי למוּת. ורק תחבולה אחת תשיבני לאיתני, הלא לוּא את לבוֹת נשותיכם אכלתי… ויאנח האב ולא הוסיף עוד דבר, כי ידע את אהבת בניו אל נשיהם כי רבה. ויאהבו הבנים מאוד את אביהם ולא אָבוּ כי יֵאָסֵף אל אבותיו. אולם לא ידעו כי האב רק חורש מזימות בלבו ועושה בעורמה, יען קינא בבניו שנשיהם צעירות ואוהבות… ויענוּהוּ הבנים: נתון ניתן לך את אשר תבקש. וימת הבן הבכור את אשתו ויבא את לבה, ויעש כמוהו הבן השני והשלישי והרביעי והחמישי והשישי. אולם הבן השביעי היה החזק מכולם בגופו והוא מוכה תמהון תמיד. ויאהב את אשתו הצעירה מלוא אהבה, ולא ערב את לבו להמיתה. ויהי בלילה ויאמר אל אשתו המעירה: קחי את אשר לך וברחנו מזה. ותעש האשה כמצוותו וישאו את רגליהם וילכו.

וירא הבן השביעי בלילה אור מרחוק. ויאמר אל אשתו: שבי לך פה והלכתי וראיתי את אשר לפנינו. ויֵלך האיש בעלוֹת השחר והאשה נשארה ביער. וירא לפניו בנֵי־מגוֹג. ויריח אש בחוטמו ויקרב וירא פּרוּר ובפּרוּר – תשעים ותשעה גופות אדם, מטעמים לתשעים ותשעה בני־מגוֹג. ויבטח האיש בכוחו ויכנס ויברך את בני־מגוג לשלום. ויענוּהו בני־מגוג לאמור: את ברכת פיך שמענו ולא נשיבנה ואותך על האדמה, אשר אתה עומד עליה, נבלע. מה מעשיך פה?! ויענם: תנו לי מן האש אשר אתכם, כי רעב אנוכי ובישלתי לי ביער מן המטעמים אשר אהבתי. ויאמרו: קח לך מן האש אשר תחת הפרוּר. והיה אם תקצר ידך מלהרימו ובלענוּךָ חיים. ויָרם האיש את הפרוּר ובו תשעים ותשעה גופות אדם ויעיפנו באוויר. ויפוֹל פחדוֹ על בני־מגוג ויָגוּרוּ מאד. ויקומו עליו התשעים־ותשעה־בני־מגוג להפילוֹ. וישלח את ידו ויקחם אחד אחד וַיָרַץ מפרקתם ואת המוּמתים השליך הבוֹרָה. ככה המית תשעים ושמונה מבני־מגוג, אולם את התשעים־ותשיעי לא המית, רק קירקר את צלעותיו ויתעלף. וישלך גם אותו הבּוֹרָה ולא ידע כי חי הוא. וככלוֹת האיש את מלאכתו שב אל אשתו אשר ביער.

ויאמר האיש אל אשתו: הנה מצאתי בית ריק מאדם, בואי וְיָשבנו בו. אך הישבעי נא לי, כי הבּוֹרָה לא תציצי. ויפלא הדבר בעיני האשה ותבלג על יִצרה ותשבע לו שבועת אֵמונים. ויבואו אל הבית וַיֵשבוּ בו ימים רבים. בוקר בוקר יצא האיש לצוֹד צַיד וערב ערב שב הביתה אל אשתו עם הציד, אשר צד ביער. ויביא אתו גם ערוד חי ויהיה לו לחמור. ויהי היום, כצאת האיש היערה כמימים ימימה, וישא את עיניו וירא והנה בית קטן ולפניו חצר. ובחצר – אשה־קוסמת טוחנה חיטה. ויקרב בלאט מאחוריה ויקח מגרעיני החיטה ויאכל. ותראהו ותברכהו לשלום: מחיטתי אכלת, את ברכתי נטלת! ותגד לו, כי מן החיטה יזונו כל השדות אשר לבני האדם, הלא אֵם החיטה היא. ותבשל לו מן המטעמים אשר הכינה ותשביעהו הקודמת לאמור: את מטעמי אכלת, את לבי נטלת ועתה הישמר לך מאשתך, ביפי אשה מירמה, ורבים חללים הפילָה. ולא אבה להאמין לה, כי אהב את אשתו. ותפצר בו לשוב אליה לעת חיה ולשפוך את לבו לפניה. וידע האיש כי שלם לבבה עמו להיטיב, וילך לדרכו בשלום.

ויהי כלכת האיש לצוד את צידו ויפתח הצפעוני, אשר בלב כל אשה, את פיהו וירא לה את החמודות אשר סגר בעלה בבוֹר. ותיגש לאבן –והנה קול נאקה עולה מן הבוֹר. וינקפנה לבה ותגל את האבן ותֶרֶא את התשעים־ותשיעי מבני־מגוג חי. וישביענה האיש לבל תגלה לבעלה את אשר ראתה. וימתק סוד אתה וישא חסד בעיניה. ותחבוש את פצעיו ותיתן לו מחלבה וַיֵשְתְּ. ויחי האיש בבוֹר ותכלכלהוּ. וישב הבעל מצִידוֹ וירא, כי אשתו בוֹכיָה, וישאלנה: מה לך אשתי־אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי וְתֵעַשׂ. ותען: את יום מותי יגורתי ובפרי עץ החיים חשקה נפשי, לבל אמוּת.

ויחבוש האיש את חמורו ויפקוד את הקוסמת אמוֹ. ותאמר לו הקוסמת: לא שב עוד איש מִגַן העכור בו יצמח עץ החיים. ויפצר בה האיש מאוד, כי אהב את אשתו. ותגד לו: צא בדרך וראית שוורים אוכלי בבשר וכלבים רוֹעֵי עשב. ולקחת את הבשר לתיתו לכלבים. אך שמור תשמור לך נתח שמן ממנו, ולשוורים תתן את העשב. ובין השוורים פּר שחור משחוֹר וקמת ורכבת עליו. והיה כי תרכב עליו ובערה בו חמתו להשחית ולקחתו בקרניו וזרקךָ אל על. ואתה תעוף מעבר לשבעת הימים והגעת לגן העכוֹר. ועלית על עץ וקטפת לך מלוא חופניך מפרי עץ החיים. ולקחת מן הבשר אשר אתך מינחה לבנֵי הנשר אשר על העץ וראה זאת אביהם הנשר והשיבךָ הלוֹם בעבוּר האכלת את בניו. ויעש כדבריה ויבוא עליו הכל ולא נפל מֵאָמָרֶיהָ דבר ארצה. וישב אל הקוסמת אמו ויתן לה מפרי עץ החיים. וישב אל אשתו ויאמר: הנה אשר תחמודי.

ויהי כי שב האיש מצידו והנה אשתו בוכיה גם הפעם. וישאלנה: מה לך אשתי אהובתי, הלא עד חצי חיי שאלי וְתֵעַשׂ. ותאמר: אל היער אתה הולך לצוד ציד ואימת חייתו הטרף תפול עלי בלכתך. תן ואנסך, אם לא תש כוחך ולא נס ליחך. ויצחק האיש מלוא פיו, ותאסרהו בעבוֹתים וַיְנתקם כחוּט. ותשב ותאסרהו בשלושה פי שבעה עבותים חדשים. וימתח את שריריו וינתקם בפעם השלישית.

ויבוא האיש אל קוסמת־אמו ויספר לה את אשר ניסתתהו אשתו. ותבט בו אמו הקוסמת: הישמר לך מאשתך, כי פי אשה מירמָה, ורבים חללים הפילָה. ועתה בקום אשתך עליך להמיתך הַשְׁבַּע תשביענָה לבל תמגר את גרמיך ושמרה אותם בשק אחד. והעמיסה את השק על חמורך לאמור: שְׂעוֹרָה־שְׂעוֹר, לך חמור! ויהי כבוא האיש הביתה ותגש לו האשה מן המטעמים אשר אהב וייטב לבו. ותאסרהו האשה בשערה אחת משערות ראשה וצחוק על פי אִישָׁהּ בראותו את מעשיה. וימתח האיש את שריריו ולא יכול לנתקה. וירא, כי נכון דבר הקוסמת־אמו לבוא וכי הגיע יומו למוּת. וישא את קולו ויקרא: צא נא האויב מן המחבוא! ולא העז בן־מגוג לצאת, יען לא האמין כי לא ינתק איש את שערת אשתו. ותאחז האשה בַּמַפַּץ ותך בראש אישָׁהּ ותקרא: הנה בראשו הכיתיו ולא ישיבני. ויצא בן־מגוג ממחבואו. ובראות האיש, כי כּלָה ונחרצה היא לפניהם להמיתוֹ ויתחנן לפני אשתו לאמור: הנה ידעתי, כי מוֹת תמוֹתתוני ותצמתתוּני. הַשְׁבֵּעַ השבעתיך, כי לא תמגרי את גרמַי ושמרת אותם בשק, והעמסת אותו על חמורי לאמור: שְׂעוֹרָה־שְׂעוֹר, לך חמור! וַיַךְ בן־מגוג את האיש האסוּר ויהרגהוּ ויאכל את בשרו. אולם את גרמָיו אספה האשה לגמוֹל אותו חסד אחרון כאשר ביקש. ותעמס את שק הגרמים על החמור ותעש כאשר ציווה. וישא החמור את רגליו וירץ.

ויזכוֹר החמור את החצר ביער מקלט השעורה העריבה לחיכו, ויבוא עד בית האֵם־הקוסמת. ותיקח את הגרמים ותרחצם בדמעותיה ותצר מהם שלד אדם ותצפה את מָק הבשר במשי ובצמר. בוקר בוקר הישקתה אותו חלב ודבש ויחי הבשר על גוף הגרמים. ותניח הקוסמת מפרי עץ החיים על הקוף הפורח ותקריבו לנחירי אפו. וירח האיש ויזֹוֵרר וינע ידיו ורגליו. יום יום הקריבה אליו האם־הקוסמת חלב ודבש ואת בשרו רחצה בהם. ויחלים האיש ויאמץ וַיֵחַסֶן כמקדם.

ויהי מקץ ימים ויאמר האיש אל אמו: הנה שבתי אל אֵיתני, אמי, תני והלכתי אל ביתי ואל נחלתי. ותיתן לו שק מלח בידו האחת ושק ברזל בידו השנייה ולא יכול להרימם. ותפצר בו להישאר אתה לאמור: לא עוד לך בית ונחלה. וישב להתחנן לפניה ותיתן לו גם הפעם את שני השקים וירימם עד ברכיו ולא עוד. ותען: לא עוד לך בית ונחלה. ויהי היום וַיִקְרַב האיש אל השקים וישליכם מעבר לראשו על כתפיו. ותראהו אמוֹ הקוסמת ותברכוֹ לאמור: קוּמה לךָ בני ללכת אל ביתך ואל נחלתך!

וישת האיש אֵפר על פניו ויבוא אל ביתו וידפוק בשער. ויקרא: פת לחם לרעב ולוּא מיד נבל, תבטל את נכון את גזירת הגורל! ותשקף האשה בעד האשנב ותען: אין איש בבית, ויחכה בחוץ עד שוב בן־מגוג מִצֵידוֹ. וַיָשָׁב ויסגור בעדו את השער. ותספר האשה לבן־מגוג, כי איש עני ורעב מחכה לפתח ביתם ויכניסוהו להאכילוֹ. ויאכל הרעב את לחמו בפינה. ויתמה בן־מגוג בראותו וינקפנו לבו ואת אשתו שאל: הלא כפני אישך הראשון פניו? ותלעג האשה למורך־לבו ותחבקהו ותנשקהו. ותאמר במתק שפתיים: הלא את בשרו אכלת. ותפצר האשה באורח לספר מהנעשה בעוֹלמיָה. ויפתח האורח את פיו לצחֵק לפניהם בזמר לאמרו: איש היה בארץ ויאהב את אשתו עד מוות ויצילנה מחרפת צלמוות. ויהי בזמרו והארץ פצתה את פיה לבלוע את האשה ואת איש־סודה גם יחד. האורח מצחֵק בזמר והארץ מצחֵקת ומבלעת. וכֹה דְבַר הזמר: ותדבק נפש האשה עזת המצח באיש זדון ופועל רצח ויכו את תְמִים הדעת ואת בשרוֹ אשתו בולעת… ויהי ככלות האיש לזמר ותבלע הארץ את האשה הבוגדה ואת בן־מגוג בעל זנוניה. וישב האיש אל אמו־הקוסמת ביער…

הפסיקה רינה. את עיניה היא נושאת והנה דמעות גדולות יורדות על לחיי הילד. בצחוק נצחון מביטה בו הילדה. אשה גיבורה היא עתה ואחת משערות ראשה תאסור גבר להפילו. אולם אבילחם תמה־העיניים ריחם בלבו את הבוגדת הנבלעת ואולי – אולי גם סלח לה. ובראות רינה את הדמעות, נהפך לבה בקִרבה. עתה אֵם רחמניה היא, אם־קוסמת, המאכילה את בנה־בחירה חלב ודבש. בכוּתנתה, שנזרקה בה אפורה, היא מנגבת את דמעותיו ובידה היא מחליקה על ראשו: פְּרַח פְּרַח בשר חדש על הגרמים. הלא ילדה שלה הוא אבילחם הקטוֹן והערירי והיא החומה היחידה והמגן בעדו בפני כרסמנים ונגחנים ופשחנים שבעכרון־העולם…

אבילחם! אבילחם! – הגיע קול קורא מרחוק. אטמה את אוזניה רינה. אין בכוחה לשמוע את הקול הזר מעבר למימשל החלומות. ופתאום היא אוטמת את אוזני אבילחם בנה. אבילחם! – נשמע הקול מאחורי גבם. בחוזקה נשמט הילד מלפיתותיה, כי רעה גדולה מנבא לו לבו. הפועל השכיר יהודה ניצב לפניהם והנה הוא משנס את המכנסיים על מותנֵי הילד.

ביד אבילחם מחזיק הפועל יהודה להובילו. בצעדי פועל מדוּדים הוא עולה אתו אל הבית שעל הגבעה. נוקף לב רינה בחוזקה. הלא לא יעזוב פועל את עבודתו בחום היום. גם בה דבקה כבר השמלה. במלוא מאמצים היא רודפת אחרי הנעלמים. לפתח הבית הגיע והנה – יְלֵל. נסוגה הילדה: הארץ פצתה פיה לבלוע? על בהונות רגליה היא שבה להציץ: על ריצפת החדר סרוח גוף מכוסה, על הכורסה מתפתלת סבתא ומורטת שערותיה ביד נדיבה. אבי אבילחם ניצב כעמוד קודר ודומם. ועל יד הגוף המכוסה יושב הילד תמה־העיניים. ביד זהירה הוא מסיר את הסדין: אשה זרה שוכבת כאן. לא! אמו היא זאת, אמו הצהובה. לא עוד הביטו עיניו בתמהון. את הנפת גרזן הגוֹרל ראה פתאום ובטבור ראשו הוכה פצע. צעקה אחת מתמלטת מבין שפתותיו והוא נופל עוּלפֶה.

*

סבתא מספרת. בפינתו על הריצפה מַלְחִית אבילחם. את מלכת הלטאות האדומה הוא זוכר. אך נקמתה יאה זאת – הוא יודע. על כן פגעה באמו. אַל בְּכִי – מעודד הוא את עצמו ועיניו קמות.

את מעשיה לא סבלתי בשום פנים – מספרת סבתא – יש קפה בקומקום והיא שופכת אותו. קפה דְאתמול אינו יפה לילדים – הנשמע כזאת? בזבזנית היתה ואת קורקבנה פינקה מאין כמוה. על כן ירד המשק, על כן הוא, כלומר בני, שקוע ומשוקע בחובות. אחרֵי מוֹת קדוֹשים, אבל האמת ניתנה להיאמר, פזרנית היתה המנוחה. מן הקבוּצֶס שלהם באה ועל כן היתה כזאת. מנענעות ראשיהן השכנות, שסרו לנחם אבלים. על הריצפה גוהר האב קפוא וקודר. עיניו עצומות וסהרונים משחירים תחתיהן. פתאום הוא פוקח עיניו ונועצן בבנו היתום. את כוח העיניים מרגיש אבילחם ומתכווץ בפינתו. לוּא הקיר בלעוֹ: בּלע! וסבתא מספרת.

ראש עגול למספרת ועל צוואריה ענקי פינים, זכר לימים עברו בפולין המדינה. בת כרך היא ואינה מהלכת קרעים ואף במנומרים היא בוחלת שלא כדרך נעמי התימניה. לא טוב – מנענעות ראשיהן השכנות –פשעו בנים בתורת אבות. לא יש טוב – מוסיפה נעמי התימניה הצעירה.

את בעלי הראשון אהבתי – מספרת סבתא – עשיר היה, אבל ילדים לא נתן הקב"ה. לא התרצה לגט. התעקש… בעלי השני היפוכו הגמור. בר אוריין ובר אבהן. טוב לב מאין כמוהו. ובעזרת השם יתברך נולד לנו בן –הנהו. מה יש להגיד, לא השביעני נחת. בעלי איש חסיד היה. מזדמן לו דבר מצווה, איך לא יעשׂנוּ. פותח לו יהודי חנות והוא כמובן הערב. החנווני פושט את הרגל ובעלי החובות אחת בפיהם: לך האמנו. מילא… מנענעות ראשיהן השכנוֹת. בפינה מַלְחִית הילד. קודר קופא האב ואינו משגיח במבטי נעמי התימניה המנחמים. וככה ממשיכה סבתא.

ילד טוב היה – רומזת סבתא אל בנה – מדייק לבוא לארוחת הצהריים, הראשון בבית הספר. באתי לפרופיסור אנטיסמיט שונא ישראל והוא: בנך – הוא אומר – אף כי ז’יד, עתיד גדול נשקף לו. אפילו לאוניברסיטה יתקבל. ובימים ההם מחמירה האוניברסיטה בקבלת יהודים, ממש קריעת ים סוף, מוח חריף ותפיסת גאון. מה יש להגיד. ובלילה אחד – הילד איננו. בשתיים עשרה בא האדון. בן ט"ו היה אז ולא יותר. שתקתי. שתק גם בעלי עליו השלום – נאנחת סבתא – והוא הדבר בלילה השני ובשלישי. והנה באה שכנה גוֹיה ומגלה את אוזני לאמור כך וכך, חבל כי בנך יצא לתרבות רעה, סוציאליסניקים וכדומה. הטרחתי את כבודי לבקש אחרי בני. אני באה למרתף והנה עומד שם הבן ומטיף. בחורים ובחורות למאות. מה יש להגיד. בראותו אותי ירד והלכנו הביתה. אכל ושכב. ובעלי השני עליו השלום ירד מעל מיטתו בלילה והתחיל מלטפו במצחו: מעריב התפללת? וגם מנחה? – הוא שואלו. חסיד וטוב לב היה מאין כמונו, מה יש להגיד.

מילא, החלטתי: מוטב שיסע לארץ ישראל, מיכסַת כסף הגונה עלה הפספורט. מילא. שבענו צרות מלחם. חשבתי יבוא וישב באהלה של תורה. עכשיו אני שומר – הוא כותב. מי ידע אז מה פירוש “שומר”? הנה הוא יושב שם השומר שלי – רומזת סבתא בראשה. מנענעות ראשיהן השכנות. מלטפת במבטה נעמי התימניה את המתאבל – באחת מהקבוצֶס – ממשיכה המספרת – הכיר את המנוחה, בלי נדוניא, לא יפה, לא בריאה – והתחתן. מה יש להגיד. פשעו בנים בתורת אבות – לוחשת בזהירות אחת השכנות הזקנות, את שדיה המלאים זוקפת נעמי התימניה.

לאט לאט ירדו הדימדומים, לאט זרמו דברי המספרת. משחירה על הריצפה דמות המתאבל. החשכה בלעה את הילד. צללים תוהים בחדר, זבובים אדומים רואה לפניו אבילחם וזימזומם מפסיק את סבתא מסיפורה. נפסק שטף המילים, החדלה כבר סבתא מלספר? אחת אחת עוזבות השכנות את החדר האפל, הלא שפחות המשק הן ואין להתרפוֹת. יוצא אף נעמי התימניה – האחרונה. לא יש טוב – שומע הילד בצאתה, אין קול, אחרי אמו מתגעגע אבילחם. אין יד ללטפוֹ בקסם, אין אֵם־קוסמת. פוחד הוא לקום ולגשת ליצוע אמו ולהתחנן: הניחי נא רגע קט את ידך החמה על קודקודי, כי לוע פעור הוא החדר החשוך ובן־מגוג רחב גרמים מתנכל לכבות כל זיק של חסד.

בהתנערות פתאומית שׁיחרר אבילחם את איבריו משיתוקם. כארי כלוא, הַמְמַחֵץ את שׂבָכוֹת סוגרו, הוא מנתק מסביבו את שערות החשכה והפחד. הוא יוצא. כתמול שלשום נוצצים הכוכבים. האם לא נאסף נוגהם בלילה ההוא… הוא נזכר. יהודיות מעוטרות בלויי סחבות פרצו הביתה ולפתח הבית הניחו צללים קרועי־עבאיות מיטה שחורות. את הסדין הסירו לרחוץ את גוף אמו. מי הוא הילד הקטוֹן־היתום שידריכן מנוחה? בקול הן ממלמלות שברי תהילים ואיש לא יבינם. קול יְלֵל נשמע: המקוננות השכירוֹת הגיעו. באגרופיו רוצה הילד להכות בפנים הבָּלוֹת המסאיבות את אמו החולה – והוא ירא. בפינתו הוא מַלְחִית ואישונֵי עיניו מתרחבים.

במיטה שחורה השכיבוּ את אמו. ביד הילד החזיקה סבתא להובילו בעקבות נושאי המיטה. צעדֵי הולכים שומע אבילחם ואינו פונה אחורנית. ילד רע – גוערת בו סבתא ומצווה עליו לבכות בקול. עיניים תוהות נותן בה הילד ואינו מבין. אמו עתה בבית, על יצוע דוָי היא שכובה, היא חולה. לאן מובילתו סבתא הבוכה והמנגבת דמעותיה לעין כל? הולך אביו קודר ואיום. אב רע הוא כי את אמו השאיר בבית לבדה. לקראת “פנטסיָה” הם הולכים. למקום ההילולים יגיעו ויתחילו שם בהוֹרָה פראית. לקול מפוחית יצאו במחול בחורים ובחורות פרועי שֵׂער. ואולי גם דֶבְּקָה ירקדו לאור הלבנה. כלי־זמר הבהילו מן העיר. אחד מחלל ואחד מחצצר ואחד מתופף… הגיעו. חומת־אבן מקיפה את החצר. חוטי ברזל נמתחו במקומות פרציה. אי כלי־הזמר? פּסוקי התהלים מזמזמים באוזני אבילחם – ואף אלה תמו. לפני בוֹר פתוח הם עומדים וסבתא צוֹוחת בקולי קולות. את מי הם משכיבים בבור? אה…ה…ה! ולא גמר הילד אבילחם את אנחתו, כי הנהו נופל עוּלפֶּה. זאת היתה הפעם השנייה לעלופיו אחרי מות אמו – והאחרונה.

*

את רינה לא ראה. בורח מפניה אבילחם. כל הנשים הן פגע רע. אף אמו מתה למען הרע לבנה. שקר הלטיפה ואות הרחמים המתנוסס בעיני האמהות. את פני רינה הוא זוכר, את שפתיה המחַשׂפוֹת שני טורי שיניים חדות וקטנות. הלא היא האשה הבגודה, אשר…

הוא גדל קצת. קולו הולך ומתנמך ולפרקים הוא מצפצף – עד כדי צרימת אוזניים. למשא הוא הקול הזה, שאינו שלו. חלומות רעים באים עליו לילה לְבַעתוֹ כמו אז… אבא קפא קודר על הריצפה וסבתא מספרת והשכנות מנענעות בראשיהן… אף נעמי התימניה העשירה והצעירה לזרא לו. יפה עודנה התימניה ושלשלות זהב לה מבעלה הראשון. אלמנה היא וילדים אין לה. גם נחלה ירשה מבעלה מוכה השגעון. מניו־יורק הבירה הגיע הלוֹם איש עשיר, בעל בעמיו ומוכה שגעון. ברחובות קריָה דבקה עינו בילדה תימניה. זקופת קומה היתה וגופה גמיש ושזוף. מערב במזרח יתערבו בבוא הגאולה – ידע האיש ואת נעמי לקח לו לאשה. על שפת הים בקִרבת אשדות הירדן קנה נחלה לביתו. והקוֹצרת הצהובה הקדחת לא נשאה פנים לעושרו ולתקוותיו. אלמנה נשארה נעמי בין אנשי המערב.

על שפת הים מטייל אבילחם לתומו. כזבובים טורדנים מזמזמים הירהורים במוחו. עיניו התמהות והצעירות הירבּוּ לראות עד כה! את אוזניו אוטם פתאום הנער. דומה, כי קול אביו הוא הקול העולה מבין השיחים. ועוד קול שני נשמע אחריו – קול נעמי התימניה. שנתו נודדת בלילה. לא יוכל לישון. בעיניו הפקוחות לרווחה הוא רואה את אמו, כשהיא עטופה חלוק ארוך ולבן – תכריכים. בחשכת החדר היא שוחה. בעל רע היה אביו – את ידיה היא שולחת אל מיטת בעלה. אנא אמא –מתחנן הנער – אל נא! אם ימוּת גם הוא ויתום אשאר משניכם גם יחד. טוב ללא־אם מללא אב טוב – נוהם קול לא־נשמע. הדם נוֹקף ברקות הנער. לוּא עבר כבר הלילה – ואינו עוֹבֵר. הוא נמשך עד אין קצה. צללים מציפים את החדר. קשה להכּירָם בחשכה. והנה: האשה הבגודה, אשר הסגירה את בעלה אוהבה במדי שונאו. ואף הוא. גם הוא האוהב האוויל מוכה האמונה ובעל העיניים התמהות. אל תאמין בה שנית – מתמלטת שאגת פרא מפי ההוֹזֶה. אל מיטת אביו קרֵב הבעל. הגם הוא מתנכל להמיתו? אביו הוא במיטה ולא בן־מגוג האוייב! אל אביו נצמד הצל. הוא סופגו. אין שני גופים. רק דמות אחת שכובה במיטה. אביו והבעל הטיפש אינם אלא איש אחד. האשה הבגודה פנתה אל אבילחם – והנה היא נעמי התימניה…

יום שלם לא מצא אבילחם את רוחו האובדת. תלמיד טוב הוא בבית הספר. את השיעורים הוא שומע בהקשבה. והאדון המורה אמר לאביו: לאוניברסיטה יגיע… גם על אביו אמר כזאת גוי שונא ישראל בשעתו. הבוקר הוא רוצה להקשיב – ואינו תופס מאומה. תם השיעור. את ספסלו תומך אבילחם ואינו זז. ניגש אליו האדון המורה ושואלו לשלומו. ספר רב־עמודים הוא מבקש לקריאה. מצטחק האדון המורה בארס: הבעמוּדָיו יסולא ספר? מתכרכם הנער ושוב מחויר. לא ענה דבר. בספר אב העמודים הוא משקיע את עיניו אחר הצהריים. בקול הוא קורא את המילים – ואינו מבין דבר. נָטוּ הצללים, עוד מעט וגם הלילה יֵרד. רעד עובר את הנער. ואולי לא ישובו הצללים לשוטט בחדר בחשכה?

לא עצר כוח אבילחם. אל שפת הים מְשָׁכוֹ כוח סתר לטייל לתומו. את דרכם שירכו צללים ובאוויר התפלשה ערבות. שב על עקבותיו הנער. רב לו לטייל הפעם. מחר עליו להשכים קום, עליו לחזור מיד. רק אמתלא היא זאת. שב הנער לטייל על שפת הים וּמִתרבֵץ על החול ביחד עם כל הצללים. אל בין העצים הרבים מושכו כוח סתר והוא נִמנע מלכת. הלא שם מִישרַץ היתושים מרביצי הקדחת. וככה אמר האדון המורה: היתוש המעביר את הקדחת שמו… את אמו שכח… הנה: שמו אנופלס. ובעוקצו את האדם הוא זורע בדמו את האימה הצהובה…

ואף על פי כן מטייל הנער בין העצים. קול, הדומה לקול אביו, הוא שומע ועוד קול שני, הדומה –לקול נעמי התימניה.

בקול אביו שומע אבילחם. את קרעי המשק צריך להטליא –מבין הוא ומוכן לעזור במאמצי כוחותיו. תקופת חריש. למושב הקרוב שלחו אביו בשליחות. והתשובה לא באה עד הערב. מפצירים בו בני המושב ללון אתם הלילה: סכנה לילך. לא אבה לשמוע אבילחם. רעות מנבא לו לבו. את כוחו הוא אוזר לרוץ אורח לשוב אל ביתו טרם תְּכַס החשכה על הארץ. את שארית כוחו הוא אוזר ורגליו מרצדות בקצב. כבדה עליו הנשימה והוא אינו פוסק. את לשונו הוא מאריך ככלב עייף וצמא. בעקשנות הוא מריץ את רגליו, כי בבית מחכה לו… מי מחכה לו בבית? וברדת הלילה יפילו הסלעים את צלליהם באימה לְפַשֵׁחַ כל עובר אורח. על כנפי הפחד רואה הנער והנה טס הים לפניו בקסמיו. הרגליים מרצדוֹת בעקשנות. עוד מעט, וגם את הבית על הגבעה יראה. בשלהי הדימדומים מדמדם ביתו לפניו. חשכה ירדה על הארץ מסביב. כטבלת כסף מבריק טס הים. עייף ונושם בכבדות חש אבילחם הביתה. ופתאום – אור בוקע מכל החלונות. קול צהלה מגיע לאוזניו. רגליים מעכסות בריקודן. יום־שמחה וחג לאביו ולמה שלחו מעל פניו?…

אל הבית הגיע. בפתח הוא ניצב. לפניו החדר המואר ושטיחים זרים יפארוהו. אל שולחן טעוּן מטעמים מסובים השכנים וכוס בכוס יקישו. שורות בקבוקים ערוכות כדת. שני תימנים זרים בין המסובים. השכנות מצפצפות בגילופין, אחת התימניות שורקת בילֵל. ובראש השולחן מֵסב אביו, ועל ידו – נעמי התימניה. לא פצה פיהו הניצב בפתח. ולא נכנס. ממקומו לא הזיזוהו אף קולות הבחורים הפראים היוצאים בְּהוֹרָה רתחנית לקול חליל ולאור לפידים בוערים בחצר. ואף כרמוֹז לו נעמי התימניה בחיבה רבתי למזוג לו כוס יין אדום ומתוק – גם אז לא זז מפתח הבית.

*

אל שולחן־חג פרוש מפה לבנה יושבים בחורים ובחורות. שמלותיהן הלבנות נודפות רעננות. זה עתה רק עתה גוהצו לכבוד היום. בשר מגישה התורנית. הוי, חבריא, בשר היום! את לשונו האדומה מושיט מרדוק הליצן ועיניו משוטטות בחדר, כי לבו טוב עליו. במנתו מטפל תלמי הזקן בהיסח דעת. כשעיניו זורעות חדווה לרגל השתוללות ה"טף". תמה הסעודה. אף המפגרים הניחו את המזלגות ואת הסכינים על קערות הפח – לאות רצון. מחשבה מנצנצת בעיני מרדוק הליצן. את המזלג הוא מקיש בסכינו. בהקשה ובזימזום עונים אחריו המסובים. בחיבה מלטפות את הפנים השזופים ושדופי הרוח עיניו הכחולות של תלמי הזקן. והנה בא גם הליפתן לקנוח סעודה, חג יובל היום – לעשר שנות קיום הקבוצה. אוי מה טוב היין – מפזמֵן מרדוק הליצן. וקולות אדירים עונים אחריו אמן. יין היום אין – מתגרה בהם הליצן בזדון מעושה.

חיש הוסרו הצלחות, הקערות, המזלגות, הסכינים. מופיע מרדוק הליצן בפתח – כשהוא חבוש צילינדר ו"סנונית" שחורה סוגרת בעד חולצתו הפשוטה־המגוהצת. תחת בית שחיו צווארי־בקבוקים. הליצן הביא יין – מריעים קולות לקראתו. דמעות גיל בעיני תלמי הזקן. לתוך ספלי תה מוזג חבוש־הצילינדר מיץ צהוב־צהוב: שתו מלוא ספלים, המחר בידי שמיים! את כוסו המלאה מניף תלמי הזקן: את ימי הדראון הוא מזכיר, את ימי המאֵרָה. לזכר טרופי הקדחת והדַאֶבֶת והיאוש. לזכר הנדקרים והנשחטים והשדודים הוא נוסך את יינו טיפות טיפות. דמעות בעיני המסובים. כי לכולם אבדו אֵם או אח או ידיד הכא או התם, על העתיד לא יזמר תלמי. שקר הוא: אין זהב בְּרִיסֵי העתיד. יגיע יש וזיעת אפים והשתוללות במסיבת רֵעִים. יום יבוא ויאהב איש את אחיו־לזיעה, כי אֵם אחת לכולנו! ואם תיתוֹם הספינה בטירוף, ניתוֹם גם אנחנו… סיים תלמי. שתו מלוא ספלים, מחר בידי שמיים –מפיג את העצבת מרדוק הליצן.

היין מנגן בראשים לוהטים. את הצילינדר זורק המבוסם ותופסו בראשו בזריזות. מקערות גדולות שואבות עשרות ידיים שקדים. רישרוש ופיצוח ופזמון. חמק לחדרו תלמי הזקן. על השולחן מתייצב מרדוק וגומע יין מבקבוקו. אתם כולכם אחי –מתמוגג בדמעות מי שמילט זה רק עתה את נפשו מגיהינום – שבעבר־הים. והליצן: השתכרו, מי ביין ומי בשירה, מי במוּסר ומי בתקווה כוזבת – כמאמר הפייטן.

הוזזו השולחנות, הוֹרָה. בחור בחורה – היינו הך. זקן צעיר – היינו הך. חסון רָפֶה – היינו הך. בהוֹרָה מתלכדים כולם. בהוֹרָה מתמזגים כולם, כי ההורה שיא החיים. השתכרו –מתופף הליצן בקצב. ברעמת ההשתוללות הגזוזה מנפנפת החברה הרוקדת על ידו. ההורה היא כל תקוותנו – מזמרים קולות שיכורים. הרגליים מרצדות מאליהן. הגוף מזיע ורוקד. החולצות נקרעו על הכתפיים. ואין דבר!

שב תלמי הזקן מחדרו לרוות את עיניו המכחילות בהשתוללות. את קיר המטבח הוא תומך. מבין כתפיו הבחורות שלפניו הוא מציץ. ההורה היא תקוותנו – נואק נער הרוקד על יד מרדוק הליצן. לאט לאט תם כוח הרוקדים. שבעו ימים ללא עבודה וללא – לחם. אף גזוזת השער חדלה מריקודה. רק הנער והליצן לא עייפו. כף תוקעים הניצבים, תוקע כף תלמי הזקן. שני הרוקדים אינם בני עייף. מי הוא הנער – תמה תלמי הזקן. עיניים חשדניות מביטות בו. זר הוא, יכול לסחוב דבר מה –לוחש מי שנמלט זה רק עתה מכור הגיהינום. עיניים סקרניות נעוצות ברוקד – והוא אינו מרגיש. בזרועות הליצן הוא נאחז בחוזקה ואִתוֹ יחד הוא נישׂא אל על. בסעודת היובל לא ראהו איש. בזקנו־תיִש מנפנף מרדוק הליצן. הצילינדר נשר זה כבר מעל ראשו וה"סנונית" שנקרעה קרעים הוסרה אף היא.

בגופו דבקה חולצה רווית הזיעה. ופתאום – נֵפֶץ! הנער הזה נפל שדוד. נדחקו הבחורות. במגבת קרה חבשה את ראשו גזוזת השער. על אחד הספסלים הושכב והנה הוא פוקח את עיניו. הפחד רובץ בהן. כסיד מחווירים פניו. נחשפו שיניו הקצובות, כי רפו השפתיים מהידוּקן. למה זה נקהלו סביבותיו זרים? על יצוע־דוָי שוכבת אמו הצהובה. את הדרך אליה גודרים בעדו הזרים. אבא הרע עזבה לנפשה – בוודאי. בידו הוא משמיט את התחבושת. על עיניו הוא מאהיל למען ייטיב לראות. גלילֵי בַּהַר נוצצים ודועכים לפניו לחילופין. זיעה קרה רוססת על מצחו, זיעת ההתאמצות והרפיון הגמור.

בחדרו השכיב תלמי הזקן את החולה. על ידו הוא יושב והנר מהבהב על השולחן. אמי־קוסמתי לטפיני – נואק הנער. בידו מתולמת הגידים הכחולים מחליק הזקן על ראש הנער. ללב הפועם הוא מבין: נום, נוּמָה בן יקיר, דבש וחלב אשקךָ. מֵחִיטַת כל חי אכלתָ וריבון החיים פתח לפניך את ספר החיים. ברעץ־מסתורין כתובים קורותיך ומי ישיבם.

ישן הנער בצאת תלמי לעבודתו. ובבוא גזוזת השער, התורנית, להאכילו – התחפש כישֵן ולא נגע במטעמיה. הנה ושוב התרוצצו מחשבותיו כסוסים פראים ללא רוכב. את ריצתו הוא זוכר… ואף את האור הבוקע מחלונות הבית… והאשה־הילדה רינה מחשֵפת שיניים קטנות וחדות. הוי!

ובשוב תלמי הזקן מעבודת יומו, לא חש אל המקלחת כדרכו תמיד. לחדרו מיהר הפעם לראות את שלום אורחו הלא־צפוי. ובלטפו את מצח החולה, היפנה אליו השכוּב את פניו, ראה את שתי העיניים המכחילות־הזוהרות, המשפיעות רחמים גדולים והבין, כי עיני הקוסמת הכבירה הן, היא הטוחנת את חיטת החיים לכל חי. את ידיו שולח הנער לקראת לבן־הזקן ופיו לוחש: אמי־קוסמתי…

לא ריקם השיב תלמי הזקן את הידיים השלוחות לקראתו. את ראשו הוא מרכין אל השכוב ומחבקו בזרועותיו הגרמיות. ללא אומר שָׁהוּ שניהם, הזקן והנער, ושניהם הרגישו, כי קול החיים האחד פועם בעורקיהם, איש איש ומקרהו, אדם אדם וּמאֵרתוֹ – אחת היא תכלית כולם. אולם בפרוֹש עכבישֵי הגורל את קוריהם על נפש רגישה להחניקה, תתפעם הרוח. זאת הבין הזקן בנשקוֹ את הנער באהבה.

לאט לאט פתח הנער את פיו: את שמו, אבילחם, גילה לתלמי הזקן ואת מוֹת אמו תיאר לו – בגימגום. מאוחר ומוקדם משמשים בעירבוביָה. מה בצע? על סוס הרגיבוֹ אביו בהיותו ילד לאמור: כל אשר תראה לך הוא נחלת עולם, ופתאום: הנה מפנה אביו את פניו ממנו לבל יראהו בנו הניצב בפתח – בקלקלתו, כוס יין מוזגת לו, מי שעתידה להיות אמו החורגת… עצם עיניו אבילחם החיוור. אוויר שאף בכבדות. בשרוולו מנגב הזקן את דמעות בנו הניגרוֹת. דבש וחלב אאכילך למען תחלים – שומע הנער.

נסע תלמי הזקן ואיש לא ידע לאן. את הנער הזר לקח אתוֹ. על הזקן השליך אבילחם את יהבוֹ, כי אין לוֹ עוד אֵם זולתו. לילה היה. במרחק־מה נבחו כלבים לקראת הירח. באורווה הבהיק אור קלוש. השומר התקין שם דבר מה. עוד מעט ויסיעו גם את החלב, רגלִי הולכים תלמי ובנו. ובקרוב המפלצת האיומה בעלת שתי העיניים הלוהטות בנשימה כבדה אל התחנה. עלו עליה שני הנוסעים ותקעו מושבים קבע בקרון ריק מאדם. את הנער השכיב הזקן על אחד הספסלים ואת תרמילו שם תחת ראשו: שכב־שכב בן יקיר לחלום אָטְרוּ הבּבות על עיני אבילחם. בטוחות ישן, כי הנה חייו בידיים נאמנות.

צא לרקוֹד – מזרזת יד שעירה את אבילחם – הלוא על הבן לרקוד ביום שמחת אביו. פוקח הנער את עיניו בחלחלה: לפני פני תלמי אמו. הגענו – מחייכות לקראתו עיניים מכחילות־זוהרות. במאמצים מנתק אחוז־החלום את חבלי שנתו. בעיניים עצומות למחצה הוא ניגרר אחרי מובילו. הלילה טרם יפוג. הפנסים דולקים בצידי הרחובות. רוח צפון נושבת וקר לאבילחם פתאום. את פיו הוא פוער – פה־ה־ה־ה־הק! אור חוורור מרפרף באוויר. כִיף חַלַק, חווג’ה –משמיע תלמי הזקן. שנים רבות בילה הזקן בפלך וכל־חי־בו הוא מכיר, אם לטובה או לרעה. בתפוחים הוא מַצְבֶה את כיסי מלווהוּ הצעיר וממשיך להובילו: הוביליני נא אמי־קוסמתי אל הגן העכור, בו ישגשג עץ החיים! לפני שער סגור עמדו. במקוֹשית הקיש הזקן אחת ושתיים, שעה קלה חיכו. לא ניצתה אש הכעס בעיני המחכה. שיקשוק סנדלי עץ נשמע. והנה – פֶּתַח! באור הפנס הדולק ביד הפותח ראה אבילחם איש מכורבל באדרת בעוד שרגליו היחפות מציצות מהסנדלים. בידידות מטפח תלמי על שכמו: סלח בן אדם, כי טרפנוּ את חלומך הלילה. על אחת המיטות מתפרקד אבילחם לישון. בעמל הִפְשִׁיט הזקן את בגדיו ועטפוֹ בשמיכה חמה. קרים הלילות. בזהירות מחליק הזקן בידו על ראש בנו. את אמו רואה הנער. והיא מנשקתוֹ בשוכבו לישון. ואולי נְשקוֹ גם תלמי־אמו…

רואה אבילחם את השמש העולה. המגביהה מעל לרוכסי ההרים. כה קרובה היא אליו. לא זרה היא. ידידתו הטובה מימים ימימה מאירה אליו את פניה. את ידיו שולח הנער לקחתה והיא מחייכת כצחוק החסד. ופתאום – זינק אבילחם על גב השמש, עתה הם עולים. יחדיו הם נישׂאים מעלה ובמרומי המרומים קורצת לו בריסי עיניה הזהובים אמו־הקוסמת…

בחצר החָאן גדורת הגדר המתפוררת פה ושם, היא המשמשת מִיפלט לעגלות האיכרים לעשרותיהן, עמד יִטוּר האִיכּר ופיו פעור מתמהון בִראותו כי חסרה השלשלת אשר ריתק בה את גלגל עגלתו הלילה. בחימה כבושה התלקחו עיניו ונחירי אפו זעו ברעדה. מראהו כחיית שחץ אשר לא ידעה עוֹל מימיה. חריץ חוצה את מצחו לשניים. עמוק ומאיים. הקדחת והרוח שדפוּ את פניו וסנטרו הבולט – מושבת הרצון. אין זאת כי מושך לב כל רואהו הוא האיש הזה. גַרָב בבני מעיךָ וביוֹתרת – נהם אל מול אחמד החיגר, שפניו משוחים זפת ועיניו הטרוטות מביטות בטימטום ניכחוֹ. אינו ירא אחמד מפני זה ה"יַהוּד", כי את אוזנו גילה המשרת ב"בַּלַדִיִָה" לאמור: בקרוב תיתום תקיפוּתָם לבטח, כלב־אִיבּן־כלב – ממלמלת לשונו בזהירות. לא עוד העיז לענות בקול. אולם אוזן האיש מלא־החימה קלטה כנראה את פליטת פיהו, כי באגרופים קמוצים ובעינים יוקדות הלך הלוך וקרב אל החיגר. חווג’ה, אנא יַחווג’ה – משנה את טעמו אחמד ומשנס אגב נסיגה את סיאובי סרבליו הנישמטים. השלשלת, גַרָב בבני מעיךָ, גנב – חוֹזר יִטוּר האיכר וחריץ מצחו מתעמק. אל השער נדחק אחמד. את הבריח הזיז לפתוח והנה יד־עֶשֶׁת אוחזת בגרונו. צעדים מהירים נשמעו ברחוב בפרוץ צעקת הנחנק. נפתח השער – ובפתח ניצב תלמי הזקן. את היד המחניקה הוא מסיר בכוח. את ראשו מפנה יִטוּר האיכר –ומכירו. והזקן – תחת בית שחיו שם את ידו והוביל אחריו את מוּדָעוֹ.

את תלמי הזקן הכירו כל בני הפלך. כל מוכה־ספחת בלב פנימה חש אליו לשפוך את לבו. כי הוא אבי הגליל. אכן הופיע עתה בבית־וועד הסביבה. בּחַאן, מבלי משים הותרה לשון האיכר, כתינוק שנתפס בסורו הוא מוכרח להתחטא – וטוב. כי נוכח העיניים הזוהרות משפיעות־הרחמים, הלא כל איש אינו אלא קוץ ממאיר וסילון תועבה.

הוא מתוודה: בעד תולעת הכירסום סגר את לבו – והיא עשתה בעורמה. אין אדם אשר לא יוּכֶּה בנגע החיים. מתה אשתו. זאת היתה אשה – מזמֵר יִטוּר ועיניו דומעות. אֵם היתה לכל רואיה ומקור ההתעודדות. למה בחרה להינשא לי? קטוֹנתי ממנה – בוכה יִטוּר תוך כדי צחוק מעושֶׂה, ומחשף שני טורי שיניים לבנות, שלא נזרק בהן מום. אל ארץ לא נושבה הבאתיה. שוחד, מִירמָה ושודדי מדבר, על תנובות השדה שמרו בחורים מזויינים מפחד בלילות. הכַּפִּיוֹת מרחפות עם רוח והעיניים פולחות את החשכה בחשד. וביום – שינה חטופה, כשאשה־אם רחמניה לוחשת תמיד את המילה הטובה, המפיגה כל צל של רוגז.

הלמען בשל במטבח הבחורים עזבה את חיי התפנוק? ואם אין טעם ליסורים בכלל, ואם לשוא הוקרבו הזבחים הגדולים פה? היא היתה המלכה המושלת בטירת אבירים וכוחה גדול מכוח שׁוֹעִים!…

לא תישא פנים האחות הצהובה הקדחת. במותה השאירה לי ילדה – רינה… לא טובת לב היא כאמה וממני ירשה את סערת הרוח… ריככה יעז האדם להמשיך ולחיות אם בלבו לא תפרח התוחלת כי אור גדול יִגַה?… לא צחק אבי הגליל. כדרכן תמיד זוהרות עיניו ברחמים. אל שפת הים מחוץ לעיר הגיעו. דרך מנהרה שמתחת למסילת הרכבת עברו וישבו על גל אבנים. נמשך הווידוי. מילא, היחוש להציל את חייו בספינה נטרפת? חשקתי בחיים! את כל אשר לי מכרתי. הפלגתי לבקש את הלא־נודע כשרינה ילדתי אהובתי בזרועותי. בבית הורי־אשתי הפקדתי את הנכדה. לא אמידים היו, אבל כדי מחייתם מצאו כל הימים. לאורכה ולרוחבה שוטטתי בארץ, באשפתות התפלשתי, ממעיינות הרעל שתיתי –ולא מתי. את אבידתי לא שכחתי. את חזון הספינה הנטרפת לא יכולתי לבעֵר, דובבתי לנפשי, כי לא אני הגבר, אשר השׂיא אֵם־אשה באהבה לעבור לארץ ישימון וצלמוות –לשוא! לא יעזוב איש ספינה נטרפת אם שתה פעם אחת בחייו ממי־הלחץ אשר לה. את גורלי בעיני ראיתי: אני מלח עַד בספינה נִטרפת…

במגפה מתו הורי אשתי. רינה ילדתי־אהובתי ניצלה. את הבית מכרתי. את נחלתי פה קניתי תמורתו. לא עוד לשוב יכולתי למסיבת רוכבים פראים. הלא – אולי בעטיים מתה אשתי, האשה היחידה אשר אהבתי. איש פושע אנוכי – מכה על חטא יִטוּר המתוודה. את זוהר עיניו האיר לו אבי הגליל: דַבֵּר, דַבֵּר בני ויקל לך, בכולנו מהתל לֵץ הגורל…

*

בקרון הרכבת יושבים תלמי הזקן ובנו אבילחם. בזחילה יוסעו על פני מקומות ידועים מעידן ועידנים: עצים מלבלבים ותנובות שדי ושמיים בהירים. פת לחם מתובלת מלפפון מגיש הזקן לבנו. הוא מסביר, כי אמר להפקידו במוסד חינוכי ידוע – והנה בא רווח מצד אחר. ברצידה עוברים לפניהם השדמות. בתים צמחו בין לילה. למודי־נדודים־ופורענויות מזבלים את האדמה למען היבול. פה רכב שומר יהיר על סוסתו – קורא הזקן בקול מזכרונות להו – וסכין שודד הפילָתוֹ. ושם פילח כדור־מארב לב נוֹקֵף ומוֹחִיל. סוס־פרא הפיל רוכבת פזזנית ופצעיה לא נחבשו. הביצה שלחה אֵדיה להרעיל אחד זקוף קומה ועד לבב… ציון… ציון… מספרים יבשים מִנִי לוח.

יקר מאוד הוא לוח הזכרונות של תלמי הזקן – מרגיש אבילחם. ובהגיעם לאחת התחנות יצא תלמיד מן הקרון והוציא אחריו את בנו. מבלי משים הם עוברים על פני היווני המוכר פירות ותמרוקים ומגיעים לחצר. ברעש נִטפלים אליהם בעלי הכיכרות הערביות להסיעם. נענה הזקן לעיני בנו המבקשות, ישבוּ. פגרי סוסים מושכים את העגלה בפרך. מתייפחת העגלה המתנהלת לאיטה ואבק הדרך מלבישם גלימה מאפירה. העירָה, לִכְלִילַת השכיות נוסע אבילחם בציפייה.

בשווקים הצרים, בין אריגי הצבעונין, הפרושים למשוך עין, הם תועים, על יד מוזגי היין והסַלֵּיפ הם חומקים. תוססים כאן חיים מרהיבים. בנחיריו שואף אבילחם את הגירוי המרחף באוויר. את יד תלמי הזקן המאובקת הוא מרים ומנשקה בתודה: יש עוד חיים חדשים ומָק בשרי צוּפָּה עוֹר…

בחצר מרוצפת אבני גזית עמדו. קווי סיד כחלחל משבצים את האבנים במשבצת. על כיפה קטנה צומח עץ זית־ננס. על לוחות נחושת בקיר רעוֹץ רעץ מסתורין. כאן היה מקדש אל התכלית הנשקפת לכולנו – רוטן הזקן והנער שומע.

על מזח־העץ הבנוי בים ישבו והשקיפו על חומת העיר שחורת־האבן. דון יוסף הנשיא הוא אשר חידשָׁה. ועץ התות נותן המשי פרי רוחו הוא – שעלה בתוהו. רוח רעה מפעמת את לב הנער: סוד הַשְחַתָה אורב להכשיל – תמיד. עוצם עיניו הנער: הגידה נא אבי… הגידי־נא אמי־קוסמתי את־אשר־לפני, לבל אכשל גם אני. לא הגיד לו דבר הזקן. מבושה התכרכם אבילחם: אינו ראוי לגילוי־סודות ועיניו מושפלות ארצה. עזוב וערירי הוא כמימים ימימה…

את אזרועוֹ שם תלמי הזקן על כתפי בנו ומובילו ללכת. הדימדומים עטפוּ את ההולכים ובמערב עלתה הלהבה. פתח את פיו המוביל:

לשוא חשדת, בני, באביך. כל מעוּות יִתְקוֹן, כל חסרון יִמָנֶה.

נפוצו העננים השחורים – ואינם. האב הוא אב טוב. וחזון הרע חמק. האב־הרע התנדף ואיננו. מִיפלט מבקש הנער בעיניו הזוהרות של מלווהו. פשעתי, עוויתי, רשעתי – דובב קול לבו ללא מילים. לא אביו הוא אשר לקח את נעמי התימניה לאשה, כי אם אבי רינה – שומע אבילחם.

כל מעוּות יִתְקוֹן, כל חסרון יִמָנֶה – עונה קול אדיר ולא נשמע.

רינה – לוחש הנער – רינה ידידתי, ועיניו מלאות אהבה ורחמים. למה זה נמנע מראותה כל הימים? ולבו בקרבו נוקף בחזקה ובפחד סודי: רינה…

נפרד אבי־הגליל מבן שעשועיו. את ראשו הרכין אבילחם אל ברכיו למען הברכה. לא השיב לו דבר הזקן. רק ממגד עיניו הזוהרות הוא שולח לו ברכת פרידה. ללא אומר פנה לדרכו לצעוד בצעדים בטוחים לקראת תכליתו.

קדחת הפילה את אביו, הדואג לגורל בנו האבוד. שליחים שוּלְחוּ למוֹשבים סביב: אולי יגונב אליהם שמץ דבר ואין. בפיו דבק הנער בפי אביו. התעלולי קדחת הם לאחז את עיניו למדוּחים? רק בעמל הצליח אבילחם להוכיח לאביו, כי אמת היא. בדממה הם יושבים חבוקים. והלילה סביב מנגן: האב על בנו שמח.

נסע למסעיו אבי רינה – בלווית אשתו השנייה. לרינה הושב ידידה מאז – פתאום. גם הגורל ימתיק מכתוֹ לפעמים. עתה תחסה היא בצל חוסני –מיחל אבילחם. ורינה מחשפת את שיניהָ הקטנות והחדות:

אולי…

*

ובליל כסף אחד, בעלוֹת נוגה מִטַס המים להשרוֹת הַשְׁליָה על הנפשות העייפות, הרכינה רינה את ראשה אל חיק ידידה ושיניהָ הקטנות והחדות לא עוד הבריקו. אשרי הנערה היודעת כי יש אֵם־קוסמת גדולה אחת לכל עוֹברֵי חֶלֶד… ובכל זאת קשה לשכוח את האם האמיתית בקחת אב רע אשה שנייה – היא עונה לאבילחם המגולל לפניה פרשת־סוד השאובה ממגילת תלמי הזקן.

ובשלוח אבילחם את ידו ללטף את שערותיה, עצמה רינה את עיניה לספר לו את גמר הבּדיָה, היא אשר סוּפרה ביום־צרה בימי ילדותם.

וככה סיפרה רינה:

על יצועו שכב האיש האלמן מאשתו־אהובתו, ובבוא אליו אמו־קוסמתו פתח את פיו לאמור: שלחיני נא אמי־קוסמתי אל אבי ואל נחלתי. כי לא טוב היות האדם לבדו. ותשלחהו אם־כל־חי ותיתן לו תיבה סגורה ועבד כושי לשׂאתה וַיֵלך. ותזהירהו: אל תיפִּתֶה לפתוח את התיבה בדרך, פן יאוּנךָ אסון. בלילה נדדה שנת האיש ביער ושרעפֵּי בּלהוֹת עָדוּהוּ כי זכר את אשתו הראשונה. ויפקוד את האשה־הקוסמת לרעה, ויאמר בלבו: אולי להתנקם ממני אמרה, יען עזבתיה על אף חסדיה אשר גמלה אותי. ויפתח את התיבה ובה בתולה, שלא ראה כמוה ליופי. בת הקוסמת היתה זאת וזוהרה קורן למרחקים. על קטנה הבריקה טבעת קסם, המבצעת כל זְמָם בהיאמרו. ויעורר האיש את הכושי ויקח את בתולת הזוהר על זרועותיו וילכו. ויגיעו בעלות השחר לכפר ארצו. הלא שם ישפוט אבי האיש את כל העם. ויסובב את הטבעת ויקם בן־רגע היכל פלא מול בית אביו ואין דבר בעולם שלא יהיה בו. וישכבו במיטותיהם לנוח, כי עייפו מעמל הדרך.

ויהי בקום בני הכפר בבוקר, והנה היכל, אשר לא ראוהו תמול שלשום. ויִבַהָלוּ אל השופט לבשר לו את דבר הפלא. וישלח אחת השפחות לראות מי ומי הם בעלי ההיכל, ותַכָּר השפחה את בן אדוניה ותבוא ותאמר: בנך הוא ואתו אשת חמודים אשר לא ראתה כמוה עין השמש מעֹודה…

ויקם השופט על רגליו ויבוא אל בנו לברכהו. וירא את אשתו ואת הכושי גם כן ראה. ובראותו את האשה סמר שערו על חזהו, כי היכהו זוהרה. אכול קנאה שב האב אל ביתו ואת הדלת סגר בעדו.

ויהי היום ויקהל אליו את אנשיו לאמור: לא אני קראתי לבני הבליעל, לא קראהו איש. לא אבותינו עשו בכישוף כמוהו ואף אנו לא נעשנָה. כל ההורג את בני יבוא על שכרו…

ויבוא אליו אחד הפוחזים וישלחהו לבצע את אשר יזם. ויסובב בכחש את הבן ויובילהו אחריו לצוד צַיד. ויקח אִתוֹ את הבן ויובילהו אחריו לצוד צַיִד ויקח אִתוֹ הפוחז בשר מלוח ושתי דלעות מים. ויפל האיש את הארי ואת הנמר ואת הברדלס וייעף. ויהי כי הציק לו הרעב ויאכילהו הפוחז מן הבשר המלוח. וילך האיש בשרב וימצא. ויתחנן לפני מלווהו לאמור: השקני נא מן המים פן אִיסָפֶה. וימאן הפוחז להשקותו. ויפול האיש ארצה ויתעלף. ויגהר עליו הפוחז לאמור: אם נתוֹן תיתן לי את עינךָ האחת ונתתי לך דלעת מים. ולא רוו המים את צמאונו. ויאמר: אם נתוֹן תיתן לי את עינךָ השנייה ונתתי לך את דלעתי. ויעזבהו הפוחז לנפשו וימהר לאביו להראות לו את שתי עיני בנו לאמור: הנה מת בנך במדבר ושתי עיניו לך לאות.

וישקול האב זהב וכסף לתיתו לפוחז וישא את רגליו ויברח משם למלט את נפשו. ויבוא השופט אל הילך בנו והנה כושי בפתח וחרבו על ירכו לאמור: כל הבא אל הבית באין אדוני בו, אחת דתו למוּת! וַיַקְהֵל השופט את אנשיו ויצַו להרוג את הכושי עבד הקוסמת. אולם כל הניגש אליו והנה הוא נופל שדוּד ארצה. וַיַזְעֵק האב את כל העם מסביב להילחם בכושי ולא יכול לו איש, כי עבד האֵם־הקוסמת הוא.

ויזחל האיש אנה ואנה במדבר ויגיע לגזע עץ עבות ויישן בצילו. וישמע בהקיצוֹ קול נשר המצווה על בניו, כי ביקש מהם לכסותו בצינת הליִל וימאנו. ויאמרו הבנים: אב בנפש בנו יתנכל, והנה לאיש אשר עם גזע העץ, אבדו העיניים במצוות אביו. ויען הזקן: לוא השכיל לשים על עיניו טרפי העץ הזה וראה את אשר לא ראה מלפנים. ויעש כעצת הנשר ותפקחנה עיניו לראות. את הדברים אשר מתחת לכל דבר ראה, ולא היה איש כמוהו לעיניים. ויהיה כי ראו זאת בני הנשר ויכסו את אביהם המזקין. וירא האיש כי הקוסמת־אמוֹ שלחה לו את הנשר למגן. ויפול על ברכיו: ברוכה את אִמי־קוֹסמתי ותהלתךְ בלבי לעד!

ויסר האיש אל אביו השופט ולא הכירו, כי שונה טעמו בליל הבלהות במדבר. ויאמר לו השופט: אם תכה את הכושי ויכולת לו, אשִׂימךָ לראש־ולשופט על העם הזה. וילך וילחם מעלות השחר עד צאת הכוכבים וייעף הכושי מאוד. ויהי בראות גבירתוֹ כי יִכשל ותאמר: שכב להחליף כוח ואני אצא תחתיך להילחם לחוֹם־אֵמונים לאישי. ותצא והנה באישה היא נלחמת… ויען: הילחמי! ויספר לה בהילחמו בה את תעלולי אביו ואת אשר אמר לשׂימו לראש ושופט תחתיו. ויצא על הכושי לשים מעי דק על צוואריו למען ידקרהו וימיתהו למראית עין.

ולמחרת היום דקר האיש את הכושי במעי הדם אשר בצוואריו ויגר דמו ויפול. ויאמר אל הנקהלים: עדים אתם היום, כי הכיתי את הכושי, ויענו פה אחד: עדים!

ויַקְהֵל השופט הזקן את שבעת החכמים לשאול דבר מפיהם טרם יתן לאיש הגיבור את שבט עוּזו. וישאלם: הַאַיַבֵם את אשת בני לקחתה לי לאשה? ויענוהו שישה חכמים פה אחד: יָבֵם תיַבמֶנָה כי נפל פחדו עליהם. אולם השביעי בחכמים קרא בקול: זימה היא ואין כמוה לתועבה! וישלוף הזקן את חרבו להתנפל על הקורא, אולם העם ניצבו לפניו כחומה בצורה ויניאוּהוּ. ויפקח השופט הצעיר את עיניו להביט בחכם השביעי וירא כי הנה אמו־הקוסמת הוא. ויביאנה אל ביתו, אל בתה… וכל אשר קרה את האב ואת החכמים הפוחזים, הלא הוא כתוב בספר תולדות בני האדם למשפחותיהם.

ויום יום התפלל השופט בקומו: ברוכה את אמי־הקוסמת, אשר החיית את האמונה בלבי ובגללך לא יִתמוּ האהבה והרחמים הגדולים לעולם!…

*

כאשר עבר כותב הטורים האלה בתיוּרו את אחד המקומות אשר על שפת אגם הכסף, המכונה בפי העם יַם, קרה כי קפץ עליו הלילה ויאספהו אליו אחד מזקני הכפר להלינוֹ. והנה בצאתו לשוח עמו באוֹר הסהר ובערוך טַס הכסף את מערכת קסמיו, הצית הזקן את מקטרתו וישב על חלוקי האבנים לנוח. ובשבתו בדומיָה עבר לפנינו זוג צעיר, הוא זקוף קומה ונבון־מבט והיא זוהרת כולה בנוגה הכסף אשר לים. עיני נמשכו אחריהם.

ובראות הזקן את אותו האהדה בעיני, סיפר לי את קורות חייהם. סיפר, כי זה רק עתה לקח האיש אבילחם את העלמה רינה לאשה; סיפר כי אהבה מימי ילדותם היא – ועתה אין זוג שני כמוהם לאושר בכל הארץ לאורכה ולרוחבה. הפסיק הזקן. יָנָק ממקטרתו אחת ושתיים והוסיף: אולם אושרם בא להם רק אחרי פרוֹץ מגפה בארץ, אשר אספה את יִטוּר האיכר ואת נעמי אשתו העקרה ואת אבי אבילחם… הפסיק הזקן שנית. ובנשוב רוח צפון קרירה הוסיף שלישית: הידעת את תפילת האנשים האלו בקומם ובשוכבם:

– ברוכה אַת האֵם־הקוֹסמת הממיתה להחיות והמחיָה להמית. ולא יִתמו האהבה והרחמים הגדולים לעולם! אמן!

וכאשר הגענו הביתה ואני קרבתי אל יצועי לישון, שאלני הזקן: הירדת לעומקה של התפילה? ואני עניתי: תפילת יודעֵי־סוד היא זאת, אַשְׁרֵי היודעים את האם הקוסמת!

צחק הזקן בטוּב לב ובצאתו הניע אצבעו באזהרה:

– אל תחלל את הסוד! –

לא חיללתי את הסוד ידידי הזקן. חלילה!

– – –

בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חברוֹתַי לדרך חיי ומקור חלומותי, המשפיעות מקרן כּישפכֵן על ענני קיומנו הכבדים, האוֹרגוֹת את קישורי הדבקוּת במסכת היום־יום, הנותנות פשוט כוח לחיות ולהמשיך – בחושבי עליכן, נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, הרי גל חמימות מציף את לבי ופי, שברבות הימים המרים התעקם בחיוך פקפקני־סוֹנֵט, מתפשל ומתפשר כמו כְּדֵי בת־צחוק כל־מבינה וכל־מרחמת, כְּפִיָה של אותה לבנה בָּלָה במרומים, הצפה במרחבי האֶיתֶר ומשקיפה אלינו כמעט טיפשה ומאוד חיוורת מספרי האגדה המאובקים הטוֹוים יסודות הַחִיוּנָה מאז ועד היום הזה.

הנני לא־ביישן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותי הלבנות, ונא אל תבוּזו לי אם כמו גבר טיפש גמור אודה ולא אבוש: הנני אוהב אתכן בתל־אביב זו, הנני מלא ריחותיכן הנישאים סביב, מרעננים אף בימי שרב וזיעה, משכרים יותר מִפַּגֵי עצי ההדר בעונת הפריחה, מושכים יותר מימי הסגריר הקודרים מִנִי סוד – הנני אוהב אתכן ואת העיר. ויודע אני לספר על שיחות בושם עליצוֹת, על עוֹקץ לשונכן המלוטשת, על קוצר בּוֹשתכן המחושבת ועל עוצר אביוֹנַתכֶן הלוהטת. הנני מונה חיוך לחיוך וצליל אל צליל אַחֲבֵּר, כשומר אוצר עתיק־יומין בלילות קיץ משעממים – לעוֹדדני. הה, נשי תל־אביב החמודות, ידעתי אף את הטיפין־טיפין של הבכי הניגר כגִשמֵי זעף קצרים, ואף את כוח החיים השופע מכן שֶטֶף מתגבר והולך. והנני מרכין ראשי לפניכן, אתן שלמדתן להפריח כל יאוש על מנת לתת לנו כוח לחיות, לחיות ולהמשיך.

הנני זוכר גם אותך זִיק, זיק אלון נעורַי היקר, הרי מוכרח אדם לזכור משהו לחסד וגם לאהוב. אף לוּא בּלע אכזבות בזו אחר זו, אף לוּא הטובים בידידים היו מוכיחים וחוזרים למעשה את רציצוּתה של הידידות ואת קוֹטן לבו של האדם. בספרי העיתים יש למצוא דמויות יקרות מִנִי כל יקר, השומרות אֵמונים עד שערי מוות – בספרֵי העיתים. ועל כן, כל החופר לעצמו מטמונת בדפי ספרֵי הזכרונות של ימי הזוהר המעטים אשר לאדם, זעיר בתקופה אחת וזעיר בתקופה אחרת – עושה כך על מנת לגמוע ממימיה הזכים של באר החיים ולוּא רק משוּרה אחת ולהציל נפשו משגעון. כי איך לא ישתגע האדם בתקופה טרופה זו כשהרע כאח לךְ, שנפשך קשורה בנפשו, הנה בנשוב פתאום לפתע רוח איזה קטב מרירי, יקום ויבלעך חיים. האמנם זִיק אלוף נעורַי, האמנם כך מוכרח להיות היום? הַפַּסוּ אֵמונים, זו המתנה האלוהית הנפלאה מכל נפלא שהציל אדם הראשון מגן העדן הקדום? האם כולנו על כל שאיפותינו והישגינו ותקווֹתינוּ תמנו היום לגווֹע? אמוֹר נא זיק, אלוף נעורי. אבל זיק אינו אומר כל מאומה, כי איננו. היום אין לי לדאבון לבי כל חבר ורֵעַ, רק כשהייתי צעיר, כשעוד הייתי צעיר, שיחק לי מזלי וזכיתי להסתופף בצילו של ידיד יקר. הוא היה בן ט' ואני, כמעט בן גילו בן כ"ט, יצקתי מים על ידיו ושימשתי את דמות דיוקן האדם שטרם נתפס לעבודת רשות הרבים ולא נסתאב מפירפורי התאוות.

את גן החיות היינו מבקרים יחדיו להתענג על דוּבּים שוֹתֵי חלב מבקבוקים, על נחשים העושים עצמם פקעת מיובשת ומיואשת, על איילות יפות מראה וחסרות מוח, על נמר המתיר בעד בצע מזון לחשוף לראווה את מלתעותיו – כמה התענגנו למראה כל עדת המזיקים הכלואים בין שׂבכי הברזל, כמה שמחנו על כוחו של אדם המכניע את הזדון בחוכמתו, כמה צחקנו עם התוּכּי פלוֹרה בן מאה שנה ויותר לתמורות הזמנים. שנינו ידענו אז לצחוק, וברגע של מפח־נפש לבכות בכי קצר ומיד להתאזר ולקווֹת כי הנה הנה… הנה הנה… שנינו ידענו אז לטווֹת חלומות זוהרים, כי החלומות הזוהרים הלא הם השׂאוֹר של כל ידידוּת מאז ומעולם ורק בעזרתם עשׂוּיים בני אדם מיודדים לטפּס בשלבי החיים ולעלות בסולם של מחר מוצלח יותר.

ידידוֹתַי החמודות, חתולותי הלבנות, לא אכחד מכן, לא אוכל. הלא זיק לא היה ולא נברא אלא משל היה שעשיתי לעצמי על מנת לשדל את לבי כי אמנם לא פסו עדיין ידידות ואֵמונים ויש, יש אפשרות של חיים בעולם הזה. אבל הגם אַת הנך יצור דמיוני, הכל אלה השמחות והאנחות, רגעי האושר ומפחי־הנפש, כל אלה לא היו לא נבראו, כל אלה התעלוּיוֹת הנשמה והיסורים הגיהינומיים היו רק תצלוּלה קלושה ותהוּדה חלושה של איזה מה שהיה יכול להיות?

האמנם יתכן, נשי תל־אביב היקרות, כי אחת מכן תשלב ידה ביד בחיר לבה, תקשיב בכל רמ"חיהָ לשׂיחו ושׂיגו, תפרח בכל אביביה למענו, תבין בבת אחת את כל הוד היצירה וכליל חִין החיים – האמנם יתכן, כי כל זה אינו אלא פרי דמיון. הטעיַית החושים, משל לא יוּצלח של איזה מוח משתעשע, המנסה לחבר יסוד פלוני לאלמוני, בּלמוֹני, גלמוני, על מנת לראות: איך יפול דבר?

כיצד אומר האנגלי: נכשלתי באהבה. זוֹאָה היתה מי שהכשילתני. אפשר לומר גם כי לא זוֹאָה אלא שפת־הים היתה בעוכרי. לא שפת הים הרומנטית, זו מימי קדמותה של תל־אביב התינוקת, כשצבא בחורים ובחורות עוטי לבנים גילגלוה בסדין חי צחור ומרנין את עין הלילה. זו היתה שפת ים אחרת, מנומסת יותר וגסה יותר כאחת, פשוט מודרנית יותר ומנוּולת יותר – שפת ים הפכפכת זו שעם רוח הזמן הלכה ולא שמרה אֵמונים למנהגֵי קדומים שלה. רק אני יחידי שמרתי אֵמונים לשפת ֿים קדומה זו ברדת הלילה בשעה שהתרוקנה מיושבי קרנותיה החוששים לרבּמָה ושבע המחלוֹת האחרות. רק אני היחידי לא השגחתי בשרצֵי הכורסאות המלוכלכות המפיגות את חינָהּ, בצפרדעי בתי הקפה הזורקים סביב אלומות אור להכעיס. בצידֵי הצללים שוטטתי לעת לילה וביד רועדת מחלפותיה החלקתי: שפת־ים שלי, את סודך אני יודע, את געגועיך לאותם הימים הטובים, שפת־ים שלי, הזקנה, החלושה, היקרה, עוד יום יבוא, עוד יומך ישוב וניחמוך אוהביך ושימָחוּךְ מיגונך.

יחידי ולא יחידי. כי הנה מצאתי שם ילדה תמימה, לבנה, מבכה את הירח. כאילו אותם הימים הקדומים השאירוה בשוגג: חריצי עיניה, צוֹנם פניה, חיוורון שפתיה – אמן אני אומר לכן נשי תל־אביב החמודות, סקרתיה מכל צד ועבר את אחותי באֵמונים לשפת־ים קדומה שלי ושאלתי את עצמי: היתכן כי חוט העצבון המשוך עליה הוא סוד חייה? או שמא זוהי העמדת פנים נשיית שאובה מספרי לימוד לרומנים נוגים… בעצם אפשר לומר כי לא זוֹאָה ולא שפת־הים אלא הסקרנות היא שהכשילתני. הרי אילו נגדעה קרן הסקרנות, לא דמות דיוקנה המרעילה, ולא שמלתה המכסה־מגלה, ולא תסרוקתה המושכת, ולא הבּעתָהּ המעוררת עניין, ולא תנועתה המעודדת של האשה היו מצליחות לרתום איזה גבר לריכבה.

הסקרנות היא שקרבתני אל זוֹאָה, חבצלת העצבון, ובחריצי עיניה דימיתי לראות את הערבה הלבנה שסוף אין לה ואת הזאבים הרעבים שבה יהלכו. וכל כך הרבה קוֹר היה בערבה זו, כל כך הרבה שלג וקרח הבשילה סופה בלתי־פוסקת, עד כי נשברו חוֹתמוֹת ספקותַי ואוצרות הרחמים התחילו שופעים, על מנת להחֵם ארץ גזירה זו, על מנת להפשיר שלגיה ולפדות את כוחות בִּרכתה הנרדמים. הה, זואה חייתי, הנסיכה האסורה בשלגים! ממש כמו באותם הרומנים הארוכים־ארוכים ונוגים־נוגים וערֵבים־ערֵבים. אתה יושב־עומד־משוחח – ופתאום לפתע מתגלגל הגלגל והמחוֹגה שהוֹרתה זה רק עתה צפון זזה ממקומה ומראה דרום באורלוגין חייך. אתן, נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי השמעתן כמוהו? אמן, יודע אני כי שמעתן.

בבת צחוק חווריַנית מספרת זוֹאה חייתי על אותו בחור בקיבוץ שלעת ערב היה מחכה לה מחוץ למחנה על מנת – להסביר את עטרת תפארת הקיבוציות החברותית העוקרת הרים של יאוש ומזיזה את עגלת האנושות קדימה. ולא שאלה זואה חייתי על מערכת השמש הזזה גם היא על כל מזלותיה וכוכביה – אל הבַּלתֵדַע. היא ידעה רק כי המסביר עצמו הוא בחור זקן, ריח קוֹמֵש נודף ממנו, טוב לשמוע אל שטף לשונו האגדי, אבל אין כל חשק להרגיש בנגיעת הזרועות הבָּלות האלו, אין צל של חשק. הרי יש שומר במחנה בעל רובה וכדורים, פרחח אגדי. לא שיחתו, אף לא קלסתר־פניו, אף לא שום מידה ממידותיו אינה מושכת במיוחד, אבל חן העלומים, קיבּוֹרוֹתָיו נפוחות השרירים – הלא אשה צעירה חולמת בהן כבתוך עריסה ריחנית.

ואני, עבדכן הנאמן, בלי התעצל הרבה, מזמין אלי את מתקן החברה הזקן ואת השומר עוּל הימים האגדי, בזה אחר זה, לפי תור. והנה נכנס אצלי הזקן, בלוריתו הפורחת מִידַרדרת לכאן ומאפירה לכאן ויש בה סימנים ברורים לשחרורית בשכבר הימים, עמידתו רפופה, חולצתו כמעט לבנה ומכנסיו בלי צבע מסויים נמשכים אל רגליו התקועות באנפילאות בָלוֹת. וכך אני אומר לו: נער היית וגם זקנת ואף על פי כן? צא וראה מה היה לחברת הזאבים שלך, אמנם הם עושים אגודה אחת גם היום אבל רק למען הטרף. במחילה מכבודך – הוא עונה – הלא זהו הפרח של הכפתור, טרף משותף, גם לך וגם לי לא יהיה. אבל אחר כך… ורבנו הטהור ובּוּצינָא קדישא ומאוֹר הגולה וארז הלבנון אמר… ואני אומר לו והוא אומר לי ואנו מגלגלים שיחה ידידותית. לבסוף אני מעניק לו זר פרחים ומברכו בשיבה טובה והוא מקבל את דברי ואת זוֹאָה חייתי אינו מזכיר. דע לך במחילה מכבודך – הוא מסיים – דווקא משום שאין ידידות של אמת, אם נצליח… ומבלי משים נכנסת זוֹאָה חייתי לדבריו, שצצה פתאום בחברתנו, ומאשרת את דבריו במעשה בבתולות זקנות בקיבוץ אחד שלא רק שהן עצמן היו מקפידות עשר הקפדות על שרוולי שמלותיהן שיהיו ארוכים לפי מידת הצניעות ומכסות טפחיים בלי לגלות אפילו זרת, אלא שהיו יורדות לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שלא יכלה מטעמים ברורים להתקשט לפי טעמן, והנה אחר שרוח השיתוף הצרופה התבררה והתלבנה והיכתה שורשים עמוקים מֵעַז יצא מתוק ומכיוון שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה לא נתקררה דעתן עד שהחליטו פה אחד כי יש לבטל את מחיצת המינים ואין שום זכות לבחורים להתקלח במקלחת מיוחדת, ולא זו בלבד אלא שירדו לחייה, לחיי זוֹאָה חייתי, שמטעמים ברורים הסכינה עם מעשיהן.

טרם תכלֶה זוֹאָה את דבריה והנה פרץ השומר הצעיר לחדרי בהומה מהומה ומהוּלמה. נמאס לי – הוא מרעים בקולו הצלול – להתפרזדר, עד שרבּי פטפטאי זקן זה יכלה את הבּמחילה מכבודך שלו. עיניו הירוקות העידו על רצון דרוּך, שׂערֵי זהבוֹ ודמותו המחוטבת עוררו קורת רוח רבה גם בלבי. (סוֹף סוף, טעמךְ אינו רע כל עיקר, זוֹאָה חייתי!) והשומר האגדי מספר כמצוות אנשים מלוּמדה, כי הנהו צבּרָא בכל רמ"חיו, והעיקר שיש לו רובה וכדורים ומטרה. הקֶפְטֶן שלו והוא מזויינים באקדחים בלבד שוטטו בחצות לילה בכפר של ליסטים – כך מרביצים יִראת כבוד. הקפטן שלו והוא זרקו רימונים למרחק אגדי ולא החטיאו – כך מרביצים יראת כבוד. הקפטן שלו ושלי, לא שלי, לא… בקיצור, ביראת כבוד מורבצת אני עבדוֹ הקטן מגיש גם לו סל פרחים ומברכו בשׂיבה טובה. וכי מה אתן ואוסיף לו ולהַקֶפְטֶן שלו? אם יִרבּו כמוהו איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – מתגרה בי זוֹאָה חייתי. אני רוצה להאמין, זוֹאה חייתי, אני רוצה מאד, אבל לא זוֹאָה היא שאמרה זאת, הרי כך הרעימה דמותו המחוטבת של השומר האגדי שהלך לדרכו כלעומת שבא, ואני וזוֹאָה נשארנו זה מול זה וצירפנו דמות אל דמות ותמהנו ופיקפקנו שמא לא בשר ודם היו אלה, שמה רק דמיוני הוא אשר זימנם ושלחם. שמא רק דמיוני הוא שיצר לעצמו את זוֹאָה חייתי…

בימים הראשונים להתקשרות בין חיי אדם לרעותו הרי כל אחד מדמה, כי עליו להעניק לשני, שפע של נתינה ניתַךְ על שני זה, זוֹהי מין נתינה נפשית החבוייה בלב יותר משהיא גלויָה לעין. כל מחשבה ממחשבותיך מלאה מציאוּת השני, כל תוכנית מעשיך, אף הקטן שבקטנים, ערוכה בהתחשבות עם השני – מה שמח הלב נוכח שפע הנתינה הזו ואתה כולך פורח מכוח השניים, כי אתה והיא, היא ואתה… ואחר כך שכמעיין הנתינה חרֵב והולך, כשאתה מרגיש והולך בחסרונו… הה, ימים קודרים עוטפים נפשך כמו בסדין שחור, ואתה מתחיל רואה, כי הנה אתה הנך אתה, אתה בלבד. כל האָשיוֹת מתערערות והולכות בחיי המדינה, החברה, המשפחה, הכל מתפורר והולך בתקופה טרופה זו, ואיך לא תתפורר גם נפש אשה רפופה? ראיתיך, זוֹאה חייתי, שכוּבה על הספה וקורעת את ממחטתך פסים פסים. מעבר לדלת עמדתי: זוֹאָה, זוֹאָה, מה שאלתך ומה בקשתך? אספתי לעצמי כמה וכמה סמרטוטים – קחי. כבשתי לעצמי מעט כבוֹד הבריות – קחי, עשיתי לעצמי כמה ידידים – קחי. הנה כאן רעל, רעל משובח, פעולתו בטוחה, פגיעתו מוות. הנה קערת המרק, שִׁפכִיהוּ לתוכה, מיד אכנס לארוחת הצהריים. אבל זוֹאָה שכובה על הספה וקורעת ממחטתה פסים פסים. ואני המציץ מעבר לדלת התחננתי לאל, לאותו אֵל שלימדוני כי הוא יושב במרומים וקובע לאיש איש את גורלו:

– ריבונו של עולם, איני יודע מה היה לה, אם משנאה אלי בלי כל סיבה, או מאהבה לאיזה אחר, לאיזה אחרים, בלי כל סיבה, או בכלל בלי כל סיבה נתנה בכוֹס עינה, ניסתה בהתאבדות, והנה עכשיו היא שוכבת וקורעת פסים פסים את עוֹלמה. איני יכול לעוזבה, אבל אם יש פתח הצלה לעוֹלמה בעוזבה אותי, נא עשה שתלך מעמי, נא עשה!

ככה השלמתי עם בוֹראי, והיא הלכה מעמי.

איזה פזמון משונה הוא זה? כל כך חם, כל כך מחניק, אני מרגיש זאת אף בשנתי. אני מתאזר, מתקומם נגד טבע העניינים. איני מסכים, כי יעשו בי שלא כרצוני, בשום פנים… ותוך כדי התקוממותי אני הולך ונִרגע, כי מה בצע! חם, ואם כבר חם… והנה זהו איזה חום אחר, אוורירי. הריני בדרום צרפת, צרפת השקטה, האדמה נתנה כבר יבולה והִנֵהִי נחה מעמלה, נושמת לרווחה כאחר לֵידה. ננסי הגגות האדומים באופק הרחוק כשושבינים מסתכלים להנאתם. עתה הם מקטרים מקטרותיהם המשופשפות ושותקים, כי סיימו כבר את כל השיחות. והנה אֶת הַהַשקט הזה אַת גוזרת ברגליך כמו במספריים וצועדת לקראתי. אני המיוזע והמדומדם רוֹאֵךְ באופק קרבה והולכת, קרבה והולכת – למה?

ויחד עם זה אני יודע כי הנני מרמה את עצמי, כי אינך צועדת לקראתי, כי אינני בצרפת הדרומית, כי אינני חולם, אינני, אינני… אני יודע כי הנה תדפוק בעלת הבית הזקנה על דלת חדרי ובקולה החורקני תתבע אשר תתבע ואני אקום ממשכבי ושטוף זיעה ונמוץ מאוד אתחמק מהחדר ואתחיל לספוֹר את אבני המדרכה אחת לאחת כאדם המחפש את תְּמוֹלָיו.

היתכן שאני נמצא בבית ההבראה החביב שלי? מישה וסוניה ידידי, החושבים אתם כי בגללה, בגלל ש… נשי תל־אביב החמודות, הגדנה נא לי אתן, האמנם נפגעת הנפש אם רוֹפסים ברגליים את רגש הידידות שנחשב לאוּד מוּצל יחידי מכל אוצרות הנפשיות הקדומה, יורקים עליו בלי כל סיבה שבע יריקות ומקיאים אותו כליל? מוּסר אָבוֹת – אבד עליו כלח, אהבה נאמנה – משחק בשביל טיפשים, ידידות ואֵמונים – גם הם… ובכן, מה נשאר לפליטה מכל אוצרות הנפש, מה? האמינו נא לי, לא בגלל… אבל בוודאי כל המִישוֹת וכל הסוֹניות וכל נשי תל־אביב החמודות, חתוּלוֹתַי הלבנוֹת, לא יאמינו לי. על כן אני בוחר להתבודד עם היינה ידיד נעורי. הנהו מספר במסעותיו על חולים שגילו לפתע פתאום איש איש את פצעיו והתנפלו זה על זה וכולם יחד על הטַפְּלָנִים בשצף קצף וחמת שגעון. אבל כאן, בבית ההבראה החביב שלי, אין משתוללים, כאן אין גם היינה. כאן אנשים שקטים המתמוגגים איש איש ממיחושו, איש איש מתולדות מחלתו. כי המחלה הריהי כל חשיבותו של המבריא. הוא הקטן התגבר בכוחו על מחלה כל כך מסוכנת. ואם ניתוח – הריהו גיבור שבעתיים. ואם ניתוח מסוכן – מי ידמה ומי ישווה לו. פלוני הרופא אמר, פלמוני הפרופיסור גזר – אל תנסה לסתור פן ינקר ו עיניך. אבל אין פחד: דוֹמינוֹ ושחמט וקלפים, ופעמון הגוֹזֵר על העיתים. לאכול, לישון, לאכול, לישון! העולם כמנהגו נוהג.

שקט, שקט והַשְקט. פינה ביתית חמימה, ורק האח המבוערת חסרה. ואולי גם הטוב והרחום, סבא… אבל הרי גם הוא ישנו. הנה סבא. הנה לפני זיק חברי, שהביאני לכאן, שהפך עכשיו סבא יקירא לנחמני. הנהו יושב, טורף קלפים ומספר בשבח הבחורים היקרים שנזעקו לקוֹמֵם הריסות. רק חבל שלא תמיד יש מניין לתפילה בציבור. המטבח כשר, אבל דא עקא, יהודים כשרים אין. אין דבר – גם האבות ישובו אל בניהם והעיר שושן צהלה ושמחה. אי־אי ריבונו של עולם, מה טוב שיש בעולמך ארץ ישראל פינת יִקרת זו הכינוֹתָ. רעות רבות וצרות צרורות באות ומתרגשות על שה פזורה ישראל בגלות הָמָן פלוני והָמָן אלמוני, שֵׁם רשעים יִרקב אָמֵן, אבל שום צרה ופורענות אינה שקולה כנגד טובה אחת שעשית לנו, הלא היא המתיקות שאתה סופג באווירה של ארץ קדושה זו כשאתה מעיף עיניך בהרריה ועמקיה. והמתוק שבמתוק הרי הם הרֵי ירושלים. אין לך יופי בעולם שיהא בו אפילו אחד משישים מיפיפותם של הרי ירושלים. הר את הר יברך לבקרים והוא כולו רוחץ בטל ומתעטף בטלית הערפל לומר שירה של שחרית. ופתאום לפתע הוא עוטה אור כשלמה. הנה פסוקי התנ"ך, הנה חזוֹנוֹת החוזים, הנה הם כולם לפניך. הנה האבנים הללו הלקוחות מדבריהם, מפסוקיהם, מחזונותיהם. בצלעות ההרים הללו תִרְאֵן משובצות סביב סביב, הן מציירות בהם ציורים ופטוֹרֵי ציצים, פיתוחים וחַרוּקים, והצבע שופע מעיין המתגבר, ירוק וירקרק, צהוב וצהבהב, חום וחמוּמי – וחם. וכל כך טוב נוכח עולם השטוף אור, השואף אל על, הרוצה משהו. אור גברי וישר, אור האומר הן, דווקא הן, על אף המכשולים, על אף הזֵדים מכל המינים, בלי שום חצִיאִיוּת, בלי וויתורים. כך. לא לכאן ולא לכאן – רק כך בלבד. והנה העצים לשורותיהם ממשפחת הברוש והארז, ערוכים קוממיות, לעולם קוממיות. וצבא הסלעים אחריהם הולך ומתגלגל אל על. רק אל על. על אף חוקי ניוטון שנתבדה. כי אצלנו תורה אחרת, תורה גברית, תורה משלנו, אנחנו עולים בעצינו, בסלעינו, באוֹרנו, כולנו.

את הפזמון הזה אני מכיר, כבר שמעתיו בשכבר הימים, פזמון חבוט ונדוש. ידידַי, נא אל תחזרו עליו, התחמקנו מבית ההבראה – מעשה חושב להפליא, איש לא הרגיש בכך והכל בעזרתו של זיק. הלא הוא חבר לקואופרטיב של נהגים, צילצל ומיד מכונית הדורה נכונה לשירותנו. ממש עלי־בבּא מאלף לילה ולילה. ואף על פי כן את הפזמון אני שומע:

הנני יושב בבית קהווה צנוע ומחכה לזיק ידידי. הוא קבע לי ראיון על מנת לשוב לחונן את פני הוותיק בידידיו ההופך בדפֵי המציאות והופך בהם, המפשיט צורה ומלביש צורה שמא צדק המאמין, שמא. והנה… הנה דמות דיוקן אשה. האַת היא זאת זוֹאָה אחותי? פניך לא קומטו וגיזרתך לא צמקה. חריצי עיניך מפיקים שובע כחתולה יושבת על מילאת. שׂערך לא הלבין ולחייךְ לא נפלו. שפתיך הדקות אדומות כששר, שיניך תמימות, שכוּלה אין בהן.

המותר לאיש, לזקן כמותי לשבת מול הגברת? ומה תאמר הגברת, אם אני… לא? בבקשה, אם אינה רוצה לא אגע בצפונותיה, אף שיכוֹלני, יכוֹלני. הגברת היא בלי משפטים קדומים – ידעתי גם ידעתי. מגן קשקשים לה במקום הלב – איזה ביטוי מוצלח. מכונת אדם במקום אדם. העיקר שכלֵי העיכול והנשימה, מערכת הדם והעצבים, כולם פועלים כתיקונם. אמנם, הנפש – אבל מי לא יבוּז לקטנות כאלה. ואף על פי כן, ברשות הגברת, יש גם קטנות מעניינות, הנה אזכיר לה קיבוץ והשרוולים הארוכים של הבתולות הזקנות… מצחיק לא כן? ואת המקלחת המשותפת – מניין לי כל אלה? מקרה, זהו מקרה משונה, לא כן? הגברת לא נכנעה בימי נעוריה לדרישות החברה נכון, עד… עד שחלה התמורה הגדולה, עד שנכבשה המצודה, והנה מכונת האדם נשארה לפליטה. ידעתי גם ידעתי, ואף ממחטות שוב אין הגברת קורעת פסים פסים, אף רעל במרק אין היא…

זוֹאָה חייתי, למה החוורת? היתכן כי אשה מודרנית תרגיש אף היא משהו שיש לו שייכות אל לב, אל נפש וכדומה? ואני, עבדכן הנאמן, הנני מסיר מעל צידֵי ראשי את שערות השיבה ואת הקרחת מפדחתי, ואף את קִמטֵי המרי הרבים מפרצופי… שמעיני נא, זוֹאָה חייתי, הלא אני הוא זה, אני!

אף טיפּת דם אחת אין בזוֹאָה. אני ממשמש בידה – קרה כקרח. האמנם מסוגלת אשה מודרנית לפחת נשמתה באין לה נשמה כלל? והנה זיק לקראתי, זיק אלוף נעורי, הוא נד לי מאוד ואומר:

“הפעם נכשלת, ידידי, אשה מודרנית אינה מתה, מכל מקום לא בדרך זו. הלא היא מתה רק מפני שכך נוח לך. כי אם לא כן איך היית מסיים את סיפורך?”

“זיק, זיק חזירי! אל נא תפריח את האילוזיה האחרונה” – אני מתחנן.

אבל זיק לא שעה אל הפזמון, נתחמק ואיננו. ואתוֹ יחד נתחמקה גם זוֹאָה. נשארתי יחידי. רק אני הנני כאן, רק אני לבדי.

והיכן אתן, נשי תל־אביב החמודות, חתולותַי הלבנות?