הקדמה מאת אברהם לוינסון    🔗

כחזיון מופלא ומיוחד במינו עומד הסוציאליזם הרוסי-יהודי בשנות השבעים בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית. זיקה רוחנית וארגונית לתנועת ה“נרוֹדוֹבוֹלצים” הרוסיים, כפירה מוחלטת בלאומיות היהודית ברוח הקוסמופּוליטיות והאחזות בגטו היהודי, מלחמה בהשכלה ובמגמותיה ויניקה ממקורות התרבות העברית, הטפה להתבוללות רוחנית, ל“הליכה בעם הרוסי” ודבקות קנאית בלשון העברית – כאלה היו האלמנטים הסותרים, שמהם קורץ באופן מופלא הסוציאליזם העברי בשנות השבעים. ערבוב זה של דעות ומושגים היה מעין תוהו ובוהו הקודם לכל בריאת עולם מחשבתי חדש. הסוציאליזם של שנות השבעים עם כל תלישותו מקרקע ה מציאות היהודית לא היה אפּיזודה מקרית, מחוסרת שרשים ונטולת השפעה. חזיון זה, שהיה ביסודו סוציאליזם של יהודים יותר מסוציאליזם יהודי, גדל ופרח על קרקע העתונות העברית (“המליץ”, “המגיד”, “השחר”, “הקול”); אישיו היו קשורים קשרי-מחשבה ושיתוף-גורל עם ראשי המדברים של הספרות העברית הרדיקלית (יהל“ל, קמינר, לילינבלום, בן-נץ, או”ר, צבי הכהן שרשבסקי ואחרים). הודות לכך, הוא לא רק השפיע, אלא גם הושפע, נשתחרר בחלקו ממגמתו הקוסמופּוליטית ואף הביא רבים מנושאי-דברו המובהקים – לתנועה לאומית, לחבת-ציון.

שלושה ערכים הביא הסוציאליזם הזה לרחוב היהודי: א) הוא התיז את הנצוצות הראשונים של רעיון האירגון הפולטי-סוציאלי: גרעיני האגודות הסוציאליסטיות הראשונות שזרעו ליברמן וחבריו ברוסיה ובמערב-אירופה הם שהצמיחו בסוף המאה התשע-עשרה את הסוציאליזם היהודי בגלויו המודרני. השפעתו היתה כל כך חזקה, שהסוציאליזם הפּרולטרי מיסודו של “הבונד” קלט, בשנים הראשונות של פעולתו, ביחד עם הרעיון הסוציאליסטי, גם את מגמתו הקוסמופּוליטית. ב) הסוציאליזם הזה נתן את הגלוי הצבורי הראשון של המחשבה החלונית-החפשית, מחשבה זו, שהיתה עד כה נחלת-יחידים, חדרה מעכשיו כזרם רעיוני צבורי לתוך חוגי האינטליגנציה היהודית והכשירה את הקרקע להתפשטותה בקרב העם. ג) בשטח הספרות העברית הוא נתן דוגמה של פּובליציסטיקה מודרנית (“האמת” ו“אספת חכמים”) נקיה ממליצות שדופות ובטלנות מחשבתית, שמשלו בכפה בעתנות העברית של אותה תקופה וזמן-רב אחריה.

לא יפלא איפוא, שבשנים האחרונות גדלה ההתענינות בפרק נשכח זה של ראשית הסוציאליזם היהודי. הופיעה ספרות עשירה בלשונות שונות, שהוציאה לאור-עולם גנזי-נסתרות של תקופת ה“ניהיליזם” העברי, שחשפה את רקעו ההיסטורי-תרבותי ושפכה אור חדש על רבים מאישיו ומעצבי-דמותו. מקום בראש תופסת בה הספרות המקודשת לאבי-התנועה הסוציאליסטית בישראל, לראשון ממארגניה ומחולליה –אהרן שמואל ליברמן, לראשון ממבססי המחשבה הסוציאליסטית-היהודית, הסופר הלוחם מוריס וינצ’בסקי-בן-נץ ובמדת-מה לאיש המעשה המהפכני, סמל הרגש הסוציאליסטי ההמוני, אליעזר צוקרמן.

לדאבוננו לא זכתה עד עכשיו תקופה היסטורית זו להד ראוי בספרותנו העברית. הספרות העברית הכללית, שנתעשרה בשנים האחרונות בספרי-מחקר חשובים על תולדות ספרותנו, לא הקדישה ליוצרי “האמת” ו“אספת חכמים”, אלא שורות מועטות וקלושות, אולם גם בספרות העבודה – לא היה רישומם ניכר, חוץ מכמה מאמרים, שאין בהם כדי להקיף ולמצות את התנועה.

צבי קרול, שהתמסר בכל נפשו לחקר ראשית הסוציאליזם היהודי, ושהוציא לפני זמן-מה את “האמת” של ליברמן בצירוף עבודת-מחקר על האיש ופעלו, העשיר שוב את ספרות-העבודה בהוצאת כתביו של אליעזר צוקרמן. בספר זה לא רק אסף בפעם הראשונה את כל כתביו המפוזרים של צוקרמן, אלא חשף לפנינו ספוני-גנזים על חייו ומעשיו, גלה עובדות ומאורעות בלתי-ידועים, הבליט את דמותו הרוחנית של אישיות טרגית, שלמרות הפרימיטיביות הרבה שבה, היא קורנת עד היום בקסם מיוחד, קסם האמונה הזכה באדם והשאיפה הנצחית לגאולתו.

אני תקוה, שהצבור בכלל, וביחוד הנוער העברי יקבל ברצון את התרומה החשובה הזאת לחקר דור ראשונים, מבשרי הרעיון הסוציאליסטי בישראל.

אברהם לוינסון

*

למסייעים בידי ביצוע מפעל זה: ועד אגודת הסופרים, הנהלת ארכיון-העבודה, קרן חוסר-עבודה, ואגודת פועלי-הדפוס, והח"ח ב. כצנלסון, הראשון שנתן את ידו לכך, א. לוינסון, שתרגם גם שנים משירי צוקרמן לעברית, י. בן-אהרון, שבעזרתו המיוחדת אופשרה הגשמת ההוצאה בימי-חירום אלה, כמו כן להנהלה והעובדים בדפוס “אחדות” – שלמי תודה.

צבי קרול

תל-אביב, ד' סיון, ה’ת"ש.

 

אליעזר צוקרמן, חייו ופעלו    🔗

מוהילוב על נהר דניפר, עיר פלך בתחום המושב היהודי בחבל הצפוני-מערבי ברוסיה, לא היתה נודעת כ“עיר ואם בישראל”, הישוב היהודי, המונה בה את קיומו מראשית המאה הי“ז, לא הגיע עד שנות ה-60 במאה הי”ו לדרגה של מרכז תרבותי יהודי המצטיין אם ברבנים וגאוני-תורה מפורסמים ואם בסופרים ומשכילים נודעים. מבחינה זאת היתה שקלוב הקרובה למוהילוב מפורסמת יותר ובאחד הספרים שנדפס במוהילוב צוין המקום: “מוהילוב הסמוכה לשקלוב”¹). מוהילוב היתה בעיקר עיר מסחר, שענפיה המיוחדים הם: תבואה, עצים ויערות. הסוחרים היהודים עשו במסחר זה חיל רב והם היו נודעים לשם. לצדם של הסוחרים, שהגיעו למעמד של עשירות ביחוד במאה הי“ט לאחר מלחמת קרים, והתקנות של אלכסנדר השני, היה קיים גם המעמד הטפוסי של תחום-המושב היהודי: חנונים זעירים, בעלי-מלאכה לסוגיהם, “כלי-קודש” בעלי עגלות. אלה האחרונים הוו מעמד בולט ומיוחד בהיות עורק התחבורה נתון בידיהם. כי עד שנות ה-70 של המאה הי”ט לא היתה מסלת-הברזל בפלך מוהילוב. קבלני בנין מסלת-הברזל (“שמנדפרניקי”) הגיעו למעמד של “נגידים” ו“גבירים”. היו בעלי זכויות מיוחדות וסוחרים אמידים נודעים לשם (שמואל פוליקוב, גרוביץ, גולדובסקי, ועוד), שישבו בעיר הבירה פטרבורג ובערים הגדולות מוסקבה וקיוב, ורשתם היתה פרושה על ערי התחום.²) בשנות ה-60 נתארגנו החברות הראשונות של בעלי-המלאכה, תחילה הפועלים עם נותני העבדוה ה“בעלי-בתים” באגודה אחת, ואח“כ באגודות עצמאיות. המטרה העיקרית של החברות היתה עזרה סוציאלית-הדדית וברבות הזמן נוסף להן גם התפקיד של ההגנה על האינטרסים הכלכליים, שכר-עבודה, שעות-עבודה ועוד. הקהלה היתה מאורגנת ומסודרת על כל מוסדותיה, בתי-כנסיות – שהעתיק שבהם נבנה בש' 1860 – בתי-מדרש, ישיבות, חדרים ובתי-תלמוד-תורה, “בתי-מרחץ” ומקואות כיאות. אך השליטים ובעלי-הדעה בצבוריות היהודית היו התקיפים עשירי-העיר ונכבדיה, שבתי-חומה רבים להם במרכז העיר, כמעט ורבעים שלמים ואף בתי-כנסת משלהם (“בית הכנסת של שמריהו צוקרמן” ו“בית הכנסת של שמריהו לוריא”). ה”נדיבים" הללו מהכרח היה שהשפעתם תהי ניכרת ומקובלת בעיר, שלא מעטים היו בה מבני-העניים המחזרים על פתחים וחיים וקימים בחסדי-התמחוי.³) “יעקב דינענזאהן איש זאגר” שהיה בימי נעוריו “מורה לשפת עבר” במוהילוב⁴) מתאר במכתב על דפי “המליץ” (תמוז תרל"א, גליון 22) את המשטר הצבורי הזה של ה“נדיבים”:

 

עיר מולדתו ובית אבותיו    🔗

“העיר מוהילוב מצוינת באנשים מצוינים עוד מכבר, איש היה בה מוהר”ש לוריא ז“ל פזר נתן לאביונים, וצדקותיו אשר עשה בעיר ובמדינה, נודעות על ארץ רבה, שמו זכרו לא ימושו מפינו ומפי זרענו. עתה קמו אחריו נדיבי עירנו, עושים חסד וצדקה לעמם יום-יום, פותחים יד נדיבה לרחוק ולקרוב ולהשביע נפש רעבה בפועל כפיהם, ולתמוך ועדי רגל פעם בעצה טובה ופעם במשען לחם ומים, ובראשם הרה”ג הנודע בשערי תורה וחכמה נכבד לאחיו מו“ה שמריהו צוקערמאן נ”י, דורש שלום עמו ועירו בכל נפשו ומאדו, מושיעם בצרותם ותומכם בענים, ביתו פתוח לעני ולאביון, וידו נטויה לאמץ ברכים כושלות לשמו ולזכרו נאוה תהילה. אחריו עלה על מרום הצדקה הרה“ג וישיש נכבד בשם תפארת מו”ה סעדיהו שור נ“י. האיש הרם הזה עוד מעודו נודע לשם ולתהלה ומי מכל תושבי מאהילוב אשר לא הכיר פעלו עד היום. אך מי יעצור כח לספר רוב צדקותיו אשר הוא עושה עתה לנו כלנו, לעניים פשטי-יד, ליורדים ממצבם ולמוצלחים גם יחד, כלם מקבלים חסדו תמיד עת אשר שרים ושועים יושבים להתענג במקרא מכתבי עתים או בחברת בניהם, הוא יושב בחדרו בלוית בנו הנעלה והנכבד מו”ה משה שור נ“ע, ואזניו קשובות למחסורי עמו ומצוקות תשובי עירו ויתעודד למאות חסרונם. והוא איש זקן ורפה כח, הולך על משענתו שלש או ארבע שעות בכל יום לחקור ולתור אחר נפש רעבה ולא ידע מנוח עד ימלאנה בכל אשר ידו משגת. לפעמים יצא משער העיר וחוצה, יבוא אל אחד ממגרשיה, עניים ואביונים לא מעטים סובבים ואתו, גבאי בתי-מדרשות וגבאי צדקה יחד יעצרוהו בלכתו, זה פורש יד ללחם, זה לבגד, זה מראה פרצות בית תפלתו, וזה ימנה חסרוני חברתו ופני כלם לא ישיב ריקם – – –”

הוא אשר בנה את בית-המרחץ, הוא הדואג ל“קמחא דפסחא” והוא הדואג גם להבטיח עבודה ליהודים בחטיבת העצים ביער “כי בקרב הימים תחל עבודת מסילת הברזל לא רחוק ממחננו ובלי תפונה יצאו האכרים לפעלם ולעבודתם”..

ברוב השכבות שררה רוח עממית דימוקרטית ואף התקיפות של הנגידים לא היתה שרירותית ביותר. גרם לכך מצבה הגיאוגרפי של העיר, בהיותה קרובה אל הארצות הבלטיות ונתונה להשפעת ארצות מערב אירופה וגרמניה במיוחד (במוהילוב היו גרמנים רבים), כמו כן מעמדם הרוחני של היהודים, שהיו ברובם חסידי חב“ד, שלא הקימו חומה בצורה ביותר בפני ההשכלה והליכות העולם⁵).השמירה על המסורת היתה מושרשת מאד, אך הקנאות החשוכה היתה נעדרת. ההתנגדות להשכלה ומלחמת “האבות והבנים”, שהחריפה ביחוד בשנות ה-60 וה-70, לאחר פרסום חוקי החנוך בש' 1861 ו-1862, שפתחו לפני הנוער היהודי את האפשרויות לחדור לבתי-הגימנסיות והאוניברסיטאות ולהגיע למעמד מכובד במקצועות החפשיים – נבעה מחשש ההתבוללות והשמד, שהיו כרוכים ב”השכלה" זו. בפתאומיות יתירה, ובקנה-מדה רחב מדי, נפערה התהום בין ההשכלה והתרבות המסורתית. כל אותם סימני-הלואי הקלוקלים של ההתפרקות ושבירת-הכלים-להכעיס, שאולי היתה נחיצות-מה בהם בתקופת המעבר, אך לא אלה היו עקרני ההשכלה – הם שעוררו את המלחמה בין הדורות והם שחדדו את היחסים⁶). ההשכלה באה לנוער היהודי ברוסיה בתוקפם של חוקים ולא כתוצאה מהתפתחות אידיאות רעיונית ממושכת. ומכאן הסבה לתוצאותיה: התבוללות ושמד מצד אחד, ניהיליזם ומהפכנות מצד שני.

אופיני לרוח הקידמה של יהודי מוהילוב הוא מינוים לרב בעדתם את הגאון מלבי“ם, שהיה נודע בשם “המגיד מקמפּפן” בחבל פוזנה ומפורסם כמשכיל, מבאר התנ”ך וכותב מאמרים ודברי-מליצה ב“הלבנון” ושהיה נרדף על ידי החרדים הקנאים. היה בכך ודאי מהרצון להתכבד בכבודו של המלבי"ם ולהתהדר כקהילה חשובה ומיוחסת, אך בעיקר נבע הדבר מהרוח הסבלנית, שוחרת התורה והדעת כאחת, שהתעוררה בקרב לבם⁷). לא היו חסרים קנאים מורדי-אור, שלא ידעו פשרה ולא נכנעו בקלות לרוחות המנשבות של הזמן. לסוג זה השתייך בעיקר בית שמריהו צוקרמן, שאחד מצאצאיהם היה אליעזר צוקרמן.

אליעזר צוקרמן נולד בשנת תרי“ב (1852)⁸). אביו, יוסף צוקרמן, היה אחיו של שמריהו צוקרמן. מעשירי-העיר ומתקיפי-הקהל, שהיה מפורסם גם בלמדנות⁹). בבית-הכנסת המואר שלו (“שמערל צוקערמאנ’ס שול”) היה מקיים גם ישיבה ולתמידי-חכמים קבועים שעסקו בלמודי גפ”ת יומם ולילה. מלבד הכנסותיו הקבועות מבתי-החומה אשר לו במרכז העיר עסק במסחר והצליח בעסקיו ביחוד לאחר מלחמת-קרים. מעונו היה בארמון מתנוסס לתפארה, והיו לו גם אורוות סוסים וכלי-רכב מפוארים כמנהג ה“פריצים” והיה מקובל ומכובד על השרים ורבי-המדינה.

תיאור, עוקצני במקצת, מדמותו של שמריהו צוקרמן ניתן ע"י מרדכי בן הלל הכהן (בחתימת "אברהם למך בן מלכיאל הדני) במאמרו: “לאמת יצא משפט” (“השחר” שנה ז‘, חוב’ י"ב), וזה לשונו:

“והמסורה הקדומה או דמיון המדומה אשר יאמר דינעסזאהן כי שמה קן לה אצל כל גבירי עירנו כי יצא מהשיח מחלציהם – לדבר הזה יסלח לי הסופר אם אמר לו, כי לא שם אל לבו את דרכי כל הגבירים ותכונותיהם. מסורה כזאת התעתה באמת את לבב האחד המיוחד שבגבירי עירנו, את הג' ש. צוקערמאן ולא את הגבירים הנותרים. לא פה המקום לדבר אודות הגביר הזה המתימר לאהוב עמו ומשכיל גדול ונכבד, אשר יצא להלחם עם הגאון שי”ר במכ“ע “הלבנון”, לקנא את קנאת הקלירי, ויחפוץ להוכיח כי הוא היה אחד מן התנאים; הוא יתברך באמת בלבבו, כי אם יבוא גואל לישראל בימיו אז יהיה הוא השר ראשונה במלכות אודות הענינים החיצונים אחר אשר חכם מדינה הוא וכן יאמרו עליו כל אלה המתאבקים בעפר רגליו. קצר הגליון הזה מהביא עליו את כל דרכי הגביר הזה, אך במקום אשר דברתי אודות מצב הענינים בעירי התאמצתי להראות את סימני עגל הזהב הזה אשר ישתחוו לו אנשים רבים בעירנו כי יראתו על פניהם. ואך בקצרה הנני אומר פה: כי הגביר הזה הוא סמל דמות אהבת-עצמו, כל ישעו וכל חפצו לנחול את שני העולמות העוה”ז והעולם הבא ולתכלית הזאת הכין לו מקוה מים על היציעה השלישית ממשכנו (והמקוה תמלא ע"י מי גשמים דרך הגג), יזרע לו חטים לפסח וישמרם משעת זריעה ואילך, ובעת קצירתם יצאו כל הפרושים אשר יחנכם ויכלכלם בבית מדרשו לקצור ולשאת את אלומותיהם. ואם אמנם כי נכשל פעם אחת בפסח וישת יין-דגן תחת יי“ש של פסח, למרות דברי החכם מכל אדם: “לא יאונה לצדיק כל און” ודברי התלמוד: השתא בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם, אך מה בכך? – לשנה הבאה הוסיף שמירה על שמירתו, ויעשה לו מגלגלות (קאצעלקעס) מזכוכית לגלגל בהנה את המצות, גם הכין לו תנור חדש ואת החמר לטוח התנור גבלו עוד בימי חנוכה בשלג של פסח למען הנצל מחשש חימוץ, ועוד חומרות כאלה העומדות ברומו של עולם היהדות". – – –

ואשר להשתדלותו לפני שר הפלך, המספר מרדכי בן-הלל הכהן, עובדה קוריוזית זו:

“אנשים רבים ונכבדים חילו את פני צוקערמאן לבקש מלפני שר-הפלך, אשר לפי דבריו כרע כאח יתהלך עמדו ונכבד הוא בעיניו מאד, כי ישא את פני היהודים בדברים רבים המסורים בידו. אולם צוקערמאן השיב להם מענה מחוכם, אשר בו הראה את כל טוב לבבו. – הידעתם מדוע יכבדני השר ואהוב אנכי לו? – יען כי לא אתחנן לפניו בעד עמי, לא כן אם אבקש מאתו דבר-מה, אף אם ימלא כרגע את בקשתי, בכ”ז לא יוסיף עוד לאהבני ולכבדני".

יוסף צוקרמן לא היה מחונן בכשרונות מסחריים ולרוב היה יושב בבית-המדרש של חותנו ועוסק בתורה. אחיו הנגיד וחותנו העשיר דאגו למחסורו. הוא היה תלמיד-חכם גדול וקנאי קפדן. בעלי-הרשומות מבני-מוהילוב¹⁰) מתארים את דמותו כאחד ממורדי-האור החשוכים ביותר. בעל אופי קשה ובלתי-נוח, עוין כל רוח קידמה ושונא כל מה שיש בו מריחה של ההשכלה. בניגוד לליברמן, שאביו נתפס להשכלה יחד עמו והיה לו לעזר בעבודתו הסוציאליסטית וב“האמת”¹¹), היה גורלו של צורקמן קשה יותר. אביו הקפיד על דרך חנוכו בחדר והלעיטו בלמודי הגפ"ת בבית-המדרש של אחיו ובישיבה¹²). ועמד לו למכשול בדרך שאיפתו להשכלה.

רב יותר הוא יחוסו מצד אמו פיגה לוריה, אחת מארבע בנותיו של שמריהו לוריא, שהיה גם הוא מעשירי העיר ונכבדיה ומפורסם בעסקנותו ונדיבותו¹³) אשתו חנה היתה בתו של הלל ריבלין משקלוב, בנו של הרב הגאון ר' בנימין ריבלין בן דודו של הגר“א מוילנה ומחשובי תלמידיו, מבר הספר “גביעי גביע הכסף” הנזכר ב”עליות אליהו" ובס' “קריה נאמנה” לרש“י פין, הלל ריבלין היה גם מבני בניהם של הגאונים ר' משה קרמר אב”ד בוילנה ור' משה רבקש בעל “באר הגולה”. הוא היה מעשירי שקלוב ובש' תק“ע בערך עלה לירושלים עם העליה של תלמידי הגר”א והיה ממיסדי ובוני הישוב האשכנזי בירושלים, פזר הרבה מהונו להקמת מוסדות-הצבור ולהגברת הישוב היהודי בירושלים. החזיק בית-מדרש מיוחד עם “מנין” לתמידי-חכמים בחצרו, והוא הוא אבי המשפחה ריבלין המסועפת, שניניו ונכדיו בירושלים ובא“י בלבד מגיעים למאות אחדות¹⁴). בהשפעת חותנו עלה לא”י בש' תקצ“ג גם שמריהו לוריה עם שלשים איש מבני משפחתו וקרוביו והתישב בירושלים. אף הוא פזר מהונו לבנין ירושלים, אך לא הצליח בעסקיו ולא עלה לו להאחז בה. כעבור שנה שלח את בני משפחתו חזרה למוהילוב, וכעבור זמן מה, בסוף שנת תרצ”ד, חזר גם הוא¹⁵).

 

מרד הנוער והבריחה שלא הצליחה    🔗

הסייגים וההקפדות של יוסף צוקרמן לא העלו תועלת מרובה. סטירת הלחי בבית-המדרש, כשמצא את בנו שקוע באיזה “טריף-פסול” בין דפי הגמרא, אוף התערבותו של שמריהו צורקמן, שנסה ליסר את בן אחיו, יש אומרים ברצועות ממש, לא הועילו. גם הוי החיים המסורתי והקפדני של בית אמו היחסנית לא עצר בעדו. אותם ספרי ההשכלה אשר באו אל קרבו בהסתר, דרך חורים וסדקים בחומת בית מהדרש, הלהיבו את נפשו והדריכו מנוחתו. הוא אמנם היה חבר בחברה ש“ס, יחד עם גרשון גורביץ, וכן הדפיס איזה שירים ומליצות בעתון “הפרחים”, שגורביץ וחבריו (יעקב הרכבי, מרדכי חמיצר ועוד) ערכו והוציאו בכתב בעברית וביידיש¹⁶), אך בכל אלה לא מצא ספוקו. הנטיה לחרזנות נתגלתה בו בצעירותו וגם חיבר כבר כמה פמפלטים על הרבי והחדר ועל אביו הקפדן, ספג מלקות והוסיף לכתוב – אך גם בזה לא די. שוב לא היה זה ענין של למוד “כתיבת הארץ ושפת עם רוסיה”, דבר-מה חדש חל להתפעם בקרב הנוער שבמוהילוב והגיע גם אל נפשו של צוקרמן. אותו הבחור העני פינחס (פּול) אכסלרוד, שעלה משקלוב ללמוד בגימנסיה שבמוהילוב וללמד בשעורים פרטיים בבתי-העשירים, בהיותו בקי כבר בשפה הרוסית ומלא במבחר ספרות הקלסית-רדיקלית של הזמן: כתבי פיסרב, צ’רנישבסקי, ניקרסוב, הרצן ודומיהם, החל לארגן חוגי-השתלמות בין הנוער האינטליגנטי והנוער המתלמד בגימנסיה. על חוגים אלו נמנו האחרים גרשון ודוד גורביץ, האחים אליעזר ונתן, בני המורה לבנטל, משה אהרונסון, חסיה שור ועוד. עד מהרה נתגבשה ה”השתלמות" הזאת במטרה מסוימת של שנוי-ערכין, של הטפה לרעיונות מהפכניים, מאותם הרעיונות של מיכאיל בקונין ומתנגדו פטר לברוב. הרעיונות והדעות אמנם לא נתבהרו כל צרכם, אך הניהיליזם הקסים ומשך מאד, אם כאמצעי לשנוי פני החיים המסורתיים החד-גווניים ואם כמטרה ותכלית בפני עצמה, למצוא פדות לנפש המשועבדת והרוח הנדכאת.

משה קמיונסקי, יליד מוהלוב, שהיה אף הוא מעוזרי א. ש. ליברמן במפעל “האמת”, מנסה להסביר את הדבר, שהנוער המוהילובי הוא שהתעורר בהתלהבות יתירה לרוח הניהיליזם, מסבת העדרם של ההורים לרגלי עסקיהם וחוס השגחתם בחנוך בניהם¹⁷). עובדה זו נראית אמנם כמסיעת ומכשירה את הקרקע לקליטת הרעיונות המרדניים של הניהיליזם. אך לא זו בלבד היא הסבה, אם ישנה סבה בכלל. היתה זו בת-קול של הזמן שחדרה והגיעה אל לבות בני-הנוער היהודים והרוסים באשר הם, כשם שהרדיקליזם הספרותי והרעיון הסוציאליסטי נהיו בתקופת זמן מסוים בשנות ה-70 קנין נפשם ורוחם של רוב סופרי הדור ואף הסופרים העברים בכלל זה. הניהיליזם הרוסי הוא פרי התקופה הפרימיטיבית של הסוציאליזם, והוא יליד המבוכה אש השתררה לאחר המעבר הפתאומי משעבוד לגאולה עם שחרור האכרים בש' 1863 והתקנות אחרות של “הצאר המשחרר” – אלכסנדר השני, דוקא בימיו גבר הטרוריזם המהפכני. הניהיליזם היתה בו מבחינה ידועה מגמה הפוכה ממגמתה של השכלה. לא להשכיל את האכרים באו, אלא לחיות כמוהם, להיות להם לסנדלרים, לחבתנים ולחיות עמם את חיי הפשטות והעוני¹⁸). התנועה הנלהבת של “ההליכה אל העם” הוציאה את הסטודנטים מהאוניברסיטאות וזלזלה בהשכלה, באותה ההשכלה אשר אליה התפללו תחלה טובי הוגי-הדעות והסופרים הרוסים ואתה ההשכלה אשר לה הטיפו סופרי ישראל וראו בה את הישועה והגאולה לעמם, היתה ללעג ולקלס ל“ניהיליסטים העברים הראשונים”¹⁹).

ואף הנוער המוהילובי היה נתון במבוכה הזאת²⁰). מצד אחד מלחמת הבנים באבות בשל ההשכלה הלמוד בגימנסיה וההשתלמות במדעים ומצד שני פירוק התכליתיות, פריצת הגדרים הקימים מבלי להקים תחתם אחרים חדשים, שונים מהראשונים, וריצה מבוהלת חסרת תכנית ברורה ומסוימת “אל העם”. אכסלרוד עצמו, שהיה אח“כ מראשי הס. ד. הרוסית יחד עם ג. פליכנוב, הראה מדה ידועה של עקביות. הוא שאף להשכלה ודעת ולבסוס רעיוני-תכליתי של הסוציאליזם. בגמר למודיו בגימנסיה, אחרי לבטים מרובים, עבר לקיוב ללמוד שם באוניברסיטה יחד עם גורביץ, האחים לבנטל ויסד שם חוג שנמנה על ה”צ’ייקובצים"²¹).

בעודו במוהילוב, היתה השפעתו על הנוער ניכרת מאד ולחוג השפעתו נכנס גם אליעזר צוקרמן²²). השאיפה להשכלה מילאה את כל חדרי-נפשו, ואף הרעינות המהפכניים מצאו הד בלבו בעקב המרירות העזה אשר קננה בו כנגד הוריו ובני-משפחתו העומדים מנגד לו. מצבו היה חמור כל כך, שלא נראתה לו דרך אחרת אלא הבריחה מבית אביו ומעירו אל המקום אשר תשאנו נפשו. מגמתו היתה: בית המדרש לרבנים בז’יטומיר, וכנראה שבא בדברים על כך עם הסופר והמשכיל אלעז צבי הכהן צויפל, שעמד בראש המוסד הזה. את התכנית הזאת, לפי עצתו של אכסלרוד ובסיועו של המורה הרוסי בגימנסיה ניקולי קינוליביץ ברנובסקי²³), נועד צוקרמן להגשים בפועל יחד עם חברו ליב וילנקין²⁴). למטרה זאת שכר אכסלרוד חדר סתרים מחוץ לעיר, שאליו באו צוקרמן וחברו ללון ובחשכת הלילה, בחשון תר"ל (1869), יצאו את העיר בכיוון לז’יטומיר. למחרת היום נודע הדבר בעיר וקמה מבוכה גדולה. בני-משפחתו של צוקרמן, שידעו כנראה את שאיפתו, הודיעו בטלגרמה על דבר המקרה לקרוביהם בהומיל ואלה עכבום בתחנת הרכבת והחזירום למוהילוב²⁵). אביו ודודו שמריהו לא היו אותו זמן במוהילוב אך בשובם לאחר זמן כבר נודע להם הדבר. את התנגשותו של צוקרמן עם אביו לאחר המעשה הוא מתאר במכתבו לצויפל, שהעתקתו ניתנת בזה²⁶):

“ב”ה א' 9 טען ניסן תר"ל.

כבוד אדוני ואלופי הנכבד, הרב המשכיל וכ' הכהן פאר בכהונת השפה העברית כש“ת מהור”ר אליעזר צבי צוויפעל נ"י לו ולביתו שלום עד העולם.

אתמול הגיעוני דברי אדוני הכבדים והיקרים ובשמחת לבבי אקח כעת עטי בין אצבעותי למלאות רצון אדוני, ואודיעו את כל הנעשה עמדי כיום הזה. ביום ו' ער“ה ניסן הזה שבו אבי נ”י ודודי הר“ש לביתם שלום, והמה כבר ידעו את הדבר הרע – לפי דעתם – אשר עשיתי. עד יום ב' לא דבר עמי כבוד אבי נ”י בזה לא דבר ולא חצי דבר. ויהי בלילה ההוא בשעה 11, וכל אנשי ביתי נמו שנתם, ואך אני בלבדי ישבתי נשען על זרועי, על יד חלון ביתנו, צלול בתהום רעיונות שונות חליפות לרגעים עברו ראשי, ולבי הלך לדעת מה יעשה בי ה‘, והנה פתאום ויקרב אלי אבי ויאמר: “עלה אלי החדרה, כי דברים לי לדבר באזניך”. אחזתי צעדי אחריו, ואעלה אל חדרו. רגעים אחדים ישבנו משמים, מבלי דובר דבר (מה איומים היו לי הרגעים ההם!) אחרי כן פתח אבי ויאמר: “הלא ידעת, כי אני את האמת אני אוהב, ולכן השיבני נא: מה חפצך? “חפצי להשכיל” בקול דממה דקה עניתיו. “אדמה” – הוסיף דבריו – כי לא [חפצך] אתה כ”א אחוזת מריעיך, עצרת בוגדים, הם המה יחפצו בזזה, ואתה מה כי אלין עליך, אולם כלך לך מדרכם וחשוב חשבון נפשך בפני עצמך, או אז תדע ונוכחת, כי נסכלת עשה. נערות היתה בך והעזת את פני הוריך ומוריך להועיל, שובה שובה מדרכך, ובני כמקדם היה תהיה. ואין דבר העומד בפני התשובה". פה הציע לפני עצתו, כי טוב טוב לפני להתחתן עם אחד מבני דור החדש, אשר תיטב בתו בעיני (ואבי לא נסה מעולם לדבר בכאלה עם יתר בניו). “אבל” – עניתי אחריו – “ידי על לבי, כי זה ימים רבים יהמה רוחי – ולא רוח רעי – להגיע אל אחד מבתי מדרש התורה והחכמה יחדיו, ומה מאד ירע לי להפרד עם רעיונות נפשי, ולשום לאַל כרגע את אשר הגה רוחי זה ימים רבים”. “גם לא לחכמים לחם” הוסיף אבי לדבר “וחלילה לי לעשות את ההשכלה קרדום לחפור בה” – עניתיו על זה. "אבל – הוסיף דבריו – “איככה תחפוץ להמית את אביך ואת אמך? ומה הגמול אשר תשיב למו, תחת אשר אִמנוך גדלוך עד כה?” “גם לבך יודע כי חלילה לי לחפוץ בזה”, עניתיו. "אבל פסיק ראשי’ ולא ימות הוא“, ענה גם הוא חלקו. דבריו אלה ירדו כמתלהמים תוך בטני, אבל הגברתי חילים ואומר: “לכן אפוא אבקשך, כי בטובך תשלחני נא באשר תשלח, כי כל המקום אשר תבחר בו רצתה נפשי”. כה נדברנו שנינו כשתים שעות, אבל גם דברי שנינו שבו ריקם אלינו. בטרם הפרדי מעליו בקשני בלי אוסיף נסוע, בטרם יגיע יום הל”ג בעומר, ואנכי הבטחתיו על ככה. בין כה וכה עברו למו ימים אחדים ותמת עליו אמו של אבי נ“י ואשר ע”כ חדלו דברינו חדלו. כאשר יחזה לי לבי לא יצלח בידי להפוך אלי את לבב אבותי. מה מאד חפצתי, כי יכתוב אדוני אל דודי הר“ש נ”י, ותוכן דבריו יהיו, אשר לו גם אתם הצדק, ואני לא כהוגן עשיתי מה שעשיתי, אבל הלא אך לשוא יגעו להמרות את רוח הזמן החדש, המנשב בחזקה על הארץ, ולו גם הבטחתים נאמנה לחזור בי ולהשליך אחרי גוי עשתונותי, הלא טובים בעיניהם, מי לידם יתקע, אם אוכל לשלוט ברוחי, ולהקים את הבטחתי וכו' ואולי – כולי האי ואיל – יעשו דבריו פרי. מבטחני בכבודו כי ימלא אחרי ואקצר ואו"ש [ואומר שלום]. הנני בזה המודה ומהשבח לאדוני על כל הטוב אשר עשה עמדי והמשתחוה מרחוק מול הדרת כבודו,

אליעזר בן יוסף צוקקערמאנן

פליאה דעת מני, מדוע אפוא ייעצני אדוני לבלי לדחוק את השעה, הלא סוף הדבר אוכרח לברוח בימים הבאים, וא“כ אפוא, מה בין הימים האלה לימים הבאים? יורני נא אדוני מטובו את הדבר אשר אשיב להורי נ”י, בשובם לדבר עמדי בזה. מוסגר בזה שני פאסטמארקען אשר ישימם על מכתביו אלי (לפי האדרעססע דלמטה), ולדודי הר“ש נ”י. ה' חיים סאן עזב את העיר מאהיליב ויאחז דרכו לפעטעבורג, ואשר ע"כ לא באו דברי אדוני על ידו.

אאדרעססע אלי:

Барановскому. Передать л.Ц. въ губ. гор.Могилевъ.Учителю могилевской гимнаэии Николаю Николаевичу

בחליפת-המכתבים בין צוקרמן וצויפל, יעצהו צויפל, שלא לדחוק את השעה ולאזור סבלנות, אם כי נראה שעזר על ידו בשאיפתו “להשכיל”. אם כתב צויפל לדודו שמריהו צוקרמן לא ידוע, ברור על כל פנים כי אמצעים אלו של צוקרמן לא השפיעו על הוריו לסור מהתנגדותם לשאיפותיו, ובלבו חזה נכון את גורלו. היה ברור לו כי יוכרח “לברוח בימים הבאים”, וסופו להצליח ולהגיע אל מחוז חפצו.

כזה היה הרושם גם במוהילוב העיר, בין ההורים הנבוכים והנרעשים ממעשה בריחה. הנמלטים עצמם לא היו נדכאים והתהלכו בקוממיות כלאחר נצחון. עדי-המאורע הזה מבני-מוהילוב, מרדכי בן הלל הכהן, פ. אכסלרוד, חסיה שור, מתארים את ההשפעה הנמרצת של המקרה²⁷). אף צוקרמן עצמו היטיב לתאר את מצב רוחם של ההורים לאחר המקרה הזה בפיליטון אשר פרסם ב“המליץ” (כ“ה אדר ב' תר”ל – 1870, גליון 11) “שיחה בבית התפלה בטרם עמד העם להתפלל אודות שני נערים ל. צ. רעהו ל. ו. אשר ברחו בימים האלה ז’יטאמירה, לבוא אל בתי מדרש הרבנים אשר שם ואשר השיגום הוריהם בהומי/ וישיבום עוד הפעם מאהליבה”²⁸). ביחוד הוא מתאר בלעג שנון את פרצופם של ז. ל. הוא דודו זלמן לוריה בנו היחיד של שמריהו לוריה הוא. צ. הוא א. צוקרמן “אחי אביו של הנברח ל. צ.”²⁹). עיקר תכנה של ה“שיחה” הוא מכתבו להוריו אשר כתב לפני בריחתו. הקטעים המובאים ממכתב זה יש בהם מהלך-הרוח אשר במכתבו לצויפל. יחס הכבוד והחרדה להוריו מעיקים עליו ומכבידים על בטחונו ואומץ-רוחו, אולם גם האמונה בצדקת מעשהו מפעמת בקרבו: –

“האמינו לי הורי היקרים – קורא א. צ. מתוך המכתב, – כי קשה עלי פרידתכם כיום פרידת הנשמה מהגוף וכי כל נטף מדמעותיכם אשר תזילו באבלכם עלי אני בעשרות אשלמנו, אבל מבקש אני מכם, הורי היקרים, סלחו נא לי בעד כל אלה ואל תחשבו לי זאת לעון. אבי! עשה למען אמתך, אשר על פיו תחיה מנעוריך ועד עתה! אמי! עשי למען בר בטנך לבל יהי עליו למשא מוסר כליותיו אשר ייסרוהו! ואני תקוה כי במשך שנים אחדות תשכחו את כל אשר עשה לכם בנכם, ועוד תלבשו ישע, בשמעכם את שמעו, כי באהבתו את עמו, את ישראל, אזר כגבור חלציו ויצא לקראת המערכה ללחום מלחמת עמו למען הסיר מעליו חרפת שונאיו ומנדיו, כי רבו עוד בארץ.” – – –

“הנני בנכם האובד, המוחרם והמנודה מאבותיו, הפושט למו יד אחת מרחוק, וידו השנית ישא אל שמים, כי לא יסור מדרך התורה ימין ושמאל, וכי גם המות לא יפריד בינו ובין עמו ודתו עד העולם”. – – –

 

בין יאוש ותקוה    🔗

הגשר בינו ובין אביו הלך ונהרס. אביו עקב אחר כל צעד שלו בשמירה קפדנית. אולם ככל שגברה הקפדנות גברה גם ההתמרדות. את אכסלרוד השתדלו ל הרחיק ממנו וכן להרחיקו מתחומי מוהילוב בכלל. ביום בהיר אחד נשללו ממנו כל השעורים הפרטיים. שהם היו יסוד קיומו. בעיקר הראה פעילות בכך שמריהו צוקרמן, אך המורים בגימנסיה עמדו לימינו³⁰). צוקרמן התמסר יותר לפעולות החוג. “קראנו את הקלסיקנים הרוסים והמבקרים” – מספר גורביץ³¹). ונעשה גם מעשה, שיש בו מעין “הליכה אל העם”. התלמוד-תורה שבעיר “נכבשה” על ידי צוקרמן וחבריו ויהיו למורים בו, יחד עם יעקב דיננזון ומרדכי בן הלל הכהן³²). בספור “עולם הפוך” משלב צוקרמן כמה פרקים ע“ד ה”תלמוד-תורה":

“נדברנו ונתיעצנו אודות תלמידי ה”תלמוד-תורה“, אשר שלום ויעקב ואני החילונו מקרוב ללמדם שפת עבר ושפת רוסיה וחשבון, ותוכן דברינו היה על דבר הטבת מצבם החומרי, נוסף על הרוחני. כל אחד מאתנו נשא דעתו על דבר מוצא לכסף הדרוש, אך כלנו הסכמנו יחד לנסות כחנו, אולי יצלח בידינו ליסד עבור האומללים האלה “קופת התמחוי” לנהלם יחד בלחם ובשר, לבל יבזו כבודם לחזור על הפתחים ולאכול ארוחתם שבעת ימי השבוע בשבעה בתים שונים”³³).

פעילות זו העסיקה אותו. מלבד זאת התעורר בו כשרון הכתיבה ונוסף לפיליטון האנונימי ע“ד הבריחה, פסם בחתימת שמו “אליעזר צוקקערמאנן” ב”המליץ" פיליטון שני ע“ד החנוך ו”התקוה הטובה" הנובעת מבני הנוער החסידי, וקורספונדנציה עוקצנית מ“מאהילב ע”נ דניפר" על האמונה השדים ורוחות, ואף גם מכתב אחד “לרודף אחר הכבוד” ב“השחר” של פרץ סמולנסקין (כרך ב', תרל"א, עמ' 122). השנינות הסרקסטית התגברה בו והיה כמעט מדבר בחרוזים³⁴), ומצא אף בכך בטוי לסערת רוחו.

פרק זמן בילה ברוז’ינוי בבית דודו המשכיל יחיאל-מיכל פינס, שאהבו והעריכו³⁵). וב“ראזינאי בחדש אדר” תרגם “מהמכ”ע הרוסי³⁶ “היום” את הספור “רופא המשוגעים” ופרסם אותו ב“המגיד” (תרל"א, – 1871, גליון 14).

ובינתים הבריחה ממוהילוב גוברת. אכסלרוד, גורבי. האחים לבנטל ועוד, עברו לקיוב ללמוד באוניברסיטה ויסדו שם גם אגודה סוציאליסטית יחד עם שמעון לוריה³⁷), ואף משה קמיונסקי היה מקרוב לה³⁸). הוא אמנם נשאר עתה במוהילוב ראש החבורה³⁹), אך לא ראה בכך את הפדות לנפשו. נוסף לכך תקפוהו יסורי אהבה נכזבה, כנראה לחסיה שור⁴⁰), ואף אביו ובני-משפחתו הוסיפו להציק לו, שאם יוסיף ללכת בדרכי אכסלרוד, ינדוהו מהמשפחה. רוחו נדכאה והתלבטה בין מחשבה על אבוד-לדעת ובין מעשה-בריחה חדש. אך המוצא בא לו בדרך אחרת, הרפתקנית ומסובכת במדה לא פחותה מהבריחה. הוריו נאחזו בהצעות-שדוכים כבמוצא היחיד, שבאפשרותו להסירו מדרכו הרעה ולהחזירו למוטב. צוקרמן דחה בעקשנות ובשאט-נפש את ההצעות הללו, אך לפתע נצנצה בו המחשבה לגאול את עצמו דוקא באמצעי זה: על ידי הנשואים הוא רוכש מדה מסוימת של בעלות ועצמאות, ומכאן פתח ל…בריחה חדשה. וכך עשה. הוא הסכים לאחד השדוכים שהוצעו לו – בתו של הסוחר באבנים טובות, מאיר משיוף בפטרבורג. הוריו וחותנו קצבו לו נדוניה הגונה, אך הכסף הושלש בידי אחר, ולידיו נמסרו רק התכשיטים ומעט כסף במזומן להוצאות. החתונה נערכה בויטבסק והוא עבר לגור עם אשתו בפטרבורג, הוא למד את מלאכת הסדור בדפוס, ולא ארכו הימים והוא נתן גט-פיטורין לאשתו. מעתה היה מוכן לקראת דרכו החדשה, דרך החופש והעצמאות, אשר כבש לו לאחר יסורים ולבטים מרובים⁴¹).

 

בנתיב הנדודים: וינה – ברלין – ג’ניבה    🔗

הכבלים של בית אביו הוסרו מעליו. חפשי ועומד ברשות עצמו אמר מעתה להגשים את שאיפת חייו: להשכיל. הרעיונות הסוציאליסטיים היו חדורים כבר בנפשו, אך עדיין לא הם היו הכח הדוחף והתוסס שבו שם אחד משך אז את לב הנוער המתמשכל, הלא הוא פרץ בן משה סמולנסקין, בעל “השחר” היושב בוינה. אליו חתר עתה אליעזר צוקרמן, ואל מטרה קוסמת זו, על פני גלים זועפים, מכשולים ומשברים קשים, נשא את ספינת חייו. סמולנסקין היה אז אליל הנוער, המורה המדריך והמשפיע, ומלבד זאת הן היו לו כבר בצקלונו הרוחני כמה פיליטונים מודפסים ב“המליץ” וב“המגיד” ואף מכתב ב“השחר”, ונוסף לכך הן בא הוא ממוהילוב, העיר אשר לפני זמן לא רב היה שם פרץ סמולנסקין משורר אצל חזן ומגיד-דרשן בחברה לתנ"ך⁴²), ואשר גם הוא עצמו התחבט והתלבט ביסורים עדי הגיעו אל “ההשכלה בת השמים” – הוא ודאי ידריכהו בדרך חיין ויהיה לו לעזר להגיע למחוז שאיפתו.

ג. גורביץ מעיד כי בש' 1874 פגשהו בוינה⁴³). ש. ל. ציטרון מספר, כי בדרך טלטולים רבים והרפתקאות קשות, בהליכה ברגל ובנסיעה, הגיע בבוקר בהיר אחד אל סף מעונו של סמולנסקין⁴⁴). צוקרמן זכה עתה להצטופף בצלו של סמולנסקין, אך האכזבה על הגאולה והישועה בכח הקסם שלו לא אחרה לבוא. אמנם סמולנסקין קרבו ואף קבע לו עבודה בבית-הדפוס של “השחר” כ“הבחור הזעצער”⁴⁵), אך צוקרמן לא מצא בכך את ספוקו, סמולנסקין נתגלה לפניו כנותן עבודה ונראה בעיניו כמנצל ומעביד, שהוא כסוציאליסט חייב להתקומם נגדו⁴⁶). וגם, כלום זוהי ההשכלה? כלום לשם כך נדד אל מרחקים מעיר מולדתו? – –

בינתים בברלין מתרכזים חבריו בני-עירו⁴⁷). בסתו 1874 עבר לשם גורביץ, לאחר מאסרו של ש. לוריה בקיוב והתפוררות האגודה שם ברחו פ. אכסלרוד ולבנטל⁴⁸) ואח“כ גם האחיות קמינר, בנותיו של ד”ר יצחק קמינר. הגיעו לשם גם משה אהרונסון⁴⁹), האחיות רטנר וחסיה שור ממוהילוב⁵⁰). אליסברג ממינסק, ואף בני החבורה מוילנה, האחים מתתיהו וגרשם ראם, יואל עפרון, ולדימיר יוכלסון – כולם נתקבצו בברלין. ואף אהרן זונדלביץ וא. ש. ליברמן, אחרי בריחתם מוילנה, נשתהו זמן מה בברלין. נלוו להם אח"כ גם כמה סטודנטים שבאו להשתלם וביניהם מ. קמיונסקי וא. מזיא ממוהילוב⁵¹). וצוקרמן שם את פניו אף הוא לברלין.

החבורה בברלין, שרכזה את מיטב הנוער המהפכני משלשת המרכזים העיקריים ברוסיה: וילנה, מוהילוב וקיוב, עדיין המבוכה היתה שוררת בהם. המטרה של ה“הליכה אל העם”, שלקראתה התכוננו ברובם בעודם ברוסיה, להיות לסנדלרם, חבתנים, נגרים, ועוד⁵²) – נשללה מהם על ידי בריחתם מרוסיה. ההשתלמת בבתי-האולפנא והאוניברסיטאות היתה נראית להם מתוך היסוסים ולבטים רבים. האמצעים לקיומם לא היו מצויים. אחדים מהם, בני-מוהילוב בעיקר ( ג.גורביץ, חסיה שור) נעזרו במדת-מה על ידי הוריהם, אך רובם סבלו מחסור. ה“גבירים” אמנם התחלקו עמהם. החיים התארגנו על יסודות של “קומונה” בדירה משותפת ב Zionskirchplatz שהתקימה קרוב לשנה, אך לבסוף נתבעו לדין ע"י חנוני-המכלת ובעלי-האטלזים על שלא שילמו את חובותיהם⁵³). רבים מהם נאלצו לעסוק במלאכה ולעבוד בבית-חרושת, בתוכם גם צוקרמן, שעבד בבית-חרושת לסבון⁵⁴).

“אחדים מן הסטודנטים הנמלטים – כותב מ. קמיונסקי – עבדו בבתי-חרושת בברלין בתור פועלים שכירי-יום, מפני שרצו לדעת בפועל את מצב הפועל וגם להתרגל בעבודה כדי שיוכלו, בשובם לרוסיה, לעבוד בקרב הפועלים ולהפיץ ביניהם את התורה הסוציאליסטית. כלם לבשו כתנות-בד ומראיהם היו נוראים: שערותיהם ארוכות ופרועות, נעליהם קרועות ומטולאות וסודר על כתפיהם, פניהם לא רוחצו וידיהם מגואלות מעבודה. עד הערב היו עובדים בבתי-המלאכה ובערב היו באים עיפים למעון הכללי והיו קוראים וכותבים ושומעים חדשות מן הנעשה ברוסיה מפי הבאים יום יום בתור נמלטים לברלין.” – – – “כסופה וסערה היתה דרכם ואת החיים הנורמאליים לא הבינו. על כן לא עסקו גם בלמודים, ואף עבודתם בבתי-המלאכה לא היתה מאהבת העבודה, אלא מתוך שאיפה להיות מקוריים בכל דבר ולהדמות ל”הפועלים הטבעיים"⁵⁵).

תאור זה, שיש בו לא מעט מעוקץ הבטול, הרי בגרעיני-האמת שבו מעיד הוא על הנסיון של החיים המשותפים שהתנסו בו ואשר התלבטו בו כדי לשוות לו את הצורה הנאותה והמתאימה אל התכלית והמטרה. ואכן, מבחינה רוחנית היו חייהם מבורכים ותוססים יותר. בהיותם פליטי-רוסיה, אמונים על תורת האנרכיזם של בקונין, וחדורים רוח מהפכנית פעילה ומתמדת, לא יכלו להסתגל עד מהרה לרוח הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, שהתקרבו אמנם לראשי דבּריה, וו. ליבקנכט, י. מוסט ועוד והתאמצו שלא לרופף את הקשרים עם התנועה ברוסיה. הם שמשו תחנת-עזר לא. זונדלביץ ולו. יוכלסון בעבודתם בהברחת ספרות תעמולה סוציאליסטית מאירופה המערבית לתחומי רוסיה, והם שמשו גם מקום-מקלט למהפכנים שברחו מרוסיה⁵⁶). מטעמים אלו מצאו הד בלבם גם תכניותיו של א. ש. ליברמן, לאגדם בסקציה סוציאליסטית יהודית מיוחדת⁵⁷), ועל חבורה זו שם את מבטחו גם בהגשמת רעינו ע“ד יצירת ספרות תעמולה סוציאליסטית יהודית ובהוצאת העתון הסוציאליסטי העברי “הפטיש” ואח”כ גם “האמת”⁵⁸).

פעילותו של צוקרמן בחבורה זו לא היתה רבה ביותר. הוא היה עיף מאד מעבודתו בבית-החרושת לסבון. המלאכה היתה בזויה למדי, אך הוא היה מתנחם בכך, שיש בזה משום “שירות העם”⁵⁹). הוא היה נדכא ברוחו גם מפני רגשות אהבה נכזבים אל אוגוסטינה קמינר, שמפני אותו הטעם כבר איבד עצמו לדעת אליעזר לבנטל, ובמסיבות החברים שהיו עורכים במעונם, לאחר לגימה של כמה כוסות, היה מתאונן על גורלו כי עלה לו “לזרוע רעה ללא עונג” (''Сеял зло беэ наслажденья'')⁶⁰) נראה כי דירתו היתה משמשת זמן ידוע כדירת מרכז ה“קומונה”, ואצלו גם התאכסנו ליברמן וחברים אחרים בבקורם בברלין.⁶¹)

בפרק זמן זה נקשרו גם יחסיו עם ליברמן, אשר ידעו מכבר, במכתב מלונדון מיום 17 בפברואר 1876⁶²) מציע ליברמן לפניו את פרטי תכניתו ע“ד הוצאת “הפטיש”, מדריכו בקריאת ספרות סוציאליסטית ומעיר את תשומת לבו למאמריו שלו “וופריוד” וב”די נייע וועלט" של ליבקנכט. הוא מבקשו גם לכתוב שיר, ומדגיש כי “שיר בלי משקל אינו שיר”. התכנית של “הפטיש” לא יצאה לפועל,⁶³) אולם בכנוס שהתקיים בברלין בסוף דצמבר 1876, עם בקורו השלישי של ליברמן בברלין, שבו הוחלט על דבר הוצאת “האמת” בוינה, הוטל על צוקרמן תפקיד עוזר ומשתתף בהגשמת המפעל. לאחר ששהה זמן-מה בליפציג. שהיתה אז מרכז הוצאת הספרים והעתנות של הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה, הגיע שוב לוינה, לבית-הדפוס של ברג – הוא הדפיס את “השחר”, ועסק בהכנות טכניות להוצאת “האמת”. במרץ 1877 הגיע לוינה גם ליברמן ושכם אחד אתו התמסר צוקרמן למפעל “האמת”⁶⁴).

מבחינה אוביקטיבית, לא יכלו בני החבורה בברלין, להציע לליברמן עוזר מתאים יותר מצוקרמן. אף הוא כליברמן היה חניך התרבות העברית המקורית, ידע את השפות עברית ויידיש, וכבר הדפיס גם שני ספורים ב“השחר” – “עולם הפוך” ו“רעיון מעולם הזה ומעולם הבא” (השחר, תרל"ו), שעשו לו שם בין המשכילים וסופרי-הדור הנודעים, לילנבלום, יהל“ל, קמינר, יל”ג ועוד, ומלבד זאת הן גם הוא כליברמן ידע את מלאכת הסדור בדפוס. אך היחסים ביניהם לא היו מתוקנים כראוי. צוקרמן שמש בתפקיד מקשר בין סופרי ועוזרי “האמת” ובין ליברמן⁶⁵), והוא גם אשר היה המסדר בדפוס של כל שלשת החוברות של “האמת”, אך הוא, כשאר בני-החבורה בברלין, היה מחולק עמו בדעה ע“ד מטרתו ותכליתו של העתון, וכנראה שהיתה בלבו גם טינא על שלא נתן לו ליברמן את האפשרות להשתתף ב”האמת" בפרי עטו ובעריכתו.⁶⁶) וכשעשה צוקרמן מעשה ובעד כסף שקבל עבור “האמת” קנה אותיות וחומר לדפוס האשימו ליברמן במעילה ויחסיהם נתקלקלו⁶⁷). באוקטובר 1877 חזר לברלין, ובראשית שנת 1878 עבר לג’ניבה, במקום שישב פ. אכסלרוד ורכז סביבו חוג של סוציאליסטים מהגרים מרוסיה (סטיפנוביץ, דייטש, קלמנץ, קרבצ’ינסקי ועוד), שהוו אח"כ את הכוון הסוציאל-דמוקרטי במהפכנות הרוסית.

בינואר 1878 החל להופיע בג’ניבה העתון “אובשצי’נה”, בטאונם של האנרכיסטים הרוסים, שאכסלרוד היה אחד מעורכיו⁶⁸). צוקרמן למד עד מהרה את מלאכת הסדור ברוסית בבית-הדפוס של העתון האוקראיני “הרומדה” והחל לעבוד בדפוס ה“אובשצ’ינה”. שכר-העבודה היה גרוע מאד, כי המוציאים-לאור היו מחוסרי אמצעים, אולם צוקרמן לא התאונן וקבל באהבה את סבלו. באותו זמן היו בג’ניבה גם בת-עירו אמליה רטנר ובעלה שמעון לוריה מקיוב שהתידד עמם מאד.⁶⁹) גם ל. דייטש, שהכירו אצל אכסלרוד חבבו מאד והוא מדבר בשבח אישיותו האצילה וההומור המופלא שהיה מחונן בו.⁷⁰)

בג’ניבה נפל בחלקו של צוקרמן להיות היוזם של מפעל, שהצלחתו לא היתה מרובה, אך בתולדות התנועה הסוציאליסטית היהודית רישומו ניכר. חוגי הסוציאליסטים היהודים בג’ניבה (אכסלרוד, דייטש, רטנר-לוריה ועוד) לא התענינו במיוחד בבעיה היהודית המיוחדת במסגרת הפרובלימות הסוציאליות בכללן. הקוסמופוליטיזם היה המצע העיקרי והמשותף לכל הבדלי-השיטות והאידיאות אשר בתוך התנועה המהפכנית הרוסית. ליברמן ומפעלו לא זכו ליחס של כבוד והערכה מצד הסוציאליסטים הרוסים, ועוד יותר מצד היהודים שבהם,⁷¹) כשם שגם הנסיונות לפעולה עצמאית של האוקראינים עם מ. דרגומנוב בראש לא זכו להערכה חיובית ביותר. אולם דוקא דרגומנוב, שהדגיש את ענין ההגדרה הלאומית העצמאית היה מעונין בקיומו של חוג סוציאליסטי-יהודי נפרד ובהשפעתו ובהדרכתו נתארגנה “קבוצת סוציאליסטים יהודים” שאחת המטרות היתה יסוד “בית-דפוס יהודי חפשי” לשם הפעלת התעמולה הסוציאליסטית בין היהודים בשפה היהודית. התעודה היחידה שנשארה לזכר קיומה של הקבוצה הוא הכרוז הנודע ברוסית: “מאת קבוצת סוציאליסטים-יהודים”, שנדפס בג’ניבה ב-25 ליוני 1880. פ. קורסקי⁷²) מוכיח כי החומר והתכנית של הכרוז הזה שייכים לצוקרמן. דרגומנוב, שהכרוז נכלל בכתביו,⁷³) היה נותן הצורה והמסגנן, וכן גם הוסיף כמה פרקין וענינים שנתהוו בזמן שצוקרמן כבר לא היה בג’ניבה. החתום: “בשם היוזמים: רודין”, היה סטודנט יהודי צעיר, ששהה באותו זמן בג’ניבה, ומאחר שדרגומנוב היה צריך לחתימה של מי שהוא מבין המהגרים היהודים על הכרוז, בקש מ את הסטודנט הזה שיעשה את הדבר. קוזמה ליכוצקי, מפועלי הדפוס האוקראיני “הרומדה” בגג’ניבה, שסידר את הכרוז בדפוס והיה ידידו של אליעזר צוקרמן מספר⁷⁴) שאותו הסטודנט רודין לא היה בעל השפעה ביותר ואף לא הסטודנט משה (מיכאל) ולר. ואף זאת, אילו נשאר צוקרמן בג’ניבה היה משתף בענין חברים מרוסיה ומפתח את הפעולות. בג’ניבה נמצא לו באותו זמן רק עוזר ואח-לדעת אחד, שהיה חסר אמנם את ההתלהבות הקנאית והלמדנות של צוקרמן אך היה רציני ומסור והוא סלומון (?) וויגדורצ’יק, פחח, שהיה גם הוא מסדר בדפוס בג’ניבה.

ואולם מתוך תכנו של הכרוז אפשר לעמוד על חלקו של צוקרמן בו. הערכת חשיבותה של הפשה היהודית על יסוד יצירתם העממית של הבדחנים ברל ברודר, אליקום צונזר, א. גולדפדן, אופינית מאד לצוקרמן, שכתב בעצמו שירים ביידיש והיה בו לא מעט מיסוד יצירתם של המשוררים העממיים האלו. הערכת העתונות העברית כקנינים של יחידים היודעים את השפה העברית, והרוח השמרנית אשר לה, שאינה מטפלת בהפצת ההשכלה בין הנשים – אף היא אופינית לצוקרמן, שהכיר את העתונות העברית מתוך השתתפותו בה ומתוך עבודתו במחיצתו של סמולנקין בעל “השחר”. לא יקשה גם למצוא כמה חזרות על רעיונותיו של ליברמן כגון: “הפועלים והאינטליגנציה הם ודאי שדה פעולה מתאים בשביל התעמולה של האידיאות הסוציאליות, אבל הסוציאליסטים היהודים לא חשבו זאת לצורך להתעסק ולדאוג לעמם”. הכרוז מזכיר כמובן את נסיונו של ליברמן “לארגן ולהוציא ספרות סוצ. בשביל היהודים” אך הנסיון לא הצליח “משום שביסודו הונחה השפה העברית, שפה מתה בשביל ההמון”. לאחר כשלונו של “האמת” לא יקשה להבין השקפה כזו אצל צוקרמן, שהיה כנראה מלכתחילה מתומכי-הרעיון של הוצאת עתון גם ביידיש. ואף בכרוז הזה הוא מדבר על כך, ולבסוף המטרה של יסוד “בית דפוס יהודי-חפשי” היא ודאי פרי שאיפתו של צוקרמן, שרצה לסלול לפניו דרך-פעולה מיוחדת וחדשה.⁷⁵)

אולם, דרכו החדשה הותותה לו במקום אחר, והיא שהביאתהו לקצו הטרגי.

 

בדפוס ה“נרודניה ווליה”, במאסר ובגולה    🔗

המהפכים הרוסים והיהודים כאחד, שנמצאו מחוץ לתחומיה של רוסיה, אם בתוקף של רדיפות ובריחות ממאסר ומסיביריה, ואם בהכרח התפקיד והפעולה – שאיפתם החזקה ביותר היתה לעבוד לטובת אידיאל המהפכה ברוסיה גופא. צוקרמן, שהגיע אמנם לארצות מערב-אירופה, שלא כתוצאה של פעולות מהפכניות, שאף אף הוא להתמסר בכל מאדו לעבודת התנועה תחומיה של רוסיה. השיבה לרוסיה היתה קשה למדי. אלה שברחו משם ושהיו ידועים כבר למשטרה, שיבתם היתה כרוכה בסכנות מרובות, ולא את כולם יכלה התנועה להעמיד בסכנות אלו. אלה אשר נעדרו מרודיה זמן ממושך יותר, ולא היו ידועים להם למדי תנאי-העבודה והפעולה שם, היו נתונם בספק אם יוכלו להסתגל כראוי לתנאי-המחתרת. ואם יש בהם אומץ-הרוח הדרוש, ואף הנאמנות האישית היתה נחקרת ונבדקת⁷⁶). “מעבר חפשי” – היה רק ליחידים ובעיקר לאלה שעסקו בהברחת אנשים, ספרות תעמולה וחומר מפוצץ, שהמצטין בהם היה אהרן זונדלביץ⁷⁷). צוקרמן היה אהוב ונאמן על חבריו. לאחר יסודה של ה“נורד. ווליה” בש' 1879 היה בתפקיד בא-כח (“Agent”) של הועד הפועל בין המהגרים הפוליטיים מחוץ לרוסיה⁷⁸), ולגבי שיבתו לרוסיה היתה רק שאלת ההזדמנות. הזדמנות זו באה עם יסוד הדפוס הבלתי-ליגלי הראשון של ה“נרוד. ווליה” בפטרבורג. אהרן זונדלביץ, שהיה המארגן של הדפוס הזה יחד עם ולדימיר יוכלסון וניקולי מורוזוב, הוא שהעביר את צוקרמן מג’ניבה לפטרבורג, לעבוד בדפוס הזה⁷⁹).

הדפוס נוסד באוגוסט 1879, בסמטת-סאפרני (''Саперный переулок'') מס' 10, בקומה רביעית של הבית. מטעמי-בטחון הופיעו בפני הממונה על הבית, האחראים לעבודת הדפוס. נ. בּוך וסופיה איבנובה – כבני-זוג בשם לסנקו. משאר העובדים היתה מ. וו. גריזנובה כאילו בתפקיד של משרתת, והמסדרים אברהם לובקין ואליעזר צוקרמן נמצאו בדירה באופן בלתי-חוקי. תנאי-החיים בדפוס היו קשים למדי. לרוב היו סגורים ומסוגרים בין כתלי-הבית. ורק אחת לשבועים, כשהחצרן היה בא לסדר נקיון בדירה, היו צוקרמן ולובקין יוצאים לשוטט בחוצות עיר הבירה עדי-ערב. מקום הלינה לא היה מסודר כראוי, לרוב היה ישן על הרצפה או על ערימת הניר, גם בשעות המנוחה היה משתרע על הרצפה. מצב-רוחו היה עליז וטוב, חבריו אהבוהו והוא השרה רוח-טובה ועימה בסדר החיים החד-גווני שבו היו נתונים. אלה שעבדו עמו במחיצה זו מדברים עליו בהערצה מרובה בזכרונותיהם:

"כפי הנראה בסוף ספטמבר [1879] – מספרת סופיה איבנובה⁸⁰) – בא מסדר אותיות חדש, אליעזר צוקרמן, הוא היה מצוי ורגיל בעבודות הדפוס, וכבר למחרת בואו השתווה עם כולנו בעבודה. – – הגברים עבדו באהבה ומסירות במקצועם, אך לא היו שבעי-רצון מעבודות הבית, מלבד, צוקרמן, אשר בטובו הרב לא נמנע מכל עבודה, ובראותו כי עבודת המטבח נמאסה לנשים הציע נכונותו גם לעבודה זו, אך אנו לא נצלנו אותו בכך, יותר נכון, לא נתנו אמון רב באומנות הטבחות שלו. – –

לאשרה של חברה שתקנית זו הביא לנו הגורל את אליעזר צוקרמן, הגבר הער וטוב-הלבב מאין כמוהו. הוא לא היה פטפטן וטרדן בשיחתו אך לשבת דומם בחברת אנשים קרובים לו לא היה ביכלתו. אם לא עלה בידו להשיח את חברו הכריחם לפחות לשיר בשעת העבודה, בהיותו תמיד המתחיל בכך. איש מאתנו לא הכירו מלפני זה, אך הוא התידד עם מהרה עם כולנו, ולשבחו יש לומר, כי נוכחותו הכניסה רוח חיים בחברתנו. הוא היה מבוגר משאר החברים, אך היה מחונן בתום לבב ילודתי, בפשטות הליכות ונמוסים ולכל אחד מאתנו היה נדמה כי הוא מכיר את אליעזר מימים מכבר. – – מבטאו הרוסי הרע ואי-ידיעתו את החיים הרוסיים ובפרט של עיר-הבירה גרמו לקוריוזים שונים. ב“יום החמישי”, בצאתו חפשי לכל ארבע רוחות הקריה, היה מבקר את מכריו, משוטט בחוצות העיר ומבלה בספריה העממית. בשובו היה מביא ספורי-רשמים הרבה מכל הקורות אותו בחוצות העיר כנתין חוץ, שהיו מבדחים את החבריה. בשעות המנוחה הרבה בקריאת עתונים ועקב ברצינות והתמדה אחרי מהלך הענינים והמאורעות המדיניים. הוא היה פותח בשיחה ומשתדל לשתף את החברים השתקנים, שהיו נענים לו בעיקר, משום שצוקרמן היה מפליג בכנפי-דמיונו אל מרחבי הפוליטיקה הכללית וחורץ בבטחון את גורלם ועתידם של ממלכות אירופה. צוקרמן התקשר בכל לבו לחברי בית-הדפוס וכן לאלה שהיו יוצאים ונכנסים מן החוץ. הכרת תועלתו לענין סיפקה אותו בהחלט והיה שבע-רצון ממצבו החדש. טוב לבו וערנותו המיוחדת לכל הסובב אותו הקנו לו רעים וידידים רבים בדפוס ולבסוף גם במאסרו בקאַרה, למקום אשר טולטל בגלל דפוס זה."

גם אולגה ליובטוביץ, שהתגוררה בבית-הדפוס הזה יחד עם נ. מורוזוב, במשך שלשה שבועות בברחם מפני המשטרה כותבת בזכרונותיה⁸¹):

“המצוין והמתבלט ביותר מכל דיירי-בית-הדפוס היה אליעזר צוקרמן. הוא היה פועל דפוס אמיתי, שעבד מקודם בדפוסים רוסיים בג’ניבה והובא במיוחד בשביל ספוס ה”נרוד. ווליה" ע“י זונדלביץ. תמיד, בבוא הערב לאחר גמר העבודה, כשכולם היו מתכנסים לחדר האחורי המרווח למדי לארוחת הערב מסביב למיחם רותח, היה אליעזר מתלוצץ וצוחק, לרוב בהציגו תמונות מחיי ההמון היהודי, בערבבו ביטויים רוסיים ויהודיים. את ה”מלח" שבספוריו, הייתי אני – דומני – מעריכה יותר מכלם, מאחר שנפגשתי עם יהודים בחו“ל וגם משום ידעתי את השפה הגרמנית. שהז’רגון היהודי לקוח ממנה. דבר זה קרב אותנו במיוחד. צוקרמן מצא בי חבר קרוב לו, ולפעמים, ברגעי-הפנאי, כשהיינו עוסקים בסדור הגליונות הנדפסים – היה צוקרמן מלמדני, כשהוא מזמר בחצי-הקול, את הניגונים והמזמורים היהודיים הנוגים, אשר התאמצתי לקלוט אותם לשמחתי הרבה, או שהיה מספר ספורים שונים מחי ישו הנוצרי כפי שהתלמוד מצייר אותו (?) ויחסיו לאם הקדושה, היו אלה פרטים בלתי-ידועים להיסטוריה הנוצרית הרגילה. צוקרמן בטרם שהתמסר לעבודה המהפכנית התעתד להיות רב. הוא עבר קורס מלא של למודים עבריים גבוהים, השתתף בעתון עברי שי”ל בברלין [הכוונה ל“השחר” בוינה], והדפיס שם כפי שספרו לי שירים מלא-ענין, חיצוניותו והרגליו לא אפשרו להעריכו מתוך הכרה חטופה ושטחית. הרגלו להתלוצץ על חשבון עצמו עורר כבוד אליו, אך אני ידעתי אנשים אשר זלזלו בו. מתחת לחיצוניות מלאכותית זו פעמה נשמה פיוטית ערה ונאצלת, המוכנה להתנזרות בלתי-מצויה. באיזה תואר של תהלה יש לכנות את בואו מחו“ל לפטרבורג, במקום אשר מלבד זונדלביץ, שנאסר עד מהרה, לא היתה לו נפש מכירה, ואשר ישר מתחנת הרכבת הסגיר את עצמו לבית-הדפוס של ה”נרוד. ווליה" ורק ב“יום חמישי”, בזמן שטיפת הרצפות, היו משלחים אותו לטיול. הוא לא ידע במה לבלות את זמנו והיה משוטט ללא מטרה בחוצות פטרבורג. הוא הודה בפני, כי הרגיש את עצמו בחוצות הבירה כבמדבר.

ואולם לא עלה אז על דעתו כי קרובה השעה, אשר לאחר נדודים רבים במאסר, יטילהו גורלו אל המדבר, המדבר האמיתי במחוז יקוטסק, במקום אשר נגזר עליו למצוא את קברו. – – וכך נסתיימו חיי נשמה אצילה ובודדה, אשר בקשה בלי הרף את האמת, ורק את האמת."

ניקולי בוך כותב גם הוא⁸²):

“בסוף אוקטובר שב מחוץ-לארץ זונדלביץ, ולפי יזמתו הביא לנו מג’ניבה פועל דפוס מצוין ואדם טוב, את אליעזר צוקרמן. צוקרמן התגורר בינינו באופן בלתי-ליגלי כמו אברם [לובקין]. היהודי הער, הפקח והזריז הזה, החלוש לפי מראהו, הכניס אל חבורתנו כוח של התעוררות. ואיחד את כולנו בטוב-לבב. הוא היה כמובן סוציאליסט. הסוציאליזם – היה אומר – הוא ענין פשוט למדי: האכרים והפועלים העמלים אינם רוצים, כי על חשבונם, על חשבון עמלם הקשה, תבוא הרוחה לבעלי-האחוזות, הסוחרים ובעלי-התעשיה, כשם שאין אנו רוצים להיות נשדדים על ידי שודדי-דרכים. רצון טבעי מאד. אולם איך משיגים מטרה זו? ברוסיה יש צורך, קודם כל, לבטל את המונרכיה המסורתית. זה לא קשה. המסורת ברוסיה אינה שרשית במדה זו שבמערב אירופה. עוד רוברט אואן העיר על כך להרצן בפגישתו עמו בלונדון בשנות ה-40. וכשהמונרכיה תפול, תקיים האספה המכוננת, שתהא מורכבת ב-90% מבאי-כח העמלים והעובדים, את המשטר הסוציאליסטי. משוכנע ומחזיק בתכנית ברורה כזאת, בהנעימו מנגינות, היה מסדר בהתלהבות את המאמרים של ה”נרוד. ווליה". וקורא בקול את הפרקים שמצאו חן בעיניו.

החיים והעבודה בבית-הדפוס הה לא ארכו לו. לאחר ששהה שם 3 – 4 חדשים בא האסון של סגירת הדפוס ומאסר עובדיו. ראשי-המשטרה בפטרבורג, שידעו על קיומו של דפוס בלתי-ליגלי בלב הבירה הצארית, התיגעו הרבה כדי לגלות את עקבותיו, אולם הקונספירציה הקפדנית ששררה מסביב לבית-דפוס זה ובתוכו, ואשר רק ליחידי-סגולה מבין חברי ה“נרוד. ווליה” בעצמם היו ידועים מציאותו מקומו – הקשתה על המשטרה להשיג את מבוקשה, ורק מקרה פחות ערך, שלא שערו אותו תחילה הביא לגלוי מקומו. בחפוש שנערך ב-4 לאוקטובר אצל אחד מחברי ה“נרוד. ווליה” מרטינובסקי, מצאו כמות הגונה של אותיות דפוס ומפר טיוטות של תעודות מזויפות ובתוכן גם תעודת הנשואין של לוקה ליסנקו עם סופיה רוֹגטינה – הלא הם ניקלי בוך וסופיה איבנובה מנהלי הדפוס. אחרי חריקות ובלושים, שארכו כמה חדשים, הגיעה המשטרה בליל 18 בינואר 1880 אל הדירה בסמטת סאפרני מס' 10 מקום הדפוס. אובדי הדפוס שהתעוררו לקולות דפיקותיהם של השוטרים פתחו ביריות מאקדחים, ועד אשר הספיקה המשטרה להביא תגבורת עלה בידם לבער את החומר הנדפס, כתבי-היד ושאר תעודות חשובות שהיו ברשותם, וכן לנפץ את השמשות כאות וסימן לחבריהם שידעו להזהר מלבוא אל דירה זו. כשפרצה המשטרה לבסוף, לאחר קרב ממושך, נדהמה לראות כי יחידים ובודדים ובהם שתי נשים החזיקו מעמד של גבורה⁸³). לובקין התחמק לחדר צדדי וירה בו בעצמו, כי לא רצה ליפול לידי המשטרה; כן העיק לו מצפונו, שבשגגתו נגרם מאסרו של זונדלביץ בבית-הספרים בפטרבורג. המשטרה קשרה את האסירים בחבלים וגררה אותם על הרצפה כשקי-תבואה, אגב בעיטות וחרופים. לאחר שהגיע גם המפקח הראשי של המשטרה בפטרבורג והחוקר-התובע פלווה, שהיה אח"כ מיניסטר לעניני-פנים, השיבו את האסירים כשהם כפותים על הספה והכסאות, צוקרמן ישב בצל תמונתו של אלכסנדר השני שהיתה תלויה על הקיר, והחלה החקירה. תשובותיו של בוך היו לקוניות ביותר. צוקרמן נמנע בכלל מלהשיב. ועם אור היום 18 בינואר 1880, הובאו האסירים בכרכרות אל שערי מבצר פטרו-פבלובסק.

“במשך שבעת החדשים – כותב אהרן זונדלביץ⁸⁴) – שצוקרמן היה אסור במבצר פרטרו-פבלובסק., נחלשה עליו דעת. הוא היה בטוח שעינו אותו. הפרטים שהיה מספר היו חסרי-ערך. למשל, כי בכדי לענותו היו מביאים לו את מנת האוכל בכף ונקובה וכדומה לזה דרים מחוסרי-טעם. ידענו, שהיה מעורר מהומות במבצר והרבו לשימו בצינוק. במסדרון היה צועק אל השוטרים: “מוצצי-דם, מענים”. לא ידענו את הסבה לכך, אך בהיותנו בדרך לסיביר סיפר לנו, כי עורר את המהומות בגלל הכף הנקובה. ראינו כי אינו שפוי לגמרי. כשאמרנו לו, שדברים כגון אלו קרו גם עמנו ולא כדאים היו לתשומת לב, היה עונה לנו, אין אנו מבינים את הדבר, וכי היו אלה ענויים ממש. בדרך לסיביר היה שוב אותו צוקרמן העליז והער ונשאר כזה במשך השנים ששהה בקארה. אולם ביחס לענויים במבצר לא שנה את דעתו והיה אומר תמיד, שאין אנו מבינים את הדבר ולא ראוי לספר לנו. הנני נוטה לחשוב, כי סימן זה של טרוף-דעת נתגלה בו כתוצאה מחיי הבדידות במחוז יקוטסק במצב של דכאון-רוח ובזה יש לראות גם את סבת התאבדותו. אין לחשוב כי היתה לו, לצוקרמן, חולשת דעת מיוחדת, שגבר לאחר ישיבתו במבצר פטרו-פבלובסק. המצב היה באמת רע מאד: בדידות שה, בלי ספרים לקריאה, בלי התעסקות שהיא, מזון ואויר רעים מאד. רק פעם ביומים הורשה לנו טיול קצר של עשרה רגעים בחצר הקטנה ליד בית-המרחץ. כשאספו אותנו לאחר שבעה חדשים, לקרון הרכבת לשלחנו לסיביריה, היו מבין ששת החברים שנדונו במשפט אחד שלשה בלתי-שפויים בדעתם, אחד חולה קשה, שהיה הכרח לשאתו על הידים, ורק אני ובוך היינו בריאים ושלמים.”

צוקרמן הובא לדין יחד עם חבריו אסירי-הדפוס, ב“משפט ה-16”⁸⁵) שנדונו בו גם מראשי ופעילי ה“נרוד. ווליה”. שירייב, שנאשם בהתפוצצות רכבת הצאר ע“י מוסקבה, קויאטקובסקי, שנאשם בהתפוצצות בארמון-החורף בפטרבורג, זונדלביץ, יבגניה פיגנר, אחות וירה פיגנר, קוביליאנסקי, טיכונוב, אוקלדסקי, זובקובסקי ועוד. המשפט התקיים בפטרבורג בימים 26 – 30 באוקטובר 1880, והיה המשפט הקבוצי הראשון של ה”נרוד. ווליה", שעורר הדים חזקים בדעת הצברו ברוסיה ובארצות מחוצה לה. צוקרמן הראה אומץ לב מרבה במשפט, וביחוד נמנע מדבורים יתירים, מתוך חשש לגרום על-ידי כך נזק ורעה לחבריו. “ההאשמות נגדו לא היו חזקות כל כך – כותבת סופיה איבנובה – שלא היה כדאי לו לברר את שייכותו למפלגה הריבולוציונית”⁸⁶). ואמנם על השאלה אם הוא מודה בשייכותו למהפכנים ענה: “הנני חושב את עצמי סוציאליסט אך לא רבולוציונר”. אופינית היא גם תשובתו על השאלה: מה היא דתו? – “בן הדת היהודית”, בעוד אשר תשובתו של זונדלביץ היתה: “אין לי שום דת”⁸⁷). השופטים הראו מדה ידועה של סבלנות⁸⁸) ובהשפעת הרוח הליברלית של לוריס-מליקוב, נדונו למות רק חמשה מהם (קויאטקובסקי, שירייב, טיכונוב, אוקלדסקי ופרסניקוב) ורק שנים מהם הוצאו לתליה (קויאטקובסקי ופרסניקוב ). כי ב-2 לנובמבר נתן הצאר אלכסנדר השני חנינה להם והחליף את עונש המות בעבודת פרך ומאסר-עולם. השאר נדונו לעבדות פרך לזמנים שונים. זונדלביץ – לעבודת פרך לזמן בלתי-מוגבל (ורק בש' 1895 הוחלף ענשו ל-20 שנה) צוקרמן ל-15 שנה עבדות פרך במכרות, שהוחלפו לו ב-8 שנות מאסר וגרוש.

צוקרמן הוגלה לקארה, אחד מבתי-הסוהר הקשים ביותר בסיביר⁸⁹). ולאחר ששהה שם חמש שנים עבר להתישבות לצ’נקון במחוז יקוטסק, על נהר אמגה. גם בגלותו בסיביר נתחבב מאד על חבריו ומכיריו. מעידים על כך זכרונותיהם של ו. קורולנקו ול. דייטש, שנפגשו עמו במאסר ובגולה⁹⁰).

• “ביחוד התרשמתי – כותב קורולנקו – מדמותו הבולטת של צורמן, היה זה יהודי טפוסי מן הפועלים (מסדר בדפוס), מדבר רוסית גרועה, במדה כזאת, שכל מוצא פיו הפך להיות קומי ומצחיק. רגילים היו לספר במקרה מבדח מזמן משפטו. לאחר שחדרה המשטרה אל בית הדפוס וחגגה את נצחונה, הרבו להכות את האסירים הכובלים. הנאשמים, בעזרת עורכי-הדין השתדלו להבליט את הפרט הזה, והמשטרה כמובן, התאמצה להכחיש, ביחוד התעקש בהכחשה אחד הקצינים אשר הכה את צוקרמן. “האיך תעיז להכחיש – קרא צוקרמן – שלא הכיתני ומי הוא אשר נתן לי שתי סטירות-לחי בגב?” – בין הקהל ואף בין השופטים עבר צחוק. פסק-הדין במשפט זה היה קל למדי. אם כי היתה התנגדות מזוינת לא נדונו מהם למות. אהבתי לשוחח עם צוקרמן, ונוכחתי לדעת, כי למרות דבורו המצחיק (שהיה לפעמים מכוון לכתחילה) היה אדם פקח, ובמדה ידועה גם מפותח למדי.”

ל. דייטש, שעבר בדרך גלותו לסיביר בסוף 1885, את בית הסוהר בנרצ’ינסק, מספר על פגישתו שם עם צוקרמן:

• “בתא של “בעלי הזכויות”, שחדרנו אליו לאחר מאמצים ניכרים, לא היתה הצפיפות רבה ביותר. פגשנו שם, משתרעים על הרצפה, שנים מחברינו שהלכו מקארה להתישבות – ציקואידזה ואליעזר צוקרמן. – – לפגישה עם צוקרמן שמחתי במיוחד, ידעתיו עוד משוויץ, כשהגיע בדרך מברלין לג’ניבה. – – – חבריו למשפט היו מספרים בשבחו, שהתנהג בחקירה ובבית-הדין אומץ לב למופת. כדי להקל על החברים קבל על עצמו אשמות אחרים והשתדל להוכיח כי הוא היה היחידי אשר ירה במשטרה, בעוד אשר ברור היה לכולם בבית-הדין, שאין הדבר כך. נדון ל-8 שנות עבודת-פרך ונשלח לקארה, במקום שרכש לו יחסי-אהדה ואהבה של כל החברים, באפיו הרך והנוח ובמצב-רוחו העליז ומרומם תמיד. הוא היה רגיש מאד ומחונן בהומור נפלא. בבדיחותיו וחדודיו היה משפיע על החברים, שישכחו במדת-מה את גורלם המר. טוב לב, פשוט ולא טרדן, – היה מוכן לכל לטובתם של אחרים, מבלי להביא בחשבון את עצמו. בפגישתנו הקצרה בבית-הסוהר בנרצ’ינסק בדח את דעתנו בספוריו ובתאורי-דמיונו על חייו העתידים באהלי-היקוטים. לאסונו, לא מיפה כלל לגורל הרע אשר ימצאו שם. הוא היה רגיל למחסור וסבל, אולם את הבדידות האיומה במחוז השומם של היקוטים, לא יכול היה צוקרמן העליז והער לשאת, ובסוף שנות השמונים שם קץ לחיו מעוצם רעה ויגון.”⁹¹)

עדויות אלו מספרות על עוז רוחו ואומץ-לבו שלא נשברו בו למרות התנאים הקשים שהיה נתון בהם. אולם נראה בכל-זאת, ששנות-תלאה אלו ערערו את שווי-משקלו הנפשי, גלגולי-העבר רבי-הענויים וחוסר כל תקוה בעתידו דכאוהו מאד. המצא לו נוחם בספר התנ"ך אשר שלחו לו מבית-אביו במוהילוב?⁹²).

 

ימיו האחרונים    🔗

בג’נקון, המחוז הנדח של יקוטסק, בין שבט היקוּטים הפראים למחצה, ישב יותר משנה. על חייו ב“התישבות” זו ועל ימיו האחרונים נמסרה לנו עדות חשובה מפי חברו נ. נדייב, ואלה דבריו⁹³):

"מתוך הנחה, כי עד עתה טרם נתבררו למדי ימי חייו האחרונים של אליעזר בן יוסף צוקרמן, שאיבד את עצמו לדעת בסיביריה, אני כאחד מעדי הראיה של הימים ההם, מצאתי לנחוץ להעלות על הכתב את דברי ימי חייו האחרונים של חברנו היקר.

הייתי גולה במחוז יקוטסק בכפר אַמקין, במרחק 200 וירסטאות מזרחה ליקוטסק. במרחק 16 וירסטאות עם שטף הנהר אַמגה, במושב דז’נקון, התגור אליעזר צוקרמן. ביולי – איני זוכר בדיוק את היום – בשנת 1887 קיבלתי מאליעזר פתקה בכתב מטושטש ותכנה סתום למדי. צוקרמן התאונן על אסון העומד להתחולל עליו. דבר הריגת החברים צ’יפנסקי ורובינק על ידי היאקוטים בהוראת השלטונות נסר עוד בחלל, ועל כן אי אפשר היה להיתחס לדברי צוקרמן בשלוה גמורה. את הפתקה הביא לי הביתה ומסרה לידי הכומר של דז’נקון, ה' לוגינוב. כתוצאה מהאימון הרב שרחשתי לו בתור אדם שהתייחס אלינו, האסירים הפוליטיים, יחס לבבי ומסור מאד, הראיתי לו את הפתקה שהובאה על ידו וביקשתי ממנו כמה ביאורים לתכנה: לוגינוב מחלון מעונו שנמצא במרחק של חצי ויורסט ממקום מגוריו של אליעזר צוקרמן יכול היה להשגיח על כל המתרחש מסביב לו. תוכן הפתקה נראה למוזר גם בעיניו והעיר לי, כי צוקרמן החל בזמן האחרון להנמע מחברתו ומחברת אנשים בכלל, ואף הפסיק לקבל את העתונים שהוא, לוגינוב, היה מספק לו. אחרי שיחה זו לא חשבתי הרבה ויצאתי ברכיבה לדז’נקון.

היתה השעה אחת בלילה כשקרבתי לצריפו של צוקרמן. קשרתי את סוסי אל עץ, ודפקתי על דלתו. לשמע קולי ענה לי צקרמן, כי תיכף יפתח, אולם היה עלי לחכות זמן רב, ולאזני הגיע רשרוש של טיפול רב בפנים הצריף. נוכחתי אחר כך, כי הדלת לא רק שהיתה נעולה, כי אם גם מבוצרת בבריקדה שלמה. מורכבת משולחן, דרגש, ארגז, ארובת מיחם, מטאטא ושאר חפצי בית. צוקרמן השתנה מאד במשך שני החדשים שלא ראיתיו: גופו רזה, פניו האפירו, ומבטו נבוך ונרעש. בטרם דרש בשלומי ביאר לי, כי כדי להימנע מהתנפלות היאקוטים הוא מבצר את דלתו בכל הכלים האלה וכי זה כבר כמה ימים שמתוך אימה זו אינו עוצם את עיניו בלילות, ורק לפני זמן קצר התדפקה על דלתו אחות בעל הבית ולא נענה לה – נזכרתי, כי אכן, ראיתי אשה חולפת על פני בבואי – והם – היאקוטים – חושבים באמצעות אשה צעירה זו להוציאו החוצה בלילה ולהתנפל עליו. אשה זו אורבת לו גם ביום בטיילו קרוב ליער (אל סבכי היער פחד ללכת) וקוראת אותו אל עומק היער במקום שאורבים לו היאקוטים. צחקתי לדבריו, בפרשי את התנהגות האשה הזאת, כתוצאה מרגשות טבעיים… צוקרמן הסתכל בי ארוכות באי אימון וחשדנות, ולבסוף העיר, כי אין אי בקי במסיבות הדברים ולכן איני דן נכונה. איני זוכר עתה את פרטי הדברים שדיברנו עליהם, אך זכורני היטב, כי דברנו הרבה מאד. ולבסוף, בגלל השעה המאוחרת מאד ועיפותי הרבה, ובעיקר, משום שרציתי להשכיב את צוקרמן לישון, בחשבי, כי בנוכחותי יירגע קצת ויישן, וזה היה חשוב מאד בעיני – הודעתי נמרצות, כי אני רוצה לישון. סידרנו לנו השכב על הדרגש זה ליד זה, כרצונו של צוקרמן. ואולם הוא לא נרגע והוסיף בלחש להרצות לפני את חשדיו והרגשותיו לגבי האסון העומד לבוא עליו. מכל זה ששמעתי נתבררה לי מאד התרגשותו הנפשית. כל הוכחותי לסתור את דבריו לא הועילו, בזמן השיחה היה קופץ ועובר תכופות מענין לענין. היה שוכח את אר הגיד קודם וסתר את עצמו. אך כל שיחתו סובבה על הענין שהיאקוטים זוממים להרגו. בראותי, שאין לדבר סוף, הפניתי אליו את גבי ועשיתי עצמי ישן. הוא פנה אלי שאלות, אך שתקתי. למרות עיפותי לא יכולת להירדם, ראשית, משום שצר היה המקום, ושנית, שמום שהטרידתני המחשבה: מה עלי לעשות עמו? איני זוכר כמה זה ארך עד שנוכחתי כי נרדם. בשקט עברתי לדרגש אחר ונרדמתי גם אני. התעוררתי למחרת קרוב לשעת הצהרים, צוקרמן ישן עוד. הקשבתי לנשימתו שהיתה שלוה ורגילה, והייתי שבע רצון. החלטתי בינתיים לקחתו אלי. צליתי בשר, האשה הצעירה הכינה לביבות. חכיתי זמן רב עד שצורמן יתעורר – להעירו לא רציתי – אך הזמן ארך מדי וסעדתי בעצמי. עד מהרה התעורר צוקרמן, האכלתיו, הצעתי לפניו את החלטתי, כי יסע אלי לגור עמדי. הייתי בטוח, כי צוקרמן יסכים לכך, ומה מאד נתאכזבתי כשצוקרמן דחה בהחלט את הצעתי זאת. זמן רב נלחמתי להניאו ללכת אתי,

כי בהסכמתו היו קשורות גם תכניות פעולותי להבא. באבוד כל תקוה לכך, עזבתיו ונסעתי. בדרך סרתי לחבר פ.ג. סמוילוב (חייל ממחנה המבצר הפטרופבלובסקי, שהגלה בעוון הכנת בריחתו של נדייב), וביקשתיו שילך ללון עם צוקרמן, הנמצא בודד במצב נפש קשה מאד. הדבר לא הכביד על סמוילוב, משום שנמצא לא רחוק ממנו.

ביום השלישי לבואי לכפר מגורי יצאתי בבוקר השכם לצוד ציד. בעברי את תחום הכפר, נראתה לי מרחוק איזו נקודה לבננה הנעה במהירות רבה לאורך סבך היער ממול הדרך המובילה אל אגמי הנהר. בהסתכלי היטב הבחנתי אדם – הצועד במהירות רבה. זה היה אליעזר צוקרמן. הוא היה לבוש בבגדיו התחתונים ומקל ארוך בידו. נתקלתי בו. נדהם הסתכל סיבו והאיץ בי, כי נשוב מהר למעוני, משום שרודפים עתה אחריו. לא העצה זאת הליכה אלא טיסה ממש, למרות הפצרותי להאיט. בביתי מצאנו את א. א. פיליפוב, שהתגורר במרחק של 30 ויסטראות ממני למעלה עם נהר האמגה, ושבא אלי לפי הזמנתי. צוקרמן סיפר עתה לשנינו, איך שיצא בהחבא מביתו, ועבר בדרכים עקלקלות ונסתרות ביער, מפחד היאקוטים הרודפים אחריו.

צוקרמן התחיל עתה מחדש להרצות בפני פיליפוב את כל הוכחותיו והרגשותיו בקשר עם מזמותיהם של היאקוטים עליו, והשתדל בכל כוחותיו לשכנע אותנו בכך. ואולם אנו מצדנו השתדלנו גם כן לא מעט לפזר את חששותיו שהם רק פרי דמיון חולה. שיחתנו ארכה עד חצות הליל, ונפסקה עם בואו של סמוילוב, שבא באופן מיוחד את דבר בריחתו של צוקרמן וששמח מאד לראותו בתוכנו שלם ובריא. היתה השעה מאוחרת ושכבנו לישון. צוקרמן ניסה לחזור לשיחה הקודמת, אך ללא כל הצלחה, לבסוף נרדם גם הוא. למחרת, התחלנו עוד מהבוקר להתכונן לנסיעה לעיר יאקוטסק. ארוחת הצהרים הוכנה, הסוסים נרתמו, והיינו בטוחים, כי נצליח לקחת אתנו גם את צוקרמן, אך עד מהרה נוכחנו כי טעינו. כל היום עבר עלינו בשיחה על כך, ללא כל תוצאות. אותו הדבר נשנה גם ביום השני, וכך עברו עלינו ארבעה ימים של התאמצות לפתותו לנסיעה. הוא הודיע לנו בהחלט כי לא יסכים כלך משום שאין ברצונו להעמידנו בסכנה, אשר בלי ספר תצמח לנו, אם יודע ליקוטים, כי הוא בין הנוסעים. השארנוהו לבדו ונסענו. זו היתה טעותנו. ובעיקר, מ שום שבמשך חמשת הימים של מציאותו בחברתנו הוטב בהרבה מצב נפשו, שנתו התחזקה וארכה לו, תאבונו הוטב, התלוצץ, צחק, וגם התאזר און לטייל יחידי מחוץ לכפר בכיוון לנהר – בדיוק לאותו מקום של הנהר, אשר כעבור כמה ימים הטביע את עצמו. כנראה, שהמחשבה על איבוד עצמו התעוררה אצלו בנוכחותנו. ובמצב רוחו, הטוב למראית עין, אמר להוציא לבנו כל ספק חשד. אך אנו לא חשדנוהו, ולא העלינו כלל על הדעת את האפשרות של איבוד לדעת. הוא שכנע אותנו, כי בדירה זו שבעלה הוא המורד הפולני – פקרסקי, הוא שקט לגמרי, ומרגיש את עצמו במצב של בטחון רב, ואשר, בשובנו מן העיר ימשיך לגור פה, אם רק נסכים לכך. אני לא רק שהסכמתי, כי אם גם הבטחתי לו לסדר את כל הענינים הקשורים בהעברה זו. וכך נפרדנו.

כעבור 5 – 6 ימים לשהותנו ביאקוטסק נתבשרנו על ידי שליח מיוחד מן הכפר, כי צוקרמן הטבעי את עצמו בנהר האַמגה, והשאיר אחריו בקשה שלא להאשים איש במותו. זה היה בסוף יולי – ה-18 – בשנת 1887. בשובנו לכפר לא יכולנו זמן רב למצוא את קברו, כי בפקודת שלטונות הכפר, הביאוהו לקברות שני יאקוטים עניים מהמושב דז’נקון, על יסוד זה שהיה רשום בפנקסי מושב זה. לאמתו של דבר, זה בא כתוצאה מהאמונה תפלה של התשבים, שפחדו מאד ממעשה זה של איבוד לדעת, ומשום כך הטילו את הקבורה על היאקוטים. בכדי לברר את מקום הקבר, צריך היה למצוא את היאקוטים קברניו. כשבועיים עברו עד שמצאנו אחד מהם. הבאתיו לכפר והוא הראה לי את מקום הקבר. כברת אדמה על יד תל של זבל במרחק כשלוש וירסטאות מן הכפר. הקימותי מסביב גדר של קוצים וחוחי, את מישהו נעלם הרסו עד מהרה – כנראה, גם זו היתה תוצאה האמונות התפלות שמנעו גם בעד קבורתו.

בעזבי לתמיד את הכפר, הזמנתי אצל פושע פלילי אחד שבא לכפר – אמן לכל אומנויות – לחצוב מצבה ולחקוק עליה את הכתובת הדרושה ולהקימה על קברו. את שכר העבודה שלמתי, אך אם נעשה או לא – איני יודע. לדאבוננו הרב לא היה במחוז זה בין הגולים מי שהוא, שאפשר היה לסמוך עליו שישגיח על עובדה זו. הקרובים ביותר היו במרחק של 200 וירסטאות⁹⁴).

כך אבד לנו חברנו. בעל נפש יפה, אך חולה. הוא היה לא מעלמא הדין. כל אחד מאתנו היה מתמסר לאיזה שהוא מעשה, פחות או יותר היה כל אחד מאתנו מתעסק הן בעבודה גופנית והן רוחנית. צוקרמן לא עשה כלום, התהלך תמיד מלא מחשבות. בביתו התהלך מפנה לפנה. מחוץ לביתו – טייל על שפת הנהר או ביער. הוא מצא מקור חיים בתוכו עצמו – וכל אשר מסביב לו נראה לו כערפל. לא מעלמא הדין… עברו כבר קרוב ל-40 שנה מיום מותו, ובמשך זמן רב הזכרתיו פעמים רבות – את צוקרמן שלנו, ותמיד ראיתיו לנגד עיני חיור ורזה, כשמחשבה כמוסה וידעוה רק לו בצבצה ממבט עיניו הנוגות".

18 ליולי 1887 היה יומו האחרון של צוקרמן.

 

מופת חייו ויצירתו    🔗

תמו ימי חייו כאיפופיה אדירה, והוא עודנו צעיר, בעצם לבלובו. את הדרך הארוכה הזאת, ממוהילוב על נהר דניפר עד לצ’ונקין על נהר אַמגה – עשה בשלשים וחמש שנות חיים. ראשיתי – נצר מגזע הגר"א, נין ונכד לזקני חובבי ציון, מחונני עפר ארץ-הקודש, חוטר למשפחת קנאים וחרדים וסופו – משכיל-מרדן, מהפכן ומערער משטרי-מדינות וממלכות, אסיר נתון בנחושתים, נשלח לארץ גזירה בפקודת המלכות, נרדף בנפשו על ידי שבט פרא אל מצולות נהר.

כמוהו כא. ש. ליברמן, השיגהו הגורל הטרגי של המות בידי עצמו, אולם קנה-המדה של פעולותיהם בחייהם אינו דומה. עם כל נקודות-המגע הרבות שביניהם, אהבת האדם ואהבת האדם שביהודי, השאיפה הלוהטת לחירות, צדק ואמת כיסודי-העולם, ההקרבה העצמית לטובת הכלל, מסירות ונאמנות לאידיאל, אהבת-קנאות שרשית לקניני-הרוח של העם ולשפת קודש, – היו בכל-זאת, בתחומי היחיד שלהם, אנשים נבדלים זה מזה, שני קטבים נפרדים. כעסקן – היה חסר צוקרמן את כוח התנופה וכשרון היזמה של ליברמן; כסופר – היה חסר את בגרות המחשבה, בהירות הסגנון וצלילות הרעיון. בכתבי ליברמן, ביחוד באלה שב“האמת”, אין חותם זמנם טבוע בהם. דוגמא מופלאה של פובליציסטיקה עברית, שרק משום צרות-עין שמרנית של כותבי תולדות הספרות בישראל, לא הוכנסה לכריסטומטיות. ואילו צרור כתביו שלו, חותם הזמן טבוע בהם, תמימות ונאיביות – מרובה בהם. המוסר-השכל הסוצאליסטי מבצבץ ועולה, אך אינו והלם, אינו מוחץ. פרפוריו עזים מבטחונו. נושאיו מרובים והיקפם גדול: כמיהה להשכלה (“שיחה”), ליברליות וחנוך הנוער (“תקוה טובה”), מלחמה באמונות תפלות (“על האמונה השדים ורוחות”), פטריוטיזם שוביניסטי-סוציאלי (“רופא המשוגעים”), הימנון לאהבה וחופש-הרצון של בני הנעורים (“עולם הפוך”), מרד בסדרי-העולם (“רעיון מעולם הזה ומעולם הבא”) סטירה נוקבת ועוקצת על הוי החיים, על תלאות האדם העובד והנמק בעניו (מכתמים, שירים ביידיש) – אולם אין בהם מהיסוד המעורר, המזעיק את כחות הנפש להתמרדות, ליציאהמ תחום השלוה הרדומה אל שערי-בת-רבים. יש קריאה אל המצפון האנושי, יש היאחזות בפרובלימה של “צדיק ורע לו”, יש ערעור על קיומו של הרע בעולם, מתוך הכרה שעולם בטוב יבנה. אך חסרה לו ה“חכמה מלומדה” של הסוציאליזם. הפרימיטיביות שולטת בו. המלחמה בקפיטליזם היא מלחמה בשודדי-דרכים. סבלם של העניים, הנדכאים והמשועבדים, מעורר קודם כל את הרחמים, הרחמים – את הכעס, והכעס – את המרד. שלבי-התפתחות אלה של האידיאה הסוציאליסטית הפרימיטיבית, בכלי ראשון של התפיסה הרווחת, ההמונית – הם כחוט השני ביצירותיו של צוקרמן, שהיה פשוט ופרימיטיבי מאד, עממי וסנטימנטלי מאד.

הפיליטונים ב“המליץ” וב“המגיד” לא היה רישומם ניכר, הסיפורים ב“השחר” עוררו הד ותשומת לב, השירים ביידיש לא נתפרסמו כל עיקר בזמנם, ולא נכללו כחוליה בשלשלת ההתפתחות של השירה היהודית, שהיתה באותם הימים שדה-בור. ומה שמובא בספר זה, אינם אלא פרקים בודדים ומקוטעים שנשארו לפליטה ממחברותיו המרובות⁹⁵), ונתפרסמו לפני שנים מועטות מתוך גוילי-גניזה. ואין על כן לכוון את קנה-המדה של הערכת אליעזר צוקרמן אל מול יצירתו הספרותית בלבד. יותר משיש בכתביו מקניני המחשבה והתורה הסוציאלית העברית, יש בהם משום השלמה לשרטוטי דמותו האישית המופלאה. בפרשת חייו, שהם פרק בהגשמת הסוציאליזם והמהפכות על גופו ונפשו, אצור הערך ההיסטורי והחנוכי הרב שלו.

בעלילה של מופת חייו עצם ערכו וחשיבותו.

____________________

ביבליוגרפיה

1. כתביו:

1. “שיחה” – במדור “עלה נדף” ב“המליץ” תר"ל, גל' 11, בחתימת “האלמוני”.

2. “תקוה טובה” – במדור “עלה נדף” ב“המליץ” תר"ל, גל' 24 בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

3. על האמונה השדים ורוחות – נדפס בלי כותרת, כקורספונדנציה מ“מאהליב ע”נ דיעפר" – ב“המליץ” תר"ל גל' 31. חתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

4. “רופא המשוגעים” – “המגיד” תרל"א – 1871, גל' 14, בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

5. “לרודף אחר הכבוד” – מכתם – “השחר” תרל“א. שנה שניה עמ' 122, חוב' ג'. בחתימת “ל. צוקערמאן ממאהילעוו ענד”פ”.

6. “עולם הפוך” – “השחר” שנה ג' תרל"ו (1875) עמ' 81 – 94. בחתימת “אליעזר צוקקערמאנן”.

7. מכתמים (אל שלמה, הצד השוה שבהם, הקוף והאדם, עובדת לבעל) – תוספת ל“השחר” תרל“ו, שנה ז' חוב' י”א ⁹⁶)

8. “רעיון מעולם הזה ומעולם הבא” – “השחר”, תרל"ו (1876), שנה ז' עמ' 574 – 577, בחתימת “עזרי בן יוספאל” (אליעזר בן יוסף).

9. “על כל צעד בחיים” – נתפרסם ע“י ש. ל. ציטרון במאמרו ב”דרי יליט. דורות", כרך 2.

10. 4 שירים ביידיש (די בינען-שפינען, א גאנ. געוויינליכע מעשה, טייגן און ניט טייגן, די צואה) – נתפרסמו ע“י ד”ר מ. ברקוביץ מגנזי מערכת “האמת” – “ליט. בלעטער” 1930, גל' 4 – 55.

11. 2 שירים ביידיש (די וועלט מוז איבערגעשאפן ווערן נאכאמאל, מאטל דער שוסטע) – נתפרסמו ע“י ש. ל. ציטרון, במאמרו ב”דריי ליט. דורות" כרך 2.

12. הקטע “אידישע שידוכים”, מפיה של הגב' לוריא-גינזבורג בירושלים, מתפרסם בפעם הראשונה.

1. מאמרים והערכות⁹⁷)

1. מ. קמיונסקי: "ניהיליסטים עברים בשנות ה-70 – הצפירה 1913, גליון 78 (מיוחד על צוקרמן)

2. לעוו דייטש: לייזער צוקערמאן – דער בלעיבטעסטער איד איןדער רעוואָלוציע – צוקונפט, 1916, חוב' 3.

3. נחמן מייזל: לייזער צוקערמאן – רויטער פנקס, בענד 1, 1921.

4. ג. גורעוויטש: צו דער ביגאפיע פון ל. צוקערמאן – רויטער פנקס, באנד 2, 1924.

5. ש. ל. ציטרון: אליעזר צוקערמאן, “דריי ליט. דורות”, באנד 2.

6. א. טשעריקאווער: יידן-רעוואלוציאנערן וכו' – היסטארישע שריפטן, באבד III

---