לב חכם ישׂכיל פיהו.

ועל שפתיו יוסיף לקח. (משלי טז)

המלך החכם אשר רוח ד' נוססה בו, לכתוב לעמו שלישים במוסריו ומשליו היקרים, רצה להורות במאמר המוסרי הזה, כי מי אשר חננו אלהים דעה וידו חלקתה לו בגורל הכשר ויתרון לכלכל דבריו במשפט, אם באוֹמר אם במכתב, אינו מן הראוי לכלוא הרוח בלבו או להכחידו תחת לשונו כי אם ישכיל את פיהו לעות את יעוף דבר, ועל שפתיו יוסיף לקח בעם, למען ישוטטו רבים ותרבה הדעת כי זה כל האדם! ומה גם בדבר הנוגע לענין לשוננו הקדושה אשר כבר התאוננו רבים מן השלמים כי לומדיה ימעטו ואף כי בדורנו זה, אשר עמל אדם תיגענו ואהבת המותר (לוקסוס) לא לאמונה גברה בארץ, ותהי השפה הזאת הנבחרת משפתי העם נעדרת עד כי גם למוכיחים לא תאות וידברו לעם בלשון אחרת¹, והספרים אשר חוברו בינינו זה שנים רבות במליצה ושיר, אך מעטים המה, וגם המעט הזה לא כלו על טהרת הלשון חובר, כי אם את אשר שם המקרה בפי מכתבי עמל דברו, ורעיונם דלי הכונה וצנומי המזמה על אדמת קודש העבירו² לא כאלה חלקי, אם כי השירים והמליצות אשר הריקותי מלשונות עמים לא מעטיםהמה, לא על דרך קרי והזדמן כתבתים כי אם אחרי הבחירה והשקידה הרבה להשוות שתי המליצות אחת אל אחת, וכמעט נפתולי אלהים נפתלתי להעלות ולהשגיב תמיד העתקת העברית על המליצות מלשונות אחרות, אף כי חיות הנה, והראיתי לעיני השמש הזאת, כי עוד נמצאת היא לכל דורשיה, באמת, וככחה אז כן כחה עתה להפיץ מעינות לב אנוש חוצה ואך בוזי ליקהת אם מגששים כעורים קיר וילאו למצוא הפתח ומעולם לא עלה על לבי להעלות הדברים על מזבח הדפוס, למען הקרא בשמותם עלי אדמות, כי מי אני ומה חיי כי אהין להתיצב בין הגבורים אשר מעולם אנשי שם, ורובם כתובים וחתומים עמדי יותר מחמש עשרה שנה, אשר העלתים ואספתים כעמיר גורנה בימי חרפי (לא יחרף לבבי מהם, כי כחצים ביד גבור כן בני הנעורים) בעוד כפתי רעננה ואין ענני דאגה לכסות שמשי, אולם אחרי אשר הוספתי עליהם כהנה וכהנה, וכבר עבר על רובם הזמן אשר הרצו שלשה אבירי הרועים הלא המה האראטץ הרומי, אלחריזי העברי, וקראשיצקי הפאלאני, על כל חובר חבר, לסתום ולחתום דבר עד עת קץ, ושלמים וכן רבים הפצירו בי לשלחם על פני חוצות, לא יכולתי התאפק עוד ואמרתי לאסורים צאו! ובאלהים אשים מבטחי כי ייטיבו דברי את הישר הולך, בו בטח לבי ויעלוז ומשירי אהודנו:

דַ לוּ עֵינַי לַמָרוֹם לְהַיוֹשְׁבִי בַשָׁמָיִם

לְאֵל הַמְחוֹלֵל כֹּל וּבוֹרֵא מֵאַיִן.

וְ הוּא יַשְׂכִּיל עַבְדוֹ וִינוֹבֵב לְשׁוֹנוֹ

וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאָתוֹ וְיִפְקַח לוֹ עָיִן.

דַ רְכּוֹ שָמַרְתִּי מֵחֻקִי צָפַנְתִּי

אֲמָרָיו כִּי נָעֵמוּ מְזוּקָקִים שִבְעָתָיִם.

הַ מְפַכִּין מִמְקוֹר נֶאֱמָן, מבְּאֵר חֲפָרוּהָ

חוֹזִים בְּמִשְׁעֲנוֹתָם בִּתְבוּנַת כַּפָּיִם.

לְ שׁוֹנָם מַה נֶהֱדָרָה בַּפָּז מְסולָאָה

גְבֶרֶת הִיא בִלְשׁוֹנוֹת בְּרוּחָהּ פִּי שְׁנַיִם.

וְ עָלֶיהָ גַם אָנִי חֲדַל הָאִישִׁים

זְבוּב וְעָשׁ זוֹחֵל קְצוּץ כְּנָפָיִם.

יוֹם יוֹם אֲנִי שׁוֹקֵד מֵאָז נִפְקְחוּ עֵינַי;

לְהִתְיַמֵר בִּכְבוֹדָהּ חֶלְקִי בַחַיִים.

חַי אֵל הַנִמְצָא לְכָל דוֹרְשָׁיו בֶּאֱמֶת

וְהוּא יִמָצֵא גַם אֵלַי וְיִתֵּן לִי יָדָיִם.

זבוּלוֹ שְמֵי מָרוֹם וְעֵינָיו בַּשֶׁפֶל

תִּתְהַלֵכְנָה אֶת דַכָּא וְשַׁח עֵינָיִם.

ק וֹלִי יַאֲזִין לָשׂום מִדְבָּרִי כְעֵדֶן

לְהַמְתִּיק מְגָדַי מֶגֶד תְּבוּאַת שְׂפָתָיִם!