א    🔗

אם אתם נוסעים לעיר הפלך לא מפני שיש לכם עסק בה, אלא רק להודע מכל החדשות המתהוות שם, בעולם הגדול, עצתי לכם לבוא רק עד כפר זַפְתִּיָה ולסור אל הפונדק העומד ממש על-יד דרך המלך, מאחורי שדרות-הלִבנֶה, שנטעו עוד בימי מלכותה של קתרינה השניה. מכאן עוד עשרים וחמש פרסאות עד דניפרובסק עיר-הפלך, וחוכר הפונדק, מוטל זפתן, יספר לכם את כל אשר אִוְתה נפשכם לדעת, ויכולים אתם, איפוא, גם להמנע מטלטול-דרך של נסיעה בת שתיים שלוש שעות וגם תקמצו בהוצאות סכום הגון. זפתיה היא התחנה הראשונה בדרך בצאתך מן העיר דניפרובסק והתחנה האחרונה בואך אל עיר-הפלך – ואם תאבה או תמאן, על זפתיה לא תפסח ואל הפונדק תסור. ואף אם שבעתים אתה אץ בלכתך או בשובך, הנה עגלונך לא ירפה ממך וידבר על לבך לסור למוטל, והסוסים בעצמם סרים מן הדרך אל שער הפונדק, וגם אתה סוף-סוף תשמח לחלץ את עצמותיך ולנוח שעתַים בחדר הנקי של הפונדק, והמיחם רותח למוּלך, ורבי מוטל זפתן מפטפט “על דא ועל הא”; ויש אשר תשמע מפיו דברי-חפץ לעניניך ותועלת לך מהם בעסקיך.

מוטל זפתן יודע את כל הנעשה בעיר ובסביבה. אם סרסור להלואות בא בסבך מעילות, שמעל במשך שנים, ופתאום ברח וימלט מן העיר, אז מפי מוטל תדע גם את שמות המלוים והלווים, שנלכדו ונפלו בפח-הנבל, גם את הסכומים האבודים לערך, גם באילו דרכים היה בוחר הפליט להוליך שולל את אלה אשר בטחו בו. מוטל יספר לכם את דבר היער, אשר קנה קוֹליָה רבינזון מאת הנסיכה, את כמות המתנה או השוחד – קראו לזה כחפצכם – אשר קבל האדון, שכנה של הנסיכה, שאומרים עליו, שהוא בידידות חשודה עם הנסיכה… שכר-הסרסרות עלה לאלף ומאתים רובל; מחצה מזה היתה עולה בחלקו של אהרן, מוכס הכפר, ואת המחצית השניה היה מקבל ישראל’קה מלך; והוא זקוק לכסף זה, כי חייב הוא להשליש את הנדוניה לבתו. אבל –הן אנו יודעים את קוליה רבינזון. הוא עמד והודיע, שבעסק זה יש לו עוד סרסור, איזה נחמיה צחקן, קרוב לו מצד אשתו, וגם הוא פקיד עובד ביערותיו; בדה דברים מלבו; לא היה ולא נברא, רק כדי לקפח את שכר-הסרסרות. ואחרי מריבות וקטטות ודין ודברים אצל בוררים ולפני הרב, פסקו לחלק את סכום הסרסרות לשלושה חלקים. וגם את זה סילק קוליה – עשיר נאה זה! – בשטרות שפרעונם חל בסוף הקיץ, לאחר ה”שיוט”, לכשישוב ממורד הדניפר. אבל זה לא כלום – מוסיף מוטל – השטר הוא שטר טוב, והמחותן של ישראל’קה מלך יסכים לקבלו ככסף מזומן.

וכך הולך לו מוטל זפתן ועובר ממעשה זה למשנהו, ממאורע למאורע. בשבתך אל השולחן די שתכנס עמו בדברים, אך תפתח לו פה ותזמינו לכוס-תה – וכבר יריק לך מאליו את כל ידיעותיו. בינתים נחו גם הסוסים והגיעה שעתם למלא להם שבולת-שועל; נחת גם אתה מעמל הדרך ואזנך גם קלטה דברים, שלא יזיקו לך כי תדעם: “אין לך דבר, שאין לו שעה”.

בשבוע שעבר – מספר מוטל, כשהוא עומד ויוצק לך כוס תה – התאכסן אצלי הנסיך מישצ’רסקי. הוא שב מדניפרובסק עם האשה החדשה, שהביא מפטרבורג. לא אשה היא זו, אלא “קונטראקט”; חופה וקדושין לא היו, כי יש לה בעל: גנראל או סגן-מיניסטר, והנסיך לקח אותה ממנו והתקשר עמה בכתב-חוזה אצל נוטריון. קונטראקט ממש. כך הוא עתה המנהג. הוא ימכור עתה את החורשה. כסף יהיה נחוץ לו.”האשה נקנית בכסף” רחלין כבר מסתובב בחצר הנסיך…

ולאחר שעה קלה הוא מוסיף ואומר: אבל מה נאמר ומה נדבר על “אודותיהם” אם גם “משלנו “ אינם טובים מהם. הנה יהודה אשכנזי, עורך-הדין, נותן גט-פטורין לאשתו מפני שמצא אחרת נאה הימנה: את בת-דודו. מעשים כאלה אצל נכדיו של רבי דוד’ל…אומרים, שכבר נגמר הדבר, שהחתונה תהיה אפילו מאוחרת קצת… ולא כלום. אין איש חולק ואין מעורר. הכל יודעים זה, הכל מדברים בזה. ספר לי זאת האדון מאקובסקי, ה”פריץ” מיבוֹשת. הוא נסע בשבוע זה לדניפרוֹבסק והתיעץ שמה עם יהודה אשכנזי זה בדבר מכירת היער של חצר-קאזימיר. מאקובסקי הוא “פריץ” עשיר, אבל, כנהוג, כסף אין. מה שקבל במחיר הדגן באביב שעבר כבר נאכל, ועתה אין במה להוציא את תפוחי-האדמה מן התלמים. את היער מיבושת, אמר לו יהודה אשכנזי, אין לו רשות למכור; האחוזה היא של ילדיו הקטנים, ירושה מאמם, והאב הוא אך אפיטרופוס עליהם, ובלי רשות הסינאט אסור למכור את היער. והוא מוכר את היער של חצר-קאזימיר, שהוא מקנת-כספו.

וכעין זה היה בפונדק זפתיה גם היום, בתחילת חודש אלול. בצהרים קרבה אל פתח-הפונדק עגלה רתומה לשלושה סוסים. זאת לא היתה מרכבת-כבוד של ה”פריצים”, אדוני-האחוזות, העשויה ברזל ועור נוצץ ופנסים לה משני עבריה ודוהרת היא על-פני קפיציה הכפופים, כי אם עגלת-צב כולה עץ, עגלת-סוחרים. ובכל זאת העגלה אומרת כבוד ומעידה על בעליה, שהוא אוהב לחיות בטוב ובנעימים. העגלה היתה משוחה בצבע חום על אופניה ועל כל חלקיה, וחוטים לבנים, ישרים ומסולסלים, עוברים בתוך הצבע. משני עברי העגלה כנפים לה ככנפי מרכבות-הכבוד ובקציהן שתי מדרגות קטנות לעלות בהן על העגלה. המושב הוא גבוה וכר-עור מונח עליו לכל ארכו ורחבו, וגם סינר-עור למכסה יש בה ליושב עד למעלה ארכובותיו. סדניה ברזל וגם כעין קפיצים יש לה מאחוריה. רתימת הסוסים כולה עור על רסניהם ומושכותיהם, ובתוך הקשת אשר מעל לראשו של הסוס התיכוני, ה”עיקרי”, היה תלוי גם פעמון מצלצל. הקול יפה לגרש את השעמום בדרך וגם טוב כי יטעו הנוסעים ויחשבו, כי הנה פָקיד-אדון עובר מרחוק, ויפַנו לך את הדרך לצדדין. ובקרבך אל העיר קושר העגלון את זוג-הפעמון – ונדם קולו והיה כלא היה. שלושת הסוסים כולם כאחד טובים. אמנם, אין הם מן המיוחסים, הורתם ולידתם לא בבית-גדוּל-סוסים, ו”פריצים” לא יתפארו בהם; אבל כולם במבחר שנותיהם, חזותם רחבה ואחוריהם מלאים, רגליהם רגל ישרה באין כל מגרעת בהן, ושתים-עשרה, חמש-עשרה פרסאות בשעה יעברו מבלי אשר ייעפו וזיעה לא תכסה את בשרם. ואם אץ אתה בדרך לשוב הביתה, או יקרך מקרה למהר ארחך כדי להקדים את המתחרה בך, או כי נוסע אתה בחודש האביב הרוסי והעגלה חוצה בוץ ורפש, אזי בטח-נא בסוסים האלה ולא יכזבו: בעתך תבוא למחוז-חפצך ועגלתך בבוץ לא תשקע. ואף העגלון חזותו מוכיחה עליו, שאינו מאכרי המקום, ילידי רוסיה הלבנה, הכחושים והצנומים, קצרי-הקומה ולבושי-הסחבות ונעולי נעלי-הגומי. זהו רכב כדבעי, חסון כאלון וגמיש בתנועותיו, מסתפר קומי וטבעת-כסף בתנוך-אזנו, והוא הנוהג בסוסים ומדריכם בדברים של טעם, אף גם יאכילם לשובע, והם אצלו תמיד בריאים ושלמים, רעמותיהם סרוקות ושער-זנבותיהם קשור בעניבה. כל עין רואה את הַשְּׁלִישִיָּה עם העגלה הזאת ועם העגלון היושב על דוכנו תאמר: אך זאת עגלת אחד הסוחרים העשירים אשר באחת מערי רוסיה הפנימית בפלכי קורסק או אורוֹל.

ואף אמנם האיש, אשר ירד מן העגלה, קבל את חנוכו המסחרי בסביבה של הפלכים האמורים. אלתר זיסקינד הוא בנו היחיד של מרדכי זיסקינד. שנים עשרות ישב האב בערי רוסיה הפנימית, במקום אשר נשא משרה אצל הקבלנים מאחינו על-יד בנין דרך-המלך, כביש-האבנים ומסילות-הברזל. משפחת-זיסקינד נשארה, אמנם, כל הזמן לשבת בעיירתו, עיר-מחוז קטנה בפלך קברותים, וכאשר גדל אלתר בנו היחיד, והאב ראה ונוכח, שאין התורה והלמודים נקלטים בבנו, לקחו אליו וידריכהו בפקודות-משרתו ויחנכהו במסחר ובעבודה. וכאשר כלו בניני המסילות, ומרדכי זיסקינד בדק ומצא והנה הונו רב לו בעיירתו להנחילו כבוד עשירים, שב אל מקום מגורי-משפחתו ויתאזרח שם, ויבנה לו בית, ויהי לסוחר-יער. המוציא והמביא היה הבן היחיד, אלתר, שכבר נשא לו אשה והוליד בנים. אלתר הוא הקונה את היערות מאת אדוני האחוזות, הוא, המכלכל את חטיבת העצים והובלתם אל חופי-הנהרות, הוא המנצח על מהלך הרפסודות והמצוה על פקידיו עושי-דברו, הוא גם המוכר אדנים לפקידות מסילות-הברזל והוא גם הנוסע בחדשי הקיץ לערי-הדרום במורד-הדניפר למכור את הסחורה. אפס את כתבי-החוזה למקנה היערות ואת שטרי-החוב מאת הסוחרים הוא כותב על שם האב, מרדכי זיסקינד – משום כבוד-אב. אלתר זיסקינד הוא עתה כבן שלושים וחמש, קצר-קומה, אך מבנה-גופו איתן, תוי-פניו ישרים, אודם קל מכסה את קצות לחייו ממעל ונכון הוא תמיד לקבלך בסבר פנים יפות. הוא יודע את ערכו, ערך סוחר, שחותמו בטוח וכתבו נאמן, אבל גם יודע ומכיר הוא את ערך יחוסו, שאינו רב מאוד, כי על-כן אינו סוחר-בן-סוחר, והוא נוח לבריות ומקדים בשלום כל מכיריו. לא רבה ולא גדולה השכלתו ועם דקדוקי השפה הרוסית ריב לו בכל אשר יכתוב, אבל לשונו ממהרת לדבר, מלים ופתגמים לא יחסרו לו, ומבטא-שפתיו צח ובהיר. בגדיו עליו תמיד נקיים וטובים, מקלו – תפארה ושמשיתו הגונה, נתונים בדרך בתוך כיס מיוחד, וצקלונו וחבילות חפציו מעשה-עור מחוץ למדינה.

– שלום עליכם, רבי מוטל, – אמר אלתר זיסקינד בבואו הביתה.

– עליכם שלום, רבי אלתר, – ענה בעל-הבית – האח, למעלתו מגיע “שלום-עליכם” מיוחד ומהודר: הן מעלתו שב מדרך רחוקה – מן הדרום, מן המורד.

– כן, שבתי עוד בראשית השבוע שעבר, – אמר אלתר בקצת גאוה, לאמור: ראה, איך אני מהיר לגמור את עסקי.

– אמרי אינשי: אם במהרה, אזי גם בטובה.

– ברוך-השם, – אמר אלתר.

– כן, שמעתי, – אמר מוטל – השנה היתה שנת-ברכה. הן יבול כזה, אומרים, לא היה שנים רבות. קבלו, אמנם, גם מחירים טובים. אולם חוששני, שהכסף לא ישאר בידי הסוחרים, כי אם אל ידי ה”פריצים”, אדוני-היערות, יבוא. כבר מסתובבים הסרסורים וכבר אצים-רצים הסוחרים לקנות יערות בכל מחיר.

– כבר? – שאל זיסקינד בתמהון.

– מטעם הזלדוביצים בודקים את יערות-הממשלה זה כשני שבועות. משה-ליב “יקטן” לן אצלי בשבוע שעבר. את משרתו אצל אברהם-חיים קניגסברג כבר עזב, או שלחו אותו – דברים בגו… והוא נספח עוד פעם אל אחת הכהונות אצל הזלדוביצים. הוא עובר וסוקר את היער, וגם לקח שני שומרי-יער מבני זפתיה שלי להלוך עמהם. הם סופרים עתה את החורשה הקרובה פה. עד השבת יגמורו.

– יערות-הממשלה אינם חביבים עלי, – אמר זיסקינד כדי להראות, שאין דברים אלו מעניינים אותו, ומוטב שמוטל ימצא לו שיחה אחרת – אין הברכה מצויה, רבי מוטל, בדבר המדוד והמנוי והקצוב. והממשלה הלא מודדת וסופרת כל עץ ושוקלת כל ענף קודם שתכריז על המכירה בתוך יערותיה.

– גם מאקובסקי מוכר את היער שלו, – מספר מוטל כמו לתומו.

– את זה שעל הנהר פרוניה?

– לא. עוד ירחק הזמן, שבו יוכל למכור את זה. עליו יש שעבודים ועקולים; מעשה באפיטרופסים וביתומים. עתה הוא מוכר את היער מן האחוזה שלו, שעל נהר-סוֹז'.

– וכמה שם? – שאל זיסקינד.

– כאלף דיסיאטין, – אמר מוטל – כמדומני, כך. ההובלה אל החוף קרובה; כחמש פרסאות המרחק הגדול ביותר. ליזר היבָשתי, חוכרו של מאקובסקי, הוא עתה בדניפרובסק. האדון שלח אותו למצוא כסף. בודאי יפנה אל המקום, שהכל פונים אליו, – אל שלמה הלוי. “מסכן” זה צריך למלא צרכי-כל.

אלתר זיסקינד חשב רגעים אחדים. אל השולחן כבר הביאה בתו של מוטל את המיחם. מוטל שאל את אלתר, אם יש לו תה וסוכר משלו, או יצוה והוא יגיש.

– תן משלך, רבי מוטל, – ענה זיסקינד – וקח-נא כוס גם בשבילך. משעמם לשתות יחידי.

– ושלמה הלוי – שאל זיסקינד את מוטל אחרי שתותם כוסות אחדות – האם יושב הוא כל הקיץ בתוך העיר? הן מן האביב לא הייתי בדניפרובסק וכשלושה חדשים עשיתי בדרום, ואינני יודע את הנעשה. אולי הלך לחוץ-לארץ?

– לא, לא נסע. גדולה היתה תאותה של האשה החדשה למשכו למקום המרחצאות החמים. הלא היא ילידת המקומות ההם. ובן שבעים, כשלוקח בתולה, צריך היה למלא את חפצה. ואולם שלמה הלוי הוא שלמה הלוי לעולם, וכאז כן עתה הוא קמצן נהרג על שוה פרוטה. ובכל זאת – להפטר בלא כלום אי-אפשר היה לו; יצאו מן העיר לגור במעון-קיץ, כחמש פרסאות מן העיר.

מוטל הפסיק שעה קלה, ואחר-כך כמו הרשה לעצמו לשאול:

האם גם על אדוני להתראות עתה עם שלמה הלוי?

בשאלה זו היה אבק של תמהון. שלמה הלוי היה אחד מן העשירים בפלך, מלוה ברבית, והאדונים בעלי-האחוזות והסוחרים הגדולים, ביחוד סוחרי-היער, היו תמיד מבעלי-חובותיו, משכימים ומעריבים לפתחו, לבקש הלואה או להאריך להם את מועדי-התשלומים. בעונה זו, בסוף-הקיץ, סוחרי-היער משלמים את חובותיהם, וסימן לא-יפה הוא לסוחר-יער, אם גם לאחר גמר השיוט ולאחר שהרפסודות נמכרו בערי-המורד הוא זקוק לדחות את תשלום-חובותיו, ואף כי לבקש הלואות חדשות. מוטל ידע את מצבו הטוב של אלתר זיסקינד, ומשתוקק היה לדעת פשר-דבר, למה ועל מה הולך עתה זיסקינד אל שלמה הלוי.

אלתר זיסקינד הבין את הרמז שבשאלה זו, וגם לא רצה, שתשאר בלבו של מוטל זפתן מחשבה רעה, השערה לא נכונה, ויאמר:

– כן, אני נוסע עתה רק אל שלמה הלוי. מן הדרום שבתי וצרור הכסף, מחיר רפסודותי, בידי עד אחר החגים, כפי השערתי, יערות חדשים לא אקנה; אני איני מן הלהוטים והנמהרים. ונוסע אני לדניפרובסק לשלם את חובותי לשלמה הלוי. חס אני על הרבית. למה יהיה הכסף מונח אצלי? – יהיה שלו לפניו. הוא בודאי ירגז – הוסיף זיסקינד בחיוך קל, שיש בו מעין גאוה של הכרת-ערכו: הנה תחת לשמוח, כשמשלמים לו את הכסף, המלוה עוד רוגז וכועס, כי על-כן בטוח האיש מאוד – אבל ירגז לו – ואנוכי לא אשלם רבית, אם הכסף מונח בידי באין צורך בו.

– בודאי, – הסכים מוטל – למה לשלם רבית באין צורך בכסף? – הן זהו נשך, כלומר נושך ומוצץ בין ביום ובין בלילה. אתה ישן – והרבית הולכת ומתרבה, צומחת וגדֶלה. הה, לולא

הנשך!… – גמר מוטל באנחה קלה. הוא זכר את ה”הטבה”, שהוא נותן לסוחר הפשתן בעד מאתים הרובל, שלקח ממנו בראשית הקיץ על-מנת להשיב בפשתן במחיר השוק פחות חצי רובל מכל “בֶּרקוֹבֶץ” ¹

כך הלכה ונמשכה לה השיחה בין אלתר זיסקינד ובין מוטל זפתן. אלתר השיג ידיעות מועילות בשבילו. שער-היערות עולה, ואם כי עוד טרם שבו הסוחרים מן המורד, בכל זאת כבר סוקרים ובודקים פה יערות למקנה. צריכים, איפוא, לבלי לדחות את המשא-ומתן עם ואסילבסקי בדבר היער שלו. שלמה הלוי יוכל לעזור לו, כי על-כן הוא נושה בו הרבה כסף. הנה הזלדוביצים אומרים לקנות “חלקים” מיערות הממשלה, ואם כן הם לא עוד יתחרו בו, בזיסקינד, במקנה-היער אצל ואסיליבסקי. טוב היה, אילו נודע לו מאת אנשיהם מספר העצים כפי הערכתם. זה אפשר. הוא ישלח את משה-ליב “יקטן” לסקור יער אחר, ואז יוכל להודע ממנו על-דבר ה”רשימה” ומספר העצים ביער ואסִיליַבסקי. “יקטן” יקח עשרה רובל ויתן לו את הרשימה… גם יער זה של מאקובסקי צריך עיון. מאקובסקי הוא מן האדונים, שלא ירבו במחיר יערותיהם. והיער הוא על נהר-סוז' במורד, במקום שמשם אפשר לשוט גם עד חֶרסון. אמנם, אין הוא אוהב את חרסון, את כל הסכנה הגדולה הכרוכה במפרצי הסלעים-ה”ספים” שעל-יד אשדות-הדניפר. אבל הן אפשר למכור את הסחורה על הנמל לאחר, ואינם דומים המחירים בנמל חרסון למחירים בנמל סתם.

זיסקינד גמר במחשבות אלו את משתה התה ויצא החוצה לראות את שלום הסוסים. אלה כבר אכלו את השחת והעגלון גם נתן להם את מנתם בשבולת-שועל. הסוסים אוכלים לתיאבון, אינם מוציאים את ראשיהם מתוך אמתחותיהם. זיסקינד העביר את ידו על חלקת אחוריהם, והסוס התיכוני, ה”עיקרי”, השמיע קול נחרה. עוד חצי-שעה והסוסים גמרו את אכילתם, והוא צוה על העגלון לרתום. רוצה היה לבוא העירה עוד לפנות ערב.

ברעש ובצלצול הפעמון הקריב העגלון את המרכבה רתומה אל ה”שלישיה” הטובה והשבעה, ואלתר זיסקינד יצא מעדנות לעלות אל העגלה. מוטל זפתן הלך לשלח את אורחו ויעמוד עד עלותו אל העגלה.

– ואת הדלי איפה שמת? – שאל מוטל את העגלון.

– במסדרון, במקום אשר לקחתי, – ענה העגלון.

וכאשר עלה זיסקינד והתישב על מקומו בהרחבה פנה אל מוטל כלאחר-יד, כאילו אין זה בשבילו חשוב ביותר לדעת:

– והיכן אפשר יהיה למצוא בדניפרובסק את ליזר היבשתי, זה אשר אמרת, כי שלח אותו מאקובסקי שמה?

– חושב אני, שבביתו של יצחק מאחוב. תמיד הוא מתאכסן אצלו. הם גם קצת מחותנים, מפני שאחיו של ליזר…

ומוטל היה מוכן לספר לזיסקינד את סדר היחוס והחתון של ליזר יבשתי ויצחק מאחוב. אך זיסקינד נגע בקצה אצבעותיו בגב העגלון, הלז שרק אל סוסיו – והעגלה ניתקה ממקומה.

 

ב    🔗

שב מן הדרום גם אברהם-חיים קניגסברג.

יש סוחרי-יער, שזה דרכם לאחר שבת בערי מורד-הדניפר כל חדשי הקיץ, וגם אלה לא יספיקו להם והם נשארים עד “בחצוצרות”, שומעים את התקיעות של ראש-השנה בקרימנצ’וג או ביקאטרינוסלאב, וגם את חג הסוכות יחוגו במורד. אלה הם, על-פי-רוב, הסוחרים, שרפסודותיהם לא “מעור אחד”: כל מין ומין קשור בפני עצמו והמרישים הם “עקודים, נקודים וברודים”, וגם טיב הסחורה שלהם מוטל בספק: או דקים העצים בגזעיהם, או שנתגלתה עקמומית קטנה בקורה, או מקומות-הענפים מרובים, או– שהוטל בהם מעט רקבון, לא עלינו… ויש גם מיני סוחרים, שבכלל אוהבים הם לעמוד על המקח יובל שנים, מחפשים בנרות לצוד בחרמם קונים בלתי-בקיאים ביותר, מיושבי התחנות הרחוקות שבפנים ביסאראביה או בהרי-קרים, ובחשבונותיהם עם קוניהם הם נהרגים על שוה פרוטה, על הארכת זמן השטר בעשרה-עשרים יום נגד המדובר. אלה הם תמיד האחרונים לעזוב את ערי-הדרום. – באלה לא היה מעולם חלקו של אברהם-חיים קניגסברג. סוחר בן סוחר היה, וגם חותנו היה סוחר-יערות, והוא לא היה מביא מעולם אל המורד סחורה פגומה, וגם איש-קטנות לא היה בחשבונותיו. כל סחרה של עיירת-מולדתו הוא במקצוע היערות וממנו לחם תושביה נמצא, ואת ידיעותיו במסחר זה ספג, כמו שאומרים, עם חלב-אמו. גם בילדותו היה פוסק ממשנתו והיה נוסע לפרקים עם אביו אל היערות לראות בעבודה, ובבחרותו כבר ידע והבין במסחר-היער כאחד הסוחרים. כשרונותיו הטובים ומזגו הנוח הטו את לבות האנשים אליו, והיה רצוי לאֶחיו וחביב גם על הנכרים מכיריו. הוא היה מן הראשונים למכור את סחורתו, לגמור את חשבונותיו עם הקונים ולקבל מהם את הכסף ואת השטרות, כולם או מקצתם, לעזוב את הנגב ולשוב לביתו.

גם בשנה זו השתדל אברהם-חיים לשוב בעוד מועד, אחד מן הראשונים, לביתו. אמנם היתה השנה שנת-פרנסה וסוחרי-היער ראו ברכה בעמלם, בקחתם בערי-המורד מחירים טובים, וגם תנאי-התשלומים נוחים היו. ואולם ברכה זו פסחה כמעט על פתחו של אברהם-חיים קניגסברג. הונו לא היה גדול מעולם, ועל-כן היה עושה את עסקיו תמיד בשותפות עם קרוביו, בני משפחת אשתו, שהעריכו כראוי את כשרונותיו הטובים, מרצו וידיעותיו, ואולם שותפות זו היתה תמיד משביעה אותו מרורים. כשהיתה מגעת, לאחר גמר השיוט, שעת החשבונות בין השותפים, היה יום צרה וחשכה לאברהם-חיים. שותפיו לא היו בקיאים גדולים במסחר-היער, אבל תחת זה היו מומחים לחשבונות וצרופי הרבית וצרופי-צרופיהם. ולסוף היה אברהם-חיים, שעליו היו כל הטורח והמשא והריב של העסק, יוצא וידיו על ראשו וצרורו נקוב. היו מתחילים דברי-ריבות, טענות ותביעות, היו הולכים גם אל הרב, שגם הוא היה ממשפחת אשתו, ולבסוף היה הדבר נגמר ב”רוגז” – אך לזמן קצר. עונת-החשבונות היתה חלה תמיד בחודש האסיף, בימי-החגים, “זמן שמחתנו”, והאשה אי-אפשר לה שלא תבקר בחג את אחיה וקרוביה, וגם אברהם-חיים היה נעתר ללכת עמה: מה שאבד אבד, אליו לא ישוב עוד, ומה יתן לו ומה יוסיף לו הרוגז, ולמה לשמח לב מקנאים בשנאת-משפחה? – אך סוף-סוף החליט לחדול מכל השותפים האלה והתחיל עוסק במסחר לבדו. היער, אשר קנה באסיף שעבר, צריך היה להביא לו ברכה, אולי גם מרובה. איכות-הקורות היתה לא רעה. אם כי היער נמצא במעלה-הדניפר, במקום שהיערות אינם מהוללים בטיבם כלל. מספר-העצים גדול עוד יותר מכפי שהעריכו בעת הסקירה והבדיקה, וגם שכר ההובלה מן היער אל הנמל לא עלה יותר מכפי שחשב. ואולם הוא נכשל בנמל, אשר בחר להוביל שמה את קורותיו. היו לפניו נמלים שונים: נמל אחד על הגבעות, קרוב לשפת-הנהר, ואולם רחוק מעט מגבולות-היער, ונמל קרוב, באחו; הוא בחר את האחרון. שטף הנהר באביב מגיע תמיד עד האחו והמים מכסים את כולו והיה למי-שיחו, ואז ירומו העצים ויצופו על פני המים, ויקשרום בעגילי ערבות לחות ויעשו אותם דוברות ויביאום אל תעלת הנהר ושטפו פנימה. אבל גשמי האביב בשנה זו המסו את הקרח במרומי סמולנסק עד מהרה. המים שטפו וגאו פתאום, וכאשר מהרו לעלות כן מהרו לרדת וילכו הלוך וחסור.

ועד שפקידיו ומשולחיו של אברהם-חיים קניגסברג עושים את כל התכונה הרבה לקשירת הדוברות ואת כל המלאכה הגדולה במים רבים – והנה קטנו המים מאוד, וחלק גדול מן הסחורה נשאר על האחו בתוך הבצות. ורב היה העמל, וגדולים היו גם סכומי-הכסף, אשר הוציא משה-ליב “יקטן” המשולח הראשי, עד אשר נמצאו כל הקורות, שהיו סבוכות בערבות-האחו, ועד אשר הובאו אל שטף-הנהר. ההוצאות היתרות האלו אכלו חלק הגון מן הריוח, שהיה נשקף לקניגסברג מעסק זה. ובחורף שעבר היה אברהם-חיים זקוק לכסף. על-פי כתב-החוזה היה חייב לשלם לאדון היער חצי הכסף בימי הסתיו, עם ראשית החטיבה, ואת מחציתו השניה בראשית האביב, קודם קשירתן של הרפסודות, ורשות היתה לאדון-היער לעכב את העבודה, אם לא ישמרו את מועדי-התשלומים. והנה את החטיבה אפשר להשהות ימים וגם שבועות; אולם את הקשירה אי-אפשר לדחות אף ליום, אף לשעה, כי הלא האביב עובר מהרה. בכגון זה אין סומכין על השערות ואומדנות ומעשי-נסים; ואברהם-חיים, כסוחר בקי ומנוסה, דאג בעוד מועד להכין את הכסף הנחוץ לתשלום המחצה השניה. עוד בימי שוק ה”קונטראקטים” נסע קיובה, וימכור שם אדנים למסילת-הברזל ועוד מינים שונים על-מנת לספקם בקיץ הבא, ויקח סכום הגון מאת הקונים כדמי-קדימה. בשעתו מכר, אמנם, ב”מקח השוה”, כפי השער אז, וכמו שמוכרים בקבלת דמי-קדימה מראשית החורף, אבל עתה, כשעלו המחירים, יוצא שהוא מכר בזול.

הנה כי כן נהנה אברהם-חיים קניגסברג אך מעט מן הברכה הרבה של המחירים הטובים בשנה זו – רק משארית הסחורה שנשארה בידו בלתי-מכורה מראש. הוא נכשל גם במשולחו הראשי, במשה-ליב “יקטן”. הכנוי “יקטן” ניתן לו מאת האכרים בני רוסיה הקטנה, מוליכי הרפסודות והמנצחים על הפועלים והמלחים – בלשון סגי-נהור, כי היה גבה-קומה ורחב-כתפים, ושמו זה נשאר לו בקהל-הסוחרים. זה היה משולח-יער בקי ורגיל, זריז וחרוץ. שבילי היער שהיה עובר בו היו נהירים לו כשבילי עיירתו הקטנה, ועינו היתה פקוחה על כל העבודה שתהיה בסדר ובמשטר, הכל בזמנו ועל מקומו, – “בריה”, שבאלף לא יבטל. אבל – בעניני-כספים לא היה נאמן. “אצבעות חלולות לו”, היו אומרים עליו… בעולם-הסוחרים ידעו זאת, ידעו את מעלותיו וגם את “מחלתו” זו. ידע זאת גם אברהם-חיים קניגסברג. ובכל זאת נתן לו את המשרה ביער החדש אשר קנה. היער היה, כאמור, במעלה-הדניפר, וצריך היה שם לפקיד זריז בכל דבר ומלא מרץ להוביל ממרחק זה את הרפסודות ולהספיק להביאן בעוד מועד לערי-הדרום. עוד זאת: הסביבה של היער היתה קרובה לרכבת, ורבה היתה הדאגה, פן לא יספיק מספר העגלות שבמקום גם להובלת משא אל התחנות וגם להובלת הקורות מן היער, ודרוש היה כשרון מיוחד להטות את לבותיהם של האכרים, שיבכרו את העבודה ביער על-פני הובלת משא לרכבת. למשה-ליב יקטן, אשר ידע להתהלך עם האכרים ולהקריב מנחה למי שצריך, היה כשרון זה. וקניגסברג לא פחד רבה מפני “מחלתו” של משה-ליב, כי לא כשאר הסוחרים הוא אברהם-חיים. רוב סוחרי-היער הם עשירים בני-עשירים, ואת תכונת העסק אין הם יודעים ואינם מבינים, ואף אינם יודעים להבחין בין אורן לאשוח; משולח בלתי-נאמן עושה בעסקיהם כאדם העושה בשלו. לא כן אברהם-חיים. הוא בעצמו בקי בכל פרטיו של עסק-היער, יודע ומכיר את התנאים ואת כל המחירים, את פרטי ההוצאות וההכנסות, וממנו לא יפלא כל דבר. הוא יודע לבדוק חשבונות כאלה, יודע לקרוא גם בין המספרים ומיד הוא מכיר את מקום-התורפה של החשבון. אותו לא ירמה משה-ליב אף בפרוטה. אבל – טעה. הנה קפץ עליו האביב הרע שעבר וכל המאורעות לרגלי רדת-המים עמו. בשנים כתקונן ובהוצאות רגילות יכול היה סוחר כאברהם-חיים לשמור את עקבותיו של משה-ליב ולתפשו בכף בכל מעילה ובכל גניבה קטנה או גדולה. אבל איזו הדרך יוכל לשמרו במקרה של אסון, כאשר הגיחה עליו פתאום קטאסטרופה זו של האביב שעבר? איך לבדוק את החשבונות, אם בכל יום יוצאים פועלים לעשרות ומתפזרים על-פני כל גיא ובצה ואחו להציל את הקורות השטות כמו אין אדונים להן, אם כל רכושך פזור על פני מים רבים, והסכומים יוצאים בשבע דרכים וכל החשבונות נמחקים ומיטשטשים? – ואז היה באמת כר נרחב למשה-ליב לשלוח ולגנוב דיו. והוצאות השיוט עלו למעלה ראש. משה-ליב הציג את אדוניו ככלי ריק. ולולא המחירים הטובים שהביאו לו העצים שנשארו בידו, ובכלל לולא היער, שנקנה מבתחילה בזול ובתנאים טובים – כי אז היה זה משה-ליב מביאו עד הרס, חלילה…

אברהם-חיים קניגסברג זכר את המאורע האחרון, את אשר עשה למשה-ליב “יקטן”, ולא יכול להתאפק מצחוק קל. “שלמתי לנבל כגמולו”! – אמר לנפשו.

הדבר היה בקיץ שעבר. אחרי עמל ונדודים והוצאות מרובות מאוד הביא משה-ליב סוף-סוף את פלוגת הרפסודות עד קרימנצ’וג ויחן שם. בעיר זו החליט אברהם-חיים למכור את שארית הפליטה אשר לו. בעמל רב עלה בידו להשיג את הסכומים הדרושים לפטורי הפועלים ויתנם על יד משולחו לגמור את החשבונות. בעל הרפסודות התישב במלון בעיר להשתדל במכירת סחורתו, לשאת ולתת עם סרסורים ולצפות לקונים, ומשה-ליב נשאר לשבת באוהל-העצים שעל הרפסודות כדי לפקח עליהם עד לאחר מכירתם ומסירתם לקוניהם. מצבו של אברהם-חיים היה דחוק מאוד. כבר הגיע הזמן לשלוח כסף הביתה, והקונים עוד טרם ימהרו לקנות. בינתים הגיעו ימי “בין-המצרים”, שלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב, וכנהוג, נמנעו הקונים והמוכרים לגמור משא-ומתן בימי-אבל אלה, וכל אחד חכה: אולי יתרפס השני… משה-ליב יקטן היה בא העירה לעתים קרובות לשאול את אדוניו אילו שאלות, ובאותו מעמד היה גם תובע מקניגסברג את משכורתו. התביעות היו, כמובן, בנימוס, כמזכיר. המשולח היה מתאונן לפניו, שקבל מכתבים מרים מאת אשתו, שאין לה, כביכול, לפרנסתה ולתשלום שכר-למוד; והוא מתחנן ומבקש לתת לו את משכורת החודש הזה, להיטיב עמו ולתת לו, לכל הפחות, במקום שלושים – עשרה רובל, וישלח לאשתו ולא תסבול מחסור. כה היה משה-ליב משתדל ומתפלל אל אדוניו, עד אשר ראה זה בעניו ונעתר לו והשיג בשבילו את הסך אשר ביקש.

הדבר היה ביום שבת-חזון. אברהם-חיים יצא מן המלון לטייל מעט, בכונה תחילה להגיע גם אל שפת הנהר, למקום שרפסודותיו עומדות על עוגניהן. ימים אלו יבואו סוחרים לראות את הסחורה, והוא צריך למסור את פקודותיו למשה-ליב בנידון זה. הוא בא ונכנס אל האוהל הרחב, הבנוי למשכן המשולחים לעונת-השיוט. במסדרון האוהל מצא את הנער, משרת-האוהל ושומרו. הלה סיפר כי משה-ליב הלך זה עתה העירה לשמוע דרשה בבית-הכנסת, והוסיף:

– אולי רוצה האדון בכוס תה, המיחם עדיין רותח.

– כוס תה לא תזיק – ענה בעל הרפסודות ויבוא אל האוהל פנימה.

האוהל היה מסודר. אל צד החלון היחידי עמד שולחן קטן צמוד אל הכותל בווי-ברזל דקים. בשני כסאות-עץ ומטת-ברזל פשוטה נגמר סדר הרהיטים באוהל. בפנה מימין, מחצי הכותל ולמעלה, היתה אצטבה קטנה, ועליה עמדו כוסות, קערות, בקבוק יין-שרף, קופסאות של פח לסוכר ולתה, אמת-מדה כפולה, וחפצים בדומה להם, שיש בהם צורך למאכלו ולמשתהו של יושב באוהל ישיבת-קבע, ישיבה של חדשים אחדים, כל ימי-השיוט. על האצטבה עמדו גם ספרים אחדים: סידור, חומש, מחברת בלי כריכה של מעשיות ביהודית-אשכנזית. על מסמר מעל המטה היה תלוי תיק של טלית-ותפלין. מתחת למטה עמד ארגז בינוני, סגור.

קנגיסברג פקד את האוהל לא בפעם הראשונה וכל חדש לא היה שם בשבילו, ואילולא התה ממיחם רותח, שיש לו טעם-לשבח מיוחד ביום השבת, ובפרט ביום קיץ-חם, אולי גם לא היה סר האוהלה והיה שב על עקביו, אחרי שאת משה-ליב לא מצא. בהתבוננו אל הנמצא באוהל עלתה בדעתו, כי החיים פה, באוהל, אינם גרועים מן החיים בחדר-מלונו, בתוך העיר המלאה שאון ואבק, שהנער המשרת בו הוא עצלן וחצוף ואינו בוש לבוא בהצעותיו הנבזות לפני אנשים בעלי צורה ואבות-משפחה, וגם נוטל תרומה גדולה מכל אשר יעבור דרך אצבעותיו. ובכמה כסף עולים החיים במלון! פה, באוהל, אדון אתה לעצמך, הנער ישרת אותך לבדך, יבשל את כל אשר תאוה נפשך ולא את הנעים לחיך הגברת הטַבָּחית. הדגים על שפת הנהר כנפשך שבעך; מן הכפר הקרוב יביאו תרנגולות וביצים וחלב. “וגם המזג לא יחסר” – אמר אברהם-חיים כאשר ראה את הבקבוק על האצטבה.

עיני קניגסברג נתקלו בארגז שמתחת למטה. הוא יודע, שבתוך ארגז זה מונחים תמיד החפצים של המשולח, הטעונים שמירה מעולה: הלבנים, התעודות של הרפסודות, תעודות-המסע של המלחים, פנקס-החשבונות וגם ה”מציאות”, שהמשולח קונה בדרך להביא מנחה לאשתו מן השיוט. ובלבו של אברהם-חיים באה תאוה לראות את הנמצא בארגז, לדעת את מצפוניו. אבל – הארגז נעול… הוא הרגיש בכל גנותה של המדה להתאוות לגלות מה שאחר רוצה להסתיר; רבינו גרשום מאור-הגולה הטיל חרם אף על מי שקורא מכתבים בלי רשות בעליהם. ואולם הוא הצדיק את חפצו הפעם, כי על-כן משה-ליב פקידו הוא וממונה על רכושו, ובכן הזכות בידו להוכח עד כמה שומר-אמונים הוא, ובפרט שהכל מרננים אחר משה-ליב בנידון זה…פתאום ראה מפתח קטן מונח מתחת לסידור, ויפתח בו את הארגז. בארגז היו לבנים, מטפחת-משי חדשה של נשים, חתיכות-ארג שונות; בתוך תיק קטן מצא עגילי-זהב חדשים, וגם שעון-כסף קטן נתון בכיס של בד. אלה נקנו בקיוב, כפי הנראה מכתובת-המחסן. בקרקע הארגז מששה ידו ספר עבה – ויוציאהו והנה הוא “חוק-לישראל”. ואך פתח את מכסהו – והנה הוציא מתוכו מכתבים כתובים יהודית-אשכנזית מאת אשתו של משה-ליב אליו. האשה מודיעה לבעלה, שקבלה את הסכום של חמש מאות רובל, ששלח לה מקיוב; שפנחס הטוחן הביא לה את ההלואה סך שלוש מאות רובל בצרוף עשרים וששה רובל רבית; שישתדל למהר ולבוא הביתה, כי כתריאל החנוני, אומרים בעיר, חושב מחשבות על אמריקה ו”ארבע מאות הרובל שלנו, הנמצאים אצלו, בוכים”…

דמי אברהם-חיים רתחו בקרבו למקרא המכתבים האלה. “נבל שכזה! מוריד דמעות כתנין, שאין לחם בביתו!”… הוא פתח לתומו את הספר אשר בידו – והנה בין דפי הספר מונחים חמשה שטרות, מאה רובל כל אחד!…

בן-רגע לקח קניגסברג את הכסף אשר מצא ושם בכיסו, מהר לסגור את הארגז והשיב את המפתח למקומו. בחפזון גמע את כוס התה שהצטנן ומהר לעזוב את האוהל. הוא טרם ידע את אשר עליו לעשות, איך יתראה עם משה-ליב, מה ידבר עמו. אך רגע לא היה מסופק, שהכסף שמצא – כספו הוא. ובכל זאת, הרגיש, כי עתה, ברגע זה, אינו יכול, אינו רוצה להפגש עמו, – לא פה, בתוך האוהל, ולא בדרך על-פני חוץ. “בוקר – ואדע אשר אעשה” – אמר לנפשו ויאחז בארחות עקלקלות לשוב אל מלונו.

כבר היה ערב בעת אשר שב משה-ליב אל משכנו, האוהלה. הנער המשרת הודיעו, כי היה בזה האדון, אשר שאל על-אודותיו וגם תה שתה בתוך האוהל. משה-ליב נבעת מעט וצר היה לו על אשר לא מְצָאוֹ האדון. לבו ניבא לו רעות. הוא חקר ודרש את הנער משרתו על מעשי האדון בתוך האוהל פנימה.

– הגשתי לו כוס תה, והוא סגר את הדלת בעדו. חיפש איזה דבר, איזה ספר עלעל…– ענה המשרת.

משה-ליב היה נבוך מאוד. הוא לקח את המפתח מעל האצטבה ויפתח את הארגז. ומיד הכיר, כי ידים זרות מששו פה… עד מהרה הוציא מתחתית הארגז את ה”חוק-לישראל” והנה – יום אתמול כי יעבור: הכסף איננו!…

משה-ליב הבין כרגע, כי יד אדוניו בזה. הוא ידע והכיר את אברהם-חיים קניגסברג, שהוא איש חכם ונבון-דבר, ויש אשר ממנו לא יפלא גם כל דְבַר ערמה ומזמה. מה לעשות? – ללכת אליו מיד אל המלון ולשאול אותו על זה? אבל מה יענה ומה ישיב לו, אם הלז ישאלהו: ומאין לך הכסף הזה? – אמנם, הוא יכול לבדות ולאמור, שאחד ממכיריו, מאָחיו המשולחים, הפקיד בידו את הכסף; ואולם הן לא את איש כאברהם-חיים אפשר להוליך שלל בבדויות, ובפרט שהכסף בידו, ואם ירצה הלא יכול הוא לאמור; לא היו דברים מעולם, לא חפשתי בארגזך ולא מצאתי. ובכלל, אם כך יעשה, הלא יתפרסם הדבר, ואז מי יודע מה יאמרו הבריות, איך ישפטו הם בדבר זה?…”נראה מה יהיה מחר” – החליט משה-ליב. כל הלילה התהפך על משכבו, בלי דעת איך לצאת מן המצר, אשר בא לו.

– עסק ביש! – אמר משה-ליב לנפשו ממחרת הבוקר – אבד צרורי, ואין המתים שבים מבית-הקברות. מה לעשות? – שתיקה יפה, – וחסל! – החליט משה-ליב.

עברו שנים-שלושה ימים ואברהם-חיים קניגסברג שלח את בריל קוליק, מי שהיה משולחו לפני שנתים, אל מקום רפסודותיו ומכתב נתן בידו אל משה-ליב למסור ליד קוּליק את הרפסודות ואת התעודות ואת כל מכשירי-השיוט. “ומה שנוגע לחשבון שלנו – נגמור אותו בשובי מן המורד, אם-ירצה-השם”. משה-ליב לא הוציא אף תלונה קטנה מפיו, לא התאונן על שמפטרים אותו ממשרתו קודם מכירת הסחורה, וימַלא את פקודת קניגסברג, וימסור את משרתו לבריל קוליק. הוא נסע לו לביתו, ואת פני אברהם-חיים לא ראה.

שני האנשים הבינו איש את אחיו – ויחרישו גם שניהם…

ואברהם-חיים קניגסברג שב מן הדרום, לא מפני שכבר גמר שם את כל עסקיו וחשבונותיו והלך לביתו לנוח מעמל-הקיץ ומטרדותיו הרבות; לא. עוד היה לו לגמור את העסקים עם כל קוניו, מקיוב עד קרימנצ’וג, לישר את הסכסוכים הקטנים ולבקר את החשבונות, אשר עזב משה-ליב בתחנות שונות לאורך הדניפר ולא שלם בעדם. את כל זה עזב וימלא את ידי ברל קוליק לגמור, ואם בידי הלז לא יעלה הדבר, ימצא לו מועד אחר לגמרם. הוא נסע עתה הביתה, מפני שמצב-העסקים שלו דרש, כי יבוא ולא יאחר.

מצבו הכספי של קניגסברג לא היה מזהיר ביותר, אם כי בשנים האחרונות קנה יערות אחדים לא-רעים ולכאורה היו עסקיו טובים. קניגסברג עצמו ידע את מצבו, והוא לא היה מן האנשים האוהבים לרמות את עצמם. אמנם, לא התיאש מעולם: בטחון גמור היה לו בכשרונותיו ובידיעותיו המסחריות והיה תמיד מלא תקוות טובות לצאת למרחב. אך גם זאת ידע והבין, כי במצבו המתמוטט צריך הוא לזהירות יתרה לבל ימעדו קרסוליו, לבל יפול, חלילה, בנופלים. הונו, כסף-היסוד של מסחרו, היה כאין וכאפס לעומת היקף מסחרו. לפני שנים אחדות, כאשר נפרד מעל קרוביו השותפים, היה לו הון של אלפי-רובל אחדים, ובמה נחשב הון כזה במסחרו הגדול? ואם תבדוק ותדקדק מאוד, אולי תמצא, שבאמת עתה, בזמן הזה, כל הון-יסוד אין לו. גלגלי-מסחרו בנויים בעיקר על הלואות, על כסף זרים, שלוה בבאנקים ומאת מלוים פרטיים. הה, לא קלה היא העבודה להשיג כספים, ואולם העיקר הוא, שהכספים האלה ניתנים ברבית, האוכלת כל לשד העסקים, את העסקים עצמם. כל חוב, שאתה נושה באחרים, הולך ונעשה חוב-ישן והוא פוחת מיום ליום, בעת שהסכומים, שאתה חייב, הולכים וגדלים על-ידי הרבית; ואם תבוא לחשוב חשבון-צדק, שאין בו הונאת-עצמך, אולי יתגלה אפילו גרעון. אין, איפוא, דרך אחרת, אלא להוסיף ולהגדיל ולהאדיר את המסחר, ובפרט שהצרכים מתרבים והוצאות-הבית עמהן. באביב שעבר השיא לאיש את בתו הבכירה. אמנם, השידוך עלה יפה. לא הרבה, לפי הערך, להוציא על נשואי בתו, וגם החזיר לו חתנו כמעט את כל כסף-הנדוניה, בהעשותו לשותף לו. אבל, אחרי כל אלה, הנה השידוך וכל דבר-החתונה לא הכניסו אלא הוציאו, הוציאו סכומים שהוא משל בעדם רבית ורבית דרבית.

אברהם-חיים קניגסברג לא התיאש, ושנה זו, שנת-הברכה בסחר-היער, נותנת לו תקוות טובות. המחירים עלו וגדלו, ושארית היערות יכניסו לו סכומים הגונים. אם יעלה בידו לקנות עתה יער גדול, יהיה טוב מאוד. המחירים – מכיון שהתחילו לעלות שוב לא ירדו. חרושת מכרה-ההרים בפלכי-הדרום הולכת ומתפתחת, ורכבות נבנות סעיפים וענפים. הנה עלו מחירי האדנים, ויש הצעות להשתמש באדנים דקים מן המדה הרגילה. באופן זה ימצאו ביערות שלו הרבה אדנים. צרופי-תכניות שונים וקומבינאציות מסובכות התרוצצו במוחו המסחרי הגמיש של קניגסברג. ועל-כן לא יכול עוד להתעכב בערי-הדרום, לשבת ולחכות עד גמר-החשבונות, ויסע הביתה, לעיר מולדתו ומגורו ויסילובקה, כדי שימצא בטבור-העסקים ולא יאחר את המועד הנכון.

את דבר בואו בשר מראש בטלגראמה, ובני-ביתו שמחו לקראתו מאוד. הוא לא הביא ממסעו מתנות-זהב ותכשיטים, אבל הביא למנחה כל מאכל אשר יאָכל מטוב ארץ-הדרום, מפריה וממגד-שמיה: קנה בקיוב שזיפים ופירות מטוגנים, גבינות-שוויץ ודגים מעושנים, ולחתנו הביא ממבחר הטַּבַּק הדרומי. כל אלה המטעמים חזון בלתי-נפרץ הם בעיר הקטנה ויסילובקה, וההוצאות עליהם הן פחותות הרבה.

– מהרת, אישי, לבוא, – קדמה זלדה, אשת אברהם-חיים, את פני בעלה, אם כי גם היא שמחה מאוד לקראתו – האמנם כבר גמרת את עניניך שם, במורד?

– גמרתי ולא גמרתי, – ענה לה אברהם-חיים.

– ובכן נטשת, חכם, את העסקים על ידי הגנב, יקטן שלך? – אמרה האשה בתלונה.

– את משה-ליב כבר פטרתי.

– פטרת אותו? – הוי, אם אתה מצאת צורך לפטרו, בודאי כבר היטב מלא את חוריו זהב משלנו, – התרגשה זלדה.

– איש ישר איננו, – השמיע קניגסברג בקצרה.

– “איננו איש ישר”, הוא אומר, – הן זהו גנב מארץ-הגנבים; מי אינו יודע את יקטן? – הלא זה הדבר, שאמרתי לך: הזהר בו, אל תקחנו! הה, לו שמעת בקולי! ועתה – הוסיפה זלדה – אם “סמרטוט”, במחילה, שכמותך מפטר את משולחו קודם גמר-החשבונות – שמע מינה, שהלז הספיק למוץ את דמנו כנפשו שבעו. אמנם, אמרו לי בשבוע שעבר, שמשה-ליב מסתובב פה, סוקר את היער של מאקובסקי; חשבתי שזהו משה-ליב אחר, השדים יודעים אותו, – מי יתן ולא ידענו אותו גם אנו…

– האם סוקרים את היער של מאקובסקי? – שאל אברהם-חיים.

– כן, סוקרים יערות רבים של הממשלה, של הנסיך, של ואסיליבסקי, – ומה, כלום יחכו לסוחר שכמותך? – יש סוחרים בלעדיך – גמרה זלדה בטון של תרעומת על בעלה הלא-יצלח…

– ואת היער של מאקובסקי סוקר משה-ליב יקטן? – שאל אברהם-חיים.

– כמדומני – אמרה זלדה.

ג    🔗

עוד לא עברה השעה העשירית בבוקר כבוא אלתר זיסקינד אל מעון הקיץ אשר לשלמה הלוי. בחודש אלול כבר מתחיל הקיץ לגווע, ולעת-ערב נעשה קריר קצת, ובני-האדם כבר מרגישים את הסתיו ההולך לקראתם. ואולם שעות-הבוקר עודן כולן קיץ וקרני-השמש מלהטות כל פנים. ילדי שלמה הלוי, שני הילדים הקטנים, אשר ילדה לו אשתו החדשה, שחקו להם על-פני החול הצהוב השפוך על-פני הרחבה מול המרפסת, הנמשכת לאורך כל בית-הקיץ ונשקפת אל מרחבי-האחו שמעבר לדניפר. על המרפסת ישבה לה בנדנדה אשת שלמה הלוי, אשה כבת עשרים וחמש, יפת-מראה, אך פניה כחושים, מסתתרת בצל מפני קרני-השמש, קוראת ספר גרמני ועינה משגחת מרחוק על הילדים בשחקם. שלמה הלוי, לבוש מעיל-בוקר חם לא נקי ביותר, מתהלך על-פני המרפסת, רועד מעט ומבקש לו מסתר מפני צנה קלה האוחזת אותו, וכאומר לקרני-השמש: שטפוני, חממוני, כי קר לי… הוא אינו גורע עיניו מן הילדים המשחקים, והן מלאות חבה, ולפעמים הוא משליך באלכסון מבטים לעבר אשתו. אך היא שקועה כולה בספר או בשיחות-הילדים, שקולם לא יחדל, ואל אישה המתהלך על המרפסת ועובר לרגעים על פניה לא תביט, לא תפנה, כאילו איננו פה, כמו אין איש בלעדיה סביבה. יש אשר יעורר אותה אישה על אחד הדברים בנוגע לילדים, או ישאל אותה בדבר ארוחת-הצהרים, והיא ענה תענה לו, אך את עיניה לא תרים ואליו לא תשקיף, וצר לו לזקן… שלמה הלוי הוא כבר כבן שבעים, ואולם לחייו אדומות, והוא ער וזריז, אינו נותן לזקנה שתקפוץ עליו ומשתדל להרָאות כאיש מלא כוח-עלומים.

הילדים ראו ראשונה מרכבה מתקרבת אל משכן-הקיץ ועומדת על-יד ביתם, הם עזבו את משחקם ומהרו אל הסוסים ואל המרכבה. כעבור רגעים אחדים ניגש אל המרפסת, בהליכתו מעדנות, אלתר זיסקינד.

– שושנה, ראי, אורח בא אלינו! – אמר שלמה אל אשתו.

בינתים עלה האורח על המרפסת. גברת-הבית הניחה את ספרה מידה, ותחרד לקראת הבא, ותושט לו את ידה, שהאורח החזיקה בידו קצת יותר מכפי הנימוס.

– שלום-עליכם, אלתר, – אמר שלמה הלוי לא בשמחה רבה – מתי באת? האם כבר שבת מן המורד? – אמנם כן, מהרתם בשנה זו למכור את סחורתכם, – קרא שלמה – אומרים, שכל הכסף, שהיה בידי סוחרי-הדרום, לקחתם מהם ושמתכם בכיסיכם. או אולי – הוסיף המלוה הזקן בקריצת-ערמה – אך שטרות נותנים לכם, וכאשר יגיעו ויבואו ימי-הפרעון עוד ישובו הללו ויחשבו בדבר?…

זיסקינד ענה בבת-צחוק, שהוסיפה לוית-חן לפניו היפים. הוא הלל את יפי-הנוף של משכן-הקיץ אשר בחרו להם ואת המראה הנהדר הנשקף מעל המרפסת; ביחוד יפה היא עתה רצועת-הנהר המתפתלת במרחק מתחת לגבעה, יפים הם מרחבי האחו וזר יערות-האורן, הנראים באופק הרחוק. האורח שאל לשלום הזקן, הגברת והילדים.

– ומה שלום אבא שלך? – שאל שלמה הלוי.

המלוה ידע והכיר את מרדכי זיסקינד זה עשרות בשנים, עוד בהיות זיסקינד הזקן עסוק אצל הקבלנים בסלילת כבישים ומסילות-ברזל. זיסקינד היה מן הלקוחות התמידיים והחשובים של שלמה הלוי.

– אביך נעשה עצלן – הוסיף שלמה הלוי – יושב בטל על התורה ועל סיר הבשר. אמור לו בשמי את הדברים האלה. למה אין הוא בא פעם?

– ולמה לו לעבוד אם יש לו מי שימלא את עבודתו? – השמיעה האשה הצעירה את דעתה, בהראותה על האורח, ותוסיף – ואולי עוד ביתרון-הכשר.

אלתר זיסקינד הודה על המחמאה בצחוק מלא חן.

בינתים באו הילדים לבקש מאת זיסקינד, כי יצוה על עגלונו להובילם קצת במרכבה אשר בא. האורח מילא את בקשתם בחפץ-לב, ואולם ביקש שלא ירחיקו ללכת, כי עוד מעט עליו לשוב העירה.

– והאורח לא יאכל אתנו בצהרים? – שאלה גברת-הבית, בפנותה גם אל זיסקינד, גם אל אישה.

– תוכל לאכול אתנו, – אמר שלמה הלוי.

– אין מסרבין לגדול – אמר זיסקינד – ואולם עד הצהרים עוד יכולים אנו לגמור את ענינינו.

אלתר זיסקינד היה חייב לשלמה הלוי סכום-כסף, שלוה ממנו באביב שעבר. השעה, שעת הפלגת הרפסודות, היתה דחוקה לכל הסוחרים, ושלמה הלוי ידע, כמובן, להשתמש בזה והרים את שער-הרבית. את הכסף הזה רצה זיסקינד לשלם עתה לשלמה הלוי, ולא תגדל הרבית היקרה. מלבד זאת לקח זיסקינד אצל הלוי שטרי-ערך לתתם בערבון לפקידות הרכבות בעת שקבל עליו לספק לה עצי-הסקה ואדנים. את שטרי-הערך אין הוא יכול להשיב עוד לבעליהם, כי לא נפדו עדיין. הוא חושב להחזיקם גם בשנה הבאה, כי על-כן החליט להיות קבלן גם בשנה הבאה; ועוד אומר הוא להתחרות עם הקבלנים האחרים “זאב” ולהראות להם את כוחו וגבורתו. ואולם רוצה הוא, כי יוריד לו שלמה הלוי את מחיר הרבית בעד שטרי-הערך, אחרי שהתלושים הם גם כן של המלוה. ועוד דבר אחד, קטן בכמותו, אבל יש לו ערך איכותי, ערך של כבוד. הוא, אלתר זיסקינד, אחראי לפני שלמה הלוי לסכום ההלואה שלקח ממנו בן-דודו. בן-דודו, שלומיאל זה משלם רבית חמשה-עשר למאה; “השוטה נותן, החכם לוקח”, עַולה היא מצד שלמה הלוי לקבל רבית גדולה כזו בשעה שיש לו אחראי בטוח. אבל – העיקר – זהו עלבון בשבילו, בשביל זיסקינד, ועתה ידבר עמו גם בזה. ואת כל הענינים האלה החליט זיסקינד לסדר בפעם הזאת.

גברת הלוי הלכה אל המטבח לצוות על ארוחת-הצהרים, אחרי שהאורח הוזמן אל הסעודה. שלמה וזיסקינד נכנסו אל הבית פנימה, דרך האולם, שהיה גם חדר-האוכל, עברו אל חדר-המטות, במקום שעמד שולחן-כתיבה וכסאות אחדים סביבו. בעל-הבית ישב והזמין גם את אורחו לשבת.

– באתי, רבי שלמה, לשלם לך את חובך, – אמר זיסקינד.

– האם כבר הספקת לגמור את החשבונות במורד? – שאל הזקן.

– עוד לא כולם. את העצים מסרתי, אבל את האדנים עוד מנסרים. ואולם את הכסף, שלקחתי ממעלתו באביב שעבר, הבאתי עתה.

– עתה?

– כן – ענה זיסקינד – בידי הכסף.

– ומה אעשה בכספך כאן, במעון-הקיץ? – אמר הלוי בתרעומת קטנה – לא כאן המקום לעסקים, לחשבונות. יצאתי לשבת במעון-קיץ לנוח מעט, ולא בשביל עסקים… בכלל, – הוסיף הזקן וירגז מעט – מה החפזון הזה לך? לקחת את הכסף בהלואה – יכול אתה להחזיקו עוד…

– על הרבית אני חס. להחזיקו, זאת אומרת לשלם רבית…

– רבית… מובן, שצריכים לשלם רבית. מה לי רבית ומה לי קרן! אם לא ישלמו לי רבית, במה אחיה? – הן לא פושט-רגל אתה, הלווה ואינו משלם.

– הוא הדבר – אמר זיסקינד – ובשביל זה אין אני רוצה לשלם רבית חנם.

– לא חנם, כי אם בעד הכסף שלקחת ממני.

– ואותו רוצה אני עתה להשיב – עמד זיסקינד על דעתו.

הזקן כבר כעס קצת, והוא התאונן בהתגלות-לב:

– עתה, כשהחגים ממשמשים ובאים, ועסקים אינם נעשים, ובכסף אין צורך – הוא בא, סוחר זה, ומביא לי את הכסף… ומה אעשה אני עתה בכסף? ועוד למעון-הקיץ הביא אותו – לא יכול לחכות עוד שבועות אחדים עד שאשוב העירה!…

במקום דברים בעלמא הוציא זיסקינד מכיסו את צרור-הכסף והניחו על השולחן לעיני שלמה הלוי. ואם כי מאן הזקן לקבל עתה את חובו, אך ההרגל, הטבע השני, התעורר בו למראה חבילות השטרות – ויקרב את הכסף אליו. אלתר זיסקינד הכין גם חשבון מדויק של הרבית ויתן גם אותו למלוה. גם זה לא מצא חן בעיני הזקן. הוא אהב לחבר בעצמו את חשבונותיו עם לקוחותיו, ולא על הנייר, אלא בחשבוניה במקום שהגלגלים הקטנים רצים ושבים לפי רוחו… הזקן בדק את החשבון ומצא בו טעויות, אבל זיסקינד עמד על אמתותם של מספריו והשתדל להוכיח את צדקתם. הזקן היה נרגז, וידיו הרועדות מזקנה רעדו עוד יותר ברשמו את המספרים ובעשותו את צירופיהם.

– ומה תגיד עוד? – שאל המלוה.

– גם על-דבר שטרי-הערך, שלקחתי מאת מעלתו לערבון, רציתי לדבר.

– היכן הם? – שאל הזקן.

– עודם מופקדים במשרד הרכבות – ענה זיסקינד.

נחה קצת דעתו של הזקן.

– יקרה היא מעט הרבית: חמשה למאה, בעד שטרי-ערך, רבי שלמה – אמר זיסקינד.

– אבל היכן הם שטרי-הערך? – שאל הזקן עוד פעם.

– הלא אמרתי לאדוני: עדין הם בפקידות הרכבת; ואך בדבר הרבית…

– אם כן מה חפצך? – התמרמר המלוה.

– אבל חמשה למאה, והתלושים גם הם למעלתו, ומחירם האמתי הוא גם כן פחות ממאה. ובכן…

– שמע-נא, אלתר, – אמר שלמה הלוי כאדם הממאן לשמוע דברים בטלים – אל-נא תהי ילד. אבא שלך לא היה מעולם מגיד וחוזר ומגיד. היה המדובר בינינו חמשה אחוזים – וכך יהיה.

– לי, רבי שלמה, ישנה עוד טענה אל אדוני.

– עוד? – מלא טענות ותביעות באת מן הדרום. ואיזו תביעה לך עוד אלי? אילו עסקים בינינו עוד?

– ההלואה של בן-דודי – גמגם זיסקינד.

– אַה, בן-דודך, – אמר הזקן – הוא צעיר טוב, מוצא חן בעיני.

– ואם הוא מוצא חן בעיני מעלתו – אמר זיסקינד בשחוק קל – מדוע הוא משלם חמשה-עשר אחוזים רבית?….

– ומה לך ולו? – שאל שלמה הלוי.

– הלא אני האחראי, אני החותם על השטר! – ענה זיסקינד.

– זהו כך, ובלי חתימתך לא הייתי נותן לו; אין אני יודע את מצבו, וכמדומני, שהוא לא-יצלח קצת. אבל הן לא אתה משלם את הרבית, כי אם הוא.

– אבל אם אני האחראי, הנה רבית גדולה כזו היא עלבון בשבילי…

– “עלבון”! איזה עלבון? להיפך: מכבדים את חתימתך ונותנים בערבותך. גאות הסוחרים הצעירים של עכשיו מי יכילנה! “עלבון”! – עקם הזקן את דברי זיסקינד עוד פעם – ומי צריך לדעת זאת? – מדבר שטויות והבלים… הבה נלכה אל המרפסת ונשב שמה. עוד מעט ונאכל ארוחת-הצהרים. תספר לנו מכל הנעשה ונשמע בערי הדרום, מי מן הסוחרים עשה עסקים טובים ומי מאחיכם נכון למועדי-רגל…

ושלמה הלוי קם מעל כסאו לאחר שהחביא את הכסף בארגז-שולחנו, הוציא משם את השטר הפרוע של זיסקינד ויתנהו על ידו.

על המרפסת כבר היה השולחן ערוך לשלושה אנשים. ניכר היה, שעין טובה צופיה הליכות הבית ויד חרוצה שולטת בו. וזיסקינד, אשר ידע את חייו ומצב שולחנו של שלמה הלוי בימים מקדם, בחיי אשתו הראשונה, התפלא על ההבדל הגדול מאז ועד היום, ובלי משים העיף עין על גברת-הבית. היא כבר הספיקה להחליף את שמלתה וערכה על המרפסת שולחן לילדיה לבד.

– האם הם אוכלים אצלכם לבדם? – שאל זיסקינד את הגברת הלוי.

– לא, – ענה הזקן תחת אשתו – תמיד הם אוכלים עמנו יחד, ואך כשיש אורח היא עורכת להם לבדם. בשבוע שעבר אכל אצלנו הנסיך מאגמים; אז שלחה אותם מעל-פני השולחן שלנו.

ישבו לאכול. הזקן אכל לתיאבון את המאכלים הטובים ושניו התותבות עבדו באמונה. על השולחן עמד גם בקבוק יין טוב, מן היין המשומר אצל שלמה הלוי עוד מימים קדמונים, שבו הוא מתפאר תמיד בפני אורחיו. הזקן הריק את כוסו וימלאנה עוד, אם כי האורח כמעט אך נגעו שפתיו בכוס. הזקן לא חדל מדבר ולא נתן לזיסקינד לפצות פה. זה לו יובל שנים שהוא מלוה ברבית, ואין בכל הפלך כמעט סוחר או בעל-אחוזה, שלא היו לו עסקים עמו. וספור רודף ספור, ושמות אנשים שוטפים מפיו זה אחר זה.

– ואתה התאוננת, כי לוקח אני חמשה-עשר למאה מאת קרובך – אמר הזקן – האם יודע אתה, שהנסיך קראפוטוב, זה שנחום הכוהן חוטב עתה את יערותיו, היה משלם לי – מובן לא עתה; זה היה מזמן – שנים למאה לחודש. כן, במחילה: עשרים וארבעה… והוא גם עתה ידידי הטוב. הלא אני שעזרתי לנחום הכוהן לקנות את היער אצלו. אני אמרתי לנסיך, שאני מקבל ממנו את כל שטרותיו של נחום.

גמרו לאכול, אך לא מהרו עוד לקום מעל השולחן. שני הילדים ניגשו ממקומותיהם לברך את ההורים ולנשק להם אחרי אכלם. הילדה הקטנה היו פניה כפני אמה והיתה נחמדה מאוד. הזקן לא יכול להבליג על רגשותיו ויקח את הילדה ויושיבנה על ברכיו ולא חדל מלנשקה. הילדה לא אהבה את ריח-היין הנודף מפיו והשתדלה להתחמק ממנו. הזקן לא הרפה ממנה.

– בתי, בתי, אמרי-נא לי: האם בתי את? – אמר הזקן ויבט בפני אשתו ובפני האורח חליפות, וקריצת-עין חשודה החרידה את גבות-עיניו. אודם קל כסה את פני האשה הצעירה. היא הכתה במַפִּיָּה המקופלת אשר בידה את בעלה על פניו לענשו דרך-חבה.

– חדל-נא! – אמרה בתוכחה – עת לך לשכב מעט.

באמת היתה עת לשלמה הלוי לשכב ולישון שנת-הצהרים, בפרט שגם שתה הפעם, יותר מהרגלו. אבל הוא לא מהר לעשות זאת. לא רצה לעזוב את אורחו לבדו, אם כי האורח לא היה מתנגד כלל להשאר עם האשה הצעירה פנים אל פנים, לשוחח מעט, לטייל ביער הקרוב… זיסקינד נזכר, שעליו להודע עוד מפי שלמה הלוי ענינים אחדים.

– והנסיך מאגמים כבר שב מחוץ-לארץ? – שאל זיסקינד.

– שב. ולכסף הוא צריך. ובשביל כך היה אצלי. בא גם לכאן, אל מעון-הקיץ; אכל עמנו. הוא ימכור את היער. קנה אותו ממנו, – אמר הלוי.

– הוא מן המרבים לבקש במחיר-יערותיהם. לקנה כזו יש צורך בסכומים גדולים – אמר זיסקינד.

– אני אתן לך. אַלוה לך.

– תודה. אבל יער של מאות אלפים אינו בשבילי. אין לנו להכנס בתשלומי-רבית גדולים ועצומים מאתנו, מהשגתנו. –

– גם אבא שלו הוא כמוהו – אמר שלמה הלוי אל אשתו – אהב תמיד ללכת לאט-לאט. הקבלנים הגדולים היו מחרפים את נפשם, היו מסכנים, ולא אחת כשלו ונפלו, והוא עבד אצלם, מלקט צרורות סביבם – והרויח.

– רבי שלמה, – פנה זיסקינד אל הזקן – יקנה אדוני בעצמו את היער מאת הנסיך וימכור לי רפסודות. יהיה גם מעלתו לעת זקנה לסוחר-יער.

– אני? ומי ילוה לי כסף? מי יאמין לי? – חמד לו הזקן לצון.

– אדוני כבר ישיג את הכסף הדרוש למקנה היער. הגברת הלוי אולי תלוה לאדוני, – אמר זיסקינד גם הוא בשחוק – אני חושב, שלא רב יהיה הסכום, שיהיה עליו לשלם לנסיך במזומנים, הן בודאי נושא אדוני בו סכומים לא-קטנים…

– כן. הרבה, הרבה הוא חייב לי. תמיד לוקח ואינו משיב, חוזר וכותב ומחליף שטר בשטר – אמר הזקן בדאגה קלה – אולי צדקת, אולי…

– ואנו נקנה מאת רבי שלמה הלוי פלוגות של רפסודות – אמר זיסקינד בפנים שוחקות.

– אבל שטרות לא אקח מכם – אמר גם הזקן בחיוך.

– ואם ימאן מעלתו לקחת את השטרות שלנו, יטריח רבי שלמה הלוי לשוט עם הרפסודות אל הדרום ויקבל שטרות של הסוחרים שם, כאחד מאתנו, מן המקור הראשון, – אמר זיסקינד ובת-צחוקו לא סרה מעל פניו – יקנה-נא, אדוני רבי שלמה, את היער מאת הנסיך. בשביל אדוני זהו עסק טוב מכל הצדדים.

– נראה,– ענה הזקן ועיפות נראתה בעיניו, וכבר היה נכון להפרד מעל אורחו. ואולם לזה האחרון, כפי הנראה, עוד היה מה לשאול ולא מהר לעזוב את בעל-הבית. לאחר שתיקה קצרה אמר זיסקינד כמדבר לנפשו:

– גם ואסיליבסקי מוכר את היער, גם מאקובסקי מבקש קונים…

– בדבר ואסיליבסקי איני יודע; ברל הצהוב הביא לי את הרבית בזמנה. ואולם מאקובסקי היה כאן. שושנה, – פנה בתוך הדברים אל אשתו – הלא זהו האדון, שמצא חן בעיניך. הוא יודע לדבר חלקות; הם יודעים את המלאכה הזאת… עתה היהודי שלו, איני יודע את שמו, אינו נותן לי מנוח: כסף דרוש לאדוניו. אני לא אתן לו עוד, עניניו מסובכים.

– הן שתי אחוזות לו, – העיר זיסקינד.

– לא ולא; איני יודע מה שם, – אמר הזקן – ימכור את היער, והיה לו כסף, וישלם גם לי. היהודי שלו מיבושת הוא כאן, בדניפרובסק. ואתה, אלתר, – הוסיף הזקן, – האם עוד זמן רב תעשה בדניפרובסק? בוא אלינו לפעמים. הלא הסוסים שלך הם, ואין לך צורך להוציא כסף על עגלות. אילו סוסים לו! האח, אוהבים הסוחרים בני העיירות הקטנות לראות חיים טובים!…

ובדברים האלה נפרד שלמה הלוי מעל אורחו.

 

ד    🔗

כשבוע ימים עשה אברהם-חיים קניגסברג בבית, בויסילובקה. העיירה אינה גדולה ביותר, אבל מצב-תושביה בכלל הוא טוב, אם כי, כמובן, עניים לא חסרו גם בקרבה. היא יושבת על גבעה, אשר לרגליה שופך הנחל הקטן את מימיו הרבים אל הנהר הגדול, אשר בו אניות יהלכון. דרך כל העיירה עובר הכביש באורח-עקלתון, שַׁלשַׁלתי, ובתי-התושבים בנויים לשני עבריו. יוצא, שכל רחובות העיירה מרוצפים כביש, וכל רפש ובצה אין בה אף בימות- הגשמים. משלח-ידם העיקרי של התושבים הוא סחר-היער, וכמעט כל תושביה הם סוחרים או פקידיהם ומשולחיהם ושאר כלי-השרת של מסחר זה. ומקצוע-סחרם הטביע את חותמו המיוחד על אנשי-העיירה. אין הם, ברובם הגדול, בטלנים, יושבי-קרנות ושומרי דלתות-ביתם. רגילים הם תמיד לנוד ולנוע, לגור ביערות ולשוט על פני נהרות, ואת חדשי-הקיץ הם מבלים בערי-הדרום. במורד-הדניפר, רואים ומכירים את העולם ומלואו, מתודעים אל החיים הרחבים ומראותיהם השונים. בנכר רופפת השפעת המסורת של המשפחה והבית על האנשים, ויש אשר יתורו שם אחרי הלב ואחרי העינים ולא יתבוששו… אברהם-חיים קניגסברג אהב את קנו ואת ילדיו, ובחפץ-לב הקדים הפעם לשוב אל העיירה. לשמח את ביתו, לקרב את חתנו החדש, להניח את רוח אבותיו הזקנים, שהיה עטרת-גאותם. במשך הימים שעשה בעיירתו התודע גם למצב העסקים, העומדים להגמר לשנת-המסחר הבאה. הרוח מרומם, כי המחירים הטובים ששלמו הקונים בשוקי-הדרום השפיעו להעלות את שער היערות ולהביא תנועת-חיים בכל ענפי המסחר הזה. קניגסברג אסף את כל הידיעות, שהיו מרחפות בעיירה והחליט לנסוע לדניפרובסק, אל עיר-הפלך, ששם קל יותר להפגש עם האנשים, שיש בהם תועלת לעסק.

מתחילה קצה קניגסברג לקחת עמו גם את חתנו החדש לדניפרובסק. יתחנך ויתרגל צעיר זה, שנעשש גם שותף בעסקיו, בעבודה סוחר-היער, יראה ויכיר עולם חדש זה ויכנס לאט-לאט אל תוך העסקים: ואולם אחר-כך נמלך בלבו והחליט לבלי לקחתו עמו עתה, הוא נוסע לדניפרובסק ביחוד ובעיקר כדי לסדר את עניני-הכספים שלו שם. כי, אם רבו עתה הקופצים על יערות – הרי שתנאי-הקניות יהיו עתה קשים יותר בנידון התשלומים. בעלי היערות ידרשו דמי-קדימה מרובים יותר, וצריך הוא להתכונן, שיהיה בידו די כסף מזומן, למען יוכל להתחרות עם אחרים. עליו, איפוא, לנסוע לעיר-הפלך, למקור-הכסף, מקום-מושבם של הבאנקים והמלוים השונים. קניגסברג נוסע עתה במטרה הפוכה ממש מזו של אלתר זיסקינד. בשעה שזה האחרון נוסע לדניפרובסק כדי לשלם את חובו לשלמה הלוי טרם ידרשנו, מפני שלא רצה להחזיק בידו את כספו של המלוה ולשלם רבית חנם, – הנה נוסע קניגסברג להשתדל אצל המלוים ולהשפיע עליהם, שלא ימהרו לדרוש את הכסף מידו, כלומר, לחדש את ההלוואות, ולא תהיינה ידיו ריקות בשעה שיעמוד על קנית יערות חדשים. נסיעה כזו אינה מבטיחה נעימות יתרה, וקניגסברג לא רצה למהר ולהכניס את חתנו הצעיר אל תוך בצת-העסקים כאשר אך הציג כף רגלו בגבולם. וילך הפעם לדניפרובסק לבדו, באין חתנו אתו.

גם אברהם-חיים קניגסברג לא פסח, כמובן, על הכפר זפתיה. עגלתו ניגשה אל פונדקו של מוטל זפתן מיודענו לעת-ערב. קניגסברג לא אהב את ההידור החיצוני, אם כי לא היה קמצן מטבעו וגם נדיב היה ברוחו, אך לא אבה להתגדל ולהתראות על-פני חוץ. סוסים דוהרים וכרכרה לא היו לו מעולם, וגם לא התאוה לכמו אלה. היה לו סוס אחד לצרכי החצר ולמשק-ביתו – להביא מים הביתה, להוליך לבָנים בשעת כביסתם היאורה, להביא שק קמח מן המחסן וגם לנסיעות לא-רחוקות. סוס זה זקן היה ולא הצטיין לא בכוח ולא ביופי; הוד והדר היתה חסרה גם העגלה הקטנה, שאך בדוחק אפשר היה ליַשֵב בה שני אנשים. לפנים, מיד לאחר יצירתה, היתה העגלה צבועה בצבע שחור מעובה על כל פניה – הצבע החשוד, הבא לפעמים לא בשיל היופי, אלא לכסות על המגרעות שמתחת לו… עתה כבר כהתה עין-הצבע, ומראה-העגלה כעין האפר או רפש נוקשה. אחת מן ה”כנפיים” נעתקה ממקומה והוא מהודקת אל העגלה בחבל דק. למסעיו היה קניגסברג משתמש בסוסי-פוסטה, והסוס והעגלה נמצאו בחצרו אך “על כל צרה שלא תבוא”: אולי יהיו נחוצים לעת מצוא; ובכלל מן הנמנע שלא יהיו במשק-הבית של סוחר-יער סוס ועגלה בחצרו. על דוכן-העגלון ישב קַסיאן, אכר זקן מופלג, ירושת-הפליטה לקניגסברג, כמדומה, מחותנו המנוח, שהביאו מאחד היערות; אכר דלפון מחוסר-קרקע. זה עשר שנים ראה את חצרו של קניגסברג כי טובה היא וקנה לו שביתה על-יד הבית הזה ויהי כאחד הקנינים של המשק. הוא גם שומר-החצר, גם משרת-הבית. מוליך את הפרות אל הרועה ומביאן מן העדר, בוקע עצים בשביל המטבח, מאכיל ומשקה את הסוס, את הפרות ואת העופות, הולך אל הפוסטה, ממלא שליחויות שונות אל הכפרים הקרובים. בחורף הוא ישן על התנור הרחב אשר בבית, ובקיץ מנוחתו כבוד באוּרוה על מצע שחת. עתה יושב לו הישיש קסיאן על דוכנו, וברגליו ערדלים חדשים, כי על-כן נוסע הוא עם אדוניו לעיר-הפלך.

חדר האורחים של הפונדק כבר היה מואר. המנורה התלויה במרכז התקרה שלחה את אורה בצהלה אל כל פנות החדר ותשליך רצועת-אור ארוכה מבעד לחלון הפתוח גם על-פני חוץ. רוח קריר וקל נשב בחוץ, ויש אשר הביא עלים נובלים, המקדימים לבשר את הסתיו הקרוב, והשליכם דרך החלון אל תוך הבית פנימה. מוטל זפתן התהלך בביתו וינהם לו חרש נגון עצב של “סליחות”, ולא שמע כאשר קרבה אל מבוא-הבית העגלה של קניגסברג, כשהסוס עיף והיושבים בעגלה גם הם יגעים.

– אך זהו אורח! – קרא מוטל זפתן בשמחה כאשר אך דרך קניגסברג על מפתן הבית.

שבע-רצון היה אברהם-חיים לקראת המנוחה הנשקפת לו. הוא היה עיף ורעב, שבור כולו. זה לו שעות רבות, שהוא מתנועע ומתנודד בעגלה רצוצה. הוא יצא מביתו בבוקר השכם, בשעה שלא היה רגיל לאכול, ומלבד שתי כוסות תה ורקיק קטן לא בא אל פיו כלום. צידה לדרך כמעט לא היתה לו. אמנם, יש תמיד בבית מטעמים ומגדנות מן המוכן לזלדה אשתו, אבל אין היא נוחה כשאישה עוזב את הבית ונוסע לו. היא אוהבת מאוד את העסקים ורבה-רבה תאותה אל העושר ואל הנכסים ואל הפרנסה המרובה; אבל היא היתה רוצה, שכל המחמדים האלה יבואו לה מעצמם, בהיסח-הדעת, “עם ענני השמים”, בלי כל עמל וחרף-נפש וסכנת-ההספד. העיקר, שאברהם-חיים שלה ישב בבית ולא יסע אנה ואנה, “לצורך ושלא לצורך”, כמו שהיתה אומרת. ועל-כן היה כמעט מנהגה תמיד להתעבר על בעלה ולהתרגש על כל סביבה בשעה שהיה קניגסברג יוצא למסעיו, ולא היתה מתעניינת כלל אם לקח את הדרוש לו לדרכו ואם יש צידה בילקוטו בפונדק הקודם, אצל דבור’קה החרשית, אכל ארוחת-הצהרים – חביתה ומרק-חלב; אבל המרק היה חרוּך, והלחם היה יבש כעץ, לא לפי שניו החלשות.

– עליכם-שלום, רבי מוטל, – אמר קניגסברג – “ראשית הידיעה היא הבריאה”; מה יש אצלך לאכול?

– כל טוב, רבי אברהם-חיים, – ענה מוטל – ואצל דבור’קה האם לא נחתם כלל?

– זה היה לפני חמש שעות. סוסי לא-יצלח בתכלית. לבד זה, הנה את זו האשה מרת דבור’קה צריך להשיא לאיש. אזי, או תלמד לבשל מרק שלא יחרך, או פונדקית אחרת תקח את מקומה בחורשה. צוה-נא, רבי מוטל, ויערכו את השולחן, באמת רעב אני מאוד. בבקשה, מעט מים.

– עד שיגמור אדוני מעריב יהיה הכל מוכן, – אמר מוטל – הנה המים.

כרבע שעה עבר והשולחן היה ערוך: דגים קרים מאתמול, חמאה וגבינה, לחם-חטה. מן החדר השני נשמע המיחם מפעפע, עוד מעט וירתח.

– וגם מעט יין-שרף ימצא אצלך, רבי מוטל?

– הן אדוני אינו שותה.

– היום אני עיף ורעבתי וצריך לעורר את התיאבון. הגישה כוס קטנה.

מוטל הגיש בקבוק קטן מלא יין-שרף. האורח אכל בתיאבון, ומוטל לא קרב אל השולחן ולא הפריע את האוכל. בינתים הביאו את המיחם הרותח וגם סוכר ותה משל בעל הפונדק. מוטל חלט את התה והגיש כוס לאורחו, מזג גם לעצמו וישב אל השולחן. הוא כבר נוכח, שקניגסברג אכל לשובע וגם נח מעט, וכבר יכול הוא, איפוא, להכנס עם האורח בשיחה, שבלעדיה כאילו חייו אינם חיים.

– אמור-נא לי, חביבי רבי אברהם-חיים, – התחיל הפונדקאי – איזה מין גבר הוא זה, שלקח הגביר שלכם, נחום הכוהן, לאיש לבתו? – כמדומני במחיר חמשת אלפים רובל וגם בת לא-פחותה אפשר היה להשיג איש כדבעי….

מוטל התחיל שיחה זו בכונה תחילה לבוא מתוך גנותו של חתן נחום הכוהן, עשיר העיירה ויסילובקה, לידי שבחו של חתנו החדש של קניגסברג. זה האחרון הבין את כונתו של הפונדקאי, אבל דעתו לא היתה עתה בכלל לשיחות כאלה, ובפרט עם מוטל זפתן. ועל-כן, במקום תשובה אמר:

– יודע אתה, רבי מוטל? – צריך לדאוג למשכב-לילה. הן אני לן אצלכם. יקרא-נא, בבקשה, את הערל שלי.

הוא יצר לקרוא את העגלון, שנכנס מיד.

– נלון פה, קסיאן, – אמר קניגסברג.

– ומה, האם אפשר לנסוע עתה הלאה? – ענה הזקן בתמהון – בחוץ – חושך, והסוס עיף עד מאוד, עומד ואינו טועם גם את השחת.

וכאשר יצא העגלון ובבית שוב נשארו רק שניהם, האורח והפונדקאי, לא יכול זה האחרון לשאת את הדומיה ויפריענה. גם הפעם שב אל חתנו של נחום הכוהן, וכמו מדבר לנפשו אמר:

– אמנם, מצד אחד, שוה חתן כזה הרבה נדוניה. הוד לו, גובה לו, משקל לו; בודאי לא פחות מחמשה פוד. אבל –

– ומאין אתה יודע אותו?

– כבר ראיתי אותו זה שלוש פעמים. בפעם הראשונה עבר עם חותנו. אז ישב ושתק והגה לא הוציא מפיו; חשבתיו לאִלם. באביב נסע לדניפרובסק עם אשתו, עם רחל. כבר הכרתי אז, שהזוג יכול היה לעלות יותר יפה… ואולם בפעם האחרונה, קודם שנסעו אל הדרום, היה פה אצלי לבדו. היו עוד נוסעים. פתח פה –­ ואיזה פה, רבונו של עולם! אמרתי אל לבי: עלה, כפי הנראה, שער הסוסים, אם בעד שכזה משלמים חמשת אלפים! ופלא הדבר: הלא רחל היתה בתולה כסדרה, לא מכוערת ולא פתיה – כאחת מבנות ויסילובקה…

קניגסברג לא אמר דבר. אבל גדולה מאוד היתה תאות הפונדקאי למשוך את אורחו אל השיחה. על-כן החליט ואמר:

– ועל אדוני מספרים, שהחתן שלקח לבתו, הוא ממין אחר לגמרי. אומרים: פרי עץ הדר!…

נפשו של קניגסברג קצה בכל השתדלות זו של הפונדקאי להטות את השיחה כחפצו, ובראותו, שאין הלז מבין ברמיזה, פנה אליו ואמר:

– שמע-נא, רבי מוטל: עתה אני רוצה לישון, ואת השיחה הזאת נעזוב לעת אחרת. אם יש עמך חדשות נכבדות, חדשות, שיש להן איזה ערך, – אמור, הוציאן ונדעה! למשל: אילו יערות עומדים להמכר? מי כבר קנה יער בסביבותיך? איזה יער תרים ומי תר? – דַבֵּר דָבָר בעסק, בענין, במסחר, ומן החתנים הטובים או הרעים חדל עתה. משניהם לך לא קריר ולא חמים. ושיחה בטלה לא בכל יום זמנה, רבי מוטל.

מוטל זפתן גרד את גבחתו ואת קרחתו בכובעו על ראשו. עתה הבין ונוכח, שלא כוֵן את השעה ולא קלע הפעם אל המטרה בראשית-שיחתו עם אברהם-חיים קניגסברג אשר כבדהו בלבו ורצה, שגם הלז לא יחשבהו כאחד הכפריים הפשוטים, אלא כאיש היודע להתהלך עם הבריות. ובכן הודיע:

– תרים יערות הרבה. נחפזים לקנות. הזלדוביצים תרו את היער של הנסיך. הם אומרים, שאת היער הזה קונה – לא יאָמן! – שלמה הלוי. המלוים מתחילים לקנות יערות…

– ומה עוד? – שאל קניגסברג.

– אלתר זיסקינד קונה את היער של מאקובסקי – הוסיף מוטל.

– קונה או קנה?

– שלח לתור אותו. ליזר יבשתי עבר מדניפרובסק הביתה ויספר לי. גם האדון מאקובסקי בעצמו שתה אצלי תה בראשית השבוע. היה אז כאן זאב ברוכמאן ואשתו. היא בת-דניפרובסק, ומאקובסקי הוא אדון צעיר ויפה, ולא מיהר למוש מן המקום. שתו יחד תה, שוחחו, גם בקלפים שיחקו. והאדון שאל אותם על ערכו ומצבו של אלתר זיסקינד. אם יקנה, תהיה לי תביעה אליו בדבר סרסרות.

– ומה לך ולעסק הזה? – שאל קניגסברג.

– אני אשר אמרתי לו על עסק זה כשהיה כאן לפי שנים-שלושה שבועות. אני גם אשר הראיתי לו על ליזר יבשתי, המוכסן של מאקובסקי.

– את מי שלחו לתור את היער? – שאל קניגסברג.

– את משה-ליב יקטן. את משה-ליב זה, שהיה, כמדומני, אצל אדוני. הוא תר גם את היערות– – – ובראות הפונדקאי את קניגסברג מתמודד ומפהק הודיע לאורחו, שבחדר השני כבר הציעו לו את המטה על הספה שם. קניגסברג הלך מיד אל המקום אשר הראו לו. וכאשר פשט כבר את בגדיו ויעלה על המטה, שאל קניגסברג מבעד לכותל את הפונדקאי:

– והיכן עתה משה-ליב?

– הוא בדניפרובסק. מתקבצים שם עתה הסוחרים, הנכונים להתחרות במקנה ה”חלקים” מיערות-הממשלה, הנמכרים בפומבי. משה-ליב תר אותם בפקודת הזלדוביצים. הוא ודאי ירויח; מן הגורן או מן היקב – ריקם לא ישוב…– אמר מוטל ברמיזה. הוא הבין מיד, על מה ולמה שואל קניגסברג על משה-ליב, ועל-כן הוסיף – טוב שיראה אדוני אותו בדבר יערו של מאקובסקי. הוא במלון “עוגן-הזהב”. שם מתאכסנים בני-העיירה שלו.

מוטל זפתן המתין עוד לשאלות אחרות מפי קניגסברג, אבל עברו רגעים אחדים ומן החדר, ששכב בו האורח, נשמעה אך נחרתו.

ולמחר, בבוקר השכם, כאשר נסע אברהם-חיים קניגסברג בעגלתו, והסוס, שעוד לא הספיק להחליף כוח במשך הלילה, שרך את רגליו בעצלתים (במורד הגבעות מיהר לרוץ, אולם במעלה-ההרים מוכרח היה קסיאן הזקן לרדת מעל דוכנו כדי להקל מעל הסוס את המשא) – פנוי היה קניגסברג לחשוב בדבר הידיעות, שנפלו לו בהיסח-הדעת בפונדק זפתיה. אם אמת הדבר, שהנסיך מוכר את היער לשלמה הלוי – וזה לא מן הנמנעות, כי מקרב הסוחרים אין איש, אשר תמצא ידו ואשר לא יפחד לתת על יד הנסיך מאות אלפים רובלים מלבד שלמה הלוי, – אז עסקים לא יחסרו. שלמה הלוי, זה מובן לכל, לא יוביל בעצמו את רפסודותיו אל הדרום; לא יהיה לאיש הזה כל צורך וכל חשק להתיצב על דרך-הסוחרים, להפקיד את גורל-כספו בידי המקרים השונים של השיוט בנהרות ושל הממכר בשוקי-המורד. שלמה הלוי ימכור פלוגות-פלוגות של רפסודות, ימכור קורות, אדנים, עצים לכל הסוחרים, – וגם הוא, אברהם- חיים, יקנה. עם שלמה הלוי אפשר יהיה לבוא תמיד ל”עמק-השוה” בדבר תנאי-התשלומים. הוסף לו עוד רבית ועוד רבית – וימכור בהקפה. “חלקי” היערות של הממשלה – זהו עסק בשביל הזלדוביצים וכדומה, היכולים להשקיע את כל הכסף מראש, – ועוד ערבון צריכים להכניס; ואם הם יקנו את יערות-הממשלה, יתנו בזה ידים לאלתר זיסקינד לקנות את היער של ואסיליבסקי, וממילא לא יקנה עוד זיסקינד את זה של מאקובסקי. אברהם-חיים קניגסברג התנועע על מושבו המתנודד ונרדם קצת, ובהתעוררו עוד היו עיניו עצומות. הוא חשב ומצא, שאך טוב מאוד היה לו עלה בידו להשיג את היער של מאקובסקי. כפי ששמע מפי מוטל זפתן ולפי שאר הידיעות אשר בידו, הנה האדון הזה, מאקובסקי, הוא “פריץ” כמו שנאמר, מן הפריצים הפולניים, מסלסל בשפמו, מתהדר בסוסיו, מתגאה ביחוסו; לכסף הוא זקוק תמיד ואינו מנוסה במסחר כלל. זו האחוזה, שאת יערה אומר הוא למכור, רחוקה ממקום שבתו, והאדון גם אינו יודע את ערך היער ואת מספר עציו. אלף דיסיאטין – שטח לא-קטן, ויש מקום לברכה שתשלוט. צריכים להגות מן המסלה את אלה אשר יאמרו להתחרות בקנית יער זה. כפי ששמע מפי מוטל, חושב אלתר זיסקינד מחשבות על היער הזה, וגם שלח לתור אותו. הוא שלח את משה-ליב יקטן, – כן, משה-ליב הוא אדם מבין ביערות; על ספירתו ועל רשימתו אפשר להשען. אבל – מסופק הוא אברהם-חיים קניגסברג, אם אדם כזיסקינד יספיק לגמור את הקניה עם מאקובסקי בעוד מועד. זיסקינד הוא מן הסוחרים הזהירים והמתונים, שאינם אוהבים למהר את מעשיהם. שבע פעמים יחשב דרכו עד אשר יכין צעדו. ואם ימצא רבב, איזו סירכה כל שהיא, יעורר שאלות ויפחד תמיד. והאדון מאקובסקי הוא דוקא מן האנשים, שעליהם צריכים להגיח באחת – “לבוא, לראות ולהכריע”. על היער שם ודאי יש אילו פגימות מצד הבאנק או מצד אחר. ולעבודה כזו אין אלתר זיסקינד מוכשר. יותר מתאים לזיסקינד היער של ואסיליבסקי, “כף כשרה בקדרה כשרה”. יער זה הוא גם קרוב לעיר מושבו ויוכל בכל יום לנסוע היערה עם פרומה אשתו ולצלצל בפעמוני סוסיו השלושה – – –

דחיפה עזה הרגיש אברהם-חיים בצלעותיו וכמעט הושלך מן העגלה חוצה. הוא התעורר ויפקח את עיניו, וברגע הראשון לא ידע היכן הוא.

– מה זה, קסיאן? מה קרה? – שאל.

– הכביש. אנו עולים על הכביש. זקוף מאוד מעלה-הדרך. כבר דניפרובסק קרובה.

קניגסברג זורר פעמים אחדות כאילו עבר קור בבשרו. הוא מחה שֵׁנה מעל עיניו, התישב על מקומו קוממיות, ואל עגלונו אמר:

– על הכביש אפשר שהסוס ימהר מעט. דבר-נא אליו. בעיר ינוח דיו. הן זו עיר-הפלך, ולא נאה ולא יאה…

– ידוע, – אמר קסיאן – הוי, סוסי! – ויצליף את שוטו מעל גב הסוס להפחידו. הסוס פחד, ובדהירה קלה עבר את רחובות-העיר עד מבוא המלון “ריגה”, ויעמוד שם.

 

ה    🔗

יענקל, המשרת במלון “ריגה” נמצא בקפיצה אחת אצל העגלה של קניגסברג, ויתמוך בידו ברדתו. משרתי המלון אהבו וכבדו את קניגסברג מאוד ושמחו לקראת בואו תמיד. אמנם, מאת האורח הזה לא היה להם כל “פרנסת-סתר”; איש מהם גם לא נועז לגשת אליו בהצעות נבזות, שמשרתי-המלון מרשים לעצמם להציע לפני אורחים, שלבם גס בהם. אבל שבתו של קניגסברג במלון היתה מביאה למשרתי המלון ברכה תמיד, פרנסה כשרה ונקיה. חדרו של קניגסברג היה מלא תמיד אנשים – סוחרים, סרסורים, פקידים, אדונים; מלא שאון של משא-ומתן, מקח-וממכר, דין-ומשפט ובוררות בדבר סכסוכים שונים. בחדר היו אוכלים ושותים. המיחם לא היה יורד מעל השולחן; לפעמים רחוקות, כשהמסחר צריך לכך, משחק בקלפים. את המשרתים שולחים ומריצים כל היום: לקרוא לאנשים שונים, לקנות טופסים לשטרות, לשלוח טלגראמות, לקנות אוכל ומגדנות. מכל אלה מרימים המשרתים תרומה, את העודף מן המטבעות הגדולים אינם מחזירים לעולם, וכל פקודה ושליחות – מתן שכרה בצדה, מלבד המנחה ההגונה, שקניגסברג היה נותן למשרתים קודם צאתו לדרכו. ובשביל כל אלה, רק בא קניגסברג אל המלון – וכל המשרתים מצפים לפקודותיו, כולם נכונים ללכת לאשר ישלחם, אם כי אינו זורק בהם מרה. אך לחנם מצלצלים הפעמונים מתוך שאר החדרים – אין שומע לשאר האורחים, אם רק יש שליחוּיוֹת מאת קניגסברג.

צוהל ושמח ככלב לקראת אדוניו הביא יענקל המשרת את צקלונו של קניגסברג אל הבית פנימה, ועודנו במסדרון הארוך נתן קולו אל המשרת הנכרי אשר במלון:

– אנטון, פתח את הדלת, מספר שלישי. – גם זה ידע יענקל, שהנומר השלישי, הנמצא בזוית הבית ופונה אל שני הרחובות, חביב על קניגסברג – להביא את המיחם, רבי אברהם-חיים? – מים להתרחץ יש בחדר.

– כן, הגישה את המיחם, – אמר קניגסברג – וראה, יענקל, צַוֵה שם על הסוס שלי. עגלוני המתושלח אינו יודע כלום ומפחד מפני עיר-פלך כמפני שודדים.

– מיד, רבי אברהם-חיים. אל ידאג מעלתו. אני אצוה את אנטון שלי עליו, והוא ישגיח על צרכיו. ומה יש עוד לצוות?

– אחר-כך. תביא את המיחם ונראה.

קניגסברג רצה להשאר רגעים אחדים בחדרו לבדו, באין מפריע. הוא מזג לו כוס תה ואחר-כך ערך לו במחשבתו סדר היום, מעשהו בעיר-הפלך, את מי עליו לבקר. עתה, בעוד השעה מוקדמת, ילך אל העורך-דין להודיע בדבר מצב משפטו עם אדון-היער, אשר עורר משפט נגד קניגסברג על שעבר את הגבול ויחטוב עצים ביער לא-לו. אם אפשר יהיה להפטר בדרך-שלום מן המשפט במאות-רובל אחדות, כדאי לגמור את המשפט. משם יכנס אל ה”באנק ההדדי”, לשלם את הרבית ולחתום על שטר חדש, – עבודה, שצריך למלאותה אחת לחצי-שנה, כי הן את הקרן אין משלמים לעולם. וגם אל ה”באנק הממלכתי” צריך לסור, להראות את פני האדון המנהל. הוא בודאי ירצה לדעת ממצב סחר-היער בשנה זו, ושיחה קלה עמו לא תזיק לסוחרי-יער בכלל וגם לקניגסברג בפרט ביום שידובר בו במועצת-הבנק. כל זה עליו למלא עוד עד הצהרים. עוד עליו לסור, מובן הדבר, אל זאב ברוכמאן, – יסור לעת-עתה לרגעים אחדים, אך לשם בקור ראשון, ויבטיח להכנס אחר-כך לבלות את הערב. את ארוחת-הצהרים לא יאכל בבית ברוכמאן, אף כי בודאי יפצירו בו. הסעודה שם תגזול ממנו זמן יותר מדאי, ודברים בטלים וגם לא-בטלים אפשר לדחות עד הערב. הוא יצוה להביא את ארוחת-הצהרים אל חדרו במלון. אחר-כך, אם יתנו לנוח מעט – מה טוב; הן לא נעימה ביותר היתה שנתו בלילה שעבר בפונדק בזפתיה. ואם יבואו אנשים – יבואו וישתו תה בצבור. טוב היה, לו היה מספיק עוד היום לראות את המלוים, את רבי ירמיהו חריף ואת שלמה הלוי; ואם לא – ידחה אותם למחר. לפעמים רצוי יותר בשביל ה”ענין” אם לא ימהר תיכף לבואו ללכת אליהם, למען לא יחשבו, כי רק כדי להתראות עמהם הוא בא לדניפרובסק. ואולם את הסרסור צריך הוא להזמין אליו עוד היום. מפיו גם ידע מכל הנעשה בעיר, בעולם-העסקים.

וכאשר מזג לו את הכוס השניה צלצל בפעמון, ולקולו מיהר המשרת לבוא.

– תאמר-נא, יענקל, ליחזקאל וילנא, שבאתי ושאחר הצהרים אהיה בחדר.

– טוב, תיכף, – ענה המשרת ולא מהר לעזוב את החדר. הוא חכה לפקודות אחרות ולשאלות.

– ומי אצלכם עוד במלון? – שאל קניגסברג.

המשרת הנבון הבין, שאין לבו של קניגסברג לדעת בכלל, מי הם האורחים היושבים במלון, ועל-כן לא קרא שמות כולם, ורק אמר:

– מן הרעבתנים יש שנים, חדר ראשון וחדר חמישי שלהם הם. זה שלושה ימים הם כאן, מחכים, אולי יראו את שלמה הלוי בדבר היער של הנסיך.

– האם הדבר קשה כל-כך לראות את שלמה הלוי?

– הן הוא עוד במעון-הקיץ, – אמר המשרת – הילדה הקטנה שלו, בת-הזקונים, חלתה, ואין הם יכולים לשוב העירה. אבל הנסיך היה כאן, והוא נסע אליהם אל מעון-הקיץ.

אם-כן, חשב קניגסברג בלבו, בקור אחד לא-נעים פחות, אל שלמה הלוי לא צריך יהיה להכנס. הוא יבקש את עורך-הדין, שהוא גם קרובו של שלמה הלוי, למסור למלוה בשמו, שהוא היה כאן ורצה מאוד להתראות עמו, אלא שלא יכול לבקרו מפני מחלתה של הילדה.

– ישראל’קה מלך – הודיע המשרת – שאל פעמים אחדות לאדוני.

– בודאי יכנס; כי תראנו – הוסיף קניגסברג – תאמר לו, שבאתי.

הוא יצא מן החדר, בו השאיר את המשרת להסיר את המיחם ולסדר את החדר, ובצוותו עליו לתת תה לעגלונו – הלך לו.

רגעים אחדים ניצב קניגסברג בצאתו מן המלון על היציע של מבוא-הכבוד, וכמו חשב את דרכו, באיזה בקור יפתח את סדר-יומו. את הבקורים אל עורך-הדין ואל הבאנקים אפשר לדחות לעת-עתה. את עורך-הדין יבקר בערב, או, אם יחליט באמת להשלים עם איש-משפטו, יזמין את עורך-הדין אליו וידבר עמו בדבר התנאים. הענין הקטן בבאנק ההדדי הן אפשר לגמור גם במכתב. ואל “הבאנק הממלכתי” אין לו עתה, ברגע זה, כל עסק שבפועל, עסק ממשי. אם ישאר בעיר-הפלך עוד יום או יומים, יכנס לשם, ואם לאו – אין נחיצות בזה. והוא החליט ללכת עתה, בבקורו הראשון, אל רבי ירמיהו חריף.

רבי ירמיהו חריף, או רבי ירמיהו השליש – מפני שהכל היו משלישים אצלו כספים של נדוניה – היה מלוה עשיר, גדול בתורה וביחוס-אבות. הוא לא עסק מעולם בשום מסחר וקנין, ומיום-חתונתו, זה ארבעים שנה, הוא נותן את כספו בנשך. מזה פרנסתו מצויה ומזה עשה עושר. הוא מלוה ברבית מן הטפוס הנוח והטוב. מדת-הרבית אצלו אינה גדולה ביותר, לערך בשלושה-ארבעה אחוזים למעלה ממדתם של הבאנקים. לכל לקוחותיו יש אצלו תקציב ידוע, סכום כך וכך, שהוא מלוה לכל אחד מהם, אבל מדת-הרבית אחת היא לכל לקוחותיו. הוא מלוה את כספו על-פי שטר-חוב כנימוס, אבל השטר הרשמי אצלו טפל, ויכול אדם גם שלא למלא את הטופס ולהשתמש בו גם בפעם אחרת; העיקר לו – “היתר עיסקא” על-פי תקנת מהר"ם, כתוב וחתום כהלכה. אין רבי ירמיהו חריף אוהב לראות את פני הלווים שלו ומתרחק הוא מהכנס עמהם במשא-ומתן בלתי-אמצעי, וכל עסקיו הם על-ידי הסרסורים לעניני-כספים. מעולם אינו מלוה לבני-הנכר: ל”פריצים”, לפקידי-ממשלה, וכל עסקיו רק עם היהודים. תכלית-שנאה שנא את המשפטים בערכאות, ואין עורך-דין שהרויח אצלו פרוטה; ואם היה מי מן הסוחרים פושט את הרגל לנושיו, היה רבי ירמיה חריף הראשון מן המלוים, שהיה גומר עם הלווה בשלום ולא היה נוטר שנאה על הפסדו.

אברהם-חיים קניגסברג היה מכרו הטוב של רבי ירמיהו וגם איזו קרבת-חתון רחוקה מצד אשתו היתה ביניהם. בשביל זה היה קניגסברג לווה כסף מאת רבי ירמיהו חריף לא על-ידי סרסור ואיש-בינים; בעצמו היה נכנס אליו בתורת אורח, שותה לפעמים כוס תה ואגב גומר את עסקיו עמו.

היתה השעה העשירית בבוקר. רבי ירמיהו חריף אך שב מבית-מדרשו לאחר שגמר שם את שעורו, דף גמרא, שקבל עליו בחברת-ש“ס בבית תפלתו. הוא, אמנם יושב על התורה תמיד, הוגה בה “יומם ולילה”, אבל בכל זאת לא רצה לפרוש מן הצבור בשעת חלוקת הש”ס, שמא “מחזי כיוהרא”, וקבל על עצמו אחת מן המַסָכות כאחד מהמון-המתפללים. קניגסברג נכנס אל הבית דרך המסדרון ועבר ישר אל חדר-האוכל. השולחן היה ערוך לארוחת-הבוקר. בעל-הבית ישב אל השולחן וטבל פרוסת דובשנית בתוך כוסית יין-שרף. העוגה ספגה את כל הנוזל שבכוס, וכשהוציא רבי ירמיהו את העוגה נתרוקנה הכוס כולה. על-ידו עמד ודבר איש כבן ששים, גבוה ושמן, מעילו העליון עליו וגם מקלו בידו. הוא דבר בהתלהבות, בעת אשר בעל-הבית ישב לו על מקומו ולעס את העוגה הספוגה יין. גופו המלא של האיש סכך בעד קניגסברג את פני בעל-הבית היושב. קניגסברג הכיר מיד את האיש המדבר אל בעל-הבית. זה היה הסרסור יחזקאל וילנא. לא נעים היה הדבר לקניגסברג, שמצא כאן את הסרסור. הן הוא היה רגיל לעשות את עסקיו אצל רבי ירמיהו באין סרסורים ביניהם, מה שהיה לא לרצון להם, ולמה לו להרגיז את הסרסור על לא-דבר? – אילו ידע, שיחזקאל וילנא נמצא עתה בבית, היה נכנס בפעם אחרת.

– רבי אברהם-חיים! – קרא הסרסור בשמחה רבה – האח, שמח אני לראות את אדוני. מתי שבת מן הדרום? – אימתי בא לדניפרובסק? – הנה עתה נשמע חדשות.

גם רבי ירמיהו חריף התרומם מכסאו לברך את הבא אל הבית ויבקשהו לשבת.

– אך היום באתי הנה – אמר קניגסברג – וחדשות אין אני יודע. וכלום בני עיר-הפלך שואלים חדשות מפי בן-עיירה?

גם רבי ירמיהו רצה להפטר מן הסרסור עתה, כאשר נמצא בביתו אחד מן הלקוחות, שאינו משתמש בשֵרוּתו של סרסור. והוא אמר בפנותו אל יחקאל וילנא:

– אם כן תסור אלי עוד פעם. אפשר גם בבית-התפלה, בין מנחה למעריב. אתיעץ בדבר. – ואל קניגסברג אמר – בבקשה לשבת, רבי אברהם-חיים. עוד מעט ותכנס שרה-רחל ותגיש כבּוּד.

הסרסור הבין, שהוא עתה אורח בלתי-רצוי, רכס את כפתורי מעילו והתכונן לעזוב את הבית. ואל קניגסברג אמר:

– ואדוני מן הסתם במלון “ריגה”?

– כן, בשלוש אהיה בחדרי, – אמר קניגסברג.

קניגסברג הכיר וידע את רבי ירמיהו חריף היטב, אותו ואת הליכות-ביתו. חריף אינו אוהב שיחות בטלות, ושעותיו אצלו חלוקות למקצועות שונים: תלמוד, רמב"ם, פוסקים; וגם למקראי-קודש יש שעה מיוחדת קבועה. והוא מתרעם, אם מפריעים אותו מלמודיו בדברים של מה-בכך, שלא לשם עסק. לכל זמן ויש גם סדר לעסקים, אבל לבלות את הזמן בשיחות מענין לענין ובלי כל ענין – לא ממדתו של רבי ירמיהו חריף הוא זה. קניגסברג ידע, שלא רבי ירמיהו ולא אשתו ממכניסי-אורחים הם; לא מפני שעיניהם צרה, אלא מפני שהורגלו בחיים לעצמם, חיים לבדם. בודדים הם ואיש זר לא אכל על שולחנם מעולם. הנה עתה השולחן ערוך והוא בא אל ביתם והוא אורח כאן, ושורת-הנימוס נותנת, שיזמינו אותו לאכול עמהם; והם אולי גם יעשו כזאת, – אבל רק מפני הנימוס, ולבם בל עמם. ובשביל כל זה רוצה היה קניגסברג לגמור את דבריו ומעשהו מיד, קודם שתכנס הגברת שרה-רחל והדבר יגיע לידי הזמנות אחד בפה ואחד בלב מצדם וסרובים מצדו. ולפיכך, אך עזב יחזקאל וילנא את הבית, פנה קניגסברג אל רבי ירמיהו ויאמר:

– ואני באתי אל מעלתו בדבר החשבון שלנו.

רבי ירמיהו קם במנוחת-השקט מעל השולחן והזמין את קניגסברג אל חדרו, חדר עבודתו ולמודו. לכל אורך כתליו היו ארונות מלאים ספרים. בינות לשני החלונות, הפונים אל הרחוב, עמד שולחן-כתיבה ישן וגם עליו היו ספרים אחדים. מתחת לשולחן עמד ארגז-ברזל, שלא היה דומה אף במשהו אל קופות-הברזל הרגילות. ארגז זה ירש רבי ירמיהו מאביו, שהיה גם הוא בשעתו מלוה וגם שליש.

– אומרים, רבי אברהם-חיים, שהשנה היו העסקים טובים, – אמר ירמיהו כדי לומר איזה דבר ולהכנס בשיחה עם אורחו.

– השנה היתה טובה. לפי דעתי, השנה הבאה תגדל ממנה ותהי מבורכת עוד יותר – אמר קניגסברג.

– אבל הן המחירים תלויים ביבול השדות שבדרום, ואם כן קשה לנבא עתידות מראש. כי מי יוכל לדעת את יבול השנה הבאה? – העיר רבי ירמיהו.

– הוא הדבר – ענה קניגסברג – שכמעט אין הדבר תלוי ביבול טוב או לא-טוב. גורל המסחר תלוי עתה לא ביבול, אלא בהצלחתה של חרושת-המכרות. וחרושת זו של מכרות-ההרים מתפתחת בנפות הדרום בצעדים ענקיים ולא תחדל. הנה בונים שם רכבות חדשות, וגם זה דורש סחורת-יער הרבה מאוד.

– אולי, אפשר, – אמר רבי ירמיהו בשקט – טוב מאוד. יתן ה' וירויחו יהודים.

שניהם שתקו רגעים אחדים.

– רבי ירמיהו, – אמר קניגסברג – בחודש הבא יגיע זמן התשלום אצל אדוני. רציתי לשאול, אם אדוני רוצה את הכסף או יכול אני להשאיר את ההלואה אצלי לימים הבאים?

באופן הראשון יכול אני עתה לשלם את החוב, ובאופן השני – אתן את הרבית בעד הארכת-הזמן. מה חפצו?

– כחפצך, רבי אברהם-חיים; אחת היא – ענה המלוה, כאילו אין הדבר נוגע לו – תוכל לשלם רק את הרבית.

החלטה זו הניחה את דעתו של קניגסברג, והוא נוכח, שיפה כִּוֵּן בדבריו וקלע אל המטרה. הוא שילם כמאתים רובל רבית ורבי ירמיהו רשם על ה”היתר-עיסקא” את קבלת הכסף וזמנה, והעסק נגמר. אך קניגסברג כאילו חשב איזה דבר ולא מיהר לקום ממקומו. הוא שם פניו אל רבי ירמיהו ויאמר:

– יש בינינו עוד חשבון קטן אחד, רבי ירמיהו, חשבון ישן, ועתה בא גם יומו.

–?

– זה שלפני שלוש שנים – אמר קניגסברג.

– איני מבין, ואיני זוכר.

לפני שלוש שנים היתה שנה לקויה מאוד בסחר-היער, ואברהם-חיים קניגסברג שב מן המורד כמעט נקי מנכסיו, ואולי עוד יותר מזה… בכל זאת בא לדניפרובסק והתחשב עם כל נושיו: לאחד שילם את כל חובו, לאחר – את מחציתו ועל השאר נתן שטר חדש בתוספת רבית, הכל כדרך הסוחרים הישרים. רבי ירמיהו חריף קבל אז את כל חובו, ואולם הוא מרצונו הטוב וִתֵּר לקניגסברג על הרבית, אחרי שההלואה נעשתה על סמך “עיסקא” והמלוה נעשה שותף ללווה בעסקיו. רבי ירמיהו בכונה תחילה הקדים להציע לפני הלווה ותּוּר זה, למען יראה, כי נכון גם הוא לשאת בהפסד ולא יתרעם, מצבו של קניגסברג היה אז דחוק מאוד, והוא קבל בשעתו את הותור. עתה החליט קניגסברג להפתיע את המלוה ולהשיב סכום קטן זה, כמאתים רובל, לידי רבי ירמיהו, כדי שיוסיף לקנות את אמונתו בו. והוא הזכיר את הדבר הזה לרבי ירמיהו חריף.

– אין לי כל חוב עליך, רבי אברהם-חיים – אמר המלוה.

– אבל אצלי רשום הסכוּם ככל שאר החובות, שאני חייב. קחה-נא, רבי ירמיהו, את שלך – אמר קניגסברג ושלם את הכסף.

– זו לי הפעם הראשונה בכל עסקי – אמר רבי ירמיהו ברגש, ויברך את הלווה בהצלחה גם לימים הבאים.

קניגסברג קם ממקומו להפרד. רבי ירמיהו הלך ללוותו עד המסדרון והמתין עד שלבש קניגסברג את מעילו. בעל-הבית הביע את צערו, כי הנה אורח כזה בביתו ולא ראה גם את פני הגברת.

– שרה-רחל בודאי גם אינה יודעת, שאדוני כאן.

– אחר החגים, יתן ה' – אמר קניגסברג – אבוא לדניפרובסק, ואז נתראה.

– בבקשה להכנס, רבי אברהם-חיים.

וכאשר פנה קניגסברג לצאת מן הבית, שאל את המלוה:

– ומה, רבי ירמיהו, אם אמצא עוד צורך באיזה סכום, האם יוכל אדוני להלוות לי? נושא ונותן אני בקנית יער גדול. איני יודע עוד בבירור, אם אמצא או לא אמצא חפץ; אני רק שואל את אדוני, על-כל-פנים, אם יקרה כזה, שאהיה זקוק לכסף?

רבי ירמיהו לא מיהר להשיב. לבסוף אמר:

– אני חושב: כן…

 

ו    🔗

קניגסברג יצא שבע-רצון. אמנם הוציא זה עתה רי"ש רובלים כמעט על לא-דבר. ואולם “הוצאה זו הכנסה קרי לה”, נזכר קניגסברג בבטוי התלמוד. על רבי ירמיהו עשה המאורע רושם, והוא לא יחדל מלהתפאר בזה לפני כל הסרסורים באי-ביתו, ואלה יפיצו את הדבר ברבים, ואז ידברו בו טובות על עשרו ועל ישרו. והן לא מתנה נתן לרבי ירמיהו. רק את שלו החזיר לו, מה שהיה עליו לשלם עוד לפני שלוש שנים. רבי ירמיהו חריף הראה לו אז את נדיבות-לבו, ועתה השיב לו הוא כגמולו. לקניגסברג היה רגש של קורת-רוח, כאדם היודע שעשה כהוגן. והדבר שעלי לעשות עתה – אמר קניגסברג לנפשו – הוא: ללכת אל זאב ברוכמאן ולאכול שם את ארוחת-הצהרים. גולדה, גברת ברוכמאן, תפתח את אוצרה הטוב, את כל אשר במזנונה המלא, וזאב ברוכמאן יספר לו על כל העסקים, שנגמרו ועומדים להגמר בסביבות אלו. הידיעות של זאב ברוכמאן נכונות יותר מן השמועות מפי הסרסורים יושבי-קרנות, הבאים אל המלון ללחך פנכה ולבקש גמילות-חסדים או משרות, ועל-פי-רוב הם בודים מקרים ומעשים בכונה תחילה להציל מפיך ידיעות. אבל ברוכמאן ידע גם את מצב הרוחות בעולם-הכספים בדניפרובסק, כי על-כן יושב ברוכמאן במרכז הענינים האלה, ואל אחדים מן המלוים הגדולים בעיר הוא קרוב קרבת-משפחה.

זאב ברוכמאן שמח לקראת קניגסברג מאוד. נשקו איש לרעהו. גם את ילדי ברוכמאן חבק ונשק קניגסברג, כאוהב ומודע אל הבית הזה. זאב ברוכמאן היה יליד עיירה קרובה לעיירתו של קניגסברג, וגם משפחותיהם קשורות ומחותנות. הגברת ברוכמאן, גולדה סולומונובנה, היא בת אחד העשירים, ואחר נשואיה הלך בעלה אחריה לשבת בדניפרובסק עיר-מולדתה, כי בעד כל הון לא רצתה להתישב בעיירה הקטנה. אביה של גולדה, אחיה ודודיה עסקו בקבלנות אצל הממשלה, בבנין גשרים ותקון כישים; ואולם זאב ברוכמאן בעלה לא רצה בעסקיהם ובחר לו את סחר-היער אשר אהב. גם בעיני גולדה סולומונובנה מצא חן מסחר זה, שהוא מלא חיים ותנועה, נסיעות תכופות וסוסים דוהרים ובגללו אורחים ממלאים את הבית תמיד. גולדה התפארה במסחר אישה על בני-משפחתה הקבלנים. הנה עשרות בשנים אביה קבלן אצל הממשלה, וכל שר או פקיד לא דרך מעולם על מפתן-ביתם, ויש אשר על אביה לעמוד בפתח הפקידים לעת-מצוא; ואת ביתה מפארים בבקוריהם רוזנים ואדוני-אחוזות גדולים ונכבדים, משחקים בקלפים אצלה, וגם ארוחות-ערב יאכלו על שולחנה. מורגל בפי הצרפתי:”המצב מחייב” וגולדה ברוכמאן, אשה טובת-מראה ויפת-עינים, נעשתה ל”אשה גדולה”, מרכז של סביבה ידועה; גולדה סולומונובנה – שם-דבר, ולמעמד-ביתה ולערך-שולחנה היו הוד והדר; ועל זה גאותה תמיד.

לקראת קניגסברג שמחו אדוני הבית מאוד. ברוכמאן ואשתו חיו חיי שלום ואהבה, וגולדה ידעה, שקניגסברג הוא גם קרוב-רחוק גם ידידו הטוב של בעלה, איש-בריתו.

– מתי, מתי באת? – קראו אליו שניהם, האיש והאשה יחד.

– הבוקר. וחשבתי את דרכי לבוא אל ביתכם לשעת ארוחת-הצהרים, – אמר קניגסברג.

– האם שומעת את, עקרת-הבית? – פנה ברוכמאן אל אשתו בבת-צחוק – מה לעשות, ויהודי זה אומר לאכול עמנו. שימי לב, גולדה’לה, להיטיב מעט את הארוחה, להוסיף מעט מים אל קדרת-המרק, וכדומה.

– הנני הולכת אל המטבח – אמרה הגברת.

– גולדה סולומונובנה, – אמר קניגסברג – אל-נא תרבי לפאר את הסעודה. אני אוכל מכל אשר תאכלו אתם. אם יש אצלכם דגים ובשר, משמנים וממתקים – ומצא לי; אין לגברת כל צורך ללכת אל המטבח; סעודתכם מספקת תמיד גם לאורח נוסף והותר; די יהיה בשבילי ואני רוצה, שהגברת תשב עמנו ותשתתף בשיחתנו המסחרית. הן הגברת יודעת ומבינה בעסקים, הלא?

מחמאה זו היתה יקרה לגולדה סולומונובנה מכל שפת-חלקות, ובפרט כשיצאה מפי סוחר בקי כקניגסברג. הגברת ברוכמאן אמרה, שהיא נכונה לשבת ולא לצוות כלום במטבח, מאחר שבטוחה היא, כי גם ארוחת-הערב יאכל קניגסברג בביתם.

– ובערב – אמר ברוכמאן – אפשר גם לקבוע שעור בש"ס קטן.

– הנה אנו שלשתנו – אמרה הגברת, ששמחה מאוד להדגיש, שגם היא יודעת לשחק בקלפים – ולשם יד רביעית אפשר תמיד להזמין את אחי. הוא ישמח מאוד.

– מה אתם, רבותי, מדברים על מעשינו בערב – אמר קניגסברג – אם עתה רעב אני. באין עוד ארוחת-צהרים, כפי הנראה, מוכנת אצלכם, צוי-נא, איפוא, ויתנו לנו מעט מן המים המרים. הן הגברת יודעת, איזה מין אורח אני בביתה. כבן-בית אני, ולא אבוש.

– ואני שמחה מאוד, – אמרה.

– ואני יודע זאת, ועל-כן…

כשעתים ישבו האנשים והאריכו בשולחנם וישוחחו, והמשיכו שיחתם גם בעברם לחדר-האורחים. לקניגסברג נודעו הרבה דברים מכל הנוגע למקצוע המסחר בגבולות המעניינים אותו. – שער-הרבית ירד מעט בעיר. אחדים מן הסוחרים הוציאו בדיסקונטו את שטרותיהם בבאנקים בערים הגדולות, וגם לא באו לדניפרובסק אל המלוים אשר שם. אחד מסוחרי-היער נכנס בתור חבר למועצת הבאנק הממלכתי, והוא סוחר מבין דבר ואיש ישר, והוא מֵגֵן בכל עוז על הסוחרים בהגישם את שטרותיהם; לרבים מן הסוחרים הגדילו את הקרדיטים פי שנים ושלושה, למרות השטנה מצד חבר-המועצה האחד, שהוא בעצמו מלוה ברבית ודרכו היה להזיק ולקלקל. לרגלי זה הורידו גם המלוים הפרטיים את שער-הרבית. עתה הבין קניגסברג, מדוע ולמה היה רבי ירמיהו חריף נוח כל כך. – את היער הגדול של הנסיך מאגמים יקנה, כפי שצריך לשער, שלמה הלוי. הנסיך כבר חייב לשלמה הלוי כמאתים אלך, והמלוה, מלבד שאינו נותן יותר, הנה העיד בנסיך, שיתבע אותו לדין. בין הלוי ובין הנסיך פרצו דברי-ריבות. הנסיך הבטיח למלוה למסור לידו את הכסף, שהיה עליו לקבל באביב שעבר מאת הזלדוביצים. והנה אך קבל הנסיך את הכסף – ויסע לפטרבורג, ושם – “בקשו את האשה” – התחילה פרשה שלמה של הוללות ונסיעה לחוץ-לארץ, ואת הכסף שלמה הלוי אף לא ראה. עתה שב הנסיך, וכסף מאן דכר שמיה. מקרב הסוחרים, זה ברור, לא יקנה איש את היער; מפחדים מפני הנסיך, שחדל להיות בטוח, נאמן בחתימתו ושומר כתב-חוזה. היער ישאר, איפוא, בידי שלמה הלוי, אם יאבה הנסיך או ימאן. – זאב ברוכמאן עצמו עוד טרם קנה כלום מן היערות. זהו בר-נש מאלה, שיש להם פנאי… מאת משולחו הראשי, נחמן חנה’לס, קבל, אמנם, ברוכמאן שנים-שלושה מכתבים בדבר יערות אחדים בסביבה המתאמת לו ועל הנמל, שהוא יודע את מוצאיו ומבואיו; אך הוא טרם יענה לו עליהם. עצלן זה אינו זוכר אף באיזה מקום שם את המכתבים ההם. ברוכמאן “חושב”, שגם אחר החגים לא יאחר לשלוח ולתור את היערות. לא כך עושים מסחר. פתאום מציעים לפניו להתעסק בעניני שטרות, דיסקונטו; אפשר, הוא אומר, לקנות עתה שטרות בטוחים באחראים נאמנים. הכפילו לו עתה את הקרדיט שלו בבאנקים, והנקל להרויח את ההבדל בין רבית שיקבל ובין זו שישלם. גולדה סולומונובנה כבר קנתה מעט שטרות עוד בהיות בעלה בערי הדרום. ברוכמאן אינו חדל להיות קל בדעתו וכבד בתנועותיו. וחבל מאוד. אדם טוב, חביב. לו רצה ברוכמאן והיה משתדל בזה, היה יכול להשתתף עם שלמה הלוי ולקנות את יער הנסיך מאגמים ביחד. הן גדולה היא הידידות בין בית ברוכמאן ובין בית הלוי, וביחוד האהבה בין שתי הגבירות. ואולם חושש הוא ברוכמאן שמא יטיל אז הלוי עליו את כל הטורח של העסק, באשר הלוי אינו יודע “מאי דקאמרי רבנן” בעסקי היער; ואף גם זאת – שלמה הלוי רגיל ברבית, ואך טוב לאדם לחזור אחרי בן-מינו: טובה שותפות בין שני סוחרים.

ברוכמאן עשן בלי חשך. אך גמר פפירוסה אחת – וכבר הדליק מגחלתה את השניה. קניגסברג הרגיש בנפשו עיפות אחר הארוחה הטובה והשיחה הנעימה, ואשמורות עיניו דבקו לאט. הגברת ברוכמאן הרגישה בזה.

– אולי, רבי אברהם-חיים, תשכב ותנוח מעט, – אמרה הגברת – עצתי לשניכם ללכת אל חדר-המטות ותשכבו שם. הן גם רבי זאב’לה שלי אוהב את התנומה לאחר ארוחת-הצהרים.

קניגסברג התעורר ויקם ממקומו.

– סליחה, רבותי, – אמר – עלי ללכת אל מלוני. אנשים צריכים לבוא אלי. עוד אכנס אליכם הערב.

כל מה שהיה טוב ומועיל לדעת – נודע לקניגסברג. באמת, אין לו עוד כל עבודה מיוחדת בדניפרובסק. עוד היום יבוא אליו יחזקאל וילנא, והוא יסדר בלי כל עמל את כל דבר ההלואות, לחדש אותן ולהמשיכן לימים הבאים. אבל קניות-יער אסור לדחות עתה, וכל מי שיקדים לקנות – יזכה וירויח. אם יש הצעות מאת נחמן חנה’לס, אזי לא מחכמה ורק מעצלות שלא תכופר דוחה זאב ברוכמאן את הענינים עד לאחר החגים. לך וקנה, חטוף וקח – שמא יקדימך אחר. עתה היא שעת-הכושר לקנות יער. ואין לו, לקניגסברג, בשביל מה להאריך את ימי-שבתו בדניפרובסק; לא לשם שיחות בטלות, בקורי-כבוד ומשחק-קלפים הוא בא לכאן. והוא החליט, שאין טוב לפניו כי אם לקנות את היער של מאקובסקי, ובנקודה זו עליו לרכז את מרצו. קניה זו היא בגדר אפשרותו.

וכאשר בא אל חדרו במלון “ריגה”, צלצל קניגסברג וקרא אליו את המשרת, צוה עליו להגיש את המיחם ויאמר לו:

– לך, יענקל, וקרא אלי ממלון “עוגן-הזהב” את משה-ליב, – זה שהיה משולחי, ועתה הוא של הזלדוביצים. גבה-קומה וזקן צהוב לו. תראה אותו ותאמר לו, כי אני קראתיו אלי. אני אהיה בחדרי ולא אצא לשום מקום.

המשרת מיהר למלא את פקודת-האורח. הוא מצא את משה-ליב באולם-האוכל של המלון וישם לפניו את דברי קניגסברג.

– איזה קניגסברג? – שאל משה-ליב.

– רבי אברהם-חיים קניגסברג מויסילובקה – אמר המשרת – הוא בא היום בבוקר ושלח אותי לקרוא לך אליו.

– אותי? – שאל האיש, שלא האמין למשמע-אזניו.

– כן, אותך; הוא בקש, שתבוא אליו, והוא מחכה לך בחדר במלון שלנו. הגשתי לו את המיחם, והוא לבדו בחדר.

למה ועל מה זה קורא לו קניגסברג – קצרה בינתו לדעת. האומנם מצא מעילות בחשבונות השונים לאחר שמסרם לברל קוליק? או אולי נודע לו בדבר העוגן והחבלים, שמכר משה-ליב בעברו עם הרפסודות דרך קיוב ואמר עליהם לקניגסברג, כי צללו בתהום-הדניפר בעת שנאחזו הרפסודות ועלו על שרטון? ואולי ספר לקניגסברג פלפל הסרסור על “יותרת” הרפסודות, שמכר על-ידו?… אבל מכיון שהוא קורא והמשרת מצא אותו – צריך ללכת.

– טוב – אמר משה-ליב אל המשרת – אבוא.

בחשאי ובלי שנשמע קול צעדיו נכנס משה-ליב החדרה אל קניגסברג, שישב לבדו וקרא איזה גליון. הגליון והמיחם סככו בעד פני קניגסברג, והוא גם לא ראה ולא הרגיש, כי נכנס איש אל החדר.

– שלום! – אמר משה-ליב.

– אַה, משה-ליב, – קרא קניגסברג לא בלי צל של שמחה – שלום! קח כסא ושב.

קבלת-הפנים הזאת לא נבאה למשה-ליב כל רע. הוא שב לאט-לאט אל מנוחתו, לקח כסא וישב עליו.

– גש אל השולחן יותר קרוב, משה-ליב, – אמר קניגסברג – מחול-נא וצלצל בכפתור שעל-יד הדלת.

נכנס אנטון, המשרת הנכרי.

– תן עוד כוס, – אמר אליו קניגסברג – ואל תתן לאיש להכנס אלי. אני עסוק.

– תיכף, אדון. שומע אני.

וכאשר הובאה הכוס, אמר קניגסברג למשה-ליב:

– מזוג לך כוס תה וספר חדשות.

– אילו חדשות יודע אני?

– הנה חפצתי לדעת, מי יקנה את יער ואסיליבסקי?

– תרתי אותו בפקודת שׁולחַי הזלדוביצים, – אמר יקטן בטון של תם.

– לי נדמה, שזיסקינד יקנהו. הזלדוביצים יקנו “חלקים” מאת הממשלה.

– או את היער של הנסיך מאגמים, – אמר משה-ליב.

– את זה לא יקנו, – אמר קניגסברג בבטחה – את היער לא יקנו, אבל פלוגות רפסודות בודאי ובודאי יקנו מן היער הזה.

– אבל, הן אין הנסיך מוכר מעולם פלוגות, קורות בודדות, ואך שטחי-יער שלמים.

– את היער של הנסיך יקנה, – יודע אתה מי? – שלמה הלוי.

– שלמה הלוי? – שאל משה-ליב – האם קונה-יערות הוא?

– את היער הזה יקנה, או אולי כבר קנה, מפני שהנסיך צריך למכור רק לו ומפני שהוא צריך לקחת את היער. הבינות?

– קצת מבין אני.

– ועתה אמור לזלדוביצים, שאך לחנם הם מסתובבים בחצר הנסיך. ואת היער של ואסיליבסקי, חושב אני, יקנה אלתר זיסקינד.

– הן זיסקינד – העיר משה-ליב – סוקר עתה יערות אחרים לגמרי…

– יודע אני – אמר קניגסברג – לא כל שידוך שמציעים גומרים. לתור ולבדוק – דבר אחד, ולקנות – דבר אחר…

שניהם החרישו רגעים אחדים. קניגסברג חשב, שבשיחה זו השפיע על משה-ליב והביא בלבו בטחון, שאת יער ואסיליבסקי יקנה זיסקינד, ואין לו אחר זה כל חפץ ברשימות של יערות אחרים.

– שמע-נא, משה-ליב, – אמר קניגסברג בקומו ממקומו ויסגור את דלת החדר – מה שהיה בינינו – היה ולא ישוב עוד. עתה רוצה אני, שתתן על ידי את הרשימה של יער מאקובסקי אשר תרת. זיסקינד לא יקנהו – אני מבטיחך; ואתה, כמובן, תבוא על שכרך מידי.

משה-ליב כבר הספיק לשוב אל מנוחת-נפשו. הוא נוכח, שאין קניגסברג יודע כלום מכל ה”עסקים”, שעשה בעת השיוט, שכבודם הסתר דבר. אין הוא, משה-ליב, צריך עתה למצוא במה לזכות אורחותיו בעיני קניגסברג, ואך להיפך: קניגסברג זקוק עתה לו, בחפצו להשיג מידו רשימה נחוצה לו. הגיעה עתה השעה לנקום מאת קניגסברג ולשלם לו כדבריו וכמעלליו, אשר עולל לו: את אשר עשה לו באוהל-העץ ביום השבת ההוא ואשר שִׁלַח אותו מעל הרפסודות קודם מכירתן. ביד משה-ליב להשיב עתה לקניגסברג כגמולו, בתתו לו רשימה בדויה, מספרים לא-נכונים. אפשר להקטין מאוד את מספר העצים הנמצאים, ואז לא יסכים קניגסברג לשלם את המחיר הנכון, שהאדון דורש, ולא יוכל להתחרות עם שאר הקונים; או, להיפך, הוא יגדיל את האומדנה, ואז יעלה קניגסברג את המחיר וישלם יותר מכדי שויו של היער – ויפול בפח.

– טוב, – אמר משה-ליב, – מחר אביא לאדוני את הרשימה.

בשכלו החריף והמהיר הבין קניגסברג את אשר בלבו של משה-ליב. הן הוא יודע את מדת-ישרו של האיש הזה! – ובכן ניגש אל משה-ליב פנים אל פנים עד להתדבק בו:

– הרשימה, משה-ליב, הן היא בפנקסך, אצלך, פה. מחר אין לי חפץ בה. אם תתן – תננה על ידי תיכף, פה. וחמשים רובל תקבל מידי גם כן תיכף ומיד. מחר אין לי חפץ בה, – שנה קניגסברג את דבריו.

והדבר נעשה. – –

אך נהיה ערב, עזב קניגסברג את חדרו לצאת החוצה. במסדרון קרא את המשרת ויאמר לו שאם יבואו אנשים וישאלו לו, יודיעם, כי הוא בביתו של זאב ברוכמאן. גם צוה לקרוא אליו את עגלונו, אשר מהר לבוא.

– האם נח הסוס, קסיאן? – שאל קניגסברג.

– כן, כאן לא רע; אורוה כדבעי. כבר הפעם השניה נתת לו שבולת-שועל.

– טוב. מחר בבוקר נצא לדרך. היה נכון, קסיאן, – אמר קניגסברג וילך לו.

בבית ברוכמאן בלה קניגסברג את הנשף בטוב. אכלו ארוחת-הערב, ואחרי-כן שחקו בקלפים. אחיה של גולדה סולומונובנה שימש “יד רביעית”. כשהיה מגיע תורו של קניגסברג לחלק את הקלפים והיה פנוי, היה מהנה מעצותיו את הגברת ברוכמאן, שלא היה כוחה יפה בשחוק. בשעה מאוחרת גמרו את המשחק, ואחיה של גולדה נפרד וילך לו לביתו. קניגסברג לא מיהר לקום מעל מקומו, מעל השולחן הירוק. ברוכמאן הוסיף לטרוף את הקלפים, אם כי השחוק נגמר, באין כל עבודה אחרת.

– שמעו-נא, רבותי, – אמר קניגסברג אל ברוכמאן ואשתו – אולי שמעתם דבר על האדון מאקובסקי?

– אנו יודעים אותו – אמר ברוכמאן.

– הוא נראה לי – הוסיפה הגברת – כאיש אציל ועדין מאוד.

– משפט כזה – אמר קניגסברג בלצון קל – גם חכיתי לשמוע מפי הגברת, מפני – מפני, שגם את מצאת חן בעיניו מאוד…

– מאין אתה יודע? – שאלה מרת ברוכמאן.

– אני הכל יודע, אני עוקב אחריך – ענה קניגסברג – הנה הייתם יחד בזפתיה, שחקתם שמה בקלפים. ומאקובסקי אמר אחרי-כן לפונדקאי: אך זאת היא אשה!…

– ומה לך, רבי אברהם-חיים, לדעת על מאקובסקי? – שאל זאב ברוכמאן.

– הוא מוכר יער, ויער טוב!… אני הולך מחר לקנותו מידו. אם רוצים אתם, רבותי, הבה ונקנה בשותפות.

– ומי תר אותו? – שאל ברוכמאן.

– ומי שתר – תר; בידי רשימה של מומחה. – וקניגסברג ספר לבני-שיחתו את כל השערותיו בנוגע ליער זה.

– טוב, – אמר ברוכמאן, שבעצלנותו שמח לעסק, שבא לידו בלי עמל וטרדות מצדו.

– אם רק במקח השוה – אמרה מרת ברוכמאן.

– אם לא במקח השוה, לא אקנה. אין אני אומר לקנות כדי לתת כסף למאקובסקי, אלא כדי להרויח.

– שמעתי, – אמר ברוכמאן – שזיסקינד תר את היער הזה, או חשב לתור אותו.

– אני יודע. אחרים תרו, ואני אקנה, – אמר קניגסברג.

– טוב, – אמר ברוכמאן – אנו מסכימים.

– אם כן – אמר קניגסברג – הדבר נגמר. את היער הזה אנו קונים בשותפות.

– אולי – השמיעה מרת ברוכמאן את דעתה, להראות שהיא יודעת פרק במסחר – אולי תכתבו ביניכם איזה כתב-חוזה, כי התקשרתם יחד?

– לא צריך! אנשים אחים אנחנו, – אמר ברוכמאן, אשר פחד מאוד, פן תהיה עליו עבודה לכתוב ולחבר כתב-חוזה – ביני ובין רבי אברהם-חיים קונטראקטים וקשרים אך למותר.

– למותר לגמרי – אמר קניגסברג.

ובזה נפרדו.

 

ז    🔗

עוד בראשית השעה השמינית בבוקר כבר עמדה העגלה של קניגסברג רתומה אל סוסו על-יד מבוא-המלון, וקסיאן ישב על דוכנו והצקלון מונח על מקומו בעגלה. קסיאן היה דייקן ועשה את הכל כמצווה עליו מאתמול; אך קניגסברג עוד התעכב במלון. הוא נזכר וכתב מכתב קצר לעורך-דין שלו – שלא הספיקה לו השעה אתמול להתראות עמו, בדבר המשפט, ובסוף-פסוק בקש אותו גם לאמור שלום בשמו לשלמה הלוי. שלא ראה אותו בגלל מחלת בתו הילדה. על-פני המלון עבר ותיק הטלית והתפלין תחת זרועו של יחזקאל וילנא הסרסור, וישאל את משרת המלון למי העגלה הזאת; וכאשר נודע לו, כי קניגסברג נוסע עכשיו, עלה אל המלון לדבר “דברים אחדים” עמו, והדברים האחדים נמשכו כחצי-שעה. נכנס אל החדר ישראל’קה מלך, הסרסור ליערות; נכנס לברך את רבי אברהם-חיים ב”חתימה טובה” – הימים ימי-תשובה – ואגב קבל גמילות-חסד לימי החג. גך עברה כשעה שלמה, עד שסוף-סוף ירד קניגסברג מן המדרגות ועלה על עגלתו ויסע.

בעצם היום עוד השמש בתקפה, שולחת את קויה הלוהטים כבימי-קיץ ממש, וכמעט אין אתה מרגיש, שכבר התחילה תקופת-תשרי והקיץ גווע; ואולם בבוקר האויר קריר, פעמי סתיו הולכות ומורגשות. ואך יצאה העגלה מחוץ לעיר אל מרחבי השדות ובינות לחורש מֵצֵל – ונשב רוח-אסיף, רוח מחיה נפשות, אל פני קניגסברג, וטוב היה לו. גם לבו היה טוב עליו. בשבתו בעגלה עשה את חשבון מסעו זה, והנה עד עתה הכל עלה יפה. ענין ההלואות, חושב הוא, מסודר לא רק אצל רבי ירמיהו חריף, אלא גם אצל אחרים, כפי שיצא לו מן הדברים, שנדבר עם יחזקאל וילנא, אשר בפירוש בקש ממנו להשאיר בידו עוד שטרות ל”עשותם”. קניות גדולות עוד טרם תעשנה, עוד טרם ירימו הרבה את מחירי היערות, ואם יצלח בידו עתה לקנות יער, לא יהיה מוכרח להרבות במחירו. סוחרי-יער מן הגדולים עודם מחכים, ואת השאון ואת המהומה מעוררים לעת-עתה רק הפונדקאות והסרסורים. עתה היא השעה המכוונת ביותר לקנית יער, – זאב ברוכמאן הסכים בחפץ לב, והגברת ברוכמאן אף היא הביעה את רצונה להשתתף עמו בקנית היער של מאקובסקי. שאלת הכסף מסולקת איפוא לגמרי. ברוכמאן הוא בשבילו שותף טוב ומתאים בכל האופנים. אין בו אף שמץ מקטנות-המוחין, והוא לא יבקש לעולם תואנות ולא יעורר נגדו תביעות של תוהו ולא יבוא עמו בצרופי-חשבונות, כמו שהיו משביעים אותו מרורים שותפיו בני משפחת אשתו… מתוך חשבון מסעו זה עשה גם חשבון עולמו בכלל, וגם אותו מצא טוב. הנה עוד טרם תמלאנה לו ארבעים שנה – וכבר שֵם לו בסוחרים, אמנתו ובטחונו לא-קטנים (בכל אופן, חשב, יותר מכפי הונו…), וגם הבאנקים פתחו לו אמנה. השיא את בתו הבכירה, ויכול הוא לאמור: את בתי נתתי לאיש – לאיש כדבעי; צעיר משכיל, יודע את העולם, ישב שנים אחדות במוסקבה, וברצון עזב את שאון עיר-הבירה ובא לגור בעיירה בביתו, יחד עמו. נעשה באמת כבן-בית, כבן לו. אמנם החותנת מוצאת תואנות: אין הוא צדיק בכל דרכיו כחפצה. אבל גם היא שמחה בו ואוהבת אותו. חתנו נעשה שותף לו. על נקלה ילמד את ה”תורה הגדולה” של מסחר-היער, והוא יהיה עזר כנגדו. רוסית יודע הוא היטב, כותב כאחד המומחים ולא יבוש, כי ידבר אל שרי-הממשלה או עם אדוני-האחוזות. ובהיות לו עוזר כזה, אפשר יהיה להרחיב את העסקים; אחד יסע אל הדרום, והשני ישאר כאן – וטובים השנים מן האחד. הנה אם יקנה עתה את יער מאקובסקי, ישלח את חתנו שמה. חורף אחד יתחנך, ואחרי-כן ינהל את העסק. הן ברוכמאן יטיל את כל העסק רק על שכמו; העצלן הזה יבקר בחורף את היער פעם או פעמים, או אולי רק באביב יבוא אל הנמל לעת צאת הרפסודות. חצר מאקובסקי קרובה אל העיירה כעשרים פרסאות. ויוכל הצעיר לפקוד את ביתו בכל עת. הזוג הצעיר יכול גם להתישב בתוך החצר, או בתוך היער יבנה בית למשרד גדול ונוח יותר, ואז יגורו להם הצעירים שם כל חדשי-החורף יחד.

– האמנם נעמוד עוד פעם בזפתיה, או נעבור על הפונדק ונִסַע הלאה? – שאלה קסיאן את אדוניו.

– האם כבר זפתיה קרובה? – שאל קניגסברג.

– עברנו את טחנת-הקיטור. עוד כשתי פרסאות – וזפתיה.

– בודאי נסור.

הסוס כבר היה עיף וישָׂרך את רגליו בכבדות. קשה היה לו לעת זקנה למשוך בעגלה לא-קלה כשלוש שעות רצופות ולקבל צליפות מזמן לזמן, למען ימהר דרכו. והוא שמח מאוד כאשר העמיד אותו קסיאן על-יד מבוא הפונדק זפתיה ויאמר:

– באנו!

קניגסברג נכנס אל הבית ויברך את הפונדקאי בשלום. הלז ענה, אמנם, לאורחו “שלום”, אך לא הפסיק מרוגזו ומגערתו בבתו הגדולה, שגם היא הרעימה עליו בקולה. מן הדברים האחדים של שני הנצים, שקלטה אזנו של קניגסברג בכניסתו, קשה היה לדעת מי צועק אל מי, אלא ששורש דבר נמצא בריב האם והבת.

– הנה, – אמר מוטל זפתן – ישמע רבי אברהם-חיים ויגיד הוא, אדרבה.

– איני רוצה לשמוע! אבל כעס, רבי מוטל, היא מדה מגונה, ובפרט בימי-התשובה. – שמעו-נא שניכם אשר אגיד לכם. באתי והנני רעב, ואתם תנו לי מכל אשר ברך ה' את ביתכם.

– זה אפשר, – אמר הפונדקאי.

– ועוד דבר אחד, רבי מוטל: האם אפשר להשיג בזפתיה זוג סוסים טובים? אך תיכף!

– למה לו סוסים? האם שלכם מתעצל ללכת? – שאל מוטל.

– אני רוצה לנסוע מפה ליבושת, אל מאקובסקי, ואת סוסי אשלח הביתה בלעדי.

– ליבושת?

– כן, וגם אתה, רבי מוטל, תסע עמי, – אמר קניגסברג – אני רוצה לנסות, אולי יעלה בידי לקנות את היער של מאקובסקי. אין אני מכיר לא את האדון ולא את היהודי המוכסן שלו, כמדומני, ליזר שמו. ואתה, רבי מוטל, הלא מכיר אתה את שניהם ולכן תלך עמדי – ותרויח סרסרות.

– הלא יום-כפור…– גמגם הפונדקאי.

– היום יום שלישי, ויום-הכפורים הוא בשבת. מפה ליבושת – בערך כארבעים פרסאות, ונבוא שמה לעת ערב. ואם לא הלילה, הנה ביום מחר נגש אל העסק, ואם מה' יצא הדבר – נגמור אותיום, ועוד תספיק לשוב לזפתיה ליום-הכפורים. הן גם אני צריך לבוא הביתה ליום-הכפורים, – אמר קניגסברג.

מוטל חשב רגע ויאמר:

– זה אפשר. את האדון אני מכיר. הוא מתאכסן אצלי. ליזר הוא קצת מחותן עמי. אמנם, אין הוא חשוב גדול אצל מאקובסקי.

– זה לא כלום, – אמר קניגסברג – אני רק צריך להתודע אל האדון – וכבר אדע את אשר לפני. אבל – סוסים? האפשר בזפתיה להשיג סוסים טובים?

– לכי-נא, חנה, קפצי-נא אל איואן כלבתא – אמר מוטל לבתו. ואל קניגסברג אמר – יש כאן אצל ערל אחד זוג סוסים מהודרים; אך הוא כלב גדול; הוא יכול לדרוש מחיר הנסיעה שני רובל, ואולי שלישיה שלמה.

– אם ידרוש שלושה רובל, בודאי כך גזרה היא מן השמים, – אמר קניגסברג בצל של לצון – שלח, רבי מוטל, ויביאו את הסוסים. רק אוֹכַל ונִסע. הן יודע אתה אותי – איני אוהב לדחות. “אומר ועושה”!

בת הפונדקאי אך יצאה מן הבית לאשר שלחה אביה, ומוטל נזכר וכמו אמר אל עצמו:

– אם כן, אם אנו לוקחים את הסוסים, צריכים לקחת גם עגלה הגונה. את זו נמצא אצל הכומר. ישאילני.

– שלח אליו, רבי מוטל, – אמר הסוחר – שלח את עגלוני.

– לא, – ענה הפונדקאי – אליו עלי ללכת בעצמי ובכבודי; אנו חיים בידידות.

– אם כן, רבי מוטל, מהר ולך, אל תדחה את הדבר. רוצה אני לבוא יבשתה עוד בתחילת הלילה. אסעד פה, וגם כוס תה נשתה אחר האוכל, כי בדרך לא נסור לשום מקום, וגם נעבור את הפונדק של שמואל קוזמה בלי לחנות אצלו. לא צריך. יש שעין רעה מזקת… הוא, אמנם, כפרי, אבל בכל זאת ירגיש בדבר, שאני נוסע ואתה עמי, ותתעורר אצלו שאלה: לאן, למה? – בענינים כאלה, רבי מוטל, אשרי הזהיר…

–יהי כדברי מעלתו. אני “קופץ” כרגע לבית-הכומר.

בצהלה נהגו הסוסים של איואן כלבתא את העגלה. הסוסים היו, אמנם, קטני-קומה, אבל מלאים ושבעים, והעגלה של הכומר היתה קלה ואופניה משוחים היטב, ועל איואן היה לפעמים לעצור בסוסיו לבל ידהרו. בכל הדרך נחה העגלה ותעמוד רק כרבע שעה בקצה אחד הכפרים על-יד באר-המים. איואן דלה והשקה את סוסיו אחרי נוחם מעט, ומפני שהסוסים היו עוד חמים, לכן מהר בעליהם לעשות את דרכו הלאה לבל יחלו ברגליהם.

אך זה עתה נהיה לילה כאשר הגיעו ליבושת. אגן-הסהר עמד בצד הרקיע, חוֵר ואורו כמבעד לאפר, שקוף-אטום. פרות אחדות עודן תועות ברחוב הכפר או עומדות על-יד שערי חצריהן, כמו נמלכות בדעתן אם לסור אל החצר או לחדול. הכלבים לא חרצו לשונם למראה העגלה העוברת לאורך הרחוב, בראותם את הסוסים ומראה פני סוסי-אכרים להם. עוד לא בכל בתי הכפר העלו אור, ואך במספר קטן של חלונות קטנים נראו אבוקות מהבהבות. ואולם בחלונות הפונדק, הקרועים לרווחה ושמונה שמשיות בכל אחד, היה אור גדול; ועל-פי האור הזה הכיר איואן כלבתא את בית הפונדק, ויביא את עגלתו עד מבוא הבית ויעמידנה שם.

ליזר היבשתי לא כרגע הכיר את מוטל זפתן כאשר נכנסו הבאים אל הבית. וגם כאשר הכירו, היה נבוך רגע: לא הבין על נקלה, מה זה ועל מה זה חרד מוטל זפתן לעזוב את ביתו ולצאת בדרך בימים אלה, בעשרת ימי-תשובה… ולאן הוא נוסע? ליזר היה איש שמן, “יהודי קורקבן”, כפי שקראו לו שכניו, מפנק את נפשו, כְּבַד-תנועה ולא קל במחשבותיו. חידה היתה לו זאת הנסיעה של מוטל זפתן והיהודי השני, סוחר לפי מראהו, הבאים אליו – ולא יכול לפתרה.

– וזהו רבי אברהם-חיים קניגסברג, – אמר מוטל בהציגו את בן-לויתו לפני ליזר – בודאי שמעת את שמו.

– מאין? – גמגם ליזר.

– מויסילובקה, מסוחרי-היער שבויסילובקה. האם לא שמעת את שמע קניגסברג? סוחר כדבעי, ידוע… – ולאחר שתיקה קלה הוסיף בקול – אנחנו לנים אצלך, ליזר.

ליזר לא יכול עוד לשוב למנוחתו. הנה הם נשארים הלילה ללון אצלו; אבל לאן פניהם מועדות?… הוא משתוקק מאוד לדעת, אבל יודע הוא ומבין, שאין שואלים שאלות כאלו: כבוד נסיעות של סוחרים הסתר דבר, ואין מגלין אלא בשעת הצורך ולמי שצריך לא טוב להיות בהול. ימתין מעט, ובעתו, “אם מה' יצא הדבר”, בודאי ידע פשר-דבר…

אבל מוטל זפתן היה מאלה, שאינם אוהבים לדחות את מעשיהם, ובפרט שגם הסוחר שלו הוא מסוג האנשים העושים היום מה שאחרים דוחים למחר. ואך נח מעט מן הדרך ועוד עמד קניגסברג בתפלת-ערבית, אמר מוטל אל ליזר:

– האם האדון שלך, מאקובסקי, הוא עתה בבית?

– והיכן יהיה? – ענה ליזר.

– אם כן, עליך, ליזר, יהיה ללכת אל החצר.

– עתה? בלילה? – שאל ליזר.

– כן, תיכף-ומיד, – ענה מוטל – אנו באים אליכם, אל הפריץ שלך. רוצים אנו לקנות את היער מידו. מבין אתה?…

אם כי ליזר שמח מאוד על דברי מוטל, שנאמרו בהתגלות-לב ובלי להסתיר את מטרת נסיעתם, בכל זאת לא הבין באחת את כל הענין לפרטיו. איזה יער? – את היער של האחוזה יבושת אי-אפשר לאדון למכור בלי רשות הסינאט, כי על-כן האחוזה כולה ירושה היא לילדי מאקובסקי הקטנים. הדברים מוסבים, איפוא, על היער קאזימיר, – אבל הוא יודע, שסוחר אחד, זיסקינד שמו, שלח מומחה לתור את היער, והוא, ליזר, לא ידע ולא שמע, שנמצא עוד סוחר, איזה קניגסברג, התר את היער ההוא, ועתה בא לקנותו. האמנם תרו את היער, והאדון לא גלה את אזנו על הדבר הזה?… תפש לו איזה סרסור את האדון במלון בדניפרובסק או במקום אחר ולקח ממנו רשיון לתור את היער, והוא לא אמר לו כלום!… יכול הוא גם למכור את היער באופן שכזה, בלי שידע הוא, ליזר, “גם בשכבו ובקומו”… באמת, זה מעשה-סדום… ואיזה הדרך בא מוטל זפתן, לא סרסור ולא מכירו של האדון, לידי ענין זה?… לסוף הבין ליזר בכל זאת, שהעסק, כמו שהוא עתה, מלבד שלא יביא לו הפסד, שהרי יהיה שותף למוטל בכסף-הסרסרות, הנה, אם אך יתן ה' והעסק יגמר בעזרתו, יעלה בידו לשום למישור גם את העקוב שבינו ובין האדון בדבר חכירת האחוזה יבושת באופנים נאותים.

כי בימים האחרונים שררה רוח רעה בין ליזר, החוכר של האחוזה יבושת, ובין מאקובסקי, אדון-האחוזה. צרכי האדון היו תמיד מרובים מכסף החכירה, שהיה ליזר משלם; ובפרט בימים האחרונים, מיום שהחליט מאקובסקי לישא אשה חדשה, לא הספיקו לו כל הכנסותיו. על כל צורך בחצר, על כל הוצאה שלו בבית ובדרך, היה מאקובסקי פונה אל ליזר, אל היהודי המוכס של יבושת, כי משה עין-אחת, המוכס של אחוזת-קאזימיר, היה רחוק, במחוז אחר. מאקובסקי היה שולח אל ליזר פקודות בכתב ובעל-פה, פתקאות ושליחים, לשלם סכומים מסכומים שונים, בלי שהתחשב בדבר, אם המוכס עוד חייב לשלם או כבר פרע את דמי-החכירה עד תומם. מן החצר לא פסקו לבוא דרישות של תשלומים, עד שלסוף חדל ליזר לשלם. ואז עלה חרון-אפו של האדון. מאקובסקי היה פזרן בכסף, אך עריץ לא היה מטבעו, וגם נגד ליזר לא אחז באמצעים חריפים; אך בכל זאת קשה היה לו להשלים עם המצב, שהיהודי “שלו” אינו נותן כסף בשעה שהאדון זקוק לו. הוא קרא אליו את ליזר ויוכיחו על פניו, אבל הלז התנצל ואמר, שמלבד שאין עליו שום חוב, אחרי שכבר שילם את דמי-החכירה במלואם, הנה הודה ולא בוש, שאין כסף בידו, שהוא מוצג ככלי ריק. והדברים היו דברי-אמת. אדמת האחוזה יבושת היתה כחושה ודלה. המקנה היה מועט והשדות לא היו מזובלים ברובם הגדול. חורשות-האורן לא היו טובות למרעה, ובגלל זאת לא היו בני הכפרים בסביבות האחוזה משועבדים לעבודת-האחוזה ושכר הפועלים היה גדול. האגם הספיק מים לטחנה אך בחדשי-האביב, ובימות-הגשמים ובשאר חדשי-השנה שבתה הטחנה מכל עבודה. הכנסת האחוזה היתה מועטת, והמוכס שילם אך בקושי את דמי-החכירה ובקושי כלכל את נפשות ביתו.

– אבל לכסף אני צריך, ליזר, – אמר האדון – הן עליך, ליזר, להבין… האם מבין אתה?… נחוץ!…

– אז – אמר ליזר – על האדון לנסוע לדניפרובסק, אל שלמה הלוי…

אבל גם מדניפרובסק שב מאקובסקי בידים ריקות. אמנם מצא חן בעיני האשה החדשה של שלמה הלוי, גם דבר אליה מחמאות בצרפתית, אף הלל את טוב-טעמו של הזקן בפניו ושלא בפניו, – המלוה לא פתח לפניו את צרורו. להיפך: הוא הזכיר לו את חובו ודרש ממנו, לכל הפחות, את הרבית. אז שלח מאקובסקי את ליזר לדניפרובסק, אולי יעלה בידו להשיג כסף; אבל גם הוא שב כלעומת שהלך, ובמקום כסף מאת שלמה הלוי, הביא את עצתו למכור את יער-קאזימיר, וכבר מצא סוחר ושמו זיסקינד, אשר הסכים לשלוח לתור את היער.

מובן, שהאדון לא היה שבע-רצון ממסעו של ליזר, שלא הצליח להביא לו כסף כאשר חכה. לכסף צריך מאקובסקי בכל יום, ופעמי סוחר-היער מאחרות לבוא… ורוגז וקוצף האדון על זה האיש ליזר: איזה מין יהודי מוכס הוא זה, שאינו יודע דרך איך לחלץ את האדון מן המצר בשעה שהוא זקוק לכסף!… ובימים האחרונים, בצר לאדון, התחיל לבקש תואנות גם על החשבונות של החכירה… זה לא היה ממנהגו של מאקובסקי מעולם, ואך הדאגה לכסף וחסרונו העבירוהו על דרכו. ולכן, אם באמת זה הסוחר, שהביא עתה מוטל זפתן, יקנה את היער, תהיה הרווחה לאדון, וגם הוא ליזר, יחלץ מצרות רבות, שהיו נכונות לו.

ובמצב-רוח טוב החל המוכס לצוות על אנשי-ביתו להכין ארוחת-ערב לאורחיו.

 

ח    🔗

בית-האצילים שבכפר יבושת עמד על גבעה, השולטת על כל מרחבי הכפר והשדות סביבו. הבית היה בנוי לרווחה, וגזרתו ובנינו העידו, שנבנה מזמן, בימים קדמונים, עוד טרם יקרא דרור לאכרים, בעת שהעושים במלאכה עבדו את עבודתם חנם אין כסף; אז היתה גם החורשה של יבושת יער מלא עצים גדולים ועבים, והנקל היה להסיע מיערות-האחוזה קורות לבנין כחפץ-הבונים. חותנו של מאקובסקי זה, שהשאיר את יבושת לנחלה לבתו, היה אציל פולני מאלה שידעו את הסוד “לבנות בית בדמים”, ותחת הלמות-נוגשים ושריקת-שוטים עשו האכרים עבדיו בחומר ובלבנים, חטבו קורות-עץ מן היער ובנו ושכללו את הבית ביציעות ובאולמות וגם גן-חורף עשו בו. בימים ההם היה הבית מלא אורה, ששון ושמחה נמצאו בו תמיד ויין ומשתה לא חסרו בו. כל זה היה מלפנים, בימים ה”טובים” ההם. אך הנה עברו יותר מעשרים שנה – זמן ספורנו הוא באמצע שנות-השמונים למאה שעברה – ושבתה השמחה מבתי-האצילים. כי מרד הפולנים שלאחר שחרור-האכרים שם קץ לכל ההוללות והלביש מעטה-אֵבל את חצרות האדונים וארמונותיהם העליזים. ועתה, במצבו הדחוק של האדון מאקובסקי, הבית המרווח כמו מעיק בגדלו. כסרח העודף הם החדרים הרבים, ללא-צורך, וכלועג לרש הוא גן-החורף של הבית, בעת אשר גם בגן-הקיץ רבה העזובה מאין די עובדים, הדורשים תשלומים בכסף מלא – ואָין… כגוש שחור וגדול נראה הבית מרחוק בשחור הלילה, וליזר ראה שאך בחלונות אחדים אור מאיר. ליזר ידע את החדר: זה היה חדר האוכל.

בביתו של מאקובסקי נמצו שני אורחים, ושניהם בלתי-רצויים ביותר לאדון-הבית. האחד היה גיסו של האדון, אחי אשתו המתה, אופיציר בצבא הרוסי. הוא בא ליבושת זה כשבועים לרגלי ענין רע, אשר קרהו. הוא הפסיד בשחוק-הקלפים סכום הגון, שלא יכול לשלם אותו, והיה אנוס לבקש מאת גיסו עזרה בצרתו. הוא היה גם אחד מן האפוטרופסים על אחוזת-יבושת, ואך מעצלות ובלי דעת לא דרש מעולם מאת גיסו דין-וחשבון בדבר ההוצאות וההכנסות של האחוזה. עתה בא אל מאקובסקי לבקש ממנו את הסכום הנחוץ לו מאוד, לבקש בתורת הלואה מן הסכומים של הכנסות-האחוזה. והנה הוא יושב באחוזה זה כשבועים, והתקוה לככסף עודנה רחוקה ממנו. הוא אינו מאמין למאקובסקי, שאין לו כסף, הוא גם חושד בו במעילה בכסף-היתומים, ובפרט שבדעתו לישא אשה חדשה. והחיים בחצר יבושת משעממים, אין כאן חברה עליזה, וגם על היפהפיות מבנות-הכפר אבד השלטון לצוות עליהן לבוא אליו. והוא מלא זעם ורוגז כל היום על תבל ומלואה, על האחוזה ועל גיסו…

האורח השני הבלתי-קרוא היה סגן שר-המחוז. זה מזמן שמאקובסקי מסרב לשלם את מסי-הממשלה, המוטלים על אחוזת יבושת. כבר נשלחו אליו הודעות בכתב וגם גובים-שוטרים בעל-פה להזכיר, וגם הבטיח לא אחת לשוטרים ולפקיד-המשטרה להכניס את סכומי-המס לאוצר-הממשלה, – ולא שמר את הבטחתו למלאותה. מאקובסקי היה מן האדונים, שהיו להם מקורבים בעיר-הפלך, ופקיד-המשטרה פחד מעט להיות לו כנושה בכל תוקף. אבל המשטרה קבלה נזיפה מאת פקידות הממשלה, על מה ולמה אין גובים את החובות, וסגן-שר-המחוז החליט לבוא ליבושת ולתקוף את האדון המסרב למען ישלם את המס ולא ידחה עוד. הפקיד בא בכונה לחצר יבושת לעת-ערב, כשהאדון בבית, ונכון היה לדבר אל מאקובסקי קשות, ואולי גם “לאחוז באמצעים”…מאקובסקי צוה להכין ארוחת-ערב בכבוד, בתקוה, כי גדולה לגימה, שמרככת את הגזרה וממתקת את הדין, והתשלום של המס כמו שנדחה ידחה. אחר הארוחה דרוש יהיה להעסיק את האורח במשחק-קלפים, וכמובן, גם להשתדל, שהפקיד יזכה באיזה סכום במשחק, ויהיה לבו טוב עליו. אבל – ראשית, היכן מוצאים “יד רביעית”, ויהיה מעשה-המשחק שלם; ושנית, זה גיסו האופיציר מומחה הוא בשחוק-הקלפים וגם להוט הוא אחרי רווח, ובודאי עוד ישתדל להכשיל את הפקיד במשחקם, ותחת להועיל – יזיק…

כבן-בית נכנס ליזר לחדר-האוכל. הוא ידע בנפשו, כי בשורה בפיו אל האדון: סוחר בא לקנות את היער. ובהכרת-ערכו אמר:

– ערב של שלום, אדונים.

מתוך הבקור שלא בעתו והכניסה לחדר-האוכל בלי נטילת רשות, ובעיקר מתוך ההרחבה, שבה ברך ליזר את המסובים לשולחן, הבין גם מאקובסקי, שבפי המוכסן עתה דבר נכבד וטוב. האדון ענה על הברכה וישם פניו אל היהודי ויתלה בו את שתי עיניו, כשואל פשר-דבר.

– סוחר בא לקנות את יער קאזימיר – הודיע ליזר

– זיסקינד? – שאל האדון ולא בשמחה רבה. כבר שמע על זיסקינד, שהוא אדם קשה וסוחר שאינו ממהר לכלות את אשר החל, ולא רבה, איפוא, התקוה להושע ממנו במהרה.

– סוחר אחר מויסילובקה – אמר ליזר.

– את הסוחרים מויסילובקה – התערב סגן שר-המחוז – אני יודע כולם. הם סוחרי-יער כדבעי. – ובשומו פניו אל ליזר הוסיף – ומה שמו של הסוחר?

– קניגסברג.

– קניגסברג? – שאל הפקיד – אברהם מוסיוביץ?

– את שם אביו איני יודע, – אמר היהודי – אבל, כמדומני שכך. שמו אברהם-חיים…

הפקיד התעורר ויאמר:

– הוא ולא אחר. – ואל האופיציר, גיסו של מאקובסקי, אמר בשמחה – הנה לנו “יד רביעית” מצוינת. קניגסברג יודע פרק בקלפים כאחד מאתנו, ועוד יותר… כבר יהיה לך, אחא, רווח, “תרנגולות” ² לא תרדנה מעל השולחן, אם קניגסברג במשחקים, לך-נא, חביבי, – אמר אל ליזר – ואמור למר קניגסברג, שאנוכי כאן. אמור: אלכסיי אלכסנדרוביץ מיחניביץ כאן ואומר לו שלום. – ואל מאקובסקי אמר – יבוא מיד. הַזְמֵן אותו. זהו – סוחר! אני מיודעו ומכירו.

לבו של מאקובסקי נעשה טוב עליו. יבוא סוחר, והוא מכירו הטוב, כפי הנראה של סגן שר-המחוז, ויבלה עמו את הזמן, ולא עליו, על מאקובסקי, תהיה עוד החובה לבקש תחבולות להנעים לפקיד את הערב. מלבד זה, אולי באמת כנים הדברים, וזה האיש קניגסברג הוא באמת סוחר-יער, שאפשר לעשות עמו מסחר וקנין. סגן שר-המחוז יעזור על-ידו, בהיות היהודי הסוחר ממכיריו. “בודאי לא פעם קבל ממנו שוחד, – חשב האדון – הסוחרים יודעים יותר ממני להתהלך עם פקידי-המשטרה”.

– בקש, ליזר, את הסוחר שלך, כי יבוא. אמור לו, שאנוכי מזמינו – אמר מאקובסקי ויצהל פניו אל היהודי.

כאשר באו, כעבור שעה, קניגסברג, ליזר ומוטל זפתן – האחרון גם הוא נגרר אחריהם מפחדו, שמא יגמרו את העסק בלעדיו – לחצר-האדון, כבר היה אור גם בחדר-העבודה של בית-האצילים. ומאקובסקי פגש את קניגסברג במסדרון ויושט לו את ידו. ועוד טרם יספיק קניגסברג להוציא את ידו מיד בעל-בית – ומחדר-העבודה חרד לקראתו סגן שר-המחוז, ובקול עבה וצרוד מעט, כקול הרגיל אצל אופיצירים רוסים של חיל-הרגלים, קרא מרחוק:

– את מי אני רואה! אברהם מוסיוביץ!

הסוחר והפקיד חבקו איש את יד רעהו.

– לזה – אמר הסוחר – גם אני לא חכיתי. ידעתי, כי אדוני הוא סגן-שר במחוז זה, אבל למקרה מוצלח כזה, שאמצאך הלילה כאן, באמת לא חכיתי. – ואחרי נוחו מעט הוסיף – ומה שלום אדוני? ומה שלום הגברת – כמדומני, אנדרייבנה, והילדה שלכם, אולגה הקטנה?

– היא זוכרת אותך, בחיי שזוכרת – אמר הפקיד.

– העוד זוכרת את הדוד אַבְלַם?

– לא “אבלם” עוד. היא כבר גמרה את הגימנסיה בדניפרובסק. גדלה וחכמה. את אולגה אלכסייבנה הכל יודעים במחוזנו – התפאר האב.

מאקובסקי היה אדם טוב ושנאה לבני עם אחר, ואף ליהודים, היתה רחוקה מלבו, אך בכל אלה היה אציל פולני, המביט על היהודי מגבוה, מרום-אצילותו. בעיניו היו חדשים וזרים מעט היחוסים הקרובים, האנושיים, שראה עתה בין הסוחר היהודי ובין סגן שר-המחוז, אציל רוסי. הוא לא בז לפקיד, ברגע זה כמעט קנא באציל הרוסי וברגשותיו הטבעיים, שאינם יודעים הבדל ופדות בין אדם לאדם.

– אבל, אדונים, למה תעמדו במסדרון? – פנה מאקובסקי אל המדברים – בבקשה אל חדר-העבודה. בבקשה, אדון קניגסברג.

ליזר ומוטל זפתן לא נועזו להכנס גם הם אל החדר אחרי האדונים והסוחר, ונשארו עומדים במסדרון. ומאקובסקי אמר אל ליזר:

– הלא אתה קצת בן-בית כאן. הכנס, איפוא, לחדר-האוכל ואמור שם לסטאס, שיגיש לכם תה. – ואל מוטל פנה – הלא אתה, כמדומני, מזפתיה?

– כן, אדון, – ענה מוטל – וזה אני, שהבאתי את הסוחר…

– טוב, טוב – אמר האדון וילך גם הוא לחדר-העבודה.

שם כבר היה הכל מוכן למשתה-התה וגם – למשחק-הקלפים. השולחן היה מתוח כולו, על כל קרשיו המתקפלים, ארג ירוק שטוח עליו ובשתים מארבע קרנותיו עמדו מנורות-ברונזה נמוכות ונרות דולקים. על השולחן היו מונחים שני סדרי-קלפים חתומים, גזרי-גיר ומברשות קטנות עגולות – מכשירי-המשחק. סגן-שר-המחוז קרא בשם הסוחר ובשם האופיציר, גיסו של מאקובסקי, ויבקשם להתודע איש אל השני, והמשיך את שיחתו עם קניגסברג. עוד לפני שנים רבות היה מיחניביץ פקיד-המשטרה בגליל העיירה ויסילובקה, והוא ידע והכיר את כל האנשים בתוך העיירה ואת כל האדונים באחוזותיהם סביבה, והיה שמח מאוד לשמוע מפי קניגסברג על-אודותיה. מאקובסקי היה שבע-רצון, שהפקיד מצא לו איש-שיח, אך בשביל האופיציר לא היה דבר מעניין בכל השיחה שהיתה בנוכחותו. האופיציר לא דאג הרבה, אם נוח יהיה הערב לאיזה פקיד-משטרה, סגן-שר-המחוז, או לא נוח; הן לא אליו הוא שלוח כנושה, ורק אל מאקובסקי, זה שהיה גיסו, ועתה אינו יכול – ואולי אינו רוצה: השד יודע אותו! – לחלצהו מן המצר בעת צר לו. בעיני האופיציר, האציל הגא, גם לא היה טוב הדבר לראות את ההתקרבות היתרה שהפקיד הנוצרי מראה ליהודי, ולא נראה לו מה שהיהודי אינו מתבטל כלל מפני הדר-גאונו של האציל, הוד-מעלתו סגן-שר-המחוז, והם משוחחים ביניהם כשני מכירים טובים. מלבד זה, הנה בקרב האופיציר בערה תאוה גדולה אל “התרנגולות” השמנות, שלפי דברי סגן-שר-המחוז רגיל זה האיש קניגסברג להעלות תמיד על שולחן-המשחקים, ונפשו קצה בכל השיחה הבטלה בעיניו שבין מיחניביץ והסוחר – שיחה הנוטה להִמָשך.

– הלילה קצר, והמלאכה מרובה, אדונים, – אמר האופיציר וירא בידו למול פני שולחן-הקלפים – השולחן המסכן מתגעגע לנו…

– כן, כן. זה אמת, – אמר סגן-שר-המחוז – פקיד-צבא יודע תמיד להזכיר בדבר הסדר. הבה, אדונים: אל השולחן!

המשחק היה צוהל ומעניין. קניגסברג לא אהב מעולם להיות זהיר במשחקו, סִכֵּן את עצמו לעתים קרובות, היה מנסה את המזל, וכמובן, היה על-פי-רוב הולך ונכשל. הוא לא היה משחק בקלפים כדי לבלות את הזמן, שידע ערכו והיה רגיל לבלותו בענינים נכבדים יותר. משחקו היה תמיד עם אנשים “נחוצים”, פקידי-משטרה או אדונים אחרים, שהמשחק עמהם נעשה קרוב להם, וטוב להפסיד מאשר לזכות אצלם… בכלל היה קניגסברג משחק יפה: אינו נרגז, אינו בא בטענות אל אנשי-משחקו, ובדברי הלצה ובמילי-בדיחה ובשויון-נפש הוא רושם בגיר אשר בידו גם את הרווח גם את ההפסד. מאקובסקי שחק בפזור-נפש, בלי לחשוב את הליכותיו; בתורת בעל-הבית לא נעים היה לו לזכות במשחק, וגם היה נפעם מעט, בלי לדעת, איזה הדרך יגש אל עצם הענין הנכבד עתה בעיניו, מכירת היער. חידות היו בעיניו דרכיו של הסוחר קניגסברג: הוא הלא בא בכונה תחילה לקנות את היער – כך הודיעו לו ליזר ומוטל – והנה הוא ישב לשחק בקלפים, משחק זה כשעתים, ואין דובר דבר בענין היער. ונכשל מאקובסקי פעם אחר פעם. הלהוט מאוד אחר הרווח היה האופיציר. הכל הרגישו בזה, ואופן-משחקו לא מצא חן בעיני הנשארים: ביחוד רע היה בעיני מאקובסקי, כי על-כן הלא בן-ביתו הוא ולא עליו לנצל במשחק את אורחיו. קניגסברג מצא עד מהרה את מקומות-התורפה של האופיציר, גם הבין את היחוסים שבינו ובין מאקובסקי, – והכשיל את האופיציר פעמים רבות, צד אותו במכמורת לא אחת, לשמחת שאר שני המשחקים. ישר ושאנן, כרגיל ומנוסה, שחק סגן-שר-המחוז, וגם ההצלחה האירה לו פנים. החלק היותר גדול מן “התרנגולות” יבוא לידו.

– התה מוכן! – הודיע המשרת מעל סף החדר.

– הפסקה קטנה, אדונים, – אמר מאקובסקי – בבקשה לחדר-האוכל.

האופיציר היה הראשון, שהתרומם מעל כסאו ללכת אל חדר-האוכל. הערב הזה, לעת-עתה, לא השביעו רצון כלל. אמנם בדק במעוף-עין את החשבון וראה, כי זכה במשחק; אבל לא באותה מדה שקוה מראש. הוא תאר לו את קניגסברג כיהודי עשיר כקורח, ובור ועם-הארץ בקלפים, והשחוק בעיניו להפסיד סכומים גדולים בשעה שהאנשים חולקים לו כבוד ומצרפים אותו למשחק. והנה – “לא מניה ולא מקצתה”. קניגסברג זה, גם בהִִכָָּשלו, יודע תחבולות לצאת מן המצר, ולא בלי דעת את המשחק הולך הוא ונכשל, אלא מפני שאינו מפחד להעמיד עצמו במקום-סכנה; והוא אף על פרוטה יתרה לא יוותר, אף “לקיחה” אחת לא ימחול לא לך ולא למי-שהוא. טוב, איפוא, להפסיק את המשחק ולהחליף כוח בחדר-האוכל. הוא נִחֵש ומצא, שלאחר הפסקה קצרה ההצלחה מתגברת. – בעצלתים, כאדם המחלץ את עצמותיו, קם ממושבו סגן-שר-המחוז. לאפו הגיע מחדר-האוכל ריח המטעמים, העולים על השולחן יחד עם משתה-התה, והיה נכון גם הוא לשים את פעמיו אחר האופיציר; אולם לא מהר לעשות זאת, כל עוד קניגסברג מיודעו נשאר על כסאו לשבת. וגם הבין מיחניביץ, שאמנם ברצונו של קניגסברג, שהוא לא יעזוב עתה את החדר.

– בבקשה, אדונים! – שנה מאקובסקי את הזמנתו – לא למותר לסעוד מעט את הלב…

קניגסברג נשאר יושב על מקומו, מלל באצבעותיו את הגיר וכמו רגע חשב את דרכו, אם לקום או לו.

– חוק הוא לי – אמר קניגסברג בשומו פניו אל שני הנשארים, העומדים על-יד השולחן מוכנים לעזוב את החדר – בראשונה – עסק, והסעודה באחרונה; זו הן לא תברח. באתי אל האדון מאקובסקי, בדבר עסק… – וכאשר הרגיש, כי סגן-שר-המחוז כמו הסב פניו אל הפתח, מהר קניגסברג ויאמר – אלכסיי אלכסנדרוביץ יכול להשאר כאן. אני מבקש אותו להיות נוכח בשיחתנו. האדון מאקובסקי אינו מכיר אותי, בעת אשר אלכסיי אלכסנדרוביץ הוא מכירי מאז. ואני מבקש אתכם, אדונים, לשבת.

שני האדונים ישבו.

– באתי אל אדוני – אמר קניגסברג אל מאקובסקי – לקנות מידו את היער באחוזת קאזימיר.

– האם תרת אותו? – שאל האדון.

– לי אין צורך לתור את יער-קאזימיר – ענה קניגסברג –

אני יליד ויסילובקה וחצר-קאזימיר קרובה לעיירה זו, מרחק עשרים פרסה. את כל היערות שבסביבות ויסילובקה אני יודע כמו חמש אצבעותי. בתיורים ובבדיקות יתרים אין לי שום צורך. ובאביב שעבר היתה לי הזדמנות לעבור דרך כל יער-קאזימיר. תרתי אז את יערו של בינקנדורף, הנשען על גבולך, אדוני. אז לא קניתי אותו; הוא הרבה מעט במחירו. וכולם עתה, אם לא יצלח בידי לקנות את היער שלך, אקנה אותו.

– האם עכשיו אתה אומר, כי יוריד לך בינקנדורף מן המחיר? – שאל מאקובסקי.

– עתה אפשר להוסיף קצת על המחיר. המחירים בערי-המורד עלו מעט, כי היבול עלה יפה השנה וצריכים להוסיף גם לאדוני-היערות – אמר קניגסברג.

מאקובסקי לא ידע מה לדבר, איך ניגשים אל הענין. הסוחר מצא חן בעיניו. אין הוא דורש ממנו ארכה עד שישלח אנשים לתור את היער – אין לו, כמו שהוא אומר, גם צורך לתור, למנות ולספור, כמו שעושים שאר הסוחרים ביערו זה שבועות אחדים. אך עבר בימי-האביב דרך היער, – וכבר הוא נכון לקנותו, ואם אך הוא, מאקובסקי, ידע לכלכל את הדבר בתבונה, אז תיכף ומיד, עוד הלילה, יגמר דבר מכירת היער, וכל המעקשים במצבו יהיו למישור: ישלם את המס לממשלה, ופקידיה-שוטריה לא יהיו לו כנושים, וגם את גיסו יפטר ויתן על ידו את הסכום הדרוש לו. הן באמת צריך לחלצהו מצרתו… סוחר כיהודי זה אין לשלוח מיד. הן דרך כל קונה לאמור רק רע, ובנוהג שבעולם מסתירים הקונים את התנאים הטובים למוכר, – וזה הסוחר מודה ומודיע, שמחירי-העצים במורד עלו בשנה זו, ואינו מכחד את המצב הטוב. אם יעזוב מידו קונה זה, ילך זה ויקנה את היער של בינקנדורף שכנו.

– אני נכון למכור את יער קאזימיר, – אמר מאקובסקי.

– שם, כמדומני, כאלף דיסיאטין? – שאל קניגסברג.

– בערך כמספר הזה.

– ואת התַּרְשׁים של האחוזה אפשר לראות?

– אפשר, – ענה האדון, ויגש אל הארון ויחפשהו וסוף-סוף מצאוֹ במגירת המכתבה.

קניגסברג בדק את תכנית כל האחוזה, קרא את רשימת חלקי-האחוזה השונים ובגיר אשר בידו רשם על-פני הארג הירוק של שולחן-הקלפים מספרים שונים ועשה צרופים וחשבונות אחדים.

– ובכן, אדוני, מה מחיר היער? – פנה קניגסברג אל מאקובסקי בהחלט.

– כמה אתה מציע? – שאל מאקובסקי.

– הסחורה שלך היא – ענה הסוחר – ואולם אנוכי איני אוהב לעשות מעשה צועני הסוחר בסוסים. אמור-נא לי: כמה הציעו לפניך בשנה שעברה במחיר היער? – הן ידעתי, כי עוד בשנה שעברה נשאת ונתת בדבר מכירתו.

– חמשה-עשר אלף רובלים.

– סכום זה הציעו לפניך, או אתה דרשת כך? – שאל קניגסברג בטון של חוקר-דין.

מאקובסקי נבוך מעט, אך התאושש ויאמר:

– את זה הציעו. סרסור אחד בדניפרובסק הציע…

– סרסור, נניח, אינו עוד סוחר… אבל – טוב, יהי כך. וכמה דורש האדון?

מאקובסקי נבוך עוד פעם, חשב רגע – ויאמר:

– עשרים אלף.

– וזהו המחיר האחרון? – שאל קניגסברג. הוא העביר את ידו על מצחו, התגרד מעט בגבחתו, והביא את קצה זקנו בידו למו פיו ויחרש רגע.

את הדומיה הקטנה הפסיק סגן-שר-המחוז.

– אברהם מוסיוביץ, הן אתה סוחר חרוץ ואמיץ-לב. קנה איפוא. לולאדיסלב פרנצביץ “יד קלה”, ואני אברך את הקניה.

– טוב, – אמר קניגסברג – אני נותן לך את עשרים האלף. ואלה התנאים: חמשת אלפים רובל בעת חתימת החוזה; עשרת אלפים בימי השוק בהומיה, בראשית יאנואר; וחמשת אלפים הנותרים בשנה הבאה.

– לי – אמר מאקובסקי – נחוץ כל הכסף בחורף הזה.

– אברהם מוסיוביץ, – התערב מיחניביץ עוד פעם – אל-נא תדבר בענין של שטות. חגור את כל מאמצי-כוחך ושלם את הכסף בחורף הזה. שלם תשלם באביב את חמשת האלפים האחרונים.

– אם השלטון מצוה – אמר קניגסברג בבת-צחוק – עלי להכנע…

– ועוד תנאי אחד – אמר מאקובסקי – הזכות של הציד ביער כולה בידי. וגם זכות-המרעה.

– לו יהי כדבריך, – אמר קניגסברג, כאדם הנותן, אמנם, ערך לתנאי, אך הוא מסכים לדרישתו של המוכר.

– ובכן – אמר סגן-שר-המחוז אל שניהם – הדבר נגמר. תקעו כף.

ויתקעו כפיהם וסגן-שר-המחוז הפריד בין הכפים המשולבות. קניגסברג הוציא מכיסו אלף רובל ויתן על יד מאקובסקי.

– כך יותר טוב, – אמר מיחניביץ – ועתה כבר הרשות ל”הזוֹת” מעט על העסק הנעשה. הבה, נלכה לחדר-האוכל!

– צריך לערוך קבלה על הכסף – אמר מאקובסקי.

– את זה נספיק לעשות אחר-כך, – אמר קניגסברג ויקם ממקומו.

ושלשתם הלכו לחדר-האוכל. כל הערב התהלכו שם כצללים ליזר ומוטל זפתן. זה כשלוש שעות הם מחכים, שיגיע תורם לעבודה: לְתַוֵך בין האדון המוכר ובין היהודי הקונה, לפשר את ההדורים, לישר את הסכסוכים ואת החלוקים בתנאי-העסק. והנה במקום שיחה של מסחר וקנין, דין ודברים, יושבים להם האנשים אל שולחן-הקלפים, מבלים זמן לבטלה, וכבר חצות-לילה – ואינם פוסקים… לו היה ליזר אצל מאקובסקי בתקפו, כמו שהיו היחוסים בשנים קדמוניות, אפשר, היה נכנס “קוממיות” לחדר-העבודה והיה מזרז את האדון לגשת אל “עצם הענין”. אבל עתה אין הוא מעז לעשות כך. הוא נסה לעורר את מוטל זפתן, שיכנס הוא לנסות דבר אל קניגסברג, הסוחר שלו. אך גם מוטל מפחד להכנס לפני ולפנים אל החדר, שאדונים יושבים שם. כאשר בא האופיציר, גיסו של האדון, אל חדר-האוכל, חרדו שני היהודים. קמו מכסאותיהם ויצאו אל המסדרון, ויאמרו בלבם: הנה תם ונשלם סדר שחוק-הקלפים, ועוד מעט ויכנסו האנשים ויתחילו לשאת ולתת בדבר היער. והנה האופיציר ישב לבדו לאכול ולשתות – תיאבון יש לו, ברוך-השם – והאדון והסוחר וגם סגן-שר-המחוז נשארו שם, בחדר-העבודה – ואינם יוצאים. וארכו להם השעות, וכמו על גחלים לוחשות הם מתנועעים במסדרון-הבית.

רטט עבר על בשרם כאשר שמעו את צעדי האנשים הולכים מחדר-העבודה מתקרבים אליהם.

– האם עודכם פה? – שאל מאקובסקי את ליזר ואת מוטל בראותו אותם.

– את היער קניתי – אמר קניגסברג יהודית, בפנותו אל היהודים – ברוך-השם. הרוחתם סרסרות. ברכוני-נא בסימן טוב.

– בשעה טובה ובמזל טוב, – אמרו ליזר ומוטל יחדיו – לשנה החדשה עסק חדש.

– יכולים אתם ללכת הביתה, – אמר מאקובסקי אל היהודים – האדון הסוחר ילין פה, אצלי. הלא כן, אדון קניגסברג?

– יוצא כך, – ענה קניגסברג – הן עוד עלינו לכתוב איזה זכרון-דברים, – ובשמו פניו אל ליזר ומוטל, אמר – העסק נעשה, החוזה יכתב בדניפרובסק, אחר הסוכות. רבי מוטל, אתה יכול לשוב לזפתיה. ואני בודאי אשיג פה סוסים לנסוע הביתה. האם לא כן, ולאדיסלב פראנצביץ? – פנה קניגסברג אל מאקובסקי.

– לא נעזבך, – אמר מאקובסקי – בסוסי ובעגלתי אשלחך, אברהם מוסיוביץ, אורחי אתה.

– שנה טובה, חתימה טובה, יהודים! – אמר קניגסברג, וחדר-האוכל בלע אותו אל קרבו.

 

ט    🔗

אותה שנה חזרו הביתה לימי החגים כל סוחרי ויסילובקה. בשנה זעומה, בזמן שהמחירים אינם מהודרים והעסקים הולכים ונמשכים בכבדות, נדחים עד אין קץ, כמעט עד שהקרח נראה על פני היאור – בשנות-רעה כאלה המוכר עצוב, הקונה אינו שמח והחשבונות לעולם אינם עולים יפה. הם נגמרים בסכסוכים, או נגמרים אך למחצה, בשיורים לאחר-כך, בטענות ומענות. אבל השנה היתה שנת-ברכה, המחירים היו בתקפם, ושני הצדדים יחד, גם הקונים גם המוכרים, לא התעכבו הרבה על החשבונות. כי במצב טוב, בשעה שהמוכר כבר הרויח ולקונה גם הוא נשקפים רוחים, אז “ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא”, ומסכמים את החשבונות, וחותמים על השטרות, ונפטרים איש מעל רעהו בברכת “לשנה טובה”, – ונגמר. ושמח עובר סוחר-היער בחנויות של ערי-הדרום לקנות תשורות לבני-ביתו וממהר אל הרכבת או אל הספינה לשוב אל עירו ואל משפחתו.

והחגים בשנה זו הבטיחו לאנשי ויסילובקה ששון ושמחה. אלה להם ימי-הסוכות הראשונים שעשו שלום ביניהם ראשי שתי המפלגות, הינו: שתי המשפחות העשירות והמיוחסות אשר בעיירה, לאחר שנלחמו שנים אחדות בחרף-נפש. כנהוג בכל העיירות הקטנות, התרוממו גם מעל הצבור בויסילובקה שתי משפחות, משפחת הכוהנים ומשפחת הלויים. זאת המשפחה האחרונה הספיקה לעיירה רבנים במשך דורות אחדים. אחרי מות הרב האחרון נשאר בנו, שהתעסק כל ימיו בפרקמטיה ועטרת רב לא היתה הולמתו. ואולם המשפחה לא רצתה לוותר על המסורת, ותקחהו ותשלחהו לקובנה, עיר חרושת-הרבנים, ובשובו נהיה לרב. הדבר הזה היה למורת-רוח למשפחה השניה, משפחת הכוהנים, וראשיה לא רצו להכיר בזכותו של הרב החדש, וילכו ויביאו מארץ ליטא רב אחר. לרגלי זה התגלה ריב בין שתי המשפחות והמחלוקת התלקחה בכל עוז. בעיקרה היתה המחלוקת רק בין שתי המשפחות, אבל לאט-לאט נסחפו בזרם הריב כל בני העיירה, חנוניה ומלמדיה, כלי-הקודש, בטלניה וכל המון-העם, כל אחד היה או לצד הלויים והרב נצר-משפחתם, או לצד הכוהנים והרב החדש שלהם. בראשונה התרכזה המלחמה על-פני נקודות קטנות, כמו חכירת מכס-הבשר מאת הממשלה, המוכסיה למכירת יין-שרוף מאת אדון-העיירה. ואולם במשך המריבה נטשה המלחמה לאורך כל החזית של החיים והתחילו הנלחמים גם להתחרות על שדה המסחר, ירדו איש לעסקי חברו, נתנו גם מכשולים להפיל איש את רעהו במהמורות, ולסוף הגיעו הדברים עד לידי קלקול שידוכים ולהוצאת דבות רעות, ודם שלחו לשון, במקום שנצרך, בעניני חובת הבנים לעבוד בצבא… העיירה היתה תמיד כשדה-המערכה. שכחו האנשים לדבר שלום. והנשים השתתפו בכל מריבה ועצים על המדורה לא חסרו. במקרה לא היו שנות המריבה שנות-ברכה במסחר-היער, משלח-ידם של כל אנשי העיירה, וההרס היה נכון לבוא אל שעריה ולהחריב את היושבים בה. אך לסוף התעשתו בני-העיירה, פקחו את עיניהם – והשלימו ביניהם. עושה השלום במרומי שתי המשפחות היה – אדון-העיירה, אשר ידע והכיר היטב את ראשי שתי המשפחות, מפקדי-המלחמה, הכיר גם את הרב ממשפחת הלוי עוד בהיותו אחד מן האברכים הסוחרים שבעיירה. האדון נכנס בעבי הקורה של המחלוקת, קרא אליו את שני הצדדים ועשה שלום ביניהם. הרב לבית הלוי נשאר על מקום אבותיו, ואת הרב החדש שלחו לשלום לעיירתו, לאחר שהעניקו לו מקופת הקהלה סכום הגון.

זה היה בראשית החודש שעבר. במשך החורף נקנו יערות אחדים, וכפי הנראה, עלו הקניות יפה. בחנוכה השיא נחום הכוהן, ראש המשפחה, את רחל בתו; ואם כי בעיני מוטל זפתן לא מצא החתן חן, אך לא מפי הפונדקאי בת נחום הכוהן חיה, וכל עין תעיד, להיפך, שהחתן הוא “בחור כארזים”, בעל-קומה ויפה-תואר ומשכיל. במשפחת הכוהנים היו בחורף זה עוד שמחות אחדות, ושמחות כעין אלו לא חסרו גם במשפחת-הלויים. אנשי-העיירה הרגישו צורך בדבר לשכוח את המחלוקת, שהיתה באמת, כמו שהם מבינים עתה בעצמם, על לא דבר. חרדים וקנאים לא היו לא אלה ולא אלה. וכל המריבה לא היתה אלא מעשה-נרגנות של יושבי-קרנות ונשים קלות-דעת, ואינו ענין לאנשים נבונים וסוחרים. האביב הביא ידיעות משמחות בדבר העלאת מחירי העצים. נשקפה, איפוא, פרנסה הגונה… גם שלגים יורדים בשפע, ודרכי החורף מסודרות. חג-הפסח אינו זמן של ששון ושמחה בויסילובקה. העיירה כולה ספוגה סחר-היער, ובתקופת האביב, זמן הפשרת השלגים בנהרות וקשירת הרפסודות וכל עבודה במים רבים להכנת השיוט, טרודים ועסוקים כל בני העיירה כולם, למן גדולי הסוחרים ועד הקטון שבפקידים, ורבים מהם אינם בבתיהם בימי-החג. המאורע של יציאת בני-ישראל ממצרים לא היה מכוון לעונת-הפנאי של סוחרי-היער במקוה הדניפר ופלגיו… ואולם הנה עבר גם הקיץ, הרפסודות הובאו לערי-המורד בשלום וגם נמכרו במחירים טובים, האנשים שבו מן הדרום ברכוש, בפרנסה טובה, בתקוות טובות לעתיד. עתה הזמן לשמוח בחג-האסיף, עתה הזמן למלא את אשר החסירו בשנים האחרונות בגלל הריב ובשל המגרעת אשר היו בעסקיהם.

מצב-רוח טוב נראה עוד ביום-הכפורים בבית-התפלה. גניחות ויללות כמעט ולא נשמעו בין המתפללים, ואימת-הדין לא היתה על פניהם. וקודם תפלת-נעילה, כשנמכרה בפומבי פתיחת ארון-הקודש והקהל המתחרה בקניה זו מוסיף זהוב אחר זהוב, רמז נחום הכוהן לשמש המכריז על המכירה, שהוא נותן מאה זהובים. וכשהציע אברהם-חיים כפלים, קרא נחום הכוהן ממקומו: “חמש מאות זהובים!” –– ופתיחת הארון קמה לו למקנה. ומה גדול היה התמהון של הקהל ומה יפה היתה תנועת-יד זו, כשציוה נחום הכוהן על השמש לחלוק את כבוד הפתיחה לרב. אז ידע הקהל, שהמריבה בת השנים נגמרה באמת ושהשלום בעיירה נכרת, ושבחול-המועד הקרוב ילך הרב לבקר את אביו של נחום הכוהן, את רבי יצחק הגדול, זקן משפחת הכוהנים אנשי-ריבו לפנים, והשמחה בעיירה תהיה שלמה.

והשמחה התחילה עוד טרם בוא החג, והמתחילים בשמחה היו דוקא מבני דלת-העם. בין יום-הכפורים לסוכות חל יום-המות של רבי אביגדור, אבי משפחת הלויים, ושאול הלוי, בן המת, ששב מן הדרום ולבו טוב עליו, נתן על יד הירשל השוחט חמשה רובלי-כסף לסדר את למוד המשניות בעשרה. להוי ידוע גם שם, בגן-עדן, שהשנה היתה שנת-ברכה. בטלנים ממש אין בויסילובקה, אבל לא אלמנה, חלילה, העיירה ממלמדים, שמשים וכדומה, שאך טוב להם להרויח קודם החג חצי-רובל במצוה של תלמוד-תורה. הירשל השוחט אסף לבית-המדרש בליל היום ההוא את אנשי-שלומו מן המלמדים ללמוד פרקי-משניות לעילוי נשמתו של אבי הלויים. היתה כבר השעה העשירית בערב. הירח שט לו מעדנות על-פני הרקיע וחוצה לו דרך בין העבים הקלים, התלויים בין השמים ובין הארץ או הנוסעים עדרים-עדרים למול פני הכדור הלבן. חלונות בית-התפלה היו פתוחים לרווחה, ורוח קריר הביא מגני העיירה את ריח התפוחים. בין פרק משניות אחד לחברו, ולפעמים גם באמצע הפרק, משוחחים להם הלומדים, מדברים על מסחר היער בשנה טובה זו, מעריכים את הונם ורכושם של עשירי העיירה, מספרים על הנדוניה, שקבלו החתנים שלהם, על דא ועל הא, הלמוד אינו לוקח לב, ולולא הירשל השוחט, שהוא צריך לפקח, שלא יעשו את ה”מלאכה” רמיה, כי אז אולי היו מקצרים בפרקים… אך גם הירשל השוחט בעצמו נמלך, שלא אותו הוריש רבי אביגדור הלוי את הבית הגדול ואת הבאר בתוך החצר ואת הפרה האדומה הידועה בחלב, שהיא נותנת מעגל עד עגל, ואת הסוסים ואת היער וגם את המקום בכותל המזרח מימין לארון-הקודש, – ועל מה, איפוא, ולמה הוא יושב עתה בבית-המדרש, בה בשעה שבני רבי אביגדור ישנים על מטותיהם בבתיהם?

– שמעו-נא, רבותי – אמר הירשל אל הלומדים – את מותר הפרקים נגמור אחר-כך; עתה לא היה מזיק בקבוק קטן של המים המרים, לו אך אפשר היה להשיג בשעה מאוחרת כזו. כסף יש בידי – יקבל כל אחד מאתנו ארבעים קופיקות במקום החמשים.

כולם הסכימו, ותיכף נמצא ישראל’קה איש-כל-הקהל. זה היה אדם בעל תפקידים שונים. לפנים, בשעה ששלטה השיטה הישנה של עבודת-הצבא, היה ישראל’קה קצת “חטפן” ולא פעם ספג מכות. עתה הוא מכריז בעיירה על כל דבר, שהפרסום יפה לו: “מגיד” חדש כי בא, עירוב שנקרע בערב שבת בין השמשות, או כי הסיקו את המרחץ באמצע ימי השבוע, שולח ישראל’קה את קולו מסוף העיירה עד סופה: “יהודים, לכו לבית-המדרש – מגיד בא!”, “יהודים, העירוב נקרע!”, “יהודים לכו אל המרחץ!”. והוא גם סגן השמש. ובכן מיהר ישראל’קה והביא בקבוק של יין-שרוף ושתי עשרות תפוחים לקינוח. הכוס הקטנה עברה על-פני כל המסובים. כולם הללו את “המצאתו” של הירשל השוחט, שהיתה, לפי דעת כולם, “דבר בעתו”. בבקבוק נשאר מעט מן המשקה החריף, והירשל השוחט הודיע, שגם מן הרובל שהקציבו יש עוד חסכון של עשרים קופיקות; ולפיכך הוא מציע, שישלחו את ישראל’קה לקנות עוגות או כעכים, כדי שיוכלו לברך “מזונות”; ואם עשרים הקופיקות לא יספיקו לזה, אפשר להוסיף עוד פרוטות אחדות. על השולחן עלו עוגות, הנאכלות בלי נטילת-ידים. ישראל’קה רץ פעמים אחדות, הביא כבד צלויה וגם קורקבן נמצא. סוף דבר היה, שאת שאר הפרקים לא גמרו, ומכיסו של הירשל השוחט אזל הכסף, ובשעה מאוחרת אחר חצות הלילה עלה קול רינה מבית-התפלה וגם שעטת רגלים ברקדם…

– מיהרתם הפעם להקדים את ימי-המשתה – אמרו ממחרת השכנים הקרובים לבית-התפלה כשפגשו את אנשי הקבוצה של הירשל השוחט. אבל תרעומת לא היתה, כי על-כן הלא עוד ימים אחדים והשמחה תהיה במעונם של כל בני העיירה.

זה היה אך מבוא, הקדמה לשמחת החג, האות הראשון לקראת בואו. ביום הראשון של החג באו כל נכבדי העיירה אל הרב. באו ראשי שתי המשפחות, הכוהנים והלויים. בני המשפחה האחרונה, קרובי הרב, באו עם הנשים הטף. בידי הרב היה מסחר האתרוגים, וזה הכניס בשנה זו, שנת ברכה ושלום בעיירה, פרנסה הגונה, והרבנית הכינה ממתקים ומאפי-תנור ככל אשר יכלה. וכשהרגישו בני-הלוי, שהמשקה הולך וכלה, שלחו להביא מבתיהם יין ושכר, ולא יחסר השולחן דבר ולא תבוש הרבנית בעיני משפחת הכוהנים, אנשי הריב לפנים… ואת מוצאי-החג של הימים הראשונים בלו בבית נחום הכוהן, ושמה באו גם ראשי משפחת הלוי, הם ונשיהם וחתניהם החדשים. בבית נחום הכוהן היתה חדשה: פסנתר הביא מעיר-הפלך, וביחד עם כלי-הזמר הביא גם מורה לבתו הצעירה, עלמה יודע צרפתית ופורטת על הפסנתר. בכונה הזמין בעל-הבית את קוראיו למוצאי-החג, כדי להראות להם את החדשה אשר בביתו. ונקהלו מאנשי העיירה ונשיהם אל תחת חלונות הבית לשמוע את צלצלי הזמרה היוצאים מן הכלי החדש, ואמרו זה אל זה:”מה טוב ומה נעים להיות עשיר!”…

על השולחן היה מטוב עיר-הפלך, וגם פירות ממגד קְרִים עלו עליו: תפוחים בעלי לחיים אדומות וענבים. מסביב לשני שולחנות ירוקים התישבו מן הגדולים וישחקו בקלפים, והצעירים הסתובבו על-יד הצעירות, בדו להם משחקים שונים, והחבורה היתה צוהלת. – מרכזי-הכנופיה, שעליהם שמו עין ביחוד ועליהם התלחשו, היו האברכים, החתנים החדשים, שהביאו שתי המשפחות העיקריות בשנה זו אל העיירה. כתריאל, חתנו של נחום הכוהן, עלה לחותנו בחמשת אלפים רובל. בשעת התנאים פנה אל המחותן בדברי-תורה, ובגלל זה חשב אותו נחום הכוהן ללמדן ונתן לו במתנה ש“ס, דפוס וילנא, מכורך עור. אחרי החתונה הוברר הדבר, שאין חתן דנן יודע מאי דקאמרי רבנן, והחבריא העליזה שמה את הש”ס ואת למדנותו של כתריאל מטרה לחצי-לעגם. והוא אינו נעלב; לפעמים גם הוא עצמו משתתף בהלצה על המרמה, שרמה את חותנו. – כקריעת ים-סוף קשה היה למתתיהו הלוי להשיא את בתו. או שהיא בוררת את החתנים או שהחתנים פוסלים אותה. כמעט קפץ האב ונשבע, שלא יסע עוד עמה לראות ולהראות. בחנוכה שעבר הצליח הדבר סוף-סוף בפונדק על אם הדרך, במקום שבאו שני ה”מדוברים” להתראות, היו נוכחים כל גדולי-ויסילובקה, הם ועגלותיהם וסוסיהם. החתן בא עם אמו ועם דודו. ברק שרשרות-הזהב על חזיותיהם של המחותנים מצד הכלה הכה בסנורים את עיני הצעיר בן-העיירה בישוגולה, וכשהושיט לו חיים-בנצה, זקן-החבורה, את קצה מטפחתו האדומה, קנה את הכל “אגב סודר”, והוא עתה אוכל מזונות על שולחן חותנו. בבישוגולה שלו היה הוא המשכיל, הוא גם עתה מתהדר בידיעת הלשון הרוסית ומדבר רק בלשון זו; אבל אינו מבחין בין מלעיל למלרע והברתו לקויה. והמורָה, העלמה שגמרה את הגימנסיה, וחתנו של קניגסברג, המוסקבי, מביטים חליפות זו אל זה ובת-צחור מלוה כל שגיאה ושגיאה, הצורמת את אזניהם. – צנום וגבוה הוא חיים-יענקיל, חתן הרב. בשום אופן אין הוא יכול לעשות שלום עם המכנסים שלו, שמתעקשים להִשָמט מחלציו למטה, ולרגעים משתדל הוא להרימם מעלה. בכנופיה עליזה זו לא יכירהו מקומו, הוא כאן כאבל בין החתנים; אבל אשתו הצעירה הביאה אותו הלום בחפצה להשכיחו את ה”ישיבה”, שבה התחנך, להשכילו בחברה מעולה ולעשותו ל”איש הדור הזה”. ונתקל עלוב זה בין הצעירים, אבל חברתן של הצעירות, כפי הנראה, נעימה עליו, אם כי הן צוחקות למראה מלחמתו במכנסים. – בתוך קבוצת צעירים עומד משה’לה, בנו הבכור של מתתיהו הלוי, ומספר בלחישה ספורי-מעשיות, שנבול-פה דק כקרום עליהם, ואל הקבוצה נשענת גם אחת הנשים כבת ארבעים, שומעת ונהנית…– המוסקבי מתהלך קוממיות, כבן-כרך שבא לכפר, עובר מקבוצה לקבוצה, מתעכב גם על-יד השולחן הירוק, מתיחס מעט בבטול אל חברת בני עיירה זו, שלא ראו מעודם את עיר-הבירה. – שמעון פראנק, חתנו של יענקיל ברל’ס, גם כן ממשפחת הכוהנים, הציע לצאת במחולות. הוא השתתף בשעורי-רקוד אחדים בקיץ זה בימי שבתו בקיוב. ההצעה מוצאת חן, ואולם נודע הדבר, שאין המורה יודעת לנגן את נגוני-המחולות. עוד מעט והיו מחליטים להביא את אהרן-מיכל’ס עם הכנור שלו; אבל בינתים גמרו הגדולים את המשחק בקלפים, והאורחים עזבו את בית נחום הכוהן ללכת לבתיהם.

 

י    🔗

חול-המועד היה לא חול ולא מועד, ואולי גם זה וגם זה. החנויות בעיירה היו פתוחות רק למחצה, דלת אחת פתוחה והשניה סגורה, וחנויות אחדות, ובתוכן, כמובן, זו של הרבנית, היו סגורות לגמרי. הירשל השוחט לא פשט גם בימים אלה בגדי יום-טוב, בגד-הקטיפה שלו, שאך ה' לבדו יודע, איזו הדרך ולאחר אילו גלגולים בא והגיע להירשל, ואך ידוע הדבר, שלפנים שימשה הקטיפה גם לשמלת-אשה. תנחום העגלון, שלא הוא ולא סוסו אינם יודעים דרך אחרת מלבד הדרך לדניפרובסק, החליט בפעם הזאת לבלי לצאת לדרך רחוקה כזו כל חולו של מועד, והזן ומפרנס אותו כל השנה והנותן עושר לנחום הכוהן ולמתתיהו הלוי ולכל סוחרי-היער בעיירתו, – יזמין לו גם את לחמו הוא, וידע גם תנחום טעמו של חג. אבל תחת זה יצא יחיאל’קה עוד במוצאי החג הראשון, תיכף אחרי ההבדלה, בסוסי-פוסטה – לאן? יש אומרים שהוא יצא בפקודת נחום הכוהן לתור יער גדול על הביריזינה; ויש אומרים, שלא בפקודת נחום הכוהן יצא ולא לתור יער הלך, אלא נסע לחארקוב להתחרות עם הקבלנים בהספקת אדנים למסילת-הברזל. – כאור הבוקר, אחר המנין הראשון, יצא חיים-מיכל החנוני בראשון לחול-המועד עם שתי עגלות, אחת שלו ואחת שכר מאת פייוול העגלון, להביא סחורה מסמילובקה, עיר-המחוז הקרובה. הפדיון בערב החג היה “מחוץ לדרך הטבע” ונמכרו כל השזיפים והאגסים היבשים וכל מיני-מרקחת. – בשוק ספרו העגלונים ובעלי-המלאכה, שגם התזמורת, כלי-הזמר מסמילובקה, שלהם “חזקה” על כל החתונות והשמחות בקהל-ויסילובקה, – התזמורת כולה תבוא בחול-מועד זה אל העיירה, כי הזמינו אותה “העשירים שלנו”.

והעשירים שלנו שבויסילובקה יצאו אחר הצהרים לשוח בסביבת העיירה, כי על-כן חול-המועד הוא, וזה מנהגם לערוך טיולים בימים אלה. ראשונה יצאה עגלתו של נחום הכוהן, זו ה”מרכבה”, שקנה עוד לפני שנתים “אגב יער” מאת הנסיך קראפוטוב, שרצה להפטר מן המרכבה הישנה והכבדה. העגלה היתה מן הנושנות, עשויה למושב ארבעה אנשים ולרתימת ארבעה סוסים, עם קפיצים כפופים ודוהרים. בה ישבו הגברת מרת זלדה, אשה גדולה ושמנה, שתי הבנות, כתריאל חתנו, וגם העלמה המורה, ולא קלה היתה העבודה בשביל שני הסוסים לשאת עגלה מלאה כזו, והערל העגלון התחמץ לבו ושפתיו שרקו לא אחת ברחמיו על הסוסים העלובים. כמעט בעת ובעונה אחת נראה על-יד ביתו של מתתיהו הלוי מחזה בדומה לו. אָשר – הבחור המגושם, שמצא משה’לי בן מתתיהו באחד הכפרים וישימהו לעגלון – הוציא בשאון ובקול-רעש את עגלת-העץ, והסוסים הטובים כאילו שמחו לעזוב את עמדתם באורוה, אחר ימים אחדים של מנוחה שלמה ואכילה לשובע, ולחלץ את עצמותיהם במירוץ. העגלה נמלאה צעירים וצעירות, מבית מתתיהו הלוי, והעגלון עוד משך אל דוכנו שני ילדים, ויחלק ביניהם את המושכות ואת השוט. הזקן רבי משה, הדוד של חצי-העיירה, רתם גם הוא, בעצמו ובכבודו, את סוסו הישיש והתכונן לנסוע עם חבר נכדיו הקטנים אל האחוזה הקרובה, קצת לשם טיול וביחוד מפני שהבטיח לו אדון-האחוזה להשליך מכמורת ולצוד דגים בשבילו באגמי המים, לכבוד הימים האחרונים של החג.

ביום השני של חול-המועד, אחר ארוחת-הצהרים, ציוה גם אברהם-חיים קניגסברג על קסיאן הזקן לרתום את סוסו. בעגלה ישבו קניגסברג עצמו וחתנו, ועל-יד העגלון הושיב גם את מתתיהו בנו, נער כבן שלוש-עשרה שנה. בני-העיירה ראו את העגלה בעברה על-פני כל הכביש, המתפתל דרך הרחובות של העיירה, ואמרו: הנה אברהם-חיים הולך עם חתנו ה”מוסקבי” לשוח לכבוד החג…

קניגסברג החליט עוד בביתו לנסוע היום לחצר-קאזימיר, לראות בעיניו את היער, שקנה ממאקובסקי בלי תיור וסקירה, ורק על סמך הידיעות הכלליות והרשימה שקבל ממשה-ליב יקטן. אינה דומה שמיעה לראיה. צריך הוא עצמו לעבור את היער. כאן יאסוף את הידיעות, שהוא צריך להן. גם סקירה קלה במשך יום אחד תתן לו הרבה. הפעם אפשרי לחבר את הנעים עם המועיל, ואולי – יותר נכון – להסתיר דבר הנסיעה אל היער תחת מסוה של טיול בחול-המועד; כי כל זמן שלא ראה בעיניו את היער, לא רצה קניגסברג לפרסם את קניתו. אם גם מאקובסקי לא יתחרט, אולי הוא יוכרח להתחרט… הן תואנה לא תחסר לעולם…

– נסור לדודה? – שאל קסיאן לאחר שנסעו כחצי-שעה במסילה.

– לא… – ואחר רגעים אחדים הוסיף – קסיאן, יודע אתה את הדרך לחצר-קאזימיר?

– מה יש כאן לדעת? – השיב קסיאן כנעלב – ברוך-השם, איני זר בסביבות אלו.

– אם כן, – אמר קניגסברג – נהג ולך. הלא הסוס נח ימים אחדים.

– וגם הלילה ינוח, – אמר קסיאן – הן נצטרך ללון בחצר. היום לא נספיק עוד לשוב הביתה.

– כן, בודאי נלון שם, – השמיע קניגסברג.

לפנות ערב נכנסה העגלה של קניגסברג לבין גדרות-קנים לחצר-קאזימיר. מאחורי הגדרות היו גנות של תפוחי-אדמה וזרועי-קנבוס, ובקצה-המרחק נראה בית-האחוזה, בית-עץ רחב-ידים ויציע לו למבוא, נשען על עמודי-עץ. כלב מכורבל בישר את בוא העגלה בנביחותיו, אך התעצל לרוץ אל מול פני העגלה ונתן את קולותיו מרחוק, כדי שישמעו בבית פנימה וידעו, שהוא שומר-אמונים. אך גם מאנשי הבית לא מהרו לצאת החוצה לקדם את פני העגלה כל עוד לא עברה את הרחבה הגדולה שלפני הבית ולא התקרבה אליו עד כדי לראות מן החלון את היושבים בה.

בחריקה נפתחה דלת הבית, ועל המפתן נראה איש כבן ארבעים וחמש. זקנו היה שחור ומסולסל, ולמרות התבלול, שהיה בעינו הימנית היו פניו טובים, כמעט יפים. רשמי פניו היו מהוקצעים, עורם עדין וטוב-לב היה נשקף מעינו השמאלית, הבריאה. הוא לא מיהר לרדת מעל היציע, כאילו מסופק היה, אם אליו מתכונים הבאים. אך כשהתרוממו האורחים על המדרגה הראשונה, יצא גם הוא לקראתם.

חצר-קאזימיר היתה אחת האחוזות של המַרשַל מאקובצקי. זה היה אציל פולני שקט ועצלן, רווק כל ימיו, והמשק שלו לא הביא לו עושר מעולם, אם כי אחוזותיו היו רבות. בימי מרד-הפולנים, בראשית שנות הששים למאה העברה, לא התערב מאקובצקי בהתקוממות של בני עמו ולא לקח חלק בכל המרד; אך זה לא הציל אותו מהרס. באחד הימים קבל מאקובצקי פקודה להביא לאוצר-הממשלה כסף-ענושים חמשת אלפים רובל וזמן ניתן לו שבוע ימים. לא בלי עמל אסף מאקובצקי את הסכום ומילא אחר הפקודה. עבר עוד כחודש ימים – והנה עוד פעם פקדו עליו לשלם כסף-ענושים כסכום הראשון, ובזמן של שבוע ימים. אז הוציא את כלי-הכסף וכלי-הזהב מביתו, הביאם לדניפרובסק וימכרם וישלם את המס. בחודש הבא הטילו עליו עוד פעם סכום כזה, – הפעם הוציא את הנחושת מבתי-משרפות-היין שבאחוזותיו וגם את מרכבות-הכבוד שהיו לו; אך בכל אלה לא מצא את כל הסכום הדרוש לו. אז שמה הממשלה אפוטרופסות על אחוזותיו, כחוק לאדם, שאין ידו משגת לשלם את אשר הוטל עליו, ואחת אחר אחת יצאו האחוזות למכירה פומבית. חצרותיו של מאקובצקי עברו לידי פקידים שונים וגם לידי אכרים, משועבדי מאקובצקי לפנים. חצר-קאזימיר היתה האחרונה באחוזות מאקובצקי, ואותה קנה מאקובסקי, שאר-בשרו של מאקובצקי, בכונה תחילה, שתהיה משכן לקרובו, ולא יוכרח המרשל הזקן לנוע על בתים זרים בערוב יומו. ומפני שאסרה הממשלה על כל פולני לרכוש אחוזות בפלכים ההם, הערים מאקובסקי וקנה את חצר-קאזימיר על שם ואסילי, משרתו הנאמן, פראבוסלאבי עירוני. מובן, שמאקובסקי עשה כל מה שהיה ביכלתו להבטיח את המקנה: נטל מבעל-האחוזה המדומה שוברות שונים נגד זכויותיו, וליתר בטחון נתן את האחוזה בערבון באחד הבאנקים החקלאיים. המרשאל הזקן לא האריך ימים, ומאקובסקי ישב, הוא וביתו, כמו שידענו, ביבושת, אחוזת-אשתו, ואת האחזוה קאזימיר היה מוסר בחכירה. זה שנים אחדות, שחוכר-החצר הוא משה עין-אחת, והוא אשר פתח היום את דלתי בית-האחוזה לפני קניגסברג ובני לויתו.

– יום-טוב! – אמר קניגסברג.

– יום-טוב, שנה טובה, – ענה בעל הבית ויושט את ידו אל האורחים.

בני-הכפרים, הפונדקאים, המוכסים וחוכרי-האחוזות, – כל אלה, שהיו נקראים “בני-הישוב” – היה להם תמיד יחס של כבוד אל תושבי הערים סביבם. ביחוד היה יחס כזה אל סוחרי-היער שבויסילובקה. בקנאה גדולה התיחסו הכפריים אל הסוחרים האלה, סוחרי-היער, המצלצלים תמיד באלפים וברבבות, היוצאים בסוסים דוהרים ויודעים להתהלך כאחים ורעים עם פקידי-השלטון. ושאיפתם של הכפריים בסביבות ויסילובקה היתה: לבוא ולקנות בית ומקום בכותל-המזרח בעיירה זו – לכשיתעשרו – ולסחור בה ביערות. את שמע שם קניגסברג ידע משה עין-אחת, אם כי הכיר אותו אך מעט, והוא חרד לקראתו ויביאהו לביתו בכבוד ובשמחה.

מסדרון קטן, מואר אך מצד הכניסה, חלק את הבית לשנים. אדון-הבית פתח משמאל את דלת-הבית הפנימית להאיר את המסדרון. משה וביתו דרו אך במחצית הבית, ומחציתו השנייה ושאר החדרים היו ריקים, אין יושב בהם.

– אורחים נכבדים בביתי! – אמר בעל-הבית ברגש.

– ואם תקבלו את פנינו בסבר פנים יפות – אמר קניגסברג בשחוק – גם נלון בביתכם.

– בכבוד גדול! – אמר בעל-הבית – חדרים ריקים יש לנו די; רק הסוכה שלי קטנה…

– זה לא כלום – אמר קניגסברג – צריך היה… כמדומני; רבי משה – צריך היה לצוות למי שהוא על הסוס שלי, אם אפשר הדבר.

– תיכף – ויצא החוצה. וכאשר שב אחר רבע שעה מן החצר הודיע – העגלון שלכם הוא מאכרי המקום, מכפרי מאקובצקי לפנים; הוא יודע את מקום האורוה וגם שחת נתן לסוס. ועתה הלא תשתו, רבותי, תה.

– תודה – אמר קניגסברג – נשתה ברצון.

מן החדר הפנימי נכנסו אשת החוכר וילדה כבת שלוש-עשרה, שכפי הנראה התקינו עד כה את מלבושיהן לכבוד האורחים “מן העיר”. הילדה הפליאה ביפיה לא רק את הנער, בנו של קניגסברג, שכבר התחיל להבין בין יפה לשאינו-יפה; גם הגדולים, קניגסברג וחתנו, שמו לב אליה. רשמי-פניה היו כמו מהוקצעים, כמו מתוארים בחרט, אודם-שושנים כיסה את לחייה המלאות ועיניה היו צוחקות.

– זוהי כל משפחתי, – אמר משה – אך אחת היא לנו – ויוֹר על הילדה.

– אבל כמה יפה היא! – קרא קניגסברג.

– בלי עין-הרע, ברוך-השם, – אמרה האם – אבל גדלה היא בכפר.

– זה גם כפר איננו, – אמר האב – אף מיחיובקה הקרובה רחוקה מכאן שלוש פרסאות – כאילו התאונן בעל-הבית.

– שלחו אותה אל העיירה – אמר קניגסברג.

– אבל הן יחידה היא לנו – אמרו ההורים.

נכנסו בשיחה רגילה. הוברר, שקניגסברג יודע את אחיה של אשת החוכר, מוכסן באחד הכפרים, במקום שהיה לפני שנתים הנמל של קניגסברג, והוא מכיר את כל בני-המשפחה. קניגסברג שאל ליבול בשנה זו, למספר הבהמות שבאחוזה, ליחוסיו אל אדון-האחוזה, אם החכירה מביאה רווח. החוכר ואשתו השיבו לא בדיוק ובפרטיות, אלא במאמרים כוללים בתנועות ובחצאי-מלים. עסק-החכירה בכללו היה לא רע, ועל-כן אך טוב לשמור פה ולשון ולא להתפאר. אסור לדבר שקר, אבל אין אדם מצווה על האמת…

השפחה מבנות האכרים, בתולה גוצה וסימני-אבעבועות על פניה, הביאה מן המטבח מיחם כרסני לא-נקי ביותר, ואשת החוכר הוציאה מן הארון הפשוט מיני מרקחת ומאכלי יום-טוב לכבוד האורחים הנכבדים.

– רבי משה – פנה קניגסברג אל בעל הבית – הייתי מבקשך לקרוא, בטרם יערוב היום, לאחד משומרי-היער שלכם. מחר רוצה אני לתור מעט את היער…

עתה הובררה קצת למשה עין-אחת סיבתו של בקור זה, שלא חכה לו ולא הבין פירושו: קניגסברג חושב מחשבות על קנית יער-קאזימיר… הדבר הוברר קצת, אבל אך קצת. ראשית, הרי אין תרים יער “על רגל אחת”, בשעה שבאים לשם טיול של חול-המועד; הנה גם משה-ליב יקטן, המומחה והחרוץ במלאכתו, שעל תיורו סומכים סוחרי-יערות – אפילו הוא עשה ביער כעשרה ימים רצופים. ושנית, הן את היער תרו אנשיו של אלתר זיסקינד, והדבר כאילו נגמר. האנשים האלה דברו עמו בענין זה ארוכות וקצרות, הבטיחו לו “הרים וגבעות”, אם אך גם הוא יעזור להם להשפיע על האדון. הדבר היה כאילו נגמר, וכבר התיעצו האנשים על ההובלה בחורף הבא. והנה פתאום בא סוחר זה, קניגסברג, ואומר לתור את היער… והחוכר בא במבוכה, בלי דעת מה ידבר אל אורחו בענין זה. אך עד מהרה הוציאו קניגסברג ממבוכתו, באמרו:

– הן היער שלי הוא. אני קניתיו מאת האדון…

– מן הסתם בשותפות עם זיסקינד? – שאל החוכר.

– איזה זיסקינד? – אמר קניגסברג – אני קניתי אותו מאת האדון, מאת מאקובסקי.

– אימתי?

– בעשרת ימי תשובה.

– מן הסתם בדניפרובסק? – השמיע החוכר.

– לא, – השיב קניגסברג – הייתי אצלו ביבושת. היו ליזר, עוד סרסורים…

– המ.. ואלתר זיסקינד?

– זיסקינד הוא זיסקינד – ענה קניגסברג במנוחה – אך את יער-קאזימיר קניתי אני… ובכן, רבי משה, הייתי מבקש אותך, שתשלח ותקרא לי את זקן שומרי-היער ומחר כאור הבוקר נצא לעבור מעט על-פני חורשות אחדות. כך, בהעברה בעלמא…

– צריכים לקרוא את ירמולה – אמרה אשת החוכר אל בעלה.

– כן, את ירמולה – הסכים משה – הוא יודע את כל מוצאי היער ומובאיו. הוא גם ארח לחברה עם יקטן, בשעה שתר את היער. מיד אשלח לקרוא לו. מחר כאור הבוקר יהיה כאן. האם בעגלה תלכו?

– ואיך אפשר אחרת? – שאל קניגסברג.

– אפשר לעבור בסירה את הנהר – והנה היער. האלונים הם על שפת הנהר ממש, נראים מן הבית. ומאחורי יער-האלונים גובלת חורשת-האורן, שהולכת ונמשכת עד יערות הליבנה. חלקת-פוֹחוֹבוֹ היא גם הגבול בין שתי האחוזות. זוהי חלקה מוטלת כמו בספק. לנו חלקה זו, אך רועים עליה גם אנשי-הליבנה. הן כל היערות כאן הם של מאקובסקי.

– ובחלקת פוחובו האם יש יער? – שאל קניגסברג.

– בפוחובו? – חזר ושאל החוכר – שם האילנות הטובים ביותר.

– ופוחובו זו היא שטח גדול? – שאל קניגסברג.

– כמאתים דיסיאטין בודאי.

כל הידיעות הללו השביעו את רצון קניגסברג. היער קרוב אל החוף, יותר קרוב מאשר חשב. ויש עוד חלקה, שאמנם יש עליה טעות ומענות מצד הליבנה, ומפני זה לא הכניס אותה מאקובסקי בחשבון היער; אבל מכיון שהחלקה היא ברשותה של אחוזת-קאזימיר, כבר ידע הוא, קניגסברג, מה לעשות לה. מאקובסקי, היושב לו במרחקים, אינו דואג לזכויותיו ואינו שומר על גבוליו; ואולם הוא לא יוותר על נקלה על החלקה הזאת, שכמאתים דיסיאטין שטחה ואילנותיה רבים ועציה עבים. הוא יקדים את בני הליבנה ויחטוב את היער… אז כל העסק מקבל ערך אחר לגמרי. צריך לגמור מיד אחר החגים את דבר החוזה אצל הנוטריון כנימוס. לא לדחות את הענין.

 

יא    🔗

גם האורחים גם בעל הבית לא אֵחרו שבת בערב ההוא. השיחה היתה כל הזמן על עניני האחוזה. דברו על מחירי הפשתן, שיהיו בחורף הבא, אם אפשר למכור בעיירה שחת, שישאר באחוזה מן הסוסים ומן המקנה, או, אם יחטבו את היער, אולי יותר טוב לעזוב את השחת ולא למכור. שוחחו על ההבדל בין המחירים של דגן, שדשו אותו כשהוא לח, או יבש. נגעו בענינים פעוטים יותר, אבל ערך להם בתוך משק-האחוזה: כמות החלב, שהפרות נותנות, מחירי החמאה בעיר הפלך; קניגסברג ידע בכל הענינים האלה, ושיחתו היתה מועילה לבעל-הבית. לעומת זאת, לא התעניין חתנו של קניגסברג בכל השיחה כלל. זרה, זרה לגמרי היתה לבן-כרך זה הסביבה של האחוזה, ואולי בפעם הראשונה בימי-חייו הוא מבקר אחוזת-שדה. חוג-הענינים של החוכר ומשפחתו היה פעוט מאוד בעיניו, והוא התחיל לפהק כאשר אך גמרו את ארוחת-הערב.

השחר עוד היה פרוש על-פני חוץ כאשר קם קניגסברג ממשכבו. הוא יצא החצרה, התהלך בתוכה לארכה ולרחבה, התבונן אל הבנינים השונים, ניגש גם אל העדר, שעוד טרם התאסף כולו מתוך הרפתים, והגיע עד האורוה, במקום שמצא את הזקן קסיאן וישאלהו לשלום הסוס. הלז ישב במנוחה שלמה על כורת-עץ ותקן את נעלי-הגמי שלו. טיטוק השומר, אחד מן הפועלים העצלים בעבודה ופזיזים לכל משלחת, כבר הגיד לקסיאן, כי אותו שלחו אמש לקרוא לירמולה שומר-היער והוא גם בוא יבוא בקרוב, וכי אדוניו לא ישוב העירה היום בבוקר. בשוב קניגסברג הביתה כבר קם משנתו גם בעל-הבית, והוא נתן לקניגסברג את טליתו ואת “ארבעת המינים” להתפלל. קניגסברג לא היה מן המאריכים בתפלה, וקודם שגמר אותה עורר את חתנו. הצעיר המוסקבי היה מתרשל קצת בתפלה, וקניגסברג ידע זאת; ואולם לא רצה, כי ירגישו גם בבית זר, שחתנו דש בעקביו בתפלת שחרית, ועל-כן בקש את חתנו, כי יתעטף בטלית למראית-עין, לכל-הפחות. אך ניגש הצעיר למלא את רצון חותנו – והנה מחדר המטבח כבר שמע את קניגסברג מדבר עם אחד האכרים. שם היה ירמולה שומר-היער, שבא למועד הנכון.

קניגסברג החליט לקחת עמו היערה גם את חתנו. קניגסברג האמין, שחתנו בעל הכשרונות הטובים ירכוש לו על נקלה את הידיעות בסחר-היערות ויהיה לו לעזר בעסקים. והיום היה המקרה לחנכו במקצוע חדש זה, לתת לו את השעור הראשון. גם חתנו של קניגסברג – כבר הגיע הזמן, שהקוראים ידעו אותו בשמו המפורש: נחום יחסן – נפשו כלתה אל היום הזה. במסחר אבותיו, סחר-הארג, לא מצא ספוק. דרכי המסחר ההוא היו פשוטות עד מאוד, מעשי תגרנות וחנונות, שאין בהם כדי למלא נפש צעיר בעל כשרונות, המרגיש, כי כנפים צומחות לו. גם מוסקבה העיר הגדולה והמלאה שאון לא לקחה את לבו לאהבה אותה. נחום יחסן קבל את חנוכו בבית מלא מסורה ותורה, ובבואו בימי בחרותו לעיר-הבירה לא רדף אחר תענוגות שאונה והוללותיה. כמעט בודד ראה את עצמו בקרב ההמון הרב של תושבי העיר הגדולה, וגם מהיהודים שבתוכה מצא לו אך צעירים אחדים, מבני עירו, אשר ארח לחברה עמהם. נחום יחסן, שאהבת-עצמו עוד הפריזה על ערך כשרונותיו, נוכח, שהוא ממלא אך נקודה אחת קטנה בתוך חוג צר, והגוש האדיר והמוצק של העיר ההומיה כאילו מעיק בכובד-משאו על הפרט להכחידו, לטשטש את אישיותו ולעשותו כלא היה. אחר לגמרי היה סחר-היערות ואחרת היתה הסביבה של העיירה ויסילובקה. כבר עצם היער התיצב לעיני הצעיר כעולם מלא סודות ומסתורין. וחייו בעיירה: הוא יש. גם הוא, גם אחרים מרגישים את מציאותו, את ישותו. עוד טרם יבוא לשכון בתוכה – כבר ידעו כל בני ויסילובקה, מקטן ועד גדול, שאברהם-חיים קניגסברג מביא לבתו “משופרא דשופרא”. כאן, בויסילובקה, משמש נחום יחסן מרכז לחוג ידוע של צעירים וצעירות, המודיעים ומכירים ביתרונו, כי על-כן בן עיר-הבירה הוא וראה בעיניו דברים, שהם אך לשמע-אוזן שמעו על-אודותיהם, כותב ומדבר רוסית בלי שגיאות, חותם על עתונים וירחונים, הכלל – משכמו ומעלה גבוה מעל שטח העיירה. ונעים לאיש לדעת, שהוא תופס מקום ואינו סתם כאחד מתריסר.

קניגסברג נכנס החדרה לראות, אם כבר מוכן גם חתנו לצאת לדרך.

– שומר-היער אומר – השמיע קניגסברג – שאין טוב להתחיל לתור את היער מצד האלונים בעבר הנהר. בין חורשת האלונים ובין האורן שעל הגבעה יש בצה, שאותה לא נוכל עתה, אחר הגשמים, לעבור ברגל, ובפרט שגם לי וגם לך אין מגפים. לפי דבריו של שומר-היער, אין טוב לנו כי אם ללכת בעגלה ולעבור את הנהר במעברה על-יד הלינקה ולהחל את תיור היער מן האורן. מה דעתך, נחום?

– יותר נעים היה לעבור את הנהר בסירה – אמר הצעיר, כי מסע בסירה היה חביב עליו מאוד.

– מה שנעים – אמר קניגסברג – נדחה לזמן אחר. לפי דעתי, צדק שומר-היער. הוא, כנראה, אכר מבין דבר, יודע סדר.

– טוב, כחפצך. נלך בעגלה.

– אני חושב – אמר קניגסברג – לבקש מאת חוכר האחוזה סוס ועגלה משלו ללכת היערה. עלינו יהיה לעשות בדרך הלוך ונסוע כל היום – הלואי שנגמור ביום אחד. זה אינו לפי כוח סוסנו הישיש, ושבילי-היער עם תלליהם הם לא לפי העגלה המרוסקת שלנו. ולי עוד מחשבה זרה: אולי נגמור היום, והיינו יכולים עוד הערב לשוב הביתה, לויסילובקה; הן הימים ימי-חג, ועל-כן ינוח לו הסוס ולא ייעף.

– האם יתן החוכר לנו סוס ועגלה? – פקפק נחום.

– יתן, – אמר קניגסברג בבטחה – אני נכון לשלם, אבל גם כסף לא יקח. אך ישמע,שאנו קנינו את היער, לא ישיב את בקשתנו ריקם. מהר והתכונן לדרך. אך נסעד את לבנו – ונלך.

– אני נכון – אמר נחום – ואולם צריך לקחת מעט צידה לדרך, אם בדעתנו לעשות ביער כל היום.

– אין צורך בזה, – ענה קניגסברג – ביער יש כפרים, ושם נשיג תמיד אוכל אם נרצה.

משה עין-אחת לא חכה עד שיבוא קניגסברג ויבקש ממנו את סוסו ועגלתו, ואך יצא קניגסברג לדבר עם חתנו, אמר לירמולה לרתום את אחד הסוסים הטובים אשר באורוה ולנהג את הסוחרים היערה. החוכר כבר הספיק לספר לירמולה בקוצר-מלים, שהסוחר הזה הוא שקנה את היער מאת האדון, שבחורף הבא יתחילו בו את העבודה, ועל-כן יראה-נא לו את היער כיאות… ירמולה הבין מיד את אשר לפניו, שעליו להשתדל למצוא חן בעיני הסוחר, כי על-כן בעל-היער הוא ועוד מעט ויצטרך לעבוד אצלו.

בעגלה נסעו קניגסברג וחתנו, וירמולה נהג בסוס. הנער, בנו של קניגסברג נשאר בחפץ-לב בבית החוכר, בחברת הילדה היפה-פיה, שהראתה לו את כל חמודות החצר בגן ובגורן, ברפת ובאורוה, ועל-ידה התודע גם אל הכלב המכורבל. הילדים רצו בכל מרחבי החצר, וגם עד שפת-הנהר הגיעו.

זליג, יהודי גבוה וזקן צהוב לו ועיניו כמו שקועות בשומן, החוכר את המעברה על-יד הכפר הלינקה, העביר בעצמו את העגלה ואת הנוסעים על-פני הנהר, וירמולה גילה את אזנו של זליג, בסתר, שאלה הם הסוחרים, שקנו את יער-קאזימיר. בעבר הנהר עברה המסילה בין האלונים, שהלכו והתמעטו. ירמולה הסב את הסוס ימינה, והעגלה עברה דרך אלכסון על-פני בצה לא-עמוקה, ואחר הבצה עלתה הדרך והתרוממה על-פני גבעות-חול, שעליה גדלו צפופים עצי-אורן קטנים ודקים, פחותי-ערך.

– למי חורשה זו? – שאל קניגסברג.

– לא שלנו היא – אמר ירמולה, שהבין את הרושם שעשתה החורשה הדלה על הסוחר – היא בגבול הליבנה.

בין עצי האורן, באדמת-החול, היתה הדרך כבושה, וכל בוץ לא היה שם, וירמולה הרים את שוטו על הסוס למהר את דרכו. הוא רצה לעבור את החורשה ולהגיע אל מקום העצים הגדולים והטובים אשר ביער, להראות לסוחר את טוב קניתו.

– זהו פוחובו! – אמר ירמולה.

קניגסברג החליט לתור את החורשה הזאת היטב. הן אותה לא בדקו התרים את יער-קאזימיר ועציה אינם גם ברשימתו של משה-ליב יקטן, זה שתר את היער על-פי פקודתו של אלתר זיסקינד, לאחר שיש עליה עוררין מצד אחוזת-הליבנה; ומפני כן אמר קניגסברג בלבו לראות ולבדוק אותה, אם כדאי הדבר לפניו לבוא בריב ומשפט על-אודות חורשה זו. מאחורי פוחובו מתחלת חורשת-האורן הגדולה של יער-קאזימיר, גולת-הכותרת של היער – הוא המטרה העיקרית של התיור.

העגלה עמדה. קניגסברג ירד ארצה, ויאמר גם לחתנו לרדת. הוא צוה על ירמולה ללכת ולמסור את העגלה והסוס על יד אחד משומרי-היער, הנמצא בודאי בקירוב-מקום, וגם לצוות על השומר, שיביא את העגלה אל הכפר אשר מעבר ליער, מקצהו השני, למקום שיגיעו בעברם את היער לתור אותו. ירמולה נהג את העגלה לעשות כמצווה עליו ומיהר לשוב כדי להורות לפני אדוניו את הדרך ביער. פוחובו לא כולה היתה חורשת-אורן, אלא סכך-יער תערובת אורן ואַשוּח, לבנה ואורן ובירכתים של החורשה צמחו עצי-אגוזים וענפיהם המרובים והמסובכים כמו הסתירו את היער, בלי תת לחדור אל תוכו. גם אדוני-קאזימיר, גם אדוני-הליבנה לא הניפו גרזן על עצי היער הזה, ולכן כאילו גדל פרא וכל עקבות מסילה לא נראו בתוכו, ובלי ירמולה פחדו קניגסברג וחתנו לבוא אל היער פנימה. הם צנחו על הארץ על תל קטן תחת עץ מצל, וישבו שם להמתין עד שוב ירמולה אליהם.

היתה השעה העשירית בבוקר. קרני שמש-סתיו לא דקרו, לא הכו על ראשי-האנשים, אך לטפו את הפנים וגוננו עליהם מן הצנה הקלה אשר בצל. הטבע היה שקט כולו, היער שאף את רוחו בדממה, רק לפעמים רחוקות מאוד הניע הרוח גם עלים נובלים ממקומם, אך לא עצר כוח להרימם מעל הארץ ולשאתם על כנפיו הלאה. לקניגסברג היתה זאת סביבה רגילה. בעיני סוחר-היער מנעוריו היו כל עץ ועץ סביבו דברים הנקראים בשמות, ענין של ממש, מה שראוי לאדן ומה לקורה, מה שטוב לחלקי-חביות ומה שיצלח להיות בריח לקשירת רפסודות. הנה מן התדהר הזה יצאו כך וכך יתדות אופנים וחשוקיהם, ולבנה רועד זה יצלח לסירה קטנה. אבל נחום יחסן היה נדהם למראה היער. “הטבע לטוהר” – נזכר בבטוי של י"ל גורדון. משק-האופנים של העגלה וקולו של ירמולה כבר נאלמו, ופה אין איש עמו מלבד חותנו. כל היער היה לו עולם מלא רזין ומסתורין, והעצים הגדולים עם הקטנים יחד על הזמורות ועל הנצרים ועל כל הסבך אשר בעבי-היער לחשו באזני-דמיונו סודות ושיחות לא ידעם…

– ופריצי-חיות יש בתוך היערות האלה? – שאל נחום את חותנו.

– אילו חיות? – אמר קניגסברג – שועלים ימצאו בודאי; מאקובסקי הראה לי אדרת קצרה והתפאר בפני, שנעשתה מעורותיהם של שועלי היער שלו. לפעמים יראה מין צבי, איל-הקרח, ובחורף יש אשר יצאו גם זאבים למלא רעבונם.

– ודובים? – שאל נחום.

– כאן, ביערות אלה, אינם עוד, אָפסו. באגמים, ביער של הנסיך, שם יש דובים. שם עורכים האדונים לפעמים ציד. גם הגוברנאטור היה בא לשם כך. זהו יער! – קרא קניגסברג בהתפעלות.

– והנביך אינו מוכר אותו, כמובן? – העיר נחום.

– כיצד “אינו מוכר”, – מוכר, ועוד בחורף זה יחטבו בו.

– ומדוע לא תקנהו? – שאל נחום בקצת תמימות.

– לא לפי כיסי, לא לפי יכלתנו. – וקניגסברג הרצה בקצרה לפני חתנו על מצבו הכספי. אחד אחד קרא לפניו על-פי הזכרון את כל חלקי-רכושו, פרשת האקטיב של הונו: את שארית היערות אשר במעלה-הדניפר, את החובות, שאנשים חייבים לו, הביא בחשבון גם את הבית בויסילובקה. יצא, אמנם, סכום נכון של עשרות אלפים רובלים. ואולם אחר-כך הראה, כמו בשחוק-עצב, גם את הצד השני של המטבע, את הפסיב, את הסכומים שהוא חייב לאחרים. קניגסברג עשה חשבונו בזהירות, עבר בשתיקה על רבים מפרטי החובות, שלא היו נעימים ביותר, אבל בספור קצר זה היה כדי להוכיח, שאין להם להתהדר בעושר מופלג ושהזהירות במצבם לא תגונה. ולזה גם נתכון קניגסברג. וצריך הוא, חתנו המשתתף עמו בעסקיו, לדעת את המצב כמו שהוא, בתוספת איזה כחל וסרק, שלא להשפיל את רוחו של הצעיר. נחום יחסן, אם כי לא היה רגיל ומהיר בחשבונות הנעשים על-פה, בכל זאת תפס את העוקץ שבשיחה זו, ועננה אחר עננה עלו על פניו. קניגסברג הרגיש בזה ויאמר:

– ואולם יער זה ישנה את מצבנו לטובה מן הקצה אל הקצה. נראה לי, שיער זה – עסק טוב עד מאוד. הן זה אלף דיסיאטין!

– והאם כבר קנינו אותו בהחלט? – שאל נחום כמסופק. אבדה לו קצת האמונה בחותנו, לאחר שגילה לפניו את מצבו.

– כן. קניתיו.

– האם החוזה מאושר כדת וכדין? – שאל הצעיר בזהירות, מציץ ישר בעיני חותנו.

– קניתי בהחלט – אמר קניגסברג בבטחה – מיד אחר החג נלך שנינו, אני ומאקובסקי, לדניפרובסק, ונגמור את החוזה אצל הנוטריון.

וקניגסברג סיפר לחתנו את כל פרטי הערב, שבלה אצל מאקובסקי באחוזתו ביבושת. וגם הראה לו את זכרון-הדברים שנכתב ונחתם בינו ובין האדון, וסגן-שר-המחוז היה לעד לכל דבר המקנה זה.

– אַט-וּ-וּ – נשמע קול מעבר היער כקול-תרועה.

– הופ–הופ! – מיהר קניגסברג לענות ויקם מעל הארץ – זהו קולו של ירמולה, הקורא אלינו, בחפשו אחרינו ביער.

ואמנם, לא ארכו הרגעים ומבין העצים יצא אליהם ירמולה מעבר שלא פללו לו. קניגסברג ציוה עליו ללכת לפניהם אל תוך היער ולהתחיל את התיור, כי כבר בא מועד. כרבע שעה הלכו כמעט בלי דבר דבר. נחום יחסן היה עוד תחת הרושם של שיחתו עם חותנו. וקניגסברג תר את היער בתחילה באופן כללי, שטחי, כאדם המתבונן ומשקיף אך מרחוק; ואולם לאט-לאט התעכב זעיר פה וזעיר שם על-יד קבוצת-עצים זו או אחרת, ולפעמים התבונן בתשומת-לב מיוחדת ויסובב את העץ מכל צד, כמשער ומעריך, קוצב ומודד. והוא נוכח, שבחורשה עזובה זו יש עצים רבי-ערך.

– מה דעתך, ירמולה, – שאל הסוחר – האם מן העץ הזה תצא קורה בת שמונה סאז’ן אורך ושמונה וירשוק עובי?

– תצא. בודאי תצא – השיב ירמולה.

– והאם הרבה עצים כאלה בחורשה זו? – הוסיף קניגסברג לשאול.

– המון רב. הרבה, אדון סוחר – אמר ירמולה.

קניגסברג פסע כצעיר ובלי ליאות פסיעות גסות ועבר על נקלה ממקום למקום, אך נראתה לו מרחוק קבוצת-עצים מעניינת או אך העיר אותו ירמולה על חורשה זו או אחרת במחבואי-היער. נחום יחסן, להיפך, עוד לא עברה שעה אחת – וכבר נתיגע, ויש אשר קשה היה לו להשיג את חותנו ואת ירמולה בלכתם. הוא היה נח מעמל-ההליכה כשהיו בני-לויתו עומדים להתוכח על-יד אחד העצים ובוחנים אותו לדעת ולהגיד את כמות הסחורה, אשר תצא ממנו בהכרתו. הפעם התיצבו על-יד אלון אדיר, שמלך על קבוצת עצי-אשוח צעירים לימים בעמק לא-עמוק על-יד קרחה קטנה. אך כארבעה סאז’ן התרומם העץ על הארץ, בלי שאף ענף אחד יצמח מלב הגזע האדיר והחזק כסלע. ואולם משם ומעלה עונד הוא לראשו עטרת שריגים מלאי-כוח, שלוחים למרחוק, וככותרת אדירה מושזרת ענפים ועלים אין מספר על האלון מלמעלה. כל צמרת העץ הזה עשתה רושם מלא הוד ויפעה, כוח וגבורה. מתחת עץ כזה לא ישיגך גם מטר סוחף, תשחק לסערה, והצל מתחתיו לעולם הוא, גם בעצם הצהרים. – על אחד השריגים החזקים היתה קבועה כוורת-דבש. נחום צנח לארץ לנוח מעט. בצל האלון היה נוח, קריר, וטוב היה לו. קניגסברג וירמולה נשאו ונתנו על עץ זה, אם שתי שלישיות סוסים תוכלנה להוציא קורה כבדה זו מן העמק. וצר נעשה לו לנחום יחסן… לבו דאב על עץ-הדר זה, כי יעלה עליו הכורת, על האלון השגיא, כי שבבים יהיה… יליד עיר גדולה הוא, והוא זוכר, שפעם עקרה ושברה סערה אחת מן הלִבְנִים בגן-העיר – והיה מקרה זה ענין חשוב לתושבי העיר; אבל מעודו לא ראה, איזו הדרך מפילים עצים ביער, כמו שלא ראה מעולם, איך שוחטים אנשים פרות ושורים בבית-המטבחים. בדרך לא-ידע לא באה עתה אל לבו השוואה זו, והלב התכוץ לשמוע אל דברי חתנו ושומר-היער.

– נחום! – קרא לו קניגסברג – הנה ירמולה אומר, שמכאן קרובה יאקושובקה. אולי נסור אל הכפר לסעוד את לבנו? הלא שעת צהרים קרובה.

– יהי כדבריך – אמר נחום, ובעצלתים וכמו בלי חמדה התרומם מעל פני הארץ.

כבר היה לילה כאשר שבה עגלתו של משה עין-אחת לחצר האחוזה קאזימיר. הסוס היה רתום כל היום וייעף וייגע, ואף ירמולה לא רצה להריצו. במשך היום הספיק ירמולה למצוא נתיבות ללבותיהם של אדוני-היער החדשים, ובשובם עתה מן היער נכנסו הסוחרים בשיחה ארוכה עם האכר השומר, שהיה איש מבין ודבריו בנוגע לעבודה העתידה ביער היו ראויים להשמע והיו מכוונים אל הענין. נדברו בדבר הנמלים השונים שעל שפת-הנהר, באילו כפרים צריכים לשכור חוטבי-עצים וסתתי-קורות, באילו חורשות טוב לחטוב ראשונה. השיחה היתה מעניינת מאוד בשביל קניגסברג, וירמולה גם הניח מידו את מושכות הסוס ויעזבהו לנפשו. הלז משך את העגלה בעצלתים, ובהתקרבם לחצר-האחוזה סר בעצמו מדרך-המלך אל המסילה המוליכה אל החצר. העגלה באה אל פתח-הבית חרש, כי גם כלבי-החצר, שהכירו את הסוס שלהם, לא חרצו לשונים למול העגלה.

קסיאן הזקן היה הראשון שפגש את העגלה בבואה. כבר דאג לאדוניו בראותו, שבא הלילה, והם טרם באו.

– מחר בבוקר השכם ניסע הביתה, קסיאן – אמר קניגסברג.

ואולם “בוקר השכם” זה יצא באמת אך בשעה העשירית. נחום יחסן ישן שנת-תרדמה אחרי יום תמים של הליכה ביער, שלא הורגל בה, וגם הנער מתתיהו, בנו של קניגסברג, לא מיהר לקום ממשכבו. בעלת-הבית דרשה, שישארו האורחים היקרים לארוחת-הצהרים; ואולם קניגסברג מאן. אבל להפטר בלי ארוחת-בוקר קלה אי-אפשר היה. האורחים ברכו את אדוני הבית על הכנסת-אורחים יפה, וקניגסברג הוסיף:

– בבקשה לסור אלינו, אם תהיו בויסילובקה. וגם את בתכם תביאו. ואם יהיה לכם דבר בעיירה שלנו – הואילו ופנו אלי, ואשר יהיה לאל ידי אעשה.

בעלת-הבית ואישה הביטו איש אל רעותו רגע אחד, כנמלכים בדבר, אם לשאול או לחדול. האשה החליטה ותאמר:

– דבר גדול לנו אליו, רבי אברהם-חיים. ואם כבודו יוכל לעזור לנו בזה, לא נשכח את חסדו כל הימים.

– ומה הדבר? – שאל קניגסברג.

התחיל ספור ארוך בדבר חתן-אחותה, שכבר פסלו אותו פעמיים מעבודת-הצבא. כל פעם נתנו לו ארכה לשנה, ועתה היא הפעם השלישית, האחרונה. אם תעלה ההשתדלות לפסול אותו גם בשנה זו, יהיה חפשי לעולם. את כל הון הנדוניה שלו, כמה מאות רובלים, הם נכונים לפזר, ובלבד שישחררו אותו מעבודת-הצבא ויהי בעל לאשתו ואב לילדיו.

– אולי רבי אברהם-חיים, יהיה כבודו המלאך הגואל, השליח הטוב – גמרה האשה בתחנונים ובתקוה.

– תבואו לימי-הישיבות של ועדת-הצבא, ונראה – השיב קניגסברג ויפרד מעל חוכרי-האחוזה.

 

יב    🔗

אף-על פי שאברהם-חיים לא גלה עוד בקהל את דבר קנית היער מאת מאקובסקי, אבל שמים וארץ נשבעו, שלא יסתר כל דבר. והראשון בויסילובקה, אשר אליו גונב דבר על קנית יער-קאזימיר, היה – יחיאל’קה. וכאשר יצא יחיאל’קה, כידוע לנו, במוצאי הימים הראשונים של חג-הסוכות, מיד לאחר שהחשיך היום, בעגלת-פוסטה, לא הלך, כמו שחשבו אז, לתור יער על נהר בֶּרֶזינה, וגם לא נסע לחארקוב להתחרות בדבר הספקת אדנים למסילה היקאטרינית, אלא שם פניו לסמילובקה, אל אלתר זיסקינד.

יחיאל’קה לא היה יליד העיירה ויסילובקה; אך זה כעשרים שנה נלקח לחתן לאחד ממשפחת הכוהנים, מן ה”יורדים” שבמשפחה זו. הוא התחנך בישיבה וכשרונותיו היו טובים. אחרי חתונתו, טרם כלו שנות ארוחתו על השולחן הרזה והצנום של חותנו, עזב את הספרים ואת התלמוד ויבקש לו עבודה ומשרה אצל סוחרי-היער, קרובי-אשתו. יחיאל’קה ראה את מסחר-היער, כי בו חיים מלאים תנועה וחופש, חיים, שיש בהם מקום לברכה, שתהיה מצויה, ביחוד חיים, שאין בהם השגחת החותן והחותנת, האשה והסביבה – ויחזיק במסחר זה וילמד אל דרכיו. הוא היה מבין בחשבון, על נקלה היה תופס את מספר עצי-היער, וכשרונותיו עמדו לו, שהשערותיו על כמות העצים, גבהם ועבים לא היו רחוקים מן המציאות. לאט-לאט עלה במעלות משרתו והיה מן הפקידים החרוצים והזריזים, וגם לא שכח את עצמו, ובלי מוסר-כליות היה משלים עם ה”נאמנות” ועם הצדק המקובל. יש אשר “נכשל” באיזה דבר שבממון-בעליו – אבל מי גבר יחיה ולא יחטא, ואת מי מפקידי סחר-היער אין כמו אלה… רבים היערות ורבים הסוחרים, ויחיאל’קה מצא לו תמיד משרה אצל זה או אצל אחר, ויפרנס את אשתו וביתו, וגם חשך לו על כל צרה שלא תבוא.

ויחיאל’קה לא חכה לצרה כי תבוא אליו, אך, להיפך, קוה ליום, שיעמיד במרחב רגליו, שיהיה בעצמו לסוחר-יער ויחדל לצפות לשולחנם של אחרים. הן הוא ידע, כי רוב סוחרי-היער בויסילובקה, אלה קרובי-אשתו המתנשאים עתה עליו, היו בעצמם ובכבודם, הם או אבותיהם, משולחים בשעתם כמוהו, פקידים נושאי-משרה, ואך הודות למקרים מוצלחים גדלו ועשו לסוחרים. לפני יחיאל’קה היו גלויים וידועים סודות המסחר והסוחרים אדוניו, והוא גם ידע, שרבים מתוך הסוחרים האלה הם, במחילה, מתעשרים וכל הונם היסודי הוא קטן ודל, ולעתים קרובות אך “אסתרא בלגינא קיש קיש קריא”, כמשל התלמודי: שטרות והלואות וחובות וגמילות-חסדים והיתר-עסקא – וכסף מזומן, כסף ממש, כמוהו כאין… המאה תהי לאלף, והאלף יסובב רבבה, ואך שמור את דרכך לבל תמעדנה רגליך. ויחיאל’קה קבץ מאה אל מאה, ובצרורו כבר היו שנים-שלושה אלפים וישאף לקנות יער לעצמו – נכון יותר: להיות שותף באיזה יער גדול, כי טוב חלק קטן ביער גדול מיער קטן וכולו שלך. הן הוצאות-העסק גדולות תמיד גם בגדול וגם בקטן, “נר לאחד נר למאה”, והברכה מצויה ביערות הגדולים.

ובקיץ זה החליט יחיאל’קה בנפשו אחת ולא ישנה– לקנות לו יער ולהיות כאחד הסוחרים. עוד בראשית הקיץ, באמצע השיוט, קרו לו מקרים אחדים, בלתי-טהורים, מעילות, שלא יכול לרחוץ כפיו מהן. הסוחר אדוניו היה מבין אלה הצעירים, מבניהם או חתניהם של סוחרי-היער, שידיעותיהם במסחר זה מועטות וכל טובם ועסקיהם בידי המשולחים לעשות בהם כרצונם. והנה יחיאל’קה חבר אל פלוגת-הרפסודות של אדוניו עוד רפסודה אחת משלו, אשר קנה מכספו, וכל הוצאות השיוט של רפסודה זו הטיל על חשבון ההוצאות הכלליות של השיוט, על חשבון הסוחר אדוניו. הדבר נודע אך עברו הרפסודות את קיוב, במקום שיחיאל’קה נשא ונתן על מכירת הרפסודה שלו, ואז הסירוהו מפקודתו ויפטרוהו לא בכבוד גדול. חרפה היתה לו לשוב באמצע הקיץ לביתו, ויעשה חדשים אחדים בערי-המורד, ויתבונן אל הנעשה, וירא ויוכח, כי ימים טובים נשקפים לסחר-היער. בשובו אל ביתו נסע לדניפרובסק, עיר הפלך, מקום מקוה סוחרי-היער, בתקוה למצוא לו שם איזה עסק. הוא נשאר לשבת בדניפרובסק כל ה”ימים הנוראים”. הימים האלה הם נוראים בויסילובקה, בביתו על-יד אשתו ותחת השגחת החותן והחותנת, אבל בעיר גדולה ונכריה ידע יחיאל’קה לבלות את הימים באלה במעוט תפלה וצום, ומשרת המלון “עוגן-הזהב” ידע להנעים את ישיבתם של האורחים. באכסניה זו התראה יחיאל’קה עם אחדים מן המשולחים בסחר-היער, ובתוכם גם עם משה-ליב יקטן. ה”זרזיר הולך אצל העורב”, ומשה-ליב ויחיאל’קה היו בני מין אחד ממשפחת המשולחים, וכמעט מקרה אחד קרה לשניהם בקיץ שעבר. הם ידעו והכירו איש את אחיו היטב, היו להם לפעמים גם “עסקים” משותפים, והתהלכו כאחים וכרעים. רק בזאת נבדלו: משה-ליב השליך את יהבו רק על הסוחרים ויבקש לו משרה אצל בעלים נרפים או מקום-תורפה אחר, בעת אשר יחיאל’קה שאף להיות סוחר-יער ככל הסוחרים, ולא חפש ולא בקש לו כל משרה אצל אחרים.

אחרי אשר מסר משה-ליב יקטן את רשימת העצים של יער מאקובסקי לקניגסברג, היה בטוח, שהיער הזה לא יקום עוד למקנה לאלתר זיסקינד. משה-ליב ידע והכיר את מרצו של קניגסברג, שהוא אינו מן הנמים את שנתם בעת אשר עליהם לעשות ולפעול, בעוד אשר זיסקינד הוא אדם מתון במעשיו מאוד, ובכן יתרשל ויאחר את הקניה. לבד זאת ישא זיסקינד מעתה בודאי את עיניו אל היער של הנסיך, לקנות רפסודות מאת שלמה הלוי, זה המלוה הזקן, שכמעט קנה מאת הנסיך את היער. שלמה הלוי נוטה אמונה וחסד לאלתר זיסקינד, ובודאי יבכרנו על סוחרים אחרים. וצר היה לו למשה-ליב יקטן, כי יבוא היער של מאקובסקי לידי קניגסברג איש-חרמו, אשר לא עמל גם לתור אותו, ואף הוציא ממנו, מאת משה-ליב, את הרשימה (ורשימה נכונה!) של היער הזה. ועל-כן טוב היה בעיני יקטן לשסות בקניגסברג שונאו את יחיאל’קה: אולי יתיצב זה כצר על דרכו ולא יתן לקניגסברג לקנות על נקלה את היער מידי מאקובסקי.

– אני תרתי יער אחד – אמר פעם יקטן אגב שיחה ליחיאל’קה – יער טוב מאוד. תרתי אותו בשביל אלתר זיסקינד; אבל חוששני: עד אשר ישית הלז עצות בנפשו, ימדוד ויספור וימנה – יקחנו אחר.

מתוך השיחות האחרות, שדיו ליחיאל’קה בענין זה עם משה-ליב יקטן, נודעו לו כל פרטי היער של מאקובסקי. יחיאל’קה ישב ונוכח, שאך טוב היה לו מצאה ידו לקנות את היער הזה בשותפות עם אלתר זיסקינד. הוא ידבר על לבו, יעורר אותו לקנות את היער עמו יחד. זיסקינד יוכל להשקיע את כל מרצו המסחרי ברפסודות, אשר יקנה מאת שלמה הלוי, ואת כל הטורח והעמל של יער-מאקובסקי יקח הוא, יחיאל’קה, על עצמו. וגם כסף מזומן, שנים-שלושה אלפים רובלים, ישקיע בעסק זה. – ולמה ימאן זיסקינד לקנות גם את היער הזה, נוסף על הרפסודות, שהוא אומר לקנות? – ויחליט יחיאל’קה, כי בבואו בקרוב לויסילובקה לחג-הסוכות, ילך מיד אחר החגים ויתור את היער באחוזת-קאזימיר, יראה בעיניו את טיבו ואת ערכו ויבוא אל זיסקינד כאדם הנכון להשקיע בעסק גם את כספו וגם את ידיעותיו בכל הנוגע ליער הזה. וזיסקינד יסכים להשתתף עמו, ואז…

כל הלילה, אור לערב סוכות, התהפך יחיאל’קה בתוך העגלה, בדרך לויסילובקה, ולא יכול לישון. את כל עתידו ראה עתה בקניה זו, ביער-קאזימיר. כבר הוא רואה בעיני-רוחו את המרחב, אשר יצא אליו. הוא חדל להיות פקיד, משולח תלוי בחסדי הסוחרים, נשיהם ובני-ביתם. חסל סדר זה – ומתחלת תקופה חדשה בחייו, תקופת-סוחר. הוא ימכור גם אדנים למסילת-הברזל, כי על-כן על ידיו עברו כל העסקים האלה והוא גם מכיר פנים בפנים אחדים מפקידי המסילה בחרקוב. יהיה סוחר ככל הסוחרים. לא מעבר לים התורה הזאת. יער מאקובסקי, יער של אלף דיסיאטין, יספיק להיות עסק הגון גם בשביל סוחר כזיסקינד לשתים-שלוש שנים. ואחרי- כן יקנה לו לעצמו מאת שותפו את שארית היער, וגם אז – ואולי רק אז, אם רק מסדרים את החטיבה ביער בכונה תחילה – תשפיע לו יותרת היער הכנסה טובה.

– תנחום, הוי תנחום! – הוכיח יחיאל’קה את העגלון – אמור-נא, האם נבוא סוף-סוף לזפתיה היום? – כל הלילה לא ישנתי, ומי יתן לי את זפתיה ושתינו כוס תה.

– הנה אך פעם יט הדרך ותהי לנו זפתיה – אמר העגלון.

ואמנם, עוד רגעים אחדים – ולעיניהם נראתה הסוכה, שבנה לו מוטל זפתן מיודענו לכבוד החג.

– סוכה נאה בנית לך, רבי מוטל! – קרא יחיאל’קה בגשתו אל הבית.

– ברוך-השם. לפי השנה – גם הסוכה.

– האם הרבה רפסודות היו לך השנה בערי-המורד? – התלוצץ יחיאל’קה.

– אנו אין אנו סוחרים, כמונו כמוך, יחיאל. ואולם, אם הברכה מצויה, אזי גם חלקנו לא יחסר: מי באיסור ומי בהיתר… – אמר מוטל ברמז של דקירה – הנה אני, למשל, כבר הרוחתי, ברוך-השם, קנינו יער בשבוע שעבר.

–?…

– בעשרת ימי-תשובה קנינו את היער של מאקובסקי.

– יער של מאקובסקי? – אשר באחוזת-קאזימיר? – שאל יחיאל’קה כולו משתומם.

– האם יודע אני את השם של האחוזה? – אמר מוטל – האדון מאקובסקי הוא מכירי. היער שלו אשר על נהר סוז'. כמדומני, שכך הוא השם כמו שאמרת: אחוזת-קאזימיר.

– מי קנה אותו? אימתי? – שאל יחיאל’קה בקול נרגש.

– אנו קנינו אותו. הסוחר הוא מויסילובקה שלכם, קניגסברג. אברהם-חיים. ואני סדרתי את העסק הזה. הרוחתי סרסרות. היה לי עוד שותף אחד. אבל – זה לא כלום. אברהם-חיים לא יעשוק את שכר שנינו.

– אבל אימתי היה הדבר הזה? – שאל יחיאל’קה.

– הלא אמרתי לך: בשבוע שעבר, בימי-התשובה. אנוכי נסעתי עמו ליבושת וגמרנו את העסק. שם עזר לו גם ליזר, המוכס של האדון.

נפעם ונרגש נכנס יחיאל’קה אל תוך הפונדק פנימה. האם אמת מדבר זה מוטל האיש, או אולי אך בדות, דברים, שלא היו ולא נבראו? הן מוטל אוהב לספר מעשיות, שלא כולן אמת, זהב טהור. ואיך אפשר הדבר? הן אין קונים יער במחשך, אלא כותבים וחותמים חוזה כנימוס אצל הנוטריון. אברהם-חיים היה, אמנם, “בין כסה לעשור” בדניפרובסק; אבל עשה בעיר אך יום או יומים, ולו כתב איזה חוזה למקנה-יער, היה הדבר נודע בקהל-הסוחרים. ועם מי יכתוב חוזה, אם משה-ליב יקטן, אשר שמר את עקבות העסק הזה, לא אמר לו כלום על מאקובסקי. אם כן, האדון גם לא היה כלל בדניפרובסק בימים האלה. מוטל זפתן, בודאי, אך שמועה שמע, איזה דבר לקחה אזנו בדבר יער-מאקובסקי העומד למכירה, וספר את הדברים לקניגסברג, ועל סמך זה כבר הוא חושב את הדבר לנגמר, או רוצה להגות אחרים מן המסילה לבל יהיו לשטן לו, – ובודה “מעשיות”.

ובכל זאת לבו של יחיאל’קה נוקפו. הוא יודע ומכיר היטב את חריצותו של אברהם-חיים. אם אך ישליך זה חכה, לא במהרה יעזבנה מידו. הוא עוד קיוה להוציא מפי מוטל ידיעות נוספות על הענין הזה, שהיה מטרידו ולא נתן מרגוע למחשבותיו.

–והאם כבר הכל נגמר וכבר נעשה חוזה אצל נוטריון כחוק? – הוסיף יחיאל’קה לחקור את הפונדקאי.

נוטריון, עוד יותר מנוטריון היה שם – אמר מוטל בקצת יוהרה – היה בשעת מעשה שר-המחוז, ועוד, כמדומני, גיניראל אחד, קרובו של מאקובסקי. זה, מבין אתה, יותר גדול ממעלת נוטריון. קניגסברג שחק עמהם בקלפים. הלולא וחינגא היתה. הסוחרים של ויסילובקה שלכם,אין מה לדבר, יודעים איך להתהלך עם אדונים.

– ובכמה קניתם את היער? – שאל יחיאל’קה.

– זה עוד אי-אפשר להגיד, – ענה מוטל, שבאמת גם לא ידע את המחיר הנכון, שהותנה בין הסוחר ובין האדון.

התשובות האלו הרגיעו מעט את רוחו של יחיאל’קה. נוטריון לא היה שם – ובכן כל חוזה לא נכתב. גיניראל, שר-מחוז – דברים בטלים; זה לא נוטריון. את המחיר אין מוטל מגיד; בודאי אינו יודע, מפני שאין גם מה לדעת. כפי הנראה, עדיין לא נגמר הדבר. אין יער נקנה על רגל אחת. רק אסור לפהק, אסור לדחות את הדברים לימים רבים. כי, אמנם, אם אך אברהם-חיים תקע לו שם יתד, לא באפס יד תוציאנו. ואולם אין עוד גם להתיאש. לולא ערב סוכות היום, היה נוסע תיכף ישר לסמילובקה אל אלתר זיסקינד. אבל ערב יום-טוב היום. – ואולם אך החשיך היום השני של החג לקח סוסי-פוסטה – עגלונים יהודים לא ימהרו לרתום במוצאי-החג, וגם מוטב שלא יודע לאיש לאן הוא נוסע – ויסע לסמילובקה, מהלך שלוש שעות מויסילובקה.

תיכף לבואו, עוד באותו לילה, אם כי השעה היתה מאוחרת קצת, סר לביתו של אלתר זיסקינד. בעל-הבית לא קבל את אורחו בסבר פנים יפות. זיסקינד ידע והכיר את יחיאל’קה כמשולח, פקיד אצל סוחרי-יער שונים, וזיסקינד היה דרכו לשמור על המרחק וההבדל החברתי שבין משולח ובין סוחר, וידעו האנשים את מקומם ואת ערכם ולא יעברו את הגבול להתיצב במקום גדולים מהם. לו בא אליו אחד הסוחרים, כי אז היה זיסקינד מקבל אותו בכבוד הראוי לו, לפי מדרגתו ומצבו בעולם-הסוחרים, – בכל אופן היה מזמינו לאולם-האורחים אשר בביתו והיה מצוה על אנשי-הבית להגיש מגדנות לכבוד האורח. אבל יחיאל’קה הן לא מבני-חברתו הוא. ואולי גם שמץ דבר נודע לו על יחיאל’קה ביחוד – דבר שלא לתפארתו של זה. וכל הבקור שלא בזמנו, במוצאי החג הראשון ובאישון לילה, לא יכול להוסיף לוית-חן לאורח בעיני זיסקינד. בעל-הבית ענה בשפה רפה על ברכת-החג של האורח וכל רשמי פניו כמו שאלו: מה לבקור זה, ושלא בעתו?

– אני באתי אל אדוני – אמר יחיאל’קה – בדבר יער-מאקובסקי. אני יודע, שאדוני פקד לתור אותו. העסק הוא עסק טוב. אני יודע את היער הזה, כי על-כן הלא עבדתי שלוש שנים ביערות קראפוטוב הקרובים אליו. באתי ליעץ לאדוני לקנות את היער הזה.

– ובשביל זה באת? – אמר זיסקינד בשחוק קל על שפתיו.

– כן, בשביל זה. מפני שאין הקניה סובלת דחוי.

– מה זה פתאום?

– מפני שאחרים מהפכים בו. רוצים לקנותו, כמעט קנו…

– אֶט! – הניע הסוחר בידו.

– סליחה, אל-נא יניע אדוני בידו; באתי להודיעו, שאברהם-חיים קניגסברג משתדל לקנות את היער. הוא גם היה ביבושת אצל מאקובסקי.

– קניגסברג? – שאל זיסקינד – האם הוא תר את היער?

– תר או לא תר – איני יודע. אבל הוא מתחרה מסוכן, ועל אדוני למהר ולעשות, למען לא יקדים אותנו קניגסברג.

המלה “אותנו” הביאה במבוכה קטנה את זיסקינד. כל קורבה, כל נקודת-מגע לא היו מעולם בינו ובין משולח זה, שלא נשא מעולם גם כל משרה אצלו. והנה הוא בא אליו, ובשעה לא-רגילה, ומדבר אליו בהתגלות-לב על איזה יער, אשר רק עלה במחשבה לפניו לקנות ואשר רק לתור אותו שלח, מדבר כאחד שיש לו ענין וחפץ אל העסק הזה, אל הקניה הזאת. הוא חשב רגעים אחדים ויאמר:

– ואתה, יחיאל, מה לך ולעסק הזה? אם אתה אומר בלבבך להרויח סרסרות, דע לך, שסרסורים אחרים מהפכים בחררה זו, ואין לך להתערב בעסק לא-לך.

– לא אל סרסרות עיני נשואות…

– אלא רק לעשות טובות עמדי? – שאל זיסקינד ובת-צחוקו לא סרה מעל שפתיו.

– אני חשבתי להיות שותפו של אדוני בעסק הזה – אמר יחיאל’קה וקולו היה חלש, כמעט מתחנן.

לזה לא פלל זיסקינד. הוא היה בכלל מן האנשים הסגורים תמיד לבדם, עולם לעצמם, מתגאים בערכם ומתרחקים מלהשתתף בעסקים אפילו עם סוחרים בני-מינם, עם אנשים בדומה להם. והנה בא אליו איזה משולח, אורח-פורח, אשר גם את ידו לא יושיט לו בקהל-מכרים, ומעז פנים להציע לפניו, שהוא, אלתר זיסקינד, ילך ויעשה שותף לו, לזה היחיאל’קה!… לו היה זיסקינד ממהירי-החימה, בודאי היה מגרשו בחרפה מן הבית; אבל הוא ידע לשלוט ברוחו, ולכן שתק ולא דבר רגעים אחדים מאומה. כל הענין של יער-מאקובסקי לא הלהיב אותו מעולם. האחוזה רשומה על שם איש אחר, על שם משרתו של מאקובסקי, וקניה כזו זקוקה לזהירות מיוחדת, לדקדוקי-חוק בכתב-החוזה. אמנם שלח לתור את היער הזה, כמו שכל סוחר-יער תר יערות אחדים בשנה ומוציא על זה סכומים ידועים בכל שנה. לא לשם קניה דוקא, אך משום “פן” ו”אולי”. עסקים לא יחסרו לו, אחרי שכמעט הדבר נגמר בין הנסיך ובין שלמה הלוי בדבר היער הגדול באגמים. קניגסברג מתחרה ביער-מאקובסקי – ואין חלקו של זיסקינד בין המתחרים. ואחרי ההצעה ה”מלבבת” מצד יחיאל’קה נמאס עליו עסק-מאקובסקי עד לגועל-נפש, ויאמר ליחיאל’קה בהחלטה גמורה:

– אני לא אקנה את היער. ליל-מנוחה! – ויצא מן החדר ויעזוב את אורחו.

 

יג    🔗

מעיני מוטל זפתן לא נעלם הרושם, שעשו דבריו בדבר יער מאקובסקי על יחיאל’קה. מתוך השאלות, שבהן תקף יחיאל’קה את הכפרי, הבין זה האחרון, כי אמנם יודע יחיאל’קה בדבר יער-קאזימיר וכי הוא גם מתעניין מאוד בעסק זה. ומוטל ראה טוב לפניו ללכת לויסילובקה אל קניגסברג להזהירו, כי ישמור את עקבותיו של יחיאל’קה, הנכון להתחרות בו. הכפרי שמח על המקרה להראות לקניגסברג את כל התועלת, שהוא מביא לו עתה. הן ידע הכפרי, שלא רבות עמל ויגע וטרח בכל העסק, שלא האדון המוכר ולא הסוחר הקונה היו זקוקים לעזרתו, ומה טוב, כי אִנה המקרה לידו להיות למועיל, ותהי לו זכות לקבל את שכר-הסרסרות. ומיד אחר החג נמלך מוטל ונסע אל העיירה ויסילובקה – ויבוא אל אברהם-חיים קניגסברג.

– לי דבר אל רבי אברהם-חיים, – אמר אל גברת הבית.

– הוא בחדרו – אמרה הגברת – הכנס אליו.

– רצוני, שגם הגברת תכנס עמי – אמר מוטל בפנים רצינים – יש לי עסק, ורבי אברהם-חיים זקוק, שיאיצו בו. הגברת תעזור לי.

נכנסו שניהם החדרה.

– רבי אברהם-חיים, – אמר מוטל – נמצאו אנשים האומרים להתחרות עמנו בקנית-היער, ואני רואה צורך בדבר להקדימם ולגמור את החוזה. צריך לנסוע לדניפרובסק בלי אחור.

– ומי הם המתחרים? – שאל קניגסברג, כולו שוקט ובטוח.

– אחת היא מי הם; העיקר, שישנם.

– ובכל זאת? – שאל קניגסברג – האם זיסקינד?

– דוקא משלכם, מאנשי ויסילובקה – אמר מוטל.

קניגסברג לא שם לב לדברי הכפרי. הוא ידע את מוטל זפתן לפטפטן, מגזים קצת, אוהב להוסיף קצת משלו, והיה בטוח, שגם הפעם הוא רואה צל הרים כהרים. ולכן אמר בבטחה?

– לא נכון הדבר. איש אין פה בעיירה, אשר ידע ויחשוב בדבר היער הזה. חלום חלמת, רבי מוטל.

– אם רבי מוטל אומר דבר – התערבה הגברת זלדה – בודאי יודע הוא משהו. אדרבה, יאמר-נא, רבי מוטל, יקרא את השם מפורש.

– יחיאל’קה, – אמר הכפרי.

– דברים בטלים, – הניע קניגסברג בידו – הרי לך סוחר חדש!

אבל הפעם תקפה האשה את בעלה בדברים ותאמר:

– ואני אומרת לך, אברהם-חיים, שאין הדברים בטלים לגמרי. הנה הוא נסע בחול-המועד לאחד המקומות; הדברים על חארקוב ומינסק נתבדו. הוא נסע, ולמחרת שב הביתה. אות ומופת הוא, שנסע לאחד המקומות הקרובים. אולי נסע אל אדון-היער?

– אבל מאימתי נעשה יחיאל’קה לסוחר? – קרא קניגסברג.

מוטל כבר הרגיש בדבר, שהאשה תעמוד לימינו.

– אבל למה לך אדוני לדחות את נסיעתו לדניפרובסק? מה לך עתה ומה לך בעוד שנים-שלושה שבועות? – מחיר-היערות עולה. הנה קנה שלמה הלוי את היער מידי הנסיך ושילם לו שלוש מאות אלף. אומרים, שגם ברודסקי עומד על המקח לקנות יער גדול. אדוני-היערות – השגעון תקף את כולם. כל אדון-פרחח, אשר לו קבוצת-ענפים וגידולי יער בן-יומו, חושב, שיערות-עד לו והסוחרים מחויבים לשקול אוצרות-כסף על ידו כמספר העצים אשר בחורשה שלו. יגיעו הדברים גם עד אזניו של מאקובסקי, אם משה-ליב יקטן או יחיאל’קה, סרסור או שד משחת, – כבר ימצאו האנשים הטובים, אשר ידברו על לבו ויבטיחו לו הרים וגבעות.

דברי מוטל אלה מצאו מסילות גם בלב קניגסברג, והגברת זלדה הרגישה בדבר. ולכן, בלי להכנס עוד בויכוחים, טענות ומענות עם אישה, הודיעה:

– אני הולכת לצוות על קסיאן, שיתכונן אל הנסיעה.

קניגסברג חשב רגע אחד ויאמר:

– את קסיאן אשאיר בביתי. הדבר ימשך ימים אחדים, אולי שבוע; למה לי קסיאן שם? – גם נחום יסע עמי; הבטחתי לו לקחתו, וגם זה לא למותר. צריך לכתוב חוזה כנימוס, וטובים השנים מן האחד. הן הוא יודע רוסית היטב. יודע לכתוב. טוב שיתחנך בעסקים. אנו נסע עם תנחום, או עם קוליאק.

– כחפצך, – אמרה זלדה – יהי תנחום או קוליאק, אך עליך לנסוע עוד הלילה. טוב אתה עושה, שגם את נחום אתה לוקח עמך. צעיר הוא חתננו, אבל אין לנו להתבייש בו, רבי מוטל – גמרה הגברת בפנותה אל הכפרי.

– וגם אני אלך עמכם לדניפרובסק – אמר מוטל כמתחנן.

– אתה, רבי מוטל, אל תלך עמנו. איני רוצה, שירגישו בעיירה, שאנו הולכים יחד. אתה סע לך ליבושת, ואני אתן מכתב על ידך אל האדון להודיעהו, שאנו בדניפרובסק מחכים לקראת בואו.

– טוב מאוד – אמר מוטל, אשר שמח להיות לתועלת במשהו, ולא יבוא על שכר-הסרסרות חנם.

ואמנם, לא דחה עוד קניגסברג את נסיעתו, ועוד בלילה ההוא יצא עם נחום יחסן חתנו ללכת לדניפרובסק. הצעיר היה כל הדרך נרגש מאוד. הפעם הוא הולך להעשות סוחר-יער. הוא נכנס לפני ולפנים אל תוך עולם חדש לגמרי בעיניו. הוא יודע, איך קונים ארג ובדומה לזה גם סחורות אחרות, העוברות מיד המוכר ליד הקונה; ואולם לא ידע איזוהי הדרך קונים יערות. ואף מוכרי היערות זרים היו לו. דברים היו לו עם הסוחרים הרוסיים, אבל את היער קונים מידי “פריצים” בעלי-אחוזות. ואף גם זאת: הסוחר יודע לאשורו את טיב הסחורה שהוא מוכר, יודע יותר מן האיש הקונה מידו, בעוד שאדוני-היערות אינם יודעים את הנמצא ביערות אחוזותיהם, וכל העסק מקבל צורה של משחק בקלפים: הערום מחברו זוכה בעסק. והנה הולך הוא ונעשה לחבר-בפועל בסביבה זו. בלבו התרוצצו רגשות שונים. יש אשר בחלה נפשו במסחר-היער, שהיה נראה לו קרוב לתרמית ורחוק מיושר, גם קרוב להפסד ורחוק משכר; אין הוא רואה את העושר הרב, אשר עשה לו גם חותנו החרוץ. ואז היה נחום נכון לשוב אל המסחר השוקט והשלו של אבותיו, או לבקש לו עבודה אחרת בחייו. ויש, להיפך, שהיה שָׂשׂ בלבו לרוץ באורח החדש, לצאת אל העולם המסחרי הזה, החובק בזרועותיו את מעלה-הנהרות במקוה-הדניפר בצפון עם אשדותיהם בקצה הדרום,שבו מרחביה לנפש צעיר רַגש ובעל-כשרונות…

גשם-סתיו טורד השיג אותם בדרך, והם באו לדניפרובסק ממחרת בצהרים עיפים ויגעים מאוד. אך הסעודה הטובה מבית-האוכל הקרוב ולאחריה המיחם הרותח בחדר-המלון השיבו את נפשם למנוחתה. וכאשר היה הערב, והם נחו מדרכם דים, הלכו שניהם, קניגסברג וחתנו, לבקר את בית ברוכמאן.

היה אחד מערבי הסתיו, שמביאים את האנשים לידי שעמום. אין חפץ לצאת החוצה מפני הגשמים שאינם חדלים ומפני הבצות ברחובות, וגם בבית אתה מרגיש את הטחב ואת האויר המזוהם אשר בחוץ. אשרי האיש, אשר לו בבית תנור מוסק והוא מתחמם אצלו. ואולם הקור טרם גדול בחוץ ועוד לא עת להסיק תנורים בבית. ומה שמחו קניגסברג וחתנו, כאשר דרכה רגלם על מפתן הבית אשר לזאב ברוכמאן! האורחים הבאים מצאו את הגברת, גולדה סולומונובנה, יושבת ברחבה לפני שולחן-האוכל ומסדרת לבדה קלפים שורות-שורות, מנחשת אם תצא “התקוה” כפי שעלה במחשבה לפניה, או כי עמלה יעלה בתוהו. בעלה, זאב ברוכמאן, יושב ממולה ומעשן בלי חשך ועוזר לאשתו בעצות טובות לצאת מן המצר. שמחו האורחים, שמחים היו גם בעלי-הבית לקראת הבאים. הן די משעממת היא “עבודה” זו של סדור-קלפים. ובפרט כשאיש ואשתו יושבים יחד, נכונים לפהק בכל רגע.

– אילו אורחים, אילו אורחים באו! – קראה הגברת ותטשטש במחי-יד אחד את שדרות הקלפים, ותקם ותלך לקראת קניגסברג וחתנו. – איטקה, גרוניה! – קראה בשמות משרתותיה – מי מכן שם במטבח? הדלקנה את המנורה באולם!

ברוכמאן ואשתו ידעו והכירו את נחום יחסן עוד קודם חתונתו, וגם לאחר החתונה נפגשו יחד פעמים אחדות; ואולם בביתם בדניפרובסק מבקר חתנו של קניגסברג בפעם הראשונה, וראו חובה לעצמם לקבל אותו בסבר פנים יפות יוצא מן הרגיל. כי מלבד שקניגסברג הוא ידידם הטוב מאז, הנה הצעיר יחסן הלא הוא בן עיר-הבירה, אדם, שראה עולם ומלואו, וגולדה סולומונובנה רוצה להראות לעיני הצעיר הזה, שגם בני עיר-הפלך אינם “קטלי קני באגמא”, ויש מהם, – והיא בין אלה – היודעים להלוך עם החיים.

אחר הברכות ההדדיות הרגילות ואחר שנכנסו הבאים לאולם-האורחים וישבו שם, הודיעה בעלת-הבית, שהאורחים ישארו לאכול עמהם ארוחת-הערב.

– וגם אחר הארוחה ישארו – אמר ברוכמאן – הן זה מצוין: הנה, ארבעתנו, ארבע “ידים” לנו, ואין לנו לחפש אחר זרים מן החוץ.

– אני – אמר יחסן – איני עולה עוד במנין. עוד לא למדתי את משחק-הקלפים על בוריו.

– עדיין הוא מתחנך להיות סוחר – אמר קניגסברג בשחוק – עכשיו הוא חושב לצאת בפעם הראשונה לעולם-הסוחרים. באתי לכתוב את החוזה עם מאקובסקי – והבאתיו גם אותו: יתחנך.

גולדה סולומונובנה הקריבה את כסאה אל מקום-מושבו של קניגסברג, בהיותה בטוחה, שמעתה תסוב השיחה על היער של מאקוסקי, אשר, כפי המדובר, אמר קניגסברג לקנותו עמהם בשותפות. ואולם מר ברוכמאן כאילו לא שם לב אל הצד הזה של השיחה. ובשומו פניו אל הצעיר אמר:

– אם כן, משלנו תהיה; ואתה דע לך, כי עליך ללמוד גם את התורה הזאת, תורת-הקלפים.

– אֶה! – אמר קניגסברג ויניע בידו – לא רבה התורה הזאת. אותה ילמד על נקלה. – ובפנותו אל ברוכמאן שאל – ומה חדש בעולם?

וישנן בעולם-המסחר חדשות נכבדות. נודע הדבר, שהמסילה היקאטרינית בונה מסילה נוספת, שניה לה, וכמות גדולה של אדנים נחוצה. וכבר עולים היערות במחירים והמתחרים בקניות הפומביות של חלקי-היער ביערות-הממשלה השתגעו ויצאו מדעתם, בהעלותם את השער עד למאוד. שלמה הלוי התפשר עם הנסיך, וכל היער הגדול באגמים קם לו למקנה. נשארו בלי רפסודות הזלדוביצים, ורחלין היה בדניפרובסק גם בימי-החג האחרונים. האשה הצעירה, הגברת הלוי, הציעה לפני מרת ברוכמאן לקנות מאת בעלה הזקן פלוגת-רפסודות. היא ידידתה הטובה של גולדה סולומונובנה, ונכונה להיות לעזר להם בדבר הזה. ואולי גם מחשבה אחרת בלבה – להרויח סרסרות הגונה. היא מכירה ויודעת את נפש הקמצן הזה, הנכון ליהרג על שוה פרוטה, ועד שתקבל את כתובתה הגדולה לאחר מותה של הזקן היא צוברת לאט-לאט, וכבר שמור בידה הון הגון, מכל אשר היא עושה עם בעלה.. אבל – אין נפשו של ברוכמאן להתקשר בעסקים עם שלמה הלוי. הזקן הוא מלוה ברבית, אך לא סוחר. כשתקנה מידו, יתחיל מן היום הראשון לחשוב לך את הרבית, כי רק אל הנשך עיניו נשואות. בשבע עינים יבדוק אחריך, אולי אתה רואה איזו ברכה במסחר, אשר עשית עמו; ואם הרוחת, יקנא בך ויחשוב, כי במרמה התהלכת עמו, ולא יסלח לך את הדבר הזה לעולם.

– ומה בדבר יער-מאקובסקי, רבי אברהם-חיים? – שאלה הגברת ברוכמאן – האם קנית אותו?

– בודאי, – אמר קניגסברג – זאת אומרת: גמרתי עמו. לא אני לבדי קניתי כי אם קנינו שנינו: אני ואתם. הלא גמרנו בדבר השותפות בעסק הזה.

גולדה סולומונובנה הגישה לקניגסברג בת-צחוק נאה לאות-תודה, על שמרו את מוצא-שפתיו ולא יחללנו.

– אם אני אחת דברתי – אחרי דברי לא אשנה.

זאב ברוכמאן היה שבע רצון, שאמנם נתקיימו דבריו, אשר דבר עוד בפעם הראשונה, כי בין אנשים אחים כמוהו וכקניגסברג אין צורך בכתבי-חוזה ובקשרים כתובים וחתומים. כטוב לבו לקח מעל השולחן את סדר הקלפים ויחל לטרפם ויאמר גם לסדרם שורות-שורות. אך קניגסברג הפריע בעדו מן העבודה הזאת, ויאמר:

– עתה צריכים אנו לכתוב את כתב-החוזה ורואה אני צורך בדבר, שהחוזה יהיה כתוב כדת וכדין, חוזה “כמה שנאמר”…

– האם מפני שהתיקר היער? – שאל ברוכמאן בלי להוציא את הקלפים מידו.

– אם תרצה, גם זה נימוק – ענה קניגסברג – מאקובסקי, אמנם, נראה לי כאיש ישר, אך בכל זאת “למיחש מיבעי”. ואולם יש עוד טעם אחר…

– ומה? – שאלה הגברת ברוכמאן מעט נבוכה: לא עוד היתה בטוחה כל-כך בעסק הזה.

– לא כלום – אמר קניגסברג – אבל האחוזה קאזימיר קנויה על שם איש אחר, ובמקרים כאלה אנו צריכים להבטיח את החוזה כדבעי.

– כלומר? – נעץ ברוכמאן את עיניו בקניגסברג.

– פשוט. מאקובסקי הלא הוא פולני, ואסור לו לקנות אחוזות במחוזותינו. והוא הלך וקנה על שם אדם פרבוסלאבי, על שם משרתו, כמו שאחדים מאחינו רכשו להם אחוזות, אך ביתר בטחונות, כי על-כן זכויותיהם של הפולנים מרובות משל היהודים.

– אפשר לשלוח לקרוא את הירשל או את אידל, - השמיע ברוכמאן בשפה רפה, כדבר שאפשר לעשותו וגם לבלי עשותו.

– ואני אמרתי לחותני – חיוה נחום יחסן את דעתו והטעים את דבריו – שעלינו לפנות אל אחד מעורכי-הדין המושבעים. חוזה צריך לערוך אדם מומחה.

– מובן הדבר – התערבה גברת ברוכמאן – הירשל ואידיל וכל שאר עורכי-הדין הפרטיים טובים הם לענינים פעוטים: לערוך איזו קובלנה וכדומה. צדקת מאוד, מר יחסן. תכנסו אל סיגין, מהללים אותו. שמעתי בבית-המשפט הגלילי את נאומיו. הוא מדבר יפה עד מאוד. ידעתיו עוד בהיותו תלמיד-הגימנסיה, היה מן המצוינים. אם אתם רוצים, אשאל מחר את הגברת סיגין, אימתי השעה פנויה ביותר אצל בעלה.

זאב ברוכמאן כבר חזה סכנה מרחפת לפניו, ללכת באחד הימים הקרובים לבית עורך-הדין ולקחת חלק במועצה בדבר כתב-החוזה. עליו יהיה לעזוב את מקומו בתוך הכסא הרפוד אשר באולם-האורחים או על הספה הרכה בחדרו או בראש השולחן בחדר-האוכל. ויאמר לאשתו:

– גולדה’לה, אולי נזמין את סיגין ואשתו אלינו לאחד הערבים, ופה נדבר ונתיעץ גם בדבר כתב-החוזה? – הן זה כבר לא היו אצלנו.

– לא טוב הדבר – אמר קניגסברג – אין מערבין ענין בענין. בקורים לחוד ועסקים לחוד. מחר בבוקר נלך אני ונחום אל סיגין לביתו ונתיעץ עמו על כל פרטי החוזה. מחרתים, חושב אני, יבוא הנה גם האדון, כי שלחתי אליו את הפונדקאי מזפתיה להודיעו, שאני כאן ומחכה לו.

ברוכמאן שב כולו למנוחתו. לא עליו ללכת אל עורך-הדין ולא עליו להוגיע את מוחו; קניגסברג כבר יסדר את הכל. זה אברהם-חיים שותף טוב הוא לו; הוא ימלא את כל המלאכה, ימצא את הדרך בין המכשולים השונים, היוצאים לפעמים בלי לראותם מראש. לבו נעשה טוב עליו, והוא אמר לאשתו:

– ובכן, גולדה’לה, צוי ויערכו את השולחן, ולאחר ארוחת-הערב נגש אל העבודה. אין לבלות את הזמן. האם יש לקרוא למי-שהוא? או אולי בכל-זאת, מר יחסן, תשמש לנו אתה יד רביעית?

קניגסברג קם ממקומו ויאמר:

– את ארוחת-הערב נאכל אתכם, ואולם לאחר הארוחה עלינו יהיה לשוב אל המלון. הלילה לא נשחק. כל הלילה שעבר נסענו וניעף, הלילה צריך לנוח, ולמחר נגש במוח צלול אל העבודה.

וכך היה. אך גמרו את הארוחה, קמו קניגסברג וחתנו מעל השולחן להפרד מאת אדוני-הבית. ברוכמאן ואשתו שלחו את אורחיהם עד הפתח. בהיותם במסדרון והאורחים כבר שמו את מעיליהם עליהם, אמר קניגסברג לברוכמאן, כאילו נזכר בדבר קטן אחד, שהלז יואיל-נא להכין ליום השלישי את חמשת האלפים, אשר עליהם לשלם למאקובסקי, כפי המדובר, בעת כתיבת-החוזה.

– כלומר: אלפים וחמש מאות – העירה הגברת ברוכמאן – המחצה שלנו.

– לא, – אמר קניגסברג – הפעם הייתי מבקש, שתשלמו אתם אל כל הסך הזה. אצלי עוד יום-טוב בכיסי. עדיין לא נגמרו כל חשבונותי במורד, ואני מחכה לשטרות משם. אתם תתנו לאדון את הכסף, ואני אוציא אל כל אשר צריך להוציא על העבודה ביער. כבר דברתי עם המוכסן שם על שכירת חוטבים, מהקצעים. אחרי-כן נתחשב בינינו. אבל בינתים עליכם להכין עתה את כל חמשת האלפים כדי לתתם לאדון.

– זה לא יעכב – אמר ברוכמאן, והאורחים יצאו מן הבית.

 

יד    🔗

סגן עורך-הדין סיגין ישב באחד מן הבתים אשר במעלה-העיר. לאחר שגמר את האוניברסיטה במוסקבה שב לדניפרובסק, במקום שגמר את הגימנסיה וקנה לו שם בתור צעיר ישר ובעל-כשרונות. רגלי בא לעיר-הפלך מעיר-מולדתו בעודנו נער, אך הודות לכשרונותיו והנהגתו הישרה תפש לו מקום חשוב בין חבריו, וגם אשה לקח לו מבנות המשפחות המיוחסות והאמידות שבעיר. סיגין התישב בדניפרובסק איתן, בהיותו בטוח, כי בעיר שחרותו ומולדת-אשתו ימצא את דרכו בחיים ויבנה את ביתו בכבוד.

היתה השעה העשירית בבוקר כאשר עלו קניגסברג וחתנו במעלות-הבית אל הקומה השניה, במקום שהיתה דירתו של סיגין. דלת-הבית לא היתה סגורה על מסגר, כי על-כן השעה היתה שעת הבקורים לעורך-הדין. עוד טרם השיגה ידו לשכור שפחה מיוחדת לשמור במסדרון על היוצא ועל הבא, ואת התפקיד הזה מלא פעמון צעקני מעל לדלת. הוא גם הודיע את דבר בואם של קניגסברג וחתנו אל המסדרון, ותיכף נפתחה דלת קטנה מימין, ועל הסף נראו פני אדון-הבית. כמעט באותו זמן נפתחה מעט עוד דלת אחת, נשענת על-יד הדלת הראשונה, ומבעד החלק הפתוח הבריקו עיני אשה. כפי הנראה, רצתה גברת הבית להוכח, מי אלה המבקרים, אשר נכנסו עתה אל ביתם. סיגין היה איש כבן עשרים וחמש, בעל קומה ממוצעת, פניו כחושים, אך רשומיהם עדינים, ומבטא-עיניו טוב ומקרב את הלב להאמין בו, לחבבו. בתנועת-יד הזמין את הבאים אל חדרו פנימה, ואחרי אשר קראו לפניו בשמותיהם בקשם לשבת. קניגסברג היה ידוע בעולם של סוחרי-היער בפלך במרצו ובחריצותו, וגם לסיגין לא היה זר השם הזה. עורך-הדין נזכר מיד באחד המשפטים שבין קניגסברג ובין אחד מבעלי-האחוזות, איש משפטים ומדנים תמיד, שהתברר בבית-המשפט המקומי בקיץ שעבר, ונכנס עמו בשיחה על מאורע זה. נחום יחסן קם מכסאו ויגש לראות ולהתבונן בתמונות התלויות על כתלי-החדר. היו מן התמונות, שעניינו את האורח הצעיר מאוד. אלו היו קבוצות של צעירים וצעירות מבני-מוסקבה, שרבים מהם ידע והכיר. בעל-הבית הרגיש בדבר, ויגש גם אל יחסן הבוחן ובודק את התמונות, וישאל:

– מה אתה רואה בתמונה זו?

– מכרים רבים מצאתי כאן, – אמר יחסן.

– האם היית במוסקבה? – שאל סיגין – אימתי?

– אני מוסקבי. בעשר השנים האחרונות גרתי במוסקבה.

המאורע של המשפט בין קניגסברג והאדון המחרחר משפטים נשכח מיד וסיגין שם את פניו אל יחסן. יצא, שלהם הרבה מכירים משותפים, וגם ששניהם היו מזדמנים לפעמים באספות. בערי-האוניברסיטאות כבר היתה אז, בראשית שנות השמונים למאה הקודמת, התנועה הלאומית בכל תקפה, וראשי-המדברים בתנועה החדשה ההיא היו תמיד מבין אלה הצעירים, שעוד טרם ישכחו “גירסא דינקותא” – את הלשון העברית. נחום יחסן לא היה תלמיד של בית-מדרש עליון, אבל היה מקורב אל חוגי התלמידים במוסקבה ומעורב עמהם, ובית-אבותיו היה פתוח ביחוד לפני אלה הצעירים הטובים, שהתחילו שבים לעמם. היו לצעירים אגודות-אגודות, שמהן יצאו סיסמאות חדשות, הקוראות לעבודה לטובת הלאום. היו מקהילים אספות וקורין הרצאות, היו מטיפים לרעיונות חדשים. הכו גלים חיים, שבעליהם מלאו אותם תוכן נפשי, רגשות-הלב… מאמר חדש מאת סופר עברי מפורסם, אורח הגון, כי בא אל עירם, מכתב חדש מ”שם”, מארץ-ישראל – כל זה היה מאורע, שהיה מעורר המון שאלות, ועליהן דנו בשפתים דולקות, בעינים פקוחות לרוחה, ועל-ידי כן התקרבו לבבות רחוקים לאורך-ימים. רשמי חיים מלאי-תוכן אלה אינם נמחקים על נקלה, ואולי לעולם, וטללי-האור היורדים על בני-אדם ברגעי-קודש כאלה אינם חרבים על-ידי כל רוח נושבת. יש אשר הרשמים האלה יתחבאו בסתרי-הלב, אבל די למאורע קטן, לדחיפת רגש, כדי לעוררם, להוציאם החוצה מתוך עמקי-הנפש. סיגין התלמיד גמר את חוק-למודיו והתישב בדניפרובסק עם אשתו, אשר נשא אותה בעודנו סטודנט, ויהי לעורך-דין ויקפוץ אל ים החיים האזרחיים “כאורח כל ארעא”; גם נחום יחסן עזב את מוסקבה ללכת אחרי אשתו והתכונן להיות סוחר ביערות בויסילובקה. שניהם רחקו משאון-האספות ומן הוכוחים הבלתי-פוסקים באגודות-החברים על כל אותן השאלות ה”בוערות” ואולם לבם בקרבם לא נם ולא ישן. הם ידעו, כי את אשר החלו ממשיכים הבאים אחריהם. אזניהם היו תמיד נטויות אל כל אשר ידובר בתוך חוגי התלמידים במוסקבה ולבם היה ער אל כל הנעשה בעולם-הנפש שלהם: מי ומי מאחרוני-החברים מנצח עתה על העבודה שם. ושניהם, גם סיגין גם יחסן, שמחו מאוד על הפגישה, שנתנה לשניהם הזדמנות לעורר בקרבם את הזכרונות, שלא נשכחו מהם, שלא רצו לשכחם בעד כל הון. שני הצעירים הביטו יחד בתשומת-לב מיוחדת אל התמונות, כאילו חדשים היו הפרצופים גם בעיני סיגין, וגם את ישותו של קניגסברג בחדר כאילו שכחו.

– כן, – אמר יחסן, כאיש המאשר את מחשבותיו שבלבו – כן, היו ימים… ומי מנצח על עבודת “בני-ציון” עתה? או אולי, כל החבילה נתפרדה?

– חלילה! – אמר סיגין – ישנם “משלנו”, שהתישבו במוסקבה והסתדרו שם, כמו, למשל, שני היחיאלים; גם מקרב הצעירים יצאו והיו לאנשים, לעסקנים; “גדיים נעשו תישים”; יש ביניהם בחורים טובים. הנה מנחם… עובד, כובש לו דרך…

– כן, – אמר יחסן – מי הוא זה מנחם זה? – שמעתי דברים עליו אבל איני וזכר אותו כלל.

– אז היה עדיין ריאליסט, או אך גמר את בית-הספר הריאלי. אפשר, לא שמת אליו לב. אבל גם אז כבר הבטיח להיות עובד טוב.

קניגסברג התקרב גם הוא אל הצעירים המשוחחים. הוא שמח בלבו בחתנו החדש, אשר בחר, ונעים היה לו לראותו מדבר כרע וכחבר עם בעל-הבית, עורך-דין צעיר מהולל ותופס מקום במעלה-המשפחות בעיר-הפלך. גם נושא-השיחה היה קרוב אל לבו, לב יהודי בן-תורה, וגם – מקוראי-”המליץ”. אברהם-חיים קניגסברג ידע הרבה פרטים על הישוב החדש ההולך ומתהוה בארץ-ישראל, ידע גם את שמות ראשי העסקנים בדבר והתיחס אליהם בכבוד ובחבה, כאל אנשי-המעלה. ואף גם זאת ידע והבין קניגסברג, העשיר בנסיונות, ששיחה זו בין סיגין ובין חתנו מקרבת מאוד את הלבבות, ואינה דומה עצת עורך-דין, הבאה בכסף, לאותה תשומת-לב מיוחדת, היוצאת מתוך לב אדם קרוב וידיד-נפש. מן הרגע הזה כבר יכול קניגסברג להיות בטוח, שמר סיגין יתעניין מאוד בשאלת החוזה למקנה-היער מאת מאקובסקי ויעשה בדבר החוזה כאדם העושה בתוך שלו.

– ושם, האם רשות ליהודים לקנות אחוזות-קרקע על שמותיהם בלי שום פקפוק והערמה? – שאל קניגסברג, בשומו את פניו אל שני הצעירים יחד.

– הן זאת היא ארץ-ישראל – קרא סיגין – בודאי. בתורכיה אין כל הבדל ופדות בחוקי-האזרחים בין יהודי ללא-יהודי.

– ובכן, האם יכול אני, למשל, לרכוש לי אחוזת-נחלה בכל רחבי ארץ-ישראל וספר-המקנה יהיה כתוב וחתום על שמי? – שאל קניגסברג וידבר את דברי שאלותיו בהטעמה מיוחדת, כאיש שאינו מאמין בדבר הזה.

סיגין לא מיהר לתת תשובה ישרה על שאלתו של הסוחר. מבוכה קלה נראתה גם בעיני נחום יחסן, שגם הוא הסב את פניו אל סיגין.

– אבל למה, רבותי, אנו עומדים על רגלינו? בבקשה לשבת! – אמר בעל-הבית. וכאשר ישבו האורחים, אמר בסגנון של עורך-דין או מורה לתלמידיו – אין במדינת תוגרמה כל חוק מגביל את היהודים בזכויותיהם האזרחיות. הם יכולים לעלות שם במעלות המשרות אפילו בצבא. היהודים יכולים, איפוא, לרכוש להם קרקעות בכל רחבי המדינה, וגם בארץ-ישראל, באין מעצור. ואולם – ולשון-המדבר גמגמה רגע אחד – אנו, יהודי-רוסיה, קונים את נחלותינו בארץ-ישראל על שמות היהודים נתיני המדינות בארצות-המערב…

– האם תורכיה מבדילה בין יהודי ליהודי?

– אך לא! – ענה עורך-הדין בהתרגשות – בספר-החוקים אין הבדל וכל היהודים שוים בזכויותיהם. אבל ליהודי נתין-רוסיה קשה מעט – נכון יותר: לא נעים מעט לקנות נחלה על שמו.

– למה? – שאל קניגסברג.

– זה הדבר, – אמר סיגין, ולא ידע אם יעלה בידו לתת בינה לאיש-סוחר זה עד שיתפוס את הנימוקים, שרצה להביא ושהם תלויים בדקות-ההרגשה – כל נתין זר, בן ארץ אחרת, היושב בתורכיה, מחזיק שם מעמד בעזרת הקונסול של מדינתו, תורכיה מוגבלת היא בזכויותיה, על-פי תנאים ידועים, בנוגע לנתיני ממלכות נכריות היושבים בארחצה. חוקי-קפיטולאציה שוררים שם. וכל נתין נכרי, אשר דבר לו במשרדי-השלטון, פונה אל הקונסול שלו, והלז דורש את זכויות נתיניו ומגין עליהם. לנו, היהודים בני-רוסיה, לא נעים הדבר לשלח את הקונסולים הרוסיים בשלטוני תורכיה. לא נעים, שהקונסול הרוסי יגן במשרדי הממשלה התורכית על אותן הזכויות, שבביתנו שלנו בתוך מדינת-מולדתנו, אנו מוגבלים בהן. האם תבינו? – גמר סיגין.

– כן. זה נכון – אמר קניגסברג – אבל זכות יש גם ליהודי. ולו, למשל, יחפוץ איש יהודי לעזור את הנתינות הרוסית ולקבל על עצמו את נתינות תורכיה, אז הן אינו מאבד את זכויותיו האזרחיות, הלא?

– בודאי – הריע סיגין – להיפך: אז כל השערים פתוחים לפניך.

באולם-האורחים, הנשען על-יד חדר-העבודה של עורך-הדין, ישבה כל הזמן מרת סיגין והקשיבה לכל השיחה מאחורי הדלת, המוליכה לחדר-בעלה. לא רבים עוד לקוחותיו של עורך-הדין הצעיר, לא גדולות עוד היו הכנסותיו, ומעמד-הבית הצריך להיות נהדר ומתאים אל מצבו בחברה, דרש סכומי-כסף להוצאות השונות. מובן, שהגברת סיגין שמחה לקאת כל הבא אל בעלה ופונה אל עצותיו, שמתן-שכרן בצדן. כשנכנסו קניגסברג וחתנו, שני אנשים סוחרים, בשעות-הבקורים של עורך-הדין, הלכה מרת סיגין וישבה באולם-האורחים לדעת, איזה ענין לאנשים האלה אל בעלה. מלבד התיאבון הרגיל לדעת הכל, חשבה אשת עורך-הדין חובה לעצמה לשמור מעט על בעלה, שהרי ידעה את אי-נסיונו בדברים שבממון, וגם הכירה את חולשתו בנוגע לעסקנות צבורית ישראלית. מאחורי הדלת האזינה לכל דברי האנשים הזרים היושבים בחדר-העבודה, והנה היא שומעת ושומעת שיחה בטלה “לא מעלמא הדין”; פטפוט על אותם הענינים, שהיו מדברים עליהם באספות ההן ובימים ההם במוסקבה, בעודם סטודנטים. מה שהיה אז במקומו ובזמנו לתלמידים צעירים השוגים בחלומות – אינו מתאים כלל וכלל, לפי דעתה, לעורך-דין בעיר-הפלך, הצריך לכבוש לו דרך בחיים. גברת סיגין לא שלטה עוד ברוחה ותפתח את הדלת ותעמוד בפתח.

– סליחה, – אמרה – האם מותר להכנס?

שני האורחים התרוממו למול הבאה. סיגין לא נבוך, אף רגע, כמו חכה לקראתה. הוא הציג לפני אשתו את קניגסברג ואת חתנו, והודיע לאשתו, שזה הצעיר יחסן הוא בן-מוסקבה, ולהם מכרים רבים משותפים.

– ואדוני אך זה עתה בא ממוסקבה? – שאלה הגברת.

– לא, – ענה בעלה – מר יחסן עזב את מוסקבה עוד מזמן. נשא אשה במקומותינו, בתו של האדון קניגסברג; סוחר-יער הוא, והאדונים לשם ענין משפטי באו אלי – את הדברים האחרונים האלה הוסיף סיגין בכונה להניח את דעתה.

– טוב מאוד, – אמרה האשה, בלי לדעת מה טוב מאוד: אם זה שנשא יחסן אשה, או שהוא סוחר ביערות, או שבאו האנשים אל אישה לשם ענין משפטי – בבקשה, רבותי, לבקר אותנו.

– ועתה, רבותי, – אמר סיגין להראות לאשתו, שהוא איש-מעשה – אל הענין: במה אוכל לשרת אתכם?

הגברת סיגין נסתה, אם אין אבק על אֶדן החלון, גם תקנה מעט את הסדר על שולחן-הכתיבה, העמוס ספרים ומחברות ותיק מלא ניירות, ותמהר לעזוב את החדר.

במעט מלים, אבל מלים די ברורות, ספר קניגסברג לעורך-הדין את מצב הענין. הוא קונה את היער מאת מאקובסקי, הבא בכוח והרשאה מאת האיש, שהאחוזה נקנתה על שמו, ועל-כן יש צורך בדבר להבטיח את כתב-החוזה באמצעים חוקיים יוצאים מן הכלל, והוא פונה אל סיגין לסדר לו את הענין.

– הראה-נא לי את החוזה ואקראנו – אמר סיגין.

– אבל הן הוא עוד טרם נכתב – קראו שני הסוחרים.

– אם כן אמר סיגין – טוב מאוד. תציעו לפני האדון, כי החוזה יכתב כאן, בדניפרובסק, אני אכתבנו ונדע לשמור על עניניכם.

– כך גם התניתי עם האדון – אמר קניגסברג – מחר יבוא הנה.

– ובכן אין מה לדבר. אך תשגיחו, שיביא האדון עמו את כל התעודות אשר בידו מאת בעל-האחוזה הרשמי, – אמר סיגין ויקם מעל כסאו לאות, שהענין נגמר.

גם קניגסברג וחתנו קמו ללכת, ובעל-הבית הלך ללוותם ויצא המסדרונה. כאשר שמו את מעיליהם עליהם, אמר סיגין:

– הנה דברנו על-דבר רכישת אחוזה בארץ-ישראל על שמות נתיני מדינות אחרות. הנכם רואים: פולני אציל הולך וקונה אחזה על שם משרתו, אחוזה, שהיתה שייכת לקרובו. מה הוא חסר? – הלא מלבד פלכי צפונית-מערבית פתוחים לפניו כל רחבי רוסיה הגדולה; והוא מסכן את ממונו ומשפיל את כבודו לקנות את משרתו אדון לאחוזתו. ומה נאמר ומה נדבר, איפוא, אנחנו!… כאן אף מדרך כף-רגל אסור לנו לקנות – ושם הלא ארצנו, ארץ-ישראל!… – ובשומו פניו אל יחסן הוסיף – אנו מסדרים כאן אגודה לקנית אדמה בארץ-ישראל. אפשר מאוד, שעוד באביב הזה נשלח ציר לתור נחלה בשביל אגודתנו. כל מניה בת אלף רובל. שלום! –

כך אמר סיגין ויפנה שכמו וישב אל חדר-עבודתו.

דוממים ירדו קניגסברג וחתנו ממדרגות הבית. דברי עורך-הדין עוררו מחשבה אחת בלב שניהם. ברגע זה נמאסו עליהם עולם התוהו ושאון הבוהו של המסחר כולו, שאין לו אחיזה ממשית בארץ. נתחבבה עליהם האדמה, הקרקע, חלקה קטנה בארץ-ישראל, בארץ להם…

קניגסברג היה הראשון, שהפריע את הדומיה ויאמר:

– אם באמת תוסד האגודה לקנות נחלה בארץ-ישראל, כאשר אמר סיגין, נהיה גם אנו בין חבריה. נקנה גם אנו מניה אחת.

הם הלכו אל ברוכמאן לארוחת-הצהרים. בסמטה, אשר ברוכמאן יושב בה, פגשו את מוטל זפתן הולך לקראתם. הוא אך זה עתה שב מיבושת ויסר אל המלון ולא מצאם. והמשרתים שם הגידו לו, כי הם הלכו אל ברוכמאן; והוא מחפש בסמטה זו את בית ברוכמאן.

– האדון יבוא לדניפרובסק עוד הלילה – הודיע מוטל. ואחר רגעים אחדים הוסיף – האם תדעו את מי מצאתי ביבושת? – את יחיאל’קה. הוא נסה דבר אל האדון על-אודות היער, אך מאקובסקי גרשו מעל פניו בחרפה. “הן אני יודע – אמר יחיאל’קה אל האדון – שעדיין לא נכתב החוזה עם קניגסברג”. והאדון ענה ואמר לו: “זה לא עסקך. את היער מכרתי לקניגסברג, ואתה סור מעלי”. אני ראיתיו בפונדק אצל ליזר. הוא מנסה לשדל את ליזר, אולי… נבל שכזה! אבל עתה יבוא האדון, והענין יגמר, אם-ירצה-השם.

הם באו עד בית ברוכמאן. קניגסברג וחתנו נכנסו פנימה, ומוטל הלך למקומו.

 

טו    🔗

בימים שאחרי חג-הסוכות היתה העונה השואנת ביותר בויסילובקה. לעיירה זו היתה באה מדי שנה בשנה מחלקת הועדה לקריאת אנשים לצבא, ולימי ישיבות הועדה היו באים אל העיירה הרבה אנשים, יהודים ולא-יהודים, מן הסביבה. היו נקהלים הצעירים הנקראים אל הצבא, היו באים קרוביהם להשתדל בכל מה שאפשר. רחובות העיר היו מלאים אנשים, בחצרות בתי-המלון היו עגלות וסוסים, ובמשך עשרה ימים או שבועים, היתה העיירה הקטנה מקבלת צורה של עיר מחוזית. והימים האלה היו עוברים על תושבי העיירה כימי מועד, כ”יום-שוק” ארוך, שאמנם מחכים לו, אבל גם שמחים כשנפטרים ממנו בשלום.

העיירה כולה היתה פושטת אז את בגדיה הרגילים. אל השוטר האחד, הממלא את תפקידו בכל ימות-השנה: לשבת בטל מאפס כל עבודה רצינית בעיירה שוקטה זו, – אל השוטר ההוא באו ונוספו עתה, לעונת הקריאה לצבא, עוד ארבעה שוטרים מן המחוז, לחזק את השמירה על הסדר. עוד מן הבוקר רואים את ה”פריסטאב” מתהלך בעיירה, משגיח בעין צופיה, אולי… הרופא הצבאי יצא לרחוב העיירה לשם טיול. עוד מעט ויראה גם השליט הצבאי, המתאכסן אצל הכוהן הראשי, האב פיודור.

רופא המחוז, האזרחי, הוא האכסנאי של הרוקח בעיירה, חשוך-בנים ומקנא לאשתו. גם צעירי-ויסילובקה צריכים לפעמים שמירה – ואף כי עתה מתכנסים אל העיירה בימים אלה פקידים ואדונים, והם דוקא, כמו במתכון, בוחרים את ביתו של הרוקח לשבת ולשחק שם בקלפים עד לאחר חצות בכל לילה. הוא אינו שבע-רצון ביחוד גם מזה, שאשתו בחרה לאורחים חדר נשען לחדר-המטות בביתם, וזה שני שבועות רצופים עליו לעזוב את ביתו מן הבוקר, ואורחו עודנו מאחר לשבת על-יד שולחן ארוחת-הבוקר ומבלה את הזמן בשיחה נעימה עם אשתו… שאר הפקידים מצאו להם מקומות לשבתם בבתים המרווחים של היהודים העשירים, סוחרי-היער בעיירה. שר-המחוז יושב אצל נחום הכוהן וסגנו מתאכסן זה שנים אחדות בביתו של אברהם-חיים קניגסברג.

לזמן ישיבות-הועדה בויסילובקה משתדלים ראשיה להמצא בתוכה, לבלי צאת אנה ואנה, אם כי זוהי ראשית החורף ורבה העבודה לסוחרים ביערותיהם, להכין את כל אשר יכינו אל חטיבת הקורות והובלתן. על-פי רוב, יש לכל אחד ואחד מנכבדי העיירה איזה ענין אל הפקידות של עבודת-הצבא, להיות לעזר בהשתדלות לאיזה קרוב, גואל או מודע מתוך תושבי המחוז. בעלי-בתים, מי שאינם זוכים להיות קרובים אל הרשות מנסים להשפיע על הרופא האזרחי על-ידי אשת הרוקח; ויש מהם שנמצאים ביחוסים טובים אל הכומר, והוא ממליץ לפני השליט הצבאי. ואל שר-המחוז או אל סגנו וגם אל ראש-האצילים בעצמו אין לך מליצים ושתדלנים יותר טובים מנחום הכוהן, מתתיה הלוי ואברהם-חיים קניגסברג, שבבתיהם יושבים “שרים” אלה, אוכלים מעדנות ושותים יינות משובחים ומשחקים בקלפים לילה-לילה. הסוחרים האלה היו קרובים אל השלטונות יושבי ביתם, אוכלים ושותים יחד, מבלים זמן בשיחות על דא ועל הא, מצטרפים למשחק ויודעים לכון את השעה הצריכה להפסיד, מתהלכים “כאחים ורעים” – ומשפיעים.

ובשנה זו, שאנו עומדים בה, התכוננה ויסילובקה אל עונת-הועידה, כמו שאומרים המליצים, ביתר שאת וביתר עוז. בין הקרואים לצבא בשנה זו היו שנים-שלושה מבני העיירה גופה, ובתוכם אחד ממשפחת הכוהנים, פנחס, אחיו הקטן של נחום הכוהן עצמו, גביר-העיירה. בזה לבד היה די, שכל העיירה תתעניין בתוצאות הועידה של שנה זו. ואולם יתר-על-כן: בגורל, אשר יפול הפעם אם לשבט או לחסד על נחום הכוהן, תלוי גם אשרה של עוד נפש אחת, הקשורה בנפשו של פנחס הצעיר. זה שנים אחדות, וכל העיירה יודעת, שפנחס אוהב את דבורה’קה בת רבי זרח, וגם העלמה אוהבת אותו. העיירה כולה קוראת להם “חתן-כלה”, ואך חובת עבודת-הצבא מעכבת את השידוך. יודעים את הדבר הזה כל תושבי העיירה, וגם אנשי ה”ישוב” האמידים, אשר שיג ושיח להם בויסילובקה, – “כל העולם”, מלבד – אבי דבורה’קה, רבי זרח…

רבי זרח היה, אם אפשר לומר כך, פאר הקהלה אשר בויסילובקה. בכל קהלה יש אנשים, שאין להם תארים מסומנים: אינם לא רבנים לעדה, גם לא גדולים בעשיריה; ובכל-זאת גדול שמם, וגם עשירי-העיר חולקים להם כבוד. יראתם, יראת-הרוממות, תמיד על פני הרבנים והעשירים יחד, וגם עזי-פנים שבקהלה שמים מחסום לפיהם בפניהם. הכל יודעים, שהם גדולים בתורה יותר מן הרב, ובמדות הצדקה והחסד הם מחייבים את כל העשירים. והרב מקבל את פניהם ברגל. לא כל עשיר זוכה, שיחזיר לו אדם כזה בקור, או שיבוא לשמוח עמו בשעה ששמחת-משפחה במעונו. עניני-הקהלה ודאי היו נחתכים על-פיהם והיו נעשים כרצונם; אבל האנשים האלה מתרחקים דוקא תמיד מעל הענינים האלה, בורחים מפני כל גבאות, מפני כל מקום לנרגנות.

וגם רבי זרח היה מן הטפוס הנעלה הזה. בחצות הלילה עוד היה נר דולק בחדרו, שהיה מלא ספרים. לפעמים ראוהו מוריד דמעות בתפלת-חול רגילה. השתתף כפי יכלתו בכל דבר שבצדקה, ולא עלב אדם מעולם. דבריו היו קב ונקי, הפה והלב היו שוים. קרוב היה קרבת-משפחה לשתי המשפחות העשירות בויסילובקה יחד, אך בריב על הרבנים לא השתתף כלל. הוא הוסיף לדבר אל הרב ממשפחת הלויים בלשון “אתה”, כמו שהיה מדבר אליו בעוד אבי-הרב חי, אבל על אשתו צוה לפנות אליו בכל שאלות איסור והיתר, ולא אל הליטאי, החדש, שהביאו הכוהנים המתחרים. גם רבי זרח היה סוחר-יער, אבל הון ועושר לא היו לו. ועל-כן היה מוכרח לעשות את עסקיו ומסחריו תמיד בשותפות עם אנשים שונים, בעלי-הון, שחשבו ברבית את סכומי-הכסף, שבהם היו משתתפים. בתנאים כאלה היתה הרבית כמעט תמיד אוכלת את מיטב הרוחים של העסקים, ורבי זרח היה יוצא “נקי” מן העסקים, שהספיקו לו אך לחיי-צמצום. לרבי זרח היו בנים ובנות. אבל בבניו לא רבה היתה הברכה אשר ראה. צעירי-ויסילובקה אינם נוטים שכמם למשוך בעול תורה ומצוות. בני ארבע-עשרה, חמש-עשרה כבר הם יוצאים אל היערות בעסקי-אבותיהם, שטים בסירות ונוהגים בסוסים, מבינים בקלפים – ותרים אחרי לבבם ואחרי עיניהם. וגם בני רבי זרח היו כאחיהם צעירי-העיירה. תחת זאת דבקה נפש רבי זרח בבנותיו, שחלק להן ה' גם יופי גם חכמת-לב. ואת דבורה’קה הבכירה אהב מכולן. העלמה בגרה ותיף ותהי חמודות לכל בני-העיירה. השידוך עם פנחס הכוהן מצא חן בעיני אנשי-העיירה, כי על-כן ידעו, מצד אחד, שצעיר כפנחס ערכו שוה “בשוק-החתנים” אלפי רובלים, וגם ידעו, מצד שני, שאין ידו של רבי זרח משגת לתת נדוניה לבתו; ושמחו בני-העיירה, שכולם כבדו ואהבו את רבי זרח, לראות את דבורה’קה נישאת לחתן הגון, וגם בלי נדוניה. ואולם רבי זרח עצמו לא אל חתן כפנחס נשא עין, וגם לא עלתה מחשבה על לבו, כי דבורה’קה בתו תבחר בצעיר כפנחס, אשר כמוהו ככל צעירי-ויסילובקה, קלי-המדות וריקים מתורה ודעת.

השרים והפקידים, חברי הועדה להרמת הצבא, לא היו נחפזים בעבודתם בימי שבתם בויסילובקה. בעיירה שוקטה וצוהלה זו, הרחק מעיר-הפלך וגם מעיני הפקידים האחרים שבעיר-המחוז, בּלוּ האנשים את זמנם בנחת, על שולחנות מלאים מעדנים בבתי הסוחרים העשירים ובמשחקי-קלפים כל הלילות, לרבות גם חלק הגון מן הימים. אל המשחק היו מוזמנים תמיד גם הסוחרים היהודיים, שתמיד היו להם “ענינים” אל הועדה להרמת-הצבא, – והשרים לא היו מפסידים במשחק… ולמה, איפוא, להם למהר ולעזוב את העיירה? למה יאיצו לגמור את העבודה במחלקת-ויסילובקה? – והיו ישיבות הועדה נמשכות כשבועים ימים.

בימים הראשונים נקראו למבחן אלה שנפסלו ולא נלקחו אל הצבא בשנה שעברה. אשתו של משה עין-אחת הקדימה לבוא לויסילובקה כדי להשתדל על-ידי אברהם-חיים קניגסברג בדבר חתן-אחותה, שגם הוא בין אלה שנפסלו בשנה שעברה. ואם כי קניגסברג וחתנו ובנו הנער היו אורחיהם בחול-המועד שעבר, וגם אמר להם קניגסברג אז, בהיותו בביתם, שכאשר יבואו לויסילובקה יתארחו אצלו – בכל-זאת הבינה אשת-המוכס ולא סרה לגור בבית קניגסברג. לא כל ידידות היא הדדית במדה אחת, ומה שיכול להתיר לעצמו סוחר עשיר אינו מותר לכפרית, אשתו של חוכר-אחוזה, ובפרט שזקוקה היא עתה לחסדי הסוחר ועיניה נשואות אליו.

בבוקר השכם נכנסה אשתו של משה עין-אחת אל ביתו המרווח של קניגסברג. במסדרון-הבית חכו עוד אנשים ונשים אחדים, שלא נועזו לבוא פנימה, אל חדר-האוכל. בחדר הזה ישבו לפני השולחן קניגסברג וזלדה אשתו, והמיחם רותח לפניהם. מן הבוקר היתה הגברת זלדה נרגזת מאוד. אמש שחקו האדונים בביתה בקלפים עד שעה מאוחרת, אכלו ושתו כמנהגם. אולם-האורחים נהפך במשך הלילה להיות כעין הרפת מן הבוץ, אשר הביאו האנשים הביתה ומשיירי הסיגארות והאפר, שהיו מושלכים על-פני כל החדר. – הכנסת-אורחים זו עליה למשא. לא טוב בעיניה גם זה, שבעלה לוקח חלק לילה-לילה במשחק-הקלפים. רווח ופרנסה בודאי אין בזה, ואין היא אוהבת את ההתקרבות לרשות. והיום בבוקר נוכחה עוד, כי בלילה שמו האדונים על שתים מצלחותיה נקניקי-טרפה, ששלחו להם מן “החצר”. חס לה על שתי הצלחות; קלקלו לה מערכת-כלים ממין אחד, המשובח שבביתה, שהביאו לה לפני הרבה שנים מאודיסה: הפחיתו מתריסר. האורחים האלה מכניסים “טרפה” אל ביתה. ומה מביאה לה הכנסת-אורחים מטרדת זו? – אמנם, אפשר לפעמים להיטיב למישהו על-ידי השתדלות; אבל תמהה היא, אם כדא להשתדל, אם צדקה עושים בהשתדלות כזו. הן את מתכונת האנשים הלקוחים לצבא על העדה היהודית לתת, – ומאי נפקא מינה, אם זה או זה יפטר, אם זה או זה ילך?… כל בני-ישראל שוים.

זלדה יצאה אל המטבה ובמסדרון נתקלה באשתו של משה עין-אחת, – פנים חדשות בעיניה. הכפרית השתדלה לקדם את פני גברת-הבית בשלום של כבוד ובענות-חן, ואולם זלדה לא הראתה לה סבר פנים יפות. כמעט בזעם שאלה גברת-הבית: מה לאשה הזאת בביתה? – וכאשר הכפרית אך פתחה את פיה ותאמר לה, כי באה לבקש מאת רבי אברהם-חיים שישתדל, קפצה זלדה ואמרה בקול:

– אין רבי אברהם-חיים השתדלן של כל ישראל.

– לולא הבטיח לנו רבי אברהם-חיים, כי אז לא באתי.

– הוא מבטיח! – רטנה זלדה – אביהן של כל העולם הוא!…

כמעט היתה זלדה נכונה לשלוח את האשה החוצה. אבל קול דברי אשתו ברעה במסדרון הגיעו לאזני קניגסברג, והוא מהר לצאת אל העומדים שם. מיד הכיר את האשה מאחוזת-קאזימיר וישלח עין-זעם למול אשתו. זלדה הבינה כרגע את מבטי-אישה ותדום. קניגסברג ברך לשלום את האורחת. הזמין אותה אל הבית פנימה ויגש לה כסא לשבת. זלדה מהרה גם היא לשוב לחדר-האוכל.

– זוהי אשת רבי משה מחצר-קאזימיר, – אמר קניגסברג אל אשתו.

זלדה ידעה, כמובן, בדבר מקנה-היער והבינה, כי אך טוב ומועיל תמיד לחיות בשלום וברעות עם חוכר-האחוזה, ששם היער; ובפרט שעוד טרם נכתב ונחתם החוזה הרשמי של הקניה. זלדה השתדלה עתה לתקן את אשר עותה ברגזה, ותאמר אל האשה בהתנצלות:

– רבו כל-כך בימים אלו המטרידים אותנו, כי תשכחי לקבל פני אדם כראוי… אודה ולא אבוש – כבר קצתי ב”אורחים” אלה. הנה “הטריפו” לי אמש שתי צלחות. קלקלו תריסר.. בבקשה לשתות אצלנו כוס תה.

– תודה. חתן-אחותי, שגזר-דינו יחתך בעוד שעות אחדות, יושב בתענית היום; ואמרתי: אצומה-נא גם אנוכי, אולי אעזור לו בזה. אחותי נסעה לקראסנופוליה להשתטח על קברי-אבות, ואני באתי אל רבי אברהם-חיים. בראשית האלוהים, ואחריו רבי אברהם-חיים… אולי זה מן השמים, שקניתם את היער שלנו…

– טוב הדבר, – אמר קניגסברג – אראה. יבוא הצעיר אלי, למען אראה פניו ואדעהו. שלחו אותו תיכף אלי.

– ועם הרופאים צריכים “להתראות”? – שאלה האשה.

קניגסברג חשב כמו רגע, ויאמר:

– אני חושב, שלא צריך. חבל על כסף-הנדוניה שלו. נראה…

במסדרון פטר קניגסברג עוד שנים-שלושה אנשים, שחכו לו. בינתים קמו משנתם שני הפקידים, שהתארחו בביתו. הם יצאו לחדר-האוכל לבושים למחצה, וישתו תה ויסעדו לבם בארוחת-בוקר קלה, בלי להאריך בשולחנם. מתחילים ימי-העבודה בועדה, ובשעה העשירית יתחילו.

על-יד בית-הפקידות נאסף המון אנשים ונשים. אלה האכרים הצעירים, שבגורלם כבר עלו מספרים ראשונים וכל תקוה להתשחרר אין להם. – הספיקו מבעוד יום להתבסם קצת, וזעיר-שם זעיר-שם נשמעה זמרת המפוּחית הרוסית. הרופאים אחרו קצת לבוא היום, בדעתם היטב, שגם בלעדיהם אפשר להוציא את הגורלות; אבל מהיום הם העמודים התיכונים של עבודת-הועדה. מפקד-האצילים, הוא גם יושב-ראש בועדה, ושר-המחוז סגנו התעניינו בעבודת הרופאים בשעה הראשונה, איך מודדים את הבחורים, מה קומתם ועביָם במקום החזה; לסוף נמאס עליהם המראה של הגופים הערומים, העוברים לפניהם כבני-מרון. על-יד הנבחנים, בקצה האולם של הישיבה, אצל הדלת, הסתובבו רק הרופאים, ועל-ידם עזרו המושל הצבאי ועוד אחד מן הפקידים, מחברי הועדה. מפקד האצילים כאילו שכח את כל הנעשה באולם ויספר לשר-המחוז את אשר קרהו אמש מידי המושל הצבאי. זה היה בן-זוגו במשחק-הקלפים. הלז הכריז “צלבים” אחת ושתים, בעוד אשר ביד מפקד האצילים היתה ה”גברת הצלבנית”. מובן, שצריך היה לתמוך בו, וכן עשה. והנה הוברר, שבר-נש זה הכריז בלי ש”המלך” היה בידו!

– ושים-נא אל לבך – לא יכול מפקד-האצילים להֵרָגֵעַ – “מלך” אין לו והוא הולך ומכריז “צלבים” שנים! הן צריך להיות בול-עץ ולא בן-אדם!…

בפתח האולם נראו פני אברהם-חיים קניגסברג. הוא כאילו חשב דרכו רגע, אם להכנס או לחדול; אך המושל הצבאי, שעמד קרוב אל הפתח, הושיט לו את ידו – וקניגסברג נכנס פנימה. ראש-האצילים ושר-המחוז שמחו מאוד לקראת נפש חיה, לקראת פנים חדשות, שלא מן הפקידים ובלי לבושי-שרד. הם קראו לו להכנס ולגשת אליהם, ושר-האצילים מהר לספר גם לקניגסברג את המאורע של אתמול, את אשר הכשילו­­ המושל הצבאי.

– מה עושים לפי דעתך במקרים כאלה, אדון סוחר? – שאל השר.

– צריך להזמינו אל הרב, לדין – אמר קניגסברג בהלצה.

– איואן אוסיפוביץ, איואן אוסיפוביץ! – קרא שר-המחוז אל המושל הצבאי, שעוד לא מש ממקומו על-יד המדה בין הרופאים – גש-נא הנה, בבקשה. הנה מר קניגסברג אומר, שיזמינו אותך אל הרב על חטא שחטאת אתמול בדבר “מלך-הצלבים”.

– והערב – אמר קניגסברג אל שלשתם – בבקשה לכבדני ולבוא אל ביתי, ושם נחליט בדבר הזה. נשתדל לתקן את המעוות של אתמול.

קניגסברג ניגש אל הרופאים והזמין גם אותם. הוא כבר הרגיש עצמו כבן-בית בתוך אולם-הועדה, שח שיחה קלה לאחד, התלוצץ עם השני.

– בוראק, חיים-יצחק שמואליביץ! – הכריז המזכיר מתוך הספר לפניו.

מן המסדרון, במקום שחכו לתורם הקרואים לצבא, שנפסלו בשנה שעברה, נכנס צעיר צנום. שפתיו היו חורות ועיניו תועות, שערות זקנו הקטן תלויות לו על סנטרו, טרופות ונראות כמו דבקו אל עור-פניו. הוא היה ערום כיום הולדו, עלוב ריח-פיו נודף, וכולו עשה רושם עגום עד מאוד.

– ראו-נא – קרא קניגסברג בראותו את הצעיר, כאילו לא חכה למצאו כאן – גם את זה הביאו אליכם – ובפנותו אל המושל הצבאי אמר – הנה לך, איואן אוסיפוביץ, חייל בחור לתפארת הצבא! אל הגארדיה תביאנו. גרשו, אדוני, את זה מעליכם.

המזכיר שאל לשמו של הצעיר הקרוא, מצב-משפחתו, ורשם את הערותיו בספר אשר לפניו. יצא, שהוא בעל אשה ואב לשלושה ילדים. בשנה שעברה היו לו שני ילדים, ולפני שנתים, כשנקרא להתיצב בפעם הראשונה, היה לו רק ילד אחד. המזכיר הקריא את הידיעה הזו בקול.

– אדוני! – אמר קניגסברג – בבקשה לגרש את זה מכאן. מה יש כאן לבדוק?

ובלי חכות לפקודת היושב-ראש גער בצעיר ברוסית: לך מכאן, בן-פקועה שכמותך!

הצעיר עמד ערום, תועה בעיניו, ובשום אופן לא ידע מה יעשה בידיו, שלא מצב בשבילן מקום.

– אתה חפשי – הודיע מפקד-האצילים – מעתה ועד עולם.

– לך לברוא עוד נפשות, “קינדר-מאכר” – התלוצץ שר המחוז ביהודית-אשכנזית.

 

טז    🔗

על המלאכה ביער-קאזימיק הפקיד קניגסברג את אביגדור בנצ’יס, קרובה של אשתו. זה היה פקיד חרוץ, זריז ושוקד על מלאכתו, יודע פרק בחשבונות, אולם חשוד היה קצת על הנאמנות ולא כל היוצא מפיו היה אמת; ועל המגרעות הקטנות האלו כסתה קרבת-המשפחה של הגברת קניגסברג. אביגדור בנצ’יס קבע את משרד-היער באחד הכפרים אשר בעמקי היער, שכר למשכנו בית מאת זקן-כפר, אכר אמיד, שבנה את הבית לבנו, שעמד לישר אשה בחורף הזה, אך נלקח לצבא. תוך הבית גדרו חדר מיוחד בשביל נחום יחסן, חתן-קניגסברג, שהתכונן לשבת כמעט בקביעות במשרד-היער. אביגדור בנצ’יס התחנך מנערותו בין פקידי-היער, ידע את הדרכים ואת המנהגים שלהם, והסתדר לא-רע. באורוה עמד סוס בריא ושמן, אשר קנה לצרכי נסיעותיו אל הכפרים,וגם את העגלה שלו עם קפיצי-העץ נתן לו קניגסברג: אחר קנית יער-קאזימיר קנה לו עגלה טובה יותר ולרתימת זוג-סוסים.

היה בראשית כסליו, וליום-השבת באו מן היער לפקוד את נויהם בויסילובקה גם הפקיד אביגדור בנצ’יס גם נחום יחסן. אביגדור מצא לו איזו אמתלא אל קניגסברג, וחתנו של בעל-היער לא היה זקוק לשום אמתלא. מן הדין-והחשבון, שקבל קניגסברג משני הבאים על מהלך העבודה ביער, לא היה הסוחר שבע-רצון. מה שהעלים המשולח גילה חתנו. לפי כל הידיעות הבאות, מחירים טובים נשקפים לעצים, ובגלל זה שוקדים הסוחרים להרבות בסחורה, ואת האכרים הפועלים מתוך הכפרים הגובלים את יער-קאזימיר לוקחים אחרים, אלה המתחרים בו; אבל למה ינום ולמה יישן אביגדור? – קניגסברג צריך לאחוז באמצעים לבלי לאחר את המועד.

בשבת אחר התפלה צוה קניגסברג על אביגדור לשלוח למחרת שליח מיוחד אל הכפרים להביא סתתי-עץ.

טבל’ה הולך היה כבן שלושים ומעלה, ואת לחמו היה מוצא בשליחויות שונות מאת סוחרי-היער בויסילובקה. היה מוליך פקודות אל משרדי-היערות מאת בעליהם, היה מעביר כספים אל היערות ואל הנמלים ואף היו שולחים בידו כספים לעיר-הפלך אל הבאנקים. אלפי רובלים היו שולחים על-ידו וכל אסון לא קרה לו. הוא היה הולך רגלי, עובר מאות פרסאות ומקלו בידו ותרמילו על שכמו, ובכפרים היה לן אצל היהודים הפונדקאים.

אך האיר יום-הראשון – וטבל’ה יצא עליז ושמח לדרכו, ובידו מכתב מאביגדור אל הפונדקאי בכפר-הגלחים, ובמכתב זה בקש מאת “הרבני המפורסם מוהר“ר יודל”, לשכור בכפרו חמשים או ששים פועלים מומחים להקצעת-קורות, ולשלחם “למעה”ש תומ“י” ליער-קאזימיר. ואת פרטי הענין – כתב אביגדור – ימסור לו “ידידנו המוכ”ז וד"ל”. ו”הפרטים” היו, שהוא שולח חמש-מאות רובל במזומנים ולהוצאותיו יקבל הפונדקאי רובל אחד מכל פועל.

בצהרים שב אל משרד-היער אביגדור בנצ’יס, אחרי שמעו את תוכחתו גם מפי אדוניו וגם מפי הגברת קניגסברג. היא אמרה לו בפעם המאה והאחת, שאך בזכותה ניתנה לו המשרה ביער, ויזהר מאוד לבל יעות אורחותיו.

למחרת היום חשב קניגסברג ומצא, שאך טוב לו לנסוע בעצמו אל משרד-היער, לראות בעיניו את העבודה ואת המעשה, אשר פקידיו עושים שם. לא מן החכמה, ובנוגע לשותפו ברוכמאן – גם לא מן היושר הוא, שמסר את כל העסק לידים המסופקות של אביגדור בנצ’יס. נחום חתנו נשאר בבית ולא שב עתה אל היער. הסוחר הצעיר געגועים לו על אשתו הצעירה ועל חיי-העיירה השמחים, וישיבה של שבועות אחדים במשרד-היער שעממה אותו. קניגסברג החליט לנסוע היערה, וממחרת הבוקר צוה לרתום את סוסיו השנים ויצא לדרכו.

גשמי תקופת מרחשון קלקלו את הדרך, והעגלה הכבדה עברה על-פני חריצים עמוקים והתהפכה מצד אל צד. כבר היה לילה כאשר הגיע קניגסברג אל הכפר אשר בעבר הנהר, במקום שמשרד-היער נמצא שם. אביגדור בנצ’יס ויתר הפקידים לא פללו, כי אורח לא-רצוי זה יבוא עתה אליהם. השולחן היה ערוך והאנשים אך ניגשו לאכול את ארוחת-הערב. היהודי הפונדקאי בכפר, הנותן אָכלם של פקידי משרד-היער, ידע נפש אורחיו והיה מאכילם לשובע: המשרד משלם ביד רחבה. על השולחן היה כל טוב: משמנים וממתקים וגם המזג לא חסר. עינו הצופיה של קניגסברג סקרה רגע את כל אשר על השולחן, וירע הדבר בעיני מאוד. הן כל האנשים האלה עניים הם, נשיהם וילדיהם בביתם רחוקים ממאכלי-תאוה כאלה. והם שמחים אם לא יחסר להם לחם; למה זה, איפוא, יעשו להם אלה חגים על חשבון הבעלים?…

קניגסברג ברך את היושבים, שחרדו לקראתו. הוא הצטרף אל המסובים, אך אכל מעט, ואחרי צוותו על הסוסים ועל עגלונו ואחרי שתותו כוסות-תה אחדות הלך לחדרו של נחום חתנו ויעל על המטה.

כל יום-המחרת עשה התוך היער. עבר מקבוצת-פועלים אחת אל קבוצה אחרת, בחן ובדק את עבודת הקבוצה, הקציעה והסתות. רבים היו הדברים, שלא ישרו בעיניו. הוא מצא שגיאות בנוגע לסדור החטיבה בחורשות השונות, והעיר את הפקידים על השגיאות האלו. אביגדור בנצ’יס, אשר ידע היטב את קניגסברג והכיר את אָפיו, ראה והוא אך מתאפק, אבל נרגז הוא ולבו רע עליו. הוא ניסה להסיר מעליו את האשמות בנוגע לסדור העבודה ולהטיל אותן על שכמו של נחום יחסן, שבאופן רשמי הוא המנהל את העסק; אבל קניגסברג שלח אליו מבט – ונשתתק; בערב היום ההוא בדק קניגסברג גם את ספרי-החשבונות, וגם שם לא מצא את הסדר הדרוש. לכאורה, בזה אשם רק נחום יחסן לבדו, כי הלא יודע ומבין הוא בספרי-החשבונות וזאת היא גם תעודתו העיקרית במשרד-היער; ואולם אחר העיון מצא הסוחר המנוסה רשימות אחדות, שהביאוהו לידי חשד מעילה, וכמובן, מצדו של הפקיד הראשי… אברהם-חיים לא היה ממהירי-החימה ומן המטילים אימה על פקידיהם. לא גער גם הפעם באביגדור וביתר הפקידים; אך לבו לא היה טוב עליו, ויחליט לשוב לביתו מחר, ביום החמישי.

כאשר קם בבוקר כבר היה מטר על הארץ, והוא אמר לחכות, אולי יחדל המטר. עברו שתים-שלוש שעות והשמים עדיין מטפטפים ואינם חדלים. קודם הצהרים צוה קניגסברג לרתום את הסוסים, ובשפה רפה נפרד מאת פקידי-המשרד ויסע לביתו. זהו מהלך של ארבעים פרסה, ובזמנים כתקונם עוברים מרחק כזה בארבע-חמש שעות. אבל הסתיו בארץ, והגשמים כאשר החלו בבוקר כן הם מוסיפים לרדת וטורדים מאוד את הנוסעים ואת הסוסים. הדרך כולה מלאה רפש וטיט. בכבדות מושכים הסוסים את העגלה, כל רגע מוכרח הזקן קסיאן לקפוץ מעל דוכנו ולעזור לסוסים למשוך בעול, ויש שגם הסוחר מוכרח להטריח את כבודו ולרדת מעל העגלה, שוקעים, טובעים ברפש-הדרך גם הסוסים, גם העגלה.

– לא, בעל-הבית, – אמר קסיאן אל אדוניו – צריכים לעמוד מעט. עוון ימצאנו על הסוסים. ינוחו-נא רגעים אחדים.

קניגסברג הסכים לדברי עגלונו. באמת אין כוח עוד בסוסים ללכת הלאה. זה שלוש שעות מושכים המסכנים הללו בעגלה כבדה, ונטפי הגדם התערבו על בשרם בנטפי זיעה לבנה. קסיאן שם את ידו תחת הסמלונים שעל צוארי הסוסים, והנה כולם רטובים מזיעה.

– כמה עברנו? – שאל קניגסברג.

– חלפנו רק את יאקושבקה, – ענה העגלון – כשתים-עשרה פרסאות, לא יותר, הוי, אֵלי, אֵלי!…

והגשם אינו חדל. אין זה מטר סוחף, אשר ככלות זעמו יעבור ויחדל; זהו גשם-סתיו, היורד לו לאט-לאט ואינו פוסק. מעילו של קניגסברג כבר ספוג כולו מים, ומעל כובעו דולף קלוח דק. קניגסברג נראה מגוחך קצת בעיני עצמו: עומד הוא בתוך הבצה, מביט אל המרכבה ואל הסוסים ואינו עושה מאומה.

– ננסה לנסוע הלאה, קסיאן – אמר.

– היום החל לרדת. בתקופה זו ובמצב-אויר כזה – זמן בין-השמשות בא בלי אשר תרגיש בו, תעיף עינך – וכבר לילה. לפי חשבון הלוח היתה הלבנה צריכה להראות על פני הרקיע; אבל השמים מכוסים עננים כולם, ועל הארץ חושך. היתה כבר השעה השביעית בלילה כאשר הגיעה העגלה עד הפונדק שליד המעברה. הסוסים ניצבו מאליהם על-יד פתח-הבית.

– ברוך-השם, כי באנו – אמר קסיאן.

– ויהיה עלינו ללון פה, כפי הנראה, – הוסיף קניגסברג ברדתו מעל העגלה כולו שבור, ונאנח – איזו דרך!…

קניגסברג נכנס אל הבית, המלא אורה וחום. בגדיו היו רטובים וכולו נוטף מי-גשמים. הוא הסיר בכבדות את מעילו, אך גם בגדו מתחת למעיל היה רטוב, בעל-הפונדק קבל את פני אורחו בכבוד, ויעזור על-ידו לפשוט את מעילו וגם להסתדר בחדר. כאשר ניגש קניגסברג אל הספה לשבת עליה ראה והנה בקצה הספה מונח עגל קטן מקופל על ראשו ועל רגליו הקדומות. העגל פתח את עיניו ויסגור אותן שוב.

– אך אתמול נולד, – אמר הפונדקאי כמתנצל.

– לא כלום, – אמר קניגסברג – כאילו נעימה עליו שכנות זו – האם נמצא, רבי אברמ’ל, איזה דבר לסעוד את הלב?

– בשר אין לנו: רק זה עתה שחטנו את העגלה ולא עשינוה עוד; השוחט עודנו פה. וגם חלב אין, כי רק אתמול ילדה הפרה שלנו. אולי חביתה?…

– תן מה שתתן, כי רעב אנוכי, – אמר קניגסברג – וציוה על המיחם.

– זה אפשר, אבל התה אפס אצלנו – התנצל הפונדקאי.

– אפשר ימצא מעט תה אצלי, בצקלוני, – אמר קניגסברג – אך הגישה לאכול וגם לעגלוני תתן. אולי יש אצלך כוס יי"ש? – צק לו, כי הזקן שלי כולו רועד מקור.

– חלילה, רבי אברהם-חיים! – התחלחל הפונדקאי – מה אדוני מדבר? יי"ש אצלי ב”בל ירָאה ובל ימָצא”. יודע אני כבר את ה”טעם”; חצי-שנה ישבתי אסור. די לי.

והפונדקאי הלך לדאוג לאורחו ולצוות על האכילה ועל המיחם.

שעה שלמה עברה עד אשר הביא אברמ’ל את החביתה. במקום חמאה היו הביצים מטוגנות בשמן-קנבוס או בדומה לזה, וגם היתה ניחרה קצת. קניגסברג אך טעם מן המאכל – והעבירו מלפניו הצדה.

– והמיחם מתי יהיה? – שאל את הפונדקאי. הוא קיוה, באין ברירה, לאכול פת בתה ולהשקיט את רעבונו.

– ראיתי ונוכחתי – אמר הפונדקאי – שגם הסוכר כלה אצלנו. אשתי הלכה היום העירה, צריכה עוד הלילה לשוב, ובודאי תביא סוכר.

– גם סוכר גם תה יש אצלי בצקלוני מן המוכן – אמר קניגסברג. ובעוד רגעים אחדים הוסיף – וביום-סגריר כזה אתה נותן לאשתך ללכת העירה?

– נשים… בודאי נחוץ היה… יודע אני? – גמגם הפונדקאי.

בשעה טובה בא גם המיחם, כולו מלוכלך. קניגסברג שתה כוסות אחדות. הוא היה עיף ורצוץ ועצמותיו דרשו מנוחה. חום-הבית גם הוא השפיע עליו, והוא בקש להשתרע, להתמתח על הספה. הרגיש בזה הפונדקאי, נטל את העגל ויניחהו על המשכב הבולט מן התנור, ומחדר-המטות הביא כר למראשותיו של קניגסברג. מכסה-הכר היה מזוהם לא-מעט, אך קניגסברג הבליג על בחילתו וישכב, ויצו לקחת מעל פניו את המיחם.

אך שכב האיש – והמון פרעושים, יתושים ופשפשים סבבוהו; כתרוהו ושתו עליו מכל עברים. קניגסברג המסכן התהפך מצד אל צד, נלחום נלחם עם צבא המזמזמים, המרקדים והמבאישים הנושכים אותו, ולא יוכל להם. הוא קם ושכב, שכב וקם, הפך את הכר בכה וכה – ואין נחת. שמחו, כפי הנראה, הזוללים הקטנים האלה לקראת גוף בריא, חדש ובעל בשר, ולא חפצו להפרד מעליו.

כחצות הלילה באה הביתה אשת הפונדקאי. אז כבו את המנורה התלויה והפשפשים תקפו את קניגסברג ביתר עוז. אף רגע לא נתן תנומה לעיניו. פעמים אחדות יצא החוצה לראות, אולי יאיר בוקר ואפשר יהיה לעזור את המקום הנורא הזה ולנסוע הביתה. הגשם חדל, אך עוד היה חושך על הארץ. ואך עלה השחר העיר את קסיאן, צוה לרתום את הסוסים ויסע לדרכו.

– איפה לנת? – שאלה אותו זלדה בבואו הביתה.

– כן, לנתי! – ענה קניגסברג בהתול מר – אצל אברמ’ל, על-יד המעברה. תצא אש ותאכל את המקום הארור הזה, רבונו של עולם! – סיים הסוחר בקללה.

אבל היה איש, אשר ברך את אברמ’ל ואת ביתו.

כשעתיים קודם שהגיע קניגסברג אל הפונדק, בא שמה גם טבל’ה הולך, בשובו מן השליחות אשר שלחו אביגדור בנצ’יס לכפר-הגלחים. הוא עשה את דרכו שני ימים רצופים, וביום השלישי בא אל מחוז-חפצו, ויתן על יד רבי יודל הכפרי את מכתבו של אביגדור, וגם את ה”פרטים” הידועים לנו מסר לו. טבל’ה נתקבל בביתו של הכפרי כאורח הגון ורצוי, שהביא לו רוח ופרנסה; הציעו לו מטה, האכילוהו והשקוהו מכל הטוב אשר בבית וכיד הכנסת-אורחים הטובה על היהודים יושבי-הכפרים. עוד בערב ההוא מלא יודל הכפרי את אשר פקדו עליו: הזמין אליו את זקני הכפר, סתם את פי הצעקנים במתן-בסתר, כבד, כנהוג, את “העולם” בהין יי"ש – ושכר את הפועלים לשלחם אל יער-קאזימיר, כפי כתבי-החוזה,שבפניו נכתבו ובפניו נחתמו באותו מעמד כדת וכדין. ממחרת הבוקר שלח לשלום את טבל’ה ויתן על-ידו את כתבי-החוזה, וגם – שלושה רובל מתנה מאת רבי יודל, שכר “פעולה טובה” – דבר, אשר טבל’ה לא קרה לו.

כל היום הרביעי הלך טבל’ה “כגבור רץ אורח”, ולבו טוב עליו. אך פעמים נח בכפרים בדרך, וכארבעים פרסאות עשה ביום אחד. ממחרת, ביום חמישי, התקדרו השמים ויהי הגשם. טבל’ה היה רגיל בהליכה, בגדיו קלים עליו ותרמילו ריק כמעט, והגשמים לא הפריעו בעדו. המים מלאו את החרצים ואת הדרכים הסלולות ויהפכום לבצות עד לבלי תת לעגלות לעבור; ואולם טבל’ה ההולך רגלי מצא לו שבילים בצדי-הדרכים ובין האילנות ופלס לו נתיבות, כפי שהיה אומר, “בינות לנטפי-הגשם”. אל הפונדק על-יד המעבדה הגיע אך רד היום – ובא, במקרה ולהצלחתו, ליום טוב: בביתו של אברמ’ל שחטו היום עגלה ונמצאה כשרה, ברוך-השם; טבל’ה סר אל האולם הגדול מימין המסדרון, פשט את סמרטוטיו-בגדיו הרטובים ויתלה אותם על המוט מעל התנור ליבשם. אחרי-כן עזר, לבקשת השוחט ואברמ’ל, לפשוט את הערו מעל השחוטה ו”לעשותה” בכלל, כלומר: לנתח את הבשר לנתחים.

– טבל’ה – אמר אליו בעל-הבית – הנה מאחורי התנור עצים יבשים. קחה-נא והסק את התנור, אם חפץ אתה בכבד צלויה. אשתי נסעה מן הבוקר העירה, ומלבד מרק-כרוב אין כלום לארוחת-הערב.

בינתים באה העגלה של קניגסברג. הזקן קסיאן נכנס גם הוא אל האולם, וטבל’ה מכירו שם לו מקום מעל התנור לשטוח שם גם את סמרטוטיו הוא. טבל’ה מצא לטוב ולנכון לא להכנס ולהראות את פני קניגסברג, אם כי בשליחות פקידו וענינו הלך, ואולי בגלל זה… הסוחר יחקרנו וידרשנו, ולפעמים תכשל בלשונך ותדבר דברים אשר לא כרוח הפקידים, וזעם הסוחר את הפקיד, וכעסו ימצא באחרונה גם אותך. מוטב שלא ילך… ארוחת הערב אכלו בשלושה: אברמ’ל, השוחט וטבל’ה. אצל השוחט נמצא מעט גם מן הטפה המרה. ברכו “במזומן”. אברמ’ל הביא את המיחם ואת שיירי התה והסוכר של קניגסברג ושתו תה לרויה. אחרי-כן עלה טבל’ה על התנור החם, ושנת-ישרים אחזתהו וחלומות טובים שמחוהו. בבוקר קם שלו ונח, התפלל בדלוגים קלים בטלית-ותפילין של אברמ’ל. סעד את לבו מן הנותר בערב, ויברך את בני הבית וילך לו. אברמ’ל העניק לטבל’ה להביא לאשתו, לכבוד שבת, רגל מן העגלה השחוטה וטבל’ה עוד הספיק לחרך את הרגל קודם צאתו.

מעבר הנהר הדרך היא הררית, וכל בוץ לא היה שם. בגדיו של טבל’ה יבשו במשך הלילה, וה”הולך” מרחיב צעדיו ופוסע לו קוממיות. הוא כולו שבע-רצון ומדושן מחשבות משמחות. בשבוע זה האירה לו ההצלחה פנים. שטר בן-שלושה בכיסו – וכמה ישלמו לו מחיר השליחות? ששה ימים עבודה, ובפחות מחצי רובל ליום בודאי לא יחשבו לו, והנה לך עוד שלושה רובלים. ואולי יתן קניגסברג גם ארבעה!… הלא זהו מהלך של שמונים פרסאות – מאה וששים הלוך ושוב! אם ישאלו אותו לשכר-טרחתו, יבקש חמשה, ואז בודאי יתנו ארבעה. הכל תלוי במצב-רוחה של זלדה. היא רגזנית וצעקנית, אבל חוננת דלים ונותנת ביד רחבה. אשתו באה לבקש מעט כרוב חמוץ, הלכה זלדה ונתנה דלי מלא כרוב. ארבעה רובלים בודאי יתנו. מה יעשה בכסף?… חיי’קה אשתו אמרה לו, שלוּ היו בידה שלושה רובלים היתה מפטמת אוזים בשותפות עם אשת האופה שכנתה. ההיא תתן את שיורי העריסות וחיי’קה תשגיח על האוזים; אפשר, אומרת חיי’קה, להרויח כפלים, מלבד הנוצות. אבל – לא! שכר-למוד קודם. בעד חודש מרחשון כבר שלם שני רובלים, ועתה הנה כמעט חצי-כסליו – ועוד טרם הכניס את שני הרובלים הבאים. והלא אייזיק המלמד גם הוא עני כמוהו, ועוד יותר; הוא מעולם לא ירויח שבעה רובל בשבוע אחד.

כך הוא הולך לו מלא-מחשבות. ויבוא הביתה עוד טרם בא השמש. מסר לאשתו את תרמילו ואמר לה על-דבר הרגל אשר בתוכו, למען תוכל עוד להכינה עם טמינת-החמין לשבת, בקש מידה חלוק נקי וימהר אל המרחץ.

– איפה לנת בלילה שעבר? הלא גשם היה כל יום אתמול – שאלה אותו אשתו בדאגה.

– אצל אברמ’ל, על-יד המעברה. לנתי כ”מלך בגדוד”. סעודת-פורים היתה לנו שם. שחטו אצלם אתמול; הוא גם את הרגל נתן לי בשבילך. יברכנו ה' בכל אשר יעשה.

 

יז    🔗

הימים הראשונים לינואר הם ימי-השוק בהומיה. אל השוק הגדול הזה באים מדי שנה בשנה אנשים רבים לא רק מרוסיה הלבנה ופולסיה. גם מן המקומות הקרובים של אוקראינה באים לקנות ולמכור את תעשית המחוזות, את כל אשר יוציאו היערות הגדולים והאדמה העשירה במקומות האלה. מתקבצים אל ה”יריד” הזה אנשים לאלפים מכל הסוגים והמעמדות, למן הקבצנים המחזירים על הפתחים עד אדוני-האחוזות הגדולים הבאים למכור את יערותיהם ויבול שדותיהם ולקנות סוסים ומרכבות ועגלות-חורף, מלאכת האוקראינים. ביחוד רבו בין הבאים אל השוק הזה סוחרי-יער למיניהם. ימי-השוק של הומיה למסחר היער הם כימי שוק-הקונטראקטים בקיוב למסחר הסוכר. בתי-המלון מלאים עד אפס מקום, האורחים משלמים פי חמשה מכפי הרגיל, וגם בתים פרטיים נהפכים אז לבתי-אכסניה.

באו להומיה כמעט כל סוחרי היער מויסילובקה, ובתוכם גם אברהם-חיים קניגסברג. השנה הבטיח השוק עסקים רבים וגדולים. כבר התחילה התחרות בין הקבלנים להעמדת אדנים למסילות הדרומיות. ואף גם זאת: אמת נכון הדבר, שהנהלת המסילה היקאטרינית החליטה, כדי לקמץ בהוצאות, לקחת מאת הקבלנים חלק אדנים גם מן הסוג הדק. באופן כזה יכול קניגסברג למכור כמות לא-קטנה של אדנים. עוד היה לו משא-ומתן, על-ידי אחד הסרסורים, למכור כמות גדולה של עצי-הסקה ולהספיק לקיוב לצרכי המסילה הקורסקית. וגם גמר המשא-והמתן הזה נדחה לימי-השוק בהומיה, למקום שיבוא גם הקבלן-הקונה, היושב בקיוב.

קניגסברג הודיע על כל התקוות הנשקפות לעסק לזאב ברוכמאן שותפו, ויציע לפניו, כי יבוא גם הוא להומיה לימי-השוק. הפעם לא התעצל ברוכמאן. החיים בימי-השוק בהומיה הם הומים ועליזים, משחקים בקלפים יומם ולילה, – ומשחקים כדבעי, כמו שנוהגים אנשי-הדרום, שהקמצנות הליטאית רחוקה מהם. הוצאות-השוק הן מרובות בין כך וכך, במעלות המסחר אלף יורד ואלף עולה, ועשרות רובל בין סוחר ובין רעהו מה הם, כי ישימו אליהן לב. ומבלים את הזמן בנעימים. זאב ברוכמאן ידע את החיים האלה בימי-השוק וגם אהב אותם, והוא בא להומיה למועד הנכון, יום אחרי בואו של קניגסברג, שהכין גם חדר בשבילו במלון “אירופה”, במקום שהתאכסן הוא.

– ומי בזה כבר מן הסוחרים? – שאל ברוכמאן.

– הכל פה, – ענה קניגסברג – כמו לחתונה גדולה התאספו. באו האחים זאבי, שניהם באו; גם את יוסל’ה מזיק, סרסורם השנתי, הבהילו הנה. זלקין שלח את גיסו; כבר התראה עמדי, מגשש את הקירות… בצהרים בא רובינוב מחרסון.

ברוכמאן התעורר בגיל ויקרא:

– עתה תהי עקא ³ - מכל עקא!

ביום השלישי לבואם ישבו שני השותפים לפנות ערב בחדרו של ברוכמאן ושתו תה. כל מסחר טרם גמרו. הקונים עודם מתקשים לשלם את המחירים שהמוכרים דורשים, מחירים גבוהים הרבה משל השנה שעברה. אבל סוף-סוף יתרצו וישלמו; אולי יפחיתו להם דבר מועט. לבו של ברוכמאן טוב עליו, והוא חושב מחשבות במה יבלה את הערב ההולך ובא: אם ילך ויצטרף לאיזו חבורה, או יצא החוצה ויזמין מכרים אליו.

דפיקה קלה בדלת.

– יבוא!

נפתחה הדלת ועל הסף נראה, עטוף בגדי-דרך, האדון מאקובסקי! הוא אך זה בא, וחזר על כל בתי המלון שבעיר ולא מצא חדר לשבת בו. הוא גם בא אל המלון הזה, ובאין חדר מיוחד החליט לקרוא מעל לוח-האורחים, אולי ימצא שמות מכרים מאדוני-האחוזות. – ואני רואה – אומר הוא – שמות-משפחה ידועים לי. ואמרתי: אם אלה הסוחרים שלי, לא יתנוני ללון בחוץ.

– לא נתן, לא נתן! – אמר ברוכמאן בחבה. הכניסו את האורח ויפנו לו את החדר. ברוכמן צוה להוריד את החפצים שלו לחדרו של קניגסברג. מאקובסקי בא לימי השוק להחליף ולהמיר את סוסיו באחרים, טובים יותר. בידו עוד נשאר מעט מעשרת האלפים, שקבל מחיר-היער, ועוד שנים-שלושה חדשים יעברו ויקבל את עשרת האלפים הנשארים. מצב-רוחו היה טוב, ואף כי עתה, שגם מלון מצא לו.

– ואני כבר חשבתי – אמר מאקובסקי – שעלי יהיה ללכת ולבקש אכסניה אצל מיחניביץ.

– איזה מיחניביץ? – שאל קניגסברג.

– אלכסי אלכסנדרוביץ. הלא הוא יושב פה. העבירו אותו להיות סגן שר-המחוז בהומיה. הן הוא היה המתַּוך ביני ובין מר קניגסברג, – אמר מאקובסקי בשומו אל ברוכמאן פניו.

– ואני לא ידעתי – קרא קניגסברג – אילו ידעתי זאת כבר הייתי מבקר אותו. עוד הלילה אלך אליו.

– למה? – אמר מאקובסקי – נשלח ונזמין אותו אלינו. תיכף יבוא וגם יד רביעית תהיה לנו.

גם ברוכמאן מיהר להסכים לדברי מאקובסקי. ואולם קניגסברג אמר:

– כחפצך, ולדיסלאב פראנצביץ; ואני תיכף הולך לבקר אותו; אני הלא ידעתי גם את ביתו. הכל צריך להיות במשטר וסדר. אחרי-כן, אם אתם חפצים לבלות ערב אצלנו, יכול אני להזמין אותו אלינו.

הימים עברו על סוחרינו בהומיה בעבודה רבה, ברוב דברים עם הקונים השונים, וביחוד עם אנשי-הבינים והסרסורים, המטרידים את הסוחרים מאוד, נכונים להגיע קיר אל קיר ומסכסכים את הענינים יותר משהם מקריבים אותם לידי גמר. כל המסחרים נעשו ונגמרו בידי קניגסברג לבדו. הוא קבע את תנאי המכירות, הוא כתב וחזר וכתב את כתבי-ההתקשרות והוא התחשב גם עם הסרסורים ויתן שכרם. לעומת זה היה מאקובסקי עם ברוכמאן… הם התהלכו יחד כל הימים, קנו “מציאות” בחנויות ובשוק, וברוכמאן הראה את ידיעותיו ואת מבינותו בעת שהחליף מאקובסקי את הסוסים שלו באחרים.

היה הערב האחרון לשבתם בהומיה. רבים מן הסוחרים, ביחוד מן המקומות הקרובים, כבר גמרו את עסקיהם ויעזבו את העיר. השאון והמהומה הלכו וחדלו, התנועה ברחובות והדוחק על המדרכות נתמעטו. פסקה גם המהומה במסדרונות בתי-המלון, שהמו כל ימי השוק כמשק-דבורים. הותנה, שאת הערב הזה יבלו בביתו של סגן שר-המחוז. לא עבר עליהם לילה, שלא שחק עמהם בקלפים אם במלונם או בחבורה אחרת; רק קניגסברג היה חסר לפעמים, כי העסקים עכבוהו. הלילה הזה יבואו שלשתם: מאקובסקי, ברוכמאן וקניגסברג, לביתו של מיחניביץ, ושם יהיו עוד אנשים ממעלה-החברה: נשיא-האצילים, שר-המחוז, ראש-העיר וכדומה, והמלחמה על-פני השדות הירוקים תהיה גדולה.

מכרינו באו לביתו של סגן שר-המחוז בתחילת הלילה. משעמם היה לשבת במלון בלי כל עבודה, ולכן, אך החשיך להם היום, הלכו האנשים אל המקום המיועד.

– בבקשה, אורחים יקרים! – פגש אותם בעל-הבית בסבר פנים שמחות – מיד, ידידים, נכון אני לפקודתכם. עד שיבואו הנותרים נשתה כוס תה. אך בבקשה לסלוח לי רגע קט: עלי לעבור על הפוסטה של המשטרה, שאך זה עתה הביאו לי מלמטה, מן המשרד שלנו. וארינקה! – קרא אל אשתו – קבלי-נא את פני האורחים. תיכף אצא אליכם, – ובדברים האלה נכנס לחדר-עבודתו.

אבל הוא לא שב תיכף. עברו עשרה רגעים, רבע שעה, חצי שעה… אחרי-כן פתח מיחניביץ את הדלת ויקרא למאקובסקי, הביאהו אליו החדרה ויסגור הדלת אחריהם.

– זה אשר קבלתי אך עתה מן הפוסטה – אחר הסגן, ויתן על יד מאקובסקי נייר.

בנייר הזה היה כתוב כדברים האלה:

“המשטרה העירונית בדניפרובסק מציעה לפני המשטרה המחוזית בהומיה להודיע לאציל ולדיסלאב פראנצביץ מאקובסקי, הנמצא עתה בעיר הומיה, שהעירוני ואסילי איואנוב, כפי הידיעה שהגיש היום אל המשטרה העירונית, בתוספת הכסף הנחוץ לפרסום כפי החוק, בטל את יפוי-הכוח שנתן בשעתו לאציל מאקובסקי לנהל ולכלכל את עניני האחוזה שלו, של ואסילי איואנוב, אשר במחוזות ביביק וסמילובקה, פלך דניפרובסק, ומהיום והלאה אין לאציל מאקובסקי שום יפוי-כוח לבוא בשמו של ואסילי איואנוב, וכתב החוזה וההרשאה הנמצא בידו בטל ומבוטל ועליו להחזירו לידי המשטרה. האציל מאקובסקי יעיד בכתב-ידו, שהוא קבל את ההודעה הזו, ואת התעודה תואילו לשלוח למשרד המשטרה העירונית בדניפרובסק”.

מאקובסקי קרא את הנייר וחזר וקרא, ופניו נפלו מאוד.

– איזו חזירות בלתי-מובנת! – קרא וימשוך בכתפיו.

– פשוט מאוד, ואסיל נמצא נבל, הוא אומר לקחת לעצמו את האחוזה שלך… העירונים האלה!… ומה אתה חושב לעשות עתה? – שאל מיחניביץ מתוך השתתפות בצערו של מאקובסקי.

– ואת הנייר הזה להסתיר, להטמינו תחת השולחן – אי-אפשר לך, אלכסי אלכסנדרוביץ? – שאל מאקובסקי.

לעג מר על שפתי הסגן:

– ראשית, כבר הכניסו אותו בספרי-המשרד; הנה: המספר והיום. ושנית, מה יועילך זה? היום או בעוד ימים אחדים – וכי לא אחת היא? – אמר מיחניביץ – אולי לקרוא את קניגסברג הנה? – הוא איש-תחבולות…

– חלילה! – מחה מאקובסקי – מהם צריך להסתיר את כל הדבר. הנה שאלתי ממך: אולי אפשר לסדר שלא תודיעני המשטרה המחוזית שלכם על הדבר? – הן יכולתי לנסוע היום מהומי לצאת את העיר – ואינני פה. ילך לו הנייר הזה ויחפש אותי במקום-מגורי התמידי, ביבושת אחוזתי.

– אבל מה יועילך זה, חביבי? – שאל מיחניביץ – איזו תועלת תצא לך מכל אלה? – הלא סוף-סוף תמצאך ההודעה הזאת, כמו שאמרת, ביבושת. אם לא היום – בעוד שבוע, עשרה ימים. הן אין אתה מסתתר.

– חשבתי בלבי – אמר מאקובסקי בשפה רפה, כמו לבו הכה אותו על דבריו – אולי יצלח הדבר להספיק ולקבל מאת הסוחרים את המחצה השניה, את עשרת האלפים, שעליהם עוד לשלם מחיר-היער, הזמן הוא בראשית האביב. ואולי היו משלמים לי היום, ומחר תוכל למסור לי את ההודעה באופן רשמי…

– אבל הן זמן-התשלומים הוא רק בראשית האביב… – העיר מיחניביץ.

– יעשו לי הסוחרים את הטובה הזאת. אני אתן להם איזו הנחה. אולי תעזור לי אתה בזה?… – אמר מאקובסקי בלשון-בקשה.

מיחניביץ התהלך בחדר וחשב, ולסוף אמר:

– שמע-נא, ולדיסלאב פראנצביץ, מזה לא יצא דבר. אין טומנים את המרצע בשק. אי-אפשר לבוא פתאום, הלילה, אל האנשים ולבקש מהם את הכסף, שעליהם לשלם רק בעוד שלושה חדשים. עשרת אלפים רובל סכום לא קטן הוא, בפרט בימי-החורף, כשהכסף נחוץ מאוד לסוחרי-היער. והעיקר – אני בטוח, שהיום או מחר יוָדע גם להם, לסוחרים, כל זה. ואסילי זה בודאי יודיע גם אותם…

אל חדר-העבודה נכנסה אשת מיחניביץ. היא הודיעה:

– הסוחרים הלכו. בא משרת המלון לקרוא אותם. הנוטריון לוקין מחכה להם שם, ויצוה על המשרת ללכת ולקרוא להם לשם ענין נחוץ.

מיחניביץ נתן בפני מאקובסקי מבט חודר, כאומר: הלא זה הדבר…

במלון מצאו הסוחרים שלנו את הנוטריון מחכה להם. הוא מסר לשניהם הודעות כתובות מאת העירוני ואסילי איואנוב בזו הלשון:

“היות שבטלתי היום את יפוי-הכוח, שנתתי ביום פלוני ופלוני לבא-כוחי האציל מאקובסקי בנוגע להנהלת אחוזתי קאזימיר, הנני מודיע בזה לסוחרים אברהם-חיים קניגסברג וזאב ברוכמאן, שאת הסך עשרת אלפים רובל, שהם מחויבים לשלם לי על-פי החוזה למכירת היער, שהתקשרו עם מי שהיה בא-כוחי, מאקובסקי הנזכר, ביום זה וזה, – עליהם להכניס ליום המיועד בחוזה לידי, בעיר הפלך דניפרובסק, במשרדו של הנוטריון אובלומוב”.

– בבקשה לאשר לי, שקבלתם היום מידי את ההודעות – אמר הנוטריון.

במשך רגעים אחדים נשארו הסוחרים כהלומי-רעם ולא הוציאו הגה מפיהם. קניגסברג תלש בלי הרף את שערות-זקנו ויקח את קצותן אל פיו, כדרכו תמיד ברגעים קשים, בשעה שרעיונות רבים מדריכים אותו מנוחה. ברוכמאן עשן בלי הפסק, ולבסוף לקח מעל השולחן את מערכת הקלפים ויערבבה ויאמר, כפי הנראה, לסדר אותם כדי לגרש את המחשבות, או אולי, לְנַחֵש בהם. מלאכה בטלה כזו ברגע רציני כזה הרגיזה מעט את קניגסברג, והוא אמר:

– עסק ביש, רבי זאב…

לברוכמאן צר היה על המקרה הזה, שגזל ממנו את מנוחתו ואת שלות-נפשו האהובה עליו. בקלות-דעת מהר לְהֵרָגֵעַ ויאמר אל קניגסברג:

– אמור-נא לי, רבי אברהם-חיים, מה לנו לפחוד? – הן את החוזה שלנו אי-אפשר לבטל; והאדון החדש שלנו, ואסילי איואנוב זה, אף אינו מבטל אותו; אדרבה, הוא מאשר אותו; ומה לנו ולכל הדברים שבינו ובין מאקובסקי? – אנו נשמור על החוזה ואנו נשלם למי שהיער שלו, למי שהאחוזה שלו. מה לנו איואנוב, מה לנו מאקובסקי?

במקום תשובה חזר קניגסברג על דבריו: “ עסק ביש, עסק ביש”…

ברוכמאן לא חפץ להוגיע את מוחו ולהרבות במחשבות, על מה ולמה קניגסברג נבוך וטרוד כל-כך, ואך שאל אותו:

– ובכן מה לעשות?

– צריכים אנו תיכף לשוב אל מיחניביץ ולהודיע את הכל למאקובסקי – אמר קניגסברג.

– אבל… מעתה מה לנו ולמאקובסקי? – ניסה ברוכמאן למחות.

– רק אל מאקובסקי! – אמר קניגסברג בתקיפות – הוא אדון-היער, הוא ולא אחר. ממנו קנינו אותו ולא מידי איואנוב. – ואחרי-כן הוסיף – כשהולכים לקנות יער, תרים, כמובן, את הנמצא בו, אבל גם בודקים היטב את טיבו של המוכר: מי הוא האדון שלו, עם מי יהיה לי אחרי-כן עסק. כן, כן. הן זה – יער, שצריכים להשקיע בו עוד כסף להובלתו, שאתה מתקשר בגללו עם אחרים במכירות ושהוא נקנה לא לשנה אחת. ואם, חלילה, נפלת בידי נבל, איש-עול ובעל-דין קשה, מוטב שתעזוב בידו את הערבון שנתת ולא תתפל עם עקש ואיש-חמסים. את מאקובסקי אנו יודעים. הוא אציל, אדם ישר וטוב-עין; גם את חורשת “פוחובו” אחטוב ולא יכהה בי, אם רק אמצא דרך אל אנשי-הליבנה, המערערים על החורשה הזו. עינו של מאקובסקי לא תרע בנו עם נרויח ביערו; מאקובסקי עוד יעמוד לימיני בכל אשר אפנה אליו. אבלה עמו שני לילות בקלפים, אשתך תקבלו בסבר פנים יפות, אתה תהיה לו לעזר במה-שהוא – והוא את כל חפצי ימלא. אבל ואסילי איואנוב – מי הוא כי תדע? – איזה משרת עירוני, שהיום אנו יודעים אותו לאיש מפיר-ברית, מחלל חתימתו, מועל בנאמנותו – נבל מבני-הנבלים. והכזה יהיה אדונך, אדון-היער, ולידו תתן את עשרת אלפי הרובלים, ועל סמך חוזה של בר-נש כזה תשכור פועלים ותחטוב עצים ותמכור רפסודות?! – ובחודש האביב, לאחר שהכסף כבר יהיה בידו, יבקש וימצא עליך תואנות ותנואות, טענות ותביעות, ויעורר משפטים, ויעכבו את הרפסודות שלך. הן אין כל ספק, שאיזו יד-סתר אורגת פה או נגד מאקובסקי או נגדנו, וחוששני שיד ישראל באמצע…

– ובכן? – שאל ברוכמאן.

– נלך אל מאקובסקי. עמו יחד נמצא דרך לצאת מן המצר. מאקובסקי הוא מן האצילים המיוחסים, ובדניפרובסק ימצאו גם מבין השלטונות שיעמדו לימינו. האציל לא יתן כי יעשוק משרת עירוני את האציל חברו. ואנו גם מצדנו נעזור לו. עלינו להשתדל, כי הוא ולא איואנוב יהיה אדון-היער, הבה, נלך אל מיחניביץ.

– אבל שם יהיו הלילה אנשים זרים: נשיא-האצילים, ראש-העיר ועוד – אמר ברוכמאן – אולי נשלח לקראו אלינו?

– ואני חושב, – אמר קניגסברג – שיותר טוב ללכת שמה. צריך להתיעץ עם מיחניביץ. הוא היה סגן-שר-המחוז במקומות האלה, והוא יודע מי זה איואנוב. אפשר מאוד, שצריכים נהיה לבקש גם את מיחניביץ,כי ילך אתנו לדניפרובסק. שם נראה, נדבר. ומה שבבית מיחניביץ נמצאים אנשים מן הצד – זה לא כלום. אפשר, גם זו לטובה…

ברוכמאן לא חקר את קניגסברג בדבר פירושם של הדברים האחרונים. כבר החליט לסמוך על שותפו בכל הענין המסובך הזה וללכת אחריו לכל אשר יוליכנו.

בביתו של סגן-שר-המחוז כבר מצאו את ה”עבודה” בכל תקפה. מסביב לשולחן אחד שחקו: מאקובסקי, נשיא-האצילים, שר-המחוז וראש-העיר. הציגו את הסוחרים לפני האורחים.

– הננו שנינו – אמרה גברת מיחניביץ, בהראותה על בעלה – פנויים בשבילכם, מחכים לכם, אדונים. הנה השולחן ערוך.

לאחר רבע שעה של משחק, כשהגיע תורו של מיחניביץ לחלק את הקלפים, הוציא קניגסברג מכיסו את הודעת הנוטריון ובלי דברים מסר את הנייר למיחניביץ. הלז העיף עין על הכתוב – וישיבנו לבעליו.

– כבר יודע אני. גם הוא קבל – אמר הסגן ברמזו בראשו לצד מאקובסקי.

– הלילה אנו נוסעים כולנו לדניפרובסק – אמר קניגסברג.

– מובן. זהו מעשה גורי-החזירים: בניו של ואסילי. ואותם גם צריכים ללחוץ – אמר מיחניביץ.

– מי הם ואיפה הם? – שאל קניגסברג.

– בדניפרוסק, לבלרים במשרדים שונים, לתת על פיהם איזה דבר או – במקל על-פני ה”חרטום”.

– אולי גם אתה תלך עמנו? – שאל קניגסברג.

– אין צורך. את מאקובסקי יודעים שם. אבקש את נשיא-האצילים שלנו, כי הוא יכתוב. לא יתנו לעשוק אותו. מובן, מאקובסקי – ילד, רך וטוב; אתה, אברהם מוסייביץ, תכלכל שם את הדבר. הגדתי כבר למאקובסקי, הרגעתי אותו. יעצתיו לשלוח את סוסיו הביתה, ליבושת, ולנסוע עמכם ביחד. אבל צריך להזמין סוסי-פוסטה. אם חפץ אתה, אפשר לשלוח את השוטר שלי.

– בבקשה, – אמר קניגסברג – לשתים-עשרה. אני חושב, שעד אז נגמור כולנו.

– כחפצך. תיכף אשלח. להזמין שלישיה? – שאל הסגן.

– כן, שלושה סוסים.

אך בלילה ההוא מאקובסקי וברוכמאן לא נסעו. ברוכמאן היה עיף ונרגש וללא חפץ להטלטל בלילה בתחנות-הפוסטה, ואת מאקובסקי הזמין נשיא-האצילים אליו למחרת לארוחת-הצהרים. מאקובסקי הספיק בערב זה להתקרב אמוד אל נשיא-האצילים. הוא גם ספר לו על המאורע עם המשרת שלו, ונשיא-האצילים התמרמר מאוד על הנבלה הזו, וגם אמר למאקובסקי, שהוא ילך עמו לדניפרובסק לעזור לו בסדור הענין הזה.

קניגסברג נסע לבדו. התחנה הקרובה עזב את הסוס השלישי ויסע בשנים.

 

יח    🔗

הראשון אשר אותו פגש קניגסברג בבואו לדניפרובסק למלון “ריגה”, היה ליזר היבשתי, חוכר-האחוזה של מאקובסקי. ליהודי הכפרי נודע הדבר, שהמשרת ואסילי חורש רעה על האדון מאקובסקי.

טפח גלה לו ואסילי עצמו, והנותר הבין מן הרמיזות וחצאי-הדברים, שאמר לו יחיאל’קה בהיותו אצלו, לאחר שהאדון מאקובסקי גרשו מעל פניו ולא אבה לדבר עמו על יער-קאזימיר. תיכף לאחר שנסע מאקובסקי להומיה עזב גם ואסילי את בית אדוניו וילך לדניפרובסק. ליזר ידע, שהאחוזה קאזימיר רשומה בערכאות על שמו של ואסילי – ומיד הטיל חשד בנסיעה הזאת. ולכן החליט לשמור את צעדיו של ואסילי. וכאשר נודע לו, שהיה ואסילי אצל הנוטריון אובלומוב וביטל את יפוי-הכוח של מאקובסקי – הבין ליזר, שבודאי לא יאחרו גם האדון וגם הסוחרים לבוא הנה, והוא עמד לפקודתם.

– ובכן – שאל קניגסברג – החושב אתה, שגם יד מאחינו בני-ישראל בזה?

– יחיאל’קה שלכם התראה עם ואסילי פעמים אחדות. גם היום עודנו פה במלון הזה – אמר ליזר.

– נבל! אני אלמדנו דרך-ארץ! – אמר קניגסברג בכעס.

– אבל – העיר ליזר – העיקר הם – הבנים, בני ואסילי; פקידים הם במשרדי הממשלה פה; פריצים למחצה. יחיאל’קה היה אולי המסית והמדיח, והם, הממזרים, מוליכים את ואסילי למקום שהם רוצים.

– ואתה, האם התראית עם ואסילי זה? – שאל קניגסברג.

– הוא מה? – זקן עירוני, אכר למחצה, בן-חם. עושה מה שאומרים לו. מה יש לדבר עמו? קחו את גורי-החזירים – וכבר תלך החזירה אחריהם. “דם, צפרדע, בנים” – אמר כפרי אחד; הבנים הם פה המכה… וגם את יחיאל’קה צריך להגות מן המסילה. אולי לסתום את פיו באיזו מתנת-יד? – חיוה ליזר את דעתו.

למחר בא ברוכמאן מהומיה והודיע, שמאקובסקי יבוא לדניפרובסק, כפי הנראה לו, בעוד יום או יומים, אפשר, יחד עם נשיא-האצילים. בעיני קניגסברג לא מצא חן הדבר, שמאקובסקי אינו נחפז לבוא, והוכיח את ברוכמאן, על מה ולמה עזב בהומיה את מאקובסקי לבדו.

– אבל מה אתה מְחַזֵר כל-כך אחר מאקובסקי? – לא יכול ברוכמאן להתאפק.

– מפני – מפני – מפני שמאקובסקי יכול באופן חוקי לעזוב אותנו בידי ואסילי איואנוב, ואז גם קנית-היער שלנו כולה תלויה בשערה – אמר קניגסברג.

– היאך???…

– זכור ואל תשכח, שכל מה שכתב וחתם לנו מאקובסקי, רק בשם ואסילי איואנוב כתב וחתם, כבא-כוחו של איואנוב. אבל בידי מאקובסקי יש בודאי הרבה בטוחות אחרות, גם תעודות שונות, שבהן הבטיח לו את זכויותיו על האחוזה. – הן לא על דברתו של המשרת ועל הן-צדקו סמך מאקובסקי בקנותו את האחוזה על שמו. בודאי יש גם כתבי-חוזה, משכנתאות ושטרי-חכירה מאת ואסילי גם על היערות, גם על יתר הנכסים. והתעודות האלו בודאי כתובות על שמותיהם של אנשי מאקובסקי, קרוביו ומיודעיו. עתה – מה תעשה, אם יבואו אלה בעלי-התעודות ויתבעו את זכויותיהם, והם יבטלו גם את החוזה שלנו לקנית-היער?

– הלא מאקובסקי חתם על החוזה וגם ואסילי אִשר אותו? – אמר ברוכמאן.

– אל מאקובסקי בתור פרט אין לך דבר; הוא היה אז בא-כוח, ועכשיו חדל, איננו עוד. ובנוגע לואסילי איואנוב – אמנם, תהיה לך תביעה עליו על תרפ"ט אלפים, וגם תזכה בדין; אבל השאלה היא: מה תקח מן העירוני הזה, אפילו כשפסק-הדין יהיה בידך? – אמר קניגסברג.

עברו עוד שני ימים, ומאקובסקי בא גם הוא לדניפרובסק. בעיר-הפלך כבר נתפרסם הדבר, אשר עשה ואסילי איואנוב לולדיסלאב פראנצביץ מאקובסקי; והמעשה הזה, שמשרת אומר לקחת לעצמו את האחוזה, שאדוניו קנה על שמו – היה לשיחה בפי כל האצילים; גם בפי פקידי-השלטון העליונים, שגם הם אצילים לפי מולדתם. איש מהם לא הזכיר את העוון, שמאקובסקי עבר על חוק, על גזרת-המלכות, וקנה את אחוזת-קאזימיר נגד החוק האוסר לפולני לקנותה. גם אלה מן הרוסים הטהורים, שאולי הצדיקו את גזרת החוק, האוסר לפולנים לרכוש אחוזות בפלכים אלה, גם הם רגנו על הנבלה, שעירוני העיז לעשות לאציל אחיהם. וכאשר נכנס מאקובסקי בערב אל הקלוב של האצילים, ניגשו אחדים מראשי-הפקידים לדבר על לבו ולחזק את ידיו, כי לא יתן לנבל-רמאי לחרוך את צידו. שוחחו בענין זה גם בבתי החברה הגבוהה.

– שטות, כמובן, עשה מאקובסקי, – אמר נשיא-האצילים בעיר הפלך לראש משפט-המחוז באחת ההפסקות שבמשחק-הקלפים – שסמך על איזה עירוני. אם המקנה היה נחוץ, צריך היה לבקש אחד מן הדומה לו, מאתנו… איש לא היה משיב את פניו.

– כן, – הסכים ראש-המשפט – אבל אי משום כך אין עדיין רשות לעירוני הזה להיות נבל…

שר-המשטרה, שחובתו להרצות לפני שר-הפלך על כל הנעשה בעיר, נסה לספר את המאורע הזה לשר-הפלך. אבל האחרון הפסיקו:

– נשיא-האצילים כבר ספר לי, – אמר – מי הוא זה, העירוני הזה? האם יושב עירנו הוא?

– לא. הוא משרתו של מאקובסקי. אך בנים שנים לו פה, לבלרים באחד המשרדים.

– גם-כן, בודאי, רמאים כאביהם. כאלה טעונים השגחה, – אמר שר-הפלך, ושר-המשטרה הבין את הרמז.

ומכונה רבת-גלגלים וצרופי-תחבולות התחילה את עבודתה בעיר-הפלך בכל תוקף. נארגו קורים וחוטים דקים מן הדקים ומהם נוצרה רשת ללכוד בה את ואסילי ואת כל תומכיו ויועציו. שליחים ופתקאות היו יוצאים פעמים רבות בלילה וביום מאת קניגסברג במלון “ריגה” אל החדרים בקומה העליונה במלון “בריסטול”, מקום שהתאכסן בו מאקובסקי. גדל-העצה ורב-העליליה היה אברהם-חיים קניגסברג בענין זה ועל-פיו היה מאקובסקי עושה את הצעדים הנחוצים. במלונו של מאקובסקי היו מאחרים לשבת הרבה מן האצילים וגם מראשי הפקידים המקומיים, משוחחים, מתיעצים, משחקים בקלפים, אוכלים ושותים. ליזר היבשתי לא מש מתוך המסדרון של מלון-אדוניו, ורק לפעמים היה הולך ומביא ידיעות לקניגסברג על הנעשה.

היתה שעת בין-השמשות. קניגסברג אך זה קם משנתו אחר ארוחת-הצהרים וישב בחדרו לפני המיחם הרותח. עוד טרם הגיע הזמן להאיר אש בחדר, אבל היום כבר ירד, והחלונות המצופים כפור דק הגדילו את האפלולית. פתאום נכנס אל חדרו יחיאל’קה ואחריו אחד מפקידי-השוטרים.

– רבי אברהם-חיים, – אמר יחיאל’קה – הנה זה פקיד-המשטרה בא אלי לדרוש מידי תעודות-מסע.

– הראה לו, – אמר קניגסברג.

– אין לי. מעולם לא שאלו לתעודת-מסע בדניפרובסק, ואין אני נושא בכיסי את התעודה. הן הכל יודעים אותי. מה לי לעשות?…

– זה עסקך…

– רבי אברהם-חיים, – התחיל יחיאל’קה לעורר רחמים – הן הפקיד קורא אותי אל המשטרה. נסיתי לתת לו – אינו לוקח… במשטרה הלא יאסרוני באין תעודה בידי.

– כי יאסרוך – תשב אסור – אמר קניגסברג בקרירות.

יחיאל’קה ידע את קניגסברג, שהוא טוב-לב ומשתתף בצערם של אחרים ונכון תמיד לבוא לעזרתם. קרירות-רוח זו של קניגסברג היתה לא לפי טבעו ולא לפי הרגלו, ויחיאל הבין כרגע, שבודאי נודע לקניגסברג את אשר עשה הוא, יחיאל, בענין יער-קאזימיר, ועל זה כועס עליו קניגסברג.

– רבי אברהם-חיים… – חנן יחיאל’קה קולו.

– שמע-נא, יחיאל – אמר קניגסברג אחרי חשבו קגע אחד – אמור-נא לי: מה מעשיך פה כל הימים האלה? – אין אתה לא מוכר ולא קונה; אין לך בדניפרובסק כל ענין וכל חפץ. ולכן, יחיאל, תיכף, ברגע זה אני מצוה עליך, כי תלך ותקח עגלה ותצא מן העיר ותבוא מחר לביתך לשלום, אם אין אתה חפץ ללכת לויסילובקה רגלי, דרך שבועות אחדים ביחד עם האסירים. וזכור ואל תשכח, שאתה – נבל… האם שומע אתה את אשר אני מדבר אליך?…

יחיאל’קה ראה והבין, שכל דרכיו ועלילותיו בענין יער-קאזימיר גלויות וידועות לפני קניגסברג וכי עליו למהר ולסגת אחור, פן תהיה אחריתו מרה, והוא אמר בשפה רפה:

– טוב.

– אבל אני אמרתי: תיכף! עוד הלילה בל יוָדעו עקבותיך פה! – עמד קניגסברג על דבריו.

– שומע אני, – ענה יחיאל’קה.

– הוא מן העיירה ויסילובקה, אחד מן הפקודים לסוחרי-יער, – אמר קניגסברג בשומו פניו אל פקיד-המשטרה – אני מכיר אותו.

פקיד-המשטרה הלך לו ויעזוב את יחיאל’קה לנפשו.

ואמנם, מלא יחיאל’קה אחרי דברי קניגסברג ויצא עוד בלילה את העיר, בלי להתגרות עוד ברעה.

באחד הימים האלה קרא אליו מנהל בית-הפקידות למכס-היין, שבו עובדים בני ואסילי איואנוב כלבלרים, את שניהם, ויודיעם, שאין הם יכולים להשאר עוד במשמרותיהם. נודע הדבר, שהם ואביהם עשו קנוניה כדי לרמות את הממשלה, בתתם את שמותיהם לפולנים לרכוש אחוזות בפלכים אלה נגד החוק. הדבר בודאי יבוא גם אל הקטיגור, והוא יחקור וידרוש ויעמיד אותם למשפט, אם אמת נכון הדבר. ואולם, לעת-עתה, אין הוא יכול לתת עבודה במשרדו לאנשים חשודים…

– הן לא לכם האחוזה קאזימיר – אמר המנהל ויתן אות, כי השיחה נגמרה.

ליזר, שלא חדל כל הזמן להתראות עם ואסילי, מסר למשרת ולבניו את כל אשר החליט מאקובסקי לעשות. אין האדון דואג כלום, כי את שלו יקח לו מיד המשרת בחזקה. מאקובסקי הוא אציל פולני, לובש גאון, ולא הוא אשר יתרפס לפני משרתו. את אחוזת-קאזימיר יוציאו בעוד שבועות אחדים למכירה פומבית על-ידי הבאנק החקלאי, שאצלו האחוזה נתונה במשכנתא. ואם ימכרוה במחיר יתר על סכום החוב, שחייבים לבאנק, אזי יבוא מאקובסקי בכוח השטרות, שטרות-החוב הרבים אשר בידו מאת ואסילי ויקבל את הנותר. הן אחוזת-קאזימיר נעשתה אפותיקי לכל חובותיו של ואסילי. מלבד זה, כדי להנקם במשרת על אשר מעל באדוניו, שבטח בו ובישרו, אומר מאקובסקי לתבוע ממנו בכוח השטרות עוד סכומי-כסף, ואז ינשל את ואסילי גם מחלק האדמה אשר לו בפרור-העירונים, ואולי גם יביא אותו עד בית-האסורים לרצות שם את חובו.

בזקן לא קמה רוח. הוא היה מטבעו איש ישר, ירא-חטא, התבייש מעשות עול, ורק הפעם הסיתוהו לחטוא. דברו על לבו ואמרו לו: הנה את היער מכר מאקובסקי ליהודי – תהיה האדמה לך. פיתוהו ויִפָּת ועתה לבו מהסס… הוא הולך אל המלון “ריגה” לראות את יחיאל’קה, שזה יומים לא בא אליו, והנה הגידו לו במלון, שיחיאל’קה נסע שלשום… גם עם הבנים היתה רוח אחרת. הם התחנכו בין הפקידים, מבינים את דברי הגדול מהם ברמיזה, ואת דברי האדון המנהל, השליט במשרדם, הבינו כהויתם… הן גם הוא אציל, ורע הדבר בעיניו, כי יעז איזה עירוני לעשות דבר נגד אחיו מבני-מעמדו. וכאשר ספר הזקן לבניו את כל דברי ליזר על כל אשר זומם מאקובסקי לעשות, שאלוהו:

– האם גם שטרי-חוב נתת למאקובסקי? – ועל איזה סכום?

– האם אני יודע? – אמר הזקן – אני חתמתי אז על כל מה שציוה האדון, פקד עלי לבוא אל לשכת הנוטריון, ושם כתבו שטרות ופנקסים, והאדון ציוה לחתום את שמי – וחתמתי. הן הוא האדון ואני משרתו. האם עלי לבקר אחרי מעשיו ופקודותיו?…

שני הבנים הביטו איש אל אחיו בשמעם את דברי אביהם, ולא דברו דבר. מחשבה אחת היתה בלב שניהם: עסק ביש. התאפקו עוד לבלי דבר קשות עם הזקן, שבאמת על דעתם עשה מה שעשה הפעם עם מאקובסקי, ויחפשו שעיר אחר לשלוח עליו את החטא.

– ואיה זה היהודי יחיאל’קה, שהביא אותך הנה וגם חמשה רובלים נתן לך? – שאלו הבנים את אביהם – הן הוא אמר שאת היער יקנה מידך…

– איננו. זה שלושה ימים נסע מפה, – אמר הזקן.

– אך זה יהודון! – אמר הבן הצעיר – הטיל זוהמה, סכסך אותנו במאקובסקי, הרתיח דיסה – ופתאום נעלם ואיננו. לו לקח השד בן-כלבה זה!…

אבל הבנים הרגישו, שבחרפות ובקללות כלפי היהודי הנמצא באיזה מקום במרחק, לא יועילו כלום. המצב הולך ונעשה רציני, האדונים, הם נוקמים ונוטרים והנקל יהיה למאקובסקי לשכור לו אחד מעורכי-הדין בעיר-הפלך, והוא ירדוף את אביהם הזקן ויעקרנו משורש. ואז יסבלו גם הם. מובן, שכל חקירה ודרישה מצד הקטיגור לא תהיה והם לא חטאו במאומה, אבל הנה את משרותיהם אבדו, והם הלא רק בני עירונים, המפלסים להם נתיבות בחיים – והנה יאבדו דרך.

– שמע-נא, זקן, – דבר הבן הבכור קשות אל אביו – הרעות את מעשיך וגם את מצבנו קפחת. לא היה לך להתגרות ברעה אחרי אשר ידעת, כי ידך על התחתונה וכי כתבת וחתמת על כל מה שעלה ברצונו של מאקובסקי. עליך עתה, איפוא, להשתדל לצאת מן המצר, להוציאנו מן הבוץ, שגם רגלינו טבעו בו. הן גם אנו לא נוכל להרים ראש בגללך…

הזקן גרד את גבחתו ולבו מלא צער. מצד אחד ידע, שלא חטא ולא אשם נגד בניו, כי הם סדרו לו את כל התעודות אל מאקובסקי ואל הסוחרים, כפי אשר אמר להם הנוטריון. ואולם מן הצד השני הכיר, שהוא החוטא במעלו באדוניו ובעשותו עול לנותן-לחמו; ואם עתה יעזבוהו לנפשו גם בניו כמו שעזב אותו יחיאל’קה, אז הוא עדי אובד… בצר לו שם ואסילי את מעילו עליו ויצא מן הבית. היה ליל-חורף בסוף טבת. זה ימים אחדים ירד הקור מעלות רבות אחרונית, והשלג התערב בזבל וחוצות העיר היה מראם כמראה הבוץ. האויר היה מלא אדים כבדים, ופנסי-הרחוב והאור היוצא מן החנויות עוד הגדילו את חשכת הרחוב וישימו מעטה שחור על פני המרצפת. בכל האויר היה כמו טחב. המדרכות היו חלקלקות וההולך עליהם צריך היה להזהר מאוד לבל ימעדו קרסוליו. ואסילי איואנוב צעד כתועה מני דרך. את מוצאי דניפרובסק ומובאיה ידע אך מעט, ומצב-רוחו דכאו מאוד, המוח הקטן והפשוט של המשרת בקש לו מוצא מן המצב המסובך, אשר כזה לו בפעם הראשונה בחייו. הוא החליט ללכת אל ליזר, כי יחלצנו הוא מן המצר. ולא על נקלה מצא אתמלונו אצל יצחק מאחוב. את הכפרי מצא יושב ואוכל בחברת המשפחה הגדולה של בעל-האכסניה, כי על-כן ליזר היבשתי הוא חצי-מחותן עמו.

אך ראה ליזר את ואסילי נכנס הביתה ובאישון-לילה – וכבר הבין, שהפצע גמל והתפקע. הוא בקש את המשרת לשבת, ואחרי שגמרו את הסעודה בא עם אורחו אל אחד החדרים.

– שמע-נא, ליזר, – אמר ואסילי בלי הקדמות – רואה אני, שמזה לא יצא דבר. צריך לעשות שלום עם האדון. מה שהיה – היה…

– בודאי צריך, – אמר ליזר – אבל איזוהי הדרך לעשות את הדבר הזה? – הן אנו יודעים את האדון שלנו; הוא גם לא יתן לך לבוא לפניו. קצפו – אש-להבה…

ואסילי שתק. מחשבותיו עבדו בעצלתים. כל מכשול נראה לו כהר. אחרי רגעים אחדים של מחשבה אמר:

– ואולי לנסות דבר אל הסוחר, אל זה האדון קניגסברג? – הוא היה אז אצלנו, בבית האדון ביבושת, בשעה שקנה את היער. בקלפים שחק עם האדון. אדם טוב. לן אצלנו אז. שלושה רובל נתן לי אז. מאקובסקי התהלך עמו בחביבות. הוא אולי…

– כן, – הסכים ליזר – אין דרך אחרת. הבה נלך אל קניגסברג.

את הסוחר לא מצאו במלון בחדרו. ליזר, שהיה יוצא ונכנס אל קניגסברג, ידע את משרתי-המלון וגם הם הכירוהו כאחד מאנשי-קניגסברג; ידע את משרתי-המלון וגם הם הכירוהו כאחד מאנשי-קניגסברג, העסוקים אצלו בעסק-ביש, שנסתבך בו, שגם המשרתים ידעו על-אודותיו. ולכן נשמעו המשרתים כאשר אמר להם ליזר להעלות אור בחדרו של קניגסברג וגם ללכת לקרוא לו, כי ישוב תיכף למלונו.

– תמצא אותו, יענקיל, או במלון “בריסטול” או אצל זאב ברוכמאן. תאמר לו, כי יושב אני ומחכה לו פה עם “גוי” אחד וכי מבקש אני, שתיכף יבוא. וגם את המיחם תצוה להכין. היה בטוח – הוסיף ליזר – שרבי אברהם-חיים לא יתרעם.

– כמדומני – אמר המשרת – שאמצאם עתה אצל העורך-דין סיגין. הוא הזמין לארוחת הערב אותו ואת חתנו.

– האם גם חתנו פה? – שאל ליזר.

– כן. בצהרים בא. תיכך הלך אל סיגין. אחרי-כן בא גם סיגין הנה והזמין אותם אל הארוחה.

– אם כן, לך אל סיגין ותקרא אותם הנה. הדבר נחוץ.

ואסילי ישב לו על קצה אחד הכסאות בחדר בפנה בלתי-מוארה דיה. כולו הצטמצם כקפוד בתוך עורו. פניו היו עלובים מאוד.

– האם זהו הערל-האדון? – תאב המשרת לדעת.

– כן, – ענה ליזר.

המשרת השתומם ויאמר:

– אף אסימון מחוק לא הייתי נותן מחיר כולו – ולבר-נש כזה מוסרים אחוזה שלמה!…

 

יט    🔗

יענקיל המשרת לא מצא את קניגסברג לא אצל סיגין וגם לא ביתר המקומות, שלפי השערתו של ליזר היבשתי צריך היה קניגסברג להמצא בהם. ביתו של סיגין היה סגור, וגם בבית ברוכמאן היו אך הילדים והמשרתות לבדם ובחדר-האורחים היה חושך. יענקיל שב אל המלון כלעומת שבא, לתמהונו של ליזר ולדאבונו של ואסילי. הכפרי ובן-לויתו החליטו להשאר בחדר-המלון ולחכות, ויבקשו מאת משרתי-המלון להגיש את המיחם ולתת להם תה. עברו שעתיים, שלוש שעות, וחצי-הלילה הגיע – והסוחרים אינם. במסדרון המלון כבו את המנורות, מלבד פנס קטן אחד מעשן בפנה, והמשרת רמז ליושבים בחדר, שעת להם ללכת לבתיהם. ליזר קם ממקומו ואחריו גם ואסילי.

– השעה מאוחרת – אמר ואסילי – אולי, ליזר, אמצא אצלך מקום ללון הלילה?

ליזר הבין את מצב-רוחו של ואסילי איואנוב. מצבו בבית בניו נעשה קשה עליו, והוא שאל:

– ומה הבנים?

– מנבחים, כאילו הם הצדיקים ואני הרשע. הן הם, בני-כלבה, אשר שלחו לי מכתב על-ידי יחיאל’קה, השטן הזה: כך וכך, בוא לדניפרובסק; והלא הם אשר כתבו והלכו עמדי אל הנוטריון. והנה עתה, כאשר נגעו אל בשרם ולחצו את זנביהם הם – הם מתגוללים עלי, ועוד מעט ויכוני… זאב יטרפם!… – גמר ואסילי בקללה.

– טוב – אמר ליזר – תלון אצלי, ומחר בבוקר נלך אל הסוחר.

– צריך לתפש אותו בבוקר השכם – אמר ואסילי.

וקניגסברג וחתנו מצאו להם בערב ההוא ענין אחר לענות בו. הם אכלו את ארוחתם אצל סיגין, ותיכף לאחר האוכל הלכו לשמוע אל המטיף, שמני, שנאם בערב ההוא בביתו המרווח של אחי גולדה סולומונובנה, אחד העסקנים העשירים שבעיר. שמני היה עובר בערים להטיף ללאומיות, לחבת-ציון, לישוב ארץ-ישראל. שם המטיף המפורסם, אולם בעל-הבית העשיר, התוכן החדש של הנאום, שהוא קרוב יותר להרצאה ספרותית מאשר לדרשה רגילה – כל אלה אספו אל האולם עשרות אחדות ממעלה החברה העברית אשר בדניפרובסק. אחרי הנאום הזמין אדון-הבית את קרואיו לחדר-האוכל לשתות תה. שם התעוררו וכוחים על-אודות נושא הנאום ואיזה הדרך להגשים את הרעיון במעשה.

– אולי ניסד מבינינו אגודה לקנות אדמה בארץ-ישראל? – הציע אחד הקרואים. זה היה איש כבן חמשים וחמש, בעל פנים עדינים ועינים טובות ושוחקות. בגדיו עליו היו, אמנם, נקיים, אבל העידו, שלא בין העשירים חלקו. זה היה מאיר לבנון, מורה לעברית.

– וכמה תהי המניה, רבי מאיר? – שאל אחד את המציע.

– אני חושב: חמש מאות רובל, – ובלי לחכות הרבה הופיע על השולחן גליון-נייר ומכשירי-כתיבה. כפי הנראה, הותנה הדבר מראש בין המציע והמטיף ובין בעל-הבית – מי מכם, רבותי, יהיה הראשון? – אמר המורה ויעיף עיניו על קהל-הנאספים.

– אני אהיה המתחיל, – אמר קניגסברג – אני קונה מניה אחת לי ומניה אחת לחתני, אם אתה חפץ בזה, נחום…

– בכל לב – אמר הצעיר.

זה עשה רושם. אך מעטים היו בחברה זו, שידעו את קניגסברג. רק הוגד להם, שזהו סוחר-יער מעיירה אחת. ברוכמאן חתם על הגליון תיכף אחרי קניגסברג, ואחריהם חתמו כמעט כל יתר הקרואים.

– ואני, רבותי, - אמר המורה שהציע את יסוד-האגודה – כסף אין לי. ההוראה אינה מעשרת את בעליה. אבל, כמדומני, שאיש מכם לא יקדימני בארץ-ישראל. אני וביתי נהיה שם הראשונים.

– אם אתה תסע לארץ-ישראל, רבי מאיר, – פנה אליו אחד המסובים בצחוק – מי יורה לבנינו עברית?

– גם עכשיו תורתי אינה מועילה הרבה – אמר המורה בחצי-אנחה – תלמוד שאין עמו מעשה אינו שוה הרבה. פה – גלות. גם אנחנו וגם תורתנו בגלות…

היתה השעה מאוחרת מאוד כאשר שבו קניגסברג וחתנו אל מלונם. כל המשרתים כבר נמו את שנתם, והאורחים התפלאו מאוד כאשר מצאו בחדרם על השולחן את המיחם הפושר ואת שיורי-התה. מי הם אשר בקרו אותם ויעשו בחדרם כאורחים קרואים?…

בבוקר השכם בא ואסילי אל מלון “ריגה” ונכנס לחדר קניגסברג הסוחר ומצאו עומד אל הקיר, עטוף בטלית-ותפילין ומתפלל שמונה-עשרה. ואסילי ברך את בעל החדר, אבל הסוחר לא הפסיק מתפלתו ולא השיב ברכה למברכו. ואסילי, שלא ידע, כי קניגסברג עומד בשעה זו בתפלה, שאסור להפסיק בה, היה נבוך קצת בראותו, שאין עונים לו על ברכתו. “כועס עלי” – חשב ואסילי. אבל עד מהרה גמר קניגסברג תפלתו, פסע שלושה צעדים לאחוריו ויאמר בצהלה:

– בוקר טוב, ואסילי.

– בוקר טוב, אדוני הסוחר, – שנה ואסילי עוד הפעם את ברכתו – הקדמתי קצת לבוא היום, כי אמש ישבנו פה, אני וליזר, עד חצות הלילה. חכינו וחכינו, ואמרתי: היום צריך להקדים בטרם תלך העירה. גם תה שתינו אצלך פה אתמול.

– טוב עשיתם – אמר קניגסברג – וגם עכשיו תשתה עמדי. פשוט את מעילך ושב.

ואסילי שב למנוחתו. הוא שמח לראות את קניגסברג מקבלו בסבר פנים יפות. יש, איפוא, תקוה, כי יעזור לו לצאת מן המצר. בעל-הבית צלצל אל משרת המלון, וכאשר מיהר הלז לבוא ציוה על המיחם וגם להביא לקינוח סעודה, קניגסברג הבין כרגע, שלא בכדי התחיל ואסילי לחזר אחריו: חכה לו אמש עם ליזר היבשתי עד חצות ובא אליו היום בשעה מוקדמת. “בודאי החלו הסגולות להראות את פעולתן”, חשב קניגסברג. המשרת אומר לחזור בתשובה וגלגל-הענין מתהפך לטוב. קניגסברג קפל במנוחה את מכשירי-התפלה ויחשוב את דרכו עם בעל-דבריו היושב אצלו. בינתים הביא המשרת את המיחם, ערך את השולחן ויצא. בעל החדר מזג כוסות לו ולאורחו ויזמינהו אל השולחן.

– מה לעשות, אדוני הסוחר? – אמר ואסילי, שלא היה יכול למשול ברוחו כקניגסברג – איך לסדר את עניננו?

– אינני יודע מה החלטת לעשות? – אמר הסוחר.

– מה יש להחליט? – צריך לעשות שלום עם האדון – ענה ואסילי בהחלט.

– זה יהיה, כמדומני, קשה מעט לעשות – אמר קניגסברג – הן תודה, הן לא טוב עשית. בני-אדם מחויבים לחיות ביושר ובצדק…

– אמת, האשם לא יצדק. הסיתו אותי. אבל, מה שהיה – היה. עתה אני חוזר בתשובה. אליך באתי, אדוני הסוחר. אתה חכמת ממני.

– צריך יהיה לחדש את יפוי-הכח לאדון – אמר קניגסברג.

– כל אשר תאמר – אעשה.

קניגסברג חשב רגעים אחדים, ואחרי-כן שאל:

– כמה שנים אתה משרת את מאקובסקי?

– משרתו אני עשר שנים, אבל עבדתי עוד אצל חותנו, אדון האחוזה יבושת. האומנם יגרשני עתה מאקובסקי כאת הכלב, בלא כלום?

קניגסברג גמר לגמוע את התה וישם פניו אל ואסילי ויאמר:

– אני אוהב לעשות את הכל ב