יסודתו בדברי־הימים לבני ישׂראל בארץ ליטא בשׁנות תרכ“ט – תרל”א.

וְהָבָּנִים קְשֵׁי פָּנִים וְחִזְקֵי־לֵב…

(יחזקאל ב‘, ד’)

דברים אחדים    🔗

לעת צאת הספר הזה שנית לאור

ימים רבים עברו מאז הוצאתי לאור את שני החלקים הראשונים מספרי זה, ואנכי ישבתי בדד ואדום, לא מצאתי די־כסף להשלים את המלאכה עד תומה, אף מחברת אחרת לא יכולתי לשלוח על פני חוץ טרם ייגמר הוא; ובכן דומיה שכנה נפשׁי, יחיל ודומם ישבתי במסתרים וקול דברי נחבא. ויהי העם כמתאוננים רע באוזני לאמור: ‘כלה מלאכתך’, ומכל עבר באוּני מכתבים רבים בתלונות ותנואות: מדוע אינני ממהר לעשות ולהדפיס – עד אשר רבו תלונות אלה על־כי לא הופיעו שלושה חלקי הספר האחרונים מתלונות האנשים ‘החסידים’ ו’היראים', על־אשר הופיעו שני חלקיו הראשונים!…

אמנם כן, שׁתי התלונות גם יחד הורוני למדי עד כמה נחוצה העבודה, ועד־כמה רבה פעולת ספרי זה על לב הקוראים; וכמעט אשר שבעתי עדן מגדופת ‘היראים’ רב יתר מאשר שימחוני תהלות המשׂכילים, אשר כאלה וכאלה כיבודני במכ"ע למחלקתם ולשיטתם.

ראיתי ונתתי אל לבי כי אין אני בן־חורין להיבטל מן העבודה הזאת, פיתוני ואפּת. וגמרתי בנפשי לקרב אל המלאכה; אפס כי בין כה וכה, והן גם החלקים הראשונים נמכרו כולם, ועוד רבים מאוד ידרשום ולא ימצאום – על־כן מצאתי טוב לפני להוציא לאור שנית גם את אלה; עברתי עליהם בעין־ביקורת, תיקנתים אף שיניתים, והנני נותנם כיום לפני הקוראים.

המחבר

אל כבוד

בני הנעורים, ‘הבחורים העניים’, הפרושים¹ ולכל מאן דעסקין באורייתא בבתי־המדרש אשר בכל ארץ ליטא.

מוקטר מוגש זה הספר

מאת המחבר

לכם אחי, יושבי בית־המדרש, לכם המקדשים עיתותיכם ללמוד התלמוד והפוסקים, לכם המעתדים עתידותיכם להיות רבנים בישראל – לכם הקדשתי את ספרי זה, למענכם כתבתיו, למענכם חיברתיו ואך למענכם הנני מוציאו עתה לאור.

ישוטו חוקרי קדמוניות בין המון עלים בלים בבתי־עקד הספרים, יהינו לעלות על גלי שממות הזמן ובפיהם ובידם יסירו את האבק הרובץ על פני גליונות קרועים ובלים, יקראו אף יעתיקו מגילות וספרים, אחרי אשר העש שלח בם את שיניו לראשונה, ידבקו אומר אל אומר וחצי דבר עם שלישו ויבנו למוֹ היכלות במרום האוויר בלא אבני פינה, בלא יסוד מוסד וגם במעט טיט וחמר לחבר את האוהל הזה – וילכו וישתבחו בעיר כי הגדילו לעשות, כי חכמתם עמדה להם לבנות כמו רמים בית ההיסטוריה, וכי ברוח מבינתם השיבו נדחי דברי־הימים לארצם ולזמנם; אכן לבבנו יסיתנו תמיד בשפק, לאשר כי עינינו הרואות כי אך השערה בהשערה דבקו ודמיון בדמיון פגשו, ואם רוח הביקורת נשב בם – ואינם.

ימים יבואו וחוקרי קדמוניות ישראל יעמלו וישתדלו כמו־כן לדעת את אשר עבר בארץ ליטא בשנות תרכ“ט – תרל”א. הם יראו במכתבי־העת מזמן ההוא כי מחלוקת גדולה פרצה אז בין אחדים מכם, לומדי בתי־המדרש, ובין הרבנים; יראו כי דברי הריבות האלה היו בדבר ‘שולחן הערוך’ (‘הדת’ בלשון הרבנים) ותיקונו לפי צורכי החיים בעת הזאת; יראו כי רבים מכם דיברו, דרשו, אף כתבו להוכיח כי צרים דרכי ‘שולחן ערוך’ ללכת במו בעת החיה הזאת, וכי יעמדו לשטן לפני העם, ואשר על כן צריכים הלכות ודינים רבים להיבטל או, על כל פנים, תיקון רב למען יוכלו עמוד לפי דרכי החיים החדשים; אך גם הרבנים מצדם לא התרפו ביום קרב וישיבו גם המה בדברים רבים; יראו עוד כי סופרים רבים יעידו כי האחרונים הקימו חברות: ‘אור תורה’, ‘מצדיקי הרבים’, ‘מחזיקי הדת’ לרדוף באף וחמה שפוכה את בני הנעורים האלה, לרדת לחיי האנשים אשר יעיזו לגעת עד מה בכבודם, בהלכותיהם, בחומרותיהם, במנהגיהם ובכל אשר יאמרו כי קדוש הוא – אך סופרים אחדים יכחישום על פניהם לאמור: ‘אין דובים ואין יער’, חברות כאלה לא היו ולא נבראו; יראו את כל אלה ויגששו כעיוור קיר, יפוצו לקושש קש במכתבי־העת ההם ובמעט החמר והלבנים אשר יעלו בידם, יאמרו לבנות מגדל גדול אחוז בהשערות אין קץ ומיוסד על מעט דברי אמת בלתי־מבוארים בלולים ובטלים בשישים דברי השערות שדופות קדים.

אך אתם, יושבי בתי־המדרש, אתם הלא ידעתם את הנעשה אז; הן שנות תרכ“ט – תרל”א לא זכו עוד להסכך בערפילי קדמוניות, ואם כן הלא נדע עוד את כל מעשיהם, נדע כי הזינאדא בלפסיא² בשנת 1868 מצד אחד, ומאמרים אחדים במכ"ע ‘המליץ’ מצד אחר, אמנם פעלו אז על אחדים מכם לפתוח את פיכם, או גם את עטכם, לדון בדבר הזה; נדע כי הרבנים אמנם הקימו את החברות ההן, והנה עשו באמת דברים אשר גם לשמעם יהמה לב איש ויסמר בשרו; נדע כמו־כן כי דברי הריבות האלה כן החלו וכן התמו בלא כל תוצאה ובלא נס־ניצוח ביד אחד הלוחמים האלה, ונפשנו תתאווה עד מאוד לדעת מושג כללי וציור מקיף את כל הקורות בימים ההם, לשוות לנגדנו את כל אשר עבר אז ואת אשר נעשה במלחמת שלוש השנים אשר הקיפה את כל ארץ ליטא ואגפיה.

ואת אלה נתתי לפניכם בספרי זה בתור רומאן³.

שלוש השנים ההן ראויות להשאיר זכרון מעשיהן בדברי־ימי היהודים, והרומאן הוא אמנם אמצעי היותר נכון לכלול בו זכרונותיהן, מעשיהן ודברי ריבותן. הוא ישווה לנגדנו אנשים חיים אשר יקומו ויצחקו לפנינו ויערה לנו גם את תכונות נפשם גם את סתרי מזימותם, וגם את אשר ‘לבם לפיהם לא יגלה’ יגלה הוא לנו; הם יחשבו, ידברו אף יעשו את אשר להם מבלי לדעת כי אנחנו מביטים אחרי כל צעדיהם בשבע עינים, ועל כן אך אותו מצאתי נאמן לפני גם עתה בקומי לתת לפניכם את ציור הזמן ההוא, שילבתי בו גם מעשים ומקרים (פאקטען) רבים, והצגתי את שני הלומים האלה חמושים ומזוינים: בני הנעורים כדבריהם וכמעשיהם והזקנים כדבריהם ומעשיהם, זה לעומת זה ואלה מול אלה.

וזאת לכם לדעת כי בשם ‘הדת’ לא כיוונתי למושג האמונה והריליגיה, אך כאשר יבינוהו וישתמשו בו העברים בליטא לאמור ‘שולחן הערוך’.

אוהבכם ומוקירכם

המחבר

 

חלק ראשון - ראשית מדון    🔗

והיה איש כמחבא רוח וסתר זרם כפלגי מים בציון כצל סלע כבד בארץ עיפה

(ישעיה לב, ב)

[א] כשרה או טריפה?    🔗

חורף. השמש אך יצאה על הארץ ורחוב הדגים בעיר פלגית נמלא אנשים רבים. קווי השמש לא עצרו כוח לגרש כלה את הקור החזק אשר שם משטרו בארץ, אך לא האנשים שתו לב גם לזאת וילכו בחפזה אנה ואנה ומרגע לרגע ירב מספרם. פה תלך אשה נושאת בצקלונה דגים, לפת, בצלים וכהנה; ושם תסחב נערה אווז שחוט, אשר עוד יזובו דמי צווארו ויהיו לקו אדום על פני כל שלג הרחוב. נער אחד ישא מעט דבש בכדו, אשר עוד ימעיטנו בהטבילו בו את אצבעו וילקקנו למו פיו כפעם בפעם.

– מה תעשה, גרשון? תגער בו אשה זקנה ההולכת על ידו:

– אנוכי אספר לאמך כי תאכל את כל הדבש!

– איפה אכלתי? יעננה גרשון עזות במחאו פיו ובהאריכו לשון אחריה. איש אחד ישא זאב־מים (העכט) מעוטף במטפחתו.

– מה מחירו? ישאלהו הבא לקראתו.

– הרף משאול, יענהו הראשון: – הדגים המה ביוקר גדול היום; ומדוע לא יעלו המחיר, הן בשר אין, ומה נקח לכבוד השבת?

– אבל הדג הנהו גדול גם טוב.

– אבל גם מחירו גדול גם טוב, יענה באנחה וילך.

היום יום ו לפרשה ויקרא שנת תרכ"ט.

נשים אחדות מההולכות ברחוב עמדו על פתח בית אחד הבנוי שם לתלפיות, ובקול המולה באין סדרים, כדרכן, צעקו כולן פה אחד:

– האין עוד בשר? הגם לא יהיה בשר לאכול ביום השבת הזה? ואיך נכבדנו באין בשר בעיר?

– אין עוד, ענן קול אשה מבית.

אחדות הלכו להן, אך העזות שבעיר הכו באגרופן בדלת.

– תנו לנו בשר! צעקו בקול גדול: – ‘אין עוד’, ועד מתי נחכה? הלא כולנו משלמות לכם המכס⁴, ומדוע לא תתנו בשר? לא, לא נדום! בשר תנו לנו!

דלת הבית נפתחה, ואשה יצאה ותדבר אליהם רכות:

– ומה נעשה? גם תמול גם שלשום שחטנו שוורים, אך נטרפו! והלא ידעתן כי הנצרים יצומו כעת ולא יאכלו בשר, והטרפה תושלך החוצה באין קונה, והשוורים כעת ביוקר, ומה כל משכורתנו אם נפסיד בשבת אחת כסף רב כזה? – אולם בכל זאת קנה אישי בלילה עוד פרה אחת ויצווה לשחטה כעת, אולי יתן ה' ותכשר… חי נפשי, כי אנחנו נחפוץ בכל לבנו בכשרותה כי הלא זאת מסחר ידינו, ואך ממנה לחמנו ולחם טפינו נמצא… יתן ה' ותכשר ואז יהיה לכן בשר, אף כי אנחנו לא נשיג אף שלישית ההפסד אשר הסבּוּ לנו שני השוורים אשר נטרפו…

חמת הנשים שככה. הדברים אשר יצאו מעומק לב האשה לא שבו ריקם והמתאוננות שבו לדרכן.

העיר פלגות היא אחת מערי ליטא הקטנות, וכמעט כל הערים שמה, השכירה גם היא את מכס־הבשר לאחד האנשים בשכר איזה מאות רו"כ אשר יתן להוצאות העיר, והמוכס הזה התחייב על פי שטר־אמנה, להספיק בשר ליושביה על כל שבת ושבת לכל־הפחות. ובאשר כי גם הנשים הנן כמו־כן מחוות־דעות בעניני הקהילה בעיר קטנה כפלגות, על־כן לקחו להן קרניים לתבוע את התחייבותו זאת ביד רמה, מבלי שים לב גם למצב המוכס כי אין בידו להושיע. אשתו ידעה את אשר לפניה ולא דיברה אתן קשות על כי הרהיבו לעבור על חוקי דרך הארץ ולהכות באגרופן בדלת, בדעתה כי עם הנשים העזות שבעיר תדבר, ואך בשפת חלקות דיברה ותוכל להן.

אחרי אשר הלכו הנשים אשר צבאו פתח הבית הזה, לטשה מרים (כן שם האשה, אשת המוכס, אשר יצאה) את עיניה לקצה הרחוב צפונה ותתבונן שמה רגעים אחדים. – ‘איננו נראה עוד’ התמלט מפיה, ותשב להבית בלוויית אנחות אחדות אשר יצאו מעומק לבה.

– העוד לא ייראה? שאלוה אנשי הבית.

– לא, איננו נראה עוד.

– ומדוע יתמהמה עד כה?

– לבי ישיתני בשפק (לוּ אשקר בדברי!) כי קרתה ‘שאלה’⁵ גם על הפרה הזאת, ועל־כן יתמהמה דניאל טרם יחרץ הרב את דינה. הה, אם אמת יהגה לבי כעת, אם אמנם הביאה הבהמה הזאת את השוחט לידי ספק: כשרה או טריפה? אז, הה, בטח תיטרף בידי הרב הזה המחמיר מאוד, מעטות הנה השאלות אשר יכשיר הוא, מחמיר נורא הנהו הרב הזה…

– אך הפרה הזאת היתה בריאה ושלמה.

– הייפלא זאת בעיניכם? ובעיני לא ייפלא: עד כה הסכנתי לשמוע אך ‘טריפה’ על כל אשר ישאלו לו, עד כי לא אאמין אם הכשיר מעודו…

– ובשר עוד אין? נשמע שנית קול אשה שואלת מאחורי הדלת.

– אין עוד; ואסתפק אם גם יהיה, ענתה מרים כמתייאשת.

– העוד לא תמו השואלות? העיר אחד מאנשי הבית.

– חי נפשי, ענתה מרים ותאנח: – כי עוד לא יצר לי הנזק הרב אשר תסב לנו הפרה הזאת, אם תיטרף חלילה, כאשר לא אוכל לשאת את קול הנשים הצועקות האלה… כמו לנו להיות עבד עבדים לכל אשת סנדלר וחייט, כמו לנו לשמוע חרפות כל היום; הה, קצה נפשי בעסק הנבזה הזה…

מרים נטתה ראשה ותשקף בעד החלון אולי ישוב דניאל אישה, אך תחת דניאל ראתה כי נשים רבות תסובבנה עוד הפעם את ביתה! ובהכירה את נשי אביוני־עם, הסבה את ראשה בקצף.

– עוד לא נמלאה הסאה, אמרה, עוד לא די הזעקות אשר שמנעו עד כה, והנה פנים חדשים באו, גם נשי העניים מבקשות בשר… לא אענה להן! תדפקנה על הדלת עד כי תקצר נפשן ותלכנה.

– האומנם בשר אין? נשמע קול נשים אחדות אומרות פה­אחד.

מרים לא ענתה דבר.

– הלא תענה, ר' דניאל, היהיה לנו בשר לאכול ביום השבת הזה? הוסיפו אחרי רגעים מעטים.

– מדוע עוד תשאלנה? אמרה אשה אחת בקול גדול: – הטרם תדענה כי לא לנו לאכול בשר גם ביום השבת… אך להעשירים לאכול בכל פה כשור על בלילו, ואנחנו הלא גם הלחם אשר נקח למו פינו למותר הוא – ועוד בשר תבקשנה… לנשי העשירים הכינו בשר שמן וטוב, ולנו אף העצמות, אשר יתנו לנו בכל ערב שבת בכסף מלא, לא יאבו לתת היום… מדוע נחשה? האם לא נשלם גם אנחנו את המכס כאשר תשלמנה הן? הכחרסי אדמה נחשב כספנו? הבו, נכה בדלת ובחלון עד אשר יענו גם לנו…

– מדוע זה נאספתן פה? הפריעה קול, לא מן הבית, אך קול דניאל בבואו: – מדוע באתן הנה? אין בשר היום, לכנה אל בית הרב וזעקנה שמה – אשה לאוהליה, ישראליות!

דניאל היה רם קומה, תואר פניו וזקנו האדום והרחב, גבות עיניו הגדולות, כרסו הנישא וכל מהלכו נתנו מורא בלב הנשים, אשר עמדו הכן להכות בדלת, ותרפינה ידיהן. בפניו לא העיזה גם האשה הצועקת לענות עזות.

– גם לשאול לא הרשה לנו, אמרו כל אחת בפני עצמה ותלכנה.

– מדוע הרשית את הנשים האביוניות האלה לצעוק בקול גדול? אמר דניאל בחצי גערה בבואו הביתה: – הלא עוד מעט ושברו גם את חלוני ביתנו?

– התדמה בנפשך כי אלה היו הראשונות אשר דפקו על דלתותינו? ענתה מרים כמו־כן בתלונה: – כבר קצה נפשי לענות את כל אשה ואשה, כבר דבק לשוני לחכי מצעוק ומהתחנן אל האספסוף הזה, והן כאשר תלכנה כן תשובנה; הנה חיכיתי עליך ‘כאשר יחכו שלומי אמוני ישראל על ביאת המשיח’ – ניתן בשר להשואלות והקץ לכל דברי רוח!

– ניתן? ומאין נקח? האלך ואקנה עוד שוורים ופרות למען יטריפם הרב?

– הגם הפרה הזאת נטרפה?

העוד תשאלי? השמעת כי יכשיר הרב הזה? כדמות דבר־מה נראה להשוחט בהריאה⁶ וישאנה אל הרב – ‘תכשר’ אמר אלי בדרך; אך הרב הביט והתבונן – ‘טריפה’ חרץ משפטה. – הלא ערב שבת היום, אמרתי אליו, ובלתה יישארו כל בני העיר בלא בשר… אך הרב גער בי: ‘האכשיר את הטריפה? מוטב שלא יאכלו מאומה מאשר ימלאו כרסם במאכלות אסורות’.

– אבל לבי ניבא לי כי כן יהיה… ובכל זאת לא חשבתי כי בהמה בריאה וחזקה כזו תיטרף.

– גם אנוכי לא האמנתי למראות עיני… הנה הקצב נושא את הריאה הביתה, כי כן ציוויתיו למען אוכל ואראנה לשמואל; נשמע מה יענה הוא! הלא גם עליו סמכו רבנים רבים את ידיהם להורות ולדון, וא"כ הלא ידע גם הוא דת ודין…

הדלת נפתחה ואיש קטן־הקומה ובריא אולם, כתפיו רחבות ולחייו עבות מבלי שים לב כי שערותיו כבר הלבינו מזוקן – בא הביתה. על כתפיו תלויה ריאה אשר יאחזנה בגרגרתה בידו, ואחריו נטתה ראשה אשה צעירה לימים.

– אנא ר' אברמיל, אמרה האשה בחפזה: – הרם־נא מנה שמנה ושים אותה עמך למעני, הלא תדע את אישי… ותוציא את ראשה ותלך.

– בשר שמן לאישה השיכוֹר? הניע אחריה ראש ר' אברמיל': – ובשר כחוש לא יטעם לחכו אחרי שתותו כוס מלא… ומה תעשה בהיוודע לה כי נטרפה הבהמה?…

הקצב הזקן הזה הניח את הריאה העמוסה על שכמו, על קצה השולחן העומד אצל הדלת, ויתבונן בה רגעים אחדים.

– לא דימיתי כי הבהמה הזאת תיטרף, אמר בקול עב כמדבר מתוך טבורו: – תהילה לאל, זה כארבעים שנה אמכור בשר בהעיר הזאת גם שלי גם של אחרים; עתים שונות עברו עלי, טובות גם רעות, ואני אך בעסק הקצבות עסקתי, עוד מכרתי בשר בחיי אבי, עליו השלום! אשר אנוכי הייתי ‘כל־וכל’ בעסקיו, ומעודי לא ראיתי בהמה בריאה וריאה נקיה (בדברו העביר ידו עליה) כזו כי תיטרף… הה, עוד שנים רבות נזכור את הרב ר' ברוך לברכה, לא במהרה יזכנו ה' ברב כמוהו, אין בכל הארץ משלו: ‘בטח עני הוא האיש, אמר על כל שאלה, גם התורה תחוס על כסף ישראל – כשר’; כה דיבר בכל עת. אנוכי באתי לפניו פעם ובידי שאלה על שור פר, שאלה ‘כבדה’⁷, ערב שבת כהיום היה אז, עוד אזכור זאת כמו קרתה יום אתמול: הראיתיה להרב. הוא חשב מחשבות, פתח ספרים שונים, ‘ההפסד הנהו רב?’ שאלני באנחה – ‘כן רבי’, עניתיו, ‘ההפסד רב מאוד ואבי עני’. הרב משך את כתפיו, קימט את מצחו, הביט בספרים. ‘מה נעשה?’ אמר אל עצמו, ‘כולם מטריפים, אבל הפסד מרובה, איש עני ולכבוד השבת’… פתאום הוציא מארגזו עוד ספר אחד, וכרגע ראיתי כי נאורו פניו ובאוזני שמעתיו אומר ‘הוא יכשיר, בשעת הדחק בהפסד גדול ולכבוד השבת אסמך עליו – כשר’ אמר אלי בקול גדול. הה, הה, לא באה שאלה כזו לפני הרב הזה, גם לא חשב גם לא פתח ספרים גם לא קמט מצחו – והטריף! באין כל ספק הטריף…

אברהם, או כפי אשר קראוהו אנשי העיר: ‘אברמיל’, הקצב הזקן הזה, דיבר בטח עוד דברים רבים, לוּ לא הפריעו ר' נחום השוחט בבואו. ר' נחום היה בתארו וצביונו ההיפך ממש מהקצב הזקן אשר ישב בבית: הוא היה רם הקומה ודל בשר מאוד, חוטמו הדק והארוך התראה מאוד מבין לחייו הדלות אשר מעט השערות אשר צמחו עליהן היו לזקן קטן בעל ראשים רבים; מצחו הגדול היה קמוט תמיד, כמו מחשבות רבות תקננה שמה, אף כי היה נודע לכל כי לא איש מחשבות הנהו ר' נחום הזה – אָרבות ידיו, אשר מדרכו היה לגלותן בכל עת, היו רזות ומגדלות שער, וציפורני יד ימינו היו מוקצעות וכעין ראש־חד להן מלמעלה, לאות כי לא רק שוחט ובודק – אך גם מוהל ופורע⁸ הוא. האומנם כי המשרה האחרונה, מוהל ופורע, רב מאוד ערכה בעיניו, אף אם כסף לא תיתן לו, כי בלתה לא התראה את איש מעודו ולא בא בכל חברת האדם, כי מלבד אשר כל ענייני תבל ומסיבותיה היו מוזרים לו, כאשר המה מוזרים לכל איש ‘מכלי־הקדש’ בישראל – עוד היו גם שערי התלמוד והפוסקים סגורים לפניו מבלי דעת גם בם עד מה. אביו היה רב בעיר קטנה הסמוכה לפלגות, ועל־כן חנך גם את בנו זה את נחום על ברכי התלמוד והפוסקים. כל מלמדיו יחד העידו, כי לא חנן ה' את הנער הזה בכשרונות ולב להבין דבר לאשורו, אולם הם לא הניעו את לב אביו למנוע ממנו את הלימוד הנשגב מאתו, ואך הוסיף לתת עליו עול כבד בחשבו כי ברוב ימים ובשקידה רבה יעשה פרי. עברו ימים, שנים חלפו, נחום נהיה בעל לאשה ואב לילדים קטנים אך לא לרב; אביו ראה ונוכח כי לשוא כל עמלו, נחום לא יגיע להמעלה אשר הוא חפץ ביקרה – הוא לא יירש כיסא כבודו אחריו, ועל כן לא מצא טוב לפניו בלתי כי אם יאמן את ידיו לשחיטה ובדיקה⁹. אולם גם הדבר הזה, אשר אולי נקל מאוד היה לו בימי ילדותו, כבד עתה ממנו! אצבעותיו עבו ויאבדו את הסגולה להשחיז את ‘החליף’ ולהרגיש בו פגימה דקה. כוח זכרונו אשר עבד בו בפרך עד הנה בש"ס ופוסקים לא אבה לזכור עתה גם מעט ההלכות והדינים אשר בהלכות שחיטה ובדיקה, אך בעזר והשתדלות אביו השיג תעודותיו ויהי לשוחט בעירו. אחרי שנים אחדות מת השוחט בעיר פלגות, ויבוא אביו הרב בכבודו ובעצמו הנה לבקש משרת השוחט בעד בנו זה; ראשי העיר לא השיבו את פניו, ור' נחום בא הנה עם אשתו ובניו ועודנו יושב בזה עד היום.

דיני שחיטה ובדיקה לא ידע כי אם מה שלמד בספר ‘זבח שמואל’, אך בטוב לבו יביט גם בספר ‘יורה דעה’¹⁰ עם כל המפרשים, אשר אביו נתן לו במתנה ואשר הבין שם אך מעט. יראת השגגה היתה על פניו תמיד, ויהי ביראו לחוות דעתו פן יחטא, נענע בראשו וענה ‘הן’ על דיברת כל איש, בבוקר השכם ירוץ לבית־המדרש, והנה איש לקראתו: – ‘הידעת, ר’ נחום, כי יש לקרוע גם שארית העירוב¹¹ ברחוב הנוצרים, כי מה לנו ולעירוב ברחוב ההיא? הנערים יתקלסו בו ויקרעוהו כפעם בפעם‘, – ‘כן דיברת’, ענהו השוחט וילך ויבוא בבית־המדרש. ואיש אחד קידם שם פניו לאמור: ‘הלא אך עליך היתה המצוה להשתדל בעד תיקון העירוב ברחוב הנוצרים, הוא נקרע ומדוע לא יתקנוהו?’ – ‘אמנם כן’, יענה גם להאיש הזה, ‘אך לא לי הדבר, צווה על השמש ויתקנהו’. או כי איש אחד ישאלהו: ‘ר’ נחום, התרנגולים ההולאנדים מותרים לאכול?’ – ‘מותר ומדוע לא?’ – ‘והלא הרב אסרם?’ – ‘ההולאנדים’ ישנה השוחט כמו מאחרת דיבּר עד כה, ‘ההולאנדים אסורים הם’ – ‘והלא אמרת כי הנם מותרים?’ – ‘לא עלתה על דעתי כי בהולאנדים תדבר’, ויפן וילך לו בחפזה. המבטאות: ‘לא עלתה על לבי’, ‘שכחתי’, ‘לא שמתי לב’ וכדומה עמדו לו בכל עת בואו במצור ולא ידע מה לענות, ועל הרוב יצאו מפיו תחת ‘לא ידעתי’ אשר לחרפה היה לו לשאתם על דל שפתיו. בני העיר, אף כי ידעו כי לא רבה ידיעתו בתלמוד, בכל זאת לא מנעו ממנו את כבודו הראוי לו לפי משמרתו וזכרו לו גם כבוד אביו אשר פעמיים בחודש הזכירו השמש בעלות ר' נחום לתורה והוא עטרוהו תמיד בתואר ‘בהרב’; רב העיר עזר כמו־כן לדבר הזה, כי לא אחת אמר כי השוחט הזה מצא חן בעיניו יותר מכל השוחטים אשר ראה בימי רבנותו. הרבנים בכלל, ובייחוד בעיר קטנה, לא יאהבו את השוחט הלמדן אשר פעמים לא מעטות יעוז לפלפל עמהם ולהעמידם על דעתו; ‘להשוחט לדעת אך לשחוט לא ללמוד’ מרגלא בפי רבני ליטא, ולזאת מצא גם השוחט הזה חן מאוד בעיני הרב, ועל פיו בעיני כל הקהילה. אולם לא כן הבחורים ובני־הנעורים אשר ישבו בבית־המדרש וילמדו, המה ידעו עד מאוד את מעט ידיעתו בתלמוד, ועל כן בזו לעגו לו בכל עת מצוא, הקיפוהו תמיד בשאלות למען יכלימוהו. ר' נחום ידע עד מאוד כי אין לאל־ידו להשיב חרפה אל חיק העלמים האלה ודברים אין בפיו להוכיח מעלתו עליהם, על כן התרחק מאוד מהם ובכל אשר מצא תואנה דחם בשתי ידיו.

ר' נחום השתתף מאוד בצרת דניאל החוכר, בהיטרף לו גם ‘השחיטה השלישית’ בשבוע זה, ועל כן בא כעת לביתו, אם לנחמו על הפסדו הרב הזה או להתנצל ולהצטדק כי לא באשמתו הדבר – את זאת לא נדע, כאשר גם ר' נחום בעצמו לא נתן לו דין־וחשבון על מטרתו בזה. הוא בא הביתה, ישב על־יד השולחן, גילה את ארובות ידיו, הרים את מגבעתו עד חצי ראשו ולא דיבר דבר. גם אברהם הקצב נאלם דומיה בראותו את ר' נחום בא בפתח הבית, ובכן שררה דומיה בלתי־מבוארת בבית רגעים אחדים.

– הלא אמרת כי תכשר, הפריע דניאל ראשונה את הדממה בפנותו אל השוחט.

– אמרתי… ענה נחום בשפה רפה – האם דקדקתי אחר הדין? אם הרב אמר ‘טרפה’ בטח הדין כן; ה' ישלם לכם נזק השחיטה הזאת בשבוע הבא.

– נקל לו לנחם, אמרה מרים כמתאוננות, הוא לא הפסיד מאומה. שכרו יינתן לו, ומדוע לא ידבר ניחומים?… לו נתנוּ שכרו אך מכשרה ולא מאשר תיטרף, כי אז השתדל גם הוא לבלי היטרף…

– צדקת, חי נפשי כי צדקת! הוסיף הקצב.

– מה לטריפה ולך, כי גם אתה תחווה פה דע? אמר השוחט בקצף: – הן אם מרים תדבר הלא אך אשה היא, וגם ליבה דווי על הפסד כספה, אולם אתה מדוע תאריך פה ולשון? ר' דניאל גם אם הפסיד כסף בכל־זאת יחשה, בידעו נאמנה כי לא בי האשם. הן לא נטרפה משיהה דריסה¹² או פגימת הסכין חלילה… ר' דניאל לא יעשיר גם אם יחסיר חוק פרנסתי, לה' יש רב והוא ימלא את מחסוריו… האם מידי השאלה נהיתה?…

מדברי ר' נחום האלה, אשר דיברם בלא סדרים ובקול גדול נראה כי דברי מרים נגעו עד לבו, וביותר נראה זאת מתנועותיו אשר עשה לתומו: נשך את פאת זקנו, גילה את ארובות ידיו, חכך את ראשו במגבעתו. אך אברמיל הקצב לא שם לב לזה ויאמר:

– האם מידי השאלה נהיתה? – תודה רבה לו כי לא הטריפה בידיו… שוחט הגון יפסוק בעצמו שאלות קטנות כאלה, לא כי יצווה לשאתן אל הרב; או כי לא יתן גם להרב להטריפה ‘בין הן ולא’, יפלפל עמו, יראה לו בספרים שונים…

– כן אברמיל דובר, אמרה מרים, ‘כאשר ישאלו כן יענו’ יאמרו האנשים; לוּ פלפלת את הרב, לוּ הוכח הוכחתהו כי אז אולי הכשיר גם הוא.

חמת ר' נחום בערה בו מאוד. האיש השומע חרפתו יוצא מפי משנהו, אף אם ידע נאמנה כי המדבר לא ידע את חסרונו ואמר דבריו רק כמסיח לפי תומו, בכל זאת לא יוכל שאתם בקור־רוח שלא יפעלו עליו כל מאום. ר' נחום ידע עד מאוד את חסרון הלימוד אשר הנהו למגרעת במשמרתו אשר הוא נושא, ואף כי ידע גם את זאת כי הקצב הזקן ואשת המוכס לא יבינוהו, בכל זאת נבהל מאוד: בפניו נראו חליפות אודם הבושת וחיוורת הבהלה, לא ידע משול ברוחו ובקצפו אמר:

– רק שוחט ולא מורה־הוראה הנני בעיר הזאת. אנוכי לא אוכל לסמוך על עצמי להתיר או להטריף… ומה זה תבקשו ממני? האסתיר את השאלה ואאכיל את בני ישראל את בשרה?… לא אמכור את נשמתי בעד בצע כסף.

– אך מי יבקש זאת מידך, ענתה מרים. גם אנוכי בת ישראל, גם לי נפש יהודי…

דניאל לא התערב בריבם כי שם עינו ולבו בעד החלון לראות את שמואל שב מבית־המדרש, אשר יעבור דרך ביתו, ולקרוא לו החדרה. ובראותו אותו מרחוק החל לתופף באצבעותיו על החלון ויקרא בקול גדול: ‘שמואל! שמואל!’ – מרים הפסיקה את דבריה, ור' נחום לא ענה גם הוא דבר ביראו את שמואל ואת פלפולו. הוא לא רצה לדבר את שמואל בדין הפרה הזאת, יען כי ידע מראש כי לא יידע מה לענות גם אם יכשירה ויגלה קלונו בפני הקצב והאשה אשר יבקש עתה מהם את כבודו, ועל כן ביקש לו תואנה לצאת מן הבית; אולם הבין גם את זאת כי כאשר רע לו לשבת פה כן רע ומר לו לצאת מזה, כי אז הלא יאמרו: מפני שמואל הוא בורח; הוא נשאר על מקומו כנציב מלח מבלי דעת מה לעשות.

שמואל בא אל הבית. הוא היה איש צעיר לימים, קומתו ממוצעת, שערותיו השחורות והמסולסלות מעט תסוכינה את ראשו ואת לחיו, קמטי פניו וכל מהלכו יעידו עליו כי אף אם לא חילקה לו התולדה יפי פנים במידה גדושה, נתנה לו תחת זאת עיניים מפיצות נוגה אשר תעדנה על חכמת האדם אשר תאיר את פניו.

– ה' עמכם! אמר בבואו, מה זה כי קראתם לי בבוקר השכם?

– הלא לא זר אתה בתוכנו, אמרה מרים בחניפה קלה, אשר תתראה לעתים על שפתי אשה: – הא לך כיסא, שב נא.

– מה לנו לדברי הבל, אמר דניאל, אנוכי קראתיך הנה לפסוק לי דין ‘שאלה’… הבט נא: הכשרה הריאה הזאת אם טריפה? אברמיל, פנה אל הקצב, נפח־נא בה.

בזריזות קם הקצב ממקומו ויקח את הגרגרת למו פיו ויפח בכל כוחו, הריאה התנפחה ותפרוש כנפיה, והנה באחת מאונותיה נראה חסרון קצת. שמואל מישמש את המקום הזה באצבעותיו.

– העור שלם, אמר כמדבר על עצמו: – וחסרון דבפנים לא שמיה חסרון, כשר, אמר בקול רם.

– והרב הטריף, אמרה מרים בתלונה: – ומה לו ולזה? האם במיטיב כספו ישלם בעד הבהמה הזאת?… לוּ מצא את פרנסתו בזיעת אפים כאשר נשתכר אנחנו פת לחם, כי אז לא היה אץ להטריף.

– מה יתנו ומה יוסיפו דברים כאלה? אמר דניאל ויעמק במחשבותיו: – ידעתי מדוע הטריף לי את כל שלוש השחיטות בשבוע זה, יען כי לא מילאתי אחרי דברי גבריאל להוסיף לו על שכרו שלושה רובל־כסף לשבוע מכסף־המכס… לתת? אך מאין? האומנם אתן כסף לכל אשר יאמר הקהל כסף, ‘גם לי להצטייד ולחיות על פני האדמה’, אמרתי למו בבית הקהל, ‘לא מעיין נובע ולא פרה חולבת הוא המכס, לא אוכל לתת עוד’, וכל כן יכעוס הרב, על־כן ידמה להטריף…

דממה קצרה.

– שמואל, החל עוד הפעם דניאל… אך פתאום פרצו אל הבית שתי נשים ועלמה אחת, אשר על־פי מהלכן וערך בגדיהן נקל להכיר כי אמות עבריות הנה.

– ר' אברמיל, אמרה האחת, תנה על־ידי את מנת הבשר אשר גבירתי ציוותה להשאיר למענה.

– גם לנו הרם־נא, ר' אברהם, מנה אחת טובה.

הקצב לטש את עיניו על דניאל ושמואל.

– האתן בשר להשואלות? אמר בדממה.

– מה זה תדבר? גער בו דניאל, הלא שמעת גם אתה כי הרב הטריפה?

שמואל נשקע ברעיוני לבבו.

– אבל הבהמה הזאת היא כשרה? אמר תפוש במזימותיו.

– לא, את בשרה לא אוכל למכור, אחרי כי הרב הטריפה בפירוש.

– טריפה? אמרו גם השפחות, אם כן אפוא מדוע זה ציוו עלינו גבירותינו לכתת את רגלינו עד הנה? כמו גידי נחושת ומנעלי ברזל לנו? ובתלונה יצאו מאת פני הבית.

– שמואל, אמר דניאל בקול תחנונים: – האומנם כשרה הבהמה? הידעת באר היטיב על־פי הדין כי כשרה היא?

– כשרה! אנוכי לא הגדתי לוּ לא ידעתי; תנו לי מבשרה ואוכל לעיניכם.

– גם אנוכי הנני יודע כי כשרה היא, אמר הקצב, אשר עוד לא הניח הגרגרת מידו: – אנוכי אף כי אינני מלומד, לא אדע מאומה ‘בהנקודות השחורות’¹³. אולם בנוגע לשאלות הריאה, לא אומר על שאלות אחרות, הנני בקי ויודע עד מאוד… המעטות הנה השאלות והריאות אשר עברו על ידי? המעט ראיתי ושמעתי? חי נפשי, כי ר' ברוך עליו־השלום – ניבדל כולנו לחיים – הכשירה בוודאי, באין כל ספק הכשירה…

– גם לך עוד לדבר, אמר ר' נחום מבלי עצור עוד כוח להתאפק: – הגם אתה בור, ועם־הארץ תרחיב פה ותאריך לשון?

– מדוע יחרה כה אפך, ר' נחום? ענהו אברמיל בשפת לצון: – מדוע תקצוף על אמרי דבר אמת? אנוכי אשבע בטלית ותפילין כי הבהמה הזאת כשרה היא…

– דום טבח! אמר השוחט בחמת־אפו: – דום, פן…

– פה מה? הפריעו אברמיל להרעימו: – פן תשים יד למו פי? לא, אנוכי אגיד בכל אשר אהיה כי הרב הטריף בהמה כשרה אך כאשר רב ריבו את המוכס.

את דבריו האחרונים אמר במתינות, למען הדאיב יותר את לב ר' נחום השוחט.

– דום טבח, הנני אומר לך שנית! ואם אין יאסור הרב עליך למכור בשר בהעיר!

דניאל, מרים וגם שמואל ישבו כל העת הזאת, אשר הקצב עם השוחט רבו ריבם, תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם, אך דברי נחום האחרונים העירו את שמואל.

– הרב יאסור עליו למכור בשר? אמר ויקם ממקום שבתו:

– ולו הצדקה לאסור? האומנם תדמה כי כעיני עבדים אל אדוניהם כן עינינו נשואות תמיד אל הרב? האומנם תחשוב כי אך על פי מוצא שפתיו נחיה? – לא ככל העמים בית ישראל, ולא ככהן קאטולי הנהו הרב בקרבנו! ‘קדושים’ אין בישראל, מחתכי דינים על־פי ה' אין בקרבנו, התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה בה יזכה לה, כל הרוצה ילך וילמוד אף ידע את חוקיה, משפטיה ודיניה! כולנו הננו רבנים, כולנו נוכל לגזור דין שאלה, כולנו נדע כשרה או טריפה. לא נאבה ולא נשמע להרב החפץ להטריף ולאסור אך מפאת כי עברו דברי ריב ומדון בינו ובין המוכס!… הבהמה היא כשרה על־פי דין התלמוד וכל הראשונים¹⁴ ומדוע הטריפה? מדוע הפסיד כסף רב כזה? הבהמה הזאת כשרה היא, לך אברהם ומכור בשרה באטליז!

ר' נחום נפל בהפח אשר נזהר עד מאוד לבלתי הילכד בו, הביא עליו דברי שמואל אשר ירא מפניהם. הדברים אשר אמרם בפה חוצב להבות אש אילצו את ר' נחום לענות מה עליהם, לבלתי תיגלה אי־ידיעתו בפני דניאל ואשתו ובפני הקצב, ועל־כן התאזר חיל למצוא לו דברים וישמח כעל כל הון בהמצאם.

– הלא מפורש אמור בספר ‘חכמת אדם’ כי אם רב אחד אסר אין חברו רשאי להתיר?

– מפורש בחכמת אדם! שנה שמואל את דבריו בשחוק־קל: – ויותר ממנו לא תדע, הלא הוא תלמוד ערוך: ‘חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר’.

– שכחתי, ענה השוחט כדרכו: – אך, אדרבה, עוד קשה: איך התרת הבהמה הזו אם הרב אסרה?

– אבל מי הוא החכם האוסר אשר אחרי דבריו אין להתיר? האומנם נקרא חכם לכל אשר יקח לו השם הזה? הגם אם אברמיל, למשל, יאסור גם אז לא הרשה לנו להתיר עוד? או האומנם נקרא חכם להאיש אשר על־פי כעסו וקצפו יטריף? היום הכעיסהו המוכס ויטריף את שחיטותיו, מחר יכעיסהו ר' יעקב ויאסור עלינו את דגיו, ועוד מעט יקצוף גם על ר' חיים ויאסור גם את לחמו, ואנחנו אך נראה ונחשה? אנחנו נשוך את בשרנו בשינינו מבלי דבּר דבר, מבלי הרשה לנו לקחת פת לחם במו פינו, יען מה? יען כי הרב שפך את חמתו על איש ריבו? יען כי לקח לו את משמרתו¹⁵ לקרניים לנגח במו את כל, יען כי ידמה בנפשו כי כל ענייני הכשרות והטריפות הנם בידו כחומר ביד היוצר או כחיצים שנונים ביד הגבור, יקלע במו אל כל לב בלתי שומע לאמרי פיו? – לא לזה נקרא איש חכם אשר אחרי דבריו אין לבקר!… ‘התורה חסה על ממונם של ישראל’ אמרו לנו בעלי התלמוד בחכמתם, וזה כלל גדול בטריפות, אמר לי מורי הרב מפליפאווע, זכרו לברכה, אך למרות הכלל היקר הזה ישתדלו הרבנים האחרונים אך להחמיר ולהפסיד כסף ישראל, בדו להם מנהגים וחומרות, עד אשר ילא כוח הסבל… התלמוד התיר בפרוש כל חסרון בפנים, והרמ"א¹⁶ מצא תואנה לחלק בין חסרון ככף פשוטה לכף כפופה ויטריף…

– עיקר שכחתי! הפריעו ר' נחום מדבריו: – הלא החסרון הנהו ככף כפופה, ובפירוש אמור בספר ‘זבח שמואל’ שהוא טריפה?

– ואנוכי הן אוסיף כי כן מפרש גם ברמ“א; אולם מי המה גם בעל ‘זבח שמואל’ והרמ”א כי נכוף כאגמון ראשנו לשמוע את כל חומרותיהם? מי הרשה גם להם לאסור את אשר התלמוד וכל גדולי הראשונים מכשירים? – מי התיר את ממונם של ישראל, אשר התורה חסה עליהם, לעשותם מדרס תחת כפות חומרותיהם? מאין לקחו להם הרשות להפסיד כסף רב אשר ישתכרו עניי ישראל בזיעת אפיים? האם ברוח התורה והתלמוד הוסיפו אסר על אסר וחומרא על חומרא?…

– הגם על הרמ"א ‘וזבח שמואל’ תלין? אמר השוחט במצאו תואנה להשיבו מלים: – הגם להם לא תשמע? הה, אם כן מינות נזרקה בך, אסור להתווכח אתך, אסור גם לשמוע את דבריך…

ר' נחום שמח עד מאוד במצאו דברים כאלה, אשר אין טוב לו מהם לעת כזאת, ויאמרם בחפזה ויפן וילך מיראתו פן ישוב עוד שמואל לענות לו.

– אך פה בבית ידבר, אמרה מרים אחרי צאת השוחט: – אולם בבואו לפני הרב אז ייאנק דומיה כאיש אשר אין מענה בפיו.

– ומדוע לא אומר זאת בפני הרב? האין בפי צדק ואם לא דבר אמת תבענה שפתי?

– ובכל זאת לא תאמרם בפני הרב…

– מאין תדעי כזאת, אמר גם דניאל: – בטח יאמרם לפניו כאשר אמרם גם לפני השוחט.

– השכחת כי זה ימים לא כבירים אמר כמו־כן ללכת אל הרב להתווכח עמו על דבר שאלה אחת… גם אז אמר כי ילך, ידבר ויתווכח; ומה היה? אמנם הלך אך לא דיבר מאומה.

שמואל נאנח בשברון מתניים.

– אך עתה אלך גם אדבר. אמר אחרי דממת־מחשבות מעטה: – אלך ואדבר, ויהי מה…

שמואל נשקע מאוד ברעיוני לבבו עת מעטה.

– אלך, אמר שנית כגבר מתרונן מיין: – לא אשוב מפני כל ואדבר אתו קשות…

– לא תדבר אתו מטוב ועד רע, אמרה מרים וצחוק־קל עבר על שפתותיה.

– אדבר, אדבר, אמר שמואל בהעמיקו במחשבותיו, ויקח את מקלו ויצא.

[ב] ‘העילוי הפלגותי’    🔗

שמואל יהיה לאבן־פינה בסיפורנו זה; דבריו, ריבותיו, מעשיו והשקפותיו על הדת ביחוסה להחיים, חדשים ונפלאים הם בין בני הנעורים אשר קידשו כל ימיהם ללמוד התלמוד והפוסקים; – ועל כן אחשוב כי לא למותר יהיה אם אתן בזה תולדות חייו, דרך חינוכו ודרך התפתחות דעתו. – תקוותי תבטיחני, כי הקוראים ימצאו גם בזה דברי חפץ ויסלחו לי על אשר הפסקתי את סיפורי כמעט קט.

אבי שמואל היה נודע בעיר פלגות בשם ‘ר’ ליב המלמד'.

והנה אחרי אשר נדע כי מלמד היה האיש, הלא כבר נדע גם את חזות פניו, גם את דרכי חייו ומצב עושרו, וגם את דעותיו ומנהגיו. קסם על שפתי המלה הקטנה הזאת להגיד לנו באר היטיב את כל אשר לנו לדעת. לשמע שם ‘מלמד’ (ועוד בעיר קטנה בארץ ליטא) נצייר בנפשנו איש עני ונדכה, איש כופף כאגמון ראשו, רובץ תחת סבל פרנסת ביתו המתנהלת בכבדות, איש זר ומוזר לכל דרכי תבל, אשר תחת התנור בבית־המדרש יחשב לו לבית־אסיפה, לבית־משחק ולמקום שעשועים גם יחד, כי רק שמה ימצא לו מנוח מעט מכל עמלו שיעמול, בישבו בין הבטלנים אשר בפיהם יעברו כבני מרון כל שוכני ארץ ויושבי תבל, מן נאפוליון ‘המושל האדיר אשר אליו מלכים יכרעו ואשר שורש נשמתו היא ניצוץ מנשמת שלמה המלך עליו־השלום’ עד השפחה אשר בין הכרים ליעקב חרש־ברזל אשר הקדיחה את תבשילו ועל כן ‘כיבד את זוגתו ממתנת ידו’. איש כזה נשווה לנגדנו תמיד לשמע שם ‘מלמד’, ואיש מלמד כזה היה גם אבי שמואל ר' ליב. כל תענוגות חייו, אשר לפי דבריו: ‘אך זאת נחמתו בעניו’, היה בנו יחידו (הנשאר לו משישה בנים שמתו מלפניו ומלאחריו) שמואל. הבן הזה הצטיין אמנם בכשרונות מאוד נעלים ‘ובראש־חדוד’ עד להפליא, ובמעלליו התנכר כי לגדולות הוא נוצר. אך מה הנה הגדולות אשר להם ישים מלמד כר' ליב תקוות בנו? – נפשו ידעה מאוד כי מצבו ברע הוא, אך לא ידעה להביט מתוך דרכי חייו החוצה, ועל־כן ביקש בעד בנו אך המעלה היותר גדולה אשר בעולם־הקטן אשר הוא חי בו. ושבע ביום התפלל כי יהיה לרב. ביום אשר הכניסו בבריתו של אברהם אבינו ברכוהו כל האנשים כי יזכה לגדלו ‘לתורה לחופה ולמעשים טובים’, ואך לשלוש אלה קיוותה נפשו. ומה מאוד שמח לבו ויגל כבודו בראותו כי תקוותו בוא תבוא. הבן גדל ועמו גדלה גם תהילתו. מלמדיו היללוהו שבע, הנשים אמרו לא־אחת כי ברכה בבטן אשה אשר תהר ותוליד בן כזה, וכל איש ואיש אשר דיבר אתו דברים אחדים התפלא מאוד־מאוד על חידוד שכלו ועוז זכרונו. אביו נתנוֹ למלמד (כי הוא למד עם נערים גדולים) ללמדו ‘חומש’, וכשרותיו עמדו לו ויתנו אותות ‘עילוי’ עד להפליא. מדי ערב סיפר לאביו את כל אשר למד בחדר בשפה ברורה ובלשון לימודים אשר הפליא כל שומע. לא אחת ושתיים שאל שאלות וקושיות בדברים אשר למד, ואביו השתדל לענות לו עליהן.

רגשותיו היו עזים עד מאוד, ומאז החל להבין עד מה החל גם לחשוב מחשבות; עת שמע סיפור או שיחה אשר לקחה את לבבו, חשב על אודותה בכל פרטיה לדעת ולהבין את כל אשר דיברו, עד כי לעתים עמד בתוך הבית וילטש עיניו נכחו מבלי דעת את אשר לפניו ומבלי שמוע גם את אשר ידברו! לרגלי הדבר הזה כינוהו עודו בילדותו ‘ילד בעל מחשבה’ אשר אוהביו דרשוהו לשבח, ואויבי אביו או המקנאים בו דרשוהו לגנאי, לאמור: אוויל הנער, משוגע ילד המחשבה.

במצב כזה מצאהו אביו פעם בערב בבואו מבית־המדרש אחר תפילת מעריב.

– מה זה תחשוב בני? שאלהו.

– אבי, האומנם אמת בפי רבי כל אשר יספר לי וכל אשר ילמדני בהחומש?

– אמנם כן, בני! כל אשר כתוב בחומש הוא תורת אמת אשר נתן ה' לנו על־ידי משה רבנו בהר סיני! ואסור לנו, בני, לבלתי האמין בכל הכתוב שם.

– מה טוב לו לאדם על הארץ – החכם או הסכל? שאלהו פתאום הנער כמו מצא לו דברים להוכיח במו.

– ומה בדעתך לבחור לטוב ולהזיר לרע?

– לא אדע, אמור אתה.

– רק לפי שכלו יהולל איש, ענהו אביו ויעמד את פניו כמורה ומדריך: – הלא שמעת איך יגנו כל האנשים את הנער גדליה על כי סכל הוא; הטוב היות כמוהו?

– ומדוע זה ציווה ה' על האדם וחוה אשתו לבלתי אכול מעץ הדעת למען לא ידעו להבחין בין טוב ורע? האומנם, אבי, כי סכלים היו אדם וחוה בטרם אכלו מפרי העץ, הלכו עירומים…

– הס, מה זה בפיך? גער בו אביו כמו נכווה מדבריו אלה: – אסור לדבר דברים כאלה!

הנער הביט בפני אביו, כמו רצה לדעת פשר הדברים.

– הגם את רבך שאלת זאת? הוסיף ר' ליב אחרי רגעים מעטים כשוב רגשת אהבת אב־לבנים ובחפצו בכל־זאת כי תתפרסם חכמתו זאת.

– לא, לא שאלתיו, אמר הנער כנכלם.

– מחר ותשאל־נא בני את רבך…

– אך מדוע לא תגיד אתה לי את התירוץ?

אביו בא במבוכה: הוא אמנם לא ידע מה לענות לו! ועל כן העמיד את פניו שנית ובקול מלמד להועיל אמר:

– הלא תדע בני כי האלוהים הוא גדול ונורא, ואנו אין לנו לשאול על מעשיו, אסור לנו להקשות קושיות כאלה… מסתמא ידע ה' מה שעשה… קושיות אסור לשאול.

הדברים: ‘האלוהים הוא גדול ונורא’, ‘אסור לנו’, ‘אין לנו’ פעלו על לב הילד הרך הזה מאוד, ורגעים אחדים עמד כמשומם ומבוהל. על דעתו עלה זכר השדים, המחבלים, הרוחות הרעות והמזיקים אשר שמע שמעם מפי אמו, מיניקתו, וגם מפי אביו ורבו, כי ישוטו בארץ לצודד נפשות ילדים רכים למכרם לבכור צלמוות, לחושך ולאבדון; זכר גם את האל הגדול הגיבור והנורא אשר יאסור לחשוב מחשבות אוון, אשר לפי דברי אביו גם קושיותיו אלה ביניהן תתחשבנה, – את ‘שבטי הברזל’ אשר ייסר במו עושי רשעה; כל אלה עברו כבני מרון לפני עיני הילד, וחיל אחז את בשרו עד כי גם אגלי דמע נראו על עיניו עת יגע לגרש כלה את קושיותיו אלה מקרב לבו ולא יכול. למרות חפצו עלו בראשו שאלות וקושיות בכל אשר למד, אך לא העיז עוד לשאלן, ובכל עז חתר להשבית זכרן גם מקרב לבו.

הנה זאת תורת החינוך בבני ישראל וזאת תוצאותיה: תחת אשר להם היה לפתח את רגשותיו, להרחיב את כשרונותיו, לתת מקום לשכלו לעבוד את עבודתו – הנה תחת כל אלה עמלו להעצים את עיניו עודו באבו, להכות שורש בלב הנער בעל־כורחו שביתת המחשבה, ביטול ההרגשה, הכנעה נוראה להאמין לכל אשר ישמע מפי רבו ומפי כל איש, עד אשר חי בעולם שאינו שלו: כוח הדמיון גבר עליו, השאלות אשר עלו בדעתו שלא ברצונו חשבן למלאכי חבלה אשר יבואו לקנות את נשמתו, למעשי שדים אשר יאמרו למשול על נפשו בבואו בימים – כי כן גזרו אומר מלמדו וגם אביו.

כשנה תמימה עברה לו בהמצב הזה. תמיד חשב מחשבות רבות אשר העמיק, כדרכו, בהן מאוד, תמיד לחם את שכלו לעממו, ליישנו ולהסירו מקרב לבו לבל יוסיף להביא רעה רבה לנשמתו; אך שכלו כמו להרעימו הוסיף תמיד קושיא על קושיא ושאלה על שאלה. לאושרו הודיעו אביו, כי יתנהו ‘בהזמן’ הבא לידי מלמד אחר, למען יתחיל ללמוד גמרא אשר בהלימוד החדש הזה כל אשר יוסיף להקשות ולשאול יוסיף להללו ולשבחו. כגשם נדבות על רגבי עפר יבש היו דברי הבשורה הזאת לשמואל. יום לשנה ושעה לחודש היו לו הימים המצערים עד בוא היום אשר בו יחל ללמוד את הגמרא.

והיום הזה אמנם בא. דברי הגמרא ודרכי לימודיה פעלו עליו עד מאוד, פתחו לפניו שערי לימוד ברוב קושיות ותירוצים – ותחי רוחו. בראשונה היה כנדהם כמו עברוֹ יין, דמיונו כאיש הבא בפעם הראשונה בעיר גדולה, אשר רחובותיה רבים, שוקיה גדולים ועצומים והוא בטרם ידע את מוצאיה ומבואיה; – אך לאט־לאט הורגל שמואל לדברי הגמרא, ועמה גם לצעקות ותנועות רבו (אשר מדי למד צעק בקול גדול, מלל ברגליו, פרש בידיו ויכה נערים לחי בדרך־אגב, ‘וכל עצמותיו תאמרנה’ אמרו תמיד עליו אנשי העיר, אשר גם כל אלה פעלו בראשונה על לב שמואל מאוד להוסיף השתוממות על שממות נפשו) ורוח מבינתו החל לשאול ולהקשות גם בזה; ותחת אשר עד כה חרפהו אביו בעד קושיותיו ויאיים את לבו, תחת זאת שמע עתה תהילות ותשבחות בעד אלה וישמח לבו. פעמים לא מעטות לא יכול גם רבו להתאפק ויהללו בפני כל התלמידים חבריו כי כיוון להקשות קושית התוס' או גם המהרש"א¹⁷.

לימוד התלמוד פעל על לב שמואל הרך והרגש שתי פעולות מתנגדות: הוא נתן חופש לכוח מבינתו מצד אחד, ויאסרהו בחבלים – לבלי התפתח, מצד אחר. רשות וחפשה ניתנו לו להקשות, לשאול ולחדד את שכלו; אך הסוגיות בעצמן היו בלתי־מובנות לו בידיעה שלמה, לימדוהו דברים אשר לא ידע את תוכנם רק בידיעה מופשטת וחיצונה, ועל־כן כל השקלא־וטריא, כל הקושיות ותירוציהן, כל האיבעיות ופתרוניהן וגם כל הקושיות אשר הקשה הוא לא נוכל לחשבן לעוזרות התפתחות שכלו וּמדעו – הנה אך בלבלוהו, נתנוהו בעולם שאינו שלו, בעולם מלא חידוּד לא דעת, שעמום לא תבונה, בלבול דברים מופשטים אך לא הכרה פנימית ושכל ישר.

– ‘לימא מתניתין דלא כסומכוס?’ צעק רבו בניגון, ויתרגם את הדברים בצעקה והמולה רבה: – האם נאמר כי משנתנו תהיה דלא כסומכוס? ויפרוש כפיו כאיש הצועק לעזרה.

– ‘הא לא קשיא’ צעק רבו בעת אחרת בידיים פרושות ובלב תמים: – הלוואי לא היתה בזה קושיה אחרת, כי גם זאת איננה קושיא…

בראשונה נבהל הנער שמואל מאוד לצעקות רבו אלה, אך גם אחרי שאשר הורגל במו, גם אז הכו הדברים והצעקות שורש בלבו ויחשוב לתומו כי אין רע בעולם זולתי אם תהיה המשנה דלא כסמכוס, ואין טוב בארץ מאשר כי קושיא אחרת לא תהיה בזה. אך בעיני שמואל מצא הלימוד החדש הזה חן מאוד, מצאתו נכון לפניו יען וביען כי שכלו התהפך כפעם בפעם, הלך מחיל אל חיל ולא הרגיש עתה עצבון־רוח, קטנות־המוח והעמדה במקום אחד כאשר הרגיש כל זאת בחומש אשר למד לפניו; ועל־כן היה שמח בכל עת, לא נאחז במחשבות רבות מעוררות בו פחד ובהלה.

שנים אחדות עברו לו במצב הזה, אשר הביאו בכנפיהן אך את החדשה הזאת, כי חדל ללכת לחדר מלמד אחר וילמוד בין תלמידי אביו. – לשמואל מלאו שלוש־עשרה שנה ואביו מת ממחלה לא־ממושכה, ומאז שונה כמעט גם מצב חייו.

נחלת אביו, אשר השאיר אחרי עבדו בזיעת אפיים עד השלוש והחמישים לימי חייו, היתה אך בית אחוזה בקצה העיר הזאת. אחרי מותו השכירה אם־שמואל את הבית הגדול אשר לרחוב, ומכסף שכרו החיתה את נפשה ונפש בנה בבית הקטן שפל הקומה המכוסה בגג תבן ודולף אשר עמד בקצה החצר. נורא היה מחזה הערב, עת האשה הזקנה עם בנה הקטן נטלו ונשאו את כליהם מן הבית הגדול אל הקטן ממנו; דמעות לא מעט שפכו עיני הזקנה, ומבטי־שממון נמלטו מעיני הנער. בדמעות רב התפרדה מכל עבר מכל פינה; כל מקצוע, כל כלי מכלי־הבית וכל דבר־קל אשר לה, היה כמפתח חדש למעיני דמעותיה, עורר לה זכרונות שונים והמה שבו ויעוררו מקור מי־העיניים.

– מדוע תמררי בבכי עד מאוד? ניסה שמואל בתומתו לנחמה – אך לשנינו לא יצר גם הבית הקטן הזה.

– לוּ היה אביך חי… ענתה לו באנחותיה: – בחיי אביך לא הצר לי כל מקום, ועתה תצר לי גם תבל ומלואה.

רבים מכלי הבית אשר לא מצאו להם מקום בבית הקטן, או את אשר חשבה אמו למותר, נשארו בחצר ויעמדו הכן לממכר. ביניהם היתה גם תיבת־עץ מלאה ספרים.

– אמי, אמר שמואל, אל־נא תמכרי את אלה ויהיו לי ללמוד עת כי אגדל.

מבט אם רחמניה פגש אז מבט נער תמים, וכרגע נמלאו עיניה אגלי דמע.

– בני, ענתה לו בקול רועד מבכי: – עד העת ההיא יעזור לי ה' ואקנה לך ספרים חדשים וטובים.

מצב אמו לא נתנה לשלוח את בנה לחדר מלמד, ותשלחהו אל בית־המדרש מקום אשר ‘הבחורים העניים’ והפרושים ילמדו שמה.

– בני, אמרה לו בדמעותיה, לך לבית־המדרש ולמד שם; הדבר אשר יקשה ממך תביאהו אל אחד הפרושים, הם לא יקשו לבם ויפרשו לך… אל תבט־נא על הנערים השובבים אשר ישכנו שמה, התמד בלימודך ועם בני־בליעל אל תתערב, ומצא חן בעיני האנשים ויאהבוך… עלה בני והצלח! אין אב לך אשר יישר אורחותיך… הוא, עליו השלום, אמר כי תהיה לרב, לגאון, לעילוי, ואך זאת כל תקוותי בחיים.

תקוותה לא כזבה לה. שמואל למד בשקידה רבה מאוד. לא אחת שאל והקשה בגמרא אשר למד, וקושיותיו אלה עשו לו שם ‘עילוי’ אשר נתפרסם, לפי דברי אמו, ‘בכל העולם – כחמישים פרסאות מסביב באין כל ספק’. פעמים לא מעטות הרהיב בנפשו עוז לשאול תירוץ לקושיותיו גם מאת פני הרב, וגם הוא השתומם לחידוד שכלו ויהללהו שבע. אמו נהרה ושמחה מאוד, החסירה חוק לחמה ותכין לבנה ממבחר האוכל.

– מדוע לא תאכלי גם את? שאל פעם שמואל עת נתנה לו מרק ופתותי בשר בצהרים.

– אנוכי כבר אכלתי לשובע נפשי; אכול־נא אתה בני.

– הן אדע כי תרמיני, אמר הנער בהביטו עליה: – ועל כן לא אטעום גם אנוכי מאומה עד אשר תאכלי אתי. אמו נשקה לו, ואך למען מלא רצונו הטבילה קצה הכף במרק.

בבואו פעם בערב הביתה, שמע כי אשה אחת אשר באה לשחר פני אמו, מספרת כי בקרב ביתה תשכון משפחה קטנה נוצרית, אשר כסף הכנסתה מעט מזעיר הוא, ובכל זאת יחיו אנשיה ‘בכל טוב סלה’.

– אמי, שאל אז שמואל, ומדוע זה יגדל ענות חיינו?

– אנחנו הננו יהודים, ענתה לו אמו.

– ואם יהודים אנחנו, העל כן נחיה בעני בעד הכסף אשר בו יחיה איננו־יהודי בכל טוב?

– אמנם כן בני, היהודי הנהו יהודי ועל כן יעלה למענו מחיר כל דבר: בשר כשר מחירו פי שניים מבשר טריפה, גם בעד המלח גם בעד הקמח ישלם היהודי מכס. לאינם־יהודים אין גם מצוות, וכל הימים שווים בעיניהם, אבל אותנו אהב ה' ויחנן אותנו במצוות, – לאכול בשר ודגים ביום השבת היא מצוה, הלא תדע, הלא כן כתוב בספרים, ואם־כן נחסיר לחם לנו בימי החול למען הכין ארוחה ליום השבת; הנרות הרבים אשר נעלה בלילי שבתות יקחו חלקם וחלק נר של חול בבית…

– הנה הולך וקרוב חג המצות, הוסיפה האשה, כמה כסף ידרוש מאת כל יהודי, יתן ה' וארכוש לי אך כסף הכלים החדשים אשר יקנו בעיר לפסח…

‘האומנם ייענו היהודים על כי יהודים הנם? חשב שמואל בלבו, ומאהבת ה’ לנו נדל מכל העמים?'

– בטח כן רצון ה‘, הוסיפה אמו אחרי דממה מעטה, לנו בשר־ודם אסור להרהר אחרי מידותיו – יעשה ה’ בעמו ככל אשר ירצה.

הרעיון הזה כי ענות היהודים הוא על כי יהודים הנם לא נתן לו לנוח. כל הלילה חשב אך בזאת. זכר גם את מאמר הגמרא ‘יאה עניותא לישראל’ ומצאו לראיה לדברי אמו אשר בטח כן רצון ה‘! אך מדוע יחפוץ ה’ לדכא את עמו? – את זאת אסור לנו לשאול, קושיות כאלה אסור להקשות.

עברו ימים ושמע שמואל הלך וגדל מיום ליום עד כי גדל מאוד. ‘העילוי הפלגותי’ נודע עד למרחוק, סיפרו עליו פלאות – ולא לשקר – בחידוד שכלו וכוח זכרונו המפליא כל לב. לשמואל מלאה שנת החמש־עשרה ושדכנים החלו להתרצות אל אמו בשידוכים משידוכים שונים, עד כי אחד הגדיל וגם עשה פרי: אחד ‘הגבירים’ אשר אך בת יחידה לו (מבלי חשוב את חמשת הבנים) יאבה לקחתו לחתן לו בשכר שלוש מאות רובל־כסף וארוחתו ‘ארוחת תמיד’ על שולחנו, נוסף לזה ילביש את החתן ‘כמנהג בעלי־בתים חשובים’ על חשבונו. – דעת לנבון נקל כי אמו שמחה מאוד על האושר המתעתד לבנה לרגלי שידוך כזה. השדכן קיבל ‘כוח הרשאה’ לכתוב שמה את התנאים – כי רחוק משכן האיש ובכל אוות נפשה לנסוע לא נתנה מצבה. – על ‘ההרשאה’ הזאת יש גם לשמואל לחתום, ועל־כן היה קרוא הביתה.

– הידעת כי אעיד ‘כלה’ למענך? אמר עליו השדכן.

שמואל נכלם מאוד.

– הוא איש שדכן, ביארה לו אמו.

– חתום ידך, הוסיף השדכן בהגישו את ההרשאה לפניו.

שמואל חתם את שמו כמעט בבלי־דעת. רעיונות מבלבלים הגה לבו בשובו לבית־המדרש ובשבתו על־יד הגמרא. המקרה הזה לקח את תמימות הנער אשר עד כה חשב אך בקושיא חדשה בתירוץ נכון וכדומה, ועתה נתן המקרה הזה לפניו עניין חדש לחשוב בו. הוא לא ידע לחשוב בדבר ההתחתנות לאדם בכלל ובואו בבית איש זר בפרט, ועל־כן לא הציבו לו מחשבותיו חוקי החיים החדשים אשר יתעתד למו, לא חשב דרכיו אשר על־פיהם יתנהג בבית חותנו; אך מפאת כי הרעיון הזה היה עוד חדש עמדו, הגה לבו על אודותיו מחשבות ודמיונות בלי כל מטרה, אך גם אלה חלפו למו, אחרי אשר הורגל במו, וישב אל הגמרא ואל חידושיו בה.

קרבו ימי האביב, ומכתב עם חמישה ועשרים כסף הביא לאמו את הבקשה כי תשלח את בנה למועד חג הפסח אל בית מחותנו, ובשמחה רבה מילאה את הדבר.

[ג] בגפו יבוא… בגפו יצא    🔗

בעלי מחשבות אתם – יבוא בעל המחשבה¹⁸ ויפרע מכם!

(סנהדרין יט, ב)

ר' יששכר, אשר אל ביתו בא, בתור חתן, שמואל ‘העילוי הפלגותי’, היה איש כבן חמישים, ואף כי ידעו כל בני העיר כי עם־הארץ גמור הנהו ‘רבי’ יששכר הזה, בכל זאת כיבדוהו, נשאו לו פנים וכמעט גם אהבוהו בעד פרשת צדקתו וטוב לבו, כי איש טוב הלבב היה ובכל נפשו אהב את התורה ולומדיה. על שולחנו אכלו מדי יום ביומו שניים או שלושה מן הפרושים והבחורים־העניים; נדבתו היתה הראשונה לכל דבר מצוה; היה חבר, ולעתים גם גבאי, ברוב חברות התורה והצדקה אשר בעיר מגורו, ובלילות חורף הארוכים בא לבית־המדרש לשמוע דברי תורה או גם דברים בטלים מפי הלומדים שמה וישתעשע בחברתם.

אשתו לאה, אשר היתה לא לבד גברת ביתו אך גם גברת בית מסחרו, היתה צעירה ממנו לימים־מספר, חכמת־לב ורבת־מעללים. יראת האלוהים היתה נטועה בלבבה באמת ותמים. לא אחת הצטערה בלבבה על כי לא נתנה לשלושת בניה הראשונים נשים ‘בריות’, כי אז ניהלו הנה את כּלכלת הבית ולבניה הספיקה העת לעסוק גם בתורה – תחת אשר עתה יושבות נשיהם ‘כאצילות’ וגם ‘מלה עברית לא תבוא בפי בניה’ מרוב עמל הפרנסה העמוסה אך על שכמם'; ועל־כן גזרה אומר כי לבתה האחת – אשר חנכתה על־פי דרכה ואשר גם עתה תישא־ותתן בהחנות אשר לה – תיתן איש יושב באוהלה של תורה, ולשני בניה הצעירים תבקש לה נשים עסקניות לבלי יגרע חלקם מישיבת בית־המדרש. ובכן בא שמואל להיות המסה הראשונה למחשבות נפשה אשר תאמר להקים.

אין חקר ללב האדם!… הן להגדיל סאת שעבוד אבותינו במצרים אמרו חכמי האגדה כי נתנו עבודת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים – ויהודי ליטא המברכים ומודים שלוש ביום על כי הוציאם מכור הברזל ממצרים יתנו על צווארם בנפש חפצה, השעבוד היותר קשה ההיה שם; המה מבלי כל מושל ושר עליהם, מבלי היותם ‘במצרים הארץ הקשה ותחת יד פרעה המלך הקשה’ יהפכו עבודת האדם, יעשו ברצונם החופשי את האשה לאיש למנהלת פרנסת הבית, לנותנת לחם לפי הטף ובגד לאנשי ביתה, לסוחרת, לעוסקת במשאם־ומתנם ולעומלת בזיעת אפיה; וכל כבוד האיש יתנו כבת מלך פנימה, יישנוהו על מטת העצלות, ישלחוהו לבית־המדרש ויטרפוהו לחם חוקו מיגיעת כפי אשתו! – האשה תזין את האיש, הבנות את הבנים, והזקנים אשר כצל יהלכו עלי אדמות את הנערים אשר כוחם במותנם ולא יעשו כל מאום! – יהפכו את סדרי הטבע ולא יתבוננו, יעשו את מעשיהם, זרים מעשיהם, ואין אומר השב… ואיך לא יעשו כאלה? ישאל כל קורא בצדק – אם רבניהם עצמו וסגרו את עיניהם בספריהם והלכותיהם אשר רבו כמו רבו? איך יתבוננו על דרכי החיים אם הספרים הרבים אשר רבניהם מילאו את עולמם זה שנים מאות, חנטו את העם הזה וישימהו כמת בארון? איך יחושו דבר אם הספרים ההם עשום – בעל־כורחם, לגרים נוטים אך ללון פה בארץ ולתושבים שמימים, עמסו עליהם מצוות, חוקים, הלכות וחומרות עד אין סוף, ציוו עליהם במפגיע אך ללמוד את תורתם, אך לרדוף אחרי קיום מצוותיהם, אך לדאוג בעד החיים אשר יבואו למו אחרי מותם, ולהיות אך עם־דתי, אולם למרות דעת הרבנים האלה ולמרות דעתם בעצמם תרעם הגוויה באוזניהם כי חיים המה: נשמת אפם תבקש אוויר, עירומם יבקש בגד, נפשם תבקש בית ומנוחה, ועל כולם תבקש לו בטנם, לחם, ואם ישמעו לבקשות גווייתם אלה, אם יחרשו יזרעו יעמלו וישתכרו – תורתם ומצוותיהם מתי נעשות? לצאת מן ההפכים האלה – להישאר עם דתי ולקנות לו בכל־זאת צרכי החיים, המציאו למו פשר נכון ויעשו את הנשים – אשר פרטתן התורה מרוב חוקיה, לעובדות לעומלות ולמשתכרות, והמה נשארו אנשים שמימים כדת וכדין הרבנים האלה.

הפשר הזה מצא לו נתיבות בלב יראי האלוהים מדור העבר אשר בארץ ליטא; אך היעמוד בתוקפו גם בהימים האחרונים האלה? היחשבו כן גם הבנים והבנות אשר עומדים הכן לרשת את דור אבותיהם? הן גם דבורה בת לאה, המיועדת להיות אשת שמואל, אומנה על ברכי אבות ‘יראים’. גם היא שמעה אך נוראות התורה ותהילת האיש המחזיק בה ואושרו, גם היא האמינה כי התורה תחיה את האיש בזה ובבא, וכי גדול עוון האיש המסיר לבו מאחרי ה', גם היא תשנא ותקלל את האפיקורסים (אשר לא ראתם מעודה) וכל איש מדור־החדש; – אך היא תשנא גם את הבטלנים. הן היא היתה כל היום בחנות אמה, ותבוא בדברים את רבים ממתי חלד אשר בסחרם ישימו עין ותישר דרכם בעיניה, ולא יכלה להסכים בלבה לדעת אמה. לכל איש ‘למדן’ – ‘בטלן’ אמרה לו, ובעיניה מצאו חן בני הנעורים השולחים במסחר ידם, העליזים והשמחים ורוח חיים בא אל אפם; ולוּ יכלה להוציא את מחשבותיה אלה במו פיה, כי אז ענתה ואמרה: ‘אך איש כזה איש סוחר תקח לי לאיש’; אולם מי ישאל את פי נערה בדבר שידוך – וניקה? או התעיז גם היא לפתוח פה ולשון בדבר? ובכן יעדו למענה את שמואל מבלי ידעה אותו ומבלי ראתה גם את פניו.

ואת פניו לא ראתה גם אחרי בוא שמואל לעיר משכן אבותיה. עיני חתן וכלה כי תיפגשנה, לעוון פלילי יחשבו היהודים הליטאים, ומה גם גרי עיר קטנה – ועל־כן בבוא שמע בוא שמואל, קידם ר' יששכר, אשתו, בניו ואחיו את פניו ויובילוהו לבית אחי יששכר הקטן לשבת בביתו עד עת פקודתו – עת חתונתו.

בליל התקדש חג המצות אחרי צאת העם מבית התפילה, היה שמואל קרוא בפעם הראשונה לבית ר' יששכר, לחוג עמו את שני ימי החג הראשונים ולערוך שמה את ‘הסדר’. שמואל לא היה מעודו בבתי עשירי עם, עינו לא ראתה עוד כלי כסף וזהב וכל יקר, ועל־כן נפעם כמעט בבואו הביתה ואת כל אשר אך למשמע אוזניו שמע ראה עתה בעיניו: ראה את מנורות הכסף בעלות שישה קנים, העומדות על השולחן ומפיצות אור בהיר מאוד, סביבן על השולח מפוזרים גביעים, כפות, מזלגות וכדומה, כולם כסף טהור מעשי־ידי אמן – ויתבונן במו עד מאוד, התבונן גם על הכסאות היקרים ועל כל כלי־הבית הנחמדים, התבונן גם על התמונות – משוחות בששר, אשר תייפנה את קירותיו, התבונן בכל אלה בעין חודרת יען כי מעודו לא ראה כאלה; בין כל הדברים ההם פגשו עיניו גם נערה בתולה כבת שש־עשרה שנה גדלת־הקומה ובריאת־הבשר – פי שניים בגודלו ופי שבעה ברוחבו – פניה אדמו כתולע ושתי מקלעות יוצאות משערות ראשה ותיפולנה על כתפה, ומדי הביט בה כמבלי משים, התאדמה על אחת שבע; ואף כי רוח מבינתו לחש לו באוזניו כי היא המיועדה להיות לו אשה, בכל־זאת לא היטיב להתבונן, כי מה יחזה בה – ‘בתולה הלא היא בתולה’, וישב ויביט על כלי הבית ועל התמונות אשר בקיר, כי המה לקחו את לבו רב יתר מהבתולה, אולם לא כן דבורה. היא ידעה עד מאוד ביאור השם ‘חתן’ ותדע גם להבדיל בין איש ואיש, ועיניה חשכו לראות נער קטן ודל הנלקח להיות לה לאיש, עיניה שלחו מבט־ביקורת על שמואל, ותיפעם רוחה מאוד, עיניה ראו נער קטן־הקומה ודל־בשר מאוד, לחייו רזות ושפתיו כמראה תכלת, מבטי עיניו, תנועותיו וכל מהלכו יעידו עליו למדי כי לא מש מאוהלו של תורה, כי לא בא מעודו בין אנשים, כי לא ראה קירות בית עשיר מימיו – באחת: כי הוא בן־ישיבה לכל חוקותיו ומשפטיו. הדבר הזה שימח מאוד את לב אבותיה ומרר את לבה. על שולחן ‘הסדר’ הקשה שמואל ותירץ, פלפל ועקר הרים בדברי ‘ההגדה’. דבריו אלה היו לחן, לרצון ולשמחת לב לר' יששכר ואשתו – אף כי גם שניהם לא הבינו עד מה מכל אשר דיבר. שמואל היה גם הוא שבע רצון ושמחות, אך דבורה היתה האחת אשר כנדהמת ישבה על השולחן ובכל כוחה התאפקה מבכי, גם דברי תורתיו היו כמדקרות חרב בלבה, ובראש מלא רעיונות עצב ותוגה, פחד ובלהה שכבה על יצועה כל הלילה.

‘הזה יהיה לי לאיש? חשבה על משכבה בלילות, האם אתו, את נער בן־ישיבה כמוהו, אבלה את ימי? על שכמי יעמיס כל כלכלת הבית ופרנסתו והוא יפלה את כליו תחת התנור בבית המדרש’…

– מדוע לא תשימי את בגדיך החמודות עליך? שאלתה אמה בבוקר למחרתו, בראותה כי פני בתה זועפים.

על דעת אמה לא יכל לעלות הרעיון כי נערה בתולה תמאן בחתן אשר ‘עילוי’ יקראו לו בני אדם, ואשר הרבה לפלפל בדברי ‘ההגדה’ גם באוזניה; דבורה לא הרהיבה עז בנפשה להביע רגשותיה ומחשבותיה לה, ובכן לא לפלא יהיה אם לאה לא מצאה את החידה: מדוע לא תתהדר דבורה ולא תשים את בגדיה החמודות עליה, אחרי ידעה כי גם היום יאכל שמואל אתם בצהרים.

– לא אובה… הנני מתעצלת… ניסתה דבורה להתנצל.

– פתיה, עצלה, הלא חג היום לנו, וגם שמואל בוא יבוא… שימי מהר בגדי החג, את השלמה הירוקה…

בלי חמדה עשתה דבורה ככל אשר צוּותה.

ימי החג הראשונים עברו. שמואל שב אל בית אחי יששכר, לאה ובתה שבו לחנות, ויששכר הלך ויפליא באוזני כל שומע את רובי תורת שמואל, את כוח חריפותו ובקיאותו אשר גם הרב (כאשר באו לקבל פניו ברגל) התפלא מאוד עליהם, ויבטיחהו נאמנה כי היה יהיה שמואל לגאון עולם.

בעיני שמואל מצאו חן: הבית, כליו ופיטורי־הציצים אשר על הקירות; בעיני יששכר ואשתו מצאו חן: דברי שמואל, תורותיו ופלפוליו; ובעיני דבורה לא מצאו חן כל מאומה כי מסך שמואל עליה רוח פיגול, ותתעב ותפגל כל דבר.

דבורה לא העיזה לגלות את לבה, גם עת ראתה כי בבית אבותיה יחלו להתעתד על יום חתונתה – אשר יעדו זמנה בשבת שאחר חג השבועות. – היא ידעה עד מאוד כי תמרר את חייה לעולמי־עד אם תהיה אשה לנער בית־המדרש הזה; אולם ידעה עוד כי אם גם תעיז פניה לגלות את הגיוני לבה לפני אמה, אז – מלבד כי דבריה לא יפעלו כל־מאום, הוכנו למענה חרפות גידופים ונאצות; כל אנשי העיר יורו עליה באצבע, לאמור: ‘בת ר’ יששכר יצאה לתרבות רעה', יתנוה למופקרת, לעזת־מצח, למחללת צניעות ישראל. היא בכתה במסתרים ותגזור אומר להימסר בידי המקרה וללכת בדממה לקבל טבעת הקידושין מאת המרוצה בעיני אבותיה ולבלתי תהי ‘פרוצה’ שומעת חרפות וגידופים, ונישאת בין כה וכה לו.

ומי יודע, אולי אמנם לא בזתה את שמואל גם היא, אולי שבעה נחת מצחות אימרותיו וחידודיו, והמה אולי חיפו גם בעיניה על תווי הנערות אשר ראתה על פניו – לוּ דיבּרה אתו; אך לוּ הותרה הרצועה, לולי חשבו לחטאה כי חתן וכלה ישיחו לפני חתונתם, כי אז הלא לא גדל גם עוון הנערה אשר תמאן בנער אשר יאבו אבותיה לתיתו לה; אך ‘דברים כאלה יאותו לנערה פרוצה אשר הסירה את הצניעות מעל פניה’, יאמרו היהודים, ‘ואין לבת ישראל חלק ונחלה בם’. שמואל היה כירחים שניים בעיר מושב אבות דבורה, ומדי שבת בשבתו – מאז בא ראשונה בפסח, אכל בבית אבותיה, ואף פעם אחת לא דיברו יחד, אף הגה אחד לא הוציאו איש לרעהו – ואיך תקרבנה נפשותיהם?

ונפשותיהם לא התקרבו גם אחרי אשר קרבו גוויותיהם ‘כדת משה וישראל’ על־ידי חופה וקידושין, גם אחרי אשר היו לבשר אחד לא היו עוד לנפש אחת. שמואל נער בית־המדרש לא היה לאל־ידו למצוא אהבת איש בלב בתולה כבירה ממנו לימים, ואשר לנגד עיניה עברו כל היום אנשים רבים אחרים אשר להם נשאה עין. בחנות אמה מדי דברה את עלם איש־מסחר, מדי ראתה את מהירות העלומים אשר לאלה, ומדי שמעה את מדברותיהם אשר נשאו חן וחסד בעיניה, השתוחחה עליה נפשה. חשבה תמיד למצוא ההבדל בינם ובין אישה ותאנח במרירות. שמואל יה נער בן חמש־עשרה שנה, נער רז וחלש, ולא לפלא יהיה כי לא עצר כוח למלאות אחרי חפץ לב דבורה – ואיך תאהבנו?

אולם כמאז כן גם עתה לא נשאה דבורה את דבר שנאתה על דל שפתיה, ובכן לא ידע גם שמואל כי אשתו תשנאהו, כי לא ידע איככה תאהב אשה אחרת את אישה. לא ידע מה היא אהבה ומה היא שנאה, כאשר גם הוא לא אהב גם לא שנא את אשתו. מדוע יאהבנה, או מדוע ישנאה?… הוא ישב כל היום בבית־המדרש וישמח בפלפוליו ובחריפותיו אשר חידש, בבית לא דיבר את כל איש, בא בשעה העשירית בלילה ובבוקר השכם שב למקומו, ומה לו ולדבורה כי יאהבנה או כי ישנאה? – גם האיש שמואל חי בעיר הזאת כאשר חי לפנים הנער שמואל בעיר פלגות, ולא מצא לו כל תמורה בדרכי חייו כי אם מאכלו וערך בגדיו אשר הוטבו.

חיים כאלה אשר אי־אפשר כי איש אירופה בימים האלה יוכל גם לצייר אותם בדמיונו בחיים, כאלה בילה שמואל את כל ימיו, לולי האהבה הגלויה אשר חותנו וחותנתו הראו לו, עמדה לשטן למו. אחי דבורה – ובייחוד נשי אחיה – החלו להתבונן על האהבה הזאת, ולא ישרה בעיניהם. ובידעם נאמנה כי לא בנקל ישרשו אותה מלב יששכר ואשתו, ועל כן ניסו את כוחם אולי עורמתם תעמוד להם להבזות צלם שמואל בלב דבורה.

– לא האמנתי כי תבחרי בטלן כשמואל לאיש לך, אמרה פעם, אחת מכלות יששכר לדבורה: – לא האמנתי, יען כי לא אחת אמרת באוזני כי אך איש מעולם המסחר ישר בעיניך…

– ישר בעיני! שינתה דבורה ותאנח במרירות.

– מה לאל־יד נער בטלן כמוהו לעשות לביתו בימים יבואו? הוסיפה גיסתה להרעימה: – האם ארוחתך ארוחת תמיד תהיה על שולחן אביך? הלא עוד מעט ויגדל גדליה אחיך, ואז אך על שכמך תעמסנה הוצאות ביתך וכלכלתו… ושמואל האם עזוב יעזוב עמך? ובמה כוחו גדול להושיע? – היהיה למלמד?…

– רב לך, ענתה דבורה באנחה בשברון־מתנים: – גם נפשי מאוד יודעת את הוותי, גם אנוכי אדע מה אומללה אני… אך על אבותי תיפול האשמה הזאת, ואנוכי מה?

גיסת דבורה שמחה בלבה לקול המענה הזה.

– הה! חסתי עליך, אחותי! הוסיפה ללבּוֹת את אש שנאתה, אולם עוד הפעם אומר כי לא האמנתי לו יסופר זאת על אודותך. אנוכי חשבתיך עד היום לבעלת רוח כביר ולב אמיץ בגבורות, אמרתי הנה דבורה תקח לה איש ככל אוות נפשה, מבלתי פנות אל רצון אבותיה, ועתה…

– אך מה לי ולגבורות? ענתה דבורה במר־נפשה: – אם למרות רצוני וחפצי הייתי בידי אבותי; הבי־נא עצה, אם יש בפיך, ואשמעה.

– לוּ קרה לי כדבר הרע הזה, אמרה גיסתה ותעמק במו מחשבותיה כמו לדלות עצה: – אך מה עשיתי גם אני?… למצער, עיניתי את נפש שמואל ככל אשר מצאה ידי… יהיה־נא הוא הנרדף וילך הוא ויספר דברים לאבותי, ואז מצאתי לי עת לגלות לפניהם גם את כל לבי; עיניתיו עד כי הוא יקוץ בי…

– נקל לך, אחות, לדבר, ענתה דבורה, וקולה העיד כי רוח היאוש מדברת מתוך גרונה: – להמציא עצות ודברים לא יכבדו על איש, אך להוציאם לפעולות ידיים…

ובכל זאת, על משכבה בלילה נתנה לב ותאמר לבצע את אשר יזמה גיסתה לעשות – אולי תיוושע?

אך מה המה הדברים אשר בהם תענה נפש בן־ישיבה כשמואל? – לאיש אחר החפץ חיים ויודעם, לאיש אשר דרכי הארץ ותהלוכות יושבי בה לא נסתרו מנגד עיניו, די לענות את נפשו בשב ואל תעשה, די אם לא תדבר אליו, אם לא תראה לו ידידות וחנינה, די אם תעצום את עיניה לבלתי לבּב אותו, אם תחסום את פיה לבלתי עבור שחוק נעים על שפתותיה בדברה אתו; אפס לא באלה תענה את נפש שמואל – הן מאז ראתה את פניו ראשונה לא ליבבתהו בכמו אלה, וגם מאז באה עמו במסורת הברית לא דיברה אתו אף פעם אחת כאשר תדבר לעמה רכה את אישה בימים הראשונים אחרי חתונתם – ובכל זאת לא שם שמואל אל לב; ועל־כן זאת יעצה, כי תמרר את חייו בקום ועשה: לדבר אתו קשות, לחרפהו בפניו ולהשליך עליו שיקוצים וגם למנוע ממנו, אם תוכל, את לחם חוקו, עד כי בעל־כורחו ירגיש ויראה את שנאתה אליו. – ומאז החלה תקופה חדשה בחיי שמואל.

דבורה לא החמיצה את דבר עצתה, ובבוקר למחרתו אינה לה המקרה לסכסך דברי־ריבות הראשונים: שמואל קם ממשכבו וישב על־יד השולחן וימהר לשתות את הטהע¹⁹ כי אחר מעט לקום היום. לאה כבר היתה בחנות, אפרים בבית־המדרש ושמואל היה נחפז ללכת גם הוא, ובחפזו נשפכו מעט מי צלוחיתו על השולחן.

– האין עיניים בראשך, בן־הישיבה? אמרה דבורה בקצף: – התדמה בנפשך כי עודך יושב שם תחת התנור בבית־המדרש, כי תתעב את כל אשר מסביב?

שמואל לא שמע מעודו קול גערה ודברים בוטים, ועל כן נחתה הגערה הזאת בו, וכאיש מכיר את חטאתו השפיל עיניו לארץ ובדממה קם ויאמר למלאת את צנצנתו שנית, אך דבורה שכה בעדו.

– רב לך, רב! אף מלוא כף מים קרים לא אתן לך.

שמואל ללא משל עוד ברוחו.

– ובמה תקחי לך קרניים למנוע ממני את אשר אביך נותן לי בכל לבו?

– אם־כן לך־נא והלשין עלי לפני אבי…

שמואל יצא מאת פני הבית בקצף.

מחזות כאלה קרו ויאתיון פעם אחר פעם; בראשונה נהם שמואל ויקצוף מאוד, אך לאט־לאט הרגל גם במו וישאם בדממה: אך לא אז גם לא עתה חשב לספר הדברים לפני חותנו או חותנתו – אם כי מאשר בוש ויחשב זאת לחילול כבודו, או ירא להגיד… ובכן היו גם הדברים האלה כמוסים ונסתרים.

ויהי למועד אחר ושמואל בא הביתה לאכול את ארוחת הצהרים. יששכר נסע לרגל מסחרו, ובבית אין איש זולתי השפחה אשר מיהרה לערוך לו את השולחן. ברגע זה באה דבורה.

– רבקה, אמרה דבורה אל אמתה, לכי־נא ושאי ארוחת־צהרים בעד אמי לחנות… לוֹ אתן אנוכי לאכול.

השפחה יצאה. שמואל חכה זמן רב אולי תתאושש לתת לו את פת־בגו, אך נכזבה תוחלתו:

– שימי לי לאכול, אמר בשפה רפה כמבקש, מדוע אשב בטל?

– ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה?… הה, בטלן, לוּ תדע עד מה אבזה צלמך הנמאס, עד מה ידקרו דבריך כמדקרות חרב בלבי, כי אז לא שאלת ממני דבר.

חמת שמואל בערה בו אך לא ענה דבר.

– לא אתן את ארוחתך היום הזה, אין לך כל חלק ונחלה בבית אבי. בטלנים נבזים כמוך יימצאון למאות בעיר…

– אבל הלא חתן אבותיך הנני אני, העיר שמואל ברוגזו.

– אם כן יתנו המה לך; אנוכי שנאתיך תכלית שנאה, אנוכי אינני אשתך ואתה לא תהיה לי לאיש…

– מה?

– את אשר אוזניך שומעות… אנוכי שנאתיך; תוכל לספר את הדברים גם לפני אבותי… אינני יראה… אספר להם גם אני. – לא אתן היום לך את אוכלך.

שמואל יצא בקצף מאת פני הבית. עשתנותיו נבוכו מאוד, שרעפיו בקרבו המהולים בקצף נוספו על רעבון נפשו ויהיו לזעם וחרון נורא. הוא יצא מן הבית אך לא ידע גם בנפשו לאן הוא הולך; רגליו, כדרכן, הובילוהו ברחוב בית־המדרש, אך לא בא אל תוכו. הוא עבר על ידו תפוש מאוד ברעיוני לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב עד מחוץ לעיר. הימים ימי קיץ, השמש בהדרה שלחה קווי אור ויסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הכיכר אשר שמואל עמד עליו. רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומי הנהר הקטן אשר ישטפו שמה, הלכו לאט ויפוזו מידי קרני השמש. שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה, לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב; ובכל זאת פעל האוויר הצח והדממה הנעימה אשר שם, על נפשו גם מבלי דעתו. הקצף התחזק עוד, רגשי נפשו ומחשבותיה המו כהמות ים, וכל עצמותיו רחפו מכעס ורעב גם יחד, עד כי פתחו גם את שפתיו וידבר בקול את הגות לבו.

– אנוכי לא אדע, אמר בקול רם, כמו יתווכח את איש: – אנוכי לא אדע במה כוחה גדול לבלתי תת לי ארוחתי, לקללני ולחרפני בפני? הלא כל אשר אנוכי רואה לאבותיה הוא, והם הלא יתנו לי בנפש חפצה… ואיתימא אפכא²⁰ – כלום נתנו לי אבותיה אלא בשביל אשתי, ועתה עת כי תשנאני אשתי בטלה גם נתינתם מעיקרא… תשנאני? הן אמנם אמרה כן בפה מלא, אך היש לה רשות לשנוא? הלא בפירוש אמור: ‘איזה אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה’. ואם־כן הלא היא מושבעת ועמדת ואסור לה לשנוא אותי, כל עוד שהיא אשתי…

– ובמה היא אשתך? הגיע פתאום לאוזניו קול־מכּר שואל.

שמואל נבהל מאוד. נפשו הקיצה פתאום מתרדמת עשתנותיו אשר נרדם במו. נפקחו עיניו לראות איפה הוא, ושרעפיו החלו להתבונן מה לו. פתאום ראה את שרגא מכירו עומד נכחה וספר קטן בידו (שרגא היה בן אחד הגבירים מפלך רוסיה־החדשה וחתן הגביר ר' חיים בעיר הזאת, ואף כי חשדוהו בספרי מינים, אולם לא העיזה כל איש לדבר בו סרה, כי חתן־הגביר הנהו). שמואל לטש את עיניו עליו, ומבטיהן כמו אמרו: מה זה… מאין אני ולאן אתה?

– מדוע זה תלטוש את עיניך עלי? אמר שרגא במנוחה, אני הנני הולך בזה לשוח יום־יום, ורגליך הלא הובילוך הנה לרגלי התלאות אשר סבלת מידי האשה אשר בשם ‘אשתי’ תקראנה…

– בשם אשתי אקראה? שינה שמואל את דבריו בתימהון – והאם לא אשתי היא?

– ובמה היא אשתך?

– לא תשמיע לאוזניך את אשר תוציא במו פיך. הלא קידשתיה בחופה וקידושין לעיני כל העדה הזאת?

– אמנם כן, באלה קידשת את גווייתה, אך נפשה עדן לא קנית במאומה.

– חידות לי דבריך, שרגא!

– גוויית האשה נקנית בשלושה דברים²¹, אמרו חכמי המשנה; ונפשה ולבה נקנם אך בדבר אחד – והוא האהבה. האומנם לא תבין לשכל מלי? – הבה ואבארם לך: הן תאמר כי היא אשתך יען כי קידשתה כדת משה וישראל; אומנם כן הוא, בכוח הקידושין יש לאל־ידך לצוות עליה לעשות לך כל אותן המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה; אולם באלה עוד לא ‘אשה’ תיקרא, כי כוח הציווי הזה הלא ישוב גם לשפחה גם לאמה, ובמה תיפּלה אפוא האשה מן השפחה? הן גם שפחה תבשל נזידך, תערוך שולחנך, תגדל את בניך, ותעשה את כל אשר תעשה האשה לאיש עני – ומה גם כי ליעדה²² תוכל על־פי דין תורה, וכל־זאת לא ‘אשה’ תיקרא, יען כי הדבר האחד, הוא האהבה, לא יקשר את לבבם לעשותם לא רק לבשר אחד אך גם לנפש אחת; וכל עוד האהבה הזאת לא תמצא קן לה בלבב האשה אשר קידשתה לעיני כל ישראל, היא רק שפחה מיועדת, אמה עבריה, פילגש, אך לא אשה.

שמואל נדהם מאוד מדברי שרגא, אשר מוזרים היו לו וילך אחריו בהשתוממות נפש.

– אך בכוח הקידושין, אמר אחרי דממת־מחשבות מעטה, הלא יש לאל ידי לצוות עליה גם כי תאהבני?

– לצוות עליה כי תאהב?… אך שמע־נא שמואל, אתה תאהב את אשתך?

– אני?… את אשתי? ענה שמואל במבוכה גדולה: – לא אדע…

– אם־כן צווה־נא על לבך כי יאהב אותה או את אחרת… האמנם לא תוכל; אהבה היא רגש וכל רגש נרגיש אך אז – עת כי נרגישנו, לא נוכל לצוות לא על היותו ולא על החדלו.

שמואל לטש את עיניו על שרגא. צעדים אחדים הלכו בדממה ובראות שרגא כי בין כה וכה שבו העירה, פנה אל שמואל ויאמר:

– שמע־נא לי שמואל, הן לא אדע מה בינך לבין אשתך, אך לוּ שמעני וייטב לך: קנה לך בראשנה את לב אשתך, נטע שמה אהבת אשה לאישה, ועל כל דברים תכסה אז האהבה, אתה תהיה לה לאיש והיא תהיה לך לאשה.

שמואל רצה להמשיך את השיחה הזאת, אך כבר קרבו אל פתח בית־המדרש, ובדממה באו בו.

כל הלילה ההוא נדדה שנת שמואל: מחשבות לבו המו מאוד מדברי שרגא אלה. ‘לקנות את לבב אשתי כי תאהבני’, חשב בנפשו, ‘אך במה אקננו? איה מקום האהבה ומה מחיר בעדה אתן? האומנם לא אוכל לצוות עליה כי תאהבני? האומנם אין לאל יד הקידושין לאגוד נפשות המתחתנים? האומנם עוד לא אשתי היא כל עוד לא אקנה לי אהבתה?… אולם במה אקננה, ובמה יקנו זאת כל מתי חלד? הכי יש עוד אנשים אשר נשותיהם לא נשותיהם הנה?’… מחשבות מטרפות ומבלבלות עלו בראשו לפשר שאלותיו אלה, עד כי גמר בנפשו להתראות עוד הפעם את פני שרגא, לשאול ממנו פשר הדברים, ולבלתי התראות פנים את אשתו בהיותה לבדה בבית.

ביום המחרת אחרי הצהרים יצא שמואל השדה, וימצא את שרגא יושב תחת אלה עבתה על־יד הנחל וספר קטן בידו. רגע קטן הביט אליו ולא הרהיב עוז להפריעו ממנוחתו.

– שמואל, קרא שרגא בראותו אותו, הגם היום תלך תועה מחמת אשתך?

– לא, ענהו שמואל, לא מחמת אשתי אתעה היום, אך הנני נבוך מדבריך אלי ביום אתמול, ואבוא לבקש מאתך פתרונם וביאורם.

– שב־נא ונשתעה יחד.

שרגא גמר בדעתו לפחת רוח חיים באף שמואל, ולהשכיל את נפשו.

– האח, מה טוב ונחמד מחזה הטבע! אמר פתאום, ראה והביטה מה רבו החיים בכל הכיכר הזה! השמש, כמלך הדור על כיסא כבודו, יושב על חוג שמים, ויחלק מנות לכל אשר ידע לקחת! הדשאים התרוממו, עצי החורשה פתחו את עליהם הרעננים, ועליהם באו כל בעלי כנף לקדם את פני מלך השמים הזה… אך האדם, אך הוא לבדו איבד את רגשות הטבע ולא יתבונן, אך הוא לבדו הוכה בסנוורים ולא ידע עונג…

שמואל השתומם לדברי רעהו, אך לא ענה דבר, מאשר כי חשבתם לדברים בטלים, אשר אין מה להשיב או לשאול עלימו.

– האומנם כי דברים בטלים דיברתי הפעם, הוסיף שרגא וישלח מבטי עיניו מול פני שמואל: – אפס כי בדברים הבטלים האלה תמצא את אשר תבקש, בדברים האלה אשר לא תשית גם לבך למו, בם תמצא את חידתך… הן על־דבר האהבה תשאלני, הלא? – אולם האהבה בחיים יסודה, ואם אין חיים, אהבה מאין תימצא?

– אך הלא גם אנחנו חיים וקיימים, התפרץ מבין שפתי שמואל, כמעט שלא ברצונו.

– ומדוע זה לא תשוב ותאמר כי גם כל בהמות שדי חיות־יער הנה חיות וקיימות? – אמנם כן, הנה חיות, אך חייהן חיי בהמה לא חיי אנשים, וחיי בהמה כאלה יחיו רוב היהודים בארץ ליטא, לא רק לאוכל, שותה, הולך ומדבר חי נקרא, לא נוכל לחלל את השם הנעלה הזה על דברים קטנים פחותי הערך! האדם הננו חי, הבהמה והחיה גם הן הנן חיות וגם השרץ והרמש למינהו הנו חי – והאומנם תשתווינה הוראות כל החיים האלה? האומנם אין יתרון הכשר לחיי האדם? – חיי האדם בשכל יסודם, ועל־כן גם בעבודתו גם במנוחתו יקח שכלו מנה אחת אפיים. ‘החכם עיניו בראשו’ אמר הקהלת, ובעיניו אלה יפלה מכל החי על הארץ; בעיניו יתבונן על מפעלות הטבע וחוקיו, בעיניו יראה וישכיל כל מעשי ה' כי נורא הוא, ובכל פרטי הבריאה כי לעבודה ותנועה כוננו, ויעבוד ויפעל גם הוא; בעיניו יקרא ספרי חכמי הזמן, יראה כי דור לדור יודיע חדשות, ואיש לאיש יגלה מצפונות, וישתוקק גם הוא ללכת הלאה בדרכי הדעת, כי ‘הלאה הלאה’ יצעקו החיים באוזני כל שומע. ומדוע אטמו היהודים את אוזניהם לבלתי שמוע את קול החיים הרועש? מדוע אך על העבר ישימו את עינם ולבם, וישכחו את ההווה אשר לפניהם? מה מאוד יצדקו גם עלימו דברי החכם בערנע²³ באמרו: ‘אי לך ארץ שנולדים בך זקנים ומתים ילדים: הן בחכמת אבותינו באנו על הארץ הלזו, ואך בחכמתם, מבלי לשנות דבר, הננו מתים בה! אנחנו הננו “נכסי צאן ברזל”²⁴ אשר נחיה בהווה, כאשר היו אבותינו לפני שנים מאות – ואת החיים ההם בעצמם נוריש גם לבנינו אחרינו, בלי כל תמורה וחילוף!’ – האין זאת ציור נאמן מחיי היהודים בארצנו?

שמואל הביט בפני שרגא בכל העת אשר דיבר דבריו אלה בחום לבבו, וקווי פני הראשון העידו כי לא הבין מכל אשר דיבר, אך בכל זאת חשבם לדברים נעלים.

– ועוד אהבה יבקשו? כילה שרגא את דבריו, וישכב וישתרע על המקום אשר ישב שמה: – שכב גם אתה שמואל ושאוף רוח צח באפיך, למה תשב וראשך כפוף כאגמון?

שמואל הפיל את גווייתו על הארץ.

– מה טוב ומה נעים האוויר עתה! החל שרגא עוד הפעם: – הרוח הצח ישיב נפש כל חי, צל העץ, המיית המים השוקקים וזימרת הציפרים, ימתיקו גם המה נעימת העת הזאת… מדוע לא נתענג בדבר אשר חנן ה' אותנו חינם אין כסף וגם ‘עבירה’ אין בזה? האומנם? הלא גם ‘שולחן הערוך’ איננו אוסר זאת?

– אבל עוון ביטול תורה יש בזה, העיר שמואל בדממה: – כי ‘המפנה לבו לבטלה ואמר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, הרי הוא מתחייב בנפשו’²⁵.

– אם כן גם לשאוף רוח באפינו אסרו לנו רבנינו, גם בזה נחטא לאלוהים… התבונן־נא בינה, הנה באת לשאול מאתי: במה תביא אהבה ללב אשתך? ובין כה תאסור על אפיך גם לשאוף אוויר צח! האם לא צדקתי באמרי כי אך צאן־ברזל הננו עם אלוהי אברהם, ואך כאשר היו לפנים אבותינו מעוצר יגון, נחיה גם אנחנו בהיות לאל־ידינו! היו ימים לישראל ללא חיים וללא כל רגש, בימים האלה אסרו איסר על היהודים – בפקודת הממשלות העריצות, לשאוף אוויר צח, לטייל, לשוּח ולהתענג בכל חברת האדם; אסרו עליהם ללמוד כל חכמה ומדע, לשחר בתי־ספר ולהשתלם בכל דבר; אסרו עליהם לגור בעיר מושב, לבוא לבתי אסיפת־עם ולבתי תענוגיהם; באחת אדבר: אסרו עליהם לחיות על הארץ. הימים האלה שרשו מלבם – בעל־כורחם, כל רגשות החיים, כל אותות התנועה וכל דבר אשר בארץ יסודו; גורשו אז מהסתפח בנחלת העולם והאדם, ועל כן תרו להם מנוחה אך בבית־מדרשם, אך בפלפול תורתם; את העולם הזה דמו אך לפרוזדור, אך ליריד עובר, אך לחלום יעוף או גם לבית־כלא גדול, אשר נשלחו הנה בעד פשעם. את חיי־המוות האלה הורישו לבניהם אחריהם, עד דור האחרון הזה, אשר, אף כי הממשלות פיתחו את מותרותיהם והשליכו מהם את העול הקשה – תולדות החוקים ההם, ואחרי אשר הרשות ניתנה גם למו ראות חיים גם המה, גם עתה הננו כולנו היום ממותי החיים ככל אבותינו לפני מאות בשנים, וגם לשאוף רוח צח נאסר על נפשותינו!… אם לא יעיקו עתה לנו פקודות הממשלות, באו תחתיהם פקודי ‘שולחן הערוך’ לשלול חיים מאפינו! האף אין זאת כי ‘צאן ברזל’ הננו?

אף כי דברים רבים היה לו לשמואל לענות ולהעיר על דברי רעהו זה, אך גם מלה אחת לא הוציא משפתיו, כי תמהון נפשו מדברי שרגא, אשר עוד מוזרים היו לו, נתנו כמו מורא בלבו להמרות דבריו.

דממה ממושכה.

– מה הספר הזה אשר בידיך? מצא לו שמואל דברים.

– הוא ספר בשפת רוסיה; אך גם ספרים בשפת עבר יש אתי; אם תאבה אתן על ידיך מאלה ותקראם לעת מצוא.

בדברים כאלה כלתה שיחתם הפעם. ואף כי עוד לא נחה דעת שמואל ‘מן הדברים הבטלים’ אשר השמיע שרגא באוזניו היום – הן הוא בא לשמוע ממנו איה מקום האהבה אשר יקנה למען אשתו – אך בכל־זאת לא שבו גם ריקם. שמואל הודה כי שרגא גדול ממנו בדעת, וירחש כבוד לו, הרגיש בנפשו כי שערי עולם חדש נפתחו לפניו, לוּ ידע גם הוא את אשר שרגא יודע, ובנפש חפצה לקח מידו את הספרים אשר נתן לו.

שני הספרים הראשונים אשר נתן שרגא לשמואל היו ספר ‘אלפי מנשה’ להגאון ר' מנשה מאיליע²⁶, וספר ‘תעודה בישראל’ להחכם ר' יצחק בער לעווענזאהן²⁷. השכיל מאוד שרגא לבחור את אלה להיות הראשונים לפתוח את עיני העלם הזה אשר ‘לעילוי’ ייחשב. גם שניהם כתובים בלשון צח אשר נקל לו להבינו; שניהם לא ישאו על דל שפתותיהם כל דבר אשר למינות ייחשב בעיני שמואל ולא יאבה לקראם; שניהם יביאו ציונים רבים מש"ס לחזק את דבריהם (ובפרט הראשון אשר מחברו נודע לגאון עולם, ובספרו ישנם גם חידושים מעטים בתלמוד); ושני הספרים האלה יעצרו כוח להוליד בלב ההוגה בם, רצון ותשוקה לדעת, לתת לו המושג הראשון מהחיים והחכמה.

שמואל קרא בהם בשקידה, ורעיונות חדשים התרוצצו בקרבו.

ספרים עוד רבים קרא במשך ירח ימים, ודברים לא־מעטים שמע כפעם בפעם גם מפי שרגא.

‘לכינור דימיתיך, נפש משכלת!’ אמר חכם אחד, ‘לכינור אשר אף אם יתלה על ערבים במדבר, לא נוכל לשלול ממנו את חין ערכו, והיה כי תגע בו יד מנצח־בנגינות יוסיף להפליא כל אוזן ולהרנין כל לב’! – גם נפש שמואל ושכלו הישר, רק נרדמו עד הנה, אך לא מתו; רק נדהמו, נסתרו, נבוכו, אך לא נאבדו. עתה נמצאהו יושב יחידי תחת האלון הלזה. שעפים משעפים שונים יסתבכו ויעלו בראשו; המון שאלות וקושיות, איבעיות וחידות תתרוצצנה בחובו; שונות תכלית שינוי הנה אלה מקושיותיו הראשונות בחומש, ומה גם מקושיותיו אחרי כן בתלמוד; בעד הראשונות הפחידו אביו לאמור כי אלוהים הוא גדול ונורא וייפרע משואלי קושיות מבעלי מחשבה – ויעזבן; בעד השניות נחל שם ‘עילוי’ וגם ‘חתן ר’ יששכר', ובכל זאת עזבן גם הנה עתה; ובעד קושיותיו לעת כזאת אמנם בא בעל־המחשבה וייפרע ממנו, אך הוא לא יעזבן ועוד יוסיף להקשות ולשאול. רעיונותיו נבוכים מאוד, שרעפיו יהמו כמשק גבים, ראשו עליו כגלגל וכל עצמותיו תרעדנה; שאלות משאלות שונות תתפרצנה ותשאינה בקול שאון נורא: הוא הקול הראשון מכינור נפש שמואל – כמה מיתרות נתקו עדי הגיע הכינור לקול הזה!

בה־בעת התראה גם שרגא על פני הכיכר ההוא.

– הה, שרגא! אמרת כי תפקח את עיני, כי תאיר לי חשכת דרכי אלך בה, כי תשביע את נפשי עדן המדע ונעימות אור החכמה; אך מה נתת לי? – עולם חשוך בעדי, עולם אשר בלי כל מטרה באתי בו, ובתוך המון שאלות בלתי נפתרות אעזבנו לעד; כל ימי, לימודי וידיעותי הנם אך מאפע, לתוהו וריק כיליתי כוחי… הה, ידידי ואלופי! הידעת את מה גזלת ממני? – את כל עולמי!… עד הנה ראיתי את השמים והנם טהורים, את השמש מושלת יומם וירח יקר יהלוך עם רבבות כוכבי נוגה לממשלת הלילה, אמרתי: ‘כל העולם לא נברא אלא בשבילי’, אנוכי הנני בחיר היצורים, אך למעני קרא ה' לתוהו ויהי תבל, למעני נפח ה' רוח חיים באף כל היצורים ובאף כל בני אדם ובני איש יחד, כי כולם נבראו ‘אך לצוות לזה’²⁸ למען יעבדו עבודתי, למען יכינו לי את כל! אם אכלתי מיגיע כפות חותני לא הכרתי לו גם טובה, יען כי הלא בזכותי ובזכות תורתי יחיה הוא וכל ביתו; – ועתה, הה! הנה גזלת ממני את כל אלה, ומה נתת מחירם? לב יגון, נפש דאבה ועולם אשר חושך סתרו…

שרגא נתן לו לכלות את דבריו.

– אלה המה חבלי האיכּוּל מהמאכל אשר עוד לא נסית בו, ענה בצחוק קל: – או טוב מזה אם אומר: אלה המה חבלי הזיעה אשר העלו סמי־המרפא מזרי גהה למחלת אי־דעת אשר חלית בה עד כה; האומנם קשה לאיש השוכב על ערש דוי לנשא בדממה את הרגעים אשר יזע במו, אך הם המה המביאים גם צרי לנפשו… וכחולה בהזיעו כן תדבר גם אתה, מרוב חומך בקרבך, בלי צדק, תעוות משפט ולא תדע, תשים רע לטוב וטוב לרע ולא תתבונן. הן תאמר כי רמיתיך, ותחת האור והחיים הבאתי לך חושך; – אך, האם לא חושך שבעתיים היה בנפשך בימים מקדם? ומה האור אשר נגה לך אז בשבתך כל היום כלוא בבית־מדרשך ותהגה בדברים שאין בהם אף עורק אחד חי? התחפוץ לשוב ולחבק ספסלי בית־המדרש? – אפונה; ומה המה הדברים אשר בפיך כי אשיב לך את כל העולם, אשר בראשונה לא נברא רק למענך ואנוכי גזלתיהו ממך לעשותו רשות הרבים? הפוך בדבריך: בראשונה עת כי כולו היה אך שלך, לא הרשית לשאוף אף הרוח אשר בעולמך אל תוך אפיך וענית ואמרת, כי עוון ביטול תורה יש בזה; ועתה הן אמנם כי הנהו רשות הרבים, אך בתוך הרבים הנך גם אתה וכמוהם כמוך תקחו חבל בו… כאשר תבריא, ומאכלך החדש יאוכּל במעיך, אז תשקוט במכונך ושבת ותרפא וינעם לך.

– ומה מטרת חיינו על הארץ הלזו? שאל שמואל נפעם אחרי דממה מעטה.

– חיים, חופש והשכלה, ענהו שרגא.

– באר־נא לי את אלה.

– לבארם לך תלא לשוני ושפתי תאלמנה: שלוש המלים האלה הנן שם־ראשי לכל שאלות החיים ולכל ספרי חכמי דור ודור אשר חיי העם נגע עד לבם; אך אדע גם את זאת, כי לוּ אומר לך ‘העת הספרים והחיים בעצמם יבארו לך את אלה’ לא אצא ידי חובתי… – הה, שרגא, אל תדיחני בקש ואל־נא תשלה את נפשי בדברים קצרים, התפרץ מפי שמואל בקול רועד מאוד.

שרגא העמיק במחשבותיו רגעים אחדים.

– חיי האדם הנם אך תנועתו, אמרתי לך זה פעמים, להלוך ולנסוע; ערום ייצא האיש מבטן אמו וידי אנשים שונים יעמלו להכין לחמו, שיקויו ובגדיו; ואם־כן לחטאה גדולה תחשב לו אם גם הוא לא יעמול להביא תועלת לאנשים אשר יעמלו בעדו; עוון פלילי יהיה אם הוא יהנה מיגיע כפות אחרים, והוא ילך ויעסוק כל היום בדין ‘אשת אח שלא היה בעולמו’²⁹ או ‘פיל שבלע כפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי שלו, אם תקבל טומאה’. – מטרת כל איש וחובו לעזור במסע האנשים, ולמשוך בכל אונו את אוניית החיים. ולנו, אשר במעט ידיעתנו נעמוד תמיד בראש אנשים אחדים מבני עמנו, לנו להיות כמלחים כמורי־דרך, לנו לעמוד על המשמר ובקול גדול נצעק: ‘פה אבן מתחת למים, שם אי־חול, מעבר מזה נס שודדים ומעבר מזה דרך בטוחה’. ומה רב המטרה והתועלת לו אמנם יכלנו להגיע אליה. עם החכם בערנע אומר: ‘לנו אין לשנות את פני העם אך לעוררו. עמנו נשקע בהזיות אין קץ ואנחנו הננו היתושים והדבורים, אשר נריע באוזניו ונשיך את פניו למען יתעורר גם הוא לקום ולחיות’… אל תראני, שמואל, שאני יושב פה בעיר קטנה, יבוא יום וגם אנוכי אחלץ לעבודה, גם אני אהיה בקהל המריעים להפיץ דעת בין אחינו.

שרגא נדמה תפוש בשרעפיו, גם שמואל חשב מחשבות עת מעטה.

– מי הוא האיש בערנע אשר בשמו תדבר בכל עת? – הוא סופר אשכנזי.

– אשכנזי? שינה שמואל, כמו חרה לו על אשר ספריו אינם בעברית.

– הידעת את אשר אני חושב לעשות לך? אנוכי אחל ללמדך מהיום שפת רוסיה ואשכנז. – מפי הוצאת מלים, אמר שמואל בקול נער המתרפק על אביו: – בכל לבי אשלם תודות לך בעד הדבר הזה.

שמואל למד בשקידה רבה מאוד את שתי השפות הזרות אשר שרגא היה לו למורה דרך בּהנה, ולא חדל גם לקרוא בספרי חכמי ישראל ככל אשר מצאה ידו, ובכן העתק שמואל מעט־מעט מאוהלה של תורה – התלמוד והפוסקים – ויהי לאיש אחר. אבל בכל אלה עוד לא מצא את חידתו הראשונה – הסיבה האחת להתפתחות דעתו – במה יקנה את לב דבורה ‘כי תהיה אשתו’ כמבטא שרגא; ועוד נהפוך הוא, עוד התרחב הפרץ הלזה מאוד, כי תחת אשר עד כה שנאה אך היא אותו – עתה ישנא גם הוא אותה. שמואל החל להתבונן בינה וירא וידע כי לא לו האשה הזאת, לא היא חברתו אשר תבין לרעיו ותקח חלק בדרכי חייו החדשים אשר הוא מתעתד למו – ותקע גם נפשו ממנה וישנאה. אך גם הוא כיסה את שנאתו בסתר לבבו, וגם לבו לפיו לא גילה זאת ושנאת שניהם היתה אך שנאה מוסתרת, עדי אשר נודע ליששכר חותנו כי יהגה בספרים חיצונים. ר' יששכר בא פעם בבית־המדרש אחרי הצהרים והנה חתנו אין, ואחד הפרושים אשר למד שם גילה בלאט את אוזנו לאמור: שמואל יצא לתרבות רעה, התחבר את שרגא הנודע לאפּיקורס ותמיד כל היום ידברו עתק ‘על ה’ ועל משיחו‘, גם ספרי מינים יתן שרגא על־יד שמואל למען הגות בהמה תחת ‘תורת ה’ תמימה’. כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב יששכר; הן כבר ראה לא־אחת גם בביתו את שמואל הוגה בספר קטן, אך באמונתו בחתנו ‘העילוי’ חשבו לאחד מספרים הקדושים; אולם עתה ראה משוגתו ולבבו היה כים נגרש, ובחמה שפוכה רץ הביתה. בלכתו פגש את יצחק בנו הגדול וימשכהו אחריו.

– בוא־נא בני אתי, ואז תראה ותיווכח כי אפיקורס אספנו אל תוך ביתנו, אמר אליו בחמתו.

– את מי?

– הה, לבושתי ולחרפתי הנהו חתני – שמואל.

בבואם הביתה מצאו את שמואל יושב בחדרו וספר בשפת רוסיה בידו.

– אוי לי ואוי לנפשי כי ראיתיך בכך! נהם יששכר מקרב לבו.

שמואל אשר העמיק בספרו ולא ראהו בבואו נבהל פתאום לקול חותנו, עד כי נפל הספר מידו. אך כרגע שב רוחו אליו, וירימהו מעל הארץ.

– מה תצעק אלי? שאל את חותנו בדממה.

– העוד מלים בפיך? הוי אפיקורס! צעק יששכר בקול גדול: – הלבעבור זאת הבאתיך הנה ערום ויחף למען תהגה כל היום בספרי מינים? הלבעבור זאת כיסיתי את מערומך ונתתי לך את בתי למען תהיה ‘גוי’ מופקר ובליעל?

– מה זה? שאלו לאה ודבורה גם יחד בבואם החדרה לשמע צעקות יששכר.

– ראי־נא דרכי חתנך ושמחי בו… ענה יששכר בחמת רוחו: – זה לי חמישים שנה לימי חיי הבלי פה בארץ, וכאשר זקנתי ואמרתי ארווה נחת מיוצאי חלצי, והנה נגע ה' את ביתי… מפלגות הבאתי אלי את האפיקורס הזה…

– ‘קאפורס’ הוא? – הגו שפתי לאה בכבדות אחרי אישה.

שחוק מהול בתוגה וקצף גם יחד נראה על שפתי שמואל, אך לאה לא שמה לב.

– לא אובה כי אפ־רו… איך?

– אפיקורס, תיקנו יששכר ובנו את מוצא שפתותיה בדממה.

– לא אובה כי איש מופקר כזה יהיה לחתן לי ואיש לבתי.

– גם אנוכי לא אובה להיות אשה לאפיקורס, אמרה בקול גדול דבורה.

– אם כן, אמר שמואל בקצף ויעמד את פניו: – אם כן נלכה­­־נא לבית הרב והגט יפריד בינינו…

– האם שמעת? אמרה לאה בקול גדול: – הנקל לו ללכת אל בית הרב ולגרש את בתי בעוד לא עברה שנה אחרי חתונתם…

– ומה זה תבקשו ממני?

– שמע־נא שמואל, אמר אליו יצחק בקול דממה: – הלא לא טיפש מחלב לבך להבין כי דבריך לא ייתכנו, אחרי כי ידעת גם אתה כי כסף רב הוציאו עליך עד הנה… הלא טוב לך כי תתרפס לפניהם תבקש סליחתם ותעזוב מהיום והלאה את הספרים הטמאים והפסולים האלה, ואז גם המה ישובו לך בהיטיבך את דרכיך…

– את דרכי לא איטב, אחרי כי לא הריעותי מעשי מעודי, ענהו שמואל בדממה גם הוא: – האדם יחיה על הארץ לא בשמי השמים. ועל־כן לו לדעת את האנשים ושפתם אשר ביניהם יחיה, ועל־כן גם אנוכי החילותי ללמוד ולהבין שפת ארצנו, החילותי לקרוא ספרים אשר יבארו דרכי החיים על הארץ הלזו, ובדרכיהם אלך ולא אסור מהם ימין ושמאל…

– בּפני ובאוזני תעיז לאמר כדברים האלה! צעק יששכר וחמתו בערה בו: – הה, אוי לאוזני ששמעו כאלה… לא תסור מדרך האפקורסות – ואנוכי אתנך לעשות בביתי המזימתה?

דעת לקורא נקל כי רק חרפות וגידופים היו קץ המחזה הזה.

כירחים עוד שישה עברו לשמואל בבית יששכר חותנו. דברי ריבות התחזקו תמיד ביניהם, שמואל הטה שכמו לסבול תלאות אין מספר במשך הזמן הזה – אך הם לא העבירוהו מדעתו; תמיד לקח לו ספרים שונים – בשפת עברית או רוסית ואשכנזית, ויקראם בבית חותנו, מנע רגליו מבית־המדרש ואך את שרגא מלמדו להועיל התראה בכל עת, שאוֹל ממנו את כל דבר הקשה לו בספריו אשר קרא, אף התייעצו על מצפונות מצב שמואל; שרגא ניחמו בדברים רכים: ‘הייה לגבר, עמוד על דעתך וסוף הפירוד לבוא’, אמר לו בכל עת. שמואל ראה וידע כי לא הוא האחד אשר חמת חותנו עליו ניתכה, כי עוד רבים ישאו ויסבלו כמוהו ויחזק את לבו לשאת, אפס כי היטב חרה לו עד מוות על כי נהיה לחוק בישראל לתת נשים לנערים בעוד לא ידעו עד־מה מכל אשר בתבל ובני־אדם עליה; אולם נבואת שרגא באה. יששכר ואשתו נלאו לשאת עוד אפיקורסות־שמואל, בראותם כי לא ייטיב אך עוד ישחית דרכו כפעם בפעם; דבורה גם היא גילתה עתה את כל לבה לפני אמה כי תשנאהו תכלית שנאה מאז ומה גם עתה, אחרי אשר יצא לתרבות רעה; גם בני יששכר וכלותיו לא מנעו הפעם להוסיף שמן ועצים על אש המחלוקת הזאת, אשר ללהב יצאה, עד כי לאחרונה לקח יששכר את כל אשר לשמואל והסכים לדעתו ודעת בתו כי הרב יסדר את ‘הגט’; ובגפו, כאשר בא, יצא שמואל מבית יששכר.

– כעת הנני חופשי, אמר אז שמואל אל שרגא בשבתו בביתו: – הבה עצה, או צווה עלי, מה אעשה כיום. אנוכי אחשוב כי אין טוב לי כי אם לנסוע עירה ווילנא להיכנס בבית־מדרש־הרבנים אשר שם.

– לא, ענהו שרגא, לא זאת היא הדרך אשר תלך בה, לוּ תאבה ותשמעני כי אז אמרתי כי לפניך מטרה יותר נכבדה ממטרת בית־הספר, המקרה חינכך על ברכי התלמוד והפוסקים אשר עשית במו חיל, ואם לא תעזבם אז יפול גורלך בין הרבנים גאוני ארץ; ומה רב הטוב הצפון לבית ישראל ברב גאון משכיל ובעל נפש זכה כמוך! רבנים כאלה דרושים מאוד־מאוד ליהודים בעת הזאת… הדת הישראלית, אשר זה ימים רבים עברו לה ללא רבנים משכילים על הליכותיה, וללא רבנים יודעים את דרכי החיים והאנשים, הדת הזאת – נעכרה מאוד מימי־הביניים, ועד עתה הוסיפו רבניה אך חומרות על חומרות איסורים סייגים וגדרים עד בלי־די; ואם גם עתה לא יאבו רבניה להקל עולה הכבד, אם גם עתה לא ימהרו להסיר את המשא לעיפה הזאת מעל שכם האנשים – אז נוראות יראה לנו העתיד. גם היהודים בארצנו החלו להרגיש את החיים, והעת הזאת דורשת בפה מלא ריפורם מאת רבני ישראל, אשר לא ישמעו לקול העת ולא יבינו אל אותותיה, ומה גדולה ונאמנה היא המטרה, לוּ תשב אתה על כיסא הרבנות בישראל, ובכוח התלמוד הטוב עליך תהיה המעורר לדבר הגדול הזה… עלה בלימוד התלמוד והצלח, הייה לרב בעיר גדולה ואז תעשה וגם תוכל, הייה־נא אתה בזמן הזה את אשר היה ר' מנשה מאיליע בדור שלפנינו, אשר אם אמנם הוא הקדים להיות ויפול שדוד על שדי מלחמתו; אך אתה בדורנו זה תעשה וגם תצליח…

הדברים האלה, אשר גם שרגא אמרם בפה חוצב להבות אש, לא החטיאו את המטרה, וירדו עמוק־עמוק בלב שמואל; ועל־פי עצת שרגא כיתת את רגליו ללמוד תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפילפאווע, אשר היה מפורסם בימיו למקל מאוד ולמתקן דת³⁰ וילמוד ש"ס ופוסקים בשקידה רבה, וגם ספרים חיצונים לא משו בידו. הרב ר' חיים הזיל כטל לקחו על לב הצעיר הזה, וגם עשה פרי־הילולים עד להפליא. נפקחו עיני שמואל לראות אור חדש אור מבהיק ומאיר בשיטת רבו זה, ראה עד־כמה חטאו הרבנים גם לתלמוד בהוציאם ממנו אך חומרות מבלי הבין את שיטתו ורוחו, ובעזרת רבו זה, ואחרי אשר קרא גם דברי החכמים מבקרי התלמוד בדור האחרון, אשר הרחיבו לו את השקפות רבו – שב להשקפה על הדת, אשר הראשונים מחכמינו עמדו עליה. הוא כרת ברית־רעים גם את משכילי העיר וגם את המורה אשר בבית־הספר שמה, ומידם היו לו גם ספרים רבים בשפה עברית וגם בשפות אשר למד מפי שרגא, וכל אלה מלאו לו את אשר החסיר רבו. קורות לוּטר וכל פרשת מעשיו, קורות המרד הראשון בצרפת וכדומה, אשר קרא בשפות החיות, נפחו באפיו גם רוח בער, אשר התלקח כאש פלדות בלבו, להתעודד ולעשות לטובת הדת הישראלית, בכל אשר יהיה לאל ידו, לדרוש את שיטת רבו על־פי השקפותיו, ולעורר את רבני ישראל לתיקון ולריפורם בכל עת מצוא, ובכן היה שמואל בית־המדרשי הזה לאיש רגש, בעל נפש רחבה, ולרב־מתקן אשר לא חסר לו בלתי כי אם המקרה לעורר את נפשו הבוערה.

תכונת ‘בעל מחשבה’, אשר נראתה בו בעודו ילד, לא משה מקרבו גם כיום הזה, וגם עתה ראינוהו תמיד תפוש במזימותיו, בונה לו עולמות אין־מספר ומעתד את נפשו לצבוא צבא במלחמתה של תורה, ויחזה לו עתידות נוראים אך גם נעימים. אך פתאום הביא לו מכתב אחד את הבשורה הרעה כי בית אמו, אשר היה המקור האחד לכלכלתה – נשרף, וכי היא תקווה אך לבואו לחלץ את נפשה מגווע ברעב. בידו היו כבר כתבי תעודות מרבו ועוד רבנים אחדים אשר סמכו את ידם עליו להורות ולדין, וכבר חשב בנפשו כי עוד מעט ויעלה להמעלה אשר תמיד כל היום יתאווה לה; אולם המכתב הזה לא הניח לו לעמוד עוד, וימהר וישוב לעירו עיר פלגות. ועד אשר ימצא לו כס רבנות באחת הערים נהיה למלמד בבית הגביר ר' פלטיאל, להחיות בעמלו את נפשו ונפש אמו, ויחכה בכליון עיניים, כי ה' יאמר למצבו זה די, והוכח יוכיח לו את אשר הוא מבקש.

בעיר פלגות ידעו עד מאוד את גדולות שמואל, ופעמים לא מעטות באו גם לפניו לשאול ‘שאלות’ באיסור והיתר, ועל־כן גם דניאל דודו, אחרי אשר לא האמין לדברי הרב וידמה בנפשו – אם כי לשוא – כי אך להרעימו הוא עושה ככה, שאל את פי שמואל והוא אמנם חרץ דינה להכשיר, וגם אמר כי ילך להתווכח את הרב בזה; אולם הלא שמענו גם זאת כי מרים התלה בו ואמרה, כי ‘בבוא לפני הרב ייאנק דומיה כאיש אשר אין מענה בפיו’, וגם שמואל נאנח לשמע הדברים האלה, העמיק במחשבותיו וכמו על אפו ועל חמתו היו לו הדברים ‘אלך… אדבר’ אשר אמר…

האומנם ירא ורך־לבב הנהו שמואל?

נלכה־נא בעקבותיו.

[ד] האהבה הראשונה    🔗

אין עיר בליטא אשר 'רחוב בית־הכנסת לא יימצא בקרבה. ואין עיר אשר הרחוב ההוא לא יצטיין בה מכל הרחובות בתארו וצביונו המיוחד; הרחוב ההוא יצטיין על הרוב ברפשו, בטיטו, באווירו המושחת ובצחנתו המעלה באשה באף כל הולך; אפס כי הרחוב ההוא יצטיין גם בדברים נעלים: בו בנוי לתלפיות בית־הכנסת ובתי־המדרש, בו יגורו יראי־האלוהים אשר בעיר, המלמדים, השמשים והחזנים, ובו יקנה מקומו גם בית הרב. ‘רחוב בית הכנסת’ כזה, לכל חוקיו ומשפטיו, לא נפקד גם בפלגות העיר, ולבית אחד מבתיו נבוא גם אנחנו.

בבית ההוא שלושה חדרים, אך אנחנו נתאר בזה רק את הראשון והגדול שבהם, אשר בו נבוֹאה, לרגל סיפורנו, לא אחת ולא שתיים. החדר הזה הנהו מרובע, רחב־ידיים, וארבעה חלונות יאירו אותו. ממול הפתח ניצב שולחן גדול צבוע אדום, מקומות מקומות בו שרופים באש, מגחלי מכונת־הטהע³¹: אשר תעמוד עליו פעמיים ביום, ומקומות רבים מקוצעים בו אשר חלו במו יד איש בסכינו — אם לקחת ממנו נסרי־עץ לשומם ‘לעדים’³² בין ציפורני ידיו אשר קצעם, או מאין כל־עבודה; סביב השולחן כסאות־עץ ממינים שונים. על הקיר תלויים שלושה ‘ציורים’ גדולים: ‘מזרח’ בתווך ותמונות משה ואהרן משני עבריו. בקיר תימנה פתח לחדר השני, ומצדו מזה תיבת־עץ גדולה מלאה ספרים ומצדו מזה מורה־שעות גדול ישן נושן, וקיר צפונה ריק מאין כל דבר, זולתי תמונת ‘כותל מערבי’ התלויה עליו. — הנה זאת תורת בית הרב בפלגות.

לוּ באנו אל החדר הזה לפני שעה, אז מצאנו על השולחן מכונת־טהע רותחת, אשר תחתה נראו רסיסים אחדים מן הגחלים הבוערים אשר יפלו ממנה; על אחד הכסאות יושב הרב ר' חיים, איש זקן ונשוא־פנים, צלוחית טהע גם ספר פתוח לפניו, ועל הכיסא השני מונחת ריאה אשר אברהם הקצב מכירנו יפחנה בכל כוחו, ועל־ידו יעמוד ר' דניאל, מקווה ומשתוקק לשמוע ‘כשרה’ יוצאת מפי הרב, אך תקוותו נשארה מעל: הרב הטריפה ובקורת־רוח הסב את פניו ממנה, ויוסף לשתות את הטהע, ולדבר דבריו את אשתו לאה, אשר באה מן החדר השני.

המחזה הראשון כבר חלף עבר בעת נבוא אנחנו אל החדר: הרב כילה את שיקויו וילך לבית־המדרש להתפלל; אשתו לאה יצאה לבית המבשלות להכין את־כל לכבוד השבת, אש המכונה נכבה, ועל השולחן יושבת כעת נערה בתולה יחידה וגלמודה. הנערה הזאת היא כבת שבע־עשרה שנה, ואף כי לא תתעלה ביופיה כיפה תואר הרעיה בספר ‘שיר השירים’, אולם האיש אשר יראה ויתבונן בה לא יעצור עוד כוח להסב את עיניו ממנה: קווצות שערותיה השחורות והתלתלות הסבו את פניה, קווי פניה אלה היו דקים ויפים עד מאוד ואשר כוח נפלא עצור בהמה למשוך אחריהם עין כל־רואי; עיניים מאירות ומלאות רצון נפחו רוח חיים באף כל התמונה הזאת, ושפתי פיה הוסיפו גם הן עליה חן ויופי למרבה.

הנערה הזאת, או כפי אשר נקראה בשמה: חנה, ישבה יחידה בבית על אחד הכסאות אשר אצל השולחן; לפניה עמדה צלוחית מלאה טהע אשר לא כילתה לשתות את החצי ממנה; ימינה תחת לראשה, ועפעפיה יישירו נגדה עד כי בהשקפה קלה נכיר ונדע כי תפושה היא במזימותיה, ומחשבות רבות תעלינה בראשה.

מה תחשוב נערה עבריה בבוקר השכם? מה יקח עשתנות בתולת בת יהודה בקומה משנתה? הבמחולות נשף העבר אם במשתה אשר נקראת לערב הבא תשים מעינה? האם לקחו לבה דברי־אהבים, אשר שמעו אוזניה אתמול מפי העלם אשר הלך אתה לשוח, ראו כי תחשוב על דיברת האיש אשר תאהב היא, והוא לא אחריה הלך לבו ויצת בקרבה אש הקנאות? — אכן לא, לא באלה תהגינה נערות בתולות מבנות העברים בעיר קטנה בארץ ליטא בקומן ממיטתן; רחוקות הנה מחברות אנשים אשר יביאון לידי ‘מחשבות זרות’ כאלה: במחול לא תצאנה ואל בית־משתה לא תבואנה — כי אינם, אהבים לא תשמענה אוזניהן ודברי קנאת בתולה ברעותה מוזרים להנה — ומה הנה עתה מחשבות לב חנה?

… שני חיי חנה אורגו אך מימים מאושרים, ענני אופל לא הקדירו את שמי חיתה, לא הבריקו ברקים לא רעמו רעמים תחת שמשה אשר הלכה ואור בכל עת: על ‘גשר דק ורעוע המתוח על פני ים זועף – החיים’ לא ניסתה מעודה הצג כף פעמיה: בעיר גדולה לאלוהים, ווילנא רבתי־עם, נולדה על ברכי אבות ישרים, אשר אף כי לא חננם ה' בעושר רב, בכל־זאת בילו את ימיהם בשמחה ובלב טוב. בית אבותיה היה פתוח תמיד לכל בא, ואנשים רבים אמנם באו בו, זה בא בעסקיו וזה במשחקיו, אלה דבר להם עם אביה ואלה באו לבלות את העת אשר תתנהג להם בכבדות; ומן הסוחר הבא במסחרו עד העלם אשר יבוא הנה בשיחותיו הבטלות לא גרע עין ממנה, מפי כולם שמעה חנף וחלקות בעתים לא רחוקות, וכולם נתנו לב להמשיכנה בדברים. ביותר שפרה עליה חברת התלמידים אשר לבית־מדרש־הרבנים יחשבו, אשר גם רבים מאלה באו תמיד לבית אביה, דיברו אתה בשפת חלקות, הלכו עמה לשוח בפנות היום לערוב, חלקו לה ספרי רוֹמאנים למקרא, אף דיברו דברי אהבה באוזניה, ותתעלס בחברתם בעונג ונועם.

כה חלפו עברו לה שנים מאושרות; אך כמה? — הה, עוד לא מלאו לה שש־עשרה שנה ליום הולדתה ואביה מת!… דמעות רותחות, אשר אולי היו הראשונות מאז באה בימים, שפכה על מותו, נסכה נסך דמע רב על הקרבן אשר הקריבו היא ואמה, לבכור־מוות³³. עברו ימים לא כבירים, ובית אמה — אשר גם עתה לא חדל מאסוף בקרבו חבר בני הנעורים האלה, השכיח מעט מעט את עצבון נפשה, השביח את גלי התוגה אשר התרוממו עוד לעתים בסתר לבבה, ועוד מעט ויד הילדות הטובה עליה עזרה למו והיתה שמחה ועליזה כימים מקדם. אך אמה מאסה בחיי אלמנותה ותט אוזן קשבת לדברי השדכנים אשר החלו לשקוד על דלתותיה יום יום, ועל־פי דבריהם באה במסורת הברית את ר' חיים הרב בעיר פלגות. לאה (היא אמה) התעתדה למסע הזה, אף יעדה את היום אשר בו תצא מווילנא היא ובתה וכל אשר לה לבוא עירה פלגות. יום רע ומר היה היום ההוא לחנה, יום אשר בו תילקח לעולמי־עד מאת מכיריה הרבים וישים קץ לכל החמודות ההיו לו מקדם, יום אשר ישאה וינטלה מעיר מולדתה ומכל משפחת בית אביה לתתה בבית אב־זר אב־חורג — רב בעיר קטנה… שטף דמעות זרמו עיניה ואנחות כבדות התפרצו מעומק לבה, בשבתה על העגלה וקול המיית האופנים עלה באוזניה. הביטה בלב חרד את המבט האחרון על כל מקומות ששונה בעיר הזאת, עיניה נשאה בפעם האחרונה אל גן־הפרחים, אל רחוב הטיול, אל ‘ארמון המלך’ ואל מגרש ‘ירושלים’ — ובעוד יום והנה בפלגות.

אך לזאת תהגה חנה נכאים, אך לזאת תעמיק במחשבות לבה, זה כשנה תמימה חלפה לה מאז בואה פלגותה וששון לבה לא שב לה עוד! יום אחר יום, שבוע אחר שבוע וחודש אחר חודש יעברו באין כל חדש ותמורה תחת שמי חיתה, אין איש אשר ידרוש לשלום לה, אין ערב אשר בו תלך לשוח, אין יום אשר בו תתעלס בחברת אנשים… בית הרב אמנם מלא אנשים מפה לפה כל היום, אך אין אחד מהמה אשר יקח את לבה, אין גם אחד אשר ישים עין ולב עליה, עוד שיחה אחת לא שמעה מהשיחות הנעימות אשר אומנה בהן בבית אביה. — מאין כל דבר ניסתה בראשונה לשבת גם בבית האספסוף הזה, מרוב דומיית העצב חשבה לבלות את עתה ולשום עין לכל המחזות והשיחות אשר שם; אך אמה אמרה לה בשם אביה החדש, כי לא נאה לבתולת ישראל לשבת בבית אשר אנשים רבים יבואו בו! היא שבה לחדר אמה ותשב שמה גלמודה ועצובת רוח מאוד. בקרת־רוח הביטה על העת ההולכת לאטה מאוד; בבוקר בבוקר חיכתה בכליון־עיניים על בוא השמש, והיא תשוב למיטת משכבה בלילה; אך השינה גם היא, ככל אוהבי האדם וידידיו, תבוא לאיש אך בטוב לבו, אך בעת אשר לא יתאווה אליה; אולם אם מעוצר צרה ויגון יקרא האדם לה ויחוש לעזרתה מחמת תוגת נפשו, בחשבו כי ימצא מנוחה שאננה בחיקה — אז תחמוק גם היא ואיננה… גם שנת חנה נדדה בלילה, ואז בשכבה דומם על ערש יצועה, אז הוסיפו רעיוני תוגה לעלות מעלה־מעלה ותרב תאניה בסתר לבבה.

הן אמנם אינה לה המקרה איש אחד אשר הכרתו נעמה עליה מאוד, בדברה אתו שבו לה הרגשות הנעימים אשר הרגישה בחברת רעיה בבית אביה; אך האיש הזה שיחר את פניה לעתים רחוקות, אשר כמעט לא הספיקה העת המצערה אשר דיבר אתה, לגרש את תוגת רוחה עדי בואו שנית. האיש הזה היה שמואל. בבואו פעם לשחר את פני הרב, מצא תחתיו את חנה יחידה בבית וידבר עמה בדברים מדברים שונים. שמואל אשר נשמת רוח חיים בא אל אפיו אך לרגל האהבה אשר הלך לבקש, הוא מצא דעת ומזימה, מצא רוח עוז ובינה יתרה, מצא מטרה לחייו להיות רב־מתקן — אך לא מצא עוד את האהבה אשר הלך לבקש בראשונה; מצא לו אורח חיים — למעלה להשכיל, אך לא מצא דרכי החיים בארץ מתחת; ועל כן לא לפלא יהיה בעינינו אם דברי חנה המסוכים ברעל ועצבת, המתאוננים רע על דרכי בני עמו כי ממותי הרגש והחיים הנם — הדעה הראשונה אשר קנה מאת שרגא אוהבו ומורו — דבריה המבקשים חברה, ריעות, אהבה ואחווה קנו את לבו וימשיכוהו אחריהם; לא לפלא יהיה כי הנה ליבּבה בעיניה ובשכל מליה את עלם בן עשרים־ושתיים שנה, עלם בעל־מחשבה וההולך לבקש את החיים והאהבה; — הוא מצא עדן ונועם בשיחה הקטנה אשר דיבר אתה, ויואל שמואל לבוא ביתה הרב בכל עת מצוא, ושובע שמחות ומלא רצון יצא תמיד מאת פני הבית, אם אך דיבר את חנה דברים אחדים; ועל כן ביקש תואנות לבוא בכל עתות מנוחתו אל בית הרב. — אך מתי היא עת מנוחה לעלם מלמד בעיר קטנה בפלגות? איה זמן מרגוע למלמד עברי בבית גביר בארץ ליטא? — זה כשבוע ימים לא ראה את פניה, וזאת הדאיבה את נפשו, וביותר את נפש חנה.

על כן ישבה כעת תפושה במזימותיה, על כן לא כילתה לשתות את הטהע מן הצלוחית אשר עמדה לפניה, על כן נראה תוגה חרישית, המביאה את עצלות הנפש עמה — על פניה. לפני עיניה חלפו עברו כעת דברי־ימי חייה בווילנא, עברו לפניה כל מבחרי הטיול, וכל רעיה ורעותיה; זכרה את כל האנשים אשר באו לשחר פניה אז, זכרה את כל הדברים הנעימים אשר שמעה ואת הספרים אשר קראה, זכרה גם את תלמידי בית־מדרש־הרבנים, אשר בחברתם עברו לה ימים רבים טובים ונחמדים; בין כל הזכרונות האלה לא נפקד גם זכר שמואל, אשר בימי עוניה ומרודיה אלה הנהו הוא האחד המשביע בצחצחות נפשה, אך גם הוא יחמוק יעבור ממנה, ומעטות הנה השעות אשר בהן ישחר את פניה, ואנחה כבדה התפרצה מלב הנערה הזאת.

ברגע זה נפתחה הדלת, והביתה בא בדממה איש צעיר לימים. חנה משכה את עיניה לראות מי הוא הבא, ותקרא בלב רגש:

— שמואל!

שמואל הבא ישב על הכיסא העומד על השולחן מזה, אחרי ברכת־הבוקר הנהוגה.

— האין הרב בבית? שאלה.

— איננו, ענתה חנה, ועיניה אשר הפיקו רצון־רב שבו ותחיינה את פניה: — איננו, כי הלך לבית־המדרש אשר ישב שמה עוד כשעה באין כל ספק.

— ולי לראות את פניו כעת, אמר שמואל אשר לא גרע עין ממנה.

— ההיטב חרה לך כי איננו? חמדה לה חנה לצון: – ואנוכי לא כן עמדי, אנוכי אשמח עד מאוד כי באת בעת אשר ‘הזקן’ איננו בביתו… התשתה בזה צלוחית טהע? — אך כמדומני כי כבר נקררה המכונה.

— רב תודות לך, אנוכי כבר שתיתי לרוויה; אך מדוע לא כילית גם אַת את אשר לפניך?

— אמנם לא כיליתי, אמרה חנה כמתעוררת בשומה עיניה על צלוחיתה: — הטרם תדע כי לחושבת מחשבות נהייתי בזה…

— ובכל זאת תני תודה כי בכל עשתנות נפשך לא חשבת כי אבוא אנוכי לעת כזאת.

— נהפוך הוא, רב מאוד חשבתי אודותיך, אמרה הנה וצחוק־הקל אשר עבר על שפתותיה שושנים הוסיף חן על פניה ואודם על לחיי שמואל: — חשבתי כי הנך אכזרי מאוד, דימיתי להתקוטט עמך בבואך, חשבתי ואחשוב כל הימים… ואיך לא תחשוב אומללה כמוני? — הה, משמים השלכתי אל עמק עכור אל עיר חושך וצלמוות… הה, כגן־עדן היתה לי העיר ווילנא, וכחצר־מוות כעמק רפאים הנה פּלגות העיר בעיני… ששון לבי לוקח ממני, שמחת עלומי נגזלה מאתי — ואיך לא אעצב?… לוּ מתי גם אנוכי ככל מתי עולם אשר בעיר הזאת, לו לא ראיתי חיים על הארץ בשבתי בווילנא, כי אז אולי לא נגעה גם בי יד הדומיה הזאת לרעה; אכן כאדם־הראשון נותתי בראשית ימי בגן־העדן למען אחוש עד מאוד את חבלי המוות עתה, למען אראה מדי רגע את המלאך הממית אותי בכל עת ובכל שעה.

חנה עמדה מדבר ותאנח במרירות. לו ראתה עתה ללב שמואל, אשר ישב כל העת ההיא צלול ברוב שרעפיו בקרבו, לו ידעה עד כמה הכאיבו דבריה אלה את לבבו… אך לו ראה גם שמואל ללב חנה, לו נקרע סגור לבבה לפניו, כי אז לא אך קול דברים שמע, כי אם בעיניו ראה את הרגשות האלה חיים וקיימים, כי אז אולי הכיר גם את תמונתו שמה… שמואל לא ענה דבר, וחנה שתתה מעט מן הטהע הקר אשר בצנצנת.

— גם איש אחד אשר בידו לקרר את אש הגיהנום הזאת, הוסיפה לאמור, גם האיש האחד אשר לאל־ידו לשוב ולחייני בעמק רפאים זה, אשר בפיו ובלבבו סמי־מרפא למחלת לבבי האנושה, הה, גם האיש הזה יעבור יחמוק ממני, גם האיש הזה לא יאבה להטיף לי נטפי מזור אחדים, למען אשוב ואחיה, גם האיש הזה יקמץ מאוד בטל־התחייה אשר בפיו ובלבבו…

שמואל לא יכל לנשוא עוד את המצב הזה.

— ומאין תדעי, אמר שמואל בקול רועד מאוד: — כי טל התחייה ההוא לא יחייה גם את נפשו? מאין תדעי כי גם הוא איננו צמא לגשמי ברכות כאלה, אשר גם לנפשו הנם אך העונג האחד עלי אדמות, ואשר בלתם לא ראה אור גם הוא על הארץ?

— ומי זה יעצור בידו להוסיף על הרגעים האלה כהנה וכהנה? מי ישים גבול לעתותיו אלה, לאמור: עד פה תבואנה ולא תוספנה? גם לאיש הטרוד מאוד־מאוד תימצאנה לו עתותי מנוחה, ומי יגזול ממנו את השעות האלה, אשר לטל תחייה תחשבנה גם לו?

— מי? אמר שמואל ויאנח בשברון מותניים: — הה! חנה, חנה! עוד לא תדעי את מצב מלמד בעיר פלגות, עוד לא בנת לדעת את תכונת נפש הפלגותים אשר בקרבם תשכני זה כשנה. לא כווילנא היא פלגות העיר, ולא ככל האדם הנהו המלמד בקרבה… גם השפחה הננה חופשית לנפשה אחרי בשלה את ארוחת־הצהרים, גם מעבד כנעני לא ישודד חופשו, אחרי אשר כילה את העבודה אשר נוטלה עליו; אולם לא כאלה חלק המלמד ונחלתו מעם אדוניו, גם אם בכל כוחו יעמול, גם אם יערה את נפשו ובזיעת אפיו יעבוד, גם אז לא יאמר אדונו הון… גם לשור יתנו מנוח, גם לחמור מרגוע, ואוי לו למלמד אשר ישא את השם מרגוע על שפתיו…

דברי שמואל, אשר יצאו מעומק לבבו, עוררו גם את רגשי חנה לחמלה.

— ובכל זאת, אמרה אחרי רגעים אחדים אשר עברו בדממה, בכל זאת אחשוב אשר לוּ ביקשת, כי אז מצאת לך עת.

— רב לך, חנה! ‘לוּ ביקשתי’… הן מאז הבוקר עד השעה העשירית בלילה אעבוד בזיעת אפיים; גם השעה הקלה, אשר עותדה לי לאכול פת־הצהרים גם אז לא אנוח, גם אז אירא מאוד פן יעברו עוד רגעים אחדים וחטאתי לפלטיאל כל הימים… ובשובי הביתה אחרי השעה העשירית בלילה, עיף ויגע מעמל היום, אז תקדם אמי הזקנה את פני אשר תחכה עלי עד בואי למען תשב תדבר בי, למען אשר יהיה לאל־ידה לשפוך את נפשה אל חיקי; ואנוכי, בכל אשר אדע כי זאת היא חובתי האחת לה, בכל אשר אדע מאוד כי השעה הזאת היא כל גן־עדנה בימי זיקנתה אלה — בכל זאת אגזול ביד חזקה גם את מעט העונג הזה ממנה, יען כי טפחות עתותי אלה הקדשתי למקרא ספרי החכמים למען השתלם את נפשי בקרבי, ולמען אקרב אל תעודתי ומטרתי…

— ומדוע זה בחרת להיות מלמד בבית איש רע־עין כפלטיאל, אמרה חנה בהשתתפה בצרת נפש שמואל: — מדוע הרימות איש נבל כזה לשומו אדון לראשך?

— תחת אשר תשאלי: ‘מדוע בחרתי?’ שאלי־נא: האם בחרתי? שאלי־נא: האם ברצוני הטוב נהייתי למלמד? — הן לוּ יכולתי וישבתי בווילנא כירח ימים, כי אז אולי השגתי גם את המטרה אשר אנוכי מבקש…

— ומדוע אמנם לא עשית כדבר הטוב הזה? אמרה חנה מבלי נתנה לו לדבר הלאה: — מדוע לא ישבת בווילנא?… האח, עיר שמחה ועליזה היא העיר ווילנא, מה טובו בתי משחקיה, מה נעמו מקומות הטיול אשר שמה, מה תערבנה לנפש שיחות אנשיה… מדוע לא ישבת בווילנא?

שמואל שמח בנפשו על כי שיחתם הסבה לדבר אחר.

— ואיך אשב, וה' אמר לי ‘סע’? אמי נשארה בזה באין משען לחם ותשלך את כל יהבה אך עלי; באתי ויעצוני להיות למלמד — ואהי, ומה יכולתו עשות? מצב אמי גזל ממני את כל תקוותי ואת כל נחמתי בעוניי…

מורה־השעות אשר בקיר תימנה השמיע בנחרת קולו את השעה התשיעית.

— הה, עד כמה אחרתי… אני לא סעדתי עוד את לבי ובבית פלטיאל כבר יחכו תלמידי עלי.

— הנה לפניך, אמרה חנה, אם אך חפצת לבוא היום מצאת לך עת.

— התדמי בנפשך כי לא ארבה מחיר השעה הזאת? האם לא במיטב לבי ומנוחת נפשי אשלם בעד הזמן המצער הזה?

— ובכל זאת הלא באת הנה…

— צרות נפשי דודי הביאוני ביתה זה, ורגשות נפשי בקרבי נשאוני על כנפיהם לבוא הלום… התדעי מדוע באתי הנה?

התדעי את העוול והרצח אשר השחית אב־חורגך הרב לעשות בבוקר הזה?

— האם עוול ורצח השחית הרב לעשות בבוקר הזה? שינתה חנה את דבריו בתימהון: — הלא תלעג תשחק לי!

— את לצים לא אמנה ולא שחוק המה לי הדברים… ענה שמואל ונפשו התעוררה מאוד: — גם עוול גם רצח הוא להטריף בהמה כשרה באשר כי מצא כן בדברי אחד האחרונים, מבלי שים לב לתלמוד ולכל הראשונים המכשירים…

— ומה לטריפה ולך, כי חרדת עליה את כל החרדה הזאת?

—יען כי אין איש בפלגות זולתי, אשר ידע כי אמנם כשרה היא הבהמה הזאת, ויען כי לב־בשר ולא לב אבן בקרבי. ענה שמואל, ובהגיגו בערה אש: — הרבנים בישראל לא יחושו את העם ואת דרכי חייו, ותמיד כל היום אך לאסור אסר, אך להוסיף חומרות ואך להטריף כל מגמת פניהם, והיה כי ימצאו חומרה יוצאת מפי אחד הרבנים ויחזקו בה ולא ירפוה, מבלתי שים לב אם על אדני האמת ועל־פי רוח התלמוד נוסדה; ועל־כן חוב קדוש על כל אשר נשמת חיים באפו ואשר למד אל דרכי תורתנו הקדושה, להחלץ לצבא ולקרוא מלחמה לה' עם הרבנים האלה, להסיר פני הלוט מעל הלכותיהם, לקרוע לגזרים את המסווה אשר על פני דיניהם הרבים והעצומים, וראו כל העם את אשר עוללו למו וכי אך רסן־מתעה שמו על לחייהם, וראו וידעו כי לא על־פי רוח התורה והתלמוד נוסדה אגדתם… ואת המלחמה הקדושה הזאת שמתי לי למטרת חיי; אנוכי אנוכי אלחם במו ביד חזקה; ואם עוד לא באה תקוותי ועל כיסא רבנות לא אשב עוד בישראל, אולם גם לחשות לא אוכל, רגשותי בקרבי לא יתנו לי מנוח ובהרב הזה אחל…

— ואם כן תאמר לגרות מדון עם הרב, עם אבי חורגי?

— אם לא יתן לדברי צדק בדבּרי בנחת, אז גם רב אריב עמו, אז ביד חזקת האמת אשר אתי, אדבר אתו משפטים, אוכיחנו על פניו, אסיר את יראתו ממני ואומר את אשר יהגה לבי באמת ובתמים…

—ּ אך לוּ אבקשך אני, כי לא תריב את אבי־חורגי?

— לוּ רגש אחד חי ימצא בחובּך, לוּ ידעת את האסון הנורא אשר בא לעם ישראל, בשלחם רסן מפני רבניהם ויתנום לעשות ככל אשר עשו, ולוּ תדעי גם את מצוקות רוחי וסערת לבי בראותי כדברים האלה — כי אז לא ביקשתני לחדול מזה…

— ומה כל החרדה הזאת?

— אנחנו נתנוּ את כל נשמת אפנו ואת כל דרכי חיינו אך בידי הרבנים, בידם כל מפתחות חיינו ובידם הננו כולנו, ועל־כן אוי נא לנו אם הם לא ישמרו חוקי משמרתם באמונה ויעדיפו על מידת רשותם. היהודי מאז קומו בבוקר עד שכבו בלילה על מיטתו, או מאז גוחו מבטן אמו עד שובו לאדמתו, הנהו בידי הרב; אין רגע מכל רגעי חייו אשר לא יארוג לו חוטים — או גם חבלים — דתיים; ועל־כן מאוד־מאוד עלינו לשים עין עליהם ולבקר אחרי מעשי רבנינו! כל איש היודע את רוח היהדות, כל אשר חננו ה' ללמוד ולהבין, עליו גם להתבונן במעשי הרבנים האלה… הוא לא יוכל להביט על מעשיהם והלכותיהם בקרת־רוח, לא יוכל לראות עוון באנשים האלה ולחשות; — ואיך אחשה אנוכי?

— אכן זכור־נא, שמואל, כי אם תצא להילחם את הרב, תגזול ממני גם את רגעי חיי האחרונים; זכור כי אם תתחר ריב את הזקן־המקנא הזה, לא יתנך עוד בוא לביתו ואז תפזר לרוח את טל התחייה אשר תערוף על לבבי, ואשר גשמי ברכה המה, כאשר אמרת, גם לך… אנוכי אשאר אז בודדה וגלמודה, עזובה ונידחה, וגם איש לא ינוד לשברי. אנוכי אריד בשיחי ואהמיה, ולפני מי אשפוך רוחי?… אנא שמואל, עשה־נא זאת למעני, עשה אתי אות לטובה ולא תתגר מלחמה את ‘הזקן’ הזה.

שמואל נאנח בשברון מותניים.

— הרבית מאוד במחיר שלוותך זאת, אמר שמואל באש־לבבו: — הרבית מאוד לגדיל מקח עונג נפשותנו… האם תוכל אהבת־עצמי להפריעני ממפעל גדול כזה? התוכל שעה קלה בחיי להיות לשטן לי על דרכי אשר בה אביא אושר וברכה לכל העם? — לא! הן זה פעמים שמעתי בקולך ואחדל, אך עתה נלאיתי נשוא, לא אכלא עוד את רוח הבוער בקרבי כלפיד אש, לא אעבור בדומיה על פני עוון הרבנים… גם אם דמי יישפך כמים על פני חוצות, גם אם סגור לבי ייקרע לפני כל העדה הזאת, גם אז לא אחדל מלחום את מלחמת האמת את מנדיה, גם אז לא אשיב את ברק חרבי, אריב את ריב ישראל ואציל את חופשו מידי רבניו, נשמת אפי האחרונה תוציא קול לאמור: ‘מלחמה לה’ עם הרבנים מדור דור!'… לא, לא אשמע הפעם לקולך חנה, ולא אסור ממצוות נפשי החזקה עלי.

שמואל עמד מדבר עת־מעטה, ויבט בפני חנה אשר גם היא העמיקה במחשבות נפשה.

— ידעתי עד מאוד כי אענש קשה בעשותי זאת, הוסיף לאמור בחום לבבו בקרבו: — ידעתי כי יקר יהיה מחיר ריבי זה! אולם יקר עוד ממנו הנהו עמי אשר למען חרותו אלחם, יקרה מאוד הנה המטרה אשר אליה אכונן את מעשי אלה… הנני מפקיר עתה את נפשי וחיי בעד המפעל הגדול הזה, ואם זאת תגע גם בך לרעה, סלחי־נא, חנה! כי לא בי האשם; גם נפשי דאבה גם לבבי פצוע — אך מה אעשה?

חם גם לב חנה בהגיגו דבריו כאש אלה, קשה היה גם לה לעצור אותו ממעשיו, ידעה כי עוון פלילי יהיה אם תכבה את האש, שלהבת־יה, הבוערת בלבב אוהבה זה. דממת מחשבות מעטה שררה על השולחן אשר חנה ושמואל ישבו עליו; עד כי באחרונה גברה יד אהבת־עצמית אשר בלבב חנה על אהבת האמת אשר התלקחה בדברי שמואל.

— אבל אנוכי לא אתנך להפקיר את נפשך, אמרה חנה בקומה ממושבה ותקרב אל שמואל ותאחז את ידו: — יען וביען כי גם נפשי קשורה בנפשך…

שמואל נדהם מאוד, רוחו בערה בקרבו ודמי לבבו רתחו כמצולה.

— זאת ועוד אחרת, הוסיפה חנה ולא גרעה עין משמואל אשר עמדה עליו: – הן לא רבן של כל בני הגולה הנהו הרב הזה, ופלגות לא בין הערים הגדולות תתחשב — דבריך טובים ונכוחים, ומדוע זה תזרעם על צחיח סלע? לוּ עמדת כגיבור לוחם מלחמתו לפני רב בעיר גדולה לאלוהים אשר דבריו נשמעים בכל הארץ, כי אז גם אנוכי חלילה לי להפריע אותך ממלאכת הקודש; אך מה יתנו ומה יוסיפו דבריך אם תשמיעם באוזני אבי־חורגי? לוּ גם תצא מאת פניו ונס־הניצוח יתנוסס על ראשך, גם אז אך את הזבוב שבית שבי, אשר לא נכון גם רגע קטן מחיינו להקריב לו קרבן…

— בזאת שגית, חנה, אמר שמואל בהביטו גם הוא בפניה ורוחו נקררה מעט: — גם דמי אחד האנשים יקרים בעיני, גם אות אחד לטובה ערכו רב מאוד.

— אולם תן נא תודה כי בעד הצלת כסף איש אחד לא נכון לאבד נפש שנינו… התורה גם היושר לא יחייבו את האיש להמית את נפשו אך למען החיה את נפש זולתו; ואתה בצאתך למלט את כסף דניאל תמית בין כה וכה גם נפשי… שמואל, אם אך יקרה היא נפשי בעיניך, אם חיי הנם גם לך כחייך לי, אל־נא תעשה את הדבר הזה לגרות מדון את הרב…

— לא אדע, ענה שמואל בשפה רפה: — לא אדע אם אוכל ואתאפק בדברי עמו, לא אדע אם דבריו לא ישובו וירתיחו את דמי בקרבי.

שמחה ושקט הראו אותותם על פני חנה.

— הלא אצת ללכת, אמרה לו בחפצה כי לא ידבר שמואל את הרב היום: — כבר הגיעה חצי השעה העשירית, לא אעצרך עוד…

— כן, הנני נחפז ללכת, אמר שמואל בהתעוררו ויקם מעל מושבו: — כבר בלותי בזה זמן רב.

— רב תודות לך, אמרה חנה ותחזק בידו בחזקה: — רב תודות, קבל־נא מעומק לבי על כי באת היום.

פתאום הגיעו לאוזניהם קול דלת האולם כי תיסוב על צירה. חנה התאדמה מעט ותשמיט את ידה מכף שמואל, ותשב אל מקומה, ושמואל עמד כנציב מלח ופניו חוורו מאוד.

דלת הבית נפתחה, והרב נראה בבואו מבית־המדרש ושק טליתו ותפיליו תחת זרועות ידיו.

— שמואל? בטח עלי תחכה פה, אמר הרב.

— כן, רבי, ענה שמואל בבהלה־גלויה: — עליך הרב חיכיתי, דבר לי אליך…

מבטי עיני חנה הגיעו לעיני שמואל בדברו את דבריו האחרונים.

— אבל כבר הגיעה לי העת ללכת, הוסיף שמואל בלב נפעם: — הלא שכיר יום הנני.

— אם כן תבוא בעת אחרת, אם־ירצה־השם.

שמואל יצא מאת פני הבית.

— עוד מכונת־הטהע על השולחן, עוד לא טואטא הבית, אמר הרב בפנותו אל חנה.

— עוד מעט ותבוא אמי ותעשה סדרים בבית, ענתה לו.

—ואת לא תוכלי לעשות כדבר הזה? הלא טוב טוב לך לשום עין על משטרי הבית, מלדבר דברים־בטלים את שמואל…

— הה, גם לדבר לא ירשני בזה, אמרה חנה בעזבה את הבית ותבוא לחדר השני: — המעט כי הסגירוני ביתה ולא יתנוני צאת החוצה: ‘את זאת לא יאות לפני הרב, שמה לא תוכל לבוא בת הרב’ — אך מה לי ולרבנותו? מה לי ולייחוס הזה? טוב לי כי אחיה על הארץ, וכי אשבע נעימות בימי עלומי… הה, אבי! אבי! הידוע תדע כמה צרות ועינויי לב הסיבות ללב בתך יחידתך במותך? השקיפה־נא ממעון קדשך מן השמים על בתך אשר זרים ימשלו בה!

— הסי נערה אין־לב! גער בה הרב: — האם פגעתי בכבודך באמרי לך דברים אשר כן.

לאה שמעה בבית־המבשלות כי הקול בבית הולך וחזק ותחש גם היא לבוא הביתה.

— הביטי נא על דרכי בתך, אמר לה הרב: — הבית הנהו כרפת הבקר: אין ניקיון, אין סדר…

— אנא, הרף־נא ממנה, אמרה לאה בהסירה את המכונה מעל השולחן: — עשה זאת למעני.

הרב הרעים פנים, לקח ספר בידו וישב על יד השולחן.

[ה] פחם לגחלים    🔗

ועצים לאש ואיש מדינים לחרחר ריב

(משלי כו, כא)

‘לא רק בפעולות גדולות נראה עקבות טוב ורע; לעתים לא רחוקות גם מפעל קטן, גם מלה אחת, גם שחוק מצער יראנו תכונה רבה מאוד’ — אמר החכם הקדמון פּלוטארך בראש ספרו ‘תולדות אלכסנדר מוקדון’, ודבריו כנים ונאמנים. מנטפי מים קטנים יקוו הימים האדירים, אשר לשאון גליהם תחרשנה אוזניים ויהמה כל לב; מרגעים ודקים קלים יגדל הזמן ויהי לענק נורא זה אלפי אלפים שנים; ועל רסיסים ורגבים מצערים, אשר לא תשורם עין אדם מקטנם, הטבעו אדני הבריאה וכל שיא חוסן התולדה בהמון צבאי צבאיה. גם בחיי איש פרטי גם בתולדות תבל בכללה נראה לא־אחת, כי סיבה קטנה אשר לא נשים לב אליה בעת היותה תסוב עניינים נעלים, אשר לא תשבע עין לראותם וכל אוזן לא תמלא משמוע; אם נשתומם לקרוא הפרקים היותר נפלאים דברי־ימי־העולם, נשוב ונתפלא הפלא ופלא, אם נחשוף את מקורם ונגלה את סיבתם, כי אז נראה, אשר אך מקרה קטן, אשר הכותב כּתבוֹ בשורה אחת קטנה, הביא לו את רוב הדפים אשר מלאם בקורות גדולות ונפלאות. גם סיבות קטנות סבו את דבר הריב בין בני הנעורים ובין הרבנים, אשר הקיף את כל ארץ ליטא, ואשר נטלתי עלי לתיתו לפני הקוראים בסיפורי זה, גם סיבות קטנות סבו את הריב היותר גדול בעת ההיא — ריב שמואל את הרב ר' חיים בעיר פלגות; ועל־כן לא אוכל לעבור עליהן בדממה. לא אוכל לדלג על המחזות האלה מבלי הראות גם אותם לעין הקורא: שמואל לא שם עוד לב לעורר שנית את דבר ‘השאלה’, אחרי אשר חנה קררה מאוד את לבו; ר' נחום השוחט לא זכר גם הוא את הדבר, אחרי אשר שמח מאוד במצאו תואנה לצאת מן הבית אז בבוקר; גם דניאל החשה גם הוא, אחרי שמעו כי אמנם היה מקום גם להרב להטריף, אך שמואל ‘בחריפותו’ מצא לה היתר, והלא כאלה וכאלה תאכל חומרת הרבנים ואין מניד שפה, ואולי גם נשכחה שאלת הפרה מלב — לולי המחזות אשר מילא ר' זלמן ינטס את העיר הקטנה הזאת ביום השישי הזה.

וזה הדבר:

אחרי אשר יצאה מרים לבית המבשלות וגם דניאל הלך לדרכו, נשאר אברהם הקצב הזקן לבדו בבית דניאל, לא גרע עין מהריאה הטריפה, אשר על השולחן. כי נגעה עד נפשו רב־יתר מאל נפש דניאל: דניאל היה איש עשיר ולא שת לבו טריפה, לא כן זה האיש ‘אברמיל’: הוא מצא את פרנסתו בדוחק ממכרת בשר, אך מזאת כלכל את ביתו ועל־כן באין בשר היום בעיר, אין גם לחם בביתו. קשה היה לו לבוא אל אשתו להגיד כי ידיו ריקות וכל מאום לא הביא לה, ויישאר בבית ר' דניאל ונתן מקום לצל התקווה אולי ישוב שמואל לאמור כי גברה ידו על הרב והכשירה.

‘הן לפי עניות דעתי’, חשב אברמיל בלבו, ‘צדק שמואל בדבריו, ולו ימצאם גם הרב נכונים כי אז שבתי והשכרתי פרוטות אחדות להוצאות יום השבת; אך מי יודע? הרב הנהו קשה־עורף ולא יודה לדברי זולתו לעולם… השוחט אמר כי אפיקורס הנהו שמואל בהכשירו, אבל שקר בפיו, שמואל הנו ירא אלוהים, מתפלל ביראה וישמור לעשות את כל התורה והמצווה… ואולי יש גם אפיקורסים מתפללים ושומרים את המצוות, ואם־כן בוודאי לא ישמע הרב לדבריו — ואני אנה אני בא? הלא תגרשני אשתי אם לא אביא לה כסף? והיא תצדק, מאין תקח, אם אנוכי לא אתן לה? — אך מה אעשה?’…

כחצי שעה עברה ושמואל לא שב, עברה גם שעה ועקבותיו לא נודעו.

‘מדוע יאחר לבוא? חשב הקצב, בטח יפלפל שם עם הרב, יבקש לו היתרים וראיות לנצח אותו’…

צעדי איש הולך באולם הבית הגיעו לאוזני הקצב ולבו פחד ורחב; — אך תחת שמואל בא דניאל הביתה.

— העודך יושב פה, אברמיל?

— כן אדוני, אחכה על שמואל, אולי ישוב ויגיד כי גם הרב הכשירה.

—הבל הבלים! ‘הרפאים לא ישובו מחצר־מוות’, אמר דניאל ויפתח את דלת בית־המבשלות: — מרים, שימי־נא לחם! כי רעב אנוכי.

מרים באה ודניאל רחץ את ידיו לאכילה.

—האם לא צדקתי באמרי כי שמואל לא ידבר את הרב מטוב ועד רע, אמרה מרים בגאון לבה: — הן שמואל הנהו כבר בבית פלטיאל, הלא חצי שעה העשירית הגיע…

— יוכל היות כי צדקת אשתי, אמר דניאל בקחתו פת לחם כמו פיו בחפזה: — אך גם אם ידבר לא ישא פרי… אנוכי כבר אמרתי נואש לפרה הזאת.

— ואנוכי הנני מגדת לך משנה כי הוא לא ידבר… לך נא, ר' אברהם, אל בית פלטיאל ותיווכח לדעת כי אמת יהגה חיכי, הוסיפה מרים בחפצה להעמיד על דעתה

— כן, אלך ואדע.

הקצב עזב את הבית.

— אנה פניך מועדות, ר' אברהם? שאלהו זלמן ינטס בבואו לקראתו בחוץ.

הקצב סיפר לו מקרה הבוקר הזה.

‘כבר יש עניין לענות בו, חשב זלמן בלבו – יריב־נא שמואל את הרב וגם חפצי בידי יצליח’.

—מה זה? שאלום אנשים אחדים אשר התאספו סביבם, בידעם כי במקום זלמן ינטס חדשות תצמחנה.

— ספר־נא ר' אברהם, אמר זלמן בקול רם: — אל תירא את הרב!

— מה זה? שאלו שנית האנשים אצים לדעת.

הקצב לא ענם דבר כי מיהר ללכת.

— על דעת הרב עלה להראות את ידו החזקה בפלפול, ענם זלמן, ותחת אשר תלמידו של ר' מאיר טיהר את השרץ³⁴ בק"ן טעמים הטריף הוא בהמה כשרה אך מטעם אחד — מקצפו על ר' דניאל; אך דניאל לא הבין את כוונת הרב הטובה, הוא יאמר כי שחט את הפרה אך למכור את בשרה, לא להראות על ידה פלפולא חריפתא אשר להרב, ובכן נשארו כל בני העיר בלא בשר בשבת הזה.

— מעשים בכל יום! ענו האנשים בשפה־רפה וילכו לדרכם.

ובבית פלטיאל ישבה עדה אשתו ושלושת בניה, אשר חיכו על בוא שמואל רבם.

— מדוע יאחר רבנו לבוא? שאל אחד הנערים.

— הן שכרו יבוא לידו בעתו ובזמנו, ומה לו ולכם? אמרה עדה בתלונה: — הוא יישב בביתו ואתם גם אתם לא תלמדו מאומה.

— האם בּנוּ האשם? אמרו הנערים כמו נחתה הגערה במו: — ומה נעשה אם רבנו לא בא עוד?

— לו גרסה נפשכם ללמוד כי אז הלא הגדתם לו…

אך ברגע זה בא שמואל הביתה. תוגה חרישית הראתה עקבותיה על פניו; לבבו, אף כי חנה קררתהו מאוד בדבריה, בכל זאת אחרי צאתו מאת פניה הוסיף לאיים את נפשו: ‘האם לא הפרזתי היום על מידת אהבתי לעצמי’? חשב בלכתו, ‘האם לא פעלתי אוון בתתי היום את הרב להפסיד כסף־ישראל זה פעם שלישית? האם לא יקרים המה רגשי נפשי מרגשי לבבי?… חנה אומרת כי בעד הצלת כסף איש אחד לא נכון להפסיד חיי שנינו… אולי צדקה ממני, אך אנוכי אשר זאת כל מטרתי בחיי, אנוכי אשמתי כי לא עשיתי את אשר נוטל עלי’… מחשבות כאלה הגה לב שמואל בלכתו עד בואו אל בית אדונו פלטיאל.

— מדוע זה איחרת, רבנו, לבוא? שאלהו זקן תלמידיו.

— הייתי בבית הרב, ענהו שמואל, בדממה: — כי נחוץ היה הדבר.

— ובין כה וכה ייבטלו הילדים מלימודם… אמרה עדה בתלונה.

— אבל הדבר נוגע לכל בני העיר, הרב הטריף בהמה כשרה, ובשר אין לכל העדה הזאת.

— הוא ידאג אך לטובת העדה ולא לטובת בּני, ענתה עדה ברוגזה: — פלטיאל יעמול בכל כחו לשלם לו את משכורתו, והוא ילך ויעסוק בעסקי הקהל ולבני לא ישים לב.

שמואל לא ענה דבר.

— המלמדים לא יחושו את עמל בעליהם, הוסיפה עדה ותנד במו ראשה: — דימינו כי אם נקח מלמד לביתנו אז תגדל פעולת לימודיו, אך הכול הבל…

עוד מלתה על לשונה ואברמיל הקצב בא הביתה.

— מה ענה הרב? הכשרה הבהמה? שאל בפנותו אל שמואל.

— עוד לא דיברתי עמו דבר, ענה שמואל כמתנצל: — הוא היה בבית־המדרש, ואך עתה שב, וכבר הגיעה העת לבוא הנה.

—הלא ערב שבת היום, ואם לא עתה מתי עוד? לך־נא ר' שמואל עוד הפעם… הן גם לעדה לקחת בשר. — אנוכי אתן לה מנה אחת אפיים לוּ אמנם יכשירנה הרב.

— ראה זה חדש הוא! נתנה עליו עדה בקולה: — אנחנו נשלם במיטב כספנו לשמואל והוא ילך ויעסוק בעסקי אברמיל הקצב…

— האם תפוג תורה מבניך, אם יתמהמה שמה כחצי שעה?

—מדוע באת הנה? לך לך לדרכך!… לשמואל אין כל דבר בלתי ללמוד עם ילדי.

— מרשעת! אמר הקצב בצאתו ויסגור את הדלת בחזקה.

בני פלטיאל הלכו אחרי שמואל אל החדר השני.

— האומנם לא דיבר שמואל את הרב? שאלה מרים בשוב אברמיל לבית דניאל.

— אמנם; אך לא בו האשם, ענה אברמיל ויספר את כל אשר קרהו שמה: — אנוכי לא הייתי אף שעה קלה בבית מרשעת כזאת, אמר בכלותו לספר, גם בלתה ישיג שמואל תלמידים להחיות את נפשו ונפש אמו הזקנה…

— ה' עמכם! אמר זלמן ינטס בבואו ויהס את הקצב.

זה האיש זלמן נכבד מאוד בעיר פלגות; ואף כי לא יקר חזון אנשים כאלה בערי ליטא בכמותם, בכל זאת יקרים המה באיכותם בכל מקום שהם. הוא היה כבן ארבעים וחמש שנה, קומתו ממוצעה והדרת־פנים לו; שערות כהות וארוכות מסודרות במסרק תסבנה את עורפו, וזקן עגול יקיף את לחייו; בגדיו הנם לא קצרים אך גם לא ארוכים מאוד; פניו היו שמחים בכל עת, וצחוק קל היה על שפתותיו תמיד. הוא היה חוטר מגזע היחס, ונצר משורשי גאוני ישראל מדור דור, וגם הוא למד בנעוריו ש"ס ופוסקים מעט, ועל כן היה נכבד ורצוי לכל בני העיר. הוא לא עסק בכל מלאכת־יד, יען כי לאי־כבוד תחשב המלאכה לאנשים כאלה, וגם לא בכל מסחר ומשלה־יד, יען כי אין כסף לאדון כזה — ‘וחית ידו מאין תימצא? הלא תשאל קורא, איה מקום זהב יזוקו לו להיות בחדרים מרווחים, בכלי־בית יפים, ובבשר ויין כאחד “הנגידים” בעיר?’ — ‘מלא־דבר או מכל־דבר’ יענוך יושבי פלגות, ואומנם כן הוא: זלמן ינטס לא עבד עבודה אחת אשר בחרה לו למחיית ביתו, אך יעבור בעיר פעמיים ושלוש, ומקלו יגיד לו את אשר לו לעשות. ראשית עבודתו (מלבד אכילה ושתייה אשר אלה המה לו ראש וראשון לכל דבר) היתה הסרסרות, להיות איש־הביניים בין המוכר — כל מה שימכור — ובין הקונה; לרגלי הדבר הזה החל להיות סרסר גם בין מחותן למחתנו, או לדבר בשפה ברורה להיות שדכן. בדבריו לצון חמד לו בכל עת, ושפתי פיהו אך חדודים השמיעו, ועל כן קרבוהו כל עשירי העיר ונכבדיה בכבוד ויקר, ובביתם שכנו רגליו; היה קרוא תמיד אל כל ברית־מילה, מזל־טוב, חנוכת־הבית, תנאים וחתונה (לאלה האחרונים בא על הרוב בתור שדכן) וכאלה, עד כי לא היתה כל אסיפה של שמחה בעיר אשר זלמן ינטס לא היה שם, ולא היה מקום אשר זלמן ינטס לא ישמח את כל הנאספים. הדבר אשר עינג את נפש זלמן מאוד היה לחרחר ריב ולסכסך איש ברעהו, חברה בחברה (מחברות הצדקה והתורה אשר בעיר) וגביר בגביר, וישמה עד מאוד בכל עת אשר כוח חריצותו עמד לו להסב ריב ומצה בשערי עירו: — ‘יפול־נא דבר בעיר’, יאמר זלמן תמיד, ‘ויהיה עניין לענות בו, לדבר ולפזר היתולים’. בין מנחה למעריב יבוא ר' זלמן לבית־המדרש וילך בו אנה ואנה, ובעין חודרת יביט בפני כל האנשים אשר ישבו שמה ויחכו לתפילת הערב. וירא והנה במקצוע מזרחית־דרומית יושב ר' תנחום וישים מעיינו בספר ‘עין יעקב’ הפתוח לפניו, וכשלושה צעדים ממנו ישבו ר' זרח ור' חיים וישיחו בעניניהם; זלמן ידע מאוד את תכונת נפש תנחום העשיר, כי לוּ התערב פלוני האיש להעלות עליו את חמתו — תחת להכעיס³⁵ את הלל הנשיא — כי אז לא הפסיד את ארבע מאות זוזיו³⁶ יען מהיר חימה ונוח לכעוס הנהו ר' תנחום הזה, ויגש זלמן אל ר' זרח ור' חיים וישמע את דבריהם רגעים מעטים. ‘אנוכי לא אדע לצחוק מה זה עושה?’ יאמר פתאום בקול רם והסתר יסתיר פניו כמו יאבה לבלתי ישמע תנחום בדברו אתם, אך קולו הולך וחזק: ‘ומה גם לדבר בזה בבית־המדרש לפני ארון הקודש לא נכון בשום־אופן… באשר כי אנשים ריקים ופוחזים דיברו סרה בבת ר’ תנחום — אנוכי אשבע כי שקר הדבר… חי נפשי! כי לו למדתם ‘פרק במשניות’ תחת לדבר ולהתל בר' תנחום ובתו כי אז השכלתם עשו!‘… כדברים האלה ידבר זלמן וילך לו לדרכו, ותנחום התנשא ממקומו בשטף קצף וישפוך בוז לקלון על ר’ זרח ומרעהו חיים, וכל אנשי בית־המדרש נאספו למקום הריב.

— לא דיברנו מאומה, יצטדקו הנכלמים: — אך בעסק הדגן היתה שיחתנו… הלא תדע, ר' תנחום! את זלמן הלץ… — את מי תספרו מלים? יענם תנחום בקצפו ויקללם ויחרפם עד כי מריבה תהיה ביניהם.

הכרת פני זלמן לא ענתה בו, עת לצון חמד לו; התולדה חננה לו פני איש תם וישר, עד כי בכל אשר ידעוהו כי איש נרגן הנהו וכאחד הלצים ילוץ תמיד, בבל זאת לוּ דיבר דבריו כאיש המשיח לפי־תומו אז גם עין דיה לא הכירה בחזות פניו את הלצון אשר הסתיר בחובו, וכל השומעים חשבו בנפשם כי בפעם הזאת ידבר נכונה בלא שפתי לצון. מתת אלוהים זאת עמדה לו בכל עת לבצע את מזימות לבו, ותמיד גברה ידו וגם עשתה חיל. בת פלוני כי היתה לכלה לבן רעהו ורוח זלמן לא קיבצם יחד, אז חגר שארית אונים וילך רכיל בעמו עדי כי נפרץ ריב בין המחותנים ובין הדבקים הפרידו; כן עשה לשידוכים, כן עשה לסוחרים במסחרם וכן עשה לכל איש ואיש אשר מצאהו נכון למעשה תרמיתו. ‘האמת מתה זה ימים כבירים’ יאמר זלמן, ‘וחלילה לי לדרוש במתים בעד החיים’, ובקברו את מתו זה מלפניו, דיבר ככל העולה על רוחו אם לשבט ואם לחסד.

בעיני זלמן ינטס הזה מצא חן מאוד הסיפור, אשר אברמיל הקצב סיפר באוזניו כי מצאהו נכון לנכליו ולמעשי תרמיתו, ועל כן מיהר לבוא לבית דניאל המוכס ללבּוֹת את הגחלת הזאת.

— ברוכים הבאים! אמרו דניאל ואשתו פה אחד: — בבוא ר' זלמן תבואנה גם חדשות, הוסיפה מרים.

— נהפוך הוא, אנוכי באתי הנה לשמוע חדשות… — הן אברמיל סיפר לי כי הרב הטריף גם את הפרה השלישית…

— ממנו לא נכחד כל־דבר! אמר דניאל בצחוק־קל.

— ומדוע לא אדע? הן נפשי יודעת גם זאת כי ר' דניאל כבר סעד את לבו, ונפש ר' זלמן צמאה ליין־שרף… והפרה אמנם טריפה? פנה אל הקצב, ומה ענה הרב את שמואל?

— יקח אופל את עדה אשת פלטיאל הנבל… ענה אברהם בחרי אף: — היא יראה פן תאבד תורה מבניה השובבים — לא נתנה לו ללכת.

— ואתה, ר' דניאל, תשב דומם ותתן להרב לעשות בכספך ככל אשר יתאווה לבו?…

מרים הציגה על השולחן יין־שרף ועוגות־דבש.

— גם אנוכי אמרתי כי רב יריב את הרב, אמרה.

— הלא צדקה מרים… אמר זלמן במלאו את צנצנתו.

— אך מה אעשה? הטוב טוב לי לריב אתו? הלא מכל עת הנני בידו.

— לחיים, לחיים! יתן ה' ויהיה אך שלום וחסד בישראל, אמר זלמן בקחתו כוסו בידו: — אולם לעת כזאת לא צדקת באמרי פיך; כי אם תתן את הרב להטריף אך על־פי כעסו, אז גם אם כל חית לבנון תוביל לטבוח טבח — לא יהיה בשר ליושבי העיר וכסף אמתחתך לא ישוב אל פיה, כי את כלם יטריף הרב הזה… הלא נקל להוציא מלת ‘טריפה’ מפי הרב מלכת ולקנות שוורים ופרות בכפרים אשר סביבותנו…

—אמנם כן הוא, אמר הקצב חלקו גם הוא: — הרב הזה אך יטריף ויטריף, הוא איננו ר' ברוך — עליו־השלום…

— הלא אך אשה אני, ענתה מרים, אבל גם נפשי יודעת מאוד כי צדקו האנשים ממך… אברמיל, שתה גם אתה כוס מן היין הזה.

זלמן מילא את הצנצנת ויתנה לאברמיל, אך כאשר הושיט הקצב את ידו העבה, אשר עורה נפוח מקור ומעבודה, לקחת את הכוס, הפך זלמן את ידו גם הוא ויגיח את הכוס אל פיו, ויד אברמיל שבה ריקה; צחוק־קל עבר על שפתי מרים ואישה. ‘אדם קרוב לעצמו’ העיר זלמן במלאו עוד הפעם את הכוס יין־שרף.

– אנוכי מה כי אחווה לכם דעה בדבר הזה, אמר הקצב אחרי שתותו: — ובכל זאת שמעו־נא את אשר אספר לכם: תהילה לאל, כבר הלבינו שערותי (בדברו לקח את זקנו בידו ויתבונן בו כמעט רגע), שמעו־נא הפעם לקצב זקן: בהיות ר' חייקל רב בעירנו — אתם הן לא תדעו ממנו דבר… גם אנוכי הייתי אז אך בן עשתי עשר שנה… ואז היה ר' בער — אבי פלטיאל הזה – מוכס הבשר בעיר; לא אדע על מה זה ולמה החל ר' בער לריב ריבו את הרב… ‘רבקה’, אמר אז אבי לאמי — הלא שניהם עתה בעולם האמת, יהיו מליצים טובים בעדנו — ‘רבקה, תני לי לחם כי הנני נוסע לעיר וו. עם ר’ בּר, שם נשחט שוורים, שם נכין טבח לפרות, ואת הבשר נביא הנה לממכר‘… עוד המקרה כמו חי לפני, נסעו, שחטו, אף הביאו את הבשר וימכרו; אך בשלוח הרב ויבקש את כסף שכרו – ‘האם שחטתי בזה?’ — גער ר’ בּר, ‘האם הרב הזה פסק לי שאלותי? לא אתן אף פרוטה אחת!’… ומה היה קץ הדבר, הלא תשאלו — הרב שלח להגיד כי יתרצה אל כל אשר ר' בּר יבקש ממנו…

— טוב מאוד, אברמיל! אמר זלמן בקול גדול: — הא לך עוד כוס מלא, כי הנך בא בשכרך. — אמנם עצה נפלאה היא, הוסיף זלמן בפנותו אל דניאל — כי אם לא תראה לרב גם את ידך החזקה, אז יוסיף עוד לקחת נקם שלושת הרו"כ מידך… נוקם ונוטר כנחש — או כתלמיד־חכם הנהו הרב הזה…

— אך עוד לא אדע: אם אמנם כשרה היתה גם הבהמה הזאת, ואם אך על־פי קצפו הטריפה הרב? אמר דניאל, ויקמוט את מצחו: — מדברי שמואל נוכחתי, כי יש מקום לטריפה, אך הוא מצא לה היתר, והשוחט אמר כי היתרים כאלה הנם דברי אפיקורסות…

— אבל אנוכי באוזני שמעתי מאת פי הרב, למחרת הערב, אשר בו השיבות את פני גבריאל בדבר שלושת הרו"כ, כי אמר בחרון אפו: ‘יפול־נא דניאל בידי… לא שלושה וגם לא שלושים יפסיד בריבו עמדי’.

— האם כן אמר הרב?! צעקו פה אחד דניאל ומרים.

— אנוכי שמעתי ולא הבינותי דבר, הוסיף זלמן, אולם עתה הלא נראה כולנו את מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו.

— אם כן הדבר, אמר דניאל, וחמתו בערה בו: — אם כן לא אחשה גם אנוכי…

— מחר שבת ותעכב את הקריאה³⁷ בתורה, הוסיף זלמן, ותודיע לכל באי שער עירנו, כי אם לא ישוב הרב ממחשבתו הרעה, תשחט בערים אחרות, את הבשר תביא הנה ואת משכורת הרב לא תיתן…

— כן ר' זלמן דובר, אבר אברהם הקצב: — אנוכי בעצמי הנני לנסוע לכל מקום ומקום אשר יאמר ר' דניאל.

— ואם כן, כן יקום, אמר זלמן ויבט בפני דניאל: — אבל הנני רואה כי עוד תפון בדבר ולבבך יסיתך בשפק… הה, לא אדע ולא אבינה דרכי האנשים האלה, אם יראו כי על גביהם יחרשו חורשים, יתנו לשאת גם משך הזרע שמה, אך לבלתי התעורר מתרדמת־העצלות, ולבלתי הראות את נחת זרועם הטובה עליהם.

זלמן אמר את דבריו האחרונים, לקלע במו אל לב דניאל, אשר תכונת נפשו אמנם מוזרה היתה. בימי עלומיו — טרם היה לעשיר, היה איש מפחד תמיד, איש שומע חרפתו ולא יענה, איש בלתי עובר על דעת רעיו ומסכים תמיד לכל אשר יאמרו אחרים; מעצלות נפשו, או מרוך לבו לבוא בדין ודברים עם זולתו; אולם, למן היום אשר כיסיו בכסף נמלאו, ובעושרו עשה לו שם בפלגות העיר, נפח רוח גאה באפיו, אשר צרר את התאווה בכנפיו — מחלת כל העשירים ובייחוד בעיר קטנה — להעמיד את אחרים על דעתו. שני ההפכים — תכונת נפשו ורוח גאונו — האלה, נתנו לו תכונה, או מנהג, נפלא במינו: התרחק מאוד לחוות דעו בעניין בלתי נוגע לעסקיו, לא אבה גם עתה לבוא בדין ודברים את איש, לא הלך לבית־הקהל, לא בא בסוד אסיפת העיר; אך אם על־פי מקרה השמיע את דעתו בעניני הקהילה, אז השתדל מאוד, כי כאשר אמר כן יהיה, ואת אשר גזר יקום; — ביותר הקשה את עורפו, עת שמע כי לועגים לו, אם שמע אומרים כי הנהו רך הלבב, בעל רוח כהה וכמו אלה, אז התלקח מאוד רוח גאונו בקרבו, ובכל אונו לחם את מלחמתו, למען יוכל את איש ריבו. תכונת נפשו זאת היתה בלתי מוזרה גם לזלמן, ועל כן אמר את דבריו האחרונים, למען העיר את חמתו. דניאל רגז מאוד.

— אל תדמה בנפשך, ר' זלמן, אמר בקול גדול: — כי אחשה הפעם, אחרי היוודעי כי אך מקצפו הטריף.

גם מרים ואברהם הקצב עזרו על־יד זלמן, לחזק את לב דניאל.

— מחר יהיה האות הזה, הוסיף דניאל, וילך בביתו אחת הנה ואחת הנה: — מחר בפני כל עם ועדה, אראה לרב את נחת זרועי… יראה כי לא בבן־בלי־שם יתגרה מדון.

זלמן הרבה עוד דברים להוסיף אף על חימה, ובשמחת לב יצא מאת פני הבית. – ‘כבר העליתי את אף דניאל, חשב בלבו בלכתו ברחובות קריה, הוא יריב את הרב וגם שמואל יריב אתו, וחפצי יצליח בידי’…

והנה נחום השוחט בא לקראתו.

— ההיטב שמואל לשפוך בוז ולעג עליך ועל הרב היום בבוקר? שאלהו זלמן בשפתי לצון: — הן הוא הרבה לחרף ולגדף, ואתה תחשה…

— אבל גם אנוכי שילמתי חרפתו אל חיקו, ענהו השוחט.

— בין כה וכה ילך הוא ויספר דברים בכל העיר לאמור: אני הכשרתי את אשר הרב הטריף, ור' נחום גם הוא לא ידע מה לענות לי… ואת דניאל יעץ עליכם רעה, כי ישחוט בעיר אחרת וימכור את הבשר בפלגות, למען לא ישלם לך ולהרב את כסף משכרתכם.

— אם כן אלך ואספר הדברים באוזני הרב, למען נדע גם אנחנו מה נעשה.

— אמנם כן הוא, ענהו זלמן ינטס, והשוחט מיהר לבית הרב.

— ביזה אף קילל את הגמרא וכל הפוסקים, אמר ר' נחום בהמשך דבריו אל הרב: — שחק בפה מלא, על כי הזכרתי לפניו את ‘זבח שמואל’ ואת ‘שולחן הערוך’…

— הלא אפיקורס גמור הנהו שמואל הזה, ענה הרב, אשר ישב אז לאכול לחם את אשתו וחנה בתה: — מלגלג הנהו על דברי חכמים ואין לו חלק לעולם הבא…

—גם אנוכי אמרתי בפניו ובפני דניאל ואשתו כי הנהו אפיקורס בדברו כדברים האלה.

— אבל לוּ אמר כזאת בפני, כי אז החרמתיו, על־פי הדין מותר להחרימו… לא אתננו עוד גם לבוא לביתי — ‘אסור להסתכל בפני אדם רשע’

חנה נאנחה בשברון מותנים, ותבט בפני אמה, אשר גם היא לא דיברה דבר.

עוד דברים רבים עברו בין הרב ובין השוחט; הרב הבטיחו כי יאסור את כל ‘שחוטי חוץ’ אשר יביא דניאל העירה, ור' נחנם הלך לביתו שמח וטוב לב.

והעיר פלגות הומיה. אברהם הקצב וזלמן ינטס הלכו ויספרו את הדבר הזה לכל באי שער עירם, ואנשי העיר מצאו עניין לענות בו. ביותר הרחיבו פה ולשון בבית־הרחצה. שמה ישבו על הארץ כחצי גורן עגולה, איש־איש ספל מים חמים על ימינו ושאלת הפרה על לשונו; זה הצדיק את הרב, וזה את שמואל, וזלמן ינטס, אשר לא נפקד מקומו גם שם, היה כפחם לגחלים לחרחר מאוד את הריב הזה, וכה עבר יום השישי ההוא.

[ו] ‘בואכם לשלום, מלאכי השלום!’    🔗

השמש נטתה לערוב, ודממת־קודש שררה בכל רחובות פלגות. החנויות סגרו על מסגר; מעל שולחני־העץ אשר תקעו יסודותיהם במקום השוק הוסרה המרכולת, והם נשארו כמצבות על קברות המסחר במקום הזה; דלתות בתי־היין נסגרו ושלטיהם תלויים עליהם אך לאות כי ייפתחו שנית בעבור יום המנוחה. אנשים לא ירוצו הנה והנה ברחובות קריה, זולתי האנשים ההולכים לאיטם אל בית האלוהים; מבעד לחלונות הבתים יאירו נרות רבים אשר נשי ישראל ברכו עליהם קדושת היום — שבתה העיר שבת לה'!

כל אנשי העיר נאספו בבית־המדרש ובבית־הכנסת. איש־איש שב על מקומו, אשר קנהו או שכרו בכסף מלא, ואשר נסמן באחת מאותיות הא"ב בששר אדום על־גב עגול ירוק הצבוע על קרשי הכסאות מלמעלה; ישב ויקרא בספר ‘שיר השירים’ או ‘שניים מקרא ואחד תרגום’³⁸ בפרשת השבוע, ואלה אשר כבר קראו — והמה הרבים — יעסקו בשיחות בטלות, בסיפורי חדשות ובדברים שונים. דעת לנבון נקל כי בעיר קטנה כפלגות, אשר חדשות לא תצמחנה בה יום־יום, היתה שאלת הפרה הנטרפה ואשר על כן לא היה בשר בעיר — כל שיחם והגיונם. גם זלמן ינטס לא טמן עתה ידו בחיקו, הוא לא ישב על מקום אחד, אך הלך מאיש לאיש, למען דבר בו. — את אשר הוא דובר, הלא נקל לדעת, גם אם דבריו לא יגיעו לאוזנינו, באשר כי ידענו את האיש ואת שיחו, וביותר תעיד עליו הכרת פניו, קריצות עיניו וקמטי מצחו, אשר כל אלה ישתנו מעת לעת ומאיש לאיש.

בבית־המדרש הזה נראה עתה עוד איש אחד, אשר גם הוא לא יעמוד במקום אחד, גם הוא סובב הולך וגם הוא ידבר ויתווכח בעניין הפרה הנטרפה הזאת. האיש הזה הוא עלם כבן שמונה־עשרה שנה, יפה־עיניים וטוב־מראה, שערותיו השחורות ופיאותיו הקצרות והמהודרות במסרק תוסיפנה גם הן עליו חן נער עברי נחמד למראה; מפתח שפתיו, מדי דברו, הראה תמיד צחוק־קל, וישמיע קול נעים אשר כקסם יקח לבנו; בגדיו, אף כי עקבות העושר לא נודעו במו, היו נקיים והעידו למדי כי ידיים חרוצות לבעליהם, לנקותם ולתקנם בכל עת. — העלם הזה נודע בעיר בשם ‘הבירזי’ (על שם העיר בירז אשר בה גודל). אביו עגן את אמו — אשר לקחה לו לאשה באחת מערי וואלין הקטנות — עודו במעיה, וגם היא ‘הלכה לעולמה’ בהיותו כבן חמש שנים, ועל־כן שלחוהו קרובי אמו לעיר בירז לבית דודתו; אולם גם שם לא האריך ימים, ובמלאות לו שתים־עשרה שנה, מתה גם היא, והוא הלך לעיר ווילנא ללמוד באחת מישיבותיה. אנשי העיר בירז נתנו בידו מכתב לאחד מגבאי ‘קלויז של ר’ מיילע' ויקבלהו הגבאי בסבר פנים יפות, וילמוד שמה זמן רב וימצא חן בעיני כל רואיו. כעת הנהו בפלגות בין ‘הבחורים העניים’, היושבים לפני ה' בבית־המדרש, ולחם חוקם ימצאו דבר ‘יום’ ביומו³⁹ על שולחן אחרים, כי תורתם אומנתם. הבירזי (או כפי אשר נקראהו בשמו: יוסף) התעלה על כל רעיו בשכלו המחודד, בידיעתו הרבה בתלמוד, ביפי פניו, בנקיון בגדיו, וביותר בצחות נאומו ומדברו הנעים; ועל כן מצא הוא את ‘ימי’ אכילתו בבתי עשירי העיר ונכבדיה, אשר מצא חן מאוד בעיניהם וגם בעיני נשיהם ובנותיהם, כי גם כל הזריזות ושפת החלקות, אשר בכוחן למשוך אחריהן לב הנשים, לא חסרו לו. בהיותו בווילנא קרא ספרי מליצה ושיר, דברי מחקר וביקורת וגם מכתבי־עתים, בשפת עבר, ובימים האחרונים גם בשפת רוסיה, והם נוספו על קלת־הדעת השוררת בלב רוב בני הישיבה, ויעשוהו לאיש שובב הולך בשרירות לבו ואחרי תאוותו הזנה. לוּ לא היו המים המתוקים האלה מים גנובים, לוּ למדם וקראם בהיתר, ומורה או מדריך נאמן היה לו להורותו דרכיהם, כי אז אולי ראה ויבין לבקש לו מחיה ולתור לו מנוחה ומטרה עלי אדמות; אולם עתה אשר מורה ומדריך בדרכי השכלתו לא היה לו, ואך כפרא־אדם היתה ידו בכל ספר אשר מצא, גם לא הרגיש כל חסרון במצבו, בשבתו בבית הישיבה: לחמו ניתן, מימיו נאמנים, וכל העם מקצהו יכבדוהו ויתנו כבוד לשמו; לעבוד לא ניסה מעודו, לבקש מטרה לימים יבואו לא עלה גם על לבו — ומה יעשה הבן שלא יחטא? האנשים ראו בו כשרונות נעלים וידיעה רבה בתלמוד — ויכבדוהו, והנשים ראו בו יפי פנים, לשון מדברת צחות, שמעו ממנו ספורים ומשלים נעימים — ותאהבנה אותו, עד כי לא חסרה נפשו מטובה, גם בשבתו בבית־מדרשו, ומה לו לבקש עוד? חייו שפרו עליו, ויתן לב לקנות לו את עולמו הזה בכל אשר היה לאל־ידו — דעת לנבון נקל כי כל אלה היו דברים שבצנעה, וכל איש לא ידעם; ובפני אנשים היתמם עם תמימים ויתחסד עם יראי ה', עד כי כבדוהו ויתנו תהלתו בקהל רב; ואם כי בשגגה התמלט פעם מפיו דבר אשר לא כן בעיני היראים, לא חשבו זאת לו לעוון פלילי, אך גילו למוסר אוזנו וחשבו תמיד: ‘הוא עודנו רך בשנים וכאשר יוסיף ימים יוסיף גם יראת שדי’.

מאז שב שמואל פלגותה, כרת הבירזי אתו ברית שלום וריעות, ואף כי שונים היו שני הידידים האלה בתכונת נפשם, ברוחם, במידותיהם ובהגיוני לבם, בכל אלה אהבו איש את אחיו ובריתם נאמנה מאוד. האנשים יתעו בשוא על דבר הידידות, על דבר הרגשות הנעלים אשר בשם ‘ריעות’ ייקראו; רבים אומרים כי הידידות תך שורשה אך בלב אנשים אשר ישתוו בתכונתם ובהשקפותיהם, והוא ללא אמת. חוטי הריעות נארגים בכוח נסתר ובסיבות שונות, אשר לא יתורו אחרי מידות הנאהבים; מלה אחת, תכונה כלשהי או גם דבר־קל דיים, לעתים לא רחוקות, לקשר לבות שני אנשים באהבה ניצחת. שמואל ויוסף הבירזי רבו ויתווכחו בכל העת אשר היו יחדיו: שמואל האמין בה' ובתורתו, והבירזי לעג שחק לכל דברי האמונה; שמואל לא עשה דבר טרם בואו חשבון אם זך וישר הדבר, והבירזי היה פחז כמים; שמואל היה נהנה מיגיע כפו, והבירזי ישב בבית־המדרש ומאכלו — לחם חסד על שולחן זר; לפני שמואל הלכה מטרתו להנחותו הדרך, ומטרת הבירזי היתה אך אכול שתה וראה בטובה! — ואחרי כל אלה הנה נראה כי נקשרו לבות שניהם באהבה ניצחת, וידידותם גברה מעת לעת.

גם ליוסף הבירזי נודע דבר השאלה, אשר לקחה לב רבים מיושבי העיר, ויאמר לעמוד גם הוא לימין שמואל, לתת תוקף ועוז לדבריו, למען יאמינו בו העם בקומו לריב את הרב התקיף ממנו. המון העם, אשר באוזניהם דיבר יוסף כעת את דבריו, היטו אוזן ויקשיבו ממנו רב קשב, אך השמש היכה פעם ושתיים על שולחן הבמה ויהס את המדברים, והחזן החל ‘לכו נרננה לה’ נריעה לצור ישענו' והם התפללו עמו תפילת הערב.

*

‘שלום עליכם מלאכי השרת’ שר איש־איש בלכתו אחת הנה ואחת הנה בביתו, אחרי שובו מבית־המדרש: ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’ הוסיף לשיר, בהתבוננו כי אך שלום וחסד יביא לו יום המנוחה הזה: בביתו העלו נרות רבים, על השולחנות פרושות מפות לבנות ונקיות, ואך אור, שלום ונחת יראה בכל אשר תשוטנה עיניו; הוא גם הוא השליך מעליו את הבגדים הצואים, אשר לבש בימי השבוע, וילבש בגדי שבת לכבוד ולתפארת, השליך מעליו גם את עול הפרנסה הכבד, השליך מעליו את דאגת הכסף, השכיח מלבו גם את כל שברון רוחו ויגונו בימי החול; שבתה עת העבודה, ודאגת כלכלת ביתו עוד אינה, ואך מלאכי שלום ושלווה ירקדון בביתו. — ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’, אמרו גם הרב גם שמואל בלב בטוח ונפש שקטה, מבלי דעתם כי מלאכי ריב ומדון יביא להם יום השבת הזה, מלאכי ריב אשר ישביתו את שלומם על ימים לא מעטים; ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’ אמר דניאל, נשקע ברוב עשתנות נפשו, כמו על אפו ועל חמתו, יעמוד הוא כמלאך משחית לגרש ביד חזקה את מלאכי השלום האלה, אשר לרצון רב היו לו; ‘בואו נא בואו מלאכי השלום’ חשב זלמן ינטס בלבבו, אחרי אמרו גם הוא את החרוז הזה — בואו, אולי תוכלו ותשקיטו את הריב אשר הסיבותי אנוכי ביום הזה? אולי תוכלו ותחברו את אשר הפרדתי אני? — אך לשוא, את אשר זלמן החי והמדבר יעשה, לא ישביתו מלאכים בלתי־נראים ואילמים, אשר הוציא המשורר ברוח דמיונו… המה יריבו, גם אם עוד מלאכים כהמה וכהמה יבואו; ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’, אמר גם יוסף הבירזי בבית הגביר ר' שלמה תחכמוני, אשר על שולחנו אכל מדי שבת בשבתו, וצחוק־קל עבר על שפתותיו.

— למה זה צחקת? שאלתהו אניט בעלת־בית.

— צחוק עבר על שפתי, בידעי כי מלאכי השלום האלה ייהפכו למלאכי ריב ומצה בשבת הזה.

— חידות לי דבריך.

— הלא תדעי, גברתי, כי, הזמר הלזה חובר לקדם את פני המלאכים המביאים שלום לאיש בימי שבתו; ומה יעשו המלאכים האלה בשבת הזאת, המעותדה לריב וקטטה בעיר הזאת?

— אנוכי אקבלם בביתי בתור אורחים־הגונים, אם מאכל שולחני יטעם לחכם; אנוכי אוהבת מאוד מלאכי שלום.

— מה טוב לב גברתי!.

— ומה הוא דבר הריב? הלא לא שמעתי מאומה?

אדון הבית לא שמע את השיחה הזאת, וימלא את גביעו יין, ויחל לקדש עליו את קדושת היום.

— בשבתנו על־יד השולחן, הוסיפה אניט בדממה, תספר־נא לנו את הדבר אשר יסוב את הריב.

בעל־הבית וגם הבירזי קידשו על היין וירחצו את ידיהם וישבו סביב לשולחן.

עודם אוכלים ושותים, ואנוכי אמהר לספר לפני הקורא מי ומי אנשי הבית הזה.

שלמה תחכמוני הוא יליד עיר גדולה בארץ ליטא, לא רחוקה מפלגות. אביו היה איש עשיר ויחנך את בנו על ברכי המסחור וילמדהו גם לשון פולנית, אשר היתה אז שפת הארץ ההיא; שלמה גדל ויהי לאיש משכיל, ויתהלך את השרים אדוני הארץ, וימצא חן בעיניהם, וסחרו פרץ בארץ, גם בשפת עבר גם בתלמוד היו ידיו רב, ובעיתות מנוחתו קרא גם הספרים החדשים שהוציאו לאור משכילי ישראל בזמן האחרון, וימצא בהם נועם. וזה כשש שנים אשר אדון העיר פלגות השכיר לו את תבואת (‘ארענדא’) העיר הזאת⁴⁰ וייצא הוא עם אשתו ובניו לגור בזה. ואף כי ‘האיש אשר בידו חכירת העיר הנה גם כל אנשי העיר בידו’ יאמרו האנשים, כי ידו בכול מושלת, כי האדון והשר עוזרים על־ידו להטות את כולם לחפצו — אולם זה שלמה האיש לא אבה להשתרר על קהל עדת ישראל ולהתנשא להם לראש בכוחו אשר במותניו, ולא התערב מעודו בכל עסקי הקהל, וישים עין אך על עסקיו הרבים, על חינוך בניו ותהלוכות ביתו פנימה. בעיתותיו הפנויות קרא בספרי חכמי ישראל או חכמי העמים ויהי למשכיל בכל דרכיו; — ובכל זאת היה נכבד בעירו וכולם נתנו כבוד לשמו, כי מלבד ידיעתו הרבה בתלמוד לא סר גם במעשיו מדרכי כל היהודים, שמר את כל פקודי ה' בכל פרטיהם, עד כי גם ‘היראים’ שבעיר לא מצאו בו כל עוון אשר חטא, זולתי כי פיאותיו ובגדיו הנם קצרים כמעט, שולח בניו לבית־הספר, וכי ‘בכלל הוא איש מדור החדש’ לפי מבטא שפתם. אשתו אניט היתה יפת תואר ומשכלת, טובת הלב וגברת הבית, מוצאת חן בעיני כל יודעיה. בנם הגדול — כבן שש־עשרה שנה, הנהו בווילנא בבית־ספר הרבנים, אשר יתענגו לשמוע כי הוא נמנה בין התלמידים המצוינים שמה; בנם הקטן לומד ‘בחדר’ מלמד, ובתם היחידה אסתר צופיה הליכות הבית, נוסף על חוק לימודיה יום־יום. זאת אסתר העלמה איננה ירקרקת, ובכל זאת קו של חן משוך עליה! היא נערה כבת שבע־עשרה שנה, יפת־תואר ויפת־מראה; אביה חינכה על־פי דרכו וילמדנה לשון וספר, והם כללו את יפעתה. בית שלמה תחכמוני הוא הבית האחד בעיר פלגות, אשר רוח העת החדשה (לפי מובן המלות האלה בעיר קטנה בארץ ליטא) יתנוסס בו. —

— השמעת, אישי? אמרה אניט, אחרי אכלם את הדגים, והמרק טרם יהיה על השולחן: — כבר התפרץ ריב בעיר… הה, לא אוכל לרדת לסוף תכונת האנשים האלה — לא יחיו אם לא יריבו.

— ריב? שנה שלמה את דבריה בתימהון: — היריבו עוד הפעם בדבר שאר־בשרו של ר' קלונימוס בהר"ב, אשר מסרוהו לצבא המלך?

—לא, ענה יוסף הבירזי, הם המירו עתה ריב שור־איש בריב שור־פר.

— מה זה?

— ‘פשוטו כמשמעו’ יריבו על דבר שור־פר.

— בלי שפתי לצון לא יוכל לספר דבר, העירה אסתר.

— אין כל לצון בדברי אלה, ענה יוסף, הן להרב דין ודברים עם דניאל המוכס בדבר שלושה רו"כ לשבוע, אשר דניאל מאן לתת לו מכסף המכס, וכתלמיד־חכם גמור נוקם ונוטר הנהו הרב ויאמר להטריף לו את כל אשר ישחוט; והרב הלא הנהו ירא־אלוהים וחלילה לו לחלל את מוצא שפתיו… ובכן אין לבני העיר בשר לאכול ביום השבת הזה.

— האם נודע הדבר לדניאל ולא שחט? שאלהו שלמה.

— לדניאל לא נודע הדבר וישחוט, והרב עמד בדיבורו והטריף; דניאל הוסיף לשחוט והרב הוסיף להטריף! דניאל שחט עוד בשלישית פרה אחת רכה וטובה, והרב לא חילל חלילה את דבריו גם עתה! אך אז ראה גם אברמיל הקצב כי ‘חומרא יתרה’ נהג בה הרב, ועל־כן הביא את הריאה לבית דניאל ויראה לשמואל, אשר בלי חשוב מאומה אמר כי היא כשרה, ועתה מתעתד דניאל לריב את הרב על עשותו כדברים האלה, להטריף לו כשרות.

— לי לא ייאמנו הדברים: — אמרה אניט, הכי יטריף הרב בהמה כשרה?

— ערעור דברים מצא בה, כדמות דבר־מה ראה השוחט, וימצא הרב תואנה, ויטריפה.

— אולי אמנם טריפה הנה?

— הלא שמואל אמר בפה מלא כי היא כשרה.

השפחה הגישה את המרק אל השולחן.

— האומנם יודע הוא שמואל לפסוק דין שאלה כהרב? שאלה אניט אחרי אכלם.

— הלא גם הוא ראוי לעלות על כס רבנות לפי כתבי תעודותיו מרבנים רבים, ענה שלמה.

— ואם־כן הלא גם הוא, רב הנהו… העירה אניט.

—הן לא תדעו אף לא תבינו מה רב ערך שמואל, אמר הבירזי עוד: — לו כשרונות נעלים, לב רגש ונפש זכה עד להפליא; אין מלים בפי לספר באוזניכם כל פרשת גדולת שמואל ורוב תבונתו.

אסתר לטשה עין על הבירזי, בדברו את דבריו האחרונים.

— אמנם, כל יושבי העיר יגידו תהילתו, הוסיפה אניס.

— אף אחד אחוז מגדולת נפשו לא ידעו יושבי העיר, אמר הבירזי. שמואל הנהו פה כספר החתום, אשר מפאת כי איננו מכוסה בפז מחוץ על־כן לא יאבו לפתחו ולראות את אשר בתוכו! שמואל היה יהיה לאיש אשר במלוא כל הארץ יגידו תהילתו.

— הנה שמעתי עליו לאמור, אמר שלמה בפנותו אל הבירזי: — כי גם בשפות רוסיה ואשכנז לו יד ושם, וגם ספרי חכמי ישראל למד בכל עת…

— כן כן הוא, החליט הבירזי, זה כארבע שנה אשר יהגה בם וגם עשה חיל.

— ואם כן מדוע זה לא נתן את לבו לבוא אל בית־הספר למען השג מטרה לימי חייו על האדמה?

— גם שיניו קהות מהבוסר אשר אכלו אבותיו; הן עתה כבר עברו לו ימי־הלימוד, כבר בא בימיו ונאחז בסבך החיים, היוכל לבוא לבית־ספר וכבר הגיעה לו העת לעשות לביתו?…

—כמה ימי שני חייו?

— עשרים ושתיים, או עשרים ושלוש שנה.

— ולאלה תקרא ‘בא בימים’? הן עוד זמנו לפניו.

— אבל כבר דעתו נתיישבה עליו, שכלו התפתח, ונפשו מבקשת בית ומנוחה, לא בית־ספר ומורים… האדם נולד לחיות וגם ללמוד, אנחנו לא נוכל לבכר האחד על פני משנהו, ואם נבוא לבכר, אז בטח יד החיים על העליונה; — ומדוע זה נגזור אומר כי איש יהיה פתאום לנער, יפקיר את חייו, למען ישב בדד וילמוד?

— והאם יותר טוב להיות מלמד בבית פלטיאל?… אמר שלמה בשפתי לצון: — לוּ ראיתיו חי בתור סוחר, לוּ היתה מטרתו נכונה לפניו, לוּ נשא אשה ויבנה לו בית, כי אז אולי צדקת באמרי פיך; אולם טוב לשבת בבית־ספר ולחיות בתקוות ימים יבואו, מהיות מלמד בפלגות…

— משפטי פי אדוני ישרים ונכוחים, ענהו יוסף, ואמנם גם שמואל נשא אשה לוּ הציעו לפניו שידוך הגון אשר יאות לפניו; לוּ ידעוהו כל האנשים כאשר אדעהו אני, כי אז כל הון ביתם נתנו לו; אנשים כשמואל מעטים המה עד מאוד…

— ואמנם הוא עלם נפלא, הוסיפה גם אניט, הכרת פניו תענה בו על רוחו הכביר.

פני אסתר התאדמו כמעט, ותלטוש עוד הפעם עין־זועמה על יוסף.

— ואנוכי אחשוב, אמר הבירזי בפנותו אל שלמה: — כי טוב גם להיות מלמד, מהיות תלמיד באחת הלשכות בבתי־הספר; הן עתה יכירנו מקומו, הוא בתור איש ולא בתור ילד.

— רוח העצלות דובר בך הפעם, ענהו שלמה, הדברים האלה הנם אך דברי רוח, אשר העצל יבקשם וימצאם להצדיק את עצלות נפשו, ימצא מגרעות בעבודה, ימצא חסרונות בבתי־הספר, למען ישכב הוא הוזה במטתו ולא יעשה כל מאום…

— אבל מדוע זה נפקיר את ימינו עתה, אשר נחיה במו באין כל־ספק, למען ימי הזיקנה אשר עוד לא נדע אם נחיה במו? רוב האנשים ימותו טרם יגיעו לשנת הארבעים וחמש; ומדוע זה ניוואל להקריב קרבן ימים ודאים על מזבח הזיקנה אשר אולי לא נראה גם בטובתה גם ברעתה? הלא נקרא מלא אחרי האיש המחליף כסף מזומן אשר בידו בשטרות אשר זמן פרעונם יהיה אחרי עבור עשר שנים, ולא ישאיר מאומה בידו?… על המאבד עצמו לדעת אמרו רבותינו כי אין לו חלק לעולם־הבא; ובמה ייפלה האיש השולל חיים מימיו מן האיש אשר יביא מוות להנה?… לשבת בבית־הספר, להיות תלמיד מקשיב לקח באחת הלשכות בבית־ספר־הרבנים, הננו מוכרחים לעזוב את נפשנו ורוחנו בקרבנו ולאחוז מעשי נערות, כי אך רק לנערים הוקמו הבתים האלה, ולא לאנשים באים בימים… ואם אבותינו אכלו בוסר ולא נתנום לבוא שמה בעודנו צעירים לימים, אז לנצח נצחים תקהינה שינינו — ומה נעשה?

הבירזי אמר את דבריו אלה בחום לבבו, יען כי אמנם כן היתה דעתו בנוגע לו לעצמו, יען כי גם הוא חשב מחשבות אך לאכול ולשתות, לבלה את ימיו בהבלים — אשר ‘חיים’ קרא למו — ולבלתי חשוב מאומה על עתידותיו. אניט ואסתר בתה שמעו גם הן את דבריו ברצון, כי קלות־דעת, אשר לב הנשים נוטה תמיד אחריה, מסוכה בם.

— דבריך עתה דברי נערות המה, ענה שלמה וינד בראשו: — אולם לא אובה להפריעך ממחשבותיך, אם נפשך חשקה בתורה — למוד, אבל אל־נא תרחיב פה ולשון לדבר תועה על אלה אשר יבקשו מטרתם עלי אדמות.

הבירזי לעג על דברי אמת וצדק האלה בסתר לבבו, אך בפיו ובשפתיו לא ענה דבר.

— יתנו־נא מים אחרונים, הוסיף שלמה, ונברך.

אסתר קמה ותגש מעט מים בכלי. שלמה והבירזי רחצו את קצה אצבעותיהם ויברכו את ברכת המזון.

— לינו בטוב, אמר יוסף בצאתו, ליני בטוב, גבירתי!

אנשי הבית נדו לו בראשם לאות על ברכתם, והוא יצא.

— יוסף! קראה לו אסתר בצאתה גם היא אחרי רגעים מעטים.

— הנני, ידידות נפשי! ענה הבירזי וישב אליה.

— הידעת כי חמתי עליך?

— לוּ ידעתי זאת כי אז ידעתי דבר פלא עד מאוד… אנוכי אחשוב לצדק כי נפש יקרה כמוך חמה אין לה.

— הוא אך יליץ… אך מדוע זה הרימות את קולך לפאר ולהלל את שמואל המלמד באוזני אמי?… הטרם תדע כי זלמן ינטס יפתה את לבה לקחת אותו ‘לחתן’ לי… ואנוכי לא אובה כי אהיה אשה למלמד…

— את שמואל לך לאיש? — הנחמי, חמדתי, בנערה עדינה כמוך לא ישלוט זלמן ינטס…

— אולם גם אתה הרף־נא מדבר עוד דברים כאלה…

— לו ידעתי כי המה יכאיבו את נפשך היקרה לי, לא הגדתים גם היום, אמר הבירזי ובחפזה נשק את לחיה.

— הניחני, אמרה אסתר נכלמת, ותאמר לשוב הביתה.

— אסתר, קרא לה יוסף.

— מה לך? אמרה הנערה ותסב את ראשה אליו.

– ליני בטוב, שאהבה נפשי!… שאלה קטנה אשאל מאתך, הלוויני־נא שלושה רובל־כסף, המה נחוצים לי מאוד…

— מחר יהיה האות הזה, אך אל־נא תוסיף לדבר כאשר דיברת היום.

– לו ידעתי, כי אז, חי נפשי! לא אמרתים גם הפעם…

‘בעד כספך אשים גם יד למו פי’, חשב יוסף בלכתו מאתה — ‘פזרנה כסף, עלמות פלגות, כי הבירזי ישכון כבוד בבית מדרשכן’. כה חשב וילך בצעדי ענק, עד בואו לבית־מלונו לבית־המדרש.

[ז] אהבה מקלקלת את השורה    🔗

שמעו־נא העברים! הנני לעכב את הקריאה בתורה עד אשר ייחרץ דבר… אמר דניאל, בעלותו על שלבי ארון־הקודש ביום השבת בבוקר אחרי תפילת שחרית.

‘לעכב את הקריאה’ היא העצה האחת אם יחפוץ איש בארץ ליטא — ובפרט בעיר קטנה — כי דעת־הקהל (או כפי אשר יקראו הם לה: ‘העיר’) תשים עין ולב אשר עיוותו משפטו, או על הדבר אשר לא בנקל יוכל לבוא לידי פשר. איש — יהיה אף מי שיהיה, כי יעכב את הקריאה בתורה, לא הורשה לא להגבאי גם לא להרב להורידו משם⁴¹; ופעמים לא מעטות יקרה כי יבטלו את קריאת התורה בשבת הזאת, ורק האנשים פחותי־הערך או אשר דבר הריב לא נגע אל לבם, ילכו להם לבית־מדרש אחר לשמוע קריאת התורה ויתפללו שמה ‘מוסף’, והאחרים בראותם כי הדבר יימשך זמן רב ולא יבואו ‘לעמק השווה’ בשבת זו, יתפללו תפילת המוסף ביחידות, ויישמטו אחד־אחד וילכו לביתם: ובכן ידעו נאמנה כי גם בשבת הבאה תיעכב הקריאה, אם לא יתפשר המעכב במשך ימי השבוע. — דעת לנבון נקל כי אם איש כדניאל העכיב את קריאת התורה, אז בטח לא הרהיב כל איש למרות דעתו.

כל המתפללים בבית־המדרש הזה, אף כי כבר ידעו על מה זה נעכבה הקריאה, אחרי אשר ראו את דניאל עומד על שלבי ארון הקודש, בכל זאת עמדו כולם ממקומות מושבותם ויאספו אסיפה לפני ארון הקודש.

— אל־נא יפול לבך עליך, לחש זלמן ינטס דברים באוזני שמואל: — כי הוא לכבודך ולכבוד התורה אשר במעיך.

— בשבוע זה, הוסיף דניאל לדבר, שחטתי שני שוורים ופרה אחת, ושלושתם הטריף הרב אך מקצפו עלי; את כולם פסק לאסור, יען מה? יען כי על־פי דבריו בעצמו ירצה להפסידני מאה, תחת השלושה רו"כ לשבוע אשר לא אביתי לתתם לו…

— מי העיז לאמר כי כשרות היו ‘השאלות’ אשר הטרפתי אני? שאל הרב בחימה מסתרת.

—אני! ענה שמואל בהתייצבו לפני כל העדה: — את שאלות שני השוורים הראשונים לא ראיתי, אך שאלת הפרה היתה לנגד עיני והכשרתיה — יען כי כשרה היא!

שמואל הטעים את דבריו האחרונים, ויישר להביט בפני הרב.

— ואיך הועזת להכשירה, אחרי ידעת כי אנוכי הטרפתיה?

— הלא גם לו תעודות מרבנים רבים אשר סמכו את ידיהם עליו להורות ולדין? אמר דניאל מעל שלבי ארון־הקודש אשר עמד עליהם.

– ולוּ גם לא סמכו, הוסיף שמואל ויעמד את פניו: — גם אז הרשות בידי להורות אם אך הצדק אתי; הסמיכות⁴² הנה רק לאות, כי זה האיש קרא ושנה ויודע לעשות כדת וכדין; ומסתמה — באין ערעור לנגדו, הנהו מוחזק לעושה כהלכה; אולם אם יקום איש, יהיה מי שיהיה, ויראה לעין־כל כי שגה הרב־המוסמך, וכי הוציא מפיו תשובה שלא כהלכה, אז הצדק את האיש, אף כי איננו מוסמך; — כי האומנם תחזק סמיכות רבנים אחדים, מדברי התלמוד וגדולי הראשונים אשר יעמדו לנגדו? הכי לא תאמץ הסכמת חז"ל את דברי הבלתי־מוסמך, יותר ממאה כתבי תעודות אשר ביד המוסמך?… ומדוע אמנם לא נבקר אחרי מעשי רבנינו המוסמכים, פסקי שאלותיהם, חומרותיהם ואיסוריהם ככל אשר לאל־ידינו? מדוע לא נשמע לדברי אמת וצדק מיוסדים על אמרות טהורות אשר בתלמוד, אף אם הרב יאמר ההפך? — התלמוד הנהו מוסמך ומוחזק יותר מאלף רבנים!…

שמואל אמר את דבריו אלה בקול גדול וחזק, אשר העיד למדי כי מעומק לבו יצאו. כל העם החשו ויתבוננו בפני שמואל המדבר אשר התאדמו כמעט.

הרב היה יליד עיר קטנה, ואף כי כבר מלאו לו כשישים שנה, בכל זאת לא דרכו כפות רגליו בעיר רבתי עם, לא בא מימיו בחברת אנשים שונים, לא שמע מעולם דברי איש דובר צחות; ועל־כן הולידו דברי שמואל השתוממות רבה בלבו, ורגעים מעטים לטש עיניו על איש ריבו, כמו רצה לבחנו בעפעפיו: הזה שמואל העלם אשר ידעהו מתמול שלשום? מאין לקח לו דברים כאלה? ונשמת־מי תדבר מתוך גרונו?… אך פתאום התעורר, ומבטי עיניו שבו ויהיו למבטי זעם.

— ואם־כן, אמר בקומו גם הוא ממקום מושבו וינענע בידיו בחזקה: — אם־כן יוכל כל איש לפסוק לו שאלותיו… בני ישראל לא יבואו עוד עם השאלה לפני הרב, ואך איש איש הישר בעיניו יעשה?!

— אמנם כל איש, אמר שמואל ויחלט את דבריו: — התורה הנה ירושת כל איש ישראל, וכל אשר קרא ושנה ‘ומילא כרסו’ בתלמוד יוכל לפסוק השאלה אשר תבוא לפניו.

— ‘מילא כרסו בש"ס ופוסקים’, שנה הרב את דברי שמואל ויעקם את שפתיו: — אבל גם הוא אם לא נסמך עוד…

— מדוע זה תריבו על לא־דבר? הפריע דניאל ממקום עמדו את דברי הרב: — הלא שמואל הנהו נסמך, ומה זה תרבו אמרים בדין האיש הבלתי־נסמך?

— גם הנסמך, ענה הרב, לא יהין לדקדק אחרי השאלה אשר כבר הפסקתי את דינה; הלא אנוכי הנני בזה ‘מרא דאתרא’⁴³, ומי יעיז לאמור דבר, אחרי כי מפי יצא מפורש ההיפך? ביד מי הרשות גם להרהר אחרי דברי ומעשי? — הן אם אנוכי גזרתי אומר, הלא כן יקום!

פני הרב התאדמו, עיניו הפיצו אש־נקמה, וכל הכרת־פניו ענתה בו כי מילא הפעם את לבבו ברגשי איש תובע את כבודו ביד חזקה.

— ידעתי גם אנוכי, ענה שמואל וקולו הלך וחזק: — ידעתי כי הרבנים כן ידמו ולבבם כן יחשוב; אך היצדקו במעשיהם ובמחשבות לבבם אלה? האומנם ניתנו כל עיתותי העם בידם לעשות בהם ככל העולה על רוחם? — היה לא תהיה! משרת הרבנים היא רק להורות, אבל לא למשול!… הרב הנהו בא בכוח התלמוד ועושה שליחות הרבנים הראשונים, אך מי הרשה לו לעבור על דברי התלמוד? מי נתן עוז ועוצמה בימינו להפסיד כסף ישראל על לא־דבר? הבהמה אשר אנחנו נדונים עליה היתה כשרה, ומדוע זה חתר רבי למצוא חומרה יתרה ולהטריפה? התלמוד, אשר בכוחו יעלו הרבנים על כיסא כבודם, מתיר, והם אוסרים? התורה חסה על ממונם של ישראל, ועיניהם רעה בו ויטריפו?… וילבשו גם גאון ויאסרו לדקדק אחרי מעשיהם, לחסום פה המדבר נכונה!…

— הלא ‘חוצפה’ הוא לאמור בפני כדברים האלה, אמר הרב וחמתו בערה בו מאוד: — לו אמנם היתה הבהמה כשרה, לו אמנם טעיתי בדבר, גם אז אין לך להתירה בפומביה, הלא כה דברי תורתנו כאש: ‘חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר’…

— גם אנוכי אמרתי לו ביום אתמול את הדין הזה, אמר נחום השוחט: — הלא מפרש הוא בחכמת אדם…

— לוּ תחשה אתה והיתה לך לחכמה, ענה שמואל את השוחט קשות: — הן לך, אשר רק את ‘חכמת אדם’ תדע, לך נאה להשיבני כדברים האלה; אך חמתי על הרב כי גם הוא יוצא את הדבר הזה מפיו, הן הוא יודע כי המאמר הלזה נאמר רק במקום המחלוקת, בדין אשר לא הוכרע לאסור או להתר, ואז אם חכם אחד אסר, אין חברו — אף כי דעתו להיפך, רשאי להתיר את השאלה הזאת בעצמה; לא כן בזה אשר מפורש אמור כי כשרה הבהמה הזאת, ואם רב יאסרה, יהיה ‘כטועה בדבר משנה’, אשר לא רק כי החוב עלינו לשוב ולהתירה, כי אם על הרב המטריף לשלם את הכסף אשר הפסיד בהטריפו על לא־דבר, הלא ידוע הוא מאמר התלמוד ‘הלך חמורך, טרפון’⁴⁴ בנוגע לדברים כמו אלה.

— האם לטועה בדבר משנה תתנני? נהם הרב בקול עז: — הלטועה בדבר הלכה מפורשת? הבו את ‘שולחן הערוך’ ואראה לעין־כל כי חס־ושלום לא טעיתי בדבר הלכה… תהילה לאל, זה כשלושים שנה אשר אנוכי יושב על כס הוראה בישראל, ולא שגיתי בדין ריאה… יביאו־נא את ‘שולחן הערוך’ ואראה להאפיקורס הזה כי בעזרת השם הדין אתי…

— הרף מקצוף, רבנו! אמר שלמה תחכמוני אשר באוזנים קשובות שמע את דברי הריבות האלה, ואשר מלת ‘אפיקורס’ היתה לו לזרא מאוד: — חלילה לרב זקן ונכבד כמוך להיות כתלמידי־חכמים המנגחים זה את זה בהלכה.

— מה לי ולקצפו? ענה שמואל, ‘יביאו’ אומר גם אני, יביאו ויראו כל הקהל הזה כי אך רסן מתעה שמו הרבנים האלה על לחיי היהודים, יראו ויווכחו כי שמו עליהם אך מושלים דתים, לא רבנים! יראו כי הרועים האלה לא ידאגו לצאן אשר ינחו, ולא יתנו לב לאושרם ולהצלחתם, ומה טוב המשל אשר נשאו בעלי התלמוד על רבנים כאלה: ‘כד רגיז רעיה על ענא עביד לנגדא סמותא’⁴⁵ כי הם בחושך ילכו ובחושך ינחו את כל העם הזה…

— דברי עז־פנים כמוהו לא שמעתי מעודי, אמר הרב בחרקו שן: — הלא תזכור, ר' נחום, את דבר השאלה? הוסיף הרב אחרי דומיית קצף מעטה.

— חסרון היה בריאה, ענה השוחט.

— חסרון? אמר אברמל הקצב אחרי כי נדחק מבין קהל הנאספים אשר עמדו צפופים ויעמוד לפני הרב: — אך חסרון כלשהו… רצוני לאמור: כדמות חסרון… הן לא מלומד אני, אך עוד אזכור, החסרון היה קטן מאוד, חסרון כזה (בדברו הושיט את ידו העבה וירא על קצה אצבעו).

— דום טבח! גער בו השוחט: – הן אמרתי חסרון, הלא הוא חסרון.

— חסרון?! אמר עוד הפעם אברמל בקול־דממה, ולאט־לאט שב אחורנית עד בואו לאסיפת המון העם.

דממה נוראה שררה בבית־המדרש, הרב השפיל את עיניו לארץ, בידו השמאלית סילסל פעם את זקנו ופעם את פיאותיו הארוכות, והכרת פניו ענתה כי חימה וקצף מילאו הפעם את כל מורשי לבבו; שמואל עמד כאיש ערוך לקרב, עיניו הישירו נגדו, פניו התאדמו כמעט, וקווי מצחו נקמטו לרגעים ויתנו אותותם כי מחשבות רבות תעבורנה לעת כזאת בראשו; דניאל עמד עוד על שלבי ארון־הקודש ויחרד פן לא תעז יד שמואל על הרב וירד גם הוא משם כמנוצח; פלטיאל עמד כאיש נדהם, כי שמע הפעם את קול מלמדו הולך בגדולות ונפלאות ממנו, ורוח מבינתו לא עצר כוח לתת לו חשבון־נכון גם מעשתנותיו הוא; במצב כזה עמדו כל המון העם אשר היו שמה, כולם עמדו צפופים, כולם פערו פה, לטשו עיניהם ויעמדו כשקועים ברעיונות אין־קץ, אף אם לא חשבו מאומה, כי לא הבינו עד מה בהלכה אשר סבה את דברי ריבות אלה, ולא נועזו לחשוב את מי הצדק: בשמעם את דברי שמואל חם לבבם וירחש גם תודה־קלה לו, כמו לאיש אשר יריב בעדם להציל את כספם; אך כאשר פתח הרב את פיו, זקנו הלבן ופיאותיו הארוכות וכל יצירי גוו החלו לנוע, אז עטף לבם, ויזכרו כי רב הוא — והצדק אתו… בין הנאספים האלה היו גם זלמן ינטס והבירזי, אשר בכל חפץ לבבם להרחיב את הריב הזה לא הוציאו גם הם אף הגה משפתם; האחרון יען כי ירא לדבר פן תגלינה מחשבות נפשו לעין־כול ויגרשוהו מבית־מדרשו, ולחם חוקו יגזלו ממנו; והראשון חפץ להצדיק את כל אחד ואחד בביתו למען הגדל המדורה, ועל־כן החשה הפעם למען יוכל לדבר אחרי כן בחפצו, ותרמית לבו לא תיגלה. — אך שלמה תחכמוני היה האחד אשר דבר הריב נגע אל נפשו. הוא הבין אל דרכי התלמוד והפוסקים, אשר למד בנעוריו רב, וגם ספרי חכמי ישראל הישנים וגם החדשים קרא, ודעותיהם עשו פרי — אם מעט ואם הרבה – בלבבו, ואף כי לא פעלו עליו לשנות את דרכי חייו הוא, בכל זאת ניכרו עקבותם בחינוך בניו אשר יחנכם לפי רוח הזמן, ולא לפלא יהיה בעינינו כי הדעות ההן שבו גם עתה ויחיו ברוח פי שמואל אשר גחלים בערו ממנו, וירחש לב שלמה כבוד לשמואל ויתאו מאוד לדעת: איכה ייגמר הריב הזה.

ברגעי הדממה האלה נשמע קול משק בין העומדים, אין אומר ואין דברים, אפס כי הכרת פניהם, תנועות ידיהם וקמיטות קווי מצחם נתנו אותותם כי ידונו בדבר הריב — אם לשבט או לחסד. גם מעזרת־הנשים נשמע משק קול דברים ביתר עוז. הן גילו את המסך המכסה את החלונות הקטנים אשר בקיר בית־המדרש מערבה, ותלטשנה עיניהן על שמואל והרב אשר עמדו נכחן, ובקול גדול דיברו כולן יחדו באין סדרים, כדרכן.

פתאום שבה הדממה לאיתנה, והמון העם פינו מקום לנער אחד מן ‘הבחורים העניים’ לעבור עם הספר — אמה אורכו וחצי אמה רוחבו — אשר נשא תחת אצילות יד ימינו.

— הא לך, רבי, את החלק הראשון ‘שולחן ערוך יורה דעה’, אמר הנער בגשתו עד הרב וינח את ‘יורה דעה’ עם כל המפרשים דפוס לעמבערג על העמוד הקטן (שטענדער) אשר שם.

— ההבאת? אמר הרב בהתעוררו: — הנה… בואו כולכם וראו… בואו־נא הנה, ר' שלמה, ר' דניאל, גשו־נא הלום… כולכם תבינו לדעת.

— אבל מדוע לא ציווית להביא הנה את הגמרא? שאל שמואל בהתעוררו גם הוא: — מה לנו לגרם עצמות מעל השולחן הזה, ולא נאכל ‘בשרא־דתורא’⁴⁶ מעל התלמוד, מקור התורה שבעל־פה? מדוע נכוף ראשנו לשמוע את חומרות הרבנים האחרונים, בעוד ספרי התלמוד לפנינו? — לך־נא והביא את הגמרא מסכת חולין! כילה שמואל את דבריו בפקודה אל העלם, אשר הביא את ‘שולחן הערוך’ ואשר לא המרה פיו גם עתה, וילך.

— הא לכם את הדין מפרש: ‘אבל אם החסרון ככף כפופה מקרי חסרון וטרפה’⁴⁷.

הרב הביט בעיניים חודרות בפני שלמה, דניאל ושאר האנשים המכובדים אשר ניגשו אליו ויביטו בתוך הספר — כמו יאבה להכיר בתאר פניהם את המענה ‘אמנם צדקת’ אשר לא שמע עוד מפיהם.

שמואל לא חיכה אותם בדברים, בידעו נאמנה כי אלה אחרי אשר ראו את דברי הרמ"א נדפסים בשולחן ערוך באר היטב לא יעיזו עוד להרהר אחרי מעשה הרב, וימשיך גם הוא את מדברו.

— אולם אנוכי בשאלתי: מדוע תבקש למצוא אך את האחרון המחמיר והמוסיף טריפה על טריפה ואיסר על איסר? מדוע נשמע לקולם ונעזוב בשאט־נפש את המקור הראשון, את דברי התלמוד אשר מימיו שתו גם הם? מדוע נגשש כעיוור באפלה ונלך בעיניים עצומות אחרי מנהלינו אלה, מבלי פנות בעצמנו אל הנקודה האחת אשר יתפארו כי ממנה יצאו כל הקווים האלה, ואשר נשתומם לראות כי אך באורחות עקלקלות יוליכו אותנו בין הרים התלוים בשערה אשר חושך חלקלקות דרכם? מדוע נטה לחיינו לכל איש שוגה ומשגה, לכל כותב ומחבר, לכל מחמיר ואוסר לשום רסן מתעה עליהן? — בעלי התלמוד אמרו בחכמתם לאנשים כאלה: 'וכי להוסיף על טריפה באתם?⁴⁸ ורבני ישראל עד היום הזה מה עשו? — הן שמונה־העשר הטריפות שמנו חכמי התלמוד, ואשר העידו כי אך אותם קיבל משה מסיני — היו לשבעים בפסקי הרמב“ם, ומאז ועד עתה פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד עד כי מלא ‘שולחן ערוך’ אותם, ועוד ארבעים ושישה שאלות הטריף הרמ”א גם את אשר בעל בית־יוסף מכשיר, ובעל ‘עצי לבונה’ מונה מאה ועשרים טריפות בדין ‘תרתי לרעותא’⁴⁹ לבד!… ומאין לקחו להם הכוח לעשות בכסף ישראל כאדם העושה בשלו? — התלמוד וכל הפוסקים ‘ושולחן הערוך’ בכללם, הכשירו בפירוש כל חסרון בפנים הריאה, ומי נתן רשות להרמ"א הזה לחלק בין כף פשוטה ובין כף כפופה ולהוסיף גם את זאת על כל הטריפות שהוסיף? מי ירה אבן פינה לכל החומרות האלה? האם מידי בעלי התלמוד…

שמואל עוד לא כילה את דבריו, ועיניו, אשר הבריקו מרגשות נפשו, ראו את הנער עומד לפניו והגמרא בידו.

— מסכת חולין! אמר שמואל, תנה לידי.

שמואל פתח אותה בחפזה, ובידיים מהירות הפך את עליה, אץ להראות לעין כל הניצבים עליו כי צדק בדבריו, וכי לא מלבו הוציא את כל הדברים אשר הנאספים השתוממו עליהם, בראותם את דברי הרמ"א נדפסים.

— הביטו־נא בזה, אמר שמואל אל האנשים אשר לא גרעו עין עדנה מאת 'שולחן ‘הערוך’: — הביטו ותראו גם בזה דברים ברורים ומפורשים, דברים אשר על אדניהם הטבעו כל דברי, הביטו וראו ושפטו את מי הצדק.

האנשים נטו ראשם ויביטו בגמרא אל המקום אשר הורם שמואל באצבעו.

— ‘לא, דכולי עלמא חסרון דבפנים לא שמיה חסרון⁵⁰’ קרא שמואל בקול רם: — ‘חסרון דבפנים לא שמיה חסרון… ר’ חנינא חלש, על לגביה ר' נתן וכל גדולי הדור… ואכשרי'⁵¹ הוסיף לקרוא בהפכו את העלה; — האם לא כדברי כן הוא?…

האנשים ראו כן תמהו: ‘שולחן הערוך’ הנהו מוחזק ועומד בקדושתו לבני ישראל — ומה גם בארץ ליטא — כקדושת התלמוד עצמו. ‘שולחן הערוך’ הוא קיצור התלמוד, לפי דעת המון בית ישראל, אשר לא ירחיב הדברים ולא יחדד את השכל, רק יתן לפני הלומדים שולחן ערוך מכל טוב התלמוד והלכותיו הפסוקות. המשפט הזה לקח לב כל איש מבני היהודים; ועתה הנה עיניהם הרואות סתירה גדולה בין ‘שולחן הערוך’ ובין התלמוד, זה מתיר וזה אוסר, זה מטריף וזה מכשיר, ולא ידעו למי יתנו היתרון; — ערכם, קדושתם, קבלתם וסמיכותם ישאו בד בבד, ומי יכריע את כף המאזניים?… כנדהמים עמדו בין הרב ובין שמואל, העיפו עין מן ‘שולחן הערוך’ אל הגמרא ולא ידעו פשר דבר.

חמת הרב בערה בו מאוד. עיני האנשים העידו בם כי אמנם לבם יסיתם בשפק…

— האם מדברי הגמרא נאמר לפסוק את ההלכה? שאל הרב בקול גערה, וישם אל האנשים פניו.

— ומדוע לא? ענהו שמואל, מאין לקחו הם את כל פסקי שאלותיהם, אם לא מן התלמוד? היש לנו מקור אחר בלעדו? — וזאת שנית, הלא בדין שלפנינו הודו כל הפוסקים עד ‘שולחן הערוך’ בכלל להתיר, ואך הרמ"א הנהו האחד מזה לאסור; ומדוע זה אך בקולו תשמעו ותעברו על דברי כל מי שקדמוהו.

— ואם כן האם היטבתי לעשות לוּ ביטלתי את דבריו, אמר הרב בהשתוממות: — הלא כל בר־בי־רב דחד יומא יודע כי ‘אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין’⁵², ואיך נקום אנחנו אשר לא הגיענו אף לרועי בקר, ונבטל את דברי הרמ"א האחרון בפוסקים?

— מאפס דברים ומאין ראיות לבטל את טענותי הצודקות, נסת גם אתה לעזרת המאמר הידוע הזה — אף כי כולנו נדע שאין בו הכוונה אשר יחלמו למצוא בו הרבנים האחרונים; אך אחת אשאל: לו כדברי הרבנים כן הוא, אם כוונת המאמר כפשוטו ממש, אם כן אפוא איך ביטלו הנביאים⁵³ את דברי משה בארבעה דברים⁵⁴? הכי בית־דין שלהם היה גדול משל משה? הלא מקרא מלא הוא ‘לא קם עוד כמשה’? ומדוע ביטל יוחנן⁵⁵ כה“ג הודאת המעשר וריב”ז⁵⁶ את המים המרים⁵⁷? ומדוע כתבו התוס' כי ‘במקום שנראה טעם קצת יש כח ביד ב"ד לבטל אף דבר מן התורה⁵⁸’? ומדוע כתב גם הגאון ר' יוסף אירגאס ‘דהרשות נתונה לותיקים שבכל דור ודור לבטל הלכה אפילו באסור דרבנן ואף על גב דרמיזא באורייתא’⁵⁹? — אולם מה לי להרבות דברים ולהרחיק עדותי? הלא בדין שלפנינו עיני כל הקהל הזה רואות כי הגמרא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מכשירים — ואיך מצא לו הרמ“א ידיים לבטל את דבריהם ולהטריף? הגם בית־דין של רמ”א היה גדול מכל ההולכים לפניו? האם היה גדול בחכמה ובמניין מן התלמוד וכל הפוסקים הראשונים?… ועתה אם נבוא אנחנו לבלתי שמוע לו ולהעמיד הדין על מכונו, תאמר כי אין לנו לבטל את דבריו — ואיך ביטל הוא את דברי התלמוד?…

– כעם־הארץ גמור ידבר הפעם, אמר הרב ויניע בידיו בחזקה: — שמעו־נא רבותי! הרמ"א הקדוש הן לא בא לבטל חלילה, ורק הוסיף גדר וסייג, הוסיף לאסור ולהחמיר לבלתי נכשל, חס־ושלום, בספק טריפה…

— הה, עד כמה לא יחושו הרבנים את משמרת עבודתם ואת מצב הצאן האלה אשר ניתנו בידם! עד כמה לא יבינו לדעת את הדברים אשר יוציאו מפיהם או מפי עטם ואת המעשה אשר יעשון!… נקל להם להחמיר מלהקל, להפסיד כסף ישראל מלחדול! אמר שמואל, וקולו העיד כי מקירות לבו יצאו הדברים: — הלא גם בהתמירם יבטלו את הכללים אשר שמו בעלי התלמוד בחכמתם וברוח קודשם: ‘אל תעשה את הגדר רבה על העקר’⁶⁰, ‘עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרת’⁶¹, ‘אין גוזרין גזרה לגזרה’⁶² וכדומה כללים נעימים ונפלאים עד מאוד. וביותר מאמרם ז"ל ‘התורה חסה על ממונם של ישראל’, אשר ראוי הוא לכל רב ורב לשוותו לנגד עיניו, בישבו על כיסא ההוראה… מה מאוד עמקה מחשבת התלמוד באסרו על הרב להטיל את פרנסתו על הציבור ולקחת שכר מקופת הקהל! כי אם יגיע כפיו יאכל, ובזיעת אפיים יעבוד בעד כיכר לחם, אז יידע להוקיר את ממונם של ישראל, יידע את מצב העם ואת רוח העת, ויידע את דרכי התבל ומסיבותיה, אך העוני והמחסור ורעותיהם, ואך אז יידע לנהוג את העם העני והמדכא הזה, יידע להיזהר בעמדו על כסף איש ישראל להפסיד או לקיים… אך הרבנים חלפו חוק, עברו תורת פי התלמוד, השליכו כל יהבם אך על קופת הקהל וכל מחסורם על העם, ועל כן לא ידעו את יקרת הכסף הבא בזיעת אפיים, לא יבינו לדעת כי הפסד כסף לאיש עני הוא הפסד נפשו ונפשות אנשי ביתו, אשר למענם יעמול כל עוד כוחו במותניו… הה! דם ישפכו הרבנים האלה, דם ישראל נמצאו בכנפיהם, כשה יובל לטבח יעמוד האיש לפניהם בשאלו מהם משפט כספו אשר למענו ישליך את נפשו מנגד, ובלב קרוע לגזרים יצא מלפניהם בשמעו אומרים ‘טריפה’ בקרת־רוח כגזר־דין אשר לדמו יארב… כאלה וכאלה יעשו הרבנים מבלתי ידעם את החיים ואת גורל העם⁶³, מבלתי ידעם כל עבודה וכל עמל כפים, ועוד ישתבחו בעיר כי כן עשו, כי החמירו, הטריפו, אסרו ואבדו את ממונם של ישראל…

שמואל אמר את דבריו אלה ברגש, כמדבר אל עצמו, ובכל זאת נגעו דבריו עד לב כל הנאספים וכמעט גם עד לב הרב.

— אבל הלא כל הפוסקים אסרו פה אחד לפסוק דין מדברי הגמרא, אמר הרב בתור מענה לדברי שמואל.

— האם אסור לפסוק דין מדברי הגמרא? — ומאין לקחו המה את כל המון דיניהם, אם לא על אדני התלמוד הטבעו? הלהם הותרה הרצועה, ולנו נאסרה? האם ביושר לבב גדרו בעדנו את הדרך אשר הם הלכו עליה? הבצדק זרקו אבן לבאר התלמוד, אשר הם שתו ממנו לרוויה — לבל נשתה גם אנחנו את המים הטהורים האלה?… ואם לא במרד ובמעל עשו את הדבר הזה למען הכות אותנו בסנוורים, פן נראה בעינינו ולבבנו יבין את אשר עוללו לנו, פן ניווכח לדעת כי באורחות עקלקלות בחושך וחלקלקות יוליכו את כל העם הזה, פן נראה ונדע כמונו היום כי סרו מהר מן דרך התלמוד, שיחתו התורה הקדושה, ותורה חדשה מאתם יצאה, תורה אשר לא שיערו רבותינו מעולם…

– הה! אוי לאוזני שכך שומעות! נהם הרב בקול עז וישם את ראשי אצבעותיו לתוך אוזניו: — האם הגאונים האלה, אשר הופיע רוח הקודש בבית־מדרשם, הצדיקים והחסידים קדושי עליון, עמודי בית ישראל ההמה סרו מן דרך התורה ויתנו תורה חדשה?… התר מהר שרוך נעלך וקבל נזיפה כי סרה דיברת במלאכי ה'… מוּחרם לשמים הנך בדברך כדברים האלה…

הנאספים לטשו עין זועמת על שמואל, עד כי גם פניו נפלו כמעט.

— הגם זאת למענה יחשב… החל שמואל לדבר, אך הרב הפריעו:

— לענות? גער בו בקול צעקה והמולה ובה: — הה, עד כמה שגיתי כי עניתיך גם עד כה, אמת וקדוש כי לאפיקורס ישראל אסור לענות…

– שמעו־נא כל בית ישראל! החל שמואל…

— אפיקורס! הגיעו לאוזניו קול משק הנאספים בבית־המדרש.

— אפיקורס! צעקו גם הנשים מבין חלוני עזרתן.

שמואל נבהל מאוד — ‘גם אלה אשר אלחם בעדם, יגדילו עלי עקב’ הרה מחשבה נוראה, ‘אך לא… לא אניח שבט הרב עלי, אלחם גם באנשים הבוערים האלה’… אך קול הרב הולך וחזק:

— מה מאוד חטאתי כי עניתיך… הנה חשבתיך לעלם למדן, אשר יאבה לפלפל אתי בהלכה, אך עתה אראה כי אפיקורס פשוט הנך, לא אובה לענות על דברי האפיקורסות אשר יצאו מפיך, אסור גם לשמעם… צא צא מזה פן תטמא את המקום הקדוש הזה… אל־נא תדבר אלי עוד דבר… גם על מפתן פתח ביתי לא אתנך לבוא… אסור להסתכל בפניך! אסור לפתות לך גם דלת הבית!…

דברי הרב אלה אשר יצאו מפיו בהתלהבות נוראה, בתנועת הידיים והראש ובעיניים לטושות, עצרו כוח לאיים את השומעים, לזרוק מרה בהנאספים למען אשר ייראו לשמוע את דברי שמואל, אשר אפיקורסות מסוכה בהמה, גם שמואל נדהם מאוד לדברי הרב האחרונים, המלים: ‘גם על מפתן פתח ביתי לא אתנך לבוא’ הוסיפו לשדד ממנו את מערכי לבו, את הגיונו וכל מחשבותיו; המה הזכירוהו את חנה ואת השיחה אשר דיבר אתה ביום אתמול, ולבבו נמס ויהי למים…

— אפיקורס! שנו וישלשו האנשים והנשים, באוזני שמואל הרעים עתה הקול הזה נורא מאוד; פניו חוורו, עיניו השפּיל לארץ ולא ענה דבר. כמעשה מכונה⁶⁴ סמך את ראשו בשתי ידיו אשר נתנם על העמוּד הקטן אשר לפניו, ושרעפיו הנבוכים הראו אותותם על פניו. האנשים כרובּם חשבו כי אמנם נפל לב שמואל לדברי הרב וכי יהרהר עתה בתשובה; שלמה וכל אלה אשר ידעו את לב שמואל, כי הוא לא יחת לקול דברים, ומבלי ידעם את אהבתו לחנה התפלאו מאוד: מה היה לו פתאום? מדוע לא יהס את קול החרפות האלה? אך שמואל נשקע מאוד במחשבותיו.

‘הה’, חשב בלבו, ‘נלכדתי בפח אשר הנה הזהירתני כי אשמור צעדי מהלכד בו; הן גורשתי היום מבית הרב ומאת פני חנה אסתר, ואני אנה אני בא? אנה אשא מצוקות נפשי ותוגיון לבבי?… וחנה, הה, הלא היא עלמה רכה וענוגה, היא הלא תגווע בצרות נפשה… הה, חנה!’…

— אמנם אפיקורסות הוא לבטל ברוח פה כל פסקי הגאונים אורות העולם, נוחי נפש, זכותם תגן עלינו! אמר גם המגיד ר' זאב וואלף, בראותו כי אין מענה בפי שמואל: — הלא עזות וחוצפה בלב האיש הדובר דברים כאלה.

— גם אנוכי אמרתי לו אתמול בבית ר' דניאל כי אפיקורסות הם דבריו, אמר השוחט חלקו גם הוא.

שמואל לא ענה גם הפעם, וגם שלמה תחכמוני, אשר לא מצא דבריהם נכונים, לא אבה לבוא בדברים, אחרי כי איננו מבעלי הפלפול, ומה גם כי שמואל בעצמו נאנק דום.

— אמנם צדקתם, הוסיף הרב, כי אלה המה דברי אפיקורסות, להכשיר בהמה טריפה על־פי דין מפורש ברמ"א; הן לולי חסתי על כבוד משפחתו, כי אז החרמתיו… שמעיה, ציווה הרב אל השמש, הוציא את ספר־התורה…

שמואל לא ענה גם עתה דבר, וגם דניאל לא הרהיב עז בנפשו לעכב עוד, בחשבו גם הוא את שתיקת שמואל להודאה, כי הצדק את הרב וכי הוא נתעה בדרך לא־טוב. דממת אלוהים שררה בבית־המדרש בכל העת אשר קראו בתורה והתפללו מוסף, ובדממה יצאו מאת פני הבית.

[ח] גדר מזה וגדר מזה    🔗

גם שמואל יצא בדממה מאת בית־המדרש. ‘התרפית ביום צרה צר כחך’, אמר המלך החכם ודבריו נאמנים. רוח־כהה ביום צרה תכפיל רעתו על אחת שבע, היא תרפה את ידי האיש לבלתי עשות תושיה ולבלתי ישוב ויתרומם משפל מצבו אשר שם כרע נפל; היא תחזקהו כמו במסמרות נטועים לעמוד תחתיו לבלתי יעיז לחשוב מחשבות לשית עצות בנפשו להינצל מן הפח אשר נלכדו רגליו בו. בלב שמואל עשה העצב קן לו, בשמעו את דברי הרב האחרונים – וידיו רפו; לא חשב מחשבות לגבור חילים על איש ריבו, לא ביקש עצה ותושיה להכניע את הרב, למען ישוב לחנה כגיבור מלחמה ונס־הניצחון בידו, אך נאנח בשברון מותנים…

‘באה נבואת חנה’, חשב בלבו, ‘לא יכולתי למשול ברוחי, לא יכולתי להתאפק לעיני כל הניצבים עלי, ושיחתי את נפשי ונפש חנה, שיחתי את מספר הרגעים אשר לחיים, עונג ונחת חשבנום גם שנינו בעיר המצערה הזאת… מעי יהמו מאוד לנפש חנה. ה’ הוא יודע מתי נתראה פנים שנית, מתי נרווה עוד פעם שיחת־דודים… אולם היכולתי לשבת דומם? אם לא הרעותי לעשות לו הייתי עתה כאיש אשר אין מענה בפיו? – רגשותי בקרבי לא נתנוני החרש! מלחמת מצווה, מלחמת חובה היא לי המלחמה הזאת, מלחמה אשר תרתיח דמי לבבי גם עתה, מדי אזכור את דברי הרב – ואיך אחריש? איככה אוכל וראיתי באסון אשר יקרה את בני עמי לרגלי מעשי רבניו?… אבל, האם נשאתי פרי בריבי זה? הלא מלי נחבאו בפי באחרונה, הייתי כגיבור לא יוכל הושיע. הלא הרב יצא צדיק בהישפטו, וכל העם הלא ידמו בנפשם כי תוכחת הרב הוכיחתני לדעת כי אמנם עוויתי ופשעתי בדברי… הה, רבו מצוקות רוחי… מדוע נתת לי, ה' אלוהים, לב רגש? מדוע פקחת את עיני לאסוני ולהוותי?'…

– מה לך, בני, להתעבר על ריב לא־לך? שאלתהו אמו, בבואה מאחריו אחרי צאתה גם היא מעזרת־הנשים: – מדוע יצאת לדון את הרב? הלא עיניך הרואות כי משנה קלון נחלת לרגלי הדבר הזה…

– הניחיני אמי, כי לא תדעי את פצעי לבבי.

אמו הניעה אחריו ראש, ובדממה הלכו לדרכם.

בעברם בחוצות העיר, התבוננו האנשים בפני שמואל, אך הוא לא שם על לב, לא ראה את מבט עיניהם, לא שמע מוצא שפתותיהם אשר התלחשו, לא ראה ולא התבונן בכל אשר מסביב, לא ראה גם את חנה אשר ישבה על פתח בית הרב והביטה אחריו בעיניים מלאות אהבה והן…

חנה היתה עצובת־רוח מאוד, מאז נלקחה מכל מחמדי נפשה בווילנא רבתי עם, ואמה נתנה לה אב זר אשר דרכי חייו ותהלוכות ביתו שונים, תכלית שינוי, מדרכי אביה ותהלוכות ביתו. היא ישבה בודדה כל היום, כלואה בחדר צר כל עיתותיה, ויהי לבבה נדכה ורוחה כהה מאוד־מאוד. העצב גבר על נפשה ותהי נדהמת. פעמים לא מעטות אמרה לריב ריב חופשה בפה מלא, אך כרגע שבה ותינחם; המוסר הטוב אשר אביה נטע על תלמי לבבה עודה בנעוריה, לא נתנה לעשות כדבר הזה אשר לעזות וחוצפה ייחשב; היא חשבה דרכיה ותדע כי לא לפניה תומתה תלך, אם ביד חזקה תקח לה חופשה בעיר קטנה; גם האהבה העזה אשר אהבה את אמה שמה מחסום לפיה, לבלתי הדאב את נפשה אשר לרבנית היתה בזה, ואך בקרב לבה העמיקה תוגיון נפשה⁶⁵, ואך שם מצאו מצוקותיה קבר למו. – אמה ניסתה בראשונה לנחמה, אולם בידיעה כי לא תוכל לתקן את המעוות, החרישה גם היא, למענה ‘אין דבר’ אשר שמעה מפי בתה.

אך ניחומי שמואל לא שבו ריקם. כל יום השישי אשר דיבּר אז אתה בבוקר, היתה אך שמחה. ‘הוא הבטיחני לבוא בכל עת’, חשבה בלבבה, ‘ועצבי לא יגדיל עלי עקב; מי יתן אבר לזמן כי ירוץ ויעוּף במהלכו, כי לא יאריך את עת בואו אלי שנית!… מחר שבת, יום אשר לא ילמוד בבית פלטיאל, ולבי נכון ובטוח כי יבוא הנה וישחר את פני… דבריו אשר דיבר אלי היום בבקר בערו כלפידים… ואולי אמנם יאהבני… הן שפת־חלקות רחקו ממנו’… חנה העמיקה במחשבותיה אלה וכל היום ההוא עבר עליה ברעיונות נעימים והלילה בחלומות מפליאים לתאר לפניה את גן־הפרחים אשר בווילנא, והיא תלך שם לשוח את מאהביה ומכיריה וגם שמואל בתוכם, ותשבע עדן ושמחות. ובנפש שומחת הקיצה בבוקר, והרעיון כי בוא יבוא שמואל גם היום לשחר את פניה הכה שורש בלבה. סדרה את מחלפות ראשה ותשם את מלבושי כבוד השבת עליה, ותשב אל מעקה פתח בית הרב לראות את שמואל יוצא מן בית־המדרש.

שמואל אמנם יצא, אך לא הביט אליה; הוא הלך את אמו, ראשו שחוח, עיניו לארץ, ותוגה מרחפת על פניו. ותקנא חנה באם שמואל אשר תלך אתו על גפי מרומי קרת, מבלתי העיר דיבת אנשי העיר הקטנה הזאת, המלאה לה חנפים וקנאים. בהביטה אחרי שמואל, וכמו ספרה צעדיו, לא ראתה כי בין כה ובין כה באו אל הבית: הרב, המגיד, וגם השוחט לקדש את קדושת־היום על כוס מלא.

בלי חמדה שבא גם חנה הביתה ותשמע את קול המגיד מדבר כדברים האלה:

–… הלא כה יאמרו האנשים, ‘אם אחזך השטן בשער אחד, גם הראש וגם הזקן יספה אליו’; אם העיז את פניו לדבר דבריו בבית־המדרש לפני כל עם ועדה, אם מין ואפיקורס כזה הרהיב בנפשו עוז להכחיש וגם לחרף ולגדף את כל דברי רבותינו הקדושים – ואנחנו נחשה, הלא אז תירב הפירצה ולאפיקורסות אין קץ…

– אמנם צדקת, ר' וואלף, חי נפשי כי צדקת! ענה השוחט.

– אבל הן גם אנוכי לא החשיתי, אמר הרב.

חנה שמעה את דבריהם, אך לא ידעה אל מי ירמזון.

הלא תשובו ותתפלאו, הוסיף הרב אחרי שתותם מן היין ויקחו את עוגות־הדבש בידם: – הן את שמואל הזה (חנה נטתה אוזן לשמוע) קירבתי בראשונה בימין צדקי; אחרי מות אביו ר' ליב המלמד, עליו־השלום – הוא היה ירא אלוהים באמת ובתמים – ישב שמואל בבית־במדרש, הלא תזכור אותו ר' וואלף, אז ראיתי בו כשרונות טובים ואקרבהו; ואחשוב כי גם הוא הנהו ירא אלוהים; אולם כעת הנני רואה כי ‘נחמץ’, וכי קם תחת ר' חיים מפיליפובה למטה רשע, עתה הלא הגדתי בפני כל הקהל כי הנהו אפיקורס גמור, וגם ציוותי עליו לבלתי יהין לבוא אל ביתי מהיום והלאה.

פני חנה חוורו כשלג.

– כן, כן הוא, ענה השוחט כדרכו.

– אבל עוד לא מילאת, רבנו, את הסאה, אמר המגיד, לעונש קל מאד ייחשב לו הדבר הזה; איש אשר יעיז לדבר כאלה מצוה לרדוף עד חורמה, לשבור לו מטה לחם, להחרימו ולהבדילו מתוך העדה, למען ישמעו כל הקהל וייראו, ונגע הצרעת הזאת לא יפשה בבשר היהודים.

– עוד ידי נטויה, ענה הרב, הלא על־פי דין ‘שולחן ערוך’ דינו כמיני ישראל המורידים אותם ולא מעלים⁶⁶.

– צדק הרב בדבריו, אמר השוחט ויגל את ארובות ידיו:

– הוא מין ישראל⁶⁷, באין ספק מין ישראל הוא…

כחץ פתאום ירדו הדברים האלה בלב חנה. פניה השמחים נפלו, עיניה אשר הפיקו אהבה וחן חשכו, ולבה היה כים נגרש. משנה שברון השברה עתה: עד כה הוכתה אך בעיצבון, ואך באין־עונג בלתה את ימיה, ועתה הרגישה גם יגון, ונפשה דאבה עליה. היא לא שמה עתה אל לבה את דברי הרב כי לא יתן לשמואל מהלכים בביתו – אך המחשבות אשר יחשבו להרע לו מררו את רוחה; ותחת אשר עד כה התאוותה תאווה לראות את פניו ולדבר אתו למען הפק את עצבונה ותוגיון נפשה, תחת זאת ערגה נפשה כעת לראות את פניו למען תספר באוזניו את המחשבות אשר ‘הזקן’ (כן קראה תמיד את הרב) והמגיד חושבים עליו לרעה, למען כי יבקש לו עצות להנצל מפח יוקשים.

הרעות הנשקפות על פני שמואל הרעו גם לחנה, ותשב עוד הפעם לעשתונותיה הנוגות, אשר לעת כזאת גברו עליה מאד. – ‘בלתי לא יידע כל איש מחשבת שונאיו אלה, ואם גם אנוכי לא אזהירנו וילך לתומו ויילכד ברשתם, עלי תיפול האשמה הזאת’… הרעיון הזה גבר עליה, וכנדהמת ישבה על השולחן ללחם הצהרים, לא אכלה מאומה וגם עיניה לא נשאה, פן יפגשו את עיני ‘הזקן’, אשר שנאתה לו עשתה עתה פרי בלבה ותגדל על אחת שבע.

– ראשי יכאב עד מאד, ענתה לאמה על שאלתה: ‘מדוע לא תאכלי, בתי?’ ובהמענה הזה מצאה גם תואנה לעזוב את השולחן וללכת לחדרה.

‘מראשית כזאת ידעתי’, חשבה חנה בלבבה, ‘והזהרתיו לבלתי יחרחר ריב את הזקן הקנאי הזה, אך טוב לבבו ורגשות נפשו הציתו בקרבו שלהבת־יה נוראה, אשר גם כל דברי לא עצרו כוח לכבותה; ועתה נוסף גם המגיד, השועל הערום הזה, על שונאיו, ומי יודע את אשר יעשו לו… הה, יהודים! התדעו על מי תשפכו כעת את זעמכם. התחשבו דרכיכם למי תרעו, ואת מי תאמרו להקריב עולה כליל על מזבח סמל הקנאה⁶⁸ אשר תאמרו לבנות?… אנוכי יודעת את טוב לבבו, אהבתו לעמו ולדתו, הלא באזני דיבּר דבריו אשר לו לנחול כבוד ויקר בעדם – ואתם תוציאוהו להורג? אתם תשימוהו למטרה לחיצי זעמכם? – הוי קנאים!’…

גם שמואל ישב בדד בחדרו, ושרעפיו היו נבוכים עד מאוד. אמו ראתה כי תוגיון נפשו גבר עליו ותאמר לנחמו, אך הוא ביקש את פניה כי ‘לא תפזר מלח על פצעי לבבו’, ותנע בראשה, ותשכב על משכבה ותישן; ושמואל לא קם ולא זע מן המקום אשר ישב שם, תמך את ראשו בשתי ידיו – כמו כבד היה מכתפיו לבדם לשאתו מנטל הרעיונות הרבים אשר התפרצו בקרבו. לא התבונן בכל אשר סביב לו, לא שמע גם קול נחרת הדלת בסבבה על צירה, לאוזניו לא הגיעו גם שעטות רגלי העלם אשר בא לחדרו, עיניו לא ראוהו גם בעמדו נכחו ובהביטו בפניו; אך העלם הבא נשא את ידו ויך על עורף שמואל מכה קלה.

– מי זה?

העלם הסתתר כרגע אחרי כתפיו, ושמואל נטע ראשו ויקרא:

– יוסף! למה תשתגע?

העלם הבא היה יוסף הבירזי.

– מדוע תעמיק עד מאוד בעשתונות לבבך? אמר הבירזי בשפתי לצון: – האומנם נפלו פניך לדברי הרב ויראת לנפשך פן ייגרע חלקך בגן־העדן ובשר הלוויתן לא יבוא לחכך? – אל תירא ואל תחת, אנוכי אנוכי אתן לך במתנה את כל אשר יפול בחלקי…

– רב לך להלץ, ענהו שמואל, הלא תדע כי לא אהב שפתי לצון בכל עת ומה־גם עתה.

– רב גם לך להעצב. הלא תדע גם אתה כי אשנא תכלית שנאה את העצבות. אולם הגידה נא לי, הוסיף הבירזי ויעמד את פניו: – מה זה היה לך כי לשמע דברים נבזים, אשר יצאו מפי הרב באחרונה, נפלו פניך ונאלמת דומיה, ועוד גם עתה תוגה על פניך? האומנם היטב חרה לך כי נתנך לאפיקורס בפני כל הקהל? האמנם נחתה גערתו בך?

– הגם אתה תחשוב כאלה? אמר שמואל, הגם אתה תתנני לרפה־כח, לחלש־הרגש, לאיש אשר ייחת לקול מחרף ומגדף הזה?… הלא כה דברי אליך בכל עת: רגש אחד חי, דבר אחד, אשר באמת יסודו לא ייבּטל אף באלף דברי הבל ולהג הרבה; אלף שוטים והמון דבריהם יאבדו, והאמת הזאת תקום ותחי לעיני כל הקהל וכולם יכירו כי אמת אמת הנה, כולם יתנו לה כבוד כי חיה־חיה היא; ואיך יפלו פני לרגלי דברים קלים אשר הוציא הרב בסכלותו – אם האמת בפי?…

– ומה זה היה לך?

– אחת אבקשך: אל תוסיף דבּר אלי בדבר הזה, למה תעורר את פצעי לבבי? – ידעתי את כל, אך לא אוכל הושיע…

– מה המה פצעי לבבך? ספר־נא גם לי, ושנינו יחד אולי נמצא עצה ותושיה.

– את לבבי לא אוכל לגלות לך, כי דבר סתר יצוק בו.

– וממני ייסתר? הטרם תדע כי מאז בואך הנה קנית את לבבי ואהי לך אוהב נאמן… ספר־נא לי, ובכל נפשי אעמול עד כי אסיר הקוצים מדרכך. המפעל אשר בפיך ובלבבך כעת לעשותו הוא נכבד ויקר עד מאוד, וצר לי כי ייקטף מטע תפארה זה עודו באיבו, ובטרם הציץ ציץ ויעש פרי הילולים ישווה לך – ימולל ויבש…

– ידעתי גם אנוכי כי הריב הזה גדול ונכבד הנהו… ה' נתן בלבי שלהבת־יה לצרף את דתנו הקדושה… וה' שלח גם שטן כי ירט הדרך לנגדי… אוי לי אם אחדול, אך אוי לי גם אם אריב… אמר שמואל ושפק נורא בעתהו.

– מי הוא השטן הזה? לארץ ארסמנו, ואפנה לך את הדרך למען תלך ותצליח…

שמואל לא ענה דבר.

– אנא גלה־נא לי את מסתריך, הוסיף הבירזי, ואם אין, אאלץ לגלותם בעורמתי.

– אין לך כל צדקה לחפש סתרי רעך ולגלותם בעורמה…

– והאם לך הצדקה להתעצל בדבר נכבד כזה, בדבר אושר כל העם? ענהו יוסף ברגש: – הידוע תדע כי לכל איש ישראל הצדקה להסיר את השטן המשחית…

– אנא, הרף מדבּר, אמר שמואל בקול מתחנן.

­– לא, לא ארף ממך, ידידי, ה' בחר כך להיות כמלאך מושיע לכל עדת בני ישראל מכל הלחץ אשר רבניהם לוחצים אותם; כוהן עליון הנך לראות נגעי הדת, ולטהר את בית ישראל – ותהי קניין כל העם; כשרונות נפשך, לשונך הממהרת לדבר צחות, רגשי לבך וכל אשר לך, נתונים המה לכל קהל עדתך; ואתה אם תאמר לגזול את אלה מהם, אם תיעצר מעשות את אשר בכוחך, יען כי דברי־סתר יצוק בך – התצדק?

– הה, אמנם צדקת; אולם…

– אל תאמר ‘אולם’, ועשה את אשר לך לעשות…

– הן לא אחוש עוד לנפשי המומתה בין כה ובין כה, אמר שמואל כמעט בלי־צדיה וחשבון דבריו בהעמיקו במחשבותיו:

– הן כבר אמרתי נואש לחיי… אך עוד נפש אחת אהרוג באפי, גם את נפש חנה בת אשת־הרב אטרוף, אם אריב בחזקה את אב־חורגה…

– בת אשת־הרב? שאל הבירזי בהשתוממות: ־ מה לה ולך?

– הה, לאסוני נגעה בי יד האהבה, ואך היא תגיש לנחושתיים רגלי, אמר שמואל להלך נפשו.

– האהבה?! חא־חא־חא! קרא הבירזי וימלא שחוק פיו:

– חא־חא־חא…

– לשחוק מה זה עושה?

– חא־חא־חא! קרא הבירזי שנית עד אשר נפל על הכיסא אשר ישב עליו ובשתי ידיו החזיק את מתניו: – האהבה תגיש לנחושתיים רגליך?! חא־חא־חא!

שמואל הביט בתימהון בפני הבירזי, אשר לא יוכל להתאפק.

– למה זה צחקת? האם מוזרים לך רגשי האהבה? – ומה זה תתפלא כי אמרות פי הרב האחרונים שדדו את מזימותי, וכחץ שנון פלחו כליותי? איפה אתראה אתה פנים, פה בפלגות העיר, ומה גם בעת החורף – אם לא בבית הרב?…

– אם תראה שנית את חנה, אמר הבירזי אשר בכל מאמצי כוחו עצר את שפתיו משחוק: – אם תראינה תן־נא לה תודה וברכה בשמי; כי מעודי לא מילאתי שחוק פי כהיום הזה, מעולם לא התענגתי לשמוע דברי איש, כשמעי היום הזה מפיך כי אהבתה לא תתן לך ידיים לריב את הרב.

– אנוכי גם מראש ידעתי את לבך הריק מכל רגש, ועל־כן לא אביתי לגלות לך מסתרי נפשי…

– אבל הגד־נא, בעל הרגש, במה קנתה חנה את לבך? מדוע בחרת אך בה מכל בתולות ישראל? הרק אך מאשר לא תדע כל נערה זולתה, על־כן תחשוב כי אך בתולה אחת היא בעולם, כאשר חשבו בנות לוט כי אך זכר אחד נשאר אביהן עלי תבל?

על שאלת הבירזי הזאת – אף כי אמרה אך למען התלוצץ, לא מצא שמואל מענה, כי בלי צדיה כיוון הבירזי אל האמת בדבריו אלה; אמנם כן, שמואל אהב את חנה על כי היתה אחת אשר בא בדברים אתה בהתגלות לב.

– הן אמנם לא אדע נערות זולתה, אמר שמואל אחרי דממה מעטה: – אך מה לי לבקש עוד, אחרי כי בה אמצא את­-כל?…

– ואנוכי אנהגך אראך נערות יפות וטובות ממנה כפליים כיוצאי מצרים.

– ובעיני היא תעלה על כולנה.

– מדוע?

– יען כי אהבתיה.

– עוד הפעם ‘אהבה’; עשה עמי את החסד הזה לבלתי תזכיר בדברך אתי מלים, אשר גם אתה לא תדע את פתרונם; הן אמרת כי תאהבנה, באר­־נא לי: מה היא אהבה? ואיך תאהבנה?

– לבאר לך את האהבה, הוא, כאשר יאמר משל הקדימוני, כמו לבאר לעיוור מבטן את חין ערך הציורים הנפלאים, אחרי כי לא תדע את הרגש הזה, ולא בא אל לבך…

– לא בא אל לבי? ומאין תדע כי לא בא? – שאל־נא את פי עלמות פלגות ותגדנה לך כי אנוכי יודע את האהבה עד מאוד, הן את כולן אַהב וכולן תאהבנה גם אותי…

– אם כן לא את האהבה הטהורה תדע, אך ברמייה וכזב מילאת את לבבך. אולם שמע־נא לי: בנפש כל איש ישנם רגשות נעלים, אשר מאוד מאוד יתענג האדם עליהם, ורגש האהבה הוא העולה על כולם, כל עדן־רוחני נקבצו באו בו, לא יסולה בכתם אופיר ולא ייערך בכל תענוגי ותפנוקי בשרים; נעלה הוא מהם בה־במידה אשר הרוח נעלה על הגשם…

– הבל ורעות־רוח! הפריעו הבירזי: – אך לוּ גם יהיה כדבריך, לוּ גם תצדק בהרימך עד לשמים שיא האהבה, גם אז לא תצדק במעשיך.

– גם אנוכי ידעתי כי לא אנקה את מעשי באלה, ואך אוסיף הוֹוה על הוות נפשי.

– ועל כן אמרתי: גרש את הרעיון הזה, אשר יעז בהבליו לשים קוצים על הדרך הטוב אשר ניסית הצג כף פעמיך עליו; המת את הצרעה הרעה הזאת לבל תשוב תנקר את עיניך המישרות להבט.

– ועמה אמותת גם את כל לבבי בקרבי!… הה, יוסף, נפש חנה תקנן עמוק בלבי עד כי לא אשרשנה משם מבלי נתק גם את בשרו גם את דמו וגם את חייתו… חנה קנתה את לבי…

– עוד הפעם מלים מבלי הבין, אמר הבירזי בראשו: – קנתה את לבך – האין עוד לב בקרבך? האמנם לקחתוֹ לה במחיר האהבה?

– אמנם כן, החליט שמואל בשפה רפה.

– אך השכחת כי אין לך רשות למוכרו? ‘אין אדם מוכר דבר שאינו שלו’ הורה לנו התלמוד, ולבך עם כל רגשותיך בקרבך נתונים המה לכל העם, ובכל עת ובכל שעה הרשות בידם לבקשם מידך – אם ימצאו בם חפץ, הרשות בידם לאסור עליך לתתם לאחר, אם תזיק בזה להעם בכללו.

– הלא אמרתי לך גם מראש כי אדע את כל אלה, אך מה אעשה ובידי אין להושיע? אמר שמואל, אשר דברי הבירזי נגעו עד נפשו ויעוררו את רעיוניו: – ידעתי כי הריב עם הרבנים, או לדבר בשפה ברורה: עם מושלי הדת, קדוש הוא; ידעתי כי בדברי ריבות האלה יוושעו בני ישראל, יפקחו את עיניהם לראות כי חיים המה, ועל כן מדי דברי בם יהמו מעי, מדי זכרי את ענות עמי, את שפל מצבם ורוע חינוך בניהם – אשר יד הרבנים והמורים הביאו למו את אלה – יתגעשו מורשי לבבי, ירעשו ויסערו, יפתחו את פי ולשוני ולא יתנו מרגוע לי, ובכוחם אדבר מבלי הבט על מה ומבלי דעת־כל; אולם אחרי כל אלה, אשוב ואזכור כי חי הנני גם אני, אשוב ואזכור את חנה כי נפש שנינו תיתום לגווע בריבי זה; הרגשות המתנגדים האלה יילחמו בלבי, יעריכו קרב בקרבי ונפשי הנה המטרה אשר עליה ייכוֹנו גם חיצי שניהם… שניהם יבנו מזבחות בלבבי, ועל מוקד אשם הנוראה תעלה נפשי עולה כליל!

– ואם כן הכנע יד אהבת חנה, מפני אהבת כל העם…

– נקל לך לדבר, ענהו שמואל ויאנח בשברון מותנים: – כל עוד לא נגע הדבר אל לבך, כל עוד לא נשמע באוזניך קול מלחמה כזה! אך אוי לי כי באתי עד הלום, כי נתן ד' לי נפש מרגשת אשר לא תתנני לנוח. ידעתי כי גם עתה לוּ תבוא לפני שאלה אשר הרב עיוות את דינה, לא אחריש גם עתה, לא אבליג על המיית נפשי – ואקרא לריב; ­– אבל לא אוכל לחשוב לחטאת לי את אשר לא כיליתי את דברי היום בבוקר, יען כי גם על מזבח אהבת חנה תוקד אש פלדות, אש נוראה מאוד!…

– ואנוכי לא אמוש מזה, עד אשר אכבה את האש הזרה הזאת, העיר הבירזי בשחוק.

– הה, נפש קרה! האמנם תדמה כי תשלג גם את לבי? שגית מאוד… אולם לו גם תעצור כוח לכבות את האש הבוערת בלבי, לוּ תמית את רגש אהבתי לחנה, או אז הלא גם את הרב לא אריב עוד…

– ומדוע? שאל הבירזי בתמהון.

– יען כי נפש האדם אך אחת הנה, וכל רגשותינו, כל מחשבות לבבו וכל הגיוניו אך בדרך אחד ילכו, יען כי מאחת לוקחו; קר־הרוח לא יתעורר לעשות כל דבר ברגש, כאשר איש הרגש לא יעשה מאומה בקרת־רוח; ולוּ אמנם יעלה בידך לקרר את נפשי בדבר אהבת חנה, לוּ תכבה את האש הבוערה באהבתה, אז את כל נפשי קררת, ואת כל רגשותי בקרבי המת מבלי השאר מאומה. הרגשות הנם אך כטבעות משולבוֹת בשרשרת הנפש, הנם אך כלולאות האחוזות ביריעה, והיה כי אם תשמט את האחת, אז תתפרדנה כולן מבלי הישאר גם את הנחוצה לך – אם תשרש את רגש האהבה לחנה, אז גם רגש האהבה לעמי – אשר אך הוא יתן דברים בפי – שירשת ומה יעלה אפוא בידך?

– לא קרב זה אל זה, ענה הבירזי, אשר התעורר מאוד לדברי שמואל אלה: – אהבת חנה אך בדמיון יסודה, ועל־כן לנוגה ברק השכל תמס תלך – ואיננה, לא כן אהבת העם ומלחמת החיים את הדת, אשר כל עוד נעמוק בהנה נוסיף אומץ ועוז לעמוד במערכת הקרב.

– שגית, ידידי במשפטי פיך; אנחנו לא נוכל להפריד בין הרגשות, האחים בני הנפש, חוקה אחת ומשפט אחד לכלם: או כי קדושים המה גם רגשי האהבה, או כי נודה להחכמים הגוזרים אומר כי גם ‘הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון’⁶⁹ וגם ‘האמת היא דמיון בא בימים, והדמיון הוא אמת שנולדה בו ביום’⁷⁰. אולם יהי איך שיהיה, לנו לדעת כי כל אשר בנפש יסודו ‘רגש’ ייקרא, והרגש הזה הנהו, כמליצת התלמוד, המלאך שעומד על־גב העשב שמכהו ואומר לו ‘גדל’, המלאך הזה בעצמו ישכון כבוד בלב כל איש משכיל שמכהו ואומר לו ‘עשה!’ ואך בכוחו נעשה את כל המעשים האלה, ועתה אם אסיר את הרגש הזה מקרב לבי, מי יכריחני לצאת לישע עמי ולדון עם שתקיף ממני? – גם שנינו נדע כי אי־שלום ואי־מנוחה נשקף לי מדברי ריבות האלה, גם מבלעדי אהבת חנה, אנוכי לא אקצור ברינה אלומות ריבי זה? – ומי יצווה עלי להפקיד את נפשי בגלל טובת העם? מי יאמר לי להביא רעה על נפשי, למען הביא ברכה אל הכלל? אם לא הרגש אשר יכני ויאמר לי ‘עשה!’, אך הוא ירתיח דמי בקרבי, יישאני על כנפיו ואך בכוחו אדבר גם אריב… ועתה אם תמית את הרגש בקרבי, אם תשלג את נפשי בקרה, הלא אז אחוש רק לנפשי ואהי ככל בהמות שדי וחיתו יער הדואגים אך בעדם וחברה זרה למו.

יוסף הבירזי לא ענה דבר. דברי שמואל אלה הביאו לו רעיונות מרעיונות שונים: הן הוא האיש אשר לא יחוש רק לנפשו⁷¹, הוא האיש אשר יאמר כי לא נאות להפקיר גם עונג כלשהו בעד טובת אחרים, הוא האיש אשר שם אהבת־עצמו לחוק לו ולא יאבה לאבד אף רגע קטן בעד האמת והכלל, ועל־כן ישב דומם בּדבּר שמואל את דבריו האחרונים והמון רעיונות עלו בראשו.

– אמנם כן, הוסיף שמואל לדבר: – ד' נתן לי לב רגש שכם אחד על רעי, ותלאות רבות יסובב לי הרגש הזה. הנני נכווה מאד במסילה המלאה לה אש אשר אני הולך עליה, אולם אם אטה מן המסילה הזאת, אשמאילה ואמות את רגשותי… לא! לא אוכל גם לא אובה להיות קר־רוח כגבר אין רגש לו, לא אוכל לראות באבדן לבי ונפשי, לא אובה לחיות חיי בהמה בין האנשים… פן אמות בקור וצינת שלג באין רוח הרגש להחיותני… אוי לי אם ארגיש, אולם אוי ואבוי לי גם אם לא ארגיש…

גם שמואל גם הבירזי נשקעו ברעיונות אין־קץ.

דממה שררה בבית רגעים אחדים.

[ט] שפה אחת ולבות שניים    🔗

בדבר שפתים ישאל איש, ואך לפי מחשבות לבו ייענה.

את רגעי הדממה הפריעה הדלת בהיפתחה, ואיש בא הביתה. האיש כבן ארבעים, גבה קומה ודל־בשר, ראשו כפוף כאגמון ולחייו צנומות דקות, שערות ראשו וזקנו – הגדול באורכו והצר ברוחבו – צהובים וקשים, אין רביד על צווארו ואין ניקיון וסדר לערך בגדיו – כולו אומר ‘מלמד’. אמנם מלמד הוא האיש, ונודע בשם ‘המלמד המינסקי’. השם הזה נודע בפלגות לתהילה ותפארת, כי ראש־ראשון הוא לכל מלמדי העיר בידיעתו הגדולה והרחבה בתלמוד ופוסקים, בפלפול וסברא; כל הדבר הקשה, לאלה הלומדים בבית־המדרש, יביאון אל ‘המלמד המינסקי’ וכאשר יבאר כן יקום. גם בספרות העברית־הערבית היתה לו יד: הוא למד גם את הספרים ‘מורה נבוכים’, ‘הכוזרי’, ‘חובת הלבבות’, ‘העיקרים’ ויתר ספרי הפילוסופיה מהעת ההיא, ודבריהם מצאו מסילות בלבו. תמיד חשב מחשבות, לא שם לב לערך בגדיו, ושערות ראשו לא ראו מסרק מערב שבת לערב שבת, ועל כן כינוהו יתר המלמדים וכל אשר לא נחה רוחו ממנו: ‘הפילוסוף’, לאמור: שליממזלניק⁷².

הוא היה ירא אלוהים באמת ותמים, צביעות ותרמית רחקו ממנו, ודברי שקר שנאה לנפשו, שמח תמיד בחלקו ופיזר נתן גם לאביונים, עד כי הללוהו רבים בעד צדקתו. – כאשר בא לידו ס' ‘הנרבוני’, הפירוש על ‘מורה נבוכים’, אמר כי מצא בו דעות חופשיות עד מאוד, ואסור ללמדו את בני ישראל – ‘ומדוע לא תדינהו בשריפה, כדין ספרי מינים?’, שאלהו איש אחד – התחת האלוהים אנוכי לשפוט על מעשה בני־אדם, ענהו, הלא תדע את מאמר הגמרא: ‘יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו’. כמענה הזאת ענה לכל איש, אשר בא אליו ויספר באוזניו כי פלוני העלם יצא למינות; הוא הצטער עד מאוד אך תמיד אמר: ‘לא לנו בני־האדם להתערב במעשי ד’, יבוא בעל הכרם⁷³ ויכלה את קוציו'.

גם המלמד הזה היה בבית־המדרש, בעת אשר הרב עם שמואל רבו ריבם. הוא לא אבה לחוות דעתו בזה, אך בלבו הרשיע גם את שניהם: את שמואל, יען כי לדעתו דבריו אמנם נוטים לדברי אפיקורסות המה; ואת הרב, יען כי בא לכלל כעס ולא השיב תשובה כהלכה; ועל כן בא עתה לבית שמואל לנחמו, וגם לדבר על לבו כי ישוב מדרכו הרעה אשר החל ללכת עליה.

– ד' עמכם! אמר בבואו.

– יעזרך ד'! ענהו שמואל ויקם לקראתו ויתן לו כיסא לשבת. הדממה אשר שררה שם טרם בואו, ואשר נפסקה כמעט בברכתו, שררה רגעים אחדים גם אחרי אשר ישב האורח על הכיסא. שמואל ויוסף לא ידעו מטרת בואו ועל כן החשו ולא דיברו דבר, וגם ‘המלמד המינסקי’ ישב דומם, אם מאשר מצא את הבירזי כאיש זר בבית, או מאשר לא מצא לו מפתח נאמן להחל את דבריו. ויחרישו שלושתם עת מצערה.

– מאוד אשמח בבואך, ר' נחמן, הפריע שמואל את הדממה:

– ובכל עת דבּרי את איש ישר ובר לבב כמוך אשבע נועם; אפס כי אדע נאמנה אשר עיתותיך יקרות לך מאוד ולא תצא מפתח ביתך לבקש לך שיחה בטלה, על־כן אחשוב כי דבר נחוץ הביאך גם הפעם לביתי.

– כן הוא, אמר נחמן המלמד המינסקי: – הדבר נחוץ.

– ‘פתח פיך ויאירו דבריך’, ענהו שמואל, מן האיש הזה (ויורה באצבעו על הבירזי) אין לך להיסתר, כי ידידי הוא.

– אין כל סתר בדבר, אמר ר' נחמן בהעקימו שפתיו, וידום.

– ‘כל מלתא⁷⁴ דמתאמרה באפי מרא, לית בא משום לשנא בישא’, הורתנו הגמרא, הוסיף ר' נחמן לדבר: – והלא ידעת את טבעי ומנהגי להגיד לאיש ואיש את רחשי לבי בפניו, ועל־כן הנני אומר גם לך כי דברי מינות יצאו היום מפיך, שמואל.

– והוא הדבר הנחוץ אשר למענו באת הנה? העיר הבירזי בשחוק.

– ‘הוכח לחכם ויאהבך’, אמר המלך שלמה, ענה המלמד – לוּ יאמר כזאת איש אחר, אז לא שמתי לב לו ולדבריו; אך ידעתי כי איש תם וישר הנך, שמואל; ומאשר כי דבריך מצאו חן בעיני ובעיני רבים אשר ידעו את התורה, והעלמים⁷⁵ אשר ישבו בבית־המדרש מילאו מאוד אחרי דבריך ותהילות וברכות רבות עיטרו לראשך, אחרי צאתם מן בית־המדרש…

– רב תודות לך, ר' נחמן, על כי השמעתני כאלה, אם דברי לא שבו ריקם – רב לי רב!

– הלא תראה… אמר הבירזי כמרמז על דבריו הראשונים.

– וגם בעיני מצאו ערך דבריך חן, הוסיף ר' נחמן: – וחמתי על הרב כי נתנך לבוז באוזני כל הנאספים עמי־הארץ; אולם אין גם להכחיש כי לא נכון הדבר אשר אמרת לחלוק על כל הראשונים, בעלי ‘שולחן הארוך’, הלא כל ישראל קיבלום עליהם ועל זרעם, ואיך נעיז אנחנו לבטל את דבריהם?… איכות דבריך טובה מאוד, אך מהותם לא מצאה חן בעיני.

– אם לא דיים הם הדברים אשר אמרתי היום בבוקר, ענהו שמואל, יש ויש אתי עוד מלים וראיות להוכיח כי הצדק אתי, וכי אין עיקש ופתלתול בדברי. בכל לבי הוספתי כעת על דברי הראשונים, אך לדאבון לבי לא אוכל לדבר עתה, כי ראשי סחרחר ולבי דווי.

– מאוד מאוד גרסה נפשי לשמוע דבריך, אמר נחמן, חפצתי להתווכח אתך בזה.

– הן לרגלי דברי אלה תיפקחנה עיניך ותראה נפלאות או גם זרות: זבובי־מוות, יתושים ופרעושים תראה מסביב לך; יוכל־היות כי אלה אשר כאריות גיבורי כוח חשבתם עד כה, יהיו בעיניך כתולעים זוחלי אדמה וככל שרץ הרומש על הארץ, ואולי גם צחנתם תעלה באפיך; אולם אל נא תאמר לבוז את האור אשר הראך את כל אלה, כי יליד האמת הוא. – האדם הוא מלך הארץ ואדוניה, ובכל זאת יעיזו זבובים ופרעושים רבים – כגשמים כרוחנים, כנראים וכבלתי־נראים – לעלות על גו המלך הגדול ההוא ועל פניו ולנשכו בשיניהם… נפלאים מעשי הרמש הגשמי, ועוד נפלאים מהם מעשי הרמש־הרוחני…

– לא אבינה לדעת את המשל הזה אשר נשאת, אמר נחמן המלמד, אנא, הגידה נא לי גם את הנמשל.

– תורת פי ולשוני לא אמנע מכל איש, ואף כי לחבר נכבד כמוך; אולם שהדי ה' במרומים והבירזי פה בארץ, כי הנני נבוך עתה מאוד, עד כי לא אדע נפשי.

אם־שמואל באה מן החדר השני, ובעיניה בחנה את האורחים השניים האלה ותקח לה את ‘צאינה וראינה’⁷⁶ ותשב במקצוע הבית על־יד החלון; ויהי כי בושה לקרוא בקול באוזני האנשים, ותבט בו בדממה.

– בוא בעת אחרת, הוסיף שמואל, ואז בכל נפשי אענה לך על כל שאלותיך.

– טוב הדבר, אבוא, אמר ר' נחמן ויקם ויואל ללכת.

– מדוע תמהר דרכך, ר' נחמן? שב־נא ונשתה חמין; אמי, תני־נא לנו טהע אם יש בתנורך.

– יש ויש, ענתה אמו.

היא פתחה את דלת פח־הברזל אשר לחור התנור וביתה, ותוציא משם נבל חרש, הסתום בנייר קמוט, ותציגהו על השולחן.

– עוד רותח הוא, אמרה בקול דממה: – התנור יחזיק את חומו בקרבו עד להפליא.

גם שלושה צנצנות ופתוֹתי סוּכר אחדים הציגה על השולחן, ותאמר למלא את הצנצנות.

– הניחיני אמי, אמר שמואל, אנוכי אמלאם.

– ‘חמין במוצאי־שבת מלוגמא’⁷⁷, אמרו חכמינו, אמר ר' נחמן בקחתו את צנצנתו בידו: – ומה גם בשבת.

– ואני תפילה, העיר הבירזי, ישמרני ה' מלביבת־מרחשת בבוקר ומטהע בצוהרים ביום השבת.

– מדוע? ענתה אם שמואל ממקום שבתה על־יד החלון:

– לביבת מרחשת תטעם מאוד לחכי, וגם הטהע לעת כזאת הוא ‘פיקוח נפש’.

שמואל וגם ר' נחמן שתו את הטהע בדממה.

– כן, אמר ר' נחמן בכלותו לשתות: – אבוא עוד… אבל, הלא שכר־יום אני, כל היום הנני כלוא בחדרי, וגם עתותיך הלא לא בידיך הנה, ומתי נמצא עת להיוועד יחד?

– ביום השבת, העיר הבירזי.

– צדקת, ענה המלמד, בשבת הבאה, אם־ירצה ה', אבוא לביתך ונשתעה יחד.

– טוב הדבר, בוא נא אלי ונדבר דברינו.

– וגם אנוכי אבוא, אמר הבירזי.

– בוא גם אתה.

– ואנוכי אביא לך את יעקב חתן ר' אברהם יהודה, הוסיף ר' נחמן, הוא עלם יקר מאוד, למדן מופלג בתורה ושלם במעלות נחמדות; דבריך היום בבוקר פעלו עליו פעולה נמרצה, ויאבה ללכת אתי עתה אך אנוכי הניעותיו, אולם בשבת הבאה יבוא.

– יבוא, ענה שמואל, ביתי, פי ולבבי פתוחים תמיד לכל איש ישר הולך.

– ואם־כן, אמר הבירזי, נשימה־נא לנו לחוק כי מדי שבת בשבתו נתאסף אסיפה לביתך, ונרחיב הדברים הנוגעים לשאלת הדת, אשר העירות היום, נחקור בדבר ונתווכח עד כי ייצא כאור פתרון השאלה הזאת.

העצה שפרה את שמואל, וגם ר' נחמן מצאה נכונה.

– לוּ יהיה כדבריך, ענה שמואל.

– וגם אנוכי חלילה לי למנוע רגלי מבוא באסיפה נכבדה כמוה, אמר ר' נחמן, גם אנוכי וגם יעקב נבוא.

– ובדבר הזה, הוסיף הבירזי, גם כל שטן ופגע רע לא תמצא; לבך ינוח, רגשותיך ישקטו, והדבר ייצא לאור מבלתי עורר את השטן העומד על ימינך לשטנך, ומבלי סבב לך צרות הנפש…

אף כי נחמן לא הבין אל דברי הבירזי האחרונים, בכל זאת הסכים לדבריו.

– כן יקום, אמר גם כמחליט.

– כן יקום, אמר גם שמואל ויעמיק במחשבותיו.

שמואל מילא את צנצנתו וצנצנת ר' נחמן בפעם השנייה, אך הבירזי הניע בראשו.

– לא אשתה עוד, אמר ויצג את הצנצנת באמצע השולחן.

כמעט כלו שמואל והמלמד לשתות, והדלת סבבה עוד הפעם על צירה, ועלם לבוש בגדי־שבת מהודרים התפרץ אל תוך הבית. הכרת פניו ענתה בו כי פחד ותמהון מילאו הפעם את לבבו וכי דבר־ערמה יצוק בו, וכמו יאבה להסתיר מבוכת נפשו מאין הרואים, אך לא יעצר כוח.

– דוב בן המגיד?! התלחשו שלושתם בתמהון וימשכו את כתפם.

– ה' עמכם! אמר דוב בקול רועד מאוד.

– כן יקום כאשר נדברנו, אמר ר' נחמן ויקם מעל מושבו, ואחרי ברכת־השבת הנהוגה יצא מן הבית.

– שב־נא, אמר שמואל בראותו את מבוכת דוב.

– באתי הנה לשלם תודה וברכה לך שמואל, אמר דוב אחרי דממה ממושכה ואחרי אשר שב רוחו אליו ויאזור כגבר חלציו: – צדקת מאוד מאוד, שמואל, בכל דבריך היום בבוקר, ובשם כל הקהילה אשיב תודה לך.

– וגם בשם אביך? שאלהו הבירזי בשחוק־קל.

– אבי… ענה דוב ופניו אדמו כתולע: – הן אבי הנהו מבני הדור הישן, אשר לא יבין לעת החיה… ובכל זאת…

– ומי המה כל אנשי הקהילה אשר בשמם תדבר? הוסיף הבירזי לשאול בלהגי שפה.

– מה לך לדברים האלה? אמר שמואל, אשר לא נחה דעתו מהשיחה הזאת.

– אבל אנוכי בלא שפתי חנף אומר לך, שמואל, כי דבריך המזוקקים הכו שרש בלב כולנו, אמר דוב בתור מענה לדברי שמואל: – כולנו ראינו כי מאוד צדקת במשפטי פיך, ועל כן נפלאת זאת בעינינו: מדוע החשית, ולא שילמת חרפת ‘זקן נבער’ כמוהו אל חיקו?

– רב לך! הפריעו שמואל, איך מילאת את לבך לקרוא ‘זקן נבער’ לרב היושב זה כשלושים שנה על כס ההוראה בישראל?

דוב הוכה בתמהון. על דעתו לא עלה כי אחרי אשר הרב חרף את שמואל וילבן את פניו ברבים, יריב שמואל את ריב כבודו.

– אבל לזרא היה לשמוע את הגידופים הרבים אשר גידפך על כל דברי אמת וצדק אשר הגו שפתותיך…

– ומי ביקש זאת להתערב על ריבי? גם ידי רב לי; ובכל זאת לא אומר ‘זקן נבער’ לרב זקן מרא דאתרא.

– אנוכי הגדתי לך את רחשי לבנו, ואם לא תאבה…

שמואל לא ענה דבר.

– אך אם יוודע לאביך כי אתה באת הנה לברך את שמואל, הלא יקלל הוא גם אותך וגם את שמואל על כל הברכה הזאת? העיר הביזי.

– שגית מאוד, ראשונה הן גם אבי לא יקלל; אך לוּ גם לא מצא אבי את דבריו נכונים, הלא מלתי אמורה כי לא אחוש לדבריו; בדברים כאלה אך ללב לשפוט, לא לשאת פנים ולהדר פני רב או גם אב.

– ללב אמנם לשפוט, ענהו הבירזי בשפה רפה: – אולם האם לנו לשמוע משפטי לבנו? עד כמה פעמים נדבר דברים למרות משפטי לבנו?

פני דוב התאדמו, כמו הרגיש בנפשו כי אך אליו תיסוב המהתלה הזאת.

– רב גם לך! אמר שמואל בקוצו בדבריהם: – הלא אתה ידעת את לבי… כבר הגיעה עת־מנחה, נלכה־נא לבית־המדרש.

– היה שלום, אמר דוב בראותו כי יתעתדו לצאת: – אנוכי את רחשי לבי הגדתי לך…

– לך לשלום, ענהו שמואל.

– ראות פניו בביתי לא פיללתי, אמר שמואל אל הבירזי, אחרי אשר יצא דוב: – ומה גם היום…

גם שמואל ויוסף יצאו מן הבית, והנה עלם כבן שש־עשרה שנה, אדמוני ויפה־פנים בא לקראתם.

– אף כי לא תדעני, לחש באוזני שמואל, בכל זאת את טובתך אדרוש… אל תאבה ואל תשמע לדברי גיסי דוב בן המגיד אשר אמר אליך; הוא, אביו וגם הרב ועוד אנשים דורשים להרע לך… הישמר־נא מפניהם… ובחפזה פנה וילך לו.

– מי הוא? שאל שמואל את הבירזי כולו משתומם.

– הוא גד בן נפתלי הכספי, ענהו הבירזי, ושניהם נשקעו בהמון רעיונות.

[י] זרזיר ועורב    🔗

אם בעיני הקורא ייפלא לאמור: הלא שפה אחת לר' נחמן המלמד ולדוב בן המגיד, שניהם באו להגיד לשמואל כי דבריו מצאו מסילות בלב העלמים יושבי העיר, והשני עוד הגדיל; ואם כן אפוא מדוע זה קיבל שמואל את המלמד בפנים שמחים ונפש חפצה ויבקש את פניו לבוא גם שנית, ואת בן־המגיד ענה שמואל ‘כאילו כפאו שד’, והבירזי פיזר היתולים להרעימו ולקנטרו בדברים?

אם יש את נפש הקורא לדעת פשר הדברים האלה, ישוב־נא אתנו צעד גדול לאחור, נשובה־נא לאחרית המאה השישית לאלף השישי למניינינו, לעת אשר דרכיה היו שונים מאוד מדרכי המאה הזאת, לעת אשר יד ישראל היתה עוד תקיפה בענייניה הפנימיים, ‘פרנסי־חודשים’⁷⁸ עמדו בכל עיר ועיר, ושבט מושל היה בידם לייסר החוטאים כחפץ לבם; מן הרבנים של ד' הארצות⁷⁹ יצאו תורות וחוקים, תקנות וגדרים; לעת אשר אצל פתח בית־הכנסת־הגדול אשר בכל עיר ועיר הוכנה נחושתים, אשר בשם קוּנה⁸⁰ קראום, לייסר עושי רשעה ועוזבי־הדת; בגדי העברי היו מוזרים ומובדלים מבגדי העם אשר בקרבו הוא יושב, ואשר גם הבגדים האלה היו נחלקים לאיש ואיש כפי מעלתו וכפי תוארו. איש מדלת־העם אשר בתואר ‘חבר’ נקרא בעלותו לתורה, לא העיז ללבוש בבגדים אשר לאיש בעל תואר ‘מורנו’, וגם שניהם – כבגדי ראשי העיר אלופיה ורבניה, אשר בתארי ‘מורה־מורנו’ נקראו, ואם לבש – ויוקם שבעתיים. מקיר היהדות וחוצה לא נודע לעמים דבר מתהלוכותיהם ביתה, יען כי בה־במידה אשר היהודים לא אבו לגלות דרכיהם ומעלליהם – בה־במידה לא אבו העמים לשמוע דבריהם, כי נבזים ושפלים עד מאוד היו היהודים בעיניהם, ולא היה את נפשם גם לדעתם. – באחד הימים האלה עמד איש צעיר לימים גבה־הקומה ובריא אולם אָסור על־יד הקוּנא אשר לבית־הכנסת־הגדול בעיר עמק־אַילוֹן. נערים שובבים עומדים סביבו ומתגרים בו מלחמה, זה ידה אבן־יד בו וזה יעפּר לעומתו בעפר; זה ישחק בלצון על משבתו זאת וזה יצעק בקול גדול; ‘עבריין, אוכל טריפות’. גם אנשים באים־בימים והנשים מדי עברם על פניו ינידו ראש, יחרקו שן, אף יחלקו לו מנה אחת אפיים מריר פיהם וירוק יירקו בפניו; – והוא עומד ידיו אסורות בחבלי ברזל, ורגליו לנחושתיים הוגשו, ראשו כפוף ואין אומר דבר.

האיש הזה נודע בעיר בשם ‘בעל הגיר’⁸¹ יען כי מצא חית ידו ממעשה הגיר⁸², אשר לא היה נפרץ ממכרו ומעשהו כבימינו עתה, את המלאכה הזאת למד מאיש אשכנזי אשר עבר דרך עירו – ויעש לו תיבת־עץ קטנה וימלאנה בגיר וישאנה תמיד על כתפו למכור את מעשה ידיו. התיבה הזאת נתנה לו מהלכים בין ראשי העיר וגביריה (כי להמון העם אשר אך מנעלים וסנדלים שמו על רגלם, לא יסכון הדבר הזה), ומה גם בין אצילי פולין ובין בעלי־הפקודות, אשר מדי בואו אל ביתם התמהמה שם זמן רב – האצילים מצאו למו איש לצחק בו, ולהתעולל בעד בצע כסף, ובעלי־הפקודות קרבוהו כמו נגיד, על כי היה למו לפה בפני העם, לסרסר בקחת שוחד, וכמו אלה.

בערב יום אחד באו שני אנשים אל בית פרנס־החודש ויעידו לאמור:

‘בשעה החמישית הלכנו לפני בית פקיד־אוצרות־המלך, החלון היה פתוח ובעינינו ראינו את נפתלי בעל הגיר יושב בגילוי הראש ושותה טהע מכליו של הנוצרי’.

ואמנם כך היה. הסוכן קרבהו מאוד ביד נדיבה, על כי פעמים לא מעטות מצאהו נכון למעשה תרמיתו.

פרנס־החודש מיהר לקרוא את האיש.

– מדוע התגאלת בפת־בג הסוכן הנוצרי? שאלהו בגערה בבואו לפניו.

– לא טעמתי שמה כל מאומה, ענה נפתלי בנפול יראת פרנס־החודש עליו.

– עוד תדבר כזבים בפני? הרעים הפרנס עליו בקול נגיד: – בבית הקהל ילין הלילה ומחר בבוקר יאסר לקונא עד עת הצהרים.

– חוסה־נא אדוני על אשתי ובני, התחנן נפתלי ודמעות נזלו עיניו.

– אסור לרחם על עושי רשעה, ענה הפרנס ממרום שבתו:

– שמשים!

כרגע באו שלושה שמשים גבהי־הקומה ובריאי־הבשר ויאסרו את ידי נפתלי בחבלים ויוציאוהו מן הבית.

– דע שאתי עליך חרפה, אמר נפתלי בצאתו לחופשי אל הפקיד: – מן אמש בלילה עד עתה ישבתי במהפכת על כי שתיתי טהע בביתך.

– מי נועז לעשות כדבר הרע הזה? נהם השר בקולו:

– אל בור תחתיות אורידנו.

– הרף־נא אדוני, התחנן נפתלי: – אנא, אל תתגר בם מלחמה כי תרע לנפשי.

– הוי יהודי נבזה! קרא הסוכן וילך לחדרו.

עברו שלושה ירחים ופקודת המלך באה לקחת אנשים לצבא. החוק הזה היה עוד חדש לישראל ולא לפלא יהיה כי נפל פחדו על העם. חשבוהו אז לגזירה קשה עד מאוד, קראו צום בכל פעם, אף עשו מעשים אשר לא ייעשו להינצל מכפו. אנשים רבים כרתו בצדיה אחת מאצבעותיהם, עיוורו עינם האחת, עד כי איש אשר מום בו מלידה ומבטן למאושר נחשב בעת ההיא; ואלה אשר לבם לא נתנם לעשות כאלה ברחו מן העיר והסתתרו בסתר היער בבתי הכפרים בנקיקי הסלעים, עד כי לא נותרו בעיר כי אם זקנים, הנשים והטף. ויד הפקודה על ראשי העיר ‘עמק אילון’ חזקה לאמור, כי אם לא ישלימו מכסת הנפשות עד עת מועד ייענשו עד מאוד. ויקראו נכבדי העיר וראשיה עצרה לדעת מה יעשו. חקרו, דרשו אף בא זכר ‘בעל הגיר’ לפניהם.

– הלא אין טוב לנו ממנו, אמר אחד מן הנאספים, ומה גם כי אנשים העידו עליו כי אכל טריפות בבית נוצרי…

– אבל, איהו? שאל השני, בטח יתחבא בסתר יער, אם עוד אין מום בו אשר לא יירצה.

– גם מום אין בו, גם לא יתחבא, ענה המצביא צבא היהודים, לבו נכון ובטוח כי יחיד הנהו⁸³ לאבותיו.

– הבל ורעות רוח! ענו כולם, תפשוהו והביאוהו.

לאושרו לא מצאוהו החופשים בביתו, כי הלך לבית הפקיד למכור מרכולתו.

– איה אישך? שאלו את אשתו.

– לא אדע, ענתה בהכירה את האנשים.

– שקר את דוברת! נתנו עליה בקול: – תני את אישך ואם אין…

– עשו ככל אשר לאל ידכם לעשות, אמרה אשתו בדמעות שליש: – בקשוהו, חפשוהו… זה כשלושה ימים הלך מאתי ולא אדע אנה נפזרו עצמותיו… הלא תדעו את העת הרעה הזאת…

האנשים אחרי חפשם בכל פינה ולא מצאו את אשר יבקשו, הלכו לדרכם ואשתו מיהרה לבית הסוכן. –

– הה, הננו אומללים! הננו אבודים! צעקה במר קולה שמה.

– הסי, עבריה פתיה! אמר השר בחמלו על בני הנעורים האלה: – בביתי ישב אישך עד אשר יעביר המועד.

– יגדל־נא חסד אדוני! אמרו שניהם בדמעות שליש.

– אַת הישמרי בנפשך לבלתי תבואי הנה כל הזמן ההוא, הוסיף השר, פן ירגישו היהודים הארורים כי בביתי הוא נחבא.

בתודות ודמעות יצאה האשה מן הבית.

כירח ימים עבר, והקול נשמע בעיר כי נפתלי בעל־הגיר נוסע למדינות רחוקות לקצווי ארץ במצוות והוצאות השר הפקיד ההוא. ואמנם כן הדבר: בשבת נפתלי בבית הפקיד וישרתהו מצא חן מאוד בעיניו. לאט־לאט בא הפקיד בדברים אתו וימצאהו לאיש בן־דעת, אביר הלב ונפש עזה, עד כי לא ייפלא ממנו כל דבר, ועל־כן שלחהו לעיר לונדון בפקודתו. מטרת נסיעתו לא ידע כל איש, אך זאת ראו כולם, כי למן היום ההוא הלך מצב נפתלי הלוך וטוב, עד כי הוטב מאוד.

המסעות בימים ההם הלכו לאט־לאט: מסילות־הברזל לא נעשו עוד בארץ, ועקבות אוניות־קיטור טרם נודעו, אלה בסוסים ואלה ברכב נסעו ויתנהלו לאיטם לרגלי דרכם אשר לפניהם. בימים ההם מעטים עד מאוד היו הולכי דרך רחוקה כזאת, ומסע מעיר ‘עמק אילון’ לעיר לונדון בצדק נוכל לחשבה להמסעות היותר גדולים.

יותר משנה תמימה עברה, ונפתלי בכל אשר היה אץ בדרכו לא עצר כוח לשוב בדרך הזאת אך פעמיים. חדשות רבות ושונות באו בבית נפתלי לרגלי דרכו הכפולה הזאת, אנשי העיר ראו כי העשיר עושר רב במסעיו אלה; אשתו קנתה לה עדי־עדיים, כלי־בית יקרים, כלי כסף וזהב, וכל יקר אשר ראתה עינה. בשובו הביתה שנית, קנה לו בית־חומה בתוך העיר וכסף משחק לו – ויהי לפלא. בני העיר דרשו וחקרו איה לו מוצא לכסף רב כזה, וכל עמלם לשוא היתה; אחדים אמרו כי יגנוב ויוותר מכסף השר אשר במלאכותו הוא הולך; ואחרים החליטו כי שטרות מזויפים יביא הנה מחוץ למדינה, ויתנו אותותם אותות כי גם השר הפקיד העשיר מיום החל נפתלי לנסוע במסעיו… אך כל אלה היו השערות, ואין איש יודע להביא אות ומופת על דבריו. ככל האנשים המתעשרים, קנה לו גם נפתלי (אשר עתה נודע גם כינויו ‘הכספי’) רעים וידידים רבים אשר השכימו לפתחוֹ, וגם קנאים ואויבים אשר חיללו שמו ויבזוהו.

אך גם אהבת אלה וגם שנאת אלה היו כאין מול השנאה, אשר ראשי העיר רבניה ויראיה שנאוהו וגם רדפוהו.

הנסיעות אשר נסע הכספי לערים הגדולות באירופה ושבתו בלונדון ימים לא־מעטים, פעלו מאוד על תכונת נפשו ועל הליכות ביתו; זה לא כביר היה נרדף מראשי היהודים בעיר מושבו, זה ימים לא כבירים עמד אסור על־יד הקוּנא, ואחרי כן אמרו גם למסרהו לעבודת הצבא – כל אלה הולידו שנאה מסותרת בלבו ליהודים בכלל ולראשי עדת ישראל בעיר הזאת בפרט, ועל כן בשובו הביתה וכסף תועפות בידו, זנח את דרכי בני ישראל וילמוד לעשות כמעשי העמים אשר ראה בימי מסעיו. לבש בגדים קצרים, וכובע ‘צרפתי’ על ראשו, הסיר את העטרה (שטערענטיכעל) מעל ראש אשתו, ושערותיה נראו לעין מדי יצאה החוצה. הדברים האלה היו דיים בימים ההם להעלות חמת היהודים עליו, עד כי לכופר גם באלוהי ישראל נחשב בעיניהם; רבים אמרו כי ראוהו בביתו בגילוי הראש, ואחרים טפלו עליו גם שקרים לאמור כי אכל טריפות וכדומה. – ‘שמן נפתלי’, אמרו כולם פה אחד, ‘ויבעט בדת אבותיו; מצא לו כסף, וייבּדל מקהל עדת ישראל’. שניים ממשכילי ישראל אשר היו אז בעיר אמרו למצוא בו סעד ועזר, ותקוותם לא כזבה למו. ‘הכספי’ קיבלם באהבה ורצון וגם תמך בימינם בכסף. ויחר מאוד אף ראשי העיר עליו ועל מעשיו. הם ראו כי אמנם העשיר עושרו רב ולא יכלו עוד הציגו לעין העדה בקוּנא, ואת ‘בית הקהל’ לא יירא, כי הפקיד ושר העיר עומדים עתה על ימינו, וירע בעיניהם מאוד כי נבדל מהם, ויאמרו לשית עצות לספחהו אליהם ביד חזקה.

– ידענו את גבהות לב נפתלי כי גא מאוד, אמר אחד הפרנסים באזני האסיפה: – ועל כן בזאת נלחם בו ונוכל.

עצתו שפרה על ראשי העיר ויאמרו למנוע כבוד ממנו, להבדילו מתוך העדה רב יתר מאשר נבדל הוא מהם, ולהכעיסהו כפליים מאשר כעסם הוא. שם ‘בעל הגיר’ לא יצא מפיהם, ושמו ‘הכספי’ לא נודע כי לו הוא. בבית־הכנסת לא אבו לתת לו מקום בקיר מזרחה אף כי הרבה במחירו, לא נתנו את אשתו להיטבל במקווה, לא קראוהו לעלות לתורה, והדברים האלה הכאיבו את רוחו מאוד מאוד. נפתלי ביקש למצוא כבוד וחברת עשירי העיר, אך מחשבתו עלתה בתוהו; אשתו בכתה עליו רב בכי, כי אין לה את מי להתרועע, ‘ומה בצע בכספנו’, אמרה לא אחת, ‘אם לא ניכר עושרנו בין עשירי העיר?’ בחברת הנוצרים לא יכלו בוא, וגם העברים גרשום מחברתם ובית נפתלי נשאר בדד וגלמוד, ובעליו עצובי רוח מאוד עד כי גם אף נפתלי חרה: מדוע היה יהיה נפרד, בהיות לאל־ידו להיות ראש בקהל.

פעם בערב יום, בא אליו ‘המגיד דמתא’ לשחרהו בביתו. נפתלי חרד מאוד לקראתו, אשתו מיהרה להציג על השולחן יין טוב וכל ממתקים; אך המגיד לא אבה לגעת בהם.

– לא אטעם מאומה, ענם המגיד, בבית אשר אנשיו ‘כחצי גויים’ הנם.

פני נפתלי ואשתו נפלו ולא ענו דבר.

– שמעו־נא אלי, הוסיף המגיד, ‘חזרו בתשובה שלמה’ לפני ה‘, ואז גם אנחנו נסלח לכם והייתם כמונו, את מבחר המקומות בבית־הכנסת ניתן לכם, ר’ נפתלי יעלה לתורה, יחווה גם דעו בבית הקהל ושלום יהיה לנו… אתם לא תבזו את שם ישראל, ואנחנו לא נבוז לכם…

דברי המגיד לא החטיאו את המטרה.

– נעשה כדבריך, רבי! ענתה אשת נפתלי ראשונה: – אך לוּ ישמע גם הקהל למוצא שפתיך.

עוד דברים מעטים עברו ביניהם, ושובע שמחות יצא המגיד מן הבית, וגם נפתלי ואשתו היו עליזים ושמחים; ובביתם נעשה השינוי הגדול, כי ‘חצי הגויים’ האלה היו לעברים.

דעת לקורא נקל, כי לא באמונה ובתום־לב שב נפתלי. דברים כאלה לא יעצרו כוח לקחת לב איש ולתת בינה ודעת בקרבו למען יבין את אשר יעשה. אמנם כן, נפתלי גירש את המשכילים השניים מביתו, פשט את בגדיו ‘הגויים’ וילבש בגדי היהודים תחתיהם, ויארח לחברה את יראי ה' אשר בעיר ובדרכיהם הלך – אולם כל אלה היו רק בפני קהל ועדה, ובסתר אוהלו לעג שחק להם ולהמונם; דברי המגיד ללא אמת וללא צדק פעלו, המה לימדוהו לאחוז בכחש, ולבלי הנח ידו ממרמה, המה הורוהו לעשות חנף, המה שינו את בגדיו, דבריו, מעשיו הגלויים אך לא את לבו. – אולם גם הרמיה לא הביאתהו אל מטרתו: שם ‘בעל הגיר’ עוד לא חדל מפי העם, והכבוד אשר אמר למצוא – ביקש ולא מצא; ועל כן גזר אומר לעזוב את העיר, אשר אנשיה יודעים אותו מאז ומקדם, ללכת לגור בעיר מצערה, ושם יעוז בכספו ויהיה מאנשי עליה. דיבר אף עשה, ויסע מעמק אילון ויחן בפלגות.

גם בפלגות לא סר מדרך הרמיה אשר עמד עליה, ותרמיתו עמדה לו שם וינחל כבוד ויקר בעיר הזאת, עד כי שמו יצא לתהילה גם בכל הערים מסביב. בשכר אנחות אחדות אשר נדב לאיש עני, אשר דפק על פתחו ויבקש עזרה בצר לו, ובעד נדריו הרבים בעלותו לתורה – נחל לו את השם ‘בעל צדקה’, אף כי קמץ מאוד בנדבות כסף ומעודו לא שילם את הנדרים, אחרי כי הוא היה גם הגבאי – ומי יתבע מידו?… היה לחבר וגם לגבאי בחברות ‘קדישא’, ‘מעות חטים’, ‘לחם אביונים’ ויקנה לו התארים: ‘עוסק במצוות’, ‘אוהב את התורה’ ולומדיה' – אף כי שיחד מכספו לכל אלה אך מעט; ובגלל כל מעשיו הצבועים היה ‘לירא שמים’ ובפי אחדים גם לצדיק.

ברדפו אחרי הכבוד, ביקש להתחבר אל אנשים מכובּדים בעיר, למען יאצילו מכבודם גם עליו, ובין אלה היה גם המגיד. המגיד אשר בפלגות נודע בשמו ‘ר’ וואלף רחל’ס' על שם רחל חמותו אשר שמה היה לכבוד ולתהילה בפי כל בני העיר. היא היתה אשה אלמנה ורבת פעלים, ניהלה את בית־מסחרה במועצות ודעת; יראתה את ה' וצדקת פזרונה הוסיפו על תהילתה שבע, כי באמת ובאמונה היו דרכיה; ובהגיעה תור כלילת בתה, ביקשה לה עלם אחד מבני הישיבה אשר יצטיין בלימודו, למען תביא אושר נצחי והצלחה אמיתית לבתה שאהבה נפשה, ובכן היה וואלף לחתן לה. בני העיר קידמו פניו בכבוד גדול בעבור מעלותיו הרבות, דעתו, ולשונו אשר מיהר לדבר צחות; ומה גם בהיותו חתן לרחל הנדיבה. שנים אחדות עברו, וואלף ישב בבית־המדרש וילמוד, ובבית חמותו – ויאכל. צחות לשונו הביאה בקרבו את התשוקה לדרוש ברבים, ויחל להגות בספרי הדרשנים, במדרשים ובאגדות התלמוד וימצא בם חפץ, ויהי כאשר רבו הימים ותבקש חמותו את הגבאי כי יתנהו לדרוש בבית־המדרש ויותן לו; ומאז נודע שמו גם בין המון העם ויאהבוהו. אך בית חמותו הלך הלוך וחסר. ההצלחה פנתה לה עורף, עד כי במותה לא נשאר לחתנה זה במה להחיות את נפשו; אחת היא אשר עמדה לו בצרתו אז – היא תרמית לבו, ואמנם בה מצא את כל. המקרה אינה להאיש הזה שם אשר ישתווה עד־מאוד עם תכונות נפשו ומנהג חיתו – ‘וואלף⁸⁴ רחל’ס’ מה נאה ומה טוב לו השם הזה! נפלאים מעשי המקרה!… אמנם כן, גם זאב טורף גם כבשה תמימה היה האיש הזה, כזאב ערבות שדד וחמס את כל הקרוב אליו, וכרחל לפני גוזזיה היה תמיד בעיני האנשים; עור כבש לבש עליו, ולב הזאב ושיניו החדות לא משו מקרבו. לפנים בישראל תלו הצבועים קלא־אילן⁸⁵ בבגדיהם ויקראו לו ‘תכלת’, והצבועים בימינו אלה יביאו בלבם חנופה, תרמית, ראש כפוף ובגדים ארוכים ויקרא למו ‘יראת שמים’; יזעקו בתפילתם, יטבלו במקווה מים, יאריכו פיאותיהם, ויקראו למו בשם ‘חסידות’; הדברים האלה הנם כשוחד לעוור עיני העם לבלתי יראו מעשיהם הרעים, ולסלף גם דברי הנבונים האחדים אשר יאמרו לגלות את זדון לבם להסיר פני המסכה הנסוכה על פניהם. וכאחד האנשים הצבועים האלה היה גם וואלף רחל’ס הזה, הוא ידע עד־מאוד את טיב הדברים האלה ולא זז מחבבם עד שנעשו לו כטבע שני ובם לקח את לב העם. במות עליו חמותו, ובהישארו בלא משען לחם, מינוהו הקהל עליהם למגיד ודרשן. אז גברה עליו יד הצביעות, תרמית לבו והתחסדות היו לו למנהלים בכל דבריו הליכותיו ומעשיו; בבית־המדרש היה ר' וואלף הדורש, ובחוץ היה לזאב דורס חומס וטורף באין אומר השב. אם משלי החכמים המשילו את האיש אשר נאה דורש ואינו מקיים לעיוור נושא מנורה בידו להאיר לאחרים דרכם והוא בחשיכה יהלך – נוכל אנחנו למשול את הדורש הזה לפיקח, המעצם את עיני האנשים למען יוליכם שולל ויכשילם… אבל לא ארבה עוד דברים לתאר את תהלוכות ‘המגיד’ הזה, כי כל איש אשר בעיניו ראה את המגידים בארץ ליטא וידע את תהלוכותיהם ישווה לנגד עיניו גם את המגיד הזה, והקוראים יראו מעשיו ויבינו לתכונתו.

את וואלף רחל’ס הזה מצא נפתלי הכספי נכון לפניו ויכרות ברית אתו. ‘לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב’, יאמר המשל הקדמוני, ‘אלא מפני שהוא מינו’, ועל כן לא לפלא יהיה כי גם שני הרמאים הצבועים האלה כרתו ברית ואגודתם בתרמית נוסדה; קירבת המגיד לבית נפתלי הלכה הלך וחזק ויהי איש סודו, ושניהם הערימו סוד למען כחש. נפתלי הגבאי הוסיף על משכורת המגיד, המציא לו הכנסות רבות, והמגיד הילל את כספי פרשת צדקתו ויראת שדי אשר בלבו בכל עת מצוא. –

שנים אחדות עברו ולנפתלי בגרה בת. הוא ידע עד מאוד כי ‘הייחוס’ הנהו עמוד הימיני בכבוד איש ישראל, וכאשר ביקש לו עד הנה את הכבוד בתרמית לבו ומעשיו הצבועים, כן רבה תשוקתו עתה לקנות את הכבוד בכסף מלא, ויאמר להתחתן במשפחה אשר כבוד יחוסה מתנוסס לתפארת, ותהיה לחוטר גאווה גם לו, וּתחפּא גם על משפחתו הבזויה, אולם עתה נוכח לדעת כי לא כאשר יחשוב כן הוא, ולא כאשר יאמרו תמיד האנשים בפניו יאמרו גם שלא בפניו: הן הסכן הסכין נפתלי לשמוע תהילתו ותפארתו מכל איש, הסכין לעמוד בראש העדה וכולם פזרו חנף לרגליו, והדברים האלה הכו שורש בלבו ויאמן בם כי באמנה הם אומרים את הדברים – ‘ומדוע לא יהללוני שבע’? חשב בלבו, ‘האם לא אתחסד ואיתמם בפני כל אנשי העיר? האם לא זכו גם מעשי כמעשי כל הגבירים הנכבדים?’ אכן עתה כאשר לבבו השיאו להתחתן את אחד הגבירים המיוחסים בעיר נ. נוכח לדעת, כי האנשים יונו אותו על אחת שבע מאשר ירמה הוא אתהם; אז בא שנית לפניו השם ‘בעל הגיר’ אשר לא שמע שמעו מאז נסעו מעירו, ואשר שמח מאוד בחשבו כי האנשים לא ידעוהו. מאוד־מאוד נעצב אל לבו לשמע דברים כאלה, מאוד־מאוד חרה אפו על השדכן אשר בפה מלא אמר לו, כי האיש אשר נמצא גם רב אחד במשפחתו, ואם גם דין או מורה־הוראה ‘רביעי ברביעי’⁸⁶ לו, לא יתחתן עמו, כי זוכרים עוד את מצבו בעיר ‘עמק אילון’… הדברים האלה ירדו כחץ בלב נפתלי, ויאמר לגרש את השדכן הזה מביתו בחרפות, ויזכור כי עוד בנים לו, וכי לא שדכן אחד יצטרך להביא עוד אל ביתו ברבות הימים – ויחדל מקצוף ולא העיר עליו כל חמתו.

– יהי מה, אנכי אך במיוחס אתחתן, אמר אליו נפתלי בנפש רחבה: – ועל כספי אבטח כי חפצי יצליח בידי, ועל כן אחת אבקשך: אל תוסף דבּר אלי עוד ולא תשוב לראות את פני; אם אין יחוס להאיש אין פני הולכים אתו…

לזלמן ינטס נודע הדבר, ויבוא גם הוא ביתה נפתלי.

– בדבר ‘נכבדות’ באתי הפעם לאדוני, אמר זלמן.

נפתלי ציווה כי בתו תגיש לפניו יין ומגדנות, כי מנהג ישראל הוא, אשר ‘הבתולה המדובּרת’ תגיש את הממתקים לשולחן אשר שדכן – ומה גם אחד המחותנים, מוסבים עליו, למען יתבוננו בה בינה מדי לכתה.

‘הבתולה המדוברת’ עשתה כאשר צוּותה ובפני להבים מבושת שבה לחדר השני.

– עלמה כלילה בהדרה היא, העיר זלמן בצאתה.

– היא עלמה אשר בגלילות שבע לא תמצא כמוה לטוב, הוסיף נפתלי על דבריו.

– ועל־כן הנני לתת לה גם חתן כלול בהדרו.

– אם אך מיוחס הנהו, ענהו נפתלי ויטעם את המלה ‘מיוחס’ בפיו: – כי אך באלה חפצתי.

– נקל לאדוני לדעת כי לא ארהיב בנפשי עוז להציע לפניו שידוך את אחד העם; הנה כבוד אדוני נודע לתהילה בכל הארץ…

דבריו מצאו חן בעיני הכספי.

– ומי הוא האיש? שאל נפתלי, שתה־נא, ר' זלמן, מן היין ותן לפיך מן המטעמים, הוסיף נפתלי לאות כי ישרו דבריו בעיניו, אף כי גם מראש לא טמן זלמן ידו בצלחתו ולא יתעצל להשיבה אל פיו כפעם בפעם.

– על שלושה דברים השידוך עומד, אמר זלמן: ­– על הכסף, על הייחוס ועל ‘הקרן’⁸⁷. אולם שלוש אלה לא ייעשה לאיש בשידוכו הראשון, ומאשר כי לאדוני כסף רב, אחשוב לצדק כי יאות לגרוע את ‘הכסף’ משידוכו, וייחוס רב ‘וקרן’ נבחר מאוד יעמדו לו.

נפתלי העמיק במחשבותיו, וזלמן שתה את כוסו ויוסיף:

– ובדבר שידוך נעלה ונפלא כזה באתי הפעם לאדוני; הייחוס הוא שלשלת רבנים גאוני הארץ, וגם הבחור החתן הנהו ‘עילוי’, אחד בעיר, נוסף על יפה פניו והדרת תוארו.

– ומי הוא האיש?

– בן המגיד ר' וואלף רחל’ס, ענה זלמן ויבחן בעפעפיו את נפתלי אשר לא ענה מאומה ויקמוט מאוד את מצחו.

– ואם־ירצה־השם כאשר תבוא עת דודים לבנו לגד, הוסיף זלמן בראותו כי עוד לבב נפתלי יפון בקרבו: – הרימותי ידי אם לא בת רב אתן לו… הלא לאדוני לדעת כי ‘רחל’ה הנדיבה’ היתה אחת המיוחסות הגדולות בארץ, וגם ר' וואלף מלבד יחוס עצמו, הוא נכד הגאון אשר היה אב"ד בעיר ‘עמק אילון’… ולאדוני הוא השידוך הראשון…

עוד האריך זלמן את לשונו, עד כי על־פי דבריו היה דוב בן המגיד לחתן נפתלי הכספי.

העלם הזה ישב בבית־המדרש ויתגאה מאוד בכסף חותנו, ואוהבי נפתלי והנשבעים לדגל כספו הללוהו מאוד וירממוהו בתוך קהל ועדה, בידעם כי באלה יחפוץ חותנו ובאלה יצליח למו להטות לב הכספי לכל אשר יחפצו, ובכן היה דוב הזה לאחד מבני העלייה אשר בעיר. הוא למד מדרכי אביו הצבוע, ויצטבע גם הוא ויתחסד בעיני האנשים, וזאת הרבה תהילתו בפי דלת־העם, והרבה שנאתו בלב האנשים היודעים להבדיל בין אמת לשקר בין צבוע לבר־הלבב. המון העם נשאו את שמו בכבוד, והעלמים הלומדים בבית־המדרש וכל איש אשר לב טהור בקרבו שנאוהו ויבזו את שמו ולא באו בחברה אתו. מאז בא שמואל פלגותה נדעך אור תהילת דוב בן המגיד גם בלב ההמון, כולם הכירו כי נעלה שמואל על חתן נפתלי הזה, וכולם העידו כי כיתרון אור שמש על אור הנר יתרון שמואל על דוב. אף נפתלי חרה מאוד על הדבר ויטור איבה לשמואל. גם המגיד היה ערוֹ; ואת השנאה הזאת העמיק הרחיב זלמן ינטס, כי שמואל נגע גם באשר לו.

הקורא הן לא יחשוד את שמואל לגונב, לנוגע בנחלת זרים, או ליורד בפרנסת זלמן הלץ – ומה נגע באשר לזלמן? יאבה לדעת.

– את חנה, אשיבו מלים.

הנה אמנם לזלמן היתה, ושמואל אמר לקחתה מידו. גד בן נפתלי הגיע כבר לעת השידוכים, בקרב הימים ימלאו לו שבע־עשרה שנה, וחלילה לזלמן ינטס לשנות את דבריו אשר אמר כי בת רב יעיד למענו. נפתלי אמר בפה מלא, כי אם יקים זלמן את דבריו יפתח את ידו ויעניק לו מטובו ביד נדיבה, אפס כי לא מצא זלמן את אשר יבקש, מי הוא הרב אשר לו בת יפת־תואר וטובת שכל, והוא יאבה לתת לבן עם־הארץ ואשר גם הבן לא יתעלה בלימודו? הן ידע זלמן גם מראש, כי אם לא יתן אביה הרב שלוחים⁸⁸ לבתו יאבה נפתלי כי הבת תתעלה ביופיה ושכל מליה, ובת רב כזו איפה תמצא? איה מקום כבודה? – אחת היא אשר מצא זלמן נכונה לפניו, אחת היא אשר תיאות לו, וגם את האחת הזאת חפץ שמואל לגזול מידו… את חנה ראה זלמן כי טובת מראה היא, ובטוב טעם דבריה, גם למודה היא בכתב ולשון – כאחת מבנות האצילים, ולא כבנות הרבנים אשר כרובן כן מושחת מאיש תוארן ולא תדענה לדבר כן גם בשפת־יהודית – ובכל זאת כבוד הרב חופף עליה: ‘אבי’ תקרא להרב, והוא גם הוא ‘בתי’ ישיב אמריו לה, היא אך היא תהיה לגד לאשה, החליט זלמן בלבו.

גם המחותנים השניים נתרצו לדבר הזה, ומה השידוך חסר? אפס כי לאה אשת הרב אמרה כי היא לא תאבה, וכי החתן לא ישר בעיניה. זלמן וגם הרב דיברו על לבה ויאמרו לפתותה, אך היא באחת כי לא תאבה, ויהי כאשר הציקו אותה בדבריהם, אמרה בפה מלא כי גם בתה חנה גילתה את אוזנה כי לא תיאות לדבר הזה, והיא לא תוכל להכריחה, יען כי יתומה היא. הדברים האחרונים האלה פעלו גם על הרב.

– אם־כן, אמר אז, נוחיל, אולי תיאות.

זלמן ראה כי שמואל בוא יבוא לבית הרב בכל עת וישב שמה שעות אחדות גם בעת אשר הרב איננו בבית, ויבן לדעת כי דברים בין שמואל וחנה. אשר אך לזאת לא תאבה ללכת אחריו להיות כלה בבית נפתלי, ויועץ את הכספי כי ירדפנו בגלל הדבר הזה, ויהי נפתלי עויין את שמואל למן היום ההוא, וגם המגיד ובנו דוב חשבו על שמואל רעות לבזות את שמו, ויבקשו תואנות לתיתו לבוז וקלסה – אך לא מצאו בו ערוות דבר אשר יאמרו כי הוא זה. זלמן ינטס גם הוא ארב לו בסתר, אך לא ביזה את שמו, יען כי גם שמואל אלמן מאשתו⁸⁹, ומי יודע אם לא ישיב לו את הגזילה אשר גזל – כסף השדכנות מיד נפתלי, פי שניים עת ישא הוא את בת שלמה תחכמוני על פיו לאשה? ואך בכל עוז השתדל להפריד בין שמואל וחנה, למען יעלו גם שני השידוכים בידו – אך לא מצא עצה ותושיה איך לסבב את פני הדבר.

כשמוע זלמן את דבר השאלה מפי ‘אברמל’ הקצב ביום השישי בבוקר, וכי שמואל הלך לבית הרב לריב אתו, מצא את הדבר הזה נכון לפניו, ויאמר להרחיב את הפרץ ולגדיל את המדורה הזאת, ויחזה לו בזה פתח תקווה גם לפירוד בין שמואל ובין חנה. ומה מאוד רבה שמחתו בשמעו היום בבוקר כי השעה שיחקה לו, וכי אמנם יצא שמואל לריב את הרב בפני כל עם ועדה, וכי גם הרב לא טמן ידו ויחרפהו ויקללהו ויגרשהו מביתו. שמח וטוב לב יצא מן בית־המדרש – ‘באה מחשבתי’, חשב בלבו, ‘ולא ארפה את ידי ממנה עד כי כל דברי יקומו’. וישווה רגליו כאילות ויחש פעמיו לבוא לבית נפתלי ויספר באוזני אשתו את כל החדשות אשר נעשו. פני אשת נפתלי נהרו, באשר כי לבבה נהה מאוד אחרי השידוך הזה, ותיתן לפניו מן מבחרי היין והמגדנות; בין כה וכה בא גם נפתלי וחתנו ובנו הביתה.

– ומדוע לא בא גם ר' וואלף הנה? שאלהו זלמן.

– הוא הלך לבית הרב, ענהו נפתלי.

– שמע־נא לי, ר' נפתלי, אמר זלמן ויעמק במחשבותיו: – הן שמואל ראה עתה כי אין איש אשר עמד על ימינו, וגם שרעפיו נבוכו באחרונה ולא ענה על דברי הרב האחרונים מאומה, גם לא עיכב עוד את השמש להוציא את התורה, ואירא לנפשי פן יתרפס שמואל בפני הרב, וגם הרב ייעתר לו, ואז תשוב חנה ותהי לו…

– ואם־כן מה לנו לעשות? החסר עצות אתה? שאלה אשת נפתלי בנפש מבוהלת.

זלמן שתה את כוסו במתון ויעבר את ידו על מצחו.

– תהילה לאל לא עובד עצות אנכי, ‘עוד מוח קדקדי לא יבש כחרס’… אך מי יקים את דבר העצה היעוצה?…

– אנחנו, ענתה גברת הבית, מיד אישי לא ייפלא כל דבר, השמיענו־נא ונדעה.

– לנו לשלוח איש חרש לשמואל לאמץ את לבו, ולחזק את ידיו הרפות, לאמר לו כי לא יפחד מחמת הרב ולבבו לא יערוץ מגערתו…

– הנני שלחוני, ענה דוב.

– אבל… החל זלמן כמו לבבו יפון אם יצליח במלאכתו.

– בטחו בי כי לא תבושו מתוחלתכם, ענה דוב בלב אמיץ: – אנוכי אלך וגם אצליח…

ועל כן השתוממו שמואל, הבירזי וגם נחמן המלמד על בוא דוב לבית שמואל: הן המה לא ידעו מכל אשר נעשה בבית נפתלי, ויהי בואו לפלא בעיניהם, אחרי כי ישנאו שנאת־מוות איש את רעהו; על כן מיהר ר' נחמן לצאת מן הבית כי שקר חנופה וצביעות שנאה נפשו; על כן דחהו שמואל בשתי ידיו והבירזי פיזר היתולים להרעימו, כי הבינו למדי כי בשקר ותרמית יונה אותם, ועל־כן מצא שמואל תואנה לצאת מן הבית… הוא הדבר אשר אמרתי גם מראש: ‘בדבר שפתים ישאל איש, ואך לפי מחשבות לבו יענה’.

[יא] ברוב עם⁹⁰ הדרת ‘מגיד’    🔗

וגד?

הן שמענו מפי ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’, כי דברי שמואל אמנם פעלו על לב בני הנעורים הלומדים בבית־המדרש; ר' נחמן הזה, אשר ידענוהו לאיש דובר אמת, ומרמה רחקה ממנו, העיד גם הוא כי ‘דברי שמואל מצאו חן בעיני רבים אשר ידעו את התורה ותהילות וברכות עטרו לראשו’ – הייתכן? ישאל הקורא, הייתכן אשר בעיר קטנה כפלגות, בעיר אשר כל אנשיה חסידים ויראי אלוהים המה, בעיר אשר מגיד כר' וואלף ידרוש בה בכל שבת, בעיר אשר בית־המדרש לא ידום יומם ולילה מרוב הוגי התורה אשר בו, בעיר אשר שלמה תחכמוני נחשב לאפיקורס בגלל כי בגדיו קצרים מעט ובגלל כי יקרא מכתבי־עתים עברים – הייתכן אשר בעיר כזאת ימצאו חן דברי האומר כי כל פוסקי ישראל נטו מן המסילה וילכו אורחות עקלקלות? הייתכן כי בעיר כזאת, ימצאון אנשים אשר ישמעו לקול העלם, אשר העיז פניו לאמור כי ‘שולחן הערוך’ איננו מוסמך ומוחזק, וכי אין אנו נזקקים לשמוע לכל דבריו? הייתכן כי…

– ייתכן וייתכן, קוראים נכבדים! העלם בית־המדרשי אשר גודל מנעוריו על הלימוד, אשר תמיד שמע מפי רבו: ‘הסכת ושמע, בין ודע!’, אשר להקשות קושיא היא תהילתו, וכל היום שוּמים בפיו דברים: ‘ורמינהו’⁹¹, ‘קשיא אדדי’, ‘מתקיף לה’, ‘מיתבי’, ומעולם לא נחה דעתו באמור לו: ‘בטח ידעו הראשונים ואין להרהר אחרי דבריהם’, רק ידרוש ויחקור שגם הוא ידע וגם הוא יבין; – איש כזה מסוגל מאוד לחכמה והשכלה, אחרי אשר על הדעת והשכל אומן מנעוריו; הוא איננו חסר רק סיבה אחת קטנה, רק דברי איש משכיל, או ספר־השכלה אחד, אשר יפקחו את עיניו ויורו לו הדרך, אשר יקחהו מאחרי העניינים המוזרים לו, אשר ילמוד בתלמודו ואשר לא יבינם בדעת צלולה – ויתנו לפניו מושגים חדשים ונוחים, ביקורת ישרה ורעיונות נכוחים, או אז ינהה מאוד אחריהם ולבבו יט לשכל מליהם. ובכן ראיתי רבים מבני הנעורים, מאלה היושבים לפני התלמוד והפוסקים בבית־מדרשם, אשר יד למו בשפת עברית, אשר קראו ספרים רבים מסופריה החדשים ואשר לאט־לאט בסתר אוהלם יהגו וילמדו גם בשפות אחרות, למרות רוח הזקנים אשר יחתרו בכל עוז לעצור בעד ‘מי הזדונים’ האלה, וישתדלו לבנות גדר וחיץ לבלתי תת את ההשכלה בוא בעירם; פעולת הזקנים האלה שוא, וכל עמלם להבל וריק; דמיונם כאיש אשר יגדור את הפרצה בקיר רפת־הבקר אשר לו, אחרי אשר הזאב עומד כבר בתוכה; – רוח־העת מדברת מתוך קרב ולב העלמים, ומה יועיל למו כל הגדרים והשמירות אשר מבחוץ?… פטר מים אחד יהיה לנהר גדול אשר ישטוף שטוף ועבור על כל גדותיו, ויהרוס בשטף עוזו את כל גדריו; רשף־אש אחד יהיה לשלהבת נוראה אשר תשרוף ותכלה כל אשר לה מסביב, וקו־אור אחד יציץ גם בעד חרכים דקים ויבוא בלב בני נעורינו, אשר גם חומה מימות יהושוע בן־נון⁹² לא תעצור כוח לעצור בעדו… וקו אחד כזה יימצא בכל עיר ועיר, ובכל קהילה וקהילה באופנים מאופנים שונים, ומבלי־משים יתגנב לבוא בלב נערינו הלומדים בבתי־מדרשות, וגם הזקנים העומדים על המשמר לא יתבוננו בו. –

האם לא ראית, קורא, כי דבר־מה יסתיר העלם בצלחתו מדי לכתו ביתה־מדרש? האם לא התבוננת כי כדמות ספר קטן מונח תחת הגמרא הגדולה הפתוחה לפניו? האם לא הרהבת בנפשך עוז לגשת אליו ולראות מה הוא, מה שמו ומה כתוב בו? – הבה, אלך רכיל ואגלה לך סודו: הוא ספר אחד מספרי השכלה בשפת עבר, או אחד מן ספרי הלימוד בשפת רוסיה… האומנם תתפלא, אכן הלא תשוב ותתפלא, הפלא ופלא, כי בחצי מספר הלומדים שמה ייראה ויימצא דבר־מה כזה תחת גמראותיהם… בית־המדרש נועד להיות בית־לימוד בישראל, ואמנם למוד ילמד גם דעת ומזימה לבני הנעורים השוקדים על דלתותיו, מבלי אשר יחושו גם הזקנים באלה.

גם בזאת העיר פלגות, גם בה נמצא הניצוץ האחד הזה, גם בקרבה התגנב קו־אור אחד, אשר יאמר להאיר לבות בני נעוריה, והוא – ‘הגלוּח’. לא לשוא פחדו הזקנים בבוא ‘הגלוח’ להיות מורה בבית־הספר אשר לעברים מאת הממשלה בפלגות, לא לשוא הגידו האותות לאחור כי הוא יפיץ אפיקורסות בתוך בני העיר הזאת, ולא לשוא אמרו כי ידיעתו את השפה העבריה וגם את אשר הוא יודע את התורה שבעל־פה, הוא התלמוד, כל אלה ‘ירעו וישחיתו’ עד מאוד, ויתנו לדבריו מהלכים בלב העלמים; – אך לשוא היה כל עמלם לגרשו משם, לשוא גזרו על בניהם כי לא ילמדו ממנו כל דבר ולא יבואו גם בדברים אתו; גם קללותיהם כי יתושו של ‘טיטוס הרשע’⁹³ יבוא באפו וכי כקץ ירבעם בן־נבט⁹⁴ יהיה קצו – לא באו לו, וגם כוונותיהם בתפילת ‘ולמלשינים’ כי גם להגלוח הזה תהיה אחרית כאחרית ‘כל רשעי עמך ישראל’ שבוּ ריקם: הייתוש לא בא בחוטמו, והכלבים עזי־הנפש לא העיזו ללקק את דמו; גם ה' לא עקרו, לא שברו, לא מיגרו ולא הכניעו – והוא הלך ומשך הזרע בידו ויזרע דעת ותבונה בלבות צעירי פלגות; מידו באו כל הספרים הקטנים אשר נראה תחת הגמראות ללומדי בית־המדרש, מידו החלו האנשים האלה ללמוד גם שפת רוסיה במסתרים, ואך מידו זאת להם כי התעוררו גם הפעם לקול דברי שמואל וירחש לבם תודה לו, ואך פעולתו עשתה כי גם גד בא להזהיר את שמואל מרעתו.

גד בן נפתלי היה טוב לבב עד מאוד, חמל מעודו על העניים והאביונים אשר יבואו לבית אביו, ויבקש תמיד מאת הוריו לחמלה עליהם ולרחמם. בלמדו בחדר לא הצטיין בלימודו שכלו ודעתו, אך גם שם התפלאו על טוב לבבו ועל נדבת רוחו. מן האוכל אשר הביאו לו חלק לרעיו התלמידים, ובאהבה ותום־לב התרועע אתם. בידיו נתן אוכל לחתול אשר בבית ולכלבים אשר בחצר, וירב את האמהות את נגעו בהם יד להכותם…

– גד, אמר אליו פעם נפתלי בשחוק: – הנה שממית טורפת זבוב!

גד נבהל למראה עיניו, וברגליים ממהרות קפץ כאיל על השולחן ויצל את הזבוב ויתר בידיו את קורי העכביש מעל רגליו.

– עתה, הוסיף אביו לצחק בו: – עתה תן נא את פניך להעקץ מבעלי־חיים כאלה…

גד נכלם בדבר אביו את הדברים האלה, אך התאושש ויאמר:

– הזבוב הזה יכיר לי טובה ולא יעקץ את פני.

– נער אין־לב, התל בו אביו.

אשת נפתלי שמחה מאוד למעשי בנה זה, ותחזה עתידות לו כי יהיה צדיק תמים בדורותיו, ונפתלי לעג שחק לו ויקרא לו שפן מוג־לב.

במלאות לו חמש־עשרה שנה ויחדל ללכת אל חדר מלמד, וילך לשמוע לקח מפי ‘פרוש’ בבית־המדרש ושם ישב כל היום. וגם את הגלוח, המורה היחידי אשר בעיר, שכר אביו כי יבוא על שעה ביום לביתו וילמדנו שפת רוסיה. נפתלי לא אבה כי בנו יהיה בטלן, ובלתי שפת רוסיה הוא לא יהיה כאחד הסוחרים הגדולים אשר בארץ, ובלתי הגלוח אין מורה בעיר אשר ייטיב ללמד השפה הזאת, ועל כן עבר כיום על דעת היראים – אשר ‘בטלנים’ קרא למו בשעה הזאת – ויעד את הגלוח להיות מורה לבנו שאהבה נפשו המתעתד להיות סוחר בישראל. בבוא גד ביתה־המדרש מצא שם נערים רבים מעולם זר ומוזר לו, מעולם אשר תמיד הרגיש גם פחד גם חנינה לזכרו, הוא עולם העניות. ויארח גד לחברה עם ‘הבחורים הענים’ אשר ילמדו שם, ברגש שמע את סיפוריהם, מצבם ומצב בית אבותם; זה סיפר לו כי בבית אביו אין לחם ומזון, ועל כן נסע הוא משם למען המעט את מספר האוכלים, ומשנהו יספר כי אם־חורגתו הכתהו כפעם בפעם ויברח מפניה וילך יחידי בדרך ויתעה ביערים עד בואו אל עיר מושב וילמוד בבית־מדרשה… גד שמע את דבריהם ברצון ובלב מלא חנינה, השתתף בצרתם ויחננם במתנת כסף ויבקש גם מאת אמו כי תתן על ידו מן הבגדים הישנים אשר לו למענם. המורה הגלוח גם הוא עזר על־יד רוחו הנדיבה הזאת, ויטע בלבו גם זרע דעת והשכל, ובינה ומדות טובות גם יחד שתל על תלמי לב הנער הזה, ויהי לאיש חמודות. ויאהב גד את מורהו וכל דברי ‘הגלוח’ היה קדוש בעיניו, ועל־כן שנא מאוד את מגיד ובנו, בשמעו כי בפיהם מנואץ כל היום שם מורו היקר לו, אך הוא לא העיז להגות את הדברים בפיו, ורק בלבו שמר את הדבר.

כשמוע גד את דברי הריבות בין שמואל ובין הרב, וכי שמואל נעצב באחרונה מאוד על כי הכלימו הרב בפומביה, חם לבו בקרבו וירחם את שמואל הנעלב הזה. גד לא דיבר את שמואל אף פעם אחת, אך תמיד שמע תהילתו בבית־המדרש, וכעת ראה את גדולתו, ואפו חרה על כי הרב נתנוֹ לבוז בפני כל עם ועדה; – ומה נבהל לשמוע מפי זלמן ינטס בשובו הביתה, כי הוא וגם אביו יחפצו רעתו וכי גם גיסו דוב קם לשטן לו ויאמר ללכת אל בית שמואל ולהסיתו בחלקות למען ילך וייכשל… גד, אף כי ידע כי זלמן הזה ישדך בעדו את חנה בת אשת־הרב, אך לא עלה על דעתו כי בעדו ובעד השידוך הזה יאמרו להרע לשמואל, ועל כן גמר בדעתו ללכת גם הוא לבית שמואל, ובמסתרים יגלה את אוזנו כי ישמור נפשו לבלתי הילכד בפח אשר זלמן וגם אביו יטמנו לרגליו, ולכן בא אל שמואל, אחרי היפרד דוב מעליהם, וילחש באוזניו את הדברים ההם.

לשמואל נודע הדבר כי האנשים ההם יבקשו להרע לו, ורעיונותיו הנוגים הוסיפו לאיים את נפשו; גם הבירזי נבהל מאוד לשמע הדברים האלה, ובדממה הלכו שניהם עד גשתם לפני פתח בית־המדרש.

שניהם פתחו את הדלת וישתוממו לראות את המון העם הנקבצים שמה.

– המגיד ידרוש, אמר שמואל בשפה רפה: ־ צר לי אפוא כי יצאתי מביתי…

– טוב לשמוע הבלי המגיד מהטות אוזן אל מרמת בנו, ענהו הבירזי.

שמואל פתח את דלת ארון־הספרים העומד בבית המדרש במקצוע דרומית מערבית, ויקח משם אחד הספרים וילך לו אל החדר הקטן הבנוי שמה; והבירזי נגש אל חבר העלמים, אשר יעמדו אחורי הבמה ובשפתי לצון יפטירו אחרי דברי המגיד.

גם הבירזי נטה אוזן וישמע את קול המגיד מדבר כדברים האלה:

– ‘כלבים אומרים שיר⁹⁵: בואו נשתחווה ונקרעה, נברכה לפני ה’ עושנו' – המאמר הקדוש הזה הוא כולו מקשה, הלא קושיית־עולם היא: מדוע זכו הכלבים עזי־הנפש משתיני הקיר לאמור שירה נפלאה כזו? במה כוחם גדול כי המה ישתחוו ויברכו לפני ה' אדון כל הארץ?

– אך זאת היא קושיא! העיר הבירזי בקול דממה דקה באוזני העלמים הניצבים עליו.

– הלא תשמעו הלא תבינו, הוסיף יעקב חתן ר' אברהם יהודה – הנה לא ידע כי נברכה הוא מלשון ברך וביאורו השתחוויה, והוא יתרגמהו כמו ‘נברכה’ מלשון ברכה.

– כאלה וכאלה נשמע בכל פעם מפי דרשנים ומגידים, ענה עוד אחד, ומה זה תתפלא? החסר שגעון המה המגידים?

אך קול המגיד נהם פתאם לאמור:

– האר"י הקדוש⁹⁶ אמר, כי האיש אשר ילגלג על דברי חכמינו הקדושים, על הגמרא הקדושה, על הרבנים והגאונים עמודי בית ישראל, ועל כל מה שתלמיד ותיק חידש ועתיד לחדש – אחת דתו, שמעו־נא רבותי! אחת דתו כי יגולגל בכלב, בכלב עז־פנים כמוהו, רבותי!…

– הה, אוי נא לנו, כי בכלבים נגלגל… העיר הבירזי בצחוק: – אולם אם גם אנוכי אהיה כלב לאחר מותי, אז אוחז בראשונה באוזני מפריס פרסה⁹⁷ הזה, גם מקברו אוציאנו, וגם אנכי אדרוש אז עליו את הפסוק: ‘ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב’⁹⁸…

– הה, הפריעה אנחת המגיד את ליצנות הבירזי: – הה, רבתה בנו תרבית אנשים חטאים, בדור פרוץ הזה רבו כמו רבו המינים והאפיקורסים אשר לא יאמינו לדברי רבותינו הקדושים – זכותם תגם עלינו! רבו המלגלגים על דברי חכמים… הוי ואבוי! בכה נבכה, רבותי! על חילול התורה, על חילול קדושת ה‘, על האפיקורסות אשר התפשטה בתוכנו… אל תבכו למת, בכו בכה להולך בשרירות לבו, כי לא ישוב עוד לה’… ואף כי החוצפה יסגי כמו בעקבא דמשיחא⁹⁹, אך מעוונם כי רב עדיין בן־דוד לא בא, ומחטאתם כי כבדה עול הגלות יכביד עוד אוכפו על שכמנו ואנחנו לא נושענו…

– בכו בכה, אמר הבירזי בקול בוכים מעורר צחוק: – נבכה בדמעות שליש, מדוע תחשו?

– העוד תרהיב להליץ? ענהו אחד העלמים: – הלא גם אבן מקיר יבכה לשמע קול תוכחות זה.

– רבו מאוד החוטאים האלה בקרבנו, הוסיף המגיד לצעוק בקול גדול: המה ימותו ונשמותיהם לכלבים אילמים תטלנה, ימותו עוד ואך בצרור הכלבים תצרנה נפשותיהם… אולם, הה ליום! מספר הכלבים הולך ודל ומספר נשמות הרשעים האלה יתרבה מיום ליום… כלבים עוד אינם, רבותי! ונשמות אין־קץ מאנשים רעים וחטאים יביאו מלאכי החבלה דבר יום ביומו. – ‘מה נעשה?’ שאלו המחבלים האלה. – שתי נשמות בכלב אחד! גזר בית־הדין של מעלה – וישנו; אולם עוד מעט מזעיר מספר הכלבים, ונפשות חוטאות עוד נשארו בידי המלאכים המחבלים האלה, ‘שלשו’ יצאה הדת מפמליא של מעלה, וישלשו… וכן הולכות ומתרבות הנשמות בכלב אחד עד כי תקבצנה עשר נשמות בגוף כלב אחד… ‘מניין’ נשמות, רבותי, בכלב אחד! או־אז ירום הכלב את ראשו, ויאמר: ‘נברכה לפני ה’ עושנו', כבר יש בי מניין נשמות ואוכל לאמור גם ‘ברכו’…

– תורה נפלאה, אמר יעקב, אך גם המגיד בעצמו אמר תוך־כדי דיבור:

– זאת היא ‘על דרך ההלצה’; אולם האיש הבלתי מאמין בדברי האר"י הקדוש אשר זכרתי, כי המלגלג אפילו על דבר אחד מתורתנו הקדושה הכתובה בספרים הקדושים על הרבנים והגאונים פארי דור ודור – יגולגל בכלב, האיש הזה בעצמו יגולגל בכלב, רבותי…

עוד הרבה המגיד להג הרבה, וחבר העלמים הוסיפו להליץ ולהעיר על דבריו בדממה.

פתאום צעק המגיד בקול גדול מאוד:

– בפי האנשים שומה כי אין רע בעולם מאיש צבוע – אולם שמעו־נא רבותי! גם לצבע מחיר, וגם בעד דברים צבועים ישלמו כסף רב!

– מבשרו יחזה זאת, אמר הבירזי בלעגי שפה: – כי מי כמוהו צבוע וכסף רב יצבור במעשי צביעותיו.

– אבל הוא הנהו צבוע לאחר שבע שנים¹⁰⁰, שכבר נעשה נחש, הוסיף יעקב.

וקול המגיד הולך וחזק:

– גם הצבע במחיר יוקח, רבותי! טוב לו לאדם שיעשה כל מעשיו הרעים בחדרי חדרים ובפני האנשים תהיה יראת ה' על פניו, מאשר יעשה את כל עלילותיו הרעים ביד רמה!… הוי ואבוי! מעולם נמצאו בתוכנו אפקורסים, מעולם היו אנשים אשר לא אבו ללכת בדרכי ה' ותורתו… אך אלה היו אפקורסים נסתרים, ולמראה עין לא הכרנום, ועתה, עתה, הה, עתה לא יבוש איש ישראל לעשות את מעשיו הרעים לעיני קהל ועדה, עתה יעיז אחד הצעירים להכחיש בפרהסיא בפומביה בבית־המדרש לעת התפילה ביום השבת את כל התורה כולה…

המגיד משך בפיו את דבריו האחרונים למען ידעו הנאספים ויבינו על מי ומה הוא מרמז.

– הלא על שמואל ירמז! אמר הבירזי בהתעוררות: – הן גם הוא בקושרים…

– נקום־נא נקמת שמואל ממנו, אחים! אמר יעקב ברגש.

– צדקת, נקום! ענו כולם פה אחד בקול יותר חזק מאשר דיברו עד הנה.

– כן, רבותי! הוסיף המגיד לצעוק בקול גדול: – בפרהסיא יכחישו וילעגו על דברי הרבנים, נוחי עדן, זכותם תעמוד לנו…

אך פתאום נשמע קול המולה גדולה מאחורי הבמה, קול העלמים הומה; לשוא הכה השמש בדף של עור אשר בידו על שולחן הבמה, לשוא הכה המגיד בכבודו ובעצמו בידו על ‘השטנדר’ אשר לפניו במרום מעלות ארון־הקדש, אשר שם יקח עמדתו – הכל הבל! הקול הולך והומה, הולך וחזק…

הגבאי רמז אל השמש, והוא החזיר פניו לצד מערב ובקול מצווה אמר:

– החשו! מה הקולות האלה?

– הלא נעבור זמן תפילת המנחה?! ענו העלמים בקול גדול: – הלא שבת היום, ולנו לבצוע על הסעודה השלישית בעוד יום…

– אבל הרב איננו עוד, ענם השמש בדממה.

הם חפצו לענות, אך לאושרם נראה גם הרב על פתח בית־המדרש.

– הנה גם הרב, צעקו כולם, מנחה! מנחה! ויחלו להכות בידם בקיר מכה רבה.

הרב לא ידע מה זה, ובקול יראת־שמים אמר בדממה:

– אמנם זמן מנחה הוא, אך מדוע זה תצעקו בקול גדול?…

המגיד ראה כי כן ויאמר גם הוא לשים קץ לדבריו.

– יתן ה' לנו לב בשר ורוח נמוכה, אמר בקול אשר יורה למדי כי יסיים את דרשתו: – נעבוד את ה' בנפש חפצה, ולא נעיז לדבר תועה על גדולי ישראל ורבניו, ויקויים בנו דברי הפרשה אשר קראו היום בתורה ‘ויקרא – א’ זעירא'¹⁰¹, ‘מאן דאיהו זעיר איהו רב’¹⁰², ובזכות זה ובא לציון גואל – ונאמר אמן!

כל הקהל ענו ‘אמן’ בכונת הלב, והחזן ממקום שבתו פתח ואמר ‘אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה’ והעם התפללו תפילת המנחה.

– קץ דבריו היה טוב מאוד, אמר הבירזי אל חבר העלמים אשר החלו להיפרד ולשבת איש איש על מקומו.

– ומה הטוב אשר מצאת בדבריו?

– יען כי היו קץ דרשתו והם סגרו את פיו לבלתי ידבר עוד הבלים… ענה הבירזי וילך לו גם הוא לשבת על אחד המקומות.

אחרי אשר כילו היתומים את ‘הקדיש’ שאחר ‘עלינו’ וכל העם החלו לשום את פניהם ולשאת את רגליהם בחפזה אל הדלת לצאת – הפכו פתאום את פניהם קדימה לראות מי המה האנשים אשר קול דבריהם הגיע לאוזניהם מאת פני כותל מזרחי.

שם עמד הבירזי, ובקול שואל ובפנים מלאים תמימות שאל את המגיד לאמור:

– רבי, ‘תורה היא וללמוד אני צריך’! – הן פרשת את הכתוב: ‘נברכה לפני ה’ עושנו' מלשון ברכה, והלא רש"י ‘והמצודות’¹⁰³ יפרשוהו מלשון ‘ויברך את הגמלים’?

ובדברו פתח את ספר תהלים לפניו.

– בדרך דרש, ענה המגיד אשר לא הבין כי להלץ בא, ויקמוט את מצחו: – נוכל לפרש פסוק גם לא כרש"י.

– הן אמרת כי טוב צבוע מן אפקורס בגלוי, פנה גם יעקב אל המגיד בשאלה: – והלא בספר ‘חובת הלבבות’ מפרש אמור: כי ‘יש יתרון לעובד־גלולים על הצבוע בארבעה דברים’¹⁰⁴?

ויפתח גם הוא את ספר ‘חובת הלבבות’ לפניו.

– מדוע זה באתם לקפחני בדברים? אמר המגיד וירעם את פניו: – הן אחת אמרתי, אין משיבים על הדרוש, על דרך המוסר נוכל להגיד גם לא כבעל ‘חובת הלבבות’ אם השעה צריכה לכך…

– ואנוכי איש פשוט הנני, העיר זלמן ינטס: – ולא אבינה לדעת: הן על דרך הפשט נוכל לפרש לא כרש“י, על דרך המוסר נוכל לאמור לא כבעל ‘חובת הלבבות’ – והאיש אשר לא יאמין בקבלת האר”י יגולגל בכלב?

המגיד חפץ לענות דבר, אך יעקב הפריעו.

– ולוּ ידעתי, אמר בקול רם: – הכי גם הרמב"ם וכל גדולי ישראל עד הגאון בעל ‘נודע ביהודה’¹⁰⁵ בימינו אלה, אשר כולם לא האמינו בקבלה ויאמרו להרחיקה מגבול ישראל – הכי גם כולם יגולגלו, חלילה־וחס, בכלב?

המגיד ראה כי נפל בפח, וכי העלמים האלה באו להבאיש ריחו בעיני העם, פנה גם הוא אל התשובה האחת אשר היתה ואשר תהיה תמיד ככלי־קרב לכל איש מתווכח בעינייני אמונה, בעת כי לא ימצא לו מענה נכון:

– כולכם תריבו אלי – כולכם הנכם אפקורסים! צעק בקול גדול.

העם הנשאר בבית־המדרש לטש עין־זוֹעמה על העלמים האחדים אשר עמדו שמה.

‘אלה מחריביך ישראל!’ חשבו בלבם, ‘אך אלה האפקורסים יעכבו את ביאת הגואל’. – שלמה תחכמוני היה האחד אשר שם לב להבין את הדבר, הוא ראה ויתבונן כי דברי שמואל עשו פרי בלב בני הנעורים, ואך על כן יאמרו כעת לנקום את נקמתו מאת ‘המגיד’ אשר רמז עליו בדבריו.

אל־נא תריבו, אמר בתום לבו: – המשפט לאלוהים הוא.

העלמים לא ענו דבר, כי יראו מחמת המון העם, אשר ביניהם היו גם אבותיהם וחותניהם. אך זלמן הביט בלעג בפני המגיד.

– אחשוב לצדק כי גם על דרך הדרש, גם על דרך המוסר ‘הכעס מידה מגונה היא’, אמר אליו בצחוק גלוי: – שן־זאב¹⁰⁶ יועיל אך לילדים קטנים, לא לאנשים כמונו היום…

המגיד לא ענה דבר, ויפן וילך לו.

– הנני ללכת אתך, רבי! אמר זלמן אל הרב בצאתו גם הוא: – לבצע בביתך על הסעודה־השלישית.

– בוא ואקרבך כאורח־הגון, ענהו הרב.

[יב] שידוכים לשיטת השדכנים    🔗

האומנם כי צחוק קל יעבור על שפתי הקורא בשמעו הפעם מפי: ‘שיטת השדכנים’ – היש שיטה גם לאלה? ישאל לתומו. הכי גם אלה אשר ‘יקרבו קיר אל קיר’ על דיברת העם, אשר אבן־הפילוסופיא¹⁰⁷ בידם להפוך כרגע אשה בלה־ניאופים לעלמה רכה בשנים ורבת־החן, או ללמד לנער בור את כל התורה כולה על רגל אחת, הכי גם אלה יעשו את מעשיהם – זרים מעשיהם, בשיטה? – כן כן היא, אענה: ‘הדבר אשר ייעשה בלי סדר ומשטר לא ייגמר בכי­־טוב’ גזרו אומר חכמי דור ודור, ואם עינינו הרואות כי רוב האנשים יחיו את נשותיהם ‘בסימן טוב ומזל טוב’ אך על־פי דברי השדכנים – הלא גם סדר וגם שיטה למעשיהם.

ראשית שיטתם היא: כי אין כל שיטה בשידוכים, והיא לבדה דיה להסיר כל המעקשים מדרכם. אולם גם בלעדי השיטה הכוללת הזאת ישנם גם כללים אחדים וחוקים מעטים אשר ישמרו לרגלי עבודתם: חוק הוא לאיש זקן ועשיר כי ‘ישא למזל־טוב’ בתולה עניה ממשפחה נכבדה (ואיה המשפחה הבלתי־נכבדה בפיהם?); ומשפט הוא כי בתולה בת ‘נגיד’¹⁰⁸ אשר מום בה: עיוורת עינה האחת, חרומה, פסחה או גבנונה, כי תינשא לאחד מן ‘הבחורים־העניים’ אשר יתעלה בלימודו ואשר יהיה בפיהם ‘לעילוי מאוד נעלה’; וחוק וגם משפט הוא כי לא יתחתן יחסן ביחסן ולמדן בלמדן. הן אך מעניים תצא תורה ויחוס באביונים ימצא – ומה יעלה ביד המזווג זיווגים כאלה? עני בעני כי יתחתן והיה כסף השדכנות חמישה שקל ולעמל אין־קץ – על־כן חוק ומשפט שמו להם לתת את המיוחסת לעשיר בן־בוז־משפחות, ואת בן־התורה לבת נגיד ועם־הארץ, ויהיה ‘גם הזאב שבע גם הכבשה תמימה’.

השיטה הזאת לא נכחדה גם מאת זלמן ינטס וישם לדרך השדכנות פעמיו על־פיה. הוא ידע כי דברים בין חנה ובין שמואל, ידע כי שמואל מצא חן בעיני הרב ואשתו (בטרם עוד התפרץ הריב הזה), ואם־כן נקל יהיה לו לחבר את הצעירים האלה, ולהביאם בברית; אולם מה יתן לו שידוך כזה? על־כן פרד בין הדבקים האלה ויאמר לתת את חנה לגד בן נפתלי לאשה, ואת שמואל לאיש לאסתר בת שלמה תחכמוני. הן אמנם מצא לו מכשולים קטנים בדרכו: לאה אם חנה ושלמה אבי אסתר שניהם אמרו בשם בנותיהם כי החתנים לא מצאו חן בעיניהן… אך איש אשר יטה אוזן לדברים כמו אלה לא עוד ‘שדכן’ ייקרא, וזלמן חפץ להיות שדכן גיבור ציד בארץ.

והלא עיניכם הרואות, קוראים נכבדים, אשר תמאנו לתת צדק לפעולות זלמן, כי השעה שחקה לו וכי שמואל בא בריב גלוי את הרב, וגם זלמן לא טמן ידו בצלחתו ולא עבר על המקרה הזה כבלי־משים, בבוקר שלח איש עתי כי יקשה את לב שמואל, ובערב הוא בא לבית הרב לחזק גם את לבו בריב הזה, למען לא תעיז עוד חנה פניה להמרות את שיטתו ולקחת את לב שמואל.

*

חנה ישבה בחדר־המיטות אשר בבית הרב בודדה וגלמודה. אור הערב לא עצר כוח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל אשר יביא גם עצב עמו. לבנת השלג, הנראה בעד החלון, נדמה כתכריכי־מת ומראהו הלבן עורר תוגה ויגון עתה, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה. חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה אשר נתנתן על השולחן הקטן העומד שמה, מחשכת הנשף לא נראה תמונתה ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה.

נורא מאוד היה המחזה, אך נורא ממנו היה לב חנה. מלחמה כבדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עוז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת־אם ויראת כבוד אב־חורג רב זקן ונשוא־פנים, ומעבר מזה הצלת נפש ידידה ואוהבה שמואל, אשר יאהבנה כנפשו וגם היא לא מצאה לה ידידים ורעים בפלגות בלתו.

‘הה’, חשבה בלבבה, ‘לא אוכל לשות עצות בנפשי מה לעשות. הנני יודעת מאוד כי עלי עתה להציל נפש שמואל מרעתו, וכי טובו בידי, אך עלי לשמור גם כבוד אמי ואישה… הדברים אשר שמעתי היום מפי הזקן והמגיד יצוו עלי במפגיע ללכת לבית שמואל ולספר לו את אשר יחשבו עליו; אך אם אעשה את הדבר הזה, והיה כי יראוני אנשי העיר וסקלוני באבנים וגם את שם אבי המת ואמי החיה יבזו ויקללו… יקר אתה לי שמואל מכל הון, נפשי אתן תחתיך, אבל כבוד אמי ידרוש ממני בחזקה כי לא אנבל גם את שמה… אם כה ואם כה צר לי מאוד’…

ברגעים אלה באה אמה החדרה.

– מה לך, הה, בתי?

– אין דבר, ענתה חנה בשפה רפה: – יד העצב גברה עלי…

– בואי־נא הביתה, וסעדי את לבך… שם גם זלמן ינטס, הוא הלא איש אשר לצון חמד לו ובחברתו יפוג העצב מלבך.

– לא אלך, אמי, ראשי יכאב מאוד…

– הלא גם בבקר לא אכלת כל־מאום?… בואי, בתי, בואי־נא, אמרה לאה בתחנונים: – מדוע תחללי לי גם את שבּתותי ומועדי?

חנה לא ענתה דבר גם לא קמה ולא זזה ממקומה.

– מדוע לא תסבי גם את לאה לאכול אתנו? אמר הרב בבואו החדרה גם הוא: וגם את חנה תשבי כל היום בודדה ועצובת רוח… הלא שבת היום לה'… בואי ושבי על־יד השולחן.

– בואי, בואי, בתי! אמרה גם לאה אחרי אישה בקול אהבת־אם.

– הכי נאספתם כולכם בחדר ההוא להערים סוד עלי, צעק זלמן ינטס מן הבית: – אם כן שבו לכם שם ואנוכי לא איעף ולא איגע לאכול גם לבדי את כל אשר על השולחן…

צחוק עבר על שפתי הרב ואשתו, אך לא על שפתי חנה.

– השאיר לנו כזית לחם לברך עליו, אמר הרב בלצון וישב את הבית: – לכנה גם אתנה, לאה וחנה, נשמע קולו מבית.

לאה אחזה ביד בתה אשר הלכה אחריה בלי חמדה.

רוח מבינתי צר להבין את תולדות הימים האלה, אמר זלמן בעת האוכל אל הרב: – הנערים והעלמים המה עזי־נפש וחזקי־מצח עד כי תסמר שערות איש לשמוע גם את דבריהם.

– הלא כבר אמרו התנאים הקדושים ברוח קודשם: ‘בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי’, והאותות הכתובים שמה כתומם באו בימים האלה… הלא כבר הגיע ‘ערב שבת בין השמשות’¹⁰⁹.

– אפס כי גם בעיר קטנה כפלגות, אשר בעזרת ד' עוד תורה בה, ואנשיה המה יראים ושלמים, וכי גם בה יימצא עז־פנים אשר יעיז לדבר כאשר דיבר שמואל היום בבוקר – הלא גם על דעת התנא לא יכול לבוא…

לחנה, אשר ישבה על השולחן כנדהמת, ולא אכלה מאומה רק העמיקה בתוגיון נפשה, לה היו הדברים האלה כגרגרי מלח הנפזרים על מחץ מכה רבה. נפשה התחלחלה מאוד וכל עצמותיה רעדו מזעם; מעיניה, אשר לטשה בקצף על זלמן המדבר, התמלט מבט־אש עד כי גם זלמן נבהל כמעט.

– הטרם תדע כי יד הגלוח בכל אלה, ענהו הרב וייאנח כאיש המשתתף בצרות הכלל: – לא לשוא נהמתי בבואו, לא לשוא ניבאתי להם כי מינות רב יביא בעיר…

– צדקת, רבי!… אולם הידע רבנו כי גם ‘הגוי’ הזה יגלח את זקנו על פי דין תורה? – הוא יגלחנו בסם¹¹⁰…

– בסם? הייתכן?

– בתם־לב¹¹¹ הנני אומר, ענה זלמן בצחוק גדול אשר הכריח כמעט גם את הרב גם את לאה (אף כי לא הבינה את החידוד הזה) לצחוק אתו.

– הה, אך הגלוח הזה היה בעוכרי נערינו, אמר הרב בקול יראת האלוהים אחרי עת מצערה: – אמת בפי הגמרא הקדושה ‘לשמרך מאשה זרה – זו מינות’¹¹², כי גם צעדיה שאול יתמכו, ובכל זאת ינהו בני הנעורים אחריה… הה, הרבה הגלוח להשחית את לב עלמינו, הרבה לחלק ספרי מליצה לכל איש ותרב הפרצה בעיר ולאפקורסות אין קץ…

– מי הוא הגלוח הזה? שאלה לאה בתמימות.

– הוא הגלוח… האפקורס… דיבר הרב בכבדות.

– מה מעשהו ומה שמו?

– ימח שמו וזכרו, ענה שנית הרב וינע בידיו בחזקה.

– הוא הנהו מעיר ווילנא, ענה זלמן, בראותו כי מענה הרב לא הפיק רצון מאת לאה: הוא כילה שמה חוק לימודו בבית־מדרש־הרבנים ושלוח הנה – זה כשתי שנים, להיות מורה בבית־הספר בזה.

– ומה שמו?

– הרשעים האלה יחתו מפני קללת שלמה המלך¹¹³, ובחפצם כי לא ירקב שמם, על כן יסתירוהו מאוזני האנשים וייקראו בשמותם על שם משפחתם – בבטחונם כי החסידים והצדיקים אשר היו בה לא יתנו שמם להימחות…

– הלא טוב תדרוש, אמר הרב בצחוק־קל.

– ומה שם משפחתו? שאלה לאה אשר קצה נפשה בדרשה אשר היללה הרב.

– מה לך, אשתי, ולשם הרשע הזה, אמר הרב בקול יראת־שדי: – הלא מלומדת את ויודעת כי ‘שם רשעים ירקב’¹¹⁴… פני לאה הביעו אי־רצון.

– שם משפחתו הוא כשם המשפחות הגדולות בישראל, אמר זלמן: – שם משפחתו הוא ‘אפרת’.

– אפרת? שנתה חנה באזני אמה בתמהון והשתוממות רב. גם לאה התעוררה לשמע השם הזה, וכאמה כבתה נשקעו בהמון רעיונות.

אך זלמן זכר פתאום כי הוא לא בא הנה לעורר זכרונות נשכחים ללאה וחנה, רק חדשות אשר תהיינה ברוח פיו בימים יוצרו יאמר לבצע, על כן הפריע את הדממה הקטנה אשר שררה על השולחן.

– דבר לי אליך, רבי, בעזרת ה' שמתי כל המעקשים למישור…

– חנה, אמר הרב בתור מענה על דברי זלמן: – לכי־נא לחדר אמך על רגעים מעטים, כי דבר לי עם האיש הזה.

דעת לקורא נקל כי חנה לא המרתה את פי הרב, וכחץ מקשת התפטרה מאת השולחן אשר ישבה עליו שלא־ברצונה, ותשב לחדר השני בלוויית מחשבות חדשות.

לא לשקר הבטיחה אמה כי על שולחן־האוכל בחברת ‘זלמן הלץ’ יפוג העצב מקרב לבה. אמנם כן היה; ואם כי לא נוכל לדעת אם ליצנות זלמן או שינוי מקומה וחברת האנשים בכלל פעלו עליה, אבל נדע כי תוגתה הראשונה רפתה מעט, ומחשבותיה הרבות אשר מטורפות ומסובּכות עלו אז בראשה, שבו עתה ותהיינה לרעיונות איש־מחשב־דרכו ובנחת בסדר ובמשטר היו עתה. אפס כי באחרונה שינה גם זלמן לתומו את כל מחשבותיה על דבר שמואל, ובלי־צדיה עורר לה זכרון איש אחד אשר חשבה כעת אך על אודותיו.

לשם ‘אפרת’ היה אמנם הכוח והעוז להדוף כרגע את כל מחשבותיה בּהווה ולהסבן רק אל העבר, אל הימים אשר אפרת התהלך אתה וישאירו תו־ניכּר בימי חייה. אפרת היה איש צעיר לימים יפה־תואר וטוב־רואי, וכיפי פניו כן התעלו גם כשרונות נפשו וצחות מדברו, ויתחשב בין מבחרי התלמידים בבית־מדרש־הרבנים. גם הוא היה מן המשחרים בית אבי חנה בווילנא, ותמיד קיבלוהו שם באהבה ורצון. חנה ריוותה רצון מאוד מכל דבריו ותהלוכותיו, דיברה אתו בלב רגש יותר ויותר מאשר דיברה את יתר רעיו ורעיה, השתעשעה בחברתו מאוד־מאוד, אף קנתה לה עונג ועדן בספרים אשר נתן הוא על־ידה למקרא, מכל הספרים אשר קראה בימי חייה. חנה היתה אז כבת חמש־עשרה שנה ותיף בגודלה, וגם רוח מבינתה היה טוב עליה, ותדע דרכי האנשים ותדע גם אהבה. בכל לבה ונפשה אהבה את רעיה את אפרת. בלכתה פעם בנשף בערב יום־קיץ לשוח אתו בגן־הפרחים, הסבה היא את דבריה על דבר האהבה בכלל, למען תבוא על־ידה לספר באוזניו את עזוז אהבתה לו; – ומה נבהלה פתאום בשמעה מפיו כי הוא יריב את האהבה, כי ‘חסר דעת הוא האיש אשר באחרית המאה התשע־עשרה הזאת יהגה אהבים’, וכי אין בדעתו לקחת לו אשה כל הימים… חנה נדהמה מאוד לשמע דבריו אלה, וכמעט נפשה יצאה בדברו אליה ותשב הביתה עצובה ומרת־רוח מאוד. כשמוע אפרת את הדבר הוקיר רגליו מבית אביה, למען לא יוסיף להדאיב את לבה אשר ‘רוח הילדות משחקת לפניה’. אפס כי הדאיב את לבה בכפליים במנעו רגליו מביתה; חנה הגתה נכאים כל היום, שאלה את כל רעיו כי יספרו לו את האהבה העזה אשר תאהבהו, וישאלוהו מדוע זה חדל לבוא? ואפרת ענה כי באשר הימים ימי־ניסיון¹¹⁵ בבית הספר, ובקרב הימים האלה גם לו לעמוד למבחן־כולל בלשכה השמינית, לכן אין עתותיו בידו לשחר את פניה; חנה קיבלה את המענה הזה באמונה ובתום־לב. כירח ימים עבר ואפרת כילה את נסיונותיו ונבחר להיות מורה בבית־הספר אשר בפלגות, ויסע אפרת מווילנא מבלי קחת ברכת־הפרידה מאת בית אבי־חנה, אשר כריע התהלך שמה, למען לא ישוב ויעורר רגשות חנה אשר חשבם לדימיונות. חנה לא ידעה בנסעו, ותמיד כל הימים חכתה על בואו בכליון־עיניים. בין כה וכה חלה אביה ויפול למשכב, מחלתו גברה עליו מיום ליום, ועוד ימים אחדים – ויגווע וייאסף אל עמיו. הימים האלה לא נתנו לחנה להגות אהבים, או לבקש את מאהבה את אפרת. אחרי עבור ימי אבל אביה שמעה כי אפרת נסע מזה, ולא ראה את פניה טרם היפרדו מאתה ותתקצף מאוד, אך בכל זאת לא מתה אהבתה בלבה ופעמים לא־מעטות חשבה כי לו ישוב אפרת אליה כי אז תסלח לו גם על חטאו זה. ברבות הימים באה גם חנה פלגותה, ואז בשבתה בודדה בחדרה זכרה את אפרת ותתאו מאד לראותו, אך לא ידעה כי גם הוא בפלגות, ומה השתוממה לשמוע מפי זלמן כי הוא המורה בזאת העיר.

‘גם אפרת פה!’ חשבה עתה חנה בשובה לחדרה – ‘מה מאוד ישמח לבי בעת אראהו ואשמע שנית צלצל קולו הערב! נפלאים מעשי המקרה הזה! בפלגות אשר אמרתי: מי לי פה? אשר דימיתי כי אין אף נפש אחת אשר תישר לפני ואשר תחוש גם הוותי – פה בפלגות מצאתי את שמואל וגם את אפרת… החי בין החיים לא יקר ערכו’, חשבה עוד אחרי אשר עברו רגעים אחדים בהמון מחשבות מבלבלות – ‘אולם אם בחצר־מוות בין קברי מתים יצעד גבר חי, או יוכר מאוד ואז נודע חין ערכו; פה בפלגות אם אקנה לי חיים נעימים בין אוהבי ומכירי אלה, אך פה ארגיש נעימות החיים ועדניהם’…

לאוזניה הגיעו פתאום דברי זלמן בחדר־האוכל, והקול העיד כי ידבר גדולות ונפלאות; ובאשר כי ידעה מאוד כי בדבר שידוך למענה יאריך שם זלמן בלשונו, כי הלא אך לזאת שלחה הרב מאת פני השולחן, כנהוג, על־כן הטתה אוזן ותשמע את קול זלמן אומר בכל פה:

– הלא כבר מלתי אמורה כי הישרתי כל המעקשים והגביר התרצה לכל דברי…

– אבל הן גם אנוכי כבר אמרתי, שמעה קול אמה עונה: – כי בתי תמאן, היא ראתה את פני החתן בהיותו בזה ותאמר כי תכלית שנאה תשנאהו.

– רב לך, לאה, הפריעה קול הרב: – רב לך לשנות דברי נערב אין־לב. אהבה ושנאה שייך רק במאכל ומשתה, אנוכי אוהב בשר מבושל והשני יאהב צלי, או כי אנוכי אשנא מעודי את החמאה והשני יאהבנה – לא כן, חתן וכלה, מה להם ולאהבה? יתחתנו יהיו לבשר אחד ויחיו כאשר יחיו כל בני האדם על הארץ…

‘הא לך משפט ישר על האהבה!’ חשבה חנה, אשר התאפקה משחוק – ‘משפט והגיון נחמד מאוד!… ובכוח המשפט הזה יאבו לתת לי איש כחפץ לבבם – לא, היה לא תהיה!’

– אמת בפי הרב, שמעה את קול זלמן מדבר שנית: ­– תהיה־נא לו לאשה ותאהבהו. ואם־כן, הדבר נגמר, ועל־כן אלך ואגיד לר' נפתלי כי יתעתד לליל־התנאים…

‘לא תקום ולא תהיה!’ החליטה חנה בדעתה – ‘בדבר הזה אאסוף שארית כוחי ואלחם בעד חופשי’…

– חנה! הגיע פתאום לאוזניה קול הרב בקראו לה.

‘על דבר החתן הנני קרואה’, חשבה בלבה בקומה ממושבה, ‘להגיד דעתי אם מצא חן בעיני… אגיד ולא אבוש, אגיד למו בפה מלא כי לא אובה’…

– תני לנו מים אחרונים ונברך, אמר הרב, כבר אתא ליל, תני מהר.

לא אלאה עוד את הקוראים ללכת ברגלי זלמן הלץ, אשר הלך אחרי צאתו מבית־המדרש אחרי תפילת ‘מעריב’ לשתות טהע בבית שלמה תחכמוני, לא אוסיף להשמיעם את דבריו אשר הילל על אחת שבע ונשא עד לשמים שיא ערך שמואל כי אין על עפר משלו וכי אין טוב ממנו להיות איש לאסתר…

כי הלא ידענו את כל אלה זה כבר, אך זאת אגיד כי בעת אשר זלמן דיבר טוב על שמואל בבית תחכמוני, בה־בשעה הגה עוד איש אחד טוב על אודותיו לא בפה כי אם במכתב.

חנה חשבה אחת לאחת את כל החדשות אשר שמעו אוזניה ביום הזה: זלמן גמר את דברי השידוך בינה ובין גד, שמואל רב את הרב ויגורש מבוא הנה ועוד יחשבו עליו מחשבות לשבור לו מטה לחם ולהחרימו, גם אפרת הנה פה, וכאשר שמעה יאמרו לעשות גם לו רעה, ותחשוב מחשבות גם היא להציל אותם, ולסבב את פני הדבר כי תתראה פנים את אפרת. אחרי אשר העלו נר בבית לקחה לה גיליון גדול ותערוך מכתב, אשר אמרה להסגירנו ליד שמואל.

 

חלק שני - שומרת־היבם¹¹⁶    🔗

[א] סדום ועמורה    🔗

היום פנה לערוב. קווי שמש האחרונים שלחו שביב אורם על העיר נהרים אשר בגבול ארץ ליטא, וימהרו ויאספו נוגהם גם הם, כמו געלה נפשם לראות את העמל, אי־הסדרים והצלמוות השוררים בתוקפם עלי תבל, ויתנו את העובד בזיעת אפיים לנוח, את העשוק לשכוח רישו, ואת הרצוץ לאסוף שארית כוחותיו, למען לא יפול תחתיו למחרת היום הזה בשובו לעוניו ולענותו; יאספו נוגהם לבלי יוסיף העשיר לדכא תחת רגליו את אחיו העני, לבלי יוסיפו הרבנים לרדות בעם, והעומדים על גרם המעלות לרמוס ברגליהם את אלה אשר לא יעצרו כוח עלות כמוהם; יאספו נוגהם – והתקווה משחקת לפניהם כי עוד מעט וינוחו יגיעי כוח, עוד מעט והנה עשיר ועני, אדון ועבד, רב ועדתו ישוו יחד, דמעות העשוקים תחדלנה, ורעת המרודים לא תהיה עוד… אך כמעט העלימו עין, עוד לא הרחיקו ללכת, והנה הלילה הביא את החושך על הארץ, ותחת כנפיו יחסיון כל איש נתעב ונאלח, כל אשר משחתו בו, כל עושה מלאכה בעלטה, כל מעול, כל שותה שיכור וכל רוצח; כל אשר ייראו לעשות מעשיהם לעין השמש, יתעוררו לעתות בליל לבצע את אשר יזמו לעשות… כמו חוקי הרע יומם ולילה לא ישבותו, כמו אין הפוגות אף רגע למעשי הרשעה – הה, מה איום הרעיון הזה! מה יחרד לב איש לזכרו!

אולם מה הוא הטוב ומה הוא הרע? מי יורה לנו דעה במעשים הנעשים תחת השמש לאמור: זו הדרך הטוב לכו בה, וזאת היא הרעה המוחלטת – עזבוה? הן דרך כל איש ישר בעיניו, ולהולכים בשביל האחר רק ‘רע’ יאמרו תמיד, וכרוב דעות האנשים כן ייפרדו המעשים אשר בשם ‘רעים’ ייקראו עלי אדמות: החסיד יקרא רע לאיש אשר לא יאמין באמונה שלמה ברבו ובנפלאותיו והבליו; והמתנגד – לנוטה כמלוא השערה מכל חומרות ודקדוקי ‘שולחן הערוך’, ושניהם – להמשכיל, והמשכיל לשניהם; ומי זה יעפיל עלות מעל כל האנשים האלה לגזור לנו אומר: דברי מי יצדקו, מה הוא הטוב ומה הוא הרע? – לא אחד בנו! אין אף אחד אשר יחרץ בזה משפט אמת לאמיתו!… ומה מאוד יחרד לבבנו לשמוע כי גם חברי הגנבים, השיכורים וכל חלאת האנשים למיניהם, גם אלה, הה, בל ימצאו עוול בנפשם וטוב טוב אמרו למעשיהם – ומה הוא הרע והטוב המוחלטים?

אם עוד לא ייאמנוּ בעיניך, קורא נכבד, דברי אלה, הבה לכה־נא אתי, והרעיונות האלה יעלו בלבך גם בבואך אל סדום ועמורה.

בשם הנורא הזה יכנו היהודים בעיר נהרים את שני הבתים העומדים שמה לקצה העיר; ובכל זאת ידעתי נאמנה כי לא משפט אחד תחרץ אתה להמה, אחרי אשר תבקרם.

ליל חושך ואפלה היה הלילה הזה, ליל אשר גם הכוכבים בשמים לא נראו לעין איש, כי עב הענן סך בעד אורם. רוח צפוני סער מאוד ויתחולל על ראש האיש אשר הלך שמה וירע לו רב יתר מקור וקרח. האיש הזה השח קומתו, לטה פניו ויואל להרחיב צעדיו, אך רגליו בגדו בו ותנוענה הנה והנה וכל גוו התנודד מאוד. לו ראתהו עין איש, כי עתה הכירה כרגע כי בא אל קרבו יין־השרף ואך הוא בלבל את מוחו ולא יתן גם צעד נכון לרגליו; אך איש אין להתבונן בו ובמהלכו. הרחוב אשר בו יצעד כעת ההלך הזה, רחוק הוא משאון העיר. בתים מתי־מספר נבנו בו ואך גדר־קרשים קטן־הקומה יחברם, וחופשה יתנו אל הרוח להסב את מהלכו באין מעצור. הרוח הזה, כמו למלאות סאת צרות ההלך, הביא בכנפיו גם שלג לח, אשר כפתים השלך על הארץ ויסתיר גם את אור הכהה אשר הפיצו מנורות־העיר אשר על גבי העמודים, ולא הפריעו גם המה את חשכת המוות אשר שררה ברחוב הזה. אך מרחוק נראה אור בחלוני שני בתים זה לעומת זה, וקול שיר שיכורים נשמע מאחד מהמה, וכפי הנראה חגר ההלך שארית כוחו להגיע עדימו.

הם המה שני הבתים אשר השם הנורא ‘סדום ועמורה’ חופף עליהם.

אנשי העיר לא נתנו אל לבם לסמן את הבתים האלה, לדעת מי מהמה הנקרא ‘סדום’ ומי – ‘עמורה’, ועל כן לא נוכל גם אנחנו לקראם כל אחד בשמו המיוחד, ואך הימין והשמאל יפריד בינימו. ההלך הזה חצה ברוב עמל את השלג אשר סביב הושלך עליו ויכסהו מכף רגלו עד קודקדו. הוא הלך, הלוך ונוע, עדי הגיע אל מקום הבתים האלה. נודוֹ ונועוֹ נתנו אותותם כי מגמת פניו ימינה, אך למרות רצונו הסבו רגליו שמאלה, עד אשר התעורר וירא והנה הוא עומד על־יד הבית אשר לשמאל הרחוב. מבלי חשוב מאומה, שלח ידו אל כפות המנעול ויאמר לפתוח את הדלת, אך ידיו לא סרו למשמעתו, כי לא עצרו כוח להסיע את לשון המנעול ממקומה, ויאחז בה ויניעה הנה והנה, והיא השמיעה קול צלצול, אך הדלת לא נפתחה.

לקול הצלצול פתח איש אחד את הדלת.

– מי הוא השד אשר ידפוק בליל אפל כזה בדלת? אמר בקול גערה רוסית.

– שלג גדול במאד¹¹⁷ בגימטריא ‘פגע רע’, אמר ההלך, ויבוא הביתה.

– הנה ‘בעל הגימטריאות’ בא! אמר האיש בקול גדול.

לוּ הלך הקורא אתי בעקבות ‘בעל הגימטריאות’ הזה, כי אז הכיר גם הוא את הבית אשר ההלך בא בקרבו כי בית־היין הוא. החדר הראשון הנהו גדול מאוד ושולחנות רבים עומדים לארבע רוחותיו; לימין הפתח בנוי כמו שולחן גדול, אשר עליו ערוכים מאכלים ממאכלים שונים: אווזות צלויים, דגים, דגים־מלוחים מסוכים בשמן וחומץ, חלות לחם ורקיקי שמן; ובקצהו תעמוד, כמלך בגדוד, חבית מלאה יין­־שרף, וסביבה שרי צבאיה, הלא המה בקבוקי־זכוכית מלאים מן יין־השרף המתוק והמר, האדום והירוק למיניהם. בינות לשולחן ישבה האשה בעלת־הבית הזה, צעירה לימים ובריאת בשר, אשר בין דלת העם ליפת תואר תיחשב – אף כי ‘מלאך החן’ לא ישכון כבוד על פניה. – אישה ילך אנה ואנה למלאות רצון האורחים ולהביא לפניהם ככל אשר תשאלנה נפשותם. פניו איומים מאוד, זקנו גדול ואדום, עיניו קטנות ואישון שחור עד מאוד יסוב בחוריהן, עד כי ייבהל האיש אשר יביט עליו; מצחו הקצר, אשר שערות אדומים יסובּנו, ושפמיו הגדולים גם המה יוסיפו אימה לפניו, עד כי ‘מלאך הדומה’¹¹⁸ כינוהו האנשים מאז. הוא היה בן אחד מדלת העם, יתום מאביו ומאמו ועל־כן ארח לחברת הגנבים בעודו בילדותו. ויהי כי הגדיל וגם כסף לא־מעט רכש לו, וילך ויקח לו אשה ויבנה לו בית בקצה העיר ויעשהו לבית־משתה עד היום הזה, בית המשתה הזה היה בית־אוסף לכל איש נבל ובליעל, אשר מדי לילה התאספו בו, רבו ריבם אף שתו יין־שרף משתהם, אחרי אשר ‘נביאם’¹¹⁹ דן דינם ויפשר ביניהם.

– ברוך בואך, ר' טודרוס! קראו אחדים ושחוק מלא פיהם.

האיש הזה, אשר ‘ר’ טודרוס' ‘בעל הגימטריאות’ קראו לו, בא אל הבית וישלך מעל בגדיו ומעל כובעו את השלג הרב אשר נפל עליהם בדרכו, ויזורר פעמיים, וישם עין באנשים העוטרים את השולחנות. משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, שערותיו לבנו מזוקן וראשו הכפוף כאגמון הראה את עבי עורפו אשר היה אדום מאוד. תווי פניו נתנו אותותם כי האיש הזה היה טוב מראה בימי ילדותו, אך עתה כאשר הזקין ויתן בכוס עיניו, עתה נשחת מאיש מראהו והדרת פניו עוד אין אתו; שערותיו פרועות, עור פניו נקמט וראשו יתנועע תמיד, כמו כתפיו לא אבו עוד שאתו עליהן.

– בוא־נא הנה, ר' טודרוס! אמר עליו איש אחד מן השישה, אשר ישבו סביב לשולחן אשר במקצוע מזרחית צפונית: – בוא הנה ושתה מן היי"ש אשר לפנינו.

– כן דיברת, ענהו ר' טודרוס בגשתו לפניהם: – הלא שלג בגימטריא ‘יבא יי"ש’.

– אם־כן ברך־נא אותנו על הכוס המלא הזה, אמר אחד ויורה באצבעו על כוס יי"ש אשר עמד אצלו.

בעל־הגימטריאות חפץ לקחת את הכוס, אך בעליו הפריעו.

– לא, בטרם אשר תברכנו כולנו בגימטריא לא תקחנו.

– ומה שמכם? שאל ר' טודרוס.

– בנימין.

– חייקל.

– דוב בער.

– נחמיה.

– אברהם אבא.

– שמשון.

אמרו כולם זה אחר זה.

– בגימטריא: ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה’, אמר בעל הגימטריאות וילטוש עיניו על הכוס וישלח גם את ידו לקחתו בשכרו, בשכר הברכה והגימטרייא גם יחד אשר אמר; אך האיש אשר קרא את שמו ‘נחמיה’ הפריעו.

– פחז כמים אל תותר, אמר אליו בשחוק: – בראשונה אחשוב לדעת: האם אמת יהגה חכך.

בעל הגימטריאות הביט עליו ברוגז ובבקשה גם יחד.

– אותו לא תאמר להונות, העיר חייקל בפנותו אל ר' טודרוס: – הוא הנהו ‘חריף’ גדול ולמדן מופלג.

‘החריף’ לקח בידו פיסת נתר ויכתוב על השולחן מספרים רבים באותיות גדולות ועקומות עד כי מילא את השולחן מהן: את אצבע יד ימינו נתן על מצחו, ויעמוק במחשבותיו מאוד. ובעל הגימטריאות עמד עליהם, עמוד ונוע, ועיניו לא גרע מן הכיס אשר יעדו למענו, ובדממה הגה מלים אשר לא שמעתן כל אוזן.

– ‘מלאך דומה!’ צעק החריף בקול גדול אל בעל־הבית.

הקרוא ניגש אליהם.

– הלא בעל־חשבונות נפלא הנך, אתה הלא תדע לחשב לנו גם את אשר לא שתינו ולא אכלנו… ועתה הגד־נא לנו אם נכונה היא הגימטריא אשר בפי הזקן הזה; הנה אנוכי חישבתי וחישבתי, עד כי ראשי נמלא מספרים רבים, ומאום עדן לא ידעתי.

– ומה אמר? שאל ‘מלאך הדומה’ ובעין־ביקורת הביט על ר' טודרוס מכף רגלו עד קודקדו.

– הוא אמר כי שמותינו יחד יעלו למספר הכתוב: ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה’…

– שקר בפיו! ענה בעל הבית מבלי חשוב מאומה.

– הלא המספרים האלה יעלו למספר 1665 בדיוק, אמר בעל־הגימטריאות, ויבט בקצף בפני בעל־הבית.

– אבל בין האנשים האלה אין אף צדיק וישר לב אחד… ענה ‘מלאך הדומה’, וצחוק גדול פרץ מבין שפמיו הגדולים וילך לו.

– דום בליעל! צעקו אחריו המסובּים.

– תנה־נא לי את כוסי, התחנן בעל־הגימטריאות.

– הנה לפניך, אמר נחמיה ויקח את הכוס בידו: – אולם שמע־נא לי… פרש־נא לפני את ידך, ואנוכי אציג את הכוס על כפך, והיה אם תוכל לשאהו למו פיך, ואצבעותיך לא יגעו בו, וגם נטף אחד לא יישפך ממנו עדי הגיעו אל שפתיך – שתה והצלח; אולם אם לא תזהר ומן יין־השרף אשר בכוס יישפך כמעט קט, אז תשלם אתה כסף הכוס הזה בכפליים…

– חריפות נפלאה! אמרו המסובּים.

לב הזקן בעל הגימטריאות רחף בקרבו. עיניו הביטו פעם על הכוס ופעם על פני היושבים סביב לשולחן, ונפשו יראה וחרדה. בכל אוות נפשו הואיל לשתות את הכוס, אך ירא פן תנוע ידו כמעט, יין־השרף יישפך, ובידו אין גרה, אין פרוטה בכיסו לשלם, אף בעד הכוס האחד, ומה גם אם כפלו יוסיף עליו…

– התיאות למשפט אשר חרצתי? שאל ‘החריף’ ברוח גאה וגאון, כמו אמנם ‘חריפות נפלאה’ הראה הפעם.

שפק נורא נולד בלב הזקן ר' טודרוס בעל גימטריאות. עשתנותיו נבוכו, מחשבותיו עזבוהו, והוא עמד נבהל ומשתומם למראה עיניו – את הכוס, ולמשמע אוזניו – את התנאי אשר החריף שם לו; ויקלל את החריף וחריפותו בקרבו, אבל לא מלא את לבו לאמור זאת גם בשפתיו, כי התקווה אולי תעמוד לו ידו בצרתה והוא אמנם ישתה את הכוס, שמה נצרה על דל שפתיו.

רגעים אחדים הביט בגעגועים על הכוס:

– איאות! אמר בקול גדול.

בעל הגימטריאות הושיט את ידו הרזה בינות לראשי האנשים והחריף נתן את הכוס עליה. לבב ר' טודרוס פעם בקרבו כהולם פעם, עיניו לא גרע מהכוס, ומבטיהן נתנו אותותם כי גם כל מחשבותיו גם כל נפשו גם כל אשר בקרבו, לא ירגישו עתה מאומה בלתי בכוס כל מעיינם; תווי פניו גם המה היו איומים ברגע הזה, גם הכרתם ענתה בם כי שקוע מאוד־מאוד הנהו ר' טודרוס עתה בכוס אשר על־ידו. בכל מאמצי כוחו עזר שארית חילו לבלתי תנוע ידו, אך כל עמלו היה לריק ותקוותו נשארה מפח נפש. מזוקן, מקור ומיראה נוע התנועעה ידו, ומעט מן היין־השרף נשפך…

– שלם! שלם! צעקו כל האנשים.

– כפליים ישלם! צעק נחמיה.

פלצות אחזה לב כל איש – לו ראה ברגע הזה את בעל־הגימטריאות הזקן: הוא עמד וראשו כפוף, הכוס עודנו עומד על־ידו אך הוא לא יעוז לשתותו, וכמו יכיר את חטאו, וכמו איש העומד לפני השופטים בנתנו תודה על עוון אשמה גדול מנשוא אשר פעלו ידיו – כן היתה תמונתו ברגעים האלה! אך המסובּים אשר ישבו על־יד השולחן הזה התבוננו בו בינה וכמו שמחה נפשם ויגל כבודם על השחוק הזה אשר פעלו לזקן, וכמו יצחקו לקרבן אשר יכרע לרגלם.

– אנוכי אפשר ביניכם, אמר בנימין, גם שתה לא ישתה, גם שלם לא ישלם…

– לא, צעק בקול גדול נחמיה ויך באגרופו על השולחן עד כי צלצלו הכוסות אשר עליו: ­ – לא, כי שלם ישלם כאשר הותנה בינינו…

– הלא איש עני אנוכי, אמר בעל הגימטריאות בקול תחנונים: – תנו לי את הכוס הזה אשר בידי ואשתה, הן לכם יש רב… ושמי טודרוס בגימטריא ‘צמא כוס יין’…

– הבה, אמר נחמיה, הן הגימטריא הזאת קטנה היא, ובנקל אחשבה לדעת אם אמת בפיך…

נחמיה ניקה את השולחן ובנתר אשר בידו החל לחשב, ובעל הגימטריאות לקח את הכוס בידו בין אצבעותיו.

– הלא יחסרון לך שתיים במספר, רמאי! צעק החריף בקול גדול. אותי לא תרמה… נחמיה יודע חשבונות…

– ועל־כן אשתה כעת שתי כוסות למלאות החסרון, אמר ר' טודרוס בצחוק, ויאמר להניח הכוס אל פיו.

– הציגה מהרה את הכוס אשר בידך על השולחן, גער בו נחמיה: – ואם אין מרה תהיה באחרונה…

– אבל… החל בעל הגימטריאות…

– לך לעזאזל, רמאי! צעק בקול גדול נחמיה: – השב כרגע את הכוס על השולחן…

בעל הגימטריאות עשה ככל אשר צוּוה.

– אנא, נכבדי! החל עוד הפעם…

– לך לעזאזל, גנב! פן אמרוט לחייך…

– לך מעליו, יעצוהו גם האחרים.

ר' טודרוס פנה שכמו.

– ‘יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם’ בגימטריא ‘בנימין, חייקל, דוב בער, אברהם אבא, שמשון, נחמיה־כלב", אמר ר’ טודרוס ובחפזה מצא מן הבית, וישם פניו לבית השני העומד שם ברחוב ימינה, הוא:

[ב] בית אפרת    🔗

איש היה בעיר נהרים, ושמו ישראל למשפחת אפרת, והיה האיש הזה משכיל בכל דרכיו¹²⁰, נדיב־לב ויקר־רוח מאין כמוהו. ביתו היה תמיד פתוח לכל בא, ובכל נפשו ובכל מאודו אהב את ההשכלה ומשכיליה. מחבר עברי כי יבוא לעיר, והיה ראשית דרכו לסור לבית אפרת אשר מצא את בעליו, את ישראל, לריע ומנהל ויועץ גם יחד: בביתו ישב, מפיתו אכל, וינהלהו גם בעצתו בכל דבר. גם כל משכילי עיר נהרים באו לביתו, גם כל העלמים אשר ההשכלה נגעה אל לבם היו מבני־ביתו. הוא אהב את השפה העבריה בכל נפשו, ויאסוף לו מספריה הישנים וגם מן החדשים ככל אשר השיגה ידו, וצדקה עשה בכל עת וישאילם לכל מבקש, ויפץ את ההשכלה בעירו בכל אשר היה לאל ידו. עלם בית־מדרשי כי היה את נפשו לשחר בית־ספר ויבוא אל אפרת ויתמכהו בימינו, ולא נח ולא שקט עדי כי השלים חפצו ומשאלתו באה; אם היראים רדפו את איש על החזיקו בכנפות ההשכלה – דבר אשר לא לעתים רחוקות יקרה בארץ ליטא, – ויצעק אל ישראל וישמע ויצילהו מידם ומרעתם הושיעו. דעת לקורא נקל, כי זה האיש אפרת היה לצנינים ולסילון ממאיר בעיני ‘היראים’, ושמו היה מנואץ בפיהם כל היום, אבל ‘כוכב מזלו’ האיר לו כסהר בחצי החודש, וגם עליו אמרו תמיד: ‘אני רוקד כנגדך¹²¹ ואיני יכול לנגוע בך לרעה’, כי מסחרו פרץ בעיר; ואף כי לא עשה עושר, אך עשיר היה כי שמח בחלקו, ויברך את אלוהיו, לאמור: ‘ברוך אתה ה’ אלהי ואלהי אבותי אשר ריש ועשר¹²² לא נתת לי!' וילך לבטח דרכו ולא חת ולא זע משאת ‘היראים’ ושנאתם. ‘יאמרו נא יראי ד’ כי הנני רשע שהשעה משחקת לו' ¹²³, אמר תמיד מדי העלו זכר שנאתם לפניו – ‘וישראל יעשה חיל ולא יירא מרבבות עם אשר סביב ישיתו עליו’. כה אמר תמיד ומדרכו אשר בחר לו לא סר ימין ושמאל, ויעשה חיל ויהי לקו־אור מזהיר ומאיר לכל בני הנעורים בעיר נהרים.

ולישראל אשה ושמה רוחמה. אם החכם קהלת אשה אחת מאלף לא מצא, היתה היא דגולה מרבבה; היא היתה נצר מגדולי היחס בעיר הזאת, ומשפחתה כולה שלשלת רבנים ויראים, אשר ‘תורה וגדולה במקום אחד’ נקבצו באו למו; אבל אהבתה לאישה ואמונתה בו לא נתנוה לחשוב עליו רעה, גם בעת אשר ראתה כי הוא סר מדרכי אבותיה ואבותיו וילך בדרכי ‘הברלינים’¹²⁴ אשר הם כרוּם זולות¹²⁵ לבני משפחה, ותאמן באישה ותחשוב לו לצדקה גם את מעשיו אלה, ועוד יתרה עשתה כי למען תת לו אות על אמונת לבה זאת, עשתה גם היא כמעשיו.

– ד' יסלח לי, ענתה פעם לדודתה אשר שחרה מוסר על מעשיה אלה: – כי הלא הוא ציווני לעשות רצון הבעל; ואם אמנם חוטאים הננו, טוב לי לשבת טן־דו את אישי בגיהינום, משבתי בגן־העדן בלתו.

באהבתה את אישה אהבה גם את דרכי חייו, ועיניה לא צרו גם באורחים הרבים – כתושבים, כגרים, כעשירים כעניים – אשר תמיד כל היום שחרו את ביתה; קבלתם בפנים שוחקים, בידידות ורצון רב, גם בעת אשר לא מצאו את אפרת בביתו, השתתפה בצרתם ותשמח אלי גילם, ויכבדוה כל באי ביתה ויוקירו שמה, ואפרת גם הוא משנה־אהבה אהבה על עשותה כדברים האלה.

כבן ארבעים וחמש שנה הנהו אפרת עתה ורעיתו צעירה ממנו לשנים שלוש, ובנים אשר הולדו להם חונכו לרגלי העת הזאת: הבנים שחרו בתי־ספר – אשר הבכור יצחק כבר כלו לי ימי חניכו והנהו המורה בבית־הספר ליהודים אשר בפלגות – והבנות גם הנה למדו לשון המדינה ולשון צרפת ומלאכת־יד לתפור ולארוג, כאשר תלמדנה בנות דור החדש לכל חוקיו ומשפטיו; ותהיה אשתו כגפן פוריה, ובניו – כשתילי זיתים, וד' עמו ובכל אשר פנה הצליח.

ויהיו הימים וממסילת־הברזל אשר תעבור בין עיר הבירה פטרבורג ובין ווארשא העיר, סללו דרך גם לעיר נהרים. בית־התחנות (באהנהאף) נבנה הרחק כברת ארץ משערי העיר, ויפנו גם רחוב להוביל דרכו בסוסים את הנוסעים ואת הסחורות העירה, ובשם ‘רחוב החדש’ קראו לו. שני הבתים הראשונים אשר נבנו ברחוב החדש ההוא היו: בית־היין של ‘מלאך הדומה’ לשמאלו, ולימינו בנה גם אפרת בית לו, לאשר כי מסחרו נאחז בסבך מסילת־הברזל ההיא.

הם המה שני הבתים, אשר אנשי העיר כללום יחד בשם ‘סדום ועמורה’ לראשון כרשעתו ולשני כהשכלתו.

את הבית אשר לשמאל לרחוב הנה ביקרנו, נלכה־נא עתה בעקבות ‘בעל הגימטריאות’ הלז ונראה גם את חזות הבית השני, הבנוי שם לימין.

‘בעל הגימטריאות’ עבר דרך רוחב הרחוב וילך על צדו מזה כעשרים רגל, והנה הוא לפני בית אפרת; השלג כבר חדל, והרוח לא הוסיף לסעור כבראשונה, לאט־לאט נפזרו העבים וזעיר־שם זעיר־שם נראו כוכבים מזהירים בזהר הרקיע וקרניהם ישעשעו בלבנת השלג הצח, אשר עוד לא דרכו פעמי איש עליו. ר' טודרוס התרונן כמעט קט ויעל המסדרונה ויזורר פעמיים, ויפתח את דלת הבית ויבוא אל החדר הראשון הגדול ורחב־הידיים. עקבות עושר לא נודעו בחדר הזה; אפס כי כל כליו ערוכים בכול ושמורים בניקיון וסדר עד להפליא; כל הכסאות מלמעלה – מעטפות בד לבן, בצדי החלונות מזה ומזה – מקלעות שש, מעשה אורג, אחוזות בלולאות תכלת נחמדות למראה; בתוך הבית יעמוד שולחן עגול, מנורת־נפט תלויה ממעל לו, וסביבו יושב ישראל, אשתו ובניהם ושני עלמים אשר באו לשחר את פניו. בתו הבכירה רחל תשב על יד מכונת־הטהע העומדת בקצה השולחן, ובידיה תמלא את הכוסות לאיש ואיש; אחד מן העלמים־האורחים קורא את גליון ‘המליץ’ אשר בו ביום הביאוהו, והנשארים ידברו וישיחו בדברים מדברים שונים.

הנה כי כן יבורך גבר משכיל, ישראל אפרת הזה: פרנסת ביתו ימצא בריווח, מדי ערב יבואו לביתו אחדים מבני הנעורים וחברתם נעמה עליו מאוד; עיני אשתו ובתו צופיות הליכות הבית, ומעודו לא המרו את פיו ויעשו ככל אשר עם לבבו; ומדוע זה לא תאורנה עיניו וכמו נמקו בחוריהן? למה זה ייאנח לרגעים ורוחמה אשתו תנוד במו ראשה, ועננה הרת־עצב על עפעפיה?… יש אשר יעמוד ישראל מעל מושבו, יקרב אל בתו רחל, בעיני חמלה יביט עליה, ואם אין איש זר בבית יישקנה על מצחה, ייאנח במרירות, ורעיתו תנוד ראש למחזה הזה… האומנם היא היא סיבת יגונו ועצבו?

רחל לא היתה היפה בבנות נהרים, אפס כי בשכל מליה, בישרת לבה ותומת נפשה עלתה היא על כולנה. פניה לא הפליאו עין איש בלבנת עורם ובאודם לחייהם, אולם התעלו מאוד בחן ותמימות; אם ליופי – נוכל לחשוב אך את עיניה אשר בערו כלפידי אש ותישרנה להביט בפני כל איש, ואת שערותיה השחורות והדקות כחוטי משי; אולם אש העיניים כבתה עתה כמעט, ושערותיה מכוסות בפיאה־נכריה, כי כבר היתה רחל לאיש – ומעטות הנה השערות אשר תיראנה מתחת לפיאה. גם בתכונת נפשה עלתה רחל על רוב בנות ישראל בעיר נהרים. עוד בשחר טל ילדותה ידעה לעמוד על דעתה כצור חלמיש, ולא נתנה לאיש להמרות את דבריה. בהשכל ודעת ידעה להמליץ יושר אמרות פיה ומעשי ידיה, ובלשונה, אשר מיהרה לדבר צחות, הטתה אליה כל לב. בבית־הספר אשר למדה, היתה היא המוציאה והמביאה כל דבר, ובעצתה דרשו כל רעותיה, וגם אחיה אשר אתה בבית לא הפילו מכל דבריה צרור ארצה, עד כי כל מכיריה אמרו כי נשמת גבר תחייה, ורוח איש רב פעלים נופּח באפיה. – רחל למדה בשקידה רבה, וכאשר גדלה כן גדלו מעלות רוחה ועוז נפשה. לרחל כלו ימי נעוריה ותהגה בספרים בכל עת מצוא, אף חרצה משפטה עליהם לשבט אם לחסד; סופרי רוסיה החדשים פעלו עד מאוד על מחשבותיה, ודעותיהם הכו שורש עמוק־עמוק בלבבה. את שם ‘פיסאראוו’¹²⁶ הקדישה עד להפליא ותקרא בשום־לב את כל הספרים והסיפורים אשר מהללם מפיו יצא. – בבית אביה היתה היא ראש־המדברים, ונפשות רבות לקחה גם היא להשכלה בשכל מליה ובצחות לשונה. דבריה היו בנחת, אך מדי נגעו באחת מן השאלות אשר לחיי העם, להשכלה, או לכל דבר אשר יגע בדעותיה אשר קנתה לה, אז אש מפיה תאכל, פניה בערו כלפידים ומראה עיניה נורא אף נשגב. אביה שבע שמחות למראה פני בתו ברגעים כאלה, ואוזניו לא שבעו משמוע את אמרותיה אשר נזלו כטל, וישנה לטוב בין כל בניו ובנותיו, וימלא את כל משאלות פיה וכל חפץ לבבה לא מנע ממנה. ויהי היום ותגל רחל את אוזן אבותיה כי חשקה נפשה במורה פּלוֹניצקי, אשר זה כשנה בא לכהן פאר בבית־הספר אשר להממשלה, וכי אך אותו מצאה נכון לפניה להיות לו לאשה. – פלוניצקי היה גם הוא בין המשחרים בית אפרת וישא חן וחסד בעיני כל רואיו, וגם בעיני אפרת ואשתו מצא העלם הזה חן, וייאותו לדברי בתם, ורחל היתה אשה להאיש אשר לקח את לבה.

כחמישה ירחים עברו ופלוניצקי הביא ביתה אפרת, אשר שם ישב את אשתו, את ר' טודרוס הזקן – והוא נסע אז מעיר אל עיר בתור ‘מגיד’ – ויציגהו לפני חותנו ואשתו לאמור: ‘הנה אבי!’ – בני הבית קיבלוהו ברצון וישחרו את פניו כי ישב בביתם כל העת אשר יתמהמה בנהרים; הזקן נעתר להם, וכל בני הבית התפלאו על גימטריאותיו וחידודיו ויתעלסו בחברתו. על שאלת אפרת: ‘היש לו אשה ובנים מבלעדי בנו זה?’ – סיפר להם טודרוס כדברים האלה.

‘בימי ילדותי השיאני אבי אשה באחת מערי וואלין, אך דברי ריבות עברו בינינו, עד כי כל בני משפחתה סביב שתו עלי וביד חזקה הוציאו מידי גט פיטורין למענה, ועזבתיה בעצם ימי הריונה, עד כי לא אדע אם בן או בת ילדה ואם חי עודנו יוצא־חלצי זה; משם הרחקתי נדוד, ואלך ארצה ליטא, אשר שם קיבלוני בני העיר פ. עליהם “למגיד” שם לקחתי לי אשה, אשר אהבתיה כנפשי, והיא ילדה לי את בני דוד (כן שם חתן אפרת) הזה ותעמוד מלדת. בן שתים־עשרה שנה היה הנער דוד עת אמו – תנוח בשלום על משכבה – אמרה לי כי היא הרה ללדת, אנוכי שמחתי על דבריה כמוצא שלל רב… אך, הה! היא היתה השמחה האחרונה בימי חיי הבלי… היא הפילה ילד מת, ויהיה בהקשותה ללדת ותצא נשמתה ותמת גם היא… אנוכי בכיתי במר נפש, הגדלתי המספד ובלבבי גדל המחץ עד מאוד, עד כי נלאה כוחי ואעזוב את בני בידי אחי־אשתי, ואעזוב את משמרת המגידות אשר על שכמי ואעזוב את העיר פ. ומאז עד היום אדד נדוד מעיר אל עיר, כקין נע ונד אני, ומכת לבבי עודנה אנושה מאוד, עד עולם לא אשכחנה’…

הזקן עמד מדבּר רגעים אחדים כמו יאסוף מחשבותיו, ואחרי אשר נאנח בשברון מותנים, הוסיף לאמור:

‘גם את בני היחיד כמעט ששכחתיו… אבל הודות לה’ כי היום ראיתיו ראשונה מאז יצאתי מעירי זה כארבע־עשרה שנה, ראיתיו והכרתיו, והוא גם הכירני… ראיתיו, תודות לאל, בתור אדם המעלה… יהי שם מדריכיו ומיטיביו מברך, וכה יזכני ה' לראות גם את הבן או את הבת אשר ילדה לי אשתי הראשונה – אם עודו בחיים וארד בשמחה שאולה'.

– ומדוע לא יאבה אדוני לקבל גם עתה משמרת ‘מגיד’ באחת הערים? הן אחשוב כי בכל העת הרבה הזאת הלא מצאת לך עיר קטנה או גדולה! שאלתהו רוחמה, אשת אפרת.

– לא אובה… לא אוכל עוד… ענה ר' טודרוס בכבדות ובשפה רפה, כמו יסתיר מהם הטעם הכמוס בסתר לבבו.

ואת הטעם הכמוס הזה נוכל אנחנו לגלות לאוזני הקוראים בקול דממה, לאמור: יען כי מאז מתה עליו אשתו וינע וינד – נתן בכוס עיניו וישתה בעתים לא־רחוקות עד כדי לשכרה.

ר' טודרוס ישב כימים עשרה בבית אפשרת ויסע וילך לו לדרכו.

ויהי מקץ שנתיים ימים ומחלת־האבעבועות (פאקען) דבקה בבשר דוד פלוניצקי, ומן המיטה אשר עלה עליה לא ירד עוד כי מת לתוגיון נפש רחל ואבותיה, מבלי השאר אחריו גם בן או בת למען הקים לו שם בבית אפרת. ורחל אז כבת עשרים שנה ושתי שנים, ותבך מאוד על מות אישה, אבל ‘בשכבר הימים הכל נשכח’, ואחרי אשר ישבה כשנה בחיי אלמנותה הוסיפו בחורי חמד לשחר את פניה ולהתרצות אליה, ואביה גם הוא כמחריש, כי אמר: אולי ימצא אחד מהמה חן בעיניה ותבנה את ביתה, כי לא לעולם אלמון, ודמעה לא תרד עינה לנצח; אולם גם תקוותו זאת נשארה מעל, כי מלאך בא להגיד לו בשם הרב לאמור: ‘הנה שמעתי עליך כי תשיא את בתך רחל לאיש, הטרם תדע כי היא שומרת יבם כי נאמנים עלינו דברי אבי חתנך הנפטר אשר אמר כמשיח לפי תומו בהיותו בזה, כי גירש את אשתו הראשונה ¹²⁷ והיא היתה אז מעוברת’¹²⁸… כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב אפרת, אשתו ובתו; ויתעודד אפרת ויכתוב ספרים לכל יודעיו ומכיריו הרבים בכל מקומות מושבותיהם, אולי ידעו שמץ דבר איפה ישכנו רגלי ר' טודרוס וישלחוהו עירה נהרים, אולי יציל מפיו דבר לדעת איה הוא היבם ומי הוא… עצתו קמה, ר' טודרוס בה נהרימה, אך לא בתארו וצביונו הראשון: הוא לא יוסיף עוד לדרוש מעל הבמה בבתי־מדרשות, רק בבתי־משתה תשכנה כעת רגליו, והוא שותה שיכור בשכר הגימטריאות אשר יאמר לאיש ואיש כשמו ושם אשתו ובניו וכל דבר אשר יקרא בשם… אפרת שמח מאוד לקראתו, אולם גם מפיו לא הציל דבר; את שם העיר אשר שם נשא אף גירש את אשתו הראשונה לא יזכור, ואם בן או בת ילדה לו לא ידע, וגם הוא לא שמע דבר אם חי הנהו הילוד, או כנפל אשת¹²⁹ בל חזה שמש; אפרת הביאהו לבית הרב וגם שם אמר כדברים האלה, והרב אמר בשפה ברורה כי בתו לא תוכל להינשא לאיש עד כי תדע ברור כי יבם אין לה…

על כן לא תאורנה עיני אפרת ועל כן ייאנח לרגעים על כי בתו המהוללה נקטפה עודה באבה, על כי בוקר עבות מאוד הנה בוקר חייה, גדול כים שברה ואסונה רב מאוד…

[ג] עצות מרחוק    🔗

‘בעל הגימטריאות’ בא הביתה, ברך את היושבים ויקח לו גם הוא מושב ביניהם ורחל מיהרה להגיש לפניו כוס מלא טהע.

העצב גבר על פני אפרת ואשתו בבואו ויחשו ולא דיברו דבר.

– מדוע תעמוק אבן־חן עד־מאוד בגיליון אשר בידך, שאלה רחל את העלם אשר החזיק בידו את עלה ‘המליץ’.

– נפלא מאוד הגיליון הזה, ענה אבן־חן: – בו נקבצו באו מאמרים נעלים עד להפליא…

ובטרם עוד כילה לדבר נפתחה הדלת ושרגא בא הביתה.

הלא עוד יזכרו הקוראים את שרגא חתן הגביר ר' חיים בעיר נ. אשר פקח לראשונה את עיני שמואל בהיותם לבדם בשדה; – שרגא זה אחרי אשר כלו לו ימי ‘פת־בגו’ על שולחן חותנו, לא אבה להישאר בעיר הקטנה ההיא, ויצר את כספו בידו ויבוא את אשתו ובניו הקטנים עירה נהרים ויעש לו בית־מסחר וישב פה עד היום הזה.

– שרגא בא בגימטריא: ‘איש מיטיב לכל אדם’, אמר טודרוס הזקן.

– טובים דבריך, אמר אפרת: – שרגא הוא אמנם עלם מאוד נעלה.

שרגא ישב על הכיסא אשר על־יד אפרת, ויבקש לו כוס טהע.

– הנה אטהר־נא את הכוס ואתנה, אמרה רחל.

– חדשות רבות בפי, אמר שרגא בפנותו אל אפרת: – חדשות אשר שימחו מאוד את נפשי, ואקווה כי גם לבב אדוני ישמח לשומעם… האח עוד מעט ונרעיש את הרבנים ‘והיראים’ בכל מקום, לאוזניהם יחרד קול שאון נורא…

– מה זה? שאלה רחל בהגישה לו את כוסו.

אבן־חן הניח את עלה ‘המליץ’ על השולחן ויטה אוזן קשבת.

– בטרם כול אשתה את הטהע כי גרוני ניחר, ואחר כן אספר באוזניכם את כל אשר נודע לי היום.

המסובּים חיכו לדבריו בעינים כלות.

– שני מכתבים באו היום לידי, החל שרגא לספר אחרי שתותו: – הראשון הוא נעלה בערכו מאוד, וגם השני לא נופל ממנו. מדברי הראשון נודעתי כי דברי אשר כתבתי למכירי ב’עמק־אילון' עשו פרי וגם שמה מתעדתים בני הנעורים לקרוא מלחמה ברבנים, גם שמה ייצאו חוצץ כולם ובקול אדיר וחזק ידרשו מהם להקל את עול ‘שולחן הערוך’ מעל שכם העם, לתקן את הליכותיו לפי רוח הזמן ודרכי החיים החדשים ככל אשר עשו הרבנים באשכנז… הן אמנם ידעתי כי התקנות אשר תיקנו באסיפת לייפציג לא יעלו לריח ניחוח גם לפנינו היום, אבל הן לא את אלה נדרוש לנו כאשר הם… אנחנו נדרוש, כי רבנינו יסכימו אתנו בעיקר הדבר כי ‘שולחן הערוך’ צריך תיקון…

– הלא טור ושלחן ערוך בגימטריא: ‘זה הוא הצריך תיקון’, העיר ר' טודרוס.

שחוק־קל נראה על שפתי השומעים.

– כולנו נעבור חלוצים, אמרו גם אבן־חן ומרעהו.

– אבל הלא תדע ידידי, הוסיף שרגא ויאמר: – כי אין לנו איש אשר יאסור המלחמה הזאת ויעמוד בראשנו… הדבר הזה המר לי מאוד, הן אמנם כי בכל עיר ועיר יקומו הנערים מלומדי מלחמה – מלחמתה של תורה – ויריבו את רבניהם – אבל מה טוב ומה נעים כי איש אחד, מורם מאחיו, יעמוד בראש הלוחמים האלה, הוא יהיה לנו לאבן פינה ובשמו נדגל… איש כזה ביקשתי ולא מצאתי עד היום הזה אשר נגלה נגלה לעיני…

– ומי הוא האיש? שאל אפרת.

– הן זכור תזכור, אלופי, כי סיפרתי לך דברים רבים על דבר עלם אחד שמואל, אשר היה חתן לאחד מיושבי העיר מגורי חותני, אשר אנוכי נפחתי רוח דעת באפיו ואשלחהו ללמוד תורה מפי ר' חיים מפיליפובה, זכרו לברכה! – שמואל הזה הנהו אחד מן השרידים אשר דגל מחנה צבאותינו ישא, ובו נשים מבטחנו כי היה יהיה לנו לראש… לשונו כחרב חדה, שכלו וזכרונו נעלים המה עד מאור, ספרי התלמוד והפוסקים ערוכים על שפתותיו, ואנוכי לימדתיו לדעת גם את לשונות רוסיה ואשכנז, ובספרי חכמי דור ודור שם מעיינו… בטרם יצא מעיר מגורי יעדתיו להיות רב מתקן, ועתה הנה באה העת. על־פי מכתב אחד ממיודעי נודעתי היום, כי בידי שמואל גם מכתבי ‘סמיכות’ מן גאוני הארץ הזאת להורות ולדון, וכי אך מצב אמו הזקנה ישים בסד רגליו לבלתי צאת מן העיר אשר היא יושבת שמה… מחר אכתוב לו מכתב רחב־ידיים; כאשר אחשוב ישמע לאמרי פי, ומאוד אשמח אם אמצא בו את האיש אשר אבקש…

– לאט לך, שרגא, במכתבים אלה, אמר אפרת, הן כביר אנוכי לימים ממך, ולו לעצתי תשמע כי אז לא הרעשת ארץ לקרוא למלחמה… לאט־לאט ובסתר פנים ניתן מכשולים על דרך הרבנים…

– סלח־נא, אבי, אם אומר כי דבריך לא ייתכנו, אמרה רחל אשר לא הסירה עין מעל פני שרגא בכל עת דבּרוֹ: – ‘האנשים אשר יאבו לתת לפני העם את האמת במסתרים, במסווה על פניה ובמלבושים שונים, המה לעוגבי החכמה יחשבו, אבל לא לאוהביה’ אמר לעססינג ¹³⁰ ודבריו כנים ונאמנים… לו חסנו על כבוד המסמכים והאוטיריטטים¹³¹ ויראנו לנגוע בהם בפומבי על־יד מרומי קרת, כי אז אף פסיעה אחת לא צעדנו לפנים; ההמון לא יבין לשכל מלינו אם בחידות נדבר אתו, ולא יעתיק כפות פעמיו ממקום עמדו אם לא לעיני השמש נלחום מלחמתנו…

– צדקת, בתי! אולם הטרם תדעי כי יד הרבנים מושלת בהמון, כי כל העם מקצהו יאמין ברבניו בהבליו ובהזיותיו… אחד אחוז מאלף יצא למלחמה וכל העם ירגמו בו אבן להשמידו מתחת שמי ה', הוא יפול שדוד ואת העם לא יושיע…

– אל יפול לבכם, ידידי! אמר שרגא בפנותו אל אבן־חן ורעו, בתור מענה לדברי אפרת: – ‘מי האיש הירא¹³² ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו’ ציוותה תורתנו, אבל חרפה היא לעלם, אשר כוחו במותניו וזרועו תעז לו, כי יחת לקול תותח וינוס ממקום המערכה… דברי אמת וצדק נשמעים, ‘ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב’ אמרו רבותינו התלמודיים. רבות צררנו ‘שולחן הערוך’, כולנו הננו קרבנות על מזבחו. שיני כולנו הנן קהות מהבוסר אשר האכיל הוא את אבותינו, ועד מתי נחשה? האם עד אשר יהיו גם בנינו כמונו היום ללא חיים וללא מטרה? עד אשר גם הדור הבא יקלל אותנו על בלי הגדנו לעמנו פשעם ולרבנינו אשמותיהם?… אם אוזני הרבנים כבדו ולבבם שמן מהבין אל ישר אמרות פינו, הלא לעם אוזניים ולההמון לבב, נדבר־נא את דברנו על לבו, ישמע הוא לנו ואל ישעה לדברי רבניו ומגידיו, המבלעים אורחותיו… מה עשו נביאינו בימים מקדם? – בראש חוצות עמדו, על אם הדרכים ובגפי מרומי קרת התייצבו ויוכיחו לעם וידברו על לבו לבלתי ישמע לקול נביאי השקר המתעים… מהם נראה וכן נעשה…

– בהגיגך תבער אש, אמר אבן־חן.

– שרגא בגימטריא: ‘תקד’ ענה ר' טודרוס.

– אש עלומים היא, העיר אפרת בדממה.

– ומדוע, אבי, תאמר כדברים האלה? אמרה רחל במלאה כוס טהע שני בעד שרגא: – אש קודש היא, אשר באהבת העם מוצאה ותקופתה¹³³ בתיקונים חדשים טובים ומועילים… האדם במה נחשב הוא וחייו כאין מול מטרה נשגבה או דעה אשר באמת יסודה… כל אשר לנו וגם את נשמת אפנו ניתן בעד מטרה אשר בה נביא אושר והצלחה לעם…

– אבל גם בקרבך אש עלומים תבער… העיר אפרת בצחוק: – אַל־נא, בתי היקרה, אַל־נא תחשבי כי אנוכי הנני אומר להפריע את בני הנעורים ממעשיהם… ונהפוך הוא: אנוכי גם אנוכי אעמוד על ימינם בכל אשר יהיה לאל ידי…

מורה־השעות השמיע את השעה השמינית.

– סלחו־נא, אדוני, אנוכי הנני נחפז ללכת, אמר אבן־חן ויקם מעל כסאו: – צר לי מאוד לעזוב את חברתכם הנעימה. אבל דבר נחוץ יצוה עלי במפגיע ללכת…

– גם אנוכי הנני ללכת אתך, אמר השני.

– הן לא דרך אחת לשנינו, ענהו אבן־חן.

– אבל עד קצה ‘הרחוב החדש’ הזה הלא נלך יחדיו… אנוכי, אודה ולא אבוש, יראתי ללכת יחידי בלילה ברחוב הזה.

– לכו לשלום… אמרו אנשי הבית.

– יתן־נא אדוני ספר אחד על־ידי למקרא, תחת הראשון אשר השיבותי לך היום, אמר העלם השני.

– ומה הספר אשר לשמו תדרוש? שאלהו אפרת.

– לוּ מספרי טורגענאוו¹³⁴ יתן לי אדוני.

אפרת נתן לו את אשר ביקש.

אבן־חן ומרעהו עזבו את החדר.

רגשותי בקרבי לא יתנו אמון באבן־חן הזה, אמר אפרת אחרי צאתם: – הוא יתחסד כל היום עד מאוד, יבקש למצוא חן בעיני אליקום, בבוקר בבוקר יבוא אל ביתו, ובערב הוא בא הנה… כמרגל חרש הוא בעיני…

– האומנם נפל פחד אליקום עליך, אבי? אמרה רחל בצחוק.

– זאת לא זאת… אבל את החנפים שנאתי.

שרגא ישב כל העת הזאת תפוש בשרעפיו.

– הלא תרשיני, רחל, לדבר על אודותיך במכתבי אשר אכתוב לרעי לשמואל? אמר שרגא בהתעוררו.

– העל אודותי?…

– כבר מלתי אמורה כי את שמואל מצאתי נכון לפני להעמידנו בראש צבאות עלמינו, הוסיף שרגא ויאמר: – הוא יאסור המלחמה והוא יעבור חלוץ לפנינו… אולם כאשר אדמה יחבוק ידיו עתה, בשבתו בעיר קטנה ובבקשו להחיות את נפש אמו הזקנה, להטריפה לחם חוקה ולכלכל שיבתה כאשר לאל ידו… הן אמנם כי ישוב ויתעורר לדברי מכתבי, אבל מאוד גרסה נפשי לתת לפניו גם עניין לריב עליו, דבר אשר כפעם בפעם יצית אש פלדות ויעורר את רוחו לצאת לקרב לאזור חילים ולדרוך קשת נגד הרבנים.

– ואת הדבר הזה האם מצאת בי?

– אמנם כן, אנוכי אבקשהו כי ידרוש מרבני דורנו זה כי יתירו אותך מחבלי הייבום אשר אוסרת בהנה, והיה פי שניים בשכרי: את שמואל אקיץ מתרדמתו לאורך ימים – כי לא בנקל ישמעו הרבנים לקולו, ואַת גם את אולי תיוושעי על־ידו תשועת עולמים…

– עצתך, שרגא, תוקם ותהיה… אמר ר' טודרוס אשר ישב עד עתה כנרדם: – כי ‘שמרת־היבם’ בגימטריא ‘שמואל יתיר’…

אפרת ושרגא צחקו כמעט ורחל העמיקה במחשבותיה.

– הוא יתירני?… אמרה אחרי דממה לא־ממושכה ואחרי האנחה מרה: – ומי הוא זה אשר יאסרני? מי הוא זה ואיזה הוא אשר יהין לגזול חופשי ממני? במה כוחו גדול כי יאסר על לבי לבלי יאהוב איש זולתו, על נפשי כי לא תחוש ולא תדע עונג משפחה ועל רוחי בקרבי כי ייאסר?… הה, חוקים אשר בלו מזוקן, אשר רק לעתם ולזמנם חוקקו יעיקו על עם בני ישראל עד היום הזה, ואין דורש ואין מבקש לתקנם לטהרם ולצרפם… כתוב־נא, שרגא, לרעך, ואם רוח איש יחיהו ילחם את רבניו, יחגור חרב במותניו וידרוך קשתו – אולי יצליח? …

– את מוצא פי אשמור, ומחר בבוקר השכם אכתוב לו, אמר שרגא.

– הלא אמרת כי רעך זה יודע גם שפת רוסיה, הוסיפה רחל, אם־כן הביא נא אלי את המכתב וגם אנוכי אכתוב לו… זרה אנוכי לו, וגם אני לא אדעהו זולתי היום, אבל הלא זרה הנני עתה גם לכל יושבי הארץ, נכריה לכל איש בלעדי יבמי… הרבנים הן גזלו ממני את חלקי בחיים, ואם כן אחת היא לי – כמכר כזר ישוו לי יחד…

מעי אפרת המו על בתו לשמע דבריה אלה.

– איפה הוא העלם שמואל הזה עתה? שאל אפרת לתומו.

– בעיר מגורי אמו, היא פלגות.

– בפלגות? שנו אפרת ובתו את דבריו.

– ומה זה תתפלאו?

– הן שם גם בני, כי משרת מורה בבית־הספר ניתנה על שכמו מטעם הממשלה, ענהו אפרת, ובתו הוסיפה להעמיק בעשתנותיה.

– האח, מה טוב ומה נעים! אמר שרגא וישם אל אפרת פניו: – אם־כן הדבר, ידבר נא גם אדוני דבר באוזני בנו, כי יעמוד שמה על־יד שמואל לעורר את לבבו ולאמץ את רוחו בקרבו.

– אבי! אמרה פתאום רחל בהתעוררה: – אלכה נא פלגותה ואראה את שלום אחי… הנה העיר הזאת קרובה היא…

– אל־נא, בתי, אל־נא תדמי בנפשך כי אמנם ריווח והצלה יעמוד לך מפלגות…

– אנוכי לא לישועתי אדרוש, אך ארכה לי העת בזה מאוד, ואת ריע שרגא אובה מאוד לדבר במו פי…

– אבל הטרם תדעי, כי ‘חג המצות הנה הוא עומד אחר כתלינו’, אמרה רוחמה בתלונה דקה: – העת היא עתה לנסוע?

– השמש ייצא ויבוא בכל עת ובכל יום ויום, מבלי דעת כל הבדל. ומצות ומרורים יימצאו די לי גם בפלגות, ענתה לה רחל, ומה לי יום מיומיים?

אמה נדה בראשה ולא ענתה דבר.

– תן־נא לי אבי לנסוע… הוסיפה רחל בתחנונים.

– אם תקשי עורפך, לא אעצור בעדך.

– אודך בכל לבב, אבי.

– ועתה, שרגא, הוסיפה אחרי דממה מעטה: – כתוב־נא לרעך כי הנני באה אליו… אך אל נא תפליא להללני בשפת יתר במכתבך, פן לא יכירני בבואי…

– שפת יתר¹³⁵ אין במהללך.

– החנף גם בפיך, שרגא?

– לא, ענה ר' טודרוס, הלא רחל עם הכולל בגימטריא: ‘לך הדמיה – מהללך’.

– הנה גם חמי יודע חלקות… אולם אם אמנם גדול מהללי, הלא תלך אתי פלגותה למען תספר במו פיך לשמואל על־דבר היבם אשר לא ידעת והבן אשר בשמו לא קראת.

– אלך; הלא זה שמי טודרוס הזקן בגימטריא: ‘והנה אנוכי אסע ואלכה לנגדך’…

– נפלאות יראנו הזקן הזה… אמר אפרת בשחוק.

– אמנם רבו נפלאותיו בגימטריאות, ענה גם שרגא.

– לוּ יראה גם לי נפלאותיו ויחשב לדעת את שם העיר אשר בו גירש את אשתו הראשונה המעובּרת, כי אז אולי שבתי ואחיה… העירה רחל באנחה.

[ד] וידוי התלוי בדבר ¹³⁶    🔗

דממת ‘רחוב החדש’ הפריעו יעקב אבן־חן ומרעהו בשובם מבית ישראל אפרת העירה; אפס כי רק בשעטות פרסות רגליהם הפריעוה, רק קול השלג הנרמס עלה באזנם וקול דברים לא נשמע בינותם, בדממה הלכו איש על־יד אחיו ולא דיברו דבר. – ‘הן לא דרך אחת לשנינו’ אמר אבן־חן לרעהו (אשר מעתה נקראהו בשמו: אלישע הפנואלי) בבית אפרת, ואמנם כן הוא. שונים המה דרכי שני האנשים האלה גם במראיהם, גם ברוחם, גם במחשבותיהם וגם במעשיהם. הפנואלי, אשר שמו יעיד עליו כי מן יושבי בית־המדרש הנהו (באשר כי נקרא על שם עיר ‘פנואל’ מולדתו), היה כבן שמונה־עשרה שנה, קצר־הקומה ודל־הבשר, פניו דלים ורעי המראה, שערותיו צהובות וקשות, בגדיו בגדי עניי עם, מנעלי רגליו מטולאים, וכל אשר עליו יעיר זוועה בנפש הרואה; אבל אם נסור עין מן הקנקן ונראה את אשר בתוכו, אז נגיל ברעדה לראות כי תחת הבגדים הצוֹאים האלה תשכון נפש זכה, לב טהור ורוח נכון; הפנואלי לא התעלה מעודו ‘בראש חדוד’ וחכמת נבונים, אך התעלה תמיד בשקידתו הנפלאה, בּתומת נפשו, בישרת לבו וברוח האמת הנסוכה על כל מעשיו. הוא ילמוד באחד מבתי־המדרש אשר בעיר נהרים, וזה כשנה אשר על־פי אחד מרעיו בא לבית אפרת, ויחל ללמוד שפת רוסיה וחשבון ויתעתד לנסוע לאחת הערים הגדולות לשחר בית־ספר. הדברים האלה והספרים החדשים, בשפות עברית ורוסית, אשר קרא, שינו את מחשבותיו עד מאוד וחכמתו קודמת עתה ליראתו¹³⁷, אך בכל זאת ילמוד ארבע שעות מדי יום את שיעורו בגמרא, לבלתי הונות את האנשים אשר מפתם יאכל דבר ‘יום’ ביומו.

– הן אלה יתנו פת־בגי אך למען תורתי, אמר פעם אל אפרת, וכל הזמן אשר הנני אוכל על שולחנם, עלי גם למלאות רצונם ולעסוק בתורה…

אפרת לא הניעו ממחשבותיו אלה, והפנואלי הלך בדרכו אשר בחר בו: בלילה באין ראות הלך אל בית אפרת לשאול את כל דבר הקשה ממנו ולקחת ספרים ללמוד ולקרוא, בבוקר ובערב למד את שיעוריו בגמרא, ובצהרים שקד על ספרים חיצונים, ככל אשר הורוהו בני אפרת; ויתעתד לנסוע בעוד ירחים מספר לבית מדרש־הרבנים אשר בעיר ווילנא.

שונה ממנו מאד היה אבן־חן, גם בתכונת נפשו, גם בחינוכו וגם בדרכי חייו. אביו הנהו מתושבי עיר נהרים, ומחיית ביתו ימצא מתבואת חנותו אשר עושה בה; אנשי העיר יאמרו תמיד כי הוא הנהו משכיל וירא אלוהים גם יחד, ואנחנו לא נחטא בשפתיים אם נבאר את דבריהם לאמור: איננו לא משכיל ולא ירא אלהים. אמנם כן, ‘המורכבים פסולים’¹³⁸ הורונו רבותינו הקדמונים… רוב בני ישראל אשר יתאמרו ללכת ‘בדרך־הממוצע’ ויתפארו כי המה מורכבים גם מיראת ה' אשר בדור העבר וגם מהשכלת דור החדש בעת־המעברה הזאת, המה חטאים ליראים, רעים למשכילים ואסון נורא לבניהם אחריהם. המה, אשר על הרוב, יאחזו בזה – רק למלא תאוות לבם ולזנות אחרי עיניהם, וגם מזה לא יניחו ידם – למען יהולל בשער משם, למען לא יאבדו גם את כבודם בבית־הכנסת, למען יהיו לגבאים, לראשי־קהל, לפרנסים, לטובי־העיר, ולמען דעת כל עמי הארץ כי בכל עצם השכלתם (כלומר: תאוותם) הנם גם יראי אלוהים וגם בגן־העדן יקחו מנה אחת אפיים; האנשים האלה אשר לא על־פי אמונתם או שכלם יחיו, כי על כל מוצא פי אהבת־עצמם ובקשת כבודם יכינו צעדיהם – האנשים האלה הנם כרקב לבית ישראל, מן הבשר עד הנפש יכלו… המה ישנאו את היראים על כי לא יתנו להם את כבודם ביד נדיבה, והיראים משנה־שנאה ישנאו את המשכילים־לחציים האלה, על כי רק חציים להם המה, ובעד כל הון לא יוכלו כפר את חציים השני אשר לעין השמש יעשו כמעשה המשכילים; ובכל זאת כבוא עת־מלחמה להילחם את בני הנעורים הנאורים, אז כאיש אחד יקומו גם ‘היראים’ גם ‘המורכבים’ להילחם בהם ביד חזקה ובזרוע נטויה; גם שנאתם גם קנאתם לא תזכרנה ביום קרב, כי מלחמה גם למורכבים עם המשכילים בעת הזאת, ובידעם כי באלה יקנו את לבב היראים לאהבה ולחלק כבוד למו בידיים פתוחות – ירעו וישחיתו על אחת שבע… אולם לא לנצח תאכל חרב נוקמת נקמת ה' ומלחמת־האמונה לא תרים נסה בכל יום – ובני המורכבים הפסולים האלה יאבדו לאורך ימים ועד זיקנה ושיבה לא ייטהרו מאשמת אבותיהם אשר הורישום בדרכי חינוכם: בעד האשנב ייראום גן נחמד למראה, גן־עדן אשר פרחים ושונים יפארו את מבואיו, שמש מאירה תשלח קוויה והמה יפזזו ויכרכרו בן דודאי חמד אשר שמה, ועץ־הדעת בתוך הגן אשר ישביע בפריון הנחמד את כל אשר בא אל תוכו… אפס כי אל תוכו לא יתנום אבותיהם לבוא; על מפתן הגן הזה הציגו כפות פעמי בניהם ובקול נגיד וּמצווה ציוו עליהם בחזקת היד לאמור: ‘אך מנגד תראו את הגן הנחמד ושמה לא תבואו’!… הה, צר לי עליכם, בנים נחמדים ובנות עדינות! לבי לבי לחללי המורכבים האלה! מעי יהמו על המכות אשר הוכו בית אבותיהם, אין צרי למחץ לבבם האנוש ואין מזור לפצעי נפשם…

בני ‘היראים’ לא ידעו דרך החיים: תחת התנור והכרים בבית אבותיהן תחנכנה הבנות, אמותיהן תספרנה באוזניהן צדקת הצדיק וצניעות הצדקניות, תלמדנה אתהן לשבת בית, להסתיר פנים בבוא איש זר הביתה, לסגור עיניים ולבוא בנקרת צורים אם האיש יביט עליהן, תכברנה עליהן במלים אין קץ לספר את כל הנסים והפלאות אשר עשה ה' על־ידי ‘הנשים הצדקניות’ בעולם־הזה ואת רב הטוב הצפון להן בעולם־הבא; ותחת התנור והכרים בבית־המדרש ייחנכו הבנים, ולקח לא־טוב כזה יתנו להם מלמדיהם ויוסיפו לבלבל את מוחם בהויות דאביי ורבא ¹³⁹… הבנים והבנות האלה אמנם מתים הנמו בין החיים, חנוטי מצרים בתוך ארץ ליטא, אפס כי המה ימותו מות נשיקה, ימותו בבלי הדעת כי יש חיים פה בארץ, ימותו בבלי הרגש חרב מלאך־המוות אשר עבר אל צווארם ובבלי ראות את דם־עלומיהם נשפך ארצה; – לא כן גורל בני ‘המורכבים’ ונחלתם מאבותיהם: אלה האבות אשר יתאמרו למשכילים, אלה האמהות אשר תחקנה את בנות בארץ במלבושיהן ותפארת עדייהן, אלה ילמדו את בניהם לשון וספר – נוסף על חוק לימודם בחדר – ואת בנותיהם גם לחול במחולות, יתנום לבוא בבתי רעיהם המשכילים לייסד אגודתם¹⁴⁰ עם בניהם ובנותיהם ולעשות כמעשיהם – עודם באיבם; אך רע ומר גורלם אם גם בבואם לימים יעיזו להמישך את מעשיהם אשר חונכו במו ואת דרכיהם אשר אומנו על־פיהם, רע ומר גורלם אם הבנים יאמרו לשחר בית־ספר ולבקש להם מטרת הדעת עלי תבל, לסוג אחור מעל דרכי החנפים ולסול להם מסילה על־פי דרכי החיים החדשים… ביד חזרה יובילום אבותיהם אחורנית למען מצוא חן בעיני היראים, ובזרוע נטויה יעמדו להם לשטן ולא יתנום ללכת הלאה על הדרך אשר בה ילכו מנעוריהם… פלגי מים תרדנה עיניהם על שברם וכצאן לטבח יובלו ביתה המדרש, במלאות להם חמש־עשרה שנה, למען הנחל כבוד לאבותיהם אשר בין חנפים נפל חלקם… לב הבנים האלה יסער כסופת תימן, נפשם עליהם תתמוגג – וידעו כי מתים המה, ידעו כי יד אבותיהם המתם ועתידותיהם שסו…

ומשנה־יגון ימצאם בעוד שנתיים ימים: בעוד שנתיים ימים וכבת שש־עשרה שנה היא הבת, וכבן שבע־עשרה שנה הנהו הבן, וכבר מלאו ימיהם, וכבר החלו השדכנים לדפוק על דלתי אבותיהם… הה, עת רעה עד מאוד הנה העת הזאת לבני ‘המורכבים’ האלה, עת רעה, אשר אין על עפר מושלה… חסום פיך, בחור! לאמור: כי לא תוכל לאהוב את בת פלוני הגביר – אף כי כבוד יחוסו נישא ורם עד מאוד… הסי, עלמה! אל תוציאי הגה מפיך כי בחלה נפשך בבן־תורה פלוני – אף כי ‘לעילוי’ ייחשב… החשו ודומו, בנים אומללים! שימו יד לפה ואל תוציאו ‘אהבה’ מפיכם! – הטרם תדעו כי אבותיכם אכלו בוסר ושיניכם תקהינה? הטרם תדעו כי ידי אבותיכם מושלות בכם, וידי הקנאה והכבוד מושלות באבותיכם?… לשוא תצעקו: ‘מדוע זה פקחתם את עינינו לרע לנו כל הימים?’ לשוא תשפכו דמעות־עיניכם כמים ותחנונים תדברו: ‘רחמו־נא, אבותינו! עלינו, ולא נמות לעינינו תחת ידכם הקשה ועלכם הכבד!’… הבל הבלים! אבותיכם באחת: ‘את כבוד משפחתנו לא נחלל, ובשרירות לב לא נתנכם ללכת’ – ומי ישיבם? מי ינוד לשברכם, בנים אומללים, ומי יבכה על גורלכם המר והנמהר?… אבותיכם ימשלו בכם, והפה שהתיר הוא הפה שאסר¹⁴¹…

וכאחד האבות האלה היה גם אבי אבן־חן. גם הוא חינך את בנו יעקב (כן שם העלם הזה אשר ראינוהו בבית אפרת) על־פי דרכי המשכילים והיראים גם יחדיו: בחדר מלמד שלחהו ללמוד תורה, ומורה בא לביתו ללמדו גם שפת הארץ, ויתן לבנו מהלכים גם בבית שכנו הרוקח להתעלס באהבים את בניו. יעקב עשה חיל בלימודיו: מלמדו אמר כי יהיה לרב וגאון, ומורו הרוסי גם הוא היללהו שבע; רעיו בני הרוקח הפליאו לפניו תמיד את בית־ספרם, ואת המשטר והסדר אשר ישורר שמה, ואת מוריהם אשר באהבה ורצון יתהלכו אתם, ויקנא יעקב בבני הרוקח ויבקש את אביו כי יתנהו גם הוא ללכת לבית־הספר, אך אביו מאן למלאות את שאלתו:

– לך לך, בני, אל החדר, כי הוא טוב לך מעשרה בתי־ספר, אמר לו.

ואל אשתו אמר: ‘הן אמנם מה טוב ומה נעים כי בננו יעקב ישחר את בית־הספר, הוא יהיה שמה בחיר התלמידים ושמו יהיה לתהילה… אבל האוכל לעשות כדבר הזה? – ומה יאמרו הבריות? מה ידברו בי בבית־המדרש?’…

ויעקב שמע כּדבּר אביו את הדברים האלה.

– ואם טוב ונעים יהיה לי בבית־הספר, מדוע זה לא תתנני בוא שעריו? שאל אז הנער.

– הנהו טוב, אבל גם רע, ענהו אביו: – לך בני אל החדר כי טובתך אדרוש.

כל עוד נער היה יעקב האמין באביו, אף כי לא חדל מקנא את רעיו בני הרוקח, אכן כאשר גדל ויחל לחשוב את דרכיו, התאוה עד מאוד לשחר את בית־הספר, אך אביו לא נתנו גם אחרי כל בקשותיו ותחנוניו… ליעקב מלאו חמש־עשרה שנה, ואביו הודיעהו כי יחדל הפעם ללכת לחדר מלמדו ואך בבית־המדרש ישכנו רגליו, אז הוסיף הנער יעקב לבכות לפני אביו, להתחנן לו ולבקש מלפניו על עתידותיו:

– הה, אבי, אמר אז יעקב, מה יתן ומה יוסיף לי בית­־המדרש הזה? מדוע לא תתנני לבוא לבית־הספר? הלא תקווה טובה נשקפת לי בו לימים יוּצרו? ¹⁴²

– הס, נער אין לב! גער בו אביו: – האב אין לך לדאוג בעד עתידותיך?… כל עוד הנני חי לא אתנך ללכת שובב בדרך לבך… ביתה המדרש לכה, ואל תוסף לדבר באוזני כדברים האלה…

יעקב אמנם הלך לבית־מדרשו, אך לא בתום לבבו, ובכל עת מצוא בכה ויתחנן אל אביו כי יסיר ממנו את האיסר¹⁴³ אשר אסר על נפשו, אך שומע לא היה לו מאת אביו, אשר כבר הטה אוזן לדברי כוהני־הבעל¹⁴⁴, אלה השדכנים, אשר אמרו להקריב קרבן נפש בנו על מזבח יחס משפחות – תאוות נפשו מאז… יעקב התמרמר מאוד, אך ישועה רחקה ממנו, ועל אפו ועל חמתו עמד תחת החופה, ויקדש לעיני השמש את הבתולה אשר משפחתה מצאה חן בעיני אביו…

יעקב ראה כי כל תקוותיו כלו, כל מזימותיו נכרתו, וידע כי לא על אמת נוסדה הארץ הלזו, ואדניה לא על אמונה הטבעו, ויאמר לכונן גם את שלומו במרמה וחנף, ולשום גם על פניו מסווה הצדק למען כחש. מרמה וכחש עמדו לו לגרש את אשתו אשר שנאה, במרמה וכחש גנב את לבב אביו, ובמרמה וכחש התהלך את היראים והמשכילים גם יחד, ויתעתד להיות ‘מורכב’ גם הוא כאביו…

ועל כן לא אבה ללכת יחדיו את אלישע הפנואלי, ועל כן לא דיבר אתו דבר מדי לכתם, ועל כן שמח מאוד בבואם עד קצה הרחוב: הפנואלי פנה שמאלה ללכת לבית־משרדו, ויעקב אבן־חן הלך ימינה, דרך בואכה בית הגביר ר' אליקום.

‘מי יודע’, חשב אבן־חן בלבו, אחרי היפרד הפנואלי מעליו, ‘מי יודע אם לא אצלח בדרכי אשר אני הולך עתה עליה – ואהובת נפשי בת־שבע תהיה לי… הן גם היא תאהבני, ולו לא יעמוד אביה לשטן לי על דרכי, כי אז בכל לבבה תלך ותהיה לי לאשה… ועתה עת כי אבוא לפניו ואגלה את אוזנו מחשבות המשכילים ככל אשר ידעתי… אתוודה לפניו כי הנני שב בתשובה שלמה ללכת בדרכי יראי ד’ באמת ובתום־לב, אף זאת אעשה כי אקדיש גם את פרי־עטי – הלא ידעו כולם כי סופר בשפת עברית הנני – ללחום בעד האמונה והדת ולהשיב לאפקורסים כגמולם – הלא אז בטח ישא אלי אליקום את פניו ויתן לי את בת־שבע בתו לאשה, ותקוותי בוא תבוא'…

ברגליים ממהרות הלך אבן־חן תפוש במזימותיו אלה, וירא והנה הוא עומד לפני בית ר' אליקום. לא מוזר היה לו הבית הזה: מדי יום ביומו בא בפתחו, מדי יום ביומו התהלך בחדריו; אך בפעם הזאת נפעם לבבו עד מאוד בהציגו את כפות פעמיו על מפתן הבית… הן הוא ידע כי אם יגלה עתה את סוד המשכילים באוזני אליקום, יקנה את לבו לאהבה ותקווה טובה נשקפת לו – כי בת־שבע תינתן לו לאשה; אבל גם זאת לא נכחד ממנו, כי בעשותו את הדבר הזה אז יביא את תרמית לבו למרום קצה, אז יביא אסון על ראש אנשים אשר כרעים וכאחים התהלך אתם – ולבבו נפעם מאוד…

בפתחו את הדלת והנה בת־שבע לקראתו, ותושט לו את ידה הרכה והענוגה:

– ברוך בואך, אמרה לו בשפתי חן, ולבב יעקב הלך שבי אחרי עיניה, אשר באהבה ורצון הביטו עליו.

– מדוע זה איחרת היום בנשף לבוא? הוסיפה בצחוק נעים על שפתי פיה, בראותה כי נבוכו כמעט שרעפי אבן־חן.

– דבר נחוץ לי להגיד לאביך, חמדת לבבי! האם בביתו תשכונה כעת רגליו? ענה אף שאל יעקב במבוכתו.

– הנה הוא בעלייה, במקום אשר ילמוד מדי ערב.

אבן־חן מיהר לעלות.

אליקום היה איש עשיר, עד כי בשם ‘הגביר’ קראוהו אנשי העיר גם מבלי הזכיר שמו. אם אחד יספר לרעהו כי היה בבית הגביר, או כי הגביר ציווה עליו לעשות כזאת וכזאת, אז יידעו כל באי שער נהרים כי באליקום ידבר האיש. ‘הגביר’ הזה בין ‘היראים’ יתחשב, או לדבר בשפה ברורה: ‘הוא יעמוד בראש היראים’, כי באשר הרב ‘החונה’ עתה בקהלה־קדישא נהרים הזאת, הנהו חלש הרוח, לא יאזור חילים לרדות באנשי עדתו, לגעור בפורצי גדר ולחזק את לב מחזיקי־הישן ואשר על־כן אמנם יתרבו ‘הברלינים’ ¹⁴⁵ בנהרים מיום ליום – השתדל ר' אליקום הגביר להיות איש¹⁴⁶, לאסוף תחת דגלו את כל מקנא לכבוד ה' ותורתו, את כל חנף וצבוע, את כל איש אשר יאבה לסחור ברגשי הנפש, ולשום על פניו מסווה הדת, כל אלה נאספו נקבצו ובאו יחד, ויעשו כלם אגודה אחת ואליקום בראשם לקנא קנאת ה' צבאות…

‘עין בעין נראה כי דברי שלמה המלך, עליו־השלום, חיים וקיימים הנם, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם’, אמרו אנשי העיר, ‘את זה לעומת זה עשה אלהים’ ובעוד אשר אפרת יעמול בכוח הטומאה להרבות בנים לסטרא־אחרא¹⁴⁷ ולהפיץ האפקורסות בישראל, הקים לנו ה' את ‘הגביר’ מסטרא דקדושא, להגדיל תורה ולהאדירה לעשות לה אוזניים ולהפיצה בקרב העם.

‘אלמלאי נשתכחה התורה מישראל על־ידי האפיקורס אפרת וספריו הטמאים־והפסולים’ – הוסיפו אחרים – ‘החזירה “הגביר” במעשיו הטובים, בצדקת פזרונו¹⁴⁸ בישראל ובכל אשר יאמר לחזק את בדק הדת ולהרבות לה אוהבים’.

אבל כנגע נראה גם בבית הגביר הירא הזה, מביתו הוקמה עליו רעה ומיוצאי חלציו התמכרה נפש אחת להשכלה; הנפש הזאת היא בתו בת־שבע, אשר אהבה עד מאוד והיא הואילה הלוך אחרי המשכילים ובדרכיהם חפצה. נפלא לראות את שחוק־המקרה ועלילותיו המוזרות! יש אשר נעמוד מחרישים משתאים לראות את ההפכים אשר יקרב המקרה בזרוע, כמו יתגר בנו, ישחק למעשינו, וכמו על אפינו ועל חמתנו יעמוד לשטן למעשי ידינו, יהרוס את אשר נבנה ויבנה את אשר נהרוס!… הן ‘הגביר’ הזה לימד את בתו שפת הארץ, מחול ונגינה, כי כן תלמודנה בנות העשירים – והדבר הזה היה בעוכריו, כי החלה לקרוא ספרים הרבה – ותהי לאפיקורסת… מראש עלינו להזהיר את הקורא לבלתי יחשוב עליה גדולות, ואל־נא ישכח כי בת הגביר ר' אליקום היא…

בגדי אבן־חן אשר לא נפלו מבגדי היהודים הישנים, דעתו להתחסד ולהיתמם עם היראים ולדבר בלשונם, וכל ערמתו וצביעותו, נתנו לו מהלכים בבית הגביר, ומסחר אבן־חן הזקן אשר נאחז עם עסקי הגביר, הביאהו שמה בעתים לא־רחוקות. ר' אליקום לא נשא לו פנים, ופעמים רבות אמר לו בשפה ברורה כי נודע לו עד מאוד כי אפיקורס מסתתר הוא; אפס כי לא למען ראות את פני ‘הגביר’ בא גם אבן־חן אל ביתו, כי אם למען ראות את פני בתו, את פני בת־שבע. אבן־שואבת היתה בת־שבע לאבן־חן הזה, מאז ראה את פניה היפים בפעם הראשונה, ובת־שבע מצאה באבן־חן איש משכיל על־פי רוחה ודעותיה, ומדי יום ביומו בא אבן־חן אל בית אליקום ויבלה שמה שעות אחדות.

ימים לא־כבירים עברו, ואבן־חן ביקש למצוא חן בעיני אבי בת־שבע, השתדל לייפות מעשיו בעיניו – כי כבר אהב את בתו…

לא לשוא מיהר לעזוב את בית אפרת היום בערב, אחרי שמעו את החדשות מפי שרגא; לא לשוא שם רגליו כאילות לרוץ אל עליית אליקום: תקוותו תאמר לו, כי עתה הגיעה העת המכשרת לבצע את אשר יזם לעשות.

נלכה־נא בעקבותיו.

בעליית בית ‘הגביר’ חדר גדול ורחב־ידיים, שם שולחן ומנורה, מיטה וכסאות, גם ארון עץ מלא ספרים, אשר דלתותיו הנן עד חציין מסוגרות בלוחות זכוכיות למען אשר תראינה דרכם אגודות הספרים¹⁴⁹ המופזות, ושם ישב אליקום בעתות מנוחתו, ויבט בספר ‘עין יעקב’¹⁵⁰ או באחד מספרי המוסר כפי העולה על רוחו.

ר' אליקום נבהל בבוא אליו אבן־חן בפתע פתאום אל העלייה, דבר אשר לא נהיה עוד למיום בואו בביתו.

– השלום? שאל אליקום כולו משתומם: – מה זה כי חרדת אלי הנה בלילה?

– דבר סתר לי לאדוני, והדבר נחוץ, על כן אמרתי: ‘מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה’¹⁵¹ ומהרתי לבוא הלום.

אליקום קימט את דפי הספר הפתוח לפניו ויסגרנו, ויבט בפני אבן־חן ותמונתו העידה עליו כי נוטה אוזן הוא לשמוע כל הגה אשר ייצא מפי האורח.

– ראשית דבר יתן־נא לי אדוני לגלות לפניו את מסתרי לבבי כל אשר בחובּי; שהדי במרומים! כי לא אכחד עתה דבר…

– דבר ואשמעה, ענהו אליקום כשופט ממרום כסאו.

– את חטאי אנכי מזכיר היום, הוסיף אבן־חן בקול מתוודה: – אמנם את המשכילים הלכתי עד היום, ובתום לבי ובנקיון כפי דימיתי כי אמת בפיהם אשר כל היום יאמרו כי גם המה יראים ושלמים המה עם ה' ועם תורתו, ואך בבגדיהם ובלשונם לבד יפרדו…

– ‘בבגדיהם ובלשונם לבד’! שנה אליקום את דבריו ויעקם את שפתותיו: – הטרם תדע כי גם אבותינו לא נגאלו ממצרים רק בזכות שלא שינו את בגדיהם ולשונם… השטן יאחז בראשונה אך בשער אחד ואחריו כל הראש ימשוך… הה, סוף הבגדים והשפות הוא כי יכחשו בכל התורה…

– אמנם צדקת, אדוני, והיום הזה אוכל לראות צדקך, היום הזה נודעתי כי המשכילים האלה ייאספו אגודות־אגודות ויתאמרו לבטל את ‘שולחן הערוך’…

– הה, אוי לאוזני שכך שומעות! נהם ‘הגביר’ ויאנח מרה: – שערוריות נעשות בישראל… תועבות אשר לא נשמע כמוהן מיום צאת בני ישראל מארץ מצרים… אבל ספר־נא לי, בני, איך ידעת את כל אלה?

– שמע־נא אדוני ואספרה: באחד מכתבי־העת אשר לדגלם יישבע תמיד, אשר ‘המליץ’ שמו יכוּנה…

– שם רשעים ירקב! אמר אליקום בדממה.

– והוא ידפיס בעלהו דברי אחד האפקורסים הגדולים אשר בארץ המה, דברי בוז ונאצה על רבותינו הפוסקים, נוחי עדן…

– תדבק לשונם לחיכם!

– אנוכי קראתי והשתוממתי ואקוב כותבו, כי אמרתי פיגול הוא גם למשכילים אשר בפיהם ובשפתם יכבדו את תורתנו הקדושה; אולם היום הזה שמעתי לאמור כי שרגא ואפרת – מצא מין את מינו – מתעתדים להפיח רוח מדון באף כל הנערים כי יתעוררו ויריבו את הרבנים, וכי גם המה יבזו ויחרפו את רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים…

אבן־חן עמד מדבּר רגע קטן ויישר להביט בפני אליקום הגביר, כמו יאבה לדעת אם פעלו דבריו על לב המקנא הזה.

‘הגביר’ הביט גם הוא על פני אבן־חן, ואף כי הכרת פניו ענתה בו כי עוד יפון בדבר, כי לא ייאמנו לו דברי המספּר, בכל זאת רגז תחתיו לשמע הדברים, ומבטי עיניו הפיצו זוועה, כנמר יתעורר על טרפו.

– תלא לשוני להגיד לאדוני את כל אשר שמעו אוזני ביום הזה, הוסיף אבן־חן, מבלי גרעו עין מאת פני אדון הבית: – דבריהם ירדו כחיצי־מוות ויפלחו כליותי בקרבי… הה, עם רשעים גרתי, עם אנשי דמים ומרמה! עדי בשחק כי לא בזדון עשיתי זאת, לא במרד ומעל ארחתי אתם… בתום לבבי דימיתי כי כאשר יאמרו במו פיהם כן הוא.

– הלא זה דברי אליך יום יום: אל תלך בדרך מרעים, בסוד האפקורסים לא תבוא ובקהלם אל תחד, העיר הגביר למוסר אוזנו.

– אמנם חטאתי, אמר אבן־חן ויך באגרופו על לבו: – אולם מן הוא והלאה חלילה לי לעמוד בדרך החטאים האלה, חלילה לי לבוא בסודם, אחרי כי נפל המסווה מעל פניהם ואדע כי אפקורסים פשוטים הנם. – הלא אך לזאת באתי הנה למען התוודוֹת על חטאתי, ולמען אספר באוזני כבודו את דבר השערוריה הזאת, אולי יראה אדוני בעוני עמו וימצא מזור למכתם… ולמי עיני כל יראי־ה' אשר בעיר נשואות, אם לא אל אדוני? מי יעמוד בפרץ בלתך?…

הדברים האלה הצליחו מאוד, והגביר האיר לו פניו.

– טוב מאוד עשית כי באת הנה, אמר לו אליקום, ומי יתן והיה לבבך זה כל הימים לאהבה את ה' וללכת בדרכיו; ואנוכי לא אנוח ולא אשקוט במכוני, עדי אכניע את האפקורסים השניים האלה; מחר אקרא עצרה ליראי ה' ולחושבי שמו, ונדע־גם את אשר לנו לעשות…

– וגם אנוכי עמכם אהיה, ואם תדרשו ממני כי אכתוב תשובות באנשי אוון אלה – הלא תדעו כי מליץ נפלא הנני ועטי עט סופר מהיר, אם תחפצו באלה אז אעשה זאת למען קנא קנאת תורתנו הקדושה מידי מחלליה…

– לא אוכל להגיד לך מראש את אשר נעשה; הייה נכון לערב ביום מחר, ובוא הנה והעד בעם הנאסף, למען ישמעו וידעו מה לעשות.

בשמחה וטוב לב ירד אבן־חן מעליית הגביר.

בת־שבע חיכתה על צאתו.

– מה הדבר אשר דיברתי לאבי בעת כזאת, ואשר אמרת כי הדבר נחוץ? שאלה את פיו.

– תודות לה' כי הצליח את דרכי לפני, ענה לה אבן־חן ופניו צהלו: – מצאתי מסילות בלב אביך לטוב לי… מחר אודיעך את כל ותדעי מה עשיתי לטובת שנינו…

– יתן ה' אך טוב לנו… הנך ממהר ללכת, יהי ה' אלוהיך עמך ותעל, אמרה בת־שבע, ואבן־חן עזב את בית אליקום הגביר.

[ה] אש ושלג    🔗

'…שני שבילין, אחד של אש ואחד

של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה

בשל זו מת בשלג – מה יעשה?'

(ירושלמי חגיגה ב' א)

והעיר פלגות שקטה. הריב אשר התפרץ בין שמואל ובין הרב לא עשה כל פרי, בלתי את אשר עצר את העם בבית־המדרש שעה יתרה, ויתן בפי האנשים מעט דברים לדבּר בו ביושבם על שולחן לחם הצהרים. בבית־המדרש החלו ובביתם התמו את השיחה הקלה על אודותו, ולא זכרוהו עוד ושכחוהו כחלום יעוף. הם לא שמו אותו על לבבם, אחרי כי לא נגע הדבר אל עצמם ואל בשרם. הם לא הבינו לדעת מקורו ותוצאותיו, משפטו וערכו בכלל, וידמו בנפשם כי מגמת פני שמואל היה רק להכשיר את הפרה אשר הטריף הרב, ולהציל בזאת כסף דניאל המוכס; ואחרי כי גם זאת לא עלתה בידי שמואל, לא דיברו עוד דבר. – ‘מעשים בכל יום’ ענו האנשים בקורת־רוח גם אז ביום השישי, עת זלמן ינטס סיפּר לפניהם כי הרב הטריף בהמה כשרה… היהודים הורגלו מאוד לשמוע ‘חומרות’ הרבנים, להטות שכמם לסבול, ולתת את כספם ועמלם לריק ולבהלה, על־פי חפץ רבניהם ומוצא שפתותיהם, ותהי גם הפרה הזאת ככל אשר לפניה, ועל כן לא מצאו בריב הזה כל חדש, ולמקצה שעות שתיים לא דיברו בו דבר.

גם דניאל נוכח לדעת כי צדק הרב בהטריפו, וכי שקר היה בפי זלמן ינטס אשר אמר לחרחר ריב ומדון בינו ובין הרב, ותתפעם רוחו מאוד ויצר לו על כי היה אץ לעשות וירד בבוז וחרפה מעל שלבי ארון־הקודש.

– חמתי על זה האיש זלמן הלץ, אמר אל מרים אשתו בשובו אז הביתה: – כנחש בא הנה וישיאני כי אקרא לריב… ומה עלה בידי? בוז וקלסה…

– הלא גם שמואל אמר כי כשרה הבהמה…

– אנוכי ראיתי והתבוננתי גם אתמול בבקר כי אמנם טריפה היתה, ואך שמואל מצא לה היתר ‘בפלפולו’… והלא ראית גם את כי הודה שמואל באחרונה וייאלם דומיה לדברי הרב האחרונים… ואנוכי רק חרפות נחלתי עקב ריבי זה…

הרעיון האחרון הזה הרע לו מאוד, וכל יום השבת ההוא לא נח ולא שקט במכונו, עדי אשר אתא ליל וימהר וילך לבית הרב ויתרפס לפניו ויבקש סליחתו.

זלמן ינטס לא שב גם הוא לעורר שנית את דברי הריבות האלה, אחרי אשר תאוות לבו באה, ושמואל גורש מאת בית הרב, ומה לו עוד?

ובכן שררה דממה אחרי יום השבת ההוא, איש לאוהליו הלכו, איש־איש למסחרו, לעבודתו, לכספו או לכוסו… אך נפשות שתיים לא נחו בנוח כל בני העיר, נפשות אשר שאלת הפרה הנטרפה היתה רק נסבה לעורר רגשותיהן פנימה, רק הן הנה הוכו בשממון ותלכנה קודר כל היום, גם אחרי אשר כל בני העיר נחו ושקטו, הנפשות השתיים האלה הלא הן: נפש שמואל ונפש חנה.

לשרעפי נפש חנה בליל מוצאי שבת ההוא והיום למחרתו – אין חקר, גם היא לא יכלה לאספם יחד ולחשב דרכיהם, גם היא לא ידעה אנה נפזרו עשתנותיה, ואיה ישכנו רגשות לבבה: היא קצפה על שמואל קצף רב, אבל גם חסה עליו וגם רחשה תודה לו – בעד ריבו זה; רגשות שונים ומתנגדים איש לאחיו מילאו את לבבה כל הלילה ההוא עד כי שנתה נדדה.

'שמואל הרע גם לנפשו גם לנפשי בצאתו להילחם את “הזקן” אמרה בלבבה על משכבה – ‘אפי חרה מאוד על כי לא שמע הפעם בקולי ויקרא לריב; אנוכי הזהרתיו והוא לא שמע וילך וייכשל ויאבד את נפשו ויאבּד את השעות המעטות אשר חילק לי כפעם בפעם… הוא איבד את נפשו לדעתו, והוא ישא והוא יסבול פרי מעלליו… הה, ניחומי נכמרו על זה האיש, הן לפני שפך שיחו ויערה את רוחו בהתעטף עליו נפשו; ובני עמו, אשר למענם יצא לריב, נהפכו לאויבים לו ויבקשו רעתו, יבקשו להרע לו לרדת לחייו ולעשות נבלה בישראל… גם זה הנוכל, זלמן השדכן הערום, יבקש רעתו ויגדיל את המדורה… אבל גם מאז יצא מתוק ומחשכה אור גדול הופיע לי… בסתר ירחש לבבי תודה רבה לשמואל וזלמן הלץ, אשר לרגלי הריב הזה נודע לי כי אפרת אהוב לבבי הנהו בזה… הה, אפרת! לוּ תדע עד מה הכתה אהבתך שורש בלבבי, לו תדע עד מה יקר לי גם היום זכר שמך, ותמונתך אשר על משכבי בלילות אשווה לנגדי תמיד… הה, אפרת, שנתיים ימים עברו, מאז חמקת עברת ממנו ועוד לא שכחתיך, עוד זכרך חי חי בקרבי ועוד שמך נישא על דל שפתי כל היום… אהבתיך אפרת אז ואאהבך לעולמי עד, לעולמי עד אהבתי שמורה לך בסתר לבבי ובציפורן שמיר חקוקה שם תמונתך הנחמדה… ומי יתנני ראות את פניך… קרוב אתה לי זה כשנה, ומי מילל לי כי כשנה תמימה, כשלוש מאות ושישים יום, אהיה בעיר אשר גם אתה בה ולא אשבע בהקיץ את תמונתך ולא אשמע את קולך הערב… הימים האלה לא יחדו בימי חיי ובמספר ימי לא יבואו’…

כאלה וכאלה הגתה חנה נכאים כל הלילה, ותגזר אומר כי לא תשעה לכל דבר אמה ודברי ‘הזקן’, והיא תסבב את פני הדבר כי תתראה אתו פנים, גם אם ההווה הזה יהיה מורת־רוח לאמה ולאביה־הזר.

בבוקר שבה ותקרא את המכתב אשר כתבה אתמול בלילה ולא מצא חן בעיניה, ותוסף לכתוב מכתב אחר וגם הוא לא ישר בעיניה ותמחוק דברים רבים ממנו עד אשר יצא מכתב קצר מאור.

‘אותו אשלח’, חשבה בלבבה, ‘כי לא אגלה את כל לבבי בזה במכתבי ואך מפה לאוזן אשלים את אשר החסרתי פה’.

האיש אשר אליו היה ערוך המכתב הזה היה שמואל.

שמואל גם הוא היה נבוך מאוד. עוד יזכרו הקוראים את דבריו ליוסף הבירזי ולחמן המינסקי בשחרם אותו בביתו, כי ראשו עליו סחרחר ורעיוניו נבוכו; המבוכה הזאת הגדילה להכביד עליו אוכפה, אחרי שמעו מפי גד כי היראים ועוד רבים מיושבי העיר דורשים להרע לו; והמבוכה הזאת גדלה על אחת שבע בצאתו ביום הראשון לעבודתו ובראותו את פני האנשים והנה איננם עמו כתמול שלשום, גם בבית פלטיאל לא מצא מרגוע לנפשו הנדהמה: תלמידיו נבעתו בבואו, גם עדה הביטה אליו בקצף, תלמידיו ישבו אצלו ברתת וחלחלה ופניהם לא נהרו כתמול שלשום, ותהי יראתם אותו לא יראת־הכבוד, רק כאשר ירא איש מפני שד משחית, מפני רוח הטומאה ומפני סמאל הנורא על כל סביביו.

הדברים האלה הוסיפו לאיים את נפשו מאוד.

‘הה, מה רע ומה מר גורלי!’ חשב בנפשו, ‘תחת אשר דימיתי כי על פני העם אכבד, והמה יעמדו לימיני בריבי ריבם, תחת אשר נואלתי לחשוב כי השגתי מטרתי וכי העם למענו אלחם יענו “הידד” לדברי – תחת כל אלה, הה, שבעתי יגון וצער והעם יביט עלי בזעם וקצף… עם ישראל הנהו עבד עבדים לרבניו וחומרותיהם, דברי־ימיו האחרונים המיתו בקרבו כל רגש וכל חפץ, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?’

הרעיונות האלה הרעו לו מאוד, רב־יתר מאשר היה לאל ידי הרב, המגיד ונפתלי הכספי גם יחד לעשות לו; רעיוניו אלה המסו את רוחו בקרבו ולא ידע שלוו בנפשו…

כמעט מצא נוחם לרעיוניו אלה בדברי נחמן ‘המלמד המינסקי’ אשר הודיעו, ביום השבת אחר הצוהרים, כי בני הנעורים הכירו לו טובה, מילאו אחר דבריו, אף ברכו את שמו – והנה שני מכתבים באו ומילאו את סאת מבוכתו.

ביום הראשון לעת ערב בא לו מכתב מאת ידידו ומורו שרגא, מגילה עפה כתובה פנים ואחור בדברים היורדים חדרי לבב, בשפה נעימה ובלשון מדברת גדולות לאמור כי כל בני הנעורים בארץ ליטא עומדים הכן לקום ולקרוא לריב ומצה עם רבני ישראל, לערוך קרב מול ‘שולחן הערוך’, להסיר עול החומרות מעל שכם העם ולדרוש תיקון בפה מלא, וכי אך אותו בחרו לעמוד בראשם ולפקד צבאותם… בסוף מכתבו יוסיף להגיד לו כי ישלח אליו ‘עלמה משכלת, יפהפיה ורבת מעללים אשר לאסונה מת עליה אישה באביב חלדה והיא שומרת יבם’, והיא השליכה כל יהבה עליו כי הוא יתירנה…

כמים קרים על נפש עייפה היו דברי המכתב הזה ללב שמואל, הם שבו ויעוררו רגשותיו בקרבו, נפחו רוח חיים באף מחשבותיו ויחיו ויתגעשו, ברגע הזה שכח את חנה, את הרב ואת כל אשר מסביב לו, ולבבו רחב מאוד! ברגע הזה הקריב את לבבו גם את חייו על מזבח הקרב, ולמען התיקונים השליך את נפשו מנגד… וברגע הזה נפתחה דלת חדרו ושפחת הרב הביאה לו מכתב שני.

בחפזה פתח מסגורו ויקרא בו את הדברים האלה כתובים בשפת רוסיה:

'ריע היקר!

טובתך ושלוותך נתנו די אומץ בלבבי לכתוב את הטורים האלה. אבי־חורגי, המגיד, השוחט, זלמן ינטס, נפתלי הכספי ועוד אנשים אחרים, יארבו לנפשך ויאמרו להרע לך מאוד, אנוכי יודעת זאת ברור היטיב… אתה לא שמעת בקולי וניצבת לריב את “הזקן” והנה באתך הצרה הזאת; הישמר לך ושמור נפשך מאוד! אין איש מרעיך בלעדי היודע את אלה, ועל־כן עלי החובה להזהירך: היכבד ושב מריב, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזה: מה־לך להתעבר על ריב לא לך? מדוע תשליך את נפשך מנגד למען הצל כסף אנשים זרים… על דעתי כי אם תשוב להרב ותבקש סליחתו – יסלח לך, הנני מבקשת מאתך, רעי ואלופי, כי תמהר לעשות זאת בטרם עוד יתגלע הריב, ובטרם תיפול בידי האנשים הזדים אשר ירדו לחייך ויקפחו את פרנסתך… עשה־נא זאת גם למעני ושוב להרב וגם הוא ישוב אליך, וגם אנחנו נשוב ונתראה פנים… חדל־נא לדרוש טובת אחרים, אשר אינם שווים בנזק נפשך, למענך ולמען נפש ידידתך המבקשת שלומך.

חנה.

.P.S לא אפונה כי תדע את המורה בבית־הספר בזה את אפרת, והיה כי תראה את פניו תאמר לו כי חנה בת יהודה אַלמוֹנאוו הנה בזה, תשא ותסבול מאת אבי־חורגה הרב, וכי תתאווה מאוד־מאוד לראות את פניו ולדבר אתו, אנא עשה זאת למעני ומלא בקשתי הקטנה הזאת אשר גדולה היא לי… כאשר נתראה פנים אספר באוזניך עד כמה נחוץ לי הדבר הזה.

השבּת מריב ובוא לביתי עד מהרה.

חנה.'

‘הה, שמואל! מדוע נפלו כה פניך? מדוע קמת ממושבך ובצעדי ענק תלך בביתך אנה ואנה? למה זה תסובבנה עיניך בחוריהן וסר וזעף אתה? מדוע תעמיק במחשבותיך לדלות עצה עמוקה?’… כאלה שאל איש זר לוּ בא עתה הביתה; אולם אנחנו הלא ידענו מה זה ועל מה זה…

השפק שב לאיתנו, השפק הנורא אשר יכריע גיבורים תחתיו ואבירים מרמס לו, השפק האיום אשר אין מנוס ומפלט מידו האכזריה, השפק אשר יקרע סגור לב האדם וירתיח דמו כמצולה, השפק הזה שב עתה לאיתנו וירתיח את דמי שמואל בקרבו! עשתנותיו נבוכו מאוד, שרעפיו בקרבו המו כמשק גבים, ולא ידע את נפשו.

‘הה, חנה, חנה! תחושי לנפשי ותבקשיני להתרפס לרגלי הרב… לבקש סליחתו… אבל, לב נשים בקרבך, ונפש רכה בּחובּך… הה, לוּ יכולתי גם אני להיות כמוך, לוּ יכולתי לעזוב את נפשי למען אשמור את גווייתי… לוּ יכולתי?… ומדוע זה לא אוכל? מי יצווה עלי במפגיע לאמור: תן לי הנפש? מי יהין לגזול ממני ביד חזקה את שלומי וטובתי?… מי? – רוחי אשר נופּח באפי, לבבי, נפשי, ורגשותי בקרבי… הם המה לא יתנוני השקט, והמה יכבידו עלי אוכפם כי אלך ואעשה… הה, שרגא, אהבה ביקשתי מאתך, אהבת איש לאשתו, ומדון נתת לי, נתתני לאיש ריב ומדון לכל עמך, עם קשה עורף, אשר ישליך אבנים לבאר אשר תקיר לו מים חיים… ידעתי אהבה, אבל אדע גם את מכאוביה; הוספתי דעת, ואוסיף מכאוב… הה, שרגא!… הה, חנה!’…

רעיוניו נבוכו מאוד, צעדיו הרחיב, אף אגלי דמע נראו בעיניו.

– מה לך, בני? שאלתהו אמו הזקנה בתחנונים ורחמים גדולים: – הה, בני! מדוע פניך רעים? למה זה תלך כתועה זה שלושה ימים? ומדוע לא תשפוך שיחך לפני אמך הזקנה?…

– הרפי־נא, אמי היקרה, הרפי מבנך אשר לבבו פצוע מאוד… אַת לא תושיעי לי, וגם אנוכי אין לאל ידי להושיעני…

אמו נדה בראשה ובקול דממה אמרה:

– לאם זקנה מי ישים לב? מה לו להשיח דאגות לבו לה? האם בינתה עוד אתה?… הה, בני! בני…

את דבריה אלה כילתה באנחה ולא סרה עין מאת פני שמואל, אשר לא שמע את דבריה, ויוסף ללכת בחדרו שקוע מאוד ברעיוני נפשו.

[ו] מי מריבה    🔗

‘בעבורו אל תמנע מים’… ¹⁵²

‘שמים לרום וארץ לעומק – וללב איש אין חקר’ אמר החכם. יביעו ידברו אף יוכיחו חוקרי זמננו כי נפש האדם אך מחומר קורצה ואך בבשר ודם בגידים ועצמות יסודה, ירבו להם מלים, יוסיפו אותות ומופתים כי הרגש והלב, הדעת והמוח והנפש והגוף אחד הנמו, יתלכדו בחיים ובמותם לא ייפּרדו – אבל לא־אחת נראה כי לב איש לא יחוש לדמו הניגרים ארצה, נפשו לא תדע את גווייתו וכמו זרה נחשבה לה; עת רגשותיו יהמו בקרבו, עת יעלה הרוח על לפלס נתיב לו, ועת מורשיו יקחו חלקם הם – ישוררו על גופם אשר ישכנו בקרבו. יש אשר ידע האיש כי צעדיו שאול יתמכו, כי יאבּד את חייו ונפשו גם יחדיו, ובכל זאת ילך בלב בטוח ובנפש שומחת למקום אשר רוחו בקרבו ינהלהו ורגשותיו פנימה יובילוהו מבלי שים לב למצבו ושלומו, לגופו וחייו… כגיבור ביום קרוב ישליך את גוו מנגד, לא יפחד מפני אסונו וגם את המוות לא יירא, ויסור למשמעת נפשו לכל אשר תפקדהו… לשוא גמר גם שמואל בדעתו לשבת מריב ולעשות שלום בינו ובין הרב למען הציל את שלומו, ולמען לא יפריעהו הרב לבוא לביתו ולהתראות פנים את חנה; לשוא אמר לענות גם את שרגא כי דרכי חייו לא יתנוהו לעמוד בראש צבא העלמים בריבם זה; ­ – הבל הבלים! ברגע אחד ניתקו רעיוניו אלה, והשאלה הראשונה אשר באה לפניו עוררה שנית את דבר הריב, ומבלי חשוב מאומה, מבלי בוא חשבון, מבלי להתמהמה רגע עורר ריב ומדון שנית…

ביום השלישי כבואו הביתה לאכול לחם הצוהרים הודיעה לו אמו, כי הבשר והמרק וכל אשר הכינה היא וכל אנשי החצר הזה – (אשר היה מלא ‘שכנים’ מפה לפה וכשלושים משפחות עניות גרו בו) – לארוחת הצוהרים והערב נטרפו…

– איככה היה כדבר הזה? שאל שמואל.

– אסון קרה בבית אחד האנשים הגר בזה – לא עלינו, סיפרה לו אמו בתומת לב: – כי מת לו ילד קטן בלילה הזה – לא עלינו, ואנחנו לא ידענו, ונאפה לחם אף בישלנו את ארוחותינו היום בבוקר ‘במים הטריפים’ האלה…

– ‘המים הטריפים’! אמר שמואל בהשתוממות: – לא אבין למליך, אמי, מה זה לפני?

– הלא תדע, בני, כי אם ימות איש או אשה, אזי יישפכו המים אשר בבתי שכונת המת החוצה; ואנחנו מבלי־דעת את אשר קרה, אפינו אף בישלנו במים האלה, ונלך ונשאל את פי הרב, והוא הטריף גם את הלחם גם את הנזיד וגם את הכלים הטריף… ועל־כן תאכל גם אתה, בני, דג־מלוח וחמאה אשר הכינותי לך לארוחת הצוהרים…

כקול רעם בגלגל ירדו הדברים האלה בלב שמואל.

– הה, עוול! הה, רצח! צעק בחמת רוחו וילך בחדרו אנה ואנה: – להטריף את הלחם ואת הנזיד ולהכרית אוכל מפי עניי ישראל… לשמוע לכל שוטה ופתי, לכל שוגג ומתעה…

– הה, בני, בני! אמרה אמו בתלונה דקה: – מה זה בפיך? מדוע זה תדבר כמו אלה?… בטח הדין כן, בטח ידע הרב את אשר יטריף…

– אבל, אמי, הוסיף שמואל בהלך נפשו: – איה הנזיד? איה הבשר? שימי־נא לחם ותני לי אותם על השולחן ואוכל למען דעת כל באי שער החצר הזה כי לשוא הטריפם הרב… אין כל טריפה בדברים כאלה…

– אהה, בני ובר־בטני, צעקה אמו ותיתן בבכי קולה: – הלו ‘כגוי גמור’ תדבר הפעם… התאכל טריפות בביתי?… אהה, ה' אלוהים! לא לשוא צעקו האנשים עליך ביום השבת…

שמואל נבהל מאוד לשמע דברי אמו.

– אנא, אמי, הסי־נא…

– אבל, איך אחריש ואדום בראותי מעשיך הזרים מאד… הלא אביך, יהיה למליץ טוב בעדינו, לא כן עשה… הוא, עליו־השלום, לא אכל טריפות… הה, בני, בני!…

לב שמואל פעם עוד בקרבו, הוסיף ללכת בחדרו אנה ואנה, עד לקח אדרתו ובחפזה פתח הדלת ויצא.

– אנה תלך, שמואל? צעקה אחריו אמו.

שמואל לא שמע את השאלה הזאת, ולוּ גם שמע לא נתן לבו לה, הוא ילך כי רגשותיו בקרבו אצים בו ללכת, הוא יצא מן הבית כי צר לו המקום; רגשותיו המו מאוד בקרבו ושרעפיו לא נתנו לו לשבת בית… אולם בבואו ברחוב העיר התעורר פתאום וישאל גם הוא את נפשו: ‘אנא אלך?’… השאלה הזאת הכבידה עליו עתה את אוכפה מאוד.

‘האם לבית הרב? אבל הוא הן יגרשני כלה מביתו, לא יתנני גם לבוא שמה… ושמה הן גם חנה’…

שמואל נאנח בשברון מותניים ויעמוד בתוך הרחוב וכל עצמותיו רעדו.

– מה לך, שמואל? שאלהו נחמן ‘המלמד המינסקי’, אשר בא לקראתו בלכתו לחדרו גם הוא: – מדוע תעמוד בזה כגבר עברו יין?

– הלא תשמע, ר' נחמן, הלא תשים לב לאשר הוסיף הרב לעשות הרע, לבלע ולהשחית… אמר לו שמואל בקול גדול כמו יבקש לו עזרה מאתו וכמו שמהוּ למוכיח בין שניהם: – הרב הטריף לשלושים משפחות עניות את לחמם ואת בישולם על לא־דבר…

אנשים רבים הסובבים בעיר התאספו סביבם בּדבּר שמואל בקול גדול ובנשאו שם ‘הרב’ על שפתיו.

– איכה נהיתה כזאת? שאל נחמן.

– הה, בושתי וגם נכלמתי להגיד לך, יקירי, עד כמה רבה רעת הרבנים בישראל, ועד כמה טפש לבבם מהבין דבר לאשורו, אמר שמואל ומפיו בערה איש: – מת היה בשכונת בית מגורי, ואנשי החצר מבלי ידעם זאת – אפו ויבשלו במים אשר בבית, טרם שופּכו, ועל־כן הטריף הרב גם את הלחם, גם את הנזיד וגם את הכלים…

האנשים הסובבים את שמואל ואת המלמד המינסקי רבו מרגע לרגע עד כי מלא הרחוב אותם.

– הלא ‘חמירא סכנתא מאסורא’ ¹⁵³ אמרו רבנן, ענה אחד הנאספים הנודע בעיר לאיש ‘למדן מופלג’: – ומה זה תצעק? הטרם תדע כי סכנה במים האלה…

– סכנה? שנה שמואל את דבריו בקול גדול: – ומי הגיד לך כי סכנה במים האלה? האם את פי הרופאים שאלת, או אחד מחכמי הטבע אילפך בינה לדעת כי מוות במים האלה?… תנו־נא לי מן המים המסוכּנים האלה ואשתה לעיניכם ותראו ותיווכחו אם מוות בהנה…

– אבל הלא כן מפורש אמור בשולחן־ערוך… ענה האיש.

– אם את ‘שולחן־הערוך’ הזכרת לפני, לכן שמעו־נא, בני ישראל, ותדעו ותבינו עד כמה עיוורו הרבנים את עיני העם הזה ועד כמה הכבידו עולם על צווארו… אבל לא, שגיתי באמרי פי, ושפתי לא־כן דיברו: עד כמה הוכו הרבנים בסנוורים, הנני אומר, ועד כמה הוליכו באפלה את כל העם הזה, צאן מרעיתם!… ‘כד רגיז רעיא על ענא’, יאמר משל התלמוד, ‘עביד לנגדא סתומא’, ומה מאוד יצדק המשל הזה על רועי ישראל בעת הזאת!… תועים הם בדרך התורה, האמונה והחכמה, ויתעו גם את עמם בתוהו לא־דרך, כעמוד ענן ילכו לפני העם הזה, אפס כי לא לנחותם בדרך טוב, ליישר הדורים לפניהם, להרים המכשול ולסקל את האבנים, כי אם להחשיך לארץ באו, להכות שאיה ולמרר את חיי היהודים… לא בשמים ולא מעבר לים לבקש לנו אותות ומופתים על דברי אלה, כי אם בכל פסקי ‘השאלות’ אשר נשאל מאתם, בכל דיניהם הרבים ובכל חומרותיהם אשר בספריהם; והיה גם הדין הזה כאחד מהם… שמעו אלי, אחי ורעי, וישמע אליכם אלוהים! שמעו אלי ושימו לבכם לדעת אם אין צדק בפי, ואם לא על אדני האמת הטבעו כל דברי. – כולנו הן נדע כי המים אשר בשכונת בית מת יישפכו החוצה; אבל לא תדעו טעם וסיבת הדבר הזה, ועל כן שמעו ואספרה: מקור הדין הזה איננו לא בתורת משה ולא בדברי הנביאים, לא במשנה ותלמוד יסודו, ואבן־פינתו לא בדברי הפוסקים הראשונים היתה; הראשון אשר הולידו והביאו בספרו היה בעל ספר ‘כל בו’¹⁵⁴ וממנו העתיק הר"י קארו בשולחנו־הערוך¹⁵⁵ מבלי הגד גם טעמו הפשוט מאוד; טעמו הוא – שמעו ותמהו! לא איסר ולא טריפה, לא מנהג ישראל אף לא סכנה, כי אם דברי הכתוב ‘מוציא דבה הוא כסיל’¹⁵⁶, כי מאשר נאסר על הכוהנים להיטמא באוהל מת, ועל כן למען הודיעם כי מת בשכונת הבית הזה, למען הזהירם כי ייצאו מן הבית עד אשר יוציאו את המת – ישפכו את המים לסימן ואות לבל נוציא דיבה בבשורה לא טובה במו פינו¹⁵⁷… אמור־נא, ר' נחמן, אם לא האמת בפי ואם כיחדתי דבר?…

שמואל הסב פניו לבקש את ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’ למען יסכים גם הוא על קשט אמרי אמת אלה, אך לא מצאהו. בעת דיבּר שמואל את דבריו, נשמט המלמד וילך לו לחדרו, כי קשים היו עליו דברי שמואל, אשר אף כי ידע אשר הצדק אתם, בכל זאת חשבם לדברים אשר לנו להסתירם, ולא לגלותם בפני כל עם ועדה.

שמואל נאנח מרה ויוסף לדבר.

– אמנם כן, אחי ועמי! כאשר אמרתי כן הוא; ועתה שפטו־נא ברוח מבינתכם; אם לא ידעו גם אנשי הבית הישראלים כי נפש אחת מתה בשכונת ביתם ולא שפכו את המים ולא הזהירו או הכוהנים, העל כן נאסרו המים האלה? העל כן יטריף הרב גם את הלחם גם את הנזיד אשר שלושים משפחות עניות אפו ובישלו למלא בטנן כי תחסר? העל כן ירעבו הם ובניהם ובנותיהם, והעל כן נפסיד כסף ישראל, אשר גם התורה חסה עליו? העל כן נוציא לריק ולבהלה את עמל ישראל ואת יגיע כפיו?…

העם שמעו כן תמהו, הביטו איש בפני רעהו, משכו בכתפיהם וישתאו עד מאוד, אין איש עונה דבר, אין מניד שפה, אין קורץ עין ואין מניע יד או רגל; דממת אלוהים שררה במחנה הקטנה הזאת.

ושמואל הוסיף.

– אבל לאסון אלה העניים ולבושת כל עם ישראל, עם אשר מחוקקו אמר לשומו ‘לעם חכם ונבון’, המליט רב אחד בספרו סכלות גדולה מאוד, לאמור: כי על כן נשפוך את המים האלה, יען 'שמלאך המות מפיל במים טפת דם המת"¹⁵⁸…

– כן, כן שמעתי גם אני, נשמע קול דממה דקה בין שפתי אנשים אחדים העומדים שמה; שמואל לא נטה אוזן וידבר עוד:

הה, מה רבה סכלות האיש הזה, ומה עצמה! כמה דברי שטות והבל יכיל המאמר הקצר הזה!… ‘מלאך המות מפיל טפת דם המת’… הדברים אשר בכוח ‘מליצת השיר’ נאמרו בתלמוד ומדרשים, לקחום הפוסקים לדברים כמשמעם וכפשוטם… הה, בושת כיסתה את פני גם להוכיח איוולתם זאת על פניהם, פני יחפרו גם להעלות על דל שפתי את אמרי הבל ורעות־רוח האלה… ובכל זאת בא השני וחקרו והטריף ואסר… רב שני הוסיף איוולת וילך וילמד הלכה למעשה כי מאחר אשר טיפת דם המת נפלה במים, אם כן הלא סכנה לשתות המים האלה, ואם־כן ‘אם אפו הפת במים הללו אסור הפת’, ‘דלא בטל אף בששים דדבר של סכנה הוא’ ¹⁵⁹, ‘ואם בשל תבשילו התבשיל אסר’, 'ואם נפל מן המים בתבשיל מבושל יש להחמיר ולאסור הכל"¹⁶⁰… הה, גם בוש לא יבושו רבנינו, גם היכלם לא ידעו הפוסקים האחרונים לדבר דברים כאלה… כל איוולת, כל הבל וכל רעיון רוח יביאו בספריהם ויעשום לדינים מוחלטים וקיימים…

– אם כן אפוא הלא צדק הרב בהטריפו, אמר בקול גדול האיש ‘הלמדן המופלג’.

שמואל הביט בפניו בבוז, כי ראה אשר לא בלצון ומהתלה דיבּר דבריו.

– הלא הודית גם אתה בדבריך כי מפורש אמור בפוסקים האחרונים כי סכנה בדבר, כאשר אמרתי גם אנוכי מראש, ומדוע זה הרבית מלים על לא־דבר?

– אולם הלא עין בעין נראה כי שגו הפוסקים ופסקו פלילה, הלא הוכחתי לפניכם בזה כי איוולת וכלימה המה הדברים האלה…

– ‘איוולת וכלימה דברי הפוסקים’! ואתה תחכם מכל אדם, וחכמתך רבה על חכמת בני קדם הרבנים הגאונים, נוחי עדן?… הנך ‘לשיטתך’¹⁶¹ שמואל.

הדבר יצא מפיו, וכל העם הנאסף אשר זה כמעט הודה בלבם לכל דברי שמואל, שבו ויביטו עליו במבטי בוז וכלימה; כקסם על שפתי האיש היה השם ‘פוסקים’ להסיר לב העם מדברי שמואל הצודקים ולהסבו אליו.

– הלא זה דברי כי הפוסקים האחרונים הלכו בחושך ויתעו גם את עמי באיוולתם, ענה שמואל ודבריו להטו גחלים: – הלא לזאת צעקתי ונהמתי מקירות לבבי…

אולם העם כבר לא שמע לדבריו, לא הטה אוזן לאמרותיו ואיש איש פנה כבר ממנו וילך לו לדרכו באמרו בדממה:

– אפקורס אפקורסות ידבר…

ושמואל עודנו עומד שמה על מקומו נבוך ושקוע מאוד ברעיוני לבבו הנפעם.

– דבר לי אליך, שמואל! אמר עלם אחד לבוש ‘בגדי אשכנז’ וגלוח הזקן אשר ניגש אליו, ועל־ידו עמדה אשה יפהפיה צעירה לימים: – שמענו את דבריך הנחמדים ולא אבינו להפריעך; ועתה לוּ תאבה ושמעתני… הלא תדע אל־נכון את שמי, ומי אנוכי בזה, הוסיף האיש.

– לא, אדוני, ענה שמואל, לא נכבדתי לדעתך, אדוני.

– שמי הוא אפרת, הנני מורה בבית־הספר הזה, והאשה הניצבת עמדי היא אחותי אשר באה תמול מהעיר נהרים מקום מגורי אבותי…

שמואל בחן בעפעפיו את האיש הדובר אליו, ויאמר:

– צר לי מאוד על כי לא אוכל עתה לשמוע את דבריך, כי לי ללכת כעת לבית פלטיאל… אנוכי הנני שכיר־יום; אולם לוּ תאבה, אדוני, נתראה פנים ביום השבת ואז נדבר דברינו.

רחל לא הסירה עינה מעל פני שמואל בכל עת דברם.

– אם כן לא אעצרך, וביום השבת נבקרך בביתך, ענהו אפרת.

שמואל הלך לדרכו, וגם אפרת ואחותו שבו לביתם.

[ז] הגלוח    🔗

‘הה, לבי לבי לחללי בת־עמי’, חשב שמואל בלבו אחרי היפרד אפרת מעמו – ‘מעי יהמו לבית ישראל! לא מתי חרב אף לא מתי רעב הנם בני יהודה, כי אם מתי הרוח כולם, מתי הלב והנפש… רבניהם – תחת לפחת באפס נשמת רוח חיים בעת אשר רבו צורריהם מחוץ, תחת להחיותם בקרבם פנימה ולנחותם על מי־מנוחות־התורה בעת אשר גויי הארץ שדדו מנוחתם – תחת כל אלה הזידו או שגו הם להמית גם רוחם בקרבם ולגזול גם לבם ודעתם… בימי־הביניים, בימי צרה מבוסה ומבוכה ההם, בימים אשר שודד רבצם מבחוץ, אשר כבהמות שדי או כשד עיפתה נחשבו לעמי הארץ, אשר חופשם גזלו מהם ביד חזקה וגוום נתנו למכים – בעת הרעה ההיא היתה בם גם יד רבניהם להמם ולאבדם, בראו להם את ‘הקבלה’, ויבראו למו גם את הפוסקים המחמירים… המיתו את לבבם בקרבם, אסרו עליהם להגות בחכמה ותושיה, הולידו בקרבם הכנעה נוראה לכל דברי רב או מחבר, שרשוּ מלבם כל מחשבה וכל הרגשה, עצמו את עיניהם מראות ואת אוזניהם הכבידו משמוע, עד כי כמת־חי נראם עתה, כעצמות יבשות… ‘התחיינה העצמות האלה’, שאל הנביא לפנים וכן אשאל גם אנוכי היום: היחיו בני ישראל אחרי מותם? היקומו אחרי נפלם? – ‘אדני אלהים אתה ידעת!’… הה, הרעיון הזה הנהו כרקב בלבי; ר’ נחמן אמר אלי כי בני הנעורים הביעו לי תודה רבה על דברי ביום השבת, שרגא כותב כי גם בשאר ערי המדינה מתעתדים נערינו לערוך קרב מול פני הרבנים… אולם הישמע העם אל דברינו? הנטה לבב העם לשמוע לקול צעקתנו?… הן הוא העם אשר צעק אחרי ‘אפקורס’ בבית־המדרש לשמע דברי הרב, הוא העם אשר נס מפני גם עתה לשמע שם ‘פוסקים’ ולא אבה גם לשמוע דברי… ולמי אנחנו עמלים? ‘התחיינה העצמות האלה?’.

איומים מאוד היו הרעיונות אשר עלו עתה בלב שמואל, בלולים ומהולים, מסובּכים ומטורפים עלו בראשו… ‘העם לא יאבה ולא ישמע לנו’, הגה נכאים ונפשו עליו תאבל.

אבל בין העם הזה אשר נתן כתף סוררת לדבריו, היו שני אנשים אשר באוזניים קשובות ובלב חרד עמדו שמה; לא נדע אם הניחו עתה את דעת שמואל לוּ ידע כי שומעים הם, אבל בימים יוצרו יקחו המה מנה אחת אפיים בריבו, בהגיוניו ובכל שרעפי נפשו, ישאירו תו ניכר וזיכרון רב בדברי ימי חייו.

האנשים האלה הם: אפרת ואחותו רחל שומרת־היבם.

הקוראים הלא ידעו את האח והאחות האלה, ועלי אך להוסיף כי תמול באה רחל הנה את חמיה ‘בעל הגימטריאות’, ויסורו אל בית אחיה, והיום הזה הלך אפרת אתה לראות את פני העיר אף לדרוש למשכן שמואל, והנה ראוהו עתה בזה עומד ברחוב בתוך להקת אנשים רבים ומדבר את דבריו.

– התדע, אחי, כי שמואל מצא חן בעיני מאוד, אמרה רחל אחרי כי שמואל חלף הלך לו: – לזה ייקרא גיבור מלחמה, כנביא לפנים עמד בין קהל אנשים ושפתותיו נטפו מור, עיניו האירו כשחר, פניו כפני מלאך האלוהים, פיו דיבר גדולות ונצורות, ותמונתו היתה נשגבה מאוד ברגעים האלה.

אמנם כן, שמואל לא התעלה ביופיו, אך עת דיבר דבריו בפני קהל ועדה, לחייו התאדמו כמעט, עיניו הבריקו ככוכבים, וקולו הלך וחזק – אז התעלה מאוד וישא חן בעיני כל רואיו, ואף כי בעיני אשה צעירה לימים.

– כן תדברי, אחותי, ענה לה אפרת: – צר לי מאוד על כי לא באתי בדברים אתו עד כה, ותודה רבה לך על כי סיבּבת את פני הדבר כי אבקש עתה את קירבתו.

עבר יום ויאת לילה. אפרת ואחותו וגם ר' טודרוס הזקן יושבים סביב לשולחן, שותים טהע וידברו בדבר שמואל. והנה הדלת נפתחה ויוסף הבירזי בא הביתה.

אפרת ניגש אליו.

– האם לקחת ספר למקרא באת, יוסף?

– לא, ענהו הבירזי, דבר נחוץ מאוד הביאני הפעם לביתך, אדוני; אכן כעת הלא אורחים בביתך…

– אין דבר, ענהו אפרת, האשה הזאת היא אחותי.

הבירזי שם עיניו על רחל אף השתחוה כמעט מנגד.

– אבל הדבר הוא דבר סתר, אדוני.

– אם כן בואה־נא אתי אל החדר השני. רחל, הוסיף אפרת בעמדו על סף החדר ההוא: – תני נא לי את צנצנתי הנה, וגם למען העלם הזה מלאי־נא צנצנת טהע.

– אמצא חן בעיני אדוני, אמר הבירזי וילך אחריו לחדרו.

הבירזי הוציא מצלחתו גיליון קמוט כמראה מכתב לו, ויראהו על שם החתום למטה.

– התכיר, אדוני, את העלמה הזאת ואת כתב ידה?

אפרת הביט בו רגע קטן, ויקרא בקול: ‘חנה?!’ ורגעים מעטים העמיק במחשבותיו.

– יוסף, אמר אפרת אחרי דממה קטנה: – התדע את הנערה הזאת? האם לך כתבה את המכתב הזה אשר בידיך? ואם תוכל לתתו לי למען אקראהו כולו?…

– המכתב לא־לי הוא, ובכל זאת אתנהו על־ידך, כי בו נמצאים דברים מעטים גם על אודותיך, אדוני…

– על אודותי?

– כן, על אודותיך… אבל בטרם תדע פשר דבר המכתב אספר באוזניך דברים אחדים אשר יהיו כמו ‘הקדמה’ או ‘מבוא’…

הבירזי עמד מדבּר, כי רחל באה החדרה ותגש לפניהם שתי צנצנות מלאות טהע.

הבירזי שם עיניו על רחל, אף לא הסירן ממנה עד צאתה.

רחל גם היא הביטה במעוף עין על הבירזי, ושחוק־קל נראה על שפתי פיה בצאתה; אך אפרת לא הביט בכל אשר מסביב לו, ורק העמיק במחשבותיו, וכמו חרה אפו על כי הפריעה רחל את דברי הבירזי אשר ערגה נפשו למו.

– ספּר־נא, אמר אפרת אחרי צאת אחותו אל הבירזי: – אבל קצר נא את ‘הקדמתך’, ורק את אשר נוגע אל דברי המכתב אותו הגד, כי שומע הנני.

– הלא תזכור, אדוני, החל יוסף לספר: – כי לא אחת ושתיים הזכרתי לפניך את שם שמואל, אף הפלאתי להללו שבע, ואמנם מהללו רב מאוד… גם את זאת סיפרתי לאדוני כי הוא שם לו למטרה לדבר על לב הרבנים לתקן את ‘שולחן הערוך’ לפי רוח הזמן; והנה ביום שבת העבר החל כבר לפעול ולעשות; בבית־המדרש בפני קהל ועדה קרא לריב ויכשיר בפומבי פרה אחת אשר הרב בעירנו הטריפה…

– אבל, יוסף, אל־נא תרבה דברים אשר בשם ‘הקדמה’ תקרא למו…

– לא, אדוני, הדברים האלה הנם נחוצים מאוד, בלתם לא תבין לדעת את דברי המכתב…

הכרת פני אפרת ענתה בו כי לא ישבע רצון מדברי הקדמתו, ובכל זאת לא הפריעו עוד, והבירזי הוסיף לספר:

– נפש אדוני יודעת מאוד כי דברי ריבות כאלה יביאו אושר והצלחה לעם ישראל, יביאו השכלה בלב העם הזה ויסירו מעל שכמו את העול הקשה אשר רבניו שמו עליו… ואמנם דברי שמואל פעלו רב מאוד, לוּ כילה את אשר החל לדבר… אבל באחרונה פג רוח שמואל ממנו, כאילם לא פתח פיו, ולא ענה גם עת צעק הרב בקול גדול כי הנהו אפקורס, גם עת נוספו המגיד הצבוע והשוחט הפתי על שונאיו ויחרפוהו גם הם לעיני כל הניצבים עליו… אנוכי ורעי אשר ידענו את נפש שמואל כי עזה ואת רוחו העשוי לבלי חת, השתוממנו מאוד למראה עינינו, ולא ידענו מה היה לו… והנה, אדוני, שמע והשתומם גם אתה, שמע לדברי וקרא את דברי המכתב, ועוצה־נא עצה…

אפרת התעורר כמעט והבירזי הוסיף:

– כבואי לביתו אחרי ארוחת הצוהרים גילה את אוזני כי הוא אוהב את בת־אשת הרב אהבה ניצחת, וכי היא ביקשה את פניו לבלי יריב את אבי־חורגה, אבל רגשותיו בקרבו לא נתנו לו מנוח – וירב; אבל אחרי שמעו מפי הרב כי תוצאות דבריו היו כי אסר על נפשו לבוא לביתו – נבהל מאוד ויעמוד מדבּר… אנוכי הרביתי דברים להטותו מדרך האהבה הזאת, למען לא תפריע אותו מעבודתו הנשגבה, אך לשוא שיחתי את כל דברי, אהבתו לחנה…

– מה זה בפיך? הפריעו אפרת בתמהון – חנה כותבת המכתב הזה, היא בת־אשת הרב בפלגות?

– כן הוא, אדוני.

– ואם כן הלא כבר מת ידידי אלמונאוו, אמר אפרת בדממה: – צר לי מאוד, הוא היה איש יקר ונכבד… ושמואל יאהב את חנה? הוסיף בקול וישם אל הבירזי פניו.

– כן כן הוא… לי גילה את הדבר הזה; אנוכי ראיתי ונוכחתי כי אהבתו עזה כמוות, והיטב חרה לי על הדבר הזה על כי יפריעהו ממעשיו ומדברי ריבותיו… והנה כיום הראני את המכתב הזה ויבקשני ללכת לבית אדוני ולהראות לך אפס קצהו…

הבירזי הורה באצבעו על מקום ‘P.S.’ אשר במכתב.

– אבל אנוכי אוכל להראות לך גם את כולו, כי אין דבר סתר בו.

אפרת קרא את המכתב, ויעמק במחשבותיו.

– ועתה, שאלתי ובקשתי, הוסיף הבירזי, כי יעוץ־נא אדוני עצה במה נוכל ונפריד בין הנאהבים האלה, למען ישוב שמואל לעבודתו אשר שמה למטרת חייו ואשר תביא אושר לעם ישראל בכלל?

אפרת לא ענה דבר.

– הלא אדוני יודע את חנה, ואולי תושע לך ימינך להסיר את לבה מעליו?…

– שמע־נא יוסף, האם גם חנה תאהב את שמואל כאשר יאהבנה הוא?…

– זאת לא אדע, כי מעודי לא דיברתי אתה דבר.

אפרת הוסיף לצלול בנבכי מחשבותיו.

‘חדשות ונצורות גילה לי יוסף הזה’, חשב אפרת בלבו – ‘חדשות אשר לא בנקל אמצא לי מסלול ודרך ללכת בו בטח, לבלי אירא פן תפגענה גם אותי… חנה אלמונאוו הנה בזה… לפני שנתיים ימים חטאתי מאוד נגדה, והיא כעת מרת־נפש, נוגה ואומללה… שמואל יאהבנה, והיא תפריע אותו מעבודתו לריב את הרב… ואחותי הלא באה להרחיב את דברי הריב למען יתירנה… חנה זכור עוד תזכור אותי ותבקש קרבתי, ואולי עוד’…

– היטבת מאוד לעשות, יוסף, כי באת עלי, אמר אפרת תפוש במחשבותיו: – אבל הן ביקשתני כי אפריד בין הנאהבים האלה… ועל־כן עשה־נא אתה בראשונה דבר גם למעני ולמען הדבר אשר תבקש…

אפרת עמד מדבר ורגעים אחדים הוסיף להעמיק עצה.

הבירזי לא הרהיב עוז בנפשו להפריעו ממחשבותיו.

– לך־נא מחר בבוקר אל בית הרב, הוסיף אפרת בקול דממה: ­ – הלא לך לדעת איך לסבב את פני הדבר כי תבוא בעת אשר לא יהיה הוא בביתו, וקח־נא דברים את חנה על אודותי; אבל הישמר לך לבלתי הגד כי אנוכי שלחתיך, פן תשחית בזה את אשר אני חושב לעשות…

– היה בטוח, אדוני, כי אעשה ואוכל.

– ודבר מה תשמע מפיה תגיד לי.

– ככל אשר תצווה, אדוני, אעשה.

– והיה כי תבוא אלי ביום מחר, ומענה בפיך, אז אודיעך גם את אשר אנוכי חושב לעשות… אודיעך עוד דברים אחרים הנוגעים לדבר הזה… אולי נעשה ונוכל.

אחרי אשר יצא הבירזי מן הבית שב גם אפרת וישב על השולחן, במקום אשר ישב בראשונה; אפס כי עתה ישב דומם, נבוך ונאחז ברעיוני לבבו, ולא שעה אל שיחת אחותו וחמיה.

‘חנה הנה בזה’, חשב אפרת בלבו – ‘מה נפלאו מעשי המקרה! לפני שנתיים ימים הכתה אהבתנו שורש בלב שנינו, וכפורחת עלתה ניצה, אך אנוכי שיחתי את הפרח הנעים ההוא אז… אנוכי רכבתי אז על כרוב הדמיון ודימיתי בנפשי כי ימי הלימוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר־הבירה כי אהיה לרופא וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד, ועל כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידיים, על כן לא שיחרתי עוד את בית ידידי ורעי אלמונאוו גם בטרם נסעי, לא באתי לקחת ממנו ומן ביתו את ברכת־הפרידה האחרונה… הה, מי מילל לי אז כי בעוד שנתיים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנוכי הייתי מורה בבית־הספר ואחפוץ לכונן לי בית, בעת אשר אנוכי דרשתי מאוד אחרי חנה אהובת לבי, בעת אשר אנוכי בעצמי הנני מלבּה את גחלת אהבתנו בלבי – מי מילל לי כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי… את חנה הזוכרת ומזכרת אותי ומבקש קרבתי… הה, מה מאוד יאריך לי הלילה והיום למחרתו עדי אשר יבוא הבירזי לבשרני כי אהבת חנה אלי לא מתה גם בקרב לבה, כי גם עתה אוהבת היא את האיש אשר לפני שנתיים ימים גילתה את לבה לפניו’…

– מדוע תעמיק, יצחק, מאוד במחשבותיך, ולא תקח גם אתה חלק בדברים הבטלים אשר נדבר, אמרה רחל.

– חדשות ונצורות הודיעני העלם אשר היה עתה בזה, ובהן כל מחשבות לבי.

– הרף־נא עתה, בני, מרעיונות, ענהו טודרוס, הטרם תדע כי רעיונות בגימטריא ‘לערב ימוללו ויבש’.¹⁶²

– טוב מאוד, חמי היקר! אמרה רחל: – ‘הבוקר יחכם מן הערב’¹⁶³ יאמר גם משל־הרוסי.

– התדעי, רחל, אמר אפרת אחרי דומיה ממושכה: – אנוכי גמרתי בדעתי לקחת לי אשה…

– ובאלה תהגה עתה בחצות ליל? והעלם הזה הנהו שדכן? ואלה הנה החדשות והנצורות אשר אמרת? אמרה רחל בצחוק.

– כתורה וכמצוה דיברת, אפרת, הפעם, אמר ר' טודרוס: – הלא מקרא מלא הוא: ‘לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו’ בגימטריא: ‘יצחק לבית אפרת’.

אפרת, אף כי לבו לא הלך אחרי גימטריאות ר' טודרוס ולא שם עליהן לב, התעורר מאוד לדברי ‘בעל הגימטריאות’ האחרונים, הסב פניו אליו, ויבט בו בהשתוממות לב.

– האומנם כן הוא? אמצא חשבון אם כנים דבריך.

אפרת לקח עט־עופרת וגיליון ויכתוב את המלות ומספריהן.

– התערב־נא, חמי, והגד־נא לו גימטריא לבלי ישא אשה.

– גם זאת יש לאל־ידי, בתי, אבל אנוכי אחפוץ בתום לבי כי אחיך יקח לו אשה.

– הלא שניים יחסרו במספר שמי? שאל אפרת את ר' טודרוס.

– ועל כן אמרתי בנה לך בית, ואתה ואשתך תמלאו את החסר.

– אבל, אחי, הקץ לדברי הבל, אמרה רחל בתומת־לב: – האומנם כי שדכן היה העלם הזה, ואתה תאמר לקחת לך אשה על פיו?

– העלם הזה הנהו מן ‘הבחורים העניים’ אשר בבית־המדרש בזה, ואנוכי אם אמנם אובה לקחת אשה, אבל לא מידי השדכנים אקחנה; אפס כי הבחור הזה גילה את אוזני לתומו כי נערה אחת אשר לפני שנתיים ימים, עודי בווילנא, שגינו גם שנינו באהבה, הנה עתה בפלגות… אבל, אחותי, כבר עבר חצות לילה, הוסיף אפרת, מחר אספר באוזניך את כל הדברים הלאה.

– חידות לי דבריך, יצחק, ומאוד־מאוד אתאווה לדעת פתרונם.

– מחר ואודיע לך את אשר לי, אמר אפרת ויקם מעל הכסא.

‘הה, מה נאמנים הם דברי הקדמונים: “כי לא תדע מה ילד יום”’, חשב אפרת בלבו – ‘תמול כתבתי מכתב לאבי אשר בו אמרתי עם הספר כי לא אקח כל חלק ונחלה בריב העלמים אשר זכר לפני ידידו שרגא, כי משמרתי לא תתן לי לעשות כאלה; ועתה הנה נאחזתי בריב שמואל את הרב, וכאשר אחשוב לא אוכל עוד לשבת יחיל ודומם… למרות חפצי יאחז הריב בעורפי וימשיכני אחריו… בכליון עיניים אחכה לראות ולדעת מה יוולד בעוד יום, מה הנה החדשות אשר יגיד לי הבירזי ביום מחר’…

[ח] שבת הגדול    🔗

הבנים מלקטים עצים –

והאבות מבערים את האש…

(ירמיה ז, יח)

מי אשר לא ראה המהומה המבוסה והמבוכה, ביום שבת הגדול בעיר קטנה בליטא – לא ראה מהומה מימיו. לא לשוא יקראוהו היהודים ‘שבת הגדול’, כי אמנם גדולות תעשנה בו… אם לא תדע לך, הקורא המשכיל, צא לך בעקבי, נשחר־נא את משכנות הרועים – רועי עמנו בני ישראל, נבואה חדריהם, נרדפה לדעת: איכה ירעו את צאן קודשים? הנה נראם הולכים כל היום בחדר אחת הנה ואחת הנה, מעמיקים עצה, חושבים מחשבות, קומטים את מצחם, מוללים בידיהם ורוקעים ברגליהם, והכרת פניהם תענה בם כי גדולות ונצורות יבראו; אולם התדמה בנפשך כי יחשבו בדבר חיי העם, כי יעמיקו עצות לחזק את בדק בית ישראל הפרוץ מאוד, לבנות את מזבח בית יעקב ההרוס והקרוע לשבעה קרעים, להקל העול הכבד אשר כנטל חול יעיק על שכם העם? – חלילה, לדברים קטנים כמו אלה לא ישימו לב! האם יעזבו חיי נצח ויחשבו בדבר חיי שעה? האם יעזבו את הטרקלין וישימו מעיינם לפאר את הפרוזדור?¹⁶⁴ האם אין לפניהם דברים גדלים ונכבדים מאלה? הטרם תדע כי משמרתם תחייבם לדרוש בשבת הגדול ובשבת תשובה? לא דבר ריק הוא מהם, קורא יקר, לדרוש פעמיים בשנה! על כן לא ישימו לב לדברים קטנים, ורק בדרשה כל מעיינם, בדרשה אשר יום שבתה "גדול' ייאמר לו וגדולות ונצורות יאמרו בה: יחברו שני מאמרים בתלמוד הרחוקים בעניניהם כקדם מני ים, יבנו למו עליות מרוּוחות על ההרים התלוים בפלפול. יקחו את ר' עקיבא, ר' מאיר או את ר' יוחנן יאסרום בשלשלאות ויוליכום שבי אל מקום אחר למען כי יעלה בידם ‘לשיטתו’¹⁶⁵. העם אמנם יצאו כאשר יבואו מבלי הבין עד־מה מן פלפולא־חריפתא¹⁶⁶ ההוא; אבל, הידרוש הרב והעם לא יחרדו, לא ירעשו ולא יהמו? – על כן ‘שבת הגדול’ ייאמר לשבת ההוא: כל העיר הומיה, האב יכה את בניו, האשה את ילדיה ואמהותיה, יבואו האנשים על הנשים ביתה הכנסת, יעמדו צפופים, ידחקו איש את אחיו, יצעקו ויהסוּ גבר על עמיתו יתחזק, איש־איש יאזור שארית אונים לעמוד לפני הדורש, הן ידעו כי לא יבינו את אשר ידרוש, ועל כן יאבו לראות את פניו, לראות תנועות ידיו ורגליו, למען יוכלו גם הם לחרוץ משפטם על הדרשה: ‘השמנה היא אם רזה’¹⁶⁷…

זאת ועוד אחרת תגדיל מאוד שאון ‘שבת הגדול’: ביום שבת הזה לא יירא הנער העברי מפני מלמדו ומקולו לא ייחת; ועוד נהפוך הוא, המלמד ידבר חלקות את תלמידו, חלק משמן חיכו ופיהו ידבר חנופה, כמו נשתנו סדרי בראשית, וכמו גם באלה יאמרו לעשות זכר ליציאת מצרים!… והנער העברי בעבדו חמישה ירחי עמל בבית מלמדו, ובשבת הגדול ייצא לחופשי – לא יידע גבול ותכלה, לא יידע קצב, והוא ורעיו יגדילו את המהומה ושאונם יעלה שמימה. פה ירקדו כאלים, ושם ילמדו ידיהם לקרב ויתפקדו חמושים בעצים ואבנים כאנשי חיל ערוכים למלחמת תנופה; בקצה הרחוב מזה חבר נערים יקחו אגוזים למשחק למו, ומקצה מזה יעפרו בעפר את כל העובר… וקם שאון בעיר, קול הנערים סואן ברעש, עד כי צעקתם תעלה ביתה המדרש, והאבות והאמות יחדו יחרדו, ויטוש האב את מקומו ואת הדרשה גם יחד, והאם תרד בבהלה וחרדת מוות מן עזרת־הנשים, הבנים יוכו לחי, ובלוויית צעקות וקללות יוליכום שבי, יביאום הביתה, וביד חזקה יפקידו עליהם לאמר ‘עבדים היינו’…

אם כאלה וכאלה יגדילו את יום השבת הזה בכל עיר ועיר ובכל שנה ושנה – הנה גדול מאוד, גדול רב יתר היה יום השבת הזה בעיר פלגות בשנת תרכ"ט.

שאלת המים ודברי שמואל ברחוב העיר עשו להם כנפיים, ויגיעו לאוזני היראים, ויגיעו לאוזני המגיד, ויגיעו גם לאוזני הרב. והקול נשמע בכל העיר לאמור: ‘נתפקר שמואל, והנהו מסית ומדיח’… המגיד רץ קל מהרה אל בית הרב – ‘הבה נתחכמה!’ אמר לו אפס כי הרב דחהו אז עד לאחר השבת. – אל־נא נמהר לעשות, ענה לו הרב: – פן יינחם שמואל בעוד יום או יומיים ושב אלי ויבקש סליחתי… ואם עד יום השבת בוא לא יבוא, אז אדע כי אמנם בין האפקורסים יתחשב, ואז נקרא עצרה ונבער את הרע מקרב עדתנו.

המגיד הבין לדעת כי כיחש לו הרב, כי לא הסבלנות מנעה אותו מלעשות מעשהו בו־ביום, וכי לא מאשר יצפה לתשובת שמואל, דחהו עד אחר השבת, רק יען וביען כי שבת הגדול הנהו יום השבת, ועליו לדרוש אז ברבים, ואך על־כן לא יאבה לעשות דבר בימים אשר לבו חרד מאוד על הדרשה; ועל כן לא המרה את פיו ויחכה גם הוא.

יום ‘שבת הגדול’ בא, ושמואל לא שב בתשובה שלמה, לא בא להתרפס לפני רגלי הרב, ובדרשה רמז הרב על הדברים הרעים אשר ייעשוּ בפלגות, פתח במ"ט שערי טומאה¹⁶⁸ אשר ‘נטבעו’ בהם ישראל אז, וסיים בשערי טומאה ‘אשר עוד היום הזה לא ניקו ישראל מהם, ועל־כן יאחר משיח מבוא, המינות והאפקורסות תתרבנה חוצפי יסגי, מלגלגים על דברי רבותינו הקדושים… ועל מי לנו להישען?’…

הרב הרחיב הגדיל דרשתו, וכל העם רואים את הקולות ויחרדו חרדה גדולה; וכאשר כילה הרב את דבריו הכריז השמש בקול גדול, לאמור:

‘בשם הרב הגאון אב“ד דפה ובשם אלופי הגבאים הקצינים יחיו, הנני מכריז ומודיע כי היום בלילה תהיה אסיפה גדולה בבית הרב הגאון אב”ד דפה. הדבר נכבד מאוד והרב הגאון אב"ד דפה ואלופי הגבאים הקצינים יחיו יבקשו את כל איש מנכבדי עירנו אשר יראת ה’ נגעה אל לבו, לבוא לבית הרב, ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת הטוב'.

מהומה והמולה רבה היתה בין הנאספים. ‘מה זה?’ אלה לאלה שואלים, 'מדוע יפרסמו את דבר האסיפה הזאת, תחת אשר מאז מעולם תיעשה במסתרים? ועל מה זה תהיה האסיפה הזאת בבית הרב ולא בחדר הקהל? – שאלות כאלה וכאלה שאלו רבים איש את אחיו, אך אין מגיד פשר הדברים; רגעים אחדים עברו, ומן כותל־מזרחי, כקש לפני רוח, גלגלה מפה לאוזן התשובה, לאמור: ‘האסיפה תהיה בדבר חבר אפקורסים אשר נפרץ בעיר’. אחרים התגעשו מאוד, ובקול גדול צעקו: ‘מצוה לרדת לחייהם, להורידם ולא להעלותם – אחרית רשעים נכרתה!’ אולם רובי האנשים קרצו שפתם, משכו כתפיהם, ויפנו עורף, כמו לא נחה דעתם מן הדבר הזה, וכמו חשבוהו לקל־הערך מאוד אשר איננו שווה לאבד רגע קטן גם לדבּר בו.

בעצם היום הזה, בעת אשר הרב דרש בבית־המדרש ‘מעניינא דיומא’¹⁶⁹: החל בדין ‘המקדיש חמצו’, מצא ‘תירוץ מספיק’ לדברי הרמב“ם אשר ‘כל העולם לא מצאו ידיהם ורגליהם’ לתרצו, הראה לדעת כי גם דברי אביי וגם דברי רבא המה לשיטתם במקום אחר, אף גילה אוזן העם למוסר כי לא ישובו לפול גם עתה במ”ט שערי טומאה, המה שערי האפקורסים, ימח שמם – בעת הזאת דרש שמואל בביתו על דבר התיקונים בדת ישראל, ועל אודות הרבנים אשר עברו חוק הפרו תורת ה', ויתעו גם את העם באיוולתם.

ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’ לא החל דברו, אשר אמר לשמואל ביום השבת העבר, כי בוא יבוא אליו ‘להתווכח אתו’ על אודות ‘דברי מינות’ אשר יצאו מפיו אז בבית־המדרש, לא החל דברו¹⁷⁰ גם בדבר בוא יעקב חתן ר' אברהם יהודה, וגם גד בן־נפתלי הכספי נלווה עליהם, ושלושתם באו הביתה.

– הנני כי קראת לי, אמר ר' נחמן בבואם ושמואל קיבלם באהבה גלויה: – הלא אמרנו כי נתאסף אסיפה בביתך מדי שבת בשבתו; והנה בשבת הזה החלנו.

רב תודות וברכות לך, איש יקר, כי זכרתני, אמר שמואל ובידיו נתן להם כסאות לשבת: – שבו עמנו בזה ונדברה דברנו.

– עוד אחדים מבני הנעורים אמרו לבוא, אולם אבותיהם מנעום כי היום ימצאו דברי תורה גם במקום אחר: הרב ידרוש היום בבית־המדרש, הוסיף נחמן.

– ואני אומר: דברי תורה עניים במקום אחר ועשירים במקום הזה¹⁷¹. העיר יעקב בצחוק.

– וגם אנוכי, אמר גד, אם כי לא אבינה לדעת את כל אשר תדברו; אולם נעים לי מאוד להשתעשע שעות אחדות בחברת נכבדים כמוכם…

– רב תודות לך, ידידי, ענהו שמואל, הדבר אשר ייפּלא ממך תשאלהו, ואנוכי אבאר לך ככל אשר יהיה לאל־ידי.

רגעים אחדים עברו בדממה.

– שמואל, החל המלמד המינסקי לדבּר: – הלא ידעת את הדבר אשר הביאנו הלום… ועל־כן אבקשך מאוד כי תבאר לנו היום את אשר לא ביארת ביום השבת העבר.

– ידידי היקרים! ענה שמואל ויאמר, קשים וחדים היו הדברים אשר אמרתי ביום שבת העבר בבית־המדרש בפני קהל ועדה, יען כי אמרתים אז רק למען התר פרט אחד, ורק באוזני הרב, אשר חשבתי כי יודה לדברי; אולם הלא שמעתם אז כי הרב קצף עלי. נתנני למין ואפקורס ולא אבה גם לענות על דברי; הדבר הזה הרע לי מאוד, אבל משנה־יגון ואנחה שבעתי אז אחר הצוהרים בשמעי כי גם אלה אשר אמרתי כי יבינו למלי, כי יעמדו על ימיני, כי ידעו קושט אמרי ויחושו לתמכני, הה, גם אלה אשר ריעים וידידים נאמנים המה לי, אשר יאהבוני ואהבם, גם אלה אשר שנאת הדת וקנאתה רחקו מאתם, ולב טהור בקרבם – הה, גם מאלה נודעתי כי יחשדוני למין ואפקורס…

– אנוכי מעודי לא אמרתי כדברים האלה, ענה ר' נחמן בידעו כי עליו נאמרו הדברים: – אנוכי אמרתי רק כי דברי מינות יצאו מפיך; ומאוד מאוד אשמח אם תבאר לנו את דבריך, וניקית מפשע רב…

– חי ה' וחי נפשי, קרא שמואל בקול עז: – כי בין אלה לא נפל חלקי, לכופרים לא אתחשב ובקהל האפקורסים לא תבוא נפשי! הנני מאמין בכל לבי באלוהוּת התורה הכתובה והמסורה, הנני מאמין כי כל התורה שבכתב וכללי התורה שבעל־פה הנם למשה מסיני…

– אבל מדוע אמרת רק כללי התורה שבעל־פה? העירו ר' נחמן, האם לא תאמין גם בפרטותיהם?

– ואנוכי ארהיב עוז בנפשי לשאול עוד אחת, אמר יעקב, אנא באר־נא לי מה המה, לדעתך, הכללים, ומה המה הפרטים?

– היטבת לשאול, ענה שמואל בפנותו אל יעקב: – וכאשר תבינו לדעת מה המה הכללים אשר בתורה שבעל־פה, אז תשכילו ותיווכחו מדוע אמרתי כי הנני מאמין אך בנצחיות כללותיה ולא בפרטותיה. תורתנו הקדושה היא נצחית, יען כי לתורה שבכתב נאמרה גם תורה שבעל־פה…

פתאום נשמע קול איש דופק על הדלת.

שמואל עמד מדבר.

– יבוא, אמר בקול גדול.

ויבואו אל ביתו יוסף הבירזי, רחל בת אפרת, וטודרוס בעל הגימטריאות.

שמואל חרד לקראתם.

– האשה הזאת היא אחות אפרת, המורה בבית־הספר, אמר יוסף לשמואל.

– כבר התראנו פנים ברחוב העיר, אמרה רחל.

– כן, ענה שמואל, הנני מתכבד לקדם פניך בביתי.

אם שמואל אשר ישבה – כנהוג – בקצה החדר ותשם מעינה בספר ‘צאנה וראינה’, העיפה עין על האורחים הבאים, ובייחוד על רחל.

גם ‘המלמד המינסקי’ גם יעקב וגד נבהלו כמעט.

– והאיש הזה, הוסיף הבירזי בהורותו על ‘בעל הגימטריאות’: – הוא חמיה ר' טודרוס.

– שבו לכם פה עמדי, אמר שמואל בנתנו להם כסאות־עץ לשבת.

­שמואל בן יהודא ליב בגימטריא: ‘נוה צדיק יברך’, אמר ר' טודרוס.

– הלא הבטחתני, חמי, לבלתי תדבר בזה בגימטריאות, אמרה רחל בדממה.

– צדקת בתי, אחשה הפעם, טודרוס בא בגימטריא ‘קבּל וקים’.

– אולי נפריע אתכם מדבר דבריכם… החל יעקב.

– לא, ענתה רחל, הדבר אשר לי איננו נחוץ, אנוכי אשב בפלגות עד אחרי ימי החג ואוכל לדבר דברי גם בעת אחרת. ועתה, אדוני, אם אנוכי לא אפריע אתכם – דברו דבריכם, ואנוכי אחכה.

– הלא בדבר ‘שאלת הפרה’ תדברו, אמר הבירזי, אם־כן אשמע גם אני.

– אנוכי לא לפרטים אשים כעת מטרת דברי, כי אם לשאלת התיקונים ומעשי הרבנים בכלל מגמתי, ענהו שמואל.

– אם־כן הרשוני־נא, אדנוי,¹⁷² גם אותי לשמוע את דבריכם, אמרה רחל: – לא מוזרים המה לי הדברים האלה; גם בבית אבי, בנהרים, יתאספו עלמים כפעם בפעם וידברו בדברים כמו אלה.

שמואל, יעקב וגד הביטו בפני המדברת, וגם ר' נחמן העיף בה עיניו שלא לרצונו.

– אם־כן נשובה־נא לדברינו, אמר שמואל אחרי דממה מעטה: – זאת התורה אשר ציווה ה' לנו על־ידי משה נביאו נאמן ביתו, תיחלק לשתי מחלקות: לאמונות ולמצוות. האמונות באשר כי הן פשוטות, קצרות ודברים שבלב, די לנו במה שפירשה בהן התורה שבכתב, אין להן לא ביאור ולא פירוש, לא התפשטות והתרחבות ולא צמצום והתכוונות ועל כן אין להן גם תורה שבעל־פה; לא כן המצוות… – סלח־נא, אדוני, ואשאלך: מה הנה האמונות ומה הנה המצוות? שאל גד.

– האמונות נקראות כל הדברים אשר לא במעשה יסודם ורק ללב האדם נמסרו, כמו להאמין בה', בבריאת העולם, בתורה מן השמים, בנבואה, וכדומה; והמצוות הן הדברים אשר לנו לעשות ולקיים בפועל. אלה האחרונים באשר כי נקשרו בקשר אמיץ בחיי העם, בתהלוכותיו ובמצבו, ובאשר כי שונים הם בפרטותיהם, ויישנו גם ממצב למצב, מארץ לארץ ומזמן לזמן, על־כן לא ניתנו פרטותיהם להיכתב בחרט־אלוה, חוק ולא יעבור, לא יוכלו לעמוד על עמדם מני דור ודור בצורתם הראשונה; – לא אובה לדבר עתה במצוות התלויות בארץ¹⁷³: תורת כוהנים, דיני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, נחלאות, דיני נפשות, וכדומה, אשר כבר עבר זמנם ובטלו גמרי; אולם מאלה הלא ניווכח, אדוני, כי המצוות אשר בתורתנו הקדושה שבכתב ניתנוּ להישנוֹת ולתיקון, והמה קשורים ואחוזים במקום, בזמן ובמצב…

– הן מכל אלה לא ידעת כי אם המצוות המפורשות בתורה שהן תלויות בארץ, אבל מאין לך לדון גם על האחרים? שאל ר' נחמן.

– הגע בעצמך! תורת ה' תמימה, כולה ניתנה לנו מפי ה‘; ואם בפירוש אמור כי חלק גדול ממצוותיה נוהג אך בארץ אחוזתם – אם־כן הלא נדע כי גם ה’ לא בא להעמיס את מצוותיו על האדם גם בעת אשר דרכי חייו יתנגדו למו; ‘לא ניתנה תורה למלאכי השרת’¹⁷⁴, ‘לא ניתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן’¹⁷⁵, ‘אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו’¹⁷⁶, אמרו לנו חכמינו ז“ל, ובעלי המדרש אמרו עוד: 'שאין הקב”ה בא בטרחא עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כוחו‘¹⁷⁷ ובירושלמי ביארו דבריהם, ברור ימללו: ‘אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ – אתם חיבים לעשות ואי אתם חיבים לעשות בחוץ לארץ’ וכו’ ‘את דברי אלה’ – מה דאית לך^{178 179}, וכן כתב גם הרשב“א בתשובותיו¹⁸⁰: ‘עקר המצות כלן בארץ’… אבל אני הן לא לזאת שמתי מגמת דברי, את אלה אמרתי רק להוכיח כי חלק ‘המצוות’ בתורתנו תלוי בזמן ובמקום, ועומד להישנות ודורש תיקון בכל דור ודור, וכן יאמר הכתוב בפירוש: ‘כי ייפלא ממך דבר… ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל¹⁸¹, הנה נראה כמה פעמים שם להזהיר את העם לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם, יען כי הוא עיקר גדול בתורתנו הנצחית, יען כי בזה נכללה כללות התורה שבעל־פה האלוהית, יען כי בלעדי זאת אין נצחות גם לתורה שבכתב. וחכמי הפרושים הראשונים העמיקו והרחיבו את העיקר הזה וירדו לעומק דעת תורתנו בכתוב הזה, ואמרו: ' “על פי אשר תורך התורה” אין כתיב כאן אלא “אשר יורוך”, ועל־פי המשפט אשר תאמר התורה אין כתיב כאן אלא “אשר יאמרו לך”, ואפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם’¹⁸², ‘אשר תקראו אותם במועדם, אל תקרא אותם אלא אתם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזדים’¹⁸³, ‘וידבר ה’ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני האיך היא הלכה? אמר לו הקב”ה: אחרי רבים להטות, רבו המזכים – זכאי, רבו המחיבים – חיב'¹⁸⁴, ‘כל שלשה ושלשה שנתמנו ב“ד על ישראל הרי הם כב”ד של משה’¹⁸⁵… ‘אין לך אלא ב"ד שבימיך’, ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו’; ובמידה שמדדו חוקי התורה שבכתב ומשפטיה, מדדו גם החוקים וההלכות אשר קבעו הם לפי זמנם ומקומם, ואמרו: ‘רעה אחרי רעה תבוא – לתוקע עצמו בדבר הלכה’^{186 187}, ‘אין למדים הלכה מפי משנה’¹⁸⁸, ללמוד וללמד כי יסוד וכלל תורה שבעל־פה, הוא: השתנות הדינים שבכל דור ודור ותיקונם לפי הזמן, המקום והמצב…

נחמן ‘המלמד המינסקי’ העמיק במחשבותיו בּדבּר שמואל את דבריו אלה, ולא ענה דבר; אך יעקב הפריע את שמואל באמרו:

– באר־נא לי את דבריך האחרונים כי עדן לא הבנתים.

– לא הדברים אשר נאמרו במשנה ותלמוד ניתנוּ למשה בסיני, ולא רק אלה נקראים תורה שבעל־פה; התורה שבעל־פה היא: הרשות, הכוח והחוב לתקן מצוות התורה ולשנותן לפי המקום והזמן, וכל התיקונים, ההשתנות, הגדרים וההלכות, אשר כל תלמיד ותיק יחדש לפי רוח בני דורו, להקל או להחמיר, נקראים ‘תורה שבעל־פה’, ועל כן לא נכתבה התורה הזאת בפרטותיה, יען כי לא תוכל להיכתב, כי אם תיכּתב ותישאר גם לדור אחרון, תעבור גם היא תחת הביקורת ותישנה, ואם אין איבדה את אלוהותה ונצחותה; ומה מאוד צדק ריש לקיש בהעירו על דברי ר' יוחנן, אשר אמר כי ‘לעתיד לבוא עתידים תורה נביאים וכתובים להבטל’¹⁸⁹ – כי ‘ההלכות לא תבטלנה שנאמר הליכות עולם לו’¹⁹⁰, ועל כן צדקו גם אלה האחרונים אשר העמיקו לחקור ואמרו כי התלמוד עדן לא נחתם¹⁹¹.

– דעתך זאת חדשה היא מאוד, ועודני לא אוכל להסכים לה עד אשר איטיב לחקור עליה, וגם לך עוד לחזקה ביתר עוז, אמר ר' נחמן.

– אבטח ולא אפחד כי כל מה שתוסיף לחקור ולהתבונן תוסיף למצוא אותות ומופתים לאמיתת דעתי זאת; כי מאין לקחו להם רשות הנביאים, לפי עדות התלמוד, לבטל דביר משה בארבעה דברים¹⁹² ור' יוחנן כה“ג לבטל הודאת המעשר וריב”ז את מים המאררים¹⁹³? מי נתן כוח והרשאה להלל לתקן ‘פרוזבול’ לבלי ישמט הנושה את אשר נושה באחיו העברי, והרבנים האחרונים את ‘היתר עיסקא’ לקחת נשך ותרבית? מי בא בסוד ה' לאמור: ‘עין תחת עין – כסף’¹⁹⁴, ואיככה העיז ר' יהושע את פניו, לאמור: ‘לא בשמים היא, כבר נתנה תורה ואין אנו משגיחים בבת־קול!?’¹⁹⁵ – אם לא כי זאת היא התורה שבעל־פה עצמה, הרשות והכוח הזה, הוא הוא אשר כינו הפרושים הראשים ‘תורה שבעל־פה’…

– אם־כן אפוא מה השארת לתורה שבכתב? שאל יעקב.

– את האמונות בכללותיהן ובפרטותיהן ואת המצוות בכללותיהן, ענה שמואל – ויבט בפני ר' נחמן והנם עוד כמו זועפים; את ראשו תמך בימינו, עיניו השפיל, את מצחו קימט מאוד ויתן אותותיו כי יעמיק לחשוב.

– עוד תפון בדברי, אמר אליו שמואל – עוד לא נוכחת לדעת כי אמת יהגה חכי…

– הזקנים לא יאבו להודות לכל דבר חדש, העיר הבירזי.

– אנכי אעמוד לימין האדון הזה, אמרה רחל וכל הנאספים כמו נבהלו נחפזו: – טוב מאוד יעשה הפעם: הן שמואל לא יאבה להאמין לדברי המוסמכים (אוטוריטטים) הקדמונים, ומדוע זה יאמינו לו, בתור אוטוריטט, טרם ייבחנו דבריו? אם אין מוסמכים לנו, אין זכר גם לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה…

– גם אנוכי לא אמרתי כי יאמינו לדברי, ענה שמואל בהסבו פניו מול רחל המדברת: – גם אנוכי לא אובה להיות מוסמך, אולם נפשי חפצה כי יבינו למלי, כי יתווכחו לדעת כי כנים דבריי…

– אבל, הן אנוכי לא אדע עדנה תוצאות דבריך, אמר ר' נחמן, וקולו העיד למדי כי לא שעה לדברי רחל ולא לדברי שמואל: – לוּ גם יהי כדבריך (אשר אמנם עוד לא אוכל לקבלם כמו שהם), לא באת למטרת חפצך בדבר תיקון הדת, ועוד נהפוך הוא, כי ירית את החיצים ממך והלאה; הן אם אמנם כדבריך כן הוא, הלא לנו לעשות ולקיים ככל אשר יצאו מפי הרבנים, גם אם שגו או גם אם זדו בפסקי שאלותיהם, הלא הם המה השופטים אשר בימינו אלה והם ‘אפילו שוגגים אפילו מזידים’…

– לכן שמע־נא, ר' נחמן, תן לי לכלות את דברי ואחר תשאל, ענהו שמואל: – התורה ‘שבעל־פה’ – או לדבר בשפה ברורה: תיקון הדת לפי מצב חיי העם – ניתנה למשה מסיני והוא מסרה ליהושע, וכן הלכה המסורת ההיא מדור לדור ומפה לפה עד אחרית ימי הבית השני עד הסנהדרין, וכן הלכה ונמסרה בעל־פה התורה הזאת עד ימינו אלה – לו עמד הבית על תלו וממלכת ישראל לא חדלה… הה, אבידה גדולה איבדנו בחורבן הבית השני, אבידה גדולה ונכבדה מאוד! לא רק את כבודנו וממשלתנו איבדנו אז, לא רק את ארצנו ומלכנו, לא רק אחוזת נחלתנו פה בארץ היתה לשמה ומשיסה, אך גם תורתנו היתה לעי מפלה, כי איבדנו אז גם את התורה שבעל־פה… רבים אומרים כי במשנה ותלמוד החלה ולא ידעו ולא יבינו כי אז תמה…

שמואל החריש רגע קטן, הנאספים הביטו בפניו וישתאו לו ולא דיברו דבר, דממת אלוהים שררה על השולחן, ושמואל הוסיף:

– אמנם כן, ידידי היקרים! באשמת הרבנים האחרונים למשנה ותלמוד כלתה אז התורה שבעל־פה. ‘רבנו הקדוש’ ראה כי חדל ישראל להיות לעם, גלה מארצו ובחרון אף ה' היה מפוזר ומפורד בין הגויים בארבע כנפות הארץ, מחלקות המצוות בתורה הכתובה לבדה לא הספיקה כבר להיות לחוט המקשר ומאחד לב כל העם בייחוד דתי, וגם הסנהדרין אשר להם המשפט לתת חוקים ומשפטים אחרים חדלו, חדל להיות לישראל מרכז אחד ונקודה אחת אשר קרניים מידה להאיר בכל מושבותיהם, ויקם ר' יהודה הנשיא ויאסוף אסיפה מכל פרטי התורה שבעל־פה אז ויכתבם בספר. נאמנים המה דברי התלמוד אשר דרשו עליו את הכתוב: ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך‘, כי אמנם הפר ‘רבנו הקדוש’ את התורה שבעל־פה ויעשה לתורה שבכתב, ובפה מלא נוכל לאמור כי המשנה היא חלק שני לתורה שבכתב, יען כי הדור היה ראוי לכך, ועל כן היתה גם לו הרשות לעשות כדברים האלה, אשר דרש ממנו הזמן והמצב ההוא. המשנה הולידה את התלמוד, וגם הוא נכתב בספר, ויעש גם הוא נוספות לתורה שבכתב; הוא התלמוד, אשר בשיא חוסנו יעמוד כצור וכחומת ברזל לישראל, הוא התלמוד אשר השאיר לנו פליטה כיום הזה, הוא התלמוד הנעלה והנשגב אשר לא כיחד תחת לשונו גם את יסוד התורה שבעל־פה, גם אבן־פינתה וגם עיקריה, הוא התלמוד, אשר לוּ הבינו הרבנים אל רוחו ושיטתו, לולי חשבוהו ללא־צדק לתורה שבעל־פה חתומה (שני הפכים בנושא אחד!) כי אז ראינו אור באורו, כי אז הלך התלמוד וההלכות שבו ‘הליכות עולם’, להשתלשל, להישנות, לקבל תיקונים עד ימינו אלה, וחיינו בו ולא מתנו; כי אחרי אשר נכתבו ההלכות שבמשנה ותלמוד, הלא שבו להיות ‘תורה שבכתב’, והתורה שבעל־פה לא זזה ממקומה, ועשינו למו כאשר עשו המה לתורה שבכתב הראשונה: הכוח אשר היה לנביאים לדרוש בביטול הקרבנות הכתובים בתורה, הכוח אשר היה לחכמי המשנה והתלמוד לדרוש ‘עין תחת עין – כסף’ וכדומה לרוב, נתן גם לנו הכוח והעוז לדרוש בכדומה במצוות המשנה והתלמוד – תורה שבכתב חלק שני – כי אחרי שנכתבו שבו לקבל עליהם התמורות והחליפות אשר תקבל תורה שבכתב; אבל הרבנים לא כן דימו ולבבם לא כן חשב, כי להשמיד את התורה שבעל־פה, ולהכרית חלקה בחיים, את ההלכות הכתובות כינו ‘תורה שבעל־פה’ וכצדוקים לפנים קידשו את אותיותיהם, כצדוקים לפנים אשר אמרו כי אנו אין לנו כי אם התורה שבכתב כמשמעה כפשוטה וככתבה, ואין לנו תורה שבעל־פה הדורשת תיקונים¹⁹⁶, כן עשו הרבנים לתלמוד הכתוב, כן אמרו הם כי אנו אין לנו כי אם אותיות התלמוד כמו שהן, כל תורה שבעל־פה זרה למו, וכל תיקון – נכרי הוא להם; ומה מאוד יצדק עליהם דברי הדורש: ‘ה’ פוקח עורים, ומי הם העורים? – הדורות הללו שהולכים בתורה כעורים: קוראים ואינם יודעים מה הם קוראים, שונים ואינם יודעים מה הם שונים’¹⁹⁷… כנים דברי הדורש הזה, כי אמנם עיוורים המה האנשים אשר לא יראו אור גדול בשיטת התלמוד ורוחו, מוכּים בסנוורים המה הרבנים אשר המיתו את התורה שבעל־פה וימיתו גם את עדת בני ישראל… לו חכמו השכילו, כי ההלכות שבמשנה ותלמוד נשנו אך בכוח התורה שבעל־פה, ואם־כן נשנו אך לעתן ולזמנן, ובפירוש אמרו: ‘כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה מסיני’¹⁹⁸. אם־כן הלא ידעו הלא ראו כי לא לעולם הלכותיהם ולא לדור דור תקנותיהם, וכי התלמידים הוותיקים שבכל דור ודור עתידים הם לחדש כמותם בכוח התורה שבעל־פה הניתנה למשה מסיני; אך עיוורים המה הרבנים ולא ראו, תועים הם בדרכי תורתנו ויתעו גם את עמם, מקדשים המה את האותיות המתות, וימיתו את הרוח החי בתלמוד, המיתו את התורה שבעל־פה וימיתו גם את רוח העם ודרכי חייהם… עיניים להם ולא יראו אור זרוח אשר בשיטת התלמוד, טח מראות עיניהם ולבם השמן, ועם דברי הדורש הנכבד נתפלל בכל לב: ה' הפוקח עיוורים! פקח־נא את עיניהם, והלכו למישור ולא ייכשל גם העם עמם.

שמואל עמד מדבר, שאף רוח בחזקה, והכרת פניו ענתה בו כי עוד לא כילה את דבריו, ויחשו הנאספים ולא דיברו גם הם דבר.

– אמנם כן, ידידי, הוסיף שמואל אחרי רגעי דממה אחדים: – שונות הן ההלכות הראשונות מן האחרונות תכלית שינוי, שונות הן בעיקרן וביסודן; תחת אשר ההלכות והחומרות הראשונות נעשו בכוח התורה שבעל־פה, ואדניהן על רוח העם ומנהגי חייו הטבעו¹⁹⁹; תחת זאת החמירו האחרונים על בלי ידעם כי יש כוח בידם להקל, יען יראו מפני המוסמכים וחשבו כי תורה חתומה ניתנה לפניהם; הראשונים החמירו אך במקום שמצאו כי הדור פרוץ בדבר הזה, ורוח התורה דרשה תקנה או גזרה, ותהי גם להיפך, כי במקום אשר ראו כי ההלכה תעיק על העם וכבדה היא מנשוא עולה, אז הסירוה מסבל העם ויתירו אגודות מוטה וגם האיסר אשר אסרה התורה הפרו; הלא תזכור, ר' נחמן, את דברי המשנה המספרת כי כאשר היו הקינים²⁰⁰ ביוקר בירושלים מפאת רוב הקרבנות, אשר הנשים המולידות התחייבו להביא ‘ועמדו קינים בירושלים בדנר זהב, אמר ר’ שמעון בן־גמליאל: “המעון הזה! לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין!” מה עשה? – הלך לבית־המדרש ולמד כי האשה המחוייבת להביא עשרה קינים מביאה אחת ודייה‘²⁰¹. הה, מי יגלה עפר מעיניך, מורה נכבד! וראית את אשר רבנינו עושים היום הזה, עזבו תורתכם, פרושים, הפרו תלמודיכם, מתקנים! ויהיו עבדים נרצעים להאותיות המתות, מבלי הבין את הרוח המתנוסס בהנה, מבלי דעת את חיי העם וצרכיו; המה יחמירו, יען כי לפי דעתם גם ‘דברי שלחן ערוך לפני אנשי דורנו תורה חתומה’²⁰², ‘ואפילו מנהג קל שדשים אותו בעקב אין ב"ד יכול לבטל… ואפילו כנופיא של גדולי תלמידי־חכמים וצדיקים אינם יכולים לבטל’²⁰³,’ואף שאין זה מחוור, אמר אחד הרבנים, אנו נותנים ראשנו תחת כפי רגלי הראשונים‘²⁰⁴, ועל כן לא ישעו לדרכי העם וחייו, לא יאבו לדעת את אשר הזמן והמקום דורש מהעם ומהם. – לפנים בישראל חרה אף ר’ זעירא על ר' שמואל בר יצחק וקללו על כי הורה להחמיר במקום שנהגו להקל²⁰⁵, ובימינו אלה יתפארו הפוסקים בכתבם: ‘המחמיר תבוא עליו ברכה’ והרבנים בהוסיפם חומרה על חומרה ואיסר על איסר; לפנים אמרו: ‘ישראל קדמו לתורה’²⁰⁶, ורבנינו לא ישעו אל העם ולא יאבו לדעת את ישראל, ואף תורת אחד הרבנים האחרונים יקרה להם מכל העם; על הראשונים נקרא בפה מלא ‘השופטים אשר יהיו בימים ההם’, יען כי הם היו בזמנם, ידעו את רוח העם בימיהם, ועל־פיו חרצו משפטי התורה; לא כן האחרונים, הם פסקו, החמירו, גם כתבו את חוקי תורתם לא על־פי רוח הזמן והימים אשר חיו בהם, ואם־כן הלא הם אינם השופטים אשר בימים ההם, כי לו חיו הב“י והרמ”א, למשל, לפני שנות מאות או לאחרי מאות שנים, האם שינו, על־פי דרכם, את פסקיהם? האם גם אז לא כתבו אות באות – על פי טעמם ונימוקם – כאשר כתבו בימים אשר חיו בם?…

שמואל עמד מדבר, כי הדלת נפתחה ואפר המורה ‘הגלוח’ בא הביתה.

– ברוכים אתם לה'! אמר בבואו ויתבונן בכל האנשים היושבים סביב לשולחן; – מאוד־מאוד אשמח לראות חבורה נכבדה כמוה בעיר מגורי.

– רב תודות לך, ענהו שמואל, ויתן לו מקום לשבת.

– מי יתן ותשמע החבורה הנכבדה הזאת לכל דבריו היקרים מפז, ומי יתן וירבו מספר אנשי החבורה לטוב בני ישראל ולאושרם, אמרה רחל.

– צר לי כי העת לא נתנתני לשמוע ראשית דבריך היקרים, שמואל, הוסיף אפרת בשבתו על כסאו: – אבל חלילה לי להפריעך מדבריך, דבר־נא אדוני ואשמע גם אנוכי.

– סלח־נא לי כי לא אוכל עתה לשמוע את הדבר אשר הביאך לביתי, ענהו שמואל בתום־לבו: – כתר־נא לי כמעט קט ואכלה דברי, ואני אשוב אליכם ואדרש לבקשתכם.

– דבר אדוני כי מחכה עבדך.

– נשובה־נא לדברינו, ר' נחמן, הוסיף שמואל בהסבו פניו מול פני ‘המלמד המינסקי’: – לוּ אמרו הפוסקים כי המה יחמירו מפאת כי ‘השעה צריכה לכך’, לו הוסיף הרמ"א טריפות כהנה וכהנה, יען כי מצאן נחוצות לפי מצב עם בני ישראל בימים ההם, ולוּ שמעו עתה הרבנים בקולו, יען כי דרכי היהודים וחייהם דורשים זאת – אז צדקת באמרך כי אנחנו מחוייבים לשמוע בקולם, כי הם הנה ‘השופטים אשר יהיו בימים ההם’, וגם אנוכי חלילה לי לעבור על כל הגה היוצא מפיהם; אבל לא כן עמהם: המה לא יידעו חיי עמנו ואל דרכיהם לא יתבוננו, המה יחמירו יען כי ייראו לעבור על־פי הקדמונים, יען ‘יניחו ראשיהם תחת כפי רגלי הראשונים’, ועל־כן לא עליהם נאמר: ‘ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם’, ואנחנו איננו מצוּוים לשמוע בקול חומרותיהם…

– מדוע זה רק ‘בקול חומרותיהם’, שאל נחמן, לדבריך הלא גם הקלות וההיתרים אינם לפי רוח התורה?

– אמנם כן. אנוכי אמרתי ‘חומרותיהם’ יען כי הן תעקנה מאוד־מאוד על העם ופעולתן הרעה ניכּרת בזה מאוד, אנוכי לא אובה לשפוט הכזה או כזה יצדק, הכאלה או כאלה טובים המה: יוכל היות כי אמנם טובות הנה חומרות רבות גם לפי הזמן והמקום, ויוכל היות כי היתרים רבים ישובו ויהיו לאיסורים; אנוכי אובה רק כי רבנינו ישפטו לפי הזמן והמקום ולא ישעו רק אל דברי המוסמכים…

– אבל עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים אחרים? אמר ר' נחמן אחרי דממה מעטה: – במה תוכיח לנו כי ‘שולחן הערוך’ לא יתאים עם חיי העם בזמננו?…

– על אלה אשיב אנוכי מלים, אם תרשני, שמואל, אמרה רחל, וכל הנאספים ראו הביטו בה, כמו יאבו לאמור: ‘אין חכמה לאשה אלא בפלך²⁰⁷ – ומה לה ולהשיחה הזאת?’

– סלחי־נא, אשה־כבודה, אמר שמואל בהביטו גם הוא בפניה: – על השאלה הזאת לא אשיב לו עד כי יודה לי בפה מלא על דברי הראשונים, כי בטרם עוד נדע אם הרשה לנו לתקן תיקונים ולשנות את פני חוקי ‘שולחן הערוך’, הלא לשוא נשחית את דברינו על איכות ומהות התיקונים האלה.

– בזאת צדקת, ענתה רחל, אבל אחשבה לצדק כי ר' נחמן כבר הסכים על ידך על־אודות השאלה הראשונה, אחרי אשר שאל את השנייה.

לחיי ר' נחמן אדמו כמעט קט, ויקמוט מצחו מאוד, כמו לא נחה דעתו מאשר פתחה גם אשה את פיה בדבר הזה.

– ואם־כן תודה לי, ר' נחמן, על הראשונות? שאל שמואל.

– הלא ידעתני כי אינני ממהר לדון בכל דבר, ומה־גם בדבר גדול כזה; אנוכי אחשוב ואתבונן בדבריך אלה, ואחרי־כן אתווכח עמך.

רגעים מעטים עברו בדומיה.

– אמנם צדקת כי בטרם חקרי ודרשי היטב בדבריך הראשונים, שאלתי השנייה היתה שלא בזמנה, הוסיף המלמד המינסקי מבלי חפצו לדבר עוד מיראתו פן תשיב לו רחל: ־ ואם־כך נלך הפעם – הלא זמן מנחה כבר הגיע; ובימי החג, או בשבת הבאה, נמשיך את דברינו.

ויקם מעל כסאו.

– לוּ יהי כדבריך, ענהו שמואל בחפצו לדבר את אפרת ורחל.

גם יעקב גם גד קמו ממשבותם, ושלושתם עזבו את הבית.

– גם אנחנו נלך עתה הביתה, אמרה רחל אל אחיה, ואת שמואל נבקש כי יבוא־נא אלינו ביום המחרת לדבר את דברינו… הלא כבר פנה היום לערוב.

– יהי כן כאשר דיברת, ענה שמואל.

* 

– כאשר אוסיף לראות את פני שמואל ולשמוע את דבריו המחוכּמים כן אוסיף לכבדהו ולהוקיר שמו וכן יוסיף למצוא חן בעיני, אמרה רחל אל אחיה בלכתם ברחוב העיר: – לגדולות נוצר האיש הזה, וגדולות עשה לוּ חונך על ברכי אבות משכילים וכילה חוק לימודיו באחד מן בתי־הספר־הגבוהים.

– אמנם כן, אחותי, רבות שמעתי פה על אודותיו… ענה אפרת תפוש במחשבותיו.

– ומה נודעת היום בבית הרב? המצאת שמה את חנה עוד כבימי היותה בווילנא? ההאירה פניה לך? ואמה?…

– כן, אחותי, את חנה מצאתי כאשר היתה לפני שנתיים ימים באמנה אתי, גם אמהּ קיבלתני בסבר־פנים־יפות וכמעט שמחה לקראתי… הרב לא היה בביתו כי הלך לבית־המדרש לדרוש את דרשתו, ואנוכי התמהמהתי שמה עד בואי אליך… לוּ ידעתי כי אנשים זרים שם בבית שמואל, כי אז ישבתי שמה עוד זמן־מה… שמעי־נא, אחותי, חנה אוהבת אותי עד היום הזה… אהבתנו לא שרשה מקרב לב שנינו… הנני מאושר…

– ושמואל?… התפרץ מבין שפתי רחל כמעט שלא־ברצונה.

– לפי דברי חנה יאהב שמואל אותה באהבה עזה, וגם היא תחשבהו לידיד וריע נאמן.

גם רחל העמיקה במחשבות נפשה.

[ט] מעז יצא מתוק    🔗

בלב שמח, ברוח נכון ובנפש רחבה בילה שמואל את ליל מוצאי־שבת הגדול. זה ימים רבים, אשר לא שבע נועם ועדן כביום השבת הזה, ושנתו לא ערבה לו זה זמן כביר כבלילה ההוא. אסיפת האנשים אשר באו לביתו לשמוע את דבריו, הקירו את דמו אשר רתח כסיר בימים האחרונים, וירגיש עונג נפלא ביום ההוא אשר לא יערכוהו כל תענוגות החיים. במנוחה שאננה שכב על ערשו, ובהמון דמיונות נעימים נם שנתו ויחלום – והנהו מאושר… אולם בה־בשעה אשר בבית שמואל שררה מנוחה נעימה, אשר לבו שקט ורוחו התענגה על המון רעיונות מאושרים – בה־בשעה היתה מהומה ומבוכה בבית הרב, שם שמואל נישא שם על שפתי האנשים לקללה ולא לברכה, לדיראון ולא לתהילה, אנשים רבים ושונים יצעקו, ימחאו כף, ינידו ראש, אף ירקעו ברגליהם, וחמס יקראו… כולם כאחד ידברו, וכל אחד יפרוש כפיו להסה את השני…

זאת התמונה האסיפה בבית הרב.

לא רק ‘השאלות’, אשר הרב חרץ דינם לאסור ושמואל התיר, היו נסיבה לאסיפה הזאת, לא רק המים אשר לא שפכו עוררו את הרב לקרוא עצרה ולהכריז בבית־המדרש כי יתאספו בביתו – אבל עוד סיבה אחת גדולה וחזקה מאוד חיזקה ואימצה את רוחו כי יעמוד בפרץ וכי ייצא לישע עם מרעיתו מידי האפקורסים בוזי התורה: מכתב רחב־ידיים בא לו בערב שבת־הגדול הזה מעיר נהרים כתוב וחתום בידי ראשי העיר ויראיה, ואשר בו בא זכר שמואל, לאמור: ‘ידענו מפי עד נאמן כי בעיר פלגות ישכון עלם אחד ושמו שמואל, והאיש הזה הנהו אפקורס גדול, ועומד הכן לעמוד בראש חבר עלמים עזי־פנים ואפקורסים כמוהו אשר יאמרו לערות עד היסוד את כל חוקי תורתנו הקדושה, ועל־כן הננו מודעים את הדבר הזה לרום כבוד תורתו, כי אולי לא ידע ואשם, וכבוא מכתבנו זה לידו ישתדל לעמוד בפרץ ולרדוף עד חרמה את האפקורס ההוא, למען ה’ ותורתו‘. מכתב כזה בדברים רבים ולהג הרבה בא לידי הרב, על כן קרא עצרה, על כן ציווה להשתמש להכריז בבית־המדרש, כי בלילה יתאספו בביתו טובי העיר וכל ‘אשר יראת ה’ נגע אל לבו’ לפקח על הדבר הזה ולהביא עצה מה לעשות.

‘מעז יצא מתוק’, אמרה חנה על זלמן ינטס, כאשר נודע לה על־פיו כי אפרת הנהו בפלגות, וכדברים האלה נאמר גם עתה, עת על־פיו נמלט שמואל מפח יוקשים, אשר הרב וגם המגיד טמנו לרגליו. ‘היראים’ וטובי העיר אמנם התאספו בבית הרב; הרב קרא לפניהם את פרשת דברי המכתב; כולם רגזו אף חרקו שן; המגיד גם הוא לא טמן ידו בצלחת ויוסף להגדיל המבוכה, ועל הנאספים אמרו פה־אחד כי מצוה רבה לרדוף את זה האפקורס שמואל, לרדת לחייו, להורידו ולא להעלותו… אפס כי בין הנאספים היה גם זלמן ינטס.

זלמן לא אבה כי יקום דבר היראים בזה: ראשונה, יען כי ידע נאמנה כי בשלו הרעה הזאת לשמואל, ידע כי אך הוא אשם בדבר־המחלוקת הגלוי אשר פרץ בין שמואל ובין הרב בבית־המדרש, ובסתר לבבו בא הנוחם וייסרהו ויאמר לו, כי אך מידו יבקש ה' את דם הנקי הזה; זאת שנית, הן גם שמואל עודנו פנוי, והוא הן יחפוץ לתת לו את אסתר בת שלמה תחכמוני לאשה, ועל־כן חשב מחשבות לסכל את עצת ‘היראים’, וילך לבית דניאל המוֹכס, דוד שמואל, ולבית שלמה תחכמוני ויודיע להם את אשר נעשה, ובדברים רבים הוכיח לפניהם כי גם להם ללכת לבית הרב עתה, למען מנוע את הנאספים להרע לשמואל הצדיק בכל דרכיו.

דניאל ושלמה באו, ויהסו את כל האנשים, ויעידו בהרב לאמור כי לא ירע לשמואל עד מה כי המה ינקמו נקמתו.

הנאספים נבהלו מפני האנשים ‘ראשי העיר’ האלה, ויחמקו אחד־אחד וילכו לדרכם, אך המגיד לחש באוזניהם – וגם באוזני הרב – כי אם לא יתנום לעשות ביד רמה, יעשו את מעשיהם במחשך, ובסתר יכרו שוחה לרגליו.

ושמואל לא ידע מכל הנעשה, וישכב בלילה ההוא שקט ושאנן וגם בבוקר לא נפל עליו לבו, ובנפש צהלה התעתד ללכת לעבודתו, אך פתאום באה שפחת פלטיאל להגיד לו כי לא יבוא עוד לביתם ללמד את הנערים, יען כי כבר גמר בדעתו לתיתם על ‘הזמן’²⁰⁸ הבא למלמד אחר. שמואל היה כאיש נדהם. ‘מה זה לפני?’ שאל את נפשו, ‘מה היום מיומיים?’… וברגע הזה בא זלמן ינטס הביתה ויאץ בו כי ילך חיש מהר לבית שלמה תחכמוני, ושם יודיעוהו מה לעשות להינצל מכף הרב והמגיד החושבים עליו רעה רבה.

– מה זה? שאל שמואל.

ויספר לו זלמן את מקרה הלילה ואת פתשגן האסיפה אשר היתה בבית הרב, ושמואל עומד נבוך, משתאה ומשתומם למשמע אוזניו.

– מהר־נא ללכת, אמר לו זלמן ינטס, וגם אנוכי אבוא אחריך ואמלא את דבריך.

שם בבית תחכמוני לא מצא שמואל את שלמה בביתו, ובתו אסתר קידמה את פניו ותודיעהו כי אביה בוא יבוא עד מהרה.

אסתר ידעה כי הוא־הוא שמואל, אשר ‘זלמן הלץ’ יאמר כי היא תהיה לו לאשה, אשר לפני ימים אחדים לא חפצה גם לראות את פניו, לא חפצה לדבר אתו מטוב ועד רע, בשמעה כי מלמד הנהו ותחשבהו ככל המלמדים הנבזים והשפלים בעיני העם; אולם מאז רב שמואל את ריבו בבית־המדרש, שמעה מפי אביה כי יהללנו שבע, כי יפליא את מעשיו, וכי יאמר כי אין בישראל משלו; אסתר שמעה גם את אשר דיבר שמואל ביום השלישי ברחוב העיר, שמעה כי יודע שפת רוסיה ואשכנז, שמעה כי הנהו אמיץ לב בגיבורים, כי יתעתד לקרוא מלחמה על הרבנים ולהיות מתקן בבית ישראל, ותתאו מאוד־מאוד לראותו ולדבר אתו. ועל־כן שמחה בלבה על המקרה כי בא בעת אשר אביה איננו בביתו.

 ישב־נא, אדוני, עמנו פה, אמרה אליו בשפת רוסיה למען נסותו: – כי אבי יבוא ולא יאחר.

– רב תודות לך, עלמה כבודה, ענה שמואל כמו כן רוסית – אף כי לא צחה במבטא שפתיו, אולם ברה בדקדוקה.

אנט בעלת־הבית באה גם היא החדרה.

כחצי שעה ישב שם שמואל וישיחו בדברים מדברים שונים: דיברו על מצב העיר בפרט ועם ישראל בכלל, דיברו על אי־הסבלנות השורר בתוקפו בין עם בני ישראל, דיברו על דבר הרבנים בישראל, ושמואל אמר כי אך המה אשמים בדבר רוע מצב היהודים ועוניים. וימצא שמואל חן בעיני אסתר וגם בעיני אמה; אפס כי תחת אשר לאסתר ישרו דעותיו ודבריו אשר בחופש יסודם, ויצר לה מאוד על כי בילה זמנו בלימוד התלמוד, אשר דעותיו שם לא ישאו כל פרי, זולתי הרדיפות – תחת זאת ראתה אמה בשמואל רב ‘גדול בישראל’, וכמעט כי חרה אפה גם היא על אשר יצא לריב את הרב, בדבר אשר יתן רגליים לאמור עליו כי נתפקר.

שלמה בא הביתה.

– יהי בואך בצל קורותי לשלום, אמר לשמואל אשר חרד לקראתו: – אתמול בלילה הייתי בבית הרב… אך למענך עשיתי את הדבר הזה, למרות מנהגי לבלתי התערב בעסקי הקהל ולבלתי תבוא נפשי בסודם, יען כי מצאת חן בעיני.

– נפשי ולבבי יביעו תודות לאדוני על חסדו זה.

– וגם עתה הנה קראתי לך למען הודיעך את כל אלה, ולמען תדע כי אם יוסיפו אנשי העיר להרע לך, תבוא־נא אלי ואנוכי אעשה ככל אשר תדרוש ממני להצילך מרעתם ולשמור רגליך מלכד.

שמואל הודה עוד הפעם לשלמה חסדו, וישב שם עוד זמן־מה, ויפן וילך לו.

בצאתו מאת פני בית שלמה תחכמוני, זכר כי אמר אתמול לשחר את המורה אפרת ואחותו בביתו, וימהר ללכת שמה.

רחל סיפרה באוזניו את אשר לה. חמיה טודרוס ‘בעל הגימטריאות’ אישר גם הוא את דבריה, ויספר באזני שמואל על דבר אשתו הראשונה כי גירשה והיא היתה מעוברת, ומאז ועד היום לא נודע לו דבר מאתה.

שמואל חשב מחשבות עת מעטה, ויאמר כי ישתדל בדבר הזה למצוא לה היתר.

– אנוכי אכתוב לרבני הקהילות הגדולות, אמר שמואל אחרי דממה ממושכת: – הן אנוכי כבר חשבתי בדבר שומרת־יבם בכלל, ואמצא היתר להנה; ועתה אנסה־נא כוחי להוציא את הרעיון הזה מן הכוח אל הפועל אם הרבנים יסכימו על ידי, ואם אהיה עוד בפלגות…

– האם תאמר לנסוע מזה, שמואל? שאלה רחל.

– לא, לא אנוכי חושב לנסוע, אבל אנשים אחרים חושבים לשלחני מזה…

– האם מהתלות בפיך?

– אמנם כן הוא, אמר שמואל בשפה רפה: – הרב והמגיד ועוד חנפים וצבועים אחדים בקהילתנו יאמרו להרע לי, ולשבור לי מטה לחם. והיום בבוקר כבר הגידו לי בשם פלטיאל, אשר לימדתי עם בניו כי לא אבוא לביתו עוד, ומי יודע מה עוד יעשו לי… צר לי מאוד לשבת בין חשוכים בעיר מאפליה כזו, בעיר אשר אין איש אשר יבין לרעי ואין מי אשר יחוש לי… אבל מה אעשה ואמי הזקנה דורשת זאת ממני ביד חזקה…

– ואם־כן אין אף אחד בזה אשר יחיש לעזרה לך?

– זולתי שלמה תחכמוני, אשר הבטיח לי היום לעמוד על ימיני, אין איש אשר יהיה לי עזר בצר.

– אנוכי אדבר את אחי, אמרה רחל, ואבקשהו כי יעשה גם הוא דבר למענך, ואם אמנם ירעו וישחיתו לך בני עוולה אלה, בוא־נא הנה ואנחנו נחלץ חושים להושיעך בכל אשר יהיה לאל־ידינו…

– רב תודה וברכה תביע לך נפשי, אשה נכבדה, אמר לה שמואל ויקם מעל מושבו ויואל ללכת, והנה אפרת בא החדרה.

– מדוע תמהר כה ללכת? אמר אפרת לשמואל: – עוד היום גדול לקרוא את כתבי־הפלסתר, אשר אחינו בני ישראל כתבו עליך בראש חוצות…

– מה זה בפיך? שאלו שמואל ורחל גם יחד.

– אנוכי בשובי מן בית־הספר ראיתי בפתחי שערים בעיר בכל עבר ופינה גיליונות גדולים באותיות גדולות מרובעות, ואמרתי אל לבי אסורה נא ואראה את הכתבים האלה, והנה, הה, המה כתבי־פלתסר אשר יקללו ויבזו את שמך, אשר יתנוך לבוז ושמצה, לכופר למסית ומדיח… אנוכי שחקתי על איוולת אלה האנשים, החושבים גם היום הזה להילחם בקני־רובה כאלה אשר כבר העלו חלודה…

– אל תאמר אחי כדברים האלה, אמרה רחל: – הטרם תדע כי עיר קטנה היא פלגות ויושביה כולם למורדי אור ייחשבו, ומה גם כי חיי שמואל תלויים אך ביהודים… עליך החובה למנוע הרע הזה עודו באיבו…

שמואל לא דיבר דבר, ורק העמיק במחשבותיו.

– אנוכי אעשה ככל אשר יהיה לאל־ידי, ענה אפרת, אבל לעת־בזאת אחשוב לצדק כי כל אלה אך למחסור. הן הכתבים האלה יצאו מידי אנשים אחדים, אשר אין איש ישים זאת אל לבו.

– לו אמת תבענה שפתותיך! אמר שמואל תפוש במזימותיו: – אלכה־נא גם אנוכי ואראה את הכתבים האלה, אשמע מה ידבר בי העם, אף אוכיח צדקתי ובר־לבבי לפניהם; אקרע סגור לבי ויראה עם בני ישראל כי אך מאהבתי למו ומחפשי את האמת כמטמונים דיברתי את דברי הצודקים בפני כל עם ועדה; אקרע גם את המסווה הנסוכה על פני ‘היראים’ והצבועים למען ייראה גם את אשר מתחת למסווה, למען ידעו בני ישראל כי מאשריהם מתעים ודרך אורחותם בילעו; יראו וידעו מי ומי המה המסיתים והמדיחים…

שמואל קם ממקומו, ובחפזה יצא מן הבית.

לשוא חיפש שמואל את העם לשמוע מה ידובר בו, לשוא אמר לקרוע סגור לבבו לפניו למען הוכיח צדקתו, לשוא הלך ברחוב העיר, ביקש – ולא מצא… אנשי העיר פנו איש־איש לבצעו, והיה כראות איש כי שמואל הולך וקרב, נסוג אחור ויט עורף לו, כמו מיאנו גם לראות את פניו, כמו החרם החרימוהו מבוא בקהלם ויראו גם לגשת אליו. מן כל קהל עדת ישראל אשר בעיר פלגות לא שעו אליו כי אם הנערים השובבים, אשר צעקו אחריו בקול גדול: ‘אפקורס!’, והנשים הזקנות אשר מדי עברו ברחוב הראו עליו באצבעותיהן, ובקול דממה אמרו: ‘הנה הוא הולך, הנה הגוי אשר יביא קצף על עם ה’ וימית את עוללינו וטפינו!'…

‘הנה זה הוא העם וזה תארו!’… חשב שמואל בנפש מרה, ויידחף אל ביתו אבל ונדהם עד מאוד.

אולם גם שם לא הונח לו. שמה מצא את אמו בוכיה מאוד, את אמו הזקנה אר למענה בא פלגותה, את אמו אשר הוא יחיד לה ובלתו כאין חלדה, את אמו אשר רק הוא שעשועה ואשר גם הוא חפץ להנעים חבלה בימי זיקנותה, את אמו זאת מצא עתה יושבת על ‘ספר תהלים’ ועיניה תרדנה מים.

– מה לך, אמי? שאל שמואל.

– הה, בני, אמרה אמו בהגדילה את המספד ותבט בו בעיני חמלה: – הוי ואבוי לנפשי כי הבאתני הלום… אנוכי אמרתי כי אשבע נעימות את פניך, אמרתי כי על אודותיך אכבד, כי אתה תהיה שעשועי יום יום, ועתה, הה…

– מה זה לפני? שאל שמואל ברעדה.

– העוד תשאל? הן זה כשעה אשר באו הלום אנשים ויאמרו לי בשם הרב ובשם המגיד כי הנך אפקורס…

לב שמואל נמס בקרבו, רוחו נבקה, עשתונותיו התבלעו ומורשי לבבו המו כחלילים.

‘הה, עד־מה רבה רעת האדם הצבוע המגיד הנוכל הזה!’ חשב שמואל בלבבו.

– חי נפשי! אמי, כי שיקרו לך האנשים, אמר בקול ילד המתחטא לפני אמו: – הה, הורתי, אנשים רעים וחטאים הוציאו עלי את הדיבה הזאת למען הדאב את רוחך…

אמו הוסיפה לבכות.

– הה, מה רע ומר גורלי! קרא שמואל וגם בעיניו נראו דמעות: – הה, ‘בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב’ צעק לפנים הנביא, ובתוך עם טמא שפתים וטמא נפש אשב גם אנוכי… ‘עד מתי, אדוני?’ אשאל גם אני, עד מתי?…

לב שמואל המה מאוד ברגעים האלה, ויחשה בצרות נפשו ולא דיבּר דבר וגם אמו שמה מחסום עתה לפיה, בראותה כי גדול מחץ לב בנה.

שני ימים עברו. בימים השניים האלה התרועע שמואל את רחל מאוד. הן עבודה לא היתה לו, לבית פלטיאל מנעוהו מבוא, וגם בביתו לא מצא מנוח מדיבת אמו, מבכי עיניה, ומדבריה אשר שחרה אותו למוסר תמיד, ועל־כן ישב כל היום בבית אפרת וירבה שיחה עם רחל, וחמיה ‘בעל הגימטריאות’ הנעים את מדברותיהם וגימטריאותיו וחדודיו.

שיחת שמואל ורחל דמתה יותר לוויכוח. השקפותיהם על החיים וההשכלה שונות היו מאוד: רחל קנתה את דעותיה וחכמת לבה בספרי רוסיה החדשים, והם פעלו פעולה עזה על דרכי מחשבותיה והלך רעיוני נפשה ותהי לבעלת־מעשה (רעאליסטין), תחת אשר שמואל היה בעל־מחשבה (אידעאליסט) בכל דבריו ומעשיו. הדבר הזה נתן דברים רבים בפי שניהם לדבר ולהתווכח בו, ושיחתם נעמה עליהם.

ויהי בערב יום השני ושמואל יושב בבית אפרת. מכונת־הטהע עמדה על השולחן, אשר סביבו ישבו שמואל, אפרת, טודרוס ורחל, והנה זלמן ינטס בא הביתה.

– יהי ה' עמכם! אמר בבואו.

אפרת ואחותו ענו לו על ברכתו ויחכו לדבריו כי לא ידעוהו. – טוב מאוד כי מצאתיך, שמואל, בזה, הוסיף זלמן ויחלק את זקנו: – כי דבר לי אליך ואל האדון אפרת.

את מי אתכבד לדבּר? שאלהו אפרת אחרי אשר נתן לו כיסא לשבת.

– שמי הוא זלמן ינטס, ואבוא הנה בדבר הנוגע לטובת שמואל ופרנסתו.

– נפלאים דרכי היהודים בעיר הזאת, אמרה רחל בדממה אל אחיה ושמואל: – הן אנחנו ידענו על־פי מכתב חנה כי זלמן ינטס דורש רעתו?

לאוזני זלמן הגיעו הדברים האלה.

– אל תראו ואל תפחדו, אמר זלמן בשחוק־שפתיים: – כי שניים הננו בעיר הזאת בשם זלמן ינטס, האחד ילך לבית הרב ויעיר את חמתו, והשני הנני אנוכי אשר אחסה לשמואל, אשר עוררתי גם את שלמה תחכמוני ואת דודו דניאל המוכס כי יעמדו לימינו; הלא ידעת, שמואל, את מעשי אלה!

הקוראים אף כי ידעו כי אחד הנהו זלמן הזה, אולם הם־הם היודעים כי לא כיחש זלמן בדבריו, כי אמנם שניים הוא במעשיו.

– דבריו כנים ונאמנים, העיר ר' טודרוס: – כי ‘זלמן יענטעס בא’ בגימטריא: ‘הוא השני הטוב’.

המסובּים צחקו לדבריו מעט.

– טוב מאוד אמרת, זקן נכבד! אמר זלמן במלאו גם הוא שחוק פיו: – אולם, אדוני, לא להתל באתי הלום כי הדבר נחוץ.

אפרת, שמואל ורחל הטו אוזן, וזלמן הוסיף:

– הלא ידעתם כי הרב והמגיד חושבים להרע לשמואל, ובמוצאי־שבת אספו בבית הרב אסיפה לפקח על הרדיפות האלה; אך אנוכי אנוכי הייתי אז בעוזרו, כי שלחתי ביתה הרב גם את תחכמוני גם את דניאל וימנעום מעשות לו מאומה; אולם עתה נועצו לקחת את פרנסתו מידו, ויעבירו קול בעיר לאמור: כי על־פי ‘דינא דמלכותא’²⁰⁹ נאסר על היהודים מתת בניהם לשמואל ללמדם, יען כי אין לו תעודה על זה…

אפרת ואחותו השתוממו למשמע אוזנם, ושמואל נאנח מרה.

– והדבר אשר יוסיף להרע לשמואל הוא, כי גם העשיר נפתלי בן־גד הכספי יעמוד על ימינם לרדוף את שמואל…

– נפתלי בן־גד, הפריעו ר' טודרוס: – בגימטריא: ‘רשע וטוב לו’.

כל המסובּים השתוממו לחריצת גימטריאותיו.

– ומי הוא ‘הצדיק ורע לו’? שאל זלמן בשחוק.

– ומה שם אבי שמואל? שאל טודרוס.

– שם אביו היה ר' ליב.

– ומדוע־זה לא תדעו כי ‘צדיק ורע לו’ עולה במספר קטן²¹⁰: ‘הרב שמואל בן־ליב’.

הנאספים הוסיפו להתפלא.

– אבל מדוע תפריע, חמי היקר, את האנשים מדבּר דבריהם? אמרה רחל אשר לבבה חרד על דבר שמואל: – הן אמנם הדבר נחוץ מאוד.

– רב תודות לך, על אשר תשתתפי בצערי, אמר שמואל אל רחל: – אבל מה יתנו ומה יוסיפו לי הדברים… אנוכי הנני מטרה לחיצי הצביעות, ומי יצילני מידי הקנאים?

– אל־נא תאמר כדברים האלה, ענהו זלמן וישתרע על הכיסא אשר ישב עליו בגאון: – הן זלמן ינטס לא יבוא לדבר דברים בטלים, לי עצה ותושיה, אם אך יאבה האדון אפרת לתת לך יד עזרה…

– בכל לבי ובכל נפשי אעשה למענו כל אשר יהיה לאל ידי לעשות.

– אחת יעצתי והיא תקום, הוסיף זלמן לדבּר: – הן רבים הם מבני ישראל בעיר הזאת, אשר קצה נפשם בחדרים ויאבו לחנך את בניהם, ומה גם בנותיהם, בבית־ספר…

– ומדוע לא ישלחום לבית־הספר אשר כוננה הממשלה בזה? שאל אפרת.

– יען כי אך בני העניים ישחרוהו, ולא לכבוד הוא להם; וזאת שנית כי מעטים המה הלימודים העבריים בבית־ספר ההוא; ולוּ לעצתי תשמעו כי אז כוננתם בזה בית־ספר פרטי לנערים וגם לנערות: אדוני אפרת ילמד שמה שפת רוסיה, חשבון ויתר הלימודים הכוללים, ושמואל יהיה למורה שפת עבר, כתבי הקודש ותלמוד, ואז תעשו גם תוכלו…

אפרת ושמואל העמיקו במחשבות נפשם.

– אחשבה לדעת את דבר העצה הזאת, אמר אפרת: – אולי אמנם טובה היא.

– וגם אנוכי אמצאה טובה וישרה מאוד, העירה רחל.

– ואנוכי גם אנוכי לא בדברים לבד אקים את דבר עצתי, הוסיף זלמן, אנוכי אדרש לכם לאסוף תלמידים אל בית־הספר ככל אשר יהיה לאל־ידי, וגם ידי שלמה תחכמוני תהיינה עמכם בדבר הזה.

– אנסה דבר ביום המחרת אל ‘המשגיח’ אשר בבית־ספרנו, אמר אפרת אחרי דממה קצרה: – ואם גם הוא יעמוד על ימיני ויקים את דבר העצה הזאת, אז אבקש לי רישיון מאת המפקח הכללי על בתי־ספר־הגליל בעיר נהרים, ואבטח כי לא ישוב את פני בדבר הזה, ועצתך, ר' זלמן, תקום.

שמואל העמיק במחשבותיו בכל העת ההיא ולא דיבר דבר.

[י] האומנם?    🔗

זלמן ינטס יצא מן הבית שמח וטוב לב. ואף כי לא למען ההשכלה והחינוך הטוב בא עתה ביתה אפרת, וגם לא מאהבתו את שמואל נטל על נפשו לעשות כדברים אשר הבטיח במו פיו – בכל זאת היה שבע רצון, יען כי ירא פן יאמר שמואל לצאת את פני העיר אם ירדפוהו ‘הבטלנים’ ויקפחו את פרנסתו, על־כן חשב מחשבות להצילו ולהשאירו בפלגות, אף לקרבהו ביותר אל בית תחכמוני, אשר כל אנשי הבית ההוא – ובתוכם גם אסתר – מנשאים ומגדלים עתה את שם שמואל, ואנט אמרה בפה־מלא כי משכורתו שלמה מאתה אם יעלה בידו לתת את בתה את אסתר לו לאשה, ואך על־כן חשב מחשבות להקים בית־הספר אשר הוליד, ועל כן היה שובע שמחות בראותו כי דבריו הצליחו וגם עשו פרי.

האומנם?' חשב בלבבו, ‘האומנם יעלו בידי שני השידוכים גם יחד? האומנם תעמודנה לי מזימות נפשי לחבר את אשר יסכון לי? הן נקל היה לי לרחק את המקורבים שלא ברצוני, האומנם גם לקרב את הרחוקים תעמוד לי חכמת לבי?’…

אולם ללבב יראה אך אלוהים לבדו, ולנו, קרוצי־חומר, אין לנו כי אם לשבּח ולפאר את מעשי זלמן הטובים, כי אמנם אך הוא הציל את שמואל ואך על־פיו יצא הדבר הזה לפעלו, כי ידי אפרת כוננו בית־ספר פרטי בעיר הזאת. המשגיח בבית־הספר אשר להממשלה נתן תוקף ועוז לדבר הזה. שמואל עמד למבחן לפניו ויתן לו תעודת מורה בבית־ספר ההוא. שלמה תחכמוני היה הראשון, אשר נתן את בניו ללמדם שמה, והוא עם זלמן ינטס השתדלו בכל נפשם כי יוסיפו העם לשלוח את בניהם ביתה־הספר.

– שמע־נא, אחי, את אשר אומר אליך, אמרה רחל אל אפרת בערב יום השני, אחרי אשר הוא ושמואל ישבו לכונן למו תוכן־הלימודים (פּראגראם) לבית־הספר: – שמע־נא אלי: גם אנוכי אהיה למורה בבית־ספרך במחלקה אשר לנערות… הן שמואל הבטיחני לכתוב על אודותי להרבנים אולי יצליח חפצו בידו להתירני מחבלי העיגון, ומדוע זה אשב בטלה ואוכל ‘נהמא דכסופא’²¹¹ על שולחנך או גם על שולחן אבי? – אהיה למורה ואבוא על שכרי…

– לוּ יהי כדבריך, אחותי.

והנה הבירזי בא.

– יהיה נועם ה' עליכם, אמר אחרי אשר סיפּרו לפניו את מעשה בית־הספר: – יכונן־נא את מעשה ידכם וישמח לבי גם אני.

– הן שמוח תשמח במעשי אנשים אחרים, אמרה אליו רחל אשר לא ישרו דרכי הבירזי בעיניה: – ומדוע זה תחבוק אתה ידיך ותמאן לעשות ולדאוג לאחריתך? הכי לעולמי־עד תשב בבית־המדרש ותאכל לחם אשר לא עמלת בו? הכי זאת היא מטרה לאדם על הארץ לחבק אשפתות בבתי־מדרש? האם אין בתי־ספר בארץ? האם אין מוח בקודקודך ואין די אייל בידך לעשות דבר גם אתה אשר ממנו יבוא לחמך?

– אבל, גברתי… החל הבירזי.

– ידעתי גם ידעתי כי עוד מלים לעצלים להתנצל ולהצטדק, אמרה רחל ולא נתנה לו לכלות דבריו: – אבל את כל הדברים האלה ישא רוח, ואך העבודה היא תתהלל…

– דבריך, אשה כבודה, צדקו יחדיו, אולם לוּ תדעי את מצבי…

רחל לא ענתה דבר ותגד לו בראשה, ותסב פניה מול פני אחיה ושמואל אשר שקדו על מלאכתם.

כחצי שעה ישב הבירזי בבית אפרת דומם, ומחשבות ממחשבות שונות עלו בראשו.

‘היא לא תאבה גם לדבר אתי דבר, יען כי “בטלן” אנוכי בעיניה. לוּ תדע כי גם אנוכי רק לחיים אשים פני, כי רק לעונג ולשעשועים כל מגמתי, כי אז אולי אחרת דיברה אתי… ואולי צדקה ממני, הן גם תחכמוני אמר אלי כדברים האלה… אבל מדוע זה לא פעלו עלי דבריו אז ועתה ירדו כחץ שנון בלבי?’…

מחשבות בלולות ומטורפוֹת עלו בראש הבירזי לפשר הדברים האלה, ובראותו כי אנשי הבית עסוקים מאוד במלאכת־ידם ולא ישעו אליו, קם ממושבו.

– היו שלום, אדוני, אמר בקול רם: לא אובה להפריעכם ממעשיכם.

– לך לשלום, ענוהו אפרת ושמואל.

‘האומנם?’… חשב הבירזי בלבבו אחרי צאתו מבית אפרת – האומנם כן הוא?… האומנם היטיב חרה לי על כי לא אמצא חן בעיניה? האומנם לא אוכל נשוא בקרת־רוח את קרת־רוחה על אודותי? ומדוע?'…

תפוש במזימותיו אלה הלך הבירזי לבית־המדרש, ורעיונותיו לא הניחו לו לישון כל הלילה ההוא.

מלאכת תוכן־הלימודים נגמרה. אפרת ואחותו היו שמחים ועליזים, ובנפש חפצה ובלב מלא רצון דיברו בדבר בית־הספר אשר יאמרו לכונן; לא כן זה האיש שמואל: מוזר היה לו הרעיון הזה, ועל־כן חשב על אודותיו מאוד; כמו בעל־כורחו ישב בערב הזה בבית אפרת, ‘וכאילו כפאו שד’ עשה את מעשיו עתה, כמו על־אפו ועל חמתו היה לו הדבר הזה, ונאחז בסבך מחשבות אין־קץ יצא מבית אפרת לבוא ביתה אמו.

‘האומנם זאת היא מטרתי עלי חלד?’ חשב בנפשו בלכתו – ‘האומנם היא הדרך העולה לי למעלה להשכיל? האומנם אך להיות מורה בבית־ספר נוטל עלי ואך לזאת נוצרתי?’…

‘האומנם אפקורס הוא בני?’ חשבה אמו אחרי כי סיפר לה שמואל את דבר בית־הספר – ‘האומנם צדקו יחדיו דברי האנשים אשר אמרו לי בשם הרב ובשם המגיד?’…

וגם שניהם לא נתנו שנת לעפעפם כל הלילה ההוא.

בבוקר למחרתו בא שמואל ביתה אפרת, וימצא שמה את רחל לבדה בבית. שמואל ישב על הכיסא, ויבט בדממה על מעשי־ידי רחל אשר עשתה.

– עתה, אדוני, אמרה אליו בהביטה בפניו והנם זועפים: – עתה החלף נא שלמותיך, ושים בגדי־אשכנזי²¹² עליך, כי מורה בבית־ספר תהיה מהיום והלאה.

– לא, גברתי, את אלה לא אעשה… ענה לה שמואל ומחשבותיו המו מאוד: – הן גם מורה הייתי, אודה ולא אבוש, למרות רצוני…

– ומדוע?

– יען כי לא זאת היא המטרה אשר שמתי לי, לא אלה המה מעשי אשר בהם אתפאר… אז עת גירשתי את אשתי הראשונה היה בדעתי לשחר את בית־ספר הרבנים, אך שרגא מנעני אז, ודבריו צדקו. אנוכי נועדתי להיות רב בישראל, ולדרוש את התיקונים…

– האם לא תוכל להיות ‘מתקן’ גם בהיותך מורה? האם בלבשך בגדים קצרים תפוג התורה ממך והתלמוד עוד אינו בקודקודך?… שמע־נא שמואל אלי: המטרה אשר שמת לך קודש היא וחלילה לי להפריעך ממעשיך אלה; אבל גם חייך קדושים המה, גם ללחם־חוקך לך לדאוג… תן תודה, שמואל, כי גם להיות מלמד איננה המטרה אשר תאמר להשיג, ועוד גם זאת כי המלמדות תאסור ידיך ותגזול חופשך ממך: הן אם דיברת בשער הרחוב דברים כנים ואמיתים ונגעת עד־מה בכבוד הרבנים, כבר חשבו מחשבות ויגזלו את הלחם מפיך, כבר הוציאו עליך שם ‘אפקורס’ ולחם ביתך יחסר… ואם נודד ללחם תהיה, וחדלת להיות מתקן ומחשבותיך תעלנה בתוהו ותאבדנה; האיש אשר יאבה ללחום בעד דעתו עם המון מפריעים עליו לחשב דרכיו בראשונה כי לחמו לא יחסר, וכי לא יהיה תלוי בדעת אלה האנשים אשר יאמר ללחום אתם… אנחנו כלנו נפקיר את חיינו ועצמותנו בעד הדעה אשר נילחם בעדה – אבל בעד קיומה; לי לא יקומו התיקונים בישראל כי אם בהיותך מלמד, אז הצדקתיך גם אני ועניתי ואמרתי לך כי היה תהיה למלמד למען יעלה בידך לתקן התיקונים הדרושים; לא כן עתה אשר נהפוך הוא, אשר אם תאמר להיות מלמד בישראל אז תיאלץ לשום מחסום למו פיך ולחשות – אם לא תאבה למות ברעב אתה ואמך הזקנה, עתה הודה לזלמן חסדו כי יעצך טובה, וכי המשרה הנתונה עתה על שכמך תתן לך חופש ודרור לדבר דבריך וללחום את הרבנים בכל אַוות נפשך…

שמואל שמע את דבריה אלה בכל לבבו ויעמק לחשוב מחשבות אין־קץ ולא ענה דבר.

– ומי זה יפריעך עתה ללבוש בגדים כמנהג עם־הארץ? הוסיפה רחל, אחרי רגעי דממה אחדים: – מי ומי הגוזלים חופשך לבלתי תתנהג על־פי מחשבותיך והגות לבך?

– אבל אז אתרחק מאוד־מאוד מעם בני ישראל, ענה שמואל.

– ועתה האם לא צעקו אחריך ‘אפקורס’ ולא הדביקו כתבי־פלסתר להבזות שמך גם בלבשך בגדים ארוכים כמוהם? העם לא יאבה ולא ישמע לך בין כה ובין כה, והמשכילים האחדים ישמעו לדבריך גם אם בגדים קצרים תלבש.

– צדקת, רחל, באמרי פיך, ענה שמואל בכבדות: – אולם בכל זאת קשה עלי להחליף שמלותי, כי אז אפרד גם מבית הרב לעולמי עד…

– ומה לך בבית הרב כי תחרד עליו את כל החרדה הזאת? שמואל נאנח מרה.

– האם אמת נכון הדבר אשר שמעתי עליך לאמור כי תאהב את בת אשתו?

שמואל נבהל מאוד לשמע שאלתה האחרונה. הוא חשב בנפשו כי סוד כמוס הנהו הדבר הזה, ומעולם לא עלה על דעתו כי גם רחל אשר באה העירה זה ימים אחדים, תדע גם היא את אשר בינו ובין חנה; גם דבריה המפורשים כמו זרים היו לו.

– הרעשתי מורשי לבבך בדברי אלה, הלא? הוסיפה רחל בצחוק.

– אולם מאין תדעי כזאת?…

– הוגד הוגד לי, ועתה הנה פניך יעידו בך כי כנים ונאמנים הם הדברים, ומדוע זה תכסך בושה לשמעם? האם גם אתה תדמה בנפשך כי חטאה היא האהבה?…

– לא, ענה שמואל בשפה רפה: – אבל…

– אולם לוּ ידעת כי לב חנה איננו נתון לך והוא מלא אהבת עלם אחר…

שמואל נבהל מאוד לדבריה.

– מה זה בפיך? אמר בהתעוררות: – האם להתל בי תגידי את דבריך אלה?

– ומדוע זה תחשוב את דברי אלה למהתלות? האם לא הורשה לה לאהוב איש בלעדך, יען כי אתה תאהבנה? האם לא נקרא דרור גם ללבה ורגשותיה?

– אבל… אמר שמואל בנפש מבוהלת וחרדה מאוד.

– לנו אין לצוות על לב זולתנו כאשר לא נאבה כי יצווה איש על לבנו, וגם לאיש אין כל רשות לצוות על לב אשתו, ומה גם אוהב על לב אהובתו…

פני שמואל חוורו. זכר את דברי שרגא הראשונים בדבר אשתו וימצאם מתאימים לדברי רחל אלה, ונפשו יצאה בחשבו אולי כנים דבריה, ואולי לא תאהבהו חנה.

‘האומנם צדק בפיה?’ חשב בלבבו, ‘הן תדע את דבר אהבתנו, ואולי תדע גם את זאת ממקור נאמן?… ואם־כן הלא איבדתי גם את העונג האחד אשר לי בעולמי… גם חנה איננה לי… חנה, אשר למענה נאלמתי דומיה אז בבית־המדרש, חנה אשר חשבתיה לנשמת אפי ודם לבבי… אבל לא, רק להתל בי תאמר כדברים האלה’…

רחל ראתה כי שונו פני שמואל, כי יעמיק במחשבותיו, כי יצר לו מאוד וכי נגע הדבר עד לבו, ויך לב רחל אותה על אשר הגידה דבריה האחרונים לשמואל.

– אבל צחקתי, אמרה לו להפריעו ממחשבותיו.

והנה גם אפרת בא, ויסב את השיחה הזאת לדבּר בדבר בית־הספר. רחל שמחה מאוד על בואו לעת כזאת, ולמען אשר לא ישוב שמואל לשאלה עוד בדבר הזה, קמה ממושבה ותלך לה אל החדר השני.

ותקח לה רחל גיליון ותכתוב מכתב אל אביה ותודיעהו מכל אשר נעשה בזה, כי ידי אפרת ושמואל כוננו בית־ספר־פרטי, וכי גם היא תקח חבל בהעבודה אשר עמסו עליהם, וכי לרגלי הדבר הזה תישאר בפלגות משך כל ימי הקיץ.

ולשרגא כתבה כדברים האלה:

‘ריעך (אשר מעתה הנהו גם רעי) שמואל, מצא חן בעיני עד מאוד. בכל עת אשר אראה פניו ואשמע קולו הערב ושיחותיו המחוכמות אשבע נועם ועדן. הנה אביעה לך תודתי אשר על־פיך הכרתיהו, ועוד יותר אודה לאיש אחד, זלמן שמו, אשר על־פי עצתו אשב בזה כל ימי הקיץ יחד עם ריענו שמואל, אולם אל־נא תחשוב עלי כי אנוכי’…

ובטרם עוד כתבה מלת ‘אהבתי’ אשר היה בדעתה חדלה לכתוב, הסירה עיניה מן המכתב ותבט נכחה. מחשבות רבות השתרגו ועלו בקודקודה, העט אחזה בין אצבעות ידה האחת ובשנייה תמכה ראשה, ורגעים אחדים ישבה גם היא תפושה ברוב עשתנות נפשה.

‘האומנם?’… אמרה רחל בלבה ברגעים האלה – 'ואולי?… ובהעמיקה לחשוב מחתה מעל מכתבה את הדברים האחרונים.

[יא] חטאת הקהל    🔗

או

תולדות ר' טודרוס “בעל הגימטריאות”

ואתם בערתם הכרם

(ישעיה ג, יד)

‘אור לארבעה עשר’²¹³ בדקו גם היהודים אשר בפלגות את חמצם לאור נר שעוה, אשר שמשי בתי־התפילה חלקו להם. בלילה הזה ישליך כל איש ישראל את עול סובּלו מעל שכמו, ואת דאגת החג האיום והנורא מאוד – חג המצות – הסיר התז²¹⁴; יראה והנה המצות בביתו, גם ביצים גם חלב־אווזים שמורים אתו, ולעתים גם תרנגולת מנקרת באשפה אשר לו, ובכיסו עוד מעט כסף – שארית פליטה הנמצאה – לקנות גם יין גם דגים לכבוד החג; לא לשוא עבד עבודת פרך, לא לשוא החסיר חוק לחמו ולחם בני ביתו כשלושה ירחים, לא לשוא שינס את מותניו ויחגור שארית אונים ויעבוד כפליים כפי כוחו, לא לשוא היה כל עמלו הרב – הנה צורכי החג המרובים בביתו, ומה מנו יהלוך?… הן אומנם כי כאשר יעברו שמונת ימי הפסח האלה לא בנקל יביא את החמץ בביתו, כאשר בערו בלילה הזה, כי אז יתעורר ומחזה אחר יחזה לפניו… אבל מדוע זה נערב את שמחתו? הן בלילה הזה ישב שקט שלאנן, שמח מאוד בחלקו, דאגת אחרי־הפסח לא תביאנו, ומפחד הימים הבאים ההם לא יירא – וישמח וייטיב לבו.

אחרי אשר ביערו את החמץ, וילקטו את הפתתים אשר נשותיהן הניחום למען כי ימצאום הם, הלכו עם הארץ לבתי־המשקה למען שתות יין־דגן ושיכר ‘בפעם האחרונה’ בשנה הזאת למען רווֹת הצמאה²¹⁵, ולמען נוח מכל העמל הרב אשר עמלו בימים האחרונים. איש איש יישב על־יד השולחן, כוס מלא לפניו ויספר לרעיו את כל התלאה אשר מצאתהו ואת כל העמל הרב אשר עמל עד אשר ‘הביא את חג הפסח לביתו’²¹⁶, וכל אחד יאמר להגדיל מעשיו וחסדי ה' אשר היו אתו בדבר הזה על אשר לרעהו.

כחצות הלילה הזה הגיע, והבירזי הלך יחידי ברחוב העיר לבוא ביתה המדרש. רוח עברה על פני שחקים ותטהרם אחרי הגשם אשר המטיר מים על הארץ ימים שלושה. ירח יקר²¹⁷ יהלוך עתה על חוג השמים ויפץ אור כהה על בתי פלגות. הדממה שוררת בעיר, בכל חוצותיה השלך הס, והכוכבים במסילותם ילכו אט וקרניים מידם – קרני הוד, כמו ישמחו גם הם בשמחת האנשים ההולכים לקדם את פני החג, וכמו לא שעו לפני הבירזי אשר הנם זועפים ולעפעפיו אשר תוגה חרישית תלן בם.

‘הה, מה לך, לבבי?’ חשב הבירזי בלכתו – 'מדוע זה תפעם בחוזקה, ולא תתנני השב רוחי?… האומנם אהב את רחל? האומנם יך לבי בקרבי על אשר לא ראיתי את פניה זה ימים שניים?… אנוכי אשר שחקתי מעודי על האהבה והנאהבים, אנוכי אשר מילאתי פי שחוק באמור אלי שמואל כי הנהו אוהב את חנה, אנוכי אשר אמרתי סגור יהי לבבי לדברי הבל ורעות־רוח אלה לעולמי־עד – האם גם אנוכי אהבתי? האם גם בי ישוב יהפוך ידו בעל־החיצים²¹⁸, וגם את לבי מצא מטרה למו?… הן אמנם יחידה היא רחל במעלת רוחה, בניב שפתותיה ובכל מעשיה; אם רבות בנות ישראל בדור הזה עשו חיל, הן היא עלתה על כולנה, ומאוד־מאוד אשמח מדי דברי בה, מאוד־מאוד אשבע נעימות את פניה וגם בעת אשר תריבני ותדבר אתי קשות; אולם הגם אהב אהבתי?…

תפוש ברוב שרעפיו בקרבו הלך עד בואו לפני בית־המדרש ובדממה בא אל אולם הבית, והנה רגליו התנגפו על גופת איש השוכב שם על הארץ.

הבירזי נבהל מאוד.

– מי זה? שאל ברעדה.

– שמש בגימטריא ‘המן, חזיר מיער’… בגימטריא ‘ארור זכרו’… צפצף האיש כאוֹב מארץ בכבדות כמו לשונו דבקה לחכו.

– ר' טודרוס?! הוסיף הבירזי כולו משתומם למשמע אזניו.

– אנוכי… ענהו האיש ויתעורר וירם ראשו: – שמש (בגימטריא ‘זהו כלב רשע’) של בית־המדרש הזה לא יתנני לבוא ללון פה הלילה.

לב הבירזי המה מאוד בקרב, רגשי חמלה התעוררו בו, וירחם את הזקן הנעזב הזה, וינוד לו בראשו ומעיו המו לו.

וידפוק הבירזי בחוזקה על הדלת.

– פתח, שמעון, דלתיך כי עתה באתי.

שמעון השמש פתח לו, והא לקח את טודרוס הזקן ויאמר להקימו מעל הארץ.

– בוא־נא אתי, כי הדלת נפתחה.

– אבל הוא שותה שיכור, העיר השמש על מעשי הבירזי אשר לא ישרו בעיניו.

– אין דבר, ענה הבירזי רכות: – אתי ילן הלילה.

‘בעל הגימטריאות’ התעורר וישב על מקומו אשר שכב עליו על הארץ, ויבט בפני מיטיבו הבירזי. מעט התנומה אשר נתן לעפעפיו טרם בא הבירזי הסיר מעט את יינו מעליו, אבל הוסיף זוועה על מראהו האיום: שערות ראשו היו פרועות, עיניו קטנו בחוריהן, תווי פניו קומטוּ, בגדיו וכותונתו היו פרומים ובלתי מחוברים בקרסיהם ולולאותיהם, עד כי חזהו המגודל שערות לבנות ארוכות נראה ערום לעין כל; על זקנו נזל רירו, והאור הכהה אשר הפיצה מנורת ‘נר תמיד’²¹⁹ אשר שם באולם בית־המדרש הוסיף לעורר גועל בנפש איש המביט עליו לעת כזאת.

‘הה’, חשב הבירזי בלבו – ‘מה נבזו ומה נמאסו פני האיש הזה!… המה לדיראון לצלם אלוהים השוכן עלימו!… איש בעל־כשרונות נפלאים כמוהו ויבזה צלמו עד מאוד’…

בוז ורחמים, חלאה וחנינה התלכדו בלב הבירזי, וכמעט אשר ניחם על מעשהו לעוררו ולהביאו ביתה המדרש.

– קום־נא זקן, ובוא אתי הביתה, אמר אליו כמעט שלא ברצונו.

הזקן קם ממושבו בכבדות, ובעצלתיים הלך אחרי איש־חסדו.

– הה, ידידי! אמר בעל הגימטריאות בשבתו על הספסל, אחרי אשר הבירזי העלה לו נר קטן: – קצתי בחיי המרים כלענה, נקטה נפשי עד כי אבוז צלמי… הנך עול־ימים, מלא ברכת ימי הנעורים ולא תבן לרעי… גם אנוכי הייתי עול־ימים, גם אנוכי הייתי מאושר בימי נעורי, מבלי דעת כי יאתה יום אשר ימר לי מאוד, כי יבואו ימים אשר אין לי בהם חפץ.

הזקן נאנח מרה והבירזי נד לו.

– ומה היו ימיך הראשונים המאושרים? שאל הבירזי למען למצוא לו דברים.

– אל־נא תזכירני, ידידי, ראשונות, ענהו ר' טודרוד בהאנחו בשברון מותניים: – הזכרונות האלה ירתיחו דמי בקרבי וכל קרבי תמס ילכו לזכרם! הה, ידידי, בן הייתי לאבותי, יחיד ורך להורי… לאסוני ולתגיון נפשי חנני ה' בכשרונות נעלים, בזיכרון נפלא, בשכל טוב ובמחשבות ממהרות עד להפליא; גם הדרת פנים גם יפה־תואר נתנה לי התולדה להוותי… מדי דברי בי זכור אזכור עוד את הימים הטובים האלה, זכור אזכוא את ימי נעורי, את הימים אשר עשיתי לי שם בארץ כאחד ‘העילויים’ הגדולים, וכל היהודים אשר בסביבותינו מנטלים ומנשאים את שמי. עני ואביון היה אבי וישלחני ללמוד לעיר גדולה, ואמצא שמה חן בעיני יושבי הארץ, גם בעיני האנשים וגם בעיני הבתולות מצאתי חן מאוד… יפה פני ומדברותי אשר מלאו חידודים מצאו מסילות בלבבן, וירוממוני אנשי המקום ההוא ואשב בתוכם וייטב לי מאוד… לא דאגתי לאחריתי, ולא חשתי עתידות לי ואומר כי כן יימלאו ימי בטוב ובנעימים…

הזקן עמד מדבר רגע קטן, והיברזי הטה אוזנו מאוד ויקשב את דבריו בכל לבו ולא הפריעו מאומה.

– אנוכי עודני נער ואבי אירש לי נערה בתולה, בת אחד ‘הגבירים’ בעיר קטנה בפלך וואלין, ומבלי דעת דרכי התבל ומסיבות המתהפכות עליה, הלכתי לתומי אחרי אבי ואהיה לאיש… לא ארכו הימים, ואנוכי הרגשתי בנפשי כי יחסר לי מאומה, כי נפשי ולבבי יצמא להלוך בגדולות, כי בידי לעשות ולפעול נפלאות, אך לא ידעתי מה… התלמוד ומפרשיו לא יכלו לרוות את צמאוני ההוא, הרגשתי כי קטנו מהכיל את רעיונות לבבי ומחשבות נפשי, כי צרו דרכיהם מתת אורח לי כלבבי; גם האנשים אשר בעיר הקטנה הזאת כפראי מדבר היו בעיני, כחגבים קטני־מוח היו לפני, ואנוכי אף כי לא ידעתי גם אנוכי לבאר את מחשבותי אז, אף כי לא ידעתי מה מנהם יהלוך ומה אפוא יחסר למו – בכל זאת לא יכולתי דבר את האנשים לשלום ומתגאה ברוב שרעפי אלה בקרבי הלכתי בתוכם כאלוהים בין בני־אדם תמותה, ואבזה את תבניתם, ואבזה את חברתם ואבזה גם את התלמוד גם את בית המדרש… מוכה בשגעון הזה הייתי ימים רבים, ואף גם עתה לא ניקיתי ממנו; הה, ידידי, השיגעון הזה הוריד לעפר כבודי וישכן בשאול נפשי כל הימים אשר אנוכי חי. הוא היה בעוכרי, והוא אך הוא עשה לי את כל הרעה אשר מצאתני בדרכי חיי… הוא יניק את לשד חייתי גם עתה – אהה, ה' אלוהים! והוא אך הוא נתנני לשיכוּר… אמרתי אשתה יין־דגן, אסבא שיכר, אולי אשכח את שגעוני ואולי יסיר ממנו אוכפו; שתיתי בביתי, שתיתי בבתי־מרזח, עד כי הייתי שיכור וסובא, עד כי אמאס חיי, עד כי אבזה צלמי…

‘בעל הגימטריאות’ נדמה וישאף רוח והבירזי העמיק במחשבותיו.

עמוד נא, קורא, רגע קטן ונחשובה מחשבות גם אנחנו. התבונן־נא מאוד ושים לבך לדברי השיכור הזקן הזה, הטה אוזניך ושמע את הווידוי אשר יתוודה ר' טודרוס מעומק לבו ובין תבין את אשר לפניך; הידעת מי הוא האשם בדבר? מי הוא אשר הסיר לב ‘בעל הגימטריאות’ מעליו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי?… הידעת מה הוא הדבר אשר יחסר לו? מה הוא שגעונו, ומה שמו? – שמע שמוע ולא תתן פוגת לעיניך, שמע ודעה כי אנחנו האשמים, כי לנו בושת הפנים במפעלות השיכור הזה. רק עוונותינו יסבול וחטאת החינוך הרע היתה בעוכריו… חטאת הקהל הנהו ר' טודרוס הזה, חטאת קהל עדת ישראל, אשר העוו דרכי חייהם ודרך חינוך בניהם על האדמה הזאת… ‘שיגעון’ קרא לרגשותיו בקרבו על בלי ידעו מה אלה לו, על בלי נתנו לפניו דרך ישר לפתח כשרונותיו, ומקום רחב ידיים למלא אחרי שכלו וחכמת לבו. הן רוח גבר חכם בעז (געניע) נופח באפיו, רוח משכיל אשר לא יתן דמי לו, אשר יוליכהו על וידרוש ממנו לרוות את צמאונו בדבר חכמה ובינה, לתת לו מקום להתפתח ולהשתלם, אשר לא ימלא את נפשו בפלפול וסברא אשר בתלמוד, אשר יתאוו לפעול ולעשות ולא לשבת בעצלתיים בבית־המדרש, אשר יתאווה לחיים למושגים זכים וברורים… לא שיגעון בנפש האיש הזה, לא חסר דעת הנהו, אבל יתרון הכשר לו… לוּ חונך מנעוריו על ברכי חכמה ומדע, לוּ נתנוהו אבותיו ללמוד ולהבין דרכי התבל, לוּ נתנו לפניו את פרי עץ הדעת לאכול ולשבוע בבתי־הספר כסדרם וכמשפטם; כי אז היה לבו עליו, כי אז לא בא השיגעון הזה לעוות דרכי חייו, ויגדל ויצליח ויעשה פרי הילולים ויעשה גדולות ונפלאות בדעתו – אשר לזאת נוצרה; אולם עתה, אשר שערי הדעת סגרו לפניו ובבינה לא חלקו לו, עתה אשר לא נתנו לפניו כי אם את לחם הקלוקל את התלמוד, ויתנו לו גם אשה בעודו צעיר לימים, בטרם ידע את החיים; עתה כאשר כשרונות נפשו סוגרו על מסגר, וזולתי הגמרא, לא ידע דבר בשמים ובארץ – עתה המה נפשו מאוד, לא ידע שלו ולא ידע גם את אשר יחסר לו… מצוקות נפשו גברו עליו, וימצא מכשולים רבים גם בדרכי חייו וצרה באתהו ויהי לשיכור, חרפת אדם ובזוי איש!… זאת היא תוצאות חינוך בניך, ישראל! וזה פרי מעשי האבות, אשר לא יתנו לב לחנך את בניהם על־פי דרכם!… הה, כמה אנשים אשר לגדולות עותדו, ילכו בערי יהודה הלוך ותעה מבלי דעת את המעשה אשר יעשון? כמה עלמים ישוטו לבקש את הדעת בבואם לימים וימצאו שממון לב ושיגעון? כמה ילכו תוהו אין דרך ויעשו מעשים אשר לא ייעשו באשמת הוריהם אשר לא ידעו להורותם הדרך הישרה?… אנשים כבעל הגימטריאות הזה יש אתנו למכביר, מהם שותים שיכור, מהם מוכי שיגעון, מהם חסרי לחם ומהם גם עוזבי עמם… חטאות הקהל המה, חטאות העדה חיים וקיימים, חטאות אשר דמיהם צועקים באוזני כל שומע בקול סואן ורעש, חטאות אשר יישארו לעם הזה כל עוד יאכלו האבות בוסר, וכל עוד לא ישימו לבם לבלתי הקהה את שיני בניהם… אולם, הס! הנה ר' טודרוס פתח שנית את פיהו נשמעה את אשר בפיו.

– אשתי, חותני וכל משפחתו הכירו בי אותות השיגעון הזה, הוסיף ‘בעל הגימטריאות’ באסוף אליו רעיוניו: – ויצאו לריב אתי בחוזקה ובזרוע נטויה, הוציאו מידי גט־פיטורים לאשתי אשר הרתה אז ללדת. רוחי בקרבי אילצני ללכת ולנסוע, כמו צר היה לי כל מקום שבתי בו, ואסובב ערים רבות מאוד, בבתי־המדרש היה משכני תמיד ועל שולחן אנשים זרים אכלתי, ואהי לפרוש, ואהי לבית־מדרשי ואהי לבטלן; ואף כי גם אז היה חני הולך לפני, ובכל מקום בואי מוקטר מוגש לשמי, בכל זאת לא מצאתי מנוח לנפשי השואפה ללכת בגדולות, ותמיד כל היום תאותי תאווה לא ידעתי שחרה; דימיתי בנפשי לעלות על גרם המעלות אשר בחלום ובדמיון נגלה עלי, אמרתי לעמוד בראש כל העם, לעשות נפלאות אין מספר וגדולות בל ייחקרו… חפצתי ללמוד הקבלה וסודותיה, לבוא עד חקר שדי, ולדעת דעת עליון… ומי יודע מה היה בקצי לוּ אמנם עסקתי בזה, אבל בעת הזאת קיבלתני עדת ישראל אשר בעיר פ. עליהם למגיד, גם אשה אלמנה אחת אשר אהבתי אז כנפשי לקחתי לי לאשה, ושני המקרים האלה מנעוני מללמוד את ‘חכמת הקבלה’; משמרת המגידות מעבר מזה לקחה את רוב עיתותי, ואשתי לא נתנתני ללמוד גם במעט עיתותי הפנויות, כי יראה פן יזיקו לי המלאכים והשדים בהתעסקי בדבר הזה. כמעט הייתי צולח, כמעט שמחתי בחלקי, אבל אשתי מתה עלי ויגון לבי הגדיל עלי עקב ויבוא השיגעון ההוא ויחיש אל טרפו, ויאחזני בציצית ראשי ויפרפרני ויהם עוד הפעם את רעיוני לבי, ואעזוב את העיר אשר אך היא לבדה ראתה בטובי, אשר אמרתי כי בה ניצלתי ואוושע תשועת עולמים… הה, בני! לא לאדם להוציא שם ‘עולמים’ מפיו, אל לגבר לנשוא השם הזה על דל שפתיו… היום הנהו מאושר ויחלום כי טובו בידו, כי לא יירא עוד רע, כי לנצח אושרו והצלחתו תלוונו כל ימי חלדו – ובא יום מחר והנה סופה וסערה, רוח גדולה תגע בארבע פינות תקוותו ותערנה עד היסוד בה… ראה הביטה בי, ראה־נא לשברי ודע אחריתי… הה, בני! לא לך אחרית כמוני, לא לך תוגיון נפשי ועוצבי… מאז מתה עלי אשתי כקין נע ונד אני, בעיר אשר אלין הלילה לא אבוא שמה ביום מחר, ובבית אשר אוכל לחם הצוהרים לא אסעד שמה לבי בערב… הה, מרוב יגוני וכעשי החילותי לשתות יין ושיכר, ואלה הגדילו שברי וירחיבו פצעי לבבי עד לאין מרפא… ‘יין למרי נפש’, אמרתי פעם אחת ואשתה, ‘אשתה ואשכח רישי ואשכח את שגעוני’ אמרתי בשנייה ואוסיף לשתות, עדי הייתי לסובא, הה, הייתי לשיכור…

הזקן נאנח בשברון־מותניים וכמו דמעות נראו בעיניו, והבירזי לא סר עיניו מעל פני המספּר. באוזניים קשובות שמע את דבריו, לבבו פעם מאוד בקרבו, רוחו סערה כהמות ים וכל מורשיו נבהלו נחפזו.

את אשר לא פעלו דברי שמואל, תחכמוני ורחל המחוכמים, פעלו עתה דברי ‘בעל הגימטריאות’.

‘לא לך אחרית כמוני!’, אמר אליו טודרוס לתומו וכחיצים שנונים ירדו הדברים בלב הבירזי.

‘האומנם גם אנוכי היה אהיה לשיכור כמוהו בימי זיקנתי?’ הרה מחשבה איומה מאוד – ‘האומנם אין כל תקווה נשקפת לי לימים יבואו וכל ימי צבאי אהיה נע ונד?… דברי ימי הזקן הזה, דרכי חייו אשר תיאר לי, ימי נעוריו ואופן מצבם, נושאים בד בבד עם מצב חיי אנוכי, ומה יהיה בקצי?’…

– הה, בני! הוסיף ‘בעל הגימטריאות’ לאמור אחרי דממה מעטה: – גם הבן היחיד אשר ילדה לי אשתי השניה, גם אותו שכחתי בימי עוניי ומרודי, גם הוא נשכח כמת מלבי לולי ראיתיו לתומי בעיר נהרים, הוא הכירני… הביאני אל בית אפרת, הראני את רחל אשתו ואת אפרת חותנו, הראני והנהו ברום גרם המעלה, מורה הנהו בבית־הספר ותקוותו הולכת לפניו, גם אנשי בית אפרת אהבוהו כנפשם… אבל תחת נתון שמחה בלבי הוסיף על עוצבי שבע, תחת לשוש אתו משוש, בא רעיון זר וידכא את רוחי… ‘הה’, חשבתי אז בלבי, ‘אנדים זרים מנטלים ומנשאים את בני ואנוכי שכחתיו! אחרים ישמחו בו ואנוכי השלכתיו אחרי גווי!’… הרעיון הזה היה המלאך־המוות האחרון ללבי, הוא פצפצני עד חורמה… ולוּ אמנם מתי אז, לוּ אמנם לקח את נשמתי ממני כי אז הייתי מאושר; אבל הוא המיתני בחיים, המית רוחי בקרבי ואת גווייתי השאיר לאנחות, השאיר את גווייתי, למען אשר ארגיש בכל עת את מצבי האיום ואת לבבי הקרוע… נסתי גם מן העיר נהרים, ממקום אשר בני שמה, ולא שבתי אליה עד כי באוני דברי אפרת לאמור כי בני זה היחיד מת, ואשתו נשארה שומרת ליבם אשר לא ידעתיו גם אנוכי ואשר אך לתומי סיפרתי אז כי גירשתי את אשתי בימי הריונה… על־פי בקשת אפרת באתי שנית עירה נהרים, אך לא יכולתי עוד לתקן את אשר עיוויתי בדברי הראשונים, אדע כי אשה היתה לי, אך לא אדע את שם העיר אשר בה חייתי אתה ימים לא כבירים; אדע כי היתה הרה, אך לא אדע אם בן או בת ילדה לי, ואם חי עודנו הבן הילוד… ובכן באתי עם רחל גם הלום, הלא ידעת… אבל בלילה הזה הוספתי לשתות בלהקת אנשים אחדים, שתיתי יתר כפי המידה עד כי בושתי ללכת לבית אפרת ללון הלילה, ואלך לי אל משכני הראשון, אל בית־המדרש, והן גם דלתיו סגר השמש בפני… אוי ואבוי לנפשי… זה ספר תולדות חיי ואלה מקרי ימי הרעים מאוד…

‘מה נפלאו דרכי המקרה עמדי בלילה הזה!’ חשב עוד הבירזי בלבו, ‘פלאי פלאים! לא לבד כי דרכי חייו בבית־המדרש בימי נעוריו הם־המה דרכי חיי עתה, אולם גם דבריו וסיפורו על אודות אשתו הראשונה ישוו מאוד להדברים אשר סיפרה לי אמי על אודות אבי… גם אנוכי נולדתי בעיר הקטנה ‘קאנדיע’ אשר לגליל וואלין תתחשב, גם אבי עזב את אמי בימי הריונה בעודי במעיה ולא יסף לבוא עוד… ואולי אמנם אבי הנהו בעל־הגימטריאות הזה?’ הגה הבירזי מחשבה חדשה אשר כברק חיש קל עברה בין משכיות מוחו – אולי בנו אנוכי… ואנוכי הנני היבם אשר לי לייבם את רחל…

הבירזי התעורר מאוד־מאוד לרגלי מחשבותיו אלה, אולם כרגע זכר כי טודרוס שם האיש הזה, ושם אביו היה יחזקאל – וינח לבו.

– סלח־נא לי, בני, אם הדאבתי את לבך בדברי… אמר בעל־הגימטריאות בראותו כי שונו פני הבירזי.

– לא, זקן נכבד! דבריך היו לי לסמי־מרפא ומי יתן וארפא מהם… אבל הלא עייף הנך, שכב־נא ומנוחתך ינעם עליך.

הבירזי נתן ר' טודרוס את הכר אשר לו, גם מן בגדיו הישנים לקח ויתן אותם למצע על ספסל העץ ושניהם שכבו עליהם.

‘בעל הגימטריאות’ נם שנתו בחוזקה, אך שנת הבירזי נדדה כל הלילה. מחשבותיו המו בקרבו, אהבת רחל מעבר מזה, והרעיונות האימים בדבר עתידותיו מעבר מזה, לא נתנו פוגת לו. מחזה הזקן בשכבו על הארץ באולם הבית לא מש מלפני עיניו, כצלם בלהות הופיע לפניו ויאיים את לבו מאוד.

‘הה, בעוד ימים רבים אשכב גם אנוכי סרוח שיכור באולם בית־מדרש אחד’, הבהילו רעיוניו לחשוב – ‘וכל העוברים ישחקו יהתלו בי… ישימוני למטרה לחיצי לעגם… הנני רואה, והנה הנערים יתקלסו בהבירזי הזקן, זה ימשכנו ברגלו האחת, וזה יאחזנו בפיאות ראשו, והוא ישכב סרוח נבזה בקיאו נמאס… אהה, לבי! אהה, ד’ אלוהים!'…

וכל עצמותיו רחפו.

‘אולם האם לא אוכל עוד לתקן מעשי?’ הוסיף לחשוב אחרי רגעים אחדים – 'הלא לא עוד עברה העת? הלא אוכל עוד לבוא לבית־ספר הרבנים? ובדבר הזה הלא גם אפרת ורחל יעמדו לימיני… מה מאוד שפרה נחלתי עלי לוּ אומנם בן הייתי לטודרוס ויבם לרחל… אז לא אביתי כי תחלץ נעלי, אז אמרתי כי יבם אייבם אותה…

כל הלילה ההוא עבר להבירזי במחשבות כאלה וכאלה.

[יב] ‘הריב התגלע!’    🔗

כתב שרגא באותיות גדולות בראש מכתבו לשמואל.

האיגרת הזאת נכתבה בטרם בוא לידי שרגא מכתב רחל האחרון, אשר בו תודיעהו בדבר בית־הספר אשר כוננו ידם. ואת האיגרת הזאת הנני לתת לפני הקוראים ככתבה וכלשונה, יען וביען כי חדשות רבות השמיע שרגא לשמואל, חדשות אשר יפיצו אור על מעשי בני הנעורים בארץ ליטא בימים ההם ועל תכונת רוחם אז.

'ידיד נכבד!

בחצות הלילה בנפול תרדמה על אנשים הנני כותב את מכתבי זה אליך. אנוכי הנני יושב בדד בחדרי, סביבי שוררת דומיה, אנשי הבית שוכבים הוזים על ערשותם, הדלת סוגרה, ומנורה אחת תאיר את שולחן־הכתיבה אשר אני יושב עליו, וכעשרה מכתבים מאנשים שונים מונחים לפני; אמרתי לענות לאיש ואיש, אולם פתאום נשקפתי לתומי בעד החלון, וארא והנה ירח יקר הולך על חוג שמים, עבים קטנים ישוטטו על פני הרקיע, וכמו יאמרו להקדיר אורו, אך לא יעצרו כוח…

התבוננתי על המראה, ובלי־נוע עמדתי על מקומי עד הנה.

ידידי! ידעתני מאז לאוהב התענג על מראות הטבע ולשבוע נעימות הדרו, ידעת כי הרגעים האלה אשר אשב בדד ואתבונן על יפה התולדה ושיא חוסן הבריאה יקרים המה לי מאוד; – אולם אחרת חשבתי עתה, רעיונות חדשים נולדו בי לעת כזאת… שמע ושים לבך למו:

חשבתי בדבר אגדת התלמוד, כי גם מאור הירח בראשית יצירתו²²⁰ היה כמאור השמש. גם זה הקטן גדול היה, אפס כי באשמת רב גאונו לקח אורו מעליו, ויהי למאור הקטן כיום הזה… ועתה הן עבים קטנים יאמרו להקדיר גם את שארית אורו, עד בלי השאיר לו כל… חסתי מאוד על הירח הזה, והנה רעיון אחר בא ויהם את לבי בקרבי וירתיח את דמי.

לא לשוא המשילו חכמי התלמוד את ישראל ללבנה, חשבתי בנפשי. גם הם היו בימים הראשונים למאור הגדול, גם הם היו עם ככל עמי הארץ, וגם הם לחמו ויכבשו ארצות לא להם, גדלו והצליחו ויעשו להם שם, אך באשמת נביאי השקר איבדו את אורם ויהיו לגוי ממושך ומורט²²¹, לעם שסוי ובזוי; ועתה הה, עבים ענן וערפל יוסיפו להקדיר גם את מעט האור אשר השאיר ה' לנו לפליטה, יוסיפו להמית גם נשמת חיים האחרונה אשר באפנו… אהה, ה' אלהים! –

הידעת, ידידי, מי הוליד לי את הרעיונות האלה? אי מזה באו, ואנה ילכו?

כעשרה מכתבים מונחים על שולחני, המה כתובים בידי צעירי ישראל אשר עוררתי את רוחם להחלץ לפני ה' למלחמה על הרבנים ועל שולחנם־הערוך, לגרש את עבי הענן ההוא אשר יחשיך לנו את השמש בצוהרים ואשר ימרר את חיינו… האנשים האלה מרי־נפש המה, מוכי התלמוד והחינוך המושחת, והמה אמנם שמעו לקולי, המה יתעתדו להילחם כל עוד נפשם בם, כל עוד רוח באפם ודברים בפיהם, וימסרו את נפשם על קדושת התיקון בישראל; אנוכי הזכרתי לפניהם את שמך ואמרתי למו במכתבי, כי אתה תאסור המלחמה הזאת וכי אתה תורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו; והנה המה דורשים ממני להיות למו לפה, לבקש מלפניך מענה לשון ולתת לפניהם שיטת התיקונים, לדעת על מה הטבעו אדניהם, לדעת יסוד מוסד לדבריהם, ולדעת מה זה ידרשו מאת הרבנים, מה לעקור ומה לנטוע, מה להרוס ומה לבנות.

ועתה הלא תענה, שמואל, הלא תדע מאין באו רעיונות נפשי ואנה ילכו… אתה תהיה לנו לפה ואנחנו נהיה נביאיך.

ידידי! הלא עוד תזכור דברי האחרונים אליך בעיר נ., אז עת מנעתיך מבוא בבית־ספר הרבנים ויעדתיך להיות רב מתקן בישראל; אמנם לא הגעת עדן לכיסא רבנות אשר חשבנו, אבל הדברים נשתנו עתה, ורבים מבני הנעורים יודעי התורה ומשכילים על דבר אמת קידמוך. המה החלו לעשות והמה יבקשו מלפניך כי תעמוד בראשם, ועל פיך ישק כל מערכת הקרב אשר כבר התפקדו על צבאותיו; אם אינך רב לעיר אחת, הנך רב לכל העלמים אשר תורה יבקשו מפיך… אחדים מאת ידידי בעיר עמק־אילון כותבים אלי לאמור: “אנחנו כבר התגרנו מלחמה במורי־הוראה אשר בעירנו, כבר החלנו להראות את העם את העול הכבד אשר שם “שולחן הערוך” על שכמנו; אפס כי כל אלה היה רק בשלילה, והיה כי ישאלנו איש לאמור: מה העבודה הזאת לנו? מה המה החוקים המצוות והמעשים אשר עמנו בחיוב? איה המה הגבולים להתיקונים? מהו העיקר ומה התפל? על כל השאלות האלה לא נדע הגד פשר דבר”… וכדברים האלה ישאלוני עוד רבים מערים אחרות, ואותם אתן היום הזה לפניך, בתקווה כי תמהר ותענני בזה דברים ברורים כיד ה' עליך השכל.

הריב התגלע! ועתה אל־נא תעזבנו בעת הזאת, בעת אשר תקוותך באה לידך מבלי תחפש אחריה… ידעתי גם אנוכי כי הרבנים לא יחשו גם המה, ידעתי כי רדיפות, חרמים ומכות יורדות חדרי בטן יבואו לנו לרגלי הדבר הזה, ידעתי כי הדרך אשר נלך בה “איננה רפודה בשושנים” כאשר יאמר האשכנזי. היא מלאה לה אבני נגף ושוחות עמוקות עד בלי די! אולם מה אלה מול המטרה הנכבדה אשר היא תוביל לה, אדם לעמל יולד, ומשכיל לרדיפות נוצר… כל האנשים אשר אמרו לתקן ולהאיר אור חדש עלי תבל ארצה נרדפו על צוואר מידי כוהני הדת, ובמה נפלינו אנחנו? מדוע לא נוכל גם אנו למסור נפשנו על קדושת התיקונים בישראל?…

קינאתי בך שמואל! מה טוב חלקך ומה נעים מנת חבלך! הנה רבים מאוד מנערי ישראל עומדים מאחריך, מקדישים את שמך ומעריצים את כבודך, הנה המטרה אשר אליה כוננת מעשיך מאז לפניך. ירה, שמואל, החיצים ולא תחטא!…

גם בעיר נהרים הזאת ישנם רבים אשר יקחו חלקם בריב הזה, אשר יעמדו על ימינך לסעדך ולתמכך; כולנו יחד נחלץ חושים, כולנו יחד נרד המערכה, נלחום את הרבנים, נדבר אל העם, ונעש ככל אשר יהיה לאל ידינו לעשות, ואולי נצליח…

סוף דבר, אבטח ולא אפחד כי לא תשלה נפש בני הנעורים, כי תדרש למו לאשר ביקשוך, וכי תענני ככל אשר שאלתי מאתך.

שרגא'

'p.s. עם האיגרת הזאת הנני שולח לך עלים אחדים ממכתב־עתי “המליץ”, אשר בהם תמצא מאמרים אחדים בדבר התיקונים, למען דעת כי בני הנעורים אשר אמרתי לא במחשך יעשו מעשיהם ולא בסתר ידברו דבריהם, כי אם לעין השמש יתנו את הגיוני לבם, ובפומבי יוכיחו איוולת הרבנים על פניהם! והיה כי תשים עין על דבריהם ומצאת במו דברים אשר לא כדעתך, כתוב־נא את הדברים בספר ושלחם־נא אלי ואנוכי אריצם להמוציא את “המליץ” לאור ויתן גם למו מקום בעלהו אשר עיני כל בני הנעורים עליו, ובשום לב יקראו כל דבריו.

אל נא תאחר להשיבני דברים ככל אשר בלבבך.

שרגא'

 * 

גם מבלי אגיד ידע הקורא כי דברי שרגא אלה פעלו מאוד־מאוד על לב שמואל.

‘דבר בעתו מה טוב!’ ובעת הזאת בעת אשר לב שמואל המה מאוד בקרבו על דבר החדשות אשר נעשו במצב חייו, ועל דבר החדשות אשר שמע אתמול מפי רחל, בעת אשר היה למורה בבית־ספר למרות חפצו, ובעת אשר רוחו נבקה בקרבו מחמת השׂפק הנורא אולי צדקו דברי רחל כי לב חנה מלא אהבת איש אחר – בעת הזאת היו דברי המכתב הזה טובים ונכוחים מאוד, בם יצא שמואל נוחם למצוקות נפשו, והמה נפחו באפו רוח חדש, החזיקו ואימצו את לבבו מאוד.

‘הנני מאושר…’, חשב בנפשו בלכתו בחדרו אחת הנה ואחת הנה – ‘אשא חמת החשכים בנפש חפצה, אסבול את מצוקות גווי, כאשר נשאו טורח העם הזה, משאו וריבו כל דורשי טובו ואושרו; כגיבור מלחמה לא אשקוט ולא אנוח עדי אשיג את מטרתי, עדי אוכל למו… לשוא אמרתי כי העם לא יאבה שמוע לי, לשוא באו רגשי השפק לרפא את ידי. הנה כל בני הנעורים עומדים על ימיני, הנה לפני צבא לוחמים על שדי הקרב, נלחום וגם נוכל’…

ברגעים האלה שכח את חנה, שכח את דבר בית־הספר, שכח גם את אמו הזקנה, אשר בימים האחרונים היתה עצובת־רוח מאוד ולא דיברה אתו דבר, שכח את כל, כי מכתב שרגא לקח את כל מורשי לבבו, ואת מחשבות נפשו ויסב אתהן לחשוב אך בדבר התיקונים בדת, אך בדבר הריב את הרבנים.

שמואל חשב בנפשו לענות כרגע את שרגא, אפס כי בתוך מכתבו היה סגור גם מכתב לרחל, וימהר ללכת לבית אפרת למען מלא רצון שולחו.

במכתב ההוא ביקש שרגא מאת רחל, כי תדבר במו פיה על לב שמואל לבלי ישים לאל את בקשתו, וכי גם היא תעזור להעיר את נפשו כי ישים אל הריב פניו, וכי יעמוד הכן לצאת לקרב ולנהל בדבריו את העלמים החולצים לצבא.

ובמכתב ההוא כתוב עוד כדברים האלה:

'אביך צדק במשפטו על דבר אבן־חן ומעשיו. עתה נדע ברור כי רק לרגל אותנו בא אל בית אביך, וכי על מגמת פניו היה למצוא חן בעיני אליקום הגביר, להביא את דיבתנו רעה אל היראים ולסכסך איש באיש; אחדים עוד יוסיפו לאמור, כי יאהב אבן־חן את בת אליקום ועל כן יעשה את מעשיו הזרים האלה. בין כה ובין כה צבוע הנהו האיש הזה, נושא מסווה על פניו לבלי יכירוהו האנשים, ועל־כן לא ייחד עוד בחברתנו ובסודנו אל יבוא. אולם כפי אשר אחזה אנוכי, לי הנה שתי מסות על פני האיש אבן־חן הזה, צבוע הוא גם בין המשכילים גם בין היראים, הוא איננו לא כאלה גם לא כאלה… אבל “הפנואלי” הוא איש יקר מאוד, בעל נפש טהורה וזך מעללים, ומאוד אשמח אם יעלה בידינו להוציאו מן בית־המדרש ולהשכיל את נפשו…

עוד הפעם אבקש את פניך, עלמה כבודה, דברי־נא על לב שמואל כי ישעה לדברי מכתבי בדבר הריב אשר התגלע בימים האלה'.

רחל קראה את המכתב עד תומו, ותסב פניה אל שמואל.

– הכי גם אתה קיבלת מכתב מאת שרגא? שאלה.

– כן את דוברת, ענה לה שמואל – גם אנוכי קיבלתי מכתב אשר השיב את נפשי, ודבריו היו לי כמוצא שלל רב. הוא יודיעני כי לא אחד אנוכי בריב הזה, וכי עוד אנשים רבים יודעי התורה ומשכילים על דבר אמת עומדים הכן למלחמה, רבים מן בני הנעורים ייחלצו לצבא. ואותי ידרשו כי גם ידי תיכון אתם, כי גם אנוכי אעשה דבר לטובת הקרב הקדוש הזה, כי אנחם בעצתי וכי אתן לפניהם את משטרי התיקונים ויסוד מוסד למו.

– אחשוב לצדק, כי לא תמרה את פי שרגא בדבר הזה וכי תידרש לבקשתו זאת.

– באין כל ספק, ענה שמואל מבלי חשוב מאומה: – הדבר הזה הלא שמתי לי למטרה, ואם אמאן לשמוע בקול קורא הזה וחטאתי לאלוהים, לעמי, ולמטרתי כל הימים…

– עשה והצלח, כי לא דבר ריק הוא.

– ומה גם כי בדרך הזאת אלך בטח ושלאנן, הוסיף שמואל אחרי העמיקו במחשבותיו רגעים מעטים: – הן המה לא ידרשו ממני לריב את הרב בפלגות בפרט…

– ומדוע תמאן לריב אתו בפרט?…

פני שמואל אדמו כמעט, ומבטי עיניו השפיל לארץ, כמו בושה כיסתה פניו להביט בפני רחל.

– שמעי־נא, רחל, אמר אחרי דומיה ממושכה: – הן לא נעלם מאתך דבר… אולם לו תדעי מה רבו מצוקות נפשי לרגלי האהבה הזאת, לו תדעי עד מה הכאיבה את רוחי בקרבי ועד מה הרבתה פצעי לבבי… פעמים חדלתי לריב את אבי־חורגה למענה, שתי פעמים חטאתי חטאה גדולה לאלוהים ואחשה כי נשאתי את פניה, ובשלישית דרש דודי ממני בבית־המדרש ביום השבת – לפני שבועיים ימים – בפני קהל ועדה כי אריב וכי אגלה קלון הרבנים, כי אכשיר בפומבי את אשר הטריף הוא. אנוכי לא יכולתי לסרב עוד ואקום ואקרא לריב. דיברתי דברים יוצאים מקרב לבי, דיברתי ומפי בערו גחלים… אולם באחרונה הסב הרב לתומו את זכרוני על אודותה, ואנוכי נאלמתי דומיה. אנוכי החשיתי מצרות נפשי וכאבי נעכר… הה' מה רב הקרבן ההוא אשר הקרבתי אז: כחסר דברי הייתי בעיני העם, כמנוצח, כאיש אשר יצא רשע בהישפטו… את השעה הזאת לא אשכח כל ימי צבאי ולא תמוש מזכרוני עדי עד…

רחל שמעה את דבריו בשום לב.

‘הה, מה מאוד מסכסכים הדברים האלה’! חשבה בנפשה – ‘הן מדבריו אשמע כי הוא אמנם יאהב את חנה אהבה עזה, כי למענה חדל גם לריב את הרב, הדבר הקדוש לו מאוד, ואחי הלא הגיד לי כי היא תהגה אהבים רק לו, ואת שמואל תחשוב רק לידיד וריע… ואנוכי… מאוד־מאוד חפצתי לראות את פני חנה ולדבר אתה דברים ברורים, לדעת מה בלב האנשים השניים האלה… הן שמואל חרד חרדה גדולה עת אמרתי לו כי יכול להיות אשר חנה אוהבת איש אחר, ואולי אמנם מיהרתי לגלות אוזנו בדבר הזה… אנוכי אבקש לי מועד ועניין לשחר את בית הרב ולדבר את בת אשתו’…

– אמנם כן, הוסיף שמואל לדבר: – את היום ההוא לא אשכח לנצח, הוא היום אשר בו נשאתי חרפה ובוז בפני כל הקהל הנאסף, והוא היום אשר בו גירש הרב אותי מביתו ויאסר עלי איסר לבוא חדריו… הגזרה הקשה הזאת תמוץ לשד חיי… אבל, רב! הנה אשמח עתה לדברי שרגא כי גם בלעדי הריב הפרטי הזה אוכל לפעול ולעשות, להיות מעיר לעזור לעדת העלמים גיבורי הכוח אשר יצאו המערכה…

גם שמואל גם רחל החשו, ורעיונות מרעיונות שונים עברו משכיות לבבם.

[יג] יתבררו ויתלבנו הדברים    🔗

עבר יום ויאת לילה.

הלילה הזה הוא ליל התקדש חג האביב.

אולם יסלחו נא לי הקוראים אם קראתי להחג הזה את שמו הראשון, אשר נשכח זכרו מלב בני ישראל, את השם אשר גם בתורתנו גם בטבע כן יקרא. עובדי האדמה היו אבותינו מעולם, אנשי הארץ אשר ישימו לב ועין לטבע ולסדריו, לבריאה ומשטריה. בימים ההם היה החג בחודש הראשון ‘חג האביב’, ובחודש השלישי ‘חג הקציר בכורי מעשיך’, וחג ‘האסיף’ היה החג בחודש השביעי; החגים האלה יסודם בטבע ואדניהם על תולדות הארץ הטבעו. החגים האלה קדושים הם לנו מאוד, יען כי יתר שאת לנו בני ישראל בהמה, גם על דיברת זכרון המעשים שנעשו לאבותינו ביום צאתם מארץ מצרים; אולם מה המה החגים היקרים האלה לנו היום? העוד נשארה למו תמונתם הראשונה? העוד לנו חלק ונחלה בחגים הטבעיים ההם? – הה, לדאבון לבנו נשיב ונאמר ‘לא!’… מאוד־מאוד רחקו מראיהם היום מאשר היו לפנים! את הטבע לא נדע ואת הארץ לא נכיר, את גן־עדן ה' הזה לא נעבוד ולא נשמור, את כל אשר בארץ עזבנו, ונהי עם מת, עם אשר לשמים ישים עינו, שם יבקש לו מקום לשבתו עדי עד ושם מנוחתו; גם לדברי ימיו הראשונים לא ישים לב, לא ידע להוקיר גם את הימים אשר חי במו על הארץ ויהי ממלכה, גם את הימים ההם שכח במותו, ומה לו אפוא להחגים האלה? עם אשר ישקץ וימאס כל אשר בארץ, עם אשר חייו הנם רק למען מותו, עם אשר אין לו בעולמו כי אם דאגת ‘עולם הבא’ ולהווה לא ישים לב – האם גם העם הזה יחוג חגי טבע וזכרונות דברי ימיו? האם אנחנו אשר באנו הלום אך למען תקן נשמותינו, רק לסבול ולענות נפש – האם אנחנו נרגיש בהתחדש הטבע כנשר נעוריו? האם אנחנו, אשר הננו עבדים נרצעים לכל רב ורב בחומרותיו, באיסוריו, במנהגיו ובכל הגה אשר יצא מפיו, אשר כל התורה הנה, לפי דעתנו, רק צירופי שמות²²², ואשר לנו להגות בה יומם ולילה למען ברוא מלאכים עצמו מספּר ושרפים אין קץ – האם אנחנו נשים לב לתולדות אבותינו ולזכרונות דברי־ימינו?… על־כן הסבו הרבנים והמקובלים בישראל גם את מועדנו וימי חגינו דרך הזיות והבלים, ויהי חג האביב מלא וגדוש באיסורים וחומרות מצד זה ובסודות ורמזים מצד זה, עד כי ירבץ העני תחתיו מכוֹבד משאוֹ, ושמו נורא על כל איש אשר אין ידו משגת; חג הביכורים היה ‘לזמן מתן תורתנו’ ולילו ‘ליל תיקון’²²³ לתקן את המעוּות בעולמות עליונים אשר חלמו המקובּלים; וחג האסיף לחג ‘ההושענות’, אשר עובתו וחוברו יחד על־פי סודות ורמזים מעולם חדש אשר בדו להם בדמיונם החזק… ריח המועדים נמר וטעמם לא עמד בם, ומן חגי הטבע והתולדה יצאו לנו חגים דתיים עמוסים ברמזים וסודות הקבלה, מבלי השאיר אף זכר להחגים הטבעיים הראשונים…

אולם אם הרבנים הטיחו טפל רב על קיר הדת בישראל, הלא הטבע לא ישנה את תפקידו וישמור מועדו מימים ימימה; גם אם בני ישראל לא ידעו ולא יבינו מה הוא החג הזה למו, הלא חוק לטבע הוא חוק עולם ולא יעבור. חוק נתן הטבע לאביב ומדברי פיו לא יסור: מדי שנה בשנה ייצא האביב עלי ארץ, יקרא לשבויי החורף דרור ולאשר בחדרים – היגלוּ, יקרא אל השמים מעל ואל הארץ מתחת, והמה ילבשו הוד והדר, תכלת לבושם וארגמן איזור מותנם וייצאו חוצץ לקדם את פני החג הזה – חג האביב; ידעוהו בני אדם, יוקירוהו האנשים או אין – אחת היא לטבע, הוא את חובתו ימלא, הרואה יראה, החי ישמח, והחדל יחדל…

גם בזאת העיר פלגות, אשר זה ימים לא־כבירים ראינו עוד שלג בחוצותיה, אשר מדמנה וטיט היוון באו לרגלו, גם בזאת העיר ניכרו עקבות החג הטבעי הזה. המים והמדמנה ירדו מן ראש ההר, אשר עליו נבתה העיר, השמים ניטהרו והשמש הוסיפה תת חומה לייבש את האדמה, והיא הוציאה דשא עשב זעיר־שם זעיר־שם, ובירקרק חרוץ כוסו הגגות והמגרשים אשר סביבות העיר ויכללו יופיה.

והיהודים אשר בעיר הזאת, אף כי לא שמו לבם לנעימות האביב ולהדר גאונו, בכל זאת שמחו בלבם על כי לא חילל ה' את יום שמחתם להמטיר על הארץ, וזקני העיר אמרו בפה מלא כי זה רבות בשנים אשר לא ראו שמים טהורים ואוויר חם וצח בחג הפסח כבשנה הזאת.

גם שמואל היה שמח מאוד בימים האלה, תחת היגון אשר מילא את לבבו עד בוא מכתב שרגא, גם אפרת שמח בבית־הספר אשר כוננו ידיו ואשר ראה כי תלמידים רבים יבואו בשעריו; זולתי רחל ויוסף הבירזי, אשר עצבונם גברה עליהם מאוד בימים האחרונים.

‘הבירזי’ נוכח לדעת כי אמנם יאהב את רחל אהבה עזה, וישחר את פניה מדי יום, וכאשר דיברה אתו קשות וכמעט אשר גירשה אותו מאת פניה כן הוסיף לאהבה וכן הוסיף לבוא לביתה. פעם אמר כי יבוא לקחת ספר למקרא מאת אחיה, ופעם בא לדבר את חמיה, ובכל עת בואו ישב שמח זמן רב ולא סר עיניו מאת פני רחל, ויהי למאושר אם דיברה אתו דבר, אם מצא עת מוכשרת לשרתה למלא רצונה, ולהראות לה את אהבתו אליה.

אפס כי רחל לא שעתה אליו, כי היה לבה אך לדבר הסכסוכים אשר בין שמואל, חנה ואחיה. בכל לבבה חפצה להתראות פנים את חנה, לספר באוזניה את אהבת שמואל לה, ולשאול מפיה מענה לשון על דבר מחשבותיה היא, אבל לא ידעה איכה יהיה כדבר הזה.

‘אנוכי חפצתי מאוד מאוד לדבר את חנה’, חשבה בלבה ביום הראשון לחג הפסח בשבתה לבדה בבית אחיה – ‘חפצתי לגלות לפניה את כל הנעשה, חפצתי כי גם שמואל ישמע מפיה כי היא אוהבת את אחי את אפרת, למען אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, למען אשר לא ילך שמואל כעיוור אחרי העלמה אשר תאהב איש אחר… אבל איזה הדרך אבוא למחוז־חפצי זה? איה נתוועד יחד ונדבר דברינו בשפה ברורה?’…

והנה הבירזי בא הביתה.

– שמע־נא, יוסף, אמרה אליו אחרי אשר ישב למולה: – הן תדע ותכיא את חנה בת אשת הרב בזה?

– כדבריך, גברתי.

– ואיככה נוכל לסבב את פני הדבר, כי אנוכי ושמואל נדבר דברינו באוזניה בעת אשר זר לא יהיה בתוכנו?

הבירזי ידע מאהבת שמואל לחנה, אבל לא מאהבת רחל לשמואל, ועל כן לא הבין מגמת פניה בדבר הזה.

– הגם מאת אחיך ייסתר הדבר? שאלה.

– לא, ועוד נהפוך הוא, כי לוּ מצאנו להביא גם את אחי בעת ההיא בחברתנו, מה טוב ומה נעים היה לי הדבר.

הבירזי חשב מחשבות רגעם אחדים.

– אבל גם אנוכי אהיה אז בחברתכם, אמר ויבט בפני רחל.

– היה גם אתה… ענתה רחל בשפה רפה: – אבל הגידה־נא איכה תעשה את הדבר הזה?

– אנוכי הנני מכר לעלמה אחת אשר היא רעיה לחנה, ואנוכי אדבר על לבה כי תשחר את פניה ביום המחרת אחרי הצוהרים וכי שלושתנו נצא השדה לשוח, וגם את גברתי, וגם שמואל היו נכון למועד אשר אמרתי במקום אשר אורה אתכם, וכבואכם יחד תדברו את דבריכם.

– טוב הדבר, אנוכי אעשה כדבריך. רק אל־נא תוליכנו שולל, ותודיעני את המקום אשר בו תצאו לשוח.

– היי בטוחה באמון רוחי, כי לא אשלה נפש יקרה ונכבדה כמוך.

הבירזי שמח בלבו מאוד כי יעלה בידו למלא רצון רחל.

‘לעבודה!’ חשב בלבו ויצא מן הבית שמח וטוב־לב.

איש היה בפלגות ושמו ישראל, והיה האיש ההוא יוצא־ונכנס בבתי אדוני הארץ ויהי גם סרסור בעסקיהם ומהם לחמו נמצא. לפני חמש שנים – לרגלי המבוכות אשר היו אז במדינה במרד הפולנים²²⁴ – דפק העוני על פתח ביתו בפעם הראשונה, ואף כי אורח לא־קרוא היה שמה, בכל זאת השתרר כאדון בכל אשר בבית. עת צרה היתה עת ההיא לישראל ויאמר להקטין את מכסת אנשי הבית, וישלח את שני בניו עירה מינסק ללמוד בישיבותיה, ואת בתו הבכירה, היא יוכבד, הביא עירה ווילנא ויתנה בבית מלאכת פיטורי ציצים, מגבעות הנשים ועדיהן. שמה הצטינה יוכבד מאוד ותהי לראש־האומנות. ובאשר כי חנה קנתה גם היא – בעוד אביה חי – את מגבעותיה ופיטורי ציציה בבית המלאכה ההוא, נקל לדעת כי לא אחת ראתה שם את יוכבד, לא אחת דיברה אתה, ולא אחת הביאה יוכבד את מלאכת ידה לבית חנה; ההיכרות הזאת לא היתה אז רק כאשר יכיר האדון את עבדו, עושה מלאכתו: חנה הביטה עליה בגאה וגאון וגם יוכבד לא הרהיבה עוז בנפשה לדבר את חנה כאשר תדבר אל רעותה; אולם הזמן המשנה כל והמוציא לפעולות אדם את אשר לא שיערנו ולא חשבנו, הזמן הזה קירב מאוד גם את שתי העלמות האלה: יוכבד השתכרה כסף לא מעט – לפי ערכה – בבית המלאכה ההיא, וגם מצב אביה שונה לטוב, וישב את בתו פלגותה, וגם חנה באה הנה בבית אב־חורג, אשר דרכי חייה ירדו, לרגלי הדבר הזה, מטה־מטה, ובכן מצאה עתה חנה את ההיכרות ההיא כדבר בעיתו ותבקש מלפני יוכבד כי תשחר פניה בכל עת, וכה לאט־לאט שבה ההיכרות אשר בווילנא ותהי לריעות וידידות בפלגות.

הבירזי אכל גם על שולחן ישראל הזה יום אחד בשבוע, וכדרכו סבב בחנף וכחש גם את יוכבד ויהי לאיש סודה, ואותה מצא עתה נכון למעשיו, על אודותיה חשב בדברו לרחל את דבריו האחרונים, ולבית ישראל הלך עתה לבצע את אמרות פיהו.

כחצי שעה עבר והבירזי שב ביתה אפרת.

– דיברתי ואקימה, אמר אל רחל בבואו: – מחר בשעה השנייה אחר חצות היום נצא, אנוכי, חנה ורעותה, לשוח בשדה על הדרך בואכה פ…

– טוב מאוד, אמרה רחל ועיניה הפיקו רצון: – רב תודות לך על הדבר הזה… אולם בל יוודע לאיש את דברינו אלה, וגם חנה לא תדעם.

– לבבי קבר למו.

רחל שמחה בנפשה מאוד לדברי הבשורה הזאת.

“מחשבות לבבי תקמנה”, חשבה בלבה – “ואולי אמנם אוכל ואעשה דבר לטובת שמואל, אולי אוכל ואוציא את נפשו מאהבה אשר בדמיון יסודה לאור עולם, אולי אוכל ואסיר מעל לבו את המעמסה, אשר תמרר את חייו, אשר תתייצב כשטן על דרכו ותדכא את רוחו בקרבו… ומה יאושר בארץ חלקי אם אמנם אעשה ואוכל… אם על־ידי יוושע שמואל”…

בכליון־עיניים חיכתה על היום השני, על היום אשר בו תוציא את מחשבותיה לפעולת אדם, חשבה מחשבות רבות, דיברה מעט מזער, וכמו עותדה לגדולות, כמו ידעה כי היום הזה יהיה גם לה יום מסה וגם לה יתבררו ויתלבנו הדברים.

היום ההוא בא. היום היה צח ונעים, השמש יצאה לשוח על פני שמים זכים וטהורים, קרניה הפיצו אור בהיר, ויפיחו רוח חיים באף כל היקום, רוח מלא עדן ונעם, רוח משיב נפש ומחיה לבב כמו לא היא השמש אשר ביום קציר תלהט פני איש ואורה יעוור עיני אדם, אשר קרניים מידה אז להכות בשרב ההולכים לשוח ובחומה כי רב תניס את האדם הביתה, לא היא השמש אשר בברק חציה תלהט כל עצי השדה בקיץ, נהר יחרב וייבש ובני איש יחד יחרדו משאתה; – השמש אשר יצאה עתה על הארץ מלאה עדן, חומה ישובב נפשות ויקח לבבות, כנשר ירחף על גוזליו, כעיש על בניה כן הופיעה עתה על תבל ארצה, קוויה מלאו חן, אורה יפיץ נועם וכולה אומרת כבוד והדר.

רחל היתה מלאה רצון ביום ההוא, כמו גם השמש גם הטבע עמדו לימינה, ויהיו מעירים לעזור על־ידה לבצע את אשר יזמה לעשות.

ויהי בשעה השנייה אחר חצות היום, ושמואל בא ברגלי הנער אשר רחל שלחה אחריו.

– הנני כי קראת לי, אמר בבואו.

– אל־נא תדמה בנפשך כי הדבר נחוץ, אמרה רחל בשחוק־שפתיים: – אנוכי וגם אחי נמצא עתה לשוח על פני השדה, ואמרנו נקרא נא גם לשמואל כי יילווה אלינו הפעם, הן היום בהיר הוא בשחקים, האביב בהדרו הקדים בשנה הזאת לבוא, ומדוע זה נשב כלואים בבית? הלא תארח, שמואל, לחברה לנו ותצא בעקבותינו?…

– בחברתכם אכבד ובכל עת הנני נכון להילווה אליכם, אמר שמואל.

עוד מעט ושלושתם עזבו את הבית.

– הן שיבתי בפלגות זה מעט, אמרה רחל בפנותה אל אחיה: – ולא לי להורות אותך את הדרך נלכה בו, אבל שמוע שמעתי כי הדרך בואכה פ. כלולה היא בהדר שדה ויער מרהיבי עין…

– גם לדבר הזה אשא פניך, ענה אפרת ויסב את פניהם מול פני הדרך ההיא.

המה אך יצאו את העיר, והן הבירזי, חנה ויוכבד לנגדם.

– אם עיני לא שגו הנה גם חנה הולכת שמה את הבירזי, אמר אפרת בהתעוררו.

שמואל נפעם מאוד.

– מאוד חפצתי לדעתה, אמרה רחל, אנא, אחי, הציגה־נא אותי לפניה.

הם עודם מדברים את דבריהם ויוסף הבירזי נגש²²⁵ את העלמות.

– חנה בת אשת הרב, יוכבד בת ישראל, אפרת המורה, רחל אחותו, ושמואל… מיהר הבירזי להודיע שמות האנשים, כמנהג הארץ.

– מאוד אתכבד… אמר כל אחד מן הנאספים.

– את אדני אלה הלא אדע זה כבר, אמרה חנה ועל שפתותיה רחף צחוק־קל: – אפרת הנהו אהובי זה כשתי שנים, עוד טרם באנו גם שנינו פלגותה, וגם שמואל הנו רעי זה ירחים אחדים…

– אל נא תזכירי לי את ידידותינו בווילנא, ענה לה אפרת כמו נכלם לדבריה.

ההולכים לשוח התלכדו יחד. חנה התייצבה לימין אפרת, רחל לימין שמואל, והבירזי בין חנה ובין יוכבד.

רחל זכרה עד מאוד את המטרה אשר שמה לה בדרכה הזאת, ותמאן לאבד אף רגע קטן בתוהו; ומה מאוד שמחה בלבה כי מצאה תואנה בדברי חנה הראשונים להסב את דבר השיחה על אודות הדברים אשר גרסה נפשה למו.

– הנה אתן לפניכם, אדוני, עניין לדבר בו, אמרה רחל כמו לתומה: – למען לא תארך העת לנו בלכתנו יחד.

– דברי ונשמעה, ענה אפרת.

– בדברי פי חנה שמעתי המלים “אהובי”, “רעי”, ועתה הגידו־נא לי מה־בין אהבה לריעות?

שאלת רחל הזאת, אשר יצאה מפיה לא כמכוונת לגלות סתרי לבבם רק כמשיחה לפי תומה, עוררה תמהון בין ההולכים האלה: כולם – בלעדי יוכבד – היו הוגי אהבים, בלב כולם היה דבר סתר אשר בשם “אהבה” כינוה, ועל־כן השתוממו כולם להעניין אשר בחרה בו רחל להסב שיחתם עליו.

ואפרת ידע להסתיר מבוכתו זאת, ובשפה רפה אמר:

– כאשר קראתי בספרי חוקרי הנפש הנה הריעות היא האהבה היותר גדולה, הבלתי־תלויה בדבר.

– ואם־כן, השיבה רחל אמריה לו: – אין לאשה בעולת בעל להתרועע את איש, ואם רעים לה כבוגדה באהבת אישה נחשבה?

– אבל להאהבה אמנם יתר שאת ויתר עוז… אמרה חנה.

– גם לדעתי דבריה צדקו יחדיו, הוסיף שמואל בהלוך מחשבותיו.

– אבל גם דבריכם, אדוני, לא ייתכנו, ענתה רחל, כי עינינו הרואות אשר הריעים לא יתפרדו לנצח, בלתי אם תהיה נסיבה חזקה להפרידם, תחת אשר הנאהבים יתרחקו במשך העת גם באין דבר.

רגעים אחדים הלכו בדממה, כמו העמיקו לחשוב בדבר הזה.

– האם לנסותנו בחידות תאמרי, אחותי? אמר אפרת.

– לא כן, אחי, כי יש את נפשי לחוות דעי בפשר השאלה הזאת ולשמוע את המשפט אשר תחרצו.

– השמיעינו את דבריך, אמר שמואל.

– האהבה והריעות שני דברים שונים איש מאחיו הנה, אמרה רחל, יש אהבה בלי ריעות, ויש ריעות אשר אהבה אין לה. האהבה תשים עינה אך בפני האיש והריעות תדאג למצבו, לאושרו ולכל אשר לו…

– חידות לי דבריך, כבוּדה, אמר הבירזי אשר הלך דומם בכל העת הזאת.

– לכן שמע ואבאר את דברי, הוסיפה רחל אחרי רגעי מספר: – עלם ועלמה כי יתנוּ אהבים, ישבעו נועם לראות איש פני אהוב נפשו, לשבת יחדיו, לדבר דברים, לחבק ולנשק; ואיש כי יהיה לו ריע אז ידאג להצלחתו, ישמח באושרו ויבכה לשברו גם אם ארץ רבה בינותם. האהבה היא עונג, והריעות רגש; האהבה היא חיצונית והריעות פנימית; הנאהבים יתאוו תאווה להתאחד, להתענג במבט עיניים, בצחוק שפתיים, בקול, באחיזת יד וכמו אלה, ויתעצבו מאוד אם ייפרדו, אם לא יתנום להיות בעיר אחת, אם לא יתראו פנים; לא כן הריעות, היא לא תדע מכל אלה, היא תשים לבה רק למצב הריע, רק להצלחתו, תשמח בטובו ותיעצב ברעתו, תקריב את נפשה למען היטיב לו, גם אם אז יעתיק מושבו לאיים רחוקים ומדינות הים… זאת חקרתי, ואמרתי כי כן היא.

– מאוד־מאוד צדקת, אחותי, באמרי פיך, אמר אפרת.

– אבל יש אהבה אשר גם ריעוּת לה והיא תקים, הוסיפה רחל ותאמר: – יש אשר אהבה וריעות תתלכדנה בלב איש ואשה, והמה לא ייפרדו נצח, עדי־עד יהיה הקשר הזה, ועדי־עד יחיו השניים האלה באהבתם… זו היא קנה־המידה אשר ימוֹד לו האדם את אהבתו, וזאת היא אבן בוחן ייבחנו הנאהבים; אהבה בלי ריעות לא תאריך ימיה בלב איש, כי במשך העת כאשר תשבע העין לראות והאוזן תימלא לשמוע תיתם האהבה וזכרה יסוף, ואגודתם עוד אינה; לא כן אם להאהבה הזאת תיתן גם הריעות יד, אז תעמוד ימים רבים ויונקתה לא תמוש מעשות פרי לעולם. – זאת ישימו הנאהבים אל לבם ולמשפט הזה ייחלון: אם כה יאמר לבם: גם ריעות הכה שרש – ילכו ויצליחו; ואם אך פני האיש או האשה יאהבון ואך קולו הערב ינעם למו, אז יידעו כי יבוא יום ותופר האביונה הזאת, ואיש את פני אהובו לא ישבע נעימות נצח…

הדברים האחרונים האלה ירדו עמוק־עמוק בלב השומעים ויעוררו שרעפי ההולכים־לשוח מאוד. הפליא הביאור הזה לדלות מחשבות ממחשבות שונות מנפשות החבורה הקטנה הזאת. הן כולם התנו אהבים וכולם מצאו את הרגעים האלה לעת מצוא לבחון את אהבתם על־פי המשפט אשר חרצה רחל.

חנה חשבה לדעת כי צדקו אמרי פיה מאוד כי הנה אוהבת את אפרת ורעיה לשמואל, וירע בלבה לחשוב כי האהבה הזאת הנה בלא ריעות…

אפרת גם הוא מצא חשבון אהבתו לחנה וידע כי הנה רק ריעות, וכל אהבה אין בה, וישמח בנפשו על הדבר הזה מאוד, כי הוא הנהו שונא את האהבה מאז ויחשבה “למעשי נערות”.

הבירזי התהפך במחשבותיו מאוד. רגע חשב כי אהבתו לרחל הנה כלולה בהדרה אשר גם ריעות לא יחסר במזגה, ורגע ישחק על איוולתו ויחליט כי לבו רחק מאהבה, ורק ריעות לבדה היא הנטיה אשר ירגיש לרחל: “אולם לא”, יוסיף לחשוב, “הן אדע יגון אם לא אראה את פניה, אריד בשיחי אם לא אדבר אתה מעט או הרבה… ועל־כן רק אהבה לבדה היא בלי ריעות… אולם האם לבעבור זאת תמס תהלוך ברבות הימים? האם יבוא יום ולבבי לא ירגיש את אשר הוא מרגיש כעת? – גם הדבר הזה לא ייתכן!”… ככה התהפך ברעיוני לבבו ולא מצא פשר לרגשותיו בקרבו.

אולם שמואל הרחיב העמיק מחשבותיו ופניו נהפכו לירקון.

“אם צדק בפי רחל עתה”, חשב בלבבו, “הנה אודה בפה מלא כי אהבתי לחנה הנה אהבה בלי שמץ ריעות, אהבה מבלי אשר תבוא הריעות אחותה לתמכה ולסעדה, אהבה הנותנת לי רק עונג בפניה, בדיבורה, ובחברתה… אולם הדברים האלה הלא יחיו רוחי ונשמתי, הלא הם יפיחו רוח חיים באפי ובהעדרם למה לי חיים?… ומה הם הדברים אשר אמרה גם חנה כי אפרת הוא אהובה ואנוכי ריעה? ומדוע חפצה רחל לבאר אך עתה את דבריה? האומנם היו כל אלה רק לספר באוזני כי חנה לא תאהבני ותשגה באהבת אפרת?… ואולי הנהו אפרת האיש אשר אליו רמזה רחל בדברה אלי כי חנה תאהב איש אחר, ואשר על־כן תדע גם את הסתר הזה? ואולי אך לזאת ביקשה חנה את פני במכתבה כי אספר באוזני אפרת כי היא הנה בזה, כי תחפוץ להתראות אתו פנים… הה, אותי בחרה להיות למליץ בינה ובין אהובה… אנוכי אשר אהבת נפש אהבתיה, אנוכי אשר למענה עזבתי את מטרתי ואירא להרבות עוד דברים בפני הרב – אנוכי הייתי השליח לקרבה אל אהובה… אהה, ה' אלוהים!”…

לב שמואל נפעם מאוד, נפשו נדהמה, עצמותיו רעדו, וכל יצורי גוו נבהלו נחפזו: עולם חדש נגלה לפני עיניו, עולם אשר בו ילכו האנשים בלי מסווה על פניהם ולא ישימו גם מחסום לפיהם, והם ידברו באוזניו דברים להמרות רוחו ויעשו מעשים אשר ירתיחו את דמי לבבו בקרבו…

רחל ראתה בפני האנשים והנה שקועים ברוב עשתנות נפשם.

– מדוע, אדוני, תחשו ותעמיקו חקר? הלזאת יצאתם לשוח בשדה? אמרה בקול גדול כמו לא ידעה את אשר עוללה למו: – או התחשבו להפר דברי על אודות האהבה והריעות?

וכרגע הסבה את עיניה מנגדם, ותבט בפני שמואל ותתפלץ מאוד: עיניו נמקו בחוריהן ואגלי דמע נראו על לחייו, ראשו השפיל לארץ וילך שחוח, יד ימינו שם על לבו, אנחות בשברון מותנים התפרצו מחזהו, קרסוליו מעדו, והכרת פניו ענתה בו כי לא ידע עתה שלו בנפשו.

– מה לך, שמואל? למה נפלו פניך?

שמואל התעורר כמעט.

– הה, רחל!… אמר בדממה ולא הוסיף, כי מצוקות נפשו שמו מחסום לפיו ואת לשונו דבקו.

– התעורר־נא, שמואל! אמרה רחל ולא הסירה עין ממנו: – מה לך?

ושמואל הורה בידו לאות היאוש ולא ענה דבר.

– האם ישרו בעיניך דברי אחותך? אמרה בין כה ובין כה חנה באוזני אפרת: – הוא פילוסופיה, אולם לב האדם לא יידע חקר האהבה, יאהב כל עוד נפשו בו מבלי דעת מה היא האהבה.

– צדקת אהובתי, ענה לה אפרת בחלק־שפתיים: – יהי כן או כן, אנחנו נאהב איש את אחיו עד עולם מבלי נעמיק חקר…

– הנה רעיוניך נבוכים, שמואל, הוסיפה רחל אחרי דממה מעטה: – אולם הגד־נא לי מה זה ועל מה זה?

שמואל לא ענה גם הפעם דבר.

רחל אחזה בכפו, ושניהם עמדו רגע קטן עד כי אפרת וחנה וגם הבירזי ויוכבד התרחקו מהם כעשרה צעדים.

– האומנם על דבר אהבת חנה תיעצב עד מאוד? שאלה רחל את שמואל בדממה.

– הה, רחל, אמר שמואל וקולו כאוב מארץ: – האומנם תאהב חנה את אחיך את אפרת?…

– בוא־נא מחר בבוקר לביתי ושם נדבר דברינו…

– מדוע נעצרתם ללכת? שאל אפרת בקול גדול.

שמואל ורחל החישו פעמיהם.

השיחה לא נמשכה עוד, רק דברים מעטים ומקוטעים דיברו, דברים אשר אין להם שחר, ואשר לא יתנו ולא יוסיפו.

בין כה וכה והשמש נטתה ימה, והיום פנה לערוב.

– נשובה־נא העירה, אמרו כלם.

וישובו.

איש־איש הלך לביתו, ושמואל והבירזי הלכו לבית־המדרש להתפלל שמה מנחה.

– האם אתה לא תדע דבר מאהבת חנה לאפרת? שאל שמואל את הבירזי בלכתם לבדם ברחוב בית־הכנסת.

– הלא זה דברי אליך מאז: הסיר אהבת חנה מלבך… ענהו הבירזי.

דבריו היו כגרגרי מלח על מחץ מכת לב שמואל.

– הרף־נא ידידי, ענהו שמואל ברעדה: – שעה ממני ואמרר בבכי.

בדברו באו בשערי בית־המדרש.

“אמנם כן”, חשב שמואל בלבו – “עתה נגלו לי הדברים כעצם השמים לטוהר… חנה אוהבת את אפרת… ואנוכי אריד בשיחי ואהימה… הה, עולם חשך בעדי… חיי אינם חיים… חנה איננה לי, ומה לי עוד?”…

בכליון־עיניים חיכה על יום המחרת כי בו יעדה רחל לברר לו הדבר. בבית המדרש לא ישב על מקומו כמנהגו, רק הלך אחת הנה ואחת הנה ומחשבות נפשו גברו עליו. לשוא לקח לו ספר מארגז הספרים אשר שם, אולי יונח לו כמעט, לשוא ניסה כוחו לדבר דברים שונים את איש, לשוא קרב אל מכיריו, חנה לא משה מקרב לבו…

גם אמו ראתה בו, בשובו הביתה אחרי תפילת “מעריב”, כי רעיוניו נבוכו, אולם היא הלא לא אחת ראתה את בנה במצב כזה בימים האחרונים, על כן לא שאלה אותו על אודותיו, לא דיברה אתו דבר, בדממה ערכה שולחנו, הציעה לו את מיטתו, ותבט בו בעיני חמלה וכעס גם יחד.

– ראשי יכאב מאוד… אמר לאמו טרם ישכב, ויתנפל על המיטה, אשר התהפך בצרות נפשו עליה כל הלילה, מבלי תת שנת לעיניו.

ויהי ביום השני וישכם שמואל בבוקר וירץ ביתה־המדרש להתפלל, אבל גם שם לא התמהמה, כדרכו, וכמעט כילו המתפללים תפילת המוסף עזב שמואל את הבית ההוא, ובטרם עוד סעד את לבו מיהר ללכת לבית אפרת לראות את פני רחל, ולשמוע את דבריה אשר רמזה עליהם אתמול – אולי יציל מפיה דברים ברורים.

פני שמואל היו זועפים, שרעפיו בקרבו המו עוד, רעיוניו לא נחו; איומה מאוד היתה לו המחשבה, כי גם את חנה, אהובתו האחת, אבד…

– מה רעים פניך, שמואל, היום הזה? שאלתהו רחל בבואו. רחל היתה לבדה בבית, כי אפרת הלך לרחוב העיר לאסוף תלמידים לבית־הספר אשר יאמרו לכונן: “חול־המועד” הנהו הזמן אשר בו יאספו תלמידים לחצי השנה עד בוא “חול־המועד” השני, הזמן ההוא שווה הנהו גם למלמדים גם לבתי־ספר פרטים.

– הה, רחל, הלא תדעי… ענה שמואל ויאנח בשברון מותניים – אנא, רחל, הגידי־נא לי קושט אמרי אמת, הגידי ומותתיני… האומנם אמת נכון הדבר כי חנה תאהב את אחיך?…

– “מותתיני?” שנתה רחל את דבריו בתמהון: – ואתה שמואל תאמר כדברים האלה? הן איש אתה ועלי לדרוש ממך להסיר לב ילד מקרבך… לא אכחד כי נאמנים הם הדברים: חנה תשגה באהבת אחי זה כבר; אולם כי תמות בעד הדבר הזה, זאת לא חשבתי לשמוע מפיך. –

– אבל… החל שמואל, אפס כי רחל לא נתנה לו לדבר.

– יוכל היות כי צר לך הדבר הזה, הוסיפה לאמור ומבטי עיניה הביעו אומץ הלב: – אולם צרות נפש כאלה יש לאיש כמוך לנשוא בדממה; ראשונה יען כי אין לך כל זכות על רגשי לב אחר, ואין לך הרשות להתאונן מדוע לא ירגיש הלב ההוא את אשר ירגיש לבך; זאת שנית לך לחשוב דרכיך ולדעת כי בהתאוננך לא תפעל מאומה, ואת אשר לא השגת – איננו לך… שמע־נא, שמואל, ראה הביטה־נא בי, יוכל היות כי גם אנוכי הנני אוהבת איש אחד, אשר הוא יאהב עלמה אחרת… ובכל זאת אשא בדממה את מצוקת נפשי…

רחל עמדה מדבּר רגע קטן ואנחה התפרצה גם מעומק לבה, ורגעים אחדים הביטו איש בפני רעהו.

– עוד גם זאת, הוסיפה רחל בהתעוררה: – האם חשבת מראש דרכי אהבתך זאת, לדעת מה יהיה סופה – האם ברוח נכון שאלת את נפשך לאמור: “האוכל לשבת יחדיו ימים רבים את אהובתי זאת? האם ישתוו תכונות נפשותינו עד כי נחיה באושר שנינו יחדיו?”… תן תודה, שמואל, כי לא עשית כדבר הזה. כאשר הוגד לי היו דברי ימי חנה הראשונים שונים מאוד מדברי חייך, היא אומנה על ברכי אבות אשר לבני דור ההווה נחשבו, בביתם יצאה חנה תמיד במחולות את נערי העיר, למדה לשוח, להתענג, להשתעשע תמיד כל היום; ודרכיך אתה? הגם אתה תעשה כמעשיה? – אפונה מאוד…

שמואל הביט בפני המדברת כבפני מלאך האלוהים, דבריה אלה היו חדשים לו, דברים אשר מעולם לא עלו על לבו, דברים בדעת וחשבון, תחת אשר עד כה אך בדמיון ובמחשבה חשב עליהם…

– אמנם צדקת, ענה לה שמואל בכבדות: – אבל האהבה לא תדע חשבונות כאלה…

– לא תדע? רק אהבת נערים לא תדעם, רק לב ילד לא ידע את אלה… מה מאוד נאמנו דברי הסופר החכם באמרו: “יש דברים אשר ברגעי ההתפעלות ובעת אשר הלב יתחמם ברגש – הנם טובים וגם נעימים; אולם החיים שאנו חיים בהמה המה פּרוזאיים, וחשבון ודעת צלולה הוא העניין היותר נכבד במו”…

שמואל שמע את הדברים האלה בלב מבין ואוזניים קשובות ולא ענה דבר.

– אמנם כן, הוסיפה רחל אחרי אשר עברו רגעים אחדים באין אומר ודברים: – כנים ונאמנים מאוד המה הדברים אשר אמרתי לך; מה טוב לאדם היות פרוזאי בחיים, ומה רעים ומרים המה החיים אשר רוח שיר, רגש ודמיון ילוום בכל עת מצוא; בעל־הרגש ידמה, והפרוזאי יחשוב ויתבונן; אין גבול לדמיון, אולם המעשים הנעשים תחת השמש המה מצומצמים ונערכים לפי חיי החברה אשר נחיה בה. גם במלחמת החיים ופגעיהם יתר שאת להפרוזאי על בעל־המחשבה: כי תחת אשר מקרה כל־שהוא, וגם עניין קל־הערך מאוד אשר יעמוד לשטן על דרכי חיינו, יראנו האחרון כהרים גבנונים או כאויב מזוין אשר לבלעו חיים יאמר – תחת זאת יביט הראשון בקור־רוח בפני אויבו, יביט ויתבונן: מה הוא? במה כוחו גדול? ישית בנפשו עצה וגבורה למלחמה, או כי יידע להחבא כמעט רגע עדי יעבור האויב ואיננו, והוא ישוב לדרכו שקט ושלאנן… והמשפט הזה גם להאהבה ישוב…

שמואל ישב לפני רחל כאשר יישב תלמיד מקשיב לפני רבו המעיר אוזנו ללימודים; מוזרים היו לו דבריה, יען כי לא ידעם עד הנה, יען כי כל דרכי חייו עד היום הזה שונים היו מאוד מאשר תורתהו היא; ועל כן לא בנקל יכול להחליט דבריה ולהודות כי כנים המה, וכי אין בהם נפתל, ובכל זאת לא הרהיב בנפשו עוז גם להמרות את פיה, עד אשר הוציאו שפתותיה את השם “אהבה”.

– ואם־כן תריבי את הרגש, תגרשיהו כולה מלב האדם, ועמו גם את האהבה תסירי, אמר שמואל ולא נתן לה לדבר עוד: – ועל דברתך לנו לחיות חיים גשמיים שאין במו לא רגש ולא רוחני…

– אל־נא, שמואל, השיבה רחל אמריה לו: – כאלה לא הגדתי לך… הן אשה אנוכי, ומי עוד יודע להוקיר את הרגש ואת האהבה כנשים? – אנוכי רק עם שיכורי הרגש אריב. אנוכי אמרתי כי תמהון ושיכרות הנפש רעה חולה היא תחת השמים… לנו לבקר בקרת־רוח את רגשי נפשותנו ולדעת מה טיבם, ולא להעריך את כל אופני חיינו על־פיהם כסומא בארובה. האהבה קדושה היא, הרגש הנהו המטעמים והמגדנות במשתה חיינו, ואין לנו לשחת את הלחם והבשר בעבור המגדנות… והלא גם את המגדנות נבקר טרם ניתנם למו פינו לדעת אם אין מוות בהנה, אם לא יזיקו לבריאותנו, ועד כמה פעמים נעזוב את המאכל המתוק מאוד לחכנו, יען כי משחתו בו – ומדוע לא נעשה כן גם לרגשי נפשותינו?

– ואם־כן אפוא אין יתרון גם לריב עם הרבנים, אשר תאמרי לפעלו “טוב?” הלא גם הוא יביא רעה גשמית לאלה אשר יקראו לריב?…

– מאוד־מאוד שגית הפעם, ידיד, באמרי פיך; הן אין דבר בעולם אשר ייאמר עליו כי הוא זה הטוב המוחלט אשר גם שמץ רע לא יימצא בקרבו. אנחנו נקרא “טוב” וגם “רע” רק לפי רוב הטובה או הרעה אשר בדבר: אם טובתו מרובה מרעתו “טוב” ייקרא, ואם יהיה בו ההיפך רק “רע רע” יאמרו לו, כן נעשה לכל דרכי חיינו בעולם שאינו כולו טוב ואינו כולו רע הזה, וכן נעשה גם לרגשות לבבנו: אם תמצא את האהבה הבלתי נמצאה לך, אז רק עונג מצאת, עונג אשר בהימצאו יקל ערכו מאוד, וגם הוא לא לאורך ימים יימשך, כי משפט האהבה ברבות הימים הוא אחת משתי אלה: או כי תמס תלך ואיננה, או כי תשיב ותהיה לריעוּת ואמוּן, ועל כן צדקו משפטי כי למען מגדנות כאלה לא נכון לאבּד ולהשחית את הלחם ואת הבשר אשר המה נחוצים לחיינו! לא כן הריב בדבר הדת. הוא בהימצאו יביא תועלת רבה מאוד לכל העם, ומה המה התלאות המעטות אשר תמצאנו, אם נוציא לפעולות אדם דבר טוב כללי כמוהו? מה הוא ההפסד כנגד שכרו?…

רחל עמדה מדבּר כי ברגע הזה בא אחיה אפרת הביתה.

– הנה ביקשתיך, שמואל, וטוב מאוד כי מצאתיך הנה, אמר אפרת בבואו: – אנוכי דיברתי עתה עם תחכמוני אשר יאבה לתת את שני בניו על־ידינו לחנכם בבית־הספר אשר נכונן, ויבקש מאתי כי אשלחך אליו למען יגיד לך דעתו על אופן הלימודים העבריים. מהר־נא, ידידי, ולכה.

שמואל סר למשמעת אפרת ויצא. ובכן תמה שיחתם עתה, אולם שמואל לא חדל לחשוב מאוד על אודות הדברים החדשים אשר שמע מפי רחל.

הקוראים אשר ידעו את שמואל ואת תכונת נפשו, ידעו עד־מה נדהם לבו, עד־מה נפעם רוחו, ועד מה חשב מחשבות לרגלי דברי רחל האחרונים.

[יד] בין־הזמנים    🔗

העוד תזכור, קורא יקר, את שם “בין הזמנים?” העוד נחרתה על לוח לבבך השמחה ששמחת, בעודך נער, בבוא ימי “בין הזמנים”, והברכה שברכת אז: “ברוך שפטרני ממכות מלמדי זה”, אף כי לא ידעת אם לא ירבה המלמד השני להכותך שבע ואם לא יגדילו מהלומותיו לענותך נפש… אם “בחדר” למדת הלא זכור תזכור את כל הדברים האלה, כי אם הלמודים והתורה אשר למדת שם שכחת, אפס כי המכות אשר הוכּית והשנאה ששנאת את מלמדיך לא שכחת, ונפשך יודעת מאוד פתרון שם “בין הזמנים”; אולם לאלה אשר “בחדר” לא למדו, ולחיהם לא נתנו למלמדים המכים בעברת חימה – לאלה אגיד הפעם פשר “בין הזמנים”.

“זמן” יקרא העברי לחצי השנה, על כי רק לחצי שנה יינתן הנער העברי למלמד, והיה אם ישר בעיני אביו והשאירו שמה עוד זמן אחד או שניים, ואם לא מצא המלמד חן בעיני אבי הילד, אמו, או גם שפחתו, אז יותן הנער למלמד אחר בכלות הזמן, כי חוק הוא למלמדים לבלי מלט טרף מפיהם בתוך הזמן, וגם האבות לא בנקל יזידו לעבור את פי החוק הזה, יען וביען כי הנער העברי אשר יוקח ביד חזקת אביו מידי מלמד בטרם כלה לו זמנו, הוא לא ייאסף עוד לכל “חדר”, וילך בטל באין מלמד ללמדו; וכן הם מונים העברים לדעת מספר הימים: זמן אחד למדתי בחדר מלמד זה, שניים או שלושה זמנים בחדר מלמד פלוני, ארבעה או חמישה זמנים בחדר מלמד אלמוני, וכו' וכו'; והימים אשר בין קיץ וחורף, וימי החגים השניים: חג המצות וחג הסוכות, “בין הזמנים” ייקראו בשפת היהודים, לאמור: בין זמן מלמד זה לזמן מלמד אחר. והיו הימים האלה ימי כינוס תלמידים לחדרים, ימים אשר גם המלמדים גם התלמידים יסובבו בחוצות קריה, אלה לצבוא על פיקודי תלמידיהם, לדעת אם יעדיפו או יחסרו בחדרם, ואלה לצחק לפזז ולכרכר מאפס מלמד ושבטו. הימים האלה המה למלמדים לחרחר ריב, ולסכסך מלמדים באבות ואבות במלמדים, לשמוע ולספר חדשות, למצוא חן ושכל טוב בעיני האמות והאמהות, כי לרוב מאלה משפטם ייצא לשבט או לחסד.

ובבין הזמנים אשר בחול־מועד הפסח בשנת תרכ”ט היתה מהומה ומבוכה בין המלמדים אשר בעיר פלגות, כי חדשה שמעה אוזנם, חדשה מבהילה, חדשה אשר לא שיערו מראש ואשר לא האמינו כי יסופּר: שמואל החריף והבקי, אשר “סמיכות” בידו מרבנים גאוני ארץ. התחבר את “הגלוח” האפקורס הארור ימח שמו, ושניהם יחד יאמרו לעשות “בית ספר” לנערי בני ישראל… כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב המלמדים, הלמו ומחצו ראשיהם. – בראשונה לא האמינו לשמועה, אשר יצאה ראשונה מפי זלמן ינטס, ויאמרו כי להלץ יאמר כדברים האלה, אולם עד־מהרה נוכחו לדעת כי אמת בפי השמועה, כי כנים דבריו, וכי “הגלוח” וגם שמואל יאספו תלמידים לבית־הספר, וירגזו וינהמו מאוד ויעירו את כל חמתם על האפקורסות אשר נתרבה בעיר, על תינוקות של בית רבם כי יחדלו בישראל, ועל החדשות “מעשי הגויים” האלה אשר נעשו בעירם… הרב, המגיד, ונפתלי הכספי היו על־ידיהם להסב לב העם מעל בית־הספר, להזהיר ולהוכיח את בני ישראל לבלתי ישלחו ידם בעוולתה ולבלי יהיו עוזרים להחוטאים והפושעים; וזלמן ינטס ושלמה תחכמוני עמדו על־ידי שמואל ואפרת להטות לב העם, להראות ימין צדקם של האנשים האלה, ולזרז את האבות כי ישימו לב לטובת בניהם ואושרם אשר ימצאו בבית־הספר, אשר שמואל יעמוד בראשו, ובעין פקוחה ישגיח על הנערים גם בענייני הדת והאמונה. וייחלק לב העם יושבי פלגות, אלה היו את הרב ואלה את תחכמוני.

אפס כי שמואל וגם אפרת לא שעו לדברי ריבות האלה, שמחו בחלקם במעט התלמידים אשר אספו אסיפה, ולא הטו אוזן ולא שמו לב לכל הדברים אשר דיברו האנשים על אודותם, יען וביען כי “בין הזמנים” היו גם למו הימים האלה, תור “בין הזמנים” שונה מאוד מאשר למלמדים.

“בין הזמנים”, היו הימים האלה לאפרת. בין זמן אהבתו ובין זמן חתונתו. אפרת לא שמח בדברי הבירזי, בהראותו לו את מכתב חנה, למען הגות אהבה, לא שב לבקש קרבת חנה למען עורר את האהבה לבדה, הן הוא שלח את האהבה הזאת מעל פניו לפני שנתיים ימים. – אפרת ביקש עתה קרבת חנה, יען כי חפץ לקחת לו אשה, לבנות לו בית ולחיות חיי משפחה. הוא נוכח עתה לדעת כי “כרוב הדמיון” אשר רכב עליו לפני שתי שנים גז חיש ויעוף, וכי “גדולות ונצורות” לא יביא לו העתיד, כי אם יישאר מורה, וזאת תעודתו, ועל־כן ביקש עתה להעיר ולעורר את האהבה, למען הקים לו בית ולשום קץ לחיי הבדידה אשר קצה נפשו בהמה, ועל־כן הטה אוזן גם לדברי זלמן ינטס וישתדל בכל עוז להקים גם בית־ספר־הפרטי למען הרבות הכנסות ביתו. בית־הספר הוקם, ואם כי היה ראשיתו מצער, בכל זאת בטח לבו כי אחריתו ישגא, וכי יתן לו ולביתו לחם לשבעה – אולם הריב בין שמואל ובין הרב עמד כשטן נגדו. הריב הלך הלוך וגדל, והקיר אשר בינו ובין חנה הלך הלוך וחזק, הוא אמנם התראה אתה פנים – מאז הלכו לשוח יחד – מדי יום, אהבתם התחזקה בלב שניהם מדי שעה – אבל כל אלה היו עד הנה דברים שבסתר, ואפרת חפץ מאוד לשום קץ להמסתרים האלה, להסיר את המסכה הנסוכה, ולקחת את חנה לו לאשה לעיני כל ישראל. ואת הדבר הזה גילה עתה לפני אחותו רחל.

– לאט לך עם הנערה עם חנה, ענתה לו אחותו: – הן הכרתך אתה נתחדשה זה מעט… ומה גם כי לא תאבה לקחתה ביד חזקה מבית הרב, ועל כן לך למצוא דרך לבוא אל מטרתך בשלום ובשלווה…

– אבל הלא אין שלום להרב עמדי, ענה לה אפרת כנואש מתקוותו: – וברצונו הטוב לא יתננה לי.

– חכה־נא כמעט קט, אולי נמצא עצה ותושיה: ואם את פי תשאל, אחי, איעצך לבלי תהיה מהיר מאוד במעשיך אלה גם לטובת שמואל.

– ומה הדבר?

– הן תדע גם אתה כי שמואל יאהב את חנה! אנוכי דיברתי עמו על אודות האהבה הזאת ואשתדל להסירה מקרב לבו. וכאשר אחזה לי אני יצלחו דברי ברבות הימים; אפס כי אם תמהר מעשיך לקחת את חנה לך לאשה, אז יוכל היות כי תרע באלה לשמואל מאוד… הן הוא נדהם גם לדברי, אשר גיליתי את אזנו כי לב חנה נתון לך…

אפרת העמיק במחשבותיו ולא ענה דבר, לא מאשר היה אץ במעשיו לא מאשר כבד ממנו הדבר לחכות עוד ירחים אחדים – רק מאשר כי עצה ותושיה נדחה ממנו איך יגיע למטרתו גם ברבות הימים, איככה יוכל ויקח את חנה למרות רצון הרב.

“הן צדקה אחותי באמרה כי לא ביד חזקה תוקח”, חשב אפרת בנפשו – “לא אוכל לבוא בברית אתה מבלי חפץ אמה, הן לא אגנוב אותה מן בית הרב. הלא משמרתי ודעתי לא יתנוני לעשות כדבר הזה, ואיככה תהיה חנה לי לאשה, בעת אשר למרות רצוני באתי גם אנוכי בריב עם הרב, בעת אשר עתה עלי לקחת חבל גם בריב שמואל, והדבר הזה ירחיקני מביתו מאוד?”.

ועל־כן לא פנה אפרת הפעם לדברי האנשים על אודות בית־הספר אשר הקים, על־כן היה שמח בחלקו ואל העם ושיחותיו לא שעה.

“ובין־הזמנים” נורא מאוד היו הימים האלה לשמואל. לא רק אהבת חנה אשר איבד, לא רק את אשר נוכח לדעת כי היא תאהב את אפרת, לא רק אלה לקחו את לבבו ויבלבלו את שרעפיו, לא רק אלה היו בו לרפה את ידיו ולהעמיק במחשבותיו מאוד בימים האחרונים האלה. אפס כי את אשר הואילה רחל בּאר את הדברים האלה. את השקפותיה על החיים בכלל ועל האהבה בפרט, את אלה לא יכול שמואל לנשוא בקרת־רוח, והם־הם אשר הולידו קרב נורא בלבבו. עת מעברה היא העת הזאת לשמואל, “בין הזמנים” – בין זמן היותו בעל מחשבה, ובין זמן היותו מבקר את מחשבותיו, כפי אשר תורתהו רחל. נקל היה לשרגא להעביר את שמואל אז מן בית־המדרש אל היכל הביקורת, מן התלמוד ומפרשיו אל ההשכלה וספריה, מן רב מפלפל אל רב מתקן – הן גם שניהם הנם עולמות־במחשבה, שניהם עניינים אידיאליים, שניהם שווים במקורם ומהותם, אך באיכותם לבד ייבּדלו; ובכל זאת היתה המלחמה כבדה בלב שמואל בצאתו מן אידיאל אחד לבוא אל השני, בכל זאת עברו ימים רבים לו ללא מנוחת הלב וללא שקט בקרבו לרגלי השינוי ההוא… ועל אחת כמה וכמה, מלחמה כפולה ומכופלת לשמואל עתה, עת רחל תאמר לגזול ממנו את האידיאל, עת תאמר לבקר את הרגשות, “ולבלי תת חופשה אל הלב להטות גם את הראש אליו”. דברי רחל האחרונים היו לו חדשים וגם קשים, חשב על אודותם מאוד־מאוד ויגזלו שנתו ממנו.

“הן גם הבירזי אמר לי פעם דברים כאלה”. חשב שמואל על מיטתו בלילה – “אבל מה שונים הם הדברים אשר יצאו מפיה! את דבריו יכלתי לדחות בקש, ואת דבריה לא על־נקלה אסיר מקרב לבי… היא יודעת מאוד לתת חיזוק ואמון למו, יודעת מאוד להביאם בלב איש עד כי ייאמנו… הייאמנו? האם אמת יהגה חכה? הכי לא יקרא קול בקרבי פנימה כי כל רגש קדוש הוא וביקורת לא תהיה לו? האם לא ארגיש כי הרגש ימשל בי ואליו תשוקתי?… ארגיש?! אולם היא הלא אמריה תאמר כי “האדם ימשול ברגשותיו ולא יתן להרגש למשול בו, כי החיים הפרוזאיים המה יעמדו בראש מעשי האדם מבלי אשר יוכל לשלוט בם ולהטותם לחפצם, תחת אשר החפץ והרגש יוכלו להישנות בדעת ובמשפט”… כה אמרה אלי בערב, בעת אשר אמרתי כי מצאתי דברים להוכיח איוולתה על פניה, בעת אשר דימיתי בנפשי כי אנצחה בדברים, וכי אזכה בהישפטי אתה, ומה היה? היא צדקה ממני, היא ענתה לי על כל שאלותי בטוב טעם ודעת, ואנוכי לא מצאתי דברים להוכיח צדקי לפניה… נפלאה היא רחל, נפלאה היא בנשים, נפלאה היא גם בין אנשים… שרגא לא הודיעני על אודותה אף העשיריה מאשר אמצא אני בה… אולם בכל זאת לא אוכל תת אומן בדבריה. הן אמנם בדברים לא אוכל הראות צדקי, אך בקרבי פנימה הנני מרגיש כי צדקתי, לבי וקרבי המה יוכיחו יושר משפטי… אולם היא תשיב אמריה כי אבקר גם אותם”…

כה התהפך שמואל במחשבותיו, וכה נדדה שנתו כל הלילה.

– גזלת שנתי ממני, אמר שמואל אל רחל בבוקר למחרתו: – דבריך לא נתנו תנומה לעפעפי כל הלילה.

– ועל כן תהיה שנתך היום בצהרים מתוקה עליך, ענתה לו רחל בשחוק.

– אנא, אל־נא תלעגי לי, אמר שמואל בקול תחנונים: – יוכל היות כי נקלים לך הדברים האלה יען כי אומנת בם, יען כי יתאחדו עם דברי ימי חייך ותכונת רוחך, אולם אנוכי… הה, רחל, לו תדעי את דרך חינוכי, לו תדעי את לבי, ולוּ תדעי גם את תכונת נפשי…

– מעט מאלה אדע על־פי דברי שרגא אשר סיפר לי על אודותיך דברים מעטים.

– הן הוא שרגא, אשר על־פיו שמתי לי את התיקונים בדת ישראל למטרת חיי…

– גם שרגא הנהו בעל מחשבה מאוד, ענתה לו רחל: – גם אתו רבתי את ריבי… ואת האמת אגידה לך, לא אכחיד תחת לשוני כי אם את פי שאלת אז, יעצתיך בצדק לבקש לך מטרה אחרת, לדאוג בראשונה על לחם חוקך, לחזות לך עתידות לבלתי תבוא לעזרת אלה האנשים אשר ירדפוך וירחיקוך, ורק על מלאכתך או ידיעתך בחכמה אחת המחיה בעליה תחיה, ואז תדרוש לתיקונים ככל אוות נפשך… אולם הדברים האלה כבר עברו ואינם, כבר חלף הזמן ההוא ואת אשר הנך, אותו תשאר לעולם, הנה גם מורה יחיה בשלום מעמלו, חלילה לי לרפה את ידיך מעשות תושיה בריב אשר החילות, כי קדוש הוא, קדוש הוא בעיקרו וביסודו, וקדוש הוא בתוצאותיו ובמפעלותיו, אשר גם באלה ייפּרד מן הדמיון אשר אין לו שורש בראשיתו וענף באחריתו…

– אבל מדוע זה תחליפי רגש בדמיון? שאל שמואל אשר ישב כאיש נדהם: – מדוע זה תקראי דמיון לרגשות נפשנו בקרבנו?

– אנוכי לא אחליפם ולא אמיר אותם, השיבה רחל: – ורק אתה לבדך הוא המחליף; אנוכי לא אקרא לרגש דמיון, ורק אתה הוא הקורא לדמיון רגש…

– ואיה קנה־המידה אשר בם נמוֹד את רגשי לבבנו? איה אבן בוחן אשר יבחנו על פיו כליות ולב?

– דברי אשר אמרתי לך, כי בשתיים ייבּחנו: בראשיתם ובאחריתם: הדבר אשר לו שורש בשכל, אשר עיקרו ויסודו טוב בעיני הדעת, ויביא תועלת באחריתו, אשר תוצאות דרכו טוב לפני האדם החי, קדוש הנהו, רגש קדוש אשר בו נפלינו מן בהמות שדי, אשר תפארת לו מן האדם, ואשר ברוח גאה וגאון נתפאר כי יימצא בקרבנו; ואם שתי אלה לא תהיינה בו, פיגול הוא לא יירצה, דמיון הנהו אשר האדם השלם יגרשנו מן גו ולא יתננו בוא בחדרי לבבו.

ואף כי לא נחה עוד דעת שמואל מדבריה אלה, ואף כי מחשבות מטורפוֹת, כמו רגש פנימי, לא נתנוהו לתת אמון במשפטי פיה, בכל זאת לא מצא דברים להתנגד למו, וכמו בעל־כורחו הודה לה.

ונפשו נבהלה מאוד בזכרו כי לרגל הדברים האלה תלך תמס גם אהבתו לחנה, גם את חנה אהובתו האחת תקח ממנו, ויעמיק חקר ויצלול בנבכי רעיוניו עד מאוד.

– הלא ארגיש כי אהבה… אמר פתאום שמואל בקול גדול: – ארגיש כי נפשי קשורה בנפשה, למרות כל החקירה והפילוסופיה הזאת…

– ואם־כן עשה את אשר תמצא ידך לעשות, ענתה לו רחל בשפה רפה: – לך בכוחך זה וקח לך את חנה לאשה… הן האהבה בכלל קדושה גם בעיני, ומדוע זה תתמהמה?… אבל בדבר הזה הלא תשאל גם את פיה אם תאבה היא ללכת אחריך, אם גם היא תאהבך, ואם לא יעמדו אחרים לשטן על דרכך זה… אנוכי רק על דבּרך כי תמות בגלל האהבה הזאת, כי תחדל לריב את הרבנים בגללה, רק על אלה אמרתי כי בדמיון יסודם, רק לאלה לא אקרא רגש ושכל טוב…

שמואל היה כגבר עברו יין, ולא מצא מנוח למחשבותיו בקרבו.

אלה המה “בין הזמנים” אשר לשמואל ולאפרת; אולם גם בלעדיהם היו עוד שני אנשים בעיר פלגות, אשר גם להם היו הימים האלה עת־מעברה – “בין הזמנים”.

“בין הזמנים” היה גם בחיי יוסף הבירזי. שמאל רחל אשר דחתהו וימין חמיה “בעל הגימטריאות” אשר קרבתהו, שתי אלה פעלו מאוד על נפשו ויהפכו את רוחו בקרבו. הבירזי אהב את רחל, והיא שיקצה את פניו, יען כי אין מטרתו בידו, יען כי לא ידאג לאחריתו וחייו תלויים לו מנגד ורק על נדבות יקומו. כדברים האלה אמרה לו בפה מלא לא אחת, וירא יוסף ויתבונן כי דבריה צדקו יחדיו; אולם יוכל היות כי אלה לא עצרו כוח לעורר בו אומץ הלב לקום ולעשות דבר בפועל לטובת עתידותיו, יוכל היות כי הדברים האלה נשארו במחשבה ולא באו לידי מעשה לעולם, – לולי הפעולה העזה אשר פעל עליו סיפור דברי־ימי “הזקן” בעל־הגימטריאות. “האומנם אהיה גם אנוכי שותה שיכור כמוהו בימי זיקנתי?” חשב אז בלילה, עת ר' טודרוס סיפר באוזניו את תולדות ימי חייו, והרעיון הזה לא מש מקרבו רגע, הרעיון הזה היה כרקב בעצמותיו, אשר מפחדו סמר בשרו וכל עצמותיו רעדו. מאז השתדל הבירזי מאוד להתקרב אל “בעל הגימטריאות”, והיו עיניו רואות את תוכחתו לרגעים, למען אשר יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין עד־מה השחית והתעיב עלילה עד הנה, מבלי אשר דאג לאחריתו ומבלי אשר חזה עתידות לו. “בעל הגימטריאות” היה לו כמו תוכחת חיה וקימה, כמו נוחם הולך ומדבר, אשר תמיד כל היום יעיר אוזנו לעשות לביתו לימים יבואו. וכאשר הקריב הבירזי את ר' טודרוס, כן התקרב ר' טודרוס אליו וכן היו בימים מעטים לריעים וידידים. “בעל הגימטריאות” היה להבירזי כמפלצת כצלם־בלהות, והבירזי היה לבעל הגימטריאות האיש האחד אשר דיבר אתו בתום־לב, באהבה וריעות וגם בכבוד, תחת אשר בעיני אחרים היה רק כבדחן אשר דיברו אתו רק לשמוע גימטריאותיו. הזקן קרא להבירזי בשם “בני”, כאשר יקראו הזקנים להצעירים מבלי כוון בשם הזה מאומה, אולם בלב הבירזי ירד השם הזה כחץ שנון, הזכירו תמיד את מחשבותיו כי אולי אמנם בנו הנהו והזקן הזה הוא אביו, ואף כי שם אחר לבעל־הגימטריאות מאשר היה לאביו, אשר השינוי הזה הוא אות נאמן וקיים מאוד כי שוגה הנהו וכי הבל הרעיון הזה ושקר מחשבתו זאת, – בכל־זאת מדי אמר לו ר' טודרוס לתומו “בני” רחפו עצמותיו ונפשו נבהלה מאוד; פעם התמלט גם מפי הבירזי “אבי” במענה לבעל־הגימטריאות עת אמר לו “בני”. הזקן לא הרגיש בזה מאומה, ואך הבירזי חרד מאוד־מאוד ורעיוניו נבוכו.

– דבר־נא, ר' טודרוס, על לב כלתך רחל ועל לב אחיה אפרת דבר למעני, אמר פעם הבירזי לבעל־הגימטריאות.

– כל אשר תצווני, בני, אדבר, כי יקר אתה לי.

– הנה אנוכי הולך לבוא לבית־ספר־הרבנים באחרית ימי הקיץ ואומר להתקין את עצמי בזה, למען אוכל ואבוא שמה מוכן ללשכה גבוה, ועל־כן מה טוב היה לוּ תיאות רחל כלתך לעמוד על ימיני בדבר הזה.

– אנוכי אדבר עמה על אודותך, וכאשר אחשוב תיאות לדברי כי היא תעמוד תמיד על ימין אלה אשר יאבו לשחר בית־ספר; גם בעיר נהרים בעודה בבית אביה עשתה נפשות רבות לבתי־ספר, הוציאה רבים מבני הנעורים מן בית־המדרש ותשלחם לבית־מדרש־הרבנים…

הבירזי שמח בנפשו למענה הזה, בחשבו כי אולי על־ידי מחשבתו זאת תשוב גם רחל ותקרבהו באהבה, אולי כאשר יעזוב את בית־המדרש ויכון לקראת בית־הספר פעמיו, תעזוב גם רחל את מחשבותיה על אודותיו ותשוב ותקרבו; זאת שנית, הנה העצה היעוצה ממנו כי תקום וכי תהיה תתן לו פתח תקווה לדבּר מדי יום ביומו את רחל, לשפוך לפניה את רגשי נפשו ומחשבותיו על דבר עתידותיו, ואולי ברבות הימים יעלה בידו לדבר באוזניה גם על דבר אהבתו אותה…

ובכן התעתד הבירזי לחיים חדשים. הימים האלה היו לו “בין הזמנים” – בין זמן שבתו בבית־המדרש ללא תועלת, ללא מטרה וללא דאגת־מחר, ובין זמן התעתדו לעשות לביתו, לתור לו תקווה, ולבקש לו מטרה על הארץ.

אולם אם אפרת, שמואל והבירזי חלו ורגזו בתוך “בין הזמנים” הזה, אם ראשם היה עליהם כגלגל, אם שרעפיהם נבוכו וכל עצתם התבלעה בהגיע עת־מעברה למו – הנה נורא מאוד, איום אף נפלא היה הזמן הזה לר' נחמן “המלמד המינסקי”.

“בין הזמנים” היו הימים האלה גם להמלמד הזה. לא “בין הזמנים” כאשר למלמדים רעיו, לא “בין הזמנים” לאסוף תלמידים חדשים תחת הישנים, לא “בין הזמנים” ללכת ברחוב העיר לספר סיפורים, לשוח את כל איש ולסכסך סכסוכים, גם לא “בין הזמנים” לנוח מעבודתו אשר עבד כל ימי החורף, להתענג בימי החג ולשבוע נעימות האביב – הן כאלה וכאלה רחקו ממנו: הוא היה המלמד האחד בעיר אשר לא יצא לבקש תלמידים וגם לא יחסרו לו, כי שמו הטוב, מעשיו המהללים ורוב ידיעתו בתלמוד ופוסקים נתנו לו תלמידים קבועים מרבים להכיל, עד אשר בבוא עת לאחד מתלמידיו לעזוב את “חדרו”, הנה שבעה תלמידים אחרים יחכו לבוא שמה; גם ללכת ולספר דברים־בטלים בעיר, או לנוח ולהתענג על מחזה התולדה לא לומד מנעוריו. מעודו נער נטה שכמו לסבול עול התורה ותמיד כל היום יהגה בתורת ה', או בספרי המחקר מראשוני הפילוסופים בישראל, גם בהיותו נער לא עברה לו שעה בבטלה, לא הפנה לבו לכל דבר זולתי לימודיו, – ואף כי בבואו לימים; אולם “בין הזמנים” היה ללבו בקרבו, “בין הזמנים” למחשבות נפשו, לאמונתו, ליראתו, ולכל אשר בקרבו… ישתוממו הקוראים, יתפלאו אלה אשר ידעוהו, הן כדבר הזה נעשה, באה מלחמה בנפשו פנימה, באה ונקרבה…

“המלמד המינסקי” הזה, כאשר ידעוהו הקוראים, היה בר־לבב, דובר אמת בלבו ובשפתיו, וכל צביעות, תרמית ומרמה רחקו ממנו; שכלו היה זך וישר מהלכו, שנא את הפלפול ואהב את הסברה, שנא את החידודים ואהב את השכל הישר; ידע את ספרי הפילוסופיה וההגיון אשר בעברית, ידע את “מורה נבוכים”, את “הכוזרי” ודומיהם, ויהי גם ירא־אלוהים באמת וצדק, לא עבר מעודו על מנהג־קל, לא הרהר אחרי “שולחן הערוך” אשר כל דבריו היו קדושים בעיניו, ולא הלך ד' אמות בלי תורה; המלמד המינסקי הזה בא ללמד את שמואל – ונמצא למוד, בא להוכיח והוכח, בא להחזיר את שמואל בתשובה שלמה על דברו ביום השבת בבית־המדרש דברים נגד הפוסקים האחרונים – ויוטל בספק על אודותם ולבו שב מעליהם… דברי שמואל ביום “שבת הגדול” בביתו, ודבריו ותשובותיו לו כפעם בפעם בקצרה בבית־המדרש הביאו שׂפק בלב ר' נחמן, ויחדל גם הוא להאמין בדברי הפוסקים… “חדל להאמין” – מה נקל להוציא את השם הזה, ומה מאוד הביא יגון ושבר בלב המלמד המינסקי! מה נוראה היתה המלחמה, אשר התלקחה בלבו לרגלי הדבר הזה! מה איום הקרב ההוא, מה איומים רעיוניו, ומה נורא אף איום הוא השפק אשר בא עתה ויוֹר חיצי מוות בלב האיש הזה!

– מאוד־מאוד צדקת, שמואל, באמרך אלי ביום שבת הראשון בבואי אליך כי לאור אשר תאיר לי הדרך אראה את האריות כתולעים ואת הנמרים כשרצים. אמר פעם ר' נחמן לשמואל בבית־המדרש אחרי תפילת שחרית, בעברו על פניו בלכתו אנה ואנה תפוש ברוב שרעפי נפשו: – נאמנים הם הדברים… מי יתן ולא ייאמנו… הה, שמואל, הנה צחנתם תעלה באפי… הה, מה עשית לי?…

ובטרם עוד הספיק שמואל לענות לו דבר, חמק ועבר, וילך בצעדי ענק אחת הנה ואחת הנה בבית־המדרש, צעדיו הרחיב, עיניו השפיל לארץ, ראשו שחח וכל יצורי גוו רעדו מאוד; השפק התלהב בנפשו, המלחמה כבדה מאוד, ולא ראה ולא שמע את כל אשר לו מסביב; הן לא למען השג מענה אמר את דבריו לשמואל, לא בתור שאלה, לא בתור חקירה ודרישה הוציא את אמרותיו אלה מפיו – המה יצאו מעומק לבו, המה יצאו מפיו כהד נפשו, כקול התותח בהרעימו נוראות ביום קרב, כקול חזיז ורעם מבין מפלשי ענן וערפל… מה איום לבו בעת כזאת!

השפק גם בלב צעירים לימים הנהו נורא, גם בנפש עלם אימים עקבותיו. ומה מאוד יוורא בבואו בלב איש אשר רוב ימיו עברו בהשקט ובבטחה! מה מאוד יאיים את נפש איש מאמין עד עברו את שנת הארבעים!… נורא מאוד!

ר' נחמן חל וזע בימים האלה, אשתוללו²²⁶ שרעפיו, נבוכו רעיוניו, ונפשו המתה בו.

– אחשוב כי צדקת, אמר המלמד המינסקי אל שמואל בחג־הפסח ברתת וחלחלה: – דבריך המה קשים כגידים, מרים כלענה, אבל נאמנים!…

– בוא־נא לביתי בימי החג האחרונים, ענהו שמואל אשר גם לבו המה אז מאוד מדברי רחל על אודות חנה: – בוא, ואולי יעלה בידי גם להמתיק לך הדברים המרים… הן האמת לא יימר לשומעיו.

– טוב דיברת, רעי, אבוא.

ויהי בימי חול־המועד והקול נשמע בעיר לאמור: יצא שמואל לתרבות־רעה, התחבר אל “הגלוח” האפקורס למען אשר יעבירו את בני ישראל מאחרי דתם. להקות־להקות אנשים עמדו ברחוב העיר, וידברו בשמואל באפרת ובבית־הספר, ובאחת החברות האלה עמד גם “המגיד” ר' וולף רחל’ס ויער את כל חמתו על ראש שמואל, קיללהו קללה נמרצת ויבזה את שמו מאוד.

– אמשול לכם משל, אמר “המגיד” אשר חפץ להוכיח לאנשים השומעים דבריו חטאת שמואל ואפיקורסותו: – הנה איש סוחר אחד נתן כתף סוררת לנושיו, הוציא קול לאמור כי צרור כספו נקוב וכי לא ישלם לאיש הנושה בו מחוט ועד שרוך נעל; הנושים התמרמרו מאוד, אבל גם ב²²⁷ לא מצאו לקחת כל דבר ויאמרו נואש לכספם, ויקללו שמו. ויהי היום והנה הסוחר ההוא בא לאשר נושה בו ויאמר לאמור: “הנה בידיך שטר־חוב עלי על סך אלף כסף, החליפו נא לי בשטר אחר אשר אתן מחדש על ידיך על סך חמש מאות כסף”, ויען המלווה ויאמר: “שוטה! לו ידעתי כי תשלם לי את חמש המאות אז עשיתי כדבריך, אבל הן אתה גם את אלה לא תשלם, ומדוע זה ייגרע משטר אשר בידי?” כן גם הדבר הזה, לוּ קיימו וקיבלו האפיקורסים את כל התורה רק דבר אחד ביקשו להתיר להם – החרשתי, אבל המה הלא נתנו כתף סוררת לכל דברי התורה, לא יאבו לקיים אף מה שכתוב בתורת משה…

– מי הגיד לך כאלה? נתן עליו שמואל בקולו.

שמואל הלך גם הוא ברחוב, וישמע כי עליו יסוב “המגיד” דבריו עתה ויקרב גם הוא אל החבורה, וישמע את דברי המגיד עד כלותם ופתאום הרעיש אותו בשאלתו זאת.

הנאספים נבהלו וגם המגיד נבעת.

– מי הגיד לך כי אינני שומע לכל דברי התורה? הוסיף שמואל בקול גדול: – מדוע זה תספר אתה, שומע התורה וירא וחרד על דבריה, שקרים בפומבי להביא את דיבתי רעה אל האנשים האלה אשר לא ידעוני? האם לדבר דופי באיש, לספר “לשון הרע”, להוציא שם רע ולדבר שקרים, התירה התורה?… עדים בי כל יודעי ומכירי כי אנוכי לא עברתי על מנהג קל שבקלים, לא יצאתי מגדר “שולחן הערוך” – אף כי אדע כי חומרות יתרות ודברים אשר אין להם שורש בתורה וענף בתלמוד, יימצאו בקרבו; לא לי, כי אם להעם הזה אנוכי דובר דברי… ומה הוא המשל הנבער אשר הוכחת בו, הן כולנו נדע כי שטר־חוב אשר ביד הרבנים עלינו – הוא “שולחן הערוך” – שטר מזויף הנהו, שטר אשר מעולם לא נתחייבנו לשלם בעדו, שטר אשר אחרים כתבוהו, ידי זרים חתמו עליו, ומן העם הזה יבקשו לשלם… אנוכי הלא אמרתי כי לא למעני אדבר דברי אלה, אולם הן העם הזה ידמה בנפשו כי השטר ההוא הנהו אמת, ידמה כי עליו לשלם את כל הכתוב שם, וכן גם יעשה, שלם ישלם גם את החוב אשר לא חב, גם נשך גם תרבית ישלם, גם נשך הנושכים יתן, ולמענו הנני דובר באוזני הרבנים, למענו אצעק חמס ואומר: הן אתם רבני ישראל תדעו עד מאוד כי גם חמש מאות כסף איננו חייב העם הזה, כי גם מחצית החומרות אינם קדושים, ומדוע זה תקחו מאתו את כל האלף? מדוע תקחו ביד חזקה נשך מחוב אשר לא היה ולא נברא?… הן “ישראל קדמו לתורה”, אמרו לנו רבותינו בחכמתם וברוח הקדש אשר עליהם²²⁸, ומדוע זה תעשו את ישראל מדרס תחת כפות חומרותיכם?…

שמואל עמד מדבּר כי ר' נחמן “המלמד המינסקי” עבר גם הוא ברגעים האלה לפני החבורה הזאת, ובראותו את “המגיד” (אשר שנאהו מעודו בגלל תרמיתו) עומד ומתווכח את שמואל וכל העם עומדים עליהם ושומעים את דבריהם, ניגש גם הוא אליהם ומבלי שמוע את אשר ידברו מבלי לדעת את העניין אשר עליו יסוב דבר השיחה הזאת, אמר בחפזה:

– אחינו בני ישראל! שמעו שמוֹע לכל דברי שמואל אשר יאמר אליכם, כי כל דבריו אמת וצדק!

ויפן וילך לו לדרכו.

כל הנאספים, והמגיד ושמואל בתוכם, השתוממו מאוד־מאוד לדברי ר' נחמן האלה. העם וגם המגיד ידעו עד מאוד כי ירא אלוהים באמת וצדק הנהו המלמד הזה, ידעו כי מעולם לא עבר על כל דבר אשר גם “לעבירה קלה” נחשב לבני ישראל, ידעו כי כל אשר ידבר פיו ולבו שווים, ועל־כן התפלאו מאוד על כי נתן צדק לדברי שמואל המבזה את “שולחן הערוך” ויריב את הרבנים; הן אומנם גם זאת לא נעלם מהם כי שוגה הנהו בספרי הפילוסופיה, כי תמיד ישקוד על ספרים כמורה נבוכים, וכי “פילוסוף” נקרא בפי העם – אולם את זאת לא חשבו לו לחטאה; ניפלים המה בזה “המתנגדים” אשר בארץ ליטא מן “החסידים” אשר בפולין המדינה, כי תחת אשר האחרונים יתנו חשד בכל איש, אשר יעיין בכל ספר אשר איננו קדוש בעיניהם, לא יאמינו במעשיו אם אך מחשבה במוחו, אם אך יראוהו עוסק בספרי מחקר; תחת זאת “המתנגדים” לא ישעו אל מחשבות האיש, ואך מעשיו הנם קנה־המידה אשר ימודו את ערכו על־פיהם, אם במעשיו לא ייפּלה מן העם ובדבריו לא ישים תיפלה בכל הקדוש לו. והיה צדיק בעיני היהודים וכל סרה לא ידברו בו, ועל־כן השתוממו האנשים למשמע אוזניהם בשמעם קול ר' נחמן נותן אמון בדברי פי שמואל, ועל־כן נבהל גם “המגיד”, בידעו נאמנה כי עליו לא ייתכן לאמור כי הנהו “אפקורס” ולדבריו יתנו צדק גם כל העם.

גם שמואל עמד משתומם רגעים אחדים.

“האומנם פעלו דברי עליו?” חשב בלבו – “האומנם קניתי איש את מחשבותי?… אם כן אפוא הלא לא לשוא עמלתי ודברי לא על צחיח סלע נזרעו; אם דברי פעלו בלב ר' נחמן, הלא תקווה טובה נשקפה לי כי גם בלב הרבנים יפעלו! כי גם שם יעשו פרי, ודברי לא ישובו ריקם… ואנוכי הנני מאושר”….

כה אמר שמואל בלבו, וישכח את המגיד הצבוע, ויעזוב את חברת האנשים, ויאמר להשיג את ר' נחמן ולהביע לו תודתו.

אפס כי ר' נחמן הרחיב צעדיו, הלך בחפזה, כי גם רעיוניו נבוכו.

“האם אמת היו הדברים אשר אמרתי עתה בפני קהל ועדה?” הרה מחשבה אימה ונוראה מאוד – “האם צדקתי בנתני צדק לכל דברי שמואל? האם לא הפרזתי על המידה?… הן אמנם צרפתי דבריו, בחנתים, דרשתים, אף מצאתים כנים, מצאתי ראיות רבות לחזקם, לאמצם ולהראות לי ימין צדקם… אבל, רק לי… רק אנוכי אוכל לדעתם ולהסכים עמהם, אולם להורותם בפני קהל עם בני ישראל, לדרוש ברבים כי צדקו יחדיו – זאת עשיתי בחפזי… גם הרמב”ם גם הראב”ע הסתירו דבריהם מעיני ההמון, גם כל הפילוסופים הראשונים דיברו ברמז, ומליצה חידות להם, ואנכי גיליתי היום הזה את הדברים אשר ניתנוּ להיסתר, אנוכי לא יכולתי להתאפק ואומרם בפני אדם רב… ואולי ברבות הימים אמצא להם סתירה, אולי כאשר אוסיף להתבונן אמצא כי אין בפיהם צדק… הן איש אני, איש עלול לשגיאות, איש אשר שכלו ודעתו המה קצרים מאוד, אשר חקירתו כוזבת ובינתו תסתתר, ומה־גם כי דברי שמואל הנם חדשים עוד לי, אולי עוד לא חקרתי בהם כהוגן, אולי טעיתי גם אני, ובחפזי העידותי צדקם בפרהסיא… הה, מה חטאתי!” …

הרעיונות האלה הציקו לו מאוד, ובכל לבו חכה על הימים האחרונים של חג הפסח, אשר שמואל הבטיח לו להמתיק לו אז את מרורות דבריו.

“אולי יוכל שמואל ויוסף עוד לחזק דבריו”, אמר עוד בלבו – “הן גם שמואל ירא וחרד על דבר ה' אשמע מה ידבר בי עוד, ומה הוא העץ אשר יראהו ה' להמתיק לי דבריו הראשונים?”…

[טו] התיקונים והעם    🔗

או הדת והחיים

“… לא מצאנו כח כגבורתו של הקדוש־ברוך־הוא עם הבריות, שאין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרחא עם בריותיו. לא בא על האדם אלא לפי כחו. אתה מוצא כשנתן הקב”ה את התורה לישראל אילו היה בא עליהם בחזק כחו, לא היו יכולים לעמוד אלא בא עליהם כפי כחם, שנאמר “קול ה' בכח”, בכחו לא נאמר אלא בכח, בכח של כל אחד ואחד”

(מדרש שמות רבה פ”ה)

הידעת את הארץ אשר עוני, רעב, מחסור וכל תלאה תוכו לרגליה, אשר אין כל בה מעצלות יושביה ורוח נכאה אשר בם?… הידעת את העם היושב עליה אשר כפגר מובס הנהו, אשר כל רוח חיים אין באפו, ואשר יקוץ בחיים וכל עוד נשמתו בו יישן בערש איוולתו, מבלי ידוע כי עיניים לו? אשר לא יראה בצאת השמש בגבורתו, בהלו נרו עליו, ובעד ירח וכוכבים יעצם עיניו מראות? אשר בניו פראי אדם ובנותיו בהמות ארץ, מבלי אשר יחנכם להיות אנשים? אשר יחת לקול עלה נידף, אש יירא מן שדים, מזיקים, מתים וכל דבר אשר לא יראה בעיניו, לא ישמע באוזניו ולבבו לא יבין, רק משאת החיים לא יפחד, מעול אשה ובנים לא יערץ, לפרנסת ביתו לא ידאג וללחם חוקו לא ישים לב – אף כי עניים מרודים היו אבותיו ואבות אבותיו מעולם. דל וריק הנהו הוא ואביונים מדוכאים הנם בניו אחריו? אשר רבניו שמו עליו עול ברזל, והוציאו את פתותי פתו האחרונים מפיו, העמיסו עליו דינים וחומרות, אסורים וסיגים, גדרים ומנהגים מרבים להכיל, גדרו בעדו דרך החיים, אסרו עליו גם לשאוף רוח וימיתו את רוחו בקרבו, והוא בנפש שוקטה, בקוצר רוח ובעיניים עצומות יט שכמו לסבול ויהי למת בין החיים, מבלי ידעו כי רבניו עברו חוק, הפירו ברית תורתו ויוליכוהו תוהו לא דרך? אשר לא ישמע לקול הזמן, אשר לא יקיץ לקול תרועת ההשכלה, ואשר יחנך גם בניו כאשר חינכו אבותיו אותו, ואשר יעתד דור שני למות בחיים כמוהו? הידעת את הארץ הזאת ואת העם הזה?

ידידי הקורא! הארץ היא ארץ מולדתי – ארץ ליטא. והעם הוא עמי – עם בני ישראל!

ובארץ הזאת ובעד העם הזה, יאמר ר' נחמן: “אבל עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים”!…

לוּ בא איש ממערב אירופה ובעיניו ראה את העם הפרוע, את ענוּת מצבו, את מצב השכלתו, את חינוך בניו ובנותיו ואת אופן חייהו – אז באין כל ספק שאול ישאל האיש: היועיל לו תיקונים? האם עוד נוכל לתקן? האם דור שלישי יבואו בקהל אנשים יודעים את החיים ומסיבותיהם?… ור' נחמן “המלמד המינסקי” ישאל את שמואל, אחרי אשר הכביר עליו מלים ביום “שבת הגדול”, לאמור: “עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים!”…

ר' נחמן הזה הנהו “מלמד” לכל חוקותיו ומשפטיו, מלמד אשר החיים זרים לו, אשר לא ידע כל אשר בארץ, אשר תמיד כל היום ישב בביתו, יהגה ויצפצף בספריו אשר ילמוד או אשר ילמד לתלמידיו הנערים, אשר כסף משכורתו יביאו לו תלמידיו הביתה, אשר הוא וגם אשתו לא ידעו מן חיים טובים מאלה אשר יחיו, אשר אם עשו להם בגד חדש לחג הפסח היו שמחים בחלקם מאוד וידמו בנפשם כי לא יחסר להם מאומה, כי יש להם כל, וכי אין כל מחסור ומגרעת בדרכי חייהם; – ובצדק השתומם אפוא ר' נחמן, המלמד הזה: “אם הדור דורש תיקונים”… “וחי בהם”²²⁹ אמרה תורתנו הקדושה ביחס אל מצוותיה – “ולא שימות בהם” ביאר לנו התלמוד את הדברים האלה, ואף כי עברו היהודים בארץ ליטא את פי התורה, אף כי המה משוללי החיים, חסרי הרגש, ונעדרי התבונה עד כי חייהם אינם חיים, אבל הלא את מוצא פי התלמוד שמרו כי גם מות לא מתו… ומה זה ידרשו תיקונים?…

נקל היה לשמואל לדבר עם ר’ נחמן בהיתר התיקונים, להוכיח לו כי יש רשות לרבני הדור לתקן, יען כי הדברים האלה יסודם בתלמוד, ואותו הלא ידע גם הוא באר היטיב; אולם מה מאוד קשה לענות לו על שאלתו השנייה: “אם דורנו דורש תיקונים” – הן את החיים לא יידע, ובמה יוכיחנו? איה יקח לו סעד וראיה לדבריו? – והן גם שמואל לא ידע את החיים בפועל ובמעשה. בנוגע להשאלה הראשונה, הלא הודה ר’ נחמן בלבו לכל דברי שמואל, מצא גם ראיות רבות בתלמודים ומדרשים אשר יחזיקו הדברים ויהיו למו סעד ועזר, אבל לעומת זה הסיתו לבבו בשפק אם ייאמנו דברי שמואל בנוגע להשאלה השנייה – על אודות צורך התיקונים בעם בני ישראל.

“נפלאו מאוד דברי שמואל הזה!” חשב המלמד ר’ נחמן בלבו – “נפלא הנהו גם זה האיש שמואל!… הן גם אנוכי ידעתי את כל המאמרים האלה אשר שמואל אמר לי, ובכל זאת לא ידעתי לבנות מהם שיטה חדשה, להאיר לי באורם אור חדש, כאשר ידע שמואל… הן הוא אך פתח פתח לי, אך קו אור נתן בידי, והקו הזה יאיר לי הדרך לבוא אל תוך חדרי התלמוד אשר לא ידעתים עד היום… שמואל הן יתפאר עלי להראות לי גם את צורך התיקונים, גם את ניחוצם לפי דרכי החיים; האומנם כי גם בזאת יצדק? האומנם כי גם אלה יודע הוא יותר ממני? הן גם שנינו חיים בדור אחד, בעיר אחת ובין אנשים האלה בעצמם, ובמה יגדל כוח שמואל בזאת? מה יידע ולא אדע אני?… אבל, הלא גם התלמוד הזה בעצמו למדנו גם שנינו, כמוני כמוהו למדנו אך דבר אחד, ובכל זאת ידע הוא להוציא ממנו דברים אשר לא ידעתי אני… נפלא הנהו זה שמואל האיש! בכל לבי ונפשי הנני מחכה על יום אחרון של פסח לשמוע דבריו”…

גם שמואל חיכה בכל לבו ליום ההוא להשמיע דבריו. שמואל שמח בנפשו מאוד על הטותו את לב ר’ נחמן אליו, הוא היה לו אות לטובה והתחלה מוצלחת.

ואת שמחתו זאת לא הסתיר שמואל בחובו ויגל גם את אוזן רחל על אודותה.

– מאוד־מאוד הייתי מלא רצון היום הזה, אמר שמואל לרחל אחרי אשר שב מרחוב העיר אשר דיבר שם דבריו באוזני הנאספים ובאוזני המגיד: – אות לטובה ראיתי היום הזה, כי דברי עשו פרי הילולים בלב ר’ נחמן המלמד אשר התווכח אתי ביום שבת הגדול, אות הוא כי גם הרבנים ישמעו בקולי…

– מי יתן והיה!

– וביום “אחרון של פסח” יעדתיו לבוא אלי שנית, למען אשר אענה לו על שאלתו האחרונה אם התיקונים דרושים לחפץ העם.

– גם אנוכי אבוא אז לביתך, שמואל, וגם אנוכי אנסה לדבר דבר בדבר הזה.

– טוב מאוד, בואי.

אפס כי בבוא היום ההוא קדם ר’ נחמן את שמואל בבית־המדרש, הטהו הצדה, ויאמר:

– היום הזה יעדנו לדבר דברינו, אולם סיבות שונות תאלצנה אותי לבקשך כי תבוא לביתי היום ושם נדבר את אשר לנו באין מפריע.

– אם נאלץ אתה לאלה גם אנוכי לא אסרב ובוא אבוא לביתך.

וימהר שמואל ויספר את כל הדברים האלה לרחל, לאמור כי לא תבוא אליו וכי הוא ילך ביתה ר’ נחמן כי כן הוא רצונו, ואף כי חרה לרחל על הדבר הזה, בכל זאת לא מנעתהו מלכת, ואך ביקשה את פניו כי יספר באוזניה את דבריו שמה, באשר קרא לפניה גם את מכתבו לשרגא, התשובה על שאלת בני הנעורים.

ויהי אחרי הצהרים, וימהר שמואל וילך לבית ר’ נחמן לדבר שם דבריו ולהוכיח לו את צורך התיקונים.

ר’ נחמן ישב יחידי בביתו, גם אשתו גם בניו לא היו שם, ובבוא שמואל הביתה קידם את פניו באהבה ובכבוד, נתן לו כיסא לשבת, ויאמר:

– בטרם כל אודיעך כי חקרתי ודרשתי היטב בדבריך הראשונים ומצאתים כנים ואמתים, מצאתי למו ראיות רבות לחזקם, ולא עוד אלא שמצאתי לשניים מן הפוסקים שאומרים כן בפה מלא, האחד הוא מן הראשונים, שאומר על כמה תקנות התלמוד כי הם “לא תקנו, אלא לדורם ולצורך השעה”²³⁰, והשני הוא מן האחרונים אשר יביא בספרו כמה וכמה דברים אשר נאסרו מן הראשונים וחזרו האחרונים והתירום, וחותם את דבריו לאמור: “נמצא דור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשהוברר להם הדבר שאין לחוש לסבת האסור שבעבורו אסרוהו רז”ל מתירין אותו”²³¹. דבריו אלה נושאים בד בבד עם דבריך אשר אמת לי ביום שבת העבר, ועתה הנני מודה לך כי דבריך בכלל על אפשרות התיקונים נאמנו מאוד; – אפס כי בטרם נחקורה לדעת צורך התיקונים בעם ישראל, אציע לפניך שתי שאלות קטנות וגדולות הנן לעניין אשר אנחנו בו.

– רב תודות לך, ר’ נחמן, על כל הדברים הטובים אשר השמעתני בזה, אמר שמואל בגעגועים גדולים ולבבו רחב מאוד: – תודה וברכה לך על הראיות אשר מצאת לדברי, ובכל לבי אשיב לך על שאלותיך, אם ה' יתן דברים בפי.

– ראשונה לא ישר בעיני דרכך לפרסם את הדברים האלה בראש הומיות, אמר נחמן בדממה ובמתון: – הן תדע כי הראשונים כיסו טפחיים בכל דבר. מי לנו גדול מהרמב”ם, הראב”ע והרלב”ג ודומיהם מן הראשונים אשר כתבו דבריהם ברמז ובסוד… ועל־כן לא אביתי לבוא לביתך, וגם לא הבאתי הנה את יעקב שלא לפרסם את הדבר מאוד…

– סלח־נא, ר’ נחמן, אם אומר כי דרכיך לא ייתכנו, כי אם אמנם כתבו הראשונים ברמז, הנה היתה זאת בעניינים פילוסופיים, בחקירה האלוהית, בסודות התורה וכדומה, אשר אמנם אין לההמון לדעתם; אולם לא כן בדבר איסור והיתר, בדבר אשר הוא נוגע אל עצמם ואל בשרם, בדברים אשר הרבנים עיוותו את הדין וקלקלו הישרה, בדברים העומדים כשטן על דרכי החיים ומביאים מוות לאחד וכפירה גמורה לשני, בדברים כאלה לנו לצעוק בראש הומיות, לקרוא בקול גדול, למען ישמע העם וידע את אשר עוללו לו, למען יפקח את עיניו ויראה כי מאשריו מתעים ויוליכוהו בתוהו אין דרך…

– אולם אם כן אפוא הלא תשוב שאלתי השנייה, היא שאלת הרב ממיטץ אשר אמר עם ספרו: "הנה ההמון אשר לא ידע להבדיל בין עקר לתפל, אם יתירו לו אף מנהג קל, ימאס בתורת ה' כלה’.²³² הלא תראה שמואל, כי לא כאשר אמרת כן הוא, והפרסום מזיק מאוד גם בדברים האלה.

– לוּ חפצתי לדחותך בקש כי אז עניתי ואמרתי לך: מי התיר להפוסקים להחמיר ולאסור, עד כי נצרך להתיר ולחוש פן יפן לב העם מעל תורת ה'?… אולם באשר כי יקר אתה לי מאוד, ובאשר כי השאלה הזאת תגע בפינת הדברים אשר אתן לפניך היום, על כן אבקשך כי תשמע דברי בראשונה על דבר צורך התיקונים בעם ישראל, ותשכיל ותדע עד כמה שגה הרב ממיטץ בדבריו אשר הזכרת, עד כמה לא ידע את עם בני ישראל, ותכונת רוחם, ועד כמה הוליכו דבריו שולל אנשים ישרים בלבותם.

– דבר כי שומע אנוכי, אמר ר’ נחמן ולא סר עיניו מן שמואל.

– הנה אחד מידידי שאלני במכתבו לאמור: מה הוא יסוד התיקונים? ועל מה אדניהם הטבעו? אמר שמואל אחרי דממה מעטה ואחר אשר אסף את רעיוניו: – ואנוכי עניתי ואמרתי לו כי יסודי התיקונים ואבני פינתם המה הדת והחיים; וכדברים האלה אענה גם אותך, ר’ נחמן, על שאלותיך: מאין נדע כי העם דורש תיקונים? במה נוכיח את צורך התיקונים בעת הזאת? – גם על השאלות האלה אשיב ואומר: הדת והחיים דורשים את התיקונים, הם המה צועקים באוזני כל שומע: תקנונו – למען נוכל עמוד! שימו לבכם לנו – למען לא ניכרת!…

– באר־נא לי את דבריך כי קצרו מאוד, אמר אף ביקש המלמד המינסקי בשומו ידו על מצחו לאות כי ישים לב מאוד לכל אשר יורה שמואל.

– הן בטח תדע את מאמר החכמים הראשונים, כי התורה והחכמה לא יתנגדו באשר כי שתיהן בנות האלוהים האחד הנן – ואיך יתנגדו אפוא גם התורה והחיים? הלא גם החיים מאל ניתנוּ ובעד החיים נתן ה' את תורתו, ואיך יתנגדו? “לא נתנה תורה למלאכי השרת”,²³³ “לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן”,²³⁴ אמרו לנו חכמינו ז”ל, לאמור: כי הדת והחיים ילכו יד ביד, לא ירגזו בדרכי העם ולא יעבטון אור־חותם, כי שניהם יתלכדו ולא יתפרדו נצח; ושני אלה הנם אבני הפינה לשיטת התיקונים ויסוד־מוסד לכל אשר נאמר לתקן בעם, אחדות השניים האלה תעמוד תמיד לנגד עינינו ובהתאחדם יוסיפו עוז ואומץ לעמוד על מכונם עד קץ הימים; הם המה שני המאורות הגדולים אשר יאורו לנו ואשר ילכו לפנינו להורות לנו הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, לא נוכל לבכר איש על פני אחיו, כי גם שניהם בני האלוהים המה, ואיך יתנגדו?… יחוד הדת והחיים הוא מהטרה אשר אליו נכונן את התיקונים, והוא גם הנהו קנה־המידה להשכיל ולדעת: אם העם דורש תיקונים, ומה לתקן; בכל דבר אשר נראה כי גם הדת גם החיים דורשים קיומו – נקיים, וכל אשר איננו לרוח החיים או לרוח הדת, כל אשר לא יכיל בקרבו קרבת שני אלה, – פיגול הוא בדת היהודים לא יירצה.

שמואל עמד מדבר רגע קטן ויבחן בעפעפיו את “המלמד המינסקי”, אשר פניו העידו למדי כי לא שבע רצון במענה פי שמואל.

– אבל שאלתי במקומה עומדת, אמר ר’ נחמן וירם את בוהן ידו הימנית: – ורק פנים חדשים נתת לה, הלא גם עתה אשאל ממך להוכיח כי התורה אשר היא עתה בידינו לא תתאחד עם החיים? וכי יתנגדו הלכות “שלוחן הערוך” לצורכי חיינו בימינו אלה?

– חכה־נא כמעט רגע קטן ואתן לך אותות ומופתים על הדברים האלה, ענהו שמואל ויחשוב מחשבות עת מעטה: – אולם בטרם אדבר דברי עלי להקדים לך הקדמה קטנה אשר תפיץ אור על השאלה הזאת. עלי לבאר לך בראשונה את השם “חיים” אשר נחפוץ כי יתאחדו עם התורה, ואז נבוא למטרת חפצנו.

הנני עושה את אוזני כאפרכסת לשמוע את דבריך, אמר ר’ נחמן.

– הנה איש היושב בבית־האסורים, כלוא בבור או בחדר אפל ולא יתנוהו לבוא החוצה, הנה האיש הזה לא ירגיש את הזמן וחליפותיו. אחת היא לו כל משך העת, יום ולילה, קיץ וחורף, קור וחום יתאחדו ויתלכדו והיו בעיניו לאחדים; ואם על־פיו נשפוט הנה אין לנו לשנות את דרכי חיינו בהישנות הטבע ומצב הארץ, אין לנו לא לשנות בגדנו, לא לשנות מצב ביתנו והליכותנו נצח; – ובכל זאת הלא נדע כי אנחנו החופשים נרגיש מאוד את התמורות האלה, נרגיש מאוד כי לרגלי התמורות בטבע נשנה גם אנחנו את דרכי חיינו, לא נחיה בקיץ כאשר חיינו בחורף; – וכדבר הזה יקרה גם לשאלות החיים. גם החיים כטבע ישונו מעת לעת, גם למו חליפות ותמורות רבות מאוד: לרגלי החדשות אשר תקרינה, לרגלי ידיעות הטבע אשר תרבינה, ולרגלי החוקים והמפשטים אשר יישנו – יקבלו גם החיים וצרכיהם פנים חדשים כפעם בפעם, גם הצרכים בעצמם גם אופן המסחר וההשתכרות שונים המה עתה מאשר היו בימים הראשונים; הן אומנם אנחנו – אני ואתה – לא נרגיש את התמורה הזאת, באשר כי רחוקים אנחנו מהחיים ומסיבותיהם, יען כי לא נבקש לנו את לחמנו במסחר ולא נשלח ידינו במשא־ובמתן, אנחנו הננו יושבים כל היום כלוא בחדרינו, ומעט כסף משכורתנו יביאו לנו הביתה, והיינו כאסיר כלא אשר לא יידע בין יום ולילה, בין קיץ וחורף; אם אנחנו לא נרגיש כל ניגוד בהלכות “שולחן־הערוך” לדרכי חיינו – הנה הוא מאשר כי חיינו שונים מאוד מחיי האדם על הארץ; אמנם כן, חיים כאלה שאנחנו חיים במו לא יתנגדו לכל חומרות הרבנים ולכל ריבוי מנהגיהם והלכותיהם, ועל־כן לא התנגדו בימים מקדם גם לחיי כל עם בני ישראל אז, יען כי כל העם חיו אז באשר נחיה אנחנו, סגורים היו בבתיהם, הממשלות העריצות הכבידו אז אוכפם עליהם, לא נתנום לשחר בית־ספר, לאחוז בכל חכמה ודעת, לא נתנום לעבוד את האדמה, לא נתנום לגור בעיר ולבוא בחברת האדם, אסירי־הממשלה היו אבותינו מעולם, ועל כן לא הרגישו את צורכי החיים, ועל כן נשאו בדממה את העול הכבד אשר שמו הרבנים על צווארם; לא כן בימינו אלה, אשר גם אחינו בני ישראל יצאו לחופשי ויתעוררו לחיים, עתה אשר הממשלות משכו אתם חסד, ויפחו באפם נשמת חיים, עתה נראה עד מאוד כי צרו דרכי “שולחן הערוך” ללכת במו, עתה גם הדת גם החיים ידרשו בפה מלא את התיקונים, ואם גם עתה לא נצא לעזרת הדת והחיים ויקרנו עוון…

שמואל שאף רוח רגע קטן ויוסף לדבר:

– הנה כן הוא, גם הדת גם החיים דורשים את התיקונים. נצא־נא ברחובות עיר גדולה, מקום אשר אחינו היהודים נחתים שמה, ועינינו תחשכנה מראות כי הדת ירדה פלאים מאוד; מחללי שבתות בפרהסיא, עוברים על כל מצוות חמורות; מלעיבים בתורת ה‘, ומשליכים מעליהם את כל עול תורה נראה בכל עבר ופינה בכל בית ובית; והיו כי שאול נשאל: מי הוליד לנו את אלה? יד מי היתה בעוכריהם להעבירם מעל חוקי ה’ ותורתו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי? – הן נראה רבים מהם אשר לא בחפצם יפנו עורף לכל דברי התורה, אנשים אשר טבעם ודרכי חינוכם לא יתנום למעול מעל בכל המצוות, ומי הסב את לבם אחורנית? יד מי היתה במעל הזה? מי שלח ידו במקדש הדת ויגרש את בני הנעורים ממנו? מי קיצץ בנטיעות האלה, וישליך שיקוצים על כל התורה? – על השאלות האלה כבר ענה בדור שלפנינו הגאון ר’ מנשה מאיליע בדבריו החודרים תוך קרב ולב לאמור: "ונתקים בנו מה שאנו אומרים בודוי הגדול: “את אשר הקלת החמרתי” ובאנו על ידי זה לידי “את אשר החמרת הקלתי”… כי על ידי שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא – פייגי דעתיהו מכל^{235 236}, ואנחנו מה נענה אחריו? מה נעשה עוד מזמנו עד ימינו אלה? – החומרה הולכת וחזקה, “שולחן הערוך” העמיס עלינו דינים וחומרות רבות מאוד עד אין קץ, והיה האיש אשר הנהו מוכרח לעבור על את אחת מאלה, כי דרכי חייו יכריחו אותו לעשות את אשר לא ייעשה על־פיהם, הנה “עבירה גוררת עבירה”²³⁷, ויחשוב בלבו: הנה בין כה ובין כה הנני עובר על דברי הרבנים, ומדוע לא אמלא את תאוותי בכל דבר? …

– הזכיר־נא, שמואל, פרטים אחדים למשל, אמר ר’ נחמן.

– הנה התלמוד אסר להוציא ברשות הרבים בשבת כל דבר שהוא משא, והתירו כל דבר שהוא תכשיט. ומדוע זה אסרו עתה לצאת גם במשענת, במחסה־ממטר²³⁸ ובמורה־שעות שהם תכשיטים בימינו אלה, ולא עוד אלא שגם מטפחת אשר יש בה משום כבוד הבריות אסרו עלינו? מדוע לא נתיר לנסוע בקרון בתוך התחום²³⁹ אשר אין עתה כל חשש איסור? הנה הדברים האלה מעיקים מאוד־מאוד על העם, ומתנגדים מאוד לדרכי החיים ההווים, ומדוע לא ישימו לב רבנינו על מאמרם ז"ל: “לא דיך מה שאסרה התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחדים”²⁴⁰ – ונתירם? מדוע לא נראה צורך השעה בדברים האלה ולהסיר את עולם הקשה מעל שכם העם? למען אשר לא יסירו אחדים גם את העיקר בהסירם את הטפלים, למען אשר לא יעברו את כל התורה בעת אשר חייהם מכריחים אותם לעבור רק על הדברים המותרים האלה; הנה אם נורה להם כי אלה מותרים הם יישארו עיקרי התורה על מכונם, והאנשים האלה ישמרום, מבלי אשר ימצאו הכרח בביטולם – לא כן עתה אשר בין כה ובין כה הנהו כאפקורס בעיני העם, אשר בין כה וכה ירדפוהו הרבנים ויאמרו להרחיקו מקהל עדת ישראל, עתה הנה יעבור בחפצו גם על מצוות חמורות והדת תשאר שוממה, בוכה ומתאבלת על רבים מבני הנעורים אשר יפנו לה עורף באשמת הרבנים אשר הטיחו עליה טפל, ולא שמו לב לדברי רבותינו הקדמונים שאמרו “אל תעשה את הגדר רבה על העקר – שמא תפול!”²⁴¹, המה מבלי דעת את החיים, הרבו מאוד את הגדר והנה כל הבנייה חושבת ליפול! …

– הנה הראית לדעת כי הדת בעצמה דורשת את התיקונים, הוסיף שמואל אחרי דממה לא־ממושכה אשר שאף רוח: – הדת אשר אם לא יחושו רבנינו להקל עולה, ולהסיר ממנה את המשא לעיפה אשר שמו האחרונים נוספות לה – תיפול תחתה ובני הנעורים ישליכוה אחרי גוום כלה… והנה גם החיים דורשים את התיקונים, גם לאלה אשר לבבם שלם עם הדת, ולא יצאו מגדריה, גם לאלה אשר מחשבת פיגול לא עלתה על לבבם, והנם שומרים משמרת הרבנים ומשמרת משמרתם, גם לאלה לנו לתקן את דתנו ולהקל את עול “שולחן הערוך” הכבד, למען יחיו בארץ, למען לא תנגפנה רגליהם על דרך החיים, למען לא תעמדנה חומרות הרבנים לשטן למו, ולמען לא יאבד כספם, אשר יבוא להם בזיעת אפם ואשר “התורה חסה עליו” בעניין רע…

– גם בדבר הזה אבקשך, שמואל, לפרט באוזני פרטי הדברים, וכי תבאר את דבריך במשלים, אמר ר’ נחמן בשפל קולו.

– הפרטים והמשלים לדברים האלה רבו כמו רבו, אין “הלכה” ואין “סימן” בכל ארבעה חלקי “שולחן הערוך” אשר לא יתנו עדותם ויצדיקוני… הן פסח ושבת היום הזה, ושתי ההלכות האלה גם הנה עדים כשרים ונאמנים על יושר דברי: הנה אם נראה את חג המצות לפנים בישראל ונשובה ונראהו עתה – כי אז תסמר שערות בשר איש וכל עצמותיו תאמרנה: הרשיעו הרבנים לעשות, עשקו דלים וירוצצו עניי עמם! אז יקרא כל איש רגש מעומק לבו: מה לכם תדכאו עמי? – גזילת העני²⁴² בחומרותיכם!… כי מדוע היה החג הזה לזוועה בישראל? מדוע יחרד כל איש בנשאו את השם “פסח” על שפתיו? מה תרעדנה עצמות העני מאחינו לזכר “יום חרותנו” חג המצות? … לפנים בישראל אפה איש איש את “המצות” בביתו; אורז, דוחן, עדשים וכל מיני קטניות לא נאסרו אז; המצות היה עובין טפח, וגם משמנים ובצים לרוב לא הוכרחו לתקנן למען אשר תיאכלנה, והוצאות איש ישראל בימי החג לא רבו מאוד על הוצאותיו בכל ימי השנה; לא כן עתה, לרגלי החומרות הרבות אשר הרבנים הוסיפו דור אחר דור, לרגלי האיסורים והמנהגים הטפלים אשר נקבצו במו אל תוך “שולחן הערוך” ויתקדשו ויהיו לחוק בישראל, שב גם חג המצות ויהי לצלם בלהות נורא על כל סביביו… כדברים האלה קרה גם להלכות השבת, אשר חומרותיו רבו כמו רבו, אשר דיניו יעיקו כעול ברזל, ואשר אם על־פי “שולחן הערוך” נחיה אין לנו לנוד אבר ביום השבת, אין לנו כי אם לשכב תחתנו כל היום ההוא, דבר אשר ילאה אדם מנשוא… ומי ימנה החומרות והאיסורים בהלכות שחיטה, טריפות, בשר בחלב, תערובות, ובכל דבר הנוגע לאיסור והיתר אשר ככוכבי השמים לרוב… אבל לא טוב המשל הזה אשר אמרתי, הן הנה יחשיכו את חיי בני ישראל, לא ככוכבים יזהירו החומרות האלה, רק כחול אשר על שפת הים רבו וכחול ההוא כבדו מנשוא…

– אבל רוב דבריהם על אדני התלמוד הטבעו? העיר ר’ נחמן.

– זכור־נא, ר’ נחמן, ואל תשכח את דברי אשר הגדתי להרב ביום השבת בבית־המדרש, את אשר הראיתי באר היטב כי “שולחן הערוך” עבר את פי התלמוד ברוב דבריו, וגם הרב לא מצא אז דברים להכחישני על פני בדבר הזה, ועתה הן אתה אומר לי כדברים אשר לא שיערתי לשמוע מפיך, ר’ נחמן, אשר בכל בית התלמוד והפוסקים נאמן אתה… זכור־נא כמה וכמה חומרות ואיסורים נוספו מיום חתימת התלמוד עד הימים האלה, אשר אם אמרתי לפורטם עלי להחל בראש “שולחן הערוך” ולכלה בסופו… והלא לפי דעתי ושיטתי יש הכוח והרשות ביד רבני זמננו להקל גם חומרות התלמוד המתנגדים לחיי העם בזמן הזה ובמדינות אלה, נשען על כל המאמרים אשר הגדתי לך כבר, ואשר אתה בעצמך הודית לי עליהם; הלא גם בעל “כפתור ופרח”, אשר העירותני עליו, אומר בפירוש שגם איסור רז“ל יש לנו להתיר אם הדור ראוי לכך, ובעלי התוס' אמרו עוד יותר כי במקום שנראה טעם קצת יש כח ביד בית־הדין לעקור אף דבר מן התורה²⁴³… וק”ו בן־בנו של ק"ו בחומרות הרבנים האחרונים אשר אין להם שרש בתורה וענף בתלמוד, אשר יראת המוסמכים ראשיתם ואי־הידיעה יסודם, אשר חרפה תשבור לבבנו לשמוע בכל פעם ופעם לאמור: את זה אין אנו יודעים, ובזה אין אנו בקיאים, ועל יסודות תוהו ואבני בוהו האלה יפסידו כסף ישראל, יתנו אותנו לגווע ברעב ובמחסור, יגזלו את פתותי הבשר מפינו, ואין אומר השב… הן שיעור שעת החמוץ בבצק, הוא על־פי התלמוד בבלי "כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריה – מיל²⁴⁴ ועל־פי הירושלמי "עד כדי הלוך ארבעה מיל²⁴⁵, ומדוע נחמיץ עתה כל הבצק גם בשיעור רגע קטן? וכן נתנו בתלמוד שיעור בשהיה בדיני שחיטה²⁴⁶, ובשולחן־ערוך אוסר שהיה במשהו²⁴⁷, התלמוד אומר כי רדיית הפת מן התנור מותרת בשבת מן התורה²⁴⁸, ואבנים מקורזלות מותר לטלטל משום כבוד הבריות²⁴⁹, ובשולחן־ערוך אסרו דברים קלים מאלה, מבלי הבט גם על כבוד התורה והאומה… ובדומה לרוב מאוד־מאוד, אשר כל אלה יכבידו עולם על העם, יקצרו חייו, יפיחו באפו רוח־מוות, מות הבשר עם הנפש…

שמואל נאנח בשברון מותניים, ויחשה רגעים אחדים ויעמיק במחשבותיו, את ראשו תמך ביד ימינו, עיניו השפיל וקווי מצחו קמטו.

גם “המלמד המינסקי” ישב דומם ברגעים האלה ויחשוב מחשבות גם הוא…

– אמנם כן, הוסיף שמואל וישם מבטו בפני ר’ נחמן: – גם הדת גם החיים דורשים את התיקונים בישראל. התורה וישראל צועקים לעזרה, ואין איש שם על לב, התורה חוגרת שק ואומרת: “תקנוני, הישירו הדורים, הסירו המעקשים אשר שמו הרבנים, עזקוני, ויחיה עמי בי ולא ימות, ידבקו בני הנעורים בי ולא יעזבוני באשמת הרבנים, אשר הוסיפו וינבאו מלבם את אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי… תקנוני – פן יגרשוני הנערים כלה ושמי יישכח מדור אחרון”… וישראל ייאנח מרה, ירבץ תחת עול סבלות “שולחן הערוך”, בזיעת אפיו יעמול כל היום ובלילה יטריף לו הרב את מאכלו אשר עמל בו, ולחם יבש יגרס שיניו… הה, לבבי יחמץ בקרבי לזכר עניי עמי בארץ הזאת, ביודעי כי אין רפואה למחלתם זאת ואין צרי למכת הארץ – ארץ ליטא, והיהודים היושבים עליה… הן שנת בצורת הנה השנה הזאת, שנה אשר עניי עמנו בארץ הזאת גוועים ברעב, שנה אשר העוני והלחץ גבר מאוד־מאוד, שנה אשר עניינו צועקים לעזרה, מבקשים לחם, מבקשים עבודה, ומבקשים עצות להחיש להם טרף; אחינו אשר באשכנז שמעו לקול הקריאה וחברות שונות נוסדו שמה לתת לנו עזרה בצר, לתת לחם לפינו עתה, ולכונן אשורינו בארץ, לשית עצות בנפשנו במה נושע תשועת עולמים, מה יעשו למען תקן מצבנו לאורך ימים. העצות הנן שונות, אלה יאמרו כי לנו לנסוע לפנים ארץ רוסיה, ואלה יאמרו לתת לנו שדה וכרם למען נהיה לאיכרים עובדי אדמה; אולם כמעט שכחו כולם כי “שולחן ערוך” לישראל, “שולחן ערוך” אשר יעמוד כשטן על דרכי אחינו, ואשר יאסור את רגליהם לבלתי יהינו עזוב את מצבם הנורא… “שולחן הערוך” הנהו מקור העוני והמחסור, הוא הנהו מעין הנובע רעב וכל תלאה להם, ואם אותו ישאירו למו, אם את “שולחן הערוך” יקחו עמם בדרכם, והלכו גם העוני גם המחסור אתם בכל מקום שהם באים… האומנם יוכל היהודי לשבת בפנים ארץ רוסיה, במקום אשר הרוסים נחתים “ושולחן הערוך” לא ישים לו מועקה במותניו: את פתם אסר לנו, שפתם ובגדיהם פיגולים הם, לסחור במאכלם לא התירו, גם לבוא לביתם בגילוי הראש – כמנהג הארץ – החמיר מאוד. ואיך יחיה היהודי בתוך עם אחר? איך ימצא לחם חוקו על אדמת נכר? וגם תמונת היהודי אשר רבניו נתנו לו, את פיאותיו הארוכות מאוד, את זקנו המגודל פרא, את בגדיו ואת האיזור אשר ישים במותניו, כל אלה הלא יעמדו לשטן לו בבואו בתוך עם חי, עם בני הרוסים!… והנה הם אומרים לתת לפניהם עבודת שדה וכרם – מה נואלו האנשים האלה, מה רחקו מדעת את מצב עמינו ואת אשר “שולחן הערוך” עולל לנו, הייתכן לעבוד את הארץ ולשמור את כל הכתוב בשולחן־ערוך בהלכות שבת ויום־טוב? הייתכן להיות איכר בזמן הזה ולקיים את כל פרטי הדינים היתרים, לחנך את הבנים בחדר, ואת הנשים והבנות להושיב ביתה?… הוא הדבר אשר אמרתי, כי כל עוד לא ישימו לב לשרש אחרי מקור העוני בישראל, כל עוד לא יסירו הרבנים את “שולחן הערוך” מקרב עמם, כל עוד לא נתקן את דתנו ולא נקיל את עול הרבנים מעל צווארנו, הנה חיינו אינם חיים, הננו מומתים מדי רגע, הנה לא יועיל לנו כל עזר, וכל תשועה רחקה ממנו…

– הה, הנני רואה את עם בני ישראל והנם פרועים לשמצה, הוסיף שמואל בהלך־נפשו אחרי אשר חשב מחשבות שעה קלה: – הנני רואה את בני הנעורים בועטים בדת, רומסים ברגליהם את האמונה, מבזים תורת ה’ ומלעיבים בכל קודש; את עמם יקללו קללה נמרצת, יחרפו ויבזו את מערכת ישראל, ויהיו לסוררים ומורים, ילכו בשרירות לבם וכל מחשבותיהם אך רע כל היום… הנני רואה את העם בוכה למשפחותיו, עוני רעב ומחסור ישוררו בתקפם, אין לחם צר, אין כל, אין עצה ותושיה, רוח היאוש מדבר מתוך גרונו, יראה את מותו לפניו ולא יוכל השיגו, ישכב גוסס בארץ ליטא ומרחוק יראה את החיים, אבל “שולחן הערוך” הנהו מלאך־המוות הממית בחומרותיו את עמי, המכה בעברת איסוריו ומנהגיו את ישראל בסנוורים, המוציא את לחמו מפיו, המאבד את בניו, העוכר שארו ובשרו, הנותן אותו לבוז ולקלסה בגויים והמאבד גם את תקוותו להתעורר לחיים חדשים…

שמואל נדמה, כי מלים נעתקו מפיו, כי רעיונות נפשו גברו עליו, כי מחשבותיו המו מאוד, כי לא מצא די מלים להביע רגשותיו, לתת גוף להגיוני לבו ולהגשים את שרעפיו אשר התגעשו עתה מאוד.

גם “המלמד המינסקי” לא דיבּר דבר, גם הוא נאלם דומיה, גם עשתונותיו בקרבו התעוררו מאוד לדברי שמואל האחרונים וגם לבבו המה מאוד.

“מה גדול, מה נישא הוא האיש שמואל הזה!” חשב בנפשו, “מה נאמנים דבריו, ומה גדלה אהבתו לעמו!… הנה שמעתי אומרים כי אפקורסות ידבר בנתנו דופי ב”שולחן הערוך“, בבקשו לעשות תיקונים בדת ישראל, ובחפצו להקל את חומרותיו, וכן חשבתי גם אני, והנה אנוכי רואה כי הבל יפצה פיהם ושוא היו גם מחשבותי על אודות הדברים האלה… לא אפקורסות, לא הפקרות ולא כפירה מדברים מתוך גרונו, רק אהבת הדת והאומה, אהבה רבה לתורה ולישראל, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה טהורה הנובעת ממקור לבו, אהבת ה’ תורתו ועמו… ומה מאוד יידע לבאר את דבריו, מה מאוד יבין לקלוע אל תוך לב כל איש! פיו מפיק מרגליות, דבריו המה כגחלי אש ומוצא שפתיו כזרם מים כבירים… מה נפלא הוא האיש שמואל, ומה נפלאו דבריו!”…

אהה, ה’ אלוהים! הכלה אתה עושה לשארית יהודה?! צעק שמואל פתאום בקול גדול וזרם דמעות התפרצו מעיניו: – הכלה ונחרצה זאת מאתך, ה’ אלוהי אבותינו!…

ר’ נחמן התעורר מאוד למחזה אשר לפניו, למראה הדמעות אשר כמטר הרעיפו עיני שמואל.

– נבכה לשבר בת עמנו! הוסיף שמואל ודמעותיו פרצו כנחל מעם גר: – נשפוך דמעות כמים כי גדול כים שבר ישראל!…

– הה, מורי ורבי שמואל! אמר “המלמד המינסקי” בקול רועד מאוד: – עשה את אשר בכוחך לעשות, כי מאת ה’ שולחת הנה, ה’ שלחך למחיה לפנינו…. עשה והצלח… כל מחזיקים בימינך ברוכים יהיו לה’ ולאדם וכל מנגדיך יקולל בארץ חלקם, לך בכוחך זה והיה ברכה בקרב הארץ… גם אנוכי אעשה למען הדבר הגדול הזה, אם יהיה לאל־ידי, אבל מי אני ומה מעשי…

– אל תאמר ר’ נחמן, כדברים האלה, כוחך גדול מאוד, שמך מהולל בפי האנשים, הבה יד ליד, הבה נכרתה ברית יחדיו, אולי נעשה ונוכל אולי נושיע…

ומבלי חשוב עוד מחשבות נתקעו ידי שניהם באהבה רבה.

– בני הנך בשנים ואבי בחכמה, אמר ר’ נחמן תפוש במזימותיו: – הנני נכון לשמוע בקולך לכל אשר תצווני, גם פה ולשון אברא לי, ברצונך אדבר אריב גם אנוכי ואסור למשמעתך כל הימים…

– הנך עניו מאוד, ר’ נחמן, חברים מקשיבים איש לקול רעהו נהיה מעתה ועד עולם, חברים אשר איש לרעהו נאמר חזק, נתחזק בעד עמנו, בעד דתנו ובעד תורתנו!…

– לוּ יאמר כן ה’!

זמן רב ישבו שניהם על השולחן בדממה, תפושים ברוב שרעפי נפשם בקרבם.

[טז] חוטא ולא־לו²⁵⁰    🔗

היום פנה לערוב, וחג הפסח בא עד קצהו; עוד מעט קט, עוד שעה קלה, עוד עת מצערה ותבוא “ההבדלה” ותבדיל “בין קודש לחול”, בין “ימים טובים” לימי עוני ודאגה, בין מנוחת הלב לשברון רוחו, בין “לחם עוני” אשר לזכר שעבוד אבותינו בארץ מצרים נאכלהו היום בלב שמח ונפש שקטה, ובין לחם עוני אשר נאכל היום מדאגה, מקוצר רוח ומעול הפרנסה אשר בזיעת אפינו נעבוד למענו… השמים היו טהורים, אין עב אין ענן אשר העיז להקדיש את תכלת הרקיע ולהשיבתו מטהרו; רוח צח, אשר יביא רוח האביב בכנפיו, השיב לב כל איש, ויצהיל כל פנים; קווי השמש, אשר ככדור מופז עמדה לפאת מערב בירכתיים, האירו את פני העיר ויפוזו את כל אשר בה בשלל צבע רקמתיים – כמו שמחה כל הבריאה בשמחת היהודים האחרונה, כמו לקח גם הטבע חלק ברגעי החג האלה, בטרם בוא “ההבדלה” ותהפכם ליגון ואנחה, וכמו ה’ ממעון קדשו, השמים, שאג ישאג: “שמחו ועלזו, בני! עד אשר דאגות מחר תבאנה ותשדדנה מנוחתכם!”… וכמו רוח אלוה ממעל אחז בציצת ראשי היהודים ותוציאם ממסגר בתי העיר אל הגנות ואל השדות אשר מקירות העיר וחוצה; ברחובות השלך הס, דממה שררה בעיר, כי כל האנשים נשים וטף יצאו לשוח לרוח הערב הזה.

ובפתח בית־המדרש עמד הבירזי, ויחשוב מחשבות אין קץ, נאנח מדי רגע בשברון מותניים, עיניו השפיל לארץ ונפשו עליו תאבל.

“אהה, ה’ אלוהים!” חשב בנפשו וכל יצורי גוו רעדו – “אהה, לבי חלל בקרבי, ועצמותי עששו… מי מלל לי: מוכּה האהבה הוא יוסף ולילות עמל מנו לו? מי שדד מנוחתי ויביא רצח בעצמותי? מי הכני בשגעון וכל שמחה ועונג גזל ממני?… הה, היא אוהבת את שמואל, את שמואל אשר הנהו בטלן גם הוא כמוני היום, את שמואל אשר לא יבין לרעיה ויספר באוזניה את אהבתו לחנה… מה אמולה ליבתי! אנוכי אמרתי לנתק את תקוות חוט האהבה הזאת, אמרתי חרפה היא לאיש לאהוב ואמרתי לקחת את חנה מידו, והנה מצאתי אני את האהבה, מצאתיה מבלי אוכל לקחתה, מצאתי את רחל והנה גם היא נתונה לשמואל… את חנה אמנם נתתי לאפרת, והנה רחל באה ותקח בלבו את מקום הראשונה, ואנוכי הנני רואה, יודע ואשב בדד ואדום… לא, ביד חזקה אוציא אותה מידו ביד חזקה”…

– מדוע תעמיק כה במחשבותיך, בירזי? שאלהו פתאום זלמן ינטס בלכתו ברחוב בית־הכנסת, וילטוש עיניו על יוסף.

– אנוכי הנני חושב לדעת מה רבה ענוּת האיש אשר יחטא לאלוהים ולאדם ולא יאכל פרי החטאה הזאת, אשר יחרוש עוון יזרע שקר, ואלומות עבודתו ישאו אחרים ברינה…

– הגם לדבר במליצות לימדת לשונך?

– אשר יעשה עוול למען אשר ירבה כבוד ביתו, אשר יעץ מזימות למען אשר יצליחו מעשיו ואשר כונן ברמיה חיציו על יתר למען אשר ייכונו מעשיו בארץ – העוול נעשה, מזימותיו הוקמו, וחיציו החטיאו את המטרה… מעשיו צלחו לאשר שולחו, וחיך אחר יטעם את המגדנות אשר עשה בחטאו – מה רע ומה מר גורל האיש הזה…

– על דיברתי, כי מגיד נפלא הנך, וצר לי מאוד כי שומע אין לך בלעדי…

– אל־נא תלעג לי, אומלל, כי אתה הנך האיש! אמר הבירזי ומבט־אש ירו עיניו ויגע בעפעפי זלמן.

– אני? אנוכי?…

– אתה!… אתה הוא אשר עמלת לאחרים, חטאת ולא־לך…

זלמן נבעת כמעט.

– ידעתי את כל מעשיך, זלמן! הוסיף הבירזי ולא סר עיניו ממנו: – ידעתי את אשר עשית לשמואל ולחנה…

– אבל מדוע זה נדבר את דברינו פה ברחוב? אמר לו זלמן: – בוא ביתה המדרש ושם בחדר הקטן תספר באוזני את דבריך באין מפריע.

שניהם באו החדרה.

– הנה הסיבות ריב ומדון בין שמואל ובין הרב למען אשר תתן את חנה לגד ואת אסתר לשמואל, הלא? הוסיף הבירזי שם בחדר ויטעם את דבריו: – ועתה דע לך כי חנה ושמואל אמנם נפרדו, אבל בידך אל יפלו, אתה לא תאכל את פרי הפירוד הזה: חנה היא אהובת אפרת המורה, ורחל אוהבת את שמואל…

זלמן חשב מחשבות.

– הידעת את אלה באר היטב?

– כימי השמים על הארץ.

– מידי לא ייפלא דבר, אמר זלמן אחרי העמיקו במחשבותיו: – אנוכי הפרדתי ואפריד עוד… התתן גם אתה יד לי?

– אנוכי לא אחטא בעד אחרים, ענהו הבירזי והכרת פניו ענתה בו כי מעומק לבו יצאו הדברים: – אם גם אתה תיתן יד לי, אז אהיה גם אני לך.

– בכל אשר יהיה לאל־ידי.

– לכן שמע־נא, זלמן, סוד לבבי אגלה לך עתה, סוד כמוס עמדי… אנוכי אוהב את רחל, והיה כאשר תשמע לי ובעצתי אשר אנחך תעשה דבר להפריד בין רחל ובין שמואל, אז שכרך אתך ואנוכי אפריד בין חנה ובין אפרת.

– טוב הדבר, יד ליד! השמיעני־נא את דבר עצתך.

שניהם התלחשו דברים רגעים אחדים.

– ואם את הדבר הזה נעשה – ונוכל גם שנינו, אמר הבירזי בקץ דבריו.

– הנני למלא את חפצך בדבר הזה.

– אבל לא נחמיץ את המעשה אשר נעשה, הדבר נחוץ, נמהר־נא לעשותו…

– טוב מאוד, לך־נא אל רחל, וגם אני אבוא ואמלא את דבריך.

שניהם יצאו החוצה ובאין אומר ודברים התפרדו.

“יחשוב־נא הנער הזה כי אנוכי אמלא אחרי אהבתו,” חשב זלמן ינטס בלכתו מעמו – ויהי לי ידיים להוציא את מחשבותי אל הפועל, ואחרי כן אורה דעת גם אותו, יידע אחרי כן גם הוא את זלמן… הן רחל הנה אלמנה, צעירה לימים, יפת־תואר וטובת־מראה, גם כסף לה גם אב עשיר, ואנוכי הנני שדכן, ומה לי הבחור העני הזה? יקחהו אופל אותו ואת אהבתו גם יחד… חא־חא־חא! אהבה בלב אחד “הבחורים העניים!” אהבה אשר זלמן ינטס יעזור על־ידה?… הטרם ידע כי ריב לשדכנים את האהבה, כי אנוכי שנאתיה תכלית שנאה וכי אין לי כל חלק ונחלה בלב עניי העם?… האהבה הנה טובה רק עת תלך יד ביד את השדכנים, או בעת אשר היא כלי למפעל ידם ודרושה לחפצם; אולם אוי־נא לה אם אין לשדכנים כל חלק ונחלה בה, אם לא ימצאו בה חפץ, אז יזרוה כמו דווה, ושמה לא ייזכר עוד"….

כה חשב זלמן בלבו וישם פניו לרחוב העיר ימינה, בעת אשר הבירזי הלך בצעדי־אוֹן לבית אפרת שמח וטוב לב, בוטח בעצתו ובדברי זלמן ינטס כי גם חפצו יצליח בידו.

ובלב מלא בטחון פתח הבירזי את דלתי פתח אפרת, וייבּהל לראות כי שמואל ורחל יושבים ומדברים דבריהם, ובעל־הגימטריאות יושב גם הוא ושומע.

“בעת לא־מצוא באתי,” חשב בלבו בפתחו את הדלת, “הנה שמואל… והנה גם ר’ טודרוס… עתה אין לעשות דבר, ולוּ לא בא זלמן הנה עתה בעת הזאת, כי בואו עתה ישים לאל את דברי עצתי”…

– ברוכים אתם לה’! אמר בקול רם.

– ברוך בואך! ענוהו היושבים.

– אחי איננו בביתו עתה, הוסיפה רחל ותאמר להבירזי:

– כי הלך לשוח, ואם יש את נפשך שב־נא וחכה עליו.

– רב תודה וברכה לך, גבירתי, אמר הבירזי וישב על הכיסא.

“לא לאחיך, גבירתי, באתי”, חשב בלבו אחרי שבתו, “שלחי־נא את האנשים האלה מפניך כי אז אספר באוזניך מדוע באתי הנה עתה, אבל אשב בדד ואדום, אולי ילכו אלה לדרכם”…

– ור’ נחמן הודה לדבריך אלה הנאמנים באמת וצדק? שאלה רחל את שמואל ולא הסבה עינה מנגדו: – ספר־נא לי את אשר דיברת עוד להוכיח לו צדקתך.

– אנוכי דיברתי רב מאוד, ענה לה שמואל: – דיברתי, ולבבי היה כים נגדש, רעיוני המו מאוד, דמי בקרבי החלו לקדוח כאש המסים²⁵¹, וכמו אש אחזה את כל בשרי, דיברתי, הגיתי, צעקתי עד כי גם בכיתי לזכר ענוּת היהודים ומצבם הפרוע לשמצה מאוד… לעגי־נא, רחל, עלי, מלאי פיך שחוק – אודה ולא אבוש כי בכיתי שמה בבית ר’ נחמן…

– אמנם לשחוק תהיה בפי כל, שמואל, אמר הבירזי בחפצו לתת בו דופי בעיני רחל: – כי איש כמוך יבכה בדמעות בבית איש זר…

– בפי כל אשר לא ידע לערוך נפש יקרה, ענתה רחל ובעין זועמה הביטה בפני הבירזי: בפי כל איש אשר לב לו אין, רק בפיהם יהיה לשחוק האיש אשר שבר בת עמו נגע עד לבו…

– רב תודות לך, רחל, על כי תדיניני לכף זכות, אמר שמואל, ונפשו מלאה עונג: – תודה וברכה לך על הדברים האלה, ומאוד אשמח לשמוע מפיך כי גם את תוקירי רגשות איש ותדעי להלל את אשר יהולל.

– הלא זה דברי אליך בכל עת כי את הרגש אוקיר ורק עם הדמיון אריב ריבי, ענתה לו רחל בחן־שפתיים: – אנוכי רק את הדמיון באין דעת, הרגש בלא תועלת, והדיבור בלא מעשה אשנא תכלית שנאה; אנחנו הרגלנו לחשוב כי בכי יאות רק לילדים קטנים ולא לאנשים באים בימים; אמנם כן, אל לאנשים בכי כילדים, אבל רק כילדים אשר בכיים לא יביא כל מעשה בפועל למו, הילד כי יבכה לא ישים לבו לעשות דבר בפועל, יבכה כמתייאש, ישליך תקוותו מנגד ולא יאמר להביא עצה ולכונן עלילות אשר יביאוהו למטרתו, בכי כזה הוא הבכי אשר נשחק עליו; אולם לא כן אתה אשר כגבר תאמיץ ידיך לעשות, אשר תחגור חרב על ירך לצאת למלחמה, בכיך נאה לך, הוא יוסיף לך עוז ואומץ למען תלך דרכיך באומץ הלב, הוא יחזק את לבך לפעול גדולות בקרב הארץ, לבלי תחבוק בעצלתיים את ידיך ולבלי ישובו רגשי קודש אשר בקרבך והיו לדמיון, דמעותיך אלה קדושים המה, וחלילה לכל איש מוקיר דעת להתל במו…

– ואת פריו נשאתי ברינה עוד היום הזה, בראותי כי נהפך גם לב ר’ נחמן והודה לכל דברי…

– האומנם? שאלה רחל ועל פניה נראה אותות שמחה: – האומנם כי המלמד הזה הודה לכל אשר אמרת? – מאוד־מאוד אשמח על הדבר הזה.

– הוא תקע לי כפו, ושנינו נשבענו לעשות ולפעול לטוב התיקונים בישראל כאיש אחד.

הבירזי בראותו כי לא יפנו אליו בדבריהם ומיראתו פן יבוא גם זלמן ינטס עתה – בהיות שמואל בבית – וישחית את דבר עצתו קם ממושבו.

– האדון אפרת לא בא עוד… ואנוכי הנני נחפז ללכת, אמר הבירזי במתון בקומו ממושבו: – היו שלום!

– אבל אל־נא תמהר דרכך, אמר לו ר’ טודרוס: – הלא שמך “בירזי” בגימטריא: “וחכה נא כמעט”.

הבירזי שמח בנפשו לקול ר’ טוֹדרוס הזה.

– אבל מדוע זה תפריע, חמי היקר, את העלם מדרכו? אמרה רחל, אולי נחוץ לו הדבר.

לב הבירזי סער מאוד, אפו חרה, ובחפזה פנה מול פני הפתח.

– היו שלום!

– לך לשלום!

והבירזי יצא מאת פני בית אפרת.

– קצה נפשי בהעלם הזה, אמרה רחל בצאתו.

– מדוע זה, בתי, תשנאיהו? אמר ר’ טודרוס הזקן: – הוא הנהו עלם יקר מאוד, איש טוב הלבב ובך ידבר נכבדות.

– ועל־כן אבזה צלמו, ענתה רחל בלעגי שפה: – הן הוא ילאה אותי בדברי חנף וחלקות אשר המה למרות רוחי.

– על דעתי יעשה זאת למען מצא חן בעיניך כי תעמדי על ימינו בקומו לשחר בית־ספר, אמר בעל הגימטריאות בחפצו לדבר טוב על הבירזי: – הן כבר דיברתי אתך על אודות הדבר הזה.

– אבל גם בזאת לא ייאמנו דבריו בעיני, ענתה רחל בשפה רפה: – הוא הנהו איש דברים אשר לא יעשה מאומה, זולתי לסבב בחנף את איש, ולבקש לו “נהמא דכסופא”… האמת בפי המשפט אשר חרצתי, שמואל?

שמואל אשר ישב עד כה שקוע ברוב שרעפי נפשו, התעורר עתה לדברי רחל.

– מה הוא המשפט אשר חרצת? שאל את רחל.

– בדבר “הבירזי” נדבר דברינו, מה משפט הנער הזה? הלא אתה תדעהו זה מכבר.

– לוֹ אמנם כשרונות נעלים, אבל יאבדם בתוהו, ולא נחטא בשפתיים אם נאמר עליו כמליצת התלמוד: הוא הנהו חכם לכשירצה²⁵², אולם באשר נוגע לתכונת רוחו…

שמואל חדל לדבר כי הדלת נפתחה ואפרת עם חנה באו הביתה.

– ה’ עמכם! אמרו בבואם.

– הנה שבנו מדרכנו אשר הלכנו לשוח, הוסיף אפרת בנתנו כיסא לחנה לשבת: – וחנה ביקשה את פני לבוא ולהתראות אתך, רחל, פנים, ונבוא הנה לנוח מעט בטרם תשוב הביתה.

אף כי שמואל ידע זה כבר את אהבת חנה ואפרת, אף כי דברי רחל, בנוגע להאהבה הזאת, פעלו רב מאוד על לבו, ואף כי במחשבותיו ובסתר לבבו התפאר עליו כי לא עוד יוכּה בתימהון לרגלי האהבה הזאת – בכל אלה נבהל עתה למראה עיניו כבוא אפרת עם חנה הביתה. מה נקל לחשוב, ומה כבד לעשות!… נקל להשכל להוליד אלף מחשבות, להמציא רבבות לימודים,ולחשב דרכי מעשיו בבינה ודעת, במתון ובהשכל; אפס כי להשתרר על דמי לבבו במחשבותיו אלה, להיות גם נאה מקיים²⁵³ בנוגע לו לעצמו, ולעשות גם מעשיו במתון ובדעת, במקום אשר לבו ירגיש ההיפך – כבד מאוד!… גם שמואל חשב בנפשו לקיים את דברי רחל האחרונים על דבר אהבתו לחנה – “הן צדקה ממני”, אמר אז בלבו, “האהבה לא ביד חזקה תוקח, ולא בזרוע נטויה אורישנה, ואם היא לא תאבה ללכת אחרי, אתעודד ואגבר חילים לבלי תפעל האהבה עלי לרעה”… כה השתוננו כליותיו בקרבו אז, וכה דימה בנפשו אחרי אשר יצא מאת פני רחל; – אבל כל אלה כעב תעופנה עתה עת עיניו הראו לו בפועל את אהבת חנה ואפרת, עתה הנדפו רעיוניו כמץ מגורן, עתה נשכחו כמת מלבו אמרי בינה ההם, ברגעים האלה משל הלב ממשל רב וישתרר על הדעת ועל השכל – ושמואל נדהם מאוד, פניו חוורו, שפתותיו נהפכו לתכלת, עיניו נמקו בחוריהן, וכל עצמותיו רעדו, וגם מחשבותיו בקרבו חדלו, עד כי לא ידע נפשו.

– רב תודות לך, חנה, על כי זכרת גם אותי בעת אשר כל מחשבותיך נתונים רק לאיש אחד, אמרה רחל בצחוק־שפתיים.

– הלא אַת היא אשר אמרת כי אהבה וריעות דברים שונים הנמו, ענתה לה חנה, כמו רעו בעיניה הדברים האחרונים אשר הטעימה אותם רחל: – והנה ה’ נתן לי שכרי כי מצאתי הנה גם את רעי את שמואל…

שמואל התעורר בשמעו את שמו יוצא מפי חנה בכינוי “רעי”.

– מה שלומך, שמואל? הוסיפה חנה ותבט בפניו: – הן זה שלושה שבועות לא ראיתי את פניך.

– הה, מה מאוד ארכו לי שלושה השבועות האלה! ענה שמואל בקול רועד מאוד ומבוכת נפשו גברה עליו עד כי ניכרו עקבותיה גם בתווי פניו: – בשלושה שבועות האלה נגזל טל התחייה ממני, נפזרו לרוח גשמי הברכה, אשר לעתים רחוקות הרעיפו על לבבי…

חנה זכרה כי הם המה דבריה אשר אמרה לשמואל ואשר שחרה אז למוסר אוזנו על כי לא ישחר את פניה, ועתה הן הדברים שבים אליה על אודות אהבתה לאפרת, וגם שרעפי נפשה נבוכו כמעט.

– גשמי הברכה ההם, הוסיף שמואל ויאמר וקולו הולך וחזק: – היו לפני שלושה שבועות ברכה גם לנפש עוד אחת…

– רב לך, שמואל!… ענתה חנה ותדום.

גם שמואל החריש, ודממה איומה שררה בחדר רגעים אחדים.

רחל הביטה בפני שמואל ותכּר את אותותם, גם אפרת שם עיניו בפני חנה וירא והנה גם הם זועפים.

– מה בהיר הוא היום הזה בשחקים! אמר פתאום אפרת בחפצו להפריע את הדממה, הרת עצבת, ולהסב את השיחה לדברים אחרים: – הרוח הצח ישובב נפשות, והאביב הנהו נראה היום הזה בכל חמדת מראהו.

המסובּים החשו ולא ענו לו דבר.

– ומדוע ישבת את, אחותי, בבית ולא הלכת אתנו לשוח? הוסיף אפרת.

– יען כי דבר נעים ביתר שאת וביתר עוז עצרני, ענתה רחל ותבט בעיני־אהבה בפני שמואל: – הלא תדע, שמואל, את הדבר אשר מנעני מלכת אתם…

שמואל הביט בפניה וכל עצמותיו נבהלו.

“דבר נעים ביתר שאת וביתר עוז”, חשב בלבבו, “הלא אנוכי אנוכי הוא המעצר אותה… האם עלי יסבו דבריה אלה?”…

– ועוד גם זאת, הוסיפה רחל אחרי דממה לא־ממושכה: – הנה ראיתי והתבוננתי כי דברי אשר אמרתי לכם אז, בלכתנו יחד, על האהבה והריעות פעלו פעולה לא־טובה על מצב רוחכם, ויראתי לנפשי פן לא ינעמו גם היום אמרי פי לנפשותיכם. ואחדל מלכת..

– שגית, אחותי, אמר אפרת, דבריך פעלו פעולה טובה מאוד אז, המה הנעימו לנו את דרכנו.

– ואם כן תן נא לי לכלותם, ענתה לו רחל אצה לדבר דבריה: – הן בעוד אחת תיבדל האהבה מן הריעות, והאחת הזאת רב ערכה מאוד, ולנו לשום לה לב…

– ומה היא? שאל שמואל.

– הריעות תפיל לנו חבלה אך בנעימות, לא תברא לנו כפיים לעוף במרומי שחקים, אף לא תדיחנו למדחפות בעמקי שאול ואבדון. דבשה נאכל רק לשובע נפשנו, ולא תאמר לריעים: “שתוּ וקיוּ²⁵⁴”… לא כן האהבה: חיים גם מוות בידיה, דבש גם רעל בפיה, תחייהו למען המיתו, תשביעהו מיערת דבשה למען הקאוֹתה, למען אשר יקוט בפניו ויבזה צלמו בפני כל מכיריו… האהבה תקח את בחירה, רצתה נפשה בו, תרקיע אתו לשחקים, תעלהו לשמי מרומים, תשכן את נפשו ולבו בעדן גן אלוהים אשר ברקיע השמים ובין כוכבים תשים קינו – למען אשר יהיה לאל ידה לדחפהו, כשעיר המשתלח, למעמקי בור, למען עשותו לצלם בלהות, למפלצת, לבוז אדם ולשד משחית… הריעים הנם אנשים, והנאהבים יהיו או מלאכי מעלה בני־אלוהים, או שדים בני שאול ואבדון…

שמואל הביט בפני רחל וכמו עיניו שאלו: “האם עלי הוצאת משפטך זה?” ורחל הביטה בפני שמואל כמו החליטה ממנו לאמור: “כן הדבר, עליך דיברתי דברי”.

– הכה משפטך על דבר האהבה? שאל שמואל בנפש מבוהלת.

– כה משפטי לאלה אשר יאבדו את נפשם באהבה, ענתה רחל בקול עז: הנה כה משפטי לאנשים אשר לא ידעו לחשב דרכיהם ויתנו לדמיונם למשול בהם בחוזקה, כה משפטי לאנשים אשר לסינג יאמר עליהם:

"הן כביר ילחמו

על זאת הלב והראש, אם קשי הרוח

יגבר, אם שנאת כל אדם יחד.

ופעם גם שני אלה לא יגברו

ובריבם אז הדמיון יתערב

הפכפך דרכו ומאוד זר מעשהו,

לעשות מעשה הלב לראש יצו פעם,

פעם היות ראש ללב יתן אומר"…

לאנשים כמו אלה ולאהבה כזאת הגדתי משפטי.

– נורא המשפט אשר חרצת, אחותי, אמר אפרת בשחוק־שפתיים: – ואם על פיך שפטתי גם אני, כי אז אמרתי כי גם אַת ציווית ללבך היות לראש…

רחל לא ענתה דבר. הן לא־לו השמיעה משפטי פיה, ולא על מענתו שמה לב.

הדממה שבה ותהי שוררת בחדר. חנה ואפרת לא דיברו, אף לא חשבו מחשבות: אפרת חשב את דברי אחותו למליצה (פראַזע) וחנה לא שמה לב לדברי הפילוסופיה האלה כי פילוסופיה הם על דבריה; אפס כי הדברים האלה ירדו כחץ שנון בלב שמואל.

“הן עלי יסבו דבריה אלה”, חשב בלבו – “לא חדשות המה לי, אנוכי כבר שמעתי שמעם מפיה… ואנוכי לא אווסר…. אמת תבענה שפתותיה כי ברגעים האלה הייתי כבוז אדם כמפלצת, כצלם בלהות… את נפשי ולבבי איבדתי בראותי את חנה באה עם אפרת הביתה… לא, לא אוסיף לאבד את נפשי באהבה, אדם הנני ואדם אהיה… רחל צחקה ממני… דמיוני ימשל עלי ממשל רב… ומי יתן ואוכל לקיים את מוצא שפתי, מייתן ואוכל להמשיל את הראש על הלב… מה נאמנו דברי רבותינו: “איזהו גבור הכובש את יצרו!” הה, גבורה כזאת לא אדע אם יש לי”…

– ואתה שמואל לא שמעת בקולי, ועוד תעסוק בעסקי הקהל, אמרה חנה למען השבּת הדומיה.

– בעסקי הקהל!? שנו רחל ואפרת את דבריה בתמהון.

– להכשיר טריפות לדניאל, לריב את הרב, וכמו אלה, ביארה חנה את דבריה.

שמואל לא ענה לה דבר.

“מה שפלה היא נפש חנה, ומה גדלה נפש רחל!” בא פתאום רעיון נורא בלב שמואל ויהם את מחשבותיו – “לב רחל מלא דעת ותבונה, ולב חנה מלא אהבת־עצמי, לא תבין לכל אשר בטוב כללי יסודו… מה אמולה ליבתך, חנה!… “עסקי הקהל” – הה, קטנות המוח!”…

ויבט בבוז בפני חנה.

אל־נא “עסקי הקהל” תאמרי לריב הזה, ענתה לה רחל, וכמו ידעה את מחשבות לב שמואל ברגעים האלה: – הריב הזה קודש הוא. ואושר כל היהודים תלוי בו.

גם חנה הבינה לדעת כי לא טוב הדבר אשר אמרה בזה, וגם היא ראתה בפני שמואל כי שונו לרגלי דבריה אלה.

– אפרת, אמרה חנה בקומה ממשובה: – הנה כבר אתה ליל, אשובה־נא ואלכה לביתי.

– טוב הדבר, אנוכי אלך אתך ללוותך עד ביתך, ענה אפרת ויקם גם הוא.

– לינו בטוב, אמרה חנה והיא עם אפרת יצאו החוצה.

ושמואל עודנו יושב שקוע ברוב שרעפיו בקרבו. המחשבה האחרונה לקחה את לבו ותוליכהו שולל.

רגע אחד מה הוא בחיי האדם? ורגע אחד יברא לו מעשים ומחשבות אשר יפעלו עליו רבות בשנים! ברגע קטן יאהב איש, וברגע קטן יחדל מלאהוב! מה גדלו הרגעים האלה ומה ארכו!… רגע קטן די לקשור נפש בנפש, מלה אחת, מבט אחד, והרף־עין אחד דיים לקחת לב איש או אשה באהבה, לאגוד בחשק־נפש את הנאהבים ולתת להם אייל, עוז וגבורה לעשות מעשים גדולים ונוראים אשר לא ייספרו מרוב; ורגע אחד, הרף־עין אחד, ומלה אחת יפרידו בין איש ואיש, יסירו לב הנאהבים, ישימו פדות בין לב ללב, ינתחו את הנפשות, יבתרו את הרגשות, יחלקו את הנאחדים ויבדילו בין המחובּרים. ברגע קטן ישונה לב איש לאהוב או לשנא, ומה מאוד שונים המה הרגעים האלה בתכונתם! מה מאוד ייבּדלו במעשיהם ובפעולתם! הרגע אשר יאהב איש הנהו קודש קודשים, והרגע אשר יחדל לאהוב מך ערכו מאוד; הרגע הראשון יביא לאדם נועם ועדן, והשני מלא רעל וחלחלה; הראשון יראה לאיש עתיד מופז, גן־עדן, עונג אין־קץ, והשני יראה לו עבר מתועב, מלא הבלים דמיונות וסכלות מרבה להכיל; אחות הראשון הנה התקווה אשר קרניים מידה²⁵⁵ לשמח לב איש ולהרים עד לשמים שיאו, ואחות השני היא הנוחם והחרטה אשר תצעדנו למלך בלהות, תבזה צלמו, תסכסך רעיוניו ותבלבל מחשבותיו… מה שונו הרגעים האלה ומה מאוד ישונה לב האדם במו! ומה יגדל כוח הרגע אשר יוליד גם אהבה גם שנאה בלב איש אחד! מה מאוד יתחמץ לבב אנוש בקרבו אם ברגע קטן בהרף־עין אחד יחדל ויחל לאהוב! מה מאוד יוכה בשממון, אם ברגע אחד ישנא אהובתו ואהבה אחרת תקח מקומה! אין חקר ללב האדם ברגע הזה ואין קצה לתכונה הזאת!… והרגע הזה בלבל גם עתה את לב שמואל ויהם את מחשבותיו בקרבו. ברגע הזה באה גם שנאה גם אהבה חדשה בלבו, ברגע חדל לאהוב את חנה – ויאהב את רחל…

דומם בלי נוע ישב שמואל רגעים לא־מעטים, לא ראה את אשר לפניו, לא שמע את אשר דיברו, כמו בחלום בחזיון לילה ראה כי חנה יצאה עם אפרת, לא קם לשלחם, לא ענה על ברכתם, לא הניע אבר וכנטוע במסמרים ישב על מקומו, עיניו השפיל לארץ, ידיו נפלו על חקו, ושרעפיו המו מאוד.

– מדוע כה נפלו פניך, שמואל? שאלה רחל אחרי שובה מהלוויית חנה ואפרת.

– הה, נפשי ולבבי!… התפרץ מפי שמואל ולא יסף כי מחשבותיו גברו עליו.

– מה לך? מה חוורו כה פניך? מדוע נהפכו שפתותיך לתכלת? – שובה למנוחה!

– הה, ר–ח–ל! אמר שמואל בקול רועד מאוד: – הה, נפשי תהלך חמס, לבבי ייתר ממקומו, חושי־נא לעזרתי, תני לי יד עזרה כי נפשי אמולה…

– וכל אלה באהבתך את חנה ובקנאתך את אחי ממנה?

– לא, אשה נשגבה ואיומה!… אל לך לישא את שם חנה על שפתותיך הקדושים! שנא שנאתיה…

רחל הביטה בפניו.

– הה, רחל, תמכיני־נא!… הוסיף שמואל אחרי רגעי דממה: – הניחיני ואלכה לביתי… הנני נבוך מאוד…

– אמנם נבוך הנך, מה לך?

– לא, לא אצא מזה… אמר בהלוך מחשבותיו: – לא אצא עד אשר אדע מה אומלל אני…

– רחל, שלחי־נא לקחת יין־שרף, הן הולך הנני להתפלל תפילת ערבית, ובשובי נשתה יין־שרף חמץ וגם שיכר נשתה, אמר בעל־הגימטריאות ויצא מן הבית.

– גלה לי שמואל את מסתרי לבך, אמרה רחל.

את אמרת כי דבר נעים עצרך היום לשבת בית, ענה לה שמואל אחרי רגעים אחדים אשר הביט באהבה בפניה: – ושבתי בבית זה מעט הביא לי גם שנאה גם אהבה בלבי… הה, רחל, לוּ יכולתי לקרוע סגור לבי עתה כי אז ראיתי דבר נורא מאוד: ברגע אחד גורשו פני חנה מקרבו, ברגע אחד שבה אהבתי לה לשנאה… לא, לא אראה עוד את פניה, לא אבוא בסודה ולא אתאווה לדבריה… השעה האחרונה הורתני לדעת מה מאוד שגיתי, מה מאוד נפתיתי אחרי ההבל, ומה מאוד צדקו דבריך אלי… אבל… השעה הזאת… אולם לא, אחדל מזה, אחדל לעולם…

– הגד־נא לי מה עוד הסתרת בחבך.

לא, אחשה הפעם, אחדל…

– אנוכי הנני מצווה עליך להגיד ולבלי לחדול, אמרה רחל בקול נגיד ובשחוק־שפתיים.

שמואל נלחץ בין המצרים, ולא ידע מה לענות, כי ירא להגיד והנה הדלת נפתחה ואפרת בא הביתה.

– מדוע זה תרדפי, אחותי, את חנה עד מאוד, אמר אפרת בבואו בשחוק: – הן היא יצאה מזה כגבר עברו יין, “אחותך הפילוסופיה”, אמרה לי, “תרב חקירות וגם מהתלות למען הרעימני”…

– למען הרעימה? תשגה מאוד. ענתה רחל בשפה רפה:

– אנוכי אדבר בכל עת את אשר תשים הדעת בפי, ומעודי לא אמרתי להרעים איש בדברי…

– אבל נחדל מזה, אמר אפרת וישב על הכיסא: – התדעי, אחותי, כי לימים עוד שלושה תהיה מורה לבנות ישראל בעיר הזאת.

– טוב מאוד, אמרה רחל, ועתה צווה־נא להחם לנו את מכונת־הטהע, הן גם אתה, שמואל, תשתה הלילה טהע עמנו.

– לא אוכל לעשות כזאת, יען כי אמי תחכה עלי למען אשר אבדיל על הכוס.²⁵⁶ אנוכי הנני נחפז ללכת.

והבירזי הלך לבקש את זלמן ינטס למען אשר ימנענו מבוא היום הזה בבית אפרת. בקשהו אף מצאהו.

– האם מבית אפרת תבוא? שאלהו זלמן.

– כן הדבר, ואבוא להגיד לך כי לא תבוא היום לביתו, יען כי גם שמואל הנהו עתה שמה.

– האומנם תדמה בנפשך, בירזי, כי אין עצה ותושיה לי זולתי את אשר הגדת לי? האומנם תשוב ותלעג לי לאמור: “חוטא ולא לו?” האם זלמן יחטא ולא יראה טוב בחטאו? אם חטאתי ומחשבותי לא הביאו לי פרין, אשוב ואחטא עוד עד אשר חיצי יגיעו אל המטרה.

– כן אחשוב גם אני, ענהו הבירזי, ואמהר להודיע לך מכל הנעשה.

– ואם אתה לא תודיעני אוודע מאיש אחר, אין נסתר ממני… הן אחת גזרתי אומר לתת את חנה לגד ואת אסתר לשמואל, ומי יפריעני ממעשי אלה?… אנוכי הצלתי את שמואל מכף הרב והמגיד למען אשר יהיה לי, למען אשר יקח את בת תחכמוני לו לאשה, והיה אם מאן ימאן ושלחתי בו חמת צפעונים, שן הרבנים והמגידים, עד אשר יתרפס לפני, את כפות פעמי ינשק, ואת אשר חשבתי היא תקום… הנה גם נפתלי הכספי עומד על ימיני, גם הרב גם המגיד יעזרו לי, גם כל היראים יתנו ידם להרוס ולנתוץ את בית־הספר אשר בניתי, לדכא תחת רגלי את שמואל ואפרת גם יחד… אשרוק־נא: “אספו לי חסידי²⁵⁷” ושמואל ואפרת הנם בידי כחומר ביד היוצר, אטם לכל אשר אחפוץ, ואתה לא תשוב עוד ותאמר כי הנני חוטא ולא־לי…

– לוּ תדע לעשות כאשר לדבר תדעה, אמר הבירזי בשחוק שפתיים.

– עתה תראה היקרך דברי! ענה זלמן ינטס בלעגי שפה:

– הן הארץ פצתה את פיה ותבלע את קרח וכל עדתו, וזלמן ינטס כי יפצה את פיו ויבלע את שמואל, אפרת וכל הנלוים אתם. בוא נא אתי ביתה המדרש, שם אתראה פנים את נפתלי ואדע מה לעשות.

וילכו גם שניהם יחדו.

 

חלק שלישי: בתוך ארבע אמות של הלכה    🔗

אנוכי והקוראים    🔗

(הקדמת המחבר לחלק השלישי)

הנני רואה אותך הקורא בחפזך לפתוח את החלק השלישי אץ לדעת אחרית האנשים אשר עלו על המחזה, – והנה ‘הקדמה’ לנגד עיניך… הנני רואה כי תרעם פנים, תרגז ותתקצף, ולאוזני יחדור קול מליך, לאמור: ‘הנני ממהר לקרוא למען דעת מה ייעשה באנשים אשר הציגם המחבר לעיני, הנני פחז כמים למצוא פשר השאלות: האומנם עלה ביד זלמן ינטס להפריד בין שמואל ורחל? העמדה עורמת יוסף הבירזי למצוא מסילות בלבה? הנשא אפרת את חנה לו לאשה? וכאלה שאלות רבות, – והנה זה בא בהקדמתו’…

אולם לאט־נא לי, קורא יקר, אשאלך והודיעני: מה לך ולאנשים האלה אשר לא היו ולא נבראו? מדוע זה תיבּהל על נפשך לדעת את אשר ייעשה באנשים, אשר הולידם מחבר ברוח דמיונו ואשר יהיו רק בסיפורו? הן כל אלה הנם רק כמתים אשר החיה הנביא יחזקאל במשל ובמחזה, ומה מנך יהלוך אשר יקרה אותם באחרית הסיפור? מה יקחו לבך, מה תשמח בשמחתם ומדוע תאבל לשברם?… והלא ידעתיך מאוד כי לבך לב אבן, וכי תראה אחיך האביון החי לעיניך לא תאבה לדבר אתו מטוב ועד רע, לרעב לא תפרוס לחמך, כי תראה ערום לא תכסהו ומבשרך החי תתעלם, ומדוע זה תעורר רחמיך לאנשים ברוח אשר עקת לבבם תקרא רק בסיפורים בדויים אשר לא יקראו לך לעזרה, ואם תחוס עיניך עליהם מה מידך יקחו?…

וכי תאמר בלבבך: על כן אשא נפשי למו, יען כי לא יקחו מידי כל מאום, על כן אחוס וארחם עלימו, יען כי אדע נאמנה כי לא יבואו לביתי ולא יבקשו עזרתי, יען כי נפשי מאוד יודעת כי שמואל לא ידרוש מידי שקל כסף בצר לו, וכי ירעב המלמד המינסקי לא ישאל לחם ממני, ומדוע זה לא אצדק בלא מחיר? … אם כה תחשוב, קורא, שגית מאוד, כי שלם תשלם גם עתה בכסף – מחיר הספר אשר תקרא, גם מאור עיניך גם הזמן היקר מאד יקחו, ואת כל אלה תתן בעד דברים אשר לא היו, בעד אנשים אשר לא חיו, ועוד תשוב ותתאווה לדעת אחריתם…

תחת קצפך תשחק עתה, ותחת התרגזך תלעג לי, תשנן לשונך ותדבר חידודים: ‘עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה לרעה’²⁵⁸, אם מחבר סיפורים יעיד בנפשו כי עמלו לריק וכי לשוא נשא נפשנו לקראם, אנחנו מה נענה אחריו? ואם בין ‘ליצני הדור’ נפל חלקך תוסיף ותאמר: ‘מדוע לא גילית את אוזני כדברים האלה בראש החלק הראשון, כי אז לא החילותי לקרוא’…

אמנם כן, אנכי לא גיליתי את אוזניך בראש החלק הראשון יען כי חפצתי כי תקרא את סיפורי זה, יען כי גרסה נפשי להפץ את דברי בין קהל עדת הקוראים; אולם עתה, אחרי אשר כבר קראת את שני החלקים הראשונים, עתה אחרי אשר הסיפור ימשכך בכוחו אחריו ותתאווה לקרוא הלאה, עתה גיליתי את אוזניך, ביודעי מאוד כי גם אחרי כל אלה תשוב ותקרא, גם אחרי כל דברי אשר דיברתי באוזניך לא תשיב את פני תאוותך ריקם וקרוא תקרא את הסיפור עד תומו…

– ומדוע זה ייכתבו סיפורים בדויים? תשאל בקצפך שנית.

על שאלתך זאת אענך דברים ברורים ועתה שים לבך למו.

היו ימים אשר כל האנשים דאגו אך לטובת העשירים, אך להפיל חבלם בנעימים, אך לברוא להם תענוגות החיים, ואך להוסיף נועם ועדן להם היה כל מעיינם; בימים ההם היה גם עמל הסופרים אך בעדם, ומדאגה בדבר, פן לא ינומו שנתם גם אחרי אוכלם לחם מעדנים וגם אחרי שתותם יין הרקח, בדו להם סיפורי נפלאות, אשר לב האדם משתוקק אליהם, למען אשר יקראו ותפול תרדמה על עפעפם. בימים ההם נכתבו ‘מעשי בבא’, ‘תתר"א לילות’²⁵⁹, וכדומה סיפורים מבהילים ומהבילים אשר נתנם היום לפני הילדים; עברו ימים והסיפורים ההם לא נעמו עוד לחיך האנשים, כי חדלו להאמין בנפלאות יוצאות מחוקי הטבע, וגם הסופרים שינו את טעמם ויכתבו סיפורים אשר נפלאותיהם אמנם לא נמנעות בטבע, אבל יוצאות מחוקי החיים, עמוסים בסכסוכים נפלאים, באנשים מוזרים ובתכונות נפש אשר לא נמצא כמוהן בין החיים, הלא המה פרי רובי הסופרים בדור שלפנינו, אשר סיפוריהם נקראים עד היום מהמון אדם רב. על הסיפורים האלה היתה שאלתי אליך, הקורא: מה לך לאנשים אשר לא היו ולא נבראו? הסיפורים האלה אשר כל מטרה אין למו, בלתי לספר סיפור מוזר, אשר אם תבוא חשבון אחרי קראך, ותשאל את נפשך: מה הועיל לך הסיפור אשר קראת? מה קנית במחיר הכסף, הזמן ומאור עיניך אשר נתת בקראך בו? ומה תדע עתה, זולתי המעשה הבדוי אשר לא היה, את אשר לא ידעת טרם קראך? אז תדע ותבין כי לריק כילית כספך, בילית עתך ותאבד מאור עיניך, להבל היו כל אלה יען כי בדברי הבל שנית; וגם שאלתך אשר שאלת: ‘מדוע זה ייכתבו סיפורים בדויים?’ צדקה מאד. – אבל גם הימים ההם נפלו ואינם, עת חדשה באה והסופרים חדלו לכתוב למען הפל תרדמה על עיני אנשים, חדלו לדאוג בעד העשירים, ותהי להיפך: הסופרים יאמרו לעורר את הישנים, ולהקיץ את הנרדמים ולתת דעת ותבונה בלב העם, להפיץ את ההשכלה ולהביא חכמה גם בלב האנשים אשר כל היום יעבדו בזיעת אפיים ולא יכלו ללמוד בבתי־הספר, להשכיל גם את אלה אשר מצבם לא יתנם להקדיש רובי עיתותיהם לתורה וחכמה, ולהנחיל את דלת העם תבונה ושכל טוב. ולמען אשר לא יבעט העם בהם ובספריהם, למען אשר ימשכו את לב ההמון אחריהם כי יקרא את דבריהם, וכי דעותיהם יכו שורש בלב האנשים, לקחו להם את הסיפור למעטה, ויליטו את הדעת באדרת הרוֹמאן.

שקספיר האנגלי היה כמעט הראשון, אשר הראנו לדעת כי לא רק האהבה היא הציר אשר עליו יסבו כל דרכי חיינו, וכי גם ליתר כוחות הנפש ותכונותיה הכוח והעוז להניע את מעשי ידינו, ולהפיח רוח גבורה בנו לקום ולפעול עד מקום שיד האדם מגעת; והסופרים האחרונים העמיקו עוד חקר וימצאו כי גם הדעה אשר קיננה בלב איש תפעל גדולות ותעש נפלאות בכוחה, גם היא תברא לאדם כנפיים לעוף עד מרומי שחקים, לשנס מותניו ולגבר חיילים להוציא את הדעה ההיא לפעולות ידיים, גם היא תהיה אבן־פינה למעשי אדם הגדול, גם היא תשדד לב איש בקרבו ותטהו לכל אשר תחפוץ, וגם היא תפיח רוח גבורה בלב אשר תשכון בקרבו – ויקומו ויקחו את הדעה לציר סיפוריהם. את הדעה אשר יאמרו להביא לפני העם לבשו גוויית איש, נתנו לה בשר ועצמות ויפחו באפה נשמת איש חי, ויעמידוה לפני האנשים לצחק לפניהם, לאמור: כזה ראו, ודעו את אשר לפניכם…

כי מה המה החיים, אם לא רוֹמאן גדול ונורא, אם לא סיפור מלא סכסוכים נפלאים? – הן איש ואיש בשובו הביתה בערב מבית־מסחרו יביא חשבון, יספור וימנה אחת לאחת לדעת את אשר הביא לו היום העבר, ומדוע לא נעשה כן לדרכי חיינו? מדוע לא נתור אחרי מחשבותינו ומעשינו לדעת הייתכנו דרכינו ואם ישרה פעולת ידינו? אבל ‘אין אדם רואה חובה לעצמו’²⁶⁰ אמרו רבותינו הקדמונים; מה כבד לשפוט על מעשינו אנחנו, ומה נקל לשפוט על מעשי איש זר! ומה מאד יקל לשפוט על מעשי האנשים אשר יעמדו לפנינו בהרוֹמאן אשר נקרא!… האנשים ההם אשר מקולם לא נחת מקנאתם ומשנאתם לא נירא, ואל טובם וחסדם לא נייחל, את מעשי האנשים האלה נשפוט בקורת רוח, נצדיק את הצדיק ונרשיע את הרשע, ואת דינם לא נעוות.

על כן לקחו למו הסופרים החדשים את הסיפור למעטה דעותיהם, ואת הרומאן לאדרת משפטם על דבר החיים, העם בחפצו לדעת את המעשה אשר נעשה, ידע את אשר רחש לב החכמים על אודות דרכי חייהם, על המעוות אשר לתקון ועל החסרון אשר להימנות²⁶¹. והיה הדעה מטרת הסופר, והסיפור מטרת הקורא, ופעלו שניהם ואין פרץ ואין צווחה: הסופר הפיץ דעותיו והעם קראם בחפץ לב ותמצאנה מסילות בלבבו.

גם אנוכי בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכבדה בדבר תיקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על דבר ‘שולחן הערוך’, ואת מעשי רבנינו אשר כמתייאשים לחמו בכל כוחם בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים אשר כמשא כבד וכנטל החול יכבידו עולם על העם – גם אנוכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרוֹמאן למעטה ואת הסיפור לאדרת, ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנוכי והקוראים, שניים שלושה סימנים הקדשתי להם וסימן אחד לי, שילבתי את הדעות ואת הסיפורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה ודבר לאט עמי²⁶² זרעתי אחת הנה ואחת הנה, רוב דברי נתתי לקוראים ומעט קט מנהם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי הזה אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה ‘בתוך ארבע אמות של הלכה’ את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את החברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפיים, להקדיש רובּי סימניו למטרתי, ואך מעט מזעיר לסיפור ולרומאן, בחלק הזה ימצאו הקוראים סימנים רבים אשר יחשבום למותר, ואשר ישאלוני: מדוע עזבתי את הרומאן והלכתי לנוע על מעשי הרבנים בערים אחרות? מדוע לא אספר למו את תוצאות האהבה אשר לשמואל ואפרת, לרחל ולחנה, לבירזי ואסתר, את תוצאת הסכסוכים אשר לזלמן ינטס לדוב בן־המגיד ולנפתלי הכספי? על כן הקדמתי את הדברים האלה, למען דעת מה ביני ובין הקוראים.

ואחרי כל אלה אל־נא תדמה, קורא, כי תוכל לדלג על החלק השלישי הזה, כי אין דבר בו להסיפור אשר תבקש – כי לא כן אנוכי עמך, גם בו תמצא דברים רבים מאוד אשר יגיעו עד לב הסיפור ואשר בלתם לא תדע אחרית האהבה אשר תבקש; על כן זאת עשה אפוא: קרוא תקראנו עד תומו – ראה הזהרתיך!…

המחבר

[א] מעשי רבנינו    🔗

או

מה פעלה ועשתה השמאל הדוחה²⁶³ במצב עם בני ישראל?

(השקפה כללית)

I. בימים מקדם

מכונה אחת פשוטה וקטנה יש בעולם, ‘הידוּק’ (Feder)²⁶⁴ שמה, אשר תראה לנו תכונה נפלאה מאוד, כל אשר נחזיק יותר את חוטה להתכּווץ ולהצטמצם, יתאווה הוא ביותר להתפשט ולהתרחב, עד כי אם נהדקהו בכוח רב יתר על המידה ינתק גם את עבות־העגלה, יסיר מעליו את עול סובּלו, ובכוח חזק מאוד ובקול נורא יתפשט ויתרחב, בכוח אשר לא היה בו – לולי החזקנו מיתריו. והתכונה הזאת תמצא קן לה גם בלבות האנשים, גם המה כהמכונה הקטנה ההיא לא יסבלו כל לחץ, כל צמצום וכל דחיה, והיה בקום עליהם אדם וביד חזקה ילחצם ויטם בזרוע נטויה לאשר יחפוץ – אז בכוח חזק מאוד יבקשו להשליך מעליהם את העבותים וישתדלו בכל אונם לנתק את מותרותיהם, וכאשר יענו אותם כן יגברו וכן יפרצו לבקש חופש למרות עיני המענה. הן אם נקח אבן ונניחנו על־יד החומה בנחת, אז יכיר מקומו ושם יהיה, לא כן אם בחזקת היד נשליכהו הקירה, הלא אז יסוג אחור בו־בכוח אשר נדיחנו שמה; – ואם במאמרים רכים ודברים נעימים נאמר להוכיח לאיש או לעם את מעשיו, אז הנקל לו להתפתות ולשוב אלינו, לא כן אם בצעקות, קללות ודחיות נאבה להכריח אותו כי ישוב אלינו וכי יהיה את אשר הננו אנחנו – אז ניתן לפניו כוח חדש ללכת הלאה־הלאה בדרכו ולהתרחק ממנו מאוד, אז יחגור שארית אונים לנתוץ ולקרקר גם את החומה היותר חזקה, ולהסיר את יד המושל אשר עליו.

‘אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכהו ואומר לו גדל!’ ²⁶⁵, אמרו לנו חכמינו הקדמונים במליצתם, והמלאך הזה הוא הרגש היושב בסתר לב כל איש שמכהו ואומר לו ‘עשה!’ – העירו בצדק חכמי הדור הזה. כל איש ואיש אשר לבו לב רגש ידע ויבין את זאת, ידע ויבין מה נאמנים הדברים האלה; הרגש בהיוולדו לא ישקוט ולא ינוח, יכה את האדם פעם בפעם וירעם בקול חזק ונורא באזניו: ‘עשה! לך בכוחי זה ולא תעמוד!’ , אין מעצור לרוחו, אין שטן אשר ירט את דרכו, יקעקע את כל הגדרים אשר יגדרו בעדו, ישבור ויהרוס, ינתוץ ויאבד את משוכתו, וכל אשר נרבה לעצרהו ולכלוא את הרוח, יוסף אומץ ועוז להתפרץ מידי נוגשיו ולברוא לו אופנים מאופנים שונים לעשות דרכו. לא כן אם נשכיל לעצור בעדו באמרי דעת, אם נקרבהו אלינו, וברוח נדיבה בשפה רפה ונעימה, בקול דממה דקה נחלק עמו מנה במנה את כל מחשבותינו, הגות לבנו, וכל עשתנות נפשנו להימין או להשמאל – אז יקרב גם הוא אלינו, יתבונן בינה, ואז נדע כולנו את מי הצדק והמשפט ולמי בושת הפנים.

המשפט הזה פשוט ומוסכם עד אשר לשפת יתר היה להרבות דברים, לולי אמרו אנשים רבים לחלק בדבר הזה בין מעשי איש פרטי ובין מעשים אשר יגעו לכלל. המה אף כי ידעו מאוד כי אין בין איש ובין עם, וכמקרה הראשון כן יקרה וכן יהיה משפט השני, בכל זאת יאמרו בפה מלא כי אם יקום איש או אנשים ויאמרו לעשות שינויים ולתקן תיקונים בדבר חיי העם, אז לנו לעמוד לנגדם ברעש ורעם, בקללות וחרופים, בחרמות וגידופים, בדחיות ורדיפות – אף כי השכל הישר וגם דברי־הימים יעמדו לנגדם.

אמרתי ‘דברי־הימים’, יען כי אמנם נמצאו מעשים רבים בדברי־הימים אשר יעידו לנו באר היטיב כי אמת בפי המשפט אשר אמור אמרתי, וכי פעמים לא מעטות ניסו אנשים לעשות כמעשהו ומעשיהם צלחה בידם כי ברבות הימים התלכדו הנלחמים ויהיו לאחדים, ואם אך ביד חזקה אמרו לעצור בעד מי זדונים אשר פרצו בעת מן הזמנים ויעשו למו דרך בלב אנשים אחדים, אז שב גם הפטר הקטן ויהי לנחל שוטף אשר כל החומות והגדרים לא עצרו עוד בעד שטף עוזו אשר התפרץ מאוד.

לא אובה להקריא לפני הקוראים דפים רבים מדברי־הימים, לא אציג הנה פרקים גדולים ובלתי מפורסמים כי יקומו ויעידו על יושר אמרי; רק שניים־שלושה מעשים אביא עתה מדברי־ימי היהודים, מעשים אשר יעמדו לפנינו ויצדיקו את אשר אמרתי.

בימי הבית השני מצאנו כיתות שונות בין בני ישראל, אשר הגדולות שבהן – צדוקים ופרושים, רבו ביד חזקה שנים לא מעטות, צרו אשה את רעותה זמן רב; אבל לא עלתה ביד האחת לנצח את השנייה, להכריעה תחתה, ולגבור חיילים. בכל משך הזמן ההוא נראה כי פעם תעלה כת הצדוקים מעלה ותשורר בעם, ופעם תרוֹם כת הפרושים את ידה, וגברה היא – והמחלוקת לעולם עומדת; עד אשר אבדו בני ישראל את תוקף ממשלתם ויד הרומים היתה בארץ ההיא, עד אשר בא דור הלל וזכר הכיתות נשכח, ולא נכיר עוד מקומן, פירוד הדעות חדל, ודברי ריבות לא נשמע עוד בגבול יהודה –

יען מה?

יען כי בראשונה רבו אשה את אחותה, על כן רבו פרצו אף התחזקו כפעם בפעם; כהרודפים כהנרדפים ביקשו אף מצאו למו בכל עת לחדש כנשר נעוריהם, לחזק את מותרות עדתם, להרבות חבריהם, להרחיב מעשיהם ולעשות את הקשר אמיץ בגבורים. הדחיות והרדיפות אשר קיבלו אשה מאת רעותה נתנו בכל פעם כוחות חדשים והשתדלות לא מעטה לכל אחת ואחת לעשות דרכיהן הלאה, להתחזק, להתפרץ ולהתרחב; לא כן אחרי אשר ממשלתם המדינית הלכה הלך וחסר, רבּי העם ושריו אבדו את תוקף עוזם, ויד הרומים רוממה – אך אז ספה תמה המחלוקת, כי ספו תמו הדחיות והרדיפות. מעבר מזה חדלו הכיתות לשורר בחזקה בארץ, ומעבר מזה הרגישו גם שתיהן דחיה גדולה מחוצה; בקרבן פנימה אבדו את כוחן ומחוץ תשכל חרב הרומים, על־כן החלו להתקרב באהבה עזה, על־כן לא נראה עוד מחלוקת בין הכיתות. הדחיה הגדולה אשר באה לכלל ישראל מידי מושלי הארץ הנכרים, השקיעה ועממה את אש המחלוקת, השלימה את הכיתות ותשם לאַל את הדחיות הקטנות אשר שררו פנימה, כי שתיהן גם יחד ביקשו למו כוח ועוז לעמוד מול הרדיפות הסער והסופה אשר סערו מסביב, וישובו ויתלכדו ויהיו לבשר ונפש אחת. הלל, אשר היה נשיא בישראל בעת ההיא, יעיד לנו על הדברים האלה בקוצר מלים ובשפה ברורה לאמר: ‘הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים’²⁶⁶, הדברים האלה יורונו למדי כי בחדלם לרדוף איש את אחיו, חדלו להיות גם כיתות נפרדות בעם, והימין המקרבת עשתם לגוי אחד בארץ אשר לא ייפרד.

אולם כמעט החלה הימין המקרבת לשום סדרים בבני יהודה, לדכא תחת רגליה את פירוד הלבבות והדעות – והשמאל הדוחה מצאה לה מקום אחר לסכסך איש באחיו.

בימים ההם ובדור ההוא, בימים אשר חכמי ישראל ראו את גוויית ממשלתם המדינית כי תמות לעיני כל העם, בימים ההם אשר הרומים פשטו בארץ וכל רגע הביא נגע למדינה, אשר כל העם מקצה הבינו למדי כי ארץ אחוזתם תפול ולא תוכל קום, בימים ההם אשר רבּי העם וחכמיו אמרו לבנות את מזבח בית יעקב ההרוס בתורה, לקחת את הדת ולבנותה כמו רמים, לעזוב את מצב המדיני אשר יחשוב לנפול וליסד את בית האמונה, כי תהיה היא הנקודה הלאומית בישראל, ביקשו אף מצאו בתורה מיתרי אהבה אשר יבנו את אוהל יעקב בין העמים – בימים ההם מצאה השמאל הדוחה מקום אחר לרדוף ולדחות, ואשר הדחיה הזאת הסבה יגון רב לעם בני ישראל במשך זמן רב מאוד; הדחיה הראשונה היתה חזקה, ודחיות רבות אחריה באו דחופות זו אחר זו במשך שנים רבות, עד אשר אחרי עבור ימים רבים אחרי אשר הנעלבים המעטים האלה שבו ויהיו לעולבים גדולים ואיומים, רק אז אחרי אשר הגיחו הנרדפים מירכתי מערתם אשר הסתתרו שמה ויעלו מנקיקי הסלעים לקול המבשר ואומר כי ידם מצאה להקים להם שם עולם, רק אז אשר מלוא־כף האנשים האלה פרצו פרצו וירבו ויהיו לרודפים גדולים את רודפיהם, אשר במשך העת נתרחקו מעליהם מאוד – רק אז ראו חכמי הדור ההוא את המעוּות אשר יצא מידי הראשונים אשר רדפו ודחו, ואשר דמו בנפשם להשקיע את הסערה ביד חזקה וזרוע נטויה, ורק אז יצא מפיהם התורה הנפלאה והאמת הברורה: ‘לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת’²⁶⁷… ודאוֹתם²⁶⁸ זאת תעיד לנו מאוד עד כמה שבו עתה להדעה האמתית כי אך בימין מקרבת, רק בדברים נוחים ובמקל נועם ננצח את האיש לשיב את לבו אלינו, ולא בדחיה, דחיפה ובשמאל הדוחה; כי גם בקרב ולב איש, ישכון כוח מכונת ‘ההידוק’ אשר לא ישא לחץ רב.

לרגלי דברי האמת האלה נולדו אז עוד מאמרים אחדים, אשר לא למותר אחשב להביאם הנה. על רב זירא יספרו כי ‘הוה מקרב להני בריוני כי היכי דנהדרו בהו’^{269 270}; וכן מספרת האגדה כי ‘תמנע בת מלכים הוה… באה להתגייר, אתיא אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוהו, יצאה והיתה שפחה לאליפז בן עשו ויצא ממנה עמלק דמצער לישראל, מאי טעמא? – דלא איבעיא ליה לרחקא’²⁷¹, אשר כל קורא יבין את המליצה החידית אשר בהאגדה הזאת; כן אמרו עוד: ‘אל תרבה בגנוּת, משום מעשה שהיה’²⁷² המאמרים האלה, ואשר התלמודי ימצא בטח עוד כהנה, המה עדים נאמנים כי מאוד־מאוד הבינו אז לדעת כי הרעו הראשונים ברדפם עד מאוד את זעום נפשם, וכי בכוח הדחיות והרדיפות נתנו לו אומץ ועוז לעמוד נגדם ‘ולצער לישראל’, כי בו בכוח אשר נשליך את האבן הקירה בו בכוח ישוב אחור ויפצע את ראשנו.

אולם ההועילו דברי החכמים האלה גם לימים יבואו? ההיתה התורה הנאמנה הזאת – אשר נולדה על ברכי הניסיון – נר גם לרגלי הדורות הבאים? האם למדו מהם ראשי עדת יעקב, אשר באו תחתם להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו? לדאבון נפשנו נענה ונאמר: ‘לא!’… היהודים שכחו לאט־לאט את ממשלתם המדינית, ויחזקו להם תחתה ממשלה רבנית תורית ונשיאית בקרבם פנימה, והממשלות אשר בארצן ישבו נתנו למו תוקף ועוז לרדות בעם, ותהי ממשלתם פנימה ממשלת־הדת בלתי מוגבּלה. לא עברו ימים רבים ובחומת הרבנות נראה בדק: איש אחד, ענן שמו, רצה לעלות על כיסא הנשיאות בישראל, אפס כי הנשיאים והרבנים האחרים מצאו בו שמץ פסול, ויאמרו כי עטרת הנשיאות לא נאה לו וישיבו את פניו ריקם. כרגע נפרץ ריב, וזה האיש ענן הסיר רבים מתורת התלמוד והרבנים האלה וילך ויכונן את כת הקראים, אשר בעת מצערה נתפרצה ונתרחבה מאד –

יען מה?

יען כי ראשי היהודים דחפו דחיפה רבה את זה האיש את ענן. שוחד ממשלתם עיוור את עיניהם וסילף את הדברים הצודקים: ‘דלא איבעיא ליה לרחקא’²⁷³ ‘לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת’, אשר רוח הניסיון דובר בם ומלתו על לשונם. תאוות הממשלה אשר היתה בלב הרבנים גברה על האמת אשר יצאה מפי הראשונים, ויאמרו למשול ביד חזקה, ביד חזקה חפצו להדיח גם את ענן מהם נידח, ויהי למדיח אנשים רבים, וימצא לו חברת עם אשר שמעו בקול דברו, ויקומו ויפרצו פרץ רב בחומת בית ישראל, הרסו ויחצו גם את מעט האבנים אשר נשארו במזבח יעקב ההרוס, כי מדחיה יצא דוחה, ומרדיפה יצאו רודפים. לוּ שמוּ הרבנים ההם אל לבם את דברי הרבנים הראשונים, לוּ זכרו ויתבוננו מאוד במעשה מכונת ‘ההידוק’ כי אז אך בשפה רפה, בדברים קלים ונוחים ובמאמרים רכים השתדלו לשכך את תשוקת לב ענן, השתדלו לבלתי יזנה לבו אחרי הממשלה והנשיאות ולבלתי יפן עורף להם ולהמונם, השתדלו לעמם ולכבה את אש התאוה אשר התלקחה בסתר לבו, ולאט־לאט שבה גם נפשו אליו, לאט־לאט שב ויינחם על הרעה, ויחדל לבנות לו כמו רמים²⁷⁴ עם אחר מקרב ישראל להפיץ שם ממשלתו ולעמוד שמה בראש; ועם ישראל לא נפרדו, לא נקרעו אף לא נחלקו לכיתות; אולם הם לא כן עשו ולבבם לא כן חשב, כי אם בשצף קצף דחוהו בשתי ידיים, ובקול המולה גדולה ובחרם נורא אמרו להבדילו מקרב עם בני ישראל, והנה הוא אמנם נבדל, אך תשוקתו לא אמרה נואש ותיבז בעיניה לשלוח יד בנפש ענן לבדה ותתאושש ותבדיל עמה עוד אנשים רבים מעם היהודים, וכאשר נדחה, הדיחה עוד עם רב, לאמור: ‘מה לנו חלק בתלמוד ונחלה ברבנים? לכו ונכריתם מקרב לבנו, והיינו יהודים שומרי תורת משה’. דיבר אף עשה, ויקם כת ‘קראים’ מקרב עדת ישראל, אשר השאירה לנו עדה גדולה עד עצם היום הזה.

ומי נתן להקראים את הכוח הנפלא הזה? מי האריך את ימי הכיתה הזאת עד ימינו אלה? במה כוחה גדול ומי שינס את מותניה לעמוד לפנינו עד היום הזה? האומנם גדלה עד כה הדחיה הראשונה? האומנם השליכו את האבן אז בכוח חזק ונפלא עד אשר הלך לאחוריו ימים רבים ושנים כבירות? בוא נא אתי, קורא, אל דברי־ימינו ושם תמצא פשר דבר: שם תקרא דחיות ודחיפות רבות ושונות מידי הרבנים, אשר באו מעת לעת לעזור על־יד הדחיה הראשונה, שם תמצא רבנים רבים אשר ראו את נגע הקראות בעור היהדות, אך לא רבים הבינו במה יגהו מזורו²⁷⁵, לא רבים שבו לדברי אמת וצדק כי אך בכוח הדחיות יחיו, וכי טוב ‘לקרב הני בריוני זמנם כי היכי דנהדרו בהו’; המה דימו בנפשם כי אם ישובו לרדפם עד חרמה, אם ישובו וידיחום בשתי ידיים, ואם בכל עוז ירחיקום מקהלם אז יחדלו להמרות עיני כבודם, מבלי להבין כי באלה יתנו חיים חדשים להעדה הקטנה הזאת, וכי הרדיפות, החרמים, הלחץ והדחיות תשובנה ותהיינה לנשמות חדשות אשר יופּחוּ באף האנשים המעטים האלה לאמץ את רוחם ולחזק את לבם כי יגברו חילים וכי יעמדו כצור מעוז ולהשאיר גם זכרם לבניהם אחריהם – כהיום הזה.

ומה נאמנה ויקרה היא עדות הרמב"ם בדבר הזה, הוא ישמיע את דבריו כי בכל המקומות אשר הרבנים דיברו שלום את הקראים וקרבום ביד נדיבה ולב טהור – שם נתמעטו מיום ליום עד כי שבו ויהיו לרבנים ככל המון בית ישראל, וגם עקבות הקראות לא נראו עוד; אפס כי בכל מקום ומקום אשר יד הרבנים הגיע לדחותם, לרודפם, לבזם ולהחרימם, וביד חזקה ובזרוע נטויה אמרו לייסרם – שם נתרבו מיום ליום גדלו הצליחו וגם עשו פרי ²⁷⁶. –

עברו ימים ועת צרה באה ליעקב. ‘ימי הביניים’ קרבו ויאתיו, אשר לשמע ענות היהודים בימים ההם תסמר שערות איש וכל עצמותיו תרעדנה. בימים ההם עמדו משיחים רבים לישראל, בימים הרעים תגדל תקוות אנוש ותקוות עם כולו, וכאשר עינו אותם בעינויים אשר לא ייאמנו כי יסופרו, גדלה בקרבם תקוות ‘משיח גואל צדק’ אשר יבוא ויפדם מעול גלותם, ובכן נמצאו טועים ומתעים רבים מאוד אשר בשם ‘משיח’ נגלו לעמם והעם האמין בם כבפעם בפעם; אולם לא אחד השאיר תו־ניכּר בדברי־ימינו כהמשיח שבתאי צבי –

יען מה?

יען כי לא אחד נרדף כמוהו, אין אף אחד במו אשר החרימוהו, בזוהו, קללוהו ומסרוהו למלכות כאשר עשו למשיח הזה ולבאים אחריו והולכי בנתיבותם. לוּ הבינו רבני זמנו להושיט לו יד לקרבו, לדבר על לבו ‘כי היכי דנהדר ביה’ כי אז שקע גם שמשו טרם עשותו המזימתה הרבה, ולכל בני ישראל היה אור, שלום ושלווה במושבותם. – הנה כי כן עשו הראשונים להמשיחים והנמשכים אחריהם בזמנם, וכאשר מצאנו ראינו בעת אשר שאלו את הרב המבי"ט²⁷⁷ על אדות מטעה אחד, ושיריוני²⁷⁸ שמו, שאמר כי הוא משיח, וטעו אחריו בני אדם – היתה תשובתו קצרה ונאמנה: ‘כך ראינו שאלה הפושעים אף על־פי שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדברי חכמים ובזו מועדים ומצות, וטמאו עצמם במאכלות אסורות ובנבלות, על־כל־פנים טוב לקרבם מלדחותם’²⁷⁹. הדברים היקרים האלה ראוים להיכתב באותיות זהב לרוב ערכם! ומי יתן כי ישימו גם הרבנים האחרים את הדברים הנכבדים האלה אל לבם!… אמנם כן, רב נכבד! מאוד־מאוד צדקת כי ‘טוב לקרבם מלדחותם!’ לקרב את החוטאים והפושעים, הוא העצה האחת והנאמנה לקרב גם את לבם אלינו, בדברים טובים ובימין מקרבת נקנה את נפשם, רוחם ולבבם, נטע שמה עץ חיים אשר יכה שורשיו ויעש פרי הילולים, לתפארת עם ישראל – ועל כן לא נראה כיום עקבות המשיחים ההם בקרב ישראל, לא נדע פריים ולא נשאר זכר שיטתם, כי שבו ויתאחדו, שבו אל אישם הראשון, ועקבותם לא נודעו; – ומי יתן וחשבו כן גם הרבנים בדור שבתאי צבי, מי יתן והיה לבבם זה לקרבו ולא לדחותו, כי אתה לא נשאר גם זכרו ביהודה, ואולי לא פשתה גם נגע הקבלה בעור היהדות בתקף עוזה, לוּ שיוו הרבנים לנגדיהם תמיד כי ‘טוב לקרבם מלדחותם’.

ידעתי גם אנוכי ידעתי, כי החוקר בקורות הימים ימצא עוד סיבות למעשי האנשים אשר זכרתי, ולדעותם כי נאחזו בלב העם – אפס כי לולי הדחיות והרדיפות לא פרצו פרץ רב כזה, לא נתנו למו תוקף ועוז, וכוח לא היה במותנם להיבדל מתוך עדת ישראל, ואולי ברבות הימים שבו ויתאחדו, תחת אשר בדחיות האלה הסבנו את לבם מעלינו ויצאו והיו לעם אחר ולכיתות שונות.

אלה המה תוצאות הרדיפות בימים מקדם וזה פרין, זאת היא אשר פעלה ועשתה השמאל הדוחה בקרב עם בני ישראל, זאת ועוד מעשים ותעתועים רבים, אשר לוּ אמרתי אספרם כי עתה מחול ימים ייכבדו ומכוכבי השמים ירבו… השמאל הדוחה הרבתה להפיל חללים על שדי היהדות, הרבתה להביא מחלוקת, פירוד הלבבות, כיתות שונות, ריב וקטטה במחנה העברים, ואין אומר השב! ‘דור לדור יביע אומר’²⁸⁰, אמר המשורר האלוהי, ורבני ישראל לא ידעו ולא הבינו לקחת מוסר ממעשי דורות שעברו, לא נתנו אל לבם את אשר לפניהם, לא נוכחו לדעת את הרעה אשר מצאה את אבותיהם לרגלי השמאל הדוחה, לא ביקשו חשבון לחשב דרכיהם ולראות תולדות מעשי הראשונים אשר השחיתו את עם היהודים בחפצם להשתורר, לא מצאו את לבבם נכון לאמור: ‘אבותינו אכלו בוסר ואנחנו לא נקהה עוד את שינינו, אבותינו חטאו ואנחנו ניישר הדורים, אבותינו זרעו על צחיח סלע ואנחנו נעבוד ונשמור את אדמת היהדות אשר לפנינו’ – כי אם הוסיפו חטא על פשע, מעשי אבותיהם בידיהם, וכמוהם כהם חפצו למשול בעם, לרדות בעדתם ולזרוק מרה בשומעי קול דברם, – והנה זה פריים! זה הוא פרי הרדיפות והשמאל הדוחה אשר לא ספה־תמה בבני ישראל מאז ועד עתה, לא חדלה להרע עד היום הזה!… אמנם כן, קורא נכבד, עד היום הזה לא חדלה, בוא־נא אתי, נצעד צעד הלאה ונשוב ונראה את השמאל ההיא שוררת בעם.

II. בימים האחרונים

‘ימי־הביניים’ עברו, ורדיפות היהודים לא חדלו עדנה; הדעת אשר החלה לעשות לה שם בארץ, לבנות לה בית בלב חכמי הדור, ולשום קץ לכל תועבות כוהני רומא ולמעשיהם ותעלוליהם – לא עצרה עוד כוח לגרש כלה את החושך, להשכין אהבה ושלום בלב כל האנשים, ולהשכין גם את היהודים לבטח בארצות גלותם. הדעת ואהבת האדם אשר חכמי הדור ההוא אמרו להכות שורשם בלב העם, היו לבני ישראל רק כשחר נעים אחרי ליל אופל וצלמוות, רק כקווי־שמש הראשונים אחרי ענן וערפל, אשר יבשרו את צאת השמש, והיא טרם באה. מצב ישראל הגשמי החל להיטב דרכו, העמים החלו להתקרב לאט־לאט, הגזרות מעטו והשמדות חדלו, והתקווה נתנה אומר כי עוד מעט קט וישראל ישכון לבטח, ולא יוסיפו עוד בני עוולה לענותו כבראשונה. אפס כי המכות אשר הוכה בימים הראשונים במצבו הרוחני לא נרפאו, ורופא אמן אין בארץ לשום חיתול ולחבוש לעצבותם. הימים הרעים ההם אשר לא נתנו לעברים להאחז בארץ, אשר הוסיפו גזירה על גזירה ורעה אחרי רעה הביאו, אשר מסכו סף רעל בכוס חייהם וביד חזקה ציוו עליהם במפגיע: ‘שתו את קובעת כוס התרעלה, שתו וקיו!’ – הימים ההם שרשו מלבם – ומה גם מלב רבניהם – כל אהבת החיים, כל תענוגי חלד, וכל אשר בארץ השליכו אחרי גוום. את העולם נתנו בלבם לעניין רע לענות בו, וכל מעינם שמו אך בתורה ובבתי־המדרש; הסבו עיניהם מן העם ודרכי חייו, וימצאו עולמם בפלפול, אשר גברה אז ידו וימשול ממשל רב בכל הישיבות, בבתי־המדרש ובלב הרבנים, ויאחזו בו ולא הרפוהו; ברוחו עשו פרושים בתלמוד, בכוח גבורתו עשו להם שם בארץ, והוא עמד להם גם בדרשות אשר דרשו לפני העם; לאט־לאט הרחיב גבולו ויגע גם עד קרנות ההלכה, וגם שם פרץ מאוד. דינים, סייגים, איסורים, חומרות וגדרים מרבה להכיל נולדו על ברכיו, ויתקדשו והיו קודש ויעיקו מאד על העם. הרבנים אשר ישבו כל היום בבית־מדרשם ודבר אין להם עם החיים, אשר דימו בנפשם, כי כל העולם לא נברא רק למען ‘ישראל עם קדוש’, וישראל נברא רק למען התורה, ואם־כן כל המסיבות המתפכות בעולם, כל עמל אנוש וכל מעשיו ‘בעולם השפל הזה’ מהבל המה יחד אשר חרפה הוא ליהודי לשום למו לב, וכאשר רצו לזכות את ישראל על כן הרבו להם תורות, מצוות, מנהגים ודקדוקים, אשר רק למענם נוצרו. – וספרי הדינים נתרבו מאוד ויפרצו ויאמצו מדור לדור.

המועקה הזאת רבה היתה, אבל גם אחותה ‘הקבלה’ לא נפלה ממנה.

בעת צרה יידל שכל איש וחכמתו תתבלע, יאמין במעשי תעתועים, בכוחות נסתרים, בסיבות נעלמות, בעוננים ומכשפים ובכל דבר אשר לא יראה ולא יבין, ובעת צרה ליעקב, בימי־הביניים הרעים, בעתות בצרה האלה, הטה גם כל העם הזה אוזן קשבת ‘לחכמה נסתרה’ אשר בשם ‘קבלה’ תתפאר. החכמה הזאת לימדה את העם לדעת המון מלאכים ושרפים אין קץ, אלפי אלפים וריבּי רבבות שדים, מחבלים, ‘שברי כלים’ וניצוצות וכו' אשר המה תלוים ועומדים ברוח פי איש הישראלי ובמעשיו: בכל צעד וצעד הוא בונה עולמות אין קץ או מחריבם, בכל מפעל קטן, בכל מעשה כל־שהוא ובכל נדוד גוו יברא לו ‘מלאכי מליצה’ או שדים ומחבלים אשר ילווהו בחייו וגם במותו, בכל הגה היוצא מפיו, בכל דיבור קל ובכל מחשבה אשר תעלה בלבבו הוא נותן כוח ועוז בידי הקדושה והטהרה לטוב לו או בידי הטומאה ‘וסטרא אחרא’ האוֹרבת לכל צעדיו – למשול בכל העולם בכלל ובו בפרט. ולמען הינזר מתענוגי ‘העולם הזה’, למען תקן את המעוּות אשר בזדון או בשגגה חטא ואשם תצווה לעשות סיגופים נוראים, לענות בצום נפשו, להיגלגל בשלג בחורף ולשבת ערום על קן נמלים בקיץ, ‘הפסקות’, טבילות וכאלה רבות כאשר תיאר הדמיון העז של בעלי הקבלה. הדעות האלה הכו שורש לאט־לאט בלב היהודים, עד אשר היו ברבות הימים למעמסה חדשה ולעול כבד על שכם העם הנדכה הזה.

כהרבנים בפלפולם וכהמקובלים בסודותיהם הכבידו אוכפם על עם בני ישראל; אפס כי שונים היו הלימודים השניים האלה בראשיתם תכלית שינוי.

הרבנים כתבו חומרותיהם ומנהגיהם לכל העם, אין חופשי, כל איש ישראל מצוּוה לשמוע לקולם ולעשות ככל אשר יורוהו אי־נקי, והאיש אשר יעיז לעבור על אחת מאלה בזדון, האיש אשר יאמר כי אין לו חלק בנחלת הרבנים ולא יאבה שמוע להם – אחת דתו לנידוי וחרם, ובשם ‘ישראל’ לא יכונה עוד; ומנהגי המקובלים ומעשיהם היו בראשונה רק ‘ליחיד סגולה’, ‘לאנשי מעשה’, ‘לחסידים ופרושים’; והאיש אשר לא הלך בדרכיהם, ומעשי תעתועיהם לא קיבל עליו ועל זרעיו, גם האיש הזה לא נבדל מקהל היהודים, גם האיש הזה היה ככל שלומי אמוני ישראל, והמקובלים לא מצאו די אומץ לרדות בעם בחזקה, ידם לא היה רב להם למשול ביהודים, ותהי ממשלתם, אך בקרב מעט האנשים אשר הינזרו לקבלה ולפרישות, מבלי פרוש רשתם לרגלי כל העדה.

אבל גם בעיקרי הלימודים התפרדו אלה מאלה מאוד: הרבנים החמירו והמקובלים ציוו; הרבנים הוסיפו חומרות מנהגים, הוסיפו להטריף ולאסור; והמקובלים בראו מצוות חדשות, מצוות אשר אין להם שורש בתורה וענף בתלמוד, בריאה חדשה בראו להם ויאמרו: ‘אלה מצותיך ישראל!’ – הרבנים שעבדו רק את מעשי האיש, והמקובלים גם את מחשבתו: התלמודים הורו לנו כי ‘מצות אין צריכות כונה’²⁸¹. ובכל חומרות הרבנים נראה רק דברים הנוגעים למעשה, מבלי פנות אל מחשבות האיש ודעותיו; הן אמנם אסרו לנו ללמוד ספרי מינים, אבל רק ללמוד ורק ספרי מינים רק אלה אסרו עלינו פן יזנה לבבנו מאחורי ה‘, ופן נעזב בשאט בנפש גם את המעשה לרגלי הדעות המיניות האלה; אולם האיש אשר יט אוזנו לשמוע בלימודים, ואשר יעשה את מצוות ה’, ובמעשיו לא ייבּדל מקהל עדת ישראל, האיש הזה קדוש הוא, ישראל הוא מבלי אשר יעיזו גם להרהר אחריו; גם המעשה בעצמה ‘אינה צריכה כונה’ והכוונה אינה ירושת תורת היהודים אשר אך למעשי האיש תשים עין; והמקובלים לא כן לימדו את העם ולבבם לא כן חשב. המה אמרו כי ‘עיקר עבודת ה’ ' היא הכוונה והמחשבה. העולמות אשר בנו בכוח דמיונם, והניצוצים אשר נפזרו לרוב הזיותיהם תלוים אך במחשבת היהודי ובכוונת לבו, אך ביחודים²⁸² אשר יחשוב ובהתדבקות אשר ‘ידבק את מחשבותיו למחשבת אלוהים’, ואך בשמות המלאכים השרפים והאופנים אשר יכוון במעשיו. והיה תוצאת הלימוד הזה מעמסה חדשה, אשר תעיק מאוד לחיי העם, כי תחת אשר לפי תורת הרבנים היו דברים רבים של רשות במעשי האדם, דברים אשר אין בהם לא מצוה ולא עבירה, רק דברים שחיי האדם עלי אדמות דורשים, מבלי נוכל לצוות עליהם או על העדרם: המאכל והמשתה, המשא־והמתן, השינה והדיבור, הם־המה דברים מוכרחים בחיים מבלי אשר נצווה עליהם, התורה ציוותה לנו על אודות פרטי הדברים: את זה תאכלו, ואת אלה לא תאכלו, כזאת וכזאת עשה ואלה לא תעשה, אפס כי המעשים בעצמם המה רשות; לא כן היתה תורת המקובלים בישראל, התורה ההיא לא תדע כל רשות, אחרי כי במחשבה יעבוד היהודי את אלוהיו, והמחשבה תהפוך גם את מעשיו המוכרחים למצוה או לעבירה: אם יאכל לשם שמים מצוה בידו, ואם לכל אוות נפשו יאכל לחם ‘עבירה’ היא וחטא ואשם במאכלו, וכן יעשה לכל הדברים הנעשים תחת השמש, עד כי אין רגע, אין הרף עין אחד בכל חיי היהודי אשר לא יעבוד את ה' או יעבור על פיו, והיה הוא וכל מעשיו – אין יוצא – נקשר ונאחז בכוונות המקובלים, מבלי אשר יהיה חופשי, ותחת אשר בראשנוה גם מצוות לא היו צריכות כוונה, הנה עתה, לפי דעת המקובלים, גם דברים של רשות ומעשים מוכרחים בחיים ובטבע – צריכים כוונות הלב אשר יהפכום למצוות או לעבירות.

הפלפול מעבר מזה והקבלה מעבר מזה שדדו את חופש העם, המיתו את חייו ויעכרו את רוחו בקרבו. אולם כל עוד היו שונים, כל עוד רבו איש את אחיו, וכל עוד לא נתנו תוקף ועוז איש לרעהו, לא ניכרה פעולתם הרעה מאוד; אבל לאסון עם בני ישראל השתתפו שתי השיטות האלה והיו לאחדים בשולחן הערוך: המקובלים נתנו אותותם בשמים ויקדישו את כל חומרות הרבנים האחרונים, לאמור כי גם בחומרות ומנהגים האלה נתקן את העולמות, גם בכל אשר טחו הרבנים טיח טפל על חומת הדת נברא מלאכים ושרפים אין קץ, וגם אם נעבור על־פי אחד האחרונים נשחית ונקלל את ‘הצינורות’²⁸³ ‘והניצוצים’ מבלי לתקן עוד; והרבנים שילמו להם כפעלם, ויקומו ויאספו את כל מצוות המקובלים לתוך ‘שולחן הערוך’ ויעשון ‘לדין מפורש’ מבלי השב, ותחת אשר הראשונים אמרו כין אין איש מצוּוה לשמוע בקול המקובלים ומנהגיהם – קמו האחרונים ויאמרו ‘הלכה’ לכל אשר אמרו המקובלים, ושתי השיטות השונות מאד התלכדו ותהיינה לעול כבד מנשוא, למעמסה איומה ולאבן נגף לחיי העם, אשר לומד לקבל עליו ועל זרעיו כל דבר שיצא מפי רבניו ומנהיגיו; וישח איש ישראל וישפל היהודי וירבץ ויפול מאין אונים תחת סבל הדינים ונטל הקבלה. על הזמן ההוא והימים ההם נאמר כמליצת התלמוד: ‘בו ביום מחקו סאה, משל למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש נותן לתוכה רמונים ואגוזים והיא מקיאה’²⁸⁴ – אמנם כן, ערבה מלאה דבש היתה הדת הישראלית, ויקומו אלה ויזרקו אבנים לתוכה, זרקו מרה בדת, והיא מקיאה! …

המצב הזה קרא לתיקונים. קו ההידוּק אשר בלב העם הזה נהדק בכוח חזק מאוד, עד אשר חשב לפרוץ לו דרך למרות עיני הרבנים והמקובלים אשר החזיקו את מותריו. עשרת הטפחים אשר עמדו בחומת הדת נהיו למאה טפחים ויחשבו ליפול! ^{285 286} ושני אנשים מתקנים אמנם נקראו ויאתיו לרגלי הדבר הזה, שני מתקנים משתי מפלגות ישראל אז, האחד מעדת התלמודים והשני מעדת המקובלים; גם השיטה הראשונה גם השנייה העמידה איש דגול מרבבה, אשר קם כגיבור ויאמר לעשות תיקונים נחוצים, להקל העול הכבד ולהפיח רוח חיים באף עמו; כל אחד ראה את המעוות בעולמו, ומן המרכז הזה לקח לו אבני פינה חומר ולבנים ולבנות את בית התיקונים, ליישר את הדורים ולפאר את כרם ה'.

הגאון ר' מנשה מאיליע²⁸⁷ יצא מעדת התלמודים ויקץ בפלפול ויבז בחריפות, וברוח התלמוד אמר להקל את העול, לבטל דינים ומנהגים רבים אשר צברו הפוסקים האחרונים חומרים־חומרים, ולעורר את העם למעשה ולעבודה, להתבונן על החיים והעולם כאיש הנברא והחי לא רק בעד המוות כי אם גם בעד החיים; תחת הפלפול אמר לתת לפני הרבנים לימוד ישר בנוי על השכל הפשוט בלי עיקש ופתלתול, ותחת עולם התוהו (אשר בו היו גם הרבנים גם העם) אמר לפקוח עיני העברים לראות עולם כמנהגו, עולם אשר אין בו לא פלפול, לא שעמום הדעת, לא דמיונות פורחות באוויר, אבל יש בו: חיים, עבודה, והתבוננות. לכל דברי האמת והצדק האלה לקח לו ראיות רבות מן התלמוד, אשר אמר כי הרבנים והמפלפלים לא ירדו לעומק דבריו הפשוטים ולשיטתו המלאה חיים ועבודה²⁸⁸.

ור' ישראל בעל שם טוב יצא מעדת המקובלים, ויאמר גם הוא לתקן ולתת חיים להעם בדרך אחר. את הכוונה והמחשבה לקח גם הוא לו לחומר, אבל לא להחמיר ולהמית את רוח איש בקרבו, אך להקל ולהחיות; לא לסגף את הגוף ולתת רוח כהה להנשמה (כשיטת האר"י), אך לגרש את העצבון ולתת השקפה מדעית על פני הדת והקבלה; לא להמית את העם באוהלה של תורה, אך להבריאו להחיותו ולהחלימו; הוא לא הלך לקראת הרבנים להקדיש דבריהם וחומרותיהם, אך להקל אותם בא, לאמר כי החיים והתוך של המצוות הם־הם נשמותיהן, כי עצבות ורוח כהה בעולם הזה ימיתו גם את הנשמה בעולם הבא שכולו טוב, כולו שמחה וכולו חיים, וכי ‘אין־הסוף’ נעלה הנהו מן המקום והזמן עד כי ידקדק עם האדם בפרטי־פרטים וכי יבוא בטרוניא ובצמצום עם בריותיו ובדקדוקים כל־שהם^{289 290 291}.

שני האנשים המתקנים האלה, לוּ נתנו למו להרחיב את שיטתם באורח ישר, לוּ לא באה שמאל הדוחה לרדפם עד חרמה, ולתת מכשולים על דרכם – כי אז בטח התלכדו ברבות הימים, הדעות השתתפו והשיטות התאחדו ולכל בני ישראל היה אור וחיים בדתם, וכאשר התאחדו מראש הרבנים והמקובלים להחמיר ולהוסיף, כן התחברו גם אלה להקל ולגרוע, לולי מצאו גם שניהם שטן אחד אשר ירט את הדרך לנגדם, שמאל דוחה אחת רדפה את שניהם יחד.

חולה רעה היא בראשי ומנהיגי הדורות בכלל ובראשי עמנו בפרט, כי לא יסבלו כל חדש, כל תיקון וכל שנוי; יקדישו תמיד את הישן ואת האיש אשר יעמוד לעורר את העם לחדשות ירדפו עד מאוד. וכדבר הזה קרה גם לשני האנשים הנעלים האלה – שני אלה מצאו את השמאל הדוחתם בהגאון ר' אליהו מווילנא²⁹².

‘הגאון’ הזה היה גם תלמודי גדול גם בקבלה רבה ידו, ועל־כן חגר מותניו ויעמוד במערכת הקרב מול שניהם גם יחד. גם ‘הגאון’ שנא את הפלפול ויודה לר' מנשה כי עיקש ופתלתול הוא ויאמר גם הוא לבטלו, אך תחת אשר ר' מנשה אמר בצדק כי אם הפלפול הנהו הבל ושעמום, אם־כן גם הדינים הרבים אשר נולדו על ברכיו הבל ומאַפע המה, ואם אך תוהו לא־דרך הנהו הפלפול בתלמוד, אם־כן מדוע זה יכבידו עולם על העם הדינים והחומרות הרבות אשר נבנו על יסודותיו, אם נפל הקיר – ואיה הטיח?… ובדבר האחרון הזה התנגד ‘הגאון’ לו, בהאמינו כי כל האיסורים והמנהגים אשר נכתבו על ספר וכל מה שתלמיד ותיק ושאינו ותיק חידש ועתיד לחדש, כולם ניתנו למשה מסיני, ועל־כן עמל ויגע למצוא מקורים וראיות בתלמוד, ספרא וספרי וכו' לכל אותן ההלכות והמנהגים, ולכל אשר המציאו האחרונים בפלפול עקום ושוא עמל הוא למצוא לאלה ראיות פשוטות ורמזים כל שהם בספרי הקדמונים²⁹³ ־ ואם כן בשנאו את הפלפול לא ביטל בכל זאת את החומרות, ערה עד היסוד את הסיבה, ובכל זאת אמר קדוש להמסובב, ולא נשאו לבו לצעוד צעד אחד ולראות באספקלריא המאירה בדברים האלה, – ובכן היה ר' מנשה בעיניו כקוץ מכאיב, כקוצץ בנטיעות וכסר מדרך הישרה – וירדפהו.

גם הגר“א אהב מאוד את ‘הקבלה’, חשבה למוצא פי ה', הקדישה והעריצה מאוד; אפס כי האמין באמונה שלמה בהאר”י, הלך בעקבותיו ויקדיש את שיטתו, ותחת אשר בעל־שם־הטוב חפץ להורות חיים ושמחה, ביטול החומרות, והתנשאות רוח איש בקרבו, לאמר בפה מלא: כי ‘האדם הוא בבחינה יותר גבוה מן שלחן ערוך’²⁹⁴, – תחת זאת החזיק החרה הגר“א בדברי האר”י מבלתי נטות ימין ושמאל, מבלתי יכולת הגאון הזה להתנשא על דברי מי שקדמוהו, ומבלתי ידעו את העם, אשר רחק ממנו, וצרכיו. ובכן היה הגר"א לדוחה גדול גם ‘להרב’ ר' זלמן מלאַדי אשר העמיק הרחיב את שיטת רבו, ויחרימוהו אותו ואת כל הנלווים אליו וכל ההולכים בשיטת בעל־שם־הטוב, בחרם גדול ונורא, אסרו את לחמם, יינם ובנותיהם, ויאמרו להבדילם מקרב עדת ישראל²⁹⁵.

שני הנרדפים האלה היו שונים בתכונותיהם, בערכיהם, ברוחם ובמעשי תוקפם וגבורתם, ועל כן שונות הנה גם תוצאות הרדיפות האלה. השמאל הדוחה אחת היא להגר"א, הוא רדף גם את שניהם יחד, אפס כי הנידחים היו שונים, ועל־כן נראה כי האחד נפל שדוד על שדי המלחמה, ורק השני התחזק, והרדיפות נתנו לו יתר תוקף ויתר עוז להתקומם, לגבור חיילים, ולקנות לו שם עולם ולבנות לו כיתה מיוחדה בתוך היהודים פנימה.

ר' מנשה מאיליע היה יחיד בדורו בדעותיו החדשות, יחיד בתוך הרבנים אשר הקדישו את כל הגה אשר יצאה מפי הראשונים מבלי להרהר אחריהם, יחיד מבלי מצוא לו אנשים אשר ישמעו בקולו ויחזיקו את דבריו; תכונת רוחו הנכאה (תכונת רוח כל רב בארץ ליטא), ענוותו, ועל כולם אהבת עמו לא נתנו בלבו לבנות לו בית למרות עיני רודפיו, לא תר לו מקום ואנשים להרחיב שם דעותיו ולעמוד בראשם להיפרד מעדת היהודים הרבנים ולייסד לו אגודה אחרת ולכונן שם דרכיו ומעלליו. לאושר בני ישראל לא נתנו לבו להתעורר ולהתקומם נגד שוטניו בפועל, ועל כן ראה באבדן כבודו – ויחריש, ראה כי ספרו נשרף בבית הדפוס בפקודת הרבנים²⁹⁶ – ויידוֹם, נפשו דאבה עליו, אך במעשה לא עשה כל מאום, ועל־כן לא נשבת שלום היהודים.

לא כן ‘הרב’ ר' זלמן מלאֵדי, הוא נהג כבר את רבנותו ביד רמה, ‘חסידים’ ותלמידים למאות נמשכו כבר אחריו, השתדלו ‘לדבקה בו’ וישמעו לכל הגה אשר יצאה מפיהו – הוא לא בא להתראות פנים את ‘הגאון’ בווילנא למען בקש הסכמתו, ולמען אשר יסמוך ידיו עליו; הוא בא – כי שיטתו, אשר חשבה לצודקת, ביקשה זאת ממנה, כי אמר להפץ את דברו ברבים ויאמר להטות גם לב הגר"א אליה ובכוחו יחזיקו בכנפיו גם כל עדת ישראל ויהיו לאחדים – ומה מאוד יאושר ישראל אם אמנם חפצו הצליח בידו, אם אמנם התווכח את ‘הגאון’, התייעץ אתו ושניהם יחד נתנו לב לאַחד את ‘החסידות’ ואת ‘הרבנות’! מה מאוד שפרה נחלת יעקב אם שני גדולי הדור ההוא התלכדו, ושניהם הלכו ביד ביד ליישר הדורים, לסקל המסילה ולייסד אגודתם בארץ! ²⁹⁷ אז לא נחצו היהודים לחסידים ומתנגדים, לא רחקו אלה מאלה, ודברי ריבות לא נשמע בשערי יהודה כהיום הזה… אפס כי רוח היתה בהגאון, רוח עועים אשר מלאה בטנו קדים, ועל־פי עצת מקורביו אשר אמרו לחרחר ריב ואשר הביאו דיבת ‘הרב’ רעה לו, לא נתנו לבוא לביתו, לא אבה לדבר אתו מטוב ועד רע וידחהו בשתי ידיו^{298 299}; ‘הרב’ שב על עקביו, שב לעיר משכנו, ויוסף עוז וחיל לעמוד על שיטתו אשר ‘הגאון’ החרימה, הוסיף לגבור חיילים ולאסוף לו ‘חסידים’ מרבה להכיל, ויעש חיל וייפרד מעל הרבנים ‘המתנגדים’ ויבז אותם ואת תורתם גם־יחד. אבן־חן היתה ביד ‘הגאון’ והוא שיחתה בידיו, שושנה נעימה טרף ורמס באפו מבלי להשיב עוד, בידו היתה לאחד ולקשר את עם בני ישראל, והוא החצו הפרידו ויחלקו לשניים.

דעת לנבון נקל כי לא על החסידים כאשר הם עתה לפנינו אשים דיברתי הפעם, לא על מעשי החסידים ורביהם כיום אדבר, אנוכי אדבר בזה בשיטת החסידות כמו שהיתה במצבה הראשון, בדעת אלה מייסדיה, בדעת האנשים אשר ראו פרץ בדת היהודים ויאמרו לחזק הבדק, לתקן את המעוות ולשום את העקוב למישור; נפשי יודעת מאוד כי החסידים ורביהם בימינו פרצו עוד ביתר שאת, הרחיבו את הפרצות בחומת היהדות, ערו ערו עד היסוד את הדעה הראשונה, ומבלי דעת הסבו רעה גדולה לאמונתנו, לתורתנו ולרוח אשר באפינו – אולם יד מי היתה במעל הזה? מי נתן יד לרביים האלה להתחזק ולהתפרץ? במי אשם החסידות אשר נהפכה לרועץ בימינו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי? – ‘בהגאון!’ נשיב אמרי אמת וצדק. לו שם על לב את מעשי הרבנים אשר קדמוהו, לו הבין לדעת את מצב עם בני ישראל ומחסורם, לולא סגר את עיניו וירא ויתבונן את אשר עשו האחרונים לנו, ולולא דחה גם את ‘הרב’ וישמע מפיו את דבריו ושיטתו – כי אז הבין עד מאוד מה צדקו ומה נאמנו דברי אמת וצדק ‘טוב לקרבם מלדחותם’. כי אז נתן יד להרב ושלובי זרוע הלכו לתקן ולעשות סדרים טובים וישרים במצב הרוחני של עמנו, ואז לא באתנו הצרה הזאת, לא נפלגו בני ישראל ולא היו לשמצה, החסידים לא היו אבן פינה ויסוד־מוסד לאמונת־הבל והזיות אין מספר, ומתנגדיהם התלמודיים לא מתו באוהלה של תורתנו, תורת אמת וחיי עולם; אבל הוא לא כן עשה ולבבו לא כן חשב, כי אם להחרים ולנדות היתה מגמתו, נטה אוזן למחרחרי ריב ויחשף את שמאלו הדוחה ויילחם בחזקה, והנה באתנו כל אלה, הפרצות התרחבו, פירוד הלבבות גדל, ועם בני ישראל נחצה לשניים מבלי התאחד עוד… מאז מעולם היו בבני עמנו אנשים אשר הקדישו את כל ימיהם להגות בתורה, ואנשים אשר במעשה אחזה ידם, היו רבנים וגם מקובלים היו פרושים וגם טובלי שחרית³⁰⁰, אפס כי כל האנשים האלה היו אנשים פרטים אשר לא עלה גם על לבם להתחבר ולהפרד, להתקבץ ולהעשות כיתות שונות ומיוחדות, לצור איש את אחיו ולעשות מעשי תעתועים כאשר ייעשה בימינו כיום הזה, דברי ריבות כאלה לא נשמעו בתוך היהודי, וחרפות וגידופים נאצות וקללות, מלשינות ושנאה כבושה לא שררו באומה כאשר הם עתה לבושתנו ולחרפת עמנו; – ומה הסבּה את כל אלה? על מה אבדה היהדות, ניצתה כמדבר מבלי איש שם על לב? מי הביא אמונת הבל והזיה בחסידים ומוות רוחני במתנגדיהם? – אם לא יד ‘הגאון’ היתה במעל, אם לא שמאלו הדוחה פעלה ועשתה זאת, היא הביאה כיתות בישראל, היא חלקה את לבב העם לשניים והיא פרצה פרץ על פני פרץ ביהודים וביהדות…

אולם גם השמאל אשר דחתה את ר' מנשה מאיליע לא שבה ריקם, גם היא הביאה רעה רבה לעמנו, ועקבותיה נודעו לנו עתה.

III. בימינו אלה

‘… מה נאמר בדורנו זה שירדנו עשר מעלות אחורנית, ואנו רואים שנתרבו דמיונות ושבושים בלב כל אחד שאינו רוצה לזוז ממנו, ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים עכ"ז במה שהוא הפך מהרגלו לא יאבה ולא ישמע’

(ר' מנשה מאיליע, ‘אלפי מנשה’, ווילנא תקפ"ז, סימן קכט).

‘… בראותי שכמה מן המוני עם הם במדרגה התחתונה בדעותיהם, שוגים בדברים אשר לא יטעו בזה אף תינוקות של בית רבן, ואחריהם נמשכו גם חכמים בכח אבל נמשכו ונסמכו עליהם’ כו'.

(הנ"ל שם, סי' קמה)

אבות ותולדות, סיבות ומסוֹבבוֹת, עילות ועלוּלות יימצאו בכל מרחבי תבל; אין דבר אשר ייאמר עליו: ראה זה מקרה הוא, אין תולדה אשר אב לא יהיה לה, ואין מעשה בלא עושה; מה שייעשה הוא נעשה ואין כל מקרה בשמים ובארץ. אנשים קצרי־הראות יראו אך את המעשה, אולם חכמי לב יתבוננו לדעת גם את היד החזקה המוציאתו לאור עולם, ואת הסיבה אשר תסובב את המעשה ההוא, יחקרו וידעו מי ומי הביא לנו את התולדה הנראה לעינינו, מי אביה מחוללה ואנה פניה מועדות. ועל כן צדקו החכמים בגזרם אומר: ‘שיש יתרון לחכמה מן הסכלות³⁰¹ כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך’, לאמר: החכם יראה בכל אשר מסביב לו, למרחוק עיניו יביטו, חכמתו תאיר לפניו הדרך, וכביום צח באין עב וענן להקדיר את אור השמש, באין צל ועיפתה להחשיך לו דרכו, יביט ויתבונן למקור מחצבתו, ילטוש עיניו ויראה מאין הוא בא הדבר אשר לנגדו עתה, מי קראהו מתהום הנשיה ויאמר ‘היה’ ומה היא הסיבה אשר הסבּה את היותו. לא כן הכסיל, הוא בחושך ילך, לא יראה בעיניו ולבבו לא יבין לדעת מאחרית ראשית לו, הוא יגשש באפילה מבלי ראות הלאה כמטחווי קשת, הוא יראה אך את אשר לפניו, יראה רק את המעשים אשר הקריבו לבוא אליו מבלתי יכולת ללטוש עין ולהביט מרחוק על העילה אשר עוללה את אלה ועל הכוח אשר הוליד אותם. והיו תוצאותיהם: החכם כי ייכשל בדרכו, כי ימצא שטן אשר ירט הדרך לנגדו, וכי יבוא לו כל דבר חדש אשר לא ידעו, לא יקרא עליו למלחמה בטרם ידע סיבותיו, בטרם יכיר לדעת את צור ממנו חצוב ואת מקבת בור נוקר, ואז אך לאלה יקדיש מלחמה או ישלים אתם ועבר וניצל ולא יפחד עוד; אולם אלה אשר טח מהשכיל לבם ועיניהם השע, המה אף כי יצלחו במעשם וכרגע יסירו את המכשול מעל דרכם, אבל עד־ארגיעה תשוב הסיבה לסובב והאב להוליד מכשולים חדשים לבקרים וילכו ונוקשו כפעם בפעם.

את המחזה הזה נראה גם בריב אשר התפרץ בין הרבנים אז. לוּ שם ‘הגאון’ והרבנים רעיו לב להבין ולדעת את אשר הסבה לבעל־השם־הטוב מצד זה ולר' מנשה מאיליע מצד אחר לקום ולברוא חדשות, לוּ השכילו לראות מרחוק את הסיבות אשר הלבישו עוז את שני האנשים הנעלים האלה לקום ולהתעודד ולקרוא לריב, לוּ חכמו ויתבוננו בינה לחשוף את מקור המתקנים האלה – כי אז ראו ויווכחו כי לא ברדיפות, חרמות ובשמאל דוחה יוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, לא בדחיות יצאו לישע עמם; הסיבה לא תחדל בנפול האנשים האלה – מסוֹבביה – לפני החרם, הם ישקטו כרגע ובעוד מעט קט תוסיף תת כוחה לאנשים אחרים אשר יפיצו את דבריה ויילחמו בעדה, תוסיף לברוא בריאה חדשה אשר תעמוד על עמדה. ר' ישראל ור' מנשה לא ילדי המקרה הנם, הם היו ילידי המעמסה אשר ‘שולחן הערוך’ הכביד אוכפו על העם, הם היו לפה לאלפי אנשים אשר לא יוכלו נשוא את העול הכבד אשר נתן על שכמם, ועל כן כל עוד אשר לא נתנו הרבנים לבם להעם וצרכיו, כל עוד לא הקלו את עולם, וכל עוד אשר לא ראו את הסיבה לא היטיבו לעשות, ועוד הרעו.

הרעו ברדפם את רבי החסידים הראשונים, באשר כי בזאת נתנו למו יד להתרחק מעליהם מאוד, לבנות את שיטתם לא על אדני התורה והיהדות, ולשום שמוֹת במצב עם ישראל כהיום הזה; העם אשר היה נגש ונענה מידי רבניו הטה אוזן קשבת לכל אשר אמר לפרוק עולו מעל צווארו, אף כי הוליכהו תוהו לא דרך, בישימון מדבר הלכו אחרי מנהליהם החדשים, יען כי חדשים היו ולא הרגישו עוד את החושך, הענן והערפל אשר יפרשו המה על פניהם, ובכן נולדה שיטת החסידות כאשר היא לפנינו היום באשמת הרבנים אשר לא חפצו לקבלה תחת כנפי היהדות בראשיתה, יען לא ידעו את סיבתה ולא הערו את מקורה.

והרעו עוד יותר ברדפם את ר' מנשה. הוא לא בא לברוא חדשות בישראל, הוא לא אמר לייסד שיטה חדשה או כיתה מיוחדת בעברים, הוא חפץ רק להקל את עול החומרות, רק להפיר את הטיח התפל אשר טחו הרבנים על קיר הדת, למען יעמוד ימים רבים, למען לא יבעטו בו העם ולמען אשר תקל התורה לשומרי בריתה; עוד בימיו ראה את המעוות הזה, עוד בזמן ההוא אשר יד הרבנים היתה רוממה, אשר בידם היה לענוש קשה את אשר יעבור על אחת מחומרותיהם, אשר בידם היו עתותי איש ישראל לשבט אם לחסד, עוד בימים ההם החל ‘שולחן ערוך’ לקצוֹת בישראל, עוד בימים ההם החלו אנשים לפרק עול עיקרי התורה מבלתי יכולת בידם לקיים את ענפיה הטפלים, ונתקים על ידי זה מה שאומרים בודוי הגדול: ‘את אשר הקלת החמרתי ובא על ידי זה לידי אשר החמרת הקלתי’³⁰²; ר' מנשה היו עיניו בראשו, ובראותו את המסובב ראה גם את הסיבה ולא כיחדה בפיו: ‘על ידי שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא – פייגי דעתייהו מכל, ועל כן מוכרח אני לבאר שח“ו אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו להכביד עלינו בדבר שאי אפשר, ודרכיה דרכי נעם’³⁰³; לוּ שמו אז הרבנים אל לבם את הדברים הטהורים והנאמנים האלה, לוּ פקחו את עיניהם ויראו נכוחות עד כמה צדקו דבריו – כי אז הבינו לדעת כי ברדפם את החכם הזה אשר עיניו בראשו, לא יביאו צרי ומזור להמחלה העזה אשר פרץ בעם, בהכחידם את הרופאים ואת סמי המרפא לא יחדלו בכל זאת חולים מן הארץ; אבל הם בחושך הלכו, ובאפילה מנודח גיששו כעיוור קיר, לא הבינו לדעת את אשר לפניהם, לא ראו את הסיבה הגדולה אשר תסובב הדברים ויסתפקו ברדפם את ר' מנשה.

ואת תוצאות הרדיפות הננו רואים כיום הזה, בימינו אלה נראה עד מה הישיר להביט הוא, ומה מאוד שגו הרבנים ובראשם ‘הגאון’ אשר לא הטו אוזן לו.

מעט האנשים אשר הפרו אז חוק ואשר עין ר' מנשה שזפתם, נתרבו מיום ליום עד כי גדל מספרם בימינו אלה מאוד – והרבנים לא יראום עודנה!… חוק מכונת ההידוּק מראה גם בזה – והרבנים לא ישימו לב! לא ישימו לב כי החומרות היתרות אשר הוסיפו, הן הנה מקרקרי קיר הדת בכלל, לא ישימו לב לאמרי אמת וצדק אשר מפורש יצאו מפי ר' מנשה, ויקומו ויוסיפו עוד חומרה על חומרה ואיסור על איסור, ויקומו גם האנשים ויקצצו בנטיעות, ויבזו אותם ואת חומרותיהם – אשר נלאו נשוא – ואת תורתם גם יחד!… לא את ר' מנשה דחה אז השמאל אשר חשף ‘הגאון’, לא אותו הרחיק מקהל עדת היהודים, אך את קהל עדת היהודים דחה, את כל איש אשר בשם ישראל יכוּנה ואשר דרכי חייו שונים מעט מחיי ‘בטלן’ בבתי־המדרש, את כל איש יהודה אשר דבר לו עם החיים והתבל, את כל אשר עיניים לו, ואת כל אשר מצבו לא יתן לו לשבת בעצלתיים ולשמוע לכל הגה אשר יצא מפיהם – את כל אלה דחה דחיה גדולה, את כל אלה גירש ביד חזקה מהסתפח בנחלת ה' – ‘תורתנו התמימה אשר דרכיה דרכי נעם’, את כל אלה אילץ בשמאלו הנטויה לסוג אחור ולפנות עורף לתורת אלוהים חיים, ואת כל אלה נראה בימינו אלה סרים מאחרי ה' ‘פייגי דעתייהו מכל’, ואמונת ישראל היתה לזרא באפם…

מלאה היתה סאת החומרות עוד בימי ‘הגאון’, מלאה מאוד עד אשר רבים פרצו פרץ בדת והקלו בעיקרי התורה, ותחת אשר היה לרבני הדור לתת יד לר' מנשה, לראות את הסיבות ולתקן את המעוות, תחת זאת דחוהו בשתי ידיים ויוסיפו לאסור ולהחמיר; תחת לשמוע דברי פי חכם ‘לבאר שח“ו אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו להכביד עלינו בדבר שאי אפשר’, תחת זאת התפארו בלבם לאמור: ‘תכבד העבודה על האנשים’³⁰⁴ – וישוב גם כוח הדחיה לאחור, ויחלק לב העם מעל תורת ה', וכאשר עינו אותם בחומרותיהם ומנהגיהם הטפלים, כן גברו עתקו חיל ויפרצו פרץ רב בבית הדת, פרץ נבעה אשר אין לתקנו על נקלה; כי פורצי חוק אשר מעטו אז היו לעדה גדולה ולעם רב בימינו אלה אשר לאט־לאט נתקו כפות פעמיהם מן היהודים והיהדות, ואל אלוהים הוא יודע מתי ישובו עוד…

הה, בדמי נפשי ולבבי הנני כותב את הדברים האלה על הספר, דמי ירתח בי לזכר מצב ישראל הפרוע באשמת הרבנים הרודפים ושמאלם הדוחה; – ידעתי כי לא במעל וזדון עשו את הדברים האלה, ידעתי כי לא מרוע לב הסבו לנו את הפריצים והפריצות; ידעתי כי אך מקוצר דעתם, מבלי ידעו את העם ודרכי חייו, מבלי יוכלו לראות את הסיבות והאבות, ומאין דעת צלולה ובהירה עשו לנו את העגל הזה; אבל העגל ירקד בקרבנו, הפריצים יתרבו והפרצות יתרחבו, ומי יודע אם עוד נוכל לתקן, אם עוד נוכל להביא את הקרסים בלולאות לחבר את האוהל – והמה עוד מחשים! עוד טח מהשכיל לבותם לראות נכוחה, עוד עיניהם סגורות לראות את הסיבות לרגלי המסובבים והאבות לרגלי תולדותיהם!… אהה, ה' אלוהים! מדוע הכית את מנהלי העם הזה בסנוורים? מדוע קצפת על צאן מרעיתך ותסמא את עין מדריכיהם?

ומה עשו הרבנים בימינו אלה בקום אנשים אחדים אשר אהבת עמם נגעה עד נפשם, ויתעוררו שנית לקול הקריאה ‘תיקונים’ אשר יצעק העם בקול שאון אדיר וחזק? מה עשו לאלה אשר רוח ר' מנשה דיבר מתוך גרונם ויאמרו לצאת לריב עם הרבנים לישע עמם? מה עשו כאשר חכמי הדור בימינו אמרו לפחת רוח חיים באף עמנו וידרשו מאת רבנינו כי יטו אוזן קשבת לדבריהם? – השב רוחם עליהם לדעת כי לא ביד חזקה ובשמאל דוחה יגהו את מזורם? האם לקחו למו את הניסיון לעד כי ברדיפות ישחיתו כל חלקה טובה דשנה ורעננה? הלמדו דעת מהחסידים אשר יתרבו יום ויום ונתרחקו מאוד־מאוד מרוח היהדות לרגלי שמאל הדוחה אז? הנתנו לפניהם לקח טוב, לאמור: הן החסיד היה כאחד מאתנו ככל שלומי אמוני ישראל, ואנחנו בשמאלנו דחינוהו ונעשה ממנו את אשר הוא עתה לבושת עמנו ולחרפת רבניו – נראה נא ונשפוט לבלתי הישנות את המעוות הזה בנוגע לבני הנעורים עתה? היראו וחרדו רבנינו פן יזנה העם מאחרי ה' ויעזוב בשאט בנפש את כל התורה לרגלי הדחיות האחרונות? השמו אל לבם את כל דברי האמת והצדק אשר רבים מדורשי טובת העם ודתו הציעו לפניהם? – הן דבריהם נדפסו אז – בשנת תרכ"ט אשר נעמוד בו – במכתב עתי בשפה עבריה ברורה וקלה, הן רבים מאוד־מאוד דרשו אז גם בעל־פה מאתם, כי יטו אוזן וישימו לב לדבריהם אשר יצאו מעומק לבבם הטוב לישראל ולדתו, הן כל אלה שמו אותות הזמן והתורה גם יחד, לקחו למו גם את החיים גם את הדת למופתים על דבריהם, את התלמוד שמו לקו ואת החכמה למשקולת, ויבקשו לא לברוא להם חדשות לא שיערו אבותיהם, לא לבנות בית חדש אשר ייראו מפניו, לא לנסוע זמורת זר בכרם היהדות, אך רק להסיר משם את הברקנים ואת הקוצים, אך להקל מעט עול האחרונים אשר כנטל חול יכבד על העם, להסיר את הטיח הטפל אשר הוסיפו הרבנים בזמן האחרון, ולשוב לתלמוד ושיטתם, לתורה שבעל־פה ודעתה, אשר קודש היא למו; – ומה ענו הרבנים על כל הדברים האלה הנאמרים באמת וצדק? ומה הוא הפרי אשר נשאו גם הרבנים גם בני הנעורים גם כל קהל עדת ישורון מריב הקדוש הזה?

קורא יקר! לכה־נא אתי, אנהגך אביאך ‘בתוך ארבע אמות של הלכה’³⁰⁵, אפתח לפניך את בתי הרבנים, בתי הקהל, ובתי האסיפות בישראל, אוליכך לכל אלה אשר לקחו אז חלק בהריב הזה, אראך את בית נשקם, אקרא באוזניך את מכתביהם ודבריהם, אגלה כספר לפניך גם את כל אשר הגה רוחם בימים ההם, ואז תדע גם אתה להשיב על השאלות האלה, אז תראה ותבין לדעת: מי ומי העומדים בראש עמנו, במה כוחם גדול, ועד מה נגעו דרכי העם וצרכיו אל לבם?

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מי הוליד לנו את השיות הנדחות אשר פגשתי? למי המחנה הכבד הזה אשר יתורו אחרי מרעה ואין, אחרי מי מנוחות ולא יימצאו להם? מדוע ירוצו אלה הרחק כמטחווי קשת ממחנה ישראל וייראו להביט אחריהם ולהסתפח בנחלת ה'? מדוע פרצו אלה חוק ויינזרו לבושת, ומדוע זה ירבץ העני מאחינו תחתיו תחת סבל המחיה והכלכלה ותמיד כל היום ישתכר אל צרור נקוב? ³⁰⁶… אם כדברים האלה שאול ישאלך, וידעת גם אתה להשיב לו דבר.

[ב] אבן־חן    🔗

‘הצבוע הזה מטפה של לובן הוא, ויש לו שלש מאות וששים וחמשה מיני צבעונים’

(ב"ר פ' ז)

שמונת ימי החג, חג המצות, היו ימי עבודה רבה גם בעיר נהרים. אם בפלגות הימים האלה היו ימי ‘בין הזמנים’ לשמואל ולרחל, לאפרת ולחנה, להבירזי ולהמלמד המינסקי – היו הימים האלה בנהרים העיר ימי מסה ומריבה, ימי עבודה ומעשה לשרגא ולאבן־חן, ימים אשר בם הניחו אבן פינה למעשיהם, אשר בם שינסו מותניהם ויחגרו עוז לעמוד הכן ליום קרב, ללמד בני יהודה קשת, למלא אשפתם חיצים שנונים, אף לפקוד צבא מחניהם למלחמה, להגדיל מספר גדודיהם ולדעת במה כוחם גדול.

שרגא ואבן חן… הן אמנם שני אלה היו המניעים היותר גדולים באופני המלחמה, מלחמת בני הנעורים עם הרבנים, שני אלה היו כעמודי־התווך בימים אשר התגלע הריב בעיר נהרים וסביבותיה; אולם מה שונו דרכי השניים האלה! מה מאוד שונו מעשיהם, דבריהם ומחשבות נפשם!…

קורא נכבד! הן תדע ותכיר את האנשים האלה, בוא־נא אתי נהרימה ובחנת את מעשיהם.

אבן־חן בוש משברו בנשף חשקו אשר בו חשב להצטדק בפני ר' אליקים ‘הגביר’, ואשר התפאר באזני אהובתו בת־שבע לאמור: ‘מצאתי מסלות בלב אביך לטוב לי’; ‘הגביר’ אמנם קרא עצרה ‘ליראי ה’ ולחושבי שמו', אבן־חן אמנם התוודה לפניהם על ארחו את המשכילים ‘האפיקורסים ימח שמם’, אפס כי לא היה בלבב היראים האלה לתת אמון בו, לא אבו לספחהו לעדתם ולא אבו גם לדבר בו מטוב ועד רע.

– שלחהו־נא מביתך, אמר אחד היראים הנכבדים מאוד בעיני אליקום: – ואחרי כן נשית עצות בנפשנו מה לעשות, ואנוכי גם אנוכי אגלה לך דעתי בדבר הזה.

אבן־חן יצא למרות רוחו מעליית בית ‘הגביר’ אשר שם אוספו אסיפה, בלב נשבר ונדכה ירד מן המעלות בדממה, ויברך את ה' כי לא פגש בבת־שבע ברגעים האלה.

– אין את נפשי אל העלם הזה, אמר האיש בצאתו, והאיש זקן ונשוא פנים: – אין אמונה בו, 'כל באיה לא ישובון – זו מינות³⁰⁷ הורונו רבותינו, ועל־כן יראתי לדבר היום דברי באוזניו – מי יודע אולי לרגל אותנו בא הנה, למען הבא שואה עלינו, למען הבאיש ריחנו בעיני העם…

– צדקת מאד, ענו האחרים.

– אנחנו נוכל להעמיק עצה, הוסיף האיש: – אבל כל זר לא יהיה בינינו.

– אם אין אמון ביעקב אבן־חן הזה, העיר ‘הגביר’ אשר דברי הזקן ירדו כחיצים בלבבו, כי ירא את המלשינים מאד: – אם כן מה יום מיומיים? אם אין אמת וצדק בפיו, הלא לבבי יסיתני בשפק להאמין גם בדבריו אשר יאמר כי המה יתעתדו לריב עם הרבנים בפומבי, ומדוע זה נקדים אנחנו לצאת לריב?

– על האפיקורסים אאמין בכל דבר, ענהו האיש וינע בידיו בחזקה: – לריב אתם הוא מצוה, הלא ‘בתקוממיך אתקוטט’ ³⁰⁸ אמר דוד המלך, ומצוה היא לרדפם באף ולהשמידם מתחת שמי ה' בכל עת…

– ואם כן היום הזה איננו האחד לדבר, ענהו ‘הגביר’ כמו לא נחה דעתו עתה מאמרי פי הזקן: – עוד נגבר חיילים, עוד נעשה ונוכל.

ובדברים האלה אפסה אסיפתם בלילה ההוא.

ואבן־חן נדהם מאוד, כל הלילה התהפך על משכבו, ושנתו נגזלה מעיניו. ‘מה לך, זקן אשמדאי, כי הוצאתני מן בית הגביר?’ חשב בנפשו על משכבו בלילות – ‘מה לך כי התייצבת לשונא לי ואנוכי לא ידעתיך מתמול שלשום… הן לוּ לקולי שמעת, כי עתה יקחך אופל אותך ואת אליקום השוטה גם יחד, גם את יראתכם גם את תורתכם… תנו־נא לי את בת־שבע ואת השקלים אשר “הגביר” יתן נדה לה, ואז לא אובה גם לדבר עמכם מטוב ועד רע… אבל, הן את אלה לא יתנו לי בלתי מצאי חן בעיני אביה, ובעיני אביה לא אמצא חן בלתי אתחסד ואתמם בעיניו – והנה זה בא לשום נשף חשקי לחרדה… אוי לך, זקן! כי לא תינקה מידי, יהי מה ואנוכי אמצא מסילות בלב “הגביר”, אקח לי את בת־שבע אהובתי ואת השקלים חמודתי, ועיני שונאי רואות וכלות’…

דברים כאלה וכאלה הגה אבן־חן, וישת עצות בנפשו לכונן אשוריו בימים יבואו.

ותהי ראשית דרכו ללכת להתפלל בבוקר וערב בבית־המדרש אשר ‘הגביר’ יתפלל שמה. שמה שפך צקון לחשו באימה, ביראה בכוונת־הלב ובצעקות וקולות, שמה התראה כבעל־תשובה לכל חוקותיו ומשפטיו, אף אמר כן בפה מלא; ספר תהלים, עם מעמדות, ‘שערי ציון’, חוק לישראל' וכדומה לא משו מידו ובכוונת הלב הגה בהם מדי יום ביומו, אף למד משניות עד חצי היום.

– הלא תדעו כי גם בגמרא גם בפוסקים רבה ידי, ביאר את מעשיו באוזני רבים אשר התבוננו בו: – אפס כי ‘משנה’ הוא אותיות ‘נשמה’ יאמרו המקובּלים, ועל־כן עתה בעת אשר אחשבה לצדק לתקן את נשמתי אהגה במשנה…

והקול נשמע בעיר לאמור: נתחסד יעקב אבן־חן והנהו בעל־תשובה, וייטב בעיני הגביר וייטב בעיני כל יושבי העיר ואביו שמח מאוד לדברי הבשורה הזאת.

‘אנוכי לא עוד אלך להתרפס לפני אליקים’, חשב בנפשו כל היום, – ‘אנוכי אלך בדרכי זה עד אשר יתרפס הוא לפני על הכלימני בערב ההוא’.

תשובת אבן־חן היתה בפי כל יושבי העיר, וידברו בה אנשים נשים וטף, אלה הוללו ואלה חוללו, אלה אמרו כי בצדק ובתום־לב יעשה את מעשיו אלה, ואחרים נתנו במו דופי ויחוו דעם כי אך מתחסד הוא, צבוע הוא, ולבבו איננו שלם עם ה' ותורתו. גם בבית ישראל אפשר דיברו בו ובמעשיו, גם שרגא שמע את הדברים ויטו את לבם להאמין להאחרונים.

ובין כה וכה גלה את אוזן שרגא אחד העלמים אשר התהלך כאח וריע את אבן חן לאמור: ‘אוהב יעקב את בת־שבע והנהו מבקש קרבת אביה למען אשר יילקח אל ביתו’. הדברים האלה ביארו לו גם את הנסיבה אשר אבן־חן משחר תמיד בית אליקים, ואת אשר עתה, בימים האחרונים, החל להתפלל בבית־מדרשו ולחזור בתשובה.

– יהי לו את אשר לו, ענה שרגא להעלם אשר סיפר לו את דבר האהבה הזאת: – אנוכי לא אובה לחוות דעי בדברים כמו אלה; אם אהבת עלמה כבת אליקום יקרה לו מאהבת האמת, ויזנח מדעותיו נפשו בגלל האהבה הזאת, ילך הוא בדרכו, ואנחנו בשם האמת נדגול.

ויהי אחרי הדברים האלה ושרגא קיבל מכתב גדול ורחב־ידיים מאת שמואל, מכתב אשר יבאר לו את שיטתו בתיקונים, את אותותיו כי נחוצים הם ואת מופתיו כי יש לנו כוח ורשיון לדבר הזה, מכתב אשר הנהו מענה רחב ונאמן על השאלת אשר שאלהו בשם העלמים ‘מרי הנפש מוכי התלמוד והחינוך המושחת’ ואשר ‘יתעתדו להילחם כל עוד נפשם בם’ ‘וימסרו את נפשם על קדושת התיקונים בישראל’.

בקץ דברי המכתב הזה כתוב לאמור:

‘הנה מילאתי חפצך, מורי וריעי, בדבר אשר שאלת ממני, גם את העלים האחדים ממכתב־עתי “המליץ” קיבלתי וקראתי דברי הכותבים. מה ביני ובינם תראה במכתבי זה, אפס כי דברי לא תשלח למכתב־עתי ההוא להדפיסם, כאשר אמרת במכתבך; תוכל לעשות ממנו העתקות רבות בכתב אבל לא תקבענו בדפוס, כן היא דעתי הפרטית, וכן נהג – בכדומה לדברים האלה – גם רבי ר’ חיים מפילופובע, וזה הוא רצוני'.

– האח, חמותי ראיתי אור! קרא שרגא בכלותו לקרוא: – מה נעימים דבריו ומה מאוד יפעל על לב בני הנעורים!

וישכח שרגא את אבן־חן את צביעותו ואהבתו, התחסדו ומעשי תרמיתו גם עוד, וישלח ויקרא לו את אלישע הפנואלי חניכו ועוד עלמים אחדים מבחוריו, ויעש לו העתקות רבות מן מכתב־שמואל ההוא, וישלח את הספרים ביד רצי־המלך³⁰⁹ אל כל עיר ועיר מקום אשר דבריו מגיעים, אל בתי־המדרש, אל הישיבות, אל הפרושים ואל כל מכיריו ומיודעיו ויעורר את לבם בדברים רבים לשמוע בקול שמואל ‘העומד בראש הלוחמים ואשר יאסור את המלחמה הזאת’.

ידי שרגא היו מלאות עבודה רבה; מירוץ־האיגרות גדל בביתו ומכתבים רבים כתב אף קיבל – רצוא ושוב.

ושמע שם המכתב עשה לו כנפיים, ורבים מאוד מרחוק ומקרוב ביקשו העתקתו, ויקראוהו בשום שכל ובלב פחד ורחב, והקול נשמע כי המכתב עשה גדולות בכוחו ובמליצתו יקח לב ונפש; וישמע גם אבן־חן ויתאווה תאווה גם הוא להעתקתו – לא לשבוע נעימות דברו, לא לשית לב לדעותיו, לא להשכיל ולדעת על מה אדניו הטבעו³¹⁰ – כי אם למען אשר יהיה לאל ידו להראותו להגביר ולדבר באוזניו חנף וחלקות למצוא מסילות בלבו ובביתו; אולם מאין יבוא עזרו? הן לבית אפרת לא יבוא עוד, מדאגה בדבר פן יוודע לאליקום ויחבל את מעשי ידיו, ושרגא ישנאהו מאז ומה גם עתה, את המשכילים לא יתרועע ומאת ‘הלוחמים’ יתרחק לעת כזאת, ואיה מוצא למכתב?

בלילה ההוא נדדה שנת אבן־חן.

‘המכתב הזה הוא כשמן בעצמותי ולכל הליכותי נחוץ מאד’, חשב בלבבו והמחשבה הזאת גזלה שנתו ממנו – ‘לוּ היה בידי, לוּ אוכל ואראהו לאליקים השוטה ולאנשי חברתו, כי אז נתנוני למעלה לראש, כי אז ידעו מאוד כי נחוץ להם סופר ומליץ “מסטרא דקדושה”, אשר יכתוב גם הוא מכתב כזה ואשר יבטל וישם לאַל את כל דבריו; ומי יוכל עשהו חוץ ממני? מי להם פה אשר לו עט סופר מהיר כמוני? אנוכי אהיה להם לפה ואת לב “הגביר” אטה לכל אשר אחפוץ… אולם איככה אוכל ואשיג את העתקת המכתב? מי יתננה על ידי? ומי יחוש לעזרתי?’

ובלילה ההוא חיבל מזימות לשום מסווה חדש על פניו.

ויהי בבוקר אחרי התפללו בבית־התפילה אשר ‘להגביר’ ואחרי למדו את שיעורו במשנה מיהר ללכת אל בית־המדרש, אשר מכירו אלישע הפנואלי לומד שמה.

– בבית אפרת בטח יתפלאו על מעשי בימים האחרונים – אמר אבן־חן לאלישע, וקולו כקול איש תם: – אולם, ידידי, אתה הלא תבין לרעי איש כמוני; המה ידמו בנפשם כי אי־אפשר לחבר את האמונה ואת ההשכלה, ועל כן לא יאבו לארח לחברה את איש מאמין; אולם כמוני כמוך הלא נדע כי טוב לאחוז בזה, וגם מזה לא נניח ידינו: אנוכי הנני ירא אלוהים כאשר היה הרמב“ם ז”ל, אשר גם לחכמה לא פנה עורף.

הפנואלי בצדקתו ותומתו חשב דברי אבן־חן לאמרי אמת וצדק, וכמעט אשר קינא בו על כי חפצו הצליח בידו לאחד את האמונה וההשכלה.

– אשרך ואשרי חלקך כי זכית לזה! ענהו בתום־לב.

– והנה שמעתי אומרים, כי מכתב בא לידי שרגא המבאר את כל דרכי התיקונים ומעורר את לב הנעורים לפעול ולעשות, לריב את הרבנים ולהפיץ דעת התיקונים בעם.

– אמנם כן. מכתב מאת שמואל בא הנה, אנוכי קראתיו אף העתקתי ממנו העתקות רבות לחלקן בעלמים ולהפיצן ביושבי בית־המדרש, ענהו הפנואלי בתום־לבו.

– אולי תוכל ותתן גם לי אחת מהן, הלא תדע כי בסתר לבי אמלא תמיד אחרי המשכילים דורשי טוב לעם בני ישראל, ודבריהם יקרים לי מאוד.

– כזאת לא אוכל לעשות בבלי דעת שרגא.

– ומדוע? הן גם שרגא לא ימנע הטוב הזה ממני; ומה גם כי שרגא לא ידע – אם יש את נפשך – כי לקחתי זאת מידך.

– אנוכי לא אוכל לעשות כדבר הזה, כי כן ציווני לבלתי תת העתקת המכתב לכל איש בלתי פקודתו, ולגנוב את דעתו לא אובה…

– הרף מדבר כאלה, הפריעו אבן־חן בצחוק שפתיים: – ‘לגנוב את דעתו’! האם תעשה לו רעה גדולה או קטנה בתתך על ידי אחת ההעתקות?

– לא, אנוכי לא אוכל לתת, ענהו אלישע כמחליט: – לשוא תדבר אלי; הלא שרגא הנהו בביתו, לך־נא אליו והוא לא ימנע אותו גם מאתך, כאשר לא ישיב פני כל המבקשים ריקם.

אבן חן ראה כי אמנם לשוא ידבר את האיש הזה, ויגמור בדעתו ללכת אל בית שרגא.

'הן אמנם שמעתי אומרים כי שרגא יודע את אשר דיברתי בבית “הגביר”, חשב אבן־חן בלבו – ‘אבל הלא ישמע את דברי, ופי ולשוני יעמדו לי גם שם; המסווה אחד לי? האם לא תעמוד עורמתי לי גם שם? הן המכתב דרוש מאוד לחפצי, בנפשי ונפש אהבתי הוא, ומי יאמר לי מה תעשה? אהיה גם משכיל לעת כזאת כאשר הייתי, ותאוות לבי תינתן לי’…

כה חשב בלבו, והנה הוא בבית שרגא.

– ה' עמך, גיבור החיל, אמר אבן־חן בבואו: – הן אמנם גיבור חיל אתה למלחמה, מלחמת האמת עם השקר, מלחמת ההשכלה עם מנדיה ומחריביה.

שרגא הביט עליו בבוז, אף כיסא לשבת לא נתן לו.

– ועתה הנה שמעתי כי חפצך הצליח בידך, לטוב לנו ולבנינו, הוסיף אבן­־חן בשפת חלקות ובפה חנף: – ולשמחת לבב כל אוהב עמו ומבקש אושרו שמע האיש הנעלה שמואל לדבריך, ויכתוב לך את רובי דעותיו המחוכמים בספר לחלקם ביעקב… ועתה יגדל־נא חסד אדוני לתת גם על־ידי את העתק המכתב היקר הזה, למען אשר אשבע גם אנוכי נעימות דבריו, ולמען אשר ארווה גם אני את נפשי הצמאה לאמרי דעת…

שרגא לא יכול עוד להתאפק לשמע דברי חנף כאלה.

– שמע־נא אלי, אמר לו בשפה ברורה: אנוכי ידעתיך, ידעתי את דרכיך, ידעתי את מעשיך וידעתי גם את לבבך, ועתה אחת אבקשך: צא־נא מביתי ואל תוסיף ראות פני…

–הה, שרגא! את לבי לא תדע, ומי יתן ותדעהו! מי יתן כי תבין לרעי, כי תדע את אשר בלבבי פנימה, כי אז אחרת דיברת באוזני הפעם…

– אבל הן לא אובה לדעתו, שעה־נא מעלי…

– לא, אנוכי לא אסור מזה עד אשר שמעת את דברי, ותדע ותבין כי רק מלח פיזרת על מחץ לבבי הפצוע, ורפא לא ריפאת; רק את דמי שפכת, רק הגדלת הכאב, אך הצל לא הצלת את איש אובד בעוניו… הן־אמנם אתחסד עם חסידים, אלך בדרכיהם לעיני רואים ואעשה כמעשיהם – אבל מדוע לא תראה את היד החזקה אשר תאסרני בחבלים האלה? מדוע לא תתבונן לזרוע הנטויה עלי ולא תתנני השב רוחי? מדוע לא תדע כי אם אתרחק מאתם ביד רמה, ואגווע ברעב בראש חוצות? …

– ועל כן הפחת כזבים, ותספר באוזני אליקים ואחוזת מרעיו הצבועים דברים אשר יסמרו בשר איש לשמעם ואשר בשקר יסודם?

– בשקר יסוד הדברים האלה! ענה אבן־חן ויתעורר מאוד בשמעו כי נבעו מצפוניו: – שקר ענו בי, חי ה', שקר! אנוכי לא דיברתי סרה במשכילים ונהפוך הוא אנוכי הפכתי בזכותם…

– רב לך! הפריעו שרגא בחכמתו: – מה זה באת הנה? האם להתוודות לפני תאמר כאשר התוודית לפני אליקים?… אנוכי אחת אבקשך: עבור־נא מזה…

– אבל אל־נא תדיחני באפך, ותנה־נא לי את המכתב.

– לא, המכתב הזה קדוש הוא ולא אחללנו לתתך להתהולל בו.

– אבל, חי ה'! כי לא…

– הרף ממני, נתן עליו שרגא בקולו וחמתו בערה בו: – אל תוסף לדבר באוזני שקרים, צא מזה, ואם אין אצווה על עבדי להוציאך ביד חזקה…

אבן־חן ראה כי לשוא היה עמלו, ויפן שכמו ללכת.

– אם־כן לא תאבה כי אתענג על יפה המכתב הזה…

ובראותו כי שרגא לא יענהו יצא מאת פני הבית בקצף.

– עוד נתראה פנים! אמר בקול גדול ויך בדלת ובמזוזה בחזקה.

‘מה מאוד נואלתי לבקש את המכתב מידי שרגא אשר גאון לבו ידעתי זה כבר’, חשב אבן־חן בלבו אחרי צאתו מביתו – ‘מה מאוד שגיתי הסכלתי לעשות!… הוא לא הסתיר פני מכלימות ורוק, ויעטני חרפה, על כן יחרף שמו, על כן אתנהו בידי לא יוכל קום… חרפתי מידו אבקש אשנס את מותני, אריק את כל מזימותי ואנקום נקמת היום הזה ממנו… אבל, מה נחוץ הנהו המכתב בידי לעת כזאת! מה מאוד דרוש הוא לחפצי כעת!… “הוא”? האומנם רק הוא דרוש לחפצי? האם אנוכי לא אוכל עשהו? האם אין לאל־ידי לכתוב כמתכונתו ולהביאו לידי ר’ אליקים?… ומי יכזבני על פני לאמור “לא הוא”? מי יוכח כי פועל ידי הוא? ומי זה יעצור בעדי לבלתי כתוב בו ככל העולה על רוחי להבאיש ריח המשכילים על אחת שבע?'…

המחשבה האחרונה הזאת לקחה את לבבו מאוד.

‘אמנם כן, הסכלתי עשו!’ העמיק במחשבותיו עוד – ‘לוּ חכמתי לעשות כזאת לפני שעה, כי אז חדלתי משמוע חרפות מפי שרגא… חרפות, הה, חם לבי בקרבי בזכרי כי איש כמוהוּ חרפני נתנני לבוז, ואנוכי שמעתי ואחריש, פני נתתי לבושת, אוזני שמעו כלימתי, ואנוכי הייתי כאילם, לא השיבותי חרפה לחיק מחרפי… אבל עתה את דמי מידו אדרוש: אעיר עליו את חמת “היראים”, אכביר עליהם במלים, אכתוב מרורות עלי ספר ואמח את שם המשכיל־הצדיק הזה מעל פני האדמה, אורה בו חיצי מוות וידע כי הוא לא יעוז עוד בהשכלתו’…

ובחשבו את מחשבותיו אלה הרחיב צעדיו וימהר ללכת לביתו.

‘אנוכי אכתוב מכתב בשם שמואל, אנוכי אדבר מתוך גרונו, ואנוכי גם אנוכי אמסרנו לידי ר’ אליקים; את שמואל אמנם לא אדע, אולם הן הוא בפלגות ומה יעשה לו “הגביר”, ואת שרגא שנאתי ואכחידנו מן הארץ… במכתב ההוא אכתוב דברים אשר יציתו אש קנאות בלב אליקים, אשר כל השומע תצילינה שתי אוזניו, ובו אקנה את לבו לצמיתות, בו אַראה את ידי החזקה ובו אארש לי גם את בת־שבע… הה, לו ידעת, בת־שבע, כי למענך בחרתי הסתופף בבית ה‘, למענך נתתי ספר כריתות למשכילינו, למענך נשאתי היום חרפה, ואך למענך הנני גם עתה לבצע את אשר יזמתי לעשות… אַת נפחת בי רוח ואהי לירא־אלוהים ולמקנא גם יחד’…

אבן־חן התעורר כי כבר קרב אל פתח ביתו.

[ג] ‘אור תורה’    🔗

– הנה המכתב! והנה עלי ‘המליץ’! יקומו ויעידו על רוח הרעה אשר בקרבם! אמר אבן־חן בתתו על־יד אליקים את המכתב אשר כתב בשם שמואל, ועלים אחדים ממכתב־עתי ‘המליץ’.

הדברים האלה הצליחו עתה מאוד לאשר שלחם. בין יראי־ה' אשר בעיר נהרים אמנם נשמע כי שרגא יפיץ מכתב אחד אשר ידבר סרה ‘על ה’ ועל משיחו'; נשמע כי רבים מבני הנעורים אמנם יתעתדו לערוך מלחמה עם הרבנים, ולקוץ בשולחן־הערוך; ועל־כן פעלו עתה דברי אבן־חן מאוד על לב ‘הגביר’.

– ברוך אתה לה' וברוך טעמך! ענה לו ר' אליקום בשפתי־חן: – כי גילית לנו מצפוני האפקורסים, ימח שמם! – והבאת לנו פרי מחשבותיהם הרעות, למען נדע גם אנחנו מה לעשות, למען נדע לעמוד בפרץ…

עוד בערב ההוא נאספו שנית כל החרדים במצוות אלוהים בעליית ר' אליקים הגביר ואבן־חן קרא לפניהם את כל דברי המכתב, אשר אמנם דבריו היו כמדקרות חרב, בוז ולעג לתלמוד ולתורת משה, חרפות וגידופים לכל קודש, כחש וכפירה באמונת ישראל מילאו את כל גדותיו: הנאספים שמעו ויחרד לבם ומלים נעתקו מפיהם.

– הבה נתחכמה! התפרץ מפי כל האנשים אשר היו שם בעליה.

– הה, אחינו העברים! צעק ‘הגביר’ בקול גדול: – עת צרה היא העת הזאת, עת צרה ויגון מאוד!… תורתנו הקדושה נתונה בצרה, יום יום יתרבו האפקורסים ופורצי גדר, יום־יום יגברו הרשעים האלה ויוסיפו עוז לחטוא ולהחטיא את הרבים… ועתה, הה! הנה עיניכם הרואות את אשר נעשה בישראל – ואנחנו מחשים ומצאנו עוון…

כל הנאספים נאנחו בשברון מותניים.

– והנה הפעם הוסיפו העמיקו סרה ‘המינים’ האלה אשר בקרבנו היום, הוסיף ‘הגביר’ לעורר את לב השומעים: – הם פרשו עתה רשתם על יושבי בית־המדרש, על אלה אשר תורתם אומנתם, על היושבים לפני ה' ואשר בהבל פיהם נחיה כולנו… הוי ואבוי! – צעק עוד ויתן בבכי קולו: – אהה! ‘אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר? אם לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי הרקק?’³¹¹ – את המשל הזה אשר נשאו חכמינו, זכרם לברכה, ברוח קודשם, אשא גם אנוכי הפעם, מורי ורבותי! אם ביושבי בית־המדרש נתרבה האפקורסות, מה יעשה המון העם? ואם בלומדי תורה מצאה לה יד ושם, מה יעשה ‘עמא דבר’?³¹² מה יעשו אלה אשר גם תורה אין להם, והמאור שבה³¹³ לא יוכל גם הוא להחזירם למוטב?…

– עוּצה­־נא עצה! אמרו כל הנאספים פה אחד.

– הנה על־כן באנו בצל קורתך הפעם, אמר איש אחד זקן ונשוא פנים אל ר' אליקים ‘הגביר’: – הנה אתה הוא כאלוהים בקרבנו ואך למוצא שפתיך נייחל…

– אמנם כן, החליט גם אבן־חן בגשתו גם הוא אל מול פני ר' אליקים: – אך לך עינינו נשואות.

– מי לה' אלי! נהם ר' אליקים בקולו, וכל הנאספים נבהלו נחפזו: – מלחמה לה' בהאפקורסים האלה, נלחמה בהאפיקורסות ‘עד רדתה’, נכּה חרם אותה ואת כל המחזיקים בה.

– אבל איככה נעשה את הדבר הזה? שאל איש אחד והוא בנכבדים נמנה.

– ‘פשוטו כמשמעו’! ענה הזקן ונשוא־הפנים ויניע בשתי ידיו בחזקה: – נחרים את האפקורסים האלה ולא יוסיפו עוד להניא את לבב העלמים מאחרי תורת ה‘; הן על פי הדין מותר להחרימם, הלא תלמוד ערוך בידינו: אבל לאפקירותא (מנדין) לאלתר’³¹⁴ וכן הדין פשוט בשולחן־הערוך: ‘העובר על דבר אסור מנדין אותו לאלתר’³¹⁵…

– אהה לימים האלה! נאנח ר' אליקים במרירות לשמע הדברים האלה: – היו ימים טובים לישראל בזמן אשר היתה יד ישראל תקיפה, בעת אשר היו ‘מקל ורצועה’ ביד פרנסי ומנהיגי הקהִִלות לענוש קשה את כל העובר על דת ישראל, בעת אשר העם שמע לקול האותות האלה והמנודה יחרם, – לא כן בימים הרעים האלה…

כל הנאספים החשו הפעם, בידעם עד מאוד את נפש ר' אליקום הירא ורך־הלבב.

– הימים הטובים ההם נפלו ואינם, הוסיף ר' אליקים בכל לבבו; – לפנים בישראל היו הרבנים משימים עין בכל אשר בעם ובעדה, הרבנים החרימו כי להם להחרים.

– אבל מה זה ידבר ר' אליקים הפעם? צעק הזקן כמו לא יכל עוד להתאפק וירם את בוהן יד ימינו: – הנה ‘דמי האי מרבנן כלא גמיר שמעתתא’³¹⁶, הלא הדין מפורש בשולחן ערוך: ‘מי שנדוהו על שאר דברים שחייב עליהם נדוי אפילו נדהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי’³¹⁷

– ועל כן הלא אמרתי כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, ענה הגביר במנוד ראשו: – בימיהם היתה ידם תקיפה בדברים כמו אלה…

– ומדוע לא תקיפה גם ידנו בימינו אלה? צעקו רבים מן הנאספים והזקן בראשם: – הן גם ידינו לא אסורות, ואם נכריז אנחנו ‘חרם’ לכל אלה האפקורסים והכופרים, ימח־שמם, ‘נידוי ושמתא’ לכל העוברים על דת ישראל, לכל השומעים לדברי ‘המסיתים ומדיחים’ ולכל ההולכים בעקבותם, – אם נעשה כזאת ישמע העם גם לנו, ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם, וניקינו מפשע רב.

– אמנם כן! כן האנשים האלה דוברים! ענו אחריהם כל הנאספים בקול גדול: – ה' יהיה בעזרנו, ‘ושלוחי מצוה אינם נזוקים’![³²⁶]…

וקם שאון בעליית ר' אליקים, כל האנשים מיהרו ויחליטוּ הדברים, כולם פה אחד ענו ואמרו כי זאת היא העצה הנכונה וכי אך באלה יילחמו ויוכלו למו.

אך שני אנשים ההיו שם, ואשר הם אמנם קראו להאספה ותהי, אך דעת שני אלה לא נחה מן העצה היעוצה הזאת: ‘הגביר’ ר' אליקים בכבודו ובעצמו ויעקב אבן־חן, גם שניהם לא שבעו רצון מאת המחשבה הזאת, אשר הנאספים הסכימו לה הפעם.

ר' אליקים חל וזע מפני בתי המשפט מאוד, שאתם תבעת אותו תמיד; ואף כי בביתו ובבית־המדרש נהג ממשלתו ברמה, ואף כי בכל ענייני הקהל והעדה רדה בחזקה ויזרוק מרה בהאיש אשר נועז להמרות דעתו, עד אשר אמרו עליו כל יושבי העיר נהרים כי הנהו ‘עז כנמר וגבור כארי’³¹⁸ לעשות רצונו ולעמוד על דעתו – אולם כל אלה היה רק בדבר הנוגע לאחיו בני ישראל, בעת אשר פסע ברגל גאווה על ראשי היהודים בני עיר מגורו; לא כן בשמעו שם אחד הפקידים אשר בבתי־המשפט, או בבואו לפני שר ונכבד בעם הארץ, אז היה ירא וחרד מאוד, אז השפיל גאוותו והשח לעפר נפשו, ויבוא מורך בלבבו.

ועל כן לא שפרה עצתם עליו גם הפעם, על כן לא שעה אל דבריהם, בידעו כי החרם נאסר מטעם הממשלה, ויירא לנפשו מאוד.

והנה גם בעיני אבן־חן לא מצאה העצה הזאת חן, לא מאשר כי חס על כבוד רעיו לפנים גם לא מאשר פחד לבו לדבר הזה – כי אם מאשר תתבלע איפה עצתו אשר יעץ הוא, ואשר למענה עשה את מעשיו המוזרים בימים האחרונים.

‘הן כל עמלי יהיה לריק והתחסדותי לבהלה!’ חשב עתה בנפשו בשמעו קול הנאספים – ‘הן אנוכי חטאתי מאוד; כיחשתי ברעי, זייפתי מכתב, הוצאתי דיבה אף טפלתי שקר על אנשים ישרים; כל אלה עשיתי אך למען מצוא מסילות הבית הזה, אך למען אשר אהיה אנוכי המוציא והמביא בכל מעשי ר’ אליקים בדבר הזה; אנוכי הן סכסכתי יראים במשכילים למען הביא מהומה ומבוכה לימים רבים, ולמען אשר אהיה אנוכי להם ככלי חפץ בו – והנה באו הפעם האנשים האלה ויאמרו לשום קץ לכל אלה בפעם אחת, יחרימום וינדום, ובזה תיתם כל העבודה ותכל גם עבודתי בדבר הזה, – ומה הועלתי בעורמתי?'…

הרעיון האחרון הזה הדאיב את נפשו מאוד. הן הוא אמר בלבבו כי הסכסוכים האלה יאריכו ימים רבים, כי הוא יהיה לסופר, למתווכּח, ללוחם מלחמת הדת, וכי ר' אליקים יכיר את גודלו ויוקיר את חכמתו תורתו ומליצתו גם יחד, וידעו כולם כי סופר מהיר הנהו, וכי בקסת הסופר הזה יפלס נתיב לו בלב ‘הגביר’ – ועתה יאמרו לשים קץ לכל הדברים האלה פעם אחת…

‘הזקן “האשמאי” הזה ניצב לשטן על דרכי’, חשב אבן־חן בלבו עוד – 'זה לי שתי פעמים אשר קילקל מחשבתי והפר עצתי… אולם כאשר עמדה לי עורמתי בפעם הראשונה, כן אגבר עליו חיילים גם לעת כזאת… אם חכמינו גזרו על היין והשמן³¹⁹ “משום בנותיהם”, מדוע זה לא אגזור גם אנוכי על ימין ועל שמאל “משום בתו האחת בת־שבע אהובת נפשי?” …

אפס כי ירא אבן־חן הפעם להתנגד לעצת הזקן הזה, ירא להגיד כי לא נחה דעתו בחרם, פן יחשדוהו גם אותו… הן קלה אמונתם בו גם הפעם, עוד לא בטח בו לבם, והיה כאשר ידבר דברים כאלה ושיחת את כל מזימותיו, ועל כן שמח מאוד בשמעו כי גם ‘הגביר’ לא אבה בעצתם שמוע…

– אנוכי לא אוכל להסכים להעצה הזאת, אמר ‘הגביר’ ויהס את כל האנשים: – כי ירא אנוכי אותם פן יבואו והכוני בלשון לפני שרי העיר והממשלה…

– אבל אנחנו לא נחתום שם כל אדם עליו, ענהו הזקן הקנאי בקול דממה: – הן אין בקרבנו איש אשר ישים בסתר אורבו לנו…

מדי דברו דבריו האחרונים שם עיניו בפני אבן־חן כמו יאמר: אם הוא לא בא הנה לרגל את האסיפה הזאת, ממי נירא?

והגביר קמט את מצחו, ויתן אתותיו כי לא נחה הפעם דעתו מן דברי הזקן הזה.

– ‘אזנים לכותל’³²⁰, אמרו רבותינו הקדושים, השיב הגביר בשפה רפה: – וכל באי שערי העיר ידעו כי מאתי היתה שומה…

– הם אמרו, והם אמרו: ‘שלוחי מצוה אינם נזוקים’. אמר אחד הנאספים בניגון הגמרא.

– והם אמרו ‘היכי דשכיחא היזיקא שאני’³²¹, ענהו ‘הגביר’ גם הוא בניגון.

והנה עתה מצא אבן־חן עת־מצוא לחוות דעתו אף הוא, בידעו הפעם כי ‘הגביר’ ייאות לו.

– הנה צעיר אנוכי לימים, ולפי ‘ענית דעתי’ צדקו דברי ר' אליקים מאוד, אמר אבן־חן בגשתו עד הכסא אשר עליו ישב ‘הגביר’ בראש הקרואים: – כי מי כמוהו יודע דעת השרים ורבּי המדינה, ומי כמוהו יארח תמיד לחברה עמהם? ואם לבבו השלם עם ה' ותורתו יפחד לדברים כאלה ויאמר כי ‘שכיחא היזיקא’, ־ למה זה נתגרה ברע?…

ר' אליקים האיר אליו פניו, ויחשו גם יתר הנאספים, ולא ענו דבר.

– זאת שנית, הוסיף אבן־חן בראותו כי השעה משחקת לו: – הנה בהחרימנו את שניים או שלושה האנשים אשר בזה לא עשינו כל מאום לעצור את הרעה בפועל, הן אלה האנשים לא ייראו את החרם ומפניו לא יחתו, המה ישחקו ילעגו לנו ויוסיפו לעשות הרע… הן הם מפיצים כתבי פלסתר בכל הארץ, הנה המכתב לפניכם, מורי ורבותי! וידעתם את כל רשעתו – ומה יועיל החרם פה בעיר הזאת, אם העתקות למאות נשלחו בכל ערי המדינה לרוב? מה יתן ומה יוסיף הנידוי לאנשים אחדים, אם הם יעמדו במרדם ויוסיפו להסת בנו את בני הנעורים? …

– בזאת צדק יעקב, הלא? העיר ‘הגביר’ את אוזן הזקן.

– ואם כן לא נעשה כל מאום?! צעק הזקן קול גדול: – יעשו־נא גם ‘היראים’ בהערים ההן כאשר נעשה אנחנו פה.. ממנו יראו וכן יעשו…

– להחרים את הרשעים היא מצוה בפני עצמה, אמר איש אחד והוא ‘למדן מופלג’ נודע בעיר: – אם יועיל החרם ואם אין, לנו לעשות כמצוּוה עלינו, וכאשר אמר דוד המלך ‘ובמתקוממיך אתקוטט’, ‘ובהדי כבשא דרחמנא למה לן?’ ³²² הורה אותנו התלמוד.

– צדקת מאוד! ענו אחדים חלקם גם הם.

– אבל הן גם אנוכי לא אמרתי כי נטמון את ידינו וכי לא נעשה דבר, אמר יעקב אבן־חן כמתנצל וקולו הלך וחזק: – הן אנוכי אנוכי הוא מעירכם לקום ולפעול, לבוא לעזרת תורתנו הקדושה לעזרת דת משה וישראל, אשר פריצי עמנו יחללוה ויטמאוה… אנוכי אנוכי העירותי את ראש עדתנו העומד תמיד בפרץ, ר' אליקים, יהי ה' אלוהינו עמו! – כי יפקח עין על הנעשה בעירנו, וכי ישים את לבו הטהור לאשר העמיקו שיחתו המהרסים בקרב ישראל… ועתה הנכם אומרים כי אפריע אתכם ממעשיכם, וכי הנני מרפה את ידכם!…

הדברים האלה הצליחו מאוד, כל נאספים הביטו איש בפני רעהו, השתוממו יחדיו ולא ענו דבר.

– ואם אתנגד הפעם למעשה ‘החרם’ והעצה היעוצה מכם, המשיך אבן־חן את דבריו בראותו כי יעשו פרי: – אם אנוכי לא אוכל להסכים עמכם, רבותי! בדבר הזה, הנה כל זאת באתני לא כי חכמתי מכם, חלילה, ולא על בינתי אשען, ידעתי כי אתם הישישים ועמכם מקור החכמה, גם לא מאשר אמר לחפות על אנשי אוון אלה, אשר אנוכי בעצמי גיליתי את נבלותם – אנוכי אתנגד לעצת החרם, יען כי אדע אשר הדבר הזה לא יועיל ועוד גם יזיק… הם לא יפחדו ולא יראו, ועוד נוסיף אמץ להם ללכת בדרכיהם הלאה… הן אנוכי ידעתי אותם ואת כל מחשבותיהם, ידעתי אורחם ורבעם, ואבין לרעיהם, ואנוכי יודע ועד…

ויתפלאו מאוד הנאספים לקול דבריו אלה.

– ‘אורייתא הוא דרתח ביה’³²³, העיר ‘הגביר’ בדממה באוזני הזקן אשר עמד על ימינו: – יפה אמרו חכמינו בתלמוד כי גדול ערך בעל־תשובה מן ‘צדיק גמור’³²⁴, הן הוא ידע את המשכילים ומתכוון למרוד בם…

ואבן־חן שמע בדבּר אליקים את הדברים האלה.

– ועל כן אמרתי: לא טובה העצה אשר תשחיתו בנפשכם הפעם, הוסיף אבן־חן עוד: – לא באלה נושיע, ולא זאת היא הדרך הסלולה…

– ומה היא העצה היעוצה? התמלטה השאלה מפי ר' אליקים והזקן גם יחד.

– מה אחווה דעי אתכם? אמר אבן־חן בענות־רוח: – הן לכם ניתנה העוז והמשרה, אתם הנכם זקני העיר וראשיה, ור' אליקים הנה ‘מדברנא דאומתיה’³²⁵, ואשר על כן באתי הנה לספר לפניכם את כל הנעשה, – ומי אנוכי אשר אבוא להפליא עצה ולהביע לכם רוחי?…

– אַל נא תהי שפל רוח מאוד מאוד³²⁶, אמר ‘הגביר’ בהאירו אליו פניו ושחוק־קל עבר על שפתותיו: – אם עצה טובה בפיך, דבּר ונשמעה!

– ‘אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים!’³²⁷ אמר אבן־חן ושפתותיו כמו נוטפות מור: –ולוּ לעצתי תשמעו ולאמרי פי תטו אוזן, כי אז אמרתי אחרי כי מנהרים נפתחה הרעה, ואחרי אשר הודעתיכם את כל אלה – הנה לכם לשרש שורש פורה ראש ולענה הזה, בטרם ישלח יניקותיו לכל הערים מסביב; לכם לעמוד על המשמר ולהזהיר לכל אלה אשר לא ידעו להיזהר, לקרוא לכל רבני הערים אשר סביבותינו כי יעמדו גם הם בקשרי המלחמה הקדושה הזאת, כי עיר לעיר תקרא ורב לרב יתן יד, ונאספו כל רועי בני ישראל יחד לקדם את פני הרעה…

– ואיככה נעשה כזאת?

– הן יש אתכם עט ודיו וגם גליון עמכם, ודואר יוצא ובא בכל עיר ועיר, הבו! כתבו מכתבים לכל רב ורב, לכל מנהיג ופרנס בעדתו, אשר נגע יראת האלהים בלבבו, לכל ירא וחרד במצות ה‘, לכל איש ואיש אשר ימלא את ידיו לקנא קנאת ה’ צבאות ואשר דבריו נשמעים ונעשים, בּשרו להם יום נקמות, הודיעו־נא אותם כי חבר בוגדים בתורת ה' ובמצוותיו קם בעיר הזאת ויאמרו ‘להפוך הקערה על פיה’, יאמרו להסיר את לב בני הנעורים מאחרי ה' ותורתו, וכי כולכם יחד תבקשו עצה ותושיה: מה לעשות לכרם ה' צבאות? איך נחזק את הבדק ואיככה נגדיר את הפרצות?… והיה כי תקומו כאיש אחד חברים, ותעשו כולכם אגודה אחת ללחום מלחמות ה', להינקם מאויביו לשנוא משנאיו ולהתקוטט במתקוממיו, – אז תעשו וגם תצליחו… הלא כה דיבּר התלמוד בקדשו: ‘עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה’ ³²⁸.

דבריו אלה פעלו מאוד־מאוד על נפש כל הנאספים, וכולם פה אחד נתנו צדק למו.

– כנים דבריך ונאמנים, אמר ‘הגביר’ אחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים: – אבל, מי זה יכתוב את כל המכתבים האלה?

ואבן־חן חיכה לשאלה הזאת מאוד.

'עצתי קמה! ' חשב בנפשו לעת הזאת – ‘הנה כולם הסכימו לדברי, ועתה יבקשו את האיש אשר יהיה להם לסופר… ומי בהם אשר יוכל להתחרות אתי בדבר הזה? למי עט סופר מהיר? למי מליצה נעימה? למי כל חמדת השפה – בלעדי?… הן על אפם ועל חמתם יבואו להשתחוות לי כי אהיה להם לפה, לסופר ולכותב את כל המכתבים האלה – וכל עצתי תתמלא!’…

ויגמור אחיטוב בנפשו כי הוא לא יבקש לו בראשונה את המשרה הזאת, ויחכה עד אשר יבקשו הם אותו בדבר הזה, אחרי ידעוֹ כי אין איש בלתו אשר יכשר למלאכה הזאת, ואשר יוכל עשותה.

אפס בי בעוד רגע נוכח לדעת, כי לא כאשר חשב הוא כן היתה גם כוונת ‘הגביר’.

– כולנו! ענו הנאספים על שאלת ר' אליקים.

– אבל לא על הכותב אשאל, ענם ‘הגביר’ ויניע בידיו בחזקה: – לכתוב מכתבים הוא דבר קטן־הערך, את מי אין כמו אלה?… אפס כי אנוכי שאלתי: מי יחתום את שמו על המכתבים האלה? מי ומי יהיה הקורא להם – ויענוהו? מי ומי יגיש לפני כיסא רבנותם – וישימו אליו לב? מי ומי יהיה המעורר – ויתעוררו?… לוּ היה הרב החונה בעירנו גיבור מלחמה, לולי ישמיט את ידיו מעשות תושיה בדברים כמו אלה – כי אז אין טוב לנו ממנו; הן שמו נודע מאוד בארץ, בקולו ישמעו כל רבני המדינה ובין ‘הגאונים’ הגדולים ייחשב – אפס כי הוא לא יאבה לעשות כדבר הזה… ובשם־מי נשלח את המכתבים האלה?

–בשמך, ר' אליקים! ענהו הזקן בכל לבבו: – הן גם שם אדוני נודע עד למרחוק, שמך כשמן תורק ובכל הארץ יגידו תהילתך.

– מי אני ומה מעשי כי אתהלך בגדולות? ענה לו הגביר בענווה: – מי אני כי אתייצב במקום גדולים, לפני שרי התורה ויושבים על מדין?

– אבל ‘במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש’, הוֹרוּנוּ רבותינו; ומה גם אתה אשר כנשיא אלהים הנך בתוכנו נישא ומרום מאוד. ואולי גם נפש אדוני איננה יודעת גודל שמו ותהילתו, כאשר לא ידע משה רבנו כי קרן אור פניו?…

– רב לך! הגדלת הוספת על ערכי עשרת מונים… אבל יהי איך שיהיה: אנוכי לא אחתם את שמי על המכתבים האלה.

ואמנם לא מענוותותו סירב בדבר הזה, כי אם מיראתו: כי גם בדבר הזה ירא את המשכילים פן יביאו את דיבתו רעה לפני הממשלה.

– אבל אין איש בלעדו, העירו הנאספים.

– אנוכי אחת דיברתי: לא אתן את שמי על המכתבים האלה, אמר ר' אליקים בהחלט.

– הנה־נא הואלתי לדבר, אמר אבן­־חן אחרי אשר כל הנאספים באו שנית במבוכה: – והנה עצתי הראשונה שפרה עליכם, אולי תכירו גם את עצתי בדבר הזה, אשר אני חושב לעשות!

— דבר ונשמעה!

— אנוכי אמרתי כי נכונן לנו בזה ‘חברה’, אשר תהיה מטרתה להגן בעד דתנו ותורתנו, חברה אשר תשים עין בכל הנעשה בישראל בכל הנוגע לדברים כאלה… בשם החברה הזאת נדגול, ובשמה נכתוב גם את המכתבים האלה…

— עצתך זאת השנייה טובה מאוד־מאוד, אמר ר' אליקים ודבריו יצאו מעומק לבו: — טובה העצה אשר יעצתנו, כן יהיה כאשר דיברת, וכן יקום!

ובלילה ההוא קמה החברה בעיר נהרים, ויקראו את שמה ‘אור תורה בליל היבּראה; ר’ אליקים היה לה לראש, וגם תאוות־נפש אבן־חן באה ונהייתה: הוא היה לה לסופר וכותב מכתביה.

החברה הזאת שמה לה למטרה לרדוף באף את כל המשכילים, לעורר את הרבנים ללחום מלחמת ה', אף לעשות במחשך מעשיהם, לבלתי ייראו גם את המלשינים בעם, היודעים כי ‘דינא דמלכותא’ אוסרת לכונן חברות בארץ בלי רשותה.

ואבן־חן היה שמח וטוב לב, ובשמחתו זכר גם את אלישע הפנואלי, ולא שכח כי מנע ממנו את מכתב שמואל כאשר ביקשהו אז, ויאמר לנקום את נקמתו גם ממנו הפעם.

— הן גמרנו דבר, אמר אבן חן וכל הנאספים הטו אוזן מאוד: — הנה יסדנו לנו ‘חברה’ לעורר את הרבנים ולהזהיר את העם, ואנחנו בעצמנו הכי נשב בדד ונדום? הכי גם אנחנו לא נבער אחרי האפקורסות בעיר הזאת עד תומה? — הלא אז יאמרו המושלים כי הננו אנחנו כעיוור נושא נר בידו להאיר לאחרים והוא בחשכה יהלוך, או כי נמשלנו לשמש המעורר ישנים לקום בראש אשמורת לאמר ‘סליחות’ והוא ילך ויישן בין התנור והכיריים!…

הנאספים צחקו למשלו זה בלב תמים.

— הנך ממשיל משלים מחוכם! אמר לו ‘הגביר’.

— לא היתולים עמדי, ובליצים לא אמנה, ענהו אבן־חן בכובד־ראש: — הנה מלאכת ה' בידינו, ועל כן נעשנה באמת ובתמים.

— הלא זה דברי לכם ראשונה כי לנו לעבור חלוצים לפני אחינו במלחמה הזאת! אמר הזקן אשר נשא הפעם פני אבן־חן: — לנו להיות למשל לכל הערים אשר סביבנו, להיות להם למופת גם במעשי ידינו…

— ומה נעשה הפעם? שאל ‘הגביר’ ביראתו פן ישובו לעצת ‘החרם’ אשר ממנו יחת.

— הן דברי היום מצאו מסילות בלבבכם, רבותי! אמר אבן־חן עוד וישם אל הזקן פניו: — וזאת תרהיבני לחוות דעי עמכם גם בדבר הזה; הן לא לנו עתה לשום לב להאפקורסים בעצמם, הם לא ישובו עוד אלינו, כי ‘כל באיה לא ישובון’ — זו מינות³²⁹ אמרו לנו רבותינו, זכרם־לברכה! ‘ומין ישראל פקר טפי’^{330 331}… אותם לא נשיב ולהם לא נדאג; אפס כי לנו לשמור את דרכיהם לבלתי יפיצו דעותיהם בין העם, ומה־גם בין ‘הבחורים העניים’ בבתי־המדרש והישיבות… הה, הנה אדע עד מאוד כי רבים מן היושבים לפני ה' בבתי־המדרש אשר בעירנו, אלה אשר יאכלו על שולחן אחרים בשכר תורתם, אלה אשר נדמה בנפשנו כי יראים הם את ה' ובמצוותיו יחפצו מאוד — הה, גם בין אלה הכתה האפקורסות שורש, גם מחיקם נושרים ספרי־מינים, וגם הם עושים במחשך כמעשה הגויים, ובאין־רואה יקראו ספרי חיצונים למכביר…

— אהה, ה' אלוהים! נאנח ר' אליקים, ויאנחו אחריו כל הנאספים פה אחד.

— והנה הם הלא לחמנו יאכלו ובבגדנו הלא יכסו מערומיהם, הוסיף אבן־חן בחלק שפתיו: — ואותם נעביר תחת שבט הביקורת ראשונה… נסיר מן בית־המדרש כל ‘בחור’ קורא ספרי מינים, כלה גרש נגרש כל נער לא אמון בו, וכל אשר דבר לו עם האפקורסים, ימח שמם, נעשה בו שפטים, ונטהר את בית ה'…

גם דבריו אלה הפיקו רצון החברה החדשה הזאת, ויחליטו ממנו הדברים, ויגזרו אומר לעשות כאשר יעץ.

ובדברים האלה כלתה האסיפה הראשונה.

*

‘נקם! נקם!’ חשב אבן־חן בלבבו בלכתו הביתה — ‘נקם אשיב לצרי!… הנה הצלחתי הפעם מאוד, לקחתי לב “היראים”, לקחתי גם את לב הגביר מאוד, ואהבה אקח מחיר הנקמה הזאת… הן נתתי ספר כריתות להמשכילים, למען אשר אקח את בת־שבע לי לאשה; הפרתי בריתי את ישראל אפרת למען אשר יכרות אליקים לי את בריתו שלום, ועתה הנני להם לאוייב למען אהבתי… “אוייב”, “נקם”, — מה זה בפי? האומנם נהפכתי והייתי לאיש אחר? האם גם עלי בעצמי פעלו דברי פי? “מות וחיים ביד לשון” יאמרו משלי שלמה בן־דוד, והנה גם האהבה והנקמה בלשוני הפעם, בעד אהבתי אהיה למקנא קנאת ה’, ובעד הקנאה הזאת אקנה את אהובתי… ואולי לא יאבה אביה לתתה לי גם אחרי כל־אלה? אולי לא יועילו לי גם מעשי הפעם? ואך לשוא עיניתי בבית־המדרש נפשי, ואך לשוא תצמיד לשוני רמיה… יעברו ימים, ואדע את אשר ייעשה בי, ואת אשר יקרני באחרית הימים!'

במחשבותיו אלה בא הביתה, ותקוות טובות שעשעו נפשו על משכבו בלילה ההוא.

[ד] ביקורת תהיה    🔗

יחפשו עולות תמנו חפש מחפש.

וקרב איש ולב עמוק.

(תהלים סד, ז)

רע ומר גורל ‘הבחורים העניים’, אלה היושבים בבתי־המדרש אשר בארץ ליטא, רע מאוד! מנת חלקם תקולל בארץ, ולחם־העצבים, אשר יאכלו דבר ‘יום’ ביומו על שולחן המתנדבים בעם, לא ינעם לחיכם; ‘כל המצפה לשלחן אחרים, יאמרו חכמינו, עולם חשך בעדו’³³², וחושך שבעתיים בכל מושבותיהם הם, לחמם בבוז יאכלו וארוחתם ארוחת ירק בחרפה תסעד את לבם; אין מאיר להם פנים, אין דובר רכות באוזניהם, ואין שם על לב להרנין לבותם, גם העבדים וגם השפחות יתקלסו בם, גם עיני המשרתים והאמהות צרו בהם ובלחם הקלוקל אשר יאכילום, ויהיו בזוי עם ולכל רואיהם קלסה… והיה בשובם אל נוויהם, אל בית־המדרש, והנה גם שם לא ינוחו ושנתם לא תערב עליהם בשכבם על ספסלי העץ אשר שם באין כר וכסת ובאין מסכה, והיה להם אגרופם לכר מראשותיהם ובגד עדים אשר על בשרם למכסה… אפס כי המה לא ירגישו את עוניים ומצוקם מאוד: הן גם בבית אבותיהם לא ראו בטובה, לא פינקו בשרם מנוער, לחם עדנים לא אכלו מיום היוולדם ובגדי כבוד לא שמו על בשרם מעודם, ויהי להם העוני כאח מלידה ומבטן, והסכן הסכינו עם המסכנוּת וגם השלימו אתה… ותהי זאת נחמתם בעוניים כי יצפו לימים טובים מאלה, התקווה משחקת לפניהם; כי עוד מעט ואחרי כבוד יוקחו להיות לחתן בבית אחד האנשים ומצב חייהם ישונה לטוב להם כל הימים…

אולם מצבם הרוחני עוד רע ומר ממנו, את רוע מצבם ההוא ירגישו מאד, ואת עול סובּלו יחוש לבם.

קדושים אין בישראל, ועל־כן העדה כולם קדושים!… אין שופטים ואין שוטרים למחללי הדת, ועל כן שוטר וגם שופט הנהו איש ואיש יולד בקברנו!… אין בנו נוגשים לשמור את חוקי ה' ומצוותיו, והיה כל עם־ה' כולם נוגשים, כולם מקנאים, כולם פקידים וכולם משגיחים לבלי יסור איש מהם את לבו מאחרי תורת ‘שולחן הערוך’!…

הן אמנם בין הסוחרים ובין ‘בעלי הבתים’ יד השוטרים האלה לא רוממה. שם יראתם לא תבוא, ומפחדם לא ייחתו, והיה באמור איש לרעהו: ‘טול קיסם מבין עיניך’ וענהו השני: ‘טול קורה מבין עיניך’, כי איש איש ידע את חטאי משנהו, וצדיק תמים אין בארץ, ועל־כן לא ישימו לב מאד לדקדק עם כל האנשים; — והיו ‘הבחורים העניים’ האחדים אשר עיני העדה בהם מראשית השנה עד אחרית השנה! הם המה הנתונים למרמס לרגלי כל מקנא וכל נוגש. — הן הם יחיו על חשבון ‘העיר’, הם המה המשפיעים ‘עולם־הבא’ לכל תושבי העיר, המה רק כלי להסוחרים אשר אין עתם מספקת להגות בתורה, למען אשר יזכו על ידם גם הם, ועל כן ירהב גם הנער בם, כל חייט וכל סנדלר, כל בוז משפחות וגם כל אשר משחתו בו יהיה להבחורים העניים האלה לשר ושופט, ומשגיח גם יחד… איש איש כי יחטא ודיברו בו אנשי העיר יום או יומיים, יבקשו לחפות על מעשיו — ובא השמש וטהר, וחטאתו לא תיזכר עוד; לא כן גורל יושבי בית־המדרש ונחלתם מאת כל אנשי העיר: גם ‘עברה קלה’ אשר כל אדם ‘דשים אותה בעקביהם’, גם מעשה כל־שהוא אשר במה יחשב בעיני העם, גם דבר אשר לא לעוון ייחשב לישראל והמונו — כעבות עגלה חטאה היא לאלה ‘הלומדים’, בה ישיחו, בה יהגו, יגדילוה על אחת שבע, ואוי לו ‘להבחור’ אשר חטאו בו! כל העם ירוק בפניו, ‘ימי’ אכילתו יוקחו, מן בית־המדרש יגרשוהו כמו דווה³³³ — וחטאתו עוד לא תכופר!…

ועל כן נראה כי אלה אשר טח מהשכל לבותם, או כי ידעו להיזהר ולהיתמם בעיני העם, כי אלה מן ‘הבחורים העניים’ אשר יתמידו בלימודם ואשר לבבם שלם עם ה' ותורתו באמת ובתמים, או אלה אשר דרכי חנף ידעו ויתחסדו לעין רואים — כאלה וכאלה לא ירגישו ענות מצבם ושפלותם, ואם על שולחן עשירי העם יאכלו ובטנם מלאה, כי אז גם ישמחו בחלקם והיה גם צחק על שפתותיהם וגם מהתלות בפיהם; לא כן אלה אשר נפקחו עיניהם ואשר לבבם ראה חכמה ודעת (בערך מצבם והתפתחותם), ואשר גם מרמה שתיים מן התיבות האלה להפקיד שם כליו וכל אשר לו, ותוך רחקו מאתם — המה יראו את הלחץ בשבט עברתו, המה מעונים ומדוכאים עד מאוד, נפשם עליהם תשתוחח ולבּתם אמלה…

ועל־כן נראה כי יוסף הבירזי הנהו מאושר בפלגות, וזה ‘הבחור’ אלישע הפנואלי הנהו אומלל בנהרים, אף כי גם שניהם ימצאו פת־בגם על שולחני ‘הגבירים’ וממבחרי ‘הימים’ ימיהם.

אולם רב גם לנו לחקור, נרדה־נא ביתה המדרש הגדול אשר בעיר נהרים, ונראה את מעשיהם.

הנה מורה־השעות הישן־נושן, אשר במסמרות נטוע שם לפאת תימנה, השמיע בנחרת קולו את השעה השלישית אחרי חצות היום. בית־המדרש הנהו עתה ריק מאדם, וכל זר איננו בבית הזה; הספסלים הקבועים שמה ייראו כמו אך למען הארגזים והתיבות אשר בם הוצגו הנה, רק למען אשר כל אחד מן ‘הבחורים’ ישים מנעול ובריח על אחת או וזו כל מטרתם; כי ספסלי בית־המדרש סגורים המה בנסרים עד הארץ, וכעין דלתות עליהם מלמעלה, וכל ‘בחור’ הבא ללמוד בבית־המדרש בפעם הראשונה, יחזיק באחד הארגזים, ישים עליו סגור ברזל, וגם מנעול יתן על פיהו, והיה לו בכל עת שבתו בבית־מדרש ההוא; ואם ימעט אחד הארגזים מהיות די לכל כליו וצרכיו ויקח גם את שכנו הקרוב אליו ויסגרהו גם אותו, ככה יעשו ‘הבחורים העניים’ כל הימים, וככה הם עושים גם בבית־המדרש אשר בעיר נהרים אשר באנו עתה בשעריו; הלא תראה כי כל ארגזי הספסלים סגורים על מסגר, ובאין יושב עתה עליהם נראו כמו אך זאת כל מטרתם בזה; העמודים־הקטנים מפורדים ומפורזים הנה והנה, וזעיר־שם זעיר־שם הנם עומדים לפני אחד ‘הבחורים’ נושאים ספרים על גביהם אשר ילמוד הבחור בם, או אשר יישן ‘שנת הצהרים’ בסמכו את ראשו עליהם; והנה גם הלומדים לא ניכרוּ בבית־המדרש הפעם, וגם ‘הבחורים’ לא התראו מאוד לעת הזאת: זה ישב בקרן־זווית וגיהק ופיהק, ומשנהו ישכב סרוח על הספסל הגדול העומד על־יד התנור; אחד השכיב עמוד־קטן ארצה וישב עליו ועל הספסל העמיד דיו ונייר ויאמן את ידו בכתיבה תמה, והשני יעתיק בעט עופרת ‘פלפולא חריפתא’ אשר מצא בספר למען אשר יתפאר בו לאמור: ‘אני מצאתיהו’; ויהיו רק שניים־שלושה ‘המתמידים’ אשר ישבו אצל כותל המזרחי ויהגו בגמרא בניגון ובזימרה, וקולם השמיעו מאוד, כמו יאבו ליראות בין הולכי בטל האלה, וכמו ידמו בנפשותם כי עתה יהיו המה המקיימים את ‘כל העולם’, והארץ ומלואה תבל וכל אשר בה עומדים עתה רק בזכותם³³⁴; גם את ‘הבחור’ אלישע הפנואלי נראה עתה בבית־המדרש הזה. הנה הוא הולך בבית אחת הנה ואחת הנה, ספר קטן — והוא בשפת רוסיה — בידו, והוא הוגה בו מאוד, אף ילמוד בעל־פה את כל הכתוב בספר הזה.

פתאום נפתחה דלת בית־המדרש, ושני ‘הגבאים’ גם יחד בלוויית אחדים מנכבדי העיר ויראי ה' אשר בה, והדיין בראשם, באו שעריו.

הם המה מחפשי חטאים אשר שולחו מאת ‘הגביר’ ר' אליקים בשם חברת ‘אור תורה’ לבקר אחר יושבי בית־המדרש, למען דעת הכצעקתה הבאה עליהם עשו, ואם אין.

ויקם שאון בבית־המדרש, הנעורים הקיצו את הישנים, וגם המה מיהרו ויעזבו את כל אשר להם וישבו חיש מהר אל הגמראות הפתוחות אשר הונחו מראש על העמודים, ובטרם עוד ידעו מה לפניהם החלו לנגן את הניגון הידוע ללומדים, החלו להתנועע, למולל בידיהם ולקרוץ בעיניהם, כמו יעמיקו חקר בלימודים; והישנים בהקיצם ובעוד לא התבוננו מה חידוּש היום בבית־המדרש, גם הם התראו כמו יהגו בשפתותיהם וכמו יחפשו אחרי ספר; גם ‘הפנואלי’ שמט את ידיו ויטמין בחפזה את הספר אשר בידו, וגם הוא מיהר לקחת אחת הגמראות בידו וגם הוא ישב על מקומו…

הגבאים הביטו סביבם, ויראו ויבינו כי מערימים הם ‘הבחורים’ לעת כזאת, אך לא שמו לב, בידעם גם הם כי לא עת־לימוד השעה הזאת, ומה־גם כי לא לזאת באו הפעם הנה.

— ראשית דבר, פתח הדיין את פיו ויאמר: — עלינו לבקר את ארגזי הבחורים, לראות מה בתוכם, לחפש אחרי ספרי האפקורסים הטמונים שמה, ולדעת מי ומי הקורא את הספרים האלה, ואשר ישימם בכליו…

את הדברים האלה אמר בקול גדול, וישמעו ‘הבחורים’ ויחרד לבם מאוד, וכל עצמותיהם רחפו, כולם עמדו ממקום מושבותם כנדהמים ויביטו בפני הגבאים, ולא דיברו דבר ולא הנידו גם שפה; גם ‘המתמידים’ חדלו לעסוק בתורתם מרוב השתוממות נפשם, כי לא ידעו מה זה ועל מה זה; זולתי ‘הפרוש’ היושב במקצוע מזרחית־דרומית לא קם ולא זע, לא שם עין ולב, כי דבר אין לו עם איש ובין ‘הבחורים’ לא יתחשב, ואיוולתו הולכת לפניו לשמרהו מכל חשד, וידע נאמנה כי לא־לו הביקורת הזאת.

הגבאי שאל על השמש, וגם הוא מיהר לבוא לפניו.

— עמוד על ימיני, אמר לו הגבאי בקול נגידים: — והיה נכון לכל אשר נצווך.

— אעמדה ואשמעה את אשר ידבר אדוני בי! ענה השמש בענוותי רוח מאוד.

— נמהר־נא מעשינו, אמר הדיין בקורת־רוח: — כי על שכמי עבודה רבה היום הזה.

— הבחורים! נתן הגבאי צו בקול גדול: — פתחו איש־איש את ארגזו, ונראה את אשר שם!

לקול הזה ניעור גם ‘הפרוש’, ויקמוט את מצחו ויביט רגע על הגבאי בעיניים מזרות אימה, ואחר כן הסבן שנית אל הספר אשר לפניו.

— מה זה? שאלו ‘הבחורים’ פה אחד.

— הגד הוגד לנו כי ‘ספרים חיצונים’ נמצאו בארגזיכם, כי תהגו בם יומם ולילה…

— ‘ספרים חיצונים!’… שנו הבחורים בלעגי שפה: — הן לשוא תבקשום הנה…

— פתחו־נא את מסגרותיהם ואל תוסיפו להרבות דברים! ציווה הגבאי שנית.

הבחורים לא משו איש ממקומו.

— אבל מדוע זה נבלה פה את העת חינם? התאונן הדיין ויאמר: — הן עת יקרה לי מאוד, ורגעי ספורים… האם להתווכח את הנערים באנו הנה? — נפתח את הארגזים, בראשון נחל ובאחרון נכלה.

— כדבריך, רבי! אמר הגבאי, וכל הכבודה ניגשה אל הספסל הראשון, ויגע הגבאי במנעול הארגז הראשון.

— למי הארגז הזה? שאל הקול מושלים.

איש לא ענה אותו דבר.

ויפן הגבאי אל השמש בחרי־אף:

— הלא תגיד: למי הארגז הזה?

— לא ידעתי! ענה השמש ברתת וחלחלה.

— הגידו־נא למי הארגז הזה, צעק הגבאי בקול פחדים: — ואם אין אראכם את ידי החזקה ואת זרועי הנטויה…

— כמדומני כי הוא ארגז ‘הדרועי’, גמגם אחד בשפתיו: — מאין נדע כדברים האלה? איש איש יידע את ארגזו, ולמשנהו לא ישים לב…

— ואיה איפוא ‘הדרועי’?

— כעת איננו בבית־המדרש…

— ולמי הארגז השני?

— גם הוא להבחור הדרועי…

חמת הגבאי בערה בו, ויתאפק, וישאל בקול נגידים:

— ולמי הארגז השלישי?

— לי הוא! ענה אחד ויתיצב לפני הגבאי.

— מהר־נא ופתח דלתותיו! ציווה הגבאי בחרות אפו.

— אהה, אדוני! ואנכי איבדתי את המפתח זה ימים שלושה… ענה הבחור ויישר להביט בפני הגבאי אשר זעפו: — הן גם לי לפתוח את מסגורו ולא אוכל, כי בידי אין אף פרוטה, ומאין אקח כסף לקנות מפתח חדש?

— שקר אתה דובר! נהם הגבאי בקול עז: — התר מהר מסגרות ארגזך, פן אמרוט לחייך!…

— הלהכני אתה אומר, תחת אשר איבדתי את המפתח?… התאונן הבחור רע.

— אַל תוסיף דבּר בי עוד, ופתח מהר את דלת הארגז!…

— חי ה', וחי נפשי! כי איבדתי את המפתח, ומה אעשה כיום?

ויחר אף הגבאי מאוד בהנער הזה.

— אל תוסף התל בי! התמרמר הגבאי בחמת רוח: — שקץ משוקץ! עז־־פנים!…

מרוב כעסו נחבאו הדברים בפיו, וירם את ידו להכה את הנער.

— אבל, לא היתולים עמדי! התחנן הנער וקולו כקול בוכים, וישם אל הדיין פניו: — תנו ספר תורה על ידי ואשבע בנקיטת חפץ³³⁵ כי נאבד לי המפתח…

— נרף־נא ממנו! אמר הדיין כי נכמרו רחמיו: — הן ‘כל העומד להישבע כנשבע דמי’³³⁶, ובמקום אשר לא נוכל לברר נעמיד ‘בחור’ על חזקתו³³⁷…

הגבאי ראה הביט בו, כמו לא יאבה למלט טרף מפיו, ולא ענה דבר.

— ואם לא גדול כוח ‘החזקה’, הן נוכל גם כן לברר בעדים, הוסיף הדיין וישמח בלבבו לחכמתו זאת: — נשאל את פי חבריו…

בפיו דיבר וגם מילא אחרי עצתו.

— הגידו־נא כל הבחורים: התם וישר הוא הבחור הזה, אשר אנחנו נדונים עליו?

— תם וישר! ענו כולם.

— היקרא ספרי מינים?

— לא יקרא!

ובכן הרפו ממנו, למרות רצון הגבאי, והבחור פנה להם עורף, אף צחק בקרבו, לאמר: עורמתי עמדה לי, והנה — ניצלתי הפעם!…

והגבי ניגש אל הארגז הרביעי אשר שם בספסל בשורה, וירעם נוראות:

— למי הארגז הזה?

— להבחור הקארליני, ענו אחדים.

— קארליני! צעק השמש למען הפיק רצון מאת הגבאי:

— בוא מהר, קארליני, ופתח לנו את ארגזך!

הקארליני לא בא.

—איה הקארליני? צעק הגבאי.

— הלא היה בזה לפני רגעים אחדים, העיר השמש ויתפלא.

— גם אנחנו ראינו אותו בזה, הוסיפו אחדים.

— הוא ירא מפני הביקורת, וינס ויצא החוצה… אמר אחד הבחורים השונא לו מתמול שלשום.

— האם כהתל בנער יהתלו בי? צעק הגבאי וירקע ברגליו בחימה שפוכה: — האם יתעללו בנו? האם יסתוללו בי לבלתי פתוח את דלתי ארגזיהם?… שמש! הוסיף הגבאי בשצף־קצף: — הבא־נא הנה את הגרזן, גם כשיל וכילפות תנה על־ידי ואסיע את המנעול בחזקה…

חיל ורעדה אחז גם את השמש גם את הבחורים בראותם אף הגבאי כי עז ועברתו כי קשתה³³⁸; הצעקות האלה הקימו גם את ‘הפרוש’ על רגליו וגם הוא ניגש אל הגבאי.

— הדבר הזה צריך עיון גדול, אמר הדיין ויתן אותותיו אותות מעמיק חקר: — הן הזמן קצר ואנוכי הנני ממהר מאוד ללכת, ולא אוכל לחקור אחרי הדין הזה עתה… הלא הוא בהלכות נזיקין… הלא הנזק יהיה יותר משווה פרוטה³³⁹… ובשלמא אם נמצא בתוך ארגזו ספרים ‘טרפים ופסולים’³⁴⁰ — ניחא! אבל אם לא נמצא בתוכו כל דבר אסור, תהיה שבירת המנעול מעיקרא לשוא, ואז מלבד מה שאנו עוברים על לאו שבתורה, לאו דלא תשחית³⁴¹…

— הנה אמרו בגמרא ‘לא תשחית דגופא עדיף’³⁴² , החל לפלפל אחד הבחורים, למען יראה גם הגבאי את כוחו הגדול ואת ידו החזקה ‘בפלפולא דאורייתא’³⁴³ עד אשר ידבר נגד הדיין ולא יבוש: — והלא הדברים קל־וחומר: ומה ‘לא תשחית דגופא’ שהוא רק בדבר חיי שעה בטל הלאו — לא תשחית דתורה שהוא חיינו ואורך ימינו ובה חיי עולם לא־כל־שכן דבטל הלאו…

ויסב הבחור בבוהן יד ימינו הגבוה למעלה והורד למטה, כמו אמנם גדולות פעל ימינו הפעם, וכמו נצורות השמיע עתה.

— קל־וחומר הזה הנהו מופרך, ענהו הדיין חלקו גם הוא: — כי מה לגופא…

— אבל מה לי לפלפול? הפריעו הגבאי כי לא נחה דעתו: — הן עלי לבדוק בארגז הזה, אחרי אשר הבחור הקארליני נס ויצא החוצה, הנה נראה עין בעין כי ירא הנהו מפני הביקורת מאוד…

— בזאת אמנם צדקת, ענה הדיין בשפה־רפה: — ומה־גם כי עתה עין עתותי בידי לפלפל… אפס כי חששא אחרת יש בזה, כי אם לא נמצא בתוך הארגז כל דבר פסול, אז הלא יטעון הקארליני כי נשלם לו את הנזק, אשר הסבנו לו, וכי נתקן את כל אשר שברנו…

— ‘איהו דאפסד אנפשיה!’³⁴⁴ הראה עוד פעם הבחור את כוחו בפלפול: — לולי יצא החוצה לעת כזאת, כי עתה לא שברתם את המנעול…

— גם לזה יש פירכא! ענהו הדיין.

ובעוד לא כילה את פלפולו, והנה השמש הביא את הגרזן וגם מלקחיים גדולים ונטיל ברזל הביא אתו, ויבט בפני הגבאי, לאמר: לפקודתך אחכה, צווה־נא עלי ואכה את הארגז לרסיסים.

— ואנוכי בתור דיין הנני אומר עוד הפעם, כי אם לא נמצא בהארגז כל עוון אשר חטא אזי שלם תשלם את כל הנזק…

והגבאי עמד כאיש נבוך, כשר הצבא העומד לפני מצודת האויב ולא ידע עצה אם יחרף את נפשו, ופן לא תגבר ידו…

אולם ‘הפרוש’ אשר לא השמיע קולו עד עתה, ויהי כמחריש, התנער פתאום.

— רב לכם לפלפל! אמר וישום וישאף גם יחד: — הן אנוכי יושב בבית־המדרש הזה כל היום וכל הלילה, ומי כמוני יודע את חטאות ‘הבחורים העניים’ כי רבו ואת אשמתם כי גדלה… חטאו, עוו, פשעו וגם שמו ספרי מינים בכליהם… אין נער אשר לא יבלה את רובּי עתותיו בם ואין בחור אשר לא יביא את השיקוצים ביתה ה'… אוי לי אם אומר ואוי ואבוי לנפשי אם לא אומר, אראה כבלע את הקודש, ואחריש, ולא אגלה את עוון החוטאים והפושעים אשר מחללים קדושת מקדש מעט הזה בספריהם הפסולים ובספרי הגויים אשר יביאו הנה…

גם הגבאי וגם הדיין הטו אוזן קשבת מאוד; הבחורים השתוממו וייראו מאד בראותם כי פתח ‘הפרוש’ את פיו וישמטו אחד אחד, אך ‘הפנואלי’ עמד על עמדו ויתעתד לקרב, ויכון לקראות מלחמת דברים.

‘הן אחי יוצאים למלחמה, ואנוכי הכי אשב פה בדד ואדום?’ חשב בנשפו ברגעים האלה — ‘הן צדק בפי שרגא לאמור כי חרפה לאיש למלט את נפשו ולהיסתר בנקיקי הסלעים, בעת אשר אחיו מתגוללים בדמם על שדה קטל… גם לי לב ונפש, גם לי שם ה’ פה, וגם בשפתי מלים להוכיח צדקתי… לא אצא!'

— הה, הוסיף ‘הפרוש’ ויאמר: — אנוכי יודע ברור כשמש כי בכל ארגז וארגז אשר תפתחו תמצאו ספרי מינים למכביר… זה לא איבד את המפתח, וזה יצא מן בית־המדרש בכוונת הלב… אולם מה לכם לחפש, לדרוש ולחקור? הנה ‘הפנואלי’ לפניכם, הן הוא עוד לא הספיק לצאת, שאלו־נא ודעו את אשר הוא עושה כל היום וכל הלילה? — אך בעיני העם בעת התפילה ילמוד מעט, ואחרי אשר ילכו המתפללים יעסוק בספרי הגויים…

— קרב־נא הנה, הפנואלי, ויעידו בך! אמר הדיין כשופט רמים ממכון שבתו.

הפנואלי הקריב.

— האתה הוא עוכר ישראל? נתן עליו הגבאי בקולו, קול פחדים, ויער את כל חמתו.

— לא עוכר ישראל הנני, ענהו הפנואלי ופניו האדימו כתולע: — ככל שלומי אמוני ישראל הנני גם אני, ואין לכם כל צדקה להלבין פני ברבים…

— הבפני תדבר עזות? גער בו הגבאי וכמעט אשר שלח את ידו להכותו לחי.

אך הדיין הפריעו.

— לאט־נא עם ‘הבחור’ הזה, הן הוא בלומדים יתחשב, וגם לא שמעו בו דבר רע עד היום, נשמע בראשונה את דברי העד, ונשמע את אשר יענה הוא, אולי יצדק בהישפטו?

הדיין אמר את דבריו אלה באוזני הגבאי בקול דממה, ואחרי כן פנה אל הפנואלי ויאמר:

— האם אמת הדבר, אשר הפרוש מעיד עליך כי הנך הוגה בספרי מינים?

— שקר! ענהו אלישע בשפה ברורה.

— האם לא תקרא כל היום ספרים בשפת רוסיה? האם לא תכתוב גם בלילה בכתב הגויים ההוא?

— ספרים בשפת רוסיה, וספרי מינים הם שני דברים שונים, ענה הפנואלי וקולו הולך וחזק: — הלא תדעו כלכם מאמר הגמרא, כאשר שאלו: ‘וחכמה יוונית מי אסירא? והתניא אמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה? — או לשון־הקודש, או לשון יוונית; ואמר ר’ יוסי בבבל לשון ארמי למה? — או לשון־הקודש או לשון פרסי'; ועל־זה השיבו: ‘לשון יוונית לחוד, וחכמת יוונית לחוד’³⁴⁵ — המאמר הזה יורנו דעת כי החובה עלינו ללמוד לשון המדינה אשר אנחנו גרים בתוכה ולשון הממלכה השוררת במדינה ההיא, וכי המה אסרו רק את החכמה היוונית, אשר היא לפי פירוש הרמב“ם: ‘רמזים שיש בלשונות שנוטים מדרך הישרה’ ואשר ‘זה הענין נאבד ולא נשאר ממנו היום בעולם לא מעט ולא הרבה’³⁴⁶; אולם מעודם לא אסרו עלינו את לימוד השפות, והם אמר: 'ארבע לשונות נאות שישתמשו בהן העולם³⁴⁷, וכן אמרו: 'כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשון³⁴⁸, 'ואין משיבים אדם בסנהדרין אלא יודע שבעים לשון³⁴⁹, והרמב”ם ז“ל כתב בדברים ברורים: על החושבים שיש איסור בשפה בעצמה: ‘וזה סכלות גמורה שהדיבור לא ייאסר ויוּתר וייאַהב ויימאס מצד הלשון אלא מצד ענינו’³⁵⁰, והרמב”ם בעצמו כתב רוב ספריו בלשון ערבי, והלך בזה בעקבות ‘הגאונים’ שקדמוהו, בואו־נא וראו מה שהעיד המעתיק את פירוש המשנה להרמב"ם לאמר: ‘וראש המפרשים אשר ראינו חבוריהם הגאון רבנו סעדיה ורבנו שמואל בן חפני ורבנו שרירא ורבנו האי ורבים ונכבדים זולתם עשו כולם חיבוריהם בהלכות ופרושים ותשובות בלשון ערבי, וגם גאוני המערב וספרד, כגון רבנו חנוך ורבנו שמואל ורבנו יצחק אלפסי ורבנו יצחק בן גאות, ורבנו יוסף הלוי בן מיגש ואחרים רבים רב פרושיהם ותשובותיהם בלשון ערבי’³⁵¹…

— עד מתי תפשק שפתיך? גער בו הגבאי ולא נתנו לדבר עוד: — הכי תתפאר הפעם במעשיך הרעים האלה? האם אמנם תאמר כי יכירו לך טובה בעד למדך ‘בספרי הגויים’ בבית הזה הנועד לתורת ה' ויראת שמים?

לדברים האלה ניעור גם ‘הפרוש’ אשר עמד עד כה כנדהם, ואשר ביקש מאוד למצוא מענה לדברי הפנואלי אשר בתלמוד יסודם — ולא מצא; ‘הפרוש’ הזה איננו חרוץ בלימודו, איננו איש תבונות לפלפל ולחדש ‘חידושי תורה’, וכל כוחו הוא רק בהתמדתו, כי יומם ולילה יהגה בתלמוד ולא יבטל אף שעה קלה לבטלה, ויושבי בית־המדרש יאמרו תמיד: כי כל מה שתחסיר לו תבונתו ישלים ‘מושבו’…

והנה עתה אחרי אשר הגבאי פתח את פיו לחרף ולגדף את הפנואלי — עתה מצא לו גם הפרוש מלים.

— הנשמע כזאת? ומי ראה כאלה? צעק גם הוא בקול גדול ויספוק את כפיו: — לחלל את קדושת בית־המדרש ולהביא שפת גויים בנחלת ה'!…

— הן אמנם אין זמני מספיק לי הפעם להתווכח אתו, אמר הדיין גם הוא ויהס את הפרוש וגם את חמת הגבאי שיכך: — אולם בדברי תורה הלא נאמר ‘ענה’, ועל כן החשו־נא אתם הפעם ואנוכי אענה לנער הזה על־פי דרכו. ראשית דבר הגד־נא לי: מה המה הספרים אשר אתך בשפת רוסיה? מה עניינם? ומה כתוב בהם?

— הבה! בואו כולכם ואפתח לפניכם את ארגזי, אוציאה את כל ספרי לפניכם, לא אסתיר דבר! ותראו ותיווכחו כי אין בהם נפתל וכל ‘דבר אסור’ חלילה.

בפיו דיבר ובידיו מילא, ויפתח את מסגרות ארגזו.

כעוטים אל השלל מיהרו האנשים אל הארגז הפתוח, והגבאי אשר חרה אפו מאוד כי לא עלתה בידו עד כה לראות את אשר תוך התיבות הסגורות, שמח משנה שמחה על היגלות הארגז הזה בשלום לפניו.

הפנואלי שלח את ידו, ויוציא ספר קטן ממנו, ויתנהו על־יד הדיין.

— הוא ספר מורה חכמת החשבון, באר לו אלישע בשפה רפה: — הלא ידע, רבי, כי החכמה היא לנו לא רק רשות, כי אם מצוה…

— מצוה?! רעמו האנשים פנים.

— הלא תדע, רבי, מאמר ר' שמואל בר נחמני, פנה הפנואלי אל הדיין: — ‘מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות? — שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם נגד העמים’³⁵²…

— הנה נאמרה זאת רק על תקופות ומזלות.

— אבל הן השאלה כבר נשאלה מאת הרמב"ם, זכרו לברכה, הלא היא בתשובותיו, כי שאלו אותו: מה הוא המובן בדברים האלה? והשיב: ‘חישוּב תקופות ומזלות — כולל בו חכמות התכונה ועיבור ומספר בכל פרטיהן’³⁵³; ואם לא נלמוד את דרכי החשבון בראשונה, לא נוכל לחשוב תקופות ומזלות… והלא ידעתם אם לא שמעתם כי ‘הגאון’ רבי אליהו מווילנא ציווה על תלמידו ר' ברוך משקלאוו להעתיק ספרי חכמה בלשון הקודש, למען אלה אשר לא ידעו לשון אחרת, ועל־פיו העתיק את ‘ספר אוקלידוס’ על חכמת החשבון ללשוננו הקדושה³⁵⁴…

— ומדוע לא תלמוד גם אתה מספרים אשר בלשון הקודש, ולא מספרי חוץ?

— ראשונה אין בידינו כל ספר בידיעה זו על בוריה, וזאת שנית הנה בדבר הזה אין כל חילוק בין שהמחבר היה מבני ישראל ובלשון הקודש חיבר את ספרו ובין שהיה אחד מחכמי אומות העולם ובלשון אחרת דיבר אתנו; הלא תזכור, רבי, את דברי רבנו הקדוש, באמרו: ‘דבר זה לימדני אנטונינוס’³⁵⁵, והרמב“ם ז”ל כתב בפירוש: ‘ומאחר שכל אלה הדברים בראיות ברורות הם, אין חוששין בין שחיברו אותם נביאים ובין שחיברו אותם עכו"ם’³⁵⁶, וגם הרמ“א בתשובתו למהרש”ל כתב: ‘וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים מן אומות העולם בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר ‘המורה’ ובעל ‘העקדה’ ועוד רבים’… ותלונתכם תשוב אפוא על כל הגאונים ראשי עדת ישורון אשר מפיהם אנו חיים, ואנוכי מה כי תלינו עלי?…

— אבל מה לך ולדברים האלה? קרא הגבאי בשצף־קצף כי לא יכול עוד להתאפק: — מה לי ולכל אלה אשר בשמם קראת? — אתה אינך לא הרמב“ם ואף לא הרמ”א… כאשר תגדיל והיה תהיה לאיש אז תעשה מה שלבך חפץ… ועתה בשבתך בבית־המדרש וכל מחסורך עלינו, עתה אין לך כל לימוד זולתי תלמוד תורה… בלתי אל הגמרא…

הגבאי אמר את דבריו אלה בקול אדיר וחזק וימלא בית־המדרש רוגזו ופחדו ואימתו כל על הנערים.

— הנה בזאת צדק הגבאי מאוד, הורה גם הדיין בשפל קולו: — הן אם גם הרמ“א התיר ללמוד שאר חכמות ‘באקראי’, אמר בפירוש שהוא רק לאלה האנשים אשר כבר 'מילאו כרסם בש”ס ופוסקים לידע איסור והיתר ודיני המצות'³⁵⁷ — אבל לא לנער כמוך, ובפרט במקום קדוש, בבית־המדרש, אשר על־פי הדין אין משיחין בו אלא בדברי תורה³⁵⁸, ובפרט כי הנך מן אלה אשר אך בשכר תורתם הם אוכלים, והנך ‘שכר יום’ לאותו דבר, ואיך תבגוד באנשים הבוטחים בך, ואשר אך לתורתך ייחלון, ולמצוה הזאת נושאים את נפשם?

הדברים האלה היו כלבונה באף הגבאי הקנאי.

— אמנם כן! צעק הגבאי צעקה גדולה ומרה: — הנה בית־המדרש נועד אך ללומדי תורה, אך לבחורים מתמידים ויראי האלוהים, לא כי יהגו כל היום בספרי הגויים… ומי יודע כמה עוד ספרי מינים נמצאים שם בארגזו…

— אבל, לא בפרי מינים המה… החל הפנואלי.

— הס! עז־פנים! גער בו הגבאי ולא נתנו לדבר עוד: — העוד מלים בפיך? העוד תרהיב עוז בנפשך לתת למעשיך אלה צדק? העיני האנשים תנקר?…

הגבאי נהם ככפיר בזעפו.

— שמש! קרא בחמתו וירקע ברגליו: — הוצא־נא את כל הספרים ‘טרפים והפסולים’ מן ארגז המין הזה…

— אנוכי בעצמי אוציאם לעיניכם, המה רק ספרי בית־הספר: דברי־הימים, כתיבת־הארץ וכדומה…

— הכבית־הספר תעשה את בית־המדרש? צעק הגבאי ויהדוף באיבה את הפנואלי ממצבו: — שמש! מהרה הוציא את כל אשר שם, אל תותיר דבר!…

בידיים רועדות הוציא השמש ספרים אחדים בשפת רוסיה, ויתנם בידי הגבאי, אשר אחז בם ויקרעם לשנים־עשר קרעים.

— תן תודה לאלוהים כי כיליתי חמתי בספרים האלה, אמר הגבאי להפנואלי אחרי אשר נח מזעפו כמעט בעשותו נקמה בספרים אשר הוציא השמש: — הודה גם להדיין חסדו כי מנעני מהכותך שבע על חטאתך, — כי לולי זאת כי אז…

הגבאי חרק בשיניו לאות כי כלה ונחרצה הגזרה מאתו, וכי שפטים יעשה הפעם.

— פה בבית־המדרש הזה אין עוד מקום בעדך, חרץ הגבאי עוד. — שמע־נא, השמש! לא תתנהו עוד ללין בזה, וגם את ‘ימי’ אכילתו תקח ותתנם לרעהו הטוב ממנו, — השמעת?

— פקודתך, ר' אברהם, תשמור רוחי! ענה השמש בחיל ורעדה.

— ומדוע עוד תעמוד על עמדך? צעק הגבאי בפנותו אל הפנואלי: — הלא שמעת את אשר הפקדתי על השמש… וידעת היום כי מכל דברי לא יפול צרור ארצה…

הפנואלי העמיק במחשבותיו ולא ענה דבר.

— ועתה שא־נא קרדומך ומלקחיך ופתוח תפתח לי את ארגזי כל הבחורים אין נגרע, ונטהר היום הזה את בית־המדרש מכל שקץ וחלאה, נתן הגבאי צו.

השמש עשה ככל אשר צוּוה — ובית־המדרש נהפך למקום שמה ושרקה, כעיר בצורה אחרי אשר הבקעה לפני צר: כל דלתות הארגזים, אשר המה למושב האנשים, נשברו, וכל אשר בתוכם הוציאו חוץ, והגבאי עומד עליהם ודן דינם; דפי ספרים בשפות עברית ורוסית, גליוני מכתבי־עת, וגם מכתבים כולם מפוזרים לרגלי הגבאי סביב־סביב והמה קרועים, כל נער הניגש להתחנן לפניו על ספריו ועל מכתביו יוכה לחי וכל מתאונן יגורש מן בית־המדרש; וידי השמש מלאות עבודה, ופי הגבאי מלא חרפות וגידופים, ולב כל הנאספים יחרד, ועיני ‘הבחורים’ תרדנה דמעה, והדיין גם הוא יעמוד כאיש נדהם, והבית מלא — זוועה, ומראהו — כמהפכת אלוהים…

ואלישע הפנואלי נדחף אל בית ישראל אפרת, ויספר את כל אשר קרהו, ואת אשר עבר על בית־המדרש ועל רב ‘הבחורים’ הלומדים שמה.

— שב־נא אתי יום או יומיים, עד אשר נדע את אשר נעשה לך, ענהו אפרת בכל לבבו: — ערב ויבוא שרגא הנה, ונביא לך עצה.

ובין כה וכה נשמע בכל העיר מקצה את אשר נעשה בבתי־מדרשיה, כי ‘הגביר’ ציווה לכל הגבאים לעשות כדבר הזה בכל בתי־המדרש, וכולם סרו למשמעתו; הן אמנם אחדים באו ראשונה לשאול את פי הרב, והרב שלח אתם את הדיינים, אשר ציווה עליהם כי יהיו מתונים בדינם וכי ‘יטו כלפי חסד’ — אפס כי גם זה היה ללא הועיל אחרי אשר אמנם שם נמצאו ושם היו ספרי מליצה ושיר, ספרי מחקר וביקורת, ומה גם ספרים בשפת רוסיה, אשר מהם ראו ונוכחו כי כצעקתה הבאה — עשו, וכי סרו ‘הבחורים העניים’ מדרך התורה ובילדי נכרים ישפיקו, ותיתך עליהם חמת הגבאים והדיינים גם יחד, ותהום כל העיר, יראי־האלוהים צעקו וייליליו, ‘בעלי־הבתים’ שרקו ויניעו ראשם, הנשים חרקו שן ותרבינה שיחה, והבחורים האומללים, אשר גורשו מבתי ‘תענוגיהם’, נודדו בחוצות לבקש להם מקום ללון ופת לחם חרבה, עד אשר יעבור זעם, או עד אשר יבקשו להם מנוס ופליטה בעיר אחרת אשר לא עבר שבט הנוגש על בית־מדרשה…

[ה] נצו גם נעו    🔗

הוי, אומר לעץ: הקיצה! עורי לאבן

דומם; והוא יורה… וכל רוח אין בקרבו.

(חבקוק ב, יט)

גדולים מעשי הכתב והמכתב! אין חקר לפעולתם, ועזוז נוראותיהם מי־ישוחח! אין אומר ואין דברים להגיד כוחם הרב וממשלתם החזקה על לב איש ואיש, ואין מלים לתאר את כל תוקפם וגבורתם בבואם לרדות בנפש האדם, למשול ברגשותיו, לשלוט ברעיוניו ולהשתרר על כל אשר בחובו… אם אמרתי אספרה כמו — הנה תקצר לשוני, ודבר שפתי אך למחסור יהיה, הנה מלאה הארץ מעשיהם, ופעולתם ברחבי תבל נודעו… אך את זאת אכתוב זכרון בספר, כי בימי האביב לשנת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ושמונה למניין שאנו מונים, הראו הכתב והמכתב את פעולותם הגדולה ביתר שאת ויתר עוז, ויוכיחו לדעת את כל תוקפם וכוח ידם פעם אחת; בימים ההם ובזמן ההוא גברו חיילים לעורר את רבני ליטא, להקיצם מן התרדמה הגדולה אשר נפלה עליהם זה רבות בשנים, ולהביא תנועה במעשי האנשים האלה! — פלא הוא, ויהי לפלא!

אמנם כן, שרגא ור' אליקים העבידו את הדואר עבודה גדולה מאוד, מכתבים רבים ועצומים נשא על כנפיו מקצה ארץ ליטא ועד קצה, מגילות עפות עפו לכל עיר ועיר, לכל רב ורב ולכל משכיל ומשכיל; ידי שרגא, אפרת ואלישע הפנואלי מעבר מזה, וידי אליקים, אבן־חן ובעלי־ברית ‘אור תורה’ מעבר מזה, הרבו לכתוב מכתבים, שאלות, תשובות, מליצות והודעות לכל אשר ידעו כי ידיו לו רב למקרא העדה בעירו, להתפעל ולפעול, לשמוע ולהשמיע, לעשוֹת וּלעשוֹת, להתעורר ולעורר… וראה זה פלא כי גם הרבנים, אלה אשר שנתם תקפה עליהם ימים רבים, הקיצו לקול המכתבים האלה, הקיצו — ויתקוטטו, נצו וגם נעו…

אם יש את נפשך, קורא, לדעת את אשר עשו בקומם משנתם? את אשר ראו בפתחם את עיניהם, ואת אשר תיקנו בהקיצם, — לכה־נא אתי, לכה דודי נצא לערים, נלינה בבתי הרבנים, נשכימה לחדרי האסיפות בישראל, נבואה לבית־המדרש, למעון הפרנסים והמנהיגים, אף נשחר את משכנות המשכילים, ואת נאות העלמים אשר התעוררו לקול הקורא להם, ונראה את מעשיהם.

‘נבלה נעשתה בישראל! יצאו מקרבנו אנשים רעים וחטאים, מסיתים ומדיחים, ויאמרו להסיר לב עמנו מאחרי ה’, מלגלגים על דברי חכמים, מלעיבים בתורנו, ומבזים את “שולחן הערוך” אשר קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם… ומדוע אנחנו מחשים? מדוע נתמהמה לעשות בהם משפט כתוב? — הן הלכה פסוקה בידינו: “המומרים והאפיקורסים מורידים ולא מעלים”³⁵⁹, וכזאת נעשה לכל אלה אשר קמו בימים האלה להשכיח את העם תורת ה' ולהעבירם על חקיו, אשר בפרהסיא וביד רמה המה עוברים על דת ישראל ויכעיסו את ה' במעלליהם הרעים ובמעשי תעלוליהם'…

ככה חשב בלבבו הרב המקנא בעיר אילון, וככה גמר אומר, ובדברים האלה השיב על המכתבים אשר באו אליו מעיר נהרים, ועל שאלת ‘החרדים’ בעירו.

*

‘פרי תורתו של הרב ר’ חיים מפיליפובע הנני רואה בזה! הן כל אלה המעוררים לומדי תורה המה ויש בהם גם יראים ושלמים, ויש בדבריהם גם בנותן טעם… ואם כי מרחיקים הם ללכת ויבקשו דברים אשר לא כן, וגם חוצפה יתרה נראה בהם ובמכתביהם; — אולם בכל זאת לנו לעשות גם הפאם כאשר עשה רב זירא לפנים “דהוי מקרב להני בריוני כי היכי דנהדרו בהו”³⁶⁰, וכלל גדול בידינו: “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”³⁶¹, וגם מעשה רב כי “הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”³⁶²; מן רבותינו אלה נלמוד וכן נעשה גם עתה, המה יהיו נר לרגלינו ואור לנתיבתנו: נשיב לב הבנים אלינו באהבה, את הצדק אשר בדבריהם נשמע, את הטוב נקבל, ובמקל נועם נרעה את הצאן האבדות האלה, עד אשר ישובו להעדר גם הם, ויהיה עדר ה' תמים ולא ייפּקד ממנו איש'…

ככה חשב בלבבו הרב הגאון בעיר שוכה, ככה גמר אומר ודברים האלה ערוכים בטוב טעם ודעת ומיוסדים על מאמרים רבים מתלמוד ופוסקים השיב על מתכב החברה ‘אור תורה’ ויאריך להוכיח להם יושר אמריו: ויכתוב גם הוא מכתבים רבים לרבני הארץ וגאוניה, ויחווה להם דעו כי יתאספו יחד לאחת הערים וכי יעיינוּ בדברי ‘המעוררים’, ואולי יש בדבריהם גם דברים נאמנים, ואולי אמנם הגיעה העת כי יעברו על כל חלקי ‘שולחן הערוך’ להוסיף בו ולגרוע ממנו לפי צרכי החיים בעת הזאת.

*

‘סובב סובב, הולכים דברי־הימים אשר לעם ישראל, ועל סביבותם המה שבים! ‘הצדוקים’ לפנים, ‘הקראים’ בימי־הביניים ואלה ‘המתקנים’ בימינו אלה — מטרה אחת ודברים אחדים להמה; אך את תארם החליפו, אך את שמם שינו, ואך את טענותיהם המירו לפי רוח העת אשר ישורר על הארץ ולפי מצב ענייני התבל בכללה… החידשו הם דבר? — לא חידשו! הצדוקים צעקו נגד התורה שבעל־פה, אשר היתה עוד שומה בפיהם, הקראים יצאו לריב נגד התלמוד אשר היה כבר מסודר וכתוב, והמתקנים בימינו אלה יאמרו לבטל את ‘שולחן הערוך’… והנה כאשר עשו התלמודים לצדוקים ולמינים בימיהם, וכאשר עשו הרבנים להקראים בזמנם, ככה נעשה גם אנחנו למתקנים בימינו אלה, מהם נראה וכן נעשה… הם אמרו ‘ודע מה שתשיב לאפיקורוס’³⁶³, ‘למאי נפקא־מניה? — לתשובת המינים’³⁶⁴, ‘לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו’³⁶⁵, ופעמים אין מספר מצאנו אותם מתווכחים את הצדוקים ואת המינים, ואחדים אשר לא באו לבי־אבידן³⁶⁶ להתווכח התנצלו על זה³⁶⁷, ואשר מזה נראה דעתם כי מחוייבים אנחנו להיזקק להם, ובדברי תורה כתיב ‘ענה כסיל כאולתו’³⁶⁸, ואף כי ר’ יוחנן אמר: ‘לא שנו אלא אפיקורוס עכו"ם, אבל אפיקורוס ישראל כל־שכן דפקר טפי’³⁶⁹, — הלא אמר על זה רב נחמן: ‘האי מאן דידע לאהדורי כרב אידית ליהדר³⁷⁰, ומה נפלאה תשובת ברוריא לר’ מאיר אישה אשר התפלל על מות ‘הנהו בריוני’ אשר התווכחו אתו, לאמור: ‘מי כתיב חטאים? — חטאים כתיב… אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה’³⁷¹ , ועם התפילה הזאת עלינו גם להוכיחם בדברים להתווכח אתם, לכתוב תשובות על שאלותיהם ומענות על טענותיהם, עד אשר יודו לנו כי הצדק אתנו… ואם גם נניח כי אותם לא נשיב, הן מחוייבים אנחנו לעשות כדבר הזה למען העם, אחרי אשר הם כותבים ומדפיסים את דבריהם במכתבי־עת ובפרסום, הנה גם לנו לענות כחשם בפניהם כמו־כן בפרסום ובמכתבי־העת, למען אשר ידע העם כי עוד יש מלים להרבנים להצטדק ולהראות יושרם, ונקיים מאמר רבותינו: ‘אַל תתנו מקום לצדוקים לרדות’³⁷², ונעשה הפעם כמו שעשה רבנו סעדיה גאון, אשר בספריו ובמאמריו השיב על כל דברי ‘הקראים’ ובאלה ניצח אותם ואת כל הכופרים בתורה בזמנו, ורבני הזמן שיבחוהו מאוד על כל הטובה אשר עשה בזה לישראל ותורתו³⁷³; ועל־כן גם לנו הפעם לבקש רבנים סופרים מהירים, אשר יפרסמו דבריהם גם כן במכתבי־עתים ויכתבו תשובות ברורות, על כל דברי האפקורסות, אשר המתקנים מפיצים בעם'…

ככה חשב בלבבו הרב החריף והמשכיל בעיר אלשוע, וככה השיב הוא על המכתבים אשר באו לידו, וישתדל מאוד כי ישימו כלם לב לדבריו, אף יצא ראשונה בקסת הסופר, ויאסוף את כל הדברים הנדפסים והנכתבים מן דברי המתקנים ויחל לכתוב ‘תשובות באנשי און’, לאמר: אני מופתכם!

*

שלושה רבנים בשלוש ערים ודעות שלוש נתתי היום לפניך; שלוש הדעות האלה שררו בארץ ליטא לעת ההיא, בעד שלוש הדעות האלה לחמו הרבנים בראשונה במכתביהם איש לרעהו, שלוש הדעות האלה מצאו בראשונה תומכים רבים או מעטים בין הרבנים ותלמידיהם — עד אשר האחת כרעה נפלה, ושתיים האחרות התלכדו יחד.

נבוכים היו רבני ארץ ליטא, כי הקיפה התנועה מלא רוחב הארץ הזאת, ועברה בכל עריה, חלפה בבתי־מדרשיה, ובכל מקום ומקום אשר הגיעו המכתבים האלה מצה ומריבה נשמעה, שאלות משאלות שונות יוצעוּ לרבנים, בני הנעורים לומדי בית־המדרש יצאו חוצץ לקראת התיקונים, החלו לפרוע פרעות בדיני ‘שולחן הערוך’, לקרוא בקול גדול כי יתירו להם דברים רבים המפורשים שם לאיסור, להקל מעליהם על חומרות רבות אשר כבר אבד עליהם כלח, ותעבור הרינה במחנה ישראל לאמור: ‘תנו לנו “שולחן ערוך” חדש! “שולחן ערוך” מתוקן לפי הזמן והמקום, “שולחן ערוך” אשר לא ימרר את חיינו ולא יאסור עלינו את המותר ולא ימוץ את לשדנו ומוח עצמותינו אַל יוביש’… וישמעו המוכסים, החוכרים והקצבים ויוסיפו גם הם לענות את נפש הרבנים, והיה בהטריף להם הרב שור כבש או עז אשר שחטו, ויצעקו מרה ויאמרו: נלכה־נא ביתה המדרש ונשמע מה ידברו בנו הלומדים, אלה המכשירים את אשר מטריפים הרבנים… ויחרדו הרבנים מכסאותיהם, וימס לבב הדיינים, ורפתה רוח ‘מורי הוראה’ בישראל, ותקצר נפש מנהיגי העדה, ונקוטו בפניהם ראשי הקהל, ותרב המהומה והמבוכה, ויבקשו עצות, ויעשו פליליה, וירבו מאוד המכתבים אשר הריצו הרבנים איש לאחיו…

במות המלך שלמה, וכל בני ישראל נאספו שכמה להמליך עליהם את רחבעם בנו, היה דבר העם אליו, לאמור: ‘אביך הקשה את עלנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הכבד’, ויוועץ המלך הצעיר הזה עם הזקנים, והם הושיבו אותם בחוכמתם כי ישמע הפעם לקול העם הצועק אליו מתחת עול סובּלו, וכי ידבר אליהם ‘דברים טובים’; אפס כי נפתה לב המלך אחרי ‘עצת הילדים’, ויענה בגודל לבב, לאמור: ‘אבי הכביד את עלכם ואני אוסיף על עלכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים’, — וישמע העם ויקצף, וקילל במלכו, ויענה אותו גם הוא קשות, לאמור: ‘מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן־ישי!’…

במחזה הזה ראינו גם עתה הפעם, הן נפקחו עיני העם לראות את אשר עשו לו רבניו, את העול הכבד אשר שמו על שכמו, את האיסורים, הגזירות, החומרות, המנהגים והגדרים אשר גדרו במו דרכי חייו, את כל המון הדינים, ההלכות, הפסקים, והתשובות אשר כל אלה עיבּתו חיבּרו יחד ויהיו לשולחן ערוך עם כל המפות³⁷⁴ והנוספות אשר עשו לו, עם כל המסגרות אשר סביב שתו עליו, ויהיו למעמסה כבדה ועול קשה, והעם צעק באוזני מאשריו ומדריכיו, לאמור: ‘שולחן הערוך’ הקשה את עולנו, ואתם עתה הקילו־נא לנו מעט מעבודתו! למה נמות לעיניכם? — הקילו, ונשמה שנתן ה' בנו נחייה³⁷⁵! כדברים האלה דיברו אז אוהבי עמם ודתם, — והנה היתה עצת הרב אשר בעיר שוכה כעצת הזקנים והנבונים אשר למלך רחבעם; אפס כי הרבנים לא אבו הלוך בדרכיו בקולו לא שמעו ולעצתו לא שמו לב, ויפתה לבם אחרי המקנאים אשר בעיר נהרים ואשר בעיר אילון, ומכל עבר ומכל פינה באו מכתבים רבים ‘שאלות־ותשובות’ לבטל דברי הרב ‘הנושא פנים להאפקורסים’, ‘המדבר עמם רכות’, ‘ועוד מעט והיה יהיה כאחד מהם’… הגערות האלה נחתו גם בלב הרב ההוא, ויירא לנפשו מאוד, ויחרד לקול הדברים האלה פן יגורוהו בחרמם גם אותו, ויהיה גם הוא חוטא, ומשמרתו יקח אחר, ויחריש, ויתן בעפר פיו, ולא העלה עוד את דבריו על לשונו.

אפס כי העצה השלישית, עצת הרב אשר בעיר אלשוע, מצאה מהלכים בלב רבנים אחדים.

קנאת סופרים איננה מוזרה גם לרבני ליטא, ותאוות הכבוד להיות גם הוא במחברים, כי גם ‘שפתותיו תהיינה דובבות בקבר’ לאחרי מותו, ופיו ולשונו ידברו גדולות, לאמור: ‘בעל המחבר’, בחייו, כי יתפאר נגדה־נא לכל עמו, לאמר ‘לכו חזו מפעלות תורתי בארץ, וכוחי וגבורתי בספר אשר חיברתי!’ — תאוות הכבוד הזאת הכתה שורשיה עמוק־עמוק בלב הרבנים, ומה גם הצעירים לימים ואשר הם ‘חונים’ בעיר קטנה אשר גם ‘גליל’ אין לה… יודעים המה מאוד־מאוד כי מלבד הכבוד אשר ינחלו, הנה תועיל הדפסת ספר להם גם בבוא אחת הקהילות הגדולות לבחור לה רב יושב על כסאה, והיה הרב אשר ספרו בידו יעל ראשונה. כל אלה ידעו הרבנים; גם לכתוב ספר בימים האלה נקל מאוד: הן לא רבה העבודה לגנוב מעט פלפול מזה, מעט בקיאות ממשנהו, ‘לשיטתו’ מספר פלוני, ויישוּב לדברי הרמב"ם מספר אלמוני, ולהוסיף על כל אלה ‘נופך משלוֹ’, ולתת לפני העם ספר חדש בתור ‘תשובות’ על שאלות שלא שאלו, ‘פירושים’ על דברים מבוארים, או ‘חידושים’ שכר היו לעולמים… אולם השטן אשר יעמוד על דרכם זו — הוא חסרון הכסף! המדפיסים בישראל יעשו עבודתם לא ‘לשם מצוה’ ויבקשו שכר בעד מלאכתם ‘מלאכת שמים’, ולבקש חתומים לא יאות בימים האלה כי אם לרב זקן ומפורסם; ועל כן לא זכו רבנים רבים לראות את תורתם נדפס באותיות שחורות על גליונות לבנים —הן בידי כל רב ורב חבילות ‘כתבים’ ‘שאלות ותשובות’ ‘פירושים וחידושים’, אבל ‘אין ידו משגת’ להביאם בדפוס ולהיות מחבר בישראל…

ועל כן תמכו כל אלה בידי הרב אשר בעיר אלשוע, על כן נתנו לעצתו צדק, ועל כן השתדלו מאוד, כי דבריו ימצאו למו מהלכים בקרב העם, למען אשר גם המה יפרסמו את דבריהם בדפוס, ויהיה הדבר הזה למו במקום ספר…

ויהי כי שמע אבן־חן את דבר העצה היעוצה הזאת וישמח לבו מאוד, אף נפשו התענגה לדבר הזה, ויאמר להטות אליה גם לב החברה ‘אור תורה’ אשר כוננו ידיו.

‘העצה הזאת, אשר יעץ הרב מאיר אלשוע, טובה לי מאוד’, חשב אבן־חן בלבו אחרי קראו את מכתב הרב ההוא — ‘מתקו לי דבריה כנופת צופים, וכל מחשבותי תקים, בה שמן גם חלקי, בה אגביר חיילים, וממתקוממי תשגבני… הן גם אנוכי כזאת מראש חשבתי כי אהיה אנוכי המשיב להאפקורסים, כי בעטי עט סופרים אקנה את לב אליקים לטוב לי; ועתה, ירחש לבבי תודה רבה להרב ההוא כי יחזק לבב היראים לשמוע בעצתו, אשר היא היתה גם לי במחשבה תחלה, ואשר למענה הביאתי דברי הריבות בשערי הארץ… לו תאבה החברה לשמוע בקול דבריו, כי עתה תקים אותי לסופר לה, כי אין בלעדי בעיר הזאת, וכל חפצי ישולם… אנוכי אדרוך קשתי מול פני המשכילים, ואורה חץ תשועה לי, חץ תשועה לאהבתי… והיה כאשר יבואו דברי בדפוס, והיה אהיה למחבר, ועל פני כל העם אכבד, אז יבוא אליקים לי, להשתחוות להדום רגלי, וככל היוצא מפי יעשה אז, וכל תקוותי תקימנה’…

כדברים האלה חשב אבן־חן בלבבו, אף שינן כחרב לשונו להטות לב ר' אליקים וראשי המדברים בחברת ‘אור תורה’ לשמוע לעצת הרב אשר בעיר אלשוע.

אפס כי חזקו עליהם דברי הרבנים אשר באילון ואשר באדרנהו ואשר ביתר הערים לרוב, הרבנים הזקנים אשר במדינה ההיא, לאמור:

‘לשוא ניטיב להם פנים, לשוא נפלפל עמהם, ולשוא נענה על אפיקורסותם ועל דבריהם! לשור נוגח אין עצה כי אם סכין, ולאנשים כמו אלה אין עצה כי אם רדיפות, חרמים, ומכות יורדות חדרי בטן, להורידם ולא להעלותם, ולעשות אתם כלה’.

כדברים האלה, במליצות שונות, באו מכל אפסים, ואחריהם נטו כל בעלי החברה אשר בנהרים ורוב הרבנים אשר בערי המדינה.

כמעט אשר עלתה עצת הרב האלשועי בתוהו, לולי אשר הודיע שנית במכתב גלוי לכל הרבנים המקנאים, כי חלילה לו לרחם על עושי רשעה האלה, וכי גם הוא לא בא להקל את דינם — אולם עצתו היתה כי ‘נאחז בזה וגם מזה לא נניח את ידינו’, את האפקורסים בעצמם נוריד לשחת, ואת התשובות ואת הוויכוחים ואת הטענות נשים לפני העם, למען ידע כל ישראל כי לא לבד חוטאים ופושעים המה, כי אם גם ‘בורים’, ‘עמי־הארץ’ וגם בתורה ידם לא רב, ולא ידעו ‘מאי דקאמרו רבנן’.

למכתב הזה הסכימו כולם, גם הרב בעיר שוכה בראותו כי עצתו נפלה ולא תוסיף קום, הסכים גם הוא למכתב הזה, ובכן התלכדו שתי העצות גם יחד, ועל חרבות העצה השלישית בנו המה את היכלם — לתפארת עם ישראל ולתפארת דוי משה, אשר דרכיה דרכי נועם!…

[ו]. ‘מצדיקי הרבים’    🔗

עיר נהרים הרה וילדה,

עיר אילון גידלה שעשועיה,

אוי־נא לה, אמרה ארץ ליטא, כי אלה הם כלי חמדתה!

על־פי ‘ההוא ספדנא’

(מגילה ו, א).

‘אין אנו יכולים לעמוד על אופיה של אומה זו!’ אמרו לנו חכמינו הקדמונים, בדרשם לתכונת עמנו בני ישראל, ומה נאמנו דבריהם! — תכונה נפלאה וגם מוזרה לנו היהודים, תכונה אשר ילאו החכמים לבקשה, ושוא כל עמל חוקרים למצאה! תכונה אשר ההפכים יתאחדו בקרבה, אשר כל הקצוות תהיינה לאחת בה, אשר אור וחושך ישמשו בה בעירבוביה, ואשר גם הדעת גם הסכלות תשתררנה עליה כאחת…

הסנה, אשר עליו ירד ה' אז בבואו לקחת ‘גוי מקרב כוי’, הראה לנו שני הפכים במחזה: ‘הסנה בוער באש, והסנה איננו אוּכל’! — אות הוא לנו ‘עם קשה עורף’ גם ‘עמא פזיזא’ כי ההפכים יתאחדו בקרבנו, כי שונות מאוד תהיינה תכונות נפשנו, כאשר גם שונים הנם דברי־ימינו, כאשר ההפכים יתאחדו במצב חיינו, וכרוב התמורות אשר עברו על ראשנו מאז היינו לגוי עד היום הזה… אש הדת, שלהבת־יה, האירה לנו תמיד את בתינו פנימה, וחושך ענן וערפל החשיכו לנו את הארץ חוצה; רגע עלינו עד שמי מעל ובין הכוכבים שמנו קיננו, ופתאום ירדנו שאול תחתית וכעפר הארץ נדמנו³⁷⁶; פה ישבנו לבטח ואין מחריד, ושם נרדפנו על צואר וחיינו היו תלויים לנו מנגד; תמול היינו חוקרים ומתפלספים, והיום היינו מאמינים לכל דבר לכל הבל ורעות רוח…

הן הדת היתה לנו תמיד לצור מעוז ולמגדל עוז, בה אזרנו חיל במלחמת חיינו הכבדה, בה שגבנו, והיא שעמדה לנו בכל דור ודור, בכל עת צרה ומצוקה, לא נתנה למוט רגלינו, ותחזק את אשורינו בדרכנו המלאה קוץ וחדק, סם־חיים היתה לנו בכל אשר היינו ומרפא בכנפיה לכל תחלואינו — ומדוע זה נתפלא כי גם אנחנו נחזיק בה בשתי ידיים, כי גם אנחנו נחשבוה לרוח אפינו, לנשמת חיינו ולדם לבנו… אולם ראה זה פלא! גם בדבר הדת, גם ביחס הנפש הזאת ניכרים מאוד ההפכים אשר בנו: או כי נעזוב בשאט בנפש את הדת כולה מפני קרן־אור חירות אחת, או כי נעזוב גם את חיינו מפני ‘דין’ אחד אשר רק כסניף לדת הנהו; או כי אהבת הקוף לבניו נאהבה, או כי נדינוה מגבולנו וכלה גרש נגרשה; או כי נטיח עליה טיח שוא וטפל, משא כבד לעיפה, עד כי תרבץ תחתיה, או כי נהרוס את מקדשה מהמסד עד הטפחות; או כי נקדיש בקדושה יתרה גם את העלים היבשים, אשר כל ליח אין עוד בם, או כי נחטט גם אחרי השורשים והעיקרים אשר גזעם חי חי הוא… ויש אשר נאחד את שני ההפכים האלה גם יחד: את טיח הטפל נקדיש, ואת הקיר נפיל; בענפים נחזיק, ואת העיקרים נשליך כסחי ומאוס; את האמונה הטהורה נשים אחרי הדלת והמזוזה, ואמונת הבל תהיה גברת הבית; ההזיה תקח את לבבנו ובה נהגה יומם ולילה, ולתורת ה' תמימה נהפוך עורף ולא פנים; בדברי עשרת הדברים, אשר שמענו מפי ה‘, יסודי תורתנו, נמאן לשמוע, ואחרי כל ‘ויש להחמיר’ אשר כתב הרמ"א ודומיו נדקדק מאוד; לקוסמים למעוננים לתועים ומתעים נטה אוזן קשבת, ובקול נביאי האמת, אשר דבר ה’ בפיהם וצדק ויושר על לשונם, לא נשמע…

הדת והמסחר שני אלה המה העמודים אשר כל בית ישראל נשען עליהם בשנות ראינו רעה בארצות לא־לנו, אשר נרדפנו שמה על צווארנו — הדת נתנה שם ושארית לנשמתנו, והמסחר העמיד במישור רגלי גוויותנו, ותהי לנו תקומה עד היום הזה; אפס כי שונים השניים האלה בתוצאותיהם ובפעולותיהם, כאשר ישונו בטבעם ובאופנם: המסחר הוא דבר גשמי, דבר אשר תולדותיו נראה לעין־כל, אשר הניסיון יורה בו דעת, ואשר אם נעווה את נתיבותיו ונעקש את דרכיו, תייסרנו איוולתנו — וניווסר, ומשובותינו תוכיחונו — וניווכח; לא כן הדת אשר רוחנית הנה, אשר אך רק באמונה יסודה ובמחשבה כל תפארתה וכבודה, ואשר העת הרעה תועיל רק לעממה, כל צרה וכל צוקה תוסיף להחשיך אורה, להאפיל בכל משכנותיה, ולהביא את ההזיה אויבתה ואת אמונת הבל צרתה, להיות הן שוררות בלב האנשים הנשבעים לדגלה, וניסיון אין, אשר ילמדנו בה דעת ותבונה, ואשר על־פיו נדע אם ישר העווינו…

על כן נראה כי הימים הרעים השכילו את היהודים בכל דבר מקנה וקניין, בכל סחר־הגויים ומרכולתם; והימים הרעים האלה הרעו לעשות לדת ישראל בעשותם את העם החכם והנבון הזה למאמין בכל הבל, במעשי תעתועים, להולך כעיוור אחרי מנהליו אשר עיוורים גם המה יחד; או לעוזב גם את עיקרי הדת וגם את הדת כולה בתקוותו להיטיב למסחרו… ועל כן נראה דבר נפלא מאוד במינו בתכונת עמנו בימים האלה: גם האיש אשר השהוּ אלוֹה חכמה ובינתו תסתתר גם הוא יחכם מאוד בדבר המסחר המקנה והקניין, ותהי להפך בכל דבר אשר בדת יסודו, כי גם החכם והנבון מאד יוואל בקומו להתבונן על אודותה, ולחרוץ משפטו על ענייניה…

ומה זה נתפלא כי גם 'היראים אשר בעיר אילון והרב בראשם התמרמרו מאוד לקול הקורא להם מעיר נהרים? — שמועה שמעו והקיצו משנתם, ויזוררו עד שבע פעמים, ויפקחו את עיניהם… אבל מה הדבר אשר בפי? — לוּ אמנם נפקחו עיניהם לראות נכוחה, לו ראו עתה הדברים כאשר הם, לו שמעה אוזנם ולבבם הבין למעשה בני הנעורים, כי אז אחרת דיברו, כי אז ראו גם הם כי לא פושעים, לא אפקורסים גם לא מחללי־קודש הנם האנשים האלה; כי אז אולי נתנו את לבם לדעת כי קדושת הדת ואהבתה שמורים בלבבם…

אולם חוק לישראל הוא, משפט לרבנים מדור דור לקרוא מלא אחרי כל איש ואיש אשר החל רוח הדעת לפעמו — אף כי המה משבחים ומפארים את הגאונים הגדולים כי ידם רב למו בל ‘שבע חכמות’; יירדו לחיי האיש אשר יחשוב מחשבה לבטל אף מנהג קל — אף כי יידעו גם הם כי אין בו לא תורה ולא קדושה; וינדו וגם יחרימו את כל הבא לחלוק על אחד הפוסקים המוסמכים — אם אך בדעת ידבר, ולא בפלפול יסוד דבריו, כאשר הסכינו הם לעשות…

וכזאת ראינו גם הפעם בעיר אילוֹן.

אילון היא ‘עיר ואם בישראל’, עיר ‘מלאה חכמים וסופרים’ ועיר מלאה מקנאים ורודפי הבלי־שוא גם יחד; אפס כי גם החכמים וגם הסופרים אשר בקרבה, גם משכיליה וגם נאוריה לא העציבו את היראים מעודם, שלמים האנשים האלה אתם, לא המרו את רוחם ולא נגעו כמלוא השערה בכל הקדוש בעיניהם; ותהי העיר הזאת שלווה ושוקטה: רבניה, מגידיה וראשי ישיבותיה משלו בה ממשל רב, כל הגה אשר יצא מפיהם התקדש בעיני העם והיה קדוש, אין פוצה פה ומצפצף למרות דעת כבודם — וגם המשכילים וגם הסופרים לא הרהיבו עוז בנפשם לדבר או לכתוב דבר אשר לא יתאים עם דרכיהם ומחשבותם, חנף חנפו להם המשכילים אשר בעיר הזאת ויתראו כיראים גם הם בראש חוצות, ואחדים בקשו גם קרבתם…

פתאום שמעה אוזנם קול קורא לעזרה, לעזרת ה' ותורתו, שמעה כי עדת עלמים קמה ויחלו לקצוֹת בשולחן־הערוך, ויהיו גם מסיתים ומדיחים את עם ה‘, שמעו ותרגז בטנם, אך לא שמו זאת אל לבם — ‘רדפום עד חרמה והשמידום מתחת שמי ה’ וכן יתמו!’ גזרו אז אומר ויתברכו בלבבם לאמור: אנחנו לא נירא מפחד האפקורסים, ממינות בערים תהלך, במחוזות תתקוטט — אלינו לא תיגש!

אפס כי בעוד ימים אחדים ראו כי שגו ברואה: המחלוקת הזאת לא ריב פרטי היתה, לא רק בעיר נהרים נכרו עקבותיה, כי הקיפה את כל ארץ ליטא ותבוא גם לזאת אילון העיר, ותבוא גם בבתי־מדרשיה, בישיבותיה, בּקלוזיה³⁷⁷, ובכל מקום ומקום אשר יעשו אגודות־אגודות ‘ללימוד תורה’; ראו למגינת לבם ולתוגיון נפשם, כי מחרחרי ריב אלה לא ‘קטלי קני באגמא’³⁷⁸ הנם, לא אנשי תהפוכות ישלחו מדון זה — האנשים האלה כולם ‘בעלי תורה’ הנם, אנשים אשר יראים ושלמים היו עד כה, אנשים לא יצאו ‘חוץ לשיטה’³⁷⁹ עד היום הזה, ונלוו גם ‘הבחורים העניים’ עמם במחלוקתם זאת, גם עלמים רבים לומדי־תורה ילידי העיר הזאת אשר על פני כל העם ייכבדו, ואשר שמם יצא לתהילה ולתפארת…

ותהי ראשית פעולתם לגרות מדון את הרב ר' בצלצול אשר הנהו ראש המקנאים, ואשר הנהו גם ‘ראש־המדברים’ בכל הנוגע לדת ודין.

וזה הדבר אשר עשו לו:

נוהג היה ר' בצלצול לשבת יום יום באחד הקלוֹזים ללמוד שמה שיעורו בגמרא; השמש הפלה את המסכת לו, ולא נתנה לאיש אחר זולתו, וישמור עליה משעת צאתו עד שובו שנית, לאמור כי היא־היא אשר ילמוד ‘הרב’ בה.

והעלמים ‘ובחורי חמד’ אשר למדו גם הם בקלוז ההוא החלו להגות בספרי חכמה, בספרי ביקורת ומחקר, גם לקרוא מכתבי־העת בשפת עברית וגם ‘המליץ’ בינותם; ממנו ראו גם התבוננו לכל המאמרים אשר בתיקוני הדת יסודם, ויוסיפו גם הם להעמיק חקר ולהגות בכל הספרים אשר שמו מטרה זאת לנושאם; והנה אחדים המיוחדים שבהם קיבלו הפעם גם מכתבים מאת שרגא וגם העתק מכתב שמואל, ויעמיקו גם במו חקר, ויאמרו לעשות גם הם דבר, להשתתף בריב הקדוש הזה, וכי גם הם יעברו חלוצים לפני אחיהם במלחמה הזאת; אפס כי ביקשו תואנה למצוא עוון הרבנים, כי יהיה להם דבר להחל את דברי הריבות האלה.

ויהיה היום ויקחו חוברת אחת מן חוברות ‘החלוץ’, וינתחוה לדפיה, דף דף לבדו, ויבוֹרו מהם את אלה אשר בתקנת הדת באיסור והיתר ידברו, ואשר נדפסים בכתב רש"י, ויסירו מראשם את מספר הדפים, אשר במספרים נסמנו, למען היות להם תואר ‘שמות’³⁸⁰ קדושים ויתנו אחדים מהם בתוך הגמרא אשר ילמוד ‘הרב’ במקום פּסק אתמול ממשנתו, ואיש לא ידע בכל הנעשה, גם להשמש לא הגידו דבר.

ויהי ביום השני, והרב בא ללמוד שיעורו, כדבר יום ביומו, השמש מיהר להגיש לפניו את המסכת אשר לו, והרב פתח את אגודתה לפניו — והנה דפים אחדים לנגד עיניו. כרגע התבונן במו ובראותו כי דמות דפי ספר למו, כי ציונים רבים מתלמוד ופוסקים שמה, ויעיין בהם, ויקרא את הכתוב שמה בדף הראשון החל ובאחרון כלה, ויתייצבו העלמים מרחוק, ויתבוננו בו, לדעה את אשר יעשה במו, ויראו והנה הוא עיווה פניו, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו אף קמט את מצחו כפעם בפעם ולא דיבּר דבר, ויהי ככלותו לקרוא וישב אל הגמרא, וילמוד כמעשהו יום־יום, וכמו לא פעלו הדפים עליו מאומה.

ויוסיפו בני הנעורים גם הם, ויקחו את הדפים האלה, אחרי צאת הרב, וישימו אחרים תחתיהם, ויסגרו את הגמרא לידי השמש. ככה עשו לו ימים אחדים.

— מאין באו ‘השמות’ האלה לתוך הגמרא? שאל ביום השני את השמש בדממה.

— לא אדע, רבי! ענהו השמש, ויהי גם הוא כמחריש.

אפס כי אחרי ימים אחדים ראה והתבונן כי לא מקרה הוא זה, כי ביום שלפניו חיפש בכל הגמרא ולא מצא כי אם את אשר הכינו לו, ולמחרת היום ההוא מצא אחרים, וירא ויתבונן כי ידי אנשים שמו את הדפים האלה — אשר כבר הכיר בהם כי אפקורסות בתוכם, ובזכרו גם את דברי המכתב אשר בא לו מעיר נהרים, התעורר ויקרא את השמש אליו.

— תן תודה: למי הדפים האלה? ומי ישים אותם בתוך הגמרא אשר אלמוד בה יום־יום? צעק הרב בקול גדול ויאַיים על השמש מאוד.

— חי נפשי, כי לא אדע דבר! הצטדק השמש, אשר אמנם לא ידע בכל הנעשה.

— שקר אתה דובר! הרעים עליו הרב בחמתו.

— בה' נשבעתי כי לא אדע עד מה! הוסיף השמש בלב תמים: — האם ‘למדן’ הנני, כי אדע את שם הספר אשר ממנו לוקחו?…

לקול הצעקות האלה התאספו כל הבחורים, העלמים ולומדי תורה אשר בקלוז ההוא, וביניהם גם אלה אשר מידם היתה זאת שומה, כולם עמדו מסביב להעמוד אשר לפני הרב מחרישים וכמו משתאים לדעת, מה זאת לפניהם.

— הגד־נא בשפה ברורה: מי שם הדפים האלה בתוך הגמרא הזאת? נהם הרב בקול צעקה גדולה.

— השומר ‘שמות’ אנכי? דיבּר השמש תחנונים וכל עצמותיו רעדו: — ‘שמות’ הנה הנם ככל המון השמות המפוזרים בתוך שאר הספרים אשר בקלוז הזה…

— לא נאמנו הדברים! לא שמות הנם! הם דפים מן ספרי מינים! מן ספרים חיצונים!… ספרים אשר אסור להגות בהם…

הדברים האלה אמר הרב בקול חוצב להבות אש, קול גדול כקול איש אשר יראה את רוצח נפשו עומד לנגד עיניו.

השמש גם הוא נפעם לקול הזה, וימשך בכתפיו, ולא ענה דבר.

— מעשה ‘לצים’![³⁹¹] אמר בדממה, כמו ידבר אל נפשו: — הן אנוכי אשמור את הגמרא הזאת כל היום וכל הלילה, ואנכי לא ידעתי דבר…

— מה הדפים האלה, רבי? ומה כתוב בהם? שאל אחד העלמים את הרב, וייתמם.

— מה־לך ולדברים האלה?

— אבל הן דפים כאלה מצאתי גם אנוכי בגמרא אשר למדתי אני, הוסיף העלם כמו ישתומם גם הוא: — הן מצאתי בהם דברים טובים ונכוחים, דברים בפלפולא דאורייתא, בבקיאות גדולה…

— הס! גער בו הרב בקול גדול: — הלאלה ‘פלפול’ תאמר? האם דברי ‘מלגלג על דברי חכמים’ כמוהו, טובים ונכוחים בעיניך?…

— אבל הלא על דברי התלמוד והפוסקים הראשונים נוסדו כל דבריו? הלא יביא להם ראיות רבות מאוד מדברי הגמרא, והגאונים הקדמונים…

— הנך ‘טוען למסית’! צעק הרב בקול המולה גדולה מאוד: — הן הלכה פסוקה בידינו: ‘אין טוענים למסית’^{381 382}.

— ראשונה אשאלך והודיעני: מסית מאן דכר שמיה? ענהו העלם בקורת־רוח ויישר להביט בפני ר' בצלצול אשר רגז מאוד: — הן דין המסית הנהו רק במסית לעבוד עבודה זרה כוכבים ומזלות, לא כן בספר הזה המלא תורה ואשר בא לחלוק רק על דברי הפוסקים באיסור והיתר…

הרב רגז וכעס הרבה מאוד, רקע ברגליו, וישוך בשניו את פאתי זקנו, ולא ענה דבר.

— זאת שנית, הוסיף העלם המדבר אליו: — הנה קרא רבי את אשר כתוב בהדפים האלה זה ימים אחדים, וכאשר התבוננתי העמיק בם חקר — ומדוע זה לא יכתוב גם תשובותיו בצדם?…

הדברים האלה העלו את חמת הרב מאוד, וכמו נחתו הדברים האלה בלבו קפץ ממקומו:

— הגם לענות להאפקורוס הזה תאמר? אמר הרב בחמת רוחו: — האם אצא להתווכח אתו?…

— סלח־נא, רבי! לא לו אמרתי, ענהו העלם בקול צדיק תמים: — רק לי יענה על קושיותיו ודבריו… הן תורה היא וללמוד אני צריך…

חמת הרב בערה בו.

— ואם כן העיד בך פיך כי אתה שמת את הדפים האלה בתוך הגמרא אשר אלמוד? אמר הרב בחרי־אף.

— אודה ולא אכחד, ענהו העלם בקול עז ובשפה ברורה: — אודה כי אנכי־אנוכי הוא אשר נתנם שמה, למען אשר תקראם רבי, ולמען אשר נשמע תשובתך…

— ומדוע זה נשקה כאש חמתו? אמר השמש בתלונה אל הרב: — מדוע זה חרה אפו בי, ואנוכי לא אשמתי?…

— דום, חסר לב! גער בו העלם אשר חיכה מאוד־מאוד למענה הרב הפעם.

השמש חמק עבר בראותו כי סרה מעליו תלונת הרב.

גם הרב לא ענה דבר כי רוב כעס עצר בעד פיו.

— עוד הפעם הנני אומר: ‘תורה היא וללמוד אני צריך’, הוסיף העלם לדבר למען הוציא מלים מפי הרב: — השמיע־נא רבי באוזני כולנו את תשובותיך על כל הדברים אשר קראת בדפים האלה — מדוע זה אכחד ממנו דבר? — כולנו קראנו את דברי הסופר הזה ועוד רבים כמוהו, ונפש כולנו גרסה לתאווה, לדעת היש עוד מלים לרבנינו להצטדק ולהוכיח יושרם וצדקתם…

את דבריו אלה אמר העלם בקול גדול, במתון, באומץ־לב וברגש נמרץ.

והרב בא במבוכה גדולה, וירם את שתי ידיו הגבה למעלה ויצעק בקול גדול:

— אוי ואבוי! הנה פשתה נגע הצרעת הזאת עד כי באה גם בגבולנו! גם בבתי־מדרשינו נמצאים מינים ואפקורסים רבים מאוד!… והנה גם לנו להחלץ, גם אנחנו לא נשב בדד ונדום…

— אבל מדוע לא יענה רבנו אותנו דבר? צעקו אחדים מן העלמים האלה: — מדוע לא יציע לפנינו את תשובותיו לסתור את הדברים אשר קרא בהם בעיון ובהתבוננות?… מדוע זה יצעק ויהמה ולא ישים לב להענין ולהשאלה אשר שאלנוהו?…

— הנה לא כן עשו הרבנים הגאונים אשר לפנינו, הוסיף העלם אשר דיבר עד כה: — המה עמדו בפרץ ויוכיחו לעין כל איוולת מנגדיהם. המה הורו לשומעים לקחם את דעתם, אף כתבוה בספר לפני כל באי עולם; ומדוע לא יעשו גם הרבנים היום הזה כאשר עשו המה? מדוע לא תאבו גם אתם לעמוד בפרץ ולהסיר כל הספקות מלב כל דורש תורה בישראל?…

— את מי אדבר ואוכיח לעיניו? צעק הרב וכל עצמותיו רחפו מכעס ורוגז גם יחד: — האם את האפקורסים האלה אתווכח?…

— תלמידיך הננו כולנו! צעקו רבים מן הבחורים והעלמים פה אחד: — כולנו נאבה לשמוע הפעם לקח מפיך!… הורנו, ואנחנו נחרש!… ‘תורה היא וללמוד אנחנו צריכים’!!…

ותהי צעקה והמולה רבה בקלוז: הרב קילל, חירף, אף אמר לנדות; הבחורים והעלמים צעקו גם הם, ויבקשו ללמוד תורה; השמש עמד במקצוע מערבית דרומית, על־יד ארון הספרים, וישום וישרוק גם הוא, אף כי לא ידע דבר מכל אשר שמע ויברך את ה' בלבו כי סרה מעליו תלונת הרב; גם הבחורים אשר לא לקחו חבל במחלוקת הזו גם הם היו כחולמים, נדהמו ולא ידעו את נפשם…

ומה עשה הרב ‘הגאון’ ר' בצלצול?

הוא לקח את אדרתו ויתעטף בה וינס ויצא מן הקלוז…

הוויכוח הזה אמנם בא עד קצו בצאת הרב, אולם פעולותיו וגם תולדותיו נמשכו לימים רבים; לשוא התברכו העלמים בלבבם לאמור: ‘נלחמנו עם הרב וגם יכלנו לו’, לשוא דימו בנפשם כי בוש יבוש הרב להעלות את המחזה הזה על דל שפתיו, לשוא אמרו איש אל רעהו: ‘הן הרב הזה נאלם דומיה ולא מצא מענה, נאנק דום ולא ידע מה להשיב, ועתה הנהו בידינו לכל אשר נחפוץ נטהו’, — בבוקר למחרתו נוכחו לדעת כי תקוותם שוא, וכל הגיוני רוחם כענן כלו וילכו…

בבוקר למחרתו בעוד לא כילו המתפללים את תפלתם, בעוד כל העם יושב איש־איש על מקומו, התפלין בראשו והטלית על כתפו, והנה הרב ר' בצלצול הופיע בכבודו בקלוז הזה.

הגבאים חרדו לקראתו, וכל העם קמו ממקום מושבותם, ויתאספו סביבו לשמוע את אשר בפיו.

— חטאו, פשעו, עיוו לומדי תורה אשר בקלוז הזה! צעק הרב בקול עורר בכי: — וגם נמצאו ספרי מינים בכליהם, ספרים המסירים את עם ה' מדרך הישר…

הגבאים נבהלו לשמע הדברים האלה, וכל העם נאנחים ופני העלמים נהפכו לתכלת.

הרב הרבה לצעוק ולקונן בקול גדול, ויספר להם את כל אשר קרהו אתמול ‘במקום קדוש’ הזה.

— הלא אנחנו שאלנו וגם דרשנו מאתך, רבנו, להשיב לנו דברים נכוחים על כל דברי הספר… החלו העלמים להצטדק, ויאמרו להסב את פני המלחמה אליו.

— הסו, עזי־פנים! ענום הגבאים בנזיפה.

וכל העם הנאסף, הביטו אליהם בזעף, לאמור: אלה עוכריך, ישראל!

ובעצת הרב ובפקודות הגבאים החלה הביקורת גם בקלוז הזה, והנה גם פה נמצאו ‘ספרי מינים’ לרוב, ועוד יתרה עשו הבחורים הלומדים אשר פה, כי אחד מהם עשה לו עקד־ספרים להשאילם לכל דורש בשכר פרוטות אחדות, והנה מצאו הפעם את עוונו, כי שלושה ארגזים מלאים ספרים שונים מפה לפה, בהם ספרי מחקר וביקורת, ספרי חכמה ומדע, ספרי מליצה ושיר גם יחד, כולם מכורכים, כולם נסמנים במספרים, וכולם נרשמים ברשימה מסודרת; גם רשימה עוד שנייה לה מצאו, אשר בה נכתבו שמות כל הבחורים אשר הספרים שאולים להם… ויהמו הגבאים, וירגזו השמשים, ויחרדו כל הלומדים בקלוז, והרב גם הוא היה נבוך עד מאוד, כי הגדילו הבחורים לעשות ‘הרע’ על כל אשר חשב ואשר שיער בנפשו.

ודברי ריב ומדין נשמעו בהקלוז, כי רבים מן העלמים אשר ילמדו שמה ואשר שמם נכתב לזיכרון ברשימות אשר מצאו, כי בין הקוראים הספרים ‘הטרפים והפסולים’ יימנו גם הם, הנה רבים מאלה היו ילידי העיר הזאת בני יראים ושלמים, בני ‘בעלי־בתים’ נודעים לתהילה, וגם בני ‘גבירים’ אשר גם הגבאים יראו לגעת עד מה בהם ובכבודם; ועל כן גם יתר הבחורים שמו מבטחם בם ובצלם חסיו… ותרב המהומה והמבוכה בקלוז הזה, ויצעקו הגבאים, ויצעקו גם העלמים ‘התקיפים’ למולם, ויפטירו בשפה גם יתר ‘הבחורים’, ויהי הקלוז לחרדת אלוהים…

והרב ר' בצלצול הלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, הלוך ומעמיק עצה.

‘הן לא לשקר עשתה עט סופר החברה “אור תורה” אשר בעיר נהרים, חשב הרב הזה בלבבו — ‘הן אמנם גדולה הפירצה, גדולה מאוד!… אפס כי לא תהיה תפארתנו במלחמה הזאת אם אנחנו נצא להילחם בשם החברה ההיא; לא מנהרים תצא תורה לכל הערים מסביב, ודבר ה’ לא מפי “בעלי בתים” ואנשים פרטים ישמעו בני ישראל; אילון היא רבתי במדינה, ורבניה יחד שרי התורה הנמו, ולנו אפוא לעמוד בראש, לנו לצבא הצבא, ולנו לקרוא את המלחמה אף להיות נושאי דגלה… נהרים תסור למשמעתנו, ואנחנו נעבור חלוצים לפניהם ובשמנו ידגלו כל העם מקצה’…

כה חשב בלבבו הרב הזה, וישלח ויקרא אליו את יתר הרבנים אשר בעיר הזאת רעיו, ויספר לפניהם את כל הדברים אשר נודעו לו, ואת המחשבה אשר הוא חושב לעשות.

הרבנים הסכימו פה אחד לכל דבריו, ובעצם היום ההוא נכתבו ספרים ונשלחו ביד הרצים לכל הרבנים בערי הפלך מסביב ונחתם ביד הרב בצלצול וביד יתר רבני אילון, לאמור:

‘יצאו מקרבנו עלמים יושבי בתי־המדרש, והמה בלומדים יתחשבו, ויאמרו להסית ולהדיח את נערי בני ישראל מאחרי ה’ ותורתו, להרבה האפיקורסות ולהפיץ ספרי מינים, לקרוא בקול גדול כי הותרה הרצועה, חס־ושלום, אף לשים את הדברים במכתבי־העת להיות נדפסים ונקראים בכל עיר ועיר ובכל בית ובית.

אי־לזאת קמנו ונתעודד להגן על דתנו ועל תורתנו, לבקש עצות ותחבולות להשמיד את החוטאים, להתם את הפושעים לעשות כלה באלה השולחים יד בתורתנו הקדושה, להכרית להם שם ושארית ולכל בני ישראל תהיה הרווחה.

על כן באנו במגילה עפה הזאת לבקש מאת כל רב ודין ומורה הוראה בעירו, כי יבואו הנה ליום הכסא, הוא יום… למען אשר נועץ יחדו איך לגדור את הפירצה הזאת, כי תשועה ברוב יועץ, והבא לטהר מסייעין אותו, וה' יתן חכמה בלבנו ויהיה בעזרתנו לכלות קוצים מן כרם ה' צבאות, ובא לציון גואל, אמן'.

כדברים האלה כתבו לכל עיר ועיר ולכל רב ורב, והרב ר' בצלצול עוד יתרה עשה כי כתב גם מכתבים פרטים לכל הרבנים מכיריו ומכבדיו בכל מקום שהם ‘חונים’, כי יבואו לעיר אילון ליום המיועד, וכי ידעו עד מאוד כי כל כבוד בית ישראל תלוי ועומד על דברי האסיפה הגדולה הזאת, אשר ממנה תצא ‘תורה ואורה’ בכל מושבות היהודים…

והיום הגדול ההוא בא.

הרבנים שמעו לקול הקורא להם, וכציפורים עפות נאספו ובאו איש־איש מעירו, לשמוע אל העצות ואל התחבולות, אל האסון אשר קרה ואל הישועות אשר ייעשו בישראל, אל המכה ואל הרפואה.

כי אמנם רבים מהם אשר לא ידעו מכל הנעשה מאומה, רבנים רבים ‘החונים’ בערים הקטנות אשר עדיהן לא הגיעו דברי המכתבים מעיר נהרים, אשר מעודם לא ראו אפקורוס חי עומד לפניהם, אשר לא ידעו אף לא הבינו: מה הרעה הזאת? ובשלמי הרעה הזאת? — רבנים כאלה נהרו ובאו עירה אילון, למען דעת מה הוא אפקורוס, מה תוארו ומה דמותו, ולמען אשר ישובו לביתם ובפיהם חדשות, לאמור: ראיתי את האפקורוס פנים בפנים…

אפס כי לא בא אף אחד מן הרבנים ‘המאורות הגדולים’ אשר בארץ לאסיפה הזאת; הן את ‘הרב הגאון’ ‘החונה’ בעיר נהרים לא ביקשו לבוא, לא כתבו אליו מכל הנעשה אף לא שאלו בעצתו — יודעים המה רבני אילון, אשר מלבד כי זקן האיש ונכבד מאוד והוא לא יבוא לעיר אילון, הנה גם תכונת רוחו וגם השקפותיו בעניינים כמו אלה לא נכחדו מהם, וידעו נאמנה כי הוא בבואו ישים לאַל את כל דבריהם ומחשבות נפשם, ויחדלו ממנו. — גם הרב מעיר אלשוע לא בא; הוא ענה להרב ר' בצלצול במכתב, לאמור:

‘אחרי אשר אנוכי כבר דנתי את דין המורדים והמתקנים האלה, ואחרי אשר כבר חיוותי דעתי בדבר הזה, הנה אחרי כל אלה אין לי עוד כל ישוב הדעת בדבר; ולוּ ינחכם ה’ בדרך הטוב ותסכימו גם אתם לעצתי ולדברי'…

ובנפשו חשב:

‘הן ראש המפלפלים הנני במדינה הזאת, גם דרכי ההשכלה לא מוזרים לי, ולמי לשבת ראש באסיפה כזו, אם לא אני… לוּ יאבו באמת ובתמים ללחום את המתקנים האלה, אזי יבואו כולם “במקלם ובתרמילם” אלי לשמוע בעצתי ולסור לאמרי פי… ואנוכי לא אדע איככה ידמו בנפשם כי אבוא אנכי לעיר אילון לשמוע מהם לקח?’…

גם יתר הרבנים הגדולים אשר בערים הגדולות לא באו; איש־איש ענה במכתב, מלא התנצלות והצטדקות, כי גם הוא יסכים לאשר ‘יורום מן השמים’ לעשות, וכי כאשר תגזור האסיפה כן יקים אף כי הוא לא יהיה באותו מעמד.

זולת הרב אשר בעיר שוכה לא התמהמה לבוא; הן אמנם גם הוא בין הגדולים נמנה ובשם ‘גאון’ יכנוהו גם אותו, אפס כי הוא חפץ באמת ובתמים בתקנת בני עמו, ומאז שמע בראשונה את דברי ‘המעוררים’ אף קרא את המאמרים הנדפסים ואת המכתבים הכתובים לא נח לבו, ולא שקטה רוחו, ובכל עוז חפץ כי יתאספו הרבנים לעיין בדבר, וכי ישמעו את טענות אלה העלמים אולי יש בהם גם ‘דברים נאמנים’, וישמח מאוד לשמוע את קול רבני אילון קוראים אליו לקחת חבל באסיפתם; הן אמנם לא כמחשבותיו מחשבותיהם, וידע גם מראש כי הוא לא יסכים למועצותיהם, כאשר לא אבו גם רבני אילון לשמוע בדבריו ראשונה; — אולם התקווה שיחקה לפניו כי יטה — על־כל־פנים — לב אחדים מן הרבנים הבאים לדבריו, והיה זה שכרו.

גם חברת ‘אור תורה’ אשר בנהרים שלחה אחד המיוחד מחבריה, להיות גם הוא נמנה ‘לדבר מצוה’ הזה, לשמוע מה בפי הרבנים דבר אף לחוות דעו גם הוא בשם כל החברה.

מאוד־מאוד השתדל בראשונה אבן־חן כי יבחרו בו, וכי הוא יהיה הנבחר ללכת עירה אילון.

— הן מי כמוני יודע את נפש האפקורסים ושיטתם לכל תהלוכותיהם? אמר אז בהתאסף ראשי החברה לבחור להם איש אשר ילך לפניהם לאסיפת הרבנים: — אנוכי אוכל לספר באוזניהם את כל תועבות המשכילים ואת כל אשר להם לעשות למען הילחם במו…

אולם כולם פה אחד גזרו אומר כי לא לו המלאכות הזאת.

— הנך צעיר לימים, אמר לו ‘הגביר’ בשפת חלקות. — ובמקום רבנים לא תעמוד, ובקהלם לא יחד כבודך…

ויבחרו מקרבם איש אשר שיבה זרקה בו, אשר הדרת פנים לו, ואשר זקנו מגודל, ופרקו נאה, ואשר נודע בעיר לאחד ‘היראים והשלמים’ אשר בו יתפאר ישראל.

*

ובכן — ויהי בתחילת הלילה, אור ליום ג' ‘שהוכפל בו כי טוב’,³⁸³ והאסיפה החלה.

האסיפה היתה בבית הרב ר' בצלצול. שמה התאספו יחד כל מורי־הוראה אשר בעיר, הדיינים, ורבים מן ראשי הישיבות, מלבד האורחים, אשר באו מערי־המדינה.

ר' בצלצול פתח פיו בחכמה, ויציע לפני הקוראים פלפול אחד, אשר ‘חננו ה’ בו' בסוגיא דשור שנגח³⁸⁴, ורב אחד ענה לעומתו ‘חידוש נפלא’ בהלכות נכסי צאן ברזל³⁸⁵, עוד זה מדבר והנה משנהו יענה חלקו גם הוא מה שחידש ‘לפי עניות דעתו’ בדיני הגולם³⁸⁶; — והנה הוא טרם כילה לדבר וזה בא לדרוש במלי דאגדתא…

הרב מעיר שוכה לא יכול עוד להתאפק.

— רבותי! אמר הרב ההוא ויהס את הדורש: — הן לא לזאת נאספנו פה… את מי אין כמו אלה? האם לזאת באנו עירה אילון לשמוע ולהשמיע חידושי תורה?… לוּ לדברי תשימו לב ולאמרי פי תטו אוזן כי אז אמרתי כמליצת רבא: ‘אם פריו יתן בעתו — ועלהו לא יבול’³⁸⁷, כי הלא העת הזאת קבענו להתיעץ בדבר שהזמן גרמא³⁸⁸… נעזוב־נא את החידושים ואת הדרושים, את הפלפול ואת החריפות, ונשים כל מעייננו בדבר אשר הביאנו הלום…

— אבל ‘שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים’³⁸⁹, ענהו הרב ר' בצלצול בתלונה גלויה: — הן להתקוטט במתקוממי ה', להכחיד עושי רשעה ולהשבית מארץ הזאת זכרם כל יומא זמניה הוא³⁹⁰…

— לדבר הזה יסלח הרב לי, כי לא כמחשבותיו מחשבותי, אמר הרב מעיר שוכה בתעוררות גדולה: — ולא כאשר ידמה הוא, כן הוא! אנוכי כאשר עזבתי את עיר מושבי ואת ביתי ואלך לנסוע הנה, הן לא למען התקוטט, לא למען הכחד ולא למען דברים אשר באמירא בעלמא סגיא³⁹¹ עשיתי זאת; הן דברים כאלה יוכל כל רב ורב לעשות בעירו מבלי אשר נוועד יחד, מבלי אשר נעשה אגודה ומבלי אשר נבקש הסכמת רבנים רבים… מורי ורבותי! תנו־נא לי רשות לדון לפניכם, כתלמיד הדן לפני רבו, שמעוני וישמע אליכם אלוהים! לא כאשר תדמו בנפשיכם כן הוא, ולא כאשר תאמרו להגות מכם מזור ברוח פיכם, כן יקום… המחלוקת הזאת ללהב יצאה ותלהט סביבה, אש יצאה מבית ישראל ותמצא עלמים רבים יודעי תורה והם נהנים לאורה; ועתה אין לנו להגדיל את המדורה, כי אם לכבותה! אין לנו להגדיל את המחלוקת, כי אם נהיה כתלמידי־חכמים המרבים שלום בעולם³⁹², לא נרדוף, לא נקלל, לא נתקוטט ולא נכחיד, כי אם לנו לקרב את המרוחקים, להושיט להם ימין מקרבת ‘כי היכי דנהדרו בהו’, לנו לבקש את השלום ולרדפהו…

— ‘אין שלום, אמר ה’, לרשעים!' כתיב, התפרץ מפי ר' בצלצול בקול גדול, כי נלאה כבר לנשוא דברי המדבר.

— אבל טרם חקרנו ודרשנו אף פסקנו את דינם, לא נדע עוד אם אמנם רשעים גמורים הם המה האנשים האלה, ענה הרב מעיר שוכה בקול גדול גם הוא: — הן הדבר הזה אשר לפנינו עתה, הוא הנהו כדיני נפשות, אשר נאמר בו: ‘ודרשת וחקרת ושאלת היטיב’, ומשנות מפורשות בידינו: ‘כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח’³⁹³ ‘ודיני נפשות פותחים לזכות ואין פותחין לחובה’³⁹⁴, ‘וכרוז יוצא לפניו: כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עליו’³⁹⁵; ומדוע לא נעשה כן לאנשים האלה העומדים לפנינו לדין? מדוע לא נהפוך בזכותם טרם נגמר את דינם? מדוע נאמר בראשית הדברים כי המה רשעים?… לא כן, מורי ורבותי! לא טוב הדבר אשר נעשה הפעם, לא זה הדרך אשר נלכה בה במישור, לנו לשמוע בראשונה מה בפיהם דבר, לנו להיות מתונים בדין³⁹⁶ ולשמוע גם טענותיהם ותשובותיהם…

— והנה גם אנוכי לא אדע מה הם עושים, אמר בדממה אחד הרבנים האורחים: — והרב מעיר שוכה צדק מאוד כי טרם נדע את אשר עשו הם, לא נוכל גם לחרוץ משפטם…

— אמנם כן, ענה עוד רב אחד והוא ‘חונה’ בעיר קטנה מאוד: — גם אנוכי מסכים לדברים האלה; ועל דעתי נשלחה ונקרא הנה את אחד האפקורסים ונשמע את דבריו…

הרב הזה אמר את דבריו אלה באמת ותמים, כי אמנם חפץ בכל לבבו לראות בעיניו אפקרוס חי בצלמו כדמותו ולדבר אתו פה אל פה.

— ‘אסור להסתכל בפני אדם רשע!’ הורונו רבותינו, ענה הרב ר' בצלצול ויאנח בשברון מותניים: — ומה לנו לשמוע עוד דברי עזי־פנים האלה?… המעט ממני את אשר שמעתי את דבריהם המלאים מינות וחוצפא בקלוז, כי אומר להביאם גם לביתי? האם לא שבעתי מרורות די והותר בדברי הספר ‘הפסול’, אשר דפים רבים ממנו הניחו ‘השקצים’ האלה תוך הגמרא אשר אהגה בה יום יום?…

ויספר הרב לפניהם את כל אשר קרהו ואת כל אשר עשו לו ואשר דיברו ויתווכחו.

— הן בעירנו עוד הרבו לעשות הרע! ענה הפעם גם האיש המשולח מעיר נהרים מאת חברת ‘אור תורה’: — אנכי היכיתי את הרבנים בדברים, חלילה לי גם הפעם לחוות דעי אתכם; אפס כי רק להעיד באתי הפעם, ובתורת עדות הנני אומר כי הרבו מאוד לעשות הרע בעיני ה' ואדם, הרבו מאוד להפיץ ספרי מינים ודברי בלע במכתבים כתובים בין המון העם, ויוסיפו עוד לעשות כי טמנו פח גם ליושבי בית־המדרש, וגם לאלה היושבים לפני ה' ואשר תורתם אומנתם נתנו מן הספרים הטמאים ההם ויטמאו את בתי־המדרש בישראל, ויביאו שקץ בבית ה'… והעל אלה נחריש נתאפק?…

— הלא כדברים האלה עשו גם בעיר הזאת! נתן ר' בצלצול בבכי קולו: — אוי ואבוי לנפשי! בעירי נמצאה התועבה הזאת, ואנכי לא אבער אחריה? הן אתפס בעוון כל העיר הזאת, כי ‘כל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו’³⁹⁷, ‘ולא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה’³⁹⁸, והגמרא הקדושה מפרשת לנו: ‘עד היכן תוכחה? — רב אומר עד הכאה, ושמואל אומר עד קללה, ור’ יוחנן אומר עד נזיפה'³⁹⁹…

— אבל הן ידע רבנו דעת הר“ן אשר הביאה הרמ”א לפסק הלכה, כי הוא רק ביחיד, וביודע שיקבל דבריו⁴⁰⁰, אבל לא כן בנידן דידן, שהם רבים ושבודאי לא יקבלו את דברינו אם נבזם ונגזור עליהם נזיפה, ומה גם שין כח בית־הדין יפה, על פי דינא דמלכותא, להחרימם, בכל כי האי גונא⁴⁰¹ אני קורא ‘ואין תוכחה!!’⁴⁰² ‘וכשם שמצוה לאמר דבר הנשמע, כך מצוה שלא נאמר דבר שאינו נשמע’⁴⁰³. ונשים מבטחנו בה' אלהי ישראל כי ‘יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו’⁴⁰⁴, ואנחנו אין לנו כי אם לקרבם תחת כנפי השכינה, לקרוא בשום לב את דבריהם, נשמע את אשר בפיהם, ואם יש בהם דברים צודקים, אם אמנם דורשי טוב ליהודים הנם, כאשר הם אומרים בפיהם ובמכתביהם… הן גם אנוכי קראתי מכתב אחד גדול הכמות אבל גם רב האיכות, ויש שם דברים טובים ונכוחים…

— אהה, ה' אלוהים! צעק ר' בצלצול בקול אדיר וחזק: — אוי לאוזני שכך שומעות!… רב בישראל ידבר כדברים האלה!… הן ר' אליעזר נתפס למינות, ולא קיבל עליו תנחומים, יען כי שמע דברים ממין והנאהו^{405 406}, והרב מעיר שוכה אומר בפה מלא כי מצא דברים טובים בדברי האפקורסים האלה…

— אבל את הדברים אשר קראתי אנוכי, לא מין ולא אפקורס כתבם, צעק גם הרב מעיר שוכה ויקם ממקום שבתו: — האיש אשר כתב את המכתב הנפלא הוא הנהו עלם אשר הגיע להוראה וסמיכות בידו, והוא ירא אלוהים מאוד… הוא הנהו יושב בעיר פלגות…

— האם שמואל שמו? שאל הנהרימי בבהלה.

— כן, כן הוא; הגם כבודו ידע שם תפארתו?

— לא שם תפארתו אדע, אך בעירנו ראינו בעינינו מכתב מאתו אשר ילעג לכל דבר קדוש, יחרף ויבזה את הגמרא הקדושה, ישליך שיקוצים על הרבנים והגאונים הקדמונים, יסית וידיח את עם ה' מעל התורה הקדושה…

— אם כן לא זה האיש הנהו; או אולי שגיתם ברואה? אולי ידי אחר כתבו בשמו?…

— אבל על האפקורסים האלה אאמין בכל דברים רעים אשר יאמרו עליהם, העיר ר' בצלצול בחרי־אף.

— ואנוכי בעיני ראיתי בידיו סמיכות וכתב הוראה כתוב וחתום מאת הגאון ר' בצלצול רב בעיר אילון…

— ממני??

— אמנם כן! בעברו דרך עירי וישחרני בביתי הראה לי כתבי סמיכות מרבנים רבים ובתוכם סמכתהו גם אתה, רבי, בכתב ידך לאות…

— אוי לי ואוי לנפשי, כי טוב לבבי הבאני לאלה! נהם ר' בצלצול בחמת רוחו, ויקם גם הוא ממקום מושבו וילך אנה ואנה.

גם שאר הנאספים עמדו מכסאותם ויתמהו איש אל רעהו.

— ה' מצא עווני, ויכשילני בבני אדם שאינם מהוגנים![⁴¹⁸]… הוסיף ר' בצלצול בכל לבו, כי אמנם נפשו יודעת מאוד כי הוא מרבה לתת כתבי מליצה, הסכמות, וגם סמיכות, וגם לא ירבה במחירם מאוד…

— האיש הזה הנהו הגון מאוד, ענה הרב מעיר שוכה ברוח קרה: — אנוכי תיכנתי את רוחו…

— האם להמליץ בעד האפקורסים בא הרב מעיר שוכה הנה?… צעק ר' בצלצול בחרות אפו עד מאוד.

— הנה המכתב אשר אמרתי בידי הוא, הטו אוזן ואקראהו לפניכם…

— לא נאבה, ולא נשמע! צעקו אחדים ור' בצלצול בראשם.

— נשמעה, ונדעה לחרוץ משפט! צעקו אחרים.

ומהומה ומבוכה, צעקה והמולה רבה מילאו את הבית, כולם דיברו יחד, איש את רעהו חיווה דעתו, התווכח, אף השמיע באוזני רעהו מעט פלפול בדרך־אגב, וכמוהו עשה גם משנהו, ותהי צעקה גדולה בבית, הרב נמלא חמה, הרבנית גם היא יצאה אל חדר הנאספים ותצעק גם היא בקול פחדים, וירעשו כל האורחים, ואין קץ לשאון המדברים ואל המייתם…

פתאום נפתחה הדלת ואיש הדור בלבושו בא הביתה.

ויחשו כל הנאספים, וכמו לשונם לחיכם דבקה לפתע פתאום, ויתבוננו בפני האיש.

ור' בצלצול נגש אליו ויושט לו ידו ‘לשלום’.

והאיש השיבו ‘שלום’ גם הוא, ויאמר:

— מעיר אי־נזר אנוכי, והנה באתי הנה עירה אילון לרגלי עסקי, ויבקשני הרב אשר ישכון כבוד בעדתנו כי אהיה שליח לדבר מצוה לתת את מכתבו לידו ממש; והנה כל היום הייתי טרוד מאוד בטרדות עסקי, ועתה באתי להקים דברי הרב.

ובדברו הוציא מצלחתו מכתב סגור ויתנהו על־יד ר' בצלצול.

כרגע סבבוהו כל הרבנים הנאספים, כל אחד הושיט לו ידו ‘לשלום’, ואחדים אפפוהו גש בשאלות על דברי הקהילה.

— יסלחו־נא לי, רבותי, לדבר הזה, כי עתי קצרה מאוד, לא עת לי הפעם לענות על שאלותיכם, גם לא אדע מענה; אנוכי את פי רבי שמרתי ואביא את המכתב הנה… ועתה היו שלום, כי מחר בבוקר אשובה ללכת לביתי.

ר' בצלצול וגם יתר הנאספים ברכוהו, ויפן ויצא.

— ‘דבר בעתו מה טוב!’ אמר הרב ר' בצלצול בקול גדול אחרי אשר יצא האורח: — הנה גם מכתב הרב דעיר אי־נזר נושא־ונותן בדבר האפקורסים…

— ישמיענו רבנו את דבריו! ביקשו אחדים בגעגועים גדולים, מתאווים לדעת את השגחת ה' עליהם: — הן הוא נחשב לחכם מחוכם, ועליו הלא יאמרו כי גם בדרך־הארץ ידיו רב לו…

כל הנאספים שבו וישבו איש־איש על מקומו, ור' בצלצול ישב בראש הקרואים, ויקרא בקול גדול, לאמור:

'בעזרת השם יתברך!

לכבוד האי גברא רבא, יקירא וחביבא,

הרב הגאון חו“ב כו' כו' מורנו הרב, ר' בצלצול נ”י.

אחרי דשכ“ת⁴⁰⁷. גיה”ק⁴⁰⁸ הגיעוני, והגם כי לא אוכל מפני חולשת גווי למיזל לתמן⁴⁰⁹ אף־על־פי־כן הנני משתתף בחברתכם, ורוחי ונשמתי הנם עמכם בצותא חדא.

והנה כאשר כתב לי מר חתני הגאון הראב“ד דק”ק אל־שוע לא יכול לנסוע גם הוא מפני סבות שונות אשר אפפוהו מכל צד, אבל עצתו לכם נאמנה וגם עצתי תסכים עמו כי תייסדו אגודה אחת להשיב להאפקורסים כאיוולתם, ולהראות לעיני כל הכופרים את חכמתנו ואת בינתנו, וכי יפה תורה שלמה אשר בידינו משיחות חולין וטומאה אשר להם, ולהדפיס את התשובות הן בעלי מכתבי־עת (אשר נשלם להם בכסף מלא) או בחוברות וספרים מיוחדים אשר ירבו הקופצים עליהם. ומר חתני הגאון אשר הוא גם ספרא רבא ישחד מכחו לכם ויביא מנחה לה' מפרי עטו, למען ידעו ערלי לב אלה כי בעזרת השם יש גם בנו סופרים מהירים בתורת ה'.

ויהי נועם ה' עליכם ומעשי ידכם יכונן, אמן סלה.

הק' מרדכי בהרב גמ"פ חונה

פה ק"ק אי־נזר והגליל'.

— לדבר הזה אסכים גם אנוכי, אמר הרב מעיר שוכה ראשונה: — הדברים האלה ישרים הם למוצאי דעת.

— הן גם חברתנו ‘אור תורה’ נוסדה על יסודות האלה, אמר הנהרימי בשמחה רבה: — תהילה לאל כי כיווננו לדעת הגאונים האלה, רבני כל בני הגולה…

— ‘מאי ענין שמיטה אצל הר סיני?’⁴¹⁰ צעק פתאם ר' בצלצול אחרי אשר חשב מחשבות כל העת: — הנה נאחז בזה וגם מזה לא נניח ידינו, נשמע לעצת הרבנים האלה, וגם ידינו לא אסורות לרדוף באף את הרשעים האלה, להשמיד ולהחרים את האפקורסים, וכל רב ורב יעשה בעירו ככל אשר תשיג ידו בעדתו, ונקיים מצוות הכתוב: ‘ובערת הרע מקרבך’, הלא היא מצוות עשה מפורשת בתורה…

— גם כדבר הזה עשינו אנחנו, הוסיף בא־כוח החברה ‘אור תורה’ ושמחתו היתה רבה מאוד: — גם אנחנו אמרנו לרדוף עד חרמה את האפקורסים בעירנו, וכן גם עשינו… הנני רואה כי ה' הנחנו בדרך ישר ובטוח, בדרך אשר גם הרבנים גאוני עולם יאמרו עתה ללכת בו.

— לדבר האחרון הזה לא אוכל להסכים אנוכי, שנה עוד הפעם הרב מעיר שוכה בדברים נמרצים: — הרדיפה היא אם כל חטאת ומביאה רעה לעולם…

— אנוכי אפשר ביניכם, אמר אחד הרבנים, והוא צעיר לימים: — הנה נאספנו היום הנה למען נייסד דבר כללי, דבר הנוגע לכל הערים, ואשר כל אחד ואחד יחזיק ביד רעהו, — ועל כן נגמור בלילה הזה את דבר החברה אשר נאמר לכונן, על־פי עצת הגאונים דקהילות אל־שוע ואי־נזר, ואשר גם הרב ר' בצלצול ‘מרא דאתרא’ וגם הרב מעיר שוכה מסכימים להעצה הזאת, ואשר גם כולנו הננו מסכימים לה; את זאת הלא נוכל לעשות, כי היא נוגעת למעשה כללי, אשר כולנו נשתתף בה, ונהיה לחברה אחת; ואת דבר הרדיפות, החרמים, והגזרות, הנה באשר כי כל אלה יגעו לכל רב ורב באשר הוא שם, לא נגזור גם אנחנו בזה אומר, ונעזבהו לעשות כרצון איש ואיש, רב ורב, על־פי שיקול דעתו ולפי ראות עיני הדין…

העצה הזאת שפרה על רבים מבעלי האסיפה אשר כבר קצה נפשם בה.

ואף כי בראשונה לא אבו לא ר' בצלצול ולא הרב דעיר שוכה לגרוע מדבריהם דבר: זה יאמר לשום לחוק לפני החברה החדשה אשר ייסדו כי חוב עליה לרדוף באף את כל משכיל, וזה יאמר כי ייכתב בספר מפורש כי אסור להחברה להשתמש באמצעים כמו אלה, ואך אהבה ריעות וידידות מגמת פניה; — אולם בכל זאת ניאותו באחרונה לדברי הפשר הזה.

ור' בצלצול אמר:

— יעשה־נא הרב בעיר שוכה ככל אוות נפשו, ואנחנו נקום ונתעודד וננקום נקמת ה' מן הכופרים, המינים והאפקורסים, עוברים על דת ומלגלגים על דברי חכמים, ונקיים בם משפט כתוב ‘מורידים ולא מעלים’.

הרב מעיר שוכה בראותו כי יחיד הנהו בזה בדעתו, וכי כל הנאספים מסכימים לדעת ר' בצלצול, החשה גם הוא הפעם, ויחשוב לו לצדקה כי על־פי דבריו לא ייכתב בספרי החברה החוב לרדוף.

ובכן קמה עצת הרב הצעיר ההוא, והחברה נכונה בידי ר' בצלצול.

אפס כי בנוגע לשם החברה החדשה הזאת הסכימו כולם פה אחד להשם אשר הציע הרב דעיר שוכה, והוא ‘מצדיקי הרבים’⁴¹¹, על שם הכתוב: ‘ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד’.

והרב דעיר שוכה אמר:

— יעשה־נא הרב ר' בצלצול בעירו מה שיחפוץ, אפס כי גם אנכי כרבי מאיר אדייק בשמא⁴¹², ואקווה כי החברה הזאת תאיר ככוכבים לבני ישראל, ותהיה להם כאור נוגה מסביב…

[ז] נווה שלום    🔗

הבית בית־עצים, וגובה לו, וקומתו תשווה עליו הוד והדר, ונפלה הבית הזה מכל בתי העיר גם בגנו הנחמד אשר סביב לו; הוא לא מצא מקומו במקום השוק, גם לא ברחוב העיר, מקום אשר כל בתיהם למסחר כוננו, אשר בתי־משקה או בתי־חנויות הנם יחד — הבית הזה ישכון כבוד באחד החוצות השאננים והשוקטים, אשר לא יהמה מהמון אדם רב, איש את אחיו לא ידחקון בו ואנשים רבים לא ישוקוּ שמה, שלו ושקט הנהו, וכל הבתים אשר לשני עבריו בתי מעון כולמו, מעון לעשירי עם, לפקידי הממשלה ולכל אשר יבקש לו מנוח בטוב לבבו, וזה שמו אשר יקראו לו ‘רחוב השרים’ לאמור: המופלא שברחובות.

הבית הזה לא נבנה על קצה גבול הרחוב, לא יישרו פניו בהבנותו עם שאר הבתים הבנויים, ולא נטו עליו קו כי יעמוד גם הוא בשוּרה עמהם, כי אם הלאה מצדי הרחוב נבנה, וגן עצים ופרחים גם יחד נטעו מלפניו על כברת הארץ אשר בינו ובין הרחוב; הגן הזה השתרע גם מצדי הבית מזה ומזה, וילך ויתלכד עם גן הירק אשר יסוב לאחוריו, והנה הבית עומד בתוך הגן, אשר יוסיף על הדרו שבע. גדר עצים מהוקצעים יגביל את הגן מן הרחוב, ושער גדול בדלתות ובריח באמצעו, וגם פשפש⁴¹³ בו ליוצא ובא. על השער מלמעלה שלט משוח בששר, וכתוב עליו באותיות גדולות צבועות אדום: ‘בית־ספר פרטי לנערי בני ישראל’.

הנה זאת הוא חזות בית־הספר, אשר כוננו ידי אפרת ושמואל בעיר פלגות, מחוצה.

יום בהיר בשחקים היום הזה, יום משמח לב ונפש — יום אשר בו יתפאר האביב, בהראותו את כל יקר תפארתו, וכל שכיות חמדתו פיזר לרגלי האדם המתענג בו. השמש ישיש לרוץ אורח עתה, כמו ידע כי לא לטורח, לא למשא לעיפה הנם קוויו הפעם אשר בכל הארץ יצאו; הרוח הצח נוסף גם הוא לענג את האדם בעת הזאת, גם הוא בנחת יעשה דרכו לשובב נפשות ולהרנין כל רוח.

עתה כבר נטה השמש ימה, מורה־השעות הגדול אשר במסדרון בית־הספר השמיע כבר את השעה השישית, הנערים שבו לביתם, ובסוכת־הגן אשר מצדי הבית תימנה, ישבו אפרת, רחל אחותו, וגם שמואל.

אַל־נא, הקורא, תביט על בגדיו כי הקצירו⁴¹⁴ — הנה שמואל הוא, כאשר ידעתהו מתמול שלשום.

אדמת הגן הזה דשאה דשא עשב, גם העצים הוציאו יונקותיהם, העלו ניצה, וקול ציפורים עפות, המצפצפות וההוגות, הנותנות בשיר קולן ואשר לערב רינתן — נשמע שמה: מראה הירק אשר לגן הזה, ואשר קווי השמש הוסיפו על הדרתו שבע, הרוח הצח אשר ישב עתה למשיב נפש, גם האהבה הטהורה, אשר בסתר לבב הנאהבים תהגה לעת כזאת בלי אומר ודברים, כשיח שרפי־קדש, וכרינת כוכבי בוקר — כל אלה התלכדו עתה בלב רחל, — ותהי מאושרת.

בדממה ישבה, ותבט בפני שמואל, אשר גם הוא לא דיבר דבר, גם הוא ראה ושמח בלבבו, וגם שפתותיו לא מצאו מלים הפעם.

הנה בית־הספר הוקם, תלמידים רבים יבואו שעריו, רבים מאשר קיווה, הנה פעולתו לפניו וגם שכרו אתו, מבלי אשר יקווה למקנאים ייחל ליראים, ומבלי אשר יירא אותם; גם רחל הנה מורה בבית־הספר, בלשכת הנערות, אשר גם הלשכה הזאת הולכת הלוך וגדול.

התקווה משחקת לפני האנשים האלה, כי עוד מעט, ובית-הספר אשר הקימו יעלה מעלה-מעלה. עוד מעט וישאו ברינה אלומות הזרע הזה, יעשו וגם יצליחו, ויהיו גם שלושתם מאושרים בתקוותם זאת.

הן אמנם כי זה שמואל האיש לא אומן עודנו בכל תהלוכות הבית לכל חוקי הלימוד אשר בזה ולכל משפטי בית־ספר אשר גם הוא גם התלמידים לא חונכו בכמו אלה; אפס כי נפשו יודעת מאוד אשר לאט־לאט ירגיל את עצמו לעבודה הקלה והנקייה הזאת, ובעוד ימים מעטים יהיה גם הוא לימוּד בלימודים האלה, וכזקן ורגיל ינהג את בית־הספר אשר ירוממהו על.

שמואל לא שכח אף רגע את מצבו בחורף עת היה מלמד בבית פלטיאל הגביר, זכר עד מאוד את ענות נפשו בימים ההם, את החרפה אשר נשא, ואת ממכרת העבד אשר נמכר.

‘משרה אחת הן גם למלמד גם למורה, כזה כן יורה דעת לילדי בני ישראל – ומה מאוד שונה דעת העם על־אודותם!’ חשב שמואל בלבבו בימים הראשונים בבואו לכהן בתור ‘מורה’ בבית־הספר אשר כוננו – ‘הנה למלמד נכונו שפלות־רוח, בוז וקלון, כל העם מקצה יחשבוהו זעום ה’ ואדם, גם כבד לא יכבדוהו, גם חלקו בחיים ובחברה יקחו מאתו; לא כן “המורה”, הוא מרומים ישכון, מפניו ייראו, בשמו יתיימרו ועל פני כל העם ייכבד'…

ואמנם כדברים האלה הרגיש שמואל בנפשו בעת אשר חדל להיות ‘מלמד’ ויהי ‘מורה’, מאפלה לאור גדול יצא, משעבוד לגאולה, מבזוי־עם לנגיד בעמו; גם ברחוב גם בבית־המדרש חלקו לו הפעם כבוד; יום אחד דברו בו ראשי העיר החשובים בעם, לאמור: ‘יצא שמואל לתרבות רעה’ – ויחדלו, ויחלקו לו כבוד מורה… ויברך שמואל את ה' בכל לבו על התמורה ועל הגאולה הזאת.

גם בעבודתו הקבועה והסדורה, גם במנוחתו הנעימה, גם בכל דרכי חייו החדשים מצא הפעם עדן, ויהי שובע שמחות דשן ורענן, והקורא הן לא שכח כי גם רחל, אהובת נפשו עתה, תשב אתו בזה, ותעשה את נווהו – נווה אהבה, עבודתו – עבודת רצון, וחייו – חיים שיש בהם עדן, נועם, שלום ונחת.

– ימי שנותינו מעטים ורעים על האדמה הזאת, אמרה לו רחל הפעם בשבתם בסוכת הגן: – מעטים מאוד המה הימים אשר בם יראה האדם בטוב, ועוד מעטות מאלה הנה הנן השעות אשר בהן יהיה למאושר; ועל כן לנו לשמור את הרגעים האלה, לשים להם לב, לחרוז אותם אחד לאחד, ויהיו כחרוזי פנינים על צווארנו, כזר פרחים לראשנו…

הדברים האלה יצאו מעומק נפשה, ויהיו כמו הד רגשותיה בקרבה, הד רחשי לבה.

שמואל הביט בפניה בעיניים מלאות אהבה.

– כל ימי לא אשכח את הרגעים הנעימים האלה, אמר גם הוא בהלך־נפשו בתור מענה לדבריה: – המה אמנם המאושרים בכל ימי חיי הבלי.

ובדממה הביטו איש בפני רעהו, בדממה ראו את קווי השמש האחרונים מפזזים ומכרכרים בגן אשר לפניהם, ושיר עוף־השמים עלה באוזניהם – ויתענגו.

העדן והעונג לקחו את לבבם מאוד, שמחה־חרישית שכנה על פניהם, ויהיו מעמיקים לחשוב, וכמו שקועים המה ברב עשתונותיהם בקרבם, עד כי שכחו ברגע זה תבל ומלואה הארץ וכל אשר עליה, עד כי לא שמו לב גם לזה האיש היושב למולם, לזה השלישי אשר נשען על־ידם בסוכה הזאת, לזה הגבר יצחק אפרת אשר ישב בחברתם, ואשר ענני תוגה על פניו ועיצבון נשקף מבין ריסי עיניו…

הן לא נעלמה מהם סיבת יגונו, ואת עצבון רוחו לא כיחד בפניהם, ידעו כי אהבתו לחנה גדלה מאוד בימים האחרונים בלבבו, ומשנה־אהבה אהבה היא אותו, ידעו כי כאשר נקרבו שני הלבבות האלה, כאשר פרצה האהבה עד לבלי־חוק – כן גדל גם הפרץ, וכן רב מהם הדרך לבוא למחוז חפצם…

אנשי העיר התבוננו מאוד בימים האחרונים, כי חנה תדרוש למשכן אפרת, כי תלך אתו לשוח וכי תבוא לביתו; וילכו ויספרו הדברים להרב, וזלמן ינטס גם הוא היה בין הבאים, ויוסיף להעיר את חמת הרב מאוד, ופקודה נמרצה יצאה מלפניו כי לא תהין חנה לעזוב את הבית, ללכת לשוח יחידה בעיר, אשר לא כן תעשינה בנות הרבנים… הן אמנם יוכבד בת ר' ישראל, אשר לפניה נגלו כל ‘הסודות’ האלה, חשה תמיד לעזרתה לעת כזאת, ותבוא יום־יום לבית הרב לקרוא לחנה כי תלך אתה לשוח, וגם לאה אשת הרב אמרה כי לא תוכל לענות את בתה היתומה לסגור בעדה דלת הבית, וכי יוכבד גם היא בתולה ‘כשרה וצנועה’, ומה כל הרעש הזה? – אולם לבב אפרת המה מאוד בקרבו, בידעו כי כבד ממנו הדבר כי אביה־החורג לא יתננה לו, וכי רחוקה ישועתו לבוא.

לשוא אימצה לו חנה בפיה לאמור כי תלך אחריו גם בלי רצון אמה ואישה הרב, כי נפשו יודעת מאוד כי מצבו ומשמרת פקודתו לא יתנו לו לעשות כדבר הזה הרע בעיני אלוהים ואנשים, בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים, אדוני הארץ הזאת ושרי פקידיו.

על כן נראה הפעם ענני תוגה על פניו, ועל כן לא לו היו דברי רחל האחרונים.

ובין כה וכה והשמש ירדה עוד מעלה אחת ימה, שפחת אפרת באה לקרוא להם החדרה, כי מכונת התה כבר עומדת שמה על השולחן מחכה לשותים.

היושבים בסוכה התעוררו.

– בוא־נא, שמואל, גם אתה ותשתה תה עמנו, אמרה אליו רחל.

– אודה בכל לב!

– מה התודה הזאת?

– אבל אנוכי לא אוכל – למרות רצוני – ללכת אתכם בזה לעת כזאת.

– ומדוע?

– יען כי עלי ללכת לבית־המדרש להתפלל תפילת מנחה ומעריב.

– הלא תוכל להתפלל גם בזה – גם פה תמצא את אלוהיך והוא יימצא לך…

– אבל למה יאמרו אנשי העיר, כי נהפכתי והייתי לאיש אחר בהיותי מורה ובהקצירי את פאתי בגדי? למה אפתח פה לשטן?

– דבריך צדקו יחד, ענהו אפרת בתום לבבו: – הנה גם לבית־הספר תועיל מאוד אם לא תיתן לאנשים לדבר בך סרה, ולא תתן תואנה להבאיש את ריחך בעיני העם.

– אבל אַל־נא תתמהמה שמה עד מאוד, הוסיפה רחל.

– עד אשר כילו המתפללים תפילת שחרית ביום מחר בבוקר, ענה שמואל ויבט בפני רחל באהבה רבה.

– האם לא תשוב בערב הנה?

– לדאבון נפשי לא אוכל היום לשבוע עוד נעימות את פניך – הן אמי תחכה עלי לארוחת הערב, ועלי למלא גם את חובתי זאת.

רחל הביטה בפניו ועיניה הביעו אי־רצון.

– היו שלום! אמר שמואל בהושיטו את ימינו לאפרת וגם לרחל.

– לך לשלום! ענוהו בכל לבם.

שמואל הלך לדרכו, ואפרת ואחותו באו הביתה.

נלכה־נא בעקבותם, ונראה גם את חזות הבית פנימה לכל חדריו, אולמיו ותאיו.

הנה פתח אחד למול הרחוב בּביאה, אשר דרכו נבוא לאכסדרה, שני פתחים נראה שמה זה לעומת זה, וממעל לפתח אשר לימין האיש הבא שלט קטן ‘לנערים’, וממעל לפתח אשר לשמאל גם כן שלט קטן ‘לנערות’; – אלה המה שני חדרי הלימוד אשר לבית־הספר: יצחק ורחל עברו על הפתחים האלה, ויפתחו את דלת הפתח אשר נוכח פניהם, ויבואו אל החדרים הפונים מול פני גן־הירק, ואשר שם יעדו למשכן למו; הנה שם חדרים גדולים עם קטנים, ובתים מרווחים לשבת, שם משכן לאפרת, שם חדר מיוחד גם לרחל, ושם פינו מקום רחב־ידיים – שני חדרים מיוחדים – למען שמואל; אפס כי אמו מיאנה לשבת את ‘הגויים’ האלה יחד, ויאות גם שמואל לשבת אתה במעונה הצר, והחדרים האלה נוספו גם המה למעון אפרת, ותתן שם רחל מקום לחמיה ‘בעל הגימטריאות’ ללון, בכל עת היותו בפלגות.

אפרת ורחל ישבו על־יד השולחן, אשר מכונת־התה עליו, ורחל מילאה את הכוסות.

– ומדוע־זה הנך עצוב רוח מאוד היום הזה, אחי? שאלה רחל בשימה את עיניה על אפרת.

– קינאתי בך, אחותי! ענה אפרת בקול דממה: – הן את החילות לחרוז ימי אושרך, השעה אמנם משחקת לפניך, כה יתן ה' וכה יוסיף להפיל לך חבל בנעימים ואהבתך תאושר עדי־עד… אולם לא כן אנוכי, רחקה ישועתי מדברי אהבתי… הן ימי החגים עברו, חלפו עתות המנוחה, ועמם נגוזו ועברו גם ימי עדני… אין תקווה מוצאת לי ולאהבתי… הרב נוטה מאוד אחרי דעת זלמן השדכן ואחרי כסף נפתלי, וחנה כשבויית חרב היא שמה בבית, ואנוכי אנה אני בא?…

אפרת נדמה, וגם רחל לא ענתה דבר, ושניהם צללו בים רעיונות אין קץ.

– גם אנכי יראתי מאוד את זה זלמן הלץ, אמרה רחל אחרי רגעים אחדים: – הן הוא הנהו איש משחית לחבל, ואירא מאוד פן גם עלי יעבור כוסו…

– אַת תפחדי לימים רחוקים, ואנוכי הנני רואה היום הזה את ידו החזקה, ולא אדע איככה אנצל מכפו.

– אל נא תתייאש, אמרה רחל בהעמיקה עצה: – עוד לא גברה ידו עלינו, ועוד תקוותי חזקה כי נוכל לו גם בזה.

– אמן! ענה יצחק בכל לבבו, ויעמיק חקר גם הוא.

והנה נפתחה הדלת ויוכבד עם חנה באו הביתה.

אפרת חרד לקראתם, וגם רחל קמה ממושבה.

– ברוכות תהיינה לה' כי באתן הפעם! אמר אפרת ושביב שמחה נגה בעיניו: – שבנה, נכבדות!… השלום לך, חנה?

– שלום! ענתה ותלבבו בעיניה.

– אפס כי לא נוכל לשבת פה, אמרה יוכבד בפנותה אל אפרת: – הן רד היום, ושבע עיניים מביטות אחרי כל צעדינו בעיר הזאת.

– אנוכי חפצתי לראות פניך, אהובי, ואסור הנה למרות כל המעקשים אשר על דרכי הפעם… הוסיפה חנה.

– רב תודות לך בעד הדבר הזה, אמר אפרת בכל לבבו:

– אבל אַל־נא תמהרי ללכת, הן תוסיפי לי חיים ונחת בשבתך עמדי…

– גם לי ינעמו הרגעים האלה מאוד…

– אבל, זכרי־נא חנה את מוצא שפתותיך כי תמהר דרכך, אמרה יוכבד באוזני חנה: – הלא תדעי את אשר בבית הרב…

– סלח־נא אפרת, כי הנני אצה ללכת, אמרה חנה בקול ילד המתחטא לפני אבותיו: – ומה אעשה? וגם אנוכי אינני ברשותי… יבוא יום ונתעלס באהבים, כי תקוותנו עוד לא אבדה…

וידי אפרת אוחזות עוד בידי חנה.

– אם שלומך וטובתך דורשים זאת מאתך לא אעצרך גם אנוכי, אמר אפרת ולבו פחד ורחב: – לכי לשלום, ואַל־נא תשכחיני נצח… רב תודות לך בעד הרגע הקטן הזה.

– בכל עת מצוא נתראה פנים!

– לכי לשלום!

– ושלום גם לך!

וחנה עם יוכבד עזבו את הבית.

אפרת שב לשבת אל השולחן, שב אל אחותו ואל כוסו. תוגת לבב גברה עליו עוד, בדממה שתה את התה, נאנח לרגעים ולא דיבר דבר.

גם רחל החרישה ממנו לעת כזאת.

[ח] זימות לחבל    🔗

…והיה לי לאב!

(שופטים יז, י)

תפילת־מעריב באה עד קצה, המתפללים עזבו את בית־המדרש, גם ‘הבחורים העניים’ הלכו איש־איש לאכול את ארוחת הערב איש בית ‘יומו’. הנרות כובּוּ, זולתי נר לנשמת איש מת, אשר עמד לפני ‘העמוד’, ונר אחד אשר העלה הבירזי על השולחן העומד מערבה; הבירזי הזה לא הלך הפעם לאכול את ארוחתו כי שיח ושיג לו עם ר' טודרוס הזקן ‘בעל הגימטריאות’.

הבירזי היה עצוב רוח מאוד. מאז נוכח לדעת כי רחל אוהבת את שמואל, לא נח רוחו ולא שקטה נפשו; ויהי בית־הספר אשר כוננו ידי אפרת לצנינים בעיניו וכשטן על דרכו – הן אמנם כי שמח בראשונה על הדבר הזה אשר לרגלו הואילה רחל לשבת פה ימים רבים, אולם את אשר שמואל היה גם הוא למורה בבית־הספר ההוא, ואשר בגלל הדבר הזה הלכה קרבת רחל לשמואל הלוך וגדול, היה לו למורת־רוח, הוא ראה ויבן לה כי האהבה ההיא תחזק מיום ליום, יידע גם כי אהבת חנה נדחה מפניה, ונפשו חרה לו עד מוות כי גם לבוא לבית אפרת כפעם בפעם לא טוב לפניו עתה, כי רחל תרתיח את דמו, וכי לא יוכל לראות באבדן אהבתו ויחרש.

ומשנה יגון בא בלבבו, אחרי אשר גילה סודו לזלמן, אז במוצאי ‘יום־טוב האחרון’, אנחה כפולה ומכופלת התפרצה אז מלבו, אחרי היפרד זלמן ינטס מעליו בשנית.

‘לא טוב עשיתי כי גיליתי סודי בחפזי לאיש רע־מעללים כהאיש זלמן הזה!’ חשב אז הבירזי בלבבו – ‘מי יודע אם בתום לב, אם באמת ואמונה יתן ידו לי, ואם לא יאבה גם לעשות אותי כלי למעשהו… הן גם הפעם אחרת ידבר באוזני מאשר אמר לי לפני שעה טרם הייתי בבית אפרת’…

הרעיון הזה הרע לו אז מאוד, וכעבור ימים אחדים נודע לו, למגינת לבבו, כי כאשר חשב כן היה: זלמן ינטס לא מילא אחרי עצתו – אשר לחש אז באוזניו – וכשר וכמושל היה לו למן היום ההוא, פקד עליו לעשות כזאת וכזאת, ציווה עליו לסור למשמעתו – ‘פן אגלה את סודך’… הפתגם הזה היה על לשונו תמיד, והבירזי ראה ונוכח כי הסכיל עשו…

‘אם אין אני לי, – מי לי?’ חשב הבירזי עוד אחרי אשר ראה כי נכזבה תוחלתו מאת זלמן – ‘אם לא תושיע לי ימיני – למי אוחיל?… הן דרך הישר (דירעקט) הוא הנהו גם הדרך הטוב, אלכה ואדברה דברי באוזני ר’ טודרוס, יהיה נא־הוא המליץ בינינו, ובו אבטח, כי את לבו קניתי… אבל, הלא אז לא אוכל גם אנוכי לשנות דברי… ויהי מה!… גם לי גם לו לא תהיה!…'.

ובכן לא הלך הפעם לאכול את ארוחת הערב, ויישאר בבית־המדרש, ויעצור גם בעד ר' טודרוס מלכת, וידברו שניהם יחדיו על־יד השולחן מבלי אשר יהיה איש מהם לעת הזאת, כי גם השמש הלך לביתו.

הבירזי הוציא מארגזו צלוחית מלאה יין־שרף וגם כוס קטן ויציגם על השולחן אשר לפניהם.

– הלא תשתה כוס מלא אתי יחד, אמר הבירזי בחן־שפתיים, וימלא את הכוס.

– ‘יין־השרף’ בגימטריא: ‘הלא כל שעה זמן כוס היא’, ענהו ר' טודרוס בקחתו את הכוס בידו.

צחוק־קל רחף על שפתי בירזי, אך כרגע העמיד את פניו, ויאמר:

– אנא, נכבד! אַל־נא תוסיף להלאותני הפעם בגימטריאותיך ובחידודיך… הן אמנם ינעמו לאוזני בכל עת, אפס כי עתה אדבר באוזניך דברים נמרצים מאוד, דברים הנוגעים לכל ימי חיי פה בארץ, דברים אשר יגעו גם בך וברחל כלתך…

ר' טודרוס מילא בין כה וכה כוס שני ויגיחו למו פיו ובקורת־רוח אמר:

– ‘דבר־נא הבירזי’ בגימטריא: ‘אנוכי שמע’…

– הרף נא הפעם לדבר אלי בגימטריאות, אמר הבירזי בקול אדיר וחזק: – כי הדברים אשר אנוכי מדבר הפעם באוזניך יגעו לבנך הראשון אשר תבקש, להיבם אשר תבקש רחל כי תחלוץ נעלו…

הזקן התעורר מאוד, ויניח מידו את הצלוחית אשר אמר למלאות את כוסו בשלישית, הניח גם את הכוס מידו השנייה אשר כבר בא היין־השרף עד חציו, וילטוש את עיניו על הבירזי.

– מהרה, חושה! הגד את אשר ידעת!…

הבירזי ראה ונוכח כי עורר את רגשות הזקן השיכור הזה מאוד, וישמח בלבבו.

אולם בטרם כל אשאלך והודיעני: הן אמרת לי אז בלילה, בליל ‘בדיקת חמץ’, כי לא תדע ולא תזכור את שם העיר אשר בה גרת, וגם שכחת את שם אשתך אשר גירשת…

– אוי ואבוי לנפשי! נהם הזקן בדממה.

– אולם לוּ אקרא אנוכי אותם בשמם, התשוב ותזכרם?

– יכול היות…

– התדע את העיר קאנדיע?

– הה, הזכרתני! קאנדיע, כן, כן הוא! קאנדיע שם העיר!… הנה אזכור זאת עד מאוד! אמנם כן, קאנדיע.

– הלא היא במחוז זיטאמיר…

הזקן שם ידו על מצחו.

– הנה כי כן! אמר בהתפעלות רבה מאוד: – אצל העיר זיטאמיר… הנה עתה אזכור את הדבר מאוד־מאוד: קאנדיע אצל זיטאמיר…

הבירזי שמח בלבבו לקול האות הראשון הזה.

– שם בקאנדיע נשאת את אשתך הראשונה, הוסיף הבירזי במתון: – ושמה… גיטל…

מי אשר לא ראה את התפעלות הזקן ‘בעל הגימטריאות’ ברגע הזה בשמעו את השם ‘גיטעל’ יוצא מפורש מפי הברזי, לא ראה התפעלות מימיו; הוא קם ממקום מושבו, ויחזיק בשתי ידיו הרזות והרועדות ביד הבירזי, ויפרפרהו, ויטלטלהו טלטלה, ויתנועע גם הוא ויתן בבכי קולו, ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויבך וגנוחי גנח⁴¹⁵, דמעות גדולות נפלו על לחייו ועל זקנו, שפתותיו נעות וכל עצמותיו רעדו.

– הה, גיטל, גיטל! צעק בקול גדול ודמעות עיניו פרצו כנחל: – כן, כן אתה דובר! כנים דבריך! גיטעל שם אשתי… רגלי הזקן מעדו, וישב שנית על הספסל ויפיל את ראשו על שתי ידיו אשר שם על השולחן ויבך בכי תמרורים…

והברזי היה גם הוא כנדהם, גם עליו פעל המחזה הזה מאוד־מאוד, לא סר עין מעל ר' טודרוס, דמיו בעורקיו ירעשו, ירוצו, וכמו אש פלדות תבער בם, רותחו מעיו ונפשו הומה מאוד.

לאט־לאט הרים ‘בעל הגימטריאות’ את ראשו, לאט־לאט שב רוחו אליו, ושפתיו עוד נעות, ועיניו עוד תרדנה דמע, ובפיו עוד השם ‘גיטעל, גיטעל!’…

– הנה הזכרתיך – וזכרת, אמר הבירזי, וקולו גם הוא כאוב מארץ: – זכרת וידעת הפעם כי אמנם ‘גיטעל’ שם אשתך הראשונה, הלא?

– אמנם כן! הזכרתני ואזכור!… ענהו ר' טודרוס וכל עצמותיו רחפו: – הן אדע זאת הפעם מאוד־מאוד, הן זכרתי ימים מקדם ההם, אזכור אותה ואת כל בית אבותיה…

– הבא זכר כל השמות הנשכחים לפניך הפעם? הוסיף הבירזי למען חזק את דבריו: – הזכרת גם את זאת כי גרשם שם אביה, ומלכה שם אמה?

– כן, כן הוא! צעק וייליל הזקן גם יחד: – כן! גם את שם אביה גרשם אזכור גם את מלכה אזכור…

דממה נוראה שררה רגעים אחדים בבית־המדרש ההוא, יוסף הבירזי ור' טודרוס ‘בעל הגימטריאות’ הביטו איש בפני רעהו, עין בעין נפגשו, לב ללב דיברו יחד, וחקר רעיונותיהם מי ישוחח!

– ומאין תדע אתה את כל אלה? שאל ר' טודרוס אחרי אשר הבהלה הראשונה חלפה, ואחרי אשר שבו רעיוניו אליו: – מי גילה לך את הרז הזה, ובסודי איככה באת?

– יען כי גם אנוכי בקאנדיע נולדתי, יען כי בן הנני לגיטעל, נין ונכד לגרשם ומלכה, ויען כי גם אנוכי לא ידעתי את אבי עד היום הזה…

לב הזקן סער מאוד־מאוד לשמע הדברים האלה, נפשו יצאה בדבּר הבירזי את דבריו האחרונים, ויהי כנציב מלח, כעמוד שיש עמד ולא נע ממקומו, גם מקור עיניו יבש, גם אור עיניו עמד בו, גם כל חושיו בקרבו כמו חדלו, גם נפשו כמו תמס הלכה…

ובעוד רגע קטן ויתפרצו דמעותיו כנחל מעם גר, ויתנפל על צווארי הבירזי ויבך מאוד וגם הבירזי בכה על צוואריו…

– הה, בני… בני!… בני בכורי!… ראשית אוני!…

ולא יסף, כי רגשותיו גברו עליו, ולא יכול מלט נפשו…

גם הבירזי היה כנדהם, גם הוא היה כגבר עברו יין, וגם הוא לא ידע נפשו: הן הוא אמר להערים, הוא הרה מזימה ־ והנה המזימה הזאת היתה למחזה אשר לקח את לבו באמת ותמים, אשר עורר גם את רגשותיו בקרבו.

והנה הזקן התעורר, וכמו כוח עלומיו שב לו, כמו שב לקדמות נעוריו, כל עקת רוחו סר מעליו, כל תלאותיו שכח כרגע, ויחבק וינשק להבירזי שנית.

– אמהר־נא ללכת! אמר פתאום בהתעוררו: – אלכה ואבשר את רחל!… בוא־נא גם אתה, בני! בוא, כי לא אעזבך ולא ארפך עוד!

– אבל לאט־נא הדבר הזה! אמר הבירזי בקול דממה ובמתון מאוד: – הן אמי סיפרה לי כי שם אבי יחזקאל, וכי הוא עיגן אותה בעודה הרה, ועד יום מותה היתה עגונה לאישה, ואך זאת הקריבה לשחת חייתה… והנה טודרוס שמך אתה, ואת אשתך גירשת לפי דבריך?

כמים קרים על ראש גבר, כחץ יעוף יומם, כקול תותח בעת שלום – כן היו דבריו האחרונים האלה ללב ר' טודרוס; עשתונותיו נבוכו, שרעפיו עזבוהו, וכל רוח חיים אשר בקרבו וכל נשמת אפו כמו נסו הפנו הפעם, וכמו יד נעלמה תפרפרהו, כאיש אשר אחזו השבץ, כמוכה בקדחת התפלץ, חיל ורעדה אחזוהו, פלצות בעתתהו, וכמשתגע ירו עיניו מבטי זוועה, ויחרק בשיניו, וינהום, ויתקצף, וישום וישרוק גם יחד…

והבירזי ראה כי הרע מאוד לעשות, כי היה פחז כמים, מהיר בדבריו, ויירא מאוד לנפש הזקן, פן יבלע פיו את מחשבת נפשו, פן יבולע לזקן, ודבריו אשר לפתע פתאום יצאו מפיו ברגע ההתפעלות אשר הכו בתמהון את נפש ‘בעל הגימטריאות’, היו גם לו לזרא.

ויחרש הבירזי רגעים אחדים.

– שוב־נא, אבי, למנוחתך! אמר לו הבירזי בקול דממה דקה: – הרגיע־נא את רוחך! שתה נא כוס יין־שרף וירווח לך…

הזקן לא ענה דבר, וינד במו ראשו לאות כי נפשו עליו מרה.

דומם ישבו גם שניהם רגעים מעטים.

פתאום נעור הזקן.

–’שמע ישראל, ה' אלוהינו, אחד'! שאג בקול צעקה גדולה והמולה רבה: – ‘לֵץ’ בא לצחק בי!… אחד ממשפחת ‘השדים’ בא וישימני מטרה להיתוליו, ללצון אשר חמד לו… שמע ישראל!

ויסב פניו מן הבירזי, ויעמוד ממקום מושבו, וינס חיש מהרה עד לפני כותל מזרחי, עד לפני ארון־הקודש, ויעל על המעלות האחדות אשר שם, ויאחז בכנפי ה’פרוכת' אשר לפני ‘ארון הקודש’.

הבירזי הלך גם הוא אחריו ולבבו פחד מאוד.

– הלא אנוכי הבירזי יוסף בנך בכורך!… אמר בקול נעים מאוד: – קרב־נא אלי, ראה הביטה בי! לא שד ולא לץ הנני… בוא־נא הנה, כי עוד דברים בפי…

הזקן לטש עוד הפעם עיניו עליו.

– אבי! אבי! שוב־נא אל בנך!…

ומקור עיני הזקן נפתח עוד, שטף דמעות זרמו עיניו, ויוריד את ראשו על לבו ויבך בכי תמרורים.

דמעותיו אלה הקלו מעליו את נטל מחשבותיו האיומים, בינתו שבה אליו, ורוחו אשר נבוכה הרגיעה, וירד ממקום עמדתו, ויקרב אל הבירזי, ויבט בפניו מאוד בעיניים מלאות אהבה.

– הה, בני אתה! בני בכורי!…

– נשתה־נא כוס של ברכה עתה, אבי! נשתה גם שנינו ונברך את ה' אשר השיב לב בנים על אבותם ולב אבות על בניהם… נשתה ונשמח תחת אשר עונינו זה ימים רבים, ימים ושנים…

הזקן ניאות לו, וישובו וישבו על־יד השולחן – הבירזי מילא את הכוס וישתו גם שניהם.

בדממה ישבו רגעים אחדים, ואחרי אשר שתה ר' טודרוס כוס יין־שרף וישנהו אף שילשו, ויזכור גם הבירזי את מחשבתו אשר חשב בראשונה.

– אַל־נא תתפעם רוחך עוד, אמר הבירזי בקול ערב אל ר' טודרוס: – הנה הזכרתיך בלילה הזה נשכחות, הן זכרונות ימי נעוריך, ימי שבתך בקאנדיע, שבו ויחיו עתה בקרבך, שמות אשר לא ידעת עד היום הזה נודעו לך – ועתה הרב־נא חסדך עמדי וזכור נשכחות עוד: אולי נקראת אז בעיר קאנדיע בשם ‘יחזקאל’? אולי שני שמות לך: ‘יחזקאל טודרוס’ או ‘טודרוס יחזקאל’?

– לא!

– התזכור את אלה באר היטיב היטיב?… נסה־נא ובחון את כוח זכרונך, אולי תזכור עד מה?

הזקן שם את יד ימינו על מצחו להעביר לפניו את כל קורות חייו, לדעת אם שורש דבר נמצא בהשערת הבירזי הזאת.

הן מאוד מאוד גרסה נפשו לתאווה הזאת, מאוד־מאוד חפץ כי ייאמנו דבריו אלה, מאוד־מאוד איוותה נפשו כי הבן אשר מצא לו הפעם יהיה בנו; – אפס כי ידע עד מאוד אשר השם ‘יחזקאל’ מוזר לו…

ויותר שהיה ר' טודרוס מתאווה לדבר הזה – התאווה תאווה זאת יוסף בן־יחזקאל הבירזי.

‘הן אנוכי אמרתי כי אערים הפעם’, חשב הבירזי בלבבו ברגעים האלה – 'כי בעד כוס מלא אלמד את הזקן השיכור הזה כי יגיד – ואם כי לשקר – כי גיטעל מעיר קאנדיע היתה אשתו הראשונה וכי אנוכי הנני בנו – ועתה הן נודע הדבר כי כנים הדברים, וכי באמת יסוד השערתי… אין כל ספק לי הפעם כי אבי הוא… ומי יודע עד כמה פעמים שינה את שמו בימי עלומיו בנסעו בערים שונות? מי יודע את המעשה אשר עשה ולא אבה כי ייקרא שמו הראשון עליו? ומי יודע כמה תעודות למסע לקח בערים שונות ויתכנה בשם אשר נתנו לו ראשי הקהל ההם?…

– לא, לא אזכור שם ‘יחזקאל’, גם לא נקראתי בו מעודי, אמר ר' טודרוס בהחלט.

– ואנוכי אדע ברור כי בשם ‘ר’ יחזקאל' נקרא אבי וכן כתוב גם בתעודת המסע⁴¹⁶ אשר לי.

– והנה אמרת לי כי אביך עיגן את אמך, ואנוכי ידעתי באר היטב כי גירשתיה כדת משה וישראל בעיר ההיא.

– זאת לא תהיה לנו לפוקה, ענהו הבירזי ויעמיק במחשבות לבבו: – הן יוכל היות כי הרב פּסל את הגט, אחרי אשר עברה משם, ויעגנה! כדברים האלה יקרו ויאתיו בערי יהודה לרוב… והנה אזכור, באר היטב, כי אנשים אחדים אמרו על אמי כי היא גרושה ועגונה גם יחד…

– האם כנים דבריך אלה? הגד, הגד בשפה ברורה אַל תכחד דבר!…

– כנים דברי, ואמת תהגה לשוני…

– בני!… הה, בני אתה! אני היום ילידתיך!

– אבי! ענהו יוסף, וגם בעיניו נראו דמעות: – אב יקר!…

ויחבק יוסף את ר' טודרוס שנית וישק לו, וגם ‘האב’ חיבק וינשק ליוסף ‘בנו’.

– האומנם בני אתה?? בני בכורי!?… הגה הזקן ברוחו הקשה ויצוריו כולם רעדו: – בני!… יוסף בני!…

– העוד תפון בדבר, אבי? אמר הבירזי ויבט בפני ר' טודרוס בגעגועים גדולים: – הן אשתך גיטעל היא אמי, היא סיפרה באוזני כל היום את אשר קרך בעיר ההיא, תיארה לפני את צלם דמותך היפה, אף מלותיך ודבריך החדודים בפיה תמיד; היא בכתה יומם ולילה לזכרך, ותהי נוגה כל העת…

– אנוכי לא חטאתי נגדה! הצטדק ‘הזקן’ ויאנח בשברון מתנים לשמע דבריו.

– והנה גם היא לא הרשיעה אותך, ‘אנשים רעים וחטאים קמו עליה’ אמרה תמיד…

– כן, כן הוא בני!

– ואנוכי כאשר ראיתיך ראשונה נפעם לבי בקרבי וכמו ניבא לי ‘הנה אביך! הנה האיש אשר תבקש!’ ועתה באה הנבואה, באה ונהייתה!

– אוי לי, ואוי לנפשי! הוסיף ‘בעל הגימטריאות’ בנפש כהה: – הנה את שני בני איבדתי… יהי שם ה' מבורך כי שבתי ומצאתים גם שניהם טרם מותי, וארד בשלום שאולה…

עוד חיה תחיה! עוד תנוב בשיבה, אבי!

וימלא יוסף את הכוסות עוד וישתו וישכרו יחד.

– לחיים, יוסף בני! אמר הזקן ואור שמחות נראה על פניו: – ‘יוסף’ בגימטריא: 'זה הוא בני, בן האובד!.

ויהי כאשר ראה הבירזי כי שב רוח הזקן אליו, וכי נחה דעתו עד אשר ידבר בגימטריאות, וישב גם הוא ויזכור את דבר עצתו ועורמתו. ויאמר:

– שמע נא אבי, הן כוח זכרונך חלש מאוד, ודברי ימי נעוריך נשכחו מלבך, ולי אין כל ספק כי ‘יחזקאל’ נקראת אז בהיותך בקאנדיע, וכן אקרא אנוכי עד היום: יוסף בן יחזקאל, – ועתה הנה ייקרא שמך עלי, ואהי ‘בן יחזקאל טודרוס’, וכן תיקרא גם אתה את שמך למן היום והלאה, הוסף־נא לך את שמך הנשכח, ותיקרא גם אתה בישראל ‘יחזקאל טודרוס’, למען לא יביטו אחרינו כל באי־עולם.

– לוּ יהי כדבריך!… החליט הזקן השפה רפה.

– ועתה, אבי, שמח בי ואנוכי אשמח בך, הוסיף הבירזי במלאו עוד הפעם את הכוס.

– והנה ליל בשורה הלילה הזה גם לרחל, אמר ‘בעל הגימטריאות’ אחרי שתותו: – נלכה ונבשרה עד־מהרה, ותקח גם היא חבל בשמחתנו, אשר היא גם שמחתה, כי גם לה תהיה עתה הרוחה…

– אַל־נא תמהר, אבי, לעשות כדבר הזה! ענהו הבירזי בכל לבבו; – הנה לפניך אבי אשפוך הפעם שיחי, אקרע סגור לבבי, ואודיעך נפלאות אשר לא שיערת, וחדשות אשר לא ידעת…

וספר יוסף לאביו את דבר אהבתו לרחל.

– ועתה לוּ לעצתי תשמע, ותהיה לי לפה, איעצך ויהיה ה' עמנו, כלה יוסף את דבריו.

הזקן התפלא מאוד.

– הן אצבע אלוהים היא!

– בלתו לא ייעשה דבר בשמים ובארץ, ענהו הבירזי בקול צדיק תמים.

ויציע לפניו את דבר עצתו, וילחש לו באוזניו את המעשה אשר יעשה ואת הדברים אשר ידבר.

בלילה ההוא לא שב ר' טודרוס לבית אפרת, ויישן בבית־המדרש עם בנו עם יצחק.

[ט] פורשי מכמורת    🔗

בלילה ההוא נדדה גם שנת זלמן ינטס; גם הוא ראה ונוכח כי לשוא היה כל עמלו, ופעלו לריק והבל; וינחם מאוד על בית־הספר אשר הוקם, ועל מעשיו להציל את שמואל מכף אויביו.

הנסתרות אשר נגלו לפניו, מסתרי־האהבה אשר בין חנה ואפרת, ובין שמואל ורחל, אשר הודיע לו הבירזי אז בבית־המדרש, אלה לקחו את לבו עתה מאוד; ראה ונוכח כי לא על נקלה יפריד כעת בין הנאהבים האלה, כי לא ‘מלמד’ הנהו אפרת ויחת מפני דברי הרב, ולא ‘מלמד’ הנהו עתה גם שמואל האיש; הממשלה תחסה עתה בצל כנפיה את האנשים האלה אשר ‘מורים’ הנמו וכל איש ישראל ידע זאת ויכבדם גם הוא; ובמה כוח זלמן גדול לעת כזאת? – המבטא ‘חוטא ולא־לו’, אשר שמע בפעם הראשונה מפי הבירזי, צלצל באוזניו עוד, לא נתן שנת לעיניו ומנוחה ללבבו.

‘הן צדק “הבחור העני” הזה בלעגו לי,’ חשב זלמן בכל עת, ויתמרמר מאוד – ‘הנה אנוכי סכסכתי איש ברעהו, הצלתי את שמואל, כוננתי למענו בית־ספר, ועתה צחקו עלי צעירים, ובחורים יקראוני “חוטא ולא לו”… אריק הפעם את כל מזימותי, ואשוב ואהיה שליט באנשים האלה’.

אולם עד־מהרה ראה ונוכח, כי אין עצה ותושיה לפניו כי גם הרב וגם ‘המגיד’ עמדו מנגד.

גם הרבנים גם המגידים בישראל – ובפרט בעיר קטנה – ידעו כי ‘דינא דמלכותא דינא’, ומלתם על לשונם תמיד: ‘הלכה כשוטר בכל דבר’, כי אותו הם יראים ומפניו יחתו כי לא ישא את פניהם ואת כבודם לא יכיר; ויהי כאשר ראו כי שמואל לבש בגדים קצרים ויהי למורה, נואשו ממנו, גם חוצנם ניערו, ויאמרו: ‘ניקינו הפעם משמואל!’

הן אמנם כי ביקשו מאוד־מאוד להסיר את לב העם מעל בית־הספר, אסרו על האבות ‘היראים’ לשלוח את בניהם ואת בנותיהם שמה – אולם בראותם כי גם בדבר הזה לא ישמעו להם, ובית־הספר הוקם, ויחדלו גם מאלה.

ובכן שבתה העיר מריב – לולי היתה יד זלמן ינטס באמצע.

זלמן ראה ונוכח כי כאשר ירדוף אחרי שני צבאים ביחד, גם את האחד לא ישיג, ובראותו כי הרב הסכים בכל לבבו לתת את בת אשתו לבן נפתלי, וגם הרבנית שמעה והחרישה, ויאמר בלבבו כי נקל לו להוציא את הדבר הזה לפעולת ידיים, באשר כי ‘הגביר’ חפץ בשידוך הזה מאוד, ובכן אמר לגמור בראשונה את הדבר הזה, ואחרי כן יבקש עצות ותחבולות בדבר שמואל ואפרת, אסתר ורחל.

ויהי בערב יום אחד, ונפתלי הכספי, נשען על־יד זלמן ינטס, בא ביתה הרב.

הרב חרד לקראתו מאוד, בידיו נתן לו כסא לשבת, למען הראותו את כבודו הדגול בעיניו, גם דברי חנף השמיע באוזניו, ויתן אותותיו כי יכבדהו ויוקיר שמו מאוד.

גם הרבנית באה, ותעמוד על־יד הכיסא אשר הרב יושב עליו (כי ‘מנהג ישראל’ הוא אשר אשת הרב לא תשב בשבת הרב בעת אשר אנשים זרים בבית) וגם היא הראתה כבוד ויקר להגביר היושב בזה, ותדרוש לשלום רעייתו הנכבדה ולשלום בניו.

– הנה! אמרה בקול בפתחה את דלת החדר השני, אשר שם היתה בתה: – הכיני־נא מים־רותחים ועשי לנו תה, כי ‘הגביר’ ר' נפתלי בבית.

ובדממה אמרה אליה:

– התייפי גם את, והביאי אלינו את הכוסות…

חנה ידעה עד מאוד את הדבר אשר אליו נושא ‘הגביר’ את נפשו, ותברך גם היא את ה' בלבבה, כי בא ‘בכבודו ובעצמו’ לבית הזה אשר תוכל הפעם לדבר דבריה באוזניו.

‘בא הקץ!’ חשבה חנה הפעם – ‘ה’ ראה בעוניי ויתן בלב נפתלי לבוא הנה! הן אם אגידה פעם אחת באוזניו כי לא אובה בבנו, כי לא אתן את נפשי להתעמר בה, וכי אחת גזרתי אומר ולא אשנה… אגיד ולא אבוש, אפתח את פי ולשוני תהגה את כל אשר בלבבי – אז אוושע תשועת עולמים, אז לא יוסיף עוד זלמן הנוכל לפתות את אמי, והיא גם היא לא תוסיף להלאותני בדבריה, וידעו כולם כי לא ימשלו בי וכי כל עצתם לא תקום ולא תהיה'.

כדברים האלה חשבה בלבבה, ובכל־זאת שמעה לדברי אמה כי תתייפה עתה, ותשים ‘בגדי שבת’ עליה, אף היטיבה את שערות ראשה, כי למצוא חן תבקשנה הבתולות מאוד, גם עת אשר לבן רחוק מאת האיש ההוא.

עברו רגעים מעטים, וזלמן ינטס החל לדבר על אודות ‘העניין’ אשר הביא את ‘הגביר’ הנה.

– בדבר הנדה והמתן כבר מלתי אמורה, אמר זלמן אל הרב: – וכאשר אמר לי ‘הגביר’ כן יהיה.

– הלא ידעתם כי אנוכי אוהב את בני כנפשי, הוסיף גם נפתלי: – וכל אשר לי לו הוא…

– והלא גם את בתי ידע אדוני, אמרה לאה בתור מענה לדבריו: – היא כלולה בהדרה, גם כתב וגם לשון רוסיה תדע עד מאוד – לפני מלכים תתייצב…

– מדוע תרבו אמרים לריק? אמר זלמן בלשון מדברת גדולות: – תהילה לאל, אנוכי הלכתי בדרך ישרה בדבר הזה, תורה וגדולה תתחתנה אשה ברעותה… ואם מה' יצא הדבר למה נתמהמה? – תקעו כף, ונועיד את זמן התנאים…

והנה חנה באה הביתה.

לאט־לאט צעדה, ותציג על השולחן שלש כוסות מלאות תה, נפתלי התבונן בה מאוד, והיא שבה ללכת.

אפס כי לא אל חדרה שבה, כי אם באה עד הפתח מזה ותעמוד שם על יד מורה־השעות, ולא הסירה עיניה מן האורח אשר בבית.

– מדוע תעמדי מנגד? אמר לה נפתלי.

ובטרם עוד ענתה דבר, פתח הרב את פיו.

שובי־נא לחדרך, חנה! אמר לה בתור מענה לדברי ‘הגביר’ למען ידע כי בת הרב היא, ומצניעה לכת.

ולבב חנה נפעם מאוד, דמיה בערו בה, מעיניה לפידים יהלכו ונפשה גחלים תלהט.

– הנה אדע מאוד את שיחכם ואת דבריכם, אמרה חנה בקול רועד מאוד: ידעתי כי עלי תפילו עתה גורל, ועל־כן הנני מגדת לכם הפעם כי כל עצתכם לא תקום ולא תהיה…

– רב לך! גער בה הרב בקול גדול: – החשי ודמי! ‘בת ישראל’ לא תשמיע קולה בדברים כאלה!… היא תבטח במעשי אנוכי תחתיו… יקר המוותה ליתומה כמוני…

– ‘אבותיה’?! שנתה חנה את המלה הזאת ברגש־נמרץ ותיתן בבכי קולה: – לוּ היה אבי חי…הוי ואבוי! לוּ מתי אנוכי תחתיו… יקר המיתה ליתומה כמוני…

– החשי! מה הבכי והדמעות אשר בעיניך? אמרה לאה אשר נכמרו רחמיה על בתה: – מה עשינו לך כי תבכי תמרורים? – הן את טובתך אנו דורשים…

חנה הוסיפה לבכות.

– ר' נפתלי! אמרה בקול בוכים בתור מענה לדברי אמה: – ה' יוכיח לבנו את בת גילו… ואנוכי לא אוכל ללכת אחריו… לוּ יכולתי לגלות לפני אדוני את כל לבבי, כי אז ראה גם הוא את אשר שם וירף ממני… יסיר־נא אדוני את המחשבה הזאת מלבבו – אנוכי הנני יתומה, ולא אתן את נפשי למכרה ממכרת עבד…

ובדברה את הדברים האלה בכתה מאוד ותפן ותלך לה אל החדר השני.

כל היושבים סביב לשולחן הזה נבהלו נחפזו, כי את אשר לא שיערו שמעו באוזניהם.

– אם־כן אך לריק הרבינו דברים! אמר נפתלי ויקם מעל הכיסא אשר ישב עליו: – הנה היא לא ביד חזקה תוקח, ולא כשבויית חרב נובילה תחת חופתה… מה גם כי אב אין לה…

– אל־נא ידאג ר' נפתלי לדברים האלה, ענהו הרב וחמתו בערה בו על ‘החוצפה’ הזאת: – הן אנוכי הנני לה לאב, ואנוכי כי אגמור את הדבר אזי לא תמרה־את פי.

– אמנם כן! הוסיף זלמן ינטס בפה חלק: – היא עודנה נערה, לא תדע ולא תבין דבר, והיה כאשר יעשה הרב כן יקום.

– אבל אנוכי לא אובה לענות את היתומה הזאת, ענהו נפתלי הכספי ברוגז גם הוא: – לא אובה להביא בכי ודמעות עיניים בביתי…

ולאה עמדה כנציב מלח על מקומה, לא הנידה שפה, לא הניעה עפעף, ומחשבותיה גם הן כמו חדלו… שמעה את דברי הרב וגם את דברי נפתלי ולא ענתה דבר, ותהי נדהמת ובלשונה אין מלה.

הן היא ידעה עד מאוד את נפש בתה, ידעה כי תאהב את אפרת אהבה עזה כמוות, ידעה כי תתראה אתו פנים בכל עת; אולם ידעה גם זאת כי הרב לא יתננה להיות לו לאשה, ותחשוב בנפשה כי אולי תט אחרי כסף נפתלי – ‘הן תאושרי בבנות, אמרה לה בכל עת, כלן תקנאנה בך, כי רב מאוד רכוש האיש הזה’; אולם הפעם נוכחה לדעת כי לשוא היו כל דבריה.

– נחכה־נא עוד ימים אחדים, אמר זלמן בראותו כי נבלעה עצתו פעם אחת: – הן תיווסר העלמה כאשר יוכיח לה הרב את איוולתה, ואמה גם היא תדבר על לבה…

– הרבנית לא תחשה… העיר נפתלי.

– אנוכי… ענתה לאה בשפה רפה: הלא אך אשה אני… הנה אנוכי דיברתי על לבה מאוד… ומדוע אכחד מכם דבר? גם אנוכי אפונה מאוד אם חפצנו יעלה בידינו, היא קשת־עורף מאוד, ותמיד תעמוד על דעתה…

– הכפריצה תעשי את בתך, לאה? אמר הרב בקול גערה ברגזו וקצפו: – האם בת סוררת תהיה בביתנו – איננה שומעת בקול אמה ואביה?

– ומה נעשה לה? ענתה לאה בתלונה דקה: – הן לא ילדה קטנה היא כי נכביד עולנו על צווארה, וכי נשיאנה לאיש בלי דעתה ורצונה… ואנוכי מה?

– ראה־נא דרכך! אמר הכספי אל זלמן בחרות אפו: – הנה הפחת כזבים באוזני, ואנוכי האמנתי בך, ואבוא הנה, – ועתה… הן לא אוכל האמן בך עוד!…

הדברים האלה יצאו מפיו בקול גדול, בתלונה רבה, כמו ילחום מלחמת כבודו הפעם, וכמו היטב חרה לו על אשר העיזה נערה יתומה וענייה כמוה להגיד בפניו כדברים האלה.

– הן לא בי האשם, הצטדק זלמן ינטס בשפה רפה: – אנוכי את פי רבי שמרתי ואת הדברים אשר נתן הרב בפי אותם שמרתי לדבר, ולא עלי תלונתו, ר' נפתלי!

– שדכן הנך כמו כל יתר השדכנים השקרנים! ענהו נפתלי בחימה שפוכה, ויפן ויצא מאת פני הבית.

והרב רמז לזלמן כי ייצא אחריו ללוותו ולפייסו.

– ראי־נא דרכי בתך! אמר הרב אל אשתו לאה, וחמתו בערה בו: – הן הביאה עלינו חמת ‘הגביר’, ועתה ירע לנו בכל אשר ימצא.

– ואנוכי הן גם מראש לא בסתר דיברתי כי חנה תמאן בהנער הזה, ענתה לו לאה בתלונה גם היא: – ולך אפוא לדעת כי לא נוכל להכביד אוכפנו על היתומה הזאת…

וזלמן הלך אחרי נפתלי הכספי, ויאמר לנחמו.

– הן לא אבדה עוד התקווה הזאת… החל לדבר באוזניו בשפת חלקות: – עוד תיווסר הנערה, ועוד תימצא לך…

אפס כי ‘הגביר’ לא שעה אליו ולכל דבריו.

–הבאש הבאשתי בה! אמר לו ברוגזו: – גם אם תיאות לי הפעם, לא אחפוץ אנוכי בה… וגם אתה אל תוסיף עוד ראות פני, כי מאסתיך מהיות שדכן לי כל הימים אשר אני חי.

זלמן ינטס הוסיף לסבבו בחנף, הוסיף להפס דעתו, אולם עמלו היה לשוא, כי חרה אף ‘הגביר’ עד להשחית.

בערב ההוא ראה זלמן כי נבאש בעיני נפתלי, וכי חנה לא תוסיף עוד להיות כלי למעשהו, ויקצוף קצף גדול בשמואל ובאפרת, ויקלל את היום אשר בו יעץ עצה בדבר בית־הספר, ודברי הבירזי אשר קרא לו ‘חוטא־ולא־לו’ באו באוזניו עוד הפעם – וימלא זלמן חימה, וינאץ בזעם אפו את הרב ואת נפתלי גם יחד.

רגעים אחדים סבב בחוצות קריה, מבלי לדעת את המעשה אשר יעשה עתה; ויהי כשוך חמתו, ויזכור את ר' וואלף רחל’ס המגיד', האיש אשר ידיו תיכון עמו בדבר הזה, ואשר הנהו גם הוא ערום מאוד, ויאמר ללכת אליו, לשפוך לפניו מרי שיחו, לספר לו את אשר קרהו ולבקש ממנו עצה ותושיה בדבר הזה.

‘ר’ וואלף יודע מאוד לקחת גם את לב נפתלי גם את לב הרב', חשב זלמן בלבבו, בשומו לדרך פעמיו ללכת אל בית ‘המגיד’ – ‘והוא גם הוא חפץ בשידוך הזה מאוד, ואם־כן אין טוב לי ממנו לעת כזאת; ומה־גם כי הוא יועיל מאוד גם לנקום מאת שמואל ומאת אפרת, לנתץ ולהרוס את בית־הספר אשר כוננו ידיהם, ולא ייבצר ממנו מזימות להפוך ברגע את כל מעשיהם… ועל ידו אולי אוכל לקנות את לב נפתלי שנית כי יאיר אלי פנים כמבראשונה’.

כדברים האלה חשב זלמן וירחיב צעדיו ויבוא לבית ‘המגיד’ לגלות לפניו את כל לבו ולהתייעץ על מצפוניו.

– ה' עמך! אמר בבואו ויעמד את פניו.

– יברכך ה'! ענה לו ‘המגיד’ ויאר את פניו אליו: – שב־נא לימיני, ונשתעה יחד.

זלמן ישב על הכיסא, והמגיד חיכה אותו בדברים.

– הנפל דבר בעיר, אם חדשות נצמחו? שאל המגיד, בראותו כי זלמן שם מחסום לפיו, ולא יפתח שפתיו עמדו.

– המעט ממנו הצרות הישנות, כי תתאו לחדשות? ענה זלמן בשחוק מהול ברעל: – האם לא די האסון אשר בא לעיר הזאת בבית הספר החדש אשר הקימו, ואשר ינהו אחריו בני ישראל מאוד?… יום־יום ירבו לקחת את בניהם מן ‘החדר’ וישלחום לשמוע לקח מפי ‘הגלוח’, אשר גם שמואל היה עתה עוזר על־ידו – ואנחנו מחשים, ויסבו את לב העם אחריהם, ומצאנו עוון…

– ומי האשם בדבר הזה, אם לא אתה? ענהו ‘המגיד’ קול גדול: – בצוואר מי הקולר הזה תלוי? – הן אנוכי צעקתי אז צעקה גדולה ומרה, הזהרתי את העם מבית־הספר, אף הוכחתי לפניהם את גודל השבר אשר השברה עירנו לרגלו; ואתה, אך אתה, עמדת אז על ימין שמואל, ותהתל בי, ולכל ‘היראים’ אשר בעיר, אמרת כי חנפים המה גם יחד – ומדוע זה תתאונן אפוא?

– גם אנוכי כאדם שגיתי, אמר זלמן ינטס בשפל קולו.

– ומדוע זה באת עתה אלי?

– לשאול עצה, ולבקש עזרה; שמע־נא ר' וואלף! את אשר נודעתי היום הזה אותו אגיד לך, ואתה הסכת ושמע ועוצה־נא עצה.

המגיד נטה אוזן קשבת.

– הנני עושה את אוזני ‘כאפרכסת’ לשמוע לכל דבריך, אמר לו ר' וואלף בכל לבבו: – ואם אמנם יגע הדבר לכל אשר ביראת האלהים יסודו, לבער את האפיקורסות מן העיר, לכלוא הפושעים ולהתם חטאים, אז אתן את ידי לך ככל אשר תדרוש ממני.

ויספר זלמן לו את כל אשר קרהו בבית הרב, את דברי חנה ואת הקצף אשר קצף על נפתלי.

– ומה עניין השידוך הזה לבית־הספר אשר החילות לדבר בו? שאל ‘המגיד’ משתאה לדעת מחשבות זלמן: – ומה־לי ולדברים האלה?… אמנם סיפר לי דוב בני, כי שמואל יפתה את חנה ללכת אחריו, כי יאבה לקחת אותה לו לאשה… אולם אנוכי לא אתערב עם שדכנים, ודרכיהם רחקו ממני…

ויחר לזלמן מאוד על דבריו האחרונים, אך התאפק ויהי הפעם כלא־שומע וכאין מבין.

– את אלה לא באתי לבקש, אמר לו בלזות שפתיים: – באלה ידי לי רב… ואולם שמע־נא את אשר אנוכי מדבר היום באוזניך: הן נודע לי הפעם כי לא יד שמואל עשתה זאת, כי אהבה מסותרת בין חנה ובין אפרת, וכי אך הוא יסב את לבה מאחרי גד…

– חנה ואפרת!? השתומם המגיד.

– כן, כן, הוא; מווילנא נפתחה הרעה הזאת, היא היתה אז בבית אביה, והוא – בבית־ספר הרבנים, ועתה נועדו יחד בזה, מצא פה מין את מינו⁴¹⁷, ואגודתם בעירנו נוסדה… ועתה הלא תדע הלא תבין את הרעה אשר תבוא לעיר הזאת, אם בבית הרב ימצא ‘הגלוח’ משען לו, אם למרות רצון אבותיה תלך הנערה ותהיה אשה להמורה האפקורס הזה, ואם יוודע בעיר את הדבר הזה…

– גדולים מעשי שטן! העיר ‘המגיד’ בדממה.

– והנה אם תאבה עתה לעשות דבר לצרור להגלוח ולערות עד היסוד את בית־הספר אשר כוננו ידיו, אז אתן גם אנוכי ידי לך, ונכחידנו מן העיר הזאת…

‘המגיד’ חשב מחשבות עת־מעטה.

– הקשית לשאול הפעם! אמר לו בקמטו את מצחו.

– האין עוד עצה? ומזימה הכי נדחה מאתנו?

ושניהם העמיקו חשבו מאוד.

– הן הממשלה תחסה עליהם ותסתירם בצל כנפיה, אמר ‘המגיד’ ויאנח בשברון מותניים: – ומה כוחנו כי נייחל? מה הדבר אשר נוכל עשהו, מבלי אשר תעמוד היא לנו לשטן?…

– הן גם הממשלה נתנה חרב בידינו להכותם חרם, אמר זלמן, ויבחן בעפעפיו את פני המגיד: – הן גם היא נתנה צו לאמור כי הרשות נתונה להעדה לכתוב שטנה על המורה, אם איננו הולך בדרך הישר ואיננו שומע בקול התורה, לבקש כי תסיר אותו ממשמרת פקודתו והעדה תבחר לה מורה אחר, איש אשר ימצא חן בעיניה… ומדוע לא נעשה להגלוח הזה כדברים האלה לשלחו מאת העיר הזאת?

– אבל השכחת, זלמן, כי דניאל המוכס וגם שלמה תחכמוני לא יתנו לעשות כדבר הזה? המה בעלי ברית שמואל, ויחסו גם על ‘הגלוח’, והנה גם נפתלי הכספי מחותני יתן ידו להם;

הלא תדע כי אפרת הנהו מורה לבנו לגד, ולא יתן גם הוא לגעת בו לרעה, ומי היא העדה אשר תכתוב את השטנה הזאת? – גם ר' תנחום ראש־הקהל יירא לעשות כדבר הזה בלי דעתם והסכמתם…

– ועל כן באתי אליך הפעם, ענהו זלמן ינטס בשפת חנפים: – הן אמנם אנוכי לבדי לא אוכל לעשות כדבר הזה: אפס כי תדבר אתה על לב נפתלי, כי אתה תעורר את רוחו, והנה גם הרב יהיה לנו לעזר וגם הוא יהיה על ידינו – והיה כאשר גם ‘הגביר’ יתן ידו לנו והוא יצווה על ראש הקהל לכתוב את השטנה אז אאסוף אנוכי ‘חתימות’ למאות, ומחשבת נפשנו תצא לפעולת ידיים…

– הנקל לך לדבר!… אפס כי להוציא את הדבר הזה לאור עולם תכבד מאוד…

– הן רק אם יהיה הגביר ר' נפתלי לנו לעזרה, כי אז עשינו וגם הצלחנו, אז נכחיד את שני המורים האלה פעם אחת, כי גם שמואל לא יוכל עתה עמוד בלתו, גם הוא ילך ואיננו…

זלמן ידע עד מאוד כי בדברים האלה יקח את לב ‘המגיד’, ואף כי בלבבו חשב להציל את שמואל, אולם למען תפוס את המגיד בלבבו נתן את התקווה הזאת לפניו הפעם.

"ישמע נא המגיד בקולי לעורר מדנים בין נפתלי ובין אפרת יכתבו נא את “השטנה” נגדו, ואז אדע אנוכי להציל את שמואל למלטהו ביתה שלמה ולתת לו גם את אסתר בתו'.

– אנוכי אדבר מחר בזה עם מחותני, אמר המגיד אחרי חשבו מחשבות: – ואולם אסתפק מאוד אם יעלה חפצי בידי…

– ואנוכי גם אנוכי אבוא אחריך ואמלא אחרי כל דבריך, ענהו זלמן וישמח בלבבו: ותקוותי חזקה כי שנינו יחד לא נעמול לריק ולא נדבר לבהלה…

ויועצו שני האנשים האלה על אופן מעשיהם, ואופן דבריהם את ‘הגביר’, ובלב שמח יצא זלמן מן בית ‘המגיד’.

[י] יום־בשורה    🔗

ושמואל, רחל וגם אפרת לא ידעו דבר, לא ידעו את אשר נעשה בבית הרב, בבית ‘המגיד’, ובבית־המדרש; וישכימו בבוקר כמנהגם יום־יום, ויצאו לפעולתם ולעבודתם; שמואל בא לבית־המדרש להתפלל ‘שחרית’ ואין דובר דבר באוזניו; גם רחל ואפרת לא שמו לב בראותם כי לא בא ‘בעל הגימטריאות’ ללון הלילה, כי אמרו: בין עדת שיכורים הוא שותה, כאשר קרה כזאת זה פעמים רבות, ובושה תכסה פניו לבוא לביתם בחצות הלילה; – ובכן נחה שקטה רוח שלושתם, לבבם סמוך ובטוח וישקדו על עבודתם.

‘בעל הגימטריאות’ בא לסעוד לבו בבוקר אחרי התפילה, ויבקש לו עת־מצוא לדבר את רחל מבלי אשר ישמע שמואל את דבריו – ולא מצא; הוא לא הרהיב עוז בנפשו לבוא לחדר־הלימוד, וברגעי המנוחה, אשר בין שעה לשעה, דברה רחל את שמואל ותהי על ידו – ויאמר גם הוא לחכות עד אשר השעה המוכשרת תבוא, עד אשר יוכל וידבר אליה ככל אשר בלבבו, וכפי אשר הורהו בנו ‘הבירזי’.

ואת השעה הזאת מצא לעת הצהרים.

אפרת בא מבית־ספר הממשלה, וייפטר שמואל מפני הלשכה ההוא, ללכת לביתו לאכול את אמו את ארוחתו, גם התלמידים הלכו לביתם, ורחל ישבה גם היא את אפרת ויתעתדו לארוחת־הצהרים גם הם, והנה ניגש ר' טודרוס ויאמר אל רחל בדממה:

– דברים נכבדים ונמרצים בפי, ואומר להגידם לך…

– אנוכי שומעת.

– אבל לא אוכל לגלותם באוזני איש זר, אמר ‘בעל הגימטריאות’ בדממה באוזניה: – כי אם לך לבדך יהיו…

– ומי הוא הזר אשר אתנו בבית עתה?

– בואי־נא אל החדר השני, ושם נדבר את אשר לנו באין מפריע.

– הכי גם ממני תסתיר את הדברים ההם? שאל אפרת בשפה רפה: – אם כן אצא אנוכי מזה, עד אשר תדברו דבריכם.

– לא, ענתה רחל ותשם בחמיה פניה: – אין נסתר לי ממך, ואנוכי לא אלך להחבא חדר בחדר…

ר' טודרוס בא במבוכה. הן אמנם הוא לא ידע מדוע ציווה עליו בנו כי יסתיר הדברים מאת שמואל וגם מאת אפרת; אפס כי לא רצה לעבור על רצון הבירזי בזה, אחרי אשר הזהירו פעמיים ושלוש; – אולם עתה אחרי אשר אפרת יודע כי דברים בפיו, ואחרי אשר רחל תאמר כי לא תאבה להסתיר הדבר ממנו, עתה לא ידע את אשר יעשה הפעם.

– הודע־נא לי את הדברים בפני אחי, או תסתירם גם ממני, הוסיפה רחל, בחשבה כי דברים נקלים הם המה.

– אל־נא, בתי, תאמר כדברים האלה! ענה הזקן ברוח נכון ובלשון מדברת גדולות: – כי הדברים אשר לי לדבר באוזניך היום הזה, המה בדבר בני הראשון, בדבר היבם אשר את שומרת לו…

רחל וגם אפרת התעוררו מאוד.

הדברים המעטים האלה עצרו כוח להרתיח דמי רחל, להקיץ שרעפי אפרת ולעורר בלב שניהם את רגשותיהם בקרבם. רחל אשר שבעה רצון ממצבה בעת הזאת, אשר אמרה כי היא מאושרת ושמחה בחלקה מאוד, ואשר כמעט נמח מזכרה את כל אסונה ותוגיון נפשה, את היבם ואת דבר החליצה – רחל נבהלה לשמוע פתאום את דברי חמיה, אשר הזכירוה את מצבה ואת עקת לבבה, ותאנח בשברון מותניים.

גם אפרת נאנח. זכר את ענית אחותו, וירא את האיש אשר לדבריו תקווה ולמוצא שפתיו תייחל – וימת לבו בקרבו!

– הכדברים האלה בפיך – ותחריש? ואם על לשונך מלים על־אודות בנך־היבם – ותידום? אמר אפרת בקול נגידים, ויפיל פחדו על הזקן: – פתח־נא מהר את פיך ויאירו דבריך!

ופני ר' טודרוס נפלו, גם הוא נדהם מאוד, גם הוא היה כגבר עברו יין, כאיש אובד עצות; הנה הוא חפץ מאוד להקים דברו אשר הבטיח להבירזי – אפס כי ירא הפעם מפני גערת אפרת.

– בני זה הנהו פה… גמגם הזקן בלשונו.

– בעיר הזאת?! השתוממו אפרת ורחל.

– כן, בעיר הזאת, בפלגות! ענה ר' טודרוס וכל עצמותיו רחפו: – אמש בלילה נודע לי הדבר.

– ומי הוא האיש הזה?

– מה שמו? אולי אדעהו גם אני?

– כולנו נדע אותו… ענה ר' טודרוס בשפה רפה.

– מדוע תדבר בכבדות? האם לשונך לחיכך דבקה? אמר אפרת בקול גערה, קול חוצב להבות אש: – מהר והגד לנו: מי הוא האיש הזה? מה שמו? ומה מעשהו?

– אבל האיש הזה העיד בי לאמור, כי טרם אגלה את שמו, אשאל את פי רחל אם תתנהו לדבר אליה פנים אל פנים באין זר בינותם, וכי לא יוודע דבר ממנו עד הקימי את התנאי הזה אשר התנה…

חמת אפרת בערה בו.

– חשוב־נא, חמי, את דרכך אתי, אמרה רחל בקול תחנונים: – הנה לקחתיך והנה כל מחסורך עלי, גם אחי ישא טורחך ומשאך, וכל אלה עשיתי בתקווה כי על־ידך אמצא את האיש אשר אבקש, את האיש אשר אנוכי לא ידעתי שמץ דבר מנהו, ואך אתה העידות עליו – ותאסרני בהבליו, אך אתה נשאת את זכרו על שפתיך – והבאת עלי קללה ורעה אשר לא אוכל המיש צווארי ממנה… ועתה כאשר נודע לך האיש הזה, – עתה תענני עד מאוד, ותנאים בפיך, ואת שמו תסתיר… הייתכנו דרכיך אלה עמדי?

– מדוע תדברי אליו רכות? צעק אפרת בחמת־רוחו: – למה זה תתחנני אליו? – הן את לשונו אוציא מחיכו, אם לא יגיד כרגע: מי הוא האיש הזה ומה שמו!

גם הזקן התאושש, ויאמר:

– הן גם שניכם תתאוננו לשוא – אנוכי הלא מהרתי לבוא הנה ולספר הדבר באוזניך, בתי!… אבל, לא אוכל להמרות את פי התנאי אשר שם לי, פן אבלע את הדבר הזה – הן הפה שהתיר הוא הפה אשר יוכל גם לאסור…

– חתומים וסתומים דבריך הפעם, אמר אפרת וישפיל את קולו: – הן אם בנך הוא, איך ישוב ויאסור?…

– אבל מדוע נרבה דברים, אמרה רחל אשר בכל לבבה חפצה לשים קץ להשיחה למען דעת מי האיש הלזה: – אנוכי אשא פניו גם בדבר שאלתו ובקשתו… הן אין זר בינינו עתה… מאחי לא אסתיר דבר… הגד בשפה ברורה: מי הוא האיש?

– האיש הזה הנהו –’הבירזי'!…

– ‘הבירזי’?!… התפלאו האח והאחות.

– הוא הנהו בני, בני מאשתי הראשונה.

ויפלו פני רחל ותעמיק במחשבותיה מאוד.

– ואיך נודעת כאלה? שאל אפרת.

– אמש בליל נשארתי בבית־המדרש, והבירזי סיפר באוזני את תולדות חייו, וכאשר זכר את שם העיר אשר בה נולד, את שם העיר ‘קאנדיע’ אשר אצל זיטאמיר – ואזכור כי זאת היא העיר אשר בה נשאתי את אשתי הראשונה אף גירשתיה שם, והוא הוסיף והזכיר את שם אמו ‘גיטעל’ ושם אבותיה גרשם ומלכה, ונזכרו לפני גם הם, הזכירני – ואזכור, עד כי נדע הפעם כי יוסף הבירזי הוא בני בכורי והוא היבם אשר תבקש רחל…

– ומדוע הסתרת את הדבר? ומה התנאי אשר שם לו? הוסיף אפרת להתפלא, הפלא ופלא.

– את אלה לא אדע, ענה הזקן כמצווה עליו: – אנוכי חפצתי לבוא כחצות הלילה הנה את בני את יוסף, חפצתי להחיש מעשי, למהר ולהביא את הבשורה הזאת להחיות לב רחל ולשמח את נפשה… אולם בני עצרני מלכת, ויאמר לי כי בטרם יראה הוא את פני רחל ובטרם ידבר אתה דבריו באין זר בינותם לא יוודע לאיש דבר מכל אלה…

– אני הנני אחיה, וממני לא ייסתר דבר!

– כזאת אדע גם אנוכי…

ורחל עודה מעמקת לחשוב, לא שמעה את כל אשר דיברו, גם לא שמה לב לכל הסיפור אשר חמיה הואיל לספר בזה, כי מחשבות נפשה גברו הפעם עליה…

– אנוכי לא אשמח לדברי הבשורה הזאת, אחי! אמרה פתאום רחל, כמו תולדות מחשבותיה היו הדברים האלה.

– ומדוע?

– לא אדע גם אני… אפס כי לבי ינבא לי סכסוכים חדשים, אשר אפחד מהם מאוד.

– למתי יבוא בני הנה? שאל ר' טודרוס את רחל: – מתי יבוא ויראה את פניך, אף ידבר דבריו באוזניך? הנה אנוכי הבטחתיו כי היום אשיבו דבר…

רחל הוסיפה לחשוב מחשבות.

– אולי תוכל אתה להיות שליח לדברים האלה, אשר ישים בפיך ואתה תגיד לי את חפצו? אמרה רחל.

– הוא לא אבה להגידם אלי אמש בלילה, ‘סוד כמוס הוא עמדי’ אמר לי, ‘ולא אוכל לגלותו בלתי לרחל לבדה’…

– יבוא הנה היום לפנות ערב, ונשמע את אשר בפיו, ענה אפרת בקול דממה, ויבט בפני אחותו.

– לוּ יהי כדבריך, החליטה גם רחל.

– אולם עד השעה ההיא לא תגידו לאיש דבר, כי כן יבקש, וזה הוא חפצו…

והנה שמואל בא הביתה.

– הנני ממהר ללכת ולהשיב לשולחי דבר, אמר ר' טודרוס בקומו ממקום מושבו: –’יום בשורה טובה היום' בגימטריא: ‘ולא תאחר’…

שמואל ראה בפני רחל והנם זועפים, וישמע את דברי ‘בעל הגימטריאות’, כי ‘יום בשורה טובה היום’ ולא ידע את אשר לפניו; גם פני אפרת לא היו בעיניו כתמול שלשום, ויתפלא מאוד, כי לא ידע מה זה.

– שמועה טובה זה ‘תדשן עצם’, בגימטריא: ‘עת לחשות הפעם’, אמר בעל־הגימטריאות ויעזוב את הבית.

ושמואל נבוך מאוד. דברי ר' טודרוס האחרונים הוסיפו על השתוממות לבו, ומבלי דעת פשר הדברים הביט בפני רחל מאוד.

– מה זה לפני? מה היא השמועה הטובה אשר בפי הזקן? רחל סיפרה לפניו את כל אשר שמעו אוזניה לעת הזאת.

– הנה אמנם יום בשורה לך היום הזה! אמר שמואל ואור שמחה נגה על פניו: – ומדוע תיעצבי הפעם? הן בא הקץ לכל אבלך, בא הקץ לימים אשר תיעגני; – תחלוץ את נעל הבירזי, ותהי מותרת!…

– אולם אנוכי אפחד ממנו פחד, ענתה רחל ותעמיק בהמון מחשבות לבבה: – הנה אירא את הבירזי מאוד… הן הוא שלח ביד חמי תנאים, כי יאבה לדבר אתי…

– הבל ורעות־רוח! אמר אפרת בקול גדול: – אם לא יאבה לשמוע בקולנו כי נדבר אליו רכות, אז הן תדעי כי יש שופטים בארץ… אז אראהו נחת זרועי…

המה עודם מדברים, והנה יוכבד באה הביתה.

אפרת חרד לקראתה.

– השלום?… השלום לחנה? שאל אפרת וישכח כרגע את כל אשר מסביב לו, ואת כל אשר לקח לבו עד הנה.

– שלום, שלום! ענתה יוכבד.

אפרת נתן לה כסא לשבת, ויחכה למוצא שפתיה מאוד.

הן נפשו יודעת מאוד כי היא הרעיה האחת בעיר הזאת לחנה, כי היא תדע כל מסתריה וכי ממנה לא נצפנה גם אהבתה, ועל־כן פחד ורחב לבבו כי באה לביתו.

– החדשות בפיך?

– בפי אין כל חדש, אולם בידי מכתב לך.

– מאת חנה, הלא?

– כן הדבר.

ובדברה הוציאה מצלחתה מכתב סגור ותתנהו לידי אפרת.

– אנוכי לא אדע את כל הכתוב בו, אמרה יוכבד בשפה רפה: – אפס כי חנה אמרה לי כי הוא נחוץ ותבקשני מאוד כי אריצנו עד מהרה לידי אדוני.

– רב תודות לך, עלמה יקרה!

– ועתה אשובה ואלכה לדרכי הנחוצה לפני, הוסיפה יוכבד ותדרוש בשלום רחל ובשלום שמואל ותצא.

ואפרת מיהר לפתוח את המעטפה, ובעיניים ממהרות עבר על פני המכתב, ויען ויאמר בקול גדול:

– גם לי בשורה מוצאת! שמועה טובה גם בפי המכתב הזה! – הבה, ואקראהו באוזניכם.

אפרת קרא מתוכו כדברים האלה:

'יצחק אהוב לבבי!

רוח גבורה נופח אמש באפי – ואדבר באוזני “הזקן” ובאוזני אמי, וגם באוזני – נפתלי הכספי!… שמע, אהובי השתומם, הקשיבה יקירי, והתפלא!… אמש בלילה הביא זלמן ינטס את “הגביר” ר' נפתלי הכספי לביתנו, למען אשר יקנה אותי מיד הרב אשר ימכרני לו… הם הרבו דברים, ויגמרו ביניהם על אודות המחיר, והמקח־והממכר קם ביניהם…

אנוכי שמעתי מבעד לפתח את כל הדברים ודמי לבבי החלו לקדוח כאש חמסים, ואצא הביתה, אפתח את פי גם אנוכי, ואבך בכי תמרורים, ואזהיר את נפתלי ממני, ודברי לא שבו ריקם, כי אמנם יצא הכספי מביתנו מבלי אשר ישוב אליו עוד… דיברתי אף ניצחתי, וכולם ראו ונוכחו כי לא יתנוני לאיש מבלי רצוני וכי אינני דבר העומד למכירה לכל אשר ירבה במחירו…

כאשר נתראה פנים אספר באוזניך את כל פרטי הדברים ותשמע ותשמח בלבך.

אני שלך ונפשי שלך.

חנה'.

ופני אפרת נהרו.

– אשמח מאוד־מאוד על הבשורה הזאת! אמר בנפש שמחה וצהלה ועיניו הבריקו מאוד: – האח, קרובה ישועתי לבוא!…

– יום בשורה הוא לכולנו יחד! העיר שמואל, וקולו העיד כי שובע שמחות הנהו גם הוא: – הן עוד מעט וגם רחל תותר מאשר אוסרה עד כה, ותהי גם לה הרווחה.

– והנה אנוכי לא אשמח בדברים האלה, ענתה רחל כמו לבבה יסיתה בשפק: – אודה כי יגורתי מפני ‘הבירזי’ הזה… יראה אנוכי אותו, וגם בכל דברי חמי אינני מאמנת…

– לא דימיתי ולא עלה על לבי כי תחזי לך, אחותי, שוא ומדוחים כאלה! העיר אפרת.

ובין כה וכה וישובו הנערים והנערות שוחרי בית־הספר, ויתפרדו גם שלושת האנשים האלה, איש־איש לעבודתו ולמשמרתו, ברעיונות מרעיונות שונים.

‘אם הרהיבה חנה עוז בנפשה לדבר דברים כאלה בפני הרב ובפני נפתלי הכספי’, חשב אפרת בלבבו – ‘אם אהובתי פתחה את פיה ותדבר את דבריה אלה – הנה לא תבוש לאמור בפה מלא, כי אותי תאהב ובי תדבק, ואירשתיה לי אז בצדק ובמשפט ולא אבוש… מאוד־מאוד חפצתי לראות עתה את פניה, אתאווה תאווה מאוד לדבר אתה היום הזה – אשמע את כל הדברים בפרט ואדע את אשר אמרה, ואת אשר פעלו דבריה… לו תבוא גם היום הזה בערב הנה, כי אז ריוותיה נשיקות פי’…

ופניו העידו בו כי שבע רצון הנהו.

גם לב שמואל היה טוב עליו וגם נפשו שבעה עדן.

'עוד מעט ותחלוץ רחל את⁴¹⁸ נעל “הבירזי” ', חשב הוא בלבבו לעת הזאת, – ‘ותהי מותרת, ולעיני קהל ועדה אומר לה “לי את!”… ומה־יאושר חבלי בעת ההיא! מה נעים יהיה גורלי, ומה־תשפר נחלתי!’…

רחל היתה האחת אשר הגתה נכאים בעת הזאת; היא, אך היא, הביאה דאגה בלבבה לדברי הבשורה אשר בפי חמיה כי הבירזי הוא בנו, וכי הוא היבם אשר תבקש, והאיש אשר תדרוש.

‘מעשה תעתועים!’ ניבא לה ליבה ותתחלחל מאוד, – ‘הן נפשי יודעת מאוד כי הבירזי יבקש קרבתי, כי יאמר לצודני בחרמו וכי גם רשת־אהבה יפרוש עלי… וחמי הזקן הוא הנהו שותה שיכור, אשר בעד כוס מלא יאמר ככל אשר ידרשו ממנו… ומי יודע אם לא חבל רשעים אלה עיוורוני הפעם ומזימות עלי יחמסו? אם לא ברמיה וכחש יסובבוני, למען עשות המזמתה?… הן התנאים אשר שלח אלי על־ידי חמי, החזה⁴¹⁹ אשר יעד לי והמסתרים והסודות אשר אמר – כל אלה יביאו פחד בלבבי, כל אלה מייראים אותי, וכל אלה ינבאו לי סכסוכים חדשים ואי־מנוחה… לוּ כנים הדברים האלה, מדוע זה ציווה על חמי כי סתומים וחתומים יהיו עד עת קץ, עד אשר ידבר עימדי מבלי אשר יהיה כל איש בינינו? מדוע לא בא גם הוא בבוקר השכם, יחד עם חמי? מה יסתתר ומה ידבר בי?’…

רעיונות איומים באו בלבה לפשר השאלות האלה, ותהי נדהמה ונבוכה.

– אחותי! אמר לה אפרת בין שעה לשעה: – הידעת את אשר אני חושב לעשות לך? – הן אראה כי תיראי מפני הבירזי פן לא יאות להתירך כדת משה וישראל, ועל כן אמרתי כי נלכה היום בערב לבית הרב, נקרא גם את הבירזי כי יבוא שמה, ואנוכי גם על הרב וגם על הבירזי אפיל פחדי ואימתי תבעתם, עד כי ישמעו לקולי…

– צדקת, אחי! ענתה לו רחל ותחליט עצתו ממנו: – אולי יירא מפני חמתך, ולא ימרה את פיך.

– גם את שמואל אבקש כי יילווה אלינו בדרכנו זה, הוסיף אפרת, בראותו כי עצתו שפרה עליה: – הן הוא יודע את התלמוד ואת הדינים… ואנוכי אדבר בין כה וכה את חנה, כילה אפרת את דבריו בשחוק קל.

– צדקת גם באלה! ענתה לו רחל.

האח והאחות חשבו מחשבות רגעים אחדים וילכו איש־איש לחדרו ולעבודתו.

ויהי אך יצאו התלמידים לעת הערב מחצר בית־הספר, ואפרת ורחל הציעו לפני שמואל את עצתם האחרונה ויבקשו מאת פניו כי ילך גם הוא עמהם לבית הרב, למען אשר יחרוץ דבר – והנה ר' טודרוס בא בלוויית בנו יוסף הבירזי.

–’יוסף הבירזי' בגימטריא: ‘היבם הזה הוא בא לפניכם היום’! אמר ר' טודרוס בבואו.

והבירזי העמיד פניו, ומראהו כאיש אשר דברים נמרצים בחובו, כגבר אשר יעמיק במחשבותיו מאוד, וכמו לא ידע מעודו את אנשי הבית הזה, כמו יראה את פניהם בפעם הראשונה…

גם אנשי הבית החשו ויחכו את הבירזי בדברים.

לאט־לאט ניגש יוסף אל רחל, ובקול דממה דקה אמר:

– דברים אחדים לי להשמיע באוזניך, עדינה, טרם נדבר על אודות היבום והחליצה.

– דבר ואשמעה.

– אבל הן כבר אמרתי כי הדברים האלה אשר אנוכי אדבר היום באוזניך הם דברים אשר לא אוכל לגלותם בפני אנשים זרים… לך לבדך יהיו, ואין לזר כל חלק ונחלה במו…

– הן גם עתה אין כל זר בקרבנו, ענתה לו רחל רכות, ותתאפק: – מאחי הן לא אסתיר דבר, וגם את האיש הזה שמואל אחשוב כאח לי…

– את לא תשימי סתר פנים להם, אולם אנוכי לא אוכל לדבר את דברי בפניהם…

ולא יכול אפרת להתאפק עוד.

– רב לך! נתן עליו בקול נגידים: – אם דברים ישרים ונוכחים בפיך, השמיעם־נא באוזני כולנו! אין דבר אשר תסתיר רחל מאתנו…

– אבל הדברים האלה נוגעים רק לי ולנפש רחל…

– ואם לא תגידם בפנינו עתה תגידם בפני הרב…

– בפני הרב!?

– אומנם כן, החליט אפרת את דבריו: – כולנו נלך עתה לבית הרב… גם אתה, ר' טודרוס, תלך עמנו, שם יתבררו ויתלבנו הדברים, ושם נדבר את אשר לנו.

הבירזי חשב מחשבות מאוד.

– וכל אשר ימרה את פי, הוסיף אפרת בקול נגיד ומצווה: – כל אשר אתנו בבית עתה ולא יסיר למצוות שפתי – הנה הוא יראה את נחת זרועי…

– שוא התרגזך אלי, ענה הבירזי בקול דממה ובענווה: – בדבר הזה לא אמרה את פיך… אל בית הרב אלך גם אנוכי…

– גם אתה, חמי, תלך עמנו, הוסיפה רחל.

– אלכה, ענה הזקן בנפש רחבה: – הלא שמי ‘יחזקאל’ בגימטריא: ‘אלך גם אני’…

– יחזקאל?! תמהו כל האנשים.

אפס כי לא אבו הפעם לחקור בדבר הזה, כי מיהרו כולם לשום בגדיהם עליהם, למהר דרכם ולהחיש פעמיהם אל בית הרב.

[יא] טורא בטורא – פגע!…    🔗

כל האומר כי מתרפה במלאכתו הנהו זלמן ינטס – אינו אלא טועה!… ההוא אמר ולא יקים? ואם הוא הרה מזימה ולא יוליד? – עדים המה כל יושבי עיר פלגות כי לא יבצר מזלמן לקום גם בראש אשמורת להשחית ולהרע לאשר זמם עליו רעה, ועדים המה הרב והמגיד כי גם הפעם לא הפילה עצלה תרדמה על עפעפיו, וימהר מאוד להקים את דבר העצה אשר יעץ להרע לאפרת ולבית־ספרו.

הן אחרי שיצא מבית המגיד, ואחרי אשר שמע כי גם הוא יתן ידו לי לבלע ולהשחית – נדדו שנתו ממנו כל הלילה ההוא, כל הלילה חשב זלמן מחשבות איככה ישכיל לשכל את בית הספר ואת מוריו גם יחד, – מבלי אשר ייוודע כי ידו היתה במעל, וכי הוא היה בעוכריו…

‘הן לא לי לעשות כדבר הזה!’ חשב אז זלמן על משכבו בלילות: – ‘לי לרחוץ בנקיון כפי בעת הזאת, בעת אשר ירבו משכילים בארץ, וגם מהם לחמי אמצא… אמנם טוב הדבר כי יכתוב ראש־הקהל שטנה על אפרת; – אבל רק הוא, הוא ולא אני… אנוכי אעמוד מרחוק, עד כי אוכל גם לריב את ריב המשכילים… ומי יעורר את לב ראש הקהל? מי יאסוף חתומים? ומי יעשה את כל המעשים?… מי? – האין “כלי־קודש”⁴²⁰ בעיר? האם אפסו מקנאים, ויראי אלוהים עוד אינם? האין מהבילים ומבהלים בפלגות, אשר לשמע קול “רדיפות” יציץ־מעיר כעשב השדה?… אולם בראשונה אתפוש את הרב בלבו, הן הוא הנהו עתה בידי כחומר חותם, ואת כל אשר אחפץ אַטנו – אותו אסית באפרת, בשמואל ובבית־הספר, לפניו אציע את עצתי בדבר השטנה, והוא יוציאה לפעולת ידיים’…

כדברים האלה חשב זלמן בלילה, ומחר בבוקר אמר להקים את מחשבותיו אלה, וימהר לבית ‘המגיד’ שנית למען אשר ילכו שניהם לבית הרב, להתייעץ על צפוניהם, אפס כי לא יכול ‘המגיד’ ללכת בבוקר, כי שיח ושיג לו, ועל־כן נועדו יחד אחרי חצות היום, וילכו ויבואו גם שניהם לבית הרב.

ונפש הרב סערה מאוד ברגע בוא האנשים האלה לביתו. לפני שעה קלה נשמע בבית הזה ריב ומדון, בכי וצעקה, דין־ודברים מרבים להכיל: הרב גלה אוזני חנה למוסר על בלי שמעה לקולו באשר יחפוץ להיטיב לה ולהביאה אל הבית אשר ‘יזוב חלב ודבש’, לתתה לאיש לבן ‘הגביר’ אשר ‘ראש וראשון’ הוא בעיר הזאת ‘והגליל’, ואשר בנו הוא גם ‘בן תורה’… וחנה ענתה עזות, ובשפה ברורה הגידה בפניו כי רק את אשר תבחר היא לה הוא יקחנה ואחריו תלך, וקם שאון בבית, ותחש גם לאה לבוא לעזרת חנה, וגם היא אמרה כי בדבר הזה לא תוכל להכריח את בתה היתומה.

– האם אינני אדון בבית הזה? צעק הרב וחמתו בערה בו: – האם את אשר אגזור לא יקום, ואת אשר אומר לא יהיה? – הכבנות הערלים תהיה חנה בביתי?

– לי הנך איש, אבל לא אב לחנה, ענתה לאה גם היא קשות: – עלי תנחת ידך, ואנוכי אשמע בקולך… אבל חנה איננה יוצאת חלציך, ומדוע תתעמר בה?

– אנוכי אינני ילדה קטנה, צעקה גם חנה ותתן בבכי קולה: – לא אתן כעפר נפשי להיות מרמס לכל אשר יחפוץ, לא אסור למשמעת כל איש, ואך את הישר בעיני אעשה… אנוכי לא אובה להיות ‘רבנית’ בישראל, וגם שם ‘בת הרב’ היה לזרא באפי…

והרב רגז וקצף, זעק ויחרף ויגדף, חנה וגם הרבנית בכו ותייללנה, געשו ותהמינה, ותהי חרדה בבית – ויעזוב הרב את החדר ההוא בזעם וישב לחדר הראשון ויקח את ‘יורה הדעה’ אשר לפניו על השולחן, וישם מעיינו בו, ולבבו כים נגרש…

וברגע ההוא נפתחה הדלת ור' וואלף ‘המגיד’ וזלמן ינטס באו הביתה.

הרב שמח לקראתם בעת הזאת מאוד, בחשבו להפג צערו בחברתם, ויבקש את פניהם לשבת על ידו.

– לא לשבת בית באנו הנה, ענהו ‘המגיד’ דברים נמרצים: – כי־אם לבקש את פניך, רבי, כי תלך עמנו לבית ר' נפתלי…

– הכספי!? שאל הרב ויתפלא.

– אמנם כן, לבית מחותני נלך, כי הדבר נחוץ.

– הן הוא היה תמול בביתי, ובחרון־אף יצא ממנו, ואיך אלך עתה לבקש ממנו דבר?

– ידעתי גם ידעתי, ענה ‘המגיד’ בדברים היוצאים מן הלב: – זלמן סיפר באוזני את כל אשר מצאהו תמול בערב, ובדבר הזה באנו גם הפעם הנה.

הרב הטה אוזן מאוד, ויבקש שנית את אורחיו לשבת, אך בראותו כי אינם שומעים בקולו, כי אצים המה ללכת, ויקם גם הוא, ויעמדו שלושתם כאיש אחד חברים על־יד ארגז הספרים במקצוע.

– הנה לי נודע הדבר: מדוע תמאן חנה להילקח אחרי כבוד להיות כלה בבית הגביר, אמר זלמן אל הרב.

– ומדוע?

יען כי חשקה נפשה להיות אשה להמורה ‘הגלוח’ אשר בעיר… היא תדעהו מאז היותו בווילנא…

וישתומם הרב מאוד, ויאמר לקרוא ללאה ולספר באוזניה את התועבה הזאת.

– הרף־נא רבי, ממנה, אמר ‘המגיד’ בקול דממה: – אנחנו נדע את אשר נעשה לו, וסודנו לא נגלה לנשים, אשר דעתן קלה ולא תדענה להסתיר דבר.

ויציע ר' זלמן לפניו את דבר עצתו אשר יעץ, כי יכתוב הקהל ‘שטנה’ להממשלה על המורה הזה, ותגרשהו מן העיר הזאת, ולא יוסיף להרע עוד.

– את החותמים אאסוף אנוכי למאות, כילה זלמן את דבריו: – אפס כי ראש־הקהל לא יאבה לכתוב ולשים את חותם הקהל על כתב־השטנה בלי הסכמת נכבדי העיר, ועל־כן אמרתי כי ילך רבי ביחד עם ר' וואלף להציע הדבר לפני ‘הגביר’, וגם אנוכי אבוא אחריכם ואמלא את דבריכם, והיה כאשר יסכים גם ר' נפתלי לדבר הזה, אז נעשה וגם נוכל…

– ומדוע לא יאבה ר' נפתלי להסכים לדבר הזה? שאל הרב בתמימות: – הן גם הוא ירא אלוהים ויודע מאוד כי לרדוף את הרשעים הוא מצוה גדולה…

– אבל ‘דברים בגו’… ענהו המגיד ויקמוט את מצחו: – בלכתנו אספר באוזני רבנו את הדבר אשר אירע ממנו… ואולם כי נלך גם שנינו ונדבר על לבו, אחשוב לצדק כי ישמע לקול דברינו, ויתן גם הוא יד לנו…

– אם דברי נחוצים שמה, אלך גם אני…

– בראשונה אמרתי ללכת לבדי, הוסיף המגיד בשפה רפה: – אפס כי חשבתי דרכי, ואומר כי ‘טובים השנים מן האחד’⁴²¹, וכי יקח גם הרב חלק במצוה הזאת.

– טוב הדבר, ענה הרב אחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים: – עמך אנוכי בעצה הזאת.

וילבש הרב את מעילו, ויקח מקלו בידו, ויאמר ללכת.

והנה נפתחה הדלת, וחבר אנשים באו הביתה, הלא המה – אפרת, שמואל, ר' טודרוס ‘בעל הגימטריאות’, הבירזי, וגם רחל.

אנשי הבית נבהלו נחפזו.

הרב ראה את שמואל בתוך הבאים ותתפעם רוחו בקרבו, וכמו שער בנפשו כי דברי ריבות יביא הנה גם הפעם; את אפרת לא ידע, ולמראה פניו וזקנו הגלוח, למראה בגדי־המלכות הירוקים וכפתוריהם המוזהבים אשר על בשרו, חשבו לאחד השרים – ויתחלחל מאוד, ויעמוד על עומדו כאיש אשר לא נותרה בו רוח.

גם ‘המגיד’ נבהל למראה החברה הזאת, הן אמנם הוא הכיר את כולם – זולתי רחל – וידע את האנשים האלה, אפס כי לא ידע איכה נועדו כולם יחד, ומה להם בבית הרב.

וזלמן ינטס היה כאיש נדהם. הן הוא חפץ להסתיר מעשיו מפני האנשים האלה, אשר יאמר עתה להרע להם, הוא חפץ מאוד כי לא יוודע להם כי גם ידו היתה בדבר השטנה, ויירא מאוד פן ייגלו מצפוניו – ונחבא לא יוכל.

וילחש זלמן באוזני הרב, להודיעו מי ומי האנשים האלה אשר באו עתה לביתו.

והרב הביט שנית בפני אפרת, ויחכה למוצא שפתיו.

– רבי! פתח אפרת את פיו ראשונה: – בדבר היתר־עגונה באנו הפעם הנה; האשה הזאת היא אחותי מעיר נהרים, והיא אלמנה, אשר חמיה ר' טודרוס הזה העיד כי היא שומרת יבם…

– דבר כזה צריך עיון רב, ענהו הרב רכות: – ואני הנני כעת נכון ללכת את האנשים האלה (ויורה באצבעו על זלמן והמגיד) ועל־כן תואילו בטובכם לבוא בעת אחרת…

– לא רבי, ענהו אפרת בשפתי חן: – אנחנו הננו שכירי יום, ועתותנו יקרה לנו מאוד, ומה־גם כי היבם כבר נמצא, הוא ‘הבירזי’ הלזה, ואנחנו נאבה הפעם רק כי יקבל הרב את עדות פי אביו ר' טודרוס.

גם הרב גם המגיד התפלאו מאוד, וזלמן אשר חפץ מאוד לשמוע את הדברים האלה לחש שנית באוזני הרב, לאמר:

– לא ייאות לדחות את האנשים האלה, ולבית נפתלי נלך אחרי תפילת ערבית.

כמו שלא־ברצונו פשט הרב את מעילו, נתן את מקלו במקצוע הבית, וישב על כסאו; וזלמן והמגיד עמדו על מקומם לפני ארון הספרים ויתלחשו דברים אחדים, ויאמרו גם הם לשמוע את דברי ‘בעל הגימטריאות’ אולי יכוונו להם וימצאו במו חפץ.

וחנה שמעה את קול אפרת בדברו. ותבוא גם היא החדרה ובעיניים מפיקות חן ברכו היא ואפרת איש את משנהו, וצחוק קל עבר על שפתי שניהם.

עוד מעט וגם הרבנית באה לחדר, ותעמוד גם היא מרחוק לדעת את אשר יסופר פה.

ויגשו ר' טודרוס ורחל אל השולחן אשר לפני הרב ויעמדו שמואל והבירזי גם הם על ידם. ור' טודרוס סיפר באוזני הרב את כל הדברים הנוגעים לרחל, לבנו הראשון וליוסף הבירזי.

ואפרת ניגש בין כה וכה אל המקום אשר שמה עמדו לאה וחנה, וידרוש בשלומן לעיני כל הניצבים בבית הזה.

– הקיבלת? שאלה חנה בדממה.

– קיבלתי, ענה אפרת בשפתיים דולקות: – תשואות חן־חן לך, אהובת נפשי, על עוז רוחך ואומץ לבך… ומה מאוד חשקה נפשי לשמוע מפיך את כל הפרטים האלה…

וכפות רגלי חנה הינתקו מן המקום אשר עמדה שמה, וכמו מבלי־משים התרחקה מעט ממצב רגלי אמה, ואפרת גם הוא הלך אחריה לאט־לאט, ויעברו ויעמדו מצד הדלת מזה על־יד מורה־השעות.

– נחדול הפעם, אהובי, מן אומץ רוחי, ונדאג לשלומך אמרה חנה בדממה, אחרי אשר ראתה כי שומע אין להם: – הן רבים עתה המתנקשים בנפשך והאומרים להרע לך מאוד…

– מי המה אלה ועל מה־זה?

– זלמן הרע הצורר הזה! ועל־ידו ‘המגיד’ הנוכל!…

אפרת העיף בהם עין, ולא ענה דבר.

– לפני בואך הנה, הוסיפה חנה בדממה: – שמעתי פתח החדר הזה כי המה מזימות יחשבו להתנפל עליך ולהרע לך… המה התעתדו ללכת לבית נפתלי הכספי למען אשר יצווה את ראש־הקהל כי יכתוב עליך שטנה, זלמן יאסוף חתומים על הכתב ההוא, וראש־הקהל ישלחנו לעיר הפלך…

– אל תיראי ואל תחתי, אהובתי! ענה לה אפרת ברוח נכון: – גם אנוכי לא אירא מהם ומהמונם…

ובכל־זאת ניחתה השמועה הזאת בלבבו, בכל זאת חרד ופחד מפני תנופת יד האנשים האלה, וידאג את ‘השטנה’ הזאת פן תדיחהו ממשמרת פקודתו.

– יצחק! קראה לו רחל, אחרי אשר חמיה ‘בעל הגימטריאות’ כילה את סיפורו באוזני הרב: – קרב־נא הנה, ושמע…

הרב העיף גם הוא את עיניו למקום אשר שם עמד אפרת, ויראהו מתלחש עם חנה, וירע בעיניו המעשה אשר הוא עושה הפעם בפניו ובביתו.

– חנה! קרא גם הוא בשצף־קצף: – בואי אל החדר השני… אַל לבתולת בת יהודה לשמוע דברים כאלה.

חנה לא ענתה לו דבר.

– עוד נשוב נדבר באלה, אמר לה אפרת בהיפרדו מעליה, ויקרב אל השולחן אשר עמדו עליו כל האנשים אשר באו עמו.

והרב הניח את ‘יורה דעה’ אשר לפניו, ויקח בידו את ‘אבן העזר’⁴²² ויפתחהו, וישם אל הבירזי פניו.

– ומה תגיד אתה לדברים האלה? שאל אותו השפה רפה.

– רבי! ענה הבירזי בענוה וייתמם מאוד: – הנני נרעש ונדהם מאוד… עד יום אתמול הייתי יתום, ועתה מצאתי את אבי!… האח! עוד אבי חי, עוד אוכל לקיים מצוות כיבוד־אב…

– רב! מה לי לדברים בטלים אלה? אמר הרב בגערה, כי לא נחה דעתו בעת הזאת: – הגד־נא לי: אם תאבה לחלוץ את האשה הזאת?

– רבי, ענה הבירזי בקול צדיק תמים. – הן מצוה באה לידי מצוה ‘דאורייתא’⁴²³ אשר לא על נקלה נוכל לקיימה… ועתה חלילה לי לעבור על פי ה' לבלתי ‘הקים לאחי המת שם בישראל’⁴²⁴ ולבלי אשר ‘אבנה את בית אחי’…

– דבר בשפה ברורה, גער בו הרב שנית: – התאוה לחלוץ ולפטור את היבמה הניצבת פה לפנינו?

– לא לחלוץ אמרתי, כי־אם לייבם…

– מה הדבר אשר בפיך? התפלאו גם הרב וגם ‘המגיד’ וגם שאר הנאספים אשר בבית.

ושמואל הקריב גם הוא.

– האם אתה תאמר לייבם? שאל בקול גדול באוזני הנאספים: – הן עוד בימי התלמוד תנו רבנן: ‘עכשו שאין מתכונים לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום’⁴²⁵, וכאשר אמר רמי בר חמא בשם ר' יצחק: ‘חזרו לאמר מצות יבום קודמת’, שאלו רב נחמן בר יצחק: ‘וכי אכשר דרי?’⁴²⁶ – ומה נאמר אנחנו ‘יתמי דיתמא’ אחריהם? האם עתה נכשרו הדורות, ואתה הנך מתכוון לשם מצוה? האם לימים האלה ובאנשים כמוך נאמרו הדברים האלה?…

הרב אשר חפץ להתנגד לכל אשר יאמר שמואל, להראות לעיני כל הנאספים כי אין צדק בפיו, הוכרח לעמוד עתה לימין ‘הבירזי’ – אף כי גם הדבר הזה היה לו למורת־רוח.

– הנה מפורש אמור בשולחן־הערוך, אמר הרב מדי הפוך בחפזה את דפי ‘אבן העזר’ אשר לפניו: – כי מותר ליבם גם בזמן הזה ‘אם נכר וידוע שמכונים לשם מצוה’⁴²⁷, כי ‘אנן קימא־לן’ כהרי“ף והרמב”ם והטור והשולחן־ערוך כי ‘מצות יבום קודמת למצות חליצה’⁴²⁸…

– והנה בתשובות ‘שבות יעקב’ מביא, שנעשה הלכה למעשה בשנת תפ"ב והרבנים הניחו ליבם, ובספר ‘בית מאיר’ כתב שאף ‘האידנא דינא הכי’⁴²⁹ הוסיף הבירזי חלקו גם הוא.

– הן כזאת אמרתי גם אני, ענה שמואל וירם קולו: – גם אנוכי לא אכחיש כי אמנם מצוות ייבום קודם – אבל רק במקום מצוה… אנוכי אמרתי כי לא אכשר דרי, וכי לא נוכל להאמין לו בדבר הזה, ובאופן כזה אין ניכר וידוע שהוא עושה לשם מצוה…

– חלילה לי לחשוב מחשבה זרה בדבר הזה, היתמם הבירזי מאוד: – אנוכי רק לקיים מצוות התורה כיוונתי, ורק לשמור ולעשות ככל הכתוב בתורתנו הקדושה מאוויי נפשי…

הרב בא במבוכה, ולא ידע איככה יטה את הדין הזה: הן לא חפץ להצדיק את שמואל בפני כל האנשים אשר בבית, וגם לא אבה לעשות מעשים אשר לא יעשו לתת רשות להבירזי ליבם… ויחשה רגעים אחדים ויעמיק חקר ב’שולחן ערוך' אשר לפניו, כמו יבקש לו ‘פשרה’ בין שתי הדעות האלה.

– אולם מדוע יעמיק רבנו לחשוב מחשבות? הוסיף שמואל בפנותו אל הרב: – הן לוּ יהי גם כדברי כל הפוסקים אשר הזכיר לפנינו, לוּ גם נאמין להבירזי כי רק לשם מצווה יכוון, הנה גם אז עלינו לשאול את פי היבמה אם תחפוץ גם היא להתביים… הנה מפורש התנה הרמ"א: ‘ואם שניהם רוצים ביבום’, ‘ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתביים’^{430 431} וכן כתב גם 'המחבר ‘דלכל הפרושים אין אומרים: אי ניחא לך יבם, אלא אם־כן חפצה היא ביבום’⁴³²

– אם משום הא, ענה הרב וימולל באצבעו: – הנה אם־כן אין אנו יכולים גם לכוף את היבם לחלוץ על־פי דין…

ורחל שמעה ותבן עד מאוד כי על אודותיה ידברו הפעם ותשאל בדממה את פי שמואל:

– מה הדברים האלה?

– הן זה הנער הבירזי יחפוץ ליבמך, ענה שמואל בקול.

– מה זה?

– הוא חפץ לקחת אותך לאשה, כמצוות התורה, ענה לה הרב בקול מורה או שופט.

– האם תצווה התורה עלי ללכת אחריו? שאלה רחל ונפשה נבהלה מאוד: – הלא אך לחליצה נועדתי!

– ‘ציווי’ אין כאן, אבל ‘מצוה’ יש בזה, ביאר לה הרב בכבד־פה: – רצוני לאמור: אם תאבי כי הוא ייבם אותך, הנה תהיה זאת ‘מצוה’, ואם תמאני – לא נוכל להכריחך על זאת…

– רבי, ענתה רחל דברים אשר יצאו מעומק לבה הפעם: – אנוכי הנני ברשות עצמי! אין איש אשר יוכל להכריחני להינשא לאיש אשר לא כלבבי… ‘הבחור העני’ הזה הוא היה עתה לחבל אשר יאסרני, לסד ברגלי ולכבלים על ידי – אפס כי את הלב והנפש לא יוכל לאסור בחבלים האלה!… הנני באה לביתך, רבי, בפעם הראשונה היום הזה, ואחריו לא אבוא עוד; אם יאבה להתירני בחליצה כדת – מה־טוב, ואם אין אשב בודדה ואבכה על ימי נעורי, על הרעה אשר באה עלי לרגלי שני האנשים אשר מאסתי אותם לבוא לביתי… הה, רבי! לב אשה צעירה לימים כמוני לא ידע, באביב ימי נזעכתי, בשחר שנותי נכרתי מארץ החיים – ועתה ימשול עלי נער נמבזה כמוהו!…

הדברים האלה יצאו מפיה כנחל אש בוערת, עד כי לקחו גם את לב הרב הבלתי־מרגיש…

– ומה אעשה לך, בתי? השיב לה הרב רכות: – הן כן היא מידת הדין לנו לבני ישראל… התרפסי ובקשי את האיש הזה, אולי ירך לבבו – ויחלוץ… תני לו כסף, אם יש בידך, אולי יתרצה באלה.

– בגלל כסף נבזה, ענה הבירזי בתמימות: – לא ארפה את ידי ממצוה… לה' הכסף והזהב, ואנוכי לא אסור מעל פיקודיו ותורת פיו…

גם שמואל ואפרת, גם זלמן ינטס וגם ‘המגיד’ ר' וואלף לא יכלו נשוא את עורמת הבירזי והתחסדותו בפעם הזאת – הן כולם ידעו כי ‘קל שבקלים’ הנהו, כולם ידעו כי רק תאוותו ולא יראתו מדברות עתה מתוך פיו; אפס כי שמואל ואפרת לא אבו לדבר כזאת בפני רחל, לבלי הדאב את לבה, וזלמן והמגיד גם הם לא דיברו דבר למען הרעימה.

– נפשי יודעת מאוד, אמרה רחל במר־נפשה: – כי לא תצדק הרבה, אולם לא פה המקום להתווכח אתך, עשה כטוב בעיניך… ודע כי גם לי לב ונפש…

והבירזי חשב בלבבו:

‘הזקן השיכור’ הפר עצתי וקלקל מחשבתי, – לוּ שמע בקולי ולא גילה סודי עד אשר אדבר דברי את רחל, בהיותה לבדה, כי אז גיליתי לפניה את כל לבבי, השמעתי באוזניה את האהבה העזה אשר אהבה, שפכתי לפניה את שיחי והגיוני – ואז לא דיברה עתה כדברים הרעים האלה אשר השמיעה הפעם באוזני… אז אולי נוכחה לדעת כי טוב גם לה לאמור: “חפצתי בו”, כי תלך אחרי ואיבמה… אפס כי לא ידע הזקן למשול ברוחו – ואנוכי כאשר אבדתי, אבדתי!'…

– אנוכי אחת דיברתי, אמר הבירזי אחרי חשבו מחשבותיו אלה: – כי לשם מצוה אתכוון, וכל אשר אוסיף לחשוב דרכי אוסיף להרגיש כי רק במצוה הזאת אחפוץ ולא יט לבבי אחרי כל מחשבה זרה בדבר הזה.

– ‘יוסף הבירזי הלז’, בגימטריא: ‘יכוון למען המצוה’ אמר ר' טודרוס, כמו יעיד על דברי בנו.

הגימטריא הזאת הביאה שחוק קל על שפתי הרב והמגיד; אולם ללב רחל, שמואל וגם אפרת היתה כגרגרי מלח הנפזרים על מחץ בשר חי, ותדאיב מאוד.

– לוּ החרש תחריש לעת כזאת, העיר אפרת למוסר אוזנו: – הן אתה הבאת את האסון הזה, אשר קרה את אחותי בימים האחרונים…

– הניחה לו וידבר, ענתה רחל ומלות השפק על לשונה: – יפזר היתולים גם הוא, ירבה גימטריאות, ישחק ילעג לי, ילעג לעלמה קשת־רוח כמוני… אולם ידע־נא גם הוא כי טוב לי כי אעגן עדי־עד, וביד בנו אל אפולה…

ושתי דמעות נראו בעפעפי רחל, ותסב פניה מעל פני השולחן, ותתאפק, ותגש עד המקום אשר לאה וחנה עומדות שמה, והן אמנם השתתפו בצרת נפשה, וגם אמרו לנחמה בקול דממה דקה, אולם נוחם רחקה עתה מלבה.

דממה איומה שררה בבית רגעים אחדים, אין דובר דבר, אין מגיד שפה, וגם רחמי הרב נכמרו.

– אנוכי אכתוב ‘שאלה־ותשובה’ לגאוני הדור, אמר הרב בכל לבבו: – ואשתדל בתקנתך בכל אשר יהיה לאל־ידי.

וזלמן ינטס לא יכול להתאפק עוד. הן הוא ידע את סוד האהבה, הלא לפניו גילה הבירזי את כל לבבו אז ביום אחרון של פסח, והלא גם ממנו לא תיפלא מחשבת מזימה, ויבן עד מאוד כי תואנה הוא מבקש להיות לה למוקש, ויאמר להפר את מחשבת הבירזי.

– ירשיני נא, רבנו, לשאול שאלות אחדות את הבירזי הזה ואת אביו ‘בעל הגימטריאות’, אמר זלמן, ופניו העידו בו כי באמת ותמים ידבר הפעם: – אולי אציל אנוכי מפיהם דבר אמת; כי נפשי מיאנה האמן לכל הסיפור אשר סיפר הזקן הזה באוזנינו עתה.

– שאל ככל אשר אוות נפשך, ענהו הרב ופני הבירזי נפלו, כי ירא מפני זלמן ‘פן יגלה את סודו’ כאשר התפאר תמיד עליו.

– הגד־נא לי, ר' טודרוס, כמה שנים עברו מיום אשר נתת ספר כריתות לאשתך הראשונה אשר בקאנדיע, עד העת אשר נשאת את אשתך השנייה בעיר פ.? שאל זלמן את ‘בעל הגימטריאות’.

– לא אזכור עוד את מספר השנים ההן, ענה ר' טודרוס: – כי לא שמתי לב לאלה.

– אבל הן תדע לשער כזאת.

– כשנתיים ימים או כשנים שלושת.

– מתי מת אישך? הוסיף זלמן לשאול את רחל.

– זה לי שנה תמימה וארבעה ירחים.

– וכמה היו שני חיי אישך?

– עשרים שנה וירחים אחדים היה במותו.

– ועתה צא וחשוב, הוסיף זלמן כמנצח: – הייתכן כי הבירזי הזה הוא בנו־בכורו, אחרי אשר הוא צעיר לימים ולא הגיע גם לשנות חיי בנו השני המת?

– הן לי מלאו בחורף העבר עשרים שנה וארבע שנים, ענה הבירזי בתומת לב.

– האם עשרים וארבע שנים מלאו לו? שאל זלמן בלעגי מעוג וישם אל הרב והמגיד פניו: – הבן עשרים וארבע שנה הנהו וזקנו לא צמח עודנה? וגם חזות פניו האם לא תעיד עליו כי צעיר הוא לימים?…

– מדברים כאלה אין ראיה, ענהו הרב בשפה רפה ולא סר עין מאת ‘שולחן הערוך’ הפתוח לפניו: – הנה כבר ראינו אנשים רבים אשר שער זקנם אין אתם עד שנת השלושים לימי חייהם, וגם יש אנשים הנראים כצעירים והמה באו כבר בימים, ומדוע לא יהיה נאמן הבירזי הזה להעיד על עצמו כי כבר מלאו לו עשרים וארבע שנים?

– אנוכי אשבע כי כנים הדברים האלה, וכי אמת יהגה חכי לעת כזאת, אמר הבירזי ויחזק את דבריו.

– מי יתן ותשים יד למו פיך! גער בו זלמן ינטס.

וכל הנאספים התפלאו מאוד בראותם כי נחתה הגערה הזאת בו, והבירזי אמנם נעלם דומיה ולא ענה דבר.

– והנה גם השם ‘יחזקאל טודרוס’ לא ישר בעיני, אמר ‘המגיד’, למען יחוה דעתו גם הוא: – הנה עד היום ידענו כי שם אבי הבירזי הזה רק ‘יחזקאל’ לבד, ושם ‘בעל הגימטריאות’ רק ‘טודרוס’ לבד, ואיככה השתתפו השמות האלה לפתע פתאום?…

– הן אבי נקרא בשני השמות האלה, ואך אמי קראה לו תמיד רק בשמו הראשון ‘יחזקאל’, ענה הבירזי ברוח שקטה: – ועל־כן אף כי ידעתי גם אני כי שני שמות לו, נקראתי ‘בן יחזקאל’; ובימים האחרונים כאשר נהיה ‘בעל גימטריאות’ כינוהו האנשים רק בשם ‘ר’ טודרוס' ‘ליופי המליצה’… עד אשר נועדנו אמש בלילה ואדע כי אבי הנהו.

– הנה אראה עד מאוד כי הדברים האלה הנם סבוכים, אמר הרב בסגרו את ‘שולחן ערוך’ אשר לפניו: – וסכסוכים כאלה לא בשעה אחת נמצא להם פשר, וכבר הגיע זמן מנחה… והנה אנוכי הולך לבית־המדרש להתפלל, ואתם לכו לביתכם, והיה כי יירצה לכם הבירזי כי האשה היבמה תחלוץ נעלו, בואו־נא ואנוכי אעשה כדין וכדת; ואם לא יאבה הבירזי לשמוע בקול דבריה, ויעמוד על דעתו, אז אפנה אל הרבנים הגדולים אשר בארץ, ודבר־מה יורוני אשמע ואעשה.

ויקם הרב מעל מושבו, וישב וילבש את מעילו ויקח את מקלו בידו, ויתעתד ללכת.

הבירזי ואביו ‘בעל הגימטריאות’ עזבו את הבית.

– ‘הרב הגדול רבנו חיים’ בגימטריא: ‘הוא הדן דין האמת’, אמר ר' טודרוס בצאתו.

ואפרת ושמואל ניגשו עד המקום אשר רחל, לאה וחנה עומדות שמה, למען ילכו גם הם הביתה.

חנה דרשה בשלום שמואל בפנים שוחקות, ובאוזני אפרת לחשה לאמור:

– זכור ואל תשכח את הדברים אשר אמרתי לך, עוצה־נא עצה להינצל מכף!

אפרת זכר את דבריה בדבר השטנה, אשר כמעט ששכחה, כי דברי הבירזי לקח את לבבו באחרונה מאוד, ויהגה אך בם.

ויטה אפרת את חנה הצידה, ויאמר:

– טוב מאוד כי הזכרתיני! אפס כי לא ירך לבך לדבר הזה, גם אנוכי לא אטמון ידי בצלחתי, ואדע להפר עצתם ולקלקל מחשבותיהם.

– מאוד ישמח לבבי ותגל נפשי כי על־ידי תינצל מפח יוקשים, ענתה חנה ותלבב בעיניה את אפרת.

וזלמן ינטס לחש באוזני המגיד כי יראה בעיניו אשר חנה מתלחשת עם אפרת.

– הוי ואבוי! צעק המגיד בקול גדול, וישם אל הרב פניו:

– אהה, ה' אלוהים!… אוי לעיני שרואות כדברים האלה!… שרואות זאת בביתך, רבי!…

המגיד דיבר את דבריו אלה בקול המולה רבה, קול צעקה גדולה, קול חוצב להבות אש.

כל האנשים אשר בבית הזה נבהלו נחפזו ויישרו הבט בפני המגיד בהשתוממות.

– למה זה תצעק? שאל הרב.

־’אויבי איש אנשי ביתו⁴³³ אמר הכתוב, השיב המגיד ויאנח במרירות: – משל למה הדבר דומה…

–הלא אָץ אנוכי ללכת, אמר הרב במנוחה ויפריע את המגיד למשול משלו: – הן אוחיר את זמן התפילה בציבור, ועתה הגד־נא בשפה ברורה: מה ראית וצעקת?

ותחת השב מענה אחז המגיד ביד הרב, וירא באצבעו על חנה ואפרת העומדים שם במקצוע.

– הה, אם בביתך ולעיניך, רבי, יעיז איש להוליך שולל את בתך… צעק המגיד.

– הס! גער בו אפרת בחימה גלויה: – שים יד לפיך!…

מי שמך פה לשר ושופט עלינו?…

– אבל אנוכי הנני מצווה את חנה כי תשוב לחדרה, ענה הרב וחמתו בערה בו: – לא יאות לבת הרב כי תהיה בבית בין אנשים זרים…

– הן גם אנוכי הנני פה, ענתה לאה למען הצדק מעשה בתה: – והאדון המורה אפרת הזה הוא נודע לנו זה כבר…

– הוא הדבר אשר אמרתי, אמר זלמן ינטס בדממה באוזני הרב ויוסף פחם לגחלים האלה: – כי רק מאשר חשקה נפש חנה בהגלוח הזה, על כן תמרה פיך גם בדבר ‘הנכבדות’ אשר הצעתי.

– אבל אנוכי לא אחפוץ כי בביתי ולעיני תהיה היא כבת השובבה, הוסיף הרב בקול גדול: – אנוכי הנני עתה לה לאב…

ואפרת רגז תחתיו לשמע הדברים האלה, ויאמר לריב את ריב חנה מיד נוגשיה – אפס כי רחל עצרה בעדו לבלתי עשות כדבר הזה.

– הן את דרכי הזקנים לא ניטיב, אמרה לו רחל בדממה בשפה רוסית: – וחנה הנה מוכרחת להישאר פה בבית עד עת־קץ, ומדוע תריב ריבך?…

– נלכה גם אנו, אמר שמואל בקול, אחרי שמעו את דברי הרב, ומה לנו פה לעת כזאת? נלך וניוועץ גם אנו מה לעשות.

– אמנם כן, צדקת! ענהו אפרת בקול מר־נפש: – הן אמנם גם לנו להתייעץ נגד הקמים עלינו, נגד אלה החושבים לעשות לנו רעה מבלי אשר עווינו וחטאנו…

זלמן וגם המגיד הבינו על מה ירמוז אפרת הפעם, ויחשו ולא ענו דבר.

ורחל הכירה את האותות האלה כי ראשית מדון יבשרו, ותאמר:

– היו שלום מחמדי! היי שלום, חנה יקירתי!

ותאחז ביד אחיה כי אתה ילך ושלושתם עזבו את הבית.

[יב] לב טהור    🔗

‘מיניה וביה אבא – ליזיל בית נרגא!’⁴³⁴

(סנהדרין לט, ב)

גן־הירק אשר ישתרע מאחורי בית־הספר אשר לאפרת ושמואל העלה ניצה, האדמה הוציאה צמחיה, וכל מזרע הגן הפריחה, ויציצו כל הצמחים, ועליהם נשאו ראשם ויכתירום בעטרות גאות, צבי תפארת הפרחים והניצנים למיניהם, גם השושנים גם החבצלות פיתחו, ויוסיפו גם הן חן ויופי לחזות הגן הזה ויכללו הדרו.

גם העץ אשר בתוך הגן הוציא את רבבות עליו הירוקים, ויתייפה לעיני כל הצמחים אשר לרגלו, להראות כי לא נופל גם הוא מהם בהודו והדרו, נוסף על שיא חוסנו וגבה קומתו. העץ הזה יעמוד יחידי פה בגן בתווך, וכמו שמהו נוטעו לשומר לפרחים הרכים ולזרעונים החלשים אשר מסביב לו; והעץ – יפה ענף וגבה קומה, ענפיו רבו ודליותיו עצמו מאוד, ותארכנה פארותיו, ויהי לחורש מיצל, אשר בצלו חמדו לשבת, בחום היום, אדוני הגן הזה, על הספסל אשר בנו סביבו.

ובצלו חמדו לשבת עתה – גד בן נפתלי הכספי ואסתר בת שלמה תחכמוני.

על ראש האיש, במרכז הרקיע, תעמוד השמש עתה. קוויה יחדרו בנאות שדי ובצמחי הגן, אשר ישמחו לקראתם, ויחדרו בראש גבר, אשר יבקש לו מנוס בבית, או תחת צאלים וצללים; גם גד ואסתר, גם העלם והעלמה טהורי לב האלה, הישענו תחת העץ, ויטיפו דברי נועם, עד אשר יצאו הנערים והנערות מן בית־הספר ויבואו המה תחתם.

אפרת היה מורה לגד זה כשנה. מדי יום ביומו בא ביתה נפתלי ללמד את בנו־זה בינה, להורהו דעת בשפת רוסיה ודקדוקה, בחכמת החשבון ובכל אשר ילמדו בני העשירים בעם המתעתדים להיות סוחרים גיבורי־ציד בארץ. אפרת נשא חן וחסד בעיני נפתלי ואשתו והנער תלמידו אהבו מאוד, וישמע בקולו, ויט אוזן קשבת לשיעוריו, ויעש חיל בלמודיו, וירא נפתלי וישמח, אף הכיר מפעלי אפרת ויהללהו בשער.

ויהי כאשר כונן לו אפרת בית־ספר־פרטי בעיר הזאת, ועתותיו הפנויות הקדיש למענהו, בא ביתה נפתלי להגיד לו כי לא יוכל עוד לבוא שמה יום־יום, וכי עבודתו גדלה הפעם מאוד, עד אשר אין עתו מספקת לו ללכת ולשוב בדרך הזה; ויאות נפתלי כי בוא יבוא בנו גד לבית אפרת לעת הצוהרים – עת ילכו הנערים, התלמידים הקטנים, לביתם – לשמוע לקח מפיו ככל אשר הורהו עד הנה בביתו.

ושלמה תחכמוני חפץ בכל לבבו כי בית־הספר אשר הוקם בעיר פלגות יעלה ויצליח וישא פרי ישווה לו, ויהי לו לתומך ועוזר בכל אשר מצאה ידו: את שני בניו שלח שמה, ואת כל איש ואיש אשר ידע כי דבריו יהיו נשמעים באוזניו פיתה בחלקת שפתיו כי ישלח גם את בניו ובנותיו לבית־הספר הזה, ועוד יתרה עשה כי גם את בתו את אסתר שלח ביתה־הספר להשכילה דעת בשפת צרפת אשר תורה רחל לה. ויהי כי לא אבה תחכמוני כי בתם ‘הבתולה’, אשר עוד מעט ותהי לכלה, תתערב עם נערות צעירות ממנה לימים, ואשר גם חינוכן לא ישאו בד בבד עם חינוכה היא – ויעד זמנה גם היא לעת הצוהרים, עת הבית ריק ונערות אחרות אין, בשעה הזאת היא באה, וכשוב הנערות לבית־ספרן היא שבה ללכת לביתה.

כן נועדו גד ואסתר יום־יום, כן נועדו איש למשנהו, וכן התעלסו בשיחם והגיונם.

כבן שמונה־עשרה שנה הנהו גד, וכבת שבע־עשרה הנה אסתר, גם שניהם בני עשירי העיר, גם שניהם יפי־תואר וטובי־מראה, גם שניהם דשנים ורעננים, וגם לב שניהם מלא עלומים וטוהר, וגן נפש שניהם מלאה רגש ודמיון.

לאט־לאט התקרבו הנפשות האלה, לאט־לאט הרגישו עדן ונועם בשיחם והגיונם, ולאט־לאט התאוו תאווה לשפוך שיח איש בחיק משנהו, וימהרו לבוא ביתה הספר בטרם עוד הלכו הנערים והנערות, ויבואו הגינה, וישבו בצל העץ אשר בתוך הגן, וירבו שיח ושיג.

– התדעי, אסתר, את העת אשר חזיתיך ראשונה בעיר הזאת, אמר לה גד הפעם בכל לבבו: – הנה זה כחמש שנים עברו למן היום ההוא, אנוכי אז נער לומד בחדר, ואביך עוד לא נודע בעיר… אנוכי והילדים אשר בגילי, הלכנו על־יד המלמד לרחוץ בנהר כחום היום, עברנו על פני בית־השר, אשר איווה אז אביך למושב לו, ואז נשאתי את עיני ואראך עומדת על היציע, אשר במכפלה⁴³⁵ שם בבית…

– התזכור את אלה גם בעת הזאת? שאלה אסתר בשפתי חן, וצחוק־קל עבר על פתחי פיה.

– יפיפית אז מאוד, אסתר!…

– ומה חזית בי אז? – ילדה קטנה הן הייתי בימים ההם, נערה צעירה מאוד…

– גם בילדים תתנכר היופי… שער ראשך היה תלתלים, עינייך הבריקו מאוד…

והנה קול הפעמון נשמע, פעמון בית־הספר מבשר עת הצוהרים. הילדים והילדות עזבו את הבית בקול שאון והמולה רבה, ברעש רצו דרך האולם החוצה, ועוד מעט קט והדממה שבה ותהי שוררת בבית, אות הוא כי לא נשאר פרסה מכל התלמידים והתלמידות.

– אלכה לי לשמוע לקח, אמרה אסתר ותקם ממקום מושבה בחיפזון.

גם גד קם ממקומו.

– אלך גם אנוכי.

ושניהם באו הביתה, זה לחדר אפרת, והיא לחדר רחל.

– הידוע תדע כי בקרב הימים ניפרד איש מרעהו? אמר אפרת אל תלמידו גד בעת הלימוד.

– האם מהתלות בפיך, מורי היקר? שאלהו גד ויחרד ויילפת.

– אין כל לצון בדברים האלה, ענהו אפרת בשפה ברורה: – הנה הרב, המגיד וגם זלמן ינטס יאמרו לפתות את ראש־הקהל כי יכתוב ‘שטנה’ עלי ועל בית־הספר, למען ישלחוני מעיר הזאת ברשיון הממשלה…

גד נבהל למשמע אוזניו ויחרד חרדה גדולה.

– והנה גם את אביך יאמרו להקים לשטן לי, הוסיף אפרת להתאונן רע באוזניו: – גם אותו יאמרו לפתות כי יתן גם הוא ידו לדבר ‘השטנה’ הזאת, וכי בידיעתו יעשה ראש־הקהל את המעשה הזה.

– לבבי לא יתנני האמן כי יתן אבי יד לפושעים האלה, אמר גד ונפשו נבהלה מאוד: – הן אמנם באו האנשים האלה אמש לבית אבי, וצר לי מאוד כי לא ידעתי דבר, ולא שמעתי את שיחם הפעם… אולם הן אדע את אבי, ואדע עד מאוד כי לא יתן את ידו למו… הן אבי כבד יכבדך, אדוני, מאוד… אל תירא, מורי, מפני שלושה זנבות האודים העשנים האלה…

– והנה אבקשך הפעם כי תדרוש לדעת את הדברים אשר דיברו אמש, את בקשתם ואת המענה אשר ענה להם אביך, אמר אפרת בכובד־ראש: – ואת הדבר אשר תדע תגיד לי, למען אשר נדע גם אנחנו איך נכונן אשורינו להפר עצתם ולהשיב להם כפעלם.

– כדבריך, מורי, אעשה.

– והנה עוד גם זאת אעשה למענכם, הוסיף גד בנוגע הדבר עד לבו: – אבקש מאת אמי – אשר יקר שמך לה מאוד – כי לא תיתן גם היא לאבי לעשות כדבר הרע אשר ידרשו הרשעים האלה ממנו… היא תשמע לדברי, ואבי, גם הוא ישמור בכל עת את מוצא שפתיה…

והנה רחל באה החדרה, פניה בערו כלפידים, עיניה כהררי שריפה אשר כידודי אש יתמלטו, וכל יצורי גווה כמו חלו וכמו ירעדו מפחד פתאום…

אפרת נבהל למראה פני אחותו.

מה לך, רחל?

– הה, לבי ניבא לי יום רע – ויבוא!…

–הגידי־נא עד־מהרה: מה הדבר הזה?

ותחת השב מענה הרימה רחל את ידה הרועדת ותושט לאחיה לאפרת גליון גדול.

בדממה לקח אפרת את הגליון מידה, והנה הוא כתוב פנים ואחור, ובהעיפו עין על החתום, הביט בעין־חמלה על פני אחותו.

– רב לך!… אל־נא תשימי לב אל הנבל הזה! אמר אפרת בשפה רפה: – הבל הוא והבלים ידבר…

– אולם קרא־נא את דבריו! ענתה רחל בקול רועד מאוד: – הנה הוא יחשוב בלבבו כי הנני שפחה נחרפת לו, וכי הוא ימשול בי מעתה ועד עולם…

– מי הביא לידך את המכתב הזה?

– חמי השיכור… הוא הנהו המוכן למרר את חיי ולשים קץ לימי עלומי…

אפרת שם עין במכתב, אשר הקורא יבין בנפשו כי יד ‘הבירזי’ כתבו – והנה הוא כתוב בשפה יהודית המדוברת בין המון העם; בו יגלה לפני רחל את אהבתו הבוערת כאש בלבבו, בו יספר באוזניה כי בעוד ימים אחדים ישים לדרך פעמיו לנסוע עירה ווילנא למען אשר יגמור חוק לימודיו בבית־ספר־הרבנים ויהיה גם הוא מורה ‘כאשר היה אחיו הצעיר’ אשר היא אלמנה לו, ובו יעט כמעיל גם קנאה, לאמור: כי אם לא תאבה רחל ללכת אחריו, הנה מלבד אשר לא יתירה בחליצה, אף אם ידושו בשרו את הברקנים – הנה מלבד זאת עוד ידו נטויה 'לעשות מעשים אשר כל השומע תצילנה אוזניו", כי טוב לו המוות אתה יחד, מאשר יראה כי אהובתו תתכחש לו…

המכתב הזה עורר גם בלב אפרת רעיונות נוראים, גם נפשו להטה גחלים, וגם הוא היה כאיש נדהם.

– הרגעי, אחותי, אנוכי מגן לך! אמר אפרת אל רחל אחרי אשר כילה לקרוא: – גם לו אַראֶה את נחת זרועי…

– אנוכי הנני ללכת לביתי, אמר גד בראותו כי נבוכים הם אפרת ואחותו: – ואת הדבר אשר ביקשתני אשמור לעשות.

– ואם יהיו דברים נחוצים בפיך בוא־נא הנה והודע אותם לי, ענהו אפרת.

גד עזב את הבית.

– הן לולי פחד הרב והמגיד אשר באָנו היום הזה, אמר אפרת אחרי אשר יצא גד מן הבית: – כי עתה העתקתי את דברי המכתב הזה, ומסרתיו ליד השוטרים…

– הרף הפעם מן דברים כאלה, ענתה לו רחל בקול יאוש נורא: – למה יאמרו “היראים” כי כמוסרים הננו בעיר הזאת, ולמה תוסיף להעלות את חמתם עלינו – ואנוכי שכולה ואומללה בין כה וכה…

והדלת נפתחה ושמואל בא החדרה.

– הראית את פניו? שאל אפרת.

– כן, מצאתיו בביתו, ענה שמואל שבע־רצון: – הוא קיבלני בכבוד ואהבה גלויה, אף הבטח הבטיח לי כי יזהיר את ראש־הקהל מעשות את התועבה הזאת…

– מי זה האיש? שאלה רחל.

– אנוכי הייתי בבית שלמה תחכמוני, ענה שמואל על שאלתה: – לבקש מלפניו כי לא יתן לפושעים ולחוטאים האלה לעשות כדבר הרע הזה, כדבר “השטנה”… והנה גם את פני דודי, דניאל החוכר, ראיתי, וגם הוא ענה ואמר לי כי ילך ביתה הרב להזהירו גם אותו לבלתי ינבל כיסא־רבנותו לעשות עמנו נבלה, ולבי סמוך ובטוח כי ימלאו את מוצא שפתותיהם.

– והנה אין הדבר הזה תלוי עתה כי אם בנפתלי הכספי, אמר אפרת בתור מענה לדברי שמואל: – אם גם הוא לא יתן ידו לאלה הפושעים אז הבל כל מחשבותיהם, וכל עצתם נבלעה, כי בלתו לא יעשו דבר…

– ומדוע לא תלך אתה לבקש מלפניו על אודות הדבר הזה? שאלה רחל.

– אנוכי שמתי לו אורב בביתו, ענה לה אפרת בצחוק־שפתיים: – אנוכי דיברתי על לב בנו גד כי יארוב במסתרים שם בביתו לכל מעשי המגיד והרב, ישמע את דברי אביו, ידרוש אחרי מועצותיהם, וישוב ויספר באוזני ככל אשר ידע… העלם הזה הנהו טהר־לב מאוד, ובו אבטח כי יצליח לכל אשר שלחתיו… והיה כאשר יוודע לי כי אמנם יטה נפתלי לבו אחרי דבריהם, וכי נכון הוא לעמוד על ימינם בזה אז אבוא אנוכי לביתו, ואז אפר את כל עצתם עלי…

– צדקת בדבריך אלה! אמרה רחל ותיאנח במרירות.

– מדוע תיאנחי? שאל שמואל.

– הן הבירזי שלח אלי מכתב על־ידי אביו.

ותספר רחל לשמואל את כל הדברים אשר אמר הבירזי עם מכתבו, ואת פרשת הקנאה אשר קנא לה.

– אַל יפול לבך בדבר הזה, עדינה! ענה לה שמואל אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים: – אנוכי אנוכי מגן לך בכל הנוגע ליבם הזה ולהחליצה… אנוכי אכתוב היום הזה לכל הרבנים הגאונים בארץ, ואת מחשבות הבירזי ותאוותו אשרש מלבו לעולמי־עד….

– לוּ תעשה וגם תוכל!…

[יג] “וכבר בא חכם!”    🔗

אם “קנאת סופרים תרבה חכמה”⁴³⁶ – הנה תרבה קנאת הרבנים בארץ ליטא דינים, איסורים, גזירות וחומרות בפסקיהם ובספריהם, ותרבה מחלוקת, פירוד הדעות, ריב ומדון בכל ערי מושבותיהם ובכל הערים מסביב. הרבנים האלה “שאין נוחים זה לזה, והם מתקנאים באף”^{437 438} וכתלמידי־חכמים חשבו להם “לנקום ולנטור כנחש”⁴³⁹, ואשר כל אחד ואחד יתגאה על חברו מאור, כל אחד ואחד יתברך בלבבו כי הנהו “מאור הגולה”, או גם “רבן של כל בני הגולה”, ותמיד כל היום לא יחשוב בתקנת הדת והאומה, כי אם בתקנת כבודו ושם תפארתו – קנאת הרבנים האלה תשחית כל חלקה טובה בישראל, תוריד עד לעפר כבוד התורה ותביא ריב ומצח בשערי יהודה.

והקנאה הזאת הביאה גם עתה לעיר נהרים את “המאור הגדול” רבי יהוסף הרב אשר בעיר אל־שוע.

ישנם אנשים רבים אשר לא נבוא עד תכונתם, לא נכיר את טבעם ולא נבין לשיחם והגיונם – בלתי אשר נדע גם את חזות פניהם ותארם; פני האיש, אופן דיבורו וכל מהלכו, יעידו פעמים רבות על אשר בלבו פנימה; עיניו הנן ראי מלוטש לרוחו בקרבו, פניו – תמונה נאמנה מתכונת נפשו, ותנועת ידיו, ניב שפתיו וכל נדוד גוו – עדים כשרים ונאמנים על כל מחשבותיו והגות לבו!

הנה הרב הזה עומד לנגדנו, נשימה עין ונחזה בו.

פניו הדלים, מצחו הרחב אשר יסב למעלה משתי קצותיו, זקנו היורד לו על־פי מידותיו, לשונו הממהרת מאוד לדבר – הנה כל אלה יעידו ויגידו כי “מילא כרסו” בתלמוד ופוסקים, כי רבה חכמת התורה אשר באה כשמן בעצמותיו, וכי בין הרבנים “המפורסמים” אשר בארץ נפל חלקו; אפס כי גם עורמה וגם גיאות נשקפו מבין עיניו הקטנות, אשר האישון יתנועע שמה מאוד, והנה גם תנועות ידיו גם נדוד גוו, גם דבריו (אף כי רכים המה) אשר ידבר את כל איש הבא לביתו, גם כל מהלכו בבית ובחוץ – כולם יוכיחו כי גיאות ילבש הרב הזה, וכי ינשא וירומם את נפשו מאוד.

ומדוע בא עירה נהרים?

השאלה הזאת היא שומה בפי כל אנשי העיר, אשר דבר הרבנים ומעשיהם נוגעים עד לבם, בפי כל הלומדים בבתי־המדרש ובפי כל היראים; אין יודע דבר, אין איש אשר לו גילה הרב את סודו, ואין איש אשר יעוז לשאול את פיו בדבר הזה, אחרי אשר יסתירהו.

לכו ונלכה בעקבותיו – אולי נציל מפיו דבר?

הנה ראשית דרכו היתה אל הרב “מרא דאתרא”. ואשר זיקנתו והתואר “גאון” אשר יכנוהו כל הרבנים, יתנו לו שאת יתר על הרב רבי יהוסף הזה.

“מרא דאתרא” קיבלהו בכבוד ואהבה.

– הנה חדשות נעשו בארץ, אמר הרב מעיר אל־שוע, אחרי אשר עסקו בדברי תורה כשעה קלה: – הנה חבר עלמים קם, וידברו סרה על “שולחן הערוך” ועל כל הפוסקים, גם בתלמוד שתו פיהם, וכמעשה ארץ אשכנז, אשר משם יצאה קלות־הדעת, יעשו, ותיקונים בדת ידרשו גם המה…

– “יראת ה' טהורה עומדת לעד”⁴⁴⁰ אמר דוד המלך, ענה הרב אשר בנהרים בנחת: – וזאת התורה לא תישכח מפי בנינו ובני בנינו עד עולם, הבטיחנו השם יתברך, ומדוע זה יירא הרב מפני העלמים האלה, אשר אין כוחם אלא בפה?…

– אבל דבריהם נדפסים במכתב־עתי אשר ברו להם, והם נקראים ונשמעים לאנשים רבים מבני עם הארץ, והם מרפים את ידי העם מקיום המצוות, הדינים והמשפטים…

– כבר היה לעולמים! ענה “מרא דאתרא” רכות: – כבר קמו בקרבנו אנשים מעוררים, מסיתים ומדיחים, בכל דור ודור היו רבים כמוהם, והנה גם התורה גם בני ישראל על עמדם יעמדו, אין נגרע דבר!… ידברו, יכתבו, וידפיסו ככל העולה על רוחם – וימים יבואו וגם שמם וגם זכרם יאבד מתוך הקהל, וישראל ואורייתא יהיו כאשר המה, כי לא יטוש ה' את עמו…

– אבל אינו דומה הזמן העבר להימים אשר נחיה אנחנו במו, הוסיף רבי יהוסף בחלקת לשונו: – הנה לעינינו רבים עוברים על דת ישראל ביד רמה, הנה כל דור החדש, כל בני הנעורים, שוחרי בתי־ספר, וכל אשר למשכיל ייחשב, הנה כל אלה מועטים בתורה ובמצוות, כל אלה החדשים אשר מקרוב באו לא יידעו את ה’ ובמצוותיו לא יחפצו; ועתה יבואו אלה ויפרשו רשתם גם על יושבי בית־המדרש, גם על הלומדים היראים והשלמים: מצאו דברים אשר אבד עליהם כלח, אשר בארץ אשכנז לפני שנים רבות קרו ויאתיו – ויאמרו לטעת את זמורת זר הזה גם בקרבנו… עליהם הנני קורא: “על החדשים אנו בושין, אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים”⁴⁴¹… והיה כי נחשה גם הפעם ומצאנו עוון…

– ומה נעשה לסתום פי אלה הצועקים? התחת אלוהים אנחנו לבער את הקוצים? הכי סנהדרין־גדולה לנו ויד ישראל תקיפה לעונשם כדין וכדת?

– הנה “מורי הוראה” אשר בעיר אילון התאספו יחד, ויקראו גם לרבנים אשר בערים הקטנות מסביב למו, ויעשו אגודה־אחת ללחום נגד המסיתים האלה, לעמוד לעזר התורה ויראת־שמים…

– ומדוע לא נמנית גם אתה, הרב, בתוך החברה ההיא? מדוע לא תיתן את ידך למו?

– הלהם נכנע? ואם לפניהם נכוף כאגמון ראשינו? ענה הרב מעיר אל־שוע, וגאוותו ניכרת מאוד מתוך דבריו: – האם אנחנו נלך לאור אשר יאירו הם לנו את הדרך? ואם אנחנו נסור למשמעת “מורי הוראה”⁴⁴² האלה?

השמעת, קורא, את קול הדברים? האם לא הגדתי לך בראשונה כי אם נלך אחריו ביתה הרב, נציל מפיו שורש דבר נמצא בבואו הנה?

אמנם כן, רוח גאוותו וקנאתו נשאהו על כנפיו ויביאהו נהרימה, גאון לבבו השיאהו לאמור כי לו לבדו לעמוד בראש הלוחמים, הוא יאסור המלחמה ואך אליו יבואו לדרוש את דבר ה’ ואך ממנו יצא משפט אלה הכופרים והמערערים, המסיתים והמדיחים…

ועל־כן בא עירה נהרים – הן נפשו יודעת מאוד כי הרב “החונה” בעיר הזאת הוּא “גאון” מפורסם מאוד בארץ, וכי כל הרבנים נכנעים לפניו ומפני שמו ייחתו, – ועל כן אמר כי יגורהו בחרמו⁴⁴³, ושניהם יחד ימשלו בהתנועה אשר הקיפה את כל הארץ הזאת בימים האלה.

אפס כי לא ידע את תכונת נפש “הגאון” הזה.

– גם הרבנים בעיר אילון “גאונים” המה גם יחד, ענה הרב בענוות־רוחו: – ומי יבוא אחריהם, אשר כבר עשו?… האיש הירא מפני הנערים האלה ומפני לשונם יחת, ילך וישתתף עמהם במלחמה הזאת; ואנוכי מה? – הנה זקנתי ושבתי ובה’ אשים מבטחי כי לא תמוש התורה הזאת מפי זרעינו וזרע זרעינו, כאשר הבטיח לנו על־ידי נביאיו, והנערים האלה ינבאו נבואות שווא ותפל במחנה שנה או שנתיים – ויחדלו…

רבי יהוסף ראה כי נבאש בהרב הזה, וכי תקוותו לא קמה הפעם, ויחדל גם הוא לדבר באלה עוד, ויפן ויצא מאת פני “מרא דאתרא” בחרי־אף.

והקול נשמע בעיר כי לגדור פרצות בא הרב מעיר אל־שוע הנה, כי ללחום נגד האפקורסים והאפקורסות מגמת פניו, וכי לצבוא צבא היראים את ה’ והחרדים על דברי “שולחן־ערוך” יצא מעיר מושבו לקום ולהתהלך בארץ.

ויאספו לביתו זקני העיר, חברי “אור תורה” קמו ובאו, ור’ אליקים בראשם, וגם אבן־חן נלווה עמהם.

אפס כי רבי יהוסף ענה להם ברוח גאה:

– לא להקהיל קהילות באתי הנה!… האיש אשר דבר לי אליו, אותו אבקש, למשכנו אדרוש, או כי אבקשנו לבוא לביתי, ובפני קהל ועדה לא אגלה סודי.

וישמטו האנשים אחד־אחד לשוב בחרפה לביתם, ואך את ר’ אליקים ביקש לשבת על־ידו, לשמוע בקול דבריו אחרי צאת האנשים.

גם אבן־חן יצא מן הבית ואש נישקה בעצמותיו, אש לא־נופח⁴⁴⁴ בערה בו ותרתיח את דמו בקרבו.

“הכי גם ממני ייסתר הדבר?” חשב בנפשו בצאתו החוצה – “הגם אנוכי לא אדע את אשר בינו ובין “הגביר”? האמנם תאבד תקוותי פעם אחת? ואת כל אשר יצרתי ועשיתי בעורמתי, האם ברגע אחד ישוב לתוהו ובוהו? הכי ימית הרב הזה ברוח פיו את החברה אשר כוננו ידי וישים לאַל את כל מחשבותי עליה? האם קיפד כאורג חוט התקווה אשר נתן רוח חיים באפי בימים האחרונים? והכי אין עצה ותושיה כי יקרבני גם הרב הזה, וכי אהיה גם לו לאיש־סודו? האומנם לא אמצא כל דרך לפני למצוא נתיבות ביתו ונתיבות לבבו? – אין דבר שעומד בפני העורמה! … אין נסתר ממנה!”

שוגה במחשבותיו אלה בא לבית־המדרש, ויקח אחת המסכתות ויפתחנה לפניו, ויוסיף להעמיק במחשבות לבבו, להפליא עצה ולבקש תחבולות: במה יקנה עתה את לב הרב האורח?

והנה אחד הפרושים היושב גם הוא בבית־המדרש הזה השמיע קולו, ויזמר בניגון הנודע – ניגון הגמרא, את הדברים האלה:

– “ר’ יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד⁴⁴⁵ – אלא: אם בא חכם למזרח, עירובו למזרח; ואם בא חכם למערב, עירובו למערב; אבל לכאן ולכאן לא”⁴⁴⁶…

לאוזני אבן־חן הגיעו הדברים האלה, וכמו נגעו עד לבו, וכמו עוררו בו רעיונות שונים.

“מכל מלמדי השכלתי!”⁴⁴⁷ חשב אבן־חן בלבבו לשמע הדברים האלה, – “הנה התורה הזאת תורה גם לי דעת ומזימה, וממנה אלמד גם אנוכי לעשות: “אם בא חכם למזרח” – אם מגמת פני הרב אשר בא עתה לעירנו ישא בד בבד עם מטרת חברתנו, גם הוא ילך בעקבות החברה, הנה אז “ערובי למזרח!” – אז אין טוב לי ממנו, אז ישא גם פני ואהיה אצלו אמון… “ואם בא חכם למערב”, אם דברים אחרים בפיו, ועצות שונות בלבבו, ומערכות מלחמה חדשות הביא אתו, לא כאלה אשר חשבנו אנחנו – הנה אז יהיה גם “ערובי למערב!” – גם אנוכי אשנה את דברי, גם אנוכי אסב את פני החברה למקום ההוא וגם אנוכי לא אהיה לו למפגע… הן שוניתי ממשכיל לרודף משכילים, הן נהפכתי והייתי “בעל תשובה”, ומדוע זה לא אַשנה עוד? ומדוע לא אהיה כחפץ לב הרב האורח הזה?”

והפרוש השמיע את קולו עוד, לאמור:

– “מאי־שנא לכאן ולכאן דלא⁴⁴⁸ – דאין ברירה, למזרח ולמערב נמי אין ברירה?”

“שוטה!” חשב אבן־חן עוד בנפש שוקטה – “מי הגיד לך כי “אין ברירה?” – האדם הנהו “בעל בחירה”, ולכל אשר יחפוץ יטה את רוחו בקרבו… לי יש ברירה! אנוכי אוכל לשנות את דרכי עשרת מונים, אם כה יאמר הרב ואם כה, אם פניו לכאן או לכאן, אם כזאת ואם אחרת יחשוב בלבבו – הנה אנוכי מוכן ומזומן לעשות כמוהו ככל חפץ לבבו, אגזור על ימין וגם על שמאל ואמצא מסילות בלבבו, ויהיה גם הוא עוזר על־ידי למצוא חן בעיני “הגביר”… אם יראה אליקים כי גם הוא ישא פני, כי קרוב אני גם אליו, וכי מצאתי חן גם בעיני רב וגאון כמוהו – הלא אז יהיה גם הוא בידי, וגם אותו אטה לכל אשר אחפוץ… יש ויש ברירה בידי, והיא תעמוד לי בכל אשר אפנה ובה אדגול”…

והפרוש הוסיף לנגן:

– “יאמר ר’ יוחנן: וכבר בא חכם!”

“צדקת הפעם, פרוש שוטה!” הוסיף גם אבן־חן לחשוב, ויתעורר מאוד – אמנם כן, “כבר בא חכם!” כבר הנהו הרב פה, כבר המתיק סוד את ר’ אליקים, ומדוע זה אשב בטל ואֵדום? מדוע אתמהמה? מדוע אוחיר את המועד? – הרגעים האלה יקרים המה מאוד־מאוד, לא אאביד את זמני לריק ולבהלה, אמהר אחיש את מעשי, אמהר למצוא פתח לבוא לבית הרב, אמהר לבקש תחבולות למען אשר אוודע אליו, אמהר ואעשה – כי עוד מעט ופנה היום"…

ובחופזה סגר את הספר אשר לפניו, וברגליים ממהרות יצא מן בית־המדרש, ללכת ולבקש לו עצה לבוא לבית הרב מעיר אל־שוע.

[יד] “מחזיקי הדת”    🔗

“על הראשונים אנו מצטערים ועתה נצטער גם באלה!”

(מכילתא יתרו)

שני ימים עברו.

בימים השנים האלה נגלה הסוד הכמוס, נגלה מטרת רבי יהוסף בבואו הנה, וחפצו בעיר נהרים נודע ליראי ה’ וחושבי שמו. הן אומנם לא דיברו בדבר הזה בקול רם, לא השמיעו בחוץ קולם, ואך מפה לאוזן הקיפה השמועה הזאת, וכל אחד גילה את הדבר הזה לרעהו כדבר סתר, כסוד נעלם, מבלי אשר ישוב ויגיד זאת לרעהו – כי כן ציווה עליהם “הגאון” – אפס כי בין כה וכה נודעו המסתרים האלה מאוד, ויגיעו לאוזני כל האנשים אשר בנהרים, ויגיעו לאוזני יושבי בתי־המדרש, ויגיעו גם לאוזני – שרגא…

שרגא ידע עד מאוד מפעולת חברות “אור תורה” גם “מצדיקי הרבים”, ידע גם את אשר נעשה בעיר אילון ובכל הערים מסביב, וידע גם את הדעות אשר הפיצו במכתביהם הרב ר’ יהוסף מעיר אל־שוע והרב מעיר שוכה; וישמח שרגא בלבבו כי הסב תנועה בארץ, וכי נמצאו רבנים אחדים אשר התעוררו לקול הקורא להם. גם מכתביו לשמואל ותשובותיהם הביאו שמחה בלבו, שמח לשמועה כי היה היה שמואל למורה, ולא יירא עוד מפני הרבנים ומקולם לא ייחת, ומשנה־שמחה שמח באהבה אשר לקחה לב רחל ושמואל גם יחד, ויחזה גם בדבר הזה עתידות טובות…

ויהי בבוא לאוזניו שמע “הסוד הכמוס” הזה, לאמור כי בא הרב מעיר אל־שוע הנה למען אשר ישית עצות “במלחמתה של תורה” הזאת, ולמען אשר יסיר לבב בעלי חברת “אור תורה” מעל חברת “מצדיקי הרבים” אשר באילון – שמח שמחה גדולה.

וימהר שרגא ויבוא ביתה ר’ ישראל אפרת.

– אות לטובה! אמר שרגא בכל לבבו, בשבתו שם על השולחן: – הן אנחנו נדע עד מאוד את דעות הרב הזה, ואת עצתו הלא הגיד במכתביו, ולוּ ימצא לה שומעים בעיר הזאת! לוּ תקום עצתו ומחשבותיו ישאו פרי!

– לשמחה מה־זה עושה? ענהו ישראל בשפה רפה: האומנם תדמה בנפשך כי ישמע הרב לקול צעקתכם? היעלה על לבך כי הרבנים יתנו צדק לכל דבריכם?

– אבל כי ישימו לבם לענות על כל דברינו, כי יקראו את אשר נכתב וכי יבקשו להשיב על כל השאלות אשר נציע לפניהם – גם זאת היא אות לטובה…

– ומה התשובות אשר ישיבו הם? – הן אדע מראש תשובות הרבנים בכל הנוגע לדברים האלה: “אפקורסים”, “מינים”, “רשעים”, “זדים”, – באלה יחלו וכן יתמו…

– אפס כי טובים המה גם הדברים האלה, מאשר כי ינוחו בשלום על כיסא רבנותם, מאין דעת כי יש שאלות, ענהו שרגא בלשון מדברת גדולות: – הן הרב השוקט על שמריו, אשר מעשה אבותיו בידו, אשר מעודו לא חשב מחשבות, לא בא ספק בלבו, ואמונתו בכל דברי הפוסקים אמונה עיוורת היא – הרב הזה הנהו כבול עץ, שכלו יישן שנת־מוות, ודעתו אפס ואין; לא כן אלה אשר יבקשו תשובות לשאלות “המינים”, “האפקורסים” “והזדים” האלה, אשר ידרשו אחרי תירוצים לתרץ את “הקושיות” על כל דברי “הפוסקים” אשר בפי השואלים, ואשר יחשבו מחשבות, כבר בא ספק בלבם, כבר שמו לב לקושיות; והיה גם כי יתברכו בלבבם לאמור: “ביקשתי ומצאתי!” גם כי למראית עין יצעקו ויקללו, יחרפו ויגדפו את השואלים ואלות מלאה פיהם – הנה בלבם פנימה כבר הכתה השאלה שורשיה, כבר התעורר הספק, והדעת החלה לעשות מעשיה… תירוץ הולך ותירוץ בא – והקושיא לעולם עומדת!…

– ומה הטוב אשר נמצא אנחנו באלה?

– טובה רבה, גדולה ועצומה מאוד!… כי נפקח את עיני הרבנים, וכי נביא מחשבה בלבם – אז רבה פעולתנו ויש שכר למעשי ידינו!… והלא עיניך הרואות, כי על לב הרב מעיר שוכה פעלו דברינו מאוד, עד כי אמר לתת צדק לכל אשר ביקשנו כי יתאספו הרבנים, וביקורת תהיה לכל דיני “שולחן הערוך”…

– לוּ אמת תבענה שפתותיך? ענה ישראל, למען אשר ישים קץ לדברי הוויכוח הזה: – והנה מרוב שיחך והמיית רוחך שכחתי גם אנוכי לספר באוזניך כי בשורה טובה בפי.

– מה הבשורה הזאת?

– רחל מצאה את היבם אשר תבקש!

– האומנם?!

– הן היום בבוקר קיבלתי מכתב מבני מיצחק, אשר יבשר לי כדברים האלה.

– ואיה הוא היבם?

– בפלגות העיר.

ויתן ישראל על־יד שרגא את המכתב, המספר את אשר נעשה בפלגות, את דברי הבירזי ודברי הרב ושמואל, ואשר לפי דעתו תותר רחל בעוד ימים מחבלי העיגון, ותהיה חופשה לנפשה.

– הנה תקווה טובה נשקפת לה בפלגות… אמר שרגא ברמזו על דבר אהבתה לשמואל.

– כה יתן ה’ ולא תוסיף לדאבה עוד! אמר ישראל בכל לבבו: – הן עונתה מאוד בימים האחרונים… הה, בתי היקרה!…

וייאנח ישראל בשברון מותניים, וגם שרגא ישב דומם רגעים אחדים ולא דיבר דבר.

והנה אלישע הפנואלי בא החדרה.

– חדשות אשמיעכם הפעם, אמר אלישע בחרדה גדולה: הנה הרב מעיר אל־שוע אשר בא הנה זה ימים אחדים, יושב עתה בבית אליקים, ושם נועדו כל “הקנאים” אשר בעיר הזאת, ושם אתם גם הנוכל אבן־חן, וכפי אשר שמעתי הנה הנם אומרים לרדוף באף את כל המשכילים, ואשר על־כן קראו גם לראש־הקהל כי יבוא גם הוא להיות בחברתם…

ואומנם אמת בפי השמועה הזאת, המגידים לאלישע לא שיקרו לו, ולא התעוהו בשוא.

אבן־חן ביקש אף מצא נתיבות בית רבי יהוסף. “הגביר” ר’ אליקים “בכבודו ובעצמו” העמידהו לפני הרב, סיפר בשבחו, אף הבטח הבטיח את הרב הזה כי ימצא בו חפץ; ויהי אבן־חן לנושא כליו של הרב, לא מש מתוך חדרו כל היום וישתדל מאוד מאוד למצוא חן בעיני הרב אשר גם הוא ידע כי מצא בו איש כלבבו ויכבדהו לעיני כל הניצבים עליו. אבן־חן היה כאבן־טועין⁴⁴⁹ להרב אשר על־פיו נודעו לו כל האנשים אשר בנהרים מי ומי המה, את־מי לקרב ואת־מי לרחק, מי הוא הירא את האלוהים ומי המה האפקרוסים ומחטיאי־הרבים, על מי ישפוך חמתו, ולמי יראה פנים שוחקות; גם מרגל חרש היה לו אבן־חן, גם כל אשר אותה נפש הרב לדעת – הודע אליו על־פיו.

גם בדבר מטרת בואו נהרימה, גם בדבר העצה אשר בפיו, היה אבן־חן טוב לפניו, רבי יהוסף ראה כי פה חלק ולשון לימודים לאבן־חן הזה, וידע כי יועיל לו עד מאוד להסב את לב אנשי החברה “אור תורה” מעל חברת “מצדיקי הרבים” אשר באילון, אף־כי כבר נתנו את ידם לה, ולהסבם אליו; ידע כי את אשר איש אחר יוכל עשהו, לספר בשבחו שלא בפניו להפליא מעשיו ולהגדיל את שמו ותפארתו – את כל אלה לא יוכל לעשות בעצמו; ועל־כן קרב מאוד־מאוד את אבן־חן אליו, דיבר עליו טובות באוזני “הגביר” בפניו, אף לקח את לבו מאוד.

והנה גם אבן־חן מצא לטוב לפניו להתקרב אל הרב הזה. ידע כי כבודו יהיה גם לו לכבוד, וכי יאציל מהודו גם עליו; הן אומנם כי הרב אמר פעם במסיבת “היראים” כי לא יתן לכל איש לענות על דברי האפיקורסים האלה, וכי אין איש בכל הארץ אשר יוכל להוכיח איוולתם על פניהם זולתו, “אך אני, אני ולא אחר יוכל להתחרות במרעים האלה!” אמר אז בשפה ברורה; ואבן־חן, אשר התברך בלבבו כי לו לבדו ניתנה העבודה הזאת, שמע את הדברים האלה ולא ישרו בעיניו – אפס כי הבטח הבטיח אותו רבי יהוסף באחרונה, כי יתן הסכמתו לספר אשר יכתוב הוא, וכי ישים עלינו עינו למען אשר יהיה “כפי אשר אחשוב אנוכי בדבר הזה”.

כן נוסדה אגודתם, כן עזרו איש על־יד אחיהו, וכן השיג הרב ר’ יהוסף מעיר אל־שוע את מטרתו, ומחשבתו יצאה לאור, והאסיפה הגדולה, אשר שמענו שמעה היום הזה מפי אלישע הפנואלי, אומנם קמה ונהייתה.

ר’ אליקים קרא ויתאספו בעלייתו כל אנשי חברת “אור תורה”, ועוד רבים מנכבדי העיר, יראי ה’ ומקנאים קנאתו, גם מנהלי העדה, גם ראש־הקהל נקרא ובא, ותהי אסיפתם אסיפה גדולה.

כולם ישבו סביב לשולחן הגדול אשר העמידו שמה, ויחכו מאוד לבוא הרב; ואף כי ידעו מראש את הדברים אשר בפיו, בכל זאת גרסה נפשם לתאבה אל משפטי פיהו.

והנה זה בא – רבי יהוסף הופיע בבית, נשען על־יד יצחק אבן־חן, אשר הלך אחריו ללוותו בדרך.

כל הנאספים קמו איש איש ממקומו, ויתנו לו מקום בראש־הקרואים, ואבן־חן עמד על ידו מצד הכיסא מזה.

“איתא בגמרא”⁴⁵⁰ – פתח הרב את דבריו, והנאספים שמעו מפיו פלפול עצום בדברי התלמוד והרמב"ם מתובל בדברי אגדה בעניין “זקן ממרא”⁴⁵¹, ובעניין “מורדין ולא מעלין”; ואף כי אין אחד מהנאספים אשר הבין את אשר חידש ואת אשר אמר לפניהם, כי גם אלה אשר ידיהם רב למו בתלמוד לא יכלו לרדת לסוף דעתו מפני מהירות דבריו, כי ברגעים אחדים הבליע בבת־אחת מאמרים רבים וקושיות ותירוצים אין מספר – בכל זאת התפלאו כולם על ידו החזקה “בפלפול וסברא”, וכולם הודו לו על דבריו, ויחשו, ויחכו אותו בדברים על אודות “גוף העניין” אשר הביאם הנה, ועל העצות אשר בפיו.

והרב גם הוא אסף את רעיוניו רגעים אחדים, אחרי כן פתח את פיו, ויאמר:

– רבותי! הן תדעו כולכם את הנעשה בארץ, ידעתם כי כופרים רבים בקרבנו היום, אשר ירעו מאוד לעשות… הנה מאז מעולם היו מינים ואפקורסים, כבר בימי דוד המלך “אמר נבל בלבו אין אלוהים”, ומאז ועד היום בכל דור ודור עומדים על תורתנו הקדושה ואמונתנו הטהורה לחללה; אפס כי האנשים האלה לא היה כוחם כי אם בפה, לשונם תדבר סרה, ואך באוזני כל שומע להם דברו הוות, ובמותם נשכח גם שמם גם זכרם, “דלא אסקינן בשמיהו”⁴⁵² ושם רשעים כאלה נרקב; – לא כן בימים האלה, ימים אשר חזון הדפוס נפרץ מאוד, ומכתבי־עת רבים המה גם בלשון־הקודש ודברי האפקורסים יחקו בעט ברזל ועופרת, לשונם תהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, והם יישארו לדור דורים… הה, האנשים האלה המה חוטאים ומחטאי הרבים, מחטיאים בחייהם ומחטיאים גם לאחרי מותם, גם במותם לא כלתה רעתם, וגם אחרי אשר נרקבו עצמותיהם, עוד יוסיפו להרע, יוסיפו להפרות ראש ולענה, ויוסיפו להסיר את לב בני ישראל מאחרי ה’ ותורתו, ואין קץ לכל הרעות אשר יסובבו גם לאחרי מותם לדור דורים… והנה לאנשים כאלה גם יום המיתה וגם שבע מדורות גיהינום לא יכפרו בעד חטאותיהם אשר המה מחטיאים אנשים אין מספר, כי בעוד אשר סר עוונם הראשון, יוסיפו האנשים לחטוא, וחטא הרבים האלה תלוי עוד בם. ועל כן אשם לא תכבה, ופגריהם המה נדונים לעולמי־עד; – ובזה יישבתי דברי הרמב"ם…

והרב נאחז עוד הפעם בפלפול ארוך, אשר השומעים לא הבינוהו גם הפעם, וגם הפעם התפלאו מאוד עליו.

– והנה פי שניים בחטאות המינים בימינו אלה, הוסיף הרב אחרי דממה קטנה ואחרי שאפו רוח כמעט קט: – הנה בימים הראשונים חיברו האפקורסים האלה ספרים, אשר לא קרא בהם בלתי איש היודע ספר, ואשר זמנו לפניו לקרוא בספר; לא כן בימינו אלה, בימים אשר מכתבי־עת לישראל, מכתבי־עת הנתונים לפני העם, מכתבי־עת אשר כל אחד ואחד מבקש לקרוא בם, למען דעת חדשות במדינות ובערים, ואשר קוראים רבים למו גם בדלות העם, אשר לא יד למו בספרים, ואין להם “מאזנים לבחון במו האמת מן השקר”⁴⁵³; והמינים האלה ידפיסו דבריהם שמה, ויתנום לפני העם, לפני המון בית ישראל, אשר כל מלה נדפסה יקדיש, וכל הכתוב בכתבי־העת “אמת” יאמר לו – והנה בדבר הזה רבה השערוריה, גדלה האשמה, וחטאתם עצמה עד אין חקר…

– הה, נאנח אחריו “הגביר” ויאמר: – גם אנחנו נדע מאוד את כל הדברים האלה, הנה לנגד עינינו היו עלי מכתב־העת אשר בו באו כל דברי האפקורסים והמינים, וזאת הלא עוררה לבבנו להתעורר ולכונן לנו חברת “אור תורה”…

– טובה היתה חברת “אור תורה” בעתה ובזמנה, ענה לו הרב בשפה רפה: – היא עוררה את לבב הרבנים לקום ולעשות; אולם עתה אחרי אשר התגלע הריב הזה, אחרי אשר יצאנו אנחנו חוצץ ללחום מלחמת הדת, עתה עלינו לכונן חברה חדשה…

– והנה בעיר אילון נוסדה חברה כזו, העיר אחד הנאספים, והוא האיש אשר הלך אילונה במלאכות החברה: – הן שמה יסדרו הרבנים הנאספים, והגאון ר’ בצלצול בראשם, חברה בשם: “מצדיקי הרבים”, וגם אנחנו נמנינו עמה…

– ידעתי גם אנוכי ידעתי, ענהו הרב בקול גדול: – ידעתי אותם ואת שיחם… אפס כי כאשר לא הצליחה חברת “אור תורה” לעשות דבר בפועל, יען כי לא היו רבנים באנשי חברתה; – ככה לא תצלח גם חברת “מצדיקי הרבים” יען כי לא קראה להגבירים העשירים, יראי האלוהים, להיות עמה בעצה אחת… תורה ועושר גם יחד נחוצים למלחמה הזאת, רבנים ובעלי־הכסף ילכו יד ביד להתקוטט במתקוממי־התורה, איש את רעהו יעזרו, ומה שזה חסר ימלא משנהו, ופעלו שניהם יחד ועשו והצליחו…

דבריו אלה מצאו חן מאוד־מאוד בעיני הגביר ר’ אליקים וגם בעיני יתר הנאספים. אשר כרובם המה בעלי־כסף וישמחו לשמוע כי לא יבוז הרב להם, כי יתן למו מקום בין הרבנים, אדירי התורה ולוחמי מלחמתה, וכי יפקוד אותם לטובה בדבר גדול ונכבד כדבר המלחמה הקדושה הזו.

בדברים האלה צדק “הגאון” מאוד, מצא לו אבן־חן מקום עתה להחניף לר’ אליקים: – אמנם כן, אך תורה וגדולה במקום אחד כי יהיו, אם הרבנים יתאחדו עם “הגביר” אז יעשו ויוכלו, ואז ישאו פרי ישווה למו.

– והנה אנוכי אומר לכונן כעת במקום הזה חברה חדשה, תחת “אור תורה” אשר כוננתם אתם, אמר הרב בבקשו להתקרב אל מטרתו: – חברה אשר גם אנוכי וגם חותני הגאון הרב בעיר אי־נזר, ועוד רבנים גדולים נודעים לשם, יתנו ידם לה, ואשר על־כן באתי הנה למען אשר גם אתמה, רבותי, גבירי העיר ועשיריה, תתאחדו עמנו בדבר הזה, למען אשר נכרות ברית נאמן לה’ ולתורתו… ונהיה מופת לרבים…

– כולנו הננו לתת ידינו לדבר הגדול הזה! ענה ר’ אליקים בשם כל הנאספים בביתו.

– והנה ראשית דבר לנו לדאוג בעד העם, המשיך הרב את דבריו: – לנו לעשות מידה כנגד מידה; וכאשר יפיצו הם את דברי האפקורסות על־ידי מכתב־עתי, ככה נכונן גם אנחנו מכתב־עתי לתורה ויראת־שמים, מכתב־עתי “מסטרא דקדושה”, אשר יהיה לנו לפה, ואשר קול אלוהים מתהלך בתוכו להעיר למוסר אוזני העם ולטעת בלבבו אהבת התורה והמצוה, ואשר נדפיס שמה תשובות לדברים בטלים שלהם, מענות לכל מאמרי מינות אשר ידפיסו, ותירוצים לכל קושיותיהם…

– חכמה נפלאה! העיר אבן־חן בדממה.

– אומנם היא עצה טובה והגונה, העיר גם “הגביר” בקול גדול באוזני הנאספים.

הרב הוציא גיליון גדול מחיקו, ויפרשנו לפניו על השולחן לעיני כל היושבים, והוא כתוב בכתב יפה ומפורש.

– הנה לא אובה להאריך עתה בפרטי הדבר, אמר הרב בשומו עיניו על הגיליון: – הן אנוכי וחותני הגאון כבר חקרנו בדבר הזה, אף כתבנו את כל פרשת החברה, אשר נאמר לכונן, לכל פרטיה – הנה הכתב לפניכם.

ויתן את הגיליון על־יד “הגביר”, והוא קרא מתוכו בקול גדול, כדברים האלה:

"בעזרת ה’ יתברך!

אנחנו החתומים מטה ראינו ונתנו אל לבנו את אשר נעשה בישראל, כי קמו פריצים לקלקל את כרם ה' צבאות, היא תורתו הקדושה, ולהדפיס כתבי פלסתר על ה’ ועל תורתו, אמרנו נקים בנפשנו “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”, ונתאחד יחד לחונן חבורה קדושה שתקרא בישראל בשם:

מחזיקי הדת

והיה מעשה החברה קודש להגן על הגמרא הקדושה ועל “שולחן הערוך”, נגד כל המחרפים ומגדפים אותו לענות להאפיקורסים האלה כדי רשעתם, ולסתום פי כל דובר סרה על הדת ועל המחזיקים בו".

– “מחזיקי הדת”, שנה ר’ אליקים את השם החדש הזה כשפה נמרצה: – אומנם טוב השם הזה לנו…

– טוב מאוד! ענו אחריו כל הנאספים.

והגביר אמר להקריא את יתר דברי הגיליון באוזני הקרואים, ויפריעו הרב, ויען ויאמר:

– נחדול־נא כמעט רגע מן הדברים הכתובים בזה עוד, המה הם “תקנות החברה”, כפי אשר חשבנו אנחנו – אני ומר חותני הגאון – בשבתנו יחד; אולם הן עשויות להשתנות לפי רוב החברים, לפי מכסת הכסף אשר יהיה באוצר החברה, ולפי מצב העניינים והדברים אשר יתחדשו במשך הזמן… בפעם הזאת, הנני מבקש מכם, חברים מקשיבים, כי תתנו לנו יד, כי הסב תסבו את שם חברתכם “אור תורה” – ותיקרא “מחזיקי הדת”, ונהיה כולנו לחברה אחת, חברה גדולה, אשר אנוכי אשתדל בכל עז לקבץ את כל הרבנים הגדולים אשר בארץ תחת דגלה, והגביר ר’ אליקים גם הוא ידבר על לב “הגבירים” בעלי הכסף כי יסופחו גם הם בנחלת ה’ הזאת, לעמוד בפרץ, ולהיות מחזיקי בדקי הדת אשר באו בה פריצים ויחללוה, ובשם ה’ הנותן כוח ועוצמה גם לאין־אונים נבטח כי ישלח לנו עזרתו מקודש, וכי גם הוא כביכול ישתתף עמנו, וישרה שכינתו בתוכנו כמו ששנינו: "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם,⁴⁵⁴ – ושניים שאמרו יקויים בנו הפעם, אשר רבנים ועשירים השתתפו גם יחד, “ויש ביניהם דברי תורה” – יבואַר מאוד על החברה הקדושה הזאת אשר כל מטרתה להגן על דברי תורה, וגם לענות בדברי תורה על כל עלילות האפקורסים והמינים, ולפרסם את דברי תורה האלה ברבים על־יד מכתב עתי מיוחד לזה, וזה שאמרו בגמרא הקדושה, על דברי המשנה הזאת, לאמור: “תרי מכתבן מלייהו⁴⁵⁵ בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות”⁴⁵⁶ – פירוש הדברים לעניינינו כן הוא: כי כאשר לא יהיה בהחברה רק “חד”, או רבנים לחוד או עשירים לחוד, “לא מכתבן מליה”, כי הרבנים אין להם כסף הוצאת ההדפסה, והעשירים אין להם התשובות ודברי התורה היאותים לזה, ואשר על כן לא יראו סימן ברכה במעשיהם לא החברה “מצדיקי הרבים”, אשר אך רבנים בתוכה, וגם לא חברת “אור תורה” אשר רק עשירים בקרבה; “תרי” – לא כן אם ישתתפו הרבנים והעשירים גם יחד להיות אגודה אחת – “מכתבן מלייהו בספר הזכרונות”, כי יש להם גם התשובות וגם הכסף הדרוש לזה… וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא⁴⁵⁷…

כל הנאספים השתוממו מאוד־מאוד לדבריו האלה, ויתפלאו להרמזים אשר מצא הרב במאמר ההוא.

– הננו כולנו לשמוע בקולך, רבנו! ענהו “הגביר” כי נפעם לבו גם הוא: – למה נהיה אנחנו אחרונים להימנות בדבר גדול כזה?

– לא אחרונים נהיה, כי אם ראשונים! ענו כל הקרואים פה אחד בקול גדול: – נתחזק בעד אלוהינו, ונהיה מחזיקי הדת הקדושה… נתאחד ונהיה לחברה גדולה, למען אשר נפזר את אויבי ה’ ותורתו, ובין האפקורסים נפריד…

– אם־כן קמה מחשבתנו, קמה חברת “מחזיקי הדת”! אמר הרב ר’ יהוסף בשמחה גדולה: – יהי נועם ה’ עלינו ומעשי ידינו יכונן…

– החברה הזאת תעמוד לישועת יעקב עדי־עד! אמר אבן־חן בקול גדול: – עד כי יבוא שילה, משיח גואל צדק!

אמן! כן יהי רצון!! ענו אחריו כל הנאספים קול אחד.

פתאום נפתחה הדלת, ושרגא הדור בלבושו בא הביתה.

שרגא שמע מפי אלישע כי קרא רבי יהוסף אסיפה גדולה בבית ר’ אליקים, וכי המה אומרים לרדוף באף את כל המשכילים – ויתעודד, וישנס מותניו וילך גם הוא לבוא הנה, למען אשר יפר את עצת האנשים בכל אשר יוכל, ולמען אשר יראה בעיניו מי ומי המה הנאספים, אשר הוא ירא מהם, מה מעשיהם ותכונתם.

הן הוא לא יירא מהם ומהמונם; בית־מסחרו הולך הלוך וגדל, שפת המדינה בפיו, רבים משרי העיר ופקידיה המה יודעיו ומכיריו – ומה יעשו לו “האדוקים הקנאים” האלה? מגערתם לא ייחת, ומקול שאונם לא יפחד, כי לא יגעו בו לרעה! ועל כן הרהיב עוז בנפשו לבוא הלום בעת הזאת למען דעת את אשר ייעשה בעיר.

– ברוכים תהיו לה’! אמר שרגא בבואו.

וכל הנאספים נבהלו נחפזו. נבהלו לראות איש לבוש בגדי אשכנז בוא לעת כזאת במקום הזה והוא לא נקרא לבוא, וייראו הם מפניו מאוד.

ואבן־חן מיהר וילחש באוזני הרב ובאוזני “הגביר” לאמור:

– הוא־הוא שרגא המסית והמדיח, המין והאפקורס, והוא־הוא הכותב כתבי פלסתר ומכתבי עמל "על ה’ ועל משיחו”…

והנה גם “הגביר” נבעת.

– שא־נא אדוני, כי לא עת־מסחר לי העת הזאת, אמר ר’ אליקים בקומו ממושבו ובגשתו אל שרגא: – הן אורחים נכבדים בביתי עתה, ולא אוכל הפעם לעזבם…

– יישב־נא אדוני על מקומו, ענה לו שרגא בשפתי חן: – לא בדבר מסחר וקניין באתי הנה, גם לא לאדוני בפרט אשים הפעם דיברתי… הנה שמעתי לומר כי נאספו עתה בבית אדוני טובי העיר וראשיה, מנהלי העדה ופרנסיה, ואמר עתה עת לדבר על לבם בדבר הנוגע לכלל, לפרנסת האביונים והעניים…

– אבל, מי הרשה לך לבוא בית איש זר, מבלי אשר תיקרא, ומבלי אשר תדעהו? שאל “הגביר” בקול נגידים.

– הבית אשר בו יתאספו ראשי העיר, איננו בשעה הזאת בית איש פרטי, ענהו שרגא קשות גם הוא: – בשעה אשר מנהלי העדה ישבו בו, היה נהיה הבית בית־ועד, והרשות נתונה לכל איש ואיש אשר צרת נפש הכלל נגעה עד לבו, לכל אחד ואחד מבני ישראל, אשר ידאג לטובת הכלל, לבוא לפני אחיו הנאספים להביע למו רוחו, ולשפוך לפניהם מרי שיחו… ומה גם כי לא למעני באתי הנה, תהילה־לאל כי ברכני ה’ והנני נהנה מיגיעי כפי, ומסחרי פרץ בעיר…

– ומה זה תבקש ממנו?

– העניים בשאלתי, והרעבים בבקשתי! הן תדעו, רבותי, כי השנה הזאת שנת בצורת לנו בארץ הזאת, שנה אשר ה’ קרא לרעב, ועניי עמנו ידרשו לפת לחם – ואין, רעבים וצמאים יתגלגלו בראש חוצות, ופורש אין להם… ידעתם גם אתם, כי בארץ פרוסיא הקרובה לנו התאספו אחינו “הרחמנים בני הרחמנים”, ויבקשו עצות אף עשו תושיה ויקראו נדבות, ויאספו כסף להושיע לבני עניינו, מברלין הבירה ומקניגסברג העיר שלחו עזר לא מעט, אף כוננו למו ועד המפקח על מעשה הצדקה הזאת… ואנחנו מחשים! אנחנו האם נחבוק ידיים ולא נעשה כל מאום לטובת העניים הקרובים לנו, והצועקים באוזנינו “הושיעו”?… לא טוב הדבר אשר אתם עושים היום הזה! – אַל לכם לבקש עצות לרדוף את בני עמכם, לרדת לחייהם ולהוסיף על עניינו ושברנו!… תנו לב להציל את העם, להחיותו, לפרנסו, ולהקל מעליו את עולו הקשה…

– הלדבר מוסר באוזנינו באת הפעם? גער בו ר’ אליקים בחימה שפוכה: – מי שמך למוכיח בשער? מי נתן לך רשות לדבר דברים כאלה בביתי?…

– מי? העם הנענה והנדכה! הרעבים והצמאים! אחינו בני ישראל הנתונים בצרה גדולה!…

– אבל מדוע לא תשית לב לסיבת הרעב הזה? ענה לו הרב ר’ יהוסף בקול צדיק תמים: – מדוע לא תתבונן לדעת: מדוע הפלה ה’ את מכותינו בשנה זו? מדוע קרא לרעב בארץ הזאת? – הה, בחטאת בני הנעורים הפורצים גדר ומבזים את ה’ ותורתו, החוטאים האלה המחטיאים גם את הרבים, המלגלגים על דברי חכמינו הקדושים, המבזים את “שולחן הערוך”, המחללים כל קודש, והמסיתים והמדיחים את כל בני הנעורים לומדי תורה מעל ה’ ומצוות פיהו… באשמתם ובאשמת כל המינים והאפקורסים אשר בקרבנו באתנו הצרה הזאת…

כל הנאספים שמחו מאוד לדברי הרב האלה.

ושרגא נתן לו לכלות את דבריו, ויען ויאמר:

– כי אשמע זאת מפי רב, חריף ובקי, אתמה מאוד! הן הגמרא הקדושה הודיעה לנו בדברים מפרשים, על איזה עוון שנת בצורת באה…

הקרואים התפלאו לשמוע שם “גמרא הקדושה” יוצא מפי שרגא – “הברליני” האפקורס הזה.

– הלא כן אמרו רבותינו, זכרם לברכה, הוסיף שרגא וירם את קולו גם הוא: – “בעוון ענוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין בצורת באה, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים, ואוכלים לחמם במשקל”⁴⁵⁸ ואשר על כן אמרו גם במקום אחר כי על הרעב “מכריז הקדוש־ברוך־הוא בעצמו”⁴⁵⁹, כי רק הוא היודע את מעשי רבנינו המענים, מעווים והמקלקלים את הדינים, החובלים זה את זה בהלכה⁴⁶⁰, ואשר עליהם נוכל להמליץ בדברי רב ירמיה בר אבא כי בימים האלה “בא קטיגוריא בתלמידי־חכמים”⁴⁶¹ – רוח קטיגוריא בא בהם לקטרג על ישראל, למצוא עוונם, ולהכביד עולם…

– הגם בפני תדבר עזות? צעק הרב, וחמתו בערה בו: – הלהוכיח גם אותי תאמר?…

– אנוכי את פי הגמרא הקדושה אשמור, ענה לו שרגא בנחת: – היא אמריה תאמר: “תוכיח – אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין? – תלמוד לאמר: הוכיח תוכיח”⁴⁶² וכן דרש ר’ יהודה ברבי אילעאי: "מה דכתיב: הגד לעמי פשעם – אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו להם כזדונות⁴⁶³..

– דום, עז־פנים! גער בו “הגביר”, כי לא יכול עוד להתאפק לעיני כל היושבים לפניו: – הלדבר סרה ברבנים באתה הנה? הלהדיחנו גם אותנו מאחרי ה’ אתה אומר, כאשר הדחת את יושבי בית־המדרש?…

צחוק־קל עבר על שפתי שרגא לשמע הדברים האלה.

– לא לריב עם הרב, אף לא להסית ולהדיח אתכם באתי בבית הזה לעת כזאת! ענה שרגא דברים רכים: – רק להעיר את לבכם אמרתי כי לא עת מלחמה עתה כי אם עת שלום, לא עת לרדוף כי אם עת לקרב… שוא לכם לאַחר בנשף לשמוע בקול מצפצפים לאמור: נרדוף את המשכילים, נרדוף את מבקשי הדעת בנו, נוריד לחיי האנשים אשר צדק בפיהם, ואשר הם המה אוהבי עמם באמת ואוהבי דתם באמונה… הרדיפה היא בת שאוֹל ותופתה, והיא גם לא תצלח, כי הממשלה הרוממה תהיה מגן לנו… בקשו שלום, עשו חסד, ושימו לבכם להעניים אשר בקרבנו בשנת בצורת הזאת! הבו עצה הלום להשיב את הנידחים, להקל את העול מעל צוואר העם, לעשות תיקונים בדת וגם בחיים, לתת לחם בפי עניינו, ולתת מחיה לאשר אין פרנסה לו… צאו וראו מה העם דורש מאתכם, בקשו ומצאו עצות ותחבולות להפיח רוח חיים באף אלה אשר חייהם אינם חיים, תקנו תקנות לפי רוח הזמן ולפי מנהגי המקום – ואז יודוכם כל ישר לב, וכל אוהב עמו יאמר כי הגדלתם לעשות!…

שרגא אמר את דבריו אלה בכל לבבו, ויפן וייצא מעם האסיפה הזאת בנפש סוערה.

וכל הנאספים ראו כי יצא “איש השפתיים” הזה, ויחשו רגעים אחדים מרוב תמהון לבבם, ויביטו איש בפני משנהו, ולא דיברו דבר, גם שפה לא הנידו.

– עתה אראה ואבין עד־מה נחוצה לנו החברה “מחזיקי הדת” אשר נכונן! אמר הרב ויפריע את הדממה: – בערים הקטנות לא ראיתי מעודי עזי־פנים כמוהו – רחמנא־לצלן!

אבל, מה זה היה להגביר ר’ אליקים? מדוע נפלו פניו? מדוע הלבינו כסיד, ושפתותיו מה נהפכו לתכלת?

פחדן הנהו “הגביר” הזה – ויפחד מאוד גם הפעם!

– תיגמר־נא האסיפה הזאת עד־מהרה הפעם, אמר ר’ אליקים בנפש מבוהלת: – כי אנוכי אירא מאוד מאת “הברליני” הזה, הן לא ייבצר ממנו להביא את דיבתי רעה באוזני שר־העיר, והבאתי עלי רעה גדולה מאוד.

– הן בדרך כלל כבר גמרנו אומר, ענה אותו הרב, כי שם “שר העיר” הביא מורך גם בלבבו: – החברה “מחזיקי הדת” תקום בכללותיה; ועל דבר הפרטים, נדבר באחרונה, בעת אחרת, כי אנוכי אשאר פה עוד כימים אחדים.

– כן דיברת! ענו הנאספים.

– ואם־כן חתמו ידכם על הגיליון הזה, הוסיף הרב בראותו כי עצתו קמה וגם נהיתה: – למען דעת את מספר החברים הראשונים המייסדים.

האנשים חתמו את שמם על הגיליון, הגביר וגם הרב קמו ממקום שבתם, ויקומו כל הנאספים, ויתעתדו לצאת וללכת איש־איש לביתו, כי נפל גם עליהם פחד שרגא, לפי דברי ר’ אליקים.

והרב לחש באוזני הגביר, לאמור:

– יישאר־נא ראש־הקהל אתנו בזה, כי אותו הלא אנחנו דורשים, והוא נצרך לנו מאוד.

והאנשים לבשו את מעיליהם ויברכו את בעל הבית ואת הרב ויגשו עד לפני הפתח.

– עמוד־נא אתה אתנו פה, אמר הגביר אל ראש־הקהל בגשתו אליו: – הן ביקשתי את פני הרב כי יאכל עתה לחם אתי, ואכלת גם אתה עמנו…

– “אין מסרבין לגדול”, ענהו ראש־הקהל בפה חנף: – “וכל מה שיאמר בעל־הבית עשה” הורונו רבותינו.

ויוותרו הרב וראש־הקהל, וגם אבן־חן נשאר בבית על־פי בקשת הרב, וירדו שלושתם, אחרי הגביר, מן העליה לבוא לביתו, לסעוד את לבם, ולהמתיק סוד בדבר אשר יראו לגלותו גם באוזני יתר הנאספים.

*

הסוד הזה היה בדבר הרדיפות בייחוד.

– הנה החברה הזאת תהיה חברה דתית בפני עם הארץ וגם בפני הממשלה, אמר אז הרב בשבתם לבדם ואין איש זר בתוכם: – אולם בסתר לנו לרדוף את האפקורסים האלה בכל אשר לאל־ידינו; ועל־כן ביקשתי את פני הגביר כי תישאר גם אתה, ראש־הקהל, פה, הן מידך לא ייפלא דבר, לך עצה ותושיה בדבר הזה מאוד: גם בבוא עת לצבוא צבא מישראל, גם בעת תדרוש הממשלה אחרי האנשים, גם מרגלי חרש הלא לך, וגם עלילות נתכנו לך…

– אם אך יתן “הגביר” את ידו לי, ענה ראש־הקהל בגודל לבב: – ואם אך לא אירא את פרנסי העדה וראשיה, כי אז אוכל לעשות הרבה מאוד.

– בדבר הזה נדבר אנחנו בעת אחרת, נקח לנו את ספרי הקהל ורשימות כל האנשים, ונדע בינינו מה לעשות, העיר הגביר.

ושובע שמחות יצא הרב מן הבית הזה.

[טו] בת־שבע    🔗

וסלף בוגדים – ישרם

(משלי יא, ג)

ביקש אבן־חן לקנות את לב ר’ אליקים – ויאבד את לב בת־שבע! ביקש למצוא חן בעיני האב – ותמאס בתו בו!…

הדבר הזה נודע לו ממחרת הערב, אשר בו אמר כי עוד מעט ותקוותו הנה באה, הערב אשר בו כיבדהו “הגביר” מאוד, ויתן גם לו לשבת על־יד “האורחים הנכבדים” רבי יהוסף וראש־הקהל, אשר ישבו בביתו.

בת־שבע היא נערה בתולה, כבת שבע־עשרה שנה, נערה את בנות עשירי העיר, מפונקת מנוער, וטובת־לב מאוד; אבותיה לא העציבוה מעודה, וכל משאלות לבה מילאו, וילמדוה גם שפת הארץ, גם לצאת במחולות, וגם כל אשר תלמדנה בנות עשירי העם, אשר ארחה לחברה אתן; ותגדל הנערה ותחל לקרוא ספרים וסיפורים שונים, ותוסיף להתרועע עם רעותיה, ותהי בת־שבע משכלת, ותשנא בלבה את היראים האדוקים, וגם דרכי אביה, אשר היה למקנא, לא ישרו בעיניה. הן אמנם גם היא לא הביאה חכמה בלבה, ובינה יתרה לא נודעת לה, לא על־פי דעתה שנאה את האדוקים, ולא על־פי שכלה ובינתה היתה למשכלת; מנהגי חברת המשכילים ראתה, בביתם באה, לדבריהם הטתה אוזן, וטוּב טעם החברה החדשה לקח את לבה, ותבז את “היראים” – אבל גם מעשי “הברלינים” המחללים כל קודש, המפירים ברית והעוברים על דת ישראל, לא ישרו בעיניה; אמונה היא על ברכי האמונה, חנוכה על־פי דרכי הדת ולמודת מנהגי ישראל היא מנעוריה – ואיך תאמר: – “טוב וישר” לכל האנשים אשר תמיד כל היום תשמע חרפתם, וכרום זולות לבני אדם יחשבום?… על כן מצא אבן־חן חן בעיניה, על כן חשבה כי הוא־הוא איש השלם, כי בו התאחדו גם ההשכלה (לפי ערך בינתה) וגם האמונה, וכי הוא טוב לפני האלוהים ואנשים גם יחד – ותכבדהו מאוד.

ואבן־חן מיהר גם הוא ויחלט את אהבתה, וישית בחלקות לה, ודברי חונף בפיו כל היום, ותט אוזן לדבריו, ותט לבה לו – ותאהבהו גם היא אהבה תמה וישרה.

האהבה הזאת לא מולדת־תאווה היתה; עוד לא נפתה לבה ללכת אחרי הבחורים. עוד לא ידעה חשק, ואביונה רחקה ממנה – ותהי אהבתה זכה, להבה לא תבער בה, רשפי־אש לא תעצור בקרבה, ולפידים מפיה לא יהלכו; אהבת ילדים היתה אהבתה, אשר תום ובור ילווה, ענוות צדק ונפש זכה ישכנו בה, וכל מעגלותיה ישרים ודרכיה – דרכי־נועם…

בימים האחרונים כאשר סיפר לה אבן־חן כי ידע לקחת את לב אביה, וכי התייצב על דרך נכון לפניו, וכי תקוותו תשעשעהו עתה, כי יאות גם ר’ אליקים לו לייסד אגודתם – שמחה מאוד לקראת הדברים האלה, לא שאלה את פיו את המעשה אשר הוא עשה, וגם אבן־חן כיחד הדברים האלה בפיו. בת־שבע שמעה לא אחת את מהללי אבן־חן מפי אביה, ותראה את בחירה יוצא ובא בעלייתו, ותגל נפשה, ותוסיף עוד אהוב אותו על מעשיו ועל דבריו.

פתאום נפל המסווה מעל פני הדברים האלה! לפתע פתאום נגלו לעיניה מעשי אבן־חן בבית אביה – ותחרד בת־שבע ותילפת, רעדו עצמותיה לשמועה כי באה לאוזניה, ופלצות ביעתתה!

ידעה בת־שבע כי אסיפות בעליית אביה, ראתה כי גם יד אבן־חן באלה, אך לא ידעה מה־זה ועל מה־זה; אף לא חפצה לדעת את אלה, בזתה לעגה לכל האנשים “היראים” הנאספים, ויקטן הדבר בעיניה, ולא דרשה ולא חקרה אחריו.

אפס כי תמול בערב ירד אביה מעלייתו, ויורד הביתה גם את הרב מעיר אלשוע, גם את ראש־הקהל, וגם אבן־חן ירד עמהם, ויסבו ארבעתם על השולחן, וידברו דבריהם בקול גדול, ויוועצו על צפוניהם באוזני אנשי הבית, ותשמע גם בת־שבע – ותרגז ותקצוף!

בת־שבע שמעה הפעם כי יאמרו לרדוף באף וחימה שפוכה את המשכילים בעיר הזאת, שמעה כי ידברו על לב ראש־הקהל כי יתן גם הוא את ידו למו, וכי ישים את עיניו עליהם לרעה גם בבוא מועד לקחת אנשים לצבא, ובכל אשר תשיג ידו להרע להם – ותשמע עוד כי ידי אבן־חן במעל הזה, כי הוא היה המלשין, כי הוא הביא את דיבת המשכילים רעה אל אביה ואל “היראים והקנאים” אשר בעיר, כי על־פיו היו כל האסיפות האלה, להרע למשכילים, ועל־פי עדות פיו יוציאו גזר־דינם הפעם – ותרגז תחתה…

– הן לא אכחד כי יעקב אבן־חן הזה היה הראשון אשר העיר את אוזנינו, כי עת לעשות לה’ העת הזאת, אמר בהמשך דבריו ר’ אליקים אל הרב רבי יהוסף: – הוא בא ויתוודה לפני כי אמנם התהלך את “הברלינים”, וכי ידע דרכם כי אין אלוהים כל מזימותם, וכי עתה יתעוררו מאוד להטות את לב כל בני הנעורים מאחרי “שולחן ערוך”, ומאחרי ה’…

– צדקתו זאת תעמוד לדור דורים, ענה הרב.

– והנה הוא הנהו גם מזכה את הרבים, הוסיף “הגביר” בכל לבבו: – כי הוא בעצמו היה ביניהם, ויעזבם, וישב אל ה’ בכל לבבו ובכל נפשו…

– “במקום שבעלי־תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”, העיר הרב.

– ועתה יגלה הוא לנו את כל מעלליהם הרעים, ואת כל מעשיהם, למען נדע להילחם במו.

אבן־חן שמח בנפשו מאוד בשמעו את מהללו יוצא מפי ר’ אליקים באוזני בת־שבע בתו.

“תשמע גם היא כי חכמתי מאוד למצוא חן בעיני אביה”; חשב אבן־חן בנפשו – “תשמע כי קרובה ישועתנו לבוא, ואהבתנו להיגלות כי יט גם אביה את לבו לטוב לנו עד עולם, וכי עורמתי עמדה לי לקחת את לבו שבי”…

אולם לו ראה אבן־חן ללב בת־שבע בפעם הזאת, לו הבין למחשבות נפשה ברגעים האלה – כי אז לא שמח מאוד…

בעיני בת־שבע אמנם לא ישרו מעשי הכופרים־בכול, אמנם כי לא לבה הלך אחרי עוזבי הדת – אפס כי לשמע שם רדיפות קצפה קצף רב, ולשמע הדברים כי אבן־חן היה למלשין, למגלה סוד רעיו, ולמעורר על הרדיפות האלה – נמס לבה והיה למים.

“האיש הזה אשר למשכיל על דבר אמת חשבתיו”, חשבה היא בלבבה בעת הזאת, – “אשר אמרתי כי תום ויושר ינצרוהו, כי טוב וחסד ירדוף, וכי ההשכלה הנה סם־חיים לו – האיש הזה הנהו נחש מעופף, חבר לאנשי משחית הולך רכיל, מלשין ומסור, ומאסף אסיפות לרדוף את המשכילים!… מה רע לבבו, ומה זעומה נפשו!”…

כדברים האלה חשבה בלבבה. אולם ללבב יראה אך ה’ לבדו, ואבן־חן לא ידע ויתברך בלבבו כי תקדם הפעם את פניו בשמחה, אחרי שמעה כי גם אביה יהללנו מאוד, וכי גם הוא ירצנו.

מאוד־מאוד איוותה נפשו לדבר דברי אהבים באוזניה, ומאוד־מאוד איוותה נפשה לרוק בפניו ולהכלימהו תחת אשר היה לבזוי־נפש; אפס כי גם שניהם לא יכלו למלאות חפץ לבבם לעיני כל הניצבים עליהם; גם שניהם לא מצאו עת מצוא בערב ההוא להביע רגשותיהם, ושניהם הביטו בדממה איש בפני משנהו – זה באהבתו, וזו בגועל נפשה.

וככה נפרדו השניים האלה. אבן־חן הלך לביתו שמח וטוב־לב, ויחזה עתידות לו, ויקו להוציא מחשבתו אשר חשב אל הפועל, וגם בלילה בנפול תרדמה על עיניו חלם חלומות נעימים; ובת־שבע נעצבה מאוד על הדברים אשר שמעו אוזניה בערב הזה, על הסודות אשר נגלו לה, ועל הרדיפות העתידות לבוא, ותחשוב מחשבות נוראות כל הלילה, נכמרו רחמיה על האנשים הנרדפים, ורגשי לבה הרך והענוג התעוררו מאוד, ונפשה הזכה שיקצה ותיעבה את האיש אשר הביא את הקללה הזאת בבית אביה.

ויהי בבוקר למחרתו, ויבוא אבן־חן לבית אליקים, ויכוון את השעה אשר יוכל לשפוך שיחו לפני בת־שבע, את השעה אשר ימצאנה תמיד לבדה בבית, ואשר תקדם את פניו בכל עת – ומה נבהלה נפשו בשמעו היום הזה מפיה דברים אשר לא שמעם מעודו.

היא אמנם היתה לבדה בבית, כדבר יום ביומו, אך כראותה את פניו קמה ממושבה ותאמר:

אַל תוסיף עוד ראות פני, הולך רכיל!… מאסתי בך, וריעותנו הופרה!…

את הדברים האלה אמרה בשצף־קצף, ובטרם עוד ענה לה דבר, פנתה לו עורף ותבוא אל תוך החדר השני ותסגור הדלת בעדה.

כהלום רעם וברק, כאיש אשר אחזהו השבץ, כגבר עברו יין, עמד אבן־חן בתוך החדר, עיניו קמו, רעיוניו עזבוהו, ולבבו כהולם פעם; לא ידע את נפשו, לא ידע את אשר יעשה הפעם, וכמעשה־מכונה, מבלי חשוב דבר, עזב את בית ר’ אליקים וכנודד־לילה הלך בחוצות העיר, מבלי אשר יידע אנא פניו מועדות.

לשוא ביקש למצוא את סיבת התרגזה אליו, לשוא חשב מחשבות למצוא את עוונו – ביקש ולא מצא! הן לא עלה על דעתו כי השיחה אשר שמעה אוזנה תמול בערב, ואשר בה שמעה את מהללו, היתה לו לפוקה ולמכשול, והיא נתנה הדברים הרעים בפיה…

“ומדוע זה נהפכה בת־שבע ותמאס בי, תחת האהבה אשר הגתה לי זה ימים רבים?” חשב אבן־חן בלכתו כמשוגע על צדי הרחוב – “הן אנוכי לא אדע כל חטא בנפשי וכל עוול בכפי… אין זאת כי אם אנשים רעים וחטאים הביאו את דיבתי רעה אליה, קינאו באושרי ואת נשף חשקי שמו לי לחרדה… הפיחו כזבים, ויעלו את חמתה – ויסירו את לבבה מאחרי, בעת אשר אמרתי כי הצליח בידי לקנות את לב אביה, כי לא יעמוד כשטן על דרך אהבתי”…

ויזכור אבן־חן כי בת־שבע הולכת לשוח יום־יום אחרי הצהרים בגן העיר, וכי פעמים רבות דיבר איתה שם באין שומע, וישם גם עתה פניו למקום ההוא, וישם רגליו כאילות, ללכת אל הגן, לשבת שמה על־יד הדרך ולחכות עד עת בואה, לשפוך לפניה שיחו, לפתוח סגור לבו הבוער באהבתה, ולהגיד באוזניה כי שקר טפלו עליו זדים…

והעת הזאת באה. בת־שבע אשר גם לבבה לא נח ולא שקט, אשר דבריה הנמרצים אשר הוציאו שפתותיה פעם אחת הרעישו גם את נפשה, וגם היא היתה כנדהמה בבואה חדר בחדר – בת־שבע הואילה גם היא לשאוף רוח צח, להסיר דאגה מלבה ויגון מנפשה, ותקדם ללכת ולשוח בגן היום הזה, להשיח דאגתה ולתת פוגת לה.

והנה –אבן־חן לקראתה.

בת־שבע הסבה את עיניה מנגדו, אך אבן־חן הקריב.

– אל־נא באפך, אהובתי, תוכיחיני, ואל־נא בחמתך, נשמת חיי, תדיחיני מעל פניך, אמר אבן־חן בשפתיים דולקות: – שמעי־נא, עדינה, אמרי פי, והגיון לבי אשפוך לפניך – אולי תרציני…

– סורה־נא מעלי, כי איש דמים ומרמה שנאתי! ענתה לו בת־שבע וגם דמיה בעורקיה רתחו כסיר נפוח.

– הגידי־נא לי: מה פשעי ומה חטאתי? הודיעי לי את עווני, אולי יעלה בידי להוכיח לך צדקי…

בת־שבע לא ענתה דבר.

– ארורים הם האנשים החטאים אשר הבאישו את ריחי בעיניך! אמר אבן־חן בכל לבבו, ודמעות נראו בעיניו.

– אַל־נא תקלל, אומלל, כי פיך ופי אבי העידו בך!…

אבן־חן נבעת מפניה.

– מה הדברים אשר בפיך יקירתי? – הגידי, אַל תכחדי דבר כי בנפשי דיברת את דבריך אלה..

– לכן, שמע־נא, יעקב, הנני מדברת אליך עתה בפעם האחרונה, ועל־כן תבענה שפתי הפעם דברים ברורים, אמרה בת־שבע, וקולה העיד כי ממקור לבה יקירו דבריה: – הן אנוכי משכיל חזיתיך ומשכתיך חסד, אמרתי אך בך מצאתי איש כלבבי, איש משכיל דורש אלוהים, איש נאמן רוח, איש אשר איננו סכל, קנאי, ורע מעללים כאדוקים, ואיננו בז למסורת אבות, איננו מחלל כל קודש כאלה “הברלינים”, איש כזה אמרתי הנך אתה, ואט אליך חסד נעורי, ואקרבך כמו משכיל, ואומר כי מצאתי את לבבי נאמן לפניך… אולם תמול שמעתי ותרגז בטני, שמעתי כי היית למרגל חרש לאבי ולכל קהל הקנאים אשר אתו, שמעתי כי הלכת רכיל, כי דיברת סרה במשכילים אשר גם אתה נמנית ביניהם, כי היית מלשין ומסור, כי הסת את הקנאים ברעיך אלה…

– אבל שמעי־נא איוולתי, לאמרי פי, הצטדק אבן־חן בקול רועד מאוד: –שמעי ודעי…

– לא אשמע, ולא אובה לדעת…

– האם אהבתך ציוותה אותך לעשות דברים רעים כאלה? האם האהבה הולידה עמל ואוון?…

– אבל רק אהבתי שמה הדברים בפי…

– הה, חמודת נפשי! לוּ תדעי ובחנת את לבי, לו יכולתי ואקרע את סגור לבי לפניך, ותביטי אל משכיתו, כי אז ראית בעיניך מה רבה האהבה אשר אהבתיך! אז ראית ונוכחת כי את נפחת בי רוח, את נתת דברים בפי, ואך אהבתי העזה כמוות אשר אהבתיך עשתה את אשר עשיתי..

– הס, איש תככים! התאשים את נפשי במעשי תעלוליך? האם האהבה הזכה בת אלוהים תעשה את האדם כשד משחת? האם בשם האהבה התמה וברה תרשיע לעשות?…

– שמעי־נא אלי, בת נדיב, אך הפעם! הן יוכל היות כי גם אנוכי אדבר באוזניך, בפעם האחרונה, הן גרש גרשתיני מעל פניך, ותקפדי כארג חיי, בישרת לי יום רע כי מאת פניך הנחמדים אסתר, ואני אנה אני בא?… כל שנותי אריד בבכי, כל ימי אשיחה ואהגה בך, מבלי אשר אעיז לדבר דבר באוזניך, מבלי אשר אראה את עינייך יונים, ומבלי אשר אשתעשע בחברתך, אהה, ה’ אלהים!…

ודמעות נראו בעפעפי אבן־חן וישאף רוח רגע קטן.

– רב לך, איש־שפתיים! ענתה לו בת־שבע, אשר דבריו ירדו כחיצים שנונים בלבבה.

– והנה אנוכי הנני את אשר הייתי, המשיך אבן־חן את דבריו ברגש נמרץ: – לא נתעית בשווא, ועינייך לא חזו לך שקר, משכיל הייתי ומשכיל הנני בכל לבבי ובכל נפשי… לא שיקרתי בדעותי, ולא זנחתי את הגיון לבי…

– הגם אותי תאמר להוליך שולל? הכי גם באוזני תשקר, באוזני אשר שמעו אמש דברי אבי?

– שמעי־נא אלי ואשפוך שיחי לפניך, הטי־נא אוזן והקשיבי לקול דברי… הן אנוכי באהבתי אותך אהבה מבלי מצרים, השבתי דרכי למלאות אחרי אהבתי, שתי עצות בנפשי: איככה אוכל לקנות את לב אביך כי גם הוא יתן לנו יד, כי ייאות לנו, וכי יצווה את ברכתו עלינו… והנה את אביך הלא תדעי גם את, הלא תדעי כי אך בדברים כאלה יתרצה לי, אך בזאת אקח את לבו כי ימשכני חסד גם הוא…

– אהה, ה’ אלוהים! צעקה בת־שבע מנהמות־לבה: – האם בדם האנשים האלה אמרת לקנות את נפשי מיד אבי? הכי נפשות המשכילים נתת מחירי? בדם ונפש אנשים צדיקים תקחני!… סור־נא ממני, פועל עוון!…

אבן־חן נדהם. נפש טהורה לפניו, לב טהור לנגד עיניו, נפש תמימה וזכה! – הוא לא יוכל גם לצייר בנפשו כי גם אחרי אשר הודיע סודו לה, גם אחרי אשר שפתיו ברור מיללו כי רק למען האהבה אשר בלבו עשה זאת, גם אחרי אשר לבבו ערום נגדה – כי גם אחרי כל אלה לא תאמר להלל את מעשיו ולתת צדק לכל מפעליו….

– משנה אהבה אהבתיך הפעם, חמדת לבבי! אמר אבן־חן בפה חלק: – הנה־נא עתה ידעתי את טוהר־לבך ונפשך הנשגבה! עתה ידעת מה רמו מחשבותיך, ומה גדלו!…

– אבל מעשיך לא זכו…

– אולם חי ה’, אשר נתן לי את הנפש הזאת, אשר נתן האהבה בלבבי אשר בה אתיימר, כי אך למענה, למען האהבה הטהורה הזאת, למען תפוש את אביך בלבו, למען אשר…

– רב! קראה בת־שבע בקצפה, ותפריע את אבן־חן מדבר דבריו: –כל דבריך לא יועילו להסיר ממך את עוונך הנכתם הזה. דם נפשות נקיים שפכת, מלשין היית, אורב לנפשות תמימים היושבים לבטח עמך, כורה שוחה לאנשי בריתך הטובים ממך.

– הרפי־נא גם אַת! חיציך משוחים ברעל ויפלחו כליותי! הן אדע הפעם את חטאתי, אדע כי אשמתי, אבל…

– אל־נא תוסף להצטדק, נכתב עוונך!…

– ה’ לבדו הבוחן כליות ולב יודע, כי לא להרע כיוונתי, לא לעמוד על דם היתה מגמתי.. חשבתי דרכי, ולא מצאתי דרך אחרת לפני, לא מצאתי עצה אחרת בלתה…

– ומדוע לא גילית לפני לבך? מדוע לא גילית את אוזני בדבר אשר זדת לעשות? מדוע לא שאלת עצה מפי טרם התייצבת על דרך לא־טוב? – אולי מצאת בפי מענה?…

– אמנם הסכלתי עשו… אפס כי האהבה לא תדע חשבונות! שלהבת ידה אשר בקרבה תלהט לב אנוש, תשיב חכמים אחור ואת דעתם תסכל… לא תתן לחשב דרך…

– לא סכלות, כי אם רשעה היתה עצתך זאת! לא מבלי־דעת, כי אם מבלי צדק ויושר עשית מעשיך הרעים…

– צדקת מאוד, ענה אבן־חן ויאמר להסב את השיחה הזאת אל מקום אחר: – לא ארבה להצטדק עוד… ועתה, סלחי־נא, יונתי תמתי! סלחי לאיש אשר באהבתך שגה לעשות מעשים זרים, סלחי ושובי בחסדך לאיש אשר אהבת עולם אהבך…

– סליחתי לא יועיל מאומה לאנשים אשר הריעות למו! ענתה בת־שבע דברי נגידים… לך־נא שמה, ותקן את אשר עיווית, לך־נא ובקש סליחה לאשר חטאת להם…

– האירי־נא פניך הטהורים אלי, ואחיה עוד…

– מעוות לא תוכל לתקון![⁴⁷⁵] נקעה נפשי ממך, נקעה לעד…

– אהה, ה’ אלוהים! חיצי מוות נחתו בי!… אהה, בת־שבע! סם־מוות השקתני!… אמותה לעיניך!…

– לשוא תשחית דבריך…

– הה, הנה אשובה לי למשכילים – למענך למען אהבתך אשוב ואהיה משכיל, אפר את עצת הקנאים, אקלקל את מחשבותיהם, וכל מעשיהם אשיב לתוהו ובוהו…

– מה שפלה נפשך!… קראה בת־שבע ותבט בבוז בפני אבן־חן: – הנה תאמר לסבב גם אותי בשקר וחנף… סור־נא מזה! – לא אוסיף עוד ראות את פניך…

ותיפן לו עורף, ותשם פניה מול פני מוצאי הגן, וברגלים ממהרות יצאה מתוכו ללכת ולשוב אל ביתה.

ואבן־חן נשאר על מקומו נבוך ומשומם מאוד.

“הנה הכלוב בידי, אכן הציפור נמלטה ממנו!” חשב אבן־חן בלבבו, אחרי רגעים אחדים, ואחרי אשר אסף את רעיוניו – “הנה עשיתי הרע, בגדתי ברעי, הלכתי רכיל בעמי, ותפשתי את לב אליקים הקנאי השוטה בלבו, והנה – שבה בת־שבע ותהי משכלת… עת כי היתה לי נפש הבת, אביה ירוק ירק בפני, ועתה, כי שב אביה וירחמני – פנתה היא לי עורף…. זבורא ועקרבא![⁴⁷⁶]… האשוב! – לא אשוב!… על הדרך אשר התייצבתי עליה אעמוד, לא אסור ממנה ימין ושמאל, והיה כאשר אוסיף לקחת לב האב, כאשר יאות לי ר’ אליקים לתת לי את בתו – אז אמצא לי שבעה דרכים להשיבה גם אותה לי… הן היא עודה ילדה, תום הנוער ידבר הפעם מתוך פיה, וללב נערה תמימה כמוה אמצא לי נתיב… הן נתן ה’ לי פה חלק ולשון רמיה, ומדוע לא אשתמש במתנת־יה הזאת? מדוע לא אבנה ממנה, ולא תשרת לפני כל הימים?”…

ובמנחת לב ונפש שוקטת עזב אבן־חן את הגן.

לא־כן בת־שבע, נפשה לא שקטה ולבה לא נח; רוחה סערה מאוד, ושרעפיה המו כמשק גבים. בפעם הראשונה דיברה את איש קשות, בפעם הראשונה שמעו אוזניה דברי אהבה מפורשים, ושני הדברים האלה גם יחד נגעו לאיש אחד ולנפש אחת… הוא־הוא אשר דיברה אתו קשות, והוא הוא אשר דיבר אהבה לה, אהבה עזה כמוות…

בצעדי ענק הלכה ברחוב העיר, ובנפש סוערת שבה הביתה, ותשב על הכיסא אשר במקצוע הבית – ורעיוני לבבה המו מאוד.

“האם לא הרביתי היום לדבר קשות באוזניו?” חשבה בת־שבע ותהמה מאוד – “האם צדקתי מבלי תת לו חנינה?… הן הוא הגה אהבה בכל לב, הוא ישגה באהבתי מאוד, ואנוכי מבלי חמלה הדחתיו מפני, גירשתיו, ואכה בחרפה לחייו…. אמנם הרע מאוד־מאוד לעשות, אמנם הרשיע… ואולי אך שגה? משגה האהבה הוא זה, האהבה אשר יאהב אותי… לוּ הייתי שופט רמים, לו דנתי את דינו, כי אז…”

–בת־שבע, אמרה לה אמה, אשר באה לחדר: – מה תעמיקי לחשוב כל היום? מדוע תשבי סרה וזועפת?

– אין־דבר, ענתה לה בת־שבע בשפה רפה.

– אבל לא נאה לנערה כמוך כי תעצבי…

בת־שבע לא ענתה דבר.

– לא אדע מה עשה לנו ה’ בימים האחרונים האלה? התאוננה אשת ר’ אליקים, כמדברת אל לבה: – אישי יעסוק בעסקי הקהל, ובתי עצובת רוח… לא אדע אם לא יעלה עליו חמת הממשלה – הנה הוא הלך לבית ראש־הקהל, למען אשר ימסרו לצבא את המשכילים בעיר הזאת…

– מה הדבר אשר בפיך, אמי? שאלה בת־שבע משתוממת.

– לא לך אדבר דברי… אביך היה לשוטר־האלוהים, למשגיח על עבודת־ה’… “מה לך לדברים האלה?” אמרתי לו, “התחת אלוהים אתה לבער את “הברלינים” מן הארץ? או כי ראש אלפי ישראל הנך, כי יחולו על ראשך אשמותיהם וחטאתם?” – אולם הן תדעי את אביך… הוא באחת: כי ישים קץ לכל עוזבי ה’ ולכל הכופרים בתורתו; והנה הלך לבית ראש־הקהל לפקח על הרדיפות… ואנוכי יראתי מאוד – מדוע אכחד? – יראתי מפני המלשינים ומפני שרי הממשלה, אשר יעמדו תמיד לימין “הברלינים”…

דברי אמה האלה הוסיפו מחשבות־עצב בלב בת־שבע.

"הה, נעשתה התועבה! הרדיפות החלו! צדיק ונקי יהרוגו!… ויד אבי תהיה בהם בראשונה!… ומי אשם בכל אלה? – אבן־חן!… אבן חן, או אהבתו… אהבתו אותי… ממני יצאה הרעה…

ונפשה נבהלה מאוד.

[טז] רוח חדשה    🔗

ושמואל יושב בסוכת הגן אשר בחצר בית־הספר, יושב וקורא בספר, ונפשו תהגה נכאים, ולבבו יהמה כהמות ים, ורעיוניו כסופת תימן; יש אשר יסיר את עיניו מן הספר אשר לפניו, יביט נכחו, ימולל בידיו, יקמוט את מצחו ויתן אותותיו כי מעמיק הנהו לחשוב מאוד; ויש אשר רעיוניו ירומוהו מעל מקום מושבו, ברגלים ממהרות ירוץ בתוך הסוכה הקטנה הזאת אחת הנה ואחת הנה, יישען על הקיר במקצוע, רגעים אחדים יעמוד מבלי נוע, ישוב אל השולחן, ישוב לשים עין בדברי הספר, ובאצבעותיו הרועדים יהפוך את עליו, ולעתים ישרוט בציפורניו שרטת באחד המקומות.

… לא התיקונים בדת גם לא אהבתו יקחו כעת את לבבו, לא בשאלת הייבום והחליצה, גם לא במשמרת פקודתו יחשוב עתה מחשבות; – שונים הפעם רעיוני לבבו, מאלה אשר הגה בם עד עתה, תכלית שינוי! רוח חדשה החלה לפעמו, רוח אשר זרה היתה לו עד עתה, ואשר תחמוס כעת את נפשו.

הן רק שינויים קטנים ניקרו ויאתיו בחיי שמואל, אך את בגדיו הקציר כמעט קט, אך את השם “מלמד” שינה וייקרא “מורה” תחתיו, אך את “החדר” עזב ויבוא אל “בית־הספר” – אולם בדברים הקטנים האלה השתנה זה הגבר שמואל, השתנו השקפותיו, וגם מחשבותיו וגם תקוותיו שונו, וכל מורשי לבבו כמו הינתקו מן הדברים אשר לקחו את לבו בראשונה.

“אז אתרחק מאוד־מאוד מעם בני ישראל”, ענה שמואל את רחל, כאשר אמרה לו בפעם הראשונה כי יחלוף את בגדיו וילבש בגדי־אשכנז תחתיהם, ודבריו צדקו יחד. בגדיו אלה ושם “מורה” אשר התכנה עתה הרחיקוהו מן העם, וירחיקוהו גם מן דברי התיקונים אשר שם לו למטרת חייו, ולולי מכתבי שרגא בשם “כל העלמים” במליצותיהם, לולי הבירזי בחליצתו, ולולי “המלמד המינסקי” בוויכוחיו, כי אז אולי שכח שמואל הפעם את כל דברי ריבותיו עם הרבנים, שכח את התיקונים בדת ישראל, וישכח גם את כל הקדוש לו עד עתה. כי לבד שינוייו אלה, הנה שינתה רחל וספריה הרוסים גם את רעיוניו בקרב לבבו. רוח חדשה נפחו אלה באפה, רוח אשר בלבלה גם הפעם את כל מחשבותיו, ואשר נתנה עניין חדש לפניו לענות בו.

רחל הביאה מעיר נהרים גם את ספריה אתה, ספרי־רוסיה החדשים בעת ההיא, ספרים המרחיבים פה ולשון בשאלות החיים הכוללים, אשר היו אז למלה, בתיקונים בחיי החברה בכלל, בשאלות “הכף והמזלג”, העבודה והכסף, העם והשרים, האנשים והנשים, ושאלת כאלה וכאלה לרוב; גם בדבר האמונה והדת בכלל העמיקו חקר, גם באלה הוציאו רוח ביקורת עזה מאוצר לימודי־הטבע, “החומר והכוח”, שיטת דארווין בהתפתחות היצורים, שיטות בעלי ההגשמה בפילוסופיה, ושיטות בעלי “ההכרח” בטבע ובדברי הימים, – כל אלה התלכדו אז ויתנו דברים רבים בפי ספריהם, אשר לקחו לב בני הנעורים, ואשר רחל גם היא הגתה בם מאוד, ותקדיש את דבריהם ודעותיהם, ומבחר ספריהם היו אתה תמיד, ותביאם גם פלגותה, ותתנם על יד שמואל, כי יקרא גם הוא בם, וכי יחווה לה משפטו על כל דבריהם.

רחל חפצה מאוד־מאוד כי יקרא שמואל בשום לב את הספרים האלה, חפצה כי גם הוא יקלוט את הדעות החדשות השוררות בארץ ואשר בלתן איננו משכיל – על־פי דעתה, ותחפוץ בכל לבבה כי ישים להם עין ולב, כי יחשוב על אודותם מאוד וכי יכו שורש גם בלבו, ויעשו פרי ברעיוניו ומחשבותיו ומעשיו, ועל כן הערימה ותאמר כי תקו לשמוע את משפטו על כל הדברים החדשות האלה, וכי הן תהיינה לנושא שיחתם מן הוא והלאה, ושמואל שמע הפעם בקולה, קרא בשום לב, שם דעתו לאלה מאוד – והנה ראינוהו הפעם מעמיק חקר, ראינוהו חושב מחשבות מאוד, רוח חדשה באה בקרבו ומלחמה חדשה בסתרי לבבו..

רחל ידעה מאוד־מאוד כי דברי הספרים האלה יביאו מלחמה כבדה בלב שמואל, ידעה כי יחדל הפעם מן התיקונים לעם בני ישראל בפרט, וידאג לתיקונים בדת ובחברה בכלל, ידעה כי לרגלי הדעות החדשות האלה יוטל שמואל בספק עוד, לא רק על קדושת הפוסקים האחרונים וחלקם בדת ישראל, לא רק על מעשי הרבנים וספריהם, לא רק על חומרות הדת ועולה הכבד – שמואל יוטל עתה בספק גם על קדושת הפוסקים הראשונים, גם על מעשי המחוקקים, גם על דבר הדת בכללה… רחל ידעה עד מאוד כי בריאה חדשה תברא עתה, כי שמואל יהיה עתה את אשר לא היה ואשר לא חפץ להיות – שמואל יהיה לכופר בעיקרי הדת, למכחש בכל התורה… ידעה כי תגזול ביד חזקה ממנו את מטרתו ההולכת לפניו, ידעה כי לא יבקש עוד תיקונים בדת ישראל, וכי יתייאש הפעם מתקוותו להיות רב־מתקן…

החפצה רחל בכל לבבה לשנותו פעם אחת? האומנם השתדלה להטותו מן המסילה אשר הלך עליה עד היום בכוונה מיוחדת? – גם היא לא מצאה חשבון בדברים האלה, גם היא לא חשבה מחשבות בדבר הזה, וגם לבה וגם נפשה לא ברור מיללו; הן אומנם נתנה כבוד למחלוקותיו, אומנם הרגישה כי דעותיו ומטרתו קדושים המה, אומנם ידעה עד מאוד כי לעם ישראל נחוץ איש כשמואל, כאשר הוא, כי רק איש כזה יביא תועלת רבה לעמו, וכבוד גדול ינחל הוא – תחת אשר בשאלות הכוללות יהיה שמואל כאחד האדם, לא יברא חדשות ולא יוליד נצורות; בדבר התיקונים בדת ישראל, יעמוד הוא בראש הלוחמים, יהיה הוא פועל כביר, ולשמו ולזכרו תערוג נפש כל החפצים בתקנת עמם ודתם – תחת אשר בדבר התיקונים בחברת האדם בכלל יהיה הוא רק אדם פרטי ובין המתפעלים יימנה… את כל אלה, יודעת נפש רחל מאוד – אפס כי היא⁴⁶⁴ חפצה כי ידע גם שמואל את אשר יודעת היא, כי יהיה גם הוא את אשר הינה היא.

והנה הוא הולך רצוא ושוב בסוכה הקטנה, הנה הספר הראשון אשר נתנה לפניו הרעיש מורשי לבבו, הנה הדעות החדשות באו כאש בעצמותיו, הנה אשתוללו רעיוניו, נבהלו שרעפיו, וכל אשר בקרבו התעוררו מאוד ויבהילו את רוחו…

לא ראה שמואל את אשר מסביב לו, לא ראה את השמש בהלה נרה והמספרת כבוד אל, אשר יכחש הספר בו; לא ראה את הדר הפרחים והשושנים, המשיבים נפש עמלה כמוהו, לא ראה את תפארת הטבע בגן אשר הוא יושב בקרבו אשר כמו יתייפה הפעם לפניו, לאמור: ראה הביטה בי, ודע את אלוהיך!… גם את קול הציפורים המשוררות מעל ראשי העצים לא שמע, גם את קול הפעמון המודיע כי כבר נאספו התלמידים לחדר לימודם וכי גם הוא קרוא להיות להם למורה, גם את הקול הזה לא שמע – נפשו נבהלה מאוד!

שמואל זכר הפעם את היום אשר שמע בפעם הראשונה דברי שרגא בהיותם לבדם בשדה, זכר את מועד האביב באמור לו שרגא כי כצאן־ברזל הנם המון בית ישראל, האדוקים במעשי אבותיהם ובמחשבותיהם, מבלי אשר ילכו וישתכלו הלאה לפני רוח הזמן והדעות המתחדשות לבקרים, וכי “חיי האדם הנם אך תנועתו”…

“הכי עד כה ילכו הלוך והשתכל?” הרה שמואל מחשבה איומה ונפשו התפלצה – “עד אשר יכחישו בכול, ועד אשר יחללו כל קודש, ובכל מעשי אבותיהם ואמונתם יבעטו?”…

הפעמון השמיע שנית קולו – ושמואל לא שמע, לא שמע גם את משק הילדים אשר יחולו באולם הבית, את קול רגליהם במרוצתם שמה הנה והנה…

רחל עברה על פניהם, ותגער בם.

– מדוע לא שמעתם לקול הפעמון הקורא לכם?

– המורה איננו עוד!

ותזכור רחל כי בסוכה הוא יושב, ותצא לקרוא לו.

והנה שמואל עומד שם במקצוע, נשען על הקיר, עיניו כמו קמו, פניו חוורו, באצבעות יד ימינו יתופף על מצחו, וכל מראהו כמראה איש אשר פחד פתאום בהלו.

גם את בואה לא שמע, גם את פניה לא ראה.

– שמואל! קראה לו רחל בקול.

שמואל התעורר. בעיני זוועה הביט מסביב לו.

– רחל, אהה, רחל… הביעו שפתיו בדממה.

– הנה עת הלימוד הגיע, הנה הנערים יחכו עליך – מה לך שמואל?

– לא טוב עשית בתתך את הספר הזה לידי, מבלי אשר תגידי לי מראש מה הוא….

– ההוא הרעיש את לבבך? שאלה רחל בצחוק־שפתיים, כמו אמנם לא ידעה את אשר בו.

ושמואל הביט בפניה, ולא ענה דבר.

– עוד נשוב נדבר באלה, והנה משמרתנו קוראת הפעם לנו לצאת לעבודתנו.

בדממה הלך שמואל אחריה, בדממה ישב על הכיסא לפני תלמידיו, ובדממה השמיע לקחו באוזניהם.

*

ורחל חמקה עברה מפני שמואל בערב ההוא. רחל לא חפצה כי יתווכח שמואל אתה בדבר הזה, חפצה כי יקרא שמואל בראשונה את כל דברי הספר מהחל ועד כלה, כי יוסיף לקרוא עוד ספרים אחדים בעניין הזה, כי תעבור הבהלה הראשונה, וכי ישפוט אחרי כן בקורת־רוח על העניינים האלה.

גם שמואל לא ביקש לראות את פניה. שמואל כמו ירא הפעם פן יהיו דבריה נוספים על דברי הספר, אשר שידד את רעיוני לבו, ומחשבותיו יהמו על אחת שבע….

ויהי אחרי אשר כילה שמואל את שיעורו בחדר הלימוד, אחרי אשר יצאו הנערים לשוב לביתם, וישב גם שמואל להגות בדברי הספר, שב להעמיק בו חקר, וישב אל מחשבותיו ואל הגות לבו, אל חקירות המחבר ואל רגשותיו.

שמואל לא יצא הפעם לשבת בסוכה, פן יפריעוהו אפרת ורחל מקריאתו, בידעו כי שם הם יושבים מדי ערב, ויקח את הספר אתו לחדרו, ועל הקתדרה ישב וקרא בו.

והנה הדלת סבבה על צירה, ואפרת בא החדרה.

– מדוע תשב שמואל בזה, ולא תארח לחברה לנו שם בסוכה כדבר יום ביומו? שאלהו אפרת.

– הנני קורא בספר הזה, ענהו שמואל בשפה רפה, ולא סר עין מן ספרו: – בספר אשר יקח את לבבי מאוד ואשר יביא מחשבות שונות בקרבי, ואומר: אשב בדד ואחשב לדעת הייתכנו דבריו ואם אמת בפיו…

– והנה בקשה קטנה בפי, אשר גדולה היא לאחותי לרחל, ובך אבטח כי תעשה וגם תוכל.

– דבר ואשמעה.

– הלא תלך לבית־המדרש להתפלל מנחה..

– אומנם כן, הזכרתני, כבר הגיע זמן מנחה.

– והיה כבואך שמה, תראה את פני הרב, ותגיד לו כי שמעתי אומרים כי נוסע הוא הבירזי מזה…

– הכי הבירזי יעזוב את העיר?

– החשה, כי לא הגדתי לאחותי דבר, לבלי הדאב את רוחה… ועל־כן תדבר על לב הרב והגבאי כי לא יתנוהו לנסוע טרם תחלוץ רחל את נעלו…

שמואל חשב מחשבות.

– ואנה פניו מועדות?

– שמעתי כי יתעתד לנסוע לווילנא, למען אשר ילמוד שם בבית־מדרש־הרבנים.

– האומנם?

– כן הגיד לי הזקן “בעל הגימטריאות”, ועתה אל־נא תאחר להזהיר את הרב והגבאי בדבר הזה.

– אני אעשה ככל אשר אמרת, ולו ישמעו הם לכל דברי, ויטו אוזן קשבת לאשר אבקש.

– ואם לא יאבו ולא ישמעו, או אם דבריהם לא יועילו לעצרו בזה, אז נטל עלי ללכת לשוטר העיר ולבקש את פניו כי יעצרהו הוא.

– אנוכי אדבר בשמך את הדברים האלה.

שמואל סגר את הספר אשר לפניו, ויקם ממקום שבתו, וילבש את מעילו, ויצא.

השמועה הזאת הסבה את לבו לשוב ולחשוב בדבר התיקונים בדת ישראל, לשוב ולהתבונן במעשי הרבנים ובפסקי דיניהם הרבנים.

“הן אנוכי היודע כי אין הכוח והעוז ביד הרבנים להכריח אותו לחלוץ, בעת אשר יאמר כי חפץ הנהו לייבם”, חשב שמואל בלכתו ביתה המדרש – “הן לא יכלו הפוסקים לעבור על דין המפורש בתורה, אשר גם התלמוד לא חש לתקנו… מפורש בתורה… והנה גם עליה כבר עבר כלח”…

וברעיוני לבב שמואל בא רעיון, אשר כברק חיש קל עבר בין בתרי לבבו, וכברק הצית שם אש וירתיח את דמו…

“לא! הרעיון הזה פיגול הוא לי – לא יירצה… אנוכי אומנם כתבתי בתשובתי להרבנים בארץ, כי אחרי אשר “ייבום בנחלה תליה רחמנא”^{465 466}, אם כי באין נחלה אין ייבום ואין חליצה… אולם להתירה בלא חליצה לא ישמעו לי, וגם להכריח את היבם לחלוץ לא יוכלו… לא יוכלו לאמר לו: “יודעים אנחנו את כוונתך, וכי בטלה הפעם מצוות ייבום”… והנה הדת האלוהית הלא לא תבוא בטרוניא עם הבריות⁴⁶⁷, ואנחנו נשא ונסבול דברים אשר כבר עברו זמנם ובטלו סיבתם… דברים אשר מאל נתנו הלא יעמדו לדור דורים”…

והנה הוא נאחז עוד הפעם ברעיון מעין הרעיונות אשר יקרא עתה בספר, ועוד הפעם עמל לבטלו ולהסירו מקרב לבו – והנה הוא הגיע כבר לפני דלתות בית־המדרש, וימהר לבוא שמה.

ויהי אך בוא בא שמואל לבית־המדרש, והנה ר’ נחמן “המלמד המינסקי” לקראתו, ויגש אליו ויאמר לו:

– הכי תעדה, שמואל, גאה וגאון בהיותך אתה למורה, תחת אשר אנוכי נשארתי מלמד עד היום הזה?

– הן חקרתני, אלופי, ותדע כי גאה וגאון רחקו ממני, ענה לו שמואל בכל לבבו: – ובחבר נכבד כמוך איכבדה בכל עת, ואיך עלה על לבך לחשדני בכמו אלה?

– כי אמרתי כי הוויכוחים בדבר תקנת הדת היו לך לזרא, הוסיף “המלמד המינסקי” ויבט בפני שמואל: – הן אנחנו גמרנו אומר להתאסף מדי שבת בשבתו לצרף את הדברים האלה, ללבנם ולבררם, וביום השבת העבר חיכינו עליך מאוד, אני ועוד חברים מקשיבים, ואמרנו: אך גאה יתגאה שמואל כי היה למורה…

ללב שמואל אשר הרה עתה ספק וילד מבוכה, היו הדברים האלה כרשפי קשת, כחיצים שנונים.

– לו ידעתי כי נאספתם יחד, כי אז באתי גם אנוכי, ענה שמואל בשפה רפה: הן עוד דברים רבים בפי…

– וגם אנוכי חיפשתי ומצאתי דברים רבים להעיר עליהם, מאמרים רבים מגדולי הראשונים, ואומר כי “אני ואתה נסביר פנים בהלכה”⁴⁶⁸ וכי “מיני ומינך תסתיים שמעתתא”⁴⁶⁹ /⁴⁷⁰…

– חבר אני לכל הדורשים בתורת ה’, לכל הדואגים לתקנת הדת והאומה, ובכבודך, ר’ נחמן, אתיימר מאוד, והנני ללכת אחריך לכל המקום אשר תקראני, לכל המקום אשר יתאספו חברים מקשיבים…

– אם כן אבקשך מאוד לבוא לביתי ביום השבת הבאה, ושם נדבר את דברינו, ושם נתווכח…

– טוב הדבר אשר דברת!

ובלב שמואל התעורר הספק עוד, רעיונות הכפירה שבו ויחיו בנפשו, שרעפי לב המחבר, בספר אשר הגה, הביאו עוד הפעם מבוכה בקרבו; אך לאשרו בא הרב ביתה המדרש, החזן החל “אשרי” ושמואל התפלל עם הציבור, ויתעתד לגשת אל הרב ולדבר באוזניו על אודות “הבירזי” ככל אשר אמר לו אפרת, טרם לכתו.

בענוה נגש שמואל אל מקום הרב, אחרי אשר כלו היתומים את “הקדיש”, ובדממה ורוח חן אמר אליו:

– דבר לי אליך, רבי!

הרב הביט בפניו רגע קטן.

– הנה כי כן, ענה לו הרב רכות גם הוא: – אם דברים בפיך, דברי תורה בפלפול וסברא, הנה תוכל להציעם לפני בדממה, במתון ובענוה, לא כי תרעיש את כל יושבי העיר ותקרא למחלוקת ודברי ריבות…

שמואל שמע את קול מוסרו זה ולא ענה דבר הפעם, הן לא לבו ילך עתה לעורר דברים נשכחים, ונפשו תמאן בעת הזאת בוויכוחי־הדת עם הרב.

גם יתר העם אשר נשארו בבית־המדרש ויחכו לתפילת “מעריב”, ראו כי ידבר הרב את שמואל רכות, וכי יטה שמואל אוזן קשבת לכל דבריו, וישתוממו מאוד; הן הם חשבו בנפשם כי יצא כבר שמואל מכלל ישראל, כי אין לו עוד חלק ונחלה ביהודים, וכי כבר נואשו ממנו – והנה הוא ידבר את הרב בנחת והרב גם הוא יעננו בפנים מאירים.

– ומה חפצך הפעם? שאל הרב את שמואל, בראותו כי קבל דבריו בדממה.

שמואל הציע לפני הרב את דבריו, ככל אשר שם אפרת בפיו, על אודות הבירזי ומסעו.

– הן לא אכחד ממך, שמואל, ענה לו הרב ויקמוט את מצחו מאוד: – כי לו יבוא היום הבירזי לפני ובפה מלא יאמר כי יאבה לחלוץ, לא אתן אנכי לו לעשות כדבר הזה…

– ומדוע?

– יען כי לא אדע עוד בבירור אם הוא הנהו היבם…

– הנה הלכה פסוקה בידינו: “והלכתא גלוי מלתא בעלמא הוא⁴⁷¹ ואפילו קרוב ואפילו אשה”⁴⁷² והלא “המחבר” הוסיף: “או עבד או שפחה או קטן נאמן בכך,⁴⁷³ ומכל־שכן בזה שאביו מעיד עליו”…

– הנה כל אלה בעדים המכירים את היבם נאמר, וכאשר מפרש אמור בשולחן־הערוך: “צריך שיכירו שהוא אחי המת”⁴⁷⁴, ובאופן כזה נאמנים; אולם לא כן “בנידן דידן”, הנה האב לא הכיר את בנו, אשר לא ראה אותו מימיו כי גירש את אשתו והיא היתה מעוברת, ואך על־פי שיחם והגיונם בא זכר שם אשתו ושם העיר לפניו… והנה ר’ טודרוס איננו “בר סמכא” לדברים כמו אלה.

– אבל ניכרים דברי האמת האלה, העיר שמואל בשפה רפה, ויעמיק במחשבותיו גם הוא.

– לולא מצאנו ראינו פרטים רבים, אשר יכחישו את עדותו זאת, כי עתה אולי האמנתי לו גם אני; אולם המגיד וגם זלמן ינטס שאלו אז שאלות כהוגן והביאו ספק גם בלבי – הן באמת לא שמענו, כי יקרא הבירזי לאביו “טודרוס”, כאשר לא הגיד מעודו “בעל הגימטריאות” כי גם “יחזקאל” שמו… והנה גם מספר השנים לא יעלה בידינו, כי קשה לי להאמין שיהיה הבירזי בן עשרים שנה וארבע שנים כאשר הגיד…

– ומדוע ולמה יאמרו כאלה ללא־אמת?

– הן לא אדע את אשר בלבם, ענה הרב בתומתו: – אולי עשו קנוניא ביניהם, או אולי מחשבה זרה בלב הבירזי – ואיך אוכל ואתיר שומרת יבם לשוק?…

שמואל העמיק במחשבותיו. הן ראה ויבן כי צדק הרב בדבריו הפעם, וכי אין לו להשיב עליהם מאומה; הן הוא ידע עד מאוד כי אמנם “מחשבה זרה” בלב הבירזי, וכי על עדות פיו של “בעל הגימטריאות” אין לסמוך – “ואם כן הלא ישרים דברי הרב”, חשב בנפשו; אולם כרגע שב ויזכור כי תקוות רחל ועתידותיה עתה בידי הבירזי, וכי בו בעזרתה – ויצר לו מאוד…

– אבל, לא נוכל לתת לו לנסוע, טרם יתבררו הדברים… אמר שמואל אחרי דממה קטנה.

– התחת שוטר־המלכות הנני בעיר הזאת? ענה לו הרב בלב תמים: – ואם אנוכי אוכל ואעצור אותו מדרכו? ואם גם אצווה עליו – הישמע לפקודתי?…

– ואם את פני הגבאי תבקש, רבי, בדבר הזה…

– הבל־הבלים! גם הגבאי איננו שוטר בעיר הזאת, גם הוא לא יוכל לצוות עליו, ואם יצווה לא ישמע הבירזי גם לו…

שמואל לא ענה דבר, וייפטר מפני הרב, אשר הצדיקו בלבו, וישב אל מחשבותיו, אשר לקחו לבו בימים האחרונים, ואל דברי הספר אשר קרא היום הזה, ואשר הביא הסערה ברוחו אשר לא קמה עוד לדממה…

[יז] הבירזי    🔗

אין לך אדם שאין לו שעה, אשר יתבונן בה בינה מאוד, אשר בכל לב ונפש יחשב בה דרכיו, ואשר תעורר בו כל רגשותיו לעשות ולפעול בדעה מיושבה ובכובד־ראש; גם הקל־שבקלים יהיה בשעה כזאת לאיש מחשב־דרכו, להוגה־דעות בתום לבב, ולמבקש רעיונות ברורים ומבוארים, אשר באמת, בצדק ובמשפט יסודם.

והשעה הזאת שינתה מאוד גם את לב הבירזי בקרבו.

מקרים אחדים ורגשות שונים, אשר ניקרו ויאתיו תכופים זה אחר זה בימים האחרונים, פעלו מאוד־מאוד על נפש הבירזי, וישנו את מעשיו וגם את מחשבותיו, וישנו את לבו בקרבו, וישנו את השקפותיו על החיים בכלל, ואת תקוותיו אשר יחזה לו הוא.

אהבתו את רחל, אשר דחתה אותו מעל פניה, הסיפור אשר הזקן ר’ טודרוס “בעל הגימטריאות” סיפר באוזניו בליל “בדיקת חמץ” והמחשבות החדשות אשר באו בלבו לרגלו, אלה החלו לעורר בקרבו מחשבות אשר לא ידע שחרן, ויעירו אותו גם לקום ולעשות, לחשב דרכיו ולחזות לו עתידות; – והנה לפתע פתאום נגלו לו חדשות ונצורות, פתאום מצא את אביו! הוא זימות יעץ, הוא חיבל אוון להוליד שקר – והנה אמת נכון הדבר, אביו הנהו לנגד עיניו עתה!… הדבר הזה הפיח רוח גבורה בלבו, שינס מותניו לגבר חיילים ולכלות את אשר החל לעשות!

“אב” – היא מלה קטנה בת שתי אותיות והברה אחת, ומה רב כחה, ומה עצמה פעולתה בחיים!… ישע ופדות בימינה, אורה ושמחה בשמאלה, ונופת צופים תחת לשונה!…

“יתום” – גם היא מילה קטנה, ומה רב עוניה, ומה גדול שברה בחיים! יאוש ושפלות ילווה, נוחם ייסתר מעיניה, נפשה מלאה דאבה, וריש ותוגה יבואו לרגלה!..

יתום היה הבירזי מיום גוחו מבטן אמו, יתום – ואב לו! אב אשר לא ידעהו, אב אשר עגן את אמו, אב אשר לא ידע גם לבקשו, לא ידע דרך בה הלך, ולא ידע אם עודו בחיים… ויהי כאשר מתה עליו אמו, וישלחוהו לעיר בירז לבית דודתו והוא עודנו ילד קטן ויתנחם בה תחת אמו; אולם גם היא מתה בעוד שנים מעטות, ויוסף היה ליתום, מאין איש אשר ידאג לו, מאין אדם אשר ישים עליו עין, וירחמהו.

“אמי וגם דודתי מתו, אבל אבי הלא עודנו חי!” חשב הבירזי לא אחת על משכבו בלילות – “ומי יתן ואמצאהו… מי יגלה לי מקום שבתו, ויגיד לי מי הוא?… הן יוכל היות כי קרוב הוא לי, כי גם עתה אחזה את פניו, כי אצלו אשב ועמו אדבר – ולא נדע גם שנינו”…

הרעיון האחרון הזה הרע לו מאוד־מאוד, הביט בפני כל איש ואיש אשר בא לקראתו, את פיו שאל אם לא היה בקאנדיע, ואם לא יחזקאל שמו… ויחשבוהו האנשים למשוגע, ובני הישיבה חבריו לעגו לו, ויתגרו בו לאמור: “הנה איש מעיר קאנדיע, ושמו יחזקאל” – הבירזי חרד מאוד לקראת קול קורא כזה, ויבך תמרורים בהיוודע לו כי בני הישיבה ניחרו בו ויתעוהו בשווא…

עברו ימים, שנים חלפו, והבירזי מצא אנשים רבים אשר שמו עליו עין לטוב, רחמוהו ויחמלו עליו, אף הספיקו לו כל צרכיו. ולאט־לאט שכח את רעיוניו אלה, לאט־לאט נח לבו ורוחו שקטה, ויתמיד בלימודו מאוד, ויוסיפו האנשים עוד אהוב אותו, האכילוהו על שולחן עשירי עם, אף בגד ללבוש נתנו לו, ומצבו הוטב.

מעינות דמעותיו דללו וחרבו, ועליצת־הנוער לקחה חלקה בלבו; רק לעתים רחוקות זכר כי יתום הנהו, רק לפעמים עת ראה בן מתחטא מאוד לפני אביו, עת ראה כי אם רחמניה תפנק את פרי בטנה, וכי יתענג אח באחיהו – רק אז בא זכר אביו לפניו, ורק אז התגעש לבבו, ועיניו הורידו גם דמע; אפס כי מחזות כאלה לא ראה רק לעתים רחוקות מאוד, הן כל חבריו בבית־המדרש רובם יתומים גם המה, ומצבם עוד רע מאשר מצבו הוא, והוא הנהו המאושר ביניהם – ומדוע־זה יתחמץ לבבו בקרבו.

והנה “מורה” בא לבית־הישיבה, מורה בשם המלכות, מורה אשר החל ללמדם שפת רוסיה; לרגלי המורה ושפת־המדינה נראו גם ספרי מליצה ושירים בשפת עבר, בבית הישיבה ההיא – לא שהמורה הביאם שמה או ציווה אליהם, אפס כי נמשכו לרגלי לימודי החול אשר הורשו שם על־פי דינא דמלכותא; הבירזי שקד עליהם מאוד, והם הוסיפו להשכיח את רעיוניו העצבים מלבו, הוסיפו לעורר בקרבו תשוקת החיים, העונג והחשק, ויוסיפו לקחת את לבו לזנות אחרי תאוותיו, ולבקש תענוגות החיים לפי מצבו ולפי אשר תשיג ידו.

בדרכו זה הלך הנער יוסף, עד אשר באה אהבה בלבו ועד אשר ידע את “בעל הגימטריאות”.

“בעל־הגימטריאות” עורר לתומו רעיונות נשכחות בלב הבירזי, הזכירו מבלי־משים את אביו, הזכירו כי יתום הנהו, וכי עליו לבקש את האב החי אשר ייתמו… הרעיון אשר לקח את לבבו רגע קטן אז עת התוודע ר’ טודרוס אליו ראשונה בליל בדיקת חמץ, ואשר התחזק מאוד־מאוד מאז נודע לו כי אמו היתה אשתו הראשונה של ר’ טודרוס, לקח עתה את לבו מאוד ולא נתן לו מנוח; המלה הקטנה “אב” מילאה הפעם את כל נפשו, לקחה את כל לבבו, וכל הגיוניו אך בה; היא היתה לו לנשמת אפו, לרוח חייו ולכל אשר בקרבו – ויהמו רעיוניו ויתגעשו מאוד!…

“הנה עתה ארים ראש גם אני!”, חשב הבירזי בלבבו בימים האלה –“לא עוד יאמרו כי יתום אנוכי באין אב, לא עוד יאמר לבי כי אין לי בעולמי נפש אחת אשר תדאג לי ואשר תשתתף בכל אשר לי… לא עוד אשב בדד ואבכה, לא בודד אהיה בעולם הזה!…”

הרעיונות האלה נעמו לו מאוד, ויחגור שארית אונים להסיר מלבבו כל ספק בדבר הזה: הן השמות “טודרוס” – “יחזקאל” כבר התלכדו והיו לאחדים גם בפיו גם בפי “בעל הגימטריאות”, עד אשר ציווה להשמש כי יקראהו לעלות לתורה ביום השני, והוא קרא בקול רם: “יעמוד החתן יוסף ברבי יחזקאל טודרוס”…

– הלא “בן יחזקאל” נקראת תמיד? שאלהו אז הגבאי.

– בתעודת־המסע אשר לי כתוב רק “בן יחזקאל” וכן נקראתי, אף כי ידעתי כי אבי גם “טודרוס” נקרא; אפס כי נודעתי הפעם כי אבי ייקרא עתה רק בשם “טודרוס” לבד, ועל כן צירפתי לי גם את השם הזה.

ואף כי נפשו ידעה מאוד כי אביו כיחש בשם “יחזקאל” ולא ידעהו מתמול שלשום, וגם הוא לא שמע מעודו כי “טודרוס” שם אביו – אולם הרעיון אשר הרה אז בלילה כי סיבות שונות, אשר לא ידען, שינו את שם הזקן וישכיחו את שמו הראשון, עד כי ברבות הימים שכחו גם “בעל הגימטריאות” בעצמו, כאשר שכח את שם אשתו הראשונה ואת שם העיר אשר גר בה שנים אחדות – הרעיון הזה הכה שורש בלבו, ויאמין בו בכל נפשו אשר חפצה מאוד באב אימצה לה…

והנה באה גם האהבה ותוסף לחזק את הרעיון הזה.

הבירזי אהב את רחל אהבה בלי מצרים, אבל אהבה נכזבה אשר לא תכיל כל תקווה; רחל דחתה אותו בשתי ידיה, וירא ויתבונן כי לשווא ישא נפשו אליה, ותקוותו מפח נפש; ועת כי יעץ מזימות למשכה אליו בחבלי שווא – נודע אליו אביו, וידע כי אומנם הוא־הוא היבם אשר רחל תחכה עליו, וכי דין תורה ודת ישראל יעזרו עתה על־יד אהבתו – ואיך לא יתחזק הרעיון הזה בלבו? איככה ישמע הפעם לקול השפק, אשר יגזול ממנו פעם אחת את אביו ואת אהובתו גם יחד? איככה תבאנה שאלות פרטיות וישימו לאל את כל תקוותיו וכל נחמתו בחיים?…

על כן לא שעה הבירזי להם, על כן כהנדוף עשן נדף את הספקות האלה, ועל כן איחז ואימץ את לבו ברעיון הזה.

אפס כי השאלה האחת אשר שאל אותו זלמן ינטס בבית הרב, היא דיכאה לארץ תקוותו, והיא הביאה מבוכה בנפשו, והיא גזלה שנתו ממנו גם בלילה.

הבירזי ידע מאוד כי כיחש אז באמרו כי כבר מלאו לו עשרים שנה וארבע שנים; הן אם גם לא ידע מספר שנותיו בצמצום, אם לא ידע יום היוולדו, אולם את היום ואת השנה אשר החל להניח תפילין הלא ידע מאוד, ידע את העת אשר היה בר־מצוה, ואשר היה אז בן שלוש־עשרה שנה, ואיככה יוכל להאמין גם בנפשו כי בן־עשרים וארבע שנים הנהו היום הזה? –

“אנוכי הייתי אז בקלוז בוווילנא”, חשב הבירזי בנפשו, אחרי צאתו מבית הרב – “כבר מתה עלי גם דודתי, ואיככה אהיה אנוכי הבן הבכור לבעל־הגימטריאות, אשר בנו השני, איש רחל המת, היה על־פי דבריה, בן עשרים שנה וירחים אחדים במותו?…”

השאלה הזאת הציקה לו מאוד. את כל אשר לו נתן, לוּ יקום איש לפותרה על־פי חפץ לבבו.

“אולי לא ידעה היא את שני חיי אישה בצמצום?” חשב הבירזי עוד – “אולי משגה הוא לה?… ואולי שכח אבי השכחן גם את אלה (באה מחשבה חדשה בלבו), אולי היה הוא הבן הבכור, ואנוכי נולדתי אחריו?… הן אבי שכח את קורות ימי עלומיו, שכח את שם אשתו ושם עירו, ומי יודע אם לא במשגה גם דבריו אלה? אם לא היתה אמי אשתו השנייה, ואם לא בנו הבכור מת?”…

הרעיון האחרון הזה היה לו למשיב נפש, וישמח עליו כעל כל הון, ויחשבהו לאמת וצדק.

“הן לא אספק אף רגע כי הזקן הזה הוא אבי”, אמר הבירזי בלבו לחזק אמונתו בדבר הזה: – “אמי גיטעל היתה אשתו, העיר קאנדיע עיר מגורו, ואבותיה גרשם ומלכה חותנו וחותנתו… גם סיפורו כי השאיר את אשתו זאת בימי הריונה ולא ידע אם בן או בת ילדה, גם הסיפור הזה ישא בד בבד עם הדברים אשר תמיד סיפרה לי אמי, ואשר היו שומים גם בפי דודתי אשר בבירז – ואם־כן נעלה הוא מעל כל ספק כי אבי הנהו… ואם כן אצדק מאוד־מאוד בהשערתי כי כאשר שכח את שמה ושם עירה, כן שכח גם את חשבון העיתים, ואחי המת היה הבן הבכור לו, הבן אשר נולד לפני…”

המחשבות האלה היו דיין לשכך מבוכתו על דבר האב, אפס כי הוסיפו מבוכה בלבו בייחוסו לאהובתו לרחל: הן הוא ירא לגלות את מחשבותיו אלה לפני כל איש, פן יחבל את מזימותיו, ופן יצא וידיו על־ראשו בהיוודע את כל ספקותיו, וכל הגות לבו, ויסתיר את הדברים האלה בחובו, ויסתירם גם מאת אביו, אשר התפלץ מאוד לשמע שאלותיו הראשונות, אז בליל התוודעו אליו, ויהי לבבו קבר למחשבות נפשו, ותהיינה המחשבות כאש בעצמותיו, ותהי האש לנחל שלהבת בקרבו, ובערה שם, ואין מכבה…

ותהי העצה היעוצה ממנו לנסוע לווילנא וללמוד בבית־מדרש־הרבנים אשר שם טובה בעיניו, עצה אשר תועיל לו מאוד לעת כזאת: בדבר הזה יקנה לו את לב רחל כי תכבדו וכי תיטיב לו פנים, תחת אשר ביזתה אותו עד כה, ובדבר הזה יביא גם מורך בלבבה, כי תפחד פן ילך ואיננו והיא תישאר שומרת־יבם מאין תקוה, עגונה בכל ימי חייה, ותידרש אליו. ותשמע בקולו והוא ייבמה, בטרם עוד יפתרו את השאלות האלה, אשר יפחד מאוד מפתרונם…

וישלח דבריו ביד אביו לאמור לאפרת, כי אם לא תיאות רחל לו אז יסע מזה, ואז לא תשיג את החליצה, משאת־נפשה, עד עולם.

אפרת לא אבה להשמיע את הדברים האלה באוזני אחותו לבלי הדאב את לבה מאוד – אולם גם עצתו נשארה מעל: שמואל שב מבית־המדרש ויספר באוזני אפרת את הדברים אשר ענה לו הרב, את הספקות אשר עלו בלבו, ואת אשר גזר אמר כי לא יתן להבירזי לחלוץ, גם אם ייאות הוא לדבר הזה…

ובדבר הזה צדק הרב מאוד, כילה שמואל את דבריו אלה: – הן נראה פה סכסוכים ושאלות, אשר אומנם לא נוכל לדעת אם הוא הנהו האיש אשר נבקש…

– ומה נעשה אפוא?

– נראה איך יפול דבר…

– ובין כה וכה, והבירזי יסע מזה, ולא נדע מקומו איה, וגם התקווה האחרונה תימס תלך ואיננה.

– הן אמרת כי תלך להשוטר למען אשר יעצר הוא אותו בעיר הזאת.

– ומה יעלה אז בידי, אם הרב לא יתננו לחלוץ? אמר אפרת וייאנח מרה: – הן אם אבוא לשר העיר ואומר אליו: “הנער הזה לא יאבה לשמוע לאמרי פי הרב, להתיר את אחותי”, אז ישמע אלי ויפיל עליו פחדים; אולם כעת לא יאבה גם השר לשמוע בקול דברי, וגם אנוכי לא אדע את מה אבקש ממנו לעת כזאת…

– אנוכי אדבר את הבירזי, ענה שמואל אחרי חשבו מחשבות: – אולי אציל אנוכי ממנו דבר אמת…

– אולם טרם נדע דברים ברורים אַל־נא תגל את אוזן רחל על כל אשר דיברנו בזה, כי רוחה חובלה מאוד מאז קיבלה את מכתבו, ואירא מאוד לנפשה.

והבירזי הלך תועה גם הוא. נפשו ידעה מאוד את כל התלאה אשר תמצאנו בדרכו אשר ילך עתה עליה, ידע כי כסף רב ידרוש בבואו לווילנא שנית; הן בבית־המדרש לא ישכנו רגליו הפעם, האנשים לא יתנו לו את לחמו יום־יום, בעת אשר יתעתד לבוא לבית מדרש הרבנים, גם אין מכר ואין מודע לו בעיר ההיא, אשר יועיל לו לדבר הזה, אין איש אשר ינהלהו בעצתו, אשר ינחהו בדרכו זאת ואשר יהיה לו לפה; ומאין ימצא לחמו? מי יורה לו דעה בלימודים אשר ילמוד טרם יבוא ביתה־הספר? ומי ומי יתן על ידו גם את הספרים אשר ידרוש למו? – הן אומנם לא מוזרה היא לו העיר ווילנא, אפס כי הוא היה בין בני הישיבה אשר בה, הוא למד בבתי־מדרשיה וקלוזיה, וידע רק את היראים ואת הלומדים אשר בקרבה, ואלה הלא לא יצלחו לו הפעם מאומה, אין לו חפץ במו…

“טובה העצה אשר יעצתי, טובה מאוד”, חשב הבירזי בלבבו בימים האחרונים – “אפס כי עצתי עוד עצה דורשת, ומי יביאה הלום? מי ייעץ עצה לעצתי, ויגיד איככה תקום, ואיככה אוכל ואוציא לאור מחשבות נפשי? – הנה אם ברוב עמל אאסוף מעט כסף בידי, די הוצאות המסע לווילנא, אם גם יעלה בידי לבוא שמה, הן גם אז עוד רחוקה מטרתי ממני – איה איפה אסור ללון הלילה הראשונה? ולחמי הכי אמצא?… ומה גם כי בבגדי אלה לא אוכל להראות בבית־הספר, ובגדים אחרים, בגדים קצרים, אין לי, ומאין יבוא עזרי?.. והנה לי לדאוג גם לאבי, הן לא אוכל עתה להיפרד ממנו, לא אוכל לעזוב אותו הנה, לא אוכל ולא אובה… ומה אעשה גם לו הפעם? איה מוצא לכסף גם בעדו?…”

השאלות האלה, או השאלה האחת הכוללת: שאלת הכסף, הכבידה אוכפה עליו בימים האחרונים מאוד, היא מילאה את כל לבו, בה הגה, וירק את כל נכליו ואת כל מזימותיו – ואין עצה מוצאת…

והנה בא זכר שלמה תחכמוני לפניו.

“הוא הנהו האיש אשר אגלה את כל לבי לפניו, והוא גם יחיש לעזרתי!”, חשב הבירזי, וישמח מאוד לרעיון הזה – "הן הוא הנהו משכיל שוחר תושיה, ופעמים רבות רמז לי בדבריו כי אשתדל לבוא לבית־הספר… הן אומנם לא דיבר דברים מפורשים באוזני, אומנם שפתיו לא ברור מיללו, יען וביען כי חשב בנפשו כי נפשי חשקה בתורה, אולם אם אפתח פי, והגות לבי אשפוך לפניו, אז ירצני ויתן לי ידו לעזרה!… ומה גם כי בן לו בווילנא תלמיד בבית־ספר־הרבנים…”

זכרון הבן־התלמיד הזה שימח את לבו מאוד.

“טוב מאוד כי בא זכרו לפני”, חשב הבירזי עוד – “אביו יתן על ידי מכתב־מליצה ויהללני אל בנו, והוא ינחני שם בעצתו”.

ובלב מלא תקוות טובות נשא הבירזי את רגליו ללכת אל בית תחכמוני, ונפשו חזתה עתידות למחשבותיו.

אולם בפחי־נפש יצא הבירזי מן הבית ההוא.

תחכמוני שיווה לנגדו את כל התלאות אשר תמצאהו בדרכו זה, את הלחץ ואת הדחק אשר יעמדו לו לשטן.

– בני כותב אלי יום־יום עד כמה תכבד העבודה בבית־הספר בימים האחרונים, אמר לו תחכמוני בכל לבבו: – המורים לא יידעו חנינה ודורשים מאת אלה החדשים, אשר יבואו לכתוב ידם בבית־הספר, על אחת שבע מאשר דרשו עד הנה, וגם ידקדקו מאוד־מאוד אחרי כתבי התעודות הנחוצים, אשר אין בידך מהם, אף גם זאת כי פקודת הממשלה חזקה עליהם עתה לבלי הביא ביתה הספר אנשים באים־בימים כמוך היום…

– אולי אמצא אנוכי חן בעיניהם?

– זה הדבר אשר אמרתי, בני יספר באוזני במכתביו כי לא ייאמן כי יסופר מה רבו הנערים והבחורים העניים, אשר יבואו יום־יום לווילנא בתקוותם לבוא לבית־הספר ותקוותם זאת נשארה מעל, והם יתגוללו בראש חוצות, עטופי־רעב וחשופי שת, אין למו בית ללון, אין בגד ללבוש ואין לחם בפיהם להשקיט רעבונם… הנדיבים האחדים נלאו כבר לתת, הלא “אין הקומץ משביע את הארי”… ויבקשו עצות ותחבולות להושיע להם כי ישובו על עקבם, וגם חפצם זה לא יעלה בידם, כי אפס כסף.. ומדוע זה תעשה אתה נוספות על האומללים האלה? מדוע תסע לווילנא? – חפצך לא יבוא, וגם לשוב לבית־המדרש לא תוכל עוד, והיית אומלל כל ימי חייך…

הדברים האלה פילחו כחץ את כל כליות הבירזי, עוררו את מחשבותיו בקרבו, ויביאו תמהון בלבבו.

‘נוחלה אבדה גם תקוותי זאת, ותוחלתי נכזבה גם מתחכמוני הזה!’ הגה הבירזי נכאים ויאנח מרה – ‘הגם מחשבותי אלה אשר התנחמתי במו עלו בתוהו ויאבדו? הגם תקוותי האחרונה תימס הלכה ואיננה?… ואנוכי אשא בשרי בשיני… וגם תקוותי מרחל אבדה… לא! – גם כי אלך במו אש, וגם שטף מים רבים כי יגיע אלי, גם על שחל ופתן כי אדרוך – לא אומר עוד נואש, לא אסיר מחשבותי מקרב לבבי, ותקוותי מנגד עיני… רחל – זו כוחי לתקוותי, היא תוסיף אומץ לתוחלתי, בה אשגה, ואעשה חיל!… ומדוע זה לא תענני דבר על מכתבי לה, אשר שלחתיו ביד אבי? מדוע לא שמה לבה לדברי? למה תחשה ולא תענה?… בטרם אלך מזה אשוב ואראה את פניה, אדבר דברים ברורים באוזניה, ואבקש ממנה מענה לשון…’

[יח] גם לי – גם לך!…    🔗

ומעשי הימים האחרונים, והדברים אשר ניקרו ואיתיו, עוררו גם בלבות אפרת, רחל ושמואל רעיונות מאוד, גם הם ראו ונוכחו כי לא בשובה ונחת יוושעון, לא באפס־יד תהיה להם הרווחה, וכי גם להם להתעורר ולעשות, לגבור חיל – ולבקש עצות.

דברי ריבות המעטים אשר שמעו אוזני אפרת בבית הרב, הראו לו לדעת עד–כמה יוכל הוא לקוות כי ישא את חנה לו לאשה בשלום; הן אם בפניו העיזו המגיד לדבר סרה והרב צעק אף ציווה, הכעיס את חנה תמרורים, אף קרא לה באוזניו ‘בתי השובבה’ על כי דיברה אתו בביתו בפני אמה – אם כן מה תקוותו כי ייחל עוד לשלום? –

‘הרב יקשה עורפו מאוד’, חשב בנפשו אפרת אחרי צאתו – ‘והוא לא ייאות לי; לדברי לאה לא ישים לב ולא ישמע אליה, וחנה היא כשבויית חרב בביתו, ועלי להצילה מרעתה… בלתי אין איש אשר יגע הדבר אל לבו, והיא הלא היא כל תקוותי בחיים, ועמה אנוכי בצרה…’

מחשבותיו אלה לא נתנו לו מרגוע, ויהגה בם מאוד.

ביום השני ראה את פני חנה עוד, אף גילה לפניה את הגות לבו, לא כיחד לה דבר.

– ומה נעשה? השיבה חנה אמריה לו: – הן אנוכי לא אירא מפניו, ונכונה הנני ללכת אחריך בכל לב…

– כאלה אדע נאמנה.

– אפס כי צרת לב אמי תיגע מאוד גם עד לבי… מעשי אלה ימררו את חייה, יגיעו לשאול נפשה…

– והנה גם מצבי לא יתנני לעשות מעשים זרים.. הן יאמרו כי גנוב גנבתיך מבית אמך…

– ומה נעשה?

באנחה כלתה שיחתם, ובאנחה נפרדו השניים האלה, ואפרת ביקש מאד עצה – ואין, ותושיה נדחה ממנו.

גם רחל ושמואל הגו נכאים מאוד, גם הם כלו ביגון ימיהם, וקול אנחתם נשמע כל הלילה, גם הם ראו ויבינו כי רחוקה מהם ישועתם, ותקוותם מפח נפש.

רחל הסיחה דעתה מן העיגון באהבתה את שמואל, וכמעט ששכחה כי שומרת יבם היא; האהבה לקחה את כל לבה, ושמואל הלא יעמוד על ידה, בחברתו תשתעשע, אמריו לנפשה ינעמו, ודברי פיו יבואו כשמן בעצמותיה – ותהי עליזה ושמחה; גם דבר בית־הספר אשר הוקם, גם את אשר היתה היא למורה בו, גם הדבר הזה עזר להשכיח את תוגת נפשה, להשביח שאון לבבה, ולהשיב לה מנוחה שאננה, מנוחת הנפש והלב, ושבעת־רצון מאוד היתה בימים האחרונים.

פתאום בא חמיה הזקן וחדשות בפיו: הוא מצא את בנו! – כאשר שמחה בראשונה לשמע הבשורה הטובה הזאת, לשמע כי נמצא היבם, ככה נעצבה אל לבה בשמעה: מי הוא הבן הזה? – השם ‘בירזי’ הביא רעד בעצמותיה וחלחלה במותניה!… והנה זכרה הפעם כי שומרת יבם היא, כי חופשה לא ניתן לה, כי עגונה היא, אסורה ליבם הזה!… וישב העצב וימשול בלבה בחזקה, וישב וימרר את חייה, וישב ויביא תמהון בנפשה, ויגזול את מנוחתה!…

ואף כי לבה ניבא לה מראש, כי נכונו לה ימי מבוכה ומהומה לרגלי האיש הזה, בכל זאת נתנה גם תקווה טובה בלבה כי אחרי הימים האלה, אחרי אשר תעבור המבוכה, וסכסוכים עוד אינם – קרובה גם ישועתה לבוא, וחפשה תינתן לה… וּשביב אור נגע בסתר לבבה ביום הראשון בשמעה את דברי הבשורה, והד שמחה נשמע בבתי נפשה אז, ורעיון־קל חלף עבר, וילחש באוזניה, לאמור: ‘יבוא יום ותיוושעי תשועת עולמים…’

אולם כל אלה עפו כעב וכענן כלו בבואה לבית הרב, ובשמעה את דברי הבירזי ואת בקשתו.

‘עתה הנני אומללה, ואין תקווה!… מצאתי את אשר ביקשתי – ומצאתי את אסוני! הנה היבם – והנה הוא פודי! – אמרתי אמצאנו ויחלץ נפשי, ועתה מצאתיו להוותי, מצאתיו לפצעי!…’

רעיונות כאלה וכאלה שדדו את רוחה וימררו את חייה; הגתה בם יומם וחלומותיה הבהילוה בלילה.

והנה היא יושבת עתה כאשר רד היום את אחיה ואת שמואל בסוכת־הגן אשר לבית־הספר. פני שלושתם נפלו, רבה עצבותם ועננה שוכנת על עיניהם. אין מלה בפיה כי תוגה מילאה את כל חדרי לבם…

ושמואל נאנח ראשונה.

הן לבבו פצוע מאוד. משנה־שברון הושבר, ובכל אשר יפנה – ילך אסונו לפניו!… לפנים אהב את חנה – ויהי איש ריב ומדון להרב, ועתה ימרר הבירזי את אהבתו, ואת כל תקוותיו ירמוס ברגל… לפנים מצא נוחם בדברי ריבותיו, מצא בם את תעודתו ואת אושרו; הריב עם הרבנים, הדרשות בדבר תיקון־הדת, והמלחמה בעד דעותיו, מילאו אז את לבבו מאוד, וישלמו ניחומים לו – ועתה הניח את ידו מאלה, וגם אהבתו רחוקה ממנו… והנה זה בא, הספר אשר נתנה רחל לו, ויוסף תמהון בלבו, וישם שמות בנפשו, ובשממון ישב גם עתה בסוכה הזאת, בדאבון לב יחשוב מחשבותיו, ובשברון מותניים נאנח לעיניהם…

– על מה אתה נאנח? שאלה רחל בשפה רפה.

– רבו אנחותי, ומי ידע ספורות למו? ענה שמואל בכל לבו: – אומלל הנני אני, ואומללה הנך גם אַת, חמדת לבבי!…

רחל לא ענתה דבר, היא לא מצאה מלים הפעם לנחמו, לא ידעה עתה דברים אשר יפיגו צערו – ותיאנח גם היא…

ודומיית־עצב שבה בסוכה ההיא, דומייה אשר בקבר משלה, ושקט־אשמנים ידמה לה.

והנה קול צעדי־גבר במסילה אשר בגן הגיע לאוזניהם, צעדי גבר ההולך ובא.

ובטרם עוד התעוררו שלושתם לקול הצעדים – והנה יוסף הבירזי בא אל הסוכה פנימה.

אפרת קם ממקום מושבו, ויאמר:

– אם דברים בפיך, יוסף, בוא־נא אתי אל החדר, שם תשמיע את דבריך, ואנוכי אשיבך מלים.

– לא לך, אדוני, אשים דיברתי, ענה הבירזי ויעמד את פניו:

– אני אדבר דברי באוזני גיסתי, כי יגעו אך עדיה…

אפרת אמר לענות לו דבר אך רחל הפריעתו.

– מדוע תאמרו לכחד ממני דבריו? אמרה רחל ודבריה יצאו מן הלב: – מדוע לא תיתן לו לדבר דבריו באוזני? – אשמע ואדע מה ידבר בי, מה יבקש ממני, ובמה אתרצה אליו..

– לכן, שמעי־נא גיסתי היקרה, החל הבירזי.

– אַל־נא ‘גיסתי’ תאמר לי, התחננה אליו רחל: – קרא־נא לי רחל, כאשר קראתני עד הנה…

– גם לזאת אשר פניך כי יקרת בעיני, נכבדת מאוד… ועתה שמעי־נא אלי, שמעי לקול דברי בנחת, שמעי ותני לבך למו…

ושלושתם הטו אוזן, והבירזי הוסיף:

– לא ברוגז ולא בקצף נעשה דבר; הרוגז והקצף יועילו לסכסך הדברים, לבלבל הרעיונות, ולהביא מהומה ומבוכה בלב כולנו; ועל כן אין טוב לנו כי אם בשובה ונחת נדע את אשר לנו ואת אשר נקווה…

– בזאת צדקת, יוסף! ענתה לו רחל בכל לבבה: – הנה זאת לי הפעם הראשונה כי אשמע אותך מדבר בהגיון ישר, דבר דבור על אופניו…

– גם זאת אות לטובה! מי יתן ותמצאי גם את יתר דברי טובים ונוכחים, ושומע יהיה לי מאתך…

– ומה בקשתך? מה תשאל ממני?

– הן את דברי מכתבי קראת, באין כל ספק, אף כי לא השיבות לי עליו דבר… והנה תדעי את אשר בלבבי, והגות רוחי לא נכחדה ממך… ועתה באתי לראות את פניך, בטרם אסע מזה, ובטרם אשים לדרך פעמי…

– הכבר נכון עתה לנסוע? שאלה רחל משתוממת.

– אנוכי לא אתנך לנסוע מזה, טרם תתיר את אחותי כדת ודין! אמר אפרת בתור מענה לדברי רחל.

– אַל־נא באפך, אדון יקר! ענהו הבירזי רכות: – אנוכי גזרתי אומר כי לא אקצוף, ולא אעיר חמה טרם היפרדי מכם… אך אחת אשאלה ממך: אנא הודיעני במה כוחך גדול, כי תשים עלי משמר?

– את זאת אדע אנוכי…

– הן לא כבורח אעזוב את העיר הזאת, לא אסתיר פני גם בצאתי את פני העיר; ואיך אסתירם, בעת אשר פני רחל הולכים עמדי?… רחל יושבת עמוק בסתר לבבי, ואיככה אחבא?…

– רב לך במליצותיך! אמרה רחל בכל לב: – הן החילות לדבר דברים ברורים, ועתה הגד־נא: מה תבקש ממני הפעם? מה תדרוש ממני?

– להגיד באוזניך את הדברים האלה! להודיע לך כי נפשי קשורה בך, וכי למען הדבר הזה אהיה הפעם לילד, אבוא בבית־הספר, אשא ואסבול, עד אשר חפצי יצליח בידי, עד אשר אגמור את חוק לימודי, אהיה למורה גם אנוכי, ואולי עוד יעלה בידי לבוא גם לבית־ספר הגבוה, ורופא־חכם אשובה הנה, אשובה למצוא חן בעינייך, אשובה ואודיע אהבתי לך, ותקוותי תשעשעני כי אז תשובי גם אַת ותרציני ותחונניני, וגם אַת תאירי אז פניך אל רופא־חכם תחת אשר תסתירם הפעם מן בחור־עני…

– בחלומות תשגה, יוסף! אמר אליו אפרת.

לא חלומות המה הדברים האלה, הם יוצאים מעומק לבי הער עתה! המה דברים אשר אשים נפשי בכפי ואוציאם לפעולה! המה דברים אשר בכל לבבי ובכל נפשי שמתים לי למטרה, ובעוז־רוחי אבטח, כי לא תשקר תקוותי לי…

רחל הביטה בפניו מאוד. הן תשמע מפיו דברים אשר מעודה לא חשבה לשמוע כאלה; וכמו בעל־כורחה הרגישה הפעם חנינה לו, וכמעט אשר גם כבר תכבדהו…

‘האומנם הפכתי את לבו בקרבו?’ חשבה בלבבה בעת הזאת

‘האומנם ידבר ויעשה יאמר ויקיים?…’

– לך בכוחך זה, וה' יצליח את דרכיך הטובה הזאת! אמר לו אפרת בשפתי חן: – אפס כי תתיר בראשונה את רחל… הן לא תיוואל לחשוב כי תחכה לחליצה עד העת ההיא, עד כי תחלוץ נעל רופא־חכם…

– לא לחליצה תחכה, כי אם לייבום…

– הנך באיוולתך, יוסף! הן שמעת את דברי הרב וידעת היטיב כי לא יתנו לך לייבם…

– ואנוכי ידעתי היטיב כי על־פי הדין אוכל לייבמה ומי יאמר לי: לך חלוץ?… הנה נפשי יודעת מאוד כי בלתי אין איש אשר יתירה, אין איש אשר יוכל להסיר ממנה את האיסר אשר אסרה התורה, וברצונה, או גם שלא ברצונה, תחכה עלי עד אשר אשוב אליה… אנוכי אכלה את אשר יזמתי לעשות, ואחרי כן אשוב ונדבר את דברינו עוד ונדע דברי מי יקומו…

את דבריו האחרונים אמר הבירזי ברגש נמרץ, ודבריו האחרונים עוררו את לב רחל ואפרת מאוד, העירו את רוחם בקרבם, וימחו גם את הרושם הטוב אשר עשו דבריו הראשונים בלבם; דבריו האחרונים העירו גועל בנפש רחל ואפרת, ודבריו האחרונים העירו גם את שמואל, כאיש אשר ייעור משנתו, מהמון רעיוניו אשר כמו נרדם במו…

מחשבות שונות התרוצצו בקרב לב שמואל לשמע דברי הבירזי הראשונים, מחשבות אשר הוסיפו גם הם שעמום לשממות נפשו, הוסיפו בלבול לרעיוניו הנבוכים, ויוסיפו עוד להכות את כל עשתונותיו בתמהון…

‘הבירזי יסע לבית־מדרש־הרבנים, הבירזי יהיה רופא־חכם – ואנוכי אשאר פה, אשאר להיות מורה־דרדקי בישראל!…’ זאת היתה המחשבה הראשונה אשר לקחה את לב שמואל, בשמעו את העתידות אשר יחזה לו יוסף. –

‘הן הוא הבירזי אשר “חסר לב ונפש” אמרתי לו, הוא הבירזי אשר רבתי עמו תמיד, גיליתי למוסר אוזנו והוכחתיו בשבט־פי על כי ילך בטל, על כי לא ישים לב למטרתו ועל כי לא יחוש לפתח את כשרונות נפשו אשר יאבדו בתוהו, והנה – הוא הולך לעשות גדולות, הוא יקדיש את נפשו לנצורות, הוא יחזה לו עתידות נכבדות ואחרית טובה, ואנוכי נשארתי מורה־ילדים קטנים, מורה דרדקי…’

הרעיון הזה המר לו מאוד, והנה בא רעיון אחר ויהם את לבו, ונפשו התפלצה מאוד־מאוד.

‘אנוכי אהבתי את חנה, ויקם אפרת ויקח את לבבה – לו תהי!… ועתה יאמר הבירזי לקחת גם את רחל ממני!…’

הרעיון האחרון הזה הכהו בתמהון, שידד את מערכי לבבו, וכל מחשבותיו השתוללו. חמת־קנאה בלבו, קנאה גדולה אכלתהו, קנאה אשר באה כרקב בעצמותיו – והנה הגיעו לאוזניו דברי הבירזי האחרונים…

– אַל תיבהל ברוחך ולבך לא ימהר לחזות לך שוא ותפל! דיבר שמואל באש קנאתו אל הבירזי: – אתה לא תעגן את רחל, ולא לך עיניה צופיות כי תתירה…

גם הבירזי גם רחל התעוררו לדבריו אלה.

– מה בפיך?

– יען לא בא עוד האות והמופת כי אתה הנך בן לטודרוס, ויען כי דברים רבים יעידו להכחיש את דבריך ואת הדברים אשר שמת בפי ‘הזקן’ אז בלילה בהיותכם לבדכם בבית־המדרש…

רחל נטתה אוזן מאוד.

– האומנם? שאלה בכל לבה.

– והנה גם הרב אמר לי כדברים האלה, הוסיף שמואל בקול גדול: – ובצדק חרץ משפטו כי אם יאבה הבירזי עתה לחלוץ, לא יתנהו לעשות כדבר הזה, עד אשר יווכח לדעת את האמת ואם כדבריהם כן הוא.

רחל השתוממה לשמוע דבריו אלה ותבקש פתרונם, שמואל סיפר באוזניה את דברי הרב ככל אשר אמר אתמול ‘בין מנחה למעריב’ בבית־המדרש – ופני הבירזי נפלו.

הן מי כמוהו יודע את הספקות האלה! שמואל נגע הפעם במכה הטריה אשר בלבבו – ותכאב מאוד…

‘אנוכי אמרתי כי רק בסתר לבבי נולדו השאלות האלה, ולבבי יהיו גם קבר למו, חשב הבירזי מאוד – והנה הן נודעו בין החיים, ושמואל והרב חקרו ודרשו במו…’

– ואם גם יאבה הרב, לא אחלוץ אנוכי! ענה הבירזי וישם אל שמואל פניו: – ומה לי ולו? אנוכי אעשה כאשר אמרתי… והנה חפצתי להשמיע דברי אל רחל בטרם אשים לדרך פעמי – והשמעתים, ואתה היה שלום…

ויוסף הבירזי פנה שכמו, ויאמר לצאת את פני הסוכה.

– אַל־נא תמהר ללכת! קרא פתאום אפרת אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים: – הן עוד דברים בפי אליך, יוסף, שב־נא על הכיסא הזה, שב על־ידי, ושמע את אשר אומר אליך.

דעת לנכון נקל כי ‘הבירזי’ בשמעו דברים רכים כאלה, לא המרה את פי אפרת, וישב על הכיסא אשר על־ידו, ויטה אוזן לשמוע.

ורחל וגם שמואל ראו הביטו בפני אפרת, לדעת את המעשה אשר יעשה הפעם, ואת הדברים אשר ידבר.

– הנה רחש לבי דבר עצה טובה, אמר אפרת אל הבירזי:

עצה אשר תיטיב בעיניך, ואשר גם אנחנו נמצא בה חפץ.

– בכל לבבי אמלא אחרי דבריך, אם יועילו לחפצי.

– שמע־נא יוסף, הן לא אכחד כי חפצך להשתלם במדעים, לעזוב את בית־המדרש אשר תבלה בו ימים ושנים בהבל ורעות־רוח, לעזוב דרכיך המטים אורחותם, ולדאוג בעד עתידותיך, לבקש לך מטרת הדעת והמדעים, לשחר בית־ספר וללמוד חכמה המחיה את בעליה והנותנת לחמה בכבוד – הן הדברים האלה קרובים ללבי מאוד, ולדברים האלה כי תשית לבך גם אתה אכבדך בכל לבי…

– רב תודות לאדוני בעד דברים אלה!

– אולם, היודע תדע, יוסף, כי הדרך הזו מלאה קוצים וסירים סבוכים? הידעת כי לא על נקלה תבוא למטרת חפצך? – איש כמוך בא בשנים וידיו ריקות, לא יעפיל עלות למקום ההוא: גם אנוכי הייתי תלמיד בבית־המדרש הרבנים בווילנא, – תהילה לאל, אנוכי לא דרשתי עזרת אדם: אבי סיפק לי כל צרכי, ומה־גם כי בימי נעורי באתי ביתה־הספר, ועליתי בלשכותיו כסדרן; אולם ראיתי רבים מבני הישיבה כמוך, ועוד צעירים ממך לימים, אשר בגפם באו העירה – ובגפם שבו בדרך באו; הנערים האלה אשר דרכי הבית וסדריו מוזרים למו, לא ידעו מראש את אשר חסר למו, הם שמעו כי יש בית־מדרש־לרבנים בווילנא, וידעו כי נפשם חשקה במדעים, וימהרו ויבואו, וידמו בנפשם כי שמח ישמחו לקראתם כי כל מחסורם יינתן להם, ויהיו מורים, רבנים, או גם רופאים בהעלם אחת…

– כזאת לא אחשוב אנוכי, הפריעו הבירזי בקול דממה דקה: – אנוכי אדע מראש את כל התלאה אשר תמצאני בדרכי זה…

– את ‘כל התלאה’ לא תדע יקירי! – שמע־נא לי ואחווך: ראשית דבר עליך לשבת בעיר ההיא כחצי שנה, למען אשר תיכוּן בלימודים הנחוצים לך, למען אשר תלמוד לדעת את כל הידיעות על־פי הספרים אשר ילמדו שם בשנה הזאת; ובששת החדשים האלה טרם יבואו ימי הבחינה, לא תמצא כל משען ומשענה, לא משען לחם אף לא משען מים… לחמך בדאגה תאכל, אולם מאין תקח גם את לחם העצבים בימים האלה? איה תמצא מעון לשבת, מעון אשר תוכל שם ללמוד שיעוריך? – לדבר הזה נחוץ כסף, והוא לא נמצא לך…

הבירזי נאנח במרירות, ואפרת הוסיף:

– והנה באו ימי הבחינה! בבית־מדרש־הרבנים אשר בווילנא ידקדקו המורים עם התלמידים מאוד, ידקדקו על כל דבר עד כחוט השערה, לא יתנו להם חנינה, ובמידת־הדין הקשה ידונו אותם, גם בנוגע לכתבי התעודות, גם לחשבון שני חיי הנער בייחוסו ללשכות, גם בדבר הלימודים גם בכל הנוגע לבית־הספר ולתלמיד החדש אשר יבוא שעריו, ומאוד־מאוד יסיתני לבבי בשפק: אם יעלה בידך, אחרי כל התלאות, ואחרי ימי הצום והמצוק, לבוא לבית־הספר…

זיעה קרה כיסתה את פני הבירזי לשמע הדברים האלה. הן הוא ידע בנפשו כי כנים הדברים האלה, הן אוזניו שמעו גם מפי שלמה תחכמוני אוהבו כדברים האלה, והן גם הוא בנפשו יירא ויפחד מהם – ועתה שתו גם דברי אפרת נוספות לפחדו ומוראו, וייבהל מאוד ויחרד ויילפת.

– ולו גם תעמוד שקידתך לך, לוּ גם תיאות ללון בחוצות קריה, לאכול פת חרבה ולשקוד על לימודיך מאוד – הנה גם אז לא אדע אם תוכל לבוא ביתה־הספר ההוא מפני חסרון התעודות הנחוצות: תעודת יום הולדתך אין בידיך, תעודת־מסעך לא יסכון לך בלעדי עוד תעודה מבית־הקהל אשר בעירך – ומה תעשה אפוא בהעדרם? מה תעשה אחרי ששת הירחים ירח־עמל, כי לא יתנוך בוא לבית־ספר־הרבנים, אשר תדפוק לשוא על דלתיו, כי סגורות תהיינה בעדך?…

כחותה גחלים על ראשו היה אפרת בעיני הבירזי, ובקול תחנונים ענה ואמר:

– הן קראתני לשמוע עצה מפיך, ואתה אך להקניטני אתה אומר… ידעתי את כל אלה, ועתה השמיעני את דבר עצתך…

– גם עצה בפי, וגם אותה אני מגיד לך, ענה לו אפרת בשפתי חן: – אם אך תקשיב לקולי ולדברי תשים לב.

– דבר כי שומע אנוכי.

גם רחל ושמואל נתנו אוזן קשבת.

– הלא ידעת כי לא יחיד הנו בית־ספר־הרבנים אשר בעיר ווילנא בארצנו זו.

– האם גם שני לו במתכונתו?

– אומנם כן, גם בעיר זיטומיר בית־ספר כמוהו.

– בעיר זיטומיר?!

– כן.

והבירזי העמיק במחשבותיו.

– ועתה דע לך כי בית־מדרש־הרבנים אשר בזיטומיר העיר עולה בד בבד עם בית־הספר אשר בווילנא, גם בתוכן לימודיו, גם במתכונתו וגם בזכויות התלמידים אשר יגמרו חוק לימודם שמה, כאלה וכאלה משפט אחד למו, וחוק אחד לשוקדים על דלתותיהם… אולם בזאת ייפרדו, כי המורים אשר בזיטומיר לא ידקדקו עד מאוד עם תלמידיהם, וגם הפקיד אשר על הבית וגם הסוכן גם המה יטו כלפי חסד בבוא תלמיד ללמוד שמה, וגם להשתכר מעט או הרבה ימצא התלמיד שם מאשר ימצאנו בווילנא; ואשר על כן אדע תלמידים רבים אשר לא נתקבלו בבית־הספר בווילנא, ויסעו וילכו זיטומירה ויהיו שם לתלמידים וגם גדלו והצליחו, גמרו את חוק לימודם ויבואו בבית־ספר הגבוה, וכל חפצם נמלא…

– האם יחשוב אדוני כי גם אנוכי אסע לזיטומיר, תחת אשר אמרתי לנסוע ווילנאה?

– אמנם כן, זאת היא העצה היעוצה ממני.

– אבל הדרך הלא רחוקה היא מאוד, וההוצאה תרב על אחת שבע, ומוצא לכסף איפה אמצא?

– אַל־נא תהי ‘משיב דבר בטרם ישמע’, ענהו אפרת ברוח נכון: – הן אך אפס קצה שמעת, וכולה לא שמעת; כתר לי זעיר ואודיעך את כל אשר בלבבי; הן סיפרת באוזנינו כי אתה הנך יליד קאנדיע אשר במחוז זיטומיר, הלא?

– כן הדבר, קאנדיע היא קרובה לזיטומיר מאוד.

– ושם נולדת מאמך גיטל העגונה, אשר גם אביה גם אמה גרו בעיר הזאת.

– כן.

– ואם כן הדבר, הלא אל־נכון יחיו שמה עוד אנשים רבים מבני משפחתה, אשר ידעוה ויכירוך גם אותך?…

– באין כל ספק.

– ועל־כן זאת עשה אפוא: קח לך את אביך, את ‘בעל הגימטריאות’ אתך, ושניכם יחד תסעו עירה זיטומיר אשר אמרתי, אנוכי אכלכל אתכם בדרך הזה, אנוכי אתן לכם כסף די הוצאות המסע, די והותר… גם מכתבי מליצה אתן בידך, להמורים אשר שם, כי ישימו עליך עין לטובה, וכי ינהלוך בעצתם ויקלו לך בכל אשר יוכלו, גם בכל העת אשר תהיה בבית־הספר אהיה לך לעזר במעט כסף בכל עת ובכל זמן…

– מאוד אכיר טובתך זאת.

– אולם בזאת אאות לך: טרם תבוא זיטומירה תבוא בעיר מולדתך, ודרשת וחקרת היטיב, אם אמנם בן אתה לר' טודרוס, אח לאיש רחל המת, ואם אמנם הנך היבם, אשר תוכל להתירה או לייבמה, ותעיד שם עדים בפני הרב אשר בעיר ההיא, אף תודיע לנו את כל מוצא הדברים אשר תיוודע שמה, למען אשר נדע גם אנחנו: אם דבר אמת יצוק בו, ואם תוחלת אחותי נכזבה…

הדברים האלה מצאו חן מאוד בעיני כל היושבים בסוכה הזאת ואפרת הוסיף:

– ואם את הדבר הזה תעשה, ובאת אתה אל בית־הספר אשר תבקש, ואנחנו גם אנחנו נדע חשבון מעשינו.

גם רחל גם הבירזי היו שבעי־רצון מן העצה הזאת.

‘השכיל אחי מאוד לדבר’, חשבה רחל בלבבה – ‘הנה על־פי העצה היעוצה הזאת אצא מידי הספק לידי ודאי, ויחדל השאון בלבי, אדע מה־אומללה אני: אם אמנם הוא הנהו היבם, ואתרפס לפניו.. או כי אשאר, כאשר הייתי, עגונה נוגה… הן אמנם בין כה וכה אומללה הנני… אפס כי…’

וכמעט אשר גמרה בדעתה כי טוב טוב לה כי ייכזבו דברי הבירזי והיא תשאר עגונה לעולמי עד, מאשר תהיה כדור למשחק ביד הנער הזה, אשר געלה נפשה בו.

– היטב כל אשר דיברת, אחי! אמרה רחל בקול גדול: – גם אנוכי אהיה על ידך לעזור לבירזי במסעו זה, וגם אנוכי אחזיק בידו בכל עת, אם יברר הדברים.

הבירזי שמח בלבבו מאוד לקול הזה.

– הנני ואעשה כאשר יעצת, אמר בקול רם.

ובלבבו חשב:

‘הדבר הזה טוב לי מאוד, הן הוא יקל מעלי גם את הוצאת הדרך וגם את פרנסתי בהיותי שמה, גם המכתבים אשר יתן עלי־ידי להמורים אשר שם גם המה הלא יועילו לי מאוד… אולם מבלעדי כל אלה, הלא גם להניח דעתי תועיל מאוד עצתו זאת, גם נפשי תרגיע במסע הזה, וגם אנוכי אצא מידי ספק לידי ודאי…. ומה מאוד שמחתי אם יוּתרו השאלות האלה כחפצי, מה יגל לבי ותעלוזנה כליותי עת כי יוודע לי כי צדקתי בהשערותי, ואווכח לדעת כי אמנם מצאתי את אבי… אז הייתי מאושר’…

– ואם־כן תקום עצתי, ותשמע לקולי, אמר אפרת וגם פניו העידו על שמחת לבבו.

– את מוצא שפתיך אשמור עד מאוד, ענהו הבירזי חלקו גם הוא: – אחת דיברתי ולא אשנה…

– ובמעשיך אלה תעשה גם לי וגם לך חסד, העירה רחל.

– למענך הנני עושה זאת, ענה לה הבירזי בשפת חלקות:

– ולמען אשר אמצא חן בעיניך אסובב ערים אלה…

– אַל־נא נרבה שיחה, אמר לו אפרת בכל לב: – לך והיה נכון לדרך, אתה ור' טודרוס אתך, והיה כאשר תאמר לי כי נוסע אתה, ונתתי בידך את אשר אמרתי לך.

עוד דברים מעטים דיברו, ושובע שמחות יצא הבירזי מאת הסוכה הזאת, ושובעי שמחות נשארו אפרת ורחל שמה.

שמואל היה האחד אשר לבבו לא שמח בערב הזה ונפשו לא שבעה רצון; הן אמנם גם דבר עצב לא מצא בדברים אשר דיברו, הן אמנם גם הוא חפץ מאוד כי יתברר היחס אשר בין הבירזי ובין רחל – אפס כי למרות חפצו עיננו רעיוניו ענן וימררו ועיצבו את רוחו; הקנאה אשר קינא את הבירזי בשתיים: בבית־הספר וברחל, מילאה הפעם את כל חדרי בטנו, ותביא גם תוגה גם רוגז בלבו – ויצטער מאוד…

– אשמח בעצתי אשר יעצתי, אמר אפרת לרחל אחרי צאת הבירזי: – הנה אוציא שקלים אחדים לדבר הזה, ואוציא כאור את הדבר אשר לא נדע לדון בו; אתמוך הפעם בידי הבירזי – ואולי בזאת תיוושעי, אחותי.

– משפטי פיך ישרים וחכמתך עמדה לך! ענתה רחל.

ותבט בפני שמואל, והנה הנם זועפים.

– מדוע זה סר וזעף הנך היום הזה? שאלה רחל אותו בשפתי חן: – אבל, שכחתי! הן הנך מעמיק חקר לשפוט על כל דברי הספר אשר נתתי בידך, למען אשר תודיע גם לי משפטך עליו – הלא?

ושמואל שמח בנפשו על אשר נתנה היא אמתלא טובה לעצובת רוחו – מבלי אשר יגלה לפניה את אשר בלבו פנימה, ואת אשר יכעיסהו תמרורים…

(יט) ‘דעת – הקהל’    🔗

'… דבפומא כתבין. לבא דאנשי – אנשי!

(את אשר יאמרו בפה יכתבו, ודברים שבלב ישכחו)

(סנהדרין לה, א)

בימים ההם הלכה ‘דעת הקהל’ למסעיה בארץ, שטה בכל ערי ישראל, הקיפה את גבול ליטא, ותבוא ביתה הרבנים וביתה המשכילים גם יחד, ליעץ ולהיוועץ, לחקור ולהחקר, להודיע ולהיוודע.

‘דעת הקהל’ בישראל!… ידעתי גם אנוכי ידעתי כי רבים יכזבוה על פניה, לאמור: ‘לא היא!’ רבים אומרים כי לא היתה ‘דעת הקהל’ לישראל, שמה וזכרה לא נודעו ליהודים, וכמו זרה היא למו; אבל ידעתי גם את זאת כי רבים ינבאו בשמה, ישימו אותם על נסם, ויתפארו בה לעיני כל העדה, בצאתם למסעיהם תסע גם היא אתם, והיא מדברת מתוך גרונם בהתווכחם את איש…

אבל מדוע זה אדבר עמכם בחידות? למה אשים לי לשון־סתר ושפתי מדוע תבענה מליצות? – הבה ואשמיע באוזניכם דברים פשוטים, דברים ברורים, לאמור:

מוציאי־לאור מכתבי עת⁴⁷⁵ לישראל ומעריכיהם⁴⁷⁶ יצאו להתהלך בארץ וישוטו בכל ערי ליטא בעת ההיא!

אם קלו האנשים האלה בעיניך, הקורא! אם לא תדע את ערכם וכבודם בעיני העם – אות הוא כי לא ידעת את הארץ הזאת, ודרכי האנשים אשר בה מוזרים לך, ולא תדע גם את המהומה והמבוכה אשר היתה בארץ ליטא בימים ההם ובזמן ההוא. גם בעת שלום, גם בימים אשר המנוחה שלטת, וכל רוח נכון בקרבו, הן גם אז יאמין העם מאוד מאוד במעריכי מכתבי־עת, יראום כתור אדם המעלה, כגבוהים מעל גבוהים, אשר כל רז לא אנס להם, ואין נסתר מנגד עיניהם, ואשר על כן גם למשפטם ייחלו, ולמוצא שפתותיהם ידרשו מאוד – ואף כי עתה, עת מלחמה בארץ, מלחמת־סופרים ומלחמת רבנים, עת כי קמו הגיבורים ויצבאו צבא, ויקדישו מלחמה על הרבנים, ואת העלים האלה, מכתבי־העת, בחרו לשדה־קטל – ובעת הזאת כי נראו המעריכים והמוציאים־לאור בארץ, כי דיברו אל העם פנים בפנים, וירא העם וייראו, ושרי הצבא – גם הרבנים גם המשכילים – הסבו פניהם אל המעריכים האלה, זה בשאלתו וזה בתשובתו, והם השיבו אותם דבר – ויגדילו את המהומה, וירחיבו את הפרץ, ונלחמו איש באחיו, ותיטוש מלחמת תנופה בכל הארץ, ואין קץ לדברי ריבות…

כי גם הרבנים וגם המשכילים לא ידעו אשר ‘המעריכים’ האלה רק ‘מוציאים לאור’ המה, מוציאים לאור דברי הסופרים, אשר רק במקרה שלחו את מאמריהם למכתב־עתי ההוא; לא ידעו כי לא רוח המעריך בסופרים, לא רוחו קיבצם יחד, לאמור: ‘כזאת וכזאת שמתי לי למטרה, כזאת וכזאת היא שיטתי, וכזאת וכזאת תכתבו גם אתם’ – ונהפוך הוא כי ישלטו הסופרים המה במעריכים, כי המה יוליכו גם את המוציא־לאור גם את מכתבי־העת לכל אשר יחפצו הם: סופר מפורסם אחד יכתוב דעתו באחת מן שאלות החיים והיהודים, ונהרו אחריו נערים רבים, ונקבצו ובאו עלמים אין מספר והביאו איש־איש מנחתו ומליצתו ויענו ‘אמן!’ בקול גדול, עד כי גם ‘המעריך’ יענה ‘אמן’ לעומתם – והיתה כזאת ‘דעת הקהל’… והנה יבוא רעהו המפורסם גם הוא, ויכתוב דעתו (במכתב־עתי אחר או גם במכתב־עתי זה) לאמור: ‘ואיתמא איפכא’⁴⁷⁷ . והנה גם אותו ילוו רבים מן פרחי הסופרים (אחרים, או גם אלה בעצמם) במליצות ודברים רבים, והמוציא לאור בתוכם – ותשונה גם דעת־הקהל בעדו…

את כל אלה לא ידעו לא הרבנים וגם לא המשכילים בעת ההיא, וידמו בנפשם, כי המוציאים־לאור האלה, אשר יתהלכו הפעם בארץ, המה הולידו את הדעות אשר הביאו תנועה בישראל, הם המה העומדים בראש התנועה והם המה מורי הסופרים ומאשריהם, המה יורו הדרך והמה יסולו את המסילה, ועל כן פנו גם אליהם בשאלותיהם, ויחכו לשמוע מפיהם תשובות כהלכה, תשובות מספיקות…

ושניים היו המוציאים־לאור, אשר התהלכו אז בארץ ליטא לארכה ולרחבה – עץ ואבן⁴⁷⁸.

הן אומנם כי כל מכתבי־העת בזמן ההוא כולם על דגל המשכילים התחשבו, את כולם גם יחד קילל ‘המגיד מקלם’⁴⁷⁹ בדרשותיו, ויכנם ‘אבות נזיקין⁴⁸⁰, ויזהיר את העם מהם, המלאים דברי מינות ואפיקורסות – ‘וכל הנוגע בהם יטמא את נשמתו’; הן אומנם כי יראי־ה’ והרבנים בראשם קראו ‘צא צא טמא!’ לכל הנדפס בלי הסכמתם, ולכל אשר לסוג ‘ספרי השכלה’ יימנה, ויהיו גם מכתבי־העת כמוהם, גם עליהם עברה חמתם, וכמוהם כהם לא מצאו חנינה; – אפס כי המתאווים לחדשות אשר בתוכם, אלה אשר יאבו לדעת גם ענייני המדינות, גם ‘הוויות העולם’, אלה מצאו להם היתר לקרוא ‘בשעה שאינה לא יום ולא לילה’⁴⁸¹ במכתבי־עת, ואלה שמו פדות בין מכתב־עתי ובין משנהו, ויתירו את האחד ויאסרו את השני, וידע כל ישראל כי יש מכתבי־עת אסורים אשר כל הקורא בהם הוא אפקורס בוודאי (ומכתב־עתי ‘המליץ’ ביניהם יחשב) ויש מכתב־עתי אשר הוא ‘מדברים האסורים ואחרים נהגו בהם היתר’ – ואין מוחין בידם והקורא בו, ‘הוא כקורא באגרת’, או ‘בשיחות חולין ובספורי מלחמות’ אשר אלה הכתובים ‘בלשון הקודש’ יתיר הרמ"א לקרוא בהם אף בשבת⁴⁸² ומה־גם בימי החול (ומכתב־עתי ‘הלבנון’ הוא אחד מהם); וגם הרבנים־האוסרים לא גערו בקוראים, אף כי גם לא נחה דעתם במעשיהם.

ככה היה מצב מכתבי־העת בארץ טרם התגלע הריב, בטרם קמו העלמים ללחום נגד ‘שולחן הערוך’ והרבנים, ובטרם ראה העם את המעריכים והמוציאים־לאור פנים בפנים; אולם עתה כאשר נפוצה המלחמה על פני כל הארץ, עתה כאשר כל לב הומה כל רוח הולך וסוער, כל נפש תתגעש וכל קרב וכליות סואן ברעש – עתה באו גם עץ ואבן, שני מוציאים־לאור מכתבי־עת שונים, ויתהלכו בארץ, ויתווכחו – וישנו את יחס הרבנים וגם המשכילים אל מכתבי־העת, תכלית שינוי.

עץ הנהו מוציא־לאור מכתב־עתי, אשר ‘אליבא דכולי עלמא’ הוא מן האסורים, והקורא בו נחשב לאפקורס בעיני היראים; ויוסף לחטוא עוד וידפיס בגליוניו האחרונים דברי העלמים החולקים על הרבנים והדוברים סרה על ‘שולחן הערוך’ ויקצפו הרבנים עליו רב קצף, ויבזו את שמו ושם מכתבו־העתי מאוד, וידברו עליו סרה, אף הזהירו את העם ממנו; אפס כי בכל זאת לא נתנו לב לרדפהו עד חרמה, ולקרוא אחריו מלא בראש כל חוצות, ועוד היו דברים בפי הקורא בו להתנצל ולאמר: ‘גם הוא הנהו מכתב־עתי ככל אלה אשר יקראו גם היראים גם הרבנים’…

אבן הנהו מוציא־לאור גם הוא, אבל מכתב־העתי שלו הנהו נחשב בין המותרים, יעלה גם על שולחן הרבנים, אף ידפיס בגליוניו דברי תורה – שאלות־ותשובות הנוגעות להלכה – מאת רבנים אחדים היושבים על כיסא־ההוראה בישראל; אפס כי הרבנים המחמירים והאוסרים קריאת מכתבי־עת בכלל, החמירו גם במכתב־עתי היוצא לאור על־ידי אבן הלזה ואסרו לקרוא גם בו, ויחרצו משפטו לאמור: ‘גם הוא הנהו מכתב־עתי ככל הדומים אליו, וגם מגמת פניו להשכלה, אשר תביא את הכפירה בלבות בני ישראל, אף כי ישית בחלקות לנו’…

וכאשר שונו מכתבי־עת השניים האלה, בתוכנם וברוח המרחפת על פני מאמריהם – כן שונו גם שני המוציאים אותם לאור בחזות פניהם, בשיחם והגיונם, בדרכיהם ובכל אשר להם: עץ לבוש בגדים קצרים, זקנו עשויה, ושערות ראשו סדורות לו ומשוחות בשמן; ובגדי אבן ארוכים, זקנו מגודלת, ועל שערות ראשו עלה הכורת וישאיר מהן אך ‘פיאות’ שתיים ממול פניו מזה ומזה; עץ כי יבוא לעיר יסור ראשונה לבית הרב מטעם־הממשלה, יבקש לו את המשכילים בעם, ובשבתות ומועדי השנה ילך להתפלל בבית־התפלה אשר להקת־נוגנים לו, והערוך על פי טעם העת־החדשה, ואם בית־תפילה כזה לא יימצא בעיר ויחדל לבוא לבית־הכנסת או לבית־המדרש; לא כן זה האיש אבן, הוא יארח לחברה את היראים והשלמים, יבקר בבית הרב מורה־הוראה ראשונה אף יבוא שלוש פעמים להתפלל מיד יום ביומו בבית־המדרש, יתחסד את החסידים, ויתמם את התמימים; מפי עץ נשמע כי לנו לתקן את הדת על־פי ההשכלה, ובפי אבן שומה כי לנו לאחוז בהשכלה ככל אשר תתיר לנו הדת; עץ ידבר גבוה־גבוה, אימתו תלך לפניו, שם שרים ופקידים על לשונו תמיד, ושפתיו תבענה גדולות ונפלאות, יזרוק מרה בשומעים, ויתגאה עליהם מאוד; ופני אבן יעטו ענווה, ידבר בדממה, יכוף כאגמון ראשו וכרש ידבר תחנונים; ועץ ואבן גם שניהם יסובבו עתה ערים, למען אסוף חתומים על מכתבי־עת אשר יוציאו, להרבות להם קוראים, ולהפיצם בין בני ישראל.

לו באו השניים האלה בעת־שלום, בעת אשר ישראל ישכון לבטח, אין פורץ גדר ואין צווחה, כי אז אסף איש איש מהם את חותמיו אם מעט ואם הרבה – ובדממה יצאו מן הארץ כאשר באו, מבלי אשר יזכור איש את שמם בצאתם, ומבלי אשר ישימו גם הרבנים וגם המשכילים למו לב; לא כן עתה, עת כי הדפיס עץ במכתב־עתי אשר לו מאמרים רבים המדברים בדבר תיקון הדת למרות רצון הרבנים, והרבנים האלה נטו אוזן לעצת הרב מעיר אל־שוע ויגזרו אומר לפרסם גם את תשובותיהם באחד מכתבי־העת, עתה הוסיפו המוציאים־לאור האלה אש וגפרית להריב אשר בארץ, והסיפו עצים ויגדילו את המדורה, ומבלי אשר יתנו לב גם לכבות את האש אשר הבעירו, מבלי אשר ישיתו עצות בנפש הרבנים והמשכילים גם יחד כי יקראו לשלום, וכי יגישו עצומותיהם – נשאה ‘דעת הקהל’ את רגליה, ותעזוב את הארץ הזאת!…

אולם מדוע זה לא נלך גם אנחנו אחריהם, לראות את מעשיהם ולשמוע את מדברותיהם? למה נעמוד מרחוק ולא נתבונן לכל אשר יעשו וידברו? – הבה, נלכה!

הרב בעיר נהרים יושב בביתו, יושב ‘ועוסק בתורה’, והנה נפתחה הדלת והגביר ר' אליקים, ואתו אנשים עוד אחרים מנכבדי העיר ויראי־ה' אשר בה, באו החדרה.

הרב קיבלם בפנים שוחקים ויתן להם מקום לשבת.

– מה חידוש היום בעיר? שאל הרב.

– אהה, רבנו, והוא יכה בחרפה את לחיינו! ענהו ‘הגביר’ וייאנח בשברון מותניים.

– מה זה?

– מהרסינו ומחריבינו מקרבנו יצאו, יצאו מקרבנו תרבות אנשים רעים וחטאים, ויאמרו להסיר את עם ה' מעל התורה והמצווה, כופרים בכל התורה, ודורשים בפרהסיא בביטולה…

– כבר שמעתי את הדברים האלה, ענה הרב וייאנח במרירות גם הוא: – ונפשי תבכה במסתרים לשמע הדברים האלה, לפני ה' אשפוך שיחי כי יפקח את עיני העברים העיוורים האלה, כי יגלה את עיניהם ויראו נפלאות מתורתו…

– אבל בנים שובבים כאלה לא ישובו! ענהו אחד הנכבדים אשר בבית: – רשעים כאלה אפילו על פתחו של גיהנום אינם שבים לה', ותפילת רבנו לא תועיל למו…

– ומה נוכל אנחנו בשר־ודם לעשות עוד? הן, אין יד ישראל תקיפה בעניינים כאלה, וכשאנחנו לעצמנו מה אנו? ומה כוחנו כי נתגר בם מלחמה?

– אבל כי נעזבם לנפשם, ילכו וישחיתו עוד! אמר ר' אליקים בכל לבבו: – לנו לבקש עצה…

– ומה היום מיומיים? – הן כדברים האלה שמעתי כבר, שמעתי כי כבר הדפיסו דבריהם…

– אולם עתה בא לעירנו האיש העורך מכתב־עתי להם, עץ שמו, ובפיו ובשפתיו יחרף מערכת הגמרא הקדושה עם ‘שולחן הערוך’… אמש היו בביתו עלמים אחדים אשר אמרו להתווכח אתו ולהראות לו משוגתו ושגגת סופריו… המה דימו בנפשם כי יודע תורה הנהו המוציא לאור דברים כאלה, כי קרא ושנה אף שימש תלמידי־חכמים⁴⁸³ ויודע פרק בהלכה – הלא על אלה הוא דן – ומה מצאו בו? – ‘עם הארץ’ גמור, לא ידע צורת שמעתתא⁴⁸⁴, לא הבין את אשר דיברו אליו, ותחת להשיב כהלכה, חפץ להוכיח להם כי התורה והמצוות כבר עבר זמנן, הלכות שחיטה וטריפות אין בהם ממש, וכי ‘בהמה אשר רופא־המלך אמר כי היא בריאה ושלמה, היא גם מותרת’, וכדומה לדברים כאלה, אשר כל השומע תצלינה שתי אוזניו, וכאשר אמרו להשיב אותו דבר הפיל עליהם פחדו ומוראו, ויאמר כי ‘קרוב לשרי המלוכה הוא’… והנה אם החרש נחריש גם לעת כזאת – ומצאנו עוון!…

‘הגביר’ אמר את דבריו אלה בהתלהבות גדולה ובקול אדיר וחזק; גם הרב לא הפריעו וישמע באוזניים קשובות את כל דבריו, וחזות פניו העידה כי נגעו הדברים עד לבו, וישפיל עיניו מאוד, ויעמיק במחשבות נפשו רגעים אחדים.

– על אנשים כאלה הנני אומר תמיד כמליצת הגמרא הקדושה על בית חנין ובית קתרום: ‘אוי לי מלחישתן, אוי לי מקולמסן’⁴⁸⁵, ענה הרב ברוח נשברה: – דבריהם מרים כלענה, ותחת עטם מרורות פתנים… צדקת, ר' אליקים, כי לנו לבקש עצה… עוד לא אדע גם אנוכי איזה הדרך נלך בו למען אשר נבוא למחוז חפצנו… הן שפת־המדינה אתם, ואירא מאוד לדחותם, פן נביא עלינו רעה גדולה…

לדברים האלה נמס גם לב ‘הגביר’, וייאנח, ויקמיט את מצחו, ולא ענה דבר.

– נלין את הדבר הזה, הוסיף הרב בלב תמים: – ואנוכי אבקש עצה אולי יתן ה' ואמצאנה, אולי יורני מה לעשות, ואגידה גם לכם.

הנאספים ראו כי בכל לבבו דיבר הרב את דבריו הפעם, וישמעו לקולו, ויברכוהו וילכו לדרכם.

– בואו־נא מחר הנה, ואולי אדע להשיב אתכם דבר, אמר אליהם הרב בצאתו גם הוא ללוותם.

– טוב הדבר, אנחנו הננו לשמוע בקולו לכל אשר יורה אותנו, ענו לו האנשים בהפרדם מעליו.

*

ודבר הוויכוח עם עץ היה למלה בפי כל יושבי העיר. הן זה האיש עץ לא נמנה בין יודעי דת ודין, דרכי התלמוד ומפרשיו לא ידע כי אם את אשר השאיר לו זכרונו מימי נעוריו, מעט ‘מגירסא דינקותא’, ופסקי ההלכות ודיניהם הרבים כמו זר היו לו, פלפולא דאורייתא' נכריה היא לפניו; ויהי כאשר הדפיס בגליוני מכתבו־העתי מאמרים אחדים כתובים בידי סופרים מומחים ובקיאים בטיב הדברים האלה, בדבר התיקונים בדת, נאמרים בהשכל ודעת ומיוסדים על אדני התלמוד ואחוזים במאמרים רבים מגדולים הראשונים, – ויאמרו לומדי התורה אשר בעיר נהרים, כי הוא, המוציא־לאור, הנהו ‘למדן מופלג’ וכי הוא יצק רוחו על הסופרים האלה, והוא עומד עליהם להורותם דעת בכל אשר יכתבו, ועל כן כאשר הגיעה לאוזניהם השמועה כי המוציא־לאור הזה בא בכבודו ובעצמו העירה, ויתאספו, ויקחו עמהם דברים, וגם רב אחד אשר היה אז בעיר הזאת לקחו אתם, ויבואו כולם לבית המלון אשר עץ יגור שמה להתווכח אתו ולהגיש עצומותיהם לפניו. – עץ קיבלם בענווה וחן, אולם כאשר פתחו את פיהם ויודיעו לו את מטרת בואם, אז עטה עץ כמעיל גאווה, ובלשון מדברת גדולות אמר להוכיח לפניהם עד־מה נחוצים התיקונים, ויוציא מפיו דברים אשר לא ברוח הסופרים המומחים, ביטל ברוח שפתיו גם איסורי תורה, וגופי הלכות, נגע בהלכות שבת וטריפות העיקריים, ויגדיש את הסאה, וישא משלו ויאמר כי הבהמה אשר רופא המלך אומר כי היא בריאה ויתן מבשרו למלך ויאכל – הבהמה הזאת היא כשרה באין כל ספק… ויהי כי הציקוהו ‘הלומדים’ בדבריהם, ויוציא גם עתק מפיו, ויבטא בשפתיו גם דברים כמדקרות חרב.

– וייבדלו ‘הלומדים’ האלה ממנו בזעם, ויעבירו קול בעיר, לאמור: 'עתה נודע הדבר! הן המתקנים האלה יחלו במנהגים וחומרות, ובגופי תורה ועיקריה כלו! הם יבקשו לעקור את כל התורה, ולהעביר את בני ישראל על כל חוקיה מגמת פניהם!… ותרב הזעקה, ותגדל המהומה ואין קץ לשאון המתאוננים, ותלונת היראים עצמה במאוד־מאוד…

גם המשכילים האחדים אשר היו אז בבית מלונו רגזו. גם דעתם לא נחה ממנו ומדבריו, גם הם יצאו מאת פניו, אחרי תום הוויכוח, אשר לקחו חלקם בו בראשונה, יצאו ולבם מלא כעס ומכאובים.

גם שרגא היה שם בעת ההיא, וגם בעיניו היו רעים הדברים אשר הוציא עץ מפיו, וגם הוא נאנח במרירות בצאתו מן בית מלונו עם המשכילים האחדים ההיו שם.

וימהר שרגא ללכת לבית אוהבו, לבית ישראל אפרת, לשפוך לפניו שיחו, ולהביע רוחו אליו.

– הבאש הבאיש עץ את ריחנו בעיני הרבנים ובעיני כל היראים, אמר שרגא אל אפרת בכל לבבו: – הן עתה נתן חרב בידם לרדפנו מאוד, עתה יאמרו יראי־ה' כי נבקש לעקור את הכול, וכי נדיח את עם־ה' מן תורתו…

– הלא כה דברי אליך מאז, כי לא זה הדרך להשכיל את בני עמנו, לא בסופה וסערה נוליך את אוניית־השכלתו בים הגדול הזה, ים האיוולת, אשר ישחו בני ישראל בו, לא בקולי־קולות נשמיע באוזניו דברינו, ולא באור שבעת־הימים נגיה חשכו; לאט־לאט, בקול דממה דקה, במתון ובמנוחה נובילוהו למחוז חפצנו, נשכיל את בניו, נעמיד תלמידים רבים בבית־הספר, ודור יבוא יגיע להשכלתו באין פרץ ואין צווחה…

– אולם חם לבבנו בקרבנו, כאש בוערת עצור הרעיון בעצמותינו, לא נוכל עוד התאפק לעיני כל ההבלים אשר לנו…

– ומה הניצחון אשר הביאתם כהיום הזה?

– ניצחון גדול ורב מאוד! – הן קמו בני הנעורים כאיש אחד חברים וירגיזו את הרבנים מכיסאותם, ויעוררום…

– למען אשר יוסיפו רדוף אתכם! ענהו ישראל אפרת. שרגא נאנח.

– ובכל זאת יש תקווה לדעה הזאת, אמר שרגא אחרי חשבו מחשבות רגעים אחדים: – לו הבינוה כל המשכילים לאשורה, ולולי באו מגבבי דברים כהמעריך עץ הלזה…

שרגא עמד מדבר, כי ברגע הזה בא עץ הביתה.

אפרת קיבל את פניו באהבה רבה, נתן לו מקום לשבת, אף ציווה להכין לו תה.

ועץ היה נפעם ונרעש גם הוא. הוויכוח עורר גם את רעיוניו בקרבו וכל עצמותיו הפחיד; הוא הרגיש בנפשו כי לא היטיב לדבר בפעם הזאת, כי השומעים – גם היראים וגם המשכילם – לא שבעו רצון מדבריו, וכי אומנם הוציא מפיו דברים אשר לא־כן – ויבוא לבית אפרת גם הוא, להרבות שיחה בדברים אחרים, למען אשר ישכח את דבר הוויכוח ויסירו מדעתו – והנה מצא את שרגא! את האיש אשר בפניו התווכחו אתו!…. רגעים אחדים ישבו שלושתם בדממה.

– ההרבה אדוני לאסוף חתומים בזה על מכתבו־העתי? שאל ישראל אפרת, למען בוא אתו בדברים.

– לדאבון נפשי לא רבו המבינים בעם, והמבקשים השכלת ישראל בכל לבם, ענה עץ בגודל לבב.

– לא בם האשם, אדוני, אמר אפרת, להצדיק את בני עירו:

– כי העת הזאת רעה היא מאוד, היוקר יאמיר, ופושטי־יד רבו כמו רבו, לעינינו עטופי רעב מתגוללים בראש חוצות, מבקשים לחם לשבור רעבונם ורעבון ביתם..

– אבל לוּ שמעו לכל דברינו, ויטו אוזן למועצותינו הנכבדות אשר נדבר אליהם בראש כל גליון, ואשר גם שרים ונכבדי ארץ שמעו ויתפלאו ויתנו לדברינו צדק, לו הבינו את אשר אנוכי עושה להם, כי הקרבתי את כל אשר לי על מזבח אהבתם וכי כל רוחי ונפשי נתתי בעדם…

– בצרת נפשו ישכח האיש גם את נפשו!

– הנה רק אחרי מותי ידע כל ישראל את אשר הייתי למו ואת אשר עשיתי למענם, אז יציבו לי מצבת עולם בגלל כל מפעלי בחיים – ועתה ישכחוני ולא ישמעו לי….

– ‘מקוצר רוח ועבודה קשה’ לא שמעו אבותינו גם אל משה גואלם מעבדות לחירות…

– אומנם כן, אנשי מעלה לא יראו את עולמם בחייהם!… עזובים הם מבני דורם, מבלי אשר יכירום לטוב…

שרגא לא יכול עוד נשוא את דברי עץ האלה, את גאוותו ורום לבבו, ואת העטרה אשר יכתיר בה את ראשו, ויביט בפני אפרת, ויכר גם את אותותם כי לא נחה דעתו מדבריו.

– צדקת, אדוני, באמרי פיך! ענהו שרגא ויבט בפניו מאוד:

– העם לא יאזין ולא יקשיב לדברי פי דורשי טובתו ומבקשי אושרו, וכזאת אראה גם אנוכי הפעם, כאשר התיקונים בדת לקחו את לבבי, ואדע כי אנשים רבים מופלגי תורה, יראי חטא, יודעי דת ישראל ודיניה, העירו את הרבנים לעשות תיקונים, לפאר אחרי הענפים הטפלים, לסעף את זמורת זר – ושומע אין להם…

– הנה הזכרתני!… הלא תדעו, ידידי היקרים, את כל אשר עשינו גם בענין הזה! הקדשנו את גליוני מכתב־העתי אשר נוציא לאור למען הדבר הנחוץ הזה, אספנו מאמרים רבים וטובים, לא שמנו לב כי החותמים ימעטון יום־יום, כי אוציא כסף מכיסי על הוצאת הגליונות, וכי ארבה לי שונאי־חינם… אנוכי מצאתי את הדעה הזאת טובה וישרה, ואתן את לבי לה, ואקדיש לה את כל כוחותי הגשמים והרוחנים… ומה משכורתי לעת כזאת? – הלא אוזני אדוני שמעו כי באו נערים לחרפני בביתי, כי נאספו עלי ילדים לגדף את שמי בפני… ואתם גם אתם לא באתם לעזרתי, גם אתם המשכילים אשר בכם בטחתי לא גערתם בבנים משחיתים האלה…

ולא יכול שרגא להתאפק עוד.

– אם כה יחשוב, אדוני, אם בנו חרה אפו, ענה לו שרגא ויעמיד את פניו: – לכן ישמע הפעם גם לקולי, וגם לדברי ישים לב: ראשונה, תדע־נא, אדוני, כי לא ‘נערים’ לא ‘ילדים’ ולא ‘בנים משחיתים’, הנה הנם העלמים אשר כיבדוך ויבואו לבית מלונך היום הזה, כולם המה לומדי תורה חכמים וידועים בש"ס ופוסקים, ראויים להוראה, ובהם גם שני רבנים ולהם כי נדבר בדעת ומזימה, בלשון רכה ובשפה ברורה, בדברים אשר בתלמוד מוצאם ותקופתם על דברי הפוסקים הראשונים, ככל אשר דיברו סופריך הנכבדים וככל אשר כתב שמואל אלינו במכתביו היקרים – כי אז אולי נשאנו גם פרי, אולי שמעה גם אוזנם, ולבבם הבין לנו, כי אותם הלא אנחנו מבקשים… וזאת שנית: לא לנו לבקש גדולות בפעם אחת, לא לנו לכלול ‘בחדא מחתא’ את חומרות האחרונים עם ‘גופי הלכות’, דיני התורה והתלמוד… ואדוני לא כן עשה, הנה הוא ענה את ‘הלומדים’ האלה בגאווה וגודל לבב, ויבקש מהם ‘להפוך את הקערה על פיה’, ביקש לעקור את הכול, להסיר גם את העיקרים וגם את התורה…

– חלילה לי! את זאת לא הגדתי, דברים כאלה לא עלו על לבי מעודי, הצטדק עץ בכל לבבו: – הן זאת התורה היא נשמת אפי, היא אור לנתיבתי וחיי רוחי… הן אנוכי מעודי אַראה את יקר תפארתה לעיני העמים והשרים, ובכל עת אשר אבוא בסוד רבי המדינה ופקידיה אתנה את תוקף דתנו וקדושתה…

– ובכל זאת לא הפלה אדוני בדבריו היום בין העיקרים ובין התפלים, בין המצוות ובין החומרות…

– הן המה באו לקנטר ולקפחני בהלכות, ואנוכי – אודה ולא אבוש – לא רב ולא מורה הוראה אנוכי בישראל, וגם את מאמרי הסופרים אקרא אך בסירוגין, כי צרכי הכלל יקחו את רובי עתותי ובהם כל חיי רוחי, ויכול היות כי בחפזי הוצאתי מפי מלים אחדות אשר לא ישרו בעיני השומעים – ומה כל הרעש הזה?… האומנם נירא אותם ואת המונם? – התהפך עץ בתחבולותיו: – האומנם נבקש למצוא חן בעיניהם? הן המה לא יאבו ולא ישמעו לנו אף להקל כמעט קט, המה לא יצדיקונו אף במקום שהדין והצדק אתנו – ומי המה כי להם נקווה ולהם נייחל? אנחנו נלך בדרכנו הלאה, אנחנו נוסיף לעורר את העם, להשכיל את נפש בנינו, ונוסיף לדרוש את התיקונים הנחוצים, אם ישמעו ואם יחדלו…

– אבל דברים כאלה הלא יועילו להרחיב את הפרץ, והיראים יגדילו הפעם עלינו עקב…

– רב גם לך, שרגא! הפריעו אדון הבית, ישראל אפרת: – את האמור אין להשיב; ואיך נהפכת אתה הגיבור לאין־אונים, ותפחד מאת היראים מאוד, תחת אשר שאתם לא ביעתך עד כה! –

– שאתם לא תבעתני גם היום! אפס כי ירא אנוכי פן נשחית בזה את העניין אשר לפנינו…

ואפרת הסב את שיחתם לעניין אחר.

ופחד שרגא לא היה לשווא, ואת אשר יגור בא. דברי הוויכוח עשה לו כנפיים, איש לאיש סיפר מענה עץ וגבר לעמיתו הגיד את אשר נדברו אז ‘יראי האלוהים’ את ‘המסית והמדיח’, ותעבור השמועה בכל העיר, וגם העבירוה לערים אחרות במגילות עפות ובמכתבים גדולים ותגדל גם היא, וכל אחד הוסיף עליה כהנה וכהנה, ויזהירו את העם מעץ וממכתבו־העתי, ויוסיפו להסית בו ובכל העלמים דורשי התיקונים את המון העם, ויאמרו לבער אחרי ‘האנשים הארורים’ האלה, והמגידים אשר בכל עיר ועיר דרשו בו ובעלמים ‘כמין חומר’, ויעוררו קינים הגה והי לאמור כי בשלהם כל צרת בת יעקב, ובחטאם קרא ה' לרעב בארץ הזאת, והנה גם הרבנים נוספו עתה, גם הרבנים אשר עמדו עד כה מנגד, אשר אמרו: ‘אך רעיון־שווא הוא – ונשאנו!’ גם הם התעוררו הפעם, בשמעם כי המוציא־לאור בכבודו ובעצמו אמר בפה מלא כי רצונם לעקור את הכול ובחפצם לשבור עול התורה והמצוות, ויאמרו גם הם קשר, וכל רב ורב בעירו התעורר לקראת הרדיפות, עד אשר גם הרב מעיר שוכה הסכים על־ידי החברות אשר כוננו בארץ, וגם הוא נתן ידו למו, וכל ארץ ליטא הומיה, כל העלמים נרדפים על צוואר – והפרץ התרחב מאוד…

ואת הפרץ הזה העמיק הרחיב מאוד המוציא־לאור השני אשר התהלך אז בארץ – אבן.

אבן שמועה שמע ובא עירה נהרים גם הוא. שמע כי הרבנים מבקשים להם מכתב־עתי אשר יקבל את דבריהם ואשר יעמוד על ימינם, שמע כי רבי יהוסף בא נהרימה ויכונן לו חברה למטרה הזאת, וישמע כי עץ עזר הפעם לעורר לבות האנשים, וכי יצא איסר מלפני כל הרבנים אשר אסרו את מכתב־העתי אשר יוציא עץ לאור, ויאמר בלבבו כי עתה הגיע הזמן כי יעשה גם הוא דבר למענו, כי יביא הוא את מכתבו לבית ישראל תחת הראשון אשר מאסו בו, ולהסב את לב הרבנים אליו.

ויבוא עירה נהרים גם הוא.

ותהי ראשית דרכו לבוא לבית הרב ‘מרא דאתרא’, לקחת את לבו, ולהפליא את מכתב־העתי אשר יוציא הוא לאור בעיניו; אפס כי תקוותו מהרב הזה נשארה מעל.

– אין לי עסק במכתבי־העת, ענה הרב ואמר לו: – ואין לי שעה פנויה לשום מעיני בהם ובדבריהם.

– אבל שונה מכתב־העתי הזה מכל מכתבי־העת, ענה לו אבן ויוציא גליונות אחדים מכיסו ויתנם לפני הרב: – הן עיני כבודו רואות כי רבנים וגאונים המה ‘בעוזריו’, המה ישלחו דבריהם אליו בענייני איסור והיתר, ובמכתב־עתי הזה נדפסו שאלותיהם ותשובותיהם, ובכל אשר יגע ליהודים ותורתם, לדת ולדין, יצא הוא ראשונה..

– ומה זה יבקש ממני?

– כי יבדיל ויבחין, רבי, ‘מה בין בני ובין בן חמי’⁴⁸⁶ ענה אבן בענוות־רוח: – הן מי כרבנו גדול ליהודים, שמו כשמן תורק ותהילתו מלאה הארץ – ומה זה יבקש איש כמוני? בלתי אשר כבוד תורתו יתן־נא הסכמתו למכתב־עתי הזה, למען ידע כל ישראל כי הוא בין הכופרים לא נמנה, ובמהרסי־הדת, אשר ‘תיקונים’ יאמרו למו, לא נפל חלקו… הן רבנו כנביא אלוהים בתוכנו, ואל־נכון ידע את הנעשה בישראל כיום, את הפריצים אשר קמו בקרבנו, לא אשא את שמותם על שפתי, וגם הם במכתבי־עת ידברו אל העם, גם הם יפיצו את דעותיהם הנשחתות בגליונות מגידי חדשות מעת לעת – ובמה יודע אפוא כי נפלינו אני ומכתב־העתי אשר אוציא אנוכי לאור? מי יורה לעם דעה לדעת ולהבדיל בין עובד ה' לאשר לא עבדו? ומי ומי יודיע כזאת לקהל הקוראים בלתו, אשר דבריו כדברי אלוהים חיים נשמעים לכל הקהל הקדוש?…

הרב שמע את דבריו, ויזכור גם דברי ר' אליקים על דבר עץ, מכתבו־העתי, ודבריו, ויחשוב מחשבות רגעים אחדים.

– אבל אנוכי אחת גזרתי אומר לבלתי תת הסכמות לכל מחבר, ואף כי למוציא לאור מכתב־עתי…

– אנוכי לא הסכמה־כתובה אבקש מאת רום מעלת כבוד תורתו, שאלתי ובקשתי רק כי ירשני רבנו להודיע גלוי לכול כי יתן ידו לי, וכי מצא את מכתב־העתי הזה ראוי ונכון לבוא בבתי בני ישראל לקרוא בו…

– כזאת לא אוכל לעשות אנוכי.

– והנה רבני עיר אילון ודייניה כבר נתנו הסכמתם לי, ובגליון הבא יבואו דבריהם בדפוס…

– ומה לו עוד? – גם המה גאונים ויראי־אלוהים כולם יחד, והעם ישמע לקולם מאוד.

– אפס כי אנוכי הנני כעת בעיר הזאת, ואכבדה לראות את פני רבנו, גאון ישראל, ומדוע־זה אצא מלפניו מבלי אשר יכבדני נגד עמו ובני עירו?…

– אנוכי לא אוכל לעשות למענו דבר, ענהו הרב בשלישית בשפה נמרצה: – אפס לו לעצתי ישמע ילך־נא להגביר ר' אליקים, שם כוננו ‘חברה’ למטרה הזאת, ואולי יוושע ממנה…

ואבן ראה כי גזרה היא מלפני הרב, וכי לשוא ישא נפשו אליו, ויחדל גם הוא מהפציר בו עוד.

– לעצת רבי אטה תמיד אוזן קשבת, אמר לו בקומו ממקום מושבו: – יהי שם רבי מבורך… ואולם את הגליונות האחדים האלה אתן הפעם על־ידי רבנו, ויהי־נא מטובו לשום במו עין, לקרוא את תשובות הרבנים הגאונים ‘עוזרי’, ואם יהיה דברים בפיו להעיר אוזנם בלימודים, ויגידם־נא לי, ואנוכי אריצם לבית הדפוס ויודוהו רבים.

את הדברים האלה אמר אבן למען מצוא תואנה לבוא שנית ביתה הרב לעת מצוא, ויפן ויצא מן הבית, וישם רגליו כאילות לבוא ביתה ‘הגביר’.

– בשם ‘הרב הגאון’ ‘מרא דאתרא’ הנני בא אל אדוני, אמר אבן בהתייצבו לפני ר' אליקים.

‘הגביר’ קיבלו בכבוד רב, אף היטה אוזן לכל דבריו אשר סיפר כי מכתב־העתי אשר יוציא הוא, הנהו מכתב־עתי לרבנים ליראי אלוהים ולאנשי מעשה, וכי ריב לו תמיד עם המשכילים האפקורסים, ימח שמם, וכי גם רבני עיר אילון וגם הרב החונה בעיר הזאת נתנו ידם לו.

– הן אומנם כי אנחנו יסדנו לנו בזה חברה למטרה זאת, ענה לו ‘הגביר’ בכל לבבו: – אולם אנחנו כולנו נשמע לאמרי פי הגאון הרב אשר בעיר אלשוע, והיה כאשר יתן הוא ידו אליו אז נכונים גם אנחנו לעשות עמו חסד ככל אשר יהיה לאל ידינו, ובכל אשר יאמר לנו הרב.

ואל אבן הודע מעשה חברת ‘מחזיקי הדת’, מעשי תוקפו וגבורתו של ר' יהוסף, את המחשבות אשר הוא חושב לעשות, ואת המלחמות אשר הוא אומר ללחום.

‘הדברים האלה יאותו לו מאוד’, חשב אבן בלבבו – ‘הן אומנם אמרתי עד כה ללכת בדרך הממוצע, לאחוז במשכילים וגם מן הרבנים והיראים לא אניח את ידי, אמרתי לא טוב היות מכתב־העתי למפלגה אחת לבדה, אעשה־נא לו עזר גם מן היראים למינם… אולם עתה כאשר נוכחתי לדעת כי המפלגה הזאת, אשר מאסו בה מכתבי־העת, היה תהיה לראש פינה – הנה עתה אחזיק בה ולא ארפנה, אגרש את המשכילים מהסתפח בנחלתי, אפתח שער לה’ וצדיקים יבואו בו⁴⁸⁷, והיה פי שניים בתועלתי: ראשונה כי יחיד אהיה אנוכי לעם הזה, ומיוחד יהיה מכתב־עתי אשר אוציא לאור – הן אין אף אחד אשר יתן יד לרבנים וחסידים, ואשר יתנו גם המה את ידם לו; וזאת שנית: כי אם יואילו הרבנים להפיץ את הגליונות בין בני בריתם, אם יאמרו המה להסב את לב העם אליו, הלא לאלפים ולרבבות יהיו חותמיו, וכל בתי בני ישראל יפתחו לפניו, ואין קץ לקוראים וגם לחותמים'…

הרעיונות האלה נתנו שמחה בלבבו ותקווה טובה לפניו, ויחזק בם מאוד, ויגזר אומר: לנסוע לעיר אלשוע, למען אשר יתפוש את לב הרב בלבבו, להיות לו.

אולם בבית ‘הגביר’ נודע אליו גם אבן־חן.

אבן ואבן!… שני אלה היו אבני־הפינה לכל דברי הריבות לכל הרדיפות ולכל הסכסוכים אשר נעשו אז בארץ! שני אלה חרחרו ריב, שלחו מדון ויציתו אש־המחלוקת בישראל, אש בוערת אשר להטה גחלים ותרבה הפירצות בחומת יהודה!

אחרי אשר אבן־חן נפרד מאת בת־שבע אהובתו בגן העיר, ואחרי אשר גמר בדעתו לבלתי ישוב מן הדרך אשר סלל בו בימים האחרונים, לבלתי לשוב אל המשכילים, ולהוסיף לקחת את לב ר' אליקים אביה – היה לו אבן הזה, המוציא־לאור, לאבן חפץ אבן יקרה מאוד.

‘הן אנוכי גזרתי ואקימה’! חשב בלבבו אבן־חן, – ‘לא אשא פני בתולה, ולא אסיר מדרכי… אם אביה יתן ידו לי, ואדע גם אז לקחת את לבבה… ועתה הנה זה בא האיש הזה אשר יסכון לי מאוד: אבני מרמה הננו גם שנינו, שנינו נדבר את היראים שלום למען מצוא חפצנו, ולמען אשר תמלאנה משאלות לבנו לטובה – והנה נהיה הפעם גם שנינו אבני נגף להמשכילים, אבני קלע, או גם אבני ברד ואש… ובת־שבע הלא תוסיף לשנוא אותי תחת רדפי את המשכילים? והמשכילים הלא גם הם לא עשו לי רעה גדולה או קטנה? ומדוע זה אהיה לאבן אלגביש, תחת אבן־חן?… אולם אם אסור מדרכי זה הלא גם את לב הגביר אסיר ממני, ואהיה “קרח מכאן וקרח מכאן”… המשכילים לא יתנוני עוד בוא בחברתם מאת פני היראים אסתר – ואנה אני בא?… ותקוותי לבת־שבע גם היא תאבד, גם היא תכזב בי… לא! לא אשובה! ארדוף את המשכילים – ואחלק שלל “הגביר” ובת־שבע תפול לי למנה… אין דרך אחרת לפני, לא אטה ימין ושמאל!…’

וישא יעקב את רגליו וילך לדרוש את אבן.

– הלא ידע, אדוני, כי אנוכי, אך אנוכי כוננתי את החברות האלה, אמר יעקב אבן־חן בלשון מדברת גדולות: – חברת ‘אור תורה’ הראשונה אך מידי היתה בעיר הזאת, וגם עתה בידי לב ‘הגביר’ וגם את לב ‘הרב הגאון’ רבי יהוסף מעיר אל־שוע לקחתי; ועל כן קידמתי פניו היום, למען אשר אנחהו בעצתי לטוב לו כל הימים, ואהיה לו למורה בדבר הזה.

אבן שמח בנפשו לשמע הדברים האלה.

– מכבדי אכבד בכל עת, ענה לו אבן בלב תמים: – ואם תעשה עמדי חסד ואמת, וספרתי צדקתך בקהל רב במכתב־העתי אשר אוציא לאור.

– אבל, בטרם אדריכך בדרך זו תלך, עלי להציע לפניך גם את בקשתי, ואקוב את שכרי אתך…

אבן הביט בפניו, כמו יאמר: האם בשכר תעשה את מעשיך אלה, למעני ולמען התורה?

– לא שכר כסף אדרוש ממך, הוסיף אבן־חן בשחוק, כמו הבין אל מחשבת אבן בעת הזאת: – תהילה לאל יש לי כל, ואנוכי אשחד מכספי בכל עת בעד ספרים ומכתבי־עת, אין מחבר אשר יצא מביתי בידיים ריקות… אולם את השכר אשר אנוכי מבקש הפעם ממך, הנה הנהו שכר רוחני.

– ומה הדבר?

– הן ידע אדוני באין כל ספק, כי סופר הנני גם אני בישראל, מאמרי אשר כתבתי במכתבי־עת שונים הלא קראת ותדע את ערכם ותדע כי עשיתי לי שם בארץ…

– קראתים, גם מצאו חן בעיני.

– ועתה, הנה אנוכי כותב מאמר גדול אף נכבד להשיב להאפקורסים והמתקנים בקרבנו, לבטל כל טענותיהם, להיות מחסה לתלמוד, מעוז ‘לשולחן־הערוך’, לתנות תוקפם ועוזם, ולסתום פי כל הדוברים עליהם סרה; והיה כי תתן מקום בגליונות מכתב־העתי אשר תוציא לאור למאמרי הזה, אז אעמוד על ימינך ואמליץ בעדך לפני חברתנו, וגם לפני ‘הרב הגאון’, אשר כולם ישמעו בקולי, ונהרו אליך כל יודעי התורה, וכל יראי ה' על דגלך יסעו, ואתה תהיה המוציא והמביא…

– מאמרים נכבדים כתובים בעט סופר מהיר כמוך אקבל בכל עת ובהם אכבדה, ותודות מקרב לבבי אשלם לך אם הענק תעניק לי מאלה, ומדוע זה נרבה דברים?

על־פי התנאים האלה כרתו ברית שני האנשים אשר לפנינו, איש לרעהו אמר חזק, ושניהם נתנו לבם להרחיב הפרץ ולהרבות מחלוקת בישראל.

עוד ביום ההוא כתבו גם שניהם מכתב גדול להרב רבי יהוסף בעיר אל־שוע, אף שלחו אליו גליונות אחדים מן מכתב־עתי ההוא, גליונות אשר דברי רבנים נדפסים שם; – ויחכו לתשובתו מאוד.

והתשובה ההיא לא אחרה פעמיה. אך ימים שלושה עברו ומכתבים באו מאת הרב ההוא, מכתב אחד להגביר ר' אליקים, ‘בעד החברה הנכבדה, חברת “מחזיקי הדת” בנהרים’, ומכתב שני לאבן ‘המוציא לאור מכתב־עתי לרבנים ויראים’ – ומחשבת אבן הוקמה, ותקוותו הנה באה: הרב אישר וקיים את דבריו, ומכתב־עתי אשר לו היה נהיה לפה לכל הרבנים בעלי ברית ‘מחזיקי הדת’, ולכל היראים אשר בארץ.

*

ובכן נפלגה גם דעת הקהל בארץ ליטא, ותהי לשני מחנות, המשכילים אחזו בעץ ובמכתב־עתי אשר יוציא הוא לאור, והרבנים אמרו לאבן: היה אתה לנו למעריך ונעבדך; המשכילים רדפו את אבן, והרבנים את עץ, והמורכבים גם הם עזבו את עץ ויחניפו לרבנים ולאבן אשר הוא למו לפה, ונוספו גם המה לשונאי ההשכלה ולמנדיה בימים ההם, ואבן ואבן־חן סבבו בעיר לגרות מדון, ויפיחו קריה ויעוררו דברי ריבות, ויכתבו מכתבים רבים בשם ‘החברה’, ויתנו מצה בערי ישראל, והמבוכה גדלה במאוד־מאוד!

(כ) מלחמתה של־תורה    🔗

חלק לבם – עתה יאשמו!

(הושע י, ב)

ושרגא לא טמן ידו בצלחתו גם הוא. כאשר נודע לו כי בחר רבי יהוסף באבן ובמכתב־עתי אשר לו, וישימו לפה לרבנים, וכי הוא בכבודו ובעצמו נתן את המאמר הראשון על־יד המוציא־לאור אבן הלזה, אף כתב עליו את שמו מפורש, לאמור: ממני יראו כל הרבנים וכן יעשו גם המה – וישמח שרגא בלבבו שמחה גדולה, ותקוותו חזקה עליו, כי עתה קרובים התיקונים להיגלות.

‘הן הביאו דברי המשכילים תנועה במחנה הרבנים’, חשב שרגא בסתר לבבו – ‘הן עתה כאשר יבואו להשיב בפומבי, במכתב־עתי בדברים נדפסים ונקראים לעין השמש, הלא להם לקרוא בשום לב את כל דברינו, יקראו אף יבדילו בין הדברים הנאמרים באמת וצדק והיוצאים מן לב טהור הדואג לתקנת עמו ודתו, ובין דברי מחרחרי ריב השולחים לשונם והנואמים נאום למען אשר יסבבום בשקרים, המדברים בשם המשכילים ולא רוחם, ומפיצים דברי נאצה בשם בני־הנעורים אשר לא צוו ולא עלה על לבם…’

וימהר שרגא ויכתוב מכתבים לכל העלמים עורכי מלחמתה של תורה הלזו, ויעוררם, ויתן תקווה בלבבם, אף ביקש את פניהם כי יבחרו את מבחרי טענותיהם, יבורו את טוב דבריהם ויתנום לפני הרבנים בשפה רכה ונעימה, כי עתה – עת לדבר.

ואל שמואל שלח מכתב גדול, ויודיע לו את כל אשר נעשה, ושתיים שאל מאתו, שני דברים אשר אמר עם הספר כי ‘נחוצים הם עתה, כפי אשר נשתנו פני הדבר, וכפי מצב המלחמה ברגע הזה’: השאלה האחת כי ישים נוספות לדברי מכתבו הראשון, יוסיף ללבן ולברר את דבר התיקונים, יוסיף להראות בפרט את כל הדברים הצריכים תיקון, ויוסיף גם לחזק את דעתו בדבר הרשות לתקן, ובאופן התיקונים; והשאלה השנייה הכי נכבדה כי יתן לו הרשות להדפיס דבריו באחד מכתבי־העת או בחוברת מיוחדת, ‘למען אשר יקראו כל הרבנים את דבריו ולמען אשר לא יוסיפו בני עוולה לדבר בשמו שקר’.

המכתב הזה הגיע ליד שמואל בימים אשר היה נבוך ומשומם גם יחד: נבוך מדברי הספר אשר נתנה רחל על־ידו, ומשומם בקנאתו אשר קינא את הבירזי, ובחמלתו אשר חמל על רחל כי נפשה מרה לה מאוד; וישלם המכתב הזה ניחומים לו, ויעתיק את כל מחשבות נפשו מרעיוני עצב ותוגה אשר לקחו את לבו בימים האחרונים, וישביח את שאון שרעפיו ההומים, וכמו קסם על שפתיו לקחת את לב שמואל, להסיר משם כל רעיון ולהשבית כל מחשבה ולהסבם אליו ולאשר יחפוץ יטם.

שמואל עזב כרגע את דברי הספר, ויעזוב גם את קנאתו, וגם את דבר ‘השטנה’, אשר אפרת ירא ממנה, שכח, ויפנה את לבו למלאות את בקשת שרגא…

אפס כי רק את בקשתו הראשונה מילא.

‘הנני שולח לך את הנוספות אשר דרשת ממני’, כתב שמואל לשרגא בעוד ימים מעטים – 'קרא־נא אותם בשום לב, שים נא עיניך על כל דברי התלמוד והראשונים אשר זכרתי, ותדע כי לא על נקלה ידחו הרבנים דברים, ואם באמת ובתמים יאספו יחד לעיין בכל הטענות האלה, אז יענו גם הם ויאמרו כי צדקתי, וכל דברי לא ישובו ריקם.

אפס כי גם הפעם לא אוכל להסכים לך כי אדפיס את דברי, הן אחת גזרתי אומר ולא אשוב; טעם הדבר כמוס עמדי, ובך אבטח כי לא תמרה את פי ולא תעבור על רצוני בדבר הזה; גם מאת המכתב הזה תוכל לעשות העתקות, תקימן בחותמך, אף תוכל לשלחן בדרך ישר אל כל הרבנים אשר ידעת בשם – אולם אל־נא תדפיס ממנו לא במכתב־עתי גם לא בחוברת, כי טעמי ונימוקי עמי בדבר הזה'.

שרגא שמח בנפשו מאוד־מאוד על כל דברי האיגרת הזאת, ומשנה שמחה שמח על דבריו האחרונים, אשר שמואל כתב אליו עוד כדברים האלה, לאמור:

‘גם אנוכי אתערב בשמחתך ששמחת, מורי ורעי! על התנועה אשר הבאת במחנה הרבנים, גם אנוכי הנני מודה על ידך בדבר הזה ואומר: הגדלת לעשות! – הן הפעם יאספו הרבנים אסיפה גדולה, יוועדו יחד, ידרשו ויחקרו היטב, למען דעת אשר יענו; יעיינו בדברינו, יתווכחו, למען אשר תצא כאור תשובתם, ולמען לא יבושו בדברם אתנו בשער מכתבי־העת – ומה אנחנו מבקשים מהם? הלא אך לדבר הזה נישא את נפשנו גם אנחנו!… ומי יתן ויקויים בם מאמר התלמוד: “תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה – מצטרפים”⁴⁸⁸, כי צרוף יצרפו הם בעצם, ויצטרפו גם הם למבקשי טובת עמם, ואז “אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים”⁴⁸⁹, ואולי יקום אז ישע ופדות, ובאספה אשר יאספו, ובוועד אשר יוודעו אולי יתנו לבם, ויתקנו תקנות טובות, ולך תהיה הצדקה, כי אתה הניעותם…’

*

שמואל! הפיך ידבר כאלה? ואם עטך כתב את הדברים אשר לפנינו? הגם אתה לא תדע את הרבנים, ואסיפתם ותשובותיהם הכי זרו גם לך? הגם אתה תקווה לרבנים, תייחל לאסיפות?…

אמנם כן, שרגא נסך עליו רוח תקווה, ויחלום חלומות נעימים, ותהי לו החברה כפתח תקווה, והתשובות כראשית הודיה, האספות כבית־ועד, והרבנים כדורשים תקנת העם…

ושרגא היה שבע רצון מאוד מאת דברי שמואל במכתבו זה, ויעלוץ לבו בדבריו האחרונים אשר הסכים גם הוא למחשבות נפשו, וימהר ללכת לבית ישראל אפרת להראות לו כי דבריו צדקו יחד, וכי גם שמואל הסכים למו, וגם דעתן כן היא.

– לוּ יהי כדבריכם! ענה לו ישראל.

וימהר שרגא לעשות העתקות רבות מן מכתב שמואל השני הזה, גם את איגרתו הראשונה העתיק שנית העתקות הרבה, וידיו מלאות עבודה עוד הפעם, וישלח את המכתבים האלה מקויימים בחותמו (כעצת שמואל) אל רבי יהוסף בעיר אלשוע ואל כל רב ורב, אשר שרגא חשב בלבבו כי ייחד גם כבודו באספה רבה אשר יקרא רבי יהוסף, ואל כל איש נכבד אשר בחברת ‘מחזיקי הדת’, ואל כל יודע דת ודין בישראל.

‘נלחם, וגם נוכל!’ חשב שרגא בנפשו, ושמחת לבבו גדלה, – ‘הן הדברים אשר חזיתי לי בחזון נקרו ויאתיו! הדברים אשר לפני שנים רבות נגלו לי בדמיוני, אשר רק צל תקווה נתנו אז בלבבי אשר ניבאתי עליהם לימים רחוקים, ראיתים ולא קרוב – הדברים האלה קרובים עתה מאוד־מאוד!… אז עת אמרתי אל שמואל: ‘היה נא אתה לנו בזמן הזה את אשר היה הגאון ר’ מנשה מאיליע בדור שלפנינו, ואם הוא נפל שדוד על שדה מלחמתו, באשר כי הקדים לבוא, הנה אתה בדורנו זה תעשה וגם תצליח’, – הדברים האלה נתקיימו, באו ונהיו!… הן אמנם שמואל לא ישב על כיסא רבנות בישראל, אמנם כי לא ילך שמו לפניו בין רבני ארץ וגאוניה, אולם במכתביו אלה יפלס לו נתיב בין הרבנים, במכתביו אלה, אשר ייקראו באסיפתם ואשר ידונו עליהם, יעשה לו שם עולם, ומכתביו אלה יצלחו מאוד, ויביאו תשועה גדולה!…'

ככה קיוותה נפש שרגא, קיוותה למשפט ותקוו לאור.

ותקוותו זאת שיקרה לו, נכזבה תוחלתו – כי לא ידע את נפש הרבנים בכלל, ונפשות רבי יהוסף ורבי בצלצול בפרט…

לוּ עסקו הרבנים בשאלה הזאת – שאלת התיקונים – בכל לב, לוּ אמנם חפצו בכל נפשם לדון הדין הזה לאמיתו, לוּ נגע מצב ישראל אל לבם ויתעסקו בו לשמה – כי אז היה שלום ביניהם⁴⁹⁰, כי אז לא שררה קנאה ושנאה במגורם, ואז אולי שמו לב באמת ובתמים לכל דברי אמת וצדק, אז התאספו יחד, וירדפו לדעת את המעשה אשר יעשו, את התקנות אשר יתקנו ואת התשובות אשר ישיבו; אולם לא כאלה חלק הרבנים אשר בארץ ליטא, ולא כזאת מחשבות לבם; כבוד יבקשו וקנאה ירדפו, את העם לא ירעו ולהם לא ידאגו, ותהי כל עבודתם בבית ובחוץ למשול ממשל רב, להשתרר על העם, לרדוף באף את כל איש אשר לא יסור למשמעתם, וגם לקנא את הרבנים בערים אחרות, אשר עשו להם שם בארץ, להשפיל את ערכם, למצוא למו עלילות דברים, למען אשר יגדילו באלה את כבודם הם, ולמען אשר יהיו המה בעצמם ‘המאורים הגדולים’…

ואיככה יוכל רבי יהוסף לקרוא את הרבנים רעיו להתאסף יחד, להיוועץ, ולהתווכח – אם הוא יחשוב כל היום כי אין גאון ידמה לו ואין ברבנים משלו? איככה יחווה עוד איש דעו לפניו – והוא הנהו ‘יחיד בדורו’?…

על־כן לא מצא את חברת ‘מצדיקי הרבים’ טובה לפניו, יען כי חבריה רבנים כולם, רבנים אשר גם הם יחוו בה דעם, ואשר גם הם יאמרו כי כבודם אתם; על־כן איווה עיר נהרים למושב החברה אשר כונן, עיר אשר הרב יעמוד מרחוק, ועיר אשר עשיריה ילכו אחריו והוא יהיה למו לראש; על־כן גם עתה כאשר בחר את אבן ואת מכתב־עתי אשר לו כי יהיה לפה לחברת ‘מחזיקי הדת’, ביקש את פניו כי יבוא אליו עירה אלשוע למען אשר ינחהו בעצתו לימים יבואו.

– שמע־נא אלי, אמר רבי יהוסף אל אבן כאשר שמע בקולו ויבוא ויעמוד לפניו: – ידוע תדע כי אנוכי אנוכי הנני החברה ‘מחזיקי הדת!’ בלתי לא ירים איש את ידו לעשות דבר גדול או קטן, ובשמי תדגל גם אתה ותעשה חיל…

– פקודותיך תשמור רוחי!

– ראשונה לא תקבל כל מאמר לתשובת המינים האלה, בלי רשותי, כל מענה ותשובה אשר לא אתן אנוכי את הסכמתי עליה – פיגול תהיה לך, לא תרצה…

– כדבריך, רבי, אעשה!

– כי אומנם אין איש בלעדי, אשר ידע לענות אותם דבר כאשר עם לבבי..

ובלבבו חשב:

'ידע נא גם דור אחרון על עפר יקום, כי אך אנוכי יצאתי להילחם עם עוזבי הדת, יחיד הייתי במלחמתה של תורה הלזו, ומרבנים אין איש אתי! ואדרכם בפלפולי וארמסם ברוב בקיאות, ואוריד לארץ נצחם – וכל אלה אך ידי עשתה, כי יחיד בדורי הנני הפעם הזאת!…

וכיחיד בדורו היה גם רבי בצלצול בעיניו. רבי בצלצול הרב בעיר אילון, עיר גדולה לאלוהים, לא שח גבהותו גם הוא, גם הוא ‘גאון’ יתקרא, גם אליו עיני כל רבני־המחוז נשואות, גם הוא הדפיס ספר בישראל, ורבנים ומחברים רבים יבקשו הסכמותיו, ומדוע זה לא יהיה הוא דן יחידי גם בדבר הזה? מדוע לא יגזר גם בזה אומר וכל הרבנים ישמעו ויעשו כאשר יצווה? – ומה לו ולאסיפות?…

וגם החברה ‘מצדיקי הרבים’ אשר נתייסדה אז בביתו היתה לו למורת רוח. הן הוא קרא אז לרבנים כי ישמעו לקול דבריו – ויתאספו ויכוננו למו חברה על־פי עצת רבנים אחרים!… אפס כי לא יכול להתנגד אז, לעיני כל הרבנים הנאספים, ויהי כמחריש; אולם למן הערב ההוא לא נשא את שם החברה על שפתיו, לא קרא לרבנים, חברי החברה, כי יתאספו שנית, אף לא שת לבו למו.

‘יעשו נא אלה מה שלבם חפץ’, חשב רבי בצלצול בלבבו – ‘ואנוכי לא אשמע להם ואעשה את אשר לי לעשות, כיאות לרב בעיר הגדולה הזאת; אנוכי לא אחלל את כבודי, ללכת ולהתווכח עם “הני בר־בי־רב חדח יומא”⁴⁹¹, עם נערים ועלמים, אשר גדולים וטובים מהם ישכימו לפתחי, יבקשו הסכמתי וישתו בצמא את דברי… שוט לסוס ושבטים לגו האפקורסים האלה! – מי לה’ יבוא אלי ונכה את הצועקים מכה אחת ולא נשנה, ולכל בני ישראל יהיה אור התורה במושבותיהם, באין פורץ גדר, ובאין מבקש חדשות…'

ויהי כאשר שמע רבי בצלצול את כל אשר עשה הרב מעיר אל־שוע בעיר נהרים, את החברה אשר כונן שמה, ואת הדרשה אשר דרש, וכי שיתף את העשירים למלחמתה של תורה הזו – קצף־קצף רב.

– ‘כמה לית ביה דעתא לההוא צורבא מרבנן!’⁴⁹² קרא בחמתו באוזני האנשים האחדים אשר ישבו בביתו, ואשר סיפרו באוזניו את דבר החברה הזאת: – האם גם בדברים כאלה נכוף כאגמון ראשינו לפני העשירים? האומנם נסב ‘בחבורה של עמי־הארץ’ למרות פי הגמרא הקדושה⁴⁹³, יען ובעין כי רב כסף להמה? האם לא עליהם וכיוצא בהם נאמר: ‘אלוהי כסף – הבאים בשביל הכסף’⁴⁹⁴? הכי בשביל כספם יהיו לנו לראש?

– אולם הן טעמו ונימוקו עמו, החל אחד האנשים להפוך בזכותו של רבי יהוסף: – כי העשירים האלה יתנו למו את הכסף הנחוץ, למען אשר יוכלו להדפיס את תשובותיהם…

– ‘הא גופא גזרה, ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה’⁴⁹⁵? ענה לו ר' בצלצול בניגון הגמרא: – הן גם הדבר הזה בעצמו איננו שווה לי, ואנוכי לא אסכים בשום אופן כי הרבנים שרי־התורה ‘מדברנא דעמא’, ילכו ויתווכחו עם הנערים האלה, הן באלה ישפילו את כבוד ה', ואת כבוד תורתו, וגם את כבוד משמרתם יחללו, באלה יבקשו ‘להרבות כבודם ולמעט בכבוד המקום’⁴⁹⁶, הם יאמרו בלבבם כי על פני כל העם יכבדו, ולכבוד שמים לא יחוסו…

– אבל בדברי תורה כתיב ‘ענה’…

– במה הדברים אמורים באחד ששואל מפה לאוזן, באיש אשר לא יבוא לקנתר בפרהסיא, במכתבי־עת, בלשון מדברת גדולות, באיש אשר בא לפנינו לשאול, באיש כזה נאמר ‘ענה’ אף אם ידבר אוון ואיוולת; לא כן המדיחים האלה, אלה אשר כל כוחם רק בפה ובמליצה, אלה אשר רק זאת תאוות לבם כי יתאפרו לעיני העם לאמור: ‘נתווכחנו עם הרבנים’ – אנשים כאלה נשמיד מתחת שמי ה', ונתנה כבוד לתורה וחכמיה אם נקים בם ‘אל תען’ למען אשר לא נשווה למו גם אנחנו…

– אולם הרב רבי יהוסף הוכיח לפני החברה כי חוב וגם מצווה לכתוב מאמרים וספרים לתשובת המינים האלה, למען אשר יקרא גם העם ויבין…

– הה לדור שר' יהוסף הנהו פרנסו! צעק רבי בצלצול בקול גדול ויתופף על לבו: – הנה נתקיים בנו הפעם דברי רבותינו הקדמונים, זכרם לברכה, כאמרם: ‘שרו חכימיא למהוי כסופריא!*⁴⁹⁷… הרבנים יהיו לסופרים במכתבי־העת!… כנערי בית־הספר ילמדו לשונם לדבר צחות, ולהביע מליצות… אוי לדור שכך עלה בימיו! – לפנים בישראל כתבו הרבנים ‘שאלות ותשובות’, כתבו פירושים ופסקים, כתבו דברים הנוגע לדין, דברים אשר רק פסק ההלכה הודיעו לכל העם, אולם הפלפול הסברות וכל השקלא־וטריא, כל אלה נכתבו ונדפסו אך למען הרבנים, אך למען אלה אשר ידם רב למו בש"ס ופוסקים – והנה ר’ יהוסף יאמר הפעם לפלפל במכתב־עתי לעיני כל העם, ובראש־הומיות יצא להילחם עם הנערים האלה – יהי־נא לו את אשר לו, ואנוכי חלילה לי לעשות כמעשהו, להוריד עד לעפר כבוד התורה, ‘לעשותה ככנור שמנגנים בה לצים’⁴⁹⁸, וכל כי האי גונא עלינו לזכור את גזרת רבנו הקדוש, שלא ישנו לתלמידים בשוק⁴⁹⁹.

עוד הרחיב רבי בצלצול פיו ולשונו לשפוך בוז וקלסה על רבי יהוסף ועל כל המחזיקים בימינו, ויגזור אומר כי ‘עתידים הן ליתן את הדין’ על כי יחללו את כבוד התורה וכבוד הרבנים.

אפס כי הרבנים בעצמם תמכו בידי רבי יהוסף.

התאווה להיות נמנה בין המחברים, התאווה לראות את שמו ושם מאמרו נדפס בדיו שחור על גבי גליון לבן, התאווה כי דבריו ישימו למו מהלכים בין קהל הקוראים – התאווה הזאת לקחה לב רבנים רבים מאוד, וינהו אחרי רבי יהוסף ועצתו, ואחרי אבן ומכתבו־העתי, ויתנו למו יד, והדמיון משחק לפניהם כי עוד מעט והגליונות, אשר שמם יוחק שמה בעט ברזל ועופרת, ‘יתבדרון’ בכל הארץ עד קצווי תבל, יראו רבנים ויתפלאו, חכמים וישתוממו, וחפו ראשם בוזי התורה, ושמם יגדל בארבע כנפות הארץ, ובכל מקום ומקום, עיר ועיר, מדינה ומדינה (הן שמעה אוזנם כי ‘לית אתר פנוי’ ממכתבי־העת, ובקצה תבל גליונותיהם) אשר יגיעו דברי תשובותיהם, יתנו כבוד לשמם ובם יתפארו…

אולם שמחתם היתה עדי רגע, ועד־מהרה נוכחו לדעת כי תקוותם אבדה: התנאי אשר התנה רבי יהוסף עם המוציא־לאור אבן, נודע גם הוא בין הרבנים, וידעו כי המוציא־לאור ישיב הפעם את פניהם ריקם, ולדבריהם לא ישים לב – ויתעצבו אל לבם מאוד, ולא אבו סלוח לו על התנאי הזה, ויתנכלו גם הם ויבקשו עצות…

ובעצם הימים האלה נפוצה על פני כל ארץ ליטא מחברת קטנה ככף איש, מחברת בת שנים עשר דפים קטנים, אשר הביאה סער חדש בלב היראים והרבנים גם יחד.

על שער החוברת הזאת כתוב לאמור:

אגרת

דברי אמת

שלוח

אל רבני וגאוני ארץ שליט"א. ואל כל תופשי התושי' ויראי ה' יהל אורם.

יכיל בקרבו

מלים קצרים. ואמרים יקרים. לעורר לבבות אנשי לבב. לאסוף אסופות ולעשות אגודות צמודות. לישע תורת האמת הדת והאמונה: ולהחלץ חושים לצאת חמושים. ולעמוד בקרב על תועי לבב: צורריהם בנכליהם. המרדפים בלי חשך אחריהם. ולגדור את פרצותיתהם⁵⁰⁰.

המחברת הקטנה הזאת, אשר לא נקרא שם מחברה עליה, תתן דברים בפי האמת כי ‘תחיל תצעק בחבליה, ממעמקי מחבואיה – אל הרבנים גאוני ונבוני הזמן’, ואחרי אשר תשפוך בוז וקלון מרבה להכיל על כל המשכילים בעם, על העת החדשה ועל הספרים החדשים, תאמר:

‘בפשעי מי כל זאת ובאשמת מי כל אלה? אשמת הרבנים העוצרים בעם הוא, אשר שתו מחסום לפיהם ויטמנו ידם בצלחת העצלות לבלתי השיב מאום על אלה אשר השלתם איוולתם ורוחם הסוררה הוליכתם בתהומות מהומות ומבוכות עמוקות והחלו מאז לחפש מום ולנאום נאום על בעלי המשנה והתלמוד, קבלתם, תקנותיהם וגזרותיהם הנאמנים, ולא הואילו אז בטרם עוד פרצה המחלה לשום אל לב להסיר את המכשלה הגדולה כו’ והיו משיבים חרפת המחרפים אל חיקם והיו ממלאים פי השוגים והמשגים חצץ והיו אוסרים איסר לבל יראו ובל ימצאו בכל גבול ישראל ובעודם בכפם בטרם יקראום יקרעום, או אז אם כי אולי לא פשתה הצרעת הממארת הזאת עד תומה, אולם גם לא פשתה ולא חזקה עוד כאשר העמיקה שרשיה ותשגשגה למדי בימים האלה בקרב הארץ' כו' כו' כו'.

וכן תוסיף עוד להעיד על האפקורסות ועזיבת הדת אשר בבני דור החדש, תתאונן גם על ‘אשר ימנו את העשירים והגבירים להיות אלוף לראשם והמה לא יבינו מאום’, ותתלה את ‘המעל הגדול הזה אשר יכיל בקרבו רעות ופרעות ויחולל מגרעות נוראות’ בראש הרבנים, ‘כי לא עת לחשות עתה, ואם אנחנו מחשים ומצאנו עוון’, עד כי בסוף החוברת תקרא האמת: ‘חושו לעזרתי, כל חפצי ישועתי! חנוני־נא ועזרוני בטרם אגווע ואינני!’…

והנה המחבר לא יכחיד גם את דבר עצתו תחת לשונו, יבקש כי בעיר ‘איישישוק הקדושה לאלוהים’ יהיה מקום תורה אשר משם רבנים יוקחו. ויסיים את דבריו לאמור:

‘החרדים אל דבר ה’ אשר בכל עיר ילוקטו יחד אחד אל אחד, להיות אגודה צמודה לתורה ותעודה ויעשו חברות אשר יקראו בשם שומרי תורה ומשטרם ומבטם יהיו להחזיק בכל מאמצי כחם את בעלי ברית התורה והאמונה'.

אלה המה הדברים אשר מילאו את המחברת הקטנה הזאת, ואלה המה הדברים אשר מילאו אז את לב כל יושבי בית־המדרש, לבות הרבנים, ולבות ‘היראים’ והחרדים על דבר ה‘; והנה – כל פה דובר גבוה גבוה, כל לשון תמלל גדולות, וכל קרב וכליות יהמו וירעשו! אין איש בארץ, איש אשר יראת ה’ נגע בלבבו, אשר לא יהום ולא יצעק, ואשר לא תהיה החוברת הזאת בידו… לא היה עוד ספר בישראל אשר התפשט בין המון הקוראים בימים מועטים, אשר יתאווה כל איש לקראו, ואשר ילך הלוך מיד ליד, אשר ייקרא מפה לאוזן, ואשר דבריו יכו שורש עד מהרה בלב כל קוראיו – כמחברת הקטנה הזאת!… השכיל מחברה מאוד להעלים שמו על שעריה, לבלתי יקרא שמו עליה, ולעשותה בת בלי־שם. העצה היעוצה הזאת פעלה מאוד־מאוד: קול דברים הנם שומעים, ותמונה אינם רואים – זולתי קול!… הקול הזה, אשר מפשט הנהו, אשר כנשמה בלי גוף וכרוח באין גוויה יתראה לעינינו, אשר לא יתן לפנינו איש כי נקנא בו, כי ישנא או כי יתחרה – הקול המופשט הזה יפעל מאוד־מאוד על לבות שומעיו, יחדור לקרב ולכליות איש, יעשה את אשר יחפוץ, יצליח אשר שולח, ודבריו לא ישובו ריקם; הקול הזה אשר לא נדע מי ומי המדבר בו, ואדם אין לעמוד לפנינו – הקול הזה יוליד יראה ופחד בלבנו, יראת־הכבוד ישכין בנפשנו לשמע דבריו…

– מי ומי הוא המחבר הזה, החוצב להבות אש בדבריו, נדברו אז יראי ה' איש אל רעהו: – מי הוא זה ואי זה הוא אשר לבו כלב הארי ואשר ידבר תוכחות בשם האמת, חותמו של הקדוש־ברוך־הוא:?

– הן הוא העלים שמו, ומאין אדעהו אני? ענהו השני.

– הנה עינינו הרואות כי הפה המדבר אלינו, פה אחד הגדולים אשר בארץ הנהו, וזה שמו אשר העלים, שם נודע לתהילה הוא, העיר עוד אחד בכל לבבו: – שם אשר בו יתפאר ישראל, כי כל רז לא אנס לו, יודע הוא דרך הרשעים וכל נתיבותם גלויים וידועים לפניו, גאון הוא, מליץ הוא, וירא ה' וחרד על דבריו מאוד… ומדוע זה נשאל לשמו, אשר מרוב ענוותנותו העלים ממנו?

– אמנם פה אחד הרבנים הגאונים והצדיקים מדבר אלינו מתוך הספר הקטן הזה, הסכימו כל האנשים: – ומי יתן וישמעו לקול דבריו…

כדברים האלה וכאלה דיברו אז בכל עיר ועיר ובכל מקום ומקום אשר דברי המחברת הזאת הגיעו ובעיר אילון הגדילו.

העיר הזאת אשר גדול שמה ביהודים, ובכל הארץ תהילתה, אשר כל אנשיה יתגאו בה מאוד, ותמיד כל היום יתפארו לאמור: כי מארץ ליטא תצא תורה ודבר ה' – מאילון; העיר הזאת אשר רובי יושביה יודעי תורה המה, ואשר גם הסוחרים והעשירים אשר בקרבה יהגו בתורת ה' – העיר הזאת היתה כמרקחה בבוא המחברת הזאת בשעריה ואשר אמנם בה נמצאו ובה היו האנשים אשר השתדלו מאוד־מאוד להפיצם בעם; לעיר הזאת באו כל החוברות הנדפסות (באשר אך שמה ישבו מבקרי⁵⁰¹ ספרי ישראל מטעם הממשלה), בעיר הזאת הרבו האנשים לחלקה בעם ולהפיצה בבתי־מדרשיה, ומאת העיר הזאת יצאה לכל הערים הקרובות והרחוקות, ועל־כן ניכרו עקבותיה בעיר אילון הזאת מאוד, פעולותיה חזקו על יושביה, ותתן דברים רבים בפי יראי ה' ולומדי התורה אשר בה.

ויהי בבוקר יום אחד, ויתאספו אנשים רבים גדולים ונכבדים בקלוז אשר הרב ר' בצלצול יתפלל בו, ואחרי אשר כילה להתפלל ניגשו אליו, ובקול דממה ובדברים היוצאים מן הלב אמרו לאמור:

– דבר לנו אליך, רבנו! והדבר נכבד מאוד…

– מה זה?

– דבר הנוגע לכבוד תורתנו, המשיכו המדברים את דבריהם וקולם הולך הלוך וחזק: – לכבוד כלל ישראל ודתו, לכבוד רבניו ומנהיגי העם, לכבוד התורה הכתובה והמסורה…

– מה הדבר הזה?

ואנשים רבים עמדו כבר צפופים סביבות הרב והאנשים המדברים אליו, למען אשר ישמעו גם הם.

– ‘לכלא הפשע ולהתם חטאות’, ענהו אחד המדברים בלשון הכתוב: –הן ראה, רבנו, את ‘איגרת’ ‘דברי אמת’…

– ‘איגרת דברי אמת?!’ שנה הרב רבי בצלצול את השם הזה משתאה לדעת אל מה ירמזון מליו.

– האם לא ראה רבנו את הספר הזה? שאלו רבים מן הנאספים וישתוממו: – הנה בכל העיר יצא שמו…

וידיים רבות שולחו, ויושיטו להרב את המחברת אשר בין אצבעותיהן.

– הנה הוא לפניך, רבנו! צעקו אנשים רבים.

ועיני הרב משוטטות מסביב לו, כמו מבקש הוא לדעת את אשר לפניו, בדממה לקח את אחת המחברות בידו, בחפזה שטו עיניו בה אחת הנה ואחת הנה, קימט את מצחו, משך את כתפיו, וימולל בשפתיו…

– מדוע זה חרדתם עליה חרדה גדולה כזו? אמר הרב שפה רפה כמו אשר לא יבין לדעת במה כוח המחברת גדול: – דפים אחדים באין תורה ואין חכמה… ומה תחזו בם?…

– אַל־נא ידבר, רבנו, כדברים האלה, ענהו זקן ונשוא פנים, אחד הבאים לעוררו: – הן נשמע תרועת מלחמה בכל הארץ, התעוררות גדולה מאוד באה בלב כל האפקורסים מחללי כל קודש, הלא שמע הלא ראה רבנו את מעשי תעלוליהם, ודברי המחברת הזאת המה דברים היוצאים מן הלב, דברי אחד הגאונים והחרדים בדור…

– ידעתי גם ידעתי אותם ואת שיחם… ענה הרב בדממה, כמו לא נחה דעתו בדברי האיש.

– אבל הנה כל הרבנים הגדולים וכל יראי ה' אשר בערים סביבותינו התעוררו לעמוד בפרץ, הנה בעדי נהרים, אדרנהו, סם־נקי, ועוד, כוננו חברות למטרה הזאת, וגם רבני הערים הקטנות, הרבנים בערי שוכה, אל־שוע, אי־נזר ועוד רבים באו לעזרת החברות אשר נתייסדו – ומדוע נהיה אנחנו האחרונים לדבר הגדול הזה? הן עירנו היתה תמיד לנס, ממנה יצאה תורה ומוסר לאחיותיה הצעירות במדינה, לקול רבניה שמעו תמיד גם רבני המחוז – ועתה נחבוק אנחנו את ידינו, נשב בדד ונדם לכל המעשה הגדול אשר ייעשה בישראל לעינינו, הייתכן?…

הרב הניע בשתי ידיו בחזקה לאות היאוש.

– ומה תבקשו ממני הפעם? אמר הרב אחרי אשר חשב מחשבות רגעים אחדים.

– הנה ‘חסרון לא יוכל להמנות’ קראו חכמינו, זכרם־לברכה, להאיש ‘שנמנו חבריו לדבר מצווה והוא לא נמנה עמהם’⁵⁰², ענהו האיש הדובר בו רכות: – ומדוע יתלו החסרון הזה ברבנו?… הן היטיבו אשר אמרו: ‘אין מזרזין אלא למזורזין’⁵⁰³ – אבל מה אעשה, ואנחנו הננו רואים כיום כי הרבנים בערים אחרות עשו הפעם כמצווה, ויהיו הם הזריזים והם הקדימו למצווה⁵⁰⁴…

את דבריו האחרונים אמר האיש במתינות, למען עורר את לב הרב ולמען אשר יוציא מפיו מענה בדברים ברורים.

ולב רבי בצלצול אומנם התעורר, הדברים האלה לא החטיאו את המטרה, ויביאו רעיונות מרעיונות שונות בלב הרב.

הן הוא אומנם היה הראשון אשר קרא לכל הרבנים קריאה גדולה כי יקומו וילחמו את מלחמת התורה, אפס כי הם לא שמעו בקול דבריו – וימאס גם הוא בהם… מאוד־מאוד זכר את הלילה ההוא, אשר למרות דעתו שמעו הרבנים בקול הרב מעיר שוכה ולדברי המכתב אשר כתב הרב מעיר אי־נזר, זכר את החברה ‘מצדיקי הרבים’ אשר כוננו אז בביתו, ואשר הוא גזר עליה מיתה בליל הולדתה, זכר כי לא לרצון היתה לו, וינער חצנו ממנה ולא יסף לדבר בשמה עד היום הזה – ועתה הנה באו אנשים נכבדים להזכיר עוונו, ולקרוא ‘זריזים’ לאשר מאס בהם…

– הה, לדור שכן עלתה בימיו! צעק רבי בצלצול מנהמות לבו: – הנה יקויים הפעם בנו המאמר: ‘אמסר עלמא בידי דטפשאי!’⁵⁰⁵, בידי רבנים אשר לא ידעו ולא יבינו את אשר לפניהם! בידי אנשים אשר יאמרו לרעות את הרועים…

ויספר הרב רבי בצלצול לאוזני כל השומעים את האסיפה אשר קרא, את דברי הרבנים אשר דיברו, את החברה אשר הקימו למורת רוחו, ויוסיף עוד לחזק את דבריו אז, להוכיח את צדקתו, ולערות עד היסוד את העצות אשר יעצו הרבנים האחרים; את חברת ‘מחזיקי הדת’ ואת הרב רבי יהוסף מעיר אלשוע ביטל ברוח פיו, על הרב מעיר שוכה שפך חמתו ויאמר כי הוא נוטה להאפקורסים, ואת הרבנים מכל הערים מסביב נתן לבוז ולשמצה…

– ומה אעשה אנוכי אשר יחיד הנני בארץ הזאת? כילה רבי בצלצול את דבריו ויספוק את כפיו: – ‘מה יעשו פרנסי הדור, שאין דורם יפה?’⁵⁰⁶…

– אבל הלא הם אמרו כי הדור הוא לפי פרנסו, והפרנס לפי דורו⁵⁰⁷… העיר איש אחד מבין הנאספים..

הדברים האלו העלו את חמת ר' בצלצול מאוד.

– מי הוא זה המעיז פניו ברבו? צעק רבי בצלצול בקול גדול: – מי הוא זה אשר בא לחוות דעו אתי?… אנוכי אחת גזרתי אומר כי הדבר הזה נוגע רק לרבני הדור, ואין איש, יהי מי שיהיה, אשר יתערב בדבר הזה… אנחנו לא נשאל עצה ולא נדרוש תושיה מיושבי קרנות… אנחנו נדע את חובתנו ונעשנה…

הדברים האלה אשר אמרם בקול גדול ובנשימה אחת העירו עד מאוד כי דברי האיש פגעו בכבודו ויפלחו כחץ כבדו, ויבעירו כאש חמתו.

– והנה לא כן אמרו רבותינו, ענה האיש ההוא אשר הכלימו הרב: – הם אמרו ברוח קודשם: ‘אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים’⁵⁰⁸, ואם בדורם כך, בדורנו על אחת כמה וכמה!…

– אבל לא לקטנים עזי פנים, ענה הרב בחמתו: – וכל ‘כי האי גונא מחזי כאפיקורתא’⁵⁰⁹…

– רב לך, רבנו! אמר האיש הזקן ונשוא הפנים בשפה רכה ונעימה: – האיש הזה לא בא לקנתר, חלילה…

אפס כי חמת הרב לא שככה, ויוסף לצעוק בקול גדול, הוסיף לשפוך בוז על האנשים אשר אין תורתם אומנתם ואשר יאבו להתערב בדברי הרבנים ומעשיהם…

– 'מי שמבקש עלבונה של תורה יבקש עלבוני![⁵²⁴] אמר רבי בצלצול בקץ דבריו, ויצא מן הקלוז ברוח סערה.

ורוחו הלך וסער עד מאוד. הן ראה ויבן כי בא עתה ‘בין המצרים’, כי לא ידע הפעם איזה דרך יבחר לו ומה המעשה אשר יעשה; הן אם יוסיף ללכת בדרכו – ויאמרו האנשים כי רק מורך לבב ומקוצר דעת לא נמנה בין הרבנים אשר גזרו אומר להשיב להאפיקורסים כאיוולתם, ויירא פן יקל כבודו בעיני קהל עדתו בראותם מלחמה ‘בשערים המצוינים בהלכה’ והוא יושב על הכלים מבלי אשר ילמד גם את ידיו לקרב… ואם יאמר לעבור על דעתו ולהתחבר אל הרבנים האחרים – הן אז יהיה לשחוק בעיני כל אלה אשר לא אחת אמר באוזניהם כי אין נפשו ולבו להם ולמעשיהם…

‘אי־זה הדרך ישכן לי אור?’ חשב רבי בצלצול בלבבו בלכתו בחדרו אחת הנה ואחת הנה – ‘איככה אוכל ואצא מן המבוכה הזאת?… האם אשוב לחברה “מצדיקי הרבים” אשר מאסתי בה? – אומנם, הלא החברה מעשה ידי היא: אנוכי קראתי אז אל הרבנים, בביתי התאספו, ואנוכי־אנוכי יסדתיה ויריתי אבן פינתה; ואם כי לא ישרו דברי הרב מעיר שוכה בעיני, הנה אוכל הפעם להדיחו ממנה, אוכל לשוב ולכוננה על העמודים אשר אציב אנוכי לה… אומנם כן! אנוכי לא אבלע את מעשה ידי, ולא אסור למשמעת הרבנים האחרים אשר לא “הגיעו לקרסולי” וכבודי לא אחלל’…

כה חשב רבי בצלצול בלבו, כה גמר אומר, אף מהר להקים את מחשבתו זאת, ולבצע את אשר זמם.

והקול נשמע בעיר אילון, לאמור: הנה חברה לנו מתמול שלשום, חברה אשר הרב רבי בצלצול הכינה אף חקרה אשר בשם ‘מצדיקי הרבים’ תיקרא ואשר מטרתה ללמד תועים בינה, להשיב לב ישראל לתורה ועבודה, ולהיות ממזכי הרבים – ומדוע זה לא ניתן לה יד, ולא נשבע לדגלה?… מדוע נלך לנוע על חברות אחרות, אשר בערים מסביב, ולא נסור למשמעת החברה אשר בתוכנו…

הקול הזה השיב להרב רבי בצלצול את כבודו אשר ביקש, אף הניח את רוחו.

והנה כל מורי־הוראה, כל הדיינים, וכל ראשי הישיבות אשר בעיר הזאת, וגם רבנים אחדים מהערים הקטנות והקרובות לאילון נקבצו באו שנית ביתה רבי בצלצול לחדש כנשר את החברה אשר כוננו אז, לשים לה סדרים כעצת מייסדה ולפעול גדולות ברוחה.

אפס כי רבי בצלצול ראה ונוכח כי הרוח אשר הפיח הרב רבי יהוסף מעיר אל־שוע באף כל הרבנים, היה לנשמת אפם, התאווה להדפיס דבריהם במכתב־עתי באה כשמן בעצמותיהם, והתקווה הטובה לפרסם שמם ברבים, וכי יהיו ‘המאמרים’ האלה להם ‘במקום ספר’, להיות ‘מחבר’ בחיים ולדובב שפתיו בעת יישן המוות⁵¹⁰ – התקווה הטובה הזאת שחקה לפניהם מאוד…

ובהיקבץ רבנים שנית אל אילון הבירה על־יד רבי בצלצול שומר הדת בישראל, למען אשר ישיבו לתחייה את חברת ‘מצדיקי הרבים’, אשר כנפל טמון היתה, ואשר גם שמה גם זכרה לא נודע בין החיים – היה דבר הרבנים אליו פה אחד, לאמור: – מלחמה לרבנים באפקורסים, מלחמה גלויה לעיני כל ישראל!…

– נרדפם, נחרימם ונקדש את שם ה' ברבים, הואיל ר' בצלצול באר את דבריהם האחרונים: – נכריז את החרמות בכל בתי־המדרש ובתי־הכנסת, למען ידע כל העם כי ידינו רמה…

– לא רק באלה נלחם ונוכל, ענוהו הרבנים הנאספים: – כי באלה ניתן דברים בפיהם כי המה נרדפים על לא־חמס בכפיהם, ימסרו דינם לשמים ויתפארו באוזני העם לאמור: יען כי לא ידעו הרבנים להשיב אותם דבר, ויען כי הצדק בפיהם, על־כן נרדפם, על־כן נחרימם, למען הינצל מן הוויכוח אשר נירא ממנו.

– ומי זה פתי יאמין לאיוולת הזאת? צעק רבי בצלצול ויפרוש את כפיו: – מי זה יאמין למשמע אוזניו כי אנחנו הרבנים שרי התורה, אשר – תהילה לאל, נודענו לשם בארץ, לא נוכל להשיב בדברי תורה להנערים הכסילים האלה?…

– ומדוע זה לא נשיב להם? שאל אחד הרבנים.

רבי בצלצול ראה כי לב הרבנים נוטה לדעת רבי יהוסף, ויוסף גם הוא לחזק דעתו כי חרפה לרבנים, אשר כתר תורה וכתר שם טוב על ראשם, להתווכח עם הנערים אשר לא ידעו ‘צורתא דשמעתתא’ האלה, כי חילול כבוד התורה יש בזה, וכי לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, כי בדור ‘יתום’ שאנחנו חיים בו התורה איננה חביבה על לומדיה וחזקה מצוות רבותינו לאמור: ‘כנס’⁵¹¹…

כדברים האלה וכאלה דבר רבי בצלצול, למען הניע לבב הרבנים, ולמען אשר יעזבו דרך הרב מעיר אלשוע וישובו אליו ולעצתו.

אפס כי קולו היה כקול קורא במדבר.

– מי הגיד לך כי התורה איננה חביבה עתה? ענו רבים מן הרבנים הנאספים: – ונהפוך הוא: העם צמא מאוד לדברי תורה ועלינו לחבבה על עם בני ישראל, העם הזה אשר יקרא במכתבי העת את שיחות־בטלות שלהם, יתן כבוד והדר לתורה אשר נתן אנחנו לפניהם… אנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל להורותם דרך ה', והם ישמעו בקולנו ויעזבו דרך הטועים…

ורבי בצלצול נוכח לדעת כי לא בדברים יווסרו אלה, ויוציא את כל רוחו לפניהם, ויאמר:

– לשוא תתפארו במכתבי־העת, אשר תדמו בנפשותיכם כי כבוד מהם תנחלו! הידוע תדעו דרך המכתבים האלה, ודעת המעריכים הכי נודעה לכם? – הן אנשים אחים אנחנו, כולנו הננו רבנים ואין זר בתוכנו, ומדוע נעשה שקר בנפשנו? – הכותבים במכתבי־העת מליצים המה יחד, לשונם אתם לשון לימודים, במליצות ידברו בשפת כתבי־הקודש ברורה ונעימה, ואנחנו כי נתחרה במרעים האלה במכתבי־העת אשר להם, יתנפלו עלינו כעדת דבורים, יקראו לנו עילגי לשון, ונהי לשחוק בעיניהם…

– את מי אין כמו אלה! ענה רב אחד והוא ‘חונה’ בעיר קטנה: – לו ראיתם, רבותי, את כתיבת ידי, הנה בפה מלא אוכל להתפאר בה נגד כל קהל האפקורסים: כתיבה תמה וישרה, האותיות עגולות כפנינים, גם בכתב רש"י ידי רב לי, ואנוכי אוכל להתערב גם את המעריכים אם יוכלו לכתוב כמוני… צחוק עבר על שפתי הנאספים.

– לא על הכתיבה ולא על תמונות האותיות ידבר הרב רבי בצלצול, ענה לו ראש־ישיבה אחד בשחוק שפתיים: – הנה בין כה וכה יוחקו הדברים בדפוס… אבל השפה והמליצה…

– גם כאלה יש אתנו! ענו אחדים.

– אַל־נא תאמרו כדברים האלה… הוסיף רבי בצלצול בכל לבו: – אולם עוד אחת, והיא תשים מועקה במותנינו: הנה לא תדעו את המעריכים, ואת עזות־פניהם לא תבינו, הם המה גסי־הרוח, מגיסים דעתם (כאן נפסק הסיפור)

בּיבּליוֹגראפיה נבחרת

ר. בריינין, ראובן אשר ברוידעס, לוח אחיאסף, X, תרס"ג, עמ' 566–574.

פ. לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 1944, ב, עמ' 239–246. וכן ג, עמ' 71 ואילך.

מ. עהרנפרייז, יובל ברודס, השקפה כללית, השלוח ג, חוב' ד, תרנ"ח, עמ' 364–365.

י. פרנקל, הדת והחיים (ערוך ומקוצר), תש"ז, מבוא והערות.

ש.ל. ציטראן, ראובן אשר ברודס, יוצרי הספרות העברית החדשה, II, ווילנא 1922, עמ' 158–190.

ש. קופשטיק, ראובן אשר ברודס (פיליטון) [למלאת 25 שנה למותו, תרס“ג–תרפ”ח], העולם xv מח, מט, 18.11.1927, 25.11.1927⁵¹², עמ' 926–928, 946–949.

י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, v, תש"ט, עמ' 397–461.

ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית, א, 1965, עמ' 330–331.

ד. רוטבלום, ראובן א. ברודס, האשכול, א, תרנ"ח, עמ' 72–75.

א. שאנן, הספרות העברית החדשה לזרמיה, II, 1962, עמ' 68–82.

ש. שטרייט, ר.א. ברודס, פני הספרות, א, תרצ"ט, עמ' 93–99.