(דברים שנאמרוּ בּפני מוֹרים עברים בּאמריקה)

מוֹדה אני לכם על ההזדמנוּת היפה שנתתם לי להימצא הערב בּסביבה עברית. אדם מן הארץ היוֹצא לגוֹלה הרי הוּא נתוּן בּתוֹך נכר כּפוּל: נכר ארצי ונכר לשוֹני.

איני מעלה על הדעת שעלי לסַפּר למוֹרה העברי בּאמריקה על חשיבוּתה של הקרן הקימת. אֶראֶה בּזה פּחיתוּת-כּבוֹד אם אֶהיה נצרך לדבּר אליכם בּנוּסח של תעמוּלה. חפצי לוֹמר מַשהוּ בּדבר המקוֹם אשר ארץ-ישׂראל החיה צריכה לתפּוֹס בּחיי בּית-הספר העברי. ולא בּלבד מבּחינת עניניה של ארץ-ישׂראל, כּי אם גם מבּחינת תכנוֹ וגוֹרלוֹ של בּית-הספר.

אני נוֹטה לחשוֹב כּי שאלה זוֹ עוֹדנה טעוּנה בּירוּר. אני משער כּי יש מוֹרים אשר אין דעתם נוֹטה להכניס לבית-הספר מצווֹת מעשׂיוֹת אשר אינן “כּתוּבוֹת בּתוֹרה” ואין הוֹד הזקנה חוֹפף עליהן. ודאי יש חוֹששים לחידוּש זה: סטיה מן הפּדגוֹגיה הטהוֹרה, הכנסת המוֹרה בּעוֹל של “עסקנוּת”, פּוֹליטיזציה של החינוּך, מפלַגתיוּת, ונוֹסף לכל אלה ­­­­­­­­­­– בּיטוּל תוֹרה.

אני פּטוּר ממסירת מוֹדעה שאינני “איש מן המקצוֹע” ואיני נוֹגע בּשאלוֹת אלא כּאדם “מן הישוּב”.

מבקש אני להפריד בּין מוּשׂגים שוֹנים, הנראים לי כּמשמשים כּאן בּערבּוביה. לא הרי חינוּך למפלגה כּהרי חינוּך לעֶקרוֹנוֹת ולערכים לאוּמיים וחברתיים (ואפילוּ אם מפלגה מן המפלגוֹת דוֹגלת בּהם אוֹ מבקשת להגשימם בּחיים). וכי קיים חינוּך שהוּא “חפשי” מכּל עֶקרוֹנוֹת לגבּי חיי חברה? אלא שכּל עוֹד המחַנך מסתפּק בּערכים העוֹברים בּירוּשה אין מרגישים בּכך.

מאימתי מתחיל המחַנך לשאוֹל מה מוּתר לוֹ וּמה אסוּר? משעה שתקוּפה חדשה מסתמנת בּחיי אוּמה וּמצוה לגלוֹת וּלטפּח ערכים חדשים.

ערכים חיוּניים המתחדשים בּחיי עם עלוּלים להתלבּש בּלבוּשים שוֹנים. הלבוּש המפלגתי אינוֹ אלא אחד מהם. יש שהוּא הוֹלם את התוֹכן, ויש שהוּא מכַערוֹ אוֹ מכַווצוֹ אוֹ חוֹנקוֹ. ואף מפלגה שכּל עיקרה מתכּוון ל“אוֹרחא דמהֵימנוּתא” של ההיסטוֹריה לא תמיד מגישה מנחה טהוֹרה בּכלי טהוֹר. אם על היחיד נאמר: “אין צדיק בּארץ אשר יעשׂה טוֹב ולא יחטא” – קיבּוּץ לא כּל שכּן. והחינוּך, המתכּוון לערכים בּטהרתם והרוֹצה לראוֹת למַהוּתם של דברים, לא יתן לשחד את עצמוֹ על ידי כּוֹחה וקסמה של מפלגה ויבקש להבחין בּין זכוּיוֹתיה ושגגוֹתיה לזדוֹנוֹתיה. אך “על-מפלגתיוּתוֹ” של החינוּך אינה צריכה לשמש אמַתלה אוֹ הצדקה לריחוּקוֹ מעל עֶרכי האוּמה והחברה וּמעל תפקידי התקוּפה ויצירת הדוֹר.

המוֹרה העוֹשֹה את החינוּך כּלי-שרת למפלגה, לעמדוֹתיה וליחסיה וּלתכסיסיה, לארעי ולחוֹלף שבּה – ספק אם הוּא עוֹשֹה בּזה שירוּת נאמן אפילוּ למפלגה היקרה לוֹ. יש אמנם מפלגוֹת אשר פּרנסתן על ניצוּל נפש הילד בּאִבּוֹ, והללוּ אינן חוֹששוֹת לכך שנפש הילד תיכּמש בּטרם תגיע לאביב-חיים. כּי על כּן כּל מַעיניהן בּ“רוַח” וּב“נצחוֹן”, בּרוַח לשעה וּבנצחוֹן לשעה, ואחר כּך יבוֹא מה שיבוֹא. אוּלם מפלגה אשר תכנה אינוֹ מתמַצה בּרוַח לשעה וּבנצחוֹן לשעה והיא רוֹאה עצמה אחראית לחיי האוּמה בּהוֹוה וגם לימים בּאים, מפלגה כּזאת אינה יכוֹלה לנהוֹג בּילד כּבאוֹבּיֶקט של ניצוּל. כּי לה הילד אזרח של חברת-העתיד, וּבבוֹא היוֹם יוּפקדוּ בּידיו – לשבט אוֹ לחסד – הישׂגיה וּמשאלוֹתיה. וּבבוֹא יוֹם דין והכרעה – האוּמנם תכריע “הכּוָנה” המפלגתית שהוּטבּעה בּדחילוּ וּרחימוּ בּחינוּכוֹ של הילד? האוּמנם תכרענה הדעוֹת שבּהן נתפּטם? ושמא יכריע טיבוֹ של אזרח העתיד? שמא יכריעוּ: בּריאוּתוֹ, ישרוֹ, עוֹז-רוּחוֹ, חירוּתוֹ, כּוֹח-שיפּוּטוֹ ורוֹחב-דעתוֹ? ושמא להיפך: רפיוֹנוֹ, פּחדנוּתוֹ, טמטוּמוֹ, השתעבּדוּתוֹ מרצוֹן? ושמא תכריע סוּפת-חוּץ? בּקצב מהיר זה של ימינוּ, על חליפוֹתיהם וּבעיוֹתיהם החדשוֹת לבּקרים – מה הבּטחוֹן אשר תבטח המפלגה, כּי דוקא היא ולא מפלגה-צרתה בּהוֹוה אוֹ בּעתיד תקצוֹר את הזרע המפלגתי אשר זרעוּ מוֹריה בּקרב חניכיהם?

מבּחינת הכשרתוֹ של אזרח-העתיד יש ודאי לוֹמר הרבּה לביקרתוֹ של אוֹתוֹ טיפּוּס של מוֹרה, אשר “יִראתוֹ” המפלגתית קוֹדמת ל“חכמתוֹ” החינוּכית. ואף על פּי כן יכוֹל אוֹתוֹ סוּג ללַמד זכוּת על עצמוֹ, שהוּא מבקש לסַייע את חניכיו שיֵדעוּ לכַוון ולמצוֹא את מקוֹמם בּעוֹלם, שהוּא מבקש להפנוֹת את תשׂוּמת לבּם מן ההיוּלי אל החיוּני. מה שאין כּן אוֹתוֹ סוּג של מוֹרים האוֹטם את נפשוֹ מן המתרחש וּמתחדש בּחיי הדוֹר. מוֹרה זה שאיננוּ מבקש להידחק בּכוֹחוֹת היצירה של ישֹראל הפּוֹעמים בּימינוּ וּלהביא את תלמידיו לידי הידַבּקוּת בּאלה - מוֹרה זה גוֹזר את דינוֹ של בּית-הספר לרעה שבּרעוֹת: לשממוֹן.

אין המוֹרה חייב להיוֹת עסקן ציבּוּרי, אך חייב הוּא להיוֹת אזרח בּעמוֹ. ולא בּלבד בּדוֹרוֹת קדוּמים של עמוֹ, אלא אף בּדוֹר הוֹוה. עסקנוּת – רשוּת, אזרחוּת – חוֹבה. המוֹרה שאינוֹ אזרח בּעמוֹ, אינוֹ חי את חיי עמוֹ בּדוֹרוֹ – יכוֹל ללַמד מקצוֹע מסוּים אוֹ לשוֹן זרה, אך אינוֹ יכוֹל ללַמד לשוֹן-עמוֹ וספרוּת-עמוֹ, אינוֹ יכוֹל לחנך את ילדי-עמוֹ. על אחת כּמה וכמה מוֹרה עברי אשר אינוֹ חי את חיי עמוֹ בּהיקפם, ואינוֹ מבקש לנטוֹע חיוּת זוֹ בּתלמידיו – אינוֹ יכוֹל להיוֹת מחנך לילדי ישֹראל.

כּי אין תפקיד לחינוּך עברי בּימינוּ מבּלעדי זה: להכשיר את בּן-הדוֹר שירצה ויוּכל לעמוֹד בּמערכת החיים של זמננוּ כּיהוּדי חפץ-חיים, בּלתי-נטמע וֹּבלתי-נכנע.

המטרה הראשוֹנה הגדוֹלה אשר העמיד לוֹ בּית-הספר העברי החדש – החיאַת הלשוֹן – הספּיקה לדוֹר ראשוֹן וּלדוֹר שני של מוֹרים וּמחנכים שלא ירגישוּ בּתהוֹם הפּעוּרה לרגליהם. אוֹתה שעה של יִסוּד בּית-הספר היתה גם שעת חילוּפי-משטרים בּחיי הרוּח של ישׂראל, שעת אָבדן דעוֹת ואמוּנוֹת, שעת התמוֹטטוּת של מוּסכּמוֹת וּמקוּבּלוֹת מדוֹרי-דוֹרוֹת. משעה שפּרחה נשמת האמוּנה מבּית-הספר – והיא פּרחה גם מכּמה מקוֹמוֹת שבּהם נשתיירוּ לבוּשיה וּקליפּוֹתיה – נפתח חלל אשר לא בּכוֹח המוֹרה ולא בּכוֹחם של מוֹרי המוֹרים שבּדוֹר למַלאוֹ. לגבּי זה אין הבדל בּין “רבּי” ל“חִייא”. גם אחד-העם וּבּיאליק לא היה אִתם להשיב את האבידה. ואין צוֹרך לוֹמר שלא בּדרך הצביעוּת ודיבּוּרים וּמעשׂים מן השֹפה ולחוּץ תתמלא החרָבה. קשה להאמין שעוֹד דוֹרנוּ זה ימצא את המוֹצא מן המצוּקה ויניח יסוֹדוֹת לעוֹלם רוּחני מוּצק וּבר-קיימא. יש ענינים אשר אין לנוּ אלא לוֹמר בּנמיכוּת-רוּח, בּהכּרת מקוֹמנוּ וּזמננוּ: להיסטוֹריה פּתרוֹנים.

אך אם אין בּידי המחנך לתת לחניכיו מה שאין לוֹ לעצמוֹ, מה שאין לדוֹר, ואם אינוֹ רוֹצה להשלוֹת את נפשוֹ וּלהוֹנוֹת את זוּלתוֹ בּתרוּפוֹת-אליל – הלא שבעתים יוֹקיר כּל כּברת-אדמה נוֹספת אשר יש בּה כּדי פִּרנוּס החינוּך העברי, כּדי תוֹספת אחיזה והעמקת שרשים והרחבת הנוֹף. לא חליפין למה שאין לוֹ חליפין, לא “בּמקוֹם”, אלא הרחבת מקוֹם, כּיבּוּש שממה מידי המדבּר היהוּדי, החיאַת העזוּבה, חשׂיפת מעינוֹת-חיים שנסתמוּ, גילוּי מעינוֹת נעלמים.

ואת אלה נוֹתנת לנוּ ארץ-ישׂראל החיה.

הנה אנוּ עוֹמדים בּפרשת הקרן הקימת. יוֹתר ממה שתוֹרם בּית-הספר לקרן הקימת – תוֹרמת הקרן הקימת לבית-הספר. בּהטילה על המוֹרה והתלמידים את המצוָה המעשׂית לתרוֹם וּלהתרים לקוּפסה הכּחוּלה – הענק תעניק לוֹּ לבית-הספר לא רק את שׂמחת-המצוָה, כּי אם גם כּמה ערכים חינוּכיים.

הקרן הקימת נוֹתנת גאוֹּלה לא רק לארץ, כּי אם גם לתנ“ך. על ידי מעשׂיה של הקרן הקימת חדֵל התנ”ך להיוֹת ענין-קדוּמים, ענין של עָבר, אלא נעשׂה “אַקטוּאַלי”. התנ“ך אינוֹ נפסק. החוּט אשר נקרע מתאַחה שוּב. חפירת הבּארוֹת בּנגב על ידי אברהם ויצחק מתגלגלת וּמתרוֹננת בּמפעלי המים של החלוּץ העברי על אדמת הקרן הקימת. ואפילוּ סתימת הבּארוֹת על ידי פּלשתים ו”ההתעשׂקוּת" ו“השִׂטנה” בּגלל הבּאֵרוֹת, והבּריתוֹת הנכרתוֹת – לא הפסידוּ כּלוּם מאַקטוּאַליוּתן. “והארץ לא תמָכר לצמיתוּת” מתחדש בּאדמת הלאוֹם הניתנת בּחכירה לחבוּרוֹת עוֹבדים בּני-חוֹרין. הלהט הסוֹציאלי של הנביאים מתגלם שוּב בּיצירוֹתיו של העוֹבד על אדמת הקרן הקימת – המוֹשבים והקבוּצוֹת.

החינוּך העברי בּימינוּ, אם אינוֹ מסתפּק בּלימוּד קצת מלים עבריוֹת והקנָיַת קצת ידיעוֹת על העבר, נתקל בּכמה בּעיוֹת חדשוֹת, בּעיוֹת הזמן. וּבתוֹכן גם זוֹ: כּיצד לשמוֹר על חניכיו מתפיסה מסַלפת של מַהוּת תנוּעת התקוּמה העברית בּגלל שיתוּף-השם שישנוֹ לכמה תנוּעוֹת, אשר שם “לאוּמיוּת” נקרא עליהן; כּיצד להבדיל בּין תנוּעוֹת אשר שרשן ההוּמַניזם וההדדיוּת, אהבת החירוּת, הכּרה בּזכוּיוֹת האדם וּבשויוֹן העמים לבין תנוּעוֹת אשר שרשן “אני ואַפסי עוֹד”, התנַשׂאוּת והשתלטוּת אדם על אדם ועם על עמים.

לשוֹן האדם היא כּל כּך קלוּשה וּבלתי-מדוּיקת בּהגדרת תוֹפעוֹת מוּרכּבוֹת – וּבפרט בּתקוּפוֹת של מבוּכוֹת ותהפּוּכוֹת וכיבּוּי מאוֹרוֹת בּתקוּפתנוּ – שלעתים קרוֹבוֹת אנוּ פּוֹגשים שני הפכים המשמשים בּכתר אחד.

כּך אירע, למשל, למוּנח קוֹמוּניזם. שנַים אוֹחזים בּוֹ: א. רעיוֹן הקוֹמוּניזם החירוּתי, המַטיף לחברה שאין בּה שליטים וּמשוּעבּדים וּמשתעבּדים, ויש בּה שויוֹן סוֹציאַלי גמוּר, שויוֹן ערך האדם, וחירוּת-אדם מַכּסימַלית. ב. משטר הקוֹמוּניזם הדיקטטוֹרי הקיים על שליטים וּמשוּעבּדים וּמשתעבּדים, ויש בּוֹ אי-שויוֹן סוֹציאַלי, ההיפך משויוֹן ערך-האדם, וּשלילה של חירוּת אדם. כּמה קרבּנוֹת-שוֹגג העלה דוֹרנוּ בּגלל כּשלוֹנוֹ של השַמָש ההיסטוֹרי שנשלח לקרוֹא לקַמצא וקרא לבר-קמצא?

וּמעין כּך אירע גם למוּשׂג “לאוּמיוּת”. מַציני, מַסַריק, ז’וֹרֶס, אחד-העם, א. ד. גוֹרדוֹן, גַנדי – בּחירי המין האנוֹשי שבּדוֹרנוּ – קראוּ בּשם הלאוּמיוּת, אך¹ גם הקַיִנ’ים למיניהם, מהיטלר ועד חַג' אַמין, מחילוֹת הפּוֹרעים בּרוּסיה וּבאוּקראינה וּבפּוֹלין ועד חילוֹת פּוֹרעי ערָב דוֹגלים בּשם זה.

המוֹח הרוֹפס, לא בּלבד של ילדים אלא אף של תינוֹקוֹת מבוּגרים, אינוֹ מבחין בּחילוּל-השם הזה, הוּא מקבּל את זהוּת השמוֹת, וּבלי להעביד את עצמוֹ אינוֹ אוֹמר “להבדיל”, אלא אוֹמר “היינוּ הך”. וּמַסיק את מַסקנוֹתיו: אם שהוּא מידבּק בּעבוֹדה הזרה, אוֹ שהוּא בּוֹרח על נַפשוֹ מן הכּיעוּר “והדוֹמה לוֹ”.

כּאן אחד התפקידים החמוּרים הקוֹראים למחנך העברי: ללַמד את חניכוֹ להבדיל בּין טהרה לטוּמאה. ללַמדוֹ לבלי הילָכד בּפחים של גזירוֹת שווֹת כּוֹזבוֹת. לשמוֹר על טהרת תנוּעת עמוֹ מכּתם וּלהגן עליה מלעז.

בּעבוֹדתוֹ זוֹ ימצא עזר בּקרן הקימת.

כּי הציוֹנוּת, דוּגמת אוֹתן התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת אשר מקוֹרן אהבת החירוּת וּבקשת עילוּי האדם, ניכּרת בּערכיה האנוֹשיים, החברתיים, התרבּוּתיים. והקרן הקימת, כּשליחת הציוֹנוּת, מעידה בּמעשׂיה על טיבם של הערכים הללוּ.

לגבּי מי שחוֹשב את מחשבת הציוֹנוּת לעוּמקה – אין הקרן הקימת תוֹפעה מקרית. לא מקרה הוּא שהרצל ושפּירא חלמוּ את חלוֹם הקרן הקימת ולא סתם “חברה לרכישת קרקעוֹת”. ולא מקרה הוּא שמפעל הקרן הקימת השתזר כּל כּך בּמפעל הפּוֹעל-החלוּץ. לא מקרה הוּא שעקרוֹן העבוֹדה העברית – אשר מַשמעוֹ: לא בּיגיעתם של אחרים ולא בּעמידה על גבּם של אחרים יגָאל עם, ולא על תרבּוּת פּלַנטַטוֹרים תקוּם תרבּוּת-עם – נעשׂה לעקרוֹנה של הקרן הקימת, למרוֹת כּל החצים שנוֹרוּ בּה. לא מקרה הוּא שערכי החיים המתחדשים בּארץ-ישׂראל החדשה – עליית קרן העוֹבד, בּקשת צוּרוֹת חיים מתוּקנוֹת וטיפּוּחן – מצאוּ מקלט וּמבצר בּאדמת הקרן הקימת.

והערכת הקרן הקימת נוֹשׂאת אִתּה גם הערכת לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. ואין הכּוָנה בּזה להערכה “מפלגתית”, כּי אם להערכה לאוּמית ואנוֹשית של מפעל הפּוֹעל העברי והטיפּוּס האנוֹשי-החלוּצי המתגלם בּמפעל זה.

אין אדם צריך להסכּים בּכּל למוּשׂגיה וּלמעשׂיה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית כּדי שיכּיר שזוֹהי תנוּעה מיוּחדת בּמינה בּהיסטוֹריה העברית, שהזרע אשר נזרע בּביל"וּ נבט וצץ בּפּוֹעל החלוּצי. אין אדם צריך לוַתר על בּיקוֹרת מעשׂים ודעוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית כּדי שיכּיר שזוֹהי תנוּעה יחידה בּמינה בּמשפּחת פּוֹעלי העוֹלם.

רצוֹנך לעמוֹד על אָפיה של תנוּעתנוּ הלאוּמית בּוֹא וּראֵה מה המקוֹם שמילאה הקרן הקימת בּעליית קרנוֹ של הפּוֹעל העברי. היא היתה לוֹ בּחינת הסוּלם בּחלוֹם יעקב, “מוּצב ארצה וראשוֹ מגיע” מעלה מעלה. אילמלא הקרן הקימת היה הפּוֹעל אנוּס להישאר – גם בּמיטב חלוֹמוֹתיו – פּוֹעל שׂכיר ותוּ לא. בּזכוּתה ניתנה לפּוֹעל אפשרוּת לחזוֹת חזיוֹנוֹת והזדמנוּת להגשימם. ואכן, הפּוֹעל לא היה ואינוֹ אוֹבּיֶקט פּאסיבי לפעוּלת הקרן הקימת, הוּא האציל עליה מכּוֹחוֹ הדינַמי, מצמאוֹנוֹ להגשמה, מאהבתוֹ ונאמנוּתוֹ.

הטיפּוּל בּקוּפסה הכּחוּלה יש בּוֹ איפוֹא כּדי להביא בּלב החניך את הכּרת ערך המפעל החלוּצי והאדם החלוּצי – הדמוּת המתחדשת לעינינוּ בּחיק ההיסטוֹריה העברית.

הטיפּוּל בּקוּפסה הכּחוּלה מַשמעוֹ, מבּחינה חינוּכית, גם העמקת היחס לקרקע. העמדתם על כּך מה מוּזנח ענין זה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית גוּפה, שלא לוֹמר בּעם כּוּלוֹ? הדוֹרוֹת הקוֹדמים, אשר שלחוּ את פּרוטוֹתיהם לארץ בּאמוּנה וּבתוֹם, כּדי להחזיק בּידי היוֹשבים אֶל שוּלחן ה' “בּארבּע ערי-הקוֹדש”, לא ראוּ כּל צוֹרך לגאוֹל את אדמת ישׂראל. הציוֹנוּת, לכאוֹרה, דָגלה מראשיתה בּקרקע, ואף על פּי כן גדוֹל כּוֹחה של תלישוּת השוֹלטת בּרוֹב פּעוּלוֹתינוּ. עוּבדה זוֹ בּלבד, כּי עד היוֹם לא נאחזנוּ אלא בּששה אחוּזים משטחה של ארץ-ישׂראל המערבית – דיה. לפיכך גם נשארה הקרן הקימת עד היוֹם בּעיקר ענין של פּרוּטוֹת. יש לכך גם סיבּה פּשוּטה. כּל שאר המַחסוֹרים שלנוּ צוֹעקים בּקוֹל רם. והכרח להיענוֹת לה, ולוּ גם בּמקצת. את קוֹל זעקת האדמה אין שוֹמע.

וחוֹסר החוּש לקרקע הוּא גם ראשית חטאת, אשר ממנוּ פּתח לצמצוּם מַתמיד של תקוָתנוּ המדינית. אילמלא הצטמצמנו אנחנוּ בּפעוּלתנוּ הקרקעית לא היוּ האחרים יכוֹלים להטיל עלינוּ צמצוּם אחרי צמצוּם. קוֹדם צימצמנוּ אנחנוּ את עצמנוּ. אחר כּך בּאוּ אחרים ואישרוּ את צמצוּמנוּ. האם לא אנחנוּ – בּמוֹ כּיסנוּ – ויתרנוּ על החוֹרן, על עבר-הירדן? מדוּע לא נאחזנוּ שם בּשעה שעדיין לא גזרוּ על התאַחזוּתנוּ?

בּכל דברי ימי הציוֹנוּת היוּ רק מוּעטים אשר ריכּזוּ את חייהם בּקרקע וּבגאוּלתוֹ. אנשים כּיהוֹשע חַנקין, מנחם אוּסישקין ואברהם הרצפֶלד היוּ מעטים ועוֹדם יחידי-סגוּלה. האין בּזה תפקיד לבית-הספר? בּקצב זה שאנוּ עוֹבדים עוֹד יארכוּ הימים עד אשר יִתם מפעלנוּ הקרקעי, ואם בּית-הספר ידע לטפּח בּחניכיו את החוּש לקרקע המוֹלדת אזי ימַלאוּ הם את אשר החסירוּ קוֹדמיהם, ואזי יקוּמוּ מתוֹכם יוֹרשים וּמַמשיכים לחַנקין, אוּסישקין והרצפֶלד.

יש רוֹאים פּגָם בּתביעוֹתינוּ הכּספּיוֹת המרוּבּוֹת. יש מקוֹננים על ריבּוּי מַגבּיוֹתינוּ. יש מאמינים כּי היינוּ מַרבּים בּרוּחניוּת אילוּ מיעטנוּ בּמַגבּיוֹת. הקוּבלנוֹת על המגבּיוֹת האוֹכלוֹת את הציוֹנוּת היוּ כּבר אף הן לחלק אוֹרגני של “הפּעוּלה” הציוֹנית, אך חוֹששני שאילוּ היינוּ נוֹטלים מן הציבּוּריוּת היהוּדית בּאמריקה את מגבּיוֹתיה – לא היינוּ מעשירים אוֹתה אלא מרוֹששים.

הנתינה מעלה את בּעליה. וחינוּך לנתינה אף זה סעיף גדוֹל בּחינוּך. אנשים יוֹדעים לקחת גם מבּלי שיתחנכוּ לכך, אבל מידת הנתינה מַצריכה חינוּך וטיפּוּח, עד כּדי המדרגוֹת העליוֹנוֹת שבּמידה זוֹ – אהבת הנתינה, שׂמחת הנתינה. מידה זוֹ עשׂתה לא מעט בּעיצוּב דמוּת היהוּדי והחיים היהוּדיים: “הצדקה” היהוּדית, פּדיוֹן שבוּיים, התרת אסוּרים, מַתן בּסתר. אבוֹתינוּ ידעוּ לתת, אך מידוֹת הנתינה שלהם התאימוּ לצוֹרך זמנם ואינם מתאימים לצוֹרך זמננוּ, כּי בּימינוּ אנוּ בּחיי עמנוּ יש לנתינה תפקיד בּלתי-רגיל: בּנין חרבוֹת עם, בּנין מקלט וּמקדש לחיי עם.

וּמה עלוּבה נתינתנוּ לעוּמת צרכינוּ הקרקעיים, הישוּביים, התרבּוּתיים. היוּ ימים ואנחנוּ יכוֹלנוּ להתפּאֵר כּי עם של מנַדבים אנחנוּ. עכשיו אנוּ נוֹכחים לדעת עד מה למדוּ בּאוּמוֹת העוֹלם לתת. מה נַדבנוּתנוּ לעוּמת מנדבים משלהם, הנותנים סכוּמים עצוּמים בּיד רחבה ואַף בּדעה רחבה, מתוֹך ראִיית מרחקים.

בּעצם הימים האלה הטיל על עצמוֹ הפּוֹעל העברי בּארץ, זאת הפּעם השניה מאז החלה הפּוּרענוּת, “פּדיוֹן-עבוֹדה”, בּמכסַת שנים-עשׂר ימי-עבודה. נתינה מרצוֹן זוֹ היא נוֹספת על מסי-החבר המרוּבּים, על התרוּמוֹת לקרנוֹת, על תרוּמוֹת-רשוּת אחרוֹת ועל חוֹבוֹת העזרה ההדדית. אין לוֹמר שמידה זוֹ של נתינה קלה לכל אחד מאתנוּ. יש נאנקים תחת הנטל הזה ויש “ידידים” לפּוֹעל המרחמים עליו, אשר מאַשריו מַכבּידים עליו כּל כּך. אך בּכוֹח הנטל הזה זוֹקף הפּוֹעל את קוֹמתוֹ, וּבכוֹח הנתינה הזאת מקבּל כּל אחד מאתנוּ פּי כּמה וכמה ממה שהוּא מַחסיר מעצמוֹ. מעוֹלם לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ למה שהנָה אילמלא חוּש-הנתינה שטיפּחה בּחבריה.

ואף זהוּ תפקיד חינוּכי לבית-הספר: ללַמד לתת, לאַמן את היד הנוֹתנת וּלטפּח את הלב האוֹהב לתת.

בּמשך הימים המוּעטים אשר אני עוֹשׂה בּאמריקה הריני מתחַקה על מצב העברית. אינני מסַכּם עדיין ואינני מחַווה דעה. אך יכוֹל אני לציין כּמה סימנים טוֹבים שנתחדשוּ בּמשך ט“ז השנים מאז בּיקוּרי הראשוֹן כּאן. דוֹמני שה”עברי" עכשיו איננוּ כּל כּך בּוֹדד וּמיוּתם ושרוּי בּרפיוֹן וּבעזוּבה כּאשר היה. אף אסיפה גדוֹלה זוֹ של מוֹרים וּמוֹרוֹת מעידה מַשהוּ. בּינתים נתחַוור כּי יריבינוּ שהתקלסוּ בּנוּ וטענוּ שהעם אִתם – נתבּדוּ. אם אינני טוֹעה הרי גל זה של בּדידוּת וִיתוֹם עוֹבר עכשיו עליהם. אין בּי שמץ של שׂמחַת-נקם, אבל אני מציין זאת למען נלמד משהוּ.

עוֹד דרכּנוּ ארוּכּה. ועוֹד גלים הרבּה יתנַשׂאוּ נגדנוּ. נלמד שלא להיסָחף בּהם.

אפשר התרשמוּתוֹ של אוֹרח אינה עוֹלה בּד בּבד עם הרגשתוֹ של אזרח, המתענה בּכל סבלוֹת המקוֹם והענין. האוֹרח אוֹמר: יש שׂכר לפעוּלתכם. האזרח תוֹהה: למי אני עמל? מפּי המוֹרה העברי שבּאמריקה מגיעים אלינוּ רק קינים וקוּבלנוֹת. הקוֹבלים תוֹלים את הקוֹלר בּתנאים אוֹבּיֶקטיביים שאין להם תקנה, בּעסקנים וּבמנהלים. בּגבּאים וּברבּאים, בּהוֹרים וּבתלמידים. הללוּ אחראים לכל התקלוֹת. כּאדם מן הצד יוּרשה לי לוֹמר, שבּטענה זוֹ שהכּל אשמים חוּץ מן המוֹרה נשמעת לי עדוּת קשה כּנגד המוֹרה. הרי זוֹ הוֹדאת בּעל-דין שהמוֹרה הפקיע עצמוֹ מאַחריוּת, אין לוֹ כּוֹח משלוֹ, ואין לוֹ השפּעה משלוֹ, ואין בּידוֹ להטבּיע את חוֹתמוֹ הוּא על החינוּך ואינוֹ אלא שׂכיר העוֹשׂה רצוֹנם של אחרים. אפילוּ בּעוֹלם החוֹמר אין האדם השׂכיר בּימינוּ מסתפּק בּהתאחדוּתוֹ לשם הרמת שׂכר עבוֹדתוֹ וּתנאי עבוֹדתוֹ, אלא שוֹאף להשבּיח את מצב המשק ותהליכי התוֹצרת. בּעוֹלם חיי-הרוּח לא כּל שכּן. שם מי שאיננוּ אלא שׂכיר, נטוּל אַחריוּת והשפּעה, הרי הוּא בּריה עלוּבה; וּמשנה-עלבּוֹן חָרוּת בּמצחוֹ של שׂכיר החינוּך העברי, אשר ה“למי אני עמל” הפך לוֹ לפזמוֹן-יאוּש המַשתיק כּל מוּסר-כּלָיוֹת. יוּרשה לי לוֹמר, שרפיוֹנוֹ של המוֹרה העברי, רפיוֹן-אמוּנה ורפיוֹן-ארגוּן, הם מעיקרי תקלוֹתיו.

בּינתים גדַל בּקרבּכם וגדֵל דוֹר צעיר של מוֹרים וּמוֹרוֹת. מה הרכוּש הנפשי אשר הוּא מביא אתוֹ, מה החידוּשים אשר הוּא מכניס, מה הבּרכה אשר הוּא רוֹאה בּעבוֹדתוֹ? המאמין הוּא בּערכּה, בּנחיצוּתה, בּעתידה, העוֹשׂה הוּא את מלאכתוֹ בּאמוּנה, מתוֹך אמוּנה?

כּלל המוֹרים העברים בּאמריקה, הלא כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ ציבּוּר גדוֹל, בּן כּמה אלפים, כּן יִרבּה. ציבּוּר כּזה, אם הוּא יוֹדע את שליחוּתוֹ, אם הוּא מכבּד את פָּעלוֹ, ואם יש בּוֹ הכּוֹח להתלקט וּלהתלכּד על יסוֹד אידיאה תרבּוּתית משוּתפת – תקוה לוֹ ותקוה לחינוּך ממנוּ. תקוה לוֹ גם לזקוֹף את קוֹמתוֹ וּלשפּר את תנאי חייו ועבוֹדתוֹ ולצאת משעבּוּד לאפּוֹטרוֹפּסים מתנַשׂאים, וגם לכבּוֹש עמדוֹת חדשוֹת לחינוּך ולתרבּוּת העברית.

בּחיי העם מסתמנים כּמה גוֹרמים חדשים, אשר המוֹרה העברי יוּכל להסתייע בּהם, אם יצא מכּלל פּאסיביוּת וּכניעה. ועל כּוּלם – תסייע אוֹתוֹ ארץ-ישׂראל אם ידע להידבק בּה.

כסלו תרצ"ח