א

בצלע הגן, תחת תפוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשאי עלים קטנים ותפוחים גדולים, אל גדר לבנים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקובים וּמשחירים, רחבה מלמַטה והולכת וצרה מלמעלה, כעין אוהל. בתוך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוטלת בפישוּט ידיים ורגליים — הריבה מייטה.

מסביבה התגוללו תפוחים ואגסים מתוּלעים וּרקובים לחצאים ולשליש, וּזבובים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוב. בפינה נח סודר מלוכלך וּמרופט, מקופל בדומה לאיזוֹ חיה מנמנמת: תחת סודר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילות הצוננים למען יחם לה.

חתול, זקן מופלג, מטושטש הגוּן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוך תמיד אחר השינה, היה רובץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאווה בעורו באצבעותיה הנפוחות והאדומות.

בלילה, כשהיה מטפטף גשם בתוך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוסע בין השׂיחים, מרשרש בעשׂבים וּמתקרב אל המלונה, אז היתה מייטה מתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהו את ראשה, עושה אוזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוע נפילת כל טיפה וטיפה בפני עצמה, ואינה מצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקול המוֹנוֹטוני המתהלך בחוץ וכל עצמותיה רחפו. אז, כמתוך החלטת פתאום, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כורכת את זרועותיה סביב ראשה פּרוע השׂיער ומהדקתן היטב היטב על האוזניים ומתאמצת להירדם, מתוך נשימה כבדה לתוך הקש.

ויש שבחצות הלילה, עם קריאת הגבר הראשונה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוחן וּמדליק בתוכה גפרור, וּפתאום הוא מתחיל מכה באגרופו על הקרשים וצוֹוח:

— נ־בֶ־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעולם! כך אַת שומרת על הוני ואוני?… הכול הולך כאן לטמיון ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־ב־ —

היתה נשמעת גניחה משונה וּנהימה שרוּקה, נהימה בורחת לזווית, ואחריה נשמעות בעיטות וּמלקות, בתערובת קללות וצווחות חנוּקוֹת. ואולם כעבור רגע שוּב נשתתק הכול, וּבן האדם המכורבּל בשׂקו היה מתרחק מכאן, כשהוא משׂרך דרכו בין האילנות המַשירים רסיסים צוננים, ולפעמים גם פרי כבד לתוך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה״חצר״. הוא היה יושב ושומר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיווכח, אם הבת מַשגחת כהוגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

ב

עם הנץ החמה היתה באה דבורה, האֵם, בלווייתו של איציק, נער כבן שתים עשרה, אדוֹם לחַיים מלוכלכות, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרועים על ברכּיו — שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטול את הפירות, שנשרו בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקו הסלים והועמדו מסביב למלוּנה, ועל ידם הוטלו השׂקים — הוציאה דבורה מתוך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוחים כרוכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

— באחד ״תסתום את פיה״ של ״הנבלה״ והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוד מה… הוֹי הטרדות, הטרדות! יומם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוחה. וּכבר אפסו הכוחות. הרגליים מלאות מחטים. אולי כשתעבור עונת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוב בעול…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוך המלוּנה, תפש בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוצה, כשהוא חוֹרז כנגדה: ״הי־הי, קומי, צאי, וּפה אַל תפצי!״ השמיעה מייטה צווחה, וּדבורה נחפּזה אליה והתחילה צובטת אותה וּמקללת:

— וּלוואי שתרוּמי תולעים כתפּוּחים הללו המתגוללים סביבך! ראו נא! ה״ילד״ חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התייפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אזניים בקולותיה. וּלוואי שתתחרשי, ריבונו של עולם, לעולם וַעֶד!

— יהי כן, אמן ואמן! — מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשו מתוך גיחוך חצוף.

כשמילאו את סליהם והלכו לדרכם, בא מוֹטיל — ו״שבט מוּסר״ בידו, סוקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

— לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוך עצלות, התעטפה בסמרטוטיה, יצאה מתוך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסון על אביה מתוך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוכן להצלפה.

ג

ליד ערמה של תפּוחים ירוקים, צהובּים ואדומים, כולם רטוּבּי טל, מעורבים בעלים ושברי יונקות, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסות, היחפות, כשהיא נוטלת תפוח תפוח בידה, מסובבתוֹ וּמתבוננת בו מקרוב, מקנחתו בשׂמלתה וּמורידתו בזהירות מרובּה לתוך חיקה, כמו שלימדה מוֹטיל. וּכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנצנצים והתפוחים אדומי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם — אז מֶפשילה מייטה את ראשה למרום וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתוֹ קצת לבין האילנות, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח ומשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יותר ויותר, עד ירכּתי הגן. נתגלה על שׂפתותיה הדשנות והבולטות גיחוך טיפשי, מתועב, נשתפך על פניה הירוקים־כתומים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח וּמתרומם מרוב הנאה. ברגע ההוא תקף עליה החשק להוציא מגרונה צווחה שרוּקה וּבוֹקעת, שתתגלגל בין האילנות עד קצה הגן, עד גדר הלבנים הגבוהה, אך משזכרה את שבטו של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוחים.

כשהרגישה כי אבא התרחק, קמה והתחילה מהלכת אל תוך הגן.

על עץ גבוה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלו מרוּבּה, ישבו שני ״שקצים״ וקטפו אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוף וזוחל וּמקבץ את הפירות לתוך הסל. ראו ה״שקצים״ מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הולכת וקרבה אליהם, התחילו מתעוותים וּמתנענעים מתוך צחוק כשהם קוראים: ״קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!״, וּמטר אגסים ניתּך באלכסון כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשו והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינו האחת עצוּמה, וכיוון שה״שקצים״ לא שמעו לו, נתמלא לבו חימה רותחת וכל איבריו התחילו מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצועק:

— מה? ליד הערמה ״חוֹלה״ אַת ״לסרוֹח״, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה״ערלים״… וּלוואי, שיימשכו בני מעיך מקרבך, נ־ב־לה!

נשמעה שוב לרגע אותה הנהימה המקוטעת והחנוקה, כשהיא מתגלגלת וּבורחת במורד הגן, רפתה ונשתתקה.

ד

יום יום לפנות ערב היה צולע וּבא אל הגן מַטוויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, ״ערל״ גס וטיפש, שמחמת בריאותו הבּוֹצצת קשה לעמוד על מספר שנותיו: לסתותיו שמנות ותלויות כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתו העליונה משוּסעת ומגלה שן גדולה. מַטוויי היה ״גוֹלם החצר״: נשמע לרצון הפקידים ועושה כל שליחות. משפשף בזחילה על גחונו את הרצפות, מכבּד את ה״חצר״, מתקן את סוסו של הרוכב, וּבימות הקיץ היו משלחים אותו גם לבער את ״הזוהמה, שמפיץ הז׳יד״ בתוך הגן. ועל כן היה מטוויי בא וּמַגוֹבוֹ בידו ואחריו נגרר ״קרוּק״, כלב ציד שחור, זקן וּשׂבע ימים, דל בשר וּגבה קומה, האוכל לחם חסד ב״חצר״.

כשהיה עובר ליד המלוּנה וּ״קרוּק״ בא והכניס את ראשו לתוכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַטוויי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתו השסוּעה וצולע מכאן על קבּוֹ ושורק על ״קרוּק״, כמבּיע לו יישר כוח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוך המלונה ומסתכּלת אל אותו הצד, שמטוויי עובד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרועותיו החזקות עקומות ופרושׂוֹת וּמתנועעות בשעת העבודה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתד, מייטה צוחקת בקרבּה, ממַצמצת וקורצת בעיניה, מתכּנסת שוב לתוך המלונה ומשתקעת שם בהרהורים משוּנים מאוד. משום מה לא יכלה לסבּול אז את החתול המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, אִיימה עליו באצבע זקופה, אחר תפשׂה בצווארו וזרקתוּ החוצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוזרה.

ה

וּבאחד הימים — אותו היום יום של ״חגא״ היה, ומכל הסביבה היו נוהרים והולכים יהודים ונכרים אל ״היריד הגדול", שחל בעיירה סמוכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלות מתבואת גנוֹ והובילן שמה — בא מַטוויי אל הגן, כדרכו. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדות בקבוֹ בקרקע, כקורא למישהו, קרב והכניס את ראשו לתוכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמות ורמז בעיניו, כשהוא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתו.

הימים היו ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחורי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוף אוֹדם כּתם. עלי האילנות כבר התחילו מצהיבים וּקצתם נושרים, מתעופפים באוויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצו תפּוחים גדולים, בשלים ואדומי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היו נמתחים ותועים באוויר כחוּטי כסף.

מטוויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבות ועיניו נשוּאות אל שמי המערב הדולקים חרש. ״קרוּק״ עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוא.

פתאום בקע את דוּמיית הגן קול רם, מחלחל: — מ־ט־וויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרועת שיער, ועל פניה גיחוך רחב, תאווני־מטומטם.

הסב מטוויי את ראשו והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרווחה וצחקה לתוך פניו, כשהיא מורטת באצבעותיה את שמלתה. פתאום הוּצת ברק שחור בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוך המלונה, כשצחוקה מחלחל בגרונה.

הוּצתוּ גם הדמים בעורקיו של מטוויי. התחיל אוֹדם עכוֹר רוחש על לסתותיו התלויות, נתנפחו הגידים הבּולטים על רקותיו, נשך בשן הגדולה את שפתו התחתונה והתכנס אף הוא לתוך המלוּנה.

ו״קרוּק״ פשט את צווארו הדק, הרים את אפו באלכסון, מיצמץ רגע בעיניו הזעירות, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוקה ובלתי ברורה ולא יסף.

ו

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויורד בלי הפסק, העננים היו תלויים באוויר כבדים, נמוכים ועכורים, עלטה פשטה בכול. ענפי העץ הבודד, החשוף, שלפני החלון, היו עקומים כאיברים שהוטל בהם מוּם ועוררו רחמים בלב.

ביתו הנמוך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוחי חורף קרים, וסלים על סלים היו מוצגים בצדי החדר וּבאמצעיתוֹ ותופשים כל מקום פנוי.

בין השקים והסלים היו מתגוללים תפּוחים רקובים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבון חמוץ וחריף. הכתלים השחירו והוריקו מטחב והתקרה היתה מכוסה כתמים של לחלוחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השולחן, הצולע וּמתנדנד על שלוש רגליים, כפוף על גליון נייר מעוּך, כשעפרונו בפיו והוא שקוּע בחשבונות. פעם בפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתו וארשת הנאה חלפה על פניו הצומקים. הרווח עלה השנה לסכום הגוּן וכל ה״הון", המצוי עכשיו בביתו, הוא כולו שלו, ברוּך השם. את המלווֹת הגדולות והקטנות כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעו בידו, שחכר את הגן כאן ולא באחוזתו של לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירות, בשל נגע בעצים, ו״יענקל האדוֹם״ נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנור וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתול המקוֹרח, שהוחזר עמה מן הגן. פניה נפלו מאוד, וּמתוך עיניה הציץ פחד טמיר.

בערב חזרו דבורה עם איציק מן השוק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבורה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוכו גחלים עמוּמוֹת אחדות, שהוציאתן מן התנור, נפחה, נפחה לתוכו בכל כוחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהן השלהבת והתחילה עולה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבו כולם אל השולחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוכית המפוּיחה, ושלוש כוסות תה רותח ומהביל עמדו עליו. הידיים לפתוּ את הכוסות והתחממו, אך השׂפתיים הנוגעות בשוּליהן נצרבו וחזרו בהן.

— נבלה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוס תה? או שמא לשירוּתי את זקוקה?… — דיברה דבורה כטוב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

— ני, וכיצד עלוּ לך חשבונותיך? וּלוואי שידע כך, ריבונו של עולם, ״הפּריץ״ בחייו, כמו שאתה יודע בחשבונות!…

— ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוך השם, יודע.

— ני?

— ני, ני? כל המצוי בביתנו הרי זה שלנו, כלומר, רווח נקי.

— כ־ך? בּטוּח אתה?

— כשם שאני בטוח, שאינך עלוּלה עוד לילד…

— ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתה. הפנים התחילו מאדימים, העיניים מבריקות והכוסות נתמלאו ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה״ממזרים״, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוצים, לכאורה, לקנות, וּבינתיים הרי הם מתכוונים לקיים מצוות ״נטילת ידיים״, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללו בשוֹט שבידו, והם בורחים וּמפחדים להביט לאחוריהם. חבּוּרוֹת ״כאילוּ״ על ידיהם…

— יודע אתה מה, מוֹטיל?

— מה?

— סבורה אני, שפרץ בנו של שואב המים הוא בחור לא גרוע כלל וכלל. אמת, אינו בעל צורה, דק כלולב וגבוה, כתפו האחת גבוהה, רגזן וטיפש קצת, אבל ״בשבילה״… מה? מבין אתה? בנו של הגראף לא ישאנה… מה?

— וכי יודע אני?

— וּמי, אני יודעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנר בעל!…

— את כבר מתחילה?

— אדרבה, התחל אתה! — מייטה, גשי הנה! הגידי: רוצה את בפרץ בן שואב המים, זה שהוא דק וגבוה וכתפו גבוהה? רוצה את? וּלוואי, שתשתתק לשונך! למה את שותקת, ממזרת? אתמול היה פה הסנדלר ואמר שהבחור ידי זהב לו… כל מלאכה ״בוערת״ תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוחות וּבוֹהות ולא אמרה דבר. היא פחדה מפני קולה. נדמה לה, כשתפצה את פיה, יקפוץ עליה תיכף רוגזו של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכול לפגוע בבטנה…

לזכר הבטן עוברות נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חוֹם נעים…

ז

וּבלילה, בחורף, כשמייטה היתה מוטלת בזווית על הקרקע מכוּוצת וּמכוסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה וּמַקשבת, מקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תולעת, זוחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתוך חלל ריק, ופחדה גבר יותר ויותר.

בינתה קהתה יותר ויותר. מיום ליום גדלוּ עיניה, הפחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעו וחוורוּ, בעוד ירכיה רחבוּ מאוד וכרסה עלתה.

— היא משמינה והולכת כחזירה, כוֹלירה בעצמותיה! — אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלונות בשקים וּבסחבות ומדליקה את העששית. אחר היתה מורידה את השמלה ומרימה את כּוֹתונתה וּמסתכלת בכרסה הצחורה מאוד, מסתכלת בה וּמעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הולם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילות והרהורים מטושטשים ואיוּמים היו מבעיתים אותה.

וּבאחד הערבים, כשסילונות צוננים של מטר חורף מאוּחר ניתכוּ בחוץ לתוך הבוץ, שהגיע למעלה מן הקרסוליים וחשיכה סמויה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידה שני ניאובי עץ גדולים לשאוב מים מן הבאר. סילונות הגשם הבהבו לעיניה הבהוב מתגרה. היא בוֹססה בבוץ הדשן וטלטלה את הניאונים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבואה אל הבאר הנמוכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק הבהבו סילונות הגשם במהירות כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוב בקילוֹן, גחנה על הבאר, הכניסה את ראשה לתוך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. ובאמת ראתה שם בעומק ברק חד וּמתנועע. וּבעודה עומדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאום שהיא שומעת מאחוריה את מרוצתו של מוֹטיל. הנה הוא הולך ומתקרב… כבר נשימתו הטרופה נשמעת… עוד מעט ויבעט במגפו… עוד מעט.״ הנה הוא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוח מפני הבעיטה, גחנה יותר לתוך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפור מצאו את הניאוֹבים עומדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוך הבאר באנקוֹל ארוך ונשׂאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוזלת מים. עוד באותו יום קברוה בבית העלמין הרחוק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקותיה. סוד הריונה נקבר עמה.