רקע
ראובן אשר ברודס
הדת והחיים

יסודתו בדברי־הימים לבני ישׂראל בארץ ליטא בשׁנות תרכ“ט – תרל”א.

וְהָבָּנִים קְשֵׁי פָּנִים וְחִזְקֵי־לֵב…

(יחזקאל ב‘, ד’)


דברים אחדים    🔗

לעת צאת הספר הזה שנית לאור


ימים רבים עברו מאז הוצאתי לאור את שני החלקים הראשונים מספרי זה, ואנכי ישבתי בדד ואדום, לא מצאתי די־כסף להשלים את המלאכה עד תומה, אף מחברת אחרת לא יכולתי לשלוח על פני חוץ טרם ייגמר הוא; ובכן דומיה שכנה נפשׁי, יחיל ודומם ישבתי במסתרים וקול דברי נחבא. ויהי העם כמתאוננים רע באוזני לאמור: ‘כלה מלאכתך’, ומכל עבר באוּני מכתבים רבים בתלונות ותנואות: מדוע אינני ממהר לעשות ולהדפיס – עד אשר רבו תלונות אלה על־כי לא הופיעו שלושה חלקי הספר האחרונים מתלונות האנשים ‘החסידים’ ו’היראים', על־אשר הופיעו שני חלקיו הראשונים!…

אמנם כן, שׁתי התלונות גם יחד הורוני למדי עד כמה נחוצה העבודה, ועד־כמה רבה פעולת ספרי זה על לב הקוראים; וכמעט אשר שבעתי עדן מגדופת ‘היראים’ רב יתר מאשר שימחוני תהלות המשׂכילים, אשר כאלה וכאלה כיבודני במכ"ע למחלקתם ולשיטתם.

ראיתי ונתתי אל לבי כי אין אני בן־חורין להיבטל מן העבודה הזאת, פיתוני ואפּת. וגמרתי בנפשי לקרב אל המלאכה; אפס כי בין כה וכה, והן גם החלקים הראשונים נמכרו כולם, ועוד רבים מאוד ידרשום ולא ימצאום – על־כן מצאתי טוב לפני להוציא לאור שנית גם את אלה; עברתי עליהם בעין־ביקורת, תיקנתים אף שיניתים, והנני נותנם כיום לפני הקוראים.

המחבר


אל כבוד

בני הנעורים, ‘הבחורים העניים’, הפרושים1 ולכל מאן דעסקין באורייתא בבתי־המדרש אשר בכל ארץ ליטא.

מוקטר מוגש זה הספר

מאת המחבר


לכם אחי, יושבי בית־המדרש, לכם המקדשים עיתותיכם ללמוד התלמוד והפוסקים, לכם המעתדים עתידותיכם להיות רבנים בישראל – לכם הקדשתי את ספרי זה, למענכם כתבתיו, למענכם חיברתיו ואך למענכם הנני מוציאו עתה לאור.

ישוטו חוקרי קדמוניות בין המון עלים בלים בבתי־עקד הספרים, יהינו לעלות על גלי שממות הזמן ובפיהם ובידם יסירו את האבק הרובץ על פני גליונות קרועים ובלים, יקראו אף יעתיקו מגילות וספרים, אחרי אשר העש שלח בם את שיניו לראשונה, ידבקו אומר אל אומר וחצי דבר עם שלישו ויבנו למוֹ היכלות במרום האוויר בלא אבני פינה, בלא יסוד מוסד וגם במעט טיט וחמר לחבר את האוהל הזה – וילכו וישתבחו בעיר כי הגדילו לעשות, כי חכמתם עמדה להם לבנות כמו רמים בית ההיסטוריה, וכי ברוח מבינתם השיבו נדחי דברי־הימים לארצם ולזמנם; אכן לבבנו יסיתנו תמיד בשפק, לאשר כי עינינו הרואות כי אך השערה בהשערה דבקו ודמיון בדמיון פגשו, ואם רוח הביקורת נשב בם – ואינם.

ימים יבואו וחוקרי קדמוניות ישראל יעמלו וישתדלו כמו־כן לדעת את אשר עבר בארץ ליטא בשנות תרכ“ט – תרל”א. הם יראו במכתבי־העת מזמן ההוא כי מחלוקת גדולה פרצה אז בין אחדים מכם, לומדי בתי־המדרש, ובין הרבנים; יראו כי דברי הריבות האלה היו בדבר ‘שולחן הערוך’ (‘הדת’ בלשון הרבנים) ותיקונו לפי צורכי החיים בעת הזאת; יראו כי רבים מכם דיברו, דרשו, אף כתבו להוכיח כי צרים דרכי ‘שולחן ערוך’ ללכת במו בעת החיה הזאת, וכי יעמדו לשטן לפני העם, ואשר על כן צריכים הלכות ודינים רבים להיבטל או, על כל פנים, תיקון רב למען יוכלו עמוד לפי דרכי החיים החדשים; אך גם הרבנים מצדם לא התרפו ביום קרב וישיבו גם המה בדברים רבים; יראו עוד כי סופרים רבים יעידו כי האחרונים הקימו חברות: ‘אור תורה’, ‘מצדיקי הרבים’, ‘מחזיקי הדת’ לרדוף באף וחמה שפוכה את בני הנעורים האלה, לרדת לחיי האנשים אשר יעיזו לגעת עד מה בכבודם, בהלכותיהם, בחומרותיהם, במנהגיהם ובכל אשר יאמרו כי קדוש הוא – אך סופרים אחדים יכחישום על פניהם לאמור: ‘אין דובים ואין יער’, חברות כאלה לא היו ולא נבראו; יראו את כל אלה ויגששו כעיוור קיר, יפוצו לקושש קש במכתבי־העת ההם ובמעט החמר והלבנים אשר יעלו בידם, יאמרו לבנות מגדל גדול אחוז בהשערות אין קץ ומיוסד על מעט דברי אמת בלתי־מבוארים בלולים ובטלים בשישים דברי השערות שדופות קדים.

אך אתם, יושבי בתי־המדרש, אתם הלא ידעתם את הנעשה אז; הן שנות תרכ“ט – תרל”א לא זכו עוד להסכך בערפילי קדמוניות, ואם כן הלא נדע עוד את כל מעשיהם, נדע כי הזינאדא בלפסיא2 בשנת 1868 מצד אחד, ומאמרים אחדים במכ"ע ‘המליץ’ מצד אחר, אמנם פעלו אז על אחדים מכם לפתוח את פיכם, או גם את עטכם, לדון בדבר הזה; נדע כי הרבנים אמנם הקימו את החברות ההן, והנה עשו באמת דברים אשר גם לשמעם יהמה לב איש ויסמר בשרו; נדע כמו־כן כי דברי הריבות האלה כן החלו וכן התמו בלא כל תוצאה ובלא נס־ניצוח ביד אחד הלוחמים האלה, ונפשנו תתאווה עד מאוד לדעת מושג כללי וציור מקיף את כל הקורות בימים ההם, לשוות לנגדנו את כל אשר עבר אז ואת אשר נעשה במלחמת שלוש השנים אשר הקיפה את כל ארץ ליטא ואגפיה.

ואת אלה נתתי לפניכם בספרי זה בתור רומאן3.

שלוש השנים ההן ראויות להשאיר זכרון מעשיהן בדברי־ימי היהודים, והרומאן הוא אמנם אמצעי היותר נכון לכלול בו זכרונותיהן, מעשיהן ודברי ריבותן. הוא ישווה לנגדנו אנשים חיים אשר יקומו ויצחקו לפנינו ויערה לנו גם את תכונות נפשם גם את סתרי מזימותם, וגם את אשר ‘לבם לפיהם לא יגלה’ יגלה הוא לנו; הם יחשבו, ידברו אף יעשו את אשר להם מבלי לדעת כי אנחנו מביטים אחרי כל צעדיהם בשבע עינים, ועל כן אך אותו מצאתי נאמן לפני גם עתה בקומי לתת לפניכם את ציור הזמן ההוא, שילבתי בו גם מעשים ומקרים (פאקטען) רבים, והצגתי את שני הלומים האלה חמושים ומזוינים: בני הנעורים כדבריהם וכמעשיהם והזקנים כדבריהם ומעשיהם, זה לעומת זה ואלה מול אלה.

וזאת לכם לדעת כי בשם ‘הדת’ לא כיוונתי למושג האמונה והריליגיה, אך כאשר יבינוהו וישתמשו בו העברים בליטא לאמור ‘שולחן הערוך’.

אוהבכם ומוקירכם

המחבר


 

חלק ראשון - ראשית מדון    🔗

והיה איש כמחבא רוח וסתר זרם כפלגי מים בציון כצל סלע כבד בארץ עיפה

(ישעיה לב, ב)


[א] כשרה או טריפה?    🔗


חורף. השמש אך יצאה על הארץ ורחוב הדגים בעיר פלגית נמלא אנשים רבים. קווי השמש לא עצרו כוח לגרש כלה את הקור החזק אשר שם משטרו בארץ, אך לא האנשים שתו לב גם לזאת וילכו בחפזה אנה ואנה ומרגע לרגע ירב מספרם. פה תלך אשה נושאת בצקלונה דגים, לפת, בצלים וכהנה; ושם תסחב נערה אווז שחוט, אשר עוד יזובו דמי צווארו ויהיו לקו אדום על פני כל שלג הרחוב. נער אחד ישא מעט דבש בכדו, אשר עוד ימעיטנו בהטבילו בו את אצבעו וילקקנו למו פיו כפעם בפעם.

– מה תעשה, גרשון? תגער בו אשה זקנה ההולכת על ידו:

– אנוכי אספר לאמך כי תאכל את כל הדבש!

– איפה אכלתי? יעננה גרשון עזות במחאו פיו ובהאריכו לשון אחריה. איש אחד ישא זאב־מים (העכט) מעוטף במטפחתו.

– מה מחירו? ישאלהו הבא לקראתו.

– הרף משאול, יענהו הראשון: – הדגים המה ביוקר גדול היום; ומדוע לא יעלו המחיר, הן בשר אין, ומה נקח לכבוד השבת?

– אבל הדג הנהו גדול גם טוב.

– אבל גם מחירו גדול גם טוב, יענה באנחה וילך.

היום יום ו לפרשה ויקרא שנת תרכ"ט.

נשים אחדות מההולכות ברחוב עמדו על פתח בית אחד הבנוי שם לתלפיות, ובקול המולה באין סדרים, כדרכן, צעקו כולן פה אחד:

– האין עוד בשר? הגם לא יהיה בשר לאכול ביום השבת הזה? ואיך נכבדנו באין בשר בעיר?

– אין עוד, ענן קול אשה מבית.

אחדות הלכו להן, אך העזות שבעיר הכו באגרופן בדלת.

– תנו לנו בשר! צעקו בקול גדול: – ‘אין עוד’, ועד מתי נחכה? הלא כולנו משלמות לכם המכס4, ומדוע לא תתנו בשר? לא, לא נדום! בשר תנו לנו!

דלת הבית נפתחה, ואשה יצאה ותדבר אליהם רכות:

– ומה נעשה? גם תמול גם שלשום שחטנו שוורים, אך נטרפו! והלא ידעתן כי הנצרים יצומו כעת ולא יאכלו בשר, והטרפה תושלך החוצה באין קונה, והשוורים כעת ביוקר, ומה כל משכורתנו אם נפסיד בשבת אחת כסף רב כזה? – אולם בכל זאת קנה אישי בלילה עוד פרה אחת ויצווה לשחטה כעת, אולי יתן ה' ותכשר… חי נפשי, כי אנחנו נחפוץ בכל לבנו בכשרותה כי הלא זאת מסחר ידינו, ואך ממנה לחמנו ולחם טפינו נמצא… יתן ה' ותכשר ואז יהיה לכן בשר, אף כי אנחנו לא נשיג אף שלישית ההפסד אשר הסבּוּ לנו שני השוורים אשר נטרפו…

חמת הנשים שככה. הדברים אשר יצאו מעומק לב האשה לא שבו ריקם והמתאוננות שבו לדרכן.

העיר פלגות היא אחת מערי ליטא הקטנות, וכמעט כל הערים שמה, השכירה גם היא את מכס־הבשר לאחד האנשים בשכר איזה מאות רו"כ אשר יתן להוצאות העיר, והמוכס הזה התחייב על פי שטר־אמנה, להספיק בשר ליושביה על כל שבת ושבת לכל־הפחות. ובאשר כי גם הנשים הנן כמו־כן מחוות־דעות בעניני הקהילה בעיר קטנה כפלגות, על־כן לקחו להן קרניים לתבוע את התחייבותו זאת ביד רמה, מבלי שים לב גם למצב המוכס כי אין בידו להושיע. אשתו ידעה את אשר לפניה ולא דיברה אתן קשות על כי הרהיבו לעבור על חוקי דרך הארץ ולהכות באגרופן בדלת, בדעתה כי עם הנשים העזות שבעיר תדבר, ואך בשפת חלקות דיברה ותוכל להן.

אחרי אשר הלכו הנשים אשר צבאו פתח הבית הזה, לטשה מרים (כן שם האשה, אשת המוכס, אשר יצאה) את עיניה לקצה הרחוב צפונה ותתבונן שמה רגעים אחדים. – ‘איננו נראה עוד’ התמלט מפיה, ותשב להבית בלוויית אנחות אחדות אשר יצאו מעומק לבה.

– העוד לא ייראה? שאלוה אנשי הבית.

– לא, איננו נראה עוד.

– ומדוע יתמהמה עד כה?

– לבי ישיתני בשפק (לוּ אשקר בדברי!) כי קרתה ‘שאלה’5 גם על הפרה הזאת, ועל־כן יתמהמה דניאל טרם יחרץ הרב את דינה. הה, אם אמת יהגה לבי כעת, אם אמנם הביאה הבהמה הזאת את השוחט לידי ספק: כשרה או טריפה? אז, הה, בטח תיטרף בידי הרב הזה המחמיר מאוד, מעטות הנה השאלות אשר יכשיר הוא, מחמיר נורא הנהו הרב הזה…

– אך הפרה הזאת היתה בריאה ושלמה.

– הייפלא זאת בעיניכם? ובעיני לא ייפלא: עד כה הסכנתי לשמוע אך ‘טריפה’ על כל אשר ישאלו לו, עד כי לא אאמין אם הכשיר מעודו…

– ובשר עוד אין? נשמע שנית קול אשה שואלת מאחורי הדלת.

– אין עוד; ואסתפק אם גם יהיה, ענתה מרים כמתייאשת.

– העוד לא תמו השואלות? העיר אחד מאנשי הבית.

– חי נפשי, ענתה מרים ותאנח: – כי עוד לא יצר לי הנזק הרב אשר תסב לנו הפרה הזאת, אם תיטרף חלילה, כאשר לא אוכל לשאת את קול הנשים הצועקות האלה… כמו לנו להיות עבד עבדים לכל אשת סנדלר וחייט, כמו לנו לשמוע חרפות כל היום; הה, קצה נפשי בעסק הנבזה הזה…

מרים נטתה ראשה ותשקף בעד החלון אולי ישוב דניאל אישה, אך תחת דניאל ראתה כי נשים רבות תסובבנה עוד הפעם את ביתה! ובהכירה את נשי אביוני־עם, הסבה את ראשה בקצף.

– עוד לא נמלאה הסאה, אמרה, עוד לא די הזעקות אשר שמנעו עד כה, והנה פנים חדשים באו, גם נשי העניים מבקשות בשר… לא אענה להן! תדפקנה על הדלת עד כי תקצר נפשן ותלכנה.

– האומנם בשר אין? נשמע קול נשים אחדות אומרות פה­אחד.

מרים לא ענתה דבר.

– הלא תענה, ר' דניאל, היהיה לנו בשר לאכול ביום השבת הזה? הוסיפו אחרי רגעים מעטים.

– מדוע עוד תשאלנה? אמרה אשה אחת בקול גדול: – הטרם תדענה כי לא לנו לאכול בשר גם ביום השבת… אך להעשירים לאכול בכל פה כשור על בלילו, ואנחנו הלא גם הלחם אשר נקח למו פינו למותר הוא – ועוד בשר תבקשנה… לנשי העשירים הכינו בשר שמן וטוב, ולנו אף העצמות, אשר יתנו לנו בכל ערב שבת בכסף מלא, לא יאבו לתת היום… מדוע נחשה? האם לא נשלם גם אנחנו את המכס כאשר תשלמנה הן? הכחרסי אדמה נחשב כספנו? הבו, נכה בדלת ובחלון עד אשר יענו גם לנו…

– מדוע זה נאספתן פה? הפריעה קול, לא מן הבית, אך קול דניאל בבואו: – מדוע באתן הנה? אין בשר היום, לכנה אל בית הרב וזעקנה שמה – אשה לאוהליה, ישראליות!

דניאל היה רם קומה, תואר פניו וזקנו האדום והרחב, גבות עיניו הגדולות, כרסו הנישא וכל מהלכו נתנו מורא בלב הנשים, אשר עמדו הכן להכות בדלת, ותרפינה ידיהן. בפניו לא העיזה גם האשה הצועקת לענות עזות.

– גם לשאול לא הרשה לנו, אמרו כל אחת בפני עצמה ותלכנה.

– מדוע הרשית את הנשים האביוניות האלה לצעוק בקול גדול? אמר דניאל בחצי גערה בבואו הביתה: – הלא עוד מעט ושברו גם את חלוני ביתנו?

– התדמה בנפשך כי אלה היו הראשונות אשר דפקו על דלתותינו? ענתה מרים כמו־כן בתלונה: – כבר קצה נפשי לענות את כל אשה ואשה, כבר דבק לשוני לחכי מצעוק ומהתחנן אל האספסוף הזה, והן כאשר תלכנה כן תשובנה; הנה חיכיתי עליך ‘כאשר יחכו שלומי אמוני ישראל על ביאת המשיח’ – ניתן בשר להשואלות והקץ לכל דברי רוח!

– ניתן? ומאין נקח? האלך ואקנה עוד שוורים ופרות למען יטריפם הרב?

– הגם הפרה הזאת נטרפה?

העוד תשאלי? השמעת כי יכשיר הרב הזה? כדמות דבר־מה נראה להשוחט בהריאה6 וישאנה אל הרב – ‘תכשר’ אמר אלי בדרך; אך הרב הביט והתבונן – ‘טריפה’ חרץ משפטה. – הלא ערב שבת היום, אמרתי אליו, ובלתה יישארו כל בני העיר בלא בשר… אך הרב גער בי: ‘האכשיר את הטריפה? מוטב שלא יאכלו מאומה מאשר ימלאו כרסם במאכלות אסורות’.

– אבל לבי ניבא לי כי כן יהיה… ובכל זאת לא חשבתי כי בהמה בריאה וחזקה כזו תיטרף.

– גם אנוכי לא האמנתי למראות עיני… הנה הקצב נושא את הריאה הביתה, כי כן ציוויתיו למען אוכל ואראנה לשמואל; נשמע מה יענה הוא! הלא גם עליו סמכו רבנים רבים את ידיהם להורות ולדון, וא"כ הלא ידע גם הוא דת ודין…

הדלת נפתחה ואיש קטן־הקומה ובריא אולם, כתפיו רחבות ולחייו עבות מבלי שים לב כי שערותיו כבר הלבינו מזוקן – בא הביתה. על כתפיו תלויה ריאה אשר יאחזנה בגרגרתה בידו, ואחריו נטתה ראשה אשה צעירה לימים.

– אנא ר' אברמיל, אמרה האשה בחפזה: – הרם־נא מנה שמנה ושים אותה עמך למעני, הלא תדע את אישי… ותוציא את ראשה ותלך.

– בשר שמן לאישה השיכוֹר? הניע אחריה ראש ר' אברמיל': – ובשר כחוש לא יטעם לחכו אחרי שתותו כוס מלא… ומה תעשה בהיוודע לה כי נטרפה הבהמה?…

הקצב הזקן הזה הניח את הריאה העמוסה על שכמו, על קצה השולחן העומד אצל הדלת, ויתבונן בה רגעים אחדים.

– לא דימיתי כי הבהמה הזאת תיטרף, אמר בקול עב כמדבר מתוך טבורו: – תהילה לאל, זה כארבעים שנה אמכור בשר בהעיר הזאת גם שלי גם של אחרים; עתים שונות עברו עלי, טובות גם רעות, ואני אך בעסק הקצבות עסקתי, עוד מכרתי בשר בחיי אבי, עליו השלום! אשר אנוכי הייתי ‘כל־וכל’ בעסקיו, ומעודי לא ראיתי בהמה בריאה וריאה נקיה (בדברו העביר ידו עליה) כזו כי תיטרף… הה, עוד שנים רבות נזכור את הרב ר' ברוך לברכה, לא במהרה יזכנו ה' ברב כמוהו, אין בכל הארץ משלו: ‘בטח עני הוא האיש, אמר על כל שאלה, גם התורה תחוס על כסף ישראל – כשר’; כה דיבר בכל עת. אנוכי באתי לפניו פעם ובידי שאלה על שור פר, שאלה ‘כבדה’7, ערב שבת כהיום היה אז, עוד אזכור זאת כמו קרתה יום אתמול: הראיתיה להרב. הוא חשב מחשבות, פתח ספרים שונים, ‘ההפסד הנהו רב?’ שאלני באנחה – ‘כן רבי’, עניתיו, ‘ההפסד רב מאוד ואבי עני’. הרב משך את כתפיו, קימט את מצחו, הביט בספרים. ‘מה נעשה?’ אמר אל עצמו, ‘כולם מטריפים, אבל הפסד מרובה, איש עני ולכבוד השבת’… פתאום הוציא מארגזו עוד ספר אחד, וכרגע ראיתי כי נאורו פניו ובאוזני שמעתיו אומר ‘הוא יכשיר, בשעת הדחק בהפסד גדול ולכבוד השבת אסמך עליו – כשר’ אמר אלי בקול גדול. הה, הה, לא באה שאלה כזו לפני הרב הזה, גם לא חשב גם לא פתח ספרים גם לא קמט מצחו – והטריף! באין כל ספק הטריף…

אברהם, או כפי אשר קראוהו אנשי העיר: ‘אברמיל’, הקצב הזקן הזה, דיבר בטח עוד דברים רבים, לוּ לא הפריעו ר' נחום השוחט בבואו. ר' נחום היה בתארו וצביונו ההיפך ממש מהקצב הזקן אשר ישב בבית: הוא היה רם הקומה ודל בשר מאוד, חוטמו הדק והארוך התראה מאוד מבין לחייו הדלות אשר מעט השערות אשר צמחו עליהן היו לזקן קטן בעל ראשים רבים; מצחו הגדול היה קמוט תמיד, כמו מחשבות רבות תקננה שמה, אף כי היה נודע לכל כי לא איש מחשבות הנהו ר' נחום הזה – אָרבות ידיו, אשר מדרכו היה לגלותן בכל עת, היו רזות ומגדלות שער, וציפורני יד ימינו היו מוקצעות וכעין ראש־חד להן מלמעלה, לאות כי לא רק שוחט ובודק – אך גם מוהל ופורע8 הוא. האומנם כי המשרה האחרונה, מוהל ופורע, רב מאוד ערכה בעיניו, אף אם כסף לא תיתן לו, כי בלתה לא התראה את איש מעודו ולא בא בכל חברת האדם, כי מלבד אשר כל ענייני תבל ומסיבותיה היו מוזרים לו, כאשר המה מוזרים לכל איש ‘מכלי־הקדש’ בישראל – עוד היו גם שערי התלמוד והפוסקים סגורים לפניו מבלי דעת גם בם עד מה. אביו היה רב בעיר קטנה הסמוכה לפלגות, ועל־כן חנך גם את בנו זה את נחום על ברכי התלמוד והפוסקים. כל מלמדיו יחד העידו, כי לא חנן ה' את הנער הזה בכשרונות ולב להבין דבר לאשורו, אולם הם לא הניעו את לב אביו למנוע ממנו את הלימוד הנשגב מאתו, ואך הוסיף לתת עליו עול כבד בחשבו כי ברוב ימים ובשקידה רבה יעשה פרי. עברו ימים, שנים חלפו, נחום נהיה בעל לאשה ואב לילדים קטנים אך לא לרב; אביו ראה ונוכח כי לשוא כל עמלו, נחום לא יגיע להמעלה אשר הוא חפץ ביקרה – הוא לא יירש כיסא כבודו אחריו, ועל כן לא מצא טוב לפניו בלתי כי אם יאמן את ידיו לשחיטה ובדיקה9. אולם גם הדבר הזה, אשר אולי נקל מאוד היה לו בימי ילדותו, כבד עתה ממנו! אצבעותיו עבו ויאבדו את הסגולה להשחיז את ‘החליף’ ולהרגיש בו פגימה דקה. כוח זכרונו אשר עבד בו בפרך עד הנה בש"ס ופוסקים לא אבה לזכור עתה גם מעט ההלכות והדינים אשר בהלכות שחיטה ובדיקה, אך בעזר והשתדלות אביו השיג תעודותיו ויהי לשוחט בעירו. אחרי שנים אחדות מת השוחט בעיר פלגות, ויבוא אביו הרב בכבודו ובעצמו הנה לבקש משרת השוחט בעד בנו זה; ראשי העיר לא השיבו את פניו, ור' נחום בא הנה עם אשתו ובניו ועודנו יושב בזה עד היום.

דיני שחיטה ובדיקה לא ידע כי אם מה שלמד בספר ‘זבח שמואל’, אך בטוב לבו יביט גם בספר ‘יורה דעה’10 עם כל המפרשים, אשר אביו נתן לו במתנה ואשר הבין שם אך מעט. יראת השגגה היתה על פניו תמיד, ויהי ביראו לחוות דעתו פן יחטא, נענע בראשו וענה ‘הן’ על דיברת כל איש, בבוקר השכם ירוץ לבית־המדרש, והנה איש לקראתו: – ‘הידעת, ר’ נחום, כי יש לקרוע גם שארית העירוב11 ברחוב הנוצרים, כי מה לנו ולעירוב ברחוב ההיא? הנערים יתקלסו בו ויקרעוהו כפעם בפעם‘, – ‘כן דיברת’, ענהו השוחט וילך ויבוא בבית־המדרש. ואיש אחד קידם שם פניו לאמור: ‘הלא אך עליך היתה המצוה להשתדל בעד תיקון העירוב ברחוב הנוצרים, הוא נקרע ומדוע לא יתקנוהו?’ – ‘אמנם כן’, יענה גם להאיש הזה, ‘אך לא לי הדבר, צווה על השמש ויתקנהו’. או כי איש אחד ישאלהו: ‘ר’ נחום, התרנגולים ההולאנדים מותרים לאכול?’ – ‘מותר ומדוע לא?’ – ‘והלא הרב אסרם?’ – ‘ההולאנדים’ ישנה השוחט כמו מאחרת דיבּר עד כה, ‘ההולאנדים אסורים הם’ – ‘והלא אמרת כי הנם מותרים?’ – ‘לא עלתה על דעתי כי בהולאנדים תדבר’, ויפן וילך לו בחפזה. המבטאות: ‘לא עלתה על לבי’, ‘שכחתי’, ‘לא שמתי לב’ וכדומה עמדו לו בכל עת בואו במצור ולא ידע מה לענות, ועל הרוב יצאו מפיו תחת ‘לא ידעתי’ אשר לחרפה היה לו לשאתם על דל שפתיו. בני העיר, אף כי ידעו כי לא רבה ידיעתו בתלמוד, בכל זאת לא מנעו ממנו את כבודו הראוי לו לפי משמרתו וזכרו לו גם כבוד אביו אשר פעמיים בחודש הזכירו השמש בעלות ר' נחום לתורה והוא עטרוהו תמיד בתואר ‘בהרב’; רב העיר עזר כמו־כן לדבר הזה, כי לא אחת אמר כי השוחט הזה מצא חן בעיניו יותר מכל השוחטים אשר ראה בימי רבנותו. הרבנים בכלל, ובייחוד בעיר קטנה, לא יאהבו את השוחט הלמדן אשר פעמים לא מעטות יעוז לפלפל עמהם ולהעמידם על דעתו; ‘להשוחט לדעת אך לשחוט לא ללמוד’ מרגלא בפי רבני ליטא, ולזאת מצא גם השוחט הזה חן מאוד בעיני הרב, ועל פיו בעיני כל הקהילה. אולם לא כן הבחורים ובני־הנעורים אשר ישבו בבית־המדרש וילמדו, המה ידעו עד מאוד את מעט ידיעתו בתלמוד, ועל כן בזו לעגו לו בכל עת מצוא, הקיפוהו תמיד בשאלות למען יכלימוהו. ר' נחום ידע עד מאוד כי אין לאל־ידו להשיב חרפה אל חיק העלמים האלה ודברים אין בפיו להוכיח מעלתו עליהם, על כן התרחק מאוד מהם ובכל אשר מצא תואנה דחם בשתי ידיו.

ר' נחום השתתף מאוד בצרת דניאל החוכר, בהיטרף לו גם ‘השחיטה השלישית’ בשבוע זה, ועל כן בא כעת לביתו, אם לנחמו על הפסדו הרב הזה או להתנצל ולהצטדק כי לא באשמתו הדבר – את זאת לא נדע, כאשר גם ר' נחום בעצמו לא נתן לו דין־וחשבון על מטרתו בזה. הוא בא הביתה, ישב על־יד השולחן, גילה את ארובות ידיו, הרים את מגבעתו עד חצי ראשו ולא דיבר דבר. גם אברהם הקצב נאלם דומיה בראותו את ר' נחום בא בפתח הבית, ובכן שררה דומיה בלתי־מבוארת בבית רגעים אחדים.

– הלא אמרת כי תכשר, הפריע דניאל ראשונה את הדממה בפנותו אל השוחט.

– אמרתי… ענה נחום בשפה רפה – האם דקדקתי אחר הדין? אם הרב אמר ‘טרפה’ בטח הדין כן; ה' ישלם לכם נזק השחיטה הזאת בשבוע הבא.

– נקל לו לנחם, אמרה מרים כמתאוננות, הוא לא הפסיד מאומה. שכרו יינתן לו, ומדוע לא ידבר ניחומים?… לו נתנוּ שכרו אך מכשרה ולא מאשר תיטרף, כי אז השתדל גם הוא לבלי היטרף…

– צדקת, חי נפשי כי צדקת! הוסיף הקצב.

– מה לטריפה ולך, כי גם אתה תחווה פה דע? אמר השוחט בקצף: – הן אם מרים תדבר הלא אך אשה היא, וגם ליבה דווי על הפסד כספה, אולם אתה מדוע תאריך פה ולשון? ר' דניאל גם אם הפסיד כסף בכל־זאת יחשה, בידעו נאמנה כי לא בי האשם. הן לא נטרפה משיהה דריסה12 או פגימת הסכין חלילה… ר' דניאל לא יעשיר גם אם יחסיר חוק פרנסתי, לה' יש רב והוא ימלא את מחסוריו… האם מידי השאלה נהיתה?…

מדברי ר' נחום האלה, אשר דיברם בלא סדרים ובקול גדול נראה כי דברי מרים נגעו עד לבו, וביותר נראה זאת מתנועותיו אשר עשה לתומו: נשך את פאת זקנו, גילה את ארובות ידיו, חכך את ראשו במגבעתו. אך אברמיל הקצב לא שם לב לזה ויאמר:

– האם מידי השאלה נהיתה? – תודה רבה לו כי לא הטריפה בידיו… שוחט הגון יפסוק בעצמו שאלות קטנות כאלה, לא כי יצווה לשאתן אל הרב; או כי לא יתן גם להרב להטריפה ‘בין הן ולא’, יפלפל עמו, יראה לו בספרים שונים…

– כן אברמיל דובר, אמרה מרים, ‘כאשר ישאלו כן יענו’ יאמרו האנשים; לוּ פלפלת את הרב, לוּ הוכח הוכחתהו כי אז אולי הכשיר גם הוא.

חמת ר' נחום בערה בו מאוד. האיש השומע חרפתו יוצא מפי משנהו, אף אם ידע נאמנה כי המדבר לא ידע את חסרונו ואמר דבריו רק כמסיח לפי תומו, בכל זאת לא יוכל שאתם בקור־רוח שלא יפעלו עליו כל מאום. ר' נחום ידע עד מאוד את חסרון הלימוד אשר הנהו למגרעת במשמרתו אשר הוא נושא, ואף כי ידע גם את זאת כי הקצב הזקן ואשת המוכס לא יבינוהו, בכל זאת נבהל מאוד: בפניו נראו חליפות אודם הבושת וחיוורת הבהלה, לא ידע משול ברוחו ובקצפו אמר:

– רק שוחט ולא מורה־הוראה הנני בעיר הזאת. אנוכי לא אוכל לסמוך על עצמי להתיר או להטריף… ומה זה תבקשו ממני? האסתיר את השאלה ואאכיל את בני ישראל את בשרה?… לא אמכור את נשמתי בעד בצע כסף.

– אך מי יבקש זאת מידך, ענתה מרים. גם אנוכי בת ישראל, גם לי נפש יהודי…

דניאל לא התערב בריבם כי שם עינו ולבו בעד החלון לראות את שמואל שב מבית־המדרש, אשר יעבור דרך ביתו, ולקרוא לו החדרה. ובראותו אותו מרחוק החל לתופף באצבעותיו על החלון ויקרא בקול גדול: ‘שמואל! שמואל!’ – מרים הפסיקה את דבריה, ור' נחום לא ענה גם הוא דבר ביראו את שמואל ואת פלפולו. הוא לא רצה לדבר את שמואל בדין הפרה הזאת, יען כי ידע מראש כי לא יידע מה לענות גם אם יכשירה ויגלה קלונו בפני הקצב והאשה אשר יבקש עתה מהם את כבודו, ועל כן ביקש לו תואנה לצאת מן הבית; אולם הבין גם את זאת כי כאשר רע לו לשבת פה כן רע ומר לו לצאת מזה, כי אז הלא יאמרו: מפני שמואל הוא בורח; הוא נשאר על מקומו כנציב מלח מבלי דעת מה לעשות.

שמואל בא אל הבית. הוא היה איש צעיר לימים, קומתו ממוצעת, שערותיו השחורות והמסולסלות מעט תסוכינה את ראשו ואת לחיו, קמטי פניו וכל מהלכו יעידו עליו כי אף אם לא חילקה לו התולדה יפי פנים במידה גדושה, נתנה לו תחת זאת עיניים מפיצות נוגה אשר תעדנה על חכמת האדם אשר תאיר את פניו.

– ה' עמכם! אמר בבואו, מה זה כי קראתם לי בבוקר השכם?

– הלא לא זר אתה בתוכנו, אמרה מרים בחניפה קלה, אשר תתראה לעתים על שפתי אשה: – הא לך כיסא, שב נא.

– מה לנו לדברי הבל, אמר דניאל, אנוכי קראתיך הנה לפסוק לי דין ‘שאלה’… הבט נא: הכשרה הריאה הזאת אם טריפה? אברמיל, פנה אל הקצב, נפח־נא בה.

בזריזות קם הקצב ממקומו ויקח את הגרגרת למו פיו ויפח בכל כוחו, הריאה התנפחה ותפרוש כנפיה, והנה באחת מאונותיה נראה חסרון קצת. שמואל מישמש את המקום הזה באצבעותיו.

– העור שלם, אמר כמדבר על עצמו: – וחסרון דבפנים לא שמיה חסרון, כשר, אמר בקול רם.

– והרב הטריף, אמרה מרים בתלונה: – ומה לו ולזה? האם במיטיב כספו ישלם בעד הבהמה הזאת?… לוּ מצא את פרנסתו בזיעת אפים כאשר נשתכר אנחנו פת לחם, כי אז לא היה אץ להטריף.

– מה יתנו ומה יוסיפו דברים כאלה? אמר דניאל ויעמק במחשבותיו: – ידעתי מדוע הטריף לי את כל שלוש השחיטות בשבוע זה, יען כי לא מילאתי אחרי דברי גבריאל להוסיף לו על שכרו שלושה רובל־כסף לשבוע מכסף־המכס… לתת? אך מאין? האומנם אתן כסף לכל אשר יאמר הקהל כסף, ‘גם לי להצטייד ולחיות על פני האדמה’, אמרתי למו בבית הקהל, ‘לא מעיין נובע ולא פרה חולבת הוא המכס, לא אוכל לתת עוד’, וכל כן יכעוס הרב, על־כן ידמה להטריף…

דממה קצרה.

– שמואל, החל עוד הפעם דניאל… אך פתאום פרצו אל הבית שתי נשים ועלמה אחת, אשר על־פי מהלכן וערך בגדיהן נקל להכיר כי אמות עבריות הנה.

– ר' אברמיל, אמרה האחת, תנה על־ידי את מנת הבשר אשר גבירתי ציוותה להשאיר למענה.

– גם לנו הרם־נא, ר' אברהם, מנה אחת טובה.

הקצב לטש את עיניו על דניאל ושמואל.

– האתן בשר להשואלות? אמר בדממה.

– מה זה תדבר? גער בו דניאל, הלא שמעת גם אתה כי הרב הטריפה?

שמואל נשקע ברעיוני לבבו.

– אבל הבהמה הזאת היא כשרה? אמר תפוש במזימותיו.

– לא, את בשרה לא אוכל למכור, אחרי כי הרב הטריפה בפירוש.

– טריפה? אמרו גם השפחות, אם כן אפוא מדוע זה ציוו עלינו גבירותינו לכתת את רגלינו עד הנה? כמו גידי נחושת ומנעלי ברזל לנו? ובתלונה יצאו מאת פני הבית.

– שמואל, אמר דניאל בקול תחנונים: – האומנם כשרה הבהמה? הידעת באר היטיב על־פי הדין כי כשרה היא?

– כשרה! אנוכי לא הגדתי לוּ לא ידעתי; תנו לי מבשרה ואוכל לעיניכם.

– גם אנוכי הנני יודע כי כשרה היא, אמר הקצב, אשר עוד לא הניח הגרגרת מידו: – אנוכי אף כי אינני מלומד, לא אדע מאומה ‘בהנקודות השחורות’13. אולם בנוגע לשאלות הריאה, לא אומר על שאלות אחרות, הנני בקי ויודע עד מאוד… המעטות הנה השאלות והריאות אשר עברו על ידי? המעט ראיתי ושמעתי? חי נפשי, כי ר' ברוך עליו־השלום – ניבדל כולנו לחיים – הכשירה בוודאי, באין כל ספק הכשירה…

– גם לך עוד לדבר, אמר ר' נחום מבלי עצור עוד כוח להתאפק: – הגם אתה בור, ועם־הארץ תרחיב פה ותאריך לשון?

– מדוע יחרה כה אפך, ר' נחום? ענהו אברמיל בשפת לצון: – מדוע תקצוף על אמרי דבר אמת? אנוכי אשבע בטלית ותפילין כי הבהמה הזאת כשרה היא…

– דום טבח! אמר השוחט בחמת־אפו: – דום, פן…

– פה מה? הפריעו אברמיל להרעימו: – פן תשים יד למו פי? לא, אנוכי אגיד בכל אשר אהיה כי הרב הטריף בהמה כשרה אך כאשר רב ריבו את המוכס.

את דבריו האחרונים אמר במתינות, למען הדאיב יותר את לב ר' נחום השוחט.

– דום טבח, הנני אומר לך שנית! ואם אין יאסור הרב עליך למכור בשר בהעיר!

דניאל, מרים וגם שמואל ישבו כל העת הזאת, אשר הקצב עם השוחט רבו ריבם, תפושים ברוב שרעפיהם בקרבם, אך דברי נחום האחרונים העירו את שמואל.

– הרב יאסור עליו למכור בשר? אמר ויקם ממקום שבתו:

– ולו הצדקה לאסור? האומנם תדמה כי כעיני עבדים אל אדוניהם כן עינינו נשואות תמיד אל הרב? האומנם תחשוב כי אך על פי מוצא שפתיו נחיה? – לא ככל העמים בית ישראל, ולא ככהן קאטולי הנהו הרב בקרבנו! ‘קדושים’ אין בישראל, מחתכי דינים על־פי ה' אין בקרבנו, התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה בה יזכה לה, כל הרוצה ילך וילמוד אף ידע את חוקיה, משפטיה ודיניה! כולנו הננו רבנים, כולנו נוכל לגזור דין שאלה, כולנו נדע כשרה או טריפה. לא נאבה ולא נשמע להרב החפץ להטריף ולאסור אך מפאת כי עברו דברי ריב ומדון בינו ובין המוכס!… הבהמה היא כשרה על־פי דין התלמוד וכל הראשונים14 ומדוע הטריפה? מדוע הפסיד כסף רב כזה? הבהמה הזאת כשרה היא, לך אברהם ומכור בשרה באטליז!

ר' נחום נפל בהפח אשר נזהר עד מאוד לבלתי הילכד בו, הביא עליו דברי שמואל אשר ירא מפניהם. הדברים אשר אמרם בפה חוצב להבות אש אילצו את ר' נחום לענות מה עליהם, לבלתי תיגלה אי־ידיעתו בפני דניאל ואשתו ובפני הקצב, ועל־כן התאזר חיל למצוא לו דברים וישמח כעל כל הון בהמצאם.

– הלא מפורש אמור בספר ‘חכמת אדם’ כי אם רב אחד אסר אין חברו רשאי להתיר?

– מפורש בחכמת אדם! שנה שמואל את דבריו בשחוק־קל: – ויותר ממנו לא תדע, הלא הוא תלמוד ערוך: ‘חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר’.

– שכחתי, ענה השוחט כדרכו: – אך, אדרבה, עוד קשה: איך התרת הבהמה הזו אם הרב אסרה?

– אבל מי הוא החכם האוסר אשר אחרי דבריו אין להתיר? האומנם נקרא חכם לכל אשר יקח לו השם הזה? הגם אם אברמיל, למשל, יאסור גם אז לא הרשה לנו להתיר עוד? או האומנם נקרא חכם להאיש אשר על־פי כעסו וקצפו יטריף? היום הכעיסהו המוכס ויטריף את שחיטותיו, מחר יכעיסהו ר' יעקב ויאסור עלינו את דגיו, ועוד מעט יקצוף גם על ר' חיים ויאסור גם את לחמו, ואנחנו אך נראה ונחשה? אנחנו נשוך את בשרנו בשינינו מבלי דבּר דבר, מבלי הרשה לנו לקחת פת לחם במו פינו, יען מה? יען כי הרב שפך את חמתו על איש ריבו? יען כי לקח לו את משמרתו15 לקרניים לנגח במו את כל, יען כי ידמה בנפשו כי כל ענייני הכשרות והטריפות הנם בידו כחומר ביד היוצר או כחיצים שנונים ביד הגבור, יקלע במו אל כל לב בלתי שומע לאמרי פיו? – לא לזה נקרא איש חכם אשר אחרי דבריו אין לבקר!… ‘התורה חסה על ממונם של ישראל’ אמרו לנו בעלי התלמוד בחכמתם, וזה כלל גדול בטריפות, אמר לי מורי הרב מפליפאווע, זכרו לברכה, אך למרות הכלל היקר הזה ישתדלו הרבנים האחרונים אך להחמיר ולהפסיד כסף ישראל, בדו להם מנהגים וחומרות, עד אשר ילא כוח הסבל… התלמוד התיר בפרוש כל חסרון בפנים, והרמ"א16 מצא תואנה לחלק בין חסרון ככף פשוטה לכף כפופה ויטריף…

– עיקר שכחתי! הפריעו ר' נחום מדבריו: – הלא החסרון הנהו ככף כפופה, ובפירוש אמור בספר ‘זבח שמואל’ שהוא טריפה?

– ואנוכי הן אוסיף כי כן מפרש גם ברמ“א; אולם מי המה גם בעל ‘זבח שמואל’ והרמ”א כי נכוף כאגמון ראשנו לשמוע את כל חומרותיהם? מי הרשה גם להם לאסור את אשר התלמוד וכל גדולי הראשונים מכשירים? – מי התיר את ממונם של ישראל, אשר התורה חסה עליהם, לעשותם מדרס תחת כפות חומרותיהם? מאין לקחו להם הרשות להפסיד כסף רב אשר ישתכרו עניי ישראל בזיעת אפיים? האם ברוח התורה והתלמוד הוסיפו אסר על אסר וחומרא על חומרא?…

– הגם על הרמ"א ‘וזבח שמואל’ תלין? אמר השוחט במצאו תואנה להשיבו מלים: – הגם להם לא תשמע? הה, אם כן מינות נזרקה בך, אסור להתווכח אתך, אסור גם לשמוע את דבריך…

ר' נחום שמח עד מאוד במצאו דברים כאלה, אשר אין טוב לו מהם לעת כזאת, ויאמרם בחפזה ויפן וילך מיראתו פן ישוב עוד שמואל לענות לו.

– אך פה בבית ידבר, אמרה מרים אחרי צאת השוחט: – אולם בבואו לפני הרב אז ייאנק דומיה כאיש אשר אין מענה בפיו.

– ומדוע לא אומר זאת בפני הרב? האין בפי צדק ואם לא דבר אמת תבענה שפתי?

– ובכל זאת לא תאמרם בפני הרב…

– מאין תדעי כזאת, אמר גם דניאל: – בטח יאמרם לפניו כאשר אמרם גם לפני השוחט.

– השכחת כי זה ימים לא כבירים אמר כמו־כן ללכת אל הרב להתווכח עמו על דבר שאלה אחת… גם אז אמר כי ילך, ידבר ויתווכח; ומה היה? אמנם הלך אך לא דיבר מאומה.

שמואל נאנח בשברון מתניים.

– אך עתה אלך גם אדבר. אמר אחרי דממת־מחשבות מעטה: – אלך ואדבר, ויהי מה…

שמואל נשקע מאוד ברעיוני לבבו עת מעטה.

– אלך, אמר שנית כגבר מתרונן מיין: – לא אשוב מפני כל ואדבר אתו קשות…

– לא תדבר אתו מטוב ועד רע, אמרה מרים וצחוק־קל עבר על שפתותיה.

– אדבר, אדבר, אמר שמואל בהעמיקו במחשבותיו, ויקח את מקלו ויצא.


[ב] ‘העילוי הפלגותי’    🔗


שמואל יהיה לאבן־פינה בסיפורנו זה; דבריו, ריבותיו, מעשיו והשקפותיו על הדת ביחוסה להחיים, חדשים ונפלאים הם בין בני הנעורים אשר קידשו כל ימיהם ללמוד התלמוד והפוסקים; – ועל כן אחשוב כי לא למותר יהיה אם אתן בזה תולדות חייו, דרך חינוכו ודרך התפתחות דעתו. – תקוותי תבטיחני, כי הקוראים ימצאו גם בזה דברי חפץ ויסלחו לי על אשר הפסקתי את סיפורי כמעט קט.

אבי שמואל היה נודע בעיר פלגות בשם ‘ר’ ליב המלמד'.

והנה אחרי אשר נדע כי מלמד היה האיש, הלא כבר נדע גם את חזות פניו, גם את דרכי חייו ומצב עושרו, וגם את דעותיו ומנהגיו. קסם על שפתי המלה הקטנה הזאת להגיד לנו באר היטיב את כל אשר לנו לדעת. לשמע שם ‘מלמד’ (ועוד בעיר קטנה בארץ ליטא) נצייר בנפשנו איש עני ונדכה, איש כופף כאגמון ראשו, רובץ תחת סבל פרנסת ביתו המתנהלת בכבדות, איש זר ומוזר לכל דרכי תבל, אשר תחת התנור בבית־המדרש יחשב לו לבית־אסיפה, לבית־משחק ולמקום שעשועים גם יחד, כי רק שמה ימצא לו מנוח מעט מכל עמלו שיעמול, בישבו בין הבטלנים אשר בפיהם יעברו כבני מרון כל שוכני ארץ ויושבי תבל, מן נאפוליון ‘המושל האדיר אשר אליו מלכים יכרעו ואשר שורש נשמתו היא ניצוץ מנשמת שלמה המלך עליו־השלום’ עד השפחה אשר בין הכרים ליעקב חרש־ברזל אשר הקדיחה את תבשילו ועל כן ‘כיבד את זוגתו ממתנת ידו’. איש כזה נשווה לנגדנו תמיד לשמע שם ‘מלמד’, ואיש מלמד כזה היה גם אבי שמואל ר' ליב. כל תענוגות חייו, אשר לפי דבריו: ‘אך זאת נחמתו בעניו’, היה בנו יחידו (הנשאר לו משישה בנים שמתו מלפניו ומלאחריו) שמואל. הבן הזה הצטיין אמנם בכשרונות מאוד נעלים ‘ובראש־חדוד’ עד להפליא, ובמעלליו התנכר כי לגדולות הוא נוצר. אך מה הנה הגדולות אשר להם ישים מלמד כר' ליב תקוות בנו? – נפשו ידעה מאוד כי מצבו ברע הוא, אך לא ידעה להביט מתוך דרכי חייו החוצה, ועל־כן ביקש בעד בנו אך המעלה היותר גדולה אשר בעולם־הקטן אשר הוא חי בו. ושבע ביום התפלל כי יהיה לרב. ביום אשר הכניסו בבריתו של אברהם אבינו ברכוהו כל האנשים כי יזכה לגדלו ‘לתורה לחופה ולמעשים טובים’, ואך לשלוש אלה קיוותה נפשו. ומה מאוד שמח לבו ויגל כבודו בראותו כי תקוותו בוא תבוא. הבן גדל ועמו גדלה גם תהילתו. מלמדיו היללוהו שבע, הנשים אמרו לא־אחת כי ברכה בבטן אשה אשר תהר ותוליד בן כזה, וכל איש ואיש אשר דיבר אתו דברים אחדים התפלא מאוד־מאוד על חידוד שכלו ועוז זכרונו. אביו נתנוֹ למלמד (כי הוא למד עם נערים גדולים) ללמדו ‘חומש’, וכשרותיו עמדו לו ויתנו אותות ‘עילוי’ עד להפליא. מדי ערב סיפר לאביו את כל אשר למד בחדר בשפה ברורה ובלשון לימודים אשר הפליא כל שומע. לא אחת ושתיים שאל שאלות וקושיות בדברים אשר למד, ואביו השתדל לענות לו עליהן.

רגשותיו היו עזים עד מאוד, ומאז החל להבין עד מה החל גם לחשוב מחשבות; עת שמע סיפור או שיחה אשר לקחה את לבבו, חשב על אודותה בכל פרטיה לדעת ולהבין את כל אשר דיברו, עד כי לעתים עמד בתוך הבית וילטש עיניו נכחו מבלי דעת את אשר לפניו ומבלי שמוע גם את אשר ידברו! לרגלי הדבר הזה כינוהו עודו בילדותו ‘ילד בעל מחשבה’ אשר אוהביו דרשוהו לשבח, ואויבי אביו או המקנאים בו דרשוהו לגנאי, לאמור: אוויל הנער, משוגע ילד המחשבה.

במצב כזה מצאהו אביו פעם בערב בבואו מבית־המדרש אחר תפילת מעריב.

– מה זה תחשוב בני? שאלהו.

– אבי, האומנם אמת בפי רבי כל אשר יספר לי וכל אשר ילמדני בהחומש?

– אמנם כן, בני! כל אשר כתוב בחומש הוא תורת אמת אשר נתן ה' לנו על־ידי משה רבנו בהר סיני! ואסור לנו, בני, לבלתי האמין בכל הכתוב שם.

– מה טוב לו לאדם על הארץ – החכם או הסכל? שאלהו פתאום הנער כמו מצא לו דברים להוכיח במו.

– ומה בדעתך לבחור לטוב ולהזיר לרע?

– לא אדע, אמור אתה.

– רק לפי שכלו יהולל איש, ענהו אביו ויעמד את פניו כמורה ומדריך: – הלא שמעת איך יגנו כל האנשים את הנער גדליה על כי סכל הוא; הטוב היות כמוהו?

– ומדוע זה ציווה ה' על האדם וחוה אשתו לבלתי אכול מעץ הדעת למען לא ידעו להבחין בין טוב ורע? האומנם, אבי, כי סכלים היו אדם וחוה בטרם אכלו מפרי העץ, הלכו עירומים…

– הס, מה זה בפיך? גער בו אביו כמו נכווה מדבריו אלה: – אסור לדבר דברים כאלה!

הנער הביט בפני אביו, כמו רצה לדעת פשר הדברים.

– הגם את רבך שאלת זאת? הוסיף ר' ליב אחרי רגעים מעטים כשוב רגשת אהבת אב־לבנים ובחפצו בכל־זאת כי תתפרסם חכמתו זאת.

– לא, לא שאלתיו, אמר הנער כנכלם.

– מחר ותשאל־נא בני את רבך…

– אך מדוע לא תגיד אתה לי את התירוץ?

אביו בא במבוכה: הוא אמנם לא ידע מה לענות לו! ועל כן העמיד את פניו שנית ובקול מלמד להועיל אמר:

– הלא תדע בני כי האלוהים הוא גדול ונורא, ואנו אין לנו לשאול על מעשיו, אסור לנו להקשות קושיות כאלה… מסתמא ידע ה' מה שעשה… קושיות אסור לשאול.

הדברים: ‘האלוהים הוא גדול ונורא’, ‘אסור לנו’, ‘אין לנו’ פעלו על לב הילד הרך הזה מאוד, ורגעים אחדים עמד כמשומם ומבוהל. על דעתו עלה זכר השדים, המחבלים, הרוחות הרעות והמזיקים אשר שמע שמעם מפי אמו, מיניקתו, וגם מפי אביו ורבו, כי ישוטו בארץ לצודד נפשות ילדים רכים למכרם לבכור צלמוות, לחושך ולאבדון; זכר גם את האל הגדול הגיבור והנורא אשר יאסור לחשוב מחשבות אוון, אשר לפי דברי אביו גם קושיותיו אלה ביניהן תתחשבנה, – את ‘שבטי הברזל’ אשר ייסר במו עושי רשעה; כל אלה עברו כבני מרון לפני עיני הילד, וחיל אחז את בשרו עד כי גם אגלי דמע נראו על עיניו עת יגע לגרש כלה את קושיותיו אלה מקרב לבו ולא יכול. למרות חפצו עלו בראשו שאלות וקושיות בכל אשר למד, אך לא העיז עוד לשאלן, ובכל עז חתר להשבית זכרן גם מקרב לבו.

הנה זאת תורת החינוך בבני ישראל וזאת תוצאותיה: תחת אשר להם היה לפתח את רגשותיו, להרחיב את כשרונותיו, לתת מקום לשכלו לעבוד את עבודתו – הנה תחת כל אלה עמלו להעצים את עיניו עודו באבו, להכות שורש בלב הנער בעל־כורחו שביתת המחשבה, ביטול ההרגשה, הכנעה נוראה להאמין לכל אשר ישמע מפי רבו ומפי כל איש, עד אשר חי בעולם שאינו שלו: כוח הדמיון גבר עליו, השאלות אשר עלו בדעתו שלא ברצונו חשבן למלאכי חבלה אשר יבואו לקנות את נשמתו, למעשי שדים אשר יאמרו למשול על נפשו בבואו בימים – כי כן גזרו אומר מלמדו וגם אביו.

כשנה תמימה עברה לו בהמצב הזה. תמיד חשב מחשבות רבות אשר העמיק, כדרכו, בהן מאוד, תמיד לחם את שכלו לעממו, ליישנו ולהסירו מקרב לבו לבל יוסיף להביא רעה רבה לנשמתו; אך שכלו כמו להרעימו הוסיף תמיד קושיא על קושיא ושאלה על שאלה. לאושרו הודיעו אביו, כי יתנהו ‘בהזמן’ הבא לידי מלמד אחר, למען יתחיל ללמוד גמרא אשר בהלימוד החדש הזה כל אשר יוסיף להקשות ולשאול יוסיף להללו ולשבחו. כגשם נדבות על רגבי עפר יבש היו דברי הבשורה הזאת לשמואל. יום לשנה ושעה לחודש היו לו הימים המצערים עד בוא היום אשר בו יחל ללמוד את הגמרא.

והיום הזה אמנם בא. דברי הגמרא ודרכי לימודיה פעלו עליו עד מאוד, פתחו לפניו שערי לימוד ברוב קושיות ותירוצים – ותחי רוחו. בראשונה היה כנדהם כמו עברוֹ יין, דמיונו כאיש הבא בפעם הראשונה בעיר גדולה, אשר רחובותיה רבים, שוקיה גדולים ועצומים והוא בטרם ידע את מוצאיה ומבואיה; – אך לאט־לאט הורגל שמואל לדברי הגמרא, ועמה גם לצעקות ותנועות רבו (אשר מדי למד צעק בקול גדול, מלל ברגליו, פרש בידיו ויכה נערים לחי בדרך־אגב, ‘וכל עצמותיו תאמרנה’ אמרו תמיד עליו אנשי העיר, אשר גם כל אלה פעלו בראשונה על לב שמואל מאוד להוסיף השתוממות על שממות נפשו) ורוח מבינתו החל לשאול ולהקשות גם בזה; ותחת אשר עד כה חרפהו אביו בעד קושיותיו ויאיים את לבו, תחת זאת שמע עתה תהילות ותשבחות בעד אלה וישמח לבו. פעמים לא מעטות לא יכול גם רבו להתאפק ויהללו בפני כל התלמידים חבריו כי כיוון להקשות קושית התוס' או גם המהרש"א17.

לימוד התלמוד פעל על לב שמואל הרך והרגש שתי פעולות מתנגדות: הוא נתן חופש לכוח מבינתו מצד אחד, ויאסרהו בחבלים – לבלי התפתח, מצד אחר. רשות וחפשה ניתנו לו להקשות, לשאול ולחדד את שכלו; אך הסוגיות בעצמן היו בלתי־מובנות לו בידיעה שלמה, לימדוהו דברים אשר לא ידע את תוכנם רק בידיעה מופשטת וחיצונה, ועל־כן כל השקלא־וטריא, כל הקושיות ותירוציהן, כל האיבעיות ופתרוניהן וגם כל הקושיות אשר הקשה הוא לא נוכל לחשבן לעוזרות התפתחות שכלו וּמדעו – הנה אך בלבלוהו, נתנוהו בעולם שאינו שלו, בעולם מלא חידוּד לא דעת, שעמום לא תבונה, בלבול דברים מופשטים אך לא הכרה פנימית ושכל ישר.

– ‘לימא מתניתין דלא כסומכוס?’ צעק רבו בניגון, ויתרגם את הדברים בצעקה והמולה רבה: – האם נאמר כי משנתנו תהיה דלא כסומכוס? ויפרוש כפיו כאיש הצועק לעזרה.

– ‘הא לא קשיא’ צעק רבו בעת אחרת בידיים פרושות ובלב תמים: – הלוואי לא היתה בזה קושיה אחרת, כי גם זאת איננה קושיא…

בראשונה נבהל הנער שמואל מאוד לצעקות רבו אלה, אך גם אחרי שאשר הורגל במו, גם אז הכו הדברים והצעקות שורש בלבו ויחשוב לתומו כי אין רע בעולם זולתי אם תהיה המשנה דלא כסמכוס, ואין טוב בארץ מאשר כי קושיא אחרת לא תהיה בזה. אך בעיני שמואל מצא הלימוד החדש הזה חן מאוד, מצאתו נכון לפניו יען וביען כי שכלו התהפך כפעם בפעם, הלך מחיל אל חיל ולא הרגיש עתה עצבון־רוח, קטנות־המוח והעמדה במקום אחד כאשר הרגיש כל זאת בחומש אשר למד לפניו; ועל־כן היה שמח בכל עת, לא נאחז במחשבות רבות מעוררות בו פחד ובהלה.

שנים אחדות עברו לו במצב הזה, אשר הביאו בכנפיהן אך את החדשה הזאת, כי חדל ללכת לחדר מלמד אחר וילמוד בין תלמידי אביו. – לשמואל מלאו שלוש־עשרה שנה ואביו מת ממחלה לא־ממושכה, ומאז שונה כמעט גם מצב חייו.

נחלת אביו, אשר השאיר אחרי עבדו בזיעת אפיים עד השלוש והחמישים לימי חייו, היתה אך בית אחוזה בקצה העיר הזאת. אחרי מותו השכירה אם־שמואל את הבית הגדול אשר לרחוב, ומכסף שכרו החיתה את נפשה ונפש בנה בבית הקטן שפל הקומה המכוסה בגג תבן ודולף אשר עמד בקצה החצר. נורא היה מחזה הערב, עת האשה הזקנה עם בנה הקטן נטלו ונשאו את כליהם מן הבית הגדול אל הקטן ממנו; דמעות לא מעט שפכו עיני הזקנה, ומבטי־שממון נמלטו מעיני הנער. בדמעות רב התפרדה מכל עבר מכל פינה; כל מקצוע, כל כלי מכלי־הבית וכל דבר־קל אשר לה, היה כמפתח חדש למעיני דמעותיה, עורר לה זכרונות שונים והמה שבו ויעוררו מקור מי־העיניים.

– מדוע תמררי בבכי עד מאוד? ניסה שמואל בתומתו לנחמה – אך לשנינו לא יצר גם הבית הקטן הזה.

– לוּ היה אביך חי… ענתה לו באנחותיה: – בחיי אביך לא הצר לי כל מקום, ועתה תצר לי גם תבל ומלואה.

רבים מכלי הבית אשר לא מצאו להם מקום בבית הקטן, או את אשר חשבה אמו למותר, נשארו בחצר ויעמדו הכן לממכר. ביניהם היתה גם תיבת־עץ מלאה ספרים.

– אמי, אמר שמואל, אל־נא תמכרי את אלה ויהיו לי ללמוד עת כי אגדל.

מבט אם רחמניה פגש אז מבט נער תמים, וכרגע נמלאו עיניה אגלי דמע.

– בני, ענתה לו בקול רועד מבכי: – עד העת ההיא יעזור לי ה' ואקנה לך ספרים חדשים וטובים.

מצב אמו לא נתנה לשלוח את בנה לחדר מלמד, ותשלחהו אל בית־המדרש מקום אשר ‘הבחורים העניים’ והפרושים ילמדו שמה.

– בני, אמרה לו בדמעותיה, לך לבית־המדרש ולמד שם; הדבר אשר יקשה ממך תביאהו אל אחד הפרושים, הם לא יקשו לבם ויפרשו לך… אל תבט־נא על הנערים השובבים אשר ישכנו שמה, התמד בלימודך ועם בני־בליעל אל תתערב, ומצא חן בעיני האנשים ויאהבוך… עלה בני והצלח! אין אב לך אשר יישר אורחותיך… הוא, עליו השלום, אמר כי תהיה לרב, לגאון, לעילוי, ואך זאת כל תקוותי בחיים.

תקוותה לא כזבה לה. שמואל למד בשקידה רבה מאוד. לא אחת שאל והקשה בגמרא אשר למד, וקושיותיו אלה עשו לו שם ‘עילוי’ אשר נתפרסם, לפי דברי אמו, ‘בכל העולם – כחמישים פרסאות מסביב באין כל ספק’. פעמים לא מעטות הרהיב בנפשו עוז לשאול תירוץ לקושיותיו גם מאת פני הרב, וגם הוא השתומם לחידוד שכלו ויהללהו שבע. אמו נהרה ושמחה מאוד, החסירה חוק לחמה ותכין לבנה ממבחר האוכל.

– מדוע לא תאכלי גם את? שאל פעם שמואל עת נתנה לו מרק ופתותי בשר בצהרים.

– אנוכי כבר אכלתי לשובע נפשי; אכול־נא אתה בני.

– הן אדע כי תרמיני, אמר הנער בהביטו עליה: – ועל כן לא אטעום גם אנוכי מאומה עד אשר תאכלי אתי. אמו נשקה לו, ואך למען מלא רצונו הטבילה קצה הכף במרק.

בבואו פעם בערב הביתה, שמע כי אשה אחת אשר באה לשחר פני אמו, מספרת כי בקרב ביתה תשכון משפחה קטנה נוצרית, אשר כסף הכנסתה מעט מזעיר הוא, ובכל זאת יחיו אנשיה ‘בכל טוב סלה’.

– אמי, שאל אז שמואל, ומדוע זה יגדל ענות חיינו?

– אנחנו הננו יהודים, ענתה לו אמו.

– ואם יהודים אנחנו, העל כן נחיה בעני בעד הכסף אשר בו יחיה איננו־יהודי בכל טוב?

– אמנם כן בני, היהודי הנהו יהודי ועל כן יעלה למענו מחיר כל דבר: בשר כשר מחירו פי שניים מבשר טריפה, גם בעד המלח גם בעד הקמח ישלם היהודי מכס. לאינם־יהודים אין גם מצוות, וכל הימים שווים בעיניהם, אבל אותנו אהב ה' ויחנן אותנו במצוות, – לאכול בשר ודגים ביום השבת היא מצוה, הלא תדע, הלא כן כתוב בספרים, ואם־כן נחסיר לחם לנו בימי החול למען הכין ארוחה ליום השבת; הנרות הרבים אשר נעלה בלילי שבתות יקחו חלקם וחלק נר של חול בבית…

– הנה הולך וקרוב חג המצות, הוסיפה האשה, כמה כסף ידרוש מאת כל יהודי, יתן ה' וארכוש לי אך כסף הכלים החדשים אשר יקנו בעיר לפסח…

‘האומנם ייענו היהודים על כי יהודים הנם? חשב שמואל בלבו, ומאהבת ה’ לנו נדל מכל העמים?'

– בטח כן רצון ה‘, הוסיפה אמו אחרי דממה מעטה, לנו בשר־ודם אסור להרהר אחרי מידותיו – יעשה ה’ בעמו ככל אשר ירצה.

הרעיון הזה כי ענות היהודים הוא על כי יהודים הנם לא נתן לו לנוח. כל הלילה חשב אך בזאת. זכר גם את מאמר הגמרא ‘יאה עניותא לישראל’ ומצאו לראיה לדברי אמו אשר בטח כן רצון ה‘! אך מדוע יחפוץ ה’ לדכא את עמו? – את זאת אסור לנו לשאול, קושיות כאלה אסור להקשות.

עברו ימים ושמע שמואל הלך וגדל מיום ליום עד כי גדל מאוד. ‘העילוי הפלגותי’ נודע עד למרחוק, סיפרו עליו פלאות – ולא לשקר – בחידוד שכלו וכוח זכרונו המפליא כל לב. לשמואל מלאה שנת החמש־עשרה ושדכנים החלו להתרצות אל אמו בשידוכים משידוכים שונים, עד כי אחד הגדיל וגם עשה פרי: אחד ‘הגבירים’ אשר אך בת יחידה לו (מבלי חשוב את חמשת הבנים) יאבה לקחתו לחתן לו בשכר שלוש מאות רובל־כסף וארוחתו ‘ארוחת תמיד’ על שולחנו, נוסף לזה ילביש את החתן ‘כמנהג בעלי־בתים חשובים’ על חשבונו. – דעת לנבון נקל כי אמו שמחה מאוד על האושר המתעתד לבנה לרגלי שידוך כזה. השדכן קיבל ‘כוח הרשאה’ לכתוב שמה את התנאים – כי רחוק משכן האיש ובכל אוות נפשה לנסוע לא נתנה מצבה. – על ‘ההרשאה’ הזאת יש גם לשמואל לחתום, ועל־כן היה קרוא הביתה.

– הידעת כי אעיד ‘כלה’ למענך? אמר עליו השדכן.

שמואל נכלם מאוד.

– הוא איש שדכן, ביארה לו אמו.

– חתום ידך, הוסיף השדכן בהגישו את ההרשאה לפניו.

שמואל חתם את שמו כמעט בבלי־דעת. רעיונות מבלבלים הגה לבו בשובו לבית־המדרש ובשבתו על־יד הגמרא. המקרה הזה לקח את תמימות הנער אשר עד כה חשב אך בקושיא חדשה בתירוץ נכון וכדומה, ועתה נתן המקרה הזה לפניו עניין חדש לחשוב בו. הוא לא ידע לחשוב בדבר ההתחתנות לאדם בכלל ובואו בבית איש זר בפרט, ועל־כן לא הציבו לו מחשבותיו חוקי החיים החדשים אשר יתעתד למו, לא חשב דרכיו אשר על־פיהם יתנהג בבית חותנו; אך מפאת כי הרעיון הזה היה עוד חדש עמדו, הגה לבו על אודותיו מחשבות ודמיונות בלי כל מטרה, אך גם אלה חלפו למו, אחרי אשר הורגל במו, וישב אל הגמרא ואל חידושיו בה.

קרבו ימי האביב, ומכתב עם חמישה ועשרים כסף הביא לאמו את הבקשה כי תשלח את בנה למועד חג הפסח אל בית מחותנו, ובשמחה רבה מילאה את הדבר.


[ג] בגפו יבוא… בגפו יצא    🔗

בעלי מחשבות אתם – יבוא בעל המחשבה18 ויפרע מכם!

(סנהדרין יט, ב)


ר' יששכר, אשר אל ביתו בא, בתור חתן, שמואל ‘העילוי הפלגותי’, היה איש כבן חמישים, ואף כי ידעו כל בני העיר כי עם־הארץ גמור הנהו ‘רבי’ יששכר הזה, בכל זאת כיבדוהו, נשאו לו פנים וכמעט גם אהבוהו בעד פרשת צדקתו וטוב לבו, כי איש טוב הלבב היה ובכל נפשו אהב את התורה ולומדיה. על שולחנו אכלו מדי יום ביומו שניים או שלושה מן הפרושים והבחורים־העניים; נדבתו היתה הראשונה לכל דבר מצוה; היה חבר, ולעתים גם גבאי, ברוב חברות התורה והצדקה אשר בעיר מגורו, ובלילות חורף הארוכים בא לבית־המדרש לשמוע דברי תורה או גם דברים בטלים מפי הלומדים שמה וישתעשע בחברתם.

אשתו לאה, אשר היתה לא לבד גברת ביתו אך גם גברת בית מסחרו, היתה צעירה ממנו לימים־מספר, חכמת־לב ורבת־מעללים. יראת האלוהים היתה נטועה בלבבה באמת ותמים. לא אחת הצטערה בלבבה על כי לא נתנה לשלושת בניה הראשונים נשים ‘בריות’, כי אז ניהלו הנה את כּלכלת הבית ולבניה הספיקה העת לעסוק גם בתורה – תחת אשר עתה יושבות נשיהם ‘כאצילות’ וגם ‘מלה עברית לא תבוא בפי בניה’ מרוב עמל הפרנסה העמוסה אך על שכמם'; ועל־כן גזרה אומר כי לבתה האחת – אשר חנכתה על־פי דרכה ואשר גם עתה תישא־ותתן בהחנות אשר לה – תיתן איש יושב באוהלה של תורה, ולשני בניה הצעירים תבקש לה נשים עסקניות לבלי יגרע חלקם מישיבת בית־המדרש. ובכן בא שמואל להיות המסה הראשונה למחשבות נפשה אשר תאמר להקים.

אין חקר ללב האדם!… הן להגדיל סאת שעבוד אבותינו במצרים אמרו חכמי האגדה כי נתנו עבודת האנשים לנשים ומלאכת הנשים לאנשים – ויהודי ליטא המברכים ומודים שלוש ביום על כי הוציאם מכור הברזל ממצרים יתנו על צווארם בנפש חפצה, השעבוד היותר קשה ההיה שם; המה מבלי כל מושל ושר עליהם, מבלי היותם ‘במצרים הארץ הקשה ותחת יד פרעה המלך הקשה’ יהפכו עבודת האדם, יעשו ברצונם החופשי את האשה לאיש למנהלת פרנסת הבית, לנותנת לחם לפי הטף ובגד לאנשי ביתה, לסוחרת, לעוסקת במשאם־ומתנם ולעומלת בזיעת אפיה; וכל כבוד האיש יתנו כבת מלך פנימה, יישנוהו על מטת העצלות, ישלחוהו לבית־המדרש ויטרפוהו לחם חוקו מיגיעת כפי אשתו! – האשה תזין את האיש, הבנות את הבנים, והזקנים אשר כצל יהלכו עלי אדמות את הנערים אשר כוחם במותנם ולא יעשו כל מאום! – יהפכו את סדרי הטבע ולא יתבוננו, יעשו את מעשיהם, זרים מעשיהם, ואין אומר השב… ואיך לא יעשו כאלה? ישאל כל קורא בצדק – אם רבניהם עצמו וסגרו את עיניהם בספריהם והלכותיהם אשר רבו כמו רבו? איך יתבוננו על דרכי החיים אם הספרים הרבים אשר רבניהם מילאו את עולמם זה שנים מאות, חנטו את העם הזה וישימהו כמת בארון? איך יחושו דבר אם הספרים ההם עשום – בעל־כורחם, לגרים נוטים אך ללון פה בארץ ולתושבים שמימים, עמסו עליהם מצוות, חוקים, הלכות וחומרות עד אין סוף, ציוו עליהם במפגיע אך ללמוד את תורתם, אך לרדוף אחרי קיום מצוותיהם, אך לדאוג בעד החיים אשר יבואו למו אחרי מותם, ולהיות אך עם־דתי, אולם למרות דעת הרבנים האלה ולמרות דעתם בעצמם תרעם הגוויה באוזניהם כי חיים המה: נשמת אפם תבקש אוויר, עירומם יבקש בגד, נפשם תבקש בית ומנוחה, ועל כולם תבקש לו בטנם, לחם, ואם ישמעו לבקשות גווייתם אלה, אם יחרשו יזרעו יעמלו וישתכרו – תורתם ומצוותיהם מתי נעשות? לצאת מן ההפכים האלה – להישאר עם דתי ולקנות לו בכל־זאת צרכי החיים, המציאו למו פשר נכון ויעשו את הנשים – אשר פרטתן התורה מרוב חוקיה, לעובדות לעומלות ולמשתכרות, והמה נשארו אנשים שמימים כדת וכדין הרבנים האלה.

הפשר הזה מצא לו נתיבות בלב יראי האלוהים מדור העבר אשר בארץ ליטא; אך היעמוד בתוקפו גם בהימים האחרונים האלה? היחשבו כן גם הבנים והבנות אשר עומדים הכן לרשת את דור אבותיהם? הן גם דבורה בת לאה, המיועדת להיות אשת שמואל, אומנה על ברכי אבות ‘יראים’. גם היא שמעה אך נוראות התורה ותהילת האיש המחזיק בה ואושרו, גם היא האמינה כי התורה תחיה את האיש בזה ובבא, וכי גדול עוון האיש המסיר לבו מאחרי ה', גם היא תשנא ותקלל את האפיקורסים (אשר לא ראתם מעודה) וכל איש מדור־החדש; – אך היא תשנא גם את הבטלנים. הן היא היתה כל היום בחנות אמה, ותבוא בדברים את רבים ממתי חלד אשר בסחרם ישימו עין ותישר דרכם בעיניה, ולא יכלה להסכים בלבה לדעת אמה. לכל איש ‘למדן’ – ‘בטלן’ אמרה לו, ובעיניה מצאו חן בני הנעורים השולחים במסחר ידם, העליזים והשמחים ורוח חיים בא אל אפם; ולוּ יכלה להוציא את מחשבותיה אלה במו פיה, כי אז ענתה ואמרה: ‘אך איש כזה איש סוחר תקח לי לאיש’; אולם מי ישאל את פי נערה בדבר שידוך – וניקה? או התעיז גם היא לפתוח פה ולשון בדבר? ובכן יעדו למענה את שמואל מבלי ידעה אותו ומבלי ראתה גם את פניו.

ואת פניו לא ראתה גם אחרי בוא שמואל לעיר משכן אבותיה. עיני חתן וכלה כי תיפגשנה, לעוון פלילי יחשבו היהודים הליטאים, ומה גם גרי עיר קטנה – ועל־כן בבוא שמע בוא שמואל, קידם ר' יששכר, אשתו, בניו ואחיו את פניו ויובילוהו לבית אחי יששכר הקטן לשבת בביתו עד עת פקודתו – עת חתונתו.

בליל התקדש חג המצות אחרי צאת העם מבית התפילה, היה שמואל קרוא בפעם הראשונה לבית ר' יששכר, לחוג עמו את שני ימי החג הראשונים ולערוך שמה את ‘הסדר’. שמואל לא היה מעודו בבתי עשירי עם, עינו לא ראתה עוד כלי כסף וזהב וכל יקר, ועל־כן נפעם כמעט בבואו הביתה ואת כל אשר אך למשמע אוזניו שמע ראה עתה בעיניו: ראה את מנורות הכסף בעלות שישה קנים, העומדות על השולחן ומפיצות אור בהיר מאוד, סביבן על השולח מפוזרים גביעים, כפות, מזלגות וכדומה, כולם כסף טהור מעשי־ידי אמן – ויתבונן במו עד מאוד, התבונן גם על הכסאות היקרים ועל כל כלי־הבית הנחמדים, התבונן גם על התמונות – משוחות בששר, אשר תייפנה את קירותיו, התבונן בכל אלה בעין חודרת יען כי מעודו לא ראה כאלה; בין כל הדברים ההם פגשו עיניו גם נערה בתולה כבת שש־עשרה שנה גדלת־הקומה ובריאת־הבשר – פי שניים בגודלו ופי שבעה ברוחבו – פניה אדמו כתולע ושתי מקלעות יוצאות משערות ראשה ותיפולנה על כתפה, ומדי הביט בה כמבלי משים, התאדמה על אחת שבע; ואף כי רוח מבינתו לחש לו באוזניו כי היא המיועדה להיות לו אשה, בכל־זאת לא היטיב להתבונן, כי מה יחזה בה – ‘בתולה הלא היא בתולה’, וישב ויביט על כלי הבית ועל התמונות אשר בקיר, כי המה לקחו את לבו רב יתר מהבתולה, אולם לא כן דבורה. היא ידעה עד מאוד ביאור השם ‘חתן’ ותדע גם להבדיל בין איש ואיש, ועיניה חשכו לראות נער קטן ודל הנלקח להיות לה לאיש, עיניה שלחו מבט־ביקורת על שמואל, ותיפעם רוחה מאוד, עיניה ראו נער קטן־הקומה ודל־בשר מאוד, לחייו רזות ושפתיו כמראה תכלת, מבטי עיניו, תנועותיו וכל מהלכו יעידו עליו למדי כי לא מש מאוהלו של תורה, כי לא בא מעודו בין אנשים, כי לא ראה קירות בית עשיר מימיו – באחת: כי הוא בן־ישיבה לכל חוקותיו ומשפטיו. הדבר הזה שימח מאוד את לב אבותיה ומרר את לבה. על שולחן ‘הסדר’ הקשה שמואל ותירץ, פלפל ועקר הרים בדברי ‘ההגדה’. דבריו אלה היו לחן, לרצון ולשמחת לב לר' יששכר ואשתו – אף כי גם שניהם לא הבינו עד מה מכל אשר דיבר. שמואל היה גם הוא שבע רצון ושמחות, אך דבורה היתה האחת אשר כנדהמת ישבה על השולחן ובכל כוחה התאפקה מבכי, גם דברי תורתיו היו כמדקרות חרב בלבה, ובראש מלא רעיונות עצב ותוגה, פחד ובלהה שכבה על יצועה כל הלילה.

‘הזה יהיה לי לאיש? חשבה על משכבה בלילות, האם אתו, את נער בן־ישיבה כמוהו, אבלה את ימי? על שכמי יעמיס כל כלכלת הבית ופרנסתו והוא יפלה את כליו תחת התנור בבית המדרש’…

– מדוע לא תשימי את בגדיך החמודות עליך? שאלתה אמה בבוקר למחרתו, בראותה כי פני בתה זועפים.

על דעת אמה לא יכל לעלות הרעיון כי נערה בתולה תמאן בחתן אשר ‘עילוי’ יקראו לו בני אדם, ואשר הרבה לפלפל בדברי ‘ההגדה’ גם באוזניה; דבורה לא הרהיבה עז בנפשה להביע רגשותיה ומחשבותיה לה, ובכן לא לפלא יהיה אם לאה לא מצאה את החידה: מדוע לא תתהדר דבורה ולא תשים את בגדיה החמודות עליה, אחרי ידעה כי גם היום יאכל שמואל אתם בצהרים.

– לא אובה… הנני מתעצלת… ניסתה דבורה להתנצל.

– פתיה, עצלה, הלא חג היום לנו, וגם שמואל בוא יבוא… שימי מהר בגדי החג, את השלמה הירוקה…

בלי חמדה עשתה דבורה ככל אשר צוּותה.

ימי החג הראשונים עברו. שמואל שב אל בית אחי יששכר, לאה ובתה שבו לחנות, ויששכר הלך ויפליא באוזני כל שומע את רובי תורת שמואל, את כוח חריפותו ובקיאותו אשר גם הרב (כאשר באו לקבל פניו ברגל) התפלא מאוד עליהם, ויבטיחהו נאמנה כי היה יהיה שמואל לגאון עולם.

בעיני שמואל מצאו חן: הבית, כליו ופיטורי־הציצים אשר על הקירות; בעיני יששכר ואשתו מצאו חן: דברי שמואל, תורותיו ופלפוליו; ובעיני דבורה לא מצאו חן כל מאומה כי מסך שמואל עליה רוח פיגול, ותתעב ותפגל כל דבר.

דבורה לא העיזה לגלות את לבה, גם עת ראתה כי בבית אבותיה יחלו להתעתד על יום חתונתה – אשר יעדו זמנה בשבת שאחר חג השבועות. – היא ידעה עד מאוד כי תמרר את חייה לעולמי־עד אם תהיה אשה לנער בית־המדרש הזה; אולם ידעה עוד כי אם גם תעיז פניה לגלות את הגיוני לבה לפני אמה, אז – מלבד כי דבריה לא יפעלו כל־מאום, הוכנו למענה חרפות גידופים ונאצות; כל אנשי העיר יורו עליה באצבע, לאמור: ‘בת ר’ יששכר יצאה לתרבות רעה', יתנוה למופקרת, לעזת־מצח, למחללת צניעות ישראל. היא בכתה במסתרים ותגזור אומר להימסר בידי המקרה וללכת בדממה לקבל טבעת הקידושין מאת המרוצה בעיני אבותיה ולבלתי תהי ‘פרוצה’ שומעת חרפות וגידופים, ונישאת בין כה וכה לו.

ומי יודע, אולי אמנם לא בזתה את שמואל גם היא, אולי שבעה נחת מצחות אימרותיו וחידודיו, והמה אולי חיפו גם בעיניה על תווי הנערות אשר ראתה על פניו – לוּ דיבּרה אתו; אך לוּ הותרה הרצועה, לולי חשבו לחטאה כי חתן וכלה ישיחו לפני חתונתם, כי אז הלא לא גדל גם עוון הנערה אשר תמאן בנער אשר יאבו אבותיה לתיתו לה; אך ‘דברים כאלה יאותו לנערה פרוצה אשר הסירה את הצניעות מעל פניה’, יאמרו היהודים, ‘ואין לבת ישראל חלק ונחלה בם’. שמואל היה כירחים שניים בעיר מושב אבות דבורה, ומדי שבת בשבתו – מאז בא ראשונה בפסח, אכל בבית אבותיה, ואף פעם אחת לא דיברו יחד, אף הגה אחד לא הוציאו איש לרעהו – ואיך תקרבנה נפשותיהם?

ונפשותיהם לא התקרבו גם אחרי אשר קרבו גוויותיהם ‘כדת משה וישראל’ על־ידי חופה וקידושין, גם אחרי אשר היו לבשר אחד לא היו עוד לנפש אחת. שמואל נער בית־המדרש לא היה לאל־ידו למצוא אהבת איש בלב בתולה כבירה ממנו לימים, ואשר לנגד עיניה עברו כל היום אנשים רבים אחרים אשר להם נשאה עין. בחנות אמה מדי דברה את עלם איש־מסחר, מדי ראתה את מהירות העלומים אשר לאלה, ומדי שמעה את מדברותיהם אשר נשאו חן וחסד בעיניה, השתוחחה עליה נפשה. חשבה תמיד למצוא ההבדל בינם ובין אישה ותאנח במרירות. שמואל יה נער בן חמש־עשרה שנה, נער רז וחלש, ולא לפלא יהיה כי לא עצר כוח למלאות אחרי חפץ לב דבורה – ואיך תאהבנו?

אולם כמאז כן גם עתה לא נשאה דבורה את דבר שנאתה על דל שפתיה, ובכן לא ידע גם שמואל כי אשתו תשנאהו, כי לא ידע איככה תאהב אשה אחרת את אישה. לא ידע מה היא אהבה ומה היא שנאה, כאשר גם הוא לא אהב גם לא שנא את אשתו. מדוע יאהבנה, או מדוע ישנאה?… הוא ישב כל היום בבית־המדרש וישמח בפלפוליו ובחריפותיו אשר חידש, בבית לא דיבר את כל איש, בא בשעה העשירית בלילה ובבוקר השכם שב למקומו, ומה לו ולדבורה כי יאהבנה או כי ישנאה? – גם האיש שמואל חי בעיר הזאת כאשר חי לפנים הנער שמואל בעיר פלגות, ולא מצא לו כל תמורה בדרכי חייו כי אם מאכלו וערך בגדיו אשר הוטבו.

חיים כאלה אשר אי־אפשר כי איש אירופה בימים האלה יוכל גם לצייר אותם בדמיונו בחיים, כאלה בילה שמואל את כל ימיו, לולי האהבה הגלויה אשר חותנו וחותנתו הראו לו, עמדה לשטן למו. אחי דבורה – ובייחוד נשי אחיה – החלו להתבונן על האהבה הזאת, ולא ישרה בעיניהם. ובידעם נאמנה כי לא בנקל ישרשו אותה מלב יששכר ואשתו, ועל כן ניסו את כוחם אולי עורמתם תעמוד להם להבזות צלם שמואל בלב דבורה.

– לא האמנתי כי תבחרי בטלן כשמואל לאיש לך, אמרה פעם, אחת מכלות יששכר לדבורה: – לא האמנתי, יען כי לא אחת אמרת באוזני כי אך איש מעולם המסחר ישר בעיניך…

– ישר בעיני! שינתה דבורה ותאנח במרירות.

– מה לאל־יד נער בטלן כמוהו לעשות לביתו בימים יבואו? הוסיפה גיסתה להרעימה: – האם ארוחתך ארוחת תמיד תהיה על שולחן אביך? הלא עוד מעט ויגדל גדליה אחיך, ואז אך על שכמך תעמסנה הוצאות ביתך וכלכלתו… ושמואל האם עזוב יעזוב עמך? ובמה כוחו גדול להושיע? – היהיה למלמד?…

– רב לך, ענתה דבורה באנחה בשברון־מתנים: – גם נפשי מאוד יודעת את הוותי, גם אנוכי אדע מה אומללה אני… אך על אבותי תיפול האשמה הזאת, ואנוכי מה?

גיסת דבורה שמחה בלבה לקול המענה הזה.

– הה! חסתי עליך, אחותי! הוסיפה ללבּוֹת את אש שנאתה, אולם עוד הפעם אומר כי לא האמנתי לו יסופר זאת על אודותך. אנוכי חשבתיך עד היום לבעלת רוח כביר ולב אמיץ בגבורות, אמרתי הנה דבורה תקח לה איש ככל אוות נפשה, מבלתי פנות אל רצון אבותיה, ועתה…

– אך מה לי ולגבורות? ענתה דבורה במר־נפשה: – אם למרות רצוני וחפצי הייתי בידי אבותי; הבי־נא עצה, אם יש בפיך, ואשמעה.

– לוּ קרה לי כדבר הרע הזה, אמרה גיסתה ותעמק במו מחשבותיה כמו לדלות עצה: – אך מה עשיתי גם אני?… למצער, עיניתי את נפש שמואל ככל אשר מצאה ידי… יהיה־נא הוא הנרדף וילך הוא ויספר דברים לאבותי, ואז מצאתי לי עת לגלות לפניהם גם את כל לבי; עיניתיו עד כי הוא יקוץ בי…

– נקל לך, אחות, לדבר, ענתה דבורה, וקולה העיד כי רוח היאוש מדברת מתוך גרונה: – להמציא עצות ודברים לא יכבדו על איש, אך להוציאם לפעולות ידיים…

ובכל זאת, על משכבה בלילה נתנה לב ותאמר לבצע את אשר יזמה גיסתה לעשות – אולי תיוושע?

אך מה המה הדברים אשר בהם תענה נפש בן־ישיבה כשמואל? – לאיש אחר החפץ חיים ויודעם, לאיש אשר דרכי הארץ ותהלוכות יושבי בה לא נסתרו מנגד עיניו, די לענות את נפשו בשב ואל תעשה, די אם לא תדבר אליו, אם לא תראה לו ידידות וחנינה, די אם תעצום את עיניה לבלתי לבּב אותו, אם תחסום את פיה לבלתי עבור שחוק נעים על שפתותיה בדברה אתו; אפס לא באלה תענה את נפש שמואל – הן מאז ראתה את פניו ראשונה לא ליבבתהו בכמו אלה, וגם מאז באה עמו במסורת הברית לא דיברה אתו אף פעם אחת כאשר תדבר לעמה רכה את אישה בימים הראשונים אחרי חתונתם – ובכל זאת לא שם שמואל אל לב; ועל־כן זאת יעצה, כי תמרר את חייו בקום ועשה: לדבר אתו קשות, לחרפהו בפניו ולהשליך עליו שיקוצים וגם למנוע ממנו, אם תוכל, את לחם חוקו, עד כי בעל־כורחו ירגיש ויראה את שנאתה אליו. – ומאז החלה תקופה חדשה בחיי שמואל.

דבורה לא החמיצה את דבר עצתה, ובבוקר למחרתו אינה לה המקרה לסכסך דברי־ריבות הראשונים: שמואל קם ממשכבו וישב על־יד השולחן וימהר לשתות את הטהע19 כי אחר מעט לקום היום. לאה כבר היתה בחנות, אפרים בבית־המדרש ושמואל היה נחפז ללכת גם הוא, ובחפזו נשפכו מעט מי צלוחיתו על השולחן.

– האין עיניים בראשך, בן־הישיבה? אמרה דבורה בקצף: – התדמה בנפשך כי עודך יושב שם תחת התנור בבית־המדרש, כי תתעב את כל אשר מסביב?

שמואל לא שמע מעודו קול גערה ודברים בוטים, ועל כן נחתה הגערה הזאת בו, וכאיש מכיר את חטאתו השפיל עיניו לארץ ובדממה קם ויאמר למלאת את צנצנתו שנית, אך דבורה שכה בעדו.

– רב לך, רב! אף מלוא כף מים קרים לא אתן לך.

שמואל ללא משל עוד ברוחו.

– ובמה תקחי לך קרניים למנוע ממני את אשר אביך נותן לי בכל לבו?

– אם־כן לך־נא והלשין עלי לפני אבי…

שמואל יצא מאת פני הבית בקצף.

מחזות כאלה קרו ויאתיון פעם אחר פעם; בראשונה נהם שמואל ויקצוף מאוד, אך לאט־לאט הרגל גם במו וישאם בדממה: אך לא אז גם לא עתה חשב לספר הדברים לפני חותנו או חותנתו – אם כי מאשר בוש ויחשב זאת לחילול כבודו, או ירא להגיד… ובכן היו גם הדברים האלה כמוסים ונסתרים.

ויהי למועד אחר ושמואל בא הביתה לאכול את ארוחת הצהרים. יששכר נסע לרגל מסחרו, ובבית אין איש זולתי השפחה אשר מיהרה לערוך לו את השולחן. ברגע זה באה דבורה.

– רבקה, אמרה דבורה אל אמתה, לכי־נא ושאי ארוחת־צהרים בעד אמי לחנות… לוֹ אתן אנוכי לאכול.

השפחה יצאה. שמואל חכה זמן רב אולי תתאושש לתת לו את פת־בגו, אך נכזבה תוחלתו:

– שימי לי לאכול, אמר בשפה רפה כמבקש, מדוע אשב בטל?

– ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה?… הה, בטלן, לוּ תדע עד מה אבזה צלמך הנמאס, עד מה ידקרו דבריך כמדקרות חרב בלבי, כי אז לא שאלת ממני דבר.

חמת שמואל בערה בו אך לא ענה דבר.

– לא אתן את ארוחתך היום הזה, אין לך כל חלק ונחלה בבית אבי. בטלנים נבזים כמוך יימצאון למאות בעיר…

– אבל הלא חתן אבותיך הנני אני, העיר שמואל ברוגזו.

– אם כן יתנו המה לך; אנוכי שנאתיך תכלית שנאה, אנוכי אינני אשתך ואתה לא תהיה לי לאיש…

– מה?

– את אשר אוזניך שומעות… אנוכי שנאתיך; תוכל לספר את הדברים גם לפני אבותי… אינני יראה… אספר להם גם אני. – לא אתן היום לך את אוכלך.

שמואל יצא בקצף מאת פני הבית. עשתנותיו נבוכו מאוד, שרעפיו בקרבו המהולים בקצף נוספו על רעבון נפשו ויהיו לזעם וחרון נורא. הוא יצא מן הבית אך לא ידע גם בנפשו לאן הוא הולך; רגליו, כדרכן, הובילוהו ברחוב בית־המדרש, אך לא בא אל תוכו. הוא עבר על ידו תפוש מאוד ברעיוני לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב עד מחוץ לעיר. הימים ימי קיץ, השמש בהדרה שלחה קווי אור ויסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הכיכר אשר שמואל עמד עליו. רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומי הנהר הקטן אשר ישטפו שמה, הלכו לאט ויפוזו מידי קרני השמש. שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה, לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב; ובכל זאת פעל האוויר הצח והדממה הנעימה אשר שם, על נפשו גם מבלי דעתו. הקצף התחזק עוד, רגשי נפשו ומחשבותיה המו כהמות ים, וכל עצמותיו רחפו מכעס ורעב גם יחד, עד כי פתחו גם את שפתיו וידבר בקול את הגות לבו.

– אנוכי לא אדע, אמר בקול רם, כמו יתווכח את איש: – אנוכי לא אדע במה כוחה גדול לבלתי תת לי ארוחתי, לקללני ולחרפני בפני? הלא כל אשר אנוכי רואה לאבותיה הוא, והם הלא יתנו לי בנפש חפצה… ואיתימא אפכא20 – כלום נתנו לי אבותיה אלא בשביל אשתי, ועתה עת כי תשנאני אשתי בטלה גם נתינתם מעיקרא… תשנאני? הן אמנם אמרה כן בפה מלא, אך היש לה רשות לשנוא? הלא בפירוש אמור: ‘איזה אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה’. ואם־כן הלא היא מושבעת ועמדת ואסור לה לשנוא אותי, כל עוד שהיא אשתי…

– ובמה היא אשתך? הגיע פתאום לאוזניו קול־מכּר שואל.

שמואל נבהל מאוד. נפשו הקיצה פתאום מתרדמת עשתנותיו אשר נרדם במו. נפקחו עיניו לראות איפה הוא, ושרעפיו החלו להתבונן מה לו. פתאום ראה את שרגא מכירו עומד נכחה וספר קטן בידו (שרגא היה בן אחד הגבירים מפלך רוסיה־החדשה וחתן הגביר ר' חיים בעיר הזאת, ואף כי חשדוהו בספרי מינים, אולם לא העיזה כל איש לדבר בו סרה, כי חתן־הגביר הנהו). שמואל לטש את עיניו עליו, ומבטיהן כמו אמרו: מה זה… מאין אני ולאן אתה?

– מדוע זה תלטוש את עיניך עלי? אמר שרגא במנוחה, אני הנני הולך בזה לשוח יום־יום, ורגליך הלא הובילוך הנה לרגלי התלאות אשר סבלת מידי האשה אשר בשם ‘אשתי’ תקראנה…

– בשם אשתי אקראה? שינה שמואל את דבריו בתימהון – והאם לא אשתי היא?

– ובמה היא אשתך?

– לא תשמיע לאוזניך את אשר תוציא במו פיך. הלא קידשתיה בחופה וקידושין לעיני כל העדה הזאת?

– אמנם כן, באלה קידשת את גווייתה, אך נפשה עדן לא קנית במאומה.

– חידות לי דבריך, שרגא!

– גוויית האשה נקנית בשלושה דברים21, אמרו חכמי המשנה; ונפשה ולבה נקנם אך בדבר אחד – והוא האהבה. האומנם לא תבין לשכל מלי? – הבה ואבארם לך: הן תאמר כי היא אשתך יען כי קידשתה כדת משה וישראל; אומנם כן הוא, בכוח הקידושין יש לאל־ידך לצוות עליה לעשות לך כל אותן המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה; אולם באלה עוד לא ‘אשה’ תיקרא, כי כוח הציווי הזה הלא ישוב גם לשפחה גם לאמה, ובמה תיפּלה אפוא האשה מן השפחה? הן גם שפחה תבשל נזידך, תערוך שולחנך, תגדל את בניך, ותעשה את כל אשר תעשה האשה לאיש עני – ומה גם כי ליעדה22 תוכל על־פי דין תורה, וכל־זאת לא ‘אשה’ תיקרא, יען כי הדבר האחד, הוא האהבה, לא יקשר את לבבם לעשותם לא רק לבשר אחד אך גם לנפש אחת; וכל עוד האהבה הזאת לא תמצא קן לה בלבב האשה אשר קידשתה לעיני כל ישראל, היא רק שפחה מיועדת, אמה עבריה, פילגש, אך לא אשה.

שמואל נדהם מאוד מדברי שרגא, אשר מוזרים היו לו וילך אחריו בהשתוממות נפש.

– אך בכוח הקידושין, אמר אחרי דממת־מחשבות מעטה, הלא יש לאל ידי לצוות עליה גם כי תאהבני?

– לצוות עליה כי תאהב?… אך שמע־נא שמואל, אתה תאהב את אשתך?

– אני?… את אשתי? ענה שמואל במבוכה גדולה: – לא אדע…

– אם־כן צווה־נא על לבך כי יאהב אותה או את אחרת… האמנם לא תוכל; אהבה היא רגש וכל רגש נרגיש אך אז – עת כי נרגישנו, לא נוכל לצוות לא על היותו ולא על החדלו.

שמואל לטש את עיניו על שרגא. צעדים אחדים הלכו בדממה ובראות שרגא כי בין כה וכה שבו העירה, פנה אל שמואל ויאמר:

– שמע־נא לי שמואל, הן לא אדע מה בינך לבין אשתך, אך לוּ שמעני וייטב לך: קנה לך בראשנה את לב אשתך, נטע שמה אהבת אשה לאישה, ועל כל דברים תכסה אז האהבה, אתה תהיה לה לאיש והיא תהיה לך לאשה.

שמואל רצה להמשיך את השיחה הזאת, אך כבר קרבו אל פתח בית־המדרש, ובדממה באו בו.

כל הלילה ההוא נדדה שנת שמואל: מחשבות לבו המו מאוד מדברי שרגא אלה. ‘לקנות את לבב אשתי כי תאהבני’, חשב בנפשו, ‘אך במה אקננו? איה מקום האהבה ומה מחיר בעדה אתן? האומנם לא אוכל לצוות עליה כי תאהבני? האומנם אין לאל יד הקידושין לאגוד נפשות המתחתנים? האומנם עוד לא אשתי היא כל עוד לא אקנה לי אהבתה?… אולם במה אקננה, ובמה יקנו זאת כל מתי חלד? הכי יש עוד אנשים אשר נשותיהם לא נשותיהם הנה?’… מחשבות מטרפות ומבלבלות עלו בראשו לפשר שאלותיו אלה, עד כי גמר בנפשו להתראות עוד הפעם את פני שרגא, לשאול ממנו פשר הדברים, ולבלתי התראות פנים את אשתו בהיותה לבדה בבית.

ביום המחרת אחרי הצהרים יצא שמואל השדה, וימצא את שרגא יושב תחת אלה עבתה על־יד הנחל וספר קטן בידו. רגע קטן הביט אליו ולא הרהיב עוז להפריעו ממנוחתו.

– שמואל, קרא שרגא בראותו אותו, הגם היום תלך תועה מחמת אשתך?

– לא, ענהו שמואל, לא מחמת אשתי אתעה היום, אך הנני נבוך מדבריך אלי ביום אתמול, ואבוא לבקש מאתך פתרונם וביאורם.

– שב־נא ונשתעה יחד.

שרגא גמר בדעתו לפחת רוח חיים באף שמואל, ולהשכיל את נפשו.

– האח, מה טוב ונחמד מחזה הטבע! אמר פתאום, ראה והביטה מה רבו החיים בכל הכיכר הזה! השמש, כמלך הדור על כיסא כבודו, יושב על חוג שמים, ויחלק מנות לכל אשר ידע לקחת! הדשאים התרוממו, עצי החורשה פתחו את עליהם הרעננים, ועליהם באו כל בעלי כנף לקדם את פני מלך השמים הזה… אך האדם, אך הוא לבדו איבד את רגשות הטבע ולא יתבונן, אך הוא לבדו הוכה בסנוורים ולא ידע עונג…

שמואל השתומם לדברי רעהו, אך לא ענה דבר, מאשר כי חשבתם לדברים בטלים, אשר אין מה להשיב או לשאול עלימו.

– האומנם כי דברים בטלים דיברתי הפעם, הוסיף שרגא וישלח מבטי עיניו מול פני שמואל: – אפס כי בדברים הבטלים האלה תמצא את אשר תבקש, בדברים האלה אשר לא תשית גם לבך למו, בם תמצא את חידתך… הן על־דבר האהבה תשאלני, הלא? – אולם האהבה בחיים יסודה, ואם אין חיים, אהבה מאין תימצא?

– אך הלא גם אנחנו חיים וקיימים, התפרץ מבין שפתי שמואל, כמעט שלא ברצונו.

– ומדוע זה לא תשוב ותאמר כי גם כל בהמות שדי חיות־יער הנה חיות וקיימות? – אמנם כן, הנה חיות, אך חייהן חיי בהמה לא חיי אנשים, וחיי בהמה כאלה יחיו רוב היהודים בארץ ליטא, לא רק לאוכל, שותה, הולך ומדבר חי נקרא, לא נוכל לחלל את השם הנעלה הזה על דברים קטנים פחותי הערך! האדם הננו חי, הבהמה והחיה גם הן הנן חיות וגם השרץ והרמש למינהו הנו חי – והאומנם תשתווינה הוראות כל החיים האלה? האומנם אין יתרון הכשר לחיי האדם? – חיי האדם בשכל יסודם, ועל־כן גם בעבודתו גם במנוחתו יקח שכלו מנה אחת אפיים. ‘החכם עיניו בראשו’ אמר הקהלת, ובעיניו אלה יפלה מכל החי על הארץ; בעיניו יתבונן על מפעלות הטבע וחוקיו, בעיניו יראה וישכיל כל מעשי ה' כי נורא הוא, ובכל פרטי הבריאה כי לעבודה ותנועה כוננו, ויעבוד ויפעל גם הוא; בעיניו יקרא ספרי חכמי הזמן, יראה כי דור לדור יודיע חדשות, ואיש לאיש יגלה מצפונות, וישתוקק גם הוא ללכת הלאה בדרכי הדעת, כי ‘הלאה הלאה’ יצעקו החיים באוזני כל שומע. ומדוע אטמו היהודים את אוזניהם לבלתי שמוע את קול החיים הרועש? מדוע אך על העבר ישימו את עינם ולבם, וישכחו את ההווה אשר לפניהם? מה מאוד יצדקו גם עלימו דברי החכם בערנע23 באמרו: ‘אי לך ארץ שנולדים בך זקנים ומתים ילדים: הן בחכמת אבותינו באנו על הארץ הלזו, ואך בחכמתם, מבלי לשנות דבר, הננו מתים בה! אנחנו הננו “נכסי צאן ברזל”24 אשר נחיה בהווה, כאשר היו אבותינו לפני שנים מאות – ואת החיים ההם בעצמם נוריש גם לבנינו אחרינו, בלי כל תמורה וחילוף!’ – האין זאת ציור נאמן מחיי היהודים בארצנו?

שמואל הביט בפני שרגא בכל העת אשר דיבר דבריו אלה בחום לבבו, וקווי פני הראשון העידו כי לא הבין מכל אשר דיבר, אך בכל זאת חשבם לדברים נעלים.

– ועוד אהבה יבקשו? כילה שרגא את דבריו, וישכב וישתרע על המקום אשר ישב שמה: – שכב גם אתה שמואל ושאוף רוח צח באפיך, למה תשב וראשך כפוף כאגמון?

שמואל הפיל את גווייתו על הארץ.

– מה טוב ומה נעים האוויר עתה! החל שרגא עוד הפעם: – הרוח הצח ישיב נפש כל חי, צל העץ, המיית המים השוקקים וזימרת הציפרים, ימתיקו גם המה נעימת העת הזאת… מדוע לא נתענג בדבר אשר חנן ה' אותנו חינם אין כסף וגם ‘עבירה’ אין בזה? האומנם? הלא גם ‘שולחן הערוך’ איננו אוסר זאת?

– אבל עוון ביטול תורה יש בזה, העיר שמואל בדממה: – כי ‘המפנה לבו לבטלה ואמר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, הרי הוא מתחייב בנפשו’25.

– אם כן גם לשאוף רוח באפינו אסרו לנו רבנינו, גם בזה נחטא לאלוהים… התבונן־נא בינה, הנה באת לשאול מאתי: במה תביא אהבה ללב אשתך? ובין כה תאסור על אפיך גם לשאוף אוויר צח! האם לא צדקתי באמרי כי אך צאן־ברזל הננו עם אלוהי אברהם, ואך כאשר היו לפנים אבותינו מעוצר יגון, נחיה גם אנחנו בהיות לאל־ידינו! היו ימים לישראל ללא חיים וללא כל רגש, בימים האלה אסרו איסר על היהודים – בפקודת הממשלות העריצות, לשאוף אוויר צח, לטייל, לשוּח ולהתענג בכל חברת האדם; אסרו עליהם ללמוד כל חכמה ומדע, לשחר בתי־ספר ולהשתלם בכל דבר; אסרו עליהם לגור בעיר מושב, לבוא לבתי אסיפת־עם ולבתי תענוגיהם; באחת אדבר: אסרו עליהם לחיות על הארץ. הימים האלה שרשו מלבם – בעל־כורחם, כל רגשות החיים, כל אותות התנועה וכל דבר אשר בארץ יסודו; גורשו אז מהסתפח בנחלת העולם והאדם, ועל כן תרו להם מנוחה אך בבית־מדרשם, אך בפלפול תורתם; את העולם הזה דמו אך לפרוזדור, אך ליריד עובר, אך לחלום יעוף או גם לבית־כלא גדול, אשר נשלחו הנה בעד פשעם. את חיי־המוות האלה הורישו לבניהם אחריהם, עד דור האחרון הזה, אשר, אף כי הממשלות פיתחו את מותרותיהם והשליכו מהם את העול הקשה – תולדות החוקים ההם, ואחרי אשר הרשות ניתנה גם למו ראות חיים גם המה, גם עתה הננו כולנו היום ממותי החיים ככל אבותינו לפני מאות בשנים, וגם לשאוף רוח צח נאסר על נפשותינו!… אם לא יעיקו עתה לנו פקודות הממשלות, באו תחתיהם פקודי ‘שולחן הערוך’ לשלול חיים מאפינו! האף אין זאת כי ‘צאן ברזל’ הננו?

אף כי דברים רבים היה לו לשמואל לענות ולהעיר על דברי רעהו זה, אך גם מלה אחת לא הוציא משפתיו, כי תמהון נפשו מדברי שרגא, אשר עוד מוזרים היו לו, נתנו כמו מורא בלבו להמרות דבריו.

דממה ממושכה.

– מה הספר הזה אשר בידיך? מצא לו שמואל דברים.

– הוא ספר בשפת רוסיה; אך גם ספרים בשפת עבר יש אתי; אם תאבה אתן על ידיך מאלה ותקראם לעת מצוא.

בדברים כאלה כלתה שיחתם הפעם. ואף כי עוד לא נחה דעת שמואל ‘מן הדברים הבטלים’ אשר השמיע שרגא באוזניו היום – הן הוא בא לשמוע ממנו איה מקום האהבה אשר יקנה למען אשתו – אך בכל־זאת לא שבו גם ריקם. שמואל הודה כי שרגא גדול ממנו בדעת, וירחש כבוד לו, הרגיש בנפשו כי שערי עולם חדש נפתחו לפניו, לוּ ידע גם הוא את אשר שרגא יודע, ובנפש חפצה לקח מידו את הספרים אשר נתן לו.

שני הספרים הראשונים אשר נתן שרגא לשמואל היו ספר ‘אלפי מנשה’ להגאון ר' מנשה מאיליע26, וספר ‘תעודה בישראל’ להחכם ר' יצחק בער לעווענזאהן27. השכיל מאוד שרגא לבחור את אלה להיות הראשונים לפתוח את עיני העלם הזה אשר ‘לעילוי’ ייחשב. גם שניהם כתובים בלשון צח אשר נקל לו להבינו; שניהם לא ישאו על דל שפתותיהם כל דבר אשר למינות ייחשב בעיני שמואל ולא יאבה לקראם; שניהם יביאו ציונים רבים מש"ס לחזק את דבריהם (ובפרט הראשון אשר מחברו נודע לגאון עולם, ובספרו ישנם גם חידושים מעטים בתלמוד); ושני הספרים האלה יעצרו כוח להוליד בלב ההוגה בם, רצון ותשוקה לדעת, לתת לו המושג הראשון מהחיים והחכמה.

שמואל קרא בהם בשקידה, ורעיונות חדשים התרוצצו בקרבו.

ספרים עוד רבים קרא במשך ירח ימים, ודברים לא־מעטים שמע כפעם בפעם גם מפי שרגא.

‘לכינור דימיתיך, נפש משכלת!’ אמר חכם אחד, ‘לכינור אשר אף אם יתלה על ערבים במדבר, לא נוכל לשלול ממנו את חין ערכו, והיה כי תגע בו יד מנצח־בנגינות יוסיף להפליא כל אוזן ולהרנין כל לב’! – גם נפש שמואל ושכלו הישר, רק נרדמו עד הנה, אך לא מתו; רק נדהמו, נסתרו, נבוכו, אך לא נאבדו. עתה נמצאהו יושב יחידי תחת האלון הלזה. שעפים משעפים שונים יסתבכו ויעלו בראשו; המון שאלות וקושיות, איבעיות וחידות תתרוצצנה בחובו; שונות תכלית שינוי הנה אלה מקושיותיו הראשונות בחומש, ומה גם מקושיותיו אחרי כן בתלמוד; בעד הראשונות הפחידו אביו לאמור כי אלוהים הוא גדול ונורא וייפרע משואלי קושיות מבעלי מחשבה – ויעזבן; בעד השניות נחל שם ‘עילוי’ וגם ‘חתן ר’ יששכר', ובכל זאת עזבן גם הנה עתה; ובעד קושיותיו לעת כזאת אמנם בא בעל־המחשבה וייפרע ממנו, אך הוא לא יעזבן ועוד יוסיף להקשות ולשאול. רעיונותיו נבוכים מאוד, שרעפיו יהמו כמשק גבים, ראשו עליו כגלגל וכל עצמותיו תרעדנה; שאלות משאלות שונות תתפרצנה ותשאינה בקול שאון נורא: הוא הקול הראשון מכינור נפש שמואל – כמה מיתרות נתקו עדי הגיע הכינור לקול הזה!

בה־בעת התראה גם שרגא על פני הכיכר ההוא.

– הה, שרגא! אמרת כי תפקח את עיני, כי תאיר לי חשכת דרכי אלך בה, כי תשביע את נפשי עדן המדע ונעימות אור החכמה; אך מה נתת לי? – עולם חשוך בעדי, עולם אשר בלי כל מטרה באתי בו, ובתוך המון שאלות בלתי נפתרות אעזבנו לעד; כל ימי, לימודי וידיעותי הנם אך מאפע, לתוהו וריק כיליתי כוחי… הה, ידידי ואלופי! הידעת את מה גזלת ממני? – את כל עולמי!… עד הנה ראיתי את השמים והנם טהורים, את השמש מושלת יומם וירח יקר יהלוך עם רבבות כוכבי נוגה לממשלת הלילה, אמרתי: ‘כל העולם לא נברא אלא בשבילי’, אנוכי הנני בחיר היצורים, אך למעני קרא ה' לתוהו ויהי תבל, למעני נפח ה' רוח חיים באף כל היצורים ובאף כל בני אדם ובני איש יחד, כי כולם נבראו ‘אך לצוות לזה’28 למען יעבדו עבודתי, למען יכינו לי את כל! אם אכלתי מיגיע כפות חותני לא הכרתי לו גם טובה, יען כי הלא בזכותי ובזכות תורתי יחיה הוא וכל ביתו; – ועתה, הה! הנה גזלת ממני את כל אלה, ומה נתת מחירם? לב יגון, נפש דאבה ועולם אשר חושך סתרו…

שרגא נתן לו לכלות את דבריו.

– אלה המה חבלי האיכּוּל מהמאכל אשר עוד לא נסית בו, ענה בצחוק קל: – או טוב מזה אם אומר: אלה המה חבלי הזיעה אשר העלו סמי־המרפא מזרי גהה למחלת אי־דעת אשר חלית בה עד כה; האומנם קשה לאיש השוכב על ערש דוי לנשא בדממה את הרגעים אשר יזע במו, אך הם המה המביאים גם צרי לנפשו… וכחולה בהזיעו כן תדבר גם אתה, מרוב חומך בקרבך, בלי צדק, תעוות משפט ולא תדע, תשים רע לטוב וטוב לרע ולא תתבונן. הן תאמר כי רמיתיך, ותחת האור והחיים הבאתי לך חושך; – אך, האם לא חושך שבעתיים היה בנפשך בימים מקדם? ומה האור אשר נגה לך אז בשבתך כל היום כלוא בבית־מדרשך ותהגה בדברים שאין בהם אף עורק אחד חי? התחפוץ לשוב ולחבק ספסלי בית־המדרש? – אפונה; ומה המה הדברים אשר בפיך כי אשיב לך את כל העולם, אשר בראשונה לא נברא רק למענך ואנוכי גזלתיהו ממך לעשותו רשות הרבים? הפוך בדבריך: בראשונה עת כי כולו היה אך שלך, לא הרשית לשאוף אף הרוח אשר בעולמך אל תוך אפיך וענית ואמרת, כי עוון ביטול תורה יש בזה; ועתה הן אמנם כי הנהו רשות הרבים, אך בתוך הרבים הנך גם אתה וכמוהם כמוך תקחו חבל בו… כאשר תבריא, ומאכלך החדש יאוכּל במעיך, אז תשקוט במכונך ושבת ותרפא וינעם לך.

– ומה מטרת חיינו על הארץ הלזו? שאל שמואל נפעם אחרי דממה מעטה.

– חיים, חופש והשכלה, ענהו שרגא.

– באר־נא לי את אלה.

– לבארם לך תלא לשוני ושפתי תאלמנה: שלוש המלים האלה הנן שם־ראשי לכל שאלות החיים ולכל ספרי חכמי דור ודור אשר חיי העם נגע עד לבם; אך אדע גם את זאת, כי לוּ אומר לך ‘העת הספרים והחיים בעצמם יבארו לך את אלה’ לא אצא ידי חובתי… – הה, שרגא, אל תדיחני בקש ואל־נא תשלה את נפשי בדברים קצרים, התפרץ מפי שמואל בקול רועד מאוד.

שרגא העמיק במחשבותיו רגעים אחדים.

– חיי האדם הנם אך תנועתו, אמרתי לך זה פעמים, להלוך ולנסוע; ערום ייצא האיש מבטן אמו וידי אנשים שונים יעמלו להכין לחמו, שיקויו ובגדיו; ואם־כן לחטאה גדולה תחשב לו אם גם הוא לא יעמול להביא תועלת לאנשים אשר יעמלו בעדו; עוון פלילי יהיה אם הוא יהנה מיגיע כפות אחרים, והוא ילך ויעסוק כל היום בדין ‘אשת אח שלא היה בעולמו’29 או ‘פיל שבלע כפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי שלו, אם תקבל טומאה’. – מטרת כל איש וחובו לעזור במסע האנשים, ולמשוך בכל אונו את אוניית החיים. ולנו, אשר במעט ידיעתנו נעמוד תמיד בראש אנשים אחדים מבני עמנו, לנו להיות כמלחים כמורי־דרך, לנו לעמוד על המשמר ובקול גדול נצעק: ‘פה אבן מתחת למים, שם אי־חול, מעבר מזה נס שודדים ומעבר מזה דרך בטוחה’. ומה רב המטרה והתועלת לו אמנם יכלנו להגיע אליה. עם החכם בערנע אומר: ‘לנו אין לשנות את פני העם אך לעוררו. עמנו נשקע בהזיות אין קץ ואנחנו הננו היתושים והדבורים, אשר נריע באוזניו ונשיך את פניו למען יתעורר גם הוא לקום ולחיות’… אל תראני, שמואל, שאני יושב פה בעיר קטנה, יבוא יום וגם אנוכי אחלץ לעבודה, גם אני אהיה בקהל המריעים להפיץ דעת בין אחינו.

שרגא נדמה תפוש בשרעפיו, גם שמואל חשב מחשבות עת מעטה.

– מי הוא האיש בערנע אשר בשמו תדבר בכל עת? – הוא סופר אשכנזי.

– אשכנזי? שינה שמואל, כמו חרה לו על אשר ספריו אינם בעברית.

– הידעת את אשר אני חושב לעשות לך? אנוכי אחל ללמדך מהיום שפת רוסיה ואשכנז. – מפי הוצאת מלים, אמר שמואל בקול נער המתרפק על אביו: – בכל לבי אשלם תודות לך בעד הדבר הזה.

שמואל למד בשקידה רבה מאוד את שתי השפות הזרות אשר שרגא היה לו למורה דרך בּהנה, ולא חדל גם לקרוא בספרי חכמי ישראל ככל אשר מצאה ידו, ובכן העתק שמואל מעט־מעט מאוהלה של תורה – התלמוד והפוסקים – ויהי לאיש אחר. אבל בכל אלה עוד לא מצא את חידתו הראשונה – הסיבה האחת להתפתחות דעתו – במה יקנה את לב דבורה ‘כי תהיה אשתו’ כמבטא שרגא; ועוד נהפוך הוא, עוד התרחב הפרץ הלזה מאוד, כי תחת אשר עד כה שנאה אך היא אותו – עתה ישנא גם הוא אותה. שמואל החל להתבונן בינה וירא וידע כי לא לו האשה הזאת, לא היא חברתו אשר תבין לרעיו ותקח חלק בדרכי חייו החדשים אשר הוא מתעתד למו – ותקע גם נפשו ממנה וישנאה. אך גם הוא כיסה את שנאתו בסתר לבבו, וגם לבו לפיו לא גילה זאת ושנאת שניהם היתה אך שנאה מוסתרת, עדי אשר נודע ליששכר חותנו כי יהגה בספרים חיצונים. ר' יששכר בא פעם בבית־המדרש אחרי הצהרים והנה חתנו אין, ואחד הפרושים אשר למד שם גילה בלאט את אוזנו לאמור: שמואל יצא לתרבות רעה, התחבר את שרגא הנודע לאפּיקורס ותמיד כל היום ידברו עתק ‘על ה’ ועל משיחו‘, גם ספרי מינים יתן שרגא על־יד שמואל למען הגות בהמה תחת ‘תורת ה’ תמימה’. כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב יששכר; הן כבר ראה לא־אחת גם בביתו את שמואל הוגה בספר קטן, אך באמונתו בחתנו ‘העילוי’ חשבו לאחד מספרים הקדושים; אולם עתה ראה משוגתו ולבבו היה כים נגרש, ובחמה שפוכה רץ הביתה. בלכתו פגש את יצחק בנו הגדול וימשכהו אחריו.

– בוא־נא בני אתי, ואז תראה ותיווכח כי אפיקורס אספנו אל תוך ביתנו, אמר אליו בחמתו.

– את מי?

– הה, לבושתי ולחרפתי הנהו חתני – שמואל.

בבואם הביתה מצאו את שמואל יושב בחדרו וספר בשפת רוסיה בידו.

– אוי לי ואוי לנפשי כי ראיתיך בכך! נהם יששכר מקרב לבו.

שמואל אשר העמיק בספרו ולא ראהו בבואו נבהל פתאום לקול חותנו, עד כי נפל הספר מידו. אך כרגע שב רוחו אליו, וירימהו מעל הארץ.

– מה תצעק אלי? שאל את חותנו בדממה.

– העוד מלים בפיך? הוי אפיקורס! צעק יששכר בקול גדול: – הלבעבור זאת הבאתיך הנה ערום ויחף למען תהגה כל היום בספרי מינים? הלבעבור זאת כיסיתי את מערומך ונתתי לך את בתי למען תהיה ‘גוי’ מופקר ובליעל?

– מה זה? שאלו לאה ודבורה גם יחד בבואם החדרה לשמע צעקות יששכר.

– ראי־נא דרכי חתנך ושמחי בו… ענה יששכר בחמת רוחו: – זה לי חמישים שנה לימי חיי הבלי פה בארץ, וכאשר זקנתי ואמרתי ארווה נחת מיוצאי חלצי, והנה נגע ה' את ביתי… מפלגות הבאתי אלי את האפיקורס הזה…

– ‘קאפורס’ הוא? – הגו שפתי לאה בכבדות אחרי אישה.

שחוק מהול בתוגה וקצף גם יחד נראה על שפתי שמואל, אך לאה לא שמה לב.

– לא אובה כי אפ־רו… איך?

– אפיקורס, תיקנו יששכר ובנו את מוצא שפתותיה בדממה.

– לא אובה כי איש מופקר כזה יהיה לחתן לי ואיש לבתי.

– גם אנוכי לא אובה להיות אשה לאפיקורס, אמרה בקול גדול דבורה.

– אם כן, אמר שמואל בקצף ויעמד את פניו: – אם כן נלכה­­־נא לבית הרב והגט יפריד בינינו…

– האם שמעת? אמרה לאה בקול גדול: – הנקל לו ללכת אל בית הרב ולגרש את בתי בעוד לא עברה שנה אחרי חתונתם…

– ומה זה תבקשו ממני?

– שמע־נא שמואל, אמר אליו יצחק בקול דממה: – הלא לא טיפש מחלב לבך להבין כי דבריך לא ייתכנו, אחרי כי ידעת גם אתה כי כסף רב הוציאו עליך עד הנה… הלא טוב לך כי תתרפס לפניהם תבקש סליחתם ותעזוב מהיום והלאה את הספרים הטמאים והפסולים האלה, ואז גם המה ישובו לך בהיטיבך את דרכיך…

– את דרכי לא איטב, אחרי כי לא הריעותי מעשי מעודי, ענהו שמואל בדממה גם הוא: – האדם יחיה על הארץ לא בשמי השמים. ועל־כן לו לדעת את האנשים ושפתם אשר ביניהם יחיה, ועל־כן גם אנוכי החילותי ללמוד ולהבין שפת ארצנו, החילותי לקרוא ספרים אשר יבארו דרכי החיים על הארץ הלזו, ובדרכיהם אלך ולא אסור מהם ימין ושמאל…

– בּפני ובאוזני תעיז לאמר כדברים האלה! צעק יששכר וחמתו בערה בו: – הה, אוי לאוזני ששמעו כאלה… לא תסור מדרך האפקורסות – ואנוכי אתנך לעשות בביתי המזימתה?

דעת לקורא נקל כי רק חרפות וגידופים היו קץ המחזה הזה.

כירחים עוד שישה עברו לשמואל בבית יששכר חותנו. דברי ריבות התחזקו תמיד ביניהם, שמואל הטה שכמו לסבול תלאות אין מספר במשך הזמן הזה – אך הם לא העבירוהו מדעתו; תמיד לקח לו ספרים שונים – בשפת עברית או רוסית ואשכנזית, ויקראם בבית חותנו, מנע רגליו מבית־המדרש ואך את שרגא מלמדו להועיל התראה בכל עת, שאוֹל ממנו את כל דבר הקשה לו בספריו אשר קרא, אף התייעצו על מצפונות מצב שמואל; שרגא ניחמו בדברים רכים: ‘הייה לגבר, עמוד על דעתך וסוף הפירוד לבוא’, אמר לו בכל עת. שמואל ראה וידע כי לא הוא האחד אשר חמת חותנו עליו ניתכה, כי עוד רבים ישאו ויסבלו כמוהו ויחזק את לבו לשאת, אפס כי היטב חרה לו עד מוות על כי נהיה לחוק בישראל לתת נשים לנערים בעוד לא ידעו עד־מה מכל אשר בתבל ובני־אדם עליה; אולם נבואת שרגא באה. יששכר ואשתו נלאו לשאת עוד אפיקורסות־שמואל, בראותם כי לא ייטיב אך עוד ישחית דרכו כפעם בפעם; דבורה גם היא גילתה עתה את כל לבה לפני אמה כי תשנאהו תכלית שנאה מאז ומה גם עתה, אחרי אשר יצא לתרבות רעה; גם בני יששכר וכלותיו לא מנעו הפעם להוסיף שמן ועצים על אש המחלוקת הזאת, אשר ללהב יצאה, עד כי לאחרונה לקח יששכר את כל אשר לשמואל והסכים לדעתו ודעת בתו כי הרב יסדר את ‘הגט’; ובגפו, כאשר בא, יצא שמואל מבית יששכר.

– כעת הנני חופשי, אמר אז שמואל אל שרגא בשבתו בביתו: – הבה עצה, או צווה עלי, מה אעשה כיום. אנוכי אחשוב כי אין טוב לי כי אם לנסוע עירה ווילנא להיכנס בבית־מדרש־הרבנים אשר שם.

– לא, ענהו שרגא, לא זאת היא הדרך אשר תלך בה, לוּ תאבה ותשמעני כי אז אמרתי כי לפניך מטרה יותר נכבדה ממטרת בית־הספר, המקרה חינכך על ברכי התלמוד והפוסקים אשר עשית במו חיל, ואם לא תעזבם אז יפול גורלך בין הרבנים גאוני ארץ; ומה רב הטוב הצפון לבית ישראל ברב גאון משכיל ובעל נפש זכה כמוך! רבנים כאלה דרושים מאוד־מאוד ליהודים בעת הזאת… הדת הישראלית, אשר זה ימים רבים עברו לה ללא רבנים משכילים על הליכותיה, וללא רבנים יודעים את דרכי החיים והאנשים, הדת הזאת – נעכרה מאוד מימי־הביניים, ועד עתה הוסיפו רבניה אך חומרות על חומרות איסורים סייגים וגדרים עד בלי־די; ואם גם עתה לא יאבו רבניה להקל עולה הכבד, אם גם עתה לא ימהרו להסיר את המשא לעיפה הזאת מעל שכם האנשים – אז נוראות יראה לנו העתיד. גם היהודים בארצנו החלו להרגיש את החיים, והעת הזאת דורשת בפה מלא ריפורם מאת רבני ישראל, אשר לא ישמעו לקול העת ולא יבינו אל אותותיה, ומה גדולה ונאמנה היא המטרה, לוּ תשב אתה על כיסא הרבנות בישראל, ובכוח התלמוד הטוב עליך תהיה המעורר לדבר הגדול הזה… עלה בלימוד התלמוד והצלח, הייה לרב בעיר גדולה ואז תעשה וגם תוכל, הייה־נא אתה בזמן הזה את אשר היה ר' מנשה מאיליע בדור שלפנינו, אשר אם אמנם הוא הקדים להיות ויפול שדוד על שדי מלחמתו; אך אתה בדורנו זה תעשה וגם תצליח…


הדברים האלה, אשר גם שרגא אמרם בפה חוצב להבות אש, לא החטיאו את המטרה, וירדו עמוק־עמוק בלב שמואל; ועל־פי עצת שרגא כיתת את רגליו ללמוד תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפילפאווע, אשר היה מפורסם בימיו למקל מאוד ולמתקן דת30 וילמוד ש"ס ופוסקים בשקידה רבה, וגם ספרים חיצונים לא משו בידו. הרב ר' חיים הזיל כטל לקחו על לב הצעיר הזה, וגם עשה פרי־הילולים עד להפליא. נפקחו עיני שמואל לראות אור חדש אור מבהיק ומאיר בשיטת רבו זה, ראה עד־כמה חטאו הרבנים גם לתלמוד בהוציאם ממנו אך חומרות מבלי הבין את שיטתו ורוחו, ובעזרת רבו זה, ואחרי אשר קרא גם דברי החכמים מבקרי התלמוד בדור האחרון, אשר הרחיבו לו את השקפות רבו – שב להשקפה על הדת, אשר הראשונים מחכמינו עמדו עליה. הוא כרת ברית־רעים גם את משכילי העיר וגם את המורה אשר בבית־הספר שמה, ומידם היו לו גם ספרים רבים בשפה עברית וגם בשפות אשר למד מפי שרגא, וכל אלה מלאו לו את אשר החסיר רבו. קורות לוּטר וכל פרשת מעשיו, קורות המרד הראשון בצרפת וכדומה, אשר קרא בשפות החיות, נפחו באפיו גם רוח בער, אשר התלקח כאש פלדות בלבו, להתעודד ולעשות לטובת הדת הישראלית, בכל אשר יהיה לאל ידו, לדרוש את שיטת רבו על־פי השקפותיו, ולעורר את רבני ישראל לתיקון ולריפורם בכל עת מצוא, ובכן היה שמואל בית־המדרשי הזה לאיש רגש, בעל נפש רחבה, ולרב־מתקן אשר לא חסר לו בלתי כי אם המקרה לעורר את נפשו הבוערה.

תכונת ‘בעל מחשבה’, אשר נראתה בו בעודו ילד, לא משה מקרבו גם כיום הזה, וגם עתה ראינוהו תמיד תפוש במזימותיו, בונה לו עולמות אין־מספר ומעתד את נפשו לצבוא צבא במלחמתה של תורה, ויחזה לו עתידות נוראים אך גם נעימים. אך פתאום הביא לו מכתב אחד את הבשורה הרעה כי בית אמו, אשר היה המקור האחד לכלכלתה – נשרף, וכי היא תקווה אך לבואו לחלץ את נפשה מגווע ברעב. בידו היו כבר כתבי תעודות מרבו ועוד רבנים אחדים אשר סמכו את ידם עליו להורות ולדין, וכבר חשב בנפשו כי עוד מעט ויעלה להמעלה אשר תמיד כל היום יתאווה לה; אולם המכתב הזה לא הניח לו לעמוד עוד, וימהר וישוב לעירו עיר פלגות. ועד אשר ימצא לו כס רבנות באחת הערים נהיה למלמד בבית הגביר ר' פלטיאל, להחיות בעמלו את נפשו ונפש אמו, ויחכה בכליון עיניים, כי ה' יאמר למצבו זה די, והוכח יוכיח לו את אשר הוא מבקש.

בעיר פלגות ידעו עד מאוד את גדולות שמואל, ופעמים לא מעטות באו גם לפניו לשאול ‘שאלות’ באיסור והיתר, ועל־כן גם דניאל דודו, אחרי אשר לא האמין לדברי הרב וידמה בנפשו – אם כי לשוא – כי אך להרעימו הוא עושה ככה, שאל את פי שמואל והוא אמנם חרץ דינה להכשיר, וגם אמר כי ילך להתווכח את הרב בזה; אולם הלא שמענו גם זאת כי מרים התלה בו ואמרה, כי ‘בבוא לפני הרב ייאנק דומיה כאיש אשר אין מענה בפיו’, וגם שמואל נאנח לשמע הדברים האלה, העמיק במחשבותיו וכמו על אפו ועל חמתו היו לו הדברים ‘אלך… אדבר’ אשר אמר…

האומנם ירא ורך־לבב הנהו שמואל?

נלכה־נא בעקבותיו.


[ד] האהבה הראשונה    🔗


אין עיר בליטא אשר 'רחוב בית־הכנסת לא יימצא בקרבה. ואין עיר אשר הרחוב ההוא לא יצטיין בה מכל הרחובות בתארו וצביונו המיוחד; הרחוב ההוא יצטיין על הרוב ברפשו, בטיטו, באווירו המושחת ובצחנתו המעלה באשה באף כל הולך; אפס כי הרחוב ההוא יצטיין גם בדברים נעלים: בו בנוי לתלפיות בית־הכנסת ובתי־המדרש, בו יגורו יראי־האלוהים אשר בעיר, המלמדים, השמשים והחזנים, ובו יקנה מקומו גם בית הרב. ‘רחוב בית הכנסת’ כזה, לכל חוקיו ומשפטיו, לא נפקד גם בפלגות העיר, ולבית אחד מבתיו נבוא גם אנחנו.

בבית ההוא שלושה חדרים, אך אנחנו נתאר בזה רק את הראשון והגדול שבהם, אשר בו נבוֹאה, לרגל סיפורנו, לא אחת ולא שתיים. החדר הזה הנהו מרובע, רחב־ידיים, וארבעה חלונות יאירו אותו. ממול הפתח ניצב שולחן גדול צבוע אדום, מקומות מקומות בו שרופים באש, מגחלי מכונת־הטהע31: אשר תעמוד עליו פעמיים ביום, ומקומות רבים מקוצעים בו אשר חלו במו יד איש בסכינו — אם לקחת ממנו נסרי־עץ לשומם ‘לעדים’32 בין ציפורני ידיו אשר קצעם, או מאין כל־עבודה; סביב השולחן כסאות־עץ ממינים שונים. על הקיר תלויים שלושה ‘ציורים’ גדולים: ‘מזרח’ בתווך ותמונות משה ואהרן משני עבריו. בקיר תימנה פתח לחדר השני, ומצדו מזה תיבת־עץ גדולה מלאה ספרים ומצדו מזה מורה־שעות גדול ישן נושן, וקיר צפונה ריק מאין כל דבר, זולתי תמונת ‘כותל מערבי’ התלויה עליו. — הנה זאת תורת בית הרב בפלגות.

לוּ באנו אל החדר הזה לפני שעה, אז מצאנו על השולחן מכונת־טהע רותחת, אשר תחתה נראו רסיסים אחדים מן הגחלים הבוערים אשר יפלו ממנה; על אחד הכסאות יושב הרב ר' חיים, איש זקן ונשוא־פנים, צלוחית טהע גם ספר פתוח לפניו, ועל הכיסא השני מונחת ריאה אשר אברהם הקצב מכירנו יפחנה בכל כוחו, ועל־ידו יעמוד ר' דניאל, מקווה ומשתוקק לשמוע ‘כשרה’ יוצאת מפי הרב, אך תקוותו נשארה מעל: הרב הטריפה ובקורת־רוח הסב את פניו ממנה, ויוסף לשתות את הטהע, ולדבר דבריו את אשתו לאה, אשר באה מן החדר השני.

המחזה הראשון כבר חלף עבר בעת נבוא אנחנו אל החדר: הרב כילה את שיקויו וילך לבית־המדרש להתפלל; אשתו לאה יצאה לבית המבשלות להכין את־כל לכבוד השבת, אש המכונה נכבה, ועל השולחן יושבת כעת נערה בתולה יחידה וגלמודה. הנערה הזאת היא כבת שבע־עשרה שנה, ואף כי לא תתעלה ביופיה כיפה תואר הרעיה בספר ‘שיר השירים’, אולם האיש אשר יראה ויתבונן בה לא יעצור עוד כוח להסב את עיניו ממנה: קווצות שערותיה השחורות והתלתלות הסבו את פניה, קווי פניה אלה היו דקים ויפים עד מאוד ואשר כוח נפלא עצור בהמה למשוך אחריהם עין כל־רואי; עיניים מאירות ומלאות רצון נפחו רוח חיים באף כל התמונה הזאת, ושפתי פיה הוסיפו גם הן עליה חן ויופי למרבה.

הנערה הזאת, או כפי אשר נקראה בשמה: חנה, ישבה יחידה בבית על אחד הכסאות אשר אצל השולחן; לפניה עמדה צלוחית מלאה טהע אשר לא כילתה לשתות את החצי ממנה; ימינה תחת לראשה, ועפעפיה יישירו נגדה עד כי בהשקפה קלה נכיר ונדע כי תפושה היא במזימותיה, ומחשבות רבות תעלינה בראשה.

מה תחשוב נערה עבריה בבוקר השכם? מה יקח עשתנות בתולת בת יהודה בקומה משנתה? הבמחולות נשף העבר אם במשתה אשר נקראת לערב הבא תשים מעינה? האם לקחו לבה דברי־אהבים, אשר שמעו אוזניה אתמול מפי העלם אשר הלך אתה לשוח, ראו כי תחשוב על דיברת האיש אשר תאהב היא, והוא לא אחריה הלך לבו ויצת בקרבה אש הקנאות? — אכן לא, לא באלה תהגינה נערות בתולות מבנות העברים בעיר קטנה בארץ ליטא בקומן ממיטתן; רחוקות הנה מחברות אנשים אשר יביאון לידי ‘מחשבות זרות’ כאלה: במחול לא תצאנה ואל בית־משתה לא תבואנה — כי אינם, אהבים לא תשמענה אוזניהן ודברי קנאת בתולה ברעותה מוזרים להנה — ומה הנה עתה מחשבות לב חנה?

… שני חיי חנה אורגו אך מימים מאושרים, ענני אופל לא הקדירו את שמי חיתה, לא הבריקו ברקים לא רעמו רעמים תחת שמשה אשר הלכה ואור בכל עת: על ‘גשר דק ורעוע המתוח על פני ים זועף – החיים’ לא ניסתה מעודה הצג כף פעמיה: בעיר גדולה לאלוהים, ווילנא רבתי־עם, נולדה על ברכי אבות ישרים, אשר אף כי לא חננם ה' בעושר רב, בכל־זאת בילו את ימיהם בשמחה ובלב טוב. בית אבותיה היה פתוח תמיד לכל בא, ואנשים רבים אמנם באו בו, זה בא בעסקיו וזה במשחקיו, אלה דבר להם עם אביה ואלה באו לבלות את העת אשר תתנהג להם בכבדות; ומן הסוחר הבא במסחרו עד העלם אשר יבוא הנה בשיחותיו הבטלות לא גרע עין ממנה, מפי כולם שמעה חנף וחלקות בעתים לא רחוקות, וכולם נתנו לב להמשיכנה בדברים. ביותר שפרה עליה חברת התלמידים אשר לבית־מדרש־הרבנים יחשבו, אשר גם רבים מאלה באו תמיד לבית אביה, דיברו אתה בשפת חלקות, הלכו עמה לשוח בפנות היום לערוב, חלקו לה ספרי רוֹמאנים למקרא, אף דיברו דברי אהבה באוזניה, ותתעלס בחברתם בעונג ונועם.

כה חלפו עברו לה שנים מאושרות; אך כמה? — הה, עוד לא מלאו לה שש־עשרה שנה ליום הולדתה ואביה מת!… דמעות רותחות, אשר אולי היו הראשונות מאז באה בימים, שפכה על מותו, נסכה נסך דמע רב על הקרבן אשר הקריבו היא ואמה, לבכור־מוות33. עברו ימים לא כבירים, ובית אמה — אשר גם עתה לא חדל מאסוף בקרבו חבר בני הנעורים האלה, השכיח מעט מעט את עצבון נפשה, השביח את גלי התוגה אשר התרוממו עוד לעתים בסתר לבבה, ועוד מעט ויד הילדות הטובה עליה עזרה למו והיתה שמחה ועליזה כימים מקדם. אך אמה מאסה בחיי אלמנותה ותט אוזן קשבת לדברי השדכנים אשר החלו לשקוד על דלתותיה יום יום, ועל־פי דבריהם באה במסורת הברית את ר' חיים הרב בעיר פלגות. לאה (היא אמה) התעתדה למסע הזה, אף יעדה את היום אשר בו תצא מווילנא היא ובתה וכל אשר לה לבוא עירה פלגות. יום רע ומר היה היום ההוא לחנה, יום אשר בו תילקח לעולמי־עד מאת מכיריה הרבים וישים קץ לכל החמודות ההיו לו מקדם, יום אשר ישאה וינטלה מעיר מולדתה ומכל משפחת בית אביה לתתה בבית אב־זר אב־חורג — רב בעיר קטנה… שטף דמעות זרמו עיניה ואנחות כבדות התפרצו מעומק לבה, בשבתה על העגלה וקול המיית האופנים עלה באוזניה. הביטה בלב חרד את המבט האחרון על כל מקומות ששונה בעיר הזאת, עיניה נשאה בפעם האחרונה אל גן־הפרחים, אל רחוב הטיול, אל ‘ארמון המלך’ ואל מגרש ‘ירושלים’ — ובעוד יום והנה בפלגות.

אך לזאת תהגה חנה נכאים, אך לזאת תעמיק במחשבות לבה, זה כשנה תמימה חלפה לה מאז בואה פלגותה וששון לבה לא שב לה עוד! יום אחר יום, שבוע אחר שבוע וחודש אחר חודש יעברו באין כל חדש ותמורה תחת שמי חיתה, אין איש אשר ידרוש לשלום לה, אין ערב אשר בו תלך לשוח, אין יום אשר בו תתעלס בחברת אנשים… בית הרב אמנם מלא אנשים מפה לפה כל היום, אך אין אחד מהמה אשר יקח את לבה, אין גם אחד אשר ישים עין ולב עליה, עוד שיחה אחת לא שמעה מהשיחות הנעימות אשר אומנה בהן בבית אביה. — מאין כל דבר ניסתה בראשונה לשבת גם בבית האספסוף הזה, מרוב דומיית העצב חשבה לבלות את עתה ולשום עין לכל המחזות והשיחות אשר שם; אך אמה אמרה לה בשם אביה החדש, כי לא נאה לבתולת ישראל לשבת בבית אשר אנשים רבים יבואו בו! היא שבה לחדר אמה ותשב שמה גלמודה ועצובת רוח מאוד. בקרת־רוח הביטה על העת ההולכת לאטה מאוד; בבוקר בבוקר חיכתה בכליון־עיניים על בוא השמש, והיא תשוב למיטת משכבה בלילה; אך השינה גם היא, ככל אוהבי האדם וידידיו, תבוא לאיש אך בטוב לבו, אך בעת אשר לא יתאווה אליה; אולם אם מעוצר צרה ויגון יקרא האדם לה ויחוש לעזרתה מחמת תוגת נפשו, בחשבו כי ימצא מנוחה שאננה בחיקה — אז תחמוק גם היא ואיננה… גם שנת חנה נדדה בלילה, ואז בשכבה דומם על ערש יצועה, אז הוסיפו רעיוני תוגה לעלות מעלה־מעלה ותרב תאניה בסתר לבבה.

הן אמנם אינה לה המקרה איש אחד אשר הכרתו נעמה עליה מאוד, בדברה אתו שבו לה הרגשות הנעימים אשר הרגישה בחברת רעיה בבית אביה; אך האיש הזה שיחר את פניה לעתים רחוקות, אשר כמעט לא הספיקה העת המצערה אשר דיבר אתה, לגרש את תוגת רוחה עדי בואו שנית. האיש הזה היה שמואל. בבואו פעם לשחר את פני הרב, מצא תחתיו את חנה יחידה בבית וידבר עמה בדברים מדברים שונים. שמואל אשר נשמת רוח חיים בא אל אפיו אך לרגל האהבה אשר הלך לבקש, הוא מצא דעת ומזימה, מצא רוח עוז ובינה יתרה, מצא מטרה לחייו להיות רב־מתקן — אך לא מצא עוד את האהבה אשר הלך לבקש בראשונה; מצא לו אורח חיים — למעלה להשכיל, אך לא מצא דרכי החיים בארץ מתחת; ועל כן לא לפלא יהיה בעינינו אם דברי חנה המסוכים ברעל ועצבת, המתאוננים רע על דרכי בני עמו כי ממותי הרגש והחיים הנם — הדעה הראשונה אשר קנה מאת שרגא אוהבו ומורו — דבריה המבקשים חברה, ריעות, אהבה ואחווה קנו את לבו וימשיכוהו אחריהם; לא לפלא יהיה כי הנה ליבּבה בעיניה ובשכל מליה את עלם בן עשרים־ושתיים שנה, עלם בעל־מחשבה וההולך לבקש את החיים והאהבה; — הוא מצא עדן ונועם בשיחה הקטנה אשר דיבר אתה, ויואל שמואל לבוא ביתה הרב בכל עת מצוא, ושובע שמחות ומלא רצון יצא תמיד מאת פני הבית, אם אך דיבר את חנה דברים אחדים; ועל כן ביקש תואנות לבוא בכל עתות מנוחתו אל בית הרב. — אך מתי היא עת מנוחה לעלם מלמד בעיר קטנה בפלגות? איה זמן מרגוע למלמד עברי בבית גביר בארץ ליטא? — זה כשבוע ימים לא ראה את פניה, וזאת הדאיבה את נפשו, וביותר את נפש חנה.

על כן ישבה כעת תפושה במזימותיה, על כן לא כילתה לשתות את הטהע מן הצלוחית אשר עמדה לפניה, על כן נראה תוגה חרישית, המביאה את עצלות הנפש עמה — על פניה. לפני עיניה חלפו עברו כעת דברי־ימי חייה בווילנא, עברו לפניה כל מבחרי הטיול, וכל רעיה ורעותיה; זכרה את כל האנשים אשר באו לשחר פניה אז, זכרה את כל הדברים הנעימים אשר שמעה ואת הספרים אשר קראה, זכרה גם את תלמידי בית־מדרש־הרבנים, אשר בחברתם עברו לה ימים רבים טובים ונחמדים; בין כל הזכרונות האלה לא נפקד גם זכר שמואל, אשר בימי עוניה ומרודיה אלה הנהו הוא האחד המשביע בצחצחות נפשה, אך גם הוא יחמוק יעבור ממנה, ומעטות הנה השעות אשר בהן ישחר את פניה, ואנחה כבדה התפרצה מלב הנערה הזאת.

ברגע זה נפתחה הדלת, והביתה בא בדממה איש צעיר לימים. חנה משכה את עיניה לראות מי הוא הבא, ותקרא בלב רגש:

— שמואל!

שמואל הבא ישב על הכיסא העומד על השולחן מזה, אחרי ברכת־הבוקר הנהוגה.

— האין הרב בבית? שאלה.

— איננו, ענתה חנה, ועיניה אשר הפיקו רצון־רב שבו ותחיינה את פניה: — איננו, כי הלך לבית־המדרש אשר ישב שמה עוד כשעה באין כל ספק.

— ולי לראות את פניו כעת, אמר שמואל אשר לא גרע עין ממנה.

— ההיטב חרה לך כי איננו? חמדה לה חנה לצון: – ואנוכי לא כן עמדי, אנוכי אשמח עד מאוד כי באת בעת אשר ‘הזקן’ איננו בביתו… התשתה בזה צלוחית טהע? — אך כמדומני כי כבר נקררה המכונה.

— רב תודות לך, אנוכי כבר שתיתי לרוויה; אך מדוע לא כילית גם אַת את אשר לפניך?

— אמנם לא כיליתי, אמרה חנה כמתעוררת בשומה עיניה על צלוחיתה: — הטרם תדע כי לחושבת מחשבות נהייתי בזה…

— ובכל זאת תני תודה כי בכל עשתנות נפשך לא חשבת כי אבוא אנוכי לעת כזאת.

— נהפוך הוא, רב מאוד חשבתי אודותיך, אמרה הנה וצחוק־הקל אשר עבר על שפתותיה שושנים הוסיף חן על פניה ואודם על לחיי שמואל: — חשבתי כי הנך אכזרי מאוד, דימיתי להתקוטט עמך בבואך, חשבתי ואחשוב כל הימים… ואיך לא תחשוב אומללה כמוני? — הה, משמים השלכתי אל עמק עכור אל עיר חושך וצלמוות… הה, כגן־עדן היתה לי העיר ווילנא, וכחצר־מוות כעמק רפאים הנה פּלגות העיר בעיני… ששון לבי לוקח ממני, שמחת עלומי נגזלה מאתי — ואיך לא אעצב?… לוּ מתי גם אנוכי ככל מתי עולם אשר בעיר הזאת, לו לא ראיתי חיים על הארץ בשבתי בווילנא, כי אז אולי לא נגעה גם בי יד הדומיה הזאת לרעה; אכן כאדם־הראשון נותתי בראשית ימי בגן־העדן למען אחוש עד מאוד את חבלי המוות עתה, למען אראה מדי רגע את המלאך הממית אותי בכל עת ובכל שעה.

חנה עמדה מדבר ותאנח במרירות. לו ראתה עתה ללב שמואל, אשר ישב כל העת ההיא צלול ברוב שרעפיו בקרבו, לו ידעה עד כמה הכאיבו דבריה אלה את לבבו… אך לו ראה גם שמואל ללב חנה, לו נקרע סגור לבבה לפניו, כי אז לא אך קול דברים שמע, כי אם בעיניו ראה את הרגשות האלה חיים וקיימים, כי אז אולי הכיר גם את תמונתו שמה… שמואל לא ענה דבר, וחנה שתתה מעט מן הטהע הקר אשר בצנצנת.

— גם איש אחד אשר בידו לקרר את אש הגיהנום הזאת, הוסיפה לאמור, גם האיש האחד אשר לאל־ידו לשוב ולחייני בעמק רפאים זה, אשר בפיו ובלבבו סמי־מרפא למחלת לבבי האנושה, הה, גם האיש הזה יעבור יחמוק ממני, גם האיש הזה לא יאבה להטיף לי נטפי מזור אחדים, למען אשוב ואחיה, גם האיש הזה יקמץ מאוד בטל־התחייה אשר בפיו ובלבבו…

שמואל לא יכל לנשוא עוד את המצב הזה.

— ומאין תדעי, אמר שמואל בקול רועד מאוד: — כי טל התחייה ההוא לא יחייה גם את נפשו? מאין תדעי כי גם הוא איננו צמא לגשמי ברכות כאלה, אשר גם לנפשו הנם אך העונג האחד עלי אדמות, ואשר בלתם לא ראה אור גם הוא על הארץ?

— ומי זה יעצור בידו להוסיף על הרגעים האלה כהנה וכהנה? מי ישים גבול לעתותיו אלה, לאמור: עד פה תבואנה ולא תוספנה? גם לאיש הטרוד מאוד־מאוד תימצאנה לו עתותי מנוחה, ומי יגזול ממנו את השעות האלה, אשר לטל תחייה תחשבנה גם לו?

— מי? אמר שמואל ויאנח בשברון מותניים: — הה! חנה, חנה! עוד לא תדעי את מצב מלמד בעיר פלגות, עוד לא בנת לדעת את תכונת נפש הפלגותים אשר בקרבם תשכני זה כשנה. לא כווילנא היא פלגות העיר, ולא ככל האדם הנהו המלמד בקרבה… גם השפחה הננה חופשית לנפשה אחרי בשלה את ארוחת־הצהרים, גם מעבד כנעני לא ישודד חופשו, אחרי אשר כילה את העבודה אשר נוטלה עליו; אולם לא כאלה חלק המלמד ונחלתו מעם אדוניו, גם אם בכל כוחו יעמול, גם אם יערה את נפשו ובזיעת אפיו יעבוד, גם אז לא יאמר אדונו הון… גם לשור יתנו מנוח, גם לחמור מרגוע, ואוי לו למלמד אשר ישא את השם מרגוע על שפתיו…

דברי שמואל, אשר יצאו מעומק לבבו, עוררו גם את רגשי חנה לחמלה.

— ובכל זאת, אמרה אחרי רגעים אחדים אשר עברו בדממה, בכל זאת אחשוב אשר לוּ ביקשת, כי אז מצאת לך עת.

— רב לך, חנה! ‘לוּ ביקשתי’… הן מאז הבוקר עד השעה העשירית בלילה אעבוד בזיעת אפיים; גם השעה הקלה, אשר עותדה לי לאכול פת־הצהרים גם אז לא אנוח, גם אז אירא מאוד פן יעברו עוד רגעים אחדים וחטאתי לפלטיאל כל הימים… ובשובי הביתה אחרי השעה העשירית בלילה, עיף ויגע מעמל היום, אז תקדם אמי הזקנה את פני אשר תחכה עלי עד בואי למען תשב תדבר בי, למען אשר יהיה לאל־ידה לשפוך את נפשה אל חיקי; ואנוכי, בכל אשר אדע כי זאת היא חובתי האחת לה, בכל אשר אדע מאוד כי השעה הזאת היא כל גן־עדנה בימי זיקנתה אלה — בכל זאת אגזול ביד חזקה גם את מעט העונג הזה ממנה, יען כי טפחות עתותי אלה הקדשתי למקרא ספרי החכמים למען השתלם את נפשי בקרבי, ולמען אקרב אל תעודתי ומטרתי…

— ומדוע זה בחרת להיות מלמד בבית איש רע־עין כפלטיאל, אמרה חנה בהשתתפה בצרת נפש שמואל: — מדוע הרימות איש נבל כזה לשומו אדון לראשך?

— תחת אשר תשאלי: ‘מדוע בחרתי?’ שאלי־נא: האם בחרתי? שאלי־נא: האם ברצוני הטוב נהייתי למלמד? — הן לוּ יכולתי וישבתי בווילנא כירח ימים, כי אז אולי השגתי גם את המטרה אשר אנוכי מבקש…

— ומדוע אמנם לא עשית כדבר הטוב הזה? אמרה חנה מבלי נתנה לו לדבר הלאה: — מדוע לא ישבת בווילנא?… האח, עיר שמחה ועליזה היא העיר ווילנא, מה טובו בתי משחקיה, מה נעמו מקומות הטיול אשר שמה, מה תערבנה לנפש שיחות אנשיה… מדוע לא ישבת בווילנא?

שמואל שמח בנפשו על כי שיחתם הסבה לדבר אחר.

— ואיך אשב, וה' אמר לי ‘סע’? אמי נשארה בזה באין משען לחם ותשלך את כל יהבה אך עלי; באתי ויעצוני להיות למלמד — ואהי, ומה יכולתו עשות? מצב אמי גזל ממני את כל תקוותי ואת כל נחמתי בעוניי…

מורה־השעות אשר בקיר תימנה השמיע בנחרת קולו את השעה התשיעית.

— הה, עד כמה אחרתי… אני לא סעדתי עוד את לבי ובבית פלטיאל כבר יחכו תלמידי עלי.

— הנה לפניך, אמרה חנה, אם אך חפצת לבוא היום מצאת לך עת.

— התדמי בנפשך כי לא ארבה מחיר השעה הזאת? האם לא במיטב לבי ומנוחת נפשי אשלם בעד הזמן המצער הזה?

— ובכל זאת הלא באת הנה…

— צרות נפשי דודי הביאוני ביתה זה, ורגשות נפשי בקרבי נשאוני על כנפיהם לבוא הלום… התדעי מדוע באתי הנה?

התדעי את העוול והרצח אשר השחית אב־חורגך הרב לעשות בבוקר הזה?

— האם עוול ורצח השחית הרב לעשות בבוקר הזה? שינתה חנה את דבריו בתימהון: — הלא תלעג תשחק לי!

— את לצים לא אמנה ולא שחוק המה לי הדברים… ענה שמואל ונפשו התעוררה מאוד: — גם עוול גם רצח הוא להטריף בהמה כשרה באשר כי מצא כן בדברי אחד האחרונים, מבלי שים לב לתלמוד ולכל הראשונים המכשירים…

— ומה לטריפה ולך, כי חרדת עליה את כל החרדה הזאת?

—יען כי אין איש בפלגות זולתי, אשר ידע כי אמנם כשרה היא הבהמה הזאת, ויען כי לב־בשר ולא לב אבן בקרבי. ענה שמואל, ובהגיגו בערה אש: — הרבנים בישראל לא יחושו את העם ואת דרכי חייו, ותמיד כל היום אך לאסור אסר, אך להוסיף חומרות ואך להטריף כל מגמת פניהם, והיה כי ימצאו חומרה יוצאת מפי אחד הרבנים ויחזקו בה ולא ירפוה, מבלתי שים לב אם על אדני האמת ועל־פי רוח התלמוד נוסדה; ועל־כן חוב קדוש על כל אשר נשמת חיים באפו ואשר למד אל דרכי תורתנו הקדושה, להחלץ לצבא ולקרוא מלחמה לה' עם הרבנים האלה, להסיר פני הלוט מעל הלכותיהם, לקרוע לגזרים את המסווה אשר על פני דיניהם הרבים והעצומים, וראו כל העם את אשר עוללו למו וכי אך רסן־מתעה שמו על לחייהם, וראו וידעו כי לא על־פי רוח התורה והתלמוד נוסדה אגדתם… ואת המלחמה הקדושה הזאת שמתי לי למטרת חיי; אנוכי אנוכי אלחם במו ביד חזקה; ואם עוד לא באה תקוותי ועל כיסא רבנות לא אשב עוד בישראל, אולם גם לחשות לא אוכל, רגשותי בקרבי לא יתנו לי מנוח ובהרב הזה אחל…

— ואם כן תאמר לגרות מדון עם הרב, עם אבי חורגי?

— אם לא יתן לדברי צדק בדבּרי בנחת, אז גם רב אריב עמו, אז ביד חזקת האמת אשר אתי, אדבר אתו משפטים, אוכיחנו על פניו, אסיר את יראתו ממני ואומר את אשר יהגה לבי באמת ובתמים…

—ּ אך לוּ אבקשך אני, כי לא תריב את אבי־חורגי?

— לוּ רגש אחד חי ימצא בחובּך, לוּ ידעת את האסון הנורא אשר בא לעם ישראל, בשלחם רסן מפני רבניהם ויתנום לעשות ככל אשר עשו, ולוּ תדעי גם את מצוקות רוחי וסערת לבי בראותי כדברים האלה — כי אז לא ביקשתני לחדול מזה…

— ומה כל החרדה הזאת?

— אנחנו נתנוּ את כל נשמת אפנו ואת כל דרכי חיינו אך בידי הרבנים, בידם כל מפתחות חיינו ובידם הננו כולנו, ועל־כן אוי נא לנו אם הם לא ישמרו חוקי משמרתם באמונה ויעדיפו על מידת רשותם. היהודי מאז קומו בבוקר עד שכבו בלילה על מיטתו, או מאז גוחו מבטן אמו עד שובו לאדמתו, הנהו בידי הרב; אין רגע מכל רגעי חייו אשר לא יארוג לו חוטים — או גם חבלים — דתיים; ועל־כן מאוד־מאוד עלינו לשים עין עליהם ולבקר אחרי מעשי רבנינו! כל איש היודע את רוח היהדות, כל אשר חננו ה' ללמוד ולהבין, עליו גם להתבונן במעשי הרבנים האלה… הוא לא יוכל להביט על מעשיהם והלכותיהם בקרת־רוח, לא יוכל לראות עוון באנשים האלה ולחשות; — ואיך אחשה אנוכי?

— אכן זכור־נא, שמואל, כי אם תצא להילחם את הרב, תגזול ממני גם את רגעי חיי האחרונים; זכור כי אם תתחר ריב את הזקן־המקנא הזה, לא יתנך עוד בוא לביתו ואז תפזר לרוח את טל התחייה אשר תערוף על לבבי, ואשר גשמי ברכה המה, כאשר אמרת, גם לך… אנוכי אשאר אז בודדה וגלמודה, עזובה ונידחה, וגם איש לא ינוד לשברי. אנוכי אריד בשיחי ואהמיה, ולפני מי אשפוך רוחי?… אנא שמואל, עשה־נא זאת למעני, עשה אתי אות לטובה ולא תתגר מלחמה את ‘הזקן’ הזה.

שמואל נאנח בשברון מותניים.

— הרבית מאוד במחיר שלוותך זאת, אמר שמואל באש־לבבו: — הרבית מאוד לגדיל מקח עונג נפשותנו… האם תוכל אהבת־עצמי להפריעני ממפעל גדול כזה? התוכל שעה קלה בחיי להיות לשטן לי על דרכי אשר בה אביא אושר וברכה לכל העם? — לא! הן זה פעמים שמעתי בקולך ואחדל, אך עתה נלאיתי נשוא, לא אכלא עוד את רוח הבוער בקרבי כלפיד אש, לא אעבור בדומיה על פני עוון הרבנים… גם אם דמי יישפך כמים על פני חוצות, גם אם סגור לבי ייקרע לפני כל העדה הזאת, גם אז לא אחדל מלחום את מלחמת האמת את מנדיה, גם אז לא אשיב את ברק חרבי, אריב את ריב ישראל ואציל את חופשו מידי רבניו, נשמת אפי האחרונה תוציא קול לאמור: ‘מלחמה לה’ עם הרבנים מדור דור!'… לא, לא אשמע הפעם לקולך חנה, ולא אסור ממצוות נפשי החזקה עלי.

שמואל עמד מדבר עת־מעטה, ויבט בפני חנה אשר גם היא העמיקה במחשבות נפשה.

— ידעתי עד מאוד כי אענש קשה בעשותי זאת, הוסיף לאמור בחום לבבו בקרבו: — ידעתי כי יקר יהיה מחיר ריבי זה! אולם יקר עוד ממנו הנהו עמי אשר למען חרותו אלחם, יקרה מאוד הנה המטרה אשר אליה אכונן את מעשי אלה… הנני מפקיר עתה את נפשי וחיי בעד המפעל הגדול הזה, ואם זאת תגע גם בך לרעה, סלחי־נא, חנה! כי לא בי האשם; גם נפשי דאבה גם לבבי פצוע — אך מה אעשה?

חם גם לב חנה בהגיגו דבריו כאש אלה, קשה היה גם לה לעצור אותו ממעשיו, ידעה כי עוון פלילי יהיה אם תכבה את האש, שלהבת־יה, הבוערת בלבב אוהבה זה. דממת מחשבות מעטה שררה על השולחן אשר חנה ושמואל ישבו עליו; עד כי באחרונה גברה יד אהבת־עצמית אשר בלבב חנה על אהבת האמת אשר התלקחה בדברי שמואל.

— אבל אנוכי לא אתנך להפקיר את נפשך, אמרה חנה בקומה ממושבה ותקרב אל שמואל ותאחז את ידו: — יען וביען כי גם נפשי קשורה בנפשך…

שמואל נדהם מאוד, רוחו בערה בקרבו ודמי לבבו רתחו כמצולה.

— זאת ועוד אחרת, הוסיפה חנה ולא גרעה עין משמואל אשר עמדה עליו: – הן לא רבן של כל בני הגולה הנהו הרב הזה, ופלגות לא בין הערים הגדולות תתחשב — דבריך טובים ונכוחים, ומדוע זה תזרעם על צחיח סלע? לוּ עמדת כגיבור לוחם מלחמתו לפני רב בעיר גדולה לאלוהים אשר דבריו נשמעים בכל הארץ, כי אז גם אנוכי חלילה לי להפריע אותך ממלאכת הקודש; אך מה יתנו ומה יוסיפו דבריך אם תשמיעם באוזני אבי־חורגי? לוּ גם תצא מאת פניו ונס־הניצוח יתנוסס על ראשך, גם אז אך את הזבוב שבית שבי, אשר לא נכון גם רגע קטן מחיינו להקריב לו קרבן…

— בזאת שגית, חנה, אמר שמואל בהביטו גם הוא בפניה ורוחו נקררה מעט: — גם דמי אחד האנשים יקרים בעיני, גם אות אחד לטובה ערכו רב מאוד.

— אולם תן נא תודה כי בעד הצלת כסף איש אחד לא נכון לאבד נפש שנינו… התורה גם היושר לא יחייבו את האיש להמית את נפשו אך למען החיה את נפש זולתו; ואתה בצאתך למלט את כסף דניאל תמית בין כה וכה גם נפשי… שמואל, אם אך יקרה היא נפשי בעיניך, אם חיי הנם גם לך כחייך לי, אל־נא תעשה את הדבר הזה לגרות מדון את הרב…

— לא אדע, ענה שמואל בשפה רפה: — לא אדע אם אוכל ואתאפק בדברי עמו, לא אדע אם דבריו לא ישובו וירתיחו את דמי בקרבי.

שמחה ושקט הראו אותותם על פני חנה.

— הלא אצת ללכת, אמרה לו בחפצה כי לא ידבר שמואל את הרב היום: — כבר הגיעה חצי השעה העשירית, לא אעצרך עוד…

— כן, הנני נחפז ללכת, אמר שמואל בהתעוררו ויקם מעל מושבו: — כבר בלותי בזה זמן רב.

— רב תודות לך, אמרה חנה ותחזק בידו בחזקה: — רב תודות, קבל־נא מעומק לבי על כי באת היום.

פתאום הגיעו לאוזניהם קול דלת האולם כי תיסוב על צירה. חנה התאדמה מעט ותשמיט את ידה מכף שמואל, ותשב אל מקומה, ושמואל עמד כנציב מלח ופניו חוורו מאוד.

דלת הבית נפתחה, והרב נראה בבואו מבית־המדרש ושק טליתו ותפיליו תחת זרועות ידיו.

— שמואל? בטח עלי תחכה פה, אמר הרב.

— כן, רבי, ענה שמואל בבהלה־גלויה: — עליך הרב חיכיתי, דבר לי אליך…

מבטי עיני חנה הגיעו לעיני שמואל בדברו את דבריו האחרונים.

— אבל כבר הגיעה לי העת ללכת, הוסיף שמואל בלב נפעם: — הלא שכיר יום הנני.

— אם כן תבוא בעת אחרת, אם־ירצה־השם.

שמואל יצא מאת פני הבית.

— עוד מכונת־הטהע על השולחן, עוד לא טואטא הבית, אמר הרב בפנותו אל חנה.

— עוד מעט ותבוא אמי ותעשה סדרים בבית, ענתה לו.

—ואת לא תוכלי לעשות כדבר הזה? הלא טוב טוב לך לשום עין על משטרי הבית, מלדבר דברים־בטלים את שמואל…

— הה, גם לדבר לא ירשני בזה, אמרה חנה בעזבה את הבית ותבוא לחדר השני: — המעט כי הסגירוני ביתה ולא יתנוני צאת החוצה: ‘את זאת לא יאות לפני הרב, שמה לא תוכל לבוא בת הרב’ — אך מה לי ולרבנותו? מה לי ולייחוס הזה? טוב לי כי אחיה על הארץ, וכי אשבע נעימות בימי עלומי… הה, אבי! אבי! הידוע תדע כמה צרות ועינויי לב הסיבות ללב בתך יחידתך במותך? השקיפה־נא ממעון קדשך מן השמים על בתך אשר זרים ימשלו בה!

— הסי נערה אין־לב! גער בה הרב: — האם פגעתי בכבודך באמרי לך דברים אשר כן.

לאה שמעה בבית־המבשלות כי הקול בבית הולך וחזק ותחש גם היא לבוא הביתה.

— הביטי נא על דרכי בתך, אמר לה הרב: — הבית הנהו כרפת הבקר: אין ניקיון, אין סדר…

— אנא, הרף־נא ממנה, אמרה לאה בהסירה את המכונה מעל השולחן: — עשה זאת למעני.

הרב הרעים פנים, לקח ספר בידו וישב על יד השולחן.


[ה] פחם לגחלים    🔗

ועצים לאש ואיש מדינים לחרחר ריב

(משלי כו, כא)


‘לא רק בפעולות גדולות נראה עקבות טוב ורע; לעתים לא רחוקות גם מפעל קטן, גם מלה אחת, גם שחוק מצער יראנו תכונה רבה מאוד’ — אמר החכם הקדמון פּלוטארך בראש ספרו ‘תולדות אלכסנדר מוקדון’, ודבריו כנים ונאמנים. מנטפי מים קטנים יקוו הימים האדירים, אשר לשאון גליהם תחרשנה אוזניים ויהמה כל לב; מרגעים ודקים קלים יגדל הזמן ויהי לענק נורא זה אלפי אלפים שנים; ועל רסיסים ורגבים מצערים, אשר לא תשורם עין אדם מקטנם, הטבעו אדני הבריאה וכל שיא חוסן התולדה בהמון צבאי צבאיה. גם בחיי איש פרטי גם בתולדות תבל בכללה נראה לא־אחת, כי סיבה קטנה אשר לא נשים לב אליה בעת היותה תסוב עניינים נעלים, אשר לא תשבע עין לראותם וכל אוזן לא תמלא משמוע; אם נשתומם לקרוא הפרקים היותר נפלאים דברי־ימי־העולם, נשוב ונתפלא הפלא ופלא, אם נחשוף את מקורם ונגלה את סיבתם, כי אז נראה, אשר אך מקרה קטן, אשר הכותב כּתבוֹ בשורה אחת קטנה, הביא לו את רוב הדפים אשר מלאם בקורות גדולות ונפלאות. גם סיבות קטנות סבו את דבר הריב בין בני הנעורים ובין הרבנים, אשר הקיף את כל ארץ ליטא, ואשר נטלתי עלי לתיתו לפני הקוראים בסיפורי זה, גם סיבות קטנות סבו את הריב היותר גדול בעת ההיא — ריב שמואל את הרב ר' חיים בעיר פלגות; ועל־כן לא אוכל לעבור עליהן בדממה. לא אוכל לדלג על המחזות האלה מבלי הראות גם אותם לעין הקורא: שמואל לא שם עוד לב לעורר שנית את דבר ‘השאלה’, אחרי אשר חנה קררה מאוד את לבו; ר' נחום השוחט לא זכר גם הוא את הדבר, אחרי אשר שמח מאוד במצאו תואנה לצאת מן הבית אז בבוקר; גם דניאל החשה גם הוא, אחרי שמעו כי אמנם היה מקום גם להרב להטריף, אך שמואל ‘בחריפותו’ מצא לה היתר, והלא כאלה וכאלה תאכל חומרת הרבנים ואין מניד שפה, ואולי גם נשכחה שאלת הפרה מלב — לולי המחזות אשר מילא ר' זלמן ינטס את העיר הקטנה הזאת ביום השישי הזה.

וזה הדבר:

אחרי אשר יצאה מרים לבית המבשלות וגם דניאל הלך לדרכו, נשאר אברהם הקצב הזקן לבדו בבית דניאל, לא גרע עין מהריאה הטריפה, אשר על השולחן. כי נגעה עד נפשו רב־יתר מאל נפש דניאל: דניאל היה איש עשיר ולא שת לבו טריפה, לא כן זה האיש ‘אברמיל’: הוא מצא את פרנסתו בדוחק ממכרת בשר, אך מזאת כלכל את ביתו ועל־כן באין בשר היום בעיר, אין גם לחם בביתו. קשה היה לו לבוא אל אשתו להגיד כי ידיו ריקות וכל מאום לא הביא לה, ויישאר בבית ר' דניאל ונתן מקום לצל התקווה אולי ישוב שמואל לאמור כי גברה ידו על הרב והכשירה.

‘הן לפי עניות דעתי’, חשב אברמיל בלבו, ‘צדק שמואל בדבריו, ולו ימצאם גם הרב נכונים כי אז שבתי והשכרתי פרוטות אחדות להוצאות יום השבת; אך מי יודע? הרב הנהו קשה־עורף ולא יודה לדברי זולתו לעולם… השוחט אמר כי אפיקורס הנהו שמואל בהכשירו, אבל שקר בפיו, שמואל הנו ירא אלוהים, מתפלל ביראה וישמור לעשות את כל התורה והמצווה… ואולי יש גם אפיקורסים מתפללים ושומרים את המצוות, ואם־כן בוודאי לא ישמע הרב לדבריו — ואני אנה אני בא? הלא תגרשני אשתי אם לא אביא לה כסף? והיא תצדק, מאין תקח, אם אנוכי לא אתן לה? — אך מה אעשה?’…

כחצי שעה עברה ושמואל לא שב, עברה גם שעה ועקבותיו לא נודעו.

‘מדוע יאחר לבוא? חשב הקצב, בטח יפלפל שם עם הרב, יבקש לו היתרים וראיות לנצח אותו’…

צעדי איש הולך באולם הבית הגיעו לאוזני הקצב ולבו פחד ורחב; — אך תחת שמואל בא דניאל הביתה.

— העודך יושב פה, אברמיל?

— כן אדוני, אחכה על שמואל, אולי ישוב ויגיד כי גם הרב הכשירה.

—הבל הבלים! ‘הרפאים לא ישובו מחצר־מוות’, אמר דניאל ויפתח את דלת בית־המבשלות: — מרים, שימי־נא לחם! כי רעב אנוכי.

מרים באה ודניאל רחץ את ידיו לאכילה.

—האם לא צדקתי באמרי כי שמואל לא ידבר את הרב מטוב ועד רע, אמרה מרים בגאון לבה: — הן שמואל הנהו כבר בבית פלטיאל, הלא חצי שעה העשירית הגיע…

— יוכל היות כי צדקת אשתי, אמר דניאל בקחתו פת לחם כמו פיו בחפזה: — אך גם אם ידבר לא ישא פרי… אנוכי כבר אמרתי נואש לפרה הזאת.

— ואנוכי הנני מגדת לך משנה כי הוא לא ידבר… לך נא, ר' אברהם, אל בית פלטיאל ותיווכח לדעת כי אמת יהגה חיכי, הוסיפה מרים בחפצה להעמיד על דעתה

— כן, אלך ואדע.

הקצב עזב את הבית.

— אנה פניך מועדות, ר' אברהם? שאלהו זלמן ינטס בבואו לקראתו בחוץ.

הקצב סיפר לו מקרה הבוקר הזה.

‘כבר יש עניין לענות בו, חשב זלמן בלבו – יריב־נא שמואל את הרב וגם חפצי בידי יצליח’.

—מה זה? שאלום אנשים אחדים אשר התאספו סביבם, בידעם כי במקום זלמן ינטס חדשות תצמחנה.

— ספר־נא ר' אברהם, אמר זלמן בקול רם: — אל תירא את הרב!

— מה זה? שאלו שנית האנשים אצים לדעת.

הקצב לא ענם דבר כי מיהר ללכת.

— על דעת הרב עלה להראות את ידו החזקה בפלפול, ענם זלמן, ותחת אשר תלמידו של ר' מאיר טיהר את השרץ34 בק"ן טעמים הטריף הוא בהמה כשרה אך מטעם אחד — מקצפו על ר' דניאל; אך דניאל לא הבין את כוונת הרב הטובה, הוא יאמר כי שחט את הפרה אך למכור את בשרה, לא להראות על ידה פלפולא חריפתא אשר להרב, ובכן נשארו כל בני העיר בלא בשר בשבת הזה.

— מעשים בכל יום! ענו האנשים בשפה־רפה וילכו לדרכם.

ובבית פלטיאל ישבה עדה אשתו ושלושת בניה, אשר חיכו על בוא שמואל רבם.

— מדוע יאחר רבנו לבוא? שאל אחד הנערים.

— הן שכרו יבוא לידו בעתו ובזמנו, ומה לו ולכם? אמרה עדה בתלונה: — הוא יישב בביתו ואתם גם אתם לא תלמדו מאומה.

— האם בּנוּ האשם? אמרו הנערים כמו נחתה הגערה במו: — ומה נעשה אם רבנו לא בא עוד?

— לו גרסה נפשכם ללמוד כי אז הלא הגדתם לו…

אך ברגע זה בא שמואל הביתה. תוגה חרישית הראתה עקבותיה על פניו; לבבו, אף כי חנה קררתהו מאוד בדבריה, בכל זאת אחרי צאתו מאת פניה הוסיף לאיים את נפשו: ‘האם לא הפרזתי היום על מידת אהבתי לעצמי’? חשב בלכתו, ‘האם לא פעלתי אוון בתתי היום את הרב להפסיד כסף־ישראל זה פעם שלישית? האם לא יקרים המה רגשי נפשי מרגשי לבבי?… חנה אומרת כי בעד הצלת כסף איש אחד לא נכון להפסיד חיי שנינו… אולי צדקה ממני, אך אנוכי אשר זאת כל מטרתי בחיי, אנוכי אשמתי כי לא עשיתי את אשר נוטל עלי’… מחשבות כאלה הגה לב שמואל בלכתו עד בואו אל בית אדונו פלטיאל.

— מדוע זה איחרת, רבנו, לבוא? שאלהו זקן תלמידיו.

— הייתי בבית הרב, ענהו שמואל, בדממה: — כי נחוץ היה הדבר.

— ובין כה וכה ייבטלו הילדים מלימודם… אמרה עדה בתלונה.

— אבל הדבר נוגע לכל בני העיר, הרב הטריף בהמה כשרה, ובשר אין לכל העדה הזאת.

— הוא ידאג אך לטובת העדה ולא לטובת בּני, ענתה עדה ברוגזה: — פלטיאל יעמול בכל כחו לשלם לו את משכורתו, והוא ילך ויעסוק בעסקי הקהל ולבני לא ישים לב.

שמואל לא ענה דבר.

— המלמדים לא יחושו את עמל בעליהם, הוסיפה עדה ותנד במו ראשה: — דימינו כי אם נקח מלמד לביתנו אז תגדל פעולת לימודיו, אך הכול הבל…

עוד מלתה על לשונה ואברמיל הקצב בא הביתה.

— מה ענה הרב? הכשרה הבהמה? שאל בפנותו אל שמואל.

— עוד לא דיברתי עמו דבר, ענה שמואל כמתנצל: — הוא היה בבית־המדרש, ואך עתה שב, וכבר הגיעה העת לבוא הנה.

—הלא ערב שבת היום, ואם לא עתה מתי עוד? לך־נא ר' שמואל עוד הפעם… הן גם לעדה לקחת בשר. — אנוכי אתן לה מנה אחת אפיים לוּ אמנם יכשירנה הרב.

— ראה זה חדש הוא! נתנה עליו עדה בקולה: — אנחנו נשלם במיטב כספנו לשמואל והוא ילך ויעסוק בעסקי אברמיל הקצב…

— האם תפוג תורה מבניך, אם יתמהמה שמה כחצי שעה?

—מדוע באת הנה? לך לך לדרכך!… לשמואל אין כל דבר בלתי ללמוד עם ילדי.

— מרשעת! אמר הקצב בצאתו ויסגור את הדלת בחזקה.

בני פלטיאל הלכו אחרי שמואל אל החדר השני.

— האומנם לא דיבר שמואל את הרב? שאלה מרים בשוב אברמיל לבית דניאל.

— אמנם; אך לא בו האשם, ענה אברמיל ויספר את כל אשר קרהו שמה: — אנוכי לא הייתי אף שעה קלה בבית מרשעת כזאת, אמר בכלותו לספר, גם בלתה ישיג שמואל תלמידים להחיות את נפשו ונפש אמו הזקנה…

— ה' עמכם! אמר זלמן ינטס בבואו ויהס את הקצב.

זה האיש זלמן נכבד מאוד בעיר פלגות; ואף כי לא יקר חזון אנשים כאלה בערי ליטא בכמותם, בכל זאת יקרים המה באיכותם בכל מקום שהם. הוא היה כבן ארבעים וחמש שנה, קומתו ממוצעה והדרת־פנים לו; שערות כהות וארוכות מסודרות במסרק תסבנה את עורפו, וזקן עגול יקיף את לחייו; בגדיו הנם לא קצרים אך גם לא ארוכים מאוד; פניו היו שמחים בכל עת, וצחוק קל היה על שפתותיו תמיד. הוא היה חוטר מגזע היחס, ונצר משורשי גאוני ישראל מדור דור, וגם הוא למד בנעוריו ש"ס ופוסקים מעט, ועל כן היה נכבד ורצוי לכל בני העיר. הוא לא עסק בכל מלאכת־יד, יען כי לאי־כבוד תחשב המלאכה לאנשים כאלה, וגם לא בכל מסחר ומשלה־יד, יען כי אין כסף לאדון כזה — ‘וחית ידו מאין תימצא? הלא תשאל קורא, איה מקום זהב יזוקו לו להיות בחדרים מרווחים, בכלי־בית יפים, ובבשר ויין כאחד “הנגידים” בעיר?’ — ‘מלא־דבר או מכל־דבר’ יענוך יושבי פלגות, ואומנם כן הוא: זלמן ינטס לא עבד עבודה אחת אשר בחרה לו למחיית ביתו, אך יעבור בעיר פעמיים ושלוש, ומקלו יגיד לו את אשר לו לעשות. ראשית עבודתו (מלבד אכילה ושתייה אשר אלה המה לו ראש וראשון לכל דבר) היתה הסרסרות, להיות איש־הביניים בין המוכר — כל מה שימכור — ובין הקונה; לרגלי הדבר הזה החל להיות סרסר גם בין מחותן למחתנו, או לדבר בשפה ברורה להיות שדכן. בדבריו לצון חמד לו בכל עת, ושפתי פיהו אך חדודים השמיעו, ועל כן קרבוהו כל עשירי העיר ונכבדיה בכבוד ויקר, ובביתם שכנו רגליו; היה קרוא תמיד אל כל ברית־מילה, מזל־טוב, חנוכת־הבית, תנאים וחתונה (לאלה האחרונים בא על הרוב בתור שדכן) וכאלה, עד כי לא היתה כל אסיפה של שמחה בעיר אשר זלמן ינטס לא היה שם, ולא היה מקום אשר זלמן ינטס לא ישמח את כל הנאספים. הדבר אשר עינג את נפש זלמן מאוד היה לחרחר ריב ולסכסך איש ברעהו, חברה בחברה (מחברות הצדקה והתורה אשר בעיר) וגביר בגביר, וישמה עד מאוד בכל עת אשר כוח חריצותו עמד לו להסב ריב ומצה בשערי עירו: — ‘יפול־נא דבר בעיר’, יאמר זלמן תמיד, ‘ויהיה עניין לענות בו, לדבר ולפזר היתולים’. בין מנחה למעריב יבוא ר' זלמן לבית־המדרש וילך בו אנה ואנה, ובעין חודרת יביט בפני כל האנשים אשר ישבו שמה ויחכו לתפילת הערב. וירא והנה במקצוע מזרחית־דרומית יושב ר' תנחום וישים מעיינו בספר ‘עין יעקב’ הפתוח לפניו, וכשלושה צעדים ממנו ישבו ר' זרח ור' חיים וישיחו בעניניהם; זלמן ידע מאוד את תכונת נפש תנחום העשיר, כי לוּ התערב פלוני האיש להעלות עליו את חמתו — תחת להכעיס35 את הלל הנשיא — כי אז לא הפסיד את ארבע מאות זוזיו36 יען מהיר חימה ונוח לכעוס הנהו ר' תנחום הזה, ויגש זלמן אל ר' זרח ור' חיים וישמע את דבריהם רגעים מעטים. ‘אנוכי לא אדע לצחוק מה זה עושה?’ יאמר פתאום בקול רם והסתר יסתיר פניו כמו יאבה לבלתי ישמע תנחום בדברו אתם, אך קולו הולך וחזק: ‘ומה גם לדבר בזה בבית־המדרש לפני ארון הקודש לא נכון בשום־אופן… באשר כי אנשים ריקים ופוחזים דיברו סרה בבת ר’ תנחום — אנוכי אשבע כי שקר הדבר… חי נפשי! כי לו למדתם ‘פרק במשניות’ תחת לדבר ולהתל בר' תנחום ובתו כי אז השכלתם עשו!‘… כדברים האלה ידבר זלמן וילך לו לדרכו, ותנחום התנשא ממקומו בשטף קצף וישפוך בוז לקלון על ר’ זרח ומרעהו חיים, וכל אנשי בית־המדרש נאספו למקום הריב.

— לא דיברנו מאומה, יצטדקו הנכלמים: — אך בעסק הדגן היתה שיחתנו… הלא תדע, ר' תנחום! את זלמן הלץ… — את מי תספרו מלים? יענם תנחום בקצפו ויקללם ויחרפם עד כי מריבה תהיה ביניהם.

הכרת פני זלמן לא ענתה בו, עת לצון חמד לו; התולדה חננה לו פני איש תם וישר, עד כי בכל אשר ידעוהו כי איש נרגן הנהו וכאחד הלצים ילוץ תמיד, בבל זאת לוּ דיבר דבריו כאיש המשיח לפי־תומו אז גם עין דיה לא הכירה בחזות פניו את הלצון אשר הסתיר בחובו, וכל השומעים חשבו בנפשם כי בפעם הזאת ידבר נכונה בלא שפתי לצון. מתת אלוהים זאת עמדה לו בכל עת לבצע את מזימות לבו, ותמיד גברה ידו וגם עשתה חיל. בת פלוני כי היתה לכלה לבן רעהו ורוח זלמן לא קיבצם יחד, אז חגר שארית אונים וילך רכיל בעמו עדי כי נפרץ ריב בין המחותנים ובין הדבקים הפרידו; כן עשה לשידוכים, כן עשה לסוחרים במסחרם וכן עשה לכל איש ואיש אשר מצאהו נכון למעשה תרמיתו. ‘האמת מתה זה ימים כבירים’ יאמר זלמן, ‘וחלילה לי לדרוש במתים בעד החיים’, ובקברו את מתו זה מלפניו, דיבר ככל העולה על רוחו אם לשבט ואם לחסד.

בעיני זלמן ינטס הזה מצא חן מאוד הסיפור, אשר אברמיל הקצב סיפר באוזניו כי מצאהו נכון לנכליו ולמעשי תרמיתו, ועל כן מיהר לבוא לבית דניאל המוכס ללבּוֹת את הגחלת הזאת.

— ברוכים הבאים! אמרו דניאל ואשתו פה אחד: — בבוא ר' זלמן תבואנה גם חדשות, הוסיפה מרים.

— נהפוך הוא, אנוכי באתי הנה לשמוע חדשות… — הן אברמיל סיפר לי כי הרב הטריף גם את הפרה השלישית…

— ממנו לא נכחד כל־דבר! אמר דניאל בצחוק־קל.

— ומדוע לא אדע? הן נפשי יודעת גם זאת כי ר' דניאל כבר סעד את לבו, ונפש ר' זלמן צמאה ליין־שרף… והפרה אמנם טריפה? פנה אל הקצב, ומה ענה הרב את שמואל?

— יקח אופל את עדה אשת פלטיאל הנבל… ענה אברהם בחרי אף: — היא יראה פן תאבד תורה מבניה השובבים — לא נתנה לו ללכת.

— ואתה, ר' דניאל, תשב דומם ותתן להרב לעשות בכספך ככל אשר יתאווה לבו?…

מרים הציגה על השולחן יין־שרף ועוגות־דבש.

— גם אנוכי אמרתי כי רב יריב את הרב, אמרה.

— הלא צדקה מרים… אמר זלמן במלאו את צנצנתו.

— אך מה אעשה? הטוב טוב לי לריב אתו? הלא מכל עת הנני בידו.

— לחיים, לחיים! יתן ה' ויהיה אך שלום וחסד בישראל, אמר זלמן בקחתו כוסו בידו: — אולם לעת כזאת לא צדקת באמרי פיך; כי אם תתן את הרב להטריף אך על־פי כעסו, אז גם אם כל חית לבנון תוביל לטבוח טבח — לא יהיה בשר ליושבי העיר וכסף אמתחתך לא ישוב אל פיה, כי את כלם יטריף הרב הזה… הלא נקל להוציא מלת ‘טריפה’ מפי הרב מלכת ולקנות שוורים ופרות בכפרים אשר סביבותנו…

—אמנם כן הוא, אמר הקצב חלקו גם הוא: — הרב הזה אך יטריף ויטריף, הוא איננו ר' ברוך — עליו־השלום…

— הלא אך אשה אני, ענתה מרים, אבל גם נפשי יודעת מאוד כי צדקו האנשים ממך… אברמיל, שתה גם אתה כוס מן היין הזה.

זלמן מילא את הצנצנת ויתנה לאברמיל, אך כאשר הושיט הקצב את ידו העבה, אשר עורה נפוח מקור ומעבודה, לקחת את הכוס, הפך זלמן את ידו גם הוא ויגיח את הכוס אל פיו, ויד אברמיל שבה ריקה; צחוק־קל עבר על שפתי מרים ואישה. ‘אדם קרוב לעצמו’ העיר זלמן במלאו עוד הפעם את הכוס יין־שרף.

– אנוכי מה כי אחווה לכם דעה בדבר הזה, אמר הקצב אחרי שתותו: — ובכל זאת שמעו־נא את אשר אספר לכם: תהילה לאל, כבר הלבינו שערותי (בדברו לקח את זקנו בידו ויתבונן בו כמעט רגע), שמעו־נא הפעם לקצב זקן: בהיות ר' חייקל רב בעירנו — אתם הן לא תדעו ממנו דבר… גם אנוכי הייתי אז אך בן עשתי עשר שנה… ואז היה ר' בער — אבי פלטיאל הזה – מוכס הבשר בעיר; לא אדע על מה זה ולמה החל ר' בער לריב ריבו את הרב… ‘רבקה’, אמר אז אבי לאמי — הלא שניהם עתה בעולם האמת, יהיו מליצים טובים בעדנו — ‘רבקה, תני לי לחם כי הנני נוסע לעיר וו. עם ר’ בּר, שם נשחט שוורים, שם נכין טבח לפרות, ואת הבשר נביא הנה לממכר‘… עוד המקרה כמו חי לפני, נסעו, שחטו, אף הביאו את הבשר וימכרו; אך בשלוח הרב ויבקש את כסף שכרו – ‘האם שחטתי בזה?’ — גער ר’ בּר, ‘האם הרב הזה פסק לי שאלותי? לא אתן אף פרוטה אחת!’… ומה היה קץ הדבר, הלא תשאלו — הרב שלח להגיד כי יתרצה אל כל אשר ר' בּר יבקש ממנו…

— טוב מאוד, אברמיל! אמר זלמן בקול גדול: — הא לך עוד כוס מלא, כי הנך בא בשכרך. — אמנם עצה נפלאה היא, הוסיף זלמן בפנותו אל דניאל — כי אם לא תראה לרב גם את ידך החזקה, אז יוסיף עוד לקחת נקם שלושת הרו"כ מידך… נוקם ונוטר כנחש — או כתלמיד־חכם הנהו הרב הזה…

— אך עוד לא אדע: אם אמנם כשרה היתה גם הבהמה הזאת, ואם אך על־פי קצפו הטריפה הרב? אמר דניאל, ויקמוט את מצחו: — מדברי שמואל נוכחתי, כי יש מקום לטריפה, אך הוא מצא לה היתר, והשוחט אמר כי היתרים כאלה הנם דברי אפיקורסות…

— אבל אנוכי באוזני שמעתי מאת פי הרב, למחרת הערב, אשר בו השיבות את פני גבריאל בדבר שלושת הרו"כ, כי אמר בחרון אפו: ‘יפול־נא דניאל בידי… לא שלושה וגם לא שלושים יפסיד בריבו עמדי’.

— האם כן אמר הרב?! צעקו פה אחד דניאל ומרים.

— אנוכי שמעתי ולא הבינותי דבר, הוסיף זלמן, אולם עתה הלא נראה כולנו את מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו.

— אם כן הדבר, אמר דניאל, וחמתו בערה בו: — אם כן לא אחשה גם אנוכי…

— מחר שבת ותעכב את הקריאה37 בתורה, הוסיף זלמן, ותודיע לכל באי שער עירנו, כי אם לא ישוב הרב ממחשבתו הרעה, תשחט בערים אחרות, את הבשר תביא הנה ואת משכורת הרב לא תיתן…

— כן ר' זלמן דובר, אבר אברהם הקצב: — אנוכי בעצמי הנני לנסוע לכל מקום ומקום אשר יאמר ר' דניאל.

— ואם כן, כן יקום, אמר זלמן ויבט בפני דניאל: — אבל הנני רואה כי עוד תפון בדבר ולבבך יסיתך בשפק… הה, לא אדע ולא אבינה דרכי האנשים האלה, אם יראו כי על גביהם יחרשו חורשים, יתנו לשאת גם משך הזרע שמה, אך לבלתי התעורר מתרדמת־העצלות, ולבלתי הראות את נחת זרועם הטובה עליהם.

זלמן אמר את דבריו האחרונים, לקלע במו אל לב דניאל, אשר תכונת נפשו אמנם מוזרה היתה. בימי עלומיו — טרם היה לעשיר, היה איש מפחד תמיד, איש שומע חרפתו ולא יענה, איש בלתי עובר על דעת רעיו ומסכים תמיד לכל אשר יאמרו אחרים; מעצלות נפשו, או מרוך לבו לבוא בדין ודברים עם זולתו; אולם, למן היום אשר כיסיו בכסף נמלאו, ובעושרו עשה לו שם בפלגות העיר, נפח רוח גאה באפיו, אשר צרר את התאווה בכנפיו — מחלת כל העשירים ובייחוד בעיר קטנה — להעמיד את אחרים על דעתו. שני ההפכים — תכונת נפשו ורוח גאונו — האלה, נתנו לו תכונה, או מנהג, נפלא במינו: התרחק מאוד לחוות דעו בעניין בלתי נוגע לעסקיו, לא אבה גם עתה לבוא בדין ודברים את איש, לא הלך לבית־הקהל, לא בא בסוד אסיפת העיר; אך אם על־פי מקרה השמיע את דעתו בעניני הקהילה, אז השתדל מאוד, כי כאשר אמר כן יהיה, ואת אשר גזר יקום; — ביותר הקשה את עורפו, עת שמע כי לועגים לו, אם שמע אומרים כי הנהו רך הלבב, בעל רוח כהה וכמו אלה, אז התלקח מאוד רוח גאונו בקרבו, ובכל אונו לחם את מלחמתו, למען יוכל את איש ריבו. תכונת נפשו זאת היתה בלתי מוזרה גם לזלמן, ועל כן אמר את דבריו האחרונים, למען העיר את חמתו. דניאל רגז מאוד.

— אל תדמה בנפשך, ר' זלמן, אמר בקול גדול: — כי אחשה הפעם, אחרי היוודעי כי אך מקצפו הטריף.

גם מרים ואברהם הקצב עזרו על־יד זלמן, לחזק את לב דניאל.

— מחר יהיה האות הזה, הוסיף דניאל, וילך בביתו אחת הנה ואחת הנה: — מחר בפני כל עם ועדה, אראה לרב את נחת זרועי… יראה כי לא בבן־בלי־שם יתגרה מדון.

זלמן הרבה עוד דברים להוסיף אף על חימה, ובשמחת לב יצא מאת פני הבית. – ‘כבר העליתי את אף דניאל, חשב בלבו בלכתו ברחובות קריה, הוא יריב את הרב וגם שמואל יריב אתו, וחפצי יצליח בידי’…

והנה נחום השוחט בא לקראתו.

— ההיטב שמואל לשפוך בוז ולעג עליך ועל הרב היום בבוקר? שאלהו זלמן בשפתי לצון: — הן הוא הרבה לחרף ולגדף, ואתה תחשה…

— אבל גם אנוכי שילמתי חרפתו אל חיקו, ענהו השוחט.

— בין כה וכה ילך הוא ויספר דברים בכל העיר לאמור: אני הכשרתי את אשר הרב הטריף, ור' נחום גם הוא לא ידע מה לענות לי… ואת דניאל יעץ עליכם רעה, כי ישחוט בעיר אחרת וימכור את הבשר בפלגות, למען לא ישלם לך ולהרב את כסף משכרתכם.

— אם כן אלך ואספר הדברים באוזני הרב, למען נדע גם אנחנו מה נעשה.

— אמנם כן הוא, ענהו זלמן ינטס, והשוחט מיהר לבית הרב.


— ביזה אף קילל את הגמרא וכל הפוסקים, אמר ר' נחום בהמשך דבריו אל הרב: — שחק בפה מלא, על כי הזכרתי לפניו את ‘זבח שמואל’ ואת ‘שולחן הערוך’…

— הלא אפיקורס גמור הנהו שמואל הזה, ענה הרב, אשר ישב אז לאכול לחם את אשתו וחנה בתה: — מלגלג הנהו על דברי חכמים ואין לו חלק לעולם הבא…

—גם אנוכי אמרתי בפניו ובפני דניאל ואשתו כי הנהו אפיקורס בדברו כדברים האלה.

— אבל לוּ אמר כזאת בפני, כי אז החרמתיו, על־פי הדין מותר להחרימו… לא אתננו עוד גם לבוא לביתי — ‘אסור להסתכל בפני אדם רשע’

חנה נאנחה בשברון מותנים, ותבט בפני אמה, אשר גם היא לא דיברה דבר.

עוד דברים רבים עברו בין הרב ובין השוחט; הרב הבטיחו כי יאסור את כל ‘שחוטי חוץ’ אשר יביא דניאל העירה, ור' נחנם הלך לביתו שמח וטוב לב.

והעיר פלגות הומיה. אברהם הקצב וזלמן ינטס הלכו ויספרו את הדבר הזה לכל באי שער עירם, ואנשי העיר מצאו עניין לענות בו. ביותר הרחיבו פה ולשון בבית־הרחצה. שמה ישבו על הארץ כחצי גורן עגולה, איש־איש ספל מים חמים על ימינו ושאלת הפרה על לשונו; זה הצדיק את הרב, וזה את שמואל, וזלמן ינטס, אשר לא נפקד מקומו גם שם, היה כפחם לגחלים לחרחר מאוד את הריב הזה, וכה עבר יום השישי ההוא.


[ו] ‘בואכם לשלום, מלאכי השלום!’    🔗


השמש נטתה לערוב, ודממת־קודש שררה בכל רחובות פלגות. החנויות סגרו על מסגר; מעל שולחני־העץ אשר תקעו יסודותיהם במקום השוק הוסרה המרכולת, והם נשארו כמצבות על קברות המסחר במקום הזה; דלתות בתי־היין נסגרו ושלטיהם תלויים עליהם אך לאות כי ייפתחו שנית בעבור יום המנוחה. אנשים לא ירוצו הנה והנה ברחובות קריה, זולתי האנשים ההולכים לאיטם אל בית האלוהים; מבעד לחלונות הבתים יאירו נרות רבים אשר נשי ישראל ברכו עליהם קדושת היום — שבתה העיר שבת לה'!

כל אנשי העיר נאספו בבית־המדרש ובבית־הכנסת. איש־איש שב על מקומו, אשר קנהו או שכרו בכסף מלא, ואשר נסמן באחת מאותיות הא"ב בששר אדום על־גב עגול ירוק הצבוע על קרשי הכסאות מלמעלה; ישב ויקרא בספר ‘שיר השירים’ או ‘שניים מקרא ואחד תרגום’38 בפרשת השבוע, ואלה אשר כבר קראו — והמה הרבים — יעסקו בשיחות בטלות, בסיפורי חדשות ובדברים שונים. דעת לנבון נקל כי בעיר קטנה כפלגות, אשר חדשות לא תצמחנה בה יום־יום, היתה שאלת הפרה הנטרפה ואשר על כן לא היה בשר בעיר — כל שיחם והגיונם. גם זלמן ינטס לא טמן עתה ידו בחיקו, הוא לא ישב על מקום אחד, אך הלך מאיש לאיש, למען דבר בו. — את אשר הוא דובר, הלא נקל לדעת, גם אם דבריו לא יגיעו לאוזנינו, באשר כי ידענו את האיש ואת שיחו, וביותר תעיד עליו הכרת פניו, קריצות עיניו וקמטי מצחו, אשר כל אלה ישתנו מעת לעת ומאיש לאיש.

בבית־המדרש הזה נראה עתה עוד איש אחד, אשר גם הוא לא יעמוד במקום אחד, גם הוא סובב הולך וגם הוא ידבר ויתווכח בעניין הפרה הנטרפה הזאת. האיש הזה הוא עלם כבן שמונה־עשרה שנה, יפה־עיניים וטוב־מראה, שערותיו השחורות ופיאותיו הקצרות והמהודרות במסרק תוסיפנה גם הן עליו חן נער עברי נחמד למראה; מפתח שפתיו, מדי דברו, הראה תמיד צחוק־קל, וישמיע קול נעים אשר כקסם יקח לבנו; בגדיו, אף כי עקבות העושר לא נודעו במו, היו נקיים והעידו למדי כי ידיים חרוצות לבעליהם, לנקותם ולתקנם בכל עת. — העלם הזה נודע בעיר בשם ‘הבירזי’ (על שם העיר בירז אשר בה גודל). אביו עגן את אמו — אשר לקחה לו לאשה באחת מערי וואלין הקטנות — עודו במעיה, וגם היא ‘הלכה לעולמה’ בהיותו כבן חמש שנים, ועל־כן שלחוהו קרובי אמו לעיר בירז לבית דודתו; אולם גם שם לא האריך ימים, ובמלאות לו שתים־עשרה שנה, מתה גם היא, והוא הלך לעיר ווילנא ללמוד באחת מישיבותיה. אנשי העיר בירז נתנו בידו מכתב לאחד מגבאי ‘קלויז של ר’ מיילע' ויקבלהו הגבאי בסבר פנים יפות, וילמוד שמה זמן רב וימצא חן בעיני כל רואיו. כעת הנהו בפלגות בין ‘הבחורים העניים’, היושבים לפני ה' בבית־המדרש, ולחם חוקם ימצאו דבר ‘יום’ ביומו39 על שולחן אחרים, כי תורתם אומנתם. הבירזי (או כפי אשר נקראהו בשמו: יוסף) התעלה על כל רעיו בשכלו המחודד, בידיעתו הרבה בתלמוד, ביפי פניו, בנקיון בגדיו, וביותר בצחות נאומו ומדברו הנעים; ועל כן מצא הוא את ‘ימי’ אכילתו בבתי עשירי העיר ונכבדיה, אשר מצא חן מאוד בעיניהם וגם בעיני נשיהם ובנותיהם, כי גם כל הזריזות ושפת החלקות, אשר בכוחן למשוך אחריהן לב הנשים, לא חסרו לו. בהיותו בווילנא קרא ספרי מליצה ושיר, דברי מחקר וביקורת וגם מכתבי־עתים, בשפת עבר, ובימים האחרונים גם בשפת רוסיה, והם נוספו על קלת־הדעת השוררת בלב רוב בני הישיבה, ויעשוהו לאיש שובב הולך בשרירות לבו ואחרי תאוותו הזנה. לוּ לא היו המים המתוקים האלה מים גנובים, לוּ למדם וקראם בהיתר, ומורה או מדריך נאמן היה לו להורותו דרכיהם, כי אז אולי ראה ויבין לבקש לו מחיה ולתור לו מנוחה ומטרה עלי אדמות; אולם עתה אשר מורה ומדריך בדרכי השכלתו לא היה לו, ואך כפרא־אדם היתה ידו בכל ספר אשר מצא, גם לא הרגיש כל חסרון במצבו, בשבתו בבית הישיבה: לחמו ניתן, מימיו נאמנים, וכל העם מקצהו יכבדוהו ויתנו כבוד לשמו; לעבוד לא ניסה מעודו, לבקש מטרה לימים יבואו לא עלה גם על לבו — ומה יעשה הבן שלא יחטא? האנשים ראו בו כשרונות נעלים וידיעה רבה בתלמוד — ויכבדוהו, והנשים ראו בו יפי פנים, לשון מדברת צחות, שמעו ממנו ספורים ומשלים נעימים — ותאהבנה אותו, עד כי לא חסרה נפשו מטובה, גם בשבתו בבית־מדרשו, ומה לו לבקש עוד? חייו שפרו עליו, ויתן לב לקנות לו את עולמו הזה בכל אשר היה לאל־ידו — דעת לנבון נקל כי כל אלה היו דברים שבצנעה, וכל איש לא ידעם; ובפני אנשים היתמם עם תמימים ויתחסד עם יראי ה', עד כי כבדוהו ויתנו תהלתו בקהל רב; ואם כי בשגגה התמלט פעם מפיו דבר אשר לא כן בעיני היראים, לא חשבו זאת לו לעוון פלילי, אך גילו למוסר אוזנו וחשבו תמיד: ‘הוא עודנו רך בשנים וכאשר יוסיף ימים יוסיף גם יראת שדי’.

מאז שב שמואל פלגותה, כרת הבירזי אתו ברית שלום וריעות, ואף כי שונים היו שני הידידים האלה בתכונת נפשם, ברוחם, במידותיהם ובהגיוני לבם, בכל אלה אהבו איש את אחיו ובריתם נאמנה מאוד. האנשים יתעו בשוא על דבר הידידות, על דבר הרגשות הנעלים אשר בשם ‘ריעות’ ייקראו; רבים אומרים כי הידידות תך שורשה אך בלב אנשים אשר ישתוו בתכונתם ובהשקפותיהם, והוא ללא אמת. חוטי הריעות נארגים בכוח נסתר ובסיבות שונות, אשר לא יתורו אחרי מידות הנאהבים; מלה אחת, תכונה כלשהי או גם דבר־קל דיים, לעתים לא רחוקות, לקשר לבות שני אנשים באהבה ניצחת. שמואל ויוסף הבירזי רבו ויתווכחו בכל העת אשר היו יחדיו: שמואל האמין בה' ובתורתו, והבירזי לעג שחק לכל דברי האמונה; שמואל לא עשה דבר טרם בואו חשבון אם זך וישר הדבר, והבירזי היה פחז כמים; שמואל היה נהנה מיגיע כפו, והבירזי ישב בבית־המדרש ומאכלו — לחם חסד על שולחן זר; לפני שמואל הלכה מטרתו להנחותו הדרך, ומטרת הבירזי היתה אך אכול שתה וראה בטובה! — ואחרי כל אלה הנה נראה כי נקשרו לבות שניהם באהבה ניצחת, וידידותם גברה מעת לעת.

גם ליוסף הבירזי נודע דבר השאלה, אשר לקחה לב רבים מיושבי העיר, ויאמר לעמוד גם הוא לימין שמואל, לתת תוקף ועוז לדבריו, למען יאמינו בו העם בקומו לריב את הרב התקיף ממנו. המון העם, אשר באוזניהם דיבר יוסף כעת את דבריו, היטו אוזן ויקשיבו ממנו רב קשב, אך השמש היכה פעם ושתיים על שולחן הבמה ויהס את המדברים, והחזן החל ‘לכו נרננה לה’ נריעה לצור ישענו' והם התפללו עמו תפילת הערב.


*


‘שלום עליכם מלאכי השרת’ שר איש־איש בלכתו אחת הנה ואחת הנה בביתו, אחרי שובו מבית־המדרש: ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’ הוסיף לשיר, בהתבוננו כי אך שלום וחסד יביא לו יום המנוחה הזה: בביתו העלו נרות רבים, על השולחנות פרושות מפות לבנות ונקיות, ואך אור, שלום ונחת יראה בכל אשר תשוטנה עיניו; הוא גם הוא השליך מעליו את הבגדים הצואים, אשר לבש בימי השבוע, וילבש בגדי שבת לכבוד ולתפארת, השליך מעליו גם את עול הפרנסה הכבד, השליך מעליו את דאגת הכסף, השכיח מלבו גם את כל שברון רוחו ויגונו בימי החול; שבתה עת העבודה, ודאגת כלכלת ביתו עוד אינה, ואך מלאכי שלום ושלווה ירקדון בביתו. — ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’, אמרו גם הרב גם שמואל בלב בטוח ונפש שקטה, מבלי דעתם כי מלאכי ריב ומדון יביא להם יום השבת הזה, מלאכי ריב אשר ישביתו את שלומם על ימים לא מעטים; ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’ אמר דניאל, נשקע ברוב עשתנות נפשו, כמו על אפו ועל חמתו, יעמוד הוא כמלאך משחית לגרש ביד חזקה את מלאכי השלום האלה, אשר לרצון רב היו לו; ‘בואו נא בואו מלאכי השלום’ חשב זלמן ינטס בלבבו, אחרי אמרו גם הוא את החרוז הזה — בואו, אולי תוכלו ותשקיטו את הריב אשר הסיבותי אנוכי ביום הזה? אולי תוכלו ותחברו את אשר הפרדתי אני? — אך לשוא, את אשר זלמן החי והמדבר יעשה, לא ישביתו מלאכים בלתי־נראים ואילמים, אשר הוציא המשורר ברוח דמיונו… המה יריבו, גם אם עוד מלאכים כהמה וכהמה יבואו; ‘בואכם לשלום מלאכי השלום’, אמר גם יוסף הבירזי בבית הגביר ר' שלמה תחכמוני, אשר על שולחנו אכל מדי שבת בשבתו, וצחוק־קל עבר על שפתותיו.

— למה זה צחקת? שאלתהו אניט בעלת־בית.

— צחוק עבר על שפתי, בידעי כי מלאכי השלום האלה ייהפכו למלאכי ריב ומצה בשבת הזה.

— חידות לי דבריך.

— הלא תדעי, גברתי, כי, הזמר הלזה חובר לקדם את פני המלאכים המביאים שלום לאיש בימי שבתו; ומה יעשו המלאכים האלה בשבת הזאת, המעותדה לריב וקטטה בעיר הזאת?

— אנוכי אקבלם בביתי בתור אורחים־הגונים, אם מאכל שולחני יטעם לחכם; אנוכי אוהבת מאוד מלאכי שלום.

— מה טוב לב גברתי!.

— ומה הוא דבר הריב? הלא לא שמעתי מאומה?

אדון הבית לא שמע את השיחה הזאת, וימלא את גביעו יין, ויחל לקדש עליו את קדושת היום.

— בשבתנו על־יד השולחן, הוסיפה אניט בדממה, תספר־נא לנו את הדבר אשר יסוב את הריב.

בעל־הבית וגם הבירזי קידשו על היין וירחצו את ידיהם וישבו סביב לשולחן.

עודם אוכלים ושותים, ואנוכי אמהר לספר לפני הקורא מי ומי אנשי הבית הזה.

שלמה תחכמוני הוא יליד עיר גדולה בארץ ליטא, לא רחוקה מפלגות. אביו היה איש עשיר ויחנך את בנו על ברכי המסחור וילמדהו גם לשון פולנית, אשר היתה אז שפת הארץ ההיא; שלמה גדל ויהי לאיש משכיל, ויתהלך את השרים אדוני הארץ, וימצא חן בעיניהם, וסחרו פרץ בארץ, גם בשפת עבר גם בתלמוד היו ידיו רב, ובעיתות מנוחתו קרא גם הספרים החדשים שהוציאו לאור משכילי ישראל בזמן האחרון, וימצא בהם נועם. וזה כשש שנים אשר אדון העיר פלגות השכיר לו את תבואת (‘ארענדא’) העיר הזאת40 וייצא הוא עם אשתו ובניו לגור בזה. ואף כי ‘האיש אשר בידו חכירת העיר הנה גם כל אנשי העיר בידו’ יאמרו האנשים, כי ידו בכול מושלת, כי האדון והשר עוזרים על־ידו להטות את כולם לחפצו — אולם זה שלמה האיש לא אבה להשתרר על קהל עדת ישראל ולהתנשא להם לראש בכוחו אשר במותניו, ולא התערב מעודו בכל עסקי הקהל, וישים עין אך על עסקיו הרבים, על חינוך בניו ותהלוכות ביתו פנימה. בעיתותיו הפנויות קרא בספרי חכמי ישראל או חכמי העמים ויהי למשכיל בכל דרכיו; — ובכל זאת היה נכבד בעירו וכולם נתנו כבוד לשמו, כי מלבד ידיעתו הרבה בתלמוד לא סר גם במעשיו מדרכי כל היהודים, שמר את כל פקודי ה' בכל פרטיהם, עד כי גם ‘היראים’ שבעיר לא מצאו בו כל עוון אשר חטא, זולתי כי פיאותיו ובגדיו הנם קצרים כמעט, שולח בניו לבית־הספר, וכי ‘בכלל הוא איש מדור החדש’ לפי מבטא שפתם. אשתו אניט היתה יפת תואר ומשכלת, טובת הלב וגברת הבית, מוצאת חן בעיני כל יודעיה. בנם הגדול — כבן שש־עשרה שנה, הנהו בווילנא בבית־ספר הרבנים, אשר יתענגו לשמוע כי הוא נמנה בין התלמידים המצוינים שמה; בנם הקטן לומד ‘בחדר’ מלמד, ובתם היחידה אסתר צופיה הליכות הבית, נוסף על חוק לימודיה יום־יום. זאת אסתר העלמה איננה ירקרקת, ובכל זאת קו של חן משוך עליה! היא נערה כבת שבע־עשרה שנה, יפת־תואר ויפת־מראה; אביה חינכה על־פי דרכו וילמדנה לשון וספר, והם כללו את יפעתה. בית שלמה תחכמוני הוא הבית האחד בעיר פלגות, אשר רוח העת החדשה (לפי מובן המלות האלה בעיר קטנה בארץ ליטא) יתנוסס בו. —

— השמעת, אישי? אמרה אניט, אחרי אכלם את הדגים, והמרק טרם יהיה על השולחן: — כבר התפרץ ריב בעיר… הה, לא אוכל לרדת לסוף תכונת האנשים האלה — לא יחיו אם לא יריבו.

— ריב? שנה שלמה את דבריה בתימהון: — היריבו עוד הפעם בדבר שאר־בשרו של ר' קלונימוס בהר"ב, אשר מסרוהו לצבא המלך?

—לא, ענה יוסף הבירזי, הם המירו עתה ריב שור־איש בריב שור־פר.

— מה זה?

— ‘פשוטו כמשמעו’ יריבו על דבר שור־פר.

— בלי שפתי לצון לא יוכל לספר דבר, העירה אסתר.

— אין כל לצון בדברי אלה, ענה יוסף, הן להרב דין ודברים עם דניאל המוכס בדבר שלושה רו"כ לשבוע, אשר דניאל מאן לתת לו מכסף המכס, וכתלמיד־חכם גמור נוקם ונוטר הנהו הרב ויאמר להטריף לו את כל אשר ישחוט; והרב הלא הנהו ירא־אלוהים וחלילה לו לחלל את מוצא שפתיו… ובכן אין לבני העיר בשר לאכול ביום השבת הזה.

— האם נודע הדבר לדניאל ולא שחט? שאלהו שלמה.

— לדניאל לא נודע הדבר וישחוט, והרב עמד בדיבורו והטריף; דניאל הוסיף לשחוט והרב הוסיף להטריף! דניאל שחט עוד בשלישית פרה אחת רכה וטובה, והרב לא חילל חלילה את דבריו גם עתה! אך אז ראה גם אברמיל הקצב כי ‘חומרא יתרה’ נהג בה הרב, ועל־כן הביא את הריאה לבית דניאל ויראה לשמואל, אשר בלי חשוב מאומה אמר כי היא כשרה, ועתה מתעתד דניאל לריב את הרב על עשותו כדברים האלה, להטריף לו כשרות.

— לי לא ייאמנו הדברים: — אמרה אניט, הכי יטריף הרב בהמה כשרה?

— ערעור דברים מצא בה, כדמות דבר־מה ראה השוחט, וימצא הרב תואנה, ויטריפה.

— אולי אמנם טריפה הנה?

— הלא שמואל אמר בפה מלא כי היא כשרה.

השפחה הגישה את המרק אל השולחן.

— האומנם יודע הוא שמואל לפסוק דין שאלה כהרב? שאלה אניט אחרי אכלם.

— הלא גם הוא ראוי לעלות על כס רבנות לפי כתבי תעודותיו מרבנים רבים, ענה שלמה.

— ואם־כן הלא גם הוא, רב הנהו… העירה אניט.

—הן לא תדעו אף לא תבינו מה רב ערך שמואל, אמר הבירזי עוד: — לו כשרונות נעלים, לב רגש ונפש זכה עד להפליא; אין מלים בפי לספר באוזניכם כל פרשת גדולת שמואל ורוב תבונתו.

אסתר לטשה עין על הבירזי, בדברו את דבריו האחרונים.

— אמנם, כל יושבי העיר יגידו תהילתו, הוסיפה אניס.

— אף אחד אחוז מגדולת נפשו לא ידעו יושבי העיר, אמר הבירזי. שמואל הנהו פה כספר החתום, אשר מפאת כי איננו מכוסה בפז מחוץ על־כן לא יאבו לפתחו ולראות את אשר בתוכו! שמואל היה יהיה לאיש אשר במלוא כל הארץ יגידו תהילתו.

— הנה שמעתי עליו לאמור, אמר שלמה בפנותו אל הבירזי: — כי גם בשפות רוסיה ואשכנז לו יד ושם, וגם ספרי חכמי ישראל למד בכל עת…

— כן כן הוא, החליט הבירזי, זה כארבע שנה אשר יהגה בם וגם עשה חיל.

— ואם כן מדוע זה לא נתן את לבו לבוא אל בית־הספר למען השג מטרה לימי חייו על האדמה?

— גם שיניו קהות מהבוסר אשר אכלו אבותיו; הן עתה כבר עברו לו ימי־הלימוד, כבר בא בימיו ונאחז בסבך החיים, היוכל לבוא לבית־ספר וכבר הגיעה לו העת לעשות לביתו?…

—כמה ימי שני חייו?

— עשרים ושתיים, או עשרים ושלוש שנה.

— ולאלה תקרא ‘בא בימים’? הן עוד זמנו לפניו.

— אבל כבר דעתו נתיישבה עליו, שכלו התפתח, ונפשו מבקשת בית ומנוחה, לא בית־ספר ומורים… האדם נולד לחיות וגם ללמוד, אנחנו לא נוכל לבכר האחד על פני משנהו, ואם נבוא לבכר, אז בטח יד החיים על העליונה; — ומדוע זה נגזור אומר כי איש יהיה פתאום לנער, יפקיר את חייו, למען ישב בדד וילמוד?

— והאם יותר טוב להיות מלמד בבית פלטיאל?… אמר שלמה בשפתי לצון: — לוּ ראיתיו חי בתור סוחר, לוּ היתה מטרתו נכונה לפניו, לוּ נשא אשה ויבנה לו בית, כי אז אולי צדקת באמרי פיך; אולם טוב לשבת בבית־ספר ולחיות בתקוות ימים יבואו, מהיות מלמד בפלגות…

— משפטי פי אדוני ישרים ונכוחים, ענהו יוסף, ואמנם גם שמואל נשא אשה לוּ הציעו לפניו שידוך הגון אשר יאות לפניו; לוּ ידעוהו כל האנשים כאשר אדעהו אני, כי אז כל הון ביתם נתנו לו; אנשים כשמואל מעטים המה עד מאוד…

— ואמנם הוא עלם נפלא, הוסיפה גם אניט, הכרת פניו תענה בו על רוחו הכביר.

פני אסתר התאדמו כמעט, ותלטוש עוד הפעם עין־זועמה על יוסף.

— ואנוכי אחשוב, אמר הבירזי בפנותו אל שלמה: — כי טוב גם להיות מלמד, מהיות תלמיד באחת הלשכות בבתי־הספר; הן עתה יכירנו מקומו, הוא בתור איש ולא בתור ילד.

— רוח העצלות דובר בך הפעם, ענהו שלמה, הדברים האלה הנם אך דברי רוח, אשר העצל יבקשם וימצאם להצדיק את עצלות נפשו, ימצא מגרעות בעבודה, ימצא חסרונות בבתי־הספר, למען ישכב הוא הוזה במטתו ולא יעשה כל מאום…

— אבל מדוע זה נפקיר את ימינו עתה, אשר נחיה במו באין כל־ספק, למען ימי הזיקנה אשר עוד לא נדע אם נחיה במו? רוב האנשים ימותו טרם יגיעו לשנת הארבעים וחמש; ומדוע זה ניוואל להקריב קרבן ימים ודאים על מזבח הזיקנה אשר אולי לא נראה גם בטובתה גם ברעתה? הלא נקרא מלא אחרי האיש המחליף כסף מזומן אשר בידו בשטרות אשר זמן פרעונם יהיה אחרי עבור עשר שנים, ולא ישאיר מאומה בידו?… על המאבד עצמו לדעת אמרו רבותינו כי אין לו חלק לעולם־הבא; ובמה ייפלה האיש השולל חיים מימיו מן האיש אשר יביא מוות להנה?… לשבת בבית־הספר, להיות תלמיד מקשיב לקח באחת הלשכות בבית־ספר־הרבנים, הננו מוכרחים לעזוב את נפשנו ורוחנו בקרבנו ולאחוז מעשי נערות, כי אך רק לנערים הוקמו הבתים האלה, ולא לאנשים באים בימים… ואם אבותינו אכלו בוסר ולא נתנום לבוא שמה בעודנו צעירים לימים, אז לנצח נצחים תקהינה שינינו — ומה נעשה?

הבירזי אמר את דבריו אלה בחום לבבו, יען כי אמנם כן היתה דעתו בנוגע לו לעצמו, יען כי גם הוא חשב מחשבות אך לאכול ולשתות, לבלה את ימיו בהבלים — אשר ‘חיים’ קרא למו — ולבלתי חשוב מאומה על עתידותיו. אניט ואסתר בתה שמעו גם הן את דבריו ברצון, כי קלות־דעת, אשר לב הנשים נוטה תמיד אחריה, מסוכה בם.

— דבריך עתה דברי נערות המה, ענה שלמה וינד בראשו: — אולם לא אובה להפריעך ממחשבותיך, אם נפשך חשקה בתורה — למוד, אבל אל־נא תרחיב פה ולשון לדבר תועה על אלה אשר יבקשו מטרתם עלי אדמות.

הבירזי לעג על דברי אמת וצדק האלה בסתר לבבו, אך בפיו ובשפתיו לא ענה דבר.

— יתנו־נא מים אחרונים, הוסיף שלמה, ונברך.

אסתר קמה ותגש מעט מים בכלי. שלמה והבירזי רחצו את קצה אצבעותיהם ויברכו את ברכת המזון.

— לינו בטוב, אמר יוסף בצאתו, ליני בטוב, גבירתי!

אנשי הבית נדו לו בראשם לאות על ברכתם, והוא יצא.

— יוסף! קראה לו אסתר בצאתה גם היא אחרי רגעים מעטים.

— הנני, ידידות נפשי! ענה הבירזי וישב אליה.

— הידעת כי חמתי עליך?

— לוּ ידעתי זאת כי אז ידעתי דבר פלא עד מאוד… אנוכי אחשוב לצדק כי נפש יקרה כמוך חמה אין לה.

— הוא אך יליץ… אך מדוע זה הרימות את קולך לפאר ולהלל את שמואל המלמד באוזני אמי?… הטרם תדע כי זלמן ינטס יפתה את לבה לקחת אותו ‘לחתן’ לי… ואנוכי לא אובה כי אהיה אשה למלמד…

— את שמואל לך לאיש? — הנחמי, חמדתי, בנערה עדינה כמוך לא ישלוט זלמן ינטס…

— אולם גם אתה הרף־נא מדבר עוד דברים כאלה…

— לו ידעתי כי המה יכאיבו את נפשך היקרה לי, לא הגדתים גם היום, אמר הבירזי ובחפזה נשק את לחיה.

— הניחני, אמרה אסתר נכלמת, ותאמר לשוב הביתה.

— אסתר, קרא לה יוסף.

— מה לך? אמרה הנערה ותסב את ראשה אליו.

– ליני בטוב, שאהבה נפשי!… שאלה קטנה אשאל מאתך, הלוויני־נא שלושה רובל־כסף, המה נחוצים לי מאוד…

— מחר יהיה האות הזה, אך אל־נא תוסיף לדבר כאשר דיברת היום.

– לו ידעתי, כי אז, חי נפשי! לא אמרתים גם הפעם…

‘בעד כספך אשים גם יד למו פי’, חשב יוסף בלכתו מאתה — ‘פזרנה כסף, עלמות פלגות, כי הבירזי ישכון כבוד בבית מדרשכן’. כה חשב וילך בצעדי ענק, עד בואו לבית־מלונו לבית־המדרש.


[ז] אהבה מקלקלת את השורה    🔗


שמעו־נא העברים! הנני לעכב את הקריאה בתורה עד אשר ייחרץ דבר… אמר דניאל, בעלותו על שלבי ארון־הקודש ביום השבת בבוקר אחרי תפילת שחרית.

‘לעכב את הקריאה’ היא העצה האחת אם יחפוץ איש בארץ ליטא — ובפרט בעיר קטנה — כי דעת־הקהל (או כפי אשר יקראו הם לה: ‘העיר’) תשים עין ולב אשר עיוותו משפטו, או על הדבר אשר לא בנקל יוכל לבוא לידי פשר. איש — יהיה אף מי שיהיה, כי יעכב את הקריאה בתורה, לא הורשה לא להגבאי גם לא להרב להורידו משם41; ופעמים לא מעטות יקרה כי יבטלו את קריאת התורה בשבת הזאת, ורק האנשים פחותי־הערך או אשר דבר הריב לא נגע אל לבם, ילכו להם לבית־מדרש אחר לשמוע קריאת התורה ויתפללו שמה ‘מוסף’, והאחרים בראותם כי הדבר יימשך זמן רב ולא יבואו ‘לעמק השווה’ בשבת זו, יתפללו תפילת המוסף ביחידות, ויישמטו אחד־אחד וילכו לביתם: ובכן ידעו נאמנה כי גם בשבת הבאה תיעכב הקריאה, אם לא יתפשר המעכב במשך ימי השבוע. — דעת לנבון נקל כי אם איש כדניאל העכיב את קריאת התורה, אז בטח לא הרהיב כל איש למרות דעתו.

כל המתפללים בבית־המדרש הזה, אף כי כבר ידעו על מה זה נעכבה הקריאה, אחרי אשר ראו את דניאל עומד על שלבי ארון הקודש, בכל זאת עמדו כולם ממקומות מושבותם ויאספו אסיפה לפני ארון הקודש.

— אל־נא יפול לבך עליך, לחש זלמן ינטס דברים באוזני שמואל: — כי הוא לכבודך ולכבוד התורה אשר במעיך.

— בשבוע זה, הוסיף דניאל לדבר, שחטתי שני שוורים ופרה אחת, ושלושתם הטריף הרב אך מקצפו עלי; את כולם פסק לאסור, יען מה? יען כי על־פי דבריו בעצמו ירצה להפסידני מאה, תחת השלושה רו"כ לשבוע אשר לא אביתי לתתם לו…

— מי העיז לאמר כי כשרות היו ‘השאלות’ אשר הטרפתי אני? שאל הרב בחימה מסתרת.

—אני! ענה שמואל בהתייצבו לפני כל העדה: — את שאלות שני השוורים הראשונים לא ראיתי, אך שאלת הפרה היתה לנגד עיני והכשרתיה — יען כי כשרה היא!

שמואל הטעים את דבריו האחרונים, ויישר להביט בפני הרב.

— ואיך הועזת להכשירה, אחרי ידעת כי אנוכי הטרפתיה?

— הלא גם לו תעודות מרבנים רבים אשר סמכו את ידיהם עליו להורות ולדין? אמר דניאל מעל שלבי ארון־הקודש אשר עמד עליהם.

– ולוּ גם לא סמכו, הוסיף שמואל ויעמד את פניו: — גם אז הרשות בידי להורות אם אך הצדק אתי; הסמיכות42 הנה רק לאות, כי זה האיש קרא ושנה ויודע לעשות כדת וכדין; ומסתמה — באין ערעור לנגדו, הנהו מוחזק לעושה כהלכה; אולם אם יקום איש, יהיה מי שיהיה, ויראה לעין־כל כי שגה הרב־המוסמך, וכי הוציא מפיו תשובה שלא כהלכה, אז הצדק את האיש, אף כי איננו מוסמך; — כי האומנם תחזק סמיכות רבנים אחדים, מדברי התלמוד וגדולי הראשונים אשר יעמדו לנגדו? הכי לא תאמץ הסכמת חז"ל את דברי הבלתי־מוסמך, יותר ממאה כתבי תעודות אשר ביד המוסמך?… ומדוע אמנם לא נבקר אחרי מעשי רבנינו המוסמכים, פסקי שאלותיהם, חומרותיהם ואיסוריהם ככל אשר לאל־ידינו? מדוע לא נשמע לדברי אמת וצדק מיוסדים על אמרות טהורות אשר בתלמוד, אף אם הרב יאמר ההפך? — התלמוד הנהו מוסמך ומוחזק יותר מאלף רבנים!…

שמואל אמר את דבריו אלה בקול גדול וחזק, אשר העיד למדי כי מעומק לבו יצאו. כל העם החשו ויתבוננו בפני שמואל המדבר אשר התאדמו כמעט.

הרב היה יליד עיר קטנה, ואף כי כבר מלאו לו כשישים שנה, בכל זאת לא דרכו כפות רגליו בעיר רבתי עם, לא בא מימיו בחברת אנשים שונים, לא שמע מעולם דברי איש דובר צחות; ועל־כן הולידו דברי שמואל השתוממות רבה בלבו, ורגעים מעטים לטש עיניו על איש ריבו, כמו רצה לבחנו בעפעפיו: הזה שמואל העלם אשר ידעהו מתמול שלשום? מאין לקח לו דברים כאלה? ונשמת־מי תדבר מתוך גרונו?… אך פתאום התעורר, ומבטי עיניו שבו ויהיו למבטי זעם.

— ואם־כן, אמר בקומו גם הוא ממקום מושבו וינענע בידיו בחזקה: — אם־כן יוכל כל איש לפסוק לו שאלותיו… בני ישראל לא יבואו עוד עם השאלה לפני הרב, ואך איש איש הישר בעיניו יעשה?!

— אמנם כל איש, אמר שמואל ויחלט את דבריו: — התורה הנה ירושת כל איש ישראל, וכל אשר קרא ושנה ‘ומילא כרסו’ בתלמוד יוכל לפסוק השאלה אשר תבוא לפניו.

— ‘מילא כרסו בש"ס ופוסקים’, שנה הרב את דברי שמואל ויעקם את שפתיו: — אבל גם הוא אם לא נסמך עוד…

— מדוע זה תריבו על לא־דבר? הפריע דניאל ממקום עמדו את דברי הרב: — הלא שמואל הנהו נסמך, ומה זה תרבו אמרים בדין האיש הבלתי־נסמך?

— גם הנסמך, ענה הרב, לא יהין לדקדק אחרי השאלה אשר כבר הפסקתי את דינה; הלא אנוכי הנני בזה ‘מרא דאתרא’43, ומי יעיז לאמור דבר, אחרי כי מפי יצא מפורש ההיפך? ביד מי הרשות גם להרהר אחרי דברי ומעשי? — הן אם אנוכי גזרתי אומר, הלא כן יקום!

פני הרב התאדמו, עיניו הפיצו אש־נקמה, וכל הכרת־פניו ענתה בו כי מילא הפעם את לבבו ברגשי איש תובע את כבודו ביד חזקה.

— ידעתי גם אנוכי, ענה שמואל וקולו הלך וחזק: — ידעתי כי הרבנים כן ידמו ולבבם כן יחשוב; אך היצדקו במעשיהם ובמחשבות לבבם אלה? האומנם ניתנו כל עיתותי העם בידם לעשות בהם ככל העולה על רוחם? — היה לא תהיה! משרת הרבנים היא רק להורות, אבל לא למשול!… הרב הנהו בא בכוח התלמוד ועושה שליחות הרבנים הראשונים, אך מי הרשה לו לעבור על דברי התלמוד? מי נתן עוז ועוצמה בימינו להפסיד כסף ישראל על לא־דבר? הבהמה אשר אנחנו נדונים עליה היתה כשרה, ומדוע זה חתר רבי למצוא חומרה יתרה ולהטריפה? התלמוד, אשר בכוחו יעלו הרבנים על כיסא כבודם, מתיר, והם אוסרים? התורה חסה על ממונם של ישראל, ועיניהם רעה בו ויטריפו?… וילבשו גם גאון ויאסרו לדקדק אחרי מעשיהם, לחסום פה המדבר נכונה!…

— הלא ‘חוצפה’ הוא לאמור בפני כדברים האלה, אמר הרב וחמתו בערה בו מאוד: — לו אמנם היתה הבהמה כשרה, לו אמנם טעיתי בדבר, גם אז אין לך להתירה בפומביה, הלא כה דברי תורתנו כאש: ‘חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר’…

— גם אנוכי אמרתי לו ביום אתמול את הדין הזה, אמר נחום השוחט: — הלא מפרש הוא בחכמת אדם…

— לוּ תחשה אתה והיתה לך לחכמה, ענה שמואל את השוחט קשות: — הן לך, אשר רק את ‘חכמת אדם’ תדע, לך נאה להשיבני כדברים האלה; אך חמתי על הרב כי גם הוא יוצא את הדבר הזה מפיו, הן הוא יודע כי המאמר הלזה נאמר רק במקום המחלוקת, בדין אשר לא הוכרע לאסור או להתר, ואז אם חכם אחד אסר, אין חברו — אף כי דעתו להיפך, רשאי להתיר את השאלה הזאת בעצמה; לא כן בזה אשר מפורש אמור כי כשרה הבהמה הזאת, ואם רב יאסרה, יהיה ‘כטועה בדבר משנה’, אשר לא רק כי החוב עלינו לשוב ולהתירה, כי אם על הרב המטריף לשלם את הכסף אשר הפסיד בהטריפו על לא־דבר, הלא ידוע הוא מאמר התלמוד ‘הלך חמורך, טרפון’44 בנוגע לדברים כמו אלה.

— האם לטועה בדבר משנה תתנני? נהם הרב בקול עז: — הלטועה בדבר הלכה מפורשת? הבו את ‘שולחן הערוך’ ואראה לעין־כל כי חס־ושלום לא טעיתי בדבר הלכה… תהילה לאל, זה כשלושים שנה אשר אנוכי יושב על כס הוראה בישראל, ולא שגיתי בדין ריאה… יביאו־נא את ‘שולחן הערוך’ ואראה להאפיקורס הזה כי בעזרת השם הדין אתי…

— הרף מקצוף, רבנו! אמר שלמה תחכמוני אשר באוזנים קשובות שמע את דברי הריבות האלה, ואשר מלת ‘אפיקורס’ היתה לו לזרא מאוד: — חלילה לרב זקן ונכבד כמוך להיות כתלמידי־חכמים המנגחים זה את זה בהלכה.

— מה לי ולקצפו? ענה שמואל, ‘יביאו’ אומר גם אני, יביאו ויראו כל הקהל הזה כי אך רסן מתעה שמו הרבנים האלה על לחיי היהודים, יראו ויווכחו כי שמו עליהם אך מושלים דתים, לא רבנים! יראו כי הרועים האלה לא ידאגו לצאן אשר ינחו, ולא יתנו לב לאושרם ולהצלחתם, ומה טוב המשל אשר נשאו בעלי התלמוד על רבנים כאלה: ‘כד רגיז רעיה על ענא עביד לנגדא סמותא’45 כי הם בחושך ילכו ובחושך ינחו את כל העם הזה…

— דברי עז־פנים כמוהו לא שמעתי מעודי, אמר הרב בחרקו שן: — הלא תזכור, ר' נחום, את דבר השאלה? הוסיף הרב אחרי דומיית קצף מעטה.

— חסרון היה בריאה, ענה השוחט.

— חסרון? אמר אברמל הקצב אחרי כי נדחק מבין קהל הנאספים אשר עמדו צפופים ויעמוד לפני הרב: — אך חסרון כלשהו… רצוני לאמור: כדמות חסרון… הן לא מלומד אני, אך עוד אזכור, החסרון היה קטן מאוד, חסרון כזה (בדברו הושיט את ידו העבה וירא על קצה אצבעו).

— דום טבח! גער בו השוחט: – הן אמרתי חסרון, הלא הוא חסרון.

— חסרון?! אמר עוד הפעם אברמל בקול־דממה, ולאט־לאט שב אחורנית עד בואו לאסיפת המון העם.

דממה נוראה שררה בבית־המדרש, הרב השפיל את עיניו לארץ, בידו השמאלית סילסל פעם את זקנו ופעם את פיאותיו הארוכות, והכרת פניו ענתה כי חימה וקצף מילאו הפעם את כל מורשי לבבו; שמואל עמד כאיש ערוך לקרב, עיניו הישירו נגדו, פניו התאדמו כמעט, וקווי מצחו נקמטו לרגעים ויתנו אותותם כי מחשבות רבות תעבורנה לעת כזאת בראשו; דניאל עמד עוד על שלבי ארון־הקודש ויחרד פן לא תעז יד שמואל על הרב וירד גם הוא משם כמנוצח; פלטיאל עמד כאיש נדהם, כי שמע הפעם את קול מלמדו הולך בגדולות ונפלאות ממנו, ורוח מבינתו לא עצר כוח לתת לו חשבון־נכון גם מעשתנותיו הוא; במצב כזה עמדו כל המון העם אשר היו שמה, כולם עמדו צפופים, כולם פערו פה, לטשו עיניהם ויעמדו כשקועים ברעיונות אין־קץ, אף אם לא חשבו מאומה, כי לא הבינו עד מה בהלכה אשר סבה את דברי ריבות אלה, ולא נועזו לחשוב את מי הצדק: בשמעם את דברי שמואל חם לבבם וירחש גם תודה־קלה לו, כמו לאיש אשר יריב בעדם להציל את כספם; אך כאשר פתח הרב את פיו, זקנו הלבן ופיאותיו הארוכות וכל יצירי גוו החלו לנוע, אז עטף לבם, ויזכרו כי רב הוא — והצדק אתו… בין הנאספים האלה היו גם זלמן ינטס והבירזי, אשר בכל חפץ לבבם להרחיב את הריב הזה לא הוציאו גם הם אף הגה משפתם; האחרון יען כי ירא לדבר פן תגלינה מחשבות נפשו לעין־כול ויגרשוהו מבית־מדרשו, ולחם חוקו יגזלו ממנו; והראשון חפץ להצדיק את כל אחד ואחד בביתו למען הגדל המדורה, ועל־כן החשה הפעם למען יוכל לדבר אחרי כן בחפצו, ותרמית לבו לא תיגלה. — אך שלמה תחכמוני היה האחד אשר דבר הריב נגע אל נפשו. הוא הבין אל דרכי התלמוד והפוסקים, אשר למד בנעוריו רב, וגם ספרי חכמי ישראל הישנים וגם החדשים קרא, ודעותיהם עשו פרי — אם מעט ואם הרבה – בלבבו, ואף כי לא פעלו עליו לשנות את דרכי חייו הוא, בכל זאת ניכרו עקבותם בחינוך בניו אשר יחנכם לפי רוח הזמן, ולא לפלא יהיה בעינינו כי הדעות ההן שבו גם עתה ויחיו ברוח פי שמואל אשר גחלים בערו ממנו, וירחש לב שלמה כבוד לשמואל ויתאו מאוד לדעת: איכה ייגמר הריב הזה.

ברגעי הדממה האלה נשמע קול משק בין העומדים, אין אומר ואין דברים, אפס כי הכרת פניהם, תנועות ידיהם וקמיטות קווי מצחם נתנו אותותם כי ידונו בדבר הריב — אם לשבט או לחסד. גם מעזרת־הנשים נשמע משק קול דברים ביתר עוז. הן גילו את המסך המכסה את החלונות הקטנים אשר בקיר בית־המדרש מערבה, ותלטשנה עיניהן על שמואל והרב אשר עמדו נכחן, ובקול גדול דיברו כולן יחדו באין סדרים, כדרכן.

פתאום שבה הדממה לאיתנה, והמון העם פינו מקום לנער אחד מן ‘הבחורים העניים’ לעבור עם הספר — אמה אורכו וחצי אמה רוחבו — אשר נשא תחת אצילות יד ימינו.

— הא לך, רבי, את החלק הראשון ‘שולחן ערוך יורה דעה’, אמר הנער בגשתו עד הרב וינח את ‘יורה דעה’ עם כל המפרשים דפוס לעמבערג על העמוד הקטן (שטענדער) אשר שם.

— ההבאת? אמר הרב בהתעוררו: — הנה… בואו כולכם וראו… בואו־נא הנה, ר' שלמה, ר' דניאל, גשו־נא הלום… כולכם תבינו לדעת.

— אבל מדוע לא ציווית להביא הנה את הגמרא? שאל שמואל בהתעוררו גם הוא: — מה לנו לגרם עצמות מעל השולחן הזה, ולא נאכל ‘בשרא־דתורא’46 מעל התלמוד, מקור התורה שבעל־פה? מדוע נכוף ראשנו לשמוע את חומרות הרבנים האחרונים, בעוד ספרי התלמוד לפנינו? — לך־נא והביא את הגמרא מסכת חולין! כילה שמואל את דבריו בפקודה אל העלם, אשר הביא את ‘שולחן הערוך’ ואשר לא המרה פיו גם עתה, וילך.

— הא לכם את הדין מפרש: ‘אבל אם החסרון ככף כפופה מקרי חסרון וטרפה’47.

הרב הביט בעיניים חודרות בפני שלמה, דניאל ושאר האנשים המכובדים אשר ניגשו אליו ויביטו בתוך הספר — כמו יאבה להכיר בתאר פניהם את המענה ‘אמנם צדקת’ אשר לא שמע עוד מפיהם.

שמואל לא חיכה אותם בדברים, בידעו נאמנה כי אלה אחרי אשר ראו את דברי הרמ"א נדפסים בשולחן ערוך באר היטב לא יעיזו עוד להרהר אחרי מעשה הרב, וימשיך גם הוא את מדברו.

— אולם אנוכי בשאלתי: מדוע תבקש למצוא אך את האחרון המחמיר והמוסיף טריפה על טריפה ואיסר על איסר? מדוע נשמע לקולם ונעזוב בשאט־נפש את המקור הראשון, את דברי התלמוד אשר מימיו שתו גם הם? מדוע נגשש כעיוור באפלה ונלך בעיניים עצומות אחרי מנהלינו אלה, מבלי פנות בעצמנו אל הנקודה האחת אשר יתפארו כי ממנה יצאו כל הקווים האלה, ואשר נשתומם לראות כי אך באורחות עקלקלות יוליכו אותנו בין הרים התלוים בשערה אשר חושך חלקלקות דרכם? מדוע נטה לחיינו לכל איש שוגה ומשגה, לכל כותב ומחבר, לכל מחמיר ואוסר לשום רסן מתעה עליהן? — בעלי התלמוד אמרו בחכמתם לאנשים כאלה: 'וכי להוסיף על טריפה באתם?48 ורבני ישראל עד היום הזה מה עשו? — הן שמונה־העשר הטריפות שמנו חכמי התלמוד, ואשר העידו כי אך אותם קיבל משה מסיני — היו לשבעים בפסקי הרמב“ם, ומאז ועד עתה פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאוד מאוד עד כי מלא ‘שולחן ערוך’ אותם, ועוד ארבעים ושישה שאלות הטריף הרמ”א גם את אשר בעל בית־יוסף מכשיר, ובעל ‘עצי לבונה’ מונה מאה ועשרים טריפות בדין ‘תרתי לרעותא’49 לבד!… ומאין לקחו להם הכוח לעשות בכסף ישראל כאדם העושה בשלו? — התלמוד וכל הפוסקים ‘ושולחן הערוך’ בכללם, הכשירו בפירוש כל חסרון בפנים הריאה, ומי נתן רשות להרמ"א הזה לחלק בין כף פשוטה ובין כף כפופה ולהוסיף גם את זאת על כל הטריפות שהוסיף? מי ירה אבן פינה לכל החומרות האלה? האם מידי בעלי התלמוד…

שמואל עוד לא כילה את דבריו, ועיניו, אשר הבריקו מרגשות נפשו, ראו את הנער עומד לפניו והגמרא בידו.

— מסכת חולין! אמר שמואל, תנה לידי.

שמואל פתח אותה בחפזה, ובידיים מהירות הפך את עליה, אץ להראות לעין כל הניצבים עליו כי צדק בדבריו, וכי לא מלבו הוציא את כל הדברים אשר הנאספים השתוממו עליהם, בראותם את דברי הרמ"א נדפסים.

— הביטו־נא בזה, אמר שמואל אל האנשים אשר לא גרעו עין עדנה מאת 'שולחן ‘הערוך’: — הביטו ותראו גם בזה דברים ברורים ומפורשים, דברים אשר על אדניהם הטבעו כל דברי, הביטו וראו ושפטו את מי הצדק.

האנשים נטו ראשם ויביטו בגמרא אל המקום אשר הורם שמואל באצבעו.

— ‘לא, דכולי עלמא חסרון דבפנים לא שמיה חסרון50’ קרא שמואל בקול רם: — ‘חסרון דבפנים לא שמיה חסרון… ר’ חנינא חלש, על לגביה ר' נתן וכל גדולי הדור… ואכשרי'51 הוסיף לקרוא בהפכו את העלה; — האם לא כדברי כן הוא?…

האנשים ראו כן תמהו: ‘שולחן הערוך’ הנהו מוחזק ועומד בקדושתו לבני ישראל — ומה גם בארץ ליטא — כקדושת התלמוד עצמו. ‘שולחן הערוך’ הוא קיצור התלמוד, לפי דעת המון בית ישראל, אשר לא ירחיב הדברים ולא יחדד את השכל, רק יתן לפני הלומדים שולחן ערוך מכל טוב התלמוד והלכותיו הפסוקות. המשפט הזה לקח לב כל איש מבני היהודים; ועתה הנה עיניהם הרואות סתירה גדולה בין ‘שולחן הערוך’ ובין התלמוד, זה מתיר וזה אוסר, זה מטריף וזה מכשיר, ולא ידעו למי יתנו היתרון; — ערכם, קדושתם, קבלתם וסמיכותם ישאו בד בבד, ומי יכריע את כף המאזניים?… כנדהמים עמדו בין הרב ובין שמואל, העיפו עין מן ‘שולחן הערוך’ אל הגמרא ולא ידעו פשר דבר.

חמת הרב בערה בו מאוד. עיני האנשים העידו בם כי אמנם לבם יסיתם בשפק…

— האם מדברי הגמרא נאמר לפסוק את ההלכה? שאל הרב בקול גערה, וישם אל האנשים פניו.

— ומדוע לא? ענהו שמואל, מאין לקחו הם את כל פסקי שאלותיהם, אם לא מן התלמוד? היש לנו מקור אחר בלעדו? — וזאת שנית, הלא בדין שלפנינו הודו כל הפוסקים עד ‘שולחן הערוך’ בכלל להתיר, ואך הרמ"א הנהו האחד מזה לאסור; ומדוע זה אך בקולו תשמעו ותעברו על דברי כל מי שקדמוהו.

— ואם כן האם היטבתי לעשות לוּ ביטלתי את דבריו, אמר הרב בהשתוממות: — הלא כל בר־בי־רב דחד יומא יודע כי ‘אין ב“ד יכול לבטל דברי ב”ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין’52, ואיך נקום אנחנו אשר לא הגיענו אף לרועי בקר, ונבטל את דברי הרמ"א האחרון בפוסקים?

— מאפס דברים ומאין ראיות לבטל את טענותי הצודקות, נסת גם אתה לעזרת המאמר הידוע הזה — אף כי כולנו נדע שאין בו הכוונה אשר יחלמו למצוא בו הרבנים האחרונים; אך אחת אשאל: לו כדברי הרבנים כן הוא, אם כוונת המאמר כפשוטו ממש, אם כן אפוא איך ביטלו הנביאים53 את דברי משה בארבעה דברים54? הכי בית־דין שלהם היה גדול משל משה? הלא מקרא מלא הוא ‘לא קם עוד כמשה’? ומדוע ביטל יוחנן55 כה“ג הודאת המעשר וריב”ז56 את המים המרים57? ומדוע כתבו התוס' כי ‘במקום שנראה טעם קצת יש כח ביד ב"ד לבטל אף דבר מן התורה58’? ומדוע כתב גם הגאון ר' יוסף אירגאס ‘דהרשות נתונה לותיקים שבכל דור ודור לבטל הלכה אפילו באסור דרבנן ואף על גב דרמיזא באורייתא’59? — אולם מה לי להרבות דברים ולהרחיק עדותי? הלא בדין שלפנינו עיני כל הקהל הזה רואות כי הגמרא וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים מכשירים — ואיך מצא לו הרמ“א ידיים לבטל את דבריהם ולהטריף? הגם בית־דין של רמ”א היה גדול מכל ההולכים לפניו? האם היה גדול בחכמה ובמניין מן התלמוד וכל הפוסקים הראשונים?… ועתה אם נבוא אנחנו לבלתי שמוע לו ולהעמיד הדין על מכונו, תאמר כי אין לנו לבטל את דבריו — ואיך ביטל הוא את דברי התלמוד?…

– כעם־הארץ גמור ידבר הפעם, אמר הרב ויניע בידיו בחזקה: — שמעו־נא רבותי! הרמ"א הקדוש הן לא בא לבטל חלילה, ורק הוסיף גדר וסייג, הוסיף לאסור ולהחמיר לבלתי נכשל, חס־ושלום, בספק טריפה…

— הה, עד כמה לא יחושו הרבנים את משמרת עבודתם ואת מצב הצאן האלה אשר ניתנו בידם! עד כמה לא יבינו לדעת את הדברים אשר יוציאו מפיהם או מפי עטם ואת המעשה אשר יעשון!… נקל להם להחמיר מלהקל, להפסיד כסף ישראל מלחדול! אמר שמואל, וקולו העיד כי מקירות לבו יצאו הדברים: — הלא גם בהתמירם יבטלו את הכללים אשר שמו בעלי התלמוד בחכמתם וברוח קודשם: ‘אל תעשה את הגדר רבה על העקר’60, ‘עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרת’61, ‘אין גוזרין גזרה לגזרה’62 וכדומה כללים נעימים ונפלאים עד מאוד. וביותר מאמרם ז"ל ‘התורה חסה על ממונם של ישראל’, אשר ראוי הוא לכל רב ורב לשוותו לנגד עיניו, בישבו על כיסא ההוראה… מה מאוד עמקה מחשבת התלמוד באסרו על הרב להטיל את פרנסתו על הציבור ולקחת שכר מקופת הקהל! כי אם יגיע כפיו יאכל, ובזיעת אפיים יעבוד בעד כיכר לחם, אז יידע להוקיר את ממונם של ישראל, יידע את מצב העם ואת רוח העת, ויידע את דרכי התבל ומסיבותיה, אך העוני והמחסור ורעותיהם, ואך אז יידע לנהוג את העם העני והמדכא הזה, יידע להיזהר בעמדו על כסף איש ישראל להפסיד או לקיים… אך הרבנים חלפו חוק, עברו תורת פי התלמוד, השליכו כל יהבם אך על קופת הקהל וכל מחסורם על העם, ועל כן לא ידעו את יקרת הכסף הבא בזיעת אפיים, לא יבינו לדעת כי הפסד כסף לאיש עני הוא הפסד נפשו ונפשות אנשי ביתו, אשר למענם יעמול כל עוד כוחו במותניו… הה! דם ישפכו הרבנים האלה, דם ישראל נמצאו בכנפיהם, כשה יובל לטבח יעמוד האיש לפניהם בשאלו מהם משפט כספו אשר למענו ישליך את נפשו מנגד, ובלב קרוע לגזרים יצא מלפניהם בשמעו אומרים ‘טריפה’ בקרת־רוח כגזר־דין אשר לדמו יארב… כאלה וכאלה יעשו הרבנים מבלתי ידעם את החיים ואת גורל העם63, מבלתי ידעם כל עבודה וכל עמל כפים, ועוד ישתבחו בעיר כי כן עשו, כי החמירו, הטריפו, אסרו ואבדו את ממונם של ישראל…

שמואל אמר את דבריו אלה ברגש, כמדבר אל עצמו, ובכל זאת נגעו דבריו עד לב כל הנאספים וכמעט גם עד לב הרב.

— אבל הלא כל הפוסקים אסרו פה אחד לפסוק דין מדברי הגמרא, אמר הרב בתור מענה לדברי שמואל.

— האם אסור לפסוק דין מדברי הגמרא? — ומאין לקחו המה את כל המון דיניהם, אם לא על אדני התלמוד הטבעו? הלהם הותרה הרצועה, ולנו נאסרה? האם ביושר לבב גדרו בעדנו את הדרך אשר הם הלכו עליה? הבצדק זרקו אבן לבאר התלמוד, אשר הם שתו ממנו לרוויה — לבל נשתה גם אנחנו את המים הטהורים האלה?… ואם לא במרד ובמעל עשו את הדבר הזה למען הכות אותנו בסנוורים, פן נראה בעינינו ולבבנו יבין את אשר עוללו לנו, פן ניווכח לדעת כי באורחות עקלקלות בחושך וחלקלקות יוליכו את כל העם הזה, פן נראה ונדע כמונו היום כי סרו מהר מן דרך התלמוד, שיחתו התורה הקדושה, ותורה חדשה מאתם יצאה, תורה אשר לא שיערו רבותינו מעולם…

– הה! אוי לאוזני שכך שומעות! נהם הרב בקול עז וישם את ראשי אצבעותיו לתוך אוזניו: — האם הגאונים האלה, אשר הופיע רוח הקודש בבית־מדרשם, הצדיקים והחסידים קדושי עליון, עמודי בית ישראל ההמה סרו מן דרך התורה ויתנו תורה חדשה?… התר מהר שרוך נעלך וקבל נזיפה כי סרה דיברת במלאכי ה'… מוּחרם לשמים הנך בדברך כדברים האלה…

הנאספים לטשו עין זועמת על שמואל, עד כי גם פניו נפלו כמעט.

— הגם זאת למענה יחשב… החל שמואל לדבר, אך הרב הפריעו:

— לענות? גער בו בקול צעקה והמולה ובה: — הה, עד כמה שגיתי כי עניתיך גם עד כה, אמת וקדוש כי לאפיקורס ישראל אסור לענות…

– שמעו־נא כל בית ישראל! החל שמואל…

— אפיקורס! הגיעו לאוזניו קול משק הנאספים בבית־המדרש.

— אפיקורס! צעקו גם הנשים מבין חלוני עזרתן.

שמואל נבהל מאוד — ‘גם אלה אשר אלחם בעדם, יגדילו עלי עקב’ הרה מחשבה נוראה, ‘אך לא… לא אניח שבט הרב עלי, אלחם גם באנשים הבוערים האלה’… אך קול הרב הולך וחזק:

— מה מאוד חטאתי כי עניתיך… הנה חשבתיך לעלם למדן, אשר יאבה לפלפל אתי בהלכה, אך עתה אראה כי אפיקורס פשוט הנך, לא אובה לענות על דברי האפיקורסות אשר יצאו מפיך, אסור גם לשמעם… צא צא מזה פן תטמא את המקום הקדוש הזה… אל־נא תדבר אלי עוד דבר… גם על מפתן פתח ביתי לא אתנך לבוא… אסור להסתכל בפניך! אסור לפתות לך גם דלת הבית!…

דברי הרב אלה אשר יצאו מפיו בהתלהבות נוראה, בתנועת הידיים והראש ובעיניים לטושות, עצרו כוח לאיים את השומעים, לזרוק מרה בהנאספים למען אשר ייראו לשמוע את דברי שמואל, אשר אפיקורסות מסוכה בהמה, גם שמואל נדהם מאוד לדברי הרב האחרונים, המלים: ‘גם על מפתן פתח ביתי לא אתנך לבוא’ הוסיפו לשדד ממנו את מערכי לבו, את הגיונו וכל מחשבותיו; המה הזכירוהו את חנה ואת השיחה אשר דיבר אתה ביום אתמול, ולבבו נמס ויהי למים…

— אפיקורס! שנו וישלשו האנשים והנשים, באוזני שמואל הרעים עתה הקול הזה נורא מאוד; פניו חוורו, עיניו השפּיל לארץ ולא ענה דבר. כמעשה מכונה64 סמך את ראשו בשתי ידיו אשר נתנם על העמוּד הקטן אשר לפניו, ושרעפיו הנבוכים הראו אותותם על פניו. האנשים כרובּם חשבו כי אמנם נפל לב שמואל לדברי הרב וכי יהרהר עתה בתשובה; שלמה וכל אלה אשר ידעו את לב שמואל, כי הוא לא יחת לקול דברים, ומבלי ידעם את אהבתו לחנה התפלאו מאוד: מה היה לו פתאום? מדוע לא יהס את קול החרפות האלה? אך שמואל נשקע מאוד במחשבותיו.

‘הה’, חשב בלבו, ‘נלכדתי בפח אשר הנה הזהירתני כי אשמור צעדי מהלכד בו; הן גורשתי היום מבית הרב ומאת פני חנה אסתר, ואני אנה אני בא? אנה אשא מצוקות נפשי ותוגיון לבבי?… וחנה, הה, הלא היא עלמה רכה וענוגה, היא הלא תגווע בצרות נפשה… הה, חנה!’…

— אמנם אפיקורסות הוא לבטל ברוח פה כל פסקי הגאונים אורות העולם, נוחי נפש, זכותם תגן עלינו! אמר גם המגיד ר' זאב וואלף, בראותו כי אין מענה בפי שמואל: — הלא עזות וחוצפה בלב האיש הדובר דברים כאלה.

— גם אנוכי אמרתי לו אתמול בבית ר' דניאל כי אפיקורסות הם דבריו, אמר השוחט חלקו גם הוא.

שמואל לא ענה גם הפעם, וגם שלמה תחכמוני, אשר לא מצא דבריהם נכונים, לא אבה לבוא בדברים, אחרי כי איננו מבעלי הפלפול, ומה גם כי שמואל בעצמו נאנק דום.

— אמנם צדקתם, הוסיף הרב, כי אלה המה דברי אפיקורסות, להכשיר בהמה טריפה על־פי דין מפורש ברמ"א; הן לולי חסתי על כבוד משפחתו, כי אז החרמתיו… שמעיה, ציווה הרב אל השמש, הוציא את ספר־התורה…

שמואל לא ענה גם עתה דבר, וגם דניאל לא הרהיב עז בנפשו לעכב עוד, בחשבו גם הוא את שתיקת שמואל להודאה, כי הצדק את הרב וכי הוא נתעה בדרך לא־טוב. דממת אלוהים שררה בבית־המדרש בכל העת אשר קראו בתורה והתפללו מוסף, ובדממה יצאו מאת פני הבית.


[ח] גדר מזה וגדר מזה    🔗


גם שמואל יצא בדממה מאת בית־המדרש. ‘התרפית ביום צרה צר כחך’, אמר המלך החכם ודבריו נאמנים. רוח־כהה ביום צרה תכפיל רעתו על אחת שבע, היא תרפה את ידי האיש לבלתי עשות תושיה ולבלתי ישוב ויתרומם משפל מצבו אשר שם כרע נפל; היא תחזקהו כמו במסמרות נטועים לעמוד תחתיו לבלתי יעיז לחשוב מחשבות לשית עצות בנפשו להינצל מן הפח אשר נלכדו רגליו בו. בלב שמואל עשה העצב קן לו, בשמעו את דברי הרב האחרונים – וידיו רפו; לא חשב מחשבות לגבור חילים על איש ריבו, לא ביקש עצה ותושיה להכניע את הרב, למען ישוב לחנה כגיבור מלחמה ונס־הניצחון בידו, אך נאנח בשברון מותנים…

‘באה נבואת חנה’, חשב בלבו, ‘לא יכולתי למשול ברוחי, לא יכולתי להתאפק לעיני כל הניצבים עלי, ושיחתי את נפשי ונפש חנה, שיחתי את מספר הרגעים אשר לחיים, עונג ונחת חשבנום גם שנינו בעיר המצערה הזאת… מעי יהמו מאוד לנפש חנה. ה’ הוא יודע מתי נתראה פנים שנית, מתי נרווה עוד פעם שיחת־דודים… אולם היכולתי לשבת דומם? אם לא הרעותי לעשות לו הייתי עתה כאיש אשר אין מענה בפיו? – רגשותי בקרבי לא נתנוני החרש! מלחמת מצווה, מלחמת חובה היא לי המלחמה הזאת, מלחמה אשר תרתיח דמי לבבי גם עתה, מדי אזכור את דברי הרב – ואיך אחריש? איככה אוכל וראיתי באסון אשר יקרה את בני עמי לרגלי מעשי רבניו?… אבל, האם נשאתי פרי בריבי זה? הלא מלי נחבאו בפי באחרונה, הייתי כגיבור לא יוכל הושיע. הלא הרב יצא צדיק בהישפטו, וכל העם הלא ידמו בנפשם כי תוכחת הרב הוכיחתני לדעת כי אמנם עוויתי ופשעתי בדברי… הה, רבו מצוקות רוחי… מדוע נתת לי, ה' אלוהים, לב רגש? מדוע פקחת את עיני לאסוני ולהוותי?'…

– מה לך, בני, להתעבר על ריב לא־לך? שאלתהו אמו, בבואה מאחריו אחרי צאתה גם היא מעזרת־הנשים: – מדוע יצאת לדון את הרב? הלא עיניך הרואות כי משנה קלון נחלת לרגלי הדבר הזה…

– הניחיני אמי, כי לא תדעי את פצעי לבבי.

אמו הניעה אחריו ראש, ובדממה הלכו לדרכם.

בעברם בחוצות העיר, התבוננו האנשים בפני שמואל, אך הוא לא שם על לב, לא ראה את מבט עיניהם, לא שמע מוצא שפתותיהם אשר התלחשו, לא ראה ולא התבונן בכל אשר מסביב, לא ראה גם את חנה אשר ישבה על פתח בית הרב והביטה אחריו בעיניים מלאות אהבה והן…

חנה היתה עצובת־רוח מאוד, מאז נלקחה מכל מחמדי נפשה בווילנא רבתי עם, ואמה נתנה לה אב זר אשר דרכי חייו ותהלוכות ביתו שונים, תכלית שינוי, מדרכי אביה ותהלוכות ביתו. היא ישבה בודדה כל היום, כלואה בחדר צר כל עיתותיה, ויהי לבבה נדכה ורוחה כהה מאוד־מאוד. העצב גבר על נפשה ותהי נדהמת. פעמים לא מעטות אמרה לריב ריב חופשה בפה מלא, אך כרגע שבה ותינחם; המוסר הטוב אשר אביה נטע על תלמי לבבה עודה בנעוריה, לא נתנה לעשות כדבר הזה אשר לעזות וחוצפה ייחשב; היא חשבה דרכיה ותדע כי לא לפניה תומתה תלך, אם ביד חזקה תקח לה חופשה בעיר קטנה; גם האהבה העזה אשר אהבה את אמה שמה מחסום לפיה, לבלתי הדאב את נפשה אשר לרבנית היתה בזה, ואך בקרב לבה העמיקה תוגיון נפשה65, ואך שם מצאו מצוקותיה קבר למו. – אמה ניסתה בראשונה לנחמה, אולם בידיעה כי לא תוכל לתקן את המעוות, החרישה גם היא, למענה ‘אין דבר’ אשר שמעה מפי בתה.

אך ניחומי שמואל לא שבו ריקם. כל יום השישי אשר דיבּר אז אתה בבוקר, היתה אך שמחה. ‘הוא הבטיחני לבוא בכל עת’, חשבה בלבבה, ‘ועצבי לא יגדיל עלי עקב; מי יתן אבר לזמן כי ירוץ ויעוּף במהלכו, כי לא יאריך את עת בואו אלי שנית!… מחר שבת, יום אשר לא ילמוד בבית פלטיאל, ולבי נכון ובטוח כי יבוא הנה וישחר את פני… דבריו אשר דיבר אלי היום בבקר בערו כלפידים… ואולי אמנם יאהבני… הן שפת־חלקות רחקו ממנו’… חנה העמיקה במחשבותיה אלה וכל היום ההוא עבר עליה ברעיונות נעימים והלילה בחלומות מפליאים לתאר לפניה את גן־הפרחים אשר בווילנא, והיא תלך שם לשוח את מאהביה ומכיריה וגם שמואל בתוכם, ותשבע עדן ושמחות. ובנפש שומחת הקיצה בבוקר, והרעיון כי בוא יבוא שמואל גם היום לשחר את פניה הכה שורש בלבה. סדרה את מחלפות ראשה ותשם את מלבושי כבוד השבת עליה, ותשב אל מעקה פתח בית הרב לראות את שמואל יוצא מן בית־המדרש.

שמואל אמנם יצא, אך לא הביט אליה; הוא הלך את אמו, ראשו שחוח, עיניו לארץ, ותוגה מרחפת על פניו. ותקנא חנה באם שמואל אשר תלך אתו על גפי מרומי קרת, מבלתי העיר דיבת אנשי העיר הקטנה הזאת, המלאה לה חנפים וקנאים. בהביטה אחרי שמואל, וכמו ספרה צעדיו, לא ראתה כי בין כה ובין כה באו אל הבית: הרב, המגיד, וגם השוחט לקדש את קדושת־היום על כוס מלא.

בלי חמדה שבא גם חנה הביתה ותשמע את קול המגיד מדבר כדברים האלה:

–… הלא כה יאמרו האנשים, ‘אם אחזך השטן בשער אחד, גם הראש וגם הזקן יספה אליו’; אם העיז את פניו לדבר דבריו בבית־המדרש לפני כל עם ועדה, אם מין ואפיקורס כזה הרהיב בנפשו עוז להכחיש וגם לחרף ולגדף את כל דברי רבותינו הקדושים – ואנחנו נחשה, הלא אז תירב הפירצה ולאפיקורסות אין קץ…

– אמנם צדקת, ר' וואלף, חי נפשי כי צדקת! ענה השוחט.

– אבל הן גם אנוכי לא החשיתי, אמר הרב.

חנה שמעה את דבריהם, אך לא ידעה אל מי ירמזון.

הלא תשובו ותתפלאו, הוסיף הרב אחרי שתותם מן היין ויקחו את עוגות־הדבש בידם: – הן את שמואל הזה (חנה נטתה אוזן לשמוע) קירבתי בראשונה בימין צדקי; אחרי מות אביו ר' ליב המלמד, עליו־השלום – הוא היה ירא אלוהים באמת ובתמים – ישב שמואל בבית־במדרש, הלא תזכור אותו ר' וואלף, אז ראיתי בו כשרונות טובים ואקרבהו; ואחשוב כי גם הוא הנהו ירא אלוהים; אולם כעת הנני רואה כי ‘נחמץ’, וכי קם תחת ר' חיים מפיליפובה למטה רשע, עתה הלא הגדתי בפני כל הקהל כי הנהו אפיקורס גמור, וגם ציוותי עליו לבלתי יהין לבוא אל ביתי מהיום והלאה.

פני חנה חוורו כשלג.

– כן, כן הוא, ענה השוחט כדרכו.

– אבל עוד לא מילאת, רבנו, את הסאה, אמר המגיד, לעונש קל מאד ייחשב לו הדבר הזה; איש אשר יעיז לדבר כאלה מצוה לרדוף עד חורמה, לשבור לו מטה לחם, להחרימו ולהבדילו מתוך העדה, למען ישמעו כל הקהל וייראו, ונגע הצרעת הזאת לא יפשה בבשר היהודים.

– עוד ידי נטויה, ענה הרב, הלא על־פי דין ‘שולחן ערוך’ דינו כמיני ישראל המורידים אותם ולא מעלים66.

– צדק הרב בדבריו, אמר השוחט ויגל את ארובות ידיו:

– הוא מין ישראל67, באין ספק מין ישראל הוא…

כחץ פתאום ירדו הדברים האלה בלב חנה. פניה השמחים נפלו, עיניה אשר הפיקו אהבה וחן חשכו, ולבה היה כים נגרש. משנה שברון השברה עתה: עד כה הוכתה אך בעיצבון, ואך באין־עונג בלתה את ימיה, ועתה הרגישה גם יגון, ונפשה דאבה עליה. היא לא שמה עתה אל לבה את דברי הרב כי לא יתן לשמואל מהלכים בביתו – אך המחשבות אשר יחשבו להרע לו מררו את רוחה; ותחת אשר עד כה התאוותה תאווה לראות את פניו ולדבר אתו למען הפק את עצבונה ותוגיון נפשה, תחת זאת ערגה נפשה כעת לראות את פניו למען תספר באוזניו את המחשבות אשר ‘הזקן’ (כן קראה תמיד את הרב) והמגיד חושבים עליו לרעה, למען כי יבקש לו עצות להנצל מפח יוקשים.

הרעות הנשקפות על פני שמואל הרעו גם לחנה, ותשב עוד הפעם לעשתונותיה הנוגות, אשר לעת כזאת גברו עליה מאד. – ‘בלתי לא יידע כל איש מחשבת שונאיו אלה, ואם גם אנוכי לא אזהירנו וילך לתומו ויילכד ברשתם, עלי תיפול האשמה הזאת’… הרעיון הזה גבר עליה, וכנדהמת ישבה על השולחן ללחם הצהרים, לא אכלה מאומה וגם עיניה לא נשאה, פן יפגשו את עיני ‘הזקן’, אשר שנאתה לו עשתה עתה פרי בלבה ותגדל על אחת שבע.

– ראשי יכאב עד מאד, ענתה לאמה על שאלתה: ‘מדוע לא תאכלי, בתי?’ ובהמענה הזה מצאה גם תואנה לעזוב את השולחן וללכת לחדרה.

‘מראשית כזאת ידעתי’, חשבה חנה בלבבה, ‘והזהרתיו לבלתי יחרחר ריב את הזקן הקנאי הזה, אך טוב לבבו ורגשות נפשו הציתו בקרבו שלהבת־יה נוראה, אשר גם כל דברי לא עצרו כוח לכבותה; ועתה נוסף גם המגיד, השועל הערום הזה, על שונאיו, ומי יודע את אשר יעשו לו… הה, יהודים! התדעו על מי תשפכו כעת את זעמכם. התחשבו דרכיכם למי תרעו, ואת מי תאמרו להקריב עולה כליל על מזבח סמל הקנאה68 אשר תאמרו לבנות?… אנוכי יודעת את טוב לבבו, אהבתו לעמו ולדתו, הלא באזני דיבּר דבריו אשר לו לנחול כבוד ויקר בעדם – ואתם תוציאוהו להורג? אתם תשימוהו למטרה לחיצי זעמכם? – הוי קנאים!’…

גם שמואל ישב בדד בחדרו, ושרעפיו היו נבוכים עד מאוד. אמו ראתה כי תוגיון נפשו גבר עליו ותאמר לנחמו, אך הוא ביקש את פניה כי ‘לא תפזר מלח על פצעי לבבו’, ותנע בראשה, ותשכב על משכבה ותישן; ושמואל לא קם ולא זע מן המקום אשר ישב שם, תמך את ראשו בשתי ידיו – כמו כבד היה מכתפיו לבדם לשאתו מנטל הרעיונות הרבים אשר התפרצו בקרבו. לא התבונן בכל אשר סביב לו, לא שמע גם קול נחרת הדלת בסבבה על צירה, לאוזניו לא הגיעו גם שעטות רגלי העלם אשר בא לחדרו, עיניו לא ראוהו גם בעמדו נכחו ובהביטו בפניו; אך העלם הבא נשא את ידו ויך על עורף שמואל מכה קלה.

– מי זה?

העלם הסתתר כרגע אחרי כתפיו, ושמואל נטע ראשו ויקרא:

– יוסף! למה תשתגע?

העלם הבא היה יוסף הבירזי.

– מדוע תעמיק עד מאוד בעשתונות לבבך? אמר הבירזי בשפתי לצון: – האומנם נפלו פניך לדברי הרב ויראת לנפשך פן ייגרע חלקך בגן־העדן ובשר הלוויתן לא יבוא לחכך? – אל תירא ואל תחת, אנוכי אנוכי אתן לך במתנה את כל אשר יפול בחלקי…

– רב לך להלץ, ענהו שמואל, הלא תדע כי לא אהב שפתי לצון בכל עת ומה־גם עתה.

– רב גם לך להעצב. הלא תדע גם אתה כי אשנא תכלית שנאה את העצבות. אולם הגידה נא לי, הוסיף הבירזי ויעמד את פניו: – מה זה היה לך כי לשמע דברים נבזים, אשר יצאו מפי הרב באחרונה, נפלו פניך ונאלמת דומיה, ועוד גם עתה תוגה על פניך? האומנם היטב חרה לך כי נתנך לאפיקורס בפני כל הקהל? האמנם נחתה גערתו בך?

– הגם אתה תחשוב כאלה? אמר שמואל, הגם אתה תתנני לרפה־כח, לחלש־הרגש, לאיש אשר ייחת לקול מחרף ומגדף הזה?… הלא כה דברי אליך בכל עת: רגש אחד חי, דבר אחד, אשר באמת יסודו לא ייבּטל אף באלף דברי הבל ולהג הרבה; אלף שוטים והמון דבריהם יאבדו, והאמת הזאת תקום ותחי לעיני כל הקהל וכולם יכירו כי אמת אמת הנה, כולם יתנו לה כבוד כי חיה־חיה היא; ואיך יפלו פני לרגלי דברים קלים אשר הוציא הרב בסכלותו – אם האמת בפי?…

– ומה זה היה לך?

– אחת אבקשך: אל תוסיף דבּר אלי בדבר הזה, למה תעורר את פצעי לבבי? – ידעתי את כל, אך לא אוכל הושיע…

– מה המה פצעי לבבך? ספר־נא גם לי, ושנינו יחד אולי נמצא עצה ותושיה.

– את לבבי לא אוכל לגלות לך, כי דבר סתר יצוק בו.

– וממני ייסתר? הטרם תדע כי מאז בואך הנה קנית את לבבי ואהי לך אוהב נאמן… ספר־נא לי, ובכל נפשי אעמול עד כי אסיר הקוצים מדרכך. המפעל אשר בפיך ובלבבך כעת לעשותו הוא נכבד ויקר עד מאוד, וצר לי כי ייקטף מטע תפארה זה עודו באיבו, ובטרם הציץ ציץ ויעש פרי הילולים ישווה לך – ימולל ויבש…

– ידעתי גם אנוכי כי הריב הזה גדול ונכבד הנהו… ה' נתן בלבי שלהבת־יה לצרף את דתנו הקדושה… וה' שלח גם שטן כי ירט הדרך לנגדי… אוי לי אם אחדול, אך אוי לי גם אם אריב… אמר שמואל ושפק נורא בעתהו.

– מי הוא השטן הזה? לארץ ארסמנו, ואפנה לך את הדרך למען תלך ותצליח…

שמואל לא ענה דבר.

– אנא גלה־נא לי את מסתריך, הוסיף הבירזי, ואם אין, אאלץ לגלותם בעורמתי.

– אין לך כל צדקה לחפש סתרי רעך ולגלותם בעורמה…

– והאם לך הצדקה להתעצל בדבר נכבד כזה, בדבר אושר כל העם? ענהו יוסף ברגש: – הידוע תדע כי לכל איש ישראל הצדקה להסיר את השטן המשחית…

– אנא, הרף מדבּר, אמר שמואל בקול מתחנן.

­– לא, לא ארף ממך, ידידי, ה' בחר כך להיות כמלאך מושיע לכל עדת בני ישראל מכל הלחץ אשר רבניהם לוחצים אותם; כוהן עליון הנך לראות נגעי הדת, ולטהר את בית ישראל – ותהי קניין כל העם; כשרונות נפשך, לשונך הממהרת לדבר צחות, רגשי לבך וכל אשר לך, נתונים המה לכל קהל עדתך; ואתה אם תאמר לגזול את אלה מהם, אם תיעצר מעשות את אשר בכוחך, יען כי דברי־סתר יצוק בך – התצדק?

– הה, אמנם צדקת; אולם…

– אל תאמר ‘אולם’, ועשה את אשר לך לעשות…

– הן לא אחוש עוד לנפשי המומתה בין כה ובין כה, אמר שמואל כמעט בלי־צדיה וחשבון דבריו בהעמיקו במחשבותיו:

– הן כבר אמרתי נואש לחיי… אך עוד נפש אחת אהרוג באפי, גם את נפש חנה בת אשת־הרב אטרוף, אם אריב בחזקה את אב־חורגה…

– בת אשת־הרב? שאל הבירזי בהשתוממות: ־ מה לה ולך?

– הה, לאסוני נגעה בי יד האהבה, ואך היא תגיש לנחושתיים רגלי, אמר שמואל להלך נפשו.

– האהבה?! חא־חא־חא! קרא הבירזי וימלא שחוק פיו:

– חא־חא־חא…

– לשחוק מה זה עושה?

– חא־חא־חא! קרא הבירזי שנית עד אשר נפל על הכיסא אשר ישב עליו ובשתי ידיו החזיק את מתניו: – האהבה תגיש לנחושתיים רגליך?! חא־חא־חא!

שמואל הביט בתימהון בפני הבירזי, אשר לא יוכל להתאפק.

– למה זה צחקת? האם מוזרים לך רגשי האהבה? – ומה זה תתפלא כי אמרות פי הרב האחרונים שדדו את מזימותי, וכחץ שנון פלחו כליותי? איפה אתראה אתה פנים, פה בפלגות העיר, ומה גם בעת החורף – אם לא בבית הרב?…

– אם תראה שנית את חנה, אמר הבירזי אשר בכל מאמצי כוחו עצר את שפתיו משחוק: – אם תראינה תן־נא לה תודה וברכה בשמי; כי מעודי לא מילאתי שחוק פי כהיום הזה, מעולם לא התענגתי לשמוע דברי איש, כשמעי היום הזה מפיך כי אהבתה לא תתן לך ידיים לריב את הרב.

– אנוכי גם מראש ידעתי את לבך הריק מכל רגש, ועל־כן לא אביתי לגלות לך מסתרי נפשי…

– אבל הגד־נא, בעל הרגש, במה קנתה חנה את לבך? מדוע בחרת אך בה מכל בתולות ישראל? הרק אך מאשר לא תדע כל נערה זולתה, על־כן תחשוב כי אך בתולה אחת היא בעולם, כאשר חשבו בנות לוט כי אך זכר אחד נשאר אביהן עלי תבל?

על שאלת הבירזי הזאת – אף כי אמרה אך למען התלוצץ, לא מצא שמואל מענה, כי בלי צדיה כיוון הבירזי אל האמת בדבריו אלה; אמנם כן, שמואל אהב את חנה על כי היתה אחת אשר בא בדברים אתה בהתגלות לב.

– הן אמנם לא אדע נערות זולתה, אמר שמואל אחרי דממה מעטה: – אך מה לי לבקש עוד, אחרי כי בה אמצא את­-כל?…

– ואנוכי אנהגך אראך נערות יפות וטובות ממנה כפליים כיוצאי מצרים.

– ובעיני היא תעלה על כולנה.

– מדוע?

– יען כי אהבתיה.

– עוד הפעם ‘אהבה’; עשה עמי את החסד הזה לבלתי תזכיר בדברך אתי מלים, אשר גם אתה לא תדע את פתרונם; הן אמרת כי תאהבנה, באר­־נא לי: מה היא אהבה? ואיך תאהבנה?

– לבאר לך את האהבה, הוא, כאשר יאמר משל הקדימוני, כמו לבאר לעיוור מבטן את חין ערך הציורים הנפלאים, אחרי כי לא תדע את הרגש הזה, ולא בא אל לבך…

– לא בא אל לבי? ומאין תדע כי לא בא? – שאל־נא את פי עלמות פלגות ותגדנה לך כי אנוכי יודע את האהבה עד מאוד, הן את כולן אַהב וכולן תאהבנה גם אותי…

– אם כן לא את האהבה הטהורה תדע, אך ברמייה וכזב מילאת את לבבך. אולם שמע־נא לי: בנפש כל איש ישנם רגשות נעלים, אשר מאוד מאוד יתענג האדם עליהם, ורגש האהבה הוא העולה על כולם, כל עדן־רוחני נקבצו באו בו, לא יסולה בכתם אופיר ולא ייערך בכל תענוגי ותפנוקי בשרים; נעלה הוא מהם בה־במידה אשר הרוח נעלה על הגשם…

– הבל ורעות־רוח! הפריעו הבירזי: – אך לוּ גם יהיה כדבריך, לוּ גם תצדק בהרימך עד לשמים שיא האהבה, גם אז לא תצדק במעשיך.

– גם אנוכי ידעתי כי לא אנקה את מעשי באלה, ואך אוסיף הוֹוה על הוות נפשי.

– ועל כן אמרתי: גרש את הרעיון הזה, אשר יעז בהבליו לשים קוצים על הדרך הטוב אשר ניסית הצג כף פעמיך עליו; המת את הצרעה הרעה הזאת לבל תשוב תנקר את עיניך המישרות להבט.

– ועמה אמותת גם את כל לבבי בקרבי!… הה, יוסף, נפש חנה תקנן עמוק בלבי עד כי לא אשרשנה משם מבלי נתק גם את בשרו גם את דמו וגם את חייתו… חנה קנתה את לבי…

– עוד הפעם מלים מבלי הבין, אמר הבירזי בראשו: – קנתה את לבך – האין עוד לב בקרבך? האמנם לקחתוֹ לה במחיר האהבה?

– אמנם כן, החליט שמואל בשפה רפה.

– אך השכחת כי אין לך רשות למוכרו? ‘אין אדם מוכר דבר שאינו שלו’ הורה לנו התלמוד, ולבך עם כל רגשותיך בקרבך נתונים המה לכל העם, ובכל עת ובכל שעה הרשות בידם לבקשם מידך – אם ימצאו בם חפץ, הרשות בידם לאסור עליך לתתם לאחר, אם תזיק בזה להעם בכללו.

– הלא אמרתי לך גם מראש כי אדע את כל אלה, אך מה אעשה ובידי אין להושיע? אמר שמואל, אשר דברי הבירזי נגעו עד נפשו ויעוררו את רעיוניו: – ידעתי כי הריב עם הרבנים, או לדבר בשפה ברורה: עם מושלי הדת, קדוש הוא; ידעתי כי בדברי ריבות האלה יוושעו בני ישראל, יפקחו את עיניהם לראות כי חיים המה, ועל כן מדי דברי בם יהמו מעי, מדי זכרי את ענות עמי, את שפל מצבם ורוע חינוך בניהם – אשר יד הרבנים והמורים הביאו למו את אלה – יתגעשו מורשי לבבי, ירעשו ויסערו, יפתחו את פי ולשוני ולא יתנו מרגוע לי, ובכוחם אדבר מבלי הבט על מה ומבלי דעת־כל; אולם אחרי כל אלה, אשוב ואזכור כי חי הנני גם אני, אשוב ואזכור את חנה כי נפש שנינו תיתום לגווע בריבי זה; הרגשות המתנגדים האלה יילחמו בלבי, יעריכו קרב בקרבי ונפשי הנה המטרה אשר עליה ייכוֹנו גם חיצי שניהם… שניהם יבנו מזבחות בלבבי, ועל מוקד אשם הנוראה תעלה נפשי עולה כליל!

– ואם כן הכנע יד אהבת חנה, מפני אהבת כל העם…

– נקל לך לדבר, ענהו שמואל ויאנח בשברון מותנים: – כל עוד לא נגע הדבר אל לבך, כל עוד לא נשמע באוזניך קול מלחמה כזה! אך אוי לי כי באתי עד הלום, כי נתן ד' לי נפש מרגשת אשר לא תתנני לנוח. ידעתי כי גם עתה לוּ תבוא לפני שאלה אשר הרב עיוות את דינה, לא אחריש גם עתה, לא אבליג על המיית נפשי – ואקרא לריב; ­– אבל לא אוכל לחשוב לחטאת לי את אשר לא כיליתי את דברי היום בבוקר, יען כי גם על מזבח אהבת חנה תוקד אש פלדות, אש נוראה מאוד!…

– ואנוכי לא אמוש מזה, עד אשר אכבה את האש הזרה הזאת, העיר הבירזי בשחוק.

– הה, נפש קרה! האמנם תדמה כי תשלג גם את לבי? שגית מאוד… אולם לו גם תעצור כוח לכבות את האש הבוערת בלבי, לוּ תמית את רגש אהבתי לחנה, או אז הלא גם את הרב לא אריב עוד…

– ומדוע? שאל הבירזי בתמהון.

– יען כי נפש האדם אך אחת הנה, וכל רגשותינו, כל מחשבות לבבו וכל הגיוניו אך בדרך אחד ילכו, יען כי מאחת לוקחו; קר־הרוח לא יתעורר לעשות כל דבר ברגש, כאשר איש הרגש לא יעשה מאומה בקרת־רוח; ולוּ אמנם יעלה בידך לקרר את נפשי בדבר אהבת חנה, לוּ תכבה את האש הבוערה באהבתה, אז את כל נפשי קררת, ואת כל רגשותי בקרבי המת מבלי השאר מאומה. הרגשות הנם אך כטבעות משולבוֹת בשרשרת הנפש, הנם אך כלולאות האחוזות ביריעה, והיה כי אם תשמט את האחת, אז תתפרדנה כולן מבלי הישאר גם את הנחוצה לך – אם תשרש את רגש האהבה לחנה, אז גם רגש האהבה לעמי – אשר אך הוא יתן דברים בפי – שירשת ומה יעלה אפוא בידך?

– לא קרב זה אל זה, ענה הבירזי, אשר התעורר מאוד לדברי שמואל אלה: – אהבת חנה אך בדמיון יסודה, ועל־כן לנוגה ברק השכל תמס תלך – ואיננה, לא כן אהבת העם ומלחמת החיים את הדת, אשר כל עוד נעמוק בהנה נוסיף אומץ ועוז לעמוד במערכת הקרב.

– שגית, ידידי במשפטי פיך; אנחנו לא נוכל להפריד בין הרגשות, האחים בני הנפש, חוקה אחת ומשפט אחד לכלם: או כי קדושים המה גם רגשי האהבה, או כי נודה להחכמים הגוזרים אומר כי גם ‘הדתות אינן מתקיימות כי אם עם הדמיון’69 וגם ‘האמת היא דמיון בא בימים, והדמיון הוא אמת שנולדה בו ביום’70. אולם יהי איך שיהיה, לנו לדעת כי כל אשר בנפש יסודו ‘רגש’ ייקרא, והרגש הזה הנהו, כמליצת התלמוד, המלאך שעומד על־גב העשב שמכהו ואומר לו ‘גדל’, המלאך הזה בעצמו ישכון כבוד בלב כל איש משכיל שמכהו ואומר לו ‘עשה!’ ואך בכוחו נעשה את כל המעשים האלה, ועתה אם אסיר את הרגש הזה מקרב לבי, מי יכריחני לצאת לישע עמי ולדון עם שתקיף ממני? – גם שנינו נדע כי אי־שלום ואי־מנוחה נשקף לי מדברי ריבות האלה, גם מבלעדי אהבת חנה, אנוכי לא אקצור ברינה אלומות ריבי זה? – ומי יצווה עלי להפקיד את נפשי בגלל טובת העם? מי יאמר לי להביא רעה על נפשי, למען הביא ברכה אל הכלל? אם לא הרגש אשר יכני ויאמר לי ‘עשה!’, אך הוא ירתיח דמי בקרבי, יישאני על כנפיו ואך בכוחו אדבר גם אריב… ועתה אם תמית את הרגש בקרבי, אם תשלג את נפשי בקרה, הלא אז אחוש רק לנפשי ואהי ככל בהמות שדי וחיתו יער הדואגים אך בעדם וחברה זרה למו.

יוסף הבירזי לא ענה דבר. דברי שמואל אלה הביאו לו רעיונות מרעיונות שונים: הן הוא האיש אשר לא יחוש רק לנפשו71, הוא האיש אשר יאמר כי לא נאות להפקיר גם עונג כלשהו בעד טובת אחרים, הוא האיש אשר שם אהבת־עצמו לחוק לו ולא יאבה לאבד אף רגע קטן בעד האמת והכלל, ועל־כן ישב דומם בּדבּר שמואל את דבריו האחרונים והמון רעיונות עלו בראשו.

– אמנם כן, הוסיף שמואל לדבר: – ד' נתן לי לב רגש שכם אחד על רעי, ותלאות רבות יסובב לי הרגש הזה. הנני נכווה מאד במסילה המלאה לה אש אשר אני הולך עליה, אולם אם אטה מן המסילה הזאת, אשמאילה ואמות את רגשותי… לא! לא אוכל גם לא אובה להיות קר־רוח כגבר אין רגש לו, לא אוכל לראות באבדן לבי ונפשי, לא אובה לחיות חיי בהמה בין האנשים… פן אמות בקור וצינת שלג באין רוח הרגש להחיותני… אוי לי אם ארגיש, אולם אוי ואבוי לי גם אם לא ארגיש…

גם שמואל גם הבירזי נשקעו ברעיונות אין־קץ.

דממה שררה בבית רגעים אחדים.


[ט] שפה אחת ולבות שניים    🔗

בדבר שפתים ישאל איש, ואך לפי מחשבות לבו ייענה.


את רגעי הדממה הפריעה הדלת בהיפתחה, ואיש בא הביתה. האיש כבן ארבעים, גבה קומה ודל־בשר, ראשו כפוף כאגמון ולחייו צנומות דקות, שערות ראשו וזקנו – הגדול באורכו והצר ברוחבו – צהובים וקשים, אין רביד על צווארו ואין ניקיון וסדר לערך בגדיו – כולו אומר ‘מלמד’. אמנם מלמד הוא האיש, ונודע בשם ‘המלמד המינסקי’. השם הזה נודע בפלגות לתהילה ותפארת, כי ראש־ראשון הוא לכל מלמדי העיר בידיעתו הגדולה והרחבה בתלמוד ופוסקים, בפלפול וסברא; כל הדבר הקשה, לאלה הלומדים בבית־המדרש, יביאון אל ‘המלמד המינסקי’ וכאשר יבאר כן יקום. גם בספרות העברית־הערבית היתה לו יד: הוא למד גם את הספרים ‘מורה נבוכים’, ‘הכוזרי’, ‘חובת הלבבות’, ‘העיקרים’ ויתר ספרי הפילוסופיה מהעת ההיא, ודבריהם מצאו מסילות בלבו. תמיד חשב מחשבות, לא שם לב לערך בגדיו, ושערות ראשו לא ראו מסרק מערב שבת לערב שבת, ועל כן כינוהו יתר המלמדים וכל אשר לא נחה רוחו ממנו: ‘הפילוסוף’, לאמור: שליממזלניק72.

הוא היה ירא אלוהים באמת ותמים, צביעות ותרמית רחקו ממנו, ודברי שקר שנאה לנפשו, שמח תמיד בחלקו ופיזר נתן גם לאביונים, עד כי הללוהו רבים בעד צדקתו. – כאשר בא לידו ס' ‘הנרבוני’, הפירוש על ‘מורה נבוכים’, אמר כי מצא בו דעות חופשיות עד מאוד, ואסור ללמדו את בני ישראל – ‘ומדוע לא תדינהו בשריפה, כדין ספרי מינים?’, שאלהו איש אחד – התחת האלוהים אנוכי לשפוט על מעשה בני־אדם, ענהו, הלא תדע את מאמר הגמרא: ‘יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו’. כמענה הזאת ענה לכל איש, אשר בא אליו ויספר באוזניו כי פלוני העלם יצא למינות; הוא הצטער עד מאוד אך תמיד אמר: ‘לא לנו בני־האדם להתערב במעשי ד’, יבוא בעל הכרם73 ויכלה את קוציו'.

גם המלמד הזה היה בבית־המדרש, בעת אשר הרב עם שמואל רבו ריבם. הוא לא אבה לחוות דעתו בזה, אך בלבו הרשיע גם את שניהם: את שמואל, יען כי לדעתו דבריו אמנם נוטים לדברי אפיקורסות המה; ואת הרב, יען כי בא לכלל כעס ולא השיב תשובה כהלכה; ועל כן בא עתה לבית שמואל לנחמו, וגם לדבר על לבו כי ישוב מדרכו הרעה אשר החל ללכת עליה.

– ד' עמכם! אמר בבואו.

– יעזרך ד'! ענהו שמואל ויקם לקראתו ויתן לו כיסא לשבת. הדממה אשר שררה שם טרם בואו, ואשר נפסקה כמעט בברכתו, שררה רגעים אחדים גם אחרי אשר ישב האורח על הכיסא. שמואל ויוסף לא ידעו מטרת בואו ועל כן החשו ולא דיברו דבר, וגם ‘המלמד המינסקי’ ישב דומם, אם מאשר מצא את הבירזי כאיש זר בבית, או מאשר לא מצא לו מפתח נאמן להחל את דבריו. ויחרישו שלושתם עת מצערה.

– מאוד אשמח בבואך, ר' נחמן, הפריע שמואל את הדממה:

– ובכל עת דבּרי את איש ישר ובר לבב כמוך אשבע נועם; אפס כי אדע נאמנה אשר עיתותיך יקרות לך מאוד ולא תצא מפתח ביתך לבקש לך שיחה בטלה, על־כן אחשוב כי דבר נחוץ הביאך גם הפעם לביתי.

– כן הוא, אמר נחמן המלמד המינסקי: – הדבר נחוץ.

– ‘פתח פיך ויאירו דבריך’, ענהו שמואל, מן האיש הזה (ויורה באצבעו על הבירזי) אין לך להיסתר, כי ידידי הוא.

– אין כל סתר בדבר, אמר ר' נחמן בהעקימו שפתיו, וידום.

– ‘כל מלתא74 דמתאמרה באפי מרא, לית בא משום לשנא בישא’, הורתנו הגמרא, הוסיף ר' נחמן לדבר: – והלא ידעת את טבעי ומנהגי להגיד לאיש ואיש את רחשי לבי בפניו, ועל־כן הנני אומר גם לך כי דברי מינות יצאו היום מפיך, שמואל.

– והוא הדבר הנחוץ אשר למענו באת הנה? העיר הבירזי בשחוק.

– ‘הוכח לחכם ויאהבך’, אמר המלך שלמה, ענה המלמד – לוּ יאמר כזאת איש אחר, אז לא שמתי לב לו ולדבריו; אך ידעתי כי איש תם וישר הנך, שמואל; ומאשר כי דבריך מצאו חן בעיני ובעיני רבים אשר ידעו את התורה, והעלמים75 אשר ישבו בבית־המדרש מילאו מאוד אחרי דבריך ותהילות וברכות רבות עיטרו לראשך, אחרי צאתם מן בית־המדרש…

– רב תודות לך, ר' נחמן, על כי השמעתני כאלה, אם דברי לא שבו ריקם – רב לי רב!

– הלא תראה… אמר הבירזי כמרמז על דבריו הראשונים.

– וגם בעיני מצאו ערך דבריך חן, הוסיף ר' נחמן: – וחמתי על הרב כי נתנך לבוז באוזני כל הנאספים עמי־הארץ; אולם אין גם להכחיש כי לא נכון הדבר אשר אמרת לחלוק על כל הראשונים, בעלי ‘שולחן הארוך’, הלא כל ישראל קיבלום עליהם ועל זרעם, ואיך נעיז אנחנו לבטל את דבריהם?… איכות דבריך טובה מאוד, אך מהותם לא מצאה חן בעיני.

– אם לא דיים הם הדברים אשר אמרתי היום בבוקר, ענהו שמואל, יש ויש אתי עוד מלים וראיות להוכיח כי הצדק אתי, וכי אין עיקש ופתלתול בדברי. בכל לבי הוספתי כעת על דברי הראשונים, אך לדאבון לבי לא אוכל לדבר עתה, כי ראשי סחרחר ולבי דווי.

– מאוד מאוד גרסה נפשי לשמוע דבריך, אמר נחמן, חפצתי להתווכח אתך בזה.

– הן לרגלי דברי אלה תיפקחנה עיניך ותראה נפלאות או גם זרות: זבובי־מוות, יתושים ופרעושים תראה מסביב לך; יוכל־היות כי אלה אשר כאריות גיבורי כוח חשבתם עד כה, יהיו בעיניך כתולעים זוחלי אדמה וככל שרץ הרומש על הארץ, ואולי גם צחנתם תעלה באפיך; אולם אל נא תאמר לבוז את האור אשר הראך את כל אלה, כי יליד האמת הוא. – האדם הוא מלך הארץ ואדוניה, ובכל זאת יעיזו זבובים ופרעושים רבים – כגשמים כרוחנים, כנראים וכבלתי־נראים – לעלות על גו המלך הגדול ההוא ועל פניו ולנשכו בשיניהם… נפלאים מעשי הרמש הגשמי, ועוד נפלאים מהם מעשי הרמש־הרוחני…

– לא אבינה לדעת את המשל הזה אשר נשאת, אמר נחמן המלמד, אנא, הגידה נא לי גם את הנמשל.

– תורת פי ולשוני לא אמנע מכל איש, ואף כי לחבר נכבד כמוך; אולם שהדי ה' במרומים והבירזי פה בארץ, כי הנני נבוך עתה מאוד, עד כי לא אדע נפשי.

אם־שמואל באה מן החדר השני, ובעיניה בחנה את האורחים השניים האלה ותקח לה את ‘צאינה וראינה’76 ותשב במקצוע הבית על־יד החלון; ויהי כי בושה לקרוא בקול באוזני האנשים, ותבט בו בדממה.

– בוא בעת אחרת, הוסיף שמואל, ואז בכל נפשי אענה לך על כל שאלותיך.

– טוב הדבר, אבוא, אמר ר' נחמן ויקם ויואל ללכת.

– מדוע תמהר דרכך, ר' נחמן? שב־נא ונשתה חמין; אמי, תני־נא לנו טהע אם יש בתנורך.

– יש ויש, ענתה אמו.

היא פתחה את דלת פח־הברזל אשר לחור התנור וביתה, ותוציא משם נבל חרש, הסתום בנייר קמוט, ותציגהו על השולחן.

– עוד רותח הוא, אמרה בקול דממה: – התנור יחזיק את חומו בקרבו עד להפליא.

גם שלושה צנצנות ופתוֹתי סוּכר אחדים הציגה על השולחן, ותאמר למלא את הצנצנות.

– הניחיני אמי, אמר שמואל, אנוכי אמלאם.

– ‘חמין במוצאי־שבת מלוגמא’77, אמרו חכמינו, אמר ר' נחמן בקחתו את צנצנתו בידו: – ומה גם בשבת.

– ואני תפילה, העיר הבירזי, ישמרני ה' מלביבת־מרחשת בבוקר ומטהע בצוהרים ביום השבת.

– מדוע? ענתה אם שמואל ממקום שבתה על־יד החלון:

– לביבת מרחשת תטעם מאוד לחכי, וגם הטהע לעת כזאת הוא ‘פיקוח נפש’.

שמואל וגם ר' נחמן שתו את הטהע בדממה.

– כן, אמר ר' נחמן בכלותו לשתות: – אבוא עוד… אבל, הלא שכר־יום אני, כל היום הנני כלוא בחדרי, וגם עתותיך הלא לא בידיך הנה, ומתי נמצא עת להיוועד יחד?

– ביום השבת, העיר הבירזי.

– צדקת, ענה המלמד, בשבת הבאה, אם־ירצה ה', אבוא לביתך ונשתעה יחד.

– טוב הדבר, בוא נא אלי ונדבר דברינו.

– וגם אנוכי אבוא, אמר הבירזי.

– בוא גם אתה.

– ואנוכי אביא לך את יעקב חתן ר' אברהם יהודה, הוסיף ר' נחמן, הוא עלם יקר מאוד, למדן מופלג בתורה ושלם במעלות נחמדות; דבריך היום בבוקר פעלו עליו פעולה נמרצה, ויאבה ללכת אתי עתה אך אנוכי הניעותיו, אולם בשבת הבאה יבוא.

– יבוא, ענה שמואל, ביתי, פי ולבבי פתוחים תמיד לכל איש ישר הולך.

– ואם־כן, אמר הבירזי, נשימה־נא לנו לחוק כי מדי שבת בשבתו נתאסף אסיפה לביתך, ונרחיב הדברים הנוגעים לשאלת הדת, אשר העירות היום, נחקור בדבר ונתווכח עד כי ייצא כאור פתרון השאלה הזאת.

העצה שפרה את שמואל, וגם ר' נחמן מצאה נכונה.

– לוּ יהיה כדבריך, ענה שמואל.

– וגם אנוכי חלילה לי למנוע רגלי מבוא באסיפה נכבדה כמוה, אמר ר' נחמן, גם אנוכי וגם יעקב נבוא.

– ובדבר הזה, הוסיף הבירזי, גם כל שטן ופגע רע לא תמצא; לבך ינוח, רגשותיך ישקטו, והדבר ייצא לאור מבלתי עורר את השטן העומד על ימינך לשטנך, ומבלי סבב לך צרות הנפש…

אף כי נחמן לא הבין אל דברי הבירזי האחרונים, בכל זאת הסכים לדבריו.

– כן יקום, אמר גם כמחליט.

– כן יקום, אמר גם שמואל ויעמיק במחשבותיו.

שמואל מילא את צנצנתו וצנצנת ר' נחמן בפעם השנייה, אך הבירזי הניע בראשו.

– לא אשתה עוד, אמר ויצג את הצנצנת באמצע השולחן.

כמעט כלו שמואל והמלמד לשתות, והדלת סבבה עוד הפעם על צירה, ועלם לבוש בגדי־שבת מהודרים התפרץ אל תוך הבית. הכרת פניו ענתה בו כי פחד ותמהון מילאו הפעם את לבבו וכי דבר־ערמה יצוק בו, וכמו יאבה להסתיר מבוכת נפשו מאין הרואים, אך לא יעצר כוח.

– דוב בן המגיד?! התלחשו שלושתם בתמהון וימשכו את כתפם.

– ה' עמכם! אמר דוב בקול רועד מאוד.

– כן יקום כאשר נדברנו, אמר ר' נחמן ויקם מעל מושבו, ואחרי ברכת־השבת הנהוגה יצא מן הבית.

– שב־נא, אמר שמואל בראותו את מבוכת דוב.

– באתי הנה לשלם תודה וברכה לך שמואל, אמר דוב אחרי דממה ממושכה ואחרי אשר שב רוחו אליו ויאזור כגבר חלציו: – צדקת מאוד מאוד, שמואל, בכל דבריך היום בבוקר, ובשם כל הקהילה אשיב תודה לך.

– וגם בשם אביך? שאלהו הבירזי בשחוק־קל.

– אבי… ענה דוב ופניו אדמו כתולע: – הן אבי הנהו מבני הדור הישן, אשר לא יבין לעת החיה… ובכל זאת…

– ומי המה כל אנשי הקהילה אשר בשמם תדבר? הוסיף הבירזי לשאול בלהגי שפה.

– מה לך לדברים האלה? אמר שמואל, אשר לא נחה דעתו מהשיחה הזאת.

– אבל אנוכי בלא שפתי חנף אומר לך, שמואל, כי דבריך המזוקקים הכו שרש בלב כולנו, אמר דוב בתור מענה לדברי שמואל: – כולנו ראינו כי מאוד צדקת במשפטי פיך, ועל כן נפלאת זאת בעינינו: מדוע החשית, ולא שילמת חרפת ‘זקן נבער’ כמוהו אל חיקו?

– רב לך! הפריעו שמואל, איך מילאת את לבך לקרוא ‘זקן נבער’ לרב היושב זה כשלושים שנה על כס ההוראה בישראל?

דוב הוכה בתמהון. על דעתו לא עלה כי אחרי אשר הרב חרף את שמואל וילבן את פניו ברבים, יריב שמואל את ריב כבודו.

– אבל לזרא היה לשמוע את הגידופים הרבים אשר גידפך על כל דברי אמת וצדק אשר הגו שפתותיך…

– ומי ביקש זאת להתערב על ריבי? גם ידי רב לי; ובכל זאת לא אומר ‘זקן נבער’ לרב זקן מרא דאתרא.

– אנוכי הגדתי לך את רחשי לבנו, ואם לא תאבה…

שמואל לא ענה דבר.

– אך אם יוודע לאביך כי אתה באת הנה לברך את שמואל, הלא יקלל הוא גם אותך וגם את שמואל על כל הברכה הזאת? העיר הביזי.

– שגית מאוד, ראשונה הן גם אבי לא יקלל; אך לוּ גם לא מצא אבי את דבריו נכונים, הלא מלתי אמורה כי לא אחוש לדבריו; בדברים כאלה אך ללב לשפוט, לא לשאת פנים ולהדר פני רב או גם אב.

– ללב אמנם לשפוט, ענהו הבירזי בשפה רפה: – אולם האם לנו לשמוע משפטי לבנו? עד כמה פעמים נדבר דברים למרות משפטי לבנו?

פני דוב התאדמו, כמו הרגיש בנפשו כי אך אליו תיסוב המהתלה הזאת.

– רב גם לך! אמר שמואל בקוצו בדבריהם: – הלא אתה ידעת את לבי… כבר הגיעה עת־מנחה, נלכה־נא לבית־המדרש.

– היה שלום, אמר דוב בראותו כי יתעתדו לצאת: – אנוכי את רחשי לבי הגדתי לך…

– לך לשלום, ענהו שמואל.

– ראות פניו בביתי לא פיללתי, אמר שמואל אל הבירזי, אחרי אשר יצא דוב: – ומה גם היום…

גם שמואל ויוסף יצאו מן הבית, והנה עלם כבן שש־עשרה שנה, אדמוני ויפה־פנים בא לקראתם.

– אף כי לא תדעני, לחש באוזני שמואל, בכל זאת את טובתך אדרוש… אל תאבה ואל תשמע לדברי גיסי דוב בן המגיד אשר אמר אליך; הוא, אביו וגם הרב ועוד אנשים דורשים להרע לך… הישמר־נא מפניהם… ובחפזה פנה וילך לו.

– מי הוא? שאל שמואל את הבירזי כולו משתומם.

– הוא גד בן נפתלי הכספי, ענהו הבירזי, ושניהם נשקעו בהמון רעיונות.


[י] זרזיר ועורב    🔗


אם בעיני הקורא ייפלא לאמור: הלא שפה אחת לר' נחמן המלמד ולדוב בן המגיד, שניהם באו להגיד לשמואל כי דבריו מצאו מסילות בלב העלמים יושבי העיר, והשני עוד הגדיל; ואם כן אפוא מדוע זה קיבל שמואל את המלמד בפנים שמחים ונפש חפצה ויבקש את פניו לבוא גם שנית, ואת בן־המגיד ענה שמואל ‘כאילו כפאו שד’, והבירזי פיזר היתולים להרעימו ולקנטרו בדברים?

אם יש את נפש הקורא לדעת פשר הדברים האלה, ישוב־נא אתנו צעד גדול לאחור, נשובה־נא לאחרית המאה השישית לאלף השישי למניינינו, לעת אשר דרכיה היו שונים מאוד מדרכי המאה הזאת, לעת אשר יד ישראל היתה עוד תקיפה בענייניה הפנימיים, ‘פרנסי־חודשים’78 עמדו בכל עיר ועיר, ושבט מושל היה בידם לייסר החוטאים כחפץ לבם; מן הרבנים של ד' הארצות79 יצאו תורות וחוקים, תקנות וגדרים; לעת אשר אצל פתח בית־הכנסת־הגדול אשר בכל עיר ועיר הוכנה נחושתים, אשר בשם קוּנה80 קראום, לייסר עושי רשעה ועוזבי־הדת; בגדי העברי היו מוזרים ומובדלים מבגדי העם אשר בקרבו הוא יושב, ואשר גם הבגדים האלה היו נחלקים לאיש ואיש כפי מעלתו וכפי תוארו. איש מדלת־העם אשר בתואר ‘חבר’ נקרא בעלותו לתורה, לא העיז ללבוש בבגדים אשר לאיש בעל תואר ‘מורנו’, וגם שניהם – כבגדי ראשי העיר אלופיה ורבניה, אשר בתארי ‘מורה־מורנו’ נקראו, ואם לבש – ויוקם שבעתיים. מקיר היהדות וחוצה לא נודע לעמים דבר מתהלוכותיהם ביתה, יען כי בה־במידה אשר היהודים לא אבו לגלות דרכיהם ומעלליהם – בה־במידה לא אבו העמים לשמוע דבריהם, כי נבזים ושפלים עד מאוד היו היהודים בעיניהם, ולא היה את נפשם גם לדעתם. – באחד הימים האלה עמד איש צעיר לימים גבה־הקומה ובריא אולם אָסור על־יד הקוּנא אשר לבית־הכנסת־הגדול בעיר עמק־אַילוֹן. נערים שובבים עומדים סביבו ומתגרים בו מלחמה, זה ידה אבן־יד בו וזה יעפּר לעומתו בעפר; זה ישחק בלצון על משבתו זאת וזה יצעק בקול גדול; ‘עבריין, אוכל טריפות’. גם אנשים באים־בימים והנשים מדי עברם על פניו ינידו ראש, יחרקו שן, אף יחלקו לו מנה אחת אפיים מריר פיהם וירוק יירקו בפניו; – והוא עומד ידיו אסורות בחבלי ברזל, ורגליו לנחושתיים הוגשו, ראשו כפוף ואין אומר דבר.

האיש הזה נודע בעיר בשם ‘בעל הגיר’81 יען כי מצא חית ידו ממעשה הגיר82, אשר לא היה נפרץ ממכרו ומעשהו כבימינו עתה, את המלאכה הזאת למד מאיש אשכנזי אשר עבר דרך עירו – ויעש לו תיבת־עץ קטנה וימלאנה בגיר וישאנה תמיד על כתפו למכור את מעשה ידיו. התיבה הזאת נתנה לו מהלכים בין ראשי העיר וגביריה (כי להמון העם אשר אך מנעלים וסנדלים שמו על רגלם, לא יסכון הדבר הזה), ומה גם בין אצילי פולין ובין בעלי־הפקודות, אשר מדי בואו אל ביתם התמהמה שם זמן רב – האצילים מצאו למו איש לצחק בו, ולהתעולל בעד בצע כסף, ובעלי־הפקודות קרבוהו כמו נגיד, על כי היה למו לפה בפני העם, לסרסר בקחת שוחד, וכמו אלה.

בערב יום אחד באו שני אנשים אל בית פרנס־החודש ויעידו לאמור:

‘בשעה החמישית הלכנו לפני בית פקיד־אוצרות־המלך, החלון היה פתוח ובעינינו ראינו את נפתלי בעל הגיר יושב בגילוי הראש ושותה טהע מכליו של הנוצרי’.

ואמנם כך היה. הסוכן קרבהו מאוד ביד נדיבה, על כי פעמים לא מעטות מצאהו נכון למעשה תרמיתו.

פרנס־החודש מיהר לקרוא את האיש.

– מדוע התגאלת בפת־בג הסוכן הנוצרי? שאלהו בגערה בבואו לפניו.

– לא טעמתי שמה כל מאומה, ענה נפתלי בנפול יראת פרנס־החודש עליו.

– עוד תדבר כזבים בפני? הרעים הפרנס עליו בקול נגיד: – בבית הקהל ילין הלילה ומחר בבוקר יאסר לקונא עד עת הצהרים.

– חוסה־נא אדוני על אשתי ובני, התחנן נפתלי ודמעות נזלו עיניו.

– אסור לרחם על עושי רשעה, ענה הפרנס ממרום שבתו:

– שמשים!

כרגע באו שלושה שמשים גבהי־הקומה ובריאי־הבשר ויאסרו את ידי נפתלי בחבלים ויוציאוהו מן הבית.

– דע שאתי עליך חרפה, אמר נפתלי בצאתו לחופשי אל הפקיד: – מן אמש בלילה עד עתה ישבתי במהפכת על כי שתיתי טהע בביתך.

– מי נועז לעשות כדבר הרע הזה? נהם השר בקולו:

– אל בור תחתיות אורידנו.

– הרף־נא אדוני, התחנן נפתלי: – אנא, אל תתגר בם מלחמה כי תרע לנפשי.

– הוי יהודי נבזה! קרא הסוכן וילך לחדרו.

עברו שלושה ירחים ופקודת המלך באה לקחת אנשים לצבא. החוק הזה היה עוד חדש לישראל ולא לפלא יהיה כי נפל פחדו על העם. חשבוהו אז לגזירה קשה עד מאוד, קראו צום בכל פעם, אף עשו מעשים אשר לא ייעשו להינצל מכפו. אנשים רבים כרתו בצדיה אחת מאצבעותיהם, עיוורו עינם האחת, עד כי איש אשר מום בו מלידה ומבטן למאושר נחשב בעת ההיא; ואלה אשר לבם לא נתנם לעשות כאלה ברחו מן העיר והסתתרו בסתר היער בבתי הכפרים בנקיקי הסלעים, עד כי לא נותרו בעיר כי אם זקנים, הנשים והטף. ויד הפקודה על ראשי העיר ‘עמק אילון’ חזקה לאמור, כי אם לא ישלימו מכסת הנפשות עד עת מועד ייענשו עד מאוד. ויקראו נכבדי העיר וראשיה עצרה לדעת מה יעשו. חקרו, דרשו אף בא זכר ‘בעל הגיר’ לפניהם.

– הלא אין טוב לנו ממנו, אמר אחד מן הנאספים, ומה גם כי אנשים העידו עליו כי אכל טריפות בבית נוצרי…

– אבל, איהו? שאל השני, בטח יתחבא בסתר יער, אם עוד אין מום בו אשר לא יירצה.

– גם מום אין בו, גם לא יתחבא, ענה המצביא צבא היהודים, לבו נכון ובטוח כי יחיד הנהו83 לאבותיו.

– הבל ורעות רוח! ענו כולם, תפשוהו והביאוהו.

לאושרו לא מצאוהו החופשים בביתו, כי הלך לבית הפקיד למכור מרכולתו.

– איה אישך? שאלו את אשתו.

– לא אדע, ענתה בהכירה את האנשים.

– שקר את דוברת! נתנו עליה בקול: – תני את אישך ואם אין…

– עשו ככל אשר לאל ידכם לעשות, אמרה אשתו בדמעות שליש: – בקשוהו, חפשוהו… זה כשלושה ימים הלך מאתי ולא אדע אנה נפזרו עצמותיו… הלא תדעו את העת הרעה הזאת…

האנשים אחרי חפשם בכל פינה ולא מצאו את אשר יבקשו, הלכו לדרכם ואשתו מיהרה לבית הסוכן. –

– הה, הננו אומללים! הננו אבודים! צעקה במר קולה שמה.

– הסי, עבריה פתיה! אמר השר בחמלו על בני הנעורים האלה: – בביתי ישב אישך עד אשר יעביר המועד.

– יגדל־נא חסד אדוני! אמרו שניהם בדמעות שליש.

– אַת הישמרי בנפשך לבלתי תבואי הנה כל הזמן ההוא, הוסיף השר, פן ירגישו היהודים הארורים כי בביתי הוא נחבא.

בתודות ודמעות יצאה האשה מן הבית.

כירח ימים עבר, והקול נשמע בעיר כי נפתלי בעל־הגיר נוסע למדינות רחוקות לקצווי ארץ במצוות והוצאות השר הפקיד ההוא. ואמנם כן הדבר: בשבת נפתלי בבית הפקיד וישרתהו מצא חן מאוד בעיניו. לאט־לאט בא הפקיד בדברים אתו וימצאהו לאיש בן־דעת, אביר הלב ונפש עזה, עד כי לא ייפלא ממנו כל דבר, ועל־כן שלחהו לעיר לונדון בפקודתו. מטרת נסיעתו לא ידע כל איש, אך זאת ראו כולם, כי למן היום ההוא הלך מצב נפתלי הלוך וטוב, עד כי הוטב מאוד.

המסעות בימים ההם הלכו לאט־לאט: מסילות־הברזל לא נעשו עוד בארץ, ועקבות אוניות־קיטור טרם נודעו, אלה בסוסים ואלה ברכב נסעו ויתנהלו לאיטם לרגלי דרכם אשר לפניהם. בימים ההם מעטים עד מאוד היו הולכי דרך רחוקה כזאת, ומסע מעיר ‘עמק אילון’ לעיר לונדון בצדק נוכל לחשבה להמסעות היותר גדולים.

יותר משנה תמימה עברה, ונפתלי בכל אשר היה אץ בדרכו לא עצר כוח לשוב בדרך הזאת אך פעמיים. חדשות רבות ושונות באו בבית נפתלי לרגלי דרכו הכפולה הזאת, אנשי העיר ראו כי העשיר עושר רב במסעיו אלה; אשתו קנתה לה עדי־עדיים, כלי־בית יקרים, כלי כסף וזהב, וכל יקר אשר ראתה עינה. בשובו הביתה שנית, קנה לו בית־חומה בתוך העיר וכסף משחק לו – ויהי לפלא. בני העיר דרשו וחקרו איה לו מוצא לכסף רב כזה, וכל עמלם לשוא היתה; אחדים אמרו כי יגנוב ויוותר מכסף השר אשר במלאכותו הוא הולך; ואחרים החליטו כי שטרות מזויפים יביא הנה מחוץ למדינה, ויתנו אותותם אותות כי גם השר הפקיד העשיר מיום החל נפתלי לנסוע במסעיו… אך כל אלה היו השערות, ואין איש יודע להביא אות ומופת על דבריו. ככל האנשים המתעשרים, קנה לו גם נפתלי (אשר עתה נודע גם כינויו ‘הכספי’) רעים וידידים רבים אשר השכימו לפתחוֹ, וגם קנאים ואויבים אשר חיללו שמו ויבזוהו.

אך גם אהבת אלה וגם שנאת אלה היו כאין מול השנאה, אשר ראשי העיר רבניה ויראיה שנאוהו וגם רדפוהו.

הנסיעות אשר נסע הכספי לערים הגדולות באירופה ושבתו בלונדון ימים לא־מעטים, פעלו מאוד על תכונת נפשו ועל הליכות ביתו; זה לא כביר היה נרדף מראשי היהודים בעיר מושבו, זה ימים לא כבירים עמד אסור על־יד הקוּנא, ואחרי כן אמרו גם למסרהו לעבודת הצבא – כל אלה הולידו שנאה מסותרת בלבו ליהודים בכלל ולראשי עדת ישראל בעיר הזאת בפרט, ועל כן בשובו הביתה וכסף תועפות בידו, זנח את דרכי בני ישראל וילמוד לעשות כמעשי העמים אשר ראה בימי מסעיו. לבש בגדים קצרים, וכובע ‘צרפתי’ על ראשו, הסיר את העטרה (שטערענטיכעל) מעל ראש אשתו, ושערותיה נראו לעין מדי יצאה החוצה. הדברים האלה היו דיים בימים ההם להעלות חמת היהודים עליו, עד כי לכופר גם באלוהי ישראל נחשב בעיניהם; רבים אמרו כי ראוהו בביתו בגילוי הראש, ואחרים טפלו עליו גם שקרים לאמור כי אכל טריפות וכדומה. – ‘שמן נפתלי’, אמרו כולם פה אחד, ‘ויבעט בדת אבותיו; מצא לו כסף, וייבּדל מקהל עדת ישראל’. שניים ממשכילי ישראל אשר היו אז בעיר אמרו למצוא בו סעד ועזר, ותקוותם לא כזבה למו. ‘הכספי’ קיבלם באהבה ורצון וגם תמך בימינם בכסף. ויחר מאוד אף ראשי העיר עליו ועל מעשיו. הם ראו כי אמנם העשיר עושרו רב ולא יכלו עוד הציגו לעין העדה בקוּנא, ואת ‘בית הקהל’ לא יירא, כי הפקיד ושר העיר עומדים עתה על ימינו, וירע בעיניהם מאוד כי נבדל מהם, ויאמרו לשית עצות לספחהו אליהם ביד חזקה.

– ידענו את גבהות לב נפתלי כי גא מאוד, אמר אחד הפרנסים באזני האסיפה: – ועל כן בזאת נלחם בו ונוכל.

עצתו שפרה על ראשי העיר ויאמרו למנוע כבוד ממנו, להבדילו מתוך העדה רב יתר מאשר נבדל הוא מהם, ולהכעיסהו כפליים מאשר כעסם הוא. שם ‘בעל הגיר’ לא יצא מפיהם, ושמו ‘הכספי’ לא נודע כי לו הוא. בבית־הכנסת לא אבו לתת לו מקום בקיר מזרחה אף כי הרבה במחירו, לא נתנו את אשתו להיטבל במקווה, לא קראוהו לעלות לתורה, והדברים האלה הכאיבו את רוחו מאוד מאוד. נפתלי ביקש למצוא כבוד וחברת עשירי העיר, אך מחשבתו עלתה בתוהו; אשתו בכתה עליו רב בכי, כי אין לה את מי להתרועע, ‘ומה בצע בכספנו’, אמרה לא אחת, ‘אם לא ניכר עושרנו בין עשירי העיר?’ בחברת הנוצרים לא יכלו בוא, וגם העברים גרשום מחברתם ובית נפתלי נשאר בדד וגלמוד, ובעליו עצובי רוח מאוד עד כי גם אף נפתלי חרה: מדוע היה יהיה נפרד, בהיות לאל־ידו להיות ראש בקהל.

פעם בערב יום, בא אליו ‘המגיד דמתא’ לשחרהו בביתו. נפתלי חרד מאוד לקראתו, אשתו מיהרה להציג על השולחן יין טוב וכל ממתקים; אך המגיד לא אבה לגעת בהם.

– לא אטעם מאומה, ענם המגיד, בבית אשר אנשיו ‘כחצי גויים’ הנם.

פני נפתלי ואשתו נפלו ולא ענו דבר.

– שמעו־נא אלי, הוסיף המגיד, ‘חזרו בתשובה שלמה’ לפני ה‘, ואז גם אנחנו נסלח לכם והייתם כמונו, את מבחר המקומות בבית־הכנסת ניתן לכם, ר’ נפתלי יעלה לתורה, יחווה גם דעו בבית הקהל ושלום יהיה לנו… אתם לא תבזו את שם ישראל, ואנחנו לא נבוז לכם…

דברי המגיד לא החטיאו את המטרה.

– נעשה כדבריך, רבי! ענתה אשת נפתלי ראשונה: – אך לוּ ישמע גם הקהל למוצא שפתיך.

עוד דברים מעטים עברו ביניהם, ושובע שמחות יצא המגיד מן הבית, וגם נפתלי ואשתו היו עליזים ושמחים; ובביתם נעשה השינוי הגדול, כי ‘חצי הגויים’ האלה היו לעברים.

דעת לקורא נקל, כי לא באמונה ובתום־לב שב נפתלי. דברים כאלה לא יעצרו כוח לקחת לב איש ולתת בינה ודעת בקרבו למען יבין את אשר יעשה. אמנם כן, נפתלי גירש את המשכילים השניים מביתו, פשט את בגדיו ‘הגויים’ וילבש בגדי היהודים תחתיהם, ויארח לחברה את יראי ה' אשר בעיר ובדרכיהם הלך – אולם כל אלה היו רק בפני קהל ועדה, ובסתר אוהלו לעג שחק להם ולהמונם; דברי המגיד ללא אמת וללא צדק פעלו, המה לימדוהו לאחוז בכחש, ולבלי הנח ידו ממרמה, המה הורוהו לעשות חנף, המה שינו את בגדיו, דבריו, מעשיו הגלויים אך לא את לבו. – אולם גם הרמיה לא הביאתהו אל מטרתו: שם ‘בעל הגיר’ עוד לא חדל מפי העם, והכבוד אשר אמר למצוא – ביקש ולא מצא; ועל כן גזר אומר לעזוב את העיר, אשר אנשיה יודעים אותו מאז ומקדם, ללכת לגור בעיר מצערה, ושם יעוז בכספו ויהיה מאנשי עליה. דיבר אף עשה, ויסע מעמק אילון ויחן בפלגות.

גם בפלגות לא סר מדרך הרמיה אשר עמד עליה, ותרמיתו עמדה לו שם וינחל כבוד ויקר בעיר הזאת, עד כי שמו יצא לתהילה גם בכל הערים מסביב. בשכר אנחות אחדות אשר נדב לאיש עני, אשר דפק על פתחו ויבקש עזרה בצר לו, ובעד נדריו הרבים בעלותו לתורה – נחל לו את השם ‘בעל צדקה’, אף כי קמץ מאוד בנדבות כסף ומעודו לא שילם את הנדרים, אחרי כי הוא היה גם הגבאי – ומי יתבע מידו?… היה לחבר וגם לגבאי בחברות ‘קדישא’, ‘מעות חטים’, ‘לחם אביונים’ ויקנה לו התארים: ‘עוסק במצוות’, ‘אוהב את התורה’ ולומדיה' – אף כי שיחד מכספו לכל אלה אך מעט; ובגלל כל מעשיו הצבועים היה ‘לירא שמים’ ובפי אחדים גם לצדיק.

ברדפו אחרי הכבוד, ביקש להתחבר אל אנשים מכובּדים בעיר, למען יאצילו מכבודם גם עליו, ובין אלה היה גם המגיד. המגיד אשר בפלגות נודע בשמו ‘ר’ וואלף רחל’ס' על שם רחל חמותו אשר שמה היה לכבוד ולתהילה בפי כל בני העיר. היא היתה אשה אלמנה ורבת פעלים, ניהלה את בית־מסחרה במועצות ודעת; יראתה את ה' וצדקת פזרונה הוסיפו על תהילתה שבע, כי באמת ובאמונה היו דרכיה; ובהגיעה תור כלילת בתה, ביקשה לה עלם אחד מבני הישיבה אשר יצטיין בלימודו, למען תביא אושר נצחי והצלחה אמיתית לבתה שאהבה נפשה, ובכן היה וואלף לחתן לה. בני העיר קידמו פניו בכבוד גדול בעבור מעלותיו הרבות, דעתו, ולשונו אשר מיהר לדבר צחות; ומה גם בהיותו חתן לרחל הנדיבה. שנים אחדות עברו, וואלף ישב בבית־המדרש וילמוד, ובבית חמותו – ויאכל. צחות לשונו הביאה בקרבו את התשוקה לדרוש ברבים, ויחל להגות בספרי הדרשנים, במדרשים ובאגדות התלמוד וימצא בם חפץ, ויהי כאשר רבו הימים ותבקש חמותו את הגבאי כי יתנהו לדרוש בבית־המדרש ויותן לו; ומאז נודע שמו גם בין המון העם ויאהבוהו. אך בית חמותו הלך הלוך וחסר. ההצלחה פנתה לה עורף, עד כי במותה לא נשאר לחתנה זה במה להחיות את נפשו; אחת היא אשר עמדה לו בצרתו אז – היא תרמית לבו, ואמנם בה מצא את כל. המקרה אינה להאיש הזה שם אשר ישתווה עד־מאוד עם תכונות נפשו ומנהג חיתו – ‘וואלף84 רחל’ס’ מה נאה ומה טוב לו השם הזה! נפלאים מעשי המקרה!… אמנם כן, גם זאב טורף גם כבשה תמימה היה האיש הזה, כזאב ערבות שדד וחמס את כל הקרוב אליו, וכרחל לפני גוזזיה היה תמיד בעיני האנשים; עור כבש לבש עליו, ולב הזאב ושיניו החדות לא משו מקרבו. לפנים בישראל תלו הצבועים קלא־אילן85 בבגדיהם ויקראו לו ‘תכלת’, והצבועים בימינו אלה יביאו בלבם חנופה, תרמית, ראש כפוף ובגדים ארוכים ויקרא למו ‘יראת שמים’; יזעקו בתפילתם, יטבלו במקווה מים, יאריכו פיאותיהם, ויקראו למו בשם ‘חסידות’; הדברים האלה הנם כשוחד לעוור עיני העם לבלתי יראו מעשיהם הרעים, ולסלף גם דברי הנבונים האחדים אשר יאמרו לגלות את זדון לבם להסיר פני המסכה הנסוכה על פניהם. וכאחד האנשים הצבועים האלה היה גם וואלף רחל’ס הזה, הוא ידע עד־מאוד את טיב הדברים האלה ולא זז מחבבם עד שנעשו לו כטבע שני ובם לקח את לב העם. במות עליו חמותו, ובהישארו בלא משען לחם, מינוהו הקהל עליהם למגיד ודרשן. אז גברה עליו יד הצביעות, תרמית לבו והתחסדות היו לו למנהלים בכל דבריו הליכותיו ומעשיו; בבית־המדרש היה ר' וואלף הדורש, ובחוץ היה לזאב דורס חומס וטורף באין אומר השב. אם משלי החכמים המשילו את האיש אשר נאה דורש ואינו מקיים לעיוור נושא מנורה בידו להאיר לאחרים דרכם והוא בחשיכה יהלך – נוכל אנחנו למשול את הדורש הזה לפיקח, המעצם את עיני האנשים למען יוליכם שולל ויכשילם… אבל לא ארבה עוד דברים לתאר את תהלוכות ‘המגיד’ הזה, כי כל איש אשר בעיניו ראה את המגידים בארץ ליטא וידע את תהלוכותיהם ישווה לנגד עיניו גם את המגיד הזה, והקוראים יראו מעשיו ויבינו לתכונתו.

את וואלף רחל’ס הזה מצא נפתלי הכספי נכון לפניו ויכרות ברית אתו. ‘לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב’, יאמר המשל הקדמוני, ‘אלא מפני שהוא מינו’, ועל כן לא לפלא יהיה כי גם שני הרמאים הצבועים האלה כרתו ברית ואגודתם בתרמית נוסדה; קירבת המגיד לבית נפתלי הלכה הלך וחזק ויהי איש סודו, ושניהם הערימו סוד למען כחש. נפתלי הגבאי הוסיף על משכורת המגיד, המציא לו הכנסות רבות, והמגיד הילל את כספי פרשת צדקתו ויראת שדי אשר בלבו בכל עת מצוא. –

שנים אחדות עברו ולנפתלי בגרה בת. הוא ידע עד מאוד כי ‘הייחוס’ הנהו עמוד הימיני בכבוד איש ישראל, וכאשר ביקש לו עד הנה את הכבוד בתרמית לבו ומעשיו הצבועים, כן רבה תשוקתו עתה לקנות את הכבוד בכסף מלא, ויאמר להתחתן במשפחה אשר כבוד יחוסה מתנוסס לתפארת, ותהיה לחוטר גאווה גם לו, וּתחפּא גם על משפחתו הבזויה, אולם עתה נוכח לדעת כי לא כאשר יחשוב כן הוא, ולא כאשר יאמרו תמיד האנשים בפניו יאמרו גם שלא בפניו: הן הסכן הסכין נפתלי לשמוע תהילתו ותפארתו מכל איש, הסכין לעמוד בראש העדה וכולם פזרו חנף לרגליו, והדברים האלה הכו שורש בלבו ויאמן בם כי באמנה הם אומרים את הדברים – ‘ומדוע לא יהללוני שבע’? חשב בלבו, ‘האם לא אתחסד ואיתמם בפני כל אנשי העיר? האם לא זכו גם מעשי כמעשי כל הגבירים הנכבדים?’ אכן עתה כאשר לבבו השיאו להתחתן את אחד הגבירים המיוחסים בעיר נ. נוכח לדעת, כי האנשים יונו אותו על אחת שבע מאשר ירמה הוא אתהם; אז בא שנית לפניו השם ‘בעל הגיר’ אשר לא שמע שמעו מאז נסעו מעירו, ואשר שמח מאוד בחשבו כי האנשים לא ידעוהו. מאוד־מאוד נעצב אל לבו לשמע דברים כאלה, מאוד־מאוד חרה אפו על השדכן אשר בפה מלא אמר לו, כי האיש אשר נמצא גם רב אחד במשפחתו, ואם גם דין או מורה־הוראה ‘רביעי ברביעי’86 לו, לא יתחתן עמו, כי זוכרים עוד את מצבו בעיר ‘עמק אילון’… הדברים האלה ירדו כחץ בלב נפתלי, ויאמר לגרש את השדכן הזה מביתו בחרפות, ויזכור כי עוד בנים לו, וכי לא שדכן אחד יצטרך להביא עוד אל ביתו ברבות הימים – ויחדל מקצוף ולא העיר עליו כל חמתו.

– יהי מה, אנכי אך במיוחס אתחתן, אמר אליו נפתלי בנפש רחבה: – ועל כספי אבטח כי חפצי יצליח בידי, ועל כן אחת אבקשך: אל תוסף דבּר אלי עוד ולא תשוב לראות את פני; אם אין יחוס להאיש אין פני הולכים אתו…

לזלמן ינטס נודע הדבר, ויבוא גם הוא ביתה נפתלי.

– בדבר ‘נכבדות’ באתי הפעם לאדוני, אמר זלמן.

נפתלי ציווה כי בתו תגיש לפניו יין ומגדנות, כי מנהג ישראל הוא, אשר ‘הבתולה המדובּרת’ תגיש את הממתקים לשולחן אשר שדכן – ומה גם אחד המחותנים, מוסבים עליו, למען יתבוננו בה בינה מדי לכתה.

‘הבתולה המדוברת’ עשתה כאשר צוּותה ובפני להבים מבושת שבה לחדר השני.

– עלמה כלילה בהדרה היא, העיר זלמן בצאתה.

– היא עלמה אשר בגלילות שבע לא תמצא כמוה לטוב, הוסיף נפתלי על דבריו.

– ועל־כן הנני לתת לה גם חתן כלול בהדרו.

– אם אך מיוחס הנהו, ענהו נפתלי ויטעם את המלה ‘מיוחס’ בפיו: – כי אך באלה חפצתי.

– נקל לאדוני לדעת כי לא ארהיב בנפשי עוז להציע לפניו שידוך את אחד העם; הנה כבוד אדוני נודע לתהילה בכל הארץ…

דבריו מצאו חן בעיני הכספי.

– ומי הוא האיש? שאל נפתלי, שתה־נא, ר' זלמן, מן היין ותן לפיך מן המטעמים, הוסיף נפתלי לאות כי ישרו דבריו בעיניו, אף כי גם מראש לא טמן זלמן ידו בצלחתו ולא יתעצל להשיבה אל פיו כפעם בפעם.

– על שלושה דברים השידוך עומד, אמר זלמן: ­– על הכסף, על הייחוס ועל ‘הקרן’87. אולם שלוש אלה לא ייעשה לאיש בשידוכו הראשון, ומאשר כי לאדוני כסף רב, אחשוב לצדק כי יאות לגרוע את ‘הכסף’ משידוכו, וייחוס רב ‘וקרן’ נבחר מאוד יעמדו לו.

נפתלי העמיק במחשבותיו, וזלמן שתה את כוסו ויוסיף:

– ובדבר שידוך נעלה ונפלא כזה באתי הפעם לאדוני; הייחוס הוא שלשלת רבנים גאוני הארץ, וגם הבחור החתן הנהו ‘עילוי’, אחד בעיר, נוסף על יפה פניו והדרת תוארו.

– ומי הוא האיש?

– בן המגיד ר' וואלף רחל’ס, ענה זלמן ויבחן בעפעפיו את נפתלי אשר לא ענה מאומה ויקמוט מאוד את מצחו.

– ואם־ירצה־השם כאשר תבוא עת דודים לבנו לגד, הוסיף זלמן בראותו כי עוד לבב נפתלי יפון בקרבו: – הרימותי ידי אם לא בת רב אתן לו… הלא לאדוני לדעת כי ‘רחל’ה הנדיבה’ היתה אחת המיוחסות הגדולות בארץ, וגם ר' וואלף מלבד יחוס עצמו, הוא נכד הגאון אשר היה אב"ד בעיר ‘עמק אילון’… ולאדוני הוא השידוך הראשון…

עוד האריך זלמן את לשונו, עד כי על־פי דבריו היה דוב בן המגיד לחתן נפתלי הכספי.

העלם הזה ישב בבית־המדרש ויתגאה מאוד בכסף חותנו, ואוהבי נפתלי והנשבעים לדגל כספו הללוהו מאוד וירממוהו בתוך קהל ועדה, בידעם כי באלה יחפוץ חותנו ובאלה יצליח למו להטות לב הכספי לכל אשר יחפצו, ובכן היה דוב הזה לאחד מבני העלייה אשר בעיר. הוא למד מדרכי אביו הצבוע, ויצטבע גם הוא ויתחסד בעיני האנשים, וזאת הרבה תהילתו בפי דלת־העם, והרבה שנאתו בלב האנשים היודעים להבדיל בין אמת לשקר בין צבוע לבר־הלבב. המון העם נשאו את שמו בכבוד, והעלמים הלומדים בבית־המדרש וכל איש אשר לב טהור בקרבו שנאוהו ויבזו את שמו ולא באו בחברה אתו. מאז בא שמואל פלגותה נדעך אור תהילת דוב בן המגיד גם בלב ההמון, כולם הכירו כי נעלה שמואל על חתן נפתלי הזה, וכולם העידו כי כיתרון אור שמש על אור הנר יתרון שמואל על דוב. אף נפתלי חרה מאוד על הדבר ויטור איבה לשמואל. גם המגיד היה ערוֹ; ואת השנאה הזאת העמיק הרחיב זלמן ינטס, כי שמואל נגע גם באשר לו.

הקורא הן לא יחשוד את שמואל לגונב, לנוגע בנחלת זרים, או ליורד בפרנסת זלמן הלץ – ומה נגע באשר לזלמן? יאבה לדעת.

– את חנה, אשיבו מלים.

הנה אמנם לזלמן היתה, ושמואל אמר לקחתה מידו. גד בן נפתלי הגיע כבר לעת השידוכים, בקרב הימים ימלאו לו שבע־עשרה שנה, וחלילה לזלמן ינטס לשנות את דבריו אשר אמר כי בת רב יעיד למענו. נפתלי אמר בפה מלא, כי אם יקים זלמן את דבריו יפתח את ידו ויעניק לו מטובו ביד נדיבה, אפס כי לא מצא זלמן את אשר יבקש, מי הוא הרב אשר לו בת יפת־תואר וטובת שכל, והוא יאבה לתת לבן עם־הארץ ואשר גם הבן לא יתעלה בלימודו? הן ידע זלמן גם מראש, כי אם לא יתן אביה הרב שלוחים88 לבתו יאבה נפתלי כי הבת תתעלה ביופיה ושכל מליה, ובת רב כזו איפה תמצא? איה מקום כבודה? – אחת היא אשר מצא זלמן נכונה לפניו, אחת היא אשר תיאות לו, וגם את האחת הזאת חפץ שמואל לגזול מידו… את חנה ראה זלמן כי טובת מראה היא, ובטוב טעם דבריה, גם למודה היא בכתב ולשון – כאחת מבנות האצילים, ולא כבנות הרבנים אשר כרובן כן מושחת מאיש תוארן ולא תדענה לדבר כן גם בשפת־יהודית – ובכל זאת כבוד הרב חופף עליה: ‘אבי’ תקרא להרב, והוא גם הוא ‘בתי’ ישיב אמריו לה, היא אך היא תהיה לגד לאשה, החליט זלמן בלבו.

גם המחותנים השניים נתרצו לדבר הזה, ומה השידוך חסר? אפס כי לאה אשת הרב אמרה כי היא לא תאבה, וכי החתן לא ישר בעיניה. זלמן וגם הרב דיברו על לבה ויאמרו לפתותה, אך היא באחת כי לא תאבה, ויהי כאשר הציקו אותה בדבריהם, אמרה בפה מלא כי גם בתה חנה גילתה את אוזנה כי לא תיאות לדבר הזה, והיא לא תוכל להכריחה, יען כי יתומה היא. הדברים האחרונים האלה פעלו גם על הרב.

– אם־כן, אמר אז, נוחיל, אולי תיאות.

זלמן ראה כי שמואל בוא יבוא לבית הרב בכל עת וישב שמה שעות אחדות גם בעת אשר הרב איננו בבית, ויבן לדעת כי דברים בין שמואל וחנה. אשר אך לזאת לא תאבה ללכת אחריו להיות כלה בבית נפתלי, ויועץ את הכספי כי ירדפנו בגלל הדבר הזה, ויהי נפתלי עויין את שמואל למן היום ההוא, וגם המגיד ובנו דוב חשבו על שמואל רעות לבזות את שמו, ויבקשו תואנות לתיתו לבוז וקלסה – אך לא מצאו בו ערוות דבר אשר יאמרו כי הוא זה. זלמן ינטס גם הוא ארב לו בסתר, אך לא ביזה את שמו, יען כי גם שמואל אלמן מאשתו89, ומי יודע אם לא ישיב לו את הגזילה אשר גזל – כסף השדכנות מיד נפתלי, פי שניים עת ישא הוא את בת שלמה תחכמוני על פיו לאשה? ואך בכל עוז השתדל להפריד בין שמואל וחנה, למען יעלו גם שני השידוכים בידו – אך לא מצא עצה ותושיה איך לסבב את פני הדבר.

כשמוע זלמן את דבר השאלה מפי ‘אברמל’ הקצב ביום השישי בבוקר, וכי שמואל הלך לבית הרב לריב אתו, מצא את הדבר הזה נכון לפניו, ויאמר להרחיב את הפרץ ולגדיל את המדורה הזאת, ויחזה לו בזה פתח תקווה גם לפירוד בין שמואל ובין חנה. ומה מאוד רבה שמחתו בשמעו היום בבוקר כי השעה שיחקה לו, וכי אמנם יצא שמואל לריב את הרב בפני כל עם ועדה, וכי גם הרב לא טמן ידו ויחרפהו ויקללהו ויגרשהו מביתו. שמח וטוב לב יצא מן בית־המדרש – ‘באה מחשבתי’, חשב בלבו, ‘ולא ארפה את ידי ממנה עד כי כל דברי יקומו’. וישווה רגליו כאילות ויחש פעמיו לבוא לבית נפתלי ויספר באוזני אשתו את כל החדשות אשר נעשו. פני אשת נפתלי נהרו, באשר כי לבבה נהה מאוד אחרי השידוך הזה, ותיתן לפניו מן מבחרי היין והמגדנות; בין כה וכה בא גם נפתלי וחתנו ובנו הביתה.

– ומדוע לא בא גם ר' וואלף הנה? שאלהו זלמן.

– הוא הלך לבית הרב, ענהו נפתלי.

– שמע־נא לי, ר' נפתלי, אמר זלמן ויעמק במחשבותיו: – הן שמואל ראה עתה כי אין איש אשר עמד על ימינו, וגם שרעפיו נבוכו באחרונה ולא ענה על דברי הרב האחרונים מאומה, גם לא עיכב עוד את השמש להוציא את התורה, ואירא לנפשי פן יתרפס שמואל בפני הרב, וגם הרב ייעתר לו, ואז תשוב חנה ותהי לו…

– ואם־כן מה לנו לעשות? החסר עצות אתה? שאלה אשת נפתלי בנפש מבוהלת.

זלמן שתה את כוסו במתון ויעבר את ידו על מצחו.

– תהילה לאל לא עובד עצות אנכי, ‘עוד מוח קדקדי לא יבש כחרס’… אך מי יקים את דבר העצה היעוצה?…

– אנחנו, ענתה גברת הבית, מיד אישי לא ייפלא כל דבר, השמיענו־נא ונדעה.

– לנו לשלוח איש חרש לשמואל לאמץ את לבו, ולחזק את ידיו הרפות, לאמר לו כי לא יפחד מחמת הרב ולבבו לא יערוץ מגערתו…

– הנני שלחוני, ענה דוב.

– אבל… החל זלמן כמו לבבו יפון אם יצליח במלאכתו.

– בטחו בי כי לא תבושו מתוחלתכם, ענה דוב בלב אמיץ: – אנוכי אלך וגם אצליח…

ועל כן השתוממו שמואל, הבירזי וגם נחמן המלמד על בוא דוב לבית שמואל: הן המה לא ידעו מכל אשר נעשה בבית נפתלי, ויהי בואו לפלא בעיניהם, אחרי כי ישנאו שנאת־מוות איש את רעהו; על כן מיהר ר' נחמן לצאת מן הבית כי שקר חנופה וצביעות שנאה נפשו; על כן דחהו שמואל בשתי ידיו והבירזי פיזר היתולים להרעימו, כי הבינו למדי כי בשקר ותרמית יונה אותם, ועל־כן מצא שמואל תואנה לצאת מן הבית… הוא הדבר אשר אמרתי גם מראש: ‘בדבר שפתים ישאל איש, ואך לפי מחשבות לבו יענה’.


[יא] ברוב עם90 הדרת ‘מגיד’    🔗


וגד?

הן שמענו מפי ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’, כי דברי שמואל אמנם פעלו על לב בני הנעורים הלומדים בבית־המדרש; ר' נחמן הזה, אשר ידענוהו לאיש דובר אמת, ומרמה רחקה ממנו, העיד גם הוא כי ‘דברי שמואל מצאו חן בעיני רבים אשר ידעו את התורה ותהילות וברכות עטרו לראשו’ – הייתכן? ישאל הקורא, הייתכן אשר בעיר קטנה כפלגות, בעיר אשר כל אנשיה חסידים ויראי אלוהים המה, בעיר אשר מגיד כר' וואלף ידרוש בה בכל שבת, בעיר אשר בית־המדרש לא ידום יומם ולילה מרוב הוגי התורה אשר בו, בעיר אשר שלמה תחכמוני נחשב לאפיקורס בגלל כי בגדיו קצרים מעט ובגלל כי יקרא מכתבי־עתים עברים – הייתכן אשר בעיר כזאת ימצאו חן דברי האומר כי כל פוסקי ישראל נטו מן המסילה וילכו אורחות עקלקלות? הייתכן כי בעיר כזאת, ימצאון אנשים אשר ישמעו לקול העלם, אשר העיז פניו לאמור כי ‘שולחן הערוך’ איננו מוסמך ומוחזק, וכי אין אנו נזקקים לשמוע לכל דבריו? הייתכן כי…

– ייתכן וייתכן, קוראים נכבדים! העלם בית־המדרשי אשר גודל מנעוריו על הלימוד, אשר תמיד שמע מפי רבו: ‘הסכת ושמע, בין ודע!’, אשר להקשות קושיא היא תהילתו, וכל היום שוּמים בפיו דברים: ‘ורמינהו’91, ‘קשיא אדדי’, ‘מתקיף לה’, ‘מיתבי’, ומעולם לא נחה דעתו באמור לו: ‘בטח ידעו הראשונים ואין להרהר אחרי דבריהם’, רק ידרוש ויחקור שגם הוא ידע וגם הוא יבין; – איש כזה מסוגל מאוד לחכמה והשכלה, אחרי אשר על הדעת והשכל אומן מנעוריו; הוא איננו חסר רק סיבה אחת קטנה, רק דברי איש משכיל, או ספר־השכלה אחד, אשר יפקחו את עיניו ויורו לו הדרך, אשר יקחהו מאחרי העניינים המוזרים לו, אשר ילמוד בתלמודו ואשר לא יבינם בדעת צלולה – ויתנו לפניו מושגים חדשים ונוחים, ביקורת ישרה ורעיונות נכוחים, או אז ינהה מאוד אחריהם ולבבו יט לשכל מליהם. ובכן ראיתי רבים מבני הנעורים, מאלה היושבים לפני התלמוד והפוסקים בבית־מדרשם, אשר יד למו בשפת עברית, אשר קראו ספרים רבים מסופריה החדשים ואשר לאט־לאט בסתר אוהלם יהגו וילמדו גם בשפות אחרות, למרות רוח הזקנים אשר יחתרו בכל עוז לעצור בעד ‘מי הזדונים’ האלה, וישתדלו לבנות גדר וחיץ לבלתי תת את ההשכלה בוא בעירם; פעולת הזקנים האלה שוא, וכל עמלם להבל וריק; דמיונם כאיש אשר יגדור את הפרצה בקיר רפת־הבקר אשר לו, אחרי אשר הזאב עומד כבר בתוכה; – רוח־העת מדברת מתוך קרב ולב העלמים, ומה יועיל למו כל הגדרים והשמירות אשר מבחוץ?… פטר מים אחד יהיה לנהר גדול אשר ישטוף שטוף ועבור על כל גדותיו, ויהרוס בשטף עוזו את כל גדריו; רשף־אש אחד יהיה לשלהבת נוראה אשר תשרוף ותכלה כל אשר לה מסביב, וקו־אור אחד יציץ גם בעד חרכים דקים ויבוא בלב בני נעורינו, אשר גם חומה מימות יהושוע בן־נון92 לא תעצור כוח לעצור בעדו… וקו אחד כזה יימצא בכל עיר ועיר, ובכל קהילה וקהילה באופנים מאופנים שונים, ומבלי־משים יתגנב לבוא בלב נערינו הלומדים בבתי־מדרשות, וגם הזקנים העומדים על המשמר לא יתבוננו בו. –

האם לא ראית, קורא, כי דבר־מה יסתיר העלם בצלחתו מדי לכתו ביתה־מדרש? האם לא התבוננת כי כדמות ספר קטן מונח תחת הגמרא הגדולה הפתוחה לפניו? האם לא הרהבת בנפשך עוז לגשת אליו ולראות מה הוא, מה שמו ומה כתוב בו? – הבה, אלך רכיל ואגלה לך סודו: הוא ספר אחד מספרי השכלה בשפת עבר, או אחד מן ספרי הלימוד בשפת רוסיה… האומנם תתפלא, אכן הלא תשוב ותתפלא, הפלא ופלא, כי בחצי מספר הלומדים שמה ייראה ויימצא דבר־מה כזה תחת גמראותיהם… בית־המדרש נועד להיות בית־לימוד בישראל, ואמנם למוד ילמד גם דעת ומזימה לבני הנעורים השוקדים על דלתותיו, מבלי אשר יחושו גם הזקנים באלה.

גם בזאת העיר פלגות, גם בה נמצא הניצוץ האחד הזה, גם בקרבה התגנב קו־אור אחד, אשר יאמר להאיר לבות בני נעוריה, והוא – ‘הגלוּח’. לא לשוא פחדו הזקנים בבוא ‘הגלוח’ להיות מורה בבית־הספר אשר לעברים מאת הממשלה בפלגות, לא לשוא הגידו האותות לאחור כי הוא יפיץ אפיקורסות בתוך בני העיר הזאת, ולא לשוא אמרו כי ידיעתו את השפה העבריה וגם את אשר הוא יודע את התורה שבעל־פה, הוא התלמוד, כל אלה ‘ירעו וישחיתו’ עד מאוד, ויתנו לדבריו מהלכים בלב העלמים; – אך לשוא היה כל עמלם לגרשו משם, לשוא גזרו על בניהם כי לא ילמדו ממנו כל דבר ולא יבואו גם בדברים אתו; גם קללותיהם כי יתושו של ‘טיטוס הרשע’93 יבוא באפו וכי כקץ ירבעם בן־נבט94 יהיה קצו – לא באו לו, וגם כוונותיהם בתפילת ‘ולמלשינים’ כי גם להגלוח הזה תהיה אחרית כאחרית ‘כל רשעי עמך ישראל’ שבוּ ריקם: הייתוש לא בא בחוטמו, והכלבים עזי־הנפש לא העיזו ללקק את דמו; גם ה' לא עקרו, לא שברו, לא מיגרו ולא הכניעו – והוא הלך ומשך הזרע בידו ויזרע דעת ותבונה בלבות צעירי פלגות; מידו באו כל הספרים הקטנים אשר נראה תחת הגמראות ללומדי בית־המדרש, מידו החלו האנשים האלה ללמוד גם שפת רוסיה במסתרים, ואך מידו זאת להם כי התעוררו גם הפעם לקול דברי שמואל וירחש לבם תודה לו, ואך פעולתו עשתה כי גם גד בא להזהיר את שמואל מרעתו.

גד בן נפתלי היה טוב לבב עד מאוד, חמל מעודו על העניים והאביונים אשר יבואו לבית אביו, ויבקש תמיד מאת הוריו לחמלה עליהם ולרחמם. בלמדו בחדר לא הצטיין בלימודו שכלו ודעתו, אך גם שם התפלאו על טוב לבבו ועל נדבת רוחו. מן האוכל אשר הביאו לו חלק לרעיו התלמידים, ובאהבה ותום־לב התרועע אתם. בידיו נתן אוכל לחתול אשר בבית ולכלבים אשר בחצר, וירב את האמהות את נגעו בהם יד להכותם…

– גד, אמר אליו פעם נפתלי בשחוק: – הנה שממית טורפת זבוב!

גד נבהל למראה עיניו, וברגליים ממהרות קפץ כאיל על השולחן ויצל את הזבוב ויתר בידיו את קורי העכביש מעל רגליו.

– עתה, הוסיף אביו לצחק בו: – עתה תן נא את פניך להעקץ מבעלי־חיים כאלה…

גד נכלם בדבר אביו את הדברים האלה, אך התאושש ויאמר:

– הזבוב הזה יכיר לי טובה ולא יעקץ את פני.

– נער אין־לב, התל בו אביו.

אשת נפתלי שמחה מאוד למעשי בנה זה, ותחזה עתידות לו כי יהיה צדיק תמים בדורותיו, ונפתלי לעג שחק לו ויקרא לו שפן מוג־לב.

במלאות לו חמש־עשרה שנה ויחדל ללכת אל חדר מלמד, וילך לשמוע לקח מפי ‘פרוש’ בבית־המדרש ושם ישב כל היום. וגם את הגלוח, המורה היחידי אשר בעיר, שכר אביו כי יבוא על שעה ביום לביתו וילמדנו שפת רוסיה. נפתלי לא אבה כי בנו יהיה בטלן, ובלתי שפת רוסיה הוא לא יהיה כאחד הסוחרים הגדולים אשר בארץ, ובלתי הגלוח אין מורה בעיר אשר ייטיב ללמד השפה הזאת, ועל כן עבר כיום על דעת היראים – אשר ‘בטלנים’ קרא למו בשעה הזאת – ויעד את הגלוח להיות מורה לבנו שאהבה נפשו המתעתד להיות סוחר בישראל. בבוא גד ביתה־המדרש מצא שם נערים רבים מעולם זר ומוזר לו, מעולם אשר תמיד הרגיש גם פחד גם חנינה לזכרו, הוא עולם העניות. ויארח גד לחברה עם ‘הבחורים הענים’ אשר ילמדו שם, ברגש שמע את סיפוריהם, מצבם ומצב בית אבותם; זה סיפר לו כי בבית אביו אין לחם ומזון, ועל כן נסע הוא משם למען המעט את מספר האוכלים, ומשנהו יספר כי אם־חורגתו הכתהו כפעם בפעם ויברח מפניה וילך יחידי בדרך ויתעה ביערים עד בואו אל עיר מושב וילמוד בבית־מדרשה… גד שמע את דבריהם ברצון ובלב מלא חנינה, השתתף בצרתם ויחננם במתנת כסף ויבקש גם מאת אמו כי תתן על ידו מן הבגדים הישנים אשר לו למענם. המורה הגלוח גם הוא עזר על־יד רוחו הנדיבה הזאת, ויטע בלבו גם זרע דעת והשכל, ובינה ומדות טובות גם יחד שתל על תלמי לב הנער הזה, ויהי לאיש חמודות. ויאהב גד את מורהו וכל דברי ‘הגלוח’ היה קדוש בעיניו, ועל־כן שנא מאוד את מגיד ובנו, בשמעו כי בפיהם מנואץ כל היום שם מורו היקר לו, אך הוא לא העיז להגות את הדברים בפיו, ורק בלבו שמר את הדבר.

כשמוע גד את דברי הריבות בין שמואל ובין הרב, וכי שמואל נעצב באחרונה מאוד על כי הכלימו הרב בפומביה, חם לבו בקרבו וירחם את שמואל הנעלב הזה. גד לא דיבר את שמואל אף פעם אחת, אך תמיד שמע תהילתו בבית־המדרש, וכעת ראה את גדולתו, ואפו חרה על כי הרב נתנוֹ לבוז בפני כל עם ועדה; – ומה נבהל לשמוע מפי זלמן ינטס בשובו הביתה, כי הוא וגם אביו יחפצו רעתו וכי גם גיסו דוב קם לשטן לו ויאמר ללכת אל בית שמואל ולהסיתו בחלקות למען ילך וייכשל… גד, אף כי ידע כי זלמן הזה ישדך בעדו את חנה בת אשת־הרב, אך לא עלה על דעתו כי בעדו ובעד השידוך הזה יאמרו להרע לשמואל, ועל כן גמר בדעתו ללכת גם הוא לבית שמואל, ובמסתרים יגלה את אוזנו כי ישמור נפשו לבלתי הילכד בפח אשר זלמן וגם אביו יטמנו לרגליו, ולכן בא אל שמואל, אחרי היפרד דוב מעליהם, וילחש באוזניו את הדברים ההם.

לשמואל נודע הדבר כי האנשים ההם יבקשו להרע לו, ורעיונותיו הנוגים הוסיפו לאיים את נפשו; גם הבירזי נבהל מאוד לשמע הדברים האלה, ובדממה הלכו שניהם עד גשתם לפני פתח בית־המדרש.

שניהם פתחו את הדלת וישתוממו לראות את המון העם הנקבצים שמה.

– המגיד ידרוש, אמר שמואל בשפה רפה: ־ צר לי אפוא כי יצאתי מביתי…

– טוב לשמוע הבלי המגיד מהטות אוזן אל מרמת בנו, ענהו הבירזי.

שמואל פתח את דלת ארון־הספרים העומד בבית המדרש במקצוע דרומית מערבית, ויקח משם אחד הספרים וילך לו אל החדר הקטן הבנוי שמה; והבירזי נגש אל חבר העלמים, אשר יעמדו אחורי הבמה ובשפתי לצון יפטירו אחרי דברי המגיד.

גם הבירזי נטה אוזן וישמע את קול המגיד מדבר כדברים האלה:

– ‘כלבים אומרים שיר95: בואו נשתחווה ונקרעה, נברכה לפני ה’ עושנו' – המאמר הקדוש הזה הוא כולו מקשה, הלא קושיית־עולם היא: מדוע זכו הכלבים עזי־הנפש משתיני הקיר לאמור שירה נפלאה כזו? במה כוחם גדול כי המה ישתחוו ויברכו לפני ה' אדון כל הארץ?

– אך זאת היא קושיא! העיר הבירזי בקול דממה דקה באוזני העלמים הניצבים עליו.

– הלא תשמעו הלא תבינו, הוסיף יעקב חתן ר' אברהם יהודה – הנה לא ידע כי נברכה הוא מלשון ברך וביאורו השתחוויה, והוא יתרגמהו כמו ‘נברכה’ מלשון ברכה.

– כאלה וכאלה נשמע בכל פעם מפי דרשנים ומגידים, ענה עוד אחד, ומה זה תתפלא? החסר שגעון המה המגידים?

אך קול המגיד נהם פתאם לאמור:

– האר"י הקדוש96 אמר, כי האיש אשר ילגלג על דברי חכמינו הקדושים, על הגמרא הקדושה, על הרבנים והגאונים עמודי בית ישראל, ועל כל מה שתלמיד ותיק חידש ועתיד לחדש – אחת דתו, שמעו־נא רבותי! אחת דתו כי יגולגל בכלב, בכלב עז־פנים כמוהו, רבותי!…

– הה, אוי נא לנו, כי בכלבים נגלגל… העיר הבירזי בצחוק: – אולם אם גם אנוכי אהיה כלב לאחר מותי, אז אוחז בראשונה באוזני מפריס פרסה97 הזה, גם מקברו אוציאנו, וגם אנכי אדרוש אז עליו את הפסוק: ‘ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב’98

– הה, הפריעה אנחת המגיד את ליצנות הבירזי: – הה, רבתה בנו תרבית אנשים חטאים, בדור פרוץ הזה רבו כמו רבו המינים והאפיקורסים אשר לא יאמינו לדברי רבותינו הקדושים – זכותם תגם עלינו! רבו המלגלגים על דברי חכמים… הוי ואבוי! בכה נבכה, רבותי! על חילול התורה, על חילול קדושת ה‘, על האפיקורסות אשר התפשטה בתוכנו… אל תבכו למת, בכו בכה להולך בשרירות לבו, כי לא ישוב עוד לה’… ואף כי החוצפה יסגי כמו בעקבא דמשיחא99, אך מעוונם כי רב עדיין בן־דוד לא בא, ומחטאתם כי כבדה עול הגלות יכביד עוד אוכפו על שכמנו ואנחנו לא נושענו…

– בכו בכה, אמר הבירזי בקול בוכים מעורר צחוק: – נבכה בדמעות שליש, מדוע תחשו?

– העוד תרהיב להליץ? ענהו אחד העלמים: – הלא גם אבן מקיר יבכה לשמע קול תוכחות זה.

– רבו מאוד החוטאים האלה בקרבנו, הוסיף המגיד לצעוק בקול גדול: המה ימותו ונשמותיהם לכלבים אילמים תטלנה, ימותו עוד ואך בצרור הכלבים תצרנה נפשותיהם… אולם, הה ליום! מספר הכלבים הולך ודל ומספר נשמות הרשעים האלה יתרבה מיום ליום… כלבים עוד אינם, רבותי! ונשמות אין־קץ מאנשים רעים וחטאים יביאו מלאכי החבלה דבר יום ביומו. – ‘מה נעשה?’ שאלו המחבלים האלה. – שתי נשמות בכלב אחד! גזר בית־הדין של מעלה – וישנו; אולם עוד מעט מזעיר מספר הכלבים, ונפשות חוטאות עוד נשארו בידי המלאכים המחבלים האלה, ‘שלשו’ יצאה הדת מפמליא של מעלה, וישלשו… וכן הולכות ומתרבות הנשמות בכלב אחד עד כי תקבצנה עשר נשמות בגוף כלב אחד… ‘מניין’ נשמות, רבותי, בכלב אחד! או־אז ירום הכלב את ראשו, ויאמר: ‘נברכה לפני ה’ עושנו', כבר יש בי מניין נשמות ואוכל לאמור גם ‘ברכו’…

– תורה נפלאה, אמר יעקב, אך גם המגיד בעצמו אמר תוך־כדי דיבור:

– זאת היא ‘על דרך ההלצה’; אולם האיש הבלתי מאמין בדברי האר"י הקדוש אשר זכרתי, כי המלגלג אפילו על דבר אחד מתורתנו הקדושה הכתובה בספרים הקדושים על הרבנים והגאונים פארי דור ודור – יגולגל בכלב, האיש הזה בעצמו יגולגל בכלב, רבותי…

עוד הרבה המגיד להג הרבה, וחבר העלמים הוסיפו להליץ ולהעיר על דבריו בדממה.

פתאום צעק המגיד בקול גדול מאוד:

– בפי האנשים שומה כי אין רע בעולם מאיש צבוע – אולם שמעו־נא רבותי! גם לצבע מחיר, וגם בעד דברים צבועים ישלמו כסף רב!

– מבשרו יחזה זאת, אמר הבירזי בלעגי שפה: – כי מי כמוהו צבוע וכסף רב יצבור במעשי צביעותיו.

– אבל הוא הנהו צבוע לאחר שבע שנים100, שכבר נעשה נחש, הוסיף יעקב.

וקול המגיד הולך וחזק:

– גם הצבע במחיר יוקח, רבותי! טוב לו לאדם שיעשה כל מעשיו הרעים בחדרי חדרים ובפני האנשים תהיה יראת ה' על פניו, מאשר יעשה את כל עלילותיו הרעים ביד רמה!… הוי ואבוי! מעולם נמצאו בתוכנו אפקורסים, מעולם היו אנשים אשר לא אבו ללכת בדרכי ה' ותורתו… אך אלה היו אפקורסים נסתרים, ולמראה עין לא הכרנום, ועתה, עתה, הה, עתה לא יבוש איש ישראל לעשות את מעשיו הרעים לעיני קהל ועדה, עתה יעיז אחד הצעירים להכחיש בפרהסיא בפומביה בבית־המדרש לעת התפילה ביום השבת את כל התורה כולה…

המגיד משך בפיו את דבריו האחרונים למען ידעו הנאספים ויבינו על מי ומה הוא מרמז.

– הלא על שמואל ירמז! אמר הבירזי בהתעוררות: – הן גם הוא בקושרים…

– נקום־נא נקמת שמואל ממנו, אחים! אמר יעקב ברגש.

– צדקת, נקום! ענו כולם פה אחד בקול יותר חזק מאשר דיברו עד הנה.

– כן, רבותי! הוסיף המגיד לצעוק בקול גדול: – בפרהסיא יכחישו וילעגו על דברי הרבנים, נוחי עדן, זכותם תעמוד לנו…

אך פתאום נשמע קול המולה גדולה מאחורי הבמה, קול העלמים הומה; לשוא הכה השמש בדף של עור אשר בידו על שולחן הבמה, לשוא הכה המגיד בכבודו ובעצמו בידו על ‘השטנדר’ אשר לפניו במרום מעלות ארון־הקדש, אשר שם יקח עמדתו – הכל הבל! הקול הולך והומה, הולך וחזק…

הגבאי רמז אל השמש, והוא החזיר פניו לצד מערב ובקול מצווה אמר:

– החשו! מה הקולות האלה?

– הלא נעבור זמן תפילת המנחה?! ענו העלמים בקול גדול: – הלא שבת היום, ולנו לבצוע על הסעודה השלישית בעוד יום…

– אבל הרב איננו עוד, ענם השמש בדממה.

הם חפצו לענות, אך לאושרם נראה גם הרב על פתח בית־המדרש.

– הנה גם הרב, צעקו כולם, מנחה! מנחה! ויחלו להכות בידם בקיר מכה רבה.

הרב לא ידע מה זה, ובקול יראת־שמים אמר בדממה:

– אמנם זמן מנחה הוא, אך מדוע זה תצעקו בקול גדול?…

המגיד ראה כי כן ויאמר גם הוא לשים קץ לדבריו.

– יתן ה' לנו לב בשר ורוח נמוכה, אמר בקול אשר יורה למדי כי יסיים את דרשתו: – נעבוד את ה' בנפש חפצה, ולא נעיז לדבר תועה על גדולי ישראל ורבניו, ויקויים בנו דברי הפרשה אשר קראו היום בתורה ‘ויקרא – א’ זעירא'101, ‘מאן דאיהו זעיר איהו רב’102, ובזכות זה ובא לציון גואל – ונאמר אמן!

כל הקהל ענו ‘אמן’ בכונת הלב, והחזן ממקום שבתו פתח ואמר ‘אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה’ והעם התפללו תפילת המנחה.

– קץ דבריו היה טוב מאוד, אמר הבירזי אל חבר העלמים אשר החלו להיפרד ולשבת איש איש על מקומו.

– ומה הטוב אשר מצאת בדבריו?

– יען כי היו קץ דרשתו והם סגרו את פיו לבלתי ידבר עוד הבלים… ענה הבירזי וילך לו גם הוא לשבת על אחד המקומות.

אחרי אשר כילו היתומים את ‘הקדיש’ שאחר ‘עלינו’ וכל העם החלו לשום את פניהם ולשאת את רגליהם בחפזה אל הדלת לצאת – הפכו פתאום את פניהם קדימה לראות מי המה האנשים אשר קול דבריהם הגיע לאוזניהם מאת פני כותל מזרחי.

שם עמד הבירזי, ובקול שואל ובפנים מלאים תמימות שאל את המגיד לאמור:

– רבי, ‘תורה היא וללמוד אני צריך’! – הן פרשת את הכתוב: ‘נברכה לפני ה’ עושנו' מלשון ברכה, והלא רש"י ‘והמצודות’103 יפרשוהו מלשון ‘ויברך את הגמלים’?

ובדברו פתח את ספר תהלים לפניו.

– בדרך דרש, ענה המגיד אשר לא הבין כי להלץ בא, ויקמוט את מצחו: – נוכל לפרש פסוק גם לא כרש"י.

– הן אמרת כי טוב צבוע מן אפקורס בגלוי, פנה גם יעקב אל המגיד בשאלה: – והלא בספר ‘חובת הלבבות’ מפרש אמור: כי ‘יש יתרון לעובד־גלולים על הצבוע בארבעה דברים’104?

ויפתח גם הוא את ספר ‘חובת הלבבות’ לפניו.

– מדוע זה באתם לקפחני בדברים? אמר המגיד וירעם את פניו: – הן אחת אמרתי, אין משיבים על הדרוש, על דרך המוסר נוכל להגיד גם לא כבעל ‘חובת הלבבות’ אם השעה צריכה לכך…

– ואנוכי איש פשוט הנני, העיר זלמן ינטס: – ולא אבינה לדעת: הן על דרך הפשט נוכל לפרש לא כרש“י, על דרך המוסר נוכל לאמור לא כבעל ‘חובת הלבבות’ – והאיש אשר לא יאמין בקבלת האר”י יגולגל בכלב?

המגיד חפץ לענות דבר, אך יעקב הפריעו.

– ולוּ ידעתי, אמר בקול רם: – הכי גם הרמב"ם וכל גדולי ישראל עד הגאון בעל ‘נודע ביהודה’105 בימינו אלה, אשר כולם לא האמינו בקבלה ויאמרו להרחיקה מגבול ישראל – הכי גם כולם יגולגלו, חלילה־וחס, בכלב?

המגיד ראה כי נפל בפח, וכי העלמים האלה באו להבאיש ריחו בעיני העם, פנה גם הוא אל התשובה האחת אשר היתה ואשר תהיה תמיד ככלי־קרב לכל איש מתווכח בעינייני אמונה, בעת כי לא ימצא לו מענה נכון:

– כולכם תריבו אלי – כולכם הנכם אפקורסים! צעק בקול גדול.

העם הנשאר בבית־המדרש לטש עין־זוֹעמה על העלמים האחדים אשר עמדו שמה.

‘אלה מחריביך ישראל!’ חשבו בלבם, ‘אך אלה האפקורסים יעכבו את ביאת הגואל’. – שלמה תחכמוני היה האחד אשר שם לב להבין את הדבר, הוא ראה ויתבונן כי דברי שמואל עשו פרי בלב בני הנעורים, ואך על כן יאמרו כעת לנקום את נקמתו מאת ‘המגיד’ אשר רמז עליו בדבריו.

אל־נא תריבו, אמר בתום לבו: – המשפט לאלוהים הוא.

העלמים לא ענו דבר, כי יראו מחמת המון העם, אשר ביניהם היו גם אבותיהם וחותניהם. אך זלמן הביט בלעג בפני המגיד.

– אחשוב לצדק כי גם על דרך הדרש, גם על דרך המוסר ‘הכעס מידה מגונה היא’, אמר אליו בצחוק גלוי: – שן־זאב106 יועיל אך לילדים קטנים, לא לאנשים כמונו היום…

המגיד לא ענה דבר, ויפן וילך לו.

– הנני ללכת אתך, רבי! אמר זלמן אל הרב בצאתו גם הוא: – לבצע בביתך על הסעודה־השלישית.

– בוא ואקרבך כאורח־הגון, ענהו הרב.


[יב] שידוכים לשיטת השדכנים    🔗


האומנם כי צחוק קל יעבור על שפתי הקורא בשמעו הפעם מפי: ‘שיטת השדכנים’ – היש שיטה גם לאלה? ישאל לתומו. הכי גם אלה אשר ‘יקרבו קיר אל קיר’ על דיברת העם, אשר אבן־הפילוסופיא107 בידם להפוך כרגע אשה בלה־ניאופים לעלמה רכה בשנים ורבת־החן, או ללמד לנער בור את כל התורה כולה על רגל אחת, הכי גם אלה יעשו את מעשיהם – זרים מעשיהם, בשיטה? – כן כן היא, אענה: ‘הדבר אשר ייעשה בלי סדר ומשטר לא ייגמר בכי­־טוב’ גזרו אומר חכמי דור ודור, ואם עינינו הרואות כי רוב האנשים יחיו את נשותיהם ‘בסימן טוב ומזל טוב’ אך על־פי דברי השדכנים – הלא גם סדר וגם שיטה למעשיהם.

ראשית שיטתם היא: כי אין כל שיטה בשידוכים, והיא לבדה דיה להסיר כל המעקשים מדרכם. אולם גם בלעדי השיטה הכוללת הזאת ישנם גם כללים אחדים וחוקים מעטים אשר ישמרו לרגלי עבודתם: חוק הוא לאיש זקן ועשיר כי ‘ישא למזל־טוב’ בתולה עניה ממשפחה נכבדה (ואיה המשפחה הבלתי־נכבדה בפיהם?); ומשפט הוא כי בתולה בת ‘נגיד’108 אשר מום בה: עיוורת עינה האחת, חרומה, פסחה או גבנונה, כי תינשא לאחד מן ‘הבחורים־העניים’ אשר יתעלה בלימודו ואשר יהיה בפיהם ‘לעילוי מאוד נעלה’; וחוק וגם משפט הוא כי לא יתחתן יחסן ביחסן ולמדן בלמדן. הן אך מעניים תצא תורה ויחוס באביונים ימצא – ומה יעלה ביד המזווג זיווגים כאלה? עני בעני כי יתחתן והיה כסף השדכנות חמישה שקל ולעמל אין־קץ – על־כן חוק ומשפט שמו להם לתת את המיוחסת לעשיר בן־בוז־משפחות, ואת בן־התורה לבת נגיד ועם־הארץ, ויהיה ‘גם הזאב שבע גם הכבשה תמימה’.

השיטה הזאת לא נכחדה גם מאת זלמן ינטס וישם לדרך השדכנות פעמיו על־פיה. הוא ידע כי דברים בין חנה ובין שמואל, ידע כי שמואל מצא חן בעיני הרב ואשתו (בטרם עוד התפרץ הריב הזה), ואם־כן נקל יהיה לו לחבר את הצעירים האלה, ולהביאם בברית; אולם מה יתן לו שידוך כזה? על־כן פרד בין הדבקים האלה ויאמר לתת את חנה לגד בן נפתלי לאשה, ואת שמואל לאיש לאסתר בת שלמה תחכמוני. הן אמנם מצא לו מכשולים קטנים בדרכו: לאה אם חנה ושלמה אבי אסתר שניהם אמרו בשם בנותיהם כי החתנים לא מצאו חן בעיניהן… אך איש אשר יטה אוזן לדברים כמו אלה לא עוד ‘שדכן’ ייקרא, וזלמן חפץ להיות שדכן גיבור ציד בארץ.

והלא עיניכם הרואות, קוראים נכבדים, אשר תמאנו לתת צדק לפעולות זלמן, כי השעה שחקה לו וכי שמואל בא בריב גלוי את הרב, וגם זלמן לא טמן ידו בצלחתו ולא עבר על המקרה הזה כבלי־משים, בבוקר שלח איש עתי כי יקשה את לב שמואל, ובערב הוא בא לבית הרב לחזק גם את לבו בריב הזה, למען לא תעיז עוד חנה פניה להמרות את שיטתו ולקחת את לב שמואל.

*

חנה ישבה בחדר־המיטות אשר בבית הרב בודדה וגלמודה. אור הערב לא עצר כוח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל אשר יביא גם עצב עמו. לבנת השלג, הנראה בעד החלון, נדמה כתכריכי־מת ומראהו הלבן עורר תוגה ויגון עתה, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה. חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה אשר נתנתן על השולחן הקטן העומד שמה, מחשכת הנשף לא נראה תמונתה ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה.

נורא מאוד היה המחזה, אך נורא ממנו היה לב חנה. מלחמה כבדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עוז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת־אם ויראת כבוד אב־חורג רב זקן ונשוא־פנים, ומעבר מזה הצלת נפש ידידה ואוהבה שמואל, אשר יאהבנה כנפשו וגם היא לא מצאה לה ידידים ורעים בפלגות בלתו.

‘הה’, חשבה בלבבה, ‘לא אוכל לשות עצות בנפשי מה לעשות. הנני יודעת מאוד כי עלי עתה להציל נפש שמואל מרעתו, וכי טובו בידי, אך עלי לשמור גם כבוד אמי ואישה… הדברים אשר שמעתי היום מפי הזקן והמגיד יצוו עלי במפגיע ללכת לבית שמואל ולספר לו את אשר יחשבו עליו; אך אם אעשה את הדבר הזה, והיה כי יראוני אנשי העיר וסקלוני באבנים וגם את שם אבי המת ואמי החיה יבזו ויקללו… יקר אתה לי שמואל מכל הון, נפשי אתן תחתיך, אבל כבוד אמי ידרוש ממני בחזקה כי לא אנבל גם את שמה… אם כה ואם כה צר לי מאוד’…

ברגעים אלה באה אמה החדרה.

– מה לך, הה, בתי?

– אין דבר, ענתה חנה בשפה רפה: – יד העצב גברה עלי…

– בואי־נא הביתה, וסעדי את לבך… שם גם זלמן ינטס, הוא הלא איש אשר לצון חמד לו ובחברתו יפוג העצב מלבך.

– לא אלך, אמי, ראשי יכאב מאוד…

– הלא גם בבקר לא אכלת כל־מאום?… בואי, בתי, בואי־נא, אמרה לאה בתחנונים: – מדוע תחללי לי גם את שבּתותי ומועדי?

חנה לא ענתה דבר גם לא קמה ולא זזה ממקומה.

– מדוע לא תסבי גם את לאה לאכול אתנו? אמר הרב בבואו החדרה גם הוא: וגם את חנה תשבי כל היום בודדה ועצובת רוח… הלא שבת היום לה'… בואי ושבי על־יד השולחן.

– בואי, בואי, בתי! אמרה גם לאה אחרי אישה בקול אהבת־אם.

– הכי נאספתם כולכם בחדר ההוא להערים סוד עלי, צעק זלמן ינטס מן הבית: – אם כן שבו לכם שם ואנוכי לא איעף ולא איגע לאכול גם לבדי את כל אשר על השולחן…

צחוק עבר על שפתי הרב ואשתו, אך לא על שפתי חנה.

– השאיר לנו כזית לחם לברך עליו, אמר הרב בלצון וישב את הבית: – לכנה גם אתנה, לאה וחנה, נשמע קולו מבית.

לאה אחזה ביד בתה אשר הלכה אחריה בלי חמדה.

רוח מבינתי צר להבין את תולדות הימים האלה, אמר זלמן בעת האוכל אל הרב: – הנערים והעלמים המה עזי־נפש וחזקי־מצח עד כי תסמר שערות איש לשמוע גם את דבריהם.

– הלא כבר אמרו התנאים הקדושים ברוח קודשם: ‘בעקבא דמשיחא חוצפא יסגי’, והאותות הכתובים שמה כתומם באו בימים האלה… הלא כבר הגיע ‘ערב שבת בין השמשות’109.

– אפס כי גם בעיר קטנה כפלגות, אשר בעזרת ד' עוד תורה בה, ואנשיה המה יראים ושלמים, וכי גם בה יימצא עז־פנים אשר יעיז לדבר כאשר דיבר שמואל היום בבוקר – הלא גם על דעת התנא לא יכול לבוא…

לחנה, אשר ישבה על השולחן כנדהמת, ולא אכלה מאומה רק העמיקה בתוגיון נפשה, לה היו הדברים האלה כגרגרי מלח הנפזרים על מחץ מכה רבה. נפשה התחלחלה מאוד וכל עצמותיה רעדו מזעם; מעיניה, אשר לטשה בקצף על זלמן המדבר, התמלט מבט־אש עד כי גם זלמן נבהל כמעט.

– הטרם תדע כי יד הגלוח בכל אלה, ענהו הרב וייאנח כאיש המשתתף בצרות הכלל: – לא לשוא נהמתי בבואו, לא לשוא ניבאתי להם כי מינות רב יביא בעיר…

– צדקת, רבי!… אולם הידע רבנו כי גם ‘הגוי’ הזה יגלח את זקנו על פי דין תורה? – הוא יגלחנו בסם110

– בסם? הייתכן?

– בתם־לב111 הנני אומר, ענה זלמן בצחוק גדול אשר הכריח כמעט גם את הרב גם את לאה (אף כי לא הבינה את החידוד הזה) לצחוק אתו.

– הה, אך הגלוח הזה היה בעוכרי נערינו, אמר הרב בקול יראת האלוהים אחרי עת מצערה: – אמת בפי הגמרא הקדושה ‘לשמרך מאשה זרה – זו מינות’112, כי גם צעדיה שאול יתמכו, ובכל זאת ינהו בני הנעורים אחריה… הה, הרבה הגלוח להשחית את לב עלמינו, הרבה לחלק ספרי מליצה לכל איש ותרב הפרצה בעיר ולאפקורסות אין קץ…

– מי הוא הגלוח הזה? שאלה לאה בתמימות.

– הוא הגלוח… האפקורס… דיבר הרב בכבדות.

– מה מעשהו ומה שמו?

– ימח שמו וזכרו, ענה שנית הרב וינע בידיו בחזקה.

– הוא הנהו מעיר ווילנא, ענה זלמן, בראותו כי מענה הרב לא הפיק רצון מאת לאה: הוא כילה שמה חוק לימודו בבית־מדרש־הרבנים ושלוח הנה – זה כשתי שנים, להיות מורה בבית־הספר בזה.

– ומה שמו?

– הרשעים האלה יחתו מפני קללת שלמה המלך113, ובחפצם כי לא ירקב שמם, על כן יסתירוהו מאוזני האנשים וייקראו בשמותם על שם משפחתם – בבטחונם כי החסידים והצדיקים אשר היו בה לא יתנו שמם להימחות…

– הלא טוב תדרוש, אמר הרב בצחוק־קל.

– ומה שם משפחתו? שאלה לאה אשר קצה נפשה בדרשה אשר היללה הרב.

– מה לך, אשתי, ולשם הרשע הזה, אמר הרב בקול יראת־שדי: – הלא מלומדת את ויודעת כי ‘שם רשעים ירקב’114… פני לאה הביעו אי־רצון.

– שם משפחתו הוא כשם המשפחות הגדולות בישראל, אמר זלמן: – שם משפחתו הוא ‘אפרת’.

– אפרת? שנתה חנה באזני אמה בתמהון והשתוממות רב. גם לאה התעוררה לשמע השם הזה, וכאמה כבתה נשקעו בהמון רעיונות.

אך זלמן זכר פתאום כי הוא לא בא הנה לעורר זכרונות נשכחים ללאה וחנה, רק חדשות אשר תהיינה ברוח פיו בימים יוצרו יאמר לבצע, על כן הפריע את הדממה הקטנה אשר שררה על השולחן.

– דבר לי אליך, רבי, בעזרת ה' שמתי כל המעקשים למישור…

– חנה, אמר הרב בתור מענה על דברי זלמן: – לכי־נא לחדר אמך על רגעים מעטים, כי דבר לי עם האיש הזה.

דעת לקורא נקל כי חנה לא המרתה את פי הרב, וכחץ מקשת התפטרה מאת השולחן אשר ישבה עליו שלא־ברצונה, ותשב לחדר השני בלוויית מחשבות חדשות.

לא לשקר הבטיחה אמה כי על שולחן־האוכל בחברת ‘זלמן הלץ’ יפוג העצב מקרב לבה. אמנם כן היה; ואם כי לא נוכל לדעת אם ליצנות זלמן או שינוי מקומה וחברת האנשים בכלל פעלו עליה, אבל נדע כי תוגתה הראשונה רפתה מעט, ומחשבותיה הרבות אשר מטורפות ומסובּכות עלו אז בראשה, שבו עתה ותהיינה לרעיונות איש־מחשב־דרכו ובנחת בסדר ובמשטר היו עתה. אפס כי באחרונה שינה גם זלמן לתומו את כל מחשבותיה על דבר שמואל, ובלי־צדיה עורר לה זכרון איש אחד אשר חשבה כעת אך על אודותיו.

לשם ‘אפרת’ היה אמנם הכוח והעוז להדוף כרגע את כל מחשבותיה בּהווה ולהסבן רק אל העבר, אל הימים אשר אפרת התהלך אתה וישאירו תו־ניכּר בימי חייה. אפרת היה איש צעיר לימים יפה־תואר וטוב־רואי, וכיפי פניו כן התעלו גם כשרונות נפשו וצחות מדברו, ויתחשב בין מבחרי התלמידים בבית־מדרש־הרבנים. גם הוא היה מן המשחרים בית אבי חנה בווילנא, ותמיד קיבלוהו שם באהבה ורצון. חנה ריוותה רצון מאוד מכל דבריו ותהלוכותיו, דיברה אתו בלב רגש יותר ויותר מאשר דיברה את יתר רעיו ורעיה, השתעשעה בחברתו מאוד־מאוד, אף קנתה לה עונג ועדן בספרים אשר נתן הוא על־ידה למקרא, מכל הספרים אשר קראה בימי חייה. חנה היתה אז כבת חמש־עשרה שנה ותיף בגודלה, וגם רוח מבינתה היה טוב עליה, ותדע דרכי האנשים ותדע גם אהבה. בכל לבה ונפשה אהבה את רעיה את אפרת. בלכתה פעם בנשף בערב יום־קיץ לשוח אתו בגן־הפרחים, הסבה היא את דבריה על דבר האהבה בכלל, למען תבוא על־ידה לספר באוזניו את עזוז אהבתה לו; – ומה נבהלה פתאום בשמעה מפיו כי הוא יריב את האהבה, כי ‘חסר דעת הוא האיש אשר באחרית המאה התשע־עשרה הזאת יהגה אהבים’, וכי אין בדעתו לקחת לו אשה כל הימים… חנה נדהמה מאוד לשמע דבריו אלה, וכמעט נפשה יצאה בדברו אליה ותשב הביתה עצובה ומרת־רוח מאוד. כשמוע אפרת את הדבר הוקיר רגליו מבית אביה, למען לא יוסיף להדאיב את לבה אשר ‘רוח הילדות משחקת לפניה’. אפס כי הדאיב את לבה בכפליים במנעו רגליו מביתה; חנה הגתה נכאים כל היום, שאלה את כל רעיו כי יספרו לו את האהבה העזה אשר תאהבהו, וישאלוהו מדוע זה חדל לבוא? ואפרת ענה כי באשר הימים ימי־ניסיון115 בבית הספר, ובקרב הימים האלה גם לו לעמוד למבחן־כולל בלשכה השמינית, לכן אין עתותיו בידו לשחר את פניה; חנה קיבלה את המענה הזה באמונה ובתום־לב. כירח ימים עבר ואפרת כילה את נסיונותיו ונבחר להיות מורה בבית־הספר אשר בפלגות, ויסע אפרת מווילנא מבלי קחת ברכת־הפרידה מאת בית אבי־חנה, אשר כריע התהלך שמה, למען לא ישוב ויעורר רגשות חנה אשר חשבם לדימיונות. חנה לא ידעה בנסעו, ותמיד כל הימים חכתה על בואו בכליון־עיניים. בין כה וכה חלה אביה ויפול למשכב, מחלתו גברה עליו מיום ליום, ועוד ימים אחדים – ויגווע וייאסף אל עמיו. הימים האלה לא נתנו לחנה להגות אהבים, או לבקש את מאהבה את אפרת. אחרי עבור ימי אבל אביה שמעה כי אפרת נסע מזה, ולא ראה את פניה טרם היפרדו מאתה ותתקצף מאוד, אך בכל זאת לא מתה אהבתה בלבה ופעמים לא־מעטות חשבה כי לו ישוב אפרת אליה כי אז תסלח לו גם על חטאו זה. ברבות הימים באה גם חנה פלגותה, ואז בשבתה בודדה בחדרה זכרה את אפרת ותתאו מאד לראותו, אך לא ידעה כי גם הוא בפלגות, ומה השתוממה לשמוע מפי זלמן כי הוא המורה בזאת העיר.

‘גם אפרת פה!’ חשבה עתה חנה בשובה לחדרה – ‘מה מאוד ישמח לבי בעת אראהו ואשמע שנית צלצל קולו הערב! נפלאים מעשי המקרה הזה! בפלגות אשר אמרתי: מי לי פה? אשר דימיתי כי אין אף נפש אחת אשר תישר לפני ואשר תחוש גם הוותי – פה בפלגות מצאתי את שמואל וגם את אפרת… החי בין החיים לא יקר ערכו’, חשבה עוד אחרי אשר עברו רגעים אחדים בהמון מחשבות מבלבלות – ‘אולם אם בחצר־מוות בין קברי מתים יצעד גבר חי, או יוכר מאוד ואז נודע חין ערכו; פה בפלגות אם אקנה לי חיים נעימים בין אוהבי ומכירי אלה, אך פה ארגיש נעימות החיים ועדניהם’…

לאוזניה הגיעו פתאום דברי זלמן בחדר־האוכל, והקול העיד כי ידבר גדולות ונפלאות; ובאשר כי ידעה מאוד כי בדבר שידוך למענה יאריך שם זלמן בלשונו, כי הלא אך לזאת שלחה הרב מאת פני השולחן, כנהוג, על־כן הטתה אוזן ותשמע את קול זלמן אומר בכל פה:

– הלא כבר מלתי אמורה כי הישרתי כל המעקשים והגביר התרצה לכל דברי…

– אבל הן גם אנוכי כבר אמרתי, שמעה קול אמה עונה: – כי בתי תמאן, היא ראתה את פני החתן בהיותו בזה ותאמר כי תכלית שנאה תשנאהו.

– רב לך, לאה, הפריעה קול הרב: – רב לך לשנות דברי נערב אין־לב. אהבה ושנאה שייך רק במאכל ומשתה, אנוכי אוהב בשר מבושל והשני יאהב צלי, או כי אנוכי אשנא מעודי את החמאה והשני יאהבנה – לא כן, חתן וכלה, מה להם ולאהבה? יתחתנו יהיו לבשר אחד ויחיו כאשר יחיו כל בני האדם על הארץ…

‘הא לך משפט ישר על האהבה!’ חשבה חנה, אשר התאפקה משחוק – ‘משפט והגיון נחמד מאוד!… ובכוח המשפט הזה יאבו לתת לי איש כחפץ לבבם – לא, היה לא תהיה!’

– אמת בפי הרב, שמעה את קול זלמן מדבר שנית: ­– תהיה־נא לו לאשה ותאהבהו. ואם־כן, הדבר נגמר, ועל־כן אלך ואגיד לר' נפתלי כי יתעתד לליל־התנאים…

‘לא תקום ולא תהיה!’ החליטה חנה בדעתה – ‘בדבר הזה אאסוף שארית כוחי ואלחם בעד חופשי’…

– חנה! הגיע פתאום לאוזניה קול הרב בקראו לה.

‘על דבר החתן הנני קרואה’, חשבה בלבה בקומה ממושבה, ‘להגיד דעתי אם מצא חן בעיני… אגיד ולא אבוש, אגיד למו בפה מלא כי לא אובה’…

– תני לנו מים אחרונים ונברך, אמר הרב, כבר אתא ליל, תני מהר.


לא אלאה עוד את הקוראים ללכת ברגלי זלמן הלץ, אשר הלך אחרי צאתו מבית־המדרש אחרי תפילת ‘מעריב’ לשתות טהע בבית שלמה תחכמוני, לא אוסיף להשמיעם את דבריו אשר הילל על אחת שבע ונשא עד לשמים שיא ערך שמואל כי אין על עפר משלו וכי אין טוב ממנו להיות איש לאסתר…

כי הלא ידענו את כל אלה זה כבר, אך זאת אגיד כי בעת אשר זלמן דיבר טוב על שמואל בבית תחכמוני, בה־בשעה הגה עוד איש אחד טוב על אודותיו לא בפה כי אם במכתב.

חנה חשבה אחת לאחת את כל החדשות אשר שמעו אוזניה ביום הזה: זלמן גמר את דברי השידוך בינה ובין גד, שמואל רב את הרב ויגורש מבוא הנה ועוד יחשבו עליו מחשבות לשבור לו מטה לחם ולהחרימו, גם אפרת הנה פה, וכאשר שמעה יאמרו לעשות גם לו רעה, ותחשוב מחשבות גם היא להציל אותם, ולסבב את פני הדבר כי תתראה פנים את אפרת. אחרי אשר העלו נר בבית לקחה לה גיליון גדול ותערוך מכתב, אשר אמרה להסגירנו ליד שמואל.


 

חלק שני - שומרת־היבם116    🔗


[א] סדום ועמורה    🔗


היום פנה לערוב. קווי שמש האחרונים שלחו שביב אורם על העיר נהרים אשר בגבול ארץ ליטא, וימהרו ויאספו נוגהם גם הם, כמו געלה נפשם לראות את העמל, אי־הסדרים והצלמוות השוררים בתוקפם עלי תבל, ויתנו את העובד בזיעת אפיים לנוח, את העשוק לשכוח רישו, ואת הרצוץ לאסוף שארית כוחותיו, למען לא יפול תחתיו למחרת היום הזה בשובו לעוניו ולענותו; יאספו נוגהם לבלי יוסיף העשיר לדכא תחת רגליו את אחיו העני, לבלי יוסיפו הרבנים לרדות בעם, והעומדים על גרם המעלות לרמוס ברגליהם את אלה אשר לא יעצרו כוח עלות כמוהם; יאספו נוגהם – והתקווה משחקת לפניהם כי עוד מעט וינוחו יגיעי כוח, עוד מעט והנה עשיר ועני, אדון ועבד, רב ועדתו ישוו יחד, דמעות העשוקים תחדלנה, ורעת המרודים לא תהיה עוד… אך כמעט העלימו עין, עוד לא הרחיקו ללכת, והנה הלילה הביא את החושך על הארץ, ותחת כנפיו יחסיון כל איש נתעב ונאלח, כל אשר משחתו בו, כל עושה מלאכה בעלטה, כל מעול, כל שותה שיכור וכל רוצח; כל אשר ייראו לעשות מעשיהם לעין השמש, יתעוררו לעתות בליל לבצע את אשר יזמו לעשות… כמו חוקי הרע יומם ולילה לא ישבותו, כמו אין הפוגות אף רגע למעשי הרשעה – הה, מה איום הרעיון הזה! מה יחרד לב איש לזכרו!

אולם מה הוא הטוב ומה הוא הרע? מי יורה לנו דעה במעשים הנעשים תחת השמש לאמור: זו הדרך הטוב לכו בה, וזאת היא הרעה המוחלטת – עזבוה? הן דרך כל איש ישר בעיניו, ולהולכים בשביל האחר רק ‘רע’ יאמרו תמיד, וכרוב דעות האנשים כן ייפרדו המעשים אשר בשם ‘רעים’ ייקראו עלי אדמות: החסיד יקרא רע לאיש אשר לא יאמין באמונה שלמה ברבו ובנפלאותיו והבליו; והמתנגד – לנוטה כמלוא השערה מכל חומרות ודקדוקי ‘שולחן הערוך’, ושניהם – להמשכיל, והמשכיל לשניהם; ומי זה יעפיל עלות מעל כל האנשים האלה לגזור לנו אומר: דברי מי יצדקו, מה הוא הטוב ומה הוא הרע? – לא אחד בנו! אין אף אחד אשר יחרץ בזה משפט אמת לאמיתו!… ומה מאוד יחרד לבבנו לשמוע כי גם חברי הגנבים, השיכורים וכל חלאת האנשים למיניהם, גם אלה, הה, בל ימצאו עוול בנפשם וטוב טוב אמרו למעשיהם – ומה הוא הרע והטוב המוחלטים?

אם עוד לא ייאמנוּ בעיניך, קורא נכבד, דברי אלה, הבה לכה־נא אתי, והרעיונות האלה יעלו בלבך גם בבואך אל סדום ועמורה.

בשם הנורא הזה יכנו היהודים בעיר נהרים את שני הבתים העומדים שמה לקצה העיר; ובכל זאת ידעתי נאמנה כי לא משפט אחד תחרץ אתה להמה, אחרי אשר תבקרם.

ליל חושך ואפלה היה הלילה הזה, ליל אשר גם הכוכבים בשמים לא נראו לעין איש, כי עב הענן סך בעד אורם. רוח צפוני סער מאוד ויתחולל על ראש האיש אשר הלך שמה וירע לו רב יתר מקור וקרח. האיש הזה השח קומתו, לטה פניו ויואל להרחיב צעדיו, אך רגליו בגדו בו ותנוענה הנה והנה וכל גוו התנודד מאוד. לו ראתהו עין איש, כי עתה הכירה כרגע כי בא אל קרבו יין־השרף ואך הוא בלבל את מוחו ולא יתן גם צעד נכון לרגליו; אך איש אין להתבונן בו ובמהלכו. הרחוב אשר בו יצעד כעת ההלך הזה, רחוק הוא משאון העיר. בתים מתי־מספר נבנו בו ואך גדר־קרשים קטן־הקומה יחברם, וחופשה יתנו אל הרוח להסב את מהלכו באין מעצור. הרוח הזה, כמו למלאות סאת צרות ההלך, הביא בכנפיו גם שלג לח, אשר כפתים השלך על הארץ ויסתיר גם את אור הכהה אשר הפיצו מנורות־העיר אשר על גבי העמודים, ולא הפריעו גם המה את חשכת המוות אשר שררה ברחוב הזה. אך מרחוק נראה אור בחלוני שני בתים זה לעומת זה, וקול שיר שיכורים נשמע מאחד מהמה, וכפי הנראה חגר ההלך שארית כוחו להגיע עדימו.

הם המה שני הבתים אשר השם הנורא ‘סדום ועמורה’ חופף עליהם.

אנשי העיר לא נתנו אל לבם לסמן את הבתים האלה, לדעת מי מהמה הנקרא ‘סדום’ ומי – ‘עמורה’, ועל כן לא נוכל גם אנחנו לקראם כל אחד בשמו המיוחד, ואך הימין והשמאל יפריד בינימו. ההלך הזה חצה ברוב עמל את השלג אשר סביב הושלך עליו ויכסהו מכף רגלו עד קודקדו. הוא הלך, הלוך ונוע, עדי הגיע אל מקום הבתים האלה. נודוֹ ונועוֹ נתנו אותותם כי מגמת פניו ימינה, אך למרות רצונו הסבו רגליו שמאלה, עד אשר התעורר וירא והנה הוא עומד על־יד הבית אשר לשמאל הרחוב. מבלי חשוב מאומה, שלח ידו אל כפות המנעול ויאמר לפתוח את הדלת, אך ידיו לא סרו למשמעתו, כי לא עצרו כוח להסיע את לשון המנעול ממקומה, ויאחז בה ויניעה הנה והנה, והיא השמיעה קול צלצול, אך הדלת לא נפתחה.

לקול הצלצול פתח איש אחד את הדלת.

– מי הוא השד אשר ידפוק בליל אפל כזה בדלת? אמר בקול גערה רוסית.

– שלג גדול במאד117 בגימטריא ‘פגע רע’, אמר ההלך, ויבוא הביתה.

– הנה ‘בעל הגימטריאות’ בא! אמר האיש בקול גדול.

לוּ הלך הקורא אתי בעקבות ‘בעל הגימטריאות’ הזה, כי אז הכיר גם הוא את הבית אשר ההלך בא בקרבו כי בית־היין הוא. החדר הראשון הנהו גדול מאוד ושולחנות רבים עומדים לארבע רוחותיו; לימין הפתח בנוי כמו שולחן גדול, אשר עליו ערוכים מאכלים ממאכלים שונים: אווזות צלויים, דגים, דגים־מלוחים מסוכים בשמן וחומץ, חלות לחם ורקיקי שמן; ובקצהו תעמוד, כמלך בגדוד, חבית מלאה יין­־שרף, וסביבה שרי צבאיה, הלא המה בקבוקי־זכוכית מלאים מן יין־השרף המתוק והמר, האדום והירוק למיניהם. בינות לשולחן ישבה האשה בעלת־הבית הזה, צעירה לימים ובריאת בשר, אשר בין דלת העם ליפת תואר תיחשב – אף כי ‘מלאך החן’ לא ישכון כבוד על פניה. – אישה ילך אנה ואנה למלאות רצון האורחים ולהביא לפניהם ככל אשר תשאלנה נפשותם. פניו איומים מאוד, זקנו גדול ואדום, עיניו קטנות ואישון שחור עד מאוד יסוב בחוריהן, עד כי ייבהל האיש אשר יביט עליו; מצחו הקצר, אשר שערות אדומים יסובּנו, ושפמיו הגדולים גם המה יוסיפו אימה לפניו, עד כי ‘מלאך הדומה’118 כינוהו האנשים מאז. הוא היה בן אחד מדלת העם, יתום מאביו ומאמו ועל־כן ארח לחברת הגנבים בעודו בילדותו. ויהי כי הגדיל וגם כסף לא־מעט רכש לו, וילך ויקח לו אשה ויבנה לו בית בקצה העיר ויעשהו לבית־משתה עד היום הזה, בית המשתה הזה היה בית־אוסף לכל איש נבל ובליעל, אשר מדי לילה התאספו בו, רבו ריבם אף שתו יין־שרף משתהם, אחרי אשר ‘נביאם’119 דן דינם ויפשר ביניהם.

– ברוך בואך, ר' טודרוס! קראו אחדים ושחוק מלא פיהם.

האיש הזה, אשר ‘ר’ טודרוס' ‘בעל הגימטריאות’ קראו לו, בא אל הבית וישלך מעל בגדיו ומעל כובעו את השלג הרב אשר נפל עליהם בדרכו, ויזורר פעמיים, וישם עין באנשים העוטרים את השולחנות. משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם, שערותיו לבנו מזוקן וראשו הכפוף כאגמון הראה את עבי עורפו אשר היה אדום מאוד. תווי פניו נתנו אותותם כי האיש הזה היה טוב מראה בימי ילדותו, אך עתה כאשר הזקין ויתן בכוס עיניו, עתה נשחת מאיש מראהו והדרת פניו עוד אין אתו; שערותיו פרועות, עור פניו נקמט וראשו יתנועע תמיד, כמו כתפיו לא אבו עוד שאתו עליהן.

– בוא־נא הנה, ר' טודרוס! אמר עליו איש אחד מן השישה, אשר ישבו סביב לשולחן אשר במקצוע מזרחית צפונית: – בוא הנה ושתה מן היי"ש אשר לפנינו.

– כן דיברת, ענהו ר' טודרוס בגשתו לפניהם: – הלא שלג בגימטריא ‘יבא יי"ש’.

– אם־כן ברך־נא אותנו על הכוס המלא הזה, אמר אחד ויורה באצבעו על כוס יי"ש אשר עמד אצלו.

בעל־הגימטריאות חפץ לקחת את הכוס, אך בעליו הפריעו.

– לא, בטרם אשר תברכנו כולנו בגימטריא לא תקחנו.

– ומה שמכם? שאל ר' טודרוס.

– בנימין.

– חייקל.

– דוב בער.

– נחמיה.

– אברהם אבא.

– שמשון.

אמרו כולם זה אחר זה.

– בגימטריא: ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה’, אמר בעל הגימטריאות וילטוש עיניו על הכוס וישלח גם את ידו לקחתו בשכרו, בשכר הברכה והגימטרייא גם יחד אשר אמר; אך האיש אשר קרא את שמו ‘נחמיה’ הפריעו.

– פחז כמים אל תותר, אמר אליו בשחוק: – בראשונה אחשוב לדעת: האם אמת יהגה חכך.

בעל הגימטריאות הביט עליו ברוגז ובבקשה גם יחד.

– אותו לא תאמר להונות, העיר חייקל בפנותו אל ר' טודרוס: – הוא הנהו ‘חריף’ גדול ולמדן מופלג.

‘החריף’ לקח בידו פיסת נתר ויכתוב על השולחן מספרים רבים באותיות גדולות ועקומות עד כי מילא את השולחן מהן: את אצבע יד ימינו נתן על מצחו, ויעמוק במחשבותיו מאוד. ובעל הגימטריאות עמד עליהם, עמוד ונוע, ועיניו לא גרע מן הכיס אשר יעדו למענו, ובדממה הגה מלים אשר לא שמעתן כל אוזן.

– ‘מלאך דומה!’ צעק החריף בקול גדול אל בעל־הבית.

הקרוא ניגש אליהם.

– הלא בעל־חשבונות נפלא הנך, אתה הלא תדע לחשב לנו גם את אשר לא שתינו ולא אכלנו… ועתה הגד־נא לנו אם נכונה היא הגימטריא אשר בפי הזקן הזה; הנה אנוכי חישבתי וחישבתי, עד כי ראשי נמלא מספרים רבים, ומאום עדן לא ידעתי.

– ומה אמר? שאל ‘מלאך הדומה’ ובעין־ביקורת הביט על ר' טודרוס מכף רגלו עד קודקדו.

– הוא אמר כי שמותינו יחד יעלו למספר הכתוב: ‘אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה’…

– שקר בפיו! ענה בעל הבית מבלי חשוב מאומה.

– הלא המספרים האלה יעלו למספר 1665 בדיוק, אמר בעל־הגימטריאות, ויבט בקצף בפני בעל־הבית.

– אבל בין האנשים האלה אין אף צדיק וישר לב אחד… ענה ‘מלאך הדומה’, וצחוק גדול פרץ מבין שפמיו הגדולים וילך לו.

– דום בליעל! צעקו אחריו המסובּים.

– תנה־נא לי את כוסי, התחנן בעל־הגימטריאות.

– הנה לפניך, אמר נחמיה ויקח את הכוס בידו: – אולם שמע־נא לי… פרש־נא לפני את ידך, ואנוכי אציג את הכוס על כפך, והיה אם תוכל לשאהו למו פיך, ואצבעותיך לא יגעו בו, וגם נטף אחד לא יישפך ממנו עדי הגיעו אל שפתיך – שתה והצלח; אולם אם לא תזהר ומן יין־השרף אשר בכוס יישפך כמעט קט, אז תשלם אתה כסף הכוס הזה בכפליים…

– חריפות נפלאה! אמרו המסובּים.

לב הזקן בעל הגימטריאות רחף בקרבו. עיניו הביטו פעם על הכוס ופעם על פני היושבים סביב לשולחן, ונפשו יראה וחרדה. בכל אוות נפשו הואיל לשתות את הכוס, אך ירא פן תנוע ידו כמעט, יין־השרף יישפך, ובידו אין גרה, אין פרוטה בכיסו לשלם, אף בעד הכוס האחד, ומה גם אם כפלו יוסיף עליו…

– התיאות למשפט אשר חרצתי? שאל ‘החריף’ ברוח גאה וגאון, כמו אמנם ‘חריפות נפלאה’ הראה הפעם.

שפק נורא נולד בלב הזקן ר' טודרוס בעל גימטריאות. עשתנותיו נבוכו, מחשבותיו עזבוהו, והוא עמד נבהל ומשתומם למראה עיניו – את הכוס, ולמשמע אוזניו – את התנאי אשר החריף שם לו; ויקלל את החריף וחריפותו בקרבו, אבל לא מלא את לבו לאמור זאת גם בשפתיו, כי התקווה אולי תעמוד לו ידו בצרתה והוא אמנם ישתה את הכוס, שמה נצרה על דל שפתיו.

רגעים אחדים הביט בגעגועים על הכוס:

– איאות! אמר בקול גדול.

בעל הגימטריאות הושיט את ידו הרזה בינות לראשי האנשים והחריף נתן את הכוס עליה. לבב ר' טודרוס פעם בקרבו כהולם פעם, עיניו לא גרע מהכוס, ומבטיהן נתנו אותותם כי גם כל מחשבותיו גם כל נפשו גם כל אשר בקרבו, לא ירגישו עתה מאומה בלתי בכוס כל מעיינם; תווי פניו גם המה היו איומים ברגע הזה, גם הכרתם ענתה בם כי שקוע מאוד־מאוד הנהו ר' טודרוס עתה בכוס אשר על־ידו. בכל מאמצי כוחו עזר שארית חילו לבלתי תנוע ידו, אך כל עמלו היה לריק ותקוותו נשארה מפח נפש. מזוקן, מקור ומיראה נוע התנועעה ידו, ומעט מן היין־השרף נשפך…

– שלם! שלם! צעקו כל האנשים.

– כפליים ישלם! צעק נחמיה.

פלצות אחזה לב כל איש – לו ראה ברגע הזה את בעל־הגימטריאות הזקן: הוא עמד וראשו כפוף, הכוס עודנו עומד על־ידו אך הוא לא יעוז לשתותו, וכמו יכיר את חטאו, וכמו איש העומד לפני השופטים בנתנו תודה על עוון אשמה גדול מנשוא אשר פעלו ידיו – כן היתה תמונתו ברגעים האלה! אך המסובּים אשר ישבו על־יד השולחן הזה התבוננו בו בינה וכמו שמחה נפשם ויגל כבודם על השחוק הזה אשר פעלו לזקן, וכמו יצחקו לקרבן אשר יכרע לרגלם.

– אנוכי אפשר ביניכם, אמר בנימין, גם שתה לא ישתה, גם שלם לא ישלם…

– לא, צעק בקול גדול נחמיה ויך באגרופו על השולחן עד כי צלצלו הכוסות אשר עליו: ­ – לא, כי שלם ישלם כאשר הותנה בינינו…

– הלא איש עני אנוכי, אמר בעל הגימטריאות בקול תחנונים: – תנו לי את הכוס הזה אשר בידי ואשתה, הן לכם יש רב… ושמי טודרוס בגימטריא ‘צמא כוס יין’…

– הבה, אמר נחמיה, הן הגימטריא הזאת קטנה היא, ובנקל אחשבה לדעת אם אמת בפיך…

נחמיה ניקה את השולחן ובנתר אשר בידו החל לחשב, ובעל הגימטריאות לקח את הכוס בידו בין אצבעותיו.

– הלא יחסרון לך שתיים במספר, רמאי! צעק החריף בקול גדול. אותי לא תרמה… נחמיה יודע חשבונות…

– ועל־כן אשתה כעת שתי כוסות למלאות החסרון, אמר ר' טודרוס בצחוק, ויאמר להניח הכוס אל פיו.

– הציגה מהרה את הכוס אשר בידך על השולחן, גער בו נחמיה: – ואם אין מרה תהיה באחרונה…

– אבל… החל בעל הגימטריאות…

– לך לעזאזל, רמאי! צעק בקול גדול נחמיה: – השב כרגע את הכוס על השולחן…

בעל הגימטריאות עשה ככל אשר צוּוה.

– אנא, נכבדי! החל עוד הפעם…

– לך לעזאזל, גנב! פן אמרוט לחייך…

– לך מעליו, יעצוהו גם האחרים.

ר' טודרוס פנה שכמו.

– ‘יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם’ בגימטריא ‘בנימין, חייקל, דוב בער, אברהם אבא, שמשון, נחמיה־כלב", אמר ר’ טודרוס ובחפזה מצא מן הבית, וישם פניו לבית השני העומד שם ברחוב ימינה, הוא:


[ב] בית אפרת    🔗


איש היה בעיר נהרים, ושמו ישראל למשפחת אפרת, והיה האיש הזה משכיל בכל דרכיו120, נדיב־לב ויקר־רוח מאין כמוהו. ביתו היה תמיד פתוח לכל בא, ובכל נפשו ובכל מאודו אהב את ההשכלה ומשכיליה. מחבר עברי כי יבוא לעיר, והיה ראשית דרכו לסור לבית אפרת אשר מצא את בעליו, את ישראל, לריע ומנהל ויועץ גם יחד: בביתו ישב, מפיתו אכל, וינהלהו גם בעצתו בכל דבר. גם כל משכילי עיר נהרים באו לביתו, גם כל העלמים אשר ההשכלה נגעה אל לבם היו מבני־ביתו. הוא אהב את השפה העבריה בכל נפשו, ויאסוף לו מספריה הישנים וגם מן החדשים ככל אשר השיגה ידו, וצדקה עשה בכל עת וישאילם לכל מבקש, ויפץ את ההשכלה בעירו בכל אשר היה לאל ידו. עלם בית־מדרשי כי היה את נפשו לשחר בית־ספר ויבוא אל אפרת ויתמכהו בימינו, ולא נח ולא שקט עדי כי השלים חפצו ומשאלתו באה; אם היראים רדפו את איש על החזיקו בכנפות ההשכלה – דבר אשר לא לעתים רחוקות יקרה בארץ ליטא, – ויצעק אל ישראל וישמע ויצילהו מידם ומרעתם הושיעו. דעת לקורא נקל, כי זה האיש אפרת היה לצנינים ולסילון ממאיר בעיני ‘היראים’, ושמו היה מנואץ בפיהם כל היום, אבל ‘כוכב מזלו’ האיר לו כסהר בחצי החודש, וגם עליו אמרו תמיד: ‘אני רוקד כנגדך121 ואיני יכול לנגוע בך לרעה’, כי מסחרו פרץ בעיר; ואף כי לא עשה עושר, אך עשיר היה כי שמח בחלקו, ויברך את אלוהיו, לאמור: ‘ברוך אתה ה’ אלהי ואלהי אבותי אשר ריש ועשר122 לא נתת לי!' וילך לבטח דרכו ולא חת ולא זע משאת ‘היראים’ ושנאתם. ‘יאמרו נא יראי ד’ כי הנני רשע שהשעה משחקת לו' 123, אמר תמיד מדי העלו זכר שנאתם לפניו – ‘וישראל יעשה חיל ולא יירא מרבבות עם אשר סביב ישיתו עליו’. כה אמר תמיד ומדרכו אשר בחר לו לא סר ימין ושמאל, ויעשה חיל ויהי לקו־אור מזהיר ומאיר לכל בני הנעורים בעיר נהרים.

ולישראל אשה ושמה רוחמה. אם החכם קהלת אשה אחת מאלף לא מצא, היתה היא דגולה מרבבה; היא היתה נצר מגדולי היחס בעיר הזאת, ומשפחתה כולה שלשלת רבנים ויראים, אשר ‘תורה וגדולה במקום אחד’ נקבצו באו למו; אבל אהבתה לאישה ואמונתה בו לא נתנוה לחשוב עליו רעה, גם בעת אשר ראתה כי הוא סר מדרכי אבותיה ואבותיו וילך בדרכי ‘הברלינים’124 אשר הם כרוּם זולות125 לבני משפחה, ותאמן באישה ותחשוב לו לצדקה גם את מעשיו אלה, ועוד יתרה עשתה כי למען תת לו אות על אמונת לבה זאת, עשתה גם היא כמעשיו.

– ד' יסלח לי, ענתה פעם לדודתה אשר שחרה מוסר על מעשיה אלה: – כי הלא הוא ציווני לעשות רצון הבעל; ואם אמנם חוטאים הננו, טוב לי לשבת טן־דו את אישי בגיהינום, משבתי בגן־העדן בלתו.

באהבתה את אישה אהבה גם את דרכי חייו, ועיניה לא צרו גם באורחים הרבים – כתושבים, כגרים, כעשירים כעניים – אשר תמיד כל היום שחרו את ביתה; קבלתם בפנים שוחקים, בידידות ורצון רב, גם בעת אשר לא מצאו את אפרת בביתו, השתתפה בצרתם ותשמח אלי גילם, ויכבדוה כל באי ביתה ויוקירו שמה, ואפרת גם הוא משנה־אהבה אהבה על עשותה כדברים האלה.

כבן ארבעים וחמש שנה הנהו אפרת עתה ורעיתו צעירה ממנו לשנים שלוש, ובנים אשר הולדו להם חונכו לרגלי העת הזאת: הבנים שחרו בתי־ספר – אשר הבכור יצחק כבר כלו לי ימי חניכו והנהו המורה בבית־הספר ליהודים אשר בפלגות – והבנות גם הנה למדו לשון המדינה ולשון צרפת ומלאכת־יד לתפור ולארוג, כאשר תלמדנה בנות דור החדש לכל חוקיו ומשפטיו; ותהיה אשתו כגפן פוריה, ובניו – כשתילי זיתים, וד' עמו ובכל אשר פנה הצליח.

ויהיו הימים וממסילת־הברזל אשר תעבור בין עיר הבירה פטרבורג ובין ווארשא העיר, סללו דרך גם לעיר נהרים. בית־התחנות (באהנהאף) נבנה הרחק כברת ארץ משערי העיר, ויפנו גם רחוב להוביל דרכו בסוסים את הנוסעים ואת הסחורות העירה, ובשם ‘רחוב החדש’ קראו לו. שני הבתים הראשונים אשר נבנו ברחוב החדש ההוא היו: בית־היין של ‘מלאך הדומה’ לשמאלו, ולימינו בנה גם אפרת בית לו, לאשר כי מסחרו נאחז בסבך מסילת־הברזל ההיא.

הם המה שני הבתים, אשר אנשי העיר כללום יחד בשם ‘סדום ועמורה’ לראשון כרשעתו ולשני כהשכלתו.

את הבית אשר לשמאל לרחוב הנה ביקרנו, נלכה־נא עתה בעקבות ‘בעל הגימטריאות’ הלז ונראה גם את חזות הבית השני, הבנוי שם לימין.

‘בעל הגימטריאות’ עבר דרך רוחב הרחוב וילך על צדו מזה כעשרים רגל, והנה הוא לפני בית אפרת; השלג כבר חדל, והרוח לא הוסיף לסעור כבראשונה, לאט־לאט נפזרו העבים וזעיר־שם זעיר־שם נראו כוכבים מזהירים בזהר הרקיע וקרניהם ישעשעו בלבנת השלג הצח, אשר עוד לא דרכו פעמי איש עליו. ר' טודרוס התרונן כמעט קט ויעל המסדרונה ויזורר פעמיים, ויפתח את דלת הבית ויבוא אל החדר הראשון הגדול ורחב־הידיים. עקבות עושר לא נודעו בחדר הזה; אפס כי כל כליו ערוכים בכול ושמורים בניקיון וסדר עד להפליא; כל הכסאות מלמעלה – מעטפות בד לבן, בצדי החלונות מזה ומזה – מקלעות שש, מעשה אורג, אחוזות בלולאות תכלת נחמדות למראה; בתוך הבית יעמוד שולחן עגול, מנורת־נפט תלויה ממעל לו, וסביבו יושב ישראל, אשתו ובניהם ושני עלמים אשר באו לשחר את פניו. בתו הבכירה רחל תשב על יד מכונת־הטהע העומדת בקצה השולחן, ובידיה תמלא את הכוסות לאיש ואיש; אחד מן העלמים־האורחים קורא את גליון ‘המליץ’ אשר בו ביום הביאוהו, והנשארים ידברו וישיחו בדברים מדברים שונים.

הנה כי כן יבורך גבר משכיל, ישראל אפרת הזה: פרנסת ביתו ימצא בריווח, מדי ערב יבואו לביתו אחדים מבני הנעורים וחברתם נעמה עליו מאוד; עיני אשתו ובתו צופיות הליכות הבית, ומעודו לא המרו את פיו ויעשו ככל אשר עם לבבו; ומדוע זה לא תאורנה עיניו וכמו נמקו בחוריהן? למה זה ייאנח לרגעים ורוחמה אשתו תנוד במו ראשה, ועננה הרת־עצב על עפעפיה?… יש אשר יעמוד ישראל מעל מושבו, יקרב אל בתו רחל, בעיני חמלה יביט עליה, ואם אין איש זר בבית יישקנה על מצחה, ייאנח במרירות, ורעיתו תנוד ראש למחזה הזה… האומנם היא היא סיבת יגונו ועצבו?

רחל לא היתה היפה בבנות נהרים, אפס כי בשכל מליה, בישרת לבה ותומת נפשה עלתה היא על כולנה. פניה לא הפליאו עין איש בלבנת עורם ובאודם לחייהם, אולם התעלו מאוד בחן ותמימות; אם ליופי – נוכל לחשוב אך את עיניה אשר בערו כלפידי אש ותישרנה להביט בפני כל איש, ואת שערותיה השחורות והדקות כחוטי משי; אולם אש העיניים כבתה עתה כמעט, ושערותיה מכוסות בפיאה־נכריה, כי כבר היתה רחל לאיש – ומעטות הנה השערות אשר תיראנה מתחת לפיאה. גם בתכונת נפשה עלתה רחל על רוב בנות ישראל בעיר נהרים. עוד בשחר טל ילדותה ידעה לעמוד על דעתה כצור חלמיש, ולא נתנה לאיש להמרות את דבריה. בהשכל ודעת ידעה להמליץ יושר אמרות פיה ומעשי ידיה, ובלשונה, אשר מיהרה לדבר צחות, הטתה אליה כל לב. בבית־הספר אשר למדה, היתה היא המוציאה והמביאה כל דבר, ובעצתה דרשו כל רעותיה, וגם אחיה אשר אתה בבית לא הפילו מכל דבריה צרור ארצה, עד כי כל מכיריה אמרו כי נשמת גבר תחייה, ורוח איש רב פעלים נופּח באפיה. – רחל למדה בשקידה רבה, וכאשר גדלה כן גדלו מעלות רוחה ועוז נפשה. לרחל כלו ימי נעוריה ותהגה בספרים בכל עת מצוא, אף חרצה משפטה עליהם לשבט אם לחסד; סופרי רוסיה החדשים פעלו עד מאוד על מחשבותיה, ודעותיהם הכו שורש עמוק־עמוק בלבבה. את שם ‘פיסאראוו’126 הקדישה עד להפליא ותקרא בשום־לב את כל הספרים והסיפורים אשר מהללם מפיו יצא. – בבית אביה היתה היא ראש־המדברים, ונפשות רבות לקחה גם היא להשכלה בשכל מליה ובצחות לשונה. דבריה היו בנחת, אך מדי נגעו באחת מן השאלות אשר לחיי העם, להשכלה, או לכל דבר אשר יגע בדעותיה אשר קנתה לה, אז אש מפיה תאכל, פניה בערו כלפידים ומראה עיניה נורא אף נשגב. אביה שבע שמחות למראה פני בתו ברגעים כאלה, ואוזניו לא שבעו משמוע את אמרותיה אשר נזלו כטל, וישנה לטוב בין כל בניו ובנותיו, וימלא את כל משאלות פיה וכל חפץ לבבה לא מנע ממנה. ויהי היום ותגל רחל את אוזן אבותיה כי חשקה נפשה במורה פּלוֹניצקי, אשר זה כשנה בא לכהן פאר בבית־הספר אשר להממשלה, וכי אך אותו מצאה נכון לפניה להיות לו לאשה. – פלוניצקי היה גם הוא בין המשחרים בית אפרת וישא חן וחסד בעיני כל רואיו, וגם בעיני אפרת ואשתו מצא העלם הזה חן, וייאותו לדברי בתם, ורחל היתה אשה להאיש אשר לקח את לבה.

כחמישה ירחים עברו ופלוניצקי הביא ביתה אפרת, אשר שם ישב את אשתו, את ר' טודרוס הזקן – והוא נסע אז מעיר אל עיר בתור ‘מגיד’ – ויציגהו לפני חותנו ואשתו לאמור: ‘הנה אבי!’ – בני הבית קיבלוהו ברצון וישחרו את פניו כי ישב בביתם כל העת אשר יתמהמה בנהרים; הזקן נעתר להם, וכל בני הבית התפלאו על גימטריאותיו וחידודיו ויתעלסו בחברתו. על שאלת אפרת: ‘היש לו אשה ובנים מבלעדי בנו זה?’ – סיפר להם טודרוס כדברים האלה.

‘בימי ילדותי השיאני אבי אשה באחת מערי וואלין, אך דברי ריבות עברו בינינו, עד כי כל בני משפחתה סביב שתו עלי וביד חזקה הוציאו מידי גט פיטורין למענה, ועזבתיה בעצם ימי הריונה, עד כי לא אדע אם בן או בת ילדה ואם חי עודנו יוצא־חלצי זה; משם הרחקתי נדוד, ואלך ארצה ליטא, אשר שם קיבלוני בני העיר פ. עליהם “למגיד” שם לקחתי לי אשה, אשר אהבתיה כנפשי, והיא ילדה לי את בני דוד (כן שם חתן אפרת) הזה ותעמוד מלדת. בן שתים־עשרה שנה היה הנער דוד עת אמו – תנוח בשלום על משכבה – אמרה לי כי היא הרה ללדת, אנוכי שמחתי על דבריה כמוצא שלל רב… אך, הה! היא היתה השמחה האחרונה בימי חיי הבלי… היא הפילה ילד מת, ויהיה בהקשותה ללדת ותצא נשמתה ותמת גם היא… אנוכי בכיתי במר נפש, הגדלתי המספד ובלבבי גדל המחץ עד מאוד, עד כי נלאה כוחי ואעזוב את בני בידי אחי־אשתי, ואעזוב את משמרת המגידות אשר על שכמי ואעזוב את העיר פ. ומאז עד היום אדד נדוד מעיר אל עיר, כקין נע ונד אני, ומכת לבבי עודנה אנושה מאוד, עד עולם לא אשכחנה’…

הזקן עמד מדבּר רגעים אחדים כמו יאסוף מחשבותיו, ואחרי אשר נאנח בשברון מותנים, הוסיף לאמור:

‘גם את בני היחיד כמעט ששכחתיו… אבל הודות לה’ כי היום ראיתיו ראשונה מאז יצאתי מעירי זה כארבע־עשרה שנה, ראיתיו והכרתיו, והוא גם הכירני… ראיתיו, תודות לאל, בתור אדם המעלה… יהי שם מדריכיו ומיטיביו מברך, וכה יזכני ה' לראות גם את הבן או את הבת אשר ילדה לי אשתי הראשונה – אם עודו בחיים וארד בשמחה שאולה'.

– ומדוע לא יאבה אדוני לקבל גם עתה משמרת ‘מגיד’ באחת הערים? הן אחשוב כי בכל העת הרבה הזאת הלא מצאת לך עיר קטנה או גדולה! שאלתהו רוחמה, אשת אפרת.

– לא אובה… לא אוכל עוד… ענה ר' טודרוס בכבדות ובשפה רפה, כמו יסתיר מהם הטעם הכמוס בסתר לבבו.

ואת הטעם הכמוס הזה נוכל אנחנו לגלות לאוזני הקוראים בקול דממה, לאמור: יען כי מאז מתה עליו אשתו וינע וינד – נתן בכוס עיניו וישתה בעתים לא־רחוקות עד כדי לשכרה.

ר' טודרוס ישב כימים עשרה בבית אפשרת ויסע וילך לו לדרכו.

ויהי מקץ שנתיים ימים ומחלת־האבעבועות (פאקען) דבקה בבשר דוד פלוניצקי, ומן המיטה אשר עלה עליה לא ירד עוד כי מת לתוגיון נפש רחל ואבותיה, מבלי השאר אחריו גם בן או בת למען הקים לו שם בבית אפרת. ורחל אז כבת עשרים שנה ושתי שנים, ותבך מאוד על מות אישה, אבל ‘בשכבר הימים הכל נשכח’, ואחרי אשר ישבה כשנה בחיי אלמנותה הוסיפו בחורי חמד לשחר את פניה ולהתרצות אליה, ואביה גם הוא כמחריש, כי אמר: אולי ימצא אחד מהמה חן בעיניה ותבנה את ביתה, כי לא לעולם אלמון, ודמעה לא תרד עינה לנצח; אולם גם תקוותו זאת נשארה מעל, כי מלאך בא להגיד לו בשם הרב לאמור: ‘הנה שמעתי עליך כי תשיא את בתך רחל לאיש, הטרם תדע כי היא שומרת יבם כי נאמנים עלינו דברי אבי חתנך הנפטר אשר אמר כמשיח לפי תומו בהיותו בזה, כי גירש את אשתו הראשונה 127 והיא היתה אז מעוברת’128… כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב אפרת, אשתו ובתו; ויתעודד אפרת ויכתוב ספרים לכל יודעיו ומכיריו הרבים בכל מקומות מושבותיהם, אולי ידעו שמץ דבר איפה ישכנו רגלי ר' טודרוס וישלחוהו עירה נהרים, אולי יציל מפיו דבר לדעת איה הוא היבם ומי הוא… עצתו קמה, ר' טודרוס בה נהרימה, אך לא בתארו וצביונו הראשון: הוא לא יוסיף עוד לדרוש מעל הבמה בבתי־מדרשות, רק בבתי־משתה תשכנה כעת רגליו, והוא שותה שיכור בשכר הגימטריאות אשר יאמר לאיש ואיש כשמו ושם אשתו ובניו וכל דבר אשר יקרא בשם… אפרת שמח מאוד לקראתו, אולם גם מפיו לא הציל דבר; את שם העיר אשר שם נשא אף גירש את אשתו הראשונה לא יזכור, ואם בן או בת ילדה לו לא ידע, וגם הוא לא שמע דבר אם חי הנהו הילוד, או כנפל אשת129 בל חזה שמש; אפרת הביאהו לבית הרב וגם שם אמר כדברים האלה, והרב אמר בשפה ברורה כי בתו לא תוכל להינשא לאיש עד כי תדע ברור כי יבם אין לה…

על כן לא תאורנה עיני אפרת ועל כן ייאנח לרגעים על כי בתו המהוללה נקטפה עודה באבה, על כי בוקר עבות מאוד הנה בוקר חייה, גדול כים שברה ואסונה רב מאוד…


[ג] עצות מרחוק    🔗


‘בעל הגימטריאות’ בא הביתה, ברך את היושבים ויקח לו גם הוא מושב ביניהם ורחל מיהרה להגיש לפניו כוס מלא טהע.

העצב גבר על פני אפרת ואשתו בבואו ויחשו ולא דיברו דבר.

– מדוע תעמוק אבן־חן עד־מאוד בגיליון אשר בידך, שאלה רחל את העלם אשר החזיק בידו את עלה ‘המליץ’.

– נפלא מאוד הגיליון הזה, ענה אבן־חן: – בו נקבצו באו מאמרים נעלים עד להפליא…

ובטרם עוד כילה לדבר נפתחה הדלת ושרגא בא הביתה.

הלא עוד יזכרו הקוראים את שרגא חתן הגביר ר' חיים בעיר נ. אשר פקח לראשונה את עיני שמואל בהיותם לבדם בשדה; – שרגא זה אחרי אשר כלו לו ימי ‘פת־בגו’ על שולחן חותנו, לא אבה להישאר בעיר הקטנה ההיא, ויצר את כספו בידו ויבוא את אשתו ובניו הקטנים עירה נהרים ויעש לו בית־מסחר וישב פה עד היום הזה.

– שרגא בא בגימטריא: ‘איש מיטיב לכל אדם’, אמר טודרוס הזקן.

– טובים דבריך, אמר אפרת: – שרגא הוא אמנם עלם מאוד נעלה.

שרגא ישב על הכיסא אשר על־יד אפרת, ויבקש לו כוס טהע.

– הנה אטהר־נא את הכוס ואתנה, אמרה רחל.

– חדשות רבות בפי, אמר שרגא בפנותו אל אפרת: – חדשות אשר שימחו מאוד את נפשי, ואקווה כי גם לבב אדוני ישמח לשומעם… האח עוד מעט ונרעיש את הרבנים ‘והיראים’ בכל מקום, לאוזניהם יחרד קול שאון נורא…

– מה זה? שאלה רחל בהגישה לו את כוסו.

אבן־חן הניח את עלה ‘המליץ’ על השולחן ויטה אוזן קשבת.

– בטרם כול אשתה את הטהע כי גרוני ניחר, ואחר כן אספר באוזניכם את כל אשר נודע לי היום.

המסובּים חיכו לדבריו בעינים כלות.

– שני מכתבים באו היום לידי, החל שרגא לספר אחרי שתותו: – הראשון הוא נעלה בערכו מאוד, וגם השני לא נופל ממנו. מדברי הראשון נודעתי כי דברי אשר כתבתי למכירי ב’עמק־אילון' עשו פרי וגם שמה מתעדתים בני הנעורים לקרוא מלחמה ברבנים, גם שמה ייצאו חוצץ כולם ובקול אדיר וחזק ידרשו מהם להקל את עול ‘שולחן הערוך’ מעל שכם העם, לתקן את הליכותיו לפי רוח הזמן ודרכי החיים החדשים ככל אשר עשו הרבנים באשכנז… הן אמנם ידעתי כי התקנות אשר תיקנו באסיפת לייפציג לא יעלו לריח ניחוח גם לפנינו היום, אבל הן לא את אלה נדרוש לנו כאשר הם… אנחנו נדרוש, כי רבנינו יסכימו אתנו בעיקר הדבר כי ‘שולחן הערוך’ צריך תיקון…

– הלא טור ושלחן ערוך בגימטריא: ‘זה הוא הצריך תיקון’, העיר ר' טודרוס.

שחוק־קל נראה על שפתי השומעים.

– כולנו נעבור חלוצים, אמרו גם אבן־חן ומרעהו.

– אבל הלא תדע ידידי, הוסיף שרגא ויאמר: – כי אין לנו איש אשר יאסור המלחמה הזאת ויעמוד בראשנו… הדבר הזה המר לי מאוד, הן אמנם כי בכל עיר ועיר יקומו הנערים מלומדי מלחמה – מלחמתה של תורה – ויריבו את רבניהם – אבל מה טוב ומה נעים כי איש אחד, מורם מאחיו, יעמוד בראש הלוחמים האלה, הוא יהיה לנו לאבן פינה ובשמו נדגל… איש כזה ביקשתי ולא מצאתי עד היום הזה אשר נגלה נגלה לעיני…

– ומי הוא האיש? שאל אפרת.

– הן זכור תזכור, אלופי, כי סיפרתי לך דברים רבים על דבר עלם אחד שמואל, אשר היה חתן לאחד מיושבי העיר מגורי חותני, אשר אנוכי נפחתי רוח דעת באפיו ואשלחהו ללמוד תורה מפי ר' חיים מפיליפובה, זכרו לברכה! – שמואל הזה הנהו אחד מן השרידים אשר דגל מחנה צבאותינו ישא, ובו נשים מבטחנו כי היה יהיה לנו לראש… לשונו כחרב חדה, שכלו וזכרונו נעלים המה עד מאור, ספרי התלמוד והפוסקים ערוכים על שפתותיו, ואנוכי לימדתיו לדעת גם את לשונות רוסיה ואשכנז, ובספרי חכמי דור ודור שם מעיינו… בטרם יצא מעיר מגורי יעדתיו להיות רב מתקן, ועתה הנה באה העת. על־פי מכתב אחד ממיודעי נודעתי היום, כי בידי שמואל גם מכתבי ‘סמיכות’ מן גאוני הארץ הזאת להורות ולדון, וכי אך מצב אמו הזקנה ישים בסד רגליו לבלתי צאת מן העיר אשר היא יושבת שמה… מחר אכתוב לו מכתב רחב־ידיים; כאשר אחשוב ישמע לאמרי פי, ומאוד אשמח אם אמצא בו את האיש אשר אבקש…

– לאט לך, שרגא, במכתבים אלה, אמר אפרת, הן כביר אנוכי לימים ממך, ולו לעצתי תשמע כי אז לא הרעשת ארץ לקרוא למלחמה… לאט־לאט ובסתר פנים ניתן מכשולים על דרך הרבנים…

– סלח־נא, אבי, אם אומר כי דבריך לא ייתכנו, אמרה רחל אשר לא הסירה עין מעל פני שרגא בכל עת דבּרוֹ: – ‘האנשים אשר יאבו לתת לפני העם את האמת במסתרים, במסווה על פניה ובמלבושים שונים, המה לעוגבי החכמה יחשבו, אבל לא לאוהביה’ אמר לעססינג 130 ודבריו כנים ונאמנים… לו חסנו על כבוד המסמכים והאוטיריטטים131 ויראנו לנגוע בהם בפומבי על־יד מרומי קרת, כי אז אף פסיעה אחת לא צעדנו לפנים; ההמון לא יבין לשכל מלינו אם בחידות נדבר אתו, ולא יעתיק כפות פעמיו ממקום עמדו אם לא לעיני השמש נלחום מלחמתנו…

– צדקת, בתי! אולם הטרם תדעי כי יד הרבנים מושלת בהמון, כי כל העם מקצהו יאמין ברבניו בהבליו ובהזיותיו… אחד אחוז מאלף יצא למלחמה וכל העם ירגמו בו אבן להשמידו מתחת שמי ה', הוא יפול שדוד ואת העם לא יושיע…

– אל יפול לבכם, ידידי! אמר שרגא בפנותו אל אבן־חן ורעו, בתור מענה לדברי אפרת: – ‘מי האיש הירא132 ורך הלבב ילך וישוב אל ביתו’ ציוותה תורתנו, אבל חרפה היא לעלם, אשר כוחו במותניו וזרועו תעז לו, כי יחת לקול תותח וינוס ממקום המערכה… דברי אמת וצדק נשמעים, ‘ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב’ אמרו רבותינו התלמודיים. רבות צררנו ‘שולחן הערוך’, כולנו הננו קרבנות על מזבחו. שיני כולנו הנן קהות מהבוסר אשר האכיל הוא את אבותינו, ועד מתי נחשה? האם עד אשר יהיו גם בנינו כמונו היום ללא חיים וללא מטרה? עד אשר גם הדור הבא יקלל אותנו על בלי הגדנו לעמנו פשעם ולרבנינו אשמותיהם?… אם אוזני הרבנים כבדו ולבבם שמן מהבין אל ישר אמרות פינו, הלא לעם אוזניים ולההמון לבב, נדבר־נא את דברנו על לבו, ישמע הוא לנו ואל ישעה לדברי רבניו ומגידיו, המבלעים אורחותיו… מה עשו נביאינו בימים מקדם? – בראש חוצות עמדו, על אם הדרכים ובגפי מרומי קרת התייצבו ויוכיחו לעם וידברו על לבו לבלתי ישמע לקול נביאי השקר המתעים… מהם נראה וכן נעשה…

– בהגיגך תבער אש, אמר אבן־חן.

– שרגא בגימטריא: ‘תקד’ ענה ר' טודרוס.

– אש עלומים היא, העיר אפרת בדממה.

– ומדוע, אבי, תאמר כדברים האלה? אמרה רחל במלאה כוס טהע שני בעד שרגא: – אש קודש היא, אשר באהבת העם מוצאה ותקופתה133 בתיקונים חדשים טובים ומועילים… האדם במה נחשב הוא וחייו כאין מול מטרה נשגבה או דעה אשר באמת יסודה… כל אשר לנו וגם את נשמת אפנו ניתן בעד מטרה אשר בה נביא אושר והצלחה לעם…

– אבל גם בקרבך אש עלומים תבער… העיר אפרת בצחוק: – אַל־נא, בתי היקרה, אַל־נא תחשבי כי אנוכי הנני אומר להפריע את בני הנעורים ממעשיהם… ונהפוך הוא: אנוכי גם אנוכי אעמוד על ימינם בכל אשר יהיה לאל ידי…

מורה־השעות השמיע את השעה השמינית.

– סלחו־נא, אדוני, אנוכי הנני נחפז ללכת, אמר אבן־חן ויקם מעל כסאו: – צר לי מאוד לעזוב את חברתכם הנעימה. אבל דבר נחוץ יצוה עלי במפגיע ללכת…

– גם אנוכי הנני ללכת אתך, אמר השני.

– הן לא דרך אחת לשנינו, ענהו אבן־חן.

– אבל עד קצה ‘הרחוב החדש’ הזה הלא נלך יחדיו… אנוכי, אודה ולא אבוש, יראתי ללכת יחידי בלילה ברחוב הזה.

– לכו לשלום… אמרו אנשי הבית.

– יתן־נא אדוני ספר אחד על־ידי למקרא, תחת הראשון אשר השיבותי לך היום, אמר העלם השני.

– ומה הספר אשר לשמו תדרוש? שאלהו אפרת.

– לוּ מספרי טורגענאוו134 יתן לי אדוני.

אפרת נתן לו את אשר ביקש.

אבן־חן ומרעהו עזבו את החדר.

רגשותי בקרבי לא יתנו אמון באבן־חן הזה, אמר אפרת אחרי צאתם: – הוא יתחסד כל היום עד מאוד, יבקש למצוא חן בעיני אליקום, בבוקר בבוקר יבוא אל ביתו, ובערב הוא בא הנה… כמרגל חרש הוא בעיני…

– האומנם נפל פחד אליקום עליך, אבי? אמרה רחל בצחוק.

– זאת לא זאת… אבל את החנפים שנאתי.

שרגא ישב כל העת הזאת תפוש בשרעפיו.

– הלא תרשיני, רחל, לדבר על אודותיך במכתבי אשר אכתוב לרעי לשמואל? אמר שרגא בהתעוררו.

– העל אודותי?…

– כבר מלתי אמורה כי את שמואל מצאתי נכון לפני להעמידנו בראש צבאות עלמינו, הוסיף שרגא ויאמר: – הוא יאסור המלחמה והוא יעבור חלוץ לפנינו… אולם כאשר אדמה יחבוק ידיו עתה, בשבתו בעיר קטנה ובבקשו להחיות את נפש אמו הזקנה, להטריפה לחם חוקה ולכלכל שיבתה כאשר לאל ידו… הן אמנם כי ישוב ויתעורר לדברי מכתבי, אבל מאוד גרסה נפשי לתת לפניו גם עניין לריב עליו, דבר אשר כפעם בפעם יצית אש פלדות ויעורר את רוחו לצאת לקרב לאזור חילים ולדרוך קשת נגד הרבנים.

– ואת הדבר הזה האם מצאת בי?

– אמנם כן, אנוכי אבקשהו כי ידרוש מרבני דורנו זה כי יתירו אותך מחבלי הייבום אשר אוסרת בהנה, והיה פי שניים בשכרי: את שמואל אקיץ מתרדמתו לאורך ימים – כי לא בנקל ישמעו הרבנים לקולו, ואַת גם את אולי תיוושעי על־ידו תשועת עולמים…

– עצתך, שרגא, תוקם ותהיה… אמר ר' טודרוס אשר ישב עד עתה כנרדם: – כי ‘שמרת־היבם’ בגימטריא ‘שמואל יתיר’…

אפרת ושרגא צחקו כמעט ורחל העמיקה במחשבותיה.

– הוא יתירני?… אמרה אחרי דממה לא־ממושכה ואחרי האנחה מרה: – ומי הוא זה אשר יאסרני? מי הוא זה ואיזה הוא אשר יהין לגזול חופשי ממני? במה כוחו גדול כי יאסר על לבי לבלי יאהוב איש זולתו, על נפשי כי לא תחוש ולא תדע עונג משפחה ועל רוחי בקרבי כי ייאסר?… הה, חוקים אשר בלו מזוקן, אשר רק לעתם ולזמנם חוקקו יעיקו על עם בני ישראל עד היום הזה, ואין דורש ואין מבקש לתקנם לטהרם ולצרפם… כתוב־נא, שרגא, לרעך, ואם רוח איש יחיהו ילחם את רבניו, יחגור חרב במותניו וידרוך קשתו – אולי יצליח? …

– את מוצא פי אשמור, ומחר בבוקר השכם אכתוב לו, אמר שרגא.

– הלא אמרת כי רעך זה יודע גם שפת רוסיה, הוסיפה רחל, אם־כן הביא נא אלי את המכתב וגם אנוכי אכתוב לו… זרה אנוכי לו, וגם אני לא אדעהו זולתי היום, אבל הלא זרה הנני עתה גם לכל יושבי הארץ, נכריה לכל איש בלעדי יבמי… הרבנים הן גזלו ממני את חלקי בחיים, ואם כן אחת היא לי – כמכר כזר ישוו לי יחד…

מעי אפרת המו על בתו לשמע דבריה אלה.

– איפה הוא העלם שמואל הזה עתה? שאל אפרת לתומו.

– בעיר מגורי אמו, היא פלגות.

– בפלגות? שנו אפרת ובתו את דבריו.

– ומה זה תתפלאו?

– הן שם גם בני, כי משרת מורה בבית־הספר ניתנה על שכמו מטעם הממשלה, ענהו אפרת, ובתו הוסיפה להעמיק בעשתנותיה.

– האח, מה טוב ומה נעים! אמר שרגא וישם אל אפרת פניו: – אם־כן הדבר, ידבר נא גם אדוני דבר באוזני בנו, כי יעמוד שמה על־יד שמואל לעורר את לבבו ולאמץ את רוחו בקרבו.

– אבי! אמרה פתאום רחל בהתעוררה: – אלכה נא פלגותה ואראה את שלום אחי… הנה העיר הזאת קרובה היא…

– אל־נא, בתי, אל־נא תדמי בנפשך כי אמנם ריווח והצלה יעמוד לך מפלגות…

– אנוכי לא לישועתי אדרוש, אך ארכה לי העת בזה מאוד, ואת ריע שרגא אובה מאוד לדבר במו פי…

– אבל הטרם תדעי, כי ‘חג המצות הנה הוא עומד אחר כתלינו’, אמרה רוחמה בתלונה דקה: – העת היא עתה לנסוע?

– השמש ייצא ויבוא בכל עת ובכל יום ויום, מבלי דעת כל הבדל. ומצות ומרורים יימצאו די לי גם בפלגות, ענתה לה רחל, ומה לי יום מיומיים?

אמה נדה בראשה ולא ענתה דבר.

– תן־נא לי אבי לנסוע… הוסיפה רחל בתחנונים.

– אם תקשי עורפך, לא אעצור בעדך.

– אודך בכל לבב, אבי.

– ועתה, שרגא, הוסיפה אחרי דממה מעטה: – כתוב־נא לרעך כי הנני באה אליו… אך אל נא תפליא להללני בשפת יתר במכתבך, פן לא יכירני בבואי…

– שפת יתר135 אין במהללך.

– החנף גם בפיך, שרגא?

– לא, ענה ר' טודרוס, הלא רחל עם הכולל בגימטריא: ‘לך הדמיה – מהללך’.

– הנה גם חמי יודע חלקות… אולם אם אמנם גדול מהללי, הלא תלך אתי פלגותה למען תספר במו פיך לשמואל על־דבר היבם אשר לא ידעת והבן אשר בשמו לא קראת.

– אלך; הלא זה שמי טודרוס הזקן בגימטריא: ‘והנה אנוכי אסע ואלכה לנגדך’…

– נפלאות יראנו הזקן הזה… אמר אפרת בשחוק.

– אמנם רבו נפלאותיו בגימטריאות, ענה גם שרגא.

– לוּ יראה גם לי נפלאותיו ויחשב לדעת את שם העיר אשר בו גירש את אשתו הראשונה המעובּרת, כי אז אולי שבתי ואחיה… העירה רחל באנחה.


[ד] וידוי התלוי בדבר 136    🔗


דממת ‘רחוב החדש’ הפריעו יעקב אבן־חן ומרעהו בשובם מבית ישראל אפרת העירה; אפס כי רק בשעטות פרסות רגליהם הפריעוה, רק קול השלג הנרמס עלה באזנם וקול דברים לא נשמע בינותם, בדממה הלכו איש על־יד אחיו ולא דיברו דבר. – ‘הן לא דרך אחת לשנינו’ אמר אבן־חן לרעהו (אשר מעתה נקראהו בשמו: אלישע הפנואלי) בבית אפרת, ואמנם כן הוא. שונים המה דרכי שני האנשים האלה גם במראיהם, גם ברוחם, גם במחשבותיהם וגם במעשיהם. הפנואלי, אשר שמו יעיד עליו כי מן יושבי בית־המדרש הנהו (באשר כי נקרא על שם עיר ‘פנואל’ מולדתו), היה כבן שמונה־עשרה שנה, קצר־הקומה ודל־הבשר, פניו דלים ורעי המראה, שערותיו צהובות וקשות, בגדיו בגדי עניי עם, מנעלי רגליו מטולאים, וכל אשר עליו יעיר זוועה בנפש הרואה; אבל אם נסור עין מן הקנקן ונראה את אשר בתוכו, אז נגיל ברעדה לראות כי תחת הבגדים הצוֹאים האלה תשכון נפש זכה, לב טהור ורוח נכון; הפנואלי לא התעלה מעודו ‘בראש חדוד’ וחכמת נבונים, אך התעלה תמיד בשקידתו הנפלאה, בּתומת נפשו, בישרת לבו וברוח האמת הנסוכה על כל מעשיו. הוא ילמוד באחד מבתי־המדרש אשר בעיר נהרים, וזה כשנה אשר על־פי אחד מרעיו בא לבית אפרת, ויחל ללמוד שפת רוסיה וחשבון ויתעתד לנסוע לאחת הערים הגדולות לשחר בית־ספר. הדברים האלה והספרים החדשים, בשפות עברית ורוסית, אשר קרא, שינו את מחשבותיו עד מאוד וחכמתו קודמת עתה ליראתו137, אך בכל זאת ילמוד ארבע שעות מדי יום את שיעורו בגמרא, לבלתי הונות את האנשים אשר מפתם יאכל דבר ‘יום’ ביומו.

– הן אלה יתנו פת־בגי אך למען תורתי, אמר פעם אל אפרת, וכל הזמן אשר הנני אוכל על שולחנם, עלי גם למלאות רצונם ולעסוק בתורה…

אפרת לא הניעו ממחשבותיו אלה, והפנואלי הלך בדרכו אשר בחר בו: בלילה באין ראות הלך אל בית אפרת לשאול את כל דבר הקשה ממנו ולקחת ספרים ללמוד ולקרוא, בבוקר ובערב למד את שיעוריו בגמרא, ובצהרים שקד על ספרים חיצונים, ככל אשר הורוהו בני אפרת; ויתעתד לנסוע בעוד ירחים מספר לבית מדרש־הרבנים אשר בעיר ווילנא.

שונה ממנו מאד היה אבן־חן, גם בתכונת נפשו, גם בחינוכו וגם בדרכי חייו. אביו הנהו מתושבי עיר נהרים, ומחיית ביתו ימצא מתבואת חנותו אשר עושה בה; אנשי העיר יאמרו תמיד כי הוא הנהו משכיל וירא אלוהים גם יחד, ואנחנו לא נחטא בשפתיים אם נבאר את דבריהם לאמור: איננו לא משכיל ולא ירא אלהים. אמנם כן, ‘המורכבים פסולים’138 הורונו רבותינו הקדמונים… רוב בני ישראל אשר יתאמרו ללכת ‘בדרך־הממוצע’ ויתפארו כי המה מורכבים גם מיראת ה' אשר בדור העבר וגם מהשכלת דור החדש בעת־המעברה הזאת, המה חטאים ליראים, רעים למשכילים ואסון נורא לבניהם אחריהם. המה, אשר על הרוב, יאחזו בזה – רק למלא תאוות לבם ולזנות אחרי עיניהם, וגם מזה לא יניחו ידם – למען יהולל בשער משם, למען לא יאבדו גם את כבודם בבית־הכנסת, למען יהיו לגבאים, לראשי־קהל, לפרנסים, לטובי־העיר, ולמען דעת כל עמי הארץ כי בכל עצם השכלתם (כלומר: תאוותם) הנם גם יראי אלוהים וגם בגן־העדן יקחו מנה אחת אפיים; האנשים האלה אשר לא על־פי אמונתם או שכלם יחיו, כי על כל מוצא פי אהבת־עצמם ובקשת כבודם יכינו צעדיהם – האנשים האלה הנם כרקב לבית ישראל, מן הבשר עד הנפש יכלו… המה ישנאו את היראים על כי לא יתנו להם את כבודם ביד נדיבה, והיראים משנה־שנאה ישנאו את המשכילים־לחציים האלה, על כי רק חציים להם המה, ובעד כל הון לא יוכלו כפר את חציים השני אשר לעין השמש יעשו כמעשה המשכילים; ובכל זאת כבוא עת־מלחמה להילחם את בני הנעורים הנאורים, אז כאיש אחד יקומו גם ‘היראים’ גם ‘המורכבים’ להילחם בהם ביד חזקה ובזרוע נטויה; גם שנאתם גם קנאתם לא תזכרנה ביום קרב, כי מלחמה גם למורכבים עם המשכילים בעת הזאת, ובידעם כי באלה יקנו את לבב היראים לאהבה ולחלק כבוד למו בידיים פתוחות – ירעו וישחיתו על אחת שבע… אולם לא לנצח תאכל חרב נוקמת נקמת ה' ומלחמת־האמונה לא תרים נסה בכל יום – ובני המורכבים הפסולים האלה יאבדו לאורך ימים ועד זיקנה ושיבה לא ייטהרו מאשמת אבותיהם אשר הורישום בדרכי חינוכם: בעד האשנב ייראום גן נחמד למראה, גן־עדן אשר פרחים ושונים יפארו את מבואיו, שמש מאירה תשלח קוויה והמה יפזזו ויכרכרו בן דודאי חמד אשר שמה, ועץ־הדעת בתוך הגן אשר ישביע בפריון הנחמד את כל אשר בא אל תוכו… אפס כי אל תוכו לא יתנום אבותיהם לבוא; על מפתן הגן הזה הציגו כפות פעמי בניהם ובקול נגיד וּמצווה ציוו עליהם בחזקת היד לאמור: ‘אך מנגד תראו את הגן הנחמד ושמה לא תבואו’!… הה, צר לי עליכם, בנים נחמדים ובנות עדינות! לבי לבי לחללי המורכבים האלה! מעי יהמו על המכות אשר הוכו בית אבותיהם, אין צרי למחץ לבבם האנוש ואין מזור לפצעי נפשם…

בני ‘היראים’ לא ידעו דרך החיים: תחת התנור והכרים בבית אבותיהן תחנכנה הבנות, אמותיהן תספרנה באוזניהן צדקת הצדיק וצניעות הצדקניות, תלמדנה אתהן לשבת בית, להסתיר פנים בבוא איש זר הביתה, לסגור עיניים ולבוא בנקרת צורים אם האיש יביט עליהן, תכברנה עליהן במלים אין קץ לספר את כל הנסים והפלאות אשר עשה ה' על־ידי ‘הנשים הצדקניות’ בעולם־הזה ואת רב הטוב הצפון להן בעולם־הבא; ותחת התנור והכרים בבית־המדרש ייחנכו הבנים, ולקח לא־טוב כזה יתנו להם מלמדיהם ויוסיפו לבלבל את מוחם בהויות דאביי ורבא 139… הבנים והבנות האלה אמנם מתים הנמו בין החיים, חנוטי מצרים בתוך ארץ ליטא, אפס כי המה ימותו מות נשיקה, ימותו בבלי הדעת כי יש חיים פה בארץ, ימותו בבלי הרגש חרב מלאך־המוות אשר עבר אל צווארם ובבלי ראות את דם־עלומיהם נשפך ארצה; – לא כן גורל בני ‘המורכבים’ ונחלתם מאבותיהם: אלה האבות אשר יתאמרו למשכילים, אלה האמהות אשר תחקנה את בנות בארץ במלבושיהן ותפארת עדייהן, אלה ילמדו את בניהם לשון וספר – נוסף על חוק לימודם בחדר – ואת בנותיהם גם לחול במחולות, יתנום לבוא בבתי רעיהם המשכילים לייסד אגודתם140 עם בניהם ובנותיהם ולעשות כמעשיהם – עודם באיבם; אך רע ומר גורלם אם גם בבואם לימים יעיזו להמישך את מעשיהם אשר חונכו במו ואת דרכיהם אשר אומנו על־פיהם, רע ומר גורלם אם הבנים יאמרו לשחר בית־ספר ולבקש להם מטרת הדעת עלי תבל, לסוג אחור מעל דרכי החנפים ולסול להם מסילה על־פי דרכי החיים החדשים… ביד חזרה יובילום אבותיהם אחורנית למען מצוא חן בעיני היראים, ובזרוע נטויה יעמדו להם לשטן ולא יתנום ללכת הלאה על הדרך אשר בה ילכו מנעוריהם… פלגי מים תרדנה עיניהם על שברם וכצאן לטבח יובלו ביתה המדרש, במלאות להם חמש־עשרה שנה, למען הנחל כבוד לאבותיהם אשר בין חנפים נפל חלקם… לב הבנים האלה יסער כסופת תימן, נפשם עליהם תתמוגג – וידעו כי מתים המה, ידעו כי יד אבותיהם המתם ועתידותיהם שסו…

ומשנה־יגון ימצאם בעוד שנתיים ימים: בעוד שנתיים ימים וכבת שש־עשרה שנה היא הבת, וכבן שבע־עשרה שנה הנהו הבן, וכבר מלאו ימיהם, וכבר החלו השדכנים לדפוק על דלתי אבותיהם… הה, עת רעה עד מאוד הנה העת הזאת לבני ‘המורכבים’ האלה, עת רעה, אשר אין על עפר מושלה… חסום פיך, בחור! לאמור: כי לא תוכל לאהוב את בת פלוני הגביר – אף כי כבוד יחוסו נישא ורם עד מאוד… הסי, עלמה! אל תוציאי הגה מפיך כי בחלה נפשך בבן־תורה פלוני – אף כי ‘לעילוי’ ייחשב… החשו ודומו, בנים אומללים! שימו יד לפה ואל תוציאו ‘אהבה’ מפיכם! – הטרם תדעו כי אבותיכם אכלו בוסר ושיניכם תקהינה? הטרם תדעו כי ידי אבותיכם מושלות בכם, וידי הקנאה והכבוד מושלות באבותיכם?… לשוא תצעקו: ‘מדוע זה פקחתם את עינינו לרע לנו כל הימים?’ לשוא תשפכו דמעות־עיניכם כמים ותחנונים תדברו: ‘רחמו־נא, אבותינו! עלינו, ולא נמות לעינינו תחת ידכם הקשה ועלכם הכבד!’… הבל הבלים! אבותיכם באחת: ‘את כבוד משפחתנו לא נחלל, ובשרירות לב לא נתנכם ללכת’ – ומי ישיבם? מי ינוד לשברכם, בנים אומללים, ומי יבכה על גורלכם המר והנמהר?… אבותיכם ימשלו בכם, והפה שהתיר הוא הפה שאסר141

וכאחד האבות האלה היה גם אבי אבן־חן. גם הוא חינך את בנו יעקב (כן שם העלם הזה אשר ראינוהו בבית אפרת) על־פי דרכי המשכילים והיראים גם יחדיו: בחדר מלמד שלחהו ללמוד תורה, ומורה בא לביתו ללמדו גם שפת הארץ, ויתן לבנו מהלכים גם בבית שכנו הרוקח להתעלס באהבים את בניו. יעקב עשה חיל בלימודיו: מלמדו אמר כי יהיה לרב וגאון, ומורו הרוסי גם הוא היללהו שבע; רעיו בני הרוקח הפליאו לפניו תמיד את בית־ספרם, ואת המשטר והסדר אשר ישורר שמה, ואת מוריהם אשר באהבה ורצון יתהלכו אתם, ויקנא יעקב בבני הרוקח ויבקש את אביו כי יתנהו גם הוא ללכת לבית־הספר, אך אביו מאן למלאות את שאלתו:

– לך לך, בני, אל החדר, כי הוא טוב לך מעשרה בתי־ספר, אמר לו.

ואל אשתו אמר: ‘הן אמנם מה טוב ומה נעים כי בננו יעקב ישחר את בית־הספר, הוא יהיה שמה בחיר התלמידים ושמו יהיה לתהילה… אבל האוכל לעשות כדבר הזה? – ומה יאמרו הבריות? מה ידברו בי בבית־המדרש?’…

ויעקב שמע כּדבּר אביו את הדברים האלה.

– ואם טוב ונעים יהיה לי בבית־הספר, מדוע זה לא תתנני בוא שעריו? שאל אז הנער.

– הנהו טוב, אבל גם רע, ענהו אביו: – לך בני אל החדר כי טובתך אדרוש.

כל עוד נער היה יעקב האמין באביו, אף כי לא חדל מקנא את רעיו בני הרוקח, אכן כאשר גדל ויחל לחשוב את דרכיו, התאוה עד מאוד לשחר את בית־הספר, אך אביו לא נתנו גם אחרי כל בקשותיו ותחנוניו… ליעקב מלאו חמש־עשרה שנה, ואביו הודיעהו כי יחדל הפעם ללכת לחדר מלמדו ואך בבית־המדרש ישכנו רגליו, אז הוסיף הנער יעקב לבכות לפני אביו, להתחנן לו ולבקש מלפניו על עתידותיו:

– הה, אבי, אמר אז יעקב, מה יתן ומה יוסיף לי בית­־המדרש הזה? מדוע לא תתנני לבוא לבית־הספר? הלא תקווה טובה נשקפת לי בו לימים יוּצרו? 142

– הס, נער אין לב! גער בו אביו: – האב אין לך לדאוג בעד עתידותיך?… כל עוד הנני חי לא אתנך ללכת שובב בדרך לבך… ביתה המדרש לכה, ואל תוסף לדבר באוזני כדברים האלה…

יעקב אמנם הלך לבית־מדרשו, אך לא בתום לבבו, ובכל עת מצוא בכה ויתחנן אל אביו כי יסיר ממנו את האיסר143 אשר אסר על נפשו, אך שומע לא היה לו מאת אביו, אשר כבר הטה אוזן לדברי כוהני־הבעל144, אלה השדכנים, אשר אמרו להקריב קרבן נפש בנו על מזבח יחס משפחות – תאוות נפשו מאז… יעקב התמרמר מאוד, אך ישועה רחקה ממנו, ועל אפו ועל חמתו עמד תחת החופה, ויקדש לעיני השמש את הבתולה אשר משפחתה מצאה חן בעיני אביו…

יעקב ראה כי כל תקוותיו כלו, כל מזימותיו נכרתו, וידע כי לא על אמת נוסדה הארץ הלזו, ואדניה לא על אמונה הטבעו, ויאמר לכונן גם את שלומו במרמה וחנף, ולשום גם על פניו מסווה הצדק למען כחש. מרמה וכחש עמדו לו לגרש את אשתו אשר שנאה, במרמה וכחש גנב את לבב אביו, ובמרמה וכחש התהלך את היראים והמשכילים גם יחד, ויתעתד להיות ‘מורכב’ גם הוא כאביו…

ועל כן לא אבה ללכת יחדיו את אלישע הפנואלי, ועל כן לא דיבר אתו דבר מדי לכתם, ועל כן שמח מאוד בבואם עד קצה הרחוב: הפנואלי פנה שמאלה ללכת לבית־משרדו, ויעקב אבן־חן הלך ימינה, דרך בואכה בית הגביר ר' אליקום.

‘מי יודע’, חשב אבן־חן בלבו, אחרי היפרד הפנואלי מעליו, ‘מי יודע אם לא אצלח בדרכי אשר אני הולך עתה עליה – ואהובת נפשי בת־שבע תהיה לי… הן גם היא תאהבני, ולו לא יעמוד אביה לשטן לי על דרכי, כי אז בכל לבבה תלך ותהיה לי לאשה… ועתה עת כי אבוא לפניו ואגלה את אוזנו מחשבות המשכילים ככל אשר ידעתי… אתוודה לפניו כי הנני שב בתשובה שלמה ללכת בדרכי יראי ד’ באמת ובתום־לב, אף זאת אעשה כי אקדיש גם את פרי־עטי – הלא ידעו כולם כי סופר בשפת עברית הנני – ללחום בעד האמונה והדת ולהשיב לאפקורסים כגמולם – הלא אז בטח ישא אלי אליקום את פניו ויתן לי את בת־שבע בתו לאשה, ותקוותי בוא תבוא'…

ברגליים ממהרות הלך אבן־חן תפוש במזימותיו אלה, וירא והנה הוא עומד לפני בית ר' אליקום. לא מוזר היה לו הבית הזה: מדי יום ביומו בא בפתחו, מדי יום ביומו התהלך בחדריו; אך בפעם הזאת נפעם לבבו עד מאוד בהציגו את כפות פעמיו על מפתן הבית… הן הוא ידע כי אם יגלה עתה את סוד המשכילים באוזני אליקום, יקנה את לבו לאהבה ותקווה טובה נשקפת לו – כי בת־שבע תינתן לו לאשה; אבל גם זאת לא נכחד ממנו, כי בעשותו את הדבר הזה אז יביא את תרמית לבו למרום קצה, אז יביא אסון על ראש אנשים אשר כרעים וכאחים התהלך אתם – ולבבו נפעם מאוד…

בפתחו את הדלת והנה בת־שבע לקראתו, ותושט לו את ידה הרכה והענוגה:

– ברוך בואך, אמרה לו בשפתי חן, ולבב יעקב הלך שבי אחרי עיניה, אשר באהבה ורצון הביטו עליו.

– מדוע זה איחרת היום בנשף לבוא? הוסיפה בצחוק נעים על שפתי פיה, בראותה כי נבוכו כמעט שרעפי אבן־חן.

– דבר נחוץ לי להגיד לאביך, חמדת לבבי! האם בביתו תשכונה כעת רגליו? ענה אף שאל יעקב במבוכתו.

– הנה הוא בעלייה, במקום אשר ילמוד מדי ערב.

אבן־חן מיהר לעלות.

אליקום היה איש עשיר, עד כי בשם ‘הגביר’ קראוהו אנשי העיר גם מבלי הזכיר שמו. אם אחד יספר לרעהו כי היה בבית הגביר, או כי הגביר ציווה עליו לעשות כזאת וכזאת, אז יידעו כל באי שער נהרים כי באליקום ידבר האיש. ‘הגביר’ הזה בין ‘היראים’ יתחשב, או לדבר בשפה ברורה: ‘הוא יעמוד בראש היראים’, כי באשר הרב ‘החונה’ עתה בקהלה־קדישא נהרים הזאת, הנהו חלש הרוח, לא יאזור חילים לרדות באנשי עדתו, לגעור בפורצי גדר ולחזק את לב מחזיקי־הישן ואשר על־כן אמנם יתרבו ‘הברלינים’ 145 בנהרים מיום ליום – השתדל ר' אליקום הגביר להיות איש146, לאסוף תחת דגלו את כל מקנא לכבוד ה' ותורתו, את כל חנף וצבוע, את כל איש אשר יאבה לסחור ברגשי הנפש, ולשום על פניו מסווה הדת, כל אלה נאספו נקבצו ובאו יחד, ויעשו כלם אגודה אחת ואליקום בראשם לקנא קנאת ה' צבאות…

‘עין בעין נראה כי דברי שלמה המלך, עליו־השלום, חיים וקיימים הנם, ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם’, אמרו אנשי העיר, ‘את זה לעומת זה עשה אלהים’ ובעוד אשר אפרת יעמול בכוח הטומאה להרבות בנים לסטרא־אחרא147 ולהפיץ האפקורסות בישראל, הקים לנו ה' את ‘הגביר’ מסטרא דקדושא, להגדיל תורה ולהאדירה לעשות לה אוזניים ולהפיצה בקרב העם.

‘אלמלאי נשתכחה התורה מישראל על־ידי האפיקורס אפרת וספריו הטמאים־והפסולים’ – הוסיפו אחרים – ‘החזירה “הגביר” במעשיו הטובים, בצדקת פזרונו148 בישראל ובכל אשר יאמר לחזק את בדק הדת ולהרבות לה אוהבים’.

אבל כנגע נראה גם בבית הגביר הירא הזה, מביתו הוקמה עליו רעה ומיוצאי חלציו התמכרה נפש אחת להשכלה; הנפש הזאת היא בתו בת־שבע, אשר אהבה עד מאוד והיא הואילה הלוך אחרי המשכילים ובדרכיהם חפצה. נפלא לראות את שחוק־המקרה ועלילותיו המוזרות! יש אשר נעמוד מחרישים משתאים לראות את ההפכים אשר יקרב המקרה בזרוע, כמו יתגר בנו, ישחק למעשינו, וכמו על אפינו ועל חמתנו יעמוד לשטן למעשי ידינו, יהרוס את אשר נבנה ויבנה את אשר נהרוס!… הן ‘הגביר’ הזה לימד את בתו שפת הארץ, מחול ונגינה, כי כן תלמודנה בנות העשירים – והדבר הזה היה בעוכריו, כי החלה לקרוא ספרים הרבה – ותהי לאפיקורסת… מראש עלינו להזהיר את הקורא לבלתי יחשוב עליה גדולות, ואל־נא ישכח כי בת הגביר ר' אליקום היא…

בגדי אבן־חן אשר לא נפלו מבגדי היהודים הישנים, דעתו להתחסד ולהיתמם עם היראים ולדבר בלשונם, וכל ערמתו וצביעותו, נתנו לו מהלכים בבית הגביר, ומסחר אבן־חן הזקן אשר נאחז עם עסקי הגביר, הביאהו שמה בעתים לא־רחוקות. ר' אליקום לא נשא לו פנים, ופעמים רבות אמר לו בשפה ברורה כי נודע לו עד מאוד כי אפיקורס מסתתר הוא; אפס כי לא למען ראות את פני ‘הגביר’ בא גם אבן־חן אל ביתו, כי אם למען ראות את פני בתו, את פני בת־שבע. אבן־שואבת היתה בת־שבע לאבן־חן הזה, מאז ראה את פניה היפים בפעם הראשונה, ובת־שבע מצאה באבן־חן איש משכיל על־פי רוחה ודעותיה, ומדי יום ביומו בא אבן־חן אל בית אליקום ויבלה שמה שעות אחדות.

ימים לא־כבירים עברו, ואבן־חן ביקש למצוא חן בעיני אבי בת־שבע, השתדל לייפות מעשיו בעיניו – כי כבר אהב את בתו…

לא לשוא מיהר לעזוב את בית אפרת היום בערב, אחרי שמעו את החדשות מפי שרגא; לא לשוא שם רגליו כאילות לרוץ אל עליית אליקום: תקוותו תאמר לו, כי עתה הגיעה העת המכשרת לבצע את אשר יזם לעשות.

נלכה־נא בעקבותיו.

בעליית בית ‘הגביר’ חדר גדול ורחב־ידיים, שם שולחן ומנורה, מיטה וכסאות, גם ארון עץ מלא ספרים, אשר דלתותיו הנן עד חציין מסוגרות בלוחות זכוכיות למען אשר תראינה דרכם אגודות הספרים149 המופזות, ושם ישב אליקום בעתות מנוחתו, ויבט בספר ‘עין יעקב’150 או באחד מספרי המוסר כפי העולה על רוחו.

ר' אליקום נבהל בבוא אליו אבן־חן בפתע פתאום אל העלייה, דבר אשר לא נהיה עוד למיום בואו בביתו.

– השלום? שאל אליקום כולו משתומם: – מה זה כי חרדת אלי הנה בלילה?

– דבר סתר לי לאדוני, והדבר נחוץ, על כן אמרתי: ‘מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה’151 ומהרתי לבוא הלום.

אליקום קימט את דפי הספר הפתוח לפניו ויסגרנו, ויבט בפני אבן־חן ותמונתו העידה עליו כי נוטה אוזן הוא לשמוע כל הגה אשר ייצא מפי האורח.

– ראשית דבר יתן־נא לי אדוני לגלות לפניו את מסתרי לבבי כל אשר בחובּי; שהדי במרומים! כי לא אכחד עתה דבר…

– דבר ואשמעה, ענהו אליקום כשופט ממרום כסאו.

– את חטאי אנכי מזכיר היום, הוסיף אבן־חן בקול מתוודה: – אמנם את המשכילים הלכתי עד היום, ובתום לבי ובנקיון כפי דימיתי כי אמת בפיהם אשר כל היום יאמרו כי גם המה יראים ושלמים המה עם ה' ועם תורתו, ואך בבגדיהם ובלשונם לבד יפרדו…

– ‘בבגדיהם ובלשונם לבד’! שנה אליקום את דבריו ויעקם את שפתותיו: – הטרם תדע כי גם אבותינו לא נגאלו ממצרים רק בזכות שלא שינו את בגדיהם ולשונם… השטן יאחז בראשונה אך בשער אחד ואחריו כל הראש ימשוך… הה, סוף הבגדים והשפות הוא כי יכחשו בכל התורה…

– אמנם צדקת, אדוני, והיום הזה אוכל לראות צדקך, היום הזה נודעתי כי המשכילים האלה ייאספו אגודות־אגודות ויתאמרו לבטל את ‘שולחן הערוך’…

– הה, אוי לאוזני שכך שומעות! נהם ‘הגביר’ ויאנח מרה: – שערוריות נעשות בישראל… תועבות אשר לא נשמע כמוהן מיום צאת בני ישראל מארץ מצרים… אבל ספר־נא לי, בני, איך ידעת את כל אלה?

– שמע־נא אדוני ואספרה: באחד מכתבי־העת אשר לדגלם יישבע תמיד, אשר ‘המליץ’ שמו יכוּנה…

– שם רשעים ירקב! אמר אליקום בדממה.

– והוא ידפיס בעלהו דברי אחד האפקורסים הגדולים אשר בארץ המה, דברי בוז ונאצה על רבותינו הפוסקים, נוחי עדן…

– תדבק לשונם לחיכם!

– אנוכי קראתי והשתוממתי ואקוב כותבו, כי אמרתי פיגול הוא גם למשכילים אשר בפיהם ובשפתם יכבדו את תורתנו הקדושה; אולם היום הזה שמעתי לאמור כי שרגא ואפרת – מצא מין את מינו – מתעתדים להפיח רוח מדון באף כל הנערים כי יתעוררו ויריבו את הרבנים, וכי גם המה יבזו ויחרפו את רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים…

אבן־חן עמד מדבּר רגע קטן ויישר להביט בפני אליקום הגביר, כמו יאבה לדעת אם פעלו דבריו על לב המקנא הזה.

‘הגביר’ הביט גם הוא על פני אבן־חן, ואף כי הכרת פניו ענתה בו כי עוד יפון בדבר, כי לא ייאמנו לו דברי המספּר, בכל זאת רגז תחתיו לשמע הדברים, ומבטי עיניו הפיצו זוועה, כנמר יתעורר על טרפו.

– תלא לשוני להגיד לאדוני את כל אשר שמעו אוזני ביום הזה, הוסיף אבן־חן, מבלי גרעו עין מאת פני אדון הבית: – דבריהם ירדו כחיצי־מוות ויפלחו כליותי בקרבי… הה, עם רשעים גרתי, עם אנשי דמים ומרמה! עדי בשחק כי לא בזדון עשיתי זאת, לא במרד ומעל ארחתי אתם… בתום לבבי דימיתי כי כאשר יאמרו במו פיהם כן הוא.

– הלא זה דברי אליך יום יום: אל תלך בדרך מרעים, בסוד האפקורסים לא תבוא ובקהלם אל תחד, העיר הגביר למוסר אוזנו.

– אמנם חטאתי, אמר אבן־חן ויך באגרופו על לבו: – אולם מן הוא והלאה חלילה לי לעמוד בדרך החטאים האלה, חלילה לי לבוא בסודם, אחרי כי נפל המסווה מעל פניהם ואדע כי אפקורסים פשוטים הנם. – הלא אך לזאת באתי הנה למען התוודוֹת על חטאתי, ולמען אספר באוזני כבודו את דבר השערוריה הזאת, אולי יראה אדוני בעוני עמו וימצא מזור למכתם… ולמי עיני כל יראי־ה' אשר בעיר נשואות, אם לא אל אדוני? מי יעמוד בפרץ בלתך?…

הדברים האלה הצליחו מאוד, והגביר האיר לו פניו.

– טוב מאוד עשית כי באת הנה, אמר לו אליקום, ומי יתן והיה לבבך זה כל הימים לאהבה את ה' וללכת בדרכיו; ואנוכי לא אנוח ולא אשקוט במכוני, עדי אכניע את האפקורסים השניים האלה; מחר אקרא עצרה ליראי ה' ולחושבי שמו, ונדע־גם את אשר לנו לעשות…

– וגם אנוכי עמכם אהיה, ואם תדרשו ממני כי אכתוב תשובות באנשי אוון אלה – הלא תדעו כי מליץ נפלא הנני ועטי עט סופר מהיר, אם תחפצו באלה אז אעשה זאת למען קנא קנאת תורתנו הקדושה מידי מחלליה…

– לא אוכל להגיד לך מראש את אשר נעשה; הייה נכון לערב ביום מחר, ובוא הנה והעד בעם הנאסף, למען ישמעו וידעו מה לעשות.

בשמחה וטוב לב ירד אבן־חן מעליית הגביר.

בת־שבע חיכתה על צאתו.

– מה הדבר אשר דיברתי לאבי בעת כזאת, ואשר אמרת כי הדבר נחוץ? שאלה את פיו.

– תודות לה' כי הצליח את דרכי לפני, ענה לה אבן־חן ופניו צהלו: – מצאתי מסילות בלב אביך לטוב לי… מחר אודיעך את כל ותדעי מה עשיתי לטובת שנינו…

– יתן ה' אך טוב לנו… הנך ממהר ללכת, יהי ה' אלוהיך עמך ותעל, אמרה בת־שבע, ואבן־חן עזב את בית אליקום הגביר.


[ה] אש ושלג    🔗

'…שני שבילין, אחד של אש ואחד

של שלג; הטה בשל זו מת באור, הטה

בשל זו מת בשלג – מה יעשה?'

(ירושלמי חגיגה ב' א)


והעיר פלגות שקטה. הריב אשר התפרץ בין שמואל ובין הרב לא עשה כל פרי, בלתי את אשר עצר את העם בבית־המדרש שעה יתרה, ויתן בפי האנשים מעט דברים לדבּר בו ביושבם על שולחן לחם הצהרים. בבית־המדרש החלו ובביתם התמו את השיחה הקלה על אודותו, ולא זכרוהו עוד ושכחוהו כחלום יעוף. הם לא שמו אותו על לבבם, אחרי כי לא נגע הדבר אל עצמם ואל בשרם. הם לא הבינו לדעת מקורו ותוצאותיו, משפטו וערכו בכלל, וידמו בנפשם כי מגמת פני שמואל היה רק להכשיר את הפרה אשר הטריף הרב, ולהציל בזאת כסף דניאל המוכס; ואחרי כי גם זאת לא עלתה בידי שמואל, לא דיברו עוד דבר. – ‘מעשים בכל יום’ ענו האנשים בקורת־רוח גם אז ביום השישי, עת זלמן ינטס סיפּר לפניהם כי הרב הטריף בהמה כשרה… היהודים הורגלו מאוד לשמוע ‘חומרות’ הרבנים, להטות שכמם לסבול, ולתת את כספם ועמלם לריק ולבהלה, על־פי חפץ רבניהם ומוצא שפתותיהם, ותהי גם הפרה הזאת ככל אשר לפניה, ועל כן לא מצאו בריב הזה כל חדש, ולמקצה שעות שתיים לא דיברו בו דבר.

גם דניאל נוכח לדעת כי צדק הרב בהטריפו, וכי שקר היה בפי זלמן ינטס אשר אמר לחרחר ריב ומדון בינו ובין הרב, ותתפעם רוחו מאוד ויצר לו על כי היה אץ לעשות וירד בבוז וחרפה מעל שלבי ארון־הקודש.

– חמתי על זה האיש זלמן הלץ, אמר אל מרים אשתו בשובו אז הביתה: – כנחש בא הנה וישיאני כי אקרא לריב… ומה עלה בידי? בוז וקלסה…

– הלא גם שמואל אמר כי כשרה הבהמה…

– אנוכי ראיתי והתבוננתי גם אתמול בבקר כי אמנם טריפה היתה, ואך שמואל מצא לה היתר ‘בפלפולו’… והלא ראית גם את כי הודה שמואל באחרונה וייאלם דומיה לדברי הרב האחרונים… ואנוכי רק חרפות נחלתי עקב ריבי זה…

הרעיון האחרון הזה הרע לו מאוד, וכל יום השבת ההוא לא נח ולא שקט במכונו, עדי אשר אתא ליל וימהר וילך לבית הרב ויתרפס לפניו ויבקש סליחתו.

זלמן ינטס לא שב גם הוא לעורר שנית את דברי הריבות האלה, אחרי אשר תאוות לבו באה, ושמואל גורש מאת בית הרב, ומה לו עוד?

ובכן שררה דממה אחרי יום השבת ההוא, איש לאוהליו הלכו, איש־איש למסחרו, לעבודתו, לכספו או לכוסו… אך נפשות שתיים לא נחו בנוח כל בני העיר, נפשות אשר שאלת הפרה הנטרפה היתה רק נסבה לעורר רגשותיהן פנימה, רק הן הנה הוכו בשממון ותלכנה קודר כל היום, גם אחרי אשר כל בני העיר נחו ושקטו, הנפשות השתיים האלה הלא הן: נפש שמואל ונפש חנה.

לשרעפי נפש חנה בליל מוצאי שבת ההוא והיום למחרתו – אין חקר, גם היא לא יכלה לאספם יחד ולחשב דרכיהם, גם היא לא ידעה אנה נפזרו עשתנותיה, ואיה ישכנו רגשות לבבה: היא קצפה על שמואל קצף רב, אבל גם חסה עליו וגם רחשה תודה לו – בעד ריבו זה; רגשות שונים ומתנגדים איש לאחיו מילאו את לבבה כל הלילה ההוא עד כי שנתה נדדה.

'שמואל הרע גם לנפשו גם לנפשי בצאתו להילחם את “הזקן” אמרה בלבבה על משכבה – ‘אפי חרה מאוד על כי לא שמע הפעם בקולי ויקרא לריב; אנוכי הזהרתיו והוא לא שמע וילך וייכשל ויאבד את נפשו ויאבּד את השעות המעטות אשר חילק לי כפעם בפעם… הוא איבד את נפשו לדעתו, והוא ישא והוא יסבול פרי מעלליו… הה, ניחומי נכמרו על זה האיש, הן לפני שפך שיחו ויערה את רוחו בהתעטף עליו נפשו; ובני עמו, אשר למענם יצא לריב, נהפכו לאויבים לו ויבקשו רעתו, יבקשו להרע לו לרדת לחייו ולעשות נבלה בישראל… גם זה הנוכל, זלמן השדכן הערום, יבקש רעתו ויגדיל את המדורה… אבל גם מאז יצא מתוק ומחשכה אור גדול הופיע לי… בסתר ירחש לבבי תודה רבה לשמואל וזלמן הלץ, אשר לרגלי הריב הזה נודע לי כי אפרת אהוב לבבי הנהו בזה… הה, אפרת! לוּ תדע עד מה הכתה אהבתך שורש בלבבי, לו תדע עד מה יקר לי גם היום זכר שמך, ותמונתך אשר על משכבי בלילות אשווה לנגדי תמיד… הה, אפרת, שנתיים ימים עברו, מאז חמקת עברת ממנו ועוד לא שכחתיך, עוד זכרך חי חי בקרבי ועוד שמך נישא על דל שפתי כל היום… אהבתיך אפרת אז ואאהבך לעולמי עד, לעולמי עד אהבתי שמורה לך בסתר לבבי ובציפורן שמיר חקוקה שם תמונתך הנחמדה… ומי יתנני ראות את פניך… קרוב אתה לי זה כשנה, ומי מילל לי כי כשנה תמימה, כשלוש מאות ושישים יום, אהיה בעיר אשר גם אתה בה ולא אשבע בהקיץ את תמונתך ולא אשמע את קולך הערב… הימים האלה לא יחדו בימי חיי ובמספר ימי לא יבואו’…

כאלה וכאלה הגתה חנה נכאים כל הלילה, ותגזר אומר כי לא תשעה לכל דבר אמה ודברי ‘הזקן’, והיא תסבב את פני הדבר כי תתראה אתו פנים, גם אם ההווה הזה יהיה מורת־רוח לאמה ולאביה־הזר.

בבוקר שבה ותקרא את המכתב אשר כתבה אתמול בלילה ולא מצא חן בעיניה, ותוסף לכתוב מכתב אחר וגם הוא לא ישר בעיניה ותמחוק דברים רבים ממנו עד אשר יצא מכתב קצר מאור.

‘אותו אשלח’, חשבה בלבבה, ‘כי לא אגלה את כל לבבי בזה במכתבי ואך מפה לאוזן אשלים את אשר החסרתי פה’.

האיש אשר אליו היה ערוך המכתב הזה היה שמואל.

שמואל גם הוא היה נבוך מאוד. עוד יזכרו הקוראים את דבריו ליוסף הבירזי ולחמן המינסקי בשחרם אותו בביתו, כי ראשו עליו סחרחר ורעיוניו נבוכו; המבוכה הזאת הגדילה להכביד עליו אוכפה, אחרי שמעו מפי גד כי היראים ועוד רבים מיושבי העיר דורשים להרע לו; והמבוכה הזאת גדלה על אחת שבע בצאתו ביום הראשון לעבודתו ובראותו את פני האנשים והנה איננם עמו כתמול שלשום, גם בבית פלטיאל לא מצא מרגוע לנפשו הנדהמה: תלמידיו נבעתו בבואו, גם עדה הביטה אליו בקצף, תלמידיו ישבו אצלו ברתת וחלחלה ופניהם לא נהרו כתמול שלשום, ותהי יראתם אותו לא יראת־הכבוד, רק כאשר ירא איש מפני שד משחית, מפני רוח הטומאה ומפני סמאל הנורא על כל סביביו.

הדברים האלה הוסיפו לאיים את נפשו מאוד.

‘הה, מה רע ומה מר גורלי!’ חשב בנפשו, ‘תחת אשר דימיתי כי על פני העם אכבד, והמה יעמדו לימיני בריבי ריבם, תחת אשר נואלתי לחשוב כי השגתי מטרתי וכי העם למענו אלחם יענו “הידד” לדברי – תחת כל אלה, הה, שבעתי יגון וצער והעם יביט עלי בזעם וקצף… עם ישראל הנהו עבד עבדים לרבניו וחומרותיהם, דברי־ימיו האחרונים המיתו בקרבו כל רגש וכל חפץ, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?’

הרעיונות האלה הרעו לו מאוד, רב־יתר מאשר היה לאל ידי הרב, המגיד ונפתלי הכספי גם יחד לעשות לו; רעיוניו אלה המסו את רוחו בקרבו ולא ידע שלוו בנפשו…

כמעט מצא נוחם לרעיוניו אלה בדברי נחמן ‘המלמד המינסקי’ אשר הודיעו, ביום השבת אחר הצוהרים, כי בני הנעורים הכירו לו טובה, מילאו אחר דבריו, אף ברכו את שמו – והנה שני מכתבים באו ומילאו את סאת מבוכתו.

ביום הראשון לעת ערב בא לו מכתב מאת ידידו ומורו שרגא, מגילה עפה כתובה פנים ואחור בדברים היורדים חדרי לבב, בשפה נעימה ובלשון מדברת גדולות לאמור כי כל בני הנעורים בארץ ליטא עומדים הכן לקום ולקרוא לריב ומצה עם רבני ישראל, לערוך קרב מול ‘שולחן הערוך’, להסיר עול החומרות מעל שכם העם ולדרוש תיקון בפה מלא, וכי אך אותו בחרו לעמוד בראשם ולפקד צבאותם… בסוף מכתבו יוסיף להגיד לו כי ישלח אליו ‘עלמה משכלת, יפהפיה ורבת מעללים אשר לאסונה מת עליה אישה באביב חלדה והיא שומרת יבם’, והיא השליכה כל יהבה עליו כי הוא יתירנה…

כמים קרים על נפש עייפה היו דברי המכתב הזה ללב שמואל, הם שבו ויעוררו רגשותיו בקרבו, נפחו רוח חיים באף מחשבותיו ויחיו ויתגעשו, ברגע הזה שכח את חנה, את הרב ואת כל אשר מסביב לו, ולבבו רחב מאוד! ברגע הזה הקריב את לבבו גם את חייו על מזבח הקרב, ולמען התיקונים השליך את נפשו מנגד… וברגע הזה נפתחה דלת חדרו ושפחת הרב הביאה לו מכתב שני.

בחפזה פתח מסגורו ויקרא בו את הדברים האלה כתובים בשפת רוסיה:

'ריע היקר!

טובתך ושלוותך נתנו די אומץ בלבבי לכתוב את הטורים האלה. אבי־חורגי, המגיד, השוחט, זלמן ינטס, נפתלי הכספי ועוד אנשים אחרים, יארבו לנפשך ויאמרו להרע לך מאוד, אנוכי יודעת זאת ברור היטיב… אתה לא שמעת בקולי וניצבת לריב את “הזקן” והנה באתך הצרה הזאת; הישמר לך ושמור נפשך מאוד! אין איש מרעיך בלעדי היודע את אלה, ועל־כן עלי החובה להזהירך: היכבד ושב מריב, כי לא תהיה תפארתך על הדרך הזה: מה־לך להתעבר על ריב לא לך? מדוע תשליך את נפשך מנגד למען הצל כסף אנשים זרים… על דעתי כי אם תשוב להרב ותבקש סליחתו – יסלח לך, הנני מבקשת מאתך, רעי ואלופי, כי תמהר לעשות זאת בטרם עוד יתגלע הריב, ובטרם תיפול בידי האנשים הזדים אשר ירדו לחייך ויקפחו את פרנסתך… עשה־נא זאת גם למעני ושוב להרב וגם הוא ישוב אליך, וגם אנחנו נשוב ונתראה פנים… חדל־נא לדרוש טובת אחרים, אשר אינם שווים בנזק נפשך, למענך ולמען נפש ידידתך המבקשת שלומך.

חנה.

.P.S לא אפונה כי תדע את המורה בבית־הספר בזה את אפרת, והיה כי תראה את פניו תאמר לו כי חנה בת יהודה אַלמוֹנאוו הנה בזה, תשא ותסבול מאת אבי־חורגה הרב, וכי תתאווה מאוד־מאוד לראות את פניו ולדבר אתו, אנא עשה זאת למעני ומלא בקשתי הקטנה הזאת אשר גדולה היא לי… כאשר נתראה פנים אספר באוזניך עד כמה נחוץ לי הדבר הזה.

השבּת מריב ובוא לביתי עד מהרה.

חנה.'

‘הה, שמואל! מדוע נפלו כה פניך? מדוע קמת ממושבך ובצעדי ענק תלך בביתך אנה ואנה? למה זה תסובבנה עיניך בחוריהן וסר וזעף אתה? מדוע תעמיק במחשבותיך לדלות עצה עמוקה?’… כאלה שאל איש זר לוּ בא עתה הביתה; אולם אנחנו הלא ידענו מה זה ועל מה זה…

השפק שב לאיתנו, השפק הנורא אשר יכריע גיבורים תחתיו ואבירים מרמס לו, השפק האיום אשר אין מנוס ומפלט מידו האכזריה, השפק אשר יקרע סגור לב האדם וירתיח דמו כמצולה, השפק הזה שב עתה לאיתנו וירתיח את דמי שמואל בקרבו! עשתנותיו נבוכו מאוד, שרעפיו בקרבו המו כמשק גבים, ולא ידע את נפשו.

‘הה, חנה, חנה! תחושי לנפשי ותבקשיני להתרפס לרגלי הרב… לבקש סליחתו… אבל, לב נשים בקרבך, ונפש רכה בּחובּך… הה, לוּ יכולתי גם אני להיות כמוך, לוּ יכולתי לעזוב את נפשי למען אשמור את גווייתי… לוּ יכולתי?… ומדוע זה לא אוכל? מי יצווה עלי במפגיע לאמור: תן לי הנפש? מי יהין לגזול ממני ביד חזקה את שלומי וטובתי?… מי? – רוחי אשר נופּח באפי, לבבי, נפשי, ורגשותי בקרבי… הם המה לא יתנוני השקט, והמה יכבידו עלי אוכפם כי אלך ואעשה… הה, שרגא, אהבה ביקשתי מאתך, אהבת איש לאשתו, ומדון נתת לי, נתתני לאיש ריב ומדון לכל עמך, עם קשה עורף, אשר ישליך אבנים לבאר אשר תקיר לו מים חיים… ידעתי אהבה, אבל אדע גם את מכאוביה; הוספתי דעת, ואוסיף מכאוב… הה, שרגא!… הה, חנה!’…

רעיוניו נבוכו מאוד, צעדיו הרחיב, אף אגלי דמע נראו בעיניו.

– מה לך, בני? שאלתהו אמו הזקנה בתחנונים ורחמים גדולים: – הה, בני! מדוע פניך רעים? למה זה תלך כתועה זה שלושה ימים? ומדוע לא תשפוך שיחך לפני אמך הזקנה?…

– הרפי־נא, אמי היקרה, הרפי מבנך אשר לבבו פצוע מאוד… אַת לא תושיעי לי, וגם אנוכי אין לאל ידי להושיעני…

אמו נדה בראשה ובקול דממה אמרה:

– לאם זקנה מי ישים לב? מה לו להשיח דאגות לבו לה? האם בינתה עוד אתה?… הה, בני! בני…

את דבריה אלה כילתה באנחה ולא סרה עין מאת פני שמואל, אשר לא שמע את דבריה, ויוסף ללכת בחדרו שקוע מאוד ברעיוני נפשו.


[ו] מי מריבה    🔗

‘בעבורו אל תמנע מים’… 152


‘שמים לרום וארץ לעומק – וללב איש אין חקר’ אמר החכם. יביעו ידברו אף יוכיחו חוקרי זמננו כי נפש האדם אך מחומר קורצה ואך בבשר ודם בגידים ועצמות יסודה, ירבו להם מלים, יוסיפו אותות ומופתים כי הרגש והלב, הדעת והמוח והנפש והגוף אחד הנמו, יתלכדו בחיים ובמותם לא ייפּרדו – אבל לא־אחת נראה כי לב איש לא יחוש לדמו הניגרים ארצה, נפשו לא תדע את גווייתו וכמו זרה נחשבה לה; עת רגשותיו יהמו בקרבו, עת יעלה הרוח על לפלס נתיב לו, ועת מורשיו יקחו חלקם הם – ישוררו על גופם אשר ישכנו בקרבו. יש אשר ידע האיש כי צעדיו שאול יתמכו, כי יאבּד את חייו ונפשו גם יחדיו, ובכל זאת ילך בלב בטוח ובנפש שומחת למקום אשר רוחו בקרבו ינהלהו ורגשותיו פנימה יובילוהו מבלי שים לב למצבו ושלומו, לגופו וחייו… כגיבור ביום קרוב ישליך את גוו מנגד, לא יפחד מפני אסונו וגם את המוות לא יירא, ויסור למשמעת נפשו לכל אשר תפקדהו… לשוא גמר גם שמואל בדעתו לשבת מריב ולעשות שלום בינו ובין הרב למען הציל את שלומו, ולמען לא יפריעהו הרב לבוא לביתו ולהתראות פנים את חנה; לשוא אמר לענות גם את שרגא כי דרכי חייו לא יתנוהו לעמוד בראש צבא העלמים בריבם זה; ­ – הבל הבלים! ברגע אחד ניתקו רעיוניו אלה, והשאלה הראשונה אשר באה לפניו עוררה שנית את דבר הריב, ומבלי חשוב מאומה, מבלי בוא חשבון, מבלי להתמהמה רגע עורר ריב ומדון שנית…

ביום השלישי כבואו הביתה לאכול לחם הצוהרים הודיעה לו אמו, כי הבשר והמרק וכל אשר הכינה היא וכל אנשי החצר הזה – (אשר היה מלא ‘שכנים’ מפה לפה וכשלושים משפחות עניות גרו בו) – לארוחת הצוהרים והערב נטרפו…

– איככה היה כדבר הזה? שאל שמואל.

– אסון קרה בבית אחד האנשים הגר בזה – לא עלינו, סיפרה לו אמו בתומת לב: – כי מת לו ילד קטן בלילה הזה – לא עלינו, ואנחנו לא ידענו, ונאפה לחם אף בישלנו את ארוחותינו היום בבוקר ‘במים הטריפים’ האלה…

– ‘המים הטריפים’! אמר שמואל בהשתוממות: – לא אבין למליך, אמי, מה זה לפני?

– הלא תדע, בני, כי אם ימות איש או אשה, אזי יישפכו המים אשר בבתי שכונת המת החוצה; ואנחנו מבלי־דעת את אשר קרה, אפינו אף בישלנו במים האלה, ונלך ונשאל את פי הרב, והוא הטריף גם את הלחם גם את הנזיד וגם את הכלים הטריף… ועל־כן תאכל גם אתה, בני, דג־מלוח וחמאה אשר הכינותי לך לארוחת הצוהרים…

כקול רעם בגלגל ירדו הדברים האלה בלב שמואל.

– הה, עוול! הה, רצח! צעק בחמת רוחו וילך בחדרו אנה ואנה: – להטריף את הלחם ואת הנזיד ולהכרית אוכל מפי עניי ישראל… לשמוע לכל שוטה ופתי, לכל שוגג ומתעה…

– הה, בני, בני! אמרה אמו בתלונה דקה: – מה זה בפיך? מדוע זה תדבר כמו אלה?… בטח הדין כן, בטח ידע הרב את אשר יטריף…

– אבל, אמי, הוסיף שמואל בהלך נפשו: – איה הנזיד? איה הבשר? שימי־נא לחם ותני לי אותם על השולחן ואוכל למען דעת כל באי שער החצר הזה כי לשוא הטריפם הרב… אין כל טריפה בדברים כאלה…

– אהה, בני ובר־בטני, צעקה אמו ותיתן בבכי קולה: – הלו ‘כגוי גמור’ תדבר הפעם… התאכל טריפות בביתי?… אהה, ה' אלוהים! לא לשוא צעקו האנשים עליך ביום השבת…

שמואל נבהל מאוד לשמע דברי אמו.

– אנא, אמי, הסי־נא…

– אבל, איך אחריש ואדום בראותי מעשיך הזרים מאד… הלא אביך, יהיה למליץ טוב בעדינו, לא כן עשה… הוא, עליו־השלום, לא אכל טריפות… הה, בני, בני!…

לב שמואל פעם עוד בקרבו, הוסיף ללכת בחדרו אנה ואנה, עד לקח אדרתו ובחפזה פתח הדלת ויצא.

– אנה תלך, שמואל? צעקה אחריו אמו.

שמואל לא שמע את השאלה הזאת, ולוּ גם שמע לא נתן לבו לה, הוא ילך כי רגשותיו בקרבו אצים בו ללכת, הוא יצא מן הבית כי צר לו המקום; רגשותיו המו מאוד בקרבו ושרעפיו לא נתנו לו לשבת בית… אולם בבואו ברחוב העיר התעורר פתאום וישאל גם הוא את נפשו: ‘אנא אלך?’… השאלה הזאת הכבידה עליו עתה את אוכפה מאוד.

‘האם לבית הרב? אבל הוא הן יגרשני כלה מביתו, לא יתנני גם לבוא שמה… ושמה הן גם חנה’…

שמואל נאנח בשברון מותניים ויעמוד בתוך הרחוב וכל עצמותיו רעדו.

– מה לך, שמואל? שאלהו נחמן ‘המלמד המינסקי’, אשר בא לקראתו בלכתו לחדרו גם הוא: – מדוע תעמוד בזה כגבר עברו יין?

– הלא תשמע, ר' נחמן, הלא תשים לב לאשר הוסיף הרב לעשות הרע, לבלע ולהשחית… אמר לו שמואל בקול גדול כמו יבקש לו עזרה מאתו וכמו שמהוּ למוכיח בין שניהם: – הרב הטריף לשלושים משפחות עניות את לחמם ואת בישולם על לא־דבר…

אנשים רבים הסובבים בעיר התאספו סביבם בּדבּר שמואל בקול גדול ובנשאו שם ‘הרב’ על שפתיו.

– איכה נהיתה כזאת? שאל נחמן.

– הה, בושתי וגם נכלמתי להגיד לך, יקירי, עד כמה רבה רעת הרבנים בישראל, ועד כמה טפש לבבם מהבין דבר לאשורו, אמר שמואל ומפיו בערה איש: – מת היה בשכונת בית מגורי, ואנשי החצר מבלי ידעם זאת – אפו ויבשלו במים אשר בבית, טרם שופּכו, ועל־כן הטריף הרב גם את הלחם, גם את הנזיד וגם את הכלים…

האנשים הסובבים את שמואל ואת המלמד המינסקי רבו מרגע לרגע עד כי מלא הרחוב אותם.

– הלא ‘חמירא סכנתא מאסורא’ 153 אמרו רבנן, ענה אחד הנאספים הנודע בעיר לאיש ‘למדן מופלג’: – ומה זה תצעק? הטרם תדע כי סכנה במים האלה…

– סכנה? שנה שמואל את דבריו בקול גדול: – ומי הגיד לך כי סכנה במים האלה? האם את פי הרופאים שאלת, או אחד מחכמי הטבע אילפך בינה לדעת כי מוות במים האלה?… תנו־נא לי מן המים המסוכּנים האלה ואשתה לעיניכם ותראו ותיווכחו אם מוות בהנה…

– אבל הלא כן מפורש אמור בשולחן־ערוך… ענה האיש.

– אם את ‘שולחן־הערוך’ הזכרת לפני, לכן שמעו־נא, בני ישראל, ותדעו ותבינו עד כמה עיוורו הרבנים את עיני העם הזה ועד כמה הכבידו עולם על צווארו… אבל לא, שגיתי באמרי פי, ושפתי לא־כן דיברו: עד כמה הוכו הרבנים בסנוורים, הנני אומר, ועד כמה הוליכו באפלה את כל העם הזה, צאן מרעיתם!… ‘כד רגיז רעיא על ענא’, יאמר משל התלמוד, ‘עביד לנגדא סתומא’, ומה מאוד יצדק המשל הזה על רועי ישראל בעת הזאת!… תועים הם בדרך התורה, האמונה והחכמה, ויתעו גם את עמם בתוהו לא־דרך, כעמוד ענן ילכו לפני העם הזה, אפס כי לא לנחותם בדרך טוב, ליישר הדורים לפניהם, להרים המכשול ולסקל את האבנים, כי אם להחשיך לארץ באו, להכות שאיה ולמרר את חיי היהודים… לא בשמים ולא מעבר לים לבקש לנו אותות ומופתים על דברי אלה, כי אם בכל פסקי ‘השאלות’ אשר נשאל מאתם, בכל דיניהם הרבים ובכל חומרותיהם אשר בספריהם; והיה גם הדין הזה כאחד מהם… שמעו אלי, אחי ורעי, וישמע אליכם אלוהים! שמעו אלי ושימו לבכם לדעת אם אין צדק בפי, ואם לא על אדני האמת הטבעו כל דברי. – כולנו הן נדע כי המים אשר בשכונת בית מת יישפכו החוצה; אבל לא תדעו טעם וסיבת הדבר הזה, ועל כן שמעו ואספרה: מקור הדין הזה איננו לא בתורת משה ולא בדברי הנביאים, לא במשנה ותלמוד יסודו, ואבן־פינתו לא בדברי הפוסקים הראשונים היתה; הראשון אשר הולידו והביאו בספרו היה בעל ספר ‘כל בו’154 וממנו העתיק הר"י קארו בשולחנו־הערוך155 מבלי הגד גם טעמו הפשוט מאוד; טעמו הוא – שמעו ותמהו! לא איסר ולא טריפה, לא מנהג ישראל אף לא סכנה, כי אם דברי הכתוב ‘מוציא דבה הוא כסיל’156, כי מאשר נאסר על הכוהנים להיטמא באוהל מת, ועל כן למען הודיעם כי מת בשכונת הבית הזה, למען הזהירם כי ייצאו מן הבית עד אשר יוציאו את המת – ישפכו את המים לסימן ואות לבל נוציא דיבה בבשורה לא טובה במו פינו157… אמור־נא, ר' נחמן, אם לא האמת בפי ואם כיחדתי דבר?…

שמואל הסב פניו לבקש את ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’ למען יסכים גם הוא על קשט אמרי אמת אלה, אך לא מצאהו. בעת דיבּר שמואל את דבריו, נשמט המלמד וילך לו לחדרו, כי קשים היו עליו דברי שמואל, אשר אף כי ידע אשר הצדק אתם, בכל זאת חשבם לדברים אשר לנו להסתירם, ולא לגלותם בפני כל עם ועדה.

שמואל נאנח מרה ויוסף לדבר.

– אמנם כן, אחי ועמי! כאשר אמרתי כן הוא; ועתה שפטו־נא ברוח מבינתכם; אם לא ידעו גם אנשי הבית הישראלים כי נפש אחת מתה בשכונת ביתם ולא שפכו את המים ולא הזהירו או הכוהנים, העל כן נאסרו המים האלה? העל כן יטריף הרב גם את הלחם גם את הנזיד אשר שלושים משפחות עניות אפו ובישלו למלא בטנן כי תחסר? העל כן ירעבו הם ובניהם ובנותיהם, והעל כן נפסיד כסף ישראל, אשר גם התורה חסה עליו? העל כן נוציא לריק ולבהלה את עמל ישראל ואת יגיע כפיו?…

העם שמעו כן תמהו, הביטו איש בפני רעהו, משכו בכתפיהם וישתאו עד מאוד, אין איש עונה דבר, אין מניד שפה, אין קורץ עין ואין מניע יד או רגל; דממת אלוהים שררה במחנה הקטנה הזאת.

ושמואל הוסיף.

– אבל לאסון אלה העניים ולבושת כל עם ישראל, עם אשר מחוקקו אמר לשומו ‘לעם חכם ונבון’, המליט רב אחד בספרו סכלות גדולה מאוד, לאמור: כי על כן נשפוך את המים האלה, יען 'שמלאך המות מפיל במים טפת דם המת"158

– כן, כן שמעתי גם אני, נשמע קול דממה דקה בין שפתי אנשים אחדים העומדים שמה; שמואל לא נטה אוזן וידבר עוד:

הה, מה רבה סכלות האיש הזה, ומה עצמה! כמה דברי שטות והבל יכיל המאמר הקצר הזה!… ‘מלאך המות מפיל טפת דם המת’… הדברים אשר בכוח ‘מליצת השיר’ נאמרו בתלמוד ומדרשים, לקחום הפוסקים לדברים כמשמעם וכפשוטם… הה, בושת כיסתה את פני גם להוכיח איוולתם זאת על פניהם, פני יחפרו גם להעלות על דל שפתי את אמרי הבל ורעות־רוח האלה… ובכל זאת בא השני וחקרו והטריף ואסר… רב שני הוסיף איוולת וילך וילמד הלכה למעשה כי מאחר אשר טיפת דם המת נפלה במים, אם כן הלא סכנה לשתות המים האלה, ואם־כן ‘אם אפו הפת במים הללו אסור הפת’, ‘דלא בטל אף בששים דדבר של סכנה הוא’ 159, ‘ואם בשל תבשילו התבשיל אסר’, 'ואם נפל מן המים בתבשיל מבושל יש להחמיר ולאסור הכל"160… הה, גם בוש לא יבושו רבנינו, גם היכלם לא ידעו הפוסקים האחרונים לדבר דברים כאלה… כל איוולת, כל הבל וכל רעיון רוח יביאו בספריהם ויעשום לדינים מוחלטים וקיימים…

– אם כן אפוא הלא צדק הרב בהטריפו, אמר בקול גדול האיש ‘הלמדן המופלג’.

שמואל הביט בפניו בבוז, כי ראה אשר לא בלצון ומהתלה דיבּר דבריו.

– הלא הודית גם אתה בדבריך כי מפורש אמור בפוסקים האחרונים כי סכנה בדבר, כאשר אמרתי גם אנוכי מראש, ומדוע זה הרבית מלים על לא־דבר?

– אולם הלא עין בעין נראה כי שגו הפוסקים ופסקו פלילה, הלא הוכחתי לפניכם בזה כי איוולת וכלימה המה הדברים האלה…

– ‘איוולת וכלימה דברי הפוסקים’! ואתה תחכם מכל אדם, וחכמתך רבה על חכמת בני קדם הרבנים הגאונים, נוחי עדן?… הנך ‘לשיטתך’161 שמואל.

הדבר יצא מפיו, וכל העם הנאסף אשר זה כמעט הודה בלבם לכל דברי שמואל, שבו ויביטו עליו במבטי בוז וכלימה; כקסם על שפתי האיש היה השם ‘פוסקים’ להסיר לב העם מדברי שמואל הצודקים ולהסבו אליו.

– הלא זה דברי כי הפוסקים האחרונים הלכו בחושך ויתעו גם את עמי באיוולתם, ענה שמואל ודבריו להטו גחלים: – הלא לזאת צעקתי ונהמתי מקירות לבבי…

אולם העם כבר לא שמע לדבריו, לא הטה אוזן לאמרותיו ואיש איש פנה כבר ממנו וילך לו לדרכו באמרו בדממה:

– אפקורס אפקורסות ידבר…

ושמואל עודנו עומד שמה על מקומו נבוך ושקוע מאוד ברעיוני לבבו הנפעם.

– דבר לי אליך, שמואל! אמר עלם אחד לבוש ‘בגדי אשכנז’ וגלוח הזקן אשר ניגש אליו, ועל־ידו עמדה אשה יפהפיה צעירה לימים: – שמענו את דבריך הנחמדים ולא אבינו להפריעך; ועתה לוּ תאבה ושמעתני… הלא תדע אל־נכון את שמי, ומי אנוכי בזה, הוסיף האיש.

– לא, אדוני, ענה שמואל, לא נכבדתי לדעתך, אדוני.

– שמי הוא אפרת, הנני מורה בבית־הספר הזה, והאשה הניצבת עמדי היא אחותי אשר באה תמול מהעיר נהרים מקום מגורי אבותי…

שמואל בחן בעפעפיו את האיש הדובר אליו, ויאמר:

– צר לי מאוד על כי לא אוכל עתה לשמוע את דבריך, כי לי ללכת כעת לבית פלטיאל… אנוכי הנני שכיר־יום; אולם לוּ תאבה, אדוני, נתראה פנים ביום השבת ואז נדבר דברינו.

רחל לא הסירה עינה מעל פני שמואל בכל עת דברם.

– אם כן לא אעצרך, וביום השבת נבקרך בביתך, ענהו אפרת.

שמואל הלך לדרכו, וגם אפרת ואחותו שבו לביתם.


[ז] הגלוח    🔗


‘הה, לבי לבי לחללי בת־עמי’, חשב שמואל בלבו אחרי היפרד אפרת מעמו – ‘מעי יהמו לבית ישראל! לא מתי חרב אף לא מתי רעב הנם בני יהודה, כי אם מתי הרוח כולם, מתי הלב והנפש… רבניהם – תחת לפחת באפס נשמת רוח חיים בעת אשר רבו צורריהם מחוץ, תחת להחיותם בקרבם פנימה ולנחותם על מי־מנוחות־התורה בעת אשר גויי הארץ שדדו מנוחתם – תחת כל אלה הזידו או שגו הם להמית גם רוחם בקרבם ולגזול גם לבם ודעתם… בימי־הביניים, בימי צרה מבוסה ומבוכה ההם, בימים אשר שודד רבצם מבחוץ, אשר כבהמות שדי או כשד עיפתה נחשבו לעמי הארץ, אשר חופשם גזלו מהם ביד חזקה וגוום נתנו למכים – בעת הרעה ההיא היתה בם גם יד רבניהם להמם ולאבדם, בראו להם את ‘הקבלה’, ויבראו למו גם את הפוסקים המחמירים… המיתו את לבבם בקרבם, אסרו עליהם להגות בחכמה ותושיה, הולידו בקרבם הכנעה נוראה לכל דברי רב או מחבר, שרשוּ מלבם כל מחשבה וכל הרגשה, עצמו את עיניהם מראות ואת אוזניהם הכבידו משמוע, עד כי כמת־חי נראם עתה, כעצמות יבשות… ‘התחיינה העצמות האלה’, שאל הנביא לפנים וכן אשאל גם אנוכי היום: היחיו בני ישראל אחרי מותם? היקומו אחרי נפלם? – ‘אדני אלהים אתה ידעת!’… הה, הרעיון הזה הנהו כרקב בלבי; ר’ נחמן אמר אלי כי בני הנעורים הביעו לי תודה רבה על דברי ביום השבת, שרגא כותב כי גם בשאר ערי המדינה מתעתדים נערינו לערוך קרב מול פני הרבנים… אולם הישמע העם אל דברינו? הנטה לבב העם לשמוע לקול צעקתנו?… הן הוא העם אשר צעק אחרי ‘אפקורס’ בבית־המדרש לשמע דברי הרב, הוא העם אשר נס מפני גם עתה לשמע שם ‘פוסקים’ ולא אבה גם לשמוע דברי… ולמי אנחנו עמלים? ‘התחיינה העצמות האלה?’.

איומים מאוד היו הרעיונות אשר עלו עתה בלב שמואל, בלולים ומהולים, מסובּכים ומטורפים עלו בראשו… ‘העם לא יאבה ולא ישמע לנו’, הגה נכאים ונפשו עליו תאבל.

אבל בין העם הזה אשר נתן כתף סוררת לדבריו, היו שני אנשים אשר באוזניים קשובות ובלב חרד עמדו שמה; לא נדע אם הניחו עתה את דעת שמואל לוּ ידע כי שומעים הם, אבל בימים יוצרו יקחו המה מנה אחת אפיים בריבו, בהגיוניו ובכל שרעפי נפשו, ישאירו תו ניכר וזיכרון רב בדברי ימי חייו.

האנשים האלה הם: אפרת ואחותו רחל שומרת־היבם.

הקוראים הלא ידעו את האח והאחות האלה, ועלי אך להוסיף כי תמול באה רחל הנה את חמיה ‘בעל הגימטריאות’, ויסורו אל בית אחיה, והיום הזה הלך אפרת אתה לראות את פני העיר אף לדרוש למשכן שמואל, והנה ראוהו עתה בזה עומד ברחוב בתוך להקת אנשים רבים ומדבר את דבריו.

– התדע, אחי, כי שמואל מצא חן בעיני מאוד, אמרה רחל אחרי כי שמואל חלף הלך לו: – לזה ייקרא גיבור מלחמה, כנביא לפנים עמד בין קהל אנשים ושפתותיו נטפו מור, עיניו האירו כשחר, פניו כפני מלאך האלוהים, פיו דיבר גדולות ונצורות, ותמונתו היתה נשגבה מאוד ברגעים האלה.

אמנם כן, שמואל לא התעלה ביופיו, אך עת דיבר דבריו בפני קהל ועדה, לחייו התאדמו כמעט, עיניו הבריקו ככוכבים, וקולו הלך וחזק – אז התעלה מאוד וישא חן בעיני כל רואיו, ואף כי בעיני אשה צעירה לימים.

– כן תדברי, אחותי, ענה לה אפרת: – צר לי מאוד על כי לא באתי בדברים אתו עד כה, ותודה רבה לך על כי סיבּבת את פני הדבר כי אבקש עתה את קירבתו.


עבר יום ויאת לילה. אפרת ואחותו וגם ר' טודרוס הזקן יושבים סביב לשולחן, שותים טהע וידברו בדבר שמואל. והנה הדלת נפתחה ויוסף הבירזי בא הביתה.

אפרת ניגש אליו.

– האם לקחת ספר למקרא באת, יוסף?

– לא, ענהו הבירזי, דבר נחוץ מאוד הביאני הפעם לביתך, אדוני; אכן כעת הלא אורחים בביתך…

– אין דבר, ענהו אפרת, האשה הזאת היא אחותי.

הבירזי שם עיניו על רחל אף השתחוה כמעט מנגד.

– אבל הדבר הוא דבר סתר, אדוני.

– אם כן בואה־נא אתי אל החדר השני. רחל, הוסיף אפרת בעמדו על סף החדר ההוא: – תני נא לי את צנצנתי הנה, וגם למען העלם הזה מלאי־נא צנצנת טהע.

– אמצא חן בעיני אדוני, אמר הבירזי וילך אחריו לחדרו.

הבירזי הוציא מצלחתו גיליון קמוט כמראה מכתב לו, ויראהו על שם החתום למטה.

– התכיר, אדוני, את העלמה הזאת ואת כתב ידה?

אפרת הביט בו רגע קטן, ויקרא בקול: ‘חנה?!’ ורגעים מעטים העמיק במחשבותיו.

– יוסף, אמר אפרת אחרי דממה קטנה: – התדע את הנערה הזאת? האם לך כתבה את המכתב הזה אשר בידיך? ואם תוכל לתתו לי למען אקראהו כולו?…

– המכתב לא־לי הוא, ובכל זאת אתנהו על־ידך, כי בו נמצאים דברים מעטים גם על אודותיך, אדוני…

– על אודותי?

– כן, על אודותיך… אבל בטרם תדע פשר דבר המכתב אספר באוזניך דברים אחדים אשר יהיו כמו ‘הקדמה’ או ‘מבוא’…

הבירזי עמד מדבּר, כי רחל באה החדרה ותגש לפניהם שתי צנצנות מלאות טהע.

הבירזי שם עיניו על רחל, אף לא הסירן ממנה עד צאתה.

רחל גם היא הביטה במעוף עין על הבירזי, ושחוק־קל נראה על שפתי פיה בצאתה; אך אפרת לא הביט בכל אשר מסביב לו, ורק העמיק במחשבותיו, וכמו חרה אפו על כי הפריעה רחל את דברי הבירזי אשר ערגה נפשו למו.

– ספּר־נא, אמר אפרת אחרי צאת אחותו אל הבירזי: – אבל קצר נא את ‘הקדמתך’, ורק את אשר נוגע אל דברי המכתב אותו הגד, כי שומע הנני.

– הלא תזכור, אדוני, החל יוסף לספר: – כי לא אחת ושתיים הזכרתי לפניך את שם שמואל, אף הפלאתי להללו שבע, ואמנם מהללו רב מאוד… גם את זאת סיפרתי לאדוני כי הוא שם לו למטרה לדבר על לב הרבנים לתקן את ‘שולחן הערוך’ לפי רוח הזמן; והנה ביום שבת העבר החל כבר לפעול ולעשות; בבית־המדרש בפני קהל ועדה קרא לריב ויכשיר בפומבי פרה אחת אשר הרב בעירנו הטריפה…

– אבל, יוסף, אל־נא תרבה דברים אשר בשם ‘הקדמה’ תקרא למו…

– לא, אדוני, הדברים האלה הנם נחוצים מאוד, בלתם לא תבין לדעת את דברי המכתב…

הכרת פני אפרת ענתה בו כי לא ישבע רצון מדברי הקדמתו, ובכל זאת לא הפריעו עוד, והבירזי הוסיף לספר:

– נפש אדוני יודעת מאוד כי דברי ריבות כאלה יביאו אושר והצלחה לעם ישראל, יביאו השכלה בלב העם הזה ויסירו מעל שכמו את העול הקשה אשר רבניו שמו עליו… ואמנם דברי שמואל פעלו רב מאוד, לוּ כילה את אשר החל לדבר… אבל באחרונה פג רוח שמואל ממנו, כאילם לא פתח פיו, ולא ענה גם עת צעק הרב בקול גדול כי הנהו אפקורס, גם עת נוספו המגיד הצבוע והשוחט הפתי על שונאיו ויחרפוהו גם הם לעיני כל הניצבים עליו… אנוכי ורעי אשר ידענו את נפש שמואל כי עזה ואת רוחו העשוי לבלי חת, השתוממנו מאוד למראה עינינו, ולא ידענו מה היה לו… והנה, אדוני, שמע והשתומם גם אתה, שמע לדברי וקרא את דברי המכתב, ועוצה־נא עצה…

אפרת התעורר כמעט והבירזי הוסיף:

– כבואי לביתו אחרי ארוחת הצוהרים גילה את אוזני כי הוא אוהב את בת־אשת הרב אהבה ניצחת, וכי היא ביקשה את פניו לבלי יריב את אבי־חורגה, אבל רגשותיו בקרבו לא נתנו לו מנוח – וירב; אבל אחרי שמעו מפי הרב כי תוצאות דבריו היו כי אסר על נפשו לבוא לביתו – נבהל מאוד ויעמוד מדבּר… אנוכי הרביתי דברים להטותו מדרך האהבה הזאת, למען לא תפריע אותו מעבודתו הנשגבה, אך לשוא שיחתי את כל דברי, אהבתו לחנה…

– מה זה בפיך? הפריעו אפרת בתמהון – חנה כותבת המכתב הזה, היא בת־אשת הרב בפלגות?

– כן הוא, אדוני.

– ואם כן הלא כבר מת ידידי אלמונאוו, אמר אפרת בדממה: – צר לי מאוד, הוא היה איש יקר ונכבד… ושמואל יאהב את חנה? הוסיף בקול וישם אל הבירזי פניו.

– כן כן הוא… לי גילה את הדבר הזה; אנוכי ראיתי ונוכחתי כי אהבתו עזה כמוות, והיטב חרה לי על הדבר הזה על כי יפריעהו ממעשיו ומדברי ריבותיו… והנה כיום הראני את המכתב הזה ויבקשני ללכת לבית אדוני ולהראות לך אפס קצהו…

הבירזי הורה באצבעו על מקום ‘P.S.’ אשר במכתב.

– אבל אנוכי אוכל להראות לך גם את כולו, כי אין דבר סתר בו.

אפרת קרא את המכתב, ויעמק במחשבותיו.

– ועתה, שאלתי ובקשתי, הוסיף הבירזי, כי יעוץ־נא אדוני עצה במה נוכל ונפריד בין הנאהבים האלה, למען ישוב שמואל לעבודתו אשר שמה למטרת חייו ואשר תביא אושר לעם ישראל בכלל?

אפרת לא ענה דבר.

– הלא אדוני יודע את חנה, ואולי תושע לך ימינך להסיר את לבה מעליו?…

– שמע־נא יוסף, האם גם חנה תאהב את שמואל כאשר יאהבנה הוא?…

– זאת לא אדע, כי מעודי לא דיברתי אתה דבר.

אפרת הוסיף לצלול בנבכי מחשבותיו.

‘חדשות ונצורות גילה לי יוסף הזה’, חשב אפרת בלבו – ‘חדשות אשר לא בנקל אמצא לי מסלול ודרך ללכת בו בטח, לבלי אירא פן תפגענה גם אותי… חנה אלמונאוו הנה בזה… לפני שנתיים ימים חטאתי מאוד נגדה, והיא כעת מרת־נפש, נוגה ואומללה… שמואל יאהבנה, והיא תפריע אותו מעבודתו לריב את הרב… ואחותי הלא באה להרחיב את דברי הריב למען יתירנה… חנה זכור עוד תזכור אותי ותבקש קרבתי, ואולי עוד’…

– היטבת מאוד לעשות, יוסף, כי באת עלי, אמר אפרת תפוש במחשבותיו: – אבל הן ביקשתני כי אפריד בין הנאהבים האלה… ועל־כן עשה־נא אתה בראשונה דבר גם למעני ולמען הדבר אשר תבקש…

אפרת עמד מדבר ורגעים אחדים הוסיף להעמיק עצה.

הבירזי לא הרהיב עוז בנפשו להפריעו ממחשבותיו.

– לך־נא מחר בבוקר אל בית הרב, הוסיף אפרת בקול דממה: ­ – הלא לך לדעת איך לסבב את פני הדבר כי תבוא בעת אשר לא יהיה הוא בביתו, וקח־נא דברים את חנה על אודותי; אבל הישמר לך לבלתי הגד כי אנוכי שלחתיך, פן תשחית בזה את אשר אני חושב לעשות…

– היה בטוח, אדוני, כי אעשה ואוכל.

– ודבר מה תשמע מפיה תגיד לי.

– ככל אשר תצווה, אדוני, אעשה.

– והיה כי תבוא אלי ביום מחר, ומענה בפיך, אז אודיעך גם את אשר אנוכי חושב לעשות… אודיעך עוד דברים אחרים הנוגעים לדבר הזה… אולי נעשה ונוכל.

אחרי אשר יצא הבירזי מן הבית שב גם אפרת וישב על השולחן, במקום אשר ישב בראשונה; אפס כי עתה ישב דומם, נבוך ונאחז ברעיוני לבבו, ולא שעה אל שיחת אחותו וחמיה.

‘חנה הנה בזה’, חשב אפרת בלבו – ‘מה נפלאו מעשי המקרה! לפני שנתיים ימים הכתה אהבתנו שורש בלב שנינו, וכפורחת עלתה ניצה, אך אנוכי שיחתי את הפרח הנעים ההוא אז… אנוכי רכבתי אז על כרוב הדמיון ודימיתי בנפשי כי ימי הלימוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר־הבירה כי אהיה לרופא וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד, ועל כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידיים, על כן לא שיחרתי עוד את בית ידידי ורעי אלמונאוו גם בטרם נסעי, לא באתי לקחת ממנו ומן ביתו את ברכת־הפרידה האחרונה… הה, מי מילל לי אז כי בעוד שנתיים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנוכי הייתי מורה בבית־הספר ואחפוץ לכונן לי בית, בעת אשר אנוכי דרשתי מאוד אחרי חנה אהובת לבי, בעת אשר אנוכי בעצמי הנני מלבּה את גחלת אהבתנו בלבי – מי מילל לי כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי… את חנה הזוכרת ומזכרת אותי ומבקש קרבתי… הה, מה מאוד יאריך לי הלילה והיום למחרתו עדי אשר יבוא הבירזי לבשרני כי אהבת חנה אלי לא מתה גם בקרב לבה, כי גם עתה אוהבת היא את האיש אשר לפני שנתיים ימים גילתה את לבה לפניו’…

– מדוע תעמיק, יצחק, מאוד במחשבותיך, ולא תקח גם אתה חלק בדברים הבטלים אשר נדבר, אמרה רחל.

– חדשות ונצורות הודיעני העלם אשר היה עתה בזה, ובהן כל מחשבות לבי.

– הרף־נא עתה, בני, מרעיונות, ענהו טודרוס, הטרם תדע כי רעיונות בגימטריא ‘לערב ימוללו ויבש’.162

– טוב מאוד, חמי היקר! אמרה רחל: – ‘הבוקר יחכם מן הערב’163 יאמר גם משל־הרוסי.

– התדעי, רחל, אמר אפרת אחרי דומיה ממושכה: – אנוכי גמרתי בדעתי לקחת לי אשה…

– ובאלה תהגה עתה בחצות ליל? והעלם הזה הנהו שדכן? ואלה הנה החדשות והנצורות אשר אמרת? אמרה רחל בצחוק.

– כתורה וכמצוה דיברת, אפרת, הפעם, אמר ר' טודרוס: – הלא מקרא מלא הוא: ‘לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו’ בגימטריא: ‘יצחק לבית אפרת’.

אפרת, אף כי לבו לא הלך אחרי גימטריאות ר' טודרוס ולא שם עליהן לב, התעורר מאוד לדברי ‘בעל הגימטריאות’ האחרונים, הסב פניו אליו, ויבט בו בהשתוממות לב.

– האומנם כן הוא? אמצא חשבון אם כנים דבריך.

אפרת לקח עט־עופרת וגיליון ויכתוב את המלות ומספריהן.

– התערב־נא, חמי, והגד־נא לו גימטריא לבלי ישא אשה.

– גם זאת יש לאל־ידי, בתי, אבל אנוכי אחפוץ בתום לבי כי אחיך יקח לו אשה.

– הלא שניים יחסרו במספר שמי? שאל אפרת את ר' טודרוס.

– ועל כן אמרתי בנה לך בית, ואתה ואשתך תמלאו את החסר.

– אבל, אחי, הקץ לדברי הבל, אמרה רחל בתומת־לב: – האומנם כי שדכן היה העלם הזה, ואתה תאמר לקחת לך אשה על פיו?

– העלם הזה הנהו מן ‘הבחורים העניים’ אשר בבית־המדרש בזה, ואנוכי אם אמנם אובה לקחת אשה, אבל לא מידי השדכנים אקחנה; אפס כי הבחור הזה גילה את אוזני לתומו כי נערה אחת אשר לפני שנתיים ימים, עודי בווילנא, שגינו גם שנינו באהבה, הנה עתה בפלגות… אבל, אחותי, כבר עבר חצות לילה, הוסיף אפרת, מחר אספר באוזניך את כל הדברים הלאה.

– חידות לי דבריך, יצחק, ומאוד־מאוד אתאווה לדעת פתרונם.

– מחר ואודיע לך את אשר לי, אמר אפרת ויקם מעל הכסא.

‘הה, מה נאמנים הם דברי הקדמונים: “כי לא תדע מה ילד יום”’, חשב אפרת בלבו – ‘תמול כתבתי מכתב לאבי אשר בו אמרתי עם הספר כי לא אקח כל חלק ונחלה בריב העלמים אשר זכר לפני ידידו שרגא, כי משמרתי לא תתן לי לעשות כאלה; ועתה הנה נאחזתי בריב שמואל את הרב, וכאשר אחשוב לא אוכל עוד לשבת יחיל ודומם… למרות חפצי יאחז הריב בעורפי וימשיכני אחריו… בכליון עיניים אחכה לראות ולדעת מה יוולד בעוד יום, מה הנה החדשות אשר יגיד לי הבירזי ביום מחר’…


[ח] שבת הגדול    🔗

הבנים מלקטים עצים –

והאבות מבערים את האש…

(ירמיה ז, יח)


מי אשר לא ראה המהומה המבוסה והמבוכה, ביום שבת הגדול בעיר קטנה בליטא – לא ראה מהומה מימיו. לא לשוא יקראוהו היהודים ‘שבת הגדול’, כי אמנם גדולות תעשנה בו… אם לא תדע לך, הקורא המשכיל, צא לך בעקבי, נשחר־נא את משכנות הרועים – רועי עמנו בני ישראל, נבואה חדריהם, נרדפה לדעת: איכה ירעו את צאן קודשים? הנה נראם הולכים כל היום בחדר אחת הנה ואחת הנה, מעמיקים עצה, חושבים מחשבות, קומטים את מצחם, מוללים בידיהם ורוקעים ברגליהם, והכרת פניהם תענה בם כי גדולות ונצורות יבראו; אולם התדמה בנפשך כי יחשבו בדבר חיי העם, כי יעמיקו עצות לחזק את בדק בית ישראל הפרוץ מאוד, לבנות את מזבח בית יעקב ההרוס והקרוע לשבעה קרעים, להקל העול הכבד אשר כנטל חול יעיק על שכם העם? – חלילה, לדברים קטנים כמו אלה לא ישימו לב! האם יעזבו חיי נצח ויחשבו בדבר חיי שעה? האם יעזבו את הטרקלין וישימו מעיינם לפאר את הפרוזדור?164 האם אין לפניהם דברים גדלים ונכבדים מאלה? הטרם תדע כי משמרתם תחייבם לדרוש בשבת הגדול ובשבת תשובה? לא דבר ריק הוא מהם, קורא יקר, לדרוש פעמיים בשנה! על כן לא ישימו לב לדברים קטנים, ורק בדרשה כל מעיינם, בדרשה אשר יום שבתה "גדול' ייאמר לו וגדולות ונצורות יאמרו בה: יחברו שני מאמרים בתלמוד הרחוקים בעניניהם כקדם מני ים, יבנו למו עליות מרוּוחות על ההרים התלוים בפלפול. יקחו את ר' עקיבא, ר' מאיר או את ר' יוחנן יאסרום בשלשלאות ויוליכום שבי אל מקום אחר למען כי יעלה בידם ‘לשיטתו’165. העם אמנם יצאו כאשר יבואו מבלי הבין עד־מה מן פלפולא־חריפתא166 ההוא; אבל, הידרוש הרב והעם לא יחרדו, לא ירעשו ולא יהמו? – על כן ‘שבת הגדול’ ייאמר לשבת ההוא: כל העיר הומיה, האב יכה את בניו, האשה את ילדיה ואמהותיה, יבואו האנשים על הנשים ביתה הכנסת, יעמדו צפופים, ידחקו איש את אחיו, יצעקו ויהסוּ גבר על עמיתו יתחזק, איש־איש יאזור שארית אונים לעמוד לפני הדורש, הן ידעו כי לא יבינו את אשר ידרוש, ועל כן יאבו לראות את פניו, לראות תנועות ידיו ורגליו, למען יוכלו גם הם לחרוץ משפטם על הדרשה: ‘השמנה היא אם רזה’167

זאת ועוד אחרת תגדיל מאוד שאון ‘שבת הגדול’: ביום שבת הזה לא יירא הנער העברי מפני מלמדו ומקולו לא ייחת; ועוד נהפוך הוא, המלמד ידבר חלקות את תלמידו, חלק משמן חיכו ופיהו ידבר חנופה, כמו נשתנו סדרי בראשית, וכמו גם באלה יאמרו לעשות זכר ליציאת מצרים!… והנער העברי בעבדו חמישה ירחי עמל בבית מלמדו, ובשבת הגדול ייצא לחופשי – לא יידע גבול ותכלה, לא יידע קצב, והוא ורעיו יגדילו את המהומה ושאונם יעלה שמימה. פה ירקדו כאלים, ושם ילמדו ידיהם לקרב ויתפקדו חמושים בעצים ואבנים כאנשי חיל ערוכים למלחמת תנופה; בקצה הרחוב מזה חבר נערים יקחו אגוזים למשחק למו, ומקצה מזה יעפרו בעפר את כל העובר… וקם שאון בעיר, קול הנערים סואן ברעש, עד כי צעקתם תעלה ביתה המדרש, והאבות והאמות יחדו יחרדו, ויטוש האב את מקומו ואת הדרשה גם יחד, והאם תרד בבהלה וחרדת מוות מן עזרת־הנשים, הבנים יוכו לחי, ובלוויית צעקות וקללות יוליכום שבי, יביאום הביתה, וביד חזקה יפקידו עליהם לאמר ‘עבדים היינו’…

אם כאלה וכאלה יגדילו את יום השבת הזה בכל עיר ועיר ובכל שנה ושנה – הנה גדול מאוד, גדול רב יתר היה יום השבת הזה בעיר פלגות בשנת תרכ"ט.

שאלת המים ודברי שמואל ברחוב העיר עשו להם כנפיים, ויגיעו לאוזני היראים, ויגיעו לאוזני המגיד, ויגיעו גם לאוזני הרב. והקול נשמע בכל העיר לאמור: ‘נתפקר שמואל, והנהו מסית ומדיח’… המגיד רץ קל מהרה אל בית הרב – ‘הבה נתחכמה!’ אמר לו אפס כי הרב דחהו אז עד לאחר השבת. – אל־נא נמהר לעשות, ענה לו הרב: – פן יינחם שמואל בעוד יום או יומיים ושב אלי ויבקש סליחתי… ואם עד יום השבת בוא לא יבוא, אז אדע כי אמנם בין האפקורסים יתחשב, ואז נקרא עצרה ונבער את הרע מקרב עדתנו.

המגיד הבין לדעת כי כיחש לו הרב, כי לא הסבלנות מנעה אותו מלעשות מעשהו בו־ביום, וכי לא מאשר יצפה לתשובת שמואל, דחהו עד אחר השבת, רק יען וביען כי שבת הגדול הנהו יום השבת, ועליו לדרוש אז ברבים, ואך על־כן לא יאבה לעשות דבר בימים אשר לבו חרד מאוד על הדרשה; ועל כן לא המרה את פיו ויחכה גם הוא.

יום ‘שבת הגדול’ בא, ושמואל לא שב בתשובה שלמה, לא בא להתרפס לפני רגלי הרב, ובדרשה רמז הרב על הדברים הרעים אשר ייעשוּ בפלגות, פתח במ"ט שערי טומאה168 אשר ‘נטבעו’ בהם ישראל אז, וסיים בשערי טומאה ‘אשר עוד היום הזה לא ניקו ישראל מהם, ועל־כן יאחר משיח מבוא, המינות והאפקורסות תתרבנה חוצפי יסגי, מלגלגים על דברי רבותינו הקדושים… ועל מי לנו להישען?’…

הרב הרחיב הגדיל דרשתו, וכל העם רואים את הקולות ויחרדו חרדה גדולה; וכאשר כילה הרב את דבריו הכריז השמש בקול גדול, לאמור:

‘בשם הרב הגאון אב“ד דפה ובשם אלופי הגבאים הקצינים יחיו, הנני מכריז ומודיע כי היום בלילה תהיה אסיפה גדולה בבית הרב הגאון אב”ד דפה. הדבר נכבד מאוד והרב הגאון אב"ד דפה ואלופי הגבאים הקצינים יחיו יבקשו את כל איש מנכבדי עירנו אשר יראת ה’ נגעה אל לבו, לבוא לבית הרב, ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת הטוב'.

מהומה והמולה רבה היתה בין הנאספים. ‘מה זה?’ אלה לאלה שואלים, 'מדוע יפרסמו את דבר האסיפה הזאת, תחת אשר מאז מעולם תיעשה במסתרים? ועל מה זה תהיה האסיפה הזאת בבית הרב ולא בחדר הקהל? – שאלות כאלה וכאלה שאלו רבים איש את אחיו, אך אין מגיד פשר הדברים; רגעים אחדים עברו, ומן כותל־מזרחי, כקש לפני רוח, גלגלה מפה לאוזן התשובה, לאמור: ‘האסיפה תהיה בדבר חבר אפקורסים אשר נפרץ בעיר’. אחרים התגעשו מאוד, ובקול גדול צעקו: ‘מצוה לרדת לחייהם, להורידם ולא להעלותם – אחרית רשעים נכרתה!’ אולם רובי האנשים קרצו שפתם, משכו כתפיהם, ויפנו עורף, כמו לא נחה דעתם מן הדבר הזה, וכמו חשבוהו לקל־הערך מאוד אשר איננו שווה לאבד רגע קטן גם לדבּר בו.


בעצם היום הזה, בעת אשר הרב דרש בבית־המדרש ‘מעניינא דיומא’169: החל בדין ‘המקדיש חמצו’, מצא ‘תירוץ מספיק’ לדברי הרמב“ם אשר ‘כל העולם לא מצאו ידיהם ורגליהם’ לתרצו, הראה לדעת כי גם דברי אביי וגם דברי רבא המה לשיטתם במקום אחר, אף גילה אוזן העם למוסר כי לא ישובו לפול גם עתה במ”ט שערי טומאה, המה שערי האפקורסים, ימח שמם – בעת הזאת דרש שמואל בביתו על דבר התיקונים בדת ישראל, ועל אודות הרבנים אשר עברו חוק הפרו תורת ה', ויתעו גם את העם באיוולתם.

ר' נחמן ‘המלמד המינסקי’ לא החל דברו, אשר אמר לשמואל ביום השבת העבר, כי בוא יבוא אליו ‘להתווכח אתו’ על אודות ‘דברי מינות’ אשר יצאו מפיו אז בבית־המדרש, לא החל דברו170 גם בדבר בוא יעקב חתן ר' אברהם יהודה, וגם גד בן־נפתלי הכספי נלווה עליהם, ושלושתם באו הביתה.

– הנני כי קראת לי, אמר ר' נחמן בבואם ושמואל קיבלם באהבה גלויה: – הלא אמרנו כי נתאסף אסיפה בביתך מדי שבת בשבתו; והנה בשבת הזה החלנו.

רב תודות וברכות לך, איש יקר, כי זכרתני, אמר שמואל ובידיו נתן להם כסאות לשבת: – שבו עמנו בזה ונדברה דברנו.

– עוד אחדים מבני הנעורים אמרו לבוא, אולם אבותיהם מנעום כי היום ימצאו דברי תורה גם במקום אחר: הרב ידרוש היום בבית־המדרש, הוסיף נחמן.

– ואני אומר: דברי תורה עניים במקום אחר ועשירים במקום הזה171. העיר יעקב בצחוק.

– וגם אנוכי, אמר גד, אם כי לא אבינה לדעת את כל אשר תדברו; אולם נעים לי מאוד להשתעשע שעות אחדות בחברת נכבדים כמוכם…

– רב תודות לך, ידידי, ענהו שמואל, הדבר אשר ייפּלא ממך תשאלהו, ואנוכי אבאר לך ככל אשר יהיה לאל־ידי.

רגעים אחדים עברו בדממה.

– שמואל, החל המלמד המינסקי לדבּר: – הלא ידעת את הדבר אשר הביאנו הלום… ועל־כן אבקשך מאוד כי תבאר לנו היום את אשר לא ביארת ביום השבת העבר.

– ידידי היקרים! ענה שמואל ויאמר, קשים וחדים היו הדברים אשר אמרתי ביום שבת העבר בבית־המדרש בפני קהל ועדה, יען כי אמרתים אז רק למען התר פרט אחד, ורק באוזני הרב, אשר חשבתי כי יודה לדברי; אולם הלא שמעתם אז כי הרב קצף עלי. נתנני למין ואפקורס ולא אבה גם לענות על דברי; הדבר הזה הרע לי מאוד, אבל משנה־יגון ואנחה שבעתי אז אחר הצוהרים בשמעי כי גם אלה אשר אמרתי כי יבינו למלי, כי יעמדו על ימיני, כי ידעו קושט אמרי ויחושו לתמכני, הה, גם אלה אשר ריעים וידידים נאמנים המה לי, אשר יאהבוני ואהבם, גם אלה אשר שנאת הדת וקנאתה רחקו מאתם, ולב טהור בקרבם – הה, גם מאלה נודעתי כי יחשדוני למין ואפקורס…

– אנוכי מעודי לא אמרתי כדברים האלה, ענה ר' נחמן בידעו כי עליו נאמרו הדברים: – אנוכי אמרתי רק כי דברי מינות יצאו מפיך; ומאוד מאוד אשמח אם תבאר לנו את דבריך, וניקית מפשע רב…

– חי ה' וחי נפשי, קרא שמואל בקול עז: – כי בין אלה לא נפל חלקי, לכופרים לא אתחשב ובקהל האפקורסים לא תבוא נפשי! הנני מאמין בכל לבי באלוהוּת התורה הכתובה והמסורה, הנני מאמין כי כל התורה שבכתב וכללי התורה שבעל־פה הנם למשה מסיני…

– אבל מדוע אמרת רק כללי התורה שבעל־פה? העירו ר' נחמן, האם לא תאמין גם בפרטותיהם?

– ואנוכי ארהיב עוז בנפשי לשאול עוד אחת, אמר יעקב, אנא באר־נא לי מה המה, לדעתך, הכללים, ומה המה הפרטים?

– היטבת לשאול, ענה שמואל בפנותו אל יעקב: – וכאשר תבינו לדעת מה המה הכללים אשר בתורה שבעל־פה, אז תשכילו ותיווכחו מדוע אמרתי כי הנני מאמין אך בנצחיות כללותיה ולא בפרטותיה. תורתנו הקדושה היא נצחית, יען כי לתורה שבכתב נאמרה גם תורה שבעל־פה…

פתאום נשמע קול איש דופק על הדלת.

שמואל עמד מדבר.

– יבוא, אמר בקול גדול.

ויבואו אל ביתו יוסף הבירזי, רחל בת אפרת, וטודרוס בעל הגימטריאות.

שמואל חרד לקראתם.

– האשה הזאת היא אחות אפרת, המורה בבית־הספר, אמר יוסף לשמואל.

– כבר התראנו פנים ברחוב העיר, אמרה רחל.

– כן, ענה שמואל, הנני מתכבד לקדם פניך בביתי.

אם שמואל אשר ישבה – כנהוג – בקצה החדר ותשם מעינה בספר ‘צאנה וראינה’, העיפה עין על האורחים הבאים, ובייחוד על רחל.

גם ‘המלמד המינסקי’ גם יעקב וגד נבהלו כמעט.

– והאיש הזה, הוסיף הבירזי בהורותו על ‘בעל הגימטריאות’: – הוא חמיה ר' טודרוס.

– שבו לכם פה עמדי, אמר שמואל בנתנו להם כסאות־עץ לשבת.

­שמואל בן יהודא ליב בגימטריא: ‘נוה צדיק יברך’, אמר ר' טודרוס.

– הלא הבטחתני, חמי, לבלתי תדבר בזה בגימטריאות, אמרה רחל בדממה.

– צדקת בתי, אחשה הפעם, טודרוס בא בגימטריא ‘קבּל וקים’.

– אולי נפריע אתכם מדבר דבריכם… החל יעקב.

– לא, ענתה רחל, הדבר אשר לי איננו נחוץ, אנוכי אשב בפלגות עד אחרי ימי החג ואוכל לדבר דברי גם בעת אחרת. ועתה, אדוני, אם אנוכי לא אפריע אתכם – דברו דבריכם, ואנוכי אחכה.

– הלא בדבר ‘שאלת הפרה’ תדברו, אמר הבירזי, אם־כן אשמע גם אני.

– אנוכי לא לפרטים אשים כעת מטרת דברי, כי אם לשאלת התיקונים ומעשי הרבנים בכלל מגמתי, ענהו שמואל.

– אם־כן הרשוני־נא, אדנוי,172 גם אותי לשמוע את דבריכם, אמרה רחל: – לא מוזרים המה לי הדברים האלה; גם בבית אבי, בנהרים, יתאספו עלמים כפעם בפעם וידברו בדברים כמו אלה.

שמואל, יעקב וגד הביטו בפני המדברת, וגם ר' נחמן העיף בה עיניו שלא לרצונו.

– אם־כן נשובה־נא לדברינו, אמר שמואל אחרי דממה מעטה: – זאת התורה אשר ציווה ה' לנו על־ידי משה נביאו נאמן ביתו, תיחלק לשתי מחלקות: לאמונות ולמצוות. האמונות באשר כי הן פשוטות, קצרות ודברים שבלב, די לנו במה שפירשה בהן התורה שבכתב, אין להן לא ביאור ולא פירוש, לא התפשטות והתרחבות ולא צמצום והתכוונות ועל כן אין להן גם תורה שבעל־פה; לא כן המצוות… – סלח־נא, אדוני, ואשאלך: מה הנה האמונות ומה הנה המצוות? שאל גד.

– האמונות נקראות כל הדברים אשר לא במעשה יסודם ורק ללב האדם נמסרו, כמו להאמין בה', בבריאת העולם, בתורה מן השמים, בנבואה, וכדומה; והמצוות הן הדברים אשר לנו לעשות ולקיים בפועל. אלה האחרונים באשר כי נקשרו בקשר אמיץ בחיי העם, בתהלוכותיו ובמצבו, ובאשר כי שונים הם בפרטותיהם, ויישנו גם ממצב למצב, מארץ לארץ ומזמן לזמן, על־כן לא ניתנו פרטותיהם להיכתב בחרט־אלוה, חוק ולא יעבור, לא יוכלו לעמוד על עמדם מני דור ודור בצורתם הראשונה; – לא אובה לדבר עתה במצוות התלויות בארץ173: תורת כוהנים, דיני טומאה וטהרה, תרומות ומעשרות, נחלאות, דיני נפשות, וכדומה, אשר כבר עבר זמנם ובטלו גמרי; אולם מאלה הלא ניווכח, אדוני, כי המצוות אשר בתורתנו הקדושה שבכתב ניתנוּ להישנוֹת ולתיקון, והמה קשורים ואחוזים במקום, בזמן ובמצב…

– הן מכל אלה לא ידעת כי אם המצוות המפורשות בתורה שהן תלויות בארץ, אבל מאין לך לדון גם על האחרים? שאל ר' נחמן.

– הגע בעצמך! תורת ה' תמימה, כולה ניתנה לנו מפי ה‘; ואם בפירוש אמור כי חלק גדול ממצוותיה נוהג אך בארץ אחוזתם – אם־כן הלא נדע כי גם ה’ לא בא להעמיס את מצוותיו על האדם גם בעת אשר דרכי חייו יתנגדו למו; ‘לא ניתנה תורה למלאכי השרת’174, ‘לא ניתנו מצוות לישראל אלא לחיות בהן’175, ‘אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו’176, אמרו לנו חכמינו ז“ל, ובעלי המדרש אמרו עוד: 'שאין הקב”ה בא בטרחא עם בריותיו, לא בא על האדם אלא לפי כוחו‘177 ובירושלמי ביארו דבריהם, ברור ימללו: ‘אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ – אתם חיבים לעשות ואי אתם חיבים לעשות בחוץ לארץ’ וכו’ ‘את דברי אלה’ – מה דאית לך178 179, וכן כתב גם הרשב“א בתשובותיו180: ‘עקר המצות כלן בארץ’… אבל אני הן לא לזאת שמתי מגמת דברי, את אלה אמרתי רק להוכיח כי חלק ‘המצוות’ בתורתנו תלוי בזמן ובמקום, ועומד להישנות ודורש תיקון בכל דור ודור, וכן יאמר הכתוב בפירוש: ‘כי ייפלא ממך דבר… ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל181, הנה נראה כמה פעמים שם להזהיר את העם לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם, יען כי הוא עיקר גדול בתורתנו הנצחית, יען כי בזה נכללה כללות התורה שבעל־פה האלוהית, יען כי בלעדי זאת אין נצחות גם לתורה שבכתב. וחכמי הפרושים הראשונים העמיקו והרחיבו את העיקר הזה וירדו לעומק דעת תורתנו בכתוב הזה, ואמרו: ' “על פי אשר תורך התורה” אין כתיב כאן אלא “אשר יורוך”, ועל־פי המשפט אשר תאמר התורה אין כתיב כאן אלא “אשר יאמרו לך”, ואפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל – שמע להם’182, ‘אשר תקראו אותם במועדם, אל תקרא אותם אלא אתם, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזדים’183, ‘וידבר ה’ אל משה, אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני האיך היא הלכה? אמר לו הקב”ה: אחרי רבים להטות, רבו המזכים – זכאי, רבו המחיבים – חיב'184, ‘כל שלשה ושלשה שנתמנו ב“ד על ישראל הרי הם כב”ד של משה’185… ‘אין לך אלא ב"ד שבימיך’, ‘יפתח בדורו כשמואל בדורו’; ובמידה שמדדו חוקי התורה שבכתב ומשפטיה, מדדו גם החוקים וההלכות אשר קבעו הם לפי זמנם ומקומם, ואמרו: ‘רעה אחרי רעה תבוא – לתוקע עצמו בדבר הלכה’186 187, ‘אין למדים הלכה מפי משנה’188, ללמוד וללמד כי יסוד וכלל תורה שבעל־פה, הוא: השתנות הדינים שבכל דור ודור ותיקונם לפי הזמן, המקום והמצב…

נחמן ‘המלמד המינסקי’ העמיק במחשבותיו בּדבּר שמואל את דבריו אלה, ולא ענה דבר; אך יעקב הפריע את שמואל באמרו:

– באר־נא לי את דבריך האחרונים כי עדן לא הבנתים.

– לא הדברים אשר נאמרו במשנה ותלמוד ניתנוּ למשה בסיני, ולא רק אלה נקראים תורה שבעל־פה; התורה שבעל־פה היא: הרשות, הכוח והחוב לתקן מצוות התורה ולשנותן לפי המקום והזמן, וכל התיקונים, ההשתנות, הגדרים וההלכות, אשר כל תלמיד ותיק יחדש לפי רוח בני דורו, להקל או להחמיר, נקראים ‘תורה שבעל־פה’, ועל כן לא נכתבה התורה הזאת בפרטותיה, יען כי לא תוכל להיכתב, כי אם תיכּתב ותישאר גם לדור אחרון, תעבור גם היא תחת הביקורת ותישנה, ואם אין איבדה את אלוהותה ונצחותה; ומה מאוד צדק ריש לקיש בהעירו על דברי ר' יוחנן, אשר אמר כי ‘לעתיד לבוא עתידים תורה נביאים וכתובים להבטל’189 – כי ‘ההלכות לא תבטלנה שנאמר הליכות עולם לו’190, ועל כן צדקו גם אלה האחרונים אשר העמיקו לחקור ואמרו כי התלמוד עדן לא נחתם191.

– דעתך זאת חדשה היא מאוד, ועודני לא אוכל להסכים לה עד אשר איטיב לחקור עליה, וגם לך עוד לחזקה ביתר עוז, אמר ר' נחמן.

– אבטח ולא אפחד כי כל מה שתוסיף לחקור ולהתבונן תוסיף למצוא אותות ומופתים לאמיתת דעתי זאת; כי מאין לקחו להם רשות הנביאים, לפי עדות התלמוד, לבטל דביר משה בארבעה דברים192 ור' יוחנן כה“ג לבטל הודאת המעשר וריב”ז את מים המאררים193? מי נתן כוח והרשאה להלל לתקן ‘פרוזבול’ לבלי ישמט הנושה את אשר נושה באחיו העברי, והרבנים האחרונים את ‘היתר עיסקא’ לקחת נשך ותרבית? מי בא בסוד ה' לאמור: ‘עין תחת עין – כסף’194, ואיככה העיז ר' יהושע את פניו, לאמור: ‘לא בשמים היא, כבר נתנה תורה ואין אנו משגיחים בבת־קול!?’195 – אם לא כי זאת היא התורה שבעל־פה עצמה, הרשות והכוח הזה, הוא הוא אשר כינו הפרושים הראשים ‘תורה שבעל־פה’…

– אם־כן אפוא מה השארת לתורה שבכתב? שאל יעקב.

– את האמונות בכללותיהן ובפרטותיהן ואת המצוות בכללותיהן, ענה שמואל – ויבט בפני ר' נחמן והנם עוד כמו זועפים; את ראשו תמך בימינו, עיניו השפיל, את מצחו קימט מאוד ויתן אותותיו כי יעמיק לחשוב.

– עוד תפון בדברי, אמר אליו שמואל – עוד לא נוכחת לדעת כי אמת יהגה חכי…

– הזקנים לא יאבו להודות לכל דבר חדש, העיר הבירזי.

– אנכי אעמוד לימין האדון הזה, אמרה רחל וכל הנאספים כמו נבהלו נחפזו: – טוב מאוד יעשה הפעם: הן שמואל לא יאבה להאמין לדברי המוסמכים (אוטוריטטים) הקדמונים, ומדוע זה יאמינו לו, בתור אוטוריטט, טרם ייבחנו דבריו? אם אין מוסמכים לנו, אין זכר גם לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה…

– גם אנוכי לא אמרתי כי יאמינו לדברי, ענה שמואל בהסבו פניו מול רחל המדברת: – גם אנוכי לא אובה להיות מוסמך, אולם נפשי חפצה כי יבינו למלי, כי יתווכחו לדעת כי כנים דבריי…

– אבל, הן אנוכי לא אדע עדנה תוצאות דבריך, אמר ר' נחמן, וקולו העיד למדי כי לא שעה לדברי רחל ולא לדברי שמואל: – לוּ גם יהי כדבריך (אשר אמנם עוד לא אוכל לקבלם כמו שהם), לא באת למטרת חפצך בדבר תיקון הדת, ועוד נהפוך הוא, כי ירית את החיצים ממך והלאה; הן אם אמנם כדבריך כן הוא, הלא לנו לעשות ולקיים ככל אשר יצאו מפי הרבנים, גם אם שגו או גם אם זדו בפסקי שאלותיהם, הלא הם המה השופטים אשר בימינו אלה והם ‘אפילו שוגגים אפילו מזידים’…

– לכן שמע־נא, ר' נחמן, תן לי לכלות את דברי ואחר תשאל, ענהו שמואל: – התורה ‘שבעל־פה’ – או לדבר בשפה ברורה: תיקון הדת לפי מצב חיי העם – ניתנה למשה מסיני והוא מסרה ליהושע, וכן הלכה המסורת ההיא מדור לדור ומפה לפה עד אחרית ימי הבית השני עד הסנהדרין, וכן הלכה ונמסרה בעל־פה התורה הזאת עד ימינו אלה – לו עמד הבית על תלו וממלכת ישראל לא חדלה… הה, אבידה גדולה איבדנו בחורבן הבית השני, אבידה גדולה ונכבדה מאוד! לא רק את כבודנו וממשלתנו איבדנו אז, לא רק את ארצנו ומלכנו, לא רק אחוזת נחלתנו פה בארץ היתה לשמה ומשיסה, אך גם תורתנו היתה לעי מפלה, כי איבדנו אז גם את התורה שבעל־פה… רבים אומרים כי במשנה ותלמוד החלה ולא ידעו ולא יבינו כי אז תמה…

שמואל החריש רגע קטן, הנאספים הביטו בפניו וישתאו לו ולא דיברו דבר, דממת אלוהים שררה על השולחן, ושמואל הוסיף:

– אמנם כן, ידידי היקרים! באשמת הרבנים האחרונים למשנה ותלמוד כלתה אז התורה שבעל־פה. ‘רבנו הקדוש’ ראה כי חדל ישראל להיות לעם, גלה מארצו ובחרון אף ה' היה מפוזר ומפורד בין הגויים בארבע כנפות הארץ, מחלקות המצוות בתורה הכתובה לבדה לא הספיקה כבר להיות לחוט המקשר ומאחד לב כל העם בייחוד דתי, וגם הסנהדרין אשר להם המשפט לתת חוקים ומשפטים אחרים חדלו, חדל להיות לישראל מרכז אחד ונקודה אחת אשר קרניים מידה להאיר בכל מושבותיהם, ויקם ר' יהודה הנשיא ויאסוף אסיפה מכל פרטי התורה שבעל־פה אז ויכתבם בספר. נאמנים המה דברי התלמוד אשר דרשו עליו את הכתוב: ‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך‘, כי אמנם הפר ‘רבנו הקדוש’ את התורה שבעל־פה ויעשה לתורה שבכתב, ובפה מלא נוכל לאמור כי המשנה היא חלק שני לתורה שבכתב, יען כי הדור היה ראוי לכך, ועל כן היתה גם לו הרשות לעשות כדברים האלה, אשר דרש ממנו הזמן והמצב ההוא. המשנה הולידה את התלמוד, וגם הוא נכתב בספר, ויעש גם הוא נוספות לתורה שבכתב; הוא התלמוד, אשר בשיא חוסנו יעמוד כצור וכחומת ברזל לישראל, הוא התלמוד אשר השאיר לנו פליטה כיום הזה, הוא התלמוד הנעלה והנשגב אשר לא כיחד תחת לשונו גם את יסוד התורה שבעל־פה, גם אבן־פינתה וגם עיקריה, הוא התלמוד, אשר לוּ הבינו הרבנים אל רוחו ושיטתו, לולי חשבוהו ללא־צדק לתורה שבעל־פה חתומה (שני הפכים בנושא אחד!) כי אז ראינו אור באורו, כי אז הלך התלמוד וההלכות שבו ‘הליכות עולם’, להשתלשל, להישנות, לקבל תיקונים עד ימינו אלה, וחיינו בו ולא מתנו; כי אחרי אשר נכתבו ההלכות שבמשנה ותלמוד, הלא שבו להיות ‘תורה שבכתב’, והתורה שבעל־פה לא זזה ממקומה, ועשינו למו כאשר עשו המה לתורה שבכתב הראשונה: הכוח אשר היה לנביאים לדרוש בביטול הקרבנות הכתובים בתורה, הכוח אשר היה לחכמי המשנה והתלמוד לדרוש ‘עין תחת עין – כסף’ וכדומה לרוב, נתן גם לנו הכוח והעוז לדרוש בכדומה במצוות המשנה והתלמוד – תורה שבכתב חלק שני – כי אחרי שנכתבו שבו לקבל עליהם התמורות והחליפות אשר תקבל תורה שבכתב; אבל הרבנים לא כן דימו ולבבם לא כן חשב, כי להשמיד את התורה שבעל־פה, ולהכרית חלקה בחיים, את ההלכות הכתובות כינו ‘תורה שבעל־פה’ וכצדוקים לפנים קידשו את אותיותיהם, כצדוקים לפנים אשר אמרו כי אנו אין לנו כי אם התורה שבכתב כמשמעה כפשוטה וככתבה, ואין לנו תורה שבעל־פה הדורשת תיקונים196, כן עשו הרבנים לתלמוד הכתוב, כן אמרו הם כי אנו אין לנו כי אם אותיות התלמוד כמו שהן, כל תורה שבעל־פה זרה למו, וכל תיקון – נכרי הוא להם; ומה מאוד יצדק עליהם דברי הדורש: ‘ה’ פוקח עורים, ומי הם העורים? – הדורות הללו שהולכים בתורה כעורים: קוראים ואינם יודעים מה הם קוראים, שונים ואינם יודעים מה הם שונים’197… כנים דברי הדורש הזה, כי אמנם עיוורים המה האנשים אשר לא יראו אור גדול בשיטת התלמוד ורוחו, מוכּים בסנוורים המה הרבנים אשר המיתו את התורה שבעל־פה וימיתו גם את עדת בני ישראל… לו חכמו השכילו, כי ההלכות שבמשנה ותלמוד נשנו אך בכוח התורה שבעל־פה, ואם־כן נשנו אך לעתן ולזמנן, ובפירוש אמרו: ‘כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה מסיני’198. אם־כן הלא ידעו הלא ראו כי לא לעולם הלכותיהם ולא לדור דור תקנותיהם, וכי התלמידים הוותיקים שבכל דור ודור עתידים הם לחדש כמותם בכוח התורה שבעל־פה הניתנה למשה מסיני; אך עיוורים המה הרבנים ולא ראו, תועים הם בדרכי תורתנו ויתעו גם את עמם, מקדשים המה את האותיות המתות, וימיתו את הרוח החי בתלמוד, המיתו את התורה שבעל־פה וימיתו גם את רוח העם ודרכי חייהם… עיניים להם ולא יראו אור זרוח אשר בשיטת התלמוד, טח מראות עיניהם ולבם השמן, ועם דברי הדורש הנכבד נתפלל בכל לב: ה' הפוקח עיוורים! פקח־נא את עיניהם, והלכו למישור ולא ייכשל גם העם עמם.

שמואל עמד מדבר, שאף רוח בחזקה, והכרת פניו ענתה בו כי עוד לא כילה את דבריו, ויחשו הנאספים ולא דיברו גם הם דבר.

– אמנם כן, ידידי, הוסיף שמואל אחרי רגעי דממה אחדים: – שונות הן ההלכות הראשונות מן האחרונות תכלית שינוי, שונות הן בעיקרן וביסודן; תחת אשר ההלכות והחומרות הראשונות נעשו בכוח התורה שבעל־פה, ואדניהן על רוח העם ומנהגי חייו הטבעו199; תחת זאת החמירו האחרונים על בלי ידעם כי יש כוח בידם להקל, יען יראו מפני המוסמכים וחשבו כי תורה חתומה ניתנה לפניהם; הראשונים החמירו אך במקום שמצאו כי הדור פרוץ בדבר הזה, ורוח התורה דרשה תקנה או גזרה, ותהי גם להיפך, כי במקום אשר ראו כי ההלכה תעיק על העם וכבדה היא מנשוא עולה, אז הסירוה מסבל העם ויתירו אגודות מוטה וגם האיסר אשר אסרה התורה הפרו; הלא תזכור, ר' נחמן, את דברי המשנה המספרת כי כאשר היו הקינים200 ביוקר בירושלים מפאת רוב הקרבנות, אשר הנשים המולידות התחייבו להביא ‘ועמדו קינים בירושלים בדנר זהב, אמר ר’ שמעון בן־גמליאל: “המעון הזה! לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין!” מה עשה? – הלך לבית־המדרש ולמד כי האשה המחוייבת להביא עשרה קינים מביאה אחת ודייה‘201. הה, מי יגלה עפר מעיניך, מורה נכבד! וראית את אשר רבנינו עושים היום הזה, עזבו תורתכם, פרושים, הפרו תלמודיכם, מתקנים! ויהיו עבדים נרצעים להאותיות המתות, מבלי הבין את הרוח המתנוסס בהנה, מבלי דעת את חיי העם וצרכיו; המה יחמירו, יען כי לפי דעתם גם ‘דברי שלחן ערוך לפני אנשי דורנו תורה חתומה’202, ‘ואפילו מנהג קל שדשים אותו בעקב אין ב"ד יכול לבטל… ואפילו כנופיא של גדולי תלמידי־חכמים וצדיקים אינם יכולים לבטל’203,’ואף שאין זה מחוור, אמר אחד הרבנים, אנו נותנים ראשנו תחת כפי רגלי הראשונים‘204, ועל כן לא ישעו לדרכי העם וחייו, לא יאבו לדעת את אשר הזמן והמקום דורש מהעם ומהם. – לפנים בישראל חרה אף ר’ זעירא על ר' שמואל בר יצחק וקללו על כי הורה להחמיר במקום שנהגו להקל205, ובימינו אלה יתפארו הפוסקים בכתבם: ‘המחמיר תבוא עליו ברכה’ והרבנים בהוסיפם חומרה על חומרה ואיסר על איסר; לפנים אמרו: ‘ישראל קדמו לתורה’206, ורבנינו לא ישעו אל העם ולא יאבו לדעת את ישראל, ואף תורת אחד הרבנים האחרונים יקרה להם מכל העם; על הראשונים נקרא בפה מלא ‘השופטים אשר יהיו בימים ההם’, יען כי הם היו בזמנם, ידעו את רוח העם בימיהם, ועל־פיו חרצו משפטי התורה; לא כן האחרונים, הם פסקו, החמירו, גם כתבו את חוקי תורתם לא על־פי רוח הזמן והימים אשר חיו בהם, ואם־כן הלא הם אינם השופטים אשר בימים ההם, כי לו חיו הב“י והרמ”א, למשל, לפני שנות מאות או לאחרי מאות שנים, האם שינו, על־פי דרכם, את פסקיהם? האם גם אז לא כתבו אות באות – על פי טעמם ונימוקם – כאשר כתבו בימים אשר חיו בם?…

שמואל עמד מדבר, כי הדלת נפתחה ואפר המורה ‘הגלוח’ בא הביתה.

– ברוכים אתם לה'! אמר בבואו ויתבונן בכל האנשים היושבים סביב לשולחן; – מאוד־מאוד אשמח לראות חבורה נכבדה כמוה בעיר מגורי.

– רב תודות לך, ענהו שמואל, ויתן לו מקום לשבת.

– מי יתן ותשמע החבורה הנכבדה הזאת לכל דבריו היקרים מפז, ומי יתן וירבו מספר אנשי החבורה לטוב בני ישראל ולאושרם, אמרה רחל.

– צר לי כי העת לא נתנתני לשמוע ראשית דבריך היקרים, שמואל, הוסיף אפרת בשבתו על כסאו: – אבל חלילה לי להפריעך מדבריך, דבר־נא אדוני ואשמע גם אנוכי.

– סלח־נא לי כי לא אוכל עתה לשמוע את הדבר אשר הביאך לביתי, ענהו שמואל בתום־לבו: – כתר־נא לי כמעט קט ואכלה דברי, ואני אשוב אליכם ואדרש לבקשתכם.

– דבר אדוני כי מחכה עבדך.

– נשובה־נא לדברינו, ר' נחמן, הוסיף שמואל בהסבו פניו מול פני ‘המלמד המינסקי’: – לוּ אמרו הפוסקים כי המה יחמירו מפאת כי ‘השעה צריכה לכך’, לו הוסיף הרמ"א טריפות כהנה וכהנה, יען כי מצאן נחוצות לפי מצב עם בני ישראל בימים ההם, ולוּ שמעו עתה הרבנים בקולו, יען כי דרכי היהודים וחייהם דורשים זאת – אז צדקת באמרך כי אנחנו מחוייבים לשמוע בקולם, כי הם הנה ‘השופטים אשר יהיו בימים ההם’, וגם אנוכי חלילה לי לעבור על כל הגה היוצא מפיהם; אבל לא כן עמהם: המה לא יידעו חיי עמנו ואל דרכיהם לא יתבוננו, המה יחמירו יען כי ייראו לעבור על־פי הקדמונים, יען ‘יניחו ראשיהם תחת כפי רגלי הראשונים’, ועל־כן לא עליהם נאמר: ‘ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם’, ואנחנו איננו מצוּוים לשמוע בקול חומרותיהם…

– מדוע זה רק ‘בקול חומרותיהם’, שאל נחמן, לדבריך הלא גם הקלות וההיתרים אינם לפי רוח התורה?

– אמנם כן. אנוכי אמרתי ‘חומרותיהם’ יען כי הן תעקנה מאוד־מאוד על העם ופעולתן הרעה ניכּרת בזה מאוד, אנוכי לא אובה לשפוט הכזה או כזה יצדק, הכאלה או כאלה טובים המה: יוכל היות כי אמנם טובות הנה חומרות רבות גם לפי הזמן והמקום, ויוכל היות כי היתרים רבים ישובו ויהיו לאיסורים; אנוכי אובה רק כי רבנינו ישפטו לפי הזמן והמקום ולא ישעו רק אל דברי המוסמכים…

– אבל עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים אחרים? אמר ר' נחמן אחרי דממה מעטה: – במה תוכיח לנו כי ‘שולחן הערוך’ לא יתאים עם חיי העם בזמננו?…

– על אלה אשיב אנוכי מלים, אם תרשני, שמואל, אמרה רחל, וכל הנאספים ראו הביטו בה, כמו יאבו לאמור: ‘אין חכמה לאשה אלא בפלך207 – ומה לה ולהשיחה הזאת?’

– סלחי־נא, אשה־כבודה, אמר שמואל בהביטו גם הוא בפניה: – על השאלה הזאת לא אשיב לו עד כי יודה לי בפה מלא על דברי הראשונים, כי בטרם עוד נדע אם הרשה לנו לתקן תיקונים ולשנות את פני חוקי ‘שולחן הערוך’, הלא לשוא נשחית את דברינו על איכות ומהות התיקונים האלה.

– בזאת צדקת, ענתה רחל, אבל אחשבה לצדק כי ר' נחמן כבר הסכים על ידך על־אודות השאלה הראשונה, אחרי אשר שאל את השנייה.

לחיי ר' נחמן אדמו כמעט קט, ויקמוט מצחו מאוד, כמו לא נחה דעתו מאשר פתחה גם אשה את פיה בדבר הזה.

– ואם־כן תודה לי, ר' נחמן, על הראשונות? שאל שמואל.

– הלא ידעתני כי אינני ממהר לדון בכל דבר, ומה־גם בדבר גדול כזה; אנוכי אחשוב ואתבונן בדבריך אלה, ואחרי־כן אתווכח עמך.

רגעים מעטים עברו בדומיה.

– אמנם צדקת כי בטרם חקרי ודרשי היטב בדבריך הראשונים, שאלתי השנייה היתה שלא בזמנה, הוסיף המלמד המינסקי מבלי חפצו לדבר עוד מיראתו פן תשיב לו רחל: ־ ואם־כך נלך הפעם – הלא זמן מנחה כבר הגיע; ובימי החג, או בשבת הבאה, נמשיך את דברינו.

ויקם מעל כסאו.

– לוּ יהי כדבריך, ענהו שמואל בחפצו לדבר את אפרת ורחל.

גם יעקב גם גד קמו ממשבותם, ושלושתם עזבו את הבית.

– גם אנחנו נלך עתה הביתה, אמרה רחל אל אחיה, ואת שמואל נבקש כי יבוא־נא אלינו ביום המחרת לדבר את דברינו… הלא כבר פנה היום לערוב.

– יהי כן כאשר דיברת, ענה שמואל.

– כאשר אוסיף לראות את פני שמואל ולשמוע את דבריו המחוכּמים כן אוסיף לכבדהו ולהוקיר שמו וכן יוסיף למצוא חן בעיני, אמרה רחל אל אחיה בלכתם ברחוב העיר: – לגדולות נוצר האיש הזה, וגדולות עשה לוּ חונך על ברכי אבות משכילים וכילה חוק לימודיו באחד מן בתי־הספר־הגבוהים.

– אמנם כן, אחותי, רבות שמעתי פה על אודותיו… ענה אפרת תפוש במחשבותיו.

– ומה נודעת היום בבית הרב? המצאת שמה את חנה עוד כבימי היותה בווילנא? ההאירה פניה לך? ואמה?…

– כן, אחותי, את חנה מצאתי כאשר היתה לפני שנתיים ימים באמנה אתי, גם אמהּ קיבלתני בסבר־פנים־יפות וכמעט שמחה לקראתי… הרב לא היה בביתו כי הלך לבית־המדרש לדרוש את דרשתו, ואנוכי התמהמהתי שמה עד בואי אליך… לוּ ידעתי כי אנשים זרים שם בבית שמואל, כי אז ישבתי שמה עוד זמן־מה… שמעי־נא, אחותי, חנה אוהבת אותי עד היום הזה… אהבתנו לא שרשה מקרב לב שנינו… הנני מאושר…

– ושמואל?… התפרץ מבין שפתי רחל כמעט שלא־ברצונה.

– לפי דברי חנה יאהב שמואל אותה באהבה עזה, וגם היא תחשבהו לידיד וריע נאמן.

גם רחל העמיקה במחשבות נפשה.


[ט] מעז יצא מתוק    🔗


בלב שמח, ברוח נכון ובנפש רחבה בילה שמואל את ליל מוצאי־שבת הגדול. זה ימים רבים, אשר לא שבע נועם ועדן כביום השבת הזה, ושנתו לא ערבה לו זה זמן כביר כבלילה ההוא. אסיפת האנשים אשר באו לביתו לשמוע את דבריו, הקירו את דמו אשר רתח כסיר בימים האחרונים, וירגיש עונג נפלא ביום ההוא אשר לא יערכוהו כל תענוגות החיים. במנוחה שאננה שכב על ערשו, ובהמון דמיונות נעימים נם שנתו ויחלום – והנהו מאושר… אולם בה־בשעה אשר בבית שמואל שררה מנוחה נעימה, אשר לבו שקט ורוחו התענגה על המון רעיונות מאושרים – בה־בשעה היתה מהומה ומבוכה בבית הרב, שם שמואל נישא שם על שפתי האנשים לקללה ולא לברכה, לדיראון ולא לתהילה, אנשים רבים ושונים יצעקו, ימחאו כף, ינידו ראש, אף ירקעו ברגליהם, וחמס יקראו… כולם כאחד ידברו, וכל אחד יפרוש כפיו להסה את השני…

זאת התמונה האסיפה בבית הרב.

לא רק ‘השאלות’, אשר הרב חרץ דינם לאסור ושמואל התיר, היו נסיבה לאסיפה הזאת, לא רק המים אשר לא שפכו עוררו את הרב לקרוא עצרה ולהכריז בבית־המדרש כי יתאספו בביתו – אבל עוד סיבה אחת גדולה וחזקה מאוד חיזקה ואימצה את רוחו כי יעמוד בפרץ וכי ייצא לישע עם מרעיתו מידי האפקורסים בוזי התורה: מכתב רחב־ידיים בא לו בערב שבת־הגדול הזה מעיר נהרים כתוב וחתום בידי ראשי העיר ויראיה, ואשר בו בא זכר שמואל, לאמור: ‘ידענו מפי עד נאמן כי בעיר פלגות ישכון עלם אחד ושמו שמואל, והאיש הזה הנהו אפקורס גדול, ועומד הכן לעמוד בראש חבר עלמים עזי־פנים ואפקורסים כמוהו אשר יאמרו לערות עד היסוד את כל חוקי תורתנו הקדושה, ועל־כן הננו מודעים את הדבר הזה לרום כבוד תורתו, כי אולי לא ידע ואשם, וכבוא מכתבנו זה לידו ישתדל לעמוד בפרץ ולרדוף עד חרמה את האפקורס ההוא, למען ה’ ותורתו‘. מכתב כזה בדברים רבים ולהג הרבה בא לידי הרב, על כן קרא עצרה, על כן ציווה להשתמש להכריז בבית־המדרש, כי בלילה יתאספו בביתו טובי העיר וכל ‘אשר יראת ה’ נגע אל לבו’ לפקח על הדבר הזה ולהביא עצה מה לעשות.

‘מעז יצא מתוק’, אמרה חנה על זלמן ינטס, כאשר נודע לה על־פיו כי אפרת הנהו בפלגות, וכדברים האלה נאמר גם עתה, עת על־פיו נמלט שמואל מפח יוקשים, אשר הרב וגם המגיד טמנו לרגליו. ‘היראים’ וטובי העיר אמנם התאספו בבית הרב; הרב קרא לפניהם את פרשת דברי המכתב; כולם רגזו אף חרקו שן; המגיד גם הוא לא טמן ידו בצלחת ויוסף להגדיל המבוכה, ועל הנאספים אמרו פה־אחד כי מצוה רבה לרדוף את זה האפקורס שמואל, לרדת לחייו, להורידו ולא להעלותו… אפס כי בין הנאספים היה גם זלמן ינטס.

זלמן לא אבה כי יקום דבר היראים בזה: ראשונה, יען כי ידע נאמנה כי בשלו הרעה הזאת לשמואל, ידע כי אך הוא אשם בדבר־המחלוקת הגלוי אשר פרץ בין שמואל ובין הרב בבית־המדרש, ובסתר לבבו בא הנוחם וייסרהו ויאמר לו, כי אך מידו יבקש ה' את דם הנקי הזה; זאת שנית, הן גם שמואל עודנו פנוי, והוא הן יחפוץ לתת לו את אסתר בת שלמה תחכמוני לאשה, ועל־כן חשב מחשבות לסכל את עצת ‘היראים’, וילך לבית דניאל המוֹכס, דוד שמואל, ולבית שלמה תחכמוני ויודיע להם את אשר נעשה, ובדברים רבים הוכיח לפניהם כי גם להם ללכת לבית הרב עתה, למען מנוע את הנאספים להרע לשמואל הצדיק בכל דרכיו.

דניאל ושלמה באו, ויהסו את כל האנשים, ויעידו בהרב לאמור כי לא ירע לשמואל עד מה כי המה ינקמו נקמתו.

הנאספים נבהלו מפני האנשים ‘ראשי העיר’ האלה, ויחמקו אחד־אחד וילכו לדרכם, אך המגיד לחש באוזניהם – וגם באוזני הרב – כי אם לא יתנום לעשות ביד רמה, יעשו את מעשיהם במחשך, ובסתר יכרו שוחה לרגליו.

ושמואל לא ידע מכל הנעשה, וישכב בלילה ההוא שקט ושאנן וגם בבוקר לא נפל עליו לבו, ובנפש צהלה התעתד ללכת לעבודתו, אך פתאום באה שפחת פלטיאל להגיד לו כי לא יבוא עוד לביתם ללמד את הנערים, יען כי כבר גמר בדעתו לתיתם על ‘הזמן’208 הבא למלמד אחר. שמואל היה כאיש נדהם. ‘מה זה לפני?’ שאל את נפשו, ‘מה היום מיומיים?’… וברגע הזה בא זלמן ינטס הביתה ויאץ בו כי ילך חיש מהר לבית שלמה תחכמוני, ושם יודיעוהו מה לעשות להינצל מכף הרב והמגיד החושבים עליו רעה רבה.

– מה זה? שאל שמואל.

ויספר לו זלמן את מקרה הלילה ואת פתשגן האסיפה אשר היתה בבית הרב, ושמואל עומד נבוך, משתאה ומשתומם למשמע אוזניו.

– מהר־נא ללכת, אמר לו זלמן ינטס, וגם אנוכי אבוא אחריך ואמלא את דבריך.

שם בבית תחכמוני לא מצא שמואל את שלמה בביתו, ובתו אסתר קידמה את פניו ותודיעהו כי אביה בוא יבוא עד מהרה.

אסתר ידעה כי הוא־הוא שמואל, אשר ‘זלמן הלץ’ יאמר כי היא תהיה לו לאשה, אשר לפני ימים אחדים לא חפצה גם לראות את פניו, לא חפצה לדבר אתו מטוב ועד רע, בשמעה כי מלמד הנהו ותחשבהו ככל המלמדים הנבזים והשפלים בעיני העם; אולם מאז רב שמואל את ריבו בבית־המדרש, שמעה מפי אביה כי יהללנו שבע, כי יפליא את מעשיו, וכי יאמר כי אין בישראל משלו; אסתר שמעה גם את אשר דיבר שמואל ביום השלישי ברחוב העיר, שמעה כי יודע שפת רוסיה ואשכנז, שמעה כי הנהו אמיץ לב בגיבורים, כי יתעתד לקרוא מלחמה על הרבנים ולהיות מתקן בבית ישראל, ותתאו מאוד־מאוד לראותו ולדבר אתו. ועל־כן שמחה בלבה על המקרה כי בא בעת אשר אביה איננו בביתו.

 ישב־נא, אדוני, עמנו פה, אמרה אליו בשפת רוסיה למען נסותו: – כי אבי יבוא ולא יאחר.

– רב תודות לך, עלמה כבודה, ענה שמואל כמו כן רוסית – אף כי לא צחה במבטא שפתיו, אולם ברה בדקדוקה.

אנט בעלת־הבית באה גם היא החדרה.

כחצי שעה ישב שם שמואל וישיחו בדברים מדברים שונים: דיברו על מצב העיר בפרט ועם ישראל בכלל, דיברו על אי־הסבלנות השורר בתוקפו בין עם בני ישראל, דיברו על דבר הרבנים בישראל, ושמואל אמר כי אך המה אשמים בדבר רוע מצב היהודים ועוניים. וימצא שמואל חן בעיני אסתר וגם בעיני אמה; אפס כי תחת אשר לאסתר ישרו דעותיו ודבריו אשר בחופש יסודם, ויצר לה מאוד על כי בילה זמנו בלימוד התלמוד, אשר דעותיו שם לא ישאו כל פרי, זולתי הרדיפות – תחת זאת ראתה אמה בשמואל רב ‘גדול בישראל’, וכמעט כי חרה אפה גם היא על אשר יצא לריב את הרב, בדבר אשר יתן רגליים לאמור עליו כי נתפקר.

שלמה בא הביתה.

– יהי בואך בצל קורותי לשלום, אמר לשמואל אשר חרד לקראתו: – אתמול בלילה הייתי בבית הרב… אך למענך עשיתי את הדבר הזה, למרות מנהגי לבלתי התערב בעסקי הקהל ולבלתי תבוא נפשי בסודם, יען כי מצאת חן בעיני.

– נפשי ולבבי יביעו תודות לאדוני על חסדו זה.

– וגם עתה הנה קראתי לך למען הודיעך את כל אלה, ולמען תדע כי אם יוסיפו אנשי העיר להרע לך, תבוא־נא אלי ואנוכי אעשה ככל אשר תדרוש ממני להצילך מרעתם ולשמור רגליך מלכד.

שמואל הודה עוד הפעם לשלמה חסדו, וישב שם עוד זמן־מה, ויפן וילך לו.

בצאתו מאת פני בית שלמה תחכמוני, זכר כי אמר אתמול לשחר את המורה אפרת ואחותו בביתו, וימהר ללכת שמה.

רחל סיפרה באוזניו את אשר לה. חמיה טודרוס ‘בעל הגימטריאות’ אישר גם הוא את דבריה, ויספר באזני שמואל על דבר אשתו הראשונה כי גירשה והיא היתה מעוברת, ומאז ועד היום לא נודע לו דבר מאתה.

שמואל חשב מחשבות עת מעטה, ויאמר כי ישתדל בדבר הזה למצוא לה היתר.

– אנוכי אכתוב לרבני הקהילות הגדולות, אמר שמואל אחרי דממה ממושכת: – הן אנוכי כבר חשבתי בדבר שומרת־יבם בכלל, ואמצא היתר להנה; ועתה אנסה־נא כוחי להוציא את הרעיון הזה מן הכוח אל הפועל אם הרבנים יסכימו על ידי, ואם אהיה עוד בפלגות…

– האם תאמר לנסוע מזה, שמואל? שאלה רחל.

– לא, לא אנוכי חושב לנסוע, אבל אנשים אחרים חושבים לשלחני מזה…

– האם מהתלות בפיך?

– אמנם כן הוא, אמר שמואל בשפה רפה: – הרב והמגיד ועוד חנפים וצבועים אחדים בקהילתנו יאמרו להרע לי, ולשבור לי מטה לחם. והיום בבוקר כבר הגידו לי בשם פלטיאל, אשר לימדתי עם בניו כי לא אבוא לביתו עוד, ומי יודע מה עוד יעשו לי… צר לי מאוד לשבת בין חשוכים בעיר מאפליה כזו, בעיר אשר אין איש אשר יבין לרעי ואין מי אשר יחוש לי… אבל מה אעשה ואמי הזקנה דורשת זאת ממני ביד חזקה…

– ואם־כן אין אף אחד בזה אשר יחיש לעזרה לך?

– זולתי שלמה תחכמוני, אשר הבטיח לי היום לעמוד על ימיני, אין איש אשר יהיה לי עזר בצר.

– אנוכי אדבר את אחי, אמרה רחל, ואבקשהו כי יעשה גם הוא דבר למענך, ואם אמנם ירעו וישחיתו לך בני עוולה אלה, בוא־נא הנה ואנחנו נחלץ חושים להושיעך בכל אשר יהיה לאל־ידינו…

– רב תודה וברכה תביע לך נפשי, אשה נכבדה, אמר לה שמואל ויקם מעל מושבו ויואל ללכת, והנה אפרת בא החדרה.

– מדוע תמהר כה ללכת? אמר אפרת לשמואל: – עוד היום גדול לקרוא את כתבי־הפלסתר, אשר אחינו בני ישראל כתבו עליך בראש חוצות…

– מה זה בפיך? שאלו שמואל ורחל גם יחד.

– אנוכי בשובי מן בית־הספר ראיתי בפתחי שערים בעיר בכל עבר ופינה גיליונות גדולים באותיות גדולות מרובעות, ואמרתי אל לבי אסורה נא ואראה את הכתבים האלה, והנה, הה, המה כתבי־פלתסר אשר יקללו ויבזו את שמך, אשר יתנוך לבוז ושמצה, לכופר למסית ומדיח… אנוכי שחקתי על איוולת אלה האנשים, החושבים גם היום הזה להילחם בקני־רובה כאלה אשר כבר העלו חלודה…

– אל תאמר אחי כדברים האלה, אמרה רחל: – הטרם תדע כי עיר קטנה היא פלגות ויושביה כולם למורדי אור ייחשבו, ומה גם כי חיי שמואל תלויים אך ביהודים… עליך החובה למנוע הרע הזה עודו באיבו…

שמואל לא דיבר דבר, ורק העמיק במחשבותיו.

– אנוכי אעשה ככל אשר יהיה לאל־ידי, ענה אפרת, אבל לעת־בזאת אחשוב לצדק כי כל אלה אך למחסור. הן הכתבים האלה יצאו מידי אנשים אחדים, אשר אין איש ישים זאת אל לבו.

– לו אמת תבענה שפתותיך! אמר שמואל תפוש במזימותיו: – אלכה־נא גם אנוכי ואראה את הכתבים האלה, אשמע מה ידבר בי העם, אף אוכיח צדקתי ובר־לבבי לפניהם; אקרע סגור לבי ויראה עם בני ישראל כי אך מאהבתי למו ומחפשי את האמת כמטמונים דיברתי את דברי הצודקים בפני כל עם ועדה; אקרע גם את המסווה הנסוכה על פני ‘היראים’ והצבועים למען ייראה גם את אשר מתחת למסווה, למען ידעו בני ישראל כי מאשריהם מתעים ודרך אורחותם בילעו; יראו וידעו מי ומי המה המסיתים והמדיחים…

שמואל קם ממקומו, ובחפזה יצא מן הבית.

לשוא חיפש שמואל את העם לשמוע מה ידובר בו, לשוא אמר לקרוע סגור לבבו לפניו למען הוכיח צדקתו, לשוא הלך ברחוב העיר, ביקש – ולא מצא… אנשי העיר פנו איש־איש לבצעו, והיה כראות איש כי שמואל הולך וקרב, נסוג אחור ויט עורף לו, כמו מיאנו גם לראות את פניו, כמו החרם החרימוהו מבוא בקהלם ויראו גם לגשת אליו. מן כל קהל עדת ישראל אשר בעיר פלגות לא שעו אליו כי אם הנערים השובבים, אשר צעקו אחריו בקול גדול: ‘אפקורס!’, והנשים הזקנות אשר מדי עברו ברחוב הראו עליו באצבעותיהן, ובקול דממה אמרו: ‘הנה הוא הולך, הנה הגוי אשר יביא קצף על עם ה’ וימית את עוללינו וטפינו!'…

‘הנה זה הוא העם וזה תארו!’… חשב שמואל בנפש מרה, ויידחף אל ביתו אבל ונדהם עד מאוד.

אולם גם שם לא הונח לו. שמה מצא את אמו בוכיה מאוד, את אמו הזקנה אר למענה בא פלגותה, את אמו אשר הוא יחיד לה ובלתו כאין חלדה, את אמו אשר רק הוא שעשועה ואשר גם הוא חפץ להנעים חבלה בימי זיקנותה, את אמו זאת מצא עתה יושבת על ‘ספר תהלים’ ועיניה תרדנה מים.

– מה לך, אמי? שאל שמואל.

– הה, בני, אמרה אמו בהגדילה את המספד ותבט בו בעיני חמלה: – הוי ואבוי לנפשי כי הבאתני הלום… אנוכי אמרתי כי אשבע נעימות את פניך, אמרתי כי על אודותיך אכבד, כי אתה תהיה שעשועי יום יום, ועתה, הה…

– מה זה לפני? שאל שמואל ברעדה.

– העוד תשאל? הן זה כשעה אשר באו הלום אנשים ויאמרו לי בשם הרב ובשם המגיד כי הנך אפקורס…

לב שמואל נמס בקרבו, רוחו נבקה, עשתונותיו התבלעו ומורשי לבבו המו כחלילים.

‘הה, עד־מה רבה רעת האדם הצבוע המגיד הנוכל הזה!’ חשב שמואל בלבבו.

– חי נפשי! אמי, כי שיקרו לך האנשים, אמר בקול ילד המתחטא לפני אמו: – הה, הורתי, אנשים רעים וחטאים הוציאו עלי את הדיבה הזאת למען הדאב את רוחך…

אמו הוסיפה לבכות.

– הה, מה רע ומר גורלי! קרא שמואל וגם בעיניו נראו דמעות: – הה, ‘בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב’ צעק לפנים הנביא, ובתוך עם טמא שפתים וטמא נפש אשב גם אנוכי… ‘עד מתי, אדוני?’ אשאל גם אני, עד מתי?…

לב שמואל המה מאוד ברגעים האלה, ויחשה בצרות נפשו ולא דיבּר דבר וגם אמו שמה מחסום עתה לפיה, בראותה כי גדול מחץ לב בנה.

שני ימים עברו. בימים השניים האלה התרועע שמואל את רחל מאוד. הן עבודה לא היתה לו, לבית פלטיאל מנעוהו מבוא, וגם בביתו לא מצא מנוח מדיבת אמו, מבכי עיניה, ומדבריה אשר שחרה אותו למוסר תמיד, ועל־כן ישב כל היום בבית אפרת וירבה שיחה עם רחל, וחמיה ‘בעל הגימטריאות’ הנעים את מדברותיהם וגימטריאותיו וחדודיו.

שיחת שמואל ורחל דמתה יותר לוויכוח. השקפותיהם על החיים וההשכלה שונות היו מאוד: רחל קנתה את דעותיה וחכמת לבה בספרי רוסיה החדשים, והם פעלו פעולה עזה על דרכי מחשבותיה והלך רעיוני נפשה ותהי לבעלת־מעשה (רעאליסטין), תחת אשר שמואל היה בעל־מחשבה (אידעאליסט) בכל דבריו ומעשיו. הדבר הזה נתן דברים רבים בפי שניהם לדבר ולהתווכח בו, ושיחתם נעמה עליהם.

ויהי בערב יום השני ושמואל יושב בבית אפרת. מכונת־הטהע עמדה על השולחן, אשר סביבו ישבו שמואל, אפרת, טודרוס ורחל, והנה זלמן ינטס בא הביתה.

– יהי ה' עמכם! אמר בבואו.

אפרת ואחותו ענו לו על ברכתו ויחכו לדבריו כי לא ידעוהו. – טוב מאוד כי מצאתיך, שמואל, בזה, הוסיף זלמן ויחלק את זקנו: – כי דבר לי אליך ואל האדון אפרת.

את מי אתכבד לדבּר? שאלהו אפרת אחרי אשר נתן לו כיסא לשבת.

– שמי הוא זלמן ינטס, ואבוא הנה בדבר הנוגע לטובת שמואל ופרנסתו.

– נפלאים דרכי היהודים בעיר הזאת, אמרה רחל בדממה אל אחיה ושמואל: – הן אנחנו ידענו על־פי מכתב חנה כי זלמן ינטס דורש רעתו?

לאוזני זלמן הגיעו הדברים האלה.

– אל תראו ואל תפחדו, אמר זלמן בשחוק־שפתיים: – כי שניים הננו בעיר הזאת בשם זלמן ינטס, האחד ילך לבית הרב ויעיר את חמתו, והשני הנני אנוכי אשר אחסה לשמואל, אשר עוררתי גם את שלמה תחכמוני ואת דודו דניאל המוכס כי יעמדו לימינו; הלא ידעת, שמואל, את מעשי אלה!

הקוראים אף כי ידעו כי אחד הנהו זלמן הזה, אולם הם־הם היודעים כי לא כיחש זלמן בדבריו, כי אמנם שניים הוא במעשיו.

– דבריו כנים ונאמנים, העיר ר' טודרוס: – כי ‘זלמן יענטעס בא’ בגימטריא: ‘הוא השני הטוב’.

המסובּים צחקו לדבריו מעט.

– טוב מאוד אמרת, זקן נכבד! אמר זלמן במלאו גם הוא שחוק פיו: – אולם, אדוני, לא להתל באתי הלום כי הדבר נחוץ.

אפרת, שמואל ורחל הטו אוזן, וזלמן הוסיף:

– הלא ידעתם כי הרב והמגיד חושבים להרע לשמואל, ובמוצאי־שבת אספו בבית הרב אסיפה לפקח על הרדיפות האלה; אך אנוכי אנוכי הייתי אז בעוזרו, כי שלחתי ביתה הרב גם את תחכמוני גם את דניאל וימנעום מעשות לו מאומה; אולם עתה נועצו לקחת את פרנסתו מידו, ויעבירו קול בעיר לאמור: כי על־פי ‘דינא דמלכותא’209 נאסר על היהודים מתת בניהם לשמואל ללמדם, יען כי אין לו תעודה על זה…

אפרת ואחותו השתוממו למשמע אוזנם, ושמואל נאנח מרה.

– והדבר אשר יוסיף להרע לשמואל הוא, כי גם העשיר נפתלי בן־גד הכספי יעמוד על ימינם לרדוף את שמואל…

– נפתלי בן־גד, הפריעו ר' טודרוס: – בגימטריא: ‘רשע וטוב לו’.

כל המסובּים השתוממו לחריצת גימטריאותיו.

– ומי הוא ‘הצדיק ורע לו’? שאל זלמן בשחוק.

– ומה שם אבי שמואל? שאל טודרוס.

– שם אביו היה ר' ליב.

– ומדוע־זה לא תדעו כי ‘צדיק ורע לו’ עולה במספר קטן210: ‘הרב שמואל בן־ליב’.

הנאספים הוסיפו להתפלא.

– אבל מדוע תפריע, חמי היקר, את האנשים מדבּר דבריהם? אמרה רחל אשר לבבה חרד על דבר שמואל: – הן אמנם הדבר נחוץ מאוד.

– רב תודות לך, על אשר תשתתפי בצערי, אמר שמואל אל רחל: – אבל מה יתנו ומה יוסיפו לי הדברים… אנוכי הנני מטרה לחיצי הצביעות, ומי יצילני מידי הקנאים?

– אל־נא תאמר כדברים האלה, ענהו זלמן וישתרע על הכיסא אשר ישב עליו בגאון: – הן זלמן ינטס לא יבוא לדבר דברים בטלים, לי עצה ותושיה, אם אך יאבה האדון אפרת לתת לך יד עזרה…

– בכל לבי ובכל נפשי אעשה למענו כל אשר יהיה לאל ידי לעשות.

– אחת יעצתי והיא תקום, הוסיף זלמן לדבּר: – הן רבים הם מבני ישראל בעיר הזאת, אשר קצה נפשם בחדרים ויאבו לחנך את בניהם, ומה גם בנותיהם, בבית־ספר…

– ומדוע לא ישלחום לבית־הספר אשר כוננה הממשלה בזה? שאל אפרת.

– יען כי אך בני העניים ישחרוהו, ולא לכבוד הוא להם; וזאת שנית כי מעטים המה הלימודים העבריים בבית־ספר ההוא; ולוּ לעצתי תשמעו כי אז כוננתם בזה בית־ספר פרטי לנערים וגם לנערות: אדוני אפרת ילמד שמה שפת רוסיה, חשבון ויתר הלימודים הכוללים, ושמואל יהיה למורה שפת עבר, כתבי הקודש ותלמוד, ואז תעשו גם תוכלו…

אפרת ושמואל העמיקו במחשבות נפשם.

– אחשבה לדעת את דבר העצה הזאת, אמר אפרת: – אולי אמנם טובה היא.

– וגם אנוכי אמצאה טובה וישרה מאוד, העירה רחל.

– ואנוכי גם אנוכי לא בדברים לבד אקים את דבר עצתי, הוסיף זלמן, אנוכי אדרש לכם לאסוף תלמידים אל בית־הספר ככל אשר יהיה לאל־ידי, וגם ידי שלמה תחכמוני תהיינה עמכם בדבר הזה.

– אנסה דבר ביום המחרת אל ‘המשגיח’ אשר בבית־ספרנו, אמר אפרת אחרי דממה קצרה: – ואם גם הוא יעמוד על ימיני ויקים את דבר העצה הזאת, אז אבקש לי רישיון מאת המפקח הכללי על בתי־ספר־הגליל בעיר נהרים, ואבטח כי לא ישוב את פני בדבר הזה, ועצתך, ר' זלמן, תקום.

שמואל העמיק במחשבותיו בכל העת ההיא ולא דיבר דבר.


[י] האומנם?    🔗


זלמן ינטס יצא מן הבית שמח וטוב לב. ואף כי לא למען ההשכלה והחינוך הטוב בא עתה ביתה אפרת, וגם לא מאהבתו את שמואל נטל על נפשו לעשות כדברים אשר הבטיח במו פיו – בכל זאת היה שבע רצון, יען כי ירא פן יאמר שמואל לצאת את פני העיר אם ירדפוהו ‘הבטלנים’ ויקפחו את פרנסתו, על־כן חשב מחשבות להצילו ולהשאירו בפלגות, אף לקרבהו ביותר אל בית תחכמוני, אשר כל אנשי הבית ההוא – ובתוכם גם אסתר – מנשאים ומגדלים עתה את שם שמואל, ואנט אמרה בפה־מלא כי משכורתו שלמה מאתה אם יעלה בידו לתת את בתה את אסתר לו לאשה, ואך על־כן חשב מחשבות להקים בית־הספר אשר הוליד, ועל כן היה שובע שמחות בראותו כי דבריו הצליחו וגם עשו פרי.

האומנם?' חשב בלבבו, ‘האומנם יעלו בידי שני השידוכים גם יחד? האומנם תעמודנה לי מזימות נפשי לחבר את אשר יסכון לי? הן נקל היה לי לרחק את המקורבים שלא ברצוני, האומנם גם לקרב את הרחוקים תעמוד לי חכמת לבי?’…

אולם ללבב יראה אך אלוהים לבדו, ולנו, קרוצי־חומר, אין לנו כי אם לשבּח ולפאר את מעשי זלמן הטובים, כי אמנם אך הוא הציל את שמואל ואך על־פיו יצא הדבר הזה לפעלו, כי ידי אפרת כוננו בית־ספר פרטי בעיר הזאת. המשגיח בבית־הספר אשר להממשלה נתן תוקף ועוז לדבר הזה. שמואל עמד למבחן לפניו ויתן לו תעודת מורה בבית־ספר ההוא. שלמה תחכמוני היה הראשון, אשר נתן את בניו ללמדם שמה, והוא עם זלמן ינטס השתדלו בכל נפשם כי יוסיפו העם לשלוח את בניהם ביתה־הספר.

– שמע־נא, אחי, את אשר אומר אליך, אמרה רחל אל אפרת בערב יום השני, אחרי אשר הוא ושמואל ישבו לכונן למו תוכן־הלימודים (פּראגראם) לבית־הספר: – שמע־נא אלי: גם אנוכי אהיה למורה בבית־ספרך במחלקה אשר לנערות… הן שמואל הבטיחני לכתוב על אודותי להרבנים אולי יצליח חפצו בידו להתירני מחבלי העיגון, ומדוע זה אשב בטלה ואוכל ‘נהמא דכסופא’211 על שולחנך או גם על שולחן אבי? – אהיה למורה ואבוא על שכרי…

– לוּ יהי כדבריך, אחותי.

והנה הבירזי בא.

– יהיה נועם ה' עליכם, אמר אחרי אשר סיפּרו לפניו את מעשה בית־הספר: – יכונן־נא את מעשה ידכם וישמח לבי גם אני.

– הן שמוח תשמח במעשי אנשים אחרים, אמרה אליו רחל אשר לא ישרו דרכי הבירזי בעיניה: – ומדוע זה תחבוק אתה ידיך ותמאן לעשות ולדאוג לאחריתך? הכי לעולמי־עד תשב בבית־המדרש ותאכל לחם אשר לא עמלת בו? הכי זאת היא מטרה לאדם על הארץ לחבק אשפתות בבתי־מדרש? האם אין בתי־ספר בארץ? האם אין מוח בקודקודך ואין די אייל בידך לעשות דבר גם אתה אשר ממנו יבוא לחמך?

– אבל, גברתי… החל הבירזי.

– ידעתי גם ידעתי כי עוד מלים לעצלים להתנצל ולהצטדק, אמרה רחל ולא נתנה לו לכלות דבריו: – אבל את כל הדברים האלה ישא רוח, ואך העבודה היא תתהלל…

– דבריך, אשה כבודה, צדקו יחדיו, אולם לוּ תדעי את מצבי…

רחל לא ענתה דבר ותגד לו בראשה, ותסב פניה מול פני אחיה ושמואל אשר שקדו על מלאכתם.

כחצי שעה ישב הבירזי בבית אפרת דומם, ומחשבות ממחשבות שונות עלו בראשו.

‘היא לא תאבה גם לדבר אתי דבר, יען כי “בטלן” אנוכי בעיניה. לוּ תדע כי גם אנוכי רק לחיים אשים פני, כי רק לעונג ולשעשועים כל מגמתי, כי אז אולי אחרת דיברה אתי… ואולי צדקה ממני, הן גם תחכמוני אמר אלי כדברים האלה… אבל מדוע זה לא פעלו עלי דבריו אז ועתה ירדו כחץ שנון בלבי?’…

מחשבות בלולות ומטורפוֹת עלו בראש הבירזי לפשר הדברים האלה, ובראותו כי אנשי הבית עסוקים מאוד במלאכת־ידם ולא ישעו אליו, קם ממושבו.

– היו שלום, אדוני, אמר בקול רם: לא אובה להפריעכם ממעשיכם.

– לך לשלום, ענוהו אפרת ושמואל.

‘האומנם?’… חשב הבירזי בלבבו אחרי צאתו מבית אפרת – האומנם כן הוא?… האומנם היטיב חרה לי על כי לא אמצא חן בעיניה? האומנם לא אוכל נשוא בקרת־רוח את קרת־רוחה על אודותי? ומדוע?'…

תפוש במזימותיו אלה הלך הבירזי לבית־המדרש, ורעיונותיו לא הניחו לו לישון כל הלילה ההוא.

מלאכת תוכן־הלימודים נגמרה. אפרת ואחותו היו שמחים ועליזים, ובנפש חפצה ובלב מלא רצון דיברו בדבר בית־הספר אשר יאמרו לכונן; לא כן זה האיש שמואל: מוזר היה לו הרעיון הזה, ועל־כן חשב על אודותיו מאוד; כמו בעל־כורחו ישב בערב הזה בבית אפרת, ‘וכאילו כפאו שד’ עשה את מעשיו עתה, כמו על־אפו ועל חמתו היה לו הדבר הזה, ונאחז בסבך מחשבות אין־קץ יצא מבית אפרת לבוא ביתה אמו.

‘האומנם זאת היא מטרתי עלי חלד?’ חשב בנפשו בלכתו – ‘האומנם היא הדרך העולה לי למעלה להשכיל? האומנם אך להיות מורה בבית־ספר נוטל עלי ואך לזאת נוצרתי?’…

‘האומנם אפקורס הוא בני?’ חשבה אמו אחרי כי סיפר לה שמואל את דבר בית־הספר – ‘האומנם צדקו יחדיו דברי האנשים אשר אמרו לי בשם הרב ובשם המגיד?’…

וגם שניהם לא נתנו שנת לעפעפם כל הלילה ההוא.

בבוקר למחרתו בא שמואל ביתה אפרת, וימצא שמה את רחל לבדה בבית. שמואל ישב על הכיסא, ויבט בדממה על מעשי־ידי רחל אשר עשתה.

– עתה, אדוני, אמרה אליו בהביטה בפניו והנם זועפים: – עתה החלף נא שלמותיך, ושים בגדי־אשכנזי212 עליך, כי מורה בבית־ספר תהיה מהיום והלאה.

– לא, גברתי, את אלה לא אעשה… ענה לה שמואל ומחשבותיו המו מאוד: – הן גם מורה הייתי, אודה ולא אבוש, למרות רצוני…

– ומדוע?

– יען כי לא זאת היא המטרה אשר שמתי לי, לא אלה המה מעשי אשר בהם אתפאר… אז עת גירשתי את אשתי הראשונה היה בדעתי לשחר את בית־ספר הרבנים, אך שרגא מנעני אז, ודבריו צדקו. אנוכי נועדתי להיות רב בישראל, ולדרוש את התיקונים…

– האם לא תוכל להיות ‘מתקן’ גם בהיותך מורה? האם בלבשך בגדים קצרים תפוג התורה ממך והתלמוד עוד אינו בקודקודך?… שמע־נא שמואל אלי: המטרה אשר שמת לך קודש היא וחלילה לי להפריעך ממעשיך אלה; אבל גם חייך קדושים המה, גם ללחם־חוקך לך לדאוג… תן תודה, שמואל, כי גם להיות מלמד איננה המטרה אשר תאמר להשיג, ועוד גם זאת כי המלמדות תאסור ידיך ותגזול חופשך ממך: הן אם דיברת בשער הרחוב דברים כנים ואמיתים ונגעת עד־מה בכבוד הרבנים, כבר חשבו מחשבות ויגזלו את הלחם מפיך, כבר הוציאו עליך שם ‘אפקורס’ ולחם ביתך יחסר… ואם נודד ללחם תהיה, וחדלת להיות מתקן ומחשבותיך תעלנה בתוהו ותאבדנה; האיש אשר יאבה ללחום בעד דעתו עם המון מפריעים עליו לחשב דרכיו בראשונה כי לחמו לא יחסר, וכי לא יהיה תלוי בדעת אלה האנשים אשר יאמר ללחום אתם… אנחנו כלנו נפקיר את חיינו ועצמותנו בעד הדעה אשר נילחם בעדה – אבל בעד קיומה; לי לא יקומו התיקונים בישראל כי אם בהיותך מלמד, אז הצדקתיך גם אני ועניתי ואמרתי לך כי היה תהיה למלמד למען יעלה בידך לתקן התיקונים הדרושים; לא כן עתה אשר נהפוך הוא, אשר אם תאמר להיות מלמד בישראל אז תיאלץ לשום מחסום למו פיך ולחשות – אם לא תאבה למות ברעב אתה ואמך הזקנה, עתה הודה לזלמן חסדו כי יעצך טובה, וכי המשרה הנתונה עתה על שכמך תתן לך חופש ודרור לדבר דבריך וללחום את הרבנים בכל אַוות נפשך…

שמואל שמע את דבריה אלה בכל לבבו ויעמק לחשוב מחשבות אין־קץ ולא ענה דבר.

– ומי זה יפריעך עתה ללבוש בגדים כמנהג עם־הארץ? הוסיפה רחל, אחרי רגעי דממה אחדים: – מי ומי הגוזלים חופשך לבלתי תתנהג על־פי מחשבותיך והגות לבך?

– אבל אז אתרחק מאוד־מאוד מעם בני ישראל, ענה שמואל.

– ועתה האם לא צעקו אחריך ‘אפקורס’ ולא הדביקו כתבי־פלסתר להבזות שמך גם בלבשך בגדים ארוכים כמוהם? העם לא יאבה ולא ישמע לך בין כה ובין כה, והמשכילים האחדים ישמעו לדבריך גם אם בגדים קצרים תלבש.

– צדקת, רחל, באמרי פיך, ענה שמואל בכבדות: – אולם בכל זאת קשה עלי להחליף שמלותי, כי אז אפרד גם מבית הרב לעולמי עד…

– ומה לך בבית הרב כי תחרד עליו את כל החרדה הזאת? שמואל נאנח מרה.

– האם אמת נכון הדבר אשר שמעתי עליך לאמור כי תאהב את בת אשתו?

שמואל נבהל מאוד לשמע שאלתה האחרונה. הוא חשב בנפשו כי סוד כמוס הנהו הדבר הזה, ומעולם לא עלה על דעתו כי גם רחל אשר באה העירה זה ימים אחדים, תדע גם היא את אשר בינו ובין חנה; גם דבריה המפורשים כמו זרים היו לו.

– הרעשתי מורשי לבבך בדברי אלה, הלא? הוסיפה רחל בצחוק.

– אולם מאין תדעי כזאת?…

– הוגד הוגד לי, ועתה הנה פניך יעידו בך כי כנים ונאמנים הם הדברים, ומדוע זה תכסך בושה לשמעם? האם גם אתה תדמה בנפשך כי חטאה היא האהבה?…

– לא, ענה שמואל בשפה רפה: – אבל…

– אולם לוּ ידעת כי לב חנה איננו נתון לך והוא מלא אהבת עלם אחר…

שמואל נבהל מאוד לדבריה.

– מה זה בפיך? אמר בהתעוררות: – האם להתל בי תגידי את דבריך אלה?

– ומדוע זה תחשוב את דברי אלה למהתלות? האם לא הורשה לה לאהוב איש בלעדך, יען כי אתה תאהבנה? האם לא נקרא דרור גם ללבה ורגשותיה?

– אבל… אמר שמואל בנפש מבוהלת וחרדה מאוד.

– לנו אין לצוות על לב זולתנו כאשר לא נאבה כי יצווה איש על לבנו, וגם לאיש אין כל רשות לצוות על לב אשתו, ומה גם אוהב על לב אהובתו…

פני שמואל חוורו. זכר את דברי שרגא הראשונים בדבר אשתו וימצאם מתאימים לדברי רחל אלה, ונפשו יצאה בחשבו אולי כנים דבריה, ואולי לא תאהבהו חנה.

‘האומנם צדק בפיה?’ חשב בלבבו, ‘הן תדע את דבר אהבתנו, ואולי תדע גם את זאת ממקור נאמן?… ואם־כן הלא איבדתי גם את העונג האחד אשר לי בעולמי… גם חנה איננה לי… חנה, אשר למענה נאלמתי דומיה אז בבית־המדרש, חנה אשר חשבתיה לנשמת אפי ודם לבבי… אבל לא, רק להתל בי תאמר כדברים האלה’…

רחל ראתה כי שונו פני שמואל, כי יעמיק במחשבותיו, כי יצר לו מאוד וכי נגע הדבר עד לבו, ויך לב רחל אותה על אשר הגידה דבריה האחרונים לשמואל.

– אבל צחקתי, אמרה לו להפריעו ממחשבותיו.

והנה גם אפרת בא, ויסב את השיחה הזאת לדבּר בדבר בית־הספר. רחל שמחה מאוד על בואו לעת כזאת, ולמען אשר לא ישוב שמואל לשאלה עוד בדבר הזה, קמה ממושבה ותלך לה אל החדר השני.

ותקח לה רחל גיליון ותכתוב מכתב אל אביה ותודיעהו מכל אשר נעשה בזה, כי ידי אפרת ושמואל כוננו בית־ספר־פרטי, וכי גם היא תקח חבל בהעבודה אשר עמסו עליהם, וכי לרגלי הדבר הזה תישאר בפלגות משך כל ימי הקיץ.

ולשרגא כתבה כדברים האלה:

‘ריעך (אשר מעתה הנהו גם רעי) שמואל, מצא חן בעיני עד מאוד. בכל עת אשר אראה פניו ואשמע קולו הערב ושיחותיו המחוכמות אשבע נועם ועדן. הנה אביעה לך תודתי אשר על־פיך הכרתיהו, ועוד יותר אודה לאיש אחד, זלמן שמו, אשר על־פי עצתו אשב בזה כל ימי הקיץ יחד עם ריענו שמואל, אולם אל־נא תחשוב עלי כי אנוכי’…

ובטרם עוד כתבה מלת ‘אהבתי’ אשר היה בדעתה חדלה לכתוב, הסירה עיניה מן המכתב ותבט נכחה. מחשבות רבות השתרגו ועלו בקודקודה, העט אחזה בין אצבעות ידה האחת ובשנייה תמכה ראשה, ורגעים אחדים ישבה גם היא תפושה ברוב עשתנות נפשה.

‘האומנם?’… אמרה רחל בלבה ברגעים האלה – 'ואולי?… ובהעמיקה לחשוב מחתה מעל מכתבה את הדברים האחרונים.


[יא] חטאת הקהל    🔗

או

תולדות ר' טודרוס “בעל הגימטריאות”

ואתם בערתם הכרם

(ישעיה ג, יד)


‘אור לארבעה עשר’213 בדקו גם היהודים אשר בפלגות את חמצם לאור נר שעוה, אשר שמשי בתי־התפילה חלקו להם. בלילה הזה ישליך כל איש ישראל את עול סובּלו מעל שכמו, ואת דאגת החג האיום והנורא מאוד – חג המצות – הסיר התז214; יראה והנה המצות בביתו, גם ביצים גם חלב־אווזים שמורים אתו, ולעתים גם תרנגולת מנקרת באשפה אשר לו, ובכיסו עוד מעט כסף – שארית פליטה הנמצאה – לקנות גם יין גם דגים לכבוד החג; לא לשוא עבד עבודת פרך, לא לשוא החסיר חוק לחמו ולחם בני ביתו כשלושה ירחים, לא לשוא שינס את מותניו ויחגור שארית אונים ויעבוד כפליים כפי כוחו, לא לשוא היה כל עמלו הרב – הנה צורכי החג המרובים בביתו, ומה מנו יהלוך?… הן אומנם כי כאשר יעברו שמונת ימי הפסח האלה לא בנקל יביא את החמץ בביתו, כאשר בערו בלילה הזה, כי אז יתעורר ומחזה אחר יחזה לפניו… אבל מדוע זה נערב את שמחתו? הן בלילה הזה ישב שקט שלאנן, שמח מאוד בחלקו, דאגת אחרי־הפסח לא תביאנו, ומפחד הימים הבאים ההם לא יירא – וישמח וייטיב לבו.

אחרי אשר ביערו את החמץ, וילקטו את הפתתים אשר נשותיהן הניחום למען כי ימצאום הם, הלכו עם הארץ לבתי־המשקה למען שתות יין־דגן ושיכר ‘בפעם האחרונה’ בשנה הזאת למען רווֹת הצמאה215, ולמען נוח מכל העמל הרב אשר עמלו בימים האחרונים. איש איש יישב על־יד השולחן, כוס מלא לפניו ויספר לרעיו את כל התלאה אשר מצאתהו ואת כל העמל הרב אשר עמל עד אשר ‘הביא את חג הפסח לביתו’216, וכל אחד יאמר להגדיל מעשיו וחסדי ה' אשר היו אתו בדבר הזה על אשר לרעהו.

כחצות הלילה הזה הגיע, והבירזי הלך יחידי ברחוב העיר לבוא ביתה המדרש. רוח עברה על פני שחקים ותטהרם אחרי הגשם אשר המטיר מים על הארץ ימים שלושה. ירח יקר217 יהלוך עתה על חוג השמים ויפץ אור כהה על בתי פלגות. הדממה שוררת בעיר, בכל חוצותיה השלך הס, והכוכבים במסילותם ילכו אט וקרניים מידם – קרני הוד, כמו ישמחו גם הם בשמחת האנשים ההולכים לקדם את פני החג, וכמו לא שעו לפני הבירזי אשר הנם זועפים ולעפעפיו אשר תוגה חרישית תלן בם.

‘הה, מה לך, לבבי?’ חשב הבירזי בלכתו – 'מדוע זה תפעם בחוזקה, ולא תתנני השב רוחי?… האומנם אהב את רחל? האומנם יך לבי בקרבי על אשר לא ראיתי את פניה זה ימים שניים?… אנוכי אשר שחקתי מעודי על האהבה והנאהבים, אנוכי אשר מילאתי פי שחוק באמור אלי שמואל כי הנהו אוהב את חנה, אנוכי אשר אמרתי סגור יהי לבבי לדברי הבל ורעות־רוח אלה לעולמי־עד – האם גם אנוכי אהבתי? האם גם בי ישוב יהפוך ידו בעל־החיצים218, וגם את לבי מצא מטרה למו?… הן אמנם יחידה היא רחל במעלת רוחה, בניב שפתותיה ובכל מעשיה; אם רבות בנות ישראל בדור הזה עשו חיל, הן היא עלתה על כולנה, ומאוד־מאוד אשמח מדי דברי בה, מאוד־מאוד אשבע נעימות את פניה וגם בעת אשר תריבני ותדבר אתי קשות; אולם הגם אהב אהבתי?…

תפוש ברוב שרעפיו בקרבו הלך עד בואו לפני בית־המדרש ובדממה בא אל אולם הבית, והנה רגליו התנגפו על גופת איש השוכב שם על הארץ.

הבירזי נבהל מאוד.

– מי זה? שאל ברעדה.

– שמש בגימטריא ‘המן, חזיר מיער’… בגימטריא ‘ארור זכרו’… צפצף האיש כאוֹב מארץ בכבדות כמו לשונו דבקה לחכו.

– ר' טודרוס?! הוסיף הבירזי כולו משתומם למשמע אזניו.

– אנוכי… ענהו האיש ויתעורר וירם ראשו: – שמש (בגימטריא ‘זהו כלב רשע’) של בית־המדרש הזה לא יתנני לבוא ללון פה הלילה.

לב הבירזי המה מאוד בקרב, רגשי חמלה התעוררו בו, וירחם את הזקן הנעזב הזה, וינוד לו בראשו ומעיו המו לו.

וידפוק הבירזי בחוזקה על הדלת.

– פתח, שמעון, דלתיך כי עתה באתי.

שמעון השמש פתח לו, והא לקח את טודרוס הזקן ויאמר להקימו מעל הארץ.

– בוא־נא אתי, כי הדלת נפתחה.

– אבל הוא שותה שיכור, העיר השמש על מעשי הבירזי אשר לא ישרו בעיניו.

– אין דבר, ענה הבירזי רכות: – אתי ילן הלילה.

‘בעל הגימטריאות’ התעורר וישב על מקומו אשר שכב עליו על הארץ, ויבט בפני מיטיבו הבירזי. מעט התנומה אשר נתן לעפעפיו טרם בא הבירזי הסיר מעט את יינו מעליו, אבל הוסיף זוועה על מראהו האיום: שערות ראשו היו פרועות, עיניו קטנו בחוריהן, תווי פניו קומטוּ, בגדיו וכותונתו היו פרומים ובלתי מחוברים בקרסיהם ולולאותיהם, עד כי חזהו המגודל שערות לבנות ארוכות נראה ערום לעין כל; על זקנו נזל רירו, והאור הכהה אשר הפיצה מנורת ‘נר תמיד’219 אשר שם באולם בית־המדרש הוסיף לעורר גועל בנפש איש המביט עליו לעת כזאת.

‘הה’, חשב הבירזי בלבו – ‘מה נבזו ומה נמאסו פני האיש הזה!… המה לדיראון לצלם אלוהים השוכן עלימו!… איש בעל־כשרונות נפלאים כמוהו ויבזה צלמו עד מאוד’…

בוז ורחמים, חלאה וחנינה התלכדו בלב הבירזי, וכמעט אשר ניחם על מעשהו לעוררו ולהביאו ביתה המדרש.

– קום־נא זקן, ובוא אתי הביתה, אמר אליו כמעט שלא ברצונו.

הזקן קם ממושבו בכבדות, ובעצלתיים הלך אחרי איש־חסדו.

– הה, ידידי! אמר בעל הגימטריאות בשבתו על הספסל, אחרי אשר הבירזי העלה לו נר קטן: – קצתי בחיי המרים כלענה, נקטה נפשי עד כי אבוז צלמי… הנך עול־ימים, מלא ברכת ימי הנעורים ולא תבן לרעי… גם אנוכי הייתי עול־ימים, גם אנוכי הייתי מאושר בימי נעורי, מבלי דעת כי יאתה יום אשר ימר לי מאוד, כי יבואו ימים אשר אין לי בהם חפץ.

הזקן נאנח מרה והבירזי נד לו.

– ומה היו ימיך הראשונים המאושרים? שאל הבירזי למען למצוא לו דברים.

– אל־נא תזכירני, ידידי, ראשונות, ענהו ר' טודרוד בהאנחו בשברון מותניים: – הזכרונות האלה ירתיחו דמי בקרבי וכל קרבי תמס ילכו לזכרם! הה, ידידי, בן הייתי לאבותי, יחיד ורך להורי… לאסוני ולתגיון נפשי חנני ה' בכשרונות נעלים, בזיכרון נפלא, בשכל טוב ובמחשבות ממהרות עד להפליא; גם הדרת פנים גם יפה־תואר נתנה לי התולדה להוותי… מדי דברי בי זכור אזכור עוד את הימים הטובים האלה, זכור אזכוא את ימי נעורי, את הימים אשר עשיתי לי שם בארץ כאחד ‘העילויים’ הגדולים, וכל היהודים אשר בסביבותינו מנטלים ומנשאים את שמי. עני ואביון היה אבי וישלחני ללמוד לעיר גדולה, ואמצא שמה חן בעיני יושבי הארץ, גם בעיני האנשים וגם בעיני הבתולות מצאתי חן מאוד… יפה פני ומדברותי אשר מלאו חידודים מצאו מסילות בלבבן, וירוממוני אנשי המקום ההוא ואשב בתוכם וייטב לי מאוד… לא דאגתי לאחריתי, ולא חשתי עתידות לי ואומר כי כן יימלאו ימי בטוב ובנעימים…

הזקן עמד מדבר רגע קטן, והיברזי הטה אוזנו מאוד ויקשב את דבריו בכל לבו ולא הפריעו מאומה.

– אנוכי עודני נער ואבי אירש לי נערה בתולה, בת אחד ‘הגבירים’ בעיר קטנה בפלך וואלין, ומבלי דעת דרכי התבל ומסיבות המתהפכות עליה, הלכתי לתומי אחרי אבי ואהיה לאיש… לא ארכו הימים, ואנוכי הרגשתי בנפשי כי יחסר לי מאומה, כי נפשי ולבבי יצמא להלוך בגדולות, כי בידי לעשות ולפעול נפלאות, אך לא ידעתי מה… התלמוד ומפרשיו לא יכלו לרוות את צמאוני ההוא, הרגשתי כי קטנו מהכיל את רעיונות לבבי ומחשבות נפשי, כי צרו דרכיהם מתת אורח לי כלבבי; גם האנשים אשר בעיר הקטנה הזאת כפראי מדבר היו בעיני, כחגבים קטני־מוח היו לפני, ואנוכי אף כי לא ידעתי גם אנוכי לבאר את מחשבותי אז, אף כי לא ידעתי מה מנהם יהלוך ומה אפוא יחסר למו – בכל זאת לא יכולתי דבר את האנשים לשלום ומתגאה ברוב שרעפי אלה בקרבי הלכתי בתוכם כאלוהים בין בני־אדם תמותה, ואבזה את תבניתם, ואבזה את חברתם ואבזה גם את התלמוד גם את בית המדרש… מוכה בשגעון הזה הייתי ימים רבים, ואף גם עתה לא ניקיתי ממנו; הה, ידידי, השיגעון הזה הוריד לעפר כבודי וישכן בשאול נפשי כל הימים אשר אנוכי חי. הוא היה בעוכרי, והוא אך הוא עשה לי את כל הרעה אשר מצאתני בדרכי חיי… הוא יניק את לשד חייתי גם עתה – אהה, ה' אלוהים! והוא אך הוא נתנני לשיכוּר… אמרתי אשתה יין־דגן, אסבא שיכר, אולי אשכח את שגעוני ואולי יסיר ממנו אוכפו; שתיתי בביתי, שתיתי בבתי־מרזח, עד כי הייתי שיכור וסובא, עד כי אמאס חיי, עד כי אבזה צלמי…

‘בעל הגימטריאות’ נדמה וישאף רוח והבירזי העמיק במחשבותיו.

עמוד נא, קורא, רגע קטן ונחשובה מחשבות גם אנחנו. התבונן־נא מאוד ושים לבך לדברי השיכור הזקן הזה, הטה אוזניך ושמע את הווידוי אשר יתוודה ר' טודרוס מעומק לבו ובין תבין את אשר לפניך; הידעת מי הוא האשם בדבר? מי הוא אשר הסיר לב ‘בעל הגימטריאות’ מעליו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי?… הידעת מה הוא הדבר אשר יחסר לו? מה הוא שגעונו, ומה שמו? – שמע שמוע ולא תתן פוגת לעיניך, שמע ודעה כי אנחנו האשמים, כי לנו בושת הפנים במפעלות השיכור הזה. רק עוונותינו יסבול וחטאת החינוך הרע היתה בעוכריו… חטאת הקהל הנהו ר' טודרוס הזה, חטאת קהל עדת ישראל, אשר העוו דרכי חייהם ודרך חינוך בניהם על האדמה הזאת… ‘שיגעון’ קרא לרגשותיו בקרבו על בלי ידעו מה אלה לו, על בלי נתנו לפניו דרך ישר לפתח כשרונותיו, ומקום רחב ידיים למלא אחרי שכלו וחכמת לבו. הן רוח גבר חכם בעז (געניע) נופח באפיו, רוח משכיל אשר לא יתן דמי לו, אשר יוליכהו על וידרוש ממנו לרוות את צמאונו בדבר חכמה ובינה, לתת לו מקום להתפתח ולהשתלם, אשר לא ימלא את נפשו בפלפול וסברא אשר בתלמוד, אשר יתאוו לפעול ולעשות ולא לשבת בעצלתיים בבית־המדרש, אשר יתאווה לחיים למושגים זכים וברורים… לא שיגעון בנפש האיש הזה, לא חסר דעת הנהו, אבל יתרון הכשר לו… לוּ חונך מנעוריו על ברכי חכמה ומדע, לוּ נתנוהו אבותיו ללמוד ולהבין דרכי התבל, לוּ נתנו לפניו את פרי עץ הדעת לאכול ולשבוע בבתי־הספר כסדרם וכמשפטם; כי אז היה לבו עליו, כי אז לא בא השיגעון הזה לעוות דרכי חייו, ויגדל ויצליח ויעשה פרי הילולים ויעשה גדולות ונפלאות בדעתו – אשר לזאת נוצרה; אולם עתה, אשר שערי הדעת סגרו לפניו ובבינה לא חלקו לו, עתה אשר לא נתנו לפניו כי אם את לחם הקלוקל את התלמוד, ויתנו לו גם אשה בעודו צעיר לימים, בטרם ידע את החיים; עתה כאשר כשרונות נפשו סוגרו על מסגר, וזולתי הגמרא, לא ידע דבר בשמים ובארץ – עתה המה נפשו מאוד, לא ידע שלו ולא ידע גם את אשר יחסר לו… מצוקות נפשו גברו עליו, וימצא מכשולים רבים גם בדרכי חייו וצרה באתהו ויהי לשיכור, חרפת אדם ובזוי איש!… זאת היא תוצאות חינוך בניך, ישראל! וזה פרי מעשי האבות, אשר לא יתנו לב לחנך את בניהם על־פי דרכם!… הה, כמה אנשים אשר לגדולות עותדו, ילכו בערי יהודה הלוך ותעה מבלי דעת את המעשה אשר יעשון? כמה עלמים ישוטו לבקש את הדעת בבואם לימים וימצאו שממון לב ושיגעון? כמה ילכו תוהו אין דרך ויעשו מעשים אשר לא ייעשו באשמת הוריהם אשר לא ידעו להורותם הדרך הישרה?… אנשים כבעל הגימטריאות הזה יש אתנו למכביר, מהם שותים שיכור, מהם מוכי שיגעון, מהם חסרי לחם ומהם גם עוזבי עמם… חטאות הקהל המה, חטאות העדה חיים וקיימים, חטאות אשר דמיהם צועקים באוזני כל שומע בקול סואן ורעש, חטאות אשר יישארו לעם הזה כל עוד יאכלו האבות בוסר, וכל עוד לא ישימו לבם לבלתי הקהה את שיני בניהם… אולם, הס! הנה ר' טודרוס פתח שנית את פיהו נשמעה את אשר בפיו.

– אשתי, חותני וכל משפחתו הכירו בי אותות השיגעון הזה, הוסיף ‘בעל הגימטריאות’ באסוף אליו רעיוניו: – ויצאו לריב אתי בחוזקה ובזרוע נטויה, הוציאו מידי גט־פיטורים לאשתי אשר הרתה אז ללדת. רוחי בקרבי אילצני ללכת ולנסוע, כמו צר היה לי כל מקום שבתי בו, ואסובב ערים רבות מאוד, בבתי־המדרש היה משכני תמיד ועל שולחן אנשים זרים אכלתי, ואהי לפרוש, ואהי לבית־מדרשי ואהי לבטלן; ואף כי גם אז היה חני הולך לפני, ובכל מקום בואי מוקטר מוגש לשמי, בכל זאת לא מצאתי מנוח לנפשי השואפה ללכת בגדולות, ותמיד כל היום תאותי תאווה לא ידעתי שחרה; דימיתי בנפשי לעלות על גרם המעלות אשר בחלום ובדמיון נגלה עלי, אמרתי לעמוד בראש כל העם, לעשות נפלאות אין מספר וגדולות בל ייחקרו… חפצתי ללמוד הקבלה וסודותיה, לבוא עד חקר שדי, ולדעת דעת עליון… ומי יודע מה היה בקצי לוּ אמנם עסקתי בזה, אבל בעת הזאת קיבלתני עדת ישראל אשר בעיר פ. עליהם למגיד, גם אשה אלמנה אחת אשר אהבתי אז כנפשי לקחתי לי לאשה, ושני המקרים האלה מנעוני מללמוד את ‘חכמת הקבלה’; משמרת המגידות מעבר מזה לקחה את רוב עיתותי, ואשתי לא נתנתני ללמוד גם במעט עיתותי הפנויות, כי יראה פן יזיקו לי המלאכים והשדים בהתעסקי בדבר הזה. כמעט הייתי צולח, כמעט שמחתי בחלקי, אבל אשתי מתה עלי ויגון לבי הגדיל עלי עקב ויבוא השיגעון ההוא ויחיש אל טרפו, ויאחזני בציצית ראשי ויפרפרני ויהם עוד הפעם את רעיוני לבי, ואעזוב את העיר אשר אך היא לבדה ראתה בטובי, אשר אמרתי כי בה ניצלתי ואוושע תשועת עולמים… הה, בני! לא לאדם להוציא שם ‘עולמים’ מפיו, אל לגבר לנשוא השם הזה על דל שפתיו… היום הנהו מאושר ויחלום כי טובו בידו, כי לא יירא עוד רע, כי לנצח אושרו והצלחתו תלוונו כל ימי חלדו – ובא יום מחר והנה סופה וסערה, רוח גדולה תגע בארבע פינות תקוותו ותערנה עד היסוד בה… ראה הביטה בי, ראה־נא לשברי ודע אחריתי… הה, בני! לא לך אחרית כמוני, לא לך תוגיון נפשי ועוצבי… מאז מתה עלי אשתי כקין נע ונד אני, בעיר אשר אלין הלילה לא אבוא שמה ביום מחר, ובבית אשר אוכל לחם הצוהרים לא אסעד שמה לבי בערב… הה, מרוב יגוני וכעשי החילותי לשתות יין ושיכר, ואלה הגדילו שברי וירחיבו פצעי לבבי עד לאין מרפא… ‘יין למרי נפש’, אמרתי פעם אחת ואשתה, ‘אשתה ואשכח רישי ואשכח את שגעוני’ אמרתי בשנייה ואוסיף לשתות, עדי הייתי לסובא, הה, הייתי לשיכור…

הזקן נאנח בשברון־מותניים וכמו דמעות נראו בעיניו, והבירזי לא סר עיניו מעל פני המספּר. באוזניים קשובות שמע את דבריו, לבבו פעם מאוד בקרבו, רוחו סערה כהמות ים וכל מורשיו נבהלו נחפזו.

את אשר לא פעלו דברי שמואל, תחכמוני ורחל המחוכמים, פעלו עתה דברי ‘בעל הגימטריאות’.

‘לא לך אחרית כמוני!’, אמר אליו טודרוס לתומו וכחיצים שנונים ירדו הדברים בלב הבירזי.

‘האומנם גם אנוכי היה אהיה לשיכור כמוהו בימי זיקנתי?’ הרה מחשבה איומה מאוד – ‘האומנם אין כל תקווה נשקפת לי לימים יבואו וכל ימי צבאי אהיה נע ונד?… דברי ימי הזקן הזה, דרכי חייו אשר תיאר לי, ימי נעוריו ואופן מצבם, נושאים בד בבד עם מצב חיי אנוכי, ומה יהיה בקצי?’…

– הה, בני! הוסיף ‘בעל הגימטריאות’ לאמור אחרי דממה מעטה: – גם הבן היחיד אשר ילדה לי אשתי השניה, גם אותו שכחתי בימי עוניי ומרודי, גם הוא נשכח כמת מלבי לולי ראיתיו לתומי בעיר נהרים, הוא הכירני… הביאני אל בית אפרת, הראני את רחל אשתו ואת אפרת חותנו, הראני והנהו ברום גרם המעלה, מורה הנהו בבית־הספר ותקוותו הולכת לפניו, גם אנשי בית אפרת אהבוהו כנפשם… אבל תחת נתון שמחה בלבי הוסיף על עוצבי שבע, תחת לשוש אתו משוש, בא רעיון זר וידכא את רוחי… ‘הה’, חשבתי אז בלבי, ‘אנדים זרים מנטלים ומנשאים את בני ואנוכי שכחתיו! אחרים ישמחו בו ואנוכי השלכתיו אחרי גווי!’… הרעיון הזה היה המלאך־המוות האחרון ללבי, הוא פצפצני עד חורמה… ולוּ אמנם מתי אז, לוּ אמנם לקח את נשמתי ממני כי אז הייתי מאושר; אבל הוא המיתני בחיים, המית רוחי בקרבי ואת גווייתי השאיר לאנחות, השאיר את גווייתי, למען אשר ארגיש בכל עת את מצבי האיום ואת לבבי הקרוע… נסתי גם מן העיר נהרים, ממקום אשר בני שמה, ולא שבתי אליה עד כי באוני דברי אפרת לאמור כי בני זה היחיד מת, ואשתו נשארה שומרת ליבם אשר לא ידעתיו גם אנוכי ואשר אך לתומי סיפרתי אז כי גירשתי את אשתי בימי הריונה… על־פי בקשת אפרת באתי שנית עירה נהרים, אך לא יכולתי עוד לתקן את אשר עיוויתי בדברי הראשונים, אדע כי אשה היתה לי, אך לא אדע את שם העיר אשר בה חייתי אתה ימים לא כבירים; אדע כי היתה הרה, אך לא אדע אם בן או בת ילדה לי, ואם חי עודנו הבן הילוד… ובכן באתי עם רחל גם הלום, הלא ידעת… אבל בלילה הזה הוספתי לשתות בלהקת אנשים אחדים, שתיתי יתר כפי המידה עד כי בושתי ללכת לבית אפרת ללון הלילה, ואלך לי אל משכני הראשון, אל בית־המדרש, והן גם דלתיו סגר השמש בפני… אוי ואבוי לנפשי… זה ספר תולדות חיי ואלה מקרי ימי הרעים מאוד…

‘מה נפלאו דרכי המקרה עמדי בלילה הזה!’ חשב עוד הבירזי בלבו, ‘פלאי פלאים! לא לבד כי דרכי חייו בבית־המדרש בימי נעוריו הם־המה דרכי חיי עתה, אולם גם דבריו וסיפורו על אודות אשתו הראשונה ישוו מאוד להדברים אשר סיפרה לי אמי על אודות אבי… גם אנוכי נולדתי בעיר הקטנה ‘קאנדיע’ אשר לגליל וואלין תתחשב, גם אבי עזב את אמי בימי הריונה בעודי במעיה ולא יסף לבוא עוד… ואולי אמנם אבי הנהו בעל־הגימטריאות הזה?’ הגה הבירזי מחשבה חדשה אשר כברק חיש קל עברה בין משכיות מוחו – אולי בנו אנוכי… ואנוכי הנני היבם אשר לי לייבם את רחל…

הבירזי התעורר מאוד־מאוד לרגלי מחשבותיו אלה, אולם כרגע זכר כי טודרוס שם האיש הזה, ושם אביו היה יחזקאל – וינח לבו.

– סלח־נא לי, בני, אם הדאבתי את לבך בדברי… אמר בעל־הגימטריאות בראותו כי שונו פני הבירזי.

– לא, זקן נכבד! דבריך היו לי לסמי־מרפא ומי יתן וארפא מהם… אבל הלא עייף הנך, שכב־נא ומנוחתך ינעם עליך.

הבירזי נתן ר' טודרוס את הכר אשר לו, גם מן בגדיו הישנים לקח ויתן אותם למצע על ספסל העץ ושניהם שכבו עליהם.

‘בעל הגימטריאות’ נם שנתו בחוזקה, אך שנת הבירזי נדדה כל הלילה. מחשבותיו המו בקרבו, אהבת רחל מעבר מזה, והרעיונות האימים בדבר עתידותיו מעבר מזה, לא נתנו פוגת לו. מחזה הזקן בשכבו על הארץ באולם הבית לא מש מלפני עיניו, כצלם בלהות הופיע לפניו ויאיים את לבו מאוד.

‘הה, בעוד ימים רבים אשכב גם אנוכי סרוח שיכור באולם בית־מדרש אחד’, הבהילו רעיוניו לחשוב – ‘וכל העוברים ישחקו יהתלו בי… ישימוני למטרה לחיצי לעגם… הנני רואה, והנה הנערים יתקלסו בהבירזי הזקן, זה ימשכנו ברגלו האחת, וזה יאחזנו בפיאות ראשו, והוא ישכב סרוח נבזה בקיאו נמאס… אהה, לבי! אהה, ד’ אלוהים!'…

וכל עצמותיו רחפו.

‘אולם האם לא אוכל עוד לתקן מעשי?’ הוסיף לחשוב אחרי רגעים אחדים – 'הלא לא עוד עברה העת? הלא אוכל עוד לבוא לבית־ספר הרבנים? ובדבר הזה הלא גם אפרת ורחל יעמדו לימיני… מה מאוד שפרה נחלתי עלי לוּ אומנם בן הייתי לטודרוס ויבם לרחל… אז לא אביתי כי תחלץ נעלי, אז אמרתי כי יבם אייבם אותה…

כל הלילה ההוא עבר להבירזי במחשבות כאלה וכאלה.


[יב] ‘הריב התגלע!’    🔗


כתב שרגא באותיות גדולות בראש מכתבו לשמואל.

האיגרת הזאת נכתבה בטרם בוא לידי שרגא מכתב רחל האחרון, אשר בו תודיעהו בדבר בית־הספר אשר כוננו ידם. ואת האיגרת הזאת הנני לתת לפני הקוראים ככתבה וכלשונה, יען וביען כי חדשות רבות השמיע שרגא לשמואל, חדשות אשר יפיצו אור על מעשי בני הנעורים בארץ ליטא בימים ההם ועל תכונת רוחם אז.

'ידיד נכבד!

בחצות הלילה בנפול תרדמה על אנשים הנני כותב את מכתבי זה אליך. אנוכי הנני יושב בדד בחדרי, סביבי שוררת דומיה, אנשי הבית שוכבים הוזים על ערשותם, הדלת סוגרה, ומנורה אחת תאיר את שולחן־הכתיבה אשר אני יושב עליו, וכעשרה מכתבים מאנשים שונים מונחים לפני; אמרתי לענות לאיש ואיש, אולם פתאום נשקפתי לתומי בעד החלון, וארא והנה ירח יקר הולך על חוג שמים, עבים קטנים ישוטטו על פני הרקיע, וכמו יאמרו להקדיר אורו, אך לא יעצרו כוח…

התבוננתי על המראה, ובלי־נוע עמדתי על מקומי עד הנה.

ידידי! ידעתני מאז לאוהב התענג על מראות הטבע ולשבוע נעימות הדרו, ידעת כי הרגעים האלה אשר אשב בדד ואתבונן על יפה התולדה ושיא חוסן הבריאה יקרים המה לי מאוד; – אולם אחרת חשבתי עתה, רעיונות חדשים נולדו בי לעת כזאת… שמע ושים לבך למו:

חשבתי בדבר אגדת התלמוד, כי גם מאור הירח בראשית יצירתו220 היה כמאור השמש. גם זה הקטן גדול היה, אפס כי באשמת רב גאונו לקח אורו מעליו, ויהי למאור הקטן כיום הזה… ועתה הן עבים קטנים יאמרו להקדיר גם את שארית אורו, עד בלי השאיר לו כל… חסתי מאוד על הירח הזה, והנה רעיון אחר בא ויהם את לבי בקרבי וירתיח את דמי.

לא לשוא המשילו חכמי התלמוד את ישראל ללבנה, חשבתי בנפשי. גם הם היו בימים הראשונים למאור הגדול, גם הם היו עם ככל עמי הארץ, וגם הם לחמו ויכבשו ארצות לא להם, גדלו והצליחו ויעשו להם שם, אך באשמת נביאי השקר איבדו את אורם ויהיו לגוי ממושך ומורט221, לעם שסוי ובזוי; ועתה הה, עבים ענן וערפל יוסיפו להקדיר גם את מעט האור אשר השאיר ה' לנו לפליטה, יוסיפו להמית גם נשמת חיים האחרונה אשר באפנו… אהה, ה' אלהים! –

הידעת, ידידי, מי הוליד לי את הרעיונות האלה? אי מזה באו, ואנה ילכו?

כעשרה מכתבים מונחים על שולחני, המה כתובים בידי צעירי ישראל אשר עוררתי את רוחם להחלץ לפני ה' למלחמה על הרבנים ועל שולחנם־הערוך, לגרש את עבי הענן ההוא אשר יחשיך לנו את השמש בצוהרים ואשר ימרר את חיינו… האנשים האלה מרי־נפש המה, מוכי התלמוד והחינוך המושחת, והמה אמנם שמעו לקולי, המה יתעתדו להילחם כל עוד נפשם בם, כל עוד רוח באפם ודברים בפיהם, וימסרו את נפשם על קדושת התיקון בישראל; אנוכי הזכרתי לפניהם את שמך ואמרתי למו במכתבי, כי אתה תאסור המלחמה הזאת וכי אתה תורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו; והנה המה דורשים ממני להיות למו לפה, לבקש מלפניך מענה לשון ולתת לפניהם שיטת התיקונים, לדעת על מה הטבעו אדניהם, לדעת יסוד מוסד לדבריהם, ולדעת מה זה ידרשו מאת הרבנים, מה לעקור ומה לנטוע, מה להרוס ומה לבנות.

ועתה הלא תענה, שמואל, הלא תדע מאין באו רעיונות נפשי ואנה ילכו… אתה תהיה לנו לפה ואנחנו נהיה נביאיך.

ידידי! הלא עוד תזכור דברי האחרונים אליך בעיר נ., אז עת מנעתיך מבוא בבית־ספר הרבנים ויעדתיך להיות רב מתקן בישראל; אמנם לא הגעת עדן לכיסא רבנות אשר חשבנו, אבל הדברים נשתנו עתה, ורבים מבני הנעורים יודעי התורה ומשכילים על דבר אמת קידמוך. המה החלו לעשות והמה יבקשו מלפניך כי תעמוד בראשם, ועל פיך ישק כל מערכת הקרב אשר כבר התפקדו על צבאותיו; אם אינך רב לעיר אחת, הנך רב לכל העלמים אשר תורה יבקשו מפיך… אחדים מאת ידידי בעיר עמק־אילון כותבים אלי לאמור: “אנחנו כבר התגרנו מלחמה במורי־הוראה אשר בעירנו, כבר החלנו להראות את העם את העול הכבד אשר שם “שולחן הערוך” על שכמנו; אפס כי כל אלה היה רק בשלילה, והיה כי ישאלנו איש לאמור: מה העבודה הזאת לנו? מה המה החוקים המצוות והמעשים אשר עמנו בחיוב? איה המה הגבולים להתיקונים? מהו העיקר ומה התפל? על כל השאלות האלה לא נדע הגד פשר דבר”… וכדברים האלה ישאלוני עוד רבים מערים אחרות, ואותם אתן היום הזה לפניך, בתקווה כי תמהר ותענני בזה דברים ברורים כיד ה' עליך השכל.

הריב התגלע! ועתה אל־נא תעזבנו בעת הזאת, בעת אשר תקוותך באה לידך מבלי תחפש אחריה… ידעתי גם אנוכי כי הרבנים לא יחשו גם המה, ידעתי כי רדיפות, חרמים ומכות יורדות חדרי בטן יבואו לנו לרגלי הדבר הזה, ידעתי כי הדרך אשר נלך בה “איננה רפודה בשושנים” כאשר יאמר האשכנזי. היא מלאה לה אבני נגף ושוחות עמוקות עד בלי די! אולם מה אלה מול המטרה הנכבדה אשר היא תוביל לה, אדם לעמל יולד, ומשכיל לרדיפות נוצר… כל האנשים אשר אמרו לתקן ולהאיר אור חדש עלי תבל ארצה נרדפו על צוואר מידי כוהני הדת, ובמה נפלינו אנחנו? מדוע לא נוכל גם אנו למסור נפשנו על קדושת התיקונים בישראל?…

קינאתי בך שמואל! מה טוב חלקך ומה נעים מנת חבלך! הנה רבים מאוד מנערי ישראל עומדים מאחריך, מקדישים את שמך ומעריצים את כבודך, הנה המטרה אשר אליה כוננת מעשיך מאז לפניך. ירה, שמואל, החיצים ולא תחטא!…

גם בעיר נהרים הזאת ישנם רבים אשר יקחו חלקם בריב הזה, אשר יעמדו על ימינך לסעדך ולתמכך; כולנו יחד נחלץ חושים, כולנו יחד נרד המערכה, נלחום את הרבנים, נדבר אל העם, ונעש ככל אשר יהיה לאל ידינו לעשות, ואולי נצליח…

סוף דבר, אבטח ולא אפחד כי לא תשלה נפש בני הנעורים, כי תדרש למו לאשר ביקשוך, וכי תענני ככל אשר שאלתי מאתך.

שרגא'

'p.s. עם האיגרת הזאת הנני שולח לך עלים אחדים ממכתב־עתי “המליץ”, אשר בהם תמצא מאמרים אחדים בדבר התיקונים, למען דעת כי בני הנעורים אשר אמרתי לא במחשך יעשו מעשיהם ולא בסתר ידברו דבריהם, כי אם לעין השמש יתנו את הגיוני לבם, ובפומבי יוכיחו איוולת הרבנים על פניהם! והיה כי תשים עין על דבריהם ומצאת במו דברים אשר לא כדעתך, כתוב־נא את הדברים בספר ושלחם־נא אלי ואנוכי אריצם להמוציא את “המליץ” לאור ויתן גם למו מקום בעלהו אשר עיני כל בני הנעורים עליו, ובשום לב יקראו כל דבריו.

אל נא תאחר להשיבני דברים ככל אשר בלבבך.

שרגא'

 * 

גם מבלי אגיד ידע הקורא כי דברי שרגא אלה פעלו מאוד־מאוד על לב שמואל.

‘דבר בעתו מה טוב!’ ובעת הזאת בעת אשר לב שמואל המה מאוד בקרבו על דבר החדשות אשר נעשו במצב חייו, ועל דבר החדשות אשר שמע אתמול מפי רחל, בעת אשר היה למורה בבית־ספר למרות חפצו, ובעת אשר רוחו נבקה בקרבו מחמת השׂפק הנורא אולי צדקו דברי רחל כי לב חנה מלא אהבת איש אחר – בעת הזאת היו דברי המכתב הזה טובים ונכוחים מאוד, בם יצא שמואל נוחם למצוקות נפשו, והמה נפחו באפו רוח חדש, החזיקו ואימצו את לבבו מאוד.

‘הנני מאושר…’, חשב בנפשו בלכתו בחדרו אחת הנה ואחת הנה – ‘אשא חמת החשכים בנפש חפצה, אסבול את מצוקות גווי, כאשר נשאו טורח העם הזה, משאו וריבו כל דורשי טובו ואושרו; כגיבור מלחמה לא אשקוט ולא אנוח עדי אשיג את מטרתי, עדי אוכל למו… לשוא אמרתי כי העם לא יאבה שמוע לי, לשוא באו רגשי השפק לרפא את ידי. הנה כל בני הנעורים עומדים על ימיני, הנה לפני צבא לוחמים על שדי הקרב, נלחום וגם נוכל’…

ברגעים האלה שכח את חנה, שכח את דבר בית־הספר, שכח גם את אמו הזקנה, אשר בימים האחרונים היתה עצובת־רוח מאוד ולא דיברה אתו דבר, שכח את כל, כי מכתב שרגא לקח את כל מורשי לבבו, ואת מחשבות נפשו ויסב אתהן לחשוב אך בדבר התיקונים בדת, אך בדבר הריב את הרבנים.

שמואל חשב בנפשו לענות כרגע את שרגא, אפס כי בתוך מכתבו היה סגור גם מכתב לרחל, וימהר ללכת לבית אפרת למען מלא רצון שולחו.

במכתב ההוא ביקש שרגא מאת רחל, כי תדבר במו פיה על לב שמואל לבלי ישים לאל את בקשתו, וכי גם היא תעזור להעיר את נפשו כי ישים אל הריב פניו, וכי יעמוד הכן לצאת לקרב ולנהל בדבריו את העלמים החולצים לצבא.

ובמכתב ההוא כתוב עוד כדברים האלה:

'אביך צדק במשפטו על דבר אבן־חן ומעשיו. עתה נדע ברור כי רק לרגל אותנו בא אל בית אביך, וכי על מגמת פניו היה למצוא חן בעיני אליקום הגביר, להביא את דיבתנו רעה אל היראים ולסכסך איש באיש; אחדים עוד יוסיפו לאמור, כי יאהב אבן־חן את בת אליקום ועל כן יעשה את מעשיו הזרים האלה. בין כה ובין כה צבוע הנהו האיש הזה, נושא מסווה על פניו לבלי יכירוהו האנשים, ועל־כן לא ייחד עוד בחברתנו ובסודנו אל יבוא. אולם כפי אשר אחזה אנוכי, לי הנה שתי מסות על פני האיש אבן־חן הזה, צבוע הוא גם בין המשכילים גם בין היראים, הוא איננו לא כאלה גם לא כאלה… אבל “הפנואלי” הוא איש יקר מאוד, בעל נפש טהורה וזך מעללים, ומאוד אשמח אם יעלה בידינו להוציאו מן בית־המדרש ולהשכיל את נפשו…

עוד הפעם אבקש את פניך, עלמה כבודה, דברי־נא על לב שמואל כי ישעה לדברי מכתבי בדבר הריב אשר התגלע בימים האלה'.

רחל קראה את המכתב עד תומו, ותסב פניה אל שמואל.

– הכי גם אתה קיבלת מכתב מאת שרגא? שאלה.

– כן את דוברת, ענה לה שמואל – גם אנוכי קיבלתי מכתב אשר השיב את נפשי, ודבריו היו לי כמוצא שלל רב. הוא יודיעני כי לא אחד אנוכי בריב הזה, וכי עוד אנשים רבים יודעי התורה ומשכילים על דבר אמת עומדים הכן למלחמה, רבים מן בני הנעורים ייחלצו לצבא. ואותי ידרשו כי גם ידי תיכון אתם, כי גם אנוכי אעשה דבר לטובת הקרב הקדוש הזה, כי אנחם בעצתי וכי אתן לפניהם את משטרי התיקונים ויסוד מוסד למו.

– אחשוב לצדק, כי לא תמרה את פי שרגא בדבר הזה וכי תידרש לבקשתו זאת.

– באין כל ספק, ענה שמואל מבלי חשוב מאומה: – הדבר הזה הלא שמתי לי למטרה, ואם אמאן לשמוע בקול קורא הזה וחטאתי לאלוהים, לעמי, ולמטרתי כל הימים…

– עשה והצלח, כי לא דבר ריק הוא.

– ומה גם כי בדרך הזאת אלך בטח ושלאנן, הוסיף שמואל אחרי העמיקו במחשבותיו רגעים מעטים: – הן המה לא ידרשו ממני לריב את הרב בפלגות בפרט…

– ומדוע תמאן לריב אתו בפרט?…

פני שמואל אדמו כמעט, ומבטי עיניו השפיל לארץ, כמו בושה כיסתה פניו להביט בפני רחל.

– שמעי־נא, רחל, אמר אחרי דומיה ממושכה: – הן לא נעלם מאתך דבר… אולם לו תדעי מה רבו מצוקות נפשי לרגלי האהבה הזאת, לו תדעי עד מה הכאיבה את רוחי בקרבי ועד מה הרבתה פצעי לבבי… פעמים חדלתי לריב את אבי־חורגה למענה, שתי פעמים חטאתי חטאה גדולה לאלוהים ואחשה כי נשאתי את פניה, ובשלישית דרש דודי ממני בבית־המדרש ביום השבת – לפני שבועיים ימים – בפני קהל ועדה כי אריב וכי אגלה קלון הרבנים, כי אכשיר בפומבי את אשר הטריף הוא. אנוכי לא יכולתי לסרב עוד ואקום ואקרא לריב. דיברתי דברים יוצאים מקרב לבי, דיברתי ומפי בערו גחלים… אולם באחרונה הסב הרב לתומו את זכרוני על אודותה, ואנוכי נאלמתי דומיה. אנוכי החשיתי מצרות נפשי וכאבי נעכר… הה' מה רב הקרבן ההוא אשר הקרבתי אז: כחסר דברי הייתי בעיני העם, כמנוצח, כאיש אשר יצא רשע בהישפטו… את השעה הזאת לא אשכח כל ימי צבאי ולא תמוש מזכרוני עדי עד…

רחל שמעה את דבריו בשום לב.

‘הה, מה מאוד מסכסכים הדברים האלה’! חשבה בנפשה – ‘הן מדבריו אשמע כי הוא אמנם יאהב את חנה אהבה עזה, כי למענה חדל גם לריב את הרב, הדבר הקדוש לו מאוד, ואחי הלא הגיד לי כי היא תהגה אהבים רק לו, ואת שמואל תחשוב רק לידיד וריע… ואנוכי… מאוד־מאוד חפצתי לראות את פני חנה ולדבר אתה דברים ברורים, לדעת מה בלב האנשים השניים האלה… הן שמואל חרד חרדה גדולה עת אמרתי לו כי יכול להיות אשר חנה אוהבת איש אחר, ואולי אמנם מיהרתי לגלות אוזנו בדבר הזה… אנוכי אבקש לי מועד ועניין לשחר את בית הרב ולדבר את בת אשתו’…

– אמנם כן, הוסיף שמואל לדבר: – את היום ההוא לא אשכח לנצח, הוא היום אשר בו נשאתי חרפה ובוז בפני כל הקהל הנאסף, והוא היום אשר בו גירש הרב אותי מביתו ויאסר עלי איסר לבוא חדריו… הגזרה הקשה הזאת תמוץ לשד חיי… אבל, רב! הנה אשמח עתה לדברי שרגא כי גם בלעדי הריב הפרטי הזה אוכל לפעול ולעשות, להיות מעיר לעזור לעדת העלמים גיבורי הכוח אשר יצאו המערכה…

גם שמואל גם רחל החשו, ורעיונות מרעיונות שונים עברו משכיות לבבם.


[יג] יתבררו ויתלבנו הדברים    🔗


עבר יום ויאת לילה.

הלילה הזה הוא ליל התקדש חג האביב.

אולם יסלחו נא לי הקוראים אם קראתי להחג הזה את שמו הראשון, אשר נשכח זכרו מלב בני ישראל, את השם אשר גם בתורתנו גם בטבע כן יקרא. עובדי האדמה היו אבותינו מעולם, אנשי הארץ אשר ישימו לב ועין לטבע ולסדריו, לבריאה ומשטריה. בימים ההם היה החג בחודש הראשון ‘חג האביב’, ובחודש השלישי ‘חג הקציר בכורי מעשיך’, וחג ‘האסיף’ היה החג בחודש השביעי; החגים האלה יסודם בטבע ואדניהם על תולדות הארץ הטבעו. החגים האלה קדושים הם לנו מאוד, יען כי יתר שאת לנו בני ישראל בהמה, גם על דיברת זכרון המעשים שנעשו לאבותינו ביום צאתם מארץ מצרים; אולם מה המה החגים היקרים האלה לנו היום? העוד נשארה למו תמונתם הראשונה? העוד לנו חלק ונחלה בחגים הטבעיים ההם? – הה, לדאבון לבנו נשיב ונאמר ‘לא!’… מאוד־מאוד רחקו מראיהם היום מאשר היו לפנים! את הטבע לא נדע ואת הארץ לא נכיר, את גן־עדן ה' הזה לא נעבוד ולא נשמור, את כל אשר בארץ עזבנו, ונהי עם מת, עם אשר לשמים ישים עינו, שם יבקש לו מקום לשבתו עדי עד ושם מנוחתו; גם לדברי ימיו הראשונים לא ישים לב, לא ידע להוקיר גם את הימים אשר חי במו על הארץ ויהי ממלכה, גם את הימים ההם שכח במותו, ומה לו אפוא להחגים האלה? עם אשר ישקץ וימאס כל אשר בארץ, עם אשר חייו הנם רק למען מותו, עם אשר אין לו בעולמו כי אם דאגת ‘עולם הבא’ ולהווה לא ישים לב – האם גם העם הזה יחוג חגי טבע וזכרונות דברי ימיו? האם אנחנו אשר באנו הלום אך למען תקן נשמותינו, רק לסבול ולענות נפש – האם אנחנו נרגיש בהתחדש הטבע כנשר נעוריו? האם אנחנו, אשר הננו עבדים נרצעים לכל רב ורב בחומרותיו, באיסוריו, במנהגיו ובכל הגה אשר יצא מפיו, אשר כל התורה הנה, לפי דעתנו, רק צירופי שמות222, ואשר לנו להגות בה יומם ולילה למען ברוא מלאכים עצמו מספּר ושרפים אין קץ – האם אנחנו נשים לב לתולדות אבותינו ולזכרונות דברי־ימינו?… על־כן הסבו הרבנים והמקובלים בישראל גם את מועדנו וימי חגינו דרך הזיות והבלים, ויהי חג האביב מלא וגדוש באיסורים וחומרות מצד זה ובסודות ורמזים מצד זה, עד כי ירבץ העני תחתיו מכוֹבד משאוֹ, ושמו נורא על כל איש אשר אין ידו משגת; חג הביכורים היה ‘לזמן מתן תורתנו’ ולילו ‘ליל תיקון’223 לתקן את המעוּות בעולמות עליונים אשר חלמו המקובּלים; וחג האסיף לחג ‘ההושענות’, אשר עובתו וחוברו יחד על־פי סודות ורמזים מעולם חדש אשר בדו להם בדמיונם החזק… ריח המועדים נמר וטעמם לא עמד בם, ומן חגי הטבע והתולדה יצאו לנו חגים דתיים עמוסים ברמזים וסודות הקבלה, מבלי השאיר אף זכר להחגים הטבעיים הראשונים…

אולם אם הרבנים הטיחו טפל רב על קיר הדת בישראל, הלא הטבע לא ישנה את תפקידו וישמור מועדו מימים ימימה; גם אם בני ישראל לא ידעו ולא יבינו מה הוא החג הזה למו, הלא חוק לטבע הוא חוק עולם ולא יעבור. חוק נתן הטבע לאביב ומדברי פיו לא יסור: מדי שנה בשנה ייצא האביב עלי ארץ, יקרא לשבויי החורף דרור ולאשר בחדרים – היגלוּ, יקרא אל השמים מעל ואל הארץ מתחת, והמה ילבשו הוד והדר, תכלת לבושם וארגמן איזור מותנם וייצאו חוצץ לקדם את פני החג הזה – חג האביב; ידעוהו בני אדם, יוקירוהו האנשים או אין – אחת היא לטבע, הוא את חובתו ימלא, הרואה יראה, החי ישמח, והחדל יחדל…

גם בזאת העיר פלגות, אשר זה ימים לא־כבירים ראינו עוד שלג בחוצותיה, אשר מדמנה וטיט היוון באו לרגלו, גם בזאת העיר ניכרו עקבות החג הטבעי הזה. המים והמדמנה ירדו מן ראש ההר, אשר עליו נבתה העיר, השמים ניטהרו והשמש הוסיפה תת חומה לייבש את האדמה, והיא הוציאה דשא עשב זעיר־שם זעיר־שם, ובירקרק חרוץ כוסו הגגות והמגרשים אשר סביבות העיר ויכללו יופיה.

והיהודים אשר בעיר הזאת, אף כי לא שמו לבם לנעימות האביב ולהדר גאונו, בכל זאת שמחו בלבם על כי לא חילל ה' את יום שמחתם להמטיר על הארץ, וזקני העיר אמרו בפה מלא כי זה רבות בשנים אשר לא ראו שמים טהורים ואוויר חם וצח בחג הפסח כבשנה הזאת.

גם שמואל היה שמח מאוד בימים האלה, תחת היגון אשר מילא את לבבו עד בוא מכתב שרגא, גם אפרת שמח בבית־הספר אשר כוננו ידיו ואשר ראה כי תלמידים רבים יבואו בשעריו; זולתי רחל ויוסף הבירזי, אשר עצבונם גברה עליהם מאוד בימים האחרונים.

‘הבירזי’ נוכח לדעת כי אמנם יאהב את רחל אהבה עזה, וישחר את פניה מדי יום, וכאשר דיברה אתו קשות וכמעט אשר גירשה אותו מאת פניה כן הוסיף לאהבה וכן הוסיף לבוא לביתה. פעם אמר כי יבוא לקחת ספר למקרא מאת אחיה, ופעם בא לדבר את חמיה, ובכל עת בואו ישב שמח זמן רב ולא סר עיניו מאת פני רחל, ויהי למאושר אם דיברה אתו דבר, אם מצא עת מוכשרת לשרתה למלא רצונה, ולהראות לה את אהבתו אליה.

אפס כי רחל לא שעתה אליו, כי היה לבה אך לדבר הסכסוכים אשר בין שמואל, חנה ואחיה. בכל לבבה חפצה להתראות פנים את חנה, לספר באוזניה את אהבת שמואל לה, ולשאול מפיה מענה לשון על דבר מחשבותיה היא, אבל לא ידעה איכה יהיה כדבר הזה.

‘אנוכי חפצתי מאוד מאוד לדבר את חנה’, חשבה בלבה ביום הראשון לחג הפסח בשבתה לבדה בבית אחיה – ‘חפצתי לגלות לפניה את כל הנעשה, חפצתי כי גם שמואל ישמע מפיה כי היא אוהבת את אחי את אפרת, למען אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, למען אשר לא ילך שמואל כעיוור אחרי העלמה אשר תאהב איש אחר… אבל איזה הדרך אבוא למחוז־חפצי זה? איה נתוועד יחד ונדבר דברינו בשפה ברורה?’…

והנה הבירזי בא הביתה.

– שמע־נא, יוסף, אמרה אליו אחרי אשר ישב למולה: – הן תדע ותכיא את חנה בת אשת הרב בזה?

– כדבריך, גברתי.

– ואיככה נוכל לסבב את פני הדבר, כי אנוכי ושמואל נדבר דברינו באוזניה בעת אשר זר לא יהיה בתוכנו?

הבירזי ידע מאהבת שמואל לחנה, אבל לא מאהבת רחל לשמואל, ועל כן לא הבין מגמת פניה בדבר הזה.

– הגם מאת אחיך ייסתר הדבר? שאלה.

– לא, ועוד נהפוך הוא, כי לוּ מצאנו להביא גם את אחי בעת ההיא בחברתנו, מה טוב ומה נעים היה לי הדבר.

הבירזי חשב מחשבות רגעם אחדים.

– אבל גם אנוכי אהיה אז בחברתכם, אמר ויבט בפני רחל.

– היה גם אתה… ענתה רחל בשפה רפה: – אבל הגידה־נא איכה תעשה את הדבר הזה?

– אנוכי הנני מכר לעלמה אחת אשר היא רעיה לחנה, ואנוכי אדבר על לבה כי תשחר את פניה ביום המחרת אחרי הצוהרים וכי שלושתנו נצא השדה לשוח, וגם את גברתי, וגם שמואל היו נכון למועד אשר אמרתי במקום אשר אורה אתכם, וכבואכם יחד תדברו את דבריכם.

– טוב הדבר, אנוכי אעשה כדבריך. רק אל־נא תוליכנו שולל, ותודיעני את המקום אשר בו תצאו לשוח.

– היי בטוחה באמון רוחי, כי לא אשלה נפש יקרה ונכבדה כמוך.

הבירזי שמח בלבו מאוד כי יעלה בידו למלא רצון רחל.

‘לעבודה!’ חשב בלבו ויצא מן הבית שמח וטוב־לב.

איש היה בפלגות ושמו ישראל, והיה האיש ההוא יוצא־ונכנס בבתי אדוני הארץ ויהי גם סרסור בעסקיהם ומהם לחמו נמצא. לפני חמש שנים – לרגלי המבוכות אשר היו אז במדינה במרד הפולנים224 – דפק העוני על פתח ביתו בפעם הראשונה, ואף כי אורח לא־קרוא היה שמה, בכל זאת השתרר כאדון בכל אשר בבית. עת צרה היתה עת ההיא לישראל ויאמר להקטין את מכסת אנשי הבית, וישלח את שני בניו עירה מינסק ללמוד בישיבותיה, ואת בתו הבכירה, היא יוכבד, הביא עירה ווילנא ויתנה בבית מלאכת פיטורי ציצים, מגבעות הנשים ועדיהן. שמה הצטינה יוכבד מאוד ותהי לראש־האומנות. ובאשר כי חנה קנתה גם היא – בעוד אביה חי – את מגבעותיה ופיטורי ציציה בבית המלאכה ההוא, נקל לדעת כי לא אחת ראתה שם את יוכבד, לא אחת דיברה אתה, ולא אחת הביאה יוכבד את מלאכת ידה לבית חנה; ההיכרות הזאת לא היתה אז רק כאשר יכיר האדון את עבדו, עושה מלאכתו: חנה הביטה עליה בגאה וגאון וגם יוכבד לא הרהיבה עוז בנפשה לדבר את חנה כאשר תדבר אל רעותה; אולם הזמן המשנה כל והמוציא לפעולות אדם את אשר לא שיערנו ולא חשבנו, הזמן הזה קירב מאוד גם את שתי העלמות האלה: יוכבד השתכרה כסף לא מעט – לפי ערכה – בבית המלאכה ההיא, וגם מצב אביה שונה לטוב, וישב את בתו פלגותה, וגם חנה באה הנה בבית אב־חורג, אשר דרכי חייה ירדו, לרגלי הדבר הזה, מטה־מטה, ובכן מצאה עתה חנה את ההיכרות ההיא כדבר בעיתו ותבקש מלפני יוכבד כי תשחר פניה בכל עת, וכה לאט־לאט שבה ההיכרות אשר בווילנא ותהי לריעות וידידות בפלגות.

הבירזי אכל גם על שולחן ישראל הזה יום אחד בשבוע, וכדרכו סבב בחנף וכחש גם את יוכבד ויהי לאיש סודה, ואותה מצא עתה נכון למעשיו, על אודותיה חשב בדברו לרחל את דבריו האחרונים, ולבית ישראל הלך עתה לבצע את אמרות פיהו.

כחצי שעה עבר והבירזי שב ביתה אפרת.

– דיברתי ואקימה, אמר אל רחל בבואו: – מחר בשעה השנייה אחר חצות היום נצא, אנוכי, חנה ורעותה, לשוח בשדה על הדרך בואכה פ…

– טוב מאוד, אמרה רחל ועיניה הפיקו רצון: – רב תודות לך על הדבר הזה… אולם בל יוודע לאיש את דברינו אלה, וגם חנה לא תדעם.

– לבבי קבר למו.

רחל שמחה בנפשה מאוד לדברי הבשורה הזאת.

“מחשבות לבבי תקמנה”, חשבה בלבה – “ואולי אמנם אוכל ואעשה דבר לטובת שמואל, אולי אוכל ואוציא את נפשו מאהבה אשר בדמיון יסודה לאור עולם, אולי אוכל ואסיר מעל לבו את המעמסה, אשר תמרר את חייו, אשר תתייצב כשטן על דרכו ותדכא את רוחו בקרבו… ומה יאושר בארץ חלקי אם אמנם אעשה ואוכל… אם על־ידי יוושע שמואל”…

בכליון־עיניים חיכתה על היום השני, על היום אשר בו תוציא את מחשבותיה לפעולת אדם, חשבה מחשבות רבות, דיברה מעט מזער, וכמו עותדה לגדולות, כמו ידעה כי היום הזה יהיה גם לה יום מסה וגם לה יתבררו ויתלבנו הדברים.

היום ההוא בא. היום היה צח ונעים, השמש יצאה לשוח על פני שמים זכים וטהורים, קרניה הפיצו אור בהיר, ויפיחו רוח חיים באף כל היקום, רוח מלא עדן ונעם, רוח משיב נפש ומחיה לבב כמו לא היא השמש אשר ביום קציר תלהט פני איש ואורה יעוור עיני אדם, אשר קרניים מידה אז להכות בשרב ההולכים לשוח ובחומה כי רב תניס את האדם הביתה, לא היא השמש אשר בברק חציה תלהט כל עצי השדה בקיץ, נהר יחרב וייבש ובני איש יחד יחרדו משאתה; – השמש אשר יצאה עתה על הארץ מלאה עדן, חומה ישובב נפשות ויקח לבבות, כנשר ירחף על גוזליו, כעיש על בניה כן הופיעה עתה על תבל ארצה, קוויה מלאו חן, אורה יפיץ נועם וכולה אומרת כבוד והדר.

רחל היתה מלאה רצון ביום ההוא, כמו גם השמש גם הטבע עמדו לימינה, ויהיו מעירים לעזור על־ידה לבצע את אשר יזמה לעשות.

ויהי בשעה השנייה אחר חצות היום, ושמואל בא ברגלי הנער אשר רחל שלחה אחריו.

– הנני כי קראת לי, אמר בבואו.

– אל־נא תדמה בנפשך כי הדבר נחוץ, אמרה רחל בשחוק־שפתיים: – אנוכי וגם אחי נמצא עתה לשוח על פני השדה, ואמרנו נקרא נא גם לשמואל כי יילווה אלינו הפעם, הן היום בהיר הוא בשחקים, האביב בהדרו הקדים בשנה הזאת לבוא, ומדוע זה נשב כלואים בבית? הלא תארח, שמואל, לחברה לנו ותצא בעקבותינו?…

– בחברתכם אכבד ובכל עת הנני נכון להילווה אליכם, אמר שמואל.

עוד מעט ושלושתם עזבו את הבית.

– הן שיבתי בפלגות זה מעט, אמרה רחל בפנותה אל אחיה: – ולא לי להורות אותך את הדרך נלכה בו, אבל שמוע שמעתי כי הדרך בואכה פ. כלולה היא בהדר שדה ויער מרהיבי עין…

– גם לדבר הזה אשא פניך, ענה אפרת ויסב את פניהם מול פני הדרך ההיא.

המה אך יצאו את העיר, והן הבירזי, חנה ויוכבד לנגדם.

– אם עיני לא שגו הנה גם חנה הולכת שמה את הבירזי, אמר אפרת בהתעוררו.

שמואל נפעם מאוד.

– מאוד חפצתי לדעתה, אמרה רחל, אנא, אחי, הציגה־נא אותי לפניה.

הם עודם מדברים את דבריהם ויוסף הבירזי נגש225 את העלמות.

– חנה בת אשת הרב, יוכבד בת ישראל, אפרת המורה, רחל אחותו, ושמואל… מיהר הבירזי להודיע שמות האנשים, כמנהג הארץ.

– מאוד אתכבד… אמר כל אחד מן הנאספים.

– את אדני אלה הלא אדע זה כבר, אמרה חנה ועל שפתותיה רחף צחוק־קל: – אפרת הנהו אהובי זה כשתי שנים, עוד טרם באנו גם שנינו פלגותה, וגם שמואל הנו רעי זה ירחים אחדים…

– אל נא תזכירי לי את ידידותינו בווילנא, ענה לה אפרת כמו נכלם לדבריה.

ההולכים לשוח התלכדו יחד. חנה התייצבה לימין אפרת, רחל לימין שמואל, והבירזי בין חנה ובין יוכבד.

רחל זכרה עד מאוד את המטרה אשר שמה לה בדרכה הזאת, ותמאן לאבד אף רגע קטן בתוהו; ומה מאוד שמחה בלבה כי מצאה תואנה בדברי חנה הראשונים להסב את דבר השיחה על אודות הדברים אשר גרסה נפשה למו.

– הנה אתן לפניכם, אדוני, עניין לדבר בו, אמרה רחל כמו לתומה: – למען לא תארך העת לנו בלכתנו יחד.

– דברי ונשמעה, ענה אפרת.

– בדברי פי חנה שמעתי המלים “אהובי”, “רעי”, ועתה הגידו־נא לי מה־בין אהבה לריעות?

שאלת רחל הזאת, אשר יצאה מפיה לא כמכוונת לגלות סתרי לבבם רק כמשיחה לפי תומה, עוררה תמהון בין ההולכים האלה: כולם – בלעדי יוכבד – היו הוגי אהבים, בלב כולם היה דבר סתר אשר בשם “אהבה” כינוה, ועל־כן השתוממו כולם להעניין אשר בחרה בו רחל להסב שיחתם עליו.

ואפרת ידע להסתיר מבוכתו זאת, ובשפה רפה אמר:

– כאשר קראתי בספרי חוקרי הנפש הנה הריעות היא האהבה היותר גדולה, הבלתי־תלויה בדבר.

– ואם־כן, השיבה רחל אמריה לו: – אין לאשה בעולת בעל להתרועע את איש, ואם רעים לה כבוגדה באהבת אישה נחשבה?

– אבל להאהבה אמנם יתר שאת ויתר עוז… אמרה חנה.

– גם לדעתי דבריה צדקו יחדיו, הוסיף שמואל בהלוך מחשבותיו.

– אבל גם דבריכם, אדוני, לא ייתכנו, ענתה רחל, כי עינינו הרואות אשר הריעים לא יתפרדו לנצח, בלתי אם תהיה נסיבה חזקה להפרידם, תחת אשר הנאהבים יתרחקו במשך העת גם באין דבר.

רגעים אחדים הלכו בדממה, כמו העמיקו לחשוב בדבר הזה.

– האם לנסותנו בחידות תאמרי, אחותי? אמר אפרת.

– לא כן, אחי, כי יש את נפשי לחוות דעי בפשר השאלה הזאת ולשמוע את המשפט אשר תחרצו.

– השמיעינו את דבריך, אמר שמואל.

– האהבה והריעות שני דברים שונים איש מאחיו הנה, אמרה רחל, יש אהבה בלי ריעות, ויש ריעות אשר אהבה אין לה. האהבה תשים עינה אך בפני האיש והריעות תדאג למצבו, לאושרו ולכל אשר לו…

– חידות לי דבריך, כבוּדה, אמר הבירזי אשר הלך דומם בכל העת הזאת.

– לכן שמע ואבאר את דברי, הוסיפה רחל אחרי רגעי מספר: – עלם ועלמה כי יתנוּ אהבים, ישבעו נועם לראות איש פני אהוב נפשו, לשבת יחדיו, לדבר דברים, לחבק ולנשק; ואיש כי יהיה לו ריע אז ידאג להצלחתו, ישמח באושרו ויבכה לשברו גם אם ארץ רבה בינותם. האהבה היא עונג, והריעות רגש; האהבה היא חיצונית והריעות פנימית; הנאהבים יתאוו תאווה להתאחד, להתענג במבט עיניים, בצחוק שפתיים, בקול, באחיזת יד וכמו אלה, ויתעצבו מאוד אם ייפרדו, אם לא יתנום להיות בעיר אחת, אם לא יתראו פנים; לא כן הריעות, היא לא תדע מכל אלה, היא תשים לבה רק למצב הריע, רק להצלחתו, תשמח בטובו ותיעצב ברעתו, תקריב את נפשה למען היטיב לו, גם אם אז יעתיק מושבו לאיים רחוקים ומדינות הים… זאת חקרתי, ואמרתי כי כן היא.

– מאוד־מאוד צדקת, אחותי, באמרי פיך, אמר אפרת.

– אבל יש אהבה אשר גם ריעוּת לה והיא תקים, הוסיפה רחל ותאמר: – יש אשר אהבה וריעות תתלכדנה בלב איש ואשה, והמה לא ייפרדו נצח, עדי־עד יהיה הקשר הזה, ועדי־עד יחיו השניים האלה באהבתם… זו היא קנה־המידה אשר ימוֹד לו האדם את אהבתו, וזאת היא אבן בוחן ייבחנו הנאהבים; אהבה בלי ריעות לא תאריך ימיה בלב איש, כי במשך העת כאשר תשבע העין לראות והאוזן תימלא לשמוע תיתם האהבה וזכרה יסוף, ואגודתם עוד אינה; לא כן אם להאהבה הזאת תיתן גם הריעות יד, אז תעמוד ימים רבים ויונקתה לא תמוש מעשות פרי לעולם. – זאת ישימו הנאהבים אל לבם ולמשפט הזה ייחלון: אם כה יאמר לבם: גם ריעות הכה שרש – ילכו ויצליחו; ואם אך פני האיש או האשה יאהבון ואך קולו הערב ינעם למו, אז יידעו כי יבוא יום ותופר האביונה הזאת, ואיש את פני אהובו לא ישבע נעימות נצח…

הדברים האחרונים האלה ירדו עמוק־עמוק בלב השומעים ויעוררו שרעפי ההולכים־לשוח מאוד. הפליא הביאור הזה לדלות מחשבות ממחשבות שונות מנפשות החבורה הקטנה הזאת. הן כולם התנו אהבים וכולם מצאו את הרגעים האלה לעת מצוא לבחון את אהבתם על־פי המשפט אשר חרצה רחל.

חנה חשבה לדעת כי צדקו אמרי פיה מאוד כי הנה אוהבת את אפרת ורעיה לשמואל, וירע בלבה לחשוב כי האהבה הזאת הנה בלא ריעות…

אפרת גם הוא מצא חשבון אהבתו לחנה וידע כי הנה רק ריעות, וכל אהבה אין בה, וישמח בנפשו על הדבר הזה מאוד, כי הוא הנהו שונא את האהבה מאז ויחשבה “למעשי נערות”.

הבירזי התהפך במחשבותיו מאוד. רגע חשב כי אהבתו לרחל הנה כלולה בהדרה אשר גם ריעות לא יחסר במזגה, ורגע ישחק על איוולתו ויחליט כי לבו רחק מאהבה, ורק ריעות לבדה היא הנטיה אשר ירגיש לרחל: “אולם לא”, יוסיף לחשוב, “הן אדע יגון אם לא אראה את פניה, אריד בשיחי אם לא אדבר אתה מעט או הרבה… ועל־כן רק אהבה לבדה היא בלי ריעות… אולם האם לבעבור זאת תמס תהלוך ברבות הימים? האם יבוא יום ולבבי לא ירגיש את אשר הוא מרגיש כעת? – גם הדבר הזה לא ייתכן!”… ככה התהפך ברעיוני לבבו ולא מצא פשר לרגשותיו בקרבו.

אולם שמואל הרחיב העמיק מחשבותיו ופניו נהפכו לירקון.

“אם צדק בפי רחל עתה”, חשב בלבבו, “הנה אודה בפה מלא כי אהבתי לחנה הנה אהבה בלי שמץ ריעות, אהבה מבלי אשר תבוא הריעות אחותה לתמכה ולסעדה, אהבה הנותנת לי רק עונג בפניה, בדיבורה, ובחברתה… אולם הדברים האלה הלא יחיו רוחי ונשמתי, הלא הם יפיחו רוח חיים באפי ובהעדרם למה לי חיים?… ומה הם הדברים אשר אמרה גם חנה כי אפרת הוא אהובה ואנוכי ריעה? ומדוע חפצה רחל לבאר אך עתה את דבריה? האומנם היו כל אלה רק לספר באוזני כי חנה לא תאהבני ותשגה באהבת אפרת?… ואולי הנהו אפרת האיש אשר אליו רמזה רחל בדברה אלי כי חנה תאהב איש אחר, ואשר על־כן תדע גם את הסתר הזה? ואולי אך לזאת ביקשה חנה את פני במכתבה כי אספר באוזני אפרת כי היא הנה בזה, כי תחפוץ להתראות אתו פנים… הה, אותי בחרה להיות למליץ בינה ובין אהובה… אנוכי אשר אהבת נפש אהבתיה, אנוכי אשר למענה עזבתי את מטרתי ואירא להרבות עוד דברים בפני הרב – אנוכי הייתי השליח לקרבה אל אהובה… אהה, ה' אלוהים!”…

לב שמואל נפעם מאוד, נפשו נדהמה, עצמותיו רעדו, וכל יצורי גוו נבהלו נחפזו: עולם חדש נגלה לפני עיניו, עולם אשר בו ילכו האנשים בלי מסווה על פניהם ולא ישימו גם מחסום לפיהם, והם ידברו באוזניו דברים להמרות רוחו ויעשו מעשים אשר ירתיחו את דמי לבבו בקרבו…

רחל ראתה בפני האנשים והנה שקועים ברוב עשתנות נפשם.

– מדוע, אדוני, תחשו ותעמיקו חקר? הלזאת יצאתם לשוח בשדה? אמרה בקול גדול כמו לא ידעה את אשר עוללה למו: – או התחשבו להפר דברי על אודות האהבה והריעות?

וכרגע הסבה את עיניה מנגדם, ותבט בפני שמואל ותתפלץ מאוד: עיניו נמקו בחוריהן ואגלי דמע נראו על לחייו, ראשו השפיל לארץ וילך שחוח, יד ימינו שם על לבו, אנחות בשברון מותנים התפרצו מחזהו, קרסוליו מעדו, והכרת פניו ענתה בו כי לא ידע עתה שלו בנפשו.

– מה לך, שמואל? למה נפלו פניך?

שמואל התעורר כמעט.

– הה, רחל!… אמר בדממה ולא הוסיף, כי מצוקות נפשו שמו מחסום לפיו ואת לשונו דבקו.

– התעורר־נא, שמואל! אמרה רחל ולא הסירה עין ממנו: – מה לך?

ושמואל הורה בידו לאות היאוש ולא ענה דבר.

– האם ישרו בעיניך דברי אחותך? אמרה בין כה ובין כה חנה באוזני אפרת: – הוא פילוסופיה, אולם לב האדם לא יידע חקר האהבה, יאהב כל עוד נפשו בו מבלי דעת מה היא האהבה.

– צדקת אהובתי, ענה לה אפרת בחלק־שפתיים: – יהי כן או כן, אנחנו נאהב איש את אחיו עד עולם מבלי נעמיק חקר…

– הנה רעיוניך נבוכים, שמואל, הוסיפה רחל אחרי דממה מעטה: – אולם הגד־נא לי מה זה ועל מה זה?

שמואל לא ענה גם הפעם דבר.

רחל אחזה בכפו, ושניהם עמדו רגע קטן עד כי אפרת וחנה וגם הבירזי ויוכבד התרחקו מהם כעשרה צעדים.

– האומנם על דבר אהבת חנה תיעצב עד מאוד? שאלה רחל את שמואל בדממה.

– הה, רחל, אמר שמואל וקולו כאוב מארץ: – האומנם תאהב חנה את אחיך את אפרת?…

– בוא־נא מחר בבוקר לביתי ושם נדבר דברינו…

– מדוע נעצרתם ללכת? שאל אפרת בקול גדול.

שמואל ורחל החישו פעמיהם.

השיחה לא נמשכה עוד, רק דברים מעטים ומקוטעים דיברו, דברים אשר אין להם שחר, ואשר לא יתנו ולא יוסיפו.

בין כה וכה והשמש נטתה ימה, והיום פנה לערוב.

– נשובה־נא העירה, אמרו כלם.

וישובו.

איש־איש הלך לביתו, ושמואל והבירזי הלכו לבית־המדרש להתפלל שמה מנחה.

– האם אתה לא תדע דבר מאהבת חנה לאפרת? שאל שמואל את הבירזי בלכתם לבדם ברחוב בית־הכנסת.

– הלא זה דברי אליך מאז: הסיר אהבת חנה מלבך… ענהו הבירזי.

דבריו היו כגרגרי מלח על מחץ מכת לב שמואל.

– הרף־נא ידידי, ענהו שמואל ברעדה: – שעה ממני ואמרר בבכי.

בדברו באו בשערי בית־המדרש.

“אמנם כן”, חשב שמואל בלבו – “עתה נגלו לי הדברים כעצם השמים לטוהר… חנה אוהבת את אפרת… ואנוכי אריד בשיחי ואהימה… הה, עולם חשך בעדי… חיי אינם חיים… חנה איננה לי, ומה לי עוד?”…

בכליון־עיניים חיכה על יום המחרת כי בו יעדה רחל לברר לו הדבר. בבית המדרש לא ישב על מקומו כמנהגו, רק הלך אחת הנה ואחת הנה ומחשבות נפשו גברו עליו. לשוא לקח לו ספר מארגז הספרים אשר שם, אולי יונח לו כמעט, לשוא ניסה כוחו לדבר דברים שונים את איש, לשוא קרב אל מכיריו, חנה לא משה מקרב לבו…

גם אמו ראתה בו, בשובו הביתה אחרי תפילת “מעריב”, כי רעיוניו נבוכו, אולם היא הלא לא אחת ראתה את בנה במצב כזה בימים האחרונים, על כן לא שאלה אותו על אודותיו, לא דיברה אתו דבר, בדממה ערכה שולחנו, הציעה לו את מיטתו, ותבט בו בעיני חמלה וכעס גם יחד.

– ראשי יכאב מאוד… אמר לאמו טרם ישכב, ויתנפל על המיטה, אשר התהפך בצרות נפשו עליה כל הלילה, מבלי תת שנת לעיניו.

ויהי ביום השני וישכם שמואל בבוקר וירץ ביתה־המדרש להתפלל, אבל גם שם לא התמהמה, כדרכו, וכמעט כילו המתפללים תפילת המוסף עזב שמואל את הבית ההוא, ובטרם עוד סעד את לבו מיהר ללכת לבית אפרת לראות את פני רחל, ולשמוע את דבריה אשר רמזה עליהם אתמול – אולי יציל מפיה דברים ברורים.

פני שמואל היו זועפים, שרעפיו בקרבו המו עוד, רעיוניו לא נחו; איומה מאוד היתה לו המחשבה, כי גם את חנה, אהובתו האחת, אבד…

– מה רעים פניך, שמואל, היום הזה? שאלתהו רחל בבואו. רחל היתה לבדה בבית, כי אפרת הלך לרחוב העיר לאסוף תלמידים לבית־הספר אשר יאמרו לכונן: “חול־המועד” הנהו הזמן אשר בו יאספו תלמידים לחצי השנה עד בוא “חול־המועד” השני, הזמן ההוא שווה הנהו גם למלמדים גם לבתי־ספר פרטים.

– הה, רחל, הלא תדעי… ענה שמואל ויאנח בשברון מותניים – אנא, רחל, הגידי־נא לי קושט אמרי אמת, הגידי ומותתיני… האומנם אמת נכון הדבר כי חנה תאהב את אחיך?…

– “מותתיני?” שנתה רחל את דבריו בתמהון: – ואתה שמואל תאמר כדברים האלה? הן איש אתה ועלי לדרוש ממך להסיר לב ילד מקרבך… לא אכחד כי נאמנים הם הדברים: חנה תשגה באהבת אחי זה כבר; אולם כי תמות בעד הדבר הזה, זאת לא חשבתי לשמוע מפיך. –

– אבל… החל שמואל, אפס כי רחל לא נתנה לו לדבר.

– יוכל היות כי צר לך הדבר הזה, הוסיפה לאמור ומבטי עיניה הביעו אומץ הלב: – אולם צרות נפש כאלה יש לאיש כמוך לנשוא בדממה; ראשונה יען כי אין לך כל זכות על רגשי לב אחר, ואין לך הרשות להתאונן מדוע לא ירגיש הלב ההוא את אשר ירגיש לבך; זאת שנית לך לחשוב דרכיך ולדעת כי בהתאוננך לא תפעל מאומה, ואת אשר לא השגת – איננו לך… שמע־נא, שמואל, ראה הביטה־נא בי, יוכל היות כי גם אנוכי הנני אוהבת איש אחד, אשר הוא יאהב עלמה אחרת… ובכל זאת אשא בדממה את מצוקת נפשי…

רחל עמדה מדבּר רגע קטן ואנחה התפרצה גם מעומק לבה, ורגעים אחדים הביטו איש בפני רעהו.

– עוד גם זאת, הוסיפה רחל בהתעוררה: – האם חשבת מראש דרכי אהבתך זאת, לדעת מה יהיה סופה – האם ברוח נכון שאלת את נפשך לאמור: “האוכל לשבת יחדיו ימים רבים את אהובתי זאת? האם ישתוו תכונות נפשותינו עד כי נחיה באושר שנינו יחדיו?”… תן תודה, שמואל, כי לא עשית כדבר הזה. כאשר הוגד לי היו דברי ימי חנה הראשונים שונים מאוד מדברי חייך, היא אומנה על ברכי אבות אשר לבני דור ההווה נחשבו, בביתם יצאה חנה תמיד במחולות את נערי העיר, למדה לשוח, להתענג, להשתעשע תמיד כל היום; ודרכיך אתה? הגם אתה תעשה כמעשיה? – אפונה מאוד…

שמואל הביט בפני המדברת כבפני מלאך האלוהים, דבריה אלה היו חדשים לו, דברים אשר מעולם לא עלו על לבו, דברים בדעת וחשבון, תחת אשר עד כה אך בדמיון ובמחשבה חשב עליהם…

– אמנם צדקת, ענה לה שמואל בכבדות: – אבל האהבה לא תדע חשבונות כאלה…

– לא תדע? רק אהבת נערים לא תדעם, רק לב ילד לא ידע את אלה… מה מאוד נאמנו דברי הסופר החכם באמרו: “יש דברים אשר ברגעי ההתפעלות ובעת אשר הלב יתחמם ברגש – הנם טובים וגם נעימים; אולם החיים שאנו חיים בהמה המה פּרוזאיים, וחשבון ודעת צלולה הוא העניין היותר נכבד במו”…

שמואל שמע את הדברים האלה בלב מבין ואוזניים קשובות ולא ענה דבר.

– אמנם כן, הוסיפה רחל אחרי אשר עברו רגעים אחדים באין אומר ודברים: – כנים ונאמנים מאוד המה הדברים אשר אמרתי לך; מה טוב לאדם היות פרוזאי בחיים, ומה רעים ומרים המה החיים אשר רוח שיר, רגש ודמיון ילוום בכל עת מצוא; בעל־הרגש ידמה, והפרוזאי יחשוב ויתבונן; אין גבול לדמיון, אולם המעשים הנעשים תחת השמש המה מצומצמים ונערכים לפי חיי החברה אשר נחיה בה. גם במלחמת החיים ופגעיהם יתר שאת להפרוזאי על בעל־המחשבה: כי תחת אשר מקרה כל־שהוא, וגם עניין קל־הערך מאוד אשר יעמוד לשטן על דרכי חיינו, יראנו האחרון כהרים גבנונים או כאויב מזוין אשר לבלעו חיים יאמר – תחת זאת יביט הראשון בקור־רוח בפני אויבו, יביט ויתבונן: מה הוא? במה כוחו גדול? ישית בנפשו עצה וגבורה למלחמה, או כי יידע להחבא כמעט רגע עדי יעבור האויב ואיננו, והוא ישוב לדרכו שקט ושלאנן… והמשפט הזה גם להאהבה ישוב…

שמואל ישב לפני רחל כאשר יישב תלמיד מקשיב לפני רבו המעיר אוזנו ללימודים; מוזרים היו לו דבריה, יען כי לא ידעם עד הנה, יען כי כל דרכי חייו עד היום הזה שונים היו מאוד מאשר תורתהו היא; ועל כן לא בנקל יכול להחליט דבריה ולהודות כי כנים המה, וכי אין בהם נפתל, ובכל זאת לא הרהיב בנפשו עוז גם להמרות את פיה, עד אשר הוציאו שפתותיה את השם “אהבה”.

– ואם־כן תריבי את הרגש, תגרשיהו כולה מלב האדם, ועמו גם את האהבה תסירי, אמר שמואל ולא נתן לה לדבר עוד: – ועל דברתך לנו לחיות חיים גשמיים שאין במו לא רגש ולא רוחני…

– אל־נא, שמואל, השיבה רחל אמריה לו: – כאלה לא הגדתי לך… הן אשה אנוכי, ומי עוד יודע להוקיר את הרגש ואת האהבה כנשים? – אנוכי רק עם שיכורי הרגש אריב. אנוכי אמרתי כי תמהון ושיכרות הנפש רעה חולה היא תחת השמים… לנו לבקר בקרת־רוח את רגשי נפשותנו ולדעת מה טיבם, ולא להעריך את כל אופני חיינו על־פיהם כסומא בארובה. האהבה קדושה היא, הרגש הנהו המטעמים והמגדנות במשתה חיינו, ואין לנו לשחת את הלחם והבשר בעבור המגדנות… והלא גם את המגדנות נבקר טרם ניתנם למו פינו לדעת אם אין מוות בהנה, אם לא יזיקו לבריאותנו, ועד כמה פעמים נעזוב את המאכל המתוק מאוד לחכנו, יען כי משחתו בו – ומדוע לא נעשה כן גם לרגשי נפשותינו?

– ואם־כן אפוא אין יתרון גם לריב עם הרבנים, אשר תאמרי לפעלו “טוב?” הלא גם הוא יביא רעה גשמית לאלה אשר יקראו לריב?…

– מאוד־מאוד שגית הפעם, ידיד, באמרי פיך; הן אין דבר בעולם אשר ייאמר עליו כי הוא זה הטוב המוחלט אשר גם שמץ רע לא יימצא בקרבו. אנחנו נקרא “טוב” וגם “רע” רק לפי רוב הטובה או הרעה אשר בדבר: אם טובתו מרובה מרעתו “טוב” ייקרא, ואם יהיה בו ההיפך רק “רע רע” יאמרו לו, כן נעשה לכל דרכי חיינו בעולם שאינו כולו טוב ואינו כולו רע הזה, וכן נעשה גם לרגשות לבבנו: אם תמצא את האהבה הבלתי נמצאה לך, אז רק עונג מצאת, עונג אשר בהימצאו יקל ערכו מאוד, וגם הוא לא לאורך ימים יימשך, כי משפט האהבה ברבות הימים הוא אחת משתי אלה: או כי תמס תלך ואיננה, או כי תשיב ותהיה לריעוּת ואמוּן, ועל כן צדקו משפטי כי למען מגדנות כאלה לא נכון לאבּד ולהשחית את הלחם ואת הבשר אשר המה נחוצים לחיינו! לא כן הריב בדבר הדת. הוא בהימצאו יביא תועלת רבה מאוד לכל העם, ומה המה התלאות המעטות אשר תמצאנו, אם נוציא לפעולות אדם דבר טוב כללי כמוהו? מה הוא ההפסד כנגד שכרו?…

רחל עמדה מדבּר כי ברגע הזה בא אחיה אפרת הביתה.

– הנה ביקשתיך, שמואל, וטוב מאוד כי מצאתיך הנה, אמר אפרת בבואו: – אנוכי דיברתי עתה עם תחכמוני אשר יאבה לתת את שני בניו על־ידינו לחנכם בבית־הספר אשר נכונן, ויבקש מאתי כי אשלחך אליו למען יגיד לך דעתו על אופן הלימודים העבריים. מהר־נא, ידידי, ולכה.

שמואל סר למשמעת אפרת ויצא. ובכן תמה שיחתם עתה, אולם שמואל לא חדל לחשוב מאוד על אודות הדברים החדשים אשר שמע מפי רחל.

הקוראים אשר ידעו את שמואל ואת תכונת נפשו, ידעו עד־מה נדהם לבו, עד־מה נפעם רוחו, ועד מה חשב מחשבות לרגלי דברי רחל האחרונים.


[יד] בין־הזמנים    🔗


העוד תזכור, קורא יקר, את שם “בין הזמנים?” העוד נחרתה על לוח לבבך השמחה ששמחת, בעודך נער, בבוא ימי “בין הזמנים”, והברכה שברכת אז: “ברוך שפטרני ממכות מלמדי זה”, אף כי לא ידעת אם לא ירבה המלמד השני להכותך שבע ואם לא יגדילו מהלומותיו לענותך נפש… אם “בחדר” למדת הלא זכור תזכור את כל הדברים האלה, כי אם הלמודים והתורה אשר למדת שם שכחת, אפס כי המכות אשר הוכּית והשנאה ששנאת את מלמדיך לא שכחת, ונפשך יודעת מאוד פתרון שם “בין הזמנים”; אולם לאלה אשר “בחדר” לא למדו, ולחיהם לא נתנו למלמדים המכים בעברת חימה – לאלה אגיד הפעם פשר “בין הזמנים”.

“זמן” יקרא העברי לחצי השנה, על כי רק לחצי שנה יינתן הנער העברי למלמד, והיה אם ישר בעיני אביו והשאירו שמה עוד זמן אחד או שניים, ואם לא מצא המלמד חן בעיני אבי הילד, אמו, או גם שפחתו, אז יותן הנער למלמד אחר בכלות הזמן, כי חוק הוא למלמדים לבלי מלט טרף מפיהם בתוך הזמן, וגם האבות לא בנקל יזידו לעבור את פי החוק הזה, יען וביען כי הנער העברי אשר יוקח ביד חזקת אביו מידי מלמד בטרם כלה לו זמנו, הוא לא ייאסף עוד לכל “חדר”, וילך בטל באין מלמד ללמדו; וכן הם מונים העברים לדעת מספר הימים: זמן אחד למדתי בחדר מלמד זה, שניים או שלושה זמנים בחדר מלמד פלוני, ארבעה או חמישה זמנים בחדר מלמד אלמוני, וכו' וכו'; והימים אשר בין קיץ וחורף, וימי החגים השניים: חג המצות וחג הסוכות, “בין הזמנים” ייקראו בשפת היהודים, לאמור: בין זמן מלמד זה לזמן מלמד אחר. והיו הימים האלה ימי כינוס תלמידים לחדרים, ימים אשר גם המלמדים גם התלמידים יסובבו בחוצות קריה, אלה לצבוא על פיקודי תלמידיהם, לדעת אם יעדיפו או יחסרו בחדרם, ואלה לצחק לפזז ולכרכר מאפס מלמד ושבטו. הימים האלה המה למלמדים לחרחר ריב, ולסכסך מלמדים באבות ואבות במלמדים, לשמוע ולספר חדשות, למצוא חן ושכל טוב בעיני האמות והאמהות, כי לרוב מאלה משפטם ייצא לשבט או לחסד.

ובבין הזמנים אשר בחול־מועד הפסח בשנת תרכ”ט היתה מהומה ומבוכה בין המלמדים אשר בעיר פלגות, כי חדשה שמעה אוזנם, חדשה מבהילה, חדשה אשר לא שיערו מראש ואשר לא האמינו כי יסופּר: שמואל החריף והבקי, אשר “סמיכות” בידו מרבנים גאוני ארץ. התחבר את “הגלוח” האפקורס הארור ימח שמו, ושניהם יחד יאמרו לעשות “בית ספר” לנערי בני ישראל… כחיצים שנונים ירדו הדברים האלה בלב המלמדים, הלמו ומחצו ראשיהם. – בראשונה לא האמינו לשמועה, אשר יצאה ראשונה מפי זלמן ינטס, ויאמרו כי להלץ יאמר כדברים האלה, אולם עד־מהרה נוכחו לדעת כי אמת בפי השמועה, כי כנים דבריו, וכי “הגלוח” וגם שמואל יאספו תלמידים לבית־הספר, וירגזו וינהמו מאוד ויעירו את כל חמתם על האפקורסות אשר נתרבה בעיר, על תינוקות של בית רבם כי יחדלו בישראל, ועל החדשות “מעשי הגויים” האלה אשר נעשו בעירם… הרב, המגיד, ונפתלי הכספי היו על־ידיהם להסב לב העם מעל בית־הספר, להזהיר ולהוכיח את בני ישראל לבלתי ישלחו ידם בעוולתה ולבלי יהיו עוזרים להחוטאים והפושעים; וזלמן ינטס ושלמה תחכמוני עמדו על־ידי שמואל ואפרת להטות לב העם, להראות ימין צדקם של האנשים האלה, ולזרז את האבות כי ישימו לב לטובת בניהם ואושרם אשר ימצאו בבית־הספר, אשר שמואל יעמוד בראשו, ובעין פקוחה ישגיח על הנערים גם בענייני הדת והאמונה. וייחלק לב העם יושבי פלגות, אלה היו את הרב ואלה את תחכמוני.

אפס כי שמואל וגם אפרת לא שעו לדברי ריבות האלה, שמחו בחלקם במעט התלמידים אשר אספו אסיפה, ולא הטו אוזן ולא שמו לב לכל הדברים אשר דיברו האנשים על אודותם, יען וביען כי “בין הזמנים” היו גם למו הימים האלה, תור “בין הזמנים” שונה מאוד מאשר למלמדים.

“בין הזמנים”, היו הימים האלה לאפרת. בין זמן אהבתו ובין זמן חתונתו. אפרת לא שמח בדברי הבירזי, בהראותו לו את מכתב חנה, למען הגות אהבה, לא שב לבקש קרבת חנה למען עורר את האהבה לבדה, הן הוא שלח את האהבה הזאת מעל פניו לפני שנתיים ימים. – אפרת ביקש עתה קרבת חנה, יען כי חפץ לקחת לו אשה, לבנות לו בית ולחיות חיי משפחה. הוא נוכח עתה לדעת כי “כרוב הדמיון” אשר רכב עליו לפני שתי שנים גז חיש ויעוף, וכי “גדולות ונצורות” לא יביא לו העתיד, כי אם יישאר מורה, וזאת תעודתו, ועל־כן ביקש עתה להעיר ולעורר את האהבה, למען הקים לו בית ולשום קץ לחיי הבדידה אשר קצה נפשו בהמה, ועל־כן הטה אוזן גם לדברי זלמן ינטס וישתדל בכל עוז להקים גם בית־ספר־הפרטי למען הרבות הכנסות ביתו. בית־הספר הוקם, ואם כי היה ראשיתו מצער, בכל זאת בטח לבו כי אחריתו ישגא, וכי יתן לו ולביתו לחם לשבעה – אולם הריב בין שמואל ובין הרב עמד כשטן נגדו. הריב הלך הלוך וגדל, והקיר אשר בינו ובין חנה הלך הלוך וחזק, הוא אמנם התראה אתה פנים – מאז הלכו לשוח יחד – מדי יום, אהבתם התחזקה בלב שניהם מדי שעה – אבל כל אלה היו עד הנה דברים שבסתר, ואפרת חפץ מאוד לשום קץ להמסתרים האלה, להסיר את המסכה הנסוכה, ולקחת את חנה לו לאשה לעיני כל ישראל. ואת הדבר הזה גילה עתה לפני אחותו רחל.

– לאט לך עם הנערה עם חנה, ענתה לו אחותו: – הן הכרתך אתה נתחדשה זה מעט… ומה גם כי לא תאבה לקחתה ביד חזקה מבית הרב, ועל כן לך למצוא דרך לבוא אל מטרתך בשלום ובשלווה…

– אבל הלא אין שלום להרב עמדי, ענה לה אפרת כנואש מתקוותו: – וברצונו הטוב לא יתננה לי.

– חכה־נא כמעט קט, אולי נמצא עצה ותושיה: ואם את פי תשאל, אחי, איעצך לבלי תהיה מהיר מאוד במעשיך אלה גם לטובת שמואל.

– ומה הדבר?

– הן תדע גם אתה כי שמואל יאהב את חנה! אנוכי דיברתי עמו על אודות האהבה הזאת ואשתדל להסירה מקרב לבו. וכאשר אחזה לי אני יצלחו דברי ברבות הימים; אפס כי אם תמהר מעשיך לקחת את חנה לך לאשה, אז יוכל היות כי תרע באלה לשמואל מאוד… הן הוא נדהם גם לדברי, אשר גיליתי את אזנו כי לב חנה נתון לך…

אפרת העמיק במחשבותיו ולא ענה דבר, לא מאשר היה אץ במעשיו לא מאשר כבד ממנו הדבר לחכות עוד ירחים אחדים – רק מאשר כי עצה ותושיה נדחה ממנו איך יגיע למטרתו גם ברבות הימים, איככה יוכל ויקח את חנה למרות רצון הרב.

“הן צדקה אחותי באמרה כי לא ביד חזקה תוקח”, חשב אפרת בנפשו – “לא אוכל לבוא בברית אתה מבלי חפץ אמה, הן לא אגנוב אותה מן בית הרב. הלא משמרתי ודעתי לא יתנוני לעשות כדבר הזה, ואיככה תהיה חנה לי לאשה, בעת אשר למרות רצוני באתי גם אנוכי בריב עם הרב, בעת אשר עתה עלי לקחת חבל גם בריב שמואל, והדבר הזה ירחיקני מביתו מאוד?”.

ועל־כן לא פנה אפרת הפעם לדברי האנשים על אודות בית־הספר אשר הקים, על־כן היה שמח בחלקו ואל העם ושיחותיו לא שעה.

“ובין־הזמנים” נורא מאוד היו הימים האלה לשמואל. לא רק אהבת חנה אשר איבד, לא רק את אשר נוכח לדעת כי היא תאהב את אפרת, לא רק אלה לקחו את לבבו ויבלבלו את שרעפיו, לא רק אלה היו בו לרפה את ידיו ולהעמיק במחשבותיו מאוד בימים האחרונים האלה. אפס כי את אשר הואילה רחל בּאר את הדברים האלה. את השקפותיה על החיים בכלל ועל האהבה בפרט, את אלה לא יכול שמואל לנשוא בקרת־רוח, והם־הם אשר הולידו קרב נורא בלבבו. עת מעברה היא העת הזאת לשמואל, “בין הזמנים” – בין זמן היותו בעל מחשבה, ובין זמן היותו מבקר את מחשבותיו, כפי אשר תורתהו רחל. נקל היה לשרגא להעביר את שמואל אז מן בית־המדרש אל היכל הביקורת, מן התלמוד ומפרשיו אל ההשכלה וספריה, מן רב מפלפל אל רב מתקן – הן גם שניהם הנם עולמות־במחשבה, שניהם עניינים אידיאליים, שניהם שווים במקורם ומהותם, אך באיכותם לבד ייבּדלו; ובכל זאת היתה המלחמה כבדה בלב שמואל בצאתו מן אידיאל אחד לבוא אל השני, בכל זאת עברו ימים רבים לו ללא מנוחת הלב וללא שקט בקרבו לרגלי השינוי ההוא… ועל אחת כמה וכמה, מלחמה כפולה ומכופלת לשמואל עתה, עת רחל תאמר לגזול ממנו את האידיאל, עת תאמר לבקר את הרגשות, “ולבלי תת חופשה אל הלב להטות גם את הראש אליו”. דברי רחל האחרונים היו לו חדשים וגם קשים, חשב על אודותם מאוד־מאוד ויגזלו שנתו ממנו.

“הן גם הבירזי אמר לי פעם דברים כאלה”. חשב שמואל על מיטתו בלילה – “אבל מה שונים הם הדברים אשר יצאו מפיה! את דבריו יכלתי לדחות בקש, ואת דבריה לא על־נקלה אסיר מקרב לבי… היא יודעת מאוד לתת חיזוק ואמון למו, יודעת מאוד להביאם בלב איש עד כי ייאמנו… הייאמנו? האם אמת יהגה חכה? הכי לא יקרא קול בקרבי פנימה כי כל רגש קדוש הוא וביקורת לא תהיה לו? האם לא ארגיש כי הרגש ימשל בי ואליו תשוקתי?… ארגיש?! אולם היא הלא אמריה תאמר כי “האדם ימשול ברגשותיו ולא יתן להרגש למשול בו, כי החיים הפרוזאיים המה יעמדו בראש מעשי האדם מבלי אשר יוכל לשלוט בם ולהטותם לחפצם, תחת אשר החפץ והרגש יוכלו להישנות בדעת ובמשפט”… כה אמרה אלי בערב, בעת אשר אמרתי כי מצאתי דברים להוכיח איוולתה על פניה, בעת אשר דימיתי בנפשי כי אנצחה בדברים, וכי אזכה בהישפטי אתה, ומה היה? היא צדקה ממני, היא ענתה לי על כל שאלותי בטוב טעם ודעת, ואנוכי לא מצאתי דברים להוכיח צדקי לפניה… נפלאה היא רחל, נפלאה היא בנשים, נפלאה היא גם בין אנשים… שרגא לא הודיעני על אודותה אף העשיריה מאשר אמצא אני בה… אולם בכל זאת לא אוכל תת אומן בדבריה. הן אמנם בדברים לא אוכל הראות צדקי, אך בקרבי פנימה הנני מרגיש כי צדקתי, לבי וקרבי המה יוכיחו יושר משפטי… אולם היא תשיב אמריה כי אבקר גם אותם”…

כה התהפך שמואל במחשבותיו, וכה נדדה שנתו כל הלילה.

– גזלת שנתי ממני, אמר שמואל אל רחל בבוקר למחרתו: – דבריך לא נתנו תנומה לעפעפי כל הלילה.

– ועל כן תהיה שנתך היום בצהרים מתוקה עליך, ענתה לו רחל בשחוק.

– אנא, אל־נא תלעגי לי, אמר שמואל בקול תחנונים: – יוכל היות כי נקלים לך הדברים האלה יען כי אומנת בם, יען כי יתאחדו עם דברי ימי חייך ותכונת רוחך, אולם אנוכי… הה, רחל, לו תדעי את דרך חינוכי, לו תדעי את לבי, ולוּ תדעי גם את תכונת נפשי…

– מעט מאלה אדע על־פי דברי שרגא אשר סיפר לי על אודותיך דברים מעטים.

– הן הוא שרגא, אשר על־פיו שמתי לי את התיקונים בדת ישראל למטרת חיי…

– גם שרגא הנהו בעל מחשבה מאוד, ענתה לו רחל: – גם אתו רבתי את ריבי… ואת האמת אגידה לך, לא אכחיד תחת לשוני כי אם את פי שאלת אז, יעצתיך בצדק לבקש לך מטרה אחרת, לדאוג בראשונה על לחם חוקך, לחזות לך עתידות לבלתי תבוא לעזרת אלה האנשים אשר ירדפוך וירחיקוך, ורק על מלאכתך או ידיעתך בחכמה אחת המחיה בעליה תחיה, ואז תדרוש לתיקונים ככל אוות נפשך… אולם הדברים האלה כבר עברו ואינם, כבר חלף הזמן ההוא ואת אשר הנך, אותו תשאר לעולם, הנה גם מורה יחיה בשלום מעמלו, חלילה לי לרפה את ידיך מעשות תושיה בריב אשר החילות, כי קדוש הוא, קדוש הוא בעיקרו וביסודו, וקדוש הוא בתוצאותיו ובמפעלותיו, אשר גם באלה ייפּרד מן הדמיון אשר אין לו שורש בראשיתו וענף באחריתו…

– אבל מדוע זה תחליפי רגש בדמיון? שאל שמואל אשר ישב כאיש נדהם: – מדוע זה תקראי דמיון לרגשות נפשנו בקרבנו?

– אנוכי לא אחליפם ולא אמיר אותם, השיבה רחל: – ורק אתה לבדך הוא המחליף; אנוכי לא אקרא לרגש דמיון, ורק אתה הוא הקורא לדמיון רגש…

– ואיה קנה־המידה אשר בם נמוֹד את רגשי לבבנו? איה אבן בוחן אשר יבחנו על פיו כליות ולב?

– דברי אשר אמרתי לך, כי בשתיים ייבּחנו: בראשיתם ובאחריתם: הדבר אשר לו שורש בשכל, אשר עיקרו ויסודו טוב בעיני הדעת, ויביא תועלת באחריתו, אשר תוצאות דרכו טוב לפני האדם החי, קדוש הנהו, רגש קדוש אשר בו נפלינו מן בהמות שדי, אשר תפארת לו מן האדם, ואשר ברוח גאה וגאון נתפאר כי יימצא בקרבנו; ואם שתי אלה לא תהיינה בו, פיגול הוא לא יירצה, דמיון הנהו אשר האדם השלם יגרשנו מן גו ולא יתננו בוא בחדרי לבבו.

ואף כי לא נחה עוד דעת שמואל מדבריה אלה, ואף כי מחשבות מטורפוֹת, כמו רגש פנימי, לא נתנוהו לתת אמון במשפטי פיה, בכל זאת לא מצא דברים להתנגד למו, וכמו בעל־כורחו הודה לה.

ונפשו נבהלה מאוד בזכרו כי לרגל הדברים האלה תלך תמס גם אהבתו לחנה, גם את חנה אהובתו האחת תקח ממנו, ויעמיק חקר ויצלול בנבכי רעיוניו עד מאוד.

– הלא ארגיש כי אהבה… אמר פתאום שמואל בקול גדול: – ארגיש כי נפשי קשורה בנפשה, למרות כל החקירה והפילוסופיה הזאת…

– ואם־כן עשה את אשר תמצא ידך לעשות, ענתה לו רחל בשפה רפה: – לך בכוחך זה וקח לך את חנה לאשה… הן האהבה בכלל קדושה גם בעיני, ומדוע זה תתמהמה?… אבל בדבר הזה הלא תשאל גם את פיה אם תאבה היא ללכת אחריך, אם גם היא תאהבך, ואם לא יעמדו אחרים לשטן על דרכך זה… אנוכי רק על דבּרך כי תמות בגלל האהבה הזאת, כי תחדל לריב את הרבנים בגללה, רק על אלה אמרתי כי בדמיון יסודם, רק לאלה לא אקרא רגש ושכל טוב…

שמואל היה כגבר עברו יין, ולא מצא מנוח למחשבותיו בקרבו.

אלה המה “בין הזמנים” אשר לשמואל ולאפרת; אולם גם בלעדיהם היו עוד שני אנשים בעיר פלגות, אשר גם להם היו הימים האלה עת־מעברה – “בין הזמנים”.

“בין הזמנים” היה גם בחיי יוסף הבירזי. שמאל רחל אשר דחתהו וימין חמיה “בעל הגימטריאות” אשר קרבתהו, שתי אלה פעלו מאוד על נפשו ויהפכו את רוחו בקרבו. הבירזי אהב את רחל, והיא שיקצה את פניו, יען כי אין מטרתו בידו, יען כי לא ידאג לאחריתו וחייו תלויים לו מנגד ורק על נדבות יקומו. כדברים האלה אמרה לו בפה מלא לא אחת, וירא יוסף ויתבונן כי דבריה צדקו יחדיו; אולם יוכל היות כי אלה לא עצרו כוח לעורר בו אומץ הלב לקום ולעשות דבר בפועל לטובת עתידותיו, יוכל היות כי הדברים האלה נשארו במחשבה ולא באו לידי מעשה לעולם, – לולי הפעולה העזה אשר פעל עליו סיפור דברי־ימי “הזקן” בעל־הגימטריאות. “האומנם אהיה גם אנוכי שותה שיכור כמוהו בימי זיקנתי?” חשב אז בלילה, עת ר' טודרוס סיפר באוזניו את תולדות ימי חייו, והרעיון הזה לא מש מקרבו רגע, הרעיון הזה היה כרקב בעצמותיו, אשר מפחדו סמר בשרו וכל עצמותיו רעדו. מאז השתדל הבירזי מאוד להתקרב אל “בעל הגימטריאות”, והיו עיניו רואות את תוכחתו לרגעים, למען אשר יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין עד־מה השחית והתעיב עלילה עד הנה, מבלי אשר דאג לאחריתו ומבלי אשר חזה עתידות לו. “בעל הגימטריאות” היה לו כמו תוכחת חיה וקימה, כמו נוחם הולך ומדבר, אשר תמיד כל היום יעיר אוזנו לעשות לביתו לימים יבואו. וכאשר הקריב הבירזי את ר' טודרוס, כן התקרב ר' טודרוס אליו וכן היו בימים מעטים לריעים וידידים. “בעל הגימטריאות” היה להבירזי כמפלצת כצלם־בלהות, והבירזי היה לבעל הגימטריאות האיש האחד אשר דיבר אתו בתום־לב, באהבה וריעות וגם בכבוד, תחת אשר בעיני אחרים היה רק כבדחן אשר דיברו אתו רק לשמוע גימטריאותיו. הזקן קרא להבירזי בשם “בני”, כאשר יקראו הזקנים להצעירים מבלי כוון בשם הזה מאומה, אולם בלב הבירזי ירד השם הזה כחץ שנון, הזכירו תמיד את מחשבותיו כי אולי אמנם בנו הנהו והזקן הזה הוא אביו, ואף כי שם אחר לבעל־הגימטריאות מאשר היה לאביו, אשר השינוי הזה הוא אות נאמן וקיים מאוד כי שוגה הנהו וכי הבל הרעיון הזה ושקר מחשבתו זאת, – בכל־זאת מדי אמר לו ר' טודרוס לתומו “בני” רחפו עצמותיו ונפשו נבהלה מאוד; פעם התמלט גם מפי הבירזי “אבי” במענה לבעל־הגימטריאות עת אמר לו “בני”. הזקן לא הרגיש בזה מאומה, ואך הבירזי חרד מאוד־מאוד ורעיוניו נבוכו.

– דבר־נא, ר' טודרוס, על לב כלתך רחל ועל לב אחיה אפרת דבר למעני, אמר פעם הבירזי לבעל־הגימטריאות.

– כל אשר תצווני, בני, אדבר, כי יקר אתה לי.

– הנה אנוכי הולך לבוא לבית־ספר־הרבנים באחרית ימי הקיץ ואומר להתקין את עצמי בזה, למען אוכל ואבוא שמה מוכן ללשכה גבוה, ועל־כן מה טוב היה לוּ תיאות רחל כלתך לעמוד על ימיני בדבר הזה.

– אנוכי אדבר עמה על אודותך, וכאשר אחשוב תיאות לדברי כי היא תעמוד תמיד על ימין אלה אשר יאבו לשחר בית־ספר; גם בעיר נהרים בעודה בבית אביה עשתה נפשות רבות לבתי־ספר, הוציאה רבים מבני הנעורים מן בית־המדרש ותשלחם לבית־מדרש־הרבנים…

הבירזי שמח בנפשו למענה הזה, בחשבו כי אולי על־ידי מחשבתו זאת תשוב גם רחל ותקרבהו באהבה, אולי כאשר יעזוב את בית־המדרש ויכון לקראת בית־הספר פעמיו, תעזוב גם רחל את מחשבותיה על אודותיו ותשוב ותקרבו; זאת שנית, הנה העצה היעוצה ממנו כי תקום וכי תהיה תתן לו פתח תקווה לדבּר מדי יום ביומו את רחל, לשפוך לפניה את רגשי נפשו ומחשבותיו על דבר עתידותיו, ואולי ברבות הימים יעלה בידו לדבר באוזניה גם על דבר אהבתו אותה…

ובכן התעתד הבירזי לחיים חדשים. הימים האלה היו לו “בין הזמנים” – בין זמן שבתו בבית־המדרש ללא תועלת, ללא מטרה וללא דאגת־מחר, ובין זמן התעתדו לעשות לביתו, לתור לו תקווה, ולבקש לו מטרה על הארץ.

אולם אם אפרת, שמואל והבירזי חלו ורגזו בתוך “בין הזמנים” הזה, אם ראשם היה עליהם כגלגל, אם שרעפיהם נבוכו וכל עצתם התבלעה בהגיע עת־מעברה למו – הנה נורא מאוד, איום אף נפלא היה הזמן הזה לר' נחמן “המלמד המינסקי”.

“בין הזמנים” היו הימים האלה גם להמלמד הזה. לא “בין הזמנים” כאשר למלמדים רעיו, לא “בין הזמנים” לאסוף תלמידים חדשים תחת הישנים, לא “בין הזמנים” ללכת ברחוב העיר לספר סיפורים, לשוח את כל איש ולסכסך סכסוכים, גם לא “בין הזמנים” לנוח מעבודתו אשר עבד כל ימי החורף, להתענג בימי החג ולשבוע נעימות האביב – הן כאלה וכאלה רחקו ממנו: הוא היה המלמד האחד בעיר אשר לא יצא לבקש תלמידים וגם לא יחסרו לו, כי שמו הטוב, מעשיו המהללים ורוב ידיעתו בתלמוד ופוסקים נתנו לו תלמידים קבועים מרבים להכיל, עד אשר בבוא עת לאחד מתלמידיו לעזוב את “חדרו”, הנה שבעה תלמידים אחרים יחכו לבוא שמה; גם ללכת ולספר דברים־בטלים בעיר, או לנוח ולהתענג על מחזה התולדה לא לומד מנעוריו. מעודו נער נטה שכמו לסבול עול התורה ותמיד כל היום יהגה בתורת ה', או בספרי המחקר מראשוני הפילוסופים בישראל, גם בהיותו נער לא עברה לו שעה בבטלה, לא הפנה לבו לכל דבר זולתי לימודיו, – ואף כי בבואו לימים; אולם “בין הזמנים” היה ללבו בקרבו, “בין הזמנים” למחשבות נפשו, לאמונתו, ליראתו, ולכל אשר בקרבו… ישתוממו הקוראים, יתפלאו אלה אשר ידעוהו, הן כדבר הזה נעשה, באה מלחמה בנפשו פנימה, באה ונקרבה…

“המלמד המינסקי” הזה, כאשר ידעוהו הקוראים, היה בר־לבב, דובר אמת בלבו ובשפתיו, וכל צביעות, תרמית ומרמה רחקו ממנו; שכלו היה זך וישר מהלכו, שנא את הפלפול ואהב את הסברה, שנא את החידודים ואהב את השכל הישר; ידע את ספרי הפילוסופיה וההגיון אשר בעברית, ידע את “מורה נבוכים”, את “הכוזרי” ודומיהם, ויהי גם ירא־אלוהים באמת וצדק, לא עבר מעודו על מנהג־קל, לא הרהר אחרי “שולחן הערוך” אשר כל דבריו היו קדושים בעיניו, ולא הלך ד' אמות בלי תורה; המלמד המינסקי הזה בא ללמד את שמואל – ונמצא למוד, בא להוכיח והוכח, בא להחזיר את שמואל בתשובה שלמה על דברו ביום השבת בבית־המדרש דברים נגד הפוסקים האחרונים – ויוטל בספק על אודותם ולבו שב מעליהם… דברי שמואל ביום “שבת הגדול” בביתו, ודבריו ותשובותיו לו כפעם בפעם בקצרה בבית־המדרש הביאו שׂפק בלב ר' נחמן, ויחדל גם הוא להאמין בדברי הפוסקים… “חדל להאמין” – מה נקל להוציא את השם הזה, ומה מאוד הביא יגון ושבר בלב המלמד המינסקי! מה נוראה היתה המלחמה, אשר התלקחה בלבו לרגלי הדבר הזה! מה איום הקרב ההוא, מה איומים רעיוניו, ומה נורא אף איום הוא השפק אשר בא עתה ויוֹר חיצי מוות בלב האיש הזה!

– מאוד־מאוד צדקת, שמואל, באמרך אלי ביום שבת הראשון בבואי אליך כי לאור אשר תאיר לי הדרך אראה את האריות כתולעים ואת הנמרים כשרצים. אמר פעם ר' נחמן לשמואל בבית־המדרש אחרי תפילת שחרית, בעברו על פניו בלכתו אנה ואנה תפוש ברוב שרעפי נפשו: – נאמנים הם הדברים… מי יתן ולא ייאמנו… הה, שמואל, הנה צחנתם תעלה באפי… הה, מה עשית לי?…

ובטרם עוד הספיק שמואל לענות לו דבר, חמק ועבר, וילך בצעדי ענק אחת הנה ואחת הנה בבית־המדרש, צעדיו הרחיב, עיניו השפיל לארץ, ראשו שחח וכל יצורי גוו רעדו מאוד; השפק התלהב בנפשו, המלחמה כבדה מאוד, ולא ראה ולא שמע את כל אשר לו מסביב; הן לא למען השג מענה אמר את דבריו לשמואל, לא בתור שאלה, לא בתור חקירה ודרישה הוציא את אמרותיו אלה מפיו – המה יצאו מעומק לבו, המה יצאו מפיו כהד נפשו, כקול התותח בהרעימו נוראות ביום קרב, כקול חזיז ורעם מבין מפלשי ענן וערפל… מה איום לבו בעת כזאת!

השפק גם בלב צעירים לימים הנהו נורא, גם בנפש עלם אימים עקבותיו. ומה מאוד יוורא בבואו בלב איש אשר רוב ימיו עברו בהשקט ובבטחה! מה מאוד יאיים את נפש איש מאמין עד עברו את שנת הארבעים!… נורא מאוד!

ר' נחמן חל וזע בימים האלה, אשתוללו226 שרעפיו, נבוכו רעיוניו, ונפשו המתה בו.

– אחשוב כי צדקת, אמר המלמד המינסקי אל שמואל בחג־הפסח ברתת וחלחלה: – דבריך המה קשים כגידים, מרים כלענה, אבל נאמנים!…

– בוא־נא לביתי בימי החג האחרונים, ענהו שמואל אשר גם לבו המה אז מאוד מדברי רחל על אודות חנה: – בוא, ואולי יעלה בידי גם להמתיק לך הדברים המרים… הן האמת לא יימר לשומעיו.

– טוב דיברת, רעי, אבוא.

ויהי בימי חול־המועד והקול נשמע בעיר לאמור: יצא שמואל לתרבות־רעה, התחבר אל “הגלוח” האפקורס למען אשר יעבירו את בני ישראל מאחרי דתם. להקות־להקות אנשים עמדו ברחוב העיר, וידברו בשמואל באפרת ובבית־הספר, ובאחת החברות האלה עמד גם “המגיד” ר' וולף רחל’ס ויער את כל חמתו על ראש שמואל, קיללהו קללה נמרצת ויבזה את שמו מאוד.

– אמשול לכם משל, אמר “המגיד” אשר חפץ להוכיח לאנשים השומעים דבריו חטאת שמואל ואפיקורסותו: – הנה איש סוחר אחד נתן כתף סוררת לנושיו, הוציא קול לאמור כי צרור כספו נקוב וכי לא ישלם לאיש הנושה בו מחוט ועד שרוך נעל; הנושים התמרמרו מאוד, אבל גם ב227 לא מצאו לקחת כל דבר ויאמרו נואש לכספם, ויקללו שמו. ויהי היום והנה הסוחר ההוא בא לאשר נושה בו ויאמר לאמור: “הנה בידיך שטר־חוב עלי על סך אלף כסף, החליפו נא לי בשטר אחר אשר אתן מחדש על ידיך על סך חמש מאות כסף”, ויען המלווה ויאמר: “שוטה! לו ידעתי כי תשלם לי את חמש המאות אז עשיתי כדבריך, אבל הן אתה גם את אלה לא תשלם, ומדוע זה ייגרע משטר אשר בידי?” כן גם הדבר הזה, לוּ קיימו וקיבלו האפיקורסים את כל התורה רק דבר אחד ביקשו להתיר להם – החרשתי, אבל המה הלא נתנו כתף סוררת לכל דברי התורה, לא יאבו לקיים אף מה שכתוב בתורת משה…

– מי הגיד לך כאלה? נתן עליו שמואל בקולו.

שמואל הלך גם הוא ברחוב, וישמע כי עליו יסוב “המגיד” דבריו עתה ויקרב גם הוא אל החבורה, וישמע את דברי המגיד עד כלותם ופתאום הרעיש אותו בשאלתו זאת.

הנאספים נבהלו וגם המגיד נבעת.

– מי הגיד לך כי אינני שומע לכל דברי התורה? הוסיף שמואל בקול גדול: – מדוע זה תספר אתה, שומע התורה וירא וחרד על דבריה, שקרים בפומבי להביא את דיבתי רעה אל האנשים האלה אשר לא ידעוני? האם לדבר דופי באיש, לספר “לשון הרע”, להוציא שם רע ולדבר שקרים, התירה התורה?… עדים בי כל יודעי ומכירי כי אנוכי לא עברתי על מנהג קל שבקלים, לא יצאתי מגדר “שולחן הערוך” – אף כי אדע כי חומרות יתרות ודברים אשר אין להם שורש בתורה וענף בתלמוד, יימצאו בקרבו; לא לי, כי אם להעם הזה אנוכי דובר דברי… ומה הוא המשל הנבער אשר הוכחת בו, הן כולנו נדע כי שטר־חוב אשר ביד הרבנים עלינו – הוא “שולחן הערוך” – שטר מזויף הנהו, שטר אשר מעולם לא נתחייבנו לשלם בעדו, שטר אשר אחרים כתבוהו, ידי זרים חתמו עליו, ומן העם הזה יבקשו לשלם… אנוכי הלא אמרתי כי לא למעני אדבר דברי אלה, אולם הן העם הזה ידמה בנפשו כי השטר ההוא הנהו אמת, ידמה כי עליו לשלם את כל הכתוב שם, וכן גם יעשה, שלם ישלם גם את החוב אשר לא חב, גם נשך גם תרבית ישלם, גם נשך הנושכים יתן, ולמענו הנני דובר באוזני הרבנים, למענו אצעק חמס ואומר: הן אתם רבני ישראל תדעו עד מאוד כי גם חמש מאות כסף איננו חייב העם הזה, כי גם מחצית החומרות אינם קדושים, ומדוע זה תקחו מאתו את כל האלף? מדוע תקחו ביד חזקה נשך מחוב אשר לא היה ולא נברא?… הן “ישראל קדמו לתורה”, אמרו לנו רבותינו בחכמתם וברוח הקדש אשר עליהם228, ומדוע זה תעשו את ישראל מדרס תחת כפות חומרותיכם?…

שמואל עמד מדבּר כי ר' נחמן “המלמד המינסקי” עבר גם הוא ברגעים האלה לפני החבורה הזאת, ובראותו את “המגיד” (אשר שנאהו מעודו בגלל תרמיתו) עומד ומתווכח את שמואל וכל העם עומדים עליהם ושומעים את דבריהם, ניגש גם הוא אליהם ומבלי שמוע את אשר ידברו מבלי לדעת את העניין אשר עליו יסוב דבר השיחה הזאת, אמר בחפזה:

– אחינו בני ישראל! שמעו שמוֹע לכל דברי שמואל אשר יאמר אליכם, כי כל דבריו אמת וצדק!

ויפן וילך לו לדרכו.

כל הנאספים, והמגיד ושמואל בתוכם, השתוממו מאוד־מאוד לדברי ר' נחמן האלה. העם וגם המגיד ידעו עד מאוד כי ירא אלוהים באמת וצדק הנהו המלמד הזה, ידעו כי מעולם לא עבר על כל דבר אשר גם “לעבירה קלה” נחשב לבני ישראל, ידעו כי כל אשר ידבר פיו ולבו שווים, ועל־כן התפלאו מאוד על כי נתן צדק לדברי שמואל המבזה את “שולחן הערוך” ויריב את הרבנים; הן אומנם גם זאת לא נעלם מהם כי שוגה הנהו בספרי הפילוסופיה, כי תמיד ישקוד על ספרים כמורה נבוכים, וכי “פילוסוף” נקרא בפי העם – אולם את זאת לא חשבו לו לחטאה; ניפלים המה בזה “המתנגדים” אשר בארץ ליטא מן “החסידים” אשר בפולין המדינה, כי תחת אשר האחרונים יתנו חשד בכל איש, אשר יעיין בכל ספר אשר איננו קדוש בעיניהם, לא יאמינו במעשיו אם אך מחשבה במוחו, אם אך יראוהו עוסק בספרי מחקר; תחת זאת “המתנגדים” לא ישעו אל מחשבות האיש, ואך מעשיו הנם קנה־המידה אשר ימודו את ערכו על־פיהם, אם במעשיו לא ייפּלה מן העם ובדבריו לא ישים תיפלה בכל הקדוש לו. והיה צדיק בעיני היהודים וכל סרה לא ידברו בו, ועל־כן השתוממו האנשים למשמע אוזניהם בשמעם קול ר' נחמן נותן אמון בדברי פי שמואל, ועל־כן נבהל גם “המגיד”, בידעו נאמנה כי עליו לא ייתכן לאמור כי הנהו “אפקורס” ולדבריו יתנו צדק גם כל העם.

גם שמואל עמד משתומם רגעים אחדים.

“האומנם פעלו דברי עליו?” חשב בלבו – “האומנם קניתי איש את מחשבותי?… אם כן אפוא הלא לא לשוא עמלתי ודברי לא על צחיח סלע נזרעו; אם דברי פעלו בלב ר' נחמן, הלא תקווה טובה נשקפה לי כי גם בלב הרבנים יפעלו! כי גם שם יעשו פרי, ודברי לא ישובו ריקם… ואנוכי הנני מאושר”….

כה אמר שמואל בלבו, וישכח את המגיד הצבוע, ויעזוב את חברת האנשים, ויאמר להשיג את ר' נחמן ולהביע לו תודתו.

אפס כי ר' נחמן הרחיב צעדיו, הלך בחפזה, כי גם רעיוניו נבוכו.

“האם אמת היו הדברים אשר אמרתי עתה בפני קהל ועדה?” הרה מחשבה אימה ונוראה מאוד – “האם צדקתי בנתני צדק לכל דברי שמואל? האם לא הפרזתי על המידה?… הן אמנם צרפתי דבריו, בחנתים, דרשתים, אף מצאתים כנים, מצאתי ראיות רבות לחזקם, לאמצם ולהראות לי ימין צדקם… אבל, רק לי… רק אנוכי אוכל לדעתם ולהסכים עמהם, אולם להורותם בפני קהל עם בני ישראל, לדרוש ברבים כי צדקו יחדיו – זאת עשיתי בחפזי… גם הרמב”ם גם הראב”ע הסתירו דבריהם מעיני ההמון, גם כל הפילוסופים הראשונים דיברו ברמז, ומליצה חידות להם, ואנכי גיליתי היום הזה את הדברים אשר ניתנוּ להיסתר, אנוכי לא יכולתי להתאפק ואומרם בפני אדם רב… ואולי ברבות הימים אמצא להם סתירה, אולי כאשר אוסיף להתבונן אמצא כי אין בפיהם צדק… הן איש אני, איש עלול לשגיאות, איש אשר שכלו ודעתו המה קצרים מאוד, אשר חקירתו כוזבת ובינתו תסתתר, ומה־גם כי דברי שמואל הנם חדשים עוד לי, אולי עוד לא חקרתי בהם כהוגן, אולי טעיתי גם אני, ובחפזי העידותי צדקם בפרהסיא… הה, מה חטאתי!” …

הרעיונות האלה הציקו לו מאוד, ובכל לבו חכה על הימים האחרונים של חג הפסח, אשר שמואל הבטיח לו להמתיק לו אז את מרורות דבריו.

“אולי יוכל שמואל ויוסף עוד לחזק דבריו”, אמר עוד בלבו – “הן גם שמואל ירא וחרד על דבר ה' אשמע מה ידבר בי עוד, ומה הוא העץ אשר יראהו ה' להמתיק לי דבריו הראשונים?”…


[טו] התיקונים והעם    🔗

או הדת והחיים

“… לא מצאנו כח כגבורתו של הקדוש־ברוך־הוא עם הבריות, שאין הקדוש־ברוך־הוא בא בטרחא עם בריותיו. לא בא על האדם אלא לפי כחו. אתה מוצא כשנתן הקב”ה את התורה לישראל אילו היה בא עליהם בחזק כחו, לא היו יכולים לעמוד אלא בא עליהם כפי כחם, שנאמר “קול ה' בכח”, בכחו לא נאמר אלא בכח, בכח של כל אחד ואחד”

(מדרש שמות רבה פ”ה)


הידעת את הארץ אשר עוני, רעב, מחסור וכל תלאה תוכו לרגליה, אשר אין כל בה מעצלות יושביה ורוח נכאה אשר בם?… הידעת את העם היושב עליה אשר כפגר מובס הנהו, אשר כל רוח חיים אין באפו, ואשר יקוץ בחיים וכל עוד נשמתו בו יישן בערש איוולתו, מבלי ידוע כי עיניים לו? אשר לא יראה בצאת השמש בגבורתו, בהלו נרו עליו, ובעד ירח וכוכבים יעצם עיניו מראות? אשר בניו פראי אדם ובנותיו בהמות ארץ, מבלי אשר יחנכם להיות אנשים? אשר יחת לקול עלה נידף, אש יירא מן שדים, מזיקים, מתים וכל דבר אשר לא יראה בעיניו, לא ישמע באוזניו ולבבו לא יבין, רק משאת החיים לא יפחד, מעול אשה ובנים לא יערץ, לפרנסת ביתו לא ידאג וללחם חוקו לא ישים לב – אף כי עניים מרודים היו אבותיו ואבות אבותיו מעולם. דל וריק הנהו הוא ואביונים מדוכאים הנם בניו אחריו? אשר רבניו שמו עליו עול ברזל, והוציאו את פתותי פתו האחרונים מפיו, העמיסו עליו דינים וחומרות, אסורים וסיגים, גדרים ומנהגים מרבים להכיל, גדרו בעדו דרך החיים, אסרו עליו גם לשאוף רוח וימיתו את רוחו בקרבו, והוא בנפש שוקטה, בקוצר רוח ובעיניים עצומות יט שכמו לסבול ויהי למת בין החיים, מבלי ידעו כי רבניו עברו חוק, הפירו ברית תורתו ויוליכוהו תוהו לא דרך? אשר לא ישמע לקול הזמן, אשר לא יקיץ לקול תרועת ההשכלה, ואשר יחנך גם בניו כאשר חינכו אבותיו אותו, ואשר יעתד דור שני למות בחיים כמוהו? הידעת את הארץ הזאת ואת העם הזה?

ידידי הקורא! הארץ היא ארץ מולדתי – ארץ ליטא. והעם הוא עמי – עם בני ישראל!

ובארץ הזאת ובעד העם הזה, יאמר ר' נחמן: “אבל עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים”!…

לוּ בא איש ממערב אירופה ובעיניו ראה את העם הפרוע, את ענוּת מצבו, את מצב השכלתו, את חינוך בניו ובנותיו ואת אופן חייהו – אז באין כל ספק שאול ישאל האיש: היועיל לו תיקונים? האם עוד נוכל לתקן? האם דור שלישי יבואו בקהל אנשים יודעים את החיים ומסיבותיהם?… ור' נחמן “המלמד המינסקי” ישאל את שמואל, אחרי אשר הכביר עליו מלים ביום “שבת הגדול”, לאמור: “עוד לא נדע אם דורנו זה דורש תיקונים!”…

ר' נחמן הזה הנהו “מלמד” לכל חוקותיו ומשפטיו, מלמד אשר החיים זרים לו, אשר לא ידע כל אשר בארץ, אשר תמיד כל היום ישב בביתו, יהגה ויצפצף בספריו אשר ילמוד או אשר ילמד לתלמידיו הנערים, אשר כסף משכורתו יביאו לו תלמידיו הביתה, אשר הוא וגם אשתו לא ידעו מן חיים טובים מאלה אשר יחיו, אשר אם עשו להם בגד חדש לחג הפסח היו שמחים בחלקם מאוד וידמו בנפשם כי לא יחסר להם מאומה, כי יש להם כל, וכי אין כל מחסור ומגרעת בדרכי חייהם; – ובצדק השתומם אפוא ר' נחמן, המלמד הזה: “אם הדור דורש תיקונים”… “וחי בהם”229 אמרה תורתנו הקדושה ביחס אל מצוותיה – “ולא שימות בהם” ביאר לנו התלמוד את הדברים האלה, ואף כי עברו היהודים בארץ ליטא את פי התורה, אף כי המה משוללי החיים, חסרי הרגש, ונעדרי התבונה עד כי חייהם אינם חיים, אבל הלא את מוצא פי התלמוד שמרו כי גם מות לא מתו… ומה זה ידרשו תיקונים?…

נקל היה לשמואל לדבר עם ר’ נחמן בהיתר התיקונים, להוכיח לו כי יש רשות לרבני הדור לתקן, יען כי הדברים האלה יסודם בתלמוד, ואותו הלא ידע גם הוא באר היטיב; אולם מה מאוד קשה לענות לו על שאלתו השנייה: “אם דורנו דורש תיקונים” – הן את החיים לא יידע, ובמה יוכיחנו? איה יקח לו סעד וראיה לדבריו? – והן גם שמואל לא ידע את החיים בפועל ובמעשה. בנוגע להשאלה הראשונה, הלא הודה ר’ נחמן בלבו לכל דברי שמואל, מצא גם ראיות רבות בתלמודים ומדרשים אשר יחזיקו הדברים ויהיו למו סעד ועזר, אבל לעומת זה הסיתו לבבו בשפק אם ייאמנו דברי שמואל בנוגע להשאלה השנייה – על אודות צורך התיקונים בעם בני ישראל.

“נפלאו מאוד דברי שמואל הזה!” חשב המלמד ר’ נחמן בלבו – “נפלא הנהו גם זה האיש שמואל!… הן גם אנוכי ידעתי את כל המאמרים האלה אשר שמואל אמר לי, ובכל זאת לא ידעתי לבנות מהם שיטה חדשה, להאיר לי באורם אור חדש, כאשר ידע שמואל… הן הוא אך פתח פתח לי, אך קו אור נתן בידי, והקו הזה יאיר לי הדרך לבוא אל תוך חדרי התלמוד אשר לא ידעתים עד היום… שמואל הן יתפאר עלי להראות לי גם את צורך התיקונים, גם את ניחוצם לפי דרכי החיים; האומנם כי גם בזאת יצדק? האומנם כי גם אלה יודע הוא יותר ממני? הן גם שנינו חיים בדור אחד, בעיר אחת ובין אנשים האלה בעצמם, ובמה יגדל כוח שמואל בזאת? מה יידע ולא אדע אני?… אבל, הלא גם התלמוד הזה בעצמו למדנו גם שנינו, כמוני כמוהו למדנו אך דבר אחד, ובכל זאת ידע הוא להוציא ממנו דברים אשר לא ידעתי אני… נפלא הנהו זה שמואל האיש! בכל לבי ונפשי הנני מחכה על יום אחרון של פסח לשמוע דבריו”…

גם שמואל חיכה בכל לבו ליום ההוא להשמיע דבריו. שמואל שמח בנפשו מאוד על הטותו את לב ר’ נחמן אליו, הוא היה לו אות לטובה והתחלה מוצלחת.

ואת שמחתו זאת לא הסתיר שמואל בחובו ויגל גם את אוזן רחל על אודותה.

– מאוד־מאוד הייתי מלא רצון היום הזה, אמר שמואל לרחל אחרי אשר שב מרחוב העיר אשר דיבר שם דבריו באוזני הנאספים ובאוזני המגיד: – אות לטובה ראיתי היום הזה, כי דברי עשו פרי הילולים בלב ר’ נחמן המלמד אשר התווכח אתי ביום שבת הגדול, אות הוא כי גם הרבנים ישמעו בקולי…

– מי יתן והיה!

– וביום “אחרון של פסח” יעדתיו לבוא אלי שנית, למען אשר אענה לו על שאלתו האחרונה אם התיקונים דרושים לחפץ העם.

– גם אנוכי אבוא אז לביתך, שמואל, וגם אנוכי אנסה לדבר דבר בדבר הזה.

– טוב מאוד, בואי.

אפס כי בבוא היום ההוא קדם ר’ נחמן את שמואל בבית־המדרש, הטהו הצדה, ויאמר:

– היום הזה יעדנו לדבר דברינו, אולם סיבות שונות תאלצנה אותי לבקשך כי תבוא לביתי היום ושם נדבר את אשר לנו באין מפריע.

– אם נאלץ אתה לאלה גם אנוכי לא אסרב ובוא אבוא לביתך.

וימהר שמואל ויספר את כל הדברים האלה לרחל, לאמור כי לא תבוא אליו וכי הוא ילך ביתה ר’ נחמן כי כן הוא רצונו, ואף כי חרה לרחל על הדבר הזה, בכל זאת לא מנעתהו מלכת, ואך ביקשה את פניו כי יספר באוזניה את דבריו שמה, באשר קרא לפניה גם את מכתבו לשרגא, התשובה על שאלת בני הנעורים.

ויהי אחרי הצהרים, וימהר שמואל וילך לבית ר’ נחמן לדבר שם דבריו ולהוכיח לו את צורך התיקונים.

ר’ נחמן ישב יחידי בביתו, גם אשתו גם בניו לא היו שם, ובבוא שמואל הביתה קידם את פניו באהבה ובכבוד, נתן לו כיסא לשבת, ויאמר:

– בטרם כל אודיעך כי חקרתי ודרשתי היטב בדבריך הראשונים ומצאתים כנים ואמתים, מצאתי למו ראיות רבות לחזקם, ולא עוד אלא שמצאתי לשניים מן הפוסקים שאומרים כן בפה מלא, האחד הוא מן הראשונים, שאומר על כמה תקנות התלמוד כי הם “לא תקנו, אלא לדורם ולצורך השעה”230, והשני הוא מן האחרונים אשר יביא בספרו כמה וכמה דברים אשר נאסרו מן הראשונים וחזרו האחרונים והתירום, וחותם את דבריו לאמור: “נמצא דור דור ופרנסיו דור דור וחכמיו, כשהוברר להם הדבר שאין לחוש לסבת האסור שבעבורו אסרוהו רז”ל מתירין אותו”231. דבריו אלה נושאים בד בבד עם דבריך אשר אמת לי ביום שבת העבר, ועתה הנני מודה לך כי דבריך בכלל על אפשרות התיקונים נאמנו מאוד; – אפס כי בטרם נחקורה לדעת צורך התיקונים בעם ישראל, אציע לפניך שתי שאלות קטנות וגדולות הנן לעניין אשר אנחנו בו.

– רב תודות לך, ר’ נחמן, על כל הדברים הטובים אשר השמעתני בזה, אמר שמואל בגעגועים גדולים ולבבו רחב מאוד: – תודה וברכה לך על הראיות אשר מצאת לדברי, ובכל לבי אשיב לך על שאלותיך, אם ה' יתן דברים בפי.

– ראשונה לא ישר בעיני דרכך לפרסם את הדברים האלה בראש הומיות, אמר נחמן בדממה ובמתון: – הן תדע כי הראשונים כיסו טפחיים בכל דבר. מי לנו גדול מהרמב”ם, הראב”ע והרלב”ג ודומיהם מן הראשונים אשר כתבו דבריהם ברמז ובסוד… ועל־כן לא אביתי לבוא לביתך, וגם לא הבאתי הנה את יעקב שלא לפרסם את הדבר מאוד…

– סלח־נא, ר’ נחמן, אם אומר כי דרכיך לא ייתכנו, כי אם אמנם כתבו הראשונים ברמז, הנה היתה זאת בעניינים פילוסופיים, בחקירה האלוהית, בסודות התורה וכדומה, אשר אמנם אין לההמון לדעתם; אולם לא כן בדבר איסור והיתר, בדבר אשר הוא נוגע אל עצמם ואל בשרם, בדברים אשר הרבנים עיוותו את הדין וקלקלו הישרה, בדברים העומדים כשטן על דרכי החיים ומביאים מוות לאחד וכפירה גמורה לשני, בדברים כאלה לנו לצעוק בראש הומיות, לקרוא בקול גדול, למען ישמע העם וידע את אשר עוללו לו, למען יפקח את עיניו ויראה כי מאשריו מתעים ויוליכוהו בתוהו אין דרך…

– אולם אם כן אפוא הלא תשוב שאלתי השנייה, היא שאלת הרב ממיטץ אשר אמר עם ספרו: "הנה ההמון אשר לא ידע להבדיל בין עקר לתפל, אם יתירו לו אף מנהג קל, ימאס בתורת ה' כלה’.232 הלא תראה שמואל, כי לא כאשר אמרת כן הוא, והפרסום מזיק מאוד גם בדברים האלה.

– לוּ חפצתי לדחותך בקש כי אז עניתי ואמרתי לך: מי התיר להפוסקים להחמיר ולאסור, עד כי נצרך להתיר ולחוש פן יפן לב העם מעל תורת ה'?… אולם באשר כי יקר אתה לי מאוד, ובאשר כי השאלה הזאת תגע בפינת הדברים אשר אתן לפניך היום, על כן אבקשך כי תשמע דברי בראשונה על דבר צורך התיקונים בעם ישראל, ותשכיל ותדע עד כמה שגה הרב ממיטץ בדבריו אשר הזכרת, עד כמה לא ידע את עם בני ישראל, ותכונת רוחם, ועד כמה הוליכו דבריו שולל אנשים ישרים בלבותם.

– דבר כי שומע אנוכי, אמר ר’ נחמן ולא סר עיניו מן שמואל.

– הנה אחד מידידי שאלני במכתבו לאמור: מה הוא יסוד התיקונים? ועל מה אדניהם הטבעו? אמר שמואל אחרי דממה מעטה ואחר אשר אסף את רעיוניו: – ואנוכי עניתי ואמרתי לו כי יסודי התיקונים ואבני פינתם המה הדת והחיים; וכדברים האלה אענה גם אותך, ר’ נחמן, על שאלותיך: מאין נדע כי העם דורש תיקונים? במה נוכיח את צורך התיקונים בעת הזאת? – גם על השאלות האלה אשיב ואומר: הדת והחיים דורשים את התיקונים, הם המה צועקים באוזני כל שומע: תקנונו – למען נוכל עמוד! שימו לבכם לנו – למען לא ניכרת!…

– באר־נא לי את דבריך כי קצרו מאוד, אמר אף ביקש המלמד המינסקי בשומו ידו על מצחו לאות כי ישים לב מאוד לכל אשר יורה שמואל.

– הן בטח תדע את מאמר החכמים הראשונים, כי התורה והחכמה לא יתנגדו באשר כי שתיהן בנות האלוהים האחד הנן – ואיך יתנגדו אפוא גם התורה והחיים? הלא גם החיים מאל ניתנוּ ובעד החיים נתן ה' את תורתו, ואיך יתנגדו? “לא נתנה תורה למלאכי השרת”,233 “לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן”,234 אמרו לנו חכמינו ז”ל, לאמור: כי הדת והחיים ילכו יד ביד, לא ירגזו בדרכי העם ולא יעבטון אור־חותם, כי שניהם יתלכדו ולא יתפרדו נצח; ושני אלה הנם אבני הפינה לשיטת התיקונים ויסוד־מוסד לכל אשר נאמר לתקן בעם, אחדות השניים האלה תעמוד תמיד לנגד עינינו ובהתאחדם יוסיפו עוז ואומץ לעמוד על מכונם עד קץ הימים; הם המה שני המאורות הגדולים אשר יאורו לנו ואשר ילכו לפנינו להורות לנו הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, לא נוכל לבכר איש על פני אחיו, כי גם שניהם בני האלוהים המה, ואיך יתנגדו?… יחוד הדת והחיים הוא מהטרה אשר אליו נכונן את התיקונים, והוא גם הנהו קנה־המידה להשכיל ולדעת: אם העם דורש תיקונים, ומה לתקן; בכל דבר אשר נראה כי גם הדת גם החיים דורשים קיומו – נקיים, וכל אשר איננו לרוח החיים או לרוח הדת, כל אשר לא יכיל בקרבו קרבת שני אלה, – פיגול הוא בדת היהודים לא יירצה.

שמואל עמד מדבר רגע קטן ויבחן בעפעפיו את “המלמד המינסקי”, אשר פניו העידו למדי כי לא שבע רצון במענה פי שמואל.

– אבל שאלתי במקומה עומדת, אמר ר’ נחמן וירם את בוהן ידו הימנית: – ורק פנים חדשים נתת לה, הלא גם עתה אשאל ממך להוכיח כי התורה אשר היא עתה בידינו לא תתאחד עם החיים? וכי יתנגדו הלכות “שלוחן הערוך” לצורכי חיינו בימינו אלה?

– חכה־נא כמעט רגע קטן ואתן לך אותות ומופתים על הדברים האלה, ענהו שמואל ויחשוב מחשבות עת מעטה: – אולם בטרם אדבר דברי עלי להקדים לך הקדמה קטנה אשר תפיץ אור על השאלה הזאת. עלי לבאר לך בראשונה את השם “חיים” אשר נחפוץ כי יתאחדו עם התורה, ואז נבוא למטרת חפצנו.

הנני עושה את אוזני כאפרכסת לשמוע את דבריך, אמר ר’ נחמן.

– הנה איש היושב בבית־האסורים, כלוא בבור או בחדר אפל ולא יתנוהו לבוא החוצה, הנה האיש הזה לא ירגיש את הזמן וחליפותיו. אחת היא לו כל משך העת, יום ולילה, קיץ וחורף, קור וחום יתאחדו ויתלכדו והיו בעיניו לאחדים; ואם על־פיו נשפוט הנה אין לנו לשנות את דרכי חיינו בהישנות הטבע ומצב הארץ, אין לנו לא לשנות בגדנו, לא לשנות מצב ביתנו והליכותנו נצח; – ובכל זאת הלא נדע כי אנחנו החופשים נרגיש מאוד את התמורות האלה, נרגיש מאוד כי לרגלי התמורות בטבע נשנה גם אנחנו את דרכי חיינו, לא נחיה בקיץ כאשר חיינו בחורף; – וכדבר הזה יקרה גם לשאלות החיים. גם החיים כטבע ישונו מעת לעת, גם למו חליפות ותמורות רבות מאוד: לרגלי החדשות אשר תקרינה, לרגלי ידיעות הטבע אשר תרבינה, ולרגלי החוקים והמפשטים אשר יישנו – יקבלו גם החיים וצרכיהם פנים חדשים כפעם בפעם, גם הצרכים בעצמם גם אופן המסחר וההשתכרות שונים המה עתה מאשר היו בימים הראשונים; הן אומנם אנחנו – אני ואתה – לא נרגיש את התמורה הזאת, באשר כי רחוקים אנחנו מהחיים ומסיבותיהם, יען כי לא נבקש לנו את לחמנו במסחר ולא נשלח ידינו במשא־ובמתן, אנחנו הננו יושבים כל היום כלוא בחדרינו, ומעט כסף משכורתנו יביאו לנו הביתה, והיינו כאסיר כלא אשר לא יידע בין יום ולילה, בין קיץ וחורף; אם אנחנו לא נרגיש כל ניגוד בהלכות “שולחן־הערוך” לדרכי חיינו – הנה הוא מאשר כי חיינו שונים מאוד מחיי האדם על הארץ; אמנם כן, חיים כאלה שאנחנו חיים במו לא יתנגדו לכל חומרות הרבנים ולכל ריבוי מנהגיהם והלכותיהם, ועל־כן לא התנגדו בימים מקדם גם לחיי כל עם בני ישראל אז, יען כי כל העם חיו אז באשר נחיה אנחנו, סגורים היו בבתיהם, הממשלות העריצות הכבידו אז אוכפם עליהם, לא נתנום לשחר בית־ספר, לאחוז בכל חכמה ודעת, לא נתנום לעבוד את האדמה, לא נתנום לגור בעיר ולבוא בחברת האדם, אסירי־הממשלה היו אבותינו מעולם, ועל כן לא הרגישו את צורכי החיים, ועל כן נשאו בדממה את העול הכבד אשר שמו הרבנים על צווארם; לא כן בימינו אלה, אשר גם אחינו בני ישראל יצאו לחופשי ויתעוררו לחיים, עתה אשר הממשלות משכו אתם חסד, ויפחו באפם נשמת חיים, עתה נראה עד מאוד כי צרו דרכי “שולחן הערוך” ללכת במו, עתה גם הדת גם החיים ידרשו בפה מלא את התיקונים, ואם גם עתה לא נצא לעזרת הדת והחיים ויקרנו עוון…

שמואל שאף רוח רגע קטן ויוסף לדבר:

– הנה כן הוא, גם הדת גם החיים דורשים את התיקונים. נצא־נא ברחובות עיר גדולה, מקום אשר אחינו היהודים נחתים שמה, ועינינו תחשכנה מראות כי הדת ירדה פלאים מאוד; מחללי שבתות בפרהסיא, עוברים על כל מצוות חמורות; מלעיבים בתורת ה‘, ומשליכים מעליהם את כל עול תורה נראה בכל עבר ופינה בכל בית ובית; והיו כי שאול נשאל: מי הוליד לנו את אלה? יד מי היתה בעוכריהם להעבירם מעל חוקי ה’ ותורתו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי? – הן נראה רבים מהם אשר לא בחפצם יפנו עורף לכל דברי התורה, אנשים אשר טבעם ודרכי חינוכם לא יתנום למעול מעל בכל המצוות, ומי הסב את לבם אחורנית? יד מי היתה במעל הזה? מי שלח ידו במקדש הדת ויגרש את בני הנעורים ממנו? מי קיצץ בנטיעות האלה, וישליך שיקוצים על כל התורה? – על השאלות האלה כבר ענה בדור שלפנינו הגאון ר’ מנשה מאיליע בדבריו החודרים תוך קרב ולב לאמור: "ונתקים בנו מה שאנו אומרים בודוי הגדול: “את אשר הקלת החמרתי” ובאנו על ידי זה לידי “את אשר החמרת הקלתי”… כי על ידי שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא – פייגי דעתיהו מכל235 236, ואנחנו מה נענה אחריו? מה נעשה עוד מזמנו עד ימינו אלה? – החומרה הולכת וחזקה, “שולחן הערוך” העמיס עלינו דינים וחומרות רבות מאוד עד אין קץ, והיה האיש אשר הנהו מוכרח לעבור על את אחת מאלה, כי דרכי חייו יכריחו אותו לעשות את אשר לא ייעשה על־פיהם, הנה “עבירה גוררת עבירה”237, ויחשוב בלבו: הנה בין כה ובין כה הנני עובר על דברי הרבנים, ומדוע לא אמלא את תאוותי בכל דבר? …

– הזכיר־נא, שמואל, פרטים אחדים למשל, אמר ר’ נחמן.

– הנה התלמוד אסר להוציא ברשות הרבים בשבת כל דבר שהוא משא, והתירו כל דבר שהוא תכשיט. ומדוע זה אסרו עתה לצאת גם במשענת, במחסה־ממטר238 ובמורה־שעות שהם תכשיטים בימינו אלה, ולא עוד אלא שגם מטפחת אשר יש בה משום כבוד הבריות אסרו עלינו? מדוע לא נתיר לנסוע בקרון בתוך התחום239 אשר אין עתה כל חשש איסור? הנה הדברים האלה מעיקים מאוד־מאוד על העם, ומתנגדים מאוד לדרכי החיים ההווים, ומדוע לא ישימו לב רבנינו על מאמרם ז"ל: “לא דיך מה שאסרה התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחדים”240 – ונתירם? מדוע לא נראה צורך השעה בדברים האלה ולהסיר את עולם הקשה מעל שכם העם? למען אשר לא יסירו אחדים גם את העיקר בהסירם את הטפלים, למען אשר לא יעברו את כל התורה בעת אשר חייהם מכריחים אותם לעבור רק על הדברים המותרים האלה; הנה אם נורה להם כי אלה מותרים הם יישארו עיקרי התורה על מכונם, והאנשים האלה ישמרום, מבלי אשר ימצאו הכרח בביטולם – לא כן עתה אשר בין כה ובין כה הנהו כאפקורס בעיני העם, אשר בין כה וכה ירדפוהו הרבנים ויאמרו להרחיקו מקהל עדת ישראל, עתה הנה יעבור בחפצו גם על מצוות חמורות והדת תשאר שוממה, בוכה ומתאבלת על רבים מבני הנעורים אשר יפנו לה עורף באשמת הרבנים אשר הטיחו עליה טפל, ולא שמו לב לדברי רבותינו הקדמונים שאמרו “אל תעשה את הגדר רבה על העקר – שמא תפול!”241, המה מבלי דעת את החיים, הרבו מאוד את הגדר והנה כל הבנייה חושבת ליפול! …

– הנה הראית לדעת כי הדת בעצמה דורשת את התיקונים, הוסיף שמואל אחרי דממה לא־ממושכה אשר שאף רוח: – הדת אשר אם לא יחושו רבנינו להקל עולה, ולהסיר ממנה את המשא לעיפה אשר שמו האחרונים נוספות לה – תיפול תחתה ובני הנעורים ישליכוה אחרי גוום כלה… והנה גם החיים דורשים את התיקונים, גם לאלה אשר לבבם שלם עם הדת, ולא יצאו מגדריה, גם לאלה אשר מחשבת פיגול לא עלתה על לבבם, והנם שומרים משמרת הרבנים ומשמרת משמרתם, גם לאלה לנו לתקן את דתנו ולהקל את עול “שולחן הערוך” הכבד, למען יחיו בארץ, למען לא תנגפנה רגליהם על דרך החיים, למען לא תעמדנה חומרות הרבנים לשטן למו, ולמען לא יאבד כספם, אשר יבוא להם בזיעת אפם ואשר “התורה חסה עליו” בעניין רע…

– גם בדבר הזה אבקשך, שמואל, לפרט באוזני פרטי הדברים, וכי תבאר את דבריך במשלים, אמר ר’ נחמן בשפל קולו.

– הפרטים והמשלים לדברים האלה רבו כמו רבו, אין “הלכה” ואין “סימן” בכל ארבעה חלקי “שולחן הערוך” אשר לא יתנו עדותם ויצדיקוני… הן פסח ושבת היום הזה, ושתי ההלכות האלה גם הנה עדים כשרים ונאמנים על יושר דברי: הנה אם נראה את חג המצות לפנים בישראל ונשובה ונראהו עתה – כי אז תסמר שערות בשר איש וכל עצמותיו תאמרנה: הרשיעו הרבנים לעשות, עשקו דלים וירוצצו עניי עמם! אז יקרא כל איש רגש מעומק לבו: מה לכם תדכאו עמי? – גזילת העני242 בחומרותיכם!… כי מדוע היה החג הזה לזוועה בישראל? מדוע יחרד כל איש בנשאו את השם “פסח” על שפתיו? מה תרעדנה עצמות העני מאחינו לזכר “יום חרותנו” חג המצות? … לפנים בישראל אפה איש איש את “המצות” בביתו; אורז, דוחן, עדשים וכל מיני קטניות לא נאסרו אז; המצות היה עובין טפח, וגם משמנים ובצים לרוב לא הוכרחו לתקנן למען אשר תיאכלנה, והוצאות איש ישראל בימי החג לא רבו מאוד על הוצאותיו בכל ימי השנה; לא כן עתה, לרגלי החומרות הרבות אשר הרבנים הוסיפו דור אחר דור, לרגלי האיסורים והמנהגים הטפלים אשר נקבצו במו אל תוך “שולחן הערוך” ויתקדשו ויהיו לחוק בישראל, שב גם חג המצות ויהי לצלם בלהות נורא על כל סביביו… כדברים האלה קרה גם להלכות השבת, אשר חומרותיו רבו כמו רבו, אשר דיניו יעיקו כעול ברזל, ואשר אם על־פי “שולחן הערוך” נחיה אין לנו לנוד אבר ביום השבת, אין לנו כי אם לשכב תחתנו כל היום ההוא, דבר אשר ילאה אדם מנשוא… ומי ימנה החומרות והאיסורים בהלכות שחיטה, טריפות, בשר בחלב, תערובות, ובכל דבר הנוגע לאיסור והיתר אשר ככוכבי השמים לרוב… אבל לא טוב המשל הזה אשר אמרתי, הן הנה יחשיכו את חיי בני ישראל, לא ככוכבים יזהירו החומרות האלה, רק כחול אשר על שפת הים רבו וכחול ההוא כבדו מנשוא…

– אבל רוב דבריהם על אדני התלמוד הטבעו? העיר ר’ נחמן.

– זכור־נא, ר’ נחמן, ואל תשכח את דברי אשר הגדתי להרב ביום השבת בבית־המדרש, את אשר הראיתי באר היטב כי “שולחן הערוך” עבר את פי התלמוד ברוב דבריו, וגם הרב לא מצא אז דברים להכחישני על פני בדבר הזה, ועתה הן אתה אומר לי כדברים אשר לא שיערתי לשמוע מפיך, ר’ נחמן, אשר בכל בית התלמוד והפוסקים נאמן אתה… זכור־נא כמה וכמה חומרות ואיסורים נוספו מיום חתימת התלמוד עד הימים האלה, אשר אם אמרתי לפורטם עלי להחל בראש “שולחן הערוך” ולכלה בסופו… והלא לפי דעתי ושיטתי יש הכוח והרשות ביד רבני זמננו להקל גם חומרות התלמוד המתנגדים לחיי העם בזמן הזה ובמדינות אלה, נשען על כל המאמרים אשר הגדתי לך כבר, ואשר אתה בעצמך הודית לי עליהם; הלא גם בעל “כפתור ופרח”, אשר העירותני עליו, אומר בפירוש שגם איסור רז“ל יש לנו להתיר אם הדור ראוי לכך, ובעלי התוס' אמרו עוד יותר כי במקום שנראה טעם קצת יש כח ביד בית־הדין לעקור אף דבר מן התורה243… וק”ו בן־בנו של ק"ו בחומרות הרבנים האחרונים אשר אין להם שרש בתורה וענף בתלמוד, אשר יראת המוסמכים ראשיתם ואי־הידיעה יסודם, אשר חרפה תשבור לבבנו לשמוע בכל פעם ופעם לאמור: את זה אין אנו יודעים, ובזה אין אנו בקיאים, ועל יסודות תוהו ואבני בוהו האלה יפסידו כסף ישראל, יתנו אותנו לגווע ברעב ובמחסור, יגזלו את פתותי הבשר מפינו, ואין אומר השב… הן שיעור שעת החמוץ בבצק, הוא על־פי התלמוד בבלי "כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריה – מיל244 ועל־פי הירושלמי "עד כדי הלוך ארבעה מיל245, ומדוע נחמיץ עתה כל הבצק גם בשיעור רגע קטן? וכן נתנו בתלמוד שיעור בשהיה בדיני שחיטה246, ובשולחן־ערוך אוסר שהיה במשהו247, התלמוד אומר כי רדיית הפת מן התנור מותרת בשבת מן התורה248, ואבנים מקורזלות מותר לטלטל משום כבוד הבריות249, ובשולחן־ערוך אסרו דברים קלים מאלה, מבלי הבט גם על כבוד התורה והאומה… ובדומה לרוב מאוד־מאוד, אשר כל אלה יכבידו עולם על העם, יקצרו חייו, יפיחו באפו רוח־מוות, מות הבשר עם הנפש…

שמואל נאנח בשברון מותניים, ויחשה רגעים אחדים ויעמיק במחשבותיו, את ראשו תמך ביד ימינו, עיניו השפיל וקווי מצחו קמטו.

גם “המלמד המינסקי” ישב דומם ברגעים האלה ויחשוב מחשבות גם הוא…

– אמנם כן, הוסיף שמואל וישם מבטו בפני ר’ נחמן: – גם הדת גם החיים דורשים את התיקונים בישראל. התורה וישראל צועקים לעזרה, ואין איש שם על לב, התורה חוגרת שק ואומרת: “תקנוני, הישירו הדורים, הסירו המעקשים אשר שמו הרבנים, עזקוני, ויחיה עמי בי ולא ימות, ידבקו בני הנעורים בי ולא יעזבוני באשמת הרבנים, אשר הוסיפו וינבאו מלבם את אשר לא ציוויתי ולא עלתה על לבי… תקנוני – פן יגרשוני הנערים כלה ושמי יישכח מדור אחרון”… וישראל ייאנח מרה, ירבץ תחת עול סבלות “שולחן הערוך”, בזיעת אפיו יעמול כל היום ובלילה יטריף לו הרב את מאכלו אשר עמל בו, ולחם יבש יגרס שיניו… הה, לבבי יחמץ בקרבי לזכר עניי עמי בארץ הזאת, ביודעי כי אין רפואה למחלתם זאת ואין צרי למכת הארץ – ארץ ליטא, והיהודים היושבים עליה… הן שנת בצורת הנה השנה הזאת, שנה אשר עניי עמנו בארץ הזאת גוועים ברעב, שנה אשר העוני והלחץ גבר מאוד־מאוד, שנה אשר עניינו צועקים לעזרה, מבקשים לחם, מבקשים עבודה, ומבקשים עצות להחיש להם טרף; אחינו אשר באשכנז שמעו לקול הקריאה וחברות שונות נוסדו שמה לתת לנו עזרה בצר, לתת לחם לפינו עתה, ולכונן אשורינו בארץ, לשית עצות בנפשנו במה נושע תשועת עולמים, מה יעשו למען תקן מצבנו לאורך ימים. העצות הנן שונות, אלה יאמרו כי לנו לנסוע לפנים ארץ רוסיה, ואלה יאמרו לתת לנו שדה וכרם למען נהיה לאיכרים עובדי אדמה; אולם כמעט שכחו כולם כי “שולחן ערוך” לישראל, “שולחן ערוך” אשר יעמוד כשטן על דרכי אחינו, ואשר יאסור את רגליהם לבלתי יהינו עזוב את מצבם הנורא… “שולחן הערוך” הנהו מקור העוני והמחסור, הוא הנהו מעין הנובע רעב וכל תלאה להם, ואם אותו ישאירו למו, אם את “שולחן הערוך” יקחו עמם בדרכם, והלכו גם העוני גם המחסור אתם בכל מקום שהם באים… האומנם יוכל היהודי לשבת בפנים ארץ רוסיה, במקום אשר הרוסים נחתים “ושולחן הערוך” לא ישים לו מועקה במותניו: את פתם אסר לנו, שפתם ובגדיהם פיגולים הם, לסחור במאכלם לא התירו, גם לבוא לביתם בגילוי הראש – כמנהג הארץ – החמיר מאוד. ואיך יחיה היהודי בתוך עם אחר? איך ימצא לחם חוקו על אדמת נכר? וגם תמונת היהודי אשר רבניו נתנו לו, את פיאותיו הארוכות מאוד, את זקנו המגודל פרא, את בגדיו ואת האיזור אשר ישים במותניו, כל אלה הלא יעמדו לשטן לו בבואו בתוך עם חי, עם בני הרוסים!… והנה הם אומרים לתת לפניהם עבודת שדה וכרם – מה נואלו האנשים האלה, מה רחקו מדעת את מצב עמינו ואת אשר “שולחן הערוך” עולל לנו, הייתכן לעבוד את הארץ ולשמור את כל הכתוב בשולחן־ערוך בהלכות שבת ויום־טוב? הייתכן להיות איכר בזמן הזה ולקיים את כל פרטי הדינים היתרים, לחנך את הבנים בחדר, ואת הנשים והבנות להושיב ביתה?… הוא הדבר אשר אמרתי, כי כל עוד לא ישימו לב לשרש אחרי מקור העוני בישראל, כל עוד לא יסירו הרבנים את “שולחן הערוך” מקרב עמם, כל עוד לא נתקן את דתנו ולא נקיל את עול הרבנים מעל צווארנו, הנה חיינו אינם חיים, הננו מומתים מדי רגע, הנה לא יועיל לנו כל עזר, וכל תשועה רחקה ממנו…

– הה, הנני רואה את עם בני ישראל והנם פרועים לשמצה, הוסיף שמואל בהלך־נפשו אחרי אשר חשב מחשבות שעה קלה: – הנני רואה את בני הנעורים בועטים בדת, רומסים ברגליהם את האמונה, מבזים תורת ה’ ומלעיבים בכל קודש; את עמם יקללו קללה נמרצת, יחרפו ויבזו את מערכת ישראל, ויהיו לסוררים ומורים, ילכו בשרירות לבם וכל מחשבותיהם אך רע כל היום… הנני רואה את העם בוכה למשפחותיו, עוני רעב ומחסור ישוררו בתקפם, אין לחם צר, אין כל, אין עצה ותושיה, רוח היאוש מדבר מתוך גרונו, יראה את מותו לפניו ולא יוכל השיגו, ישכב גוסס בארץ ליטא ומרחוק יראה את החיים, אבל “שולחן הערוך” הנהו מלאך־המוות הממית בחומרותיו את עמי, המכה בעברת איסוריו ומנהגיו את ישראל בסנוורים, המוציא את לחמו מפיו, המאבד את בניו, העוכר שארו ובשרו, הנותן אותו לבוז ולקלסה בגויים והמאבד גם את תקוותו להתעורר לחיים חדשים…

שמואל נדמה, כי מלים נעתקו מפיו, כי רעיונות נפשו גברו עליו, כי מחשבותיו המו מאוד, כי לא מצא די מלים להביע רגשותיו, לתת גוף להגיוני לבו ולהגשים את שרעפיו אשר התגעשו עתה מאוד.

גם “המלמד המינסקי” לא דיבּר דבר, גם הוא נאלם דומיה, גם עשתונותיו בקרבו התעוררו מאוד לדברי שמואל האחרונים וגם לבבו המה מאוד.

“מה גדול, מה נישא הוא האיש שמואל הזה!” חשב בנפשו, “מה נאמנים דבריו, ומה גדלה אהבתו לעמו!… הנה שמעתי אומרים כי אפקורסות ידבר בנתנו דופי ב”שולחן הערוך“, בבקשו לעשות תיקונים בדת ישראל, ובחפצו להקל את חומרותיו, וכן חשבתי גם אני, והנה אנוכי רואה כי הבל יפצה פיהם ושוא היו גם מחשבותי על אודות הדברים האלה… לא אפקורסות, לא הפקרות ולא כפירה מדברים מתוך גרונו, רק אהבת הדת והאומה, אהבה רבה לתורה ולישראל, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה טהורה הנובעת ממקור לבו, אהבת ה’ תורתו ועמו… ומה מאוד יידע לבאר את דבריו, מה מאוד יבין לקלוע אל תוך לב כל איש! פיו מפיק מרגליות, דבריו המה כגחלי אש ומוצא שפתיו כזרם מים כבירים… מה נפלא הוא האיש שמואל, ומה נפלאו דבריו!”…

אהה, ה’ אלוהים! הכלה אתה עושה לשארית יהודה?! צעק שמואל פתאום בקול גדול וזרם דמעות התפרצו מעיניו: – הכלה ונחרצה זאת מאתך, ה’ אלוהי אבותינו!…

ר’ נחמן התעורר מאוד למחזה אשר לפניו, למראה הדמעות אשר כמטר הרעיפו עיני שמואל.

– נבכה לשבר בת עמנו! הוסיף שמואל ודמעותיו פרצו כנחל מעם גר: – נשפוך דמעות כמים כי גדול כים שבר ישראל!…

– הה, מורי ורבי שמואל! אמר “המלמד המינסקי” בקול רועד מאוד: – עשה את אשר בכוחך לעשות, כי מאת ה’ שולחת הנה, ה’ שלחך למחיה לפנינו…. עשה והצלח… כל מחזיקים בימינך ברוכים יהיו לה’ ולאדם וכל מנגדיך יקולל בארץ חלקם, לך בכוחך זה והיה ברכה בקרב הארץ… גם אנוכי אעשה למען הדבר הגדול הזה, אם יהיה לאל־ידי, אבל מי אני ומה מעשי…

– אל תאמר ר’ נחמן, כדברים האלה, כוחך גדול מאוד, שמך מהולל בפי האנשים, הבה יד ליד, הבה נכרתה ברית יחדיו, אולי נעשה ונוכל אולי נושיע…

ומבלי חשוב עוד מחשבות נתקעו ידי שניהם באהבה רבה.

– בני הנך בשנים ואבי בחכמה, אמר ר’ נחמן תפוש במזימותיו: – הנני נכון לשמוע בקולך לכל אשר תצווני, גם פה ולשון אברא לי, ברצונך אדבר אריב גם אנוכי ואסור למשמעתך כל הימים…

– הנך עניו מאוד, ר’ נחמן, חברים מקשיבים איש לקול רעהו נהיה מעתה ועד עולם, חברים אשר איש לרעהו נאמר חזק, נתחזק בעד עמנו, בעד דתנו ובעד תורתנו!…

– לוּ יאמר כן ה’!

זמן רב ישבו שניהם על השולחן בדממה, תפושים ברוב שרעפי נפשם בקרבם.


[טז] חוטא ולא־לו250    🔗


היום פנה לערוב, וחג הפסח בא עד קצהו; עוד מעט קט, עוד שעה קלה, עוד עת מצערה ותבוא “ההבדלה” ותבדיל “בין קודש לחול”, בין “ימים טובים” לימי עוני ודאגה, בין מנוחת הלב לשברון רוחו, בין “לחם עוני” אשר לזכר שעבוד אבותינו בארץ מצרים נאכלהו היום בלב שמח ונפש שקטה, ובין לחם עוני אשר נאכל היום מדאגה, מקוצר רוח ומעול הפרנסה אשר בזיעת אפינו נעבוד למענו… השמים היו טהורים, אין עב אין ענן אשר העיז להקדיש את תכלת הרקיע ולהשיבתו מטהרו; רוח צח, אשר יביא רוח האביב בכנפיו, השיב לב כל איש, ויצהיל כל פנים; קווי השמש, אשר ככדור מופז עמדה לפאת מערב בירכתיים, האירו את פני העיר ויפוזו את כל אשר בה בשלל צבע רקמתיים – כמו שמחה כל הבריאה בשמחת היהודים האחרונה, כמו לקח גם הטבע חלק ברגעי החג האלה, בטרם בוא “ההבדלה” ותהפכם ליגון ואנחה, וכמו ה’ ממעון קדשו, השמים, שאג ישאג: “שמחו ועלזו, בני! עד אשר דאגות מחר תבאנה ותשדדנה מנוחתכם!”… וכמו רוח אלוה ממעל אחז בציצת ראשי היהודים ותוציאם ממסגר בתי העיר אל הגנות ואל השדות אשר מקירות העיר וחוצה; ברחובות השלך הס, דממה שררה בעיר, כי כל האנשים נשים וטף יצאו לשוח לרוח הערב הזה.

ובפתח בית־המדרש עמד הבירזי, ויחשוב מחשבות אין קץ, נאנח מדי רגע בשברון מותניים, עיניו השפיל לארץ ונפשו עליו תאבל.

“אהה, ה’ אלוהים!” חשב בנפשו וכל יצורי גוו רעדו – “אהה, לבי חלל בקרבי, ועצמותי עששו… מי מלל לי: מוכּה האהבה הוא יוסף ולילות עמל מנו לו? מי שדד מנוחתי ויביא רצח בעצמותי? מי הכני בשגעון וכל שמחה ועונג גזל ממני?… הה, היא אוהבת את שמואל, את שמואל אשר הנהו בטלן גם הוא כמוני היום, את שמואל אשר לא יבין לרעיה ויספר באוזניה את אהבתו לחנה… מה אמולה ליבתי! אנוכי אמרתי לנתק את תקוות חוט האהבה הזאת, אמרתי חרפה היא לאיש לאהוב ואמרתי לקחת את חנה מידו, והנה מצאתי אני את האהבה, מצאתיה מבלי אוכל לקחתה, מצאתי את רחל והנה גם היא נתונה לשמואל… את חנה אמנם נתתי לאפרת, והנה רחל באה ותקח בלבו את מקום הראשונה, ואנוכי הנני רואה, יודע ואשב בדד ואדום… לא, ביד חזקה אוציא אותה מידו ביד חזקה”…

– מדוע תעמיק כה במחשבותיך, בירזי? שאלהו פתאום זלמן ינטס בלכתו ברחוב בית־הכנסת, וילטוש עיניו על יוסף.

– אנוכי הנני חושב לדעת מה רבה ענוּת האיש אשר יחטא לאלוהים ולאדם ולא יאכל פרי החטאה הזאת, אשר יחרוש עוון יזרע שקר, ואלומות עבודתו ישאו אחרים ברינה…

– הגם לדבר במליצות לימדת לשונך?

– אשר יעשה עוול למען אשר ירבה כבוד ביתו, אשר יעץ מזימות למען אשר יצליחו מעשיו ואשר כונן ברמיה חיציו על יתר למען אשר ייכונו מעשיו בארץ – העוול נעשה, מזימותיו הוקמו, וחיציו החטיאו את המטרה… מעשיו צלחו לאשר שולחו, וחיך אחר יטעם את המגדנות אשר עשה בחטאו – מה רע ומה מר גורל האיש הזה…

– על דיברתי, כי מגיד נפלא הנך, וצר לי מאוד כי שומע אין לך בלעדי…

– אל־נא תלעג לי, אומלל, כי אתה הנך האיש! אמר הבירזי ומבט־אש ירו עיניו ויגע בעפעפי זלמן.

– אני? אנוכי?…

– אתה!… אתה הוא אשר עמלת לאחרים, חטאת ולא־לך…

זלמן נבעת כמעט.

– ידעתי את כל מעשיך, זלמן! הוסיף הבירזי ולא סר עיניו ממנו: – ידעתי את אשר עשית לשמואל ולחנה…

– אבל מדוע זה נדבר את דברינו פה ברחוב? אמר לו זלמן: – בוא ביתה המדרש ושם בחדר הקטן תספר באוזני את דבריך באין מפריע.

שניהם באו החדרה.

– הנה הסיבות ריב ומדון בין שמואל ובין הרב למען אשר תתן את חנה לגד ואת אסתר לשמואל, הלא? הוסיף הבירזי שם בחדר ויטעם את דבריו: – ועתה דע לך כי חנה ושמואל אמנם נפרדו, אבל בידך אל יפלו, אתה לא תאכל את פרי הפירוד הזה: חנה היא אהובת אפרת המורה, ורחל אוהבת את שמואל…

זלמן חשב מחשבות.

– הידעת את אלה באר היטב?

– כימי השמים על הארץ.

– מידי לא ייפלא דבר, אמר זלמן אחרי העמיקו במחשבותיו: – אנוכי הפרדתי ואפריד עוד… התתן גם אתה יד לי?

– אנוכי לא אחטא בעד אחרים, ענהו הבירזי והכרת פניו ענתה בו כי מעומק לבו יצאו הדברים: – אם גם אתה תיתן יד לי, אז אהיה גם אני לך.

– בכל אשר יהיה לאל־ידי.

– לכן שמע־נא, זלמן, סוד לבבי אגלה לך עתה, סוד כמוס עמדי… אנוכי אוהב את רחל, והיה כאשר תשמע לי ובעצתי אשר אנחך תעשה דבר להפריד בין רחל ובין שמואל, אז שכרך אתך ואנוכי אפריד בין חנה ובין אפרת.

– טוב הדבר, יד ליד! השמיעני־נא את דבר עצתך.

שניהם התלחשו דברים רגעים אחדים.

– ואם את הדבר הזה נעשה – ונוכל גם שנינו, אמר הבירזי בקץ דבריו.

– הנני למלא את חפצך בדבר הזה.

– אבל לא נחמיץ את המעשה אשר נעשה, הדבר נחוץ, נמהר־נא לעשותו…

– טוב מאוד, לך־נא אל רחל, וגם אני אבוא ואמלא את דבריך.

שניהם יצאו החוצה ובאין אומר ודברים התפרדו.

“יחשוב־נא הנער הזה כי אנוכי אמלא אחרי אהבתו,” חשב זלמן ינטס בלכתו מעמו – ויהי לי ידיים להוציא את מחשבותי אל הפועל, ואחרי כן אורה דעת גם אותו, יידע אחרי כן גם הוא את זלמן… הן רחל הנה אלמנה, צעירה לימים, יפת־תואר וטובת־מראה, גם כסף לה גם אב עשיר, ואנוכי הנני שדכן, ומה לי הבחור העני הזה? יקחהו אופל אותו ואת אהבתו גם יחד… חא־חא־חא! אהבה בלב אחד “הבחורים העניים!” אהבה אשר זלמן ינטס יעזור על־ידה?… הטרם ידע כי ריב לשדכנים את האהבה, כי אנוכי שנאתיה תכלית שנאה וכי אין לי כל חלק ונחלה בלב עניי העם?… האהבה הנה טובה רק עת תלך יד ביד את השדכנים, או בעת אשר היא כלי למפעל ידם ודרושה לחפצם; אולם אוי־נא לה אם אין לשדכנים כל חלק ונחלה בה, אם לא ימצאו בה חפץ, אז יזרוה כמו דווה, ושמה לא ייזכר עוד"….

כה חשב זלמן בלבו וישם פניו לרחוב העיר ימינה, בעת אשר הבירזי הלך בצעדי־אוֹן לבית אפרת שמח וטוב לב, בוטח בעצתו ובדברי זלמן ינטס כי גם חפצו יצליח בידו.

ובלב מלא בטחון פתח הבירזי את דלתי פתח אפרת, וייבּהל לראות כי שמואל ורחל יושבים ומדברים דבריהם, ובעל־הגימטריאות יושב גם הוא ושומע.

“בעת לא־מצוא באתי,” חשב בלבו בפתחו את הדלת, “הנה שמואל… והנה גם ר’ טודרוס… עתה אין לעשות דבר, ולוּ לא בא זלמן הנה עתה בעת הזאת, כי בואו עתה ישים לאל את דברי עצתי”…

– ברוכים אתם לה’! אמר בקול רם.

– ברוך בואך! ענוהו היושבים.

– אחי איננו בביתו עתה, הוסיפה רחל ותאמר להבירזי:

– כי הלך לשוח, ואם יש את נפשך שב־נא וחכה עליו.

– רב תודה וברכה לך, גבירתי, אמר הבירזי וישב על הכיסא.

“לא לאחיך, גבירתי, באתי”, חשב בלבו אחרי שבתו, “שלחי־נא את האנשים האלה מפניך כי אז אספר באוזניך מדוע באתי הנה עתה, אבל אשב בדד ואדום, אולי ילכו אלה לדרכם”…

– ור’ נחמן הודה לדבריך אלה הנאמנים באמת וצדק? שאלה רחל את שמואל ולא הסבה עינה מנגדו: – ספר־נא לי את אשר דיברת עוד להוכיח לו צדקתך.

– אנוכי דיברתי רב מאוד, ענה לה שמואל: – דיברתי, ולבבי היה כים נגדש, רעיוני המו מאוד, דמי בקרבי החלו לקדוח כאש המסים251, וכמו אש אחזה את כל בשרי, דיברתי, הגיתי, צעקתי עד כי גם בכיתי לזכר ענוּת היהודים ומצבם הפרוע לשמצה מאוד… לעגי־נא, רחל, עלי, מלאי פיך שחוק – אודה ולא אבוש כי בכיתי שמה בבית ר’ נחמן…

– אמנם לשחוק תהיה בפי כל, שמואל, אמר הבירזי בחפצו לתת בו דופי בעיני רחל: – כי איש כמוך יבכה בדמעות בבית איש זר…

– בפי כל אשר לא ידע לערוך נפש יקרה, ענתה רחל ובעין זועמה הביטה בפני הבירזי: בפי כל איש אשר לב לו אין, רק בפיהם יהיה לשחוק האיש אשר שבר בת עמו נגע עד לבו…

– רב תודות לך, רחל, על כי תדיניני לכף זכות, אמר שמואל, ונפשו מלאה עונג: – תודה וברכה לך על הדברים האלה, ומאוד אשמח לשמוע מפיך כי גם את תוקירי רגשות איש ותדעי להלל את אשר יהולל.

– הלא זה דברי אליך בכל עת כי את הרגש אוקיר ורק עם הדמיון אריב ריבי, ענתה לו רחל בחן־שפתיים: – אנוכי רק את הדמיון באין דעת, הרגש בלא תועלת, והדיבור בלא מעשה אשנא תכלית שנאה; אנחנו הרגלנו לחשוב כי בכי יאות רק לילדים קטנים ולא לאנשים באים בימים; אמנם כן, אל לאנשים בכי כילדים, אבל רק כילדים אשר בכיים לא יביא כל מעשה בפועל למו, הילד כי יבכה לא ישים לבו לעשות דבר בפועל, יבכה כמתייאש, ישליך תקוותו מנגד ולא יאמר להביא עצה ולכונן עלילות אשר יביאוהו למטרתו, בכי כזה הוא הבכי אשר נשחק עליו; אולם לא כן אתה אשר כגבר תאמיץ ידיך לעשות, אשר תחגור חרב על ירך לצאת למלחמה, בכיך נאה לך, הוא יוסיף לך עוז ואומץ למען תלך דרכיך באומץ הלב, הוא יחזק את לבך לפעול גדולות בקרב הארץ, לבלי תחבוק בעצלתיים את ידיך ולבלי ישובו רגשי קודש אשר בקרבך והיו לדמיון, דמעותיך אלה קדושים המה, וחלילה לכל איש מוקיר דעת להתל במו…

– ואת פריו נשאתי ברינה עוד היום הזה, בראותי כי נהפך גם לב ר’ נחמן והודה לכל דברי…

– האומנם? שאלה רחל ועל פניה נראה אותות שמחה: – האומנם כי המלמד הזה הודה לכל אשר אמרת? – מאוד־מאוד אשמח על הדבר הזה.

– הוא תקע לי כפו, ושנינו נשבענו לעשות ולפעול לטוב התיקונים בישראל כאיש אחד.

הבירזי בראותו כי לא יפנו אליו בדבריהם ומיראתו פן יבוא גם זלמן ינטס עתה – בהיות שמואל בבית – וישחית את דבר עצתו קם ממושבו.

– האדון אפרת לא בא עוד… ואנוכי הנני נחפז ללכת, אמר הבירזי במתון בקומו ממושבו: – היו שלום!

– אבל אל־נא תמהר דרכך, אמר לו ר’ טודרוס: – הלא שמך “בירזי” בגימטריא: “וחכה נא כמעט”.

הבירזי שמח בנפשו לקול ר’ טוֹדרוס הזה.

– אבל מדוע זה תפריע, חמי היקר, את העלם מדרכו? אמרה רחל, אולי נחוץ לו הדבר.

לב הבירזי סער מאוד, אפו חרה, ובחפזה פנה מול פני הפתח.

– היו שלום!

– לך לשלום!

והבירזי יצא מאת פני בית אפרת.

– קצה נפשי בהעלם הזה, אמרה רחל בצאתו.

– מדוע זה, בתי, תשנאיהו? אמר ר’ טודרוס הזקן: – הוא הנהו עלם יקר מאוד, איש טוב הלבב ובך ידבר נכבדות.

– ועל־כן אבזה צלמו, ענתה רחל בלעגי שפה: – הן הוא ילאה אותי בדברי חנף וחלקות אשר המה למרות רוחי.

– על דעתי יעשה זאת למען מצא חן בעיניך כי תעמדי על ימינו בקומו לשחר בית־ספר, אמר בעל הגימטריאות בחפצו לדבר טוב על הבירזי: – הן כבר דיברתי אתך על אודות הדבר הזה.

– אבל גם בזאת לא ייאמנו דבריו בעיני, ענתה רחל בשפה רפה: – הוא הנהו איש דברים אשר לא יעשה מאומה, זולתי לסבב בחנף את איש, ולבקש לו “נהמא דכסופא”… האמת בפי המשפט אשר חרצתי, שמואל?

שמואל אשר ישב עד כה שקוע ברוב שרעפי נפשו, התעורר עתה לדברי רחל.

– מה הוא המשפט אשר חרצת? שאל את רחל.

– בדבר “הבירזי” נדבר דברינו, מה משפט הנער הזה? הלא אתה תדעהו זה מכבר.

– לוֹ אמנם כשרונות נעלים, אבל יאבדם בתוהו, ולא נחטא בשפתיים אם נאמר עליו כמליצת התלמוד: הוא הנהו חכם לכשירצה252, אולם באשר נוגע לתכונת רוחו…

שמואל חדל לדבר כי הדלת נפתחה ואפרת עם חנה באו הביתה.

– ה’ עמכם! אמרו בבואם.

– הנה שבנו מדרכנו אשר הלכנו לשוח, הוסיף אפרת בנתנו כיסא לחנה לשבת: – וחנה ביקשה את פני לבוא ולהתראות אתך, רחל, פנים, ונבוא הנה לנוח מעט בטרם תשוב הביתה.

אף כי שמואל ידע זה כבר את אהבת חנה ואפרת, אף כי דברי רחל, בנוגע להאהבה הזאת, פעלו רב מאוד על לבו, ואף כי במחשבותיו ובסתר לבבו התפאר עליו כי לא עוד יוכּה בתימהון לרגלי האהבה הזאת – בכל אלה נבהל עתה למראה עיניו כבוא אפרת עם חנה הביתה. מה נקל לחשוב, ומה כבד לעשות!… נקל להשכל להוליד אלף מחשבות, להמציא רבבות לימודים,ולחשב דרכי מעשיו בבינה ודעת, במתון ובהשכל; אפס כי להשתרר על דמי לבבו במחשבותיו אלה, להיות גם נאה מקיים253 בנוגע לו לעצמו, ולעשות גם מעשיו במתון ובדעת, במקום אשר לבו ירגיש ההיפך – כבד מאוד!… גם שמואל חשב בנפשו לקיים את דברי רחל האחרונים על דבר אהבתו לחנה – “הן צדקה ממני”, אמר אז בלבו, “האהבה לא ביד חזקה תוקח, ולא בזרוע נטויה אורישנה, ואם היא לא תאבה ללכת אחרי, אתעודד ואגבר חילים לבלי תפעל האהבה עלי לרעה”… כה השתוננו כליותיו בקרבו אז, וכה דימה בנפשו אחרי אשר יצא מאת פני רחל; – אבל כל אלה כעב תעופנה עתה עת עיניו הראו לו בפועל את אהבת חנה ואפרת, עתה הנדפו רעיוניו כמץ מגורן, עתה נשכחו כמת מלבו אמרי בינה ההם, ברגעים האלה משל הלב ממשל רב וישתרר על הדעת ועל השכל – ושמואל נדהם מאוד, פניו חוורו, שפתותיו נהפכו לתכלת, עיניו נמקו בחוריהן, וכל עצמותיו רעדו, וגם מחשבותיו בקרבו חדלו, עד כי לא ידע נפשו.

– רב תודות לך, חנה, על כי זכרת גם אותי בעת אשר כל מחשבותיך נתונים רק לאיש אחד, אמרה רחל בצחוק־שפתיים.

– הלא אַת היא אשר אמרת כי אהבה וריעות דברים שונים הנמו, ענתה לה חנה, כמו רעו בעיניה הדברים האחרונים אשר הטעימה אותם רחל: – והנה ה’ נתן לי שכרי כי מצאתי הנה גם את רעי את שמואל…

שמואל התעורר בשמעו את שמו יוצא מפי חנה בכינוי “רעי”.

– מה שלומך, שמואל? הוסיפה חנה ותבט בפניו: – הן זה שלושה שבועות לא ראיתי את פניך.

– הה, מה מאוד ארכו לי שלושה השבועות האלה! ענה שמואל בקול רועד מאוד ומבוכת נפשו גברה עליו עד כי ניכרו עקבותיה גם בתווי פניו: – בשלושה שבועות האלה נגזל טל התחייה ממני, נפזרו לרוח גשמי הברכה, אשר לעתים רחוקות הרעיפו על לבבי…

חנה זכרה כי הם המה דבריה אשר אמרה לשמואל ואשר שחרה אז למוסר אוזנו על כי לא ישחר את פניה, ועתה הן הדברים שבים אליה על אודות אהבתה לאפרת, וגם שרעפי נפשה נבוכו כמעט.

– גשמי הברכה ההם, הוסיף שמואל ויאמר וקולו הולך וחזק: – היו לפני שלושה שבועות ברכה גם לנפש עוד אחת…

– רב לך, שמואל!… ענתה חנה ותדום.

גם שמואל החריש, ודממה איומה שררה בחדר רגעים אחדים.

רחל הביטה בפני שמואל ותכּר את אותותם, גם אפרת שם עיניו בפני חנה וירא והנה גם הם זועפים.

– מה בהיר הוא היום הזה בשחקים! אמר פתאום אפרת בחפצו להפריע את הדממה, הרת עצבת, ולהסב את השיחה לדברים אחרים: – הרוח הצח ישובב נפשות, והאביב הנהו נראה היום הזה בכל חמדת מראהו.

המסובּים החשו ולא ענו לו דבר.

– ומדוע ישבת את, אחותי, בבית ולא הלכת אתנו לשוח? הוסיף אפרת.

– יען כי דבר נעים ביתר שאת וביתר עוז עצרני, ענתה רחל ותבט בעיני־אהבה בפני שמואל: – הלא תדע, שמואל, את הדבר אשר מנעני מלכת אתם…

שמואל הביט בפניה וכל עצמותיו נבהלו.

“דבר נעים ביתר שאת וביתר עוז”, חשב בלבבו, “הלא אנוכי אנוכי הוא המעצר אותה… האם עלי יסבו דבריה אלה?”…

– ועוד גם זאת, הוסיפה רחל אחרי דממה לא־ממושכה: – הנה ראיתי והתבוננתי כי דברי אשר אמרתי לכם אז, בלכתנו יחד, על האהבה והריעות פעלו פעולה לא־טובה על מצב רוחכם, ויראתי לנפשי פן לא ינעמו גם היום אמרי פי לנפשותיכם. ואחדל מלכת..

– שגית, אחותי, אמר אפרת, דבריך פעלו פעולה טובה מאוד אז, המה הנעימו לנו את דרכנו.

– ואם כן תן נא לי לכלותם, ענתה לו רחל אצה לדבר דבריה: – הן בעוד אחת תיבדל האהבה מן הריעות, והאחת הזאת רב ערכה מאוד, ולנו לשום לה לב…

– ומה היא? שאל שמואל.

– הריעות תפיל לנו חבלה אך בנעימות, לא תברא לנו כפיים לעוף במרומי שחקים, אף לא תדיחנו למדחפות בעמקי שאול ואבדון. דבשה נאכל רק לשובע נפשנו, ולא תאמר לריעים: “שתוּ וקיוּ254”… לא כן האהבה: חיים גם מוות בידיה, דבש גם רעל בפיה, תחייהו למען המיתו, תשביעהו מיערת דבשה למען הקאוֹתה, למען אשר יקוט בפניו ויבזה צלמו בפני כל מכיריו… האהבה תקח את בחירה, רצתה נפשה בו, תרקיע אתו לשחקים, תעלהו לשמי מרומים, תשכן את נפשו ולבו בעדן גן אלוהים אשר ברקיע השמים ובין כוכבים תשים קינו – למען אשר יהיה לאל ידה לדחפהו, כשעיר המשתלח, למעמקי בור, למען עשותו לצלם בלהות, למפלצת, לבוז אדם ולשד משחית… הריעים הנם אנשים, והנאהבים יהיו או מלאכי מעלה בני־אלוהים, או שדים בני שאול ואבדון…

שמואל הביט בפני רחל וכמו עיניו שאלו: “האם עלי הוצאת משפטך זה?” ורחל הביטה בפני שמואל כמו החליטה ממנו לאמור: “כן הדבר, עליך דיברתי דברי”.

– הכה משפטך על דבר האהבה? שאל שמואל בנפש מבוהלת.

– כה משפטי לאלה אשר יאבדו את נפשם באהבה, ענתה רחל בקול עז: הנה כה משפטי לאנשים אשר לא ידעו לחשב דרכיהם ויתנו לדמיונם למשול בהם בחוזקה, כה משפטי לאנשים אשר לסינג יאמר עליהם:

"הן כביר ילחמו

על זאת הלב והראש, אם קשי הרוח

יגבר, אם שנאת כל אדם יחד.

ופעם גם שני אלה לא יגברו

ובריבם אז הדמיון יתערב

הפכפך דרכו ומאוד זר מעשהו,

לעשות מעשה הלב לראש יצו פעם,

פעם היות ראש ללב יתן אומר"…

לאנשים כמו אלה ולאהבה כזאת הגדתי משפטי.

– נורא המשפט אשר חרצת, אחותי, אמר אפרת בשחוק־שפתיים: – ואם על פיך שפטתי גם אני, כי אז אמרתי כי גם אַת ציווית ללבך היות לראש…

רחל לא ענתה דבר. הן לא־לו השמיעה משפטי פיה, ולא על מענתו שמה לב.

הדממה שבה ותהי שוררת בחדר. חנה ואפרת לא דיברו, אף לא חשבו מחשבות: אפרת חשב את דברי אחותו למליצה (פראַזע) וחנה לא שמה לב לדברי הפילוסופיה האלה כי פילוסופיה הם על דבריה; אפס כי הדברים האלה ירדו כחץ שנון בלב שמואל.

“הן עלי יסבו דבריה אלה”, חשב בלבו – “לא חדשות המה לי, אנוכי כבר שמעתי שמעם מפיה… ואנוכי לא אווסר…. אמת תבענה שפתותיה כי ברגעים האלה הייתי כבוז אדם כמפלצת, כצלם בלהות… את נפשי ולבבי איבדתי בראותי את חנה באה עם אפרת הביתה… לא, לא אוסיף לאבד את נפשי באהבה, אדם הנני ואדם אהיה… רחל צחקה ממני… דמיוני ימשל עלי ממשל רב… ומי יתן ואוכל לקיים את מוצא שפתי, מייתן ואוכל להמשיל את הראש על הלב… מה נאמנו דברי רבותינו: “איזהו גבור הכובש את יצרו!” הה, גבורה כזאת לא אדע אם יש לי”…

– ואתה שמואל לא שמעת בקולי, ועוד תעסוק בעסקי הקהל, אמרה חנה למען השבּת הדומיה.

– בעסקי הקהל!? שנו רחל ואפרת את דבריה בתמהון.

– להכשיר טריפות לדניאל, לריב את הרב, וכמו אלה, ביארה חנה את דבריה.

שמואל לא ענה לה דבר.

“מה שפלה היא נפש חנה, ומה גדלה נפש רחל!” בא פתאום רעיון נורא בלב שמואל ויהם את מחשבותיו – “לב רחל מלא דעת ותבונה, ולב חנה מלא אהבת־עצמי, לא תבין לכל אשר בטוב כללי יסודו… מה אמולה ליבתך, חנה!… “עסקי הקהל” – הה, קטנות המוח!”…

ויבט בבוז בפני חנה.

אל־נא “עסקי הקהל” תאמרי לריב הזה, ענתה לה רחל, וכמו ידעה את מחשבות לב שמואל ברגעים האלה: – הריב הזה קודש הוא. ואושר כל היהודים תלוי בו.

גם חנה הבינה לדעת כי לא טוב הדבר אשר אמרה בזה, וגם היא ראתה בפני שמואל כי שונו לרגלי דבריה אלה.

– אפרת, אמרה חנה בקומה ממשובה: – הנה כבר אתה ליל, אשובה־נא ואלכה לביתי.

– טוב הדבר, אנוכי אלך אתך ללוותך עד ביתך, ענה אפרת ויקם גם הוא.

– לינו בטוב, אמרה חנה והיא עם אפרת יצאו החוצה.

ושמואל עודנו יושב שקוע ברוב שרעפיו בקרבו. המחשבה האחרונה לקחה את לבו ותוליכהו שולל.

רגע אחד מה הוא בחיי האדם? ורגע אחד יברא לו מעשים ומחשבות אשר יפעלו עליו רבות בשנים! ברגע קטן יאהב איש, וברגע קטן יחדל מלאהוב! מה גדלו הרגעים האלה ומה ארכו!… רגע קטן די לקשור נפש בנפש, מלה אחת, מבט אחד, והרף־עין אחד דיים לקחת לב איש או אשה באהבה, לאגוד בחשק־נפש את הנאהבים ולתת להם אייל, עוז וגבורה לעשות מעשים גדולים ונוראים אשר לא ייספרו מרוב; ורגע אחד, הרף־עין אחד, ומלה אחת יפרידו בין איש ואיש, יסירו לב הנאהבים, ישימו פדות בין לב ללב, ינתחו את הנפשות, יבתרו את הרגשות, יחלקו את הנאחדים ויבדילו בין המחובּרים. ברגע קטן ישונה לב איש לאהוב או לשנא, ומה מאוד שונים המה הרגעים האלה בתכונתם! מה מאוד ייבּדלו במעשיהם ובפעולתם! הרגע אשר יאהב איש הנהו קודש קודשים, והרגע אשר יחדל לאהוב מך ערכו מאוד; הרגע הראשון יביא לאדם נועם ועדן, והשני מלא רעל וחלחלה; הראשון יראה לאיש עתיד מופז, גן־עדן, עונג אין־קץ, והשני יראה לו עבר מתועב, מלא הבלים דמיונות וסכלות מרבה להכיל; אחות הראשון הנה התקווה אשר קרניים מידה255 לשמח לב איש ולהרים עד לשמים שיאו, ואחות השני היא הנוחם והחרטה אשר תצעדנו למלך בלהות, תבזה צלמו, תסכסך רעיוניו ותבלבל מחשבותיו… מה שונו הרגעים האלה ומה מאוד ישונה לב האדם במו! ומה יגדל כוח הרגע אשר יוליד גם אהבה גם שנאה בלב איש אחד! מה מאוד יתחמץ לבב אנוש בקרבו אם ברגע קטן בהרף־עין אחד יחדל ויחל לאהוב! מה מאוד יוכה בשממון, אם ברגע אחד ישנא אהובתו ואהבה אחרת תקח מקומה! אין חקר ללב האדם ברגע הזה ואין קצה לתכונה הזאת!… והרגע הזה בלבל גם עתה את לב שמואל ויהם את מחשבותיו בקרבו. ברגע הזה באה גם שנאה גם אהבה חדשה בלבו, ברגע חדל לאהוב את חנה – ויאהב את רחל…

דומם בלי נוע ישב שמואל רגעים לא־מעטים, לא ראה את אשר לפניו, לא שמע את אשר דיברו, כמו בחלום בחזיון לילה ראה כי חנה יצאה עם אפרת, לא קם לשלחם, לא ענה על ברכתם, לא הניע אבר וכנטוע במסמרים ישב על מקומו, עיניו השפיל לארץ, ידיו נפלו על חקו, ושרעפיו המו מאוד.

– מדוע כה נפלו פניך, שמואל? שאלה רחל אחרי שובה מהלוויית חנה ואפרת.

– הה, נפשי ולבבי!… התפרץ מפי שמואל ולא יסף כי מחשבותיו גברו עליו.

– מה לך? מה חוורו כה פניך? מדוע נהפכו שפתותיך לתכלת? – שובה למנוחה!

– הה, ר–ח–ל! אמר שמואל בקול רועד מאוד: – הה, נפשי תהלך חמס, לבבי ייתר ממקומו, חושי־נא לעזרתי, תני לי יד עזרה כי נפשי אמולה…

– וכל אלה באהבתך את חנה ובקנאתך את אחי ממנה?

– לא, אשה נשגבה ואיומה!… אל לך לישא את שם חנה על שפתותיך הקדושים! שנא שנאתיה…

רחל הביטה בפניו.

– הה, רחל, תמכיני־נא!… הוסיף שמואל אחרי רגעי דממה: – הניחיני ואלכה לביתי… הנני נבוך מאוד…

– אמנם נבוך הנך, מה לך?

– לא, לא אצא מזה… אמר בהלוך מחשבותיו: – לא אצא עד אשר אדע מה אומלל אני…

– רחל, שלחי־נא לקחת יין־שרף, הן הולך הנני להתפלל תפילת ערבית, ובשובי נשתה יין־שרף חמץ וגם שיכר נשתה, אמר בעל־הגימטריאות ויצא מן הבית.

– גלה לי שמואל את מסתרי לבך, אמרה רחל.

את אמרת כי דבר נעים עצרך היום לשבת בית, ענה לה שמואל אחרי רגעים אחדים אשר הביט באהבה בפניה: – ושבתי בבית זה מעט הביא לי גם שנאה גם אהבה בלבי… הה, רחל, לוּ יכולתי לקרוע סגור לבי עתה כי אז ראיתי דבר נורא מאוד: ברגע אחד גורשו פני חנה מקרבו, ברגע אחד שבה אהבתי לה לשנאה… לא, לא אראה עוד את פניה, לא אבוא בסודה ולא אתאווה לדבריה… השעה האחרונה הורתני לדעת מה מאוד שגיתי, מה מאוד נפתיתי אחרי ההבל, ומה מאוד צדקו דבריך אלי… אבל… השעה הזאת… אולם לא, אחדל מזה, אחדל לעולם…

– הגד־נא לי מה עוד הסתרת בחבך.

לא, אחשה הפעם, אחדל…

– אנוכי הנני מצווה עליך להגיד ולבלי לחדול, אמרה רחל בקול נגיד ובשחוק־שפתיים.

שמואל נלחץ בין המצרים, ולא ידע מה לענות, כי ירא להגיד והנה הדלת נפתחה ואפרת בא הביתה.

– מדוע זה תרדפי, אחותי, את חנה עד מאוד, אמר אפרת בבואו בשחוק: – הן היא יצאה מזה כגבר עברו יין, “אחותך הפילוסופיה”, אמרה לי, “תרב חקירות וגם מהתלות למען הרעימני”…

– למען הרעימה? תשגה מאוד. ענתה רחל בשפה רפה:

– אנוכי אדבר בכל עת את אשר תשים הדעת בפי, ומעודי לא אמרתי להרעים איש בדברי…

– אבל נחדל מזה, אמר אפרת וישב על הכיסא: – התדעי, אחותי, כי לימים עוד שלושה תהיה מורה לבנות ישראל בעיר הזאת.

– טוב מאוד, אמרה רחל, ועתה צווה־נא להחם לנו את מכונת־הטהע, הן גם אתה, שמואל, תשתה הלילה טהע עמנו.

– לא אוכל לעשות כזאת, יען כי אמי תחכה עלי למען אשר אבדיל על הכוס.256 אנוכי הנני נחפז ללכת.


והבירזי הלך לבקש את זלמן ינטס למען אשר ימנענו מבוא היום הזה בבית אפרת. בקשהו אף מצאהו.

– האם מבית אפרת תבוא? שאלהו זלמן.

– כן הדבר, ואבוא להגיד לך כי לא תבוא היום לביתו, יען כי גם שמואל הנהו עתה שמה.

– האומנם תדמה בנפשך, בירזי, כי אין עצה ותושיה לי זולתי את אשר הגדת לי? האומנם תשוב ותלעג לי לאמור: “חוטא ולא לו?” האם זלמן יחטא ולא יראה טוב בחטאו? אם חטאתי ומחשבותי לא הביאו לי פרין, אשוב ואחטא עוד עד אשר חיצי יגיעו אל המטרה.

– כן אחשוב גם אני, ענהו הבירזי, ואמהר להודיע לך מכל הנעשה.

– ואם אתה לא תודיעני אוודע מאיש אחר, אין נסתר ממני… הן אחת גזרתי אומר לתת את חנה לגד ואת אסתר לשמואל, ומי יפריעני ממעשי אלה?… אנוכי הצלתי את שמואל מכף הרב והמגיד למען אשר יהיה לי, למען אשר יקח את בת תחכמוני לו לאשה, והיה אם מאן ימאן ושלחתי בו חמת צפעונים, שן הרבנים והמגידים, עד אשר יתרפס לפני, את כפות פעמי ינשק, ואת אשר חשבתי היא תקום… הנה גם נפתלי הכספי עומד על ימיני, גם הרב גם המגיד יעזרו לי, גם כל היראים יתנו ידם להרוס ולנתוץ את בית־הספר אשר בניתי, לדכא תחת רגלי את שמואל ואפרת גם יחד… אשרוק־נא: “אספו לי חסידי257” ושמואל ואפרת הנם בידי כחומר ביד היוצר, אטם לכל אשר אחפוץ, ואתה לא תשוב עוד ותאמר כי הנני חוטא ולא־לי…

– לוּ תדע לעשות כאשר לדבר תדעה, אמר הבירזי בשחוק שפתיים.

– עתה תראה היקרך דברי! ענה זלמן ינטס בלעגי שפה:

– הן הארץ פצתה את פיה ותבלע את קרח וכל עדתו, וזלמן ינטס כי יפצה את פיו ויבלע את שמואל, אפרת וכל הנלוים אתם. בוא נא אתי ביתה המדרש, שם אתראה פנים את נפתלי ואדע מה לעשות.

וילכו גם שניהם יחדו.


 

חלק שלישי: בתוך ארבע אמות של הלכה    🔗


אנוכי והקוראים    🔗

(הקדמת המחבר לחלק השלישי)


הנני רואה אותך הקורא בחפזך לפתוח את החלק השלישי אץ לדעת אחרית האנשים אשר עלו על המחזה, – והנה ‘הקדמה’ לנגד עיניך… הנני רואה כי תרעם פנים, תרגז ותתקצף, ולאוזני יחדור קול מליך, לאמור: ‘הנני ממהר לקרוא למען דעת מה ייעשה באנשים אשר הציגם המחבר לעיני, הנני פחז כמים למצוא פשר השאלות: האומנם עלה ביד זלמן ינטס להפריד בין שמואל ורחל? העמדה עורמת יוסף הבירזי למצוא מסילות בלבה? הנשא אפרת את חנה לו לאשה? וכאלה שאלות רבות, – והנה זה בא בהקדמתו’…

אולם לאט־נא לי, קורא יקר, אשאלך והודיעני: מה לך ולאנשים האלה אשר לא היו ולא נבראו? מדוע זה תיבּהל על נפשך לדעת את אשר ייעשה באנשים, אשר הולידם מחבר ברוח דמיונו ואשר יהיו רק בסיפורו? הן כל אלה הנם רק כמתים אשר החיה הנביא יחזקאל במשל ובמחזה, ומה מנך יהלוך אשר יקרה אותם באחרית הסיפור? מה יקחו לבך, מה תשמח בשמחתם ומדוע תאבל לשברם?… והלא ידעתיך מאוד כי לבך לב אבן, וכי תראה אחיך האביון החי לעיניך לא תאבה לדבר אתו מטוב ועד רע, לרעב לא תפרוס לחמך, כי תראה ערום לא תכסהו ומבשרך החי תתעלם, ומדוע זה תעורר רחמיך לאנשים ברוח אשר עקת לבבם תקרא רק בסיפורים בדויים אשר לא יקראו לך לעזרה, ואם תחוס עיניך עליהם מה מידך יקחו?…

וכי תאמר בלבבך: על כן אשא נפשי למו, יען כי לא יקחו מידי כל מאום, על כן אחוס וארחם עלימו, יען כי אדע נאמנה כי לא יבואו לביתי ולא יבקשו עזרתי, יען כי נפשי מאוד יודעת כי שמואל לא ידרוש מידי שקל כסף בצר לו, וכי ירעב המלמד המינסקי לא ישאל לחם ממני, ומדוע זה לא אצדק בלא מחיר? … אם כה תחשוב, קורא, שגית מאוד, כי שלם תשלם גם עתה בכסף – מחיר הספר אשר תקרא, גם מאור עיניך גם הזמן היקר מאד יקחו, ואת כל אלה תתן בעד דברים אשר לא היו, בעד אנשים אשר לא חיו, ועוד תשוב ותתאווה לדעת אחריתם…

תחת קצפך תשחק עתה, ותחת התרגזך תלעג לי, תשנן לשונך ותדבר חידודים: ‘עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה לרעה’258, אם מחבר סיפורים יעיד בנפשו כי עמלו לריק וכי לשוא נשא נפשנו לקראם, אנחנו מה נענה אחריו? ואם בין ‘ליצני הדור’ נפל חלקך תוסיף ותאמר: ‘מדוע לא גילית את אוזני כדברים האלה בראש החלק הראשון, כי אז לא החילותי לקרוא’…

אמנם כן, אנכי לא גיליתי את אוזניך בראש החלק הראשון יען כי חפצתי כי תקרא את סיפורי זה, יען כי גרסה נפשי להפץ את דברי בין קהל עדת הקוראים; אולם עתה, אחרי אשר כבר קראת את שני החלקים הראשונים, עתה אחרי אשר הסיפור ימשכך בכוחו אחריו ותתאווה לקרוא הלאה, עתה גיליתי את אוזניך, ביודעי מאוד כי גם אחרי כל אלה תשוב ותקרא, גם אחרי כל דברי אשר דיברתי באוזניך לא תשיב את פני תאוותך ריקם וקרוא תקרא את הסיפור עד תומו…

– ומדוע זה ייכתבו סיפורים בדויים? תשאל בקצפך שנית.

על שאלתך זאת אענך דברים ברורים ועתה שים לבך למו.

היו ימים אשר כל האנשים דאגו אך לטובת העשירים, אך להפיל חבלם בנעימים, אך לברוא להם תענוגות החיים, ואך להוסיף נועם ועדן להם היה כל מעיינם; בימים ההם היה גם עמל הסופרים אך בעדם, ומדאגה בדבר, פן לא ינומו שנתם גם אחרי אוכלם לחם מעדנים וגם אחרי שתותם יין הרקח, בדו להם סיפורי נפלאות, אשר לב האדם משתוקק אליהם, למען אשר יקראו ותפול תרדמה על עפעפם. בימים ההם נכתבו ‘מעשי בבא’, ‘תתר"א לילות’259, וכדומה סיפורים מבהילים ומהבילים אשר נתנם היום לפני הילדים; עברו ימים והסיפורים ההם לא נעמו עוד לחיך האנשים, כי חדלו להאמין בנפלאות יוצאות מחוקי הטבע, וגם הסופרים שינו את טעמם ויכתבו סיפורים אשר נפלאותיהם אמנם לא נמנעות בטבע, אבל יוצאות מחוקי החיים, עמוסים בסכסוכים נפלאים, באנשים מוזרים ובתכונות נפש אשר לא נמצא כמוהן בין החיים, הלא המה פרי רובי הסופרים בדור שלפנינו, אשר סיפוריהם נקראים עד היום מהמון אדם רב. על הסיפורים האלה היתה שאלתי אליך, הקורא: מה לך לאנשים אשר לא היו ולא נבראו? הסיפורים האלה אשר כל מטרה אין למו, בלתי לספר סיפור מוזר, אשר אם תבוא חשבון אחרי קראך, ותשאל את נפשך: מה הועיל לך הסיפור אשר קראת? מה קנית במחיר הכסף, הזמן ומאור עיניך אשר נתת בקראך בו? ומה תדע עתה, זולתי המעשה הבדוי אשר לא היה, את אשר לא ידעת טרם קראך? אז תדע ותבין כי לריק כילית כספך, בילית עתך ותאבד מאור עיניך, להבל היו כל אלה יען כי בדברי הבל שנית; וגם שאלתך אשר שאלת: ‘מדוע זה ייכתבו סיפורים בדויים?’ צדקה מאד. – אבל גם הימים ההם נפלו ואינם, עת חדשה באה והסופרים חדלו לכתוב למען הפל תרדמה על עיני אנשים, חדלו לדאוג בעד העשירים, ותהי להיפך: הסופרים יאמרו לעורר את הישנים, ולהקיץ את הנרדמים ולתת דעת ותבונה בלב העם, להפיץ את ההשכלה ולהביא חכמה גם בלב האנשים אשר כל היום יעבדו בזיעת אפיים ולא יכלו ללמוד בבתי־הספר, להשכיל גם את אלה אשר מצבם לא יתנם להקדיש רובי עיתותיהם לתורה וחכמה, ולהנחיל את דלת העם תבונה ושכל טוב. ולמען אשר לא יבעט העם בהם ובספריהם, למען אשר ימשכו את לב ההמון אחריהם כי יקרא את דבריהם, וכי דעותיהם יכו שורש בלב האנשים, לקחו להם את הסיפור למעטה, ויליטו את הדעת באדרת הרוֹמאן.

שקספיר האנגלי היה כמעט הראשון, אשר הראנו לדעת כי לא רק האהבה היא הציר אשר עליו יסבו כל דרכי חיינו, וכי גם ליתר כוחות הנפש ותכונותיה הכוח והעוז להניע את מעשי ידינו, ולהפיח רוח גבורה בנו לקום ולפעול עד מקום שיד האדם מגעת; והסופרים האחרונים העמיקו עוד חקר וימצאו כי גם הדעה אשר קיננה בלב איש תפעל גדולות ותעש נפלאות בכוחה, גם היא תברא לאדם כנפיים לעוף עד מרומי שחקים, לשנס מותניו ולגבר חיילים להוציא את הדעה ההיא לפעולות ידיים, גם היא תהיה אבן־פינה למעשי אדם הגדול, גם היא תשדד לב איש בקרבו ותטהו לכל אשר תחפוץ, וגם היא תפיח רוח גבורה בלב אשר תשכון בקרבו – ויקומו ויקחו את הדעה לציר סיפוריהם. את הדעה אשר יאמרו להביא לפני העם לבשו גוויית איש, נתנו לה בשר ועצמות ויפחו באפה נשמת איש חי, ויעמידוה לפני האנשים לצחק לפניהם, לאמור: כזה ראו, ודעו את אשר לפניכם…

כי מה המה החיים, אם לא רוֹמאן גדול ונורא, אם לא סיפור מלא סכסוכים נפלאים? – הן איש ואיש בשובו הביתה בערב מבית־מסחרו יביא חשבון, יספור וימנה אחת לאחת לדעת את אשר הביא לו היום העבר, ומדוע לא נעשה כן לדרכי חיינו? מדוע לא נתור אחרי מחשבותינו ומעשינו לדעת הייתכנו דרכינו ואם ישרה פעולת ידינו? אבל ‘אין אדם רואה חובה לעצמו’260 אמרו רבותינו הקדמונים; מה כבד לשפוט על מעשינו אנחנו, ומה נקל לשפוט על מעשי איש זר! ומה מאד יקל לשפוט על מעשי האנשים אשר יעמדו לפנינו בהרוֹמאן אשר נקרא!… האנשים ההם אשר מקולם לא נחת מקנאתם ומשנאתם לא נירא, ואל טובם וחסדם לא נייחל, את מעשי האנשים האלה נשפוט בקורת רוח, נצדיק את הצדיק ונרשיע את הרשע, ואת דינם לא נעוות.

על כן לקחו למו הסופרים החדשים את הסיפור למעטה דעותיהם, ואת הרומאן לאדרת משפטם על דבר החיים, העם בחפצו לדעת את המעשה אשר נעשה, ידע את אשר רחש לב החכמים על אודות דרכי חייהם, על המעוות אשר לתקון ועל החסרון אשר להימנות261. והיה הדעה מטרת הסופר, והסיפור מטרת הקורא, ופעלו שניהם ואין פרץ ואין צווחה: הסופר הפיץ דעותיו והעם קראם בחפץ לב ותמצאנה מסילות בלבבו.

גם אנוכי בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכבדה בדבר תיקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על דבר ‘שולחן הערוך’, ואת מעשי רבנינו אשר כמתייאשים לחמו בכל כוחם בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים אשר כמשא כבד וכנטל החול יכבידו עולם על העם – גם אנוכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרוֹמאן למעטה ואת הסיפור לאדרת, ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנוכי והקוראים, שניים שלושה סימנים הקדשתי להם וסימן אחד לי, שילבתי את הדעות ואת הסיפורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה ודבר לאט עמי262 זרעתי אחת הנה ואחת הנה, רוב דברי נתתי לקוראים ומעט קט מנהם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי הזה אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה ‘בתוך ארבע אמות של הלכה’ את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את החברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפיים, להקדיש רובּי סימניו למטרתי, ואך מעט מזעיר לסיפור ולרומאן, בחלק הזה ימצאו הקוראים סימנים רבים אשר יחשבום למותר, ואשר ישאלוני: מדוע עזבתי את הרומאן והלכתי לנוע על מעשי הרבנים בערים אחרות? מדוע לא אספר למו את תוצאות האהבה אשר לשמואל ואפרת, לרחל ולחנה, לבירזי ואסתר, את תוצאת הסכסוכים אשר לזלמן ינטס לדוב בן־המגיד ולנפתלי הכספי? על כן הקדמתי את הדברים האלה, למען דעת מה ביני ובין הקוראים.

ואחרי כל אלה אל־נא תדמה, קורא, כי תוכל לדלג על החלק השלישי הזה, כי אין דבר בו להסיפור אשר תבקש – כי לא כן אנוכי עמך, גם בו תמצא דברים רבים מאוד אשר יגיעו עד לב הסיפור ואשר בלתם לא תדע אחרית האהבה אשר תבקש; על כן זאת עשה אפוא: קרוא תקראנו עד תומו – ראה הזהרתיך!…

המחבר


[א] מעשי רבנינו    🔗

או

מה פעלה ועשתה השמאל הדוחה263 במצב עם בני ישראל?

(השקפה כללית)


I. בימים מקדם


מכונה אחת פשוטה וקטנה יש בעולם, ‘הידוּק’ (Feder)264 שמה, אשר תראה לנו תכונה נפלאה מאוד, כל אשר נחזיק יותר את חוטה להתכּווץ ולהצטמצם, יתאווה הוא ביותר להתפשט ולהתרחב, עד כי אם נהדקהו בכוח רב יתר על המידה ינתק גם את עבות־העגלה, יסיר מעליו את עול סובּלו, ובכוח חזק מאוד ובקול נורא יתפשט ויתרחב, בכוח אשר לא היה בו – לולי החזקנו מיתריו. והתכונה הזאת תמצא קן לה גם בלבות האנשים, גם המה כהמכונה הקטנה ההיא לא יסבלו כל לחץ, כל צמצום וכל דחיה, והיה בקום עליהם אדם וביד חזקה ילחצם ויטם בזרוע נטויה לאשר יחפוץ – אז בכוח חזק מאוד יבקשו להשליך מעליהם את העבותים וישתדלו בכל אונם לנתק את מותרותיהם, וכאשר יענו אותם כן יגברו וכן יפרצו לבקש חופש למרות עיני המענה. הן אם נקח אבן ונניחנו על־יד החומה בנחת, אז יכיר מקומו ושם יהיה, לא כן אם בחזקת היד נשליכהו הקירה, הלא אז יסוג אחור בו־בכוח אשר נדיחנו שמה; – ואם במאמרים רכים ודברים נעימים נאמר להוכיח לאיש או לעם את מעשיו, אז הנקל לו להתפתות ולשוב אלינו, לא כן אם בצעקות, קללות ודחיות נאבה להכריח אותו כי ישוב אלינו וכי יהיה את אשר הננו אנחנו – אז ניתן לפניו כוח חדש ללכת הלאה־הלאה בדרכו ולהתרחק ממנו מאוד, אז יחגור שארית אונים לנתוץ ולקרקר גם את החומה היותר חזקה, ולהסיר את יד המושל אשר עליו.

‘אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכהו ואומר לו גדל!’ 265, אמרו לנו חכמינו הקדמונים במליצתם, והמלאך הזה הוא הרגש היושב בסתר לב כל איש שמכהו ואומר לו ‘עשה!’ – העירו בצדק חכמי הדור הזה. כל איש ואיש אשר לבו לב רגש ידע ויבין את זאת, ידע ויבין מה נאמנים הדברים האלה; הרגש בהיוולדו לא ישקוט ולא ינוח, יכה את האדם פעם בפעם וירעם בקול חזק ונורא באזניו: ‘עשה! לך בכוחי זה ולא תעמוד!’ , אין מעצור לרוחו, אין שטן אשר ירט את דרכו, יקעקע את כל הגדרים אשר יגדרו בעדו, ישבור ויהרוס, ינתוץ ויאבד את משוכתו, וכל אשר נרבה לעצרהו ולכלוא את הרוח, יוסף אומץ ועוז להתפרץ מידי נוגשיו ולברוא לו אופנים מאופנים שונים לעשות דרכו. לא כן אם נשכיל לעצור בעדו באמרי דעת, אם נקרבהו אלינו, וברוח נדיבה בשפה רפה ונעימה, בקול דממה דקה נחלק עמו מנה במנה את כל מחשבותינו, הגות לבנו, וכל עשתנות נפשנו להימין או להשמאל – אז יקרב גם הוא אלינו, יתבונן בינה, ואז נדע כולנו את מי הצדק והמשפט ולמי בושת הפנים.

המשפט הזה פשוט ומוסכם עד אשר לשפת יתר היה להרבות דברים, לולי אמרו אנשים רבים לחלק בדבר הזה בין מעשי איש פרטי ובין מעשים אשר יגעו לכלל. המה אף כי ידעו מאוד כי אין בין איש ובין עם, וכמקרה הראשון כן יקרה וכן יהיה משפט השני, בכל זאת יאמרו בפה מלא כי אם יקום איש או אנשים ויאמרו לעשות שינויים ולתקן תיקונים בדבר חיי העם, אז לנו לעמוד לנגדם ברעש ורעם, בקללות וחרופים, בחרמות וגידופים, בדחיות ורדיפות – אף כי השכל הישר וגם דברי־הימים יעמדו לנגדם.

אמרתי ‘דברי־הימים’, יען כי אמנם נמצאו מעשים רבים בדברי־הימים אשר יעידו לנו באר היטיב כי אמת בפי המשפט אשר אמור אמרתי, וכי פעמים לא מעטות ניסו אנשים לעשות כמעשהו ומעשיהם צלחה בידם כי ברבות הימים התלכדו הנלחמים ויהיו לאחדים, ואם אך ביד חזקה אמרו לעצור בעד מי זדונים אשר פרצו בעת מן הזמנים ויעשו למו דרך בלב אנשים אחדים, אז שב גם הפטר הקטן ויהי לנחל שוטף אשר כל החומות והגדרים לא עצרו עוד בעד שטף עוזו אשר התפרץ מאוד.

לא אובה להקריא לפני הקוראים דפים רבים מדברי־הימים, לא אציג הנה פרקים גדולים ובלתי מפורסמים כי יקומו ויעידו על יושר אמרי; רק שניים־שלושה מעשים אביא עתה מדברי־ימי היהודים, מעשים אשר יעמדו לפנינו ויצדיקו את אשר אמרתי.

בימי הבית השני מצאנו כיתות שונות בין בני ישראל, אשר הגדולות שבהן – צדוקים ופרושים, רבו ביד חזקה שנים לא מעטות, צרו אשה את רעותה זמן רב; אבל לא עלתה ביד האחת לנצח את השנייה, להכריעה תחתה, ולגבור חיילים. בכל משך הזמן ההוא נראה כי פעם תעלה כת הצדוקים מעלה ותשורר בעם, ופעם תרוֹם כת הפרושים את ידה, וגברה היא – והמחלוקת לעולם עומדת; עד אשר אבדו בני ישראל את תוקף ממשלתם ויד הרומים היתה בארץ ההיא, עד אשר בא דור הלל וזכר הכיתות נשכח, ולא נכיר עוד מקומן, פירוד הדעות חדל, ודברי ריבות לא נשמע עוד בגבול יהודה –

יען מה?

יען כי בראשונה רבו אשה את אחותה, על כן רבו פרצו אף התחזקו כפעם בפעם; כהרודפים כהנרדפים ביקשו אף מצאו למו בכל עת לחדש כנשר נעוריהם, לחזק את מותרות עדתם, להרבות חבריהם, להרחיב מעשיהם ולעשות את הקשר אמיץ בגבורים. הדחיות והרדיפות אשר קיבלו אשה מאת רעותה נתנו בכל פעם כוחות חדשים והשתדלות לא מעטה לכל אחת ואחת לעשות דרכיהן הלאה, להתחזק, להתפרץ ולהתרחב; לא כן אחרי אשר ממשלתם המדינית הלכה הלך וחסר, רבּי העם ושריו אבדו את תוקף עוזם, ויד הרומים רוממה – אך אז ספה תמה המחלוקת, כי ספו תמו הדחיות והרדיפות. מעבר מזה חדלו הכיתות לשורר בחזקה בארץ, ומעבר מזה הרגישו גם שתיהן דחיה גדולה מחוצה; בקרבן פנימה אבדו את כוחן ומחוץ תשכל חרב הרומים, על־כן החלו להתקרב באהבה עזה, על־כן לא נראה עוד מחלוקת בין הכיתות. הדחיה הגדולה אשר באה לכלל ישראל מידי מושלי הארץ הנכרים, השקיעה ועממה את אש המחלוקת, השלימה את הכיתות ותשם לאַל את הדחיות הקטנות אשר שררו פנימה, כי שתיהן גם יחד ביקשו למו כוח ועוז לעמוד מול הרדיפות הסער והסופה אשר סערו מסביב, וישובו ויתלכדו ויהיו לבשר ונפש אחת. הלל, אשר היה נשיא בישראל בעת ההיא, יעיד לנו על הדברים האלה בקוצר מלים ובשפה ברורה לאמר: ‘הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים’266, הדברים האלה יורונו למדי כי בחדלם לרדוף איש את אחיו, חדלו להיות גם כיתות נפרדות בעם, והימין המקרבת עשתם לגוי אחד בארץ אשר לא ייפרד.

אולם כמעט החלה הימין המקרבת לשום סדרים בבני יהודה, לדכא תחת רגליה את פירוד הלבבות והדעות – והשמאל הדוחה מצאה לה מקום אחר לסכסך איש באחיו.

בימים ההם ובדור ההוא, בימים אשר חכמי ישראל ראו את גוויית ממשלתם המדינית כי תמות לעיני כל העם, בימים ההם אשר הרומים פשטו בארץ וכל רגע הביא נגע למדינה, אשר כל העם מקצה הבינו למדי כי ארץ אחוזתם תפול ולא תוכל קום, בימים ההם אשר רבּי העם וחכמיו אמרו לבנות את מזבח בית יעקב ההרוס בתורה, לקחת את הדת ולבנותה כמו רמים, לעזוב את מצב המדיני אשר יחשוב לנפול וליסד את בית האמונה, כי תהיה היא הנקודה הלאומית בישראל, ביקשו אף מצאו בתורה מיתרי אהבה אשר יבנו את אוהל יעקב בין העמים – בימים ההם מצאה השמאל הדוחה מקום אחר לרדוף ולדחות, ואשר הדחיה הזאת הסבה יגון רב לעם בני ישראל במשך זמן רב מאוד; הדחיה הראשונה היתה חזקה, ודחיות רבות אחריה באו דחופות זו אחר זו במשך שנים רבות, עד אשר אחרי עבור ימים רבים אחרי אשר הנעלבים המעטים האלה שבו ויהיו לעולבים גדולים ואיומים, רק אז אחרי אשר הגיחו הנרדפים מירכתי מערתם אשר הסתתרו שמה ויעלו מנקיקי הסלעים לקול המבשר ואומר כי ידם מצאה להקים להם שם עולם, רק אז אשר מלוא־כף האנשים האלה פרצו פרצו וירבו ויהיו לרודפים גדולים את רודפיהם, אשר במשך העת נתרחקו מעליהם מאוד – רק אז ראו חכמי הדור ההוא את המעוּות אשר יצא מידי הראשונים אשר רדפו ודחו, ואשר דמו בנפשם להשקיע את הסערה ביד חזקה וזרוע נטויה, ורק אז יצא מפיהם התורה הנפלאה והאמת הברורה: ‘לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת’267… ודאוֹתם268 זאת תעיד לנו מאוד עד כמה שבו עתה להדעה האמתית כי אך בימין מקרבת, רק בדברים נוחים ובמקל נועם ננצח את האיש לשיב את לבו אלינו, ולא בדחיה, דחיפה ובשמאל הדוחה; כי גם בקרב ולב איש, ישכון כוח מכונת ‘ההידוק’ אשר לא ישא לחץ רב.

לרגלי דברי האמת האלה נולדו אז עוד מאמרים אחדים, אשר לא למותר אחשב להביאם הנה. על רב זירא יספרו כי ‘הוה מקרב להני בריוני כי היכי דנהדרו בהו’269 270; וכן מספרת האגדה כי ‘תמנע בת מלכים הוה… באה להתגייר, אתיא אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוהו, יצאה והיתה שפחה לאליפז בן עשו ויצא ממנה עמלק דמצער לישראל, מאי טעמא? – דלא איבעיא ליה לרחקא’271, אשר כל קורא יבין את המליצה החידית אשר בהאגדה הזאת; כן אמרו עוד: ‘אל תרבה בגנוּת, משום מעשה שהיה’272 המאמרים האלה, ואשר התלמודי ימצא בטח עוד כהנה, המה עדים נאמנים כי מאוד־מאוד הבינו אז לדעת כי הרעו הראשונים ברדפם עד מאוד את זעום נפשם, וכי בכוח הדחיות והרדיפות נתנו לו אומץ ועוז לעמוד נגדם ‘ולצער לישראל’, כי בו בכוח אשר נשליך את האבן הקירה בו בכוח ישוב אחור ויפצע את ראשנו.

אולם ההועילו דברי החכמים האלה גם לימים יבואו? ההיתה התורה הנאמנה הזאת – אשר נולדה על ברכי הניסיון – נר גם לרגלי הדורות הבאים? האם למדו מהם ראשי עדת יעקב, אשר באו תחתם להורות לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו? לדאבון נפשנו נענה ונאמר: ‘לא!’… היהודים שכחו לאט־לאט את ממשלתם המדינית, ויחזקו להם תחתה ממשלה רבנית תורית ונשיאית בקרבם פנימה, והממשלות אשר בארצן ישבו נתנו למו תוקף ועוז לרדות בעם, ותהי ממשלתם פנימה ממשלת־הדת בלתי מוגבּלה. לא עברו ימים רבים ובחומת הרבנות נראה בדק: איש אחד, ענן שמו, רצה לעלות על כיסא הנשיאות בישראל, אפס כי הנשיאים והרבנים האחרים מצאו בו שמץ פסול, ויאמרו כי עטרת הנשיאות לא נאה לו וישיבו את פניו ריקם. כרגע נפרץ ריב, וזה האיש ענן הסיר רבים מתורת התלמוד והרבנים האלה וילך ויכונן את כת הקראים, אשר בעת מצערה נתפרצה ונתרחבה מאד –

יען מה?

יען כי ראשי היהודים דחפו דחיפה רבה את זה האיש את ענן. שוחד ממשלתם עיוור את עיניהם וסילף את הדברים הצודקים: ‘דלא איבעיא ליה לרחקא’273 ‘לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת’, אשר רוח הניסיון דובר בם ומלתו על לשונם. תאוות הממשלה אשר היתה בלב הרבנים גברה על האמת אשר יצאה מפי הראשונים, ויאמרו למשול ביד חזקה, ביד חזקה חפצו להדיח גם את ענן מהם נידח, ויהי למדיח אנשים רבים, וימצא לו חברת עם אשר שמעו בקול דברו, ויקומו ויפרצו פרץ רב בחומת בית ישראל, הרסו ויחצו גם את מעט האבנים אשר נשארו במזבח יעקב ההרוס, כי מדחיה יצא דוחה, ומרדיפה יצאו רודפים. לוּ שמוּ הרבנים ההם אל לבם את דברי הרבנים הראשונים, לוּ זכרו ויתבוננו מאוד במעשה מכונת ‘ההידוק’ כי אז אך בשפה רפה, בדברים קלים ונוחים ובמאמרים רכים השתדלו לשכך את תשוקת לב ענן, השתדלו לבלתי יזנה לבו אחרי הממשלה והנשיאות ולבלתי יפן עורף להם ולהמונם, השתדלו לעמם ולכבה את אש התאוה אשר התלקחה בסתר לבו, ולאט־לאט שבה גם נפשו אליו, לאט־לאט שב ויינחם על הרעה, ויחדל לבנות לו כמו רמים274 עם אחר מקרב ישראל להפיץ שם ממשלתו ולעמוד שמה בראש; ועם ישראל לא נפרדו, לא נקרעו אף לא נחלקו לכיתות; אולם הם לא כן עשו ולבבם לא כן חשב, כי אם בשצף קצף דחוהו בשתי ידיים, ובקול המולה גדולה ובחרם נורא אמרו להבדילו מקרב עם בני ישראל, והנה הוא אמנם נבדל, אך תשוקתו לא אמרה נואש ותיבז בעיניה לשלוח יד בנפש ענן לבדה ותתאושש ותבדיל עמה עוד אנשים רבים מעם היהודים, וכאשר נדחה, הדיחה עוד עם רב, לאמור: ‘מה לנו חלק בתלמוד ונחלה ברבנים? לכו ונכריתם מקרב לבנו, והיינו יהודים שומרי תורת משה’. דיבר אף עשה, ויקם כת ‘קראים’ מקרב עדת ישראל, אשר השאירה לנו עדה גדולה עד עצם היום הזה.

ומי נתן להקראים את הכוח הנפלא הזה? מי האריך את ימי הכיתה הזאת עד ימינו אלה? במה כוחה גדול ומי שינס את מותניה לעמוד לפנינו עד היום הזה? האומנם גדלה עד כה הדחיה הראשונה? האומנם השליכו את האבן אז בכוח חזק ונפלא עד אשר הלך לאחוריו ימים רבים ושנים כבירות? בוא נא אתי, קורא, אל דברי־ימינו ושם תמצא פשר דבר: שם תקרא דחיות ודחיפות רבות ושונות מידי הרבנים, אשר באו מעת לעת לעזור על־יד הדחיה הראשונה, שם תמצא רבנים רבים אשר ראו את נגע הקראות בעור היהדות, אך לא רבים הבינו במה יגהו מזורו275, לא רבים שבו לדברי אמת וצדק כי אך בכוח הדחיות יחיו, וכי טוב ‘לקרב הני בריוני זמנם כי היכי דנהדרו בהו’; המה דימו בנפשם כי אם ישובו לרדפם עד חרמה, אם ישובו וידיחום בשתי ידיים, ואם בכל עוז ירחיקום מקהלם אז יחדלו להמרות עיני כבודם, מבלי להבין כי באלה יתנו חיים חדשים להעדה הקטנה הזאת, וכי הרדיפות, החרמים, הלחץ והדחיות תשובנה ותהיינה לנשמות חדשות אשר יופּחוּ באף האנשים המעטים האלה לאמץ את רוחם ולחזק את לבם כי יגברו חילים וכי יעמדו כצור מעוז ולהשאיר גם זכרם לבניהם אחריהם – כהיום הזה.

ומה נאמנה ויקרה היא עדות הרמב"ם בדבר הזה, הוא ישמיע את דבריו כי בכל המקומות אשר הרבנים דיברו שלום את הקראים וקרבום ביד נדיבה ולב טהור – שם נתמעטו מיום ליום עד כי שבו ויהיו לרבנים ככל המון בית ישראל, וגם עקבות הקראות לא נראו עוד; אפס כי בכל מקום ומקום אשר יד הרבנים הגיע לדחותם, לרודפם, לבזם ולהחרימם, וביד חזקה ובזרוע נטויה אמרו לייסרם – שם נתרבו מיום ליום גדלו הצליחו וגם עשו פרי 276. –

עברו ימים ועת צרה באה ליעקב. ‘ימי הביניים’ קרבו ויאתיו, אשר לשמע ענות היהודים בימים ההם תסמר שערות איש וכל עצמותיו תרעדנה. בימים ההם עמדו משיחים רבים לישראל, בימים הרעים תגדל תקוות אנוש ותקוות עם כולו, וכאשר עינו אותם בעינויים אשר לא ייאמנו כי יסופרו, גדלה בקרבם תקוות ‘משיח גואל צדק’ אשר יבוא ויפדם מעול גלותם, ובכן נמצאו טועים ומתעים רבים מאוד אשר בשם ‘משיח’ נגלו לעמם והעם האמין בם כבפעם בפעם; אולם לא אחד השאיר תו־ניכּר בדברי־ימינו כהמשיח שבתאי צבי –

יען מה?

יען כי לא אחד נרדף כמוהו, אין אף אחד במו אשר החרימוהו, בזוהו, קללוהו ומסרוהו למלכות כאשר עשו למשיח הזה ולבאים אחריו והולכי בנתיבותם. לוּ הבינו רבני זמנו להושיט לו יד לקרבו, לדבר על לבו ‘כי היכי דנהדר ביה’ כי אז שקע גם שמשו טרם עשותו המזימתה הרבה, ולכל בני ישראל היה אור, שלום ושלווה במושבותם. – הנה כי כן עשו הראשונים להמשיחים והנמשכים אחריהם בזמנם, וכאשר מצאנו ראינו בעת אשר שאלו את הרב המבי"ט277 על אדות מטעה אחד, ושיריוני278 שמו, שאמר כי הוא משיח, וטעו אחריו בני אדם – היתה תשובתו קצרה ונאמנה: ‘כך ראינו שאלה הפושעים אף על־פי שיצאו לתרבות רעה וכפרו בדברי חכמים ובזו מועדים ומצות, וטמאו עצמם במאכלות אסורות ובנבלות, על־כל־פנים טוב לקרבם מלדחותם’279. הדברים היקרים האלה ראוים להיכתב באותיות זהב לרוב ערכם! ומי יתן כי ישימו גם הרבנים האחרים את הדברים הנכבדים האלה אל לבם!… אמנם כן, רב נכבד! מאוד־מאוד צדקת כי ‘טוב לקרבם מלדחותם!’ לקרב את החוטאים והפושעים, הוא העצה האחת והנאמנה לקרב גם את לבם אלינו, בדברים טובים ובימין מקרבת נקנה את נפשם, רוחם ולבבם, נטע שמה עץ חיים אשר יכה שורשיו ויעש פרי הילולים, לתפארת עם ישראל – ועל כן לא נראה כיום עקבות המשיחים ההם בקרב ישראל, לא נדע פריים ולא נשאר זכר שיטתם, כי שבו ויתאחדו, שבו אל אישם הראשון, ועקבותם לא נודעו; – ומי יתן וחשבו כן גם הרבנים בדור שבתאי צבי, מי יתן והיה לבבם זה לקרבו ולא לדחותו, כי אתה לא נשאר גם זכרו ביהודה, ואולי לא פשתה גם נגע הקבלה בעור היהדות בתקף עוזה, לוּ שיוו הרבנים לנגדיהם תמיד כי ‘טוב לקרבם מלדחותם’.

ידעתי גם אנוכי ידעתי, כי החוקר בקורות הימים ימצא עוד סיבות למעשי האנשים אשר זכרתי, ולדעותם כי נאחזו בלב העם – אפס כי לולי הדחיות והרדיפות לא פרצו פרץ רב כזה, לא נתנו למו תוקף ועוז, וכוח לא היה במותנם להיבדל מתוך עדת ישראל, ואולי ברבות הימים שבו ויתאחדו, תחת אשר בדחיות האלה הסבנו את לבם מעלינו ויצאו והיו לעם אחר ולכיתות שונות.

אלה המה תוצאות הרדיפות בימים מקדם וזה פרין, זאת היא אשר פעלה ועשתה השמאל הדוחה בקרב עם בני ישראל, זאת ועוד מעשים ותעתועים רבים, אשר לוּ אמרתי אספרם כי עתה מחול ימים ייכבדו ומכוכבי השמים ירבו… השמאל הדוחה הרבתה להפיל חללים על שדי היהדות, הרבתה להביא מחלוקת, פירוד הלבבות, כיתות שונות, ריב וקטטה במחנה העברים, ואין אומר השב! ‘דור לדור יביע אומר’280, אמר המשורר האלוהי, ורבני ישראל לא ידעו ולא הבינו לקחת מוסר ממעשי דורות שעברו, לא נתנו אל לבם את אשר לפניהם, לא נוכחו לדעת את הרעה אשר מצאה את אבותיהם לרגלי השמאל הדוחה, לא ביקשו חשבון לחשב דרכיהם ולראות תולדות מעשי הראשונים אשר השחיתו את עם היהודים בחפצם להשתורר, לא מצאו את לבבם נכון לאמור: ‘אבותינו אכלו בוסר ואנחנו לא נקהה עוד את שינינו, אבותינו חטאו ואנחנו ניישר הדורים, אבותינו זרעו על צחיח סלע ואנחנו נעבוד ונשמור את אדמת היהדות אשר לפנינו’ – כי אם הוסיפו חטא על פשע, מעשי אבותיהם בידיהם, וכמוהם כהם חפצו למשול בעם, לרדות בעדתם ולזרוק מרה בשומעי קול דברם, – והנה זה פריים! זה הוא פרי הרדיפות והשמאל הדוחה אשר לא ספה־תמה בבני ישראל מאז ועד עתה, לא חדלה להרע עד היום הזה!… אמנם כן, קורא נכבד, עד היום הזה לא חדלה, בוא־נא אתי, נצעד צעד הלאה ונשוב ונראה את השמאל ההיא שוררת בעם.


II. בימים האחרונים


‘ימי־הביניים’ עברו, ורדיפות היהודים לא חדלו עדנה; הדעת אשר החלה לעשות לה שם בארץ, לבנות לה בית בלב חכמי הדור, ולשום קץ לכל תועבות כוהני רומא ולמעשיהם ותעלוליהם – לא עצרה עוד כוח לגרש כלה את החושך, להשכין אהבה ושלום בלב כל האנשים, ולהשכין גם את היהודים לבטח בארצות גלותם. הדעת ואהבת האדם אשר חכמי הדור ההוא אמרו להכות שורשם בלב העם, היו לבני ישראל רק כשחר נעים אחרי ליל אופל וצלמוות, רק כקווי־שמש הראשונים אחרי ענן וערפל, אשר יבשרו את צאת השמש, והיא טרם באה. מצב ישראל הגשמי החל להיטב דרכו, העמים החלו להתקרב לאט־לאט, הגזרות מעטו והשמדות חדלו, והתקווה נתנה אומר כי עוד מעט קט וישראל ישכון לבטח, ולא יוסיפו עוד בני עוולה לענותו כבראשונה. אפס כי המכות אשר הוכה בימים הראשונים במצבו הרוחני לא נרפאו, ורופא אמן אין בארץ לשום חיתול ולחבוש לעצבותם. הימים הרעים ההם אשר לא נתנו לעברים להאחז בארץ, אשר הוסיפו גזירה על גזירה ורעה אחרי רעה הביאו, אשר מסכו סף רעל בכוס חייהם וביד חזקה ציוו עליהם במפגיע: ‘שתו את קובעת כוס התרעלה, שתו וקיו!’ – הימים ההם שרשו מלבם – ומה גם מלב רבניהם – כל אהבת החיים, כל תענוגי חלד, וכל אשר בארץ השליכו אחרי גוום. את העולם נתנו בלבם לעניין רע לענות בו, וכל מעינם שמו אך בתורה ובבתי־המדרש; הסבו עיניהם מן העם ודרכי חייו, וימצאו עולמם בפלפול, אשר גברה אז ידו וימשול ממשל רב בכל הישיבות, בבתי־המדרש ובלב הרבנים, ויאחזו בו ולא הרפוהו; ברוחו עשו פרושים בתלמוד, בכוח גבורתו עשו להם שם בארץ, והוא עמד להם גם בדרשות אשר דרשו לפני העם; לאט־לאט הרחיב גבולו ויגע גם עד קרנות ההלכה, וגם שם פרץ מאוד. דינים, סייגים, איסורים, חומרות וגדרים מרבה להכיל נולדו על ברכיו, ויתקדשו והיו קודש ויעיקו מאד על העם. הרבנים אשר ישבו כל היום בבית־מדרשם ודבר אין להם עם החיים, אשר דימו בנפשם, כי כל העולם לא נברא רק למען ‘ישראל עם קדוש’, וישראל נברא רק למען התורה, ואם־כן כל המסיבות המתפכות בעולם, כל עמל אנוש וכל מעשיו ‘בעולם השפל הזה’ מהבל המה יחד אשר חרפה הוא ליהודי לשום למו לב, וכאשר רצו לזכות את ישראל על כן הרבו להם תורות, מצוות, מנהגים ודקדוקים, אשר רק למענם נוצרו. – וספרי הדינים נתרבו מאוד ויפרצו ויאמצו מדור לדור.

המועקה הזאת רבה היתה, אבל גם אחותה ‘הקבלה’ לא נפלה ממנה.

בעת צרה יידל שכל איש וחכמתו תתבלע, יאמין במעשי תעתועים, בכוחות נסתרים, בסיבות נעלמות, בעוננים ומכשפים ובכל דבר אשר לא יראה ולא יבין, ובעת צרה ליעקב, בימי־הביניים הרעים, בעתות בצרה האלה, הטה גם כל העם הזה אוזן קשבת ‘לחכמה נסתרה’ אשר בשם ‘קבלה’ תתפאר. החכמה הזאת לימדה את העם לדעת המון מלאכים ושרפים אין קץ, אלפי אלפים וריבּי רבבות שדים, מחבלים, ‘שברי כלים’ וניצוצות וכו' אשר המה תלוים ועומדים ברוח פי איש הישראלי ובמעשיו: בכל צעד וצעד הוא בונה עולמות אין קץ או מחריבם, בכל מפעל קטן, בכל מעשה כל־שהוא ובכל נדוד גוו יברא לו ‘מלאכי מליצה’ או שדים ומחבלים אשר ילווהו בחייו וגם במותו, בכל הגה היוצא מפיו, בכל דיבור קל ובכל מחשבה אשר תעלה בלבבו הוא נותן כוח ועוז בידי הקדושה והטהרה לטוב לו או בידי הטומאה ‘וסטרא אחרא’ האוֹרבת לכל צעדיו – למשול בכל העולם בכלל ובו בפרט. ולמען הינזר מתענוגי ‘העולם הזה’, למען תקן את המעוּות אשר בזדון או בשגגה חטא ואשם תצווה לעשות סיגופים נוראים, לענות בצום נפשו, להיגלגל בשלג בחורף ולשבת ערום על קן נמלים בקיץ, ‘הפסקות’, טבילות וכאלה רבות כאשר תיאר הדמיון העז של בעלי הקבלה. הדעות האלה הכו שורש לאט־לאט בלב היהודים, עד אשר היו ברבות הימים למעמסה חדשה ולעול כבד על שכם העם הנדכה הזה.

כהרבנים בפלפולם וכהמקובלים בסודותיהם הכבידו אוכפם על עם בני ישראל; אפס כי שונים היו הלימודים השניים האלה בראשיתם תכלית שינוי.

הרבנים כתבו חומרותיהם ומנהגיהם לכל העם, אין חופשי, כל איש ישראל מצוּוה לשמוע לקולם ולעשות ככל אשר יורוהו אי־נקי, והאיש אשר יעיז לעבור על אחת מאלה בזדון, האיש אשר יאמר כי אין לו חלק בנחלת הרבנים ולא יאבה שמוע להם – אחת דתו לנידוי וחרם, ובשם ‘ישראל’ לא יכונה עוד; ומנהגי המקובלים ומעשיהם היו בראשונה רק ‘ליחיד סגולה’, ‘לאנשי מעשה’, ‘לחסידים ופרושים’; והאיש אשר לא הלך בדרכיהם, ומעשי תעתועיהם לא קיבל עליו ועל זרעיו, גם האיש הזה לא נבדל מקהל היהודים, גם האיש הזה היה ככל שלומי אמוני ישראל, והמקובלים לא מצאו די אומץ לרדות בעם בחזקה, ידם לא היה רב להם למשול ביהודים, ותהי ממשלתם, אך בקרב מעט האנשים אשר הינזרו לקבלה ולפרישות, מבלי פרוש רשתם לרגלי כל העדה.

אבל גם בעיקרי הלימודים התפרדו אלה מאלה מאוד: הרבנים החמירו והמקובלים ציוו; הרבנים הוסיפו חומרות מנהגים, הוסיפו להטריף ולאסור; והמקובלים בראו מצוות חדשות, מצוות אשר אין להם שורש בתורה וענף בתלמוד, בריאה חדשה בראו להם ויאמרו: ‘אלה מצותיך ישראל!’ – הרבנים שעבדו רק את מעשי האיש, והמקובלים גם את מחשבתו: התלמודים הורו לנו כי ‘מצות אין צריכות כונה’281. ובכל חומרות הרבנים נראה רק דברים הנוגעים למעשה, מבלי פנות אל מחשבות האיש ודעותיו; הן אמנם אסרו לנו ללמוד ספרי מינים, אבל רק ללמוד ורק ספרי מינים רק אלה אסרו עלינו פן יזנה לבבנו מאחורי ה‘, ופן נעזב בשאט בנפש גם את המעשה לרגלי הדעות המיניות האלה; אולם האיש אשר יט אוזנו לשמוע בלימודים, ואשר יעשה את מצוות ה’, ובמעשיו לא ייבּדל מקהל עדת ישראל, האיש הזה קדוש הוא, ישראל הוא מבלי אשר יעיזו גם להרהר אחריו; גם המעשה בעצמה ‘אינה צריכה כונה’ והכוונה אינה ירושת תורת היהודים אשר אך למעשי האיש תשים עין; והמקובלים לא כן לימדו את העם ולבבם לא כן חשב. המה אמרו כי ‘עיקר עבודת ה’ ' היא הכוונה והמחשבה. העולמות אשר בנו בכוח דמיונם, והניצוצים אשר נפזרו לרוב הזיותיהם תלוים אך במחשבת היהודי ובכוונת לבו, אך ביחודים282 אשר יחשוב ובהתדבקות אשר ‘ידבק את מחשבותיו למחשבת אלוהים’, ואך בשמות המלאכים השרפים והאופנים אשר יכוון במעשיו. והיה תוצאת הלימוד הזה מעמסה חדשה, אשר תעיק מאוד לחיי העם, כי תחת אשר לפי תורת הרבנים היו דברים רבים של רשות במעשי האדם, דברים אשר אין בהם לא מצוה ולא עבירה, רק דברים שחיי האדם עלי אדמות דורשים, מבלי נוכל לצוות עליהם או על העדרם: המאכל והמשתה, המשא־והמתן, השינה והדיבור, הם־המה דברים מוכרחים בחיים מבלי אשר נצווה עליהם, התורה ציוותה לנו על אודות פרטי הדברים: את זה תאכלו, ואת אלה לא תאכלו, כזאת וכזאת עשה ואלה לא תעשה, אפס כי המעשים בעצמם המה רשות; לא כן היתה תורת המקובלים בישראל, התורה ההיא לא תדע כל רשות, אחרי כי במחשבה יעבוד היהודי את אלוהיו, והמחשבה תהפוך גם את מעשיו המוכרחים למצוה או לעבירה: אם יאכל לשם שמים מצוה בידו, ואם לכל אוות נפשו יאכל לחם ‘עבירה’ היא וחטא ואשם במאכלו, וכן יעשה לכל הדברים הנעשים תחת השמש, עד כי אין רגע, אין הרף עין אחד בכל חיי היהודי אשר לא יעבוד את ה' או יעבור על פיו, והיה הוא וכל מעשיו – אין יוצא – נקשר ונאחז בכוונות המקובלים, מבלי אשר יהיה חופשי, ותחת אשר בראשנוה גם מצוות לא היו צריכות כוונה, הנה עתה, לפי דעת המקובלים, גם דברים של רשות ומעשים מוכרחים בחיים ובטבע – צריכים כוונות הלב אשר יהפכום למצוות או לעבירות.

הפלפול מעבר מזה והקבלה מעבר מזה שדדו את חופש העם, המיתו את חייו ויעכרו את רוחו בקרבו. אולם כל עוד היו שונים, כל עוד רבו איש את אחיו, וכל עוד לא נתנו תוקף ועוז איש לרעהו, לא ניכרה פעולתם הרעה מאוד; אבל לאסון עם בני ישראל השתתפו שתי השיטות האלה והיו לאחדים בשולחן הערוך: המקובלים נתנו אותותם בשמים ויקדישו את כל חומרות הרבנים האחרונים, לאמור כי גם בחומרות ומנהגים האלה נתקן את העולמות, גם בכל אשר טחו הרבנים טיח טפל על חומת הדת נברא מלאכים ושרפים אין קץ, וגם אם נעבור על־פי אחד האחרונים נשחית ונקלל את ‘הצינורות’283 ‘והניצוצים’ מבלי לתקן עוד; והרבנים שילמו להם כפעלם, ויקומו ויאספו את כל מצוות המקובלים לתוך ‘שולחן הערוך’ ויעשון ‘לדין מפורש’ מבלי השב, ותחת אשר הראשונים אמרו כין אין איש מצוּוה לשמוע בקול המקובלים ומנהגיהם – קמו האחרונים ויאמרו ‘הלכה’ לכל אשר אמרו המקובלים, ושתי השיטות השונות מאד התלכדו ותהיינה לעול כבד מנשוא, למעמסה איומה ולאבן נגף לחיי העם, אשר לומד לקבל עליו ועל זרעיו כל דבר שיצא מפי רבניו ומנהיגיו; וישח איש ישראל וישפל היהודי וירבץ ויפול מאין אונים תחת סבל הדינים ונטל הקבלה. על הזמן ההוא והימים ההם נאמר כמליצת התלמוד: ‘בו ביום מחקו סאה, משל למה הדבר דומה לעריבה מלאה דבש נותן לתוכה רמונים ואגוזים והיא מקיאה’284 – אמנם כן, ערבה מלאה דבש היתה הדת הישראלית, ויקומו אלה ויזרקו אבנים לתוכה, זרקו מרה בדת, והיא מקיאה! …

המצב הזה קרא לתיקונים. קו ההידוּק אשר בלב העם הזה נהדק בכוח חזק מאוד, עד אשר חשב לפרוץ לו דרך למרות עיני הרבנים והמקובלים אשר החזיקו את מותריו. עשרת הטפחים אשר עמדו בחומת הדת נהיו למאה טפחים ויחשבו ליפול! 285 286 ושני אנשים מתקנים אמנם נקראו ויאתיו לרגלי הדבר הזה, שני מתקנים משתי מפלגות ישראל אז, האחד מעדת התלמודים והשני מעדת המקובלים; גם השיטה הראשונה גם השנייה העמידה איש דגול מרבבה, אשר קם כגיבור ויאמר לעשות תיקונים נחוצים, להקל העול הכבד ולהפיח רוח חיים באף עמו; כל אחד ראה את המעוות בעולמו, ומן המרכז הזה לקח לו אבני פינה חומר ולבנים ולבנות את בית התיקונים, ליישר את הדורים ולפאר את כרם ה'.

הגאון ר' מנשה מאיליע287 יצא מעדת התלמודים ויקץ בפלפול ויבז בחריפות, וברוח התלמוד אמר להקל את העול, לבטל דינים ומנהגים רבים אשר צברו הפוסקים האחרונים חומרים־חומרים, ולעורר את העם למעשה ולעבודה, להתבונן על החיים והעולם כאיש הנברא והחי לא רק בעד המוות כי אם גם בעד החיים; תחת הפלפול אמר לתת לפני הרבנים לימוד ישר בנוי על השכל הפשוט בלי עיקש ופתלתול, ותחת עולם התוהו (אשר בו היו גם הרבנים גם העם) אמר לפקוח עיני העברים לראות עולם כמנהגו, עולם אשר אין בו לא פלפול, לא שעמום הדעת, לא דמיונות פורחות באוויר, אבל יש בו: חיים, עבודה, והתבוננות. לכל דברי האמת והצדק האלה לקח לו ראיות רבות מן התלמוד, אשר אמר כי הרבנים והמפלפלים לא ירדו לעומק דבריו הפשוטים ולשיטתו המלאה חיים ועבודה288.

ור' ישראל בעל שם טוב יצא מעדת המקובלים, ויאמר גם הוא לתקן ולתת חיים להעם בדרך אחר. את הכוונה והמחשבה לקח גם הוא לו לחומר, אבל לא להחמיר ולהמית את רוח איש בקרבו, אך להקל ולהחיות; לא לסגף את הגוף ולתת רוח כהה להנשמה (כשיטת האר"י), אך לגרש את העצבון ולתת השקפה מדעית על פני הדת והקבלה; לא להמית את העם באוהלה של תורה, אך להבריאו להחיותו ולהחלימו; הוא לא הלך לקראת הרבנים להקדיש דבריהם וחומרותיהם, אך להקל אותם בא, לאמר כי החיים והתוך של המצוות הם־הם נשמותיהן, כי עצבות ורוח כהה בעולם הזה ימיתו גם את הנשמה בעולם הבא שכולו טוב, כולו שמחה וכולו חיים, וכי ‘אין־הסוף’ נעלה הנהו מן המקום והזמן עד כי ידקדק עם האדם בפרטי־פרטים וכי יבוא בטרוניא ובצמצום עם בריותיו ובדקדוקים כל־שהם289 290 291.

שני האנשים המתקנים האלה, לוּ נתנו למו להרחיב את שיטתם באורח ישר, לוּ לא באה שמאל הדוחה לרדפם עד חרמה, ולתת מכשולים על דרכם – כי אז בטח התלכדו ברבות הימים, הדעות השתתפו והשיטות התאחדו ולכל בני ישראל היה אור וחיים בדתם, וכאשר התאחדו מראש הרבנים והמקובלים להחמיר ולהוסיף, כן התחברו גם אלה להקל ולגרוע, לולי מצאו גם שניהם שטן אחד אשר ירט את הדרך לנגדם, שמאל דוחה אחת רדפה את שניהם יחד.

חולה רעה היא בראשי ומנהיגי הדורות בכלל ובראשי עמנו בפרט, כי לא יסבלו כל חדש, כל תיקון וכל שנוי; יקדישו תמיד את הישן ואת האיש אשר יעמוד לעורר את העם לחדשות ירדפו עד מאוד. וכדבר הזה קרה גם לשני האנשים הנעלים האלה – שני אלה מצאו את השמאל הדוחתם בהגאון ר' אליהו מווילנא292.

‘הגאון’ הזה היה גם תלמודי גדול גם בקבלה רבה ידו, ועל־כן חגר מותניו ויעמוד במערכת הקרב מול שניהם גם יחד. גם ‘הגאון’ שנא את הפלפול ויודה לר' מנשה כי עיקש ופתלתול הוא ויאמר גם הוא לבטלו, אך תחת אשר ר' מנשה אמר בצדק כי אם הפלפול הנהו הבל ושעמום, אם־כן גם הדינים הרבים אשר נולדו על ברכיו הבל ומאַפע המה, ואם אך תוהו לא־דרך הנהו הפלפול בתלמוד, אם־כן מדוע זה יכבידו עולם על העם הדינים והחומרות הרבות אשר נבנו על יסודותיו, אם נפל הקיר – ואיה הטיח?… ובדבר האחרון הזה התנגד ‘הגאון’ לו, בהאמינו כי כל האיסורים והמנהגים אשר נכתבו על ספר וכל מה שתלמיד ותיק ושאינו ותיק חידש ועתיד לחדש, כולם ניתנו למשה מסיני, ועל־כן עמל ויגע למצוא מקורים וראיות בתלמוד, ספרא וספרי וכו' לכל אותן ההלכות והמנהגים, ולכל אשר המציאו האחרונים בפלפול עקום ושוא עמל הוא למצוא לאלה ראיות פשוטות ורמזים כל שהם בספרי הקדמונים293 ־ ואם כן בשנאו את הפלפול לא ביטל בכל זאת את החומרות, ערה עד היסוד את הסיבה, ובכל זאת אמר קדוש להמסובב, ולא נשאו לבו לצעוד צעד אחד ולראות באספקלריא המאירה בדברים האלה, – ובכן היה ר' מנשה בעיניו כקוץ מכאיב, כקוצץ בנטיעות וכסר מדרך הישרה – וירדפהו.

גם הגר“א אהב מאוד את ‘הקבלה’, חשבה למוצא פי ה', הקדישה והעריצה מאוד; אפס כי האמין באמונה שלמה בהאר”י, הלך בעקבותיו ויקדיש את שיטתו, ותחת אשר בעל־שם־הטוב חפץ להורות חיים ושמחה, ביטול החומרות, והתנשאות רוח איש בקרבו, לאמר בפה מלא: כי ‘האדם הוא בבחינה יותר גבוה מן שלחן ערוך’294, – תחת זאת החזיק החרה הגר“א בדברי האר”י מבלתי נטות ימין ושמאל, מבלתי יכולת הגאון הזה להתנשא על דברי מי שקדמוהו, ומבלתי ידעו את העם, אשר רחק ממנו, וצרכיו. ובכן היה הגר"א לדוחה גדול גם ‘להרב’ ר' זלמן מלאַדי אשר העמיק הרחיב את שיטת רבו, ויחרימוהו אותו ואת כל הנלווים אליו וכל ההולכים בשיטת בעל־שם־הטוב, בחרם גדול ונורא, אסרו את לחמם, יינם ובנותיהם, ויאמרו להבדילם מקרב עדת ישראל295.

שני הנרדפים האלה היו שונים בתכונותיהם, בערכיהם, ברוחם ובמעשי תוקפם וגבורתם, ועל כן שונות הנה גם תוצאות הרדיפות האלה. השמאל הדוחה אחת היא להגר"א, הוא רדף גם את שניהם יחד, אפס כי הנידחים היו שונים, ועל־כן נראה כי האחד נפל שדוד על שדי המלחמה, ורק השני התחזק, והרדיפות נתנו לו יתר תוקף ויתר עוז להתקומם, לגבור חיילים, ולקנות לו שם עולם ולבנות לו כיתה מיוחדה בתוך היהודים פנימה.

ר' מנשה מאיליע היה יחיד בדורו בדעותיו החדשות, יחיד בתוך הרבנים אשר הקדישו את כל הגה אשר יצאה מפי הראשונים מבלי להרהר אחריהם, יחיד מבלי מצוא לו אנשים אשר ישמעו בקולו ויחזיקו את דבריו; תכונת רוחו הנכאה (תכונת רוח כל רב בארץ ליטא), ענוותו, ועל כולם אהבת עמו לא נתנו בלבו לבנות לו בית למרות עיני רודפיו, לא תר לו מקום ואנשים להרחיב שם דעותיו ולעמוד בראשם להיפרד מעדת היהודים הרבנים ולייסד לו אגודה אחרת ולכונן שם דרכיו ומעלליו. לאושר בני ישראל לא נתנו לבו להתעורר ולהתקומם נגד שוטניו בפועל, ועל כן ראה באבדן כבודו – ויחריש, ראה כי ספרו נשרף בבית הדפוס בפקודת הרבנים296 – ויידוֹם, נפשו דאבה עליו, אך במעשה לא עשה כל מאום, ועל־כן לא נשבת שלום היהודים.

לא כן ‘הרב’ ר' זלמן מלאֵדי, הוא נהג כבר את רבנותו ביד רמה, ‘חסידים’ ותלמידים למאות נמשכו כבר אחריו, השתדלו ‘לדבקה בו’ וישמעו לכל הגה אשר יצאה מפיהו – הוא לא בא להתראות פנים את ‘הגאון’ בווילנא למען בקש הסכמתו, ולמען אשר יסמוך ידיו עליו; הוא בא – כי שיטתו, אשר חשבה לצודקת, ביקשה זאת ממנה, כי אמר להפץ את דברו ברבים ויאמר להטות גם לב הגר"א אליה ובכוחו יחזיקו בכנפיו גם כל עדת ישראל ויהיו לאחדים – ומה מאוד יאושר ישראל אם אמנם חפצו הצליח בידו, אם אמנם התווכח את ‘הגאון’, התייעץ אתו ושניהם יחד נתנו לב לאַחד את ‘החסידות’ ואת ‘הרבנות’! מה מאוד שפרה נחלת יעקב אם שני גדולי הדור ההוא התלכדו, ושניהם הלכו ביד ביד ליישר הדורים, לסקל המסילה ולייסד אגודתם בארץ! 297 אז לא נחצו היהודים לחסידים ומתנגדים, לא רחקו אלה מאלה, ודברי ריבות לא נשמע בשערי יהודה כהיום הזה… אפס כי רוח היתה בהגאון, רוח עועים אשר מלאה בטנו קדים, ועל־פי עצת מקורביו אשר אמרו לחרחר ריב ואשר הביאו דיבת ‘הרב’ רעה לו, לא נתנו לבוא לביתו, לא אבה לדבר אתו מטוב ועד רע וידחהו בשתי ידיו298 299; ‘הרב’ שב על עקביו, שב לעיר משכנו, ויוסף עוז וחיל לעמוד על שיטתו אשר ‘הגאון’ החרימה, הוסיף לגבור חיילים ולאסוף לו ‘חסידים’ מרבה להכיל, ויעש חיל וייפרד מעל הרבנים ‘המתנגדים’ ויבז אותם ואת תורתם גם־יחד. אבן־חן היתה ביד ‘הגאון’ והוא שיחתה בידיו, שושנה נעימה טרף ורמס באפו מבלי להשיב עוד, בידו היתה לאחד ולקשר את עם בני ישראל, והוא החצו הפרידו ויחלקו לשניים.

דעת לנבון נקל כי לא על החסידים כאשר הם עתה לפנינו אשים דיברתי הפעם, לא על מעשי החסידים ורביהם כיום אדבר, אנוכי אדבר בזה בשיטת החסידות כמו שהיתה במצבה הראשון, בדעת אלה מייסדיה, בדעת האנשים אשר ראו פרץ בדת היהודים ויאמרו לחזק הבדק, לתקן את המעוות ולשום את העקוב למישור; נפשי יודעת מאוד כי החסידים ורביהם בימינו פרצו עוד ביתר שאת, הרחיבו את הפרצות בחומת היהדות, ערו ערו עד היסוד את הדעה הראשונה, ומבלי דעת הסבו רעה גדולה לאמונתנו, לתורתנו ולרוח אשר באפינו – אולם יד מי היתה במעל הזה? מי נתן יד לרביים האלה להתחזק ולהתפרץ? במי אשם החסידות אשר נהפכה לרועץ בימינו? בצוואר מי הקולר הזה תלוי? – ‘בהגאון!’ נשיב אמרי אמת וצדק. לו שם על לב את מעשי הרבנים אשר קדמוהו, לו הבין לדעת את מצב עם בני ישראל ומחסורם, לולא סגר את עיניו וירא ויתבונן את אשר עשו האחרונים לנו, ולולא דחה גם את ‘הרב’ וישמע מפיו את דבריו ושיטתו – כי אז הבין עד מאוד מה צדקו ומה נאמנו דברי אמת וצדק ‘טוב לקרבם מלדחותם’. כי אז נתן יד להרב ושלובי זרוע הלכו לתקן ולעשות סדרים טובים וישרים במצב הרוחני של עמנו, ואז לא באתנו הצרה הזאת, לא נפלגו בני ישראל ולא היו לשמצה, החסידים לא היו אבן פינה ויסוד־מוסד לאמונת־הבל והזיות אין מספר, ומתנגדיהם התלמודיים לא מתו באוהלה של תורתנו, תורת אמת וחיי עולם; אבל הוא לא כן עשה ולבבו לא כן חשב, כי אם להחרים ולנדות היתה מגמתו, נטה אוזן למחרחרי ריב ויחשף את שמאלו הדוחה ויילחם בחזקה, והנה באתנו כל אלה, הפרצות התרחבו, פירוד הלבבות גדל, ועם בני ישראל נחצה לשניים מבלי התאחד עוד… מאז מעולם היו בבני עמנו אנשים אשר הקדישו את כל ימיהם להגות בתורה, ואנשים אשר במעשה אחזה ידם, היו רבנים וגם מקובלים היו פרושים וגם טובלי שחרית300, אפס כי כל האנשים האלה היו אנשים פרטים אשר לא עלה גם על לבם להתחבר ולהפרד, להתקבץ ולהעשות כיתות שונות ומיוחדות, לצור איש את אחיו ולעשות מעשי תעתועים כאשר ייעשה בימינו כיום הזה, דברי ריבות כאלה לא נשמעו בתוך היהודי, וחרפות וגידופים נאצות וקללות, מלשינות ושנאה כבושה לא שררו באומה כאשר הם עתה לבושתנו ולחרפת עמנו; – ומה הסבּה את כל אלה? על מה אבדה היהדות, ניצתה כמדבר מבלי איש שם על לב? מי הביא אמונת הבל והזיה בחסידים ומוות רוחני במתנגדיהם? – אם לא יד ‘הגאון’ היתה במעל, אם לא שמאלו הדוחה פעלה ועשתה זאת, היא הביאה כיתות בישראל, היא חלקה את לבב העם לשניים והיא פרצה פרץ על פני פרץ ביהודים וביהדות…

אולם גם השמאל אשר דחתה את ר' מנשה מאיליע לא שבה ריקם, גם היא הביאה רעה רבה לעמנו, ועקבותיה נודעו לנו עתה.


III. בימינו אלה

‘… מה נאמר בדורנו זה שירדנו עשר מעלות אחורנית, ואנו רואים שנתרבו דמיונות ושבושים בלב כל אחד שאינו רוצה לזוז ממנו, ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים עכ"ז במה שהוא הפך מהרגלו לא יאבה ולא ישמע’

(ר' מנשה מאיליע, ‘אלפי מנשה’, ווילנא תקפ"ז, סימן קכט).

‘… בראותי שכמה מן המוני עם הם במדרגה התחתונה בדעותיהם, שוגים בדברים אשר לא יטעו בזה אף תינוקות של בית רבן, ואחריהם נמשכו גם חכמים בכח אבל נמשכו ונסמכו עליהם’ כו'.

(הנ"ל שם, סי' קמה)


אבות ותולדות, סיבות ומסוֹבבוֹת, עילות ועלוּלות יימצאו בכל מרחבי תבל; אין דבר אשר ייאמר עליו: ראה זה מקרה הוא, אין תולדה אשר אב לא יהיה לה, ואין מעשה בלא עושה; מה שייעשה הוא נעשה ואין כל מקרה בשמים ובארץ. אנשים קצרי־הראות יראו אך את המעשה, אולם חכמי לב יתבוננו לדעת גם את היד החזקה המוציאתו לאור עולם, ואת הסיבה אשר תסובב את המעשה ההוא, יחקרו וידעו מי ומי הביא לנו את התולדה הנראה לעינינו, מי אביה מחוללה ואנה פניה מועדות. ועל כן צדקו החכמים בגזרם אומר: ‘שיש יתרון לחכמה מן הסכלות301 כיתרון האור מן החשך. החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך’, לאמר: החכם יראה בכל אשר מסביב לו, למרחוק עיניו יביטו, חכמתו תאיר לפניו הדרך, וכביום צח באין עב וענן להקדיר את אור השמש, באין צל ועיפתה להחשיך לו דרכו, יביט ויתבונן למקור מחצבתו, ילטוש עיניו ויראה מאין הוא בא הדבר אשר לנגדו עתה, מי קראהו מתהום הנשיה ויאמר ‘היה’ ומה היא הסיבה אשר הסבּה את היותו. לא כן הכסיל, הוא בחושך ילך, לא יראה בעיניו ולבבו לא יבין לדעת מאחרית ראשית לו, הוא יגשש באפילה מבלי ראות הלאה כמטחווי קשת, הוא יראה אך את אשר לפניו, יראה רק את המעשים אשר הקריבו לבוא אליו מבלתי יכולת ללטוש עין ולהביט מרחוק על העילה אשר עוללה את אלה ועל הכוח אשר הוליד אותם. והיו תוצאותיהם: החכם כי ייכשל בדרכו, כי ימצא שטן אשר ירט הדרך לנגדו, וכי יבוא לו כל דבר חדש אשר לא ידעו, לא יקרא עליו למלחמה בטרם ידע סיבותיו, בטרם יכיר לדעת את צור ממנו חצוב ואת מקבת בור נוקר, ואז אך לאלה יקדיש מלחמה או ישלים אתם ועבר וניצל ולא יפחד עוד; אולם אלה אשר טח מהשכיל לבם ועיניהם השע, המה אף כי יצלחו במעשם וכרגע יסירו את המכשול מעל דרכם, אבל עד־ארגיעה תשוב הסיבה לסובב והאב להוליד מכשולים חדשים לבקרים וילכו ונוקשו כפעם בפעם.

את המחזה הזה נראה גם בריב אשר התפרץ בין הרבנים אז. לוּ שם ‘הגאון’ והרבנים רעיו לב להבין ולדעת את אשר הסבה לבעל־השם־הטוב מצד זה ולר' מנשה מאיליע מצד אחר לקום ולברוא חדשות, לוּ השכילו לראות מרחוק את הסיבות אשר הלבישו עוז את שני האנשים הנעלים האלה לקום ולהתעודד ולקרוא לריב, לוּ חכמו ויתבוננו בינה לחשוף את מקור המתקנים האלה – כי אז ראו ויווכחו כי לא ברדיפות, חרמות ובשמאל דוחה יוושע יהודה וישראל ישכון לבטח, לא בדחיות יצאו לישע עמם; הסיבה לא תחדל בנפול האנשים האלה – מסוֹבביה – לפני החרם, הם ישקטו כרגע ובעוד מעט קט תוסיף תת כוחה לאנשים אחרים אשר יפיצו את דבריה ויילחמו בעדה, תוסיף לברוא בריאה חדשה אשר תעמוד על עמדה. ר' ישראל ור' מנשה לא ילדי המקרה הנם, הם היו ילידי המעמסה אשר ‘שולחן הערוך’ הכביד אוכפו על העם, הם היו לפה לאלפי אנשים אשר לא יוכלו נשוא את העול הכבד אשר נתן על שכמם, ועל כן כל עוד אשר לא נתנו הרבנים לבם להעם וצרכיו, כל עוד לא הקלו את עולם, וכל עוד אשר לא ראו את הסיבה לא היטיבו לעשות, ועוד הרעו.

הרעו ברדפם את רבי החסידים הראשונים, באשר כי בזאת נתנו למו יד להתרחק מעליהם מאוד, לבנות את שיטתם לא על אדני התורה והיהדות, ולשום שמוֹת במצב עם ישראל כהיום הזה; העם אשר היה נגש ונענה מידי רבניו הטה אוזן קשבת לכל אשר אמר לפרוק עולו מעל צווארו, אף כי הוליכהו תוהו לא דרך, בישימון מדבר הלכו אחרי מנהליהם החדשים, יען כי חדשים היו ולא הרגישו עוד את החושך, הענן והערפל אשר יפרשו המה על פניהם, ובכן נולדה שיטת החסידות כאשר היא לפנינו היום באשמת הרבנים אשר לא חפצו לקבלה תחת כנפי היהדות בראשיתה, יען לא ידעו את סיבתה ולא הערו את מקורה.

והרעו עוד יותר ברדפם את ר' מנשה. הוא לא בא לברוא חדשות בישראל, הוא לא אמר לייסד שיטה חדשה או כיתה מיוחדת בעברים, הוא חפץ רק להקל את עול החומרות, רק להפיר את הטיח התפל אשר טחו הרבנים על קיר הדת, למען יעמוד ימים רבים, למען לא יבעטו בו העם ולמען אשר תקל התורה לשומרי בריתה; עוד בימיו ראה את המעוות הזה, עוד בזמן ההוא אשר יד הרבנים היתה רוממה, אשר בידם היה לענוש קשה את אשר יעבור על אחת מחומרותיהם, אשר בידם היו עתותי איש ישראל לשבט אם לחסד, עוד בימים ההם החל ‘שולחן ערוך’ לקצוֹת בישראל, עוד בימים ההם החלו אנשים לפרק עול עיקרי התורה מבלתי יכולת בידם לקיים את ענפיה הטפלים, ונתקים על ידי זה מה שאומרים בודוי הגדול: ‘את אשר הקלת החמרתי ובא על ידי זה לידי אשר החמרת הקלתי’302; ר' מנשה היו עיניו בראשו, ובראותו את המסובב ראה גם את הסיבה ולא כיחדה בפיו: ‘על ידי שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא – פייגי דעתייהו מכל, ועל כן מוכרח אני לבאר שח“ו אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו להכביד עלינו בדבר שאי אפשר, ודרכיה דרכי נעם’303; לוּ שמו אז הרבנים אל לבם את הדברים הטהורים והנאמנים האלה, לוּ פקחו את עיניהם ויראו נכוחות עד כמה צדקו דבריו – כי אז הבינו לדעת כי ברדפם את החכם הזה אשר עיניו בראשו, לא יביאו צרי ומזור להמחלה העזה אשר פרץ בעם, בהכחידם את הרופאים ואת סמי המרפא לא יחדלו בכל זאת חולים מן הארץ; אבל הם בחושך הלכו, ובאפילה מנודח גיששו כעיוור קיר, לא הבינו לדעת את אשר לפניהם, לא ראו את הסיבה הגדולה אשר תסובב הדברים ויסתפקו ברדפם את ר' מנשה.

ואת תוצאות הרדיפות הננו רואים כיום הזה, בימינו אלה נראה עד מה הישיר להביט הוא, ומה מאוד שגו הרבנים ובראשם ‘הגאון’ אשר לא הטו אוזן לו.

מעט האנשים אשר הפרו אז חוק ואשר עין ר' מנשה שזפתם, נתרבו מיום ליום עד כי גדל מספרם בימינו אלה מאוד – והרבנים לא יראום עודנה!… חוק מכונת ההידוּק מראה גם בזה – והרבנים לא ישימו לב! לא ישימו לב כי החומרות היתרות אשר הוסיפו, הן הנה מקרקרי קיר הדת בכלל, לא ישימו לב לאמרי אמת וצדק אשר מפורש יצאו מפי ר' מנשה, ויקומו ויוסיפו עוד חומרה על חומרה ואיסור על איסור, ויקומו גם האנשים ויקצצו בנטיעות, ויבזו אותם ואת חומרותיהם – אשר נלאו נשוא – ואת תורתם גם יחד!… לא את ר' מנשה דחה אז השמאל אשר חשף ‘הגאון’, לא אותו הרחיק מקהל עדת היהודים, אך את קהל עדת היהודים דחה, את כל איש אשר בשם ישראל יכוּנה ואשר דרכי חייו שונים מעט מחיי ‘בטלן’ בבתי־המדרש, את כל איש יהודה אשר דבר לו עם החיים והתבל, את כל אשר עיניים לו, ואת כל אשר מצבו לא יתן לו לשבת בעצלתיים ולשמוע לכל הגה אשר יצא מפיהם – את כל אלה דחה דחיה גדולה, את כל אלה גירש ביד חזקה מהסתפח בנחלת ה' – ‘תורתנו התמימה אשר דרכיה דרכי נעם’, את כל אלה אילץ בשמאלו הנטויה לסוג אחור ולפנות עורף לתורת אלוהים חיים, ואת כל אלה נראה בימינו אלה סרים מאחרי ה' ‘פייגי דעתייהו מכל’, ואמונת ישראל היתה לזרא באפם…

מלאה היתה סאת החומרות עוד בימי ‘הגאון’, מלאה מאוד עד אשר רבים פרצו פרץ בדת והקלו בעיקרי התורה, ותחת אשר היה לרבני הדור לתת יד לר' מנשה, לראות את הסיבות ולתקן את המעוות, תחת זאת דחוהו בשתי ידיים ויוסיפו לאסור ולהחמיר; תחת לשמוע דברי פי חכם ‘לבאר שח“ו אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו להכביד עלינו בדבר שאי אפשר’, תחת זאת התפארו בלבם לאמור: ‘תכבד העבודה על האנשים’304 – וישוב גם כוח הדחיה לאחור, ויחלק לב העם מעל תורת ה', וכאשר עינו אותם בחומרותיהם ומנהגיהם הטפלים, כן גברו עתקו חיל ויפרצו פרץ רב בבית הדת, פרץ נבעה אשר אין לתקנו על נקלה; כי פורצי חוק אשר מעטו אז היו לעדה גדולה ולעם רב בימינו אלה אשר לאט־לאט נתקו כפות פעמיהם מן היהודים והיהדות, ואל אלוהים הוא יודע מתי ישובו עוד…

הה, בדמי נפשי ולבבי הנני כותב את הדברים האלה על הספר, דמי ירתח בי לזכר מצב ישראל הפרוע באשמת הרבנים הרודפים ושמאלם הדוחה; – ידעתי כי לא במעל וזדון עשו את הדברים האלה, ידעתי כי לא מרוע לב הסבו לנו את הפריצים והפריצות; ידעתי כי אך מקוצר דעתם, מבלי ידעו את העם ודרכי חייו, מבלי יוכלו לראות את הסיבות והאבות, ומאין דעת צלולה ובהירה עשו לנו את העגל הזה; אבל העגל ירקד בקרבנו, הפריצים יתרבו והפרצות יתרחבו, ומי יודע אם עוד נוכל לתקן, אם עוד נוכל להביא את הקרסים בלולאות לחבר את האוהל – והמה עוד מחשים! עוד טח מהשכיל לבותם לראות נכוחה, עוד עיניהם סגורות לראות את הסיבות לרגלי המסובבים והאבות לרגלי תולדותיהם!… אהה, ה' אלוהים! מדוע הכית את מנהלי העם הזה בסנוורים? מדוע קצפת על צאן מרעיתך ותסמא את עין מדריכיהם?

ומה עשו הרבנים בימינו אלה בקום אנשים אחדים אשר אהבת עמם נגעה עד נפשם, ויתעוררו שנית לקול הקריאה ‘תיקונים’ אשר יצעק העם בקול שאון אדיר וחזק? מה עשו לאלה אשר רוח ר' מנשה דיבר מתוך גרונם ויאמרו לצאת לריב עם הרבנים לישע עמם? מה עשו כאשר חכמי הדור בימינו אמרו לפחת רוח חיים באף עמנו וידרשו מאת רבנינו כי יטו אוזן קשבת לדבריהם? – השב רוחם עליהם לדעת כי לא ביד חזקה ובשמאל דוחה יגהו את מזורם? האם לקחו למו את הניסיון לעד כי ברדיפות ישחיתו כל חלקה טובה דשנה ורעננה? הלמדו דעת מהחסידים אשר יתרבו יום ויום ונתרחקו מאוד־מאוד מרוח היהדות לרגלי שמאל הדוחה אז? הנתנו לפניהם לקח טוב, לאמור: הן החסיד היה כאחד מאתנו ככל שלומי אמוני ישראל, ואנחנו בשמאלנו דחינוהו ונעשה ממנו את אשר הוא עתה לבושת עמנו ולחרפת רבניו – נראה נא ונשפוט לבלתי הישנות את המעוות הזה בנוגע לבני הנעורים עתה? היראו וחרדו רבנינו פן יזנה העם מאחרי ה' ויעזוב בשאט בנפש את כל התורה לרגלי הדחיות האחרונות? השמו אל לבם את כל דברי האמת והצדק אשר רבים מדורשי טובת העם ודתו הציעו לפניהם? – הן דבריהם נדפסו אז – בשנת תרכ"ט אשר נעמוד בו – במכתב עתי בשפה עבריה ברורה וקלה, הן רבים מאוד־מאוד דרשו אז גם בעל־פה מאתם, כי יטו אוזן וישימו לב לדבריהם אשר יצאו מעומק לבבם הטוב לישראל ולדתו, הן כל אלה שמו אותות הזמן והתורה גם יחד, לקחו למו גם את החיים גם את הדת למופתים על דבריהם, את התלמוד שמו לקו ואת החכמה למשקולת, ויבקשו לא לברוא להם חדשות לא שיערו אבותיהם, לא לבנות בית חדש אשר ייראו מפניו, לא לנסוע זמורת זר בכרם היהדות, אך רק להסיר משם את הברקנים ואת הקוצים, אך להקל מעט עול האחרונים אשר כנטל חול יכבד על העם, להסיר את הטיח הטפל אשר הוסיפו הרבנים בזמן האחרון, ולשוב לתלמוד ושיטתם, לתורה שבעל־פה ודעתה, אשר קודש היא למו; – ומה ענו הרבנים על כל הדברים האלה הנאמרים באמת וצדק? ומה הוא הפרי אשר נשאו גם הרבנים גם בני הנעורים גם כל קהל עדת ישורון מריב הקדוש הזה?

קורא יקר! לכה־נא אתי, אנהגך אביאך ‘בתוך ארבע אמות של הלכה’305, אפתח לפניך את בתי הרבנים, בתי הקהל, ובתי האסיפות בישראל, אוליכך לכל אלה אשר לקחו אז חלק בהריב הזה, אראך את בית נשקם, אקרא באוזניך את מכתביהם ודבריהם, אגלה כספר לפניך גם את כל אשר הגה רוחם בימים ההם, ואז תדע גם אתה להשיב על השאלות האלה, אז תראה ותבין לדעת: מי ומי העומדים בראש עמנו, במה כוחם גדול, ועד מה נגעו דרכי העם וצרכיו אל לבם?

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מי הוליד לנו את השיות הנדחות אשר פגשתי? למי המחנה הכבד הזה אשר יתורו אחרי מרעה ואין, אחרי מי מנוחות ולא יימצאו להם? מדוע ירוצו אלה הרחק כמטחווי קשת ממחנה ישראל וייראו להביט אחריהם ולהסתפח בנחלת ה'? מדוע פרצו אלה חוק ויינזרו לבושת, ומדוע זה ירבץ העני מאחינו תחתיו תחת סבל המחיה והכלכלה ותמיד כל היום ישתכר אל צרור נקוב? 306… אם כדברים האלה שאול ישאלך, וידעת גם אתה להשיב לו דבר.


[ב] אבן־חן    🔗

‘הצבוע הזה מטפה של לובן הוא, ויש לו שלש מאות וששים וחמשה מיני צבעונים’

(ב"ר פ' ז)


שמונת ימי החג, חג המצות, היו ימי עבודה רבה גם בעיר נהרים. אם בפלגות הימים האלה היו ימי ‘בין הזמנים’ לשמואל ולרחל, לאפרת ולחנה, להבירזי ולהמלמד המינסקי – היו הימים האלה בנהרים העיר ימי מסה ומריבה, ימי עבודה ומעשה לשרגא ולאבן־חן, ימים אשר בם הניחו אבן פינה למעשיהם, אשר בם שינסו מותניהם ויחגרו עוז לעמוד הכן ליום קרב, ללמד בני יהודה קשת, למלא אשפתם חיצים שנונים, אף לפקוד צבא מחניהם למלחמה, להגדיל מספר גדודיהם ולדעת במה כוחם גדול.

שרגא ואבן חן… הן אמנם שני אלה היו המניעים היותר גדולים באופני המלחמה, מלחמת בני הנעורים עם הרבנים, שני אלה היו כעמודי־התווך בימים אשר התגלע הריב בעיר נהרים וסביבותיה; אולם מה שונו דרכי השניים האלה! מה מאוד שונו מעשיהם, דבריהם ומחשבות נפשם!…

קורא נכבד! הן תדע ותכיר את האנשים האלה, בוא־נא אתי נהרימה ובחנת את מעשיהם.

אבן־חן בוש משברו בנשף חשקו אשר בו חשב להצטדק בפני ר' אליקים ‘הגביר’, ואשר התפאר באזני אהובתו בת־שבע לאמור: ‘מצאתי מסלות בלב אביך לטוב לי’; ‘הגביר’ אמנם קרא עצרה ‘ליראי ה’ ולחושבי שמו', אבן־חן אמנם התוודה לפניהם על ארחו את המשכילים ‘האפיקורסים ימח שמם’, אפס כי לא היה בלבב היראים האלה לתת אמון בו, לא אבו לספחהו לעדתם ולא אבו גם לדבר בו מטוב ועד רע.

– שלחהו־נא מביתך, אמר אחד היראים הנכבדים מאוד בעיני אליקום: – ואחרי כן נשית עצות בנפשנו מה לעשות, ואנוכי גם אנוכי אגלה לך דעתי בדבר הזה.

אבן־חן יצא למרות רוחו מעליית בית ‘הגביר’ אשר שם אוספו אסיפה, בלב נשבר ונדכה ירד מן המעלות בדממה, ויברך את ה' כי לא פגש בבת־שבע ברגעים האלה.

– אין את נפשי אל העלם הזה, אמר האיש בצאתו, והאיש זקן ונשוא פנים: – אין אמונה בו, 'כל באיה לא ישובון – זו מינות307 הורונו רבותינו, ועל־כן יראתי לדבר היום דברי באוזניו – מי יודע אולי לרגל אותנו בא הנה, למען הבא שואה עלינו, למען הבאיש ריחנו בעיני העם…

– צדקת מאד, ענו האחרים.

– אנחנו נוכל להעמיק עצה, הוסיף האיש: – אבל כל זר לא יהיה בינינו.

– אם אין אמון ביעקב אבן־חן הזה, העיר ‘הגביר’ אשר דברי הזקן ירדו כחיצים בלבבו, כי ירא את המלשינים מאד: – אם כן מה יום מיומיים? אם אין אמת וצדק בפיו, הלא לבבי יסיתני בשפק להאמין גם בדבריו אשר יאמר כי המה יתעתדו לריב עם הרבנים בפומבי, ומדוע זה נקדים אנחנו לצאת לריב?

– על האפיקורסים אאמין בכל דבר, ענהו האיש וינע בידיו בחזקה: – לריב אתם הוא מצוה, הלא ‘בתקוממיך אתקוטט’ 308 אמר דוד המלך, ומצוה היא לרדפם באף ולהשמידם מתחת שמי ה' בכל עת…

– ואם כן היום הזה איננו האחד לדבר, ענהו ‘הגביר’ כמו לא נחה דעתו עתה מאמרי פי הזקן: – עוד נגבר חיילים, עוד נעשה ונוכל.

ובדברים האלה אפסה אסיפתם בלילה ההוא.

ואבן־חן נדהם מאוד, כל הלילה התהפך על משכבו, ושנתו נגזלה מעיניו. ‘מה לך, זקן אשמדאי, כי הוצאתני מן בית הגביר?’ חשב בנפשו על משכבו בלילות – ‘מה לך כי התייצבת לשונא לי ואנוכי לא ידעתיך מתמול שלשום… הן לוּ לקולי שמעת, כי עתה יקחך אופל אותך ואת אליקום השוטה גם יחד, גם את יראתכם גם את תורתכם… תנו־נא לי את בת־שבע ואת השקלים אשר “הגביר” יתן נדה לה, ואז לא אובה גם לדבר עמכם מטוב ועד רע… אבל, הן את אלה לא יתנו לי בלתי מצאי חן בעיני אביה, ובעיני אביה לא אמצא חן בלתי אתחסד ואתמם בעיניו – והנה זה בא לשום נשף חשקי לחרדה… אוי לך, זקן! כי לא תינקה מידי, יהי מה ואנוכי אמצא מסילות בלב “הגביר”, אקח לי את בת־שבע אהובתי ואת השקלים חמודתי, ועיני שונאי רואות וכלות’…

דברים כאלה וכאלה הגה אבן־חן, וישת עצות בנפשו לכונן אשוריו בימים יבואו.

ותהי ראשית דרכו ללכת להתפלל בבוקר וערב בבית־המדרש אשר ‘הגביר’ יתפלל שמה. שמה שפך צקון לחשו באימה, ביראה בכוונת־הלב ובצעקות וקולות, שמה התראה כבעל־תשובה לכל חוקותיו ומשפטיו, אף אמר כן בפה מלא; ספר תהלים, עם מעמדות, ‘שערי ציון’, חוק לישראל' וכדומה לא משו מידו ובכוונת הלב הגה בהם מדי יום ביומו, אף למד משניות עד חצי היום.

– הלא תדעו כי גם בגמרא גם בפוסקים רבה ידי, ביאר את מעשיו באוזני רבים אשר התבוננו בו: – אפס כי ‘משנה’ הוא אותיות ‘נשמה’ יאמרו המקובּלים, ועל־כן עתה בעת אשר אחשבה לצדק לתקן את נשמתי אהגה במשנה…

והקול נשמע בעיר לאמור: נתחסד יעקב אבן־חן והנהו בעל־תשובה, וייטב בעיני הגביר וייטב בעיני כל יושבי העיר ואביו שמח מאוד לדברי הבשורה הזאת.

‘אנוכי לא עוד אלך להתרפס לפני אליקים’, חשב בנפשו כל היום, – ‘אנוכי אלך בדרכי זה עד אשר יתרפס הוא לפני על הכלימני בערב ההוא’.

תשובת אבן־חן היתה בפי כל יושבי העיר, וידברו בה אנשים נשים וטף, אלה הוללו ואלה חוללו, אלה אמרו כי בצדק ובתום־לב יעשה את מעשיו אלה, ואחרים נתנו במו דופי ויחוו דעם כי אך מתחסד הוא, צבוע הוא, ולבבו איננו שלם עם ה' ותורתו. גם בבית ישראל אפשר דיברו בו ובמעשיו, גם שרגא שמע את הדברים ויטו את לבם להאמין להאחרונים.

ובין כה וכה גלה את אוזן שרגא אחד העלמים אשר התהלך כאח וריע את אבן חן לאמור: ‘אוהב יעקב את בת־שבע והנהו מבקש קרבת אביה למען אשר יילקח אל ביתו’. הדברים האלה ביארו לו גם את הנסיבה אשר אבן־חן משחר תמיד בית אליקים, ואת אשר עתה, בימים האחרונים, החל להתפלל בבית־מדרשו ולחזור בתשובה.

– יהי לו את אשר לו, ענה שרגא להעלם אשר סיפר לו את דבר האהבה הזאת: – אנוכי לא אובה לחוות דעי בדברים כמו אלה; אם אהבת עלמה כבת אליקום יקרה לו מאהבת האמת, ויזנח מדעותיו נפשו בגלל האהבה הזאת, ילך הוא בדרכו, ואנחנו בשם האמת נדגול.

ויהי אחרי הדברים האלה ושרגא קיבל מכתב גדול ורחב־ידיים מאת שמואל, מכתב אשר יבאר לו את שיטתו בתיקונים, את אותותיו כי נחוצים הם ואת מופתיו כי יש לנו כוח ורשיון לדבר הזה, מכתב אשר הנהו מענה רחב ונאמן על השאלת אשר שאלהו בשם העלמים ‘מרי הנפש מוכי התלמוד והחינוך המושחת’ ואשר ‘יתעתדו להילחם כל עוד נפשם בם’ ‘וימסרו את נפשם על קדושת התיקונים בישראל’.

בקץ דברי המכתב הזה כתוב לאמור:

‘הנה מילאתי חפצך, מורי וריעי, בדבר אשר שאלת ממני, גם את העלים האחדים ממכתב־עתי “המליץ” קיבלתי וקראתי דברי הכותבים. מה ביני ובינם תראה במכתבי זה, אפס כי דברי לא תשלח למכתב־עתי ההוא להדפיסם, כאשר אמרת במכתבך; תוכל לעשות ממנו העתקות רבות בכתב אבל לא תקבענו בדפוס, כן היא דעתי הפרטית, וכן נהג – בכדומה לדברים האלה – גם רבי ר’ חיים מפילופובע, וזה הוא רצוני'.

– האח, חמותי ראיתי אור! קרא שרגא בכלותו לקרוא: – מה נעימים דבריו ומה מאוד יפעל על לב בני הנעורים!

וישכח שרגא את אבן־חן את צביעותו ואהבתו, התחסדו ומעשי תרמיתו גם עוד, וישלח ויקרא לו את אלישע הפנואלי חניכו ועוד עלמים אחדים מבחוריו, ויעש לו העתקות רבות מן מכתב־שמואל ההוא, וישלח את הספרים ביד רצי־המלך309 אל כל עיר ועיר מקום אשר דבריו מגיעים, אל בתי־המדרש, אל הישיבות, אל הפרושים ואל כל מכיריו ומיודעיו ויעורר את לבם בדברים רבים לשמוע בקול שמואל ‘העומד בראש הלוחמים ואשר יאסור את המלחמה הזאת’.

ידי שרגא היו מלאות עבודה רבה; מירוץ־האיגרות גדל בביתו ומכתבים רבים כתב אף קיבל – רצוא ושוב.

ושמע שם המכתב עשה לו כנפיים, ורבים מאוד מרחוק ומקרוב ביקשו העתקתו, ויקראוהו בשום שכל ובלב פחד ורחב, והקול נשמע כי המכתב עשה גדולות בכוחו ובמליצתו יקח לב ונפש; וישמע גם אבן־חן ויתאווה תאווה גם הוא להעתקתו – לא לשבוע נעימות דברו, לא לשית לב לדעותיו, לא להשכיל ולדעת על מה אדניו הטבעו310 – כי אם למען אשר יהיה לאל ידו להראותו להגביר ולדבר באוזניו חנף וחלקות למצוא מסילות בלבו ובביתו; אולם מאין יבוא עזרו? הן לבית אפרת לא יבוא עוד, מדאגה בדבר פן יוודע לאליקום ויחבל את מעשי ידיו, ושרגא ישנאהו מאז ומה גם עתה, את המשכילים לא יתרועע ומאת ‘הלוחמים’ יתרחק לעת כזאת, ואיה מוצא למכתב?

בלילה ההוא נדדה שנת אבן־חן.

‘המכתב הזה הוא כשמן בעצמותי ולכל הליכותי נחוץ מאד’, חשב בלבבו והמחשבה הזאת גזלה שנתו ממנו – ‘לוּ היה בידי, לוּ אוכל ואראהו לאליקים השוטה ולאנשי חברתו, כי אז נתנוני למעלה לראש, כי אז ידעו מאוד כי נחוץ להם סופר ומליץ “מסטרא דקדושה”, אשר יכתוב גם הוא מכתב כזה ואשר יבטל וישם לאַל את כל דבריו; ומי יוכל עשהו חוץ ממני? מי להם פה אשר לו עט סופר מהיר כמוני? אנוכי אהיה להם לפה ואת לב “הגביר” אטה לכל אשר אחפוץ… אולם איככה אוכל ואשיג את העתקת המכתב? מי יתננה על ידי? ומי יחוש לעזרתי?’

ובלילה ההוא חיבל מזימות לשום מסווה חדש על פניו.

ויהי בבוקר אחרי התפללו בבית־התפילה אשר ‘להגביר’ ואחרי למדו את שיעורו במשנה מיהר ללכת אל בית־המדרש, אשר מכירו אלישע הפנואלי לומד שמה.

– בבית אפרת בטח יתפלאו על מעשי בימים האחרונים – אמר אבן־חן לאלישע, וקולו כקול איש תם: – אולם, ידידי, אתה הלא תבין לרעי איש כמוני; המה ידמו בנפשם כי אי־אפשר לחבר את האמונה ואת ההשכלה, ועל כן לא יאבו לארח לחברה את איש מאמין; אולם כמוני כמוך הלא נדע כי טוב לאחוז בזה, וגם מזה לא נניח ידינו: אנוכי הנני ירא אלוהים כאשר היה הרמב“ם ז”ל, אשר גם לחכמה לא פנה עורף.

הפנואלי בצדקתו ותומתו חשב דברי אבן־חן לאמרי אמת וצדק, וכמעט אשר קינא בו על כי חפצו הצליח בידו לאחד את האמונה וההשכלה.

– אשרך ואשרי חלקך כי זכית לזה! ענהו בתום־לב.

– והנה שמעתי אומרים, כי מכתב בא לידי שרגא