סעיף המנדט על ארץ ישראל, הקובע את זכויות השפה העברית, מדבר אמנם על “עברית” בלבד, ואין בו אף מלה אחת על הכתב העברי, ואילו בא מישהו אל מנסחי המנדט והיה אומר להם, שעליהם להכניס לתוך הנוסחה שלהם גם את זכות האות העברית, ודאי לא היו מטים אוזן לדרישה משונה כזו. אילו היו מוצאים – מה שאיננו בטוח כל עיקר – שהטענה הזאת ראויה לתשובה כל שהיא, היו בודאי עונים: אנו כותבים בסעיף 22 של המנדט הארצישראלי: האנגלית, הערבית והעברית תהיינה השפות הרשמיות של ארץ ישראל". כונתנו, איפוא, ברורה היא בתכלית הבירור כבר מן המשפט הראשון הזה של הסעיף הארוך, והיא: לקבוע, חוק ולא יעבור, את שויון שלוש השפות בארץ, לכל אחת משלוש השפות האלה כתב משלה. ובכל זאת אין אנו כותבים, “אנגלית על צורות אותיותיה”, אין אנו גורסים “ערבית על כתבה”, אלא “אנגלית”, “ערבית”. מדוע נבטיח את זכויות העברית יותר מזכויות שתי השפות האחרות? מדוע נכניס את הכתב העברי במקום שאין אנו מכניסים את הכתב האנגלי ולא את הכתב הערבי?

כך בודאי היו עונים מנסחי המנדט על התביעה המשונה – מתוך הנחה בטוחה שלא ימצא איש או מוסד שיעלה על דעתו להבדיל בין שפה ואותיותיה. והנה, הנחה בטוחה זו – אשליה היתה, נמצא מוסד כזה. הלא הוא בית הדין העליון בירושלים. אשר פסק: המנדט מחייב להכיר בשפה העברית, אבל אין הוא מחייב להכיר באות העברית.

אל נתוכח עם בית הדין העליון בשאלה, אם אנגלית הכתובה בסימנים טלגרפיים – חדלה להיות אנגלית. ודאי ימצאו אנשים אשר יחלקו על דעת השופטים [בבית הדין העליון שעסק בערעורו של ישראל עמיקם] ויגידו שצורת האות היא חלק בלתי נפרד מהשפה הכתובה, ושאנגלית הכתובה בסימנים אשר “אנגלי” מן הרחוב לא יבין אותם ולא יוכל לכתוב בהם, חדלה למעשה להיות “אנגלית”, אל נתוכח בשאלה הזאת באשר אין היא מן הענין ולשוא נכנסו השופטים לשטח לא להם, לשטח שאיננו משפטי וגם איננו בלשני בלבד. יותר נכון היה הדבר מצדם, אילו היו נשארים בשטח שהו כולו שלהם, בשטח זכויות אזרחי הלאומים השונים בארץ ובשטח זכויות שלוש השפות הרשמיות. השופטים פסקו: על הטלגרמה האנגלית – לא זו שהפקיד מוסרה למכשיר הטלגרפי, אלא זו ש“אדם מן הרחוב” כותבה ביד ומוסרה לפקיד – להיות כתובה באותיות לטיניות (אשר הן גם אותיות אנגליות), על הטלגרמה הערבית להיות כתובה באותיות ערביות – ואילו על הטלגרמה העברית להיות כתובה באותיות לטיניות. והנה, מי שמקבל את סעיף המנדט הקובע את שויון השפות ברצינות גמורה, רשאי לשאול: מדוע דוקא על אחת משלוש השפות הרשמיות להיות מקופחת? אם מותר לכתוב עברית בלטינית, הרי מותר גם לכתוב אנגלית בעברית? מדוע בעצם לא פסקו השופטים, שעל הטלגרמה האנגלית להיות כתובה באותיותינו המרובעות – כלום משום ששפת “העם השולט” היא? ומדוע האות הערבית מותרה לטלגרמה הערבית – כלום משום שרבים הם הערבים בארץ? בו ברגע שהשופטים בחרו-ביודעים או שלא ביודעים-באמת מידה כל-שהיא להבדיל בין שפה לשפה על-פי זכויות השלטון או מספר האוכלוסין, הרי הם סרו משטח המנדט, ופגעו בחוק של שויון מוחלט. הם פגעו בו בפירוש ובבירור, כדי להפלות לרעה את אחת השפות הרשמיות של הארץ, את השפה העברית. וכדי להבין כראוי קיפוח זה של זכות כל יהודי ויהודי בתור פרט, די היה לשופטים לשאול את עצמם באיזה מצב העמידו הם, על-ידי פסק דינם, את האזרח היהודי לעומת האזרח האנגלי והערבי, כשיבואו האנגלי והערבי למשרד הטלגרף לשלוח טלגרמה איש בשפתו לא ידרש מהם שום דבר בלעדי ידיעת איש את שפתו; האנגלי – אנגלית, הערבי – ערבית. היהודי שיבוא לאותו המשרד לשם אותה המטרה, לשלוח טלגרמה בשפתו, ממנו ידרש מלבד ידיעת שפתה עוד דבר נוסף; ידיעת האותיות הלטיניות, ואם אין הוא יודע אותן, אין הוא יכול לשלוח את הטלגרמה שלו, העובדה הפשוטה הזאת – דרישה נוספת זו המיוחדת לאזרח היהודי ואינה קיימת לגבי האזרחים האחרים, דיה כדי להאיר באור בהיר את ההפליה לרעה של השפה העברית. את קיפוח זכותו של האזרח היהודי אשר בפסק הדין הירושלמי. כי העובדה הפשוטה האת אומרת: אין היהודי שוה בזכויותיו לערבי ולאנגלי, עליו מוטלת החובה להיות משכיל יותר, ואם לא – זכויותיו מקופחות.

כל זמן שהממשלה ופקידיה סרבו לקבל טלגרמות באותיות העבריות, מתוך נימוק שאין די פקידים היודעים אותן, או שאין די אמצעים לתיקון המצב וכו ', עמדנו בפני עובדה אדמיניסטרטיבית מגוכחת, העלובה יותר משהיא מעליבה. עם פסק דין זה נכנסנו לשלב אחר לגמרי, לשלב החוק המצדיק והקובע אי-שויון אזרחי של היהודים בארץ ישראל-דבר שאסור להשלים אתו, דבר המתנגד למנדט, הפותח שער לשרירות לב ללא גבול, לדרישה מכל משרד ומכל פקיד לכתוב כל ניר וניר וכל תעודה שאנו מביאים לממשלה באותיות לטיניות דוקא. השל הזה, שבו נתונה מעתה שאלת האות העברית בטלגרף, הוא רב תוצאות, פוליטיות ואף תרבותיות.

אין להזניח עוד את השאלה הזאת ואין להתיחס אליה כאל דבר של מה בכך. אין להשאיר עוד את המשכת המלחמה הזאת, שקבלה אופי רציני, בידי פרטים. החלטה זו של בית הדין העליון פוגעת במנדט, היא פוגעת במצב האזרחי של היהודים בארץ ישראל, ההחלטה הזאת צריכה להיות בטלה ומבוטלת. חובה להביא את הריב המשפחתי הזה, שנעשה לפרינציפיוני ומעשי כאחד, לידי גמר המחזיר ליהודים את זכויותיהם.

כ“ה ניסן תרפ”ט (5.5.1929)