א

בצלע הגן, תחת תפוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשאי עלים קטנים ותפוחים גדולים, אל גדר לבנים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקובים וּמשחירים, רחבה מלמַטה והולכת וצרה מלמעלה, כעין אוהל. בתוך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוטלת בפישוּט ידיים ורגליים — הריבה מייטה.

מסביבה התגוללו תפוחים ואגסים מתוּלעים וּרקובים לחצאים ולשליש, וּזבובים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוב. בפינה נח סודר מלוכלך וּמרופט, מקופל בדומה לאיזוֹ חיה מנמנמת: תחת סודר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילות הצוננים למען יחם לה.

חתול, זקן מופלג, מטושטש הגוּן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוך תמיד אחר השינה, היה רובץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאווה בעורו באצבעותיה הנפוחות והאדומות.

בלילה, כשהיה מטפטף גשם בתוך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוסע בין השׂיחים, מרשרש בעשׂבים וּמתקרב אל המלונה, אז היתה מייטה מתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהו את ראשה, עושה אוזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוע נפילת כל טיפה וטיפה בפני עצמה, ואינה מצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקול המוֹנוֹטוני המתהלך בחוץ וכל עצמותיה רחפו. אז, כמתוך החלטת פתאום, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כורכת את זרועותיה סביב ראשה פּרוע השׂיער ומהדקתן היטב היטב על האוזניים ומתאמצת להירדם, מתוך נשימה כבדה לתוך הקש.

ויש שבחצות הלילה, עם קריאת הגבר הראשונה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוחן וּמדליק בתוכה גפרור, וּפתאום הוא מתחיל מכה באגרופו על הקרשים וצוֹוח:

— נ־בֶ־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעולם! כך אַת שומרת על הוני ואוני?… הכול הולך כאן לטמיון ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־ב־ —

היתה נשמעת גניחה משונה וּנהימה שרוּקה, נהימה בורחת לזווית, ואחריה נשמעות בעיטות וּמלקות, בתערובת קללות וצווחות חנוּקוֹת. ואולם כעבור רגע שוּב נשתתק הכול, וּבן האדם המכורבּל בשׂקו היה מתרחק מכאן, כשהוא משׂרך דרכו בין האילנות המַשירים רסיסים צוננים, ולפעמים גם פרי כבד לתוך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה״חצר״. הוא היה יושב ושומר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיווכח, אם הבת מַשגחת כהוגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

ב

עם הנץ החמה היתה באה דבורה, האֵם, בלווייתו של איציק, נער כבן שתים עשרה, אדוֹם לחַיים מלוכלכות, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרועים על ברכּיו — שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטול את הפירות, שנשרו בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקו הסלים והועמדו מסביב למלוּנה, ועל ידם הוטלו השׂקים — הוציאה דבורה מתוך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוחים כרוכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

— באחד ״תסתום את פיה״ של ״הנבלה״ והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוד מה… הוֹי הטרדות, הטרדות! יומם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוחה. וּכבר אפסו הכוחות. הרגליים מלאות מחטים. אולי כשתעבור עונת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוב בעול…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוך המלוּנה, תפש בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוצה, כשהוא חוֹרז כנגדה: ״הי־הי, קומי, צאי, וּפה אַל תפצי!״ השמיעה מייטה צווחה, וּדבורה נחפּזה אליה והתחילה צובטת אותה וּמקללת:

— וּלוואי שתרוּמי תולעים כתפּוּחים הללו המתגוללים סביבך! ראו נא! ה״ילד״ חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התייפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אזניים בקולותיה. וּלוואי שתתחרשי, ריבונו של עולם, לעולם וַעֶד!

— יהי כן, אמן ואמן! — מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשו מתוך גיחוך חצוף.

כשמילאו את סליהם והלכו לדרכם, בא מוֹטיל — ו״שבט מוּסר״ בידו, סוקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

— לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוך עצלות, התעטפה בסמרטוטיה, יצאה מתוך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסון על אביה מתוך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוכן להצלפה.

ג

ליד ערמה של תפּוחים ירוקים, צהובּים ואדומים, כולם רטוּבּי טל, מעורבים בעלים ושברי יונקות, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסות, היחפות, כשהיא נוטלת תפוח תפוח בידה, מסובבתוֹ וּמתבוננת בו מקרוב, מקנחתו בשׂמלתה וּמורידתו בזהירות מרובּה לתוך חיקה, כמו שלימדה מוֹטיל. וּכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנצנצים והתפוחים אדומי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם — אז מֶפשילה מייטה את ראשה למרום וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתוֹ קצת לבין האילנות, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח ומשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יותר ויותר, עד ירכּתי הגן. נתגלה על שׂפתותיה הדשנות והבולטות גיחוך טיפשי, מתועב, נשתפך על פניה הירוקים־כתומים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח וּמתרומם מרוב הנאה. ברגע ההוא תקף עליה החשק להוציא מגרונה צווחה שרוּקה וּבוֹקעת, שתתגלגל בין האילנות עד קצה הגן, עד גדר הלבנים הגבוהה, אך משזכרה את שבטו של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוחים.

כשהרגישה כי אבא התרחק, קמה והתחילה מהלכת אל תוך הגן.

על עץ גבוה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלו מרוּבּה, ישבו שני ״שקצים״ וקטפו אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוף וזוחל וּמקבץ את הפירות לתוך הסל. ראו ה״שקצים״ מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הולכת וקרבה אליהם, התחילו מתעוותים וּמתנענעים מתוך צחוק כשהם קוראים: ״קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!״, וּמטר אגסים ניתּך באלכסון כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשו והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינו האחת עצוּמה, וכיוון שה״שקצים״ לא שמעו לו, נתמלא לבו חימה רותחת וכל איבריו התחילו מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצועק:

— מה? ליד הערמה ״חוֹלה״ אַת ״לסרוֹח״, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה״ערלים״… וּלוואי, שיימשכו בני מעיך מקרבך, נ־ב־לה!

נשמעה שוב לרגע אותה הנהימה המקוטעת והחנוקה, כשהיא מתגלגלת וּבורחת במורד הגן, רפתה ונשתתקה.

ד

יום יום לפנות ערב היה צולע וּבא אל הגן מַטוויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, ״ערל״ גס וטיפש, שמחמת בריאותו הבּוֹצצת קשה לעמוד על מספר שנותיו: לסתותיו שמנות ותלויות כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתו העליונה משוּסעת ומגלה שן גדולה. מַטוויי היה ״גוֹלם החצר״: נשמע לרצון הפקידים ועושה כל שליחות. משפשף בזחילה על גחונו את הרצפות, מכבּד את ה״חצר״, מתקן את סוסו של הרוכב, וּבימות הקיץ היו משלחים אותו גם לבער את ״הזוהמה, שמפיץ הז׳יד״ בתוך הגן. ועל כן היה מטוויי בא וּמַגוֹבוֹ בידו ואחריו נגרר ״קרוּק״, כלב ציד שחור, זקן וּשׂבע ימים, דל בשר וּגבה קומה, האוכל לחם חסד ב״חצר״.

כשהיה עובר ליד המלוּנה וּ״קרוּק״ בא והכניס את ראשו לתוכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַטוויי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתו השסוּעה וצולע מכאן על קבּוֹ ושורק על ״קרוּק״, כמבּיע לו יישר כוח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוך המלונה ומסתכּלת אל אותו הצד, שמטוויי עובד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרועותיו החזקות עקומות ופרושׂוֹת וּמתנועעות בשעת העבודה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתד, מייטה צוחקת בקרבּה, ממַצמצת וקורצת בעיניה, מתכּנסת שוב לתוך המלונה ומשתקעת שם בהרהורים משוּנים מאוד. משום מה לא יכלה לסבּול אז את החתול המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, אִיימה עליו באצבע זקופה, אחר תפשׂה בצווארו וזרקתוּ החוצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוזרה.

ה

וּבאחד הימים — אותו היום יום של ״חגא״ היה, ומכל הסביבה היו נוהרים והולכים יהודים ונכרים אל ״היריד הגדול", שחל בעיירה סמוכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלות מתבואת גנוֹ והובילן שמה — בא מַטוויי אל הגן, כדרכו. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדות בקבוֹ בקרקע, כקורא למישהו, קרב והכניס את ראשו לתוכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמות ורמז בעיניו, כשהוא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתו.

הימים היו ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחורי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוף אוֹדם כּתם. עלי האילנות כבר התחילו מצהיבים וּקצתם נושרים, מתעופפים באוויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצו תפּוחים גדולים, בשלים ואדומי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היו נמתחים ותועים באוויר כחוּטי כסף.

מטוויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבות ועיניו נשוּאות אל שמי המערב הדולקים חרש. ״קרוּק״ עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוא.

פתאום בקע את דוּמיית הגן קול רם, מחלחל: — מ־ט־וויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרועת שיער, ועל פניה גיחוך רחב, תאווני־מטומטם.

הסב מטוויי את ראשו והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרווחה וצחקה לתוך פניו, כשהיא מורטת באצבעותיה את שמלתה. פתאום הוּצת ברק שחור בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוך המלונה, כשצחוקה מחלחל בגרונה.

הוּצתוּ גם הדמים בעורקיו של מטוויי. התחיל אוֹדם עכוֹר רוחש על לסתותיו התלויות, נתנפחו הגידים הבּולטים על רקותיו, נשך בשן הגדולה את שפתו התחתונה והתכנס אף הוא לתוך המלוּנה.

ו״קרוּק״ פשט את צווארו הדק, הרים את אפו באלכסון, מיצמץ רגע בעיניו הזעירות, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוקה ובלתי ברורה ולא יסף.

ו

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויורד בלי הפסק, העננים היו תלויים באוויר כבדים, נמוכים ועכורים, עלטה פשטה בכול. ענפי העץ הבודד, החשוף, שלפני החלון, היו עקומים כאיברים שהוטל בהם מוּם ועוררו רחמים בלב.

ביתו הנמוך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוחי חורף קרים, וסלים על סלים היו מוצגים בצדי החדר וּבאמצעיתוֹ ותופשים כל מקום פנוי.

בין השקים והסלים היו מתגוללים תפּוחים רקובים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבון חמוץ וחריף. הכתלים השחירו והוריקו מטחב והתקרה היתה מכוסה כתמים של לחלוחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השולחן, הצולע וּמתנדנד על שלוש רגליים, כפוף על גליון נייר מעוּך, כשעפרונו בפיו והוא שקוּע בחשבונות. פעם בפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתו וארשת הנאה חלפה על פניו הצומקים. הרווח עלה השנה לסכום הגוּן וכל ה״הון", המצוי עכשיו בביתו, הוא כולו שלו, ברוּך השם. את המלווֹת הגדולות והקטנות כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעו בידו, שחכר את הגן כאן ולא באחוזתו של לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירות, בשל נגע בעצים, ו״יענקל האדוֹם״ נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנור וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתול המקוֹרח, שהוחזר עמה מן הגן. פניה נפלו מאוד, וּמתוך עיניה הציץ פחד טמיר.

בערב חזרו דבורה עם איציק מן השוק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבורה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוכו גחלים עמוּמוֹת אחדות, שהוציאתן מן התנור, נפחה, נפחה לתוכו בכל כוחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהן השלהבת והתחילה עולה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבו כולם אל השולחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוכית המפוּיחה, ושלוש כוסות תה רותח ומהביל עמדו עליו. הידיים לפתוּ את הכוסות והתחממו, אך השׂפתיים הנוגעות בשוּליהן נצרבו וחזרו בהן.

— נבלה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוס תה? או שמא לשירוּתי את זקוקה?… — דיברה דבורה כטוב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

— ני, וכיצד עלוּ לך חשבונותיך? וּלוואי שידע כך, ריבונו של עולם, ״הפּריץ״ בחייו, כמו שאתה יודע בחשבונות!…

— ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוך השם, יודע.

— ני?

— ני, ני? כל המצוי בביתנו הרי זה שלנו, כלומר, רווח נקי.

— כ־ך? בּטוּח אתה?

— כשם שאני בטוח, שאינך עלוּלה עוד לילד…

— ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתה. הפנים התחילו מאדימים, העיניים מבריקות והכוסות נתמלאו ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה״ממזרים״, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוצים, לכאורה, לקנות, וּבינתיים הרי הם מתכוונים לקיים מצוות ״נטילת ידיים״, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללו בשוֹט שבידו, והם בורחים וּמפחדים להביט לאחוריהם. חבּוּרוֹת ״כאילוּ״ על ידיהם…

— יודע אתה מה, מוֹטיל?

— מה?

— סבורה אני, שפרץ בנו של שואב המים הוא בחור לא גרוע כלל וכלל. אמת, אינו בעל צורה, דק כלולב וגבוה, כתפו האחת גבוהה, רגזן וטיפש קצת, אבל ״בשבילה״… מה? מבין אתה? בנו של הגראף לא ישאנה… מה?

— וכי יודע אני?

— וּמי, אני יודעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנר בעל!…

— את כבר מתחילה?

— אדרבה, התחל אתה! — מייטה, גשי הנה! הגידי: רוצה את בפרץ בן שואב המים, זה שהוא דק וגבוה וכתפו גבוהה? רוצה את? וּלוואי, שתשתתק לשונך! למה את שותקת, ממזרת? אתמול היה פה הסנדלר ואמר שהבחור ידי זהב לו… כל מלאכה ״בוערת״ תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוחות וּבוֹהות ולא אמרה דבר. היא פחדה מפני קולה. נדמה לה, כשתפצה את פיה, יקפוץ עליה תיכף רוגזו של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכול לפגוע בבטנה…

לזכר הבטן עוברות נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חוֹם נעים…

ז

וּבלילה, בחורף, כשמייטה היתה מוטלת בזווית על הקרקע מכוּוצת וּמכוסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה וּמַקשבת, מקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תולעת, זוחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתוך חלל ריק, ופחדה גבר יותר ויותר.

בינתה קהתה יותר ויותר. מיום ליום גדלוּ עיניה, הפחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעו וחוורוּ, בעוד ירכיה רחבוּ מאוד וכרסה עלתה.

— היא משמינה והולכת כחזירה, כוֹלירה בעצמותיה! — אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלונות בשקים וּבסחבות ומדליקה את העששית. אחר היתה מורידה את השמלה ומרימה את כּוֹתונתה וּמסתכלת בכרסה הצחורה מאוד, מסתכלת בה וּמעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הולם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילות והרהורים מטושטשים ואיוּמים היו מבעיתים אותה.

וּבאחד הערבים, כשסילונות צוננים של מטר חורף מאוּחר ניתכוּ בחוץ לתוך הבוץ, שהגיע למעלה מן הקרסוליים וחשיכה סמויה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידה שני ניאובי עץ גדולים לשאוב מים מן הבאר. סילונות הגשם הבהבו לעיניה הבהוב מתגרה. היא בוֹססה בבוץ הדשן וטלטלה את הניאונים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבואה אל הבאר הנמוכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק הבהבו סילונות הגשם במהירות כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוב בקילוֹן, גחנה על הבאר, הכניסה את ראשה לתוך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. ובאמת ראתה שם בעומק ברק חד וּמתנועע. וּבעודה עומדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאום שהיא שומעת מאחוריה את מרוצתו של מוֹטיל. הנה הוא הולך ומתקרב… כבר נשימתו הטרופה נשמעת… עוד מעט ויבעט במגפו… עוד מעט.״ הנה הוא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוח מפני הבעיטה, גחנה יותר לתוך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפור מצאו את הניאוֹבים עומדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוך הבאר באנקוֹל ארוך ונשׂאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוזלת מים. עוד באותו יום קברוה בבית העלמין הרחוק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקותיה. סוד הריונה נקבר עמה.

“מהגר” יהוּדי, מגוֹרש עם כל תוֹשבי תל־אביב בפקודת המצבּיא התוּרכּי העריץ, הפקר לכל גזירת זדוֹן, ישב שדמי עם משפחתוֹ הקטנה בחיפה. אחרי גלגוּלים רבים מצא דירה בבנין, שהיה לפנים בית־חרוֹשת לאבני־מלט, במוֹשבה הגרמנית ליד דרך־המלך. החצר היתה מלאה ציבוּרי אבנים מחוּטבוֹת יוֹצאוֹת תבנית דפוּסים שוֹנים, שאיש לא מצא בהן חפץ כל שנוֹת המלחמה; בחוֹרף רחצן הגשם, חיספס את חלקתן והבליט את גרגרי הזיפזיף הגס, וּבקיץ טסוּ עליהן לטאוֹת פזיזוֹת, בעלוֹת עינים סקרניוֹת, ועכבישים מתחוּ ביניהן את אריגיהם הנפלאים. צריף־הפחים הגדוֹל והריק נתפרק בקיץ האחרוֹן ציפּוּיוֹ על־ידי צבא לימאן פוֹן סאנדרס, ושלד העץ הגבוֹה עמד עירוֹם וּמפוּלש, כסמל להרס החרוֹשת האזרחית. אילמלא שני עצי־הזית עבוּתי־הנוֹף שליד הגדר והתאנה גדוֹלת־העלים שליד החלוֹן, מן הנמנע היה לגוּר בחצר־המוות הזאת.

בסוֹף הקיץ, בימים האחרוֹנים לשלטוֹן התוּרכּים, כשהתוֹשבים היוּ ממעטים לדבּר מבכל ימוֹת השנה, אך עיניהם נפגשוּ ברחוֹבוֹת מתוֹך רמיזוֹת של שׂמחה כבוּשה על המתרגש לבוא, עמד שדמי בבוקר עם בתו, בת השנתים, תחת אותה התאנה גדולת־העלים והציץ לבין ענפיה הסבוּכים, לראות אם אין עוד אחת מן האפילוֹת, שנעלמוּ במקרה מעיני הרועים הערביים, שהיו מעוֹללים את העץ בהשכימם לרפתי בעליהם הגרמנים. התינוקת בכוּתנתה לבשׂרה הוָרוד שיחקה לרגלי אביה בתוך נצרי השורש של העץ. עודנוּ מסלק במתינוּת מרוּכזת את הענפים הנמוּכים לתוּר אחרי פרי חבוּי, והנה לפתה הילדה את רגלו וקראה בקול נבעת:

“אבא!”

הוא הוציא את ראשו הפרוּע מעבר לעץ, לראות מה קרה, והנה לפניו חייל תוּרכּי, אחד מן הנמוֹשות, שנשארו בעיר קרוּעים ובלוּיים ורעבים, ורובם גם בלתי־מזוּינים. יום־יום ראה אותם שדמי בעברם לעשרות ולמאות ברחובות בסך תחת צליפות הסגנים הצרוּדים ומוּדלקי־עיניים, ומהם גוחנים בכל רגע להרים קליפת אבטיח או חתיכת חרוב מושלכת בחוץ ולועסים אותה בתאות חיות. יום־יום ראה אותם בשׂאתם ארבעה וחמישה את אחד מחבריהם שגוע, ובראותם לרגליהם פסולת מזון, הם מורידים את המת ועטים על השלל. יום־יום ראה אותם בתעוֹתם חולים, יחפים וגזוזי־שׂער בתוך הסימטאות הצרות, נכרים ואילמי שפה והרעב בוער בעיניהם, אך לא קרהוּ המקרה לעמוד פנים־אל־פנים עם אחד מהם.

וזה שעמד לפניו עכשיו היה גבר לא צעיר, תלוי שפם ממראה הטבק, וקדקדו הגזוז מבהיק מתחת “לאנווריה”¹ dir=“rtl”הקטנה והקרועה; רגליו הצבות יחפות ומעילו האפור וגס החוטים תלוי על רזון גופו בלי חגורה. עיניו הקטנות והאפורות הציצו ביגון מתוך הפנים החיורים. כשראה את שדמי השתחווה קצת ורמז בחיוך נבוך אל התינוקות הלופתת את רגל אביה בחזקה. אחר־כך ניסה לפשוט יד וללטוף את ראשה, אך נמלך והשיבה אל לבו ובראשו ניענע מחייך, לאמור: גם לי כזאת!

שדמי השתמש בכל ידיעתו בתוּרכּית ושאלו:

“אַנַאטוֹלי?”

“אֶוד! אֶוד! (כן! כן!)” ענה התוּרכי מתוך התעוררות, ובעיניו ניצנץ משהו רחוק אך תקיף מאוד. הוא ניסה להתקרב יותר אל התינוקת, אך היא, שלא גרעה ממנו עין, נרתעה מפניו, והוא הרפה את ידיו כמבוּיש. בלבו של שדמי נעור רגש חם ביחס לגבר הזר הזה, וברמזו ראשונה אליו ואחר־כך אל בתו, שאלהו ערבית: “אַולאַד?” (כלומר: יש לך ילדים?")

“אוד! אוד!” ענה הלז ונצנוּץ עיניו החל להאיר יותר; ובהרימו אצבע אחת ובהצביעו אחר־כך על הפעוֹטה, התכוון לומר: בת כזאת ממש.

חשק שדמי לשאלו, כמה שנים עברו מאז שלא ראה אותה, אך לא מצא את הרמז המובן, והלז שחשב כי הוא נשאל לעיניה של בתו, שם את שתי אצבעותיו על עיניו, ואחר־כך נשקן בדבקוּת, לאמור: עיניה כעינו הוא.

מתוך שלא יכלו להמשיך יותר את השיחה, עמדו שני הגברים רגעים מספר מחרישים. אך שתיקה זו היתה שקוּלה כנגד שיחה ארוכה, כי השאלות והתשובות האנושיות העמוקות ביותר נתבטאו בה; ומין ידידות־נפש, מעין קרבת־משפחה מסתורית, נתהוותה ביניהם. ותמוּה: גם התינוקת הרפתה מרגל אביה והיתה עומדת בין הגדולים בלי פחד, שפתיה פשוּקוֹת משהוּ ועיניה נשׂוּאות אל פני התוּרכי המסכן מלאות הבנה. ופתאום כבו עיניו והבעתו הראשונה, המטומטמת, שבה אליו, פשט את היד וחינן את קולו הצרוּד:

“אֶקמק! (לחם)”

גם שדמי כמו התעורר למציאות, גחן ולחש לילדה אילו מלים, וזו הרימה את רגליה הפעוטות, ורצה בהתלהבות ילדוּתית לתוך הבית, וכעבור רגע שבה עם פרוּסת־לחם גדולה, ובלי לחכות עוד לדבר אביה, הושיטתוּ במין שמחה של מצוה לחייל הרעב. הלז חטף את הפרוסה בשתי ידיו ונתנה לתוך פיו, אך פתאום נמלך ותחבה בכיס בגדו, ובהעיפו עוד מבט נוסף על התינוקת התמהה מיהר להימלט מתוך החצר.

בערב אותו יום היתה העיר שרוּיה באי־מנוחה יותר משאר הערבים האחרונים. “המהגרים” מיהרו לבוא בבתיהם ושם ישבו על הכסאות השאוּלים ולעסוּ את פתּם התפלה, העשׂוּיה רוּבּה דוּרה, לאוֹר מנורת־השמן העשנה. אפילו אותו המורה הירושלמי שהיה מתגנב בלילות, בשעות האסורות, בחירוף־נפש, להפיץ שמועה מעודדת על־אודות מעשי הציונים ומעמד האנגלים, ישב הערב בביתו בתוך משפחתו רבת־הילדים, והזה מתוך טירוף הלב בספר אידי, שחלם זה כמה שנים לתרגומו עברית. אחרי כן קשה היה לגדולים להירדם, והלבבות כלוּ חרדים לקראת הבא. המה המוּ אל הקרובים והמכירים הנמצאים שם “בדרוֹם” לראותם, לעבוד ולשמוח עמהם על הגאולה והישועה, וביחוד, והרגש הזה היה החזק ביותר, ליהנות כמוֹה מן “החיים”, כלומר מן הלחם הלבן והסוּכּר הזוֹל, אחרי ירחי העמל והרעב בגוֹלה זו המנַוולת. גם בחוץ התרגש מה כל אותו הלילה. שׂרידי קציני־הצבא והפקידים התוּרכים דהרוּ ברחובות על סוסיהם, כאילו ביקשו מפלט מן העיר, אך לשוא: כל הדרכים כבר נכבשו על־ידי האוֹיב. אחרי חצות שמע שדמי פתאום מאות רגלים רצות על־פני הדרך, וקולות בודדים קוראים, מַתרים ונוזפים ומשתתקים. הוא ואשתו מיהרו לרדת מן המיטות, ומבעד לחרכי התריסים הציצו החוצה. היה ליל ירח, והם ראו את צבא התוּרכים החונה בעיר רץ באבק הדרך, בלי סדר ובלי מנהיג, כעכבּרים הנמלטים משׂריפה, לאן? רגעים אחדים עמד שדמי, ופניו כבוּשים בתריס החלון, והנה תקפהו פחד גדול: ומה אם העדר הרעב הזה, המשולח לנפשו, יתחיל לחדור לתוך הבתים, לשלול ולחמוֹס ולגמוֹל את עצמו על התלאות, המחסור והרעב שסבל במשך ירחים ושנים? מי יעצור בעדו? ועדיין הם רצים ורצים בדממה באבק הדרך יחפים ופתוחי מעילים. והנה קפצו אחדים מעל לגדר לתוך החצר ועטוּ על העצים, עצי־הזית, ואחרים פשטו על גן־העצים הסמוך של הגרמני, אשר נמלט שלשוֹם בתוך צבאו לבירוּת. דמוֹ של שדמי נקרש בבשׂרוֹ, אך עדיין עומד היה ליד אשתו ועיניו נעוצות בחרכי התריסים לראות ולראות. החיילים עשו את מעשיהם בלי שאוֹן, הם קטפוּ את עוללות הזיתים המרים וּלעסוּם בתאוָה כשהם מרשרשים קצת בענפים ובעלים היבשים. אחרי־כן פרשה חבוּרה קטנה, כארבעה או חמישה, והתקרבה אל הבית. הפחד איבּן את שדמי ואשתו. אל הללו שבחצר גחנוּ וחפשו כה וכה על הרחבה שלפני הבית, אחרי־כן פנו הצידה ויצאו שוב לדרך. וכן נמלטו חבוּרוֹת ואחד־אחד, עד כי נעלמו כולם.

“ודאי גם 'אֶקמק ביניהם!” – ניצנץ במוחו של שדמי, ובקול אמר לאשתו:

“עדר כבשׂים! תארי לך חיילים אירופיים במצבם! לא היו מניחים בית שלם.”

בבוקר כבר היה גלוי לכּל, כי הגורל נחתך. הקאימקאם חזר, כי לא מצא עוד דרך מפלט. מאיוֹר גרמני, שנשאר במקרה, התהלך בדרכים המובילות אל מחוץ לעיר כלביא בסוּגר, חבוּש משקפיו וילקוטו הטובים, ועיניו יושבות למוֹ ארב. סיפרו, כי הציע את סוסו היקר לערבי, שיעבירנו בסירה לצוֹר, אך הלז פחד. סגני האוֹפיצרים התוּרכים התגוֹדדוּ לפני חנויות הערביים, חילקו ביניהם את המחיר שקיבלו בעד הסבון והסוכר, שהוציאו מתוך מחסן בית־החולים. הדגים היו בזול, כי יהודיות רבות פחדו לצאת אל השוק. ובעשׂר בדיוק התחיל התוֹתח היחיד, שהעמידו האוֹסטרים על הכרמל, לירוֹת על הפרשים ההוֹדים המתקרבים ואיש לא ראם. קצין תוּרכי צעיר עז־נפש עמד על דעת עצמו והגן על העיר בתוֹתח היחיד. להט האש הבהיק חד וּמסַנוור פעם בכל עשׂרה רגעים בדיוק על ראש הכרמל, כמדליק זוֹהר השמים, והמשחית נישׂא מעל לעיר הקוֹדחת. הכל ידעו ברור, כי היריות האלה תשתתקנה עד מהרה, בכל־זאת הרגיזו את העצבים עד לשגעוֹן. והנה הופיעו שלשה אוירוֹנים, חגוּ כעופות גדולים מעל להר, התרוממו וירדו, עשו מה שעשו ובהיעלמם נשתתקו היריות. דממה מעיקה השתררה בעל העיר. התנועה פסקה, הכל היו דרוכי ציפיה. ופתאום התחילו דוֹהרים מכל עבר, מעל הכרמל ומכל מבואי העיר, הפרשים ההודים בסערת מלחמה: זנבות צניפיהם הארוכים עפים ברוח ורמחיהם מרוצצים בידיהם מתוך שאגות פראים, ובשטפם על סוסיהם האבּירים היה מראיהם כמראה השדים. הקצין עז־הנפש הוא שגרם לכיבוש־סערה זה.

כעבור שעה שלמה המלאכה, והתושבים יכלו לצאת לקבל את פני הכובש. הפרשים מילאו עתה בערב־רב את כל החוצות, פרקו במתינוּת את זינם ואת משא הסוסים, והיו נושאים מים להשקותם בתוך דליי הבד אשר להם. וחיילות חדשים עדיין נוֹהרים לתוך העיר, למאות ולאלפים; אין קצה לתכוּנה. אבל עתה צעדם מתוּן וכבד, הסוסים הגדולים ורוכביהם מכוּסי אבק, אך מה כבד זינם ומה עשירה צידתם! עין לא ראתה! התושבים, שהיו רגילים במראה הצבא התוּרכי, היו נדהמים למראה. אף הגרמנים היו אביונים כנגדם! בזה אחר זה רכבו הפרשים האנגלים דקי־הפנים, הסקוֹטים לובשי־השׂמלה, האוסטרלים נושאי־הנוצה, ובין כולם הודים והודים והודים. כולם כוּתנתם הכּהה לבשׂרם, שרווּליהם מוּפשלים למעלה ממרפקיהם, ונשקם הקצר תחוּב בצד האוּכף, ומראיהם כמראה הקצבים אחרי אשר כילוּ את מלאכתם.

אף שדמי יצא לראות במחזה על־פני הדרך. משני עברי הרחוב הראשי זרמו עתה התושבים, רוּבם פנים חדשות, מאלה שהיו מתחבאים במשך שנים מאימת הגיוס ועבודת האוֹנס. הנה גם הערבי השחור, המצוּלק, שהיה מציץ כל השנה כחיה דוֹרסת מתוך האשנב הסרוּג שבסימטה. הנה גם אלה, שהיו עד עתה אסוּרים על סחרם בכסף. הערביה המסוּרבלה, שכנתוֹ או פילגשוֹ של הערבי השחור בסימטה, מקושטת עתה צבעונים, מנענעת בראשה ובידיה ומברכת את הצבא בערבית רוֹננת, עיניה בוערות ופניה מפיקים אושר אין קץ. הנה מוּבלה ועוברת שורה של שבויים תוּרכים, מן האחרונים, שנשבוּ במבוא העיר בעמדם להגן על האבוד, וביניהם הבּמבּאשי הזקן והכחוש, בעל הקוֹלפּאק הגדול והישן. מה מעוּך הוא הקוֹלפּאק! חרבו ניטלה מירכוֹ ועל לחיוֹ הרזה נגלד חוט של דם: עיניו העוממות נעוצות באבק הדרך, והוא פוסע בראש השיירה בחשיבות של בּימבּאשי זקן. הנה עומד בתוך הקהל המורה הירושלמי ובעיניו הנוצצות דמעות של אושר, על שזכה סוף־סוף לראות את החיילים החביבים, המנצחים, הגואלים, אלה שבאוּ לאמת את הכרזת הגאולה הגדולה. ופתאום מתנפל על שדמי המורה התל־אביבי הזקן, גבר החמוּדות, זה שסבל יותר מכל חבריו, שהתגלגל עם בנותיו הגדולות במושבות ובבתי ערביים, ועתה נפתחה לפניו הדרך לבוא בעוד יום או יומים לביתוֹ, שם בפרבר הגאוּל, החוגג, היהודי, המלא תשוּאות! הוא התנפל על שדמי, חבקוֹ בעוז והתנשק אתו בחזקה, ושדמי לא יכול לבלי השתתף בשמחתו החמימה, האמיתית. והחיילות עדיין נוֹהרים, אין קצה להם.

אך מה זה? בצד הרחוב, בתוך האבק, מוּטל חלל פגרוֹ של חייל תוּרכי בלי נשק. הלקחוּ ממנו את נשקו, או דקרוהו בעברו ברחוב לתוּמוֹ, או בברחוֹ להיחבא? ואחרי שנים־שלושה צעדים עוד אחד, ושוב אחד. כל אחד ערימת בשר עלובה בתוך גל של סחבות, ולידה, בתוך האבק, שלוּלית שחורה קטנה. פני כולם מכוסים בקרע בגד שהוּפשל עליהם. השען “המהגר” מיפו עומד לפני פתח דירתו ומספר בצחוק גדול, שהוא ראה “איך דקרוּ את הכלבים. הנה זה הרים ידיו, אך הפּרש ההודי תקע בו את רמחו, עד כי יצא הרוֹמח מגבו, הניפוֹ מעט והשליכו לארץ, חוֹ־חוֹ־חוֹ! זה צבא, זה צבא!” והוא חובט על שוקיו השמנות ורוקד מצחוק וניקוּש שינים. חייל סקוטי צעיר ורך־פנים מאוֹד, כמעט ילד, עובר על סוסו, כפוף ועייף. הוא מביט בעצב אל הנדקר, המתבוסס באבק, ומשהה עליו מבט ארוך, אך הוא עובר הלאה; “מלחמה היא!” חושב מוחו הרך והמנוסה קודם זמנו.

ליד אחד החללים, מושלך קצת הצדה, במבוא סימטה עזובה, עמד שדמי והסתכל בו מתוך התכווצוּת הלב: רגל אחת היתה מכוּנסה ונעולה נעל קרועה, והשנית פשוטה ויחפה; הגוף נראה כל־כך דל בתוך התלבושת התוּרכית העבה. והנה תקפתוּ תשוקה נמרצה לגלות את פניו. הוא פנה כה וכה, ואחי־כן סילק במקלוֹאת המַטלית מעל פני החלל – והתפלץ: החייל האנאטוֹלי שביקר אתמול בחצרו היה מוטל לפניו. ברור הדבר. בכל־זאת גחן והתבונן בו מקרוב, והנה פרוּסת לחם בולטת קצת מתוך כיס בגדו. המראה הזה נגע ללבו של שדמי עד לדמעות. הוא לא יכול לעמוד עוד על מקומו, מיהר לכסוֹת את פני המת, ורץ לביתו. שם תפס את בתו, שהתבוננה בחצר למעשי הפרשים ההודים, לחצה אל לבו, רץ אתה לתוך החדר, ובהושיבו אותה על השולחן, אחז בכתפיה הרכות וקרא בעינים גדולות:

“את יודעת? ‘אקמק’ מת!”

כל הצער והרוֹך האנושי היו בשם המשונה הזה.

אחרי חורף קשה, שאמי חלתה בו מחלה רעה וּממוּשכה והפרנסה בבית היתה דחוקה ביותר מחמת הקור המר והשלגים הגבוהים שסגרו עלינו את הדרכים, נתקבלו פתאום, כנס מן השמים, עשרים וחמישה דולארים מאת הדוד הנשכח כמעט שבאמריקה. ובכן היתה לנו הרווחה ויכולנו לעשות את הפסח כהלכתו: בבית מסוּיד, בבגדים חדשים, במצות לבנוֹת וּבעופות מפוּטמים, והעיקר — בלב שמח. אמי הבריאה עד כדי יכולת לעבוד בבית, ואבי עשה עסק של תבואה, שקיווה ממנו לרווח הגוּן, והאביב היה בארץ בכל זיווֹ ומוֹתקוֹ.

וּכשסיפרה סבתא, זקנה מופלגת, בצהרי ערב החג, כשהיא כפופה על האצטבה שעם הכּיריים ועושה את העופות השחוטים, על דבר השעורה, שנמצאה לפני שישים וחמש שנים בביתם בליל הסדר הראשון, ומשום כך נשבּת אז כל החג והיו כמעט רעבים כל שמונת הימים, ואת רוב כלי הפסח היקרים היו מוכרחים להשליך לתוך הנהר — גערה בה אמי ואמרה:

— אמא, אל תפתחי פה לשטן! מוּטב שתרכיבי את המשקפיים ותשגיחי יפה בעופות. באמת, נזהרת אני תמיד שלא להאכילם זרעוֹנים ימים אחדים קודם החג, ואף־על־פי־כן — ישמרנו השם מאסון כזה!

״ישמרנו השם מאסון כזה!״ חזרתי במחשבה גם אני אחרי אמי, כשאני עומד על סולם, שקוּד לחזור ולתלות את התמונות המנוּקוֹת במקומן על הקירות המסוּידים. הרעיון שחג הפסח, החביב עלי יותר מכל החגים, יישבת חלילה, היה בשבילי נורא מנשֺוֹא. היה לי רגש כמו הסולם נתרופף תחת רגלי.

כשעה לפני שקיעת החמה חזרתי עם אבי מבית המרחץ רענן וּמטוהר ומהלך ברגש לקבל את קדושת החג עם כל עדת ישראל. אבי, כדרכו מימים ימימה, קרב מיד אל מלאכת היין לקידוּש. הוא חָפת את שרווליו והוריד בזהירות מעל הארון את הצלוֹחית הגמלונית, בה היו שרויים הצימוקים הטובים זה שלושה שבועות. את המשרה האדמדמת, המתוקה, יצק דרך כיס של בּד נקי לתוך קערה גדולה וסחט את הצימוקים, אך לא יותר מדי, שלא לעכּר את היין. אחר סינן דרך נייר סוֺפג את היין מצוּלל וזך לתוך צלוחית אחרת, כרסתנית וירקרקת, שהוּרדה היום מן העלייה בתוך שאר כלי הפסח. הוא מרוכז מאוד במלאכתו וּמלחש: ׳׳לכבוד פּסח!״, ואני עוזר על ידו מתוך אותה מחשבת ׳׳לשמה״ הממלאה אותו.

אחרי כן הגישה לנו אמי, שפניה היו משולהבים מלהט הכּיריים וכוּלה מאירה בשֺמלת הבית החדשה וּבבריאות החדשה, מעט תפוחי אדמה חמים, מפוֺררים, ספוּגים בשומן אווזים ריחני עם שניים שלושה שוויסקים טריים. מתוך סל הנצרים העגוֹל והגבוה שעמד על הדרגש בלטו המצות האסורות עדיין באכילה. אבי שחק במגרד את החזרת ל׳׳מרור״ ועיניו זלגו דמעות של חריפוּת ושל צחוק כאחד. על השידה המכוסה מפה מצוּיצת היו ערוכות הכוסות המגוּונוֺת, מהן עם פרחים ועם שוּליים מוּזהבים, וּבתוכן כוסו של אליהו בעלת שבעת הצבעים. הבהיקה שם גם קופסת הסוכר של כסף וכל שאר כלי השולחן הנאים, ובתוכם הפנכּה הזעירה שלי מימים ימימה, ששתי המלים ״מזל טוב״ מכחילוֹת על קרקעיתה.

רצפּת העץ היתה כתוּמה כחלמון של ביצה, מעשה ידיהן המשפשפות של שתי אחיותי הגדולות ממני. עתה, ככלות העבודה, לבשו את שמלותיהן הקלות, שריח הצבע המתוק עוד נדף מהן, והן גופן היו כל כך רכוֹת, טהורות, אביביוֹת, שהת­ענגתי להסתכל וּלהתחכּך בהן אגב הליכה בחדר. את אחותי הקטנה, כבת שנתיים וחצי, לקחה לביתה שכנתנו הטובה, אשת השוחט הצעירה, לשׂחק עם ילדתה. כיסי בגדי החדש, הנוּקשה קצת, כבר היו מלאים אגוזים, ובתוכם אחד כּפוּל, ׳׳תאומים״, ששמרתיו לסגולה בשעת המשחק. גם סבתא לבשה קאפּוֺט לבן וארוך, שהעלים את חוּרבת גוּפה, והקפליט החוּם היה חָלק וּמהוּדק יפה אל קדקוֺדה. היא הזהירה בנזמיה הארוכּים, המשוּבּצים אבנים טובות, מתנת חתונתה, כאילו ניטלו לפחות עשׂר משמונים שנותיה. בכל רגע ניגשה לראות אם משקפיה מונחים בתוך ה״מחזור״ כמו שהניחתם, התהלכה בחשיבות של זיקנה ולא עשתה עוד כל עבודה. רק אמי לבדה עמדה לפני הכיריים וטיגנה את הלביבות, והשומן צווח וזוֺרר במחבת ושלח את ריח ניחוֹחוֹ אל חדרי הבית החוגגים באור השקיעה.

וּכשניגשה אמי לברך על הנרות לקחני אבי לבית הכּנסת. הרבה אבות וּנערים לובשי חג נהרו בדרך לבית הכנסת, וּבתוכם חברי, שהראוּ לי דרך התפארוּת את כיסי בגדיהם הגדושים אגוזים.

אחרי התפילה, שגם היא היתה חדשה בניגונה, שבנוּ הביתה עם אורח ל׳׳סדר״, כנהוּג. זכינו באורח בעל הדרת פנים, לבוּש נקיים, אך עצוב מעט. כנראה, מצטער היה שאינו יכול ׳׳לסַדר׳׳ בביתו, עם אשתו וילדיו.

אבי נתן על־ידי צנצנת אצבּעוֹנית ושלחני אל שכננו השוחט להביא מעט חרוֹסת, זכר לטיט, שהוא היה מומחה בהכנתה. שבתי משם מלא שמחה, כי בינתיים, עד שהכינו לי את המנה הקטנה, שיחקתי וזכיתי מבן השוחט חמישה אגוזים גדולים. אבי בדק את ״הקערה״ אם הכול מונח בה על מקומו כמצויר בסידור, אחר כך לבש את הקיטל הצחוֹר, ניגש וניסה ליסב בראש השולחן, חציוֹ יושב וחציו שוכב על מצע הכּרים. כשמצא את ההסיבה כתיקנה, התרומם קצת וישב ישיבת קבע והורה גם לאורח ולי את מקומותינו: האורח ה־תקן על הכיסא מימינו. ואני, בנו יחידו בבית, על הספסל משמאלו, מוכן ומזומן לשאול את ארבע הקושיות השגורות בפי עוד מן השנים שעברו (האחות התינוקת נרדמה והשכּיבוּה בקיטון).

ראשונה קידש על היין אבי, בעמידה. בניגון הרונן של חג החירות. מרוב כוונה וּמתיקוּת הניגוּן רעדה ידו מעט, ונטף יין נשר על תיק המצוֹת אשר לפניו. אחריו קידש האורח בקול רפה, כמעט לא נשמע, ואני, האחרון למקדשים, בקול רם וּבגאווה של גבר קטן.

אחותי הצעירה הגישה לנו כד מים וּקערה ואלוּנטית לנטילת ידיים, ואנחנו הגברים הרגשנו עצמנו ׳׳בני חורין״ גמוּרים, כדין. אבי חילק את הכּרפּס, תפוח אדמה טבוּל במי מלח, למסוּבין, פרס רוּבה של המצה האמצעית לאפיקומן, שם את הפרוסה רגע על שכמו, זכר ליציאת מצרים, שהיו נושׂאים כן את אוֺכלם, אחר טמן אותה תחת הכּר מראשותיו. אחרי כן אמרנו יחד ׳׳הא לחמא עניא״ והראינו בנגיעת האצבעות על המצוֹת הצפוּנוֹת, של אבי — בתיק המרוּקם יפה, מתנת כלתו אשת אחי הבכור הדר בעיר אחרת, ושל האורח ושלי — בתוך מפיות צחורות: ׳׳כוהן, לוי וישראל׳׳. אחרי כן שאלתי בקול צלול ״מה נשתנה״ ועניתי לעצמי יחד עם שאר המסוּבין ׳׳עבדים היינו״, כנהוּג, וכן המשכנו בהגדה עד שהגענו ל׳׳גאל ישראל״. גמענו מן הכוס השנית. אני שתיתי את שלי כמעט עד גמירא, כי גרוני ניחר מעט מן ההתרגשות ומן ההגדה הארוכה, והיין היה מתוק וצונן וגולש בנעימות אל בית הבליעה. אחותי הגישה שנית מים. נטלנו את ידינו וּברכנוּ בכוונה וּבקול ״המוציא״ ו“על אכילת מצה״. אחרי כן אכלנו מן ״המרור״ המוּפג בחום הכיריים, טבוּל בחרוסת מתקתקה, ואכלנו ״כּוֺרך”, הכול ככתוב בסידורו העבה של אבי.

עתה הגישה אחותי הגדולה את מרק העוף השקוף, הריחני, רב העיניים עם אטריוֹת הביצים, שצפוּ בו כפתילי זהב דקיקים, ואחרי רגעים מספר גם את הבּשר הרך והטוב. בחלקי עלתה מנה יפה: כנף שלמה, חזה של אפרוח, חצי קוּרקבן גדול וחלמונים קטנים אחדים, גוּלוֹת זהב חמודות, מאלה שנמצאו בבטן התרנגולת.

פתאום זכרתי את סיפורה של סבתא בשעת עשיית העופות ורחש חרדה חלף את מוחי. העיפוֺתי בה עין, הפכתי במזלג שבידי את הבּשר לראות — ותארוּ לכם את בהלתי! ליד חצי הקורקבן היה מונח גרגר שעוֹרה גדול, מבושל, נפוח וּמבוקע. כּליָת גרגר! לבי עמד מדפוֺק. העיפותי שנית עינַי בזקנתי: פניה היו כבוּשים בצלחת שלפניה והיא לועסת בחניכיה מתוך בּוּלמוֺס משונה. גם שאר המסוּבין היו שקועים בשלהם ולא שֺמוּ אלי לב.

כל התמונה המחרידה של פסח שנשבת נצבה כרגע חיה לנגד עיני. ראיתי את פני בני ביתנוּ החיוורים והמבוהלים, כשהם מניחים את המזלגות וּמסיעים מלפניהם את הצלחות עם הבשׂר; ראיתי את אבי נותן עין תוהה באמי. ואמי תולה עין נוזפת באמה, היא זקנתי: ראיתי את אחיותי מתעטפוֹת בסוּדריהן ויוצאות לרוץ אל הרב; ראיתי את שתיהן הולכות למחרת בבוקר כעוֹטיוֹת, טעונות כלי הפסח להשליכם לתוך הנהר הקר, כלי הפסח העתיקים, המשוּמרים והחביבים, וּבתוכם גם פנכּתי הזעירה, ירוּשת זקנתי, עם שתי המלים היקרות, הכחולות, ׳׳מזל טוב״…

וּפתאום, בן רגע, כעין הבּרק, קמה בי החלטה תקיפה — נעצתי את מזלגי בגרגר וּבחצי הקורקבן, ויחד תחבתים לתוך פי, ובשתיים שלוש לעיסות חזקות בלעתים, כמי שבולע רפואה מרה, אך נחוצה לבריאות הגוף. אחרי כן הבטתי בגנבה אל כל המסוּבין לשולחן: ברוּך השם, איש לא הרגיש בדבר!… אבל אני עצמי הרגשתי מיד כי חם לי וכי לבי דוֹפק בי עד כדי להתפּקע, וּכדי להשתיק את סערת רוחי, מיהרתי ללעוס ולבלוע את יתר הבשׂר שבצלחת בחטיפה כזולל אמיתי, עד שאבי העמידני בגערה:

— מה החיפזון? הרי חג עתה, כמדומה!

בשארית ה׳׳סדר״ לא יכולתי עוד להשתתף בלב טהור ובקול רם כבתחילה. עשיתי את עצמי עייף ואחוז שינה, עד שאבי ציווה להשכיבני. אך גם במיטה, באפלולית הקיטוֹן, סמוך לערשׂה של אחותי התינוקת, לא הוּנח לי. החמץ שבא אל קרבי תסס בי וטרף את רוחי. התכּסיתי בסדין למעלה מראשי, התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי להרדם, אף כי רציתי בכך. הרעיון שאכלתי זה עתה, ליד שולחן ה״סדר׳׳, חמץ ממש, לא חדל לענוֹתני.

שמעתי את אמי ואחיותי, שהסתלקו מן החדר הגדול אל משכבן; שמעתי את קולות אבי והאורח, שנשארו לבדם בחדר ואמרו ׳׳שיר השירים" בניגון ערב; שמעתי את צחוק אחיותי במיטתן המשותפת — ובי בכה הלב על העבירה הגדולה שעברתי בזדון בליל התקדש החג. מוחי הקטן והאומלל הפך והיפך בדבר וכל בשׂרי נתכסה זעה חמה, אף כי רעדתי ושינַי נקשוּ בפי.

פתאום היתה דממה מוזרה בחדר הגדול. גם האור כהה שם קצת. ואחרי הדממה שמעתי את אבי שנכנס מן החוץ ואמר:

— אה, איזה ליל לבנה נפלא!

והאורח ענה לעומתו בקולו הרפה:

— כן, לילה — כאור היום.

ואני — עולמי חשך בעדי וטעמתי טעם גיהינום… וכך היה לי רוב הלילה ההוא ליל שימורים, ליל ייסורים…

למחרת הייתי מבוּיש וּמדוּכּא וּמתועב בעיני, כאילו נהפכתי בעצמי, כביכול, לחתיכה של חמץ המחמיצה במגע. אך מתוך איזה רגש מרדוּת שהיה מפעפע בי לא נשמרתי מנגוע בכל דבר בבית, אחרי שידעתי כי הכול חמץ גם בלא כך.

רוב שעות היום השתדלתי להימצא מחוץ לבית, והייתי שטוף עם חברי במשחק האגוזים בהתלהבות גדולה, שהיתה מופסקת לעתים על־ידי אנחה. ובבית הייתי עצוב ונרגז, עד שאמי שאלתני אם חולה אני. ופעם, בהיותי יחידי בבית, הוצאתי מן הארון את ה״קיצור שולחן ערוך״ ועיינתי בדיני פסח כדי ללמוד מתוכם את גודל העבירה. למדתי קל וחומר בעצמי: ישראל שהיה לו בפסח חמץ ברשוּתוֹ עובר בכל רגע ורגע על בל ייראה וּבל יימצא — אני שהחמץ הוא בבני מעי וּבכל גופי… דמעות עלו בעיני.

כשחשבתי ומצאתי כמה גדול חטאי, שאכלתי בעצמי וגם האכלתי אחרים חמץ בפסח: את אבי ואמי הכשרים, את הסבתא החסוּדה, את אחיותי התמוֹת, וגם את היהודי הזר, הוא האורח השתקן, בעל הדרת הפּנים הנראה כצדיק, ועוד הנחתי שייחָמצוּ כל הכלים, כלי הפסח היקרים, ואנו מוסיפים כולנו לאכול חמץ יום יום, וּבכלים אלה יוסיפו בוודאי לאכול גם בשנה הבאה וּבכל יתר השנים הבאות — כשהרהרתי בכל התקלה הגדולה הזאת המשתלשלת לאין סוף, סמר שׂער בשׂרי, ושוב לא יכולתי להתאפק מבכי.

בייחוד היתה קשה עלי צרת הכלים. יום יום, לאחר הפּסח, הייתי עולה בסולם אל העלייה, מתייחד עמהם באפלולית הזוממת שעות תמימות, ממשש וּמתבונן בהם בצער ובשנאה וחושב מחשבות להעבירם מן העולם, שלא יוסיפו להיות למכשול לביתנו וּלמזכרת עוון לי, החוטא והמחטיא… יש שאחזתי בכלי ורציתי לנפצו אל רעפי הגג, אך לא קם בי הרוח והחזרתיו בחשאי למקומו בסל הגדול, פניתי לרדת ונפשי עלי תאבל.

אך מה שלא יעשה שכלוֹ ואומץ רוחו של ילד — עשה הזמן הרופא לכול. בסוף אותו הקיץ, במוצאי שמחת תורה, נפלה דליקה בעיירה, וגם ביתנו הישן עלה על המוקד, וכלי הפּסח, שנשכחו מפני המהומה בעלייה, נשרפו ונמחו מתחת שמי ד׳. וּבכן הוּקל ללבי, וזכר עווֹני גם הוא כלה כעשן.

א

מתוך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלולי, שהזיעו בו מתוך לימוד בקול גדול, בקיץ וּבחורף, כעשרים תלמיד לפני אביו המלמד, — מלבד אמו ואחיותיו, שהיו מצויות שם רוב הימים מסביב לכיריים ולתנור — בא ברוך בן שתים העשרה לבית המדרש ללמוד בפני עצמו, לפי שה“כיתה העליונה” לא היתה מספיקה לו עוד. מאז הרגיש את עצמו יהודי עומד ברשות עצמו לכל דבר. ידוע ידע, כי בעוד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעונשים ייכּתבו בספר על חשבונו, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכון היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריות מעשיו, אין דבר: ה“קיצור” וספרי היראים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוד בהיותו ילד בית אביו, מסתפח לארוחת תפוחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתות” השונות בזו אחר זו, ניכּרוּ בו אותות אישיות סגורה וכבדת תנועה, אך בעלת רצון וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קולו הכבד לשבעת הקולות הקלים והעליזים של כיתתו בשעת התורה על פרשת השבוע הישרה, אם היה מיישב ביחידות את הסוּגיה הסבוכה, או אם היה יושב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוך עמידה רפה על תלולית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התורה הנגינית בבית הכנסת, או בשעה שאמו בעלת הגרמים שפכה, כש“הילדים” הלכו לפנות ערב הביתה, את כל חמת עוניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השולחן עייף וּמטושטש ורביעית דמוֹ פורחת בלחייו הרזות — תמיד היו פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכול צפוי והרשות נתונה, ואין טעם לשאול מה לפנים ומה לאחור.

בבית המדרש מצא לו עולם טוב מזה שבבית. לא היתה שם לא צווחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירות ורוגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוד”, צמוּד אל הגמרא הגדולה, וללמוד בניגון או

גם בחשאי, כרצונו. היתה בלבו הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוא עוסק בתורה, בדבר טוב וּמועיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנועה, אבל חריפה, כשנמצא פתרון לקושיה חמורה, ואפילו כשהעניין היה פשוט ושׂׂשׂ לרוץ ישר ובלי מעצורים, כבדרך המלך. הכול היה שם חדש תמיד וטוב תמיד. הבחורים האחרים, אלה שהיו בעיניו תמיד גדולים ממנו, שהתנודדו על “עמודיהם” בקולי קולות, אך מזמן לזמן השתובבו והתלקטו לשיחות חוּלין וליצנוּת, מילאו את לבו מעין גאווה על התמדתו ועל כובד ראשו המבוגר. השאלות במקומות הקשים את פי הבחור החריף, או את הלמדן הזקן, נתנו לו סיפּוּק, כי התשובות המסבירות באו בנפשו ונקבעו שם לבלי הישכח עוד יחד עם קולו ותנועותיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוא לא היה עוד מסתפח אל הארוחה. נראה היה מעתה, כאילו כל עיקר הארוחה לא באה אלא בשבילו. האב נהג בו חשיבות, ולא הזהירו עוד על ענייני ברכה ומנהג כקודם, והאם חלקה לו את הטובה במנות, ועוד הוסיפה תמיד משהו מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על-ידי אביו לחזור עם אחד ה"ראשים

המטומטמים" שבחדר על ה“שיעור”, וכאן נתגלו בו מידת סבלנות וכשרון הסברה הרבה יותר ממה שהיה לאביו, ומשום כך התייחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנו. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוב לו.

את דרכו בתלמוד כבש לו עד מהרה: הוא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאות. אך גם אחרי זו לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לו, היתה אמנם

כמונחת בקופסה, אך לא הביאה בלבו יוֹהרא של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בו את הצמאון להוסיף דעת, כדרך הלמדנים, — אף-על-פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד

כאדם הלומד מתוך חובה, או מתוך הכרה שאין טוב מן הלימוד, או שאין כלל בעולם זה דבר אחר לעשותו. חבריו לא הבינו לרוחו, והיו מלגלגים עליו בלי בטחון: “מלאך צונן”, “למד-וַו”, אבל לקנטרו או לרדפו לא יכלוּ, ראשית מפני ענוותו הישרה, שהיה כובש ידיעתו ולא היה מוציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כובד הראש שהיה שוֹרה בכל מהותו. חבריו לא שמעו הלצה מפיו, וכשסיפר מי מהם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוא לצחוק הבחורים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמו ושב לתלמוּדוֹ בהתעוררות מחודשת. היתה בו גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּו לא הגיע מעולם לידי התרגשות או התפרצות של רחמים, לכל היותר הביאו לידי מילוי חובה — אם הרגיש בצרת חברו. כי על פי רוב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשה בסמוך לו, אלא אם כן באו והעירוהו על כך. וּוַתרנותו היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדולים לא הגיע מימיו.

וכך היה ברוּך יושב בבית המדרש והופך בתלמוד וּבספרי יראים כחמש שנים, עד שנזדמן ביום חורף לבן ונוצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפור שלפני בית הרופא, עם יוסי בן סוחר האריגין העשיר, בחור מופלא ברזוֹן גופו, בלובן פניו וּברוֹך עיניו. זה עיכבו ואמר לו, כאילו הכירו מתמול שלשום, שהוא יכול לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השּכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשובו למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוכית הקופאת, ונכנס לתוך עמוד ההבל שפרץ לקראתו. הבחור הובילוֹ דרך אולם לבן, ארוך ורב חלונות, דרך חדר וּמטבח חמים וּרווה ריחות, עד שהכניסוֹ לתוך חדר קטן נקי ואפלולי. שם ישב על ספה שחורה חברו הטוב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידו, כמעט נוגעת בו, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשו עצמם כאילו אינם מרגישים בו, הוסיפו להתבדח ולצחוק, ויוסי פתח לפניו את ארונו המלא ספרים מכורכים בגבי עור אדומים עם כתובות של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשון שנזדמן לידו היה “תולדות הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. "טוב, — אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרות הראוּת בשער

המוצהב, — מתי עלי להשיבוֹ?" — “בעוד שבוע, ואז תקבל ספר אחר”. ברוך תחבוֹ מפי הצוורון אל מתחת לאדרתו, שהעלתה בחדר רסיסים רועדים, והלך לו.

מאז בא ברוך בסוד ספרוּת ההשׂכלה, בייחוד זוֹ שמתקופת “המאספים”, כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוש מושך וּמגרה עד כדי נעימוּת. הוא לא ידע בעצמו מה הדבר המציין אותם מספרים אחרים, אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יותר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדושים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעום בהם טעם מיוחד, כגון “שמונה פרקים”, “עיקרים”, ופירוש ה”מלבי“ם”. הוא

לא הפנה את לבו מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפו לאותו אוצר הדפים המזין את נפשו וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יונק בלא יודעים משני צינורות, והשיקוי

התמזג בו והרווהוּ ללא שכרון וּללא עכירת הדמיון.

וכך היה שונה וקורא כאחד, עד שהדגישו הבחורים בדבר בבית המדרש וסיפרו לאביו. זה סיפר לאשתו ושניהם קראו לשכנם השוּ"ב, שהיה חשוב יהודי מנוסה ובעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשות. וכעבור חודשים אחדים השׂיאוהו לבתו היחידה והאדמונית של המוזג האמיד באותה עיירה. הארוסים והנישוּאים נעשו פתאום כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוקר אחד שוכב במיטה מלאה מצע חדש, לבן ונקי וטוב ריח, וּליד הכותל שכנגדו, במיטה כזו ממש, שוכבת שיינדיל בת המוזג, זו שהכיר אותה רק מתוך ראייה חטופה ברחוב; וכשראה עתה את קודקודה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחור, השתומם ולא ידע היכן הוא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדו,

זכר את הנעשה ולא תמה עוד. בעצם לא איכפת לו כל העניין: ברוחו לא בא כל שינוי, וגם חירותו לא ניטלה ממנו, כי גם עתה היה יושב רוב היום בבית המדרש, והוא שׂבע וּמכובד יותר

משהיה. וגם העיון בספרי ההשכלה נעשה חפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתו נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, או יושבת כנגדו ועוסקת בדממה באיזו

מלאכת יד וּמעיפה בו מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, — וחותנו, לא רק שלא מיחה בידו, אלא שהיה בא, גוחן, מטאטא בזקנו האדום על דפי הספרים וּמקשקש בלשונו: "מצ… מצ… הפלא

וָפלא! מה הספר הזה?…"

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זו הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הועילו גם המשקפיים: הם נעו ורגשו כמו מעבר למחיצה שקופה ועבה, בלי שהוא ימצא צורך להרים עיניו ולהביט חוּצה.

כשאביו מה אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תמהון לנעשה משך ימים אחדים, אך השתקעותו בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכול, והוא היה נתון כולו לפירוש הפסוקים הקשים. וכן התנודד רוחו קצת גם כשנולד לו בן זכר וּבשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלויות בזו השכּיחוֹ את העיקר, והכול היה שוב פשוט ומחוּור כל צרכו. ורק כשמת חותנו משבץ, ואשתו אמרה לו, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרווחה ולא ידע מה להשיב לה.

— כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

— אבל מה עלי לעשות? — שאל כמעט בבכי.

— לקנות יי"ש וּלמכרו ברווח! — ענתה אשתו באכזריות.

הוא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שום ספק. עליו לעשות כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זו בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתו, שנתגלה בה בינתיים כישרון מעשה וטוּב טעם בעיסוקה עם הבריות במידה מרובה, והוחלט ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוסקות במסחר היין, והוא יקבל עליו משׂרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישראל. הדבר הזה שׂימח אותו מאוד, כי היה כולו לפי רוחו, בפרט אחרי נסיונותיו הקשים בשנה האחרונה. עכשיו יוכל להסתלק לגמרי מן הדאגות ולהתמכר כולו ללימוד, לימוד בנחת ובמתינות, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלוות הנפש.

וכן הגיע ברוך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוחר היערות ר' ישעיה שינטאל.

ב

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפונדק הגדול בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתו, אבל מכיוון שעסק גם במסחר עצים, היה רואה את עצמו כסוחר יערות בלבד, וכך היה נדפס באותיות

נאות על כרט4יסי הביקור הנאים שהיו מצויים תמיד בתיקו, שזה נאה וּמכובד יותר. וּמשום כך לא היה גר בבית הפונדק, שאגפו האחד היה מוקצה לדירה, כי אם בנה לו על גבעה קטנה בתוך הכפר בית שדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוכית גדולה, מוּקף גדר פּסיסים ירוקה וערוגות פרחים וירקות. סמוך לבית מאחוריו כבר השׂתרעו רחבי השׂדות, ומלפניו וּמשני צדדיו היה מרוחק משאר בתי הכפר ריחוק אצילי. לפי מעמדו החמרי יכול היה שינטאל לגור בעיר הסמוכה, אלא שהוא בחר לישב בכפר, מפני שראה בזה לעצמו הצטיינות יתרה: פה בכפר היה הוא וּביתו יחידים וּמבני העלייה, בעוד שבעיר היה נידון להיבלע בצלם של אחרים גדולים ממנו. גם השקט והאוויר הטוב היו כבר לחלק מנשמתו ולא יכול לוותר עליהם.

ביתו של יהודי נאה זה היה מטופל בבנים וּבנות, גדולים וּקטנים, אך השלווה לא הופרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היו עסוקים בפונדק, והבת היתה באה הביתה רק ללון, שניים היו נוסעים חליפות אל היערות לזמנים ארוכים, והנשארים, שתי בנות וּשני בנים — האחד בן זקונים מפונק, רך וחולם — היו לומדים בבית מפי המלמד שעות אחדות ביום, וּשאר הזמן היו עוסקים בבית, משחקים או מטיילים בשדות, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמו היה אדם חפשי בדעותיו, או נכון מזה, בהליכותיו, אך נשתמרה בו חיבה עמוּקה למנהגי ישראל וּלספרותוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתו “מורה”, כנהוג אצל בעלי האחוזות הנאורים שבסביבה, כי אם מלמד משכיל. גם את הבנות היה מלמד תורה וּלשון הקודש, ושפת המדינה וּקצת מדעים היו לומדים מפי מורה הכפר הגוי, ואחר כך גם מפי הכוהן, כמו שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מושג כזה על בית עברי לא היה לו מימיו. אבל הוא קיבל עד מהרה גם את החידוש הזה בעונג וּבשלווה, כידיעה נוספת על ידיעותיו, וחדל להשתומם. הארוחות הנאות והמנומסות ליד השולחן הארוך והערוּך בכלי כסף וּזכוכית יפים הינוּהוּ הנאה רווה. ריח המרק הצלול בצהריים היה פחות חריף מבבית, אבל גם פחות מגרה את ה“חומר”; בבוקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנות-כתמתמות בצלחות הנקיות, על הקהווה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוך הגביעים הקטנים

היו מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השׂביעה במיעוט. לא עברו ימים מוּעטים וגם פניו של ברוך וילדר קיבלו הבעת אותו שׂוֹבע לבן-ורוד ונאצל, שהיה אפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשונים, כשראו התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנו הצהובה והצפופה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוקטות, ושמעו את קולו הצרוד במקצת,

הבלתי משתנה, היה מבדח אותם, בייחוד מפני הניגוד הרב שהיה בינו וּבין המלמד הקודם, שהיה גבוה, כחוּש לחיים ודיבורו מתנגן. הם גם התלוצצו פעמים אחדות על חשבונו ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלו עליהם כובד ראשו ויושר דיבורו, עד שלא עלתה עוד על דעתם למצוא בו צד מעורר צחוק. וכן קיבלו את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישותיו בתלמוד ובדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוך כבוד וּמסירות של חובה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבונה וטובת לב, ניסתה פעמים אחדות לפנות אליו בשעת הארוחה במלי בדיחוּת זהירות, אבל כששמעה מפיו פעם וּפעמיים תשובות של כובד ראש, שיש בהן גם קורטוב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שׂיחה אתו, אף-על-פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לו כבוד רך ואמהי הגובל ברחמים.

רק נחומקי, בן הזקונים הרך והחולם, היה עוקב אחריו בהסתכלות חדה. מרגע בוא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוא היה לו כחידה מוזרה במראהו וּברצינותו. הוא לא הבין אותו כלל, וּמשום כך לא יכול להשתחרר מהשפעתו והיה נמשך אליו בכוח טמיר, אך גם בקצת מורא. כשה“רבי” היה יושב מאחרי השולחן, פניו העגולים מַוורידים מתוך מסגרת זקנו הצהוּבה, מצחו הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפות קטנות, תמימות ונוּגוֹת, מבעד לזכוכית העבה, היה מעורר בו רגש של כבוד והערצה נסתרה. ואולם כמה היתה מתמעטת דמותו, כשקם ועבר בחדר מלוא קומתו! אז נעשה כמעט מגוחך. ממתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגול,

הצוואר קצר והראש יושב איתן על הכתפיים הישרות, אפילו הלבוש היה הולם וחשוב; לעומת זאת ממתניו וּלמטה היה עלוב: הרגליים דקות בערך לגוף, כפות הרגליים שטוחות וּמרחיבות את הנעליים, שלעולם אינן משׂוֹרכות כהוגן, המכנסיים רבובים וּשחוקים מאחור; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יומו של ברוך וילדר: בהשכמה היה עובר על השיעור, שעליו להורות את תלמידיו, שכן היה מקובל בידו עוד מבית המדרש, שלא לומר דבר שאינו אצלו בגדר ודאי. אחר כך היה עומד בטליתו וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוכה וּמפורשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבונן לכל מלה ושוקל אותה, את צורתה ואת פירושה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעיין ב“אוצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשׂעירה, היה נקרא על-ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכול פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת וּבנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבועה, היה נוֹטל את ידיו וּמברך, והתלמידים אתו, ויחד היו נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תורה. והלימוד גם הוא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוננות, מסירות וסבלנות רבה. אם הפסוק או ההלכה לא היו מתבארים יפה בפירוש ראשון, היה חוזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים

היו עונים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צרכוֹ. ואף-על-פי-כן היה מבקש מהם לחזור עוד פעם. הוא היה יושב בראש השולחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתו על קדקודו וּמגלה את מצחו עד קצות זוויותיו וּמטפחתו על הספר הפתוח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קולו שקוּל וּתנועותיו מדודות. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוספות, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגום

אשכנזי, קצת דקדוק על-פי “תלמוד לשון עברי” וּכתיבה עברית מחוך האגרון “מבטח עוז”, ואת הנערות לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבודתו בהוראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני

הצהריים, וּשאר שעות היום היה פנוי לעצמו. ושעות אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיון.

מצויים היו תמיד על שולחנו שני מגדלות ספרים חיצונים, ממה שהביא אתו מביתו וממה שמצא בין ספרי שינטאל, ובהם היה הוגה רוב זמנו. בין הספרים האלה היו: “מורה נבוכי הזמן” ו“ספר הברית”, “המנוּחה והתנועה” ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשה טוּביה”, “ספר העיבּור” ו“התורה והפילוסופיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקורת התבוּנה הצרופה” בהוצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוריה של ולטר, “ירושלים” של מנדלסון ואילו ספרי לימוד ישנים. כל הספרים האלו בתור פרפראות לתלמוד וספרי היראים, שהיו מצויים במספר רב בארון בעל הבית, סיפקוּ לברוך וילדר מוון רוחני די והותר, והעסיקו אותו במידה כזו, שלא הרגיש כלל בישיבת הכפר.

על פי רוב היה יושב במרפסת הזכוכית, שהיתה משׂוּרגת גפן בר רעננה, נשען בזרועו על סף החלון הפתוח וּמשקפיו כבושים בספר. בני הבית היו עוברים שם בחשאי, שלא להפריעו, והגברת מרים עם הבנות, שהיו יושבות, ככלות עבודות הבית, לתקן לבנים או לסרוג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היו עושות מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השדות העוממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דומה למעין עוף כבד וּמשונה, שיצא מכלוּבוֹ, והוא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיול היה משׂיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שונים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוח והחומר, על העצם והמראה, על גויים ואלוהים, וּבשעה זו היה מרגיש את עצמו, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוהג — לפי מה שקרא באחד הספרים — לטייל עם תלמידיו הגדולים, חכמי דורו, בסביבות ז’וֹלקיב עיר מושבו, המלאוֹת קסמי טבע. אבל כל השיחות הללו בעצם לא היו נוגעות עד נפשו. הוא שׂח רק מה שידע, כלי חום, בלי השתתפות אמיתית, בלי רטט של יצירה ולכן היו גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוך חובה, והיו שמחים להיפרד ממנו לריצה ושעשועים בשדה וּבחצר.

על אשתו וילדו לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לו, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עושה את הרושם של אדם המשולל כל זכרונות ושאיפוֹת, — שאינו נותן כל חשיבות לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לו רק ערך היסטורי, עד כמה שהוא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעותיו, והעתיד — רק במידה שהוא נוגע בשאלות של ייעוּד היסטורי או פילוסופי, בשאלות היהדות או הישארות הנפש, לפי הספרים הידועים לו. הוא היה מקבל את מכתבי אישתו בדיוק, קורא בהם בעיון ומשיב עליהם, כשהם פרושים לפניו, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוסיף.

לפעמים, בשבת או בחג, היתה הגברת שינטאל פונה אליו באמרה מעין זאת:

— ר' ברוּך בוודאי מרגיש בחסרון משפחתו? מה?

אך הוא היה עונה מיד בכובד ראש:

— אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כותבים, ששלום להם.

ואז התחרטה האשה הטובה בלבה על שאלתה.

ג

יום אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטו בני שינטאל, יחד עם הבן הגדול ששהה אז בבית, לנסוע בכרכרה אל הנהר הסמוך להתרחץ. מובן שהזמינו גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעו בידו לעלות על הכרכרה, הרתומה לסוס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינו ומשמאלו, ויצאו לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חדשים, מאז חזר מביתו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטות, קפץ על מושבו, לחוץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוח המשׂחק בפניו השׂעירים. כעין רוח ילדות נכנסה בו. השמש חיממה והשדות הזהירו בירק וזהב,

ובמרחק, באופק, הכחילה חומת היער. הבן הגדול נהג בסוס, וכיוון שהיה זה סוס מיוּזן וזריז, לא היה צורך לנופף עליו בשוט, אלא לטפוח על גבו קלוֹת במושכות העור, והשוט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדופן, והסוס שטף בעצמו בדרך הישרה. להקוֹת ציפּרים נישאוּ מעל לראשי הנוסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוסים חותכת, והסוס ענה גם הוא אגב ריצה בקול תאווני־נואש.

אחרי נסיעה כזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוק רצועת הנהר הרועדת באלפי קמטיה. הנערים התרוממו והביטו וצהלו משמחה, ישבו והתרוממו שוב, וגם פנו שלא כדרכם אל רבם בקול מאושר:

— אה, עוד מעט ונהיה במים. רבנוּ יודע לשׂחוֹת?

— לא — ענה וילדר, — רק בילדותי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנו לשחוֹת בנהר, אבל את השׂחייה עצמה לא ידע גם הוא.

— אין דבר — התערב הגדול ודיבר לאחוריו — הנהר איננו — עמוק. במקום העמוק ביותר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוח. הוא היה בוחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילו על העמוק ביותר.

על הדשא שעל שׂפת הנהר התפשטו שלושת הנערים במהירות רבה, קפצו לתוך המים, ותיכף התחילו בקריאות משוּבה ובשיכשוּך עליז. הם טבלו וקפצו וזרקו מים זה על זה. הקטן, שרעד

קצת מו הצינה, שאב מלוֹא חופניו מים, סיננם בין אצבעותיו והסתכל בהם לאור השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוגעות כמעט במים, והתפשט במתינות. תחילה הסיר את מעילו, קיפלו

והניחו בזהירות על ידו, אחר כך חלץ את בעליו וּפשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוניו והוציא מתוכם את רגליו הקצרות השׂעירות זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו וּמשך בשתי ידיו את כותונתו למעלה להסירה מעל ראשו. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבונן שעה ארוכה בגופו השׂעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנו הבולטת וּברגליו הקצרות, והכול נראה לו עתה זר ומוּזר. הוא לא זכר, מתי ראה את גופו. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטושטש מן ההבל, שלא היה רואה כלום; אבל פה, במרחב, מה משונה היתה כל עתרת הבשׂר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוחצים לא הניחו לו להזוֹת הרבה, וצעקו מתוך המים:

— רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! יראה נא, כמה צלולים הם! הוא רואה? יבוא! יבוא מהר!

הוא ניענע להם בראשו המגוּלה והגזוּז כולו, חוץ מן הפיאות; אחר כך הרים את כנף מעילו, הסיר בזהירות את משקפיו והכניסם לתוך הכּיס, ובעצמו צנח בעיניים עצומות, כמו שהיה עושה בילדותו, לתוך הנהר, עמד וצעד צעד ועוד צעד במים. וּפתאום קמה בנפשו מבוכה גדולה. הוא פקח את עיניו וראה את עצמו עומד בתוך יסוד רך וחמים ונע, האופף את חצי גופו, והוא אינו רואה כלום מסביב. לא, גם את גופו אינו רואה ראייה ברורה. הכול מתנודד וּמטושטש. הוא הרים את ידו וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתו גדולה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוא ראם רק כצללים חיוורים, עושים העוויות משונות. גם את גדוֹת הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפור פרושׂ על תהום רועד מסביבו והשטח שלפניו, שהוא נתוּן בו, עולה ויורד, פעם הוא מתנשא לכסוֹתוֹ וּפעם הוא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוא ניסה בחרדתו להיפּנות, אך גופו לא נשמע לו, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוד צעד. הוא פרשׂ את ידיו וגישש סביבו כנואש; אך כשנגעו אצבעותיו במים, כלתה נשמתו. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשׂוֹת והקשיב: קולות הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוקים מאוד, והיה בהם משהו זר, מעין לעג לא טוב לו, לנתעה וּמפרפר בסכנה. הוא חפץ לקרוא לעזרה, אבל גרונו שתק. וּפתאום נלפת כולו ואחז בחזקה, בכל כוחותיו, בגוף שנגע בו. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברו עליו נתקל בו.

— מה לך, רבי? — שאל הלז, נבעת עד מוות מן הלפיתה החזקה.

הוֹציאני נא, הוציאני נא! — חזר וילדר בקול מת, בשפתיים כחולות וּבהרגשה של עיוור — הוציאני מהר, רע לי…

הנער התעודד וחשב כי רבו מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוא, הוציאו את רבם והושיבוהו על הדשא.

— מה לוֹ? מה היה לוֹ? — הקיפוהו בשאלות.

— לא כלום. תנו לי את בגדי — ענה וילדר וחיוורון מוות על פניו.

הם הגישו לו את הבגדים, והוא חטפם וּמישמש בהם באצבעות מפרפרות עד שמצא את כיס מעילו, הוציא את המשקפיים והרכיבם על אפו — וּמיד שב העולם להיות מה שהיה.

מאז שוב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוע פסיעה בלי משקפיים; אך המאורע ההוא חרת בנפשו חריתה עמוקה. שיווּי המשקל אשר לנפשו כמו נזדעזע.

ד

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתו הצעירה, את מורה בית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתו, וּמסר את ילדיו לכוהן הקאתולי, שילמדם קצת לשון וּמדעים. הכוהן הזה היה טיפוס יחיד במינו. רוב תושבי קוּסטין היו איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמונים נשתמרה שם גם עדת פולנים

רוֹמית-קאתולית קטנה, שהיתה הולכת ומידלדלת על-ידי נישואי תערובת עם בני הרוב, ולה מנזר קטן וכוהן, או יותר נכון סגן כוהן מיוחד. לכוהן הזה לא היתה עבודה מרובה, כי צאן מרעיתו

היו מעטות, כשני מניינים בסך הכול, וּבהיותו רווק, כדרך הכוהנים הקאתולים, היתה ריקנוּת ביתו הקטן בחצר המנזר, ובקרבת בית הקברות, גורמת לו שיעמום ועצבות. ככן חמישים היה, גבוה ורזה, וגלימתו השחורה, הארוכה והפרופה כוּלה, עם כובע הקטיפה המארך, עוד הוסיפו על גובהו וּרזוֹן גופו. מפני פניו המגולחים והבעתו התמימה והצחה עשה רושם של בן שלושים, אך שערות ראשו הגזוזות היו לבנות ברובן, ואולם זה עוד הוסיף על צעירוּת פניו לוויית חן ונעימוּת. מטבעו היה איש נוח, מתון וחפשי בדעות, ולכן היה מתרועע בחיבה יתרה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיונו, וכן גם יפי נימוסיהם של בני הבית, משכו את לבו, והיה מתענג לבוא שמה לשיחה על כוס תה וּמגדנות עם ר' ישעיה עצמו, או עם הגברת והילדים. בקיץ היה יושב אצלם על הספסל תחת עץ הערמון רחב הנוף, לפני שולחן העץ המחובר

אל הקרקע, ושיחתו הנעימה מפכּה בטוֹן רך וּלבבי בתוך רשת הצל והאור, הרועדת על כל דמותו השחורה והענוגה.

כשסיפר לו שינטאל את המקרה אשר קרהו עם מורה הכפר, הצטער הכוהן מאוד, והציע את עצמו ללמד את בני איש עמיתו, שהיו קרובים ללבו גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לו לכבוד, וגם אמונו בכוהן ידידו היה גדול כל כך, שלא היה חושש אפילו לשלוח את ילדיו יום יום לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוהן, שהרגיש כנראה בעצמו בזרוּת שבדבר, הציע שיבוא יום יום לבית ידידו ללמדם שם. שינטאל הודה בקידה וּבענוות חן, והכוהן התחיל לבוא יום יום לבית היהודי בשעה קבועה.

וכן נפגשו השניים: המלמד ברוך וילדר והכוהן הקאתולי ויקטור מיינקינסקי.

ברוך וילדר שׂם לבו עוד קודם לכוהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנועם הליכותיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסו הטוב ליהודים; אבל לא מצא לו הזדמנות וגם לא העז לדבר אליו, כי פולנית ידע רק מעט מאוד, וּמלבד זה נשמר בו מילדותו זכר הכומר הפולני מעיירתו, שהיה נחשב בעיני היהודים כשׂונא ישראל טמא, הזומם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוי מפוּטם ואדום עורף כקצב וּצחוק רע לוֹ. — גם הכוהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מורה” שלהם, והם סיפרו לו בשבחו, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבו של ברוך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכוהן בבית, מעין אי מנוחה וסקרנות ילדותית להיכנס בשׂיחה דווקא עם זה הזר והגבוה, שיש בו מריח החוץ והאסור, אך המרחק היה גדול ביניהם ולא היתה דרך לעוברו.

ואולם עתה, כיוון שהכוהן התחיל לבוא יום יום אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יום אחד הקדים הכוהן לבוא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנותיה יושבות במרפסת, וּוילדר יושב ליד החלון הפתוח, כדרכו. השתחווה הכוהן על הסף השתחוויה עמוקה, שאל אם אינו מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הושיט ידו לשתי הבנות, וּלבסוף ניגש גם אל וילדר, וּבתיתו לוֹ את ידו הלבנה, הציג את עצמו בבת צחוק ישרה:

—סגן הכוהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוני זה כבר אני שמח להזדמנות זו לברכוֹ.

ברוך וילדר התאדם, קם מכיסאו, ובהחזיקו את ספרו, כשאצבעו תקוּעה בין דפיו, השתווה גם הוא וּמילמל:

— טוב מאוד, טוב מאוד… גם אני… ישב האדון הכוהן! — והראה במבוּכה על כיסאו.

אחרי השיעור, בשעת הפרידה, שאל אותו הכוהן, אם הוא חפשי עתה, ואם כן, היש ברצונו ללכת אתו מעט. וילדר לא ידע את נפשו, אך הסכים. כשיצאו וסגרו אחריהם את פשפש הגן, אמר לו הכוהן, שאם קשה עליו הדיבור הפולני, נכון הוא לדבר אתו גרמנית: הוא עצמו נולד בפוֹזן ונתחנך בעיקר על הלשון הגרמנית. וילדר הודה לו, וּבזה אמנם הוּקל לו קצת, כי בגרמנית לא היה עוד חסר ניב כל כך. אמנם שפתו היתה ספרותית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנון תרגום התנ“ך מימי ההשׂכלה, אך בקצת קושי וּבקצת עזר משׂפת יידיש, יכול היה לבטא כמעט את כל רעיונותיו. הכוהן ניהל את השיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יותר ויותר. וכך דיברו על ערך המדע וההשׂכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאות הזעומה ועל חירות המחשבה, על הדת והמדינה, על חובות הלב וחובות האזרח, וברוך וילדר היה מוכרח לבסוף להגיד לעצמו, כי ה”גוי" הזה מכלכל את דבריו בהגיון ובידיעה, והוא מביע כל דבר בקלוּת וּבפשטות, כאילו לא היה בדבריו כלום מן החידוש. וזה מצא חן בעיניו במאוד מאוד. כל ימיו היה משתוקק לבעל שׂיחה כזה. רוב מכיריו היהודים היו או עזי פנים ערוּמים, שביטלו אותו ואת השׂכלתו, או בוּרים, שפנו אליו תמיד בשאלות, ושום תשובה לא היתה עלולה לברר להם מה.

וּכשהגיד לו הכוהן בשעת פרידתם, שהם יכולים להיות לעזר זה לזה בבדידות הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוא יכול להיות לו לעזר במה שהוא קנה לו בלימוּדיו,

בענייני לשון וּמדע, וּפּאן וילדר יהיה לו לעזר בהשתלמות בלשון העברית — הוא למד מעט לשון זו בסמינריון וגם מעצמו — וגם בענייני “פילוסופיה דתית” — את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשונה בחייו ותמה על הצירוף הזה, שראה בו דבר והיפוכו — שמח וילדר, וּבלב פועם אמר לו, שהוא נכון לבקר את הכוהן גם בביתו.

— הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוד גדול! — ענה פּאן מיינקינסקי ולחץ את יד ברוך וילדר לחיצה חמה וּממוּשכה.

ה

יום יום היה ברוך וילדר מזדמן עם הכוהן. הטיולים יחד ברדת היום נעשו תכופים יותר וארוכים יותר. בקיץ היו מטיילים בשדות וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האורנים הקרובה, ויושבים שם שעה ארוכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבשים, וּבחורף היו יושבים בבית שינטאל, ועוד יותר בבית הכוהן. היתה לכוהן משרתת זקנה, פולנית קפדנית, אך זריזה וּמסוּרה, והיא הסכינה עד מהרה עם וילדר והיתה מכבדת אותו בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמו את אדוניה. הטיולים והשׂיחות האלה פעלו על וילדר פעולה ניכרת: הוא נעשה יותר ער וּמפוזר, בכל מהותו באה כעין מתיחות ואי מנוחה, וּבית שינטאל לבדו, בלי מציאוּת הכוהן, לא הספיק לוֹ עוד.

בבית הכוהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרובה, והוא: הספרים המכורכים יפה, שעמדו מסודרים בארון הזכוכית אשר לו. מתוך הספרים האלה, ספרי מדע, מוסר ופילוסופיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוהן קורא לוילדר, מתרגם וּמטעים לו את המקומות הקשים. תחת זאת היה וילדר קורא לפני הכוהן ב“מורה נבוּכי הזמן”, ב“חובת הלבבות” וּב“עיקרים”, ומתרגם לו פסוק כצורתו לגרמנית שלו. הכוהן היה מיטיב לבאר לו את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוחה והתנועה”, בשירטוּטים וצירופים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחברו את שאלות המוּסר והפילוסופיה. וכן היו מתקרבים והולכים, עד שהכוהן התחיל מלמד את וילדר את הלשון הלאטינית, וּוילדר את הכוהן — עברית. הלימוד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפרד.

לימוד שתי הלשונות העתיקות הללו כמו תפשׂ אותם בקסמים, וכל העולם נצטייר מעתה בדמיונם, אצל זה בתרגום עברי ואצל זה בתרגום לאטיני. הם לא היו נלאים לחזור על פרקים ודפים שלמים בשפה הזרה במשך שעות. וילדר לקח לו לספר לימוד את הווּלגאטה, שנתן לו הכוהן, והכוהן בחר לו את “הברית החדשה” בתרגום עברי, שהיתה מצויה בין ספריו עוד מימי

הסמינריון. ולאט לאט נוצרה ביניהם מעין קנאת לומדים, ולא אחת אירע, ששניהם היו יושבים יחד וּפוסקים את פסוקם בשתי הלשונות בקול רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ,

חוץ מן המשרתת הזקנה.

והיחסים עם הכוהן הגבירו את פעולתם על וילדר, עד כי הרגישו בה גם בבית שינטאל. ביותר העסיק השינוי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוב בהסתכלותו אחרי רבוֹ. זה נעשה רך ונוח משהיה, קולו קיבל גון לבבי יותר, אף-על-פי שהוּטל בו גם מעין פגם, וּצרידוּתו נתגברה במידה מרובה. התלמידים נהנו בעיקר מן השינוי הזה, כי רגש חובתם ביחס אליו כמו רפה על-ידי כך והיו עזובים יותר לנפשם. אך הליכותיו התדירות עם הכוהן היו גם קצת חשודות בעיניהם, אף גם היו לשיחה בבית.פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יודע, מי יחזיר את מי למוּטב — הכוהן את המלמד או המלמד את הכוהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלונה, שאין צורך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרועעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בודדים כאן.

במכתביו לאשתו היה ברוך וילדר מזכיר לעתים קרובות את התחברוּתוֹ עם הכוהן, והיה מרבה לספר לה בשבחו; ואף-על-פי שהיא כתבה לו מתחילה פעמים אחדות בליגלוג וּברוגז, שאינה

יודעת, למה הוא מבלבל לה את המוח בשטויות שלו, ומה לו ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוספה על ה"שׂכירוּת,ואחר כך היתה עוברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, — לא פסק הוא בכל זאת להודיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיולים והלימודים שלהם, ושעוד מעט ויוּכל לקרוא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביום קיץ היה סער וגשם סוחף. וילדר ישב לבדו אחרי סעודת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזון הטוב בכל רמ"ח אבריו, והוא חוזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגום לאטיני. הוּולגאטה לא היתה תחת ידו, כי הכוהן לקחה אתמול לביתו לצורך עיוּן. הוא ניסה לחזור מתוך הזכרון, והנה הפלא וּפלא! הכול הולך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשול. אך כשהגיע לפסוק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגומה, אף כי ראה אותה בספר כמה פעמים. הוא אימץ את זכרונו, אבל לשווא, המלה התחמקה לחדרי הזכרון ואין להעלותה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשום אופן אי אפשר היה לתופסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתו מהר וּבנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזכרון, אבל גם זה לא הועיל. אז נפלה עליו מרה שחורה, וכמעט נבהל. הוא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקור הפתוח וּמעיין במלה העברית, כאילו אמר לדלות מתוכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוי זה גרם לו רק מפח נפש.

וּבחוץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמו והברקים ברקו. החדר האפיל וקדר, החלונות זרמו, וענפי העצים שקרוּ מאחריהם. ופתאום נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש

אי מנוחה רבה בלבו ויצא לראות בדרך העולה אל המנזר, אם אין הכוהן בא. הוא היה גם מוכן לרוץ שמה, אל הוּולגאטה. אך בצאתו נשׂא בלי משׂים עיניו השמימה, ונתגלה לו מראה, אשר כמוהו לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוקה והרוססת מתוך רעננות מזהירה, עמדו, לא הרחק זו מזו, שתי קשתות צבעים נפלאות, אחת גדולה מחברתה, מתנשאות מקצה האופק עד חצי השמים, נחות על מצע עננים אפלים-מכסיפים, טעוּני רוויה ורוך, למוּל השמש הקורנת, וממלאות את האוויר איזה קסם רך וחי. כן, הוא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אופן לא עשׂה עליו מימיו רושם מראה כזה או גם מעין זה. הוא ראה עתה בפעם הראשונה בחייו את ההוד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרות הראוּת והנתוּנות תחת הזכוכית העבה והכבדה — והתפלץ. כל מהותו הבוטחת כאילו התמוטטה. הוא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתו, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טשטוש. היה איזה כאב מוּזר מוצץ בלב והדמיון הניצת באור אפל-חכלילי עטף הכול. מה זה? מה זה? שיווע בו קול ממעמקים וכל נשמתו רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיון, כמו לפני יציאה מספירה נמוכה אל ספירה גבוהה ממנה. והנה פתאום, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באור קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכול נח לארץ, הכול שב להיות קרקעי, הלב הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוא זכר את התרגום הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשא שנית עיניו השמימה, הקשתות היו חיוורות והוא ראה איך הן הולכות הלוך וחָווֹר; האוויר היה רגיל, ועל הארץ רצו לרגליו שלוליות דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוא חזר לחדרו, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קורא בקול את התרגום לפרק ס”ח בתהילים, והיה הולך וקורא בלי מכשול: qui educit vinctos in fortitudine ובמלה fortitudine הרים קולו בנצחון.

ו

כל חודש תשרי היה ברוך וילדר אצל חותנתו, אשתו וּשני ילדיו; כי בינתיים נולדה לו עוד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחו במידה מרוּבה, כי אשתו וחותנתו עבדו בכשרון רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר וּבעל איברים, וכל השיכורים היו מפחדים ממנו אימת מוות. בבואו הביאתוּ אשתו בסוד העסק, הכניסה לו את

פנקס החובות הגדול, והראתה לו, כפוּפה על השולחן ועט עופרת בידה, כמה חייבים לה הערלים. הסכום היה גדול באמת, והוא גירה את עיניו של וילדר ואפילו הכאיב לו משהו. מלבד זה חשׂכה עוד איזה סכום במזומנים, השמור על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לו הכול בחיוך רציני וּברגש מסירות המיוחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשו כמרוצה, אך באמת לא עניינו כל זה. “טוב, טוב” מילמל, — אך לבו היה רחוק ממנה וּמעסקיה, וכולו נתון לספריו לכוהן, שנשאר בכפרו האהוב; וּכשאמרה לו לבסוף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשול עוד שנים אחדות, כלומר, שהן תעסוקנה בבית והוא יוסיף להשׂתכר בכפר ולשלוח להן, אז יוכלו לבנות בית חדש גדול במקום הקטן והרעוּע, — נהנה וילדר בייחוּד מן הבשורה, שהוא יוכל לשבת עוד שנים אחדות בכפר; ולבו נמלא ביחס לאשתו רגש תודה חם עד לידי רוֹך, ואפילו ליטפה פעם אחת במבטו.

הילד כבר גדל, והיה מתרוצץ ברחובות לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדול עם ציציות מלוכלכות; והילדה, תינוקת צחקנית שמנה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדומות, כשהחזיק אותה על זרועותיו, היתה

חותרת תמיד בידיה הקטנות לאחוז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפושׂ בזכוכית או במוֹטת האוזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוך חריצים בשורש אפוֹ וּבצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיו לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נועז. הפחד שנתקע בלבו בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנו.

והנה יום אחד, אחרי סעודת הצהריים, יצאה אשתו אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אותו להשגיח על הילדה, המשׂחקת על הרצפה. זו זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתוֹנתה מוּרם ותקוע לה בסדק שבגבה ואחוריה השמנים מַוורידים-מכחילים מקור, והוא עמד נשען אל החלון והרצה לעצמו במוחו פרק של איזה ספר עיוני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בו בידיה האמיצות, ואחרי נסיונות אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפונה בת צחוק של אושר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראות מה רושם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאום — רפוּ ידיה ונפלה אחורנית וקודקודה נחבט בחזקה ברצפה. תיכף הרימה קול צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדו והסתכל בתנוּעותיה בעיניים תפוּשׂוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוקי הנפילה” וּבאופן ברור חזר בו המשפט: “הדרך שיפוֹל בו הגוף בזמנים שונים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשו אדומים וּכחולים מגעייה, עמד הוא והביט על כל זה בהתעניינות, אך בלי השתתפות הלב — כעל נסיון בפיסיקה. אך אשתו, ששמעה באגף השני את צעקות הילדה, באה מבוהלת, וּבראותה את בעלה עומד בלי תנועה, צעקה אליו שלא בקולה:

— מה אתה עומד, גולם? — וחטפה את הילדה ולחצה אותה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס. וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתו:

— לא, שיינדיל, גולם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוקי הנפילה ומסיבת התגברוּת מהירוּת התנועה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוא השתגע!”, וּברחה מן החדר.

וּכששב וילדר לקוסטין, ושניהם, הוא והכוהן, ישבו ביום גשם דק וקר בבית הכוהן על שתי כוסות תה בחלב מהבּילוֹת, התעורר פתאום וילדר מתוך השתיקה, שנשתררה אחרי השׂיחה המדעית,

ואמר לכוהן, שלא בקולו הרגיל:

— יש לי לספר לידידי הכוהן דבר מה.

הכוהן הגביה את גבותיו וּפניו קיבלו הבעת תמהון, ואז סיפר וילדר לכוהן בגרון יבש מרוב התרגשות את המאורע שאירעהוּ בביתו עם הילדה; וּכשסיים הוסיף:

— ועתה הגידה, ידידי, מי משנינו צדק, אני או אשתי?

—הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוא תירגם את שם ידידו לאטינית, כי לשמחת לבו מצא, ששמו מתאים עם שם שפינוזה, וּמאז היה קורא לו כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפורמאלי, אם לא נביא בחשבון את החובה, ייתכן לומר, כי הצדק אתך. אתה לא עשית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבותיך (והרי אין מצווים על המחשבות!) בקשר עם המאורע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, או יותר נכון לא שמתּ לב, שהעצם הנופל הוא ברייה אנושית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוטות: המכאובים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרו כוח לקרוע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החובה, שהגדרתה היא: רגש הצורך המוחלט פעול בכל עת וּבכל מקום ככל אשר ידרוש המוּסר האובייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיות המקריות של הרצון העצמי, זאת אומרת, שחובת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקום, והחיוּבית — לבוא לעזרת רעהו, אפילו רעהו סתם, להקל את מכאוביו וּלהגביר את רחמי עצמו הטבעיים על-ידי הכרת המוסרי שברחמים, — מצד זה בוודאי וּבוודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהחמרמרוּתה, ושמתוך צערה לא יכלה למשול בלשונה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! — המשיך הכוהן, נשען באצבעותיו על שוּלי השולחן וּזקוּף קומה כמו בשעת הטפה מעל

הבימה — נפשנו הולכת שבי אחרי מחשבותינו המוּפשטות, שיש בהן בלי שום ספק מן היופי והאצילות, ואם תרצה — אפילו מן האלוהיות, אנחנו משתעשעים בשאלות מדע ודת וּבפתרונן, בעוד שלעינינו מפרפרות נפשות רעינוּ, קרובים וּרחוקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשׂמחה ויגון, באושר וייאוּש, צוהלות ונענוֹת, חיוֹת וגוועות, ואנחנו בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברו כן רכוּ פניו מאוד ובעיניו התמימות רעדה לחלוחית של דמע. דברי הכוהן האלה, ובייחוד הבעת פניו, עשוּ על וילדר רושם לא יימחה, ומאז היה חושב תכופות על אשתו מתוך רגש נוחם ורוך הולך וגובר. החירוף “גולם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוד הוסיף לה מעין הוד שבכוח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שיחה על הבדל הדתות, אמר הכוהן:

— האידיאלים הכלולים בדתות, האידיאות הנושאות את הדתות וּמשמשות אותן, שווים בעיקר בכולן. רק הצורות המעשיות של האידיאלים שונות לפי הרוחני של כל עם, לפי “אלוהי האומה”, כפי שקורא לזה קרוכמל שלכם; ואולם באחרית הימים, ברור לי הדבר כצהריים, ייפּרדו האידיאלים לגמרי מן הצורות הדתיות, כתוך המשליך את קליפתו בהתבשלו, ואז לא יהיה עוד

כל הבדל בין הדתות, לא, כי גם הדתות עצמן לא תהיינה, לא יהיה צורך בהן, ואז תבוא המזיגה הנפלאה, הנצחון האחרון של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרו עוד לנצח.

— והמדעים? — שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפרני אצבעותיו. דבר מה נתבקע ונתמוטט בו.

— המדעים? — התעורר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוצתוּ. — המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשות לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרונה, תכלית התכליות, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היופי, הסוד, כל נושׂאי חמדתנוּ וגאוותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוזל וגז; וּמן הצד השני, כי הכול, הכול הוא חשוב וגדול ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בו? והתוצאה ההגיונית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהו עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיון הבריאה הגדול, שאין בידו להשפיע עליו ולא כלום, וּמלך על נפשו, בעל בחירה חפשית לעשות את הטוב או, חלילה, את הרע. המדע, כושר הידיעה, מוביל את האדם דרך העבדות החמרית אל החירות הנפשית, המוסרית. ולא לחינם אנו רואים, שכל גאוני המדע האמיתיים הגיעו בסוף חקירתם לידי המוסר, המצוי האלוהי. הם הגיעו פשוט אל התּוך. וקאנט יוכיח.

שׂיחות הכוהן האלה, שנאמרו בזמן האחרון בסגנון חותך וּבחום שקט, פעלו על נפש וילדר, ואף-על-פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אותן, והן גירוּ אותו גירוי רחוק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיונות כזאת חש, כמו מלקחיים אוחזים במוחו וּמושכים בכוח להרימו, להרחיבו, ודבר זה הוציאו משקטו. ואולם הכוהן עצמו נעשה בזמן האחרון שקוף יותר, רוחי יותר.

בכלל בא שינוי ניכּר בהליכותיו של וילדר וגם בראייתו. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השיחות החותכות של הכוהן נוצר בו לאט לאט איזה יחס אל עולם המציאות. במחיצה של הפורמאלי כאילו נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנותיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוי הקטן העוזר על ידה. בעברו ברחוב היה מתבונן לאיכרים ומבדיל בין הלבושים יפה וּבין הלבושים בגדים קרועים, בין ההולכים מתונים וּבקומה ישרה, שפניהם מביעים בטחון ושובע, ובין העוברים מהר וּמבטם רע נבעת ורעב. הסתכלותו כאילו נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשדות, כי אם גם בכפר. לפנות ערב, בשדה, היה מתבונן בזעזועי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השואף ועולה מארובות הבתים למרומים. ולא עוד, אלא שהתחיל שואל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה או תבואה זו. התלמידים הרגישו בשינוי הזה בקצת תמהון, אך הסתגלו גם לזה מהר, כנפש הילדים. על-ידי כך נפגם קצת יחס הכבוד אל רבם, בהרגישם שהם מתרועעים אתו והוא קרוב לחוּגם, לעולמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוק בקול על איזו שאלה תמימה מפי וילדר; ולבסוף התחילו גם לדבר ביניהם ובפניו בשפת רמזים אירונית על ידיעותיו בטבע וחקלאות. אך דבריהם לא הקניטו אותו כלל, להיפך, היה בהם מה שהוא מן המהנה, ויום אחד גם הצטחק. וּבאותו יום, בפעם הראשונה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדול — האב לא היה או בבית — שיוותר להם מחר על השיעור ויתן אותם לנסוע אל הכפר הסמוך, לראות במכונת הקצירה החדשה; רצונו, יכול גם הוא לנסוע אתם.

וילדר כמו התעורר משכחה וענה בכובד ראש של קפידה:

— לא, לא, צריך ללמוד. אסור לו לאדם להפנות את לבו לבטלה! הרבה בטלים כנגדו! אסור!

ואף-על-פי-כן נסע למחרת בבוקר עם תלמידיו לראות את מכונת הקצירה.

ז

פעם בעבוֹר וילדר ברחוב האיכרים הארוך עם הכוהן, הגוחן קצת לצידו אגב שיחה, תפס כי יושבי הכפר, ואפילו הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוק של ליגלוג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוא החליט בלבו לשאול פעם את ידידו, מה פשר המבטים האלה. ואולם הם היו עתה תפוּשים בשיחה עמוקה על האושר האמיתי. הנושא הזה עניין בזמן האחרון את הכוהן ביותר, ובכל פעם היה מגלגל עליו את השיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעודו. מימיו לא נתן דעתו לחשוב, כי יש אנשים מאושרים ולא מאושרים. הוא ידע אמנם מתוך הספרים, בייחוד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סובלים ואנשים הוללים, וחיבתו היתה נתונה תמיד, יחד עם המחברים הקדמונים, לסובלים; אבל על האושר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לו במחשבה, הוא נעשה שליט על כל מהותו, על כל טעם חייו, והוא תובע את סיפוקו בכל מחיר — על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאותו. הוא גם לא הרגיש כל צורך באושר. מה שייך אושר? הוא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכול לשׂובע וללמוד לשוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמות, מאמין באלוהים וּבצדיק, זועם על התלמידים וּמתפייס, ואמו טרחה, התפללה בימות החול ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתות קראה גם ב“מנורת המאור”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללות נמרצות את הרשעים ואת הגויים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוסקת במכירת ביצים וּבשר עופות כדי להחיות את ביתה. מה שייך אושר? האם היו הם מאושרים? האם היו אומללים? האם חשבו על עניין זה?

הכוהן דיבר על האושר שבוויתור. הוא יצא מתוך ההנחה, שהאושר הוא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוק ההשתּווּת, מטילה חובה על האדם, מעין תשלום של

צער; נהנית — ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוב מעיק משׂא הוא התובע את פריקתו. יוצא, שההנאה אינה יכולה להביא אושר. לא כן הוויתור, שהוא משחרר

אותך מן החובה; אתה משלם לאחרים תשלום של חסד, מתוך בחירה חפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוב ישן ונשכח, וּבכן מתהווה בך קלוּת נוחה, יפה וערבה, הנעשׂית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת — לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוקי הכוהן, מפני שעצם הנושא לא נאחז בנפשו. מבטי האיכרים משכו שוב את עיניו וּפיזרו את הקשבתו. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאום, כי ידידו שׂם לבו

לאלה, הפסיק את שיחתו וּפנה אליו בחיוכו הטוב:

— הם אינם יכולים להשיג, איך יכולה להיות ידידות בין כוהן נוצרי וּבין יהודי. ואין פלא! זה מאות שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוד על דברים, שבוּשה לאדם משׂכיל להעלותם על השפתיים — כאן ראה וילדר שהכוהן נתאדם — וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוששני — הוסיף שוב בחיוך — שבחמימותם זו ילשינו עלי אצל הקאנוניקוּס שבעיר…

— כלום אלה הרוּתינים שונאים אותך? — שאל וילדר, כאילו נודע לו זה עתה דבר חדש לגמרי.

— לא, שׂנוֹא לא ישנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתולי אני וחשוב בעיניהם ככלב. והכוהן שלהם חותר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדות יתחתנו אלה עם אלה. גם מן הקאנוניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכול להתערב בשום אופן. חובת הלב קודמת, לדעתי, לחובת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוהן שלהם הוא איש נכבד ורצוי לעדתו, גם אשתו וּבניו אנשים ישרים וחרוצים, אך ריח הכרוב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכול לסבול. אף-על-פי שבדרך כלל איני “שונא בריוֹת”, כפי שיכולת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפולנים, לבוּשה מטפחת צבעונין קשורה בעניבה גדולה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במין תותי יער. היא הידקה את עניבת מטפחחה, החוותה קידה נאה, ניגשה, תפשׂה ביד הכוהן וּנשקתה. הכוהן החליק בידו על ראשה, והיא הלכה לה זקופה וּמתונה כבוגרת.

— הילדות הללו! — אמר הכוהן עוד במצב רוחו הקל — דווקא כאן בכפר הן ממהרות להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכול הן מסתכלות וכך הן מתבגרות קודם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הווידוי, כי היא רואה תמיד בחלומה כלבים רוכבים זה על זה. היא יודעת, שזה חלום רע, מכוער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוסיף עוד לראות חלומות רעים, מכוערים כאלה. הוי, תמימות קדושה!

וילדר הקשיב לשיחות אלה באוזן פקוּחה, והן היו פה בחוץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוכים והעטופים ירק, עם משׂוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקום תרנגולים מהדסים, כלבים, חתולים וחזירים מתהלכים מעדנות, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מובנות לו. הוא בעצמו נזכר רגשות כיוצא באלה מימי ילדותו. כן, מימי ילדותו, כשהיה יושב שעות תמימות על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוך חצרו של הגוי השכן.

וילדר חייך שוב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לו, טופף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוש כותונת רקומה וּמקטרת קצרה בזווית פיו. הוא השתחווה וגילה את ראשו השׂב, ארוך השׂער. עיניו הציצו בערמומיות מתחת לגבּות העבוּתוֹת.

— רואה אתה ישיש זה? — אמר הכוהן — לפני שבוע מתה עליו אשתו הזקנה, שחי אתה יותר מחמישים שנה. ואתמול הוא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישואיו עם בת ראש הכפר, בתולה יפה, בת שבע עשרה. אמנם עשיר גדול הוא וּבניו כולם נשואים. כך הם בני כפרנו התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתו עשה פעם יהודי זקן כדבר הזה ונשא בתולה, אבל בת רוכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכול נדוּ לה. והוא זכר עתה בדיוק את מראה הזקן, בעמדו תחת החופה וּבשׂוּמוִ בידיים רועדות את טבעת הקידושין הלבנה על אצבע הנערה המושטה. איזו אשה קיללתהו קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

ח

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוזה לא הרחק מן הכפר, השׂיא את בתו הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוץ מן הבן שבפונדק, נסעו אל החתונה. הם הציעו לוילדר, שיסע עמהם, אך הוא סירב: נוח לו יותר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציוותה את המבשלת להכין לו ארוחותיו מן המוכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרו לשוב הביתה. אחרי כן נסעו לעת ערב.

וילדר נשאר לבדו. הוא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלו את הארוחה ביחידות, יצא מעט החוצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמו מתחת לצעיף דק. הוא התהלך מעט בגן, בין ערוגות הפרחים והירקות הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפורה במורד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודומם. רק בקצותיו נחו צללים. וּפה ושם הלבינה פיסת נייר או נוצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צדי הדרך במורד היו רובם אפלים, ורק בבודדים ניצנץ אור רפה וצונן, שרעד לאור הלבנה. נשמעו קולות מבית המרזח הרחוק, נשמעו ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוח. הצפרדעים צילצלו בביצה ממוּשכוֹת כפעמונים אטומים. “סימן לגשם” — נזכר וילדר דברי מי שהוא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדותו. הוא הוסיף לעמוד ולהסתכל. הדומייה והמנוחה האלה מצאו חן בעיניו, הן הצטרפו לרגש

הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבו, ונסכו עליו הלך נפש חריף, שלא חש כמוהו מימיו. הוא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתול ואחריו עוד אחד. התחילה נהימה דומה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקות הטלוּלים בערוּגה, ושוב נהימה וּצריחה משונה. רעד עבר בדמו של וילדר. מה הם רוצים? והוא עמד ולא זע. החתול המיליל נטמן באיזה מקום וּמשם היה שולח פעם בפעם את נהימותיו הקורעות לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהודייה. הסתכלה רגע כה וכה. צלצלה במפתחות בחשיבוּת, קראה פעמים אחדות: פסט! וּכשראתה, שהחתולים אינם שומעים לה, ישבה על המדרגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חופן זרעונים והיתה נוטלת מהם ומפצחת בין שיניה, מפצחת וּפולטת את הקליפות. היא היתה גרושה חשׂוּכת בנים והיתה קובצת כאן נדוּניה בשביל “זיווג שני”.

— מה זה? כמדומה, שעכשיו לא ה“עונה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, — פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

— כפרה יהיו! שמעתם צריחות? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעונים וישבה זמן מה שותקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוח ובקללות למקום, שמשם הגיעו הקולות.

כשהחתולים ברחו ונשתררה שוב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר על המדרגה, נתבלבלו חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוזר של אי מנוחה. הוא ניגש עד פאת

הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לו שנרגע, אך בשובו, וּבראותו את המבשלת יושבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוחה בלבו. נדמה לו פתאום, שקר לו. הוא רעד קצת, אך להיכנס

אל חדרו לא יכול. מה הוא מבקש פה בחוץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוך כיס סינרה, הוציאה זרעונים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוח הזרעונים ופליטת הקליפות מן הפה שמעה עתה אזנו ברוּר. וזה גירה אותו והציקו עוד יותר. הוא מישש את מצחו מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

— אולי רוצה הוא, רבי, מעט זרעונים? — שאלה המבשלת פתאום.

— אוּ, לא, לא! — ענה וילדר נרגש ושׂמח, כמי שמצא לו עוגן הצלה. — עלי עוד ללמוד הערב. שלום. לילה טוב, שלום!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לו כבר קל להיכנס החדרה ולסגור את התריסים.

ט

בבוקר השכים וילדר קום. היה מעין רגש של חג ביקיצה זו. החמה מילאה את החדר אור לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימודים. חפשי הוא. מימי ילדותו לא היה לו רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הרהורים, התחיל לחשוב מה יעשה היום. והנה עלה בדעתו ללכת הבוקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידו הכוהן. מעולם לא ראהו בשעה מוקדמת כזו. הלז אמר לו, שדרכו להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדול. זה ימים אחדים לא ראהו, וּבטוח היה, שהלז יקבלנוּ בשׂמחה. הוא יבלה שם כל הבוקר ואולי יישאר עד לארוחת הצהריים. ההתקרבות תהיה שלמה. הרעיון הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזות לא שכיחה אצלו. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטופה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוחתו כבר היתה מוכנה על השולחן, והוא מיהר לכלות סעודתו ויצא אל בית הכוהן. בצעדים מאוששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטורת מעל גגות הקש. הטל עוד נוצץ על העצים והירקות. נשי האיכרים טיפלו

בחצרות, והאיכרים עוד רתמו את הסוסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוה סגור. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוהן בגן. הוא כבר חשב לשוב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקנה באה מיד.

— אה, הרי זה הפּאן — אמרה.

— כן, אנוכי. אפשר כבר לראות את מעלת הכוהן?

— תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזות וּמפתח גדול בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היום בשביל החול, שהיה רגיל בו, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרובץ, דפק וּפתח את דלת החדר. ראה שם את הכוהן יושב בכורסה, לבוש הקפטן השחור, פניו תפושׂים בכפות ידיו והם רחוצי דמע. מעולם לא ראהו בכך. בתנועה טבעית ביקש וילדר לשוב על עקביו.

— היכנס, ידידי, היכנס, — הזמינו הכוהן בקול ספוּג דמעות.

וילדר נכנס ועמד נבוך. הוא לא ידע מה לעשות בעצמו: אם להגיד דבר, לשבת או לעמוד. הכוהן רמז לו על הכיסא הסמוך. וילדר ישב. הוא התבייש בפני עצמו, וּכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוא אל ידידו בלי להודיעו תחילה. הכוהן, שהיה רגיל בו יום יום, היה עתה כזר בעיניו וּכרחוק ממנו — נוצר בלבו מעין אותו היחס, שהיה לו בילדותו אל פקידי שלטון הנכרים.

— באמת חיכיתי, כי תבקרני היום, — אמר הכוהן — דווקא היום. טוב, שאדוניך נסעו, תבלה את הבוקר בביתי. רצונך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוק אינך. האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוף שאל, אם יוכל להשיג אצלו את ספר ה“וידויים” לאוגוּסטינוֹס הקדוש במקורו.

—כן, ודאי — ענה הכוהן רכוֹת — אבל קודם רוצה אני להשמיעך וידוּיי אני. רצונך לשמוע? יאדויסיוּ, הגישי לנו קאקאו!

הם שוחחוּ קצת בענייני יום יום, וּכשהגישה הזקנה את שני ספלי הקאקאו הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוהן את שוּלי קפטנוֹ השחור לבין ברכיו והתחיל בקולו הצלוּל והערב:

— דע לך, ידידי כנפשי, כי היום, יום ט' בחודש יולי, יום זכרון קדוש הוא לי. ביום הזה, לפני עשרים וּשמונה שנה, הובלתי לקברות את הנפש האהובה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה — את הילנה שלי. עוד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוא הצביע על דלת מכוסה בווילון ארוך). בהיותי ילד בן חמש מתו עלי אבי ואמי חודש אחד, ולא נשאר לי מהם כלום, זולת תמונתם מיום חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרונותי המעטים מהם ניטשטשו אף הם ברבות הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דודתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסורי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשׂוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי — לא הרבה ביקשתי — נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי — אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקנות, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכותיה. תאווה אחת משונה היתה לה בחייה: משחק הלוטריה. היו לה שני בתי חומה גדולים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגון מוּשלש בבאנק, ירושה מבעלה, ואת פירות כל אלה היתה מוציאה, מקצת לצורכי הבית, והרוב — על הלוֹטריה. יום יום היו באים אצלה כמה זקנים, חברים למשחק, טיפוסים משונים, נסגרים עמה בחדר, ושם היו מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלומות, מצרפים צירוּפים, מוציאים פסוקים מן התנ"ך והברית החדשה והופכים אותם למספרים — וכל זה רק כדי שיהיה להם מה “להעמיד” השבוע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבון, לחיבור או לחילוק, ואף על פי שאני ידעתי היטב למַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבון החנווני או הכובסת וכו'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלומותי. וכשאמרתי לה פעמיים ושלוש, שאיני חולם כלום, התחילה להציקני, שאני מוכרח לחלום. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלומות ובלבד שתניח לי. דודתי המסכנה!

את השעות הנעימות ביותר ביליתי בבית הספר. הלימודים משכוּני והייתי פטור שם מן הבדידות האוכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילו מינה לי הגורל להיות עזוב לנפשי. איני יודע, אם אני הייתי החייב בדבר או חברי, עובדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעות עם שום ילד מילדי בית הספר. לא היו בינינו כל סכסוכים, הם גם לא רדפוני, אבל הם לא נמשכו אלי. אולי רוח הבית, שבו גרתי, טבע עלי את חותמו לדחות את חברי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדותי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתרה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההולך וגובר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנו בי. —

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מושג, כמה דל הייתי בנעורי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודודתי זקנה, הלך מצבי הלוך ורע. היא נעשתה לי יותר ויותר רחוקה וזרה, עד שלאחרונה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצופה קוּמט בצורה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדו וראשה היה מתנועע תמיד בתנועות “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוועה. חשתי בו מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשובה “לאו”. וזה נסך עלי רוח כבדה וקודרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה הנצחית אחרי הזכייה האחרונה, הגדולה, הגואלת, הביאוה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היו שלמים עוד, ובכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עולמי העברתי איפוא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוץ וגם בבית הספר, קורא הכול, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעורי הייתי מכין בדייקנות מרובה. כל זה הרחיקני עוד יותר מחברי. הם ראו בי מעתה שאפן ותולעת ספרים — טיפוס שנוּא מאז על התלמידים. בקיצור, הלכתי לי כן בנתיב הבדידות, עד אשר הגעתי למחלקות העליונות שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוב התלמידים, לחשוב על המקצוע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוזיטיביים, שנזדמנו לידי במקרה בזמן ההוא, החלטתי להיות לרופא. שמא היה בזה גם צורך פנימי סתום: להפיג במלאכת צדקה זו, במציאות בין אנשים חולים, שהבריאים מקיפים אותם באהבה ורחמים, את בדידותי ודלותי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכונן עוד בהיותי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כולי למדעי הטבע, בייחוד לתורת הצומת והכימיה, קראתי ספרים שהיו בלי ספק נעלים אפילו מהבנת מקצת ממורי בזמן ההוא, ואז כאילו שכחתי את יתמותי והרגשתי, אולי לא אושר, אך התרוממות רוח גדולה. לא היה לי עוד צורך באנשים, הספרים היו לי עולם רחב ועשיר. ובעת ההיא — הייתי אז בראשית המחלקה השמינית — הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינות, אחז ביד ידידו והובילו אל החדר הסמוך, סילק את הווילון, פתח את הדלת והכניסו. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחור ותמונה אחת מוגדלת על הקיר שמנגד, תמונת זוג צעיר בלבוש כלולות, ועל שולחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרור פרחים רענן ושני נרות דולקים — תמונת נערה לבושה בטעם הדור הישן, חלקת התסרוקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועיניים גדולות, והתמונה כולה מצהיבה מיושן.

— זוהי, — אמר הכוהן — ראֵה, ידידי הטוב, היום הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדו שניהם דוּמם לפני המראה. הכוהן עמד ישר וּפניו זורחים בתום נעורים, וברוך וילדר כפוף קצת, עיניו מעולפות אד תחת הזכוכית העבה, וּשפתיו נפוחות כשפתי ילד זועף. וּכששבו משם וישבו המשיך הכוהן:

— בת עורך דין היתה, בת יחידה, ענוגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחורף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשׂתיה. זה היה הכול. מאז היינו נפגשים יום יום, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצור מעולם אחר. בחורף, בפרוות “בּוּאה” הלבנה אשר על צווארה, בקומתה הדקה, בשערותיה הזהובות ובעיניה הכחולות, היתה בעיני סמל הטוהר הנאצל: ובקיץ, בגמישות גווה, בנעליה הקטנות וּברגליה החטובות, היתה בעיני סמל הרוך והעניגות, העלולים להתחלל במגע. היא ידעה את האמוּן והמסירות בלי כל תנאים וּגבול. ראה ראתה בי את האדם הבודד, החרוץ וּכבד הראש, וביקשה להישען עלי, וּמכיוון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוד. היא גמרה אז את הליציאון לנערות, וכל עסקה היה לקרוא ספרים ולנגן בבית עלי פסנתר. הוריה לא ידעו מאומה מיחסנו, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוקות, כי רגש ביישנותנו לא נתננו לעורר עלינו שׂימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוד. אין צורך להוסיף, כי דודתי גם היא לא ידעה כלום. זו גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנו הצטמצם בפגישות בחוץ, בשיחות קלות על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוכן בקולה בלבד. זוֹך קולה ונגינתו עוד חיים באזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילות, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי

מידה העדינה, וּבנשקי קצות אצבעותיה הקרירות, הייתי כולי נגינת עדן. ובכל זאת לא מנעני שכרון זה מלהגות בלימודי.להיפך, ביתר עוז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילו קיבלו לימודי

רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוד, ללמוד ולעבוד עד כדי מסירות נפש.

אם חשבה היא על עתידנו, לא ידעתי. מעולם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבור או הבעה, שלא באו לה מתוך חירות גמורה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראותה, בת חורין לחלוטין. מעין מלכה ושלטת על גורל חיי. אל תצחק, כינויים אלה, הנראים כל כך נדושים ומשוּמשים, יש להם יסוד עמוק בנפש. פעם בשבתנו בתיאטרון (הוריה הרשו לה הפעם ללכת אתי), באולם היתה אפלולית, ורק על הבימה קסמו באור חיי הפלאות, נשענה בראשה הנהדר על כתפי, עד כי שערותיה נגעו בלחיי, או לא יכולתי עוד למשול ברוחי ונגעתי בשפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שנשקתי לה בעודנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוט של צער ריטט על פניו.

— כן, בעודנה בריאה. ואולם היא נישאה בלבה את ורע המוות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמון היה בחובה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוד מוֹראו. ענוגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאותה. הוריה, אשר אהבוה יותר מנפשם, לא חשדו מאומה ולא שאלו ברופאים. אך בלבה ישב האויב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוברת, הצטננות, ונקרא רופא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חולה היא במחלה אחרת, הרבה יותר אנושה — במחלת הלב, Vitivm cordis, ובבואי פעם לבית הוריה לשאול לשלומה, מצאתים עצובים וּמדוכאים: הם הודיעוני, כי בתם חולה, אך מיד הרגיעוני ואמרו, כי בקרוב תקום מחוליה. אחר כך נודע לי, כי כל רופאי המקום היו אצלה, וכולם אמרו נואש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוא הלך וגדל בחפזון שׂטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכולתי להאמין, ושוקט הייתי, כל כך שוקט, שהמשכתי את לימודי שקרבו אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עובר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוכות בחלון חדרה אשר בקומה השנייה.

וימים אחדים לפני מותה — ביום שהצלחתי בו בבחינת הבגרות — קיבלתי ממנה במעטפה גליון ורוד, בקצהו פרח מצויר בעצם ידה, וּכתובה עליו הזמנה, שאבוא לבקרה. הוריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוד הבחינה, מיהרתי אליה; וכשבאתי, קיבלתני אמה — אביה היה בלשכתו — בחביבות רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכנה של בתה החולה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוקת, וקיבלה את פני במחיאות כפיה הקטנות והיקרות. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקושי עצרתי בעד הדמעות, שנדחקו לעלות אל עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהושיטה לי פתאום בתנועת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי — הפעם הראשונה נהגה בעצמה חירות כזו בפני אמה — והביעה את שׂמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה — אמרה — לדבר אתי על עניינים חשובים. ושוב ניצת השד התמים בעיניה. וכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיות הפעם רצינים. מיד כשאקום מחוליי — חשה אני, כי בקרוב אבריא — נצטרך, יקירי, לחשוב בכובד ראש על עתידנו. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוא כבר יסדר הכול. הוא הלא כל כך מעשי, כל כך מעשי. אבל מוכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינאוויה. צפונה, צפונה, הרחק בנורווגיה. הלא ידעת, שזה היה חלום כל חיי, הה, הפיורדים! יומם ולילה אני רואה אותם, בגון פלדה קר, בברק זר, אך מושך, הם נוהרים לעיני רוחי. יודע אתה? — והיא שׂחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעו בפני — אני הכינותי לך תשורה יפה, זה חצי שנה אני עוסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגרה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוך נייר כחול תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקומה רקמת צבעים ענוגה כטעמה, כרוחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאושרת. אז ישבתי שנית על ידה וּפטפטנו, פטפטנו. לא ראיתי בה כל סימני התאמצות, כל סימני חולשה. בכל פעם היתה תופשׂת בשתי ידי, לוחצת אותן בכל כוחה וחוזרת על שאלתה: “ובכן, אתה מבטיחני?”… ואני, כמובן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוש שעות נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אושר. על מחלתה לא חשבתי עוד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרון, לפני שכבי לישון, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלוהים ברגש, שימהר לשלוח לה רפואה שלמה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוחה ובלב קל, וּבבוקר קמתי ולא ידעתי מאומה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזו חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכורני, צלולה וּשלווה לגמרי. וכן עשׂיתי בבית עד השעה העשׂירית. רוח חג היתה שׂורה עלי, כי יום ראשון היה היום, והייתי כבר בן חורין מן הלימודים. בעשׂר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוב הראשי, על הלוח הגדול, לפני — מוֹדעת אבל. כל העולם ניצת לעיני באש שחורה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המודעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסות, הנושכות: "עורך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתו מודיעים בזה לקרוביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוק, כי בתם היחידה והאהובה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עולמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהריים מבית המתאבלים וכו'''.

כיין כבד וּמהמם באו המלים בגופי, במוחי. ברגליים כבדות וכואבות שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוש בגדי השחורים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוקר. דודתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעולה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוקר התנערתי מקפאוני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקנה ואמרתי לה, שיש לי היום לוויה של חובה ואני מוכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנות זר, כי בכל מה שנוגע למוות היתה תמיד נוחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פתוח כל הדלתות, וראיתיה בפעם האחרונה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יורד מן השולחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלות בשׂמלת משי שחורה ומרשרשת וכולה כצער שלבש צורה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעות מתרגשות, נאמנות והודחה לי על בואי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאום, איש לא ידע, וכשבאו החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוק, אותה בת צחוק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוויה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבושי שחורים מקרובי המנוחה

נשׂאוּ איזה זמן את הארון. אחרי כן שמוּהו במרכבת הקבורה הנוצצת. בדרך ובבית הקברות כאילו לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבורה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשׂדות. שם תעיתי עד הערב, ובשובי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשלה: להיות לכוהן. חשבתי תחילה להיות לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוב את החברה והפעולה. יראתי גם את המעשה הקיצוני, שיכול

להביא לידי משבּר ברוח. אך גם להישאר בן חורין בתוך חיי החול, החיים הסוערים, המפתים, המסיחים, המביאים יום יום לידי נסיונות, לא יכולתי, וכן החלטתי להיות לכוהן, משׂרה הנותנת לאדם להיות עזוב לנפשו, ויחד עם זה יש בה מן הפעולה הטובה והשקטה, העלולה לשמור באדם את שיווי המשקל הרוחני. ואולי אמרה נפשי למצוא סיפּוק נעלם בטיפול האבהי במועדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמונה? מי יודע? בקיצור, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמות לתיקון מחשבותי ומידותי, למען אהיה ראוי לה, ליחידה, בבוא היום האחרון, אשר בו אשוב אליה להתאחד אתה בנצח, בעולם שכולו שלווה וטוב…

דודתי כבר היתה בזמן ההוא רפת רוח ורצון, וכשהודעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוב ושם גמרתי את חוק לימודי במחלקת התיאולוגיה. לא הצטיינתי בלימודי, כי לא היה עוד בשביל מה להצטיין. העולם הזה לא עניינַני הרבה, ולי לעצמי, או נכון מזה, לה להילנה, היתה דרושה הצטיינות אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טובים, הסתכלות בעולם יה, באנשים ובטבע. מורי וּפטרוני הרגישו בי כעין שוויון נפש לענייני הכהונה, בכל אופן חוסר התלהבות ואפילו שאיפה, ועל כן החליטו לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוני להעלותני לכהונה גבוהה מזו. ונוח לי בזו. אתה, ידידי בנדיקטוס, ידעת. — הנה אמרתי לך קודם, אגב וכמו בצחוק, כי חש אני בעצמי, שאני הולך ונעשה צעיר יותר. לא דבר לצון הוא. בנפשי הוא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן

הולך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יום אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפורח, וגם אנוכי אשליך את לבושי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני. האח, היום הגדול והמבורך!

פאּן מיינקינסקי גמר, וּוילדר ראה עתה באמת בפני ידידו עלם זקוף, צח ותמים, ואהבתו אותו גברה בלבו. כולו נתון תחת רושם הסיפור, ועוד יותר תחת רושם החדר המקודש. הוא נשאר

בבית הכוהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכו מתוּנות אחוזי ידיים בשדרות הגן הארוכות, בין בית הכניסה והבית, שׂוֹחחוּ בנעימות וּבטהרה על עניינים הקרובים ללבם וּמוחם, ובכל פעם כשהגיעו לנקודת חילוק חייך אחד מהם, הכוהן או וילדר, ואמר רכות: “טוב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכול אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעודה בצהריים שתו יין לבן

וקל, והיו ממלאים זה לזה את הכוסות, וּמשיקים אותן בכל פעם במשוּבת תינוקות. אחרי הצהריים ישבו בסוכה משׂוֹרגת חבלבלים וקראו בתהילים, עברית ולאטינית לסירוגין, ואף פרקים קדמונים אלה באו בקרבם כיין ישן וּמילאום רגשות עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילו לקתה נשמתו של וילדר, אי מנוחה תקפה כל ישותו והוא התחיל מבקש מידידו, כי יתנהו לשוב הביתה. קומתו כמו נכפפה ועיניו כמו עממוּ תחת זכוכית המשקפיים העבה. הכוהן, להפך, רם קומה ואוורירי כולו, שילב ידו בזרועו וליווהו עד חצי הדרך. שם בּירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

י

מרגע שנפרד מן הכוהן רץ וילדר בדרכו הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוא לא מצא לו מקום. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוחה, אך מנוחה לא מצא לנפשו. על הזמנת המבשלת, שילך אל השולחן הערוך, ענה מתוך פיזור, שאינו חש את עצמו בטוב. אך בזה עוד הרע לעצמו, כי היא הקיפתהו בשאלות שונות, וביקשה להכין לו כוס תה חם עם לימון, סגולה לזיעה. וכשהדליקו את המנורות, לא יכול עוד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרו, התפשט מהר ושכב במיטתו.

מתוך עצבוּת מוצצת בלי רחמים בא בתוך החשיכה לידי חשבון כל עולמו — בפעם הראשונה בחייו. כדמעות חמות נבעו המחשבות מעומק נשמתו הדווה, נבעו בשפע, ברוך ובנעימות.

הוא ראה את חייו ואת חיי ידידו הכוהן, ויקטור מיינקינסקי, כשני שטחים גדולים: של הלז בהיר שקוף, ושלו אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדול, נאצל, אשה-רעיון. היה תלוי תמיד איזה מאור, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמים, אל הנצח, שנתן בנפשו שלווה קלה וחמימה. גם הוא, ברוך וילדר, לא חסר את השלווה, אך שלוותו היתה אכזרית, אפורה, קרה. כי בעצם לא היתה לו מימיו נגיעה נפשית לשום אדם, לשום ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוא שכן כפטרייה אמוּצה זו לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וככל אשר הרבה לחשוב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצו לעיניו – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוחו את קומתו של הלז והיא זקופה, רכה, חנונה, ופניו ענוגים, חלקים, טובים ועיניו גלויות וזכות – וקומתו הוא כבדה, מעוגלת, מגושמת, וּפניו רחבים, שעירים, קשים, והעיניים עכורות וחבויות תחת זכוכית עבה, זוממת. הה, הזכוכית הזאת! הכול, כל בו, היה נתון כל ימיו תחתיה. כל העולם דמם וקפא מבעד לה, הכול התכווץ וקטן בה ללא תנועה, ללא אור, ללא חיים. והנה היום הזה נשלחה יד רכה, ובתנועת חסד קלה אחזה בזכוכית להסירה – – – אך בנגוע לו קצה רעיון זה, נפלה עליו פתאום חרדה גדולה, בחרדה אשר לפתתוּ אז בעמדו עירום ואובד בתור מי הנהר הנעים. ומאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשוֹת את הנער הקטן, את תלמידו, את מצילו, את נחומקי – אך מעל לברכיו הזקופות ומסביב היה רק חלל ריק ואטום.

א. הגלח בוניפאצי מקרובסקי ותפארת אחוזתו

בכל יום מימות השבוע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי עובר את העיירה במרכבת הכבוד שלו, הגבוהה, המרוּוחה, השחורה והרתוּמה לשני צמדי סוסים שמנים, שזנבותיהם הדקים קשורים סמוך לשתוֹתיהם מפני הלכלוך. שני צמדי הסוסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירות של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבות על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוף על הדוכן, ועל המושב לידו הלאקיי הזקן בעל פאות הזקן בדמות פראנץ יוזף, היו נראים יחד כמנגנון כביר, שירד לכאן מעולמות עליונים והוא מרחף על אדמתה האפורה של העיירה דרך סיור אגדי. הגלח לבוש השחורים היה מסב רווחות במושב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העור מכסה את חצי גופו מן האזור וּלמטה, ורק גולגולתו הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתפיים הרחבות, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הולכת פנים ואחור. הפימה המשולשת תחת הפנים המגולחים והמאדימים מצטרפת אל השפתיים החשוקות, והעיניים הקטנות והבהירות מטיילות לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנות, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרואים בחלונות ידעו, כי בעוד חצי שעה בתכלית הדיוק יעבור הגלח שנית בדרכו חזרה אל אחוזתו. חוק הוא ולא יעבור. חוץ מיום ראשון בשבת או בחגים, שאז הוא שוהה בעיירה שעה שלמה, מפני העבודה בבית הכניסה.

– הגלח נוסע, – אמרה בבית הבת הבוגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלון.

– כשיחזור, תוציאי, מירלי, את חתיכת הבשר מן המים – אמרה האם העצובה, המדקדקת בענייני כשרות.

כל יהודי העיירה ידעו את הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי ורחשו לו חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוא עצמו לא שירת בכהונה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהודים לא נהנה ממנו מעולם טובת הנאה כמלוא האצבע. הקאנוניקוּס שכן כבוד בבית הכהונה שבטבור העיירה, המוקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוהה, הוא ושלוש אחיותיו הזקנות והמשונות בלבושן. וידוע היה לכול, שבלילות נכנסות שמה נשים צעירות מבנות הערלים ויוצאות עוטיוֹת לפני עלות השחר. עזי נפש שבילדי ישראל היו מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדול שעמד שם משכו והבעיתו כאחד. את צרכי ביתו וּמשקו הגדולים היה מביא לו מלבוּב ואת הקטנים היה קונה ב“קוּלקו רוֹלניצ’ה”, שהוא ראש מייסדיו, להכרית לחם מפי היהודים שנוּאי נפשו. לא כן בוניפאצי. זה עשרים שנה הוא יושב יחידי באחוזתו הקטנה, הרחוקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוב עסקיו הוא עושה על־ידי יהודים, בעין יפה וּביד פתוחה ובלשון נעימה – כדרך אצילי פולין מאז ומעולם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משונה: שלא תדרוך רגל אשה ויהודי על אדמת חצרו. ועל כן היה עושה את עסקיו דרך נסיעתו ברחוב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוחר או החנווני יוצא אליו בחפזון, מיטיב את פאותיו, משתחווה לו עמוקות וקורא לו מתוקות “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבודו), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבורים יתרים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקום היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתו העגולה ומנענע בה ליהודי העומד וּמביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמו. והיהודים השכנים, העומדים על פתחיהם ורואים, היו נהנים מחביבותו של הגלח וּמתקנאים בחברם שזכה היום. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזו סיבה בביתו והעסק היה דוחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתו, ברכיבה להביא את היהודי, והוא, היגוֹמוֹשץ עצמו, מחכה לו במבוא שער החצר לגמור עמו את המשא וּמתן בשיחה קצרה, כדרכו. זה שהוזמן פעם שמה והציץ בשעת שיחה לתוך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליושבי קרנות נסים ונפלאות ממה שראו עיניו.

ר' אהרן צווילינג, הסרסוּר האביון, האוּמן לגזם צחוֹת בלשון הפּוֹלנים, המעורב עם הפריצים ויודע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבורה בזו הלשון: הגלח מארקובסקי הוא ברייה משונה מכל הבריות. כשקיבל בירושה את האחוזה לפני עשרים שנה – כן, החודש מלאו בדיוק עשרים שנה – היו מוּפקדים לו במזומנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשרים אלף ר“כ. סכום נאה, מה? וכשבא אל האחוזה, שכוּלה היתה שווה אז, לפי מחירי הקרקעות בזמן ההוא, לכל המוּפרז, עשרת אלפים ר”כ, וראה את העזובה שבה, נדר בו ביום נדר להוֹפכה לגן עדן. והוא מין אדם, האומר ועושה, מדבר וּמקיים. וּלמן היום ההוא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסותיה, אלא שהיה הולך ומשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוסיף בניינים חדשים למשק, הקים חומת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מופלאים, הרבה לו עבדים וּפקידים מומחים, גידל בהמות ועופות מגזעים מובחרים, זיבל וטייב את השדות, הביא זרעים מארצות רחוקות – בקיצור, אין לך מי תבואה ופרי, מין בהמה ועוף שאינם מתגדלים בחצרו, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השׂליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשרים מין. מוּבן, שההכנסות אף הן נתרבוּ. איך אומרים: מרבה הוצאה – מרבה הכנסה. וידוע, שכמה אלפים קיבל בתורת פרסים בתערוכות שונות בארץ ובחוץ לארץ. אבל את כל זה היה חוזר וּמשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוציא מדי שנה בשנה מן הבאנק וּמכניסם באחוזה. ויכולים אתם בעצמכם לעשות את החשבון: אם בשנה אחת הוא משקיע במזומנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כולה הקדיש לצרכי הכנסייה), אמור מעתה, שבעשרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברור לכול, שיש לפניו עוד ארבע שנים ולא יותר. תאמרו: אם כן, מה יעשה אחר כך, לכשתכלה פרוטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבו של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוד מקום להשקעה ויהא הולך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוג שלו להיות מוציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוציא – מה טעם יהיה לו עוד בחייו? וכך אמר פעם בפירוש לקאנוֹניקוּס. באזני שמעתי. אלא מה: אתם אומרים, יהא מכניס וּמוציא… יהא כפרתם של כל ישראל, אף שגוי הגון הוא, והוא שונא אותנו על פי דרכו…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צווילינג לא הניחו את דעת השומעים, והיו מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסופם של הגלח ואחוזתו, כשיעמדו רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוד ארבע שנים נראה, – פסק חתנו הצעיר של אופה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בן האברך הלומד שחיטה – והרי יהודי אינו רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גונב ואוכל מן הכּעכים של חותנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהודים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוא מבעיר את מקטרתו הארוכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוד בארמונו ב“מניין”. מי יודע! אבי, עליו השלום, היה מספר…

ואולם סיפור אביו של ר' אהרון צווילינג אינו עניין לכאן.

ב. קיצור תולדותיו של יהודי בעל מזג טוב

ר' קלמן חקר היה אדון לארבע אחוזות גדולות עם בתי משׂרפות: שתיים מקנת כספו ושתיים חכוּרות לשנים רבות. בשלוש ישבו שלושת בניו הנשוּאים, ואת הרביעית, הגדולה מכולן, היה מנהל בעצמו, ועל ידו עוזר חתנו לוקח בתו היחידה. כרוב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנותו. ואימתו פרושה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכווה בגחלתו של הישיש ר' קלמן! לפלוני “הציג רגל” בבואו לקנות חלקת יער, לאלמוני הפקיע את שער תפוחי האדמה והכריחוֹ למכור את שווריו בחצי חינם, ולפלמוני הוריד את הפועלים מן השדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נודע לתהילה: ההן שלו הן, ואת מעשי התקיפוּת הוא עושה תמיד בגלוי וּבאזהרה תחילה.

• אם אין לך ממון הרבה, וגם בינה יתרה לא חוֹננת – מה אתה תוחב את חוטמך בעסקים גדולים כאלה? מוטב שתקשור מטפחת משי לגרגרותיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוזות. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רואה אותי, החזקתי בביתי ברייה כזו עשר שנים רצופות, והוא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בו משום כך כקרצית בבהמה.

זוהי לשון הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לווינשטיין סוחר היערות, המשׂכיל המפואר והדוּר הפנים, מסביבות פשמישל, שבא אל בעל האחוזות העשיר לשם עסק, והם עומדים בחצר האחוזה, וּבשעת שיחה גוחן הזקן וּמלקט בחופניו את גללי הסוסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטונפות של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבו הוא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תולדות ר' מנילי: שלושת אחיו האחרים – הוא היה השני לבנים – למדו את תורת המשק ועבודת האדמה על בוּריה, והם כולם אנשי מעשה מצוינים, מעורבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוחרים, ור' קלמן בוטח בהם בלבו, אף על פי שהוא אומר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוא דומה לאמו ע“ה, דבק עוד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קודם היה לומד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יראים, וּבהיותו בן חמש עשרה נטפל פעם אל אורח עובר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמו, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוטר מגע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולובש ארוּכים וּמשׂים פאותיו כצלוחיות, משהה את הידיים תחת הנטלה וּמקדש על היין בקול חרישי ממושך ועוצם את עיניו בשעת הברכה בכוח כזה, שהרואה היה חש כאב. האחים היו מתגרים בו וּמשתדלים להכשילו בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכוונה פרקי אפיקורסוּת בלשון אשכנז, מעין “שליחות משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידותו יותר ויותר, עד שראו שאין לו תקנה והניחו לו. ר' קלמן, כטוב לבו בסעודת שבת, היה אומר:

– כששלושה סוסים טובים רתומים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשורה לאחוריה.

ושלושת האחים הסכימו למשוך בעצמם את העגלה.

כשמלאו לו עשרים שנה פדהוּ אביו מעבודת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוחר פּרווֹת עשיר בברודי, על מנת שיאכל על שולחן חותנו חמש שני מזונות. מכל מסחרו של חותנו לא ידע מנילי כלום ולא נהנה ממנו אלא פרוות צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהודר לשבתות ולמועדים. במשך שני המזונות היה יושב בבית המדרש ולומד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצווה ראשונה שבתורה ונוסע שלוש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרובה: לשבועות, להושענא רבה ולחנוכה.

אשתו, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוכה היו בעיר של השׂכלה וּבין נערות מתהדרות וּמתגנדרות, היתה אשה פשוטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכו ועמקו משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רואיה נתפסו לעצבוּת שלא ידעו שחרה. הילדים, שבאו לעולם בתכיפות מרובה, היו לה מקור של דאגות וטרחה למעלה מכוחותיה, – אף כי היו לה שתי משרתות טובות בבית – ולא נראתה כמעט בחוץ, לבד שבתות וּמועדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתו שלושה ימים באחוזת אביו, והיה מצטער מאוד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקווה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שום אדם וּבילה את זמנו בתלמוד תורה באחד החדרים. גיסו ביקש להראותו את המשק, שפרץ הרבה בשנות היעדרו, אך הוא ביקש שיראנוּ לאשתו, שהיא אשת חיל ויודעת ערכו ושימושו של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקו מזונותיו אצל חותנו בא ר' קלמן לברודי, ולאחר שׂיחה קצרה צירפו שני המחוּתנים בשווה סך של עשרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנו לו לר' מנילי עוד באותו שבוע באחת העיירות הסמוכות מונופולין מחוזי של טבק, והושיבוּהוּ שם אותו ואת ביתו להיות בעל העסק וּלהתפרנס בשופי וּבכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדול כזה, וּמימיו לא מישש צורת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבונות? לא קשיא: מי שדאג לקנות את המונופולין דאג גם למנות עליו איש מעשה חרוץ וּבקי, פּנקסאי מובהק ויודע לשון המדינה וחוקותיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתו. ולהם אז חמישה ילדים, שלושה בנים וּשתי בנות. המונופולין היה מכניס יפה, אך מן השמים מינוּ לו למנילי פגעים ותקלות, כמו ביקשו להעמיד בנסיון את מזגו הטוב ובטחונו בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחורף עז אחד חנות הפרווֹת הגדולה של חותנו בברודי על כל פרוותיה היקרות (קרעי הפרוות נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטלפים גדולים), ודווקא ימים אחדים קודם השׂרפה תם הביטוח באחריות ויצא הנשׂרף נקי אין כול, ולוֹ עוד שתי בנות שהגיעו לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חובות. לעת עתה בא החותן עם משפחתו אל חתנו, ואחרי שישב בביתו כחודש ימים והתכונן כבר לנסוע לבקש לו פרנסה אחרת, אמר לו מנילי בשעת הסעודה בקולו הדק, קול היונים הכשר, שאין זה מן היושר, שהוא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוב, יקח מחותנו לעת כזאת את הנדוניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוציא את הסכום הזה, במזומנים וּבשטרות, וישיבנוּ לחותנו. והחותן, שעיניו נתמלאו דמעות ממעשה נדיבות זה, קם וחיבק את ר' מנילי במותניו וּלחצו בכוח עד שהרימו קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרונו של בנו, וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הונו. ראה המנהל, שבעליו הוא במחילה בטלן, אמר בלבו: מה אהיה טֹורח וּמעשיר את זה? התחיל עושה לביתו, כלומר לכיסו, והיה הולך וּמעלים מן הפדיון ומתקן בפנקסאוּת שלא יהא ניכר (שוטרי המכס היו באים בכל שבוע לבדוק בספרים). וכן היה הולך וּמריק את הקופה ואת המחסן, עד שיום אחד נתגלה, כי ר' מנילי פושט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנו, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויושב במקום ראשון ב“מזרח” – אנוּס על פי רצון ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכופות לביתו לקידוּש, ועורך הילולא של ג' חשון ונוסע כמנהגו ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכול מתכוונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלו (אשתו נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארון הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקופסת הכסף שלו סיגריות משובחות. בינתיים נולדו לו עוד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היו, מלמד מיוחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוח השׂדה שמוֹ, עוד נשוּב לספר) והכול היו מכבדים וּמחבבים אותו וּמתברכים בו. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמועה על דבר פשיטת הרגל, באו כל החנוונים והקצב ואלמנות אחדות, שהפקידו בידו את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעו בחוצפה וּבאכזריות את החובות המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוא וישלם הכול בשלימות, אך הם לא רצו לזוז משם, עד שיפרע במזומנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחו לבית האסורים. וּבהיפרדו מביתו, לבהלת אשתו וילדיו, לקח עמו את תיק הטלית ושני זוגות התפילין, של רש"י ושל רבנו תם, וגם חוק לישראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יותר לא הורשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעו עם מקצת מכליהם אל אחוזתו של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לו חתנו והיה אנוּס לנדוד עם משפחתו למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוא קיבל אותה בסבר פנים מכוערות, והיה הולך וּמכער אותן יותר ויותר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדולה. אבל אחרי שהמשפחה כולה נכנסה הביתה, ציווה לאסור את סוסו לדופנית ולקח עמו את צרור הכסף, ועוד באותו יום הוציא את ר' מנילי מבית האסורים והביא גם אותו הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעונש מן השמים, אף כי לא ידע את חטאו. פעם בחודש היה אביו נותנו לנסוע ביום שישי לעיירה ולשמוע בחוץ את צהלת הסוסים וּגעיית הפרות והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זו, לשבועות, יכול היה לנסוע את הצדיק בראדיחוּב. לבו היה מלא געגועים וכיסופים על המלמד ר' חיימ’ל רוח השדה, שנתקשר בו קשר של תורה ואמונה, ולא יכול להתאפק ודרשו פעמים אחדות מאביו – בקולו הדק, קול היונים הכשר – אך ר' קלמן גער בו תחילה כבנער קטן, ואמר לו שיכול הוא ללמוד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לו, שהדבר הוא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנות, והוא לא רצה להיפרד מהן, או שהן לא נתנוּהוּ לעוזבן, וּבאחוזה המרובה באנשים אין מקום לכל כך הרבה משפחות. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוע מן השמים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוש, כי בקרוב תבוא עליו ישועה גדולה.

כתום השנה, קנה לו ר' קלמן טחנת מים בת שלוש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היו מוליכים שמה את תבואתם לטוחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והושיבו שם לפי שעה עם אשתו וילדיו – את שניים הגדולים השאיר בביתו – לראות איך יצליח הדבר. לטחנה זו היתה מעלה גדולה, שהיתה סמוכה פחות מתחום השבת לעיירה, ור' מנילי יכול היה להתעטף בשבתות בטליתו וללכת שעה ברוח וּבחול הכבד דרך השדות החשופים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוד באותו קיץ ירדו גשמי זעף והנחל גאה פתאום וּמשברי המים שברו את הסכרים וניפּצו את שלושת האופנים וחתרו גם תחת בניין הטחנה והפילו חלק ממנו, וגם על ביתו של ר' מנילי סגרו המים במשך שני מעת לעת, והיו שרויים אז בפחד גדול וּבסכנת נפשות, בפרט שנסי היתה שוב הרה ללדת.

מן הטחנה הרוסה שב ר' מנילי את אחוזת אביו, וּבירך את ה' שהצילו אותו ואת ביתו ממוות, ושם ילדה אשתו. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גורל בנו, מיהר וקנה לו במרחק כמה פרסאות חלקת יער גדולה וּבנה לו בית עץ בפאת היער, והושיבו שם עם כל בני ביתו שבכפר, וגם שׂכר לו הפעם את חיימ’ל רוח השדה ללמד את בניו תורה. ולכשירצה, ילמד עמו גם מנילי עצמו. פרנסתו צריכה היתה לבוא מן העצים שיכרות וימכור. גם “נאמן” נתן עמו, אחד מפקידיו הבדוקים והמנוסים בנאמנותם, שהיה יושב שם יחידי כל ימות השבוע ולשבתות היה הולך ברגל אל בני ביתו שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנו בא הפעם אל מנוחה והנחלה למשך שנים רבות.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקומו החדש בשלווה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמודו ובעבודת האלהים. בכלל הוא כבר נתרגל בתמורות שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקום חדש כדבר שהוא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתו. לפרנסתו לא ניטל עליו לדאוג, מפני שהיתה נמשכת מצינור אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוד ברשות עצמו. קרשים וקורות לא נחשבו במאומה, וגם פועלים חרשי עץ לא חסרו במקום וּבכן בנה לעצמו מקווה כשרה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתו הניח עירוב תחומין, והיה הולך לשבת ראש חודש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוכה. קנה לו ספר תורה והעמידו בארון בחדר מיוחד, ויהי לו מעין מקום קדוש. ודומה היה שכאן ישב בשלווה. אך לא כן גזרו בשמים ועוד הוסיפו לנסותו, והפעם נסיון קשה, שעירער את כל יסודי ביתו.

באותו בית שביער, בתוך מהומת המלאכה והנפשות הרבות, שלו ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריונה הפעם קשה וּמלא ייסורים. פחדים מוזרים היו מבעיתים אותה תמיד, והיתה רואה בין עצי היער כל מיני מראות רעים: רוחות ושדים וחיות טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבו ימיה ללדת, הביאו לה (אשתו של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוהבת להיות אפיטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוקות, והיתה בעצמה עקרת בית) מיילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלום בן זכר, ילד נחמד וראשו מכוסה כולו שערות שחורות וארוכות. והיתה השמחה גדולה בבית, כי זה יותר משנתיים שלא ילדה והריונה עורר דאגות. ר' מנילי לקח אותו יום את המלמד כולו לעצמו, ללמוד עמו הלכות מילה, והיו טועמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים ומסיחים בחסידות ומרחפים בעולמות. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היולדת פתאום בזעקת זוועה שלא כקולה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעות הסוככות על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אותו? חוסו והחזירו לי את הילד!”

נבהלו בני הבית משנתם והמיילדת הזרה בתוכם, הגדילו את האור וּמיהרו ואחזו בה וקירבוה אל העריסה – עריסה זו שגידלה שמונה נפשות, כולן חיות וקיימות בבריאות הגוף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוא פושט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיונק. אך היא לא חפצה לראותו, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקו ערומים למחצה אל פינת החדר וּבכו בחשאי, כשהם מרתתים מקור וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוא זה. פתאום שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוער השגעון, כמבקשת לטורפו או להשליכו ארצה. אז תפסוה בכוח והשכיבוה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנותיה החזיקו בה כל הלילה עד הבוקר, שלא תרד עוד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוחקת, גונחת ונושכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקות בה ואת ידיה היא, והקצף שותת מפיה וּמתוך הקצף עולה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוקר הביאו את הרופא והוא הרגיע את בני־הבית: טירוף הלידה הוא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבור ימים אחדים. יש רק לשמור אותה שמירה מעולה, ולפי שעה, לשם זהירות, צריך להעביר את העולל לחדר אחר ולהביא לו מינקת. וכן עשוּ. אך עברו שמונת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באו, לילד קורא שם בישראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעורבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעו אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתו לברודי – וגם בלבוב היו אצל רופא מפורסם, אך ללא הועיל.

היא היתה רואה את התינוק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמו זר לה נחשב, והיתה יושבת רוב הימים בקרן זווית וּמזילה דמעות וּפוכרת אצבעותיה בחיקה המדולדל וּמייבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירו לי את הילד?” באו לפניה כל בניה וּבנותיה, הגדולים עם הקטנים, עמדו עליה מסביב, ליטפוּה, בכו, התחננו לה, אך לכולם היתה זרה, אל כולם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוזרת ביללה ודמעותיה יורדות על לחייה הכחושות והחיוורות, שישיבו לה את הגזילה.

לעתים היתה יוצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקומה כפופה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוחנת וּמחפשת בין הזרדים והשלכת. הזר הרואה היה אומר: אך פטריוֹת או גרגרים מחפשׂת האשה הזקנה, רצוּצת הגוף, שתלתלים שׂבים ביצבצו מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חולל ברגליו השמנות והחזיק צניפת חוטים גדולה בשתי כפיו הזעירות, ועיניו מתרוצצות ורודפות תנועותיה והוא תוחבה ודוחקה לתוך פיו חסר השיניים.

הנסיון המר הזה זרק כמה שערוֹת לבנות בראשו וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לו, שידבק עוד יותר בתלמודו ובחברו המלמד, בחסידותו וּבאמונתו, ורק עצבוּתו ורוך פניו עמקו למאוד. והוא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוד חמש שנים תמימות ישב ר' מנילי בתוך היער, וגם בשנים האלו ילדה לו נסי המטורפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקטה מאוד, גם חבלים לא היו לה, או אולי כבשה אותם ולא שׂמה לב לילוד, כאילו פלטה אבן מרחמה. ואז היו נוטלים אותו ממנה וּמוסרים אותו למינקת הערלית, שהכינו כמה שבועות קודם. וכן גדלו גם הילדים האלה, והיא היתה הולכת וּמחפשׂת את הילד ההוא שנחטף ממנה.

והנפשות שישבו עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכו בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתות, היו עתה כעשרים, וההוצאות מרוּבוֹת והבזבוז גדול, כי אשה זרה צופייה את הליכות הבית אשר לא לה הוא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצרכי ציבור שבעיירה הסמוכה לא ידעה גבול. ובכן נותרו בסוף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדולה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוד במה לחַיוֹת את כל הנפשות התלויות בצווארו, וישב ויכתוב איגרת נמלצה מלאה בטחון במנהיגו של עולם, שלא יעזבנו, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לו הרווחה בקרוב, ויחתום את האיגרת ויתננה על יד אחד הפועלים העובדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוהג עוד שלטונו באחוזתו ברמה.

ג. ויהי בחצי הלילה בבית הלח בוניפאצי מרקובסקי

באביב השנה העשרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוזתו, במוצאי יום א' קואזימוֹדוֹ שאחרי פסחא, בחצי הלילה, ישב בוניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוא נרגז וּמזועזע עד אדני נפשו. וּברוגזו הוא מכונס כולו בכורסה הרפודה כרים של עור, שמושבה עשוי ברוחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלובות זוֹ בזוֹ וּנתוּנות בתוך שׂערו של עור הנמר הגדול, עיניו כמעט עצומות, פימתו ושפתיו נעות בלי חשׂך ונראות כשלושה פיוֹת ממללים בלי קול, ואצבעותיו מעבירות במהירות את חרוּז האלמוגים היורד לו מצדו. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצדו פשוט רגליים ושטוח כלוח.

שתי סיבות היו לו לרוגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמון! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעומתם היו אחוזתו וחצרו כצעצוע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוזתו כסף מזומן, אלא שהוא מוציא ממנה סכומים גדולים לבזבזם בכל חורף בבירוֹת אירופה. אם כן ההוצאה שהוציא הוא, בוניפאצי מארקוֹבסקי, יתרה על השבח, ואחוזתו אינה שווה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשו מלא מחשבות מטרידות וּמכאיבות.

והיום בצאתו במרכבתו לעבודה בבית הכניסה, וּבשובו אחרי שעה, הוא בדרך לביתו, ויבוא באפו ריח השדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבו להוליכו שמה לזוּן את נפשו ולמצוא ניחומים על רוגזו – והנה בבואו הביתה מצא, כי פקיד האורווה הרבּיע בזמן היעדרו את הסוסה היקרה “דיאנה” בסוס האנגלי, – והוא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוששה לבוא, כדי להרבּיעה בסוס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוצאות רבות חשיבות. הוא גילה את רצונו זה בפירוש באזני הפקיד לפני שישים ושישה יום, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוסה האהובה, שלא יכול להתאפק וּלחכות לשוב אדוניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוס האנגלי לא נועד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לו לבוניפאצי מארקובסקי חלום טיפוחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוד אלא שסוסה אצילה זוֹ, שהיתה אהובה עליו מכל סוסותיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמו הוטלה בה זוהמה משקצת, ולא יכול לראותה עוד בעיניו. לפקיד האורווה סטר על שתי לחייו פעמים אחדות, וגם הדם נזל מאפו הנתעב, אך חמתו של הגלח לא שככה, והיתה רותחת בו כדמו של “הנביא” זכריה, כמסופר בספרי היהודים. הוא ראה והנה הכול נע ביסודותיו. כל הבניין אשר בנה בחשבון ואהבה מט לנפול. וּבאפו כי עז וּבכאבו כי רב טילטל את משׂא גופו גופו בתוך ארמונו, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוך כורסתו ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלון הקשת הגדול, והאילנות שלחו תא שרביטיהם הרכים והנובטים באוויר הסגול, וּבחדר היתה האפלולית. אחרי שבתו כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירות את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיוור כמת, אחר ניגש על בהונות רגליו והעלה אור במנורה, השתחווה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוב הזמינוֹ לסעודת הערב הערוכה על השולחן באולם. אך הוא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשות הארמון והיא לוחצת על קירותיו וחלונותיו במזימת מסתורין, ובהקשיבו בחושים פקוחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסו הולך ושוקע בקרבו כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלווה גדולה, צוננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאום זע ממקומו, הרים בניד אחד את ראשו על צווארו הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחו על ארון הספרים, שתפשׂ את כל הכותל מימין, והוא מלא כולו שורות ספרים בכריכות יקרות עם כתובות של זהב וכסף.

הכתובות המזהירות על גבי הספרי היו עתה בעיניו כחיוֹת, ונראו לו כרצוֹת לרוחב הארון בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לו רמיזה מבטחת. הוא נשׂא את עיניו גם אל הסיפון הגבוה וראה מעין ראייה ראשונה את ההעתקות המצוינות של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוחו ועיניו נהוּ בחלל כצמאות לאיזה דבר. הוא קם בכבדוּת, ירד מעל הכורסה, ניגש עד הארון, פתח את דלת הזכוכית, פשט את ידו והוציא את ספר ה“וידויים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוש (הוצאה ראשונה של הבנדיקטינים, בכריכת עור חזיר עם קצווֹת של נחושת פיתוּחים), הביאוֹ אל השולחן, עלה שנית על הכורסה, וּבפתחו את הספר תחת אור המנורה, נשען על ידיו והחל להגות בו מתוך התעמקות. זה לו יותר מחמש עשרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מובלע היה כולו בשיכלול האחוזה. רק ספרי חקלאות ואמנות אחדים היו מונחים על שולחנו, ובהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוחו הזניח וּלתיקון נפשו לא דאג. הוא ראה יום יום את ארון ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לו צורך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנות היותו כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זולתי הספדים קצרים אחדים וּברכות קלות. וּבכן היה עתה ספר כגילוי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקודש זרמה לתוך נפשו ומילאתּה צחצחוֹת. הוא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגווילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברו שנית במוחו, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמו, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנורה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרות המוכנים בפמוֹטוֹת השחורים והגבוהים והוסיף לקרוא. וכשקראו בחצר התרנגולים הגזעיים חליפות בקולותיהם השונים, הניח את ראשו על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבדים. הצללים רעדו על הרהיטים העתיקים, על הקירות והסיפוּן המצויר, וּבחלון הקשת הגבוה, שחור הלילה, נשקף עוד נר דולק וגולגולת אדם מוטלת על ספר פתוח. הוא הרים את ראשו, הביט כה וכה בתמהון, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידו הקרה ועלה במעלות השיש המרוּבּדוֹת, שהובילוּ מן הזווית שבחדר אל עליית משכבו. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, ובטרם ישכב ישב עוד בפאת המיטה והביט נכחו תוהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזון נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוש הופיע על גבי גיר הכותל מנגד, עם הילה זורחת על קרחתו הצחורה, הרחיב את שפתיו ואמר לו בלשון הדיאלוג הידוע:

– רצוני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקול עמוּס דמעות:

– ולא יותר?

– רק זאת ולא יותר. – ענה הקדוש וּמאוֹר צחוק על פניו, אחר השפיל את עיניו ונמוג.

וּבהימוֹג החזון נעוֹרה מחשבתו של בוניפאצי. כן, אוגוסטינוס הקדוש בא לגאלו מטיט היוון של קנייני העולם הזה. “רק זאת ולא יותר”, כה היה דברו. עד עתה היה הוא, עבד האלוהים, נתון בכל נפשו וּבכל מאודו לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדומים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשורים והדבוקים ב“מצוי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוך הרהורי תשובה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעותיו הקצרות והנפוחות, ראה שעורן נובל וכוֹמש, והרים כף ימינו וּמישש בו את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּותם הצוֹננת, הרימה יותר והעביר את אצבעותיו על רקותיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתו המשיית: הכול, הכול נועד לעפר ולרקבוֹן בעוד עשר, בעוד חמש עשרה שנה, והוא כבר בן שישים, בניטל האחרון מלאו לו שישים שנה. איש לא בירכו, כי איש לא ידע את יום הולדתו. ערירי הוא בעולם. לא אח ולא אחות לו. הקאנוֹניקוס, יודע הוא, שונאו בלבו, אף כי דבש וחלב תחת לשונו בדברו אתו. הנה הקיבּוֹרוֹת העבות האלו שברגליו תרקבנה בקרוב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואולי יאחזנו באחד הימים שבץ? שוֹמן גופו הולך וּמוסיף, אף כי מרבה הוא ברכיבה. המזונות הטובים, שהוא כל כך להוט אחריהם, פועלים את פעולתם, ולחדול מן המזונות אי אפשר, מפני שהחומר תובע והחיך מגרה, וביום אשר לא יאכל את סעודתו, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לו מנוח ולא יוכל לנהל את משקו, את משק טיפוחיו, כראוי וכנכון.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זו הוא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטומנים פח לנפשו. וּבאמת אך עברה במוחו המלה “משק” וחרונו, אשר רבץ על קרקע נשמתו כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוך מאוּרתה, הגיח שנית ממקומו, והוא ראה לפניו את הפקיד מתוֹעב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוזל מאפו, אותו אשר טימא היום את הסוסה האהובה טוּמאה שאין לה תיקון, והוא רצה מאוד, שהחזון הזה יהא מציאות והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוכל לרטש את פרצופו הנמאס, שיוּכל להפילו לארץ ולרומסו בעקבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמו וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוב מפני עצמו. צלוֹ של אוגוסטינוס הקדוש הופיע שוב, והפעם נתן את אצבעו על חטמו באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוך של כרוב, וּשׂפתיו הפתוחות כעלי שושנים הוגות בקול לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוך זרועות השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוא הטיל את עצמו באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוך מכאוב נפש גדול ונורא.

רגעים מספר ישב מרתת כולו כאיש טובע, או כשוכב על פי תהום עמוקה, וּבהסירו כפיו מעל פניו היתה שׂפתו התחתונה תלויה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאותן התקפות העצבים, שידע כמותן רק פעם או פעמיים בשנה, והתיירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלוהי, אלוהי, למה שבקתני? – קרא בקול בלשון הגואל, ורחמים גדולים התעוררו בלבּו על עצמו – מה אני וּמה חיי? המשיך וּפנה אל צלוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטו בצד שידת השעון הגבוהה, רחב וּמכוער עד זוועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אותה תנועה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיו עד עתה בידי ככלי מלא טומאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּות ממנו, אף כי אשתוקק בכל נפשי להשליכו ממני והלאה? לפני עשרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האומלל, וּבראותי תחתי בעומק את רחש האנשים לאלפים ברחובות העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הוויסלה הקרובה והשׂדות הרחוקים – לועג להווייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אותי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלוהי, שלחת את ידך הארוכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלופה אל צווארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמות, כי כן ציוויתיך!”, ואני אשר הוקדשתי לכוהן ולא יכולתי לשאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מושל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדלים להוד וּלתפארת. את כל נחלת אבותי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיותי עוד נער קטן בבית הספר על־ידי אבי שהלך לעולמו, השקעתי פה באדמה, באשתי אהובתי זוֹ, ועוד מעט ונתתי לה את שארית הוני ולא יישאר עוד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידותי האיומה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעו משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיוורון פּניו, ואת קול לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמות, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבון בדידות אשר אין משלוֹ…

וּבעודו שופך כן את נגעי נפשו הדווה, הופיעו לו שנית פּניו של פקיד האוּרווה, והוא רוכב על הסוסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצופו צוחק והוא שולח לשון לאדוניו, וגם הסוסה –horribile dictum – גם הסוסה צוחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לו את שתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גופו בציפרניו השלופות, ואלפי מחטים דקות חלפו את עורקיו מקצות בהונות רגליו עד פסגת קרחתו העלובה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוק המעוול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוגוסטינוס אבי הקדוש! אלי, אלי!

והוא נפל מלוא קומתו על המיטה וראשו נח על שתי זרועותיו השלוחות אל מראשותי המיטה. וכה שכב והזיל את רירו החם לתוך ארג שרוולו הרך, ארג הצמר הטוב, ונפשו מתנודדת על משברים סוערים והתהום שואגת תחתיה באלף קולות לועגים וּמאיימים כאחד, והוא מבקש מעמד לרוחו וּמעשה אשר יעשׂנוּ למצוא את השלווה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלון והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוסים וּגעיית הפרות, פעיית הכבשׂים וקרקוּר העופות, ועל כולם צלצול הפעמון הקורא לעבודה. גם מלמטה, מחדר המבשלות, הגיע קשקוּש הכלים. עברו סוסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכו מים ברעש מן המשאבה. היונים התחבטו על מרזבי הגג. הציפרים שרו. במוחו של בוניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלולה ואיתנה, כטבעו מעודו, ההחלטה: הוא ימכור את האחוזה ובמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשו מחרמי השׂטן וּלהפיק רצון מאת אוגוסטינוס החכם והקדוש.

וּבאזניו חלפו שנית דברי הדיאלוג:

– רצוני להכיר את האלוהים ואת הנפש.

– ולא יותר?

– רק זה ולא יותר.

ד. אב אביר לב כאן ואם מליצת יושר בקבר

בהגיע השליח עם מכתבו של ר' מנילי, היו שלושת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באו שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוד, כדת מה לעשות למזימה אשר זממוּ אדוני האחוזות הפולנים, בהתאגדם לאגודה אחת, למכור את השׂפירט הנעשה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתו על הקונים במדינה וּלבעלי האחוזה היהודים לא יתנו יד וחלק באגודה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוב היה לגבוּרוֹת, עוד לא תש כוחו ולא נס רצונו וּשׂפתיו הדקות והכחולות יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברו, ישבו וקלטו את העצה מעל שפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוח עליון לו בעיני המסתופפים בצלו. וּבהביא הערל את המכתב, לקחוֹ הזקן בידו הרועדת, וּבהכירוֹ – רחוק ראוּת היה – את כתב ידו של מנילי בנו, קמטוּ מתוך קפדנוּת בידו, תחבוֹ בכעס לתוך כיסו, וּבנענעו אחר כך ידו הריקה באוויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לו זמן לכתוב מכתבים! נמשיך את ענייננו. וּבכן, אתם אומרים,

שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרו לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוד. אם כן הרי הסוס הטוב רתוּם שוב לעגלה המתוּקנת. כן נעשה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודים, ברוך השם, לא נתייבּש עדיין.

וכן היו יושבים וּממשיכים את השׂיחה בתוך המרפסת הגדולה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדולים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוגיות המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוציא את המכתב מכיסו, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אותו מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוא, מה רוצה שוב הבטלן שלנו.

וקרא את המכתב בקול. וּככל שהוסיף לקרוא נעשׂה קולו מרתת יותר, וּכשסיים הניחוֹ בסמוך לו על הספסל וּמרוב התרגשות לא יכול להוציא הגה. אחרי רגעים מספר התאושש ואמר:

– פירוש הדברים, שצריך להתחיל שוב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוד כך עד שישתּחקוּ פרסותיו. חוצפה של בטלן מבלה עולם!

וציווה לאסור את סוסו (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבור שלוש שעות הגיע שמה. הוא עשה שם את מעשהוּ בקיצור: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתו. הם ניסו לעמוד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנונים ואשתו בעזוּת, אך הזקן רקע עליהם ברגלו הרועדת בכוח כזה, עד כי נמלטו כולם בשני קרונות, שהיו עומדים שם מוכנים לטעון עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשום את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשורשים, ולמסור מעתה את כסף מכירתם מדי שבוע בשבוע לידו הוא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרונות גדולים ויעבירו אותו ואת משפּחתו עם כל הכלים והחפצים, “בכול מכול כול”, אל העיירה הסמוכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלושה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשרה ר"כ לשבוע להוצאות הבית, ולא יותר. “השומע אתה? אף פּרוטה אחת לא תקבל יותר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת וּלבזבוז הרכוש שלי, שלי, אתה שומע? אני הוא שעשיתי כל פרוטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אותה שעה התהלכה נסי המטורפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרורים על ילדה שנגזל ואיננו. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלון עזרוֹ לעלות על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השולחן, ויהי בעיניו לא כאַב לאחת עשרה נפש, כי אם כתינוק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. –

---

מאז בא ר' מנילי לגור בעיירה עולמו חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוד תורה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעות אל הרבי שלוש פעמים בשנה. הדוחק בבית גדול, ותמיד מצוי כאן איזה תובע טרדן הדורש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחונו בה' וּבצדיקו ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלו בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לו בסתר עשרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרותיו, אך מעצמו הוסיף:

– גם זוֹ לטובה! אבא כועס עלי וּבדין. ראוי אני לייסורים, שבאו עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוא מצל בתנועה אצילית בכפון השקוּפה על עיניו המוּשפלות אל השולחן, בקול רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שווים אנו. לך אשה חולה ולי אשה חולה. לך אחד

עשר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ונד. לך אב זועם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זועם בשמים. וטוב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוץ מנחוּם איש גמזו, ואני איני יכול לקבל את ייסורי באהבה; אבל כשם שאני בטוח באבי שבשמים שירחם עלי, ככתוב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוח אני, שגם אביך שבארץ יכבוש כעסו וייטיב עמך כבראשונה. אל תתייאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידו השקופה והטהורה של הצדיק האומלל, אך הלה מיהר וניענע בידו השנייה נענוּע של סירוב, ור' מנילי אנוס היה להסתפק באנחה שוברת את חצי גופו.

הוא שב לביתו וּבנה והקיף על עצמו בתורה וּבתפילה וּבהוויות של חסידוּת. היה משכים והולך יום יום אל המקווה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולומד שם שיעור גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשרה ונשאר עם החסידים המובהקים ונהנה מן ה“תיקון”, שאחד החסידים היה נותן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כּוסמת יבשים, והיו עומדים על רגליהם מסביב לשולחן, לוגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשיות ו”תורות" והיו שוכחים עולם וּמלואו. וּבכל יום ראשון בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה או ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחור שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשות במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנור בחורף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעו, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיו מתרוצצים ברחובות יחפים ועזובים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לומדים ה בחדר, או מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוזרות שתי הילדות הגדולות – להרבות את המהומה ואת אי הסדרים, ולא היה מקום נקי בכל הבית. והשכנוֹת היו עוברות וּמביטות בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מלאים חמלה על ה”יתומים החיים", אך לא נכנסו אל הבית לעזור במעשה או בעצה, כי פחדו מפני המטורפת. והיא היתה עתה שקטה מאוד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לו התהלכה וּבדקה ביסודותיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבם היה גס בה, היו לועגים לה. בייחוד זה שבלידתו נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אותה וּמבשׂר לה פתאום בקול עשוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האומללה נדלקת פתאום וכוּלה כמחדשת כוחותיה, מיישרת את קומתה ועיניה בוערות, והיא רצה אל בנה בידיים שטוחות; אך כעבור רגע היתה שבה כפופה וּרצוצה וּנכאה משהיתה. הנער השובב הזה ידע לחקות פעיית תינוק, והיה משמיע כמה פעמים ביום פעייה בכיינית זו כדי להטעותה. מתחילה היתה זוקפת את אזניה והולכת אחרי הקול מלאה התעוררוּת, אך משנתרגלה בקול הכירה את הזיוּף ולא נענתה לו עוד, בכל זאת לא חדל גם מתעלול תפל זה. רק הנער הגדול ממנו, זה שנולד אחרי האסון בטחנה, היה יצור אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמו האומללה וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוחותיו לא עמדו לו. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשה בביתו והצטער, לא יכול לעשות כלום, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוך רצון להשקיטם, אך השפעתו היתה כאין וכאפס, והם היו מקבלים את לטיפותיו בצחוק וּבאי רצון, ולא אחת שלחו לו לשון מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדולים היה רודף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אותו מכות רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזו, שר' מנילי לא מצא טוב לפניו, אלא להימלט על נפשו שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אודם חולני. בגדי השבת נשתחקו והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבושיו נשארו בכבודם הראשון: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימיל הנמיוֹת המפואר, וּבלכתו בשבת אל הקלויז היתה רחמנות לראות מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוכלכות.

לא נאריך בתיאור מחזות התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלומו את אשתו המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועושה רצון בעלה, הוכיחה אותו קשות על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לו, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמו, תשתדל לפני כיסא הכבוד שיתמוּ לוֹ מיד את מידת חייו עלי אדמות.

החלום הזה הבעית את ר' קלמן, שעוד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוקר היה רע לו ונאנח אנחות גדולות. מיהרה אליו בתו והשקתה אותו חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוספת, וּבכל זאת רעד בכל גופו ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדול הפחד והעצב והתייעצו אם לקרוא לרופא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשו וחושב מחשבות מה לעשות למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויותר.

ועודו הולך וחוזר בחצר, והעבדים כולם מזדרזים וּמתכשרים בעבודתם תחת עינו הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוזה עולה יהודי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוקה תקועות לו באזורו, והוא פוסע וּמוחה בשרווּלו את הזיעה מעל מצחו וּמדבר אל עצמו, ונראה כי דבר גדול ונכבד הוא נושא עמו.

ה. בוניפאצי מרקובסקי ושלושה יהודים במרכבה אחת

למחרת ליל הנדודים ירד הגלח בּוניפאצי מעליית משכבו אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמות היו תלויים כשני כיסים כחלחלים. הוא ישב אל שולחנו, סילק הצידה בזהירות את ספרו של אוגוסטינוס הקדוש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צלצל בפעמון, וכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידו את פתקת הפיטורים למוֹסרה מיד לפקיד האורווה. צלצל שנית וציווה לטבּח להביא לוֹ את הקהווה עם השאמפאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרווח בכורתנו ועישן סיגרה הוואנית, צלצל בשלישית וציווה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסור) היהודי הארוך.

הלאקיי עמד והמתין לעוד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבור חצי שעה, היה ר' אהרון צווילינג בחדר משכיתוֹ של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרון, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכול למשול פה ברוחו ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשות. הוא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוטטו בלי הרף על פני החדר הערוך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצון בעלים, אל ציורי הסיפון. ארון הספרי הדריכוֹ מנוּחה, ואף־על־פי שריכז את כל תפיסתו לקלוט את דברי הגלח, היה שומע אותם רק מתוך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשו, כששמע שהגלח רוצה למכור את אחוזתו תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוחו את הסכום, שיגיע לידו מעסק זה – היה עוד נבוך וּמטושטש ולא יכול למצוא את המליצה הנכונה לענות את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העולם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאות הגדולות, האילנות המגוּזמים בצורות שונות, השׂיחים הפורחים, הקונטוּסים הצבועים, גוּלוֹת הזכוכית הססגוניות בתוך ערוגות הפרחים, סוכות העץ המגוּלפוֹת והמוּצלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחות סילונות וּמטרות, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכול הארמון עצמו הגדול והנישׂא, אך הבנוי בסגנון קל וּמלא חן, כאילו הוא ניתן להתרומם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמון, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננות: צלצול אפסרים וקרקוּר עוֹפוֹת והמיית יונים – הכול היה שם כרוחש והוגה ברכה לעצמו. נראתה שורה ארוכה של פתחים פתוחים ברפת לבנים אדומה וּנמוכה עם ארובּוֹת אוויר, והיא ריקה, כי הפרות יצאו למרעה. על מוֹט ארוך היו רכובים כתריסר אוכפים יקרים. בתוך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מול האנשים ההולכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרון, והכלב הארוך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבותיו, וּבלכתו על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוך ולא חשוב, לא כבעת שבתו במרכבת הכבוד או גם בכורסה שבחדרו. אף בגדיו היו מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוזן הנעל הכחולה היתה בולטת. ר' אהרון כבר לבוֹ גס בגלח, כאילו אין זה עוד בעל האחוזה, וגלגל מוחו היה חוזר וּמחפשׂ את הקונה, אשר יוּכל למהר ולגמור את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשה טירוף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוץ שיהא קונה בעל מזומנים… וּבחפשוֹ כך ניצנץ במוחו השם קלמן חקר. נחשול של שמחה עברוֹ. כן, הוא ולא אחר! יהודי זקן זה הוא “מצוּפּה זהב” וּכאילו נוצר לכך. רעיון זה השיב לר' אהרון בבת אחת את כל חשיבותו. וּכשנפרד ממנו היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלו בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לו עין על איזה קונה הגוּן?

ענה ר' אהרון במתינות:

– בכל אופן, יגומושץ, אין הדבר רחוק מן המציאות, – והצטחק במידת הנימוס הדרושה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוחר.

– אפשר להביא את הקונה ישר אל האחוזה. אני תמיד בבית.

– ברשותך יגומושץ.

וּבצהרי אותו יום בא ר' אהרון, כמסוּפר, אל אחוזתו של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינות מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרון החליק את זקנו ואמר, שהפעם יש לו להציע עסק חשוב בתכלית החשיבות. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדולה, ישב עמו על הספסל החשוּף ותבע ממנו בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרון את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנות זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוע ולראות.

וציווה לאסור הפעם את המרכבה החדשה לשני סוסים. אחרי שר' אהרון שתה בחדר המבשלות שלוש כוסות חלב צונן, ישבו שניהם במרכבה ונסעו אל האחוזה הסמוכה לקחת את הבן הבכור, וּמשם נסעו שלושתם אל העיירה ואל אחוזתו של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי.

ועוד באותו יום לפנות ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוקות מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוד הגבוהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוסים, עוברת כדרכה, כמרחפת דרך סיור אגדי, וּבתוכה יושבים: הגלח באמצע, מימינו יהודי קטן, מקוּמט, זקן מופלג, המנענע ראשו כמנמנם, ומשמאלו יהודי אחר בעל צורה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מושב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יושב־עומד, כמרחף באוויר, ר' אהרון צווילינג, הסרסור הידוע, הלץ והשלומיאל, והוא יורה מבטים לכל הצדדים כתובע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכול יהודי חרוץ להגיע, אל הנוֹטאריוֹן אנו נוסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוד באותו ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארו אברכים אחדים בקלויז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוזה, שנכתב ונחתם היום אצל הנוטאריון בדבר אחוזתו של הגלח בוניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתות לקלמן חקר בשביל בנו מנילי (מניין להם כל הפרטים? אזניים לכותל – ואהרון צווילינג אינו יכול לשמור סוד). במשך ארבעה שבועות מיום חתימת החוזה על הגלח לפנות את האחוזה מכול וכול. כל הבניינים והגן והשׂדות וחלק גדול מן המשק החי וכל כלי העבודה, חוץ מן המטלטלים שבארמון פנימה, עוברים לרשותו הגמורה של ר' קלמן בשביל בנו, החל ביום א' של השבוע הבא. המוכר מניח לעצמו רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבועות הנקוּבים. החל ביום א' של השבוע הבא יבוא בנו של הקונה עם משפּחתו לגור בארמון – במחצית אשר מצד מזרח, הפונה אל השער – והמוכר יישאר במחצית השנית עד תום ארבעת השבועות הנ“ל. במשך ארבעת השבועות האלה הרשות הגמורה בידי הקונה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוברים לרשותו כרצונו, הוא בעצמו או שליחו כמותו, ואין למוכר להפריעו בכל מה שהוא בא לעשות, הן לבנות והן להרוס, הן להוסיף והן לגרוע. כמו כן אין לקונה, או למיוּפה כוחו, במשך הזמן הזה לבוא בלי רשות מפורשת אל כל המקומות בחצר – וּמחצית הארמון מצד מערב כלוּלה בתוכם – המסומנים על פני התרשים הרצוף לחוזים בצלבים אדומים. המקומות האלה הם רשותו הפרטית של המוכר עד תום מועד ארבעת השבועות הנ”ל. מחיר כל הרכוש הנמכר כיום הוא 50 אלף ר“כ, שהסכום הזה משתלם למוכר במזומנים, חציו עם חתימת החוזה, וחציו עם פינוי האחוזה על־ידי המוכר למועד הקבוע. וּבאם יואיל המוכר, כתום המועד הקבוע, להשאיר בידי הקונה גם את האינוונטאר החי והדומם המפורט ברשימה המצורפת (חוץ מן המטלטלים שבארמון פנימה) במלואו – על הקונה להוסיף על התשלום בסכום 25 אלפים ר”כ עוד 7 אלפים ר"כ במזומנים, וּבזה תקום כל האחוזה וכל אשר בה (חוץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקונה קלמן חקר, בשביל בנו מנילי חקר, ולראייה באו על החתום וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוא: הגלח בוניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוזה להגדילה ולהאדירה, אחוזה זו שרגל אשה ויהודי לא רמסה חצרה מיום בואו לשבת בה, מכר עתה את כל רכושו ליהודי פשוט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוד ימים אחדים יבוא הנה בנו של יהודי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתו הגדולה, ועם אשתו המטורפת ועם מלמד מיוחד בעל משפחה (הכול ידוע בעיירה!) ויהא עושה בה כאדם העושה בתוך שלו. אי־אי־אי, גדולים מעשי אלוהינו! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרון צווילינג, בחלקת לשונו ובחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרון זה – מעתה יש לנהוג בו כבוד ודרך ארץ, שאם נבוא חשבון נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוזה הוא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרו לר' קלמן גם “שאר הירקות” – עוד 5 אלפים, נגיד שהוא מקבל, כנהוג על פי דין, רק 5 למאה, יוצא לך 2500, או עוד 250. ועתה לך ודבר עמו! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכובע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בו? כבר היום בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשה לראש הקהל.

• אבל הוא ניבא וידע מה ניבא. זוכרים אתם? “אפשר שנתפּלל עוד בארמון הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתו של ר' מנילי יש “ספר תורה”, וּבוודאי יעשה שם “מניין”. כי למה לא יעשה “מניין”? בני הבית בלבד, חושבני, יצטרפו למניין. ואם יחסר אחד או שניים – יימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת. אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיו שם! אף־על־פי, בוודאי שמעתם, שאשתו מעורבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהודי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תורה ובן גבירים, וּבאה עליו פורענות כזוֹ!

– הוא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גולם! למה למנילי בית כשיש לו ארמון! כוונתי לר' אהרון.

– ביתוֹ של מי?

– יש אומרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אומרים – ביתו של הקצב, ויש אומרים – ביתו של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוא יכול! להקריב כותל בכותל… אומרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנות לו שטריימל יקר, נוסף על דמי הסרסרות.

– אולי גם שרשרת זהב ויעשׂהו חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמותך!

– יש לו אחד עשר בנים.

– למי? לר' אהרון?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוא חסיד בוער! נוסע שלוש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלום אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אומרים דווקא שהוא בעל מופת.

– כן, ואשתו שוכבת זוֹ השנה העשירית בשיתוק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנו לגמרי! וּמה יעשה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לאה התרנגולנית.

– יסע לפריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישראל.

– שמא תציע לו לעשות עמך שותפות בעסק הסמרטוטים?

– שמע, צריך לנסות לגשת שמה. הואיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרוויח אילוּ אגוּרות.

– אומרים שהוא שב מן הנוֹטאריון וסגר את עצמו בדירתו.

– מה שייך סגר? נדפוק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לו כלבים.

– רק כלב אחד שאינו נובח כלל.

– אומרים, שיש לו חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוף שחור” מן הפלונית שלי.

– מתחיל יורד גשם.

– על שדותיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לו אלוהים את הברכה!

– מטל השמים וּמשמני הארץ!

ו. ר' מנילי ובני ביתו באים וכובשים להם את האחוזה

בשלושה קרונות גדולים בא ר' מנילי וּביתו בעשר שעות בבוקר אל האחוזה, אחוזתו – כולם עמוסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארון קודש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוב ר' חיימ’ל רוח השדה וּבנוֹת ביתו. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמועה על קניית האחוזה, מיהר אל ר' מנילי והוסכם ביניהם, שגם הוא ילך עמהם לגור שם.

כשהגיעו הקרונות בגניחה וחריקה אל השער, עמדו בשורה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכו אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקו מתלמודם לספק את סקרנותם. בנו הבכור של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרונות באחוזת זקנו, קפץ מעל הקרון הראשון (והוא לבוש קצרים, בתי שוקיים ברגליו, וּמגלב בידו) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוך שתיקה את המפתח לידי הבחור. הקורנות נכנסו זה אחר זה. לבּוֹת כל היושבים עליהם – חוץ, אפשר, מלבּה של המטורפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמון היתה דוממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוף. אפילו כלב לא חרץ לבאים את לשונו. הארמון היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזובה, או כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרועה כולה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמון, היו נעוצים מקלות צבועים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היושבים על גבי מטען הקרונות לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחור נטע ניגש אל סוסי הקרון הראשון, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוסעים שירדו. הראשון קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באופן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצות אחדות ועמד על רגליו. הוא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינו”. מלכּה, מה אַת יושבת? איזו מלכות כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילו כל בני הבית גולשים ויורדים זה אחר זה, מתחילה הגדולים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרונה ירדה המטורפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרונות ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הופיע שוב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיוורים מאוד. הוא עמד בזקיפת קומה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהו דומה לדמעה. הוא חיכּה עד כי יעלו הבאים במעלות האחדות אל מבוא הארמון. ראשון עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילו עולים אף הם בשוּרה ארוכה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתו ושתי בנותיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטורפת), אחריהן בנותיו וּבניו של ר' מנילי, הגדולים עם הקטנים. כעבור רגעים אחדים יצאה המטורפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוב בין הקרונות ותחתיהם – צחוק לעגלונים. אחר יצא נוטע בחיפּזון ואחריו עוד שניים מאֵחָיו והתחיל מפקד לעגלונים שיפרקוּ את המשׂא. העבודה התחילה וּבחצר קמה תנועה. מיד מילאוּ את הכּיכּר רהיטים וכלים וחבילות, קש וּניירות וּסחבוֹת. לסוסים ניתן מספוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוסות זקפה פתאום את אזניה וצהלה. מן האורווה שבחצר המשק ענתה צהלה קולנית: צהלתו של הסוס הערבי או האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדו רגע לראות אם אין מישהו בא. מצד הארמון, שנכנסו שמה בעלים החדשים, נפתח חלון ברעש ור' חיימ’ל הוציא את ראשו לגרוֹף את חוטמו בתרועה גדולה. קולה של מלכּה היה הולך כבר וּמהדהד בחדרים הגדולים. המטורפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהון עצב. שני ילדים התרחקו ועמדו מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצון – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּולני, לבוּש מעיל עור מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוהים וּמצוחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשיהם, ניענע בראשו עבר ליד הקרונות וּבין החפצים המפוזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצרוֹ.

היה מצב רוח קשה. דבר מה זר וגדול הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היו רתוּקוֹת. אילוּ היה הוא לפחות כאן. אבל הוא נסע; מי יודע מה יעשה כשיחזור! כולם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתון עד עתה בתוך שלטון של קסמים. האם לא יינזקו, חלילה?

אך הנה הורידוּ בזהירות את ארון הקודש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרו החוצה והחזיקו בקרנותיו, אך בעיקר נשאותו הבנים, הרימוּהוּ על המעלות והכניסוהו בלב פועם פנימה אל החדר הראשון. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילו ניתן מגן לכולם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסומן במקלות כמחפש איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוש, כל צלב? וּכשלא מצא כלום, הוּנח גם לוֹ. בלבו היתה כל הבוקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסו את החפצים כולם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראו גם לילדים. הקרונות הפכו פניהם ונסעו אף הם, ורק עקבות מי רגליהם וגלליהם של הסוסים נשארו, וכן גם חריצי האופנים בחצץ. התגולל גם מעט קש מפוזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי במרכּבתו, ראה חבל ארוך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדולים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עומד מיחם לא נקי ועשן עולה מארוּבּתוֹ. פראנצ’ישק מיהר לקראתו וּפתח את המרכבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאטוֹ, ציווה לרכּב להכניס את הסוסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמו עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוך הבית.

למחר בבוקר התחילה ההמולה בחצר האחוזה. הבן הבכור, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכרים, ורץ עמהם ממקום למקום והראה להם את העבודה אשר עליהם לעבוד. הילדים מילאו את כל פינות הגן והחצר, מחוץ לתחום המסומן, הפריחו את פּאותיהם וציציותיהם, קפצו וקראו זה לזה בקול בלשונם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמון והיה קורא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קשקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבות ואלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוח וּבנענוּע כל גופה המסורבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוף והרטיב את כל המעלות. מן החלון הפּתוח בקע ניגון תלמודו של ר' מנילי, וקולו הדק של המלמד מתערב ועולה עמו. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשו בין הערוגות והעצים, עד החממה הגיע, התבונן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידו ספר קטן ואצבעו תחוּבה בין דפיו – בוודאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינות עולם”. מלכה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדות בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאו בלוּל התרנגולות, חלב וירקות. גם אחת מבנותיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה, אך היא נמלטה מידו, הוא רק צבטה בזרועה; והיא חפתה את השרוול הצר והראתה את הסימן הכּחול. האֵם גערה בה וציוותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמון עטוּפה בסוּדר גדול שנגרר לארץ מכוּוָצה ורועדת, כאילו חורף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוערות־העצובות, עברה פעם גם את מקלות הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אותה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשר הקיש פראנצ’ישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדון! – קפץ ר' חיימ’ל רוח השדה כנגדו, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלון, שישקטוּ שם. לקול הקורא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משונה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוד חצי שעה עמדה המרכבה עם ארבעת הסוסים לפני שער הארמון. הגלח יצא בלווית הלאקיי. לא הביט ימין וּשמאל. היה בו משהו של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באו אנשים שונים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכו עם הסוכן לבוּש מעיל העור בחצר המשק, אחרי כן הביאו עגלות וסַבּלים, והוציאו מתוך החצר כמה דברים מן המשק החי והדומם. הגלח חזר כעבור שעתיים, הקיף במרכבה את הגן ויצא שוב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוא נוסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוא רואה את המרכבה נוסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֵקוֹנוֹם, שנשלח הנה על־ידי ר' קלמן לנהל את עבודת האחוזה. הוא נכנס ראשית כל אל האורווה, בחר לו סוס, ציווה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוהר בחצר וּבגן בין המדשאות, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוהט פנים, ירד בקפיצה, טפח לו לסוס על פיו ועל צווארו וכל פניו חייכו משביעת רצון.

– אתה כבר בחרת לך סוס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנו ישנם אחדים מצוינים. איזוֹ הזנה! איזה נקיון! חוששני, שכעבור חודש לא יכירו אותם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך יהיה לשלוח שני סוסים לשני הדודים רפאל וּמיכל – הם אוהבים סוס נאה וישמחו על המַתּנה. מתי נתחיל בעבודה בשׂדה?

– היום אני רוצה לראות מה יש כאן. אדבר עם הפועלים, אעבור בשדות ואראה מה יש לעשות. הזקן ציווה לזרוע את אדמות הבּוּר תלתן. יש לקוות, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלום אבא?

– אבא? לומד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידו – הנַח לו! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עומדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקו שׂיחתם והביטו. הפעם ירד ועלה לדירתו.

– עת ארוחת הצהריים אצלו, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוא אינו מַשמיע הגה, כאילו מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שמחה כלל מזה שאנחנו נמצאים כאן ברשותו. הוא כבר שלח לבקש בבוקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוד יום יומיים וישמע קולות כאלה, שלא שמע כמותם מימיו.

– מתי הוא מפנה את המקום?

– לפי החוזה, בעוד שלושה שבועות וחצי. כמדומה, שאנו נוציא אותו מפּה קודם הזמן.

– איזה הון משוּקע כאן! הכול חדש וחזק וּמוּבחר וּמכווָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באורווה? הפּרות עומדות על רצפת בּטוֹן. ישנן שמיכות בשביל הפּרות. האבוּסים עשויים אבץ. צינורות הסקה מתוחים בכול.

פתאום נשמעה שריקת חרחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוף טרייה, והוא נופח בה בכל כוחו וּמנענעה באוויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחור בשתי זרועותיו ולחצן בחָזקה, הוציא מפּיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדות על פניו. כשהרפה ממנו, בעט בו הנער מאחריו וּברח. האקונום עמד ועיניו נשוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמון. דירתו של הגלח היתה שקועה בדממה, הווילאוֹת היו מוּרדים.

המטורפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמו, להיכנס לשתות תה. קולה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האקונום נכנס.

מיום ליום הלך הרעש בחצר האחוזה הלוך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוצץ והיה בכל מקום. הוא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמו טייל במשעולים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכיו וּפיזם לנפשו “תנוּעה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוך תפקידה והתקוטטה בקולי קולות עם בנותיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצו ללמוד. הבנות צווחו מחמת תעלוליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יותר מדי מן הבית. קונים באו, נשׂאו ונתנוּ עם הסוכן והוציאו בהמות, עופות וחפצים. עגלות וּקרונות נכנסו לחצר ריקים ויצאו מלאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסורים היו יוצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרון לא הראה את פניו. האקונום כבר החזיק ברגן העבודה ודהר כל היום על סוסו. נטע דהר אחריו על סוסו הוא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוללו אילו אופנים שבורים, חלקי מכונה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלות נשמע קוֹל קוֹפיץ וצוויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האוויר. הפועלים החדשים התרבּוּ מיום ליום. בּוֹניפאצי מארקובסקי היה מבלה רוב שעות היום במרכּבה (הימים היו יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוח וקורא בו אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמון, יצא שוב, סייר את השדות, ושב שנית אל הארמון. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עובר ושב בעיירה. לא שמר עוד עתים כבראשונה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכור את האחוזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלוואי שלא יזיק לו לר' מנילי, – התפלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדול. עניים אינם פוסקים מביתו.

– החצר מלאה יהודים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכולים לשתות.

– רווח והצלה יעמוד עכשיו לקהילה. אולי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוכּת הבית.

– יש לו ספר תורה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכונן ללכת שמה.

– נלך גם אנו. מימַי לא הייתי שם.

– כדאי, יש מה לראות.

– או, לא עוד כבימי הגלח.

– הם ידלדלו, אם ירצה השם, הכול. יהודים!

– אמת, ר' מנילי הוא בטלן, במחילה.

– מסַפּרים, שאכל כבר הרבה מכספו של הזקן.

– לומד תורה, תענוג לשמוע.

– הולך בכל בוקר אל המקווה.

– מַחזיק מלמד מיוחד בשביל עצמו.

– שמעתם שם? רוח השׂדה. ראש פורח באוויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טובה.

– יושב עם משפחתו על ראשו של ר' מנילי.

– התבואה בשדות – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוא קלמן חקר. כל מה שנפל לידו – נהפך לזהב.

– אבל המטורפת, ר"ל. אומרים שהיא מחפּשת ילד.

– הטירוף בה לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירופה.

– רחמנות על ר' מנילי.

– הלוואי שיצא מן העניין בשלום. הגלח מסתובב כל הימים כזומם מזימות.

– אהרון צווילינג אומר, שהוא יוצא מדעתו מרוב חרטה.

– אה, לגור עם גלח בכפיפה אחת!…

ז. הגלח טורף נפשו באפו ור' מנילי ניצל ממוות

מיד אחרי מכירת האחוזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתו לגור בארמון, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדולה. כארס חם פּיעפּעה העצבות והכבּידה בכל בתי נפשו ולא מצא לו מנוחה. כמה שאימץ את רוחו ושיווה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתו הקטנה והנאמנה, לא יכול לגרש מנגד עיניו את מראה הדלדוּל והחוּרבּן של אחוזתו האהובה. וּכשבאוּ היהודים וּמילאוּ את החצר והארמון המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרו נרזה במידה ניכרת, עד שניטלה מתחת לסנטרו פּימה אחת והשנייה היתה תלויה כארנק ריק. עיניו עמקו ואדמוּ. הוא לא יכול לאכול את ארוחותיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכולתו לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוא היה שרוי במרה שחורה, וּשתי פּאוֹת זקנו היו מבוּדרות וּכאילו הלבּינו יותר בימים האחרונים. הוא היה מלווה לפעמים את אדוניו, בשבתו על מושב הדוכן ליד הרכּב, אך על הרוב היה נשאר בבית וצופה וּמשגיח, שהכול בתחום היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוהו בחשאי.

אל האדונים החדשים כולם התייחס פראנצ’ישק באיבה גלויה ולא רצה לדבּר עמהם מטוב ועד רע. על ברכותיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוא פונה והולך לו. באמת היה חושש פן יראוּהוּ בבכיו. רק בשני הימים האחרונים נטפּל לשיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירות וּבלשון קצרה, אחר כך בהתגלות לב וּבשטף לשון. הנער הזה משכוֹ ברצינותו, בנקיונו וּברוך עיניו. הוא נזדמן עמו בפינות הגן, כשהוא מתהלך עם המַזלף להשקות את הפרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערו של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממון, כמה אהבה השקיע באחוזה, ואת אשר שיפרה ושיכללה, עד מדרגה זוֹ, ואיך הוא מתהלך עכשיו כצל, קרוב לשגעון. למה מכר? אין איש יודע, גבר תהפּוּכוֹת הוא היגומושץ. יום אחד היה שרוי בכעס גדול, הכּה את פקיד האורווה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” – פּאן צווילינג, הוא מכּירוֹ! – וזה הביא לו בו ביום את הקונה, את זקנו. אחר עבר לתנוֹת את צערו הוא: “הוי, הוי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדון זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשרים ושש שנים עבדתי גראף רוסי בקיוֹב. הוא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוסיה, איזו עיר! ארבעים פעם ארבעים כנסיות בה! הוֹ, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמוות. נער הייתי כשהוצגתי לפניו. עשרים ושש שנה נחו עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לו מגפיו וחלצתין. עשרים ושש שנה התקנתי לו מדי ערב בערב את האמבּטי ושפשפתי את גופו הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקודה בבשרו, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתו פעם ביום סתיו מארמונו לעלות אל תוך המרכּבה, יצא גם כלבו עמו, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוא לתוך המרכבה ולא יכול להרים את גופו המסורבּל. ראה הגראף המנוח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרועותיו, הניפה והטילה לתוך המרכבה. אך תנופה זוֹ קרעה את קרביו. הוא לא נסע עוד ביום ההוא, כי התחיל תיכף חש מכאוב פנימי. שישה שבועות עוד התרפא אצל גדולי הרופאים, היה גם בחוץ לארץ, ביזבז את חצי הונו, מכר שתי אחוזות גדולות, אך לבסוף מת על ערשׂוֹ בארמון; ואני, אני עצמתי את עיניו הטובות. ‘חיה בטוב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוטאת!’ במלים אלוּ נפרד ממני הוא, הטוב, הרחוּם, המנוח, עליו השלום!” והלאקיי הזקן מחה בשרוולו דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגומושץ – למה עוד חיים לעץ רקבון שכּמותי? אדון מוזר, זועף – וּבכל זאת אדון”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהודי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהודים מיהודים שונים. דיבּרו עם נטע, דיבּרו עם האקונום, קנו וּמכרו והלכו להם ואחרים באו במקומם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוא כאילו חידש את נעוריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקומטים והמעופּרים הגיעו רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוכם. הוא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכול, שאל, נזף, ציווה להעביר חלק מן הבהמות אל אחוזתו, הוא ישלח אחרות במקומן. חבל, כאן תלכנה הבהמות הטובות לאיבּוּד. הוא חיווה דעתו, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנות וּלהקטין את הגן ואת המדשאות. בערוגות אפשר לגדל ירקות. את החממה צריך להרוס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוע תלתן או מספוא לבהמות. הוא גם חפר במקלו וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידו הרועדת, הריח, ליקק. כן, היא טובה לצמח כּשוּת, יש לחשוב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצו חלק מן החצר לגידול כּשוּת. כי למה יהיו מונחים כעשרים מוֹרג בּוּר? יופי? אין זה עניין בשביל יהודי. וּמי יטפּל ביופי זה? כלתו המטורפת? או אולי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכול ילך כאן לאיבּוּד. ראוּ את המדשאות, שהן כבר עזובות. הנה ענף אחד תלוי שבור. הנה עמוד השובך נטוי הצדה. פּרה התחַכּכה בו, מה? סילון המזרקה נשבר והמים שותתים לתוך האגן ועוברים על שׂפתו. נטע הנכד והאקונום עמדו לפני הזקן ביראת הכבוד ונהנו מדבריו. איזו עין רואָה! אילוּ רעיונות! כצעיר ממש! הם היו מוכנים לעשות את רצונו תיכף ומיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלות והאהיל על עיניו מפני השמש השוקעת:

– תבוא, אבא, לשבּת לחנוכּת הבית?

– לא אבוא. איני אוהב יהודים בציבור.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צורך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יותר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוג. אין שינוי.

– והאדון, איך הוא מתנהג?

– שותק, – ענה נטע במקום אביו – הלוואי שכבר ניפּטר ממנו. הוא מתגורר כאן כרוח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּול עוד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבור. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוך הכול לכסף. האחוזה טובה, השדות מזוּבּלים, האינוונטאר הוא יותר מן הצורך. לפחות חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשה פּרצלאציה. כאן סמוך לעיר יהיו הקרקעות ביוקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנות לו חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשות. ני, חיה בשלום, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלום. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יודע אם היית מגיע לכאן… שלום, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריות… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוא, חי־חי־חי! שלום, שלום!

והוא שב לאחוזתו.

חנוכת הבית הוּחגה ברוב הדר. היה יום קיץ בהיר בימים: למן הבוקר נהרוּ מן העיירה יהודים עטופים בטליתותיהם וילדים נושאים אחריהם את הסידורים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באו אל ה“מניין”. החלונות היו פתוחים וּבחדר התורה התפּלל שליח ציבור יפה קול, והקהל היה מתפרץ פעם בפעם בהמוּלה גדולה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרות והסוסים וּשאר בעלי חיים זקפו אזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעו קולות כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמון וקישטה אותם, כמו למתן תורה. באו גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוב תכשיטיהן והיו מתפּללות בחדר הסמוך. ר' מנילי עצמו קרא את פרשת השבוע בקולו, קול היונים הכשר, אך הפעם היה הקול רם, רונן וּמנצח, וּבא כשמן הטוב בעצמות כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמו וּמשך את פּאותיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתו התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילו היא היא עקרת הבית. והמטורפת, אף היא לבוּשה שמלת חג בהירה ועטופה מטפּחת משי גדולה, התהלכה שקטה בחצר, והילדים יוצאים חליפוֹת אל המעלות להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחום הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוב. ויהי דמיונו כעוף זה, שקינוֹ בוער באש והוא בא להציל את האפרוחים, אך אינו יכול לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלות. הנער העומד על המשמר פינה לו את כל הבּיאה. הוא נכנס, אך כעבור רגעים יצא וּפניו אפלים. ישב במרכבה ונסע, ולא חזר עד ערוב היום. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעות אחר הצהריים באו המוני יהודים וגם הרב בתוכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפרו מעשיות, אמרו “תורות”, שרוּ ורקדו, שתו לחיי ר' מנילי וּבירכוהו וּמשכוהו לתוך העיגול. גם קטנים נסחפו בריקוד. יחידים התחמקו וּפרשו אל חצר המשק, התהלכו שם והתבּוֹננוּ, בדקו, מיששו ושבו בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פוסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדומה כרוכה על כף ידם או כל החצר. נטע הוציא את סוסתו מן האורווה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלות עליה וּלהדהירה פעמים אחדות מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלון, יצא אליו וגער בו: “שבת!”, והבחור החזירה למקומה. הנער השובב עלה על הערמון וּמשם זרק אגוזים לילדים הזרים, שעמדו למטה וחטפו. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצדי שבילים והיה כמדבּר אל עצמו. פניו ענוּ בו, שהוא סובל ייסורים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלון, נשען על זרועותיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנות ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוך שפע של ברכות. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלווים את האורחים וּמודים להם על הכבוד ועל החיבּה. השמש השוקעת בערה בראשי האילנות הירקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפו בגנבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוך כיסיהם. בעוד הקהל זורם לצאת את השער, שבה מרכּבתו של הגלח. רבים נטוּ הצדה ועמדו ביראת הכבוד, וּמהם בירכוהו בפנים צהוּבּות כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוא ישב מכוּנס במושבו, עיניו קמות ואינו מניד עפעף. מראהו הביא מוֹרא בלב כל רואיו. וּכשירד מן המרכבה בעזרתו של פראנצ’ישק, לא נמצא עוד כל איש בחצר, רק המטורפת לבדה ישבה על המעלות, התנודדה וּפירשׂה בידיה בלי קול. הגלח עלה לאטו, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידו כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוקר, יום א' בשבת, היתה התנועה רבּה בחצר. האקונום ונטע גייסוּ את כל הסוסים והמחרשות ואת כל השׂכירים לצאת לשדה הבּוּר לחרוש ולזרוע תלתן. עד מהרה התרוקנה החצר. הפרות יצאו אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּו. הסוכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוץ בעיירתו וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אותו בכרכרה קטנה. הילדים היו אפוא חפשים מלימוד ויצאו לשׂחק בחצר המשק העזובה. הנשים היו טרודות בסידור הבית אחרי החג של אתמול. המשרתות עבדו בחריצות. אחת מהן השתפּכה בזמר יהודי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התורה, שחלונו היה פתוח לרווחה, ולמד גמרא בניגון ערב, ניגון עולה ויורד. כל עולמו של הקדוש ברוך הוא, אפילו הציפּרים בין העפאים והיונים על הגג, הקשיב לקול התורה. הגלח לא יצא לנוסע, כדרכו, אל התפילה, אף כי הפעמונים שלחו את קריאותיהם הכבדות מן העיירה. הוא גם לא נראה בחצר. הוא עוד ישן, כנראה, למעלה את שנתו, כי התריסים היו מוגפים.

בעשר שעות קדרה פתאום השמש, רוח הגיחה מאיזה צד ונעשה קר מאוד. כנפות החלונות התחילו לעוף וּלצלצל. בני הבית נבהלו וּסגרוּם ברוגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הופיעו על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוח, והחצץ הדק מתנשׂא באוויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמו, הליטוּ את פניהם בזרועותיהם וּמצודדים והולכים נמלטו אל המעלות ונכנסו הביתה. פתאום נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליונה. דם כל היושבים בבית נקרש. אך כעבור רגע נכנס אחד הילדים והודיע, כי הרוח פתח חלון למעלה בדירת הגלח, חבטו בקיר וכל זכוכיתו נוּפּצה, והשברים מתגוללים בחוץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רואים כל עננים, רק ערפל צהוב, – אמר הנער עדין הפנים, שהביט בחלון והתכּנף.

– אני מתיירא, – התפרץ דווקא הנער השובב – איה אמא?

והוא התחיל בוכה. אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלויות לה.

אך איש לא ההין לצאת החוצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יושבת על הרצפה בפינת הפּרוזדור ועוטפת בסמרטוטים איזה גולם של אבן.

היתה הרווחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמו: – רבע אחרי עשר. צריך להתפלל. התפללו, ילדים. הוציאו את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקו אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמו אל ארון הספרים, פתחוֹ והוריד מן המדף העליון את התיק הגדול. הוציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השולחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קודם התפילה. הוציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכות על האצבע האמצעית. עמד בקרן זווית ליד ארון הקודש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידור הגדול, סידור השל”ה הקדוש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמונה עשרה. והרוח בחוץ שורקת וּמתהוללת, והחצץ פוֹרח וּמתדבק על החלונות הסגורים, והחול חודר דרך הסדקים ונופל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוסים צהלו באימה. אף הפּר הגזעי נתן קולו בגעייה עמומה ועמוקה, והיא היתה מתגלגלת כמו מתהום אל תהום. התרנגולים ההודיים צווחו במקהלה. ר' מנילי התפלל ברגש וּבדבקות ובהתעוררות, שלא ידע כמותם מימיו. כל נפשו פנימה סערה בו עם הסערה שבחוץ.

פתאום נשמעה דפיקת אצבעות חזקה על הדלת מצד המסדרון. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדופק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראו בה.

– היגוֹמוֹשץ קורא לפּאן, שיבוא אל חדרו תיכף, – אמר בקול.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתו ותפיליו. אחר הניע בידו כאומר: עוד מעט ואמור.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשו של מנילי התחיל סובב הולך ונדמה לו באותו רגע, שהוא רואה דמות אמו, עליה השלום, עומדת בזווית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוז להביט שמה. לא עברו שני רגעים ודפקו שוב על הדלת.

– היגומושץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינו סובל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמול מהיר בתפילה. להפסיק לא יכול וּלדבּר בלשון הקודש אל הנוכרי לא יכול. הוא כבר חשב לחלוץ את התפילין, כדי שיוכל לבאר, שעוד מעט יבוא, אך הנה ראה ממש את אמו עומדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתו.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבורח.

כעבור רגע בא במרוצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוא, יהודי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזון את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השולחן, והנה הוא רואה, שאמו ניגשת אל השולחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנו תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עושה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלווה גדולה ירדה פתאום על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוציא מתוכו את התפילין הקטנות, מתבונן בהן ומתיר את רצועותיהן הדקות.

פראנצ’ישק ראה את מעשה היהודי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבור חצי רגע שב, התפרץ לתוך החדר, תפס ידו של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוא נושם בכבדות.

– מהר, מהר, הוא רוצה להרוג אותי… אותך… באקדח, באקדח!…

בו ברגע נשמע קול משונה, כצריחת חדווה, בפרוזדור – קולה של המטורפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסו. קמה דממה מופלאה. אפילו הרוח נרתעה מן החלונות. וּפתאום – פּף! פּף! פּף! – שלוש יריות של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילו התמוטט ונפל. פרצו יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוצת עשרות רגליים. דפקו דלתות. הרוח השׂתרעה על החלונות, כמו ביקשה לפותחם בכוח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוא משאיר אחריו את הדלת פתוחה לרווחה.

מאֵימת המוות והגויים יצא כל בית מנילי עוד באותו יום לגור בעיירה, עד אחרי הלוויית הגלח. במשך כל הבוקר ביום המחרת נהרוּ המונים, יהודים ונכרים, לראות את גופתו של בּוֹניפאצי מארקובסקי, שעדיין מוטלת היתה מתבוססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקום אשר כרעה נפלה. הכלב אף הוא מוטל היה ירוּי ליד אדוניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדו בחדר הפּתוח לכל בא ולא הניחו לנגוע בכל דבר, עד שיירשם הכול כחוק. נטפי דם וּמוח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השולחן היו פתוחות, ועל השולחן היו מסודרים שורות־שורות עמודים של מטבעות וּצרורות של שטרות קשורים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המוות עוד היו ניבּטות באפלוּלית החדר מכּל פינה.

ביום הרביעי היתה הלוויה. דגלים קדושים וּצלבים גדולים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארון ואחריו. הארון הטוֹבל בפרחים היה נתון במרכבה הגבוהה, השחורה, הרתוּמה לשני צמדי הסוסים השמנים, אך עתה היו זנבותיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעו הסוסים, וזמרת הדיאקוֹנים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האוויר השקט והחם וּמילאוּ את אזני קהל היהודים, שעמדו אל החלונות והביטו דוממים בעבור בּוֹניפאצי מארקובסקי בפעם האחרונה את העיירה במרכבתו. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביום החמישי שב ר' מנילי וכל ביתו בשלום אל האחוזה, אחוזתו, אשר אין עוד לזר חלק בה (את שארית רכושו, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוציא שליחו של הקאנוניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוא כורע על ברכיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישראל, אפילו אלטה לאה התרנגולית הצולעת על שתי ירכיה, שלא שמעה את ברכת הגומל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשמחתו עד צאת הכוכבים. גם ר' קלמן חקר עצמו בא הפּעם, והיה יושב בראש השולחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעותיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירות הארמון נעוּ מריקודי העם ברעוֹ, וקולו של ר' אהרון צווילינג הולך וגובר על כל הקולות, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרועותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעולל טיפּוחים, ושרה לו שיר ערשׂ בקול דק וּממושך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלון הפּתוח שבדיוֹטה השנייה ועיניו זלגו דמעות.

תְּמוֹל נִתְקְלָה הַחַמָּה בִּנְטוֹתָהּ לִשְׁקֹעַ

בָּעֵץ וּבָעֳפָאָיו,

וַתְּשַׁבֵּר כּוֹס־גָּבִישׁ עַל נוֹפוֹ הַיָּרֹק,

וַתְּצַף אוֹתוֹ זָהָב.

תְּמוֹל נִתְקְלָה הַחַמָּה בִּנְטוֹתָהּ לִשְׁקֹעַ

בְּעָב בְּהִיר־גַּפָּיִם,

וַתִּשְׁפֹּךְ מְלֹא קִיתוֹן שֶׁל תּוֹלָע עַל רֹאשׁוֹ

עִם שִׁפְעַת קַרְנָיִם.

תְּמוֹל נִשְׁפַּךְ הַזֹּהַר עַל גַּבְנוּן הַגִּבְעָה

וַיִּרְמֹז: תָּפְשֵׂנִי!

וַתִּשֹּׁר אָז קֶרֶן מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה —

וַתַּצֶּת אֶת עֵינִי…

תרס"ח

אנשים טובים ביקשו ממני, שאבוא אליהם להורות את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשרה ועשר, עברית חדשה. הם ישבו בקריית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.

הסכּמתי וּבאתי. הימים היו ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.

בית האנשים הטובים בן הקומתיים, בית ישן וּמסוּיד כחול, עמד בצל שני ערמונים גדולים ועתיקי ימים, שרוב עליהם, שרוב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקומות מחוּבּרת על־ידי חדר מדרגות פנימי, כעין פרוזדור נקי מרוהט לבן, שיש לוֹ גם מוצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוח טובת עין מציצה מזוויות כל ששת חדריו הגדולים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידו. תמונות נבחרות, אוריגינאלים והעתקות משובּחות, מפארות את הקירות הצבועים, וּבחדר עקרת הבית עומד בפינה “בּליטנר” יקר; פעמיים בשבוע, בכל מוצאי שבת וליל רביעי, היו בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שופע ושֹיחת רעים נעימה.

היו בעיר שישה או שבעה רחובות לא גדולים וּשדרת אילנות ארוכּה מאוד עד לבית הנתיבות וריבּוּע של חנויות (של יהודים, כמובן), וארמון עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדות רבות מפארות אותו, מוּקף חומה גבוהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרות המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוח לרווחה וּמדרכות אבן חלקות וּנקיות. בכול נקיון וּרווחה, שלווה ועין יפה. מין סגנון ממוזג משלושה יסודות: פּולני־אוסטרי־יהודי.

בימים הראשונים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלולה וּבקרביה חיים ועובדים אנשים למאות, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצות, כשהם חוזרים לבתיהם עייפים ויגעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרושתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוזן לשמוע אם אין הד עונה מתחת.

– קריית המלח קטנה, אך טובת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרופּד וּבאָספה את רגליה המלאות תחת שמלת הצמר הכחולה. היא לא יכלה ל“תרגל” באותו יום, כי נפצעה באצבעה בפתחה קופסה של אפרסקים משוּמרים.

– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.

– וגם לא סוּכּר, – הוסיפה במיצמוּץ עיניים צרות וּמתוקות. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפולין מעלות גיל משלהן. ביום השלישי לבואי יצאתי לרחובות העיר. היה יום שכּוּלוֹ זוהר שמש, אך גם צינה צובטת את הפנים. יום שקט מקונים וּשעת עשר בבוקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוחנות את הזר הבא לגור. אמרתי להיכנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במורד הרחוב מול השלט המזדקר לתוך הרחוב עם תמונת הגלב גבה השֹפם, השולח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.

והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוב, מקפּצת ועולה דמות אדם אשר כמוה לא ראיתי מעודי: כוּלה גלימה כהה וארוכה תלויה על כתפיים צרות, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחו, את כל אזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוג עיניים חומות פּוזזות בעליצות עצובה בפּנים, ושֹפם דק וארוך מצבע הדבש יורד משני צידי הפּה הצר. כשהוא חושֹף שֹפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אורך הגוף, וּמשני עברי החזה עשויים בה שני כיסים שווים. מן האחד בולטת קופסת סיגאריוֹת. בכל הדמות אין סימן של יד.

אלמלא הפנים הנקיות, היה דומה לגורף ארוּבּוֹת בעל מוּם.

האיש עמד רגע וניענע בראשו לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועולה שוב לקראתי. במרחק שתיים שלוש פּסיעות ממני עמד, השרה עלי את עיניו החומות, גילה את שיניו בבת צחוק וניענע לי בראשו.

– בוקר טוב, פּאן פרופסור! – זימר פולנית מוּטעמת.

נפתעתי לשמע התואר. מנַין לברייה זו שאני מורה כאן?

– בוקר טוב! – החזרתי לו שלום ונתתי בו עין תמיהה.

– אַל יתמַה אדוני. יודע אני כי מורה הוא בבית האדונים בּינשטוק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.

בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטובים, כּרוּב בּלונדי בעל עיניים אפורות, גדולות, אשר לא הגיע עוד לשנות לימוד, כבן חמש בסך הכול.

הוצאתי מנחירי נהימה מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלו האחת ועד כדוּר קדקדו המהוּדק. על חצי מצחו ועל אפּו עמדו נטפי זיעה גדולים.

– בית טוב הוא בית הבּינשטוקים, – המשיל האיש לזמר בקול צוהל וּבעיניים עליזות־עצובות – ישראלים נפלאים. פּאן פּרופסור ישֹבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוצא חלציהם. הגברת בּינשטוק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבות בקריה רוחשים להם אך טוב. ימים טובים נכוֹנוּ לו בבית הבּינשטוקים.

לשונו הפּולנית היתה צחה ונמלצה. חיתוך דיבּורו היה מצוין, והמלים התגלגלו מפיו אל אוזן השומע כאפוּנים על טס של כסף.

– אני מקווה, – עניתי, עודני נבוך ממַראה עינַי וּממשמע אזנַי.

גם בשעת עמידתוֹ היה מקפץ על רגלו וּמשנה עמדתה.

– אין כל ספק, אדוני היקר. יזכור מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השמאלי. יואיל לתת בו נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבו הטוב. כל האנשים הטובים נודבים לכיסוֹני. חן חן. עתה יוֹאיל עוד לעשות עמדי חסד קטן: יוציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקופסה שבכיסוני השני. כך, כאן. גם גפרורים בכיסוֹן. כך. חן חן!

הוא נשתתק, הושיט אלי את פיו, פּעוּר כמעט קט, בתנועת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שֹפתיו והדלקתי לו גפרור בקופסתו, אחר החזרתי את הכול לכיסו כשהיה.

– עתה יוכל אדם לרקוד לו הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תודה נאה! להתראות, פּאן פרופסור! עוד נוסיף להתראות.

והוא קפץ הלאה במעלה הרחוב. לא יכולתי עצור ברוחי, הפכתי פני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוקה על כדור הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלושים קפיצות, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין ושמאל. לא ידעתי מה פשר הנענועים. וּכשהתחילה לקפּץ שוב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספרה.

בערב בהיותי מוזמן לארוחה אצל האנשים הטובים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:

– אתה סיפרת עלי ליאנק?

– כן, אני סיפרתי. הוא שאל אותי כי האדון הצעיר בביתנו והגדתי לו.

– ואתה אוהב את יאנק?

– כן. מאוד. אמא נותנת לי בכל יום הלר ואני שֹם אותו בכיסו. הוא לא צריך להתכופף

אלי – אני כבר מגיע אל כיסו. אדוני יודע למה דומה יאנק?

– למַה, חביבי?

– ליונה. כשהוא מדדה כך כפוף לפניו… שימק אומר, שהוא דומה לעורב. זה לא נכון. לעורב יש מקור עבה ושחור… ראיתי על הערמון שלנו… אני לא אוהב עורבים… יאנק לא צורח. יאנק מדבר בקול נעים, כמו יונה הוגה. כן, כן.

– ברוך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשו.

– ולמה הוא מנענע בראשו כשהוא עומד?

– אדוני לא יודע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוא כל כך מתעייף בקפיצתו. קשה לקפוץ על רגל אחת. לילד יותר קל, אבל הוא איש גדול וכבד. הוא כבר בן ארבעים. באמת. אדוני ראה אילוּ טיפות גדולות עומדות על מצחו? הוא מנענע בראשו “לעשות רוח”.

לחצתי את ראש הילד אל חזי.

– הוא גר אצל אחותו. יש לו אחות אלמנה. בעלה נהרג במכרות. היא מבשלת לו אוכל, מלבישה אותו בבוקר וּפושטת אותו בלילה. אין לו ידיים. אינו יכול לעשות כלום בעצמו. גם את האוכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!

– מאַין אתה יודע כל זאת, ילדי?

– יאנק סיפר לי. הוא מסַפּר לכל איש. הוא איש משוּנה, לא כן? עצוב וצוחק. אבא אומר עליו, שיש לו נשמה גדולה: שמעתי שאבא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכון. כן, כן.

– וילדים רעים אינם מתקלסים בו?

– לא. כל הילדים אוהבים אותו. כי הוא אוהב את הילדים. הוא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוא יודע כל ילד בשמו, מתי נולד, איך הוא לומד בבית הספר. הכול יודע יאנק. גם מן הגדולים וגם מן הקטנים. גם לו מסַפרים האנשים הכול.

למחר פּגשתיו שוב ברחוב.

– איך התאבון בעירנו?– שאלני.

– תודה לאל, משֹבּיע רצון.

– פעולת המלח. גם באוויר, גם במים אצלנו יש יסודות מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרופסור, אין סודות בטבע. הכול מיוּסד על המדע.

השתאיתי לדיבּוּרו המוּשֹכּל.

– יאנק למד בבית ספר?

– חלילה. לא לבעל מוּם כמוני ללמוד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקורטוב שאני יודע. מפּי האנשים הטובים. גם המשֹכּילים אינם מונעים את שֹיחם מיאנק. אין איש רע בעירנו. זאת היא עיר בּירכה אלוהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדושה… – בוקר טוב, אדוני יועץ ההר! יסלח לי ברוב טוּבוֹ! הנה הדרך פנויה.

הוא קפץ הצדה כדי לתת מעבר לאדון פולני גבוה ומפוטם, כפוף עורף אדום, הנושֹא שֹאת גדולה כטפח.

– בוקר טוב, יאנקוֹ! – השיב האדון נדיבוֹת – איך העסקים, בוודאי שמעת, שאומרים להעלות שוּב את מס המלח…

– כן, האדונים בווינה אינם יודעים תמיד את צרכי העם… דרושה הסברה רחבה בעיתונים… מה בריאוּתוֹ, אדוני יועץ ההר? לא רעה?

– תודה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שלמה” (ממוּלח!) פּתח פּיך!

יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדון זרק לתוכו סוּכּריה.

– להתראות! אני נוסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.

– להתראות! דרך צלחה אדוני יועץ ההר! אַל יפנק אותם, אדוני יועץ ההר, ראויים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלוהים!

בקפיצה אחת חזר למקומו.

– יועץ ההר פּאן דלוּגאץ. אדם מצוין במינוֹ. זה שלוש שנים שסַפַּחת זוֹ רוכבת על ערפּוֹ.

– יאנקוֹ, אני יודע ילד הקורא לוֹ “יונה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשות מה.

– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרומים. לנַשק כל איבר בוֹ. יום יום הוא נותן הלר לתוך כיסוֹני. בימות הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוזדור, והכּרוּב יורד וּמביא לי את הפרוטה בידו העדינה… כבודו יעשן פאפּירוֹסיה?

עשיתי לו קורת רוח והוצאתי מן הקופסה שבכיסו שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.

– אין עכשיו טבק טוב בשביל אנשים עניים. מיום שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילו לזייף. רק שמות יפים נותנים לסיגאריות: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קונה חפיסה וּבת אחותי מפטמת לי את המכסה הדרושה לי לכל יום. לא פחות משלושים ליום. טוב לשלח את הדאגות עם העשן.

– אילוּ דאגות לוֹ ליאנק?

– עצמוּ משֹערוֹת ראשי. אך שֹערותי אינן נראות, וכן גם צרותי… עלי להודות כי מצבן קשה – אויב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבואו ימים קרים. ענן ורוד ברקיע סימן לקור. בדוּק וּמנוסה.

– שֹמתי לב, שעם היות עיניו וּפניו צוחקות תמיד, אינו משמיע קול צחוק. לכל היותר הוא מגלה את שיניו היפות, הילדוּתיות.

נתתי הלא אל כיסו.

– חן חן, להתראות, פּאן פרופסור. עלי לרקוד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוד עוד. פַני כבר כפני חזיר זיפי. שלושה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריות. לא כן?

את המלים האחרונות זרק אלי אחורנית וניענע לי בראשו ברוב חיבּה.

באותו יום אחר הצהריים נזדמן לפני שוב מגולח למשעי. עוֹר סנטרו היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנו. השֹפם התבּלט מן העיר החלק. שעתי לא היתה פּנויה ועברתי עליו מתוך שאלת שלום בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:

– הסַפּרים מגלחים אותו יום יום חינם. על פי תוֹר: בכל יום סַפָּר אחר. הם קבעו לו את התור והוא הולך בכל יום אל ספּרו.

– ולמה לא התגלח זה שלושה ימים?

הוא כעס על שני הספּרים שהיו צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אותו ונדר שלא ייכּנס אליהם.

– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?

– הם אוהבים לשֹוֹחח עמו. כשהוא נכנס הוא מבדח את ה“אורחים”. הם יודעים מפּיו את כל החדשות שבעיר. הכול הוא יודע, והכול הוא מספּר.

– אם כן הוא הולך רכיל?

– חלילה! יאנק מספּר רק טובות. ואם מוסרים בשמו דבר רע, הוא נעלב וכועס. ימים אינו מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסור לספּר רעוֹת על אדם, – אומר הוא – די לו לאדם שהוא מייסר את נפשו על רעותיו. את הטובות צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדו בני אדם לעשות אותן”. כך הוא אומר תמיד. הוא מצחיק, לא?

– אדוני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹריגינאלי, מה? – נתערבה בשיחתנו חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשגעון, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.

– כן, גברתי. התוודעתי אליו ברחוב, והרי אנו ידידים.

– הכול ידידיו, לרבּות אותי. אני אוהבת את קולו. איזה קול! הרי זוֹ מוּסיקה צרופה… כבודו יודע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנורא?

– לא, עדיין לא שמעתי.

– אם כן כדאי לשמוע. אביו (חייט היה) הנחיל לו מחלה מכוֹערה… כבודו מבין?… עוד בילדותו נתגלה רקבון באיבריו. ראשונה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיום שכּרתו את רגלו – הבריא. בן עשר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגופו הוא בריא בהחלט…

העלמה הבלתי צעירה דיברה בעונג על “מחלתו” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באותו רגע התחיל הדוּאֶט של הכינור והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוהות הגיעו עד חזה, עיניה נתעצמו בכוח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתו.

לאחר שבועיים או יותר ירד לעולם קור גדול. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצות הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בו ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוח והתריס נקרא חציו והיה דופק בלי הרף על החלון, וּשנינו, אני והחיה הקטנה, לא יכולנו לעצום עין. בבוקר הקודר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטובים לתת להם את שיעורי לילדיהם. הילדים חיכּו לי כבר בחדרם שבקומה השנייה והיו משהו חיוורים אך נעימים מאוד באפלולית וּבצינה.

כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לו להימצא בחדר בשעת השיעור), תפס שתי אצבעותי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:

– אמא לא יכלה לישון כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישנה. יבקש מהם אדוני, שלא יקימו רעש. סטפצ’ה צוחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.

– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדולים בקול מוּנמך ותקיף.

– כן, נשב כזוג יונים. – אמר שימק ולטש זוג עיניים תמימות עד להתפּקע.

וּסטפצ’ה פּרצה פתאום בצחוק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרופה בין שיניה, אך הצחוק חילחל ויצא לאוויר.

– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימות לא זעוּ.

– אכלתם ארוחת הבוקר? – שאלתי ברוב כובד ראש.

–אכלנו ושֹבענו. – ענה שימק.

– אם כן, הספרים!

הם הוציאו את שני הספרים, אחד לקחו לעצמם ואחד הניחו בראש השולחן בשבילי, פתחו במקום שצריכים לפתוח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוא את הסיפור “בערב” של פייארברג. פניה הרצינו וקראה בהטעמה טובה, אך בקול לא רם. בּנק עמד בקצה השולחן, לחיוֹ נשענת עד ידו, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.

לא עברו רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צלצול הפעמון מן הכניסה למטה, צלצול מתאַפּק וחרד.

– יאנק בא! יאנק בא! – השֹתער בּנק אל הדלת ורץ במעלות למטה.

– הוא בא לקחת את נדבתו, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפרצה שוב בצחוק, והפעם כבשה פניה בשולחן להחניק צחוקה.

– מה היא צוחקת היום, הטפשה? משעה שהקיצה היא צוחקת.

– באמת, מה הצחוק?– שאלתי בנעמה אבהית. אך במקום תשובה נתרעדוּ כתפיה של הנערה בצחוקה עוד יותר. ראיתי שאינה יכולה לשלוט בעצמה. כעבור רגע הרימה את פניה, עיניה היו מלאות דמעות מזהירות וּלחייה מאדימות:

– יסלח לי אדוני. איני יודעת בעצמי למה אני צוחקת. הצדק עם שימק, אני טפּשה.

ועוד פעם הטילה את ראשה על השולחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילו נמחה מעליהם משהו.

– נגמר. יותר לא אצחק.

– אולי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.

אך פניה לא זעוּ.

– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלום אפשר לוֹ לעלות במעלות? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפסוקים האלה, ובכל מקום תהפכו את המין מזכר לנקבה, השמות והפּעלים…

ירדתי במעלות העץ המצוּבּעות חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גופי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלות המצוחצחות והיבשות בשעה שבחוץ סוחף וסוער הגשם הקר.

יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגורה, כולו שותת מים, ושוחח עליזוֹת עם בּנק היבש.

– בוקר טוב, פּאן פרופסור! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלו מכּבינתוֹ. – גם הוא פה? כמה נעים לראותו יבש וּבריא! הצינה חודרת לעצמות! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפור. מין קור רקוב…

הסתכלתי בו, כשהוא יושב וּמנענע בנעלו האחת העומדת על עקבה השחוּק. ראיתי שסולייתה שטוחה מאוד. הבנתי כי מרוב הקפיצה והמשֹא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכולתי להבין איך ישב על הספסל.

– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.

– למה?– נתעורר יאנק וניענע בראשו במבוכה, – תודה לאל, יכול אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינו עשוי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!

הוא העמיד את הרגל על כּפּה, ניתר מעל מושבו, כאילו קפיץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנודד רגע – עמד איתן.

– זוהי אומנות הקימה. ועכשיו – אומנות הישיבה.

קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גופו אחורנית, גבו נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלו – וישב איתן.

– כמו על קפיצים! – דיבר – המקום ממלא חסרוֹנן של הנפשות שבּרא. יהי שמוֹ מבורך!

המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנו.

– איך הוא מתרוצץ באוויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוא מזיע כל כך…

– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטובה וטיפה לא תגיע אל בשֹרי כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרופסור מכּיר בוודאי את ציורי החנוטים. והרי כבודי גדול מכבודו של פרעה: אותו חנטו רק אחרי מותו, ואותי – בחיי…

– יש לוֹ הוּמוּר, יאנקו.

– בלי מעט ההומור הייתי כבר אזרח רענן בבית המועד לכל חי…

– אף־על־פי־כן קר לוֹ. שֹפתיו כחולות כטחוֹל.

– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…

עוד לא כילה את המשפט וּבּנק טס כחולדה במעלה המעלות ונעלם בבית.

אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישֹר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוכה ולבנת פנים, צמת פּשתים דקה מכתרת את קדקודה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נושאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוגה גדולה, סוֹפגנית, מגרה את התאבון.

– יגמול לך אלוהים, קאשה, ולא תיכּשלי עוד כל ימי חייך…

– תודה, יאנק! ישתה ותהי לך לבריאות.

הרמז לילד שנולד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידושין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דורש לה אך טוב.

– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לו תה עם חלב. את החלב של אתמול שתה החתול, והיום עוד לא הביאו. מה שלומו, בריא?

– חן, חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיות אלמן… קשה מאוד…

– כלום היה נשוי, יאנקו? – שאלתי בתמיהה.

– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשוי לבת מלכה, אף התקוטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוקר הקיצותי והנה אני אלמן…

קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרובה, שיגמור לגמוע את התה המתוק מידה.

הוא שתה והתלוצץ:

– פּאן פרופסור, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…

– מנַיין לוֹ?

– עודו מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוי… אבל לא יארכו הימים ויבוא מה שצריך לבוא..

אין אוויר יפה לאהבה כאוויר קריית המלח… כמו נוצר לכך…

– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.

– הכול תלוי בהרגל. יתרגל בפנים החדשות ויתחיל להבחין… לוּלא היו יפות, לא היו כל כך הרבה טראגדיות בעירנו… השנה היו אצלנו ארבעים וארבע אהבות אומללות… מספר מסתורי, לפי מיצקיביץ', מה?… כולן רשומות פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תודה!

הוא כּילה לשתות, אבל אכל גם את מחצית העוגה. קאשה מחתה בסינרה את שפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתו את גלימתו וּלתוך כיס פנימי הכניסה את שארית העוגה.

– עכשיו מרגיש עצמו אדם מעשה ידי אדם. תה טוב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוד הלאה.

עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתי אלטנבּרג. “הריהו אמן!” עבר במוחי.

הוא ניתר ממקומו ועמד בן רגע.

– בּנק, פּרישֹת שלום נאה לאמא האלוהית! תזהיר אותה בשמי, שלא תעז להוציא היום את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אוויר כזה נוצר רק בשביל כלבים, או – בשביל יאנק… להתראות, פּאן פרופסור! יזכור נא, כי תורו מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אווירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תודות! אני יוצא אל האוויר הראוי לי…

האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוששה לבוא.

לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוסיקאלית עד מאוד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפות בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.

במסיבות המוסיקאליות נודע לי, כי זה שנתיים נמצא בקריית המלח חזן מפואר, שהקהילה הביאה מעיר הגבול המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילו בקראקוּב אין דומה לו. קולו אינו בגדר הקולות המצויים. הכול התפלאו שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילו היה החזן הולך לאופּירה היה נעשה טנוֹר ראשון, מעין קארוּזוֹ. הוא גם מוסיקאלי לאין שיעור. אף־על־פי שהוא קורא תווים בקושי, הבחנה דקה לו בגוני טונים, וכמעט אין פגם בזמרתו. פעם אחת הציעו לו לקחת חלק במסיבותיהם, אך הוא נבהל והאדים כנער קטן. פשוט, הלשון ניטלה מן המסכן. יותר לא הציעו לו.

ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תואר, אך מוזרה מאוד, כבת שש עשרה ונוהגת כגדולה. מין יהירות שלא ראו כמותה בקריית המלח. ואולי תמימוּת היא, מי יודע. אינה מתחבּרת עם שום אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חולנית ואינה נראית על פּני חוץ. אומרים, מיום שילדה את בתה לא ראתה אור עולם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קורא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשו. הוא מאוהב בה. בלי הלצה. עוד לא ראו אב מאוהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינו פוסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּות, אך הנערה סרבה. אינה יכולה לעזוב את האֵם. הכול מאוהבים בה, כל קריית המלח. גם בני הנוכרים. בנו של מנהל המכרות, בחור נאה ו“רועץ לבבות” מפורסם, נשבּע לכבשה. סיפּרוּ לה והיא חייכה, כמו ממרום נוגה. ספינכּס שוכנת בתוכה, בתוך קריינדיל זוֹ. מובן שנכספתי לראותה. ואת הראיון סידרה, כמובן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לה היא וּנכונה להיטיב עם כל אדם.

באותם הימים הכריז העיתון הציוני בקראקוּב על רשימת העסקן הוותיק, עורך הדין ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב". אין ספק שראוי הוא לאותו כבוד. עשרים שנה עמד בתוך התנועה וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. וּביותר היה שמו נערץ בערי השדה, שזכו לשמוע את נאומיו הנהדרים. והטילו על קריית המלח סכום מסוים. עסקני המקום היו מלאי התלהבות, וּבהיות רובּם משתתפים במסיבות המוסיקאליות, הוסכם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוג ויחד יחזרו בעיר לאסוף את הסכום. אותי הוכיחו להיות בן זוגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כושר להביאני אל בית החזן.

– הבטחתי שאַראנה לו?… הנה קיימתי…

והיא זרחה כּוּלה.

היה בוקר שלג וחמה. וכל העולם צחק. שמים וארץ צהלוּ זה מול זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנויות כאילו רקדו מרוב צחצוּח. ציפּרי החורף התלהלהוּ בענפים הקרחים וּבזקו אבקת סוכר באוויר. הלכנו על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוחה היה מזהיר.

– מה, לב הילד דופק? ישקוט נא, עוד שני בתים… הנה פה…

לאושרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החולנית, יצאה הנערה בשֹמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קומה ממוצעת, רכּה וחטובה כאחת, והראש – כלקוח מציור קלאסי. נטוי משהו הצדה. שֹער שאטני חלק וּמחוּלק בתּווך, קלוּע מאחור לצמה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוך עצוב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצוואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.

הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואודם קל פרח בלחייה הקטנות. בת לווייתי לא נבוֹכה.

– אפשר לראות את אביה?

– אבּא אינו בבית.

– חבל. באנו בשליחוּת מצווה.

– אולי אוּכל למסור לאבא, לכשישוב?

– חה, חה, אביה צריך למסור לנו… כלומר, באנו לבקש השתתפות קטנה במגבית – לטובת הקרן הקיימת. שלנו… כלומר, הוועד המחוזי שלנו החליט לרשום את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוני קפּיטאלי! בוודאי שמעה את שמו. נאם אצלנו אשתקד… נואם בחסד עליון…

– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… יש עמה כּסכוּם הזה.

– סליחה, העלמה. לא מדובּר כאן על סכומים קצובים. תרומה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתוודע: העלמה… בת החזן שלנו… רבּות שמע כבודו על העלמה במסיבותינו…

פסעתי פסיעה והושטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצון הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוויתי:

– עשרים הלר יספיקו? אנחנו אנשים עשירים…

– מובן שיספיקו. יספיקו בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבו. תרומה היא. העיקר – ההשתתפות.

וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוויתי להתאפק ודחפה אותי במרפקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלות יחד.

הייתי כאיש נדהם. יכולתי רק לחייך. ודאי חיוך לא מחוכּם ביותר.

– אלוהית?, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוחנת אל פּני.

– כן, אלוהית, – עניתי מצפּה לשוב הנערה.

בת לוויתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהונות רגליה. על־ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגון אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדות שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חושים.

– תסלחו, אם מצער הוא. איננו יכולים יותר. – אמרה הנערה בשוּבה.

– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותודה!

כל העת חיפשתי איזו מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוחי נראה לי אווילי עד כדי מיאוּס.

עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפרד. ראשונה לחצה את ידה בת לוויתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוץ, לא הרחקנו שלוש פסיעות מן הבית, אמרה בת לוויתי בנצחון:

– נוּ, הילד מאוהב למעלה מן האזניים?

– כן, כנראה, אהבה אומללה. חד צדדית.

מוּזמן הייתי לסעוד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קודם הארוחה, לאור השלג והחשמל, מיהרתי אל החנות הגדולה לקנות לי עניבה חדשה. בעברי בבוקר ראיתי בחלון הראווה עניבות חדשות, שמצאו חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקור היה צופד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אור הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשֹה חד משום כך, כמעט דוקר.

נשען בגבּו אל אחת החומות עמד יאנק.

– ערב טוב, פּאן פרופסור! עוד קודם הארוחה? – קידמני בקול עליז.

– אה, מה שלומו, יאנקו? כן, אני ממהר לחנות הגדולה.

– להתנאוֹת? אני מאחל לו כל טוב.

מגלימתו הכּהה כאילו נשב קפּאון. שֹפמו היה תלוי משני צידי פיו, רוּבוֹ מוּקשה מכּפור. אך על חצי מצחו עמדו נטפים שלא קפאו עדיין. העיניים האירו בעצב כשני נרות נשמה קטנים. הפעם לא ניענע את ראשו.

– לא קר לו לעמוד כך?

– עייפתי מרוב ריקוד. צריך להינפש רגע. אין מקום לשבת בחוץ, הכול קופא. אפילו מעלות בית הכנסייה.

– נבואתו, יאנקו, כנראה, מתקיימת. הבוקר נתאהבתי.

– בבת החזן? אפשר היה לחזות מראש. טבעי הדבר.

– מניין לו?

– היתה לי היום שֹיחה ארוכה עם העלמה ר.; ואולם הרי זוֹ רק התחלה. חום וקור מתחלפים תחת השמים…

– יופי שלם כזה לא ראיתי מימי.

– כן, אלוהית. חוששני שסופה יהיה טראגי. בטעות הוּרדה לעולם אכזרי זה. פרח שמימי…

– אני ממהר. עלי להחליף בגדי. להתראות, יאנקוֹ. אל יעמוד בקור. חבל על הבריאות.

– תודה. כן. אני רוקד הביתה. להתראות, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתו – ביד אלוהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עולה השמימה כקטורת טהורה. העפעפיים טוֹוים כסף… אה! להתראות! השמש תזרח מחר.

ושמעתי מאחרי קפיצותיו העמוּמוֹת בשלג.

כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראות כמושל ברוחי, לא יכולתי להעלים את רגשותי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוררתי”. היא וחברתה החליטו, שאהבה כזו מוכרחה לעורר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.

– איני יודע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קריית המלח.

– יש לי עצה. יבקש את ידידות אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאו לחופש הדעות אני לוקחת עלי!) וישמע אל תפילתו. אחר כך יתוודע אליו ויעניק לו קומפּלימנטים אחדים. אמנים אוהבים קומפּלימנטים. כמוהם כנשים. מי כמוהו יודע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוחש לו רק הצלחה. יאמין לי. באושרו יש לנו אושר…

והיא המתיקה לי את עיניה הקטנות והטובות עד להתמוגגות. העצה ישרה בעיני.

בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמו אל הכותל המזרחי, הראני אותו: יהודי כבן ארבעים, גבוה וכחוּש וּלחייו הנפולות חלקות משֹיער. רק בקצה סנטרו זקנקן שחור, נראה כמדוּבּק. גם סלסולי פאותיו אינם מגיעים למטה מן האזניים. עיניו עצובות ולא שקטות) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוודעני אליו עוד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתוודעוּת לאחר התפילה.

עם השמעת נהם הקול הראשון, ההולך בחלל, ב“לכו נרננה” עברני רעד. לא יכולתי להגדיר לעצמי טיבו של הקול, אך נעשֹיתי כמין ספוֹג צמא, השואף לספוג עוד ועוד מנוזל אווירי משכּר זה… משהו מרומם, רליגיוזי, שלא הרגשתי כמוהו שנים רבות, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאות מתפּלליו, נראה לי כבית אלוהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוך ורב. ב“לכה דודי” הביאני קולו לידי התפּעלוּת עצומה ולידי קשב פּנימי מתוח כל כך, שהייתי עומד וּמרעיד. וּבמשוֹך קולו ב“כמשֹוֹשֹ חתן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קולו מתנשא כלפי הסיפּוּן המצויר בדמות בתוֹ המעולפת כולה צעיף לבן וגופה זורח בעדו בכל זיו הדרו וטוהרו. עצמתי את עיני, אך התמונה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.

לאחר שסיים שמט את הטלית על כתפיו. הכּיפה הקטנה ישבה באחורי קדקודו, והוא מחה במטפחת לבנה את מצחו ואת כל פניו, ואפילו את זקנקנו. כולו הבהיק מאדמומית וזיעה. עיניו העצובות יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשו אליו ובירכוּהו בברכת “יישר כוח!” והוא ניענע להם בחביבות של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרועי והקריבני אל החזן:

– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעון גוּטשטים. מר רודורפר מבין יפה בחזנות – ישב כמה שנים בברוד – והוא מלא התפּעלות מזמרתו.

– תודה, תודה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבודו בוודאי שמע על זיידיל רוֹבנר?!

– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוא בלי ספק בעל דרגה מוסיקאלית גבוהה, אך קולו של כבודו הקסימני יותר. יש בו בקולו משהו מ“בשֹר ודם”.

הוא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתואר “בשֹר ודם”, כמקובל בלשון, ממעט את דמות זמרתו, כי הטה את הדברים לצד אחר:

– “קרוין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוק הביא מורה לילדיו… כבודו בוודאי יעשה זמן רב בקריית המלח?

– עד חג הפסח.

– ויבוא גם מחר לבית הכנסת? יש לי "ישֹמחוּ חדש – אוזן לא שמעה!

– אבוא ברצון.

והוא החליק בטליתו בתוך המתפּללים כחותר בגלי אפרסמון.

לא עבר שבוע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוכרח הייתי לשמוע את כל החזרות ביחידוּת ועם ה“משוררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.

לבסוף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סרבה. אין היא חפיצה ללמוד חינם, וּלשלם אין ידה משֹגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שֹכר תורה – תורה. הוא ילמדני תווים. הן ארצה ללמוד. כל אדם משׂכּיל צריך לדעת תווים. ראה אראה, כי הבנתי במוסיקה תיכּפל על־ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוזן…

מפי המסיבות ידעתי, שאין הוא מומחה גדול לתווים ולא אתעשר מתורתו, אך נכון הייתי ללמוד אפילו היראלדיקה, וּבלבד שבשֹכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יותר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קולי. קולי בלבד ישֹיח לה את לבי. והעיקר – לשמוע את קולה. כל הגה שיצא מפיה יגרום עונג לא יבוּטא. איך אגדיר את קולה: היה בו מין שקט מסעיר…

יש להודות, היא לא היתה מהירה לשמוע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוק, עמוק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוס את ביטוי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוא לה: “קרוין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּרנך!”

היא ידעה, כנראה, את רגשותי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה ומבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.

את פני האם לא זכיתי לראות אפילו פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החולנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כוונותי, אך הוא נשמר לנפשו מדבּר עמי על בתו. רק את מבטו העצוב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוך לבי וּמפנה אותו משם חושש וּמרוצה כאחד.

על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בנסיון. נלאיתי נשוא. וּלמחר, בשעת השיעור בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאום שלא מן העניין:

– הגידי נא לי, האם אָהבתּ מעודך?

היא לא גרעה ממני את מבטהּ המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילו לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוב וקראתי בהטעמה:

– היש בך לב יודע לאהוב?

עיניה נסתחפו דמע וקולה רעד:

– כן. את אבי ואמי.

– וּלעולם תאהבי רק אותם?

– לעולם?… איני יודעת מה זה לעולם…

דמעה גדולה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוך שרוול חולצתה.

– יסלח לי.

והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.

רגע ממושך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכולה להמשיך את השיעור; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאוד. שאלתיה אם לא נעלבה על־ידי.

– לא, לא, לא!– קראה בעצבנות והושיטה לי את ידה היקרה.

יצאתי כמטושטש.

גם הילדים ידעו כי אוהב אני את בת החזן. אך מן המדובּר בין הגדולים שלא בפני למדוּ, שאני ראוי לרחמים. התהלכו איפוא עמי כעם אדם שאינו בקו הבריאות. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמותיו” של שימק, שנתמעטו במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיות טבעית ככל האפשר כדי שלא לעורר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבות נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרום לי קורת רוח, הכין תמיד איזו תוספת על מנת השיעור. ובּנק לא פסק מלחכּך את לחיו בשֹערות שעל גב כף ידי.

במסיבות לא הניחו לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש כּיבּוּד.

־יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנו בצורה כזוֹ לביתו – יקללוּנוּ שם. עלינו האחריות לבריאותו.

מר בינשטוק הוגיעני בסיגארות ההולאנדיות שלו. המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוצה ב“תכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.

את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיוור קצת.

– שלושה ימים שכבתי במיטה. אחותי אספה במקומי את מעט הנדבות… רק ברונכיטיס קל, לא יותר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביום הראשון ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד את האמת: בינינו הפולנים אין אנשים כאלה. בטוחני, שבזכות אנשים כד"ר מיזס מתקיים העולם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…

– עסקים רעים. איני יודע את נפש הנערה.

– כעננה גבוהה ביום קיץ: שוכנת מרומים וגשם אינה מורידה… אמרתי לו, כמדומה, שאני חושש לסופה… לא נוצרה בשביל עולם זה. כמוה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:

"לאַחֵר אוֹמַר ‘הנני’,

כּרוּב תּמים יִקחני…"

דבריו הכעיסוני תמרורים. האין בהם אבק של שֹמחה לאֵיד? האין הוא מתכּוון לזרות מלח על פצעי?

– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יונה”?

– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוב אני דורש לשניכם, יאמין לי: אושרכם– אושרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוחו?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…

והוא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוהו בפניו.

הוצאתי את הסיגאריות שלי ונתתי אחת בין שֹפתיו. הן רעדו משהו. הגשתי לוֹ גפרור דולק. הוא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשו:

– חן חן, פּאן פרופסור! ידידותנו לא נעכרה במאומה, הא?… קשה לעמוד. עדיין אני חש חולשה. להתראות! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לו. לא פחות ולא יותר… להתראות!

– להתראות, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!

בתחילת אדר בא האסון.

היתה מגיפה בין תינוקות של קריית המלח. על דלתות רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באותיות אדומות כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצור בעד המגיפה לא נשאוּ פרי. קרו גם מקרי מוות אחדים.

גם שני ילדי בינשטוק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוזרת על יד ה“אחות”, שהובאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקו. פעמיים ביום הייתי בא אל הבית לשאול לשלום הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוק, או סטפצ’ה או קאשה, הודיעו לי קצרות על המצב. הודיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קורא מתוך פיזוּר ושוקע בתוך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קריית המלח היתה נתונה בהסגר. הרכבת לא קיבלה נוסעים לעיר הבירה. כל תושביה היו נאנחים. ד"ר מיזס התרוצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קומתו שחה, כאילו הזקין בעשר שנים.

– רע, פּאן פרופסור, – קידם את פּנָי יאנק ברחוב – הגדולים חוטאים והקטנים לוקים. גם בת אחותי נפלה שלשום למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תודה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוקים עוֹברת כשוּרה… עד היום נסתלקו בעיר חמישה ילדים…

מראהו היה עלוב מאוד. כתפיו צרוּ עוד יותר. הגלימה היתה תלויה עליו ברפיון. רגע לא יכול היה לעמוד על רגלוֹ. היה יום חמה, השלג הפשיר והבּוץ עלה על המדרכוֹת. שוּלי גלימתו היו זרועים נקודות רפש. שניתזוּ עליו אגב קפיצה.

– נקווה שלא יהיו יותר קרבנות, – ניחמתיו.

– נתפלל וּנקווה. החשק בוער בלב לעזור– אך ידיים אַין… בימים כאלה לא מן ההוגן הוא לבקש דבה. אך ההכרח לא יגוּנה…

הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוך כיסו נדבה כפולה.

– נתמעטו הנותנים. הבריות שרויים בצערם הם ואינם יכולים להרגיש צערם של אחרים.

– ואל בית בּינשטוק תבוא?

– יום יום. הכּרוּב הקטן שולח לי את נדבתו בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוד כל סכנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היום בצאתו מן הבית… – בוקר טוב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהודי העובר – וכי אין מעלת כבודו סובר, שמן הראוי לגזור תענית למען אפרוחים שלא חטאו? אפשר שתועיל…

רבּה של קריית המלח, שעבר כפוף ועטוף בפרוות נמיוֹת ארוכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרוול זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוה:

– צדקת, יאנקו, צדקת. נעשה את חובתנו. עת צרה היא לעירנו. נתפלל ונקרא לתענית…

– בכנסייה כבר צלצלו הפעמונים פעמיים…

– בידוע שאנו הישראלים מתפללים בלי צלצול… – ענה הרב וזרק לאחור מבט רב משמעות, שעיקרו היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנכרי?…

לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:

– הרבנים בעצם ניזונים מצרות העם. כמוהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיות…

הייתי מפוּזר ולא יכולתי להרבּוֹת שיחה עמו.

הרחקתי רק פסיעות אחדות מעם יאנק וּפניתי לרחוב אחר, והנה החזן רץ ועולה מעבר ביתו, עיניו משוטטות וּפניו לבנים כסיד.

– מה קרה?

– הילדה חולה!

לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתו:

– איזוֹ ילדה?

– קרוֹין, קריינדיל… בוערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?

– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?

– כחצות הלילה הקיצה בצעקות נוראות. ועתה היא מוּטלת בחום של ארבעים…

– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?

– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם סקארלטינה היתה זו או אדמת…

רצתי עמו לבקש את הרופא. – –

לאחר שבוע ימים ליווינו את הנערה לבית עולמה.

את השבוע הזה לא אנַסה לתאר. כוחי לא יעמוד לי. רק עם בוא המוות כאילו נקרם עור כלשהו על להט הייסורים.

כמחצית התושבים של קריית המלח היו בלוויה. בתוכם גם נוצרים רבים. הפעם לא רצו נושאי המיטה כמטורפים, כנהוג בעיירות ישראל. מתוּנים וּבחרדת קודש עברו ברחוב הדומם.

בפעם הראשונה נראתה אשת החזן ברחובות העיר. אוי לעיניים שראוּה! פּסל שעווה גבוה ורזה לבוּש שחורים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקו בזרועותיה, כי רגליה החלשות לא יכלו לשֹאת את הגוף הגבוה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחור וארוך, שהתעוֹפפוּ באוויר. שמורות עיניה היו עצומות, אך מתחתיהן זרמו הדמעות בלי הפוּגוֹת, ירדו על לחייה ועל השֹמלה השחורה. זרמו ולא דמוּ. שֹפתיה היו חשוקות כבעווית ואנחתה לא באה. קשה היה לשֹאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראותה.

האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגופו התנער והלך שוב, ולאחר צעדים מספר שוב התעלף והפּיל את ראשו על הקרוב אליו. גניחותיו חתכוּ בלב המלווים והוציאוּ קולות בכי מגרונות הנשים.

השמש זרחה בשמים. שוּלי הגגות טיפטפוּ. על ענפי העצים החשֹוּפים עמדוּ הציפּרים והבּיטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיואַשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמו עטוּף ברשת לחה ורועדת.

בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאום, שאני הולך יחידי וּבהקפה גדולה בדרך השֹדות. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היו כבדות מן הבּוֹץ התלוי בהן. גם מכנסי ואפילו מעילי היו מלוכלכים כהוגן. אבל נהניתי מן הלכלוך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באופק וצינה חדה של שלהי חורף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוח. זקפתי את צווארוני, ואז חשתי כי שתי אזנַי בוערות כאש וכואבות מן הנגיעה.

כשפתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עצבוֹת וּשֹמחוֹת, כּשכּש בזנבו, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפו הסגלגל, נקי השֹיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּותיו, העמקתי להציץ בתוך עיניו ואמרתי לו:

– חסל. קרוין איננה. איננה.

הוא מצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירות, האדמדמות, כאומר: יודע אני לבבך, יודע.

וּכשהורדתיו לרצפה התנפל שוב על נעלי.

כמו בשעה עשר באותו ערב ישבתי אל שולחני בזווית החדר, ידי עומדות במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוללות בתוך שלהבתה של מנורת הנפט, כצוללות בתוך תהום אדומה. והנה הגיע לאוזני כקול קפיצה עמוּמה בחוץ, על פני החצר וסמוך לחלוני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאומה: בחלון נשקף רק הלילה השחור.

לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלון. נפניתי שוב וראיתי פרצוף משוּטח באמצע הזכוכית התחתונה.

מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחו התדפּק על חלוני!

פתחתי לו את כנף החלון:

– יאנקוֹ, אתה הוא? אולי תיכּנס? אולי – נטף יין? קר בחוץ.

– אלף תודות! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחותי חולה, אך תודה לאל, לא בסקארלאטינה…

– לא ראיתיך כל היום.

– ואני ראיתיו, פּאן פרופסור. הייתי מרקד בזנב הלוויה. עד בית הקברות. כל הזמן ראיתיו. גם בפנותו לעבר השֹדות. לוויה יפה. מחזה נוגע עד הלב. תושבי עירנו הראו כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…

– וחסל. הנערה האלוהית איננה…

– כן, בעולם הזה… יגיד את האמת: כלום לא יפה למות כך? נשמה זכּה, טהורה, לא נכתמה בחלאת העולם השפל. ביקור קצר ביקרה אותנו, כציפור מגן העדן, הרהיבה את עינינו, הרנינה את לבּנוּ – ושבה למעונה…

– כן. אבל אנו הנשארים…

– אנו נשוב לחפּשֹ את הטוב, היפה, הטהור…

– כן, אתה יאנקוֹ… ואולי גם…

– כן, גם הוא, מיטיבי…

– לא, גם כלבלבי…

הוא שתק רגע, כאילו נשתקע במחשבות. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שפתיו וכמעט בלי קול לחשו:

– היא… אהבה… אותו…

– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.

– אביה אמר לי… ליל מנוחה! ליל מנוחה, פּאן פּרופסור! השעה מאוחרת… יש לשמור על הבריאות… הבריאות שקולה כנגד הכול… ליל מנוחה!

והוא פנה וקפץ מהירוֹת לתוך הלילה.

הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזורחת באפילה.

הפרופסור התיאולוג יוהאניס פרוֹמי הוא כבן שבעים, נמוך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבּהיר והקלוּש, לא ניכּרת השֹיבה. עיניו הקטנות, עיני דבר אחר חסיד, יושבות עמוק תחת המצח הבולט, המסתיים בגבינים שופעים. על קשי אופיו חופף רוֹך של זקנה.

משעלה אותו האיש לשלטון, היה פרופסור פרומי נוהג זהירות בדיבּורו ולא גילה דעתו על התורה החדשה, שניתנה לעמו בקולות וּברקים. חושש היה לכמה מקומות “יהדוּתיים” בכתביו, אך הודות לפירושים הנאציים שנתנו חבריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעו לפרופסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברו שנים מועטות עד שהוא גופו התחיל מאמין, כי ספריו התיאולוגיים, המגדירים את החוויה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוח, לכיבּוּש וּלשלטון של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפח וּמושפל על־ידי התקיפוּת הערמומית שאין עמה כוח אמיתי.

ממארבּוּרג גוֹרשו כל היהודים עוד לפני המלחמה, חוץ מאלמנה זקנה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גנראל, וזוֹ לא נתנה להוציאה מביתה; שני ילדים יתומים שאוּמצו בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירופה, שיצק מים על־ידי הרמאן כוהן, ואחרי מותו של הפילוסוף הגדול היה שנים רבות עוזרו המדעי של פרוֹמי בענייני יהדות וגם בעניינים אחרים. חריף וּבקי היה האיש והכול ראוּהוּ פנוֹמן. לפני עליית השלטון החדש הציעו לו ידידיו (חוץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב קתדרה, והוא השיב ברוב חכמתו:

– בנים, ברוך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבודתי המדעית, ועושר וכבוד אינם נחשבים בעינַי – למה אַמיר אסימוֹן באסימון? בן חמישים אנוכי היום, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת – תנוּנוּ להוציא את ימינו כמוֹת שאנו במקום שאנו יושבים.

אחר כך, בהשתדלוּת הסנאט (אחדים התנגדו, אולם ויתרו לכבודו של פרומי) ניתנה לו הרשות לדוּר בקצה הרחוב, בבית מבודד בו שני חדרים, העומד בתוך גינת עצים עזובה, מוסתר בגדר גבוהה שלוש אַמוֹת. אף הוסיפו לשלם לו את המשֹכּורת הזעוּמה, שהספּיקה בצמצום לאשתו לקנות מעט מן המנות הקצובות להם לפי כרטיס הנפשות.

אי אפשר היה לוֹ לפרומי להעלות על דעתו, שיוכל להמשיך לכתוב את ספריו העמוקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיועו של ראבּינוב. לא פעם גילה דעתו זו לאשתו, וזוֹ, מתוך החזקת טובה לעוזר בעלה הנערץ, היתה שולחת מזמן לזמן “משהו”, ממה שיכלה לחסוך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפרופסור שיבּח אותה על כך.

והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישות בכוח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוחו של הפרופסור. ברור היה לוֹ, שהרע, דוגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוך יישובו של עולם. אף גיוּסם של שני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּורג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחונות בני עמו המפליאים במזרח וּבמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיו להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוכח סוף סוף, כי “אלוהים חשבה לטובה”, כדבר כתבי הקודש. הוא מביא את הטובה לעולם על־ידי אֵימיו, שאין לתופסם תפיסה ראציונאלית.

ואז ניעוֹר בו הרצון להוציא מהדורה חדשה, מורחבת וּמתוּקנת, של ספרו “אָרחוֹת האמונּה”, ספר כתוב בסגנון מזוּקק, כולו הגדרות מוּשׂגים דקים כשֹערה, השולל את הנצרוּת בת היהדות, כדי להייבה בצורה אחרת, צרוּפה־קדוּמה מתוך אַספּקט הזמן החדש.

והגיסטאפּוֹ שבמקום לא שקטה. סוף סוף ניתנה פקודה לגרש את האלמנה הזקנה. התנגדוּתה הנמרצת של הגנראלית לא הועילה הפעם. לאור היום הוציאו את האשה התשוּשה בכוח, הרימוּה וזרקוּה לתוך “לוֹרי” גבוה, ומאז נעלמו עקבותיה. את שני היתומים ניצרוּ מאַספיהם ונשארו במקום, למורת רוּחה של הגיסטאפּו.

ובראבּינוֹב עדיין לא נגעו לרעה, אף כי פריץ, בן אחותה של אשת הפרופסור, העובד בגיסטאפּו, רמז לדוֹדתו, כי זמן רב לא יוּכל עוד היהודי להישאר. מקומו במקום כל היהודים – במחנה ריכּוז. אף הוא גילה לבעלה מה יהיה סופם באותו מחנה ריכּוז, אבל הפּרופסור אמר לו בתוקף: “אַל תדבּר על כך!”

ויום אחד ניתנה הפקודה לשלחוֹ.

הצו ניתן ביום, בו קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשרה ימים שפרופסור פרומי לא ראה אותו. הוא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרו, אבל אשתו איימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלו חסרה לו עוד “גריפּה”!

בשבועות האחרונים, בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל נצחון נוסף בשׂדה המלחמה, כל כיבּוּש חדש, מרים את רוחו ומביא בו עירוּת, שלא ידע כמותה אפילו בשנות עלומיו) והיה כותב שעות על שעות בלי מעצור וּבלי ליאוּת.

בשעות אותו בוקר ישב וכתב על גבי הגליונות הלבנים בכתב היד הגדול, הגס שלו, בניגוד לדקוּת העניינים:

“גם התשוקות שונות זוֹ מזוֹ כדרגות של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוקים של שוני הסוג. שהרי אלה מעמדי רוח שונים בסוגם, אם הנפש שרויה בחשיקה או בתענוג, בשֹמחה או בהנאה של נוֹי, בהתעלות מוסרית או באושר החוויה הדתית, זוֹ הקרויה בלשוננו המבורכת “אַנדאַכט”. לא חשוב כלל מה נושא ה”אנדאכט" – הפּחד נהפך בה לגבורה עליונה".

ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזות נוספת:

“במובן מסוים הרי דווקא אנו האחרונים מסוגלים הרבה יותר מן הראשונים לתפּוס תופעה זוֹ בשרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדול אחד: בסקירה על הקשר הכולל שבין תולדות הרוח המופלאות (חשב רגע – וּמחק את התואר הזה) של ישראל הקדום, נבואתו ודתו עד גילוי ישו, מצד אחד, וּבין אורח חייו וּפוֹעלו של ישו גופו, מצד שני – סקירה זוֹ נתונה בידנו ביתרון שלימוּת מן הדור ההוא, הואיל וּמרחק הזמן מעניק לנו מבט היסטורי חד יותר”.

הוא חש גירוי מתוק בראשי אצבעותיו וּמוחו היה כמנַגן.

והנה נכנסה אשתו בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.

– האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינֹובים! שלושה אנשי גיסטאפּו מזוינים, וּבתוכם פריץ שלנו, מוליכים אותם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?

והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.

פרומי נשֹא אליה עיניו המעורפלות מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:

– הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאומה. רצון עליון הוא. כן, רצון עליון. עכשיו יכול אני לכתוב בלי עזרתו. עוּבדה היא. רוח הוֹערה עלי ממרומים. מימי לא פיעמה אותי רוח כזאת.

– אבל עלינו לנסות להציל אותם…

– יפה, יפה. בואי, נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יועיל, לא יזיק.

כשיצאו מתוך מרפּסת העץ הקטנה, המשֹוֹרגת שפע פרחים, ראו את שלושת אנשי הגיסטאפּו עם זוג הראבּינובים עומדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האומללים ביקשו מאת נוֹגשֹיהם, שיניחו להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם הפרופסור ואשתו. אלה עמדו והתייעצו ביניהם אם למלא את הבקשה. עוברים ושבים שֹיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרו בהליכתם. ילדים לא נראו ברחוב, שהיו כולם בבתי הלימוד. הראבּינובים חיכּוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוהים, הזקנים יצאו אליהם.

– קמצי במלים, אינגריד, – לחש הפרופסור על אוזן אשתו הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שֹפתיה ברוב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוב חמלה.

אף שבוקר קיץ חם היה, עמדו שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים ומוּכּי יגון קודר, כמו בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשֹאוּ בידיהם הכחולות חבילות לא גדולות, צרוּרוֹת במפּות לבנות. כל כך דומים יהיו, בבגדיהם הכּהים והארוּכים (שלבשו למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטו נבהלות, והוא, ראבּינוב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיוור וכחוּש מן המחלה, פניו היו שלווים מאוד, שלוות מוות, וגם החיוך שעל שפתיו הנובלות היה זה המצוי לפעמים על שֹפתי בר מינן.

פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כולו ציצים וּפרחים, ירד במעלות העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוצף ועמד ליד הפּשפּש הסגור, מבפנים, ואשתו הגיעה אף היא ועמדה סמוך לימינו, שניהם כזוג נאהבים ליד בית אוֹשרם.

– כך, – אמר – זוֹ תורה וזוֹ שֹכרה.

פרומי קימט את מצחו בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידו, אמר בקול עצוּר, רווּי צער ככל שיכול:

– הרצון האלוהי הוא שמתגלה במעשֹיהם של בני האדם החטאים. מי כמונו, שנינו, יודע זאת…

ראבּינוב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:

–רעיון עמוק הוא, שהביע אדוני הפרופסור. עמוק מאוד. מן הראוי שיכניס אותו למהדורה החדישה של ספרו החשוב.

בזה תמה השֹיחה. אנשי הגיסטאפּו רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדו סקרנים אחדים ברחוב והסתכלו במחזה.

אשת ראבּינוב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכולת להשמיע מלה, ועיניה זלגו דמעות. גם בעיני אשת הפרופסור ניצנץ משהו לח.

כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּו עם צידם, ניגפה רגלו של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחבריו מיהרוּ אליו והקימוהו. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.

אשת הפרופסור, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוץ שמה:

– הרי זה פריץ, בן אחותי. מי יודע מה אוּנה לוֹ, לילד!

– לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, – הרגיעה הפרופסור – הנה הם פוסעים כבר הלאה. בואי ניכּנס. אחזור לעבודתי. מימַי לא עבדתי מתוך התעוררות כמו הבוקר…

אבל כשעמדו לעלות במעלות המרפּסת, נשתהה הפרופסור וּפנה לאשתו:

– הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב – לא מתוך ליגלוג אמר לי כך?

אך היא, כנעלבת, נזפה בו:

– הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוצץ היהודי.