הסיפור תורגם תרגום חופשי לעברית ועובד על פי סיפור שכתב אשר זמטר בגרמנית

 

א.    🔗

עוד היום מתנוסס היכל הנסיכים לבית פיאסטי בהודו והדרו בעיר ליגניצא לא רחוק משער גלאגוי. זה יותר משבע מאות שנה חלפו עברו על מגדליו הרמים וחומותיו הבצורות והנשאות, ויד העת המכלה את כל לא שלטה בו עודנה להשחיתהו ברוב או במעט; עוד לא נמצא בו אף בקע אחד ולא נעתקה ממקומה אף אבן אחת. כשמיר חזק מצור היה מבצר ההיכל הזה מלפנים, ובשנת 1241 בעלות המונגולים כשואה על ארץ אשכנז ובשטף עובר כלה עשו את צבאות היינריך השני, כבואם לפני חומת המבצר הזה נשתה גבורתם. שם על מרומי שדה המלחמה נפלו הנסיך וכל גבורי חילו על חלליהם, האויב המנצח שת ידו על העיר ליגניצא ותהי כלה לשרפה מאכלת אש; אך שוא הערו פראי אזיא כחם להבקיע את המבצר אליהם, כי לא יכלו לו. בגאות עוזם דרשו המונגולים למסרהו בידם, ולהפיל אימתה ופחד על החיל היושב בו, תקעו את ראש הנסיך על נס וישימוהו לפני החומה הבצורה. אבל פקיד המבצר אמץ לבבו וישב דברו לאמר: “נסיכנו האחד מת, וארבעה יש לנו למלא מקומו תחתיו – הם ארבעת בניו השמורים אתנו במבצר הזה; למענם נכונים נחנו להשליך נפשנו מנגד וכל עוד נשמתנו בנו נהיה למגן למו ונפול לא יפלו בידכם”. כן היה דבר הגבור ההוא, וכל אנשי חילו מלאו אחריו, וארבעה בני הנסיך נצולו מידי האויב ויירשו את נחלת אביהם – הם המה אבות הנסיכים אשר משלו ממשל רב בליגניצא ובשאר מדינת שלעזיא עד היום הזה.

קרוב להיכל ההוא נמצא רחוב צר המטה עקלקלותיו בקרן אפל, הוא רחוב היהודים ובו בית הכנסת אשר בשיא גבהו נראה למרחוק. על יד בית הכנסת היה בית אחד הנהדר במראהו מכל יתר בתי הרחוב, והבית נכבד בעיני כל, כי בו שכן כבוד הרב ר' משה ז"ל, המורה צדק לעדתו בעת ההיא.

הדבר היה בשנת ק"פ לאלף הזה, באחד מערבי החרף בתקופת טבת. השלג ירד על הארץ, ורוח סערה נשאהו על אברתו ויהפכהו באפו ויטלטלהו ויטאטאהו ויצברהו ברחוב היהודים. הרחוב ריק מאדם ושאיה יכת שער, אך בבית הרב אורה ויקר, וחום ונעם בחדר משכיתו, חדר למודו; שם הנרות יאירו והאח מבוערת, והרב יושב אל שלחנו והוגה בספרים. הרב הדור מאד במראהו; זקנו השחור סובב את תמונתו כמסגרת ויורד על פי מדותיו ומגיע עד חזהו; פניו הלבנים מלאים הדרת קדש – הזיו הנתון לאיש הוגה דעות וחושב מחשבות; עיניו השחורות מפיקות רצון – החן השפוך על האיש אשר חננו ה' כרוח נדיבה ולב מתנה; מצחו הגבוה מלא קמטים – הם החריצים העמוקים אשר יעדרו בו מחשבות חרוץ יחד עם נגעי הזמן ותלאות החיים. – הרב קם ממקומו לקדם פני שלשה אנשים נכבדי הקהלה, הם ר' מושיל, ר' סטנצלוי מאיר ור' יעקב מאיר, אשר באו אליו כדרכם, לפלפל בדבר הלכה. ביראת הכבוד ברכו האנשים את רבם ומורם, וישבו אל השלחן אשר בראשו ישב הרב על כסאו בהגותו בתורתו. כשבת האנשים על מקומם קמה הרבנית מרת ביילא ממושבה אצל התנור החם, ותלך בלאט ותביא ותצג על השלחן פרי קיץ ומאפה ממתקים ותשב לאט אל מקומה. עד מהרה החלו האנשים להתוכח יחד; הרב הגיד דעתו בהלכה והם הקשו לו ויפלפלו יחדו, השאלות והתשובות, הקושיות והתירוצים עלו בסבך, הלבבות התחממו, העינים רוצצו כברקים, הקולות חצבו להבות אש ועל פני כלם נגה אור כבוד ה' בהתלהבם על דת קדשו. פתאם נשמע קול דופק בכח על דלת הבית מחוץ. האנשים נבהלו וידומו ולבם הגה אימה: מי הוא זה הבא באישון לילה, האוחז דרכו בסופה וסערה זו להתדפק על דלת בית הרב? וקול הדופק הולך וגדול, והרב קם ממושבו ולמרות רוח האנשים אשר העתירו אליו להשאר על מקומו לקח את המנורה בידו ויקרב בכבודו ובעצמו אל פתח הבית ויסיע את בריח הברזל. הדלת נפתחה ואיש צעיר לימים וגבה קומה עבר על הסף בברכים כושלות וכמעט חשב לנפול, אך ר' יעקב מאיר אשר מהר אחרי הרב, תמך בידו עד שוב אליו רוחו כמעט. אז התאמץ האורח ויניע את השלג מעל בגדיו ויבוא החדרה, ובאין אונים צנח על אחד הכסאות, כי עזבהו כחו ונפשו קרובה להתעלף. כראות הרבנית זאת מהרה ותבא אליו כוס יין. האורח שתה בתאות נפש ותחי רוחו ואז פקח את עיניו ויבט אל כל סביביו ויחפוץ לדבר דבר, אבל עוד לא עצר כח להוציא הנה מפיהו. והרב בקשהו לעצור במלים עד כלותו לאכול ולשתות מכל אשר שמה הרבנית לפניו. אז פתח העלם פיהו ובקול חרד מלב רגש ונפש עיפה השמיע דברו לאמר:

– סלח נא אדוני הרב על אשר נועזתי לבוא אליך בעת הזאת. חנני נא כי אמלל אני! נודד ופליט הנני בא אליך מאוסטריא הרחוקה לבקש עזרתך. שמי הוא מיכאל לבית יזרעאל, דודי הוא היזרעאלי העשיר מעיר ענס אשר שמו נודע במרחקים ואל נכון שמעת שמעו. אחרי מות אבותינו נלקחנו אני ואחותי אל בית דודנו אשר גדלנו אתו ויהי לנו לאב. אך שוד ושבר כתומם יחדו באו על הבית ההוא. דודי ואשתו היא דודתי נתפשו לפתע פתאם ואסורים בכבלי ברזל נסחבו לעיר וויען, שם הורידום בכלא, שם ישימו מועקה במתניהם וירבו ענוייהם באכזריות חמה להודות על עון לא ידעו שחרו, להודות כדברים אשר ישימו מעניהם בפיהם, ואם חלילה יכשל כח סובלם ויעשו כדבר האכזרים ההם, אז מי יודע מה יהיה להם ולכל אחינו היהודים היושבים בארץ ההיא! כי כלה ונחרצה יעשו לכלנו ואיש לא ימלט מידם.

עוד הפעם נאנק האמלל דום ומפיהו נעתקו מלים, כי עזבהו כחו מעוצר רעה ומיגון. כל שומעי דברו רגזו נבהלו, חיל ורעדה אחזום ותסמר שערת בשרם, אך הרב אמץ את לבבו וימסוך להעלם את כוס היין שנית. האמלל שתה מעט מן היין ויחלף כח וישב ויאמר.

– אדונינו הנסיך אלברעכֿט האוסטריי, הוא מושל ישר באדם, אך יועציו ומתי סודו הם הכמרים הדומיניקנים אנשי רשע ומרמה, אשר בחמת שנאתם וקנאתם העזה יתנכלו לנו להבאיש ריחנו בעיני הנסיך ולהעלות עלינו חמתו עד להשחית. אף אמנם בצעו מזמתם וצרות רבות ורעות מצאונו בשנים האחרונות האלה. הלא ידעתם אם לא שמעתם את אשר קרה לנו זה מקרוב, בהחליק נערים נוצרים פעמיהם על הקרח הנטוי על הנהר! הקרח נשבר תחתיהם והם נטבעו יחד וגויותיהם לא נמצאו עד כה, ויועצי הנסיך הערימו סוד ויוציאו הקול כי היהודים גנבו את ילד הנוצרים לשחטם ולהכין דמם לחג המצות. כראות הרשעים האלה כי ערמתם עמדה להם להביא שאה על עם חרמם, הוסיפו סרה לעולל עלילות ברשע ויביאו על משפחתנו רעה חדשה וצרה גדולה כיום הזה. פתאם העבירו שמועה כי אשת השוער אשר על בית תפלתם בעיר ענס גנבה את לחם הקודש ממעון אלהיהם ותמסרהו בעד בצע כסף בידי דודי העשיר, והוא היה נכון לשלוח מן הלחם אל כל היהודים אשר בארץ ההיא, להתעלל בו ולחללהו. הנזיר הדומיניקני איגנאציוס מעיר ענס בדה את הדבר מלבו לתת לשאה את נפש דודי בהנקמו בו על תאות נפשו,– כי כבואו פעם אחת אל ביתו להחליף כספו, ראה את רחל אחותי, ותחשק נפשו בה ויפת לבו בסתר לחטיא את בשרה, ומאז והלאה בקש וימצא לו מסלות בבית דודי; חלופי כסף היו לו לפתחון פה ובקרבו שם ארבו לבצע מחשבות אונו כאשר תמצא ידו. ויהי היום ויבוא אל ביתנו כפעם בפעם. בעת ההיא ודודי ישראל ודודתי שרה לא היו בבית, ואחותי נשארה אז בחדרה לבדה באין איש עמה. ויקרב הנזיר אליה ויבוא בדברים עמה; בראשונה נדבר בה לתומו ומעט מעט שלח רסן מעל פניו עד אשר נועז בנפשו וישחרנה לעזוב את בית דודה וללכת אחריו אל אחד המקלטים הקרובים, שם ישיבנה ראש על כל הנשים הנזירות העצורות בו, שם תראה חיים ותשבע נעימות כבנות מלכים ביקרותיהן, כן עזב הנזיר עליו שיחו ועיניו בערו כלפידים ויפיקו תאותו הנמבזה. ופלצות אחזה את אחותי התמה, למראה עיניה ולמשמע אזניה חרד לבה בקרבה ונפשה נבהלה מאד, ותפוג אחור לאטה ותבקש לנוס בעד הדלת ולהמלט מפני האיש הנורא הזה, אשר נדמה לה ברגע ההוא כשד משחת וכשטן משחית הצודה את נפשה לקחתה; אך הוא קדמה במרוצתו הרעה וימנענה מקרוב אל הדלת, ויתפשנה בידו ויבקש לחבקה בחזקה. ברגע ההוא באו דודי ודודתי הביתה, וישתוממו על המראה אשר לנגד עיניהם. רחל התנפלה על צוארי דודתה ותתן קולה בבכי גדול ונורא, ודודי הנכבד רגז תחתיו ויבט אל הכומר בשאט בנפש, ובחמה עצורה אמר לו: לא נאה לאיש המכהן לפני אלהיו לחלל דת קדשו ולעשות ככה לעלמה תמה.

– השמר לך מדרוך עוד על מפתן ביתנו, ואם לא… קראה דודתי בחרון אפה, ומקוצר רוח לא יכלה לכלות דבריה.

פני הנזיר חורו כסיד וישאף רוח כתנים, ובזעם נורא הרעים קולו לאמר: אוי לכם יהודים ארורים, עוד זכר תזכרו ביללה ונהי תמרורים את השעה אשר בה נועזתם בנפשכם לחלל כבוד דתנו הקדושה ולהוביש פני אחד כהניה. עוד מעט ותדעו את ידי! – כה דבר בנופפו אגרופיו אל מול פני דודי ודודתי ויפן ויצא בחמה.

אין מלה בלשוני להגיד לכם רגשות קרובי אלה בצאת האיש ההוא מעם פניהם ובשמעם מפי רחל הנפעמה את כל אשר נעשה. אך מעט מעט שבה נפשם למנוחתה ואז החלו לחשוב מחשבות איך להנצל מנכלי הנזיר ההוא אשר כונן להשחיתם באש קנאתו.

– ראשית דבר עלינו להרחיק את רחל מביתנו להביאה אל מקום בטוח אשר לא תדע רע, כי הנוכל הזה לא ירף ולא ייגע מפרוש עליה שחת רשתו.

– צדקת אשתי בדבריך – השיב דודי אמריו לה – אבל איפוא נמצא מפלט לנפשה? הן ממשלת הכהנים תקיפה, וידם רב להם למצוא עקבות עלמה יהודיה בלטשם עינם לה להמיר דתה, ואף כי לעשותה לנשיאת ראש על בית מקלט נזירותיהם. מלאכיהם עושי דברם מלאים כל הארץ ולא יבצר מהם מזמה לחשוף מצפוני העלמה ולהוציאה ממחבואה ולהביאה אל המקום אשר יעדו לה. ועל כן אין מפלט לרחל בלתי אם מעבר לגבול, אבל אנה איפוא נוליכנה ונביאנה?

זמן רב בקשו עצות ולא מצאו עד כי לאחרונה ענתה רחל ואמרה: הלא יש לדודי מודע בעיר פראג, הוא הרב ר' מנדל ייטלש, אשר לרגלי מסחרו דרש לשכנך פעמים הרבה, והוא לך אוהב נאמן דבק מאח. בארץ ביהם, ארץ ההוסיטים, סר כח הכהנים הקתולים, וביותר רבה חמת יושב הארץ ההיא על הדומיניקנים ועל בתי נזיריהם וגזירותיהם – שמה אחישה מפלט לי ולא יגורני רע.

– טובה עצתך בתי – נענה דודי לה – ועוד בלילה הזה נחיש לעשות כדבריך. בעזרת אלהי צורנו שוב ישוב אחיך מיכאל ממסעו עוד היום לעת הערב, אז יקחך אתו ויביאך אל המקום אשר דברת.

כדברו כן היה. עוד ביום ההוא שבתי מדרכי ואשתומם לשמוע את כל אשר נעשה. לבי היה כים נגרש, אבל העת קצרה והדבר היה נחוץ, על כן חשתי ולא התמהמהתי ואשוב ואעל על המרכבה אשר ירדתי מעליה זה מעט, ואושב לימיני את רחל אחותי, ודודי נתן על ידי מכתב להביאהו אתי להרב ר' מנדל ייטלש. וכן עזבנו באישון לילה את בית דודנו ודודתנו אשר היו לנו לאב ולאם מימי ילדותנו ועד הנה. ומשרתם יעקב הנאמן בביתם נהג בסוסים ויעזוב את דרך המלך ויט הצדה ויאץ בסוסים להחיש מרוצתם. שני ימים ושני לילות נסענו בלב חרד פן נפול בידי רודפינו, אך שוא פחדנו פחד, כי לא קרנו רע, וביום השלישי לעת ערב הגיעה המרכבה לפני שער העיר פראג. השוער עצרנו מלעבור דרך השער, אך כאשר הראיתי לו את המכתב השמור אתי, ענה ואמר: “אם דבר לכם אל העשיר ר' מנדל ייטלש, עברו לכם בשלום, כי רב חסד הוא ומרבה להיטיב”.

כן הגענו אל הגהעטטא בפראג ונעמוד על שער בית גדול ונשא, מעון העשיר הנכבד ההוא. אחד המשרתים את פניו שאל אותנו מי ומה אנחנו, ואחרי רגעים אחדים הופיע אלינו אדוני הבית ויפגשנו באהבה וישחרנו בכבוד ללכת אחריו ולבוא בצל קורתו.

רבקה! – קרא האיש אל אשתו אשר עמדה בחדר השני – גשי הלום וראי את האורחים היקרים אשר באו אלינו מארץ מרחק. הלא בנים המה לאחי ידידנו ואיש בריתנו השוחר הנכבד ר' ישראל מעיר ענס.

לדברים האלה קרבה אשה כבודה ותבוא אלינו ותברכנו ותושיבנו אל השלחן ותבא אלינו מטעמים להשיב נפשנו מעמל הדרך, ובין כה וכה קרא בעל הבית את מכתב דודי, וכקראו כן זעפו פניו ורוחו סרה.

– שמועה רעה באה אלינו במכתב ידידנו הנכבד – אמר במנוד ראש בקפלו את המכתב לשומו בחיקו – אמנם כן דרך הכמרים ההם המלאים חנף ומרמה! אבל הנחמו נא ידידי הצעירים אחרי בואכם בצל קורתי, כי פה לא תדעו רע; אנכי מגן לכם ובי תמצאו ישועתכם. אַת רחל היקרה תשבי בחדר אחד עם בעללא בתנו, ידעתי גם ידעתי – אמר בשחוק על שפתיו – כי העלמות מישרים תאהבנה אשה רעותה, ואתה ידידי – אמר בפנותו אלי – הואילה שבה בחדר האורחים אשר לנו. הלא עיפה נפשך מעמל הדרך, גם מדד הערב ואתא לילה, לכן הואילו נא ולכו לכם לנוח ולישן על משכבותיכם, וליום מחר כי יבוא נגמר אמר וה' יגמר בעדנו.

אמנם עיפים ויגעים היינו עד מאד ועל כן שמענו לעצתו ונלך אל החדרים אשר פנו לנו. ועד מהרה אחזונו חבלי שנה ונישן ונרדם.

– הס, ידידי הצעיר! – קרא הרב ויעצרהו במלין, בראותו כי קול המספר הולך ורפה מקוצר רוח – גם היום הנך עיף ויגע כבעת ההיא; חצות לילה כבר עברה ונפשך מבקשת מנוחה. לכן חשוך נא דבריך ליום מחר בערב, אז נתאסף יחד לשמוע אחרית דבר ולהתיעץ על צפונותינו. ועתה השאר נא בביתי, כי אורחי אתה, ואשתי תביאך אל החדר אשר יהיה למעון לך כל ימי היותך בעירנו. לך לשלום ותנה שנה לעיניך, ותהי נא מנוחתך לטובה לך להרגיע רוחך ולחדש כחך כקדם.

שלשה טובי העיר קמו ממקומם ויברכו אה הרב ואת אורחו ויצאו וילכו איש לביתו, ומיכאל סר אל החדר אשר פנו לו ויעל על המטה ויישן ושנתו ערבה לו.

בערב השני נאספו האנשים יחדו כדבר הרב. ואז שב העלם לספר את קורות בית דודו ויאמר:

– אתמול כליתי דברי בהגידי לכם כי סרתי אני ואחותי אל בית רבי מנדל ייטלש ונלן שם בלילה ההוא. ויהי ממחרת ויספר רבי מנדל לגיסו רבי אברהם קרפלש את אשר קרה בענס ואת הרעה הנשקפה ליהודי אוסטריא בעלות עליהם חמת אחד הכמרים הקנאים. כשמוע החכם רבי אברהם את הדברים האלה חרד חרדה גדולה ויען ויאמר: “אכן רעה נוראה נגד פני אחינו יושבי אוסטריא – כי הכומר לא יחשה ולא יחדל מרדוף באף את ידידנו היזרעאלי, וכהמן האגגי יבז בעיניו לשלוח ידו באיש עברתו בלבד, ועוד יבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים הנמצאים בארץ הזאת. ועל כן אין טוב כי אם ימהר היזרעאלי הצעיר לשוב לעיר ענס; אך עליו להשכיל דרכו כי יבוא העירה בחשכת הלילה, לבל ידע איש את צאתו ובואו. משם יודיענו את כל אשר יקרה לבית דודו, ואז נדע את אשר עלינו לעשות. אם חלילה כבר קרה אסון ואין מבטח לו בעיר ענס או בארץ אוסטריא, אז ימהר ויסע למדינת שלעזיא, ששם חתני רבי משה יושב לכסא הרבנות בעיר ליעגניץ, יגיד נא לו כי שלוח הוא אליו ממני, ואז יקבלהו באהבה וכל חפצו ישלים. הן חתני הרב הוא רב להושיע, בהיות דבריו נשמעים באזני הנסיך החפץ קרבתו והנוטה לו חסד, ועל ידו אולי יעמוד רוח והצלה לידידנו הנכבד בגעת בו יד הכמרים להרע לו.”

כן היתה עצת רבי אברהם קרפלש, וליום מחר שמתי לדרך פעמי, ולבי חרד בקרבי בדאגתי לדודי ולביתו. יעקב דפק בסוסים אשר מהרו לרוץ ארח עד כי בערב הבא הגענו אל כפר אחד הקרוב לעיר ענס מהלך שעה אחת. שם עמדנו ונחכה עד הלילה, לבל יראני איש בבואי אל בית דודי. תפוש ברוב שרעפי בקרבי באתי אל בית המלון אשר בכפר ההוא, מבלי שית לב אל דברת האכרים אשר ישבו בהמון וישתו וישכרו וישיחו יחדו. אך עד מהרה התעוררתי לדברים אשר הקשיבו אזני בדבר האחד אל רעהו לאמר:

“השמעת יאחים את הדבר אשר נפל בענס? כי נתפש היזרעאלי העשיר ויחד עם אשתו נאסרו בכבל והובאו לעיר וויען. כי בשחד לקחו לב אשת השוער אשר לבית תפלתנו ויפתוה להסגיר בידם את לחם קדשנו, והם חללוהו וישימו טמאתם בו וישלחוהו לכל היהודים אשר באוסטריא, להתעלל בו ולהשליך עליו שקוציהם”.

“ארורים ילדי התופת, יאכל בדיהם בכור מות! – קרא יאחים בחרקו שן – הכזאת וכזאת עשו היהודים ואנחנו נחשה? לא תהיה כן בתוכנו, נקומה כאיש אחד ונכם חרם!”

“אחינו כבר החלו לתת נקמתם בהם – ענה השלישי – כי נפלו על בית היזרעאלי ויהרסוהו ויבוזו את כל הנמצא בתוכו, ורב כסף ודי זהב היה לשלל להם באין אומר השב – ובאזני שמעתי מאת קרובי ושאר בשרי אשר היה שם בעצם היום ההוא, כי אחד כהנינו הנזירים קרא את העם לנקום נקמת אלהינו מאת מנאצי שמו, וישבע בקדשו כי לצדקה תחשב להם בהרסם את בית היהודי הארור עד היסוד בו ובקחתם להם את כל הנמצא בתוכו – כי את קדשי שמים חלל היהודי ההוא, ובעונו זה באש ישרף”.

הדברים האלה די היו לי לדעת את כל אשר נעשה. לבי מת בקרבי בהתעטף עלי נפשי, יגון קודר כסה עלי בצלמות ורגלי כמשמרות נטעו מבלתי יכולת למוש ממקומי. אך מעט מעט שבה אלי רוחי ותוציאני ותשאני מן הבית ההוא, ואמהר ואבוא אל הארוה, ואגיד ליעקב את אשר שמעו אזני ואצוהו לעמוד על משמרתו ולחכות עד אשר אשוב, ואנכי אתגנב לבוא עירה ענס בדרך נסתרה, לחקור ולדרוש מאת אחד ממכירינו לדעת את כל אשר נעשה. כן הלכתי ברוח נפעמה וחרדתי שותה רגלי כאילות, וארוץ ואבוא העירה בלילה ההוא. החשך כסה ארץ ורק בבתים אחדים עוד נראה אור נר. ואנכי נטיתי מן האור ואלך במחשכים עד בואי אל רחוב היהודים, שם בטחתי ולא פחדתי עוד פן יפגשני איש. בין כה וכה יצא הירח מאחרי העבים ויאר על דרכי, ולאורו מהרתי לבוא אל בית דודי – והנה הבית הרוס עד היסוד בו, לא נשאר ממנו בלתי אם קורות שבורות וגלי עפר! כחולם עמדתי על מקומי ולא האמנתי למראה עיני, אבל עד מהרה נוכחתי לראות כי לא חלום חזיון לילה הוא, וככל אשר תראינה עיני כן הוא. אז נשאתי את קולי ואבך מרה על הרעה אשר מצאה את בית דודי – הבית ההוא אשר בו שבעתי מטוב איש חסדי וארא חיים בנעימים; הבית אשר מלאכי השלום שכנו בצלו וכל עניי עמי מצאו בו נחמתם וישועתם – הבית ההוא חרב ויהי למעי מפלה, ובעליו הנאהבים והנעימים, התמימים והישרים נסחבו כבני עולה והחבאו בבתי כלאים והנם צפוים למשפט חרוץ על לא עול עשו. אבל היה לא תהיה כזאת! עוד יש אלהים שופטים בארץ ולא יחרוך רמיה צידו. אנכי אפדם מיד השטן המשחית המתחפש בדמות כהן ונזיר, אנכי אחלצה ממות נפשם ומוסרותיהם אנתק! – מחשבותי אלה העירוני ויעוררוני לעזוב את המקום ההוא, לחוש לעזרת קרובי היקרים, ולנסות כחי אולי יצליח ד' את דרכי להציל משחת נפשם ולפדותם מיד שאול. עוד פעם אחת נשאתי עיני אל שממות בית דודי ואז נשאתי את רגלי ואלך בכרכים כושלות ובנפש מרה עד בואי אל בית קטן אשר ממנו עוד נשקף לי אור נר, דפקתי על הדלת, ואיש עני לבוש קרעים יצא אלי ובהאירו את נרו אל עבר פני הכירני ויחרד תחתיו ויקרא: "האתה זה מיכאל ידידי? ברוך ד' אשר הפליא חסדו לך וירחיקך מן המקום ההוא לכל תדבקך הרעה! כי הרבה הרבו לבקש ולחפש אחריך ואחרי רחל אחותך, ולו נפלתם בידיהם אזי לא נקו גם אתכם ויעשו לכם כאשר עשו לדודכם ולדודתכם. ועתה הואילה נא ובוא אלי החדרה, ידידי האמלל; שבה פה לימיני ותן מרגיע לנפשך.

– בי ידידי ר' נחום – התחננתי אליו במו פי – הגידה נא לי מה היה להם ואל תכחד ממני דבר, כי בנפשי הוא!

“את שניהם אסרו בכבלים, בהתעוללם עליהם עלילות ברשע, ויוליכום לעיר וויען לתתם במשמר”.

– אוי כי אמת נכון הדבר! – שאגתי מנהמת לבי – ומה דבר העלילה? האפס צדק מארץ ושופט מישרים אין?

“העלילה היא, כי קנו בכסף לב אשה נוצרית, אשר הביאה להם את לחם הקודש מבית אלהיה והם טמאוהו ויזהמוהו וישלחוהו בכל תפוצות ישראל לראוה בו”.

– אבל איך היתה כזאת? ומבטן מי יצאה העלילה המתועבת? אנא ר' נחום, הגידה לי הכל ואל תכחד ממני דבר!

"בקשתך אעשה בכל לב, כי עליך לדעת הכל בטרם תלך מזה ופה לא תוכל עוד להשאר, פן יבולע לך מידי האנשים הרעים הצודים את נפשך לקחתה. דע לך ידידי, כי יש לי מודע במקלט הנזירים הדומיניקנים – הוא האיש פטר המשרת את פני הנזיר איגנאציוס, ונפש האיש דבקה בי על הטוב אשר עשיתי לו מלפנים, וממנו נודע לי שרש דבר נמצא כזה – כי כשוב הנזיר איגנאציוס מביתכם בפעם האחרונה, היה מלא חמה וחרי אף, ויקרא אליו אחדים מחבריו הנזירים ויצו את משרתו להעלות בקבוקים אחדים ממבחר היין השמור במרתף המקלט. וכשתותם לרויה פתח את פיהו ואמר להם: “דעו לכם אחי כי נמצא לנו כלי חפץ אשר יתן שעשועים לנפשנו, הכלי המחזיק ברכה לנו היא – נערה עבריה אשר כלה מחמדים, היא – רחל היפה בת אחי יזרעאל העשיר. ואנכי דברתי על לבה וכמעט פתיתיה ללכת אחרי ולבוא אל מקלט סט. אורזולא, אך השטן התערב בינינו ויביא את הזקן ואשתו הביתה ברגע ההוא אשר הואלתי לקרבה אלי באהבה – ותרב הצעקה בבית היהודים; הנבזים ההם חללו כבוד שמי ויגרשוני מביתם בחרפה ובוז. חרפה כזאת מאיש יהודי ומאשה יהודית – מי יוכל שאתה! ואנכי התהללתי באימים ואשבע לנקום מהם את חרפתי, ושבועתי זו אקימה אם אתם אחי תהיו בעזרתי. הבה פטר, מסוך עוד יין לנו, כי טוב הוא למרי נפש כמונו היום!”.

“היין נמסך, הכוסות צללו יחד, הן הורקו עד תומן ונפש הנזירים מלאה שכרון”.

"עתה הגידו נא לי אחי – הוסיף איגנאציוס אמריו להם – הבו עצה מה לעשות, איך נקח נקם מאת היהודים הארורים, היזרעאלי ואשתו, ואיך תמצא ידנו להוציא משם את היונה יעלת החן ולשים קן לה בתוכנו? ואולם זאת עצתי אני: להביא את רחל היפהפיה אל בית מקלט אורזולא הקדושה, שם נשמור מועדינו בכל יום ראשון בשבת לבוא איש אחרי רעהו חליפות ולדרוש באזני הנזירות מסח. ביום ההוא היה תהיה רחל לנחלה לאחד מאתנו, בשבוע השני יבוא השני וימלא מקומו, וכן נעשה פעם בפעם. אבל מה בצע בדברים ואויבינו יושבים לבטח והנערה הלא שמורה תהיה אתם לבל תשורנה עוד עיִן! "

"טוב היה – חוה הנזיר סיקסטוס דעו – לו נמצא לנו איש אחד אשר יאות במחיר כסף להתגנב אל בית יזרעאל ולהוציא משם את רחל ולהביאה אלינו; והיה הדבר לעונש גדול להזקן ולענג רב לנו.

ואיגגאציוס הניע ראש ויען ויאמר: האתה לא תדע את נפש היהודים הערומים והנוכלים? הן הם ידעו להסתיר את הנערה ולהעלימה מעין כל – ומי גבר יצלח לגלות מחבואה ולהוציאה בשלום? גם כי תמצא ידו לעשות כל אלה, מי יודע אם יהיה לאל ידנו לעצרה אתנו ולעשות בה כרצוננו! על כן אין טוב לנו כי אם להרעים את הבית על יושביו גם יחד ולהביא עליהם שאת פתאם אשר מנפש ועד בשר תכלם. הן אחד היהודים הלעיב בדתנו וינאץ אמונת קדשנו בתתו את אחד כהניה לחרפה ולגדופים, ועלינו לקחת נקם לא רק מהאיש ההוא כי אם מכל בני עמו יושבי אוסטריא ארצנו; נקם אשר לא לנחת רוחנו בלבד יהיה כי אם לרצון ולחפץ לכל אחינו הנוצרים, מהמון העם ועד השרים ועד הנסיך היושב לכסא. וזאת העצה היעוצה: הן אשת השוער לבית תפלתנו היא נצורת לב הנותנת בכוס עינה וריב לה תמיד עם בעלה אשר לא ימלא שפקה להשקותה לשכרה כאות נפשה. האשה הזאת נכונה לעשות הכל בעד הכסף ונקל יהיה לאחד מאתנו להטות לבבה לקחת את לחם הקודש ולהביאהו אל בית היזרעאלי העשיר למכרו לו בעד הון יקר, באמר לה כי הלחם דרוש מאד לחפץ היהודים לתת קנאתם בו. ידעתי כי תאבה האשה לעשות זאת – ואז נצא אנחנו בעקבותיה אף נקח אתנו את הפקיד ואת השוטר לתפוש את החטאים בנפשותם בהמצאם יחד. זאת תהי ראשית פעלנו ויתרו תורנו העת לכלכל דברינו במשפט ולבצע מזמתנו בעם חרמנו.

“העצה הזאת מצאה חן בעיני החברים ואחד מהם קבל עליו למהר ולעשותה ביום מחר לעת הערב”.

"אנכי לא אדע את המוצאות את דודך אז בביתו פנימה, רק זאת ראינו בעינינו לדאבון לבבנו, כי המון גדול ורב מדלת העם התגודד בערב ההוא לפני בית היזרעאלי, ושתי מרכבות באו ועמדו בפתח השער; באחת שמו את דודך ודודתך האסורים בנחושתים ובשנית הושבה אשת השוער האסורה בחבלים גם היא, והמון שומרים מזוינים כתרון מסביב ואחד השופטים עבר לפניהם, הקול יצא כי הובילו את האסירים וויענה לעשות בם משפט חרוץ. כל עוד היתה הבקרת בבית דודך חנה ההמון כדור ויעצור ברוחו, ורק המולה חרישית נשמעה מתוכו בהתלחש האספסוף יחד. אבל כמעט נעו המרכבות ממקומן והנה קם שאון בקרבו ותהי צעקה ומהומה אשר הלכה וגדלה, ופתאם השלכה אכן אל חלון הבית ואז התנפלו כלם בקצף גדול ובחמה שפוכה וישברו את החלונות ואת הדלתות ובקול רעש גדול התפרצו הביתה ואיש לא עמד בפניהם. בתוך המון השודדים נראה הנזיר איגנאציוס עם עדת חבריו אשר לשוא שנו פניהם ויחלפו שמלותיהם לכל יכירם איש, והם מהרו אל חדר המשכית וישברו את התבות ואת הארונות ויצברו להם את הכסף ואת הזהב ואה האבנים היקרות אשר היו שם למכביר, וישימו הכל בשק וישאוהו וילכו להם. וההמון לא חדל מזעפו ויבוזו את כל הנמצא בבית וכל אשר לא יכלו לשאת אתם שברו כתות לא חמלו. לאחרונה שפכו חמתם גם על הבית ויהרסוהו כלה וישימוהו תל עולם, ומכל הבנין המפואר נשארו רק גלים נצים ומעי מפלה, כאשר ראית בעיניך. ובכל זאת לא שב אף ההמון, ויחפוץ לשלוח ידו בכל היהודים, לשדד נויהם ולשים שמות בבתיהם. אך בחמלת ה' עלינו מאן ראש העיר ושרי בית הפקודות לערוב בנפשותם על השוד והחמס הזה. ועור בלילה ההוא נתנו צו כי כל אשר יזיד לשלוח ידו ביהודים לא ינקה. ובבוא שוטרי העיר בקהל רב ואיש חרבו על ירכו, נפלה חתתם על העם וילכו וישובו איש לביתו, ובכן נצלנו.

“גם זאת הגיד לי האיש פטר, כי את דודך ודודתך יעמידו בוויען למשפט כהני הדת, ראשי האינקויזיציא הנוראה – ואתה ידידי הלא תדע מה אחרית האיש המובא בבתי כלאיהם, אשר כל באיהם לא ישובון עוד לארצות החיים, ואף כי קרוביך אלה, הנאשמים בעלילה נוראה, בעון לא יוכלו כפרו. הוי מי יחמול עליהם ומי ינוד להם!”…

האיש עצר במלים, כי קצרה רוחו בדברו ויאנק דום. ואנכי נפלתי על צואריו ונבך יחדו ותרדנה עינינו כנחל דמעה. אבל עד מהרה זכרתי את אשר נטל עלי לעשות ואחזק את לבי ואתן פוגת לי ואחבק את ידידי ואברכהו ואלך.

דומם ולאט יצאתי את העיר ואיש לא ראני, ובחצות לילה הגעתי אל הכפר אשר בו חכה לי יעקב משרתנו הנאמן. ובטרם יעלה השחר, נסענו לדרכנו ומגמת פנינו ליגניצא, להראות את פניך אדוני ורבי ולבקש עזרתך וישועתך בצר לנו, כעצת חותנך הנכבד. בהיותנו בדרך חלה אחד סוסינו וישאר שם, ואנכי עזבתי את המרכבה ואלך ברגלי עד בואי הנה בצל קורתך.

כן כלה העלם לספר. זאת הפעם עזב עליו שיחו בספרו להרב ולרעיו את כל הקרות את בית דודו האמלל, ויגר כל עצבותיו בזכרו את הרעה אשר מצאתהו, כי גדל כים שברו; עיניו דלפו אל הרב ומבלתי יכלת לשית עוד מעצור לרוחו כסה פניו בידיו הרעדות ויתן את קולו בנהי ובכי תמרורים. כל שומעיו נדמו יחד ועיניהם מלאו דמעה, אך הרב הבליג על יגונו ויקרב אל העלם וישת ידו על שכמו ויניעהו באהבה וחמלה ובקול יוצא מעמקי לב ענה ואמר לו:

– חזק נא ואמץ ידידי הצעיר ותנה פוגת לך. אמנם כבדה יד ה' עליך, ובכל זאת אל נא תשוח עליך נפשך! דום לה' והתחולל לו, כי הוא יכאיב ויחבש. עוד תקותי בי כי ברצות ה' את דרכי אמהר גאולה ואחיש ישועה לנפשות קרוביך, הן נסיכנו הטוב נושא חן וחסד בעיני הקיסר זיגיסמונד, ואתה הלא תדע כי אדונכם הנסיך אלברעכט הוא חתן הקיסר ויורש כסאו אחריו, – והיה כי אצלח לעורר עליכם רחמים בלב נסיכנו והיה הוא למגן בעדכם וישועתכם לא תרחק. אך לא אדע איך תמצא ידי לו להטות לבבו אחרינו. אמנם הנסיך הזה הוא מושל צדיק ורב חסד ומרבה להיטיב; אבל דעתו קלה ברדפו אחרי תענוגות בשרים, ובהשתעשעו תמיד בהמון שריו רואי פניו עד מהרה ישכח דברו אף יבער כמעט אפו בהזכיר איש מבטחי בו. אולם אם יצלח בידינו לקנות לב אחד השרים הקרובים לו, אשר ידע מועדו להזכירהו את דברו בעת רצון, אז נבטח כי תעשינה ידינו תושיה ותוחלתנו לא תכזב. אמנם יש אחד בהם אשר דבריו נשמעים באזני הנסיך ואם הוא ישחר פניו לא ישיבהו עוד ריקם – הוא אביר השרים היינץ לבית צעדליץ, פקיד העיר ליגניצא; הוא השר הממלא מקום הנסיך והמושל בשמו בארץ הזאת מדי יעזבנה אדוננו זה במסעיו מעבר לגבול. אבל השר הנערץ הזה גאות לבש ולא על נקלה יוכל איש למצוא נתיבות בביתו ולהראות אה פניו – ומי זה איפוא יהיה לפניו למליץ לנו?

– אנכי, אנכי אעשה זאת, רבנו הנכבד! – קרא ר' שטנציל מאיר – כי הנה השר הזה איש שלומי הוא הזוכר לי חסדי מלפנים. כי בשנת 1414 כאשר השלמו בני היינריך השמיני על דבר נחלת ממשלתם בליגניצא, נדרש לודוויג השני לשלם לאחיו כסף ששת אלפים זהובים מחיר חלקו בירושתו, אך המלחמה אכלה אה כספו ויתן בעבוט את כל העדיים והיקרות אשר לאשתו אלישבעת בת פריעדריך הראשון לבית האָהענצאללערן. והשר היינץ לבית צעדליץ ראה צרה נפשה בהתנצלה את עדיה מעליה, ויצר לו מאד בגללה. ויהי היום ואני נקראתי לבוא אל היכלו, ובבואי לפניו היה דברו אלי לאמר: “הן שמעתי עליך כי ישר באדם אתה, ועתה הנה יש את נפשי ללות כסף בעד אדוני הנסיך. לכן נקבה עלי שכרך ואתנה, ואת ביתי קח לך לערבון”.

– אדוני השר – השיבותי אני אמרי לו – פרי כספי אבקש רק ששה למאה ויהי נא לך אשר לך, כי לא אקח מידך כל ערבון.

לדברים האלה השתומם השר ולבבו פחד ורחב. “האמנם רק ששה למאה תבקש ואף ערבון לא תדרוש? ואנכי הסכנתי לשלם נשך רב ולתת בעבוט את כל אשר יש לי. הן מקלטי הנזירים ובתי פקידות הערים דורשים שנים עשר למאה ויותר, ועוד יחבלו נכסים וכל כלי יקר הנמצא בידי הלוה. עתה ידעתי כי ישר באדם הנך! והנני ללות ממך בעד אדוננו הנסיך כסף שלשת אלפים זהובים. לכן בואה נא החדרה, שם תמצא את הסוכן אשר על ביתי, וכתב הוא לך דבר דבור על אפניו, אחר כן תשוב אלי ונשתעה יחדו”.

ויהי ככלותנו מעשינו ואברך את השר ואפן ללכת לדרכי, ויקראני השר ויאמר לי בחן שפתיו: “הנה נא מצאת חן בעיני, כי ישר באדם הנך, ועתה דע לך כי מדי תבקש ממני דבר לא אשיבך ריקם מלפני, כי בי בעזרתך וכל משאלותיך אמלא”.

והנה עד כה לא שחרתי פני האדון הזה הנוטה לי כנהר שלום. ולכן אם יש לכם חפץ בי, הנני לנסות אליו דבר ולבקשהו, להעיר את לב אדוננו הנסיך להיות למגן למשפחת יזרעאל ולהטות לב הקיסר עליה לטובה, להצילה מידי מבקשי רעתה.

בשמחת לבב נאות הרב לעצתו. וכן נפרדו איש מאת רעהו בגמרם אמר להועד ולבוא לערב הבא בבית ר' סטנציל מאיר לשמוע ממנו מוצא דבר השר, ולפיהו יוסדו יחד וידעו את אשר יעשון.

 

ב.    🔗

חג גדול בהיכל הפיאסטים ואור יקרות שפוך מחלונותיו על קצה רחובות העיר השוכנת לרגליו. בראש כל חוצות נאספו יושבי ליגניצא להמוניהם; יחד שכחו את קור החרף הקשה, בכלות נפשם לראות פני השרים חורי הארץ בעברם במרכבות כבודם לבוא על משתה נסיכם – כי חג היום לאדוניהם, חג הולדת הגבירה אלישבעת לבית האָהענצאָללערן, ובעלה הנסיך הרבה התכונה להגדיל כבוד הערב ההוא במקהלות שרים ורוזנים אשר יקבצו ויבואו על ראש שמחתו. ראשי הכהנים והשרים הגדולים יושבי גליל ליגניצא וסביבותיה, כל נכבדי ארץ, אצילי העם וראשיהם וזקניהם ונשיאיהם ושופטיהם ופקידיהם לכל פלגותיהם יחד נקראו ובאו, איש לא נעדר. על כן היתה העיר ליגניצא כמרקחה והמון יושביה כמשק גבים שוקק בה, איש רעהו ידחקון וגבר בעמיתו ילחץ, לראות את הקרואים ולהתבונן אל הדר לבושיהם ויקרותיהם ואל דהרות אביריהם ורעש אופני מרכבותיהם בעברם על פניהם. ומאשר קדמו ההמונים לבוא שמה, הנה הם משתעשעים ומבלים עתם על פי דרכם. שם נערים מתלוצצים בעדת נערות אשר הטו ראשיהן בהתלחשן ביחד; פה שכח החייט את מחטו והסנדלר את מרצעו וחרש העצים עזב קוהו הנטוי והנם מרבים חקר ומפליאים עצה בהליכות עולם, ונשיהם הכבודות גם הן ממתיקות סוד ומשלחות לשון בשכנותיהן הקרובות להן. הקולות יגדלו והשחוק והלצון והשאון והרעש הלוך ורב כבערבי הקיץ, עת תשוב השמש אל אהלה והם נטושים להמוניהם על פני השדה לפני שער עירם ומתענגים על רוח צח שפים, הנושב אל עבר פניהם להשיב נפשם מחום היום.

פתאום חדלו הקולות והמהומה קמה לדממה – כי הנה בא עלם אלמוני ויעמוד בתוכם. התלבושת אשר עליו תעידהו כי מארץ אחרת בא וכל תנועותיו והליכותיו כמו זר נחשבו להם. הזקנים הביטו אליו והשתוממו, הנערים קנאוהו והנערות לבבוהו בעיניהן; אבל הוא לא התכונן ולא שת לבו אל כל אלה – כי רוחו סרה, על פניו תשכון עננה ויגון קודר הנשקף מעיניו הרחיק ממנו את עדת שואפיו המתאוים לשאול פיהו לדעת מי הוא זה ואי זה הוא. הן הגיד לו ר' שטגציל מאיר כי עוד בערב הזה יחלה השר היינץ לבית צעדליץ את פני הנסיך ויבקש ממנו רחמים בעד משפחתו האמללה, על כן לא יכל מיכאל היזרעאלי למשול ברוחו ולהשאר בביתו, ובהיות כל מעיניו באהובי נפשו נשאהו לבבו ללכת ולראות את השר ההוא, אשר בידו עתותיהם וחייהם תלואים ברוח שפתיו.

תפוש ברוב שרעפיו בקרבו לא השגיח אל שאון ההמון בנשוא כלם עיניהם ולבם אל פנה אחת בקרן הרחוב הפונה אל ראש דרך. משם נראתה מרכבה מרקדה רתומה לארבעה סוסים דוהרים, העוברת בשאון ואיש רוכב על סוס אביר עובר מלפניה ובידו לפיד אש להאיר את הדרך. “הנה זה הגבור האדיר לבית צעדליץ!” נשמע פתאם קול העומדים שם בקראם פה אחד, ומיכאל נשא את עיניו וירא והנה איש רם ונשא יושב במרכבה ופניו מלאים הוד וזקנו ארוך ורחב; אבל כמעט העיף עיניו בו והמרכבה חמקה עברה ותקרב ותבוא בחצר ההיכל ותעלם בהמון האבוקות והלפידים וכדי הזפת הבוערים שם מסביב. ככלות המחזה הזה חפץ מיכאל לשוב בדרך בא, אבל לשוא התאמץ להבקיע לו דרך בתוך המון רבה, כי עוד כלם נדחקים יחדו לראות את הכבודה הגדולה אשר זה מעט החלה לעבור על פניהם. כרים ומרכבות, צבים וכרכרות המו בשאון ויעבורו ויעלו נשיאים מקצה ארץ וכהני און ושרי מדינה ואבירי עם וראשי הערים ושופטיהן וסופריהן מקרוב ומרחוק – כלם נקבצו באו יחד וימלאו את כל חדרי ההיכל העוטה אוּר כשלמה מאלפי נרות דנג הערוכים במקלעות קני המנורות היקרות התלויות בקיר ובקורה. קול מנגנות נשמע מהמון שרים ונוגנים להרנין לב הבאים, והמון עבדים ונערים הלבושים בגדי רקמה ומוסבים משבצות זהב ועל גביהם נשר שחור מעשה חשב – חתם תבנית הנסיך, אשר היה אחרי כן לבית בראנדענבורג, למשפחת מלכי האהענצאללערן – הביאו לקרואים מבחר יין הרקח נסוך בגביעי כסף, ולקרואות – מי־דבש נתון בכוסות זהב. פתאם נדמו הקולות והמנגנות חדלו לקול הפעמון הנשמע שלש פעמים. הדלת נפתחה והשר היינץ לבית צעדליץ נראה על הסף ומאחריו הופיע הנסיך לודוויג בכבודו והדרו, איש רם קומה וכביר כח, פניו מלאים רצון ועיניו מפיקות אהבה לתענוגים בעת שלום, וגבורה ואמץ לב ביום קרב. לימינו נראתה אלישבעת אשתו, המתנוססת ביפיה והוד עלומיה; זאת קומתה דמתה לאלוף נעוריה, אך בהיות כלה ספיר גזרתה נחשבה לעינים כי עולה היא עליו בגבהה, וכל רואיה העידוה כי חטר היא מגזע האהענצאללערן הרם והנשא.

באהבת חסד ברכו הנסיך ורעיתו את עדת קרואיהם, אז ישבו כלם אל השלחנות הערוכים להם והמשתה והשמחה החלו.

העבדים והנערים רצו ושבו, הקערות והכוסות הורקו והתמלאו לרגעים, והקרואים אכלו ושתו וייטיבו לבם כיד הנסיך הטובה עליהם, שבעו ויסבאו וישמחו ויעלצו ויקומו לשחק. בעת ההיא כאשר צהלו פני כלם מיין משתיהם, נתן הנסיך אות ואיש קטן וגבן קפץ ממקומו ויעמוד לפניו, והאיש זר במראהו הנפלא, בלבושו הטלוא והמלא צבעים כנמר בחברבורותיו ובכובעו הרם כמגדל והמלא פעמונים על כל סביביו – הוא הלץ המתלוצץ לפני אדוניו לתת שעשועים לנפשו; “בדחן” זה יצרוהו שרי קדם לצחק בו ולשמוע מהתלותיו כטוב לבם. “כסיל אדם” נקרא בשמו כפי כל, ולב הכסיל הזה חכם לפעמים משבעה משיבי טעם, והדברים אשר בטא בשפתיו ירדו קרב ולב עמוק כחצים שנונים ביד גבור משכיל.

– גשה הלום, יקא, והראה לי נפלאותיך – קרא אליו הנסיך בלב שמח – דבר דבריך באזנינו ונשמעה!

– אחודה נא לכם חידה, אדוני!– אמר הלץ בכפפו כאגמון ראשו וקול הפעמונים נשמע על פני כל ההיכל, והקרואים קמו ויעמדו מסביב לו – אשר ימצא את חידתי ונתתי לו את בתי לאשה,– וזאת חידתי:

הקרואים הביטו איש אל רעהו ותמהו – כי נפלא הדבר מהם ולא ידעו פשרו.

– אנכי מצאתי חידתך, כסיל אדם!– קרא איש צעיר לימים, לבן-פנים ולבן־שער, בצאתו מקהל הסובבים את הגבן ובגשהו אליו.

העלם הזה הוא אמבראזיוס ביטשען, בן סופר העיר ליגניצא, אשר יצק מים על ידי הכמרים המורים בשבת תחכמוני בבולוניא, ובמות האיש זכרו שרי בית הפקידות את חסדי האב לבנו אחריו ויבחרו בו למלא מקומו תחתיו. בהיות משמרת סופר העיר גדולה ונכבדה בימים ההם, זכה האיש הצעיר להקרא גם הוא אל משתה הנסיך, ובהתאותו תאוה להכבד על פני כל, מצא לו מקום לקפץ בראש ולהתפאר בחכמתו כי רבה, ויען ויאמר:

– הדבר אשר עליו חדה חידתך הוא – היין.

– אכן בנת לרעי, רעי! – הודה לו הלץ – והנני לתת לך את בתי… אשר תולד לי, בקחתי לי אשה לקץ הימין.

כל השומעים שחקו וימחאו כף, והעלם נכלם ויאבה לסגת אחור, אך הלץ אחז בו ולא הרפהו עוד, ויוסף ויאמר:

– אשובה אחודה לך חידה, ואם תמצאנה הפעם - ונתתיה לך. וזאת היא:

כל השומעים שחו ראשיהם, כי כבד הדבר מהם. אך העלם לא נחת מפניו ויען ויאמר:

– אנכי מצאתי חידתך, כסיל אדם! הלא זה הוא המטאטא ארובת העשן העולה מאש האוכלת את העצים אשר על האח המבוערת.

השומעים התפלאו על חכמת העלם, והלץ ענה ואמר:

– השתחויתי לך, אדוני! ואת המטאטא הזה אתן בידך אשר תעשה בו את האותות.

פני העלם האדימו כתולע כי היטב חרה לו, גם הקרואים רגזו תחתיהם אבל יראו לפתוח פיהם, כי נפל פחד הלץ עליהם. רק הנסיך שחק מטוב לב ויצהל פנים לכסיל ביתו החוזה מהתלות. והוא לא השיב ידו מן העלם אשר נפל בחרמו, וישב ויאמר:

– עוד חידה אחת אחודה לך, ואם תמצאנה – אענדך עטרות לי:

– גם חידתך זו מצאתי, כסיל אדם! – השיב העלם בגובה אפו – הדבר הזה לא ליהודים הוא, כי אם לאחינו הנוצרים עם שריהם ונסיכיהם גם יחד… ומי יתן והיה לך ולא לי! כי הלא זה הוא: חסרון כיס.

כל השומעים תקעו כף וירעימו בקול שחקם. ופני הנסיך רעמו,– עיניו ועיני היינץ נפגשו ושניהם הבינו כי החץ השנון הזה שלוח אל לבם מידי העלם הנועז. כרגע הזה נשמע קול יקא בדברו אל העלם לאמר:

– אכן מצאת חידתי גם הפעם, ואנכי אחת אמרתי כי אם תמצאנה אענדך עטרות לי, ולכן – הא לך את כובעי!

לדברים האלה מלא הנסיך שחוק פיהו, וכל השרים מלאו אחריו. ואמבראזיוס נשא בשרו בשניו ובחמה עצורה השיב את הלץ לאמר:

– יהי לך אשר לך, ואם קצת בו לשאתו על ראשך, שימהו על ראש הגבעה אשר מאחורי ערפך; חזקהו במושכות כסיל, כי בשמך תרום קרנך, כסלך הוא בכסלך ותָהלתך – תהלתך…

– אם בצלצל שפתים תסלסלני ותכבדני – השיב הלץ בלעגי שפה – למי יאתה אדרתי ועטרתי יותר ממך? ואתה עתה שמע נא יורש כבודי והודי וקח תורה טהורה מפי מורך מאורך:

– ארוממך יקא כי שרית גם יכולת – קרא הנסיך אל הלץ למען שום קץ למלחמת שפתיו – ועתה לך ושוב למקומך ותן מרגוע לנפשך! – ובדברו השליך לו שרשרת זהב לאות רצון וחסד. ואמבראזיוס ביטשען מחה זעתו מעל פניו וישב בחמת רוח אל מקומו.

סר וזעף ישב העלם היהיר בתוך המון הקרואים אשר זרה לו רוחם, וחמתו בערה בו על הלץ אשר ענה גאונו בפניו ועל הנסיך אשר החזיק בו ועל כל השרים הגאיונים אשר עותו משפטו בעשותם חנף לבעל המשתה למען קחה ממנו רצון. אך זאת היתה נחמתו, כי לא יארכו הימים וידעו כלם את כחו כי גדול וממשלתו כי רבה היא. הן משמרתו בעיר ליגניצא החפשיה, אשר על פי זכיותיה הנתונות לה לא יוכל הנסיך לשלוט בה כרצונו, ועתותיה הן ביד ראשי בית הפקידות בלבד – ומי יגדל שם ממנו, אשר בעשרו וחכמתו עולה הוא על כלם? הידמה לו ראש העיר, האיש הבריא והשמן הנרדם תמיד בשבתו לכסא, אשר זה כבר משל ברוחו ויהי לבו כפלגי מים בידו להטותו אל כל אשר יחפוץ? או הישוה לו ראש השופטים, הנותן תמיד בכוס עינו ובשתותו שכור ישכח מחוקק ולבו לא ידע עת ומשפט? – “יקרבו נא הימים – התנחם אמבראזיוס בלבו – והרימוני בחור מעם, והייתי אני בליגניצא עליון על כלם, ואז בוז אבוז להנסיך לודוויג ולהמון שריו ועבדיו המלקטים תחת שלחנו!”. המחשבות האלה אשר בהן הגה יומם ולילה עלו על לבו עתה, ובהיות רוחו מלאה מהן לא שת לבו למצהלות הקרואים ולשירי הגבורה והאהבה אשר שרו במקהלות כארח מרום עם הארץ בימים ההם ובעת ההיא, ונפשו כלתה לרגע אשר יקומו כלם ממקומם לצאת במחול משחקים. אז עזב את חדר המשתה ויתהלך לבדד הרחק מעדת הקרואים עם כל שאונם והמונם עד בואו חדר בחדר וימצא לו לשכה אחת אשר נמנע ממנה אורה, וידע כי היא לשכת הנסיך אשר בה בחר לשבתו מדי עשותו מעשהו, וישב על הכסא הרך אשר נמצא לו ויעצום עיניו ומחשבותיו עמקו בהלך נפשו. פתאם התעורר וירגז תחתיו – כי הקשיבו אזניו קול צעדים ההולכים וקרבים, וקול הנסיך נשמע בדברו עם אחד ממתי סודו. פני הסופר הלבינו כשלג ולבו הגה אימה, מה יענה להנסיך אם יבוא הנה וימצאהו נחבא כגנב בסתר חדרו! לשוא בקש להחיש מפלט לו, כי לא נמצא שם מוצא אחר בלתי אם הדלת האחת אשר בה בא החדרה. בין כה וכה והנסיך ורעהו קרבו לבוא, ובחרדת לבו מהר אמבראזיוס ויצנח מעל הכסא ויזחול על בטנו עד פנת החדר, שם כרע רבץ תחתיו ויעצור נשמת אפו לבל יכירהו מקומו.

ברגע ההוא בא הנסיך החדרה עם רעהו, אשר לקולו הכירהו ביטשען גם אותו כי זה השר היינץ לבית צעדליץ.

– צדקת רעי בדבריך – אמר הנסיך – כי בעלוץ הקרואים טוב לסור ולהחבא לרגעים אחדים, להחליף כח במנוחת מעט. לרגעים אחדים אמרתי, כי לא נכון לבעל המשתה להתחמק מעדת קרואיו אשר לכבודו נקבצו באו. הן אמרת כי יש לך דבר אלי, לכן דבר נא דברך ידידי ואשמעה.

– אדוני רב החסד! – ענה היינץ – הנה באה העת לשלם להיהודי סטנציל מאיר את נדרי אשר נדרתי לו בעת אשר הפליא ישרו ואמונתו לך. זה ימים אחדים בא הנה נער עברי מעיר ענס אשר באוסטריא וימצא סתר לו בבית הרב בליגניצא, למרות החוק הקשה האוסר על כל יהודי זר להראות ולבוא בשערי העיר הזאת – כי הצרה הגדולה אשר באה על משפחתו השכיחתהו את הרעה אשר נגד פניו. על פי עלילה רעה אשר בשקר יסודה – באשר נשבע לי סטנציל מאיר בשם אלהיו – תפשו הדומיניקנים, ונזיר אחד ושמו איגנאציוס בראשם, את דוד הנער ואת דודתו ויוליכום באזיקים לעיר וויען לעשות בם שפטים נוראים. והנה היהודי סטנציל מאיר מחלה פניך על פי, להריץ דברך להנסיך אלברעכט האוסטרי, להוציא אסירים בכושרות ולשלח רצוצים חפשי, כי תמימים הם ונקיים מפשע רב. ולכן אדוני הנסיך הואילה נא ועשה זאת ברוב חסדך! ואני ידעתי כי לא ישיב האוסטרי פניך ריקם, ואז שתים טובות תעשה: כי נפשות נקיים תציל והיהודי סטנציל מאיר הבוטח בנו לא יבוש משברו.

רגע אחד השיב הנסיך אל לבו ואז אמר:

– לו יהי בדבריך, היינץ ידידי! מחר בבקר אצוה לסופרי לערוך אמרים בשמי להנסיך אלברעכט. כי אמנם ידים רמות שנאתי ונפשי קצרה בעמל היהודים האמללים, הנגשים והנענים מאת מציקיהם כח, אשר בגאותם וקנאתם הושיבום עד דכא וישפילו ערכם מכל בני האדם. גם בליגניצא עירנו יחשבו עליהם רעות, ולכי ינבא לי כי הנער הזר אשר סר הנה לא ינקה מהם אם לא נהיה אנחנו עליו סתרה… מי יתן ולא יודע סודו לסופר העיר אמבראזיוס ביטשען… שמע נא היינץ – קרא הנסיך פתאם – הן דרך הסופר הזה לא ישר בעיני, עיניו מפיקות ערמה ורהבו עמל ואון, – והנני דואג אותו פן יהיה לשטן לי והקים עלי רעה ממקומו. כאשר אחזה לי אני, הנה האיש הזה מחמר אחר קורץ וביתר יועצי העיר לא יתחשב, כי גבהו דרכיו בגובה רוחו ובבקשו לו גדולות לא ישוב מפני כל. אבל נחשוך נא דברינו לעת אחרת, ועתה נמהר נא ונשובה לעדת קרואינו.

אך יצא יצאו הנסיך ורעהו מן הלשכה, ואמבראזיוס קם ממקומו ויצא ממחבואו, ועל פניו החורים נראה שחוק בליעל – כי הקשיבה אזנו את כל דבריהם. לבו היה כסיר נפוח מחמתו אשר בערה בו וקנאתו אשר בשאול קשתה.

– עוד זכור תזכור את הלילה הזה ותשוח עליך נפשך – עקש פיהו להנסיך בחרקו שן אחריו – זכור תזכור גם אתה גם היהודים הנקלים והנבזים המחזיקים במעוזך. אכן צדקת בדאגתך את סופר העיר, אשר לא ישרה דרכו בעיניך – כי אמנם הסופר הזה בעיניו המפיקות ערמה עוד הרבה ירבה כעשך והותך… ובכן מצא הנער היהודי מנוסו ומפלטו בבית הרב, – טוב הדבר, עוד מעט ויבוש ממבטו; והכהן איגנאציוס השיא על היהודים עון אשמה – גם זו לטובה, ואנכי לא אשכחנה… האח! ימים יבואו יודיעו יד מי תגבר, אם יד הנסיך לודוויג או יד סופר העיר אשר מראה עיניו לא לרצון לו.

בקצף על שפתיו יצא מאת הלשכה אשר היתה סתר לו, ועד מהרה עזב גם את היכל הנסיך וישב העירה.

 

ג.    🔗

על המקום ההוא אשר ישתרע עתה אחד הרחובות הגדולים בוויען החדשה, עמד עד סוף המאה החמש עשרה בנין גדול ונורא, מעון האינקויזיציא ומקום משפטה וממשלתה האיומה. אל מראהו הוטל כל בעל נפש והמון חצרותיו הנמשכים מסביב לו כקורי השממית בשחת רשתה, נתנו עדיהם כי פה סגרה שאול בריחיה בעדה וכל הנלכד בחומותיה האפלות לא ישוב עוד לראות אור. אכן נאמנה עדותם מאד! שם קננה הרשעה; משם יצאה קנאת הדת להחניף ארץ בדמים; תחת שאה התגלגלה על אלפי אדם בפרשה עליהם רשתה, וביותר כלתה רעתה ביהודים עם חרמה – עליהם סמכה חמתה באכזריות רשע ותדכאם לפני עש.

בחדר הגדול והרחב המשתרע כמעט עד חצי הבית בקומתו התחתונה, ישב איש זקן ושיבה בקומה כפופה מרוב שנים ובעינים בוערות כלפידים מאש תמיד היוקדת בקרבו – הוא נשיא הדומיניקנים וראש האינקויזיציא בימים ההם. ראשו הלבן כשלג נתמך על זרוע ימינו ועיניו שחו לארץ, בהתאמצו לגלות עמוקות מני חשך ולחשוף עצה ממעמקים. ברוב שרעפיו בקרבו לא שת לבו אל שני הנזירים העומדים לפניו בכובד ראש והמצפים בכליון עינים אל מוצא שפתיו, פתאם הרים הזקן את ראשו וישם עיניו באחד מהם ויאמר:

– הקשית לשאול, בבקשך לתת בידך את היהודי ישראל מעיר ענס ואת שרה אשתו, להכביד עליהם אכפך ולענות נפשם עד הצילך מפיהם דבר אמת על העון אשר עשו. זכר לך איגנאציוס הכהן ואל תשכח כי הנסיך לודוויג מעיר ליגניצא עזרם ומגנם הוא, אשר שלח דברו לאדוננו הנסיך אלברעכט ויחל פניו להסיר ידנו מעליהם ולהוציא ממסגר נפשם…

– לדבר הזה יסלח נא אבי – נחפז הנזיר להשיבהו ולא נתנו לכלות דבריו – הן סופר העיר ליגניצא אמבראזיוס ביטשען הודיעני בכתובים שרש דבר נמצא בזה, ועל כן ערבתי את לבי להעיר את לב אדוננו הנסיך על המכשלה אשר תחת ידו. להיזרעאלי הזה יש נער עז נפש, הוא בן אחיו אשר גם ידו היתה במעל הקדשים ובעצתו נעשתה התועבה ההיא. הנער ההוא ברח בהחבא ויבוא ליגניצאה, ועל פיהו הערימו היהודים סוד לגנוב את לב הנסיך ההוא ולמצוא החסות בצלו. ועל מי נשען הנסיך לודוויג בהגידו להיזרעאלי ישרו? הלא רק על עדות היהודים ההם,– אבל היאמנו דבריהם מעדותי אני ומעדות הכהן סיקסטוס, אשר כמוני ראה גם הוא בעיניו את התועבה הנעשתה?

– וכל זאת הגדת לאדוננו הנסיך?

– בפי ובשפתי הגדתי לפניו ולא כחדתי, אבל שוא שחתי אמרי כי לא נענה לי. ועתה הנה זה שני ירחים עברו מאז נעשתה התועבה בקרבנו, מאז חללה דתנו הקדושה ואמונתנו הוטמאה – ועוד לא נעשה משפט באנשי הבליעל לכפר פני אלהינו; עוד לא כשל זדון ולא נשבר מטה הרשע, והנה אנחנו מאשרים זדים לחרפתנו ולקלון בית אלהינו; כי נצב אדוננו לשטן לנו, הנסיך אלברעכט מקשה לבו לבלי האמין לקול דברי. ועל כן שחרתיך אבינו הנשיא כי תנסה אתה דבר אליו, ואני ידעתי כי לא יוכל האדון להשיב פניך וחפץ ה' בידנו יצלח.

– הלא הגדתיך את אשר השיב הנסיך על דברי. הוא צוה להציל דבר אמת מפי הנאשמים מבלי ענותם, ורק אם יכבידו לבבם וימאנו תת תודה אז נוכל להכביד עליהם אכפנו. אבל שמע נא איגנאציוס – קרא הנשיא פתאם בלטשו עיניו להנזיר – דע לך כי הנסיך השתאה על פחזותך ותאות נפשך לכלות חמתך ביהודים ההם. ואשר עם לבבי לא אכחד, כי יש אשר גם אני אשתומם כמהו… ואוי לכם איגנאציוס וסיקסטוס אם יודע לי כי בעקבה תתהלכו עמי וקנאתכם לדת קדשנו היא רק כסות עינים, לכסות על נקמת נפשכם בקנאה מסתרת.

לדברים האלה הנאמרים בקול כרעם חורו פני שני הנזירים ותרעדנה כל עצמותיהם מאימות מות אשר נפלו עליהם. אבל עד ארגיעה אמץ איגנאציוס את לבבו ויפתח פיהו להשיב דבר. אך הנשיא קדם פניו, כי נחם על הדברים הקשים אשר השמיע בחפזו, ויוסף ויאמר:

– אנכי רק הזהרתיכם לאמונה, אבל עודני מחזיק בתומתכם לעת הזאת – לכן הרגעו אחי והיו תמים. לכו לכם אל האסירים וחקרו אותם כלבבכם, ואנכי אשלח את סופרי אתכם וכתב הוא על הספר את כל הדברים אשר תוציאו מפיהם.

שני הנזירים השתחוו דומם ויפנו ויצאו. כמעט סגרה הדלת מאחריהם ואיגנאציוס לחש באזני רעהו לאמר:

– שמע נא סיקסטוס! הנה להזקן הכסיל עוד עיניו בראשו והן מיטיבות לראות מאשר חשבנו אנו. ולכן עלינו להזהר ממנו ולהשמר בנפשותינו פן נפול ברעה, בהודע לו מחשבותינו ויצר לבבנו לרחל היפהפיה…

– החרישה ודום – לחש אליו סיקסטוס בנשאו סביב עיניו בפחד ומגור – כי פה אזנים לכותל… נלכה נא אל הלשכה אשר פנה הנשיא לנו ושם נתיעץ על צפונותינו…

– הנה פה בטוחים אנחנו מכל עין רואה ואזן שומעת – אמר סיקסטוס בבואם הלשכתה – ועתה הגידה נא לי מה החדשות אשר הבאת אתך מפראג? הן ברגע שובך קראנו הנשיא אליו ועל כן לא השמעתני עוד מאומה, ואתה הלא תדע איך כלתה נפשי לדעת דרכך.

– התפאר נא עלי, אחי, כי חדשות אודיעך, נצורות אשר לא פללת – לחש איגנאציוס ויחבק ידיו בחדוה – הרשת פרושה לרגלי יונתנו, עוד מעט ותלכד בשחותנו. הלא ידעת כי עבערהארד משרתנו ומרגלנו גלה פה באחד בתי המלון את עקבות יעקב היהודי המשרת בבית היזרעאלי, ובערמתו הוציא מפיהו מלין כי בא הנה מפראג במלאכות מיכאל ורחל, לחקור לדעת אחרית דודיהם העצורים בזה. והדבר הזה די היה לי לאחוז דרכי שמה ולהתחקות על שרשי רגליהם. אכן לא נקל היה לי לבוא פראגה – כי ההוסיטים חונים עליה מסביב והכופרים האלה שונאי דתנו הם ואויבינו בנפש. אך אנכי התחפשתי בלבוש אכר ואעבור שלום ואבוא העירה ואמצא לי מלון בבית מקלט הבנדיקטינים, ששם הנשיא הראש הוא ידידי מנעורי, ואליו גליתי את סודי ואשאלהו, היש אתו איש היודע מוצא רחוב היהודים ומבואו. ויצג הנשיא לפני את איש אחד מגרי המקלט ושמו קיליאן, אשר עבד בבית היהודי ייטלש וזה לפני ימים אחדים גורש מעל פניו בהמצא בו ערות דבר, כי כחש וגם שם בכליו. באיש הזה בחר הנשיא לקרבהו אליו, כי מצאהו נכון לפניו לתת נקמתו ביהודים לעת מצוא חפץ. ועתה שוה נא לנגדך איך פחד ורחב לבבי, בשמעי מאת קיליאן כי בת אחי היזרעאלי העשיר, הנערה רחל אשר אליה אנחנו נושאים את נפשנו – בבית ייטלש היא, שם נבקשנה ונמצאנה!

– נפלאים לי דבריך עד כי יפוג לבי וכמעט לא אאמין כי אזין קולך– קרא סיקסטוס ויגל ברעדה – אשרינו מה טוב המקרה הזה לנו ומה רבה תקותנו! אבל איכה נמצא אחיה לה? הלא סופר העיר ליגניצא חשב לאסור את היהודי הצעיר בבור השבי, על העיזו בנפשו לבוא שמה, אשר לא כדת.

– אמנם כן, וגם אני חשבתי כי הנער עצור בבית האסורים, כלוא בליגניצא ולא יצא, ומאד השתוממתי בשמעי מפי קיליאן כי גם הוא יושב עתה בבית ייטלש. אבל קיליאן הוא איש אשר אזנים יכרה לו לשמוע ולהבין דבר; הוא הטה אזנו מאחרי הדלת ויקשב וישמע את אשר ספר הנער לייטלש בהמתיקם סוד יחדו. כי כבוא השוטר בפקודת סופר העיר אל בית הרב בליגניצא לאסור את הנער מיכאל המתגורר בביתו, לא מצאהו עוד. ויבקש הדבר וימצא כי קדם השר היינץ לאסוף את הנער אליו, ושם על אדמת הנסיך נבצרה מהסופר מזמה לשלוח ידו בו,– וכן נמלט מיכאל מכף אמבראזיוס ביטשען ויבוא פראגה. ועתה כלה ונחרצה יעשה סופר העיר בהרב הליגניצי, על אשר ערב את לבו לתת ליהודי זר מעון ומחסה בצל קורתו, והרב לא ימלט עוד מידו, אבל לא הרב הליגניצי מגמת פנינו הוא כי אם הנערה רחל, אשר גלינו מחבואה ולנו תהיה. אולם עוד חזון למועד אשר אגיד לך איך נפיק זממנו –ועתה נקומה ונלכה לבקר את אסירינו; אולי קצה נפש האיש ואשתו במאסרם הקשה ויבחרו מות מחיים ויתנו תודה. אבל דע לך סיקסטוס כי גם בזה לי עצה מוצאת, ואשר הניאנו הנסיך מענות את נפשם לטובתנו היא,– הלא אם נגיד לרחל כי חיי קרוביה בידינו נתונים לשבט ולחסד וכי יש לאל ידנו לחלץ מצרה נפשות דודיה אם תתן לנו דודיה… אז תכנע מפנינו ומלא תמלא את כל משאלותינו.

שחוק פרוע עקש פי שני הנזירים בקרצם עין איש לרעהו, ויחד קמו ממקומם ויעזבו את הלשכה לרדת אל בור השבי, אל מקום אשר בו האסירים נחתים. – – –

עמוק, עמוק באדמה מתחת לבית היתה המערה אשר בה נתנה האינקויזיציא כעס קרבניה לעשות בהם נקמותיה לעת אפה. חשכת צלמות כסתה את האסירים האמללים; יומם חתמו למו בתי כלאיהם מראות אור, וליח הקירות הרטובים העלה ריח באוש ואדים משחיתים אשר שמו מחנק לנפשם הנהלאה – לולא נמצא צהר קטן וצר במעלה הקיר להביא בו רוח מעט מחוצה לו, השם חלקם בחיים כל עוד נשמתם בם, אבל לב מי יהגה תודה להאכזרים על החסד הזה המשוך לו מהם להאריך נפשו? הלא טוב לו למות בפעם אחת, מגוע מעט מעט בחבלי שאול אשר יאחזוהו ולא ירפוהו עוד עד כלותו?

זה יותר משלשה ירחים עלפו נפשות ישראל ושרה במאסרם הנורא. מאז נסגרה הדלת הנחושה בבריח ברזל מאחריהם, לא נפתחה עוד לפניהם. בעד החור ההוא המכנס רוח ממרום להיות נפש, הורד להם אכלם בעתו – פת להם יבש נקודים וכד מים באושים ונמאסים, לאכול בדאגה ולשתות בשממון עד אשר יקראו לעמוד למשפט. אבל זה ירחים שלשה עברו ועוד לא נפקדו לשמוע משפטם או לדעת למצער במה ישימו אשם נפשם; כמת מלב נשכחו וזכרם אבד מני ארץ, – אין זאת כי אם כלתה להם הרעה לשבת כה במחשכים עד אשר יתמו לגוע. אסורים בנחושתים כבדים אל קיר הכלא ישב האיש ואשתו באישון חשך; איש לא ראה פני רעהו, אך נפשותיהם התלכדו יחד בצקון לחש, ומדי קצרה רוחם בצרתה להם זעק לבם אל ה' והשתפך עליהם נפשם בתפלות ישראל בזמרות דוד ושב ורוח להם. הנה כן נשמרו ברוחם בהיות לבם נכון עם אלהיהם, אבל בבשרם שלח רזון, קומתם כפפה, פניהם נפלו, שערות ראשם נהפכו לשיבה ועיניהם שקעו בחוריהן ואורן נדעך ונצמת מפני חשך. ובכל צרותיהם המה הכי כבדה מהם דאגתם לקרוביהם, בני הנעורים עצמם ובשרם, בכלות נפשם לדעת מה היה להם: אם נצולה רחל מפח יקוש או נפלה בידי אויבם עז אשר פרש עליה שחת רשתו.

הדאגה הזאת לא נתנה דמי לשרה ותדכא כחלל רוחה. וישראל בקש לה תנחומות אל וינחמנה וידבר על לבה, בעוד אשר לבו ידע מרת נפשו וכמוה חרד לרגעים בדאגתו הרבה.

פעם אחת בעזוב האשה עליה שיחה והוא אץ לנחמה הבל ולהשיב נפשה אל המנוחה אשר נעדרה גם ממנו, נשמע קול רעש מאחרי הדלת הסגורה. בריחי הברזל הוסעו, והמפתח הושם בחור המנעול… הנמצאו להם גואלים אשר חשקו נפשם משחת בלי?… התקוה הזאת רחקה מהם, בדעתם כי יד האינקויזיציא רוממה והיא לא תדע רחם.,. הזכרו שופטיהם אותם להעמידם בדין?… או כבר נגזר דינם ומלאכי המות באים לעשות בם משפטם החרוץ?…

עוד האסירים חושבים והוגים מבלי דעת מה יהיה להם, והדלת נפתחה ומאור גדול אשר נגה פתאם על היושבים בחשך כהו עיניהם מראות את פני האנשים, אשר באו ויציגו שלחן וכסאות בבית בתוך, וכאשר באו כן שבו דומם ואה הדלת סגרו אחריהם. אחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת שנית וחמשה אנשים עוטים מעילים אדומים ופניהם חבושים בטמון צעדו על המפתן ויקרבו אל הכסאות הערוכים לפניהם מסביב לשלחן. בנפש נמוגה חכו שני האסירים לדעת מה יהיה להם.

אז קם אחד האנשים, וכמעט החל לדבר וישראל רגז תחתיו ויתר לבו ממקומו – כי הכיר את קול אויבו עז, קול הנזיר איגנאציוס, הנשמע אליו מבעד למסוה לאמר:

– הן היהודי ישראל היזרעאלי מעיר ענס ואשתו שרה נאשמו מאת האינקויזיציא הקדושה בעון הרב. ועתה קום ועמוד מגיד פשע והוכיח עליהם אשמתם!

מגיד הפשע קם ממקומו, וגם אותו הכיר ישראל לקולו – כי הוא הנזיר סיקסטוס היושב במקלט הדומיניקנים בעיר ענס.

– היהודי ישראל היזרעאלי מעיר ענס ואשתו שרה חטאים בנפשותם – אמר סיקסטוס – בפתותם את האשה זבינא אשת קלמן השוער בבית תפלתנו שמה, למכור להם את לחם הקודש, לתת שקוציהם בו ולטמאה ולשלחהו לראשי קהלות עמם בכל מושבותיהם להתעלל בו ולעשות כמהם.

– הנה עונכם ענה בכם – אמר איגנאציוס – ועתה תנו תודה ואל תכחדו דבר!

בקול שח כאוב מארץ ענו הנאשמים לאמר:

– שקר הדבר, כזאת לא עשינו מעולם!

– הלא בכף נתפשתם בשקלכם כסף על יד האשה השוערת, והארגז עם לחם הקודש נמצא על שלחנכם!

ברב כח התחפש ישראל למשול ברוחו ולהשיב חמתו הנתכה כאש בקרבו על האיש הבליעל אשר הביא הרעה על ביתו ואשר קם עתה להיות לו לשופט ומוכיח, ובכל מאמצי כחו התאפק בהשיבו דברו בקול חרד מלב רגז:

– האשה העתירה לי כדרכה לתת לה מסת נדבת ידי להציל מרעב נפשה, ובדברה אלי שמה את הארגז על השלחן ואנחנו לא שמנו אליו לב.

– הוי יהודי, השמר לך מדבר כזב, פן יקומון העדים ויעידו על עונך, ואז…

– יקומו נא וירשיעוני, אנכי לא אירא אותם – שסעהו ישראל בהרימו קולו מחמה מסתרה – אם ישימו אשם נפשי אז תהי עדותם שקר ומוצא שפתם חנף ומרמה.

– הנה שמעת את דברי היהודי – אמר איגנאציוס אל הסופר הכותב כל הדברים בספר – הוא העז בפניו לחרף אנשים נוצרים ולשומם לדוברי כזב. קרבו הנה עדים נאמנים והגידו את כל אשר ראיתם ושמעתם!

שני אנשים קמו ויעידו ויגידו ככל אשר אמר סיקסטוס לפניהם.

– התשבעו לאמונה על דבריכם כי כנים הם?

– אנחנו נשבע!

ככלות שבועת העדים שם איגנאציוס פניו אל האסירים, ויען ויאמר:

– ומה תענו עתה על דבריהם?

– כי שקר דברו ולשוא נשבעו – ענו שניהם, וישראל הוסיף לאמר:

– כי בכסף נשכרו ממך איננאציוס להשחיתנו ולנקום בנו על אשר גרשנוך…

– דום יהודי והאלם!– השתיקהו איגנאציוס ברוגז קולו, ויפן אל הסופר ויאמר:

– אל נא תשת לב לדבריו… כי משוגע הוא… אנכי לא ידעתי את היהודי הזה מעודי… וכל דבריו הבל ורעות רוח… האף אין זאת, סיקסטוס?

אבל בטרם יפתח סיקסטוס פיהו, קפץ ישראל ממקומו ויקרב אל השלחן ככל אשר נתנוהו כבליו לגשת, וירעם בקולו על איגנאציוס ויקרא:

– הן אתה היית בעוכרי, אתה האבדת את ביתי ותשחת את נחלתי. ואני אמנם ידעתי כי אחריתי עדי אובד, כי אתה חפצת במותי ואין מידך מציל. הנה אני ואשתי האמללה נכונים לצלע ומות ישרים נמות; אבל כל עוד נשמתנו בנו לא נחדל לקלל אותך איגנאציוס עוכר נפשנו ואת חבריך ועוזריך לרעה… הביטה אלינו, כמר, וראה את חרפתך! הן כל אלה עוללת לנו, עורנו צפד על עצמנו, יבש כחרש כחנו וחיינו לשאול הגיעו, – אבל חי ה' היושב בשמים כי העון הזה לא יכפר לך עד בוא עתך; יד אלהי הצדק תגיעך באשר תהיה ופתאם יבוא כשאה אידך ומות נבל תמות, ואז בסור אליך מר המות, בהמק עיניך הטמאות אשר נשאת אל רחל בת אחי להשבית מטהרה – נבוא אנחנו אליך לשלחך בדרך עולם ולהעמידך בדין לפני שופט עליון וידעת את תנואתנו!…

כאיש אשר נשכו נחש כן נתר איגנאציוס ממקומו לשמע שם רחל היזרעאלית. בעברתו ומבוכתו הסיר מעליו מסוהו והנה ננלו פניו פני להבים! עיניו בערו כלפידי אש וכמעט יצאו מחוריהן – כי באש קנאתו נדעכה נפשו ממקומה ויבעתוהו צר ומצוקה, וישאף רוח כתנים וינסה לדבר, אבל לשונו דבקה אל חכו ורק קול פחדים נשמע ממנו בקצף על שפתיו, ואז צנח על כסאו ויאנק דום. כשוב אליו רוחו הביט ברעדה אל הסופר ופניו חורו כשלג בהשיבו אל לבו כי אם יגלה הסופר להנשיא הראש את הדברים האלה, וכלתה הרעה אליו ולסיקסטוס רעהו והובאו המה בתחתיות ארץ ונמקו שם בעונם ואבדו באפס תקוה. לבו הגיד לו כי אך באחת יציל נפשו, אם יעצור כח להכזיב את היהודי על פניו ולהסיר מעליו חרפתו אשר חרפהו; אבל עוד לא התפתחה לשונו מחרצובותיה, עוד קול מליו נחבאו והגה מפיהו לא יצא. דומיה איומה שלטה בכל המקום הנורא ההוא, לא נשמעה בלתי אם אנחת איגנאציוס אשר הוציא ברוחו הקשה בעטוף לבו ואנקת האסירים בירכתי כלאם בבכותם במסתרים על מר נפשם. לאחרונה קם הסופר ממקומו ויאסוף גליונותיו ויאמר במנוחת נפש:

– הנה המה הבקרת, והאסירים ידעו אחריתם בשבת שופטי הקודש לדון דינם. ועתה נלכה ונעזבה את האסירים לנפשם!

וארבעת חבריו שמעו לקולו ויפנו וילכו. ואיגנאציוס מהר לצאת בכלות נפשו לדעת אם יאיץ הסופר ללכת אתם אל הנשיא הראש או יחשוך דבריו לעת אחרת, ואז תהיינה עתותיהם בידיהם להמתיק סוד ולשית עצות בנפשם. כבואם אל המקלט שמע מאחד המשרתים כי הלך הנשיא אל הנסיך ושם ישאר עד הערב, ותחי רוח איגנאציוס ויאץ ברעהו לבוא אל הלשכה. שם שלח רסן מעל פניו ויקלל את יומו ויער כל חמתו על היהודי הארור אשר נועז בנפשו להוכיח עליו חרפתו.

– מה בצע ברגזך? – שאל סיקסטוס את רעהו הרץ בלשכה הנה והנה כמשוגע אשר רוח רעה תבעתהו – בזאת לא יושע לנו ממצוקתנו. הרגע ודום! שמעני ודע לך כי אתה היית בעוכרינו ולא היהודי – כי לוא משלת ברוחך אזי לא יראנו רע. ועתה לא נוכל עוד להשאר פה, פן יבולע לנו.

– אבל אנה נסע ונלך?

– הכזאת עיר תשאל? פראגה נלכה, לראות את יונתנו מחמד עינינו.

– חדל לך מהתל בי, כי לא עת שחוק היא לנו.

– אנכי לא אשחק ודברי הלא לאמונה – כי כבואנו שמה אל ראש המקלט נמצא מפלט לנו לימים הרבה, ואם יפשוק הסופר שפתיו וחרה אף הנשיא הראש עלינו – מה ממנו יהלוך? הן אנשים אחים כמונו ידעו למצוא עצה ולעשות דבר בעתו – או אולי יש את נפשך לחכות עד שוב הנשיא הראש ועד כלותו חמתו בנו?

– חלילה וחלילה! – קרא איגנאציוס בחרדו תחתיו – נמהר נחישה מפלט לנו, ואחד המשרתים יגד להנשיא הראש, כי נקראנו בדבר נחוץ לשוב אל מקלטנו בעיר ענס, ודרכנו אצה לנו עד כי לא יכולנו לחכות לו ולקחת ברכה ממנו.

אז מהרו הנזירים ויחבשו את שקיהם, וכעבור רגעים אחדים עזבו את הלשכה ואת המקלט וילכו לדרכם.

 

ד.    🔗

צללי ערב נטו, ורוח אלהים, רוח צח משובבת נפש, מרחפת על פני העיר פראג ועל כל מקראיה. האביב בא לחדש פני אדמה, ואתו כל שעשועי החיים הצרורים בכנפיו להרנין כל מרחבי ארץ. כל זרע רוע, כל צמח נטוע, מצפרי שמים ועד בהמות שדי ועד הרמש הרומש על האדמה, יחד הרימו ראש, יחד ששו ועלזו לקראת האביב שמחת גילם. רק ברחוב היהודים ערבה כל שמחה, בהביטם צר מעון בכל אשר ייטיב האביב את באי עולם – כי בשפכו את רוחו על שדה ויער, על הר ובקעה ועל עיר ומתים, רק מעט מזער אליהם יגיע, בשבתם במעוף צוקה, בקרן חשכה, ששם נכלאו מקנאת עם, משנאת דת ומהמון צריהם השאטים אותם מסביבותם. תלאיה החיים ודאגותיהם לבקרים עמוסות על האמללים האלה משא לעיפה, ולא להם להתענג על נעימות האביב ומחמדי הטבע, כי לא עליהם יראה פעלם והדרם, שלל צבעיהם לא ירהיבם ובחיל תמורותיהם לא יעלוזו, הן כל ימיהם רעים ואף כי בעת ההיא, עת צרה וצוקה לישראל, בה נאנחו כל שמחי לב וכל פנים קבצו פארור. אכן לא לנפשותיהם דאגו, כי כל עוד יד ההוסיטים רוממה היו גם היהודים גרי פראג, העיר היושבת על נהר מאלדוי, שאננים ובטוחים מפחד רעה; אבל רע ומר היה בעת ההיא לאחיהם יושבי אוסטריא, הנתונים בצרה גדולה והחרדים לרגעים מפחד העלילה הרעה אשר עוללה לנפשות צדיקים ותמימים, נפשות הגביר ר' ישראל היזרעאלי ואשתו הכבודה, ותביאן בתחתיות ארץ, בחזקת יד האינקויזיציא הנוראה, אשר חרבה נטושה על כלם – ואחריתה מי ישורנה!

ועל כלם רבה הדאגה והתוגה בבית ההוא אשר בצל קורתו באה רחל עם מיכאל אחיה, בהחישם מפלט להם מפני הרעה אשר כלתה לבית דודם. לשוא התאמץ ר' מנחם ייטלש ואשתו למצוא תנחומות לנפש רחל ולהעלות ארוכה לשברה האנוש – כי נחם נסתר מעיניה בדאגתה כל היום לנפשות קרוביה היקרים. הוד עלומיה אבד, אור פניה ואדם לחייה יחד נאספו, ועגיל תכלת נראה מסביב לעיניה האדומות מבכי וישת על חשכת פניה נוספות, רק פעם אחת אמצתה תקותה ועל פניה נגה אורה כמלפנים – בשוב מיכאל אחיה מעיר ליגניצא ובשורה בפיהו, כי נמצא להם הנסיך לודוויג לעזרה בצרה. אבל כאשר חלפו ימים ושבועות וישועות לא נעשו לקרוביה מחמדי נפשה, שבו אליה פחדה ודאגתה וידכאו כחלל רוחה. כל רואיה נדו לה ולמראֶה נשבר לבם בקרבם, ולאחיה נגעה תוגתה ודאגתה עד הנפש – ולא יכל עוד להתאפק ולשבת דומם, ויתן את לבו ללכת לוויען, לדרוש ולחקור בסתר, אולי יצלח להוציא תעלומה אור ולדעת אחרית דבר. אמנם רחקה התקוה מלבו כי חפצו זה בידו יצלח, ובכל זאת אחז דרכו למען תת תקוה בלב אחותו הנונה ולהאריך נפשה בתוחלת מעט. בחדש אייר עזב את פראג בקחתו אתו מכתבי מליצה לנכבדי ישראל בוויען, וזה מקרוב הודיע על ידי יעקב משרת ביתם כי יש תקוה לקרוביהם ולחג השבועות שוב ישוב פראגה. ועתה הנה עוד יום אחד כי יעבור ואתא ליל התקדש חג, ועל כן יחלו כלם למיכאל ומרגע לרגע שמרו עת בואו.

כל היום ההוא עמדה רחל על יד החלון ותט אזנה ותקשב לכל רעש אופן ומשק מרכבה עוברה, ותט ראשה ותשקף בעד האשנב בכלות שארה ולבבה לראות את מיכאל ברגע שובו. ובעללא גם היא באה החדרה ותתצב לימין רחל, ולבה עלץ בקרבה בראותה פני רעותה כי טובו בפעם הזאת ועיניה כי שבו הזהירו באור יקרות כמלפנים. גם אמנם ערב עליה שיחה בדברה כל היום במיכאל ידיד לבבה, ושפתיה שבחוהו באהבת אחות נאמנה ותרב להגיד תהלתו באזניה ולספר כל מעלות רוחו, תומת נפשו ונדבת לבבו ותורתו כי רבה וחכמתו ותבונתו כי גדלו מאד.

– תיקר נא נפשו גם בעיניך, ידידתי היקרה! – אמרה רחל פתאם אל רעותה – כי אדם ביקר הוא.

לדברים האלה הסבה בעללא פניה אשר האדימו כתולע; אבל לשוא בקשה להסתיר רגשותיה, כי בחנוה עיני רחל ותדע שרש דבר נמצא בה. ושחוק נעים הופיע על שפתי האחות המאשרה בהפנותה אליה בידיה את ראש בעללא הנכלמה, בי נחשפה פתאום ומצפוניה נבעו.

– הסכלת אחותי עשה, בהסתירך סודך מרעותך אוהבתך – קראה רחל בנשקה את בעללא – לו יכלתי אזי קצפתי עליך וגערתי בך על ככה… אך מה זה תדמענה עיניך, אחותי תמתי?… הנחמי נא כי עוד מעט ודודך בוא יבוא… כרועה ההוא אשר שר המלך שלמה שירתו לו, הנה זה בא ממעונות אריות, מהררי נמרים אל רעיתו השולמית, לרעות בגנים וללקוט שושנים… אבל הגידי נא לי אחותי כלה, היודע הוא את סודך כי מאושר באדם הוא?

עוד מלתה על לשונה וקול מרכבה ושעטה פרסות סוסים קלים נשמעו במרוצתם מפאת הרחוב. כחץ מקשת מהרה רחל אל החלון ותט ראשה ותקפוץ ממקומה ובקול קורא “הנה זה בא!” רצה החוצה ותרד חיש מהר במעלות הבית ותפול על צוארי מיכאל אחיה. עד מהרה בא גם ר' מנחם ייטלש ואשתו לקדם פני אורחם, ואז באו יחדו אל חדר האוכל, ששם פגשתם בעללא ותברך את מיכאל לשלום. ועפעפי רחל בחנו את אחיה בהשיבו שלום לה, כי אדמו פניו ושפתיו נעו בלי נשמע קולו – ולבה הבין את המענה אשר קותה לשמוע מפי בעללא ברגע בוא אחיה הנה.

כלם ישבו אל השלחן ויאכלו. אז ספר מיכאל על אדות הגביר ר' קאפיל הערץ מוויען, אשר אליו ערך ר' מנחם דבריו בכתובים, כי רבות יגע ועמל בדי ריק לדעה אחרית דודו ודודתו. עד אשר הצליח לקנות בכסף לב סופר הנסיך אלברעכֿט, והוא הגיד לו כי עוד לב הנסיך טוב אל האסירים, ובאפס אותות ומופתים אשר יוכיחו על עונם לא יתנם לענות נפשם.

– זאת הבשורה המוצאת בפי לעת הזאת – כלה מיכאל דבריו – אבל הבטח הבטיחני ר' קאפיל להודיעני על ידי אנשים נאמנים מכל הנעשה שם. ולכן איפוא תהי נא זאת נחמתנו, כי שלום בעצמיהם ומלאכי החבלה לא ישלטו בם לדאיב את בשרם. אבל נוראות נפלאתי בשובי הנה – אמר מיכאל בפנותו אל בעל הבית – כי לפני שערי העיר ובחומותיה פנימה ראיתי המון גוים חלוצי צבא. אכן הכרתי מראיהם כי הוסיטים המה, אבל מה זה קול הקריה הומה ועל מה ולמה כל השאון הזה כביום מלחמה?

– אכן יום מלחמה קרוב ועדינו יאתה – השיב ר' מנחם אמריו לו – הנה העם יהמה כהמות ים לגליו והמונו כשאון מים כבירים ישאון, מאז הומת יאהאנן קרזס באכזריות חמה, אשר קשרוהו בברעסלוי אל זנבות סוסים ויסחבוהו סחוב והשלך בראש כל חוצות ואחרי כן שרפוהו באש – על אשר מאן להקשיב לפקודת הכמרים באספתם בקונסטנץ. וההוסיטים שלחו ציריהם אל הקיסר זיגיסמונד להתאונן רע באזניו על הרצח הזה אשר נעשה בארץ ממשלתו, אך הוא הקשה אליהם ויגער בם וישלחם בחרפה מעל פניו. על זאת חרה אף כל העם, ושרי פראג הבירה מרדו בו ויקראו את כל החיל להאסף הנה ולבחר איש אחר מקרבם אשר יהיה למלך על ארץ ביהם. אתמול בא הנה החיל בהמון רבה, אנשים ונשים נושקי רומי קשת נקבצו באו ועל צבאם יאהאנן ציסקא הנערץ בגבורתו. הגברים נטו אהליהם על האי הגדול אשר לפני שער הפרצים, והנשים המזוינות חונות במקלט סט. אמבראזיוס אשר בעיר החדשה. ומי יתן וגברה יד ההוסיטים בהתנגשם עם חיל הקיסר ביום קרב! כי יחד מאסו בדת הקתולית והנם נחשבים עתה בעיניהם כעם ישראל מלפנים, בהלחמו מלחמות ה' בפלשתים ובכל העמים אשר בעבר הירדן מזרחה שמש. ובעוד אשר לבם אך טוב לישראל הנה הקתולים שמים אשם נפשנו כי היתה ידנו עם אויביהם בתמכנו את ההוסיטים בכסף, בנשק ובמזון. ואשר עם לבבי לא אכחד, כי אמנם שלמים אנחנו עם שכנינו אלה אשר בתוכם אנחנו יושבים; ואיך ישאנו לבנו אל הגוי הרחוק אשר קרבתנו לא יחפוץ והוות יחשוב כל הימים להתעולל עלינו ולאבד מארץ זכרנו! על כן נשאתי פני ציסקא ואתן לו מהוני ככל אשר בקש, וכל ידידי ורעי עזרו על ידי ויקנו נשק וצדה למכביר וישלחום אל חיל מבצרו בתבור. ויברכני ציסקא מקרב לבו וישבע לי בחי העולמים כי בכל עת נכון יהיה עם כל אנשי חילו לעזרתי וישועתי. גם הגהעטטא נפתח לרוחה מאז באו ההוסיטים הנה, והיהודים לא יסגרו עוד על מסגר להכלא ברחוב מושבם כמלפנים. אך הנה רד היום, בני – כלה האב דבריו בקומו ממושבו – נלכה נא לנוח וימצא נא מיכאל מרגוע לנפשו אשר שבעה נדודים זה כמה! – – –

חצות לילה כמעט עברה, הירח התכסה בערפל דק ולאורו הכהה נראו ברחוב היהודים הצר והאפל שלשה אנשים עטופים באדרותיהם ועוטים על פניהם, והם מתלחשים וצועדים לאטם לעבר הרחוב ועיניהם משוטטות ונשואות סביב לנצור דרכם; אל כל המולה ירגזון ולקול צעדיהם יחרדו ויחפזו לנוס. לאחרונה עמדו מלכת, כי באו אל מחוז חפצם.

– הנה זה בית ייטלש – אמר האחד בלאט – דרך הפתח הזה נבוא בחצר; המפתח אשר הכינותי לי יפתח לפנינו דרכנו. שם על יד הרפת יש סולם, אותו נעמיד אל חלון העליה, ואנכי אשכל ידי לפתחהו בלאט, אז תבואו אחרי אל חדר משכב הנערות.

– טובה עצתך, קיליאן – לחש לו אחד מרעיו – אבל איך נוריד את שללנו החי בעד החלון דרך הסולם, והיא לא תצלח!

– צדקת איגנאציוס בדבריך – השיב הראשון – אבל גם לזאת עצה מוצאת. ברגע ההוא אשר תתפוש אתה וסיקסטוס את שתי הנערות לעטפן באדרותיכם ולשים לפיהן מחסום לבל תשמיענה במרום קולן, אסיע אנכי את בריח הדלת ואז אנהגכם אביאכם דרך המעלות מאחרי הבית אל פתח השער הזה, ועד ארגיעה נעבור את רחוב היהודים ונבוא אל המרכבה המחכה לנו.

– אכן מפליא עצה אתה ולך נתכנו עלילות – לחש סיקסטוס – בטח בנו כי שכרך יהיה נכון לפניך, אבל נמהר נחישה מעשנו, כי אם לא נשכיל לעשותו כהרף עין ונסכלה עצתך וכל עמלנו יעל בתהו.

עד כה וכה וקיליאן פתח את הדלת אשר סבבה על צירה לאטה, בלי נשמע קולה. כמעט שבאו אל החצר והסולם העמד אל חלון העליה וקיליאן עלה ראשונה, ואחריו איגנאציוס וסיקסטוס, החלון נפתח על נקלה והאנשים באו החדרה. לרעש בואם נעורו הנערות משנתן, אבל נבהלו מראות ולשונן נאלמה מפחד פתאם, ובטרם שבה אליהן רוחן ותבונתן נתפשו בידים אמיצות וברגע נסתם פיהן וידיהן אוסרו וגויותיהן נעטפו באדרות שני הנזירים אשר נטלון נשאון על זרעותיהם ובמרוצה רבה ירדו במעלות ויגיעו עד החצר ועד השער. אז נשמע פתאום קול כלב נובח ומיליל מפאת החצר. לקולו זה חרד קיליאן חרדה גדולה.

– יקחהו אפל! – קרא – כי בחפזי שכחתיו ועתה יחריד עלינו את הבית ואת כל הרחוב מקצה, ואם לא נחפוז כרגע להגיע אל המרכבה ואבדנו.

קול יללת הכלב העיר את העבד ערנסט משנהו, ויקפוץ ממשכבו וירץ אל החצר, ונפשו נבהלה מאר בראותו את השער פתוח. וימהר ויצא החוצה וירא והנה שלשה אנשים נוטים בחפזה אל פנת הרחוב, וברגע הזה שמעו אזניו שאון מרכבה עוברת כסופה למרחוק, לב ערנסט נבא לו כי דבר בליעל יצוק בזה ובשובו אל החצר וירא והנה הסלם מצב אל העליה והחלון פתוח. וימהר ויעל ויבט והנה המטות ריקות והנערות אינן! וירגז מאד וישא קולו ויצעק צעקה גדולה ומרה. לקולו נעורו כל אנשי הבית ויחרדו אליו, ועד ארגיעה נאספו כלם בחדר העליה, במקום אשר נעשתה השערוריה זה מעט.

מי ימלל חרדת האבות, מגורת האח ויללת כל בני הבית! פלצות בעתתם, שמה החזיקתם, ובכל זאת לא האמינו למראה עיניהם, כי נועזו שודדים להרוס ולבוא אל הבית ולצודד נפשות בחרמם. בקול זעקת שבר רץ האב האמלל והאח הנבעת והנדהם בכל חדרי הבית ופנותיו ויבקשו ויחפשו אולי ימצאו את שאהבה נפשם, והאם הנהלאה התנפלה על המטה הריקה, ובקול זעקת שבר קראה את בתה, את הילדה מחמד עיניה ומחמל נפשה, ותבך בכי תמרורים. למראה האם האמללה שבה בינת ייטלש אליו ויתחזק ויאמר:

– הנה יד ה' הויה בנו ליסרנו בשבט אפו. שוד ושבר באו עלינו כתומם, ומחמדי עינינו שודדו בידי מרעים. אבל הבכי והיללה לא לעזר ולא להועיל יהיו לנו כעת, – טוב מזה כי נחפשה דרכינו ונחקורה, נמהר נחישה לבקש עקבות השודדים בטרם ימצאו ידיהם להביא במסתרים צידם. אבל איכה נבקשם ונתפשם ודרכם נסתרה מאתנו!…

– הנה נא הואלתי להגיד לאדוני כי נגלו לי קצות דרכם – אמר ערנסט – כי בחפשי בבית מצאתי על המדרגות את כפת האדרת המכסה על ראשי הנזירים הקתולים.

כדבריך כן הוא! – קרא ייטלש בבחנו את הכפה אשר הושיט עבדו לו – אכן כפת נזירים היא; אבל מה בצע בזאת באין עקבות נושאיה נודעות לנו? הס מיכאל! – קרא האיש פתאם – הנה רעיון נורא עולה על לבבי בדברי, – השודד אשר בא עלינו אין זה כי אם איגנאציוס הנזיר הנבל והבליעל אשר ארב מאז לנפש אחותך, ועתה הנה בצע מחשבתו והפיק זממו.

– הדבר אשר תדבר עתה, הגיד לי לבי ברגע ההוא אשר נגלה לי אידנו הנורא. אויה לי כי לרגלינו באה הצרה הזאת גם על בתך וביתך! זאת לך תחת הטוב אשר גמלתנו, ועתה הנה היד השלוחה במשפחתנו אנו, נגעה גם בך ותדכאך, אללי לי!

– עזוב יללתך ידידי הצעיר ואל תשומם! – נחם ר' ייטלש את מיכאל האובד ביגונו – גם ברגע הזה אשר גדול כים שברנו לא ננחם על הטוב אשר עשינו לאחינו האובדים המיחלים לחסדנו. אבל נחדלה עתה מדבר שפתינו, כי עת לעשות. הנה נודע הדבר כי יד הנזיר הבליעל עשתה זאת, אבל לא יתכן כי בצע מעשהו לבדו ובאין איש אתו אשר ידע מוצא הבית ומבואו.

– אין זאת כי אם היתה יד קיליאן עמו – קרא ערנסט – העובד עתה עבודתו בבית מקלט הבנדיקטינים.

– גם בזה צדקת, אהובי – אמר ייטלש בהושיטו ידו אל עבדו הנאמן ובהשיבו תודות לו – לעולם לא אשכח חסדך אשר תעשה עמדי לעת הזאת. הן כל הדברים האלה אותותיהם לא ינכרו כי מקום מפלט השודדים הוא במקלט הבנדיקטינים ושמה הביאו את שללם. אבל איך נבחנה דרכנו לדעת דבר ברור?

גם לזאת יש עצה – ענה ערנסט – כי כלבנו יעזר לנו בעבור חושיו בו, אך ראשית דבר עלינו להחלץ חושים למען נוכל בוא אל המקלט ביד חזקה אם יקשו לפתוח שעריו לפנינו.

לו יהי כדבריך, ידידי – אמר ייטלש – ועוד זאת אעשה: אנכי אלך אל מחנה ההוסיטים, אל ציסקא המפקד עליהם, ואני ידעתי כי ימלא את דברו אשר הבטיח לי ובנפש חפצה יחוש לעזרתי, בשמעו כי את אויביו אחפש ודבר לי אל הבנדיקטינים שנואי נפשו. ועתה חושו יקירי ואל תעמודו, נקומה ונעשה ואל שדי בעזרתנו!

וערנסט ומיכאל ויעקב מהרו ויחלצו חושים, זה במטה עוז ואלה בחרבות וסכינים. אז קשר ערנסט חבל בצואר הכלב ויוליכהו בחדר המטות ויראה לו את בגדי הנערות. הכלב הריח בם ועד ארגיעה אחז דרכו במורד המעלות אשר מאחרי הבית וימהר לרוץ עד כי כמעט לא עצרו שלשת האנשים כח לרוץ אחריו בחפזו.

השחר עלה ולאור הבוקר ביום 20 מאי 1420, הוא ערב חג השבועות שנת ק"פ לאלף הזה, יצא יצא הגדוד הקטן מבית ר' מנחם ייטלש וכלבם רץ לפניהם ומורה להם דרכם אשר ילכו בו. הכלב רץ עד פנת הרחוב ושם עמד פתאם, ויחל להריח באדמת המקום ההוא, וערנסט שב והושיט לו את כנף הבגד אשר לקח עמו מחדר העלמות, ואז קפץ הכלב בשמחה ויאחז לבטח דרכו במשעול העולה אל מקלט הנזירות הבנדיקטיניות ויגיע עד פתח השער הסגור. שם צוה ערנסט למיכאל להחבא ולעמוד הכן בחרבו לעת יקראהו, את הכלב הפקיד בידי יעקב לאחזהו בחבל ולמהר ולרוץ אל מחנה ציסקא להודיע לייטלש כי עקבות השודדים נודעו והנם עם שללם במקלט הזה, וכי עתה עת לציסקא ולחילו להחיש עזרתו בצרה.

יעקב מהר וישם לדרך פעמיו ומיכאל נחבא באחת הפנות וערנסט החל להתדפק על דלת השער. כאשר דפק עד בוש, קרבה אחת הנזירות המשרתות ותשאל מה יבקש.

– מהרי ופתחי לי את השער כרגע, כי דבר נחוץ לי אל הנשיאה הראשה.

– מקלטנו זה סגור בעד כל גבר, וזר לא יבוא בו.

– דמך בנפשך אם לא תשמעי לי – קרא ערנסט – כי שלוח אני במלאכות השר ציסקא הנורא על כל סביביו, והנה הוא וחילו הולכים וקרבים הנה.

כשמע האשה את שם ציסקא נבהלה נפשה מאד ותפתח בחרדה את השער. וערנסט שרק ממקומו לתת אות למיכאל אשר מהר ויבוא גם הוא דרך השער. “פה עמוד, אדני, ושמור את השער לבלי תת לאיש לצאת ולבוא בו” – קרא ערנסט, ובעמוד מיכאל על משמרתו הלך אחרי השוערת אשר הוליכתהו דרך יציעות אחדות עד בואם אל הנשיאה הראשה. כבוא ערנסט לפניה קרא ואמר: בשם אדוני ומושלי השר ציסקא ראש ההוסיטים הנערץ על כל סביביו, הנני מזהירך לתת בידי את שתי הנערות העבריות, את רחל היזרעאלית ואת בעללא ייטלש, השרויות והנסתרות בזה. ואם לא תשמעי לקולי, דעי לך כי בעוד שעות שתים תוצת אש במקלט הזה מארבע פנותיו וכל הנמצא בו מאדם ועד בהמה יהיה שלל ללהבות האש או לחרבות אנשי החיל אשר יקיפוהו מסביב.

לבנת שלג כסתה את פני הנשיאה, ובקול חרדות ענתה ואמרה: מי זה הנועז להשיא עלינו עון אשמה כזאת? הן המקום הזה אדמת קודש הוא, ואיך איפוא יהיה למחבא ומסתר ליהודיות טמאות השם?

– הוי כומרת אל תחנפי! – קרא ערנסט ברגז קולו – מהרי ועשי כדברי, ואם לא ונחמת באחריתך בבוא הקרץ עליך ועל מקומך גם יחד. הן שלשה אנשים שדדו בלילה הזה שתי נערות, אשר הוציאון ממטותן והביאון הנה במקלט הזה. השיבנה אותן אלינו ונסלח לכן!

פלצות אחזה את הנשיאה הראשה למשמע אזניה, ובכל זאת מאנה תת תודה כי החישה מפלט לצוררי נפשות ותשת ידה עם פועלי און. ופתאם נשמע מרחוק קול חצוצרה למסע המחנה.

– הטי אזניך ושמעי!– קרא ערנסט בלב רגש – הנה הם באים, הנה אחי ואחיותי הולכים וקרובים הנה לפקוד עליך עונך! עוד הפעם אעידה בך, אם לא תמהרי להשיב את הנערות ואבדת את וכל אשר אתך.

פתאם נשמע קול רעש אחר מקרוב להם. משער המקלט נשמע קול ענות ונביחת כלב ומשק כלי נשק. מבלי שית לב עוד אל דבר הנשיאה, חרד ערנסט לקול הנשמע מקרוב לו ויקפוץ מן הלשכה וירץ דרך היציעים עד המבוא החיצון, ואז ראו עיניו את מיכאל ויעקב בהלחמם על נפשם עם שלשת הפושעים שודדי הנערות. כי מאת השוערה נודע להם מכל אשר נעשה, ויחפזו לנוס על נפשם בטרם יפלו בידי ציסקא ההולך וקרב עם חילו, אבל לחרדתם מצאו את שער המקלט שמור בידים ערוכות לקרב! ואיגנאציוס קפץ בראש ויוציא מאכלת חדה מתחת למדיו ויתנפל על מיכאל להכותו נפש, אבל העלם קדמהו ויך בחרבו על זרוע הנזיר; המאכלת נפלה מידו ונחל דם שטף מזרועו הפצועה. קול יללת חמה נשמעה מאת המוכה ויחפוץ לנוס ולשוב אל המקלט, אכל כחו עזבהו ויפול ארצה באין אונים. וכראות סיקסטוס את מפלת רעהו ויחפוץ גם הוא להחיש מפלט לו, ופתאם התנפל הכלב עליו ויתפשהו בבגדו ויעקב אשר שב עמו ברגע ההוא ממחנה ציסקא מהר אחריו ויך בחניתו אל שוק הנזיר ויפצעהו ויפילהו ארצה. והנה בא קיליאן אל מקום המלחמה! והאיש גדול ורם וכביר כח כענק; בידו האחת אחז בזרוע מיכאל וימנעהו מהיות לעזרה לרעהו ובשניה גזל את החנית מיד יעקב ויפילהו ארצה וירם חניתו על הכלב להמיתהו – ופתאם הכיר את ערנסט הרץ אליהם מרחוק, וישלך את החנית מידו וימהר ויקפוץ דרך השער וימלט. וערנסט רדף אחריו, אבל לא יכל עוד להשיגהו, וישב אל החצר ויפתח את האזור מעל מתניו ויאסור בו את רגלי הנזיר האחד, ומיכאל פתח את החבל מעל צואר הכלב ויאסור את השני ברגליו.

– ברוך אל עליון אשר מגן צרינו בידינו! – קרא מיכאל אל רעיו – אבל עוד לא נשלם פעלנו, כי עוד לא הוצאו הנערות לחפשי.

– גם זאת נעשה אף נוכל – ענה ערנסט – זאת החיה המחכמה תורני דרך למצוא את השדודות בסתרי מחבואן. השארו אתם פה למשמר על האסירים ועל כל צרה שלא תבוא, ואנכי שוב אשוב אל המקלט לבצע מעשינו.

ובדברו קרא את הכלב אליו וישם לאפיו את הבגד אשר לקח אתו מחדר המטות, ואז קפץ הכלב ממקומו וימהר וירץ אל המקלט ויעבור את היציע הראשונה לארכה וירד בסתר המדרגה אל המרתף אשר מתחת למקלט ויעמוד לפני דלת נחושה הסגורה על מסגר. וערנסט קרא את הנערות בשמותן אבל לא מצא מענה, ויט אזנו אל חור המנעול ויקשב קשב והנה נשמע לו קול ענות חלושה, כקול יללה מכאב אנוש. אז הרים את מטה עזו ויך בדלת בכל מאמצי כחו; המטה נשבר לרסיסים אבל גם המנעול נקע ממקומו והדלת נפתחה. וערנסט בא באולם גדול ורחב ידים וימשש ויחפש בכל פנותיו ויקרא: “שמענה עלמות קולי, הנה ערנסט עבדכן בא אליכן בעללא ורחל, להחיש פדות לכן!”, אבל לא מצא מענה. לאחרונה נשמע לו קול יללת הכלב וקול אנחה אשר החרידה נפשו עד היסוד בה, וילך אחרי הקול ויבוא אל חדר קטן וצר הנמצא בקצה האולם במורד, וישב ויקרא: “איכן גבירותי? השיבנה אותי דבר, כי גואלכן אני הבא לקרב קץ ישעכן”. אז נשמע לו קול שח כאוב מארץ.

– הננו פה… אבל קשורות נחנו בחבלים… מבלתי יכלת לנוע.

בין כה וכה קרב ערנסט אל הנערות ובמששו בחשך אחז בשתי האמללות העטופות באדרות הנזירים מכף רגל ועד ראש והקשורות בחבלים ממעל. בידים אמונות פתח ערנסט את מוסרותיהן ויעמידן על רגליהן וינחמן וידבר על לבן עד שוב אליהן רוחן, אז נשמע אליו קול בעללא באמרה:

– הלא זה ערנסט, עבדנו הנאמן! ברוך אתה לה' אשר שלחך להצילנו מרעתנו ולאסוף חרפתנו!

– הרפי נא גבירתי, כי לא עת דברים עתה. אחוזנה שתיכן בצוארי לשני עברי ואנכי אקחכן על זרועותי להוציאכן מזה לאור עולם ולהביאכן אל מחמדי נפשכן, המחכים לכן בלב חרד ונפש נמוגה!

לקול גואלן ומפלטן אזרו הנערות חיל ותעשינה כדברו, והוא נטלן על זרועותיו וישאן על נקלה דרך המדרגות עד עלותו ועד בואו אל החצר. ברגע הזה מהרו אליהן האב אשר זה מעט שב מן הטחנה והאח אשר עזב את השבוים בידי יעקב משרת בית דודו ויקפוץ אל מחמדי נפשו, והנערות גם הן קפצו בעליצותן ותפולנה על צוארי האב והאח ובאין אומר ודברים נתנו בבכי קולן. אך רחל התעודדה ראשונה ובראותה את עיני אחיה נשואות באהבה אל בעללא ידידה נפשה, לחשה באזניו לאמר: הן לא רק את אחותך כי גם את נפש כלתך הצלת מידי מרעים.

– ובעללא כמו הקשיבה מרחוק את לחש רעותה ותקרב אל מיכאל ותושט ידה לו ותלבבהו בעיניה. ופני העלם התלקחו באש פלדות וישח אל ידה וישקנה בשפתים דולקים ולב רגש, והעלמה סמכה ראשה על ראשו ושפתיה נגעו במצח אהוב לבבה ותשקהו. זאת ראה האב וישש בשמחה ויגש אל מיכאל ויחבקהו גם הוא ובאין אמר ודברים ידע לב מיכאל את אשרו כי חבלים נפלו לו בנעימים וברוך מבנים הוא.

סערת הלבבות קמה לדממה וכמו השחר עלה ושתי העלמות בושו נכלמו יחד בזכרן בי ערומות הן ועטופות באדרות לא להן, ובטרם תפתחנה סגור שפתיהן והנה קול חצוצרות התרועה ורעש תופים נשמע מרחוק.

– הס! – קרא ר' ייטלש – הנה ציסקא בא עם מחנהו: הוא דבר דברו ויקימנו. עוד מעט ויבוא הנה לעשות משפט בשנואי נפשו, ולבי מנבא לי כי משפט חרוץ יעשה ונוראה תהיה נקמתו באנשי עברתו. לא טוב לכן בנותי להשאר עוד פה, ויעקב אשר שלחתיו להביא מרכבתנו הנה, הנה זה שב והוא מחכה לכן על יד השער. לכנה בנותי ועלינה במרכבה אשר תביאכן בצל קורתנו. שם האם מחכה לכן בעינים כלות ולב נמוג. מהרנה אליה ותתענג בדשן נפשכן.

העלמות מהרו לעשות כדבר האב וקול צעדי המחנה הלך וקרב. כמעט שעברה המרכבה להביאן אל מחוז חפצן וגדוד החלוץ בא בפאת המשעול העולה אל המקלט. גדוד נשים מזוינות בכלי נשק ובידיהן אבוקות ומאורות זפת להאיר את הדרך, ועל צבאן – אשה אחת אשר גבהה כארז וחסנה כאלון, והיא הולכת בצואר נטוי ועיניה מזרות אש ופניה מפיקים חמה וחרון אף. האשה הזאת היא לעאנארא אחות ציסקא, המפקדת צבא הנשים האבירות אשר עשו חיל ושם במלחמת ההוסיטים, ומטה עוז הוא הנשק האחד אשר תאחז בידה להניפהו על ראש צריה ועל קדקד אויבי עמה.

– שמעי לעאנארא גבירתי – אמר ייטלש בהשתחותו לה – הנה נצולו הנערות ושודדיהן נפלו בידינו; שם בחצר המקלט שוכבים המה פצועים ואסורים בחבלים.

– אסורה נא ואראה עדת חנף, אלכה ואביטה בפני מתי הרשע פועלי האון – קראה האשה בבואה דרך השער. אבל כמעט העיפה עיניה בשני הנזירים האסירים והנה רגזה תחתיה ותפוג לאחור ועד ארגיעה שבה והבט בפניהם. פני האשה שונו מאד והודה נהפך למשחית, בקרבה קם שאון ולבה כמו סער להפיצה, עיניה הלוהטות מלאו דם וכמו יצאו מחוריהן, החזה הורם והונף לרגעים בסערת רוחה הקשה, מטה עוזה נפל מיד ימינה ובהעבירה אותה על מצחה אשר נהפך לקמטים, הרימה קולה ותשאג כלביאה: האמת תחזינה עיני או רוח עועים נסוכה עלי? האתה זה סיקסטוס עוכר נפשי? ההקיאה אותך השאול מתחת להסגירך אלי באחריתך? האח, לא משוגעה אני ממראה עיני, כי הנה זה הוא! הנה מצאתיך, הנה נפלת בידי, איש רע ובליעל! רנו שמים וגילי ארץ בהנקמי נקם כבודי מאיש נבל אשר כלה בבושת ימי עלומי! אתה שד משחת הפכת לבי בקרבי לתפתה ערוך ותכס עלי בצלמות! זה ימים ושנים בקשתיך עוכר שארי ולבבי, והנה זה באה תקותי ועיני תראינה את אשר לא פללתי. האלהים נתנך בידי, והנני אליך… מה זה תאנק, נזירי וקדושי? היודע אתה כי בא קצך אמת בצעך? זעק והיליל מרה, בן אדם, כי קול יללתך נעים לאזני מכל שירות דודים אשר השמעתני בימי חרפי… אך הנה זה בא אחי; אתה התודה על חטאתיך, צדיקי וקדושי – כי בא קצך ונוראה תהיה אחריתך – בנפשי נשבעתי!

כן צעקה האשה ותכל דבריה בשחוק פרוע ונורא מאד. עיניה היו כגחלי אש בתתה בנזיר ההוא פניה אשר הוד עלומיהם עוד לא נמחו כלה, אז פנתה ותקרב אל אחיה אשר בא בראש גבורי חילו, שני הנזירים הביטו אל שר צבא ההוסיטים ולבם הגיד להם כי רחוק הוא מחמלה ולבו לא ידע רחם. אמנם נורא היה האיש במראהו בשבתו על סוסו האביר; גדלו כענק ועל כתפותיו קדקד שער מתראה כחית טרף היושבת למו ארב, ובכל זאת לא נשחת מאיש מראהו, לולא נעדרה לו עינו השמאלית אשר נקרה עוד בימי ילדותו; פניו שחרחרים ושערות ראשו וזקנו שחורות וארוכות מאד, ובידו החזקה כשיל ברזל כבד, האהוב לו מכל כלי נשק אשר מצאה ידו.

– הביטה אחי וראה את הציד הטוב אשר זה שנים הרבה בקשנוהו ולא מצאנוהו! – קראה לעאנארא אל אחיה – הנה זה הנזיר סיקסטוס אשר בא מוויען עם איגנאציוס מרעהו לטרוף נפשות נערות כדרכם מאז. אבל הידוע תדע מי הוא זה האיש סיקסטוס? – בדברה זאת שלחה ידה ותור באצבעה אל עבר פניו – הלא זה הוא הנוכל אשר עכר את נפש אחותך ויעט עליה בושה וכלמת עולם! –

– לדברים האלה נתר הענק ממקומו וירם ראש ויתנשא מעל סוסו ובקול כרעם קרא:

– הסיקסטוס פה ובידנו הוא? ברוך האלהים אשר הסגירהו אלינו לעשות בו משפט קשה ולשלם לו כגמולו! אבל איה איפוא הוא?

לעאנארא קרצה עיניה וארבע נשים מגדוד חילה סחבו את האסיר אל מול פני ציסקא. ואימה חשכה נפלה על סיקסטוס בראותו עין בעין את האיש הנורא על כל סביביו – הנך בידנו כהן חוטא ופושע! – הוסיף ראש ההוסיטים לקרוא – אתה ואיגנאציוס רעך הדומה לך; הנכם רועדים, בני בליעל?! השקטו נא כי עוד מעט וגם אתם וגם חרדתכם תספו.

לפקודתו הוסרו מוסרות שני הנזירים מעליהם ויחד הוקמו העמדו על רגליהם, אבל ברכיהם פקו ולא יכלו עמוד.

– הנחמו לכם! – קרא ציסקא שנית – כי לא כביר תשאו מצוקתכם; ועתה הגידו לי, איזה רוח עברה עליכם ותשאכם הנה אל מעון אריות? הנה נאלמתם דומיה, כי רבה חטאתכם. הלטרוף טרף באתם, לפרוש חרמכם על נערות תמות למלא תאותכם המתועבה? אכן הנה זה משפטכם מאתי, וגמולכם אשיב לכם: הנחמים כתנור על תאות נפשם באש ישרפו! בחביות מלאי זפת אתנכם, לכו באור אשכם ועלו על מוקדכם כרגע!

– הוי אדון והודו, חוס נא חמול נא, רחם נא עלינו! – שאגו שני הנזירים מנהמת לבם בנפלם על ברכיהם.

– הממני רחמים תבקשו? האתכם אמשוך חסד? – שאל ציסקא ויפער בשחוק פיהו – הן מלאה סאתכם, בא קצכם. מהרו והביאו את החביות הנה! – קרא בפנותו אל אנשי חילו.

– בי ציסקא – התחנן ר' מנחם ייטלש אל הגבור הזועם – אל נא כמשפטך החרוץ, כי נורא הוא! מי ראה כזאת ומי שמע כאלה? אסור את הנבלים בזיקים והשליכה אותם אל בור תחתית, שם ישבו למעצבה וינחמו על רוב עונותיהם. אבל אל תיסרם באפך מוסר נורא כזה ואל תערוך להם תפתה בעוד בחיים חיתם!

וציסקא הביט אליו וישתומם ויאמר: האתה תבקש רחמים להנבלים האלה, אשר שדדו את בתך לחלל כבודה ולהשבית מטהרה בטמאתם זמה? אכן יקרת גם נכבדת בעיני מאז ידעתיך, וחסדך זה גבר עלי לאהבה אותך בנפשי. אבל דע לך ידידי היקר: הן למענך באתי הנה ולקול דברך חשתי לעזרתך ולישועת בתך – ולכן שאני נא אם לא אוכל למלא בקשתך בפעם הזאת! לא את כבודך כי את חרפתי אני אנקום מבני הבליעל האלה, אשר מלאה הארץ חמס מפניהם, בלבשם אדרת הכהונה למען כחש ולמען בצע מחשבות אונם. הידעת מה עשה לי הנבל הזה אשר נפל עתה בידי? הוא השבית שלום ביתי וישכן לעפר כבוד אחותי האמללה, אף לא אכחד ממך כי בגללו קראתי מלחמה על אנשי בריתו ואקדישם ליום הרגה. כמר קתולי הביא חרפה על ביתי וכבודי בקלון המיר, ועל זאת התעוררתי ואגבר חילים לנקום נקם ולהניח חמתי באנשי עברתי. ועתה הנך אומר אלי לעזוב כעשי ולרצות את האיש אשר עליו נתכה כאש חמתי? לא אובה ולא אשמע לך! איש בתבל לא ימנעני מעשות משפטי החרוץ. באש ימות סיקסטוס ואתו גם רעהו החבר לאיש משחית. ומה תחפוץ אתה? – קרא פתאם בראותו את איגנאציוס זוחל אליו ונופל לפניו ארצה – מה תבקש ממני?

– אדוני ציסקא הכביר והנערץ! – בטא הנזיר בשפתיו – הננו נכונים… להנזר… מעל דתנו… להיות להוסיטים… אך חום נא ורחמנו כרוב חסדך!

לדברים האלה חרה אף ציסקא עד להשחית וידו הניפה את הכשיל הכבד לנפץ ראש הכמר הבוגד, אך כבש את כעסו ויניח ידו בהשיבו בלעג ובוז לאמר:

– אמנם נקל לכם לבגוד גם באמונתכם כבגדכם באדם רב, אבל באחת תבערו ותכסלו – בדמותכם כי נקלונו עוד מכם ובחבלי חטאתכם נתמך, לחלל בריתנו את אלהינו ולאסוף זרע מרעים כמכם אלינו להיות כמונו. אבל קץ לדברי רוח; הכונו לקראת המות, כי הנה זה בא!

בין כה ובה הובאו החביות, וידים אמיצות תפשו את שני הנשפטים והשליכום אל תוכן. וציסקא נתן אות והנה תמרות עשן ואש מתלקחת ואנקת אנשים! וציסקא ואנשי חילו עומדים במנוחה מסביב באין פוצה פה ומצפצף, ורק ייטלש ומיכאל חרדו מאד וינועו ויעמדו מרחוק. עברו רגעים אחדים – ומכל המראה הנורא לא נשאר בלתי אם גלי אפר, ובתוכם עצמות נחרות, שרידי פגרי שני האנשים אשר באש נשפטו מאת ציסקא הנורא בעלות בהם כאש חמתו.

וככל זאת לא שב אפו ונקמתו כשאול לא ידעה שבעה. כמעט בצע מעשהו באנשי חרמו וציר שלח ממנו להנשיאה הראשה לפקוד עליה ועל נזירותיה לעזוב את המקלט כרגע, כי עוד מעט והיה לבער. שתי פעמים העיד האיש בה, אבל לא מצא מענה. אז צותה לעאנארא לנשיה להצית אש כמקלט, ופתאם נפתח השער וכל הנזירות והנשיאה בראשן יצאו חצץ כלן ותעמודנה לפני שר צבא ההוסיטים. וציסקא נתן קולו ויקרא אליהן לאמר:

– מי בכן החפצה חיים, ועזבה את המקלט הזה והשליכה מעליה אדרתה והפרה נדר נזרה ויצאה אלינו – והיתה נפשה לה לשלל,– כי כל אשה אשר תמאן לשמוע בקולי ותעמוד במריה, לא תמצא עוד חנינה ובאש תשרף!

כל הנזירות החרישו ולא ענו דבר. אז יצאו אחדות מהן ותעבורנה ותעמודנה על יד לעאנארא, מעט מעט נדל מספר היוצאות עד כי לא נשארו בעדת הנשיאה כי אם נשי מספר.

ויהי כאשר תמו הנזירות לעבור והנשארות עם הנשיאה לא נעו עוד ממקומן, ויצו ציסקא להביאן ביד חזקה אל תוך המקלט ולסגור עליהן השער ולבצע מזמתו בהן ובמקלטן גם יחד. ועד ארגיעה עפו האבוקות כברקים מעופפים עם חבילות תבן וזפת בוערה, וכעבור שעה אחת היה המקלט סט. קאטהארינא לגחלים ומעי מפלה – לא נשאר ממנו בלתי אם קירותיו השחורים, לאות ולעד על אכזריות האדם כי רבה היא עת הבער כמו אש קנאתו.–

עוד לפני ההפכה עזבו ייטלש ומיכאל את המקום הנורא ההוא וימהרו וילכו לדרכם. רוחם נבקה בקרבם וחרדתם ומבוכתם השביתה שמחתם על הגאולה והישועה אשר היתה לאהובות נפשם. לבם נבא להם כי זרע העמל ישא פרי ישוה לו ובערה כאש רשעה ואין מכבה.

 

ה.    🔗

שמונה ימים עברו אחרי הלילה הנורא ההוא. שתי הנערות שבו למנוחתן בשבתן לבטח בצל קורתן. אנשי הבית שבו איש אל פעלו ומעבדיהו, אמנם רחפו עצמותיהם לזכר המשפט החרוץ אשר עשה ציסקא בשני הנזירים ובמקלט הבנדקטיניות, ודאגה שברה לבם כי מי יודע מה ילד יום! – אך יחד התאמצו להשכיח כל זאת מלבם ולשמוח על הגאולה והישועה אשר באה להם. רק איש אחד נעדר מהם – הוא העבד ערנסט אשר עבדם לאמונה ובחכמתו וגבורתו היה להם לישע רב. וייטלש חפץ לגמלהו חסד במפעלו וישחרהו רצון להספח אל אחת הכהונות ולקחת חלק במסחר אדוניו; אבל העלם מאן בכל אלה, בגמרו אמר להסתפח בחיל ציסקא ולשאת חלקו במלחמת עמו וארצו נגד הקתולים לוחציהם ודוחקיהם.

בנפש דאבה עזבו את העבד הנאמן לנפשו, אף לא מלאם לבם לעצרהו אתם, כי חזקו עליהם דבריו אשר דבר ברוח כביר ולב רגש, וידעו כי אכן רוח היא באנוש ולשוא ישחתו דברים על לב חכם המחשב דרכו ויודע במה יבחר.

ארוחת הערב כלתה וכל אנשי המשפחה ישבו בחדר האוכל וישיחו יחדו. ופתאם באה השפחה ותאמר כי הנה איש ארח בא הלום ודבר לו אל אדוני הבית. ויקם ר' מנחם ממקומו וילך אל חדר משכיתו, ששם צוה להוליך את האורח לפניו.

הנשארים השתאו לשמוע כי איש זר בא באישון לילה לדבר דבר עם אבי המשפחה, אבל הם כבר הסכינו לראות אנשים מרחוק ומקרוב שוקדים בכל עת על דלתות בית הנדיב ר' מנחם ייטלש, ועל כן לא חרדו גם הפעם. אולם כעבור זמן רב והוא לא שב עודנה מחדר משכיתו, פחד קראם ורעדה ואשר חשב לב כלם אותה הגידה רבקה בפיה ולא כחדה. כי אמנם עת רעה היתה לישראל בימים ההם, ושמועות רעות הרבו לבוא ממרחקי ארץ להחריד לב כל איש ישראל באשר הוא שם. ומיכאל יגע לשוא להרגיע לב הנשים, כי על פניו נגלה פחדו וקולו החרד העיד על מצוקת לבבו. לאחרונה נעתר לבקשת אחותו ויקם ממקומו ללכת אל ר' ייטלש ולדעת מה היה לו, אבל ברגע הזה נפתחה הדלת ופני אדוני הבית נראו בפתח. כלם נשאו עיניהם אליו ופלצות אחזתם למראה פניו הלבנים ועיניו האדומות מבכי. בפיק ברכים נע האיש החדרה ויצנח על הכסא, כל עצמותיו רחפו ומלבו הוציא אנקת חלל ופתאם שם ידיו על פניו ויתן קולו בבכי תמרורים. ויקפצו כלם ממקומם ויעמדו סביב האב הבוכה, מבלי שית לב אל האיש האלמוני אשר בא אחריו ויעמוד בפתח החדר.

– אנא בשם אלהי שדי – קראה רבקה בבכי – הגידה נא לנו מה זאת!

– הוי כי נורא האסון ומי יכילנו! – ילל ר' מנחם ויקונן מרה – אין אמר בפה ואין דמעה בעין לתנות שברנו ולבכות על אידנו… רבות התאמצתי לכחד מאתכם ומאת רחל מחמל נפשנו את אשר הגיד לי ר' צדוק ראש קהלת ישראל בוויען… הוי רחל האמללה! חזקי לבך מצור והתעודדי ואל תשוממי…

– אנכי? למה זה אנכי?! – קראה רחל בחלחלה ותספוק כפיה – הוי לבי לבי!… חזות קשה יגיד לי… דודי ודודתי הומתו בתחתיות ארץ… ואני אנה אני באה?!…

וייטלש לא ענה דבר אך הוריד לארץ ראשו ויבך תמרורים. בעינים קמות קרבה רחל אליו ותשח ותבט בפניו ואז שבה אחור ברגלים כושלות ותפול ותתעלף בזרועות אחיה אשר כמוה השבר גם הוא ונפשו עליו כחלל התעטפה. והנשים עמלו להעיר ולעורר את רחל מעלוף נפשה עד אשר פקחה את עיניה ותתעורר ותאמר בשפה רפה:

– אנכי אתאמץ לעצור כח ולהבליג על יגוני הנורא… אם יש צרי למכתי האנושה אשר חלה ה' כי… לא אמצאהו כי אם בדעתי דבר מותם ומה הגיע למחמדי נפשי הנאהבים והנעימים… ועל כן אעתירה אל האורח ואחלה פניו, לספר את כל המוצאות אותם… מהחל ועד כלה.

לדברים האלה קרב האורח אשר קראהו ייטלש בשם ר' צדוק ראש קהלת ישראל בוויען, וכאשר נענע לו ר' מנחם בראשו, פתח פיהו ויאמר:

– זה ימים אחדים נפוצו שמועות רעות בעיר על אודות ר' ישראל היזרעאלי ואשתו הכבודה; הקול יצא כי פני הנסיך אינם אליהם כתמול שלשם, כי שנה את דעתו בהעתרו לכהנו הסולח לעונותיו, לתת בידו את נפשות האסירים, לענותם ולהכביד עליהם אכפו עד אשר יכנעו ויתנו תודה על אשמתם. והחרדה הקיפה את כל גבול ישראל, כי הלא מודעת לכם כי העלילה השומה עליהם ערוכה היתה על כל יהודי אוסטריא להשחיתם. ועל כן הרבינו לשית עצות בנפשנו איך להנצל מפני הרעה הצפויה לכלנו – ויהי ביום השני לחג השבועות והנה נקראתי פתאם מטעם הנסיך לבוא אחרי הצהרים ולהתיצב בבית משפט האינקויזיציא, ואנכי אמנם ידעתי כי רעה נגד פני, ואשתי השבע השביעתני למהר ולנוס על נפשי; אבל בדעתי כי אם כזאת אעשה והרעותי לכל ישראל בגללי, נשארתי על מקומי ואבוא לעת המועדה אל הבית הנורא ההוא. כמעט צעדו רגלי על המפתן, והנה לקחוני ויביאוני אל חדר המשפט, ששם ראיתי המון נזירים נאספים והנסיך אלברעכט יושב בתוכם. כבואי שמה נתן הנסיך אות ושני נזירים יצאו מן החדר ואחרי רגעים אחדים נסחבו ר' ישראל ואשתו והובאו שמה. התבוננתי אל פניהם ולבי נמס בקרבי, כי אנכי ידעתי את אחינו זה הנכבד בימי שלומו ושלותו, ומה נפלו פניו הנהדרים ומה שנו לרוע מעצר רעה ומיגון!… משמים עמדתי וכמעט לא הכרתי מראהו… אך למה זה ארבה עצבכם ויגונכם במרי שיחי?,.. אספרה נא הדברים כמו… כאשר הובאו האסירים שמה, קם כהן הנסיך ויעמוד על רגליו ויקרא באזני הנאשמים את דבר העלילה הנוראה. ככלותו לקרוא שאל הנסיך אה פי ר' ישראל אם מודה הוא על הדברים כי כנים הם, וכאשר ענה ר' ישראל בקול רם כי שקר הדבר, נשא הנסיך עליו אימים כי יצוה לענות עד מות נפשו אם יעמוד במריו ולא יתן תודה. אבל גם לדברים האלה לא נפל לב ר' ישראל בקרבו, ויען ויאמר:

“הן בידכם הננו לעשות בנו כאות נפשכם, קרעו מעלינו בשרנו, ענו עד מות נפשנו, אבל אל תקוו להציל מפינו תודה על עון לא נדע שחרו. תודת שוא כזאת לא תעבור על דל שפתינו כל עוד נשמתנו בנו!”

“על רוב זדונך תעונה קשה – קרא הנסיך בחמתו – עוד מעט ותדע את תנואתנו. ואותך צדוק קראתי הנה – אמר אלי בתתו פניו בי – למען תראינה עיניך בענויי אנשי בריתך וידעת כי מרה תהיה גם אחריתך, אם לא תודה על העון הנורא אשר עשו ידי כלכם, להדאיב את אלהינו ולחרף עקבות משיחנו בקנאתכם וזדון לבבכם”.

תשואות חן נשמעה מפי כל בשמעם דברי הנסיך, רק אחד מהם עמד בפרץ ויהי למליץ להנאשמים – הוא הנשיא הזקן ראש האינקויזיציא, אשר גם הוא לא אהב את היהודים ובכל זאת מאן להאמין באשמה אשר טפלו עליהם אויביהם בנפש. בלשון רכה הוכיח להנסיך כי עוד לא נגלה עון האסירים המחזיקים בתומתם, האומרים כי מאת הנזיר איגנאציוס היתה זאת להם, בשאפו לתת בהם נקמתו על אשר הובישוהו משברו ויזרוהו מתאותו… ודבריו אלה כמעט חזקו על הנסיך להרך לבו לרצות את הנאשמים ולחשוך דינם לעת אחרת. והנה בא אחד העבדים לפתע פתאם ויגד כי הנה בא איש רוכב מדרך רחוקה, שם האיש קיליאן והוא עבד במקלט סט. קאטהארינא אשר בפראג, והוא מבקש לבוא לפני הנסיך ולהודיעהו דבר נחוץ. בפקודת הנסיך הובא הרוכב החדרה, – ואתם הלא תבינו ולבכם הלא יגיד לכם מה דבר החדשה אשר הגיד. שלשים ושתים שעות רכב על סוסו בלי חשך, בהחפזו לבוא לפני הנסיך ולהודיעהו אחרית שני הנזירים, איגנאציוס וסיקסטוס, אמנם את דבר גנבת שתי הנערות כחד תחת לשונו, אך זאת הגיד כי שני היהודים, ייטלש ומיכאל היזרעאלי, ארבו לנפשות הנזירים ויתפשום ויסגירום אל ההוסיטים והם ענו עד מות נפשם וירצחום באכזריות חמה ושטף אף. אין בפי מלים להגיד לכם את הנעשה שם בעת ההיא לשמע דברי העבד. קול זעקת שבר וקריאה לנקם ושלם נשמע מכל פנות הבית, והנסיך קפץ ממקומו, פניו האדימו כתולע ושפתיו מלאו זעם, ויהס את כלם ויקרא:

“הנה זה משפטי אשר חרצתי: רמסו וטרפו את ילידי התפת ואל תתנו להם חנינה! וראשית דבר ימהרו נא ויביאו כלי המועקה הנה!”.

פקודתו נעשתה עדי רגע ועדת חובלים באו עם כל כלי משחית אשר יצרו בני האדם להפוך עליהם ארץ לשאול תחתיה. למראיהם בלבד ימס כל לב בשר ויהי למים, אבל היושבים שם על מדין שחתו רחמיהם ויטרפו לעד אפם. עוד הפעם התאפק הנסיך וישאל את פי האסירים אם נכונים הם להודות על עונם, וכאשר מאנו גם בפעם הזאת לענות מפניו, תפשום מלאכי המשחית – והמשפט הנורא החל.

המספר עצר במלים; דמעותיו כנחל שטפו על לחייו הרזות והקמוטות, ולזכר המראה הנורא אשר חזו עיניו אחז בשרו פלצות ויאנק דום. לאחרונה אסף שארית כחו ויוסף ויאמר:

– אנא חנוני נא ואל תדרשו ממני להגיד לכם את כל אשר ראיתי! כי קצרה רוחי ונפשי עלי התעטף מדי זכרי כל אלה. לא אוכל לספר ענות האמללים כאשר קרעו בשרם מעליהם במלקחים בוערות, ואיך התפרקו כל עצמותיהם בחבלי שאול אשר אחזום ולא הרפום עד צאת נפשם. אך זאת שמעו ודעו לכם, בי כבחייהם כן גם במותם נאמנה עם אל רוחם. על כל השאלות אשר נשאלו מאת מעניהם החזיקו בצדקתם ולא הרפוה, וכאשר נהפך עליהם הגלגל – זה הענוי האחרון אשר רצץ כל עצמיהם וידכאם לפני עש – קראו שניהם קול אחד: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!”, ובאחד יצאה נפשם ותעזוב את בית חמרה ההרוס והשבור והכתות לרסיסים. – – –

עוד הפעם עצר המספר במלים, כי חזק עליו יגונו מרבה להכיל. אנקת השומעים ויללתם משבר רוח החרישו את דבריו האחרונים, וכאשר נאנק דום נתנו כלם בבכי קולם ותרב בבית ר' מנחם תאניה ואניה. אמנם לא חדלה דאגתם להאסירים גם לפני זה, ויראתם לנפשם לא סרה מהם זה כמה, בדעתם כי קשתה מאד יד האינקויזיציא, אשר כל באיה לא ישובון ומעודה לא פתחה אסיריה ביתה; אבל כל זאת לא הקלה משא אבלם ויגונם בבוא הרעה עד נפשם, בשמעם כי את אשר יגורו בא להם.

אך בעל הבית התאושש ראשונה ויבלג על יגונו ויחל את פני ר' צדוק לספר לו אחרית דבר.

– לא אנסה לשוות לנגדכם את רגשותי אני למראה הנורא אשר חזו עיני – הוסיף ר' צדוק לספר – כי כבד הדבר ממני. אף אמנם נבקה אז רוחי בקרבי, כי נעויתי מראות ושמה החזיקתני ואהי בעיני כחולם חלום רע אשר ידכא כחלל רוחו. פתאם נבהלתי משמוע קול קורא אלי בשמי, – זה היה קול הנסיך בדברו אתי קשות לאמר:

"הראית צדוק? זאת תהיה גם אחריתך יחד עם כל בני בריתך החטאים בנפשותם – ובכל אלה לא יכופר דם הכהנים הקדושים כי אם בדמי כל היהודים אשר בעיר ואשר בכל גבול ממשלתי. עוד היום הזה חפשי הנך לנפשך; לא אעצרך עתה להחל בך משפטי החרוץ כאשר חשבתי בראשונה – כי נשאתי פני הנשיא הראש, אשר העתיר בעדך לשלחך היום מעל פני למען הראה את פני משפחתך בטרם תמות. אבל אוי לך, יהודי, אם תעוז בהותך לנוס ולברוח מפני! כי לא תמלט עוד מידי הרודפים אשר לשואה יבקשו נפשך, והם ישיגוך ויתפשוך בטרם תגיע עד הגבול, ואז תמות מות בליעל, אשר ירע יתר הרבה ממות חבריך ישראל ואשתו אשר גועו לנגד עיניך. הנה לא כחדתי ממך אחריתך, שמענה ואתה דע לך! "

בלב נשבר ונדכה שבתי אל ביתי. רבות העתירה אלי אשתי לנוס ולהמלט על נפשי, ואנכי מאנתי לשמוע אל קול תחנוניה, לא מיראתי את הנסיך – אחרי דעתי כי אין תקוה עוד לאחריתי ואם כה או כה הנני הולך למות; אך לבי לא נתנני לעזוב את קהלתי בקרב צרה ולהוסיף העלות עליה חמת הנסיך הזועם. לאחרונה נעתרתי לאנשי ביתי בהתחננם אלי לחמול על נפשות כלנו, ואקרא אלי ראשי נכבדי קהלתנו ואגיד להם את כל המוצאות אותי ואת הרעה הנשקפה אל כלנו אם לא נחיש מפלט לנו להנצל מפני המות בעוד לאל ידנו. הנה כן גמרנו אמר לברוח על נפשנו, בחשבנו בלבבנו כי רק עלינו בלבד סמכה חמת הנסיך ולנו נתכנה העלילה בעמדנו בראש הקהלה. ולו ידענו מראשית אחרית, אזי לא עזב איש מאתנו את מקומו, וכעמדנו בראש אחינו כן נפלנו לפניהם ונהי להם למופת במותנו יחד בעד אלהינו ועמנו, כחוק לישראל מאז מעולם. אמנם אנחנו דמינו כי רק עלינו בלבד נגזרה הגזרה והעם יהיה רק לבז ולמשסה כדרך כל הארץ; יסור ייסרם הנסיך בשבט אפו ולמות לא יתנם – אבל לא כאשר דמינו כן היה! כי כלם נפלו על חלליהם, כל אחינו אלה מסרו נפשם על קדושה השם, וכל העדה כלם קדושים לאלהינו כיום הזה!

ובכן חשנו אנחנו מפלט לנו. לאשרנו נמצא לי אחי שפחתי הנוצרית, אשר זכר חסדי לו בעמדו בלילה ההוא בגדוד המשמר על שער העיר צפונה, ובעצת אחותו השקה את חבריו יין לשכרה ויהומם ויישנם יחדו. וכן יצאנו את העיר, אני ומשפחתי ושלשת חברי, הם ראשי עדתנו אשר נספחו אלי למלט נפשם מיד שאול. כבואנו אל ראש המשעול העולה צפונה, עלינו בעגלות אשר הכינה לנו שפחתי משרתת ביתי הנאמנה, והיא מאנה לעזבנו ותברח גם היא עמנו. משם חשנו להריץ את סוסינו כאילות ולמחרת היום בצהרים עברנו את הגבול בשלום. שם עמדנו להנפש ונחכה עד הערב, עד בוא אלינו יתר הנמלטים, לקחתם אתנו ולאחוז דרכנו יחד פראגה – כי כן נדברנו בהחלה. בלב חרד ורוח נפעמה חכינו עד עבור היום, עד אשר ינטו צללי ערב – אשר בפעם הזאת אחר מאד לבוא – ועד אשר נדע מה היה ליתר הפלטה. לאחרונה חלף היום הארוך, הגיע הערב אשר לו כלו עינינו, אף אמנם באו משפחות אחדות, אנשים ונשים וטף; אך למראיהם נהר לבנו ממקומו ותסמר שערת בשרנו; פניהם הנופלים והחשכים הגידו לנו כי לא טוב יבשרו, אבל מקצות דבריהם אשר השמיעונו אחרי אשר הרבינו לעודד רוחם הכהה ולחבש לעצבותם, נודעו לנו נוראות אשר לא פללנו, וכל אשר יגורנו כאפס וכאין נחשב לעמת הצרה הנהיתה.

עפעפי שחר כמעט נבקעו ויום אסרו חג השבועות טרם יבוא – כן ספרו לנו – ושוטרי הנסיך והמון עבדיו המזוינים והנהוגים מעדת כמרים ונזירים עלו כשואה על בתי ישראל בוויען, ויבהילו את אחינו ממשכבותיהם ומאיש ועד אשה ומזקן ועד נער יחד נתפשו ונאסרו בכבלי ברזל, ואשר נועז לעמוד מפניהם בתקו בחרבותיהם בלי חמלה. מי ימלל הבכי והיללה והזעקה והמהומה בהלקח הילדים מעל זרעות אבותיהם והעוללים והיונקים מעל שדי אמותיהם להביאם אל מקלטי הנזירים ולהמיר דתם ולחנכם שם על פי דרכם! אבל בזאת עוד לא כלתה הרעה. כאשר תמו כל הגדולים להאסר בידי שודדיהם מציקיהם, נסחבו סחוב והשלך אל חצר המטרה, אל מקום אשר אסירי האינקויזיציא אסורים שם. אל המקום הנורא ההוא נאספו כצאן טבחה והמון הכמרים ואנשי החיל עומדים עליהם מסביב. אז בא אליהם כהן הנסיך לבוש בגדי כהונתו החמודות – זה הכהן החנף ממוקשי עם, המתקדש והמטהר, אשר דבריו להנסיך כדברי האורים ואשר ממנו באה על יהודי וויען כל הרעה הנוראה. בעינים מפיקות נצחון ושמחת חנף הביט אל עדת האמללים האסורים, אשר חשך משחור תארם ועל עפעפיהם צלמות וכלם עומדים לפניו באימה ומגור ופלצות נצחת, ואז החל להשמיעם דברו בפה חנף ובקול מוזר אשר יצא מנחיריו, בהגידו להם בשם הנסיך, כי נכתם עון היהודים לפניו בחללם את קדשי אלהיו, והעון הזה לא יכופר להם עד ימותון, ועוד ביום הזה יתמו כלם לגוע בלהבות אש, רק אשר יחפוץ להמיר דתו ומלט את נפשו בחכמתו וחיה. עוד הוא מדבר וקול בכי תמרורים נשמע מכל העדה האמללה; בלב נשבר ונפש נואשה הפילו תחנתם לפניו לחמול עליהם מהשחיתם, כי חפים הם מפשע ונפשם לא תדע עד מה. אבל הכמר האכזרי לא ידע רחם, מתקה לו דמעתם כנפת צופים וקול תחנוניהם נעם לאזניו מכל כלי שיר. כשחוק על שפתיו שנה וישלש להם את דבריו כי אבד כל מנוס מהם ועוד היום יעלו כלם על מוקדם היו לשרפה מאכלה אש, לבד מאשר ימיר דתו והיתה נפשו לו לשלל. אולם רק מתי מספר נענו לו, ומשלש מאות ושמונה משפחות ישראל בקהלתנו בוויען נמצאו לו רק שמונה משפחות, וגם הן לא לאמונה נשבעו, כי הערימו האנשים עצה להוליכהו שולל בתרמית לבו – וכרגע הוסרו כבליהם מעליהם, והנשארים הובאו במערת האינקויזיציא וכצאן לשאול שתום בבור תחתיות עד העשות בם משפטם החרוץ. ושמונה המשפחות המוצלות הובאו אל מקלט הדומיניקנים – שם נודע להן כי עוד תובלנה בחיל וצבא למעשה התמורה בעיר קרעמס. לשמע הדבר הזה פחד קראן ורעדה פן יאבד מנוס מהן, ותהיינה נכונות למסור גם נפשותן על קדושת השם, כי יקר בעיניהן המותה מהמיר חלק עמן ומהתכחש לדת מורשה; אבל אלהינו שבשמים חמל על שארית קהלתנו לבלי הכרית פליטיה, ויסבב פני הדבר להיות האיש בלשאצר ראש הגדוד המוליך אותן קרעמסה – הוא אחי שפחתי הנאמנה, אשר החזיק את המשמר על שער העיר בהמלטנו על נפשנו. ובלשאצר ירא לנפשו פן יגלה עונו בהחישו מפלט לנו, ויגמר אמר לברוח ארצה ביהם, ועל כן נעתר לקחת משאת כסף מאת המשפחות המפקדות על ידו, וכבואו עם גדודו אל אחד בתי המלון השקה את חבריו יין, וכסבאם סבואים הושיב את היהודים בעגלותיהם ויריצם אל המקום אשר נמלטנו אנו. מפי בלשאצר נודע לנו לחבורתנו ופצענו כי עוד ביום ההוא בצע הנסיך מחשבת אונו ושלש מאות המשפחות האמללות הועלו בוויען על מוקדן; אלה נעקדו על עצי המערכה אשר הוכנה להן בחצר המטרה ואלה הובלו על שדה עדעלבורג על שפת נהר הדאנוי, ויחד נשרפו באש חיים ואיש מהן לא בקש להציל נפשו מיד להבה. כל הונם ורכושם החרם לאוצר הנסיך, כי אך בזאת נאות אלברעכט לכהנו וקדושו לעשות כלה לקהלה ישראל בוויען, בהיות הכסף והזהב נחוץ לו לעת הזאת לעשות חיל וצבא ולהחיש עזרה לחותנו הקיסר זיגיסמונד במלחמה אשר הוא חושב לעשות בהוסיטים המתקוממים לו. ועוד זאת עשה בהרחיבו כשאול נפשו – כי גרש את כל היהודים היושבים באוסטריא, ואת הונם לקח לו, ויתן דת בכל מדינות ארצו כי מהיום והלאה בל יראה ובל ימצא כל איש יהודי בגבול אוסטריא ואשר יתפש בכף – באש ישרף. הנה כי כן הגלינו גלות שלמה מארץ מולדתנו ומכורתנו; כל רכושנו היה לבז ולמשסה, ורוב הנפשות היקרות בקהלתנו נאבדו מאתנו ותבואנה באש או במים… בהיותנו בדרך נלוה עלינו קהל גדול מגולי אחינו יושבי הערים האחרות, אשר התמלטו בעור שניהם ומראיהם כאודים מוצלים מאש, ויחדו אחזנו דרכנו לבוא הנה, לבקש עזרת אחינו יושבי פראג המהללה, לחמול על שארית פלטתנו ולאספנו אליהם ברחמים כרוב חסדם.

כן כלה ר' צדוק דבריו וימרר בבכי. וכל בית ר' מנחם בכו עמו וירב הבכי והמספד על בית ישראל ועל עם ה' הנתון לשבי ולבזה ולמכה ולחרפה ולפלגי מים ולהבות אש ואין מציל.

– הנחמו נא אחים יקרים, כי לעזרתכם אנו וישועתכם לא תרחק! – קרא ר' מנחם בנפלו על צוארי האורח הנכבד – אכן כבדה יד ה' על עמנו האובד והנדח, אבל הצור תמים פעלו ומי בבני תמותה יבין דרכו לחקור משפטו ולבקר מעשהו! – עתה הוליכני נא אל אחינו האמללים, והנני לתת להם מלון בבתינו עד אשר נביאם אל המנוחה ואל הנחלה בקרבנו. ואתם מחמדי נפשי היקרים – קרא בפנותו אל בני ביתו – לכו לכם לנוח על משכבותיכם! ואל שדי יתן לנו בשנתנו את המנוחה אשר נעדרה מאתנו בהקיץ, וישכיחנו מעט קט את כל התלאה אשר מצאה את אחינו, עצמנו ובשרנו.

שני האנשים קמו ויפנו וילכו. ומיכאל מלא דברי אבי הבית ויפצר ברבקה ובשתי הנערות ללכת ולעלות על משכבותן. ורחל שמעה דבריו ולא האזינה, הביטה אל אחיה ולא הבינה עד מה, מקור דמעתה יבש, קול בכיה נחבא, גם לדברים אשר ספר ר' צדוק לאחרונה כמעט לא הקשיבה אזנה, וכאשר שח אליה אחיה ויאחז ביד ימינה להוליכה אל חדרה, התפלץ למראה פני אחותו אשר קבצו פארור ועיניה כמו קמו מראות. למראה הזה נשבר לב העלם בקרבו ועיניו מלאו דמעה – ויחבקנה בחמלה רבה ויוסף לדבר על לבה ויעתר לה מאד לעלות על מטתה ולתת מרגוע לנפשה הנהלאה. ותקם רחל ממקומה ותלך אחריו ברגלים כושלות ופתאם התנודדה מאד ובקול ענות מרגיז נפש נפלה בזרעות אחיה ותאלם דומיה – כי לא נותרה בה עוד נשמה.

 

ו.    🔗

בקרן השוק ורחוב האבירים בליגניצא עומד בנין עתיק ונפלא הנחשב לאחד מפלאי העיר, כי בו קשורים זכרונות הרבה מדברי הימים מקדם קדמתה. לו יכלו אבניו דבר, כי עתה ספרו לנו חדשות נושנות ונצורות לא ידענון, עצות הגידו לנו מרחוק ותחבולות אשר הורו והוגו נבחרי העיר בעתות ההן לטובה ולרעה, לשבט ולחסד – כי זה היה מעון סופר העיר מלפנים, אמבראזיוס ביטשען. זה האיש מוצאו ממשפחה רמה ונשאה, עשירה ובעלת אוצרות, וכאביו יאהאננעס ביטשען כן בקש גם הוא להתפאר בעשרו ולהתימר בכבוד ביתו, להראות כי לא נופל הוא בהונו מכל קציני ארץ, ולהעפיל עלות למעלה למרבה המשרה ולהרים כסאו מעל כל זקני העיר ואלופיה. זה לו שנה אחת מאז נקרא למלא מקום אביו במשמרת פקודתו הנכבדה – וכבר הצליח להטות אליו לב כל. ראש בית הפקידות סר למשמעתו וכל אזרחי העיר אהבוהו וישימו כבוד תהלתו. בלשון למודים ובשפת חלקות משך אחריו לבב כל שומעיו ומדי היה דבר העיר נחוץ הערה כחו ולבבו לפעול ולעשות לטובתה ולתועלתה, לשמור משפטיה מעולם ולהגן על זכיותיה מקדם – ומדי הצליח חפצה בידו גדל כבודו בישועתה ויעל ערכו על ראש בית הפקידות, אשר לא הצליח לעשות כמהו מרפיון ידים.

רק לחלק אחד מיושבי העיר זרה רוח אמבראזיוס ביטשען – הם היהודים אשר הרחיק מעליו כלה בשנאתו אותם. לשוא נלאו ברוב עצותיהם להפיק ממנו רצון, לריק יגעו להקים להם מליצי יושר מקרב האזרחים אשר נסו לדבר על לבו ולהטותו אליהם לטובה – כי כל עמלם היה לשוא, שנאתו ומשטמתו הלכה ורבה, כל מחשבותיו היו לרע ובחלק שפתיו הדיח גם אחרים ויתן קנאתו בם לשטום את היהודים כמוהו ולהבזותם בשאט בנפש. וביותר סמכה חמתו על ראש העדה, הרב הגדול ר' משה, בחשבו כי אם יכה את הרועה תפוצנה הצאן על נקלה, ועוד שמר לו עברתו על אשר הפיר מחשבתו ויסכל עצת רשעתו.

וזה הדבר: בליל המשתה ההוא, כאשר נחבא אמבראזיוס ביטשען חדר בחדר, בהמתיק הנסיך סוד עם היינץ רעהו, שמעה אזנו דברים אשר היו למורת רוחו, ובהודע לו כי איש יהודי ושמו מיכאל היזרעאלי בא מרחוק לגור בבית הרב הליגניצי לבקש את הנסיך לעשות חסד עם קרוביו האסורים בוויען – ותהי ראשית נקמתו בשלחו למחרת היום בבקר השכם את שוטר העיר אל בית הרב לתפוש את היהודי הזר ולהשליכהו אל בור השבי, כי על פי חוקי העיר אין לכל יהודי זר לדרוך על אדמת העיר ליגניצא והעובר על זה ענוש יענש קשה. אבל תוחלתו נכזבה והשוטר שב בידים ריקות – כי כבר הקדימהו השר היינץ בשלחו בשם הנסיך לאסוף את היהודי ההוא אל היכלו, ושם על אדמת הנסיך קצרה יד מושל העיר להשיגהו. אז לבש אמבראזיוס ביטשען כמעיל קנאה ובחמת אפו הואיל לגרות מדון עם הנסיך ולבוא בריב עמו ולדרוש ממנו במשפט להשיב להעיר “את הפושע” אשר התחיב לה בנפשו, אבל אחרי שובו נחם – בדעתו כי בזאת רק עמל וכעש ירבה והיא לא תצלח. ובכל זאת לא נואש מחפצו ויגזר אמר להגדיל נקמתו ביהודים ולהכאיב לבם ביתר שאת, בקחתו את אדוניהם מעל ראשם. וישלח את השוטר שנית לאסור את הרב בנפשו על אשר נתן מחסה ליהודי זר בצל קורתו. ותרב המבוכה בעדת ישראל ותגדל המהומה בכל העיר; שונאי ישראל שמעו רעתם ששו והישרים בלבותם השתוממו והיטב חרה להם, כי טוב ומטיב לכל היה הרב הנדיב, הרב להושיע, ושמו ושמעו יקר גם לנוצרים, כי רבו אוהביו ומכבדיו בתוכם. עד מהרה היתה שבית הרב למלה בפי כל וכלם נבאו מראש כי ראש העיר ויועציה היה יהיו למגן לו ויפתחו למוסריו. אבל הסופר הערום העמיק עצה להטות לב הנבחרים אחריו; הוא השכיל פיהו להגדיל עון הרב בעיניהם, כי הרבה הפושע לבגוד בה ולהפר חוקיה למרבה המכשלה, עד כי נתנו כלם צדק לפעל סופרם ומגנם, העומד בפרץ והדואג לשלום עירם – וכן נשאר הרב בבור השבי, אסור באזיקים וכבלי ברזל, כי את פושעים נמנה ועונו גדל מנשוא.

כל היום עלץ לב ביטשען בקרבו כי חזה נקם ויפק זממו ביהודים שנואי נפשו אף הוביש מבטם ותוחלתם בנסיך נכזבה – אבל עוד בערב ההוא בא אליו ראש העיר בפנים נזעמים ויגד לו כי חמסו עליו בעשותו עול להרב היהודי, וכי על כן עוד בערב הזה הקדיש קרואיו, להתאסף ולבוא אל בית המועצה ולהוציא לאור משפט הרב העשוק על חנם. לדברים האלה השתומם לב ביטשען בקרבו, כי לא פלל לשמוע כזאת מאת האיש הבריא והכבד הזה אשר זה כמה לא התערב בכל ענין ומעשה אשר יעשה – ואי זה דרך עבר עליו הרוח להתיצב בפניו להפר מחשבתו? למצוא את החידה הזאת העמיד ביטשען פניו וישת לו בחלקות ויחקרהו בדברים. ואז נודע לו, כי בשובו היום מבית הפקידות בא אליו השר היינץ לבית צעדליץ וישחרהו בשם הנסיך למהר ולהוציא את הרב לחפשי.

– ומה להנסיך ולנו? – שאל ביטשען בחמתו – היש לו הצדקה להתערב בעניני העיר ולנהגה על פי דרכו? ואיה איפוא זכיותינו אנו?

– עוד צעיר לימים הנך, ידידי – השיב הראש אמריו לו – ועל כן לא תדע לכלכל דבר במשפט. הבעד דבר נקלה כזה נגרה מדון עם הנסיך ונצא לריב עמו? הודות לאל כי פרח שלום בימינו וחלילה לנו מהפריעו על לא דבר!

– הנה נא הואלתי להגיד לך אדוני – אמר ביטשען בחום לבו – כי הענין הזה לא נקלה הוא כדבריך. הן היהודים זרים הם לנו ואך מטוב לב נסבלם בתוכנו, ואם לעת הזאת נכסה על פשע רבם הכבד מנשוא בעשותו את העול הזה, אז…

– ומה עול עשה היהודי הזה ובמה גדול עונו מנשוא? הוא נתן מלון בצל קורתו לאיש מאחיו הבא לבקש הצלה לנפשות קרוביו התמימים – ומי זה יהבל לחשוב זאת עון לו? לכן נעזבהו נא לנפשו הפעם ודי לנו אם נזהירהו בדברים לבלי עשות עוד כזאת בתוכנו. זאת עצתי, ותקותי כי כל זקני העיר ופקידיה יענו לי ואחרי דברי לא ישנו.

– אבל האם כה נחוץ הדבר לעשותו עד כי תבהיל למענו את הזקנים והפקידים להאסף עוד בלילה הזה אל בית הפקידות?

– כן, עוד בלילה הזה אעשה זאת, כי כן הבטחתי להשר היינץ ומוצא שפתי לא אשנה. ועל כן אשחרך למהר ולעשות התבונה בדבר האספה כמשפט.

וביטשען נשא בשרו בשניו ולא השיב עוד דבר. ועוד בערב ההוא נקראו זקני העיר להאסף ולבוא אל בית המועצה, ומבלי דעת על מה חרדו אליהם את כל החרדה הזאת נאספו כלם יחדו ואיש לא נעדר. וביטשען קוה כי גם בפעם הזאת יצלח לו להטות לב כלם אחריו לשמוע לעצתו, אבל למורת רוחו שמע את ראש בית הפקידות מצוה להביא לפניהם את הרב האסור, למען תת לו ידים להצטדק לפניהם ולהסיר מעליו חטאתו. וכבוא הרב לפניהם, אחרי אשר הוסרו הכבלים מעליו בפקודת ראש העיר, בעמדו על המפתן באור פניו ובמראהו הנכבד, מלא הודו את הבית – וכרגע קם השאון לדממה ועיני כלם נשאו אל האיש הבא, המשתחוה בהדרת כבוד אל מול פני ראש העיר וזקניה, והנהו עומד לפניהם בתוך הבית ופניו מפיקים חכמה, עוז רוח וענות צדק כאחד. כלם הביטו אליו ונהרו ועיניהם לא שבעו מראות את האיש הנפלא העומד בתוכם ולבם לא חדל מהשתומם ומהתענג על זיו כבודו והדר גאונו. כל זאת ראה אמבראזיוס ביטשען ויבן בלבו כי אך שוא יהי עמלו להשיא על האיש הזה עון אשמה, והיא לא תצלח, על כן היו בפעם הזאת דבריו מעטים. אור פני הרב לא נפל בהתיצב סופר העיר עליו לשטנו; במנוחת נפש הקשיב לכל דבריו, ובכלות הסופר לדבר וראש העיר שאלהו אם יש בפיהו מלים להצדיק נפשו, פתח הרב פיהו ויאר אמריו בענות חן, ובקול נעים הלוקח נפשות הצטדק לאמר, כי אך זאת ראשית חובתו לאלהים ואדם, להיות לעזרה לכל איש נענה וקשי יום האובד בצדקו, ולהצילהו מכף אנשי רשע האורבים לדמו והמבקשים נפשו לספותה. דבריו אלה היו לרצון לכלם חוץ מאמבראזיוס ביטשען – כי נדמו לו כמו ערוכים המה אליו להרשיעהו, וכראותו כי נוחל אבדה תקותו להכריע איש חרמו בפעם הזאת, לא נסה עוד דבר ולא הקשה עוד אליו להחזיק ברשעתו – וכן תם המשפט עד מהרה והרב יצא לחפשי, רק הזהר הזהירוהו לכל יוסיף עוד עשות כזאת בתוכם, כי יחטא נגד חקי העיר ויאשם.

ברצח בעצמותיו שב אמבראזיוס ביטשען בלילה ההוא מבית הפקידות, כי ענה הרב היהודי גאונו בפניו מאד ויפר כל מחשבותיו באפס יד, ואת החרפה הזאת לא יכל לשכוח עוד היום, גם כי עברו עליה זה ששה ירחים, ונהפוך הוא: היום הזה הזכירהו חרפתו ביתר שאת וישוה מפלתו לנגד עיניו – כי בעסקי העיר נקרה ביום הזה אל רחוב היהודים, שם נפגש את שנוא נפשו, כי עבר הרב על פניו וישתחוה לו בענות חן ויברכהו לשלום. אך הוא לא שת אליו לבו ובגבה אפו לא ענהו דבר, ועוד בערה בו חמתו על כי נועז היהודי הנבזה למשוך חסדו לו ולשכוח את הרעה אשר חשב סופר העיר לעשות לו, יען כי קצרה יד אויבו זה לבצע מזמהו. אבל האמנם קצרה ידו וצר כחו לעשות משפט באיש חרמו? הלא ידו בכל וזרועו מושלה לו לעשות בעיר ככל אות נפשו – ומי יקשה אליו וישלם! מחשבות כאלה מלאו לבבו בשובו אל ביתו, בצעדו בחדרו הנה והנה ופניו פני להבים מחמתו ואש קנאתו הבוערת בקרבו.

חצי שנה הנה זה עבר למן העת ההיא – חשב ביטשען בלבו – ודבר הרב נשכח כלה מלב זקני העיר ויושביה,– ועתה הישוב יזכור ראשונות, להזכיר לפניהם חרפתו מאז? אך מה לו לזכור ראשונות? הקצר תקצר ידו מעשות חדשות ומחבל מזמה נגד הרב כאשר כונן להשחית? אבל איזה מזמה יחשב ואיזה תחבולה יחבל לבצע מחשבות אונו? על זאת הערה עתה כחו ולבבו, כי שנאתו להרב לא נתנה דמי לו ובידו עתותיו לעת הזאת, בהפקד מקום הנסיך לודוויג מעוז היהודים וצור ישועתם, כי התחבר אל הקיסר זיגיסמונד לעשות מלחמה עם ההוסיטים, ועד אשר ישוב האדון למקומו הלא יוכל על נקלה להפיק זממו ולכלות חמתו בהרב או בכל היהודים יושבי עיר ממשלתו – ומי זה יתקן את אשר כבר עשוהו?

אבל לשוא חפש על היהודים עלילה למצוא עונם לשנוא – כי בשלום חיו ברחוב מגוריהם ובמישור הלכו, לא נמצא בהם נפתל ועקש; את המסים שמרו לשלם במועדם ובלב נכנע נשאו את כל התלאה אשר מצאתם פעם בפעם מאת הזקנים והפקידים ומאת כל יושבי העיר, ככל אשר השיאם הוא באפו כי עז ובעברתו כי קשתה. "מה מאשרה ארץ אוסטריא – אמר ביטשען בלבו – כי בפעם אחת נערה חצנה וינערו היהודים ממנה; ואנחנו מה? " – פתאם התעורר ממקומו ועיניו נוצצו כצפעוני.

– מה מאד נסכלתי ואשגה עד הנה – קרא פתאם – הלא זה האיש מיכאל היזרעאלי אשר בגללו החרדתי על הרב את כל החרדה ההיא, הלא קרוב הוא להיהודי הבליעל אשר חלל את לחם הקודש. אנכי אמנם לא אאמין כדבר הזה אשר בגללו נענה הוא ואשתו בוויען עד מות… אבל מה מני יהלוך?,.. הלא טוב כי אהיה תמים ומאמין בכל אלה – אז תעשינה ידי תושיה. הן הרב הזה החיש מפלט לבן משפחת היהודי ההוא אשר חלל את דת קדשנו – והעון הזה לא יכופר לו… אבל איככה שכחתי זאת בראשונה? עתה הנה זה עברו שלשה ירחים מאז נעשה המשפט בהיזרעאלי ובבני עמו שמה – האשוב עתה לפני זקני העיר לפקוד על הרב עונו ולהזכיר את אשר כבר נשכח? לא, אחשבה נא דרכי פן אכשל שנית ואבוש מעצתי…

קול דופק לאטו על דלת חדרו הפריעהו ברגע הזה ממחשבותיו; הדלת נפתחה ועבדו הזקן נראה על המפתן.

– מה תבקש, הילבערט? – שאל את העבד אשר הכיר לקולו כי לא לרצון הוא לו לעת הזאת.

– סלח נא אדוני כי הפרעתיך – השיב הזקן – אבל הנה איש בא והוא מבקש לבוא לפניך.

– המבני עירנו הוא או איש זר הבא מרחוק?

– הוא רב ליהודים היושבים בזה.

– מה זה תדבר, הילבערט? – קרא ביטשען ויתנודד – אין זאת כי אם שגית, כי מה לאיש הזה ולי?

– אנכי לא שגיתי, אדוני, כי הרב הוא עומד בזה.

– לא יאמן כי יסופר! ההוא יעוז בנפשו לבוא אל האריה במעון רבצו?… שלחהו מזה, כי לא אובה ראות פניו.

– אנכי נסיתי להשיבהו אחור, בדעתי מאז כי אין נפשך אליו, אבל הוא חנן קולו ויפצר בי עד בוש, ובעיניו הנעימות לבבני עד כי גמרתי בלבי לשאול לראשונה את פיך אדוני. אמנם נפלא הוא הרב היהודי הזה, ומעודי לא ראיתי איש חמודות כמהו…

– הגם אותך, איש שיבה, לכד בעצמת כשפיו? – קרא ביטשען וחמתו בערה בו – אחת דברתי, לא אובה ראות פניו; שלחהו וילך, ואם יש לו דבר ישלחנו אלי בכתובים.

הזקן הניע ראש ויאנח לאטו ויפן ללכת; אבל קול אדונו עצרהו וישיבהו.

– שמע נא, הילבערט, אנכי אחרי שובי נחמתי. לך והביאה את היהודי הנה; אראה נא את הקוסם הזה פנים בפנים, – ינסה נא גם עלי את כחו, וחי אלהי עם כל קדושיו עמו, כי יבוש משברו ויחפר מתוחלתו.

העבד יצא לאטו והאדון נשאר משמים ולבו חרד מבלי דעת; פתאם קפץ ממקומו ויעמוד לפני השלחן ועיניו נטיו בחמה על הדלת אשר בה יבוא איש חרמו, כי גמר בלבו להכלימהו ולמלא פניו קלון ואחר כן ישית ידו עליו להכריעהו ולהדוף אותו ואת כל קהל עדתו תחתיו עד האבדם מפניו…

קול צעדי און נשמעו ביציע האולם, הדלת נפתחה ועל המפתן נראה הוד פני הרב המשתחוה לו בהדרת כבוד ומחכה עד אשר יפתח האדון סופר העיר שפתיו עמו.

וביטשען לטש עיניו לזעום נפשו, אבל כבלילה ההוא עת עמד האיש הנפלא הזה במשפט לפני זקני עירו כן גם עתה הוטל אל מראהו הנאוה, שחברו לו ענות חן וגאות תום גם יחד, ועיניו המאירות כספירים נשאו אליו כמו לא ידע לפני מי הוא עומד וכי את אויבו בנפש עפעפיו יישירו נגדו. אל מראהו זה נאלם הסופר הגאה ולשונו לחכה דבקה. לשוא לבש גאות כמדו להכעיס את היהודי תמרורים ולמלא פניו קלון, כי נשבת גאון עוזו ולא קמה בו עוד רוח מפניו. לאחרונה הרהיב בנפשו עוז לבעתהו בשאתו, ויגביה שכם וירם ראש ויתן עליו בקולו ויקרא:

– מה בקשתך, יהודי? מה לי ולך כי באת אלי להפריעני ממעשי?

– לא נפלאתה ממני פליאתך, אדוני הסופר – השיב הרב בקול חרד אשר גלה על רגשת לבבו בקרבו – ידעתי כי רבה משטמתך לי ולעמי; שנואים אנחנו לך מבלי דעת במה כעסנוך ובמה העלינו חמתך. הן מעודנו שמרנו לעשות את כל הנטול עלינו מאת העיר הנותנת לנו מחסה ומעון בחומותיה, ומעודנו לא מרינו את פיך ולא עשינו דבר למרות עיני כבודך. ומי יתן וידענו במה נצלח לשכך חמתך ולכפר פניך!…

– ומה לכם ולי? – שסעהו הסופר בדבריו, מיראתו פן ירך לבבו לקול הנעים הזה אשר תשמענה אזניו – אם לזאת באת, אזי שים קץ לאמרי נואש, כי לא יהפכו לבבי לאהוב את אשר שנאתי, אף אין את נפשי לדבר בך ולהתוכח עמך בעבור חושי בי.

– חלילה לי אף לדרוש ממך כזאת.

– ומה זה תבקש איפוא? – קרא הסופר באפו – שים קץ למליך, כי לא עת לי עתה לבוא בדברים עמך.

פני הרב זעפו מאד ובמרירות נאנח בחננו אליו קולו לאמר:

– אדוני הגדול, סלח נא לי אם הרהבתי בנפשי עוז לבוא לפניך ולבקש חסדך. הן בידך עתותינו לשבט ולחסד, – אנא יהי נא חסדך לרחם את אחד מבני אמונתי, אותו ואת כלתו אשר ארש לו ואת אחותו הנוסעת עמו – העוזבים את ארץ ביהם הסוערה כעת משאון מלחמה ומריב לשונות, לבקש להם מעון ומחסה על אדמת ליגניצא עיר ממשלתך.

– ועל זאת באת אלי, כי אתן להם משפטי אני? סוב לך ופנה אל ראש העיר וזקניה ופקידיה, כי רק בידם הוא לתת ליהודים זרים מעון ומפלט בתוכם או לחדול.

– אבל רק לך אדוני עיני תלויות בדבר הזה, בדעתי כי כל תוכל וכאשר תגזר אתה אומר, כן יקום וכן יהי.

– ואם אשיב פניך ריקם – השיב ביטשען בלעגי שפה – אזי תשוב תבקש מחסה בצל הנסיך, הטוב ומטיב ליהודים, על אף הסופר וכל ראשי העיר גם יחד.

– לוא הואלתי לבקש חסד הנסיך, אזי לא עמדתי לפניך לעת הזאת – השיב הרב אמריו לו – אבל אין את נפשי לעשות עוד דבר נגד רצון ראשי העיר, כאשר נאנסתי פעם אחת לעשות למורת רוחי, ועל כן באתי לחלות פניך ראשונה. אכן טוב ומטיב הנסיך לנו, ולוא הואלתי לבקש כזאת ממנו, אזי…

– אך זאת רעתך כי אין האדון בביתו, כי במלחמה ירד כעת לעמוד לימין הקיסר אדוניו – ועל כן באת אל סופר העיר לבקש חסדו. אל תדמה בנפשך כי תצלח להונות אותי בדברים – אנכי תכנתי רוחך אדעך בשם.

– בזאת לא צדקת, אדוני, אענך – כי עוד מעט ושוב ישוב הנסיך ליגניצאה.

– הנסיך ישוב הנה? – קרא ביטשען ויתעבר – השמר לך יהודי מהתל בי! הן הנסיך עומד כעת בקשרי מלחמה יחד עם חיל הקיסר על שערי העיר פראג, ומוסרותיו מי יפתח?

– האמנם לא תדע אדוני – השיב הרב במנוחה – כי הוכה חיל הקיסר מכה רבה לפני ההוסיטים ביום 14 יולי, ולא מהרה ישוב החיל לאיתנו לחדש את המלחמה?

– חי ה' כי לא ידעתי זאת! – קרא ביטשען בהשתוממו למשמע אזניו – ומאין נודע לך הדבר הזה לפני?

– אנכי שמעתי זאת מאת השליח ההוא – איש חיל מצבא ההוסיטים – אשר הודיעני דבר בוא האיש עם שתי הנערות, אשר עליהם באתי לחלות פניך לתת להם מגן ישעך.

– השליח ההוא מפראג בא? – שאל ביטשען ועיניו רוצצו כברקים – ומה שם פליטיך כי אדע?

הרב התמהמה לענות, כמו ירא להזכירם לפניו בשם, אבל לא יכל עוד להשיב דברו אחור ויען ויאמר:

– האיש הוא מיכאל היזרעאלי, אחת הנערות היא אחותו והשנית – ארושתו, בת איש עשיר מנכבדי פראג.

לשמע השם הזה רגז ביטשען, ובפני להבים ובשפתים מלאות קצף קרא להרב לאמר:

– מיכאל היזרעאלי? ההוא זה אשר כבר סר הנה פעם אחת למרות חקי עירנו ומשפטיה, והוא מלט את נפשו בטרם נענש מאתנו כמשפט? הוי יהודי, המשוגע אתה או רוח עועים נסוכה בך כי באת לבקש לו מגן ומחסה מאתנו?! לא, היה לא תהיה כזאת לעולמים! יעוז נא בנפשו לצעוד על אדמת העיר הזאת, אז יקבל ענשו על הראשונות, ועוד… אך הס! – שסע הסופר את דברי עצמו, כי השיב ברגע הזה אל לבו במצאו עצה נכונה מזו, ויתאמץ להנעים קולו בהוסיפו אליו לאמר: אנכי לא אאיץ להוציא משפט בדבר הזה, ועל כן אחשך תשובתי ליום מחר, בואה אלי מחר לעת הזאת ואודיעך אחרית דבר. אבל עוד אחת אשאלך והודיעני: הכבר עזב העלם את פראג והנהו נמצא על דרכו הנה?

– לפי דברי השליח הואיל מיכאל לאחוז היום דרכו – השיב הרב לתומו, בהאמינו לדברי הסופר אשר שנה את טעמו לעיניו.

– היום? טוב הדבר, כי עוד עתותיך בידיך ויכל תוכל לחכות עד אשר אגמר אמר – ומחר יהיה האות הזה.

הרב השתחוה לו בתודה ויפן ויצא.

כמעט נסגרה הדלת מאחריו והסופר פער בשחוק פיהו ויריע בשמחה לאמר: האח, עתה אנחם מצרי ואנקמה משנואי נפשי! הנה הכסיל נחפז לבוא כמהר צפור אל פח – עתה לא ינצל עוד מידי. עוד היום הוא עוזב את פראג, אף לא בגפו יצא, כי שתי נערות יהודיות עמו – טוב הדבר!… כדרכו זה הלא יעבור על פני מחנה הקיסר – לכן אמהר אחישה מעשי… כי יתפש שם בכף, ואז אוי ואבוי לו! הן ידיד ההוסיטים הוא אשר משכוהו חסד, עתה ישוב גמול איגנאציוס בראשו ומות נבל ימות, או אז יזכר גם עון הרב וחטאתו לא תמחה עוד – חי ראשי! עתה נשובה ונראה מי מאתנו יגבר, האתה אדוני הנסיך החפץ בשלום היהודים או סופר העיר ליגניצא אשר מראהו לא לרצון לך.

 

ז.    🔗

דומיה שאננה בעיר השוכנת על נהר מאלדוי ושלות השקט בחוצותיה ורחובותיה. כל הרואה אותה עתה, בשעה השנית אחר חצות לילה, לא יאמין למשמע אזניו כי זה ימים על שנה תרגז העיר תחתיה משאון מלחמה רבת דמים ואולי עוד ביום אתמול כי עבר רעדו חומותיה תחתיהן משאגת יושביה הנלחמים בעדה ומהמון אויבים השתים עליה מסביב. עתה שוקטת העיר על שמריה, סער המלחמה קם לדממה, סוס ורוכבו נמו שנתם ומשק כלי הנשק לא ישמע עוד. כמלאך שלום העיר השחר והנה אורו פרוש על ההרים סביבותיה ועל ראשי בתי התפלה בתוכה פנימה; הפרחים התפתחו ממסגרותיהם למלא גביעיהם ולשתות לרויה מטל שמים, והצפרים העירו קניהן ומבין עפאים תצהלנה קולן ותזמרנה משכיל שיר ידידות. איש לא נראה ברחובות עיר פראג, כי עוד ינוחו על משכבותם יגיעי כח, עד אשר יעירם קול חצוצרות התרועה לעבודת היום הבא.

רק בבית ר' מנחם ייטלש נעורו משנתם וידי כלם מלאות עבודה מרבה להכיל. בבית הזה השלו והשקט מעודו רבה עתה המהומה ואין קצה לתכונה – כי היום הזה יצא ממנו מיכאל היזרעאלי עם בעללא כלתו ורחל אחותו, לנסוע ולעבור אל הרב היושב בליגניצא ולמצוא בעירו ובביתו את המנוחה אשר נעדרה מהם פה מפני שאון עמים ומפני כבד מלחמה. אכן גברה יד ההוסיטים על צבא חיל הקיסר ביום 14 יולי, ובעלותו על פראג להבקיעה אליו הוכה מפניהם אחור ותהי תבוסתו שלמה, אבל גם יד ההוסיטים נשתה מרוב חלל וכבד פגר, אוצרותיהם הורקו וחילם הולך ודל, בעוד אשר הקיסר זיגיסמונד מגבר חילים והמונים המונים חשים באים אליו מכל קצות אשכנז ארצם, לחדש את המלחמה נגד אויבי אמונתם ודתם. מהם רעה גדולה נשקפה על העיר פראג, ובנפול העיר הזאת ביד צר לא ינקו גם היהודים היושבים בה, כי נכתם עונם לפני הקיסר אשר נשבע באפו לנקום נקם כבודו מאת היהודים ולהשיב גמולם בראשם על היותם לעזרה לחיל ההוסיטים ועל שחדם מכחם בעדם. הדאגה הזאת החרידה את לב ייטלש זה כמה, וככל אות נפשו שאף לשלוח את בני הנעורים הלאה מזה ולמלט נפשם מיד צר, אך עד כה התהפכה רחל בציריה על משכבה, מאז נודעה לה אחרית דודה ודודתה, ודבר מותם הנורא הרגיז אותה עד היסוד בה, ותחל הנערה ותאנש. אש שאול קדחה בעצמיה ובחומה ראתה זרות ובעותי אלוה ערכוה ויבעתוה חלומות וחזיונות זרים ונוראים. לרגעים הזכירה בשם את אבותיה אומניה אשר בם נקשרה נפשה ותשגה באהבתם תמיד, ולפעמים קפצה ממקומה לפתע פתאם ותצעק בקול פחדים ושאגותיה נתכו כמים מנהמת לבה בהתעטף עליה נפשה, ואז התעלפה ותשכב דומם מבלי כל נשמת רוח חיים עד שוב רוחה הקשה לפעמה ולהשיבה עד דכא. בראשונה נואש הרופא ממצוא לה רפאות תעלה ומעצור עוד בחיי עלומיה הבורחים כצל; אך באהבת כל אנשי הבית אשר כלכלו מחלתה בחמלה רבה, שבה לאחרונה אליה רוחה; אהבתה וחמלתה לקרוביה ההם דכאו לארץ חיתה ויביאוה עד שערי מות, ואהבת קרוביה אלה וחמלתם עליה הן שעמדו לה לרוממה משערי מות ולרפאותה ולהחלימה ולהחיותה עד שובה לאור באור החיים. גם אמונתה באלהי אבותיה היתה לה לישועה, בהשיבה אל לבבה כי מאת ד' היתה זאת, אשר בידו נפש כל חי ולו נתכנו עלילות, ואם הוא ממרום קדשו גזר להביא אומניה במסה וחיתם בקדושים – מי בבני תמותה יפקוד עליו דרכו! אמנם גם בהצדיקה דין אלהיה לא יכלה למנוע עיניה מדמעה ותבך כל הימים תמרורים. גם כחה לא שב אליה עודנה, ובכל זאת לא יכלה עוד להשאר על מקומה – כי האיצו בה לארח לחברה עם אחיה וכלתו השמים לדרך פעמיהם, למהר ולברוח מן העיר הזאת, אשר רעה נשקפה לה מאת הקיסר, הנכון לשוב ולעלות עליה עם חילו ולהלחם בה עד רדתה. בראשונה הואיל ר' מנחם ייטלש לנסוע גם הוא אתם עד הביאו אותם אל המקום אשר בחר להם לשבתם – כי היה לבו חרד עליהם פן יקרם אסון בדרך; אך האיש ערנסט עבדו ונאמן ביתו מאז, הרגיע לבבו בהתנדבו להיות נלוה עמם על דרכם ולהגן עליהם בכל עת ופגע אשר יקרם ולהעבירם לבטח בין צבאות חיל הקיסר עד בואם בשלום ליגניצאה.

ערנסט הקים את נדרו אשר נדר ביום העשות המשפט הנורא בשני הנזירים, איגנאציוס וסיקסטוס – כי בא בחיל ההוסיטים ויעש חיל וגבורה במלחמות ארצו ותורה נוראות ימינו בהלחמו בחיל צבא ציסקא גבור עמו, עד כי משך עליו עיני כל ושר הצבא כבדהו כערכו ויקרבהו כמו נגיד ישימהו לשר אלף. במלחמה הגדולה אשר היתה אצל העיר פראג הצילו את נפש ציסקא מידי אחד אבירי הרוכבים בחיל הקיסר, אשר עורר עליו חניתו להכותו נפש, בעוד ערנסט חובש את פצעו אשר בא לו במלחמה ההיא, וכרגע השליך התחבושת מידו וירם קרדומו וירוצץ ראש האויב ויפילהו חלל לרגלי אדוניו המוצל על ידו – ומיום ההוא והלאה הוקירהו ציסקא מאד ויאהבהו כנפשו. ובכל כבודו וגדולתו בימים ההם לא שכח את ר' ייטלש אדוניו מלפנים, ויהי הולך ובא אל ביתו ומדי נדרשה עזרתו ברוב או במעט נמצא לו לעשות רצונו בלבב שלם. בחלות רחל את חליה בא אל הבית ההוא יום יום לשאול לשלומה ולבקרה; כאשר שבה לאיתנה שמח לבו ויגל בישועתה ככל אנשי הבית ההוא, וכאשר נכונו לאחוז דרכם מהר אל ציסקא ויפטר ממשמרתו ופקודתו, להיות נלוה עמם במסעם עד הביאו אותם בשלום אל הרב בליגניצא, ואת אחד עבדיו שלח לפניו לבשר להרב את דבר בואם.

עת פרדתם הגיע; בדי שוא יגע ר' ייטלש להסתיר יגונו בחבו, כי לא יכל הצפינו. גם רבקה רעיתו הנאמנה לשוא התאמצה לשום מעצור לרוחה, כי דמעותיה שטפו עברו בהפרדה מאת בתה מחמד עיניה ומאת מיכאל ורחל אשר גם בהם נקשרה נפשה באהבת אם רחמניה. ור' ייטלש העתיר לה כי תואיל לנסוע עמם גם היא, אבל בפעם הזאת הקשתה לו האשה האבירה ותמאן לשמוע בקולו ולעזוב את בעל נעוריה לנפשו בעת צרה ומצוקה. ורחל ובעללא ישבו דומם ובנפש מרה על יד צרורותיהן הצבורות לפניהן, בעוד אשר מיכאל וערנסט חבשו את הסוסים ויכינו את המרכבה כמשפט. לאחרונה בא מיכאל הביתה ויגד כי הנה הכל נכון וערוך לפניהם לאחוז דרכם. ויתאמץ ר' ייטלש ויקרא: הנה באה העת ואין להתמהמה עוד! אז קרב אל בעללא ורחל וישם ידיו על ראשיהן ובקול חרד מרגשת לב יצק לחשו ויאמר: “יברככן ה' וישמרכן, יאר ה' פניו אליכן ויחונכן, ישא ה' פניו אליכן וישם לכן שלום!” אז ברך גם את מיכאל ואחר כן חבקו האב והאם את כלם וינשקום ויבכו על צואריהם.

– לא, לא, אבותי היקרים! – צעקה בעללא בלב נשבר ותפול על צוארי אמה הבוכיה – אל נא תשלחוני מזה, כי לא אוכל עזבכם לעת הזאת. כי איככה אוכל להשיב רוחי, איכה אתן שנת לעיני ואיך ינעם לי אור היום באין פניכם הולכים עמדי, בדעתי את אבותי כי עזובים הם בקרב צרה, בשבתם במצור ובמצוק ובחרדם לרגעים מפני חמת אויב ומתנקם? לא, אבותי היקרים! הניחו נא לי להשאר אתכם, לשמור עליכם ולהשליך נפשי מנגד בעדכם, כחוק לבת ישראל הישרה לאלהים והנאמנה לאבותיה. באשר תהיו אהיה ובאשר תחיו אחיה, כי רק המות יפריד בינינו.

הוי ילדה פתיה – ענה האב בקול נחבא מני בכי בהעבירו יד על לחיי בתו ועל קוצוה תלתליה – מה' יצא הדבר וחלילה לך מהתקומם נגד עצתו. הן הרעה קרובה ועליכם בני הקרובים למלט חיתכם ולהיות לשארית לבל תכבה גחלתנו בארצות החיים, וה' יגמר בעדנו לטובה – כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל. לכן אל תדאגו לנו, כי שבתנו בצל ה' ובסתר כנפיו נחסה. חיו בטוב והתענגו על רוב שלום! הן כל ימי הארץ לא ישבתו עמים מריב לשונות ולא יחדלו אויבי אמונתנו להצר ולהציק לנו. כי מלחמת עולם לשנאה וקנאה עם אהבה ואמונת אמן. נחשים צפעונים תשופנה עקבות תמימים אבל אלהי הצדק ישופן ראש; שם מעל לכוכבים יש עין רואה ואזן שומעת ויד מודדת לכל אחד כפעלו לשלם לו כגמולו. בטחו בה' עדי עד, כי הוא יהיה סתר לכם ומכל מצוקותיכם יושיעכם. לכו בשם ה' בני היקרים, והאלהים אשר הפרידנו כיום הזה הוא ישוב ויקרבנו בעת רצון ויהפוך אבלנו לשמחה ומספדנו למחול לנו, אמן!

עוד הפעם נשקו ייטלש ורבקה את בעללא ואת רחל בשפתים דולקות ולב הומה כהמות ימים; עוד הפעם חבק אותם מיכאל היזרעאלי ושפתיו הביעו להם תודה וברכה על כל תגמוליהם עליו, ואז עלו בעללא ורחל במרכבה הנכונה לפניהם, ומיכאל וערנסט ישבו על סוסיהם לרכוב לשני עברי המרכבה מדי עברה, הרכב דפק בסוסים והם מהרו לרוץ ארח ויעברו דרך שער העיר פראג האחוזה עודנה בחבלי שנה.

הנערות העיפות והיגעות מרגשות לבביהן נמו נרדמו בכרים הרכים אשר הושמו למראשותיהן, ושנתן ערבה להן מאד עד כי לא הקשיבו עוד רעש אופני המרכבה כעברם על מרצפת אבני החצץ אף לא שאון צבאות החיל אשר העירו מסביב, וכן ארכה להן שנתן עד הצהרים, כחום היום, בלהט קרני השמש בחרבוני קיץ. שנתן המתוקה החיתה את רוחן ותעודדן בישועתה, אך עוד הן נאנחות בלב דוי לזכר הפרדה הקשה אשר נגעה עד נפשן. וערנסט בקש לנחמן ולשמחן מיגונן, ויספר להן מחיי אנשי חילו ויחזה להן מהתלות. גם מיכאל בקש למצא לו התולים וספורים מעוררי שחוק ומשמחי נפש – וכן הצליחו שני הגברים להרהיב לבותן ולהרחיק לרגעים עצבונן ויגונן. כן עבר עליהם היום הראשון וגם השני באין מעצור ובאין מכלים דבר. ביום השלישי כנטות השמש לפאת ים כבר עברו את ככר גיטשין ויהיו הולכים וקרובים אל גבול שלעזיא. וערנסט אשר ידע היטב מצב חיל הקיסר לכל צבאותם לעת ההיא, יעץ לנטות מעליהם ולהסב דרך ארוכה לבל יעצרום אנשי החיל כעברם את הגבול. בין כה וכה והערב בא; המרכבה עברה על פני יער גדול המשתרע לעבר הדרך, שם מאחריו בפאתי מערב נשקפה השמש ככדור בוער החוצב להבות בהשקעו בים אש, מנגה נגדה האירו ראשי העצים ויפוזו זרועי ענפיהם בברק עליהם המתרפסים ברצי זהב המתנוססים בזהר אדמדם חכלילי. עוד קצות השמים מאדמים לפאת ים והשמש שקעה, צללי לילה נטו והחשך כסה ארץ, ומיכאל וערנסט הדליקו אבוקותיהם להאיר לפניהם את הדרך ויהיו נכונים לנסוע כל הלילה עד הבקר, עד אשר ירחקו כלה מצבאות חיל הקיסר ועד אשר יעברו את הגבול.

עוד לא עברה שעה אחת במסעם בלילה ופתאם הקשיבו שעטת פרסות סוסים רצים בדרך ההיא מאחריהם. וערנסט הביט מאחריו וישקף וירא והנה היא להקת רוכבים מזוינים. “אולי היא עדת סוחרים עוברי ארח – חשב ערנסט בלבו – הרוכבים חמושים להגן על נפשם מפני השודדים המשוטטים בארץ בימי מהומה אלה”, אבל כאשר קרבו הרוכבים עד חמשים צעדים רגז תחתיו וילחש באזני מיכאל לאמר:

– הנה הכרתים לדגליהם כי מחיל הקיסר המה. אם יפלו עלינו יכבד ממנו לעמוד מפניהם, כי המה הרבים,– ובכל זאת אל נא יפול לבנו ואל תרפינה ידינו מהגן על שתי הנערות כל עוד נשמת שדי תחיינו.

כמעט כלה ערנסט דבריו ושמונה רוכבים שות שתו עליהם ובקול כרעם קראו להרכב לעצור בסוסים ולעמוד.

ערנסט הבין כרגע כי פה כל כלי יוצר לא יצלח ורק לנערות ירע והצל לא יצילן, ועל כן נסה לדבר אליהם תחנונים, אולי יעתרו לו לנטות מעליהם ולעזבם לנפשם.

– סלחו נא לי עדת אבירי – חנן קולו אליהם – הן אנשים תמימים נחנו, העוברים ארחות להביא שתי נערות חלות ורפות כח לקרוביהן בעיר ליגניצא. אנא, חוסו על הנפשות התמימות ואל תרגיזון בדרך, בדרך שלום ובאשון חשך אין מקום לקרבות ולנשק ברזל, לו במלחמה תפגשונו אז תראו לדעת יד מי הגבר, אבל להרגיז עוברי ארח בדרך שלום ולעת הזאת – הלא זה עון פלילי אשר יחשב בעיני הקיסר לחטאה גדולה נקה לא ינקה.

– האח, מה טוב השלל הזה! – צהל אביר הרוכבים, אשר לקולו הנחר הכירהו ערנסט כרגע כי זה הוא קיליאן הבליעל אשר מלט נפשו בהפגיע ציסקא בשני הנזירים את עונם – ובכן נפלו שתי היונים הרכות בפח יקוש! – קרא בלעגי שפה – אך פה הסכלתם יהודים לעשות בשלחכם את העורב מפניכם ליגניצאה לדעת אם קלו המים מעל הארץ… האח, הנה שם אמבראזיוס ביטשען חי לפנינו, לבלע את היהודים אשר בעירו ולהשחית גם אתכם מפניו, והוא לא ישקוט ולא ינוח עד השמידו את הרב שמה, אשר באולתו גלה סודכם לו, ועד האבידו את כל היהודים הארורים מעל פני האדמה. אנכי אנהגכם אביאכם אל שר המשמר, אשר ישלם לכם כפעלכם וגמול איגנאציוס וסיקסטוס בראשכם ישיב. האח, גדול יהיה החג בחיל צבאנו, אך זה היום שקויתיו מצאתיו ראיתיו!

הרוכבים סבו את המרכבה וינהגוה אל מחוז חפצם, ובעללא ורחל לא ראו ולא שמעו עוד מאומה – כי כמעט הכירו את קול קיליאן הצורר האכזרי, הכירו בלהות צלמות ונפשן יצאה בדברו. וערנסט ומיכאל הלכו דומם בקרב שוביהם ובחצות לילה הגיעו אל המחנה. שם הביא קיליאן את השבוים באחד האהלים הנטוים על פני השדה וישם עליהם משמר.

כל אשר במחנה ישנו שנתם, גם שוטרי אהל השבוים יחד נרדמו – כי אחרו בנשף ההוא והיין הדליקם וישכיחם משמרת עבודתם, ורק מעיני ערנסט ומיכאל נדדה שנתם, כי פחדם ומצוקתם לא נתנו לעפעפיהם תנומה. כל הלילה התחרשו ויתלחשו איך להציל נפשם ונפש הנערות מרדת שחת, אבל לשוא בקשו עצות מרחוק – כי אבדה כל תחבולה ותושיה נדחה מהם. לאחרונה הרהיב ערנסט בנפשו עוז ויגל עצתו למיכאל רעהו בצרה.

– אנכי אתגנב לצאת מן המחנה ולנוס אל הרב בליגניצא, להודיע לו את כל אשר קרנו, אולי יצלח להעיר את הנסיך להיות מגן בעדכם ולקרבה אל נפשכם גאלה – אמר לרעהו בלאט.

העצה הזאת ישרה בעיני מיכאל ויאץ בערנסט למהר ולהחיש מעשהו, אף הזהירהו להשמר בנפשו פן יפול ברעה.

ולא אחר ערנסט מהפיק זממו. ויצא מן האהל ויעבור לאטו בקרב השומרים ההוזים שוכבים על מקומם ובין אהלי אנשי החיל אשר במחנה. לפעמים התעורר אחד השומרים לקול צעדי אדם אשר הקשיבו אזניו, ואז מהר ערנסט ויתנפל על האדמה וישכב על מקומו עד שוב הדומיה לקדמותה, וכן עבר את דרכו המסכנה עד הגיעו אל קצה המחנה, שם פתח את אחד הסוסים ממוסריו ויתעופף עליו ויריצהו כאילה שלוחה הרחק ממקום האויב. –

ביום השני בהיות הבקר וקיליאן שקד על הרעה וישכם לבוא אל אהל השבוים לשמוח לאידם ולהריע על שברם, וביותר כלתה נפשו להתעלל בערנסט אויבו מאז וללעוג למפלתו; אך לשוא בקשהו כי לא מצאהו עוד, וישאל את השומרים ולא מצא מענה ויחקור את השבוים ולא יכול להציל מפיהם דבר אמת. בכל זאת התנחם קיליאן בשלש הנפשות הנמצאות בכפו, במיכאל ובשתי הנערות היהודיות הצפוים אלי חרב, ויעלוז לבו כי מידו נגזרו, ויצו את אנשי חילו להוליכם אחריו ולהביאם אל שר הגדוד.

– הנמצאתם וגם נתפשתם, יהודים ארורים? -– הרעים עליהם בקצף ובוז – אתם סבותם בנפש צדיק, בקדוש היכלנו וגאון אמונתנו, והסגירוהו אל ההוסיטים להמיתהו מות אכזרי! אתם שלחתם באש מקדשנו והנזירות הקדושות עלו בפראג על מוקדן! אכן עצמו פשעיכם, יהודים ארורים – ונוראות בצדק יענוכם על רוב עונכם וגמולכם יושב לכם כפלים ככל חטאותיכם. לא אנכי אשפט בכם, כי צר כחי לשלם לכם כפעלכם, אך עוד מעט ואדוננו הקיסר בוא יבוא אל המחנה, והוא ישפטכם בחכמתו,– הוא יחלק חבלים באפו, הוא ימציא לכם ענוים נוראים אשר ידיקוכם וירקעוכם עדי תהיו אפר תחת כפות רגליו, והיה כגבור ידו על עיר פראג ועל מבצר הראדשין ירים נסו, אז תובאו אל המקום ההוא אשר הומת איגנאציוס צדיקנו וקדושנו, שם תשפטו במו אש, בתפתה אשר תמצאו ערוך לפניכם, בו יחרו עצמיכם מעט מעט עד צאת נפשכם במכאובים רבים ובענוים לא שערו אבותיכם מאז מעולם!

 

ח.    🔗

סר וזעף ישב הרב ר' משה בחדר משכיתו, אשתו ובנו כבר הלכו להרגיע ולישן על משכבותם, כי חצות לילה הגיעה, והרב עודנו יושב על מקומו ושנה בעיניו לא יראה. המון ספרים גדולים וקטנים פתוחים לפניו על השלחן ועיניו מביטות בם, אבל לבו אין עמם לעת הזאת ורעיוניו משוטטים במרחקים בהלך נפשו. בהשענו בראשו על זרועו השמאלית הנהו צופה ומביט בם כפעם בפעם, אבל עד ארגיעה ישוב יתחפש רוחו ברוב שרעפיו בקרבו והנהו נאנח על מר נפשו, – כי עוד יזכר לו דמות סופר העיר הנצב כצר לו ולעמו, תמונת אמבראזיוס ביטשען מתיצבת לרגעים לנכח פניו ובשבתו לבדד עפעפיו יישירו נגדו את מראה האיש הרע הזה, אשר מעיניו נשקפה איבתו לו גם בשנותו את טעמו וידבר עמו טובות. וכבואו אליו ביום השני לשמוע משפטו ותשובתו, הביט האיש אליו בחרפה ובוז ויענהו קשות, כי לא יתן “ליהודים הזרים” אף מדרך כף רגל על אדמת עירו, כי “העם הזה תועבה נפשו” הוא. ובדברו זאת נוצצו עיניו בחדוה ועוז כשמח לאיד רעהו בבקשו רעתו. – המצא מצאה ידו לו ולעדתו? או שוחה כרה לרגלי האורחים ובאפו יחבל און לנפשות תמימות הנכונות לבוא הנה ולבקש מחסה בצל קורתו? ומה היה לו לגלות להאיש הזה סוד בואם? – אמנם שוב שב הנסיך לודוויג אל היכלו בליגניצא ונקל היה לו בפעם אחרת למצוא בו מחסה ועוז; אבל האדון הזה שב עתה בנפש מרה על מפלה חיל הקיסר בשערי העיר פראג ותשובתו לביתו היא רק להכין לו חיל חדש ולהביאהו אל זיגיסמונד, לחדש את המלחמה על אויבי אמונתו ודתו. וגם לזאת רבה דאגתו, כי קצרה ידו מהכין את כל הנחוץ לחיל החדש אשר יאסוף ומתת לו צרכיו בעתו – ואיך יפנה לבו אל היהודים לעת הזאת, לתת להם את שאלתם ולעשות את בקשתם?

רעיונות כאלה וכאלה עלו על לב הרב כשבתו לבדד באישון לילה וישקיעוהו בים דאגה עד כי השקט לא יכל, ויקרב אל החלון ויפתח את האשנב, רוח צח וקר המחיה נפשות נשב בפניו הלוהטים וישובב נפשו כמעט. הירח הגיה אורו הלבן כרצי כסף על העיר השאננה, וככל בתיה ורחובותיה שררה דומיה ושלות השקט; כל יושביה הוזים שוכבים, יחדו ינוחו בשלום על משכבותם, רק הרב לא ידע מנוח ותזנח משלום נפשו, לבו כים נגרש ושרעפיו יהמו יחמרו בשאון כהעלות הים לגליו. בהלך נפשו זכר את בני הנעורים אשר נכונו להחיש להם מפלט בצל קורתו – ואלה איפה הם? מדוע זה אחרו פעמיהם לבוא? – אל הארץ הביט ואין מענה, אל השמים נשא עיניו – והנה הכוכבים סובבים על משמרותיהם ברקיע בדרך זו התוה להם יוצרם מראשית דרכם,– רק מעמו זו יצר לו אבדה דרך, אבדה מנוחה והנהו נהלך כצל בנטותו; מאז גורש מעל אדמתו ומעל ביתו ונחלתו הנהו תועה בכל מרחקי ארץ, תועה זה מאות בשנים כשה אובד וכצבי מדח באין מקום אשר יבטח בו ובאין חלקת אדמה אשר עליה יוכל למצוא מנוחה לנפשו העיפה עד מות, לראשו הכבד עליו כאבן מעמסה, הה, ראשו, ראשו – הפרוע והפצוע, הנלחץ והנמחץ על ארץ רבה מחרפת צר, מפרעות אויב ומתנקם, מרגשת פועלי און ומשאון קמים העולה עליו תמיד.

מראש המגדל נשמע קול הפעמון בצלצלו שתים עשרה פעמים. הרב סגר את החלון וישב אל מקומו לשוב ולהגות בספרים הפתוחים לפניו, אכל עד מהרה שבה נשקעה נפשו במחשכים במצולות… פתאם נשמע לו קול דופק על הדלת. וירגז תחתיו – כי מי זה יבוא בחצות לילה אל בית איש אם לשלום פניו מועדות? אכן מעודו לא היה לב הרב חרד על דבר ולא ידע פחד מימיו; אך עתה נפעמה רוחו ולבו היה הולם פעם בקחתו המנורה בידו לקרבה אל פתח הבית – והנה תמונה חשכה לנגד עיניו, ואיש צבא לבוש בגדי חיל הקיסר בא אל הבית.

בנפש נבהלה צעד הרב אחורנית. זאת ראה איש החיל וימהר ויאמר: “דבר לי אליך במלאכות ייטלש מיודעך מעיר פראג”.

בדברים האלה הרגיע לב הרב אשר הוליכהו אחריו החדרה וישאלהו פשר דבר.

– סלח נא לי רבי הנכבד – פתח איש החיל שפתיו עמו – כי באתי אליך להפריע מנוחתך באישון לילה! הן בבגדים האלה התחפשתי ואקדים לבוא העירה לעת הערב, אך התאפקתי ואחכה עד כה לבל יראני איש בבואי אליך. אנכי לא עם צבא הקיסר נחשבתי במלחמה, כי עמדתי בחיל אויבו עז, בשם ציסקא שר צבא ההוסיטים דגלתי ואגדל שמעו בגבורת ישע ימיני. ויען היותי לפנים עבד בבית ייטלש ידידך, נמצאתי לו להיות נלוה בדרך עם בני הנעורים אשר יצאו מביתו, הם בתו בעללא ומיכאל היזרעאלי ואחותו רחל, ומגמת פניהם אליך.

– ואיפוא הם עתה? – נחפז הרב לשאול – הבאו בשלום בשערי עירנו?

– חכה נא מעט ואספר לך הכל! – השיב ערנסט – אחרי הפרדם בלב נשבר מביתם ואנשי חסדם עזבנו יחד בבקר השכם את העיר פראג. הנערות ישבו במרכבה ואני ומיכאל רכבנו על סוסינו לשני עבריה. היום הראשון והשני עבר עלינו כשלום, ויערב עלינו שיחנו בהתאמצנו להסיח דעת הנערות הנוגות ולנחמן מעצבון לבבן. ביום השלישי לעת הערב כבוא השמש ואנחנו עברנו על פני היער המגביל את ככר גיטשין – ופתאם נפלו עלינו שמונה רוכבים מחיל הקיסר. כל בקשותינו ותחנונינו היו לשוא, כי סבונו הוליכונו כשבויי חרב אל מקום המחנה. הנה כן בא פתאם אידנו, בא קצנו, סר מר המות במשפט הנורא הצפוי לנו. כל הלילה המתקנו אני ומיכאל סוד עד אשר מצאתי עצה להתחמק בין השומרים בטרם יקיצו מיינם,– ואלבש מעיל איש צבא מחיל הקיסר ואעבור בלאט על פני המחנה ואעל על אחד הסוסים ואריצהו ואעבור הרים וגבעות, שדות ויערים, ולא נתתי מנוח לי עד בואי אליך אדוני הרב, לחלות פניך למהר גאולה ולהחיש ישועה ככל אשר יהיה לאל ידך. ועתה בי אדני, חושה לעזרתם ואל תאחר, כי מי יודע, אולי כבר נעשו בהם שפטים ומצרי שאול מצאום! החישה להם ישועתך, כי אין להם גואל ומושיע מבלעדיך!

כדבר הרוכב דבריו צנח הרב על כסאו באפס כח, וככלות האיש לספר נאנח ממעמקי לבו ויקרא:

– אהה ה' אלהים! פחד פחדתי ויאתיני. אכן יד סופר העיר הויה בם ומאתי היתה זאת להם בגלותי סודם לו. אללי לי כי בידי הבאתי שאה על בני הנעורים ההם ואשר יגרתי בא לי. אך ברוך אתה לה' אורחי היקר, כי כשמים הגדלת חסדך להם בהשליכך נפשך מנגד בעדם. וגם אני לא אחשה, כי אין להתמהמה. לאור הבקר כצאת השמש אשים פעמי אל ארמון הנסיך. גם כי לא אאמין כי יאזין קולי לעת הזאת, בכל זאת אנסה אליו דבר, אולי יש תקוה. גם אם ישיבני אחור מלפניו לא אחדל מיחל לישועת אלהינו, אולי יעמיד לנו רוח והצלה ממקום אחר – ואני נכון הנני ללכת אל המחנה לבוא לפני הקיסר, להתנפל לרגליו ולהתחנן לפניו על הנפשות התמימות ההן, להגן עליהן כרוב חסדו ולהוציא לאור משפטן. ועתה אתה ידידי הצעיר, הואילה ותנה מרגוע לנפשך אחרי עמלך ונדודיך אשר שבעת. אנכי אכין לך משכב למנוחתך, ושכחת בשנתך את כל התלאה אשר מצאתך בהקיץ, וגם אני אלכה למקומי, אולי אמצא מנוחה ואחליף כח במעט שנות, ולאור הבקר נשכים ונמתיק סוד וה' אלהים יעזר לנו, כי גדול מעל שמים חסדו והרבה עמו פדות.

כהתמו לדבר זאת לקח הרב את המנורה בידו להאיר את הדרך לפני אורחו. אבל ערנסט לא מש ממקומו, וכאשר השתומם הרב על זה, קרב אליו ויקרא בלב רגש:

– אדוני הרב! הנה נא הואלתי לדבר דבר באזניך ואל יחר אפך בעבדך בדברו בך ללא עת. כי הנה זה כמה כלתה נפשי לתשועתי אני, ורק אליך עיני תלויות כי תתן מאויי ותמלא אדיר כל חפצי, אשר בו כל חיי רוחי ותקותי ואשרי לימים יצרו. עשה נא את בקשתי ואנכי אהיה לך אסיר תודה וכל ימי לא אשכח חסדך וגמולך עלי!

– שאל ידידי כאות נפשך ובטח בי כי כל אעשה למענך! – השיב הרב ברגש – כי הנה בפעלך הכביר קנית לנצח לבבי וכליותי, ונכון הנני למלאות כל משאלותיך ככל אשר תמצא ידי.

– אם כן איפוא, הואילה נא רבי להטות אזן להקשיב לדברי ואז אדע דבר מה תענה! – קרא ערנסט בקול חרד מרגשת לב –. בעודני נער בן ארבע עשרה שנה מתו עלי אבותי מחמדי עיני, ואנכי נשארתי גלמוד בתבל, בודד ואמלל, עזוב ונדח, ורבות שבעה לה נפשי חרפת אדם, הבוז לגאיונים. כזוחל ארץ נרמסתי לרגלי כל עובר, באין חומל ומרחם עלי ובאין איש אשר ינוד לשברי וישית לב לעניי ומרודי. אך זה כשנה נשאוני רגלי ואבוא אל בית ידידך ר' מנחם ייטלש מפראג, לעמוד לשרת לפניו – ומאז והלאה נפקחו עיני וארא שמים חדשים וארץ חדשה. שם ראיתי נוה צדיקים בבית שלום, מעון האהבה והברכה, אשר צדקת ישרים תשגבהו וחדות ה' היא מעוזו; שם ראיתי אושר נאמן לא שערוהו אבותי ובני עמי מעודם; שם ראיתי חיי משפחה בכל נעימות תענוגיה ושובע שמחותיה אשר אין ערוך להנה. על משמרתי עמדתי תמיד וארא בשוב אדוני מבית ה' ביום הששי בערב, בליל התקדש שבת, בשיתו ידיו על ראשי אשתו ובתו וכל נפשות ביתו לברכן בשם ה‘, וכלם יחד לבושי ששון, עטויי גיל ושמחת עולם על ראשם. למראה הזה פחד תמיד ורחב לבבי, גם נפשי לבשה גיל ותאזרני שמחה ואהי בעיני מאושר מכל בני האדם בתבל ארצה. בעתותי קדש ההן נדרתי אני בלבי: אם יהיה ה’ עמדי ויביאני בשלום הרחק מעיר מולדתי אל בית אחד הרבנים בישראל – והיתה ראשית פעלי לחלות פניו לפרוש עלי כנפיו ולהביאני בצל דתו ואמונת קדשו, והייתי גם אני כאחד העם הזה אשר הפלא ה' חסיד לו וישגבהו באמונתו ויעריצהו בסוד קדושים רבה. אחרי כן שב ויחפש רוחי ויסיתני בשפק, – כן התעה האלהים אותי לבעבור נסותי, ויזירני מתאותי וירחיקני מנאות שלום ויביאני בחיל צבא ציסקא, ויבחן כליותי ולבי במהומת מלחמה; אבל גם בשאון כלי הנשק לא חדלה המית לבבי, ובעמדי על המשמר או בשבתי בלילה בין אחי על יד האש המבוערת, לא חדל הקול הקורא אלי מקרב לבבי לאמר: “קומה ולכה ומלא דברך, כי לא זאת המנוחה!”. אז זכרתי את נדרי ואגמור בלבי לבל אאחר עוד לשלמו. ועתה בעמדי כעת לפניך אדוני הרב, הנני רואה בזה אצבע אלהים – אות הוא כי מאת ה' היתה זאת ומעמך ישלמני. לכן תבוא נא תחנתי לפניך: הביאני נא בברית עמך, אחסה נא בצל כנפיך – כי אליך נפשי אשא, עליך נסמכתי כגמול על שדי אמו. למדני נא ארחות חיים ובכל לב אלמד חקיך לשמור משפטי צדקך ולנצור עדותיך ולתת נפשי כפרם. הן החשך יכסה ארץ, דממה עתה בחוצות ובני אדם יחד נדמו בלי נשמע קולם, ורק האלהים עד ביני ובינך, – ובשמו הקדוש הנני נשבע לעת הקדושה הזאת, כי קדושים יהיו לי דבריך, ככל אשר תצוה עלי אעשה ומוצא פיך אשמור ולא אמיש. לכן שמע נא אל קול תחנוני ועשה בקשתי, ולמוצאי הבקר הבא, בהסר השמים את מעטה האופל מעל אדמתנו ועפעפי שחר יבקעון להאיר על ארץ רבה – יזרח נא אור כבוד ה' על יהודי חדש מקרוב בא, הפורש כפּיו עם בני ישראל גוי אחד לאלהי עולם ומלך אחד, כי אליו נפשי אשא ורק בו חסיה נפשי!

בדברים האלה נפל ערנסט על פניו ויחבק את רגלי הרב וישא את קולו ויבך.

הרב אחז בידי ערנסט באהבה וירימהו ויאמר:

– קומה ידידי ועמוד על רגלך, כי לא נכון לאיש לכרוע ברך בלתי אם לאלהים בלבדו. ועתה התחזק נא והטה אזן לידידך הדורש שלומך בכל לב. הן קפצת לעשות דבר בעבור חושיך בך, כי זכרון נעים מימים עברו עורר רוחך אל החפץ. אבל זכר נא והשיבה אל לבך כי אמונה אבות לא שמלת אדם היא אשר כלבוש יחליפה, אשר ברצותו ילבישנה כמדו וברצותו ישליכה מעליו ככלי אין חפץ בו; אמונה אבות לא חלום חזיון לילה היא אשר רגע ימלא את נפש האדם ומשנהו יעוף כענן בקר ואף זכרו יאבד מנהו. זכר נא את החבלים אשר תביא אמונתנו למחזיקים בה, את הכבלים אשר יושמו עליך לאסור ידיך ורגליך כל ימי חייך, את המצות ואת החוקים ואת המשפטים אשר יוטלו עליך למכביר עד כי מי יודע אם תעצור כח לשאת את כבד משאם, אם לא תנחם באחריתך בעשותך דבר אשר לא תוכל עוד לשוב ממנו, בהביאך עליך צרות רבות ורעות אשר לא תוכל עוד להמיש צוארך מהן! לא ידידי, לא בן לילה נגמר אמר אשר בו תלוי גורלך ומנת חבלך כל ימי חייך. השיבה עם לבבך בעוד עתותיך בידיך; חכה נא, כי עוד חזון למועד וטהר לב כמוך יוסיף אמץ או יחדל מרעיון רוח אשר ימריצהו לעת הזאת. ראשית דבר נשקדה על פעלנו להציל לקוחים למות, למחות דמעות עשוקים ולהוציא אסירים בכושרות. נם אתה ידידי אינך בטוח פה בחייך, וכל ימי היותך בעירנו עלי להסתירך מעיני רואים, פן יודע סודך לסופר העיר ולעדת שוטריו ואז מי יודע מה יהיה לך! ולכן אין טוב לך עתה כי אם ללכת להרגיע ולהחליף כח בתנומות עלי משכב, למען תאזור חיל לשאת עמל הימים הבאים לקראתנו, וברצות ה' דרכנו, ואסף נדחינו אלינו והפך אבלנו לששון ומספדנו למחול לנו, אז בשבתנו לבטח בצל עצי גני, נשיח יחדו בדברי אלהים קדושים, והיתה אמונת עתנו חסן ישועות חכמה ודעת, וידעת דרך תבחר, ואם עוד יחזק לבבך כמו עתה, אז נשית עצות בנפשנו וידענו מה נעשה.

בדברים האלה הושיט הרב ידו להגבור העומד לפניו דומם ויוליכהו החדרה, גם הוא עלה על ערש יצועו, כי עזבהו כחו מרוב רגשותיו בשעות האחרונות האלה, אבל לשוא עצם את עיניו כי נדדה שנתו כרוב שרעפיו בקרבו, ומחשבותיו נשאוהו מדי רגע אל מחנה הקיסר, אל אהל השבוים האמללים, הנתונים בידי אויביהם מבקשי נפשם. בהמון מעיו ורחמיו על בני הנעורים ההם זכר את הגבור הנערץ אשר חרף נפשו בעדם, ויזכור את ענוהו ותומתו בהתנפלו לרגליו, כהעתירו אליו ברוח נכאה להביאהו בברית אלהיו ולשגבהו באמונתו. ומה זה המריצהו על ככה? איזה רוח עברה עליו לבקש לו כזאת? לשוא יגע הרב למצוא חידתו, כי נעלמה ממנו ולא ידע שחרה. כן עברו הרגעים והשעות עד עלות השחר והרב החל זה מעט לנום, אך קול השכוי נשמע ברמה, כי הנה הקיץ משנתו ויקרא לכל היקום להקיץ ולקום, כי עוד מעט ואתא בקר.

וימהר הרב ויקפוץ ממשכבו וירחץ ויחלף שמלותיו, וילבש בגדי שבת החמודות וילך אל בית הכנסת, ויבוא שמה ראשונה באין עוד איש עמו, וישפוך נפשו לפני האלהים ויתפלל אליו בלב נשבר, לתה לו כח ואון לאחוז דרכו הקשה ולהצליחהו בדרך אשר הוא הולך להביא רוח והצלה לנפשות שבויי עמו המטים להרג. בין כה וכה החלו אנשי עדתו השומרים לבקר להאסף ולבוא אל הקודש, עוד מעט ותפלת שחרית החלה והרב הרבה לשפוך שיח בצקון לחש ויתפלל מעומק הלב ודמעתו על לחיו. ככלות התפלה מהר לשוב לביתו ויגד לאשתו את כל אשר קרה ויצג לפניה את אורחם החדש ויודיע אותה כי נכון הוא ללכת אל הנסיך – ואז בא אל חדר משכיתו. שם החל ללכת הנה והנה, בחשבו דרכו וכהכינו לבבו אל הנסיך, לדעת מה שיאמר ובאיזה מלים יבחר למצוא חן בעיניו ולהפיק ממנו רצון, ופתאם חרדה הרבנית בבהלה החדרה ותקרא: “הנה ציר שלוח מהנסיך!”. הרב נבהל מאד ויחפוץ למהר ולרוץ לקראתו, והנה נפתחה הדלת ועבד הנסיך לבוש רקמתו ועדיו בא החדרה וישתחוה לפני הרב ויאמר:

– אדוני הנסיך משחר פניך למהר ולבוא אל היכלו.

– רצון הנסיך אעשה ופקודתו תשמר רוחי. עוד מעט ואבוא אחריך – ענה הרב בלב פג. העבד השתחוה עוד הפעם ויפן ויצא, והרב הביט אחריו עד צאתו, אז קרב אל החלון, והנה אדמו פני קדים והשמש יצא על הארץ ונגה לו כשלהבת יה. ויפרוש הרב את כפיו ובנשאו מרום עיניו לחשו שפתיו לאמר: “ה' אלהי ישראל, מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך! כים דרכך ומי בבני תמותה ימצא נתיבותיך לדעת בקדש הליכותיך! בחסדך תנהג בניך יצורי כפיך לנחוהם אורח לא ידעו. אתה ידעת מצוקתנו וצרות לבבנו, ותחבש לעצבותינו ותעל לנו ארוכה ומרפא. כי לך ה' הוחלנו ואתה ממרום קדשך שמעת אל קול תחנתנו. ה' באור פניך נלך ובצל כנפיך נחסה, כי באלהים לנו מחסה ועוז ולך ה' הישועה!”

 

ט.    🔗

הנסיך לודוויג השני ישב בחדר משכיתו אשר בו יקבל רק את אנשי סודו, והחדר כליל יופי ועדוי בכל יקר תפארת. על הקירות מסביב תלויות תמונות יקרות מעשי ידי אמן וביניהן שלטי גבורים ערוכים בכל כלי מלחמה משנות קדם, ולו שלשה חלונים גדולים ורחבים, אשר דרך בם ינוצץ השמש וימלא את החדר אור יקרות. הנסיך ישב על כסאו הרחב המכוסה בזהב ושן, ולפניו עמד ידידו האביר היינץ לבית צעדליץ; שניהם מחשים, אין דובר מהם דבר, כי גדל יגון הנסיך ומבוכתו רבה מאד. מבחר נכסיו היו לערבון בידי נושיו; הנסיכות בריעג וערי נחלתו קרייצבורג, פיטשין וקאנשטאדט יחד נמצאו ביד שכנו נסיך אעלס וקאזעל, ולמקץ שנת 1419 קרא אליו את אמבראזיוס ביטשען, סופר העיר ליגניצא, ועל ידו נמצאו לו אגודות בעלי המלאכה אשר בעיר, אשר הלווהו מאוצרם ארבעת אלפים שקל זהב בנשך גדול ורב מנשוא, בכסף הזה פדה את ערי נחלתו וישיבן אליו. אז הייתה מבוכתו – כי בראשית השנה החדשה התעתד הקיסר זיגיסמונד לבוא עם כל שריו ואלופיו עירה ברעסלוי, לשים כתר מלכות ביהם בראשו,– וחרפה שברה לב הנסיך לודוויג, להיות מן האחרונים בחג הגדול הזה, מבלתי יכלת לאסוף לו חיל חדש ואף לבוא לפניו בכבוד ויקר כאשר לנסיך כמהו יאתה, – כי אם ישוב ללות כסף בליגניצא ואבדו כל נחלותיו בנשך הרב אשר יושת עליו. מלבד זאת היה לו סופר העיר לזרא ולא יכל שאתו – כי מאז היתה המשרה על שכמו הכעיסהו תמרורים בהתעשקו עמו תמיד בגלל העיר ליגניצא ובעשותו תחבולות להרבות זכיותיה בכל עת מצוא, בהיות כל ישעו וחפצו להוציאה כלה מתחת ידו ולעשותה לעיר חפשיה, ואז יהיה הוא השליט בה בהתנשאו לכל לראש. והנסיך ידע בכל אלה ויבן אל כל מחשבות האיש הערום הזה, ועל כן נבאש מאד בעיניו וימאן לבוא בדברים עמו. הנה כן היתה מבוכתו לעת ההיא, ויהי סר וזעף ויתהלך בעצב רוח בחדר משכיתו. והיינץ אשר ידע מרת נפשו בקש לו עת מצוא ויגל את אזנו, כי אין טוב לו מעשות את הדבר אשר כבר נסה פעם אחת ויהי לו לישועה. אמנם תקצר יד היהודי סטנציל מאיר מתת את כל הכסף הדרוש לו לעת הזאת, אך יד הרב לא תקצר – כי רב עשרו אף גדול כבודו בקהלתו ונקל יהיה לו איפוא לאסוף עשרת אלפים שקל ולהלותם להנסיך בשעת דחקו ומצוקתו. הנסיך נאות לו ולמחרת הבקר שלח את אחד עבדיו לשחר פני הרב לבקרהו בהיכלו. כשוב הציר הודיע כי עוד מעט ובוא יבוא האיש אשר הוא מבקש. הנה כן נועד הנסיך לקבל פני הרב בחדר משכיתו, אבל לבו הסיתהו בספק אם תצלח עצת ידידו ואם תמצא יד הרב לעשות את בקשתו, ובפסחו על שתי הסעיפים קצרה רוחו ולא יכל עוד לשבת במנוחה על מקומו, ודאגתו שבה אליו ותחרידהו לרגעים ויחפוץ לשאול עוד הפעם את פי העבד מה ענה הרב ומתי יבוא הנה, והנה נפתחה הדלת והעבד קרא לאמר: הנה זה בא!

– יסור נא הנה! – אמר הנסיך, וכעבור רגע הופיע הרב ר' משה בפתח החדר, ויצעד צעדים אחדים וישתחוה בענות חן לפני האדון המושל. והנסיך השתומם למראה עיניו – כי כמלאך אלהים נראה הרב לו באור פניו והדר גאונו, אך עצר ברוחו ויגש אליו ויאמר:

– האתה זה הכהן לאל עליון, המכהן פאר בעדת ישראל בליגניצא? זה כבר שמעתי שמעך כי רב להושיע הנך, המרבה להיטיב לכל איש צר ומצוק מבלי חקור את עמו ואמונתו; בהשכילך אל דל תכלכלהו בחליו על משכבו ומכל צרותיו תושיעהו. אכן כמלאך ה' הנך לעניי עיר ממשלתי, אשר שלחך האלהים לפניהם להיות להם למקור ישועה ורחמים.

– קטנתי אדוני הנסיך מכל התהלה אשר פזרת לי כגדל חסדך – ענה הרב בענוה ועיניו שחו לארץ. – אם יצלח בידי לעשות טוב לבני אדם כמוני ולתמכם לפי כחי, בזה הלא רק חובתי אעשה כמצוה עלי מאת אלהי ישעי, ואם לא אעשה כזאת וחטאתי לאלהים ואדם.

– שמח לבי לשמוע כזאת מפיך, רבי הנכבד, ועל כן שפתי ישבחונך וכבד אכבדך מאד. ועתה הסכת ושמע את בקשתי, כי דבר לי אליך ולמוצא פיך איחל – היש לאל ידך להשיג לי בעדתך סך עשרת אלפים שקל להלותני לחצי שנה, ואם יש הואילה והגד לי גם זאת: במה יחשב לי פרי הכסף בתבואות השנה? כי חפץ אני לדעתו.

– אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני הרם והנשא! – קרא הרב – הואילה נא לקחת את הסך הזה לרצון מאת עבדיך, המחלים פניך לקבלהו מאתם למזכרת תודה על כל גמוליך שגמלת להם ברוב חסדך!

– האמת תדבר אלי, בן אדם? – קרא הנסיך בהשתוממו אל הדברים האלה – הדבר הזה לא יתכן. הן כל שקל אשר תלוה אותי העיר ליגניצא או אחד מקלטי הנזירים עולה לי בנשך רב אשר מנפש ועד בשר יכלני, והנה נדבה רוחך אותך להביא לי הון רב כזה מבני עדתך לתשורה ומתנת חנם! לא ידידי, אל נא תהתל בי, כי לא עת שחוק היא לי. הואילה והגידה לי מה הנשך אשר תבקשו ממני במחיר כספכם?

– אדוני ומושלי! – ענה הרב – חלילה לעבדך מפצות פה לדבר דבר אשר ידי לא תעשנו. האם לא אדע לפני מי אני עומד בזה? הן כבוד מושלים בארץ מתחת יקר לנו על פי תורתנו ככבוד אלהים בשמים ממעל. הדבר היוצא מפי לפניך נחשב בעיני כשבועת אלהים; לכן הואילה נא בחסדך ויעד לי את העת למתי תואל לקבל את הכסף לרצון מידינו?

– ברוך אתה לה' על נדבתך הרבה! – קרא הנסיך בלב רגש בהושיטו ידו להרב המדבר בו – סלח נא לי איש יקר כי לא נתתי אמן לדבריך בשמעי אותם מפיך! כי כבד היה ממני להאמין בם, כי לא נסיתי באלה. הן סבוב אני מעדת מרעים האורבים לי כל הימים להשיגני בין המצרים עת צר ומצוק ימצאוני, כי אז תמצא ידם להרסני ממעמדי, לעשוק נחלתי ולהבנות מחרבני. למצוא איש ישר באדם דבר יקר הוא לי – ומה מאשר אני במצאי אותך נאמן לפני! קח עוד הפעם מפי תודה ושא ברכה לבני עדתך כעל כל גמולם הטוב; בטחו בי ובאהבתי כי מדי תדרשו לעזרתי תמצאוני קרוב לכם ובטרם תקראוני אענכם וחפצכם אשלים.

– אדוני ומושלי! – אמר הרב ברוח נפעמה – עוד היום ישאני לבי להתחנן לך ולבקש חסדך.,. לא לי אדוני הגדול ולא לעדתי כי אם לשלש נפשות מבני עמי הנמצאות בצרה גדולה, ועליהן הנה אבקש רחמים מלפניך, היה נא אדני עזר להן להצילן מרדת שחת!

– מה זאת? – קרא הנסיך בחרדה – מי הוא איפוא השת ידו על נפשות תמימות להשיא עליהן מות ולאבד מארץ זכרן? הגידה נא לי, ולא רק למענך כי גם למעני אעשה זאת, למען האמת והצדק אמלא בקשתך ככל אשר תמצא ידי.

– הנפשות ההן ממשפחת אחד ממיודעי בעיר פראג, אסורות בכבלי ברזל במחנה הקיסר, בעלילת שוא אשר בדו אויבים עליהן כי הן סבו בנפשות שני נזירים אשר הומתו בידי ההוסיטים. והנה הן ברעתן – חבלי מות יבעתון ומצרי שאול ישיגון, ומי יודע אולי ברגע הזה עיפו להורגים באין חומל ומרחם עליהן מבלעדיך. אנא אדוני, הגדל נא חסדך לאמללים ההם והיה להם למליץ יושר לפני הקיסר, ובך אדוני אבטח כי דבריך לא ישובו ריקם והיתה לך הצדקה כי נפשות תמימים תציל וממצוקתם תושיעם.

– גם אני שמעתי דבת רבים – השיב הנסיך אמריו לו – כי היהודים אשמים בנפשות שני נזירים אשר הומתו באכזריות חמה מידי ההוסיטים. הקיסר זיגיסמונד התמרמר מאד בשמעו זאת וישבע באפו לנקום נקמת הנזירים מאת החטאים בנפשותם. אבל הגידה לי ידידי הרב, אולי באמת לא נקו האנשים ההם מפשע רב, אולי נתעית בשוא להיות למליץ לכבדי עון? זכר ואל תשכח כי גדול האף והחמה ועברת הקיסר קשתה למאד – ומי יודע אם אצלח עוד להשיב חמתו מהשחית!

הנסיך ישב על כסאו, והרב נרעש מאד ופניו נהפכו לפני להבים, ובקול חרד מעצמת רגשותיו השיבו על דבריו לאמר:

– אדוני הרם והנשא! חלילה לעבדך מעשות חטאה גדולה כזאת ולבוא לבקש לפניך רחמים על רוצחי נפשות. לא אדוני הנסיך, לא בעד בני עולה הנני נצב בזה לחלות פניך, כי אם בעד נפשות נקיים אומללים האובדים בתומתם, אשר צדקתם בוקעת ועולה מתוך הדבה אשר הוציאו עליהם כאור פני השמש הנשקף פה אלינו בעד החלון מתוך הערפל. הואילה נא אדוני לשמוע מפי דבר אמת וידעת כי תאות בשרים והות רשעים שתו יד להדוך תמימים תחתם. הנזיר איגנאציוס אשר התקדש לעיני כל וחברו להרע הנזיר סיקסטוס חבלו און ויחמסו מזמות על בנות ידידי נכבדי עמי לצודדן בחרמם ולטמאן בתועבת זמתם… בעלילה ורצח בבני עמי יושבי ענס החלו מעשיהם ובחמס ושוד בבית ידידי בעיר פראג כמעט הפיקו זממם. את הנערות שדדו ואל בית מקלט סחבון ויושיבון במחשכים ויחביאון במסתריו וישקדו על הרעה לעשותה אך עבד נאמן בבית ידידי גלה מסתריהם וידרוש את הנערות מידיהם, אבל שוא היה עמלו, כי הושב ריקם. הדבר נודע לציסקא אשר עמד עם מחנהו לפני העיר, ויבוא עם חילו אל המקלט ההוא להחיש ישועה לנפשות האמללות. שם הכירה לעאנארא אחותו את הנזיר סיקסטוס עוכר נפשה מנעוריה, אשר נשבעה מאז באפה לנקום ממנו נקמת כבודה. וציסקא חגר חמות ויצו להמית אותו ואת רעהו באכזריות חמה. לשוא העתיר ידידי לציסקא, לריק הרבה אליו תחנונים להקל ענשם – בשני הנזירים נעשה משפט נורא, רק אחד מחבריהם נס ונמלט, ובית המקלט עלה באש כלו. הנה כן נצולו הנערות בעצם תומן, אבל ידידי דאג ויירא פן יבולע להן בשבתן על מקומן בפראג, וישלחן אלי למצוא להן בביתי מבטח עוז מפני עדת חנף האורבת לנפשותן. ובהודע הדבר לי הלכתי לתומי אל סופר העיר, ואודיעהו דבר בואן ואחל פניו לתת להן הרשיון לגור בביתי. אך אמבראזיוס ביטשען אויבינו מאז, העוין אותנו גם על אשר נבטח לפעמים בישועתך אדוננו, שמח בלבו על המקרה הזה, כי פה ימצא און לו להשחית את היהודים שנואי נפשו – ובהונותו אותי בדברי שקר, חש ויכתוב שטנה אל מחנה הקיסר ויודיע כי “רוצחי” הנזירים עוברים עתה בדרך, ונקל איפוא לתפשם ולאסרם ולשפטם בעלילותיהם. עצתו הרעה נעשתה, האמללים נתפשו ויובאו אל המחנה. העבד אשר לוה אותם על דרכם נמלט באישון לילה ויבוא אלי ויודיעני את הרעה אשר מצאתם. אז גמרתי אמר להחיש בואי אליך אדוני ולחלות פניך להציל את האמללים בעוד מועד. ואתה אדוני ומושלי עז! הנה אנשי דמים ומרמה יגודו על נפשות צדיקים וישיאו מות עלימו, ובידך אפקיד רוחם להצילם כגדל חסדך. אנא, הצילה, פלטה נפשם, כי רק בך תקותי! אנא חוס נא, חמול נא, רחם נא, כי אין לנו מושיע מבלעדיך! –

בדבר הרב רתת התנשא הנסיך ממושבו ויקפוץ ממקומו. מרגע לרגע גדלה המית לבו ובקרבו קם שאון מרגשי חמלה וכעש, רחמים ורוגז, וככלות הרב דבריו קרב אליו ויושט ידו לו ויען ויאמר:

– הרגע נא ידידי הנכבד! כי נכון אני לעמוד לימין האמללים ולהחיש להם ישועה ככל אשר יהיה לאל ידי. עוד היום הרימה פעמיך ועשה דרכך אל המחנה, ואנכי אדבר עליך טובות לפני הקיסר ככל אשר ישים ה' בפי. הרגע נא כי עוד לא אבד צדק ולא פסו אמונים מארץ החיים, תום ויושר יצרו נפשות נקיים ובהות – בוגדים ילכדו. גם יום אמבראזיוס ביטשען עוד בוא יבוא, והיה גורלו מנת מדיהו כגורל רעיו החנפים אשר כגמולם הושב להם. לך לשלום ואנכי אצוה את סופרי להכין לך תעודתי ולהגיד לך ישרך לפני הקיסר, ובעוד שעות אחדות תובא התעודה לך ואחזת לבטח דרכך. חזק ויאמץ לבך, כי ידידך ואוהבך אני וכבודך גדול בעיני; הרגע נא ובטח בי, כי לעולם אשמר חסדי לך. לך לבטח דרכך וה' יגמר בעדך!

עוד הפעם הושיט הנסיך ידו אל הרב וימנעהו מהודות לו ויאץ בו להחיש דרכו לטובה ולברכה.

מלא תקוה ושמחה שב הרב לביתו, וישלח אחרי ר' סטנציל מאיר ויתר טובי העיר העשירים בעדתו. עד מהרה נאסף הכסף אשר הבטיח הרב לתת והרב לא אחר לשלחו לידי הנסיך ככל אשר אמר.

 

י.    🔗

חג גדול במחנה הקיסר ושמחה וששון בחיל הצבא. פרעותיהם ומשובותיהם חדלו: כלם חונים לדגליהם ומבחר לבושיהם וחליצותיהם עליהם; כלם חברים מקשיבים לקול שרים ונוגנים, לקול גילת ורנן הנשמע על פני כל המחנה, עד כי כל הרואה זאת יאמין לתומו כי בארץ שלום הוא בוטח וישכח כי זה כשנתים ימים לא יחדל שאון מלחמה מקרבה והחרב אוכלה סביביה. על אהל הקיסר הורם נס ארגמן, כי עוד היום יבוא המושל אל מחנהו אשר עזבהו זה כמה, וכלם מחכים לו בלב שמח ונפש עליזה. רק שלש נפשות עצובות וחרדות מאימת הקיסר אשר נפלה עליהן, הן נפשות רחל, בעללא ומיכאל. לבם נמוג מפחד רעה, בדעתם כי נכון לפניהם יום חשך, ובעוד אשר כלם צוהלים וחוגגים סביבותיהם, הנה הם שופכים כמים לבם על שברם האנוש ונחם נסתר מעיניהם. גם מעזרת ערנסט נואשו, כי אבדה כל תקוה, כי עוד מעט והקיסר בוא יבוא לעשות בהם משפט חרוץ ואויביהם חיים עצמו ואין מידם מציל. כן ישבו באהלם נוגי ממועד ועזובים מישע, ופתאם נשמע קול חצוצרות התרועה וצהלת אבירים ורננה כל העם אשר במחנה – כי הנה בא אליהם האדון אשר הם מבקשים.

על סוס לבן כצמר צחר רבב הקיסר זיגיסמונד בתוך עדת שריו וסגניו ושלישיו וסריסיו, והוא איש גדל קומה ויפה במראהו, עיניו מפיקות אהבה ופניו מלאים רצון וחן – ככסות עינים על קלות דעתו ותאוותו ומשובתו,– כי אמנם היה האיש הפכפך בדרכיו ובוגד בכל מעשיו, הזונה אחרי לבבו ואחרי עיניו, המפזר אוצרותיו על תאות נפשו והנכון לעשות גם דבר בליעל למען בצע מחשבות אונו. הקיסר ירד מעל סוסו ויברך את חיל הצבא העומד לפניו במערכה, ויקרב אל אהלו העדוי במקלעות פרחים פנימה וחוצה. בבואו בו צוה לכל שריו להאסף אליו וכהתיצבם יחד זעפו פניו ויאמר:

– הכונו יחד למלחמות כבדות ועצומות – כי הנה יד ההוסיטים רוממה בביהם וכל הארץ בידיהם, והנם מעבירים אותה בחרב ובאש; שדות תבואה יחריבו וגרנות ישוסו, בתי תפלה ומקלט יציתו באש, כהנים יהרוגו ונזירים ירצחו ועוד ידם נטויה ומספרם הולך ורב,– ואם גם עתה תקצר ידנו מהכניעם מפנינו, אז נדרש להתרפס ולעשות להם שלום או לעזוב את הארץ כלה. – אולם הגידו לי היש חדשות אתכם? הקרה דבר מה במחנה?

מעדת השרים הנאספים יצא שר המשמר ובכרעו לפני זיגיסמונד ענה ויאמר:

– אדוני הקיסר! פה במחנה לא קרה כל מאומה, אך ציד גדול הקרה ה' לפנינו ואותו אבשר לך אדוני לשמח נפשך. הלא ידעת כי לפני ירחים אחדים שרפו ההוסיטים את מקלט הנזירות וירצחו בחמתם שני נזירים קדושי עליון; אבל אשמים היהודים החטאים בנפשותם, כי מידיהם נגזרו נזירינו קדושינו, בהסגירם אותם אל ההוסיטים לכלות חמתם בם. אז קפצת ותשבע באפך לקחת נקם נורא מהיהודים אשר סבו בנפשם. עתה הנה בא יום השלום – ובידך אדוני לשלם להם כגמולם. הן סופר העיר ליגניצא, אמבראזיוס ביטשען, איש גדול ונכבד הנאמן בעבודתו אותך בכל נפשו ומאודו, שלח אלינו ציר ממהר להודיענו, כי היהודים האשמים ההם עוזבים את פראג, מדאגה מדבר פן תפול העיר בידך ולעת אפך תעשה בם, אז צויתי למקודשי לארוב להם ממסתרים ולתפשם ולהביאם אל המחנה. פקודתי נעשתה והפלטים נפלו ברשתי; אחד מהם ברח וימלט והשלשה שמורים היו אתי למועד בואך, למען תמצא ידך לאויבינו אלה לעשות בהם כאות נפשך.

לדברים האלה קפץ זיגיסמונד ממקומו ועיניו הפיצו אש פלדות.

– היטבת לעשות – קרא בשמחה – כי אמנם נוראה תהיה נקמתי באנשי עברתי, נקמת קדושינו ואחינו אשר מידיהם נגזרו. מהרו והביאו את האסירים הנה לעשות בהם משפטי החרוץ!

זיגיסמונד יצא ויעמוד לפני פתח האהל, אחרי רגעים אחדים הובאו האסירים לפניו. מיכאל היזרעאלי קרב כצעדי און, בעללא הלכה בלא כח, אט ושחוח, בהורידה לארץ ראשה, ורחל פרשה בידיה ובלב נשבר התנפלה לרגלי הקיסר ותאנק דום. שערות ראשה התפתחו מחרצובותיהן ותפולנה על ערפה ועל שתי כתפותיה אל מול פניה ותגיענה עד העפר; עיניה השחורות, היורדות בבכי, שפכו עליה רוח חן ותחנונים וכבחבלי קסם משכו אבירים בכחן, לחמול על הנפש הענוגה הנוגה הזאת מהשחיתה. זמן רב התבונן הקיסר אליה מבלתי יכלת לגרוע ממנה עיניו, ולאחרונה התאושש וחמתו גברה על חמלתו, אז דבר אליהם באפו לאמר:

– הנה נפלתם בידינו רוצחים ארורים! אתם סבותם בנפשות נזירינו וקדושינו, אתם הסגרתם אותם אל ההוסיטים, והנה סגרכם ה' בידי וכפעלכם ישולם לכם – כי אחת נשבעתי לנקום דם הכהנים הקדושים ההם ואת שבועתי זו אקימה.

– נקיים אנחנו משבועתך, אדוני הקיסר, כי חפים אנחנו מפשע ולא עון בנו – נועז מיכאל לענות, אבל זיגיסמונד הסה אותו בתתו עליו בקולו לאמר:

– דום מרצח! הן פשעכם ברור כשמש וגמולכם אשיב בראשכם.

עוד הפעם הביט הקיסר אל רחל אשר נשאה אליו עיניה הגדולות והשחורות, ומעיו המו עליה, ויוסף ויאמר:

– לא אגמול לכם כרשעתבם, לא אענכם קשה כענוים אשר נשאו איגנאציוס וסיקסטוס עד צאת נפשם, אבל גם נקה לא אנקכם, ועוד היום לפני בוא השמש מות תמותו יחדו.

רחל ובעללא נפלו לארץ ותתעלפנה, וכן נשאו גלמיהן אל אהל השבי עד שוב אליהן רוחן. אבל גם להקיסר ערבה כל שמחה, כי סרה רוחו ונפשו ירעה לו, וישב לאהלו לבקש לו תנחומות בשחקו עם שריו הקרובים לו. כחצי שעה עברה בשבתו בסוד רעיו והנה בא אחר עבדיו המשרתים לפניו ויאמר:

– אדוני הקיסר! ברגע הזה בא איש זר אל המחנה והוא מבקש לבוא לפניך, כי דבר נחוץ לו אליך, וכאשר הואלנו להשיבהו אחור, קרא לאמר כי חיי שלש נפשות תלוים מנגד ועלינו להביאהו לפניך כרגע.

זיניסמונד השתומם ויקרא: ומי הוא זה המרהיב בנפשו עוז להפריעני ממנוחתי ולבוא לפני בטרם אקראהו?

– יהודי הוא, אדוני!

– ומה שמו?

– הרב משה מעיר ליגניצא.

– יבוא!

העבד השתחוה ויצא וזיגיסמונד השתאה ויאמר לעדת שריו: ידעתי כי כמוני כמכם תחשקו לדעת פשר דבר ומה ליהודי ההוא ולי; אף זאת פליאה, כי הנה הוא בא בעצם העת הזאת אשר בה חרצתי משפט מות על אחדים מבני עמו. אולם טוב הדבר,– יבוא נא ויראה בעיניו את המשפט אשר הקיסר זיגיסמונד עושה לבער עון מרי ובגד בוגדים מקרב ארצו.

עוד מלתו על לשונו והרב ר' משה בא האהלה. אור פניו והדר גאונו פעלו כקסם גם על הקיסר זיגיסמונד אשר השתאה והשתומם למראה עיניו, אך המושל משל ברוחו ויאמר:

– ללא עת באת אלי להראות את פני, ואף אחד מבני ארצי עוד לא נועז בנפשו להשתער אל אהלי בטרם אקראהו ממקומו לבוא לפני. ומה הבשורה המוצאת בפיך? ההבאת אלי שמועת מלחמה אשר בחיקה טמון גורלנו ועתידותינו או מה ימריצך כי נדחקת לבוא אל המחנה ולהחריד מושל בכיר ממנוחתו?

– סכנת המות המרחפת על שלש נפשות נקיים, אדוני ומלכי האדיר! – השיב הרב בלב אמיץ בהשתחוהו ארצה.

– נקיים וחפי פשע ימצאו תמיד משפטם וצדקתם לפני הדום כסא כבודי – ענה הקיסר בקול גאונו – ועתה הגידה מה הביאך הלום ומי המה אשר מעוצר וממשפט לוקחו ועון אחרים ישאו? הגידה לי ותושיע להם זרועי ותסמכם ימין צדקי!

– על דבר אמת וענות צדק באתי לחלות פניך, מושל חסד! – קרא הרב ופניו נהרו – לחלץ מצרה נפשות תמימים הנני מתנפל בזה לפני הדום רגליך. פה בקרב מחנך נעשה דבר און – כי נפלו על עוברי ארח הנוסעים לתומם ויאסרום ויסחבום אל המחנה, ואם לא הסגירו חיתם לממיתים עד כה הלא קרובה לשחת נפשם וצפוים המה אלי מות בכל רגע – כי העלילו עליהם בשקר וישיאו עליהם עון אשמה לא ידעו שחרה. ולהציל הנפשות האלה הלקוחות למות מהרתי לביא הלום מעיר ליגניצא הרחוקה, להתחנן לפניך אדוני ומלכי על נפשות התמימים להושיעם כרוב חסדך.

– הלחבר בוגדים ומרצחים אחיש ישועה? – שאל הקיסר בלעגי שפה – שמע נא הרב, בני עמך אלה לא נקיים וחפי פשע המה כאשר אמרת, כי הם כרו שוחה לשני כהנינו ללכדם בידי ההוסיטים וישיאו עליהם מות בענוים קשים ונוראים. האם בבגד בוגדים כזה לא תתנקם נפשי? לא, כי מות נבל ימותו, ואך לשוא כתית רגליך, כי אחרת לבוא, זה כשעה הרצתי משפטי על החטאים בנפשותם ועוד היום כבוא השמש יספו בעונם.

פני הרב קבצו פארור, כל עצמותיו רחפו וכמעט נפל באין אונים ארצה, אך עד מהרה התאושש ויחגור שארית כחו למשול ברוחו וישב אמרים נכחים לאמר:

– לא אדוני ומלכי, עוד לא אחרתי המועד, ולבעבור זאת הביאני ה' עוד היום הנה לקדם פני הרעה ולמנעך מבוא בדמים. כי אמנם נקיים הם האמללים מדמי הנזירים, – לא הם הסגירום אל ההוסיטים כי אם יד ה' עשתה זאת, בנפלם בידי ציסקא אשר עשה בם שפטים בנקמו מהם כבוד אחותו אשר חללו כשכבר הימים.

פני הקיסר רעמו ובחרות אפו קרא: המכחש אתה לי כי כלכם קשרתם עלי קשר בשיתכם ידכם עם אויבי ממלכתי? המכחש אתה לי כי היהודים, העם הנכרי והזר אשר בחמלתנו אספנוהו ונתן לו מקום לגור על אדמתנו, היהודים האלה בגדו בנו כמו נחל ויכרתו בריתם את ההוסיטים הקמים עלינו להשחית נחלתנו?

שחוק מר מכאב לב עבר על שפתי הרב לשמע הדברים האלה, ובעינים מלאות דמע ענה ואמר:

– האם לא תקנן יונת אלם בעברי פי פחת מפני סער וסופה? האם לא תחיש היעלה לבוא בנקרות צורים ובסעפי סלעים מפני פחד הצידים אשר סביב ישיתו עליה? זה מאות בשנים נרדף עמנו האמלל על צואר, מלא חמת הגוים, גערת העמים, אשר ימררוהו וישטמוהו וירמסו לארץ חייו ויכלוהו מנפש ועד בשר וישיתוהו תועבות למו. זה מאות בשנים יקבוהו עמים יזעמוהו לאמים, אשר חמתם שותה רוחו ודמו כמים המוגרים, בחוץ יחרד לרגעים מפני חרב היונה ובבית לא ימצא מנוח משוד אויביו אשר יחיתהו – וככל אלפי רבבות בני האדם החונים עליו אין מתעורר בצדק להחזיק בו ואין משמיע צדקה לעם בזוז ושסוי הנתון לאלה ולשמה ולחרם ולגדופים, ועל מה ולמה נחתכה עלינו כל הרעה הזאת? האם לא בנים גם אנחנו לאל אלהי עולם? האם לא בצלמו כדמותו נבראנו גם אנו? הבשרנו נחושה ולא יכאב, העינינו ברזל ולא תדמענה ולבנו האם אבן הוא ולא ישבר בקרבנו? הן שנאת עם וקנאת דת יד שתו בארץ הזאת עם הרשעה והחנופה וההאוה והזמה להכריענו ולהגיענו עד העפר; כל נגעי בני אדם אלה יחד עלינו התמלאו במלוא רחב ארצך, כנחשים בין פרחים התחבאו ועד מתחת לכסא כבודך הגיעו ואתה לא ידעת. כהני און ילטשו עין אל בנות ישראל לכבשן ולחללן ולהשבית מטהרן בבתי מקדשיהם ומקלטיהם, ובטומאתם זו עוד יתקדשו קדש להוליך עמים שולל ולהטות בתהו לב מלך ושרים; בשפתי חנף ובעלילות רשע יעוררו האף והחמה – והנה נפשות בני עמי עולות על מוקדן וקהלות שלמות תכרענה לטבח וכל ישראל נודד ממקומו כצפור נודדת מקנה! כל זאת באתנו – ומי זה איפוא יחשוב לעון לנו אם נתור אל כל עבר למצוא לנו מרחמים אשר יפדונו מיד עריצים ויתנו לנו מנוחת מעט מכף שואפינו סלה? ואולם דע לך אדוני הרם והנשא! כי בכל העמים והממלכות אשר שתו יד לבלע ולהשחית את עמנו הנדח והאמלל, אין גם עם אחד או ממלכה אחת אשר האריכו ימים ולא שתו מיד ה' את כוס החמה אשר השקונו המה בקנאתם ובאש עברתם – כי האלהים שופט עליון ובידו מאזני צדק לתת לעם ועם כפעלו וכגמולו ישלם לו.

פני הרב האדימו בחום לבבו ועיניו המאירות לנכח הביטו מבלי ראות איך שנו פני הקיסר לשמע דבריו אשר נגעו עד לבו, וככלותו לדבר נאנח במרירות ויכף כאגמון ראשו ויפרש כפיו ועיניו שחו ארצה.

כל שומעי דברי הרב יחד נדמו ויאנקו דם, גם הקיסר החריש ברוב שרעפיו בקרבו. לאחרונה פתח פיהו ויאמר:

– שמע נא רב בישראל! הן פיך יענה בך כי לב טהור לך ויושר לבך אמריך, ובכל זאת לא אוכל לשנות דין האסירים הנדונים למות, עד אשר תתן לי אותות נאמנים כי חפים המה מפשע. הגישה עצומותיך להוכיח על צדקתם ועוד היום אקרא להם דרור ולחפשי יצאו.

– אדוני הרם והנשא! – השיב הרב – הן תומת הישרים ההם ברורה היא לפני כשמש בצהרים. הואילה נא להטות אזנך ואספרה לך הדברים כמו: הנזיר איגנאציוס אשר נפל בידי ציסקא ויומת ממנו באכזריות חמה, נשא עיניו אל רחל היזרעאלית – זו העלמה הנאשמה לפניך במותו – למשכה ברשתו, וכאשר השיבתהו בחרפה מלפניה עולל עלילה ברשע ויפיל בחרמו את דודה הישר באדם ר' ישראל היזרעאלי ואת אשתו הכבודה, לענות נפשם ולהמיתם בענוים קשים ונוראים. מעלילה הנוראה ההיא יצאה הרעה על כל היהודים היושבים באוסטריא, קהלת וויען היתה לחרם וכל יהודי אוסטריא גורשו ממקומותם ויפוצו לארבע רוחות השמים והנם ברעתם כיום הזה.

– שים לבך לדבריך, איש לא נזהר! – קרא הקיסר– הידעת את מי חרפת? הלא איגנאציוס כהן הוא באמונת קדשנו ואנכי מלך נוצרי החרד על דתו והעומד למגן לאמונתו. אולם לא בדבר העלילה ההיא נשתעה כעת, ולא הכהן הנזיר עומד למשפטנו עתה, כי אם שלשה הנאשמים מבני עמך, ואם יש לאל ידך להוכיח עליהם צדקתם, פתח פיך ויאירו דבריך!

– פקודתך תשמר רוחי – ענה הרב באנחה – ועל כן אגלה אזניך על מעשים שהיו: להציל את בת אחיו מרשת הנזיר שלח אותה ר' ישראל היזרעאלי אל בית ידידו בפראג. אבל הדבר נודע לאיגנאציוס ויבוא עם סיקסטוס חברו אחריה פראגה, ובלילה נפלו על הבית אשר בו מצאה רחל מפלט לה וישודו אותה ואת חברתה בת אדוני הבית ההוא ויביאו אתם אל מקלט הנזירות ויחביאון שם במערה, אך מחבואם נגלה וההוסיטים נקראו לעזרה. אז הכירה אחות ציסקא את סיקסטוס עוכר נפשה וכבודה מנעוריה, ותשפוך עליו חמת אפה ותנקום בו וברעהו את נקמתה. ולהם היה עוד חבר שלישי ושמו קיליאן, אך הוא נס ונמלט והנהו עתה במחנה חיל אדוני – והוא הוא אשר ארב לנפשות התמימים ההם ויתפשם ויאסרם וישם אשם נפשם כי מהם היתה שומה להמית את שני הנזירים חבריו. ועתה אתה אדוני הקיסר! אם יש את נפשך לבחון את דברי, צוה נא להביא את קיליאן הנה, וחקרת אותו וראית אם כנים המה, ואז הלא תאמין כי כגדל חסדך כאמונת ידידך, הוא אדוני ומושלי נסיך ליגניצא, השולח לך ברכתו ואגרתו על ידי.

ככלותו לדבר השתחוה עוד הפעם לפניו ויתן לו את מכתב הנסיך לודוויג. והקיסר לקח את המכתב מידו ויפתחהו ויקראהו עד תומו.

– הנה הנסיך לודוויג מגיד עליך תהלתך כי צדיק כביר אתה ורב להושיע – אמר הקיסר בהאירו פניו אליו – ומה תגדל עליצותי בהיות לאל ידי להוציא לאור אמת! הן האיש ההוא החבר להנזירים המומתים נמצא במחנה לפי דבריך; הבה, נחפשה אותו ונחקרהו, אז תראה איך יסכר פי דובר שקר ואמת מארץ תצמח ומלפני משפטה כאור יצא. – יביאו נא את האיש ההוא הנה! – קרא הקיסר לשר המשמר, אשר מהר ויצא לעשות כדברו. כעבור רגעים אחדים שב עם קיליאן אשר בא אחריו ויעמוד פתח האהל בפנים חורים ובלב חרד. יראתו פן יגלה עון בצעו ותקותו כי עוד יבוא על שכרו בגלל היהודים אשר לכד בחרמו, הניעו לבבו וישנו פניו חליפות.

– קיליאן! – קרא הקיסר – זה לפני שעה אחת חרצתי משפט מות על שלשת האסירים אשר תפשת, והנה הרב הזה בא מליגניצא להגיד עליהם ישרם, ורק אתה האחד בנו היודע דבר אמת – ואותה תגיד לפנינו ברגע הזה.

ובדברו קרב אל איש החיל אשר הכרת פניו ענתה על חרדת לבבו, ויתבונן אליו ויאמר: הכנים הדברים כי האסירים אשמים הם במות שני הנזירים?

– כן הוא אדוני הקיסר כאשר אמרת – נחפז קיליאן לענות – היהודים הארורים הם היו כרוצחי נפשות כהנינו הקדושים, איגנאציוס וסיקסטוס.

– ומאין נגלה לך הדבר הזה אל נכון, הגד אם ידעת כלה? למה זה נאלמת דומיה?! אולם אם לא תענה אתה אזי אגידך אני: הכהן איגנאציוס שת ידו עם עוד שנים ממתי סודו אשר עזרוהו להרע, לצוד שתי נערות ולהביאן ולהחביאן במקלט הנזירות, ואחד מעוזריו הנהו נמצא בידנו – ואתה הוא!

פני קיליאן שבו חורו, וברב כח התמלטו מפיהו מלים: לא בי האשם, אדוני הרם והנשא!

– הגידה דבר אמת אם יקרה לך נפשך: הכנים הדברים כי ארבתם לנפשות הנערות ותצודן במכמרתכם לחלל תומתן ולנבל כבודן?

כאיש אשר חלפוהו חצים שנונים נע קיליאן ממקומו, ידיו רעדו, ברכיו פקו וכל עצמותיו רחפו, ובקול חרד הודה על פשעו ויבטא בשפתיו: אמת הדבר… אדוני… סלח נא… כחסדך!…

ובדברו נפל על פניו לרגלי הקיסר אשר הביט בו בשאט בנפש, אז פנה אל הרב ויושט ידו לו ויען ויאמר בלב רגש:

– סלח נא איש חמודות כי בחפזי לא הכרתי ערכך ולא האמנתי לקול דבריך, אך האלהים היה בעזרך ויוציא לאור אמת. עתה תראה איך אמלא דברי: ברגע הזה אשיב לך שבות האסירים מבני עמך. אבל עוד דבר לי אליך, איש נכבד! הן בבוא העבד להגיד לי דבר בואך התפארתי לפני עדת שרי, כי בעיניך תראה את המשפט אשר הקיסר זיגיסמונד עושה בבני עולה – וגם דברי זה אמלא.

בדברו פנה אל שר המשמר ויקרא: הוציאו אה הנבל הזה ותלוהו על העין!

– הניחה לי אדוני כרב חסדך ואל תראינה עיני במות הרשע! – התחנן הרב אל המושל האדיר – אשובה נא עם המוצלים אל מקומי ליגניצאה, לבשר לאדוני הנסיך את משפט צדקך; ואלהים חיים ומלך עולם אשר היה למגן לנו, הוא יעמוד לך ושלם נות צדקך, הוא יברך חילך ופועל כפיך ירצה, אז תעוז ידך תרום ימינך על אויביך ובכל אשר תפנה תצליח!

– לך לשלום והאלהים יהי עמך! – ענה הקיסר בנפש ברכה.

עוד בשעה ההיא עזב הרב את המחנה ואתו שלש הנפשות אשר הציל בישע אלהים.

 

יא.    🔗

מלא כעס וחמה הלך סופר העיר ליגניצא, אמבראזיוס ביטשען, בחדר משכיתו הנה והנה. השעה התשיעית בבוקר כבר עברה ועודנו לא יעזוב את מקומו לבוא על משמרתו ועבודתו בבית הפקידות כאשר הסכין מעודו, כי רבות מחשבות בלבו לעת הזאת ורוחו מלאה מאלה ותדריכהו מנוחה. זה מעט לקחה אזנו כי אתמול בערב שב הרב היהודי מדרכו אשר עשה בסתר, ואתו הביא את בני הנעורים ההם אשר במתים נחשבו בעיני אמבראזיוס בהפילו אותם בשוחה אשר כרה ללכדם. האמנם סכל הרב את עצתו ויפר מחשבתו? ומאין נודע הדבר לו כי חש למלט נפשם מיד שאול? או אולי הערימו הנאשמים להסב דרכם ולהרחיק רגליהם ממחנה החיל ובכן נצולו? לשוא יגע האיש ברוב מחשבותיו כי נסתרה ממנו דעת וחמתו הלכה וגדלה – וכל אלה יד הרב היהודי עשתה, האיש אשר זה כמה נשבעתי באפי לקחת נקמתי ממנו ולעשות אותו ואת כל עדתו עפר תחת כפות רגלי! – כן חשב ביטשען וירקע ברגליו ויקרא בחמתו:

– הוי אנקמה מהיהודי הזה העומד לשטן לי ואנחמה מאויבי כלם באפי כי עז! הלא חרפה וכלמת עולם היא כי אנכי סופר ליגניצא אשר כל העיר בידי היא אגור עם שנואי נפשי אלה במקום אחד ולא אשופם בסערת חמתי כמוץ לפני רוח! אבל ראשית דבר עלי לדעת איכה נסכלה עצתי ובמה נצולו רוצחי איגנאציוס מרדת שחת. אז אמהר ואבוא לפני הקיסר ואחזק בלבו את החשד הנטוי על היהודים ואז ידעו העם הזה אשר זעמתי כי רב כחי ואין מידי מציל.

בדברו צלצל בפעמון ויבהיל את עבדו הזקן אליו.

– לך וקרא לי את הרב היהודי, אבל החישה פעמיך, כי אין להתמהמה.

– לו יהי כדבריך אדוני – ענה העבד ויצא. ואמבראזיוס ישב על מושבו ויחבוק את ידיו ויעקש שפתיו ויעוה פניו בשחוק פרוע. הבה, אעשה לי שחוק עם היהודי הזה – אמר לנפשו – בשלחי כל מגפותי אל לבו.

עודנו מעמיק עצה להפיק זממו והרב בא ויתיצב לפניו ויאמר: הנני כי קראת לי, ומה חפצך בי, אדוני?

– ראשית דבר הנה נא הואלתי לברכך בשובך לשלום מדרכך – השיב ביטשען בלעגי שפה – שש אנכי כי לא קרך אסון, כי איככה תוכל העיר ליגניצא להתקים ולעמוד באין אור פניך עמה? אבל הגידה נא לי שאהבה נפשי: מה היה משוש דרכך ולמה זה נחפזת לעזוב את העיר בלאט?

– הרעה הנשקפה אל שלש נפשות אדם האיצה בי להחיש דרכי ולקדם פניה – ענה הרב במנוחה.

– הבשלשת הפושעים הדבר, אשר בקשת להביאם הנה ואנכי מנעתיך מחפצך ביום שמעי, מטעמים כמוסים עמדי? ומאין ידעת כי בצרה גדולה המה ואיככה זה נועזת בנפשך לעבור על פקודתי ולהביאם אתך?

– עבד נאמן בבית ידידי בפראג הודיעני כי קרה להם אסון בדרך, ועל כן חשתי לעזרתם והאלהים היה בעזרי להצילם מרעתם, ולתת מנוחה לנפשם הנהלאה הביאותים אתי הנה. ותקותי תאמצני כי גם אתה אדוני תרחם את האמללים האלה ולא תגזול מנוחתם אחרי כל התלאה אשר מצאתם.

– במה אקדם פניך ובמה אכף לך, רבי, על אשר הבאת את האמללים ההם בכפי לבצע מזמתי בם! אבל הידעת כי האנשים האלה הם חבר בוגדים ומרצחים? אל נא תשומם לקול דברי; כי הנה שני כהני דתי הכריעו לשחת בהסגירם אותם אל ההוסיטים לעשות בהם שפטים – וזה עון חרב הגדול מנשוא, וכל מליצתך לא תעמוד להם להעביר מעליהם משפטם ודינם. עוד היום אחישה דרכי אל מחנה הקיסר, וזיגיסמונד אשר נשבע באפו לנקום נקמת כהנינו ימלא אחרי עצתי וישלים חפצי. לכן ינוחו נא הנהלאים בצל קורת ביתך אחרי כל התלאה אשר מצאתם – ואז ירצו את עונם ומות נבלים ימותו. מידי תהיה זאת להם, בנפשי נשבעתי!

הדברים האלה דבר הסופר בלעגי שפה בהביטו בגאון וגובה אל פני הרב העומד לפניו. אך פני הרב לא שנו ובמנוחה נפש השיב אמריו לו לאמר:

– לחנם תחיש אדוני דרכך אל הקיסר אשר שבתי ממנו ביום אתמול. אמנם נמצאו אנשי בליעל חברי הנזיר הנבל, אשר פרשו רשת לרגלי הנפשות התמימות בעברן לבטח דרכן, וילכדון בחבלי שוא ויאסרון בכבלי ברזל וישימו עליהן משמר, גם העמידון לדין אף נועדה השעה לעשות בהן משפט חרוץ. אך אלהי שדי היה בעזרי ויביאני לפני הקיסר ויתן דברו בפי, והמושל הכביר נוכח לדעת תומתן וישלחן לחפשי. הנה כן גבר האור על החשך, השקר והדבה נאלמו דומיה והאמת והצדק גברו לאמונה כיום הזה.

לדברים האלה חורו פני הסופר, אך התאמץ למשול ברוחו וישב וימלא שחוק פיהו.

– האמנם תדמה, ידידי הרב להושיע, כי אנכי לא ידעתי תומת האנשים ההם ורשעת הנזיר איגנאציוס בתאותו הרעה אשר נתנה את רשעים קברו? זאת לא זאת – כי הנה כל ישענו וחפצנו לבלע ולהשחית את היהודים שנואי נפשנו, ולהפיק זממנו לא יכבד לנו להחיש על מרמה רגלנו ולעשות שקר בנפשנו ולהוציא כל דבה ולהתעולל עלילות ברשע. הלא תראה, איש יהודי, כי לבי ערום נגדך ואינני מכסה מפניך שנאתי במשאון, ואף זאת אגלה לך כי אנכי לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אבצע מעשי בכם וארמוס לארץ חייכם ואשיתכם עפר תחת כפות רגלי. אך לשוא שחת דבריך באזני הקיסר ותשת בחלקות לו ותפתהו בשפתיך – כי עוד ידידי קיליאן חי, הנה הוא נמצא במחנה, ודבריו יאמנו בעיני הקיסר יתר הרבה מדברי איזה רב יהודי, – ועדותו זו תשחיתכם ותעש לכם כליון חרוץ.

פני הסופר התעותו משחוק מכאיב לב בלעגו לאיש חרמו ובהגדילו עליו בפיהו. וחמת הרב תקפתהו ולא יכל עוד להתאפק, ויתיצב במלוא קומתו לפני אויבו בנפש וישא קולו ויקרא:

– ובכן נפלה המסוה מעליך והנני רואה לפני פני עמלקי הבא לזנב את הנחשלים במחנה ישראל, פני אגגי צורר היהודים החושב רעה על עמנו לאבד מארץ זכרו. והמרמה והשקר והדבה אלה הם כלי משחתך, לבלע בני עמי הנרדפים ממך על דבר אמת וענות צדק! אבל השמר לך עוכר ישראל, פן תלכד בשקר תרמיתך ועמלך בראשך ישוב! הן אתה בראת לך משחית לחבל, עד שקרים מצאת לך אשר בו בטח לבך כי ישחיתנו וכלה יעשה לנו – לכן דע לך כי זה חברך ואיש בריתך קיליאן, העד הזומם אשר בו בטחה, איננו עוד בארץ החיים. כבר הודה על עונו וימת ביד פשעו – ויד האל הנותן נקמות לנו עוד תשיג גם את אנשי בריתו והיתה אחריתם כמהו.

פני סופר העיר האדימו כתולע, ויסוג לאחור להשען אל שלחנו, כי כמעט יצאה נפשו בדבר הרב את דבריו אלה. אבל עד ארגיעה התעודד וישב בחמה אפו ויגש אל הרב בעינים מלאות דם ובפה פתוח ברצח.

– הגם קיליאן מת? האף חברי זה האחרון אשר בטחתי בו ירד שאולה ומידך נגזר ברוב כשפיך בעצמת קסמיך? אכן הגדלת הפעם לעשות בהגדילך עלי עקב; אבל לי נקם ושלם לעת תגבר ידי, עוד אראכם קשה ותדעו כי לא לשוא נקראתי ממך בשם “צורר היהודים”. כי יצר לכם המקום בעבורי, בחרב תמותו כלכם מידי ובעסיס דמכם אשכר! ברגלי ארמסכם ואכחידכם מני ארץ, וגם הקיסר וגם מגנכם הנסיך לודוויג לא יצילוכם מידי. הן שנאת עולם ישנאוכם העמים מסביב, ואמבראזיוס ביטשען ידע את עתו להגדיל המשטמה, אז תזכור את סופר העיר ליגניצא ביום פקדו וידעת את תנואתי!

– כן דברת, כי שנאת עולם שמורה לנו מאת העמים מסביב – ענה הרב בלב רגז – אבל אלהינו אל חי ומושל בגבורתו עולם, האל הנותן נקמות לנו הוא משלם גמול לאויבינו. גם יומך בא יבוא, עת פקודתך, בתת ה' לך בפעלך, אז תדחה ברעתך ועל קדקדך חמסך ירד.

זאת דבר הרב ויפן ויצא בחמה. ואמבראזיוס ביטשען נשא בשרו בשניו ויפול על כסאו באין אונים. נפש הרב שבה למנוחתה כבואו אל הרחוב ובלבו שמח על שלחו הפעם רסן מעל פניו להגיד להצורר הזה את כל אשר עם לבבו. אך זכר את קנאת האיש הזה ונקמתו אשר נשבע באפו ויירא ויצר לו מאד, כי אמנם גדול כח הסופר בליגניצא ומי יודע מה ילד יום! וימהר וישם פניו אל היכל הנסיך לבוא לפניו ולהגיד לו כל אשר קרהו.

– בואך לשלום, ידידי הרב! – קרא הנסיך במהרו לקראתו ובהושיטו ידו לו באהבה – ועתה הגידה נא לי ההצליח ה' דרכך?

– האלהים היה בעזרי וישם דברו בפי – השיב הרב – והאסירים יצאו לחפשי והנם עתה עמדי בליגניצא. הקיסר הכיר תומתם בם ואחד ממרעי הנזיר אשר נמצא במחנה הודה על עון כלם ובחטאו הומת.

– שמח לבי ויגל כבודי לשמוע את הבשורה הזאת מפיך. ועתה ישארו נא המוצלים אתך בביתך ואז לא ידעו רע כי אנכי מגן להם. אבל רואה אני את פניך זועפים – ומה הדאגה החדשה הבאה לך? הודיעני ואם יש לאל ידי אסירנה ובדבר טוב אשמחנה.

– אדוני ואיש חסדי! – ענה הרב בנפש דאבה – הן גדל חסדך עלינו וכל בני עדתי שבע ביום יברכוך על כל הטוב שגמלת עלינו מאז ועד הנה; אבל התאמצנו תקותנו כי לא יסור עוד חסדך מעמנו ומטובך ישבעו בנינו אחרינו? הן רבים קמים עלינו ואויבינו חנם עצמו מספר. זה מעט ראיתי פני סופר העיר אשר נשבע באפו לתת נקמתו בנו על אשר נסכלה עצתו הרעה ונפשות תמימים נצלו מרדת שחת. ערום נצב האיש הזה לקראתי וערום ראיתי שאול נגדי, – ומי יעמוד לנו לפני נקמתו מבלעדיך אדון עוזנו וצור משגבנו? על כן באתי לחלות פניך בשם כל עדתי המיחלת לישועה: היה נא מגן לנו גם לימים יוצרו, והיו כמוך גם צאצאיך אחריך, וידענו היום כי הנסיכים לבית פיאסטא מחסה ועוז הם לנו ולזרענו אחרינו, ובשימנו בהם מבטחנו לא נפחד עוד מפחד רעה, משוחה אשר יכרו לנו אויבינו, ממוקשים אשר ישיתו לנו לבלענו!

– הרגע נא ידידי הרב! – ענה הנסיך בלב רגש – בנפשי ובכבודי הנני נשבע לך כי כל ימי חיי לא אתן לאויביכם להרים ראש וכל לשון תקום אתכם למשפט ארשיע.

– האלהים יאריך ימיך אדון רב חסד! – ענה הרב בנפש מלאה ברכה – אכל מי זה לידנו יתקע כי באסוף ה' אותך אליו להתלונן בצלו במעוני שחקים לא ימצא אויבנו הרע עתותיו, להרוס בשוט זעמו את חומת משגבך וישועתך ולעשות אותנו מרמס לרגליו כאשר התפאר עלינו באפו? ועל כן תפל נא תחנתי לפניך אדוני, הואילה נא לעשות עמנו אות לטובה, לתת לנו תעודתך בכתובים וחוקינו ומשפטנו בספר גלוי, והיו לנו הדברים לצור מעוז אף ישועתנו בעת צרה ובצל כנפיך נסתר עד העולם!

– בקשתך ידידי אעשה, ועוד היום אצוה לסופרי להכין לכם את תעודתי וערובתי. ועתה היה שלום ומדי הדרש לך עזרתי הנה תמצא היכלי פתוח לפניך לבוא בו ולקחת רצון ממני.

הרב השתחוה בתודה ויברך את הנסיך ידידו הנאמן וימהר וישב לביתו להודיע לבני עדתו את כל הדברים שהיו בינו ובין הסופר אויבם עז ובין הנסיך אוהבם ואיש חסדם. ביום השני נתנה הדת והפקודה יצאה בשם הנסיך לכל שרי המדינה בערים ובכפרים, להיות היהודים בטוחים מפני כל אויב ומתנקם, וכל הנוגע בם, כקטן כגדול, כעבד כאדוניו, לא ינקה רע, וכל שרי המדינה ופקידיה ערבים בנפשם, כי הרע הנעשה ליהודים ישוב בראשם ומידם יבוקש, והחסות אשר יתנו להם והטוב אשר יעשו עמהם ישולם להם בתודה וברכה אשר ישאו מאת הנסיך ומאת כל הבאים אחריו לדורותיהם לחקת עולם.

הפקודה הזאת היתה לששון ולשמחת לבב לכל היהודים אשר בליגניצא ולחן ולרצון גם להנוצרים הישרים בלבותם. רק איש אחד, הוא אמבראזיוס ביטשען, רקע ברגליו ומפיהו יז קצף מהול בדם בהשמע לו דבר הנסיך ודתו, ושנאתו ועברתו ליהודים עוד גדלה בתעצומות עזה ובנפשו נשבע לכלות חמתו בם ולהשחיתם לעת תמצא ידו.

 

יב.    🔗

מנוחת השלום שבה בבית הרב על מכונה ושלות השקט היה ליושבים בו; האהבה והידידות פרשו עליהן כנפיהן ובצלן חיו ונפשם רותה ענג אין קץ. כן חלפו ימים ושבועות ומדי שוב השמש אל אהלה בין הערבים נראה הרב בגן שעשועיו ולימינו עלם הדור במראהו ובחור כארזים –הוא ערנסט עבד ייטלש ושר ההוסיטים, אשר כרה לו אזן לשמוע בלמודי ה' ולהבין בדבריו ולהיות לבו תמים בחוקותיו, והרב נעתר ללמדהו ארחות חיים ולקרבהו אליו כאב את בנו ירצה. אף אמנם שקד העלם על דברו וילמוד תורת ה' בכל לבב. כילד על שדי אמו התרפק על הרב המורה לצדקה, להקשיב אל כל מוצא פיהו ולהשכיל בדבר ה' ואמרות קדשו. כל ימי החרף בלה בבית הרב ולילות כימים שם להגות בספרי הקודש וללמוד לדעת חק ומשפט, בחוץ גבר הקור או גדל הסער בעים רוחו וישלג בצלמון וכפור כאפר יפזר, ובבית – חום צח עלי אור ומנוחה שאננה על כל סביביו; רק העלם הזה לא ידע שלו ונפשו לא תמצא מנוח לה – כי עוד רבה העבודה והרב מרבה נסיונותיו עמו חדשים לבקרים; עודנו מדבר על לבו להנזר מאדיר כל חפצו, פן ינחם באחריתו והביא על נפשו חטאה גדולה וחרפתו לא תמחה. אך כל דבריו אלה היו לערנסט כשמן על האש להרבות יקוד חשקו בלמודי הדת, ונפשו כלתה ליום אשר יזכהו הרב להביאהו במסרת הקודש ולהכניסהו בברית עמו ולהעמידהו לפני ה' בבית תפלתו לשפוך לפניו שיחו ככל קהל עדתו.

החרף עבר, וארץ התרחצה במי שלג לבשה פאר עדיה, וכל היקום התעורר לקראת האביב המחיה נפשות. העת ההיא נועדה גם לערנסט, הקץ לכל עמלו ונסיוניו. עוד הפעם בחן כי אז הרב רוחו ויצרף כליותיו ולבו והוא כזהב יצא לאמונה, כי לא שנה חפצו וישבע בנפשו כי בדרכו זו אחז לא ירפה עוד עד עולם ורק המות יפריד בינו ובין העם אשר בחר לבוא בו, אז נעתר הרב להביאהו בברית קודש, ובר"ח סיון, החודש אשר בו כרת ה' את בריתו עם ישראל עמו על הר סיני, הובא ערנסט במסורת הברית. בחדש ההוא אשר קבלו אבותינו את התורה קבלה עדת ישראל בליגניצא את בנה החדש אשר קראה לו שם חדש, שם אברהם, ברצון וברכה ובהודות והלל ותחנונים לה', לרצותו ולהאיר פניו אליו ולשים לו שלום.

אבל עוד ברכה אחת חשך הרב לערנסט בצל קורתו. עוד בפראג היתה רחל האמללה מחמל נפשו והמון מעיו ורחמיו אליה התאפקו. בהיותם יחדו בבית הרב בליגניצא נמשך לבו אחריה בחבלי אדם בעבותות אהבה, כי שם למד לדעת דרכיה וכל תכונותיה הטובות לא נעלמו ממנו; כצדקתה ותום דרכיה כן נעמו הליכותיה לכל תנועותיה, ויפי תארה וספיר גזרתה נוספו על מעלות רוחה, ויחד קשרו את לב אברהם אליה לאהבה אותה בכל לבבו, נפשו ומאודו. מדי הביט אל הדר פניה ואור עיניה פחד ורחב לבבו ומדי שמעו את הוד קולה התענגה בדשן נפשו. גם לב רחל נמשך אחרי העלם הנחמד אשר הציל נפשה וכבודה זה פעמים, ויערב עליה שיחו בהשתעשעם יחדו בסוכת שלום, הפרושה עליהם בגן הרב אשר חמדו לשבתם. ובמלאות חדש ימים למן בוא אברהם בקהל עדת ישראל ברך הרב את בני הנעורים הנאהבים והנעימים. בעצם היום ההוא באו ר' מנחם ייטלש ואשתו מפראג ליגניצאה, ועוד כערב ההוא הוקמה חופת כבוד בגן הרב, ועדת ישראל חגגה שתי חתונות כאחת: חתונת מיכאל היזרעאלי עם בעללא ייטלש וחתונת אברהם העברי עם רחל היזרעאלית, והרב ברך אה כלם וביתו נמלא ששון ושמחה ואורה ויקר. – – –

חגים נקפו ושנים חלפו. ההוסיטים השתפכו כנחל איתן על ארצות אשכנז ויחריבו ערים על יושביהן באכזריות חמה ושטף אף, רק על שלעזיא לבדה חסה עינם ולא נתנוה להרג ולשבי ולבזה, בתקותם כי גם נסיכיה יספחו עליהם למרוד במושלם ולעלות עמם על הקיסר למלחמה. אך בראותם אחרי מות ציסקא כי תוחלתם נכזבה שפכו חמתם גם על המדינה ההיא. ובשנת 1426 עלו עליה כשואה וישרפו אה העיר לאנדסהוט באש ואת יושביה הכו לפי חרב. את המקלט גריסאוי שסו ואת כמריו הרגו לא חמלו. בשנה 1427 חדשו את המלחמה על שלעזיא ויפלו על העיר בונצלוי וישלחוה באש, וישחטו את נציב העיר ואת ראש כמריה תפשו ויתקעו יתד ברזל בראשו, וביום 19 מאי בשנה ההיא עלו על גאלדבערג ויחרימוה, אך יושביה קדמו פני הרעה וינועו וימלטו ליגניצאה. משם עלו האויבים על העיר האינוי ויאסרו את הכמרים ותלמידיהם על מזבח תפלתם וישחטום ורבים מיושביה הרגו לפי חרב. גם העיר בריעג עם כל בתי תפלותיה ומקלטיה היתה לשרפה מאכלת אש. כן כלתה הרעה לכל הערים אשר בשלעזיא מפני ההוסיטים אשר שפכו עליה חמתם וישרפון ויחרימון ואת יושביהן הכו לפי חרב.

אז נפלה אימתה ופחד על העיר ליגניצא ומהנסיך ועד צעיר תושביה יחד חרדו לשמועה כי באה ותכסמו פלצות. רק אחד בהם שש בלבו על כל אלה – הוא אמבראזיוס ביטשען, אשר קוה למצוא יד לו לנער חצנו מהנסיך ולהוציא את העיר מידו כלה – וישת בחלקות לו ויפתהו בשפתיו לבצר את העיר ולעשותה למבטח משגב מפני האויב ההולך וקרב. והנסיך אשר לא עצר כח לבצר אותה מכחו, כי אכלה המלחמה את כספו וידל אוצרו מאד, נתן את כל נחלותיו שהיו לו בליגניצא; אלה מכר לצמיתות ואלה נתן בערבון. וביטשען אשר גדל עשרו מאד בעת ההיא, נתן לו מכספו ככל אשר בקש, וכן רכש לו את כל נחלות הנסיך בעיר וסביבותיה, ויעלוז לבו במסתרים כי עוד מעט וגברה ידו עליו, להונות אותו כלה מאחוזתו ולהיות למושל על העיר תחתיו.

ביום 20 יוני 1430 באו ההוסיטים על ליגניצא וישוסו את הפרור האינוי ואת בית החפשית, ויקחו את הסוללות בחזקת היד ומשם החלו לירות על העיר והמבצר והרעה קרבה לבוא. בעת צרה זו זכר הנסיך את הרב וישלח את עבדו לשחר פניו לבוא אליו.

– מן המצר קראתיך, ידידי! – אמר הנסיך – כי הנה האויב האכזר נטה ידו על העיר לשחתה. ועתה עוץ עצה בחכמתך מה לעשות להציל את עירי ונחלתי מהרעה הנשקפת לה!

– אדוני ומושלי! – ענה הרב – כמה זה הגדלת חסדך לי ולעדתי, והננו לך לעבדים נאמנים. ולכן אם יש את נפשך לשמוע לעצתי, חדל נא מלבצר את העיר, כי אך שארית כספך תאבד והצל לא תצילה ביום רעה, כי כאשר תכבד העבודה על האויב כן יעשן אפו בה וכלה יעשה לה לעת תמצא ידו. והיה כי יראה האויב כי אין לפניו מעצור והשתומם על המראה, וחשב בלבו כי אך ערמה היא מאתך, להדיחהו ולהטותו העירה להדיח עליו הרעה ולנטות עליו ידך ולהפילהו במהמורות בל יקום. ומחשבתו זו אולי תהיה לישועה – כי יסור מעל העיר ויעזבנה כלה.

הנסיך עשה כדבר הרב ועצתו באה. ויהי ממחרת וההוסיטים כוננו להשחית ולהבקיע את העיר אליהם ביד חזקה ובזרוע נטויה. אך בראותם כי הוסר הסוכך והחיל לא יצא על החומה להלחם כדרכו והעיר שוקטת, פחדו פחד פן יארבו עליהם במסתרים ורשת יכינו לפעמיהם, וייראו לנפשותם משואת פתאם ויקומו ויעזבו את העיר כלה, וישובו לביהם ויוסיפו להחריבה כדרכם עד אשר חדל הקיסר ממלחמה ויכרות עמם ברית שלום.

הנה כן הוסיף הרב לסכל עצת סופר העיר ויובישהו משברו. ויהי כשמוע ביטשען כי מאת הרב היתה העצה היעוצה, וימלא עוד הפעם חמה עזה וישב וישבע באפו להנקם בו ובכל היהודים בני עמו ולהשיב אל חיקם שבעתים ככל העמל והכעש אשר שבעה נפשו מאז ועד הנה.

 

יג.    🔗

דומית מות שוררת בהיכל הנסיך, שמחה וגיל נאספו מחדריו, ומצהלות הקרואים עליזי ענג ושעשועים חדלו. לאט ודומם ילכו העבדים והמשרתים, ראשיהם שחו וידיהם רפו, אין פוצה פה ואין דובר מהם דבר, כי גדל הכאב מאד. – הנסיך לודוויג השני חלה את חליו אשר מת בו; שם בחדר משכנו הנהו מתהפך בציריו על ערש דוי, חכמי הרופאים כבר נלאו ברוב עצותיהם ויאמרו נואש, ואשתו אלישבעת יושבת אצלו עצובת רוח שוממה ונפעמה, עיניה נשואות אל אלוף נעוריה מחמל נפשה בהאבקו עם מר המות ולבה עליה דוי ונפשה ירעה לה. פתאם התעורר החולה האנוש ויפקח אה עיניו וירא את אשתו מחמד עיניו, ונמו שב אליו רוחו פתח את פיהו ויאמר:

– הנה נא ידעתי כי קרב קצי, מלאו ימי, עוד מעט ואינני, עוד רגע אחד ותחשכנה עיני מראות עוד את רעיתי תמתי שאהבה נפשי.

– לא אלוף נעורי, עוד תראה חיים בשוב ה' אותך לאיתנך להשביעני נעימות את פניך! – השיבה האשה ועפעפיה נזלו מים.

– אל נא חנחמיני הבל – ענה לודוויג בקול שח כאוב מארץ – הן הקדחת אוכלת את בשרי כאכול קש לשון אש… וימי כלים באפס תקוה… ולכן הטי אזנך ושמעי לעצתי בטרם אלך ואינני.

הנסיכה כפתה פניה בשתי ידיה ותתן קולה בבכי תמרורים, אבל הנסיך החולה העתיר לה להתאפק ולחשות לקול דברו.

– הנה אנכי הולך למות – הוסיף החולה אמריו לה – ולבי יהגה אימה מפני הימים הבאים לקראתך… כי עת רעה היא, השלום נאסף מני ארץ וכל הדברים יגעים… ויועץ מישרים יקר ממצוא… לכן השמרי לך מפני עדת חנפים, אשר פיהם שלום ידבר וקרבם הוות… שנים אנשים יש בעיר הזאת ועליהם אשית לבך לדעתם… האחד הוא אמבראזיוס ביטשען והשני הוא הרב היהודי… השמרי לך מפני הראשון כי אדם חנף הוא, ממוקשי עם; לא כן השני – כי צדיק תמים הוא ורב להושיע… הנה אנכי מת ובן לא אשאיר אחרי אשר יירש נחלתי תחתי… ויורשים אחרים יקומו להונות אותך ואת בתנו מאחוזתכן… בצר לך פני אל הרב ותושעי. הן ביטשען אויב בנפש הוא לנו והוא עוין את הרב ועדתו ומאז ומקדם,– ולבל ישלח בהם ידו לעת מצוא, הנה נא צויתי להביא את בית הרב ואת בתי אחדים מנכבדי עדתו יחד עם ביהכ"נ אשר להם תחת חסות הנזירים היושבים במקלטי, בהם בטח לבי כי יהיו לבתים ההם למחסה עוז. ובכל מקרה אשר יקרה לא יניחום לבוא ברשות העיר או בידי הסופר השומר עברתו לבעליהם. לכן שקדי נא להקים אח דברי ולעשות במצותי, כי רב טוב עשה הרב לי ועלי לשלם לו כגמולו.

– מצותך אעשה ופקודתך תשמר רוחי – ענתה אלישבעת בנפש נכאה.

ככלות הנסיך את דבריו נאנק דום מרוב מכאוביו אשר התקיפוהו. חליו גבר עליו מרגע לרגע וליום המחרת, ביום 30 אפריל 1436, השיב רוחו אל האלהים. כל העיר התאבלה על מושל החסד כהאספו אל עמיו, רק איש אחד שמח בלבו – הוא אמבראזיוס ביטשען. – – –

שנים אחדות משלה הנסיכה אלישבעת ברוח חכמה ודעה, כאשר יאתה לבת פריעדריך הראשון, אבי בית האהענצאללערן וראש נסיכי בראנדענבורג. כרב חובל העושה מלאכה במים אדירים ידעה לכלכל ממשלתה במשפט ולנהג ארצה בסערות העתים ההן לבל תהיה לחרם מהמון הקושרים והמורדים המתקוממים בימינם. ואמבראזיוס ביטשען הערה לריק כחו ולבבו להביאה בריב לשונות ולסכסך אותה בעמים ומושלים החפצים קרבות, למען יענה הוא את הכסף ואת הזהב ואז תמצא ידו לנשל אותה כלה מאחוזת ממשלתה בליגניצא. ובראותו כי כל עמלו לשוא לשלוט ברוחה, רוח מושלים הנסוכה בה, נסה להטות את לבבה, לבב האשה הרפה, האוהבת לשמוע תהלתה מפי גברים, – וישת בחלקות לה, ויהלל יפיה בפניה, ויוכיחנה בדברים על הנזרה במבחר ימיה לשבת כאלמנה שוממה ובודדה במועדיה, בעוד אשר רבו השרים האצילים והמושלים המשתוקקים לה והמבקשים להיות בסומכי נפשה ולתמוך גורלה בימינם. לדברים האלה נתנה האשה אזן קשבת בכל אות נפשה, ותפתח שערי היכלה לפני השרים הבאים לשחר פניה ולבקש קרבתה, בתוכם נמצא הנסיך ווענצעל לבית טעשען אשר מצא חן בעיניה, כי היה איש יפה במראהו ולשונו ממהרת דבר חלקות ומהתלות, אך איש תעה לבב, המפזר כספו והונו, וחובותיו עצמו משערות ראשו. וביטשען הרבה לדבר על לבה ולחזות לה משאות שוא ומדוחים עד אשר נפתה לבה על הנסיך ההוא ותהי לו לאשה. שלש שנים חיה האיש בצלה, ובשנים האחדות האלה הריק הבעל את כל חילה ואוצרותיה גם הרבה חובותיה בעיר ממשלתה ואז עזבה לנפשה ולא יסף עוד ראות פניה. בלב דוי ראתה אלישבעת את כל אשר עשה לה אמבראזיוס ביטשען בערמתו ורוע לבבו ונפשה ירעה לה, אך סופר העיר שמח כי ערמתו עמדה לו להתעותה מני דרך, עוד מעט ויהגה אותה כלה מן המסלה בהסבו אליו את נחלתה וממשלתה בליגניצא, ואז יבצע זממו גם בהרב ובכל היהודים בני עדתו, ואיש לא יצילם עוד מידו.

בימים ההם מת הקיסר זיגיסמונד וחתנו אלברעכט האוסטריי ירש כסאו אחריו. וגם הוא לא האריך ימים, ולמקץ שלש שנים – שנת 1440 – מת אלברעכט ופריעדריך השלישי היה לקיסר באשכנז, ויהי לאב לבן אלברעכט אשר נולד אחרי מות אביו, ועל פיהו בחרו האונגרים והביהמים בילד הזה להמליכו עליהם. אף גזר הקיסר אמר, כי במות הנסיכה אלישבעת, ועברה נחלת בעלה הנסיך לודוויג למלך ביהם זה, באין לה ממנו בן אשר יירש אחריה את נחלת אביו. כזאת גזר גם על ממשלות גאלדבערג ובריעג, בספחו גם אותן על נחלת המושל הצעיר הזה.

אז היתה מבוכתה – כי אמבראזיוס ביטשען שלח רסן מעל פניו וישלח ידו לקרוע את ליגניצא מעל נחלת הנסיכים לבית פיאסטי ולהחזיק בידי אלה הנוהים אחרי לאדיסלאוס בן אלברעכט מלך אונגאריא וביהם, בתקותו כי בהיות הממשלה נתונה בידי הילד ההוא, תמצא ידו לעשות בליגניצא כאות נפשו באין מכלים דבר. זאת ראתה אלישבעת ודאגה שברה לבה, כי מה יהיה להעדוויג בתה ביום שידובר בה, ומי בנסיכי ארץ ישית אליה לבו באין לה כל? במצוקת לבבה זכרה את דברי בעלה הראשון אשר אמר לה לפני מותו ומן המצר קראה להרב לבוא אליה אולי יהיה לה לישועה ובעצתו הטובה ינחנה ויורנה דרך איך להציל את הפלטה הנשארה.

– סלח נא איש נכבד כי קראתיך לבוא – אמרה אלישבעת אליו בחן שפתיה – כי הנה כן היתה אלי מצות אישי הנסיך לפני מותו לשחר פניך ולדרוש לעצתך על כל צרה שלא תבוא, ובדעתו בור לבך ואמונתך עמו, בטח בך כי כן תהיה גם לביתו אחריו.

–רב תודות לך גבירתי רבת החסד על אשר תכבדני להאמין בי –ענה הרב – ומי יתן והיה לאל ידי להראותך כי אמנם נאמן אני לבית אדוני וחסדו לא אשכח עד עולם.

– לכן הנני להגיד לך את מצוקתי, אולי תמצא לי עצה נכונה – השיבה הנסיכה – הלא תדע כי ממשלתי בליגניצא וגאלדבערג ובריעג זה כל הוני אשר קויתי לתת לבתי ביום שידובר בה. והנה זה קם קיסר אשכנז לנשל את בתי מאחוזות נחלתה ולתתן למלך ביהם, כי יירשנו זה אחרי מותי, כי לו משפט הירושה לפי דברו. לכן הבה עצה הלום מה לעשות!

– רק עצה אחת מוצאת לך – השיב הרב – להרבות זכות בתך ולהסב את הנחלה אליה: אם תתננה בחיק נסיך אחד ממשפחת אדוני המת, ואז יקרא שמו על נחלתה למרבה המשרה ואיש לא יקחנה עוד מידו.

– עצתך טובה מאד – קראה אלישבעת – אף אמנם מצאתי לה איש כערכה, הוא הנסיך יאהאנן לבית ליבבען, חטר מגזע הפיאסטים וקרוב לבעלי המת. הוא איש יקר ונדיב לב ולו שם בגבורים, ונקל יהיה לו להגן על נחלת בתי מפני קיסר אשכנז ומפני סופר העיר ליגניצא אויבנו הרע האורב לנו להפילנו למשואות. אבל דבר אחד הוא בעוכרי, כי אין לי מאומה לתת נדה לבתי, כי האיש ביטשען סבבני בכחש וינצל ממני את כל הוני ועדיי ויקרותי והנם עתה באוצר העיר למשמרת.

– ומה הכסף הנחוץ לתת נדה לבתך כי יחפוץ הנסיך ליבבען לקחת את בת אדוני לו לאשה?

– לו יכלתי תת חמש מאות שקל זהב ומצא לו – אמרה הנסיכה – כי גם שארית ממשלתי בליגניצא הלא בוא תבוא לידו, ויותר לא יבקש.

– מהלל שם ה'! – קרא הרב בשמחה – כי הנה יש לאל ידי לתת מרגוע לנפשך. אנכי וידידי וכל עשירי אחי היושבים על נחלותיך נהיה שכם אחד לאסוף את הכסף הזה ולהביאו לך במועדו.

הנסיכה השתוממה ולא האמינה למשמע אזניה, ותען ותאמר: האמנם לא יכבד לך ולבני עמך לאסוף את הכסף הרב הזה להציל מרעה נפשי, ואנכי עזובה וגלמודה באין לאל ידי אף לשלם לכם כגמולכם!

– זכר נזכור חסדי הנסיך הנאמנים ותשורתנו זו מאפס ואין נחשבה נגדם.

לדברים האלה נזלו עיני הנסיכה דמעות גיל, ותען ותאמר: במה אקדם ובמה אכף לך איש נכבד על חסדך כי גבר עלי! אכן ידע בעלי ערכך ועל כן שפתיו שבחוך ושמך רומם היה על לשונו. לו שמעתי אז ולקולו הקשבתי, אזי לא באה עלי כל הצרה הזאת. אולם הגידה נא לי, במה אשלם תודות לך? דברה דבר וכעל כל הון אשמח בהיות לאל ידי להשיב לך כגמולך,

– הן את אשר חבתי לאדוני המת ולגבירתי החיה אותה עשיתי, ולא על זה תודה יאתה – ענה הרב – אך זה החסד אשר אבקש ממך גבירתי למעני ולמען בני עדתי, שהם עבדיך הנאמנים: אם יש את נפשך להטיב לנו, הואילי נא בחסדך לדבר על לב הנסיך ליבבען, כי יאיר פניו אל היהודים היושבים על נחלותיו בליבבען והאינוי, ולתת גם להם את ערובתו באגרת החסות כתעודה אשר נתן הנסיך לודוויג לעדתנו בליגניצא. כי הנה סופר העיר מרבה עצות ותחבולות להתנכל אותנו להרע לנו, ומי יודע אם לא תצלח בידו לעת קץ לבצע מזמתו בנו! לכן טוב כי יוכנו לנו ערי מקלט בקרבת המקום הזה ולא תהיה אחריתנו להכרית.

– בקשתך אעשה בכל לב – ענתה אלישבעת – ועוד הפעם אשיב תודתי וברכתי לך על הטוב אשר תעשה עמדי לעת הזאת, ובטח בי כי את חסדך זה לא אשכח וכגמולך אשלם לך ולבני עדתך ככל אשר אוכלה.

הרב השתחוה לפני הנסיכה ויברכנה ויצא. ולא אחר לעשות ככל אשר הבטיח. והשר היינץ לבית צעדליץ היה לאיש הבינים ועל ידו היתה העדוויג בת נסיך ליגניצא להנסיך יאהאנן לבית ליבבען לאשה. הדבר היה בשנת 1445, והיכל לודוויג השני נמלא עוד הפעם אורה ושמחה ומצהלות שרים ומשוש רעים ואהבה בתענוגיה. החתונה הזאת הפרה מחשבת ביטשען, אשר קוה כי יעבור הקיסר את העדוויג מנחלתה ויושיבה באחד מקלטי הנזירות כמשפט העת ההיא. ובהודע לו כי גם זאת מעם הרב היהודי יצאה היה לו הדבר כשמן על האש ובחמת רוחו נשבע למהר ולהחיש מעשה נקמתו בהרב ובכל עדתו, ויתהפך מסבות בתחבולותיו לבצע זממו ולכלות חמתו ונקמתו בעם עברתו.

 

יד.    🔗

יום 24 מאָרץ 1447 היה יום אביב נעים ונחמד בהודו והדרו. השמים היו כספיר לטהר, השמש שפך אור יקרות וחום צח על העיר ליגניצא ועל כל מקראיה, והארץ לבשה פאר עדיה, גבעותיה עטו גיל ועמקיה – רקמת פרחים מרהיבי עין, והצפרים רננו שרו ומבין ענפים צפצפו זמירותיהן להרנין כל לב. – אבל מה יסכנו שירותיהן על לב רע! כי חלק לב בני האדם, הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, ובתהפוכות רע ימלאו הארץ מוטה להשבית משושה וחגה ולרחץ אדמתה בדמעת עשוקים.

בעצם היום ההוא נקראו כל זקני העיר ליגניצא לעזוב איש מלאכתו ומעשהו ולהאסף ולבוא יחדו אל בית הפקידות. הקרואים השתוממו איש אל רעהו, כי לא ידעו מה החרדה הזאת ומה הדבר אשר ראש העיר החדש שואל מאתם, אך עד מהרה נדמו יחדו, כי ראש העיר הנה זה בא, אמבראזיוס ביטשען הנה נצב לפניהם ונושא מדברותיו לאמר:

– הנה קראתיכם אדוני ואלופי לעת הזאת להועד יחד ולהמתיק סוד לטובת עירנו ולשלום אחינו היושבים בה. הלא תדעו אדוני כי נסיכנו המת בפזרו כספו ואוצרותיו עד אין חקר, הרבה להריק אוצר עירנו בתתו נחלותיו לערבון לה. הנסיכה אלישבעת גם היא בדרך בעלה בחרה ותוסף לפזר ולהרבות חובותיה עד אשר התנצלה את עדייה ויקרותיה, אלה מכרה לצמיתות ואלה נתנה בעבוט, בהיות כל עמלה אך למלא נפשה ושלום עירנו וטובתה לא עלו על לבה מעודה. והנה זה כמה חדלה לשלם לאוצר העיר את הנשך העולה מפרי הכסף אשר לותה, אף אמנם אין לה לשלם, כי כל נחלותיה כבר היו לערבון, ורק היכלה בקצות העיר ורחוב היהודים אשר בתוכה, הם בלבד נשארו לה מכל נכסיה מלפנים. ומאשר נבחרתי מתוככם להיות לראש העיר, הנה יקר לי שלומה ועשרה משלום כל נסיכי ארץ, וצר לי מאד לראות כספה והונה נתון לצמיתות בידי הנסיכה מבלי שאת כל פרי לאוצר עירנו במשפט. ועל כן זאת עצתי: להוציא את רחוב היהודים מידי הנסיכה ולהביאהו ברשות העיר, והיה הוא ותמורתו קדש לאוצר ליגניצא – כי אין צער הנסיכה שוה בנזק עירנו. עוד היום נעשה זאת והודענו אותה פה אחד כי אין לה עוד חלק ונחלה בעירנו והיא לא תוכל עוד להשיב פנינו, כי ממנה היתה זאת לה ואנחנו נקיים.

לדבריו אלה האחרונים קם שאון בעדת הנאספים, ואיש שיבה קם ממקומו ויהם את כלם ויקרא:

– הננו מכירים בתודה את חסדי ראש עירנו הנאמנים, בדעתנו כי זה שלשים שנה עומד הוא על משמרתו בהקדישו כחו ואונו לטובת העיר ולשלום יושביה וכל ישעו וחפצו להרבות כבודה ולהגדיל עשרה ואוצרה. כן היה באמנה אתנו בהיותו סופר העיר וכן הוא גם עתה בהלקחו אחרי כבוד להיות לכל לראש. אבל כשלום עירנו כן יקר לנו שלום בית הנסיך ומנוחת הנסיכה המושלת אחריו, ולחטאה תחשב לנו אם נעשה בדבר הזה למרות עיני כבודה ולבגוד בה ולהרבות כעשה ומכאוביה בימי חליה, עניה ומרודיה.

– ומה הבגד אשר נבגוד? – קרא ביטשען ויתעבר – הלא עוד מעט ונקיים נהיה משבועת האמונים אשר נשבענו לבית הפיאסטים. כי הנה הקיסר פריעדריך, מושלנו הראש, גזר אמר להעביר נסיכות ליגניצא מבית לודוויג אחרי מות האלמנה ולספחה אל ממלכת ביהם, אך בוגד הוא האיש העוזב דבר העיר ודואג לשלום נסיכי ארץ!

לדברים האלה גדלה המהומה בבית עד אשר לא שמע איש את קול רעהו. עוד הפעם קם הישיש ההוא ממקומו ויקם את השאון לדממה ויען ויאמר:

– בתת הנסיכה את העדוויג בתה לאשה לאחד הנסיכים מבית פיאסטי, הקימה את חתנה על נחלתה ועצת הקיסר לא תקום עוד ולא תהיה. ומה חפץ לך ברחוב היהודים? – העמיק הזקן שאלה בשיתו פניו אל אמבראזיוס ביטשען – הלגרש את היהודים מעירנו אתה אומר, בשמרך להם עברתך זה כמה? והם הלא שלמים אתנו ושמץ דבר לא נמצא בם. גם עצתך זו לא תקום, כי לא לכבוד וליושר היא לנו, כי אם לבשת וגם לחרפה.

– הכבוד תבקש בזה וחרפה שברה לבך? – לעג ביטשען לו כפערו עליו בפיהו – לכן שמעו כלכם דברי ואשר עם לבבי לא אכחד: זה שלשים שנה חושב אני מחשבות לבלע ולהשחית את היהודים עם חרמי, יומם לא נחתי ולילה לא שקטתי בבקשי תחבולות להפיק זממי ולבצע מחשבתי ולנקום נקמתי – כי עזה כמות שנאתי לעם הזה וכמה פעמים העירותי כחי ולבבי לשית עליהם כפי, אך הם בנכליהם סכלו עצתי וכל מחשבותי הפרו. עתה הנה בא היום שקויתיו, עתה מצאה ידי לי להשקותם את כוס חמתי, ושתו היהודים והרעלו. אנכי אחת דברתי ומי מכם יעוז לעצור בעדי ולהשיב דברי אחור? הלא עליכם לשלם תודות לי במלאי ידכם לגרש מקרבכם את היהודים הזרים, לבל יתעבו את אדמתכם ולא ישקצו עוד את נחלתכם. האח, היום שקויתיו הנה זה בא! יום נקם הוא לי, יום שלומים לריבי עם הרב היהודי,– הפעם יראה כי לא לשוא קראני בשם “צורר היהודים”, כי אמנם צורר אני להם מעודי, ועתה השגתים בין המצרים ולא תמוש עוד ידי מהם עד השמדם מפני כיום הזה.

– והכי בגלל אשר תצרור אתה את היהודים בשנאתך אותם – ענה הזקן – תהיה ידנו באנשים התמימים האלה להשחיתם על לא עול בכפם? הלבעבור זה נגרשם מזה ונביאם בכל רע? לא, היה לא תהיה כזאת בתוכנו!

רבים מהנאספים נענו להאיש הזקן בתשואות חן על דבריו הנכחים. אבל ביטשען קפץ וינער ממקומו כגור אריות ובקול כרעם קרא:

– מה זאת? האם קשרתם עלי קשר להחזיק בידי היהודים למרות עיני כבודי? אולם נסו נא אלי דבר, אז אראכם קשה וידעתם את ידי! הן אני אמבראזיוס ביטשען העומד בראשכם גזרתי אמר, וכל אשר ימרה את פי – את שם עירנו ויושביה הוא מחלל ומשפט בוגדים יעשה לו. עוד היום נודיע דברנו להנסיכה כי אין לה עוד חלק בליגניצא ולא נחלה ברחוב היהודים, ואוי לאיש אשר יעוז מכם לקחת עוד דברים עמי למנעני מחפצי, כי תכבד עליו ידי ולעפר מות אשפתהו!

כן קרא בגאונו ויפן ויצא בחמה, וכל שרי בית הפקידות נבוכו נבהלו יחדו מפני פחד מושלם עז, הטורף לעד אפו ועברתו שמרה נצח. – – –

בעת ההיא אשר רבה המהומה בבית הפקידות על דברת אמבראזיוס ביטשען אשר התנשא לכל לראש, גדלה השמחה והחדוה במעון השלום, בבית הרב ר' משה – כי ביום ההוא מלאו לו שבעים שנה, ועדת ישראל חגגה חג היובל בגילה ורנה ושאון עליצות. בני הנעורים כסו פתח שער הבית במקלעות פרחים ופטורי ציצים וזקני העדה ועשיריה הובילו שי לרבם; השלחן הטהור אשר אליו ישבו תמיד בקחתם תורה מפיהו נמלא תשורות יקרות אשר הובאו שמה למכביר, והרבנית ואחדות מנשי ישראל העשירות והכבודות ערכו את השלחן הגדול בחדר האוכל ותמלאנה אותו ממתקים ומעדנים, כל משקה יקר וכל מאכל תאוה אשר עשו ידיהן לסעודת מצוה, למשתה ויום טוב אשר עשתה כל העדה בחגותה חג רבה הנהדר בקודש. הרב הישיש הנה זה שב עם טובי עדתו ויקיריה מן גנת הביתן אשר לו, ששם הוכן משתה גדול לכל עניי העיר, ובנפש מלאה ברכה אשר הקשיבו אזניו מהמון הקרואים האלה, ישב עם עדת אוהביו ומכבדיו אל השלחן הערוך לפניהם; אוהביו ומכבדיו אלה הם אנשי ריבו מאז מעולם, מדי בואם אליו לפלפל עמו בהלכה; אך ריבם תמיד ריב לה' בהתוכחם בדבר תורתו, ומלחמתם מלחמת קדש, מלחמת מצוה, השמה פקודתה שלום ואחריתה אהבה אין קץ, ועליה יפה אמרו חכמים “ואת והב בסופה”. אולם בפעם הזאת בחרו כלם לשבת מריב; שאון מלחמתם חדל, ואזני כלם קשובות לדבר הגדה אשר ישמיעם הרב בנעם לקחו ועיניהם נשואות אל מורם הזקן מחמד נפשם ומשוש גילם, אשר שערות ראשו וזקנו כצמר צחר ועיניו עוד מאירות כמלפנים ופניו עוד מזהירים כזהר הרקיע, וכהוסיפו שנים כן הוסיף חן בעטרה שעטרה לו הזקנה החופפת עליו בהדרת קדש. ויהי כאשר כלו כלם לאכול והרב נשא כוס ברכה לברך את הקרואים בשם ה', והנה ציר שלוח מהנסיכה בא פתאם הביתה וישחר פני הרב בשם גבירתו למהר ולבוא אליה בדבר נחוץ. הרב השתומם על הגבירה אשת חסדו מבלי דעת מה החרדה אשר חרדה עליו לפתע פתאם, ויקם ממקומו ויבקש את הקרואים לשתות ולשמוח ולהטיב לבם ועוד מעט ישוב אליהם. כן נשארו כלם על מקומם והוא יצא אחרי העבד למהר ולבוא אל הנסיכה ולשמוע מה בפיה.

ואלישבעת חכתה להרב בהדר הגדול אשר בהיכל כבודה ועליה מבחר עדייה אשר נשארו לה מצוק העתים. גם שערותיה ככר הלבינו בעת ההיא, אבל עוד אור פניה אתה ויפיה עוד היה לה לשארית. בבוא הרב אל חדרה מהרה לקראתו בעינים מפיקות רצון וידידות ותושיבהו על כסא כבוד ותפתח שפתיה עמו ותאמר:

– מאז ידעתיך ואכיר ערכך רבי, יקרת גם נכבדת בעיני מאד. גם אמנם יקר היה חסדך ואמתך לבעלי אלוף נעורי ולי אלמנתו אחריו,– ועל כן רע ומר לי להעציב רוחך בשמועה רעה, בבוא כשואה איד עדתך – כי הנה גזרה יצאה על כל אחיך בני עמך יושבי ליגניצא, לעזוב את העיר ביום מחר, יום 25 מארץ, וכל הנשאר בה יפול ברעה ואחריתו עדי אובד.

הנסיכה עצרה במלים, כי חורו פני הרב וברכיו כשלו וכמעט נפל לארץ. אך כרגע התאושש ויחזק לבו ומעפר שחה אמרתו בדברו אל לבו במרי עצב לאמר:

– זאת פעולת אמבראזיוס ביטשען, מידו היתה זאת לנו!

– כדבריך כן הוא -– אמרה הנסיכה – האיש הזה, הצר והאויב לי ולביתי והצורר אתכם באף ובחמה ובקצף גדול, הוא הכביד אכפו על זקני בית הפקידות ומשם יצא דבר ולא ישוב. לפני שעה אחת בא הנה בלוית שני סגניו וידרוש בחזקה לבוא לפני ולדבר דבר, ויאץ כי להשיב את פרי הכסף העולה מהחוב אשר העיר נושה בי. הלא תבין ידידי למבוכתי בהדרשי להשפיל ערכי וכבודי ולחלות פני אויבי לחכות לי, כי קצרה ידי כעת לשלם את נשיו. והוא כמו חכה לדברי אלה ויודיעני משפטו ודינו כי על פי הדבר הזה הסב נחלתי בליגניצא לאוצר העיר ומהיום והלאה אין לי עוד כל חלק ונחלה ברחוב היהודים כי לנכסי העיר יחשב, וגם רב כפר לא יטהו עוד להשיב את הרחוב אלי, כי כתב אשר נכתב בבית הפקידות ונחתם בחותם ראשיה וזקניה אין להשיב. בראותי כי כל תחנוני ללא הועיל מלאתי חמה ואפיל עליו פחד הקיסר אשר יעמוד לימיני בערכי לפניו משפט; אבל האיש הרע שחק בפני וילעג לי ויאמר: קומי ועשי כזאת, גבירה, נסי דבר אל הקיסר ונראה מה יענך. הלא את סכלת עצתו בהואילו להביא את ליגניצא בצל מלך ביהם, עתה יקום נא חתנך ויושיעך בעת צרתך ואנחנו בשם הקיסר נדגול והוא יעמוד לנו וכל משאלותינו ימלא.

– ובכן אבדנו, אבדנו! – נאנק הרב בלב נשבר בספקו את כפיו – ישמח אויבינו עז כי חזה נקם וכל תקותנו האביד. הכיני לך עדתי כלי גולים כי גבר אויב!… איש אחד קצף וכל בית ישראל נוע ינוע כמלונה. אכן לשאת ולסבול זה גורלנו מאז, מנת חלקנו בארצות נודינו,– למן העת אשר גלה ישראל מעל אדמתו גלה כבוד ממנו והנהו תועה בעמים, נרדף מגוי אל גוי ומארץ לארץ, ויז דמו על דרכו ונתיבותיו מלאו עצמותיו, – כן יגע באנחתו ולא ימצא מנוחתו. השנאה והקנאה הן שתי הרוחות הרעות הצוררות אותו בכנפיהן, וכמעט ימצא מנוח לכף רגלו ונפשו דבקה באחת הארצות לאהבה את אדמתה ולחונן עפרה, והנה שתי הרוחות באות להדריכהו מנוחה – והנהו נרדף על צואר, נהדף ונדף כמוץ לפני רוח וכגלגל לפני סופה. אולם יהי מה! עם ישראל יודע מקומו כי בראש גולים הנהו, עוד רבות ינוע וינוד עד יערה עליו רוח ממרום להשיבהו לאדמתו ולהביאהו אל נחלתו ומנוחתו, וגם ליגניצא נעזוב בנפש מרה כעזבנו את כל המקומות אשר הדיחנו ה' שמה מאז ועד הנה.

– לא, ידידי הנכבד! – קראה אלישבעת בלב רגש – לא אתה ולא כל קרוביך וידידיך יגורשו מעל המקום הזה – כי השכיל בעלי המת לקדם פני הרעה ולהביא בתיכם בחסות נזירינו היושבים בבית מקלטנו, והחסות הזאת תהי עליכם סתרה ומכל צרה ויגון תושיעכם.

– לא גבירתי! – ענה הרב בלב רגש – הרועה לא ישאר על מקומו עת יפוץ עדרו, וכאשר יצאו אחי מזה אצא גם אני בדרך לא אשוב עוד; בשם ה' נלכה והוא יהיה לנו מחסה עז אף ישועתנו בעת צרה. ואת גבירתי רבת החסד! – הוסיף אמריו בקול בכי – שאי ברכה מאתנו על חסדך אשר היטבת לעשות לנו עד כה. יצו ה' עליך את הברכה ויפרוש סוכת שלומו על ביתך ובתך ובצל כנפיו יסתירכם, אמן!

– רבי היקר והנכבד! – קראה האשה בעינים מלאות דמעה – אנכי יודעת צדקתך ותום דרכיך ולעולם לא אשכח חסדך גם אני. אמנם לא אוכל לעצרך פה אתנו בצאת בני עדתך בגולה, בנוח שבט הרשע על גורלכם להוציאכם מן המקום הזה; אולם אם יש את נפשך לשמוע לעצתי: אל נא תרחיקו לנוע! סורו לכם אל ערי ליבבען, האינוי וגאלדבערג הקרובות, כי על נחלת חתני הנסיך לבית טעשען תחשבנה, בואו והאחזו שמה לבטח, והוא ובתי יהיו מגן בעדכם!

– עצתך זאת נעשה בכל לבב, ועליה נסמכתי מראש בהטיבך ברצונך להמציא לנו את אגרת המגן מאת חתנך הנסיך בבואו עם בתך במסורת הברית.

– אמנם חכם לבך כמלאך אלהים, ועל כן השכלת להקדים רפואה למכה בהבינך מראשית אחרית. לך ידידי לשלום והאלהים יהיה עמך ועם כל בני עדתך ויביאכם בשלום אל מקומכם החדש, שם ינוח לכם ולא תוסיפו לדאבה עוד!

כן דברה הנסיכה בחסד לבבה, והרב השיב תודות לה ויברכנה עוד הפעם ויצא מאת פניה בלב דוי ובנפש נכאה לשוב לביתו ולהגיד לידידיו האהובים את כל הרעה אשר מצאתם.

בכליון עינים חכו הקרואים הנאספים בבית הרב אל שובו מהיכל הנסיכה, וכבואו הביתה ויראו את פניו הזועפים ויצא לבם ויחרדו אליו ממקומותם להגיד להם פשר דבר. ויגד להם הרב את החדשה הנהיתה – ותהי צעקה גדולה ומרה ויחרדו איש אל ביתו ומשפחתו, והזעקה הקיפה את כל רחוב היהודים ועדת ישראל נבוכה, פני כלם קבצו פארור, כלם ירדו בבכי ובכל בית נשמע קול תאניה ואניה. כן נשבת משוש חגם, שמחת גילם נהפכה לתוגה ומחולם למספד מר.

אבל הרב לא התרפה ביום צרה, וימתק סוד עם ראשי העדה ויחד גמרו אמר לקרוא עצרה ולאסוף את כל העדה אל בית הכנסת. בית ה' נמלא אדם בהאסף כל העם יחדו, וכמעט כלתה תפלת המנחה עלה הרב על הבימה וישא קולו ויאמר:

“שמעו נא אחי בני עדתי ודעו כל קהל הקודש, כי שוד משדי בא לנו! חזות קשה הוגד לי מפי הנסיכה, כי ליום מחר יגורשו כל היהודים מעיר ליגניצא וכל בתיהם ונחלותיהם יקומו והיו לצמיתות לאוצר העיר. רק ביתי ובתי אחדים מידידי אשר הובאו בחסות הנזירים הם ישארו לבעליהם. אבל איככה אוכל להשאר בשלום על מקום בעוד אשר בני עדתי גולים ממקומם ובתיהם יסבו לאחרים! לא אחי ורעי! עמכם אני בצרה, גם אני וכל ידידי הנאמנים יחדו נצא בראש גולים לנוע כמכם על אדמת נכר”…

קול בכי ויללה נשמע בבית ה' מכל עבר ופנה. גם הרב נתן בבכי קולו, אך עד מהרה גבר על המית לבו ויתאפק ויתן פוגת לו, וישב ויקרא:

– אל נא תבכו אחי, מנעו קולכם מבכי ועיניכם מדמעה! כי מאת ה' היתה זאת, כן נגזרה עלינו ממרומים ולא לנו להתאונן על מעשיו. אמנם בקשנו לשבת בשלוה, בנוח לנו מאויבינו שכחנו כי בגולה נחנו ונאמר: זאת מנוחתנו כי אוינוה – והנה קפץ עלינו רוגז אמבראזיוס ביטשען, ויזכירנו כי לא זאת המנוחה! ובכל זאת אל תפחדו ואל תרהו, אחי, כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אשר בכל צרותינו לו צר; על כן נשימה מבטחנו בו כי באברתו יסך לנו ובכל מקום אשר נזכיר את שמו יאיר פניו אתנו ויברכנו.

הרב עצר במלים כי נמג לבו בדברו ועיניו מלאו דמעה, אך התאפק בכל מאמצי כחו ויוסף ויאמר:

– הנה אספתיכם אחי פה במקומנו הקדוש הזה אשר עוד מעט נצא ממנו ונעזבהו בנפש מרה. הנה קבצתיכם הנה להדאיב נפשכם בשמועה רעה ולהודיעכם גם ישועת ה' כי הקדים לנו רפואה למכה ויחננו לחן ולרחמים בעיני הנסיך יאהאנן לבית ליבבען, אשר זכר לנו חסדי לודוויג חותנו הנאמנים, והנה ארצו פתוחה לפניכם לשבת בה כטוב בעיניכם. לכן הכונו לכם עוד בלילה הזה לאסוף שארית עמלכם ויגיעכם ולשים בצרורות כל אשר בכתף ינשא או בעגלה יחבש. מחר לאור הבוקר נתאסף פה בבית אלהינו להתפלל אליו במקום הזה בפעם האחרונה, ואז נשימה לדרך פעמינו כפקודה ה' עלינו. הנה נא לפניכם שלשה רועי ישראל, ראשיכם ופרנסיכם מאז ועד הנה, הם: ר' מושיל, ר' יעקב מאיר ור' סטנציל מאיר, אשר התנדבו מכספם להכין עגלות וסוסים לכל בעל משפחה אשר לא תשיג ידו. והיה כצאתכם את העיר והתחלקתם לשלשה מחנות, לעלות בשלש דרכים אל שלש הערים: ליבבען, האינוי וגאלדבערג, והתחלקו גם שלשה יקירי עדתכם, שהם ידידי ורעי מנעורי… לבוא לפניכם ולשבת עמכם איש על מחנהו ומקומו, והם ידאגו לכם למלא כל מחסורכם ביד נדיבה. גם אני הנה נתתי כל הוני ורכושי, השמור אתי מאבותי זה שנים הרבה, בידי נדיביכם אלה להיות לכם למחיה ולשארית… רק את ספרי השארתי לי להוליכם אתי אל ארץ נודי, כי בהם נקשרה נפשי… כי הם חיינו ואורך ימינו, שעשועינו בימי טובה ונחמתנו לעתות בצרה… ואולם זאת השיבו אל לבכם: כי אל המקום הזה לא תשובו עוד כל הימים אשר אמבראזיוס ביטשען יהיה בו לראש – כי עזה כמות שנאתו וקנאתו כשאול יוקדת; הוא בצע אמרתו והפיק זממו. אבל חי ה' אלהי ישראל כי עוד יבוא יומו, עת פקודתו, וגמולו יושב בראשו – כי ברעתו ידחה רשע ובשחותו הוא יפול. אל תשובו אחי הנה עד אשר ירצנו ה' וזרחה לעם ישראל שמש צדקה והחמו לבות בני האדם לאהוב את אשר ישנאו על חנם ולקרב את אשר הרחיקו מבלי הדעת – או אז ישובו בניכם הנה לחבק את קברות אבותיכם אשר עזבתם בצוק העתים ולחונן עפר העיר אשר הדיחתכם מקרבה מלפנים… ועתה אתם בני עדתי הנאמנה, אשר לה הקדשתי כחי ואוני ובתוכה ישבתי לכסא מימי נעורי ועד אשר שיבה זרקה בי, הנה אתם עוזבים אתי את המקום הזה אשר גורשתם ממנו על חנם ופניכם מועדות אל שלש הערים אשר בחרו ראשיכם לכם כשלש ערי המקלט מלפנים… שם תבואו לשבת בקרב אחיכם בשלש קהלותיהם, הערוכות בכל כדת משה וישראל ומוריהם ורבניהם בראשם, הרועים אותם לאמונה בדרך צדקה ומשפט ומישרים; רועי ישראל אלה יאספוכם אל עדריהם באהבה רבה ויפרשו עליכם סוכת שלומם – לכו אחי לשלום כי נכח ה' דרככם! והנה אני יוצא מעמכם כרועה אשר נפזר עדרו… פראגה אלכה לשבת שם כצפור בודד על גג, שם אדדה שארית ימי על מר נפשי עד אשר יפקרני ה' ויאספני אליו… כי מה תקותי עוד בחיים ודורי נסע ונגלה ממני כאהל רעי!… שלום לכם אהובי נפשי ומחמדי עיני סלה! שלום לכם אחי ורעי… בני אשר נתן לי האלהים בזה ואשר לקח ממני בעודני חי… אך מה יתאונן אדם חי? ה' נתן וה' לקח… יהי שמו הגדול מבורך!…

קול בכי גדול נשמע בבית האלהים, קול נהי בכי תמרורים כהמר בנים על אביהם האהוב אשר לוקח מעל ראשם בדמי ימיו. קירות ההיכל המו לקולם כמו זעקו אבניו מרה בצאת ממנו כל הדרו, וכל ההמון הרב נדחקו יחדו לנשק את ידי מורם ומאורם, אשר לאורו הלכו כימי דור אחד, והיללה הלכה ורבה עד חצות הלילה. אז נפרדו כלם כמצות הרב עליהם, וילכו איש לביתו לשוב ולבכות על שברם ולצרור שארית הונם ורכושם להיות נכונים לדרך ליום מחר. ליל שמורים היה הלילה הזה לבני ישראל בליגניצא, הלילה האחרון אשר נשארו במקום מולדתם זה אשר בו דבקה נפשם. בכל בתי הרחוב היה אור גדול מהנרות אשר הדליקו, אבל חשכת צלמות כסתה פני יושביהם, כחשך הטמון לצפוניהם במעמקי לבבם, כעלטה על פני חוצות בליל זה אשר לקחהו אפל ויכס עליהם בצלמות – – –

למחרת היום, יום ה', 25 מארץ 1747, לאור הבוקר, נעורו כל יושבי ליגניצא משנתם לקול שאון אשר נשמע בחוצות. כלם מהרו אל החלונים לראות מה דבר המהומה הזאת – ולתמהון לבבם ראו המון שוטרים ועבדי בית הפקידות ופקידיהם בראשם עוברים בסך, ולפניהם האיש המכריז רוכב על סוסו וגליון גדול בידו. כבואם אל טבור העיר עמד המחנה והמכריז קרא בקול מעל הגליון את הדבר אשר שלח ראש העיר אמבראזיוס ביטשען לבשר על פני חוצות ולהשמיע באזני כל באי שער עירם לאמר:

ככלות הקריאה הזאה הודיע המכריז את הפקודה אשר יצאה מבית פקידות העיר לכל היהודים הנמצאים בה: לעזבה עוד היום הזה – וכל יחידי אשר ישאר בה אחרי השעה העשירית בלילה הבא יענש קשה, חוץ מהרב משה והיהודים מושיל ויעקב מאיר ושטנצלוי מאיר, הם יכולים להשאר על מקומם ולשבת בבתיהם הנשארים להם ברחוב ההוא לדורותיהם. הפקודה הזאת נתונה לחוקת עולם, וכל איש יהודי אשר יעוז בנפשו לסור העירה וללון בה לילה אחד, אחת דתו להאסר בבור השבי עד העשות בו משפט חרוץ.

הפקודה הזאת שמה את העיר כמרקחה, כל האנשים התגודדו וישיחו יחדו, ורבים מהם נדו מאד ליהודים שכניהם אשר בשלום ובמישור הלכו אתם מעודם, ויקללו את אמבראזיוס ביטשען בלבבם, אבל לא נועזו לפצות פה ולדבר משפטים עם האיש הנורא אשר נפל פחדו על כלם ושאתו בעתתם.

עוד המכריז עובר ברחובות עיר וכל עבדי בית הפקידות עמו, להשמיע הדברים באזני כל – וכל היהודים נאספו אל בית הכנסת להתפלל בו בפעם האחרונה ולשפוך שיחם לפני אלהיהם בטרם ינועו ממקומם לצאת בגולה. עיני כל שמרו בקר, קדמו אשמורות לקדם פני ה', ובלב נשבר בכו ויעתירו אל אלהי עולם וירבו בתפלה ובתחנונים לרחם על שאריתם ולאמץ כח נשיהם וטפם, זקניהם וחוליהם, עולליהם ויונקיהם, לשאת עמלם ונודם, ענים ומרודם. וכנכון היום קמו זקני העדה ויעלו במעלות ויפתחו את ארון הקודש ויוציאו את ספרי התורה ממקומם וישקום מנשקות פיהם ויעבירום בתוך כל אנשי הקהלה, אשר החזיקו בם וישקום באהבה ובכי תמרורים, ובהעמיסם אותם על שכמיהם חליפות השמיעו קולם ברמה – זה הקול אשר השמיעו אבותיהם ואחיהם למקומותם בארצות נודם, בקפצם אל להבות אש או במשברי מים אדירים או בכל חבלי מות ומצרי שאול אשר מצאום מידי אויביהם, – זה הקול קול יעקב הנאדרי בקדש, קול עמנו הקורא בכח נגדה נא לכל העמים יחדו:

“שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!!!”

ככלות כל הקהל לחבק ולנשק את ספרי קדשיהם השיבום להזקנים אשר העמיסום על שכמיהם ויעלו יחדו על הבמה ויעמדו מסביב להרב בחצי גרן עגולה, והוא הרים קולו ויקרא לכל העם לאמר:

– אחי האהובים! הנה עת הפרידה הגיע… שלום לכם אחי ובני היקרים! אל תפחדו ואל תחתו, בטחו בה' אלהי אבותיכם ההולך לפניכם, שמרו מצותיו בכל עת והוא יגמר בעדכם, והיתר, זאת נחמתכם – כי תורה ה' תמימה משיבת נפש, עבודת ה' נאמנה כמעין לא אכזב בארץ תלאובות, כאור שמש זורח מבין העבים לעוברי ים סוער, להשביח שאון גליו ולהקים סער לדממה. חזקו ואמצו לבבכם, כי עוד חזון למועד וימים טובים מאלה עדינו יאתיו, וזרחה לנו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, להשביח שאון עמים ולהביא גם אותנו אל המנוחה ואל הנחלה, והיה אמונת עתנו חסן ישועות חכמה ודעת, כי משפט ה' לאור עמים ירגיע ומצהרים יקום לנו חלד. יבוא היום אשר נעמוד לגורלנו גם אנו, לקץ הימין תהיה זאת ואם יתמהמה נחכה לו, כי אחת דבר ה' בקדשו ודבר אלהינו יקום לעולם! זכרו זאת והתאוששו, זכרו את ה' בכל עת, כי טוב ה' למעוז ביום צרה ואשרי כל חוכי לו. ועתה שאו ברכה ממני לדרך זו תאחזו והיו כרוכים לה' מעתה ועד עולם: יברככם ה' וישמרכם, יאר ה' פניו אליכם ויחנכם, ישא ה' פניו אליכם וישם לכם שלום!

אחרי תפלה קצרה, תפלת הדרך אשר ערך הרב להם מזמירות דוד, יצאו כלם מבית ה' ויסגרו שעריו לבלי הפתח עוד. והזקנים וכל הקהל יצאו אל הרחוב והרב הולך לפניהם, והנה המכריז וכל עבדי בית הפקידות ועם רב אחריהם קרבו עמדו במקום ההוא, והמכריז הרים קולו ויקרא באזני היהודים את דבר הפקודה ואת אשר נגזר עליהם; אך היהודים לא נבהלו עוד למשמע אזנם, אחרי דעתם כל זאת מראש. פתאם רגז הרב תחתיו, ופניו חורו – כי קרב אליו אמבראזיוס ביטשען בפנים צוהלים וישפיל קולו ויאמר:

– התפאר עלי רבי, כי חכמתי עמדה לי להוביש מבטך ולסכל כל עצותיך בפעם אחת. הנה כל קהל עדתך בגולה יצאו, ואיש לא ישאר מהם עד הערב, כי אמנם לי הכח והממשלה וליהודים אין כל. אך נשפתי ברוחי וכלם כדוק הוטלו, כמוץ יסוער מגרן וכעשן מארובה. ועתה עמוד נא רבי בכשפיך ובעצמת קסמיך, אולי תוכל להועיל – כי הלא רב להושיע אתה ודבר לא יפלא ממך לעשותו… ואולם הגידה לי שאהבה נפשי: איכה תרעה, איכה תרביץ עדרך הנפזר עתה לכל רוח? אולי יש את נפשך להשאר פה על מקומך? טוב הדבר – השאר פה אתי ואנכי מגן לך… כי מה טוב ומה נעים בשבת אמבראזיוס ביטשען עם הרב היהודי כשבת אחים גם יחד – האף אין זאת, רבי?

בעינים מלאות זעם ושאט נפש השקיף הרב על צורר עמו ויען ויאמר:

– אמנם גברה ידך הפעם, כי כביר כח אתה לפרוש רשת לרגלי תמימים; אבל דע לך צורר ישראל כי ברשת זו טמנת תלכד רגלך ונפול תפול באחריתך מבלי הוסיף קום. הנה אנחנו כלנו יוצאים מזה, כי קרבתך לתועבה לנו, אף אין את נפשנו לראות בעינינו את מפלתך בבוא יומך. אבל יומך בוא יבוא, וככל צוררי עמי לא תנקה גם אתה באחריתך. יבוא היום וכל עבדיך ואנשי בריתך יבגדו בך ויעזבוך בידי מבקשי רעתך אשר ישתו דמך כמים ומבשרך לא ישבעו. אז בהפקד עליך רעתך תזכור את אשר עוללת לנו באכזריות חמתך ותנחם באחריתך, והכרת יד ה' אלהי ישראל אשר תהיה בך להביא כשאה אידך ומפלתך כסופה, לאות לבני מרי ולמשל ולשנינה לרודפי עמי, אשר כל אוכליו יאשמו והנחרים בו יביאו עליהם קללת עולם וחרפתם לא תמחה!

כמעט כלה הרב לדבר ועדת נזירים ממקלט ההיכל באו אל המקום ההוא, ונשיאם הראש הוציא גליון מחיקו ויקרא באזני כל, כי הנה נדבה רוח הרב אותו להקדיש את ביתו וגנו להיות מן הוא והלאה לבית חולים לעניי הנוצרים אשר בליגניצא ועל פי עצתו נאותו גם שלשה זקני העדה: ר' מושיל ור' יעקב מאיר ור' סטנצלוי מאיר להקדיש שלשת בתיהם גם המה להיות הכנסותיהם קודש למעשי הצדקה, מחציתן לכלכלת החולים ומחציתן לכלכל את האלמנות והיתומים אשר ישארו בעיר בלי משען ומשענה. ארבעת הבתים האלה נתונים הם לבית המקלט לאחוזת עולם, ונשיא הראש אשר יהיה בו הוא יהיה תמיד השליט והמשגיח על מעשי הצדקה האלה לדורות עולם. רק בית הכנסת ישאר סגור ומסוגר ויד איש לא תגע בו כל ימי עמדו על מקומו, למען אשר יהיה לשארית לעת מצוא, בנוח רוח חן ואהבת אדם על ראשי העיר ליגניצא ותושביה, להשיב אליהם את נדחיהם ולקרב את היהודים אשר הרחיקו מעליהם על חנם, והיה הבית ההוא קודש לעדת ישראל אשר תשוב לשבת בעיר הזאת, להתפלל בו לפני אלהי אבותיהם אלה, האובדים והנדחים כיום הזה.

לדברים האלה קם שאון ותהי צעקה גדולה בקרב המון הנוצרים, ועדת אביוני אדם סבו את הרב וישתחוו לפניו ויברכוהו בקול גדול – כי כמלאך חסד נחשב בעיניהם כל ימי היותו בעיר הזאת ובכל עת צרה וצוקה פנו אליו ויושעו, ועל כן קראו שמו מעודם “הרב להושיע”, וגם עתה בצאתו זכר חסדו ואמונתו להם לרחם את חוליהם ולחוש לעזרת אלמנותיהם ויתומיהם. המראה הזה נגע עד לב כל הנוצרים הישרים בלבותם וילונו יחד על ראש העיר ויתעברו בו על הרעה אשר עשה לעדת היהודים התמימים אשר חיו עמם בשלום ולא הרעו לאיש מעודם. וכראות אמבראזיוס ביטשען כי לב העם הולך וסוער, ויקרא לבל עבדי בית הפקידות ויצו עליהם במפגיע להפיץ את כל ההמון הנאסף ולהאיץ ביהודים לעזוב מקומם מבלי התמהמה עוד.

עוד פעם אחת ברכו הנזירים את הרב ואת ראשי עדתו בהביטם במנוד ראש אל כל הנעשה בעיר בפקודת מושלה עז, אז שבו בדרך באו, והיהודים נפרדו לבתיהם, להחיש מעשיהם ולעמוס כל שארית רכושם על המון העגלות אשר הוכנו להם מאת ראשיהם וזקניהם. לעת הצהרים נכונו כלם לדרך, ויחדו יצאו עברו את שער העיר לאטם, ואין דובר מהם דבר, כי גדל הכאב מאד.

הנה כן התפרדה קהלת ישראל בליגניצא לשלשה ראשים, הראש האחד פנה לעיר ליבבען, השני להאינוי והשלישי לגאלדבערג, ויתרם נפוצו בכל ערי ממשלת הנסיך יאהאנן, אשר זכר להם חסדי חותנו הנאמנים ועל כן משכם חסד.

והרב ואשתו וכל שארי בשרו הקרובים אליו אחזו דרכם פראגה, ששם חכו להם ידידיהם הנאמנים, ר' מנחם ייטלש ובתו בעללא עם בעלה ר' מיכאל היזרעאלי, ואחותו רחל עם בעלה אברהם העברי, אשר חיו בנעימים יחדו ובנים ובנות נולדו להם לברכה בקרב הארץ ולצבי ולתפארת בישראל עמם. לשמע שם הרב המאור הגדול ר' משה חתן הגביר החכם ר' אברהם קרפלש הבא פראגה לשבת בה, יצאו כל ראשי העיר לקראתו ויקבלוהו בכבוד והדר, ורבני העיר הזאת הגדולה לאלהים בחרו בו להושיבהו ראש ולשימהו לגאון בעמו, ויהי גם שם מורה לצדקה ורב להושיע, ויותר מאשר מצאה ידו, אחרי חלקו את כל הונו לבני עדתו מלפנים, המציא לעניי קהלתו בקבצו על יד מאת עשירי אחיו יושבי העיר השוכנת על שפת נהר מאלדוי, אשר קרבוהו כמו נגיד ודבריו היו להם בכל עת כדברי איש אלהים קדוש. וה' ברך את הרב המושיע ויאריך ימיו עם אשתו הטובה בשלום ושלוה בכבוד וגדולה ותפארת ובני שלשים ורבעים נולדו על ברכיהם ועוד היום יתיחשו נכבדי ישראל בפראג ובאולמיץ על שמות הרה"ג ר' משה והגביר ר' מנחם ייטלש, אבות משפחותיהם מלפנים, ובכבודם יתימרו.

 

טו.    🔗

ואמבראזיוס ביטשען שש ויצהל בשמחה כי חזה נקם ביהודים שנואי נפשו ויגרשם מעל פניו ויפיצם כמוץ לפני רוח, וביותר רבה עליצותו כי הוביש פני הרב אשר שנים הרבה סכל עצותיו ויפר כל מחשבותיו, ועתה גברה ידו עליו ומפני שמו נחת ויעזוב מקומו בנפש מרה. הפעם רוח לו וכאות נפשו שאף רוח בעיר ממשלתו באין פני יהודי אחד לנגדו. אמנם רבו שונאיו המתאוננים על מעשהו זה והקוראים עליו חמס כי באכזריות חמתו הרע להשחית עדה תמימה וישרה ולגרש אנשיה כבני עולה, וביותר סמכה עליו חמה העניים והאביונים אשר הרחיק מהם את גואלם ומרחמם ומנחמם לעתות בצרה; אך במה נחשבו לו כל אלה? הן הדת כתובה וחתומה בבית הפקידות, ואיש לא יעוז עוד להשיבה אחור, כי חקת עולם היא וכל הנוגע בה לא ינקה רע. אמנם נראתה לו לרגעים דמות פני הרב להפריע מנוחתו גם עתה, ומדי חשבו מחשבות גרמה לו כמו עומד הוא לקראתו בשער בית הכנסת בעינים מפיקות חמה וחש עתידות לו כי “עוד יומו בוא יבוא וכל עבדיו ואנשי בריתו יבגדו בו ויעזבוהו בידי מבקשי רעתו אשר ישתו דמו כמים ומבשרו לא ישבעו” – ומדי זכרו זאת רחפו כל עצמותיו מפחד פתאם; אכבל עד ארגיעה התאושש וישחק על פחדו הבל, אשר יחיתהו בילד הנבהל מפני חלום רע הבא עליו בתנומות עלי משכב – כי את מי ידאג ויירא? הן ראש וראשון הוא בעיר ממשלתו, כל רואיו ישתחוו לו ומפני שמו יחתו כלם, והרב היהודי הנה נדד מזה כצפור נודדת מקנה ולא יכירהו עוד מקומו, גם בית הנסיך במה נחשב הוא? הלא עוד עבודת מעט וממשלת הפיאסטים תכחד כלה מעירו ומולדתו. הדבר הזה היה אדיר כל חפצו, וכאשר עמלה הנסיכה אלישבעת להנחיל את נסיכות ליגניצא לחתנה הנסיך יאהאנן לבית ליבבען, כן יגע הוא להפר כל עצותיה ולבצע מחשבת אונו, גם חכמתו עמדה לו לסכסך הדברים ולבו עלץ בקרבו כי עוד מעט ותאות לבו הנתן לו וחפצו בוא יבוא.

מעוצר רעה ומיגון חלתה הנסיכה ותאנש, וכאשר גדלו מכאוביה, קראה אליה את העדוויג בתה, אשר מהרה לעשות רצון אמה ותבוא אליה עם בנה הילד פריעדריך אשר נולד לה זה שלש שנים. ויהי כי קרבו ימי אלישבעת למות, ותרא העדוויג כי חלק לב יושבי העיר מעליה בלכתם אחרי רוח ביטשען המושל בם, ותירא פן יפגעו בבנה וכבו את גחלתה הנשארה, – ותמהר ותשלח את הילד מעל פניה לעיר פאנטענוי. בליל 31 אקטאבר 1449 גועה אלישבעת ותמת, וכמעט נודע הדבר בעיר והנה גדוד עבדי בית הפקידות באו חמושים בדבר ביטשען ראש העיר ויצוו את העדוויג לעזוב את מקומה כי אין לה עוד חלק ונחלה בו. בעגלת איש אכר רתומה לסוסים הלקוחים מבית הרחים הובאה הנסיכה העדוויג מליגניצא לפאנטענוי, במצוא לו ביטשען פתחון פה לאמר, כי הדבר נחוץ לשלום המקום פן יתקשר העם על ידה ויפרע פרעות בעיר. וכמעט עזבה הנסיכה את ליגניצא וגדוד אנשי חיל ממחנה מלך ביהם באו ויעמדו בהיכל למשמר.

שתי שנים היה אמבראזיוס ביטשען לאדון ומושל בליגניצא, כי לא נשבעו תושביה לאמונה להנסיך יאהאנן אף לא דרש הקיסר מהם להשבע שבועת אמונים למלך ביהם, בטרם יובא דבר הירושה והנחלה במשפט אשר יערך לו כחוק. כשנת 1451 יעד הקיסר פריעדריך השלישי את יום המשפט בעיר ברעסלוי. ליום ההוא בא גם הנסיך לבית ליבבען, אך דרוש דרש כי למשפטו זה ישבו נסיכים כמהו לכסא, ולא שופטים מבני העם אשר יעד הקיסר לו. ובראותו כי בקשתו זו שבה ריקם ויבן כי מאת הקיסר שומה זאת להטות ארחות משפט, ויעזוב את העיר ויקרא חמס בשערים. וביטשען בא גם הוא עם אחוזת מרעהו ליום הכסא בברעסלוי ויועד שם עם שרי לאדיסלויס מלך ביהם והם חזקו את לבו להחזיק במעוז מלכם ולחסות בצל מושלם לטוב לו.

ודבר שלח הנסיך יאהאנן בליגניצא ונפל בין אגודות בעלי המלאכה, בהעירו אותם כי כל יושבי המדינה נשארו באמנה אתו ולעון יחשב להם אם יבגדו המה בו ועם שונים יתערבו. אמנם זכרו האנשים האלה חסרי בית הפיאסטים וינודו בלבבם להנסיך הזה אשר הסיר הקיסר משפטו ללא צדק; אבל הם יראו לנפשותם מפני פחד ביטשען אשר העד העיד ביושבי העיר, כי כל אשר ימרה את פיהו מות יומת, ועל כן השיבו דבר, כי כל עוד לא נגמר המשפט עד תומו יעמדו הם מרחוק מבלי התערב בריב ומבלי השבע לאיש. אבל ביטשען לא נח ולא שקט ויער את מלך ביהם לשקוד על מעשהו בהיות לאל ידו ולהכביד אכפו על יושבי ליגניצא לקבל עול מלכותו עליהם, ודבריו חזקו על המלך הצעיר ובשנת 1452 באו מלאכי הקיסר אל העיר הזאת פתאם וידרשו מאת יושביה להשבע שבועת אמונים למלך ביהם, גם הביאו אתם כתב ערבון מאת הנסיך פֿריעדריך לבית זאכסען, האפטרופס השני למלך ביהם, אשר בו הבטיח כי לא יעשק הנסיך מנחלתו אם יצא צדיק בהשפטו. הנה כן הערים ביטשען מזמות להשיג את בני עירו בין המצרים בדרך לא יוכלו עוד לנטות ממנה, וביום 14 מאי 1453 נאספו יושבי ליגניצא יחדו וישבעו להיות עבדים נאמנים להמלך לאדיסלויס מלך ביהם.

הנה כן נעתקה ליגניצא מנחלת הפיאסטים ויד ביטשען רוממה, ותקוהו סמכתהו כי אחרי אשר הצליח להגות את הנסיך יאהאנן מן המסלה יהיה הנקל לו לבצע מזמתו הרעה, להונות גם את המלך הצעיר היושב במרחקים ולהסב אה הממשלה אליו. אבל הנסיך יאהאנן גם הוא לא החשה, ובראותו כי כל דבריו הטובים אשר שלח ליושבי ליגניצא עלו בתהו, חגר חמות ויגמר אמר לבוא על נחלת אבותיו ולקחתה ביד חזקה, ויעל עליה בחיל כבד. ויושבי העיר אזרו חיל להגן עליה כדבר ביטשען הנוהג בם; השערים סוגרו ועל כל יד דרך עמדו גדודים מזוינים, והארמון ומצודתו נשמר מאת גדוד חיל מלך ביהם ופקידם בראשם. ביום 27 אוגוסט 1452 הודיע העומד על המצפה בראש המגדל כי חיל האויב הולך וקרוב, ותהום כל העיר וביטשען יצא בראש חילה, חיל ששה גדודים חמושים ויעמידם במערכה על יד וואלדוי. שם נצב הנסיך יאהאנן בראש גבוריו ועבדיו ליסר את המורדים החטאים בנפשותם; אבל פתאם היתה רוח אחרת אתו ויסר מעל העיר וישב בדרך בא, באמרו כי טוב לו ליאש ממנה כלה מלשפוט אותה בחרב ובאש כחפץ ביטשען המושל בה – כדבר אם הילד לפני המלך שלמה, אשר נזורה מעל בנה בחמלתה עליו, בעוד אשר השנית קראה: "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו! ".

בעת ההיא מלאו להמלך לאדיסלאוס שלש עשרה שנה והממלכה נכונה בידו כמשפט, כי הנה מלאו ימיו. ובבוא אליו השמועה כי נשבעו לו יושבי ליגניצא, שמח על זה מאד ויהללם במכתב תודה וכבוד גדול עשה להם בצותו כי מהיום והלאה תהי תמונת אריה – חתם תכנית ממלכת ביהם – נוספה על שני המפתחות שהם חתם תכנית ליגניצא מאז ומקדם. ולראש העיר שלח מנחה, שרשרת כסף ועליה תלוי ארי זהב – לאות כבוד ותהלה. הנה כן גדול כבוד ביטשען בישועתו וייקר שמו מאד. ומאז והלאה כבדה ידו על יושבי עירו ויפיל חתיתו עליהם עד כי לא נועז עוד כל איש בנפשו לחות דעו עמו ודברו היה כדבר מלך שלטון, ובגדל לבבו שש להרע עוד הפעם להיהודים שנואי נפשו בהיות לאל ידו. כי כאשר נכונו יושבי ליגניצא לעמוד בקשרי מלחמה, ערבו יהודים סוחרים את לבם למרות עצת הרב ולבוא משטריגוי ליגניצאה, לקבל עליהם מכולת אנשי חיל העיר בעמדם במערכה בשדה. ובהודע דבר בואם לאמבראזיוס ביטשען ויצו לתפשם ולהשליכם במגדל אשר ברחוב האבירים, שם נענו האמללים ההם עד שנת 1453. בעת ההיא בא הנזיר קפיסטרנוס למדינת שלעזיא, הוא קפיסטרנוס הקדוש, הנודע בקנאתו ואש עברתו להיהודים עם חרמו, ולדבר הזה בא שלעזיאה, להסית את העם לשלוח ידם ביהודים ולשפטם בחרב ובאש ולאבד מארץ זכרם. וקפיסטרנוס מודע לאמבראזיוס ביטשען מלפנים, כי היה לב אחד וחפץ אחד לשניהם, ואחרי אשר המתיקו סוד יחדו, פרצה פתאם אש במגדל האבירים וביטשען צוה במפגיע לבל יעוז איש בנפשו לכבות את השרפה. ויהי כאשר חפצו האסירים האמללים לנוס ממקום המהפכה, נסבו עליהם עבדי בית הפקידות ויאחזו בם בחזקה וישליכום אל תוך הלהבה, וכן נשרפו חיים בפקודת ביטשען לעיני כל באי שער עירו. על האכזריות הזאת התמרמרו כל תושבי ליגניצא ואויבי ביטשען רבו ושונאיו חיים עצמו, וסערתם חמה יצאה לפקוד עליו עונותיו ולהשיב לו כרשעתו לעת פקודתו.

בעת ההיא נסה הנסיך יאהאנן עוד הפעם דבר אל יושבי ליגניצא, וישלח אגרת אל ראשי אגודות בעלי המלאכה, ויתאונן לפניהם על העושק והמרוצה אשר הגיעו לו מאת מלך ביהם והמחזיקים בידו, ויעוררם בצדק לזכור לו חסדי אבותיו הנאמנים להשבע לדגלו, דגל הפיאסטים מושליהם וחונניהם מאז ומקדם. וביטשען התאמץ להסתיר הדברים מעיני העם ואת פתשגן כתב הנסיך אשר הדביקו ציריו ברחובות עיר הסיר בידי עבדיו ומרגליו, – ובכל זאת הגיעו הדברים אל תושבי ליגניצא אף לא שבו בפעם הזאת ריקם, כי נקעה נפש העם מעל ביטשען האכזר, אשר היתה רשעתו להיהודים הנשרפים להם לתועבה, ויזכרו את אשר עשה להנסיכה הצעירה במות עליה אמה, אשר השביעה בחרפה וישלחנה ביד חזקה ולא נתנה אף לספוד לאמה ולבכותה, וינחמו מאד על אשר נתנו כתף סוררת לבעלה הנסיך הצעיר יורש העצר, שגם הוא חטר מגזע הפיאסטים מושליהם חסד. – גם כל השרים והרוזנים הנמצאים בשלעזיא נטו אחרי יאהאנן ויטו אחריהם את תושבי ליגניצא בכסף ובדברים, ומכלם חזקו עליהם דברי השר הצעיר אטטא בן האביר היינץ לבית צעדליץ, אשר זכר אהבת אביו למשפחת הנסיך לודוויג, ויער כחו ולבבו להעיר לב כלם לעזוב את ביטשען המושך אותם בחבלי השוא ולדבקה ביאהאנן לטוב להם. ויהי הקשר אמיץ וסערתם על ביטשען חמה יצאה בסור מעליו צלו – כי מלך ביהם הצעיר יצא אז עם חילו אל גבול אונגריא, להגן על ארץ ירשתו מפני התוגרמים אשר נטו ידם בעת ההיא – בשנת 1453– על קונסטנטינופול וילכדוה. הנה כן ירד גאון ביטשען וגאוותו ועברתו היו לאין, ויהי גורלו כגורל כל צוררי היהודים – כי כאשר החל לנפול לא יסף עוד קום. כל זאת ראה הנסיך יאהאנן וישמח בלבו, אבל לא זכה הנסיך הצעיר לחזות נקם ולרחץ פעמיו בדם הרשע – כי תקפתהו מחלה עזה אשד קפדה כאורג חייו ומקץ שנת 1453 מת המושל הצעיר הזה במבחר ימיו ויאסף אל עמיו.–

הגיעה שנת 1454. בפעם ההיא לא נבחר עוד אמבראזיוס ביטשען להיות לראש העיר, אף לא נכבד להבחר בסוד הזקנים, וישב ויהי לסופר העיר כמלפנים. כל זאת ראה ביטשען ויכעס, וישב על עקב בשתו וכסליו מלאו נקלה, אך התאפק בחמה עצורה וישא בשרו בשניו. אף אמנם עוד לא סרה יראתו מעל פני התושבים – כי גדל כחו גם אז וידו בכל משלה, על כן הסתירו עצה ויעשו במחשך מעשיהם. ויהי ביום 24 יוני 1454 כהיות הבוקר, ויקם שאון בעיר והמהומה החלה, הפעמונים צלצלו, התופים הרעישו עיר ויושבי בה, ואגודות בעלי המלאכה והמון התושבים יצאו חמושים ויתחלקו לשלשה גדודים. הגדוד האחד הקריב לבוא אל בית הפקידות, ששם נועדו הזקנים יחדו, וידרשו לפתוח להם שערי הבית לבוא בו; אבל השער נסגר והדלתות ננעלו לפניהם. אז חגרו חמות ותהי צעקה גדולה במחנה, וכל העם פרצו שער ויעבורו, והזקנים יחדו נאסרו ובבתי כלאים הובאו. הגדוד השני חש לבוא אל בית ביטשען העומד בקרן השוק ורחוב האבירים ויבקשו את “ראש הקושרים” – כי כן כנוהו – ולא מצאוהו, ויחפשו בכל חדריו אבל עקבותיו לא נודעו, לאחרונה באו אל המערה אשר מתחת לארץ, הנמשכת מביתו ועד בית הפקידות, וקול צהלתם נשמע מרחוק – כי שם הדביקוהו ויתפשוהו ויאסרוהו בכבלי ברזל ויורידוהו אל בור השבי. והגדוד השלישי, החזק מכלם, שות שת אל ההיכל, שם נמצא פקיד חיל מלך ביהם עם מתי מספר מאנשי צבאו, וכראותו כי חזק ההמון ממנו וכל עמלו לשוא יהיה, כי לא יוכל עמוד מפניהם – ויצא עם אנשיו דרך השער השני וינוסו ויברחו בהחבא. כן כלה הקשר והעיר נתנה בידי המחזיקים בבריתם עם משפחת הפיאסטים, והנסיכה העדוויג הושבה עם בנה פריעדריך בכבוד והדר אל נחלתה בליגניצא וכל העם צהל לקראתה וישש בשמחה, בשוב הממשלה לבית הפיאסטים, להשיב להם ששון ישעם למרבה השלום ולברכה בקרב הארץ. – – –

השמחה כלתה והחגים נקפו, והשופטים נקראו להעמיד את הפושעים במשפט וליסר את החטאים בנפשותם. השר אטטא לבית צעדליץ ישב ראש, וכל האשמה נגולה מעל ראשי הזקנים ותחל על ראש ביטשען, כי ממנו יצאה הרעה בלכתו אחרי בצעו ומאתו היתה שומה למגר לארץ כסא הפיאסטים ולהסב את הממשלה אליו. לשוא התאמץ להעביר מעליו עון אשמה, כי נגלה עונו ודינו נגזר עליו מראש; בגאותו וגאונו ועברתו ואכזריותו גמלה רעתו ונמלאה סאתו. מקץ ירח ימים נגמר דינו ויצא רשע בהשפטו, ומשפטו נחרץ עליו למות מות נבל על במת ההרגה, כחוק לקושרי קשר ומורדי מרד בארץ,

ביום 24 יולי 1454 בשעה השמינית בבוקר הובא אמבראזיוס ביטשען בכבלי ברזל ובלוית חיל וצבא אל במת המטבח הערוכה על השוק אל מול פני בית הפקידות – המקום אשר ראה את גדלו וגאונו מלפנים. וכבואם שמה התיצב האביר לבית צעדליץ בראש מרומים ויקרא את דבר המשפט באזני העם שנית. בכלותו לקרוא קרב האסיר בברכים כושלות ויפול על פניו לפני השר האביר ויחנן קולו ויקרא:

– אנא, חוסה נא כגודל חסדך, זכרה לי עבודתי לעירי וחסדי ואמונתי לכל תושביה אשר חפצתי בשלומם! חוס נא, חמול נא, רחם נא!

– האתה חמלה ורחמים תבקש? – ענה האביר בחמת נקם – הידוע ידע לבך אותם מעודך? החמלת על נסיכתנו אלישבעת בימי אלמנותה ומרודיה, אשר בעצמת נכליך עוללת בעפר קרנה ותורידנה אבל שאולה? הזכרת רחמים לנסיכתנו הצעירה בהעבירך אותה בחזקת היד מלפני אמה המתה? האם חסת על נפשות היהודים האסירים בהציתך עליהם את המגדל באש ותשרפם חיים? האם חמלת על עדת היהודים התמימים אשר גרשתם כלה מעל פניך ותשלחם ללכת בגולה עם נשיהם וטפם וזקניהם וחוליהם גם יחד? הזכרת רחמים לאיש צדיק תמים, להרב הנכבד הרב להושיע?…

לשמע שם הרב חרד ביטשען תחתיו וינוע ויסוג לאחור. פניו הלבנים התעותו ושניו התנקשו ושפתיו הנעות לחשו בקול שח כאוב מארץ לאמר:

– הרב היהודי – הוי כי נמלא דברו ונבואתו באה! כה היה דברו כאש: “יבוא יום וכל עבדיך ואנשי בריתך יבגדו בך ויעזבוך בידי מבקשי רעתך.”.. הוי כי בא דברו והנני ברעתי!

זאת קרא וישם ידיו על עיניו ועשתנותיו אבדו בהלך נפשו.

– טבחים, אתיו הנה! כלו מעשיכם! – קרא האביר לבית צעדליץ, ועד מהרה קרבו החובלים ואיש כלי משחתו בידו ויתפשו את ביטשען ויפשטו מעליו בגדיו ויחשפוהו עד החצי ויניחוהו על העץ. קול הפעמון נשמע על הנפש החוטאת וגלגלת אמבראזיוס ביטשען התגלגלה על הבמה, כי נכרת ראשו עד ארגיעה בחרב פיפיות אשר הוחדה גם מורטה לו. ­­– – –

הרשע מת בחטאו, אבל לא תם עונו ורעתו נשארה גם לדורותיו אחריו – כי יראה הנסיכה להשיב את היהודים אל מקומם בליגניצא, פן יבולע לה מאת הכהן קפיסטרנוס אשר הסית את העם בכל מקום בואו לאבד את היהודים מני ארץ ולהשמידם מתחת שמי ה'. הנה כן נשארה הפקודה בתקפה כמקדם.

* * *

ארבע מאות שנה היתה העיר ליגניצא סוגרת ומסוגרת לפני היהודים, וכי בא אחד מהם אליה בדבר נחוץ, והלך השוטר אחריו לספור צעדיו עד צאתו את העיר, ואם נודע הדבר כי לן בה לילה אחד, אז השלך אל בית האסורים כאיש חוטא ופושע, אף הושם ענש כסף על האיש אשר אספהו אל ביתו ויתן לו מקום ללון. ארבע מאות שנה הלך עמנו חשכים בארץ צרה וצוקה, יגע באנחתו מנוחה לא מצא, עד אשר סרו העבים ונסו הצללים, זרוע הכמרים נשברה וקנאת הדת חדלה מלשית כליל צלה על ארץ ומלואה, ותזרח שמש צדקה לאור יומם, ותביא בכנפיה מרפא לעם אובד ונדח ולבות בני האדם החמו וישובו לרחם את שארית ישראל ותהי לדלים תקוה וליגיעי כח – הרוחה ומנוח.

בשנת 1812 בבוא גראס־גלאגוי במצור באו אחדים מבני עמנו עם משפחותיהם בעיר ליגניצא וישבו בה. ובשנות מספר נוספו עליהם עוד משפחות אחדות, וכן הלכו ורבו עד היותם לעדה שלמה בישראל, וביום 1 אקטאבער 1837 עלה הרב ד"ר א. זאממטער על הבימה בבית הכנסת בליגניצא בפעם הראשונה, להטיף דברו לעדה החדשה הזאת – הוא אשר כתב בעצם ידו את הספור הזה בלשון אשכנז לזכרון עולם.