¹

בשעה שצרו הרומאים על ירושלים מסביב, מחוץ שכּלה חרב ובבית שׂרר הרעב, ובחורי ישׂראל חגרו שארית כוחם להלחם באויבי עמם בלי כל תקוה לנצחון, – באותה שעה ישבו זקני תלמידי חכמים ביבנה ועסקו בהלכו טומאה וטהרה. אנשי המלחמה התמרמרו אמנם על הפרושים האלה, הפורשים מן הצבּור ועוסקים בחיי עולם, בעת שאחיהם בני עמם נתונים לחרב, לבזה ולשבי; אבל אנחנו יודעים עתה, כי צדקו הפרושים מהם, כי גבורי ישׂראל, אשר מסרו נפשם אז על “חיי שעה”, מתו אמנם מות ישרים וזכרם לברכה, אך לא הם במלחמתם הצילו את עמנו מכלָיה, כי אם אלה הפרושים השלוים, אשר היטיבו לראות מראשית אחרית, כי אפסה כל תקוה לעמם אז להבנות עוד מחיי שעה, ועל כן שׂמו את לבם לחיי עולם, לבנות עולם חדש לדורות יבואו, אשר יחיו בו בגויים.

עתה, בימינו, הנה נשתנה הדבר מן הקצה אל הקצה: בחורי ישׂראל עוסקים בחיי עולם, וזקני הדור תובעים מהם עלבונם של חיי שעה, ולא עוד אלא שגם המושׂגים עצמם נתחלפו: מה שהיה אז חיי שעה הוא עתה חיי עולם, ולהפך… אך השנוי היותר גדול הוא, שאז היו אלה ואלה מוסרים נפשם על חיי שעה או על חיי עולם, ועתה – הללו עוסקים בחיי עולם בשעה שאינה לא יום ולא לילה, והללו, בעלי חיי שעה, יוצאים ידי חובתם בצעקם חמס על בעלי “חיי עולם”, כי באשמתם נאספו אנשי צדקה וחסד, בטלו השתדלנים, נצטמקה הספרות וחדלו “השאלות” בקרבה וכו'.

את הטענות האלה שמענו בימים האחרונים מפי סופר נכבד אחד, אשר, לפי עדותו, קבל אותן בלחישה מאת אחרים, בבקשה לפרסמן ברבים, והוא, עם היותו בעצמו חו"צ נאמן, קבּל עליו את הטורח הזה ומלא את בקשתם. הדבר הזה הוא אמנם סימן יפה לנו, אות כי מרגישים מתנגדינו, שאינם יכולים עוד להלחם בנו בגלוי, בדרך ישרה, על כן ילכו ארחות עקלקלות וישתמשו בבת קול; רואים הם, ששׂנאה גלויה מצדם אינה קולעת עוד אל המטרה, על כן פנו אל אחד מחברינו באותה הבקשה הקדמונית: לכה נא ארה לנו… אולי נוּכל נַכּה בהם על ידי פצעי אוהב…

אבל גם עלילת שוא, אם תחפוץ למצוא מאמינים בה, צריכה להשען על מעשׂים שהיו, בתתה להם רק תמונה חדשה, לפי צרכה; בעוד אשר עלילה זו, שמעלילים עלינו מתנגדינו, חלושה היא כל-כך, עד שדי לנו להזכיר בדרך כלל את המעשׂים מן העבר הקרוב, למען נראה, כי אין כל דבר אשר תוכל להשען עליו, אשר תוכל לפחות לשנות את טעמו באופן נאות לחפצה.

סגולה מיוחדת היא למלחמת הקיום, שהיא עצמה נותנת לכל חי, בדרך התפתחותו, את כלי נשקו הנחוצים לו וראויים לו לפי מעמדו בעולם: קרנים לשוֹר, כנפים לעוֹף, אינסטינקט ידוע לדבורה, שׂכל ובינה לאדם, ותכונות ומדות ודרכי חיים מיוחדות לכל עם ועם לפי מצבו ויחוסו לעמים אחרים. בדרך כזו רכש לו גם עמנו, במלחמתו הארוכה בעד קיומו, תכונות ומדות ודרכי חיים המתאימות למצבו בארצות גלותו ומסוגלות להגן עליו מפני חִצֵי השׂנאה והקנאה השואפות לכלותו בכל רגע. מן המקור הזה יצאה הסבלנות בלי גבול, יצאה אחדות הצבור עם ריבות היחידים, יצאו כל ה“חברות” השונות והמשונות, יצאו כל מעשׂי הצדקה והחסד של צבּור ושל יחיד, ובכלל, כל אותה האורגניזציא החזקה מבפנים וכל אותם הדרכים, הידועים בשם “שתדלנות”, כלפי חוץ. כל הענינים האלה ביחד, שאויבינו רגילים לחרפנו בצד הרע שבהם, ואנחנו רגילים להתפאר בצד הטוב שבהם, – אינם באמת לא שבח ולא גנוּת לנו, כי מאליהם יצאו, כתולדה מוכרחת מתנאי חיינו בארצות נכר, וגם את הטוב גם את הרע קבלנו מהם, מתנאי חיינו אלה, בתור כלי נשק למלחמתנו בעד קיומנו האומלל.

ולפי שכל אלה לא היו אלא דברים חיצוניים שהולידו בנו תנאי החיים כתריס בפני הפורענויות, לכן, כשנשתנו תנאי החיים בעת החדשה, ובחפזנו אמרנו, כי שלום יהיה לנו מעתה ועד עולם ואין לנו צורך עוד במגן וצנה, – מהרנו מיד להשליך מעלינו כל כלי נשקנו אלה כדברים אין חפץ בהם; מהרנו, מבלי לחכות עד שיכתתו גם שׂונאינו את חרבותם וחניתותיהם… וככה הלכו לאבדון בזמן קצר כל המדות הטובות של אבותינו: אחדות, צדקה, רחמים, כבוד הורים ומורים, התעסקות בצרכי צבור וכו', וככה הלכו לאבדון גם דרכי ה“שתדלנות” של אבותינו, ונשארנו בלי כל מגן ומחסה לעת צרה שלא תבוא. תחת כל אלה בראה לנו העת החדשה ספרות שלמה של “שאלות” שונות אשר לא שערון אבותינו. לא שלכל השאלות האלה היה יסוד ושורש אמתי בנפש העם וחייו, לא הגיע זמנן של כולן לבקש להן פתרונים ולא שיכלו למצוא פתרונן בספרותנו על ידנו, אלא מפני שראינו אחרים ממלאים ספרותם “שאלות החיים,” ועשׂינו כן גם אנחנו, כדי להדמות אליהם בכל דרכינו…

ופתאום, בשעה שישבנו במנוחה, בטוחים מפחד אויב, ועסקנו בשאלות ותשובות הללו שיצרנו לנו בעצמנו – והנה קול רעש גדול ומבול של חצים ואבני בליסטראות… המלחמה החלה שנית, ואנחנו דלים וריקים, ערומים מכל. –

אותה שעה היתה שעת קריסיס נוראה, אשר כמעט לא נהיתה כמוה מיום גלוֹת ישׂראל מעל אדמתו. כי בכל הימים הרבים אשר התהלך עמנו מגוי אל גוי, היה תמיד נכון ליום צרה, יכול לפעמים לקדם פני הרעה, יכול להכנע ולסבול לעת הצורך, ידע למצוא לו נוחם וגם תקוה, ואיש ברעהו מצא עזר בצר לו. אך עתה – אין כל. העם קרוע לכתות שונות המתגרות זו בזו בשביל אותן “השאלות”, אנשי חסד נאספים מפני המטריאליסמוס שבא בגבולנו עם “השאלות”, עוסקים בצרכי צבור באמונה כלוּ ואינם, לפי שתועלת אנשים כאלה היתה גם היא לשאלה, לפי שחשבנו לנו לקלון, לאות עבדות ושפלות, ללכת בדרכי אבותינו בענינים אלו, והשם “שתדלן” היה לכנוי של גנאי המעורר שׂחוק ולעג על שׂפתי הדור החדש, הנאור, המרגיש ערכּו ומרים ראשו כאחד האדם… ותקוותיהם ונחמותיהם של אבותינו – אלה נחשבו בעינינו לשאלות שנפתרו כבר…

“דע את עצמך” – הלמוד הקדמוני הזה, ככל למוד מוסרי, לא יובן להמון בני אדם כל צרכו ולא יכּנס עמוק אל הלבבות, עד שיבואו החיים עצמם וילמדוהו בלי אומר ודברים. אבל מציאוּת למוד זה מעידה, כי עוד בימי קדם שׂמו החכמים לבם אל החזיון הנפלא שאנו רואים פעמים רבות, כי לא ידע האדם את עצמו, אע"פ שהוא קרוב ביותר אצל עצמו. יש אשר יאמין האדם בכל לבו, שכך וכך הן תכונות נפשו, כך וכך השקפותיו, נטיותיו, שאלותיו ובקשותיו בחיים, ובאמונתו זו יחיה ויתהלך ימים ושנים, על פיה יציב לו מטרות ידועות וירדוף אחריהן בכל רוחו, בהאמינו, כי כך נאה לו לפי טבעו ונטות רוחו, – ותאום, לרגלי איזה מקרה נכבד, תבוא מהפכה בכל הלך רוחו, ועיניו תפּקחנה לראות, כי כל ימיו לא היה אלא טועה, לא ידע את עצמו; כי כל אותן המטרות השונות, שנדמה לו כאלו מרגיש הוא בצרכן, לא היו באמת אלא מלאכותיות, חקוי מעשׂי אחרים, בלי כל יסוד אמתּי בנפשו הו א; כי מתחת לעולם המדומה הזה היה טמון בעמקי לבו עולם אחר של השקפות והרגשות ונטיות אחרות, והוא לא ידע.

כמקרה הזה קרה גם אותנו באותה שעה של סכנת מות ויאוש. כי כשחזרנו על כל הצדדים ומצאנו רק תהום רבה מסביב, כשראינו הארץ רועדת תחת רגלינו ואין לנו מעמד, התגבר בנו פתאום חפץ הקיום בכל עוזו, כחוק לכל חי במצב כזה, וברגע אחד למדנו לדעת את עצמנו; נפקחו עינינו לראות, כי תעינו עד כה בעולם של דמיון והזיה, כי דעותינו לא היו דעות, הרגשותינו לא הרגשות, כי רדפנו אחר מטרות שאינן מתאימות כלל לתכונות נפשנו האמתיות, למהלך-חיינו הטבעי, וכל מעשׂינו והשתדלויותינו לא היו אלא אחיזת עינים ומעשׂי קופים בלבד…

ומני אז – מתאונן הסופר הנזכר בשם ה“אחרים” – בטלו השאלות וניטל טעם הספרות, נשברו ה“צעצועים” ושבת שׂחוק הסופרים, והכל נצטמק ונצטמצם בארבע אמות של “עפר ארץ ישׂראל”, ועל הכל אין לנו אלא תשובה אחת: חובבו ציון!

כן! לפי שכל השאלות שנשאלו לפנים אינן עוד עתה שאלות לעצמן, כי אם כלולות ותלויות כולן בשאלה אחת: שאלת הקיום. ועל השאלה הזאת אנו משיבים באמת – ותשובה אחרת אין: – חובבו ציון!

שאלת הקיום, השאלה היסודית שהכל תלוי בה, עומדת על הפרק ומבקשת פתרונים לה, וסופרנו זה זוכר בגעגועים את השאלות המדומות שבלינו בהן ימינו לפנים! אשריהו, כי לבו רחב כפתחו של אולם, רחב כל כך, עד שיכול להחזיק בקרבו שני הפכים כאחד ולא חלי ולא מרגיש. כי בהיותו, מצד אחד, מתגעגע על השאלות של ספרותנו מדור העבר, הוא מתאונן עם זה, מצד אחר, על אבדן הצדקה והחסד ובטול ה“שתדלנות” והדאגה לצרכי הכלל, ותולה גם את אלה בחבת ציון, מבלי שׂים אל לבו, כי אם נחפוץ לבקש איזה “שׂעיר” אשר ישׂא עליו את חטאות-הקהלה האלה, לא נמצא יותר טוב וראוי לזה מאותה הספרות עצמה של הדור העבר, שידעה רק לשאול הרבה מבלי להשיב כלום, ועל ידי שאלותיה וספקותיה ושלילותיה עזרה הרבה להרחיב הפרץ בעמנו, לנתק את הקשר בין אבות ובנים ולהבזות בעיני הדור החדש קניני עמם הדל וחוג צרכיו הצר. וחובבי ציון מה? הם באו לעולם ככלות הכל, אחר שהרס השלום המדומה את מבצרינו מקדם, והמלחמה החדשה שבה ותהרוס את הדמיונות מעת השלום, אחר שנשאר ישׂראל קרח מכאן וקרח מכאן, טובע בים צרה ויאוש ואין מנוס ואין מפלט – רק אחרי כל אלה קמו חו"צ לעורר ישנים ולקרוא לחיי עולם…

–––

אינני נשפט עם סופרנו על שגגתו, בחשבו חובבי ציון לאלפי ולרבבות, בעוד שאינם באמת אלא יחידים בכל מקום; אינני נשפט עמו גם על שגגתו האחרת, בהאשימו את חו“צ כי סלקו ידיהם לגמרי מחיי שעה, בעוד שהכל יודעים, כי על הרוב הם הראשונים לכל דבר שבצדקה; – מניח אני לו אלה השגגות המקריות, אך לא אוכל להניח לו את שגגתו היסודית, בערבו יחד שני מושגים שונים: אהבת עם ישׂראל ואהבת בני ישׂראל, צרכי הכלל הנקראים כן רק מפאת היותם צרכי אנשים פרטיים רבים, כל אחד לעצמו. לוּ הבדיל בין המושגים האלה כראוי, היה מבין מדעתו, כי חובבי ציון, בהיות כל מטרתם רק הצרכים הכלליים, אינם אלא אנשים נפרדים, כיֶתר אחיהם, בכל הנוגע לצרכים הפרטיים של אישי הכלל, לאותן הצרות שהוא קורא “חיי שעה”. והבדלה זו היתה מונעתו כמו כן מבּוא עלינו בטענה אחרת מעוררת שׂחוק: “כי רק אחד אחוז ממאה מכל המון בית ישׂראל ילך להשתקע בא”י וצ”ט חלקים ישארו פה“, – לפי שהיה מבין מדעתו, כי את “האחד” הזה האחוז ממאה אנו מבקשים ובו אנו רואים תשובה לשאלת הקיום של הכלל, ולא באם צ”ט חלקים של “המון בית ישׂראל”, כלומר, המון פרטים רבים, אשר ישארו פה. היקף העגוּל כולל המון נקודות רבות, אבל רק הנקודה האחת אשר במרכז היא “הנשמה” המחיה את כולן. בימי הבית השני היה חלק גדול של “המון בית ישׂראל” מפוזר ומפורד בין העמים, ויהודי אלכסנדריא עלו הרבה בחכמתם, ואולי גם בעשרם, על אחיהם שבירושלים, ובכל זאת אין תולדותיהן של העדות המפוזרות אלא סניף לתולדות העם בארצו בעת ההיא, ציורים צדדיים המלוים את התמונה העיקרית.

הסופר הנכבד בוכה במר נפשו, ואנו בוכים עמו, על צרותיהם של רבבות בני ישראל, האובדים במלחמתם בעד קיומם הפרטי, ואם יש בתוכנו (כעדותו) העונים לעניים האלה המבקשים לחם: “חובבו ציון!” – שוטים הם ואין מביאים ראיה מן השוטים. אדרבא, לכל האומללים האובדים בענים ומבקשים עזרה בחבת ציון, להם אנו אומרים: אל תחובבו ציון, כי דבר אין לחבת-ציון עם צרת הפרט; להם אנו אומרים: בכו, אומללים, על העת החדשה הזאת, על ה“השׂכלה” של הדור הנאור הזה עם כל “שאלותיה”, אשר עקרה מלבנו את המדות הטובות, את הרחמנות, את האהבה לצדקה וחסד, את הדאגה לצרכי הצבור והיחידים, שהיו אבותינו מצוינים בהן, – ואנחנו, עם עני ודל, במה נוכל להושיעכם?

אך הן עוד רבים בישׂראל אשר מצבם הפרטי לא הורע כל-כך, אשר יאהבו עִם זה את עַמם בלבם ורוצים בקיומו הכללי, והם, בראותם כי חומת אחדותנו הולכת ומתמוטטת באין יסוד לה, כי הדת לא תעצור עוד כוח לאַחד את הלבבות, והרגש הלאומי הולך הלוך וחסור ועוד מעט ויִכבה הזיק האחרון, כי בנינו ובנותינו נתונים לעמים אחרים ויוצאים אחד אחד לבלי שוב אלינו עוד – בראותם כל זאת, הם שואלים זה לזה בלב נשבר ורוח נכאה: האמנם אין עצה ואין תבונה לקבּץ את הנדחים, לאַחד את הנפרדים, להשיב לעמנו את רוחו אשר יצאה מקרבו? האמנם אין תרופה למחלתנו, כי מחלת הזקנה היא, ומעט מעט ינתק פתיל חיינו מחוֹסר כוח?

לאלה, ורק לאלה, אנו משיבים – ותשובה אחרת אין: – חובבו ציון!…

ה' כסלו תרנ"א