כשהתחלתי לקרוא את “נהר הפרת הרחוק” הייתי בטוחה שלפניי חקיינות מודרנית ל“בעקבות הזמן האבוד” של פרוסט, עם פטיפורים בצורת תווים במקום עוגת המדלן המפורסמת, ואווירה בורגנית מחניקה, אפופה בפינוק מדכדך, הפעם לא בצרפת אלא במקבילתה הקנדית – איזו עיירה נידחת סמוך לטורונטו. בתוך שלושה־ארבעה עמודים הסתבר לי שלא לתוך החיפוש אחר החיק האימהי החמים, המפנק והאבוד נכנסתי, אלא למעבה המאפליה של נפש ילד, הצופה בעולם המבוגרים הנאבקים לשרוד בעולם ובעברם המחריד.
הילד הוא אלכסדר (ללא ספק בן דמותו של הסופר היהודי־קנדי, אריה לב סטולמן), בן יחיד להורים שנורא רוצים בטובת צאצאם אבל לא ממש יודעים איך עושים את זה. אלכסנדר, כמו סוואן של פורסט, הוא נער חולמני השקוע בעולמו הפנימי, דבר הגורם מתח רב לאימו, החוששת שהוא נכה־נפש כמו אחיה. הצל הנוראי של בן־משפחה משוגע המאושפז במוסד לחולי נפש, וסודות איומים נוספים שמתחוורים לאלכסנדר במהלך ילדותו, אופפים את קיומו בצללים אפלים, אך גם מעצבים את אישיותו המיוחדת ואת זהותו המינית ההומוסקסואלית.
חמישה מבוגרים טורחים סביבו: אימו העצבנית שהיום בטח היו פותרים את חרדותיה באיזה 40 מיליגרם סרוקסט; אביו, רב הקהילה הקטנה, איש עדין ומשכיל שנוכחותו האבהית לא מספיק מורגשת; ברניס, חברתה הטובה של אימו, אישה חשוכת־ילדים שמרעיפה על אלכסנדר הרגיש והחולמני את האהבה שאימו אינה מסוגלת להעניק לו; בעלה, החזן של בית הכנסת וניצול שואה שמתקשה להתאושש מן הניסויים שערך עליו מנגלה הסדיסט, ואחותו התאומה, הנהלור, הדמות הכי מסקרנת ואניגמתית ברומן, שמסתירה סוד איום ונורא.
הנהלור היא גם ציר חשוב, שעליו מתבסס דיון סמוי אך משמעותי מאוד ברומן, בין השאר בשאלת זהותם המינית של הגיבורים, שכמו בצדדים האחרים של אישיותם, גם היא קלושה ומעורפלת. העניין הוא, שלא אוכל לגלות את זה כאן, כי אז אני הורסת לכם את הסוד ששופך אור על הרומן כולו.
כל המבוגרים האלה, ביחד עם עוד כמה דמויות (כמו מרלה, ילדה חולנית ובעלת דמיון פרוע, שקיומה בחיי אלכסנדר חושף אותו למועקות הנוספות שמציע עולם המבוגרים), הם כולם אנשים נידפים, עדינים וחלשים, וקיומם כל כך רופף, שנדמה לך שבעוד רגע יעופו ברוח. במקום כזה צריך להתבגר ילד שמתקשה לקבל ערכים ברורים בקרב מבוגרים כל כך מבולבלים, כואבים ואבלים, שהאווירה הבורגנית והמנומנמת שבה הם חיים, בקנדה של שנות החמישים־שישים, מהווה קוטב עגום למצבם הנפשי המעורער. מבחינה זו גם סטולמן, כמו פרוסט, כתב רומן־חניכות, שהאמת החיצונית שבו יכולה להיתפס לעיתים כפרשנות סובייקטיביות של ילד, הגובלת בסוריאליזם. אך בניגוד לפרוסט החמקמק והמעודן עד הסוף, מציע סטולמן המון טלטלות רגשיות, שאת כולן הוא עושה בעדנה המסווה את העובדה שהוא דן בנושאים מזעזעים כמו ניצולי שואה, מחלות נפש ושאר צרות איומות. ואולם, למרות שהוא עוסק בדברים כל כך קשים, סטולמן לא מאבד לרגע את רגישותו ואת האמפטיה שלו לעולם המבוגרים, הגם שלעיתים הם מכזיבים אותו, ובדרך כלל אינם יודעים כיצד לנהוג בו.
למרות הטון המאוד מינורי, השפה הלא־מצועצעת והצמצום המבורך של כתיבתו, סטולמן לעולם לא נוקט עמדה צינית ומנוכרת כלפי גיבוריו וכלפי העולם, כפי שעשתה למשל אגוטה כריסטוף ב“המחברת הגדולה”, רומן שזכה בזמנו להצלחה ניכרת, על תאומים שעוברים את זוועות הקיום והמלחמה ומספרים עליהם בשוויון נפש מזעזע. סטולמן – תמיד במינוריות ולעולם באמפטיה – חומל על גיבוריו, ובשפתו העדינה והמאופקת מצייר עולם אנושי שפשוט לא יודע איך להסתדר עם עצמו, לא כל שכן עם צאצאיו, ובכך כפי הנראה מביא על עצמו כליה.
“נהר הפרת הרחוק” הוא הספר הכי יפה שקראתי השנה. הוא תורגם לעברית רק עכשיו (וזה הזמן לצל"ש את התרגום האיכותי), למרות שבארצות הברית הוא ראה אור כבר בשנות התשעים וזכה שם להמון פרסים ותשבחות. מאז פרסם סטולמן (רופא במקצועו) עוד שני ספרים: קובץ סיפורים ורומן, שאני מאוד מקווה שיתורגמו בקרוב. אני ממתינה בציפייה לראות האם גם בחומר פחות אוטוביוגרפי, הוא יקיים את ההבטחה הגדולה ואת הכישרון הענקי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.