אנשים טובים ביקשו ממני, שאבוא אליהם להורות את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשרה ועשר, עברית חדשה. הם ישבו בקריית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.
הסכּמתי וּבאתי. הימים היו ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.
בית האנשים הטובים בן הקומתיים, בית ישן וּמסוּיד כחול, עמד בצל שני ערמונים גדולים ועתיקי ימים, שרוב עליהם, שרוב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקומות מחוּבּרת על־ידי חדר מדרגות פנימי, כעין פרוזדור נקי מרוהט לבן, שיש לוֹ גם מוצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוח טובת עין מציצה מזוויות כל ששת חדריו הגדולים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידו. תמונות נבחרות, אוריגינאלים והעתקות משובּחות, מפארות את הקירות הצבועים, וּבחדר עקרת הבית עומד בפינה “בּליטנר” יקר; פעמיים בשבוע, בכל מוצאי שבת וליל רביעי, היו בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שופע ושֹיחת רעים נעימה.
היו בעיר שישה או שבעה רחובות לא גדולים וּשדרת אילנות ארוכּה מאוד עד לבית הנתיבות וריבּוּע של חנויות (של יהודים, כמובן), וארמון עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדות רבות מפארות אותו, מוּקף חומה גבוהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרות המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוח לרווחה וּמדרכות אבן חלקות וּנקיות. בכול נקיון וּרווחה, שלווה ועין יפה. מין סגנון ממוזג משלושה יסודות: פּולני־אוסטרי־יהודי.
בימים הראשונים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלולה וּבקרביה חיים ועובדים אנשים למאות, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצות, כשהם חוזרים לבתיהם עייפים ויגעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרושתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוזן לשמוע אם אין הד עונה מתחת.
– קריית המלח קטנה, אך טובת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרופּד וּבאָספה את רגליה המלאות תחת שמלת הצמר הכחולה. היא לא יכלה ל“תרגל” באותו יום, כי נפצעה באצבעה בפתחה קופסה של אפרסקים משוּמרים.
– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.
– וגם לא סוּכּר, – הוסיפה במיצמוּץ עיניים צרות וּמתוקות. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפולין מעלות גיל משלהן. ביום השלישי לבואי יצאתי לרחובות העיר. היה יום שכּוּלוֹ זוהר שמש, אך גם צינה צובטת את הפנים. יום שקט מקונים וּשעת עשר בבוקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוחנות את הזר הבא לגור. אמרתי להיכנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במורד הרחוב מול השלט המזדקר לתוך הרחוב עם תמונת הגלב גבה השֹפם, השולח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.
והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוב, מקפּצת ועולה דמות אדם אשר כמוה לא ראיתי מעודי: כוּלה גלימה כהה וארוכה תלויה על כתפיים צרות, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחו, את כל אזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוג עיניים חומות פּוזזות בעליצות עצובה בפּנים, ושֹפם דק וארוך מצבע הדבש יורד משני צידי הפּה הצר. כשהוא חושֹף שֹפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אורך הגוף, וּמשני עברי החזה עשויים בה שני כיסים שווים. מן האחד בולטת קופסת סיגאריוֹת. בכל הדמות אין סימן של יד.
אלמלא הפנים הנקיות, היה דומה לגורף ארוּבּוֹת בעל מוּם.
האיש עמד רגע וניענע בראשו לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועולה שוב לקראתי. במרחק שתיים שלוש פּסיעות ממני עמד, השרה עלי את עיניו החומות, גילה את שיניו בבת צחוק וניענע לי בראשו.
– בוקר טוב, פּאן פרופסור! – זימר פולנית מוּטעמת.
נפתעתי לשמע התואר. מנַין לברייה זו שאני מורה כאן?
– בוקר טוב! – החזרתי לו שלום ונתתי בו עין תמיהה.
– אַל יתמַה אדוני. יודע אני כי מורה הוא בבית האדונים בּינשטוק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.
בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטובים, כּרוּב בּלונדי בעל עיניים אפורות, גדולות, אשר לא הגיע עוד לשנות לימוד, כבן חמש בסך הכול.
הוצאתי מנחירי נהימה מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלו האחת ועד כדוּר קדקדו המהוּדק. על חצי מצחו ועל אפּו עמדו נטפי זיעה גדולים.
– בית טוב הוא בית הבּינשטוקים, – המשיל האיש לזמר בקול צוהל וּבעיניים עליזות־עצובות – ישראלים נפלאים. פּאן פּרופסור ישֹבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוצא חלציהם. הגברת בּינשטוק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבות בקריה רוחשים להם אך טוב. ימים טובים נכוֹנוּ לו בבית הבּינשטוקים.
לשונו הפּולנית היתה צחה ונמלצה. חיתוך דיבּורו היה מצוין, והמלים התגלגלו מפיו אל אוזן השומע כאפוּנים על טס של כסף.
– אני מקווה, – עניתי, עודני נבוך ממַראה עינַי וּממשמע אזנַי.
גם בשעת עמידתוֹ היה מקפץ על רגלו וּמשנה עמדתה.
– אין כל ספק, אדוני היקר. יזכור מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השמאלי. יואיל לתת בו נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבו הטוב. כל האנשים הטובים נודבים לכיסוֹני. חן חן. עתה יוֹאיל עוד לעשות עמדי חסד קטן: יוציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקופסה שבכיסוני השני. כך, כאן. גם גפרורים בכיסוֹן. כך. חן חן!
הוא נשתתק, הושיט אלי את פיו, פּעוּר כמעט קט, בתנועת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שֹפתיו והדלקתי לו גפרור בקופסתו, אחר החזרתי את הכול לכיסו כשהיה.
– עתה יוכל אדם לרקוד לו הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תודה נאה! להתראות, פּאן פרופסור! עוד נוסיף להתראות.
והוא קפץ הלאה במעלה הרחוב. לא יכולתי עצור ברוחי, הפכתי פני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוקה על כדור הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלושים קפיצות, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין ושמאל. לא ידעתי מה פשר הנענועים. וּכשהתחילה לקפּץ שוב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספרה.
בערב בהיותי מוזמן לארוחה אצל האנשים הטובים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:
– אתה סיפרת עלי ליאנק?
– כן, אני סיפרתי. הוא שאל אותי כי האדון הצעיר בביתנו והגדתי לו.
– ואתה אוהב את יאנק?
– כן. מאוד. אמא נותנת לי בכל יום הלר ואני שֹם אותו בכיסו. הוא לא צריך להתכופף
אלי – אני כבר מגיע אל כיסו. אדוני יודע למה דומה יאנק?
– למַה, חביבי?
– ליונה. כשהוא מדדה כך כפוף לפניו… שימק אומר, שהוא דומה לעורב. זה לא נכון. לעורב יש מקור עבה ושחור… ראיתי על הערמון שלנו… אני לא אוהב עורבים… יאנק לא צורח. יאנק מדבר בקול נעים, כמו יונה הוגה. כן, כן.
– ברוך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשו.
– ולמה הוא מנענע בראשו כשהוא עומד?
– אדוני לא יודע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוא כל כך מתעייף בקפיצתו. קשה לקפוץ על רגל אחת. לילד יותר קל, אבל הוא איש גדול וכבד. הוא כבר בן ארבעים. באמת. אדוני ראה אילוּ טיפות גדולות עומדות על מצחו? הוא מנענע בראשו “לעשות רוח”.
לחצתי את ראש הילד אל חזי.
– הוא גר אצל אחותו. יש לו אחות אלמנה. בעלה נהרג במכרות. היא מבשלת לו אוכל, מלבישה אותו בבוקר וּפושטת אותו בלילה. אין לו ידיים. אינו יכול לעשות כלום בעצמו. גם את האוכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!
– מאַין אתה יודע כל זאת, ילדי?
– יאנק סיפר לי. הוא מסַפּר לכל איש. הוא איש משוּנה, לא כן? עצוב וצוחק. אבא אומר עליו, שיש לו נשמה גדולה: שמעתי שאבא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכון. כן, כן.
– וילדים רעים אינם מתקלסים בו?
– לא. כל הילדים אוהבים אותו. כי הוא אוהב את הילדים. הוא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוא יודע כל ילד בשמו, מתי נולד, איך הוא לומד בבית הספר. הכול יודע יאנק. גם מן הגדולים וגם מן הקטנים. גם לו מסַפרים האנשים הכול.
למחר פּגשתיו שוב ברחוב.
– איך התאבון בעירנו?– שאלני.
– תודה לאל, משֹבּיע רצון.
– פעולת המלח. גם באוויר, גם במים אצלנו יש יסודות מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרופסור, אין סודות בטבע. הכול מיוּסד על המדע.
השתאיתי לדיבּוּרו המוּשֹכּל.
– יאנק למד בבית ספר?
– חלילה. לא לבעל מוּם כמוני ללמוד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקורטוב שאני יודע. מפּי האנשים הטובים. גם המשֹכּילים אינם מונעים את שֹיחם מיאנק. אין איש רע בעירנו. זאת היא עיר בּירכה אלוהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדושה… – בוקר טוב, אדוני יועץ ההר! יסלח לי ברוב טוּבוֹ! הנה הדרך פנויה.
הוא קפץ הצדה כדי לתת מעבר לאדון פולני גבוה ומפוטם, כפוף עורף אדום, הנושֹא שֹאת גדולה כטפח.
– בוקר טוב, יאנקוֹ! – השיב האדון נדיבוֹת – איך העסקים, בוודאי שמעת, שאומרים להעלות שוּב את מס המלח…
– כן, האדונים בווינה אינם יודעים תמיד את צרכי העם… דרושה הסברה רחבה בעיתונים… מה בריאוּתוֹ, אדוני יועץ ההר? לא רעה?
– תודה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שלמה” (ממוּלח!) פּתח פּיך!
יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדון זרק לתוכו סוּכּריה.
– להתראות! אני נוסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.
– להתראות! דרך צלחה אדוני יועץ ההר! אַל יפנק אותם, אדוני יועץ ההר, ראויים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלוהים!
בקפיצה אחת חזר למקומו.
– יועץ ההר פּאן דלוּגאץ. אדם מצוין במינוֹ. זה שלוש שנים שסַפַּחת זוֹ רוכבת על ערפּוֹ.
– יאנקוֹ, אני יודע ילד הקורא לוֹ “יונה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשות מה.
– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרומים. לנַשק כל איבר בוֹ. יום יום הוא נותן הלר לתוך כיסוֹני. בימות הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוזדור, והכּרוּב יורד וּמביא לי את הפרוטה בידו העדינה… כבודו יעשן פאפּירוֹסיה?
עשיתי לו קורת רוח והוצאתי מן הקופסה שבכיסו שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.
– אין עכשיו טבק טוב בשביל אנשים עניים. מיום שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילו לזייף. רק שמות יפים נותנים לסיגאריות: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קונה חפיסה וּבת אחותי מפטמת לי את המכסה הדרושה לי לכל יום. לא פחות משלושים ליום. טוב לשלח את הדאגות עם העשן.
– אילוּ דאגות לוֹ ליאנק?
– עצמוּ משֹערוֹת ראשי. אך שֹערותי אינן נראות, וכן גם צרותי… עלי להודות כי מצבן קשה – אויב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבואו ימים קרים. ענן ורוד ברקיע סימן לקור. בדוּק וּמנוסה.
– שֹמתי לב, שעם היות עיניו וּפניו צוחקות תמיד, אינו משמיע קול צחוק. לכל היותר הוא מגלה את שיניו היפות, הילדוּתיות.
נתתי הלא אל כיסו.
– חן חן, להתראות, פּאן פרופסור. עלי לרקוד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוד עוד. פַני כבר כפני חזיר זיפי. שלושה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריות. לא כן?
את המלים האחרונות זרק אלי אחורנית וניענע לי בראשו ברוב חיבּה.
באותו יום אחר הצהריים נזדמן לפני שוב מגולח למשעי. עוֹר סנטרו היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנו. השֹפם התבּלט מן העיר החלק. שעתי לא היתה פּנויה ועברתי עליו מתוך שאלת שלום בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:
– הסַפּרים מגלחים אותו יום יום חינם. על פי תוֹר: בכל יום סַפָּר אחר. הם קבעו לו את התור והוא הולך בכל יום אל ספּרו.
– ולמה לא התגלח זה שלושה ימים?
הוא כעס על שני הספּרים שהיו צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אותו ונדר שלא ייכּנס אליהם.
– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?
– הם אוהבים לשֹוֹחח עמו. כשהוא נכנס הוא מבדח את ה“אורחים”. הם יודעים מפּיו את כל החדשות שבעיר. הכול הוא יודע, והכול הוא מספּר.
– אם כן הוא הולך רכיל?
– חלילה! יאנק מספּר רק טובות. ואם מוסרים בשמו דבר רע, הוא נעלב וכועס. ימים אינו מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסור לספּר רעוֹת על אדם, – אומר הוא – די לו לאדם שהוא מייסר את נפשו על רעותיו. את הטובות צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדו בני אדם לעשות אותן”. כך הוא אומר תמיד. הוא מצחיק, לא?
– אדוני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹריגינאלי, מה? – נתערבה בשיחתנו חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשגעון, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.
– כן, גברתי. התוודעתי אליו ברחוב, והרי אנו ידידים.
– הכול ידידיו, לרבּות אותי. אני אוהבת את קולו. איזה קול! הרי זוֹ מוּסיקה צרופה… כבודו יודע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנורא?
– לא, עדיין לא שמעתי.
– אם כן כדאי לשמוע. אביו (חייט היה) הנחיל לו מחלה מכוֹערה… כבודו מבין?… עוד בילדותו נתגלה רקבון באיבריו. ראשונה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיום שכּרתו את רגלו – הבריא. בן עשר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגופו הוא בריא בהחלט…
העלמה הבלתי צעירה דיברה בעונג על “מחלתו” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באותו רגע התחיל הדוּאֶט של הכינור והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוהות הגיעו עד חזה, עיניה נתעצמו בכוח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתו.
לאחר שבועיים או יותר ירד לעולם קור גדול. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצות הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בו ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוח והתריס נקרא חציו והיה דופק בלי הרף על החלון, וּשנינו, אני והחיה הקטנה, לא יכולנו לעצום עין. בבוקר הקודר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטובים לתת להם את שיעורי לילדיהם. הילדים חיכּו לי כבר בחדרם שבקומה השנייה והיו משהו חיוורים אך נעימים מאוד באפלולית וּבצינה.
כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לו להימצא בחדר בשעת השיעור), תפס שתי אצבעותי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:
– אמא לא יכלה לישון כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישנה. יבקש מהם אדוני, שלא יקימו רעש. סטפצ’ה צוחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.
– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדולים בקול מוּנמך ותקיף.
– כן, נשב כזוג יונים. – אמר שימק ולטש זוג עיניים תמימות עד להתפּקע.
וּסטפצ’ה פּרצה פתאום בצחוק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרופה בין שיניה, אך הצחוק חילחל ויצא לאוויר.
– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימות לא זעוּ.
– אכלתם ארוחת הבוקר? – שאלתי ברוב כובד ראש.
–אכלנו ושֹבענו. – ענה שימק.
– אם כן, הספרים!
הם הוציאו את שני הספרים, אחד לקחו לעצמם ואחד הניחו בראש השולחן בשבילי, פתחו במקום שצריכים לפתוח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוא את הסיפור “בערב” של פייארברג. פניה הרצינו וקראה בהטעמה טובה, אך בקול לא רם. בּנק עמד בקצה השולחן, לחיוֹ נשענת עד ידו, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.
לא עברו רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צלצול הפעמון מן הכניסה למטה, צלצול מתאַפּק וחרד.
– יאנק בא! יאנק בא! – השֹתער בּנק אל הדלת ורץ במעלות למטה.
– הוא בא לקחת את נדבתו, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפרצה שוב בצחוק, והפעם כבשה פניה בשולחן להחניק צחוקה.
– מה היא צוחקת היום, הטפשה? משעה שהקיצה היא צוחקת.
– באמת, מה הצחוק?– שאלתי בנעמה אבהית. אך במקום תשובה נתרעדוּ כתפיה של הנערה בצחוקה עוד יותר. ראיתי שאינה יכולה לשלוט בעצמה. כעבור רגע הרימה את פניה, עיניה היו מלאות דמעות מזהירות וּלחייה מאדימות:
– יסלח לי אדוני. איני יודעת בעצמי למה אני צוחקת. הצדק עם שימק, אני טפּשה.
ועוד פעם הטילה את ראשה על השולחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילו נמחה מעליהם משהו.
– נגמר. יותר לא אצחק.
– אולי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.
אך פניה לא זעוּ.
– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלום אפשר לוֹ לעלות במעלות? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפסוקים האלה, ובכל מקום תהפכו את המין מזכר לנקבה, השמות והפּעלים…
ירדתי במעלות העץ המצוּבּעות חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גופי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלות המצוחצחות והיבשות בשעה שבחוץ סוחף וסוער הגשם הקר.
יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגורה, כולו שותת מים, ושוחח עליזוֹת עם בּנק היבש.
– בוקר טוב, פּאן פרופסור! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלו מכּבינתוֹ. – גם הוא פה? כמה נעים לראותו יבש וּבריא! הצינה חודרת לעצמות! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפור. מין קור רקוב…
הסתכלתי בו, כשהוא יושב וּמנענע בנעלו האחת העומדת על עקבה השחוּק. ראיתי שסולייתה שטוחה מאוד. הבנתי כי מרוב הקפיצה והמשֹא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכולתי להבין איך ישב על הספסל.
– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.
– למה?– נתעורר יאנק וניענע בראשו במבוכה, – תודה לאל, יכול אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינו עשוי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!
הוא העמיד את הרגל על כּפּה, ניתר מעל מושבו, כאילו קפיץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנודד רגע – עמד איתן.
– זוהי אומנות הקימה. ועכשיו – אומנות הישיבה.
קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גופו אחורנית, גבו נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלו – וישב איתן.
– כמו על קפיצים! – דיבר – המקום ממלא חסרוֹנן של הנפשות שבּרא. יהי שמוֹ מבורך!
המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנו.
– איך הוא מתרוצץ באוויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוא מזיע כל כך…
– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטובה וטיפה לא תגיע אל בשֹרי כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרופסור מכּיר בוודאי את ציורי החנוטים. והרי כבודי גדול מכבודו של פרעה: אותו חנטו רק אחרי מותו, ואותי – בחיי…
– יש לוֹ הוּמוּר, יאנקו.
– בלי מעט ההומור הייתי כבר אזרח רענן בבית המועד לכל חי…
– אף־על־פי־כן קר לוֹ. שֹפתיו כחולות כטחוֹל.
– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…
עוד לא כילה את המשפט וּבּנק טס כחולדה במעלה המעלות ונעלם בבית.
אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישֹר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוכה ולבנת פנים, צמת פּשתים דקה מכתרת את קדקודה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נושאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוגה גדולה, סוֹפגנית, מגרה את התאבון.
– יגמול לך אלוהים, קאשה, ולא תיכּשלי עוד כל ימי חייך…
– תודה, יאנק! ישתה ותהי לך לבריאות.
הרמז לילד שנולד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידושין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דורש לה אך טוב.
– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לו תה עם חלב. את החלב של אתמול שתה החתול, והיום עוד לא הביאו. מה שלומו, בריא?
– חן, חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיות אלמן… קשה מאוד…
– כלום היה נשוי, יאנקו? – שאלתי בתמיהה.
– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשוי לבת מלכה, אף התקוטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוקר הקיצותי והנה אני אלמן…
קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרובה, שיגמור לגמוע את התה המתוק מידה.
הוא שתה והתלוצץ:
– פּאן פרופסור, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…
– מנַיין לוֹ?
– עודו מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוי… אבל לא יארכו הימים ויבוא מה שצריך לבוא..
אין אוויר יפה לאהבה כאוויר קריית המלח… כמו נוצר לכך…
– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.
– הכול תלוי בהרגל. יתרגל בפנים החדשות ויתחיל להבחין… לוּלא היו יפות, לא היו כל כך הרבה טראגדיות בעירנו… השנה היו אצלנו ארבעים וארבע אהבות אומללות… מספר מסתורי, לפי מיצקיביץ', מה?… כולן רשומות פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תודה!
הוא כּילה לשתות, אבל אכל גם את מחצית העוגה. קאשה מחתה בסינרה את שפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתו את גלימתו וּלתוך כיס פנימי הכניסה את שארית העוגה.
– עכשיו מרגיש עצמו אדם מעשה ידי אדם. תה טוב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוד הלאה.
עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתי אלטנבּרג. “הריהו אמן!” עבר במוחי.
הוא ניתר ממקומו ועמד בן רגע.
– בּנק, פּרישֹת שלום נאה לאמא האלוהית! תזהיר אותה בשמי, שלא תעז להוציא היום את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אוויר כזה נוצר רק בשביל כלבים, או – בשביל יאנק… להתראות, פּאן פרופסור! יזכור נא, כי תורו מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אווירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תודות! אני יוצא אל האוויר הראוי לי…
האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוששה לבוא.
לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוסיקאלית עד מאוד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפות בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.
במסיבות המוסיקאליות נודע לי, כי זה שנתיים נמצא בקריית המלח חזן מפואר, שהקהילה הביאה מעיר הגבול המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילו בקראקוּב אין דומה לו. קולו אינו בגדר הקולות המצויים. הכול התפלאו שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילו היה החזן הולך לאופּירה היה נעשה טנוֹר ראשון, מעין קארוּזוֹ. הוא גם מוסיקאלי לאין שיעור. אף־על־פי שהוא קורא תווים בקושי, הבחנה דקה לו בגוני טונים, וכמעט אין פגם בזמרתו. פעם אחת הציעו לו לקחת חלק במסיבותיהם, אך הוא נבהל והאדים כנער קטן. פשוט, הלשון ניטלה מן המסכן. יותר לא הציעו לו.
ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תואר, אך מוזרה מאוד, כבת שש עשרה ונוהגת כגדולה. מין יהירות שלא ראו כמותה בקריית המלח. ואולי תמימוּת היא, מי יודע. אינה מתחבּרת עם שום אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חולנית ואינה נראית על פּני חוץ. אומרים, מיום שילדה את בתה לא ראתה אור עולם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קורא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשו. הוא מאוהב בה. בלי הלצה. עוד לא ראו אב מאוהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינו פוסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּות, אך הנערה סרבה. אינה יכולה לעזוב את האֵם. הכול מאוהבים בה, כל קריית המלח. גם בני הנוכרים. בנו של מנהל המכרות, בחור נאה ו“רועץ לבבות” מפורסם, נשבּע לכבשה. סיפּרוּ לה והיא חייכה, כמו ממרום נוגה. ספינכּס שוכנת בתוכה, בתוך קריינדיל זוֹ. מובן שנכספתי לראותה. ואת הראיון סידרה, כמובן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לה היא וּנכונה להיטיב עם כל אדם.
באותם הימים הכריז העיתון הציוני בקראקוּב על רשימת העסקן הוותיק, עורך הדין ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב". אין ספק שראוי הוא לאותו כבוד. עשרים שנה עמד בתוך התנועה וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. וּביותר היה שמו נערץ בערי השדה, שזכו לשמוע את נאומיו הנהדרים. והטילו על קריית המלח סכום מסוים. עסקני המקום היו מלאי התלהבות, וּבהיות רובּם משתתפים במסיבות המוסיקאליות, הוסכם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוג ויחד יחזרו בעיר לאסוף את הסכום. אותי הוכיחו להיות בן זוגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כושר להביאני אל בית החזן.
– הבטחתי שאַראנה לו?… הנה קיימתי…
והיא זרחה כּוּלה.
היה בוקר שלג וחמה. וכל העולם צחק. שמים וארץ צהלוּ זה מול זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנויות כאילו רקדו מרוב צחצוּח. ציפּרי החורף התלהלהוּ בענפים הקרחים וּבזקו אבקת סוכר באוויר. הלכנו על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוחה היה מזהיר.
– מה, לב הילד דופק? ישקוט נא, עוד שני בתים… הנה פה…
לאושרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החולנית, יצאה הנערה בשֹמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קומה ממוצעת, רכּה וחטובה כאחת, והראש – כלקוח מציור קלאסי. נטוי משהו הצדה. שֹער שאטני חלק וּמחוּלק בתּווך, קלוּע מאחור לצמה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוך עצוב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצוואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.
הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואודם קל פרח בלחייה הקטנות. בת לווייתי לא נבוֹכה.
– אפשר לראות את אביה?
– אבּא אינו בבית.
– חבל. באנו בשליחוּת מצווה.
– אולי אוּכל למסור לאבא, לכשישוב?
– חה, חה, אביה צריך למסור לנו… כלומר, באנו לבקש השתתפות קטנה במגבית – לטובת הקרן הקיימת. שלנו… כלומר, הוועד המחוזי שלנו החליט לרשום את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוני קפּיטאלי! בוודאי שמעה את שמו. נאם אצלנו אשתקד… נואם בחסד עליון…
– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… יש עמה כּסכוּם הזה.
– סליחה, העלמה. לא מדובּר כאן על סכומים קצובים. תרומה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתוודע: העלמה… בת החזן שלנו… רבּות שמע כבודו על העלמה במסיבותינו…
פסעתי פסיעה והושטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצון הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוויתי:
– עשרים הלר יספיקו? אנחנו אנשים עשירים…
– מובן שיספיקו. יספיקו בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבו. תרומה היא. העיקר – ההשתתפות.
וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוויתי להתאפק ודחפה אותי במרפקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלות יחד.
הייתי כאיש נדהם. יכולתי רק לחייך. ודאי חיוך לא מחוכּם ביותר.
– אלוהית?, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוחנת אל פּני.
– כן, אלוהית, – עניתי מצפּה לשוב הנערה.
בת לוויתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהונות רגליה. על־ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגון אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדות שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חושים.
– תסלחו, אם מצער הוא. איננו יכולים יותר. – אמרה הנערה בשוּבה.
– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותודה!
כל העת חיפשתי איזו מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוחי נראה לי אווילי עד כדי מיאוּס.
עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפרד. ראשונה לחצה את ידה בת לוויתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוץ, לא הרחקנו שלוש פסיעות מן הבית, אמרה בת לוויתי בנצחון:
– נוּ, הילד מאוהב למעלה מן האזניים?
– כן, כנראה, אהבה אומללה. חד צדדית.
מוּזמן הייתי לסעוד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קודם הארוחה, לאור השלג והחשמל, מיהרתי אל החנות הגדולה לקנות לי עניבה חדשה. בעברי בבוקר ראיתי בחלון הראווה עניבות חדשות, שמצאו חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקור היה צופד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אור הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשֹה חד משום כך, כמעט דוקר.
נשען בגבּו אל אחת החומות עמד יאנק.
– ערב טוב, פּאן פרופסור! עוד קודם הארוחה? – קידמני בקול עליז.
– אה, מה שלומו, יאנקו? כן, אני ממהר לחנות הגדולה.
– להתנאוֹת? אני מאחל לו כל טוב.
מגלימתו הכּהה כאילו נשב קפּאון. שֹפמו היה תלוי משני צידי פיו, רוּבוֹ מוּקשה מכּפור. אך על חצי מצחו עמדו נטפים שלא קפאו עדיין. העיניים האירו בעצב כשני נרות נשמה קטנים. הפעם לא ניענע את ראשו.
– לא קר לו לעמוד כך?
– עייפתי מרוב ריקוד. צריך להינפש רגע. אין מקום לשבת בחוץ, הכול קופא. אפילו מעלות בית הכנסייה.
– נבואתו, יאנקו, כנראה, מתקיימת. הבוקר נתאהבתי.
– בבת החזן? אפשר היה לחזות מראש. טבעי הדבר.
– מניין לו?
– היתה לי היום שֹיחה ארוכה עם העלמה ר.; ואולם הרי זוֹ רק התחלה. חום וקור מתחלפים תחת השמים…
– יופי שלם כזה לא ראיתי מימי.
– כן, אלוהית. חוששני שסופה יהיה טראגי. בטעות הוּרדה לעולם אכזרי זה. פרח שמימי…
– אני ממהר. עלי להחליף בגדי. להתראות, יאנקוֹ. אל יעמוד בקור. חבל על הבריאות.
– תודה. כן. אני רוקד הביתה. להתראות, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתו – ביד אלוהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עולה השמימה כקטורת טהורה. העפעפיים טוֹוים כסף… אה! להתראות! השמש תזרח מחר.
ושמעתי מאחרי קפיצותיו העמוּמוֹת בשלג.
כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראות כמושל ברוחי, לא יכולתי להעלים את רגשותי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוררתי”. היא וחברתה החליטו, שאהבה כזו מוכרחה לעורר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.
– איני יודע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קריית המלח.
– יש לי עצה. יבקש את ידידות אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאו לחופש הדעות אני לוקחת עלי!) וישמע אל תפילתו. אחר כך יתוודע אליו ויעניק לו קומפּלימנטים אחדים. אמנים אוהבים קומפּלימנטים. כמוהם כנשים. מי כמוהו יודע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוחש לו רק הצלחה. יאמין לי. באושרו יש לנו אושר…
והיא המתיקה לי את עיניה הקטנות והטובות עד להתמוגגות. העצה ישרה בעיני.
בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמו אל הכותל המזרחי, הראני אותו: יהודי כבן ארבעים, גבוה וכחוּש וּלחייו הנפולות חלקות משֹיער. רק בקצה סנטרו זקנקן שחור, נראה כמדוּבּק. גם סלסולי פאותיו אינם מגיעים למטה מן האזניים. עיניו עצובות ולא שקטות) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוודעני אליו עוד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתוודעוּת לאחר התפילה.
עם השמעת נהם הקול הראשון, ההולך בחלל, ב“לכו נרננה” עברני רעד. לא יכולתי להגדיר לעצמי טיבו של הקול, אך נעשֹיתי כמין ספוֹג צמא, השואף לספוג עוד ועוד מנוזל אווירי משכּר זה… משהו מרומם, רליגיוזי, שלא הרגשתי כמוהו שנים רבות, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאות מתפּלליו, נראה לי כבית אלוהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוך ורב. ב“לכה דודי” הביאני קולו לידי התפּעלוּת עצומה ולידי קשב פּנימי מתוח כל כך, שהייתי עומד וּמרעיד. וּבמשוֹך קולו ב“כמשֹוֹשֹ חתן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קולו מתנשא כלפי הסיפּוּן המצויר בדמות בתוֹ המעולפת כולה צעיף לבן וגופה זורח בעדו בכל זיו הדרו וטוהרו. עצמתי את עיני, אך התמונה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.
לאחר שסיים שמט את הטלית על כתפיו. הכּיפה הקטנה ישבה באחורי קדקודו, והוא מחה במטפחת לבנה את מצחו ואת כל פניו, ואפילו את זקנקנו. כולו הבהיק מאדמומית וזיעה. עיניו העצובות יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשו אליו ובירכוּהו בברכת “יישר כוח!” והוא ניענע להם בחביבות של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרועי והקריבני אל החזן:
– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעון גוּטשטים. מר רודורפר מבין יפה בחזנות – ישב כמה שנים בברוד – והוא מלא התפּעלות מזמרתו.
– תודה, תודה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבודו בוודאי שמע על זיידיל רוֹבנר?!
– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוא בלי ספק בעל דרגה מוסיקאלית גבוהה, אך קולו של כבודו הקסימני יותר. יש בו בקולו משהו מ“בשֹר ודם”.
הוא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתואר “בשֹר ודם”, כמקובל בלשון, ממעט את דמות זמרתו, כי הטה את הדברים לצד אחר:
– “קרוין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוק הביא מורה לילדיו… כבודו בוודאי יעשה זמן רב בקריית המלח?
– עד חג הפסח.
– ויבוא גם מחר לבית הכנסת? יש לי "ישֹמחוּ חדש – אוזן לא שמעה!
– אבוא ברצון.
והוא החליק בטליתו בתוך המתפּללים כחותר בגלי אפרסמון.
לא עבר שבוע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוכרח הייתי לשמוע את כל החזרות ביחידוּת ועם ה“משוררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.
לבסוף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סרבה. אין היא חפיצה ללמוד חינם, וּלשלם אין ידה משֹגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שֹכר תורה – תורה. הוא ילמדני תווים. הן ארצה ללמוד. כל אדם משׂכּיל צריך לדעת תווים. ראה אראה, כי הבנתי במוסיקה תיכּפל על־ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוזן…
מפי המסיבות ידעתי, שאין הוא מומחה גדול לתווים ולא אתעשר מתורתו, אך נכון הייתי ללמוד אפילו היראלדיקה, וּבלבד שבשֹכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יותר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קולי. קולי בלבד ישֹיח לה את לבי. והעיקר – לשמוע את קולה. כל הגה שיצא מפיה יגרום עונג לא יבוּטא. איך אגדיר את קולה: היה בו מין שקט מסעיר…
יש להודות, היא לא היתה מהירה לשמוע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוק, עמוק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוס את ביטוי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוא לה: “קרוין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּרנך!”
היא ידעה, כנראה, את רגשותי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה ומבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.
את פני האם לא זכיתי לראות אפילו פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החולנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כוונותי, אך הוא נשמר לנפשו מדבּר עמי על בתו. רק את מבטו העצוב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוך לבי וּמפנה אותו משם חושש וּמרוצה כאחד.
על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בנסיון. נלאיתי נשוא. וּלמחר, בשעת השיעור בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאום שלא מן העניין:
– הגידי נא לי, האם אָהבתּ מעודך?
היא לא גרעה ממני את מבטהּ המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילו לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוב וקראתי בהטעמה:
– היש בך לב יודע לאהוב?
עיניה נסתחפו דמע וקולה רעד:
– כן. את אבי ואמי.
– וּלעולם תאהבי רק אותם?
– לעולם?… איני יודעת מה זה לעולם…
דמעה גדולה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוך שרוול חולצתה.
– יסלח לי.
והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.
רגע ממושך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכולה להמשיך את השיעור; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאוד. שאלתיה אם לא נעלבה על־ידי.
– לא, לא, לא!– קראה בעצבנות והושיטה לי את ידה היקרה.
יצאתי כמטושטש.
גם הילדים ידעו כי אוהב אני את בת החזן. אך מן המדובּר בין הגדולים שלא בפני למדוּ, שאני ראוי לרחמים. התהלכו איפוא עמי כעם אדם שאינו בקו הבריאות. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמותיו” של שימק, שנתמעטו במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיות טבעית ככל האפשר כדי שלא לעורר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבות נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרום לי קורת רוח, הכין תמיד איזו תוספת על מנת השיעור. ובּנק לא פסק מלחכּך את לחיו בשֹערות שעל גב כף ידי.
במסיבות לא הניחו לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש כּיבּוּד.
־יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנו בצורה כזוֹ לביתו – יקללוּנוּ שם. עלינו האחריות לבריאותו.
מר בינשטוק הוגיעני בסיגארות ההולאנדיות שלו. המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוצה ב“תכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.
את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיוור קצת.
– שלושה ימים שכבתי במיטה. אחותי אספה במקומי את מעט הנדבות… רק ברונכיטיס קל, לא יותר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביום הראשון ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד את האמת: בינינו הפולנים אין אנשים כאלה. בטוחני, שבזכות אנשים כד"ר מיזס מתקיים העולם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…
– עסקים רעים. איני יודע את נפש הנערה.
– כעננה גבוהה ביום קיץ: שוכנת מרומים וגשם אינה מורידה… אמרתי לו, כמדומה, שאני חושש לסופה… לא נוצרה בשביל עולם זה. כמוה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:
"לאַחֵר אוֹמַר ‘הנני’,
כּרוּב תּמים יִקחני…"
דבריו הכעיסוני תמרורים. האין בהם אבק של שֹמחה לאֵיד? האין הוא מתכּוון לזרות מלח על פצעי?
– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יונה”?
– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוב אני דורש לשניכם, יאמין לי: אושרכם– אושרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוחו?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…
והוא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוהו בפניו.
הוצאתי את הסיגאריות שלי ונתתי אחת בין שֹפתיו. הן רעדו משהו. הגשתי לוֹ גפרור דולק. הוא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשו:
– חן חן, פּאן פרופסור! ידידותנו לא נעכרה במאומה, הא?… קשה לעמוד. עדיין אני חש חולשה. להתראות! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לו. לא פחות ולא יותר… להתראות!
– להתראות, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!
בתחילת אדר בא האסון.
היתה מגיפה בין תינוקות של קריית המלח. על דלתות רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באותיות אדומות כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצור בעד המגיפה לא נשאוּ פרי. קרו גם מקרי מוות אחדים.
גם שני ילדי בינשטוק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוזרת על יד ה“אחות”, שהובאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקו. פעמיים ביום הייתי בא אל הבית לשאול לשלום הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוק, או סטפצ’ה או קאשה, הודיעו לי קצרות על המצב. הודיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קורא מתוך פיזוּר ושוקע בתוך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קריית המלח היתה נתונה בהסגר. הרכבת לא קיבלה נוסעים לעיר הבירה. כל תושביה היו נאנחים. ד"ר מיזס התרוצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קומתו שחה, כאילו הזקין בעשר שנים.
– רע, פּאן פרופסור, – קידם את פּנָי יאנק ברחוב – הגדולים חוטאים והקטנים לוקים. גם בת אחותי נפלה שלשום למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תודה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוקים עוֹברת כשוּרה… עד היום נסתלקו בעיר חמישה ילדים…
מראהו היה עלוב מאוד. כתפיו צרוּ עוד יותר. הגלימה היתה תלויה עליו ברפיון. רגע לא יכול היה לעמוד על רגלוֹ. היה יום חמה, השלג הפשיר והבּוץ עלה על המדרכוֹת. שוּלי גלימתו היו זרועים נקודות רפש. שניתזוּ עליו אגב קפיצה.
– נקווה שלא יהיו יותר קרבנות, – ניחמתיו.
– נתפלל וּנקווה. החשק בוער בלב לעזור– אך ידיים אַין… בימים כאלה לא מן ההוגן הוא לבקש דבה. אך ההכרח לא יגוּנה…
הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוך כיסו נדבה כפולה.
– נתמעטו הנותנים. הבריות שרויים בצערם הם ואינם יכולים להרגיש צערם של אחרים.
– ואל בית בּינשטוק תבוא?
– יום יום. הכּרוּב הקטן שולח לי את נדבתו בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוד כל סכנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היום בצאתו מן הבית… – בוקר טוב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהודי העובר – וכי אין מעלת כבודו סובר, שמן הראוי לגזור תענית למען אפרוחים שלא חטאו? אפשר שתועיל…
רבּה של קריית המלח, שעבר כפוף ועטוף בפרוות נמיוֹת ארוכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרוול זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוה:
– צדקת, יאנקו, צדקת. נעשה את חובתנו. עת צרה היא לעירנו. נתפלל ונקרא לתענית…
– בכנסייה כבר צלצלו הפעמונים פעמיים…
– בידוע שאנו הישראלים מתפללים בלי צלצול… – ענה הרב וזרק לאחור מבט רב משמעות, שעיקרו היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנכרי?…
לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:
– הרבנים בעצם ניזונים מצרות העם. כמוהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיות…
הייתי מפוּזר ולא יכולתי להרבּוֹת שיחה עמו.
הרחקתי רק פסיעות אחדות מעם יאנק וּפניתי לרחוב אחר, והנה החזן רץ ועולה מעבר ביתו, עיניו משוטטות וּפניו לבנים כסיד.
– מה קרה?
– הילדה חולה!
לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתו:
– איזוֹ ילדה?
– קרוֹין, קריינדיל… בוערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?
– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?
– כחצות הלילה הקיצה בצעקות נוראות. ועתה היא מוּטלת בחום של ארבעים…
– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?
– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם סקארלטינה היתה זו או אדמת…
רצתי עמו לבקש את הרופא. – –
לאחר שבוע ימים ליווינו את הנערה לבית עולמה.
את השבוע הזה לא אנַסה לתאר. כוחי לא יעמוד לי. רק עם בוא המוות כאילו נקרם עור כלשהו על להט הייסורים.
כמחצית התושבים של קריית המלח היו בלוויה. בתוכם גם נוצרים רבים. הפעם לא רצו נושאי המיטה כמטורפים, כנהוג בעיירות ישראל. מתוּנים וּבחרדת קודש עברו ברחוב הדומם.
בפעם הראשונה נראתה אשת החזן ברחובות העיר. אוי לעיניים שראוּה! פּסל שעווה גבוה ורזה לבוּש שחורים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקו בזרועותיה, כי רגליה החלשות לא יכלו לשֹאת את הגוף הגבוה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחור וארוך, שהתעוֹפפוּ באוויר. שמורות עיניה היו עצומות, אך מתחתיהן זרמו הדמעות בלי הפוּגוֹת, ירדו על לחייה ועל השֹמלה השחורה. זרמו ולא דמוּ. שֹפתיה היו חשוקות כבעווית ואנחתה לא באה. קשה היה לשֹאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראותה.
האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגופו התנער והלך שוב, ולאחר צעדים מספר שוב התעלף והפּיל את ראשו על הקרוב אליו. גניחותיו חתכוּ בלב המלווים והוציאוּ קולות בכי מגרונות הנשים.
השמש זרחה בשמים. שוּלי הגגות טיפטפוּ. על ענפי העצים החשֹוּפים עמדוּ הציפּרים והבּיטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיואַשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמו עטוּף ברשת לחה ורועדת.
בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאום, שאני הולך יחידי וּבהקפה גדולה בדרך השֹדות. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היו כבדות מן הבּוֹץ התלוי בהן. גם מכנסי ואפילו מעילי היו מלוכלכים כהוגן. אבל נהניתי מן הלכלוך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באופק וצינה חדה של שלהי חורף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוח. זקפתי את צווארוני, ואז חשתי כי שתי אזנַי בוערות כאש וכואבות מן הנגיעה.
כשפתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עצבוֹת וּשֹמחוֹת, כּשכּש בזנבו, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפו הסגלגל, נקי השֹיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּותיו, העמקתי להציץ בתוך עיניו ואמרתי לו:
– חסל. קרוין איננה. איננה.
הוא מצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירות, האדמדמות, כאומר: יודע אני לבבך, יודע.
וּכשהורדתיו לרצפה התנפל שוב על נעלי.
כמו בשעה עשר באותו ערב ישבתי אל שולחני בזווית החדר, ידי עומדות במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוללות בתוך שלהבתה של מנורת הנפט, כצוללות בתוך תהום אדומה. והנה הגיע לאוזני כקול קפיצה עמוּמה בחוץ, על פני החצר וסמוך לחלוני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאומה: בחלון נשקף רק הלילה השחור.
לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלון. נפניתי שוב וראיתי פרצוף משוּטח באמצע הזכוכית התחתונה.
מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחו התדפּק על חלוני!
פתחתי לו את כנף החלון:
– יאנקוֹ, אתה הוא? אולי תיכּנס? אולי – נטף יין? קר בחוץ.
– אלף תודות! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחותי חולה, אך תודה לאל, לא בסקארלאטינה…
– לא ראיתיך כל היום.
– ואני ראיתיו, פּאן פרופסור. הייתי מרקד בזנב הלוויה. עד בית הקברות. כל הזמן ראיתיו. גם בפנותו לעבר השֹדות. לוויה יפה. מחזה נוגע עד הלב. תושבי עירנו הראו כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…
– וחסל. הנערה האלוהית איננה…
– כן, בעולם הזה… יגיד את האמת: כלום לא יפה למות כך? נשמה זכּה, טהורה, לא נכתמה בחלאת העולם השפל. ביקור קצר ביקרה אותנו, כציפור מגן העדן, הרהיבה את עינינו, הרנינה את לבּנוּ – ושבה למעונה…
– כן. אבל אנו הנשארים…
– אנו נשוב לחפּשֹ את הטוב, היפה, הטהור…
– כן, אתה יאנקוֹ… ואולי גם…
– כן, גם הוא, מיטיבי…
– לא, גם כלבלבי…
הוא שתק רגע, כאילו נשתקע במחשבות. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שפתיו וכמעט בלי קול לחשו:
– היא… אהבה… אותו…
– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.
– אביה אמר לי… ליל מנוחה! ליל מנוחה, פּאן פּרופסור! השעה מאוחרת… יש לשמור על הבריאות… הבריאות שקולה כנגד הכול… ליל מנוחה!
והוא פנה וקפץ מהירוֹת לתוך הלילה.
הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזורחת באפילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.