ההנהלה הציונית זכאית להחזיק טובה לעצמה, והקהל הגדול יכול לברך ברכת “שהחיינו” על המעשה הקטן והצנוע, לכאורה, שנעשה אתמול, ביום הולדתו של ח. נ. ביאליק ז“ל: חלוקת הפרסים הספרותיים מטעם מוסד־ביאליק. המעשה הצנוע הזה: חלוקת כמה מאות לא”י מכספה של ההנהלה הציונית ומטעם המוסד, שיצרה לשמו ולזכרו של גדול האומה בדורות האחרונים, בין סופרים ואנשי מדע עבריים, שהצטיינו איש איש בעבודתו בשנים האחרונות בשדה הספרות העברית והמדע העברי והארצישראלי – מעשה צנוע זה מסמן נקודת מפנה בשיטת עבודתה של ההנהלה הציונית לתחיתנו הלאומית.

*

שנים רבות נלחמו אנשי הרוח בישראל, למן אחד־העם ואילך, בציונות הרשמית ובמנהיגיה על יחס של זלזול או של חוסר הבנה וחבה לצרכי תרבות ורוח שלנו, ואף ביאליק ז"ל לא מנע מאת המנהיגים דברי תוכחה חריפים על הרשלנות הרבה ועל העזובה הגדולה בשדה זה של תחית הרוח והיצירה בישראל. ביאליק לא זכה לראות בפרי תוכחתו, כל ימיו זרע לרוח את זעמו הגדול ואת תביעתו הגדולה. בודד היה במועדיו. עשרות שנים טרח ויגע ונלחם והתלבט ונלאה להרביץ תורה ותרבות בישראל, לעורר את הלבבות למפעל הגדול של תחית אוצרות־הרוח אשר לאומה, לחרוש, לשדד ולהעמיק מחדש את מעניתה הרוחנית על מנת לעשותה קרקע מעולה לגידולי רוח חדשים – טרח ויגע ונלאה להכות על לבות ערלים, ושומע לא היה לו. את מיטב כחות היצירה הענקיים, אשר חננו אלהי ישראל, השקיע בתכנית הכנוס הגדולה שלו, תכנית ותפקיד לדור, או לדורות שלימים, והוא גם ירה את אבן פינתה במפעליו לכנוס האגדה, לכנוס השירה הספרדית, בפירושו הנפלא למשנה, זו “הבבואה הנאמנה ורבת הפנים של כל ארחות־החיים וצורות־התרבות ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי הקודש ובעוד העם מעורה באדמתו”. אבל בודד היה האיש במפעליו ובדאגותיו, את רוב כוחותיו הרוחניים, את כל חום לבו, את כל המית נפשו, את כל הגות־רוחו הגדולה בזבז טפין־טפין באלף דברים “טכניים”, באלף דאגות קטנות לשם התכנית הגדולה – ואיש לא חרד לבוא לעזרתו־עזרתנו, לשמור לנו את הרכוש הרוחני הגדול, את כח־היצירה הלאומי הגדול, שניתן לדורנו כמתנת־חסד גדולה של הגורל. ביאליק הלך לעולמו, ואף אחד ממאה מחפצו ומיכלתו לא ניתן לו; הוא הורה לנו את הדרך, העמיד דוגמא ומוֹפת של “תחית המתים” לאומית, של התחדשות החיוני והיצירי שבעבר לשם הפראת העתיד, התוה ראשי־פרקים ופרשות־דרכים לבאים אחריו, ללמדם את תורת התחיה של התחדשות. ובעוד הוא עושה כה וכה, עודנו טורח ויגע ומתלבט וזורע לרוח – נפסק מפעל חייו, ולא זכה לראות בפרי עמלו ובקרבן־תודה של המנהיגים הרשמיים

*

והנה נשתנו העתים. יום הולדת ביאליק (כמה ידאב הלב לחג זה של יום הולדתו של שר השירה בישראל, של יום הולדתו הששים ושלשה!) – נהפך להם, למנהיגי התנועה־הציונית ליום “מוסד ביאליק”, ליום זכרון ומעשה ברוחו של ביאליק. וטוב שבחרו לשם כך ביום הולדתו ולא ביום פטירתו של המשורר: סימן הוא וסמל, כי ביאליק חי־חי הוא לנו, כי רוחו תחיה אתנו ותחדש את מפעלנו ואת דרכנו.

זוהי משמעותו הסמלית של יום מוסד־ביאליק, של אותו המעשה הצנוע: חלוקת הפרסים הספרותיים מטעם מוסד ביאליק. יום אחד בשנה לכל הפחות תעמוד הדאגה לעניני הרוח והתרבות, לסופר ולאיש המדע העברי, במרכז עניניה של ההנהלה הציונית. וגם זו לטובה.

*

נחלקו הדעות בתנועת התחיה הלאומית בישראל. הללו, המנהיגים הרשמים ואנשי־המעשה, היו שונים כבית הלל: הארץ נבראה תחילה, והללו, אנשי־הרוח שבתנועה, היו שונים כבית־שמאי: השמים נבראו תחילה. עכשיו, עם גידולה והתפּתחותה של התנועה, כרבות עניניה וכגדל תפקידיה החיוניים, השלימו החיים בין אנשי־הרוח ואנשי המעשה, והלכת חיינו נפסקה לא כבית שמאי ולא כבית הלל, אלא כחכמים האומרים: שניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו. לא נתערה בקרקע ממש ולא נבנה את ביתנו בית נאמן אשר לא ימוט, אם לא נתערה עם זה בקרקע־העולם הרוחני שלנו ולא נבנה את בית חיינו במלכות הרוח בנין־עולם.

*

המעשה הקטן של מתן־פרסים לסופרים ולאנשי־מדע אינו עיקר בתכניתו ובתפקידו של מוסד־ביאליק, אם כי ודאי אין לזלזל בחשיבותו. הסופר ואיש־המדע העברי, המקיים בדרך־כלל את תורתו ואת יצירתו בעוני ובבדידות, ימצא קצת עידוד, ופעמים גם סיוע של ממש במעשה הזה, שיתן לו אולי גם את האפשרות להפנות שוב לזמן־מה לעבודה מאומצת ומרוכזת לשם דברי יצירה חדשים. אבל לא זהו עיקר תפקידו של מוסד ביאליק. צדקו אולי האומרים, שיותר משיועיל מתן פרסים לאחר מעשה להרבות דברי יצירה חשובים, תועיל עזרה שיטתית לסופרים ולאמנים, אשר ברכה בהם, לפטור אותם לזמן־מה מדאגות פרנסה, שיוכלו להפנות לעבודתם בלב בטוח ובדעה צלולה. אבל גם בדבר זה, עם כל חשיבותו, אין לראות חזות הכל. מוסד ביאליק לא יהיה ראוי לשמו, אם לא יתן את דעתו להמשיך את מפעל־חייו של ביאליק, לקיים, ולוא יהא בחלקו, את חזונו הגדול של המשורר לכנוס אוצרות הרוח הגדולים של האומה לענפיהם השונים. מוסד־ביאליק הטיל על עצמו תפקידים רבים ושונים, תפקידים נאים וחשובים כשהם לעצמם, אבל אין בהם ברבויים מאותו הרעיון המרכזי הגדול, אשר בו הגה איש הרוח הגדול לדורותיו ולו הקדיש עשרות שנות חייו ופעולתו, – מן הרעיון המקורי והמפרה של “הכנוס הלאומי”. גדולים ומרובים התפקידים שראה ביאליק לענין הכנוס; כתבי הקודש, הספרים החיצוניים והגנוזים, הספרות ההילינית־היהודית, שני התלמודים והמדרשים, הפילוסופיה, הקבלה, השירה, המוסר, הדרוש, החסידות, הספרות העממית, ואף הספרות העברית החדשה ודברי יצירה של גדולים מישראל בלשונות לועזיות – הכל, הכל טעון “כנוס” טעון טפוח, עיון, בירור, סדור מחדש, הסברה מדעית, רכוז ונפוי, כל מקצוע לפי דרכו, בהתאם לאָפיוֹ המיוחד. וביאליק הורה לנו, כאמור, בדוגמאות מעולות ונפלאות, שיש בהן הרבה מרוח הקודש של האומה, מהי דרך הכנוס הלאומי, דרך התחיה וההפראה של אוצרות גנוזים לכאורה. ומוסד ביאליק לא יהא ראוי לישא עליו את שמו של שר היצירה העברית המחודשת ולא ימלא את עיקר תפקידו, אם לא ישכיל ללכת בדרך שהתוה לנו ביאליק ולקיים את צוואתו הגדולה.

לא ספרי שמוש וידיעות, ולוא יהא מן הענינים החשובים לנו ביותר, הם עיקר ענינו של מוסד ביאליק; לא ידיעות על משהו או על מישהו, עם כל חשיבותן כשהן לעצמן, הן עיקר בתכנית הראויה לשמו של ביאליק, אלא הכרת גופי היצירות הגדולות של ישראל בתקופות שונות במקורן, אבל בהארה חדשה, בסדר חדש ובהסברה מדעית חדשה.

הרעיון המרכזי של מוסד ביאליק צריך להיות לא דעת ולא מדע במשמע המקובל, אלא “תורה” במשמעה העמוק והמקיף, ברוחו ובהסברתו של ביאליק, – אותו מושג התורה שעליו נתחנכה האומה הישראלית במשך שבעים דורות ושהמושג המודרני “תרבות” אינו אלא בבואה קלושה שלו.

רעיון מרכזי־מקורי זה הוא שהחיה את חזון הכנוס של ביאליק כנשמה את הגוף וכצורה את החומר; הוא נחלתו האמתית של ביאליק.

ומוסד ביאליק קרוא לפקח על נחלה זו ולשקוד על תקנתה – לפי כחותיו הצנועים.

(“הארץ”, י“א טבת, תרצ”ו).