רקע
זאב יעבץ
ימי פרס: ראשית ימי כנסת הגדולה

[ראש השנה הראשון אחרי כלות בנין החומה. עזרא קורא בתורה לפני הקהל. התרגשות העם. קריאת התורה בימי חג הסכות. מקרא צום ועצרה בעשרים וארבעה לחדש תשרי. קריאת התורה. ודוי הקהל. תפלת הלוים הרוממה. “אמָנה” באָלה ושבועה, על משמרת המקדש. טהרת החתון, קדושת השבת והשביעית. שמונים וחמשה איש החתומים מתחברים לסוד אנשי כנסת הגדולה. נדוי הכותים וקבלת הפרישות. “עם הארץ” שֵׁם גְנָי. סתום החזון וחתום כתבי הקדש. בעלי האסֻפות והאסופה. חבור ספר דברי הימים. עזרא ונחמי‘. חלוקת המקרא לתורה, נביאים וכתובים. קדוש ספרי שלמה וערך ספר קהלת. קדוש מגלת אסתר. קדושת המקרא וערכו. מאסורת תורה שבעל פה אל תורה שבכתב. טבע כתבי הקדש וטבע ספרי חול. יסוד “האשכולות”. שלום ושובע בארץ. תגבורת הרוח והמוסר. חסדי נחמי’ ונקיון כפיו. עשרו וכבוד ביתו. בנין הבתים בירושלם. החרושת והמסחר שבתוכה. יושביה למחלוקותם ולמקומותם. השרים והפקידים. שרי הפלך וחצי הפלך. קרבן העצים ותקון מעמדות. ראש המעמד ועיר המעמד. הבכורים וסדרי הקרבתם. עבודה שבמקדש ועבודה שבלב. תקון תפלות כנגד תמידים ומוספים. צבור וחבר-עיר. בתי כנסת שבכרכים ועשרה בטלנים. בית הכנסת ובית הספר. תכונת בית הכנסת קדשיו וסדריו. מתנות כהונה ולויה וסדר חלוקתן. מסע נחמי' לשושן. אוהבי הכותים נושאים ראש. מעללי טוביה העמוני ורפיון אלישיב הכהן. חתון בית אלישיב בסנבלט. קלקול סדרי נחמי‘. חלול שבת וגזל מתנות הלוים. נשואי נשים נכריות ולעז אשדודי. תשובת נחמי’ וקנאתו כאש. גרוש טוביה העמוני בחוזק יד. חזוק מעמד הלוים וריב בסגנים. בטול קנס עזרא. מנוי פקידים על בית האוצר. גזרות על מחללי שבת. גרוש הנשים הנכריות. גרוש בן בית אלישיב המתחתן בסנבלט. גדולת מעשה נחמי‘. מות נחמי’. יום מות עזרא יום צום.]


3317–3336


וגם החומה וגם העיר לא היו עצם תכלית מעשה נחמיה, כי נחשבו רק למכשירים ולמשמרת לחפץ אחר נעלה מאד; לחפץ אשר היה לרוח חיים באף עזרא הסופר, אשר עלה מבבל ללמד חקי האלהים לכל העם מקצה. עזרא החל את מעשהו לחדש ברוחו את פני עמו ולקדשו לממלכת כהנים, בהבדילו אותם מעמי התועבות, אשר מסביב. אך יד התגרה אשר התגרו הכותים בישראל והמוקשים אשר שתו להם, כבדה עליו להנזר מספר שנים עד אשר תמצא ידו לשוב ללמד ולהורות באין פחד אויב. ויבא נחמיה מארץ פרס ויכונן מבטח עוז בבנותו את חומת ירושלם. ביום חנכת החומה שב עזרא להראות, אחרי הנזרו ימים רבים. אולם ביום ההוא נראה רק בכבודו, למען שַׁוֹת הוד והדר על החנכה, אך מקץ חמשה ימים באחד לחדש השביעי ביום התרועה, שב עזרא הסופר לפעלו ולעבודת קדשו.

למן היום אשר עלו בני ישראל מבבל ויעלו בידם שמות החדשים1 אשר קראו להם הכשדים; שמו את יום התרועה לראש השנה2, ויהי היום המקודש הזה ליום ראשון לכל תקנה רבה בישראל. ביום ההוא יום מלאת שתים ושמונים שנה, למן היום אשר חנך זרבבל בן שאלתיאל הפחה, ויהושע בן יהוצדק הכהן את המזבח, וישיבו למקומה את עבודת בית המקדש, אשר שבתה זה כחמשים שנה; בעצם היום ההוא (3317–443), החל עזרא הספר לחדש את כבוד תורת ה' אלהי ישראל ולכונן לה בית בקירות לב העם לדור דורים. כי בעת אשר העלו הכהנים את עולת היום, בחצרות בית ה' פנימה, נאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב, אשר לפני שער המים כאור הבקר, ומגדל עץ בנוי היה מאתמול בתוך הרחוב, ועזרא הסופר בא וספר תורת אלהים בידו ויעל בהדרת קדש על המגדל ושלשה עשר איש מראשי הסופרים ומנכבדיהם התיצבו על ימינו ועל שמאלו. ויהי בפתוח עזרא את ספר התורה לעיני העם, ויקם כל הקהל ויעמד על רגליו בחרדת כבוד ויברך עזרא ה' בקול גדול ויען כל העם אמן! ויקדו וישתחוו אפים ארצה. אז החל עזרא הסופר לקרא את דברי התורה, באזני האנשים והנשים הנקהלים, אשר הקשיבו לכל הגה, והמבינים הם ראשי הסופרים מתרגמים את הדברים באזני דלת העם בשפת ארמית, אשר אותה היו מדברים, ויקרא עזרא את התורה מן הבקר ועד הצהרים ויתרגש לב העם מאד מאד לשֵמע דבר ה', כי ראו כי לא מלאו עד כה אחרי התורה וישאו את קולם ויבכו. וַיָסָב עזרא ונחמיה והלוים בתוך הקהל וידברו על לב העם דברים טובים ונחומים ויזהירו אותם לבלתי חלל את יום התרועה מקרא קדש בְּאֵבֶל. ונחמיה חזק את הקהל ללכת איש לביתו לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה ולשום מעֻזם את חדות ה'.

ממחרת היום ההוא, נועדו ראשי הכהנים והלוים וראשי האבות, אל בית עזרא להשכיל אל דברי התורה, ויקרא עזרא לפניהם את דבר הסֻכה ואת מעשיה. ויהי כאשר קרבו ימי החג ויעשו כל הקהל סכות. ולא היה עוד כחג הזה מימי יהושע בן נון, אשר ישמור כל העם מקצהו ועד קצהו, את חקת התורה לעשותה. ויבדל גם החג הזה מן החג אשר חגגו העולים הראשונים זה שתים ושמונים שנה, כי מלבד הכהנים אשר העלו בבית ה' “עולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו”, כאשר עשו גם בימי זרבבל3, קראו הסופרים בכל מועדי אֵל בחג הזה “בספר תורת האלהים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון”4. והרוח הזאת, אשר שפך עזרא על בני ישראל, החלה לשום את התורה ראשונה, ואת עבודת המקדש אחריה5.

אולם בכל היות עזרא הסופר איש נעלה ומרומם עד מאד ידע, כי לא תמצא יד איש אחד ודור אחד לבצע את הדבר הגדול אשר החל וַיִוָעַץ הוא ונחמיה לכנוס את ראשי העם ונכבדיו לכנסת גדולה, אשר תפוצת דברי התורה ומשמרת המצוה ביד העם, תהיינה כל תעודתה, וַיוֹעֶד עזרא ונחמיה את יום השלישי אחרי החג, את יום העשרים וארבעה לחדש תשרי ליום צום ועצרה, להבדיל את הקהל כלו מטמאות גויי הארץ, ולעשות את כל העם לנבדלים. ויאספו כל בני ישראל ביום ההוא אל בית ה‘6 בצום ובשקים ובאדמה על ראשם. ויהי בבקר ויקראו בספר התורה עד כלות רביעית היום, ורביעית היום התוַדוּ כל העם על עונותיהם ועל עונות אבותיהם. והלוים עלו על מעלות העזרה, אשר שם ישירו את שירי קדשם, ויתפללו בקול גדול אל ה’ תפלה רוממה7 וישוו בה את כבוד ה‘, אשר לו השמים ושמי השמים, הארץ וכל צבאה, ואשר בחר באברהם להקים מזרעו לו לעם, וישוו עוד את כל העתים, אשר עברו על העם הזה, ואת חסדי ה’, אשר הפליא להם ואת כל חטאותיהם, אשר חטאו לו. ויעבירו בחזון את כל המוצאות אותם, עד בואם אל הקורות האחרונות, אשר קרו אותם. וכל התפלה היקרה הזאת היתה רק כפֵתח-דבר אל הברית, אשר שמו אותה לפני גדולי העם לכרות אותה לפני ה' ולהיות לכנסת גדולה. ויכלו הלוים את דבריהם לאמר: “ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה”8. ודברי האמנה היו דברי ברית אלה ושבועה, אשר החתומים עליה קבלו על נפשם ועל נשיהם וזרעם להחזיק עליהם ללכת בתורת ה‘, ולשמור ולעשות את כל מצותיו ומשפטיו וחֻקיו, לשמור גם את מקדש ה’ בכבודו, לתת שלישית השקל לגלגלת לשנה לזבח ומנחה ונסך, ולהביא את בכורי פרי ארצם ואת בְכוֹרי בהמתם, את ראשית עריסותם ואת תרומתם ואת מעשרותיהם לכהנים וללוים, ככתוב בתורת משה, ולכלכל גם את קרבן העצים במועדו9, למען תכון עבודת הכהנים בבית ה' המרכז האחד לכל קדשי ישראל ולשמור גם את טהרת הבית, לבלתי התחתן בעמי הארץ ולקדש את השבת, לבלתי עשות בו כל מלאכה, ככתוב בתורה ולבלתי קנות בו כל קנין, ולבלתי מכור כל ממכר10, לשמור את שבת הארץ ולשמוט את מַשֵׁה ידם לשמור בשנה השביעית ההיא שנת השמיטה11. ויבאו על החתום על האמנה הזאת, נחמיה בן חכליה וזקני שרי הכהנים והלוים ראשי המשמרות12 וראשי האבות לבית ישראל13. ויהי מספר החתומים14 ארבעה ושמונים איש, לבד מעזרא15. אך בהחל שיר הלוים ביום ההוא צוה עזרא הסופר, וַיִבָּדֵל קהל העם מטומאת גויי הארץ ברגש ובחזקת היד בבית ה', והכהנים תוקעים בשופרות והלוים מזמרים ומנגנים בכל כלי שיר בקול גדול מאד לאות ולזכרון, כי אין להם חלק בישראל ברוחו ובתורתו וירב ביום ההוא מספר הנבדלים, ויהיו לכת רבה ועצומה, כיא כת הפרושים הגדולה והנכבדה והעומדת באמונתה עד היום הזה. ולהאנשים אשר דבקו בשרירות לבם בכותים ובעמי הארץ ולא נבדלו מהם, קראו למן היום ההוא “עמי הארץ” וליחיד “עם הארץ” לאמר, איש הדבק בטומאת העממים הקטנים והנבזים שכני יהודה וצורריה אשר להם קראו בני ישראל עמי הארצות.

ויהי היום ההוא, יום הארבעה ועשרים לחדש תשרי, אשר בו נכרתה האמנה, יום גדול מאד בתולדות ישראל, כי בו היו הנבדלים והמעטים לכת גדולה ועצומה, אשר מעט מעט היו לה כמעט כל העם לחברים; אנשי הכנסת הגדולה, הם גדוד המאסף הנוסע לאחרונה לחבל הנביאים, אשר משה איש האלהים היה הראשון ומלאכי האחרון להם, נוסדו ביום הגדול והנכבד ההוא.

וככל אשר היו אנשים, אשר באו מבבל היוסדים הראשונים לעדת הנבדלים16 הם אֲבוֹת כת הפרושים, והאיש הגדול והנעלה, אשר שם שארית לתורה, היה עזרא הכהן הסופר, אשר עלה מבבל, כן היה גם לסוד אנשי כנסת הגדולה בירושלם עיר הקדש, סוד כזה, אשר נוסד בבבל, לאות ולמופת הלא הוא "סוד עם ה‘17, אשר יסד יחזקאל הנביא וזקני ישראל בארץ גלותם, על כן היה “כתב בית ישראל”18 ראשית משא נפש זקני סוד העם, גם ראשית העבודה לאנשי כנסת הגדולה, לחבר יחד את ספר התורה ואת ספרי הנביאים ואת כל דברי אנשי הקדש, אשר דברו בנוח עליהם רוח ה’ לאסֻפה אחת ולחתום את החזון הזה לקדש קדשים, אשר עליו אין להוסיף עוד אף מלה אחת, ולשום אותוֹ למקרא לכל העם, ואשר על כן קראו לאסֻפת כל כתבי הקדש הזאת “מקרא”19. ויקרא לאנשי כנסת הגדולה “בעלי אספות” על שֵׁם האסֻפה, אשר אספו כתבי הקדש20.

אולם בטרם נגשו בעלי האסֻפות למלאכת הקדש, שָׂם עזרא ועדתו את פניו להוציא תוצאות מדברי הסופרים, אשר כתבו את פרשת כל העתים העוברות על ישראל ולעלותן על ספר, אשר קראו לו ספר דברי הימים, אשר יהיה ביד כל העם, מלבד ספר המלכים, אשר דבריו מעטים על דברי ימי ממלכת יהודה. וַיַקְדֵם את תולדות גויי הקדמונים, ואת מגלות היחש העתיקות מאד לתולדות בני ישראל, אשר החל לכתוב מיום עלות דוד על כסאו, ולא נשא הסופר החסיד הזה את פני מלכי בית דוד, אשר אהב ויכבד מאד, ולא כסה גם על חטאותיהם21. ויהי הספר הזה לאוצר לכל חוקרי דברי הימים לבית יהודה עד היום. והספרים אשר מתוכם הוציא עזרא הסופר את דברי המלכים מימי שלמה והלאה, אלה הם: ספר דברי נתן הנביא, ספר נבואת אחיה השילוני, ספר חזות יעדו החוזה22 אשר קראו לו גם דברי עדו23 או מדרש הנביא עדו24, ספר דברי שמעיה הנביא25, ספר המלכים ליהודה וישראל26, דברי יהוא בן חנני27, מדרש ספר המלכים28, דברי עזיהו לישעיהו בן אמוץ הנביא29 ודברי חוזי30 ואת מכתב כרש, אשר שם לאחרית ספר דברי הימים לבית יהודה בארצה ובגלותה, שם גם לראשית ספר אחר, אשר בו כתב את דבר שוב הגולה עד כלות בית ה' ואת דבר בוא עזרא, עד הבדילו את העם מנשי הנכר. ונחמיה בן חכליה, הוסיף על הספר הזה, את כל פרשת מעשיו, אשר עשה הוא בישראל31 גם דברי השטנה, אשר כתבו צרי יהודה ובנימן לכמביז, גם האגרת, אשר כתב תתני ושתר בוזני לדריוש, ואת הדכרונה אשר כתב כרש ואת פקודת דריוש לבנות את בית ה', ואת פרשגן הנשתון, אשר נתן ארתחשסתא ביד עזרא, נאספו אל ספר עזרא ונחמיה ככתבם וכלשונם בשפת ארם. גם ספרי יחש העולים עם זרבבל, ויחש היושבים הראשונים בירושלם32 נאספו שמה.

ויחלקו בעלי האספות את כל כתבי הקדש לשלש מחלקות; המחלקת הראשונה, היא חמשת חמשי תורת משה, אשר קראו לחֹמֶשׁ השלישי תורת הכהנים33 לחֹמש הרביעי, חמש הפקודים34, יען כי ראשית דבריו, המה פקודי בני ישראל במדבר סיני ולחֹמש החמשי קראו, משנה התורה35, יען כי בחמש האחרון הואיל משה לבאר את התורה ולשנות רבים מן הדברים, אשר הורה אותם בארבעת הספרים הראשונים. ויען כי רבים חשבו את התורה לבעלת שבעה חלקים ואת דברי משה, אשר ידבר מדי נסוע הארון ומדי נוחו36 שמו לחלק אחד ואת הדברים, אשר לפניו בחמש הפקודים לחלק אחד ואת הדברים אשר לאחריו לחלק אחד, על כן עשו לפרשה קטנה הזאת “סִמָנִיוֹת” מזה ומזה נון הפוכה מלפניה ונון הפוכה מאחריה37. ותקדש תורת משה מכל ספרי הקדש בישראל. ותהי היא לבדה צור המעוז, אשר כל דעת אלהי ישראל, וכל משמרת משפטיו וחקותיו נכונו עליו, ויחשב הוא לבדו כבנין עד עדי38 ויעל ויגדל ספר תורת משה הרבה מאד על ספרי הנביאים בישראל, כי אם יִטַב בעיני ה' וקמו עוד נביאים בעמו, אך התורה אחת היא לנו ועל חקיה ומשפטיה אין להוסיף עוד כל ימי עולם39

והמחלקת השנית היא מחלקות ספרים, אשר כתבו הנביאים אשר לא חדשו עוד מלבם דבר חק ומשפט. ויהי הראשון לכל הספרים האלה, ספר יהושע בן נון משרת משה, אשר מעולם נחשב למשנה לתורת ה'40, ואחריו ספר שופטים, אשר כתב שמואל הרמתי על דברי ימי השופטים וישימו אחרי כן את הספר, אשר ראשיתו לשמואל הוא ותוכו ואחריתו לגד החוזה ונתן הנביא41, ואשר כל דברי ימי עלי הכהן, שמואל הנביא ושאול ודוד מלכי ישראל כתובים בו. ויתנו את הספר הזה, אשר יקראו לו כיום “שמואל”, את ספר המלכים, אשר כתב ירמיהו הנביא ואשר הועלו בו כל דברי המלכים ליהודה ולישראל למיום מות דוד עד גלות צדקיהו בבלה. אל הספר הזה סמכו בעלי האספות את ספר “דברי ירמיהו” אשר חזה הנביא על עמו42. על הספרים האלה, אשר מצאו בעלי האספות כתובים וערוכים43 הוסיפו המה את ספר יחזקאל, אשר היה באחרית ימי ירמיהו ודומה לו בענין נבואותיו הראשונות44. ויאספו את נבואותיו אשר כתב45 ואשר נפוצו הנה והנה, ויעלו אותן על ספר אחד ואת חזיונותיו אשר לאחרית הימים שמו באחרונה. ויסמכו אל הספר הזה את “חזון ישעיהו” אשר העלו סוד אנשי חזקיהו על ספר46 ואת ספרי הנביאים, אשר נבואותיהם לא היו רבות במספרן, העלו אל ספר אחד, אשר קראו לו על שֵׁם מִנְיָנָם “שנים עשר”47.

ושמונת הספרים האלה הלא המה ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים, ירמיהו, יחזקאל ישעיהו וספר “שנים עזר” היו למחלקת השנית בכתבי הקדש, כי סופריהם היו הנביאים ודבריהם דברי הגוי כלו, ואשר לא יגרע ערכם לעולמים48.

והמחלקת השלישית היא מחלקת הספרים, אשר כתבו הנביאים על ענין בודד ונבדל, או אשר כתבו אנשי אלהים מלאי דעת קדושים, אשר רוח הנבואה לא נחה עליהם, להורות בישראל חכמה, מוסר, דעת ויראת ה', אמרות טהורות, אשר דבר אין להן עם הימים הבאים או עם הגוי, באשר הוא גוי, ואשר כל דבריהן אינן בלתי אם אל הנפש היחידה לבדה להכשירה, לטהרה ולרוממה ועל הספרים האלה נוספו גם ספרי דברי הימים, אשר כתבו אנשי הקדש, אשר לא נביאים המה.

ויקראו לספרי המחלקת השלישית כתובים49, או כתבי הקדש50, או דברי קדושה51 לאמר, כי קדושה לבדה יש בהם, אך נבואה אין בם.

וישימו ראשונה לכל הספרים האלה את מגלת רות, אשר כתב שמואל הנביא52, ואחריו שמו את חמשת חמשי הספר הגדול והקדוש ספר זמירות ישראל, אשר קראו לו ספר התהלים. ויחשב אוצר חמדת ישראל זה למשנה בקדושתו לספר תורת משה53, ואחרי הספר הזה נתנו את איוב54. ויאספו אל הכתובים את מגילת הקינות, אשר כתב ירמיה הנביא55, ואת הספר, אשר כתבו אנשי הכנסת על שֵׁם דניאל56 ספר עזרא57, ודברי הימים.

והדברים אשר יצאו מפי שלמה מלך ישראל, אשר נפוצו מגלות בין העם, ואנשי חזקיה מלך יהודה העתיקו אותם ויעלום על ספר לא קדש אותם סור העם אשר היה בבבל בימי יחזקאל הנביא ולא אספו אותם אל “כתב בית ישראל”, כי חשבו אותם למשלי חול, אשר דבר אין להם אל כתבי הקדש. ועל כלם היתה מגלת הקהלת בעיני חכמי העם, כספר מתהפך בדעותיו, ואשר דבריו הֵפֶךְ הם מדברי תורת משה. ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויבארו58 את הספרים האלה, למען יהיו ראוים למקרא לכל הקהל. ויתנו לפניהם את מגלת שיר השירים כאשר היא59.

ואת ספר משלי שלמה חלקו לשלשה חלקים60. ויוסיפו עליו משלי חמד ואמרי נועם, אשר יצאו מפי מְמַשְׁלִים קדמונים זולת שלמה61. ואת ספר הקהלת חדשו כמעט את כל פניו בתקון סופרים62. ויאמרו לשום את ספרי שלמה אחרונים לכל כתבי הקדש, כי אחרית תוצאות דברי הקהלת63 אחרי שגיאותיו, היא דעה קדושה ורוממה מאד, על כן אמרו לחתום בה את החזון. והנה דבר אסתר המלכה, אשר היתה עוד חיה בימים ההם, בא אל בעלי האסֻפות לכתוב גם את דברי ימי הפורים, ולקדשם. ותצר להם מאד, כי היתה האסֻפה המשולשת כחתומה בעיניהם, אשר עליה אין עוד להוסיף, גם רע היה בעיניהם לחדש מצות מקרא מגלה על המצות, אשר צוה ה' את משה. וַיִוָעצו יחד, ויחקרו, וידרשו עד אשר מצאו להם ידים לכתוב את המגלה, ולקדש אותה. ויעשו כן ויקומו אנשי כנסת הגדולה ויכתבו את מגלת אסתר64 ויקדשו אותה. וישימו לה מקום בתוך הכתובים, וישימו לחוק לקרא את המגלה הזאת שנה בשנה בימי הפורים65.

ויחשבו הארבעה ועשרים כתבי הקדש לראשי כל קדשי ישראל ומחמדיו, עד כי נשאו את נפשם להשבע בם66. כי הם המה המוצא האחד לדעת אלהים, לדעת מה יעשה ישראל בכל דורותיו, ואשר כל דברי התורה, אשר לא הועלו על ספר, המקובלים למשה מסיני הם המים הטהורים והנאמנים, אשר יצאו מפי הפֶּטר הזה. ויען כי דברי התורה הנביאים והכתובים המה השורשים, ודברי הסופרים הם הענפים העולים מהם, הטבעו כתבי הקדש כַּאֲדָנִים אשר לא ימושו, וכשרש אשר לא ימוט, וכל תָּו וכל פתוח דק בהם נחשב להר איתן ומצוק. לא כן תולדות התורה המסורות למשה מסיני ודברי הסופרים, כי ככל אשר שמו אנשי כנסת הגדולה לחוק לכתוב את דברי התורה והנביאים והכתובים ולקרא אותם רק מתוך הספר, פן ישגה איש להוסיף דבר עליהם או לגרוע מהם, כן אסרו אסר להעלות על ספר את דברי התורה המסורה, למען ידע העם להבדיל בין השרש ובין הענף, בין היסוד ובין הבנין67. והספרים האלה היו באמת לאוצר לכל הדעות הנאמנות, אשר ישא האדם ולכל ההגות הנכוחה, אשר יהגה כל עוד, אשר לבו תמים, נפשו ישרה, ורוחו נכונה. ויבדלו הספרים האלה מכל הספרים, אשר כתבו חכמי החול ללשונותיהם לגוייהם. כי כל הקהל מצאו חפץ בם החכם הגדול התבונן בם לפי גדלו וימצא, כי לרומם ולעֻמקם אין חקר, והקטן התבונן לפי קטנו וירא, כי בכל רוממותם לא נשגבו גם מדעתו, כי לא לשֵׁם כַּת אחת נתנו, כי אם לכל הקהל מקצהו עד קצהו. ויהיו הספרים האלה לבדם לספרות המקודשת. וישאו אנשי כנסת הגדולה את נפשם, כי הם לבדם יהיו למקרא, אשר בו יעמיק כל העם, ואשר כל דבר מדבריו ייקר להם מכל יקר. ודברי הספרים האחרים אשר יבאו אחריהם, יהיו רק לשעשועים ולא לקו ולמשקלת בדרך החיים68.

וסוד אנשי כנסת הגדולה, לא היה בן דור אחד, כי ימי דורות רבים עמד בארץ. והנה מספר הספרים נמנה בראשית ימי הכנסת כדבר, אשר עליו אין להוסיף. אך קרוב הוא, כי גם ביתר ימי אנשי כנסת הגדולה, נוספו זער שם זער שם דברים בספרי הכתובים, כי רוח הקדש, אשר בו נכתבו הכתובים, נחה עוד על גדולי ישראל בימים ההם, אולם ספרי הנביאים חתומים חותם צר. וגם בספרי הכתובים היו התוספות מעט מזער. ועל כן תחשב ראשית ימי הכנסת הגדולה לפרק גדול מאד בדברי ימי ישראל, כי הרוח אשר נחה על ישראל מימי אברהם, זה כאלף ושש מאות שנה, נאספה אל ספרות חתומה למשמרת לדורות עולם, כי שפוך שפך החזון את רוחו על בית ישראל די היות לרוח חיים באפו. ועתה באו ימי הפקודה לעם הזה, להקים את דבר ה'. לא רק בהגיון עובר אשר יהגה, כי אם במצוה, אשר יעשה אותה, למען תת שארית להגיון הזה, ולערוך לו במעשה דמות נצבת ועומדת, אשר לא תלוז מעיניו כל הימים.

ולמען שים מרכז לתורה בחרו בירושלם69 ובזכרם את הדבר, אשר קרא ישעיה הנביא לאמר, כי “מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם” ויכוננו בה בתי מדרש גדולים, אשר קראו להם אחרי כן “אשכלות”70 אשר מהם יצאה תורה רבה לישראל.

וככל אשר היו שנות בנין בית ה' שנות ברכה ושובע71 כן היו גם שנות הִוָסֶד “הכנסת הגדולה”. ותשב ירושלם לבטח בתוך חומותיה הבצורות, ותעז בעם הרב, אשר השיב נחמיה בתוכה72 ותברך את אלהיה, אשר השפיל את רשעי עמי הארץ עד עפר, כי נפלו מאד בעיניהם למן היום, אשר היתה ירושלם לעיר עזה ובצורה כקדם73; ועל אשר עודד את עַנְוֵי הצדק74, לבלתי היותם עוד לשחוק ולקלסה בעיני השרים הסוררים, ולמשסה ולמבוסה לפריצי הכותים בעלי בריתם. ובכל היות העם הרב, אשר בתוך העיר, והנערים, אשר הבדיל נחמיה לגדוד אנשי חיל75 למעוז מפני אויב, נעלה בעיניהם כח הרוח על כח הזרוע76. כי ליתרון ולתהלה על כל הגוים, אשר בדורותיהם, נחשבי להם חֻקי האלהים ומשפטיו אשר נהיו בעצם הימים ההם, לקנין כל העם, כי בדבר הזה בהיותם לממלכת כהנים, נבדלו מכל העמים הקרובים והרחוקים77.

ומלבד השמים אשר נתנו את גשמיהם ואת טלם, לשבע ולרויה לאדם ולבהמה, היה המושל הצדיק נחמיה הפחה לברכה ורוחה בארצו ובקרב עמו. כי המעט ממנו, כי הציל את דלת העם מידי נושיהם חורים והסגנים, פרק את העֹל הכבד, אשר שמו הפחות הראשונים על צואריהם וירף ידו מעליהם, ולא נתנם עוד להעלות לו את המס אשר קראו לו “לחם הפחה”. ויחשוך את נעריו, לבלתי התנשא בתקפם על העם במאומה, ולבלתי נגוש באיש למכור להם משדהו או מכרמו, פן יונו את העם מאחוזתם, ולמן העת אשר חדש נחמיה את כבוד עמו, לא נחשבו עוד בני ישראל, אשר בארץ אבותיהם “לקהל הגולה” לאמר לחברי עדה קטנה אשר ראשה ורֻבה בבבל, כי אם החלו מעט מעט להיות לגוי כיתר הגוים הגדולים, אשר גם בסורם למשמעת מלכי פרס, היו גם הליכות בתי נציביהם והפחות כמשפט בית מלך. על כן רבה היתה התכונה מאד בבית נחמיה פחת ישראל ושור אחד וכבשים ששה נעשה יום יום ללחם ביתו, לבד מעוף כנף כי מאה וחמשים איש מן הסגנים ושרי הגוים אשר מסביב, היו אוכלי שלחנו ומקצה עשרה ימים היה עושה משתה גדול בביתו, למען יהיה לב התקיפים כפלג מים בידו, בהיות לו דבר להטיב לעמו, ולכל הכלכלה הרבה הזאת, לא לקח מיד העם מאומה ויכלכל בעשרו הרב את כל ביתו מכיסו ומכספו, בחוסו על אחיו מאד.

ולא החדלה הזאת, אשר חדל להכביד על עמו היתה הטובה האחת אשר הטיב, כי מלבד הטובה העוברת הזאת, אשר מצאה רק את בני דורו בשתים עשרה שנות היותו פחה, שם את לבו לכונן מעוז לישראל גם לדורות הבאים, בשומו את ראש משאות נפשו את ירושלם, למחוז כל חפצו. הנה ראשית מעשיו היו לבצר את העיר, אשר היתה לאוצר כל קדשי ישראל ונכסי רוחו, אך לא עיר היתה בתוך החומה הזאת אשר בנה, כי אם מקום עיר כי “העם מעט בתוכה ואין בתים בנוים”78. ויהי כי הרבה את מספר העם היושב בה, בהביאו אחד מן העשרה לשכון בקרבה, ויתחזק ויבן בה בתים רבים79. ותהי ירושלם לעיר גדולה רבת עם ותחל להתחדש בכבודה, אשר היה לה בימי קדם, ויהיו בה גם מלבד השרים והסגנים, המון אזרחים עושי מלאכה, אשר מצאו את לחמם מפרי כפיהם. וימצאו שם מבלעדי אנשי המלאכות הגסות, צורפים80 העושים בזהב ובכסף, ורקחים עושי מרקחות לרפואה למגדנות ולתמרוקי עדנים לנשים81; גם סוחרים רוכלים82 היו שם מבני ישראל, אשר הוציאו את יבול הארץ וצאצאיה החוצה, ואשר הביאו לארצם פרי מלאכת עמים אחרים, ואשר סבבו גם בערים בסחורת ידם83. ורוח המסחר אשר החלה להתרגש בירושלם, הביאה אנשים מבני צֹר רוכלת העמים לשבת בה, אך מרכלת הצורים בירושלם היתה דלה, כי כל סחורתם היתה מַכֹּלֶת בשוק ליושבי ירושלם84 ובסחר הזה החזיקו גם בני ישראל היושבים בערים אשר מסביב85.

וישכון העם בירושלם למשפחותיו; הכהנים לבדם, ומלבד הכהן הגדול, אשר היה הנכבד בכל העם, היה נגיד בית אלהים לראש להם86. והלוים שכנו לבדם ואיש אחד מבני אסף פקיד עליהם87 "ויהיו אנשים מן המשוררים מבני הלוים, אשר בנו להם חצרים סביבות ירושלים וישבו שם88 וגם שדות קנו להם הלוים89, כי תורת היובל לא נהגה בימי הבית השני, יען, כי לא כל העם שב אל ארצו90, והנתינים בני הגבעונים שכנו גם הם לבדם בעופל בירושלם, ושני אנשים מקרב אחיהם ראשים להם91. ובעלי הפקודות לכל דבר המלך ולכל דבר העם, היו השרים אשר הושעיה92 השר היה הנכבד בכלם, הם היו הפקידים על משמרת העיר93 והם היו שרי גלילות הארץ, אשר נקראו בימים ההם שרי פלך ושרי חצי פלך94, בערים אשר נאחזו בהם בני ישראל בהמון רב, הלא הן ערי יהודה שמעון ובנימן95. ועזרא ונחמיה השכילו כיד ה' הטובה עליהם להטות את לב השרים אל קדשי עמם, בזַכּוֹתם משפחות מתוכם בעבודת כבוד בבית ה' לדורותיהן, ותהיינה משפחות מן הכהנים ומשרי יהודה ובנימן, אשר בימי השבי בעלות נחמיה מבבל, כלכלו את המזבח בעצי המערכה96, ויפקדו עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה את המשפחות ההן, וישימו לחוק לדור דור, לבלתי הקרב את קרבן ה' על עצי מתנת איש אחר, כל עוד אשר יתנדבו בני המשפחות האלה עצים למערכה; ותהיינה המשפחות האלה משפחת בני דוד97 בני ארח98 בני פרעש99 בני רכב100 בני סנאה מבני בנימן101 בני זתוא102 בני פחת מואב103 ובני עדין104. ויפילו אנשי כנסת הגדולה גורלות, ויועידו על פי הגורל יום אחד בשנה לכל משפחה105, אשר בו תביא את “קרבן העצים” בהדרת קדש אל בית ה' בטרם יקריבו הכהנים את עולת הערב106. ותהי לכל משפחה ומשפחה יום קרבן העצים ליום חג מדי שנה בשנה107.

וגם אל הערים שם נחמיה את פניו, לכונן שם את מושב ישראל באיתן108. והמעט ממנו, אשר הפקיד את הכהנים והלוים במשמרותיהם109 ככל אשר סדר אותם זרבבל ויהושע הכהן הגדול אחרי חנכת בית ה‘110. וקרוב הוא, כי יחד להם נחמיה ערים לשבת111 ויחלקו אנשי כנסת הגדולה את כל העם לעשרים וארבע מחלקות, לעומת משמרות הכהנים והלוים, ויקראו למחלקות העם “מעמדות”, ויהי מדי עלות משמר הכהנים ומשמר הלוים לכהן בבית ה’, ועלו עמם אנשים מבני מעמד אחד מן העם, אשר לא מבית הלוי, והיו המה מלאכי הגוי הבאים לעמוד בשם כל עדת ישראל על עולת התמיד, אשר יקריבו הכהנים יום יום לכפר על כל העם112. ובראש כל מעמד יעמוד איש אחד אשר יקראו לו “ראש המעמד”, והיה כבודו ופקודתו בכבוד ראשי המשמרות ופקודתם. והיה הוא השר המצביא את כל איש ישראל הבא אל הקדש להביא את קרבנו, והעמיד אותו על עמדו ועל מקומו113. ויתר אנשי המעמד יתכנסו לאחת הערים, אשר יקראו לה עיר המעמד114 וצמו את כל ימי המעשה בשבוע ההוא, לבד מן היום הראשון ומן היום הששי, והתפללו בבית הכנסת שלש פעמים ביום115 על קרבן אחיהם, כי יעלה לרצון, וכי ישמור ה' את עמו מכל פגע116 וקראו פעמַיִם ביום את ראשית דברי התורה את מעשה השמים והארץ, דבר יום ביומו, כי זה הוא משפט עם אלהי עולם מני עד, להוקיר את היקום כלו, באשר הוא מראה דמות כבוד ה'. ואת אשר יביע צבא השמים והארץ בשפת אֵלֶם, אותה יְבַטֵא בשפה ברורה העם הזה, אשר יצר לו האלהים לספר תהלתו117. וקרוב הדבר, כי הרימו בני כל המעמד את תרומתם ואת מעשרותיהם לבני משמר הכהנים ולבני משמר הלוים העובדים עמם את עבודתם בשבוע אחד118.

וככל אשר היו קרבן העצים והמעמדות למכשירים נאמנים לרומם את העם, בספוח גם אותם אל אחת הכהונות בבית ה‘, כן היה גם משפט הבכורים119 אשר שם נחמיה ואנשי כנסת הגדולה לחוק, להביאם בהמון חוגג אל בית האלהים120. ונאספו יושבי ערי הפלך אל עיר המעמד, ולנו יחד ברחוב העיר, ובבקר יקרא ראש המעמד121: קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו!" וקמו נושאי הבכורים ושמו את פניהם אל דרך הקדש, “וחזני בית הכנסת”122 עולים עמם לפקוד על סדר התהלוכה, ולשמור את משמרת הטהרה, ומנחתם תלך לפניהם שור פר, אשר הקדישו אותו לשלמים, וקרניו מצֻפוֹת זהב ועטרת עלי זית חבושה לראשו, והחליל מכה לפניהם, והעם הולכים הלוך וְזַמֵר:

שָׂמַחְתִּי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית יְהֹוָה נֵלֵךְ,

עד בּואם לפני ירושלם. אז ישבו לְעַטֵר את בכוריהם, לאמר לסדר אותם בכליהם בחֵן ובטעם. ושמו אותם בסלי נצרים והעשירים ישימו אותם בקַלְתוֹת כסף וזהב. ואת הסלים והקלָתוֹת יעטרו מחוץ בתורים ובני יונה לעולה. ועד כה וכה והנה הפחה והסגנים ושרי הכהנים והלוים יוצאים לקראתם, אז ישוב החליל להשמיע את נועם קולו בתרועת ששון בבואם אל השער:

עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרָיִךְ יְרוּשָׁלִָם

והביאו שרי ישראל אלה את נושאי הבכורים בכבוד והדר העירה, וקם כל העם מפניהם וקרא להם: “אחינו אנשי מקום פלוני באכם לשלום!” ובבא ההמון החוגג אל הר בית ה', יתן איש איש את סלו על שכמו ועלו ברגש אל מקדש האלהים וקראו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ.

ובדרוך רגלם על סף חצר בית ה' ורננו יחד:

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:

אז ידום החליל מפני זמרת הלוים משוררי הקדש, אשר יפצחו רוח בכל כלי שיר.

אֲרוֹמִמְךָ יְהֹוָה כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי:

זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ:

ונתנו נושאי הבכורים את בכוריהם לכהנים ועשו ככתוב בתורת משה123.

אולם אף, כי קרבן העצים המעמדות והבכורים, היו מכשירים נאמנים גם לרומם את העם אל אלהיו, גם לתת להם דרך אחד, בנטות עיני כלם אל המקדש, אשר היה לב ישראל כל ימי היותו, לא עוררו את לב העם, כי אם פעם אחת או פעמַיִם בשנה124, על כן שמו אנשי כנסת הגדולה את לבם למצוא תקנה אחרת וקַיֶמת ותדירה מכל התקנות האלה; תקנה, אשר תזכיר את כל יחיד בישראל יום יום, כי עבד הוא לאלהיו, אח לעמו ועצם אחד בעצמות, אשר ירושלם ומקדשה הם המה הלב, אשר יתן רוח חיים בהם ושם אותם לגוף אחד, למען רומם את לב העם אל ה' עושרו, ולמען שים את כל יחיד לפרט חי בתוך הכלל הגדול, שמו לחֹק לכל איש ישראל להתפלל בביתו ובעירו, לעת עולת התלמיד בבקר ובערב125, ובשבתות ובראשי חדשים וביום מועד יתפללו עוד תפלה נוספת, אשר יקראו לה “תפלת המוספים”, עת יקריבו הכהנים את עולת היום על המזבח גם התקנה הזאת שמה את כל בני העם כעין כהנים, אשר יְכַוְנו את עבודתם עבודת הלב, עבודת היחיד אל עבודת המקדש, עבודת העם כלו.

ולמען שים שארית לעבודה הרוממה הזאת, אשר כל ישראל היו כשרים לה וחיבים בה, בנו בני ישראל בתי כנסת בכל מקום, אשר היתה בה קהלה מסודרת, אשר קראו לה חֶבֶר–עיר126. ויקדשו בתי הכנסת, אשר בכל הערים, אולם לא השיגו בקדושתם את בתי הכנסת הגדולים127 אשר בערי המעמד. מרבית הערים הגדולות היו ערי חומה, על כן נקראו אחרי כן כרכים128, כי ערי המעמד היו ערי המשנה לירושלם, ובגלל הדבר הזה הושיבו על יד בית הכנסת עשרה אנשים מן הסופרים ויכלכלום בכל מחסוריהם, ויהיו נקיים רק למלאכתם מלאכת הקדש להוָעֵד, להתפלל בבית הכנסת בצבור יום יום, ערב ובקר וצהרים, תחת אשר בערים הקטנות לא נועדו אל בית הכנסת, בלתי אם ביום השבת וביום השני והחמשי ימי השוק והמשפט129. ויען כי היו עשרת הסופרים האלה בטלים מכל מלאכת חֹל, קראו להם “עשרה בטלנים”130 ויש אשר קראו להם “חזני בית הכנסת”131 או “בני הכנסת”. ויהיו כל הליכות בני הכנסת בטהרה132, ויכבדו מאד האנשים האלה בעיני ישראל133, ויהי גם מנינם הקבוע למופת ולרמז בדברי עבודת ה' אשר בבית הכנסת134; כי לא רק התפלה לבדה היתה משמרתם, כי אם כל דבר העדה135. ויהי אמון הטף אחד מראשי מעשיהם136, כי על יד בתי התפלה נבנו בתי הספר, ויהיו בתי הכנסת האלה מורים נאמנים, אשר הורו תורה ומוסר גם לעם גם לבני הנעורים, ויהיו המה נותני הרוח לעם ונוצריה, על כן נחשבו רק הערים אשר היו בהן בתי הכנסת הגדולים ובתי הספר אשר על ידם ועשרת הבטלנים העובדים בה את עבודת הקדש עבודת ה' ועבודת תפוצת תורתו, לערים, אשר מהן תצא תורה ותרבות נאמנה לישראל137.

ובית הכנסת נבדל מבתי החול גם מחוץ במראהו ובגבהו, כי גבוה היה מכל גגות העיר138 וירכתי הבית פונים אל מול קדש הקדשים אשר בירושלם, אשר שמה ישימו כל העם את פניהם139. וכל כלי הבית היו קדש, אך הקדושות שתים היו, האחת היא קדושה קלה, אשר קראו לה “קדושת בית הכנסת” והאחת קדושה חמורה היא “קדושת הארון”140 אשר בו ישימו את ספר התורה ראש קדשי ישראל141. ויכבדו מאד את ספר התורה אשר בבית הכנסת, כי ביד כל העם היו רק חָמָשִׁים חמשים נפרדים. וביד ילדי בתי הספר לא היו בלתי אם פרשיות בודדות, אולם בבית הכנסת היתה התורה כתובה כלה בספר אחד142 ויקראו לארון, אשר בו יתנו את ספר התורה “היכל” ויבנו את ההיכל בירכתי הבית ובתוך הבית יבנו במה ושמו עליה את הַתֵּבָה, היא השלחן אשר עליו יקראו את ספר התורה, ואשר לפניו יעמוד החזן הנושא רנה ותפלה, ולפני ההיכל יכינו מושבות לזקנה העדה וישבו המה ופניהם אל העם. והעם יעמד שורות שורות והיו פניהם ופני החזן העובר לפני התבה, אל הקדש, ופני הקדש ופני הזקנים, אשר לפני ההיכל, ופני התבה הנתונה על הבמה בַּתָּוֶךְ, יהיו אל העם143.

ויכבדו בני ישראל ויקדשו את הבתים ההם144 ויאמן בהם הדבר, אשר דבר עליהם אחד מחכמי ישראל הקדמונים, כי היו למשנים לבית האלהים אשר בירושלם145.

בכל התקנות האלה אשר תקן נחמיה לכונן מעוז ומשגב לכל ישראל בכל מושבותיהם, לא סר מנגד עיניו, גם מקדש ה' וכהניו, ותהיינה מתנות התרומה והמעשר לפרטים גדולים באמנה, אשר חתמו עליה אנשי כנסת הגדולה. ויט נחמיה את לב העם להביא את תרומותיהם ומעשרותיהם אל האוצרות, אשר הכין ביום חנכת החומה בלשכות המקדש146 וישמור העם לעשות כן, כל ימי היות נחמיה פחה בישראל147.

ויהי לחֹק בישראל לחלק את המעשר לשלש ידות ונתן איש איש את שלישיתו הראשונה למיודעיו הכהנים והלוים ואת השלישית לעניים ולתופשי התורה, ואת השלישית יתנו באוצר למשמרת, והיה האיש אשר יעלה לירושלם למשפט ואכל בראשונה מאשר לו, אולם אם יארך דבר משפטו ונתנו לו לחם חֻקו, למען, אשר לא יִוָרֶשׁ בשבתו ימים רבים בעיר הגדולה"148.

את כל הגדולות האלה, יסֵד נחמיה בן חכליה ואנשי כנסת הגדולה, אשר עמו, בשתים עשרה שנות היותו פחה בישראל.

אולם בשנת השלשים ושתים לארתחשסתא (3327–433) שב נחמיה אל מלכו ארצה פרס. ויהי אך פנה איש החיל הזה את שכמו, ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות. וַיִפָּת גם לב אלישיב הכהן הגדול על טוביה העמוני האורב החנף, אשר כל ימי היות נחמיה בירושלם, רפו ידיו. ויצו אלישיב ויפנו מלשכת הכלים אשר בבית ה' את כלי הקדש, את המנחה ואת הלבונה ואת מתנות הכהונה ויתנו את הלשכה לטוביה. ואיש מבני יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול לקח לו את בת סנבלט החורוני לאשה וישובו המרעים האלה להיות כרקב לבית ישראל.

והסדרים, אשר עשה נחמיה בבית ה' ובכל הארץ, רפו מאד, אין זאת כי אם הכותים התגנבו בקרב השרים, ויפַתום בחלקת לשונם לנתק מהם את המוסֵרות אשר שם עליהם עזרא ונחמיה וכנסת הגדולה וימנעו את מניות העם מן הלוים ויברחו הלוים איש לשדהו וַיֵעָזֵב בית ה‘. וישב העם לעשות מלאכה ביום השבת וידרכו את גִתותיהם ויוציאו משא, ויביאו, ויקנו וימכרו כל מקנה וממכר בחוצות ירושלם ביום השבת. והפוחזים אשר בקרב העם, שבו להתחתן בבנות אשדוד עמון ומואב. כי הפרו האנשים האלה את ברית אלהיהם ואת ברית עמם וירבו גם את העזובה בקרב בתיהם ובקרב ארצם, כי השכיחו הנשים הנכריות מפי בניהן אשר ילדו, את שפת ישראל הטהורה והנמרצה גם שפת ארם אשר דברו בה בני ישראל מיום גלותם בבלה, נשכחה מפני הלשון האשדודית הנלעגת. ותהי תורת ישראל ותרבותו, אשר קנא לה מלאכי הנביא ואשר עזרא, נחמיה ואנשי כנסת הגדולה הקימוה ויחדשוה ברב כח, צפויה עוד הפעם לְמַפֵּלָה. והפרושים, אשר יד מרבית העם היתה נכונה עמם, לא גברה חיל, כי רוח הכהנים הגדולים, אשר ידם תקפה גם הם, לא נאמנה עמם. אך גם הפעם מהרה עזרת רוח ישראל לבא מבבל, כי לקץ ימים נשאל נחמיה מעם המלך לשוב אל פַּחֲוָתוֹ, אל ירושלם, ויעתר לו ארתחשסתא149. ויהי בבאו וירא את העלילות אשר עוללו החורים הנוטים אחרי טוביה העמוני וחבר מרבעיו, ותהי ראשית מעשהו להפר את הָאַחֲוָה המזקת הזאת בין ישראל ובין בני עמון צורריו מאז. ויקהל את העם, ויקרא לפניהם בספר תורת משה את האִסָר, אשר אסר ה’ להתחתן בבנות עמון ומואב, וישמע העם לקול התורה, ויבדילו את הערב הזה מבתיהם150. ואת טוביה העמוני השליך, אותו ואת כל כליו, ביד חזקה מלשכות בית ה‘, ויצו ויטהרו את הלשכות, אשר היה שם העמוני הזה, וישב את כלי המקדש למקומם. ובראותו, כי ברחו הלוים איש לשדהו מאין נותן להם את מעשרותיו, וירב את הסגנים על רפיון רוחם למקדש ה’. ולבלתי היות לסגנים רעי הכהנים לפתחון פה העוש אשר ענש עזרא את הלוים, שם נחמיה לחֹק מן היום ההוא, לבלתי בַכֵּר עוד את הכהן על הלוי במתן המעשר, כי אם להקדים את משפט הלוי למשפט הכהן בדבר הזה151 וישב ויאסף את הלוים אל משמרותיהם. וימרץ את העם לשוב לתת להם את מעשר תבואותיהם, ויכונן את האוצרות עוד הפעם, ויפקד עליהם איש אחד מן הכהנים, אשר מצא את לבבו נאמן עמו, ושני אנשים מן הלוים, אשר אחד מהם היה מקהל הסופרים לחלק על פיהם152 את המעשר, אשר יביאו אל האוצר ויכונן נחמיה את המתכנת הנכונה בין הכהנים והלוים153. אחרי השיבו את סדרי מתנות משרתי המקדש לקדמתם, שם את פניו את מוסר העם להשיבו למקומו, וַיַכְבֵּד את ידו החזקה על ההוללים גם בקרב השרים גם בעם לבלתי חלל עוד את השבת. ובאנשים אשר שבו להושיב את הנשים הנכריות, שלח נחמיה יד, וַיַכְרַע אותם לשלחן מעל פניהם וללמד את בניהם לשון עמם. וישב לטהר את העם ממעט סיגי הנכר אשר שבו לעלות בו154. ואת הכהנים אשר שבו להתחתן בגויי הארצות, גֵאַל מן הכהונה, בלי כל משא פנים155. וגם את פני בן יוידע בן אלישיב הכהן הגדול לא נשא, ויבריחהו ויגרשהו מעל פניו ולא הרפה נחמיהו גבור החיל כל ימיו את ידו מן התקנות הטובות, אשר תקן הוא וכנסת הגדולה, אשר מקצתן עודן קימוֹת בעמו עד היום הזה.

ומספר ימי חיי שני האנשים הרמים והנשאים עזרא ונחמיה לא נודעו עוד, אךְ ימים רבים מאד אחרי מות עזרא, האיש הגדול והקדוש, צמו עוד בני ישראל בתשעה לחדש טבת באמרם, כי ביום ההוא מת עזרא הסופר שְׂבַע ימים156, ויקבר בירושלם בכבוד גדול מאד157.

וגם שֵׁם נחמיה בן חכליה היה כחותם על לב כל איש ישראל האוהב את עמו ומתכבד בו.

וּבֵין הַבְּחִירִים יִנוֹן שֵׁם נְחֶמְיָה לְעוֹלָם158


  1. “דא”ר חנינא: שמות חדשים עלו בידם מבבל בראשונה: בירח האיתנים וכו‘. בראשונה: בירח בול וכו’. בראשונה בירח זיו וכו' מכאן ואילך: ויהי בחדש ניסן: ויהי בחדש כסלו: חדש טבת": (ירוש' ר"ה א, ב).  ↩

  2. על חלוק ר“ה של ניסן ושל תשרי עיין ר”ה ב. מכיל‘ שמ’ יב, ב. קדמ' 3, 3 I.  ↩

  3. עזרא ג, ד.  ↩

  4. נחמי' ח, יח. “מענין היום” (ראב"ע).  ↩

  5. אבות א. ב.“גדולה ת”ת יותר מהקרבת תמידין“ (מגל' ג:) טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות וכו'” (שבת ל.)  ↩

  6. מפסקת “מעלה הלוים” (נחמי' ט, ד) שפירושה הדוכן שבמקדש ילמדנו, כי עצרה זו במקדש ה' היתה.  ↩

  7. ה–לז.וכי תפלה זו היתה פתיחה רוממה ליסוד כנסת הגדולה, תעלה לנו מדברי רבותינו, אשר קראו עליהה את שם אכנה“ג על פסוק י”ח שבתפלה זו נאמר: אכנה“ג עמדו ופירשו אותה: אף כי עשו להם וגו'” (שמות רבה מ"א) ועל פסוק ל“ב שבתפלה האמורה נאמר: ”וכיון שעמדו אכנה“ג החזירו את הגדולה ליושנה: ועתה האל הגדול הגבור והנורא וגו'” (ירוש‘ מגל’ ג, ז).  ↩

  8. נחמי' י, א.  ↩

  9. ל"ה. להלן יתבאר דבר קרבן העצים.  ↩

  10. לג–מ.  ↩

  11. ל"ב.  ↩

  12. י, ל–לב.  ↩

  13. יש לכון פסוקי פרשה י, ג–ט לפסוקי פרשה י"ב, א–ז. ופסוקי פרשה י–יד לפסוק יב, ח.  ↩

  14. בהם כתוב ומפורש ראשי העם (י, טו) ויש לכון פסוקי פרשה י, טו–כ, לפסוקי פרשה ז, ח–כה ולפרשה ב, ג–יט שבעזרא ושאר השמות שבנחמי‘ פרשה י’ ממלת “ענתות” שבפסוק כ‘ והלאה הם על כרחם שמות ראשי בתי אבות על מחנות העולים, שעלו אחרי העולים עם זרבבל. וענתות“ (נחמי' י, כ) אינו שם מקום, כי אם שֵׁם אדם מראשי האבות וקרוב הוא, כי מראשי האבות למטה בנימן הוא, כי שֵם זה מצוי היה בתוכם (דהי"א ז, ח; ח, כד). וקרוב הוא בעינינו מאד, כי ראשי בתי האבות גם לכהנים וללוים גם לעם, היו נקראים על שֵׁם ראשי האבות הראשונים, וזו היתה גדולתם, כן יש ללמוד ממשנת ”אלו הן הממונים“ (שקל' ה, א ועיין תפא"י שם). על חתימת האמנה יש לנו מאמר הנראה עתיק מאד. וזהו: ”מה עשו אנשי כנה"ג כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית מצאוהו חתום וכו’" (רות רב' ב, ד) לאמר שלא אנסו עזר‘ ונחמי’ לאיש לחתום, כי אם הניחו אותו גלוי וכל הרוצה יבא ויחתום.  ↩

  15. ומספר זה מסכים לדברי הירושלמי האומר, כי אכנה“ג ”חמשה ושמונים זקנים היו" (ירוש' מגלה א, ה).  ↩

  16. עיין דברינו מוצא דבר: ראשית כת הפרושים.  ↩

  17. יחזק' יג. ט. ועיין דברינו במקומם.  ↩

  18. יחזק' שם.  ↩

  19. נחמי' ח, ח. ובפי האומה וחכמיה יקרא מקרא לעשרים וארבעה ספרי קדש.  ↩

  20. קהל‘ יב, יא. ועיין מוצא דבר: רמזי חתום כה"ק וכו’.  ↩

  21. עיין מוצא דבר “צדקת ספר דברי הימים וערכו”.  ↩

  22. דהי"ב ט, כט.  ↩

  23. יב, טו.  ↩

  24. יב, כב.על שֵׁם מדרש עיין בס' השרשים לרד"ק.  ↩

  25. יב, טו.  ↩

  26. טז, יא.  ↩

  27. כ, לד.  ↩

  28. כד, כז.  ↩

  29. כו, כב.  ↩

  30. לג, יט.  ↩

  31. אלה הם דברי הברייתא: סדרן של נביאים: עזרא כתב ספרו ויחס דברי הימים עד לו“ (ב"ב, טו) מליצת ”עד לו“ לא התבררה עוד. ויש לדעת, כי ”ספרו“ האמור של עזרא איננו רק ספר עזרא לבד, כי אם גם ספר נחמי' ששניהם נחשבו מעולם בישראל לספר אחד ”ונחמי‘ בן חכלי’.. לא אקרי ספרי' על שמיה" (סנהד' צג:) אך יש בעזרא דברים שכתב הוא בעצם ידו. בהם ידבר בתורת גוף ראשון, ויש שצוה לאנשיו ולתלמידיו לכתוב, בם נזכר בתורת גוף שלישי ונחמיה כתב מרבית דבריו בעצם ידו, כאשר תוכיח מליצת גוף ראשון המרובה בספרו מבספר עזרא.  ↩

  32. נחמי' יא, ג. ועיין דהי"א ט, א–ב.  ↩

  33. מנחות מה.  ↩

  34. שם.  ↩

  35. ברכ, כא:  ↩

  36. במד' י, לה לו.  ↩

  37. אדר“נ לד. שבת קטו: בימי אחרית התנאים וראשית האמוראים היו עוד גדולים בישראל נוטים אחרי דעה זאת. רבי יהודה הנשיא מסדר את המשנה, אמר על פרשה זו ”שספר חשוב הוא בפני עצמו“. (קט"ז) ור‘ שמואל בר נחמני בשֵם ר’ יונתן מנה ”שבעה ספרי תורה“ (שם) על פי החלוקה הזאת ות”ק דברייתא (קט"ו) ור' שמעון בן גמליאל החולקים על חלוקה זה החליטו על פרשה זו, כי אין זה מקומה כ"א בפרשת דגלים, על כן נתנו לה הסמניות.  ↩

  38. וזאת היא מליצת רבותינו: “הנביאים והכתובים עתידים להבטל וחמשת ספרי תורה אינם עתידים להבטל” (ירוש' מגלה א, ה) אשר הראב“ד ז”ל השכיל בחכמתו לפרשה לאמתה לאמר "לא יבטל דבר מכל הספרים שאין ספר, שאין בו למוד, אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם וכו' (השגות הראב“ד לרמב”ם הל' מגלה ה, יח).  ↩

  39. סמן זה מסרו לנו חכמים למעלת התורה על הנביאים: “אלה המצות: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” (מגלה ב: ירוש‘ מגל’ א, ה).  ↩

  40. עיין דברינו במקומם על יהושע כד, כו.ועיין נדר' כ"ב: ודבר הכותים שהחזיקו גם הם לבד מתורת משה, רק בספר שקראו לו–יהושע לבדו, מכל ספרי הנביאים, יעיד כי גם שרידי בני אפרים, שדבקו עוד בתורת משה, החזיקו גם בספר זה, כי אחד מכהני הבמות שנבנו בארץ אפרים לשם שמים (עיין דברינו בתחלת ימי מלכות ירבעם) הורה את הכותים את התורה (מ"ב יז, כח).  ↩

  41. ועיין דבריהו בח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרת הנביאים".  ↩

  42. הסדר העתיק שסדרו אכנה“ג את ספרי הנביאים, נשמר בברייתא, אשר לדעתנו אפשר, כי מהם יצאה והיא אומרת: ”סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים ירמ‘ ויחזקאל, ישע’ ושנים עשר". (ב"ב יד:) וסדר זה היה נהוג ומקובל באומתנו עוד בתחלת האלף הששי, כאשר תראה ממנין רמזי הילקוט המסודרים לפי סדר זה.  ↩

  43. “יהושע כתב ספרו וכו‘ שמואל כתב ספרו ושופטים וכו’”(ב"ב שם) ועל חתומם עיין ח“ב מוצא דבר ”התור הראשון לספרי הנביאים“–”ירמ‘ כתב ספרו וספר מלכים וכו’" (ב"ב טו).  ↩

  44. “ירמי‘ כולי’ חורבנא ויחזק‘ רישי’ חורבנא”(ב"ב, יד:).  ↩

  45. מלשון גוף ראשון שיחזקאל מדבר, יעלה כי הוא כתב את נבואותיו בעצם ידו.וכתיבה האמורה (ב"ב טו) באכנה"ג על כרחנו אינה אלא אסיפה וסדור.  ↩

  46. “חזקי‘ וסיעתו כתבו ישע’ (ב"ב טו.) ועיין בספרנו ח”ב דברים במקומם. וטעם סמיכות ישע‘ ליחזקאל "כי יחזק’ סופיה נחמתא וישעי‘ כולי’ נחמתא" (יד:).  ↩

  47. ב“ב, יד: גם בפי הסופר הקדמון בן סירא נקראו כן (ב"ס מט, יט) וטעם כנוסם הוא מעוטם: ”איידי דזוטר מרכס“ (ב"ב שם) וסדר שנים עשר נביאים, כאשר הוא היום בידינו נוהג זמן רב, כי גם בילקוט מצאנו את הרמזים ערוכים על פי סדר זה. אך בימי חכמי התלמוד היה ספר הושע סמוך לספרי חגי זכר' ומלאכי (ב"ב שם) ויש אשר לא חשבו את ספר יונה במנין שנים עשר כ”א לספר בפ"ע (במדבר רב', יח).  ↩

  48. סמן זה מסרו לנו רבותינו: “נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה” (מגלה יד.).  ↩

  49. ב"ב, יד:  ↩

  50. לבד אשר קראו קדמונינו לכל ספרי המקרא בכללם “כתבי הקדש” (שבת קטו.) קראו לכתובים בפרטם “כתבי הקדש” (ירוש‘ שב’ טז, א). ואין ספק כי נקראו כן להבדיל מספרי הנביאים שיש להם מעלה יתרה, שהיא הנבואה (ועיין על טעם שֵׁם “כתובים” הקדמת יהושע לאברבנאל)  ↩

  51. סופרים י“ח, ג. ועל פי זה הקדימו אכנה”ג תמיד בתפילותיהם שיסדו, מקראות שבתהלים הנחשבים על הכתובים במליצת: “ובדברי קדשך כתוב לאמר”.  ↩

  52. שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (ב"ב שם). ובמחלקת הנביאים לא נכנס, יען כי מאורע בודד היה.  ↩

  53. משה נתן להם חמשה חומשי תורה וכנגדם נתן להם דוד ספר תהלים שיש בו חמשה ספרים" (מדרש תהל' א).  ↩

  54. “סדרן של כתובים: רות, ס' תהלים, איוב, משלי, קהלת, שה”ש וקינות, דניאל ומגל‘ אסתר, עזרא ודה“י” (ב"ב שם). גם סדר זה היה נהוג עוד בימי חבור הילקוט (ע"ש). ועיין תו’ ד“ה ”בפורענותא“ (ב”ב יד: טעם לראשית סדר זה.  ↩

  55. ויען כי גדולה האמונה בישראל, כי ישיב ה' את שבותם, ובכן נאמרו קינות אלה רק לזמן קבוע ולא לדורות עולם, על כן לא הועלו על ספר הנביאים, אף כי מפי נביא יצאו.  ↩

  56. “מאי שֵם עולם אתן לו?.. א”ר תנחום, דרש בו קפרא בצפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו" (סנהד' צג:)  ↩

  57. שבו כלול גם ספר נחמי', כאשר כתבנו.  ↩

  58. עייןעל כל זה מוצא דבר “גורל ספרי שלמה” ומוצא דבר “רמזי חתום כה”ק בגופי המקראות".  ↩

  59. “בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, מפני ”שדבריו סותרין זה את זה“ (שבת לז). מזה נראה שעקר החשש היה על קהלת. וכן שמענו מדברי ר' עקיבא שהוא כן, וכי על שה”ש לא הי' חשש כלל וכלל (ידים ג, ה) ומשלי יצא נקי מכל בקור קשה אחרי שהוכשר ספר קהלת (שבת שם).  ↩

  60. משלי א, א; י, יא; כה, א.  ↩

  61. “אגור בן יקה (ל, א) ”עלוקה“ (טו. ועיין דברי רבנו תם תוס' ד“ה ”לעלוקה ע"ז, יז). ”למואל מלך משא“ (משלי לא א). ועל דבר ”הט אזנך.. אמרים אמת לשולחך“ (כ"ב יז, כא) עיין מוצא דבר: ”רמזי חתום כה“ק”. ויש מן המבארים החושבים גם את כל הפסוקים הבאים אחריהם עד פסוק כ“ג שבפרשה כ”ד לפרשה אחת של משלי בעלי רוה“ק זולתי שלמה ואת הפסוקים שראשיתם ”גם אלה לחכמים" (כד, כג) עד סוף הפרשה, לפרשה אחרת של משלים כאלה, אשר לא לשלמה הם.  ↩

  62. עיין מוצא דבר “גורל ס' שלמה” ומ“ד: ”רמזי חתום כה“ק”.  ↩

  63. קהל' י“ב, ז. ועיין מ”ד “רמזי חתום כה”ק".  ↩

  64. “אכנה”ג כתבו וכו' ומגלת אסתר“ (ב"ב טו.). ויתנו לה כל משפט כתבי הקדש, וימלאו את ידי חכמי העם ללמוד הלכות ממשמע דבריה, באמרם, ”הרי היא כאמתה של תורה, מה זו נתנה להדרש, אף זו נתנה להדרש" (ירוש' מגלה א, א).  ↩

  65. תקנת קריאת המגלה נזכרה ביחוד בשֵם אכנה“ג: ”כולהו אכנה“ג תקנינהו” (מגל' ב). ותקנה זו התקדשה בקדושת דברי נביאים שנמצאו עוד בתוך אכנה“ג, והיתה קרובה לדברי תורה, משא”כ התקנות הבאות אחריהן שנחשבו לדברי סופרים, ולא לדברי תורה. וזוהי שאמרו רבותינו בברייתא: “מ”ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להן לישראל ולא פיחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, אלא מקרא מגלה" (מגלה יד).  ↩

  66. אורייתא, נביאי וכתיבי!“ – ועיין רש”י – ערובין יז).  ↩

  67. “כתב לך את הדברים: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, דברים שבע”פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב.. כתוב לך את הדברים האלה: אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות“. (גטין ס:) ”שאלו באים לכתוב דבריהם לא הי' קץ לספרים עשות ספרים הרבה אין קץ" (פסקתא ג).  ↩

  68. ועל ספרים שהם חוץ מתנ“ך ”אמרו להגיון נתנו ליגיעה לא נתנו" (ירוש‘ סנהדר’ י, א).  ↩

  69. אין ספק, כי התקנה שנתן עזרא את נפשו עליה ללמד את ב“י תורה, התבססה בימי נחמי‘, כי השבי והבזה הנזכרת בפרש’ ראשונה לנחמי', אין ספק, כי היו להם למרמס כל התקונים הראשונים, שעשה עזרא בראשונה, וכן יש לקבוע לראשית ימי אכנה”ג, התקנה הקבועה שהזכירו רבותינו “התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם מאי דרוש, כי מציון תצא וגו'” (ב"ב כא) אך מלת תינוקות לאו דוקא היא, כי אחרי כן גם בזמן שנתנו לב להגדיל את התקנה הזאת אמרו: “ומכניסין אותן כבן ט”ז כבן י“ז”. (שם) ובכן יש לשמוע מזה, כי בעת ההיא חששו ביחוד לבתי המדרש העליונים.  ↩

  70. סוטה מז “בל' יוני ורומי בית בלמוד… אסכולא” (מוסף הערוך אשכל) ואפשר שהיו מנקדים מלה זו “אשכולה” כמבטאה במקורה Scala (והאלף שלפניה היא לשוא נח בראש המלין הנכריות שלא יכלו עמי שֵׂם לבטא אותה בלי הקדם אלף לפניה כמו אפלטון לשם Plato אבטולמיוס לשֵׂם Ptolomaus או שיהדו שם זה בשם אשכול העברי. ועל כן השכילו רבותינו לפרש אותה על למוד שלם וכולל “איש שהכל בו” (שם:) ככל אשר יקראו האומות לבית למוד כולל Unversitát שגם הוא פירושו בית למוד כולל (ועיין פרי הארץ ח"ב 47).  ↩

  71. חגי ב, יח, יט.זכר' ח יא–יב. ועיין דברינו על הזמן ההוא במקומם.  ↩

  72. תהל' קמז, יב–יג.. “שֶׂבֵּרֵךְ בָּנַיִךְ”: שהם רבים בקרבך" (ראב"ע)  ↩

  73. נחמי' ו, טז.  ↩

  74. תהל' שם ג. ו.  ↩

  75. עיין בדברינו במקומם.  ↩

  76. תהלים שם י–יא.  ↩

  77. תהלים שם יט–כ.ומלבד הפשט המוכרע העולה מן הפסוקים האלה ומפסוק י“ג, כי מזמור זה נאמר על כרחו על זמן שהיה בו בצור ירושלם ופרסום גדול ”לדברים לחקים ומשפטים“ שאין אנחנו מוצאים דוגמת שתי אלה כ”א סמוך לימי כלות החומה בימי נחמי‘ שלהם היה תכוף יסוד כנה“ג, תלמידי עזרא שעליו נאמר ”סופר דברי מצות ה’ וחקיו“ על אשר כל מגמתו היתה ללמד בישראל חק ומשפט (עזרא ז, י–יא) ושמליצה זו היא כמעט כפל לשון למליצת ”מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל (תהל' שם) מלבד כל אלה מצאנו רמזים דקים לדעתנו זאת גם בדברי רבותינו, כי נאמרו דברי מזמור זה על הדורות ההם ואלה הם: כי טוב זמרה וגו‘" בונה ירושלם וגו’: אין ירושלם נבנת אלא בזמירות. שנאמ‘: ויסדו הבונים את היכל וגו’ ויענו בהלל ובהודות וגו' (עזרא ג, י–יא) לכך נאמר: זמרה אלהינו“ (מדרש תהלים קמז) ”ומשפטים בל ידעום אלו דקדוקי דינין“ (ילקוט שם) וגם פרטי הדמות, אשר ערך בן סירא למעשה נחמיה מקבילים אל פרטי מזמור זה. 1) הכין דלת ובריח למו (ב"ס מט, טז). 1 חזק בריחי שעריך (תהל' קמז, יג). 2) ויבן בתים לשבת (ב"ס שם). 2 בונה ירושלם (תהלים שם ב') וקרוב הוא בעיניהו כי גם מזמור פ”ה נאמר על הזמן ההוא.  ↩

  78. נחמ' ז, ד.  ↩

  79. בן סירא מט, טז.ועל בנין בתי ירושלם אלה ירמוז “בונה ירושלים ה‘ וגו’” (תהלים קמז, ב) ואנחנו בארנו זה מעט, כי מזמור זה נאמר על הזמן שאחרי בנין החומר.  ↩

  80. נחמ' ג, ח. לא–לב.  ↩

  81. ח.ולדעתנו היה עקר מלאכת הרקחים תקון הַפַּנַג (יחזק' כז, יז) שהוא נחשב אחד מענפי הפרנסה ושלצד השוה שבכל הדעות היה מין מרקחת לתכשיט או למאכל. וצרך התכשיטים גם לנשי הארץ מוכח גם מתקנות עזרא (ב“ק פ”ב).  ↩

  82. נחמי' ג, לא–לב.  ↩

  83. ב"ק שם.  ↩

  84. נחמי' יג, טז.  ↩

  85. כן נשמע מפסוק ט"ו ומפסוק כ.  ↩

  86. יא, יא.  ↩

  87. כב.  ↩

  88. יב, כט.  ↩

  89. יג, י.  ↩

  90. "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות (ת"כ פ' בהר).  ↩

  91. נחמי' יא, כא.  ↩

  92. יב, לב.  ↩

  93. יא, ט. כד.  ↩

  94. ג, ט. יב. יד–יח.  ↩

  95. יא, כה–לו.  ↩

  96. תענית כח.תוספתא ד, ה.ירוש‘ תענית ד, ד. מגל’ א, ד. שקל' ד, א.  ↩

  97. נראה שהם בני חטוש שבא עם עזרא (עזרא ח, ב).  ↩

  98. עזר' ב, ה.  ↩

  99. ג.  ↩

  100. נחמ' ג, יד.  ↩

  101. עזר' ב, לה. ונקראו גם בני הסנואה (נחמ' יא, ט. דהי"א ט, ז).  ↩

  102. עזרא ב, ח.  ↩

  103. ו.  ↩

  104. טו.כל המשפחות האלה נפרטו לשמותיהן במשנה (תענית כו) וכלן הקבעו למצות קרבן העצים בראשית ימי כנה“ג כמבואר ממאמר וכך התנו נביאים שביניהם שבברייתא (כ"ח) ובכלל המתקנים היה עזרא ונחמיה, כי כן נזכר דבר זה בהאמנה (נחמ' י, לה) ונחמ' במו פיו מתברך, כי זכה לתקן תקנה זו (יג, לא). שתים מן המשפחות לא מנינו פה, כי זמן התנדבן היו ימים רבים אח”כ ובהגיענו שם נזכור אותן אי"ה.  ↩

  105. והגורלות הפלנו על קרבן העצים להביא… לעצים מזמנים שנה בשנה וגו'”(נחמ' י, לה ועיין יג, לא) והעתים האלה נפרטו במשנתנו חוץ מזמן עצי כהנים ולוים שנכללו בזמן בני זתוא.  ↩

  106. עיין תענית כו.ורש“י ד”ה: “קרבן עצים”.  ↩

  107. תוספתא תענית ג, ו.  ↩

  108. “שתים עזרה שנה עשה [נחמי'] בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו”(ס"ע, ל').  ↩

  109. נחמי' יג, יד. ל.  ↩

  110. עזרא ו, יח.  ↩

  111. עיין מוצא דבר “סדור ”משמרות כהונה ולויה ומושבותם לעריהם בימי בית שני".  ↩

  112. תענית כו.ובמשנה זאת נשמע, כי תקנות משמרות ומעמדות היו שתיהן מעשה נביאים ראשונים שהם שמואל וסיעתו (עיין בגמרא) אך באה תוספתא ופירשה, כי רק תקון משמרות כהונה ולויה היה מעשה נביאים ראשונים, אבל על תקון מעמדות אמרו “עמדו נביאים שבירושלם וקבעו כ”ד מעמדות כנגד כ“ד משמרות כהונה ולויה (תוספתא תענית ד, ב) ונביאים שבירושלם הם על כרחנו נביאים שבתוך אכנה”ג, שהם היו המתקנים את “קרבן העצים” שנזכר שם בסמוך ותקון מעמדות כנגד משמרות נאה ביותר לאכנה"ג, שעשו את כל ישראל לממלכת כהנים.  ↩

  113. תמיד ה, ו.ועיין נגעים יד, ח.  ↩

  114. בכורים ג, ב.  ↩

  115. שחרית מנחה ונעילה (תענית כו.) ועיין רמב“ם כלי המקדש (ו, ד) וראב”ד וכ"מ.  ↩

  116. תעני' כז:  ↩

  117. זה הוא לדעתנו טעם סמיכות “לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה” שהסמיכו רבותינו לתקון מעמדות (ירוש' תענית ד, ב).  ↩

  118. כן עולה ממליצת “כגון יהויריב ומכיריו” (ירוש' בכורים ג, ב) שהיא מלשון “מכרי כהונה” הנאמרת על ישראל הנותנים מתנותיהם למיודעיהם שבכהנים ולוים, ועיין שם היטב.  ↩

  119. נחמי‘ י, לו; יג, לא. ועקר מצוה זו הלא כתובה ומפורשת היא בתורה (שמות כג, יט. במד‘ יח, יג. דבר’ כו, ב–יא) אך את סדר ההעלאה, חדש נחמ’ ואכנה"ג.  ↩

  120. “לא היו עולים יחידים אלא פלכים פלכים”(תוספתא בכורים ב, ח) ויש להגיה מתוך תוספתא זו את גירסת הירושלמי המשובשת “מלכים מלכים”. (ירוש' בכורים ג, ה).  ↩

  121. עיין ברטנורה בכורים ג, ב.  ↩

  122. תוספתא שם.  ↩

  123. את כל זה עיין בכורים פ“ג במשנה בירושלמי ובתוספתא פ”ב ח–יד ובספרי פ‘ תבוא. וטעם אמירת מזמור שיר חנכת הבית–שלפי דעתנו נאמר מעקרו על מחלת חזקי’ ותשועתו מידי סנחריב–בשעת הבאת בכורים, על כרחנו הוא תשועתם מידי צרי יהודה ובנימן, שאז נתיסד סדר הבאת הבכורים ומלבד הפסוקים שבנחמ‘, שהבאנו על דבר הבכורים, הנה מצאנו, גם בהלכות הקדמניות, עקבי הזמן ההוא, גם בסגנונן: “הפחות והסגנים” (בכורים ג, ג) שמלת “הפחות” אי אפשר בשום פנים לפרשה על שרי כהונה, כי לא מצאנו דוגמת שֵם זה בשום מקום לשררה של כהונה וממנו תדין על מלת “והסגנים” שהם היא לא נאמרה במקום זה על סגני כהונה; ושרי כהונה ולויה כלולים פה במלת “והגזברים” (שם) גם מלת “פלכים פלכים” (תוספתא שם ב, ח) היא שֵם שאין אנו מוצאים דוגמתו אלא ז’ פעמים בימי נחמי' ולא יותר (נחמ' פרשה ג).  ↩

  124. זמן קרבן העצים לכל משפחה וזמן בכורים לכל פלך, היה רק פעם עחת בשנה, ביום הקבוע לה וזמן המעמד היה רק שתי פעמים בשנה.  ↩

  125. “תפלות כנגד תמידין תקנום”(ברכ' כו:) מאמר זה לריב“ל מקורו בברייתא המובאת שם והנמצאה בתוספתא (תוס‘ ברכ’ ג, א) ומאמר ר' יוסי בן חנינא האומר ”תפלות אבות תקנום“ (בגמרא שם) ואשר גם הוא מסתיע במקומו מברייתא שאינה מצויה עוד במקום אחר זולתו, רמז נאה ומלא חן הוא מאד. אך לפי הפשט מסתבר יותר, כי אכנה”ג תקנו תפלות (ברכ' לג) וכנגד תמידין תקנום, ככל אשר טרחו לכַוֵן את כל תקנותיהם לעבודת ביהמ“ק, ועל כן השמיט הרב האלפסי מתוך הלכותיו את הברייתא המסיעת לריב”ח וקים רק את הברייתא המסיעת לריב“ל. והרמב”ם (תפל' א, ה) וש“ע א”ח צ“ח, ד. כונו את דבריהם על פי דעת ריב”ל. ויען כי עקר תקנת אכנה“ג היתה כנגד תמידין, ותמיד לא היה בלילה, על כן נפסקה הלכה, כי תפלת ערבית רק רשות היא (רמב“ם ו'. ש”ע א“ח רל”ז, ועיין שם באורי הגר"א) ולפי גרסת ירושלמי נתן מאמר ריב”ל בפי רבנן ומאמר ר' יוסי בן חנינא נתן בפי ריב“ל שאינם סותרים כלל את דעתו שבבבלי, כי שם נאמר: ריב”ל אמר “תפלות מאבות למדום” (ירוש' ברכות ד, א) ואפשר לאמר, כי אכנה"ג למדום מן האבות וחזרו ויסדום לבניהם אחריהם, לכַוֵן את תפלות אבות כנגד תמידין.  ↩

  126. ברכות ל' ועיין רש"י.  ↩

  127. מגל' כו.  ↩

  128. ב: “כרך”: בל' יוני עיר מוקפת חומה" (מוסף הערוך ע' כרך) ונראה, כי המקודשים והמכובדים בכל הכרכים היו תשע הערים העתיקות המוניות במשנת ערכין (עיין ערכין ל"ב במשנה ובגמרא).  ↩

  129. מגל' ב:  ↩

  130. מגלה ה.“בטלין ממלאכתם ונזונם משל צבור כדי להיות מצוין בתפלה בביהכ”נ וכו'" (רש"י).  ↩

  131. תוספתא בכורים ב', ח.  ↩

  132. זבים ג, ב.ובבכורות לו, ב אין המשנה גורעות את חכמתם בתורה בכללה, כ"א לענין בקור מומין הצריך לבקירות מיוחדת.  ↩

  133. “ראשי כנסיות”נחשבו לסמוכים במעלתם “אל גדולי הדור” (פסחים מט:).  ↩

  134. ב“ק פ”ב.  ↩

  135. “בטלנין: בני אדם כשרים בטלים ממלאכתם לעסוק בצרכי צבור”(רש"י שם).  ↩

  136. זהו פשוטה של משנת: “החזן רואה היכן תינוקות קורין” (שבת יא).  ↩

  137. “איזוהי עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין”(מגל' ה.). מאמר זה דומה ברוחו אל מאמר קדמונינו “אין העולם מתקים אלא בשביל הבל פיהן של תשב”ר“ (שבת קיט). – על יסוד קהל אנשים בטלים ממלאכתם ומקודשים בכל כרך וכרך למלאכת שמים, ירמוז לפי הנראה בן סירא בחכמתו: ”הוגה בדת אל לא יעמול במלאכה ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם: חורש בבקר איך יחקור ונוהג בְּמַלְמַד איך ילמד“: (ב"ס לח, כג–כד). ושֵם ”בטלנים“ לאנשים נכבדים וזריזים כאלה לא נאמר לדעתנו על שם תכונתם ודרך חייהם, כי אם על שֵם שכרם, כי ”שכר בטלה" נטלו.  ↩

  138. תוספתא מגל' ג, יד. שבת יא.  ↩

  139. דני' ו, יא. ברכות ל.  ↩

  140. מגל‘ כו: ירוש’ שם ג, א.  ↩

  141. “שאין שם קדושה למעלה מקדושת ס”ת" (רמב"ם תפל' יא, יד) אבל רק בזמן שהיא כתובה בכרך אחד.  ↩

  142. גטין ס.  ↩

  143. תוספתא מגל' ג, יד. רמב“ם שם יא, ב–ד. ואין תכונת ביה”כ נפרטת בדברי הרמב“ם ומתבארת אלא למי שראה בתי כנסיות של קהלות הספרדים: ההיכל בנוי באמצע קיר המזרח על במה קטנה שהכהנים נושאים עליה כפיהם ונכבדי העדה יושבים במזרח ופניהם אל הקהל, ככל אשר היא בקהלת האשכנזים ועמוד אין להם. ולפי זה יתבארו דברי הרמב”ם, כי ההיכל והתיבה שני כלים הם שנקראים אצלנו ארון הקדש ושלחן אך השלחן משמש, גם במקום עמוד. ולשון הרמב“ם ”התיבה שיש בה ס“ת” היא על כרחנו התיבה שמניחין עליה את ס“ת בשעת קריאתה, כי אם נאמר, כי היא ארה”ק שהוא ההיכל איך יכונו דבריו “ואחורי התיבה כלפי ההיכל” (ג') אין זאת, כי שני דברים הם. “ומעמידין אותה [את התיבה] באמצע” (שם) על כרחנו הוא במקום הבימה, במקום שאין בימה, או על גבי הבימה שעליה אמר “ומעמידין בימה באמצע” (שם) ופירוש: שש“צ.. עומד בארץ לפני התיבה (ד') הוא שיעמוד על קרקע הבימה ולא ע”ג שרפרף כי ע“ג בימה בעלת ד”א או מוקפת מחיצות מותר להתפלל (עיין דברי הרמב"ם תפל' ה, ז).  ↩

  144. מגל‘ כח. רמב"ם תפל’ יא, ו–יא. ש“ע א”ח, קנ"א.  ↩

  145. יונתן יחזק' יא, טז ועיין רש"י שם.  ↩

  146. נחמי' יב, מד.  ↩

  147. מ"ז.  ↩

  148. ירוש‘ מעשר שני ה, ה. ירוש’ סוטה ט, יא ועיין קה"ע שם.  ↩

  149. שנת שובו לא התבררה, ומן הכתוב (נחמי' יג, כד) עולה, כי לכל הפחות היה זמן שבתו בפרס, כדי נשיאת נשים וגדול בנים עד שנת שבע או שמונה.  ↩

  150. א–ג.ואחרי כן כתוב “ולפני מזה וגו'” (ד') ובכן היתה הבדלת הערב הכתובה בראשונה אחרי המעשים הרעים הנפרטים מפסוק זה והלאה.  ↩

  151. עיין דברי בקורת נכוחה ומדוקדקת על זה למרן ב“י (כ“מ רמב”ם מעשרות א, ד) וכן נשמע מפסק הרמב”ם ומסגנונו, אשר הטיב בעל כ“מ לדַיֵק בו, כי ההלכה מקדמת את הלוי לכהן במעשר ודבר זה כמעט מפורש הוא בפי רבותינו, כי לא טוב הוא לתת המעשר לכהנים: ”משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה וכו‘" (ירוש' סוטה ט, יא. ועיין שם קה"ע) ומן הכתוב עולה, כי חלק הכהנים היה שָמן במתנות כהונה גם בשוב נחמ’ לפרס, כי רק על הלוים נאמר, כי מניותיהם לא נתנו (נחמ' יג, י), כי הכהנים היו התקיפים ויד הסגנים והכותים היתה עמם, כי קלקלו ראשי הכהנים מעשיהם בעת ההיא (ד'. כח) והלוים היו לפי העולה מן הכתובים, ראשי הסופרים בדור ההוא (ח, ז, ט) ובכן השתנו הזמנים, ועל כן השכיל הרמב“ם בטוב טעמו להוסיף על ספור קנס עזרא את מלת ”בזמנו“ (שם) כאשר העיר בעל כ”מ, לאמר, כי קנס זה היה רק דבר שהזמן גְרָמוֹ, נשתנו הזמנים בטל הקנס, וגם הגדולים האחרונים החליטו, כי תקנת עזרא לקנוס את הלוים לא היה אלא בדורו.  ↩

  152. “נאמנים נחשבו ועליהם לחלוק לאחיהם”(נחמ' יג, יג) גם מפסוק זה מוכרע, כי העם לא מנע את מתנותיו, כ"א החלוקה לא היתה בצדק, בהיות נחמ' בפרס.  ↩

  153. “וברית הכהונה והלוים”(כט).  ↩

  154. ל.  ↩

  155. כט.  ↩

  156. כל–בו ס“ג. ושם נכתב, כי גם נחמ' מת בו אך בסליחות ”אזכרה מצוק" לעשרה בטבת, נזכר רק מות עזרא לבדו.  ↩

  157. (קדמ' 5 5 XI).  ↩

  158. בן סירא מט, טו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!