רקע
אהרן מגד
העטלף

 

“שאטו ויניוֹבּל”, יום ב', 1 ביולי 1957    🔗

גברתי,

את שמי לא תזכרי בודאי: גרשון ריגר. 26 שנים עברו מאז. אני הוא פקיד־הדואר מעין־השרון, והייתי תלמידך קיץ אחד. הייתי בן 16, ואַת בת 24 או 25. חמש פעמים שלחתי לך פרחים וארבע פעמים סירבת לקבל אותם. בפעם האחרונה היה זה בשבת, 13 ביוני 1931, בשלוש אחר־הצהרים. נתתי לילד תימני שתי פרוטות וביקשתי שיביא את הצרור – כריזנטמות לבנות – אליך. הסתתרתי מאחורי הצריף של בית־הפועלים. אַת גרת ממול, בקומה השניה של בית ויז’נסקי, בית צבוע חום־בהיר, עם כמה הרדופים לוהבים לפניו, גדר חיה של שיחי הדס, ושתי קזוארינות גבוהות ומאובקות משני צדי פשפש־החצר. המתנתי כמה דקות. אדי זיעה העיבו את משקפי. (אצרף לדפים אלה תצלום־דיוקן שלי, גברתי, ממנו תראי שלא השתניתי הרבה מאז: גם היום אני מרכיב משקפים דקים, חסרי־מסגרות, ושׂערי, אם כי נידלל, אין בו נימי־שׂיבה. הנני רזה כמו אז, וכמובן, קומתי לא השתנתה: למטה מבינונית.) איש לא היה מסביב. ביני ובין ביתך הבדיל רק רחוב החול, חול חם ועמוק, ושתי התעלות לשני צדיו, שנחפרו לצורך הנחת צנורות. גמרתי אומר בלבי שאם גם הפעם תחזירי את הצרור ואת המכתב המתלווה אליו, בלי שתואילי אפילו לפתוח את המעטפה, כפי שנהגת בשלוש הפעמים הקודמות – אקח נקם.

הילד חזר. השלכתי את צרור הפרחים לתוך התעלה. שנאתי אותך. פניתי לחזור לביתי, שבקצהו השני של הרחוב הארוך. עברתי על־פני המסעדה של גרין. ישבו שם הקבלן הברמן ומזכיר ועד־הפועלים, גינזבורג, ושיחקו שח, והפטפון של המסעדה השמיע את קארוּזוֹ, אריה מתוך “אִיל טרוֹבאטוֹרה”. אני זוכר יפה את הרגע ההוא, כי אז גמלה בי ההחלטה איך אנקום בך את עלבוני: נדרתי להטריד אותך בקיומי. לא להניח לך לשכוח אותי…

הייתי בן 16. עם הרבה שנאה בלבי. כבושה.

באת למושבה ב־17 באפריל של אותה שנה, כדי להחליף את המורה זהבה וייסמן, שחלתה ונסעה להתרפא באוסטריה, ונשארת עד סופה של שנת־הלימודים. שהית אצלנו פחות משלושה חדשים ובמשך הזמן הזה שברת כמה לבבות: שני נערים התאהבו בך, נערה אחת, והמורה גפני – איש נשוי ואב לשני בנים. כמה מפועלי המושבה הצעירים ניסו לחזר אחריך. אין פלא: היית יפה, בהירת־שׂער, תכולת־עינים, והיה לך צחוק חפשי ובהיר. צחוק כזה לא נשמע אף פעם במושבה לפני בואך. אַת הבאת אתך מושגים חדשים. הבאת את העיר, את העולם

* * *

היית מדברת באופן חפשי מאוד. בקול חם ובעליזוּת. פעמים רבות היית נוגעת בידו, או בזרועו, של איש־שיחך, או מניחה את ידך על כתפו. כך נהגת בנערות ונערים כאחד. כשהיינו יושבים בחורשה בשבתות, היית לפעמים מתפרקדת על הדשא ומניחה את ראשך על ירכו של נער. זה היה בלתי־רגיל.

אני לא זכיתי לחוש את מגע ידך. בשיעורי אחר־הצהרים, שנתת לכיתה הקטנה של בני 16–17, השתמטת מלהישיר מבט אלי.

אני הערצתי אותך.

אַת היית ירושלים בשבילי.

כששמעתי בפעם הראשונה את צחוקך –

זה היה בערב, סמוך לל"ג בעומר. אַת הלכת עם כמה תלמידים מכיתות ז’–ח' ללקט עצים למדורה במגרש שעל־יד הפרדס של גלבר, מאחורי בית־הספר. אני עמדתי בין השיחים שעל־יד מגדל־המים –

כששמעתי את צחוקך הצלול מתגלגל בחוץ בליל־הירח ההוא, שלוח חפשי, חפשי –

אמרתי לעצמי: אַת היא התגלמותו של הגזע העברי החדש.

אוֹמַר לך עוד משהו, גברתי, דבר שאולי לא תאמיני בו:

אני הערצתי אותך עוד לפני שראיתיך. עוד לפני ששמעתי את קולך. כשביטאו בפעם הראשונה את שמך: ירדנה.

כשאמרו: עומדת לבוא אלינו מורה מירושלים ושמה ירדנה.

באותו רגע הציף אותי גל חם וכואב. כן, חם וכואב. הסמקתי. חשתי שקשר גורלי יקשר אותי אליך לכל חיי.

אני מאמין באותות.

ב־16 ביולי עזבת את המושבה. לא זמן רב הטרדתי אותך לאחר זאת. כתבתי לך, לירושלים, שמונה מכתבים, בדואר רשום. את הראשון, מיום י“ב באב תרצ”א, 26 ביולי 1931, קיבלת. יתר השבעה חזרו אלי כשעליהם חותמת: “מסרב לקבל”. לאחר־מכן הפסקתי. נסעתי יום אחד לירושלים –

על זה אחר־כך, אולי.

אבל לא רק אני כתבתי אליך. כתבה אליך תלמידתך אביבה סירקין, שהעריצה אותך, שהיתה “מאוהבת” בך. כתב אליך יהושע ברון, בן גילי, שהיה מאוהב בך. כתב – המורה ירמיהו גפני.

אף אחד ממכתביהם לא הגיע אליך. לא יכול היה להגיע. כי אני – פקיד־הדואר היחיד במשרד־הדואר הקטן של המושבה הקטנה, שהיו בה אז כשבעים משפחות – עיכבתי אותם בידי. פתחתי אותם, קראתי אותם, שמרתי אותם אצלי. כל השנים האלה הם שמורים אצלי, יחד עם מכתבי אליך, שהוחזרו לי.

אעתיק לך אותם כלשונם, בלי לשנות מלה. לא כדי “לכפר על חטאי”. מהמשך דברי תביני כי לא חשבתי את הדבר לחטא, בעכבי את המכתבים. אעתיק לך אותם (את המקור אני שומר בכל־זאת בידי), כדי שתביני את השתלשלות הדברים בחיי.

יהושע ברון הוא משורר היום, כפי שנודע לי. ראיתיו מאז פעם אחת, לפני יותר מחמש שנים, בהלויַת אבי בעין־השרון. אחר־כך כתב לי, מירושלים: הוא נשוי, ואב, ומתראה אתך לעתים.

על אביבה סירקין לא שמעתי דבר כל השנים. המורה גפני הוא אדם זקן היום, אם עודו בחיים.

גברתי,

לא הייתי כותב לך את המכתב הזה אילמלא מה שקרה לפני שלושה שבועות.

כשאני יורד העירה, ללִיוֹן, אני נוהג לסור לקיוסק של עתונים זרים ולקנות עתון ישראלי, כדי לעקוב אחר הנעשה בארץ. בפתחי את העתון הפעם, מצאתי בו מודעת־אבל על מות בעלך, ב־13 ביוני.

ראיתי בזה אות מגבוה. 13 ביוני הוא היום בו החזרת לי את צרור־הפרחים האחרון ששלחתי אליך. כריזנטמות לבנות.

26 שנים עברו מאז. 13 ועוד 13.

תהיה זו צביעוּת מצדי אם אצרף כאן מלות־תנחומים. צרור־הפרחים ההוא, שהושלך לתעלה, נועד כבר אז, כביכול, להיות מוּשׂם על קברו.

ראיתיו פעם אחת, בהסתר. הוא היה קשיש ממך בעשרים שנה.

אני רואה עצמי רשאי לכתוב לך שוב, עכשיו, בהיותך לבדך בירושלים, בהיותי לבדי כאן, בטירה זו, “מעון ההתבודדות” של המִסדר הישועי, “שאטו ויניוֹבּל”, כעשרים מיל מלִיוֹן…

אַת ודאי תתחלחלי למקרא המלים האלה, אם לא שמעת דבר עלי כל השנים: מִסדר ישועי! תלמידי־לשעבר מעין־השרון…

לא, לא בגדתי. אַת תלמדי זאת מהדברים שאספר להלן. יהודי הייתי ויהודי אישאר, גם אם היום צלב תלוי מעל למיטתי ואני עוטה גלימה שחורה של נזירים. כדי להגשים את יעודי היהודי הגעתי הנה.

לידיעתך:

יד־ימינו, מזכירו ואיש־אמונו, של איגנטיוס לוֹיוֹלה, מיסד החברה הישועית – אלוֹנסוֹ דֶה־פולאנקוֹ – היה מאנוסי ספרד. האיש שאיגנטיוס מינהו כיורשו, דיֶגוֹ דֶה־לאינֶז – היה יהודי במוצאו. מאריה קאזאלֶה, האשה שהיתה לה השפעה כבירה עליו, היתה גם היא מזרע היהודים. היהדות, היא שהעניקה למִסדר זה את רוח הקנאות הדתית, ההתלהבות, ההקרבה, הרגשת הבחירה. אהבת הלמדנות השוררת בו, השאיפה להשתלמות רוחנית, החיפוש אחר רעיונות חדשים בכל שטחי המדע והפילוסופיה, אפילו ה“קאזוּאיזם”, זה הפלפול הישועי – שיתר כיתות הנוצרים כה גינה אותו – כל אלה מן היהדות באו לו. אף כי מאז 1592, 36 שנה אחר מותו של לויולה, ועד לפני 11 שנה, שרר בו חוק גזעני: לא־אריים לא יכלו להתקבל לשורותיו. דבר זה השתנה.

כן, כאן אני, בתוך עדת הישועים. מתגורר זה שנים רבות בבית הקולז' הישועי, ה“סכולסטיקה”, שעל הר הפוּרביֶר, בליוֹן, כורע לפני הצלב, אומר “פאטר נוֹסטר” כמה פעמים ביום. וזה עשרה ימים – מסיבות שעוד אספר עליהן – במעון ההתבודדות הזה, “שאטו ויניוֹבּל”, בחדר קטן, בקצה מסדרון ארוך, ובו מיטת־ברזל, שולחן, כסא, כוננית. צלב מעל למיטה.

בספטמבר 1942 הוחבאו כאן 15 ילדים יהודים, שהוברחו, בחירוף־נפש, בידי הישועים, ממחנה־המעצר וֶניסיֶה, וכך ניצלו ממוות. היתה לי יד בזה.

לא כדי לברוח מעַמי הגעתי הנה.

אבל אַת הרי אינך יודעת דבר עלי, פרט לכך שהייתי שולח לך פרחים, כ“משוגע”; פרט לכך שבשעת השיעורים הייתי “מרגיז” אותך, כשהייתי דורש שנקרא דברים אחרים מאלה שלימדת אותנו. את “זכרונות לבית דוד”, למשל, במקום את “חצי נחמה” של אחד־העם, אם זכור לך האינצידנט הזה…

אני חייב לך, איפוא, כמה פרטים ביוגרפיים:

הורי נולדו בפולין, בעיר לודז'. אמי היתה ממשפחת־רבנים מפורסמת, ירושלימסקי. ערב מלחמת־העולם הראשונה הם עברו לאנטוֶרפּן, לרגל עסקי אבי, במסחר־הפרווֹת. שם נולדתי אני, בשנת 1915. ביתנו היה על־יד הנסחלדה, בין בית־הכנסת העתיק לבית־הסוהר העירוני. כשאמי היתה מוליכה אותי לטיול לגן הבּוֹטאני, הייתי רואה את שני שומרי בית־הסוהר, נשקם מודגל, כותפוֹת אדומות לסגיניהם, עומדים דום משני צדי שער־החומה, או צועדים בצעדים מדודים ונמרצים הלוך־ושוב, הלוך־ושוב, עד שנעצרים בהקשת עקבים זה מול זה, ופונים שוב לצעוד. מראה זה, שהטיל עלי מורא, שעורר בי מין סקרנות מסתורית לגבי הנעשה מעבר לחומה הגבוהה, שעורר בי – עלי להודות – גם הערצה, נחקק עמוק בלבי. בן ארבע או חמש הייתי אז, אך עד היום עובר בי רעד כשאני נזכר במראה.

בהיותי בן 7, בשנת 1922, לאחר שאבי איבד את רוב רכושו בעסקים רעים, נסענו לארצות־הברית. גרנו בשכונה יהודית עניה ב“איסט־סייד” של ניו־יורק, ואבי עבד כמנהל־מכירות בבית־מסחר לבגדים. העבודה התישה אותו, בגדיו שלו נתרפטו. אמי שמרה על אצילותה. היו תגרות־רחוב בינינו ובין ילדי האיטלקים. אני נעשיתי “מפקד” החבורה, הן מפני שהייתי לבוש בחליפת-שׂרד עם פסים, והן מפני שידעתי צרפתית ויכולתי לפקד בלשון ש“האויב” לא הבינה. יום אחד התנפצה זגוגית בחלון הכנסיה האיטלקית מאבן שיָדִינוּ. כשבאה המשטרה, הסתגרנו בבתים. עמדתי ליד החלון, בקומה הרביעית, הסתכלתי למטה, וראיתי איך השוטרים, בלויַת איטלקי גדול, רחב־כתפים, עוברים מבית לבית. אלינו לא הגיעו, אך למחרת אילצני אבי ללכת עמו אל הכומר ולבקש את סליחתו. הכומר “סלח” לי, אך אני לאבי לא סלחתי.

בהיותי בן 10, מתה אמי, ממחלת־לב. אני זוכר אותה כאשה יפה ואצילית. היו לה פנים רחבים, בהירים, ושׂער בלונדי קצר. מעולם לא הרימה את קולה. שקטה ואצילית. היתה לה פּרוַת־שועל שחורה־וכסופה, ובלכתה ברחוב, ביום־שלג, נראתה כנסיכה.

לאחר מותה החליט אבי לעלות לארץ־ישראל. בשארית כספו קנה, עוד בהיותנו שם, פרדס בן 48 דונם, שעוד לא נתן פרי.

בסוף 1926 הגענו לעין־השרון, כשהיו בה רק שמונה־עשר בתים, משני צדיו של רחוב חול ארוך, ומעבר להם – שדות בּוּר, מטעים צעירים, מקשאות דלועים ואבטיחים. על הגבעות היו עדיין שרידי חפירות מימי התורכים.

שני הפועלים שעבדו בפרדסנו ניצלו את טוב־המזג של אבי. את הרעיונות הסוציאליסטיים שלהם הגשימו על־ידי כך, שבכל יום, אחר־הצהרים, היו שוכבים לישון תחת אחד העצים בעומק הפרדס לכמה שעות.

היה עלי לעזור בפרנסה, ובהיותי בן 15, כשנפתח משרד־דואר במושבה, עברתי את הבחינה באנגלית וקיבלתי את משרת הפקיד.

בשני ארגזים שהבאנו אתנו מאמריקה היו ספרים, בעברית, פולנית וצרפתית, שירשה אמי. אבי לא טרח להוציאם משם, אך אני, בשעות הערב, הייתי שולף ספר וקורא בו. היו שם כרכים ישנים של “העולם” ושל “הדואר”, סיפורי אדגר אלן פוֹ ואוסקר ויילד, אלפונס דודה וּויקטור הוּגוֹ, שני כרכים של ווֹלטֶר, “מסות” של אֶמרסון, “מדינת היהודים” של הרצל, “שמשון” של ז’בוטינסקי, “יוסיפון”, “זכרונות לבית דוד”…

על רעיון הבחירה והנצחיות של עם ישראל למדתי לראשונה – האם לא מפליא הדבר? – לא מספר יהודי, אלא מפסקאל! בין הספרים היה כרך ישן של ה“מחשבות” שלו, בצרפתית, במהדורה משנת 1872, וכשישבתי על־גבי תיבת פרי־הדר הפוכה בדיר־הכלים הצמוד לביתנו, כשאני אפוף ריח חריף של אבקת־גפרית וזבל כימי, וקראתי בספר הזה, באור הקלוש החודר דרך סדקי הקרשים, נחקקו הדברים בלבי.

הרשי לי לצטט כמה פסוקים מדבריו של הוגה־הדעות הנוצרי:

בפינה אחת של העולם אני מוצא עם מיוחד במינו, נבדל מכל עמי האדמה, שהוא העם הקדום ביותר, שההיסטוריה שלו עתיקה בכמה מאות שנים מן ההיסטוריות הקדומות ביותר שאנו מכירים –

אני מוצא את העם הגדול והעצום הזה, שמוצאו מאיש אחד, עובד אל אחד, חי על־פי תורה, שלפי מסורתו הוא קיבלה מידי אלוהים – תורה שאני מוצאה ראויה להערצה. בה החוקים הראשונים מכל חוקי עולם, שהעם הזה שמר עליהם ברציפות מאז אלף שנה לפני היוָנים, ושלמרות היותם החוקים הראשונים, הם גם החוקים המושלמים ביותר, שכל הבאים אחריהם, מהם נבעו – והעם העתיק הזה, שאלוהים גילה לו את האמת, יתקיים לנצח.

כל יתר העדות והכיתות נכחדו, והיהודים, שהיו פזורים בכל העולם כקללה, הם התקיימו, כי להם הבטיח אלוהים להושיעם, ותורתם תתקיים תמיד…

כה אמר פסקאל, הנוצרי־ה“יאנסֶניסט” (ואויבם של הישועים – זאת לא יכולתי לדעת אז, כמובן), באמצע המאה ה־17.

ואת רעיון כיבוש הארץ מידי המוסלמים, קיבלתי מספר אחר שמצאתיו בין הספרים המאובקים וקרועי־השוּליִם שבארגז – מ“סיפור נסיעת דוד הראובני”.

יש רגעים בחיי אדם, גברתי, הקובעים את כל עתידו.

ערב אחד, היה זה כחודש וחצי לפני בואך, ישבתי וקראתי בספר הזה, ששנים־שלושה מדפיו האחרונים היו תלושים, וככל שהוספתי וקראתי כן נמלא לבי התרגשות שלא ידעתי את פשרה. בדמיוני ליויתי את השר במסעו ממדבר חבור בארץ ערב אל ארץ כוש, ומשם למצרים ומשם לארץ־ישראל שתחת שלטון התורכים, ומשם לאלכסנדריה, ומאלכסנדריה בספינה לויניציאה…

ראיתי אותו מגיע לרומא ויוצא אל הפגישה עם האפיפיור, רכוב על סוס לבן, לבוש גלימה רקומה זהב, כולו הדר מלכות, יהודי רומא רצים לפניו

* * *

ובלבו הרעיון הגדול לקבל ממלך פורטוגל ספינה עם אלף “מזרקי־אש גדולים וקטנים”, כדי לצאת למלחמה, בראש שלושים ריבוא יהודים חוגרי־חרב ממדבר חבור, לכיבוש הארץ מידי הישמעאלים…

והנה באמצע קריאתי, אני נעצר. נעצר מתדהמה. אני קורא:

”נסענו מרומא בחצי היום בחמישה־עשר באדר, שנת רפ“ד, כמו שנכנסנו ברומא בחצי היום, בחמישה־עשר באדר…”

וכמו ברק הכה בעיני:

היום הזה היה יום חמישה־עשר באדר!

406 שנים בדיוק אחר כניסתו של השר ראובני לרומא!

מקרה! – תצחקי בודאי.

לא, אינני מאמין במקריות. לא היתה מקריות בחיי, כשם שאין מקריות בהיסטוריה.

אין זה מקרה שאני – שהספר הזה היה מצוי בבית־אבי מילדותי ופעמים רבות חלף מבטי עליו, או אצבעותי נגעו בו – פתחתי לקרוא בו דוקא באותו היום, יום כניסת הראובני לרומא.

כשם שאין זה מקרה – רק אדם נעדר כל חוש היסטורי יחשוב כי אך מקרה הוא! – שבאותה שנה עצמה שבה הגיע דוד הראובני לירושלים, בדרכו לונציה ולרומא – שנת 1523 – הגיע לירושלים גם איגנאטיוס לויולה, בדרכו מרומא וּונציה! ואפשר שנפגשו שם, בלי שידעו איש על רעהו!

ועל־כל־פנים – דרכיהם הצטלבו!

דבר זה נודע לי רק תשע שנים לאחר היום ההוא.

והאם מקרה הוא שאני, שלא ידעתי מאומה על הישועים כשקראתי את סיפור דוד הראובני, חיפשתי את דרכי אליהם שנים לאחר־מכן, עוד בטרם ידעתי על ההצטלבות ההיא? היכול דבר זה להיות מקרה?

רק ב־3 במאי 1940, כשישבתי לפני האב פיקה, במעון הישועים בפאריס, וסיפרתי לו על מסעו של הראובני לרומא דרך ירושלים, קרא האב:

“1523? הלא זו השנה שבה עלה לויולה לירושלים!”

ושוב הכה ברק בעיני.

זה היה ב־3 במאי. שבעה ימים לאחר זאת פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד. ב־12 כבשו את אנטוֶרפן, עיר־הולדתי.

המלכודת נסגרה עלי אז. לאחר חודש נכבשה פאריס.

מחלון הקומה הששית, מדירתה של הבּארוֹנית דֶה־וילארדיֶה שבשדרות קלֶבֶּר, ראיתי את השיירה הארוכה של כלי־הרכב של הוֶרמאכט נעה בסאון חדגוני ומאיים, בבוקר ה־14 ביוני: אנשי־צבא חמושים, צלבי־קרס על שרווליהם, דגלי צלב־הקרס לפניהם, נעים לעבר שער־הנצחון –

צמרמורות חלפו בבשרי: לעיני צעד חיל מלכות השטן, ואני הייתי לכוד בתוכה –

אך באותם רגעים עצמם – באופן נפלא מבינתי – אמר לי קול בתוכי: שעת גאולַי באה.

באותם רגעים עצמם – בסאון המחריד את דממת הבוקר, אל מול מראה צבא ההוּנים – ראיתי לעיני את דגל המשי טווּי הזהב, שעשרת הדיברות רקומים עליו מזה ומזה, הדגל ששלחה הסיניורה בֶּנוֶנידָה אברבנאל מנאפוֹלי, אל הראובני שר־היהודים.

בֶּנוֶנידה אברבנאל היפה. הגבירה. שאהבה שירה, אמנות, שחלמה על חידוש מלכות ישראל בארץ־האבות החפשית.

כן, את דגלה ראיתי אז, מתנופף בראש מצודת מגדל־דוד, ועל כל צריחי חומת ירושלים, ועל הר־הבית המשוחרר.

שנים של חרדה עברו עלי. חרדה, ובדידות, וסכנת־מוות יום־יום. אבל תהיה זו רק חצי־האמת אם אוֹמַר שהיו אלה שנות סבל. במוות נכון הייתי להתגרות, והבדידות העניקה לי את המפתחות לעולמות אחרים, שהייתי בהם מתוך התרגשות, התעלות, וציפיה.


היה זה בט“ו באדר תרצ”א, כאשר נחרץ לעיני החץ לדרך־חיי.

יום ד' בשבוע. המושבה התרוקנה כמעט. הכל נסעו אל קרנבל הפורים בתל־אביב. לבדי בבית עם הספר. גשם ושמש חליפות. העלים בפרדס טיפטפו מים, רגע כהו, רגע הבהיקו. הדפים האחרונים בספר היו תלושים.

כל מה שהיה רוחש בתוכי עוד מילדות, בלי שיכולתי לכנותו בשם, לבש דמות.

חודש וחצי לאחר־מכן, הופעת אַת.

אני, אם יוּרשה לי לומר, הייתי מוכן לבואך. כאילו בואך היה צפוי, מיועד, גזירת הגורל.

בעיניך הייתי רק נער סורר, עיקש, מרגיז. הרביתי להתנגש אתך.

באחד השיעורים – הדבר לא זכוּר לך, כמובן – כשלימדת אותנו את “לאן” של פייארברגר, ואַת ביקשת ממני לסַכּם את נאומו האחרון של נחמן “המשוגע”, סירבתי לעשות זאת. אמרתי שזהו נאום שאסור ללמד אותו. כשאמרת לי להסביר את דברי – ואמרת זאת בנעימה עוֹינת – עניתי שעם ישראל בא לארצו כדי להביא גאולה לעצמו, ולא כדי “לעורר את כל המזרח הגדול משנתו כדי שיחל לחיות חיים טבעיים”. – “האוּמנם יש סתירה בין שני הדברים?” שאלת. לא אותי שאלת. את הכיתה. לא הסתכלת בי. והכיתה, כמובן, היה אתך, והיתה כולה נגדי. אני זוכר היטב את רגעי העלבון ההם.

כשבאתי הביתה בערב חנקו אותי דמעות של שנאה. חרקתי שינים. נשבעתי.

מאז קראתי את הנאום ההוא פעמים אין־ספוֹר. כדי לחקוק אותך בלבי, בקנאה ובהערצה. עד היום אני זוכרו בעל־פה.

עלבון אחר עלבון ספגתי מידך. אחר ל"ג בעומר הטלת עלינו לכתוב חיבור על מרד בר־כוכבא, כעבודת־בית. כתבתי עשרה עמודים ובהם השוָאה בין מלחמת היהודים נגד הרומאים לבין המלחמה העתידה לבוא בינינו ובין הכובש הבריטי. כשהחזרת את המחברות לא ציינת את חיבורי לפני הכיתה. פתחתי את המחברת ומצאתי בה את הערותיך. אני זוכר את הקו האדום שהעברת תחת המלים “אבחת־חרב”, ואת ההערה בצד: “אַל־נא תשתמש במליצות שאינך מבין את פשרן”. ובשולי החיבור, בעפרון האדום: “ההשוָאוֹת שאתה עורך אינן לענין”.

וזה הכל.

הכאב חנק אותי. נדרתי נדרים.

כדי לקנות את לבך, לנסות לקנות את לבך, לנסות להטותו אלי במעט – העתקתי לתוך מחברת החיבורים שני תרגומים של שירים אנגליים שעשיתי, תרגום בצד מקור, וביקשתי ממך לעבור עליהם. הייתי גאה בהם, והייתי בטוח שתשבחי אותי. הראשון היה ל־“Recessional” של רודיארד קיפלינג, שקראתי לו “המנון לתום הקרב”. תרגום הבית הראשון היה זה:

"אלוהי אבות־אבותינו, אל עתיק ימים,

אל רועץ אויב בחזיתות הקרב,

שתחת יד־עוזו נדבִּיר אנו עמים,

נשלוט על הר־וגיא ועל מדבר ערב,

אדוני אלוהי צבאות, היה־נא עם חילֶךְ,

לבל אותך נשכח, לבל אותך נשכח!"

אַת כתבת בשולי השיר: “התרגום יפה, אך איננו מדויק. מנַיִן לקחת את ‘מדבר ערב’, כשבמקור נאמר We hold dominion over palm and pine'' ומנַיִן ‘נדביר אנו עמים’? – זו תוספת שלך!”

השיר השני היה “החייל”, של רופרט בּרוּק, ואת הבית הראשון תירגמתי כך:

"אם נגזר עלי למות, חִשבו רק זאת עלי:

שיש חלקה קטנה, אי־שם בשדות נכר,

לעד יהודה תהי. ותחת שמי שדי,

קומץ־עפר טמון, דשן מכל עפר.

עפר שביהודה הורה, עוצב, טוּפח,

עליו פרחים צמחו, מלכים דרכו עליו,

בשר מבשר יהודה, נָשַם רוחה הצח,

נחליה אותו שטפו, שִׁמשַׁהּ אותו שזף".

את כתבת: יהודה?!!! אתה נוטל לעצמך חירות רבה מדי! השיר נכתב בידי משורר אנגלי, חייל אנגלי, על־אודות עפר אנגלי, וכברת־קבר שלעד תהיה אנגליה! הייתכן שהמתרגם ייחס לו מולדת שאינה שלו – יהודה?!"

הייתי פורץ בצחוק, אילמלא כה חרה לי הדבר! האם יכולתי אני, בעט שלי, לכתוב שיר־הלל לאנגליה?

אבל שלחתי לך פרחים. חמש פעמים. רק את הראשונים הואלת לקבל. ואַת חשבת אותי למשוגע.

עקבתי אחריך. ידעתי בואך וצאתך. בערב, כשהיית בישיבה בחדר־המורים, עמדתי מאחורי החלון, רק כדי לשמוע את קולך. הייתי ממתין שעות מול ביתו של המורה גפני, מאחורי משוכת הטוֹיָה, כדי לראות אותך יוצאת משם. קינאתי בכל נער ונערה שהיית הולכת אתם ברחוב, קולך מתגלגל לפניך כמו נחל על־גבי חלוקים.

גברתי,

אַת אינך יכולה לדעת זאת, אבל אַת הייתי אתי כל השנים האלה, ברגעים האפלים ביותר –

כשנסעתי ברכבת מפאריס, מחוּפּשׂ, לבוש גלימה שחורה של נזירים, לעבור את הגבול אל “האיזור החפשי” –

כשעמדתי בתור, בכיכר דה־טֶרוֹ, לפני האוטל־דה־ויל של ליוֹן, להחליף את פנקסי־המזון המזויפים שהיו בידי –

כשעמדתי, בראש מורכן, לפני אגן־הטבילה של כנסית סן־ז’אן־באטיסט ועניתי אחרי הכוהן –

“Horresce Judaicum perfidium”1

או לפני שבועים, כאשר ברגע של יאוש, כשידעתי כבר שהדרך הגיעה לסופה, שלחתי ידי אל תחתית המזודה שבחדרי, ב“סכולסטיקה”, בליון, להוציא את האקדח הטמון בה כל השנים –

נרתעתי. משכתי ידי.

כמה ימים לפני־כן טיילתי עם האב ברנארדוֹ רוֹדריגֶז – פטרוני, “איש־חסדי”, “ידידי”, מאז בואי הנה לפני 17 שנה – בחורשת־האורן שליד ה“סכולסטיקה”, על הפוּרביֶר.

מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנה. גבוה, משכמו ומעלה גבוה ממני.

היתה שעת בין־ערבּיִם. מפאת החורשה נראתה כל ליון משתרעת למטה, לרגלי ההר, ואד קל היה תלוי מעל לשני הנהרות, מעל למגדלי הכנסיות ולארובות בתי־החרושת הרחוקות.

ברנארדו רודריגז…

היתה זו “שעת־רצון” שלו. נדירה מאוד. הוא, החמור, הקודר, היה במצב־רוח חגיגי כמעט. הִרבּה לדבר. סיפר על שיעור שנתן באותו יום, ועל ויכוח שהיה לו עם כמה מן החניכים. אחר־כך הפליג בשבחו של אחד מהם, זה מקרוב בא, בשם מישל ג’ובראן. “יש בו אצילות”, אמר. “התנועות, הדיבור… מין הרגשת־כבוד־עצמי שקטה ועצורה… כשאני רואה אותו, אני נזכר בפסוק הראשון של אפוס נוצרי מימי־הבינים, ‘הטוהר חייב ליהפך לסגנון’…”

האור דעך. נכנסנו לסוכה שבחורשה והתישבנו על ספסל.

סיפר על תחרויות־הסוסים שחזה בהן בנערותו, בצ’ילה, ארצו, ואיך היה מתפעל ממראה הסוסים האלה, “העדינים והחזקים”, מחלקת עורם המלוטש, מחיטובי ירכיהם, צואריהם, מתנועותיהם האליפטיות הגמישות בקפצם בדהרה מעל לסולמות…

אחר־כך נטל את ידי ואמר:

“יד רפה כל־כך, ואתה הוזה במלחמות…”

דכאון כבד ירד עלי.

בדרך חזרה אל הבית, בחשכה, אמרתי:

“למה התכוונת, ‘הטוהר חייב ליהפך לסגנון’?”

שתק כמה צעדים, אחר־כך אמר:

“התכוונתי לכך, שהזהירות מן המגוחך חשובה לא פחות מאשר הזהירות מן החטא.”

כן, “הזהירות מן המגוחך…” דרך היִסורים הארוכה שלי עם רודריגז!

בימים הבאים התעלם ממני. לא ידעתי למה. ניע־ראש במסדרון, זה הכל.

ערב אחד נכנסתי לחדרו. הוא היה קר כפי שלא היה מעולם.

שאלתי:

“מה רצונך שאעשה?”

דרש ממני שאתכחש. בפומבי.

“אתה רוצה שאלך?” אמרתי.

הוא פרשׂ את ידיו – מבט קר, מנוכר, בעיניו – כאומר: עשה כרצונך, אינני יכול לעזור לך…

פתאום הבהיקה בי הידיעה: הוא רוצה שלא אהיה. שאחדל. שאסתלק מן העולם.

חזרתי לחדרי. שלחתי ידי אל המזוָדה שמתחת למיטתי.

בבוקר נכנסתי אליו ואמרתי שברצוני להתבודד כמה שבועות.

“כן,” אמר. “תוכל להיות ב’שאטו ויניוֹבּל'. אבוא לבקר אותך.”

כך הגעתי הנה. לטירה הזאת, לפני עשרה ימים.


אבל אני מקדים את המאוחר. עלי לחזור 26 שנים לאחור, אל עין־השרון, ולהעתיק לך את המכתבים. אעתיק את מכתבי תחילה. את מכתבי שלושת האחרים, אלה של המורה גפני ושל שני תלמידיך, אצרף בסופם של דפים אלה.

הנה שלי לפניך, לפי סדר כתיבתם:


 

מכתבי קיץ 1931    🔗

[מכתב א']    🔗

י“ט אב, תרצ”א

ג.נ.,

אני כותב לך את המכתב הזה כי אני נותן בך אמון מלא.

זכור לך בודאי שבוקר אחד גילו העוברים־ושבים ברחוב המושבה כתובת זפת לרוחב קיר החזית של צריף־הפועלים: “הסירו את שירת נכר מעליכם!”

הדבר נעשה ביזמתי. עכשיו יכול אני לגלות לך.

אירגנתי אז את “אגודת קנאי הלשון העברית”. ששה נערים.

באחד מערבי־שבת, כשהפועלים הגרים יחד באותו צריף, שמונה בחורים ובחורות – שדגלם הוא הדגל האדום – ערכו את אחת ההילולות הקבועות שלהם ורקדו ריקודים פולניים ורוסיים לקול נגינת מנדולינות – נוּפּץ באבן אחד החלונות.

גם זה היה ביזמתי.

אני עצמי נשארתי בצל. כדי להתכונן להגשמת מטרה נעלה יותר. מתוך החשכה.

ביום א' שעבר הנחתי את היסוד. הקמתי את הפלוגה הראשונה. כינויה – “העטלף”. זהו הגרעין.

בחרתי ארבעה מתוך הששה. את האמיצים. את הנאמנים. את שונאי ההתרפסות, החנופה והבגידה.

כינסתי אותם בערב בבית־האריזה של אבי, בלב הפרדס. ישבנו על־גבי תיבות פרי־הדר, לאור פנס־שדה. היינו רק אנחנו והצללים על קירות הבּיטוֹן.

הסברתי את מטרתנו: שחרור המולדת משלטון הנוגש הזר למען כינון מדינה עברית בארץ־ישראל.

הדרך: אימון צבאי. חישול הפרט מבחינה רוחנית וגופנית. כוננות תמידית. נכונות להקרבה.

הארגון: סודיות מוחלטת. משמעת מוחלטת למפקד.

כל הארבעה היו מוכנים להישבע שבועת־אמונים. נתתי להם ארכה של שלושה ימים להרהר בדבר, מתוך הכרת האחריות הכבדה שבמעשה. אני בוטח בהם.

תכניתי: לימוד תרגילי־סדר, קריאה וכתיבה של מפות, התמצאות בשטח, סמאפור, מורס, כלים קטנים (אקדח) כשלב ראשון.

בשטח הרוחני: כתיבת־הארץ. היסטוריה של עם ישראל. תולדות מלחמות החירות.

ברכתנו תהיה: “דרור לעם!”

ובברכה זו אני מסיים,

בכל הכבוד –

גרשון ריגר


[מכתב ב' ]    🔗

כ“ו אב, תרצ”א

ג.נ.,

אמש התקיימה הפגישה השלישית של “העטלף”, במתבן של ל.

התחלנו בתרגילי־סדר. הקפדתי שכל תנועה תהיה גם מדויקת וגם בעלת הדר. ההופעה החיצונית המושלמת היא אימון לקראת אישיות מושלמת.

אני מקפיד על הארשת ועל המבט. המבט צריך להיות עז, ישר, ומביע כבוד. ב“לימין ישר” – כל העינים ימינה, ללא־חת, עד גמר הפקודה. ב“עמוֹד דום” – כל העינים אל המפקד, דרוכות לציית.

לימדתי את ההצדעה בארבעה טקטים:

  1. הושטת יד ימין קדימה.

  2. כפיפה במרפק, אצבע מתוחה מעל עין ימין.

  3. שהייה במצב זה עשר שניות.

  4. הורדת היד בתנופה אחת מלמעלה למטה.

חזרנו על כך פעמים רבות. אחר־כך התאמנו בהשמעת הברכה “דרור לעם!” בשתי הברות רועמות וקצרות.

הכבוד העצמי, הכבוד למפקד, הכבוד לדגל הלאומי, להמנון הלאומי, ולמטרה הסופית – הם יסוד המוסר הפלוגתי.

הם גם יסוד המוסר האישי.

הרשי לי, גברתי, בהזדמנות זאת להעיר לך:

בשבת שלאחר חג־השבועות יצאת עם כתריסר נערים ונערות אל החורשה, ואני נלויתי אליכם. ישבנו במעגל על הדשא הרך בצל האקליפטוסים. את סיפרת את האגדה על “דוד המלך במערה”, ואחר־כך קראת קטע מתוך המחזה של יעקב כהן על אותו נושא. כשהחלו הבנות לשיר, נשכבת על הדשא והנחת את ראשך על ברכיה של אחת מהן. היית לבושה מכנסים קצרים. ברכיך היו מורמות. עיניך היו עצומות בגלל השמש שפיזזה בין העלים. מולך ישב י.ש. מבטו היה נעוץ בשוקיך החשופות. מבטו חתר אל סודך, כשסומק עז מציף את פניו. אַת לא הסתרת.

הרשיתי לעצמי להעיר לך זאת, כי אַת בעינַי התגלמות הגזע העברי החדש.

הוריתי לגורי הפלוגה לקרוא עד לפעולה הבאה את “הצופה הלומברדי הקטן” ואת “המתופף הקטן מסרדיניה”, מתוך “הלב” של אדמונדו דה־אמיצ’יס, ולכתוב חיבור קצר על הקרבה מתוך אהבת המולדת.

שני הסיפורים קשורים במלחמת העם האיטלקי לחירותו בהשתחררו מעול האוסטרים. בראשון מסוּפּר על נער שטיפס אל ראש עץ לאחר הקרב על סוּלפרינוֹ וסן־מרטינו ב־1859, ובנסותו לגלות את הפרשים האוסטרים כדי להציל פלוגת חיילים מבני־עמו, נפגע בכדור-מוות ונפל. את גופתו עטפו בדגל שלושת־הצבעים וקצין איטלקי הניח את אות־הגבורה שלו על גופו המת. בשני מסוּפּר על נער שרץ בשדה תחת מטר כדורים להעביר ידיעה לחיילים, כדי להציל את הנצורים בבית עתיק בסביבת קוסטוצה, ב-1848. הנער נפגע תוך כדי מרוצתו, אך הציל את הנצורים.

שניהם זכו בתהילת גיבורים. שניהם היו מופת להקרבה למען המולדת.

לפני שהתפזרנו פקדתי על הגורים לצאת בדרכים שונות אל הבריכה שבפרדסו של גלמן ולהניח על דפנותיה חפץ פרטי כלשהו. בזאת רציתי להשיג שני דברים:

א. התאמנות בהליכה חשאית בלילה.

ב. הוכחת יכולת ויתור על רכוש פרטי.

עלי לציין בסיפוק שהפעולה זכתה בהצלחה. כשהגעתי בבוקר השכם לבריכה מצאתי על דפנותיה ארבעה חפצים: אולר, ארנק ובו סכום כסף, חגורה, כובע.

בחרתי לי “שלט מגן” שיהיה מעכשיו הסמל האישי שלי:

מגן־דוד, ובששת המשולשים שלו, שש המלים: עוד – אבנך – ונבנית – בתולת – בת – ציון. במרכז – שמי, שיהיה מעתה – בר־גיורא


[מכתב ג']    🔗

ב' אלול, תרצ"א

ג.נ.,

פּעמַיִם חזרו מכתבי אליך. אינני אומר נואש. יום אחד תפתחי אחד מהם ותביני כי לא דברי חנופה והתרפסות היו בהם ולא השתפכות־נפש רכרוכית. כל מעשי מכוּונים למטרה אחת.

הידעת כי אחד מתארי אלפונסו, מלך ספרד, הוא “מלך ירושלים”? זה עתה גיליתי זאת. אני קורא כל דבר הנוגע לחייו.

לפני שלושה חדשים בערך התחוללה הדרמה שזיעזעה אותי כל־כך:

אלפונסו, שנאלץ על־ידי בני־הבליעל הרפובליקנים לוַתר על כתר המלוכה, חיבק את המלכה ואת בני־משפחתו ויצא את ארמונו במדריד. שומרי־הסף והקצינים קראו: “יחי המלך!” והוא קרא אליהם: “תחי ספרד!” דמעות עמדו בעיני הסובבים אותו, והוא אמר: “היו שלוים ושקטים, אני עוזב את ארצי במצפון טהור…” פניו החוירו והוא לא יכול לסיים את דבריו. שיירה של חמש מכוניות עם כיתה מזוינת חיכתה לו מחוץ לארמון. הוא נכנס לאחת המכוניות והשיירה זזה, נסעה מהר, עד שנעלמה.

ב־4 בבוקר, בעוד העיר ישנה, הגיעה השיירה לקרטגנה. היא פנתה אל הנמל. שתי פלוגות חיילים הסתדרו על הרציף לחלוֹק כבוד למלך. המלך לחץ ידי כל אחד ואחד מהם, ובצעדים מאוששים עלה על סיפון אניית־המלחמה “פרינסיפ אלפונסו”. שני קציני־הימיה הזדקפו, הצדיעו, וקראו: “יחי המלך!” המלך הסיר את כובעו וענה: “תחי ספרד!” רב־החובל לחץ את ידו ואמר: “צר לי, אדוני…” ואלפונסו ענה: “הנני נאמן למסורת עמי”. אלפונסו הובל אל תאו. העוגן הורם. הצפירה צפרה. אט־אט יצאה האניה מנמל קרטגנה, הפליגה אל הים הפתוח, עד שנעמה מן האופק.

בזה תם המחזה. תמה המלוכה בספרד. על הארץ העתיקה ורבת־ההוד הזאת השתלטו הנמושות, החגבים, האספסוף שלא ידע מהי אצילות ומהו כבוד.

בעיני־רוחי אני רואה את מלך ירושלים האמיתי, נצר לבית דוד, נכנס בשער חומת ציון, עולה אל הר־הבית, מוריד את אות חצי־הסהר המשוקץ ומניף עליו את דגל שבעת הכוכבים!

לא ירחק היום ההוא!

בר־גיורא


[מכתב ד']    🔗

י“א אלול, תרצ”א

ג.נ.,

אַת מכירה את החשמלאי שמואל אברמזון, “הפרא” בעל העינים הרושפות, החי כזאב בודד בירכתי החורשה. הוא היה איש בית"ר באסטוניה, לפני עלותו ארצה, והוא הנו הציוני האמיתי היחיד במושבה. הכל בזים לו על אורח־חייו, על מראהו, על שׂערוֹ המגודל, על שיריו, על דעותיו, אך הוא לא ידע רתע. הוא לוחם ללא חת.

השקפותי הפוליטיות ידועות במושבה. אינני מסתיר אותן.

בשבת שעברה קרא לי לבוא אליו לצריפו.

סיפר לי על בגידת המנהיגים, לאחר פרסום “אִגרת מקדונלד”, המאשרת את גזירות העליה של פאספילד. “פלאביוּסים”, קרא להם.

סיפר לי דברים שאירעו בקונגרס הציוני האחרון בבאזל, כשצירי הצה"ר קרעו את כרטיסי־הציר שלהם לעין כל ועזבו את האולם, לאות מחאה על סירובה של ההסתדרות הציונית להגדיר את מטרתה הסופית – הקמת מדינת יהודים.

ההסתדרות שתיאודור הרצל היה מיסדה!

אחר־כך סיפר לי על הודעת זאב ז’בוטינסקי כי הוא עוזב את מנהיגוּת התנועה לתקופה של ששה חדשים, וגילה לי כי סיבת הדבר היא השתלטות יסודות פשרניים על מוסדותיה.

אברמזון ראה זאת כאסון לתנועה.

אמר שרק הנוער יוכל להציל את התנועה מהידרדרות.

שאל אם אהיה מוכן לעזור לו ביסוּד גרעין של בית“ר במושבה. בית”ר, אמר, תעמוד הכן לפקודת המנהיג ותתיצב לימינו כנגד כל הסנבלטים.

לא סיפרתי לו על “העטלף”.

אמרתי כי בית"ר היא לא הדרך. הדרך היא – ארגון צבאי חשאי, בלתי־תלוי בשום מפלגה, בשום הנהגה פוליטית, ארגון שיטול לידיו את השלטון בכוח, תחילה בישוב העברי, ואחר־כך בארץ כולה.

מי יקים ארגון כזה? שאל.

כל המאמין בו בלב שלם ומוכן למסור את חייו למענו, עניתי.

תמצא כאן אנשים כאלה? שאל.

בכל מקום שבו שורר דיכוי של שלטון זר, מתלקחת גם אש של מרד, אמרתי.

נפרדנו ללא טינה. נפרדנו בלחיצת־יד אמיצה.

בפגישת “העטלף”, שהתקיימה אמש תחת כיפת השמים, קראתי את נאומו של אלעזר בן־יאיר במצדה. כשסיימתי, קראנו יחד, בקול חרישי, אך מלא עזוז:

“על־כן נמות ולא נחיה חיי עבדוּת!”

דרור לעם –

בר־גיורא


[מכתב ה']    🔗

ט“ו אלול, תרצ”א

ג.נ.,

אני מעביר לך בזה דין־וחשבון על פעולה מס' 3 של “העטלף”.

המטרה: השתלטות על מבואות הכפר הערבי ח’רבת ג’לול, משעה 2100 עד שעה 2330.

תכלית הפעולה: תרגיל לקראת אפשרות של התפרצות מאורעות־דמים בארץ.

דרך הפעולה: התגנבות חשאית לשטח האויב ותפיסת 4 עמדות החולשות על 4 הדרכים המובילות אל הכפר. פיקוח על התנועה ממנו ואליו ורישומה. נסיגה לשטחנו. התפזרות.

ציוד אישי: נַבּוּט, אולר, שעון־יד זרחני, פנקס ועפרון.

הוראות מיוחדות: במקרה של התגלות, נסיגה למקום מסתור ומשם בחזרה למושבה. במקרה של היתקלוּת, שימוש בנבוט ובאולר.

תיאור הפעולה:

א. התכנסות: ב־2005 בדיוק נמצאו המפקד בר־גיורא וכל הגורים בבסיס היציאה, ליד עץ התאנה שבקצה הצפוני של מקשאת האבטיחים של האחים וייזר.

ב. התפרשות: בהפרשים של 5 דקות יצאו ארבעת הגורים לארבעה כּיווּנים. גור 1 לעבר הדרך המזרחית המוליכה לכפר־סבא; גור 2 עקף את פרדסי מנישביץ כדי להגיע לגבעה שמצפון לכפר; גור 3 לעבר משוכת־הצבר העוברת ממערב לכפר; גור 4 לעבר החורבה שעל דרך־העפר בין עין־השרון וח’רבת ג’לול.

ג. איסוף: בשעה 24.15 היו כל הגורים בחזרה בבסיס.

התוצאות:

איש מן הגורים לא התגלה. תחילה, במשך שעה ארוכה ובהפסקות קצרות, נשמעו נביחות כלבים מן הכפר, אך אלה השתתקו עד 2050. ב־2115 הבחין גור מס' 3 בערבי רוכב על חמור מתקרב לעברו על הדרך החולית. הוא הסתתר מאחורי שיחי הצבר והערבי חלף על פניו ולא הרגיש בו. מ־2207 עד 2218 נשמעה יללת תנים מעברים שונים. גור מס' 1 וגור מס' 2 הבחינו בשני תנים רצים זה בצד זה בכרמים שממזרח וממזרח־צפון לכפר, מתקרבים לגוש הבתים שעל הגבעה ואחר כך נסוגים מפני נביחות הכלבים.

ב־2253 נשמעו יבבות מלב הכפר, שנתברר כי היו בכי ילד. פרט לנעירת חמורים, רעש אופני עגלה והתפרצות נוספת של יללות תנים ב־2305, לא אירע דבר. הנסיגה אל הבסיס בוצעה ללא תקלות.

הפעולה נשלמה.

דרור לעם!

בר־גיורא


[מכתב ו']    🔗

י“ח אלול, תרצ”א

ג.נ.,

בפרדסי כרכור נפצע יהודי ביריה מן המארב.

נערה יהודיה נחטפה על־ידי ערבי בדרכה מרחובות לגני־הדר, נגררה אל כרמי רמלה ונאנסה באכזריות.

את רוצחי יג’ור טרם תפסו.

המופתי מכין טבח חדש.

והכובש הזר נעל את שערי הארץ.

38 עולים ממוצול, בהם 11 ילדים, נתפסו בראש־פינה, הוחזרו לגשר בנות־יעקב וגורשו.

את יהודה אברהם כהן מסַלוֹניקי החליטו לגרש מן הארץ כי לא היתה דרכּיה בידו. יהודה אברהם כהן הצית את עצמו ועלה השמימה.

יהודה אברהם הקדוש.

הלאומי האמיתי, שאהבת המולדת יוקדת בלבו, פונה היום אל החרב, האקדח והפצצה!

הלאומי האמיתי ישליך את חייו מנגד למען החירות!

זכרי את יהודית, שכרתה את ראשו של הולופרנס והסירה את המצור מעל בתוליה!

זכרי את ז’אן ד’ארק, שיצאה בראש החיל להסיר את המצור מעל קוֹמפּיֶן ועלתה על המוקד ברואן!

זכרי את שארלוט קוֹרדה, שפצעה את העריץ מארא פצעי־מוות ועלתה על הגרדום!

זכרי את שרה אהרונסון, שעונתה בידי התורכים ושמה קץ לחייה ביריה!

גם בך יוקדת אש החירות!

דרור לעם!

בר־גיורא


[מכתב ז']    🔗

כ“ה אלול, תרצ”א

גברת מאוד נכבדה,

זהו מכתבי האחרון אליך. שבעה כתבתי לפניו ואת כולם, מלבד הראשון, החזרת. גם את זה לא תפתחי בודאי.

עוד יבוא יום ושמעי יגיע אליך.

גאריבלדי כבש את פאלרמו עם אלף איש בלבד.

מוצטפה כמאל אתאתורק לחם נגד היוָנים באנאטוליה ונגד השולטן גם יחד, עם צבא של חמש מאות איש.

הקראת פעם את יומנו של דוד הראובני? הקראת על פגישתו ברומא עם האפיפיור קלמנס השביעי?

400 שנה עברו מאז.

אני מתעב את הבינוניות, את נמיכות הרוח והגוף, את פשיטת־היד ואת הרכנת־הראש. אני מתעב את השתפכויות־הנפש ואת הרגשנות הרכרוכית.

גם אדם יחיד יכול לשנות את פני ההיסטוריה.

כשאני רואה את ירושלים, אני רואה אותך, שבויה במגדל המצודה החשמונאית הכבושה, קלגסים זרים צרים עליך.

אם יפלח כדור את חזי, דעי כי לגאול אותך משביך לחמתי.

בר־גיורא


 

יום ג', 2 ביולי 26 שנים עברו.    🔗

לפני ארבעה ימים, כשהייתי בליון, עליתי אל ה“סכולסטיקה”. היה כבר ערב. עמדתי לפני שער הבית, אותו שער שלפניו עמדתי בפעם הראשונה לפני 17 שנה, ולבי כבד. ידעתי: הכל יכול לקרות עכשיו, ושום דבר לא יהיה כפי שהיה. אני נפרד, כן, אני נפרד. אחרי הפגישה האחרונה עם ברנארדו רודריגז, שום דבר לא יכול להיות עוד כפי שהיה. החוט ניתק. לעולם. דמעות של זעם חנקו אותי. עמדתי לפני השער ולא נכנסתי.

עכשיו אני כאן, בטירה הזאת, “טירת הכרם”. מסביב הכרמים, עמוסי פרי, ענבי־היין של צרפת. חום מעיק. אתמול הגיע ל־40 מעלות. למטה הכפר, ללא תנועה. מגדל־הפעמונים של הכנסיה ובתי־האבן הישנים, הצפופים, אדומי־הגגות. זמזום דבורים חדגוֹני הוא הקול היחיד המנסר במרחב, מאיים. מאחוֹרַי, במזרח, יער עבות, צופן שריפות.

לבי מנבא רע. – – –

26 שנים עברו. “העטלף” התפרק, שבוע ימים לפני מכתבי האחרון אליך.

הלילה ההוא, ליל ירח מלא, עומד לעיני לעתים קרובות.

נאספנו בחורשה, באותה כיכר בה היינו יושבים אתך לפעמים, בשבתות. האקליפטוסים הגבוהים עמדו משמר סביבנו. לאחר תרגילי־הסדר פקדתי על אחד הנערים, יעקב רייכנשטיין, ללכת אל בית־הספר, לחדור אל חדר־המורים דרך החלון, להוציא משם את יומן הכיתה של המורה גפני, ולהביאו אלינו. היה זה “תרגיל של הוכחת אומץ”.

הוא סירב. נער צנום היה, שחרחר, גבוה, זריז. אמר ש“אין זה נוגע למטרות הקבוצה”. שלוש פעמים פקדתי עליו ושלוש פעמים סירב. ידעתי שאם איכנע לסירובו, תתערער סמכותי, תתערער המשמעת. החלטתי להענישו על אי־ציות לפקודה.

פקדתי על שני נערים לכפות אותו אל אחד העצים, בחבלים שהיו עמנו, כששתי זרועותיו מתוחות על הענפים. הוא קיבל עליו את הדין, לא התנגד.

ישבנו על הדשא והמשכנו בפעולה. סיפרתי על מלחמת הקנאים ועל בגידתו של יוסף בן־מתתיהו ביודפת.

כל אותה השעה עמד הוא כפוּת אל העץ ולא הוציא הגה מפיו. כשהעפתי מבטי אליו ראיתי דמעות בוערות בעיניו ושפתיו קפוצות, מתאפקות מלבכות. הקשחתי לבי. אמרתי: עלי להיות נחוש. עליו להתחסן. מבחנים קשים מזה נכונו לו. לכולנו.

רק בתום הפעולה הותר מאסוריו.

ללא אמור דבר, הלך לפנינו, הלוך והתרחק מאתנו, בדרך העולה למושבה. נדמה היה לי ששמעתי יבבה חנוקה.

למחרת נודע לנו שבבואו הביתה סיפר לאביו שהולקה. השמועה נפוצה במושבה כולה. ענין “העטלף” נתגלה.

הייתי מוחרם. הייתי “טמא”. “המטתי חרפה” על המושבה. הדחתי נערים תמימים מדרך־הישר.

רק בזכות השתדלויות של אבי, לא העבירו אותי מן המשרה. היו איזה התיעצויות חשאיות בועד, והוחלט שעודני “נער”, על־כן ראוי אני למחילה.

אנשים נכנסו למשרד־הדואר, קנו בולים, מסרו מכתבים, ונידו אותי במבטיהם. שנאו.

השנאה רק חישלה אותי. ניגדה בי שנאה כנגד שנאה.

ערב אחד, כשעמדתי ליד הקיוסק ושתיתי גזוז, ניגש אלי שמואל אברמזון, הטה אותי הצדה ולחש לי: “כוונותיך טובות, אבל לא כך פועלים. פעלת בדרך ילדותית”.

אחר־כך, בצריפו, נתן לי חוברת על תנועת־השחרור האירית. ושוב דיבר על בית"ר: על ההכרח להשתייך להסתדרות ארצית בעלת שלטון מרכזי עליון, מפקדה ראשית, נציבים, קצינים, שלישים, שיש בה משמעת־ברזל להנהגה; הסתדרות שחבריה הם “חיילים שחמטיים”. הציוּת הוא כבוד, אמר. הדברת הרצון הפרטי משמעת הרצון הלאומי, היא תכלית הכיסופים, אמר. בהתלהבות השמיע באזני את השורות:

"ביום שרות אני כמוט נחושת,

כגוש ברזל בידי נפח ושמו – ציון.

חרשני כרצונך – מגל, גלגל־חרושת,

או – חרב ופגיון!"

המלים העבירו בי צמרמורת. יצאתי נרגש מצריפו, וכל הדרך, בעברי בחורשה החשוכה, בצעדי ברחוב־החול הריק, חשבתי: דבר ראשון שעלי לעשותו הוא לקנות לי אקדח.

הייתי בן 16, אך משנתים לפני־כן לא הרפתה ממני המחשבה על אקדח. פעמים אין־ספוֹר היה מבהיק לעיני בלילה, בשכבי במיטתי, ברק המתכת המלוטשת. פעמים אין־ספוֹר היתה ידי כמהה להחזיק בברזל.

עוד מאותו יום, בחודש אב תרפ"ט, כשלפנות־ערב הזעיקו את כולנו לבנין בית־הספר, שלא נשלם עדיין, והודיעו לנו כי הכפר הערבי עומד להתנפל על המושבה בלילה, והעלו אותנו, את הנשים ואת הילדים, על שני אוטומובילים, והסיעו אותנו אל המושב הסמוך. שם הכניסו אותנו לשתי רפתות מלאות קש יבש. שקענו בתוך ערימות הקש –

הרפתות היו מקלט בטוח! הן היו “מבוצרות”, בנויות בּיטוֹן! ובמושב היו כמה רובים, ברשיון…

במושבה נשארו הגברים, להגן עליה בידיות הטוריות…

את הלילה ההוא לא אשכח. היינו מוטלים על הקש, ובחצר הטילו הפרות את פרשן ואת מימיהן, ושתי נשים חגורות סינרים חילקו לחם בריבה ותה, ובחוץ, מסביב לרפתות, התהלכו שני חברי מושב עם רובים על כתפיהם.

יצאתי החוצה. היה ליל־ירח, ירח מלא. עמדתי ליד פתח הרפת והסתכלתי לעבר הגבעה של ח’רבת ג’לול. ציבור של חושות, חומר־וקש, מוקפות משׂוכות צבר. בכל פעם שהיה השומר מגיע אלי בסיבובו היה גוער בי שאיכנס, שאשכב לישון. סירבתי. לחשתי לעצמי: בושה, בושה. בשתים או בשלוש לפנות־בוקר, כשהשמים החוירו מעט, נשמעה יריה מרחוק. השומרים נעצרו, שאלו דבר־מה זה את זה. הסתכלו לעבר הכפר. לא דרכו את נשקם.

חלמתי על אקדח. פרטי. שלי.

הייתי בן 14. רק לאחר שלוש שנים וחצי השגתי אותו.


ירושלים.

אספר לך על ירושלים.

בסוף אותו קיץ, כחָדשיִם לאחר שנסעת, החלטתי לנסוע לירושלים, כדי לראותך. לדפוק על דלתך ולשאול אותך רק שאלה אחת: מדוע החזרת לי את המכתבים.

הגעתי לשם אחר־הצהרים. חשבתי ללכת אל ביתך בערב, ללון אצל קרובת־משפחה של אמי, ולחזור למושבה למחרת.

אמרתי כבר: אין מקריות בחיי. כל מה שמתארע בי, כאילו נגזר מראש.

הלכתי מן התחנה לעבר שער יפו. פתאום נעצרתי למראה תבליט אריה בעל־כנפים בראש בנין־משרדים, שהיה מופז באור השקיעה. היה זה כמו גילוי, כמו הארה מגבוה:

אריה רומאי בשמי ירושלים.

ובאותו רגע, ממש באותו רגע, הגיע לאזני קול שירת המונים. וכשהפניתי את ראשי לעבר רחוב ממילא ראיתי תהלוכה מתקרבת: שורות־שורות ישרות, של מאות לובשי חולצות חומות, צועדים בקצב, בראשם הדגל הכחול־לבן, והם שרים בקול אחד המהדהד בחלל העיר: “מגוב רקבון ועפר, בדם וביזע, יקום נו גזע, גאון ונדיב ואכזר…”

גאון, ונדיב, ואכזר…

הייתי רתוק בצמרמורות למקומי והחשמל זורם מגופי אל אבני המדרכה.

שוטרים־פרשים ליווּ את התהלוכה, ומשני צדיה זרם אתה קהל רב, חלקו קורא קריאות־עידוד וחלקו שופך בוז.

פתאום, בלי דעת איך קרה הדבר, הכל התרסק, כאילו פצצה נפלה בתוך המחנה: מנוסה מבוהלת, צעקות, הרוכבים משתוללים בתוך השורות שנתפרדו, אלות ניחתות על ראשים, מכונית צופרת בילל, ארבעה או חמישה מוטחים לתוכה, מישהו רץ עם הדגל אל סימטה וקבוצה גדולה אחריו –

מישהו צעק: בוגדים!

מישהו צעק: פאשיסטים!

קטטה נפלה. שוטרים פיזרו באלות. הכל נדם.

פניתי ללכת משם אל בית קרובתי.

ואז –

אז קרה הדבר שהכה אותי בתדהמה:

ראיתי אותך לנגדי.

לא היית לבדך. הלכת לצדו של כומר, לבוש גלימה שחורה. היית שקועה בשיחה אתו. דיברת בעֵרנוּת, באותה שִׁפעה של חום, כפי שהיית מדברת עם נער או נערה במושבה.

עברת על פני ולא ראית אותי.

הייתי המום. הפניתי את ראשי אחריכם. הכומר היה יוָני, או רוסי, על־פי הכובע הגבוה שלראשו. הסתכלתי אחריכם עד שנעלמתם בסימטה הפונה למגרש הרוסים.

היית לבושה חולצה לבנה וחצאית תכולה, פעמונית, הדוקה היטב בחגורת־עור למתניך. נעלת סנדלים קלים. פניך היו משולהבים.

זה היה כהזיה: אַת. כומר לבוש־שחורים. בזהב בין־הערבּיִם ברחוב הבירה. לאחר הפגנה שפרצה כמו אש וכבתה כמו אש, ובין להבותיה פרשים על סוסים לבנים.

אל ביתך לא הלכתי בערב. עברה מחשבה בראשי שאַת עושה בשליחות־סתר: נפגשת עם כמרים כדי להשיג ידיעות על האויב. דמיוני רקם עלילות גדולות סביבך.

כשחזרתי למושבה, היה המראה חוזר ומופיע לעיני, בשעות היום ושעות הלילה:

האריה הרוֹמי, החולצות החומות, הפרשים, אַת בתכלת ולבן, הכומר בשחורים.


 

יום ד', 3 ביולי    🔗

הטירה הזאת, שבה אני נמצא עתה, “שאטו ויניובל”, היתה ארמונו של הרוזן לה־רושפוקו. הוא הוריש אותה לחברה הישועית בצוָאתוֹ, ומאז מותו, בשנת 1915, היא משמשת להם כ“מעוֹן התבודדות”.

אני נמצא כאן לבדי עתה, וכשאני יוצא מחדרי אל המסדרון הרחב, בעל רצפת־השיש, אני עובר בשדרה ארוכה של תמונות־שמן גדולות, כמחצית קומת הקיר כל אחת מהן, של בני־משפחתו של בעל הטירה, מדורות רבים: רוזנים, דוכסים, שועים, אנשי־צבא, אנשי־כּמוּרה. חוגרי־חרב, לבושי גלימות־אצולה, ענודי רבידים. הדוכס פרנסואה ה־5, רכוב על סוס, בקרב נגד ההוגנוטים בפּוּאַטוּ. הנסיך דה־מארסילאק, במגפים גבוהים, כובע רחב־תיתורה בידו האחת, וידו השניה אוחזת ברצועת כלב. לואי־פרנסואה ארמאן, במכנסי־ארגמן, בחולצה מנומרת בכוכבי־זהב, אוחז מגילה בידו. הדוכס ד’אנוויל, בחגורת־כתף אדומה, בפוזמקאות ירוקים, קרני־צבי תלויות על הקיר שמאחוריו, כפפה בידו.

אחת מבנות־המשפחה, הדוכסית דה־דוֹדוֹביל, נזירה, מיסדת “חברת נצרת”, בראשית המאה ה־19. בשביס לבן, בצוארון־מלמלה גבוה.

מתחת לתמונתו של בעל־הטירה, בעל הזקן הלבן, המחודד, והמבט התקיף, רשום בכתב מסולסל פסוק של לה־רושפוקו אחר, הוגה־הדעות: “לעולם אין אדם בר־מזל או חסר־מזל כפי שהוא מדמה בנפשו”.

אני עובר בשדרה זו כמה פעמים ביום ושני טורי האצילים הצרפתים מסתכלים עלי מגבוה. כתפי אינן משתוחחות. אני מגניב עיני אליהם ביראת־כבוד, אך בידיעה.

באמצע המסדרון, על בסיס של שיש, מתחת לכיפה שמלאכים מוזהבים מרחפים בה – שריון־ קשקשים, קסדה שחורה, שתי חרבות צלובות, כידון, סיִף, אזיקים.

בקומה הראשונה, באחד החדרים, ספריה צבאית: כרכים גדולים, אדומי־כריכה, על תולדות המלחמות, מאז שרל הגדול ועד מלחמת צרפת־גרמניה ב־1870. מפות, תרשימים, תמונות. גלובוס ענקי. לעתים אני נכנס לשם ושוקע בקריאה. יום אחד גיליתי שנפוליאון ה־3 נכנס למלחמת קרים, בברית עם האנגלים נגד הרוסים, בשל סכסוך עם האימפריה העותמנית – המוסלמית – על המקומות הקדושים בירושלים…

ב־10 בספטמבר, 1942, הגעתי הנה באישון לילה, יחד עם מרטן, איש הרזיסטאנס, ואתנו 15 ילדים יהודים מליוֹן. אני בגלימה שחורה, הוא בסרבלי־עבודה כחולים. נשאנו נרות בידינו. צללים שוטטו על תמונות האצילים הגאים. בחיקה הקר של מלכות שתפארתה עברה, הסתרנו את אלה שעתידים להקים מלכות אחרת.

למטה, בכפר, נבחו הכלבים, אז, כמו בלילה זה.


בסופם של דפים אלה תמצאי את שני מכתביה של תלמידתך אביבה סירקין, שבאחד מהם היא מספרת, בחמלה כה רבה, על “העוול” שנעשה לאותו רוכל ערבי מח’רבת ג’לול, מחמוד, כשהפכו לו את שני הפחים המלאים ביצים.

היום, כשאני בן 42, ואַת באמצע חייך, רשאי אני לספר לך זכרון־ילדות שלא סיפרתיו לאיש כל השנים:

היה זה כמה חדשים לאחר בואנו לעין־השרון, ואני אז ילד בן 11 או 12.

היה בוקר־קיץ חם. מן החול פרחו יבחושים זעירים, עופפו בין הרגלים, חדרו לאזנים. הייתי לבדי בחצר. אבי השקה את הפרדס, הרחק בעַמקוֹ. מחמוד הגיע עם חמורו הגדול, הלבן, ועל המרדעת שני פחים עם ביצים טמונות בתבן. שאל אם נחוצות לנו ביצים ואני עניתי שאבי איננו, יחזור רק בצהרים. קשר את החמור לכלונס הגדר ושאל אם יוכל לקבל מעט מים לשתיה. נכנסתי אל הבית והוצאתי אליו כד מים. הוא נשאוֹ למעלה, הטהו, והמים זרמו בקשת מזרבובית הכד אל פיו. מחה את פיו, חייך אלי, והוציא מתוך החרוט שבאבנטו הרחב סוכרית־גולה צבעונית והושיטה לי. “קח, קח”, חייך בראותו שאני מהסס. היו לו פנים רחבות, בהירות ועגולות, מוקפות כַּפיה, ולבוש היה שמלת־פסים חגורת־איזור על גופו השמן. בקחתי את הסוכריה, שאל אם רוצה אני לראות “צפור יפה”. וקרא לי לבוא אתו אל מאחורי הבית. פחד סתום מילא אותי, אך לא העזתי לסרב. בצל עץ הלימון הפשיל את שמלתו והראה לי את זכרוּתוֹ הזקורה. לנגד עיני החל לאונן. הייתי נדהם, נרעש, אך לא העזתי לברוח. הוא נטל את ידי, חיוך מעונג על פניו, והעבירה על אברו, כשהוא לוחש לי שלא אפחד. פתאום נתלחלחה כף־ידי, נאלחה כולה. רציתי לבכות. הוא צחק והביאני אל הברז. משך ידי אל המים ורחצה.

אחר־כך התיר את חמורו, רכב עליו, והסתלק.

נכנסתי אל הבית והקאתי.

לא סיפרתי דבר לאבי.

בלילות הייתי מתעורר מתוך הרגשת פחד סתום, תמהון. מראה פניו המחייכות, חיוך מתוק וזומם כאחד, לא סר מנגד עיני. הייתי רואה עצמי מכתת רגלי בחול לעבר הכפר הערבי, נופל בין קוצי־הצבר, חמור מעלי.


אלפונסו דוֹנאטֵלי.

ידידי, ידידי הראשון.

במושבה לא יכולתי להישאר עוד, לאחר מה שאירע עם “העטלף”.

בתחילת שנת־הלימודים נרשמתי ל“בית־ספר ערב למסחר ולמשפטים” בתל־אביב, למחלקה הששית.

יום־יום הייתי נוסע העירה. בבוקר הייתי עובד במשרד־הדואר שבמושבה, בערב לומד בבית־הספר. לא היו אוטומובילים אחר השעה 7, ולנתי בבית אחד התלמידים, תמורת תשלום. בשש בבוקר הייתי משכים לקום, כדי להגיע לפתיחת המשרד בשמונה. את אבי כמעט לא ראיתי.

את הנסיעות הארוכות, הלוך ושוב, יום־יום, הייתי מנצל לקריאה. עשרות ספרים בלעתי בשבתי על ספסל־האוטובוס. עברית, אנגלית, צרפתית. היסטוריה, מסעות, ביוגרפיות של מדינאים, מצביאים, לוחמי־חירות. שלושה ספרים על נפוליאון קראתי, שנים על ביסמארק, את כל יומני הרצל, את ספרו של טרֶבֶליאן על “גאריבלדי והאלף”.

ובאותו זמן הכרתי את אלפונסו דונאטלי.

בחרתי באיטלקית כשפה זרה שניה. הוא היה המורה. נשלח מטעם ממשלת איטליה, והורה את השפה בשלוש גימנסיות בעיר. הייתי תלמידו הטוב ביותר. לאחר חָדשיִם כבר יכולתי לקרוא ולדבר איטלקית.

מופת של אהבת־מולדת! כשהיה מספר בכיתה על עירו, פֶּרוּג’ה – וידו מלווה את דיבורו כאילו מנגנת על נבל את סיפוריו – כשהיה מספר על הכיכרות, הארמונות, על האַפֶּנינים של אוּמבּריה, על עמק הטיבר ועמק טראסימנו, על הכפרים והעיירות שבהרים מסביב, על אסיזי, ספוֹלֶטו, צ’יטה דה־קאסטלו, יצירות האמנות שבפאלאצו די־פריוֹרי – היה מהלך קסם על תלמידיו. כשהיה מדקלם בעל־פה בתים מפטרארקה, קטעים מתוך “הנסיך” של מאקיאבלי, פסוקים מן “הקומדיה האלוהית” של דאנטה –

Vedi la bestia per cui io mi voisi

Aiutami da lei, farmoso saggio,

Ch’ella mi tremmar le vene e I polsi2

– בעינים מבריקות, בפנים לוהטות, בנועם־לשון – היה חדר־הכיתה מתמלא צלילי מוסיקה, שירת צפרים. כן, אהבת־המולדת!

“פאשיסט”, תאמרי… – אותו כינוי־גנאי, שבאותם הימים די היה בו לחרוץ דינו של אדם לאותו מדור שבו שוכנים כל אויבי הצדק, השויון, האחוָה…

לא, הוא לא התבייש בכך. “אני, כידוע לכם… פאשיסט ארור”, היה מצהיר לפני הכיתה, באותו הוּמוֹר, שפרק מיד את נשקם של חניכי תנועות־הנוער האדומות. “אבל גם אתם, בלי שאתם יודעים על כך… האם אינכם פאשיסטים כמונו? אתם יִבּשתם את ביצות העמק, כשם שאנחנו יִבשנוּ את ביצות פונטינה, אתם סוללים כבישים, כשם שאנחנו סללנו את האוטוסטראדה, אתם מקימים תחנות־חשמל, כשם שאנחנו חישמלנו את איטליה, אתם אומרים המולדת מעל לכל, וגם אנחנו אומרים כך…” ואחר־כך בלחש: “אתם לא אוהבים את הערבים, וגם אנחנו לא…” – וכל הכיתה היתה פורצת בצחוק.

גבר יפה היה. גבוה, רחב־כתפים, לבוש בהידור ספורטיבי. שפם מכסיף היה לו, ורעמת-שׂער סרוקה לאחור למשעי, וצדעיו מאפירים. מין הבל, כהבל שלאחר-רחצה, היה אופף את פניו האדמוניים.

פעם רשם בגיר על הלוח את אִמרתו של וסוליני:

“credere, obidere, combatere”3

אחר־כך הפך פניו אל הכיתה, הסתכל בה בחיוך ליצני, ואמר: “כן, מוסוליני. זה נורא, לא?.. אבל אתם אינכם חייבים להאמין לי, וכמובן אינכם חייבים לציית לי… להילחם? כן! להשתחרר! ליברארה! ליברארה!” ובלחש קונספירטיבי, כשהוא כופף עצמו כלפי הכיתה: “אין כאן סוכן בריטי, אני מקווה…” וצוחק עם כולם.

פעם, לאחר שהראיתי לו נסיון – נסיון כושל, כמובן – לתרגם שתי טרצינות מתוך “הקומדיה האלוהית” – הזמין אותי לביתו.

מאז הייתי פוקד אותו לעתים קרובות, בערבים, לאחר השיעורים.

כבן 50 היה אז, ורוָק. רוָק “נצחי”. “המפלגה לא אוהבת אותי”, היה מתבדח, “מפני שאינני מקיים את המצוה הלאומית של פריה־ורביה. לכן אני משלם גם ‘מס־רוָקים’ גבוה… אבל אינני אוהב תינוקות. אילו אפשר היה להוליד ילדים בני שמונה־תשע… התינוקות צורחים, וכשהם צורחים – אני משתגע!..”

הערבים האלה היו לי מקור חום, נחמה, עידוד.

דירתו – בבית תל־אביבי מן האמידים, הישנים – היתה פיסת־ארץ של איטליה: ארבעה כסאות נאפוליטניים, מרופדים בּרוֹקארד ירוק, מזנון עץ־אגוז מחוטב, משובץ שן, אגרטלים של זכוכית ונציאנית, שטיחים מזרחיים, תמונות־נוף של אומבריה, נברשת מוזהבת תלויה בתקרה –

מן המזנון היה מוציא קנקן ליקר משובח, מוזג לגביעים גבוהים של בדולח, משיק גביע בגביע, וכשהוא פוסע בחדר, נעצר, ידו מציירת את דיבורו בקשתות רחבות, היה מספר לי על מולדתו, על המשטר החדש, על האידיאל הלאומי החדש של שכלול האדם.

פעם הסביר לי את אִמרתוֹ של מוסוליני, ש“המלחמה היא לגבר כמו האמהוּת לאשה”.

“מתי נפתחות כל תכונותיו של גבר, כמו עלי־הכותרת של שושן גדול?” אמר. “בשדה־הקרב! הנאמנות, האומץ, הרעוּת, הסולידריות, עוז ההחלטה, הנכונות להקרבה, השאיפה לנצחון!.. גבריאלה ד’אנוּנציוֹ – משורר מצוין, סופר מוכשר, שחקן מלידה ומבטן – מתי זרחו כל המידות הנעלות שלו כמו פרח נהדר לאור השמש? – כשקרא אל הדגל, ב־1919, את אנשי החולצות השחורות שלו, אירגנם כלגיון צבאי, עמד בראשם, וכבש בהסתערות את פיוּמה! רק אז, כשהיה ה’דוּצ’ה' של העיר, – ‘דוצ’ה’ עוד לפני מוסוליני, מיסד של ‘מדינה קורפורטיבית’ עוד לפניו! – התגלה בכל סגולות הגבר האצילי, האבירי, שבו: מדינאי מזהיר, מנהיג, נואם מבריק, מנצח על טקסים, תהלוכות, מצעדים, חגיגות המוניות – אהוב העם! ונפוליאון?.. גם אתם, דרוש לכם מנהיג שילהיב את דמיונו של העם, שיהיה נערץ עליו כמופת של אומץ, אצילות ויופי – כדי שתחדשו את תפארת יהודה הקדומה!”

ערב אחד, כששאלתי אותו על ההאשמות הנפוצות בדבר האנטישמיות של המשטר הפאשיסטי, קרא:

“איזו שטות! מעולם לא היו היהודים מכובדים באיטליה כמו היום! המדינה הפאשיסטית היא שהעניקה להם מעמד שמעולם לא היה להם בארצנו קודם־לכן: כדת בעלת זכויות! היום הם תופסים עמדות חשובות בכל קומות המדינה: במפלגה, באדמיניסטרציה, בקורפורציות, אפילו בחצר המלוכה! שאל כל יהודי באיטליה אם הוא מקופח באיזו צורה שהיא, ויגיד לך: עלילה! האם לא קראת על פגישת הרב הראשי של קהילת רומא, סארידוטי, עם הדוצ’ה?”

מעין אד אפף את פניו, אד שהעטה צעיף דק על עיניו החומות המבריקות. ישבתי על הספה העתיקה, המרופדת קטיפה אדומה, והוא עמד נכחי ואמר בקול חם־כבוש:

“האשמות… מאשימים אותנו שאנו ‘מדכאים את חופש הביטוי’… מאז הרנסאנס – זכוֹר זאת! – מאז הרנסאנס לא פרחה התרבות האיטלקית כמו היום! כל סופר, כל משורר, חפשי לכתוב ככל העולה על רוחו, אם רק אינו מסית למרד… הנה, בֶּנדֶטוֹ קרוֹצֵ’ה… בנדטו קרוֹצֵ’ה הוא ליברל, פאציפיסט, אינטרנציונליסט, אנטי־פאשיסט… האם נפלה שערה אחת משערות ראשו ארצה? הוא כותב, ספריו יוצאים, נמכרים, המדינה אפילו תומכת בו בקִצבה, כיאה לאחד מבחירי בניה!.. איטליה אינה חוששת, לא מן הליברלים, לא מן הדמוקרטים ולא מן האימפריות ששמשן שוקעת… בעוד עשר שנים – ואתה תזכה לראות זאת! – ינצח הפאשיזם בכל אירופה, ורומא תהיה בירת העולם, כמו בימי הקיסרות!”

אחר־כך התישב לידי, על הספה, טפח על ברכי, ואמר, כשעל פניו חיוך מקסים, אותו חיוך שתמיד היה בו גם דוק של געגועים:

“וירושלים תהיה בירת המזרח… על־פי ההבטחה… אבל הדבר תלוי בכם! גם בך!”

דונאטלי. ידידי. איש־הקשר הראשון שלי עם העולם.


ברשותך, גברתי, אשלח לך, בצרור אחד עם דפים אלה, שתי חוברות שהוצאתי, בצרפתית, לפני שלוש שנים ולפני שנה. האחת – “הדרך מן ההיכל אל גולגלתא”, והשניה – “ירושלים החדשה: עקרונות מדיניים למילניוּם”. בראשונה אני מוכיח, על יסוד הסתירות הרבות בשלושת ספרי־הבשורה הסינופטיים – סתירות שהן תוצאה מסילופים מכוּונים שנעשו בידי מעתיקים יוָנים מאוחרים – כי ישו היה אחד ממנהיגי המרד היהודי נגד הרומאים, ונצלב כמורד. השניה היא מעין תזכיר לאפיפיור, המציע קוים לשיתוף־פעולה יהודי־נוצרי, מסתמך על פרק כ' ב“החזיון”.

את שתי החוברות הוצאתי על חשבוני, בדפוס “לאמארק” בליון, ושלחתי כל אחת מהן ל־500 אישים בכל רחבי אירופה. חוברות בודדות גם לישראל.

אם תמצאי שעה של פנאי – אשמח אם תעייני בהן.


26 שנים עברו, והרבה גלגולים עברו עלי מאז, אבל עד היום אני שואל וחוזר ושואל את עצמי: מדוע החזרת לי את מכתבַי, פרט לראשון?

הן לא יכולת לדעת מה כתוב בהם.

האם תיעבת אותי?

הייתי רזה. נמוך מבינוני. משקפים. פצעי־בגרות. מר־נפש…

ראיתי אותך לפני חמש שנים, לדקות מספר. סמוך לפתח ביתך. אינך יודעת על כך, כמובן. לא היו קמטים בפניך. שׂערך לא הכסיף. הקול היה אותו הקול, חם, מלא, חושני.

אין לך ילדים.

צר לי.

בהיותי בן 171/2 היה לי אקדח.

בראשית שנת־הלימודים השניה, בכיתה השביעית, הועברתי – לאחר השתדלויות מרובות – למשרד־הדואר בתל־אביב.

שכרתי לי חדר קטן בקומה השלישית של בית ישן בשכונת פלורנטין. למטה היה בית־מלאכה לליטוש מראות, ומשעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת אחר־הצהרים לא היה פוסק הרעש, השׂורט כחרס, של המלטשות. חדר־המדרגות היה מזוהם וספוג ריח שתן.

באותו בית הכרתי את גבריאל שיפרין.

ערב אחד, כחודש לאחר בואי, דפק מישהו על הדלת. אל החדר נכנס בחור גבוה, בעל בלורית בהירה וחלקה, ושאל אם יש לי דיו כדי למלא את העט הנובע שלו. בנימוס רב שאל על מעשי, וכשאמרתי שאני לומד משפטים, אמר שהוא לומד כלכלה מדינית באמצעות “המכון הבריטי להשכלה בכתב”. רק כשיצא, ראיתי שהוא צולע, ורגל שמאל שלו תותבת.

הוא היה אז בן 19. חדרו היה בקומה השניה. היינו נכנסים זה אצל זה.

על הרוב הייתי מוצאו שוכב על המיטה וקורא, רגלו האחת שמוטה אל הרצפה ורגל־העץ מוגבהת על־גבי כר. השולחן היה עמוס ספרים, חוברות, גליונות משוכפלים של המכון. בודד היה, וכמעט לא יצא מפתח הבית. אביו, בעל בית־חרושת לכוהל בעיר יאסי, ברומניה, שלחוֹ ארצה שנתים לפני-כן. כוח־הריכוז שלו היה מפליא: הרעש המחריד לא הפריעוֹ.

עד מהרה גיליתי כי דעותיו קרובות לדעותי.

סיפרתי לו על דונאטלי.

אַל תאמין לו, אמר. הפאשיסטים האיטלקים, כמו שהפאשיסטים הרומנים, הם שונאי יהודים, וירצחו את כולם כשתבוא להם שעת־הכושר. עכשיו היהודים דרושים להם, כדי להשיג ויתורים אמריקה.

מבשרו הוא למד מי הם, אמר. זכר איך בריוני “משמר־הברזל” של קודרינו, ביאסי, היו מתנפלים על תלמידי הגימנסיה העברית. איך הפועלים האלימים בבית־החרושת של אביו היו מאיימים לרצחו נפש. זכר את השירים הפרועים של השיכורים ואת קריאות־ההסתה שלהם, ברחוב, בלילה.

אין נוצרי שאיננו אנטישמי, אמר, ואין מוסלמי שאינו מבקש לנקום מאתנו את נקמת “בן האמה”, שהושפל על־ידי “בן הגבירה”. שום “צדק”, שום “מוסר”, לא יושיעו אותנו. רק הנשק. רק הנשק העצמאי שלנו.

ערב אחד הוציא אקדח בראונינג מתוך המזרן, שקל אותו על כף־ידו, ואמר: “לסמוך… רק עליו!”

שאלתי אותו אם יוכל להשיג לי כלי.

“לשם מה?” אמר.

“כדי להגן.”

“מפני דונאטלי?” חייך.

“דונאטלי הוא אתנו,” אמרתי.

“נגד הבריטים?”

“נגד הבריטים.”

“ואילו צריך היית לירות בו, היית עושה זאת?”

לא עניתי.

דונאטלי, בחדרו, באור האדמומי המסתנן מבעד לאהיל־המשי של מנורת־הכסף, הוציא את “הנסיך” של מאקיאבלי ממדף הספרים, וקרא:

“מה עדיף? שהבריות יאהבו אותך, או שיתיראו מפניך? התשובה היא, כמובן, שאדם היה רוצה לזכות בשני הדברים גם יחד. אך כיון שקשה לצרף את שניהם, עדיף הרבה יותר שיתיראו מפניך מאשר שיאהבו אותך. בני־אדם חוששים פחות להזיק למי שמאהיב עצמו עליהם, מאשר למי שמירא עצמו עליהם…”

“מה עדיף בעיניך?” הניח מבטו עלי.

“אני אינני עשוי להאהיב עצמי,” אמרתי.

“הנה, עלי!” צחק.

נשאתי את גביעי לעומתו, ואמרתי:

“ואילו ציותה עליך המדינה – או המפלגה – לירות בי…”

חיוכו קפא על פניו.

“ידידי היקר,” אמר לאחר שמבטו השתהה עלי רגע ממושך, “אם טובת המולדת היתה דורשת זאת, אני מודה – אפילו באבי”.

אחר־כך הוציא מתוך מגרה שבמזנון פגיון קטן, בעל ידית של שן, נתון בנדן של שן, הניחוֹ לפני, ואמר:

“קבל זאת ממני. כמזכרת. כאות־אמונים.”

שלושה שבועות לאחר־מכּן, ב־9 במַרס 1933, הובאתי על־ידי גבריאל שיפרין אל “ברית ארבל”.

הפגישה התקיימה בבית בודד בדרך לכפר הערבי סוּמל. החלונות היו אטומים בקרשים. בפנים היה שולחן ועליו פנס־שדה דולק, שני ספסלים, שתי חביות נפט, מחצלת על הרצפה.

מלבדי ומלבד שיפרין היו שם עוד ארבעה, כולם מבוגרים מאתנו. הוצגתי לפני הקשיש שבהם, אדם כבן 40, שכינויו היה “ויקטור”.

נחקרתי שעה ארוכה – על חיי, דעותי, קשרי. לא העלמתי דבר.

נתבקשתי להמתין בחוץ.

יצאתי ועמדתי ליד עץ בשדה. היה קר. השמים היו זרועים כוכבים עזים וצוננים. הרגעים נפלו כשקלים על כפות־המאזנַים של גורלי. אם אתקבל – אהיה חוליה בשרשרת הברזל. אם לא אתקבל – יהיה עלי לפלס את הדרך לבדי אל המטרה. זכרתי לילות בעין־השרון. זכרתי אותך.

נקראתי. על השולחן היה ספר תנ"ך. השבועה היתה חמוּרה: להיות נכון להרוג וליהרג. לא להירתע מאיומים, סכנות ועינויים. להיות נכון לעבור על כל חוק. לא להיכנע לחולשות של מורך־לב, רחמים, שיקולים רגשניים. לציית ציות מוחלט, ללא היסוס, רתע והרהור. להיות נאמן עד מוות לברית. עד היום בו תיגאל המולדת ותקום מלכות ישראל החפשית.

קולי לא רעד כשחזרתי, משפט־משפט, על דברי המפקד.

אחר־כך קמו כולם, וכל אחד ואחד לחץ את ידי בשתיקה.

שבוע לאחר־מכן הביא לי שיפרין אקדח מאוּזר. קטן, מרובע, מבהיק בברק־המתכת העמום. גילפתי שקע עמוק, כצורת האקדח, בתוך ספר התנ"ך שלי, וקבעתי את כלי־הנשק בתוכו.

האקדח הזה, בתוך התנ"ך, ליוָה אותי בכל נדודי. הוא סיכן את חיי, אך הוא היה מבטחי.

כינוי־המחתרת שלי: “העטלף”.


 

יום ה', 4 ביולי    🔗

האב ברנארדו רודריגז, פרגול שלושת־הזנבות בידו, צועד לאורך המסדרון הארוך, תחת עיני כל שועי צרפת. צעדיו מהדהדים בחלל הטירה. הוא מגיע לחדרי, דופק על הדלת באגרופו ופותח. אני קם מכסאי, עומד תמֵה וחרד מול קומתו הגבוהה, הפלדית. משקפיו הנוצצים אינם יודעים רחמים. הוא מצליף בפרגול על־גבי אריחי־השיש וקורא: perfidius! perfidius!

הסיוט הזה פוקד אותי כאן לילה־לילה.


בליל ה־16 ביוני 1933 נרצח ארלוזורוב על שפת־ימה של תל־אביב.

“ויקטור” אמר: משגה. משגה חמוּר.

בלילות, כשהאקדח הטמון בספר מונח מתחת לראשי, הייתי חורש מחשבות עליו. עקבתי אחר תנועותיו. נסיעותיו לאמריקה, לאנגליה, לגרמניה. להיפגש עם מגדה, אשת גבלס! להציל רכוש יהודי, לא כבוד יהודי! רכוש. מִלווֹת. הון. ממון. ביקוריו התכופים אצל סר ארתור ווֹקוֹפּ, “הידיד”, מבצע “הספר הלבן” של פאספילד. וינה, טריאֶסט, לונדון. משתחווה לפני לורדים, חברי פרלמנט – סר ג’ון סיימון, צ’מברליין, וֶדג’בוד. המאמרים. הנאומים האלגנטיים. קראתי כל מה שכתב, כל מה שאמר, כל מה שהתפרסם עליו בעתונות.

הייתי משנן: ארור האוכל מן הזבח, ארור המוחל על דמי…

בן יהודה המתנערת! – אמרתי בלבי – אֵילו אסונות צריכים עוד לבוא עליך, כדי לעורר בך את רגש הכבוד!

בן יהודה! – אמרתי בלבי – עד מתי תושיט יד של קבצן מתחנן לנדבה, במקום לשאת ידך במועל, כאיש רומא הקדומה, המושלת והגאה!

האהבה היא קדושה, וכמוה קדושה השנאה!

שבועים בלבד לפני הירצחו העליתי את הצעתי באסיפת תא “הברית”: לתפוס חמישה בני־ערובה כדי לשחרר את אסירי הנשק העברי. הוא היה אחד מהם.

הצעתי נדחתה. ידי היו כבולות. חייב הייתי לציית לפקודה.

“ויקטור” אמר: משגה. הידיעה על הרצח הממה אותו.

כללי המחתרת הוחמרו. המשטרה אסרה שמונה אנשים, חברי ברית חשאית אחרת, בנתניה, כפר־סבא, ירושלים, תל־אביב. היה חשש למלחמת־אזרחים, בגלל ההסתה האדומה.

התקפלנו. חמישה חדשים לא התקיימה שום פגישה.

בתיאטרון הוצגו אז שתי הצגות במקביל: “היהודי זיס” ו“היהודי הנצחי”. אלה היו הסיסמאות שלנו: “היהודי זיס” – אור אדום. “היהודי הנצחי” – אור ירוק.

חיכינו לפקודה.


I.H.S. – חקוק על הצלב התלוי מעל למיטתי. צלב ברזל, הדומה לפגיון.

“המלך זקוק לאבירים שיילחמו לימינו.”

אני מנסה שוב לראות אותך בדמיוני: יפי הגזע העברי.

מופלא הדבר שמאז היותי נער לא נפגשנו פנים אלא פעם אחת. ובפעם ההיא – אני אותך ראיתי, גברתי, אבל אַת הסתרת פניך ממני.

אין מקרה. כך נגזר, כנראה, כדי שאתקדש ליעודי.

אני אומר לעצמי: רק למוטב, למוטב היה זה, שלא פתחת את מכתבַי, ושלא ידעת על מעשי כל השנים. היית רואה אותי כהתגלמות הרע. אילו היה לך פתח אלי – היית מנסה להניא אותי ממעשי. אסור היה לי לפגוש אותך פנים.

וטוהר־רוחך לא חולל על־ידי. אני חושב על כך בשמחה. אלומה של אור מבקיעה לחדרי כשאני חושב על כך.

חדר צר, לבן וקר, הוא זה. אני כותב כל שעות הבוקר. דממה מוחלטת שוררת בבית. בצהרים אני יורד אל הכפר לאכול דבר־מה במסבאה היחידה שבו, ולקנות כמה צרכי־אוכל לארוחות הבוקר והערב. כפר רדום, עם בתי־אבן עתיקים, רחוב מרופש ופרות כבדות מתנהלות בו. מתבנים, אסמים, דירים, ומסביבם כרמים ושדות קמה גבוהה. מכירים אותי שם: “החוזר בתשובה”. מברכים אותי: “האח ז’ורז'.” רצען אחד, לואי בוסאק שמו, העושה רתמות ומפרזל סוסים, מכיר אותי מ־42'. הסתיר בביתו ילד יהודי כבן 8. כשהוא רואה אותי ברחוב, הוא מזמין אותי להיכנס לסדנה. אני יושב אצלו חצי שעה, שעה, שנינו שותים תה, הוא על־גבי סדן, אני על שרפרף עור, ומדברים על הויות העולם. באיבה כבושה הוא מדבר על האלג’ירים, הערבים.

בעוד יומים יגיע הנה האב רודריגז. “הפטרון” שלי, הכהן־המוַדה שלי, איש־חסדי, איש־אמוני, איש־ריבי.

הוא אינו יודע שאת “וידויי” – אני כותב אליך.

פעם, לפני כמה שנים, כשדיברתי אתו עליך, סיפר לי על איגנאטיוס לויולה:

כשהיה איגנאטיוס במנזר מוֹנסֶרא, ישב יום אחד על שפת הנחל והסתכל במים. פתאום שמע שירת ילדים. האזין לה, ופניו זרחו מאושר. אשה בשם איזַבּל רוזֶר ראתה אותו בכך ושמעה קול בתוכה: דברי אליו! דברי אליו! והיא ניגשה אליו והניחה ידה על כתפו. אחר־כך היתה לו כאם.

“אולי זו איזַבּל רוזֶר שלך…” אמר רודריגז.

“אבל היא לא דיברה אלי,” אמרתי.

הוא הסתכל בי, חיוך דק, חיור, עלה על שפתיו:

“אבל היא מדברת אליך! כל ימי חייך היא מדברת אליך!”


ב־13 במַרס 1936 עמדו רגלי ברומא.

חודש אדר, לפי התאריך העברי. 412 שנה לאחר שעמד שם, באותו חודש עצמו, דוד הראובני.

היה זה “מבצע עמנואל”, על שם הרומי. העברי.

בניתוח מזהיר של מצב הכוחות בעולם התוָה “ויקטור” את קוי הפעולה:

הצבא האיטלקי, המונה כרבע מיליון איש, הולך מנצחון לנצחון בחבש. שום כוח לא יעצור בעדו להשתלט על הארץ כולה. חבר־הלאומים חסר־אונים. כל נסיונותיו להטיל סנקציות על איטליה, נכשלו. בריטניה וצרפת נסוגות מפני הכוח החדש, הצעיר. הוֹר מציע ויתורים על חשבון המושבות, לאוואל מנסה לפייס. מוסוליני מצהיר על הים התיכון כ“מארה נוסטרום”. בשאיפתו להחזיר את תפארת הקיסרות הרומית ליָשנה, הוא עומד להשתלט על המזרח.

התכנית: למצוא קשר אל המועצה הפאשיסטית העליונה. להודיע על קיומה של מחתרת בארץ שמטרתה להפיל בכוח את השלטון הבריטי ולהקים מדינה עברית. להציע זכיונות כלכליים ותרבותיים במדינה זו לממשלה האיטלקית, ושליטה של הוַתיקן על המקומות הקדושים הנוצריים – תמורת עזרה בנשק ובכסף.

עלי הוטל לנצל את קשרי עם אלפונסו דונאטלי.

בערב, בחדרו, אמרתי לו: קיים ארגון־מחתרת בארץ. אני חבר בו…

יחסי ידידות ואמון שררו בינינו. זה כארבע שנים. הייתי לו בן ורע. שבוע־שבוע היינו נפגשים. במכוניתו היה מסיע אותי, בשעות לא־צפויות, למקומות לא־צפויים: כפר־כנה, פסגת התבור, יריחו, רמאללה, הכרמל.

סיפרתי על תכניתנו.

דמעות עמדו בעיניו. “אני מאושר,” אמר.

ימים אחדים לאחר־מכן נסענו אל איש־הקשר שלו, כומר במנזר בית־ג’ימל, דרומית להרטוב. הגשם הדביק אותנו בדרך, והמכונית טיפסה בקושי במסילת־האבנים הצרה, המשובשת בבוץ.

הכומר קאריני חיכה לנו בשער המנזר. שמנמן, קרח, מטריה שחורה, רחבה, ככנפי עטלף, מסוככת על ראשו.

ירדנו אחריו במדרגות אל המרתף: אולם אבן, כתובות ביוָנית ובעברית, כותרות עמודים, קשתות שבורות של בית־כנסת עתיק, חטיבות של רצפת־פסיפס. קור חודר־עצמות שרר. רבו של פאולוס, רבן גמליאל הנשיא, קבור כאן, הוא אומר.

פניו העגולים כמו כיכר לחם־סולת התחייכו:

“אתם, היהודים, שתי שגיאות שגיתם: האחת שכיחשתם במשיח, השניה שמרדתם ברומא. אילמלא כיחשתם במשיח, היתה היהדות דת העולם. אילמלא מרדתם ברומא, היה המקדש עומד על כנו ולא הייתם גולים מארצכם. עוד תחזרו… אתם עוד תחזרו…”

כשעה וחצי ארכה שיחתנו. רצה לדעת מה גודל הכוח העומד מאחורינו. מי ילך אתנו. הזכיר שמות אישים, מנהיגים, מפלגות, ציטט מזכרונו נאומים, החלטות.

ב־1919 – הזכרתי לו – לא הכניס מוסוליני גם נציג אחד של מפלגתו לפרלמנט. ב־1922 לא היו לו אלא 35. כמה השתתפו במצעד המהולל על רומא? העם הוא אתנו. די בכמה ניצוצות להדליק תבערה גדולה.

דונאטלי החריש כל עת השיחה. היה מתוח מאוד. כאילו חשש פן איכשל במבחן. אני, חניכו, איש־בריתו.

תוך שבועים אקבל תשובה, אמר הכומר בהיפרדנו.

במחצית פברואר בישר לי דונאטלי כי ניתן האות. הוא היה מאושר: הישגו האישי. פרי פעלו. פרשׂ מפה גדולה של רומא על השולחן והראה לי: כאן וכאן, רחובות, כנסיות, ארמונות. הוליך אותי על־פני כל העיר. כאילו הוא עצמו התהלך בה עתה, יחד אתי, רואה אותה בעיני. יעץ: היכן אוֹכל, איך אסע, מה אקנה, מפני מה אישמר. הכיכרות, המזרקות, זרחו בעיניו. כוס פרידה נשא לחיי הברית בין שתי ערי הנצח. – –

שוב ירושלים.

כשיצאתי מבית הקונסוליה האיטלקית והויזה חתומה בדרכוני – נפתח לפני השער. לעיני נפרסה הדרך: כמו שדרה ארוכה של עמודי־שיש שאני מעפיל בה, לבדי, אל פסגה לא־נראית, לוטה בערפל.

החלטתי לראות את פניך בטרם אסע.

לא אוֹמַר לך דבר על שליחותי. אברכך לשלום. אקבל את ברכתך.

שעת־צהרים היתה זו. ידעתי שאַת מלמדת בגימנסיה, ברחביה.

הלכתי שמה. חשבתי לפגוש אותך בהפסקה, בחצר, במסדרון, בדרכך אל חדר־המורים, ממנו. השַמָש שאל לרצוני, אמרתי שפגישה לי אתך. אמר שאמתין, עד סוף השיעור.

יצאתי אל החצר הפנימית.

פתאום שמעתי את קולך, מחלון הקומה השניה. צלול, ענבלי, בהיר. עמדתי על מקומי והקשבתי.

לימדת פרק נ"ב בישעיהו.

“מה נאוו על ההרים רגלי מבשר…”

קיבלתי את ברכתך.


בלילה שעבר פקד אותי אותו חלום, זה החוזר ונשנה זה כחמש־עשרה שנה:

גדודי פרשים דוהרים על־פני אירופה, מזרחה, מזרחה, דגלים שחורים בידיהם, שולי גלימותיהם השחורות מתנופפים מאחוריהם, בראשם נישא הדגל הלבן עם שבעת הכוכבים הזוהרים, הם שוטפים על־פני שדות, עמקים, יערות, מרחוק נראית המצודה, כמצודת מגדל־דוד, אני קורא: הר!..

ומתעורר.


עבדתי אז כמתמחה, במשרד עורכי־הדין קדרון, רחוב יהודה־הלוי. נטלתי חופשה. אמרתי שאני נוסע לבלגיה, להיפגש עם קרובי־משפחה.

קיבלתי הוראות אחרונות ל“מבצע עמנואל” מ“ויקטור”. בלחצו את ידי בברכת־פרידה, התבדח: אם המבצע יצליח, יוכתר הוא כ“ויקטור עמנואל הרביעי.”

איש לא ליוָה אותי אל הנמל. ב־8 במַרס הפלגתי מחיפה, ב־13 בו הייתי ברומא.

יום בהיר וצונן היה כשהגעתי שמה. שמש קרה זרחה.

כשעמדתי, בשעה 11 בבוקר, בכיכר ונציה –

לפני – המעלות של אנדרטת ויטוריו עמנואלֶה, קשתות העמודים ובראשן מזהיבים הנשרים הרומאיים; גבעת הקאפיטול הרמה –

מימיני – ארמון ונציה, כנסית סן־מרקו –

משמאלי – ארמון ואלנטיני, עמודי־השיש של פורום טראיאנוס – היתה זו רומא של כל הדורות, ראש ממלכות מעטירה.

הזוהר הכה בפני –

Cosi mi circonfulsi luce viva

E lasciommi fasciato di tal velo

Del suo fulgor, che nulla m’appriva 4

שוטרים ואנשי־צבא, במדיהם המבריקים, ניצבו בכל פינות הכיכר, לפני שערי הארמונות, בפתחי הבנקים, המשרדים. קבוצות תיירים, אנשי־כמורה, תלמידי בתי־ספר, התהלכו בין בניני הפאר. פלוגת־רוכבים חצתה את הכיכר. מויא דֶל קורסו עלה שאון חשמליות והמון העיר.

נוגה צונן נצץ מן הכיכר הרחבה, המוצפת אור־שמש, ממעלות־האבן העולות אל פסל הפרש, מצריחי הארמונות, מעמודי־השיש.

לבדי עמדתי שם, שליח של ירושלים.

נשאתי עמי מכתב אל סניור ג’אקוֹמוֹ ג’וּבֶּרטי, בארמון ונציה.

נכנסתי בשער. שומרי־הסף בדקו את תעודותי. פקיד לבוש־מדים נטל את מכתבי ורמז ללכת בעקבותיו.

מסדרונות ארוכים. מרצפות־שיש. תמונות גדולות של הדוצ’ה על הכתלים. שומרים בחולצות שחורות, חגורי אקדחים, ניצבים בקרנות המעברים. שני טורים ארוכים של דלתות כבדות וכהות: המשרדים.

בחדר־ההמתנה היו כורסות־עור, כרזות, נופי איטליה, סיסמה גדולה לרוחב הקיר:

Il Duce ha sempre ragione"

“הדוצ’ה צודק תמיד”.

לאחר זמן־מה חזר הפקיד לבוש־המדים, רמז לי שוב להילווֹת אליו, שוב צעדתי עמו לאורך מסדרונות ארוכים – עד לשכתו של ג’וברטי.

ג’וברטי, גבוה, צעיר, בוטח, בחליפה מהודרת, קם לקראתי, בירך, בחיוך אדיב הורה לי לשבת.

ישבתי. בינינו השולחן הרחב ועל השולחן, לפניו, תיק מסמכים שהוא מעלעל ומעיין בו. מאחוריו, מול עיני – דיוקן צבעוני גדול של הדוצ’ה, במדי גנרליסימו.

מספר האנשים?

כמות הנשק?

הסיכויים?

כשהשבתי על שאלותיו, שיננתי לעצמי: לא בן עם עני, לא פושט־יד, ציר שלוח של מלכות קדומה הקמה לתחיה.

“כן, אדוני,” אמרתי לו. “אנחנו פחות מארבע מאות אלף בארץ־ישראל, אבל מאחורינו מיליונים. כל יהודי העולם!”

“יהודי העולם הם נגדנו!..” חייך ג’וברטי. “כל הבנקאים, בעלי־ההון, בעלי העתונים הגדולים, חברות הסרטים…”

“יהודי העולם,” אמרתי, “ברגע שתתלקח אש המרד וראשוני חיילי המחתרת יסתערו על מצודות השלטון הזר בירושלים – יהיו כאיש אחד אתנו ועם כל מי שיעמוד לימיננו! אם אתם – מעצמה חדשה, צעירה, נועזת – תבואו לעזרתו של העם העתיק הזה הנלחם על חירותו – תזכו לא רק באהדתו, אלא באהדת העולם כולו! תחזירו לעצמכם את התהילה ההיסטורית שאבדה לכם מאז נפילת הקיסרות העתיקה!”

ג’וברטי חייך.

“תדרשו שנחזיר לכם את המנורה ואת כלי־המקדש…” התבדח.

“תקבלו את הקבר הקדוש!” השבתי לו.

“ציר שיישען על שני אתרים קדושים? כנסית פטרוס מכאן והיכל שלמה מכאן?..”

“שתי ערי הנצח!”

“וצבאות!” הוספתי. “אינך חושב שיש בזה אצבע הגורל, שהכיבוש הראשון של האימפרטור הרומי החדש, הדוצ’ה, הוא של ארץ שסימלה הוא גור אריה יהודה ושמלכה הוא נצר לבית שלמה?”

ג’וברטי חייך. אך חיוכו לבש ארשת אחרת: של הרהור הנדלק בדמיון.

פתאום, במפנה חד, עבר לדיון מעשי: מה בדעתנו לעשות? איך ומתי? אם תהיה התקוממות של הישוב היהודי בארץ־ישראל – אפילו תצליח, היא תחזיק מעמד רק ימים ספורים, מכוח ההפתעה. הצבא והצי הבריטיים ייכנסו לפעולה. למה אנו מצפים? לסיוע צבאי? לפלישה איטלקית מחבש ואריתריאה דרך מצרים וסיני?

הנחתי לפניו את רשימת הנשק הדרוש לנו.

אמרתי:

“אדוני, תנו לנו את הכלים, את המלאכה נעשה בעצמנו!”

אמרתי לו שהמנדט על ארץ־ישראל ניתן לבריטניה כפקדון, על־מנת שתקים בה מדינה יהודית. היא מעלה באמון. העולם יהיה אתנו אם נתקומם כדי לתקן את העוול.

“אינך מצפה מאתנו שנהיה שוטרי חבר־הלאומים…” אמר.

הסברתי לו את היתרונות הצפויים לאיטליה מהתקוממות כזאת: הקלת הלחץ באפריקה, הקלת הלחץ באגן המזרחי של הים־התיכון.

“האם לא דיבר הדוצ’ה על ‘פאכּס רומאנה’ ועל ‘מארה נוסטרום’?” אמרתי.

אחר־כך ציירתי לפניו את מעלותיה של ברית בין רומא וירושלים, כשתקום המדינה העברית: הקשרים הצבאיים, קשרי התרבות והסחר, תמיכת יהדות העולם בברית כזאת.

והוַתיקן. פרשתי את הצעתנו, שעליה דיברתי עם הכומר קאריני: “מובלעות” של המקומות הקדושים לנוצרים – בירושלים, בית־לחם, נצרת, צפון ים־כנרת – שיימצאו תחת שלטונו הבלעדי של הוַתיקן: מקומות שעתה הם נתונים לחסדי המוסלמים, או מופקדים בידי הכנסיות האורתודוכסיות, שגם בהן שולטים ערבים. אחיזה בת־קיימא בארץ־הקודש. האין זה מפתח להשפעה עולמית?

ג’וברטי שתק.

אחר־כך קם ואמר: “אתה נשאר פה עוד כמה ימים. אתקשר אתך. יכול אני להבטיחך, שהרעיונות שהעלית יזכו למיטב תשומת־הלב.”

יצאתי. שומרי־הסף הצדיעו.

כיכר ונציה הרחבה שוב הבהיקה בזהרה.

אלמוני עמדתי בלב הכיכר. שגריר אלמוני של מלכות עתידית.

ירדתי אל ה“פורום”. מקדשים, עמודי־שיש, כותרות שבורות, הבאסיליקה של יוליה, בית הווסטאלות, עמודי מקדש אנטוניוס ופאוסטינה, מקדש סאטוּרן… רומא האלילית, רומא של הסינַט ושל הקיסרים, רומא של המצביאים כובשי עולם –

בקצה ויא סאקרה ניצבתי מול שער־הנצחון של טיטוס.

האותיות הרומיות החקוקות בראשו. שמו של אספסיאנוס. תבליט־האבן של תהלוכת השבויים מיהודה, הנושאים על כתפיהם את מנורת שבעת־הקנים, את המגרפות, היעים, החלילים והשופרות –

תהלוכת הכניעה –

תהלוכת ההשפלה –

תהלוכת האבל על חורבנה של מלכות –

האם לא רצון הגורל הוא זה שיורשתה הצעירה של האימפריה שהחריבה, תהיה האימפריה שתקים?

האם לא רצון הגורל הוא זה שאני, בן־בנם של שבויים אלה, אבוא בשערי רומא כדי לפדות את המלקוֹחַ ולהחזירו אל בעליו?

צעדתי לעבר הקולוסיאום. שם, בין חומות קשתותיו הגבוהות, שוסע בר־כוכבא בשיני אריות, לקול תרועת השמחה של ההמון הרומי!


שיחתי עם האב בארילי.

שלושה ימים חיכיתי לתשובתו של ג’וברטי. התהלכתי בעינויי ציפיה, בדאגה, בחששות כבדים. שוטטתי במוזיאונים, בכנסיות, ברחובות, אך ללא חמדה. לא הכרתי איש בעיר ואל יהודים לא יכולתי להתוַדע. ביום הרביעי בבוקר הגיע שליח למלוני, רוכב אופנוע, חבוש קובע, לבוש במדי המפלגה, ובידו אִגרת. נתבקשתי בה להיפגש באותו יום, בשלוש אחר־הצהרים, עם האב ג’ובאנו בארילי, בקולג’ו רומאנו.

היה זה בית־חומה עצום־מידות, שנראה תחילה כאטום כולו. צריך הייתי להקיף אותו פּעמַיִם עד שמצאתי את דלת־העץ הצרה, שצלב ישועי חקוק בה. הוכנסתי לחדר קטן ואפלולי וגבוה. אלומת־אור אלכסונית שנפלה מחלון מסורג האירה פני איש צנום, בעל זקן לבן, מחודד, לבוש גלימה שחורה, שישב מאחורי שולחן רחב, שרק ספר אחד היה מונח עליו. המסעד הגבוה של הכסא כאילו חבק את האיש וצימצמוֹ.

בהגיעי אל השולחן קם והושיט לי את ידו, יד צנומה ורפה.

“כמה השתנתה ההיסטוריה!” אמר, כשעיניו התכולות מאירות בנצנוץ של צעירות. “1900 שנה עברו מאז החריבה רומא את ארצכם, ועכשיו אתה בא הנה, איש צעיר, כדי שנעזור לכם לבנותה מחדש! ברוך בואך!”

“כבוד כהונתך,” אמרתי. “רק 400 שנה עברו מאז בא לרומא איש עברי אחר, צעיר כמוני, ובעמדו לפני הקארדינאל אג’ידו דה ויטרבו, הציע לו כריתת ברית בין שתי הדתות, היהודית והנוצרית, כדי לגאול את ירושלים.”

ובשבתי לפניו סיפרתי לו על מסע דוד הראובני.

“נפלאות דרכי ההשגחה!” אמר במאור־פנים כשסיימתי את סיפורי. “הלא התורכים כמעט הגיעו אז עד שערי ארצנו!”

“כבוד כהונתך,” אמרתי, "לולא האיבה הטרגית בין שתי הדתות שמולדתן היא אחת, לא היה חצי־הסהר שולט בשמי בית־לחם דורות רבים כל־כך.!

“כן, האיבה הטרגית…” התבונן בי במבטו הבהיר, המשועשע.

אביא את שיחתנו כלשונה, כפי שרשמתיה אז, בחזרי אל המלון, והיא שמורה עמי במחברתי:

בארילי: “אבל עליך לזכור, אדוני: לא היתה זו איבה לגזע היהודים. איבה גזעית זרה לנו ומנוגדת לעיקרי דתנו. מריבה משפחתית היתה זו, ומריבות משפחתיות, כידוע לך, הן לעתים המריבות המרות ביותר. רצינו להחזיר לחיק האמונה הנכונה בן אובד, בן תועה…”

אני: “להחזירו באונס, כבוד כהונתך…”

בארילי: “על כל מעשה של אונס יש להצטער, כמובן, אבל אי־אפשר להאשים את הדת כולה בשל מעשיו של האספסוף, או מעשיהם של יחידים…”

אני: “האינקויזיציה, אם יורשה לי, לא היתה מעשה של אספסוף…”

בארילי: “האינקויזיציה! האינקויזיציה לא היתה מכוּונת כלל כלפי היהודים הנאמנים לדתם! היא היתה מכוּונת כלפי הצבועים, כלפי אלה שהמירו את דתם למראית־עין ובסתר החזיקו באמונתם הישנה! אלה הרעילו את הכנסיה וחובה היה עליה להתגונן מפניהם! אינני מצדיק בזה את האמצעים שנקטה – העינויים, השריפות על המוקד… אפילו אז היו רבים שהתנגדו לכך… הנה האפיפיור קלמנס השביעי, שזה עתה סיפרת כי נפגש עם שליחכם, הוא התנגד לאינקויזיציה בפורטוגל…”

אני: “כמוהו היו מעטים, כבוד כהונתך. קרדינלים, בישופים, כמרים, בכל אירופה כולה, ראו את היהודים כ’רוצחי המשיח‘, כ’עם מקולל’, והסיתו את העמים לעשות בהם כלה… הנוכל למחוק מזכרוננו מאות שנים של רדיפות, נגישׂות ושפיכת דם?..”

בארילי: “אישי הצעיר! אבל הרבה יותר דם נשפך במלחמות שבין הנוצרים לבין עצמם! ליל ברתולומי! הטבח באלבּיגֶנים! מלחמות הלותרנים נגד הקאתולים, מלחמת שלושים השנה… 20,000 אלביגֶנים נרצחו בידי הצלבנים, ואילו יהודים, כמה מאות אולי… אדמת אירופה רווּיה דם נוצרים שלחמו אלה באלה ללא־רחם… כמובן, עמכם סבל, זאת יודעים אנו, אבל עליך לראות זאת כחלק ממלחמות הדת, ולא כתוצאת איבה נגד היהודים כגזע! איגנטיוס הקדוש מלוֹיוֹלה אמר: ‘כל ימי הצטערתי שלא זרם דם יהודי בעורקי, שאילו היה כן, היה זורם בי דמו של המשיח’…”

אני: “אילו היו כל הנוצרים משננים דברים אלה, לא היו חוקי הגזע הגרמניים באים לעולם…”

בארילי: “אבל הנאצים הם אויבי הנצרות! כך אנו רואים אותם! האפיפיור גינה במפורש את חוקי הגזע שלהם באִגרתו! בזכות הכנסיה הקאתולית נהדפו הנסיונות להשליט חוקים אלה כאן, באיטליה! אתה צריך לדעת זאת!”

אני: “אילמלא ידענו להעריך זאת, לא הייתי יושב כאן לפניך, כבוד כהונתך!”

בארילי: “וברוך בואך! אנו רואים באהדה את מאבקכם לחירות ולעצמאות מדינית. אין לנו ספק שקצוֹ של האימפריאליזם האנגלי קרוב. העמים המשועבדים יקומו עליו… הם זקוקים למנהיגות… המאמין אתה בכוחכם, איש צעיר?”

אני: “ההיסטוריה הצבאית שלנו, כבוד כהונתך, רצופה פרקים של מלחמת מעטים שעמדו בגבורה נגד רבים וחזקים מהם!”

בארילי: “לכן אתם עם עולם!.. זו תהילתכם!.. האמונה היא העיקר, האמונה… הנה אתה יושב כאן, איש יהודי צעיר, ב־1936 להולדת אדוננו… אתה ודאי שואל את עצמך איך הגענו לרגע זה, שנוצרי מאמין כמוני ויהודי כמוך יושבים ומשׂיחים זה עם זה, ואני מקווה שאף נבין זה את זה, ונגיע לכלל פעולה משותפת…”

אני: “אני מקווה כך…”

בארילי: “רואה אתה, סיבת הדבר היא שאין כל סתירה, אין כל סתירה!.. בינינו ובין הדת היהודית יש מריבה תיאולוגית, רוחנית, שקשה לישבה, אבל הציונות… הציונות היא תנועה מדינית, ואנו מכבדים אותה! היא ראויה לאהדה ולתמיכה מצד כל הנוצרים בעולם! העם הנרדף זכאי לחזור אל מולדתו הקדומה ולהחיות אותה! זהו רנסאנס! כמו באיטליה עכשיו! תחיה!.. לכן, מבין אתה, עשויים אנו, ברצון האל, להיות בעלי־ברית… סניור ג’וברטי סיפר לי ע פגישתו אתך, על הצעתכם בענין המקומות הקדושים… אנו רואים זאת בעין יפה… כשם שענינכם הוא שמקום בית־המקדש ומערת המכפלה יחזרו לשליטתכם, כך ענינם של הנוצרים בכל העולם הוא, שהמקומות שנתקדשו על־ידי אדוננו יימצאו תחת שליטתה של הכנסיה…”

אני: “יותר מאלף שנה, כבוד כהונתך, שלטו בהם המוסלמים בעריצות!”

בארילי: “אמנם כן! ומה טבעי מזה שיהודים ונוצרים יעשו יד אחת כדי להחזיר לעצמם מה שמגיע להם בזכות היסטורית ובחסד האל – את הארץ המובטחת, את המולדת הארצית שלכם והשמימית שלנו! אין לנו ספק, אם כן, שבבוא השעה, ואני מקווה שקרובה היא…”

אני: “דבר זה תלוי עכשיו במידה רבה בעזרתכם, כבוד כהונתך.”

בארילי: “כמובן! כמובן! הרי אתם זקוקים לכסף, לנשק… אבל זהו תפקידה של ‘הזרוע החילונית’, כפי שנהוג לומר אצלנו… סניור ג’וברטי ודאי עוד ידבר אתך על כך… אני, על־כל־פנים, יכול להבטיחך, שאשתמש בהשפעתי הצנועה בוַתיקן כדי שתתקבל החלטה ברוח חיובית… אני מאמין שתצליחו…”

במלים אלה קם האב בארילי ממקומו, הושיט לי שוב את ידו הצנומה, ובמאור־פנים אמר:

“אני אתפלל לכך. ואם תתקבל תפילתי, יתקיים בנו הכתוב כי ‘נכון יהיה הר בית־אדוני… ונהרו אליו כל הגויים’, כן, כל הגויים!.. היה ברוך!”

יצאתי אל הרחוב. קרני השמש השוקעת הגיהו צמרות של עצי אשוח, צבעו בנוגה כתום אבני־חומה של בנינים עתיקים, השתברו כרמחים של אש מחלונות גבוהים.


 

יום ו', 5 ביולי    🔗

חלומות הנעורים, גברתי, חלומות הנעורים…

חשבתי על כך בצהרים, כשירדתי אל הכפר, פוסע כעורב שחור בין שדות־הקמה הירוקים, הפרושׂים בשלוה אידילית מסביב, בשקט־הקיץ הזה, שרק זמזום דק של מנסרה רחוקה מרחף בו:

לפני כתשעה חדשים, כשצבא ישראל פרץ מסוּגרוֹ, מערבה ודרומה, לעבר מצרים, וכבש בסערה את עזה ובנותיה, את רפיח, אל־עריש, את מדבר קדש ומדבר פארן, את מפרץ שלמה ואת איי טיראן וסנפיר, ועד התעלה הגיע

* * *

אמרתי לעצמי: הנה הגיע היום. הנה הגיע היום אשר לו יחלתי, כאשר צבאות אירופה, ספינות הציים שלה, חילות־האויר שלה, ואנו בראשם – ימחצו פרעות אויב, ידבירו עריצות חצי־הסהר –

ומלכות שלמה תשוב לתפארתה הקדומה… גדולה ואדירה ממלכות שלמה… מתפרשׂת על־פני כל המזרח, מנהר פרת ועד נחל מצרים… רובצת כאריה, וכלביא מי יקימנה…

אבל יד הבגידה היתה על העליונה. בגידת צרפת, בגידת בריטניה, הבגידה מבית…

שוב, כמו אז, לפני עשרים שנה, גז החלום, כאשר כפסע היה בינו ובין התגשמותו.

אנשים מעטים בכפר בשעת הצהריִם: שתים־שלוש זקנות בשמלות ארוכות, במטפחות־ראש שחורות; נערה יחפה מדרבנת פרה בענף שבידה; במסבאה הקטנה – רק בעליה הגוץ, אדום־העין, וצעיר יפה, אתלטי, בעל הטרקטור היחיד במקום, הלוגם בירה. הגוץ מגיש לי אומצה עם תפוחי־אדמה מטוגנים ומספר על איזו מריבת־קרקע, משפטים, קטטה: הנה בבוקר הגיע עורך־דין מליון וגבה עדויות, והוא עצמו מילא פיו מים, “כדי לא להסתכסך עם אף אחד”. הצעיר מסתכל בי מן הצד, בסקרנות, בחיוך רפה, מסתיר מחשבות. כּשות בהירה, שמשית, על לחייו, כמו טל נעורים. הוא שותק, מרגע כניסתי ועד יציאתי, ומבטו הנח עלי ללא-מבוכה, מעורר בי אי־שקט.

שוב נכנסתי אל הסדנה של בוסאק, הרצען. בנו משרת באלג’יר והוא מספר לי על זוועות הפ.ל.ן. מדבר נגד הממשלה, המוַתרת למוסלמים, ובעד סאלאן וסוּסטֶל. שוב הוא מבכה לפני את כשלון ההתקפה על סואץ, על פורט־סעיד, ודמיונו משתלהב כשהוא מתאר בצבעים מזהירים – בהתוותו חִצים על העפר במרצע שבידו – איך אפשר היה לכבוש את כל צפון־אפריקה בתנועת מלקחַיִם – צרפת מצד מארוקו וישראל מצד סיני.

בדרכי בחזרה אל הטירה ראיתי מרחוק מכונית חונה בחצר, ליד השער. חשבי שרודריגז הגיע והחשתי את צעדי, בלב מפרפר. כשהגעתי למחצית הדרך זינקה המכונית ממקומה, וכנמלטת דהרה למטה, אל הכביש שמן העבר השני.

שאלתי את השוער, סוכן־הבית, מי היה זה. ענה: שני אדונים, בלבוש אזרחי, ששאלו עלי. כשאמר להם שהלכתי לכפר, הסתלקו.

מוזר. מלבד הישועים ב“סכולסטיקה”, אין איש יודע דבר על הימצאי כאן.


סוג העינויים שרודריגז מענה אותי, זה שנים: מתקרב, מגלה חיבה, חמימות, כאב וכאח, כידיד וכרע; פתאום – בלי דעת מדוע – חדל לדבר, מזעיף פנים, עובר על פני כאילו לא הייתי, או כאילו פשעתי.

חליפות קור־וחום אלו עשויות לבקע ברזל.


פעמים אין־ספוֹר, גברתי, פעמים אין־ספוֹר בשנות הכיבוש והמלחמה, בכנסיות, ברחובות הקרים של ליון, בלילות הבדידות בחדרי, בפוּרביֶר, ברכבות, במנוסות, בציפיות – הייתי מבטא את שמך, על שלוש הברותיו.


“מבצע עמנואל” נכשל.

למחרת פגישתי עם האב בארילי נקבעה לי פגישה עם אחד מפקידיו של ג’וברטי, בבית־קפה קטן בויאַ דֶל קורסו. איש אפור, בחליפה אפורה, בעל קול חרוך, שהציג עצמו בשם אלברט, ודמה לסוכן סדקית. ביובש, בטון אדיש, פירט לפני את התכנית: איש־הקשר יהיה אדם בשם פאולי, פקיד במשרד “לוֹיד טריאֶסטינו” בתל־אביב. ב־21 באפריל הוא ימסור לידי – לאחר שאזדהה על־פי סיסמה – שתי מזודות עם אקדחים. ב־29 בו, שתי מזודות נוספות, עם חלקים של מכונת־תופת. “מבצע המבחן” יהיה פיצוץ בית־המשטרה ביפו. אם עד סוף מאי נבצע זאת, יהיה זה סימן שאנו ראויים לאמון. הקשר יימשך, אספקת הנשק תגבר ויישלח אדם שיתכנן יחד אתנו מבצעים נוספים. אם לא יבוצע מעשה־החבלה – הקשר יינתק.

ב־19 באפריל של אותה שנה, 1936, פרצו מאורעות־הדמים. ב־20 בו הוכרזה השביתה הערבית הכללית. ב־21, כשנכנסתי למשרדי “לויד טריאֶסטינו” ושאלתי על “פאולי”, נאמר לי שאין אצלם אדם בשם זה. חזרתי ובאתי לשם פעמים אחדות, עד ה־30 בחודש. “פאולי” לא היה.

העתונים באיטליה כתבו באהדה על “המרד הערבי”.

דונאטלי היה המום. הוא לא ידע דבר על ההסכם ברומא. נבצר ממנו לעזור. נסע לבית־ג’ימל וחזר נבוך משהיה: גם הכומר אינו יודע דבר.

האם בגדו בנו? טמנו לנו פח? האם ג’וברטי שיטה בי? או אותו פקיד קטן שלו? האם מאחורי גבנו – עוד לפני הגיעי לרומא, ואולי אפילו בעת היותי שם – עשו הפאשיסטים הסכם עם ראשי הכנופיות הערביות, עם שליחי המופתי, שמאחוריהם עמד כוח הרבה יותר גדול משלנו – מיליונים לעומת 400 אלף?

והאב בארילי – ישיש זה בעל המבט הפקחי – האפשר ששיקר כשדיבר באמונה כזאת על הצורך להתאחד נגד סכנת חצי־הסהר המוסלמי? האם גם הוא פרשׂ מסך־עשן מול עיני?

כסף לא היה לנו. הנשק היה מועט. היינו מבודדים לחלוטין. ה“הגנה” קראה ל“הבלגה”, והישוב נענה לה, רבץ כמו כלבה כנועה המלקקת נעלי אדוניה. האדון הבריטי, זקוף ומקטרת בפיו, מלטף בידו את שערה החלקה.

כן, “הבלגה”: הילדים הצייתנים של קיסר ואלוהים כאחד. על הקיסר לא מתמרדים, וכלפי אלוהים – ללא חטא. ידינו נקיות. נשקנו טהור. מן הכפר טירה מגיחים לילה־לילה ערבים מזוינים אל פרדסי קלמניה, רמת־הכובש, כפר־סבא, אורבים בצל העצים, מתחבאים בשוחות – תוקעים פגיון מן המארב, יורים, זורעים רצח… ידינו נקיות. נשקנו טהור. אתה, אלוהים, עֵד, שלא לקחנו נקם ולא שפכנו דם. כרענו על החול הרטוב ובנינו מגדלים מתנוססים־מתמוססים: קיבוץ פה, קיבוץ שם, ארבעה צריפים ומגדל, מוקפים בחומת־חצץ מרובעת, כמו על לוח־משחק, והאדון הנדיב מסתכל משועשע ומהלל את הדמיון העשיר ואת תבונת־הכּפּיִם. הנקיות.

אבל היינו מעטים, וחסרי־אמצעים, וללא בעל־ברית אחד. הדיונים – על “דרכי פעולה”, “משימות”, “יעדים” – נעשו עקרים וחסרי תכלית והפכו לוַכּחנוּת טורדנית. הפגישות נתמעטו והלכו, “ברית ארבל” נתפוררה – איש לאהלו.

בסוף 1937 הוסמכתי כעורך־דין מן המנין ונתקבלתי ללשכה. עסקתי בעניני נכסים, חוזי חברות, חוזי שכירות, משפטים אזרחיים. בכל יום ד' הייתי מופיע בבית־משפט השלום, גלימת פרקליט על שכמי.

ודונאטלי –

ערב אחד, בקיץ של אותה שנה, כשפתחתי את דלת חדרי, מצאתי אִגרת מעבר לסף. על הנייר הצח, עם כותרת שמו המוזהבת, כתוב היה: “ידידי, מסיבות לא־צפויות אני נאלץ לחזור לאיטליה. הכל היה פתאומי ומדהים. אני נוסע לבירוּת ומשם אפליג לנאפולי. אתה יכול לשער לעצמך כמה הדבר מצער אותי. מיאש. אני בולע את דמעותי. האהבה לארצך, הידידות… אנא נסה עוד להגיע לביתי כדי שנוכל להיפרד כיאה לידידים. שלך – אלפונסו”. ולמטה מזה:

Brevis esse laboro, obscurus fio“5

יצאתי ומיהרתי לביתו. החלונות היו חשוכים, הדלת נעולה. צילצלתי בבית השכנים ונאמר לי שבבוקר באה משאית ורהיטי האיטלקי הועמסו עליה.

שיפרין אמר: “הזהרתי אותך. הוא היה מרגל.”

לא, אינני מאמין. עד היום ממלא אותי זכרון ידידותנו נוגה רך, ארגמני, כזה שהיה שרוי בחדרו המואר במנורת־הנחושת עם אהיל־המשי. אני רואה את הקטיפה הירוקה, את השושנים הרקומות על מפת השולחן עם הגדילים המצויצים. את מפיות התחרים. את גאריבלדי על סוס של כסף. אני רואה את אלפונסו עומד ליד המזנון העתיק, בידו האחת קנקן הליקר ובשניה גביע־בדולח בעל רגל ארוכה ועדינה, והוא מוזג אל הגביע כשהוא נושאו מול האור, וצדעיו הכסופים נוצצים. ניחוח של צפורן היה מרחף באויר. אני שומע את קולו החם והאמיץ מספר על כפרים בהרי אומבריה, על מלחמות הלומברדים, על חגיגות, דגלים, תחנות־רכבת נידחות… או קורא מפטרארקה:

Passa la nave mia colma d’oblio“6


ימים אחדים לאחר הסתלקותו של דונאטלי נסעתי לעין־השרון לבקר את אבי.

בערב יצאתי מן הבית. ליל־ירח היה. פסעתי לאורך הרחוב, שהיה ריק מאדם. הגעתי לחצר בית־הספר. העצים גבהו ופרשו צמרות רחבות. אגף חדש נוסף לבנין. מחלון חדר־המורים, שתחתיו הייתי עומד כדי לשמוע את קולך, היה תווּי, כמו אז, אותו קו חלוד על־גבי הטיח, שפלגי הגשם רשמו אותו. חומת ברושים אפֵלים ניצבה בין מגדל־המים ובין הפרדס. מִתקני־התעמלות היו תקועים עתה על מגרש־המשחקים, אותו מגרש שבו שמעתי את צחוקך המתגלגל בפעם הראשונה, לפני ל"ג בעומר.

פניתי משם אל דרך־העפר היורדת לשדות, למקשאות, לאותם מקומות שבהם היה “העטלף” עורך את פעולותיו הנעריות. הרחקתי ללכת. משוכות צבר נמשכו משני צדי הדרך, ומעבר להן – שדות־בור, גבעות זרועות שיחים, מושקות באור הירח.

לפתע נשמע מרחוק קול גבר מסתלסל, פושט במרחב, מתמשך כמו נהי־נכאים, מתילל, מחלחל בדממת הלילה. האם היה זה קול המוּאזין? קול ערבי בודד משתפך בתפילה? מרחוק, מתוך גבב בתי־החומר שעל הגבעה, התנשא צריח המסגד, מוקף העטרה.

קול המִדבר. קול ישימון משומם ומילל כתן. קול כמֵה לדם, עורג לנקם, קורא מוות.

חרדה לגורלך מילאה אותי. ראיתי אותך פצועה, מתגוללת בדם על סלעי ירושלים. ערבי אלים מתעלל בך, חומס את בשרך.


סוכן־הבית – הוא השוער, הוא הגנן – קשיש בעל פנים צפודים ושער־שיבה כסוח חופף את פדחתו כמו כיפה, הוא איש שתקן. במשך כל היום הוא מחליף עמי עשר מלים, לבד מברכות־השלום. בבוקר הוא מעביר סמרטוט לח, בקצה מוט ארוך, ארוך ממנו, על־פני אריחי המסדרון. אחר־כך אני שומע את כסכוס המגזמה בגן, או רואה אותו מבעד לחלון מסיע מריצה עם נשורת עלים, או זבל. בערב הוא מסתגר בחדרו, שבקצהו השני של המסדרון, ואינני רואה אותו עוד. לעתים – כמו עכשיו – הוא משמיע לעצמו תקליטים של אופירות. הצלילים מגיעים אלי כמו מבעד למסכים עבים, אך מפריעים לי לכתוב.


לפני ארבעה חדשים כתבתי לגנרל:

יכולנו להשתלט על כל המזרח, אילו הייתם נאמנים עד הסוף לשליחותכם הנוצרית.


עברו שנתים.

זכורים לך, גברתי, הימים של קיץ 1939, לאחר פרסום “הספר הלבן”: האויר להט ממרי.

אנשי ה“ברית” יצאו אחד־אחד מחוריהם, חיפשו זה את זה, כמהים למעש. “ויקטור” קרא לפגישות, הרצה, הלהיב: זוהי שעתה הגדולה של המהפכה העברית, כשהכובש השניא עצמו על הכל; כל שוטר בריטי, כל פקיד, מטמאים את האדמה בנעליהם – והאדמה חייבת ליהפך להם לגחלים.

באוגוסט החלטנו להיכנס לפעולה. שוב הייתי “העטלף”. היינו כאקדח דרוך שניצרתו סגורה.

זקוקים היינו לכסף.

בוקר־בוקר, בין השעה 10 ל־10.30, הייתי רואה מבעד לחלון משרדי שברחוב יהודה הלוי, אדם נמוך־קומה, לבוש בגדי־חאקי מרושלים, נושא תיק מרופט תחת זרועו, פוסע במעלה הרחוב. פעם, בצאתי לעניני, ראיתיו נכנס לבנין “המרכז החקלאי” שברחוב אלנבי.

עקבתי אחריו. מסלולו היומי היה קבוע: מן “המרכז החקלאי” אל בנק־הפועלים שברחוב מונטפיורי, משם, דרך רחובות נחלת־בנימין, אחד־העם והרצל, אל בנק אנגלו־פלשׂתינה, משם דרך רחוב יהודה הלוי, שוב אל בנין “המרכז החקלאי”.

היה זה גזבר אחד המוסדות ההסתדרותיים. בתיקו נשא סכומי־כסף גדולים שהוציא מקופות שני הבנקים.

ב־15 בספטמבר הוצאה התכנית אל הפועל: אחד מאנשינו, שהתראה כגזבר של קיבוץ, עצרוֹ ברחוב יהודה הלוי, ביקשוֹ להיכנס למבוא הבית הסמוך כדי לרשום לו צ’ק בתמורה להלוָאה שביקש לקבל ממנו. בחדר־המדרגות, שהיה חשוך, ארבו כבר שנים מאנשינו. ברגע היכנסו לשם, הלבישו השנַיִם שק על ראשו, חסמו את פיו וכפתו את ידיו. התיק נחטף ממנו והשלושה הסתלקו.

כל זה ארך ארבע או חמש דקות.

שללנו היה 1500 לירות.

המשטרה, שהגיעה למקום לאחר רבע שעה, חקרה את העוברים־ושבים, את דיירי הבתים, את עובדי המשרדים הסמוכים, לרבות משרדי, אך לא גילתה דבר.

כעבור כמה ימים חשתי שמתחקים על צעדי. פעם, בצאתי מבית־המשפט, הלך מישהו בעקבותי כמעט עד פתח משרדי. פעם שניה, ראיתי אותו בחור צעיר, משופם, לבוש חולצה לבנה ומכנסי־חאקי – בשבתי באוטובוס. כשירדתי, ירד הוא אחרי. אחר־כך נעלם. בסופו של אותו שבוע, כשחזרתי מן המשרד לביתי, לפנות ערב נדהמתי לראות שמישהו ניסה לפרוץ את מנעול הדלת, והופרע, כנראה, באמצע מלאכתו.

ירדתי למחתרת “עמוקה”.

עברתי להתגורר בדירתו של אחד מחברינו בצפון העיר, עולה צעיר מפולין, רוָק. בערבים, כשהיה עלי לצאת לפגישות התא, התחפשתי לאשה: לבשתי שמלה, נעלי עקבים, חזיַת־כריות, פיאה בלונדינית לראשי. גברים היו מחזירים ראשיהם כלפי בטפפי ברחוב.

הדבר אירע במוצאי חג־הסוכות.

ב־8 בערב יצאתי מן הבית בדרכי לפגישת התא. מחופש. בהגיעי לפינת הרחוב, נעצרה לידי מכונית, בקול חריקה עזה, שני בחורים יצאו מתוכה, ובתפסם בזרועותי, הטיחו אותי פנימה. תוך כדי דהרה מטורפת ברחובות העיר חבשו את עיני ואת פי. כעבור זמן־מה, כשהתירו את עיני, מצאתי עצמי בחדר גדול וריק שקירותיו חשׂוּפים, ישוב מול מנורת־חשמל מסנוורת. האיש שישב מעברו השני של השולחן, בעל כתפים מרובעות וראש כדורי, חייך לעומתי. השנַיִם שגררו אותי פנימה, עמדו מן הצד, כממתינים לפקודה.

המשפט הראשון שאמר האיש היה:

“חשבנו שהעטלף הוא שחור וזכר, והנה הוא לבן ונקבה. אתה רוצה שנחזיר לראשך את העטרה שנפלה ממנו, או שנדבר כגבר אל גבר?”

היתה זו מכת־פתע: הם ידעו את כינויי.

אחר־כך אמר:

“אתה לא השתתפת בשוד, זה ידוע לנו. היית במשרד באותה שעה. אתה רק תאמר לנו את שמות שלושת הבחורים שעשו זאת.”

ולאחר המתנה קצרה:

“ואת שמו האמיתי של ‘ויקטור’.”

זו היתה המכה השניה.

“איננו רוצים להשתמש בכוח נגדך,” אמר בשקט.

ידעתי שאני שבוי, בשטח אויב, ללא אפשרות להימלט או לקרוא לעזרה. ידעתי שהבית נמצא במקום מבודד, מחוץ לעיר, כי שום רחש מכונית או קול אדם לא נשמע מעבר לכתלים. אפשר היה לרצוח אותי, להטיל את גופתי לגל אשפה, ולא ייוָדע דבר. אבל השנאה ניגדה אותי. שנאה לאיש הזה, הבוטח, היושב מולי, ולכל אלה שמאחריו: כל המתרפסים, רפוסי־הבשר, חלקי־הלשון, הפקידים והלבלרים הרובצים על דינרי ה“קופות”, המקשקשים בקופסאות, המקבצים נדבות לקרנות, הגזברים והמזכירים ונושאי התיקים המרופטים, ה“אצוּלה” הפלבּאית, הפיליסטרית, של “הישוב המאורגן”, כל נעדרי־הברק, נעדרי־ההוד, קטני־האמנה, כנועי־הנפש…

הוא שאל. הוסיף לשאול.

החרשתי. קפצתי את פי.

אחר־כך פנה אל השנַיִם ואמר בקול כבוי:

“נקרא אולי ליעקב?”

כעבור רגע נכנס מן החדר הסמוך “יעקב”: גבר נמוך ומגושם, צר־מצח, בעל זרועות קצרות ושעירות מאוד.

“הבט, יעקב, האשה הנחמדה כאן היא ‘העטלף’ המפורסם… מפליא, לא?” אמר “החוקר” באִטיוּת ובנעימה מבודחת. דיבר כעסקן בכיר אל עמיתו, הנמוך ממנו.

“ביקשתי ממנה שתגלה לנו מיהו ‘ויקטור’ ומי הם שלושת האנשים… אינני יודע מדוע היא מסרבת… הבטחתי לה שלא יאונה לה כל רע… אולי אתה תצליח לשכנע אותה…”

הוא הסתכל בי שוב, המתין, כמצפה לתשובה, אחר־כך קם, ובפנותו אל הדלת, אמר:

“תתיחס בעדינות אל הגברת…” – ויצא.

המהלומה הראשונה העיפה את משקפי, שהתנפצו אל הרצפה. אזני צלו ושמעתי רק נהמה כבדה.

השנַיִם שמעלי – כמעט נערים – הצמידו את ידי אל מאחורי מסעד־הכסא, וכשהיו מושכים בהן, חשתי את עצמות הכתפים מתפצחות.

במהלומה השלישית איבדתי את הכרתי.

כשהתעוררתי, היו פני שטופי־מים, השמלה שלבשתי היתה רטובה. רעדתי מקור. המנורה סימאה את עיני. ראשו של “יעקב” הבליח לעיני: ראש פר, ללא צואר, עם שׂער שחור, מקורזל. “נזכרת כבר – מיהו ויקטור?”

לא עניתי.

אחר־כך באו סטירות־הלחי. סטירות של יד עבה, בשרית, מהירות, בקצב גובר והולך, משתכר מהנאה, מלוּווֹת נהמות.

עור פני כאילו נתקרש. לא חש דבר. חששתי רק פן אתעלף שוב.

אחר־כך נתן “יעקב” אות לשנַיִם.

הללו הקימו אותי בחזקה מן הכסא, פשטו מעלי את השמלה, קרעו את חזיית־הכריות והשליכוה, הסירו מעלי את תחתוני, גרבי ונעלי.

בהיותי ערום לגמרי הטיחו אותי אל הרצפה ופשטו את זרועותי לצדדים.

השנַיִם דרכו בנעליהם על כפות־ידי, אחד מזה ואחד מזה, כמסַמרים אותן אל הרצפה. “יעקב” פשק את רגלי בבעיטות, לכאן ולכאן, נעמד ביניהן, וכשהוא תולה את עקב נעלו מעל לאשכי, נהם: “עכשיו כבר תדע מיהו ויקטור!”

מדקרת־אימים חלפה בחלצי. צעקתי. כל מעי התכווצו, אך לא יכולתי להתפתל, כי ידי היו מסומרות. הייתי מוקע.

“מיהו ויקטור?!”

וכששוב פילח כאב עז את כליותי, את בטני, כמו חרב המשספת את הגוף לכל ארכּוֹ –

הכל חשך.

אזני צללו. שמעתי כמו איזו המולה חדגונית רחוקה, ומתוך ההמולה, קול:

עליך לעזוב את הארץ כדי לחזור אליה, לעזוב את הארץ כדי לחזור אליה, לעזוב את הארץ – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

* * *

כשפקחתי את עיני מצאתי עצמי מוטל בין שיחים, רק שמלה ותחתונים לגופי. עוד היתה אפלה, אך השמים היו מכוסים עננים חיורים. הבחנתי בעצים, בבתים, ומשהוספתי להתבונן סביבי, ראיתי שאני נמצא בתוך גינה עירונית קטנה, שהכרתיה. השמלה היתה מגועלת ברפש. רגלי היו פצועות. צמרמורות חלפו בי. קדחתי.

מישהו עבר על־גבי אופנַיִם ברחוב החיור והריק. אחר־כך, על המדרכה, יהודי בקפוטה, נושא לולב. נזכרתי שזהו יום ראשון של חול־המועד סוכות. לאן אלך? איך אעבור ברחובות בשמלה לגופי? ראייתי היתה מטושטשת, ללא משקפים לעיני.

פשטתי את השמלה והטלתי אותה לתוך פח אשפה. תחנת מגן־דוד־אדום לא היתה רחוקה. בתחתונים לבשרי רצתי דרך חצרות וסימטאות עד הגיעי שמה.

נכנסתי וסיפרתי שרחצתי בים ובגדי נגנבו. לא האמינו לי, אך לא הרבו לשאול. מדדו את חומי. קדחתי. העבירו אותי אל בית־החולים הסמוך.

עשרה ימים שכבתי שם, שרוי בהזיות. מתוך ערפל ההזיה שמעתי שוב ושוב אותו הקול: עליך לעזוב את הארץ כדי לחזור אליה, לעזוב את הארץ

* * *

ביום השלישי, או הרביעי – מוצאי־שבת היה זה – שמעתי מבעד לחלון קול המון צועד, צועד בקצב ברחוב הראשי הסמוך, שר, קורא סיסמאות במקהלה, תזמורת כלי־נשיפה מנגנת לפניו. האחיות אמרו: מִצעד עצום! אלפים! מצעד “המתנדבים לשירות לאומי” – “לביצור המשק, להגנת הארץ, להתגייסות לצבא” – צועדים ובאים מן האִצטדיון שמעבר לירקון, עוברים דרך כל העיר, ממשיכים דרומה… מצעד עצום! עשרת אלפים אולי!

שכבתי קודח והאזנתי. השירים… שירי העמק… שירי הרועים… שירי המולדת… שירי האחוה המתרוננים, של הנערים לבושי החולצות הלבנות, או הכחולות, של הנערות לבושות המכנסים הקצרים, או החצאיות הכחולות, שירי המחנה “הנאמן”, “הטהור”, “תם־הלב”…

שיריהם של אלה שצלבו אותי, שדרסו אותי, שרמסו את כבודי – – –

ביום החמישי הגיע אבי, שהודעתי לו על חָליי. רצוץ. פניו סכופים. לא הבין מה אירע לי. כאבים. מנַיִן הכאבים? גם האחות אמרה לו שאין יודעים מה לי. ומדוע לא הגעתי הביתה? בשבתו ליד מיטתי סיפר לי על מצב הפרדס: אין יצוא ומשווקים רק לשוק הפנימי, במחירים זעומים. ייאלץ אולי לזרוע תפוחי־אדמה בשני הדונמים שאינם נטועים… והידיעות. הידיעות המגיעות משם. בשֶׁדליץ חיים אחיו וכל משפחתו, ושדליץ הופצצה קשה. בבֶנדין פוגרום. היהודים נמלטים מבתיהם, אבל לאן יימלטו, כשפולין כבושה כולה, הנאצים מכאן והבולשביקים מכאן, וּוארשה עיי חרבות…

וכשהוא מדבר, אני שומע שוב אותו הקול.


באותו לילה חלמתי חלום:

אני נמצא בעיר בפולין, בבֶנדין. העיר הרוסה ואני לבדי נותרתי בה. אדם נמוך, גיבן, שרחבוֹ גדול מגבהוֹ, לוקח אותי בידי ומוביל אותי למקום כלשהו מחוץ לעיר. אני מרגיש בבירור שהוא רוצה להמית אותי. אנו מגיעים למקום שומם, הוא נעצר, מוציא גלולה מכיסו ומושיט לי אותה. אני יודע שזוהי גלולת המוות. באותו רגע אני רואה אותך, עומדת מרחוק, עצובה באופן בלתי־רגיל. מעולם לא ראיתי אותך עצובה כך. אני מביט בך, חסר־ישע, כשואל. אַת לא אומרת דבר, כאילו אין בכוחך להניע את שפתיך.

אני מתעורר מתוך הזוָעה. אני אומר לעצמי: “על בנדין אסור לדבר. צריך נֶשֶׁק.”


רעיון אחד ממלא את כולי, כל הימים ההם:

הקמת לגיון יהודי באירופה, בן מאה אלף איש, מפליטי הארצות הכבושות, שיילחם במסגרת צבא בעלות־הברית, תחת דגלו, ובבוא הנצחון ישחרר את הארץ מכובשיה, יקים בה את מלכות החירות העברית.

דבר זה יוכל להתגשם רק בעזרת העולם הנוצרי.

העולם הנוצרי, החדור רגשי אשם על צליבת העם היהודי זה 1900 שנה, והמבקש יעושה –

העולם הנוצרי, שמאיימים עליו הכפירה הנאצית מכאן והאִסלאם המתעורר מכאן –

ואשר בברית אחת אתנו יגאל את ירושלים, הקדושה לנו ולו.


כשיצאתי מבית־החולים ראיתי מודעה בעתון, ששמך, באותיות מאירות־עינים, היה כתוב בה.

היתה זו מודעת־ברכה לנישואיך, חתומה בשם “פקידי בנק בארקליס, ירושלים”. השם השני – המזוּוג לשמך – שם של משפחה ספרדית, ותיקה, בעלת־יוחסין.

לבי שקע בי.

אותיות מחשיכות־עינים.

התיארתי לי שלא תינשאי לעולם? שתמיד תישארי אותה מורה צעירה, קלת־רגלים, שבניע־ראש שובבני מנערת קווּצת־שׂער בהירה מלחייך; או שוכבת אפרקדן על האזוב הרך, הקטיפתי, שבכיכר החורשה, וטבעות־אור הזולפות מבין עלי האקליפטוס משחקות על עיניך העצומות, זרועותיך, שוקיך? נעורי נצח? שמורים –

למי?

נסעתי לירושלים.

כרדוף שֵׁד מיהרתי אל אותו בנין־אבן ברחוב יפו, שהאותיות האנגליות חקוקות במשקוף שערו הגבוה.

נכנסתי. ביטאתי את שמו. שאלתי היכן הוא.

הראו לי אותו.

הוא ישב מאורי קיר־זכוכית, ליד מכתבה, נטוי על ניירות.

רחב־שכם. כביר. בעל ראש כבד, מכוסה שׂער־שיבה קצר. חוטם עבה, תקיף. החליפה הכחולה לפתה יפה את גופו הרחב. אצבעותיו זריזות בדפדוף במסמכים.

קשיש ממך בכעשרים שנה.

בעל־בעמיו. בעל.

יצאתי החוצה. עמדתי על המדרכה, נטוע במקומי, והמון־הרחוב של צהריִם ירושלמיים עובר על פני. יהודים במגבעות, יהודים בקפוטות, יהודים בסינרים של בעלי־מלאכה, רוכלים ערביים נושאים קנקני־נחושת, מכריזים על “סוּס”, “תמרינדי”, אפנדים בתרבושים אדומים, נשים רעולות, שוטרים אנגלים, כמרים –

עוברים־שבים. ממהרים לעסקיהם, נעים לעבר שער יפו, ממנו, מצטדדים לסימטאות, חוצים אל מגרש הרוסים –

ירושלים, ירושלים – – –

ובעלך – שולחני בעזרת ההיכל…


 

שבת, 6 ביולי    🔗

האב רודריגו צריך היה לבוא הבוקר. אבל הוא לא בא.

בכוונה הוא נוהג כך, כדי לענות אותי. הוא יודע שאני מצפה. הוא יודע שעשר פעמים ביום אני יוצא מפתח הטירה ומשקיף למטה, אל הדרך הבא מלִיוֹן, לראות אם לא עולה אבק.

על מידת העריצות שבו עמדתי מיד בהיפגשי בו, לפני כ-17 שנה, בבואי אל ה“סכולסטיקה” שעל הר הפוּרביֶר, בליון. גבוה, רזה, במשקפי-מצבט חסרי-מסגרות, בהבעה של חומרה סגפנית, אכזרית, קיבל את פני, ללא חיוך על שפתיו הדקות, הקפוצות. בתנועת-ראש נוקשה ענה לברכתי, ומיד החוָָה לי בידו להילווֹת אליו, והעביר אותי במסדרונות הארוכים, להראות לי את אגפי הבית, את חדרי-הלימוד, האולמות. צעד לצדי בשתיקה גמורה, רק קול צעדינו מהדהד. פתח דלת, השמיע משפט קצר, סגר את הדלת, והמשיך. כשהגענו ללשכתו, הורה לי למלא אֵילו טפסים, הרצה בקצרה וביובש על סדרי הבית, לוח-הזמנים, חובותי. אף לא מלה מיותרת אחת. עור אפו הצר מתוח, עד כי עצם הגבנון מבהיקה בעדו. אצבעותיו הארוכות פלדיות, נקפצות מדי פעם על-גבי השולחן, בעוית עצבנית. הוריד מַפתֵּח גדול מעל לוח-מפתחות שבלשכה, עלה אתי אל הקומה השלישית והראה לי את החדר שבו אגור. רק לפני שנפרד מעלי אמר בחיוך מאומץ: “אני מקווה שתרגיש פה טוב.”

בן 38 היה אז. מבוגר ממני ב-13 שנה.

אחר-כך – ואני עוד מגשש את צעדי הראשונים, חרד, רוהה, בן-חסות בחסד המִסדר, שוכן-בסתר – היה נכנס לחדר-הכיתה שעה שאני נותן את שיעורי הלשון העברית, מתישב אל מכתבה אחורית, ברך על ברך, מתבונן בי, שומר את פי, ארשת החומרה לא סרה מעל פניו, ובתום השיעור קם, יוצא עם התלמידים, בלי לומר דבר.

פעמים אין-ספור היה עובר על פני במסדרונות כשהוא מביט נכחו, כאילו לא הכירני. או ליד השולחן, בשעת הסעודה, משֹיח עם היושבים לימינו, לשמאלו,… או גוזר עלי מעין נידוי-של-שתיקה לשבועות שלמים.

ברנארדו רודריגז…

האם לא היו הרגעים האחרים? הימים והלילות?

האם לא סיכן את נפשו בלכתו, יחד אתי, ברחובות החשוכים, המאוימים, של ליון, כדי למלט ילדים מבתי היהודים, להעבירם אל המנזרים, אל הכפרים?

האם לא ציפה לי בחדרו, לילה תמים, כשאיחרתי לחזור משליחותי בעיר הנצלפת ביריות, ההומה ממשמרות דוהרים – ולא חיבק אותי בדמעות בעיניו כשהופעתי לפניו חי באשמורת הבוקר?

האם לא דאג לי, לא טיפל בי כאַב, בהיותי חולה, לבדי, במעון שברחוב סאלא בעיר התחתית?

האם לא היה הוא איש אחר, רך, נרגש, כשגילה את אזני שהוא מזרע אנוסי ספרד, שמשפחתו, בצ’ילה, היא מצאצאי המגורשים?

או מכתביו אלי, החמים, מסבירי-הפנים, השמורים עמי?

כן, כמה חדשים לפני תום המלחמה עברה האש בינינו.

כשהגיע ל“סכולסטיקה” ז’אן-פּיֶר. נער-חמודות, בן-תפנוקים של בארוֹן מטוּלוּז. ורדים פורחים בלחייו. חלקלק כצפעוני, וארסי כמוהו.

כצפעוני התגנב את לבו של רודריגז.

מחלון חדרי הייתי רואה אותם מהלכים בגן ה“סכולסטיקה”, משיחים בנועם, צחוק על פיהם.

או מאוחר בערב, כשאני יושב על ספרַי – שומע מבעד לדלת את צעדיו הבטוחים, האמיצים, עוברים במסדרון בדרך אל חדרו של ברנארדו, חוזרים לאחר שעתיִם, שלוש.

אש זרה – – –

כמה ימים לפני הגיעי לכאן, ל“שאטו ויניוֹבּל”, נכנסתי אל רודריגז ואמרתי:

"אתה רוצה שאלך… "

הוא ישב על הכסא, בחדרו, זרועו האחת מונחת על השולחן, רגלו האחת רכובה על השניה, הסתכל בי ולא אמר דבר.

כשהמשכתי לדבר, הרכין את ראשו אל חזהו ולא ראה אותי. אצבעות ידו שעל השולחן נקפצו ונמתחו חליפות.

כשסיימתי, נשא את עיניו אלי, במבט קר, מנוּכּר, ופרשֹ את ידיו, כאומר: אינני יכול לעזור לך.

באותו רגע הבהיקה בי הידיעה:

הוא רוצה שלא אהיה. שאחדל. שאסתלק מן העולם.

חיכיתי עוד כמה רגעים.

אחר כך יצאתי.


ברנארדו רודריגז לא בא, אבל כשחזרתי מן הכפר סיפר לי סוכן-הבית ששוב ביקרו כאן שני האדונים. שאלו עלי, על מעשי, כמה אני מתכונן לשהות כאן.

דברים תמוהים מתרחשים.


במסדר הישועים, גברתי, שוררת משמעת-ברזל-צבאית במעשה, אך חירות במחשבה. כמה מגדולי הפילוסופים והאנתרופולוגים, בכלי השקפות חדשניות, היו ישועים.

הקרדינל ביאַ, הלוחם בוַתיקן למען מחיקת כל הפסוקים המדברים ב“אשמת היהודים” מספר-התפילות, הוא ישועי.

כתבתי לו פעמים אחדות.


ב-25 באפריל, שנת 1940, של חול המועד פסח ה’ת"ש, עזבתי את חופי הארץ.

עמדתי על סיפון האניה “אדריאטיקה” וראיתי את הכרמל המתרחק, את בתי-העיר המיטשטשים באויר הרוטט, את דמויות העומדים על הרציף, פועלים, ערבים, ספנים, פקידי נמל, פקידי מכס, שוטרים –

הכל התקטן והלך, הזדער והלך –

רק על אבי צר היה לי, שהשארתיו לבדו. לאן? שאל בלב נשבר, כשהגדתי לו שאני נוסע. הרי זה כמו לאבדון…

בשליחות, אמרתי לו, והשבעתיו לשמור בלבו.

יחידי יצאתי לים הסוער – לעבר אירופה, שצבאות בצבאות מתנגשים בה וצל המוות פרוש על כולה – איש לא שלחני, איש לא עמד מאחורי, ידי היו ריקות –

צמרמורות אחזו בי ולא הרפו. לא מקוֹר, לא מפחד. כמו רטט עור הסוס השש לקרב.

האניה חתרה מערבה. הרוח הִזתה רסיסי גלים על הסיפון. גברות בשמלות צבעוניות התפרקדו על כסאות-נוח, שותות שמש בפניהן, בעיניהן העצומות; אתלטים בלבן ניהלו דו-שיח בכדור ומחבטים; ערבים מכובדים, כבדי-גוף, בחליפות מהודרות, טיילו באִיטיות, שותקים, בלווית נשיהם המסורבלות; חבורת עסקנים, שנסעו ל“ועידה” כלשהי באנגליה או בארצות-הברית, התוַכּחוּ ביניהם בקול, בתנועות-ידים נרגשות, מתהלכים, משתהים ליד המעקה, חוזרים ומתהלכים –

המחשבות גאו בתוכי. החישו את פעימות לבי. קיצרו את רוחי:

מאות אלפי פליטים יהודים, חסרי נתינות, ללא בית, ללא בטחון ביום מחר, ישבו על צרורותיהם, או חיו חיי-עראי, בצרפת, אנגליה, בלגיה, הולנד, שוויץ, שבדיה –

מאתים אלף יהודי גרמניה עוד רשאים היו לצאת, לכל ארץ נייטרלית. נגשֹו בהם לצאת, הם התחננו לצאת –

מכל הארצות האלה, ללקט את הצעירים, את הכשירים בגופם וברוחם, את המאמינים והנכונים –

לרכזם בצרפת – לגיון יהודי גדול, בן מאה אלף חייל, תחת הדגל העברי –

איך?

ידעתי: צרפת המומה, אבריה מתפוררים. בטנה– קו מאז’ינו – נמעכת בלחץ הצבאות הנוגחים בה. חייל עצום יסתער עליה ממזרח ומצפון-מזרח. היא זקוקה לעזרה. ללגיונות של לוחמים נחושים, חדורי משטמה לאויב, שלא ייכנעו לעולם.

להגיע לצרפת. להציע את עזרתו של העם, אשר מיגורו של האויב המשותף הוא פריצת הדרך אל חירותו.

להגיע לא בשער הראשי. אינני נציג שלטון, אינני ציר שלוח של ארגון, מוסד, הסתדרות. אדם יחידי הנני. אדם יחיד שטירוף יוקד בעצמותיו.

ידעתי עוד: יש מִסדר אחד, שאנשיו שחורי-הגלימות הם יועצי-הסתר רבי-ההשפעה בכל לשכות הרפובליקה השלישית. הם הצללים – ניצבים ואינם נראים, לוחשים ואינם-נשמעים – העומדים מאחורי הגנרלים, המיניסטרים, ראשי-המחלקות, ראשי-הממשלה. הם באי-ביתם-מוריהם, כוהניהם, רופאיהם, פרקליטיהם, אנשי-אמונם.

מסע-החירות שלנו הוא מסע-הצלב שלהם.

הראובני התיצב יחידי לפני האפיפיור קלמנס השביעי והציע לו שלושים ריבוא לוחמים מבני חבור, אשר יחד עם צבא מלכות פורטוגל, ספינותיה ותותחיה, יעלו על הארץ הקדושה ויגאלוה משלטון המוסלמים. האפיפיור השתכני. מסר בידו כתב-המלצה ליואן השלישי. יואן השתכנע: התורכים הסתערו על אירופה והברית בין שבעת-הכוכבים והצלב היתה הודפת את חצי-הסהר אל מעבר להרי-חושך.

הראובני נכשל. הובל בנחושתים אל כלא ספרד. התא יעלה בידי לעשות עתה – כששוב מאיימת הברבריות על העולם כולו – מה שלא עשה לפני 400 שנה?

בשחר יום א' הגעתי לנאפולי, ועוד באותו יום נסעתי לרומא ופניתי לאותו מלון קטן שהתאכסנתי בו ארבע שנים לפני-כן.

רומא – זהב מועם: כיכר ונציה היתה ריקה כמעט. משמר חזק עמד לפני הארמון. לא תיירים, לא כיתות תלמידים במדיהם החגיגיים, לא חבורות אזרחים מתפעלים. מפעם לפעם מרעיש ג’יפ דוהר, עמוס חיילים חמושים, את אבני הכיכר. שאון העיר, שהיתה שוקקת המון רב, כמו נאטם תחת מועקת משא לא-נראה.

ירדתי שוב אל הפורום. האבנים כאילו נשתחקו יותר. המקדשים קדרו. צמרות הארנים העתיקים שעל גבעת הפאלאטין איבדו את הודן. אטום כמו שער הרחמים בחומת ירושלים, ניצב מולי מקדש פואטונה, אבנים חוסמות את שעריו. תהלוכת השבויים שעל משקוף שער טיטוס עמדה דומם, עדות אילמת לקלון כובשים.

הלכתי משם אל כנסית סאן פּיאֶטרוֹ אין וינקולי. שעה ארוכה עמדתי מול פסל משה. ראיתי את הזעם בעיניו בהשקיפו על העם שלמרגלות ההר. את העָצמה בזרועותיו בהחזיקו את הלוחות.

זעם ועצמה, אמרתי. זעם ועצמה.

למחרת הלכתי אל קולג’ו רומאנו.

הקשתי על דלת-העץ הכבדה. פרח-כמורה פתח לי. שאלתי על האב בארילי, הוצאתי כרטיס-ביקור שלי וביקשתיו למסור לו.

האב בארילי, חיור, נדהם, קרב אלי כשהוא פורשֹ את ידיו:

“ידידי! מה אתה עושה פה בעת כזאת!”

“באתי לבקש את עזרתך,” אמרתי.

“בוא, בוא,” אמר והלך לפני בצעדיו הקטנים, המהירים.

שוב ישבתי מולו, בחדרו, והאור נופל מן הסורג הגבוה. פניו היו קודרות. דאגה היתה פרושֹה עליהן. לא עוד אותה עֵרנות צעירה בעיניו.

“דבר! מה הביאך אלי?”

בשקט, קו-לקו, החילותי מרצה לפניו את תכניתי.

פתאום, באמצע דברי, הפסיקני:

“אישי הצעיר, אתה יודע שבכל רגע עלולה איטליה להיכנס למלחמה? לצדה של גרמניה?”

הדם אזל מפני. הזכרתי את הצהרותיו של מוסוליני בדבר נייטרליות, בדבר מאמציו למנוע את התפשטות המלחמה… הן זה עתה נפגש באסטיאניני, ציר איטליה בלונדון, עם לורד האליפכּס… ההסכם הימי עודו בר-תוקף…

בארילי לחש:

"דברים משתנים תוך שעות, רגעים… "

ובהרכינו עצמו אלי:

“אתה עלול למצוא את עצמך בארץ אויב! הגבולות ייסגרו. מה תעשה?”

מבטו היה נעוץ בי, נוקב בי תחושת דחיפות, סכנה.

“יש איזו אניה בחזרה, היום, מחר?” שאל.

אמרתי לו שהחלטתי נחושה לא לחזור. אישאר באירופה, כל עוד קיים סיכוי כלשהו.

הוא התבונן בי. פניו הבהירו. המאור התכול, שהיה בו הבהוב של בדיחות-דעת, חזר לעיניו. כאילו גילה בי דבר שהוא אוהבו.

“סע לצרפת,” אמר. “אַל תשתהה פה עוד יום אחד. אתן בידך מכתב את האב פיקה. הוא יעזור לך.”

ועם כך נטל עט בידו הצנומה, המבהיקה כשֵן, רשם כמה שורות על-גבי נייר-מכתבים שכותרת החברה הישועית בראשו, תלש את הדף מן הדפדפת והראה לי את השורה האחרונה:

“קבל אותו כפי שהיית מקבל אותי.”

קיפל והכניס למעטפה.

בהיפרדו מעלי, ליד הדלת, אמר:

“אתפלל בעדך. היה חזק!”


קווי-דמיון רבים, גברתי, קיימים בין הישועים ובינינו, היהודים. כמונו, גם הם, נפוצים בעולם כולו, ואף-על-פי-כן הם מאוחדים ביניהם בקשרי אמונה ומטרה.

כמונו, גם הם, אין הם בעלי-שלטון, אבל הם בעלי-השפעה.

כמונו, גם הם, מחמירים במופשט, ומקילים בתואר ובדמות. אוחזים במידת-הדין יותר מאשר במידת-החסד.

אלוהיהם, כאלוהי היהודים, דמות אב לו. אלוהי צבאות אדוני.


פאריס.

לילה שלם דהרה הרכבת, עיורת, לכל אָרכּה של איטליה, כמו במנהרה חשוכה, מנושפת. הבוקר האיר עלי בשוויץ – יערות רעננים, פסגות מושלגות, פרות רועות בעמקים ופעמונים בצואריהן, בקתות עמודות דום באחו, שלוה, שלוַת עולם… רק אחר-הצהרים, כשחצינו את גבול צרפת, הדביקה אותי המלחמה. בתחנת פּוֹנטַרליֶה הסתערו על הרכבת מאות פליטים עמוסי צרורות, פרצו לתוך הקרונות, דחסו אותם עד מחנק, מילאו אותם המולה, בכי תינוקות, עשן סיגריות צרפתיות.

בלילה נעצרה הרכבת לפתע במקום-לא -מקום, עמדה על המסילה שלוש שעות: בדיז’ון, עשרים קילומטר לפנינו – אמרה השמועה – מפציצים, המֵסֵֵרשמידטים את מפעלי התעשיה.

עם אור הבוקר הגעתי לגאר דה ל’אַסט. הפליטים השתפכו החוצה. האולם העצום של התחנה היה זרוע כולו אנשי-צבא נושאי תרמילים ורובים. רמקול אדיר השמיע אֵילו הוראות שחזרו ונשנו. קצינים במצחיות אדומות ושחורות צעקו פקודות, או גערות, וחבורות גדולות נעו לעבר הרציפים.

יצאתי אל הכיכר. המוני אנשים התרוצצו לעבר המוניות, רצו – גוררים מזוָדות כבדות, חבילות עטופות שמיכות, ילדים על זרועותיהם – להשיג את החשמליות, שהנוסעים נתלו בפתחיהן. שעה עברה עד שהשגתי, כל עוד רוח בי, מונית.

שאלתי את הנהג לבית-מלון. צחק, אחר המלחמה, אמר. הכל תפוס, הכל מלא בפליטים שנמלטו ממחוזות המזרח. תחת הגשר, אדוני, הכי בטוח מפני הפצצות.

הראיתי לו את המַעַן שעל מעטפת מכתבו של בארילי.

תכונת מלחמה היתה בעיר. משאיות צבאיות טעונות חיילים חלפו ברחובות, והעומדים על המדרכות נופפו כלפיהם בידיהם, העיפו נשיקות, קריאות לצון, עידוד. דגלי צרפת התנוססו על עמודי החשמל, על תרנים, על גזוזטראות. תזמורת כלי-נשיפה ניגנה מארשים באחת הכיכרות. לאורך הסיינה התהלכו חיילים, חיילים ונערות, חיילים בחבורות. יום ה-3 במאי היה, אביב אירופי, ועצי השדרות היו ירוקים ורעננים ועמוסי אשכולות פרחים לבנים וּורודים.

מעון הישועים ברחוב דה-גרַנֶל היה בית-לבֵנים אפור וישן בן שלוש קומות, דחוק, כתף-אל-כתף, בין חנויות קטנות של חפצי-עתיקות, תכשיטים, תשמישי-קדושה, סדקית. האב פיקה לא היה. יחזור רק בשש, אמר הנער שפתח לי. השארתי את המזוודה בחדר-ההמתנה הקטן, ויצאתי.

פאריס. שלטי החנויות: בּוּלאנג’רי, פאטוסרי, פארפימרי, בּושרי… עמודי-המודעות הגליליים בפינות הרחובות… רי דה סֵבר, בוּלבר ראספאי… מטרו סֵבר-באבילון… ריח הגוֹלוּאַז, הערמונים הקלויים, העשן הנפלט מן המכוניות, מיני-המאפה, בושם הנשים… פאריס… הייתי בה רק פעם אחת, לשלושה ימים, בהיותי ילד, עם הורי, אך כאילו חייתי בה כל שנותי… כל רחובותיה, שדרותיה, הבתים קמורי-הגגות, עם כרכובי החלונות המפותחים, אשנבי עליות-הגג, הטיח העתיק, המתקלף, על הכתלים מוכי-הרפאים – כולה כספר הפתוח לפני: דפים מויקטור הוגו, באלזאק, דה מיסֵה… לא הייתי זקוק למפה. כתושב הלכתי מרחוב לרחוב: רי דה רֵן, רי דה קאסֵט, רי דה פלור… נכנסתי לכמה בתי מלון, בכל דלפק-קבלה אותה תשובה: הפליטים, אין כל סיכוי…

נער מוכר-עתונים הכריז על הוצאה מיוחדת של “פארי-סואר”. דיוקנות-ענק של רוזבלט ומוסוליני, זה בצד זה. מעליהם:" מוסוליני מבקש ערבויות".

נכנסתי לבית-קפה וקראתי. ציר ארצות-הברית ברומא נפגש עם צ’יאנו. משא ומתן קרוב עם בעלות-הברית בדבר הבטחת הנייטרליות של איטליה. קרבות עזים במבואות אוסלו. פריצות בקו זיגפריד. 100 אוירונים גרמניים הופלו בחמישה ימים. הפגנה אדירה של צי בעלות-הברית ליד נמל אלכסנדריה. הטנקים של הארמיה השביעית, בפקודת גאמלן, מתקדמים לעבר ארצות-השפלה…

לפתע – יללות-אזעקה מחרידות. “אה, שוב!” קפא המלצר על מקומו. יצאתי החוצה. הכל זרמו כבר – כמו נחלי-גשם הזורמים מכל צד למקום הנמוך – אל תחנת המטרו, וגלשו מטה, אל בית-בליעתה. מכוניות כבאים הרעישו בצלצולים וביללות את הרחוב וטיאטאו אותו ללא-רחם.

במנהרה הדחוסה אדם, הרגיע קצין קשיש את העומדים סביבו: "הם לא יעזו… נחריב את ברלין… גל חרבות… " אשה סיפרה כי חופרים שוחות ביער בולון, במו עיניה ראתה… אחרים ליגלגו עליה. צעיר טרזן רטן: “צרפת נעשית מושבה של אנגליה”. מישהו צעק: “שקט!” הכלה עזינו, אך דבר לא נשמע מבחוץ.

כשעליתי ממעבה האדמה אל הרחוב, כבר היתה שעת בין-ערבּים.


שעה וחצי ארכה שיחתי עם האב פיקה.

היה זה בחדר ההמתנה הקטן ברחוב דה-גרַנֶל. רק שתי כורסות-עור עמוקות וישנות עמדו שם, וכל עת דבּרי, ישב האב פיקה – איש בעל-קומה, קרח, בעל עינים גדולות ופקוחות כעיני ילד –דרוך, מרותק, רכון כנגדי, כששתי זרועותיו נשענות על מסעדי הכורסה ואישוניו מבריקים.

דיברתי על החזון המדיני של הרצל, על בגידתה של בריטניה, על תנועת המרי. דיברתי על חלום התחיה והחירות, על הברית האפשרית בין הנצרות ובין עם ישראל להדיפת הסכנה המאיימת על העולם כולו, על התרבות כולה

* * *

דיברתי על הלגיון היהודי.

כשסיפרתי על שליחותו של הראובני, לפני יותר מ- 400 שנה, ועל הברית שעמדה להיכרת אז ולא נכרתה, קרא:

“1523? – הלוא זו השנה שבה נסע איגנטיס לוֹיוֹלה מרומא לירושלים!”

ואז היה הרגע שכמו ברק הכה בעיני:

הנה אני יושב כאן, לפניו, לפניו במעון הישועים, בשעת בין-שמשות זו, ומדבר אתו על מסע גאולה נוצרי-יהודי –

1523… השנה שבה הפליג הראובני בספינה מחופי הארץ לונציה, ומשם לרומא… השנה שבה הפליג מיסד החברה הישועית מונציה לחופי הארץ, ומשם לירושלים…

האם לא נפגשו אי-שם? ברומא? בונציה? בירושלים?

עברי וישועי – כאן כן עתה. ברית בעת של פורענות גדולה, של אימת הקץ, כש“מלכויות מתגרות זו בזו”. ברית נגד “ארמילוס בן השטן” שבספרי-החזון שלנו – הוא ה“אנטי-כריסטוס” שבספרי-החזון שלהם.

כשסיימתי, שתק רגעים ארוכים. לא גרע עיניו ממני. אחר-כך אמר:

"תבין, אינני יכול לומר דבר עכשיו… עודני המום… הדברים נוגעים לעצם הקיום, שלכם ושלנו, של העולם כולו, ברגע נורא זה בהיסטוריה האנושית… "

ודיבר על מצוקתה הגדולה של צרפת, כשחילות האויב עומדים על גבולה, מאתים קילומטר מפאריס. על המבוכה ורוח-היאוש השוררים במדינה. על אלפי הפליטים המגיעים מאזורי-הגבול המזרחיים, אותם פליטים שהוא עובד ביניהם עתה, במחנות שבסביבת העיר.

הוא יהרהר בדברים, אמר. יביא אותם אל עמיתיו. יראה מה יוכלו לעשות. יתקשר אתי. להיכן יוכל להתקשר?

כשסיפרתי לו שלא מצאתי מקום, לפי שעה, בשום בית מלון, ביקשני להמתין כמה דקות. יצא, וכשחזר בישר לי בפנים שמחות שאוכל להתגורר בדירתה של אשה נדיבה, ידידה ותיקה של הישועים, הבארונית דה-וילארדיֶה.


בצהרים, בכפר, שַמש הכנסיה – אדם קשיש, בעל קמטים עמוקים ושפתים אסופות פנימה – ניענע בראשו והסתלק.

אני סר אליו כמעט בכל יום, בעברי על-פני הכנסיה. הוא מטפל בעצים המעטים שבחזית, בפיסות הדשא שבין המצבות, או מתקן איזה כלי שנשבר. אני מתעכב, מחליפים כמה דברים על מזג-האויר, על החדשות האחרונות, על בנו, הלומד רפואה בעיר. הוא מכניס אותי פנימה, לעתים מראה לי סדקים שניבעו בבנין העתיק, מתלונן על הבישוֹפוּת בליון, מספר סיפורים על התמונות התלויות על הכתלים: אחת הובאה מן הקתדרלה של גרנוֹבּל, כשהמהפכנים שדדו את אוצרותיה ב- 1793, שניה – שרדה לפליטה מן המלחמה עם הקלוויניסטים…

היום, כשעברתי שם וקארלי, כרגיל, “שלום, מר ז’ואָרֶס”, ניענע בראשו והסתלק אל מאחורי הבית.


מחלון דירתה של הבארונית דה-וילארדיֶה, בקומה הששית, בשדרות קלֶבֶּר, יכולתי לראות את שער-הנצחון מתנשא בכל הדרו בכיכר האַטוּאַל, מן העבר האחד, ומן העבר השני, רחוק יותר, את הטרוֹקאדרוֹ ואת מגדל אייפל.

הבארונית היתה אשה שברירית וחולנית, ששער-ראשה כחלחל, עור צוארה מתוח, כמוש מעט, וצדעיה חיורים עד כדי שקיפוּת. בכל פעם שהיתה משמיעה את המלה “ז’ואיף”, או “אישראליֶן”, היתה מסמיקה, כאילו חששה פן העליבה את אורחיה. ליד שולחן-התה, בעל הכרעים המוזהבים, בסאלון המפואר, המרוהט כורסות וספות נוסח לואי ה-15, שאת כתליו מקשטות תמונות של ז’ורדן, מילֶה, דויד –היתה מדברת אתי על “כשרונותיהם הבלתי-רגילים” של היהודים, ועל “המעמד המכובד” שזכו להגיע אליו בצרפת: הרוטשילדים, קאהן-סלבאדור, לארוק, הלברונר, וייל, בתי-המסחר של לויטן, טוטמן, בית-ההוצאה של קלוד-לוי, בתי-החרושת של בלוך-דאסו… וליאון בלום הרי ראש ממשלה היה… אפילו בין הישועים בצרפת, אמרה לי פעם, ישנם מלומדים גדולים ממוצא יהודי, כמו האב בונסירבֶן, שספרוֹ על האידיאות היהודיות בזמנו של ישו הופיע שלוש שנים לפני-כן, או האב וַלנסן… אבל נימי קולה היו מתוחים תמיד בדברה על כך, וללא חיוך על פניה.

מלבד הברונית התגוררה בדירה המרוּוחת, בת ששת החדרים, רק המשרתת שלה, איוֶט, אשה צעירה בעלת לחָיים רעננות, שהכניסה מעט רוח-חיים בחדרים הדוממים, בפטפוטה העליז, ובידיעות שהיתה מביאה עמה מן הרחוב.

לי הוקצה חדר-הספריה, שהיו בו ספת-פלוסין, שולחן כתיבה עתיק ועליו קסת-דיו של כסף ועט של שנהב, וכמה מאות ספרים, בהם – כל דידרו, כל ווֹלטֵר, מוֹלִיֶר, בּוֹמרשה, ראסין, הוגו, באלזאק… וכו ספרי חוק ומשפט, ירושת הבארון, שהיה איש-משפטים.

הבארונית נטתה לי חסד בשל הערצתה את האב פיקה, שדברו, כפי שאמרה, הוא “דבר אלוהים” בשבילה. בהתהלכה, כמו צל יגע, בחדרים, כשהבעה עגומה נסוכה על פניה, היתה פוגשת בי כמה פעמים ביום ושואלת למחסורי. לפנות ערב, אם לא נעדרתי מן הבית, היתה מזמינה אותי לשתות תה עמה. כל שיחת-סרק היתה נסבה, בסופו של דבר על היהודים. פעם אמרה לי שהיא מהמרת תמיד על סוסו של הבארון דה-רוטשילד, כי מאמינה היא ב“מזל יהודי”. פעם אחרת סיפרה לי שהנזיר גושלר, העומד בראש הקולז' הקאתולי סטאניסלאס, גילה לה שזורם בו דם יהודי. ופעם, בהסמיקה מאוד, חזרה באזני על הבדיחה המהלכת בצרפת, כי ראשי-התיבות ר"פ אינם, בעצם, “רפובליק פראנסֶז”, אלא “רוטשילד פרֵר”… בזהירות רבה, כמהלכת על בהונות, היתה שואלת אותי מפעם לפעם על ארץ-ישראל, ושהייתי מספר לה, היתה אומרת: “מוֹן דיֶה, אבל הערבים הם כה רבים וכה פראיים!”…

האב פיקה היה מצלצל יום-יום ושואל לשלומי. לאחר ארבעה ימים קראני אליו, למעון.

סיפר לי כי נועץ עם רעיו, והם שמעו את הדברים שמסר להם מפי, “בהתרגשות רבה ומתוך יחס אוהד”. אשר להגשמת רעיון “הלגיון” – צפויים מכשולים רבים, ותידרש פעולה ממושכת, בכיווּנים שונים. אין שום סיכוי להעביר יהודים מן המדינות הנייטרליות, או מארצות השפלה, לצרפת, שעה שהמלחמה מתחוללת בנורבגיה, בשערי בלגיה והולנד, ולאורך קו מאז’ינו. האפשרות היחידה היא, איפוא, לגייס חיילים ללגיון זה מקרב מאת אלף היהודים חסרי-הנתינות, פליטי גרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה, הנמצאים בצרפת, ואינם חייבים בשירות צבאי לפי חוקי המדינה. לשם כך דרושה הסכמתה של מפקדת צבאות-הברית. בריטניה תתנגד לכך, ללא כל ספק. לעומת זאת, אפשר שלגיון זה ייכלל, כמו “לגיון הזרים”, בצבאה של צרפת. לישועים יש מהלכים בקרב הקצונה הצרפתית הגבוהה, ואת הקשרים אפשר לנצל, אך בטרם ייעשה צעד כלשהו, עליהם להבטיח את תמיכתו העקרונית – ובנסיבות הקיימות, החשאית – של הוַתיקן. הצעד הראשון יהיה, איפוא, כפי שנדברו ביניהם, פנייה אל “גנרל” החברה הישועית בקודריה, האב ולאדימיר לדוּכוֹבסקי, שהשפעתו על האפיפיור גדולה. הדבר לא יהיה קל – הודה האב פיקה בגילוי-לב – כי פיוס ה- 12, שהיה נוּנציוּס בגרמניה שנים רבות, לפני הגיעו לכהונת הכס-הקדוש, חושש מהרחקת הכנסיה הקאתולית הגרמנית ולפיכך הוא נרתע מהתנגשות פנים-אל-פנים עם השלטונות הגרמניים. אף-על-פי-כן, בלבו הוא נגד הנאצים ונגד הגזענות, ובברכתו לבישוף פרייסינג של ברלין, אף קרא לו “לאהוב את הלא-ארים המדוכאים”. יש תקוה, אם כן, שהאב לודוכובסקי, יחד עם שני האבות-הישועים האחרים בקוּריה, האב פּיֶר שרל הבלגי והאב אנג’לו מרטיני האיטלקי, הידועים באהדתם ליהודים, יצליחו להניע את האפיפיור לתת את הסכמתו לרעיון “הלגיון היהודי”, שכרוך בו הרעיון היקר ללבו של כל נוצרי באשר הוא – החזרת עטרת הקדוּשה לארץ הקדושה.

מה אוכל לעשות בינתים? שאלתי.

“עליך להמתין,” אמר האב פיקה. “להמתין באורך-רוח ולתת בנו אמון.” והוסיף: "הצל הנאצי פרוס על אדמת צרפת. הוא אויבנו כפי שהוא אויבכם. משיחנו אולי איננו המשיח שלכם, אבל השטן המאיים עלינו, הוא אותו “שטן.”

זה היה ב- 7 במאי. כעבור שלושה ימים פלשו הגרמנים להולנד, בלגיה ולוקסמבורג. כל קווי-ההגנה הובקעו. הצבא הגרמני צלח את הריין ואת המזג.


ב- 12 במאי, כשישבתי בחדר-האכילה שבדירת הבארונית אל קפה הבוקר שלי, וגליון העתון לפני, קפצה לעיני הידיעה על ההפצצה הכבדה שנערכה בלילה הקודם על אנטוֵרפן, עיר-הולדתי, ועל הרס בית-החולים סנט ברתולומיי, שהפך כולו לעיי חרבות.

כיסיתי את עיני בידי. שמעתי את קולה של איוֵט, המשרתת, לוחש מעלי: “אינך מרגיש בטוב, אדוני?”

נשאתי מבטי אליה והצבעתי על כותרת העתון. “אנטוֵרפן”… אמרתי.

ואז פרצו הדמעות לעיני.

קשה לי להסביר לך, גברתי, מדוע קרה הדבר. מדוע עשתה עלי ידיעה זו רושם כה קשה.

האם משום שכל ילדותי עלתה פתאום על לבי?

עמד לעיני מראה חזיתו הרחבה, חזית האבן, של בית-החולים הזה, שבסמוך לו גרנו, ושעל פניו עברתי כמעט יום-יום. שורת עצי-האדר שלפניו, הגזוזים ומסורקים. סוכת-השומר הקטנה, ופני השומר הקשיש, בעל השפם העבות, ניבטים מאשנבה. האמבולנסים האפורים, עם תוי הצלב האדום, הנכנסים ויוצאים –

ומראה פני אמי, המובילה אותי בידי. פניה הרחבים, הבהירים, השופעים אהבה רבה, מתחת למגבעתה השחורה, רחבת-התיתורת. והריח החם של גופה, העטוף בפרוָה. אני בכסיות, במכנסי צמר סרוג שלשונותיהם מכסות את ערדלי. היא מובילה אותי מן הגן, כף-ידה חובקת את אצבעותי. הלחץ הנעים של כף-ידה – – –

ושוב אירע לי כדבר הזה לאחר כעשרה ימים, כשקראתי על נפילת מבצר אָבֶּן-אָמַל: הצבא הבלגי, בפיקודו של המלך ליאופולד השלישי, כוּתר, וכבר ברור היה כי ייכנע. נכנסתי לדירה בשעת אחר-הצהרים, והבארונית פגשה אותי ואמרה: “אתה חיור מאוד, מר ריגר, אתה חולה?”

"המלך ליאופולד… " אמרתי, ושלא ברצוני מילאו דמעות את עיני.

שוב: מה לי ולמלך ליאופולד? הן התבוסה היתה כבר לאורך כל החזית! הולנד כולה נכבשה! פון-קלייסט עקף את קו-מאז’ינו וחיל-השריון כבר חצה את גבעות הארדֶנים והתקדם על אדמת צרפת –

אבל שוב, כמו אז, ילדותי –

המלך ליאופולד! כשהייתי בו חמש הלכנו אל הסטאדטהויס, על שפת הנסחֶלדה, ובפארק שלפני הבנין העתיק נערכה איזו חגיגה לאומית, תזמורת ניגנה, ועל הבימה ישב צעיר יפה-תואר, כבן 20, במדי-אדמירל, מדליות מעטרות את חזהו, ואמי אמרה לי: זהו יורש-העצר, בנו של המלך אלברט הראשון… ואני לא יכולתי לגרוע מבטי ממנו. כה הערצתי את מראהו היפה.

"המלך ליאופולד… " חייכה הבארונית חיוך עייף וחיור. "אני לא הייתי מזילה עליו דמעה. הוא בוגד. עוד ב- 36', כשתפסו הגרמנים את חבל הריין, פנה לנו עורף, הפר את הברית ועבר לצדם… "


לילה-לילה היו אזעקות, ושריקות מטוסים סרטו את שמי פאריס. הבארונית לא ירדה אף פעם למקלט. “לי כבר אין מה להפסיד,” אמרה.

איוֶט היתה מביאה בשורות-איוב מן הרחוב: הטנקים הגרמניים כבר באַמיֶן, בעוד שלושה ימים יהיו כאן. לתחנת אוסטרליץ מגיעות רכבות מלאות פצועים. צנחנים נחתי בשאנטיי. כשהודח גנרל גאמלן ומוּנה וייגן במקומו, קראה: “זהו הסוף! הזקן הזה לא יכול אפילו לעמוד על רגליו.!”

לאחר דונקרק כבר ברור היה שצרפת תיכבש. העתונים עוד כתבו על “מלחמת-גבורה של מגיני המולדת” וקראו קריאות פטריוטיות להציל את הכבוד, את התפארת ההיסטורית, אך החזית התקרבה והלכה.

החלה בריחה מפאריס. כשם ששבועות אחדים לפני-כן זרמו אליה פליטים מן המזרח, כן זרמו עתה ממנה תושביה לדרום ולמערב. חנויות נסגרו על מנעול ובריח, או הוגפו בקרשים. הטעינו רהיטים על-גבי משאיות. שיירות של מכוניות, עמוסות מזוודות וצרורות, נסעו לעבר פורט ד’אורליאן ופורט ד’איטלי. במסעדות ובבארים אנשים לא דיברו זה עם זה. הרדיו היה משתתק לשעות רבות. בשדרות קלֶבֶּר היו כמעט כל התריסים סגורים, כאילו דיירי הבתים נעלמו כולם.

הבארונית היתה יושבת רוב שעות היום ליד הטלפון ומנהלת שיחות ארוכות עם מַכּריה. כשהיתה מסיימת, היתה מבשרת לי על העתיד להתרחש: רֵנו יתפטר, מרשל פֶּטֶן יבוא במקומו. אמריקה תיכנס למלחמה. דיביזיות נוספות של הצבא הבריטי עומדות לנחות בשַרבּור ולנוע לחזית. האפיפיור פנה לגרמנים בבקשה לחוס על פאריס.

האב פיקה לא התקשר.

בוקר אחד עלתה איוֵט מן הרחוב, מבוהלת, קצרת-רוח, והודיעה: “הם ברוּאן.” צנחה על הכסא ופרצה בבכי.

הבארונית שמרה על קור-רוחה. עמדה והסתכלה בה רגע בשקט, אחר-כך פנתה אלי:

"מר ריגר, אתה יודע שאתה אורח רצוי אצלי, חברתך נעמה לי מאוד, אבל עכשיו, כשהם עומדים בשערי העיר ממש… עם חוקי-הגזע המחפירים שלהם… אינני יודעת אם לא כדאי לך לשקול יציאה למקום בטוח יותר. אולי בחזרה לארצך… כל עוד אפשרי הדבר… "

ביקשתי ממנה שהות של יום-יומים, אמרתי שברצוני להתיעץ עם האב פיקה.

“כמובן,” אמרה, “זהו הדבר הטוב ביותר. הוא יודע.”

האב פיקה נעדר מן העיר.

ב- 5 ביוני נכנסה איטליה למלחמה ופלשה לדרום-צרפת. החזית התמוטטה. רוח האזרחים התמוטטה. בהלה שררה בעיר.

שלטים הופיעו ברחובות:

“פאריס הוכרזה עיר פּרוּזה. המפקד הצבאי: גנרל דַנץ”.

האב פיקה נעדר מן העיר. אבל במעון הישועים ברחוב-דה-גרֶנֶל כבר הכירו אותי רבים, ואפפו אותי בדאגה. האב דבוקוּאַ אמר לי: “דע לך שתמיד תוכל למצוא מקלט בבית הזה. גורל אחד יהיה לנו.”

ב- 12 ביוני, כשנודע לי כי הממשלה עזבה את פאריס ועברה לטוּר, יצאה הבארונית, זו הפעם הראשונה, מגדרה – היא צעקה לתוך שפופרת הטלפון: “חזירים! פחדנים! בורחים כמו עכברים מן האניה הטובעת! לַבּוֹשים יש יותר כבוד משיש להם! הפקירו אותנו כדי להציל את הנשמות המטונפות שלהם!” ובהטילה את השפופרת בכוח, לחצה בשתי ידיה על צדעיה ולא קמה ממקומה.

ב- 14 בחודש, עם עלות השחר, התעוררתי מסאון תנועה רוחשת, רוחשת וקרבה מקצה הרחוב. קפצתי לבגדי ומיהרתי אל הגזוזטרה הפונה אל השדרה. הבארונית ואיוט כבר עמדו שם, בחלוקי-בוקר, והשקיפו למטה. המראה המדהים נגלה לי בבת-אחת, מסמר-שֹער: שיירה ארוכה של כלי-רכב צבאיים, שלושה-שלושה בשורה, נעו בקצב אִטי, כאילו בדממה גמורה, לאורך השדרה הרחבה, לעבר שער-הנצחון. בראשה דגלי צלב-הקרס. על זרועות החיילים החמושים שישבו ברבי-הברזל בפנים חתומים, כקפואים, סמלי צלב-הקרב.

הסאון עלה מלמטה ומילא את חלל העיר הדהומה, הריקה, נסע בתוך דממה גמורה.

צמרמורות אחזו בי ולא הרפו: עין-בעין ראיתי את מלכות-השטן נעה קדימה, רומסת את אדמת אירופה.

אך לא רק אימה, לא רק חרדת-מות, חשתי באותם רגעים. באופן נפלא מבינתי עבר בי רטט עז של ציפיה גדולה, כמו להתרחשותו של נס.


 

יום א' 7 ביולי    🔗

מייסטר אָקהרט, בן המאה ה-13, כותב:

“הכל מקבל את טעמו מאת האלוהים ונעשה אלוהי: כל מאורע מגלה את האלוהים כאשר האדם מכיר בכך… ועל כן מתגלה אלוהים לאותו אדם ברגעים המרים ובתענוגות המתוקים, במידה שוה”.


שעתיִם – לאחר שחזרתי מן הכנסיה בכפר – שהיתי בספריה הצבאית שלמטה. פתחתי את האלבום הענקי של מלחמות נפוליאון ופרשֹתי את המפות.

ששה ימים ארך מסעו מקנטרה לאל עריש. 12 יום צר על אל-עריש עד שכבשה. 4 ימים עד הגיעו לעזה. רק ב-7 במַרס, כלומר לאחר 11 יום, הכניע את יפו. המסע צפונה לא היה בדרך החוף, שהיא הדרך הקצרה, אלא דרך הרי אפרים ושומרון והעמק המערבי. באותו זמן הספיקו הבריטים לחזק את הגנת עכו, והתורכים הספיקו להעביר צבא אל עורף חיל-המצור הנפוליאוני, במורדות הגליל התחתון. התותחים שהגיעו ממצרים, הגיעו באיחור. תותחי הספינות הבריטיות מול עכו הרעישו את עמדות הצבא הצרפתי והרסו אותן אחת-אחת. יותר מחָדשים צר נפוליאון על עכו ולא כבשה. לבסוף היה עליו לסגת ממנה ומארץ-ישראל כולה, ולחזור למצרים. התורכים-המוסלמים שוב משלו בארץ, יותר ממאה שנים נוספות.

נפוליאון נעזר בגדודי דרוזים, מתואלים, מארונים, אך רק בשתי פלוגות של יהודים, מתושבי שפרעם, כפר-יסיף ופקיעין. מספר היהודים בארץ לא עלה אז על ששת אלפים. רובם הגדול לא היה כשיר למלחמה.

שעה שערך נפוליאון קרבות בארץ, ואלפים מצבאו נהרגו במלחמה ומתו במגפת הדבר, דנו השלטונות בפאריס בתכנית להקמת מדינה יהודית שתשתרע מעכו בצפון ועד ים-סוף בדרום ועד מצרים במזרח.

כל גורל המלחמה היה אחר, כל גורל המזרח, כל גורלו של עם ישראל – אילו הוקם אז באירופה לגיון יהודי שהיה בא לעזרתו של נפוליאון.

המפות הגדולות היו פרושֹות לפני. התבוננתי בהן והירהרתי מה אירע על פניהן לפני כתשעה חדשים, 157 שנה לאחר נסיגתו של נפוליאון:

תוך 7 שעות, ב- 29 באוקטובר, הובקעו קוי-ההגנה של המצרים בסיני: גדוד הצנחנים נחת מעל ל“מצבת פארקר”, 70 ק"מ מפורט תאופיק, יתר גדודי החטיבה התקדמו לאל-כונתילה וכבשוה, כוח משוריין נע מראס א-נקב לא-תמד והשתלט על מוצביו, יחידות חיל-רגלים הסתערו על מערך קצימה. כל זה תוך 7 שעות.

תוך 6 ימים, בהסתערות נועזת ללא תקדים, בחמישה ראשי-חץ של חטיבות חיל-רגלים וחיל-שריון, לעבר סואץ, לעבר איסמעיליה, לעבר אל-קנטרה, לעבר שרם א-שיח', לעבר ראס סודר – נכבש כל חצי האי סיני, ולאחריו – רצועת עזה.

היה זה מבצע מזהיר!

אילמלא רתיעתה של המנהיגות המדינית, אפשר היה, בפעולת-בזק שלא היתה נמשכת אלא שלושה ימים נוספים, לכבוש את יהודה ושומרון ואת חבלי ארץ-ישראל שבעבר-הירדן המזרחי, את נחלות ראובן, גד, וחצי-שבט הנמשה.

אילמלא בגידתן של צרפת ובריטניה, וכניעתה של ממשלת ישראל, היתה היום הממלכה העברית משתרעת מנחל מצרים ועד לבוא-חמת.

כל ההיסטוריה היהודית, גברתי, מאז חורבן הבית ועד היום, עקובה הזדמנויות גדולות שהוחמצו.


ביוני 1940, לאחר נפילת פאריס, היתה לי עוד שהות מספקת להימלט.

יכולתי לצאת לבוֹרדו, ומשם להפליג לאנגליה, לאמריקה. יכולתי לנסוע למרסיי, ושם לעלות על אניה הנוסעת ארצה. הים התיכון היה עדיין בשליטתו הגמורה של הצי הבריטי.

יכולתי להיות נע-ונד, פליט. יכולתי לחזור ארצה ולהיות בה אזרח: פרקליט הנושא-ונותן עם חברות, בעלי-עסקים, דיירים, בעלי-בתים, עומד אחת בשבוע על דוכן בית-המשפט ברחוב יהודה הלוי וטוען טיעוני הגנה, האשמה, מתפלפל בסעיפי החוק.

ידעתי שאם אימלט – אימלט מיעודי.

בבוא יום הנצחון, אמרתי – ואני האמנתי כי לא יאחר לבוא – תבוא שעת גאולַי.

יקום הלגיון הגדול אשר ירתק את הברית בין אירופה הנוצרית והעם הכובש את חירותו.

ארבעה ימים לאחר נפילת פאריס, פירסם הקרדינל סיאַר, שנתמנה ארכיבישוף של הבירה, אִגרת אל בני עמו, ובה כתב:

“שמרוּ על גחלת התקוה. צרפת לא מתה. לעולם לא ייגזלו ממנה החיים. האכזריות, הערמה, הטרור, לא ימיתו את תקוות התחיה”.

ב-29 ביוני שלח האפיפיור פיוס ה-12 אִגרת-עידוד אל הכמורה הקאתולית בצרפת, בה נאמר:

“שאו עיניכם אל התקוות הנעלות. מלאו באומץ את התפקיד שהטילה עליכם ההשגחה”.

רדיו הוַתיקן שידר:

“שִמרו על נפשותיכם… נשמת העם אינה יכולה להימחות על-ידי היאוש, על-ידי כיבוש בן חלוֹף… רוחו של המשיח לא תנוצח”.

“ל’אקסיון קאתוליק” כתב:

“המוסר ינצח את כוח הזרוע. גם בתנאים של כיבוש, בתנאים של טרור, נגן על התרבות הנוצרית מפני הברבריות הגזענית”. הארכיבישופים של ליוֹן, טוּלוּז, בוֹרדוֹ, אביניוֹן,

שאמבַּרי, לִיל, לא חתו מפני הסכנות, הפיצו אגרות בין בני עדותיהם, אימצו את רוחם להגן על העקרונות הנעלים של החירות וכבוד-האדם.

האחים הישועים עבדו במחנות-הפליטים, בין שבויי המלחמה, בין הפצועים והחולים, בסטאלאגים ובאוֹפלאגים. עודדו את הנדכאים.

האב פיקה אמר לי: “איחרנו. צרפת מובסת. עכשיו תתחלנה הרדיפות, הנגישות. ברובע השמיני, בשדרות אַוּסמן, סגרו בתי-מסחר יהודיים ואת בעליהם שילחו למקום לא-נודע. מה בדעתך לעשות?”

אמרתי: “אני מחכה. אני נשאר.”

האב פיקה התבונן בי, אמר: “אני ידידכם. עכשיו כולנו יהודים. יהודים צלובים. אעזור לך בכל אשר אוּכל”.

באותו יום עברתי מבית הבארונית אל המעון ברחוב דה-גרַנֶל, שכמה מיושביו יצאו ממנו לעבוד במחנות.

תירגמתי טכסטים עבריים לצרפתית בשביל האבות ששימשו בהוראה בסוֹרבּוֹן ובקולז' התיאולוגי הישועי: מדרשים, פירושים, חיבורים פילוסופיים.

הכרתי את הישועים מקרוב, את תורתם, את דרכי מחשבתם, את הליכותיהם. התרועעתי אתם. בשעות הבוקר ובשעות הערב ישבתי על ספרים, בספרית המעון.

על לוחות-המודעות בעיר, הופיעו כרזות-ענק מצוירות: חייל גרמני, צלב-קרב על שרוולו, נושא ילד על זרועו, ואשה צרפתיה נושאת אליו חיוך של הודיה. לרוחב הכרזה כתוב היה: “זהו מגינו האמיתי של העם הצרפתי”.

הייתי עוקב אחר ה“בוֹשים” ברחוב. שלושה או ארבעה יחד היו צועדים, במגפיהם המצוחצחים, המסומרים, אקדחים למתניהם, תוי צלב-הקרס על זרועותיהם. הייתי נכנס אחריהם לחנויות, רואה אותם בוחרים גלויות מצוירות, מזכרות-בדיל, של מגדל-אייפל, בקבוקי בושם, מטפחות צבעוניות עם הדפסי שכיות-פאריס. שומע את הגרמנית נפלטת מפיהם. רואה אותם משלמים, מודים, מסתלקים. הייתי נכנס אחריהם לבארים, בשעת הצהרים, מתישב סמוך אליהם, מסתכל בהם, מאזין לשיחותיהם, לצחוקם, לבדיחותיהם, רואה אותם נטפלים לנשים צרפתיות, באדיבות, בליצנות. לעתים, חבורה של שמונה, עשרה, היתה צועדת יחד על המדרכה, בצעדים נוקשים, יבשים, מתעכבת מדי פעם ליד חלונות-הראוָה, מתבוננת, שותקת. קצינים בעלי עיטורים היו נעצרים באמצע הרחוב, או בלב הכיכר, פושקים רגלים, מצלמים: כנסיות, גשרים, נערות, עוברים-ושבים.

בלילות היה עוצר. רמקולים היו מכריזים: “להיכנס לבתים, הוזהרתם! להיכנס לבתים!” בשעות מאוחרות יותר, מתוך הדממה, הפרושֹה כרשת שחורה על-פני העיר, היו נשמעות יריות מרחוק, צליפות-אש הנוקבות את הלילה.

הייתי לוחש לעצמי: את השטן יש לכבוש מתוכו. לחדור לתוך-תוכו, לא להתירא –

בליל ה- 26 ביולי חלמתי עליך:

התהלכתי בין העצים בפרדס של אבי בעין-השרון וחיפשתי את משקפי, שאבדו לי. חיפשתי אותם בין העשבים ולא מצאתים. ראייתי היתה קצרה, התכופפתי וחיטטתי בידי בעשביה הצפופה. כשהתרוממתי, נדהמתי ממראהו של ערבי ענק, חבוש כַּפיה ונַבּוּט מונף בידו. הוא צעק: "יוּדֶה! שויין! "ועמד להנחית את האלה על ראשי. ברחתי. רצתי בין שורות העצים בכל כוחי, חש את רדיפתו אחרי, ואמרתי בלבי שאם רק אגיע הביתה, אינצל. כשהגעתי אל השורות האחרונות, ופיסת-התכלת נגלתה מבין העצים – עמדת שם אַת, כמו חוסמת את דרכי. נראית צעירה מאוד, כבת 17, חולצה לבנה מעל למכנסיך הקצרים וסנדלים לרגליך. רציתי לקרוא, “הוא רודף! יהרוג!” אך פי היה משותק. את הסתכלת בי במבט צונן, מנוכּר.

התעוררתי בזוָעה ואמרתי: זה בגלל הנער הצלוב, הנער…

למחרת סיפר לי האב פיקה מה אירע ביום אתמול:

הגסטאפו הקיף את משרדי הארכיבישוף של פאריס, הקרדינל סיאַר, ושֹם עליהם מצור. כל הרחובות המוליכים אליו נחסמו ולא ניתן לאיש להיכנס או לצאת. קוי הטלפון נותקו. קציני הגסטאפו נכנסו פנימה ודרשו מן הקרדינל להפסיק את ההסתה נגד שלטונות-הכיבוש ולשתף פעולה עמם. האשימו אותו בהמרדת האוכלוסיה והזהירוהו שאם לא יציית להוראותיהם, ייאסר. על כך ענה להם:

“אני ארכי בישוף, וארכיבישוף צרפתי הנני. כארכיבישוף עלי להגן על הזכויות שהופקדו בידי. כארכיבישוף צרפתי עלי למלא את החובות לארצי. איש לא יוכל למנוע אותי מלקיים את אשר הוטל עלי. לא אעשה דבר המנוגד לאמונתי כקאתולי, או המנוגד לטבעי כצרפתי. לא תשיגו דבר על-ידי איומיכם.”

הקצינים חרקו שן, והסתלקו.

האויר נעשה כבד מיום ליום. מפקדת הגסטאפו קבעה את מושבה באיל-דה-לה-סיטֵה והפכה את ה“אי” למצודה ולמחנה-ריכוז. תותחים הוצבו עליהם. אלפי צרפתים שהיו כלולים ב“רשימות השחורות”, שסיפקו אנשי “ה”גיִס החמישי" ובוגדים – נאסרו וגורשו מזרחה. לילה-לילה נערכו מצודים על חשודים בהתנגדות לכובשים, ואנשים נגררו מבתיהם והובלו אל ה“אי” לחקירות. רכושם של יהודים אמידים הוחרם. הם עצמם נאסרו. חסרי-נתינות שניסו להימלט אל האזור “החפשי”, שבשליטתה של ממשלת וישי, נתפסו בדרכם דרומה, או החושות בוּלוֹן וּונסן, שם הסתתרו.

במעון סופּר על מתאבדים, מאות מתאבדים.

ברחוב דה גרֶנַל 37 נסגר “קפה-באר שוּלץ”. במספר 15 נסגרה חנות-הבגדים “מרסֵרי שוּלבֶּר”. קורות כבדות חסמו את תריסי החלונות והדלתות.

באחד הימים הראשונים של ספטמבר הראה לי האב פיקה גליון של “אוסֱרבטוֹרה רומאנו”, עתון הוַתיקן, ובו מאמר על “עתידה של פלשתינה”. סוּפּר בו על מגעים בין ממשלת איטליה ובין “חוּגים קאתוליים בארצות שונות”, למימוש דרישתה של איטליה לקבל את החסות על ארץ-ישראל ועל “האגן המזרחי של הים התיכון”, כדי למנוע פגיעה במקומות הקדושים. לאחר נצחון מדינות הציר, נאמר שם, יש להקים בארץ-הקודש משטר קאתולי-פאשיסטי אשר יגן על הזכויות ההיסטוריות של שלוש הדתות…

“היונה ששלחת מן התיבה הפכה לעורב,” חייך בעצב האב פיקה.

“האב בארילי?” שאלתי.

“הקרדינל לדוכובסקי,” אמר. “לאחר שנכנסה איטליה למלחמה הפך מיד את עורו: תומך נלהב בברית מוסוליני-היטלר. אנטישמי היה תמיד, כנראה.”

העתונים הביאו, בוקר-בוקר, ידיעות על ה“בליץ” על בריטניה. סיפרו על חורבן לונדון, על מאות המטוסים הבריטיים המושמדים בקרבות אויר.

בליל ה- 8 בספטמבר חלמתי על אבי.

חלמתי שישַנוּ באותו חדר, ואני התעוררתי בלילה משנתי למשמע כלי נופל. קמתי מן המיטה, ובהגיעי למטבח ראיתי שהפתיליה הדולקת נפלה והאש אחזה במפת השולחן. מיהרתי אל מיטת אבי, נערתי אותו, וקראתי: “קום! שריפה!” הוא פקח את עיניו, התבונן בי רגע, אחר-כך התהפך על צדו ומילמל: “שכב לישון, חלמת.” הוספתי לקרוא “קום! קום!” והוא לא קם. בינתים התפשטה האש, הלהבות ליחכו את הקירות, ואני נמלטתי החוצה ורצתי לעבר בית-הספר והשארתי את אבי בבית הבוער.

למחרת קראתי על הפצצת תל-אביב ממטוסים איטלקיים. למעלה ממאה איש נהרגו.

שבועים לאחר-מכן, קרא לי האב פיקה לשיחה.

אמר לי שיש בידו ידיעות כי עומד להיערך מצוד בעיר על יהודים בעלי נתינות זרה. כל אלה נחשבים “פושעים פוליטיים” וצפויים להישלח למחנות פּיטיביֶה ובּוֹן-לה-רולאנד. אין בטחון בדבר שלא עקבו אחרי, שלא זיהו אותי. אנשי המעון נועצו ביניהם והם סבורים כי מוטב שאעבור לאזור “החפשי”, לליון. שם, אם ארצה בכך, יוכלו לספח אותי ל“סכולסטיקה”, הקוֹלז' התיאולוגי הישועי, שהוא מקום בטוח. תסודר לי תעודה של אח ישועי, ועם תעודה זו לא יקשה עלי לעבור את הגבול. אוכל להתגורר קבע בבית ה“סכולסטיקה”, עד יעבור זעם. אצטרך, כמובן, לחיות תחת מסוה של ישועי.

“אפילו את התפילות אינני יודע,” אמרתי.

“נלמד אותך,” אמר האב פיקה.

באותו יום לקחני עמו אל הכנסיה הישועית שבסֶבר-באבילון. היה זה אולם פשוט, שכתליו חשופים, עם מזבח קטן, ללא עזרת-מקהלה. מתחת לאיקונין הבתולה מולאדימיר, כתוב היה על לוח-עץ, באותיות אדומות:

Un seul seignor

Une seule foi

Un seul baptisme

Un seul dieu et pere7

כרעתי ברך לצידו של האב פיקה.


 

יום ב' 8 ביולי    🔗

ב – 27 בספטמבר 1940, הופיעו צוים על לוחות-המודעות של פאריס, הגוזרים על היהודים – כל בני הדת היהודית וכל אלה שמוצאם יהודי משלושה דורות – לתלות על חנויותיהם שלטים, בצרפתית ובגרמנית, המעידים על זהותם.

ב – 27 בספטמבר 1540 – בדיוק 400 שנה לפני-כן – הוציא האפיפיור פאולוס השלישי אגרת הנותנת תוקף להקמת החברה הישועית.

ב – 27 בספטמבר 1940 – יצאתי מפאריס בדרכי אל בית הישועים בליון.

לבוש הייתי גלימת-נזירים שחורה, עוף-לילה. עטלף.

במזודה שנשאתי עמי היה טמון ספר התנ"ך והאקדח בתוכו.

כשנעצרה הרכבת לבדיקה בתחנת-הגבול שבין האיזור הכבוש לאיזור “החפשי”, הציץ הז’נדרם בתעודה שהושטתי לו, הציץ בפני, ניענע בראשו, ועבר הלאה.

הגעתי לליון בשעת לפנות-ערב.


 

יום ג' 9 ביולי    🔗

שבע שעות עברו. הדם עדיין רותח בי. בלילה לא יכולתי להירדם, ועכשיו, באור השמש, העט רועד בידי.

אתמול, ב – 5 אחר-הצהרים, ישבתי כאן בחדרי וכתבתי. הכרתי את צעדיו הרחבים, התקיפים, קרבים לאורך המסדרון.

קמתי ופתחתי. ברנארדו רודריגז עמד לפני בפנים חתומים, מזודה קטנה בידו. התנצל ביובש שלא יכול לבוא קודם-לכן, שאל לשלומי, ובהעיפו עין על הניירות שעל השולחן, שאל מה מעשי.

אמרתי: “כותב.”

“ממשיך בתרגום ה’קומדיה’?” העלה חיוך צר על פניו.

“לא,” אמרתי.

התכוון לתרגום “הקומדיה האלוהית”, שהתחלתי בו לפני שנים רבות, בהיותי בספריה שבעיר התחתית, והמשכתי והפסקתי, ועדיין עסקתי בו מפעם לפעם.

אמרתי: "מעין וידוי… "

שתק רגע, אחר-כך אמר: “אשים את חפצי בחדר וארחץ, נתראה בעוד שעה.”

ב – 6 בדיוק דפק שוב על הדלת. יצאנו וירדנו לכפר.

מן הטירה אל הכפר מהלך עשר דקות. חמש דקות ראשונות לא הוציא מלה מפיו. כדי לשבור את השתיקה שאלתי על הנעשה בבית, ב“סכולסטיקה”. הפטיר כמה מלים על תלמידים חדשים שבאו, אחר כך שאל אם לא ביקרתי אף פעם בבית, מאז יצאתי ל“שאטו ויניוֹבל”. אמרתי שפעם אחת נסעתי לליון, לקנות עתונים, ועליתי את הבית כדי לקחת כמה מחברות וספרים. שאל מדוע לא נכנסתי אצלו. אמרתי כי לא ראיתי כל טעם בכך, כיון שציפיתי לביקורו אצלי, בכל יום. שתק. אחר-כך אמר: “הטבלה של פאולוס, על השער, נעלמה.”

“נעלמה?” נעצרתי על מקומי, נדהם.

"עקרו אותה. גנבו. מעשה זדון, כנראה… "

"מי יכול היה… " פלטתי בתמהון.

" אינני יודע," אמר ביובש. "איש אינו יודע… מתוך נקמה אולי… "

המלים נעתקו מפי. עמדתי והסתכלתי בו. אחר-כך אמרתי:

"אני, אישית, מצטער על כך יותר מכולם… הדיוקן והפסוק שמתחתיו היו הראשונים שקידמו את פני, לפני 17 שנה… "

“את פני כולנו,” אמר. “נצטרך לקבוע אחרת במקומה.”

המשכנו ללכת. הייתי נרעש. מתחת לדיוקנו של פאולוס, שידיו משוכלות על חזו, חקוק היה הפסוק:

"Veni de Libano, sponsa mea, veni de

Libano, veni, corobnaberis… "

שהוא תרגום הפסוק משיר-השירים, "אתי מלבנון כלה… " ובמשכי בחבל הפעמון של השער, בפעם הראשונה, מחופש כנזיר, הגלימה השחורה לגופי, חרד מפני הצפוי לי – היו המלים האלה, שעמדו לעיני כמלים עבריות מחופשות בטוגה רומית, ברכת ברוך-הבא, מאירת-פנים.

נכנסנו למסבאה הקטנה וישבנו לאכול את סעודת-הערב. רודריגז התבדח עם אדום-העין, שאל לשלומו ולשלום משפחתו, ולאחר כמה רגעים נכנס כומר הכפר, איש עגלגל ומרבה-להג, והתישב עמנו. פיטפט, התלוצץ, סיפר איזה מעשה בריבה שילדה מחוץ לנישואין והיה עליו להטביל את תינוקה… אלי לא פנה אפילו פעם אחת.

בדרך חזרה אמר רודריגז:

“מה שאתה כותב שם… עברית?”

“כן,” אמרתי.

“למי?”

הגענו לטירה. נכנסנו לחדרו. הורה לי לשבת על המיטה והתישב על הכסא.

פתח ואמר שזה שלושה חדשים לא התוַדיתי.

אמרתי שבפרק-זמן זה שוחחנו הרבה בינינו, שיחות ארוכות, וסבור הייתי…

“לא!” אמר, וכף-ידו נקפצת לאגרוף שניצב בחזקה על טבלת-השולחן. “לא!” חזר ואמר.

וכאן החלה דרשת-המוסר שלו, רצופה משפטים מן הקאתכיזם, על ערך הוידוי… מעין דברים שמשמיע כומר פרובינציאלי לאלמוני הכורע ברך בתא הוידויים: אדם חייב לשאול את עצמו, חזור ושאול, אם השתמש נכון במתנת התבונה שהעניק לו האל… אם הקשיב לקולה של רוח-הקודש, אם עשה כפי שציותה עליו… לשאול את עצמו אם אמנם רק מכוחו הוא מסוגל לעשות את הטוב, או מכוח היותו חלק מגוף הכנסיה… לפשפש במעשיו ובמחשבותיו תמיד, כי כולנו חוטאים… מאז הנפילה… והמשיח מכפר על חטאינו… וחרטה, של אדם ביחידות אינה מספקת… חייב הוא לפגוש את המשיח פנים אל פנים כדי לקבל את אהבתו ולקבל את הסליחה… ואם נשאר החטא ללא מחילה, הרי לא רק החוטא עצמו טמא, אלא הטומאה דבקה במשפחת-אלוהים כולה, כי כולנו אברים מגופו של המשיח, כפי שנאמר באִגרת אל הקורינתיים, אם יתענה אבר אחד, יתענו כל האברים עמו…

שנאתי אותו, שמעתי ולא שמעתי מה שגילגל מפיו. כל עת דבּרו ראיתי עצמי משמש בטקס האוכאריסט, במיסה, לבוש גלימה לבנה, מעוטרת זהב: מצלצל בפעמון הקטן, נושק לשפת המזבח, משתחווה, נושא את לחם-הקודש ואת הגביע, כורע ברך, מוזג יין לגביע, בוצע את הלחם, נושא אותו לעיני הקהל, מצלב, שוב משתחווה… שיננתי לעצמי –

“Confiteor Deo Omnipotent, beaten Maria – semper virgin, beat Michaela Archangel, beat Joanna Baptiste, sancta’s Apostolic, Petrol et Paolo, omnibus Sanctis et tibi…”8

הוא המשיך, לא פסק. עיניו נעוצות בי וידיו מסייעות לו בטענותיו. עכשיו – על “הזלזול”: שלעתים קרובות – הוא שם לב לכך! – איני נשאר אחר הקוֹמוּניוֹן, בגמר המיסה, שעה שאני חייב בשתי אמירות “פאר”, בשתיים “אווה”, בשתיים “גלוריה”… שאינני מחכה לבדיקתו", אלא יוצא לפני-כן… שאינני מקפיד על “התרגילים” שכל חניך חייב בהם…

המשכתי לשנן לעצמי –station, verb, opera et omission Pater' quiz peccavi names cognit

, mean maxima culpa… "9 MEA culpa, mean culpa

פתאום שמעתיו אומר: “הזיות צבאיות.”

“מה שמדיח אותך, מה שיהרוס אותך בסופו של דבר, הוא ההזיות הצבאיות שלך, שהן כמו ’צלילים צורמים של אהבה טמאה’!”

אמרתי בשקט: “גם לאיגנטיוס הקדוש היו הזיות צבאיות. האם הייתה זו ’אהבה טמאה’?”

“quod licet Iovino non licet bovid!” 10 – קרא בכעס, “אתה מחפש מלכות ארצית! אתה חי מחוץ לאמונה ומחוץ להסטוריה גם יחד! כל מה שאתה חולם עליו, אין לו שום שחר!”

אמרתי לו מה שאמרתי פעמים כה רבות: כי איני שואף אלא להגשמת ההבטחה שבספר “החזיון”, על ירושלים החדשה שתרד מאת אלהים “ככלה בקישוריה, ערוכה לבעלה”, וכי כל האותות מעידים כי זהו המועד, מועד המילניום השני שלאחר המלחמה הגדולה, שבה נפל השטן. אמרתי לו כי כשם שרוח המשיח מתלבשת בבשר, כך “שמים חדשים וארץ חדשה” מתלבשים במדינה, במלכות בשר-ודם, שממנה תצא הגאולה לעולם –

הוא היה קצר-רוח. הפסיקני באמצע וקרא: “סילוף! טירוף! אתה הופך תיאולוגיה לפוליטיקה! זהו חילול! זכור מה שכתוב ב’מפעלות השליחים’! זכור מה שענה אדוננו לאלה ששאלוהו אם ישיב את המלכות לישראל: ’לא לכם לדעת את העתים ואת המועדים’! גם לא לך! על-אחת-כמה-וכמה לא לך!”

עיניו בערו. קצף נצבר בזוויות-פיו. פתאום הפסיק, השתתק, כאילו יצאה ממנו הרוח. נטל את ספר-התפילות מן השולחן ואמר בשקט: "עכשיו נקרא. הוא רוצה שאשתתף?

אמרתי: “בנדיקטוס, מזמור ’הגואל’.”

קראנו יחד:

"O Salutaris Hostia

Quae caeli pandis ostium

Bella premunt hostilia

Da robur, fer auxilium

Uni Trioque Domine

Sit sempiternal gloria

Qui vitan sin termine

Nobis donet in patria

Amen."

שפירושו: הו, קרבן גואל, הפותח שערי שמים, אויבינו צרים עלינו, תנה עוזך, עזור לנו, אדוננו אל-השילוש, תהי תפארתך לנצח, אשר חיי עולם יתן לנו במולדת, אמן.

לפנות בוקר, בשכבי ער במיטתי, שמעתי את צעדיו המתרחקים לאורך המסדרון ויורדים במדרגות לעבר היציאה.


לעתים אני רואה את עצמי – יהודי בין הנוצרים, “גידול ממאיר” בגוף הכנסיה – כמו המלים העבריות השתולות בעיקום-צורה, אנוסות, בתוך הטקסט הלאטיני של ספר-התפילות: "הוֹסַאנַה, סַבָּאוֹת, שֶֹרפים, אַללוּיָה, אמן.

לעתים בוערות בי מחשבות-נקם.


אני חי במתח עצום, גברתי. זה שבע-עשרה שנה. לעתים אני חש את הפעימות ברקותי כאילו עצבי מתפקעים. שעות-הרגיעה היחידות שלי הן אלה כאשר אני מתמסר לתרגום “הקומדיה האלוהית”. אני פושט את הגלימה ולובש לבן. משתחרר מכוח-הכובד. יוצא מן הלילה אל אור-היום. מרחף ברקיעי התכלת. רואה את שושן השמים. זה זיר-השירים שלי.


עלי לחזור ולספר דברים כסדרם.

כמאה תלמידים היו ב“סכולסטיקה” בבואי לשם, בסתיו 1940, רובם צרפתים, יתרם – ספרדים, איטלקים, דרום-אמריקאים, שנים מלבנון, אחד מטאנג’יר, שלושה אירים. לגביהם הייתי יהודי מארץ-ישראל, “שחזר לחיק אמונתו האמיתית”. רק האבות, ראשי המוסד, ידעו את האמת: שהנני מחופש לצורך המחסה, נתין זר הצפוי למאסר או לגירוש, שליח לכנסיה ולמִסדר שהכיבוש השיגהו בהיותו בפאריס, בן-חסות של האב פיקה, שהם נאמנים על הגנתו. האב ברנארדו רודריגז מוּנה להיות פטרוני. אני נתמניתי להורות עברית – שפת רשות לתלמידי הסמינר הישועי – וכן טקסטים עבריים תיאולוגיים: תלמוד, מדרשים, פילוסופיה של ימי-הביניים. ארבע שעות בכל יום הייתי מלמד. שעות רבות הייתי יושב בספריה וקורא. צריך הייתי לקרוא הרבה כדי שאוכל ללמד בלי להיכשל. המורים ראו בי בר-סמכא בלימודים יהודיים. פנו אלי בשאלות, נועצו בי.

הייתי סוֹעד עם כל העדה באולם-האכילה. מתפלל עמה באולם-התפילה. מצטלב, כורע. לוחש פעמים אחדות בכל יום: אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בארץ כאשר נעשה בשמים…

בימי א' ובימי חג, בהיכל הגדול של כנסת הפוּרביֶר הסמוכה, שתמונות פעלי השליחים חקוקות על קירותיה בזהב, מול המזבח, בשעת עבודת-הקודש של האוּכאריסט, כשצלילי העוגב ולחן הפסוקים הלאטיניים מרחפים בחלל – הייתי מתמלא יראת-רוממות. הייתי עוקב אחר כל תנועה מתנועותיו של הכהן המשרת בטקס, מרגע היכנסו מן הסאנקטוּם, לבוש ב“טוניקה אלבה”, עם ששת הצלבים, האיזור למתניו, האפוד המשולש לחגו, המאניפולוס של משי לזרועו השמאלית, שרשרת-הכסף וצלב-הכסף תלויים לו לפניו מעל לאמיקטוס הצחור, שרביט-הרועים המוזהב בידו. הייתי מתבונן בו, מרותק מוקסם, כשהוא כורע לפני המזבח, נושק לשפתו, נושק לספר-התפילות, קד, מברך את הקהל בשם האב, הבן ורוח-הקודש, משמיע את פסוקי התפילה – והקהל עונה אחריו כאיש אחד, קם, יושב כורע, קם – נער -השרת מביא אליו את קובעת-היין ואת לחם-הקודש, והוא מעמידם על המזבח, מברך, מטביל, אומר את פסוקיו על מסתורין בשרו ודמו של המשיח, מקהלת-הנערים בגלימות לבנות שרה את מזמורי התהילים…

עם כולם, ידי משוכלות לפני, הייתי פוסע לאורך הסטיו לעבר המזבח, מגיש את שפתי לגביע, לרקיק הלחם, לשוני ממססת לחיכי את פירורי המסתורין…

אחר-כך בחדרי שבקומה השלישית, בבית ה“סכולסטיקה”, הייתי מסתגר, מונה בפחד ובעונג, את מטבעות-הזהב הגנובות, מאזין לצעדים במסדרונות.

מחלון חדרי זה, הפונה מזרחה, יכולתי לראות את ליוֹן כולה, משתרעת לרגלי הר הפוּרביֶר:

את שני הנהרות הרחבים, הרון והסון, החוצים אותה בזרמם מצפון לדרום, את הגשרים הרבים שמעליהם. את העיר העתיקה, הבינַימית, המצופפת בתחתית ההר ומטפסת על צלעו – רחובותיה הצרים, סימטאותיה, בתיה אדומי-הגגות, הדחוקים זה אל זה, את הקתדרלה הגותית “סן ז’אן-באטיסט”, המתנשאת מתוכם בהוד קודר. מזרחה משם, בין הסוֹן והרון, על “חצי-האי”, את לב-ליון – רחובות אימפריאליים, בתי-פאר, הכיכר הירוקה “פלאס בַּלקוּר”, צריחי-הפעמונים של כנסיות סן-ניזיֶה וסן בונאוַנטוּר, כיכר טַרו המוקפת בתי-שלטון, בית-העיריה העתיק, בית-האופירה, ארמון סן-פיֶר. מזרחה לרון, לכל מלוא-העין, השתרעה העיר החדשה – שדרות ארוכות, טורי רחובות ישרים, כיכרות רחבות, מגרדי-שחקים, הפארק העצום “טַט ד’אוֹר”.

ליון של “וישי”. ליון של המרשל פֶּטֶן ןהמשטרה החשאית. ליון של אימת החוקים והצוים. ליון שצלו של הענק בעל המגפים המסומרים היה נטוי עליה.

"אין נוֹמינה פאטריס, אַט פיליי, אַט ספיריטוס סאנקטי… " ובשם הקדושים והמעונים, פטרוס ופאולוס, אנדרי, יוחנן, תומאס, ברתולומי, לינוּס, קַלטוּס, קלֶמֵנט, ריקֶסטוּס, כריסוֹגוֹנוּס…

בבית הגדול והישן הזה, בן ארבע הקומות, במסדרונות הארוכים, בין האולמות החשופים, בין חדרי המגורים וחדרי-הלימוד, בין סיעות לובשי הגלימות השחורות, האבות, האחים והחניכים – התנהל מעגל חיי. מסביבו – ברחובות הצרים והמטפסים בהר – היו בית הארכיבישוף, בתי הדומיניקנים, הפרנציסקנים, הקאפוצ’ינים, בתי הנזירים והנזירות, הכנסיה המפוארת של נוטר-דם דה פוּרביֶר עם ארבעת הצריחים של מצודתה המרובעת ופסל הבתולה המכותרת בראשם, משקיפה על העיר והעולם.

בלשכתו היה האב רודריגז מביט בי בחומרה מבעד למשקפיו הנוצצים, שואל בנוקדנות, מעיר ביובש, משבח בקמצנות את שיעורי. מבטי היה נרתע, נופל על אצבעותיו הפלדיות.

באפריל 41' הופיעו ברחובות ליון הצוים, חתומים בידי הקומיסר לעניני יהודים, כסאאוויאר ואַלאַ, הפוקדים על החרמת דירותיהם ונכסיהם של “זרים”. בבית נפוצו ידיעות על שילוחים למחנות-עבודה בפירינאים. בתחנת-הרכבת הדרומית עמדו מאות אנשים, איש-איש וצרורו בידו, וציפו בדממה לצפירת הקטר המתקרב. אחר-כך היתה התחנה מתרוקנת.

באותו שבוע, בלשכתו, אמר לי האב רודריגז:

“אולי יעניין אותך לדעת, שבמשפחתי בצ’ילה קיימת מסורת עתיקה שהננו מצאצאי האנוסים בספרד. גם בעורקי, אם כך, יש קורטוב של דם יהודי.”

גל חם עבר אותי. אמרתי בלבי: ברית חשאית כרותה בינינו.


בעמדי בחדר-הכיתה, הגיר בידי, רושם על הלוח אותיות עבריות, מלים, פסוקים, "ברוך אתה אדוני… " – היתה שמש ארץ-ישראל מאירה את קדרות החדר, מגיהה את כנפות הגלימות השחורות.

הייתי כותב “אברהם” ומספר על חברון והרי-יהודה. כותב “יהושע” ומספר על יריחו והירדן. כותב “כהן” ומספר על היכלות. כותב “כתר”, וקושר כתרים למלכות.

כשקורא הייתי את סיפור העקדה ומגיע אל “ויירש זרעך את שער אויביו”, הייתי מדבר על ההבטחה, שתתגשם בזמן קרוב.

פעם ביקש ממני רודריגז להרצות לפני חבר האבות-המורים על חוקי השלטון במשפט היהודי. דיברתי על הלכות סנהדרין והלכות מלכים לפי הרמב"ם. דיברתי על ימות המשיח.


אתמול, בחזרנו מן הכפר אל הטירה, כששאל אותי רודריגז אל מי אני כותב מה שאני כותב, בעברית, אמרתי לו כי אליך.

חיוך ספקני עלה על שפתיו. אמר:

“אינך בודה אותה מלבך?”

אמרתי לו כי אַת חיה וקיימת. מורתי מימי-הילדות. נערצת עלי.

אמר: "חשבתי שמשל היתה… "


“Mais c’est la Promesse!”11 – קרא רודריגז בהתרגשות ונעצר על מקומו.

היה זה בקיץ של אותה שנה, 1941. היינו נפגשים אז הרבה, לעתים בחדרו, בערב, לעתים, בשעות אחר-הצהרים, מטיילים בחורשת-הארנים שליד כנסית הפוּרביֶר.

בחורשה סיפרתי לו על דוד הראובני. על שליחותו לאפיפיור ולמלך פורטוגל. על מסע-המלחמה שעמד לערוך לכיבוש הארץ הקדושה. סיפרתי לו על תכניתי, שהמלחמה קטמה אותה.

“Mais c’est la Promesse!” – קרא בהתרגשות כשהוא פורשֹ את זרועותיו הארוכות.

הוא ידע מלים עבריות. היה מבטא אותן בהתזת אותיות ובהדגשות קשות, כמהלך על אבנים חדות. ידע לומר בעל-פה את הברכה על הלחם, את הברכה על היין, “שמע ישראל”, פסוקים ראשונים של “אדון עולם”. מיהו מחברו של “אדון עולם”? שאל פעם. אבן-גבירול?

פעם בחדרו, הראה לי את “ישועות משיחו” של דון יצחק אברבנאל, בלאטינית. “היהודי הזה, יהודי-נוצרי היה,” אמר, “בלי שיודה בכך.” והרצה לפני על תפיסתו, בדבר “החטא הקדמון”, בדבר “הנפילה”, נפילת האנושות לאחר הגירוש מגן-העדן, ובדבר התגלותו של המשיח באחרית-הימים, כמעשה-נס, שלמעלה מן הטבע. כמה רחוקה תפיסה זו מתפיסת מיימונידס, אמר, שראה את המשיח כמלך בשר-ודם, שעתיד להחזיר את מלכות בית-דוד ליָשנה לבנות את בית המקדש ולקבץ את נדחי ישראל לארצם ולהקים בה מדינה.

“ושם הספר, ‘ישועות משיחו’,” אמר, בבטאו את השם בעברית, “על מה הוא בא לרמז אם לא על ישוע המשיח?”

“אברבנאל,” אמרתי, "כתב, אמנם, כי המשיח יופיע כמעשה-נס, אך קיוָה שיביא את גאולת ישראל בארץ-ישראל, ולפי חשבונו, עתיד היה להופיע אחר מלחמות הנוצרים בתורכים… "

“גאולת ישראל… " אמר. אבל מי הם ישראל? רק בני הדת היהודית?”

פעם אחרת דיבר על “ספר האות”, של רבי אברהם אבולעפיה. סיפר שיש לו תורת השילוש הקדוש ונבואות המשיח. סיפר שראה עצמו שליח אלוהים אל הגויים והלך מסיציליה לרומא, להשפיע על האפיפיור שיתגייר.

“אבל מה עלה לו בסופו של דבר?” אמר. "את האפיפיור לא גייר, כמובן, אבל רבים מתלמידיו שקיבלו את תורת הגאולה שלו, קיבלו עליהם את הנצרות… "

לעתים שבועים או שלושה, לא היה מדבר אתי מטוב ועד רע. עובר על פני במסדרון בראש נטוי. מפנה אלי עורף בשעת הסעודה. מכוון דברי-מוסר כלפי בדרשתו באולם-התפילה בלי שיביט בי.

בחדרו, כשהיה משיל את מסכת החומרה מעל פניו, היו עיניו רכות. ידו היתה נחה על כתפי, או על זרועי. מגע מרגיע היה לו.

ביולי 1942, כשנודע על המצוד הגדול בפאריס, שבו אנשי הגסטאפו, יחד עם הגארד-מובּיל הצרפתי, פשטו עם שחר על בתי-היהודים בכל רבעי העיר, תפסו 15 אלף איש, העלום על משאיות ושלחום לדראנסי ולוַלוֹדרוֹם-ד’איוור – אחז רודריגז בזרועי, בהיפגשנו במסדרון, ובעינים דולקות אמר: " זה מחריד, זהו סיוט… מה יש לעשות? אמור!"

עוד באותו יום לקחני עמו אל בית הארכיבישוף, ליד כיכר הפוּרביֶר. הציגני לפניו. אמר: דבר!

דיברתי.

הארכיבישוף ידע הכל. ידע גם מה צפוי בליון, באיזור “החפשי” כולו.

רודריגז אמר: הכרח לעשות! כל זה הוא הפרה גסה של הזכויות הטבעיות של האדם! של הנצרות! הכרח לעשות!

בו-במקום החליט הקרדינל ג’רלִיֶה על אסיפת מחאה של הקרדינלים.

בו-במקום כתב אל מונסניור גארי בווישי להגיש עצומה למרשל פטן.

בו-במקום חיבר אִגרת-רועים וציןָה לקראה בכל הכנסיות ביום א' הקרוב.

בערב כינס רודריגז את כל אנשי הבית אל אולם-התפילה ונשא את דברו לפניהם. הוא אמר:

"אחי! מחזות מזעזעים מתרחשים על האדמה הכבושה. חוטפים אלפי אנשים מבני האמונה היהודית… מתעללים בהם, מפרידים בין איש לאשתו, בין ילדים להוריהם, מגרשים אותם, משלחים… אני מלא רגשי בושה על כי דברים אלה יכולים לקרות בארץ הזאת, באומה הזאת, הגאה על מסורת החירות… איך נכפר?… זוהי שעת המבחן שלנו, מבחן העקרונות הנוצריים, של האהבה, החסד והחמלה… העם שממנו יצא משיחנו נצלב… דמו נשפך… איננו יכולים להחריש… כל עוד ניתן לנו לעזור לסובלים, להציל… "

אחר-כך כרעו כולם לפני הצלב והתפללו בדממה.

גברתי עלי לומר כמה דברים בזכות הישועים, שיצא להם שם רע, מדורות, בקרב כל האומות, ויותר מכל בקרב עמנו.

לא היתה עוד כנסיה דתית, סיעה, כת – פרט ליהודים – שטפלו עליהן כל-כך הרבה האשמות-שוא ועלילות-שקר כמו על הישועים. בדומה למה שנכתב ב“פרוטוקולים של זקני-ציון”, נאמר גם עליהם: שהם אגודה חשאית, בעלת תקנון סודי, כתב-סתר, טקסים אפלים, שמטרתה להשתלט בכוח על העולם. שהיא זוממת לרצוח מלכים, מדינאים, כוהני-דת. האשימוה ברצח הנרי ה-3 והנרי ה-4, ויליאם השותק וסר אדמונד בארי גודפרי, האשימוה אפילו ב“קשר אבק-השריפה” באנגלית. כל מרד, כל מעשה-תועבה פוליטי, כל הפיכת-שלטון באירופה, בשלוש מאות השנים האחרונות, ניסו לכרוך בשמה. בסוף המאה ה-18 הטילו חרם על הישועים בפורטוגל, בצרפת, בספרד, במלכות נאפולי, והאשימום במעילות בכספים ובעסקי-מרמה. ב-1773 הוציא האפיפיור קלמנט ה-14 אִגרת נידוי על החברה הישועית וכל רכושה הוחרם. רק כארבעים שנה אחר-כך, בימי פיוס ה-7, הוחזרו לה זכויותיה.

איך יכלו הישועים להיות מעורבים במעשי רצח, מעילה, שחיתות, וכל מיני שפלות, שעה שחינוכם הוא חינוך חמוּר כל-כך – לסגפנות, להינזרות מהבלי העולם-הזה, להתעמקות רוחנית ולטהרת המידות? איך אפשר היה לטפול עליהם האשמות של שקרים, מרמה ובגידה, שעה שכל חניך וכל סכולסט וכל חבר במִסדר הזה, משנן יום-יום את תפילתו הנאצלה של איגנטיוס לויולה:

"למד אותנו, האל הטוב, לשרתך כפי שראוי לך

לתת בלי לשקול את מחיר המתן,

להילחם בלי לשעות לפצעים,

לעבדך שלא על-מנת לקבל שום פרס,

מלבד פרס זה, שנדע כי אנו עושים את רצונך".

ומה הם “התרגילים הרוחניים” – זו אבן-הפינה של בנין החינוך הישועי – אם לא תרגילים בהזדככות נפשית, בהתבודדות ובהסתגפות, בהתבוננות עצמית ובהרהורי תשובה, שכל ישועי חייב בהם שלושים יום בכל שנה? והלא רק לאחר 11 או 12 שנה של מבחן רוחני ומוסרי, של לימודי-פרך ועינויי גוף ונפש, יכול חניך להתקבל כחבר ל“קהיליה” זו, בשבועת-אמונים!

האם אדם המתנסה בכל אלה, ויחד עם זאת מתמסר ללימודי התיאולוגיה, המקצועות ההוּמַניים, הפילוסופיה והמדעים, בקולג’ים ובמכללות – יהיה חשוד על שותפות למזימות-סתר של כנופיות נוכלים?

אמנם כן, הוא “חייל”. הוא “הסוס הקל” של הכנסיה, הנכון לרוץ אורח עד קצוי הארץ כדי לעשות שליחותה – להילחם בכופרים באפריקה, להפיץ את הנצרות בין האינדיאנים של פאראגואי ופרו, בין עובדי-האלילים של קונגו, או בין הקונפוציאנים של סין. שהרי זוהי “השבועה הרביעית”, של מי שהגיע למדרגה העליונה של סולם האמון הישועי: “לצאת לכל שליחות, לכל ארץ שהיא, בכל שעה שהפונטיף ימצא לנחוץ, אפילו מתוך סכנת-נפשות, אפילו אם צורך יהיה לפשוט-יד כדי להגיע אל היעד”. אמנם כן, הוא “חייל בצבאו של ישו”, והוא חייב לציית ללא הרהור – “perinde ac cadaver”12 – לממונים עליו – לרקטור של הבית, למפקד של הפרובינציה, לגבוה מכולם – ה“גנרל” של החברה. הוא “המטה בידי האוחז בו”. מצווה הוא “לחשוב עם הכנסיה” עד כדי ביטול רצונו, “לא לשאול מדוע, לעשות או למות”, להכניע את לבו בפני שיפוטו של העומד מעליו, להיות האביר אמיץ-הלב היוצא למערכה, להילחם את מלחמות המשיח –

וזהו מה שהוליד את האגדות על היות החברה הישועית “ברית-סתרים” – מעין “הבונים החפשים”, מעין “זקני ציון” – שמטרתה להשתלט בערמה ובכוח-הזרוע על העולם. זהו מה שעורר נגדה את יתר הנוצרים, פרוטסטנטים וקאתולים כאחד, לטפול עליה את האשמה – כפי שעשה, כבר במאה ה-17, בּלֶז פסקאל ב“מכתבים הפרובינציאליים " שלו – שהיא מסוגלת ב”פלפולי הלכה" שלה, ב“קאזוּאיזם” שלה, לטהר כל שרץ, להתיר כל איסור, להלבין כל חטא, להקל בכל דין, להכשיר כל מעשה-נבלה, למחוק את הגבול בין אמת לשקר, בין מצוה לעבירה… בשם “המטרה המקדשת את האמצעים”, בשם “הציוּת העיור”…

אבל זוהי “אגדת זוָעה”, מעין האגדות שהביאו ל“ציד-המכשפות” בימי-הבינים, מעין עלילות-הדם כלפי היהודים! כי האמת היא ש“הציות” הישועי הנודע-לשמצה איננו עומד מעל למוסר ולחוקי-הדת, אלא הוא נעצר לפני קו החטא,13 “obligato ad peccatum”, או כפי שנאמר ב“סומאריום” של לויולה: בכל הדברים שאין בהם חטא. והרי חינוכו הבסיסי של הישועי הוא, קודם-כל להימנע מחטא, ושלושת הציווּיים המדריכים אותו, במחשבתו ובמעשיו הם – עניות, פרישות, ציות. תחילה עניות ופרישות, ורק באחרונה – ציות!

"אבל הישועים הם אנטישמים! אויבי היהודים!… "

כן אמת הדבר שההיסטוריה שלהם אינה נקיה מעווֹן זה.

אמת הדבר שמאז כהונתו של “גנרל” החברה האיטלקי, קלאודיו אקוואוויווה, בסוף המאה ה-16 – שבימיו נתקבלה התקנה ה“ארית”, האוסרת קבלת חברים ממוצא יהודי לחברה – חדרו לתוכה יסודות אנטישמיים, שהסיתו נגד היהודים כ“רוצחי המשיח” וכ“עם בזוי אדוני”. כן, השתלטותם של אלה הגיעה לשיאה בסוף המאה הקודמת, בזמן משפט דרייפוס. אז העלילו על היהודים כי הם בערמתם הביאו על צרפת את המהפכה ותחת מסוה הסיסמה “חופש, שויון, אחוָה” קנו להם במרמה זכויות-אזרח; העלילו עליהם שהם משתלטים על כל עמדות-המפתח במדינות הליברליות, שנעשו “השליטים האמיתיים” בהן, ושכוונתם “להשתלט על העולם כולו”. בחוברת שהופצה ברבבות עתקים בין הקאתולים בכל העולם – “Della Questione Ebraica in Europa” – כינו את היהודים “נטע זר”, “הגזע המבהיל”, “אויבי האומות שבתוכן הם יושבים”, “עם של טפילים, החיים על זיעת-אפיהם של אחרים”, ודרשו לשלול מהם את זכויותיהם האזרחיות, להפקיע את רכושם ו“להחזיר את השלטון הארצי לכס הקדוש”…

כל זה נכון. כשם שנכון הוא שהישועים גילו איבה לתנועה הציונית, וכבר בשנות העשרים כתבו בעתונם, “סיביליטה קאתוליקה”, על “סכנת הבולשביזם היהודי והציונות המאיימת על העולם כולו”…

אולם – האם לא כל הפלגים, הכיתות והסיעות של הכנסיות הנוצריות היו נגועים במחלה ממארת זו, בזמן זה או אחר? והאם לא היו בין הישועים – המצווים, אמנם, על “ציות”, אך ציות בפעולה ולא בדעה – אחרים, שרחשו כבוד ואהדה ליהודים?

אם כך ואם כך – באה המלחמה וגירשה את השדים האלה מגופו של המִסדר הישועי. מול צל-הענק של האנטי-כריסטוס, הרומס את אדמת אירופה – נסוג חיל-הישע. מצא מסתור באפלה. פרשֹ את גלימתו על בני העם שהוציא מתוכו את כריסטוס, המשיח, “מלך היהודים”.


באחד מימי ו' של הקיץ המחריד של שנת 1942 יצאתי את הבית, ירדתי אל העיר התחתית, והלכתי אל בית-הכנסת שברציף טילסיט, על גדת הסון. עמדתי בחוץ, בגלימת-הנזירים השחורה, וראיתי מבעד לחלונות את הנברשת הגדולה, הזוהרת, את הבמה ואת ארון-הקודש, את הפרוכת ואת רקמת-הזהב של האריות וכתר-התורה, את היהודים העטופים בטליתות ושרים “לכו נרננה לה'”, ו“לכה דודי”, ו“מזמור שיר ליום השבת”, ואחר־כך אומרים בלחש תפילת שמונה-עשרה, משתחווים ושפתיהם נעות.

זכרתי את אבי, ואת עין-השרון, ואותך. זכרתי את השיר שהיית שרה בשבתנו בערב, על הספסל, בחצר בית-הספר, “וביום השבת, שני כבשים בני שנה תמימים”.

יהודי אחד, שקית הטלית תחת זרועו, יצא מפתח בית-הכנסת. הלכתי לקראתו, ובהגיעי אליו, אמרתי: “שלום עליכם.” הוא נעצר רגע, נדהם, ומיהר להסתלק, כשהוא מחיש את צעדיו אל מעבר לפינת הרחוב.


 

יום ד', 10 ביולי    🔗

אני הייתי איש-הקשר בין ההר ובין הרזיסטנאנס. כינוי-הסתר שלי היה “העטלף”.

הייתי נפגש עם מרטן בקתדרלת סן ז’אן שבעיר התחתית. היינו יושבים זה על-יד זה על ספסל המתפללים, ובשעת כריעה, בין פסוק לפסוק, בין “קיריֶה אֵלֵיסון” ובין “כריסטה אֵלֵיסון”, בין “דומינֵה דאוּס” ובין “דאוּס פאטר אוֹמניפּוֹטֵנס”, היינו מחליפים דברים. או שהיינו עומדים מול האורלוגין האסטרולוגי העתיק, הקבוע תחת קמרוני העמודים, באור העמום, הכתום, הזולף מן החלונות הגבוהים, המצוירים, וכשהמלאכים בארבע קרנות האורלוגין היו סבים על ציריהם ומשמיעים צלילי נגינה, היינו לוחשים שמות מקומות, שמות אנשים, תאריכים.

מרטן היה נהג משאית, איש בעל-גוף, שקולו רך ודבשי. במשאיתו היה מוביל אספקה למשרדי השלטון שבכיכר טארו, ויום-יום היה נכנס ויוצא בחצר ה“אוטל דה ויל”. הכיר את הפקידים, ידע דברים מראש.

הקרדינל ג’רליֶה אמר: את כולם לא נוכל להציל. נציל את הילדים. ה“אמיטיֶה כּרֵטיֵן”, אגודת הידידות הנוצרית, תקח אותם תחת חסותה.

ב-3 בספטמבר הודיע לי מרטן שעומדים לבצע שילוחים ב-11, ב-15 וב-22 בחודש.

מסרתי את הידיעה לרודריגז.

רודריגז ועוד שנים מאנשי הבית עברו בבתי היהודים, כל אותו שבוע, והשפיעו על ההורים למסור את ילדיהם. יתנו להם מקלט עד יעבור זעם.

בין ה-10 בחודש וה-20 בו, הברחנו, לילה-לילה, יותר מ-150 ילד, מן העיר אל המנזרים והכפרים שבסביבה. מרטן אירגן מכוניות, משאיות, הוא עצמו לא ידע לאוּת. פעם הגיע במשאיתו אל תחנת-הרכבת של פַראש, ביום של שילוח, עמד ליד הרציף. ברגעים האחרונים שלפני עלות האנשים אל הרכבת, הצליח, בתחנונים, להשפיע על שמונה נערים להתחמק ולהימלט עמו.

15 ילדים הסתרנו כאן, בטירה הזאת שבה אני נמצא עכשיו. הגענו לפני חצות הלילה, לאור נרות עברנו במסדרונות, תחת עיני השועים והאצילים שעל הכתלים. הלנו אותם בחדרים. למחרת העברנו אותם, אחד-אחד, אל משפחות האיכרים שבכפר, למטה.

האיכרים האלה סיכנו את נפשם.

ב-21 בחודש, בהשכמת הבוקר, ירדתי עם רודריגז העירה, בעקבות ידיעה של מרטן כי 50 משפחות קובצו בלילה אל חצר ה“אוטל דה ויל”. בהגיענו אל קצה רחוב ויקטור הוגו, היתה כבר הסביבה מוקפת אנשי הז’נדרמריה. ליד בנין-האופירה הישן עמדה שיירת משאיות, מחופות יריעות אברזין. מבעד לקשתות השערים, בתוך החצר המרוצפת של ה“אוטל דה ויל”, נראה גוש האדם שהיה מכונס שם, כששוטרים חמושים שומרים עליו. השמים היו מעוננים, והאנשים עמדו צפופים, מכורבלים במעיליהם. נשים רבות נשאו ילדים על זרועותיהן.

רודריגז הלך לפני, וכשנכנס בקשת השער, חסם השוטר את דרכו. רודריגז גער בו. אמר שהוא שליח הכנסיה, ועבר על פניו. ברגע היכנסנו לחצר נשמע קולו של הכּרוֹז, מעל מדרגות הבנין, הקורא לאנשים להסתדר, גברים לחוד ונשים לחוד, לקראת המסע. “אתם יוצאים למחנות-עבודה,” הכריז, “ואין לכם מה לחשוש. כל צרכיכם יסופקו שם, בהתאם לתקנות. את הילדים שלמטה מגיל 15 תוכלו לקחת אתכם, אבל תוכלו, אם רצונכם בכך, גם להשאירם כאן, ואנו נעבירם לידי קרוביכם או מַכּריכם, לפי הוראותיכם. תוך עשרים דקות עליכם להחליט.”

בסיימו את דבריו עבר רחש בקהל, שגבר מעט-מעט להמולה. מתוך ההמולה נשמעו בכיות ילדים, ואלה גברו והלכו, עד שכל חלל החצר מלא אותן. אמהות חיבקו את ילדיהן, עטפו אותם בסודרים, כחוששות פן ייחטפו. ילדים אחזו בידי אבותיהם ולא אבו להשמיטן, או נצמדו בחזקה למתניהם.

האב רודריגז עבר בתוך הקהל והתחיל מפציר באנשים להשאיר את הילדים ולהפקידם בידי ה“אמיטיֶה כרטיֵן”, אשר ימצא להם מחסה. שידל, התחנן, הזהיר מפני סכנות הרעב, הקור והמחלות, הצפויים להם במחנות. הבטיח להיות אחראי לכך, אישית, שלא ירחיקו אותם מעל דתם. אני הלכתי בעקבותיו. אישרתי את דבריו.

כ-30 ילד התרכזו סביבנו, ליד המזרקה שבאמצע החצר. כשהתחילו האנשים צועדים לעבר השער, לעבר המשאיות הממתינות להם ברחוב, געו הילדים בבכי. ההולכים ניפנפו להם בידיהם ובכו אף הם. השוטרים מחו דמעות מעיניהם.

העברנו את הילדים אל ההר.

לאחר שעתיִם הגיע אל הבית פקיד של נציבות-המחוז. נכנס ללשכתו של רודריגז והודיע לו כי על-פי הוראה מווישי עליו להחזיר את הילדים, החייבים להישלח בשיירה אחרת, היוצאת לגרמניה. רודריגז לא ענה. הרים את שפופרת הטלפון ודיבר עם הקרדינל ג’רליֶה. אחר-כך אמר: “אני מציית רק להוראותיו של הארכיבישוף של ליון.”

כשיצא הפקיד את הלשכה הורה לי לארגן כמה מוניות ולהסיע את הילדים אל הכפרים.

בערב כבר לא נמצא גם אחד מהם בתחומי העיר.


ב-11 בנובמבר פלש הצבא הגרמני ל“איזור החפשי”. דגלי צלב-הקרס הונפו על בתי-השלטון. אנשי ס. ס. צעדו ברחובות. היהודים חוּיבו בנשיאת הטלאי הצהוב. בסימון תעודותיהם. כל כמה ימים נערכו פשיטות, מצודים. השילוחים כּוּונוּ עכשיו מזרחה.

בכל שעות היממה נשמעו יריות, התפוצצויות, בכל חלקי העיר. בבוקר, מחלוני, יכולתי לראות את עמודי העשן המתאבך מעבר לסון, מעבר לרון. אנשי הרזיסטאנס העלו באש תחנות-משטרה, בתי-חרושת.

את מרטן לא ראיתי יותר מארבעה חדשים. חשבתי שנתפס, שהוצא להורג, כמו מאות מחבריו.

רק בחודש מַרס 1943, הגיע אות ממנו. פתק אל “העטלף”, להיפגש בכנסיה, ב-6 אחר-הצהרים.

התפללנו. כרענו מול הצלוב. סיפר לי שמאז כניסת הגרמנים הוא מוביל משאות מתחנת-הרכבת אל מחוץ לעיר “ועוסק עוד בכמה ענינים”. סיפר שהגרמנים הקימו מחנה בוֶניסיֶה, 6 קילומטרים דרומית לליון, והם מרכזים שם מאות משפחות יהודיות מכל ערי המחוז, כדי לשלחן מזרחה. טבעת של גדר-תיל מחושמלת מקיפה את המחנה ואין מרשים לנציגי אגודות-העזרה הנוצריות, או לכמרים, להיכנס. ארבע סוכות-שומרים בארבע פינות הגדר. אך הוא הצליח “להתידד” עם מפקד המחנה, צעיר גרמני בן 20, המכור לטיפה המרה. הוא מספק לו משקאות בקביעות.

פירט לפני את תכניתו: להגיע שם בלילה, בכמה משאיות שנהגיהן ילבשו מדי הצבא הגרמני. הוא יטפל במפקד המחנה. אחרים ינתקו את חוטי החשמל ויפרצו את הגדר. אחרים יעברו בצריפים, יאספו את הילדים, יבריחו אותם אל מחוץ לגדר ויעבירום את המשאיות.

שלושה שבועות הכנו, הוא, רודריגז ואני, את המבצע.

בערב חשוך באפריל יצאנו למחנה בחמש משאיות. באחת מהן ישבנו אנחנו, ששה מן ה“סכולסטיקה”. עצרנו בדרך-עפר צדדית. מרטן במשאיתו המשיך אל השער הראשי, עמוס תיבות.

לאחר רבע שעה כבו כל האורות במחנה. נשתרר חושך מוחלט. נשמעו שריקות וקריאות בגרמנית. שנים מחבריו של מרטן חתכו את חוטי התיל, ודרך הפירצה נכנסנו אנחנו. עברנו מצריף לצריף, לפי התכנית. אספנו את הילדים. הכל התנהל בשקט גמור, בלחישות. תוך עשרים דקות עברו כמאה ילד מבעד לפירצה, יצאו אל דרך-העפר ועלו על המשאיות.

אחר חצות היינו בפוּרביֶר. הנזירות של “סנט תֶרֶז” ושל “פיל דֵה קוּר דה מארי” כבר המתינו לנו.

ביומיים הבאים הוסעו הילדים, קבוצות-קבוצות, אל כפרי-הסביבה.

האיכרים הנוצרים הסתכנו בנפשם.


באחד במאי של אותה שנה נתפס מרטן בידי הגסטאפו, ובעשרה בו הוצא להורג.


" אתה עוף-לילה," אמר לי פעם רודריגז, בחזרנו יחד, בחשכה, ממנזר “נוטר דאם דה סיון”, לאחר שהפקדנו שם שלושה נערים ממשפחה יהודית. יכולתי לראות חיוך דק מקנן בקצות שפתיו. “אלכסנדר מנֶקאם,” אמר, “בן המאה ה-12, מספר איך בימיו היו מציירים את היהודים עם פני ינשופים, ומדוע? – כי הם רואים רק באפלה. אורו של ישו, שהוא גדול כאור היום, מסנוור את עיניהם. גם אתה כך – פוחד מן האור.”

כן, הייתי עוף-לילה. עטלף התלוי בכיפת מערה אפלה, נאחז בכפות-רגליו בזיזי הסלע. מעופף החוצה בחשכה ומנווט דרכו בחוש-השמע. קולט רחשים דק-דקים, רעדי-אויר, תשדירי-קול, שאוזן איש לא תבחין בהם.

יום אחד, בסתיו 43' היה זה, ירדתי העירה כשאני נושא תחת גלימתי עשרים פנקסי-מזון מזויפים, רשומים על שמות בדויים של תלמידי ה“סכולסטיקה”, שנועדו לילדים המסתתרים במנזרים. הלכתי לבית-הפקידוּת שבכיכר טארו כדי לקבל חדשים במקומם. היה שם תור ארוך, שהקיף את כל הכיכר. ב-6 לפנות ערב פרצה פלוגת ס. ס. לכיכר, פקדה על כל הנמצאים בה להישאר על מקומם, והחלה בעריכת חיפוש. עברו מאיש לאיש, ותוך גערות וחבטות מישמשו בבגדיהם ובגופותיהם. לפתע נשמעה התפוצצות עזה מבנין האקדמיה שממול. הכל נסו בבהלה ונפוצו לכל עבר. יללות של מכוניות-משטרה החרידו את הרחובות הסמוכים, ולאחר דקות ספורות הוכרז עוצר. הסתתרתי באחת הסימטאות, וכשנתרוקנו הרחובות, החילותי מתקדם לעבר העיר העתיקה, לאורך הקירות, במחסן החשכה. הגעתי עד שפת הסון. חיילים חמושים שמרו על גשר לה-פַיֵה, בשני קצותיו. המתנתי בסתר אחד הבתים, על-יד הרציף. החיילים, מכותפי-רובים, צעדו אנה ואנה, נעצרו, שוב צעדו. שעות עברו. רק בשתים אחר חצות הגיעה מכונית צבאית, אספה את השנים לתוכה, חצתה את הגשר, אספה את השנים שבקצהו השני, והסתלקה אל מבוך-הרחובות. יצאתי ממחבואי, החשתי את צעדי על-פני הגשר, והגעתי אל כנסית סן-פול. עוד כשעה וחצי ארכה לי הדרך אל פסגת הפוּרביֶר.

בקומה התחתונה של הבית היה אור. צילצלתי בפעמון. כשנפתח השער, נדהמתי לראות לפני את רודריגז. הוא סגר את השער אחרי, הניח שתי ידיו על כתפי, ורגע ממושך התבונן בי. הבעה שכמוה לא ראיתי על פניו מעולם, שכנה עתה עליהם: כמו סבל הכמֵה לנחמה. "אה, גרשון… " אמר באנחת-רוָחה, "טוב לראות אותך חי… טוב לראות אותך חי… "

היתה זו הפעם הראשונה שקרא לי בשמי העברי, גרשון.

אחר-כך נשק על שפתי והוליך אותי אל חדרי.

קוצ’יולי:

“האצילות, הכבוד, וההגינות האנושית, שבאהבה כשלי! האפשרות של אהבה כזאת! יפיה, האותנטיות שלה, התפארת שבה. האמת שבה: אמיתה בפני אלוהים!”


 

יום ה', 11 ביולי    🔗

“היכול אדם להיות מאושר בסבל, אחי?”

רודריגז עומד לפני המזבח הקטן, באולם התפילה, ידיו משוכלות לפניו, ונושא את דרשת יום א' שלו. מבטי נעוץ בו, מבקש למשכו אלי, אך מבטו שלוח מעלי אל קהל המתפללים, נשמר שלא להיתקל במבטי, אפילו לרגע חד אחד, פן חרב-בחרב תפגע ולהבה תצא מהן.

“בשעת הקומוניון, אחי, אנו אומרים כי אנו זוכרים את סבלו המאושר של כריסטוס. מהו סבל מאושר? סבל מאושר הוא זה שבו הבן מתאחד עם האב באהבה עליונה, עד שהוא מאושר באהבה זו ומטמיע את הסבל בתוכה! הלא כך אמר ברנארדו הקדוש מקלֶרבוֹ: אשרי האיש שטעם מאהבה זו, כי כאשר אדם מאבד עצמו בתוכה, ומתרוקן מעצמיותו, עד שכאילו חדל הוא להיות אדם, ונעשה רוח אחת עם האב והבן כאחד – זהו האושר העליון! אבל איך מגיע אדם למדרגה זו? אתם זוכרים, אחי, את הסיפור על פרנציסקוס הקדוש והאח ליאו: שניהם הולכים מפרוג’ה אל מנזר מרים הקדושה באסיזי, בקור, ברוח, בגשם. אומר פרנציסקוס הקדוש לליאו: ‘כאשר נגיע למנזר, רטובים מגשם, קופאים מקור, מעוּנים ברעב, וכשנדפוק על השער והשוער לא יפתח לנו, כי יחשוב אותנו לבני-בליעל וגזלנים, וישאירנו לעמוד בחוץ כל הלילה, רעבים וקופאים – אם נעמוד אז בסבל אכזרי זה, בחרפות ובעלבונות, ולא נתלונן, ונאמין, בענוָה וברחמים, כי במצוות אלוהים מרים השוער את קולו עלינו – רשום-נא, ליאו אחי, כי זהו האושר השלם!’ אנחנו, אחי, שאיננו קדושים, המסוגלים אנו להגיע למידה כזאת של ענוָה? איך? ‘אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד’, נאמר בתהילים. ‘אשרי’ בעברית, מקורו במלה 'אושר”…

הוא מסיר את משקפיו, מקנח אותם במטפחתו. אין הוא רואה אותי, כשהוא מבטא את המלים העבריות. הוא מרכיב אותם שוב. מבטו נזהר שלא להיתקל בי.

"מה רוצה לומר לנו מחבר התהילים? – אל האושר יכול אדם להגיע בדרך ההימנעות מחטא וההתרחקות מחברה של אנשים חטאים. בדרך ההתחברות עם עדה, המסורה לאהבת אלוהים. כפי שנאמר בפסוק 5: ‘על-כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים’. בעדת צדיקים, אחי, כי חייב אדם להימצא בעדה, כדי לגאול את נפשו. ובעדה כזאת יוכל הוא להימצא רק מתוך יושר ומצפון נקי. כפי שאנו קוראים אצל תומאס א-קַמפיס: ‘בעל מצפון נקי יכול לשאת הרבה עוולות, הוא תמיד שמח ומאושר, גם בכל התלאות; אבל בעל מצפון רע, תמיד מפחד הוא, תמיד בלתי-שקט, ואין שלום לנפשו’. את בעלי המצפון הרע קל להכיר, אחי. מראה פניהם מעיד עליהם. עננת דאגה מכסה תמיד את פניהם… "

עננת-דאגה כיסתה תמיד את פני.

“החפץ ללכת אחרי, יכחש בנפשו וישא את צלבו וילך אחרי.”

והוא רצה שאשנא את עצמי, כדי שאוהב את אלוהים, ואת משיחו, ואותו.


ז’אן-פּיֶר הגיע שלושה חדשים לפני השחרור. נער גבוה, מגודל, כבן 16. בלורית פשתן, לחיי שושן.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתים יחד. הלב החסיר שתי פעימות. קדרות כוסתה את עיני.

ישבתי בחדרי, ליד השולחן, מול החלון הפונה אל החצר הפנימית, וקראתי בספרו של אלפונס דה למרטין על מסעו לארץ-ישראל. היה יום חם, זוהר, וצפצופים התעופפו מצמרת לצמרת. שמעתי צחוק בהיר, צעיר. נשאתי עיני מן הספר – שניהם עמדו בגן, זה מול זה, וידו של רודריגז על כתפו של הנער. את שיחם לא יכולתי לשמוע. ראיתי רק את הבעות פניהם. הם צחקו, כאילו זה עתה סיפר רודריגז בדיחה. אחר-כך נטל רודריגז את זרועו של ז’אן-פּיֶר והם טיילו על שביל החצץ, זה בצד זה, צעד וצעד, ידו החפשית של רודריגז מתנועעת, עושה קשתות באויר, כאילו מסביר דבר-מה בהתלהבות. נעצרו. רודריגז פרש את ידיו, כאומר, “הנה, אתה מבין עכשיו?” ופניו החכליליים של ז’אן-פּיֶר הבהיקו בחיוך רחב. עכשיו דיבר הוא. בתנועות-ידים נרגשות, בנצנוץ מבודח בעיניו התכולות. ידים ארוכות היו לו, תלויות כיעים בכתפיו הצרות, ואצבעותיו הארוכות לשו באויר. רודריגז הביט בו בהנאה. בהנאה גלויה. גם במשקפיו נצנוץ מבודח. החירות שבה דיברו זה אל זה! השמחה! שוב נטל רודריגז את ז’אן-פּיֶר בזרועו. הם הקיפו את המזרקה, ונכנסו אל מבוא הבית.

קדרות כיסתה את עיני.


ליל-פסחא האחרון שלפני גמר-המלחמה. מטוסי חיל-האויר הבריטי היו מפציצים את פרברי ליון, את בסיסי הצבא הגרמני, את בתי-החרושת לנשק. יהודים כמעט לא נותרו בעיר.

“ליל הוד.”

מאות המתפללים נאספו לפני שער הכניסה הגדולה של נוטרדאם דה-פוּרביֶר. הבישוף הוציא את האש מן האבן, הדליק את נר-הפסחא, קידשוֹ, ונכנס בשער הכנסיה השרויה באפלה. אחריו נכנסה תהלוכת המאמינים כולם, איש-איש ונרו בידו. בהדליקם את נרותיהם בנרי-החג המקודש, נתמלא ההיכל אור. הבישוף בירך, קרא את ה“אקזולטאט”, הקהל ענה. המקהלה שרה “רננו מקהלות רבבות מלאכי השמים, רננו צבאות המוני מעלה”…

“ליל הוד.” הלילה שבו “נשחט השה ההוא, האמיתי, אשר בדמו מתקדשות מוזות המאמינים.” זה הלילה “המבדיל את המאמינים במשיח בתבל כולה מן השרויים בחטאות העולם ובחשכת העוון.”

ז’אן-פּיֶר ישב בשורה שבה ישבתי אני, במרחק-מה מימיני.

האב ברנארדו רודריגז עלה אל הדוכן.

“אחי לצלב ולאמונה,” אמר. “בלילה זה נזכור את הנרדפים ואת המומתים שאדוננו ישוע המשיח נושא את סבלותם.”

הוא דיבר על המלחמה. דיבר על החיילים הנהרגים בחזיתות, על האזרחים הנספים בהפצצות –

אחר-כך דיבר על היהודים. על “בני עם ישראל שממנו יצא משיחנו”. על הנושאים את אות-הסבל-והכבוד, את הטלאי הצהוב, על בגדיהם. על המובלים למחנות-המוות, הם וילדיהם –

חשתי את מבטו של ז’אן-פּיֶר על פּנַי. לא גרעתי עיני מן העומד על הדוכן.

אחר-כך דיבר על “הגאולה”.

"אנו אומרים בתפילתנו, ‘זה הלילה בו הוצאת מקדם את אבותינו בני-ישראל ממצרים והולכתם ביבשה בים סוף’. מהי יציאת-מצרים זו, אחי? האם אמר אלוהים להוציא עם אחד מעבדות לחירות, מחושך לאור, ואת יתר בני-האדם להשאיר בחשכה? לא, כי כל מעשיו הם במופת הרוח, ומעשה יציאת-מצרים הוא מופת לכל המאמינים בו… והמאמינים במשיח, אחי, המאמינים כי הוא בן-אלוהים והוא נצלב ואחר-כך עלה מן המתים והוא ישוב ויופיע אל בן-האדם – המה בני-ישראל ברוח, בני עם-הבחירה… "

בהעיפי עין לימיני פגע מבטי במבטו. להבות עלו בלחייו.

"… וזוהי יציאת-מצרים, אחי, שבה העביר אלוהים את עם-בחירתו פּעמַיִם במים, בהוליכו אותו אל ארץ ההבטחה, היא ציון: במי ים-סוף ובמי הירדן. חִשבו על מופתי-הרוח, אחי: צריך אדם לעבור פּעמַיִם במים כדי להגיע אל הגאולה: פעם ראשונה כדי לצאת אל העבדות, היא עבדות החטא, ופעם שניה כדי להיטהר באמונה. וזוהי הטבילה, הטבילה הקדושה שהטביל יוחנן את אדוננו המשיח… "

בחוץ היו השמים צוננים ונוצצים. הלכתי לעבר בית ה“סכולסטיקה”. שמעתי את צעדיו המהירים של ז’אן-פּיֶר מאחורי. הוא השיגני, הפנה רגע את ראשו אלי, לא אמר דבר, ומיהר ללכת הלאה.


14 “תחנות הצלב”: ישו נשפט למוות. ישו עומס את צלבו. ישו נופל בפעם הראשונה. ישו פוגש את אמו. שמעון הקוריני עוזר לישו לשאת את צלבו. ורניקה מוחה את פני ישו. ישו נופל בפעם השניה. ישו מנחם את הנשים. ישו נופל בפעם השלישית. ישו מופשט מבגדיו. ישו מסומר אל הצלב. ישו מת על הצלב. ישו מוּרד מן הצלב ומוּשֹם בזרועות מרים. ישו מורד לקבר.

גברתי, כל סיפור ימיו האחרונים של ישו, משפטו וצליבתו, כפי שהוא מסופר בארבעה ספרי הבשורה, רצוף סילופים זדוניים, דבר שאני מוכיחו באותו רבים בחוברת שכתבתי והפצתי.

די בתמונה אחת – תמונת המון-העם הנקהל לפני ביתו של פילאטוס – להוכיח את התרמית:

ישו נשפט למוות על-ידי הסנהדרין בבית קיפא, הכהן הגדול. הוא נמסר לפילאטוס ומוּשֹם בכלא. באותו כלא נמצא גם בר-אבא, מורד ו“שודד”, ושניהם צפויים לצליבה. בימי חג-הפסח רשאי העם לבקש מן הנציב את שילוחו לחפשי של אחד הנידונים למוות, לפי בחירתו. (דבר שאין לו אסמכתא בשום מקום אחר!) המון-העם נאסף לפני ביתו של פילאטוס. הוא שואל את העם: “במי תבחרו ואשלחהו לכם, בבר-אבא, או בישו, הנקרא משיח?” המון-העם, המוסת על-ידי הכוהנים והזקנים, מבקש לשחרר את בר-אבא. כששואל פילאטוס מה יעשה בישו, צועק העם: צלוב אותו! פילאטוס, המשוכנע בחפותו של ישו, נכנע לרצון העם ושולח את ישו לצליבה. הוא עצמו רוחץ את ידיו לעיני העם ואומר: “נקי אנוכי מדם הצדיק הזה, ראו אתם.” וכל העם עונה: “דמו עלינו ועל בנינו”…

מחזה זה לא היה ולא נברא.

פילאטוס, הידוע מספרי פילון ופלאביוס כנציב אכזר, צמא-דם, מושחת, שהוציא להורג ללא-רחם מאות מורדים; פילאטוס, שאפילו בספר הבשורה של לוקאס נאמר עליו (י"ג, 1), כי, “מסך דמם של הגליליים על זבחיהם” – פילאטוס זה מתואר כאן כאיש רך-לב, בעל כוונות חסודות, רודף צדק, חושש לשפוך דם נקי, ונכנע לרצון העם, שאותו שנא כל-כך!

בלוקאס כ"ג מסופר:

“ויקומו כל הקהל שם ויוליכוהו אל פילאטוס, ויחלו לשֹטנו, לאמור: מצאנו את האיש הזה מסלף את עמנו ומַשגה אותם מתת מס לקיסר, באמרו כי הוא משוח למלך. וישאלהו פילאטוס לאמור: האתה מלך היהודים? ויען אותו ויאמר: אתה אמרת!”

פילאטוס נציב השלטון הרומאי, המדכא כל ניצוץ של מרד ביהודה, מלמד זכות על האיש שהכריז עצמו “מלך היהודים”, כלומר, מורד במלכות! הוא אומר כי “לא מצא עוון באיש הזה” – למרות הודאתו האילמת! – מכנה אותו “צדיק”, ומשתדל להצילו ממוות ולשלחו לחפשי!

והעם –

העם, אשר אך לפני ימים אחדים, כאשר נכנס ישו לחצר בית-המקדש וגירש משם את המוכרים והקונים, והפך את שולחנות החלפנים ואת מושבות מוכרי-היונים – הריע לכבודו, כי ראה בו נביא ומלך ומשיח, וקרא אליו, ככתוב במתי כ"א, “הושע-נא לבן-דוד, ברוך הבא בשם אדוני, הושע-נא בשמי מרום” – העם הזה תובע עכשיו את דמו ודורש כי ייצלב על-ידי פילאטוס הרומאי, שנוא נפשו! ובוחר כי ישוחרר בר-אבא, “השודד” האלמוני!

גברתי, האמת היא כי ישוע מנצרת, ישוע הגלילי, ישוע אשר לוקאס עצמו מספר עליו כי אמר לתלמידיו, “מי אשר לא תשיג ידו, ימכור גם את בגדו ויקנה לו חרב” (כ"ב, 36 ) – היה מנהיג של מרד נגד הרומאים! הוא היה “משיח”, הוא היה “מלך היהודים”, הוא היה “בן דוד” – כי אמר להקים את מלכות יהודה החפשית! הוא היה “נביא”, ונטבל – כמו אליהו ואלישע – במי הירדן, כי לחם נגד הסופרים והפרושים והצדוקים והמוכסים והכוהנים, נגד כל החנפים והצבועים המכורים לרומאים והמתרפסים לפניהם והמוכרים את חירותם בעבור בצע-כסף, הם רדפוהו, הם ביזו אותו, הם מסרו אותו לשלטון, עד אשר נצלב על-ידי פילאטוס, כפי שנצלבו לוחמי-חירות כה רבים!

רק עשרות שנים אחר מותו באו המתנצרים ההלניסטים, שונאי-היהודים, מבקשי השלום עם שליטי הקיסרות הרומאית – וזייפו את סיפור חייו ומותו!


כנגד 14 תחנות-הצלב, 14 סימני סדר פסח:

קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא-מצה. מרור. כורך. שולחן-עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.

וכנגד האוכאריסט:

לחמא עניא ושלוש טיפות יין נוטפות: דם. ואש. ותימרות עשן.

וכנגד ליל ההוד:

קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.

שומרים הפקד לעירך כל היום וכל הלילה.


ה“פאסיון” של עמנו, גברתי! היסורים בכל השריפות, ללא מקהלות-מלאכים המזמרות בהיכלות “רננו צבאות המוני מעלה”! היסורים תחת שמים שותקים!

דמו השותת של המשיח!


 

יום ו', 12 ביולי    🔗

ב־3 בספטמבר 1944 שוחררה ליון. צבא בעלות־הברית נחת בחוף הדרומי של צרפת, ליד כף קאבאלר, התקדם צפונה, והצבא הגרמני נסוג מפניו. בסוף אוגוסט נכבשו טולון ומרסיי. באחד בספטמבר - ניצה. בשנים בו - נעו דיביזיות של הארמיה השביעית לעבר גרנובל.

ב־3 בחודש בבוקר עמדנו, רודריגז, ז’אן-פּיֶר ואני, ליד מעקה הגן שבפסגת הפוּרביֶר, והשקפנו על המערכה מלמעלה. רעמי התותחים הידהדו בכל רחבי המישור, ופטריות עשן לבן התפקעו במאות נקודות מסביב לעיר ובתוכה. להקי־מטוסים סרטו ביעף את השמים והטילו פצצות אל בין גושי־הבנינים.

צבא השחרור התפרש בעמק הרון, מווילֶרבאן ועד מילאטיֶר, ובהיתקלו בהתנגדות העזה של ביצורי ההגנה, נסוג ופנה לתנועת איגוף מזרחה. שם הסתער בשני ראשי־חץ צפונה והלם בטורי הטנקים הגרמניים. ראינו איך הוא מרסק אותם, עובר על פניהם. אחר־כך ראינו אותו חודר אל רחובות העיר פנימה.

כשנדמו רעמי התותחים, פרש רודריגז זרועו האחת על כתפי וזרועו השניה על כתפיו של ז’אן-פּיֶר, ואמר: “זהו. נלך, ידידי!”


ז’אן-פּיֶר היה נחש חלקלק, בהיר, מפעפע ארס.

בערב השלישי או הרביעי לבואו ל“סכולסטיקה” ישב לידי בסעודת־הערב, כשהוא מסב חצי-גבו אלי ומדבר בהתרגשות, בקול רם, כדרכו, עם היושב לימינו. ביקשתי שיעביר לי את סלסלת-הלחם. לא ענה. ביקשתי שנית, ושוב עשה עצמו כלא־שומע. בפעם השלישית נטל את הסלסלה בשתי ידיו והעמידה בכוח ליד צלחתי: “בבקשה!” ומיד חזר ופנה אל שכנו ומילמל משהו בצחוק. ידי רעדו. הדם רתח בי.

למחרת, כשפסע למולי במסדרון, העלה חיוך רחב על פניו, ובהגיעו אלי אמר בנימוס מופרז: “בוקר טוב, מסיה ריז’ר!” התעכב לרגע, פרשׂ ידו לעבר החלון, ואמר: “יום נפלא! לא כן? בני־מזל אנו!”

בן-זקונים של בארון עשיר, תעשיין מטוּלוּז. רודריגז, בלשכתו, הודיע לי שיבקר בשיעורי. בלי לשאת מבטו אלי, כשהוא מעיין בגליון שלפניו, הפטיר: “נער מבריק!” ונעץ סיכה בלבי.

בחדר-הכיתה היה יושב ליד המכתבה האחרונה. רגליו הארוכות – כבן 16 היה אז - היו חורגות ממנה הצדה, או פשוטות מתחתיה וחוצה. כל שעת השיעור היה מתעסק בספרים, מחברות, גחון עם עפרונו על דפי-נייר. סבור הייתי שאינו קולט מלה מדברי, סבור הייתי שאינו מקשיב.

באחד השיעורים דיברתי על פילון האלכסנדרוני ועל השפעת תורת ה“לוגוס” שלו על יוחנן המבשר, שראה בישו, בנו-יחידו של אלוהים, את ה“לוגוס”; ועל פאולוס, שגם במשנתו, כמו במשנת פילון, ה“לוגוס” הוא אמצעי ההתוַדעוּת בין אלוהים ובין הבריאה, בין הרוח והבשר.

ז’אן-פּיֶר, שבכל עת דברי היה שקוע, כמדומה, בקריאת דבר־מה שהיה מונח לפניו, ולא נשא עיניו אלי אף פעם אחת, הצביע לפתע. כשפניתי אליו, אמר:

“אם פילון היהודי, שחי בזמן אדוננו, הכיר ב’לוגוס' וראה בו ‘בן אלוהים’, מדוע לא קיבלו היהודים, שכיבדו את תורת פילון, את הנצרות?”

הכיתה נדרכה כולה, כמצפה לדו-קרב גורלי, משנזרקה הכסיה לעומתי.

עניתי שפילון דיבר על “בן” בדרך אליגורית, ושהיהודים לא יכלו לקבל כאלוהות בשר-ודם שנולד מבתולה.

ז’אן־פיֶר ירה יריה שניה:

“האם לא כתב פילון שאלוהים מתדבק עם הנפש כמו איש עם אשה, אך האשה נשארת בתולה?”

כל העינים היו נעוצות בי.

אמרתי כי גם זאת כתב בדרך אליגורית.

“הנער המבריק” לא נכנע. העמיד פנים תמימים. כל רצונו – לדעת, להבין… אך אקדחו המכוון אלי, ירה בשלישית:

“האם לא כתב ששרה נתעברה מכך שאלוהים הסתכל בה בבדידותה, וכך ילדה את יצחק?.. יצחק לא היה אליגוריה. אם מאמינים היהודים שיצחק היה בנם של אברהם, שרה־הבתולה ורוח- הקודש, מדוע אינם מאמינים בישו, שהיה בנם של יוסף, מרים- הבתולה ורוח הקודש?”

אמרתי שדעותיו של פילון, שכתב יוָנית, כמעט לא היו ידועות ליהודי ארץ-ישראל…

“ואילו ידעו – היו מקבלים?” אמר.

הכיתה כולה חגגה את נצחונו, ברחש מתוח, נרגש.

אחר־כך, כשנתהדקה הידידות בינו ובין רודריגז, היה מדבר אלי באדיבות רבה, מגבוה, בחלקת־לשון – מזדרז לעשות שליחויות למעני, פעם סיפר לי שרופא־המשפחה שלהם, בטולוז, היה יהודי, “מכובד מאוד ונאמן”, וברח לספרד עם פרוץ המלחמה.

ערב אחד דפקתי על דלת חדרו של רודריגז, כשנכנסתי, ישבו שם שניהם. ז’אן-פיֶר על כסא אחד, רגל רכובה על רגל, ספר על ברכיו, רודריגז על כסא שני. שאלתי דבר־מה בעניין השיעור של מחר. חיכיתי עוד רגע. שניהם הסתכלו בי בקור, רודריגו לא ביקש שאישאר, לא הזמין לשבת. ציפו שאצא.


הצחוק של ז’אן-פיֶר היה מהדהד לפעמים בכל קומות הבית. הוא היה עומד במסדרון, מוקף בחבריו, ובאמצע השיחה היה פורץ מפיו גל של צחוק, שהיה מדביק את כל העומדים סביבו, גם הרחוקים היו מעלים חיוך על פניהם.

רעל נמסך בדמי.


לעתים אני מעלה על דעתי, גברתי, שאילמלא סירבת לקבל את הפרחים, אילמלא החזרת לי את המכתבים, כל מהלך חיי היה שונה.


 

שבת, 13 ביולי    🔗

לאחר שחרור פאריס כתבתי לאב פיקה, כתבתי ל“ויקטור”, ארצה, כתבתי לאב בארילי, ברומא.

מ“ויקטור” לא קיבלתי כל תשובה.

מכתבי אל האב בארילי חזר אלי, ועליו חותמת: “נפטר”.

האב פיקה ענה לי כי “בנסיבות הנוכחיות” אין הוא רואה –לצערו – מקום לשום פעולה בעניין “הלגיון”, או להתערבות הכנסיה בעניין מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא מייעץ לי להמתין “עד שישוכו המים”, “עד שהתוהו ובוהו השורר בעולם, ילבש שוב את הצורה שנתן לו הבורא בששת ימי הבריאה”.


שלושה שבועות לפני כניעת גרמניה, ב־7 באפריל 1945, בערב, נכנסתי אל חדרו של רודריגז ואמרתי לו: הגיעה השעה שעלי לחזור לארצי.

עיניו נפערו בתדהמה, ביקש לומר דבר־מה, אך לא נמצאו לו מלים, רק פרשׂ ידיו בצער, כאומר: הרי אינני יכול למנוע בעדך…

אמרתי לו דברי־תודה, תודה על המחסה שנתנו לי כל ימי המלחמה. על הבית, החסד והאהבה, שהעניקו לי. אמרתי שאני חייב להם – קודם כל לו – את חיי.

שתק, התבונן בי בעצב, אחר־כך אמר: “ברצוני להראות לך דבר-מה.”

פתח את מגרת שולחנו, הוציא מתוכה תיבת־עץ קטנה, פתחה, ומסר לידי קמיע כסף רקוע, שחוק.

חקוקות היו עליו המלים: Barach Adomai Barach ובאמצעו צורת שופר.

“הקמיע הזה עבר אצלנו מדור לדור,” אמר.

אחר־כך סיפר לי על משפחתו, שהתחקה על תולדותיה בספרי הכרוניקה של דה-פאלנסיה, מארימון, מֶנֶנדֶס פאלאיו:

אחד מאבות־אבותיו התנצר למראית-עין בוואלאדוֹליד, וכשהגיעה האינקויזיציה לקאסטיליה, ברח לפורטוגל. בסוף המאה ה־16, כשרדיפות האינקויזיציה הגיעו אף לשם, נמלטו אחדים מבניה המשפחה, באנייתו של האנוס יעקב טיראדו, לאנגליה. מאנגליה עברו לפריזלאנד והתיישבו באמסטרדאם, שם התחתנו עם משפחת האנוס דה-הֶרארה, שהיה קודם-לכן נציג ספרד בקאדיז. ב־1650, עם תחילת הכיבושים ההולנדיים בבראזיל, יצאה המשפחה, יחד עם משפחות-אנוסים אחרות, אל העולם החדש, והתיישבה בפרנאמבּוּקוֹ, היא עיר-הנמל רסיפה. כעבור מאה שנה נדדה לפאראגואי ומשם לצ’ילה. על מוצאו מן האנוסים ידע עוד מילדותו. אביו, אדם משכיל, התגאה בכך, כשם שהתגאו בכך עוד כמה משפחות בקונספסיון, עיר-הולדתו. כמה מנהגים עתיקים של אנוסים עוד נשתמרו בידם: הילדים היו מצווים על נטילת ידים לפני האכילה, אמו היתה שורפת את הצפרנים לאחר נטילתן, וכשהיה מספר לאמו חלום-לילה, היתה מצווה עליו לומר ברכה, שבבגרותו נודע לו כי היא ברכה יהודית: “Señor, yo soy tuio e mis sueños tuios sera” שפירושה: “אלוהי, אני שלך וגם חלומותי שלך”.

סיפרתי לו על האנוס דון דיֶגו פּירֶז, הוא שלמה מולכו, שחזר ליהדות עם בואו של דוד הראובני לפורטוגל. סיפרתי לו על שליחותו לרומא, ועל עלייתו על המוקד במאנטובה.

כן, אמר, הוא קרא עליו. הראובני, אמר, ביקש למנוע זאת ממנו. סבור היה שעל האנוסים לחכות. עד שתיכבש הארץ וייבנה בית-המקדש.

“צר לי שעלי להיפרד ממך,” אמרתי.

“אתה היית ידידי היחיד בבית הזה,” אמר בהבעה כאובה. “אתה יודע זאת.”

בפעם הראשונה ראיתי דמעות בעיניו.

כשקמתי לצאת, לא קם ממקומו. ישב כשזרועו מונחת על השולחן וליוָה אותי בעיניו עד סגרי את הדלת.

לפנות בוקר, בעוד חושך, ארזתי את מזודתי, שמתי בתוכה את מעט חפצי, את המחברות, המכתבים, הספרים, לבשתי – זו הפעם הראשונה אחר חמש שנים – את חליפתי האזרחית, קיפלתי את הגלימה והנחתי אותה על הכר – ויצאתי את החדר.

הבית היה דומם. איש לא ראה אותי בצאתי ממנו, סגרתי אחרי את השער וירדתי העירה, אל תחנת הרכבת.

ב־10 הייתי במרסיי. משרד העלייה כבר נפתח אז, ואמרתי ללכת לשם כדי לסדר את ניירותי ולברר את אפשרויות הנסיעה.

השארתי את המזודה בבית־מלון קטן, סמוך לנמל, ויצאתי לשוטט ברחובות. השמים היו קודרים וגשם טיפטף. צלקות המלחמה היו טבועות בכל: בתים פרוצים ומפויחים, גבבי לבנים וגרוטאות בצדי המדרכות. המכוניות פלטו עשן מסריח ופועלים התהלכו בסגיני- צבא מרופטים. בנמל עמדו אניות חלודות ליד המזחים, ואחרות היו שקועות עד תרניהן בבריכתו. על מסילת הרציף עבד מנוף בעצלתים והשמיע חריקות מנסרות. הים היה עכור ושחפים ריחפו מעליו בצריחות.

דכאון כבד ירד עלי. לא רגיל הייתי ללבושי. חשתי כאילו עלי לכסות את מערומי. הייתי כאדם היוצא מבית-סוהר ואינו יודע לאן לפנה.

מדרגות שחוקות ומרופשות הובילו למשרדים, בקומה השנייה. המסדרון הארוך והקודר המה מאנשים ומבליל של לשונות: יידיש, הונגרית, צרפתית. לראשונה, לאחר שנים, שמעתי עברית. עברית של רחוב אלנבי, יהודה הלוי. בחורים במכנסי-חאקי ופקידים בחליפות מהוהות התרוצצו מחדר לחדר, בתכונה קולנית, פעלתנית. מישהו שעבר על פני שאלני בצרפתית עילגת לרצוני. עניתי בעברית שאני עומד לנסוע ארצה. אמר לי להמתין.

ישבתי על ספסל והמתנתי. דלתות נפתחו ונסגרו. אנשים יצאו ונכנסו. אשה אחת, שצעקה על פקיד, באידיש, בפתח אחד החדרים, פרצה בבכי. מצאתי עצמי משנן לעצמי פסוקים בלאטינית:

“Agnus Dei, qui tollis peccata mundi miserere nobis. Agnus Dei"14

בחדר הקטן, מעברו השני של השולחן, העמוס ניירות ותיקים ללא-סדר, ישב איש נמוך-קומה במשקפים גדולים עם מסגרות-קרן. שני שיחים של שער שחור צמחו מעברי מצחו הגבוה, המפורץ.

הוא דיבר בטלפון, עברית, ורגעים ארוכים עמדתי וחיכיתי בלי שיפנה אלי. כשסיים, אמר לי לשבת ושאל לרצוני.

אמרתי שכל שנות המלחמה עשיתי בצרפת ועתה אני עומד לחזור ארצה. שאלתי באיזו דרך אוכל לחזור.

הוא ביקש את דרכוני, פתחו, הסתכל בו, הסתכל בי, ושאל היכן הייתי כל שנות המלחמה.

כשאמרתי היכן הייתי, קרא בתמהון: “אצל הישועים?!”

סיפרתי לו על מעשי-ההצלה של הישועים. הוא לא גרע עין ממני, אחר־כך אמר בשקט: “כוונותיהם ידועות לנו.”

כלאתי את רוגזי, אמרתי שיכול אני להעיד ששום כוונות אחרות לא היו להם מלבד רצונם להציל חייהם של בני-אדם הנתונים בסכנה.

הוא חייך, כמלגלג על תמימותי.

אחר־כך שאל על מעשי בארץ לפני המלחמה. שאל אם הייתי ב“הגנה”. אמרתי: לא, לא הייתי. – בארגון אחר כלשהו? – אמרתי שאינני חייב להשיב על שאלות כאלה. “היית בין ה’פורשים', אם כן…” גיחך אלי מבעד למשקפיו.

שוב עילעל בדרכון, הסתכל בי, ולבסוף אמר בקור: “השאר את הדרכון כאן. נבדוק את הדבר.”

יצאתי לרחוב. זכר הלילה ההוא, כשאני מוּקע על הרצפה, בפישוט ידים ורגלים, ערום, בבית הבודד בשדה, נפער בלבי. שוטטתי בעיר ולא מצאתי מנוח.

כל הלילה, על משכבי בבית-המלון, לא עצמתי עין. ראיתי את הבית על הפוּרביֶר. ראיתי את רודריגז, יושב מולי בחדרו, כתפיו שחוחות, מלווה אותי בעיניו בצאתי. ראיתי את עצמי בהיכל הכנסיה בטקסי-המסתורין של הקומוניון, מגיש את פי אל היין ואל הלחם.

תמונות מן הארץ הופיעו לעיני. תל-אביב. המשרד שבו עבדתי או משרד אחר, שבו אעבוד. בית-המשפט, שאני, בגלימת פרקליט אתרוצץ בו בין שמשים, שוטרים, תובעים ונתבעים צעקניים. משרדים, מוסדות, גזברים, מזכירים, עסקנים. האנשים שאכיר ואלה שלא אכיר. האנשים שיהיה לי עסק עמם, ואלה שינדו אותי. כמיאוס.

תמונת אבי, שבמכתביו המעטים אלי סיפר על מצבו, והפציר בי לחזור: רכון על מעדר, בפרדס.

עין־השרון. החולות. מקשאות האבטיחים. הכפר הערבי. המורה גפני. משרד הדואר.

ירושלים. בנק בארקליס. המצודה.

וכל אותן השעות הארוכות של הלילה, כשאני מתהפך מצד אל צד, מתענה בהרהורי, זימזמו באזני המלים:

…Per ipsum, et cum ipso, et in ipso

ושוב עמד רודריגז לעיני, והקמיע, תלוי בשרשרת, לצוארו.

שאלתי את עצמי מדוע אינן חדלות לזמזם באזני המלים Per ipsum, et cum ipso, et in ipso, שפירושן: דרכו, ואתו, ובו.

אמרתי וחזרתי ואמרתי לעצמי: שליחותך לא נסתיימה, שליחותך לא נסתיימה…

ככל שקרב הבוקר כן נתבהרה לפני הדרך, כפס-אור המבהיק מתוך האפלה:

עלי לעשות את הצעד, עלי לחדור לתוך הגוף ההוא, להיות חלק מבשרו ודמו. עלי להשליך את נפשי מנגד ולשאת את צלבו של המורד, של המורד העברי, שהפרושים נידוהו כי עמד להביא את המלכות, ועתה הוא בשבי. עלי להיכנס בשער הצר כדי להגיע אל השער הרחב. עלי לשעבד את עצמי כדי שאוכל לפדות.

“דרכו, ואתו, ובו…”

עם שחר, “בטרם קרא התרנגול”, קמתי ועזבתי את בית־המלון.

נסעתי בחזרה לליון.

את דרכוני השארתי במקום שנשאר.

כל היום שוטטתי בליון העתיקה. ברחוב סן ז’אן ובסימטאות שעל־ידו, במחילות העוברות תחת קמרוני הבתים הטחובים, הסדוקים, כתומי העובש והחזזית.

מאוחר בערב עליתי ברגל אל ההר.

בחשאי נכנסתי אל הבית.

דפקתי על דלתו של רודריגז.

פניו הוכו בתדהמה משראה אותי, עם המזודה בידי.

אמרתי: “החלטתי לחזור. אני נשאר.” – – –


ביום א' הקדוש של חג הפסחא נערך טקס הטבילה שלי, בקתדרלה העתיקה של יוחנן המטביל.


 

יום א', 14 ביולי    🔗

היום, לפנות בוקר, חלמתי: הייתי לבוש כאביר-נזיר ממסדר ההוספיטאלרים, בגלימה שחורה ש“צלב מאלטה” לבן, בעל שמונה קצוות, תפור עליה במקום הלב. רכוב הייתי על סוס לבן ובידי חרב. נמצאתי בראש גבעה טרושה מצמיחה צבעונים אדומים, על-יד מבצר אנטיפטרוס. המבצר היה שלם, גבוה, עם אשנבי-ירי בכתליו. צפיתי מעל סוסי לעבר המזרח. פתאום שמעתי קול מאחורי, “שים לב! סאראצין!” בהפנותי את ראשי, ראיתי את ברנארדו רודריגז, מגן-דוד גדול של ברזל תלוי לו על חזו. מבטו היה חמוּר כנגדי. שלחתי מבטי מזרחה, ואמרתי: “אינני רואה איש, טנקרד!” – “אינך רואה?” גער בי. “לפניך סאראצין!” ואמנם באותו רגע ראיתי מרחוק בחור בהיר-שער ולבוש קרעים מתקדם לעברי כשהוא מפלס דרכו בתוך הצמחיה הסבוכה של סוף ושיחי-בצה. “אין זה סאראצין,” אמרתי, אחוז בהלה, “זהו פיליפ היפה!” – “הכה אותו! השכם להרגו!” קרא אלי טנקרד, הוא רודריגז. דירבנתי את סוסי ודהרתי לעומתו במורד הגבעה –והתעוררתי.


היום יום חגה הלאומי של צרפת. סוכן־הבית הניף את הדגל על תורן הטירה, ובכפר, למטה, נראים דגלים, עגלות, בגדים ססגוניים.

הרוח מביאה הנה קולות צחוק, צלילים קרועים של תזמורת כלי- נשיפה, צלצול פעמונים.

הסוכן שאל אותי אם לא אצא אתו לכפר. הכל נוסעים למלחמת-פרים בעיירה הסמוכה.

נשארתי והשתקעתי בקריאה, בספריה הצבאית שלמטה.


 

יום ג', 16 ביולי    🔗

אתמול ב-3 אחר-הצהרים נסעתי העירה.

קניתי עתונים עבריים במרכז העיר, מן הימים הראשונים של החודש: יריות אל דייגי הכנרת. מצרים תקבל שלוש צוללות מן הרוסים, ואלכסנדריה תיהפך לבסיס של הצי הסובייטי. ארצות־ הברית תומכת בישראל בעניין זכות השיִט בתעלת סואץ ובמפרץ אילת. מוריס בורזֶ’ס-מנורי מדבר על חידוש “היחסים המסורתיים” בין צרפת וארצות האסלאם…

עליתי אל הפורביֶר, השער, ללא התבליט, ללא Veni de Libano sponsa mea, כאילו נפלה עטרת־ראשו.

הבית היה לי זר, היה דומם. מחדרי-הכיתות בקעו קולות המורים. מישהו אחר מלמד עברית במקומי, בהיגוי נכרי, בשגיאות. שמעתי “אוהליך” בכ“ף קשה. ירדתי אל המלתחה, למסור לבני המשומשים לכביסה ולקבל אחרים במקומם. האח-המלתחן, אירי גבוה, בעל סנטר ארוך, הסתכל בי, כרגיל, בעין רעה, קיבל, מסר, ללא אמוֹר מלה. לפני שנים התלונן לפני האב רודריגז שאני “מחליף לבנים יותר מכל אדם אחר בבית”, ורודריגז העיר לי על כך, בזהירות, כמובן… כן, מדי פעם היו שֵׁדים קטנים, כמו יתושים, מתעופפים מכנפות גלימותיהם של האחים, מזנקים אל פני, בעקיצות חדות. לפני שש שנים, כשהגיע האב דה-סביניִי, ניסה להדיח אותי מכהונתי. כתב לרומא, ל”גנרל". טען שאני “מרעיל את נשמות החניכים ברעיונות יהודיים הזרים לרוח הכנסיה”. רודריגז הגן עלי. נשארתי על מקומי והתבצרתי בו, בזכות בקיאותי. כשהוצאתי את החוברת “הדרך מן ההיכל אל גולגתא”, קמה שערוריה בחברה הישועית, שהדיה הגיעו לרומא, לפאריס, לדאבלין. הגנתי על עמדתי, על זכותי לפרש את האבנגליון כפי שאני מבין אותו ועל וסמך ידיעותי בתולדות ישראל. היה קונסוליום חשאי והוחלט לעבור על כך ללא גינוי. אבל רודריגז הזהיר אותי, לבל אגדיש את הסאה. שמרתי את האזהרה בלבי.

עליתי אל חדרי. עינתי במחברות ישנות. נטלתי את מחברת התרגום של “הקומדיה האלוהית” ואת הספרים. אולי אוכל, אם תהיה לי מנוחת-נפש, לתרגם כמה טרצינות נוספות בעודי ב“שאטו ויניובל”.

ב־6 לערך הלכתי לראות את רודריגז, כדי לצאת ידי חובה. בלשכתו הוא לא היה. עליתי אל חדרו. דפקתי על הדלת, ולא היתה תשובה. במסדרון פגשתי את אחד החניכים, שאלתיו אם ראה את האב רודריגז, ואמר כי ראה אותו עולה בדרך אל כיכר הכנסייה של נוטר־דאם דה פורביר.

נכנסתי לחדרי ושכבתי לנוח. חשבתי שיבוא בעוד חצי שעה, שעה, ואספיק לראותו לפני שאחזור לטירה. החדר היה ספוג בשתיקותי. שתיקות של שנים. בהזיותי, שהיו כלואות בו. במחשבות שהארקתי אל דפים לבנים, בלילות. בקשב העטלפי שלי.

חדרו של רודריגז הוא בקצהו השני של המסדרון, בשעות הערב, כשהייתי יושב ליד השולחן, קורא או כותב, היו אזני נזקפו למשמע צעדיו של ז’אן-פּיֶר, העולים במדרגות, שתים-שתים בצעד, ועוברים, בוטחים, על-פני דלת חדרי, לעבר חדרו. לאחר שעה שעתיים, שלוש – לעתים היה הזמן נמתח כעצב שעומד להתפקע – הייתי שומע את צעדיו החוזרים, חוזרים ועוברים על-פני דלת חדרי.

ב־7 הוא לא הגיע עדיין. הכל ירדו לאולם-האכילה. אחדים שאלו לשלומי, הציעו שאישאר לסעודת-הערב. יצאתי את הבית. בחוץ היה עוד אור. עליתי אל כיכר הפורביֶר, נכנסתי לכנסייה. איש לא היה בפנים.

התהלכתי עוד שעה קלה ברחבת-המצפה שמאחורי הכנסיה והשקפתי על העיר. ספינות סוחר שטו ברון ובסון לעבר המעגן הדרומי. תנועה שוקקת היתה על הגשרים. אלפי פנסים נדלקו לקראת הערב. אור בין הערבּיִם דעך מעט-מעט, וכשהחשיך החל לרדת גשם דק־דק, כעין אד מוזֶה.

ירדתי העירה.

השעה הייתה כבר 10 כשהגעתי הנה.


אמש עוד הספקתי לעבור על העתונים, מראשם ועד סופם.

משפט הנאשמים ברצח רודולף קסטנר. טורים רבים, ארוכים אלפי מלים: גילו קבוצת מחתרת, שמטרתה הייתה לחסל את מנהיג המדינה, לתפוס את השלטון ו“להקים מלכות ישראל מן הפרת היאור”. בעלון שהפיצו בחשאי כתוב היה: “כאשר תפולנה בובות-הטיט, תבער אש חירות ישראל…”

עד־המדינה, שהשתילו שירותי הבטחון, מספר על מחבואי נשק, מאז 1949: בבאר חרבה באבו-כביר, בבור בראש־העין, בבית בפתח-תקוה, תחת רצפת לול בכפר־סבא.

אחר-כך, על תכניות שוד: בבורסת היהלומים, בחברת־החשמל, בתחנות-דלק, בבנקים.

אחד האנשים אמור היה למלא ספר בחומר נפץ, לשלוח אותו אל שר-החוץ. כשזה היה פותחו, היה מתפוצץ בפניו והורגו.

הזכרונות גאו בי.

הם התכוננו למרד… אחד ממנהיגי הקבוצה אמר לעד: “אני מחכה ליום הגדול שבו אוכל לעמוד על גבעה עם מכונת-יריה ולקצור באנשי השלטון.”

התלקחויות-אש, שדי במעט עפר לכבותן.

היום הגדול עודו רחוק.


לפני כמה ימים, ב־5 בחודש זה, בעיר דרוק שבנורמנדי, נערך ברוב פאר, לפני קהל נסיכים, רוזנים, דוכסים, בני-אצולה מכל ארצות אירופה, טקס הנישואין של הנסיך אנרי, בנו של אנרי “הרוזן מפאריס”, הטוען לכתר-המלוכה הצרפתי, עם מאריה תרזה מווירטמבורג, הגרמניה.

הנסיך אנרי בן ה-24, כמו ארבעת אחיו ושש אחיותיו, נולד בבלגיה, ושהה שם עם כל משפחתו, עם אביו, “הרוזן מפאריס”, ועם אמו, איזבל מאורליאן־בראגאנזה, עד לפני 7 שנים. רק לאחר שביטלה הרפובליקה את החוק בדבר הגלית הטוענים-למלכות, הותר לו לחזור למולדתו.

הנסיך אנרי הוא נצר לשושלת בורבון, צאצא לבית לואי-פיליפ, דוכס אורליאן, מלכה האחרון של צרפת, מ-1830 עד 1848. בין אבותיו אפשר למנות את פדרו מלך בראזיל, פרדינאנד מלך נאפולי וסיציליה, מאריה-קארולינה מאוסטריה, איזבל מספרד, פרדינאנד השני מאוסטריה, פרנסוא השני מבאוואריה, הנריֶטה מבלגיה. שלשלת היוחסין שלו מגיעה עד לואי ה־9, דוכס בורבון ורוזן מונפנסיֶה, מלך צרפת במאה ה-13.

הרפובליקה מתפוררת והולכת. ב-13 השנים של הרפובליקה הרביעית, מאז גמר מלחמת־העולם ועד עתה, התחלפו בה ראשי-ממשלה 23 פעמים.

מוריס בורז’ס-מנורי, רק לפני ימים מספר, הודיע על תכנית “להצלת אלג’יריה”: הפיכתה למדינה פדרטיבית, שבה תינתן עצמאות מדינית לכל מחוז ומחוז… למחוזות הערביים כמו למחוזות הצרפתיים…


ירדתי לספריה הצבאית למטה וקראתי על השולטן הממלוכי בייבארס, שמלך במצרים. ב-1260 ניצח את צבא המונגולים בקרב עין-חרוד. ב־1270 כבש את קפריסין, שהיתה בברית אחת עם ממלכת הצלבנים בארץ. חולשתו היתה בים. כנגד הצי הצלבני הים-תיכוני לא יכול היה להעמיד אלא פרשים. לפיכך הרס את מצודות-החוף הצלבניות, את ה“קלעות”: את מצודות אשקלון, יפו, ארסוף, קיסריה, עתלית, עכו, צור וצידון. במקומן הקים “בורג’ות”, מגדלי תצפית. בהתקפה הראשונה על קפריסין הושמד הצי שלו, ורק עם הסתערות חיל-הפרשים על האי נחל את נצחונו. אחר־כך כתב למלך-קפריסין: “אתם, סוסיכם הם האניות, אנחנו – אניותינו הן הסוסים”.

רק צי גדול של משחתות, מצוידות בתותחים ארוכי־טוח, במכשירים לגילוי צוללות, ובנשק להשמדתן – יבטיח את הנצחון על המצרים, הזוממים לחסום את מצרי ים-סוף בפני שיִט ישראלי ולשים מצור על חופי הארץ. את כל מצודות החוף, שנהרסו בידי הממלוכים, המצרים, התורכים – הכרחי לבנות מחדש, כחומות בצורות.


הלגיונות חלפו על פני, גברתי. אני עמדתי בצד הדרך, גלימה שחורה לגופי, והם חלפו על פני. לבושי-בלויים, מזי-רעב, הם נסעו דרומה, אל נמלי דרום-צרפת, אל נמלי איטליה, ועל גלים סוערים אל חופי הארץ. לא בספינות-תותחים, לא עם דגלי שבעת-כוכבי-זהב מתנופפים לפניהם על התרנים, לא עם שופרות־תרועה קוראים לקרב, אלא באניות רעועות, מיטלטלות בין משברים, על סיפוני דחוסים שירי-תקוה, בכי וחירוק־שינים.

הרחק, במולדת, בקעו קולות נפץ. דם ניתז על סלעי ירושלים. מורדים עלו על הגרדום. אגרוף נקפץ בחרון. אש שולחה במבצרים. דם ואש ביהודה.

הלגיונות חלפו על פני.


 

יום ה', 18 ביולי    🔗

דברים מזעזעים אירעו ביממה האחרונה.

אתמול בבוקר דפק סוכן־הבית על דלתי, נכנס והראה לי את העתון: אח ישועי נמצא הרוג בחורשת הפורביר.

התאבדות או רצח?

זה היה ז’אן־פּיֶר.

צמרמורת אחזה בי. סימרה את שערי.

בידיעה סופר כי ז’אן-פּיֶר ז’וביֶה, בן 28, בנו של הבארון אנרי דה-ז’ובֶיה מטולוז, נמצא בשעה 7 בבוקר על-ידי שמש הכנסיה מוטל הרוג תחת עץ, בחורשה שבין כנסית הפורביֶר ובין מגדל-הטלגרף, ואקדח מונח לידו

* * *

בהמשך הידיעה נאמר כי האח ז’וביה נעדר בלילה הקודם מבית ה“סכולסטיקה”. חברו, שהתגורר בחדר הסמוך, סבר שירד העירה. משלא ראה אותו בבוקר, התחיל דואג לו, והודיע על היעדרו לאב דה-סביניִי. ברבע אחר שבע הגיע שמש הכנסיה –

תצלום של עצים בחורשה. שני שוטרים. חץ המורה על מקום הימצא הגופה.

תצלום של בית ה“סכולסטיקה”. תצלום של הבארון דה-ז’ובֶיה – הידיעה תפסה מחצית העמוד הראשון בעתון, סופר בה כי האח ז’וביה היה אחד הסכולסטים המבריקים בסמינר התיאולוגי, מרצה בתולדות הדתות של המזרח הקדום, שירת שנתיים בסטראסבור, עמד לקבל סמיכות של המדרגה השלישית בחברה הישועית

* * *

מקרה־האסון הכה בתדהמה את כל אנשי ה“סכולסטיקה”: האח ז’וביה היה ידוע כצעיר שופע-חיים, מלא מרץ, חביב על חבריו, על תלמידיו ועל האבות-המורים. מעולם לא נראה במצב רוח מלאנכולי. רק יום לפני-כן דיבר בהתלהבות על התפקיד שיועד לו בשנה הבאה, כמפקח-חניכים בקולז' הישועי בסאנטיאגו, צ’ילה –

הייתכן שהאיש נרצח, והרוצח הניח את האקדח לידו כדי להסוות את עקבות הפשע?

חוקר-המשטרה למקרים מיוחדים מצביע על כמה פרטים המעוררים את החשד כי לא היה זה מעשה התאבדות: מנין לקח את האקדח? הכדור נורה אל החזה. בדרך-כלל, אנשים הרוצים להתאבד מכוונים אל רקתם. מדוע בחר בחורשה? מדוע לא השאיר כל מכתב או פתק, שיהיה בהם רמז על סיבות ההתאבדות?

האב הישיש, בטולוז, שבור מן האסון, אמר שלעולם לא יאמין כי בנו התאבד. זהו רצח, אמר בדמעות.

הייתי המום. שעה ארוכה לא יכולתי לקום ממקומי, למחות את הסיוט מעל פני: הדבר אירע כמה שעות לאחר ביקורי בבית. אולי ממש בשעה שעמדתי סמוך למקום, ברחבת הפוּרביֶר. ידידו הטוב של רודריגז.

קמתי, נטלתי את תיקי ופניתי לצאת את הבית. אמרתי לרדת לכפר, לתפוס את האוטובוס העירה ולעלות אל ה“סכולסטיקה”.

ברגע הגיעי אל שער החצר התקרבה מכונית למקום, נעצרה לידי, ושני אנשים בחליפות בהירות יצאו מתוכה.

נשאלתי אם אני הוא ז’ורז' ריז’ה.

אם הכרתי את האח ז’אן־פיר ז’וביה.

אמרתי שאני מזועזע. שרק עתה ראיתי את הידיעה בעתון ועמדתי לנסוע אל ה“סכולסטיקה”.

הם הזדהו כאנשי מחלקת-החקירות של משטרת ליון. שאלו אם יוכלו להיכנס אתי לחדרי ולרשום עדות מפי.

הולכתי אותם לחדרי, הבנתי שאחד מאנשי הבית, מישהו מחבריו של ז’אן-פיר, או אולי האב דה-סביניי עצמו, הטיל את החשד עלי.

אחד החוקרים פתח את מזודתו, הוציא מתוכה צרור של גליונות, הטילם על השולחן והתיישב לרשום. השני, הקשיש ממנו, בעל פנים מקומחים וראש מגולח, ישב למולי.

שאל אם הייתי בבית ה“סכולסטיקה” ביום שלשום.

ביקש שאשחזר את מעשי, רגע־רגע, מעת בואי אל הבית ועד חזרתי הנה.

משסיימתי לספר, החל בחקירה. דיבר באדיבות, בשקט, מתוך כבוד לגלימתי, כנראה.

לשם מה עליתי אל הכנסייה? מדוע, לאחר שלא מצאתי את רודריגז, לא חזרתי ל“שאטו ויניוֹבּל”, אלא השתהיתי בבית, ואחר־כך עוד עמדתי על הרחבה כעשרים דקה? מדוע לא נעניתי להזמנת שנים מאנשי הבית לאכול ארוחת-הערב עם כולם? מי היו האנשים שאתם החלפתי דברים? מדוע, כשחיפשתי את רודריגז, לא הלכתי לשאול את ז’אן־פיר היכן הוא? מה עשיתי בחדרי?

אחר־כך שאל על יחסי עם ז’אן-פיר.

סיפרתי שבתחילה, בשנה הראשונה לבואו אל הבית, כחניך, היו התנגשויות בינינו, בגלל חילוקי-דעות, ובגלל התנגדות שחש כלפי בשל היותי יהודי.

לאחר טבילתי, היינו קרובים זה לזה, בזכות האב רודריגז. מאז חזר מסטראסבור, זה כחמש שנים, לא היו כל יחסים בינינו. הוא עסק בשלו, ואני בשלי.

האם ידעתי שעמד להישלח לצ’ילה?

לא, אמרתי, דבר זה נודע לי רק עתה, מן העתון.

אחר־כך:

לשם מה הגעתי לצרפת בתחילת המלחמה? מדוע לא חזרתי לארצי כשעוד אפשר היה לצאת, וכשידעתי את הסכנה הצפויה לחיי? מה היו מעשי בארץ-ישראל? האם הייתי חבר בארגון חשאי? מה היו מטרותיו? פעולותיו? האם עודני מקיים קשרים עם ארגון כלשהו בישראל?

הוא ידע הרבה עלי.

אחר־כך ירדה עלי המהלומה.

הוא פנה אל חברו וביקש שיוציא את “הספר”.

הלה פתח את המזודה והוציא מתוכה ספר. זה היה התנ"ך. העברי. שלי. שהיה בחדרי, במזודתי.

פתח את הספר והראה לי אותו.

האקדח לא היה בתוכו. השקע היה ריק.

“שלך?” שאל.

מסך של חשכה ירד על עיני.

“היכן האקדח?” שמעתיו שואל.

מהומה נתערבלה בראשי.

“חדשים רבים לא פתחתי את הספר,” אמרתי, “מישהו הוציא אותו מתוכו. החדר מעולם לא היה נעול.”

“מישהו מאנשי הבית ידע עליו?”

“לא.”

“חיטטו בחפצי, כנראה,” הוספתי. “מצאו אותו ולקחו.”

“אתה יכול להעלות בדעתך מי זה היה?”

“לא.”

אמרתי: “אולי כדי לנקום בי. להכתים אותי.”

“על מה?”

“היו לי שונאים בבית.”

“גם האח ז’וביה?”

“ייתכן.”

האיש התבונן בי במבט חודר.

“האקדח שהיה בספר, הוא האקדח שנמצא על-ידו,” אמר.

“הוא לקח אותו, אם כן.”

“לדעתנו לא הייתה זו התאבדות.”

“האיש שרצח אותו לקח. אם היה זה רצח.”

“באותו יום שבו ביקרת אתה בבית.”

“אמרתי כבר: חדשים לא פתחתי את הספר.”

“באותו יום שבו ביקרת בבית, בחר לרצוח אותו?”

אמרתי:

“אולי כדי להטיל את החשד עלי.”

“מישהו מאנשי הבית, לדעתך.”

“כן. כנראה.”

אחר־כך לקחו את טביעת אצבעותי והחתימו אותי על העדות.

כשעה לאחר צאתם ירדתי לכפר, איש לא פנה אלי, איש לא בירך אותי לשלום. נכנסתי למסבאה וביקשתי לטלפן. הגוץ אדום-העין הראה על הטלפון ולא אמר דבר. עמד והאזין. טילפנתי ל“סכולסטיקה” וביקשתי לדבר עם רודריגז. הקול שאל מי המדבר, אמרתי את שמי. המתנתי רגע ממושך, עד ששמעתי את צניחת השפופרת.

זה היה אתמול ב־2. אני ספון פה בחדרי, מנותק. מצפה לביקורם הבא של החוקרים, או למכונית משטרה שתקחני העירה.

כל השעות הרבות מאז עד עתה, כל השעות הארוכות של הלילה, אני מנסה להבין מה אירע.

האם נפלה מריבה קשה בין ז’אן-פיר ורודריגז, שאיימה לשים קץ לידידותם, ובעקבותיה ז’אן-פיר, שאהבו, שהעריצו, שם קץ לחייו?

או רודריגז הוא שירה בו? רודריגז הרודן, שכל האמצעים כשרים בעיניו להשלטת רצונו על אוהביו ושונאיו כאחד? יותר מכל, על אוהביו? האם התמרד עליו ז’אן-פיר והוא הכניעו במכת-מוות?

לא, זהו דמיון־כזב, אני אומר. האב ברנארדו רודריגז, המחמיר עם עצמו כמו עם אחרים, הישועי בעל האמונה החזקה, הסגפן בעל המשמעת העצמית, הנזיר המושל ביצרו - לא מסוגל למעשה כזה!

ואולי היה איש שלישי ביניהם, שמקנאה בז’אן-פיר עשה זאת?

האקדח שלי הוא שירה.

אנשי הבית יגוללו את האשמה עלי. כל מה שהיה חבוי, חנוק, מוסתר תחת ארשת של אדיבות, של נטיית-חסד, של חיבה מאולצת, או תחת ארשת של חומרה סגפנית, צדקנית, נושאת את אשמת יסורי המשיח – יפרוץ עתה כלהבה מתוך הרמץ.


“ואחרי צוק העתים האלה, פתאום תחשך השמש, והירח לא יגיה אורו, הכוכבים יפלו מן השמים וצבא המרום יזועו. אז ייראה אות בן־האדם בשמים וספדו כל משפחות־האדמה, וראו את בן־האדם בא בענני השמים בעוז ובהדר גדול. והוא ישלח את מלאכיו בקול שופר חזק וקיבצו את בחיריו מארבע הרוחות, מקצה השמים עד קצה השמים” (מתי, כ"ד).


 

יום ו', 19 ביולי    🔗

את הקשר עם העולם אני מקיים רק בדמיוני, כי אני מנותק. איש לא בא אתמול, גם לא הבוקר. אֵילו “הוכחות” הם יכולים לאסוף נגדי?

ביקשתי מסוכן־הבית שיביא לי את צרכי-האוכל מן הכפר. הוא עשה זאת באי־רצון, אך עשה.

כשחזר, שאל, בפעם הראשונה: “מה רצו ממך, אנשי הבולשת?”

“חושדים בי ברצח,” אמרתי.

“כך אומרים בכפר,” אמר. “בעתונים אין כלום.”

אחר־כך אמר:

“מה אתה כותב שם, בחדר?”

“מכתב. בעברית,” אמרתי.

פניו הצפודים חייכו. “הכומר בכפר אומר שאתה כותב את האליבי שלך.”

“אתה מאמין שאני מסוגל…”

“אני?” משך בכתפיו. “אומרים שהתנ”ך שלך ציוה עליך…"

אתמול אחר-הצהרים, כשישבתי אל השולחן, ראיתי מחלוני התקהלות מוזרה בכפר. אנשים עמדו ברחוב, בחבורה אחת, דיברו בהתרגשות. מפעם לפעם הפנו ראשיהם הנה, אל הטירה.

קיויתי שרודריגז יבוא, למרות הכל. עודני מקווה.


 

שבת, 20 ביולי    🔗

את מכתבי זה, גברתי, ייתכן שלא יהיה עליך להחזיר לי. ייתכן שלא יזכה כלל להגיע אליך.


בכל-זאת עלי לכתוב, כל עוד ניתן לי, לספר את השתלשלות הדברים.

הטבילה. ימים רבים אחר הטבילה לא יכולתי לצאת מפתח חדרי. רודריגז היה נכנס אלי יום־יום, מנסה לעודד את רוחי. היה יושב שעה, שעתיים, מרצה לפני על תולדות הכנסיה, על מלחמתו של אוגוסטינוס בספקותיו, על ברנאר מקלֶרבוֹ, שלחם נגד כפירתו של אבלאר, שלחם נגד רדיפות היהודים, שחיבר מחקר על שיר-השירים… ז’אן-פּיֶר היה מביא אלי את ארוחותי.

הסתתרתי. הסתתרתי מאנשים, הסתתרתי מאור היום. כל ידיעה מן הארץ, או על יהודים, שהייתה חודרת אל מחבואי, הייתה מקפיצה את כל עצבי, כמו נגיעה בפצע פתוח. חדלתי לקרוא עתונים. מיאנתי לשמוע.

לאחר שבועים הציע לי רודריגז לעבוד בספריה הפונטיפיקלית בעיר – “עד שאתחזק ברוחי” – כדי שלא אצטרך להורות.

הספריה הייתה ממלכה אחרת – של דממה ושל ספרים. רוב שעות היום עשיתי שם, ורק מעטים היו המבקרים בחדר-הקריאה. בין אלפי הספרים, בלאטינית, יונית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, מצאתי גם עשרות ספרים עבריים עתיקים: תלמוד וספרי קבלה, ספרי פילוסופיה ושירה מימי־הבינים, ספרי מחקר ביהדות ובנצרות. בחרדה הייתי פותח ספרים אלה ומשתקע בהם. הארץ אבדה לי. נותרו לי האותיות העבריות, על גוילים עתיקים, צהובים מיושן. בהם הייתי חפשי להתהלך כרצוני. מלכות של סוד, אצילות ותפארת.

אז החילותי בתרגום “הקומדיה האלוהית” של דאנטה.

את ה“קומדיה” ידעתי עוד מתקופת ידידותי עם דונאטלי, קראתי אותה כמה פעמים. הוא היה מדקלם לפני בתים מתוכה, ואני אהבתו להקשיב לקצב “הענוג” של החרוזים המתגלגלים כפנינים מפיו. כבר אז ניסיתי ידי בתרגום. את הטרצה הפותחת של ה“אינפרנו” -

Nel mezzo del cammin di nostra vita Mi retroval per una Selva obcura, Che la diritta via erra Smarrita

תירגמתי:

“באמצע הדרך של שנות חיינו, ביער אפל את עצמי מצאתי, עת כי תעיתי ממסילת - ישרים” –

והטרצה ה־30 של אותו קאנטו, המתאר את היער השחור, את הפנתר, האריה והזאבה –“שור, החיה אותי שוב הרתיעה, / מידה הצילני, החכם באדם, / כי כל גיד ווריד בי רועד מפניה” – היתה מעבירה בי צמרמורת.

ואת דאנטה הערצתי. דאנטה המשורר, המדינאי, החייל; דאנטה, שבהיותו בן 25 השתתף בקרב קאמפלדינו, ושהוגלה מעירו האהובה פירנצה, ועד יום מותו לא שכחה; דאנטה, שב“דה מונרכיה” שלו מדבר על ירושלים ורומא, על היהודים, שהם העם הנבחר לזרע הכנסייה, ועל הרומאים, שהם העם הנבחר לזרע האימפריה –

וביום בואי ל“סכולסטיקה”, כשראיתי בפעם הראשונה את הפסוק החקוק על השער - “Veni de Libano sponsa mea” - זכרתי שגם הוא חבוי אי-שם בין דפי ה“קומדיה”. אחר־כך מצאתיו, בטרצה הרביעית של הקאנטו ה־30 ב“פורגאטוריו”:

E un di loro, quasi dal ciel messo

Veni, sponsa de Libano, contando

Grido tre volti, e tutti gli altri apresso

שתרגומה:

"ואחד מהם, כמו כרוז מן השמים,

אתי מלבנון כלה, שלוש פעמים הוא שר,

ואחריו נשאו קולם כל יתר רעיו".

עכשיו, כששעותי היו פנויות, תירגמתי בית אחר בית מתוך ה“פאראדיזו”, בשעות היום בספריה ובשעות הערב בחדרי, כשלעזרי עומדים רק מלונים מעטים, ישנים, ביניהם מלון של יעקב רודריגז מורירא, משנת תקל“ג, בשם “קהילת יעקב”, ומלון עתיק מזה, “מקרי דרדקי”, משנת רמ”ה, ובו תרגומי מלים עבריות לערבית ולאיטלקית.

המשכתי בזה גם כשחזרתי להורות. בערבים, לעתים עד שעות-לילה מאוחרות. הייתי שוכח אז עולם ומלואו, מתיחד עם “גברת לבי”, “בת האור”, “בה תקוותי נטעתי”, ועמה ריחפתי בשמי ה- luce vival “אור החיים”.

שלוש שנים, גברתי, שלוש שנים לא קראתי עתון. נדרתי לאטום את לבי אל הנעשה בארץ. השתלמתי ב“תרגילים הרוחניים”. קיימתי את כל טקסי-הכנסיה, הצטלבתי. כרעתי ברך. התודיתי. למדתי את כתבי הקדושים. אמרתי את כל הברכות.

נדדתי בין מסתורין־האופל של יסורי-הצלוב ובין מסתורין-האור של “העלמה בת־השמים”.

ביום שבו הוכרז על הקמת המדינה, נכנס רודריגז לחדרי, בקבוק יין ושתי כוסיות בידו, העמידם על השולחן ואמר: “חג ליהודים וחג לעולם”. סירבתי לשתות עמו. אמרתי: “קץ הפלאות עוד רחוק”.


הארץ המבותרת שניתנה לנו במתנה, שניתנה לנו כפתיון! ללא ירושלים-של-מקדש, ללא ירושלים-של-מלכות! ללא בית־לחם-יהודה וללא עיר-קברי-אבות: ללא מגדלי-החשמונאים וללא ביתר של בר-כוכבא!

המדינה שלידתה בשדרות-רוטשילד של תל-אביב: המדינה של פקידים, של סוחרים זעירים ושל חנונים, של מזכירים ועסקנים!

ציון החצויה! בת-ציון השדודה!


בינואר 1951, חדָשיִם לאחר שיצא ז’אן-פיר לסטראסבור, נסע רודריגז לצ’ילה, לעירו קונספסיון, ושהה בה למעלה משנה. 17 מכתבים קיבלתי ממנו במשך תקופה זו, שאני שומרם אתי, למן הראשון, שנכתב ב־10 בפברואר 1951, ועד האחרון מ־3 במרס 1952.

אביא כאן תרגום של אחד המכתבים האחרונים, מתוכו תביני מה היה הויכוח שהתנהל בינינו.


– – – יעודו של עם ישראל! אבל, ידידי הטוב, הלא יעוד זה ‘חקוק על הלוחות’ יותר מיעודו של כל עם אחר, ורק עיור לא יוכל לקרוא אותו! זהו עם עולם! ה’היסטוריה' שלו נולדה יחד עם יעודו! כשאומר אלוהים לאברם, ‘לך לך’ – והלא כך נפתחת ההיסטוריה של עם ישראל - הרי שתי מלים אלו הן המפתח גם לייעודו וגם לתולדותיו: ללכת! ללכת מארץ לארץ! (שים לב שאין הכתוב אומר ‘לך לך לארצך ולמולדתך’, אלא ‘מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראכה’ – כלומר, אין אברם הולך אל ‘מולדת’ פיסית, במובן המקובל, אלא אל העולם! אל כל ארץ אשר יראה אותו אלוהים!) – כדי להפיץ את האמונה באל אחד ואת תורת המשפט והצדק. זוהי השליחות שהוטלה על העם הזה, זוהי ‘הבחירה’, שמעצם טבעה היא כרוכה בסבל וברדיפות! כפי שנאמר בישעיהו: ‘נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב – ונתתיך לאור גויים, להיות ישועתי עד קצה הארץ!’ ו’עבד' זה, שליח אדוני, הלא הוא ‘בזה נפש, מתועב גוי’ – והוא הנושא מכאובי העולם, והוא ‘המחולל מפשעיו ומדוכא מעוונותיו’!

כלפי השליחות הזאת, אל העולם, אתה מביא את העובדה ה"היסטורית', שיותר מאלף שנה ישב עם ישראל על אדמתו ובנה את מקדשו, וחי חיים מדיניים.

לא, אין בזה סתירה לייעוד! זוהי ‘הארץ המובטחת’, שהעם היה זקוק לה כדי להגשים את יעודו! כשם שיציאת אברם מארצו וממולדתו היא פאזה אחת בהגשמת הייעוד הזה, כשם שנדודי יעקב ובניו למצרים היא פאזה שניה, כך התנחלות שבטי ישראל בארץ־ישראל וכינון העצמאות המדינית והדתית בה, גם היא פאזה, שתכליתה האלוהית הייתה גיבוש הגרעין אשר יפיץ את האמונה. זה היה ‘בית אדוני’, שהוא כמו השמש – שהיא קיימת לעצמה, ובה בשעה היא מפיצה את קרניה אל העולם כולו.

מתי חלה ‘הנפילה’ של העם? מתי היה הרגע ההיסטורי הזה, שבו סטה העם מיעודו,

והרצון החפשי שניתן לו מאת האלוהים (וראה מה כותב בואתיוס ב – De Consolatione Philosophiae15 בעניין מתנת חופש הרצון, שאינה מנוגדת לפרה-דסטינאציה!) – בחר בדרך שנגדה את מה שיעדה לו ההשגחה?

הרגע הזה היה כאשר עמדה לפני עם ישראל הבחירה בין המשך שליחותו להיות ‘לאור גויים’ במרחבי האימפריה הרומית האלילית, ובין מלחמה בנשק באימפריה זו, שכל מטרתה לא הייתה אלא השמירה על העצמאות המדינית הפיסית. הוא בחר בדרך השנייה, כלומר: בחיל ובכוח, ולא ברוח.

העם בגד בייעודו. אך היעוד לא בטל מן העולם, כי הוא קיים היה בתמונה האלוהית של העולם כהכרח שנקבע מראש. לאחר ‘נפילת’ עם ישראל, עבר, איפוא, היעוד אל אחד מבניו הבחירים, אל אדוננו ישוע המשיח, שהוא היה מעתה ‘עבד אדוני’, ‘הנותן גווֹ למכים ולחייו למורטים’, ‘כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה… ועוונותם הוא יסבול’, ככתוב בישעיהו.

ואת שליחותו הוא קיים ומקיים דרך הכנסייה.

לשאלה השנייה:

ובכן, ידידי, הרי היה זמן - אמנם זמן קצר - שאני עצמי נתפסתי לרעיון הברית הנוצרית-היהודית לשם חידוש מלכות ישראל בארץ־ישראל, ואף התלהבתי מרעיון זה, כפי שידעת בעצמך משיחותינו. כמעט הייתי ל’נוצרו ציוני'…

אם חזרתי בי - בעוד מועד - אין זה משום שאני סבור שאל לה לכנסיוה להתערב בעניין פוליטי שיש לו השלכות כה מרחיקות-לכת על יחסי עמים ומדינות, במזרח התיכון ובעולם כולו. אנו הישועים – כפי שידוע לך – רואים זאת כאחד מתפקידינו להנחות את ההנהגה המדינית של העולם לאור הדוקטרינות של הנצרות. בעניין זה אנו הולכים לא רק בעקבות לוֹיוֹלה, שלימדנו לעמול למען הגאולה ולמען השגת השלמות של המדינה, אלא בעקבות הקדושים של המאה השמינית והתשיעית, אלקוין מיורק וגרגורי מטוּר, שליווּ את הקיסרים והדריכו אותם, בימים שהפראנקים והגותים היו שקועים בתאוות גסות, במעשי רצח וטבח וכל מיני תועבות ברבריות.

אם חזרתי בי, הרי זה משום ששאלתי את עצמי מהו רצון אלוהים. האם רצונו הוא שעם ישראל יקים שוב את ירושלים־של־מטה? שיקים עוד קורפוס פוליטי אחד עלי אדמות, בעל מנגנון ביורוקרטי וכלכלי, בעל צבא ומשטרה, ויתר הכלים המדיניים? האם רצונו הוא שהיהודים יתקבצו מכל פזוריהם אל ארץ-מולדתם העתיקה כדי שיקימו תעשיות וייאלצו - בנסיבותה ההיסטוריות הפוליטיות הקיימות – לחיות על חרבם? או אולי רצונו הוא שעם זה, שנצטווה על ‘לך לך מארצך וממולדתך’, יוסיף להיות עם עולם, עם שברוח, כדי לקרב את השעה שבה יתאחה הקרע הטרגי שבין קיומו ובין יעודו, בינו ובין בנו המיוסר-והחי-לעד - ואז תבוא גאולה לו וגאולה לעולם?

רואה אתה, ידידי הטוב, גם בעניין זה, לפי תפיסתי, חוזרת ההיסטוריה להיות תיאולוגיה… כל העולם שבו אנו חיים, גם בהיותו עולם-כפשוטו. כלומר עולם התופעות הגלויות, הוא בה בשעה אליגוריה על כוונותיו של הבורא. זוהי המשמעות העמוקה שלו.

ומי יודע אם הידידות שנקשרה בינינו – ידידות שהיא לכאורה ‘צירוף’ מקרים, אך ודאי גם ‘צפויה מראש’ – אם גם היא איננה אלא על כוונותיו של הבורא?..

שהרי כך כתב אריגנה ב De Divisione Naturae 16:

‘אתה ואני, כשאנו מתוכּחים, אנו נבראים זה בזה, כי כשאני מבין מה שאתה מבין, אני נעשה ההבנה שלך, ונברא בך’.

בשם אדוננו, שלך – ברנארדו


שבועים לאחר שובו של ברנארדו רודריגז מצ’ילה, שלושה ימים לאחר שובו של ז’אן פיר מסטראסבור, קיבלתי מברק מן הארץ שהודיע לי על פטירתו של אבי.

בו ביום נסעתי לפאריס, ולמחרת טסתי ארצה. בחמש אחרי הצהרים הגעתי ללוד ובערב הייתי בעין השרון.

בבית מצאתי את שתי דודותי, אחיות אבי, ואת בעליהן, ושכנה שהכרתיה מילדותי. באמצע החדר, על גבי אלונקה, היתה מוטלת גופת אבי, עטופת שחורים. קטנה וצמוקה נראתה, שלא כמידתו בחיים. בגדיו היו צרורים בפקעת על גבי הספה: החליפה הישנה, שבה היה עובד, חולצה מזוהמת, חגורה. כלים לא מודחים עמדו על השולחן.

דודותי קמו לקראתי, לחצו את ידי, וחזרו והתישבו. בעליהן בירכוני בניע ראש, מרחוק. רק השכנה התיפחה בראותה אותי, ובקרבה אלי, סמכה ראשה על כתפי ומיררה בבכי: “אתה היית הכל בשבילו, הכל”. אחר כך התישבה על השרפרף וסיפרה איך מת: באמצע עבודתו, בנכשו את העשבים בפרדס, צנח על האדמה. הפועל התימני מצאו, קרא לה, שניהם נשאוהו לתוך הבית, היא מיהרה לקרוא לרופא, אך לבו כבר לא פעם. “איזה איש טוב!” קוננה. “לא הכרתי איש כל-כך טוב.”

פניה של אמי השקיפו אלי מן המסגרת החומה שעל הקיר: פנים רחבות, שקטות, עטורות שער משי, אינן יודעות רוגז.

בשעה מאוחרת יותר רמז לי בעלה של דודתי הבכירה, מנתניה, שאצא עמו החוצה. כשפסענו לאורך הרחוב הדומם, שקרקורי צפרדעים נשמעו משני עבריו, שאל אותי מה בדעתי לעשות בבית ובפרדס. “אתה היורש היחיד, וארצה לא תחזור בודאי…” - “מנין לך שלא אחזור?” אמרתי. “אתה… הרי עזבת…” גיחך. עניתי ברוגז שלא עזבתי כלום ואמרתי שאין בדעתי למכור לא את הבית ולא את הפרדס. “אתה נשאר, אם כן?” שאל. “אני אחזור,” אמרתי. השתומם, ניסה לתהות על כוונותי, אחר כך אמר שאם רצוני בכך, ואם אני נותן אמון בו, יוכל הוא לנהל את הפרדס ולהשכיר את הבית, תמורת אחוז קטן של ההכנסות, עד אשר אחזור ארצה, ואת המגיע לי יפקיד בבנק על שמי. אמרתי שאחליט בדבר לאחר ימי האבל. “כרצונך,” משך בכתפיו בהיכנסנו אל הבית.

למחרת התקיימה הלויה. היה יום שלאחרי גשמים, ועננים קלים לבנים, שוטטו בשמים. רק עכשיו, בלכתי אחרי הארון, ראיתי כמה השתנתה המושבה: כל הרוחים שבין הבתים הקטנים שברחוב הראשי נתמלאו בבנינים בני שלוש וארבע קומות, ובהם חנויות, משרדים, מסעדות. שדות-הבור והמקשאות שמאחוריהם כוסו שכונות ושיכונים, שרחובות חדשים חצו אותם. לצדי הכביש היו עתה מדרכות ושדרות-עצים נטועות בשוליהן. על הגבעה שבדרך לכפר הערבי השתרע מחנה עצום של צריפים ובתי־פח. ברחוב עמדו חבורות פועלים עם סלים בידיהם, ודיברו בקול, במבטא מזרחי.

כשלושה מנינים התלקטו אל הלויה עד הגיענו אל גבעת בית-הקברות. רובם אנשים קשישים, מותיקי המושבה, שהכרתים מאז. בעמדנו סביב הקבר הפתוח הבחנתי בפניהם של המורה גפני ושל שלושה מאלה שלמדו אתי בכיתה אחת, ביניהם יהושע ברון. איש לא ניגש אלי, איש לא פנה אלי בדברים. דודותי עמדו, אשה-אשה עם בעלה, ומטפחות לעיניהן.

לאחר “צידוק הדין”, כשהגיעה העת לומר את ה“קדיש”, פתח בעלה של דודתי מנתניה את הסידור שבידו, פתחתי את הסידור שהבאתי עמי, הקדמתיו ואמרתי “יתגדל ויתקדש…” באמצע ה“קדיש” שמעתי מישהו קורא, “בושה!” ומישהו אחר, “חילול המת!” המשכתי עד שסיימתי. איש לא ענה “אמן” אחרי.

ליד שער בית-הקברות ניגש אלי יהושע ברון, לחץ את ידי, ניענע בראשו כמשתתף בצערי, ופנה לדרכו.

כל ימי ה“שבעה” נשארתי בעין השרון. הבעלים נסעו, ואני שהייתי במחיצת דודותי. הבכירה הוכיחה אותי על בגידתי ועל שהעטיתי חרפה על משפחתי. השנייה, שהיא בעלת השקפות שמאלניות, אמרה ש“אדם השוגה בהזיות של מיסטיקה לאומנית מתגלגל בסופו של דבר אל המדור השפל ביותר של הריאקציה, אל הישועים!” ודבר זה, אמרה, אפשר היה, בעצם, לחזות מראש. מכיון שנמנעתי מלהשיב להן, היו רוב השעות מתוכחות בלהט ביניהן לבין עצמן: על השילומים מגרמניה, על משפטי פראג, על הפליטים הערבים, על ה“צנע” ועל השביתות.

כל עקבות השנים הראשונות נמחו מן המושבה. הזיו הצנוע שהיה לה אז, הסתלק, וזוהר אחר לא בא במקומו. במקום בית-הספר הישן שבו למדתי, שבו לימדת את, עמד עתה בנין גדול, כעור-מראה, של משרדים, לצדו האחד בית-כנסת רחב-כתפים, בעל־כיפה, ולצדו השני בית־ספר חדש, וגן גדול לפניו. על המגרש שבו ערכנו את מדורת ל"ג בעומר עמד מוסך לתיקון מכוניות, והעפר סביבו היה ספוג שמן. פעם ירדתי אל חורשת האקליפטוסים לראות את המקום שבו היינו נאספים אתך בשבתות. החורשה נצטמקה, נידלדלה, רוב עציה נכרתו. האגם שהיה במרכזה נוקז כולו, והאדמה המבוקעת הפכה למגרש-אשפה שגלים של פסולת חמרי-בנין נערמו בו. אדם שקירצף רצפת־לול בקרבת-מקום, נעצר רגע בראותו אותי בין העצים המרוטים, וקרא מה אתה מחפש. מיהרתי להסתלק.

את עקבות ילדותי לא מצאתי.

יום אחד פגשתי ברחוב את שמואל אברמזון. מראהו היה כמשוגע: שער-שיבה מגודל פרא, מדובלל, עינים אדומות, לבוש קרעים. תפס את ידי בשתי ידיו, בירכני בלהיטות, כקודח, והפציר בי לבוא אתו לביתו.

יחיד היה, כנראה, במושבה כולה, שהשמועה לא הגיעה לאזניו. צריפו הישן עמד עתה כמו אז, מחוץ לתחום, מוקף אקליפטוסים גבוהים. בחצר היו פזורים גללים, תפוזים רקובים, גלגלים חלודים, סרן של כרכרה. כלב ערבי קיבל את פנינו בנביחות לוהטות, כאילו פלט אש מפיו. בפנים עמדה צחנה: ריח מלפפונים חמוצים, עובש, וריח מצעים שלא נוערו. שולחן רעוע עמד על רצפת העפר, וסביבו כמה תיבות-פרי הפוכות.

אברמזון העמיד ספל מפויח, גדול, מלא מים, על כירה חלודה, אחר־כך קירב אלי תיבה, התיישב עליה ואמר:

“אתה זוכר מה שאמרת לי אז, כשניסיתי לגייס אותך? כמה זמן עבר? עשרים שנה? אמרת: גם הם מכורים. ואתה צדקת! הם בגדו! כולם! מכורים לשלטון!”

אחר־כך, כשמזג תה מן הספל אל שתי כוסות דלוחות, והתיישב שוב, תפס בשולי בגדי, ובעינים יוקדות קרא:

“עכשיו הזמן להקים את המחתרת, גרשון! אתה שומע? - עכשיו!”

בלגמו מן התה, אמר:

"כשהיו פה הבריטים, היה לנו חלום! חלום גדול! איפה החלום? הבט מה נעשה פה, על מה מדברים, על מה חושבים… קיצוב, פיקוח… סוכר, שמן, ביצים… מביאים מארקים מגרמניה! היית בקלקיליה? לא, לא היית! מפני שאי-אפשר להגיע לקלקיליה! מעבר לגבול! גם תחנת-הרכבת, שהיינו נוסעים ממנה לטול-כרם, לראש־העין, לירושלים, לחיפה - מעבר לגבול! – מי יושב על הירדן? מי יושב בגולן ובגלעד? על ירושלים ויתרנו! על הכותל! על החומה!

“עכשיו הזמן למחתרת!” רשף, “לא נהיה לבדנו, נלקט את כל הטמאים. אני טמא. לא טמא? תסתכל איך אני חי. לא בניתי בית. לא נשאתי אשה. מדוע? מפני שיש לי אש קדושה!” הכה באגרוף על לבו, “וגם אתה טמא. אני יודע. האש לא כבתה אצלך. אני רואה בעינים שלך. לכן אתה טמא. ויש עוד כמונו, שלא מכרו את ירושלים בעד נזיד עדשים! מחתרת של טמאים, מה? הגד! אתה תלך אתי? תלך?” נעץ בי את עיניו, התובעות תשובה.

אחר־כך קם, יצא אל החדר הסמוך, וחזר כשרובה־ציד דו-קני בידו.

“אתה רואה? זה נשאר לי מאז. שום שלטון לא יקח את זה ממני! שום שלטון בוגדני! והרובה הזה עוד יירה!” צעק כשהוא מקיש בקת על רצפת־העפר.

סיפרתי לו היכן אני נמצא ומה מעשי.

כשהתרחקתי משער החצר, שמעתי קול יריה, ומיד לאחריו את יללות הכלב. יללות עזות, קצרות, מהירות. פניתי לאחורי. יללות הכלב נחלשו, אחר־כך נשתתקו באחת. – – –

לאחר ה“שבעה”, נסעתי לירושלים.

נפלתי למהומה של עיר־שוק רעשנית. רחובות נמוכים. בתים ישנים, חבולים ופצועים. בורות ומהמורות, מגרשי־אבנים ומגרשי-גרוטאות, גדרות דחויות. נהגי-טכסי הכריזו על יעדיהם, שוטרים שמראיהם כרוכלים מחופשים, גערו בפרחחים, מודעות צעקו מן הכתלים. ערב-רב, אבק פורח.

הגעתי עד קצהו של רחוב חסום. יתדות-ביטון, תיל, גבבי-הריסות וגלי אשפה. גבול לפניך.

מעל החומה הבהיקו קסדות חיילי הלגיון הערבי.

ירושלים היתה מעֵבֶר: כל תפארת בתי-הגזית, המצודות, המגדלים, המקדשים, הכנסיות, חורשות הזית והאורן, המצבות והבמות, הרי הנביאים וגיאיות החזיון, בואכה מדבר יהודה, הירדן וים-המלח.

אחר־כך הלכתי לראות את פניך, גברתי.

אמרתי בלבי: אספר לך כל מה שעבר עלי מאז ועד הנה. אולי תאירי פניך אלי.

צעיר מזוקן, נעים-סבר, פתח לפני את דלת ביתך הישן, שבצל הברושים, בבית-הכרם. במבטא אמריקני אמר כי זה שנים אינך גרה שם, והוא השוכר את הבית. שאלתי למענך ורשם לי אותו: ברחוב חדש, בשכונה חדשה, שלא הכרתים. אמרתי שהייתי תלמיד שלך, נעדרתי מן הארץ שנים רבות, ושאלתי על מעשיך. אמר שעודך משמשת כמורה, וכי נשואה את, אך ילדים אין לך, אמר שאת אשה נפלאה.

נסעתי למקום מגורייך. שורת בתים טריים, בני ארבע קומות, עם מרפסות קטנות, צבועות ירוק, לפני חלונותיהם. דשאים ועצים צעירים בחזיתם. ממול, בתים ערביים אמידים, של אבן-ירושלמית ורודה. מנגד, במזרח, מעבר למגרשי־אבנים ושדות קוצים ושיחים – החומה.

השעה הייתה שלוש, אמרתי: את בבית בודאי, בעלך בעבודה, אמצאך לבדך.

ניגשתי אל חנות-פרחים שבמרחק שלושה רחובות משם, קניתי צרור חבצלות, וחזרתי לעבר ביתך.

פתאום ראיתי אותך לנגדי. באת ממעלה הרחוב, וכלבלב קטן, מסולסל, ארוך-אזנים, מדדה אחריך, כרוך ברצועה. כחמישים צעד היו בינינו. את נעצרת רגע, המתנת לכלב, שריחרח דבר־מה על המדרכה, אחר־כך המשכת לפסוע לקראתי. היית יפה כמו אז. עבית מעט, לבשת חליפת אריג אפור ונעלת נעלים שהגביהו את קומתך. אותו שער בהיר היה לך, שעתה היה אסוף לאחור, ואותו מבט גלוי וערני. פניך כאילו רחבו מעט, אך רעננותם נשתמרה בהם: מאחורי הארשת השקטה כאילו חילחל צחוק. יפיך היה מבוגר, בשל.

פסעתי לקראתך, צרור-הפרחים בידי. את הסתכלת נכחך, הפנית ראשך אל הכלב המתעכב, משכת ברצועה, השמעת משהו כנגדו, שוב הסתכלת נכחך… ראית אותי ולא הכרת אותי.

בעברי על פניך, נעצרתי רגע. אך את המשכת בדרכך. לא מצאתי עוז לפנות אליך, לקרוא בשמך. הפניתי ראשי לאחור והמתנתי, אולי יקרה נס. ליד הכניסה לחצר-הבית, הרים הכלב את רגלו האחורית והשתין בקיר הגדר. את המתנת לו, אחר-כך פסעת עמו על מדרכת-הדשא ונכנסת במבוא הבית.

הטלתי את צרור-הפרחים אל פחית-אשפה ומיהרתי לדרכי.


 

יום ב', 22 ביולי    🔗

אתמול אחר-הצהרים הגיע הנה אחד החניכים והודיע לי שהאב דה-סביניי מבקש לראותי ביום ג', ב־5 לפנות ערב. את הפגישה הועיד לי לא בלשכתו ב“סכולסטיקה”, אלא בכנסיית ז’אן-באטיסט שבעיר העתיקה.

לאחר שאמר לי מה שאמר, עוד הוסיף החניך לשבת בחדרי, ובנינוחות שיש בה עזות-פנים מצד צעיר כמותו כלפי אדם מבוגר ממנו, שאל על מעשי ו“איך אני מבלה את זמני”. בהעיפו מבט על הדפים שעל השולחן, שאל אם זוהי עברית ואם הדברים “נועדו לפרסום”. אחר־כך שאל אם קראתי בעתונים על ביקורה של שרת-החוץ הישראלית בפאריס, ועל פגישותיה עם בורז’ס-מנורי ועם כריסטיאן פינוֹ, ואם סבור אני ששוב “מתבשלת בסתר” התקפה צרפתית-ישראלית על מצרים.

שאלתי אותו מה שלום האב רודריגז.

“האב רודריגז,” אמר, “נסע לרומא.”

“לרומא?” נדהמתי.

“אומרים שיקבל שם שליחות לאחת מארצות המזרח. לבנון, נדמה לי.” אמר בחיוך שלֵו, מצפין הנאה.

ליויתי אותו אל שער החצר, אחר־כך יצאתי לשוטט בשבילי הכרמים שמסביב לטירה.

הייתי נרעש, מסוער. רודריגז עזב. עזב בלי להיפרד מעלי, האם עזב משום שלא יכול להישאר בבית לאחר מות ידידו? או משום שאני, חניכו, בן-חסותו, נחשד בפשע נורא? או אולי… וההזמנה של דה-סביניי: האם העבירה המשטרה, לפי בקשת המסדר, את החקירה אל הממונים עלי, לערוך “חקירה פנימית”? כדי לא להוציא שם רע על החברה הישועית, על בית-המדרש שלה? כדי לא לתת פתחון־פה לאויביה, בדבר המשטר והיחסים השוררים בין חומותיה העבות? “השלטון החילוני”, כלומר, מסר את הנאשם למשפט האינקויזיציה?…

בערב ישבתי אל השולחן וניסיתי להמשיך במכתבי, אך היד לא נענתה לי. פתחתי את “הקומדיה” וחשבתי שאשכיח את חרדותי בתרגום כמה חרוזים, אך האותיות פרחו מנגד עיני.

כמה מלים על תרגום “הקומדיה”:

מכשולים עצומים נערמו על דרכי בגשתי לתרגם את “הקומדיה האלוהית” מאיטלקית לעברית. כדי להבינה - צריך אדם להיות בקי בהיסטוריה, בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בקוסמולוגיה, באסטרונומיה, במיתולוגיה, ואפילו בגיאומטריה ובפיסיקה. צריך הייתי לקרוא עשרות ספרים במקצועות אלה לפני שהתחלתי בתרגום, ואף תוך כדי עבודתי עליו, לעיין שוב ושוב ברבים מהם, כדי לעמוד על משמעות כל פסוק ופסוק. הנוסח האיטלקי שלפני הוא זה של ניקולו טוֹמאסלו, שהופיע בטורינו ב-1927, שהוא מצוין בפירושיו המפורטים, במראי-מקומות, ובמובאות לאין-ספור – מתוך התנ"ך, הברית-החדשה, הקלאסיקה היונית והרומית, המיסטיקה הנוצרית וכד'. ואף-על-פי-כן, מדי פעם עלי לרדת אל הספריה שבעיר ולהפוך בעשרה ספרים כדי לרדת לעמקו של חרוז אחד.

אבל הבנת התוכן והמלים היא רק צעד ראשון. שהרי עיקר הבעיה הוא איך לצקת את אלה מכלי אל כלי, ובה-בשעה למסור את הקצב, את החרוז, את ה“טֶרצה רימה” המיוחדת לדאנטה ול“קומדיה”, את החלוקה המדודה להברות, שורות, בתים וקאנטי, שהיא מחושבת בדיוק נמרץ, כמו שעון שגלגליו הזעירים מניעים זה את זה; למסור את התנועה הגלית של השירה, שבה כל טרצינה רוכבת כגל על הטרצינה הבאה אחריה, וכך הים כולו נע קדימה, עד שהוא נח בשורה הבודדת האחרונה של הקאנטו.

תחילה האמנתי שאצליח להעביר אל העברית כמה מתכונות אלה של הקצב והחרוז. כך, למשל, את שש השורות הראשונות של “פאראדיזו” –

La gloria di colui che tutto move Per l’universo penetra, e risplende In una parti piu, e meno altrove


Nel ciel, che piu della sua luce prende

Fu’io; e vidi cose, che ridire, Ne sa ne puo qual di lassir discende

תירגמתי כך:

"אשר כבודו מלא עולם, אותו יניע, וזהרו מקצה עד קצה תבל יזרח, פינה אחת למעיט, פינה שניה יגיה

שם בשחקים מלוא האור ירוַח, ראיתי רוב-דברים שום בן־תמותה ברדתו משם, ספר לא עוד יצלח –"


כלומר, שמרתי על החירוז א-ב־א, ב-ג-ב, ג-ד-ג וכו', בצורת לולאות המשולבות זו בזו בשרשרת; אך במוקדם מאוד נוכחתי שלא אוכל להמשיך בזה, כשם שלא יעלה בידי להפעים את השורות בקצב המקורי של 5 פעימות ב־11 הברות – אלא אם כן אותר על דיוק מובנם של המלים, הניבים, הפסוקים, ועל האסוציאציות, הסמלים והרמזים הצפונים בהם. בחרתי, איפוא, בדרך האחרת, זו של ויתור על כמה מסגולות המשקל והחרוז למען אדייק – כמיטב יכולתי – במתן המשמעויות הפילוסופיות, התיאולוגיות והמיסטיות שבשירה זו.

מדוע התחלתי ב“פאראדיזו”, שהוא החלק השלישי של “הקומדיה”?

כי ב“פאראדיזו” מצאתי את הקרבה הגדולה ביותר לרוח העברית: לשירה, לפילוסופיה ולקבלה העבריות.

לא רק שזרועים בו אזכורים רבים לאין-ספור לשירה המקראית, וביחוד לספר תהילים, עד כי נדמה כאילו כולו נכתב בהשראת “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע”; אלא שמצאתי כי תשעת הרקיעים שבו - האהבה הטהורה, השכל הטהור, הרצון הטהור, וכן הלאה – מקבילים לתשעת הגלגלים שב“כתר מלכות” של אבן-גבירול, שכל אחד מהם “זך וצלול כזכוכית לבנה או כמראה שוהם וספיר”.

די בדוגמה אחת להראות את הדמיון הרב שבין תמונות־העולם המובעות בשתי יצירות בנות-אלמוות אלה, העברית והאיטלקית. בקאנטו ה־30 ב“פאראדיזו”:

Luce intellettual, piena d’amore, Amor di vero ben, pien di letizia, Letizia che transcendo ogni dolzore

Cosi me circonfulse, luce viva, E lasciommi fasciato di tal velo Del suo fulgor, che nulla m’appriva –

(ובתרגומי:

"אור התבונה, שמלא אהבה הוא אהבת חן-וחסד, שעונג מלאה עונג עובר על גדות כל מתק

אור החיים הנה עטפני בשלמה זוהרה כל גופי עטה הוא עד סומאו עיני ודבר לא ראיתי –")

ובשיר ז' של “כתר מלכות”:

"אתה אור עליון, ועיני כל נפש זכה יראוך, וענני עוונים מעיניה יעלימוך.

אתה אור נעלם בעולם הזה, ונגלה בעולם הנראה בהר ה' ליראה.

אתה אור עולם ועין השכל לך תכסוף ותשתאה, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה."


ושני הפלגים כמו יוצאים ממעיין אחד, הוא המעיין שממנו מפכים פסוקים כמו “ה' אלוהי, גדלת מאוד, הוד והדר לבשת”, “עוטה אור כשׂלמה”, “באור פניך יהלכון”, “באורך נראה אור”, וכדומה.

זה הדמיון בין שתי תמונות־העולם. אך נוסף עליו מצאתי דמיון בין דמותה של ביאטריצ’ה – זו אהובתו “השמימית” של דאנטה מנעוריו, שבהיגלותה לו נגלה לו אשרו, כפי שכתב עליה ב“ויטה נואבה”– Ecce deus fortior me qui veniens dominabitur mihi" (“הנה אל חזק ממני בא ומשתלט עלי”); זו האהובה שהפכה פניה ממנו הן בהיותה נערה והן בהיותה נשואה לסימון די בארדי, וב“פאראדיזו” היא הופכת לדמות אליגורית, המסמלת את אחדות הבורא והנברא, התחברות הנפש והאלוהים וכו' – מצאתי את הדמיון בינה ובין דמות “בת-המלך” שב“ספר הבהיר”, זה ספר הקבלה שנתחבר בפרובאנס בערך באותה תקופה שבה נכתבה “הקומדיה”.

כך כותב עליה דאנטה בקאנטו ה-31 של “פאראדיזו” (החל בחרוז 99, “O donna, in cui la mia speranza vige” )

לאחר שחיפש אותה במצוקת־לבו ונדמה לו כי חייכה אליו רגע, אך מיד הפכה פניה ממנו אל מעיין הנצח, ובמקומה מצא את הקדוש ברנארדו:

"הו, רעיה, בך תקוותי נטעתי, את, שבשאול הטבעת את עקבותיך ואף הרבית לסבול כדי לגאול אותי,

בכל אשר אפנה ובעיני אביטה, שם רק טובך אמצא וגודל חסדיך בהם אכיר תמיד את רוב רוממותך.

אותי הנחית, רעיה, אותי, שלך העבד, אלי מחוז חירות בכל מסלול ודרך לך המה כה יאו מלא את שליחותך."


וב“ספר הבהיר”, הרעיה היא השכינה, היא הנשמה, היא בת-האור, ובה נכללו כל נתיבות החכמה. היא הממונה על עולם הנברא והנגלה ומסמלת את מיטב סגולותיו. עליה אומר המחבר:

“בת המלך שבאה מרחוק ולא ידעו מאין באה, עד שראו שהיא אשת-חיל נאה, הגונה בכל מעשיה. אמרו: ודאי זאת מצורת האור נלקחה, כי במעשיה יאור העולם”.

ושוב: שני הפלגים, הפונים זה לאיטלקית וזה לעברית, יוצאים ממעיין-קדומים אחד, הלא הוא שיר-השירים.

משום כך, כשהיה עלי לבחור בין השמות העבריים הרבים לתרגום ה-donna של דאנטה – “עלמה”, “גבירה”, “בתולה”, “מטרונית”, “אשה”, “שרה”, “אחות” ועוד – בחרתי ב“רעיה”, היא ה“רעיה” משיר-השירים, שגם בה, כמו בביאטריצ’ה של דאנטה, צפון כפל-המשמעות, הגלוי והאליגורי. וכשם שאצל דאנטה, מקומה של ביאטריצ’ה הוא בשמי הזוהר, בחיי הנצח, שסמלם ב“קומדיה” הוא ירושלים, כך גם ה“רעיה” של שיר-השירים משכנה בירושלים; וגם היא כמוה “חבצלת השרון, שושנת העמקים”.

ולבסוף, בעניין תרגום השם “פאראדיזו” לעברית.

לא תירגמתי ל“גן-עדן” ולא ל“עדן”, אלא ל“פרדס”.

לכאורה זוהי בחירה מגוחכת, כי למרות ש“פאראדיזו” ו“פרדס” חד הם, ו“גן-העדן” שבבראשית מתורגם בידי השבעים ל“פאראדיסון”, הרי בכל מקום שנזכר “פרדס” במקרא, בתלמוד ובמדרש - הכוונה היא לגן עצי-פרי, פשוטו כמשמעו, וכך הוא בעברית המדוברת.

אולם אני הגעתי לבחירה זו מתוך שנאחזתי במשמעות אחרת של המלה “פרדס”, המקבילה בדיוק למשמעות השם “פאראדיזו” של דאנטה - הקבלה שאי-אפשר היה למצוא כמותה בשום לשון אחרת מלבד ה עברית!

אסביר איך.

המקור החשוב ביותר להבנת “פאראדיזו” הוא אִגרתו הנודעת של דאנטה אל פטרונו בוורוֹנה, קאן גראנדה דלה סקאלה, והנה באגרת זו, שבה מחבר “הקומדיה” בעצמו מנחה את הקורא בהבנת הטכסט של 36 השורות הראשונות של “פאראדיזו” – באמצעות הדוגמה של “בצאת ישראל ממצרים” – הוא כותב (כמו גם בחיבורו “IL Convivio”, “המשתה”), על ארבעת המישורים שבהם הטכסט נבחן, מעין ארבע המידות שבהן התורה נדרשת. והם: הליטראלי, האליגורי, המוסרי, האנאגוגיקאלי.

והנה ארבע מידות אלה עצמן, ובאותו סדר עצמו, אצורות בשם “פרדס”, שראשי־התיבות שלו, על-פי הקבלה, הם: פשט, רמז, דרוש, סוד. כלומר: ליטראלי, אליגורי, מוסרי, אנאגוגיקאלי! אור נגה עלי בגלותי זאת!

האם ידע על כך דאנטה? האם למד את תורת הקבלה? הייתכן שפגש את עמנואל הרומי בחצרו של קאן גראנדה בוורונה, והמשורר העברי לימדו עברית, קבלה, שירת ספרד?

אם כך ואם כך, גם בצומת זה, של השירה האצילה, הצטלבו דרכי ירושלים ורומא, שבמהלך ההיסטוריה הן נפרדות ונפגשות פעמים כה רבות!


ניסיתי להסיח את דעתי. אך כל רגע שאני נזכר ברודריגז, עוברת בי צמרמורת.

צלו הארוך שהטיל שלטון על חיי! אני שומע את צעדיו המתרחקים.

אני נזכר ביום בואי. בפסוק החקוק על השער. אני נזכר בקאנטו ה־30 של ה“פורגאטוריו”, “ברוך אתה הבא!” אני נזכר בביאטריצ’ה, המנחה את דאנטה בידה אל משכן כבודה בזיו האמפיריאו, ואת המלאכים השרים – “Manibus date lilia plenis” – חבצלות לה הגישו!"


 

יום ד', 24 ביולי    🔗

“לשם מה החזקת אקדח ברשותך?”

דה-סביניי ישב על כסא עתיק בלשכת הגנזים של כנסיית ז’אןבאטיסט, נשען על מרפקיו, וראשו השב נטוי לעומתי, כמו לנגיחה. מן הסיפון נשתלשלו נסי-אבירים רקומי “פלר-דה-ליס”, חבצלות-מלכות, וגבוה מעל למושבו הבהיק בנוגה אדום שושן-הכנסייה בזגוגית־הצבעונין.

סיפרתי לו את תולדות האקדח ואת גלגוליו.

הוא הקשיב בלי לשנות אף לרגע את נטיית ראשו. אזנו האחת מצודדת, ועיניו הצרות נוקבות אותי משיפולי המצח חרוש־הקמטים.

משסיימתי, אמר: “בתוך ספר תנ”ך?"

הסברתי לו כי בימי המחתרת היה זה מקום-צֶפֶן רגיל, נוח להעלמה ולניידות.

“ולא חשבת שיש בזה חילול?”

עניתי שהיתה זו “עת לעשות לה'…” מצוַת המלחמה נגד השלטון הזר היתה שקולה כנגד מצוות רבות אחרות.

אחר־כך שאל מדוע הוספתי להחזיק באקדח גם לאחר שנגמרה המלחמה באירופה, כשחלפו הסכנות לחיי, ולאחר שהוטבלתי וקיבלתי עלי לקיים את החוקים והתקנות החלים על כל אנשי הבית. מדוע לא מסרתי אותו לממונים עלי, או לשלטונות, או לא נפטרתי ממנו בכל דרך אחרת.

אמרתי כי הדבר לא עלה על דעתי, כי בין כך ובין כך היו הספר, והברזל שבתוכו, מונחים כאבן שאין לה הופכין.

“מעולם לא הראית אותו לאיש?”

כן, אמרתי. הראיתי אותו לאב רודריגז, בזמן המלחמה, כשעסקנו בפעולות הצלה.

הוא שתק שתיקה כבדה וממושכת, עיניו נעצמות לרגעים ארוכים, בפניו הלבנים היו חרותים תוי שנים ויבָּשוֹת: הוא עשה בשליחויות המסדר בפרו, בקונגו, במזרח־הרחוק.

“מעולם!” פלט פתאום קול לחוץ מעומק חזו. “מעולם מעולם לא נמצא בינינו אדם שהחזיק נשק ברשותו: מעולם.”

אחר־כך קם, ניגש אל השדה המזוגגת, שאצרה כתנות-כוהנים רקומות, צהובות מיושן, שרביטים, גביעי-כסף, נטל חוברת מעל מדף שלפניה, ופתחה מול עיניו. היה זה חיבורי: “ירושלים החדשה: עקרונות מדיניים למילניום”.

“מה שכתבת כאן…” אמר, “כוונתך, בעצם… שעלינו לצאת למעין מסע צלב נוסף, לאחר כ-700 שנה, והפעם, כדי להקים מלכות-ירושלים יהודית…”

אמרתי שזו תהיה “השיבה השנייה” של המשיח, כפי שאני מבין אותה… כפי שנחזתה בנבואה, בחזיון יוחנן על “שמים חדשים וארץ חדשה”… כל זמן שירושלים אינה בידי היהודים, אמרתי, אי־אפשר שיבוא אליה “מלך היהודים”…

חיוך מריר עלה על פניו המקומטים:

“בחרב?”

אמרתי שגם זה מתואר ב“חזיון”: הפרש בלבוש המואדם בדם, והחרב החדה ושבט הזעם… האם לא אמר לויולה ש“המלך צריך חיילים שיעמדו לימינו ויילחמו את מלחמותיו”? דה-סביניי סגר את החוברת והניחה על המדף. “מלכותו לא של העולם הזה”, אמר.

חזר והתיישב, ושאל מה אני כותב עכשיו, במקום-ההתבודדות שלי.

אמרתי שאני כותב מכתב לאשה שהכרתיה בנעורי.

“מכתב ארוך מאוד, כפי הנראה, אם אתה כותב אותו ימים רבים כל-כך…”

כן, ארוך מאוד, אמרתי.

שאל אם יוכל לראותו.

אמרתי שהוא כתוב עברית.

“ימצא מי שיתרגם לי אותו,” אמר.

שתקתי. אחר־כך אמרתי: “לא אוכל.”

“זהו עניין אישי,” הוספתי ואמרתי. “לא אוכל.”

האור המסתנן מבעד לשושן-הכנסייה שבצוהר העליון נתעמעם והלך, נתחלף לאלומת-אבק, כתומה-סגרירית.

דה-סביניי הצמיד שתי כפות־ידיו זו לזו במיתוח אצבעות, ואמר: “החשד הכבד שנפל עליך, לא עלינו לבררו. עניין זה נתון בידי החוק. אבל אתה החזקת נשק בסתר, בין כתלי הבית שצלב-האמונה חרות עליו. הנשק הזה, שחיללת בו את הספר הקדוש, אם ירה ואם לא ירה, היה מכוון אל לבנו. אל לב הכנסיה.”

ברחצו את כפות ידיו הזקנות זו בזו, הוסיף:

“חיל-הישע חייב להיות טהור.”

אמרתי: “האם עלי להבין מכך שלא אוכל לחזור אל הבית?”

הוא השיב באותה תנועה עצמה, שבה השיב לי, לפני כמה שבועות, ברנארדו רודריגז: פרש זרועותיו לצדדים, כאומר, לא אוכל לעזור לך.

כשעמדתי בפתח, אמר:

“יש בכם מרדנות ששום כוח לא יוכל לעקור אותה.”

“בכם”…


לפני-כן, כשיצאתי לפגישה עמו, ירדתי לכפר כדי לתפוס את האוטובוס הנוסע העירה. בעברי ברחוב שמעתי ילד קורא אחרי מאחת החצרות: “la chauve-souris la chauve-souris” – “העטלף! העטלף!” ומחלונות הבתים ליוו אותי עינים עוינוֹת.

כשחזרתי היה כבר ערב. רק כלבים נבחו.


מראה טקס הטבילה שב עתה ועולה בזכרוני על כל פרטיו.

קהל גדול נאסף לפני שער הקתדרלה של ז’אן-באטיסט בשעת-הבוקר של אותו יום א', ובו כל עדת הישועים, שירדה מן ההר. עמדתי בחליפה שחורה, חגיגית, ומשני צדי, ברנארדו רודריגז וז’אן־פּיֶר בגלימותיהם, כשושבינים בחג-כלולותי.

הבישוף ז’יסקאר ד’איבר, ועמו שני נערי-שרת, יצאו מפתח הכנסיה אל הקהל, ודממה נפלה. עמדתי מולו פנים-אל-פנים, ובברכו אותי במבטו, פתח וקרא: 17“Deus in adjutorium meum intende”.

הכל ענו: “Domine ad_adjuvandum me festina”.18

והוא: “Gloria Patri”.19

והכל“Sicut erat”.20

אחר-כך, כששרו הוא והנערים

Domine, Dominus quam admirable est_nomen tuum in universa terra, "

לחשתי לעצמי בעברית: “ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ…”

הבישוף הגיש את צלוחית המלח אל פי, בירך, אחר־כך הניח את הצעיף הצהוב, כמו “טלית קטן”, על צוארי.

הוא ושני נעריו הלכו בראש, אחריהם אני ושני עדי, ואחרינו כל הקהל. כך נכנסנו בשער הכנסייה והקפנו אותה סביב-סביב בין העמודים, לקול מזמורי התהילים, עד הגיענו אל קאפלת הטבילה. עמדתי ליד אגן הטבילה והרכנתי ראשי לפני הבישוף.

הוא שאל לשמי ואני אמרתי את שמי העברי. שאל מה בקשתי מכנסית האלוהים, ואני עניתי כפי שהוריתי, “אמונה”, שאל מה תתן לי האמונה, ועניתי “חיי נצח” –

“המכחש אתה בשטן?”

“אני מכחש.”

“המכחש אתה בכל פעליו?”

“אני מכחש.”

“המכחש אתה בגאוָתוֹ?”

“אני מכחש.”

“המאמין אתה באלוהים־האב?… המאמין אתה בישו המשיח, בנו יחידו ואדוננו, אשר סבל למעננו?.. המאמין אתה ברוח הקודש, בכנסיה הקאתולית הקדושה, באחות הקדושים, במחילת חטאים, בתחיית הגוף ובחיי נצח?..”

לחשתי בלבי: “עשה למען שמך עשה למען שמך עשה למען עמך תן עוז לעמך הושיעה את עמך ברך את עמך תן עוז לעמך לדוד מלכך…”

הבישוף בידו העביר עלי את אות הצלב ואמר: " "Horresce Judaicum perfidium, respue Hebraicum superstitionem21

ואני עונה אחריו: “…Horresce Judaicum perfidium”

ולוחש בלבי: “תבוא מלכותך תבוא מלכותך אל ציון עירך אל הר קדשך ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך…”

אחר־כך גירש הבישוף את “הרוח הרעה” מתוכי וקרא לרוח" הקודש לשכון בתוכי, ומשח אותי בבהנו בשמן־המשחה, משח את אות הצלב על חזי ועל גבי בשם המשיח, ובירך על מי הטבילה וקידש על הטבילה, ושוב שאל אם מאמין אני “בישו המשיח בן אדוננו, שנולד ממרים הבתולה, נצלב, מת, נקבר, עלה מן המתים ועתה הוא יושב לימין האב,” ואני עניתי הן הן, מאמין, מאמין… והוא יצק שלוש פעמים מים על ראשי ממעיין הטבילה, וגאל אותו מחטא והולידני מחדש, במים וברוח הקודש…

ובמשחו אותי שוב על ראשי, בסימן הצלב, אמר:

“ועתה הוא מושח אותך במשחת הישועה, כשם שאדוננו המשיח נמשח כוהן, נביא ומלך, כן תהיה אתה תמיד כאבר מגופו ויהיה לך חלק בחיי עולם…”

ואני לחשתי בלבי: כוהן, ונביא, ומלך, ומורד, מעתה ועד עולם.

וכשכרעתי ברך לומר את תפילת ה“פאטר נוסטר”, לחשתי: בטל מחשבות שונאינו, הפר עצת אויבינו, כלה כל צר ומשטין מעלינו, הרם קרן עמך, הרם קרן משיחך…

אחר-כך העטה עלי את הגלימה הלבנה, “לברוא אותי מחדש וללבוש את המשיח ולשאת את כבוד הנוצרי אל חיי עולם בשמים”, ונתן בידי את נר הפסחא, כדי לקבל את “אור המשיח” –

ובלבוש לבן, צח כשלג, כשהנר הדולק בידי, יצאתי אחריו מתוך הקאפלה, וכל הקהל אחרינו, ופסעתי לעבר המזבח לקול מזמורי התפילה. – – –.

סלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו, ואל תביאנו לידי נסיון כי אם חלצנו מן הרע, כי לך הממלכה, הגבורה והתפארת לעולמי עולמים. אמן.


בלילה, לאחר חזרי מדה-סביניי, התעוררתי מחלום וצחקתי צחוק גדול בתוכי: האקדח שלי הוא שירה בסופו-של-דבר: אקדח עברי מיהודה!


אעתיק כאן מכתב שקיבלתי מיהושע ברון כחדשים לאחר מות אבי:


נס-הרים, 15 ביוני 1952

גרשון היקר,

רציתי לומר לך כמה מלים בלוָית אביך ז"ל, אך משום־מה לא מצאתי את הרגע המתאים לכך, או אולי לא מצאתי עוז בלבי.

כמו כל מכריך מאז, ידעתי גם אני על המרתך. לא חשבתי שזהו “פשע”, או “בגידה”. אמרתי לעצמי: היית באירופה בזמן המלחמה, חשת חובה עמוקה כלפי אלה שנתנו לך מקלט והצילו את חייך, חיית ביניהם במשך שנים… אל תדון את חברך. פעמים רבות כשהייתי מהרהר בכך, חשבתי שתמיד בערה בך איזו אש, שלי היא הייתה זרה. היא לא נעשתה זרה יותר כשהתנצרת.

כשראיתי אותך בלויה, כששמעתי אותך אומר “קדיש”, אמרתי לעצמי: נשארת יהודי, אחרי הכל, וחשבתי: בעצם, אין ליהודי שום אפשרות להיות לא־יהודי. הוא יכול להחליף את השקפותיו, להחליף את אמונתו, את מקומו, את חברתו, אפילו את קנאותו, תמיד יישאר מה שהנו. אומרים: נשאר יהודי בנשמתו. אני אומר: בגופו. רק כשהגוף מת, היהודי מת.

רציתי לומר לך שאני יודע שלא עזבת.

דחיתי את הכתיבה מיום ליום, והנה עברו כבר כחָדשיִם.

אני נמצא כאן בנס־הרים, חמישה-ששה ימים בשבוע, משמש מדריך-יעור, ובסופי השבוע אני חוזר לביתי, בירושלים. אני נשוי ויש לנו בת, בת שלוש, אירית. את אשתי, בתיה, הכרתי במלחמת-השחרור. היא השתתפה בהגנת העיר בזמן המצור, ואני ב“מבצע נחשון”. כשפרצנו את הדרך אל העיר הנצורה, אפשר לומר כי פרצתי את הדרך אליה…

נס־הרים הוא מושב-עולים חדש, בהרי יהודה, מעל לבית-שמש. סלעים, ומסביב – שטחי חורש ויער עתיקים, אלון ואלה. מן הרכס נשקף מרחב גדול ופראי של הרים ומדרגות הרים, גיאיות עמוקים ובתה.

כאן, במושב, שורת בתים קטנים על כרעי-בּיטון, קצת לולים, הרבה קוצים, התחלה. אולי יהיה זה כפר של יערנים. מבראים את הסירה הקוצנית, מדללים את סבכי אלת- המסטיק בהורש הצפוף, נוטעים אלפי ארנים על־פני המדרון הסלעי ובקרחות שבין עצי האלון והקטלב, הער והדולב.

העבודה מעניינת, ועוד יותר ממנה – האנשים. מכורדיסטאן באו, ויש בהם “הרריים” המדברים “תרגום”, ניב של ארמית עתיקה. גברים מעוקשים, ארוכי גפים, ונשים שקולן צלול ושערן עבה ושחור כשׂער-עזים. גידולי־פרא שקשה לחסום אותם וקשה לרתום אותם, אבל במכת מכוש הם מבקעים סלע. שבט מרחוק, כמו “בני היימים”, ולא יסכינו אל הבתים החדשים. מקוששים ענפים בחורש ומבעירים אש בתנורי־עפר כדי להרתיח מים ולבשל בשר בדודים. בערב אני מאסף עשרה-שנים־עשר מהם אל מועדון הפח, ולאור הלוּכּס אני מלמד אותם קצת קרוא וכתוב, קצת מספר להם דברים שהיו.

יש בהם אחד שקוראים לו “הנביא”. מדבר בלשון המקרא. לץ, בעצם. צעיר גבוה, רזה, זה עתה חנך אשה. מגיע בבוקר אל חלקת היער הצעיר, מניף את המכוש וקורא: “הנני בא עליכם הרי יהודה לנתוץ ולנטוע!” או אלי: “למה היית כאיש נדהם?” או, כשהוא כועס עלי: “אני אשבית ממך ששון ושמחה!” פתאום, באמצע הניכוש, הוא מפסיק מעבודתו, עומד רגעים ארוכים ומסתכל סביבו, אחר־כך משמיע קול נהי: “אשא עיני אל ה-ה-רים – – –”

בשבוע שעבר, כשעסקנו בסיקול, בנה מן האבנים השטוחות – “אבני-גזית” בלשונו - במה גדולה ומרובעת, כעין מזבח. כשגמר לבנותה, עלה עליה, נשא ידיו למעלה וקרא: “מארבע רוחות בואי הרוח… הנה אני בא והעליתי אתכם…”

אחר־כך קפץ מן הבמה על צוארי, וכשהוא חובק אותי, קרא: “יקום בית-המקדש, יהושע? יקום וייבנה?”

לפני כמה ימים נרצח אחד מתושבי מבואות-ביתר הסמוכה, בידי מסתננים. הדבר השרה יגון כבד על המושב. “הנביא” בא אל המועדון בערב, ישב בפנים אבלים, ולאחר שפרשו כולם לבתיהם, אמר: “היה לנו איל, יש לנו מזבח, איפה השופר, יהושע, איפה?”

אנשים כמו אדמה מסולעת. צריך לעזק ולסקל ולעדור הרבה. עוד יצמח מהם יער יפה.

אתה זוכר בודאי את המורה ירדנה. אנחנו באים לביתה לפעמים, כי אשתי מלמדת באותו בית־ספר שהיא מלמדת בו. היא שופעת חיים, כמו בהיותה צעירה. בעלה קשיש ממנה הרבה. איש מסורבל, גדול, טוב, בעל קול מתון, כהוי. מפעם לפעם משמיע בדיחה וצוחק צחוק חם ושקט, לב חולה לו, וילדים אין.

בהיותנו אצלם בפעם האחרונה, דיברנו עליך. סיפרתי על מות אביך. ירדנה זכרה שהיית מתרגם שירים מאנגלית ושהיו לך חלומות גדולים, “מלכותיים”. אמרתי שאני חושב שעד היום, למרות כל מה שעבר עליך, לא נטשת אותם.

אנא, כתוב כמה מלים.

שלך, בידידות – יהושע ברון


כשחזרתי מלוית אבי אל ה“סכולסטיקה” מצאתי את הבית קודר מתמיד. רודריגז נתעלם ממני רוב שעות היום. היה עובר על פני בניע־ראש. לעתים ראיתיו בחברת ז’אן-פיֶר.

היתואר שאדם זה, ששיגר לי 17 אגרות, שכל אחת נפתחה ב“ידידי הטוב”, “ידידי היקר”, ונסתיימה ב“שלך”, לא יזכיר אף פעם אחת, ולו גם במלה אחת, את חליפת־המכתבים בינינו?

רודריגז וז’אן־פיר…

זכור לך בודאי הסיפור על יוסף דילה ריינה שהלך להביא את הגאולה והמלאך מטטרון הזהירו מפני המכשולים. שני כלבים שחורים עמדו על דרכו, סמאל ולילית, שהתלבשו אחר-כך בצורת אדם.

אלה היו שני הכלבים השחורים על דרכי.

“המאמין אתה באלוהים-האב?… המאמין אתה בבנו-יחידו?… המאמין אתה ברוח-הקודש?…” כל הקהל הרב שנאסף שם, עם עדת הישועים בתוכו, ראה את הטקס הזה בהיכל, כטקס נצחונו, כטקס כניעתי, כשפסעתי לבוש כותונת לבנה, צעיף צהוב על צוארי, נר בידי, מאגן הטבילה אל המזבח.

אבל זה היה טקס כניסתי למחתרת.

הייתי מחתרת של איש אחד.

אמרתי לחדור לתוך הגוף האפל הזה, האפל כלילה, כדי לכבוש אותו מבפנים.

“אבל זהו טירוף!” צעק רודריגז כשאמרתי לו שאעשה כל אשר ביכלתי כדי לשכנע את חיל-הישועים שמלכות משיחם תבוא רק כשתיגאל ירושלים, וכי זהו הזמן, זהו הזמן לפי כל האותות הכתובים בנבואות הקץ!

אחר־כך כתבתי חוברות, שיגרתי אִגרות. דיברתי. עשיתי את האסור, עברתי על חוק הציות: “לא לענות, לא לשאול מדוע. לעשות – או למות!” נאום איגנטיוס לויולה.

הם “סבלו” אותי, לאחר שהחזירו שה אובדת אל העדר, לא נקל היה להם לשלחה שוב אל המדבר, לותר על “נצחונם”.

שבועים לפני בואי הנה, אל הטירה, כשנכנסתי לחדרו של רודריגז, דרש ממני להתכחש בפומבי לכל מה שכתבתי ואמרתי. לשאת דרשה, ביום א', לפני עדת הישועים, על “מלכותו לא של העולם הזה”.

כשסירבתי, אמר: “זו זכותך.”

“אתה רוצה שאלך?” שאלתי.

הוא פרש את זרועותיו, בעיניו מבט מקפיא, שאין להבקיעו, ואז הבהיקה בי הידיעה: הוא רוצה שלא אהיה. הוא רוצה שאמות.

אמרה בת-קול ליוסף דילה ריינה, לאחר שעבר את הר שעיר: “אתה הקטרת לו קטורת, והנה הוא רודף אחריך לטרדך מן העולם הזה ומן העולם הבא…” וקול השופר לא נשמע.


כל השעות האחרונות מנקרת בי עוד שאלה אחת: רודריגז, שידע כמו דה-סביניי, שאינני רשאי להחזיק נשק ברשותי, מדוע לא דרש ממני אף פעם אחת בכל השנים האלה למסור אותו, או להשליכו לנהר?


“אולי עוד ינעם אי-פעם אף את אלה התלאות לזכור.”


 

יום ה', 25 ביולי    🔗

הבטחתי לך, בראשית מכתבי, להעתיק לך את מכתביהם של אביבה סירקין, המורה גפני ויהושע ברון, שעיכבתי בידי בהיותי פקיד הדואר בעין השרון, בקיץ 1931. אני עושה זאת עכשיו.


[ מכתב א' של אביבה סירקין ]    🔗

כ“א אב, תרצ”א

מורתי היקרה,

מה אספר לך על מושבתנו הקטנה? אחרי שעזבת נראה לי כל מה שקורה פה כה פעוט, כה חסרי חשיבות!.. אבל הבטחנו לך לעמוד בקשר אתך, ואני ממלאה את הבטחתי.

ובכן, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

יומים אחרי שנסעת הגיעה למושבה משפחה חדשה, מאמריקה, משפחת פלר, ולה בת בגילי, בשם צפורה. הם השתכנו באופן ארעי בבית אשהיים, אך מיד לאחר השבת החלו לבנות את ביתם. המגרש שלהם הוא ממש בקצה המושבה, אחר המגרש של לבקוביץ, וכולו מוקף שדות חילפה. ביום א' הגיעה לשם אורחת גמלים טעוני זיפזיף, חול ומלט, ואבי המשפחה, שהוא כנראה אדם חרוץ מאוד, יחד עם עוד פועל, החלו בעשיית בלוקים בעזרת תבניות-ברזל מתפרקות. משמח היה לראות איך מושבתגו מתרחבת!

אך “אין טוב בלי רע”. אחי אברהם, שחיפש עבודה לימי חופש הקיץ כדי לעזור בפרנסת המשפחה, השכיר את עצמו לאדון פלר לעבודת ה“בחר” במגרש, לביעור החילפה ויתר עשבי־הבר, והנה באמצע העידור העמוק, פגעה הטוריה בשורש “בלוט” עיקש, הידית קפצה אל פיו ושברה אחת משיניו הקדמיות. כמה צער גרם הדבר לכולנו! למחרת נאלץ אבי לסגור את החנות ולנסוע עם אחל תל־אביבה אל רופא-השינים, ובערב, כשחזרו, נאמר לנו כי הכרח יהיה להרכיב שן תותבת על שורש השן הטבעית! דמעות עלו בעיני כשראיתי בדמיוני את אחי הבכור ושן זהב או כסף מכוערת את פניו!

הזוכרת את את המקרה עם לאה לוקוב, שפרצה בצעקה באמצע שיעור התנ"ך, כשצפור שעופפה בחדר הכיתה הטילה לשלשת על שערה?

אם כן, אספר לך את “הסיפור הנורא בבתולה לאה אשר ראתה את הס”ם בדמות דבע ורחפו עצמותיה". לפני עשרה ימים, ביום ג' לפנות ערב, הלכנו, חמישה מבני כיתתנו, ובתוכם לאה לוקוב, לכפר־סבא, כדי לראות את הסרט “הדרך לחיים” בראינוע. (זהו סרט נפלא! על ילדי עוני ברוסיה, שהרעב וקשיי החלים מדיחים אותם לפשע, ואחר־כך מחזירה אותם עבודת הכפים לדרך הישרה. הרבה למדתי מן הסרט הזה!) כשנגמרה ההצגה, הייתה כבר השעה תשע ואנו שמנו פנינו בדרך חזרה לעין השרון. ליל-ירח היה, חולות הזהב הבהיקו באור רך ונוגה, ואנו צעדנו במרץ ושרנו “צעוד צעוד אל כשול ומעוד”. בהגיענו אל “טריק א-סולטן”, נשמעו יללות תנים ממקשאות האבטיחים. שני הבנים שאתנו “לבשו עוז”, כרתו ענפים מעצי האקליפטוסים שבצד הדרך, קראו “אל פחד!” וצעדו בראשנו כשהמקלות מתנופפים בידיהם. לפתע פתאום נעצרה לאה במקומה, כאילו כפאה שד, וצעקה בעינים קרועות מפחד: “דבע! דבע!” כולנו נבהלנו נורא מצעקתה ונעצרנו, “מה קרה לך?” שאלנו. “איפה ראית דבע?” היא הושיטה ידה לעבר השדה, כמצביעה על משהו, והמשיכה לצעוק: “דבע! דבע!” אריה הופמן שינס את מתניו, פסע לתוך השדה, ובהגיעו אל הגוף השחור שעליו הצביעה לאה, הכה במקלו על סביבו וקרא: “דבע דבע, על הר וגבע, תפח רוחך שבעים ושבע!” ומה צחקנו כולנו -

מלבד לאה עצמה, כמובן, שבושה כיסתה את פניה - כשנוכחנו שלא היה זה אלא שלד של גמל שהיה מוטל בין שני שיחי רותם, וגולגלתו הביטה אלינו…

מה עוד אספר?

בליל ששי שעבר התקיים ערב ספרותי בצריף הפועלים, בהשתתפות השחקן יעקב כנעני מתיאטרון “אוהל”. בחדר האמצעי של הצריף הועמד ספסלים, קרשים הונחו על־גבי ארגזים, והקירות קושטו בענפי ברוש ירוקים ובפרחי הרדופים. כל המושבה היתה שם. השחקן כנעני קרא בכשרון רב שני סיפורים של י. ל. פרץ, קטע מתוך “צריף העץ” של עבר הדני, ושירים של אברהם שלונסקי, אביגדור המאירי ורחל.

ביחוד מצאו חן בעיני השירים של רחל, בשירים אלה יש רגש רב, עצבות ואהבת הטבע. לכן הם כה נוגעים אל לבי.

כשגמר השחקן כנעני את הקראותיו ניגש אל השולחן הזקן החביב שלנו, עזריאל אלטשולר, ובירכו בשם התושבים. הוא הביע את רחשי לב כולנו באמרו כי “רוח ישראל סבא ורוח ישראל המתחדשת שרתה על הערב הזה”. אכן, היה זה ערב רב השראה! כולם יצאו אל החצר שמאחורי הצריף ופתחו בריקודי-“הורה” סוערים, שנמשכו עד חצות הלילה. עוד זמן רב אחר־כך המה רחוב המושבה משירה ודיבורים.

למחרת, בשבת בבוקר, הלכנו, כמה בנות, אל החורשה. התיישבנו על הדשא הרך, בצל העצים, ושרנו מן השירים שלימדת אותנו, בקול אחד, בשני קולות ובקאנון. געגועים תקפו אותנו אליך, ואל הימים היפים, היפים כל-כך, בהם היית אתנו, הימים שעכשיו כבר נראים כה רחוקים. אמרנו לעצמנו שימים כאלה לא יהיו לנו עוד, כי את נתת לנו הרבה יותר ממה שנתן לנו כל מורה אחר: אהבה לטבע, למולדת, לתנ"ך, וגם… אהבת איש את רעהו…

כשהמשכנו לשיר, נכנסו לחורשה גרשון ריגר ויעקב פרלמן והתחילו לשחק בכדור־רגל ממש על־ידנו. ביקשנו מהם להתרחק ולא להפריע לנו, וגרשון אמר: “תתרחקו אתן, אם זה מפריע לכן!” אמרנו לו שאנחנו היינו הראשונות במקום, ואז אמר בלעג: “אולי תפנו למורה ירדנה, שתגן עליכן…” חנה מלר אמרה: “אילו היתה כאן המורה ירדנה, לא היית מעז להראות את הפרצוף המושחת שלך!” ואז זרק אליה גרשון את הכדור, והוא פגע בכוח בראשה.

דמעות מילאו את עיני חנה, וכולנו קמנו והסתלקנו מן החורשה. היינו מלאות חימה, כי גרשון ריגר זה מסוגל תמיד לקלקל את הרגעים היפים ביותר בחיים!

וכל המושבה מתבדחת עד היום על הפרחים שהיה שולח לך, מתוך תקוה לקנות את לבך…

כל הדברים האלה ודאי כבר אינם מעניינים אותך היום, אבל ככה אנו חיים במושבה הקטנה והנידחת…

אם יש לך פנאי מעט, כתבי גם את לנו וספרי על מעשיך בירושלים הבירה.

הזוכרת אותך בגעגועים –

אביבה סירקין


[מכתב א' של המורה ירמיהו גפני]    🔗

י“א אב, תרצ”א

ירדנה יקירתי,

אני כותב אליך לאחר לבטים רבים.

חייב אנוכי להסביר את התנהגותי באותו ערב, לאחר נשף הסיום של שנת הלימודים. ביקשתי ממך ללוותני, כי ידעתי שהזדמנות אחרת לשיחת פנים-אל-פנים עמך לא תהיה לי. לא התרעמתי עליך על שהתמהמהת כה. ידעתי: ההורים, הילדים, כולם צבאו עליך כדי להודות לך על הצלחת ההצגה ולהיפרד ממך. בעיני רבים מהם ראיתי דמעות. אכן, רושם רב השארת על המושבה, והכל דיברו בך (ועודם מדברים) בהתפעלות ובחיבה. כשיצאת, וחצינו את גינת בית־הספר, וביקשתי ממך שנמשיך ללכת בשביל היורד לבית־הבאר, נעצרת ואמרת – בקורטוב של לגלוג – “מדוע אתה מחפש את חסות החשכה, האינך בוטח באור?”

דבריך הכאיבו לי מאוד.

האם לא חשת ביחסי אליך מאז בואך לעין השרון? האם לא חשת בו בחדרי המורים, בחצר, במסדרון, מדי היפגשנו זה בזה?

ואז אחזתי בידך ואמרתי “יקירתי”.

ואת, בו-ברגע משכת ידך מידי, כאילו טמאתי, ומבט של איבה בעיניך.

איך לא הבחנת כי רק ממבוכה אחזתי בידך! כי שום כוונות נסתרות! לא היו לי!

והאומנם צריך אדם להתבייש ברגשותיו? היכול הוא להתכחש להם – אפילו הוא בעל ואב? – הרשאי הוא להתעלם מהם?

ואחר־כך… אחר־כך פגעת בל קשה כשפרצת בצחוק – אותו צחוק צברי שמדי שמעי אותו מרחוק היה לבי נקסם ונצבט – ואמרת: “למענך?”

מדוע צחקת? הן יכולת להבין כי באמרי “אנא עשי זאת למעני” – לא מתוך רהב אמרתי זאת, ולא מתוך שנואלתי לחשוב כי אוכל לשעבד את רגשותיך לרצוני, אלא כטובע האוחז בקש! ביקשתי ממך – ובלבי התחננתי – כי תבואי אל בית־ספרנו לשנת הלימודים הבאה. הבטחתי לך כל אשר היה לאֵל ידי להבטיח כ“מנהל” בית-הספר. כשראיתי שאת עומדת במיאונך, אמרתי – בצר לי אמרתי – “אנא עשי זאת למעני”.

את, שבנת כל-כך לנפש תלמידיך, האם לא יכולת להבין לנפש אדם מבוגר ממך, המתייסר במצוקתו?

בלחצי את ידך לפרידה, אמרת: “תודה לך, ירמיהו, על כל מה שעשית למעני. לא אשכח את התקופה היפה בה הוריתי יחד אתך בעין השרון”.

אני מאמין כי כנים היו דבריך.

ומאז נסיעתך מלוות אותי מלותיך אלה, האחרונות, מלווה אותי מבטך הבהיר, הישר, בעמדך מולי כך, בערב, ולחלוחית של עצב פרידה בעיניך.

“התקופה היפה”. ובזכרוני חיים אלפי הרגעים של תקופה זו, מן הרגע הראשון בו קיבלתי את פניך ברדתך מן האוטובוס שבא מתל-אביב – הרגע בו חשתי איך פגע בלבי “חץ קופיד” – ועד רגעי הפרידה, כשליויתי במבטי את צעדיך הקלילים, המהירים, המתרחקים על החול ברחוב המושבה. אלפי רגעים: כניסתך לחדר המורים, רעננה, עליזה, המחברות בידך, ואת מתפעלת מבקיאותה של תלמידה בתנ“ך; ניצוחך על המקהלה בשיר “פרוש כנפיך ערב”, ופניך משולהבות, וקולך הצלול והערב נמזג בקולות התלמידים; ישיבתנו יחד על תכנית הלימודים בכתיבת הארץ לכיתות ו‘-ח’, וריח שערך, צוארך, זרועותיך, נוגע בפני; הטיול למבצר אנטיפטרוס, ואת בסנדלים, במכנסים קצרים, במטפחת כחולה לראשך, מדלגת מאבן לאבן (הזוכרת את איך הושטת לי ידך כדי שאקפיצך מעל לאחד מפלגי הירקון?); ביקורך בביתי, והסיפורים המקסימים שסיפרת על ירושלים, שילדי הקשיבו להם בנשימה עצורה (ואני ברוב התרגשותי לא מצאתי אפילו מלים להודות לך); חגיגת כ' תמוז בחורשה, ואת עומדת תחת הדגל ומספרת על תיאודור הרצל; פגישתנו המקרית, ש”זכיתי בה מן ההפקר", ליד בית האריזה של ויז’נסקי, ושיחתנו הממושכת, שנחקקה היטב בלבי, על יחסי מורים-תלמידים. אכן, “התקופה היפה”.

מתי אשוב ואראך? התסגרי את הדלת בפני אם אבוא יום אחד לבקרך בירושלים?

עשי-נא עמדי רק את החסד המעט הזה וחונני אותי בכמה מלים בכתב-ידך, היקר לי כל-כך.

המברכך, והמקווה בלב הומה –

ירמיהו

נ. ב. אנא שלחי את מכתבך לפי מען זה:

ירמיהו גפני (פרטי), ע"י ועד המושבה, עין השרון.


[מכתב ב' של אביבה סירקין]    🔗

י“ח אלול, תרצ”א

מורתי היקרה,

יום־יום ציפיתי למכתב תשובתך ויום־יום נכזבתי. ברם, איך אתלונן בלבי עליך, ואת ודאי עסוקה וטרודה בענייניך הרבים לקראת שנת-הלימודים הבאה, ומוחך לא פנוי לחשוב על המושבה הרחוקה.

הפעם אספר לך על שני מאורעות שגרמו התרגשות רבה במושבתנו.

אתחיל במאורע של “האחים זכרין”.

את זוכרת ודאי את בית זכרין, עם החצר הגדולה, ובה רפת, אורוה, תרנגולות, ובעיקר – אוזים המגעגעים כל היום ומדשדשים ברפש. מה מוזר הבית ומה מוזרה המשפחה! מסדרון צר ואפל חוצה את הבית, ומשני צדיו חדרים רבים, שכל אחד פרוע ממשנהו: תבן ונוצות מתגוללים על הרצפות, כדים וצנצנות לבן עומדים על השולחנות, והמיטות אף פעם אינן מסודרות. כשאני נכנסת לשם לפעמים, בשעות לפני הצהרים, כדי לקנות חלב, עולה צחנה באפי, ותמיד אני מוצאת את האב, בעל השפם הצהוב והענקי, בכותונת ארוכה, מזוהמת, מנומנם במקצת, כאילו אך עתה יצא מתחת לכסתות. עם בניו הוא מדבר רק רוסית, וחושבתני כי לא קרא אות עברית מימיו. ושני בניו, מיטיה ומיכאל, גם הם נראים כ“גויים”: גבוהים, עם בלוריות פשתן, פראי־אדם ממש. את הבת סופיה ראיתי פעם אחת. היא יפהפייה! צמות צהובות ארוכות לה, ועפעפיים וריסים כשל בובה גדולה. היא מחייכת חיוך מתוק ועייף, שעושה לה גומות חן בלחייה המלאות. לעתים רחוקות היא בבית, ומרננים עליה שהיא מתחברת עם אנגלים בתל־ אביב.

המעשה היה זה: ביום ד' שעבר הגיע למושבה, כמדי בוקר בבוקר, מחמוד מחירבת ג’לול, מחמר אחר חמורו הלבן, הטעון שני פחים ובהם ביצים טמונות בתבן. בעברו על־יד זכרין, עצרו אותו מיטיה ומיכאל ודרשו ממנו שיפסיק את מכירת הביצים ויחזור לכפרו. משסירב להענות להם, פרקו בכוח את הפחים מעל החמור, הפכו אותם, ורמסו ברגליהם את כל הביצים שהלו בתוכם.

מחמוד הרכיב את הפחים הריקים על חמורו ורכב אל השומר דולמצקי. כעבור חצי שעה הגיע דולמצקי, רכוב על סוסו, אל בית זכרין, בלויית מחמוד, ודרש מן האחים להחזיר לערבי ביצים כמספר הביצים ששברו, ועוד שתי תרנגולות, בתור קנס. שני האחים ואביהם גידפו אותו, אמרו לו שלא הוא ישפוט אותם, צעקו שלא ירשו כי אחיהם של רוצחי חברון יגזלו פרנסה מיהודים, ועוד דברי נאצה כגון אלו.

דולמצקי יצא משם ללא אומר וללא דברים, אך בצהרים הגיעו שני שוטרים אנגלים מפתח-תקוה ולקחו אתם את שני האחים זכרין. הם חזרו בערב, לאחר ששוחררו בערבות עד למשפט.

המושבה הייתה כמרקחה. כולם דיברו רק בזה, ובמסעדה של גרין התנהלו ויכוחים סוערים. רוב האנשים גינו את המעשה. הזקן אלטשולר אמר: “האחים זכרין המיטו חרפה על מושבתנו,” וגינזבורג, מזכיר ועד הפועלים, דרש לגרש אותם מן המושבה.

בושתי וגם נכלמתי על מעשה אחינו בני־ישראל! האומנם נלך בדרכי הגויים ובתועבותיהם? האין דרכים טהורות מזו להילחם למען תוצרת עברית? נזכרתי בפסוק שלמדנו אתך, מספר עמוס (פרק ה', פסוק י"א): “לכן יען בושסכם על־דל ומשאת-בר תקחו ממנו, בתי-גזית בניתם ולא-תשבו בם, כרמי-חמד נטעתם ולא תשתו את יינם”.

ואם לא די בזה, הנה בא “המאורע” השני, להוסיף חטא על פשע:

במוצאי-שבת בא יעקב רייכנשטיין הביתה בשעה מאוחרת ועיניו אדומות מדמע. כששאלוֹ אביו מה קרה לו, סירב לאמור דבר, אך לבסוף פרץ בבכי, וסיפר הכל.

לא תאמיני, מורתי, לסיפור הזה, שפשט למחרת במושבה כולה והכה אותה בתדהמה!

גרשון ריגר אירגן בסתר “קבוצת כוח” שמטרתה “לשחרר את המולדת מעול הכובש הבריטי”… הוא הצליח לפתות ארבעה-חמישה נערים והשביע אותם להיות נאמנים לו ולרעיונו ולשמור את הדבר בסוד גמור. הם היו מתאספים בלילות, במקומות שונים ומשונים, מתאמנים בתרגילי־סדר ובשימוש בנשק ולובשים חולצות שחורות. אחת התכניות שלהם היתה לחדור אל מגדל-המים ולהשתלט על ארגזי הנשק שממשלת פלשתינה (א"י) הפקידה בידינו…

במוצאי-שבת התאספה הקבוצה בחורשה, וגרשון, “המפקד”, הטיל על יעקב להתגנב אל בית הספר, לחדור אל חדר המורים דרך החלון, להוציא משם את קופת הקרן הקיימת, ולהביאה אל הקבוצה. יעקב סירב, בטענו שהדבר אינו נוגע ל“מלחמה בשלטון הזר”. גרשון פסק שהוא מפר את משמעת “המחתרת”, והחליט להענישו. הוא ציוָה על שנים מחברי הקבוצה לכפות אותו בחבל אל גזע אקליפטוס ולהלקותו עד זוב דם!

מי היה מאמין שדבר כזה יתחולל במושבתנו! מי היה מאמין שבין עפאי חורשתנו השלוה והתמימה מסתתר קן של נחשים!

איננו יודעים עדיין איך יפול דבר. שמועות משמועות שונות מתהלכות. יש אומרים כי העניין יימסר ל“מוסדות הלאומיים” ויש אומרים כי ידונו בו בועד־המושבה. הרגשת כולם היא כי הוטל כתם על שמנו הטוב.

הו, כמה הייתי רוצה שתהיי אתנו בימים אלה, שתדריכי אותנו בעצתך, שתכווני את מחשבתנו הנבוכה! הלא את תמיד ידעת להבהיר לנו את הסתום ואת המעורפל!

המצפה בכליון-עינים למכתבך –

אביבה סירקין


[מכתב ב' של המורה ירמיהו גפני]    🔗

ג' אלול, תרצ"א

יקירתי,

עברו שלושה שבועות מאז שלחתי אליך את מכתבי, ומאז - כל יום ויום הוא לי יום של עינויים. בוקר בוקר אני יוצא מביתי והולך אל משרד ועד־המושבה – בוקר-בוקר עם תקוה מפציעה, עם חרדה מפרפרת: שמא היום? שמא היום יגיע מענה ממך? – ואין קול. ההתנסית אי־פעם בייסורי ציפיה למכתב מאדם אהוב, אשר בושש לבוא?

האספר לך על לילות-הנדודים, כשאני נשרף על יצועי במחשבות יאוש? על הימים הארוכים, הארוכים מאוד, כאשר מאין מנוח לנפשי אני משוטט במושבה השוממה בלי לדעת לאן? “כאבי רב ומכתי אנושה”, כדבר המשורר, “ואין מברח ואין מנוס לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה”.

פעמים רבות החלטתי לקום ולנסוע לירושלים, ללכת אל ביתך בלי להודיע מראש על בואי, לדפוק על דלתך… אך הפחד פן איפגש במבט קר ועוין, מבט האומר: איך העזת!…

הזמן אינו מרפא פצעי אוהב.

אני שואל את עצמי מהו חטאי הנורא, שאת מענישה אותי בשתיקה אכזרית. הן יכולת לענות בשורה אחת: “אנא, אל תכתוב אלי עוד”, או: “ישנו אדם אחר שלבי נתון לו.”

האם אני משחית דברים לשוא?

תני לי רק אות, ואדע.

באהבה ובכאב –

ירמיהו


[מכתב א' של יהושע ברון]    🔗

א' אלול, תרצ"א

ל – י.

שממון קיץ ירד על המושבה לאחר שנסעת. השדות יבשו, ובצהרים נשמע רק קרקור התרנגולות החם והמנומנם, מלול אל לול, קרקור יגע, מרטנן, שוקע בין העשבים.

גם הגבעה נובלת, שחונה. אחרוני הפרגים האדומים כמשו בשמש. הקנרס נעשה עצל, אפור כאפר, ותפרחתו משירה סיבים של שיבה. החרולים נחרכו בחום, ראשיהם כמו נתפחמו, חגבים מנתרים בין הברקנים, וזרועותיהם הצנומות שבורות בפרקיהן.

כשבאת, באביב, היינו עוד עולים שמה לקטוף חרציות צהובות, דשנות. את “הגדרת” לנו: “לחם הצבי”, “לשון הפר”. עכשיו, רק העינים הלבנות, הזעירות, של הרב-ברך, ממצמצות מפני השמש מתוך הירוק המתעלף, אין רואים איש בצהרים, ברחוב החול הארוך. קרקור מנומנם, ומרחוק הולם על ברזל פטישו של הנפח.

בשדה שממולנו, שבולת השועל נצטהבה, שחה לעפר, ומעבר לה, מכבדות שער של חילפה מתנועעות בין עלים צמאים. דרדרים זהובי-עינים מנמרים את השדה, ובין שרשיהם - קני נמלים כגרנות רחבות מלאות בר, מוקפות סוללות גרגרי-עפר יבשים וזרעוני שעורה, ועם הנמלים החרוץ מתרוצץ אנה ואנה להביא שבר בפיו.

גם בחצרנו נבלה הלבלית, הנאחזת בעפר בצפרניה. פרחי ההרדופים – עייפים, עליהם הורודים כומשים. אבק דק מכסה את הפרי הקשה של החבושים, את ענפי הג’קרנדות, את שיחי-ההדס הנמוכים, שמשושי פרחיהם הלבנים מרפרפים עליהם כפרפרים. סביב הברז המטפטף נקבצה היבלית שהריחה מים, והיא מדגילה צלבים צלבים דקיקים באויר הרוטט


 

יום ו', 26 ביולי 1957    🔗

נאלצתי אתמול להפסיק את כתיבתי.

כנופיה של כתריסר נערים עלתה בדרך מן הכפר, מקלות וענפים בידיהם, צוהלים, משמיעים איזה שיר-זימה. בהתקרבם אל הטירה נעמדו מול החלון וקראו, “עטלף צא! עטלף צא!” כשהם צוחקים ומנופפים במקלותיהם. התקרבו. צבאו על הבית. פחד עתיק צימרר את בשרי. פתאום, אבן נורתה אל החלון וניפצה את הזגוגית. רסיסיה נפזרו על־פני הדפים האלה.

סוכן-הבית יצא אליהם וגירשם.

אחר-הצהרים הגיעו שני החוקרים. גילו “סתירות” בין עדותי ובין עדויותיהם של אחרים. אחד החניכים העיד שראה אותי מקיש על דלתו של ז’אן-פּיֶר. שַמַש-הכנסייה אמר שראה אותי הולך לעבר החורשה. זוג צעיר, שישב על ספסל ברחבת-המצפה, העיד שלא היה איש על הרחבה בעשרים הדקות שאמרתי כי שהייתי שם.

קיבלו מידע נוסף על-אודותי, מן הארץ.

יבואו שוב, מחר. זה יהיה ודאי יומי האחרון כאן, בטירה.

בלילה חלמתי שאני ילד, והולך יד ביד עם אמי אל המוזיאון המלכותי באנטוורפן. ניצבנו מול תמונה גדולה של הצלוב: מוקע על צלב גבוה מאוד, עורו מתוח, מלוטש כשנהב, איזור-בד לחלציו. משני צדדיו שני גזעי־עצים, רק מצבת בם, כלאחר שריפה, ובראשם תלויים, כרוכים בחבלים, מתעוותים מכאב, שני גופות ערומים. לרגליהם שתי נשים כורעות, סופקות כפים. מאחוריהם, הרים, שדות, מצודה. עמדתי מלא יראה מול התמונה ושאלתי את אמי מה היא? אמרה: אנטוֹנֶלוֹ דא מֶסינה. שאלתי מה האותיות בראש הצלב, ואמרה “מלך היהודים”. שאלתי אם עלי לכרוע, וענתה, “לא, בני, לא, הוא יבוא, ישא אותך על סוס לבן”. –


אינני מן הבוכים, גברתי. מאז ילדותי אינני זוכר את עצמי מזיל דמעה אי־פעם. שהייתי רואה איש בוכה, הייתי רוגז עליו בתוכי. שנאתי חמלה וחמלה-עצמית. אילו הייתי בוכה, הייתי בז לעצמי.

אבל היו שני רגעים, בכל השנים שאני שוכן כאן, בין הישועים, שהדמעות חנקו את גרוני. על שני רגעים אלה ברצוני לספר לך, אני נוצר אותם בלבי כניצוצות-אור, ומגונן עליהם שלא יכבו.

האחד היה בטקס ההמרה שלי. בכנסיית ז’אן-באטיסט.

כשכרעתי לפני הכהן, ליד אגן-הטבילה, והוא מעביר את צלבו עלי, בהשמיעו את מלות-האזהרה הרומיות מפני היהודים – נשאתי לרגע את עיני אל רודריגז, שעמד מעלי, לימיני. ראיתי את מבטו. היה זה מבט כבוי, שתוגה עמוקה נשקפה ממנו. השפתים הדקות התאפקו מלרטוט. המבט אמר: למה אתה עושה זאת?

כן, המבט אמר, בעצב רב: למה אתה עושה זאת?

ואז גאה גל של דמע אל גרוני.

עצרתי בו. עצרתי בו בכוח לבל יפרוץ אל עיני, כשקמתי ופסעתי, בראש התהלוכה, שהיתה ספק חוגגת ספק-אבלה, בויא דולורוזה הארוכה שמאגן-הטבילה אל המזבח. עצרתי בו בכל עת התפילה, כשהד שירת המקהלות, המזמרות תהילת האב והבן, ממלא את כל ההיכל. עצרתי בו והוא לא שקע. עיני היו סף דמעה.

המבט ההוא של רודריגז… הייתי עוצם את עיני, והיה מופיע.

בבוקר. ליד שולחן-האכילה הארוך, ברגע הדממה של התפילה, כשאני מרכין את ראשי עם כולם, ידי משוכלות ועיני עצומות.

המבט למולי, מתחת לעפעפי, בצינה האופפת אותי. אני לוחש: סלח לנו, סלח…

ואחר־כך האנחה: “אמן.”

או באמצע שיעור.

אני מפנה את גבי אל הכיתה, מרים את ידי האוחזת בגיר, לרשום אותיות עבריות על הלוח –

עיני נעצמות לרגע.

המבט.

עלי להתנער ממנו. לגרשו.

או בסופה של המיסה, אני פוסע ממקומי באולם-הכנסייה, עקב בצד אגודל, בשורה, לעבר המזבח –

עפעפי נופלים בנגוע שפתי בגביע היין –

איך אתאר לך את המבט ההוא?

היה זה כמו מבטו של אב הרואה את בנו עושה שגיאה גורלית, נוראה, ואיננו יכול לעצור בעדו. הוא רוצה לומר לו: אתה עולה על דרך אשר כל הולכיה לא ישובון. אל תלך. מוות יקדם את פניך.

לבי נשבר בי להיפרד מעליך, אבל הוא איננו יכול לומר לו זאת, קולו לא יישמע, כי מחיצה עבה של זכוכית מפרידה בינו ובין בנו. הוא רואה אותו, שפתיו נעות, אך קולו לא יישמע.

כן, היה זה כמו מבעד למחיצה עבה של זכוכית, כשראיתי את המבט ההוא, שאמר: למה אתה עושה זאת?

טקס הטבילה היה בימי הפסחא, ובערב יום-הכיפורים של אותה שנה נוצרית, ירדתי העירה, עברתי את הנהר, והלכתי לעבר בית-הכנסת. אור היום עמם. הרחובות היו ריקים, נכנסתי למבוא של בית סמוך. הייתי שומע ואינו נראה. מאולם התפילה הגיע רחש, כרחש יער תחת שמים קודרים. הרחש שקע, ובהשתתקו, עלתה, כמו הד רעם רחוק, מתקרב, תפילת “כל נדרי”.

ואסרי

ושבועי

וחרמי

וקונמי…

אפלה אפפה אותי. אפלת תהלוכות של נרות שחורים בסימטאות טולידו, ברצלונה, פרפיניאן, קרקאסון, מונפליֶה, טולוז, ליון.

כשבקע קול הקהל עם קול החזן, קול נשבר, מתייפח, חנוק, מתגבר - דאינדרנא, ודאשתבענא, ודאחרימנא –

וכמו גלים של ים שחור פרצו החוצה והציפו את הרחובות ועלו עד צוארי –

מבטו של רודריגז: למה עשית זאת?

עמדתי רתוק למקומי, בשרי סומר. שלוש פעמים נאמרה התפילה, ומפעם לפעם חזקו בי הצמרמורות. בכוח עקרתי את עצמי מן המקום, נשאתי את רגלי, כמו רוח רדפה אותי, חציתי את הגשר על-פני הנהר ולא החזרתי ראשי לאחור. – – –

והרגע השני, בהלוית אבי.

עליו השלום.

עיני היו יבשות כל עת הקבורה.

סיפרתי כבר: בצאתי מבית-הקברות – במקום שהייתי מנודה, מוחרם – ניגש אלי יהושע ברון, לחץ את ידי ולא אמר דבר.

באותו רגע, כשפגש מבטי את מבטו, עלה בי שוב גל של דמעות, כאילו אבן גדולה נמסה בתוכי, ואמר להציף את עיני. עצרתי בו, כשם שעצרתי אז, בפעם הראשונה, והוא נתקע בגרוני.

גם את הרגע הזה אני נוצר.

מבטו של יהושע ברון, בלחצו את ידי: אני יודע. אני מבין.

כאילו החזיר לי את ארצי, שהיתה לי כעיט צבוע.

בקדרות המתמדת של בית-הישועים, בצינת הכנסיות החדורות מוות, כשמנסה הייתי להיאחז בנחמה – הייתי רואה את הארץ בבריכות עיניו של יהושע ברון, כפי שנפקחו אלי באותו רגע. שמש נבעה מהן. שמש של ילדות, שממני הסתירה פניה. זהב החולות החמים.

לעולם ארחש לו תודה על כך, והוא לא יֵדע.

קראתי פעם אצל רוּסוֹ (ואולי דידרו היה זה): “האיש הרע, לעולם הוא בודד.”

הרבה הפכתי במשפט הזה: האומנם כל הרעים הם בודדים? האומנם כל הבודד הוא רע?

אני הייתי בודד, תמיד.


אני זוכר, גברתי, בהיותי נער, בעין־השרון –

הייתי מקיץ בבוקר – אבי כבר יצא לפרדס – מולי הכותל החיור, שרק פס צר של אור, החודר מבעד לתריס הסגור, מגיה אותו. אני מנסה לקום, ואינני יכול. אני משותק. לסתותי מאובנות, צמודות זו לזו. מבטי מרותק אל ספל-הפח שעל השולחן, המבהיק עמומות. אני אומר לעצמי, וחוזר ואומר: “המוות הוא בתוך ספל-הפח.”

ואני יודע שהוא בגופי.

אני עומד ברחוב המושבה, בשבת אחר-הצהרים. תריסי הבתים סגורים, חום רובץ על הענפים המאובקים. פטיפון רחוק משמיע פרקי־חזנות. אני אומר לעצמי: “מוות בשממון הצהרים, מוות בשממון הצהרים…”

אבל אני יודע שהוא בתוכי.

או בתל-אביב –

בחדרו של דונאטלי, בערבים הנעימים – כן, הנעימים ורוחשי-הסוד שבחדרו – אני זוכר את ריח המוות בתוך הנועם הזה, ומתחת לעור־הברונזה של פניו הלהובות, בתוך גופו החסון, המוצק, המוצק והגמיש – או על שפת הים. בריח המלח הנושב מן הגלים הקוצפים, ריח קר־וחם כאחד. באצות המתייבשות בשמש על הסלעים, שרועות באפס ­אונים. ברגעים האלה מול הים, כשהאור משתבר ומנצנץ בו ברבבות להבים עד האופק…

מצוי בכל, מהלך, מלווה, עוקב –

בין בתי-הקפה של פאריס הכבושה, באביב ההוא, הוא היה מאחורי, מלפני, על ענפי הערמונים הירוקים, בכיכרות הרחבות…

הייתי נדהם וצוחק כאחת, על משחק-המחבואים הזה, איך הוא נוגע בי וחומק, או נוגע ואני חומק ממנו.

ובליון - תמיד, תמיד.

מוות נוצרי, ספוג באויר, בכתלים, בבשר. כמו בוהק גופו של הצלוב באור הסגרירי –

הם כרתו ברית-אהבה עם המוות, גברתי!

מאה פעמים ביום הם נשבעים לאהבה הזאת! פרנציסקוס מאסיזי שר, “תהללך, אדוני, אחותנו מיתת-הגוף, ממנה לא יוכל לחמוק שום אדם חי!” תרזה מליזיה מתמכרת לו בחליה, “בוא, מוות, בוא, אהובי, חבק אותי בזרועותיך!” ובתפילת “דיאס איירה” –

“הנני מפיל תחינתי לפניך, בבקשה ובהכנעה, ולבי מתפורר כאפר: דאג-נא לסופי!”

המתים יהללו-יה" המתים! – – –

רק מי שמסוגל להיות מאושר, מסוגל גם לבכות, גברתי.


“המכחש אתה בשטן?… המכחש אתה בכל פעליו?. המכחש אתה בגאותו?…”

לא. אינני מכחש.

רוח השטן מלאה את הכנסיות, גברתי. הם כלאו את מלך היהודים בין כתלי-האבן גבהי־הקמרונות, עבי העמודים, אפופי ריח־הקטורת וחלב הנרות המהבהבים, סימרו את ידיו ואת רגליו אל הצלב, רצעו אותו כעבד. הם שותים מדמו ואוכלים מבשרו יום־יום לקול מקהלות המלאכים, כשרוח השטן מרחפת סביבם וסביב גופו המעונה.

אלפי פעמים כרעתי ברך לפני המורד הצלוב, באמרי לעצמי לי להתיר את חרצובותיו ולהוציאו משביו, מכלאו האפל. שנית, לעיני כל חי, יעלה לירושלים, יטהר את ההיכל, יוכתר מלך, ובראש חיל־החירות יניף את דגלו מהר חורב עד הר חרמון.

אבל רוח השטן נכנסה גם בי.

Per ipsum, et cum ipso, et in ipso

דרכו, ואתו, ובו.

שעת לפנות ערב עכשיו, יום הששי, והשמש תשקע עוד מעט. מחלוני אני רואה את הכרמים השרועים מן הגבעה ומטה, את המישור עם שדות "הקמה הירוקים המקיפים את הכפר. מעברה השני של הטירה, היער, שקצהו לא נראה.

יערות אירופה אפלים ואין-סופיים. רוח השטן מסתתרת בהם, מגיחה, פושטת על-פני השדות והכפרים. ההשבעות אינן מדבירות אותה.

אני רואה שהיום, 26 ביולי, הוא אותו יום עצמו, שבו, לפני 26 שנה, שלחתי לך את מכתבי הראשון. 13 שנים ועוד 13. אותה השמש שוקעת גם במקום שאת נמצאת בו, אל הים האחרון. מהרי יהודה את רואה אותה, נוטה אל פאתי מערב.

“יום הששי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם”. בירושלים, במאה-שערים, בנחלת־שבעה, במשכנות־ישראל, מתקדשים יהודים לקראת שבת, יוצאים מבתיהם בטהרה ואומרים: “בואי כלה, בואי כלה”. במבואות צפת הם פונים, עטופי לבן, אל השמש השוקעת מעבר להר מירון, משתחווים ואומרים, “בואי כלה, בואי כלה”. בני שבט ההרריים, על סלעי נס־הרים, עומדים מול הגיא המוצף נגוהות אחרונים, ואומרים, “בואי כלה, בואי כלה”.

“בואי כלה, בואי כלה”.

אני יושב כאן ב“טירת הכרמים”, נצור, מבודד. עונת הבציר, והגפנים של צרפת כורעות מעומס של דם-ענבים. ידרכו אותם במערות היקבים, ונצחָם יֵז על בגדיהם. מחר יבואו, ישימו את ידי באזיקים, יובילו אל המשפט. יום נקם בלבי, ושנת גאולַי לא באה. במאסר או בחפשי, “ממך אברח – ואליך.”

ודאי לא אראה אותך עוד. אבקש כי תזכרי:

"אם נגזר עלי למות, חשבי רק זאת עלי:

שיש חלקה קטנה, אי-שם בשדות נכר,

לעד להודה תהי. – – –"



  1. הישמר מן הבוגדנות היהודית.  ↩

  2. הביטה לחיה ממנה נסתי / נגדה עצרני המהולל בדעת / כי כל עורק רועד בי למראיה. (“התופת” לדאנטה, שיר א', חרוזים 88–90, בתרגום עמנואל אולסבנגר).  ↩

  3. להאמין, לציית, להילחם.  ↩

  4. כן נהרת אור חי מולי הבריקה / ובחיתולי קרניה עטפתני / עד כי עיני כל חפץ לא הבחינו (“העדן” לדאנטה, שיר ל', חרוזים 51–49, בתרגום עמנואל אולסבנגר).  ↩

  5. אני משתדל לקצר, על־כן מעורפל אני (רומית).  ↩

  6. ספינתי מפליגה כבדת שכחה… (מתוך הסונטות ללאורה).  ↩

  7. אדון אחד, אמונה אחת, טבילה אחת, אל ואב כאחד.  ↩

  8. מודה אני, כל–יכול, מרים הברוכה, הבתולה הנצחית, רב–המלאכים הברוך מיכאל, יוחנן המטביל הברוך, השליחים הקדושים פטרוס ופאולוס, כל הקדושים, ולפניך… "  ↩

  9. אבי, על חטאים שחטאתי מדעת, במלה, במעשה, ובמחדל, אשמתי, אשמתי, אשמתי מאוד… "  ↩

  10. מה שמותר ליופיטר אינו מותר לשור".  ↩

  11. הן זוהי ההבטחה!  ↩

  12. “עדי אובד”  ↩

  13. חייב עד שלא תחטא.  ↩

  14. שה אלוהים, אתה הנושא את חטאי העולם, רחם עלינו…  ↩

  15. על נחמת הפילוסופיה  ↩

  16. על החלוקה בטבע.  ↩

  17. אדוני, בואה נא לעזרי.  ↩

  18. אדוני, חושה נא לעזרי  ↩

  19. התהילה לאב.  ↩

  20. ויהי כן.  ↩

  21. הישמר מן הבוגדנות היהודית, תעב את אמונות–ההבל העבריות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!