רקע
יעל ישראל
פני המקום / דורית פלג (ביקורת)

לא בכל יום נוסעים בקו 5 ופוגשים את אלוהים. ספק אם זה קרה למישהו אי פעם, גם לטובי ההוזים שבינינו, וספק גדול עוד יותר שזה באמת קרה לגיבורת הרומן “פני המקום” של דורית פלג, אבל מן המפגש ההיסטורי הזה היא מתחילה אפוקליפסה עירונית רליגיוזית.

המקום: תל אביב על סף שנות האלפיים, הגיבורה היא גרושה בת 41, אם לילד קטן, העובדת כמתכנתת באחת מחברות ההיי־טק, עד שנשבר לה מחיי העבדות המודרנית. היא רוצה לבלות יותר עם הילד שלה, ולא לחזור כל יום בעשר בלילה כדי לראות אותו חולם על הכבש ה-16. בוודאי תגידו: נו, טוב, מי לא חולם להתפטר מהעבודה ולחיות מחלומות? אלא שדינה, הגיבורה, גם עושה את זה.

בעקבות המפגש ההזוי באוטובוס עם אלוהים – המתגלה כגבר נאה כבן 30 בחליפת שלושה חלקים, העובר מהר מאוד לגור איתה – הולכים ונשמטים חייה ומאבדים כיוון אל הלא־נודע. אלוהים נותן לה לגיטימציה להתחיל בפירוק חייה כדי לבדוק במיקרוסקופ היכן היא חיה. במקום לעבוד היא משוטטת בתל אביב, הולכת לה מצד לצד, מחנות המכולת לגן של הילד, מהים לשוק הכרמל, לא מחמיצה אף שכונה, בצפון ובדרום, ובתוך כך מבצעת את חשבון־הנפש הגדול של חייה. ברקע יש פיגועים, רעידת אדמה, אבטלה, מיתון, קנאות דתית, רמאות דתית, העשירים נעשים יותר עשירים והעניים יותר עניים, והייאוש רק הולך ומחמיר. אותו ייאוש משתקף בנפשה המיוסרת של הגיבורה שמחפשת לעצמה משמעות, בדיוק כמו החבר החדש שלה, אלוהים, שהולך בכל בוקר לעבוד באיסוף אשפה ובערב רוצה לגאול אותנו – בני התמותה האבודים.

יותר מכל, אפשר למצוא ברומן את עקבותיו של “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי. השוטטות התל־אביבית והמבט הנוקב והמדכדך של שבתאי על עצמו ועל בני דורו התרחש בשנות השישים־שבעים, כשעוד אפשר היה לצפות למשהו, למרות הייאוש הגדול והאכזבה של בני דור המדינה. במקרה של פלג, נדמה שכבר אין למה לצפות: אלוהים ירד לתל אביב ומצא גיהינום. הגיבורה משוטטת ברחובות באותו ייאוש שבתאי, אבל אצלה הוא מגיע לרמות אפוקליפטיות ממש. בדרכה היא פוגשת הומלסים, עובדים זרים, זונות, קבצנים, נרקומנים, קשישים, אנשים קשיי־יום ומיני משוגעים ותימהוניים, ובין כל אלה, אלוהים, שאולי גם הוא איזה מטורף שברח מבית משוגעים.

דבר בעולם הזה אינו ברור ואין לו תקנה. וככל שהעולם הולך ומתפרק, הולך ומתבלבל, כך נעלמים דברים: סניף הבנק נעלם פתאום ובמקומו עומד פצע בטון פעור, ומסעדה טרנדית שקופה נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. המציאות הולכת ומאבדת את אחיזתה ותחתיה חודר סוריאליזם מיסטי: קוף מתקיף את הקונים בחנות המכולת, אביה המת של דינה מתארח אצלה בארוחות השבת ולוגם כוס סודה, עד שאין להתפלא על כך שהיא, שכנתה הדוסית ואלוהים עפים יחדיו מעל שמי תל אביב כדי לחזות בזעקת הכאב האנושית, כמו אצל וים ונדרס ב“מלאכים בשמי ברלין”.

ועכשיו לשאלה החשובה: האם הצליחה פלג למצוא את המשמעות הרליגיוזית־מיסטית שחיפשה בעולם ההולך ומתפורר? האם אלוהים מצא משהו חשוב כשירד אל בני האדם? האמת היא שלא. החיפוש מסתיים באותו טון כבוש של ייאוש. המשמעות היא אולי בתיאור עצמו של פני המקום, אותו מטיבה פלג לתאר בקפדנות יקית. שבתאי רצה לזכור – פלג מתעדת בצורה כפייתי ממש. היא מתארת כל דבר, החל משיחה בין שתי נשים נובורישיות בנות חמישים בקפה אפרופו על עוגת גבינה ורגשות אשמה; שיחות חולין של קונים במכולת ובסוכנות להשכרת נכסים; שיחה מבעיתה של שלוש זונות רוסיות בבית מט ליפול באלנבי, מעל גופה של הומלסית משוגעת – הכול מתואר בדקדקנות ריאליסטית להפליא, כאילו ראינו את זה בסרט. ובזה בדיוק כוחה של פלג: בתיעוד נדיר של החיים בישראל, מעין פירוק היפר־ריאליסטי של פני המקום – עלובים, דלים, מגוחכים, מייאשים – אבל זה מה שיש לנו, אם לא אכפת לך, אדון אלוהים.

הרבה יותר קשה להאמין לפלג כשהיא נסחפת לסוריאליזם מאולץ. היא אינה מצטיינת בו, והוא בהחלט אינו לטובת הרומן. קשה להאמין שבן זוגה המוזר הוא אלוהים, אפילו שבזמן הקצוב שהיא מבלה איתו הוא הולך ומזקין ומאפיר, ומבחור צעיר ונאה הוא גומר כגבר עייף ומזדקן, כאילו ספג אליו את כל הרעות החולות של העולם בנוסח דוריאן גריי. לי נראה האלוהים הזה בדיוק כמו כל גבר אחר. אולי בגלל זה חותמת פלג את הרומן בשורה: “ופתאום תפסתי כי שוב הוא הולך לדרכו שאין לה חקר ומשאיר אותי לבד על הספסל, עם קוף הפוך ושני ילדים ובלי עבודה, כדרכם של גברים באשר הם,” כרוצה להצהיר שהכול אינו אלא הזיה פרטית שלה, והגבר הוא כמובן לא אלוהים, אלא עוד גברבר לא אחראי שנקלע על דרכה.

למרות ש“פני המקום” הוא ספר יפה ומעניין ברובו, לא הייתה מזיקה לו דיאטה קלה של איזה מאה עמודים. לפעמים נסחפת פלג לתיאורים האינסופיים שלה, והידוק מסוים, הכולל גילוח מסיבי של אינפלציית המילים השופעת, היה מעניק לרומן את הצורה והמסה הנכונים. ובספר שעושה בדיוק את זה: מנתח לגורמים את המקום והחלל, הזמן והמסה, ניתן לצפות ליותר משמעת אישית של כתיבה.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48390 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!