(כ“ד בטבת תרצ”ד).
– – נכון אני לקבל את דעתו של מר אוסישקין: הלואי ונזכה לראות עשרת אלפי תלמידים באוניברסיטה. משמע: הלואי ויווצרו התנאים, שיאפשרו את הדבר הזה. לכם לא נתנגד – לא אנו ולא בעלי ההשקפה המתנגדת. אלא שהשאלה היא אם הדבר תלוי ברצון בלבד. אין כאן אלא שאלה של מיתודה ושיטה. אשר לאוכספורד ולאל־אזהאר אין לשכוח, בכמה שנים הגיעו אוניברסיטאות אלו למדרגתן של עכשיו. האוניברסיטה שלנו צעירה, ויש לקוות כי לכשתגיע לגילן יגיע גם מספר תלמידיה לאלפים.
ואשר לתפקידה של האוניברסיטה, סבורני שחייבת היא לעסוק בכל, שהרי עכשיו כמעט אין הבדל בין החיים ובין המדע. אין דבר העומד מחוץ למדע. ודאי יצטרכו עוד מעט לדיפלומה אף לשם דברים מעין סנדלרות. המדע הוא החיים. ואם תתן לנו האוניברסיטה מדע המספק את צרכי הארץ, ממילא תתעורר הלאומיות, כשם שאהבתו של הילד מתעוררת ממילא אל הוריו, שהם מספיקים לו את כל הספוקים שהוא נצרך להם. אין צורך ללמוד באוניברסיטה לאומיות במיוחד. אם תתן לו האוניברסיטה אמצעים לבנות את חייו בתוך עמו, אם תספק לו את הספוקים שהוא נצרך להם, יבואו האהבה וההתקשרות ממילא, ולכשתוציא האוניברסיטה אנשי מדע מדריכים, עסקנים, הרי ימלאו הללו ממילא את תפקיד עצמם ואת תפקיד עמם. כולנו מתכוונים לדבר אחד. ואין לנו שיטות מוכנות מראש, אלא תוך כדי עבודה מתחוור טיבה, דרכה ושיטותיה.
מה תפקידיה המיוחדים של האוניברסיטה? מפני מה לא נסתפק ברכוש המדע הנמצא כבר בעין בכל העולם? המדע אין לו סוף, כמו שאין סוף לחיים, וגם אנו יכולים להמשיכו כאן. מר אוסישקין אומר, שאם לא מרכז לאומי – הרי אין צורך באוניברסיטה כולה, שהרי בענין המדע נוח לנו יותר בעולם הגדול. אמת, שהכל מוכן בעולם הגדול, אבל תפקיד גדול מוטל עלינו, לתרגם את עצמנו, שהרי קלטנו את הכל בכלים זרים, ואל יקל תפקיד זה של התרגום בעיניכם. יש להכניס בתרגום נשמה עברית ורוח עברית, כדי שיעכל עכול פנימי גמור. אמנות היא זו, ואמנות קשה מאד. עוד מאה שנה נצטרך לתרגם את עצמנו, לצאת מעור זר ולהכנס לעורנו שלנו, להפוך את הזר לנו לבשר מבשרנו ולדם מדמנו.
וכאן בארץ ישראל תהא לנו גם תוספת משלנו. הבדל יסודי ותהומי בין הארץ הזאת ובין שאר הארצות. בשאר הארצות היינו באים תמיד אל המוכן. לא המעטנו לעבוד, ולא התעצלנו, לא טפילים היינו. לא. יצרנו גדולות. עבדנו, והרבה עשינו בכל מקצועות התרבות והמדע. אבל לא אלו הם הנותנים את זכות הקיום, אלא מעשה הבראשית, הטעויות, השגיאות של ההתחלה. לא נצחונות הסוף, אלא הכשלונות של ההתחלה. נטילת האחריות, האיניציאטיבה לקפוץ ראשון לים – זה הדבר המקנה זכות בעלות. כאן רוצים אנו בחלקה משלנו, רוצים אנו להתחיל הכל מבראשית.
וגם שטחי פעולה מיוחדים לפנינו. המדיצינה הארצישראלית לא נחקרה עדיין. היו יחידים, אורחים שעסקו בה, אך התמדת חקירה, חקירה של קבע, לא היתה. וכן בכל מדעי הטבע. ובענין ספרו של ר' עמנואל לב מסצ’גדין על צמחית הארץ, הנה אין זה אלא ספר בלבד, ולפיו אי אפשר לדעת כיצד לזרוע ולהצמיח אף צנון אחד ובצל אחד. ובסך־הכל אין שם אלא כשמונה מאות שמות של צמחים, והשמות המחודשים בכלל, בעוד שצמחית הארץ מונה כששים־שבעים אלף מיני צמחים. כל מה שנכתב בחוץ לארץ אינו אלא ספרות בלבד, ולא תורת חיים.
אשר לראיות שהביא מר אוס' מר' יוחנן הסנדלר, הנה אינן מוכיחות ולא כלום. הרי הוא חי כבר בגלות. אילו הביא מר אוס' ראיה מלפני החורבן – הייתי מקבל, מלאחר החורבן –איני מקבל. אין כאן ראיה, שאין לפנינו היפרטרופיה של התרבות בעמנו. ואין אני מפלל לאכר, שיהא קורא בשופנהואר, אלא לאכר היודע לזרוע בצל כהלכה. כי ההיפרטרופיה אינה בריאה גם במובן הרוחני. מאה אלף איש שאין להם מה לעשות, פרוליטאריאט רוחני – אין בו צורך. אף הרמב“ם בשעתו טען את טענתו של יל”ג: רצו להפוך את כל העם ללמודי ה‘; אילו למדו אבותינו, כיצד להלחם ולהחזיק קשת – אפשר לא היינו מגיעים למקום שהגענו אליו. ואף בספרד טענו על ההתגדרות הגדולה בלמודיות. ואין אני גורס את ר’ יוחנן הסנדלר כמר אוס‘: חשיבותו של ר’ יוחנן הסנדלר היא לא בזה שהסנדלר היה ר' יוחנן, אלא שר' יוחנן היה סנדלר. סנדלר – ראשית חכמתו, שיהא סנדלר טוב. אצל הר גריזים השביעו את העם, שלא יעשו “מלאכת ה' רמיה”. כל מלאכה היא מלאכת ה', וכל העושה מלאכה חייב לעשותה באמונה.
ואף על פי כן, הרי אני מקבל את מסקנתו של מר אוס' על עשרת אלפי הסטודנטים, שיהיו באוניברסיטה ושילמדו איש איש מה שליבו חפץ ויביאו תועלת גם לעצמם וגם לאומה. אך כדי שיהיו לנו עשרת אלפי סטודנטים, צריך שיהיו קודם עשרת אלפים חברים לאגודה.
בהזדמנות זו הריני מברך את מר אוסישקין ליובל השבעים שלו. בשם האגודה הריני מברכו, שיזכה לחיים ארוכים, ויגיע לאותה שעה, שבה יהיו לנו עשרת אלפי סטודנטים באוניברסיטה הירושלמית. וכן הריני מברך את הנגיד העומד על משמרתו, שיצא אל דרך המלך ויגיע לעשרת אלפי הסטודנטים האמורים.
רצוני להוסיף: הארץ ובנינה דורשים מאתנו כח תרבותי גדול. אין די להתגדר במעט התרבות שהבאנו אתנו בכיסנו מחוץ לארץ. לא בכמות כחנו, ועלינו לדאוג לאיכות, לתרבות היסודית, ועלינו להחפז, שמא יקדמונו אחרים. כלי זיננו היחיד – התרבות והמדע. לא על רגל אחת ובאמת־מדה קטנה יעשה הדבר. אין לסמוך על אחרים, ויש לעבוד עבודה אינטנסיבית. עלינו לרומם את האוניברסיטה למדרגת בית התרבות של עם ישראל, לעשותה לתפארת לנו. וכבוד גדול יהא לנו וזכות גדולה, לקבל עלינו את עול בנינו של הבית השלישי שלנו, בית המקדש של התרבות. יש לקבוע לאוניברסיטה מחצית השקל בנוסח חדש: “העשיר ירבה והעני לא ימעיט”. זכות גדולה היא לכל אדם, אם יוסיף לבנה לנדבך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.