המעוטים בישראל (סקירה כללית)    🔗

א. המעוטים מצבם, סוגיהם ובעיותיהם    🔗

מגילת העצמאות של מדינת ישראל אשר פורסמה ביום היווסדה, בה' אייר תש"ח (14 מאי 1948), ונחתמה בידי נבחרי העם, מבטיחה גם את זכויותיהם של המעוטים אשר חיים בקרבה, וכה דבריה: “מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

בני המעוטים השונים בישראל חיים את חייהם לפי דתם ומסורתם באין מפריע. בישובי המעוטים ובשכונותיהם בתי-תפילה להם: מסגדים – למוסלמים, כנסיות – לנוצרים, וח’לואות – לדרוזים. הם עורכים את פולחנם הדתי וחוגגים את חגיהם לפי אמונתם. להם בתי-ספר שבהם הם מחנכים את בניהם בשפתם ומלמדים את עקרונות דתם ומסורתם לפי רוחם. למעוטים בתי-דין ואנשיהם הם השופטים ודנים את אחיהם בעניני אישות לפי חוקתם. בני המעוטים בוחרים באנשיהם לרשויות המקומיות שלהם, ואנשיהם הנבחרים על-ידם, מיוצגים¹ בכנסת ישראל. הם משתתפים בוועדותיה השונות ורשאים לדבר בלשונם הערבית.

צעירים וצעירות מבני המעוטים לומדים במוסדות יהודים גבוהים: באוניברסיטה העברית –בירושלים, בטכניון – בחיפה, בבתי-ספר חקלאיים ובמוסדות אחרים.

מוסדות הממשלה השונים עומדים לשרות המעוטים בכל שטחי החיים. הם מגישים את עזרתם למוסדות החינוך ומקימים בתי-ספר להם. בונים מרכזי רפואה ותברואה, עוזרים למוסלמים ולנוצרים בבנין מסגדים וכנסיות ובתיקונם. משרד החקלאות משתדל לפתח את הכפר הערבי, לשבח את תוצרתו החקלאית בהכנסת מכונות מודרניות, בפיתוח מקורות המים, בהספקת מים לבתים, בהרחבת שטחי ההשקאה, בתוספת גידולי שדה חדשים, בסלילת כבישים ודרכים אל כפרים, ובהקלת התחבורה אליהם לשליחת תוצרתם אל השווקים. כפרים ערבים אחדים זכו גם לאור חשמל, בבתים וברחובות, ושרות זה מתרחב והולך ברשת ישובי המעוטים.

הממשלה גם דואגת לרמת תרבותם של המעוטים. תחנת הראדיו ‘קול ישראל’ הרחיבה את מדורה הערבי ושיכללה את תוכניותיה לפי צרכיהם הציבוריים, הדתיים והתרבותיים. התוכניות הן מגוונות בהתאם למעוטים השונים. למוסלמים קריאות יומיות בקוראן, שיחות בעניני דת ומסורת המשודרות ממסגדים. לנוצרים תוכניות מיוחדות לימי ראשון ומועדים, המשודרות מכנסיות שונות, בלווית דברי הטפה של מנהיגיהם הרוחניים. כתוצאה של פעולות הממשלה בכל שטחי החיים חלו שינויים רבים לטובה בשכונה הערבית, בכפר הערבי וגם במרחב הבדואי. מצבה של האשה הערבית משתפר והיא מתחילה לתפוס את מקומה הראוי לה בחברה הערבית. רמת חיי המעוטים בתחום ישראל עולה ומתקדמת בהרבה בהשוואה אל חיי הערבים בכל הארצות השכנות.

המעוטים במדינת ישראל הם שונים בדתם, באורח חייהם, בתולדותיהם, במוצאם ובהשקפת עולמם. רוב המעוטים הם מוסלמים ערבים, המתגוררים בארץ עוד מדורות קדומים ומדברים ערבית. הם חיים בערים, בכפרים ובמשכנות הבדואים. מרבית המוסלמים הם תושבי כפרים, פלחים, עובדי-אדמה. ישנם מוסלמים-ערבים דוברי ערבית תושבי כפר אחד בשם כבּאבּיר בהר הכרמל בתחומה של חיפה, והם חסידי כת האחמדיה, זה כשלושים שנה. האחמדיה היא כת מוסלמית אדוקה ומרכזה בארץ הודו. גם הצ’רקסים המתגוררים בשני כפרים בישראל, כפר-קמה וריחניה, הם מוסלמים, אולם מוצאם אינו ערבי אלא קוקאזי. הם מתגוררים בארץ כשמונים שנה, מדברים בשפתם הצ’רקסית וחיים את אורח חייהם המיוחדים. הבדואים בישראל, אם כי כולם מוסלמים ודוברי ערבית, שונים לגמרי באורח חייהם ומנהגיהם מיתר אחיהם המוסלמים תושבי הערים והכפרים.

במדינת ישראל נוצרים בני כתות שונות ורבות. ישנם נוצרים-ערבים החיים בארץ מדורות רבים, ששפתם וכל אורח חייהם הם ערביים. נוצרים אחרים באו בדורות האחרונים. רבים הם הנזירים בני מיסדרים שונים החיים בעיקר במקומותיהם הקדושים, לפי רוחם ועקרוני מיסדריהם.

בישראל יש נוצרים הנקראים יוונים-אורתודוקסים, הגרים בארץ זו מדורות רבים ומדברים ברובם ערבית. האורתודוקסים הם הנוצרים הקדומים ביותר בארץ-ישראל, וחושבים עצמם לצאצאי הביזאנטים שמשלו על הארץ במשך יותר משלוש-מאות שנה, בין שלטון הרומאים והערבים. ישנם בישראל קתולים מזרחיים בני כתות שונות: מארונים ומרכזם הדתי בלבנון ומלכּים (יוונים-קתולים) המהווים כנסיה בפני עצמה, המכירה במרותו העליונה של האפיפיור ברומא. המארונים והמלכּים מדברים ערבית, וגם חלק מתפילותיהם ערבית. יש בישראל נוצרים לטינים מקומיים ויוצאי אירופה, ברובם נזירים מעמים שונים: צרפתים, איטלקים, ספרדים, אמריקאים וכו'. הלטינים כפופים במישרין לואתיקן ברומא ולו נציג בישראל. כן ישנן קהילות קטנות של ארמנים, קופטים וחבּשים (אבּסינים), המהוות כנסיות נוצריות נפרדות בפני עצמן. הארמנים, שמרכזם הלאומי והדתי בארמניה, בימינו אוטונומיה בברית המועצות, מדברים ארמנית. הקופטים שמרכזם ההיסטורי והדתי במצרים מדברים קופטית. החבשים, שמרכזם הלאומי והדתי במדינתם חבש (אביסיניה או אתיופיה) מדברים חבשית. הקופטים והחבשים הם כולם אנשי דת וחיים על כספים מבחוץ, בכנסיותיהם בישראל. הפרוטסטאנטים בישראל הם מעטים ובאו אליה מקרוב, לפני כמאה שנה, מאירופה ובשנים האחרונות מאמריקה. רבים מהם עוסקים במיסיונריות ואינם תושבים קבועים בה. אחרי שרותם המיסיונרית במשך שנים אחדות הם חוזרים לארצם ואחרים באים במקומם.

הדרוזים הם בני דת ומסורת מיוחדת והם תושבי הארץ מדורות רבים, ושפתם היא ערבית, אולם אין יחסי אחווה בינם לבין המוסלמים. כמעט כל הדרוזים גרים בכפרים מיוחדים להם, בצפונה של הארץ. במדינת ישראל גם קהילה קטנה של בהאים ורובם ממוצא פרסי. חיפה ועכו השכנות שבהן נמצאים מקדשיהם הנערצים, הן הערים הקדושות ביותר של כל הבהאים בעולם.

ישנם מבני המעוטים, בעיקר מוסלמים ונוצרים, החיים בערים בקרב היהודים ועובדים במפעליהם. הרבה מהפועלים הערבים מאורגנים בהסתדרות העובדים הכללית הדואגת למצבם הסוציאלי, הבריאותי והתרבותי. רוב המעוטים חיים בכפרים והם עובדי-אדמה, בשכנות עם ישובים חקלאיים יהודים. ישנם בארץ אזורים של כפרי מעוטים סמוכים, בעיקר של מוסלמים במרכזה של הארץ ובצפונה. ישנם כפרים של מוסלמים, של נוצרים ושל דרוזים, וישנם כפרים שתושביהם הם בני מעוטים שונים החיים יחדיו. העיר נצרת הוא ריכוז המעוטים הגדול ביותר בישראל.

בני המעוטים הם אזרחי מדינת ישראל והם רשאים לבחור ולהיבחר לכנסת. רבים מהם משתייכים למפלגות של יהודים, אולם ישנן גם שלוש מפלגות של מעוטים הפועלות בעיקר לקראת הבחירות. מפלגה אחת נקראה: אלכּותלה אלדומוקרתיה אלערבּיה – המפלגה הדמוקרטית הערבית. מפלגה אחרת: אלתקדוּם ואלעמל – הקידמה והעבודה, ושלישית: אלזרעאה ואלאינשא – החקלאות והפיתוח.

בין מאה ועשרים חברי הכנסת השלישית, יש 8 חברים מהמעוטים: 4 נוצרים (2 פרוטסטאנטים, 1 יווני-אורתודוקסי, ו-1 יווני-קתולי), 2 מוסלמים ו-2 דרוזים. שנים מהנוצרים הם נציגי המפלגה הקומוניסטית בישראל (מק"י), אחד נציג מפלגת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת) ושנים, נוצרי ודרוזי, הם נבחרי המפלגה הדמוקרטית הערבית. דרוזי אחד – נבחר המפלגה “הקידמה והעבודה” ודרוזי אחד – נבחר המפלגה “החקלאות והפיתוח”.

כל הזכויות והחובות המוטלות על כל אזרח בישראל, חלות גם על בני המעוטים. הם רק נבדלים בחובות גיוס לכוחות הבטחון. רק על הדרוזים חלה חובת גיוס ועל חובה זו הוחלט בכנסת בזמן האחרון, בהתאם לבקשתם של הדרוזים. על מעוטים אחרים, מוסלמים ונוצרים, הרשות להתנדב לצבא ישראל.

בסוף מלחמת השיחרור, כשנצחונה של ישראל היה מובטח, התנדבו לצה"ל צעירים דרוזים, צ’רקסים-מוסלמים ובדואים-מוסלמים ששרתו ביחידות מיוחדות בפיקוד קצינים יהודים.

סמל של חיל המעוטים בצבא ישראל.

בזמן האחרון הביעו מנהיגי הצ’רקסים בישראל את רצונם לגיוס חובה של צעיריהם בשורות צה"ל.

בשרות הממשלה משרתים פקידים רבים מבני המעוטים בתפקידים שונים במוסדות רבים. בעיר נצרת, משמשים שני שופטים ערבים בבתי-משפט ממשלתיים. גם בשורות השוטרים ישנם רבים מבני המעוטים. ראשי שתי הערים נצרת ושפרעם, וכל חבר העובדים הם ערבים. כן ישנן בהרבה כפרים ערבים מועצות מקומיות וחבריהן ערבים נבחרים. בזמן האחרון נתמנה קצין מחוז ערבי-מוסלמי לנצרת.

על ילדי המעוטים חלה חובת חינוך, כמו על כל אזרח בישראל. בעריהם ובכפריהם רשת של בתי-ספר והמורים הם ערבים, רובם יוצאי בית-מדרש למורים מיוחד שהוקם לצרכיהם. ברשת בתי-הספר הערבים גם משמשים מורים יהודים, ברובם יוצאי עיראק ומצרים בעלי השכלה ערבית גבוהה.

בהדרכת משרד החינוך והתרבות ובעזרתו, הוציאו מחנכים ערבים ספרי לימוד מתאימים למוסדות החינוך של המעוטים בישראל. בהם ניתן ביטוי להווי המדינה, משטרה, כלכלתה ומפעליה בשטחי החיים השונים.

רבים הצעירים הערבים, בעיקר תושבי הערים, המעורבים בחברת היהודים, מדברים עברית היטב ולפעמים קשה להבדילם מיהודים. הם גם נוהגים בתלבושתם להדמות אל היהודים. אמנם גם היהודים, ובעיקר בני הנוער, עוטפים עצמם בכפיה הערבית, סודר לבן, טיפוסי לתלבושת הערבית. מלים עבריות רבות חודרות אל השפה הערבית המדוברת וכן מלים ערביות שונות נקלטו בעברית המדוברת.

קורים גם מקרים, אמנם מעטים מאד, וצעירים ערבים מקבלים, את הדת היהודית, מתחתנים עם צעירות יהודיות ונטמעים בחברה היהודית. קורים גם מקרים, אמנם נדירים, וצעירות יהודיות מתחתנות עם ערבים.

במדינת ישראל מופיע עתון יומי ערבי: “אליוּם” – היום, וקוראיו הם בעיקר מבני המעוטים. “חקיקת אלאמר” – האמת שבדבר, הוא שבועון ערבי היוצא לאור ע“י הסתדרות העובדים הכללית. ראשיתו בשנת 1936 ובשנים האחרונות שוכלל והתרחב. הנוצרים הערבים בני הכת המלכּית (יוונית-קתולית) מוציאים לפרקים את עתונם הערבי: “אלרבּטה” – הקשר. הערבים הפרוטסטאנטים: “אלראיד” – הצופה. הערבים הלטינים: “אלח’יר ואלסלאם” – הטוב והשלום. “אלבּוּשרה” – הבשורה, עתונם של האחמדים בישראל. “אלאיתיחאד” – האחדות, עתונם של הקומוניסטים הערבים (מק"י). “אלמרסאד” – המשמר, עתונה הערבי של מפלגת מפ”ם. “אלג’דיד” – החדש, ו“אלדרבּ” – הדרך, הם שבועונים פוליטיים וספרותיים של מק"י. “אלמוג’תמע” – המאסף, ירחון ספרותי של ערבי ישראל. “סדא אלתרבּיה” – הד-החינוך, עתונם הדו-שבועי של המורים הערבים.

משרד הדתות מוציא לפרקים בערבית ובלווית תמצית בעברית ובאנגלית, ידיעון מיוחד לעניני המוסלמים, ידיעון מיוחד לעניני הדרוזים וידיעון מיוחד, באנגלית בצרפתית וספרדית, לעניני הנוצרים בישראל. בידיעונים הללו מובאים גם מאמרים כתובים בידי מנהיגים של עדות המעוטים השונות.

בישראל ישנה גם יצירה ספרותית ערבית, כתובה בידי ערבים מוסלמים או נוצרים, ומרכזה בנצרת. ספר חשוב פירסם המוסלמי מוחמד נמר אלהוארי, בשם: “סר אלנכּבּה” – סוד האסון, שיצא לאור בשנת 1955 ובו תאור המפלה הגדולה של ערבי הארץ במלחמת השיחרור בישראל. הסופר שהוא ממוצא שבט אלהוארה, היה בתקופה הבריטית מיסד תנועת הצופים, הנג’אדה הערבית.

בשנים האחרונות התפרסמו יצירות אחדות בשירה הערבית. מישל חדאד הדפיס בשנת 1955 כעין אנתולוגיה של השירה הערבית בשם “אלואן מן שער אלערבּיה פי איסראיל” – השירה הערבית בישראל. בו גם מובאים דברי שירה ערבית מאת משוררים יהודים יוצאי עיראק שעלו אל הארץ והתישבו בה. ג’מאל קעואר פירסם בנצרת, בשנת 1956, את ספרו: “מג’מועת אקאציץ שעריה” – מאספי דברי שירה. נג’וה קעואר, בת נצרת וכיום תושבת חיפה, תופסת מקום נכבד בסיפורת הערבית. ספר שירה חדש הוא מאת צעיר מוסלמי, ראשד חוסיין מחמוד, תושב הכפר הקטן מוצמוץ, השוכן בבקעת עירון, בקצה המשולש הישראלי. הוא קרא לספרו “מע אלפ’ג’ר” – עם השחר, ונדפס בשנת 1957 בנצרת.

בהשפעת התרבות המודרנית והמגע עם היהודים ומפעליהם, חל שינוי בצורת הכתיבה וההבעה בספרות הערבית בארץ. התוכן מעשי יותר ויעיל, הדיון ברור ורחב אופק, בלי גיבוב מלים נדירות, מליצות והגזמות כסגנון של הדורות הקודמים. גם בספרות ניכרת השאיפה אל החדש, הטוב והיעיל שבתרבות האנושית המודרנית.

★

מצבה המיוחד של ישראל בין שכנותיה העוינות לה, השואפות בכל מאדם להשמידה ומסרבות לכרות שלום עמה, מעמיד בה את בעית המעוטים בעיקר המוסלמים באור מיוחד, ביחוד כשרובם שוכנים לאורך גבולותיה הרגישים ביותר.

הרבה מהמעוטים המוסלמים חיים בכפרים הנמצאים לאורך גבולה המרכזי של ישראל הנוגע עם שלטון הירדן: מכפר-קאסם בשרון – בדרום, ועד הכפר צנדלה בעמק יזרעאל – במזרח, באורך של 80 ק"מ בקירוב. חלקו הגדול של הגבול הזה מהווה את הרצועה הצרה ביותר של ישראל, בין הרי שומרון וחוף הים התיכון. לאורך הגבול הזה רבים כפרי המעוטים השוכנים ממש על הגבול, ובמהלך רגעים מספר בלי כל קושי אפשר לתושביהם להגיע אל כפרים בשלטון הירדן, ומסתננים ירדנים מוצאים להם מקלט בכפרים הישראלים הללו. מדי פעם בפעם נתפסים ערבים ישראלים המעבירים ידיעות חשובות לאויב, העוזרות לו בתוכניותיו לחבל בעמדות החיוניות ביותר של ישראל. מצב זה מאלץ את ישראל להמשיך בממשל הצבאי באזור הזה שהוטל בו בתקופת מלחמת השיחרור, כאשר העבר לתחום שלטונו. בשנים האחרונות נעשו הקלות רבות לתושבים בתחומי השלטון הזה. אבל ביטולו תלוי בהרבה בהרגשת הבטחון של ישראל באזור רגיש זה.

בחלקה הדרומי של מדינת ישראל מסביבות באר-שבע – בנגב, ועד סביבות עין-גדי – בחוף ים המלח, באורך של 60 ק"מ בקירוב, מתגוררים שבטי בדואים. זהו ריכוז הבדואים הגדול ביותר בישראל, וכל אזורם מהווה שטח סגור בפיקוח הממשל הצבאי. השבטים מתגוררים בקרבת הגבול ומעבר להם שלטון הירדן ובו בדואים שחלקם התגורר פעם בנגב. הגבול עובר באזור מדברי שמם והמעבר בו הוא קל מאד. הסביבה הזאת משמשת כעין גשר בתנועת המסתננים בין הר חברון – בשלטון הירדן, ורצועת עזה – בשלטון מצרים. במשך לילה אחד אפשר לעבור בקלות בין שני האזורים הללו. דרוש פיקוח מאומץ מצד שלטונות ישראל, במטרה להפסיק או להפחית כמה שאפשר את ההסתננות והמגע המסחרי בין הבדואים הישראלים והבדואים הירדנים, לאורך הגבול הזה. הממשל הצבאי משתדל כמה שאפשר לספק את דרישת הבדואים במקומם הם, אולם משתדל גם להפסיק כל מגע עם השכנים מעבר לגבול המזיק לבטחונה של הארץ ולכלכלתה. הכוחות הישראלים השומרים לאורך הגבולות הם חיילי משמר הגבולות, ובשורותיהם גם מבני המעוטים בעיקר דרוזים.

אמנם הגבול הישראלי בצפון הנוגע במדינת הלבנון הוא שקט יחסית בהשואה לגבולות אחרים. אולם גם בו צפונה סכנה, כי הוא גבול מלאכותי בין הרים ובקעות והפיקוח עליו קשה, גם מסיבת ישובו העברי הדליל מאד. גם בגבול זה חודרות מדי פעם בפעם כנופיות המתנכלות ביהודים וברכושם. החרדה הרבה לבטחון הזה אילצה את הממשל הישראלי להרחיק תושבים ערבים של שני כפרים, כפר-ברעם ומנצורה, מהגבול אל פנים הארץ. מוסדות הממשלה משתדלים להבטיח את קיומם החקלאי במקומם החדש. אל כפרים קיימים נוספו שיכונים חדשים. בקרבת רמלה נוסד בשנים האחרונות ישוב ערבי חדש בשם ג’ואריש, ותושביו הם ערבים מהדרום.

מצבם של המעוטים נובע לא רק מסבת מקומם הגיאוגראפי בישראל, אלא גם מסבת יחסם אל המדינה ואל פעולותיה, כתוצאה של היסטוריה קצרה במלחמת השיחרור ושל כל המתרחש בארצות השכנות. המעוטים ובעיקר המוסלמים נוטים כמובן אוזן קשבת לכל התמורות והחליפות החלות בקרב אחיהם השכנים.

נצחון ישראל ויסוד מדינתה היו מהלומה קשה לתושבי הארץ הערבים. הם לא האמינו שהיהודים המעטים יצליחו במאבקם נגד הערבים הרבים, ויאושם היה רב מאד אחרי שהובטח להם השכם והערב בהתרברבות רבה, עזרתם הגדולה של צבאות כל המדינות הערביות השכנות לישראל. הצבאות הללו על כל תפארתם המובטחת הכזיבו ונחלו את מפלתם המבישה. הערבים שנשארו בארץ לא הביטו ברצון ובאהדה על עלית היהודים ‘הזרים’ שמקרוב באו, משתלטים על עריהם וכפריהם ועל אדמת אחיהם שנמלטו מהארץ והיו לפליטים מסכנים².

גם בקרב הערבים הנוצרים שנשארו בישראל, רבים מהם נאורים ומפותחים, המרירות היתה רבה. בימי הבריטים הם נהנו מזכויות יתר בשלטון המנדט. רבים מהם היו משמשים בתפקידים חשובים, במספר רב יותר בהשוואה לכמותם בקרב האוכלוסיה בארץ. כנוצרים הם שימשו משענת נאמנה לבריטים, בעיקר בעניני אדמיניסטרציה פנימית. הבריטים כמובן לא בטחו בהרבה על האלמנט המוסלמי או היהודי, שהיו להם “אינטרסים” משלהם, לא בהתאם למדיניות הבריטית בארץ-ישראל.

ערבי הארץ הנשארים בישראל חיפשו דרך להביע את התנגדותם לשלטון היהודי, כמובן לא בכוח הזרוע מסבת חוסר אונים ופחד, אלא בפעילות ציבורית בדיבורים, בכתובים ובהשתייכות למפלגה אופוזיציונית. הדמוקרטיה השוררת בישראל נתנה כר נרחב למאווייהם. צעירים ערבים רבים מצאו להם פורקן במפלגה הקומוניסטית (מק"י) שהיא חוקית בארץ, ומבקרת קשות את פעולותיה של ישראל ואת עמדתה בעולם. הם הצטרפו אליה בהמוניהם, מוסלמים ונוצרים, והמפלגה שהיתה כמעט בלתי ידועה ברחוב הערבי וביחוד בכפר הפלחי בתקופת המנדט הבריטי, גדלה מאד והרימה ראש. לא האידיאות הנשגבות של תורת לנין, עניינו את רוב חבריה הערבים אלא הם התרכזו בעיקר ונתנו ידם ברצון לפעולות חתירה והסתה נגד מדינת ישראל ופעולותיה בכל שטחי החיים. יהודים הגישו להם את עזרתם האדיבה ועצותיהם המפוקחות… הערבים חברי מק"י רואים בפעולת חתירתם בישראל שליחות לאומית מסוימת מטעם אחיהם הסובלים שנמלטו ממולדתם ומתגוררים במחנות הפליטים בארצות ערב השכנות. התמורות הגדולות בארצות הערביות, ההתחרות בין המעצמות הגדולות בהגשת עזרה רבת-ממדים למדינות ערב, ההתגברות הגדולה של ההשפעה הסובייטית בעולם הערבי, עודדו את הערבים בישראל יותר בשאיפתם זו.

רבים מבני המעוטים הביטו ברצון ובשמחה על המסתננים ועל ‘הפדאיון’ המאומנים, שפרצו אל גבולות ישראל, הרגו ביהודים וחיבלו ברכושם. הם לא החמיצו כל הזדמנות להגיש להם הדרכה ומקלט בכפריהם, ביחוד שרבים מהם נמצאים ממש על הגבול. הם ראו אותם כ’גבורים' לאומיים, כעין חלוצים העוברים לפני המחנה הערבי לקראת כיבוש ישראל, השמדת הישוב היהודי בו בכל האכזריות האפשרית והחזרת אחיהם הפליטים אל אדמתם השדודה…

אמנם אין זו הרגשתם ועמדתם של כל המעוטים דוברי הערבית אשר בישראל. יחסם של הדרוזים הוא חיובי וכנה. כל כפריהם נשארו שלמים ולא היו פליטים מהם. אותם שנמלטו מסבות שונות חזרו ברשות ישראל אל מקומותיהם. בריחת שכניהם המוסלמים, הרחיקו מהם את אויביהם המושבעים מדורות רבים. צעירים דרוזים התנדבו לצבא ישראל ועוד בעת מלחמת השיחרור השתתפו בקרבות ונפלו מהם קרבנות. רבים מיוצאי הצבא משרתים במשטרה ובמשמר הגבולות. דרוזים שומרים על מפעלים יהודים ויש מהם במקומות נידחים והסכנה גדולה בהם. גם בין הדרוזים נפלו קרבנות בידי מסתננים. במקרה אחד כתוצאה של הריגת דרוזים שומרים, ערך צבא ישראל תגמול רב עוצמה על מרכז חשוב של הלגיון הערבי, שבחסותו פעלו המסתננים. הדרוזים נוכחו לדעת שגם דמם אינו הפקר על אדמת ישראל.

אחרי שמונה שנים לקיום מדינת ישראל, בא מיבצע סיני. חילות ישראל פרצו באזורי המצרים המבוצרים היטב עם נשקם הנבחר, ובמשך ימים מספר הרסו את ביצוריהם, הביסו את צבאותיהם, ושבו בקלות אלפים של לוחמים שרק אתמול שלשום דיברו גבוהה גבוהה על כוחותיהם העצומים העומדים כל רגע להשמיד את חיילי ישראל ‘החלשים והמסכנים’… המכה המוחצת והמהירה של ישראל, הרתיעה מיד את המדינות הערביות האחרות הגובלות בישראל. צבאותיהן לא העזו לצאת נגד צבאות ישראל שהיו ערוכים לקרב גם בגבולותיהן.

בני המעוטים שחשבו לרגע קט שהנה באה תשועתם והנה ישראל מתבוססת בדמה לפניהם, נוכחו לדעת במהרה שהיהודים אינם כל כך חלשים כפי שנאמר להם בנאומים המפוארים ובתחנות הראדיו של הארצות השכנות. הם למדו שהנה מדינת ישראל שבה הם חיים היא עובדה קיימת, צבאה איתן, אמיץ ומאומן היטב…

מסע הנצחון של ישראל בסיני, תבוסתם המחפירה של המצרים, רתיעתם של המדינות הערביות האחרות והאהדה הרבה שרכשה ישראל בקרב עמי העולם, הכניסו בקרב רבים מהמעוטים את ההרגשה שהנה מדינת ישראל שבה הם אזרחים, היא מציאות חזקה, עובדה שרירה וקיימת, צריך להשלים עמה ובהתאם לכך לבנות את חייהם גם לקראת עתידם בה…

בזמן האחרון מתפשטת והולכת הכרה זו בקרב המעוטים בישראל. השפעת פעולות הממשלה הנרחבות, בעיקר לקידום הכפר הערבי ושיפור מצבו הכלכלי, הסוציאלי והתרבותי, ניכרת יותר ויותר בקרב האוכלוסיה הערבית. דבר זה הורגש גם בחגיגות העשור לישראל שנערכו במרכזי הערבים הגדולים בארץ. רבים מראשי הערבים הביעו בשם בני עמם את הוקרתם לממשלת ישראל ולמוסדותיה.

מצבם של המעוטים בישראל, תלוי בהרבה במכלול היחסים בין ישראל ושכנותיה הערביות. משאת נפשה של ישראל מיום היווסדה היתה יצירת יחס שלום בר-קיימא³ עם שכנותיה הערביות. ישראל משמיעה זאת ברבים השכם והערב. אם שאיפה זו תתגשם ברצונם של המדינות הערביות השכנות ובמאמצם של אומות העולם, כמובן כל בעיית המעוטים תעמוד באור אחר לגמרי לטובתם הם, והרגשתם תהיה יותר איתנה על אדמתם הם, כאזרחיה של ישראל.

★

מספר התושבים במדינת ישראל; מעוטים ויהודים

הטבלה לקוחה מתוך: שנתון סטטיסטי לישראל, 8, תשי"ז.

תלמידים במערכת החינוך הערבי; לפי דת ומין (תשט"ז 1955/56)

מפקד המעוטים בישראל: לפי דת, גיל ומין. (31 דצמבר 1956)

הטבלה לקוחה מתוך: שנתון סטטיסטי לישראל 8, תשי"ז,

ב. רשימת ישובי המעוטים בישראל    🔗

ערים, כפרים ומשקים.

מוסלמים, נוצרים ודרוזים.

ערוכים לפי סדר שמותיהם הערבים

(בסוגרים השם העברי)

באזורי המעוטים 2 ערים: נצרת, שפרעם

17 מועצות מקומיות: אבּוֹ-ע’וֹש, בּאקה אלע’רבּיה, בּקיעה (פקיעין), ג’לג’וליה, דלית-אלכרמל, טייבּה, טירה, טמרה, כפר-יסיף, כפר-קמה, כפר-קרע, מע’אר, מעיליה, עוספ’יה, פ’וריידיס, קלנסוּה, רמה.

רשימה מיוחדת של כפרי המוסלמים

רשימה מיוחדת של כפרי הדרוזים

רשימה של שבטי הבדואים

ישובי המעוטים לפי אזורי הארץ

מוסלמים, נוצרים ודרוזים

ג. השמות הערבים של כפרי המעוטים בישראל    🔗

כל ישובי המעוטים בישראל מוסלמים, נוצרים ודרוזים, נקראים בשמות ערבים. השמות באו ממקורות שונים, ורבים מהם קדומים מאד, גם ממקורות מקראיים.

ישנם כפרים הנקראים בשמות ערבים טהורים, לפי תכונות המקום, צמחיתו, מצבו הגיאוגרפי, עיסוק תושביו, קבר של קדוש מוסלמי הנמצא בו או משפחה שהתישבה בו לראשונה.

הכפר הדרוזי חוּרפייש, בגליל העליון, נקרא בשם הערבי של הברקן, מין קוץ בר מצוי בשדות, והערבים נוהגים לאכלו⁴. כפר צ’רקסי בגליל העליון, נקרא ריחניה, אולי על הריחן, השם הערבי של שיח ההדסים, המצוי בהרים. הכפר כבּאבּיר בהר הכרמל בתחום חיפה, נקרא על שיחי הצלפים הצומחים בר גם בסביבה זו⁵.

הכפר הדרוזי דליה בהר הכרמל, נקרא על דליות הגפן, הגדלה למכביר בכרמים בסביבתו. פירוש השם מג’ד אלכּרוּם, כפר ערבי בגליל המערבי, הוא תפארת-הכרמים. גירסה אחרת של השם הזה הוא מג’דל-כרום – מגדל-כרמים. כפר אחר בגליל התחתון נקרא רוּמנה – על הרמונים – רוּמן בערבית, וזה למעשה השם רמוֹנוֹ המקראי. השם מזרעה, כפר בגליל המערבי, נגזר מהמלה: זרעה – שדה תבואה. בירכתי השרון המזרחי כפר ערבי בשם כפרֹֹ -קרע. אולי נקרא על הדלעת – קרע בערבית, (קרא בתלמוד). פירושו של השם פ’וריידיס, כפר בהר הכרמל, הוא גן פורה של עצי מאכל, דומה למלה פרדס העברית.

בשם רמלה המלה הערבית: רמל – חולות, והעיר שנוסדה בידי ערבים נקראה על אדמתה החולית. כפר בגבול עמק יזרעאל נקרא זלפה, וזו מלה ערבית שפירושה אדמת טרשים. טייבּה – שם ערבי של כפר בגבול השרון, ואחר בגליל המזרחי, נקרא על אדמתו הטובה – טייבּ בערבית. בּיר א-סיכּה – באר המסילה, הוא כפר אחר בגבול השרון, וזכה בשם זה כי בקרבתו עוברת מסילת-הברזל אל חיפה. כפר בסביבות בנימינה, מיושב בדואים, נקרא ג’סר א-זרקה, ונקרא בשם זה כי בקרבתו גשר, בערבית: ג’סר, בנוי על נחל התנינים, בערבית: א-זרקה – הכחול, על צבע מימיו. בבקעת עירון שוכנים כפרים אחדים הנקראים בשמות ערבים מובנים: מושיירפה – משקיפה, שוכן על גבעה צופה על סביבתה הסמוכה. מוּרתפיע – רוממה, עין א-סהלה – עין-המישור, עיראק א-שבּאבּ – סלע הבחורים, אום אלפ’חם – אם-הפחמים, כי תושביו עסקו בתעשית פחמים מעצי החורש הטבעי בסביבתם. כפר קטן בסביבה זו נקרא ביאר – בארות, וכפר אחר עקאדה היינו קשת, ונקרא על קשת של בנין קדום. מרג’ה – מישור קטן. מובנה של המלה הראשונה בשם הכפר הגדול בּאקה אלע’רבּיה אינו ידוע. אלע’רבּיה פירושו המערבית, להבדילו מכפר אחר בשם בקה הנמצא מזרחה לו, בקה א-שרקיה, בימינו בתחום שלטון הירדן.

פקיעין השוכנת בגליל העליון נקראת בערבית: אלבּקיעה – הבקעה הקטנה, כי היא יושבת במורד הר השופע אל בקעה פוריה. כפר בדואי בגליל העליון המזרחי נקרא טוּבּה, ופירושו לבנה לבנין. כפר דרוזי גדול נקרא מע’אר – מערות, כי בנוי באזור של מערות. לפי דברי תושבי עוספיה במרומי הכרמל נקרא כפרם על הרוחות החזקות הנושבות בו. כפר בגליל המערבי נקרא אלמכּר, ופירושו המקום המיושב. כפר סמוך לו נקרא ג’דידה – חדשה. תושביו הראשונים היו יוצאי כפר קיים, שבנו ישוב חדש להם.

הכפר הקטן א-דאחי, בגבול עמק יזרעאל, נקרא בשם קבר קדוש א-נבּי (הנביא) דאחי, הנמצא בקרבתו במרומי גבעת-המורה. א-דאחי היא אישיות ידועה באיסלם, בימי כיבוש הארץ בידי הערבים, במאה השביעית לסה"נ. לפי אמונת תושבי אלעוּזייר, כפר השוכן בגליל, נקרא כפרם על קדוש בשם זה הקבור במסגדם. לפי אמונתם הוא אותו אלעוזייר הנזכר בקוראן ולפי מפרשיו הוא עזרא הסופר (עמ' 60). הכפר דיר אלאסד, שם שפירושו מנזר של אסד, נקרא על שייח' מוּחמד אלאסד הקבור בו. אסד הערבי דומה לאריה העברי. כפר קטן בסביבה זו מזרחה נקרא עין אלאסד – עין האריה. שני הכפרים הסמוכים שייח' דאוד ודנון, בסביבות נהריה, נקראים כשם קדושים מוסלמים הקבורים בהם. הכפר מייסר הקרוב אל באקה אלע’רבּיה, נקרא על שייח' מייסר שקברו נמצא בקרבתו. הכפר אַבּו ּּּּ- ע’וש, בהרי ירושלים, נקרא כשם משפחה שהתישבה פה, בקירוב במאה השבע-עשרה. הישוב הערבי ג’ואַריש, על-יד רמלה, נקרא כשם שבט בדואי שאנשיו שייכים לו. ישוב בדואי במבואות הנגב על-יד שובל נקרא אלהוּזייל, כשם השבט שבניו יושבים בו.

ישנם כפרים השוכנים באתרים היסטוריים ונקראים בשמות משובשים של השמות העברים הקדומים, והם נזכרים במקורות מקראיים או תלמודיים. שמות מקראיים משובשים הם: יפא – יפו, עכּא – עכו, לד – לוד, סולם – שונם, דבּוריה – דברת, אכּסל – כסולות, א-נעוּרה – אנחרת, יפא – יפיע, כּבּול – כבול, אבטין – בטן, רומנה – רמונו, רמה – הרמה, ג’לג’וּליה – גלגל ובית-ג’ן – אולי בית-דגון, הנזכרת במקרא.

שמות תלמודיים שנשארו בקרב הערבים הם: חיפה, סיח’נין – סיכנין, עראבּה – ערב, סג’וּר – שזור, כפר-קאסם – כפר-קסם, כפר-מנדה – כפר-מנדה, ניין – נעים, עין-מאהל – מהיר, שפאעמר – שפרעם, עיבּלין – אבלים, כאוּכּבּ – כוכבא, עילוט – עיתלו, טורען – תירען, שעבּ – שאב, עכּבּרה – עכברה, ג’יש – גוש-חלב, דיר-חנה – יוחנה או כפר-יוחנה וכו'.

יש שמות ערבים שהם שיבוש של שמות עברים הנזכרים בספרות העברית מראשית ימי-הביניים, כמו: עיילבּון – עילבו, מע’אר – מעריה, פסוּטה – מפשטה. שלושתם מובאים לראשונה בדברי הפייטן הגלילי רבי אליעזר הקליר מהמאה השביעית. השם עוספ’יה, כפר בהר הכרמל, הוא כנראה חוסיפה המובא בתעודה עברית שנמצאה בגניזה של מצרים, והיא מהמאה האחת-עשרה.

יש כפרים ששמרו על שמות הנזכרים רק במקורות מצרים קדומים: ערה, נקרא בשיבוש השם עירון. הכפר הקטן ימה הוא שיבוש השם יחם הקדום. שני השמות הללו נזכרים בכתובת חרטומית של תחותמס מלך מצרים, מהמאה החמש-עשרה לפני סה“נ. השם הערבי ג’ת, כפר ערבי בגבול השרון, שהוא שריד השם הקדום גת-כרמל, נזכר בלוחות תל עמארנה, מהמאה הארבע-עשרה לפני סה”נ. השם הערבי ג’ת, כפר דרוזי בגליל המערבי, הוא כנראה שריד השם גת-אשר, הנזכר ברשימה מצרית, מהמאה השלוש-עשרה לפני סה"נ.

ישנם כפרים הנקראים בשמות שאין לדעת את מוצאם ופירושם כמו: בית-צפ’אפ’ה – בקרבת ירושלים, איסטאס – בדרום, מכּורה – בהר הכרמל, ברטעה ומוצמוץ – בבקעת עירון, סאלם, צנדלה ומוקייבּלה – בעמק יזרעאל, ריינה, נחף, מיעאר, ביענה, בּוּעיינה, ג’וליס, ירכּה, תרשיחה – בגליל התחתון והעליון.

 

המוסלמים בישראל    🔗

א. סקירה היסטורית קצרה    🔗

המוסלמים בארץ-ישראל מיחסים את מוצאם לצאצאי הערבים אשר כבשו את הארץ במאה השביעית לסה"נ, ובמהלך הדורות נקלטו בהם אלמנטים מוסלמים שונים וגם יסודות אתניים אחרים.

שנים אחדות אחרי שהאיסלם התפשט בקרב תושבי ערב הבדואים, עוד בסוף חייו של מוחמד נביאם, הם התחילו להתפשט ולהתקרב אל גבולות ארץ-ישראל, שהיתה תחת שלטון הביזאנטים הנוצרים. שנים אחדות אחרי מותו של מוחמד, בימי החליף עומר בן חטאבּ, התקדם הכוח הערבי העיקרי דרך עבר-הירדן המזרחי, פרץ בבקעת הירמוך אל עמק הירדן, וממנו דרך עמק יזרעאל אל פנים הארץ ואל ירושלים בירתה שנפלה בידיהם, בשנת 638 לסה“נ. הערבים נלחמו גם על ערי החוף וקיסריה היתה האחרונה שנכבשה בידם, בקירוב בשנת 640 לסה”נ.

אחרי הכיבוש התנחלו הערבים בארץ, שהיתה בשלטון החליפים מבית אומיה ודמשק היתה בירתם. ירושלים שימשה מרכז דתי להם ובה הקימו את מסגדם הגדול הנקרא מסגד-עומר, הניצב במרומי הר המוריה, במקום בית-המקדש מימי קדם. החליף סולימאן מבית אומיה בנה את רמלה, בקירוב בשנת 716. וזו העיר היחידה בארץ שנבנתה בימי שלטון הערבים בה. רמלה שימשה בירה חשובה לארץ שנקראה בשם פלסטין, שיבוש שמה הלועזי פלסתינה, על שם הפלשתים מתקופת המקרא. רמלה היתה גם תחנה חשובה בתנועת הסוחרים על אם הדרך בין דמשק הבירה ומצרים שהיתה בתחום שלטונם. חליף אחר מבית אומיה, הישאם, הקים לו ארמון בחוף הכנרת שמזג אווירה מצוין בימות החורף. שרידי הארמון הזה, הנקרא בערבית מיניה, נשארו עד ימינו בצד הכביש טבריה – ראש-פינה. בו נמצאו קישוטים טיפוסיים בסגנון הערבי של ימי-הביניים. בארמון מיניה נגלתה גם חורבת מסגד קדום, אולם תפילה ובו ‘מיחראבּ’, שקע בקירו הדרומי שאליו יפנה המוסלמי בתפילתו. מסגד זה בחורבת מיניה הוא אולי הקדום ביותר בישראל, ומהקדומים בעולם האיסלם.

[שרטוט: תכנית ארמון מיניה, בחוף הכנרת. ארמון מוסלמי מראשית המאה השמינית לסה"נ.

נבנה ע"י החליף הישאם מבית אומיה, שבירתו היתה דמשק. שרידי הארמון נחשפו בחפירה מדעית שנערכה בו בשנת 1932. פה נגלו רצפות מוזאיקה, קישוטים בסגנון ערבי וחורבת מסגד תפילה, מהקדומים בעולם האיסלם. ראה 3 הציורים הבאים.]

החליפים מבית אומיה משלו בארץ כמאתים וחמשים שנה, עד שהתגברו עליהם החליפים מבית עבּאס (העבּאסים) ובירתם היתה בגדאד בארץ עיראק. גם בימיהם היתה רמלה עיר חשובה. בה נשארה בריכה למי גשמים שנבנתה בימי הרון א-רשיד, החליף המפורסם ביותר מבית עבאס. במאה העשירית התגברו החליפים מבית פטימה (הפטימיים) שבירתם היתה בקאהיר, מצרים, וכבשו את ארץ-ישראל ומשלו עליה. מבין המלכים הפטימיים התפרסם ביחוד החליף המכונה חאכּם באמר-אללה, הנחשב מיסד כת הדרוזים בראשית המאה האחת-עשרה (עיין: הדרוזים, עמ' 202).

בימי שלטון הפטימיים התקרבו הצלבנים אל הארץ, פלשו אליה מהצפון, התקדמו במישור החוף וכבשו את ירושלים, בשנת 1099 לסה"נ. היא היתה לבירת שלטונם בארץ-ישראל שנקראה ממלכת ירושלים או הממלכה הלטינית. במשך ימי שלטון הצלבנים ניסו המוסלמים להתגבר עליהם ולגרשם מן הארץ. בשנת 1187 נחל מלכם צלאח א-דין (סלאדין), מוסלמי-כורדי, את נצחונו הגדול בגליל על הצלבנים וצימצם מאד את שטח שלטונם בארץ. הצלבנים נשארו ברצועת חוף השרון ועכו היתה בירתם. בשנת 1291 פרצו המוסלמים בנחלתם האחרונה ואחרי כיבוש עכו בא קץ לשלטון הנוצרים, והארץ עברה שוב לשלטון המוסלמים.

[ציור קישוטים בסגנון ערבי שנמצאו בארמון מיניה (ראה ציור קודם)]

אחרי נצחון המוסלמים על הצלבנים, היתה הארץ בשלטון הממלוּכּים ומרכזם היה בעיר קאהיר, אשר בארץ מצרים. בימי שלטונם היו הערים ירושלים, עזה, רמלה וצפת מהחשובות ביותר. ברמלה נשארו שרידים מימי שלטונם וכן גם בצפת בגליל העליון. בימי הממלוּכּים היתה הארץ, כמו בדורות קודמים, גשר חשוב בקשרי התחבורה בין ארצות שונות. כדי להקל על התנועה גם בימות הגשמים, הם בנו גשרים על הנחלים. גשר מימי הממלוּכּים נשאר עד ימינו בקרבת לוד, ועליו עובר הכביש גם מירושלים לחיפה (ציור).

גשר מוסלמי-ממלוּכּי בקרבת לוד.

בין שני אריות, סמלי הסולטנים הממלוּכּים, החקוקים בשני צדי הגשר, קבועה כתובת ערבית המספרת על בנינו של הגשר בשנת 1273 לסה"נ.

“בשם אללה הרחמן והרחום ותפילתו על אדוננו מוחמד ועל חבריו כולם, ציווה בבנין הגשר המבורך הזה, אדוננו הסולטן האדיר המלך א-דאהר רוכן א-דין ביבארס בן עבדאללה. ובימי בנו המלך אדוננו הסולטן המלך, א-סעיד נאצר א-דין ברכת-חאן, יאדיר אללה נצחונותיהם ויכפר להם. וזה (הגשר נבנה) בהשגחת העבד המסכן (הרוצה) בחסדי אללה, עלא א-דין עלי א-סואק, יכפר אללה לו ולילדיו. בחודש רמדאן שנת אחת ושבעים ושש מאות” (לספירת-המוסלמים, מתאים למארס-אפריל של שנת 1273 לסה"נ).]

בימי הממלוכים הוקמו בארץ אכסניות, הידועות במלה התורכית-הערבית: ח’אנים. בעיקר הן נבנו על הדרך הגדולה מדמשק אל מצרים שהיתה עורק חיים חשוב בימי שלטונם. אכסניה אחת נבנתה על-יד העיר בית-שאן בעמק הירדן, ונקראה בשם הערבי: ח’אן-אלאחמר – האכסניה האדומה, מסבת צבע האדמה שעליה היא נבנתה, ושרידיה נשארו עד ימינו. 

תוכנית האכסניה האדומה

(ח’אן אלאחמר) שבקרבת בית-שאן. מעל פתחה הפונה צפונה, היתה קבועה כתובת שסיפרה על בנינה: “ציווה לבנות אכסניה מבורכת זו, העבד הדל לאללה הנעלה, המקווה לסליחת רבונו, סלאר גן עבדאללה אלמלכי, א-נאצרי, אלמנצורי, נציב המחוזות האיסלמיות בכללם יחזק אללה נצחונו. הוא הקדיש (לאכסניה זו) בקביעות והועיד לה כל הכנסות היצוא והיבוא מכל האנשים כולם. השואף אל פני אללה הנעלה והדורש רצון אללה שיקבל ממנו את החסד הזה. וזה בראשית (חודש) ג’מאדי א', שנת שבע מאות ושמונה” (לפי ספירת המוסלמים והיא שנת 1308 לפי ספירת הנוצרים).

בשנת 1516 פרצו התורכים המוסלמים מארצם באסיה הקטנה ופלשו אל סוריה, ארץ-ישראל והגיעו עד מצרים. הם הביאו קץ לשלטון הממלוכים, שנמשך כמאתים וחמשים שנה. הארץ עברה לידי התורכים והיתה למחוז זעיר באימפריה רחבה ובירתה היתה קושטא, אסטנבּוּל (קונסטאנטינופול). במאה השמונה-עשרה קם בארץ-ישראל שייח' בדואי דאהר אלעמר, שהשתלט על הגליל, עד שהתורכים דיכאוהו בשנת 1770. הם הפקידו מושלים בתואר פחה, בּאשה, שישבו בעכו והיא היתה בירת התורכים בארץ במשך דורות אחדים.

גם בתקופת התורכּים נבנו על הדרכים העיקריות בארץ אכסניות, ח’אנים, לצרכי עוברי אורח ואורחות הסוחרים, בעיקר בין סוריה ומצרים. עד היום נשארו שרידים של אחדות מהאכסניות הללו: בכפר הערבי ג’לג’וליה – בגבול השרון, ח’אן א-תוג’אר (אכסנית הסוחרים) – בגליל התחתון (ציור), ח’אן ג’בּ יוסף (בור יוסף) – בגליל העליון.

בימי שלטון התורכים, בעיקר במאה התשע-עשרה, חדרו אלמנטים מוסלמים שונים אל הארץ, כמו מצרים מארץ מצרים, מוּע’רבּים מאפריקה הצפונית, צ’רקסים מהרי קאוקאז, בוסניאקים מארץ הבאלקן ואחרים. 

תוכנית אכסנית הסוחרים,

בערבית ח’אן א-תוג’אר, בגליל התחתון, בצדי הכביש בין כפר-תבור ואילניה.

מימין – האכסניה, ומשמאל – מצודה למשמר התורכי.

אכסניה זו שימשה גם שוק ויריד מרכזי חשוב בדורות הקודמים בחיי הערבים והיהודים בארץ. קראו לו בשם הערבי: סוק אלח’אן – שוק האכסניה.]

במלחמת העולם הראשונה חדרו הבריטים אל הארץ וכבשו אותה מידי התורכים ובזה חדל השלטון התורכי בארץ, שנמשך ארבע מאות שנה. בהסכמת חבר הלאומים קיבלו הבריטים את המנדט על הארץ, בתנאי שיעזרו ליהודים בהקמת בית-לאומי כפי שהובטח להם.

בימי שלטונם של הבריטים קמה תנועה ערבית לאומית, ועיקר מטרתה לבטל את הקמת הבית-הלאומי ליהודים. מאורעות דמים פרצו בין יהודים וערבים. עם החלטת עצרת האומות המאוחדות להקים מדינה לישראל בחלקה של הארץ, התחילה מלחמת השיחרור בישראל בשנת 1948. עם צאת הבריטים מהארץ, התחילה הפלישה הגדולה של חילות המדינות הערביות השכנות: מצרים, עיראק, סוריה, ירדן ולבנון וצבאותיהם נחלו כשלון גדול במלחמתם נגד היהודים.

בעיצומם של הקרבות בשנת 1948 נמלטו מהארץ רוב המוסלמים וחלק קטן נשאר בערים, בכפרים ובמשכנות הבדואים. בשנת 1948 היו בישראל כ-70,000 מוסלמים, אשר קיבלו עליהם את חסות המדינה החדשה והיו לאזרחיה. אחרי הסכם שביתת-הנשק בין ישראל וירדן, בשנת 1949, קבלה ישראל שטח נוסף אל תחומה: המשולש הקטן, המשתרע לאורך השרון ובקעת עירון עם כפריו הערבים. עם סיפוח אזור זה נוספו לישראל עוד 30,000 מוסלמים. כן עבר לישראל חלק מהכפר הערבי בית-צפאפה עם 500 מוסלמים, הנמצא עכשיו בתחום ירושלים. בהסכמת מדינת ישראל לאיחוד המשפחות, חזרו אל הארץ קצת מהפליטים הערבים.

בשנת 1950 היו בישראל כ-125,000 מוסלמים, באוכלוסיה כללית של 1,370,000 נפש, בקירוב.

בשנת 1958 היו בישראל כ-140,000 מוסלמים, באוכלוסיה כללית של 2,000,000 נפש, בקירוב.

ב. דת המוסלמים    🔗

כל המוסלמים בישראל הם סוניים, כמו המוסלמים במצרים, בלבנון ובסוריה וחלק מתושבי עיראק. הסונים מאמינים במוחמד נביאם, בספר הקוראן כיסוד של חייהם, ובכל המסורת האיסלמית הידועה בערבית בשם ‘אלחדית’. הם מאמינים שיורשי מוחמד וממלאי מקומו הם החליפים, אמירי המאמינים, שעמדו בראש האיסלם אחרי מותו: אֶַבּוּ-בּכּר, עומר בן חטאבּ, שבזמנו נכבשה ארץ-ישראל בידי הערבים, עותמן ועלי בן אַבּוּ-טאלבּ, אשר נשא לאשה את פ’אטמה בת מוחמד.

בקרב המוסלמים ישנם זרמים דתיים שונים הנבדלים בין מאמיניהם בעיקר במנהגי תפילה וטקסי דת שונים. זרם דתי כזה נקרא במלה הערבית: מד’הבּ (רבים: מד’אהבּ), בתוספת שם מיסדו. כמעט כל המוסלמים תושבי הערים בישראל הם חנאפ’ים על שמו של אַבּוּ-חניפ’ה שחי במאה השמינית. המוסלמים תושבי הכפרים, הפלחים, הם ברובם שאפ’עים, והם הרוב בישראל. נקראים על שמו של מוחמד בן אידריס א-שאפעי. נולד בקירוב בשנת 767, לפי מסורת אחת בעזה. תושבי כפרים אחדים בחלקה התיכוני של ישראל, במשולש הקטן, הם חנבּלים, על שמו של אחמד בן חנבּל, מראשית המאה השמינית.

בערים ובכפרים בנויים מסגדים – מקומות תפילת למוסלמים. המסגד הגדול נקרא בערבית: מסג’ד, מלשון: סג’ד – סגוד – להתפלל ולהשתחוות. המסגד הרגיל נקרא: ג’אמע, מלשון: ג’מע – להתאסף, להתכנס יחדיו, דומה לבית-הכנסת העברי. במסגד גדול בעיר או בכפר בנוי צריח – מאדנה בערבית. בלועזית נקרא מינארת. אל הצריח עולה החזן המוסלמי, מואדן בערבית, הקורא את אחיו לתפילה. המוסלמי, לפני שנכנס לאולם התפילה, רוחץ את ידיו ורגליו ונכנס אל התפילה יחף ומתפלל על מרבדים או מחצלות. בתפילתו הוא פונה דרומה. בקיר הדרומי של כל מסגד ישנו שקע, הנקרא בערבית מיחראבּ, המכוון את המתפלל בכיוון דרומה, בערבית קיבּלה, אל העיר מכה ואל מסגדה הקדוש ‘אלחראם’, אשר בארץ חיג’אז, בימינו בתחום שלטון סעודיה. כבר הקוראן ציווה על המוסלמי לפנות בתפילתו אל המסגד הגדול במכה: “וכל אשר תצא והפנית פניך לעבר המסגד הקדוש (אלמסג’ד אלחראם) ואכן זאת היא האמת מאת אלוהיך…”⁶. המסורת המוסלמית מספרת שבתחילה נהגו המוסלמים להתפלל בכיוון אל ירושלים, כמו היהודים.

באולם התפילה ניצבת, בצד המיחראבּ, בימה צרה ומדרגות אחדות מובילות אליה. נקראת בערבית: מינבּאר, ומשמשת למגיד המוסלמי – ח’טיבּ – לשאת את נאומו הדתי – ח’וּטבּה – לפני קהל המתפללים, ביחוד ביום ששי וחג. באחדים מהמסגדים בכפרים נמצאים קברים קדושים: יש מהם אישים ישראלים מתקופת המקרא ואחרים הם אישים מוסלמים (עיין עמ' 52).

בצדי מסגדים אחדים בעיר או בכפר, קיימים מעונות לדרוישים – נזירים מוסלמים. מעון כזה, לרוב חדר קטן, נקרא במלה הערבית: זאוּיה – היינו זוית, כי הוא בנוי לרוב בפינת חצר המסגד.

מסגדים אחדים של המוסלמים בישראל, הם למעשה כנסיות צלבניות מהמאה השלוש-עשרה: כמו המסגד הגדול – ברמלה, המסגד הגדול – בלוד ובו גם שרידים ביזאנטים מהמאה הששית, והמסגד בכפר קלנסוה – במשולש הישראלי. מסגדים אחרים נבנו בתקופה התורכית: המסגד הגדול ביפו מראשית המאה התשע-עשרה, והמסגד הגדול בעכו, נבנה בשנת 1781, בתקופתו של מושלה התורכי אחמד ג’זאר פחה, והוא המסגד הגדול והמפואר ביותר במדינת ישראל.

מושגם הדתי של הבדואים הוא מצומצם ופרימיטיבי מאד. הם אינם נמנים לשום מד’הבּ דתי, אינם מקפידים בקיום מצוות האיסלם, ואין להם מקומות תפילה מיוחדים.

תאריך המוסלמים

למוסלמים תאריך מיוחד למנין שנים הנקרא במלה הערבית: אלהיג’רה – ההגירה, לזכר הגירתו של מוחמד אל העיר מדינה בערב. היום הראשון של תאריך זה הוא 20 ביוני שנת 622 לספירת הנוצרים.

השנה מחולקת לשנים-עשר חודשים. למוסלמים שני מיני חודשים: לפי הירח – חודשים ירחיים, ולפי השמש – חודשים שמשיים. בחודשים ירחיים משתמשים המוסלמים בדת, בספרות ובכתבות ערביות. הם אינם מתאימים לתקופות השנה. בחודשים שמשיים משתמשים בדיבור והם מתאימים פחות או יותר לחודשים עברים או לועזים.

א. חודשים ירחיים (בערבית: שהוּר קמרייה)

ב. חדשים שמשיים (שהוּר שמסייה)

תאריכים לועזים ותאריכים מוסלמים

משנת 1958 (1378) ועד שנת 1975 (1395)

18 יולי 1958 – 1378          11 אפריל 1967 – 1387

7 יולי 1959 – 1379          31 מארס 1968 – 1388

26 יוני 1960 – 1380         20 מארס 1969 – 1389

15 יוני 1961 – 1381            9 מארס 1970 – 1390

4 יוני 1962 – 1382            27 פברואר 1971 – 1391

25 מאי 1963 – 1383          16 פברואר 1972 – 1392

13 מאי 1964 – 1384          4 פברואר 1973 – 1393

2 מאי 1965 – 1385            25 ינואר 1974 – 1394

22 אפריל 1966 – 1386       14 ינואר 1975 – 1395

חגי המוסלמים קשורים בעיקרם בחיי מוחמד, בהופעת הקוראן ובקיום מצוות יסוד באיסלם. המוסלמים חוגגים את חגיהם לפי החודשים הירחיים, ולפיכך הם אינם חלים בהתאם לתקופות השנה, כמו חגי יהודים או נוצרים. חג פלוני מוסלמי חל בקיץ ובשנה אחרת בחורף.

חגי המוסלמים

1. מוּחרם – ראש-השנה המוסלמי – 1 בחודש מוּחרם⁹.

2. אלעשורה – העשור – 10 בחודש מוחרם¹⁰.

3. מאוּלד א-נבּי – הולדת הנביא (מוחמד) – 12 רבּיע אלאוּל¹¹.

4. לילת א-רג’בּ – היום הששי בחודש רג’בּ.

5. לילת אלמערג' – ליל העליה – 27 בחודש רג’ב¹².

6. לילת אלבאראת – ליל הגזירות – 15 בחודש שעבאן.

7. רמצ’אן – חודש הצום – 1–30 רמצ’אן (רמדאן)¹³.

8. לילת אלקדר – ליל הגבורה – 27 רמצ’אן (רמדאן)¹⁴.

9. עיד אלפטר (שקר באירם) – חג סיום-הצום – 1–3 שוּאָל.

10. עיד אלאדחה (באירם) – חג הקורבן – 10–13 זו-אלחג’ה. 

מצוות עלית-הרגל אל הערים הקדושות מכּה ומדינה, אשר בארץ חיג’אז, היא מהעקרונות החשובים והמקודשים ביותר באיסלם. עלית-הרגל נקראת בערבית: אלחג' – החג, וכל הזוכה לקיימה מקבל את התואר חג', הנוסף לפני שמו הפרטי והוא נכבד בחברה הערבית. גם מוסלמי ישראל משתוקקים למלא את המצווה הזאת. אמנם מדינת ישראל מוכנה לתת להם את רשות היציאה, אולם המדינות הערביות השכנות אינן מרשות להם לעבור בתחומן בדרכם אל מכּה ומדינה, הנמצאות בימינו בשלטון סעודיה, שגם היא סגרה את שעריה לפני מוסלמי ישראל.

השפה הערבית היא לא רק שפת המוסלמים בישראל, אלא גם של הדרוזים ושל רוב הנוצרים. השפה הערבית היא שמית בת ארץ ערב. עם התפשטות הערבים בארצות הנכבשות על-ידם, התפשטה השפה הערבית בהן. במהלך הדורות נוצרו בין דוברי ערבית ניבים שונים. ערבי ארץ-ישראל הם דוברי הניב הסורי, השונה במקצת מהניב המצרי, שהשפעתו היתה ניכרת יותר בקרב דוברי ערבית בדרומה של הארץ.

כתוצאה של מגע עם עמים דוברי שפות לועזיות, חדרו בשפה הערבית הרבה מלים לועזיות שהשתבשו בה בצורות שונות. בערבית מצויות מלים ממוצא יווני או רומי, שחדרו בה עוד בתקופה קדומה. כן נקלטו בה מלים פרסיות, כמו: פנג’אן – כוסית קטנה לשתית קפה, דרויש – נזיר מוסלמי, וכדומה. שלטון תורכיה על פני ארצות דוברות ערבית במשך דורות רבים, גרם לחדירת מלים תורכיות בערבית המדוברת. כמו: דוע’רי – ישר, שלבּי – יפה, קואיס – מצוין, סראיה – בית-שלטון, קישלה – בית-סוהר, ח’אן – אכסניה לעוברי אורח. הפרי שסק, נקרא בערבית: אסקידיניה, וזו מלה תורכית שפירושה עולם-חדש. מין מנדרינה נקרא בערבית: יוּסף אפנדי, וזהו שמו של תורכי, שהכניסה למזרח לראשונה. כתוצאה של מגע עם בני עמי אירופה שונים, נטמעו בערבית גם מלים אירופיות רבות. בן אירופה נקרא בערבית: פראנג’י, מלשון פראנקים. לוקנדה – בית מלון, היא מלה איטלקית. האיטלקים היו הראשונים שהקימו בתי-מלון במזרח. קרוסה – עגלה היא מלה אירופית. בוליס – משטרה היא המלה פוליס האירופית. בנדורה – עגבניה, הוא שיבוש ערבי של השם האיטלקי¹⁵ פום ד-אור – תפוחי-זהב. כך נקרא הפרי הזה מסבת יוקרו בראשית הופעתו בשוק. הערבי קורא לתפוח-הזהב, במלה: בּוּרדגאן, שיבוש של השם פורטוגל. פורטוגלים שהיו יורדי-ים מפורסמים בימי-הביניים, הביאו את הפרי הזה לראשונה מארץ סין אל המזרח. הערבים קראו למין רובה פרימיטיוי בשם: בּונדוּקיה, שיבוש של שם העיר ונציה האיטלקית שממנה הובא הרובה הזה למזרח. נהג מכונית נקרא בערבית שופ’ר והיא מלה צרפתית רגילה. טרומבּיל הוא שיבוש של המלה אוטומוביל. שלטון הבריטים והשפעתם בארצות ערביות, בדורות האחרונים, גרם לחדירת מלים אנגליות רבות בשפה הערבית המדוברת: סבּורט – אספורט, קמבּ – מחנה צבאי והיא המלה קמפ.

בבתי-הספר המוסלמים בישראל, הערבית היא שפת היסוד של הלימודים. גם העברית נלמדת בהם והיא נקלטת מהרה מסיבת הקירבה הרבה בין שתי השפות הללו. הרבה מהצעירים הערבים מדברים עברית רהוטה, ולפעמים ביטוים יותר מדויק משל הרבה יהודים דוברי עברית…

החוקה הדתית של המוסלמים נקראת: א-שריעה, והיא בנויה בעיקרה על יסודות הקוראן ומסורת האיסלם. שופט מוסלמי, קאצ’י (קרי: קאדי) בערבית, דן את אחיו לפי חוקת א-שריעה.

במדינת ישראל קיימים בתי-דין מוסלמים ושופטיהם הם קאדים, הדנים את אחיהם על יסוד חוקת א-שריעה. שופט זה רשאי לדון את אחיו בעניני אישות: נישואין, גירושין, צוואות, ירושות, אפוטרופסות ואישור מסמכים.

בכל אזור מוסלמי בישראל קיים בית-דין שרעי ובראשו קאדי המוכר ע"י הממשלה וממנה הוא מקבל את משכורתו. בתי-דין מוסלמים קיימים בנצרת, בעכו, ביפו ובכפר טייבה, באזור המשולש הקטן. בירושלים מושבו של בית-הדין השרעי לעירעורים בהרכב של שלושה שופטים מוסלמים.

לבדואים בנגב יש בית-דין מיוחד ושופטיו הם שייח’ים מראשי השבטים המוכרים ע"י הממשלה. השופט הבדואי דן את אחיו גם בהתאם למסורת הבדואית ומנהגיה המיוחדים.

ג. מוסלמים בערים    🔗

בערים הגדולות בישראל מתגוררים ערבים-מוסלמים. הם עוסקים בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות. יש מהם פועלים, בעיקר במפעלים של יהודים. התושב העירוני נקרא בערבית: מדאני, מלשון מדינה – עיר בערבית. המוסלמיות העירוניות נוהגות לרעול את פניהן בצאתן אל הרחוב, ובזה הן נבדלות מאחיותיהן הפלחיות שהן גלויות פנים. אמנם בשנים האחרונות הרבה מהמוסלמיות העירוניות אינן מקפידות בנוהג זה.

קהילה מוסלמית גדולה ישנה בעיר יפו, בערבית: יפא. לה מסגד גדול בלב העיר, הניכר בצריחו הרם ונקרא: אלאחמדיה, על שם בונהו אחמד אַבּוּ-נבּוּת, מושל יפו בראשית המאה התשע-עשרה, בימי שלטון התורכים בארץ. הוא אשר בנה ביפו גם את מקום-השתיה שנקרא על שמו – סבּיל אַבּוּ-נבּוּת, על אם הדרך אל ירושלים. מספרים שנקרא אַבּוּ-נבּוּת על האַלה, המקל, נבּוּת בערבית, שהיה מחזיק תמיד בידו ובו הפיל את חיתתו על התושבים….

[ סבּיל אַבּוּ-נבּוּת, במבואות העיר יפו.

מקום חניה ושתיה על אם הדרך אל ירושלים ואל עזה.

נבנה בקירוב בשנת 1830, הציור משנת 1880 בקירוב.]

בחלקה הדרומי של יפו מסגד אחר הנקרא אלעג’מי שפירושו הפרסי. בו קבר של קדוש מוסלמי, שמוצאו מארץ פרס. על שמו נקראת כל השכונה בסביבות המסגד הזה בשם עג’מי. בקרבת הנמל ישנו מסגד קטן והוא העתיק מכל מסגדי יפו, בקירוב משנת 1730. לפי מסורת נוצרית הוא בנוי באותו מקום שעמד בו ביתו של שמעון הבורסקי, הנזכר בברית החדשה. בו התאכסן פטרוס הקדוש לנוצרים, ולפיכך המסגד נקרא על שמו בּוטרוּס, שיבוש ערבי של פטרוס היווני.

בעיר רמלה קהילה של מוסלמים. העיר, שנוסדה בידי הערבים בראשית המאה השמינית, נקראת בשם הערבי רמלה, מהמלה: רמל – חול, כי הוקמה בגבולות רצועת חולות החוף. מסיבת חשיבות השם רמלה בהיסטוריה של הערבים ושל הארץ, אושר גם ע"י ממשלת ישראל, אם כי תושבי רמלה בימינו ברובם יהודים דוברי עברית. ברמלה מסגד גדול הנמצא בבנין של כנסיה נוצרית-צלבנית מהמאה השלש-עשרה. הערבים קוראים לו אלעומרי, שם רגיל למסגדים קדומים לזכר החליף הנודע עומר בן חטאבּ, שבזמנו נכבשה הארץ בידי המוסלמים, במאה השביעית. בעיר רמלה נשארו שרידים מוסלמים שונים מימי תפארתה, בתקופת שלטון הערבים בארץ-ישראל. כמו ‘המסגד הלבן’ (ג’אמע אלאביאצ') ושרידי אכסניה (ח’אן) סביבו, בריכה מקומרת הנקראת בשם הערבי: אלענזיה וידועה כבריכת הילנה, בקרב עולי-הרגל הנוצרים.

בקרבת רמלה ישוב ערבי קרית-ג’וּאַריש, כשם השבט הבדואי שהתגורר בדרום וממנו באו המתישבים. הישוב הוקם לפני כשש שנים בעזרת מדינת ישראל שבנתה בתים לערבים, נתנה להם קרקעות, סיפקה את צרכיהם ועזרה להם בהתבססותם הכלכלית במקומם זה.

[תוכנית המסגד הגדול ברמלה

(בערבית: ג’אמע אל עומרי).

המסגד נמצא בכנסיה צלבנית, מהמאה השלוש-עשרה.]

[ תוכנית בריכת-המים ברמלה.

נקראת בערבית: אלענזיה.]

בעיר לוד השכנה לרמלה ונקראת לד בערבית, קהילה מוסלמית. בניה מתגוררים בעיר העתיקה וכן בבתים חדשים שנבנו בקרבתה. למוסלמים בלוד מסגד גדול וצריחו התמיר והלבן, משקיף על פני הסביבה. הוא נמצא בכנסיה ביזאנטית – מהמאה הששית, וצלבנית – מהמאה השלש-עשרה. על אחד העמודים הניצב באולם התפילה, עוד נשארה עד היום כתובת יוונית נוצרית מהמאה הששית וכה דבריה: “הרועים המפוארים היושבים בראש העיר, אשר אור המשיח (ישו) מאיר עליה מכבר הימים, הם מקשטי המקדש המפואר הזה”.

המסגד בלוד נמצא בשכנות קרובה עם הכנסיה סנט ג’ורג' של היוונים האורתודוקסים. בימי הביזאנטים והצלבנים שטחי המסגד והכנסיה של ימינו, היוו כנסיה אחת גדולה ומפוארת.

[ המגדל של ‘המסגד הלבן’ ברמלה.

בערבית: ג’אמע אלאביאצ'.]

[ תוכנית של המגדל הלבן, שרידי המסגד והאכסניה הערבית.

1) המגדל. 2) קבר מיוחד לנבי צאלח. 3) שרידי המסגד. 4) אולמים תת-קרקעים. 5) בית-קברות מוסלמי.]

[ תוכנית המסגד המוסלמי והכנסיה הנוצרית (סנט גיאורג), בלוד.

1–4 שטח הכנסיה. 5–12 שטח המסגד. 5. חנויות. 6. כניסה למסגד. 7. מקום רחצה. 8. כניסה לאולם התפילה. 9. אולם התפילה. 10. העמוד הביזאנטי, הניצב במסגד ועליו חרותה כתובת יוונית.]

בעיר חיפה, הנקראת חיפה בערבית, ישנה קהילה גדולה של מוסלמים. רובם גרים בשכונה מיוחדת להם בעיר התחתית בשם: ואדי ניסנאס, בשיפולי הדר-הכרמל. ואדי ניסנאס הוא שם ערבי ופירושו נחל הנמיה, מין חיה מצויה בטרשי הכרמל. בעיר התחתית מסגד לתושביה המוסלמים בשם: אלג’רינה, בגבול אזור הנמל. מסגד אחר נמצא בחלקה המזרחי של העיר ונקרא בערבית: אל-איסתקלאל – העצמאות. בקרבתו ככר קטנה ובה ניצב עמוד מקוטע, שהוקם לזכרו של פייצל מלך עיראק, לזכר העברת עצמותיו, בשנת 1933, דרך חיפה אל בגדאד בירתו.

[ עמוד הזכרון לפייצל מלך עיראק, בעיר חיפה.

על בסיסו כתובים בערבית מדברי פייצל: “העצמאות נלקחת ואינה ניתנת. חירות העם בידיו”.]

בתחום העירוני של חיפה כפר ערבי בהר הכרמל בשם כּבּאבּיר, ותושביו הם ערבים-מוסלמים, בני כת האחמדיה.

בעיר עכו, עכּא בערבית, השוכנת בחוף הים, קהילה מוסלמית המתגוררת בחלקה העתיק, המוקף חומה. בה גם נמצא מסגדם והוא הגדול והמפואר ביותר במדינת ישראל. נקרא אלג’זאר והוא כנויו של המושל התורכי אחמד באשה (פחה), שבנה אותו בשנת 1781, כאשר עכו היתה בירת שלטונו על כל הגליל והלבנון השכן. בקירות אולם התפילה הגדול משובצים לוחות חרס כחולים ובהם כתובים בערבית דברי פרק בספר הקוראן, הנקרא בערבית: סורת אלפתאח – פרשת הכיבוש: “הנה אנחנו כבשנו לך כיבוש גלוי. למען יסלח לך אלוהים… ויריק חסדו עליך ונחך באורח מישרים. והושיעך אלוהים”… במעקה הבנוי באולם התפילה שמורה, בתוך פנה מוקפת סבכת-ברזל, קופסה ובה שערות אחדות. לפי מסורת ערבית הן מזקנו של מוחמד נביא האיסלם. פעם בשנה, בחודש הצום רמדאן, מראים את השערות לקהל המתפללים. המסגד ניזוק בשנים האחרונות ומשרד הדתות בממשלת ישראל, השקיע כסף רב לתקנו ולשפצו. בבנין הסמוך למסגד מקום מושבו של בית-דין מוסלמי (א-שרעי) לתושבי עכו ולסביבותיה. בחדר קטן נמצאים קבריהם של המושלים המוסלמים התורכים של עכו שמתו בראשית המאה התשע-עשרה; אחמד ג’זאר פחה – בשנת 1804, וסוליימן פחה – בשנת 1819.

בעכו נמצאים מסגדים אחרים של תושביה המוסלמים. מסגד הנקרא בערבית: ג’אמע א-רמל – מסגד החול, ברחוב השוק. בקרבתו מסגד אחר: ג’מע א-זיתונה – מסגד הזית, וג’אמע סינאן – מסגד סינאן, הנמצא בצד הנמל בחוף הים ונקרא על שם בונהו התורכי.

כן נמצא בעכו מעון של דרוישים ‘זאויה א-שאד’ליה’, בו נערכים טקסים דתיים מיוחדים של דרוישים, נזירים מוסלמים. נקרא על שם השייח' המוסלמי הנודע א-שאד’לי, שלפי מסורת הערבים הביא לראשונה את הקפה לבני ערב. בצד אולם התפילה של א-שאד’ליה קבר של שייח' עלי נור א-דין ואל מולו קבר בנו. מעון א-שאד’ליה בעכו נבנה בשנת 1898, הוא ממלא תפקיד חשוב בהווי המוסלמי בעיר.

בעיר נצרת, בערבית א-נאצרה, ישנה קהילה של מוסלמים והיא הגדולה ביותר בישראל. ברובם תושבי העיר מדורות רבים ובמעוטם פליטים מכפרים שונים בסביבותיה. למוסלמים בנצרת מסגד להם, בגבול הרובע הנוצרי. בקרב האוכלוסיה המוסלמית מפורסמות בעיקר שתי משפחות: אלפאהוּם ואלזוּעבּי. לאחרונה הרבה קרובים בכפרים הערבים בסביבה: בעמק יזרעאל ובגליל המזרחי. אחד מבניה תושב נצרת היה גם חבר הכנסת הראשונה בישראל. משפחה מוסלמית אחרת היא א-טבּרי ומוצאה, לפי עדות שמה, מטבריה השכנה, טבּריה בערבית. אחד מבניה הוא השופט הראשי (קאדי) של בית הדין המוסלמי (א-שרעי) שמושבו בנצרת. 

ג. מוסלמים בערים    🔗

מספר המוסלמים בערים (שש ערים – 18,900 נפש).

(בסוגרים שם העיר בערבית)

חיפה (חיפה) – 2,800 מוסלמים נצרת (א-נאצרה) – 10,000

מוסלמים

יפו (יפא) – 2,500 " עכו (עכא) – 2,500 "

לוד (לד) – 500 " רמלה (רמלה) – 600 "

מוסלמים בכפרים – פלחים    🔗

רוב המוסלמים בישראל הם עובדי-אדמה, תושבי כפרים, הנקראים פ’לחים מהמלה הערבית פ’לחה – לחרוש את האדמה, דומה למלה העברית פלוח, המובאת גם בדברי תהלים: “פולח ובוקע בארץ”¹⁶. מזה המלה הערבית: פלחה – גידול תבואה, השגורה גם בדיבור העברי של החקלאים היהודים.

הפלחים הערבים עוסקים בגידול תבואה, ירקות ועצי פרי שונים, בעיקר אותם שבעת המינים שבהם נשתבחה הארץ, עוד מימי קדם. הערבים מומחים בגידולים אחדים שאינם כמעט מצויים במשק היהודי, כמו: טבק – לתעשית סיגריות ושומשומין – לתעשית שמן (שירס). בשנים האחרונות חודרות למשק הערבי גם מכונות חקלאיות מודרניות והפלחים מסתגלים אליהן בקלות, בעזרת מדריכים מטעם הממשלה.

היחידה בכפר היא המשפחה – דאר או עיילה בערבית. משפחות שיש ביניהן קשרי דם מהוות את החמוּלה. בכל כפר חיות בשכנות חמוּלות אחדות. לרוב יחסי התחרות ואיבה שוררות בין החמולות השונות, ולעתים פורצות גם תגרות דמים ביניהן.

כמעט בכל כפר בנוי מסגד לצורכי תפילה של תושביו המוסלמים. בהרבה מהמסגדים נמצאים קברים קדושים והם נקראים על שמם. אחדים מהקברים נקראים בשמות של אישים ידועים בתקופת התנ"ך, שהתקדשו גם במסורת האיסלם. בכפר משהד, בגליל התחתון, מראים את קברו הקדוש של א-נבּי יוּנס – הנביא יונה. קברו קדוש גם במסורת היהודית ורבים מעולי-הרגל מזכירים אותו.

במסגד של הכפר אלעוּזייר בסביבות טבריה קבר בשם זה, ולפי המסורת הוא אותו אלעוּזייר בקוראן והמפרשים מיחסים אותו לעזרא הסופר. גם המסגד של הכפר אַבּוּ-ע’וש, בהרי ירושלים, נקרא על שמו של אלעוּזייר זה. בכפר עילוּט, הסמוך לנצרת, מראים תושביו את קברו של לוט… בכפרים ערבים בגליל מראים קברים של אישים מתקופת התלמוד והם ידוּעים בחיי עולי-הרגל היהודים והתקדשו גם במסורת הערבית. קברו של רבי יהושע דסיכנין הנזכר בתלמוד, ידוע עד היום בכפר סיכנין ונקרא בערבית: א-נבּי צדיק – הנביא צדיק. קברו של רבי חנינא בן דוסא נמצא בכפר השכן עראבּה, ערב הקדומה. נקרא בערבית: יעקוּב א-צדיק – יעקב הצדיק. במסגדים אחרים קברים של קדושים מוסלמים מקומיים. בכפר דיר אלאסד קברו של שייח' אסד, ולפי דברי תושביו היה מיסד הכפר ולפיכך נקרא בשמו, ואין לו כל זכר בהיסטוריה הערבית. גם הכפר מייסר, בירכתי השרון, נקרא על שם איזה קדוש מוסלמי – שייח' מייסר.

הפלחים יושבי הכפרים בישראל נמצאים בארבעה אזורים: 1) הרי ירושלים. 2) המשולש הקטן או הישראלי (שרון ושומרון). 3) עמק יזרעאל ואגפיו. 4) הרי הגליל, התחתון והעליון.

1) כפרים ערבים בהרי ירושלים

הכפר הערבי בית-צפ’אפ’ה שוכן בתחום העירוני של ירושלים, בחלקו הדרומי ביותר, בקצה עמק רפאים ובגבול הירדן. בו עוברת מסילת-הברזל מירושלים אל לוד, המחלקת את הכפר לשנים: חלקו הצפוני – בישראל, וחלקו הדרומי – בירדן. הכפר עבר לישראל כתוצאה של שביתת הנשק עם הירדן, בשנת 1949. השם בית-צפאפה, שאין ידוע מוצאו ופירושו, נזכר לראשונה בשיבוש בתעודה צלבנית מהמאה השתים-עשרה. מסילת-הברזל העוברת בבית-צפאפה יורדת מערבה ובאה בשיפולי הכפר הערבי הגדול ביתיר – ביתר בימי קדם. הכפר עצמו נמצא בשטח הירדן, אולם בתים סמוכים לתחנת הרכבת המיושבים ערבים, הם בתחום ישראל.

הכפר הערבי אבּו-ע’וש, השוכן על הכביש המרכזי מירושלים אל מישור החוף הוא הישוב הערבי הגדול ביותר בדרום ישראל. בו מועצה מקומית. נקרא על שם משפחה מוסלמית שהתישבה במקום הזה במאה השבע-עשרה, בראשית שלטון התורכים בארץ וקיימת בו עד ימינו. ע’וש היא מלה ערבית ופירושה רעש. בני משפחת אבו-ע’וש שלטו במאה התשע-עשרה על כל הסביבה והיו נוטלים מס גולגולת מיוחד מעולי-הרגל היהודים והנוצרים, שעברו בכפרם בדרכם מיפו אל ירושלים וחזרה. בראשית מלחמת השיחרור, בשנת 1948, נכנעו תושבי אבּו-ע’וש, שהיו להם בדרך כלל יחסי ידידות עם שכניהם היהודים, לפני צבא ההגנה לישראל והם נשארו במקומם. בימי-הביניים היה נקרא הכפר בשם קרית-אלענבּ – קרית-ענבים, ומזה השם של הקבוצה העברית בקרבתו. המסגד של תושביו המוסלמים נקרא על שמו של אלעוּזייר הנזכר. הכפר אבּו-ע’וש, בנוי בתחום קרית-יערים הקדומה, עיר חשובה בתקופת המקרא בישראל. בקרבת אבּו-ע’וש, דרומה-מזרחה, חבוי בתוך בקעה צרה כפר ערבי קטן בשם עין-ראפה, השוכן לרגלי ההר שעליו בנויה צובה העברית. תושביו הם יוצאי הכפר אבּו-ע’וש, והכפר התפתח בעשרות השנים האחרונות.

בדרום, בקרבת כפר-מנחם, משק ערבי בשם איסטאס וזאת הנקודה הפלחית הדרומית ביותר בישראל. דרומה ממנה נמצא הכפר הבדואי אלהוּזייל.

2) כפרים ערבים במשולש הישראלי

המשולש הישראלי או ‘המשולש הקטן’, משתרע לאורך הגבול בשרון, צפונה-מזרחה, בהר שומרון ובבקעת עירון בכיוון אל עמק יזרעאל, בגבול המשולש הערבי הגדול הנמצא בשלטון ירדן. הערבים קוראים למשולש הישראלי, בשם: אלמותלת אלאיסראלי. נקרא בשמו הרשמי: אזור התיכון, בערבית: אלמנטקה אלוּסטה.

רוב כפרי המשולש הקטן עברו לשלטון ישראלי, אחרי חתימת שביתת הנשק עם הירדן, בסיום מלחמת השחרור, בשנת תש"ט (1949). עם העברתו נספחו אל ישראל כל תושביו הערבים, כ-30,000 מוסלמים. המשולש הזה מהווה את הריכוז הכפרי הגדול ביותר של מוסלמים בישראל. הכביש נתניה–טול-כרם, העובר לרוחב המשולש הישראלי מחלקו לשנים: המשולש הדרומי – בגבול השרון ולרגלי הר שומרון, והמשולש הצפוני-מזרחי – ברובו בהר שומרון ובקעת עירון, ואדי ערה בערבית.

במשולש הישראלי כפרים פלחים רבים, מהגדולים ביותר במדינת ישראל. הדרומי ביותר הוא כפר-קאסם, השוכן בסביבות פתח-תקוה וראש-העין מזרחה. במקומו היה כפר-קסם, ישוב יהודי הנזכר בספרות התלמוד, בקירוב במאה השניה-השלישית לסה"נ. הכפר שוכן על גבול ישראל סמוך מאד לגבול שלטון הירדן.

בקרבת כפר-קאסם, צפונה, כפר מוסלמי אחר בשם כפר-בּרה. צפונה ממנו בגבול השרון הכפר הערבי ג’לג’וּליה. בו שרידי אכסניה גדולה: ח’אן בערבית, ששימשה בתקופת ימי-הביניים מקום חניה על דרך השיירות בין דמשק – בסוריה וקאהיר – במצרים. כנראה ג’לג’וליה הוא שיבוש של גלגל הקדומה, שהיתה במקום הזה, וזהו שם רגיל לישובים אחרים בתקופת המקרא.

בשרון הדרומי שוכן הכפר הערבי טירה, בלב אזור של ישובים עברים בסביבות תל-מונד. בו מועצה מקומית ומרכז רפואי לכל האזור, שהוקם ע"י הממשלה ונחנך בשנת 1956. בארץ-ישראל כפרים אחדים בשם טירה, ולהבדיל ביניהם קוראים לזה בערבית: טירת בּני-צעבּ (קרי: סעבּ), והוא שם של שבט ערבי אשר בניו התנחלו באזור זה, אחרי כיבוש הארץ בידי הערבים. כנראה מקור השם טירה במלה העברית: טירה – מחנה אוהלים, או ארמון מבוצר.

טייבּה השוכנת בגבול השרון, היא מהכפרים הערבים הגדולים ביותר בישראל. בו מועצה מקומית ומושבו של בית-הדין המוסלמי (א-שרעי) לכל אזור התיכון במדינת ישראל. שמו ערבי ורגיל לכפרים אחדים בארץ, נגזר מהמלה טייבּ – טוב, ונקרא על אדמתו המשובחת ומזג אווירו המצויין.

בקרבת טייבה, צפונה, הכפר הערבי קלנסוּה, בסביבות נתניה. בו מועצה מקומית. השם נזכר לראשונה בתעודה צלבנית מהמאה השלוש-עשרה. קלנסוה בערבית הוא מין כובע מחודד ובולט, שתושבי הארץ הערבים נהגו לחבשו בדורות קודמים. אולי נקרא הכפר כך, כי הוא בולט על סביבתו המישורית. המסגד בקלנסוּה נמצא בבנין צלבני קדום מהמאה השלוש-עשרה.

[ השרידים הצלבניים במסגד הכפר הערבי קלנסוה, בשרון]

בקרבת קלנסוּה עובר הכביש נתניה – טול-כרם, המחלק את המשולש לשנים. מזרחה מהכביש הזה במשולש הצפוני, הכפר הערבי בּיר א-סיכּה. שם ערבי שפירושו באר-המסילה, כי בקרבתו עוברת מסילת-הברזל, בערבית סיכּת אלחדיד, אל חיפה. בקרבת ביר א-סיכּה, לצד הגבול, שני ישובים ערבים קטנים. האחד נקרא איבּתאן ואין ידוע מוצא שמו. דרומה ממנו מרג’ה, שם ערבי שפירושו מישור קטן.

מזרחה-צפונה מהכפר ביר א-סיכּה הכפר הערבי ג’ת, השוכן במרומי גבעה צופה יפה על סביבתה. בתי הכפר בנויים על תל גדול המציין ישוב קדום, כנראה גת-כרמל. הכפר משקיף יפה על פני סביבתו, אל מול רוכסי הכרמל המתרוממים צפונה ממנו.

בקרבת ג’ת מזרחה הכפר הערבי בּאקה אלע’רבּיה, מהגדולים ביותר בישראל. בו מועצה מקומית ומקום מושבו של המושל הצבאי באזור זה. קוראים לכפר ‘אלע’רביה’ – המערבית, להבדילו מכפר אחר בשכנותו: באקה א-שרקיה – המזרחית, בימינו בתחום שלטון הירדן. בקרבת באקה כפר ערבי בשם מייסר, ונקרא כשם קבר קדוש לערבים, שייח' מייסר הנמצא בתחומו.

צפונה מבאקה ומייסר סלול הכביש חדרה–עפולה, העובר לאורך בקעת עירון, ואדי ערה, אזור של כפרים ערבים סמוכים.

בכניסה אל בקעת עירון, צפונה, כפר ערבי בשם כפר-קרע, השוכן לרגלי הרי שומרון, הנקראים באזור זה הרי מנשה, כשם השבט הישראלי שהתנחל בו בתקופת המקרא. בצד הכביש בבקעת עירון הכפר ערה, השוכן על תל קדום אולי עירון הנזכרת בכתובת מצרית קדומה בכתב החרטומים, המתארת את מסע המלחמה של מלך מצרים תחותמס השלישי בשנת 1478 לפני סה"נ. סמוך לכפר ערה בצלע ההר, הכפר ערערה. בקצה בתיו קבר קדוש לתושביו בשם שייח' חלוף. סמוך לו, במעלה ההר, הכפר הקטן עין א-סהלה – עין המישור. סמוך לו דרומה הכפר הערבי ברטעה. בו עובר גבול ישראל, וחלקו הדרומי בתחום שלטון הירדן. אין ידוע פירושו של השם ברטעה ומוצאו.

בשנים האחרונות התפתחו כפרים ערבים קטנים בבקעת עירון ובהרים העוטרים אותה. במבוא אל בקעת עירון, דרומה בין הישובים העברים ברקאי ומצר, שוכן במעלה הגבעה הכפר הערבי הקטן בשם אום-אלקוּטוּף, השוכן במעלה הר מעוגל המשקיף על סביבתו.

למטה מהכפר עין א-סהלה השוכן במרומי הרחס הגובל בבקעת עירון, ולפיכך נוספה אליו המלה: אלפוקאני – העליונה, מתפתח כפר קטן בשם עין א-סהלה תחתה – התחתונה. למטה מהכפר עין א-סהלה, בתוך בקעה צרה מתפתח כפר קטן הנקרא בשם הערבי ח’ור-סקר. במלה ח’ור קורא הערבי לבקעה קטנה מעוגלת, סגורה בהרים ובגבעות. בקרבת ח’ור-סקר ישוב ערבי אחר הנקרא ואדי אלקסבּ (כתיב: אלקצב) היינו נחל קנה-הסוף. בתחומו נובעים שני מעינות שסביבן גדלו חישות סוף, שנעקרו עם הרחבת השטחים החקלאים בסביבה, ורק שרידים מעטים נשארו מהן.

במעלה הערוץ של ואדי אלקסב, מזרחה, שוכן כפר ערבי בשם מועלקה, ובו מעין בשם זה. מועלקה הוא שם ערבי מצוי בארץ ופירושו דבוקה, כי בתי הכפר דבוקים לצלע ההר הסלעי. על ההר הזה ישוב ערבי קטנטן בשם עריאן, הנקרא כשם ההר עליו הוא שוכן ופרושו עריה וחשוף. נקרא ע"ש סלעיו החשופים וצמחיתו הדלה.

מזרחה ממועלקה, במעלה הערוץ, כפר ערבי קטן בשם שרעי, ופירושו רווּית מים. נקרא על המעינות הקטנים הנובעים בתחומו ומשמשים מקור מים לערוגות הירק שתושביו מטפחים. בקרבת שרעי עובר גבול ישראל, הנוגע במשולש הירדני.

בירכתי בקעת עירון, מזרחה, הכפר הערבי אום-אלפ’חם והוא הגדול בכפרי הערבים-המוסלמים בישראל. השם ערבי ופירוּשו אם הפחמים. בדורות קודמים תושביו היו גודעים את העצים בחורש הפראי ומכינים מהם פחמים. בקרבת אוּם אלפ’חם פיסגה רמה, הר אמיר, ועליו קבר שייח' איסכּנדר (צורה ערבית של אלכסנדר), הקדוש לערבים בסביבה.

בסביבות אום אלפחם כפרים קטנים: עיראק א-שבּאבּ – סלע הבחורים, ח’רבּת אלבּיאר – חורבת הבארות, הנמצאים בצדי הכביש חדרה–עפולה. צפונה הכפר מוּעוּייה, בהרי מנשה.

בקרבת הכפר עיראק א-שבּאבּ, ובצד הכביש חדרה-עפולה, שוכן הישוב הערבי הקטן הנקרא עראיש, ופירושו סוכות. בקרבתו ישוב אחר בשם רוּבּזה. לפעמים נוסף אליו שם בעלו הראשון קיוּאֶן.

גם בקרבת המעינות הסמוכים לכביש הוקמו בשנים האחרונות בתי חומר והם גרעין לישובים ערבים חדשים. האחד נקרא כשם המעין הסמוך אליו עין-דאוּד. בקרבתו עין-זיתוּן – עין זיתים, ונקרא כך על מטע הזיתים בקרבתו.

בסביבה הקרובה של הכפר הגדול אוּם אלפחם, התפתחו בשנים האחרונות ישובים ערבים קטנים ותושביהם באו ממנו. מערבה-דרומה, מעבר לבקעה נטועה, ישוב קטן בשם ג’ראר, השוכן במרומי הר מכוסה גפנים וזיתים. צפונה-מזרחה מאוּם אלפחם ישוב בשם אלעיון – העינות, ונקרא כך מסיבת מעינות אחדים הנובעים בבקעה הקטנה והכפר שופע אליה. בהמשך אותה בקעה, מזרחה בסביבות גבול הירדן, ישוב אחר בשם הערבי מלחם, והוא גם שם פרטי מצוי בקרב הערבים. בקרבת מלחם צפונה ישוב ערגי קטן בשם סוּאיסה. אין ידוע מוצא שמו. הישוב מפוזר על רכס ההר שפסגתו מתרוממת כ-274 מטר מעל פני הים. צפונה מסואיסה הישוב הערבי עקאדה, השוכן במרומי פסגה צופה יפה על סביבתה, כ-320 מ' מעל פני הים. השם ערבי ופירושו קשת, אולי נקרא על בנין קשתות שנבנה כאן לראשונה. בקרבת עקאדה מזרחה, ישוב קטן בשם מורתפיע ופירושו רוממה. נקרא כך כי שוכן על רכס רם כ-250 מ' מעל פני הים. מורתפיע יורד שביל תלול את הכביש חדרה-עפולה. בקרבתו הכפר מושיירפ’ה, המחולק לשניים: האחד לרגלי ההר מושיירפ’ה א-תחתה – התחתונה, ואחד בפסגת ההר מושיירפ’ה אלפוקה – העליונה. בקרבתם ובצד הכביש שוכן הכפר הקטן אלבּייאדה, נקרא על השטח הלבן, בערבית אַבּייאד, שעליו הוא בנוי. הכפר שוכן לרגלי ההר שעל פסגתו מתפתח ישוב ערבי קטן מנשיה, שם רגיל להרבה ישובים ערבים. בא מהמלה ‘נשה’ שפירושו ליסד ולבנות.

על הכביש מאום-אלפ’חם אל עפולה יושב הכפר הערבי מוּצמוּץ (קרי: מוּסמוּס). בקרבתו צפונה הכפר מושיירפה, שם ערבי שפירושו נשקפת וצופה. מזרחה יותר, בגבול עמק יזרעאל, הכפר זלפה, שם ערבי שפירושו אדמת סלעים קשה. סמוך לו הכפר סאלם השוכן בגבול ישראל בקצה המשולש הקטן, הנוגע בשלטון הירדן, בקצה המשולש הגדול.

בהר הכרמל בסביבות זכרון-יעקב, הכפר הערבי פ’וּריידיס. פירושו של השם גן פירות, דומה למלה פרדס העברית. סמוך לו צפונה, בהרי הכרמל, ישוב ערבי קטן אלמכּורה, בקרבת כרם-מהר"ל העברית. במישור החוף הכפר הערבי ג’סר א-זרקה, שתושביו הם בדואים.

3) כפרים ערבים בעמק יזרעאל ובאגפיו

בחלקו הדרומי של עמק יזרעאל בגבול ישראל הנוגע בשלטון הירדן, אל מול אזורה של ג’נין – עין-גנים המקראית, הכפר הערבי מוּקייבּלה. סמוך לו מזרחה הכפר צנדלה (קרי: סנדלה), שם שאין לדעת מוצאו ופירושו.

בסביבות עפולה מזרחה, הכפר הערבי סולם. נמצא במקומה של שונם המפורסמת בתקופת המקרא. הכפר שוכן לרגלי גבעת-המורה הצופה יפה על סביבתה. במעלה גבעת-המורה הכפר הערבי א-דאחי, ונקרא בשם קבר קדוש א-נבּי דאחי, הנמצא במרומי גבעת-המורה, הנקראת בערבית על שמו – ג’בּל א-דאחי. א-דאחי או א-דאחיה היא אישיות ידועה בתולדות האיסלם במאה השביעית, בימי כיבוש הארץ בידי הערבים. הקבר כבר ידוע בספרות הערבית של ימי-הביניים.

מזרחה יותר, בגבול הגליל התחתון, הכפר טייבּה. והוא שם של כפר אחר בישראל. להבדיל ביניהם קוראים לזה טייבּה אל זוּעבּיה, כשם משפחה ערבית שבניה מתגוררים בו. סמוך לו הכפר א-נעוּרה. כנראה שיבוש של אנחרת הקדומה, עיר בנחלת יששכר, שהיתה על תל קרוב. בקרבתו צפונה הכפר הערבי תמרה. מזרחה הכפר הערבי הנקרא כפר-מצר (קרי: מסר), על-יד הקיבוצים גזית ועין-דור. השם כפר-מצר פירושו כפר-מצרים, ולפי דברי תושביו, הראשונים שהתישבו פה היו מהגרים מוסלמים יוצאי מצרים.

לרגלי הר התבור הכפר הערבי דבּוּריה, במקומה של דברת מתקופת המקרא. השם הערבי הוא שיבוש של השם המקראי, שנגזר מהמלה: דבור – אסוף הצאן למרעה. אמנם אגדה ערבית חדשה אומרת למצוא בדבּוּריה זכר לשמה של דבורה הנביאה, אשר אספה בהר התבור את שבטי ישראל להלחם בכנענים…

בקרבת דבּוּריה מזרחה במעלה ההר, הכפר הערבי עין-מאהל, צופה יפה על סביבתו. אולי פה מקומה של מהיר הנזכרת בתלמוד. מערבה מדבוריה הכפר אכסאל, במקומה של כסולות המקראית. בקרבת נצרת ועל הכביש אל חיפה הכפר הנקרא בערבית יפא, והיא יפיע העברית, עיר בנחלת שבט זבולון. בכפר מתגוררים מוסלמים מעטים בשכנות עם נוצרים. להבדיל כפר זה מהעיר יפו, בערבית יפא, קוראים לו בשמו המלא: יפא א-נאצרה – של נצרת.

4) כפרים ערבים בהרי הגליל

על הכביש מנצרת אל טבריה, שוכן הכפר הערבי ריינה. אין ידוע פירושו של השם הזה ומוצאו. סמוך לו, צפונה, במרומי ההר הכפר הערבי משהד, שם ערבי שפירושו מקום קדוש. נקרא על קברו הקדוש של א-נבּי יונס – הנביא יונה, הנמצא בתוך המסגד של תושביו המוסלמים. הקבר גם ידוע בקדושתו במסורת היהודית ורבים מעולי-הרגל בימי-הביניים נהגו להשתטח עליו. משהד נמצאת בתחומה של גת-חפר הקדומה, שבה נולד יונה הנביא, כמסופר בספר מלכים. תל א-זרעה המתרומם מעל הכפר ומשקיף על סביבתו, מציין את מקומה של העיר המקראית הקדומה.

בקרבת משהד, מזרחה, הכפר הגדול כפר-קנה. בו גרים מוסלמים בשכנות עם נוצרים. הכפר קדוש לנוצרים כי בו הראה ישו את מופתו הראשון: הפיכת מים ליין, בחתונה של עניים.

מזרחה יותר, בקרבת הכביש אל טבריה, הכפר הגדול טורען, השוכן בגבול בקעה פוריה, בלב הגליל התחתון. במקומה היתה העיירה תירען העברית, הנזכרת בספרות הקדומה.

בסביבות נצרת מערבה, בקרבת הכביש אל שפרעם, חבוי בהרים הכפר הערבי עילוּט. במסגדו מראים הערבים את קברו של א-נבּי לוּט – הנביא לוט. השם עילוט גרם כנראה למסורת זו. אמנם לפי הסברה עילוט היא צורה אחרת של השם עיתלו, הנזכר בספרות הקדומה. בעיירה שפרעם הסמוכה קהילה של מוסלמים, בשכנות עם דרוזים ונוצרים. העיירה נקראת בערבית שפאעמר. התמזגות המלים: שפא-עמר – מרפא-עמר, והוא דאהר אלעמר, השייח' הבדואי הנודע, שמרד בשלטון התורכי במאה השמונה-עשרה, והיה גם גר בשפרעם ובה מצא מרפא לו. עד היום נמצא בה בנין גדול, עכשיו מעון המשטרה, מימי שלטונו של דאהר אלעמר הבדואי.

בסביבות שפרעם, בהרי הגליל המערבי, שוכן הכפר עיבּלין במקומה של אבלים הקדומה. סמוך לו הכפר טמרה (או תמרה). מזרחה יותר הכפר הערבי כּאוּכּבּ, במעלה הר עצמון. להבדילו ממקומות אחרים בשם זה קוראים לו הערבים בשמו המלא: כּאוּכּבּ אַבּוּ-אלהיג’ה, כשם קבר קדוש הנמצא בו. פה מקומה של כוכבא, הנזכרת בספרות העברית הקדומה.

בלב הגליל משתרעת בקעת בית-נטופה, בה מאגר המים הגדול, וסביבה כפרים ערבים: כפר-מנדה, השוכן במקום כפר בשם זה בתקופת התלמוד, במאה השניה-שלישית. דרומה כפר רוּמנה. פה מקומה של רמונו הקדומה, בגבול נחלתו של שבט זבולון. גם בימינו מצטיינת סביבה זו ברמוניה המשובחים. מזרחה הכפר ביענה וסמוך לו לרגלי ההר הכפר עוּזייר. הערבים מראים במסגדם את קברו של אלעוּזייר, הקדוש להם ולפי דבריהם זה אותו הנזכר בקוראן. עליו נאמר: “היהודים אומרים: אלעוּזייר הוא בן אללה”¹⁷. מפרשים מוסלמים מבארים שזהו עזרא הסופר, המפורסם במסורת היהודים. בגבול בקעת בית-נטופה מזרחה שוכן הכפר עיילבּוּן, שבו מעוט מוסלמי בקרב רוב נוצרי. כפר זה בשם עילבוֹ נזכר בספרות הקדומה, כמקום מושבה של משפחת כוהנים בישראל. לפי הסברה השם בא מהתמזגות המלים עין-לבן, ונקרא על המעין הנובע בין סלעים לבנים.

צפונה הכפר דיר-חנה, שם ערבי שפירושו מנזר חנה, שם פרטי המצוי גם בין גברים בקרב הערבים הנוצרים. אין ידוע עכשיו מי היה חנה זה, שעל שמו נקרא הכפר. לפי הסברה פה מקומה של יוחנה, הנזכרת בספרות הקדומה. בשכנות לדיר-חנה, מערבה, הכפר הערבי עראבּה, במקומה של ערב הקדומה, עיירה תלמודית מפורסמת. עולי-רגל יהודים הראו פה את קברו של חנינא בן דוסא הידוע גם לערבים בשם: יעקוב א-צדיק – יעקב הצדיק. להבדילו מכפר אחר בשם עראבּה הנמצא בהרי שומרון, בימינו בתחום שלטון הירדן, קוראים לו עראבּת בטוף. בטוף הוא השם הערבי של בקעת בית-נטופה, שיבוש שמו הקדום. סמוך לו הכפר סיח’נין, במקומה של סיכנין התלמודית. ממנה יצא חכם שנקרא על שמה רבי יהושע דסיכנין. קברו הקדוש, שהיה מוכר לעולי-הרגל היהודים, ידוע גם לתושביו הערבים בשם: א-נבּי א-צדיק – הנביא הצדיק. מערבה, בצד הכביש אל עכו, הכפר מיעאר, שם שאין לדעת מוצאו. צפונה מזרחה לו הכפר שעבּ, במקומה של שאב – עיירה קטנה בתקופת התלמוד, בקירוב במאה השלישית לסה"נ. הכפר נקרא על שאיבת המים. אמנם שעבּ בערבית פירושו בקעה קטנה בהרים.

בגליל המערבי בסביבות עכו ונהריה הכפר המוסלמי מזרעה. השם ערבי ופירושו משק חקלאי, ונגזר מהמלה זרעה – שדה תבואה. מזרחה כפר-יסיף לרגלי הרי הגליל העליון. הקהילה המוסלמית בו נמצאת בשכנות עם דרוזים ונוצרים בני כתות שונות. צפונה הכפרים שייח' דאוּד, ובקרבתו הכפר דנוּן. נקראים בשמות קדושים מוסלמים, שקבריהם נמצאים במסגדיהם. מזרחה העיירה הערבית תרשיחה. בה קהילה מוסלמית קטנה בשכנות עם נוצרים ויהודים תושבי מעונה הסמוכה. בתרשיחה מסגד עם צריח יפה, ובקרבתו קבר שייח' מוּג’אהד הקדוש למוסלמים.

לאורך הכביש מעכו אל צפת, בתחום הגליל, משתרע אזור של כפרים ערבים: מג’ד אלכּרוּם – בית-כרם הקדומה. פירוש השם הוא פאר-הכרמים. אמנם יש קוראים לכפר מג’דל-כּרוּם ופירושו מגדל כרמים. מזרחה הכפר בּוּעייגה, ובשכנותו דיר-אלאסד, שם ערבי שפירושו מנזר האריה. בו מראים את קברו של שייח' מוחמד אלאסד הקדוש לתושבים. לפי דבריהם הוא בונה הכפר, ולפיכך נקרא בשמו. בקרבת הכפר מזרחה מקום קדוש לערבים בשם: אלחצ’ר, ופירושו הירוק, והוא כינויו של אליהו הנביא וגם של סנט גיאורג, הקדוש המפורסם במסורת הנוצרית. מזרחה יותר הכפר הערבי נחף. בו קבר א-שייח' מוּחמד רבּיע הקדוש לתושביו. אין ידוע מוצא השם נחף ופירושו. מזרחה ממנו, על הכביש אל צפת, הכפר הגדול רמה ובו קצת מוסלמים בשכנות עם נוצרים ודרוזים. פה היתה העיר הרמה, הנזכרת בתאור נחלתו של שבט נפתלי, בתקופת המקרא. בחלקו הצפוני של הגליל הכפר המארוני הגדול הנקרא בערבית ג’יש, גוש-חלב הקדומה. בה קהילה קטנה של מוסלמים. עכּבּרה הוא כפר מוסלמי בקרבת צפת, במקומה של עיירה עכברה, הנזכרת בספרות התלמוד.

בחוף המזרחי של הכנרת בקרבת עין-גב, צפונה, כפר ערבי בשם א-נקייבּ, צורת הקטנה מהמלה א-נקבּ – מעבר הררי. נקרא כך כי בצדו מעבר הדרך העולה מחוף הכנרת אל הרי הגולן והבשן. בקרבת א-נקייבּ עובר גבול ישראל, הנוגע בשלטון סוריה.

בגליל המזרחי הכפרים המוסלמים טוּבּה שתושביו הם בדואים. צפונה יותר הכפר ריחניה, הנקרא על שיחי הריחן – הדסים, המצוים בהרים. תושבי ריחניה הם צ’רקסים. זהו הכפר המוסלמי הצפוני ביותר בישראל, סמוך לגבול מדינת הלבנון.

ה. הבדואים בישראל    🔗

הבדואים, הם צאצאי תושבי מדבר ערב הנודדים, ומכאן שמם, אלבּדוּ בערבית, שנגזר מהמלה: בּאדיה – מדבר. אמנם דוברי ערבית בארץ קוראים להם: אלערבּ, היינו הערבים. כי הם הערבים הטהורים ביותר מכל תושבי הארץ.

הבדואים בישראל חיים את חייהם המיוחדים, ששמרו הרבה על צורת החיים של אבותינו הראשונים. עד השנים האחרונות הם התגוררו באוהלים שחורים, אוהלי קדר, אולם בזמן האחרון לאט לאט הם מתישבים בבתים, ועוברים לחיי קבע של עובדי-אדמה. לאט נעלמים והולכים האוהלים בנוף הארץ ובמקומם מופיעים ביקתות בנויות אבנים. הבדואים חיים על גידול צאן: עזים וכבשים, ובנגב גם על גידול גמלים. הם מעבדים את האדמה בשיטה פרמיטיבית מאד. בשנים האחרונות חודרת בהם, בהשפעת שכניהם היהודים ובעזרת הממשלה, גם שיטת המיכון בחקלאותם. הם מוכרים את תוצרתם בעיקר לישוב היהודי. בעיר באר-שבע, שבסביבותיה מתגוררים רוב הבדואים בישראל, נערך בכל יום חמישי שוק בסגנון המזרח. הבדואים מביאים אליו למכירה את תוצרתם: גמלים, צאן, יריעות אוהלים, צמר, תבואה וכו'.

הבדואים חיים בשבטים הנקראים לרוב בשמו של ראש השבט, המוכתר בתואר שייח' (רבים: שיוּח' או משאיח').

במדינת ישראל ישנם בדרך אומדנה כ-20,000 בדואים. רוב הבדואים, כ-13,000 נפש, מתגוררים בנגב, בסביבות באר-שבע. וכ-7,000 בדואים מתגוררים בצפון, בעיקר בהרי הגליל.

הבדואים בנגב

אזור הבדואים בנגב משתרע בסביבות באר-שבע, מהכביש המוביל אל פלוגות, מזרחה לרגלי הרי חברון, בכיוון אל ים המלח, לאורך הגבול הישראלי הנוגע בשלטון הירדן. אזור בדואי זה משתרע על שטח כ-1100 ק"מ מרובעים (כ-5% משטח ישראל) ובו מתגוררים כ-13000 בדואים. צפיפות האוכלוסיה מגיעה ל-13,5 נפש לקילומטר מרובע. מסבת מצבו האסטראטגי המיוחד של השטח הזה, סמוך לגבול מדברי של ישראל, הוא נמצא בפיקוח הממשל הצבאי, שמושבו בבאר-שבע. עניני הבטחון הפנימי של הבדואים, עוברים לאט מידי הצבא למשטרה בבאר-שבע.

לבדואים בנגב בית-דין משלהם הדן בעניניהם הפנימיים. בבית-הדין יושבים תשעה שופטים בוררים, שייח’ים נכבדים מראשי שבטים המוכרים על-ידי הממשלה הישראלית. בית-הדין הבדואי מוסמך להטיל קנסות עד 200 ל"י ומאסר עד שלושה חודשים.

מסבת התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים המיוחדים של הנגב, שמרו עוד הבדואים המתגוררים בו, על צורת חייהם הנודדים. הם עוסקים בגידול גמלים וצאן וגם מעבדים את אדמתם בצורה פרימיטיבית מאד. אזורם עשוי בעיקר אדמת לס וכמות הגשמים היא בממוצע כ-200 מ"מ בשנה. הם זורעים בעיקר שעורה ודוּרה. כן מגדלים הם מין טבק פשוט לצרכיהם. המטעים לא מצוים באזורי הבדואים, אלא במקומות בודדים מאד ומספרם מועט.

מקור פרנסה חשוב לבדואים הם עדרי הגמלים והכבשים. חוסר בשר בארץ גרם שענף זה מתפתח מאד. לפי אומדנה, ברשות הבדואים בנגב כ-100,000 ראשי מקנה, וכשליש מהם גמלים. מחירו של גמל בשוק עולה בין 400 ל-500 ל“י ומחיר הכבשה בין 50 ל-80 ל”י.

בתחום הבדואים בנגב ישנם שלושה מרכזים חשובים: אלהוּזייל, אום-באטן ותל אלמלח. בכל מרכז נמצאות חנויות לצרכיהם, בית-ספר לילדיהם ומרכז רפואי שהוקם ע"י הממשלה, הדואגת להספקת מורים ומכשירה אחיות רחמניות.

אלהוּזייל נמצא בצד הכביש מבאר-שבע צפונה, סמוך לקיבוץ שובל. נקרא כשם השבט המתגורר בו. תושביו בחלקם גרים בבתי אבן וברובם באוהלים הנטויים בסביבתו. בתחומם אגם מלאכותי קטן שבו נקווים מי הגשמים, נבנה לפני שנים אחדות ע"י ממשלת ישראל. המים נאגרים הודות לסכר שנבנה לרוחב הערוץ היורד מהרי חברון ומתחבר אל נחל גרר הקרוב.

הישוב אלהוזייל נמצא על חורבה שהיתה נקראת בערבית בשנים קודמות בשם זבּאלה. לפי הסברה זהו השם סובּלה, הרשום במפת מידבא, מהמאה הששית לסה"נ. לפי זה ניתן השם שובל לישוב הקרוב.

אום-באטן נמצאת מזרחה מבאר-שבע, בקרבת הכביש אל חברון. בו גם מושבו של בית-המשפט הבדואי.

תל אלמלח הוא המרכז הבדואי החשוב ביותר במזרחה של באר-שבע. השם ערבי ופירושו תל המלח, נקרא כך כי שימש תחנה על דרך תנועת שיירות המלח מים המלח אל חוף הים התיכון. על התל היתה העיר מלחתא, הידועה בהיסטוריה הקדומה. במרומי התל שרידי מצודה רומאית קדומה.

שקייב הוא שם ערבי של מרכז בדואי המתפתח בזמן האחרון בקרבת באר-שבע, בצדה הדרומי.

הבדואים מתחלקים ל-19 שבטים בקירוב. והם בני שלושה מטות:

1) תיאהא. מוצאם מלב מדבר סיני, מאותו אזור הנקרא בערבית: א-תיה, או בשמו המלא ההיסטורי: תיה בני איסראיל – מדבר בני ישראל. נקרא על יסוד המסורת שבו נדדו בני ישראל בצאתם ממצרים (המלה הערבית: תיה – מדבר שמם, מזכירה את תוהו במקרא: “ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון”, ובדברי תהלים: ויתעם בתוהו לא דרך"¹⁸.

2) תראבּין, בני המטה הזה מיחסים את מוצאם למקום בשם תראבּה, במדבר ערב, ומכאן שמם.

3) עזאזמה, בני המטה הזה מיחסים את מוצאם לאדם בשם עזאם, ומכאן שמם עזאזמה, צורת רבים של עזאם.

שבטי הבדואים בנגב

מספר הנפשות לפי מפקד באוקטובר 1955¹⁹.

1) תיאהא – 11,120 נפש

אלהוּזייל – 1470 נפש אפ’יניש – 180 נפש צקר-אלהוּזייל – 290 " אעסם – 800 "

אסד – 220 " אַבּו-רקיק – 2360 "

אַבּו-עבּדוּן – 140 " קדירת-אלצאנע – 900 "

טלאלקה – 320 " אבּו-רוּבּיעה – 1690 "

עטאוּנה – 210 " אַבּו-קרינאת – 1180 "

עוּקבּי – 410 " אַבּו-ג’ויעד – 950 "

2) תראבּין – 650 נפש

אַבּו-עמרה – ­60 נפש נג’מת אלצאנע – 200 נפש

אַבּוּ-סירחאן – 150 " אַבּו-בּלאל – 240 "

3) עזאזמה – 770 נפש

מסעוּדין – 770 נפש

הבדואים בשרון ובגליל

הבדואים המתגוררים בצפונה של הארץ שונים בהרבה מבדואי הנגב באורח חייהם, בתלבושתם ובהופעתם. בשבטי הבדואים בצפון לא חלו אותם הזעזועים היסודיים, כתוצאה ממלחמת השיחרור הישראלי, כמו בקרב בדואי הנגב. בצפון כמעט כל הבדואים נשארו באזוריהם והם פוריים ונוחים לחקלאות, ולפיכך המעבר אל חיי עבודת-האדמה היה מהיר בהם יותר. רוב הבדואים בצפון מתגוררים בשכנות עם כפרים של פלחים, המגע רב ביניהם והשפעת האחרונים ניכרת בהם הרבה. הבדואים ברובם נטשו את אוהליהם והשתכנו בבתי אבן, ולאט לאט אותם אוהלי הקדר שהיו אופיניים לאזורים רבים בגליל, נעלמים והולכים.

בצפונה של הארץ, מתגוררים כ-7000 בדואים.

ישוב קטן של בדואים נמצא בירכתי השרון הצפוני, בסביבות בנימינה. נקרא בשם הערבי ג’סר א-זרקה, היינו גשר הזרקה. זרקה, שפירושו בערבית כחול, הוא שמו הערבי של נחל התנינים העובר בקרבתו אל הים התיכון. על הנהר הזה בנוי גשר קדום, שעליו הדרך אל קיבוץ מעגן-מיכאל, הנמצא בשכנותו. התושבים בג’סר א-זרקה הם בדואים יוצאי שבט שהיה נקרא בערבית: אלע’וּארנה, היינו יוצאי הע’ור, וזה השם הערבי של בקעת הירדן.

משפחות של בדואים מתגוררות במורדות הר התבור, בגבול עמק יזרעאל והגליל התחתון. לרגלי הר התבור, בקרבת הכביש עפולה–כפר-תבור, התפתח בשנים האחרונות ישוב של בדואים בשם הערבי: אום אלע’נם – אם הצאן. כפי עדות שמו תושביו עוסקים גם בגידול צאן. בשיפולי התבור בקרבת כפר-תבור ישוב בדואי אחר בשם זבּיח, כשם השבט שממנו יצאו, ובדורות קודמים היה חזק והפיל את חיתתו בכל האזור סביב.

בדואים מעטים מתגוררים בגליל התחתון, בסביבות נצרת, שפרעם ובקעת בית-נטופה. כן מתגוררים בדואים בגליל המערבי בסביבות אילון וחניתה. ישוב בדואי הצפוני ביותר בישראל, הוא הכפר הנקרא בשם הערבי טוּבּה ונמצא בגליל המזרחי, בסביבות ראש-פנה ובקרבת כפר-הנשיא. טוּבּה הוא שם ערבי ופירושו לבנה לבנין. תושבי טוּבּה הם בני שבט אלהייבּ. בדורות קודמים היה מהשבטים העזים ביותר בצפון. רבים מצעיריו התנדבו לצבא הגנה לישראל, ושרתו כיחידה בדואית מיוחדת. 

שבטי הבדואים בצפון

בשרון:

אַבּוּ-קישק – בשרון הדרומי, בסביבות הכפר הערבי ג’לג’וּליה.

אלע’וּארנה – בכפר ג’סר א-זרקה, בקרבת בנימינה, וסמוך לים.

אלכּראיראת – בבקעת עירון (ואדי ערה), בסביבות הכפר בּיאר.

בגליל:

אלזבּיח (שבּלי) – במורד הר תבור, בקרבת כפר-תבור.

אלסעידה – בכפר אום אלע’נם, במורד הדרומי של הר תבור.

אלסעדיה – בסביבות טבעון, ובקרבת כפר הנוער רמת-הדסה.

אלזובּידאת – בסביבות קרית-טבעון וכפר-חסידים, מזרחה.

אלעמריה – בסביבות כפר-חסידים מזרחה בהרי הגליל התחתון.

אלסמניה – בסביבות רמת-יוחנן מזרחה, בחורבה ראס-עלי.

אלכּעאבּיה – בסביבות מושב בית-לחם, צפונה מנהלל.

אלע’זאלין – בסביבות נצרת, ובקרבת הכפר הערבי עילוט.

אלג’ואמיס – בסביבות נצרת, ובקרבת הכפר הערבי עילוט.

אלגרייפאת – בסביבות נצרת, ובקרבת הכפר הערבי עילוט.

אלעימדאת – בסביבות נצרת, ובקרבת הכפר הערבי עילוט.

אלמשאייח' – בסביבות נצרת ובקרבת הכפר הערבי עילוט.

אלחוג’יראת – בגבול בקעת בית-נטופה, על חורבות יודפת.

אלחלף – בסביבות שפרעם, בהרי הגליל התחתון המערבי.

אלהייבּ – בגבול בקעת בית-נטופה, בקרבת הכפר הערבי עיילבּוּן.

אחצאץ וקיטייה – בקרבת המושבה מגדל בנחל ארבל (ואדי חמאם).

אלסוּעד – בהר כמון (כמאנה), בין קיבוץ פרוד והכפר הערבי רמה.

אלסוּיטאת – בסביבות פקיעין, ובקרבת הכפר הדרוזי כּיסרה.

אלזוּנאר – בסביבות פקיעין, ובקרבת הכפר הדרוזי כּיסרה.

אלעראמשה – בסביבות חניתה-אילון, בהר אדמית-ג’ורדיה.

אלג’וליחאת – בסביבות חניתה-אילון, בחורבה עירוּבּין.

אלשמאלנה – בחוף ים כנרת, בסביבות כפר-נחום מזרחה.

אלהייבּ – בכפר טוּבּה, בסביבות ראש-פנה ובקרבת כפר-הנשיא.

ו. צ’רקסים בישראל    🔗

במדינת ישראל ישנה קהילה גדולה של צ’רקסים-מוסלמים, המהווה חטיבה מיוחדת בפני עצמה בקרב אוכלוסית המעוטים בישראל. הצ’רקסים חיים בשני כפרים בצפונה של הארץ: כפר-קמה – בגליל התחתון, וריחניה – בגליל העליון. אמנם באמונתם הדתית הם מוסלמים-סוניים, כמו כל ערבי ישראל, אולם הם שומרים על עצמאותם המיוחדת ועליה גאוותם. נבדלים מאחיהם הערבים בקלסתר פניהם הבהיר, עיניהם הכחולות ושערותיהם לרוב בלונדיניות.

הצ’רקסים הם עובדי-אדמה חרוצים, המשתמשים בשיטות ובכלי-מלאכה שהשתמשו אבותיהם בארץ מוצאם קוקאז אשר בגבול רוסיה. הם מדברים בשפתם הצ’רקסית, הם גם יודעים ערבית שלמדו משכניהם הערבים. בשנים האחרונות רבים מהצ’רקסים למדו גם לדבר עברית. הצ’רקסים שומרים על תלבושתם המיוחדת, ביחוד בימי חג ומועד. הגבר חובש לראשו כובע שעיר – פפח’ה בלשונם. על גופו הוא לובש בגד שחור, בשמת, המקושט בחזהו בכדורי רובה מדומים וחרב נוצצה במותניו.

צ’רקסי בתלבשתו הלאומית

עם הקמת מדינת ישראל הצטרפו אליה, במאי 1948, הצ’רקסים, תושבי כפר-קמה בגליל התחתון, המוקף בישובים יהודים. צעיריהם ביקשו להצטרף גם אל צבא ההגנה לישראל – צה“ל. מהמתנדבים הצ’רקסים הוקמה בחיל המעוטים, יחידה לוחמת, בפיקוד יהודי. היחידה השתתפה גם בקרבות במערכה לשחרור ישראל, בשנת תש”ח – 1948. הצ’רקסים תושבי הכפר ריחניה, בגליל העליון, הצטרפו אל מדינת ישראל אחרי כיבושו בידי צה"ל, בסוף אוקטובר 1948. צ’רקסים אחדים מיוצאי הצבא נמצאים בשירות המשטרה הישראלית.

בזמן האחרון הביע מנהיג הצ’רקסים לפני ראש הממשלה ושר הבטחון את רצונם לגיוס חובה של צעיריהם לשורות צה“ל. ראש הממשלה נאות לבקשתם, והודיע למנהיגם בתמוז תשי”ח (יוני 1958): “לאחר עיון ובירור החלטתי לקבל הצעתך מתוך הוקרת אומץ-הלב שבני עדתך הצטיינו בו מאז ומעולם והנאמנות למדינה שאתם מגלים כל השנים. הוראות בענין זה תישלחנה למשרד הבטחון”.

הצ’רקסים החיים בישראל הם תושבים חדשים בארץ. הגרו אליה בימי שלטון התורכים, לפני כ-80 שנה בקירוב, מארצם הנמצאת בהרי קוקאז, בימינו בתחומה של רוסיה הסובייטית.

אמנם הצ’רקסים המוסלמים התפרסמו בארצות המזרח עוד בימי-הביניים. אלמנטים מהם חדרו אל הארץ כלוחמים בצבאות המוסלמים. צ’רקסים שהיו עבדים בחצר הסולטנים הממלוכּים במצרים, שמשלו גם על ארץ-ישראל, תפסו בידם את השלטון הזה והיווּ שושלת מיוחדת – הממלוּכּית-הצ’רקסית. בירתם היתה בקאהיר מצרים, והם משלו גם על ארץ-ישראל במשך תקופה של 135 שנה (1382–1517), עד בוא התורכים אליה, בראשית המאה השש-עשרה.

התורכים בגדולתם כבשו את הרי קוקאז וארץ הצ’רקסים אשר בה. רבים מהצ’רקסים חדרו אל השלטון התורכי ותפסו משרות חשובות, ביחוד בצבאותיה. יש צ’רקסים שהתגוררו בארץ-ישראל לרגל תפקידם הצבאי באדמיניסטרציה התוּרכּית. מסורת אחת מספרת שמשפחת הפלחים אַבּו-ע’וש, השוכנת בכפר הנקרא על שמם, במערבה של ירושלים, מיחסת את מוצאה לצ’רקסי, שהתישב במקום הזה, במאה השש-עשרה, בראשית שלטון התורכים בארץ.

אחרי שכבשו הרוסים את הקוקאז מידי התורכים. בשנת 1878, התחילו הרבה משפחות של צ’רקסים שהיו נאמנים לתורכיה, להגר מארצם. כמוסלמים אדוקים לא רצו לחיות בחסותם של הרוסים הנוצרים. צ’רקסים הגרו אל ארצות שונות באימפריה התורכית שהיתה באותם הימים האפוטרופסית על העולם המוסלמי. סולטנה של תורכיה, עבּדוּל חמיד, הגיש את עזרתו להגירה זו והושיב צ’רקסים מהגרים גם בארץ-ישראל אשר היתה בתחום ממלכתו. התורכים הפרישו שטחים רחבי ידיים להתישבותם. בתקופה זו היו בעבר-הירדן, ביחוד בהרי גולן וגלעד, שטחים נרחבים עזובים ושוממים, בהם התגוררו בדואים פראיים שהזיקו לישובי הפלחים בשכנותם, וגם התמרדו בשלטונות התורכים, שלא יכלו לרסנם. הממשלה התורכית נתנה את האפשרות לצ’רקסים להתישב בעבר-הירדן, בגבול משכנות הבדואים, במטרה להגביל את שלטונם הפרוע. הצ’רקסים הקימו להם כפרים רבים, ביחוד בהרי גלעד וגולן. יצירת האזורים של הצ’רקסים אוהבי המלחמה על גבולות המדבר, היתה רצויה לתורכים, כי בזה חשבו לדלדל את כוחם של הבדואים ולצמצם את התפשטותם. ביחוד היתה חשובה התישבות צ’רקסית בגלעד ובגולן, הנמצאות על הדרך אל בקעת דמשק הפוריה ולפעמים סיכנו הבדואים את ישוביה החקלאים. אזור הצ’רקסים יצר מעין בריח ומסגר על התפשטות הבדואים מהמדבר אל הישוב. צ’רקסים עברו את הירדן מערבה, והקימו להם בקירוב בשנת 1880 אותם שני הכפרים בגליל, הנמצאים עכשיו בתחום מדינת ישראל. בימי שלטון התורכים היה נסיון להושיב צ’רקסים גם בשרון הצפוני, בסביבות חדרה של ימינו. אולם הקדחת ששררה בסביבה זו, גרמה להשמדתם של המתישבים האלה, ובכפרם שנעזב על-ידם התישבו ערבים, והיה נקרא בשם הערבי: סרקס, היינו צ’רקסים, עד קום מדינת ישראל.

בעבר-הירדן המזרחי בתחומי ממשלת הירדן, ישנם צ’רקסים רבים, והשפעתם ניכרת בשלטון, במשטרה ובצבא – בשורות הלגיון הערבי. לצ’רקסים כפרים מיוחדים, ברובם בסביבות רבת-עמון. פר צ’רקסי גדול הוא ג’רש, השוכן על שרידי גרסה הרומאית, המפורסמת בחורבותיה הנהדרות, בלב הרי הגלעד. רבת-עמון, בערבית עמאן, היתה בראשיתה צ’רקסית. מיום שהיתה לבירת שלטון הירדן התרבו בה תושבים אחרים ואופיה הצ’רקסי טושטש.

כפרים רבים של צ’רקסים נמצאים גם בהרי הגולן, המהווים בימינו את אזורה הדרומי ביותר של מדינת סוריה, הנוגע בגבול ישראל, מזרחה מים כנרת ועמק החולה. החשוב בישובי הצ’רקסים בגולן היא העיירה קוניטרה, השוכנת על הכביש מישראל, דרך גשר בנות-יעקב על הירדן, אל דמשק – בירתה של סוריה.

במדינת ישראל ישנם לפי הערכה ב-1958–כ-1200 צ’רקסים.

בכפר-קמה (גליל תחתון) – כ-900, ובריחניה (גליל עליון) – כ-300 נפש.

במדינת הירדן – כ-10,000 צ’רקסים.

במדינת סוריה – כ-15,000 צ’רקסים.

ז. אחמדים    🔗

האחמדים הם חסידי כת מוסלמית אדוקה, שמרכזה בארץ הודו ולה מאמינים בהרבה ארצות בעולם. האחמדים בישראל הם כולם ערבים, יושבים בכפר אחד קטן בשם הערבי כּבּאבּיר, השוכן בהר הכרמל, בתחום העיר חיפה. שוכני הכפר הזה הם ערבים תושבי הארץ מדורות קודמים, ובהשפעתם של הודים מוסלמים התחילו להצטרף אל כת האחמדיה, לפני כשלושים שנה. בכפר כבּאבּיר בנין בעל כיפה לבנה, המשקיף יפה על סביבתו, והוא משמש מרכז דתי וחינוכי לבני העדה הזאת. השם כּבּאבּיר הוא ערבי ונקרא על שיחי הצלפים, בערבית כבּאבּיר (יחיד: כּוּבּאר), הגדלים בר גם בסביבה זו.

האחמדיה היא תנועה דתית בת ארץ הודו, הנקראת על שם מיסדה, הודי-מוסלמי, מירזה ע’ולם אחמד אלקאדיאני, בן העיר קאדיאן בארץ פונג’אבּ, בהודו המערבית. עיר זו משמשת כיום מרכז לתנועת האחמדיה, הנקראת לפעמים על שמה – אלקאדיאניה. אחמד הכריז עצמו בשנת 1889, משיח, מהדי בערבית, לפני חסידיו הרבים. הוא אמר למזג באיסלם יסודות מהנצרות ומהיהדות ולפשר בין מאמיניהם. לפי דבריו המלחמה הקדושה, א-ג’יהאד באיסלם, צריכה להעשות באמצעי הטפה בקרב הזרים ולהשתדל להכניסם אל דת האיסלם. הוא כתב את תורתו בספר מיוחד בשם הערבי: בראהין אחמדיה – הוכחות אחמדיות. אחרי מותו של אחמד בשנת 1908, התחילו חסידיו ותלמידיו להפיץ את תורתו החדשה שמצאה לה אוהדים רבים, בעיקר בארץ הודו ובאיים הסמוכים אליה. לאחמדיה מרכז חשוב גם באנגליה ובה מופיע עתונם, בשפה האנגלית.

בשנת 1928 הגיעו שליחי האחמדיה גם אל ארץ-ישראל והתחילו בפעולתם בחיפה ובסביבתה. השליח הראשון היה אַבּוּ אלעטא אלג’לנדארי. בכפר הערבי כבּאבּיר אשר בהר הכרמל, מצאו את חסידיהם הראשונים, ולאט לאט נספחו אליהם כל בני הכפר, במספר כ-500 נפש. בכפר זה הקימו את בנינם: ג’מע סידנא מחמוד – מסגד אדוננו מחמוד, לכבוד ראש האחמדיה בימי בנינו, כפי שמסופר בכתובת ערבית החקוקה מעל פתחו. בבנין זה ספריה ומערכת עתונם, בשם: אלבּושרה (הבשורה), בלשון הערבית. ראשית הופעתו בשנת 1932. בו משתקפים עניני כת האחמדיה בכלל וחיי עדתם בישראל בפרט.

 

II הנוצרים בישראל    🔗

א. סקירה היסטורית קצרה    🔗

כבר בימיו של ישו הנוצרי, בראשית המאה הראשונה, התחילו להיווצר בארץ קהילות זעירות של נוצרים בעיקר בערים הגדולות של אותם הימים: ירושלים, לוד, יפו, קיסריה ובחופי הכנרת. הנוצרים הראשונים היו ממוצא יהודי, והם טרם הקימו להם בתים מיוחדים לתפילתם, והיו עורכים את כנוסיהם וטכסיהם הדתיים בבתים פרטים של מאמיניהם.

בקיסריה קרה מקרה ראשון שלא-יהודי, הרומאי קורנליוס, שר-מאה בגדוד האיטלקי שחנה בעיר, היה לנוצרי וכאשר סופר זאת לנוצרים הם אמרו: “אכן גם לגוים נתן אלוהים לשוב אל דרך החיים”²⁰. מקיסריה זו יצא סנט פאול למסעו המפורסם אל רומא, בקירוב בשנת 60 לסה“נ. בימי מרד היהודים ברומאים, בשנת 66–70 לסה”נ, נמלטו הנוצרים מירושלים לעיירה פחל (פלה), בעמק הירדן המזרחי²¹.

בראשית המאה הרביעית, בימי שלטון הרומאים נרדפו הנוצרים במזרח, וביחוד התפרסם הקיסר הרומאי דיאוקליטיאן ברדיפותיו נגד הנוצרים ובהוצאה להורג של אחדים מהם, בשנת 304, שהתקדשו במסורת הנוצרית.

בסוף המאה הרביעית עברה הארץ מידי הרומאים עובדי האלילים, לידי הביזאנטים שהיו נוצרים אדוקים ושפתם – יוונית. בירתם המדינית והדתית היתה קושטא (קונסטנטינופול), בימינו איסטנבּול התורכית. בתקופת הביזאנטים התחזקו הנוצרים בארץ מאד והם הקימו להם הרבה כנסיות ומנזרים. סנט הלנה, המלכה הביזאנטית המפורסמת, אמו של קונסטנטין הראשון, היתה לנוצריה אדוקה. היא באה אל הארץ, בקירוב בשנת 326, והניחה יסודות לכנסיות במקומות קדושים מפורסמים בחיי ישו הנוצרי. בניני סנט הלנה הם הכנסיות הקדומות ביותר בארץ-ישראל ובעולם הנוצרי. בדורות הבאים נבנו כנסיות רבות בכל חלקי הארץ. בימי מלכותו של הקיסר הביזאנטי יוסטיניאן א', שמשל גם על הארץ בשנות 518–527, הוקמו בארץ מנזרים רבים. בזמנו נבנה גם המנזר סנט קתרינה בהר סיני, הקיים עד ימינו. מעניין ששמו של יוסטיניאן זה מובא גם בכתובת ארמית-עברית, משובצת ברצפת המוזאיקה של בית-הכנסת הקדום בבית אלפא, עמק יזרעאל, שנבנה בימי מלכותו.

[ציור: יוסטיניאן הגדול

קיסר ביזאנטיון, בשנים 518–527. דמותו המשובצת במוזאיקה בכנסיה סנט אפולינר-נאֶף, רוואֶנה, איטליה.

Saint Apollinaire-Neuf, Ravenna.]

[ציור: **כתובת יוונית וארמית ** משובצת ברצפת בית-הכנסת העתיק בבית-אלפא. בכתובת הארמית נזכר יוסטיניאן, קיסר ביזאנטיון. “מלכותה דיוסטינוס מלכה”.]

יוסטיניאן קיסר ביזאנטיון בנה כנסיות רבות בכל מלכותו הרחבה. הן מתוארות בחיבור מיוחד שנכתב ביוונית בשנת 550 מאת ההיסטוריון הביזאנטי המפורסם פרוקופיוס שהיה יליד קיסריה.

בישראל נמצאים שרידים רבים ומענינים של כנסיות עתיקות מהתקופה הביזאנטית. בהרבה חורבות של כנסיות ביחוד מהמאות החמישית-ששית, נגלו רצפות מוזאיקה יפות, מקושטות בצורות גיאומטריות, בדמויות של חיות וצפורים רבות ושונות. ביחוד מצוי בהן הטווס. בהרבה מהרצפות משובצים צלבים וכתובות יווניות המדברות בשבח ישו הנוצרי ומזכירות שמות נדיבים והגמונים נוצרים.

בהרי הגליל ובחופי הכנרת נחשפו שרידים רבים מכנסיות נוצריות ביזאנטיות. המוזאיקות היפות של טבּחה, בקרבת כפר-נחום, הן מהיפות והמענינות ביותר בארץ.

שרידי כנסיה, מוזאיקות וכתובת יוונית נמצאו בחפירות שנערכו בתל בית-ירח, בחוף הכנרת, בין דגניה וכנרת. שרידי כנסיות ביזאנטיות נחשפו במרומי הר סוסיתא, בחופה המזרחי של הכנרת.

[ציור: לוח שייש מחורבות סוסיתא, שריד מכנסיה ביזאנטית.

מוצג במוזיאון העתיקות בירושלים. צד א: צורת דולפין חקוקה בלוח השייש.

רצפות ביזאנטיות יפות נגלו בבית-שאן אשר בעמק הירדן, שהיתה עיר ביזאנטית חשובה ונקראה בשם היווני סקיטופוליס – עיר-הסקיטים. בה גם נמצאו שרידים נוצרים אחרים.

רצפות מוזאיקה נוצריות נגלו במקרה בשנים האחרונות בסביבות הקיבוצים בית-השיטה ושדה-נחום, בעמק יזרעאל המזרחי.

[ציור: מנורה תלויה בפתח ומעליה כתובת יוונית: “בזמנו של הכומר (פרסביטרוס) פרוקופיוס”.]

[ציור: כתובת יוונית משובצת בתא-תפילה נוצרי בסוסיתא.

תירגום הכתובת: “מנחת אלה אשר ה' יודע את שמותיהם. קוסמאס ודמיאנוס הקדוש קבל אותה, אמן, אדון”.

לפי המסורת הנוצרית קוסמאס ודמיאנוס היו תאומים ילידי ערב והיו רופאים מפורסמים. הם היו נוצרים נאמנים והוצאו להורג בימי דיוקליטיאן קיסר, במאה הרביעית]

[ציור: רצפת המוזאיקה בכנסית המנזר הביזאנטי בבית-שאן.

[שירטוט: תוכנית הכנסיה הביזנטית בבית-שאן.

מהמאה הששית לסה"נ. נחרבה בראשית המאה השביעית עם כיבוש הארץ בידי הערבים, בעת שבסביבתה התחוללו קרבות בין הערבים והביזנטים. הכניסה נגלתה בשנת 1931 ובה נערכו חפירות מדעיות מטעם האוניברסיטה האמריקאית פנסילבניה, פילדלפיה.

I. החדר הגדול ביותר. I. גלגל מזלות (ציור). II חדר צדדי. III. ברצפת החדר משובצת מוזאיקה מקושטת יפה (ציור). IV. חדר התפלה. ברצפתו מוזאיקה מקושטת בדמויות צפורים רבות ושונות (ציור).]

בקרבת תל שקמונה, הסמוכה לחיפה, נמגלתה במקרה מוזיאקה נוצרית משובצת בציורים וכתובת יוונית. (ציורים)

בגליל העליון, בתחום הכפר סוחמתה, נתגלו קטעי מוזאיקה, והם שרידים מכנסיה קדומה. (ציורים)

[ציור: גלגל המזלות המשובץ ברצפת הכנסיה הביזאנטית בבית-שאן.

באמצע העיגול משובצות שתי נשים המסמלות את הירח – מימין, והשמש – משמאל. סביב שנים-עשר סמלי החודשים. מתחת כל סמל שם החודש ביוונית ומספר ימיו.

[ציור: רצפת מוזאיקה ברצפת אחד החדרים במנזר הביזאנטי של בית-שאן.]

דרומה מחיפה נגלו בקרבת תל דור, עיר מפורסמת בתקופת המקרא, שרידי כנסיה ביזאנטית ועל אחד מעמודיה חקוקה כתובת מענינת, המעידה שבגומה החצובה בעמוד זה, היתה שמורה אבן מגבעת הגולגולתא בירושלים, שעליה הוצלב ישו הנוצרי (ציור).

בין חורבות קיסריה, מרכז נוצרי חשוב בתקופה הביזאנטית, נחשפה מוזאיקה גדולה מקושטת בהרבה מיני חיות (ציור).

בקיבוץ בחן, השוכן בירכתי השרון ולרגלי הרי שומרון, נחשפו בעת חפירת יסודות לבית מוזאיקה ובה משובץ ביוונית פסוק מתהלים: “(עדותיך נאמנו מאד) לביתך נאוה קודש, ה' לאורך ימים” (ציור).

[ציור: רצפת מוזאיקה בכנסיה קדומה של מנזר קטן.

שרידיו נגלו בתחום הקיבוץ בית-השיטה, בעמק יזרעאל המזרחי.

במוזאיקה שבעים משבצות. באחדות מהן משובצות ראשי תיבות של שמות קדושים ושל אימרות במסורת הנוצרית. בשורה שמינית במשבצת ששית, משמאל, האות: M – מרים אם ישו. במשבצת הרביעית האות: π – מהמלה היוונית פנימה, ופירושה רוח הקודש. במשבצת הראשונה האותיות: BT קיצור של המלה היוונית: בויתאי – הושע. במשבצת למטה ממנה האותיות XPC – קריסטוס – משיח, כינוי של ישו בקרב הנוצרים.

במשבצת הרביעית מלמעלה והשלישית מימין, משובצות אותיות יווניות אחרות והן ראשי תיבות של הפסוק: ‘ישו המשיח בן האלוהים הוא המושיע’.

המוזאיקה העברה לירושלים ומשובצת בימינו בגן הקריה, בקרקעית של בריכת-מים קטנה.]

[שירטוט: תוכנית הכנסיה הנוצרית שנגלתה בבית-השיטה.

בחדר ימין, למטה, רצפת מוזאיקה (ציור).]

[ציור: שרידים מכנסיה נוצרית שנגלתה על-יד תל שקמונה, בקרבת חיפה.

קטע מרצפת המוזאיקה בה משובצות שתי יונים מתחת לפרחים. מוצגת במוזיאון לאמנות קדומה, חיפה]

שרידים אחרים מכנסית שקמונה.

[ציור: קטע מרצפת מוזאיקה נוצרית שנגלתה בקיבוץ עברון, בשנת 1951.

המוזאיקה משובצת בכנסיה שנבנתה בשנת 415, בה שיירי כתובת יוונית: “זכור את עבדך טימותיוס”… בראשית הכתובת היוונית שלושה סמלים או אותיות. לפי הסברה האות י' בכתב העברי או השומרוני הקדום]

[ציור: לוח אבן מקושט בסמלים נוצרים, נמצא בשנת 1904 בסביבות אכזיב, בקרבת נהריה, בחוף הים התיכון. שמור במוזיאון לובר, פריז.]

[ציור: קטעי מוזאיקה נוצרית שנגלתה בכפר סוחמתה, בימינו כפר נטוש בקרבת מושב חוסן, בסביבות פקיעין.]

המוזאיקה משובצת בכנסיה נוצרית מהמאה החמישית-ששית לסה"נ, ונגלתה בשנת 1925. בה גם משובצות כתבות יווניות. באחת מהן מבקשים המשרתים בכנסיה זו: “אדון ישו (?) עזור לכפר זה וברך אותו”….

שרידי כנסיה נוצרית-ביזאנטית נמצאים בעיי הכפר הנטוש מגדל-צדק (בערבית: מג’דל צאדק), בסביבות פתח-תקוה וראש-העין. מכנסיה זו שרד המשקוף, אבן גזית גדולה ובה חקוקה כתובת יוונית לזכר קדוש נוצרי, קיריאקוס, נער צעיר שהוצא להורג בימי הקיסר הרומאי דיאוקליטיאן (ציור).

[ציור: כתובת יוונית-נוצרית חקוקה בעמוד. נמצא בחורבות כנסיה בקרבת תל דור. הכתובת מספרת: “אבן מגולגולא הקדושה”.

גולגולתא, במסורת הנוצרית גולגותא, הוא שמה העברי-ארמי של הגבעה בירושלים, שעליה נמצאת קבורתו של ישו הנוצרי בימינו. האגדה מספרת שבה טמונה הגולגולת של אדם הראשון, ומכאן שמה. הלטינים תירגמו את שמה וקראו לגבעה: קלבריה, מלבון קלבה – גולגולת בלטינית.]

[ציור: דוב מסתער על טרפו קטע מהמוזאיקה הביזאנטית בקיסריה.]

[ציור: כתובת יוונית במוזאיקה ביזאנטית נגלתה בקיבוץ בחן, בשרון: “(עדותיך נאמנו מאד) לביתך נאוה קודש, ה' לאורך ימים” (תהלים צג, ה).]

[ציור: משקוף של בנין ביזאנטי, בכפר מגדל-צדק, בקרבת פתח-תקוה וראש-העין.

עליו חקוקה כתובת יוונית: “מקום-קדוש (מרטיריון) של הקדוש קריאקוס”.

לפי המסורת הנוצרית קריאקוס היה ילד בן שלוש שנהרג על קידוש הנצרות בימי דיאוקליטיאן הקיסר הרומי, בראשית המאה הרביעית. הכתובת מהמאה החמישית-ששית לסה"נ.]

ברמת-רחל הסמוכה לירושלים על אם הדרך אל בית-לחם הקרובה, נגלתה כנסיה קדומה. ברצפתה מוזאיקה ובמפולת שנערמה עליה נמצא צלב גדול חצוב באבן (ציורים).

שרידי הכנסיה שנגלה בחפירות רמת-רחל, דרומה לירושלים.

במבואות ירושלים המערבים נחשפו בגבעת-רם, בעת חפירת יסודות לבניני האומה, שרידי מוזאיקה וכתובת יוונית-נוצרית (ציור).

[ציור: קטע מכתובת יוונית משובצת במוזאיקה שנגלתה בגבעת-רם, מערבה לירושלים. התירגום: “אדוני אלוהי גיאורגיוס הקדוש זכור את המנדב…”]

בעין-כרם הסמוכה לירושלים וקדושה לנוצרים, נגלו רצפות מוזאיקה ביזאנטית, הנמצאות במקומן, במרתפי הכנסיה הפרציסקאנית על שם יוחנן המטביל (ציור)

בסביבות עין-כרם דרומה, בצל אלונים עתיקי-ימים, חורבה בשם סעדים (בערבית: סעידה). בה שרידי מנזר נוצרי מהמאות החמישית-ששית, ובין אבניו שברי משקוף גדול ועליו חרותה כתובת יוונית (ציור).

[ציור: שברי משקוף, שריד ממנזר נוצרי קדום, בהרי ירושלים.

באמצע חקוק עיגול ובו היה צלב שטושטש בידי הערבים. בצדיו כתובת יוונית: “גם זה המוסד של הכומר מרין”.]

מערבה-דרומה מירושלים, בגבול חבל עדולם בימינו, נגלו שרידים של כנסיה נוצרית וברצפתה מוזאיקה מקושטת (ציור).

[שירטוט: תוכנית של כנסיה נוצרית. שרידיה נמצאו בחורבה הנקראת בשם הערבי: אום א-רוס, בהרי יהודה ובגבול אזור עדולם. התוכנית משנת 1898. ברצפתה נמצאו שרידי מוזאיקה מגוונת, ובה צורות גיאומטריות שונות. בחלקה המזרחי, לפני המזבח, משובץ ברצפה צלב ומתחתיו גביע, שממנו יוצאות דליות גפן. מימין לצלב הגדול מצויר צלב קטן ואחריו כתוב ביוונית: ‘של הקדוש יוחנן’. משמאל משובצות מלים בכתב סורי: ‘מרא יוחנה’, ‘יונה כהן’. משמאל לצלב למעלה שרידי מלה, לפי הסברה בכתב עברי, אולם עכשיו אי אפשר לקרוא אותה.

במפולת הכנסיה נמצאו אבני גזית רבות וקטע ממצבת קבורה, ועליה כתובת יוונית. כן נגלתה אבן ועליה ציור של פסל וסביבו שרידי כתובת יוונית. בקרבת אום א-רוס נמצאו שרידים נוצרים אחרים]

[ציור: אגן-טבילה נוצרי, מהמאה הששית.

נמצא בחורבה הנקראת בערבית: מלכתא סמוכה לאום א-רוס הנזכרת. בשולי האגן כתוב ביוונית: “לשלומם של מתיה וגיאורג”.]

רצפת מוזאיקה, מהיפות ביותר בארץ, נמצאה בבית-גוברין, השוכנת בדרום, לרגלי הרי יהודה (ציור).

[ציור: לוח שייש נוצרי.

נמצא בשדות משואות-יצחק, בסביבות אשקלון, הלוח מוצג במוזיאון העתיקות בירושלים.]

בנגב המערבי, בגדות נחל הבשור, נחשפה במקרה בהתפוצצות פצצה במלחמה העולם הראשונה, מוזאיקה נוצרית מקושטת יפה, המשובצת בימינו במצבת הנצחון בעיר קנבּרה, אוסטרליה]

[ציור: מוזאיקה מקושטת יפה שנגלתה בבית-גוברין.

מעל שני הטווסים משובצת כתובת יוונית: “לישו מלך העולם, קשטתי את הבנין במוזאיקות, את הרצפה ואת המבוא, בידי תלמידו, כהנו העניו עובדיאוס (עובדיהו) האדוק”.]

[ציור: רצפת מוזאיקה נגלתה בנגב המערבי, בקרבת גדות נחל הבשור.

המוזאיקה נחשפה במלחמת העולם הראשונה ע"י פצצה שנפלה עליה מעמדות התורכים בעיר עזה הקרובה, אל תחום מחנות של הצבא האוסטרלי. הרצפה העברה אל אוסטרליה, והיא משובצת במצבת הזכרון הנמצאת בבירתה קנברה.]

מענינות הכנסיות החרבות הנמצאות במרחבי הנגב, בעריה הנטושות: שבטה (סבּיטה), עבדת (עבּדה), ממשית (כּורנובּ), ניצנה (עוֹג’ה), רחובות (א-רחיבּה) ואחרות (ציורים).

שרידים נוצרים בחורבות שבטה (סבּיטה), בנגב הדרומי.

[שירטוט: תכנית הכנסיה הדרומית, בחורבות שבטה.

[ציור: משקוף מקושט מהכנסיה הדרומית בשבטה.

למטה כתוב ביוונית: "נבנתה בכהונתו של עדו, בשנה ג' ".]

[שירטוט: תוכנית הכנסיה הצפונית, בחורבות שבטה.

[שירטוט: תוכנית הכנסיה בחורבות ניצנה (עוג’ה אל חפיר) בנגב הדרומי.

בתקופה הביזאנטית היתה ארץ-ישראל גם מרכז של יצירה ספרותית חשובה בתולדות הנצרות הקדומה ביותר. בה התפרסמו אישים שהם מאבות הכנסיה הנוצרית, ובה הם כתבו את יצירותיהם בשפה היוונית. קיסריה בחוף הים התיכון, שימשה מרכז רוחני חשוב להם. בה חי במאה השלישית אוריגן – אבי מחקר המקרא בתולדות הנוצרים. בקיסריה חי גם הבישוף היווני אבסבּיוּס, שכתב ספר חשוב על תולדות הכנסיה הנוצרית, וספר בשם היווני ‘אונומסטיקון’ על הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל. בין אבות הכנסיה הנוצרית היה גם אפיפאניוס, בן משפחה יהודית עובדת-אדמה בכפר קטן בקרבת בית-גוברין בדרום. כן ידוע סוזימנוס, אף הוא יליד משפחה יהודית בארץ-ישראל, שכתב ספר חשוב על תולדות הכנסיה הנוצרית. במאה הששית נולד בקיסריה פרוקופיוס שהיה סופר ופקיד חשוב בשלטון הביזאנטים במזרח.

בבית-לחם אשר ביהודה התגורר סנט הירונימוס, בן ארץ דלמאטיה, שתירגם את המקרא לרומית, הוולגטה, התירגום המקודש בכנסיה הקתולית. הוא גם כתב פירוש נרחב לכתבי הקודש, ולפי דבריו נעזר בידי חכמים יהודים שהכיר בארץ. הירונימוס מת בשנת 420, ובכנסית הלידה של ישו בבית-לחם מראים את קברו הנערץ בעולם הנוצרי.

במדבר יהודה ובערבות יריחו התגוררו נזירים רבים שבאו מארצות שונות ואחדים מהם התפרסמו במסורת הנוצרית, כמו איתימיוס הארמני ומר סבּא היווני, שמנזרו קיים עד ימינו. בבית-שאן נולד והתגורר נזיר יווני סנט קירילוס שנקרא על שמה היווני של עירו סקיטופוליס. בשנות 550–580 הוא כתב את תולדות חייהם של נזירים מפורסמים בני דורו. נזיר מפורסם אחר בן הארץ היה סנט הילאריון, שנולד בסביבות עזה למשפחה של יוונים עובדי אלילים. סנט הירונימוס הנזכר כתב את תולדות חייו, ששימשו דוגמה בחיי נזירים רבים במזרח הביזאנטי. 

בתקופה קדומה התחילו לעלות אל הארץ עולי-רגל נוצרים, מתוך תשוקה להסתופף במקומותיה הקדושים. אחדים מהם תארו בכתב את סיוריהם, וחיבוריהם מהווים ספרות עולי-הרגל הקדומה ביותר של הארץ.

מדי פעם בפעם, לרגל מאורעות חשובים בכנסיה, נערכו כינוסים (סינודים) במזרח, וגם ראשי הנוצרים בארץ-ישראל השתתפו בהם. בכינוסים דנו על בעיות שונות שהתעוררו בעולם הנוצרי ועמדתה של הכנסיה נגד אישים שונים, אשר ניסו להגדיר את בריאתו של ישו. כנס דתי מפורסם נערך בשנת 234, בעיר ניסה. אחר בשנת 347 נערך בעיר סרדיקה, בימינו סופיה בירת בולגריה. החלטות הכינוסים הללו חשובות בתולדות הנצרות. אחדות מהן רשומות ביוונית במוזאיקות המקשטות את קירות כנסית הלידה של ישו בבית-לחם (ציורים).

[ציור: החלטות מפורסמות בתולדות הנצרות, כפי שהן רשומות במוזאיקות משובצות בכנסית הלידה בבית-לחם.

החלטות הסינורים בערים ניסה, בשנת 234, ובקונסטנטינופול, בשנת 381.

מימין: החלטת הסינוד שהתכנס בעיר ניסה והשתתפו בו 318 ‘אבות קדושים’ נגד אריוס, שכפר ביסודות האמונה הנוצרית. משמאל: החלטת הסינוד שהתכנס בקונסטנטינופול שבו השתתפו 150 ‘אבות קדושים’, נגד מקדניוס שגידף את רוח הקודש ונגד אפולינר הכופר.

למטה צורות בני אדם, המסמלים את אבותיו של ישו הנוצרי, כפי שמובא בברית החדשה (משמאל לימין): יעקב (סבא של ישו), מתן, אלעזר, אליהוד, יכין, צדוק, עזור…]

[ציור: החלטת הסינוד בעיר סרדיקה, בשנת 347.

למטה ציור סמלי של העיר סרדיקה ושמה מובא מעל הכפה: “הסינוד הקדוש בסרדיקה, 140 בישופים, התאסף כדי להושיב מחדש במקומותיהם את הקדושים אתנאס מאלכסנדריה, מלס מאנטיוכיה, פאול מקונסטנטינופול, שגורשו ע”י אנשי אריוס".] 

כנם נוצרי חשוב נערך בשנת 451 בעיר קלחידון, בימינו בתחום קושטא האירופית. רוב משתתפיו הכריזו ככפירה את התורה המונופיסטית, המגדירה את ‘השילוש הקדוש’ בטבע אחד. הכתות המונופיסטיות נפרדו מהכנסיה הכללית וכל אחת הקימה כנסיה לעצמה, כמו הקופטים – במצרים, החבשים – בחבש והארמנים – בארמניה. לכתות הללו קהילות גם בישראל.

בראשית המאה השביעית כבשו ערבים-מוסלמים את הארץ מידי הביזאנטים-הנוצרים. בימי שלטונם נרדפו הנוצרים בידי המוסלמים, שהשתדלו לצמצם את חייהם בארץ. מסבת הסכנות ויחס האיבה של המוסלמים באו עולי-רגל נוצרים מעטים מאד אל הארץ. הם אינם מספרים על חיי תושביה אלא רק התענינו במקומותיה הקדושים ובעברה הקדוש הדתי. סנט ויליבּלד, נוצרי אנגלי, שסייר בארץ בשנת 754 מספר במקרה על טבריה: “ושם ישנם הרבה בתי תפילה לנוצרים”. הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי, הירושלמי, מספר בשנת 985 על תושבי הארץ: “ורוב הרופאים והלבלרים²² הם נוצרים”. וכאשר מתאר הוא את מצבם הירוד של אחיו המוסלמים בירושלים, הוא מוסיף: “כבר מזמן גברו עליהם הנוצרים והיהודים”.

גם בראשית ימי-הביניים נמשכו בעולם הנוצרי במזרח חילוקי דעות דוגמטיים אשר נבעו בעיקרם מתוך שוני לאומיותם, עברם ותרבותם של הנוצרים. פילוג גדול חל בשנת 1054 שהביא לידי פירוד גמור בין המזרח היווני ובין המערב הרומאי, שנשאר כפוף, למרותו של האפיפיור ברומא. בני המערב נקראו קתולים, מלה יוונית שפירושה – כלליים. אותם הנוצרים היוונים שנפרדו מהכנסיה הקתולית ולא קבלו את מרות רומא עליהם, קראו לעצמם אורתודוקסים, מלה יוונית שפירושה ישרי-אמונה (אורתו²³–ישר, דוקוס–אמונה). היוונים האורתודוקסים מהווים את רוב הנוצרים במזרח ובישראל.

אמנם לא כל הנוצרים במזרח פרקו מעליהם את עול רומא. היו יוונים שנשארו נאמנים לו, כמו היוונים-הקתולים או המלכּיים והמארונים תושבי הלבנון. רוב הקתולים בישראל הם בני הכתות המלכּית והמארונית.

הצלבנים הקתולים שפלשו מארצות אירופה אל המזרח בקנאות דתית חזקה, נצחו את המוסלמים והשתלטו על הארץ בשנת 1100. הם רדפו לא רק את המוסלמים ודיכאו אותם קשות, אלא גם את הנוצרים האורתודוקסים והגבילו את פעילותם הדתית.

[ציור: קרב בין המוסלמים והצלבנים, בסביבות אשקלון.

המוסלמים – מימין, הצלבנים עם דגלים – משמאל.

תמונה מגוונת בחלון של הכנסיה סנט דאֶניס, הסמוכה לפריז, צרפת.]

הכנסיה הלטינית-הקתולית ומסדרי נזיריה השונים השתלטו על הארץ. הם הקימו להם הרבה כנסיות מפוארות לא רק בירושלים בירתם, אלא גם בערים אחרות בארץ.

במשך כל תקופת שלטון הצלבנים בארץ היו קרבות עם המוסלמים אויביהם שהדריכו את מנוחתם. בשנת 1187 פרץ צלאח א-דין (סלאדין) בראש צבאותיו המוסלמים אל הגליל. בסביבות טבריה, בהר ‘קרני חיטין’ התלקח קרב דמים קשה והמוסלמים נחלו את נצחונם הגדול שהביא קץ לשלטון הצלבנים ברוב חלקי הארץ ובירושלים בירתם. אזור שלטון הצלבנים הצטמצם במישור החוף: מיפו צפונה לאורך כל השרון, עכו היתה בירתם ובה נמלם החשוב ביותר. בשנת 1291 הצליחו המוסלמים לכבוש גם את עכו מידי הצלבנים ובזה בא קץ השלטון הנוצרי בארץ, שנמשך במשך תקופה של מאתים שנה בקירוב.

במדינת ישראל נשארו חורבות רבות מתקופת שלטון הצלבנים בארץ: שרידי כנסיות ומנזרים, מצודות ובנינים, כתובות לטיניות וכו'. שרידים צלבנים מענינים נשארו בערים ובאתרים בחוף הים התיכון: בעכוֹ בשמה הצלבני סנט ג’ין ד-אקר, בעתלית בשמה הלטיני קסטלום פרגרינורום – מבצר עולי-הרגל, בקיסריה, באפולוניה בשמה הצלבני ארסור (שיבוש של ארסוף הערבי) ובאשקלון. בפנים הארץ: ביבנה – איבּלין, בית-גוברין – גיבּלין, בלוד, בנצרת ובציפורי הנמצאת בקרבתה. בסביבות עכוֹ ובהרי הגליל נשארו שרידים של מצודות מפורסמות: ג’ודין בתחום קיבוץ יחיעם בימינו, מונפור – מצודת-ההר, מזרחה ממנה. במרומי הגליל המזרחי בקרבת המושב החדש מרגליות המצודה הצלבנית שטו-נף – מבצר-חדש. במרומי הר המצודה בצפת ובפיסגת הר התבור נשארו שרידים של ביצורים צלבניים. גם בגליל המזרחי שרידי מצודה שנקראה בשמה הצלבני: בּלבוּאָר – יפה-נוף (ציורים).

[ציורים: חותמות של מושלים נוצרים בערים צלבניות.

שרידים צלבנים בעתלית – קסטלום פרגרינורוּם

[שירטוט: תוכנית של הכנסיה סנט ג’ין בעכו.

[ציור: כתובת צלבנית בעכו.

[שירטוט: תוכנית של הקתדראל הצלבני בקיסריה.

הקתדראל נבנה בקירוב בשנת 1130 והיה נקרא על שם סנט פאול, אשר היה אסור בעיר זו ולוקח בידי הרומאים מנמלה אל רומא, בקירוב בשנת 60 לסה"נ.

הקתדראל נהרס כליל בכיבוש קיסריה בידי המוסלמים, בשנת 1291. רק שרידים מעטים מאד ממנו נשארו, ולפיהם הותקנה התוכנית הזאת, בשנת 1926.]

[ציור: קערה עשוי זכוכית.

שמורה בקתדראל סנט לורנצו בעיר גנואה, איטליה.

האיטלקים קוראים לה סאקרו קאטינו, ולפי המסורת היא הובאה מקיסריה בידי צלבנים איטלקים. האגדה מספרת שקערה זו היתה לפני ישו הנוצרי ביושבו ב’סעודה האחרונה' בירושלים.]

[שירטוט: תוכנית של מנזר צלבני הרוס בהרי ירושלים. נקרא בשם הלטיני: אקווה-בלה – מים יפים. הערבים שיבשו את השם הצלבני וקוראים לו – איקבּלה.]

[שירטוט: תוכנית של כנסיה צלבנית בבית-גוברין.]

[ציורים: שרידי תחמושת צלבנית, נגלו במצודת מונפ’ור.] (

מצודות צלבניות בישראל

[שירטוט: מצודות מונפ’ור בגליל העליון.

אחרי מפלת הצלבנים עברה הארץ לידי מוסלמים-ממלוכּים שמרכזם היה בארץ מצרים, ובירתם קאהיר. הרבה מכנסיות הצלבנים הפכו למסגדי תפילה למוסלמים עד היום: בירושלים, רמלה, לוד וכו‘. כנסיות אחרות נחרבו כליל ורק שרידים דלים נשארו מהם, כמו בקיסריה, בעכו וכו’. (ראה ציורים)

בתקופת שלטון הממלוּכּים התקיימו קהילות נוצריות קטנות ובעיקרן אורתודוקסיות, והקתולים נעלמו כמעט כליל. היו נוצרים-ערבים שמילאו תפקידים שונים בשלטון המוסלמי בארץ.

בראשית המאה השש-עשרה עברה הארץ לשלטון התוּרכּים-המוסלמים. גם בימי שלטונם התקיימו קהילות של נוצרים וברובם יוונים-אורתודוקסים ובמעוטם – קתולים. הזעזועים הגדולים בכנסיה הקתולית בארצות אירופה של המאה השש-עשרה והתפשטות הפרוטסטאנטיות בארצות רבות, לא הגיעו אל נוצרי המזרח.

בימי שלטון התוּרכּים ניסו נזירים קתולים להקים להם מרכזים, ביחוד במקומות הקדושים להם. חלוצי הנזירים הקתולים הם חברי מיסדר הפרנציסקאנים ‘שומרי הארץ הקדושה’. הם רכשו במהלך הזמן גם מקומות קדושים מפורסמים במסורת הנוצרית והקימו בהם את מנזריהם וכנסיותיהם הקיימים גם בימינו. בעקבותיהם באו נזירים חברי מיסדרים אחרים מפורסמים: כרמליתים, בנדיקטים, דומיניקאנים ואחרים. כן באו גם נזירות בנות מיסדרים שונים, מהוותיקות ביותר הן ‘אחיות יוסף’, ‘אחיות סנט קליר’ ‘גבירות נצרת’ ואחרות.

בעקבות חדירתם אל הארץ של גופים נוצרים שונים, לא הסתפקה הכנסיה הקתולית רק בפעולות מיסדרי הנזירים, אלא הקימה בשנת 1847 גוף מרכזי קתולי – האפטריארכיה הלטינית בירושלים. תפקידה היה להסדיר את פעולות המיסדרים השונים, להגביר את הקתוליות בקרב האוכלוסיה בארץ, וגם לעודד הקמת כנסיות ומנזרים למיסדרים אחרים, ולפתוח רשת של בתי-ספר בקרב האוכלוסיה הנוצרית.

בראשית המאה התשע-עשרה התחילו נסיונות מצד הפרוטסטאנטים להחדיר את השפעתם, עיקרי אמונתם והשקפתם הנוצרית בקרב האוכלוסיה בארץ-ישראל. אחרי שסולקו בשנת 1840 מוּחמד עלי, איבּרהים פחה בנו וצבאותיהם המצרים מן הארץ, בעזרתם הפעילה גם של האנגלים והפרוסים, הקימו בירושלים מרכז אפיסקופיה פרוטסטאנטית אנגלית-פרוסית. ההגמון האנגליקאני הראשון היה מיכאל שלמה אלכסנדר, יהודי מומר ששימש בתפקידו זה בשנות 1841–5. המיסיון הבריטי האנגליקאני שלח אל הארץ את מיטב המיסיונרים שהקימו בתי-ספר ובתי-חולים, במטרה למשוך תושבים אליהם, יהודים או ערבים, ולהשפיע עליהם שיעברו אל הנצרות הפרוטסטאנטית. כתוצאה של מיסיונריות חזקה, שהושקע בה ממון ומאמץ רב, נוצרו פה ושם עדות זעירות של פרוטסטאנטים. המרכז הדתי הראשון של הפרוטסטאנטים ‘כנסית ישו’, הוקם בעיר העתיקה בירושלים.

במחצית המאה התשע-עשרה התחילו גם הפרובוסלאבים הרוסים להחדיר את השפעתם בקרב האוכלוסיה בארץ. הם באו לעזרתם של אחיהם הקרובים ביותר היוונים-האורתודוקסים, וניסו להכניסם תחת השפעתם. הרוסים התחילו להקים את מרכזיהם בירושלים, בנצרת, ביפו, בחיפה וכו'. ירושלים שימשה מרכז לפעולות הפרובוסלאבים הרוסים. לראשה הדתי ניתן התואר ארכימנדריט, הנכבד בכנסיה הרוסית. הפעולה הרוסית נעשתה בעיקרה ע"י “החברה הקיסרית למען פלשתינה”, שעודדה גם עליות-רגל רבות-משתתפים אל הארץ.

במלחמת העולם הראשונה, בשנות 1918–1917, נכבשה הארץ ע"י הבריטים ושלטונם נמשך בה במשך שלושים שגה. הבריטים כפרוטסטאנטים השתדלו לחזק את כנסיתם זו בקרב הארץ, אולם בלי תוצאות רבות. הבריטים ראו את הנוצרים בארץ בכללם, כאלמנט נאמן להם, ולפיכך הכניסום בשרות הממשלה במספר הרבה יותר גדול מאשר כמותם בקרב האוכלוסיה הכללית.

במלחמת השיחרור בישראל, בשנת 1948, נמלטו מהארץ גם הרבה מהנוצרים, בעיקר תושבי הערים הגדולות. מעטים מהבורחים חזרו אל משפחותיהם שנשארו בארץ, בהסכמת ישראל.

הנוצרים בכללם נקראים בערבית: א-נצארה (יחיד: נוּצראני), דומה לשם העברי, הבא משם העיר נצרת, בערבית: א-נאצרה. הנוצרים גם נקראים במלה הערבית: מסיחין (יחיד: מסיחי), הנגזרת מהמלה מסיח – משיח, כינויו של ישו משיח הנצרות.

במדינת ישראל חיים נוצרים בני כתות וכנסיות שונות ורבות. מדברים בשפות רבות לפי מוצאם, וביניהם הבדלי צורות חיים והשקפה שונות. יש נוצרים היושבים בערים כסוחרים וחנוונים, ויש נוצרים החיים בכפרים כעובדי-אדמה – פלחים, ודומים באורח חייהם ובתלבושתם לשכניהם המוסלמים. רבים מהנוצרים הם נזירים המתגוררים במנזרים השייכים למיסדרים שונים. כן ישנם נוצרים כתושבים זמניים של הארץ והם בשרות השגרירויות והקונסוליות של מדינות שונות.

רוב הנוצרים בישראל הם קתולים ואליהם משתייכים גם המארונים והמלכּים (יוונים-קתולים). גם רוב הנזירים בישראל הם קתולים חברי מיסדרים שונים. הנוצרים האורתודוקסים, בני הכנסיה היוונית, מהווים כתה גדולה בישראל וברובם חיים בצפונה של הארץ, גם בכפרים כעובדי-אדמה. יש מהם נזירים, ברובם ממוצא יווני, המתגוררים במקומותיהם הקדושים. בימי הבריטים היתה זו הכת הנוצרית הגדולה ביותר בארץ-ישראל. כן ישנם בישראל קהילות של נוצרים ארמנים, קופטים וחבּשים. הפרוטסטאנטים בישראל הם מעטים והם בני כנסיות אחדות. יש מהם העוסקים במיסיונריות מטעם מוסדות שונים בעיקר מארצות-הברית, אנגליה וסקנדינביה.

הנוצרים בישראל חיים לפי דתם ורוחם, מקיימים את מנהגיהם וחוגגים את חגיהם בלי מפריע. במשרד הדתות הממשלתי מחלקה מיוחדת הדואגת לנוצרים לכתותיהם השונות ולמקומותיהם הקדושים ומגישה להם את עזרתה. לפרקים היא מוציאה לאור באנגלית, בצרפתית ובספרדית חוברת מיוחדת שבה משתקפים עניני הנוצרים בישראל. לעדות הנוצריות בתי-דין משלהם, המוכרים ע"י הממשלה. כמו יתר התושבים, בוחרים הם נציגים לכנסת. בכנסת השלישית יושבים 4 חברים נוצרים.

מפקד הנוצרים לכתותיהם בישראל, בשנת 1957

בישראל חיים כ-45,000 נוצרים, והם כ-2% מהאוכלוסיה הכללית, בערים – 31,000 נוצרים ובכפרים – 14,000 נוצרים.

קתולים כ-22.500 נפש

מלכּים (יוונים-קתולים) כ-15,000 נפש

לטינים כ-5,000 "

מארונים כ-2,500 "

יוונים-אורתודוקסים כ-20,000 "

פרוטסטאנטים כ-1,000 "

ארמנים כ-1,000 "

קופטים כ-1,000 "

חבּשים כ-100 "

הנוצרים בישראל חיים בערים הגדולות ובכפרים שונים בגליל.

בערים: חיפה, יפו, ירושלים, לוד, נצרת, עכוֹ, רמלה, שפרעם.

בכפרים: בקיעה (פקיעין), ג’יש (גוש-חלב), דיר-חנה (כפר יוחנה?), יפא (יפיע), כפר-יסיף, כפר-קנה (קנה הגלילית), מעיליה (עלות?), עוספיה (חוסיפה), עילבון (עיילבו), פסוטה (מפשטה), ריינה, רמה (הרמה), תרשיחה (מעונה). (בסוגרים השם העברי ההיסטורי)

בכפרים אחדים חיים הנוצרים בשכנות עם מוסלמים או דרוזים.

בתחומי ישראל נמצאים מקומות מהקדושים ביותר בעולם הנוצרי: נצרת וכנסיותיה הרבות, והקדושה מכולן היא כנסית הבשורה. על-ידה כנסית סנט יוסף ובקרבתה המעין עין-מרים, הנובע בלב העיר הזאת. עין-כרם – מקום לידתו של יוחנן המטביל, ומקום ביקורה של מרים אם ישו הנוצרי. הר-ציון – מקום מותה של מרים, ובבנין שבו מראים היהודים את קברו של דוד-המלך, בקומתו העליונה נמצא הקנאקולום – העליה, שבה ערך ישו את סדר פסח, סעודתו האחרונה המקודשת מאד במסורת הנוצרית. התבור הוא ‘הר ההתחלפות’ במסורת הנוצרית. כפר-קנה (קנה הגלילית) מקום המופת הראשון של ישו: הפיכת המים ליין בחתונה של עניים. מגדל – מולדת מרים המגדלית. הכפר נעים – בו הראה ישו הנוצרי מופת מפורסם. כפר-נחום – בו התרחשו הרבה מאורעות חשובים בחיי ישו. בקרבתו נמצאת טבּחה הקדושה, וסמוך לה הר נחום (הר האושר) – שעליו נאם ישו את ‘נאום ההר’ הידוע. ההר משקיף על פני הכנרת, ים הגליל בברית החדשה, וממנה יוצא הירדן הקדוש גם לנוצרים, וזורם דרומה אל ים המלח.

הערים יפו ולוד התפרסמו בפרשת המופתים של סנט פטרוס קדושם. אנטיפטריס וקיסריה ידועות בתולדות חייו של סנט פאול. בירושלים מראים את מקום מעונו וקברו של סנט סימון, שהכיר בישו התינוק את המשיח בעתיד. בלוד מראים את קברו של סנט גיאורג, קדוש מפורסם בכנסיה הנוצרית.

ג. הקתולים בישראל    🔗

הקתולים בישראל מהווים עדה נוצרית גדולה וחשובה. יותר ממחצית הנוצרים בישראל הם קתולים. הם שונים ומגוונים במוצאם ובתרבותם. רבים מהם תושבי ערים, ואחרים תושבי כפרים, ואורח חייהם דומה לשל הערבים וגם שפתם היא ערבית. בקרב הקתולים מהווים המארונים והמלכּים (יוונים-קתולים) עדות בפגי עצמן. כן ישנה עדה קטנה של ארמנים קתולים. בקרב הקתולים ישנם נזירים רבים בני מיסדרים שונים, והם יוצאי אירופה ואמריקה.

המארונים – נוצרי הלבנון.

המארונים מתגוררים בעיקר בצפונה של ישראל. ברובם בכפרים והם עובדי-אדמה. בחיפה נמצאת קהילה של מארונים ובה גם בית-דין מיוחד להם, המשמש לאנשיהם בכל הארץ. קהילה קטנה של מארונים נמצאת בנצרת ולהם כנסיה מיוחדת. כן חיים מארונים בכפרים בסביבתה. רוב תושבי הכפר גוש-חלב, בערבית ג’יש, אשר בגליל העליון, הם מארונים. המארונים בישראל הם אזרחים נאמנים למדינה ולאות הוקרה מסר ליהודים מנהיג המארונים בגוש-חלב, את חורבת בית-כנסת הקדום הנמצא בתחום כפרם, הידוע בהיסטוריה הישראלית בימי קדם.

מולדת דת המארונים (בערבית: מוּאַרנה) היא בהרי לבנון, ורוב הנוצרים החיים שם הם בני כת זו. נקראים על שם סנט מארון, שחי במרומי הלבנון במאה החמישית לסה“נ. הם מיחסים את מוצאם הגזעי לצאצאי הכנענים, הפ’יניקים, שחיו בלבנון ולאורך חוף הים התיכון. המארונים מדברים ערבית ורוב שמותיהם הפרטיים ושמות המשפחה הם ערבים. אורח חייהם דומה בהרבה לשל הפלחים המוסלמים. בשכנות עם כפרי המארונים בהרי הלבנון היו גם כפרים מיושבים דרוזים ושנאה גדולה שררה ביניהם. בשנת 1860 פרצו הדרוזים בכפרי המארונים ושחטו רבים מהם. הצרפתים נתנו את חסותם למארונים והשתדלו להחדיר בהם את תרבותם הצרפתית. למטרה זו נפתחה ביוזמת הממשלה הצרפתית, האוניברסיטה סנט ג’וסף בבירות, המנוהלת ע”י נזירים ישועים, ורבים מהם מארונים.

בהר הלבנון בעיירה ביקרקה, חי ראש הכנסיה המארונית הנתון למרותו העליונה של האפיפיור בקרית הוואתיקאן. בה קיים סמינר (קולגיוּם) מיוחד, הנועד להשתלמות הכומרים המארונים. מהם יצאו גם חכמים נודעים בתורת המזרחנות, כגון: גבריאל סיוניתא (צהיוּני), בראשית המאה השבע-עשרה. היה שותף בעריכת הפוליגלוט (תנ"ך בשפות אחדות) שיצא לאור בפריז. הוא היה יליד הכפר עדן בהרי הלבנון. מארוני אחר היה ג’ון חסרוניתא (יוחנן חצרוּני), הנקרא על כפר מולדתו חצרון, בהרי הלבנון. כן מפורסמים האחים אלסמעני (אסמאני), בראשית המאה השמונה-עשרה.

ראשי הכנסיה המארונית הביעו בהזדמנויות שונות, בימי המנדט-הבריטי, את אהדתם והוקרתם לתנועת התחיה של ישראל בארצו.

המלכּים – יוונים-קתולים

היוונים-הקתולים נקראים בשם מיוחד – מלכּים. הם חיים בארצות המזרח מדורות קדומים, שפתם היא ערבית ואורח חייהם דומה לשל הערבים. בישראל יוצא לאור בטאון ספרותי מיוחד בערבית, ‘א-ראבּטה’ – הקשר, בו משתקפים חיי עדתם ובעיותיה בישראל.

הרבה יוונים-קתולים חיים בחיפה. בה מושבו של מנהיגם הרוחני. להם בית-דין דתי מיוחד, מוכר ע"י הממשלה. כנסיתם ‘סנט אליאס’ על שם אליהו הנביא, משמשת מרכז דתי ליוונים-הקתולים בחיפה.

בנצרת קהילה גדולה של יוונים-קתולים. ברשותם כנסיה בלב העיר, בצדה של כנסיה קדושה לנוצרים הנקראת: ‘כנסית בית-הכנסת’. לפי המסורת הנוצרית היא בנויה במקום בית-הכנסת שהיה בנצרת הקדומה, ובה ניסה ישו הנוצרי, עוד בצעירותו, להטיף לפני מתפלליו היהודים, כפי שמסופר בברית-החדשה: “ויבוא אל נצרת אשר גודל שם. וילך כמשפטו ביום השבת אל בית-הכנסת. ויקם לקרוא בתורה. ויתנו לו ספר ישעיהו הנביא, ויפתח את הספר וימצא את הדבר הכתוב שמה: ‘רוח אדוני ה’ עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, שלחני לחבוש לנשברי לב'. ויען ויאמר אליהם: הוקם הכתוב הזה היום באזניכם. וימלאו כולם חימה בבית-הכנסת, בשמעם את אלה, ויקומו ויוציאוהו אל מחוץ לעיר”²⁴.

היוונים-הקתולים הקימו בנצרת סמינר מיוחד להכשרת כוהני דת לקהילותיהם בישראל.

בעכוֹ ישנה קהילה קטנה של יוונים-קתולים ולהם כנסיה מיוחדת, על שם קדושם סנט אנדריוס, בנויה על שרידי כנסיה צלבנית, מהמאה השלוש-עשרה. (ציור).

קהילות של יוונים-קתולים מצויות בעיירה שפרעם ובכפר הסמוך עיבּלין – בסביבות חיפה, בכפר עוספיה – בהר הכרמל, בכפרים כפר-יסיף, ג’דידה ואלמכּר – בסביבות עכוֹ, בכפרים יפיע, ריינה, כפר-קנה, טורען, עיילבּון, דיר-חנה, סיכנין וערב (עראבּה) – בגליל התחתון, ובכפרים רמה, פקיעין, תרשיחה, מעיליה, מפשטה (פ’סוטה) וגוש-חלב – בגליל העליון.

מיסדרי נזירים קתוליים

בישראל מצויים מנזרים של נזירים קתולים, חברים במיסדרים שונים ורבים. הגדול בהם הוא המיסדר הפרנציסקאני. כן ישנם נזירים כרמליתים, בנדיקטים, סלזיאנים, ישועים ואחרים. בהקבלה למיסדרי הגברים ישנם מיסדרי נזירות: פרנציסקאניות, כרמליתיות ואחרות. כן ישנם מיסדרים רק של נזירות: גבירות נצרת, אחיות סנט וינסאן דא-פול (אחיות החסד), אחיות סנט קליר (קליריסיות), אחיות סנט יוסף, סנט בורומיאו, סנט אליסבּט ואחרות.

הנזירים והנזירות הם יוצאי ארצות רבות ובני עמים שונים: צרפתים, איטלקים, ספרדים, אמריקאים, פולנים, גרמנים ואחרים. הנזירים מבלים את זמנם בעיקר בתפילה. יש מהם העוסקים במחקר המקרא והארץ. ברשות נזירות ישנם בתי-ספר ובתי-יתומים. יש מהן המשמשות אחיות רחמניות בבתי-חולים של נוצרים.

מנזרי הפרנציסקאנים

מיסדר הפרנציסקאנים הוא מהגדולים ביותר בעולם הנוצרי. נוסד בראשית המאה השלוש-עשרה, ונקרא על שם מיסדו, הנזיר האיטלקי סנט פרנציס ד-אסיזי²⁵, על שם מולדתו העיירה אסיזי²⁶ באיטליה. ביקר גם בארץ-ישראל בשנת 1219, בתקופת הצלבנים.

עוד בראשית היווסד המיסדר הפרנציסקאני התחילו נזיריו לעלות אל הארץ ולהתגורר במקומותיה הקדושים. הם גם רכשו רבים מהם והקימו את מנזריהם וכנסיותיהם במקומות מהמקודשים ביותר בחיי הנוצרים בעולם.

מיסדר הפרנציסקאנים נקרא בשמו הלטיני: – Ordinis Fratrum Minorum מיסדר האחים הקטנים, ולפי זה נזיר פרנציסקאני מוסיף אחרי שמו את האותיות: M..F..Oמיסדר הפרנציסקאנים בארץ-ישראל נקרא בשם מיוחד: משמר הארץ הקדושה – Custodia Terrae-Sanctae. לראש המיסדר בארץ התואר: שומר הארץ הקדושה – Custos Terrae Sanctae. במיסדר נזירים בני ארצות ועמים שונים. רבים הם צרפתים, איטלקים, ספרדים, הונגרים ואחרים.

במהלך הדורות עלו פרנציסקאנים רבים כצליינים אל ארץ-ישראל במטרה להסתופף במקומותיה הקדושים. אחדים מהם כתבו את רשמי ביקוריהם: האיטלקי אודוריקוס – בשנת 1320, האירי סימוניס – 1323, האיטלקים רבּולדיס – 1330, פוגיבּונזי –1347, סוריאנו – 1485 ואחרים.

רבים מהנזירים הפרנציסקאנים התמסרו גם לחקירת הארץ. האיטלקי אמיקו חיבּר, בקירוב בשנת 1596, ספר חשוב על מקומותיה הקדושים בלוית תמונות, תוכניות ותרשימים. חוקר אחר היה קרסמיוס, ראש המיסדר בירושלים, שפירסם בשנת 1618 ספר גדול על הארץ. הנזיר הצרפתי רוג’ה, שביקר בארץ בשנת 1631, והנזיר סוריוס בשנת 1663, כתבו ספרים חשובים על נדודיהם בה.

גם בדורות האחרונים קמו מבין הפרנציסקאנים חוקרים חשובים. מייסטרמאן פירסם מחקרים אחדים על מקומות נוצרים מפורסמים. גולובּוביץ הדפיס ספרים אחדים על תולדות הפרנציסקאנים בארץ, הנזיר באלדי כינס בספרו קטעים מכתבי עולי-הרגל על המקומות הקדושים לנוצרים. הספרדי ארסה הוציא לאור תאורי עולי-רגל פרנציסקאנים שהיו בארץ בדורות קודמים.

בין הפרנציסקאנים ישנם גם ארכיאולוגים מפורסמים: האמריקאי סאלר והאיטלקי באגאטי, עוסקים גם בחפירות מדעיות. חפירה חשובה נערכה מטעם הפרנציסקאנים במרומי הר נבו – בעבר-הירדן. חפירה אחרת נערכה בעין-כרם הסמוכה לירושלים, ובנצרת במקומה של כנסית הבשורה הנבנית מחדש.

מרכז הפרנציסקאנים בארץ-ישראל נמצא בירושלים, בעיר העתיקה, במנזרם הגדול הידוע בשמו הלטיני: סנט סלבדור – Saint Salvador, ובצרפתית: סנט סוֹבאר – Saint Sauveur – – הקדוש המציל, כנויו של ישו הנוצרי. מנזר זה הוא הגדול ביותר בארץ ומשתרע ברובע הנוצרי, בקרבת קבר ישו. מגדלו הגבוה נשקף על פני הסביבה, וגם על ירושלים הישראלית. במנזר כנסיה וספריה גדולה, המכילה כ-16000 ספרים במקצועות הנצרות, המקרא וידיעת הארץ. בה גם אוסף גדול של כתבי-יד יקרי-מציאות. בחצר המנזר בתי-מלאכה ובית-דפוס שבו נדפסו ספרים גם על הארץ, שנכתבו בעיקר בידי פרנציסקאנים. המיסדר מוציא לפרקים עתון בשם: טרה סנטה – הארץ הקדושה. מופיע בצרפתית, באיטלקית ובספרדית. בו משתקפים חיי המיסדר ונזיריו, פעולותיו ויחסו אל המתרחש בארץ ובמזרח בכלל.

בירושלים הישראלית יש לפרנציסקאנים כנסיה קטנה על הר ציון, בשכנות עם הבנין שבו מראים את קברו של דוד המלך. לפי מסורת נוצרית קדומה באותו מקום שמתחתיו נמצא קבר דוד המלך, היה הבית שבעליתו נערך סדר הפסח – הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו. הנוצרים קוראים לאולם שבו נערכה הסעודה בשם הלטיני: קנאקולום – Coenaculum. הכנסיה הפרנציסקאנית הסמוכה למקום הזה שנבנתה בשנת 1936, נקראת על שמו ועל שם קדושם סנט פרנציסSaint Francis ad Coenaculum.

ברשות הפרנציסקאנים הבנין הגדול בירושלים, הנקרא בשמו הלטיני: טרה סנקטה (באיטלקית: טרה סנטה) – אדמת הקודש. בו נמצאת זמנית האוניברסיטה העברית והספריה הלאומית. בבנין זה היה בית-ספר תיכוני והפרנציסקאנים, אחדים מארצות-הברית, היו מוריו. רוב התלמידים היו נוצרים וקצתם יהודים. עם קום מדינת ישראל נסגר בית-הספר הזה מחוסר תלמידים נוצרים.

ברשות נזירות פרנציסקאניות, ברובן איטלקיות, המנזר הנמצא בירכתי השכונה רחביה, הנקרא על שמו של אנטוני איש-פדוּאה, מהפרנציסקאנים הראשונים והפטרון של מיסדר הפרנציסקאנים בארץ-ישראל. לנזירות אלו גם בית-החולים האיטלקי, הנמצא במבוא אל השכונות מאה-שערים ומוצררה, שניזוק קשה בקרבות שהתחוללו סביבו במלחמת השיחרור 1948. הנזירות הללו, שראשית בואן לארץ חלה בשנת 1885, נקראות ‘אחיות פרנציסקאניות של מרים הטהורה’²⁷.

בכפר עין-כרם הסמוך לירושלים, נולד לפי מסורת הנוצרים יוחנן המטביל שקדושתו רבה בחייהם. בברית החדשה מסופר על לידתו להוריו זכריה ואלישבע: “ויאמר אליו מלאך: אל תירא זכריה, כי תפילתך עלתה לרצון, ואלישבע אשתך תלד לך בן וקראת שמו יוחנן, והיה לך לשמחה ולששון, ורבים בהיולדו יעלוזו… אנוכי גבריאל העומד לפני האלוהים, שולחתי לדבר אליך ולבשרך כזאת. ותקם מרים בימים ההם ותחש ללכת ההרה אל עיר יהודה, ותבוא בית זכריה ותפקוד את אלישבע רוח הקודש… וימלאו ימי אלישבע ללדת, ותלד בן… וימלא זכריה אביו רוח הקודש וינבא לאמור: ברוך ה' אלוהי ישראל, כי פקד ושלח פדות לעמו”²⁸.

לפי מסורת נוצרית קדומה ‘עיר יהודה’ הנזכרת היא זהה עם עין-כרם. הנוצרי תיאודוסיוס, בשנת 530, מספר: “מירושלים אל המקום שבו חייתה אלישבע אמו של יוחנן המטביל הוא חמשה מילין”. המרחק מתאים לעין-כרם שרק בדורות הבאים מובא שמה בספרות של הנוצרים. רבים מעולי-הרגל הנוצרים נהגו לקרוא לעין-כרם – בית-זכריה²⁹, או על שם בנו: יוחנן הקדוש בהרים³⁰.

לפי הסברה היה במקומה של עין-כרם העיירה בית-הכרם הנזכרת במקרא. גם הנביא ירמיהו מזכירה, בהתקרב האויב אל ירושלים וסביבתה: “ועל בית-הכרם שאו משאת, כי רעה נשקפת מצפון ושבר גדול”³¹. נקראה על כרמי הגפן והזית המשתרעים בסביבתה, במורדות ההרים ובבקעותיהם סביב.

בכפר עין-כרם ישנם לפרנציסקאנים שני מנזרים חשובים. האחד בנוי לפי דבריהם במקום לידתו של יוחנן ובו כנסיה מפוארת. בירכתי אולם התפילה מערה קטנה, שבה לפי המסורת נולד יוחנן להוריו זכריה ואלישבע, שהיו ממשפחות הכהנים בישראל. במרתפי הכנסיה שרידים קדומים וגם מוזאיקות מימי הביזאנטים בארץ (ציורים).

[ציור: כנסית יוחנן המטביל, בעין-כרם.

[ציור: מוזאיקה קדומה בכנסית יוחנן המטביל. בקירוב מהמאה הששית לםה"נ.

בה משובצים צפרים וגם שני טווסים, ובמרכזה כתוב ביוונית: ‘הוֹ אתם הקדושים לאלוהים’.]

מנזר אחר של פרנציסקאנים בעין-כרם בנוי במורד ההר הסמוך, אל מול כנסית יוחנן, במקום בית הקיץ של הוריו, זכריה ואלישבע. אליהם באה מרים אם ישו הנוצרי לביקור, ולפיכך קוראים הנוצרים למנזר ולכנסיה בשם: ‘הביקור’ – Visitation.

בברית החדשה מסופר על הביקור הזה, כפי שנזכר לעיל. בקיר הכנסיה מבחוץ משובצת מוזאיקה נהדרת המציגה את עליתה של מרים מנצרת אל עין-כרם. (ציורים)

כנסית ‘הביקור’ של ימינו בנויה על יסודות יותר עתיקים. בה שתי קומות: בקומה התחתונה מוצגת אבן שלפי האגדה נבלע בה יוחנן התינוק, מפני רודפיו, שבאו לחפשו מטעם הורדוס (ציור)

בקומה העליונה של כנסית ‘הביקור’ אולם תפילה גדול ובו שקועים חלקים קדומים יותר. באבן אחת בקיר חקוקים מרובעים. הנזירים מספרים שזוהי צורת האפוד ‘אורים ותומים’, שהיה על חזה הכהן הגדול, רמז לזכריה אבי יוחנן, שהיה ממשפחת הכהנים בישראל ושרת בבית-המקדש (ציור).

[שירטוט: תוכנית כנסית ‘הביקור’ בעין-כרם.

[ציור: אבן עתיקה הקבועה בקיר הכופיה בכנסית ‘הביקור’. אבן עתיקה ובה חקוקות גומות, בעין צורת האפוד של הכהן בימי קדם.

לפי אמונת הנוצרים זו צורת האפוד שזכריה הכהן היה נושא על חזהו בעת עבודתו בבית-המקדש בירושלים.]

בסביבות עין-כרם מערבה, בקרבת מושב אבן-ספיר, מנזר אחד של פרנציסקאנים, בנוי על מערה קטנה שבה התבודד יוחנן בצעירותו, בראשית חייו כנזיר. הנוצרים מאמינים שזהו ‘המדבר’ הנזכר בבית החדשה, בתאור חיי יוחנן: "ויגדל הילד ויחזק ברוח ויתגורר במדבר,

יום הראותו אל ישראל"³². הנוצרים קוראים למנזר זה: מדבר יוחנן³³.

[ציור: כנסית ‘הביקור’ בעין-כרם.

[ציור: מוזאיקה חדשה משובצת בחזית כנסית הביקור.

מרים רוכבת על חמור בדרכה מנצרת עירה, אל עין-כרם עירה של אלישבע וזכריה הורי יוחנן. למטה כתובים בלטינית דברי הברית החדשה:

– “Exurgens autem Maria in diebus illis ablit in montana cum festinatione, in civitatem”

“ותקם מרים בימים ההם ותחש ללכת ההרה אל עיר יהודה” (לוקס א, לט).]

[ציור: האבן שבה נבלע יוחנן מפני רודפיו. האבן שמורה בכנסית ‘הביקור’ בעין-כרם.]

הואיל ויוחנן התנזר אחר כך במדבר יהודה, קוראים לזה הסמוך לעין-כרם – ‘המדבר הראשון של יוחנן’. מנזר בנוי במורד תלול של הר השופע אל נחל שורק. בסביבה הררית נהדרת. הערבים קראו למנזר בשם: אלחבּיס, שפירושו מערת נזיר מתבודד. בצד המערה נובע מעין קטן. במרחק-מה מהמנזר במעלה ההר, בנוי בנין קטן בחלקו עתיק, המשמש מקום תפילה. בו חצוב קבר קדום. מסורת נוצרית מספרת שאלישבע יחד עם תינוקה יוחנן, נמלטו מפני הרומאים אל המקום הזה ופה היא מתה.

בעיר יפו העתיקה מנזר פרנציסקאנים גדול, בנוי במרומי גבעה המתרוממת מעל פני נמלה ובולטת יפה על מרחבי הים התיכון. במנזר כנסיה הנקראת על שם פטרום קדושם, לזכר המופת שעשה ביפו. לפי אמונתם בנוי מנזר זה בתחום הבית של טביתא (צביה) ושל שמעון הבורסקי שבו ביקר פטרוס, כמו שמסופר בברית החדשה: “וביפו היתה תלמידה אחת ושמה טביתא, ובעברית צביה. והיא רבת-פעלים טובים וצדקות אשר פזרה. ויהי בימים ההם ותחלה ותמות וירחצו אותה וישכיבוה בעליה… ויוציא פטרוס את כולם החוצה ויכרע על ברכיו ויתפלל ויפן אל המתה ואמר: טביתא קומי! ותפקח את עיניה… וישב (פטרוס) ימים רבים ביפו בבית שמעון הבורסקי…. וביתו עומד על שפת הים…ויעל פטרוס להתפלל… על הגג: וירעב להשיב נפשו ובעוד הכינו לו אוכל, ותתעטף נפשו במראות אלהים וירא את השמים פתוחים”…³⁴.

מנזר הפרנציסקאנים ביפו, שראשית בנינו בשנת 1642, שימש גם אכסניה לעולי-רגל נוצרים, שהיו עוגנים בנמלה בדרכם אל ירושלים. המנזר של ימינו בנוי במקום כנסיה צלבנית מראשית המאה השתים-עשרה שנבנתה ביוזמתו של סנט לואיס מלך צרפת הנודע, שהיה המנהיג הגדול של מסע הצלב השני, בשנת 1147. פסלו ניצב בימינו בחצר המנזר הזה.

ברחובה הראשי של יפו החדשה, כנסיה אחרת של פרנציסקאנים, הנקראת על שם אנטוני קדושם. זהו נזיר נודע בן איטליה, אנטוני איש-פדוּאה, שחי במאה השלוש-עשרה, והוא פטרונם של הפרנציסקאנים בארץ-ישראל. הכנסיה נבנתה בשנת 1932. בצדה בית-ספר לתושבי יפו הנוצרים.

על אם הדרך בין ירושלים ויפו, בעיר רמלה נמצא מנזר גדול של פרנציסקאנים. נקרא על שמם של נקדימון (ניקודמוס) ויוסף הרמתי (ביוונית: ארימתיאה)³⁵. המסורת הנוצרית מספרת שהם הורידו את ישו מהצלב, עטפוהו בתכריכים והטמינוהו בקבר, ככתוב בברית-החדשה: “ויבוא יוסף הרמתי הוא אשר היה תלמיד ישו בסתר… ונקדימון… בא גם הוא… ויקחו את גופת ישו ויעטוה בתכריכים אשר מלאו בשמים, כדרך קבורת היהודים”³⁶.

רמלה נוסדה ע“י הערבים בשנת 716 לסה”נ ונגזרת מהמלה הערבית רמל – חול, כי נבנתה בשולי רצועת החולות המשתרעת מערבה. עולי-רגל נוצרים בימי-הביניים קראו לרמלה בשיבוש שמה – רמה. לפי זה נוצרה המסורת בקרב עולי-הרגל במאות השנים האחרונות שכאן אותה רמה, שממנה בא יוסף הרמתי הנזכר. אם כי הנוצרים הקדמונים מציינים את מקומה באיזור אחר בארץ, בהרי שומרון, הרחק מזרחה מרמלה של ימינו. כבר בסוף ימי-הביניים התגוררו פרנציסקאנים בודדים ברמלה, בבית קטן שבמקומו הוקם המנזר של ימינו. המנזר שימש במשך דורות רבים אכסניה לעולי-רגל נוצרים בדרכם מיפו אל ירושלים וחזרה.

בעיר עכו מנזר פרנציסקאני קטן הנקרא על שם יוחנן המטביל. על שמו נקראה עכו בקרב הצלבנים – סנט ג’ין דאקר³⁷. המנזר נמצא בקרבת נמלה של עכו, בצד אכסניה עתיקה הידועה בשם הערבי: חאן אלאפ’רנג' – אכסנית הפרנקים, האירופים. בימי שלטון התורכים היה כאן מעין מרכז מסחרי של אירופים בעיקר איטלקים, צרפתים ויהודים.

בעיר נצרת יש לפרנציסקאנים כנסיות מהקדושות ביותר בעולם הנוצרי. ברשות הפרנציסקאנים כנסיתם החשובה הנקראת כנסית-הבשורה³⁸, הבנויה על אותה מערה שבה התגוררה מרים, בהופיע אליה המלאך ובישר לה את הבשורה, ומכאן שמה. בברית החדשה מסופר: "ובחודש הששי שולח גבריאל המלאך מלפני האלוהים אל עיר בגליל ושמה נצרת, אל עלמה בתולה… ושמה מרים… ויאמר אליה המלאך… “אל תיראי מרים כי מצאת חן בעיני האלוהים והנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישוע”…³⁹.

עוד בתקופה קדומה היתה בנויה על מערת הבשורה כנסיה לנוצרים. בה נשארו שרידים ביזאנטינים מהמאה החמישית-ששית וגם כתובת יוונית משובצת ברצפת מוזאיקה עתיקה (ציור).

[ציור: כתובת יוונית משובצת במוזאיקה, במערת הבשורה, בנצרת. ‘ולקנוֹנוּס דיאקון של ירושלים’. דיאקון הוא תואר גבוה בשרות הכנסיה הנוצרית. המוזאיקה והכתובת מהמאה הששית בקירוב, מימי שלטון הביזאנטים בארץ.]

בכנסיה מצוים גם שרידים צלבנים מהמאה השלוש-עשרה. המסורת הנוצרית מספרת: כאשר כבשו המוסלמים את נצרת, בשנת 1263, מידי הצלבנים, באו אל כנסית הבשורה ורצו להפכה למסגד להם. לפתע הופיעו מלאכים ונשאו את הבית הזה הרחק לעבר הים.

עד היום מראים את הבית הקדוש הזה בכפר קטן בשם לורטו, השוכן בקרבת העיירה אנקונה. על יסוד אמונה זו מכנים האיטלקים כפר זה – נצרת ד-איטליה .

[שירטוט: תוכנית מערת-הבשורה.

1) מדרגות אל מערת הבשורה. 2) במערה מזבח ועליו כתובים דברי הברית החדשה: “פה היתה המלה לעובדה” (יוחנן א. יד). 3) שרידי מוזאיקה קדומה ובה כתובת יוונית (ציור). 4) מערה קטנה, נקראת ‘מטבח מרים’. 5) יציאה מהמערה אל החצר.]

[שירטוט: תוכנית כנסית-הבשורה ותוכנית מערת הבשורה, בנצרת.

החלק השחור מציין את הכנסיה שנבנתה בשנת 1730 ונהרסה בשנת 1955, לקראת בנית כנסיה חדשה במקומה (ציור).

החלק בקווים מציין את יסודות הכנסיה הצלבנית שנבנתה בקירוב בשנת 1120 ונהרסה בשנת 1263 בידי המוסלמים.

1) כניסה. 2) שרידי הצלבנים. 3) עמוד עתיק נושא פסל מרים. 4) כניסה לאולם התפילה. 5) אולם התפילה. 6) מערת-הבשורה. בה נמצאת מוזאיקה ביזאנטית עם כתובת יוונית עתיקה (ציור).

7) יציאה אל החצר.]

הפרנציסקאנים רכשו את מערת הבשורה, ובשנת 1730 הקימו עליה כנסיה, בתחומה של הכנסיה הצלבנית. בשנת 1955 הרסו כנסיה זו ובמקומה מקימים עכשיו כנסיה גדולה ומפוארת מאוד .

[ציור: תבנית של כנסית הבשורה הנבנית בנצרת.

האדריכל של הכנסיה החדשה בנצרת הוא האיטלקי ברלוּצי, שבנה כנסיות קתוליות אחדות בארץ: הכנסיה הגדולה במרומי הר תבור, כנסית הביקור בעין-כרם, והכנסיה בהר נחום (הר האושר), בחוף ים כנרת.]

[ציור: כנסית נצרת פורחת על כנפי מלאכים.

משמאל: הכנסיה במרום מוקפת זרי פרחים, וטסה על פני הרים וביניהם ים וספינות שטות בו. מימין: הכנסיה בכפר לורטו, איטליה.

התמונה מצוירת בתבליט עשוי על מסגרת לאח לחימום, שהיה בנוי בבית בעיר רוּאֶן, צרפת, במאה השש-עשרה. האח מוצג בימינו במוזיאון קליני, פריז.]

בקרבת כנסית הבשורה כנסיה אחרת של פרנציסקאנים על שם יוסף בעלה של מרים. הכנסיה נבנתה בשנת 1914 על יסודות ביזאנטינים מהמאה החמישית. לפי המסורת היא בנויה באותו מקום שבו היתה הנגריה של יוסף וישו הנער עבד בה.

בין שתי הכנסיות ‘הבשורה’ ויוסף, בנוי מנזרם המפואר של הפרנציסקאנים, מהבנינים הגדולים ביותר בנצרת. בו גם אוסף של עתיקות שנאספו בנצרת ובסביבתה.

ברשות הפרנציסקאנים בנצרת כנסיה קטנה בשם הלטיני: מנסה קריסטי⁴⁰. נבנתה בשנת 1861 ובה סלע גדול ‘שולחן ישו’ (באורך – 3,5 מ‘, רוחב – 3 וגובה –1 מ’). מספרים שפעם ישבו אנשים סביב סלע זה ואכלו את ארוחתם ופה הופיע אליהם ישו, כפי שהבטיח לנשים שליווהו בירושלים, כמו שכתוב בברית-החדשה: “לכנה הגדנה לאחי כי ילכו הגלילה ושם יראוני”⁴¹. 

בקרבת נצרת במרומי גבעה, מנזר של נזירות פרנציסקאניות, הנקרא בשם פחד הגברת⁴². הערבים קוראים לו: דיר אלבנאת – מנזר הבנות, הבחורות. לפי מסורת נוצרית המנזר בנוי באותו מקום שעמדה הגברת מרים והיתה אחוזת פחד למראה בנה המובל בידי רודפיו מנצרת, כפי שמסופר בברית החדשה: “ויוציאוהו אל מחוץ לעיר, ויביאוהו אל גב ההר אשר עירם בנויה עליו, להשליכו אל תחת להר. אך הוא עבר בתוכם וילך לדרכו”⁴³. האגדה מספרת שבהיות ישו במרומי ההר הוא קפץ מטה ונעלם מפני רודפיו, לפיכך קוראים לו הר הקפיצה, ובשמו המלא: “הר קפיצת האדון (ישו)”⁴⁴. הפיסגה התלולה של הר הקפיצה נמצאת ברשות הפרנציסקאנים, והיא משקיפה על פני מרחבי עמק יזרעאל ובקרבתו מתרומם הר התבור בכיפתו המעוגלת.

במרומי הר התבור, מתנוססת כנסיה גדולה של פרנציסקאנים, מהמפוארות ביותר בישראל. בנויה לפי אמונתם באותו מקום שאליו עלה ישו עם תלמידיו ופה התחלף לפניהם, והיה לדמות רוחנית מרחפת במרום, ובצדיו התגלו דמויותיהם של משה ואליהו, כפי שמסופר בברית החדשה: “אחרי ששת ימים לקח ישו אתו את פטרוס ואת יעקב ואת יוחנן אביו ויעל עמהם לבדם אל הר גבוה: וישתנה לעיניהם פניו הזהירו כשמש ולבושיו הלבינו כאור: ויחזו את משה ואת אליהו הנם מדברים אתו: ויען פטרוס ויאמר אל ישו: טוב לנו אדוני לשבת פה. אם יש את נפשך אעשה פה שלוש סוכות: אחת לך, אחת למשה, ואחת לאליהו”…⁴⁵. אמנם השם תבור לא מובא בברית החדשה, ורק מסורת מאוחרת מספרת שזה קרה בהר זה הנקרא בקרב הנוצרים הר ההתחלפות⁴⁶.

[ציור: הכנסיה הגדולה של הפרנציסקאנים, במרומי הר התבור.]

בצד הכנסיה הגדולה בהר התבור מקום הנקרא בשם הלטיני ‘דסנדנתיבוס’ – Descendentibus היינו ‘ליורדיים’. השם לקוח מדברי הברית-החדשה בסיום הסיפור על התחלפותו של ישו לפני תלמידיו, והוא קרא אליהם ואמר: “ברדתם מן ההר ציווה עליהם ישו לאמור: אל תגידו את המראה לאיש, עד כי יקום בן האדם מן המתים”⁴⁷.

[שירטוט: תוכנית הכנסיות במרומי הר התבור.

1) כניסה אל חצר הפרנציסקאנים. 2) כניסה פנימית. 3) הכנסיה הגדולה. 4) הכניסה ‘דסנדנתיבוס’. 5) מקום על שמו של מלכי-צדק מלך שלם, שפגש באברהם אבינו, לפי האגדה הנוצרית בהר תבור. 6) הכנסיה היוונית-האורתודוקסית. נקראת על שמו של אליהו הנביא.]

ממרומי הר התבור מראה נהדר על פני סביבתו ההררית וגם על מרחבי עמק יזרעאל המשתרע לרגליו, דרומה. בעמק זה בסביבות עפולה, נמצא כפר קטן מיושב ערבים והוא נעים או נעין הקדוש לנוצרים. בו כנסיה קטנה של פרנציסקאנים הבנויה לזכר מופת שעשה ישו במקום הזה, כמו שמסופר בברית החדשה: “וילך אל עיר ושמה נעין ותלמידיו הלכו אחריו והמון עם רב; וכאשר קרב אל שער העיר הנה אנשים מוציאים משם איש מת בן יחיד לאמו. והיא אשה אלמנה ורבים מן העיר עמה: וירא אותה האדון ורחמיו נכמרו אליה. ויאמר לה: אל תבכי! ויגש ויגע במשכב ונושאיו עמדו. ויאמר הנה אני מדבר אליך! ילד קום (בארמית: טליתא קומי). וייקץ המת וישב ויחל לדבר”…⁴⁸. נעים או נעין, נקראת בערבית ניין, שריד משמו הקדום.

בלב הרי הגליל התחתון בסביבת נצרת, שוכנת ציפורי המפורסמת בתולדות ישראל. בימינו ישוב עברי חדש, ובקרבתו שרידי ציפורי הקדומה. בתחומה שרידי כנסיה צלבנית מהמאה השתים עשרה. נמצאת בידי פרנציסקאנים ונקראת על שמם של חנה ויהויכים. לפי המסורת הנוצרית הם חיו בכפר זה ופה נולדה בתם מרים אם ישו. בצד הכנסיה נגלו שרידי מוזאיקה קדומה ובה משובצת כתובת עברית, מהמאה השניה-שלישית לסה"נ (ציור).

[שירטוט: תוכנית הכנסיה הצלבנית בציפורי, ובה מקום תפילה שנבנה בידי הפרנציסקאנים. 1) כניסה. 2) אולם תפילה. 3) הכופיה (אפסיס). 4–5) חדרים. 6) המקום שבו נגלתה מוזאיקה יהודית קדומה.]

על הדרך בין נצרת וטבריה, בהרי הגליל התחתון, שוכן הכפר הערבי כפר-קנה, המיושב נוצרים ומוסלמים. לפי מסורת נוצרית זו אותה קנה הגלילית, שבה הראה ישו את מופתו הראשון, הפיכת מים ליין, בשעת ביקורו בחתונה של עניים. בברית החדשה מסופר: “וביום השלישי היתה חתונה בקנה אשר לגליל ואם ישו היתה שמה… ותאמר אם ישו אליו: הנה יין אין להם… ושם נמצאו ששה כדי אבן ערוכים לטהרה כמשפט היהודים לטהרתם… ויאמר ישו: מלאו את הכדים מים! וימלאום עד למעלה. ויטעם רב-המשתה את המים אשר נהפכו ליין… זאת ראשית האותות אשר עשה ישו בקנה אשר בגליל ושם גילה כבודו”⁴⁹.

בכפר-קנה כנסיה של פרנציסקאנים שנבנתה בשנת 1879, ולפי דבריהם באותו המקום שקרה המופת של ישו. הכנסיה ניכרת מרחוק בכיפתה האדומה, ובה שמור כד אבן קדום ומאמינים שהוא מכדי המים שהיו לפני ישו הנוצרי. ברצפת אולם התפילה משובצת במוזאיקה כתובת עברית-ארמית קדומה. לפי הסברה שריד מבית-כנסת קדום, מהמאה השניה-שלישית לסה"נ (ציורים).

[שירטוט: תוכנית הכנסיה הפרציסקאנית בכפר-קנה.

1) כניסה לחצר. 2) כניסה לכנסיה. 3) כתובת ארמית-יהודית קדומה. 4) מדרגות אל המיסתר (קריפט). 5) בו שמור כד (ציור). 6) בור למים. 7) מדרגות אל הבמה. 8) המזבח.]

[ציור: כד עשוי אבן, שמור בכנסיה הפרנציסקאנית בכפר-קנה.]

בצד הכנסיה מנזר של פרנציסקאנים ובו מתגוררים נזירים אחדים. על ידו בית-ספר לבנות של נזירות פרנציסקאניות הנקראות על שם מרים הטהורה⁵⁰.

בקרבת הכנסיה הפרנציסקאנית בכפר-קנה, כנסיה אחרת של יוונים-אורתודוקסים הבנויה לפי דברי מאמיניה במקום המופת הראשון של ישו הנוצרי.

בכפר-קנה מקום תפילה קטן על שם ברתלמי⁵¹. לפי הסברה הוא אותו נתנאל הנזכר בברית-החדשה ושמו המלא היה נתנאל ברתלמי (בן-תלמי). כאשר סופר לו על ישו בן נצרת שהוא משיח, קרא ואמר “הכי מנצרת יבוא טוב”⁵². כאשר ראה אותו ישו לראשונה אמר עליו: “זה הוא ישראלי, אשר אין בו רמיה… ויען אותו נתנאל: רבי, אתה הוא בן האלוהים, אתה הוא מלך ישראל”⁵³. ברתלמי, בן-תלמי היה תושב כפר-קנה⁵⁴. חדר התפילה הנושא את שמו נבנה ושייך לפרנציסקאנים.

בעיר טבריה הקדומה, בחוף הכנרת, בנוי מנזר של פרנציסקאנים על שמו של קדושם פטרוס, הוא שמעון שהיה בן הסביבה הזאת, דייג בכנרת – ים הגליל במסורת הנוצרים. בברית החדשה מסופר על ישו: “ויתהלך על-יד ים הגליל, וירא שני אחים שמעון הנקרא פטרוס ואנדרי אחיו, פורשים מכמורת על פני הים, כי דייגים היו: ויאמר אליהם לכו אחרי ואעשה אתכם לדייגי אדם. ויעזבו את מכמורתם כרגע, וילכו אחריו!”⁵⁵. השם פטרוס הוא יווני ופירושו סלע ונקרא כך על יסוד דברי ישו אליו: “אשריך שמעון בן יונה… אתה הוא פטרוס, ועל הסלע הזה אבנה את קהילתי… ונתתי לך את מפתחות מלכות השמים”⁵⁶.

צפונה מטבריה נמצאת טבּחה, שם ערבי משובש של בקעה קטנה בחוף הכנרת, בה התגלו שרידים נוצרים מענינים, ובחוף הים כנסיה של פרנציסקאנים בנויה אבני בזלת שחורות, לזכר פטרוס קדושם. לפי המסורת הופיע ישו במקום הזה, אחרי שקם לתחיה לפני תלמידיו, כפי שמסופר בברית-החדשה: “וזאת הפעם השלישית אשר נראה ישו אל תלמידיו אחרי קומו מעם המתים. ויהי אחרי אוכלם, ויאמר ישו אל שמעון הוא פטרוס: שמעון בן יונה! התאהב אותי יותר מאלה. ויאמר אליו: כן אדוני! אתה ידעת כי אהבתיך! ויאמר אליו: רעה את טלאי… נהג את צאני”⁵⁷. הכנסיה החדשה בנויה על סלע ועל שרידי כנסיה קדומה. נקראת לזכר הכרזת פטרוס כרוֹעה, מנהיג רוחני ראשון של קהל הנוצרים⁵⁸. (ציור)

אחרי השיחה בין ישו ותלמידיו נערכה במקום הזה סעודה מהדגים ששלו מהים: “וימשוך את המכמורת אל היבשה והיא מלאה דגים גדולים… ולא נקרעה המכמורת, אף כי רבים היו”⁵⁹. לפיכך קראו לכנסיה הקדומה שהיתה במקום הזה בשם הלטיני: מנסה קריסטי – שולחן ישו, או טבּוּלה דומיני – שולחן האדון (ישו)⁶⁰. 

[שירטוט: תוכנית כנסית סנט פטר בטבחה. חוף הכנרת. 1) כניסה. 2) אולם תפילה. 3) מזבח.]

חורבות כפר-נחום, בחוף הכנרת, מעידות על ישוב יהודי גדול בימי קדם. בו שרידים יפים של בית-כנסת, מהמאה השניה-שלישית, בתקופת המשנה והתלמוד בגליל. נמצא בימינו בידי הפרנציסקאנים, ועל ידו מנזרם, שנבנה בשנת 1894.

כפר-נחום נתקדשה במסורת הנוצרית מסיבת מאורעות שונים שקרו פה בחיי ישו הנוצרי. בה עשה מופתים מפורסמים ונהג לדרוש בבית-הכנסת. למרות מופתיו פנו תושביה עורף אליו, והוא קרא אליה בזעם ואמר: “ואת כפר-נחום אשר רוממת עד השמים, אל שאול תורדי! כי לו נעשו בסדום הנפלאות אשר נעשו בתוככי ועמדה על תלה עד היום הזה. אבל אני אומר לכם: נקל יהיה יום המשפט לאדמת סדום מאשר לכן”⁶¹.

נזיר פרנציסקאני בשם אורפלי הקדיש את חייו לחקירת שרידי כפר-נחום ופירסם בצרפתית ספר חשוב על אודותיהם. הוא גם התחיל בשיחזור בית-הכנסת. העבודה נפסקה אחרי שנהרג בתאונה בדרכו אל כינוס ארכיאולוגי בלבנון. לזכרו נחרתה כתובת בלטינית על אחד העמודים בבית-הכנסת של כפר-נחום.

[ציור: בית-הכנסת בכפר-נחום – שיחזור.]

במרומי ההר השופע אל כפר-נחום ואל שפת הכנרת, מתנוסס יפה מנזר פרנציסקאנים, בקרבת הכביש העולה אל הגליל העליון. לפי אמונת הנוצרים בנוי המנזר על ההר שעליו אסף ישו את תלמידיו ובחר מהם את שנים עשר שליחיו. פה נשא ישו את נאומו המפורסם – ‘נאום ההר’ הידוע במסורת הנוצרית. מסופר בברית-החדשה “ויהי כאשר ראה את המון העם ויעל אל ההר וישב שם… ויפתח את פיהו ויורה להם לאמר: אשרי ענוי הרוח כי להם מלכות השמים… אשרי העניים כי הם יירשו הארץ… אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי הם ירוויון… אתם אור העולם”⁶². היות ופסוקי הנאום מתחילים במלה ‘אשרי’ לפיכך קראו להר הזה ‘הר האושר’⁶³. היהודים קוראים לו הר נחום, על שם כפר-נחום השוכן לרגליו. לפי האגדה העברית מימי-הביניים נקרא הכפר על שם נחום הנביא.

במנזר הבנוי במרומי הר נחום מתגוררות נזירות פרנציסקאניות איטלקיות הנקראות על שם מרים הטהורה. בצדו בנויה כנסיה מעוגלת, וברצפתה משובצים סמלים מפורסמים במסורת הנוצרית.

[ציורים: סמלים נוצרים ברצפת הכנסיה במרומי הר נחום, ‘הר האושר’ של הנוצרים.

תאריך בניתה של הכנסיה הזאת הוא⁶⁴ שנת 1937, ושנת 15 לעם האיטלקי (לשלטון הפשיסטים), כפי שמשובץ ברצפה אל מול פתחה. כנסיה זו היא הצפונית ביותר מכל נקודות הפרנציסקאנים בישראל.

בימי-הביניים ועד המאה השבע-עשרה הראו הנוצרים את ‘הר האושר’ במקום אחר בגליל, יותר דרומה בצד הדרך בין טבריה ונצרת, בהר הנקרא בימינו ‘קרני חיטין’, ומשקיף יפה על נוף נהדר של הארץ. הרבה מעולי-הרגל הנוצרים נהגו לבקרו במשך דורות רבים. במקום הראו קבוצת סלעי בזלת, שנקראו בערבית: חג’ר א-נצארה – אבני הנוצרים.

מנזרי הכרמליתים

הנזירים הכרמליתים מהווים את אחד המיסדרים הקדומים והגדולים ביותר בקרב העולם הקתולי. המיסדר נקרא על שם הר הכרמל, כי עליו התגורר אליהו הנביא, הנחשב לקדושם הנערץ ולפטרונם העליון של חברי המיסדר הזה. הכרמליתים לובשים גלימה חומה, והם הולכי יחף בסנדלים פתוחים. נזיר כרמליתי נוהג לכתוב אחרי שמו את האותיות הלועזיות: O.C.D. – Ordinis Carmelitarum Discalceatorum – מיסדר הכרמליתים היחפים⁶⁵.

במרומי הר הכרמל הבא בים, מעל פני חיפה העיר, מתנוסס מנזרם הגדול של הכרמליתים ומעל פתחו למעלה סמלם ובו כתובים בלטינית דברי אליהו הנביא: “קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות” (ציור).

[ציור: סמל הכרמליתים.

בו מצוירת החרב המתנופפת של אליהו הנביא, ומובאים דבריו, בלטינית:

– Zalo zelatus sum pro Domino Deo exercituum

“קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות” (מלכים-א, יט, י).]

מנזר הכרמליתים נבנה בשנת 1828, על יסודות עתיקים. בתוכו מערה קטנה המיוחסת לאליהו הנביא ולאלישע תלמידו. יהודים בימי-הביניים הראו פה את קברו של אלישע, ורבים מעולי-הרגל באו להתפלל במקום ההוא.

רבי חיים בן-עטר ביקר במקום הזה בשנת תק"ב (1742) ותלמידו שליווהו בסיורו מספר: “עלינו למעלה בראש ההר להשתטח על קברו של אלישע בן שפט שהוא קבור בראש הכרמל… ומצאנו בית אחד בנוי חדש ממש, של אדום (נוצרים) שבנו שם… ומקריבים דברים של הבל אלילי כספם וזהבם”…

מעל המערה ניצב פסל של מרים אם ישו הנוצרי, לבושה ומקושטת בעדים רבים. הנוצרים קוראים לה: גבירתנו של הר הכרמל⁶⁶.

בכנסיה ובחצר סביבה נערכת פעם בשנה, 20 ביולי, חגיגה גדולה לכבוד אליהו הנביא – מר אליאס בפי הנוצרים דוברי ערבית.

בקרבת מנזר הכרמליתים בנין גדול בשמו הלטיני סטאלה מאריס – כוכב הים, בנוי בקצה ראש הכרמל, הבולט יפה על פני מרחבי הים התיכון. עליו מתרומם מגדלור לצרכי האניות. 

בקרבת מנזר הכרמליתים מקום תפילה קטן על שמו של סנט סימון סטוק, נמצא במורד התלול מאד, בצד שביל היורד אל מערת אליהו הנביא. סטוק היה ממנהיגי מיסדר הכרמליתים במאה השלוש-עשרה. היה במוצאו אנגלי, יליד קנט. עלה אל הארץ בשנת 1230 והתגורר במקום הנקרא עכשיו על שמו.

מנזר אחר של הכרמליתים, נמצא על פיסגה אחרת של הכרמל דרומה-מזרחה מחיפה, המתנוססת יפה על פני מרחבי עמק יזרעאל, הרי הגליל והשומרון. הנוצרים קוראים למנזר זה מזבח אליהו. לפי אמונתם הקים פה אליהו את המזבח בימי אחאב מלך ישראל, כמו שכתוב בספר מלכים⁶⁷. על שם האש שירדה ושרפה את קורבנו של אליהו הנביא, נקרא המנזר הזה בשם הערבי אלמוּחרכּה–(מקום) השרפה. מול הכנסיה ניצב פסל: אליהו הורג את נביא הבעל .

[ציור: קטע ממפת הר הכרמל, משנת 1663. כתובה לטינית.

במרומי ההר מצויר המזבח:Sacrificum EIiae –קרבן אליהו.[

לנזירות הכרמליתיות מנזר גדול במרומי הר הכרמל, הצופה על פני חיפה ומפרצה. מנזר אחר של כרמליתיות נמצא בחוף הים, במבוא אל השכונה בת-גלים. להן גם מנזר בנצרת.

[ציור: פסל אליהו הנביא במרומי הר הכרמל.

ניצב אל מול כנסית הכרמליתים, במרומי קרן הכרמל. אליהו הורג בחרבו את נביא הבעל.

למטה כתובים בלטינית, ערבית ועברית דברי בן-סירא: “ויקם אליהו הנביא באש, ודברו כלפיד בוער”. (בן-סירא מח, א).]

מנזרי הבנדיקטים

מיסדר הבנדיקטים הוא מהקדומים ביותר בנזירות הקתולית. נוסד במאה הששית ע"י סנט בנדיקטוס, שחי באיטליה והמיסדר נקרא על שמו. הנזיר הבנדיקטי מוסיף אחרי שמו את האותיות Ordinis Sancti Benedicti – O.S.B. – מיסדר בנדיקט הקדוש. במהלך הדורות המיסדר הסתעף לקהילות רבות של נזירים לפי הארצות והעמים השונים.

בימי שלטון הצלבנים היו לבנדיקטים מנזרים אחדים בארץ.

בתקופת הצלבנים במאות הי“ב והי”ג היו ברשות הנזירים הבנדיקטים מנזרים בירושלים: הכנסיה מאריה לטינה ששרידיה נשארו עד ימינו. מזרחה ממנו כנסית אנה, הקיימת גם בימינו. ברשות הבנדיקטים היתה גם הכניסה שבה מראה המסורת הנוצרית את קבר מרים אם ישו בעמק יהושפט. בימינו ברשות היוונים-האורתודוקסים.

לבנדיקטים בירושלים מנזר מפואר במרומי הר ציון בתחום ישראל, בין חומת העיר העתיקה והבנין שבו קבר דוד המלך. הנוצרים קוראים לו בשם: דורמיסיון –התרדמה, קיצור משמו המלא: דורמיסיו סנטה מרים – תרדמת הקדושה מרים⁶⁸. לפי מסורתם פה מתה, נרדמה לנצח, מרים אם ישו הנוצרי.

[ציור: מנזר הדורמיסיון בהר ציון, ירושלים.

הכפה הקטנה מימין מציינת את קבר דוד המלך.]

בנינו של הדורמיסיון חונך בשנת 1906 בימי שלטון התורכים בארץ, על מגרש שניתן במתנה מאת הסולטן התורכי לקיסר גרמניה וילהלם השני, לכבוד ביקורו בירושלים, בשנת 1898. הקיסר מסרו לרשות ‘איחוד הגרמנים הקתולים של הארץ הקדושה’ ובו השתכנו נזירים בנדיקטים, חברי קהילת באירון, שנוסדה בשנת 1868 בעיירה באירון בגרמניה. אולם התפילה במנזר הבנדיקטים מקושט בדמויות של נביאי ישראל שהנוצרים מוצאים בנבואתם רמז להופעתו של ישו. במעלה הקיר, אל מול המתפללים, כתובים בלטינית דברי ישעיהו הנביא: “הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל”⁶⁹.

ברצפת הכנסיה משובץ ציור יפה של גלגל המזלות בסגנון נוצרי. סביב לו כתובים בלטינית דברי משלי: “מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ: באין תהומות חוללתי באין מעינות נכבדי מים: בטרם הרים הטבעו לפני גבעות חוללתי”⁷⁰ (ציור).

[ציור: הרצפה המקושטת באולם התפילה של הדורמיסיון.

סביב סמלי החודשים. בפנים סמלי קדושים נוצרים, ושמותיהם ושמות נביאים מפורסמים בישראל כתובים סביב. במרכז הרצפה סמל ‘השילוש’ הנוצרי.]

הנזירים המתגוררים בדורמיסיון ברובם גרמנים וקצתם שויצרים דוברי גרמנית. הם מוציאים עתון בגרמנית בשם: הארץ הקדושה – Das Heilige Land.

במלחמת השיחרור, בשנת תש"ח–1948, היה מנזר הדורמיסיון בשטח קרבות קשים. חיילי ישראל הסתערו על הר ציון – וכבשוהו, ביום 18 במאי 1948. בהפגזות הרבות מצד הערבים על עמדות היהודים בהר ציון נפגעו בניני המנזר. אחרי סיום הקרבות חזרו הנזירים אליו וממשלת ישראל שילמה פיצוים לכיסוי תיקונו של המנזר. מגדלו הגבוה משמש נקודת תצפית לחיילי צבא הגנה לישראל, על פני העיר העתיקה. אל מול עמדות חיילי הלגיון הערבי.

למיסדר הבנדיקטים⁷¹ הגרמנים מנזר חדש בחוף הכנרת, בבקעה הקטנה הנקראת בשם הערבי טבּחה. המנזר שנבנה בשנת 1955 נמצא בצד שרידי כנסיה קדומה הבנויה במקום שישו הנוצרי הראה מופת לפני תלמידיו ומלוויו; דגים מעטים וככרות אחדות התרבו מאד וסיפקו מזון להמון האנשים שהתלקטו סביבו, כמו שמסופר:

“ויאמר ישו (לתלמידיו): ‘תנו להם אתם לאכול’! ויאמרו: ‘אין לנו יותר מחמשת ככרות הלחם ושני דגים, והם כחמשת אלפים איש’… ויקח (ישו) את חמשת הככרות ואת שני הדגים, ויבט השמימה ויברך אותם, ויפרוס ויתן אל התלמידים לשים לפני ההמון, ואכלו ושתו כולם. וישאו מן הפתים הנותרים להם, שנים-עשר סלים”⁷². לפיכך קוראים הנוצרים לכנסיה הקדומה בטבּחה בשם ‘ריבוי ככרות הלחמים והדגים’⁷³.

בכנסיה הקדומה מהמאה החמישית לספה"נ משובצים בצד המזבח, ברצפתה העשויה מוזאיקה, סל עם ככרות לחמים ובצדיו – דגים, לזכר המופת של ישו במקום הזה.

[ציור: סל ככרות הלחם והדגים.

ציור משובץ ברצפת המוזאיקה בכנסיה הקדומה בטבחה, בימינו על-יד המנזר החדש של הבנדיקטים. על יד הסל והמזבח משובצת ברצפת המוזאיקה, כתובת יוונית המזכירה את שמו של המקדיש, אבל התאריך שהיה רשום בה נהרס.]

[ציור: כתובת יוונית, משובצת ברצפת המוזאיקה של הכנסיה הקדומה בטבחה, בחוף ים כנרת. בכתובת כתוב: “לזכר ולמנוחת עולם של המקדיש הפטריארך הקדוש ביותר מרטיריוס בשנת…”]

הרצפות בשני אגפי אולם התפילה משובצות מוזאיקות מקושטות בצפרים ובצמחים, והן מהיפות ביותר בישראל (ציור).

[ציור: רצפת המוזאיקה בכנסיה הביזאנטית הקדומה, השייכת לנזירים הבנדיקטים.]

לבנדיקטים הצרפתים מנזר הנמצא בכפר הערבי אַבּו-ע’וש, בגבול קרית-יערים הקדומה, מערבה מירושלים ובצד הכביש אל השפלה. במנזר כנסיה צלבנית מהמאה השתים-עשרה, מהשרידים הצלבנים המענינים ביותר שנשארו בארץ-ישראל (ציורים).

[שירטוט: תוכנית של הכנסיה הצלבנית,

במנזר הבנדיקטים בכפר אבּוּ-ע’וש, ע"י ירושלים.

מתחת לאולם התפילה ישנו מיסתור (קריפט) גדול ובו נובע מעין קטן] (הציור הבא).

בימי-הביניים התגוררו פה נזירים, וביתם שימש גם אכסניה לעולי-רגל נוצרים בדרכם מיפו אל ירושלים וחזרה. בשנת 1489 התנפלו עליהם ערבים, הרגו אותם והרסו את ביתם, שהפך דיר לצאן. הממשלה התורכית נתנה במתנה, בשנת 1873, את החורבה לממשלה הצרפתית והיא מסרה אותה לבנדיקטים הצרפתים. הם בנו בשנת 1899, על שרידי העבר, את המנזר של ימינו. המנזר היה נקרא בקרב עולי-הרגל הנוצרים על שמו של ירמיהו הנביא. כי בימי-הביניים האמינו, כמובן בטעות, שפה מקומה של ענתות – מולדת ירמיהו הנביא.

[שירטוט: תוכנית המיסתור בכנסיה הצלבנית.

במרכזו נובע מעין קטן, ומדרגות יורדות אליו.

המיסתור בנוי בחלקו בתוך שרידי בריכה רומאית קדומה.

בצד הכניסה אליו נשארו שרידים ממנה, וגם כתובת רומאית של הלגיון שחייליו חנו במקום הזה.]

ענתות המקראית נמצאת מזרחה לירושלים, בימינו כפר ערבי ענתה, שיבוש של השם הקדום.

[שירטוט: חתך לאורך הכנסיה הצלבנית באַבּוּ-ע’וש.

1) המעין הנובע במרכז הקומה הראשונה – המיסתור (ציור). 2) הקומה הראשונה בנויה קשתות וביסודותיה שרידים רומאים. 3) מדרגות מובילות אל הקומה השניה. 4) הקומה השניה – אולם תפילה גדול (ציור).]

[ציור: הפתח אל הקומה הראשונה (המיסתור), בכנסיה הצלבנית באַבּוּ-עוש.

בקיר שקועות אבנים רומאיות – שרידים מבריכת מים קדומה. על אבן גזית אחת חקוקה כתובת רומאית: גדוד-עזר לגיון עשירי פרטנסיס (ציור). המשקוף מעל הפתח הוא צלבני ובו חרות צלב כפול, שטושטש בידי המוסלמים בדורות קודמים.]

[ציור: הכתובת הרומאית:

Vexillatio Leg(ionis) X / Fre(tensis).]

[ציור: הכפר אַבּוּ-ע’וש והכנסיה הצלבנית. ציור משנת 1586.

הכפר היה נקרא על שמו של ירמיהו הנביא, סנט הירמיה – S(aint) Hieremia.

משמאל: הכפר הערבי אַבּוּ-ע’וש. מימין: בנין הכנסיה הצלבנית. בקרבתה הדרך מיפו אל ירושלים ותיירים נוצרים רכובים על סוסים עוברים בה.]

בדורות קודמים היו תושבי הכפר אַבּו-ע’וש נוטלים מס גולגולת מיוחד מעולי-רגל יהודים ונוצרים, שהיו עוברים בכפרם בדרכם מיפו אל ירושלים וחזרה. הרב הנודע חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) שעבר בדרך זו בשנת 1764 מספר בסגנון מליצי על תשלום המס הזה: “ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול, ראש בריוני אַבּוּ-ע’וש והיו סמוכים לו… רשעים עדת מרעים מאתים וחמשים ורצו לבלענו חיים… ואחז בשרי פלצות, הן עתה סבבוני כלבים… ושלי”ת (ושבח לאל יתברך)… נתפשרנו במאה זולוטס (מין מטבע), ברוך פודה ומציל"… 

מנזר אבות-ציון (ראטיסבּון)

מיסדר אבות-ציון, הנקרא בשמה הפיוטי של ירושלים, נוסד ע"י הנזיר אלפונס ראטיסבּון, יהודי מומר. הוא בנה בשנת 1874 את המנזר הגדול הנקרא על שמו ונמצא בלב ירושלים העברית, בצד בית-הכנסת ישורון ובקרבת בניני הסוכנות היהודית. שמו הרשמי של המנזר הוא סנט פטרוס, בצרפתית סנט פיאר, ונמצא בחסות ממשלת צרפת. במנזר מתגוררים נזירים מעטים, אחדים מדברים עברית. המיסדר אבות ציון מוציא לפרקים עתון מיוחד, בצרפתית, שהיה נקרא בראשיתו: 'השאלה של ישראל’– La Question d’Israel מקץ שנים הוחלף שמו: קונטרסים ציוניים – Cahiers Sioniens.

במנזר ראטיסבון היה קיים במשך שנים רבות בית-ספר ורוב תלמידיו היו יהודים. בוֹ גם לימדו עברית והמורה היה נזיר יודע עברית. במנזר היה קיים גם בית-דפוס עברי קטן. בפרוץ הקרבות בירושלים במערכה לשחרור ישראל, בשנת תש"ח (1948), היה מנזר ראטיסבון מקלט ליהודים ונזיריו הגישו את עזרתם האדיבה להם. בו השתכנו משפחות יהודיות שנמלטו מבתיהם שהיו בשכנות עם הערבים. ופה מצאו מעון ומקלט ילדים מישובים מסביבות ירושלים: כפר-עציון, מעלה-החמישה וכו'. אחרי סיום המלחמה, עם צאת הילדים מהבנין, השכירו הנזירים חלקים ממנו גם לאוניברסיטה העברית.

בהקבלה למיסדר אבות ציון מיסדר נזירות גבירות-ציון –Dames de Sion. להן מנזר בעין-כרם הסמוכה לירושלים – מולדת יוחנן המטביל. בו היה גם בית-ספר לבנות. בגנו נמצא קברו של ראטיסבּון. בעיר העתיקה של ירושלים יש לגבירות-ציון מנזר גדול, בראשית רחוב היסורים – וויאַ דולורוזה של הנוצרים.

המנזר נוטר-דאם דא-פ’ראנס

המנזר נוטר-דאם בירושלים נקרא בשמו הצרפתי המלא: נוטרדאם דא-פ’ראנס – גבירתנו (מרים אם ישו) של צרפת, והוא מהבנינים הגדולים ביותר בירושלים. בנוי במרומי ההר הבולט יפה על פני כל צפונה של ירושלים, אל מול העיר העתיקה, בקרבת חומתה וחולש על שערה החשוב – שער שכם, המהווה בימינו המרכז החשוב ביותר בחיי ירושלים הערבית, בתחום שלטון הירדן (ציור).

[ציור: המנזר נוטר דאם דא-פ’ראנס – החזית פונה מזרחה.]

המנזר נוטר-דאם נמצא ברשות נזירים צרפתים. אחדים מהם מדברים עברית. הם נקראים בשם: אסמפסיוניסטים, קיצור משמם המלא: אבות אוגוסטין דא-לא-אסמפסיון⁷⁴. במלה ‘אסמפסיון’ קוראים הנוצרים לעליתה למרום של מרים אם ישו הנוצרי.

בשנת 1887 התחילו הנזירים בהקמת מנזרם, המשמש מעון לחברי מיסדרם ואכסניה לעולי-רגל קתולים. בו נמצאת כנסיה מקושטת תמונות בעיקר מחיי הצלבנים. בבנין היה גם אוסף מענין של עתיקות הארץ. חבר במנזר זה היה הצרפתי ג’רמה-דיראן, חלוץ המחקר הפריהיסטורי בארץ-ישראל⁷⁵.

המנזר נוטר-דאם מילא תפקיד חשוב במערכה לשיחרור ישראל, בשנת תש"ח–1948. מסיבת מצבו האסטראטגי המצוין, הוא שולט על כל סביבתו וחולש על אחד הרחובות החשובים ביותר הבא מהצפון ונכנס אל לבה של ירושלים העברית. עם צאת האנגלים נתפס המנזר בידי הכוחות היהודים, ומיד הפכוהו לבסיס צבאי חשוב להם. בצדו נחלו הם את נצחונם המזהיר ביותר בירושלים, בבלמם את הדרך לשריוני הלגיון הערבי, בפלישתו אל ירושלים העברית.

לנזירים האסמפסיוניסטים מנזר אחר הנמצא במורדו המזרחי של הר ציון, בימינו בתחום הערבים. מנזר זה בנוי לפי מסורת הנוצרים במקום שהיה ביתו של קייפא הכהן הגדול בירושלים בימיו של ישו הנוצרי. בחצרו נמצאו שרידים קדומים וגם דברי תהלים ביוונית משובצים ברצפת מוזאיקה: “אדוני ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם”.

מנזר הישועים

בירושלים החדשה נמצא מנזר של נזירים ישועים. הבנין בנוי בטעם רב ומשקיף יפה על סביבתו אל מול העיר העתיקה, חומתה ומגדל-דוד המתרומם עליה. המנזר נבנה בשנת 1927. בו⁷⁶ כנסיה על שם קדושם סנט אוגנטיוס לויולה, שפסלו ניצב בה. היה ספרדי ומיסד מיסדר הישועים, בראשית המאה השש-עשרה. ביקר בירושלים בשנת 1523, בראשית שלטון התורכים בה.

במנזר מתגוררים נזירים ישועים יוצאי ארצות שונות. יש מהם המדברים עברית. חבר המיסדר מוסיף אחרי שמו את האותיות הלועזיות: Societatis Jesu – S.J – אגודת ישו. מזה שמם – ישועים.

במנזר הישועים מדרשה לחקירת המקרא בחסות המכון האפיפיורי ברומאPontificum Institutum Biblicum, המוציאה לאור רבעון ביבליקה –Bibiica, החשוב במחקר המקרא והברית-החדשה.

במנזר הישועים ספריה מצוינת בעיקר במדע המקרא, הברית-החדשה, הדת וארץ-ישראל. פתוחה גם לאזרחים והיא מהספריות הטובות ביותר בתחומי ישראל.

במנזר זה מתגוררים נזירים חוקרים חשובים במחקר הארץ. ביחוד התפרסמו החפירות המדעיות שנערכו על-ידם בתלים קדומים הנקראים בשם הערבי: תלילאת ע’סוּל בערבות מואב אל מול יריחו, בימינו בתחומי שלטון הירדן. במוסד הישועים בירושלים אוסף עתיקות מענין מהחפירות הללו. החפירות נערכו בהנהלת הישועי⁷⁷ אלקס מלון, שהוציא לאור ספר, בן שני כרכים, על החפירות הללו שערכן רב בארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. במנזר חי הנזיר האמריקאי רובּרט נורת, המדבר עברית ומומחה בעיקר בגיאוגרפיה היסטורית של הארץ. פירסם מחקרים שונים על אודותה.

במנזר הישועים נערכים בכל שנה סמינריונים ובהם משתתפים נזירים חברי מיסדרים שונים, הבאים מכל העולם הנוצרי. הנזירים משתלמים גם בשפה העברית ועורכים טיולים בכל רחבי ישראל, ובעיקר באתריה ההיסטוריים ובמקומותיה הקדושים.

מנזרי הסאלזיאנים

בישראל חיים נזירים קתולים חברי מיסדר הנקרא סאלזיאן על שמו של הנזיר הצרפתי סנט פראנציס דא-סאלז, שחי בשנות 1567–1622. המיסדר סאלזיאן נוסד בשנת 1845 באיטליה ע"י דון בוסקו, וראשית פעולתו בארץ-ישראל: הקמת בתי-יתומים ובתי-ספר למלאכה בבית-לחם. בישראל ישנם סאלזיאנים נזירים ונזירות. לנזירות בירושלים בית-ספר בשכונת מוצררה וראשית פעולתן בה בשדה החינוך היתה בשנת 1904.

ברשות הנזירים הסאלזיאנים-האיטלקים מוסד חקלאי בהרי ירושלים, הנקרא בשמו הערבי בית-ג’מל, בנוי במרומי פיסגה רמה בולטת בסביבתה ההררית בארצו של שמשון בימי קדם, בימינו דרומה מהרטוב ובית-שמש. בית-ג’מל היא צורה ערבית של השם בית-גמל וכך הוא נקרא בקרב הנזירים. לפי דבריהם זהו קיצור של גמליאל הראשון נשיא הסנהדרין, הנזכר גם בברית החדשה. קדושם המפורסם סנט פאול מספר שהיה תלמידו וממנו למד את יסודות היהדות⁷⁸. רבן גמליאל היה נשיא הישיבה ביבנה, הנמצאת מערבה במישור החוף ועל הר זה היתה אחוזתו. בדורות קודמים קראו לו כפר-גמלא, ונזכר בספרות הנוצרית הקדומה. מסורת נוצרית מספרת על גמליאל שהופיע בשנת 415 בחלומו של נזיר אחד ואמר לו שבכפר-גמלא נמצא קברו, קבר בנו חביב וקבר סטפאנוס קדושם. בצד הבנין הגדול בבית-ג’מל מראים מקום קבורתם במערה קטנה ועליה כנסיה חדשה, בנויה על יסודות קדומים .

[שירטוט: תוכנית הכנסיה בבית-ג’מל.

בנויה על שרידים קדומים (מסומנים בשחור). 1) הכניסה. 2) שברי כתובת יוונית עתיקה: “לכבוד אדוני ומר סטפאנוס”… 3–4) מערות קברים עתיקות, בימינו ריקות.]

בעיר נצרת כנסיה סאלזיאנית גדולה ‘ישו הנער’, הבנויה במעלה ההר ומשקיפה יפה על פני העיר וסביבתה⁷⁹. הכנסיה, מהמפוארות ביותר בארץ, בנויה בטעם רב. בצדה בית-ספר שבו מלמדים נזירים סאלזיאנים, רובם צרפתים, את ילדי נצרת הנוצרים.

מנזר סנט לזאר⁸⁰.

מנזר סנט לזאר, נקרא על שם לזאר – אלעזר, שישו החיהו בביקורו בכפר ביתניה, הנמצא בקרבת ירושלים מזרחה, בימינו בתחום שלטון הירדן. בברית החדשה מסופר: “ויהי איש חולה ושמו אלעזר מביתניה, מקום מושב מרים ומרתה אחותה, היא מרים אשר רחצה את האדון (ישו) בשמן רוקח ובשערותיה נגבה את רגליו”⁸¹… הכפר נקרא בקרב הערבים על שמו – אלעזריה, ובו מראים את קברו. בכפר זה מנזר של לזאריסטים.

למיסדר סנט לזאר מנזר בירושלים הישראלית ברחוב ממילה, בקרבת בנין הקונסוליה של ארצות-הברית. בו מתגוררים נזירים לזאריסטים בודדים.

מנזר אחי סנט-ג’ון⁸².

מנזר זה נמצא במבואות העיר נצרת, ונקרא ‘המנזר האוסטרי’, כי תושביו הם אוסטרים, חברים למיסדר הנקרא לזכר סנט ג’ון של האל, נזיר בן המאה השש-עשרה. הוא היה יליד ארץ פורטוגל והקדיש את חייו לעזרת אביונים ושבויים באפריקה-הצפונית שנפלו בידי המוסלמים. בזכות פעולתו זו התקדש בכנסיה הנוצרית.

מנזר של אבות ביתארם⁸³

המיסדר נקרא ביתארם כשם מקום בצרפת, בקרבת גבולה עם ספרד, שבו הוא נוסד בסוף ימי-הביניים. ראשית בוא חבריו אל הארץ היתה בשנת 1934. להם מנזר ואכסניה לעולי-רגל בנצרת.

מנזר אחר של אבות ביתארם נמצא בבית-לחם. ברשותם גם מנזר בכפר הערבי עמואס, הסמוך ללטרון, בגבול עמק אילון. לפי אמונתם עמואס נמצא במקומה של אמאוס, הנזכרת בברית החדשה ומקודשת במסורת הנוצרית.

מנזר הפטריארכיה הלטינית

בהרי ירושלים, בסביבות הרטוב ובית-שמש, מנזר גדול במרומי גבעה משקיפה על סביבתה. הבנין נקרא לפעמים בשמו הערבי דיר-רפאת, ופירושו מנזר רפאת, וזהו שם ערבי של ישוב מוסלמי קטן שהיה בקרבתו. במנזר כנסיה ‘אווה מאריה’ (שלום לך מרים), ושמה כתוב בכל שפות העולם על קירות הכנסיה, פתחה ותקרתה.

במנזר מתגוררים נזירים בודדים העוסקים גם בחקלאות. בשכנותם חיות נזירות אחדות חברות מיסדר קטן בשם סנט דורותי⁸⁴ על שם קדושה נוצרית בתולה שהוצאה להורג בידי הרומאים באסיה הקטנה במאה הרביעית. ראשית בואן של אחיות אלו אל הארץ בשנת 1928.

בנין קרוב למנזר ושייך לו, הושכר למשרד הסעד ובו מוסד מיוחד ‘גבעת-שמש’, לנערים מפגרים.

מנזר הקפוצינים⁸⁵

הקפוצינים הם נזירים חברי מיסדר מיוחד שנפרד בראשית המאה השש-עשרה מהפרנציסקאנים, ומיסדו היה מתיאוֹ דא-באסי. הקפוצינים חובשים לראשם מין כיסוי מיוחד הנקרא בלעז ‘קפוץ’, ומזה מקור שמם.

בתקופת המנדט הבריטי, לפני כעשרים שנה, בנו להם מנזר בירושלים החדשה, בשכונה טאלבּיה. בוֹ התגוררו קפוצינים בודדים, ומקץ זמן-מה חזרו אל ארצם.

בנין הקפוצינים בירושלים משמש בימינו מעון לחולי נפש יהודים ברשות הסתדרות העובדים הכללית.

מנזרי אחיות סנט קליר (קלאריס)⁸⁶

מיסדר אחיות סנט קליר, נקרא על שם הנזירה קליר (קלארה), שחייתה באיטליה, במאה השלוש-עשרה. ראשית בואן של אחיות סנט קליר אל הארץ בשנת 1884. למיסדר זה מנזר גדול בדרומה של ירושלים, בדרך אל תלפיות. נבנה בשנת 1890. גדרו המזרחית של המנזר הוא למעשה גבול ישראל הנוגע בתחום שלטון הירדן. הנזירות המתגוררות בו הן ברובן צרפתיות ועוסקות בחינוך ילדים עזובים. לאחיות סנט קליר גם מנזר בעיר נצרת, ברחובה הראשי.

אחיות סנט ג’וסף⁸⁷

המיסדר נקרא על שמו של סנט יוסף, בצרפתית ג’וסף, בעלה של מרים אם ישו הנוצרי. שמו המלא של המיסדר: אחיות סנט יוסף של ההופעה. הכינוי ‘של ההופעה’ בא לזכר הופעתו של המלאך גבריאל אל יוסף זה, שאמר לו להימלט עם מרים ותינוקה ישו מפני רודפיו אל מצרים. ראשית פעולת אחיות סנט יוסף בארץ-ישראל בשנת 1848. זהו מיסדר הנזירות הוותיק ביותר בארץ.

לאחיות סנט ג’וסף מוסד חינוכי בירושלים, ברחוב הנביאים. חלק מבנינם נמצא מאז הקרבות במלחמת השיחרור, ברשות בית-החולים ‘הדסה’. נזירות חברות במיסדר זה, הן גם אחיות רחמניות המשמשות בבית-החולים הצרפתי בירושלים, סנט לואיס.

ברשות מיסדר אחיות יוסף, נמצא המנזר המתנוסס במרומי הר בצד הכפר הערבי אַבּו-ע’וש, בתחום קרית-יערים הקדומה, בקרבת הישובים מעלה-החמישה וקרית-ענבים. המנזר ניכר מרחוק בפסל הגדול המתנוסס עליו. לפי מסורת הנוצרים בנוי על אותה גבעה שעליה היה ניצב ארון האלוהים, כמו שמסופר במקרא: “ויבואו אנשי קרית-יערים ויעלו ארון ה' ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה'. ויהי מיום שבת הארון בקרית-יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה”⁸⁸. דוד המלך העלה את ארון-הברית מקרית-יערים אל ירושלים. הנזירות קוראות למנזרם זה – גבירתנו (מרים) של ארון הברית⁸⁹. הערבים קוראים למנזר זה דיר אל-עזר. יש אומרים למצוא פה זכר לשמו של אלעזר בן אבינדב, שהופקד לשמור על ארון-הברית במקום הזה, כפי שמסופר במקרא.

לאחיות סנט יוסף מוסד חינוכי גם בעיר רמלה, ברחובה הראשי. כן יש להן מוסד ביפו, והן האחיות הרחמניות בבית-החולים הצרפתי בעיר זו.

מנזרי סנט וינסן דא-פול – אחיות החסד⁹⁰

מיסדר זה נקרא על שם סנט וינסן דא-פול, נזיר צרפתי מהמאה השבע-עשרה. חברות המיסדר הזה ידועות גם בשם ‘אחיות החסד’. לפי פעולתן בשדה העזרה והסעד לזקוקים. ראשית פעולתן בארץ בשנת 1886. לאחיות סנט וינסן בנין גדול בירושלים, ברחוב ממילה, בו בית-יתומים.

למיסדר זה גם מנזר גדול בחיפה, לרגלי הר הכרמל, הנקרא ‘הלב הקדוש’⁹¹. לאחיות סנט וינסן דא-פול מנזר בנצרת, והן האחיות הרחמניות בבית-חולים הנמצא בעיר זו.

מנזר סנט רוזיר⁹²

מיסדר נזירות זה נקרא בלועזית סנט רוזיר, היינו מחרוזת קדושה, וזהו סמלם. נוסד בשנת 1880 ע"י האב טאנוס בנצרת. הנזירות הן ברובן ערביות נוצריות מבנות הארץ, ועוסקות בעיקר בחינוך.

לאחיות סנט רוזיר מנזר בירושלים, ברחוב ממילה. נוסד לראשונה בשנת 1880 ואליו נוסף, לפני שנים אחדות, אגף חדש ובו כנסיה מפוארת. לאחיות סנט רוזיר מעונות בעין-כרם – בהרי ירושלים, בכפרים ריינה ויפיע (יפא) – בהרי נצרת, ובכפר גוש-חלב – בהרי צפת, בגליל העליון.

מנזר נזירות סנט אליזבּת⁹³

הנזירות של המנזר סנט אליזבת הן פולניות ומנזרן נמצא בירושלים, בגבול מאה-שערים ומוצררה, בבנין הנקרא בשם הפולני: דום פולסקי – הבית הפולני. ראשית הקמתו בשנת 1931. הנזירות הן חברות מיסדר הנקרא על שמה של אליזבּת (אלישבע), בת משפחת מלכים בהונגריה, במאה השלוש-עשרה. בעלה מת בדרכו אל ארץ הקודש במסע-הצלב, ומאז היא התנזרה והתמסרה לעבודת חסד וסעד בין עניי ארצה. בזכות זו היא התקדשה בכנסיה הקתולית.

מנזרי גבירות-נצרת⁹⁴

מיסדר גבירות נצרת, נקרא על שמה של העיר נצרת – עריסת הנצרות. לגבירות נצרת מנזר גדול בעיר זו. בחצרו נגלו שרידים מענינים של נצרת הקדומה ביותר.

לגבירות נצרת מנזר בחיפה ומנזר אחר בשפרעם – בגליל המערבי.

מנזרי אחיות בורומיאוס⁹⁵

מיסדר של אחיות בורומיאוס, נקרא על שם קדושם, האיטלקי קרלו בורומיאוס, בן המאה השש-עשרה. הוא חי באיטליה הצפונית, שבה מילא תפקידים חשובים בכנסיה הקתולית. התמסר הרבה לעזרת סובלים, חולים ועניים ובזכות זו התקדש במסורת הנוצרית.

אחיות בורומיאוס בארץ-ישראל הן גרמניות והתחילו את פעולתן בה בשנת 1887. להן מנזר אחד בירושלים, במושבה הגרמנית, מנזר אחר בחיפה, במושבה הגרמנית, ומעון קיץ בשם ‘מנוחת אליהו’ במרומי הר הכרמל⁹⁶. ברשותן מנזר קטן גם בנצרת, בשם ‘המשפחה הקדושה’.

האחיות הקטנות של ישו⁹⁷

למעשה אין הן נזירות שוכנות במנזר קבוע, אלא חיות בין עניים ומסכנים ומגישות להם את עזרתן. ראשית בואן אל הארץ בשנת 1950. חבורה זעירה של האחיות הקטנות של ישו נמצאת בירושלים ואחרת ביפו.

ביפו חיה גם חבורה קטנה של נזירים: האחים הקטנים של ישו. הם חיים בדרך שהתווה לפניהם נזיר צרפתי בשם שרל דא-פוּקוֹ⁹⁸, שהתגורר באפריקה הצפונית ובה מצא את מותו, בשנת 1916.

מנזר ‘האחיות-המתקנות’⁹⁹

לאחיות המתקנות היה מנזר גדול, על יד חומת ירושלים מבחוץ, בצד השער החדש ומול המנזר נוטר-דאם. נבנה בשנת 1888. הן הקדישו עצמן רק לעבודת קודש מתמדת: סיגופים, תפילות והשתחוות דום אל מול פסלו של ישו הנוצרי שהיה ניצב בכנסיתן.

במלחמת השיחרור בירושלים, בשנת תש"ח (1948) התחולל קרב קשה בסביבה זו ומנזרן נהרס בעת הנסיון של שריוני הלגיון הערבי לפרוץ לתוך ירושלים היהודית. המנזר עומד בחורבנו עד ימינו. הנזירות עברו אל העיר העתיקה (ציור).

[ציור: המנזר של ‘האחיות המתקנות’ בירושלים. אחרי חורבנו בימי הקרבות בשנת תש"ח-1948]

ד. יוונים-אורתודוקסים בישראל    🔗

הנוצרים בני הכת היוונית-אורתודוקסית מדברים ערבית ושמותיהם הפרטים לרוב ערבים. אמנם הם נקראים ‘יוונים’, אולם למעשה אין להם קשר אל יוון, אל תושביה ואל שפתה ותרבותה, אלא רוב מנהיגיהם הדתים הם ממוצא יווני.

יש יוונים-אורתודוקסים הגרים בערים כסוחרים וחנוונים, אולם רובם חיים בכפרים כעובדי-אדמה, פלחים, ודומים באורח חייהם לשכניהם המוסלמים. יוונים-אורתודוקסים מתגוררים בערים ירושלים, חיפה ונצרת ובכפרים אחדים בגליל התחתון. בנצרת מושבו של מנהיגם הרוחני בתואר מטרופוליט, ומוצאו יווני.

בכל קהילה ישנה כנסיה, המשמשת מרכז לחייהם הדתים והרוחנים של מאמיניה. הכנסיה האורתודוקסית בנויה בתוכנית מיוחדת, שונה במקצת מכנסיה נוצרית אחרת. בכניסה אל אולם התפילה מבוא קטן הנקרא ‘נארטקס’. ממנו נכנסים אל אולם התפילה. הכסאות למתפללים ערוכים לאורך הקירות, כמו בבית-כנסת של ספרדים. בו בולט באופן מיוחד הכסא הנועד לראש הכנסיה. באולם התפילה, אל מול המתפללים, ניצבת מחיצה עשויה עץ ומכוסה תמונות, איקונין של קדושים נוצרים. לפיכך קוראים למחיצה זו, במלה היוונית: איקונוסתאסיס – נושא-איקונין. מאחורי מחיצה זו חלקה הקיצוני והקדוש ביותר של הכנסיה: הכופיה (אפסיס). בה ניצב המזבח ושמורים כלי הקודש. רק לאנשי דת רשות הכניסה אל חלק זה בעת התפילה.

לעדת היוונים-האורתודוקסים שלושה בתי דין משלהם, מוכרים ע"י הממשלה. האחד משמש את אזור יפו-רמלה, השני חיפה-עכו, והשלישי בנצרת המשמש את תושביה ותושבי הכפרים בסביבותיה.

היוונים-האורתודוקסים הם הנוצרים הקדומים ביותר בארץ-ישראל. לפי אמונתם הם צאצאי הנוצרים הראשונים, עוד מראשית המאה הראשונה לסה"נ. יעקב, אחיו של ישו הנוצרי, הנקרא בשמו הלועזי סנט ג’ימס, שהיה ראש קהילת הנוצרים הראשונים בירושלים, נחשב לבישוף הראשון בתולדות הכמורה היוונית-אורתודוקסית. הם רואים עצמם כצאצאי הביזאנטים שהיו היורשים הנוצרים של שלטון הרומאים בארץ, ומכאן שמם הערבי של האורתודוקסים: א-רוּם – הרומאים. 

הביזנאטים שהיו נוצרים אדוקים ושפתם היתה יוונית, משלו על הארץ במשך כמעט 243 שנה, משנת 395 ועד כיבושה בידי הערבים, בשנת 638. בתקופת שלטונם, מהמאה הרביעית, התחילו הנוצרים להקים את כנסיותיהם ומנזריהם במקומות שהתפרסמו במסורת הנוצרית. הכיבוש הערבי הביא קץ לפעולתם הדתית הנרחבת. לאט-לאט, עם התגברות ההשפעה הערבית במזרח, התחילו היוונים-האורתודוקסים לדבר ערבית וסיגלו להם גם את התלבושת של הערבים והרבה מאורח חייהם.

קהילות של יוונים-אורתודוקסים התגוררו בארץ גם בימי-הביניים. עולי-רגל נוצרים בדורות אלו, קראו להם על סמך החגורה הרחבה למותניהם, בשם: הנוצרים בעלי-החגורה, באיטלקית: Christiani della cintura. גם עולה-רגל יהודי, שביקר בארץ-ישראל בשנת 1522, קורא להם בשם זה – קריסטיאני דלצינטורה. הואיל והם התפלגו ונפרדו ממרות האפיפיור ברומא קראו להם גם בשם ‘יוונים-נפרדים’, בצרפתית: Greecs schismatiques.

מרכז הכנסיה היוונית-אורתודוקסית הוא בעיר העתיקה בירושלים. בקרבת קברו של ישו הנוצרי, בלב הרובע הנוצרי, נמצא גוש בנינים גדול של האפטריארכיה היוונית, בערבית: דיר א-רוּם – מנזר הרומאים. בו כנסיות אחדות וגם ספריה גדולה עם כתבי יד רבים, ואוסף של עתיקות מענינות, שנמצאו בעיקר בירושלים ובסביבתה.

בעיר העתיקה יוצא לאור, בשפה היוונית, עתונם: ניא זיאון – ציון החדשה. בו משתקפים חיי היוונים-האורתודוקסים בארץ, וכן מובאים בו מאמרים בחקירת הארץ, בעיקר בבעיות מקומותיה הקדושים.

ליוונים-האורתודוקסים רכוש גדול בארץ-ישראל: מנזרים, כנסיות, בניני מגורים, מרכזי מסחר וחנויות. על בניני היוונים חקוק סימן מיוחד, תשליב של שתי אותיות יווניות: ט–פ', מהמלה היוונית: טאפ’וס, שפירושה קבר, רמז לקבר ישו הנוצרי והיוונים-האורתודוקסים רואים עצמם לשומריו הנאמנים ביותר, עוד מימים קדומים.

[ציור: האפטריארך היווני האורתודוקסי בירושלים.

ציור משנת 1631.

מובא בספרו של הנזיר הצרפתי אויג’ין רוג’ה, שנדפס לראשונה בשנת 1646]

[ציור: כומר יווני-אורתודוקסי.]

במדינת ישראל יש ליוונים-האורתודוקסים רכוש רב וגם כנסיות ומנזרים חשובים. בירושלים הישראלית מנזר יווני, הנקרא על שם סנט סימון – הקדוש שמעון. נמצא בשכונת קטאמון, בחלקה הדרומי של ירושלים, בחורשת אורנים יפה. לפי מסורתם בנויה הכנסיה במקום הבית של שמעון, שהכיר בישו בעודו תינוק רך את המשיח, כפי שמסופר בברית החדשה: “והנה איש היה בירושלים ושמו שמעון, איש צדיק וחסיד, ומחכה לנחמת ישראל. ורוח הקודש נחה עליו. ודבר נגלה לו ברוח הקודש, כי לא יראה מות עד אשר יראה את משיח ה': ויבוא ברוח אל המקדש והאבות הביאו את הילד ישו… ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר… כי ישועתך ראו עיני… אור להאיר לגויים וכבוד ישראל עמך”¹⁰⁰… בכנסיה מראים את קברו של שמעון במערת קברים קטנה, טיפוסית למערות הקברים היהודים בתחומה של ירושלים, מתקופת הבית השני. כנסית סנט סימון נבנתה בקירוב בשנת 1890, במקום חורבה עשויה אבני גזית שנתקעו בתוך הבנין החדש. עולי-רגל נוצרים אינם מזכירים את מקומה של סנט סימון, אלא רק בסוף תקופת ימי-הביניים¹⁰¹.

בצד כנסית סנט סימון בנין חדש שהיה מושב הקיץ של האפטריארך¹⁰² היווני. משמש עכשיו מעון לילדים נפגעי-שיתוק – פּוליו. בצד הכנסיה הזאת, במורד הגבעה, שכונה שנבנתה בראשיתה בידי יוונים-אורתודוקסים והם קראו לה בשם היווני: קטאמונאס, ופירושו על יד המנזר, ומזה השם קטאמון לאזור נרחב של שיכונים בדרומה של ירושלים הישראלית.

[ציור: כנסית סנט סימון בירושלים – מימין.]

בתחומה של ירושלים הישראלית מנזר אחר של יוונים הידוע בשם המצלבה, צורה עברית של שמו הערבי: דיר אלמצלבּה – מנזר המצלבה. נמצא במערבה של רחביה בתוך בקעה קטנה, ודומה למצודה מבוצרת היטב. לפי מסורת נוצרית בנוי המנזר במקום שצמח אותו אילן שממנו התקינו את העץ לצליבת ישו הנוצרי בירושלים. במנזר המצלבה כנסיה קדומה וברצפתה שרידי מוזאיקה עתיקה וחור המציין את מקום צמיחתו של האילן הנזכר, שפירסומו רב באגדה הנוצרית הקדומה (ציור).

[שירטוט: תוכנית הכנסיה במנזר המצלבה, ירושלים.

1) כניסה אל המנזר. 2) כניסה אל הכנסיה. 3) אולם תפילה. 4) כסא לכבוד ראש המנזר. 5) מקום הכיפה. 6) מזבח, במקום צמיחת העץ שממנו התקינו את הצלב לצליבת ישו. 7) כניסה אל בניני המנזר.]

ראשיתו של מנזר המצלבה במאה החמישית, בימי שלטון הביזאנטים בארץ. הוקם בהתחלה בידי נוצרים גיאורגים (גרוזיאנים) שבאו מארצם, בתחום קוקאז בימינו. מסורתם מספרת שמלך גיאורגיה הראשון בנה את המנזר הזה ובין שוכניו היה גם שוֹתה רוסטאבלי – גדול משוררי גיאורגיה, בראשית המאה השלוש-עשרה. ביחוד מפורסמת יצירתו הספרותית – ‘האיש בעור הברדלס’¹⁰³: הגיאורגים התגוררו במנזר הזה עד שנת 1755, ואחרי דילדולם הם מסרוהו לידי היוונים, הקרובים להם באמונתם. ספריתם העברה לבנין האפטריארכיה היוונית בעיר העתיקה.

בעיר לוד כנסיה יוונית עתיקה על שמו של סנט גיאורג, והיא מהכנסיות הקדושות והחשובות ביותר בישראל. בנויה על יסודות ביזאנטים מהמאה הששית, ובקירותיה שקועים חלקים צלבנים – מהמאה השתים-עשרה. במיסתור (קריפט) של הכנסיה, נמצא קברו של סנט גיאורג, הנערץ ע"י הנוצרים. על המצבה חקוקה דמותו בלבוש חייל רומאי עם חרבו, ובה כתוב שמו וכינויו היווני: טרופאיופורוס – המנצח. המצבה של ימינו הותקנה בשנת 1871, כפי שכתוב עליה.

לפי מסורת הנוצרים נולד גיאורג בעיר לוד, שנקראה בשמה היווני-רומי: דיאוספוליס – עיר-אלוהים. גיאורג היה נוצרי אדוק ושרת בשורות הצבא הרומאי. אחרי שקרע בפומבי את פקודות הקיסר הרומאי דיאוקלטיאן נגד אחיו הנוצרים, הוצא להורג בידי הרומאים, לפי המסורת ביום 23 באפריל 393. הסופר תיאודוסיוס מספר, בשנת 530, על לוד בשמה הרומי: “דיאוספוליס – המקום שבו הוצא סנט גיאורג להורג. שם מונח גופו והרבה פלאים קורים שם”. לוד נקראה בימי-הביניים בקרב הנוצרים על שמו: גיאורגוס-פוליס – עיר גיאורג. התמונה של גיאורג רוכב על סוס דוהר והורג ברומח את הדרקון האיום המנסה להתנפל עליו, ידועה באמנות הנוצרית, והיא מסמלת את הנצרות המתגברת על אויביה המסתערים עליה. (ציור)

[ציור: גיאורג על סוס דוהר, הורג את הדרקון.

תמונה מפורסמת המובאה בסגנונים שונים, באמנות הנוצרית הקדומה.]

סנט גיאורג הוא הקדוש והפטרון המפורסם של אנגליה, עוד מדורות קדומים. פעם בשנה נערכת בכנסיה סנט גיאורג בלוד חגיגה עממית נוצרית, הנקראת על שמה, בערבית: עיד לד – חג לוד. בתקופת המנדט הבריטי בארץ-ישראל, היו נוהגין לשדר את התפילה והשירה מכנסית סנט גיאורג, באופן מיוחד אל בריטניה.

[ציור: העיר לוד וכנסית סנט גיאורג.

ציור מהמאה הששית. משובץ במוזאיקה המציגה את מפת ארץ-ישראל, שנגלתה בעיר מידבא, עבר-הירדן. מעל הציור מובאים בכתב יווני שמותיה של העיר: העברי – לוד, הרומאי – לידיאה, הביזאנטי – דיאוספוליס, שפירושו: עיר אלוהים. הבנין הגדול מימין מציין את הכנסיה על שם סנט גיאורג]

]ציור: העיר לוד וכנסית סנט גיאורג, ציור משנת 1483.

קטע מתוך מפה מצוירת של ארץ-ישראל.

בצד הכנסיה כתוב בלטינית:

Ecclesia hodie desolata ubt S. Georgius quondam fuit decollatus.

כנסיה, בימינו חרבה, במקום שבו הותז ראשו של סנט גיאורגיוס.

בציור נראה המסגד המוסלמי, הבנוי בגבול הכנסיה, כמו בימינו.]

הגיאוגרף הערבי אלמוקדסי, הירושלמי, מספר בשנת 985 על הכנסיה הנפלאה בלוד: ובשערה יהרוג ישו הנוצרי את אויבו הגדול ביותר הנקרא בערבית: א-דג’אל (בלעז: אנטיקריסט). כנראה אגדה זו נוצרה בהשפעת דמותו של גיאורג ההורג ברומחו את הדרקון הנורא…

סנט גיאורג נקרא בקרב הנוצרים דוברי-ערבית בשם: ג’ריוס, שיבוש של גיאורגיוס היווני. הוא גם ידוע בכינוי הערבי: אלחצ’ר (קרי: אלחדר), ופירושו ‘הירוק’, כי זכרונו תמיד ירוק ורענן בקרב מסורת מאמיניו (גם אליהו הנביא נקרא בכינוי זה).

אלחצ’ר ידוע גם כרופא חולים, ובעיקר חולי-רוח. במשך דורות רבים נהגו להביא גם אל הכנסיה בלוד חולי-רוח מכל הארץ ומשכנותיה לשם ריפוי והבראה. החולה היה נקשר בשלשלת ונשאר ללון במקום הקדוש, בתקווה שאלחצ’ר ישלח לו מרפא במהרה. עד היום אפשר לראות שרשרת זו בקיר הכנסיה בלוד.

בצד הכנסיה סנט גיאורג בלוד נמצא מסגד המוסלמים, הבנוי אף הוא בתחומה של כנסיה ביזאנטית. על אחד העמודים הניצבים באולם התפילה, חקוקה כתובת יוונית-נוצרית קדומה (ציור).

בעיר יפו ישנה כנסיה של יוונים, הנמצאת בגבול העיר העתיקה, ונשקפת על פני הנמל והים. בעיר עכו קהילה קטנה של יוונים-אורתודוקסים ולהם כנסיה קדומה בתוך העיר העתיקה הנקראת גם היא על שם קדושם גיאורג – אלחצ’ר בערבית. בעיר נצרת נמצאת ברשות היוונים כנסית-גבריאל, בנויה על מוצא המעין – עין מרים הקדוש לנוצרים. לפי אמונתם כנסיה זו נמצאת במקום ביתה של מרים אם ישו ופה הופיע אליה המלאך גבריאל, לפיכך נקראת בשמו. הקתולים מראים את מקום הבית הזה יותר דרומה.

בכפר-קנה הסמוך לנצרת ועל אם הדרך אל טבריה, ישנה כנסיה של יוונים. הם מאמינים שהיא בנויה במקום שנערך המופת הראשון של ישו: הפיכת המים ליין. בה מראים כדי אבן גדולים, ולפי דבריהם בהם קרה המופת הזה. הקתולים מראים את מקום המופת הזה בכנסיתם הסמוכה לכנסיה היוונית.

[ציור: אגן עשוי אבן בכנסיה האורתודוקסית, בכפר-קנה. לפי אמונת היוונים-האורתודוקסים הוא אחד הכדים שבהם קרה המופת הראשון של ישו – הפיכת המים ליין.] 

ליוונים האורתודוקסים כנסיה קטנה במרומי הר התבור סמוכה לכנסית הקתולים הגדולה, ונקראת על שמו של אליהו הנביא, שהתגלה לפני ישו, בהתחלפו לפני תלמידיו במרומי ההר, לפי המסופר בברית-החדשה. בקרבת הכנסיה מראים מערה הנקראת על שמו של מלכי-צדק אשר פגש באברהם אבינו, כפי שמסופר בתורה: “ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון”¹⁰⁴. האגדה הנוצרית מספרת שפגישה זו היתה בהר התבור.

כבר ההיסטוריון הצלבני הנודע ויליאם איש-צור מזכיר, בקירוב בשנת 1884 את המנזר היווני על שם אליהו בהר התבור.

Guillelmus Tyrensis, Historia rerum in partibus transmarinis gestarum XX, 26.

ליוונים ישנה כנסיה בחוף הכנרת, בתחום חורבות כפר-נחום, במרחק קצר מהמנזר של הפרנציסקאנים. הכנסיה נטושה בימינו.

בחלקי ארץ-ישראל הנתונים בשלטון הירדן ישנם יוונים-אורתודוקסים רבים והם מהווים שם את הכת הנוצרית הגדולה ביותר. להם כנסיות ומנזרים רבים, במקומות מפורסמים בקדושתם בעולם הנוצרי. להם החזקה על חלקו העיקרי של הבנין על קבר ישו הנוצרי, ולהם שייך קבר מרים אם ישו, כנסית לידת ישו בבית-לחם, מנזר מר אליאס על הדרך מירושלים אל בית-לחם וכנסית באר-יעקב בקרבת שכם, בהרי שומרון.

ליוונים מנזרים עתיקים במדבר יהודה: מר סבּא וסנט טיאודוסיוס (בערבית: דיר דוסי) – בקרבת בית-לחם, סנט גיאורג איש-כוזיבה – בואדי כּלט, אולי נחל כרית המקראי. במרומי ‘הר הארבעים’ הסמוך ליריחו מתנוסס מנזרם המפורסם. בערבות יריחו נמצאים מנזריהם סנט גראסמוס – בקרבת הדרך אל ים המלח, וסנט יוהן (יוחנן) – בקרבת גדות הירדן ומקום טבילתו של ישו הנוצרי. לפי מסורת הנוצרים נמצא מנזר זה אל מול המקום שבו עברו בני ישראל במי הירדן בהכנסם אל ארץ כנען, ולפיכך שמו הערבי של המנזר: קצר אליהוּד – מצודת היהודים.

בכנסיה היוונית אשר בעיירה מידבא, בעבר-הירדן מזרחה, משובצת ברצפתה מוזאיקה, שבה מצוירת מפת ארץ-ישראל המפורסמת, מהמאה הששית לסה"נ. בהר סיני נמצא מנזרם המפורסם סנט קתרינה, הבנוי לדבריהם במקום שצמח הסנה ובו התגלה ה' אל משה רבנו. בכנסיה משובצת תמונה של ישו במרומי הר התבור (ציור).

[ ציור המשובץ במוזאיקה בכנסיה של המנזר סנט קתרינה, סיני. התחלפות ישו לפני תלמידיו ובצדיו משה רבנו ואליהו הנביא.]

ה. מנזרי הפרובוסלאבים – הרוסים    🔗

הנזירים הרוסים הפרובוסלאבים, באו אל הארץ והתישבו בה רק בעת החדשה בתקופה מאוחרת בהשוואה אל היוונים-האורתודוקסים ואל הקאתולים. בימי-הביניים עלו מדי פעם בפעם עולי-רגל רוסים אל הארץ, ואחדים מהם גם השאירו תאורי מסעותיהם בשפה הרוסית. הראשון והחשוב בהם הוא ההגמון דניאל, שביקר בארץ בשנת 1106, בראשית שלטון הצלבנים בה. תאור מסעותיו הכתוב ברגש רב, הוא מהיצירות הראשונות בספרות הרוסית. נוסע אחר היה איגנאציוס איש-סמולנסק, בקירוב בשנת 1400. בימי שלטון התורכים התרבו יותר עולי-הרגל הרוסים וגם הספרות הרוסית על הארץ גדלה והלכה.

היות והרוסים באו מאוחר אל הארץ אין בידיהם מקומות קדושים מפורסמים, אלא מנזרים, כנסיות ואכסניות לצרכי עולי-הרגל הצליינים, הבוגומולצי, שהיו באים בהמוניהם אל הארץ, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הרוסים גם הקימו מוסדות חינוך וסמינר למורים, במטרה להפיץ את אמונתם ותרבותם בקרב התושבים, בעיקר הערבים הנוצרים.

הערבים נהגו לקרא לכל מוסד רוסי בשם הערבי ‘אלמוסקובּיה’, מהמלה מוסקובּ, הם הרוסים הנקראים על שם בירתם מוסקבה. על הבנינים הרוסים בארץ קבוע לרוב סמלם המיוחד ובו כתובים ברוסית עתיקה דברי ישעיה הנביא: “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט” (ציור).

[ציור: סמל של הרוסים הפרובוסלאבים.

קבוע על בניני הרוסים בירושלים. בסמל תשליב של שתי האותיות הרוסיות: ק' – ר‘, מהמלה היוונית: קריסטוס – משיח, תוארו של ישו בקרב הנוצרים. בתשליב שתי האותיות היווניות: אלפא – אומגה, האות הראשונה והאות האחרונה בא’–ב’ היווני. זה מסמל את האלוהים הכל יכול, כפי שנאמר בברית-החדשה: “אני האלפא ואומגה, הראש והסוף”¹⁰⁵. סביב הסמל כתוב בכתב רוסי קדום, דברי ישעיהו הנביא: “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”¹⁰⁶.]

ראשית פעולת הבניה של הרוסים בארץ החלה בקירוב בשנת 1860, בימי שלטון התורכים. הפעולה נעשתה בראשונה ע“י החברה הפרובוסלאבית (האורתודוקסית) הפלשתינאית, ופטרוניה היו בני משפחת הצאר הרוסי ואצילים מפורסמים. המדיניות הרוסית היתה מעונינת מאד, כמו עמים אירופים אחרים, במסוה של דת וקדושה לחדור אל הארץ והמזרח בכלל, שהיה נתון אז בשלטון התורכים. החברה הרוסית פיזרה כספים רבים, רכשה שטחי אדמה מצוינים, והקימה את בניניה הגדולים בערי הארץ השונות. מקץ שנים, בשנת 1882, נוסד על יד הכנסיה הפרובוסלאבית ברוסיה ‘המיסיון הרוסי’ שתפקידו הפצת הדת הפרובוסלאבית והתרבות הרוסית בארץ. המיסיון הכשיר אנשים שנטלו על עצמם את התפקיד הזה, עלו אל הארץ וחיו בה. אחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בשנת 1919, בטלו החברות הנזכרות ונפסק כל קשר עם הארץ, שעברה בינתיים למנדט הבריטי. הממשלה הבריטית בארץ קבלה את מוסדות הרוסים תחת פיקוחה, שכרה רבים מהבנינים לצרכי השלטון ומשכר הדירה חיו הנזירים הרוסים שנשארו בארץ. אמנם הממשלה הסובייטית השתדלה לקבל את הרכוש הזה לידה אולם הממשלה הבריטית לא היתה מעונינת בכך והשתדלה בכל מיני תירוצים לדחות את הבקשה הזאת. אחרי שרוסיה ביטלה את החרם על הדת, התעורר בקרב נזירים רוסים שהתגוררו בארץ, רגש פטריוטי אל ארצם. אוהדי רוסיה הסובייטית יסדו, בקירוב בשנת 1941, אגודה מיוחדת: האגודה הסלאבית של המזרח הקרוב, שהביעה את אהדתה לרוסיה הקומוניסטית והשתדלה לנטוע אהדה זו בקרב יתר הרוסים שהתגוררו במזרח. בהשפעתה ביקר בארץ אפטריארך מיוחד, סרגאי שמו, שבא מרוסיה והשתדל להכניס את כל הרוסים בארץ תחת כנפי האפטריארכיה הרוסית במוסקבה, המוכרת ע”י השלטון הסובייטי. אולם הבריטים לא הביטו ברצון על התפתחות זו והקימו במאמציהם בקרב נזירים רוסים אופוזיציה, נגד אוהדי רוסיה הקומוניסטית. אופוזיציה זו בתמיכתם הנסתרת של הבריטים הכשילה את שליחותו של האפטריארך. גם שליח אחר, המטרופוליט של לנינגראד, ניסה להשפיע על אופוזיציה זו אולם לא הצליח בשליחותו. אחרי צאת הבריטים ונצחון ישראל פנו רוב הרוסים אל מוסדות הסוכנות היהודית וביקשו את חסותם שנמסרה להם בתעודה כתובה רוסית ועברית. עם בוא השגרירות הרוסית אל ישראל, היא התחילה גם בסידור עניני הרכוש הרוסי בארץ. בירושלים מושבה של החברה הרוסית הפלסטינאית שעל-יד האקדמיה למדעים בסס"ר, והיא ממונה על רכוש הרוסים בישראל.

בלב ירושלים הישראלית משתרע מגרש הרוסים, ובו הקתדראל המפואר שלהם וסביבו בנינים גדולים, ברובם נבנו בשנות 1860–70. שימשו מעון לנזירים ולעולי-הרגל הרוסים. אחרי כיבוש הארץ בידי הבריטים, הם השתלטו על הבנינים הללו ובהם הקימו את מוסדותיהם: בית-משפט, בית-חולים, בית-סוהר מרכזי, בולשת, משרד-הבריאות וכו'. הנזירים הרוסים נשארו בבנין אחד וחיו על חשבון שכר הדירה שקיבלו מהאנגלים, מבלי להזדקק לרוסיה הסובייטית.

עם ראשית פעולות האיבה של הבריטים נגד היהודים בארץ, בשנת 1946, נסגרו הבריטים במגרש הרוסים, התבצרו בבניניו, הקיפום גדרי תייל והכריזוהו כאיזור סגור. היהודים קראו לו בצחוק, בווינגראד, על שמו של ארנסט בווין שר החוץ של בריטניה שאמר להביא קץ לשאיפות היהודים בארץ-ישראל. צעירים עברים לוחמי מחתרת הציקו להם ופעם גם הצליחו להרוס את בנין הבולשת הבריטית שתוקן במהרה ברצונם למחוק כל סימן למפלתם בלב ירושלים בירתם. עם צאת הבריטים מירושלים השתלטו כוחות ההגנה על בניני הרוסים, ואחרי זמן קצר הוקמו בהם מוסדות שונים במדינת ישראל, הנמצאים שם עד ימינו.

בעין-כרם הסמוכה לירושלים, מולדת יוחנן המטביל, נמצאת שכונה רוסית גדולה, בנויה במעלה ההר ומשקיפה על הסביבה ההררית היפה. בשכונה זו בתי אכסניה, כנסיה ומנזר שבו מתגוררות נזירות רוסיות זקנות. הערבים קראו לאזור זה בשם: אלמוסקובּיה.

מנזר של רוסים בנוי במבואות תל-אביב ויפו, וניכר במגדלו הרם הצופה למרחוק. לפי אמונתם בנוי מנזר זה באותו מקום שבו נקברה טביתא היא צביה תושבת יפו, הקדושה במסורת הנוצרית, וסנט פטרוס החיה אותה, כפי שמסופר בברית-החדשה¹⁰⁷. בחצר המנזר הזה, המשתרעת בשטח של בית-קברות יהודי מתקופת המשנה והתלמוד, ישנה מערת קברים קדומה המיוחסת עכשיו לקברה של טביתא בשמה הלועזי דורקאס, הקדושה לנוצרים (ציור).

[שירטוט: תוכנית מערת-הקברים המיוחסת לקברה של טביתא.

מימין: חתך לאורך המערה. משמאל: תוכנית המערה.]

בלבה של נצרת יש לרוסים בנין גדול ובימי הבריטים היו בו משרדי הממשלה לשלטונם בגליל. הערבים קוראים לבנין: אלמוסקובּיה. לרוסים יש על הר הכרמל, בתחום העיר חיפה, כנסיה על שם אליהו הנביא. שטח אחר של רוסים נמצא בקרבת טבריה, על חופה של הכנרת, ונקראת על שמה של מרים המגדלית הקדושה לנוצרים, והיא בת העיירה מגדל הקדומה, שהיתה בקרבת המקום הזה, בחוף ים כנרת או ים הגליל במסורת הנוצרית.

לרוסים יש רכוש רב גם בחלק ארץ-ישראל הנתון לשלטון הירדן: מנזר וכנסיה בעיר העתיקה, בגבול הרובע הנוצרי ובקרבת קבר ישו הנוצרי. כנסיה אחרת מפוארת נמצאת במעלה הר הזיתים בתחום גת-שמנא, הקדושה לנוצרים. במרומי הר הזיתים הקדוש גם לנוצרים יש להם מנזר וכנסיה הניכרת במגדלה הרם, הצופה על פגי ירושלים וסביבותיה. מנזר רוסי אחר נמצא דרומה בדרך אל חברון, בגבול גוש עציון, ובנינו שימש עמדה חשובה ללוחמים היהודים במערכת הגנתם, במלחמת השיחרור בישראל. גם על-יד אשל אברהם בעיר חברון, נמצאת כנסיה רוסית ולהם גם שייך העץ הקדוש הזה המפורסם באגדת ישראל.

ו. הארמנים בישראל    🔗

הארמנים בישראל חיים בעיקר בשלוש הערים הגדולות: ירושלים, יפו וחיפה. בירושלים הישראלית מספרם מועט מאד ולכנסיתם נכסים רבים: בנינים וחנויות ברחוב יפו בחלקו הקרוב לעיר העתיקה. בעיר העתיקה של ירושלים לארמנים שכונה מיוחדת, הנקראת על שמם – הרובע הארמני. בשכנותו היה הרובע היהודי. בו נמצאת כנסיתם הגדולה, על שם יעקב קדושם (בלועזית: סנט ג’ימס). כנסיה זו נחשבת לקודש-הקודשים של הארמנים בכלל. בבנין סמוך סמינר לכומרים ובבנין אחר ספריה גדולה. על-יד הכנסיה גם מעון האפטריארך הארמני, הממונה על כל הארמנים בירדן ובישראל.

בתחום ישראל, בגבול הר ציון ובקרבת חומת העיר העתיקה ישנה כנסיה ארמנית, הנקראת על שם קייפא, הכהן הגדול בימי ישו הנוצרי. הכנסיה בחלקה חרבה, מסיבת הקרבות העזים שהתחוללו סביבה, במלחמת השיחרור בשנת 1948.

[ציורים: כומר ארמני. ראש הכנסיה הארמנית, בירושלים. ציור משנת 1631.

מובא בספרו של הנזיר הצרפתי אויג’ין רוג’ה, שנדפס לראשונה בשנת 1646.]

ביפו מתגוררים ארמנים מעטים. להם כנסיה עתיקה, בקרבת הנמל. בה חי הממונה על הארמנים בישראל. בחיפה קהילה קטנה של ארמנים. בסביבתה הקרובה כפר-ארמנים, הנקרא בשם הערבי שייח' בורוק, בקרבת המושבה עתלית. ראשיתו בשנת 1926, בידי ארמנים יוצאי יפו, חיפה והלבנון. הם היו אריסים של נוצרי עשיר (אנטון חמודה), שהיה בעל האדמה והוא הזמינם אליה. בשנת 1937 הגרו אחדים מתושביו אל ארמניה, ברוסיה הסובייטית. במלחמת השיחרור ברח בעל-האדמה מהארץ, ובכפר נשארו משפחות ארמניות אחדות. הארמנים עוסקים בחקלאות ובעבודת חוץ כבעלי-מלאכה ונהגים ויהודים מעסיקים אותם.

הארמנים הם יוצאי ארץ ארמניה, הנמצאת בימינו בתחומה של רוסיה, כמועצה לאומית בפני עצמה, בברית המועצות, בגבולה של תורכיה ושל איראן (פרס). לארמנים שפה וכתב מיוחד. לרוב שמות המשפחה שלהם נגמרים בסיום – יאן.

הנצרות בארמניה התפשטה עוד בתקופה קדומה מאד. המפיץ העיקרי היה גריגור, במאה השלישית, ולפיכך נקראת כנסיתם – הכנסיה הגריגוריאנית. המרכז הדתי בארמניה נמצא בעיר אצ’מיאזין, ובה שוכן הקטוליקוס, האישיות החשובה ביותר בכנסיה הארמנית, שאינה נתונה לשום סמכות דתית אחרת בעולם הנוצרי. גם כל הארמנים בארץ-ישראל כפופים למרותו העליונה.

עוד בתקופה קדומה היו קשרים דתיים לארמנים עם ארץ-ישראל, בה הקימו כנסיות שבחלקן נהרסו ורק שרידיהן התגלו במקרה. בירושלים נמצאו שרידי מוזאיקות מהמאה הששית, ובהן משובצות גם כתבות ארמניות. מוזאיקה אחת ‘המוזאיקה הארמנית’ המצטיינת באמנותה היפה, נמצאת בשכונה מוצררה, בחלקה הירדני, סמוך לגבול ישראל. כתבות ארמניות אחרות נמצאו על הר הזיתים, הקדוש גם במסורת הנוצרית. בימי-הביניים באו ארמנים, מתוך רגשות דתיים, והתישבו בעיקר בירושלים העתיקה. בימי שלטון התורכים, במלחמת העולם הראשונה, כאשר דוכאו הארמנים בתורכיה באכזריות רבה, נמלטו רבים אל ארץ-ישראל והתישבו בעריה הגדולות.

ז. הקופטים בישראל    🔗

בישראל נמצאת עדה קטנה של קופטים נוצרים, יוצאי ארצם מצרים ושפתם היא ערבית, בניב מצרי. ברובם נזירים ואנשי דת שנשלחו על ידי כנסיתם במצרים לבלות בארץ הקדושה ולהסתופף במקומותיה הנערצים במסורת הנוצרית.

מרכז הקופטים בארץ-ישראל נמצא בעיר העתיקה בירושלים, בתחום שלטון הירדן. להם כנסיה קטנה בבנין שעל קבר ישו הנוצרי. בעיר יפו, בתחום ישראל, נמצאת כנסיה קטנה ובה מתגוררים קופטים מעטים. ראש הכנסיה ביפו הוא מנהיג הקופטים בישראל ונציגם כלפי הממשלה. עדה קטנה של קופטים נמצאת בנצרת אשר בגליל. הם הקימו להם בזמן האחרון כנסיה חדשה. וזו הכנסיה הנוצרית הראשונה שהוקמה בשלטון ישראל. קופטים מעטים מתגוררים גם בחיפה.

[ציור: כומר קופטי-נוצרי, מארץ מצרים.]

ארץ מצרים היא מולדת הקופטים וכנסיתם היא הכנסיה הנוצרית הקדומה ביותר בארץ זו, ומהקדומות ביותר בעולם הנוצרי בכלל. הקופטים הם שרידי הנוצרים ששלטו במצרים עד שנכבשה בידי הערבים, בראשית המאה השביעית. להם לשון מיוחדת, הקופטית, והיא שפת תפילתם בימינו. לפי הסברה קופט הוא שיבוש השם הלועזי אגיפט, היינו מצרים. הקופטים נקראים בערבית: אלאקבּאט.

בראש הכנסיה הקופטית במצרים עומד אפטריארך מיוחד, השוכן באלכסנדריה, הנחשבת למולדת הכנסיה הזאת. לפי מסורת הקופטים היא נוסדה ע"י סנט לוק, מתלמידי ישו הנוצרי ושליחיו הראשונים. אל האפטריארך כפופים כל הקופטים, גם אותם המתגוררים בארץ-ישראל. הוא עצמאי בפעולותיו הדתיות בקרב מאמיניו ואינו נתון למרות של סמכות נוצרית אחרת.

ח. החבּשים בישראל    🔗

בירושלים הישראלית ישנה קהילה קטנה של חבשים נוצרים, הנקראים גם אֶתיופים או אבּסינים. ברובם חיים על כספים הנשלחים אליהם מארצם. בלב ירושלים היהודית בנויים מנזרם וכנסיתם הנשקפת מרחוק בכיפתה הרמה והירוקה. הרחוב העובר בצד הכנסיה נקרא על שמם – רחוב החבּשים, בלועזית רחוב האבּסינים. בשער אל החצר שבה בנויה כנסיתם, חקוקים במשקופו דמויות אריות – סמל החבשים, וכתובת בשפתם.

[ציור: כנסית החבשים בירושלים].

כנסיה זו והמנזר בירושלים הם מרכז החבשים בישראל. פה מתגוררים חבשים נזירים, המבלים את זמנם בתפילה ובעבודת קודש.

בקרבת הכנסיה החבשית, ברחוב הנביאים, נמצא בנינם הגדול של החבשים שנבנה ע"י ממשלתם. בו נמצאים הקונסוליה החבשית וחבר העובדים עם משפחותיהם. בבנין זה התגורר קיסר חבש כאשר גלה מארצו, אחרי שנכבשה בידי האיטלקים.

סביב כנסיתם מתגוררים החבשים שחומי העור. קומתם גבוהה וצנומה, לובשים חלוק שחור וחובשים כובע מעוגל. הם צנועים ושלווים בהליכותיהם ויחסם אדיב אל שכניהם היהודים.

החבּשים הם יוצאי ארץ חבש, אתיופיה או אבּסיניה, הנמצאת בלבה של יבשת אפריקה. בארצם חיים היהודים הפלשים. לפי מסורת החבשים היו להם קשרים עם ירושלים ועם ישראל בתקופה קדומה מאד. לדבריהם מלכת שבא היתה מלכה חבּשית¹⁰⁸. בעת ביקורה אצל שלמה המלך קיבלה ממנו למתנה את דגל יהודה ועליו דמות אריה. לפיכך גור אריה יהודה הוא סמל החבשים עד היום הזה. מלכת שבא הביאה מיהודה גם את האמונה באל אחד, שנפוצה בקרב אזרחיה עוד בתקופה קדומה. המלך החבּשי מנליק הראשון היה לפי דבריהם בנה של מלכת שבא, והוא אבי שושלת המלכים בארץ חבּש.

הנצרות התפשטה בקרב תושבי חבש עוד בתקופה קדומה מאד. החבשים מהווים כת מיוחדת קדומה בעולם הנוצרי. תפילתם סדורה בלשון הקודש שלהם הנקראת ‘געז’ והיא שמית והיתה פעם שפת הדיבור ביניהם. להם כתב מיוחד. בתקופה קדומה תורגם המקרא וספרי קודש אחרים לחבּשית. בתרגום החבּשי נשאר ‘ספר-היובלים’, שמקורו העברי אבד והוחזר מחדש לספרות העברית מתירגומו החבשי.

עוד בראשית ימי-הביניים התגוררו בירושלים נזירים חבשים בודדים, בחלק מיוחד הנמצא ברשותם על קברו של ישו הנוצרי. בנינם הקדום ביותר בעיר העתיקה, הידוע בשם הערבי דיר א-סולטאן – מנזר הסולטאן, נמצא לפי אגדתם במקום שהיה עליו הבית שבו התאכסנה מלכת שבא בעת ביקורה בירושלים, בימי שלמה המלך.

ט. הפרוטסטאנטים בישראל    🔗

ראשית בואם של הנוצרים הפרוטסטאנטים אל ארץ-ישראל, חלה בהתחלת המאה התשע-עשרה, בקירוב בשנת 1840, אחרי שבא הקץ לשלטון הקצר של מוחמד עלי המצרי, והארץ הוחזרה לתורכים (עמ' 113).

הבישוף הפרוטסטאנטי הראשון בירושלים, מיכאל שלמה אלכסנדר, עשה רבות בשביל לחזק את הפרוטסטאנטיות בקרב תושביה. הוא הקים מרכז תפילה ארעי והניח את היסוד בשנת 1840 לכנסיה גדולה ‘כנסית-ישו’ בקרבת מגדל-דוד, שנקראה בהתחלה כנסית סנט ג’יימס. הכוהן האגגליקאני הראשון בתקופתו של אלכסנדר היה ג’ורג' ויליאמס, שחי בירושלים בשנות 1843–1841 והתמסר גם להכרת ירושלים העתיקה ולחקירתה. הוא כתב באנגלית ספר חשוב עליה: ‘העיר-הקדושה’, שיצא לאור לראשונה בשנת 1845, ובשניה במהדורה מורחבת, בשנת 1849, בשני כרכים.

אחרי מותו של הבישוף אלכסנדר בירושלים, בשנת 1845, בא במקומו הבישוף שמואל גובאט – מיסיונר רב-פעלים. הוא זכה לחנך את ‘כנסית ישו’ בראשית שנת 1849, והקים את בית-הספר הפרוטסטאנטי הראשון במעלה הר ציון, שהיה נקרא על שמו. בזמנו התגברו פעולות המיסיון הפרוטסטאנטי-האנגליקאני בירושלים ובארץ, למורת רוחם של היהודים שנלחמו נגדו רבות.

במחצית המאה התשע-עשרה התחיל בירושלים לפעול המיסיון האמריקאי – American Christian Mission. המיסיונר הראשון היה האמריקאי ג'. ת. ברקלאי אשר בא אל ירושלים בשנת 1851 ופעל בה במשך שש שנים. ברקלאי התמסר גם לחקירת ירושלים, ובסיוריו בה הוא גילה פתח עתיק סתום בירכתי הכותל המערבי, הנקרא במדע על שמו – שער ברקלאי. ברקלאי כתב באנגלית ספר חשוב על ירושלים, בשם ‘קרית מלך רב’, אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1856, בפילאדלפיה. בו מובאית גם סקירה על המיסיון בירושלים וסכומי ההשקעות במפעליו השונים. ברקלאי ובניו גם התקינו מפה כללית של ירושלים וסביבותיה, שנדפסה בשנת 1857, בפילאדלפיה, והיא מהמפות הראשונות של הארץ שיצאו לאור בארצות-הברית.

במחצית המאה התשע-עשרה נעשו בארץ גם נסיונות של התישבות חקלאית מצד אמריקאים פרוטסטאנטים אדוקים. נסיון אחד נעשה בכפר הקטן ארטאס, בקרבת בית-לחם, נסיון אחר על גבעה קטנה, בימינו בתחום תל-אביב, ונסיון שלישי בגבול יפו בשטח הנקרא בימינו המושבה הגרמנית. נסיון אחר שהצליח היא המושבה האמריקאית בירושלים הירדנית, סמוך מאד לגבול ישראל.

אמריקאים בכפר ארטאס.

במחצית המאה התשע-עשרה, בשנת 1842 בקירוב, קמה בארצות הברית, הודות להטפתו של הכומר ויליאם מילר, תנועה דתית חדשה בחוג צר של אמריקאים נוצרים. אחד מעיקריה היה שמירת השבת ברוח היהדות הקדומה. מאמיניה התכוננו להופעתו החדשה של ישו הנוצרי, ולפיכך נקראו אדבנטיסטים, מלשון ‘אדבנט’ – התגלות. מחסידיה הנלהבים של תנועה זו, היתה גברת קלורינדה ס. מינור, אשתו של סוחר עשיר בעיר פילאדלפיה. היא האמינה שישו הנוצרי והגאולה עמו לא יבואו אלא כשיתישבו בארץ-ישראל ויחיו בה חיי עובדי-אדמה פשוטים, כמו הנוצרים הראשונים בימי קדם. שאיפתה היתה גם להשפיע על היהודים שיבואו ויצטרפו אל כת מאמיניה. היא החליטה לעלות לארץ-ישראל ולהתחיל במפעל הכביר: ‘לסלול את הדרך לפני מלכות שמים’.

בשנת 1849 באה גברת מינור אל הארץ ואחרי שהות קצרה בירושלים, התחברה אל נוצרים אחדים שהתישבו באותם הימים בכפר הערבי הקטן ארטאס, בדרומה של בית-לחם. הכפר חבוי בבקעה צרה, בקרבת ברכות-שלמה, הנמצאות בצד הכביש אל חברון. יש סוברים שהשם ארטאס בא מהמלה הלטינית: הורטוס – גן. האגדה מספרת שכאן היו גנות לשלמה המלך והוא מזכירן בספרו ‘קוהלת’ יחד עם הבריכות הנזכרות: “עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי”¹⁰⁹ לפיכך קראו למקום הזה בימי-הביניים בשם הלטיני: הורטוס סלומוניס – גנות שלמה, ומזה השם הערבי ארטאס בימינו.

בראש המתישבים בארטאס, היה יהודי מומר מירושלים בשם: יוחנן (יוהן) משולם. נולד בלונדון להורים יהודים שבאו מיוון. כאשר התגורר באי מלטה הכיר את הכומר המיסיונר הפרוטסטאנטי הנודע שמואל גובאט, שהיה אחר-כך בישוף בירושלים, אחרי הבישוף אלכסנדר הנזכר, ומיסד בית-ספר נוצרי בהר ציון שהיה נקרא על שמו. בהשפעתו קיבל משולם את הנצרות, נדד בארצות שונות ופעם גם ליווה את לורד בירון בסיוריו בארץ יוון. אחרי זמן מה בא אל ירושלים ופתח בה בית-המלון הראשון בארץ. משהחליט לעסוק בחקלאות בחר בכפר ארטאס. אליו הצטרפו כמה פרוטסטאנטים¹¹⁰: גרמנים ואמריקאים¹¹¹. הם עסקו בגידול ירקות וגם במטעי עצי פרי. בין המתישבים היה הנרי בלדנספרגר שבא מאלזאס, והיה הראשון שטיפח בארץ את גידול הדבורים המודרני. בנו, שנולד בירושלים בשנת 1856, היה הסופר פיליפ בלדנספרגר, שחיבר באנגלית ספר חשוב על ההווי בארץ, בשם: “המזרח שאינו-זע”¹¹². אחותו לואיזה ישבה כמעט כל חייה בכפר ארטאס והיתה מעורבת בהווי של תושביו הפלחים. השתתפה בחיבור ספר באנגלית על צמיחת הארץ: “מהארז ועד האזוב”¹¹³, כן סיפקה חומר רב לסופרת פינית שגרה עמה בכפר וחיברה ספר מעניין על תנאי החתונה בקרב הפלחים¹¹⁴.

אחרי ששהתה זמן מה בכפר ארטאס החליטה הגברת מינור להקים בארץ בית-ספר מעשי לחקלאות ולהכשיר צעירים לעבודת-אדמה, שהיתה קדושה בעיניה ובה מוצא האדם את תיקונו לקראת מלכות שמים. למען הקמת מוסד זה היא שבה אל ארצות-הברית והתחילה באיסוף כספים ובאירגון השליחות לארץ הקדושה. בהיותה באמריקה פרסמה חוברת בעילום שמה וקראה לה: “משולם! או בשורות מירושלים – מתוך יומן של מאמין שחזר זה עתה מהארץ הקדושה”¹¹⁵. החוברת נדפסה בשנת 1852 בפילאדלפיה, והיא יקרת מציאות בימינו. בחוברת מתוארת נסיעתה אל הארץ בצורת יומן, המתחיל מ-28 במאי 1849, ביום שהאניה התחילה להכנס אל ים התיכון. ב-5 לספטמבר הגיעה אל ירושלים ואחרי עשרה ימים בקרה בארטאס והיומן מתאר את חייה ומעשיה עד אפריל 1850 כשחזרה אל אמריקה. היא מביאה גם את תולדותיו של יוחנן משולם, בצירוף מכתב ממנו שנכתב בארטאס בשנת 1850 ומכתב מבנו. ולבסוף: קול קורא לסייע למשולם ולמינור בהקמת בית-ספר למלאכה ולחקלאות.

בשנת 1851 באה גברת מינור שנית אל ארץ-ישראל עם בנה, ועם קבוצה של מאמינים נאמנים שומרי-שבת ונלהבים לרעיון ההתישבות. הם הביאו אוהלים, כלי בית, בגדים, זרעים של מיני ירקות ועצי מאכל. בראשית בואם הם התישבו בכפר ארטאס, בנו להם בית, והתחילו לעסוק בגידול ירקות ובמטעי עצי פרי שונים. האמריקאים הללו הכניסו מין אפרסק, שהערבים קראו לו אלאמריקאני – האמריקאי. שאיפתה של מינור וחבריה היתה למשוך אליהם את יהודי ירושלים העניים ולקרב אותם אל עבודתם ואל אמונתם הפרוטסטאנטית. אמנם כמה יהודים מדלת העם הצטרפו אליהם, כדי להציל את נפשם מחרפת רעב. באחד ממכתביה כותבת מינור: “אנו יושבים כאן כדי לעבוד בעבודת-האדמה וברצונו של רבון העולמים ובעזרתו לשחרר מעבדות רעה יותר מעבדות אמריקאית, את העברים שבויי ארץ-ישראל. אחינו היהודים כל כך חלשים מחוסר כל, עד ששנה ראשונה לא יכלו לעבוד עבודה מספקת אפילו בעזרתנו… הם אומרים לנו לפרקים, שבואנו הוא אות לבוא המשיח והוא יברך את הארץ. הם אוהבים אותנו, באשר אנו שומרים את השבת”¹¹⁶. בשנת 1852 פירסם הנוצרי זימפל קונטרט ‘היהודים בירושלים’ ומבקש את קוראיו לבוא לעזרת התישבות האמריקנים שהיא גם לטובת היהודים. הוא עצמו גם תרם תרומה למטרה זו¹¹⁷.

חיים לוריא, מהראשונים בחובבי ציון בגרמניה, שיסד עוד ב-שנת 1861 חברה לישוב ארץ-ישראל בעיר פרנקפורט שעל נהר אודר, מביא את הכפר ארטאס כדוגמה ליסוד מושבות יהודיות בארץ-ישראל. הוא מספר בכתבה בעתון ‘המגיד’ על אנשים אחדים שהסכימו להגיש את עזרתם לבנין מושבה (קאלאניא), אם כי נהירים לו כל הקשיים הכרוכים בזה. וכה דבריו: “ובדבר אימת הערבים ידעתי אופנים וסדרים, אשר על-ידם יעדר כל נזק, וישראל ישכון לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ואם לא תאמינו – הביטו אל הקאלאניא (המושבה) בכפר ארטאז… שהצליחה ועשתה פרי וישבה בשלוה והשקט במשך שלוש עשרה שנה. ולא נתקלקלה רק ע”י הקטטה אשר נפלה בין מנהלה המשומד ובין שרי ענגלאנד (אנגליה) אוהביו"¹¹⁸.

החוקר האמריקאי הידוע אדוארד רובינזון ביקר בכפר ארטאס בחודש מאי שנת 1852 והוא מספר: “פגשנו בארטאס שבעה שמונה אמריקאים, גברים ונשים והם בני הכת הבאפטיסטית שומרי שבת Seventh Day Baptists)) מפילאדלפיה ומסביבותיה. הם באו כמיסיונרים ומטרתם לקרב את היהודים לעבודת-האדמה. אך מאחר שלא הכירו את שפת הארץ ומנהגיה הם לא הצליחו. משולם לקח את האמריקאים אליו והעסיק אותם. הם נראו לנו בלתי מרוצים, ואמרו לעזוב את המקום בהזדמנות קרובה. אחרי שפרץ ריב ביניהם ובין משולם עברו אל סביבתה של יפו. הם ספרו לנו, שהביאו עמם מחרשות אמריקאיות, אולם לא יכלו להשתמש בהן מחוסר צמדי בקר חזקים”. רובינזון מסיים את תיאורו: “ומיותר לומר שהרעיון הזה להפוך במהרה את היהודים החיים כזרים בארץ-ישראל לציבור של עובדי-אדמה, אינו אלא הזיה”¹¹⁹.

כתוצאה של סיכסוכים נפרדה גברת מינור ואנשיה ממשולם ובני משפחתו, ויצאו את הכפר ארטאס בתקווה למצוא להם מקום חדש להקמת מושבה משלהם. מינור ואנשיה שהו זמן מה בירושלים. כאן השתדלה לקשור קשרים עם היהודים שרחשה אליהם חיבה רבה. כמובן הם חשדו בה במיסיונריות, אולם היו יהודים בודדים שבאו לבקרה ואמרו להעזר על ידה.

גברת מינור בגבעת-התקווה, על-יד יפו.

בשנת 1852 רכשה גברת מינור ואנשיה שטח אדמה בקרבת יפו, בימינו בתחום תל-אביב. עליו יסדו את מושבתם וקראו לה באנגלית¹²⁰: מאונט הוֹפ – גבעת-התקוה. ממנה כתבה ביום 4 באפריל 1854 מכתב המתאר את חייה ומפעלה, שנדפס בירחון היהודי-אמרקאי: ‘אוקסידנט’ (המערב), שיצא לאור בפילאדלפיה בעריכת הרב יצחק ליסר, שהתפרסם הרבה בעסקנותו הציבורית ובעבודתו הספרותית. הוא גם תירגם לאנגלית את הספר ‘תבואות הארץ’ מאת רבי יהוסף שווארץ מירושלים.

גברת מינור מספרת במכתבה על היחסים הטובים שבינה ובין הרב יהודה הלוי, שהיה באותם הימים העסקן החשוב בקהילה היהודית הקטנה ביפו, והיה ממונה עליה מטעם הרבנות הספרדית בירושלים. הרב יהודה הלוי היה מבקר אצל גברת מינור לפרקים והיא מצאה בו אדם נאמן לשאיפותיה. באמצעותו קבלה יהודים מיפו, שסבלו אז סבל רב, והעסיקה אותם בעבודה. היא גם קבלה לרשותה את פרדסו העזוב של הלוי, שלא יכול לעבדו מחוסר אמצעים. גברת מינור, יחד עם הלוי, החליטו להקים בגבעת-התקוה בתים מיוחדים למתישבים יהודים. אולם חוסר כסף עיכב בעד הגשמת התוכנית הזאת. הרב ליסר, הביע את אהדתו הרבה למפעלה של גברת מינור להתיישב בארץ, והתפקיד הקשה שנטלה על עצמה להחיות את שממות הארץ. והוא מביע את תקוותו, שהצלחתה בעבודת-האדמה יכולה לשמש דוגמה גם ליהודים המסכנים חסרי הפרנסה המתגוררים בארץ¹²¹.

המתישבים האמריקנים בגבעת-התקוה סבלו רבות מהתנאים הקשים שהיו נתונים בהם. בימים ההם ביקר בארץ משה מונטיפיורי ואחרי שהכירם החליט להגיש להם את עזרתו. הוא רכש את פרדסו של הלוי, שבמקומו משתרעת עתה שכונת-מונטיפיורי בתחום תל-אביב, ומסר את עיבודו וההשגחה עליו לידי אנשי גברת מינור, בעזרת פועלים יהודים. אולם הסבל היה רב בקרב המתיישבים האמריקאים. כמה מהם מתו ממחלות שונות וגם מקדחת ששלטה בסביבתם מסבת הביצות של נחל איילון (מוצררה) הקרוב. אחדים מהאמריקאים לא יכלו להתגבר על תנאיהם הקשים וחזרו מתוך יאוש אל ארצם. בשנת 1855 מתה גברת מינור בגבעת-התקוה ובנה צ’ארלס נשאר המפקח על עניני הגבעה שהיו יגעים מאד. בשנת 1857 ביקרו מונטיפיורי ואשתו יהודית בארץ וגם סרו אל יפו, כשסוכן הקונסול הבריטי ביפו, ערבי-נוצרי בשם הנרי חייט, ליווה אותם. מונטיפיורי מזכיר ביומנו, ביום 17 במאי 1857, את ביקורו בפרדס שקנה לפני שנתים, והתבונן אל הנטעים החדשים שנטעו בו. כן מזכיר הוא את התזכיר שהוגש לו ע"י מר מינור¹²². מענין לדעת אם נשאר תזכיר זה בארכיונו של מונטיפיורי בלונדון.

האמריקאים הבודדים המשיכו את קיומם העלוב בגבעת-התקוה. בלילה אחד, ב-11 בינואר 1858, התנפלו עליה ערבים מהסביבה, בני השבט הבדואי סואלמה, שחנה מעבר למי הירקון הקרוב. הם פרצו אל משפחת ואלטר דיקסון פצעוהו קשה, אנסו את אשתו ובתו והרגו את חתנו פרדריק סטיינבק ושדדו את רכושם. המקרה הזה הרגיז את הקונסולים האמריקאים במזרח והסנאט האמריקאי דן בפרשה טראגית זו ופירסם גם תעודות שונות עליה¹²³. אחרי מקרה זה עזבו הנשארים הבודדים בשנת 1858 את גבעתם והתקוה הגדולה של גברת מינור בטלה.

אחרי חמשים שנה נוסדה בקרבת גבעת-התקוה העיר תל-אביב והיא התפתחה והתפשטה במהירות רבה, ובתחומה נבלעה גם גבעת-התקוה. עליה בנוי בימינו בית ספר ‘שבח’ למלאכה ברחוב המסגר, בצד הדרך אל השכונה הגדולה יד-אליהו. בקרבתה מזרחה משתרעת שכונה עברית חדשה, שבמקרה גם היא נקראה שכונת-התקוה.

עד שנת 1936 נמצאו על גבעה זו שהיתה מוקפת פרדסים של ערבים, בחצר קטנה וגדורה בצל עץ שקמה ענף, כמה מצבות עזובות של אותם האמריקאים שמתו במקום הזה. פה גם היתה המצבה של גברת מינור. בסתיו 1935 ראיתיה לאחרונה. על המצבה היה חקוק באנגלית: “לזכר הגברת ק ס. מינור מפילאדלפיה, ארצות-הברית, השליחה לפיתוח התעשיה והעבודה אצל היהודים. מתה בששה בנובמבר 1855, בגיל 46 שנים. היא עשתה מה שיכלה”¹²⁴.

בהספד שכתב הרב ליסר על גברת מינור בירחונו הנזכר, נאמר גם: “היא היתה ידידה אמיתית של ישראל והאמינה שהמרת דתם לנצרות תעשה אותם למאושרים. בעבודת-האדמה המעשית שלה, אשת חלשה ובודדה, רצתה להוכיח שאפשר לעשות את הארץ לפורחת בעבודת אכרים, אם רק יקדישו לה מאמצים אמיתיים הנקנים ביסורים”. רבי ליסר מסיים ואומר: “והיה אם תפתח ארץ-ישראל מחדש, רצוי לזכור בברכה את שמה של גברת מינור…”¹²⁵.

קבוצת אדמס ומושבה בקרבת יפו.

למרות כשלון ההתישבות של מינור ואנשיה, התחילה באמריקה מקץ שנים אחדות תנועה חדשה של נוצרים להתישבות בארץ-ישראל. בראש תנועה זו, שהכתירה את עצמה בשם “כנסית המשיח”, עמד כומר אמריקאי בשם א. אדמס, אשר בא מ“אנגליה החדשה”, בצפונה של ארצות-הברית. בנאומיו הנלהבים משך אדמס אליו הרבה משפחות של אמריקאים פרוטסטאנטים, אשר החליטו בהשפעתו לעלות אל ארץ-הקודש להתישב בה, ולחיות חיי עובדי אדמה. בשנת 1866, ב-22 בספטמבר, באה ספינה אמריקאית אל נמלה של יפו ובה אדמס עם קבוצת אמריקאים נוצרים בני מדינות שונות באנגליה החדשה, רובם מהמדינה מיין, על גבולה של קנדה.

אחרי בוא האמריקאים אל יפו, שלח הקונסול הבריטי מעיר זו, הנרי חייט, דין-וחשבון עליהם, אל הקונסול הכללי בירושלים והלז שלחו בצירוף מכתב, אל הציר הבריטי בקושטא, ומשם הגיע אל משרד התעודות הצבוריות בלונדון¹²⁶.

המכתב נכתב ארבעה ימים אחרי בוא האמריקאים אל יפו, בספינה ‘נלי ג’פן’¹²⁷ בעלת משקל של 60 טון, שהפליגה מהנמל הקטן ג’ונספורט, צפונה מבוסטון. נסיעתם עד יפו ארכה 41 יום. “ספינה זו הביאה 156 מהגרים אמריקאים ממדינות שונות, רובם ממדינת מיין. הם באו להתישב על-יד יפו בתקוה ובמטרה לעבד את אדמתם החדשה. רובם אכרים, נגרים, נפחים וסוחרים. הם הביאו אתם כלי עבודתם, וצריפים מוכנים. אחרי שעלו על היבשה הם חונים על החוף בצפון העיר, עד שיפרקו את כל מטענם מהספינה. הם מתכוננים לעבור בעוד ימים מספר, אל חלקת אדמה שנקנתה למענם לפני חודשים אחדים מידי מר לבנטאל, סגן הקונסול של ארצות-הברית ביפו. עליה יקימו את צריפיהם ויתחילו לעבד את האדמה ולהתפרנס ממנה. בראש המושבה עומד הכומר א. אדמס המכובד על ידי כל “האחים”, כך הם קוראים לעצמם –”האחים של כנסית המשיח“. מטרתם הגלויה והברורה, ולמענה עזבו את ארצם ומכרו את כל מה שהיה להם, באה מתוך תשוקה עזה ורצינית, לחיות ולמות בארץ הקודש. הם מאמינים שיחולו בה שינויים גדולים: קיבוץ היהודים מכל הארצות והופעתו של ישו הנוצרי. הם אומרים, שבאו לא להיות מיסיונרים, כי אם לעבוד את האדמה ולשמש מופת טוב בחקלאותם ובמסחרם, שבהם ימצאו את לחמם. שאיפתם אל שלום, קיום כל החוקים ותשלום מסי הארץ הזאת. האמריקאים מאמינים, שכמה מהם צאצאים משבט אפרים, ומנהיגם, הכומר אדמס, הוא ממוצא יהודי. הוא אדם נלהב ובעל מרץ וכל ה’אחים' מקשיבים לו. השלטון (התורכי) המקומי לא גרם להם כל קשיים בעלותם על היבשה. המושל היה אדיב מאד אליהם ושלח שוטרים אחדים לשמור על אוהליהם. התושבים היו מרוצים בבואם ומקווים שמספרם ילך הלוך ורב”…

האמריקאים עלו על אדמתם, שהשתרעה בקרבת יפו, בימינו בצד הדרך אל תל-אביב, הקימו את צריפיהם והתחילו לנטוע ולזרוע את שדותיהם. ידיעות על התישבותם של האמריקאים הגיעו, דרך העתונות, גם אל יהודים ברוסיה. בשנת תרכ“ז (1867) קיבל אחד מחשובי העיר ווילנה סופר ועסקן מפורסם ר' מתתיהו שטרשון, מכתב בקשה מעיר פ…ז (כנראה העיירה פוניביז בליטא, שהצטיינה בחובבי ציון נלהבים). וכה דברי המכתב: “נדרשתי לאשר שאלוני חברי, מקשיבים לקולי ואנשי בריתי, אשר חפץ פנימי יסתער בקרבם ורוח אלקים מפעמם להסתפח בנחלת אבותינו, להעתיק משכנם לארץ הצבי. לא חלילה להטיל את עצמם על הצבור, אף לא לבקש עזר מאחב”י בני אירופה, רק לפרנס נפשות ביתם בעבודת הארץ… רק חפצם ומגמתם באמת להרחיב בכל עוז ישיבת א”י והמטרה להם אדמת אבותינו ולהתחזק בעוז יראה הטהורה… ולא נעלם ג“כ מהם קצות ידיעות הארץ ולמצער בעבודת-האדמה…”

אל המכתב הזה צרפו שאלות לפני ר“מ שטרשון, כי ימציאו אותן לאנשים בני-סמכה היושבים בארץ-ישראל ויודעים את המצב יפה, כדי שיבואו ויענו עליהן: “א. האם אנשי אמריקה שהתישבו בסביבות יפו שוכני אוהלים הם, או כבר נשלם חפצם בבנין בתים, ובאיזה תכונה ומצב יסדום, ואם כבר אכלו מעבור הארץ, או עדין מחכים לשבוע מטובה; ב. שטחות ארצם, אם היא רחבת-ידים גם להנלוים להם, ובאיזה גבול יפו המה… ג. מהות וטבע האנשים ואיכותם, אם כאנשי אירופע (אירופה), ואם מדברים או מבינים בשפתי מדינות אירופע; ד. כברת ארץ קטנה, מכלכלת ערך חמש ושש נפש, כמה הוא ערך מחירה במכסת כסף של מדינתנו. אם נקלה להשיג אצלם בכל עת; ה. ואם בנקל להשיג חמורים ובקר ומורגים וערך מחירם או סוסי אירופע, ומחירם בערך; ו. אם באמת יש לחוש שם לנחשים ופתן ושאר מזיקים כדברי רבים; ז. אולי חייבים אנחנו לשאול את פיהם ע”ד יעודי הבטחותיהם אשר במכה’ע (במכתבי-העת) ולצפות לתשובתם, או אולי יהיה ברוב חסדו להשיג מהם מענה, פן לא יפנו להשיב לאנשים פרטים”¹²⁸.

הר“מ שטרשון מלא את בקשתם של אנשי פ….ז ושלח את שאלותיהם אל מאיר המבורגר תושב יהודי ביפו, מאז שנת תרי”ח (1858) והיה עסקנה החשוב ביותר של קהילתה האשכנזית שהתחילה אז להתפתח. הוא היה נוהג לשלוח כתבות לעתונים עברים באותם הימים: הלבנון, המגיד וכו'. מאיר המבורגר היה גם בין מיסדי נוה-צדק, אחת משתי השכונות היהודיות הראשונות בגבול יפו, בשנת תרמ“ז (1887). הוא נזכר בספר התקנות של השכונה הזאת שנוסדה ע”י חברת ‘עזרת-ישראל’¹²⁹.

בתשובתו מספר המבורגר, כי הציע את השאלות האלה בתירגום אנגלי לפני נשיא הקולוניה של הנוצרים האמריקאים בקרבת יפו, ואת הדברים שהשיב לו תירגם לעברית: “להאדון המבורגר, ראש קהל היהודים ביפו. אדוני היקר! מכתבו החשוב הגיעני, בו שאלני איזו שאלות, הנוגעות להקולוניה שלנו, אשר שאלו איזו מבני עמך החפצים גם הם לעבוד אדמת-קודש, והנני משיב לך תשובה ברורה. דע לך, כי אין אנחנו יושבי אוהלים, רק בבתים, שנבנו מעצים ואבנים גם יחד. רבים מהבנינים כבר נגמרו ונתקנו לכל פרטי תוכניתם, והנותרים יוגמר בנינם בקרב הימים. אנחנו אכלנו ואוכלים מפרי הארץ, חטים וירקות, אשר בזעת אפינו וחריצות ידינו זרענו וקצרנו, ודי לנו בזה. המקום ואדמת הזריעה שכורים הם לנו, ואנחנו משלמים עבורם את החלק החמישי מתבואת הארץ. יש לנו קרקע בכמות הרצויה במרחק שעה וחצי ממקום מושבנו. מהקולוניה שלנו נמצאים בני אמונות ולשונות שונות, ואת היהודים אנחנו אוהבים ומקבלים אותם בסבר-פנים יפות, יותר מאשר את בעלי דת אחרת. אם היהודים, אשר חבת ארץ-הקודש הניעם לבוא אלינו, לעבוד אדמתה ולאכול פריה נאותה לתת חמישית מתבואת עבודתם, אם ימצאו קרקע הרבה לעבוד כפי חפץ לבם, ואם יחפצו לקנות את גוף הקרקע; לא יבצר גם זה מהם לאחר שיבואו לכאן. יש לנו הרבה כלי מחרשה וזריעה בכל זאת אם יכולים אתם להביא אתכם מכונות משלכם, מה טוב. אם אפשר הדבר הביאו אתכם גם פרות להיניק, יש לנו סוסים מוכשרים לעבודה. אין פה שום סכנה ע”י משחיתים ואנשים מזיקים. וילידי הארץ, אשר בקרבתם אנחנו יושבים, שלמים הם אתנו, ואנחנו חיים ביחסי אהבה ושלום אמת על כל אשר סביבותינו בכפר שלנו. מבטיחים אנחנו את כל הבא אלינו מבני ישראל, שנקבלהו ברצון טוב ונעמוד לימינו בכל מה דאפשר, ואני אומר בפה מלא: בואו אחי בני ישראל, כי הגיעה השעה שישובו היהודים לאדמת אבותם ויתקבצו מכל קצוי תבל לארץ נחלתם. בא הזמן שתבנה ותתכונן ציון עה“ק (עיר הקודש), ובמהרה יתגלה משיח צדקנו. הנני ידידך הנשיא אדמס”.

למרות התלהבותו הרבה של מנהיג תנועת ‘כנסית-המשיח’ התחילו צרות ותלאות לבוא על מאמיניו הנאמנים. קשה היה להם להסתגל לאקלימה של הארץ. מחלות שונות פרצו ביניהם והפילו חללים רבים. שכניהם הערבים שדדו כל מה שזרעו ונטעו. במשך זמן קצר הם נתדלדלו והמעטים שנשארו במקומם המשיכו את קיומם העלוב במושבה הדלה. אולם גם הם הוכרחו לעזוב אותה ולשוב בעירום ובחוסר כל אל אמריקה מולדתם.

בפרק זמן זה, בסוף שנת 1867, הזדמן לארץ-ישראל הסופר האמריקאי המפורסם מרק טווין (פ. ל. קלמנס) והוא ראה את אחריתה המרה של המושבה האמריקאית. בספר מסעותיו הוא מספר על אודות גורלם המר של המתישבים האמריקאים: "ביפו לקחנו עמנו על האניה כארבעים חברים של קהילה מפורסמת מאד. גברים, נשים, תינוקות, נערים ונערות, זוגות צעירים ואחדים שעברו כבר את צללי אביב החיים. כונתי למושבת אדמס ביפו, שאחדים עזבו אותה לפני זה. ביפו השארנו את מר אדמס, אשתו וחמשה עשר עלובים שלא רק כסף חסר היה להם, אלא לא ידעו לאן לפנות וללכת, כך ספרו לנו הארבעים הנפשות אשר היו עמנו. הם היו מסכנים ושכבו פזורים על ספון האניה וחולים במחלת ים במשך כל הנסיעה. אחד או שני צעירים היו בריאים ורק על ידי לחץ מתמיד, יכולנו להוציא מהם ידיעות מעטות על מה שעבר עליהם. הם ספרו זאת באי-רצון ומה שספרו היו רק קטעי דברים. נראה שנביאם רימה אותם באופן מחפיר מאד והרגישו עצמם נעלבים מאד ובלתי-מאושרים. במצבים כאלה אנשים אינם נוטים לדבר. המושבה היתה כשלון גמור… ‘הנביא’ אדמס שנשאר ביפו עם קומץ נתיניו הכאובים, היה פעם משחק במה, ואחר-כך עסק בדברים שונים. זמן-מה היה גם למורמון (בן כתה מיוחדת באמריקה שאחד מעיקריה היה נשיאת נשים רבות) וגם מיסיונר ותמיד רדף אחרי הרפתקאות שונות. אותם הארבעים אשר לקחנו עמנו היו רובם חסרי כל, אולם לא כולם. הם רצו להגיע אל מצרים. מה שיהיה אתם שם, לא ידעו.

כנראה גם לא דאגו לכך. העיקר – להמלט מיפו השנואה עליהם. תקוותם היתה רופפת מאד, כי אחרי הרבה בקשות של תושבי ‘אנגליה-החדשה’ שפירסמו אנשים בבוסטון באמצעות העתונות וגם אחרי שיסדו בה משרד לקבלת תרומות לטובת מתישבי יפו, לא נמצא למענם אלא דולר אחד. הקונסול הכללי של ארצות-הברית במצרים, הראה לי את הקטע בעתון אשר תאר את המצב הזה וגם הזכיר את הפסקת הפעולה וסגירת המשרד (בבוסטון). ברור היה, שאנשיה המעטים של ‘אנגליה החדשה’ לא הצטערו להפטר מבעלי הזיות כמו אלו, ולא התענינו להטריד את מי שהוא כדי להביאם חזרה. ולפיכך להגיע אל מצרים היה בעיני המתישבים המסכנים כדבר שאין לו כל סיכוי. הם באו אל נמלה של אלכסנדריה. אחד הנוסעים שלנו מר מוזס ס. ביג' (מהעתון) ‘ניו-יורק סן’ התענין לדעת מהקונסול הכללי כמה כסף דרוש בשביל לשלח אותם אל ביתם, מיין, דרך ליברפול. הוא אמר שאלף דולרים יספיקו. מר ביג' נתן שיק על סכום זה וכך בא הקץ ליסורי המתישבים ביפו".

מרק טווין מעיר בהערה על נדיבותו של ביג‘: “זה היה מעשה טוב שנעשה בלי התפארות ולעולם לא נזכר באיזה עתון שהוא, ולפיכך חושב אני שמוזר לשמוע עכשיו, חדשים אחדים אחר שנכתבו הדברים הנזכרים, שאדם אחד זכה שעל חשבונו יזקפו את הצלת המתישבים הללו. כך הם החיים”¹³⁰. מר ביג’ היה עתונאי מפורסם בזמנו באמריקה. מסופר עליו שהביא עמו מהארץ עצי זית מהר הזיתים, ומהם הכינו דוכן לתפילה בכנסיה הנוצרית ‘פלימות’ אשר בברוקלין, ניו-יורק¹³¹.

יהודים בארץ ומחוצה לה התענינו בגורל המושבה האמריקאית ביפו. יש וראו את כשלונה כי תושביה היו מיסיונרים על אדמת ישראל, ואחרים רצו לראות בהצלחתה, כי חשבו בזה תשמש דוגמה מעודדת ליהודים הרוצים להקים להם ישוב חקלאי בארץ. משה זאקס כותב בכתבה ששלח מירושלים בכסליו שנת ברכו’ת (תרכ"ח – 1867) אל העתון ‘המגיד’, על האמריקאים ביפו: “אינה דומה ראי(ה) לשמיעה, כי אמת ויציב הדבר הזה, כי אמערקאנישע קאלאניע (המושבה האמריקאית) בעה”ק (בעיר הקודש) יפו ת“ו (תבנה ותכונן) עזבו אחת אחת את יפו וכל יגיעותם להבל וריק”… והוא מביא את הסיבה לכך, כי מנהיגה אדמס, והוא קורא לו אדם, שקע בחובות: “קם האיש גבור חיל אדם גדול בענקים ראש החבורה ללוות כסף יותר מה שהשיג ידו לשלם, ועי”ז אחריות הקרקעות והנכסים היה ביד בעלי החובות… ועתה בית ישראל, אל תרגזו בדרך כזה וכמעשה ארץ אמעריקא בארץ כנען לא תעשו ואם כוונתכם לעשות גם כן קאלאניע לאחב“י (לאחינו בני ישראל) באה”ק (בארץ-הקודש) כזאת תעשו… קחו רשיון מהשררה השולטן יר“ה (ירום הודו) ואח”כ טוב הדבר לקנות קרקעות“¹³². מקץ זמן-מה הופיעה כתבה של מ' המבורגר הנזכר, שהכחיש את השמועה הזאת: “גם מוכרח אנכי להודיע לקוראי המגיד, דורשי שלום ציון, כי מה שכתב ר' משה זאקס מירושלים ת”ו בהמגיד אדות הקליניסטים מאמעריקא שכבר הותרה אגודתם ושבו לארצם הוא שקר מוחלט!..הלא הוא יושב בירושלים ודבריו רק על פי שמועת שוא ששמע מאנשים אשר הדבר הזה כקוץ מכאיב בעיניהם מטעם ידוע. ועתה למי ראוי יותר להאמין אם להכותב ממרחק או לי היושב פה ורואה בעיניו כל הנעשה? – על כן אודיע קשט אמרי אמת. הן אמנם עזבו משפחות אחדות מהקאלינסטים את יפו, אך תחתם באו אחרים והמקום שהם יושבים בו נחמד למראה. וכל מי שקנה אצלם איזה כברת קרקע לעבדה ולשמרה זרעו, והצליחו ועשו פרי, ושמחים מאד בחלקם. מצאתי לנכון להודיע זאת ברבים למען לא ירפו שמועות שוא כאלה את לבות אלה החפצים לשבת באה”ק (בארץ הקודש) לאכול מפריה ולשבוע מטובה“¹³³. גם הנוסע היהודי האב”יר (ה’רב א’ברהם ב’ר י’שראל ר’וזאנס) שסייר בארץ-ישראל בשנת תרכ"ז (1866) מזכיר בדבריו על העיר את המתישבים : האמריקאים בה¹³⁴.

כשלון האמריקאים השפיע לרעה על יהודים רבים והטיל בהם אכזבה רבה לקראת התישבות יהודית חקלאית. אולם רבה של יפו באותם הימים, רבי יהודה הלוי הידוע גם בפרשת גברת מינור בגבעת-התקוה, לא התיאש ויצא בשנת תרכ“ז (1867) נגד אותם המוציאים את דבת הארץ רעה. ובעתון “הלבנון” הוא מספר על סיבת כשלונם של האמריקאים, וכה דבריו: “אדוני שאל להודיע קשט דברי אמת סיבת מיתת אנשי אמריקא… וגם הסבה שחזרו מהם לארצם. הנני להודיע, כי רק עשרים נפשות מקטנים וגדולים מהם מתו, והבאים היו 135, ולא יד הארץ היותה בם, רק הם בעצמם הסבו להם המות, כי ישבו כחודש ימים על חוף הים לחורב ביום וקרח בלילה… ומוציא הדבה אשר שמעתם הוא הקונזול אמעריקאני… ועתה תחזקנה ידי העוסקים במצות ישוב ארץ-ישראל, ולא ישימו לב למוציא דבה…” והרב מציע תוכנית מעשית להתישבות חקלאיות בארץ וחותם: 'צעיר מצעירי הלוים והוא יאודה בכמוה”ר מנחם הלוי פומ“ץ (פקיד ומורה-צדק) דפעה”ק יפו ת"ו' (תבנה ותכונן)¹³⁵.

בשנת תרמ"ה (1882) מספר קרל נטר, מיסד מקווה-ישראל, על גורל ההתישבות האירופית בארץ ומזכיר גם המושבה האמריקאית בשערי יפו. הוא מספר על הקונסול של ארצות הברית שהוכרח להחזיר את מתישביה לאמריקה ונטר גם מביא את הסיבות שגרמו לכשלון התישבותם זו¹³⁶.

אחר זמן מה באו אל יפו גרמנים נוצרים חברי האגודה ‘בני ההיכל’ ורכשו בשנת 1868 את אדמתם וצריפיהם של האמריקאים והקימו במקום מושבה חדשה היא המושבה הגרמנית הקיימת בתחום יפו תל-אביב ומיושבת בימינו יהודים. זכרם של האמריקאים נשכח. לפעמים קראו ערבים זקנים ביפו למושבה הגרמנית בשם ‘אמליקאן’. שבוש המלה: אמריקאן. זה היה הזכר היחיד מאותו הנסיון האמריקאי שנכשל, לפני תשעים שנה, ובו הושקעו הרבה עמל ותקווה.

המושבה האמריקאית בירושלים.

בירושלים בתחום שלטון ירדן וקרוב לגבול ישראל קיימת מושבה קטנה של נוצרים פרוטסטאנטים, הידועה בשם: המושבה האמריקאית. בנינה הגדול ובו גם אכסניה לנוצרים, נמצא בצד הכביש העולה אל הר הצופים, אל מול קברי המלכים. תושביה האמריקאים הם ברובם ממוצא שוואדי, וחיים על יסודות משותפים. עוסקים בעיקר במסחר ובתעשיה קלה, בעיקר בתוצרת חפצים לתיירים: תמונות, צלומים, צמחים יבשים, תלבושות ערבים, דברי רקמה, כלי נשק פרמיטיביים, כלי נחושת וצדף וכדומה. להם היתה חנות בשער יפו ‘החנות האמריקאית’ הנקראת גם על שם מיסדה ווסטר. הוא היה בנו של מיסיונר גרמני שבנה, בשנת 1869, את הבית שבו שוכנת בימינו הקונסוליה האמריקאית בירושלים הישראלית. במושבה האמריקאית חי במשך שנים רבות הבוטנאי ג’ון דינסמור, שהיתה לו עשביה גדולה של צמחית הארץ ופירסם מחקרים על אודותיה.

חברי המושבה האמריקאית¹³⁷ הקימו לעזרת הערבים העניים בעיר העתיקה, בית-תינוקות על שם אשת מיסד המושבה – אנה ספפורד. כן יסדו בית-מלאכה קטן לעבודת יד ותפירה ומגרש משחקים לילדי הערבים. המוסדות הללו נעזרים ע"י תרומות של אוהדים נוצרים בארצות-הברית.

מקרה טראגי הביא ליצירת מושבה אמריקאית זו. בשיקאגו היתה משפחה נוצרית בשם: ספפורדSpafford) ). מר הורטיו ד. ספפורד היה עורך-דין מפורסם ועשיר, שהיה חי ברווחה בארמון נהדר ברובע ‘מראה-האגם’ הנשקף על פני אגם מישיגן. אשתו אנה, ממוצא נורוואגי, היתה עסקנית נדיבה בין חברי כנסיתה ולהם ארבע בנות. בשנת 1873 יצאה גברת ספפורד עם בנותיה לטייל באירופה והפליגה באניה צרפתית: וויל ד-האבר. בהיותם בלב ים התחוללה סערה איומה, האניה טבעה ואתה ארבע הבנות. האם ניצלת בנס והגיעה אחרי צרות רבות אל החוף. שבורת-לב חזרה אל שיקאגו ולא מצאה מנוח לנפשה הדואבת. היא הקדישה עצמה לעניני הכנסיה לטובת חבריה. אולם גם בעבודה זו לא התנחמה ולא שכחה את אסונה האיום. לבסוף החליטה יחד עם בעלה לעלות אל עיר הקודש ירושלים ולמצוא בה נחומים בצרתם הגדולה. הספפורדים השפיעו על אחדים ממכיריהם להתחבר אליהם בעליה זו. כולם הסכימו ביניהם לחיות יחד על יסודות משותפים בלי רכוש פרטי, חיי קבוצה. בשנת 1881, באו אל ירושלים, 14 מבוגרים ו-5 ילדים, והניחו את היסוד למושבתם שנקראה מאז המושבה האמריקאית. לפעמים קראו לה גם על שמם – מושבת ספפורד. האמריקאים היו, כאמור, ממוצאי שוואדי. אחרי זמן-מה הצטרפו אליהם בירושלים, משפחות אחדות שבאו משוואדיה. הם מכרו את משקיהם הפורים, ויתרו על נוחיות חייהם בסביבה נהדרת במולדתם השאננה ועלו אל ירושלים הקדושה. עליתם של השוואדים אל הארץ מתוך רגשות דתיים, עריגתם אל העיר הקדושה והצטרפותם אל האמריקאים, הם הרקע לנובלה המפורסמת ‘ירושלים’, של הסופרת השוואדית הידועה סלמה לאגרלאף, בעלת פרס נובל. הספר גם תורגם לעברית. לכבודה ולזכרה נקרא המוסד החינוכי בירושלים הישראלית, כפר-סלמה, שנוסד בתרומתם הנדיבה של נוצרים בשוואדיה.

בירושלים התיחסו התורכיים בכבוד אל בני המושבה האמריקאית, כי הליכותיהם היו צנועים ומעשיהם יפים. הם הגישו עזרה רבה לעניי ירושלים וגם ליהודים שפנו אליהם. המיסד ספפורד התפרסם במעשיו הטובים והיה אהוב על כל בני הדתות והגזעים. במאמציו לפני השלטונות התורכים ניצלה מסכנת חורבן המושבה יהוד, שנוסדה ע"י מיסדי פתח-תקוה בקרבתה בשנת 1882. רבי סלומון ממיסדיה הותיקים נפגש במקרה עם ספפורד שהתרשם מדבריו על בנין המושבה היהודית. סלומון סיפר לו שמושל ירושלים התורכי ציווה להרס את יהוד מחוסר רשיון מתאים. ספפורד שהיה ידידו של המושל התורכי ומורה לבניו, הלך אליו והסביר לו את התועלת הרבה שתצא לתורכים מהתישבות היהודים: “לו הייתי אני במקומך מושל הארץ, כי אז הייתי משפיע על הסולטן התורכי עבדול-חמיד להביט בעין יפה על שאיפת היהודים לחזור אל ארצם, כי על-ידי זה יצליח גם הסולטן במלכותו ושמו יזכר לברכה כל הימים”. אחרי השיחה הזאת בטל המושל את גזר דינו¹³⁸. בשנת 1887 מת הורטיו ג. ספפורד בירושלים ובשנת 1923 מתה אשתו אנה בת 81 לחייה. היא נקברה בצד בעלה בבית-הקברות הפרוטסטאנטי בהר ציון, עכשיו בתחום ישראל.

בתם ברתה, אשת מר ווסטר מראשי המושבה האמריקאית, פירסמה ספר באנגלית על חייה במשך 68 שנה בירושלים: ‘ירושלים שלנו – משפחה אמריקאית בעיר הקודש, 1881–1949’¹³⁹. בו חומר רב על תולדות המושבה ועל חיי תושביה.

ט. מוסדות הפרוטסטאנטים בישראל.    🔗

הפרוטסטאנטים¹⁴⁰ בישראל הם מעטים, בני כתות שונות ומוצאם מאירופה ומאמריקה. רובם הגיעו אל הארץ בדורות האחרונים והקימו להם כנסיות ומוסדות שונים. רובם נמצאים בירושלים.

הכנסיה האנגליקאנית היתה חלוצת הפרוטסטאנטיות בארץ הקודש. היא הקימה בירושלים מרכז דתי חשוב ‘הקתדראל סנט ג’ורג’ ‘, הנמצא בימינו בתחום שלטון הירדן סמוך לגבול הישראלי. בקרבתו גם הקולג’ הבריטי סנט ג’ורג'.

בירושלים הישראלית יש לפרוטסטאנטים כנסיה, סנט פאול, בגבול השכונה מוצררה, ברחוב שבטי ישראל (מקודם: רחוב סנט פאול). בחיפה מתגוררים פרוטסטאנטים מעטים ולהם כנסיה סנט לוק, במעלה הר הכרמל. ברשותם גם הבנין הגדול ‘סנט לוק’ במערבה של חיפה, ובצד הכביש אל תל-אביב. בנצרת ישנה כנסיה פרוטסטאנטית על שם ישו הנוצרי, המשמשת מקום תפילה לפרוטסטאנטים המעטים החיים בעיר זו.

לכנסיה של סקוטלנד מרכז דתי חשוב בירושלים, בנין הנקרא על שם קדושה המפורסם סנט אנדריוס. הכנסיה משקיפה יפה אל מול הר ציון, מגדל דוד וחומת ירושלים העתיקה. נבנתה לזכר החיילים הסקוטים שנפלו בארץ-ישראל בעת הכיבוש הבריטי, במלחמת העולם הראשונה. לורד אלנבי, שהיה המפקד העליון של הצבא הבריטי הכובש, ירה את אבן הפנה לכנסיה זו, בשנת 1927. באולם התפילה לוחות זכרון ודגלים לגדודים סקוטים שונים. ברצפתו קבועה טבלת-זכרון עשויה נחושת לזכר מלכה המפורסם של סקוטיה בימי-הביניים, רוברט בּרוס, שמת בשנת

1. הוא ציווה לקבור את לבו בירושלים הקדושה, מתוך הערצה רבה אליה. אולם השליח שיצא עם הלב הזה שמור בקופסת כסף, נהרג במלחמה בספרד. לפי הסברה הלב הוחזר אל סקוטיה ונקבר בכנסית מלרוז, וגופו – בכנסית דנפ’רמליין (ציור).

ברשות הכנסיה הסקוטית בית-ספר ביפו הנקרא סנט טביתא כשם קדושה נוצרית בת העיר הזאת הנזכרת בברית-החדשה. לכנסיה הסקוטית בנין בטבריה ובו בית-החולים ‘ים הגליל’ הנמצא עכשיו ברשות יהודית. בנצרת בית-חולים של המיסיון הסקוטי על שם העיר אדינבּורו (אדינבורג). ביפו כנסיה פרסבּיטריאנית, על שמו של סנט פטר, הקדוש הנוצרי הנודע שפעל רבות בעיר זו¹⁴¹.

גוש הבנינים בירושלים שבו נמצא בימינו בית-חולים ‘הדסה’, הוא רכוש המיסיון הבריטי. עד קום מדינת ישראל היה בו בית-חולים של המיסיון הזה, שפעל במשך שנים רבות בקרב האוכלוסיה הירושלמית¹⁴². בבנין אחד בתחום בית-החולים, כנסיה אנגליקאנית קטנה.

בירושלים מוסדות אחרים שהוקמו בידי הפרוטסטאנטים. ימק"א – בנין גדול המשמש אכסניה ומועדון אספורט, ובו גם ספריה ואוסף עתיקות. כמעט כל הבאים אליו הם יהודים. הבנין המפואר בלב העיר נבנה בתרומתו של נדיב בארצות-הברית. השם ימק"א YMCA)) הוא ראשי תיבות של השם האנגלי: – Young Men Christian Association – איחוד צעירים נוצרים. על מגדלו הבולט על פני סביבתו, וממנו תצפית נהדרת על פני העיר העתיקה וסביבותיה, חקוקות דמויות אגדתיות מלאכי השרפים, כפי שמתוארים בחזונו של ישעיה הנביא: “שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים, שש כנפים לאחד, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף”¹⁴³.

בירושלים קיים מכון דתי סמינר שוואדי לתיאולוגיה. בו לומדים צעירים מארצות סקנדינאביה השונות, שבחרו להיות כוהני דת בכנסיה הפרוטסטאנטית. הם גם משתלמים בתורת היהדות, בשפה העברית ובידע ישראל. המכון נמצא ברחוב הנביאים בבנין הנקרא ‘תבור’, לפי הכתוב בתהלים “תבור וחרמון בשמך ירננו”¹⁴⁴.

לנוצרים הסקנדינאבים מכון דתי ‘כרמל’ בחיפה, וכן כנסיה באזור נמלה הנועדה ליורדי ים סקנדינאבים.

בארץ פועלות משלחות מיסיוניות שונות, בעיקר מאירופה ואמריקה. להן כנסיות ומוסדות שונים ועוסקות גם בהפצת כתבי-הקודש, בקרב האוכלוסיה בארץ.

לכנסיה הבפטיסטית האמריקאית כנסיה בירושלים, כנסיה אחרת ביפו, וכנסיה ובית-ספר בנצרת. כן הקימו ישוב חקלאי קטן ‘כפר-הבפטיסטים’, הנמצא בסביבות פתח-תקווה ובקרבת הכביש אל נחל הירקון הקרוב. בכפר זה קיים גם בית-יתומים וחניכיו בעיקר מבני האוכלוסיה הערבית.

בירושלים כנסיות אחדות של משלחות מיסיוניות שונות:

בית-האדוונטיסטים ובו כנסייה קטנה ומוסד רפואי. הוקם בידי האדוונטיסטים – נוצרים שומרי-שבת. הם מאמינים בהתגלות, בלעז: אדוונט, של ישו הנוצרי, ומכאן שמם.¹⁴⁵

כנסיות הנזרינים, הוקמה בידי נזרינים אמריקאים, חברי כת נוצרית קטנה שנוסדה בראשית המאה התשע-עשרה.¹⁴⁶

הכנסיה האמריקאית בנויה בלב ירושלים העברית, ברחוב הנביאים ובמבוא אל השכונה זכרון-משה. נמצאת ברשות המיסיון ‘האחווה הנוצרית’, מארצות-הברית.¹⁴⁷

כנסית ‘קהילות אלוהים’ הוא מרכז מיסיוני אחר בירושלים ברחוב המלך ג’ורג' ורחוב ממילה.¹⁴⁸

לכת הקוויקרים בארצות-הברית, הידועים בשם האנגלי ‘פ’רנדס’ – חברים, מרכז בעיר עכו וכן מפעל חקלאי לעזרת עובדי-האדמה הערבים בכפר טורען, הנמצא בגליל התחתון, בצד הכביש נצרת-טבריה. ביוזמתם של הקוויקרים נערכים לפרקים מחנות קיץ במקומות שונים בארץ ובהם משתתפים צעירים בני אמונות שונות יוצאי ארצות רבות וגם ישראלים, בהתקנת איזה מפעל יעיל לטובת אזרחי הארץ.

בקרבת ירושלים, במרומי אחת הפסגות הגבוהות ביותר, הר אורה, בנויה כנסיה קטנה. נקראת על שם מיסדתה מיס מאי קארי אשה אנגליה בת הכנסיה האנגליקאנית, שבנתה אותה בשנת 1936, כסמל איחוד כל הדתות בעולם (ציור).

י. מנזרים, כנסיות ומוסדות נוצרים    🔗

קתולים

פרנציסקאנים: מנזר טרה-סנקטה (סנטה) – ירושלים.

כנסית אד-קנאקולום – על-יד קבר דוד, הר ציון, ירושלים.

מנזר סנט אנתוני – טלבּיה, ירושלים.

מנזר וכנסית יוחנן המטביל – עין-כרם.

מנזר וכנסית ‘הביקור’ – עין-כרם.

מנזר ‘יוחנן במדבר’ – על-יד עין-כרם.

מנזר יוסף הרמתי ונקדימון (ניקודמוס) – רמלה.

מנזר וכנסית סנט פטר – העיר העתיקה, יפו.

כנסית סנט אנתוני – הרחוב הראשי, יפו.

כנסית סנט פראנציס דא-אזיסי – עכו.

כנסיה¹⁴⁹ פרנציסקאנית – חיפה.

מנזר וכנסית ‘הבשורה’ – נצרת.

כנסית סנט יוסף – נצרת.

כנסית ‘שולחן ישו’ – נצרת.

מנזר וכנסיות ‘פחד הגברת’ – נצרת.

מנזר וכנסית ‘ההתחלפות’ – הר התבור.

אכסנית ‘המלאך גבריאל’ – מגדל-העמק.

כנסית ‘בן האלמנה’ – בכפר נעין (נעים), בערבית: ניין.

כנסית יהויכים וחנה – ציפורי.

מנזר וכנסית ‘המופת הראשון’ – כפר-קנה.

כנסיות סנט בר-תלמי – כפר-קנה.

מנזר וכנסית סנט פטר – חוף הכנרת, טבריה.

כנסית סנט פטר – טבחה, חוף הכנרת.

מנזר על-יד בית-הכנסת העתיק – כפר-נחום.

מנזר וכנסית ‘הברכות’ (‘האושר’) – הר נחום.

כרמליתים: מנזר וכנסית אליהו הנביא – הר הכרמל, חיפה.

מנזר הכרמליתיות – הר הכרמל, חיפה.

מנזר סנט יוסף של הכרמליתיות – בת-גלים, חיפה.

מנזר וכנסיה ‘מזבח אליהו’ (מוחרכּה) – קרן הכרמל.

מנזר הנזירות הכרמליתיות – נצרת.

ישועים: מנזר ומדרשה אפיפיורית למחקר המקרא – ירושלים.

סלאזיאנים: מנזר ובית-ספר חקלאי – בית-ג’מל, ע"י בית-שמש.

מעון הנזירות סנט מריה – בית-ג’מל, ע"י בית-שמש.

מנזר, כנסית ‘ישו הנער’ ובית-ספר – נצרת.

אפטריארכיה לטינית: מנזר וכנסיה ‘אווה מריה’ – דיר-רפ’את, ע"י בית-שמש.

מעון הנזירות אחיות סנט דורותיאה – דיר-רפ’את ע"י בית-שמש.

קלריסיות: מנזר וכנסית ‘סנט קליר’ – ירושלים. נצרת.

אחיות סנט רוזיר: מנזר וכנסיה – ירושלים, עין-כרם. ריינה. יפיע. גוש-חלב.

אסמפסיוניסתים: מנזר וכנסיה נוטר-דאם דא-פ’ראנס – י-ם.

אבות-ציון (רטיסבון): מנזר וכנסיה סנט פטר – ירושלים.

מנזר ‘אחיות ציון’ – עין-כרם.

אחי סנט ג’ון: מנזר וכנסיה (המנזר האוסטרי) – נצרת.

אבות ביתארם: מנזר, כנסיה ואכסניה – נצרת.

אחיות החסד (סנט וינסן דא-פול): מנזר ובית-ספר – ירושלים.

מנזר וכנסית ‘הלב הקדוש’ – חיפה. נצרת.

בנדיקטים (דוברי גרמנית) מנזר וכנסית דורמיסיון – הר ציון, ירושלים.

מנזר וכנסית ‘הלחמים והדגים’ – טבּחה, חוף הכנרת.

בנדיקטים (צרפתים): מנזר וכנסיה צלבנית אַבּוּ-ע’וש' ע"י ירושלים.

אחיות סנט יוסף: מנזר ובית-ספר – רחוב הנביאים, ירושלים.

בית-חולים סנט לואיס (בי"ח צרפתי) – ירושלים.

מנזר, בית-ספר ובית-חולים סנט לואיס (צרפתי) – יפו.

מנזר ובית-ספר – רמלה. נצרת.

מנזר וכנסית ‘ארון הברית’ – אבו-ע’וש' ע"י ירושלים.

אחיות בורומיאוס: מנזרי נזירות – ירושלים. חיפה. נצרת.

אכסניה ‘מנוחת-אליהו’ – הר הכרמל, חיפה.

גבירות נצרת: מנזרי נזירות – חיפה. נצרת. עכו. שפרעם. תרשיחה.

אחיות אליזאבּת: מנזר וכנסיה ‘דום פולסקי’ – מוצררה' ירושלים.

אחיות קטנות של ישו – ירושלים. נצרת. חיפה.

אחים קטנים של ישו (פייר דא-פ’וקו) – יפו.

אחיות מתקנות: מנזר וכנסיה (חרבים) – ירושלים.

קפוצינים: מנזרם משמש בי"ח לחולי-נפש – טלביה, ירושלים.

יוונים-קתולים (מלכּים): כנסית ‘בית-הכנסת’ וסמינר – נצרת.

כנסית סנט אליאס (אליהו) – חיפה.

כנסית סנט אנדריוס – עכו.

מארונים: כנסית סנט מארון – נצרת. חיפה. גוש-חלב.

יוונים-אורתודוקסים

מנזר וכנסית סנט סימון – קטמון, ירושלים

מנזר וכנסית המצלבה – רחביה, ירושלים.

כנסית ‘הקטקומבּות’ – הר ציון, ירושלים.

כנסית סנט גיאורג – העיר העתיקה, לוד.

כנסית ‘המופת הראשון’ של ישו – כפר-קנה.

כנסית סנט גבריאל (מעין-מרים) – נצרת.

מנזר וכנסית סנט אליאס (אליהו) – הר התבור.

כנסית כפר-נחום – חוף ים כנרת.

פרובוסלאבים-רוסים

הקתדראל הרוסי ובניני מגרש הרוסים – ירושלים. 

בניני הרוסים וכנסית סנט יוחנן – עין-כרם.

מנזר וכנסית סנט פטר וטביתא – יפו-תל-אביב.

כנסית סנט אליאס (אליהו) – הר הכרמל, חיפה.

אכסניה וגן מרים מגדלנה – טבריה, חוף הכנרת.

כנסית הרומנים (מושכרה למשרד החינוך) – מוצררה, ירושלים.

חבשים

מנזר וכנסיה (קידאנה מהרתה) – רחוב החבשים, ירושלים.

ארמנים

מנזר וכנסיה סנט ניקולאס – העיר העתיקה, יפו.

מנזר וכנסיה סנט גיאורג – העיר העתיקה רמלה.

מנזר וכנסית קייפא (חרבים) – הר ציון, ירושלים.

קופטים

מנזר וכנסיה – יפו. נצרת.

פרוטסטאנטים

הכנסיה האנגליקאנית סנט פול – מוצררה, ירושלים.

הכנסיה האנגליקאנית סנט לוק – חיפה.

הכנסיה הסקוטית סנט אנדריוס – ירושלים.

בית-החולים הסקוטי ‘ים הגליל’ – טבריה.

בית-החולים של אדינבורו (הסקוטי) – נצרת.

בית-הספר טביתא – יפו.

הכנסיה הפרסביטריאנית סנט פטר – יפו.

ימק"א – אכסניה, מועדון, ספריה ובניני אספורט – ירושלים.

הסמינר התיאולוגי השוואֶדי – רחוב הנביאים, ירושלים.

כנסיות של בפטיסטים – ירושלים. תל-אביב. חיפה.

כנסיה בפטיסטית ובית-ספר – נצרת.

כפר-הבפטיסטים (בית-יתומים) – בקרבת פתח-תקוה.

הכנסיה האמריקאית – זכרון-משה, ירושלים.

משלחת ‘ציון’ הנוצרית – ירושלים. יפו. רמלה.

כנסית הנזרינים – רחובות דוד המלך ולינקולן, ירושלים.

כנסית האדוונטיסטים (שומרי-שבת) – רחוב לינקולן, ירושלים.

כגסית ‘קהילות אלוהים’ – רחובות המלך ג’ורג' וממילה, ירושלים. (גם חנות להפצת המקרא).

המכון הסקנדינאבי כרמל – חיפה.

כנסית המלחים הסקנדינאבים – אזור הנמל, חיפה.

מעונות ‘הידידים’ (קווייקרים) – עכו. טורען.

המשלחת האוונגליסטית למקרא – ירושלים (חנות להפצת המקרא).

מרכז האחווה העברית-נוצרית – ירושלים. חיפה. 

 

III הדרוזים    🔗

הדרוזים הם בני כת דתית מיוחדת בעולם. שפתם היא ערבית, וכמעט כולם חיים בכפרים, בעיקר באזור ההרים. הם עובדי-אדמה, ומצטיינים בחוסנם וביופים. מסבירים פנים לאורח הבא בצל קורתם. הדרוזים מחולקים לשנים: אלעוקאל – המשכילים היודעים את סודות אמונתם, וא-ג’והל – הבורים, עם הארץ. הזקנים חובשים לראשם עטיפה לבנה ופניהם עטורים זקנים יפים. הצעירים חובשים לראשם סודר לבן וסביבו ‘עקאל’ שחור. כן נוהגים הם לחבוש כיפות רקומות בשלל צבעים. הנשים הן גלויות פנים ולהן תלבושת מיוחדת, שמלות ארוכות בצבע כחול כהה או שחור, ועל ראשן סודר לבן עטוף מעל מצחן ברצועה שחורה. אורח חייהם ומזונם של הדרוזים דומה בכל לשל הערבים. להם לחם מיוחד: פיתות רחבות עגולות ודקות, הנאפות בתנורים חפורים באדמה. קוראים לו: חובז א-דרוז – לחם הדרוזים.

דת הדרוזים צמחה באיסלם, בראשית המאה האחת-עשרה ומיסדה היה החליף המצרי בן משפחת בית פאטמה (פאטימיים – פאטימידיים), בשם: אבו-עלי בן אלעזיז, הידוע יותר בכנויו הערבי: אלחאכּם באמר-אללה – המושל בצוו-אלוה. הוא משל בשנות 996 – 1021 מבירתו קאהיר אשר במצרים על אימפריה גדולה במזרח, וגם ארץ-ישראל נמצאה בתחום שלטונו.

החליפים הפאטימיים היו מוסלמים שיעיים אדוקים. הם יחסו את מוצאם לפאטמה בתו היחידה של מוחמד נביא האיסלם. בראשית שלטונו התיחס אלחאכם בסבילות רבה אל בלתי מוסלמים; יהודים ונוצרים. במגילה עברית, שנכתבה בקירוב בשנת 1012, ונמצאה במצרים, מסופר על החליף אלחאכם באמר-אללה בשמו העברי “הדן באומר-אל”, ומתוארת בה גדולת מלכותו: “ויהי בימי המלך הנקרא הדן באומר-אל, המולך בארץ מצרים והמושל בפינות הארץ במערב ובמזרח ובצפון ובים. ותגבה מלכותו ותחזק ותאמץ, וירם כסאו מכסא אבותיו ואבות אבותיו”…¹⁵⁰ היסטוריון מוסלמי מספר עליו: “ומנה אחד מהיהודים לממונה על הכנסותיה של דמשק, והיה נקרא מנשה”¹⁵¹.

בשנות שלטונו האחרונות הפך אלחאכם לקנאי לדתו והתחיל רודף את הלא-מוסלמים והוציא גזרות קשות נגד יהודים ונוצרים, גם על אותם שחיו בארץ-ישראל, ובירושלים בפרט. היסטוריונים מוסלמים מימי-הביניים מספרים הרבה על רדיפותיו של אלחאכם זה. האחד מספר: “ומקודם הציק לנוצרים וליהודים, העניש אותם, החריב את בתי תפילותיהם, והרג את גדוליהם… אחר-כך חזר בו ממעשים אלה והתיר לאלה מהם שהתאסלמו לעזוב את האיסלם, וציווה עליהם לחדש את בתי-תפילותיהם”¹⁵². היסטוריון מוסלמי אחר מספר עליו: “הוא ציווה את הנוצרים והיהודים… ללבוש צניפים שחורים, וכי ישאו הנוצרים על צוואריהם צלבים שאורכם אמה, ומשקלם חמשה רוטל. וכי ישאו היהודים על צוואריהם בולי עץ בעלי אותו המשקל כמו הנוצרים. וכי לא יסעו בשום מרכבה מקושטת, וכי המשען לרגליהם בעת הרכיבה יהיה עשוי עץ. וכי לא יעסיקו שום מוסלמי ולא ירכבו על חמור, שנוהג בו מוסלמי. ולא יסעו בספינה שהמלח בה מוסלמי. בהיכנס הנוצרים לבית-המרחץ יהיו בצוואריהם צלבים, ובצווארי היהודים פעמונים, כדי להבחינם מן המוסלמים. אחר-כך הבדיל את מרחצאות היהודים והנוצרים, ממרחצאות המוסלמים. ושם על מרחצאות הנוצרים צלבים ועל מרחצאות היהודים צורות של בולי עץ”¹⁵³. גם היסטוריון סורי, במאה השלוש-עשרה, ממוצא יהודי ולפיכך נקרא בסורית בשם בר-עבּריא, מספר על אלחאכם שציווה להרוס את קבר ישו בירושלים ומוסיף: "והיהודים יתלו בצואריהם דמות ראש עגל, כמו שעשו במדבר והשתחוו לו. ולא 

ישימו טבעות באצבעות יד ימין. וגם לא ירכבו על סוסים, אלא על פרדות וחמורים"…¹⁵⁴

קנאות דתית נפרזת פעמה בקרב אלחאכם והוא הכריז עצמו נביא לפני אחיו המוסלמים, בשנת 1017, הנחשבת לראשית התאריך של הדרוזים. התגלותו זו היתה כפירה גלויה בעיני המוסלמים הסוניים, האומרים שמוחמד הוא נביא האיסלם האחרון, ואחריו לא קם ולא יקום נביא אחר, כדברי הקוראן: “שליח אלוהים הוא וחותם הנביאים, ואלוהים יודע הכל”¹⁵⁵.

אנשי מצרים הביטו בלעג על דעותיו המוזרות של מלכם אלחאכם ושגיונותיו הרבים. אולם בחצרו נמצאו אחדים אשר הקשיבו לו קשב רב וגם עודדו את רוחו ההוזה. המפורסם ביניהם היה פרסי בשם מוחמד אבן אסמעיל א-דראזי (דראזי מלה פרסית ופירושה חייט). פעם הופיע א-דראזי במסגד לפני קהל ועדה והכריז על אלחאכם כעל נביא חדש באיסלם. קהל המאמינים יצא בכעס נגד דבריו הכופרים, והוא נאלץ לברוח מארץ מצרים.

בצפונה של ארץ-ישראל בין בקעות החרמון והלבנון, מצא לו א-דראזי מקלט בטוח, ופה התחיל להטיף את תורתו של אלחאכם מלכו ונביאו. לאט לאט התקהלו סביבו אנשים שהלכו בדרכיו ונקראו על שמו: דרוזים (בערבית: דרוז, יחיד: דורזי). עם א-דראזי, שמת בקירוב בשנת 1019, פעל פרסי אחד בשם: חמזה¹⁵⁶ בן עלי, שכתב את דברי התורה החדשה ועסק בהפצתה. חמזה הוא אביה הרוחני של דת הדרוזים, וידוע בכנויו הערבי: אלאהדי – המדריך. אחרי שנעלם אלחאכם בדרך מיסתורית הכריז אלאהדי שהוא נעלם זמנית לעולם הבא, ויחזור אל מאמיניו באחרית הימים בתפארת מרובה.

שכניהם הערבים העלילו על הדרוזים מתוך שנאה ואיבה, כל מיני עלילות וכזבים. סיפרו שהדרוזים עובדים לעגל המצויר על קיר בית תפילתם. אויביהם סיפרו גם שהם צאצאי אותם שעבדו לעגל בהר סיני בימי משה רבנו, ונמלטו ממנו מפני חרון אפו. כן סיפרו שכל דרכי אמונתם של הדרוזים הם בלתי מוסריים והם גם מאמינים בגילגול נשמות הנקרא אצלם במלה הערבית: תנאסוח אלארואח – נדידת הרוחות, הנשמות.

רבי בנימין מטודילה, גדול התיירים היהודים בימי-הביניים, שביקר בארץ-ישראל, בקירוב בשנת 1175, בימי שלטון הצלבנים בה, הוא הראשון המזכיר את הדרוזים – דורוזיאן בכתביו. הוא מספר מתוך שמועות עליהם: “ואין להם שום דת. ואין להם מלך ואין שר שולט עליהם. והם שטופי זימה, לוקחים אחיותיהם, ואב לוקח בתו. ויש להם חג אחד בשנה ובאים כולם אנשים ונשים לאכול ולשתות בעוד הם מחליפים נשיהם כל אחד עם חברו. ואומרים שהנפש בעת יציאתה מן הגוף של אדם טוב, שוב תכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה. ואם הוא אדם רע תכנס בגוף הכלב והחמור… והם קלים על ההרים והגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמהם”¹⁵⁷.

הגיאוגרף המוסלמי א-דימאשקי (הדמשקאי) שהיה גם מושל צפת, מספר בקירוב בשנת 1320 על הרי הגליל: “ותושבי הרים הללו הם דרוזים, ממשפחות חאכמיה ואמריה. הם עם חסר אלוה, אינם מאמינים בשליח (מוחמד), וזרים לחוקת הדת (האיסלם), מאמינים בגילגול נשמות, כופרים בתחית המתים ואוכלים בשר חזירים ופגרים”…¹⁵⁸ גם רבי אברהם אבן-מיגאש רופא יהודי בחצר הסולטן התורכי הנודע סולימאן הגדול בקושטא, בראשית המאה השש-עשרה, מספר על גילגול נשמות ומוסיף: “והוא דעת הדורוזיש (הדרוזים) היושבים בהר הלבנון”¹⁵⁹.

במאה השבע-עשרה, בימי שלטון התורכים בארץ. קם בקרב הדרוזים נסיכם האמיר פח’ר א-דין, שהיה שליט עליון בלבנון. בעיר בירות וסביבותיה. שלטונו השתרע דרומה והקיף גם את הגליל והגיע עד הרי הכרמל. בימי שלטונו של פח’ר, התפשטו הדרוזים בארץ-ישראל הצפונית. לתורכים היו מלחמות עם הדרוזים, שסרבו לקבל את מרותם, לשלם מסים להם ולשרת בצבאותיהם.

יחסי איבה שררו בין הדרוזים ושכניהם המוסלמים והנוצרים בני כת המארונים. בשנת 1860 התנפלו הדרוזים בהמוניהם וערכו טבח גדול בשכניהם הנוצרים המארונים, כאשר הלבנון היה נתון לשלטון התורכים. אחרי ששלחה צרפת צבא מיוחד לענשם, נמלטו הדרוזים בהמוניהם אל הרי החורן והתנחלו בו, בקרב דרוזים ששכנו בו מדורות קודמים. מאז קראו הערבים להרי החורן בשם: ג’בּל א-דרוז – הר הדרוזים. בימינו פה מרכזם החשוב ביותר ונמצא בתחום סוריה, ובירתם נקראת סוּאֵידה. בה ובסביבתה מתגוררות משפחות הדרוזים המפורסמות, ובעיקר ידועה משפחת אלאטראש. בקרבת סואידה הכפר קנואת, קנת המקראית. ובה חי מנהיגם הדתי של הדרוזים בכלל. אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה סוריה והלבנון תחת שלטון הצרפתים. הדרוזים לא אהדו את השלטון הזה. כאשר התחילו הצרפתים להתערב יותר מדי בעניניהם הפנימיים העזו הדרוזים למרוד בהם, בשנת 1926. מרכז המרד היה בהר הדרוזים והתפשט על החרמון, בגבולה הצפוני של הארץ. אחרי קרבות קשים הצליחו הצרפתים לדכא את המרד הזה באכזריות רבה.

במדינת הלבנון ישנם כפרים רבים של דרוזים. עיירה קטנה חשובה בחיי הדרוזים היא חצבּיה השוכנת לרגלי החרמון, צפונה-מזרחה ממטולה, בקרבת גבול מדינת ישראל. סביבתה שימשה עריסה לדת הדרוזים. בקרבת חצביה נמצא גם מרכזם הדתי הנקרא: ח’לואת אלבידה (כתיב: אלביצ’ה) – המקדש הלבן, והוא החשוב והנערץ ביותר. במורדות הרי החרמון ולרגליו כפרים אחדים של דרוזים. הרבה מהדרוזים מהלבנון, החרמון ומהר הדרוזים, נדדו בעשרות השנים האחרונות אל ארצות-הברית ואל אמריקה הדרומית. יש מהם המתעשרים וחוזרים אל כפריהם.

אמנם דת הדרוזים מקורה בדת האיסלם, אולם מאמיניה הדרוזים חיים את חייהם לפי תורתם ומסורתם הם, בלי כל קשר אל המוסלמים שכניהם. לרוב שררו יחסי איבה בין הדרוזים והמוסלמים שסיפרו עליהם כל מיני כזבים ואגדות על פולחנם לעגל ואמונתם בגילגול נשמות.

מספרים על דרוזי רע מעללים שמת ונשמתו התגלגלה לגופה של חיה רעה. לפני מותו שכח הדרוזי הזה למסור לבנו באיזה מקום החביא את כלי העבודה. הבן הצטער מאד על ההפסד הזה. פעם יצא הבן לציד וראה לפניו זאב. הוא כונן את רובהו אליו להרגו. פתאום פתח הזאב את פיו וקרא: עמוד! עמוד! אל תירה בי! אם תהרגני הרי הרגת את אביך! דע לך כי נשמתו התגלגלה בי! הצייד מיד קרא אליו: אם נכונים דבריך הגידה נא לי איפה החביא אבא את כלי העבודה. הזאב השיב: מתחת לעץ החרוב לצד הנחל! הבן יצא אל המקום ומצא לשמחתו את הכלים המבוקשים..

דרוזים ויהודים    🔗

בין הדרוזים והיהודים שררו במשך דורות רבים יחסים טובים, כי שניהם היו מעוטים באוכלוסיה ערבית-מוסלמית. רבי בנימין מטודילה הנזכר, מספר בשנת 1175 על הדרוזים: “אין ביניהם יהודים, כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה חוזרים לבתיהם והם אוהבים ליהודים”…

בדורות הבאים היו קיימות בכפרי הדרוזים בגליל, בחרמון ובלבנון קהילות יהודיות; כמו בפקיעין ובשפרעם – בגליל, חצביה – בחרמון ודיר אלקמר – בלבנון.

היהודים הספרדים קראו לדרוזים בשם: פלשתים, בהאמינם שהם צאצאי הפלשתים מתקופת המקרא. אולם אין כל יסוד לאמונה זו. הפלשתים ששכנו במישור החוף הדרומי בארץ, נעלמו דורות רבים לפני הופעתם של הדרוזים. היות והדרוזים הם אנשי מלחמה נועזים, המזכירים את הפלשתים בימי קדם, לפיכך כינו אותם בשם זה. כנוי זה מובא גם בספרות העברית במחצית המאה השמונה-עשרה: רבי יוסף סופר מספר על נדודיו בלבנון ומוסיף: “ועד היום שם פלשתים במקומם”. בראשית המאה התשע-עשרה מספר רבי משה ריישר על “פלשתים הנקראים בערבי דורזי”¹⁶⁰.

כל הדרוזים במדינת ישראל חיים בכפרים והם עובדי-אדמה חרוצים. עוסקים בגידול כרמי גפן וזית ומומחים בגידול טבק, אם כי העישון אסור עליהם. כמעט כל הטבק לתעשית הסיגריות בישראל מובא מכפרי הדרוזים. רוב כפרי הדרוזים נמצאים בהר הגליל, ומעוטם בהר הכרמל. הנקודה הצפונית ביותר של הדרוזים בישראל הוא הכפר חוּרפ’ייש, בגליל העליון. הנקודה הדרומית ביותר הוא הכפר דליה בהר הכרמל, והמרחק ביניהם כ-50 ק"מ. באיזור הגליל והכרמל ישנם כפרים שכל תושביהם הם דרוזים וישנם כפרים שהם מהווים בהם רוב ניכר. בסביבתה של עכו האיזור הדרוזי הצפוף ביותר בישראל. הישוב הדרוזי הגדול ביותר בישראל הוא הכפר ירכּה, השוכן בגליל המערבי, בסביבות עכו. בג’וליס, כפר קרוב אליו, מושב ההנהגה הרוחנית של הדרוזים בישראל. בית-ג’ן כפר דרוזי אחר בלב הגליל העליון, הוא השני בגודלו בכפרי הדרוזים והוא הישוב החקלאי הגבוה ביותר בישראל.

בין הדרוזים ושכניהם המוסלמים בגליל ובכרמל שררו תמיד יחסי איבה. למרות מספרם המועט אל מול המוסלמים, הפילו הדרוזים את חיתתם עליהם והערבים לא העזו להתגרות בהם. בפרוץ מלחמת השיחרור בישראל' בשנת תש“ח (1948), נתנו צעירים דרוזים בהתחלה את ידם ללוחמים הערבים. הם גם השתתפו בקרב אחד “קרב הדרוזים” שהתחולל בראשית המלחמה, בניסן תש”ח (אפריל 1948), בקרבת רמת-יוחנן, בגבול עמק זבולון, בסביבות חיפה. בקרב זה נחלו הדרוזים תבוסה גדולה.

עם התגברות כוחות היהודים על הערבים, התחילו הדרוזים לעצור ברוחם וחדלו להתערב בקרבות. אחרי נצחונות צבא ההגנה לישראל בגליל המערבי וכיבוש כפרים דרוזים אחדים, התנדבו הרבה מצעיריהם לצבא ישראל. מהם הוקמו שתי יחידות לוחמות, בחיל המיעוטים, ומפקדיהם היו יהודים. הם השתתפו במבצעים צבאיים שונים. בכיבוש הכפר הדרוזי ינוח בהרי הגליל המערבי, נפלו לוחמים דרוזים עם קציניהם היהודים. כיום מגיסים את הדרוזים לשורות צה"ל. יש מהם גם בחיל משמר הגבולות ובמשטרה וממלאים הם את תפקידם באמונה ובאומץ.

בשנת 1957 הכירה ממשלת ישראל בעדה הדרוזית כעדה נפרדת הרשאית לארגן את חייה ולהקים את מוסדותיה לפי רצונה. הדרוזים אזרחי ישראל משתתפים גם בבחירות לכנסת. בכנסת השלישית יושבים שני נבחרים דרוזים: האחד – ג’אבּר מעדי, בן הכפר ירכה בגליל המערבי, נבחר ‘הרשימה הדימוקרטית לערבי ישראל’. השני – צאלח חסן ח’ניפס, בן העיירה שפרעם, נבחר הרשימה הערבית ‘קידמה ועבודה’.

א-נבי שועיב – יתרו חותן משה רבנו

במדינת ישראל נמצא אחד מהמקומות הקדושים ביותר בחיי הדרוזים בכלל, וזהו הקבר הקדוש הנקרא בקרבם בשם הערבי: א-נבּי שועיבּ – הנביא שועיב. נמצא בקרבת כפר-חיטים, בסביבות טבריה, בהרי הגליל התחתון. מדי שנה בשנה, בימות האביב, נערכת על קברו של א-נבּי שועיבּ חגיגה עממית גדולה ואליה באים דרוזים בהמוניהם מכל הארץ. בימי הבריטים נהרו אליה גם דרוזים מהארצות השכנות לבנון וסוריה.

א-נבּי שועיבּ הוא אישיות ידועה בקוראן ונזכרת פעמים אחדות בפרקיו. בעיקר מפורסם הוא בהופעתו לפני בני מדין ארצו: “ואל מדין (שלחנו) את אחיהם שועיב. ויאמר: עמי עבדו אלוהים וצפו ליום האחרון ולא תחטאו בארץ להשחיתה. ויתנוהו לבוז ותאחזם רעדה וישכימו במשכנותיהם פגרים מתים”¹⁶¹. מסופר על שועיבּ שבא אל ‘אהל אלאיכּה’ – אנשי החורש, היער, שהתגוררו בארץ מדין, וכה דברי הקוראן: “נתנו אנשי אלאיכּה את השליחים לכוזבים. באמור להם שועיב, הלא תיראו אלוהים' אכן שליח נאמן אנוכי לכם… ולא אשאל מאתכם כל שכר על הדבר הזה. אין שכר בלתי אם על רבון העולמים: תנו את המדה שלמה… שקלו במשקל צדק… ולא תחטאו בארץ להשחית”¹⁶².

ארץ מדין השתרעה בחוף המזרחי של מפרץ אילת, בימינו בגבול שלטון סעודיה. נקראת גם בימינו בשם הקדום בשיבוש קל – מדין (מ-פתוחה). הערבים נוהגים לצרף אליו גם את השם של הקדוש שחי בה – מדין-שוּעיבּ. עד ימינו מראים בה מערות מע’איר שוּעיבּ, שלפי המסורת הוא התגורר בהן.

לפי מפרשי הקוראן ואמונת הדרוזים א-נבּי שועיבּ זה הוא שמו הערבי של יתרו כהן מדין, אבי צפורה אשת משה רבנו, הנזכר בתורה. אמנם יש חוקרי איסלם המטילים ספק בזיהוי זה.

בתורה מסופר: “ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר… אל הר האלהים”…¹⁶³. אחרי שנים, כאשר הוציא משה את בני ישראל ממצרים הגיעה שמועה זו גם אל יתרו חותנו: “וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל… ויקח… את צפורה אשת משה אחר שלוחיה ואת שני בניה… ויבוא… אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים… ויצא משה לקראת חותנו וישתחו… ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלוהים. ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה מן הבוקר עד הערב. וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ויאמר: מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך… עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך… ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת… ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך… וישמע משה לקול חותנו… וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו”¹⁶⁴. בספר שופטים מסופר על צאצאי יתרו: “ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם”¹⁶⁵. עיר-התמרים היא יריחו וערד היתה ממזרח לבאר-שבע, בימינו תל בולט בסביבתו.

האגדה מספרת שאחרי כיבושה של הארץ: 'בשעה ששמע (יתרו) כמה נסים נעשו לישראל, בא ונתגייר… כשבא לארץ ניתנה לו דשנה של יריחו"¹⁶⁶. חכמי התלמוד מספרים על צאצאי יתרו: “זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית (בבית-המקדש בירושלים)”¹⁶⁷.

גם המסורת היהודית של ימי-הביניים מיחסת את קברו של א-נבּי שועיבּ, הסמוך לטבריה, לקברו של יתרו כהן מדין. הוא ידוע במסורת העברית של ימי-הביניים, ורבים מעולי-הרגל נהגו לבקרו, להתפלל ולהשתטח עליו. הראשון המזכיר קבר קדוש זה, הוא רבי שמואל בן שמשון שעבר בארץ בשנת 1210. הוא מספר: “הלכתי לכפר חיטים וראיתי בצד ההר שני קברים. יש אומרים קבר יהושע. ויש אומרים קבר יתרו”. תלמידו של הרמב"ן, בראשית המאה הארבע-עשרה, אינו מטיל כל ספק בזהות הקבר הזה שהיה אז בבעלות הערבים (הישמעאלים), והוא כותב: “ועליו בנין נאה שעשו אותו הישמעאלים בית תפלה… שכן דרך הישמעאלים לעשות בית תפלה סמוך לצדיקים”. גם עולי-רגל אחרים מזכירים את קברו ואחד מהם, רבי יצחק אלפרא בשנת 1441 מזכיר גם את שמו הערבי שועיב וקורא בשם זה גם לכפר הסמוך לו. וכה דבריו: “הלכנו לעיר, שמה שועיב (בטעות נדפס: שועית), על שם יתרו הקבור בה. ועמדנו על קברו”.

עולי-רגל מוסלמים אינם מזכירים קבר זה אלא רק פצאללה אלעומרי, בקירוב בשנת 1344 “קבר שועיב בחטין או חטים, וקבר אשתו על הר גבוה”. הקראי שמואל בן דוד בשנת 1641, מוסיף אליו את קבר בתו צפורה אשת משה רבנו. בצד קברו הראו אבן ועליה לפי האגדה סימן כף רגלו של יתרו, שהתהווה כאשר דרך עליה. רבי משה ירושלמי מספר, בשנת 1769 על המעלות המובילות: “לחדר אחד ובו קבור יתרו חותן משה, בתוך ארון של אבן… ולימין החדר פתח לחדר אחר ובו מונחת אבן שייש… והאבן סדוקה. כי פעם התרגז יתרו רוגז גדול וקפץ על האבן ברגלו ונסדקה… ונשאר רושם כף רגלו באבן… וניכר שזו היתה רגלו השמאלית”. גם עולי-רגל בדורות הבאים מזכירים את קברו זה של יתרו חותן משה רבנו.

כיצד בא קברו של יתרו מארץ מדין, שהיתה בקצה ארץ אדום הרחוקה, אל כפר גלילי זה? – כנראה ראשיתה של מסורת זאת בשיבוש של שם עיר קדומה שהיתה בסביבה זו, בגליל. בקרבת הקבר של יתרו בימינו, היתה העיר מדון, הנזכרת בימי כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון¹⁶⁸. הערבים שיבשו את השם הזה למדין, הידוע גם בימינו לחורבה סמוכה. אפשר לשער שהאגדה הערבית חשבה למצוא פה את מדין המפורסמת בחיי משה רבנו ונזכרת בתורה ובקוראן. לפי זה נוצרה המסורת המראה פה את קברו של יתרו כהן מדין. הערבים גם קראו לחורבה סמוכה בשם מדינת אל-איכּה – עיר החורש בהשפעת השם ‘אהל אלאיכּה’ – אנשי החורש, הנזכר בקוראן, בקשר עם שועיב זה¹⁶⁹.

בזמן האחרון התחיל קבר אחר המיוחס, לפי מסורת הערבים, לזבולון בן יעקב אבינו לתפוס מקום בחיי הדרוזים. קבר זה הנקרא בערבית: א-נבּי סבאלאן, הנביא זבולון, נמצא במרומי הר מעוגל המתרומם בלב הגליל העליון, בצד הכפר הדרוזי חורפייש. הקבר נמצא במרומי פסגה רמה, כ-814 מ' מעל פני הים. עליו בנין בעל כיפות לבנות. בו חדר תפילה ובצדו חדר אחר ובו מערת קברים קדומה. מקובל שפה נטמן זבולון ואין כל מצבה המציינת את הקבורה הזאת. המסורת העברית אינה מכירה את הקבר הזה, אלא מראה את קברו של זבולון בחוצות העיירה צידון בחוף הים התיכון, בימינו בתחום מדינת לבנון.

כפרי הדרוזים בישראל

הכפרים הדרוזים הדרומיים ביותר הם בהר הכרמל, בסביבות חיפה. להם שני כפרים סמוכים: האחד נקרא דליה והוא הדרומי ביותר. להבדילו מדליה אחרת בימינו קיבוץ עברי בהרי מנשה, קוראים לו בערבית לפי מקומו: דלית אלכרמל – דלית הכרמל, או לפי תושביו: דלית א-דרוּז – דלית הדרוזים. הוא שוכן בסביבה הררית נהדרת, כ-420 מ' מעל פני הים. בדליה זו חי במשך חמש שנים (1882–1887) האנגלי סיר לורנס אוליפנט, מחסידי-אומות-העולם, שחלם על שיבת ציון ועזר בהרבה לחובבי ציון ולבוני המושבות הראשונות בארץ. מזכירו היה המשורר נ.ה. אימבר מחבר ‘התקוה’ שחי עמו במקום הזה, ופה גם כתב שירים אחדים וחתם תחתם: ‘דייליע בראש הכרמל’.

בקרבת דליה צפונה שוכן הכפר עוספיה או עיספיה, שבו גם קהילה של נוצרים. הכפר הוא הגבוה ביותר מכל ישובי הכרמל, כ-536 מ' מעל פני הים. משקיף יפה על פני מפרצה של חיפה, עמק זבולון וההרים סביב. לפי דברי תושביו השם עוספיה הוא ערבי ופירושו סערות ונקרא על הסערות הנושבות פה, ביחוד בימות החורף. במבואות הכפר בית-קברות צבאי לחיילים דרוזים בצבא ישראל, שנפלו במלחמת השיחרור – 1948, ובמבצע סיני – 1956.

עוספיה נמצאת במקומו של ישוב קדום בשם העברי חוסיפה. נזכר פעם אחת בספרות הקדומה בקינה עברית שנתגלתה בגניזה של מצרים. המקונן מזכיר את גורלן של קהילות עבריות שנשמדו באכזריות, כנראה בידי הצלבנים בראשית המאה האחת-עשרה. ביניהן נזכרות גם הקהילות חוסיפה וחיפה שכנתה, וכה דבריו: “זכור ה' לעבודת חוסיפה, זקנים טבחו ונפשי דלפה, זלעפה אחזתני על חורבן חיפה”. הישוב היהודי בעוספיה היה קדום יותר, ועדות לכך הם שרידים של בית-כנסת, מהמאה הששית שנגלו בכפר זה במקרה כאשר חפרו יסודות לבית חדש.

בהרי הגליל התחתון שוכנת העיירה שפרעם – שפאעמר בפי הערבים. בעיירה זו קהילה גדולה של דרוזים. צפונה משפרעם בסביבות עכו, שוכן הכפר הנקרא בערבית כפר-יסיף, לרגלי הרי הגליל העליון, כ-50 מ' מעל פני הים התיכון. פה קהילה של דרוזים ובשכנותם נוצרים. בימי-הביניים היה קיים פה ישוב יהודי ועד היום עוד נשאר בו בית-קברות יהודי שבו נקברו גם יהודים תושבי עכו השכנה.

מזרחה לכפר-יסיף הכפר הדרוזי אַבּוּ-סנאן, כ-80 מ' מעל פני הים. השם אבו-סנאן הוא ערבי ופירושו אבי-השיניים, אולי כינוי לאדם בונה הכפר הזה לראשונה. בקרבתו, במעלה ההר, כפר דרוזי אחר בשם ג’וליס, כ-150 מ' מעל פני הים. אין ידוע מוצאו של השם הזה. בדורות קודמים היה פה ישוב יהודי, הנזכר פעם אחת במקרה בסיום כתב-יד עברי משנת 1388, שנעשה בידי אחד מתושביו: “בעיר ג’ולס דעל מי בורות (יושבת), הסמוכה לעכו די על שפת הים”. לפי תעודות השמורות בארכיון התורכי בקושטא חיו גם במאה השש-עשרה יהודים בג’וליס, והם שילמו מסים לשלטון התורכי בארץ.

במרומי ההר מעל ג’וליס ואבו-סנאן שוכן הכפר הדרוזי ירכּה, כ-366 מ' מעל פני הים. בבנין קטן מכוסה כפה הנמצא בין בתי הכפר הזה, מראים קבר קדוש הנקרא בערבית: א-נבּי א-צדיק (קרי: סדיק) – היינו הנביא הצדיק. עולי-רגל יהודים בימי-הביניים יחסו אותו לחושי הארכי, מרעיו ויועציו הנאמנים של דוד המלך.

ג’ת הוא כפר דרוזי אחר בגליל המערבי, השוכן בצלע הר, כ-350 מ' מעל פני הים. ג’ת, שם המצוי גם לכפר ערבי אחר בארץ, היא צורה ערבית של המלה גת העברית – מקום לדריכת ענבים ולתעשית יין. בימי קדם היו ישובים אחדים בשם זה. ג’ת זו היא בגבול נחלתו של אשר בתקופת המקרא. כנראה שם זה בצורה גת-אשר, נזכר בכתובת מצרית קדומה, מהמאה השלוש-עשרה לפני סה"נ.

הכפר ינוח הנמצא יותר מזרחה, מיושב כולו דרוזים ונמצא כ-600 מ' מעל פני הים. משקיף יפה על פני יחיעם העברית, מישור החוף והים. לפי הסברה השם הוא קדום ונזכר בפרשת מסע המלחמה של תגלת-פלאסר מלך אשור, בקירוב בשנת 732 לפני סה"נ, כמו שמסופר בספר מלכים ב'.

במרומי הגליל המערבי שוכן הישוב כפר-סמיע, ובשכנותו דרומה כיסרה המיושבים דרוזים. כיסרה נמצאת בקרבת הכביש העולה מעכו אל צפת, ועובר בכפר רמה אף הוא מיושב דרוזים ונוצרים. הכפר שוכן בתחום כרמי הזיתים הנרחבים ביותר בארץ, במקומה של העיר רמה שהיתה בגבולו של שבט נפתלי. דרומה מרמה הכפר הדרוזי הגדול מע’אר, שם ערבי שפירושו מערות, כי שוכן הוא באזור מערות קדומות, כ-345 מ' מעל פני הים, באזור הררי נהדר. בתיו בנוים במורד הר חזון, בערבית ג’בל חזור. להבדיל את מע’אר זה מכפר ערבי אחר שהיה נקרא בשם זה, קראו לו: מע’אר חזוּר או מע’אר א-דרוז, הדרוזים. לפי הסברה היתה במקומה של מע’אר העיירה היהודית מעריה בימי קדם. בסביבות מע’אר דרומה בכיוון אל טבריה, נמצא קברם הקדוש של הדרוזים א-נבּי שועיבּ – יתרו חותן משה רבנו.

צפונה מהכפר רמה שוכנת פקיעין המפורסמת גם בחיי היהודים. נקראת בערבית אלבקיעה – הבקעה הקטנה, כי שוכנת בגבול בקעה זעירה עטורה הרים גבוהים. הכפר שוכן כ-520 מ' מעל פני הים. רוב תושביו דרוזים. בשכנותם נוצרים וגם יהודים בודדים. בקרבת פקיעין מזרחה הכפר בית-ג’ן והוא הגבוה מכל כפרי הארץ, כ-940 מ' מעל פני הים. משקיף אל מול הר מירון הגבוה בהרי ישראל. דרומה לבית-ג’ן כפר קטן הנקרא עין-אלאַסד – עין-האריה, משקיף על פני הכביש העולה ממישור החוף אל צפת בהרים.

צפונה מפקיעין ובית-ג’ן. בלב הרי הגליל העליון, שוכנת חוּרפייש, הכפר הדרוזי הצפוני ביותר בישראל, בקרבת הגבול עם הלבנון. השם חורפייש הוא ערבי. כך נקרא מין צמח בר שהערבים נוהגים לאכלו. בקרבת חורפייש במרומי הר מעוגל, הר זבול, הקבר הקדוש הנקרא בערבית א-נבּי סבאלאן, ולפי מסורת ערבית הוא זבולון בן יעקב אבינו. עיין עמ' 234.

מפקד של הדרוזים בישראל

ב-1957 היו בישראל 20,000 דרוזים. 93% – בכפרים, 7% – בערים.

בישראל 18 כפרים מיושבים דרוזים לרוב בשכנות עם נוצרים.

מספר הדרוזים בכפרים, לפי הערכה בשנת 1949.

דרוזים ס"ה אוכלוסיה

ירכה 1731 2340 הכפר הדרוזי הגדול ביותר

בית-ג’ן 1534 1547 הכפר הגבוה ביותר בישראל

דלית הכרמל 1461 2593 הכפר הדרוזי הדרומי ביותר

עוספיה 1311 1807 הכפר הגבוה ביותר בכרמל

מע’אר 1273 3774 הכפר המזרחי ביותר

ג’וליס 875 1075

שפרעם 745 3774 נקראת בערבית שפאעמר

חורפייש 701 898 הכפר הדרוזי הדרומי ביותר

פקיעין 1000 1430 נקראת בערבית בקיעה

רמה 508 2307 רוב האוכלוסיה היא נוצרית

אבו-סנאן 497 1782

כיסרה 446 523

ינוח 444 505

סג’ור 384 423

כפר-סמיע 286 399

ג’ת 213 328

עין אלאסד 100

כפר-יסיף 59 1801

המנהיגים של הדרוזים בישראל

חברי הראשות הרוחנית (אלריאסה אלרוחייה) של הדרוזים:

שייח' אמין טריף – ג’וליס, שייח' יוסף ח’יר – אַבּוּ-סנאן, שייח' קאמל מעדי – ירכה.

בכנסת השלישית, 1955, שני חברים דרוזים:

מעדי ג’אבר דאהש – בן הכפר ירכה, גליל מערבי. נבחר הרשימה הדימוקרטית לערבי ישראל (אלקוטלה אלדמוקרטיה אלערביה).

ח’ניפס צאלח חסן – בן העיירה שפרעם, גליל מערבי. נבחר הרשימה הערבית קידמה ועבודה (אלתקדום ואלעמל).

במדינת ישראל – כ-20,000 דרוזים¹⁷⁰.

במדינת הלבנון – כ-60,000 דרוזים.

בסוריה (הר הדרוזים) – כ-80,000 דרוזים.

בארצות-הברית ישנן קהילות קטנות של דרוזים.

 

IV הבהאים    🔗

במדינת ישראל נמצאת קהילה קטנה של בהאים, והם ברובם פרסים, שהתישבו בארץ-ישראל בדורות האחרונים. אמנם בקהילה חיים כ-250 נפש, אולם חשיבותה רבה כי בישראל נמצאים מקומותיהם הקדושים ביותר של הבהאים בעולם והם נחשבים לשומריהם הנאמנים. בחיפה גם מושבה של המועצה העולמית של הבהאים.

הבהאים בישראל חיים ברובם בחיפה ובה גם גר מנהיגם הגדול. לרגלי הר הכרמל נמצאת שכונתם הקטנה והשקטה. בקרבתה במעלה הכרמל בנוי לתפארת מקדשם בעל כיפת זהב בגן נהדר, היפה ביותר בארץ. בו קבור קדושם מירזה עלי הידוע בתואר אל-באב – השער, המיסד הראשון של הדת החדשה, וקברו של עבאס אפנדי, הידוע בתואר עבּדול-בהא – עבד הזוהר, המטיף לדת הצעירה ומפיצה הגדול. בקרבת עכו נמצא מקדש אחר של הבהאים, ובו הקבר של מירזה חוסיין, אביו של עבאס אפנדי, המפורסם יותר בכינויו בהא-אוּלה – זוהר-אלוה.

דת הבהאים, הצעירה בדתות העולם נוסדה במחצית המאה התשע¹⁷¹-עשרה. בשנת 1844 קם בארץ פרס המוסלמי מירזה עלי אשר הכריז עצמו בתור ‘השער’ בערבית: אל-באב, שדרכו צריך לחדש את הקשר בין האנשים עלי האדמות ובין כבוד יראת אלוהים במרומים. הוא מצא לו חסידים בקרב הפרסים וגם יהודים אחדים הצטרפו אליו. למאמיניו הראשונים קראו בשם כינויו – באבים. הממשלה הפרסית רדפה אותם והוציאה את מיסדם להורג בפרס, בשנת 1850. אחרי כחמשים שנה בקירוב העבירו תלמידיו את גופו, שהיה נתון במקום סתר בפרס, לקבורה בהר הכרמל בבנין הנזכר שפואר בשנים האחרונות והוא קודש-הקדשים של הבהאים בעולם.

אחרי ה’באב' מירזה עלי קם פרסי אחר, מירזה חוסין, שהפיץ את התורה החדשה והוסיף הרבה משלו וקרא לה בשם הערבי-הפרסי: בהא, היינו זוהר. שאיפת מאמיניה אל גילוי הזוהר ביקום של רבון העולמים. חסידיו נקראו לפיכך בשם: בהאים (יחיד: בהאי) וסיסמתם: בהא אלאבהא – זוהר הזוהרים (ציור).

מירזה חוסין, שהוכתר בתואר הרם בהא-אולה – זוהר-אלוה, משך אליו חסידים רבים אשר הקדישו עצמם לתורת רבם הנערץ. בהא-אוּלה נאסר על ידי הממשלה הפרסית ואחרי גילגולים רבים, נשלח בשנת 1868 אל בית הסוהר הגדול בעכו והיה נתון למשטר השלטון התורכי בארץ. עד היום ידוע החדר הזה ועליו קבועה טבלה לזכרו. בסוף ימיו שוחרר בהא-אולה, וחי בחווילה סמוכה אל עכו ובה מת בשנת 1892. קברו נמצא בחדר מוקף גן נהדר ובחווילה מוזיאון של הדת הבהאית. החווילה נקראה בשם בחג’ה, מלה תורכית שפירושה גן.

בעת מאסרו בעכו ובשבתו בחווילתו הסמוכה אליה, כתב בהא-אולה בפרסית את עיקרי תורתו והשקפותיה בספריו שתורגמו לשפות לועזיות שונות. חיבוריו הספרותים החשובים הם: כתאב אלאקדס – הספר הקדוש ביותר, וכתאב אלאיקאן – ספר הברור. בהא-אולה היה נוהג לשלוח למאמיניו איגרות שקרא להן ‘לוחות’, ובהן הביע את דעתו על כל מיני בעיות עולם והשקפת אמונתו אליהן.

בנו של בהא-אולה עבאס אפנדי, מילא את מקום אביו וניתן לו התואר: עבדול-בהא – עבד הזוהר. הוא המשיך להפיץ ולחזק את תורת אביו, שמצאה לה חסידים רבים גם באירופה ובאמריקה. הדרת מראהו, לבושו האקסוטי, נועם הליכותיו, עיקרי תורתו האנושיים ושאיפתה הכנה אל הטוב והשלום השפיעו השפעה רבה על המוני שומעיו שקיבלוהו בהתלהבות רבה. האנגלים בימי שלטונם בארץ-ישראל כיבדוהו מאד וגם העניקו לו את התואר ‘סיר,’ שרק מעטים לא-אנגלים זכו בו. באוסף נבואותיו הרבות ישנה גם נבואה מיוחדת על חיפה בעתיד ועל גידולה המהיר והתפשטותה במורדות הר הכרמל ובעמק זבולון, המשתרע לרגליה. אור רב יזהיר ממנה למרחקים, אל ירכתי העולם…

עבדול-בהא, עבאס אפנדי, מת בשנת 1921 והובא לקבורה בכבוד רב, בבנין במעלה הר הכרמל בקרבת קבורתו של ‘אלבּאבּ’ קדושם. נכדו שאוקי רבאני מילא את מקומו והיה גר בחיפה. אחרי מותו בשנת 1957 נתמנה לנשיא המועצה הבהאית צ’רלס מיסין ראמי, אמריקאי.

הבנין שבו קבורת אלבּאבּ ועבּדול-בהא משקיף יפה מתוך גנו הנהדר על פני חיפה ומפרצה אל מול עכו, הנראית מרחוק. לפני שנים אחדות הקיפו את הבנין הזה בטורי עמודי שחם ממורקים ומקושטים יפה ועל גגו בנו כיפת-זהב הנוצצת למרחוק. בקרבת הבנין הזה, מקדש הבהאים הנערץ השלימו בשנה האחרונה בנין מפואר בנוי בתבנית הפרטאנון, מקדש היוונים הנודע אשר באתונה. הוא ישמש גנזך ומוזיאון מרכזי של הבהאים בעולם. 

יסודות דת הבהאים: חיים ישרים בלי היזק לאחרים, אהבת האדם בלי הבדל דת וגזע, שאיפה כנה אל הטוב, הענווה, היופי, השמחה והשלום בעולם. הבהאים הם אנשים נוחים ונעימים, בעלי מידות יפות ומכניסי אורחים, מסבירים ברצון את עיקרי אמונתם ומביעים הערצה רבה אל מנהיגיהם הרוחנים. לבהאים אין כהנים ואנשי דת עסקנים. כל עדה בוחרת בוועדה של תשעה אנשים (בית-צדק) המנהלת את עניניה. נציגי קהילות הבהאים בוחרים במועצה עולמית עליונה שמושבה בחיפה.

בראשית בואם של הבהאים אל ארץ–שראל, הם רכשו בקירוב בשנת 1910 גם שטחי אדמה לקראת התישבות חקלאית של מאמיניהם. הם קנו מידי הערבים קרקעות נטושים בעמק הירדן ובחופה המזרחי של הכנרת. התישבותם החקלאית לא הצליחה מסיבת התנאים הקשים ששררו אז בארץ וביחוד באזורים הללו. הם מכרו את אדמתם בעמק הירדן ליהודים ועליה נמצאים הישובים: דגניה, בית-זרע ואפיקים. מקץ שנים הם מכרו את אדמתם גם בחופה של הכנרת ועליה נמצאת עין-גב העברית. בעמק הירדן הנתון בידי שלטון הירדן, בקרבת גבול ישראל, נמצא כפר בשם עדסיה ותושביו הם פרסים בהאים.

זהו הישוב החקלאי היחידי של הבהאים בכל ארץ-ישראל.

 

ספרות על מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאים.    🔗

I. מוסלמים

ספרות כללית

הקוראן, תירגום עברי: י. י. ריבלין. תרצ“ו – תש”ח.

A. S. Katsch, Judaism in Islam, Biblical and Talmudic Background of the Koran and its Commentaries, 1954.

תירגום עברי: א.י. כץ, היהדות באסלם, תשי"ז (1957).

אבּן-איסחאק – אבּן-הישאם, סירת רסול-אללה (תולדות מוחמד).

אבּן-איסחאק כתב את הספר הראשון על חיי מוחמד, בשנת 767. אבּּן-הישאם עיבד את החומר והוסיף משלו, בשנת 830.

תירגום עברי: י. י. ריבלין, חיי מוחמד, תרצ"ב-ג' (1932–3).

תירגום אנגלי: 1955 A Guillaume, The Life of Muhammed.

א. נ. פולק, דברי ימי הערבים, תש"ז (1947).

Ph. Kh. Hitti, History of the Arabs, 1940.

Lammens, L’lslam, croyanccs et institutions, 1927..

תירגום אנגלי: The Islam Beliefs and Institutions, 1929

תירגום עברי: א. הרפז – י. י. ריבלין, האסלם, אמונותיו ומוסדותיו. תשט"ו (1955)

R. H. Nicholson, A literary History of the Arabs. (I) 1907. (II) 1914. (Ill) 1930.

תירגום עברי: י. י. ריבלין, תולדות הספרות הערבית, תש"ב (1942).

C. Brockelmann, Geschichte der Arabischen Literatur (1) 1901. (II) I, 1943, II, 1949. Supplement: I, 1937. II, 1938, Ill, 1942.

Ign. Goldziher, Vorlesungen über den Islam, (I) 1919, (II) 1952.

תירגום עברי; מ. פלסנר, הרצאות על האיסלם, תשי"א (1951). 

עיבוד פופולארי: א. ז. רבינוביץ (אז’ר), האיסלם: מהותו, מקורו והתפתחותו, תרפ"ז (1927).

B. Lewis, The Arabs in History, 1950.

תירגום עברי; י. רטוש, הערבים בהיסטוריה, תשט"ו (1955).

י. כפיל (קפליבצקי), ראשית האיסלאם, א – ג, תש“ו תשי”ב.

Encyclopaedia of Islam הוצאה אנגלית, צרפתית וגרמנית.

הערבים במזרח:

ז. אברמוביץ – י. גלפט, המשק הערבי בארץ-ישראל ובארצות המזרח התיכון, תש"ד (1944).

א. באואר, הערבים – ילקוט ביבליוגראפי, תש"ד (1944).

אגרא, צבאות הערבים בדורנו, על רקע עמיהם ומדינותיהם, תש"ח.

א. גורן הליגה הערבית, 1945–1954, תשי"ד (1954).

א. כהן, המזרח הערבי, תשט"ו (1955).

א. כהן, העולם הערבי של ימינו, תשי"ח (1958).

אמין אלריחאני, מוּלוּך אלערבּ תרפ"ג (1923).

תירגום עברי: מ. קפליוק, מלכי הערבים, תרצ"ג (1933).

ש. גורדון הערבים לארצותיהם, תשי"ז (1957).

ילקוט המזרח התיכון (כתב-עת). הופעתו מראשית 1935 ועד מאי 1948. העורך מ. זלצר. הוצאת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

המזרח החדש – רבעון החברה המזרחית הישראלית. ראשית הופעתו תשרי תש"י (אוקטובר 1949).

הערבים בארץ-ישראל:

Guy Le Strange, Palestine under the Moslems, 1890.

A. Marmardji, Textes géographiques arabes sur la Palestine, 1951.

זאב וילנאי, תולדות הערבים והמוסלמים בא“י, תרצ”ב (1932).

מ. אסף, תולדות השלטון הערבי בא“י, א' תרצ”ה, ב', תש"א.

מ. אסף, התנועה הערבית בא"י ומקורותיה, (א) 1936. (ב).1947.

ב. אבניאל, בעית הערבים בא“י, תרצ”ו (1936).

י. שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, תש"ז (1947).

י. ושיץ, הערבים בארץ-ישראל, 1947.

הערבים במדינת ישראל:

The Arabs in Israel (Published by the Government of Israel),

ה. ז. הירשברג, האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל; קמה, ג, תש"ו.

ה. ז. הירשברג, בעיות השריעה בישראל; המזרח החדש, א, תש"ו.

י. ושיץ, תמורות בחייהם של ערבי ישראל; המזרח החדש א, תש"ו.

י. שמעוני, המיעוט הערבי במדינת ישראל' תש"י (1950).

בנינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל, תש"י (1950).

י. ל. בנאור, החינוך הערבי בישראל; המזרח החדש, ג, תשי"ב (1951).

א. בן-שמש, המשפט המוסלמי במדינת ישראל, תשי"ח (1958).

ידיעון העדה המוסלמית: הוצאת משרד הדתות. העורך י. יהושע.

השפה הערבית:

G. R. Driver, A Grammar of the Colloquial Arabic of Syria and Palestine, 1925.

י. קפליבצקי (כפיל), השפה הערבית ודקדוקה, א – ג, תש"ג (1943).

י. קפליבצקי, הדבור הערבי, א, תש“ד (1944), ב, תש”ז (1947).

י. קפליבצקי, שבילי לשון ערב, א – ד, תש“א – תש”ג.

י. קפליבצקי, הפועל הערבי ונטיותיו, תרצ"ח (1938).

י. קפליבצקי, הכתב הערבי, תרצ"ח (1938).

י. בן-זאב, מסולת – ערבית-ספרותית לבית-הספר היסודי, תשי"ט.

י. בן-זאב, שלבים – ערבית ספרותית לבתי ספר תיכונים, תשי"ד.

י. בן-זאב, הערבית המדוברת, תש"ח (1948).

י. בן-זאב, פרקים נבחרים מהספרות הערבית (א) תש“ה, (ב) תש”ו.

י. לנדאו, יסודות הלשון הערבית, תשי"ח (1958).

ד. נוישטדט – פ. שוסר, מלון ערבי-עברי, תש"ז (1947).

אגדות ומשלים:

P. Kahle – H. Schmidt, Volkserzählung aus Palaestina, I, 1918. II, 1930.

ס. עבּוד, אלטרפה אלבאהג’ה פי אלאמתאל ואחכם אלערביה אלדארג’ה,.1933

G. Kampffmeyer, 5000 Arabische Sprichwörter aus Palästina, 1936.

זאב וילנאי, אגדות ארץ-ישראל, (א) תש“י (1950). (ה) תשי”ט (1959). מכיל גם אגדות ערביות על מקומות שונים בארץ-ישראל.

זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ-ישראל, (א) תשי“א (1951). גם תאורם של קברים הקדושים במסורת הערבית. (ב) תשי”ט (1959).

הפלחים:

Ph. J. Baldensperger, The Immovable East, 1913.

G. Dalman, Arbeit und Sitte in Palästina, 1928–1937.

I. Elazari-Volcani, The Fellah’s Farm, 1930.

י. מיוחס, הפלחים. חיי הפלחים בהשוואה אל חיי היהודים בתקופת התנ“ך והתלמוד, תרצ”ו (1937).

מ. סטבסקי (סתוי), הכפר הערבי – פרקי הווי, תש"ו (1946).

ה. רוזנפלד, תמורות במבנה החברתי של הכפר הערבי טייבה; מבפנים, יח, תשט"ז (1956).

בדואים:

Omar el-Barghuthi, Judicial Courts among the Bedouins of Palestine: Journal of Palestine Oriental Society, 1922.

T. Canaan, Die Azazime Beduinen und ihr Gebiet: Zeitschrift des Deutschen Palästina Vereins, 51, 1928.

G. W. Murray, Sons of Ishmael, 1935.

S. Hillelson, Notes on the Beduinen Tribes of Beersheba District: Quarterly Statement of the Palestine Exploration Fund, 69–70, 1937–8.

T. Canaan, The Saqr Beduin of Bisan: Journal of the Palestine Oriental Society, XVI, 1936.

T. Ashkenazi, Tribus semi-nomades de la Palestine, 1938.

Arif el-Arif, Beduin Love, Law and Legend, 1944.

E. Gräf, Das Rechtswesen der heutigen Beduinen, 1952.

J. Sonnen, Die Beduinen am See Genesareth, 1952.

H. V. Mühsam, Enumerating the Beduins of Palestine: Scripta Hierosolymitana, III. 1956.

עארף אלעארף, אלקדא בין אלבדו 1933. תירגום עברי; מ. קפליוק.

עארף אלעארף, תאריח' ביר א’סבע וקבאילהא, 1934.

תירגום עברי; מ. קפליוק, שבטי הבדואים במחוז באר-שבע, תרצ"ז.

תירגום¹⁷² גרמני: 1938,L. Haefeli, Die Beduinen von Beerseba.

א. אפשטין (א. אילת), הבדויים חייהם ומנהגיהם, תרצ"ג (1933).

עזיז אפנדי (פ. בר-אדון), באהלי מדבר תרצ"ד (1934).

ק. ס. ג’רוויס, שבטי ערב, תירגם ז, שרף, תש"ו (1946).

ט. אשכנזי, הבדוים חייהם ומנהגיהם, תשי"ז (1957).

ע. מרקס, בדויי הנגב; המזרח החדש, ז, תשט"ז (1956).

ע. מרקס, המבנה החברתי של בדויי הנגב: המזרח החדש, ח' תשי"ז.

ערבים ויהודים:

D. S. Margoliouth, The relations between Arabs and Israelites prior to the rise of Islam, 1924.

A. Wiener, Juden und Araber in Palaestina, 1929.

J. Montgomery, Arabia and the Bible, 1934.

E. Sereni – E. Asheri, Jews and Arabs in Palestine, 1936.

S. D. Goitein, Jews and Arabs, Their Contacts through the Ages, 1955.

ד. בן-גוריון, אנחנו ושכנינו – קובץ מאמרים לשאלה הערבית, תרצ"א.

זאב וילנאי, יהודים ומוסלמים בא“י בימי-הביניים. ספר השנה ליהודי אמריקה תרצ”ח (1938)

י. בן-זאב, היהודים בערב, (א) תרצ“א (1931). (ב) תרט”ז (1957).

ח. ז. הירשברג, ישראל בערב, תש"ו (1946).

אחמדים:

ע’לאם אחמד קאדיאני, בראהין אחמדיה, 1880 – 1884 (ד' כרכים).

ע’לאם אחמד קאדיאני, תג’ליאת אלהייה (התגלויות אלוהיות).

העתונים המרכזיים של האחמדיה מופיעים בשפה האנגלית:.Review of Religion. The Islamic Review.

אלבושרה (הבשורה), כתב-עת של האחמדיה בישראל.

H. D. Griswood, Ahmadia Movement: The Moslem World

H. A. R. Gibb, Modern Trends in Islam, 1947.

י. בן-חנניה, האחמדיה; המזרח החדש, ח, תשי"ח (1958).

ח. נעמן, אחמדיה: בצרון, שנה יט (לח), תשי"ח (1958).

II. נוצרים

ספרות כללית:

Ch. J. M. de Vogue, Les Eglises de la Terre Sainte, 1860.

R. P. S. Vailhé, Monastères de Palestine: l’Orient Chretien, 1900.

F. Conil, Jerusalem Moderne, 1894.

F. J. Bliss,,The Religions of Modern Syria and Palestine,

R. Janin, Les Eglises orientales et les rites orientaux, 1922.

J. W. Crowfoot, Early Churches in Palestine, 1941.

A. H. Hourani, Minorities in the Arab world, 1947.

P. H. Musset, Histoire du Christianisme, spécialement en Orient, 1948–1949. (שלושה חלקים) dir=“rtl”>

P. Rondot, Les Chrétiens d’Orient, 1955.

D. Baldi, Enchiridion Locorum Sanctorum (I) 1935. (I) 1955.

נוצרים בישראל:

Ch. Wardi, Christians in Israel: a survey, 1950.

י. זיפר, העדות הנוצריות במדינת ישראל: המזרח החדש, ב, תשי"א.

חדשות נוצריות מישראל, בהוצאת משרד הדתות הממשלתי: העורך י. ח. ורדי.

באנגלית: Christian News from Israel.

בצרפתית; Nouvelles Chrétiennes d’Israel.

בספרדית: Noticias Christianas de Israel.

קתולים:

Koehler, Die Katholischen Kirchen des Morgenlandes, 1896.

A. Fortescue, The Uniate Eastern Churches, (I) 1923. (II) 1957.

. P. Kinsel – L. Henry, The Catholic Shrines of the Holy Land, 1951.

כתב-עת של האפטריארכיה הלטינית בירושלים –Jerusalem.

מארונים:

א. מ. ירושלים, לתולדות המארונים; ילקוט המזרח התיכון, תש"ג.

י. הדס, הכנסיה המארונית לאחר מותו של האפטריארך ערידה; המזרח החדש, ו, תשט"ו (1955).

יוונים-קתולים (מלכּים):

אלראבּטה (הקשר), כתב-עת בערבית של היוונים-הקתולים בישראל. ראשית הופעתו בשנת 1951. Proche Orient Chrétien

A. Couturier, Cours de liturgie Grecque-Melkite.

M. Blondeel, Les ordinations chez les Melkites.

C. Charon, Histoire des Patriarcats Melkites.

לטינים-ערבים:

אלח’ייר ואלסלאם – הטוב והשלום. כתב-עת חודשי יוצא לאור בנצרת. עורכו – הכומר אנג’לו אחמרני.

פרנציסקאנים:

F. van Ostroy, Saint François d’Assise et son voyage en Orient, 1912.

L. Lemmens, Die Franziskaner im Heiligen Lande, 1916.

P. Baldi, La Custodia Francescana in Terra Santa, 1919.

N. Gosselin, La Terre Sainte et les Franciscains, 1953.

C. J. Gomez, Los Franciscanos espanoles en Tierra Santa, 1942.

Custodia di Terra Santa 1342–1942, 1951.

כתב-עת הפרנציסקאנים בארץ-ישראל. יו"ל בעיר העתיקה, ירושלים.

בצרפתית: La Terre Sainte

באיטלקית: La Terra Santa

בספרדית: Tierra Santa.

מקומות קדושים של פרציסקאנים:

P. Meisterman, La patrie de S. Jean Baptiste, 1909.

S. J. Saller, Discoveries at St. John’s, Ein-Karim, 1946.

F. Cangioli, Il Santuario e il Convento di S. Giovanni in Ain-Karem, 1946.

B. Bagatti, Il Santuario della Visitazione ad Ain-Karim, 1948.

בנדיקטים (דוברי-גרמנית):

כתב-עת של הבנדיקטים בארץ-ישראל Das Heilige Land ראשית הופעתו בשנת 1857.

V. Cramer, Ein Jahrhundert Deutscher Katholischer Palästinamission 1855–1955. 1956.

הכנסיה באבו-ע’וש:

R. de Vaux – A. M. Steve, Fouilles a Qaryet el-Enab, Abu-Gosh, 1950

אבות-ציון (רטיסבון):

כתב-עת של אבות-ציון. יוצא לאור בפריז, צרפת: La Question d’Israel. Cahiers Sioniens:

D. Gariador. Les anciens monastères Bénédictins en Orient, 1912.

כרמליתים:

כתב-עת של הכרמליתים בארץ-ישראל: ראשית הופעתו בשנת 1932 La Voix de Notre Dame du Mont Carmel.

Prospero dello Spirito Santo, Relazione d’un suo Viaggio in Levanto ed al Monte Carmelo, 1632.

Julien de Sainte Thérèse, Le Sanctuaire du Mont Carmel, 1876.

Marie-Bernadu du Sacré-Coeur, Le Mont Carmel, 1911.

J. A. Jaussen, La Fête de Saint Elie au Mont Carmel: Revue Biblique 1924.

Cl. Kopp, Elias und Christentum auf dem Karmel, 1929.

ישועים:

Les Jésuites en Syrie, 1831–1931, 1931

סלאזיאנים:

F. M. Abel, Beit el-Djemal: Revue Biblique xxviii, 1919. xxxiii, 1924.

L. Heidet, Cafargamala, 1931.

G. Ferganani, Cafargamala, 1933.

Studi Stefaniami: Identificazione Cafargamala – Beitgemal, 1934. 

נזירות סנט רוזיר:

Génier, La Congrégation des Soeurs du Rosaire de Jérusalem, 1914.

יוונים-אורתודוקסים:

A. Fortescue, The Orthodox Eastern Church, 1907.

T. Dowling, The Orthodox Greek patriarchate of Jerusalem, 1913.

A. Bertram, Commission on Controversies between the Orthodox Patriarchate of Jerusalem, 1921.

Papadopoulos, Istoria tis Ekklisias Jerosolimon, 1910. (יוונית)

A. Bertram – H. Luke, Report of the Commission appointed by the Government of Palestine to inquire into the Affairs of the Orthodox Patriarchate of Jerusalem, 1922.

A. Bertram, The Orthodox Patriarchate of Jerusalem, 1926.

כתב-עת ביוונית של היוונים-האורתודוקסים Neo Zion יוצא לאור בעיר העתיקה, ירושלים.

רוסים-פרובוסלאבים:

S. Graham, With the Russian Pilgrims to Jerusalem, 1913.

Mouraview, Histoire des relations de la Russie avec 1’Orient.

S. P. Khitrovo, Itinéraries Russes en Orient, 1889.

חבשים:

F. Dunkel, Die Abessinier in Jerusalem, Das Heilige Land, 1906–1910.

E. Coulbeaux, La colonie abyssine à Jerusalem: Jerusalem, II, 1907.

A. Z. Aeshkoly, La colonie éthiopienne à Jerusalem: Aethiopica, 1934–1935.

E. Cerulli, Etiopi in Palestine – Storia della Comunita Etiopica di Gerusalemme, I, 1943. II, 1947.

פרוטסטאנטים:

O. Morton, Memoir of the Rev. Levi Parsons first missionary to Palestine from the United States, 1832.

A. Bonar, A. Keith etc. Narrative of a Mission of Inquiry to the Jews 1839, 1842.

G. Williams, Sermons preached at Jerusalem in 1842 and 1843.

J. W. Johns, The Anglican Cathedral Church of Saint James, Mount Zion, Jerusalem, 1844.

W. H. Hechler, The Jerusalem Bishopric, 1883.

F. C. Ewald, Journal of Missionary Labours in the City of Jerusalem, during the years 1842–3–4. 1846.

W. Ewing, Paterson of Hebron… missionary life in the Mountains of Judah, 1930.

Handbook of the Anglican bishopric in Jerusalem and the East, 1941.

כתביעת של הכנסיה האנגליקאנית בירושלם:

Lines of Communication, being a diocesan magazin of the Anglican Church in Jerusalem and throughout the Holy Land.

ראשית הופעתו בשנת 1925.

כתב-העת של העדה האנגלית-האפיסקופית הערבית: אלראיד – הצופה. כתב-עת חודשי. יוצא לאור בחיפה. העורך: הכומר רפיק פרח.

נקרא מקודם: אלאח’בּאר אלכנסייה – ידיעות הפנסיה.

A. Poljak, Judenchristen im Heiligen Lande, 1936. 

ווו. דרוזים

חמזה בן עלי, אלמערוף בן נקד אלח’אפי. כשף אלחלאיק.

אלסירה אלמוסקמיה (חיי חאכם באמר-אללה).

רסאיל חמזה (איגרות חמזה). לפי ברוקלמן, בספרו הנזכר לעיל.

אחמד אלח’אלדי אלצפאדי, תאריך אלאמיר פח’ר א-דין אבּן מען. נדפס בשנת 1936.

כתב-יד משנת 1624. שמור בספריה של מינכן (מס' 428). עיין:

J. Aumer, Die Arabischen und Persischen Handschriften, 1866.

G. Mariti, Istoria di Faccardino Grand-Emir dei Drusi, 1787.

A. Hallstroem, Dissertatio de Drusiis Libani, 1789. (לפי ראהריכט)

J. Gl. Worbs, Geschichte und Beschreibung des Landes der Drusen in Syrien, 1799. (לפי ראהריכט)

Silvestre de Sacy, Exposé de la religion des Druses, tirée des livres religieux de cette secte, 1838.

Ph. Wolff, Die Drusen und ihre Vorläufer, 1845.

C. H. Churchill, The Druzes and Maronites under the Turkish Rule, 1862.

H. Guys, Théogonie de Druses ou abrégé de leur système religieux, 1863.

H. Guys, La nation Druse, son histoire, sa religion, ses moeurs et son état politique, 1864.

F. Wuestenfeld, Fachr ed-Din der Drusenfuerst und seine Zeitgenossen, 1886.

A Catechism of the Druse Religion: Quarterly Statement of the Palestine Exploration Fund, 1886.

C. Seybold, Die Drusenschrift: kitab al-nokat waldawaih, 1902.

J. T. Parfit, Among the Druzes of Lebanon and Bashan, 1917.

L. Cheikho, Un Document de Djazzar aux Cheikhs Druze 1792, Mashrik, 1926.

P. K. Hitti, The Origin of the Druze People and Religion with extracts from their selected works 1928.

N. Bouron, Les Druzes, Histoire du Liban et de la Montagne Hauranaise, 1930.

A. Saarisalo, Songs of the Druzes, 1932.

ע. א. אלמעלוף, תאריח' פח’ר א-דין אלמעני א-תאני, 1934 (ערבית).

P. Carali, Fakhr ad-Din II e la corte di Toscana, 1936–38.

M. Sprengling, The Berlin Druze Lexicon: American Journal of Semitic Languages 1939–41. Journal of Near Eastern Studies, 1943.

א. אפשטיין (אילת), הדרוזים בארץ-ישראל ובלבנון; ילקוט המזרח התיכון 1939–1944.

י. בן-צבי, היהודים בקרב הדרוזים בלבנון; תרביץ, ג, תרצ"ב.

י. בן-צבי, חבל הדרוזים בארץ-ישראל; ארץ-ישראל ב' (מוקדש לז. ליף), תשי"ג.

תירגום אנגלי: 1955 Israel Exploration Journal, IV.

ח. בלנק, הדרוזים בדיה ומציאות; מולד, יב, תשי"ד, גל' 68–69.

א. רואי, המרד הדרוזי 1925–1927: המזרח החדש, ח' תשי"ז (1957).

H. Blanc, Studies in North Palestinian Arabic. Linguistic Inquiries among the Druzes of Western Galilee and Mt. Carmel, 1953.

ידיעון העדה הדרוזית: הוצאת משרד הדתות הממשלתי, העורך י. יהושע. עד שנת 1958 יצא ידיעון זה יחד עם הידיעון לעדה המוסלמית. 

III. בהאים

C. Huart, La religion de Bab, 1889.

E. G. Browne, A traveller’s narrative written to illustrate the episode of the Bab, 1891.

M. H. Phelps, Life and Teachings of Abdul Baha Abbas,. (I) 1903. (II) 1908.

H. Dreyfus, Essai sur le Behaisme, son histoire, sa portee sociale, 1909.

H. Roemer, Die Babi-Behai, die jungste muhammedanische Sekte, 1912.

E. G. Browne, Materials for the Study of the Babi Religion, 1918.

J. E. Esslemont, Bahoullah and the New Era, (I) 1923, (II) 1937, (III) 1940

תרגום גרמני: 1927

תירגום עברי; ג'. א. אסלמונט, באהוללה והתקופה החדשה, 1931.

Shoghi Effendi, Bahaullah, the Kitab al-ikan – the Book of Certitude, 1931.

Shoghi Effendi, Gleanings from the writings of Bahaullah, 1953.

ש. מילנר, באב ותורתו; התקופה, ב, תרע"ח (1918).

מ. קפליוק, הבהאים, תורתם ותנועתם; כרמלית, תשי"ד (1954).

עתונם האנגלי של הבהאים; The Bahai World.