לזֵכר

הבן יקיר לי

אשר זכרו לא ימוש מלבי

הקדוש אבינֹעם ז"ל

אשר עודדני תמיד לכתֹּב זכרונותי אלה

ואשר נרצח ביום ט"ו חשון תרצ"ח

ונפשו יצאה בטהרה בתשעה עשר לחדש.

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי מִי זֶה הִבְרִיחַ?

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ?

וּלְכָל-חֲמוּדוֹתַי מִי אָמַר: לֵכְנָה!

אֶל כָּל־תִּקְווֹתַי: רֶגַע הִתְהַפֵּכְנָה!

(שש"ק מחברת ב', שיר מיכל דמעה).

דברים אחדים.

מזה שנים רבות הנני חולמת על כתיבת זכרונותי כדי להשאירם לצאצאי ולצאצאי צאצאי לזכר עולם, למען ידעו ויכירו את חיי הזמן שעבר בכלל וכל אשר עבר עלי בימי חיי בפרט. לצערי לא עלה הדבר הזה בידי עד כה. ועתה, בימי זקנתי אמרתי: הבה אנסה, אולי אוכל הפעם להעלות על הניר מה שחשקה נפשי מכבר. ואהיה מאושרה אם אצליח לזכר מה שעבר עלי בתקופה של משך קרוב לשבעים שנה.

 

מִימֵי יַלְדוּתִי.    🔗

א. בְּרוֹזִ’ינוֹי    🔗

נולדתי ברוז’ינוי אשר בפלך גרודנו ביום י“ז כסלו תרכ”ט להורי ר' יחיאל מיכל לבית פינס וחיה צפֹּרה בת הגביר המפֻרסם ר' שמריה לבית לוריא, שני בתי אצילי התורה, החכמה, גמילות-חסדים, הכנסת אורחים, ועוד מעלות כאלה וכאלה.

ועוד היום עוברים עוד לנגד עיני חיי ביתנו בעֲיָרה הקטנה והשקטה הזאת.

הבית והסכה וימי החגים.

מימי ילדותי הנני זוכרת את ביתנו המרֻוח והיפה, את המגרש הגדול אשר בו שחקנו אנחנו, ארבע אחיות ובני דודינו, את סֻכּתנו שעמדה בחצרנו שגם אנכי עזרתי לקשט אותה יפה יפה יחד עם הגדולים, את ישיבתנו בה עם זקנתנו החכמה והאצילה, ועם הורי, אחיותי, ודודים ודודות רבים. זוכרת הנני ביחוד את חג הפסח עם השלחן הארך ורחב הידים שהיה מכֻסה פרחים (כבר אז!) וכלי כסף וחרסינה מהיותר טובה¹, ובתקרה למעלה תלויה מנורה נהדרה שהפיצה אור על כל החדר, והנשים מלֻבשות בגדי משי וקטיפה, וראשן וידיהן וחזֵהֶן מכֻסים עדיים עדינים שהלמו אותן מאד, והוסיפו חן ואצילות לפניהן. כמה יפה היה וכמה נהדר! והגברים לבושים קיטל לבן של פשתה היותר טובה, ולראשם כִּפּות מאותו האריג, ונראו כמלאכים בעיני ובעיני כל המסֻבּים.

ערב יוהכ"פ.

לפני עיני עומדת כמו חיה התמונה של ערב יום-הכפורים ברוז’ינוי, בהיותי בת חמש. אבי ז"ל עומד על המדרגות של מרתף ביתנו ושוחט כפרות בלי סוף. גרם לזה הסכסוך שפרץ בין השוחטים ובעלי הבתים, שהראשונים מאנו לשחט. אז קבל אבי עליו את מצות השחיטה, עד שתמו כל הכפרות שהיו צריכים לשחט באותו ערב והכל בא על מקומו בשלום.

לילות חנכה.

מה יפים היו ערבי חנֻכּה! ובכלל כל החגים הלאֻמיים שלנו. כמה היתה צורת החגים אז אחרת מאשר היום. כל משפחה חגגה בביתה, בין מכירים וידידים. את החגים לא הוציאו החוצה כפי שנוהגים בזמן הזה, שכל ההדר והחן המשפחתי מקבלים צורה אחרת לגמרי, בלי כל קדֻשה ומסרת. זוכרת הנני ליל חנכה אחד. אבי שב אותו ערב מבריסק והביא אתו אורחים אחדים אשר הכניסום אל הטרקלין אשר בו נמצאו כל בני משפחתנו. באו לנשף־הלביבות ולצחק בקלפים אוקה או פְרֶפֶרַנס (ברידג' ועוד משחקים לא ידעו אז) וגם מתנות הביאו לביתנו: מכונה לקציצת סֻכּר (היא נמצאת אצלי עד כעת לזכרון) ושני יעים להוציא את הגחלים והעפר מתוך התנור הבוער. מכשירים כאלה שהבריקו כ"כ ביפעתם ראיתי בפעם הראשונה, ולכן נשארו בזכרוני מאז, ולא יכלתי לתאר במחי הקטן איך יוכלו לחתות אש במכשירים יפים כל כך ולא יתקלקלו. נוספו עליהם כלי הנחשת שהבריקו כלפידים במטבח הגדול והנקי, אלה הדברים היפים שהביא אותם אבי והיו לפלא אז בעיני וגם בעיני אחרים.

חתנת דודי.

זוכרת אני את חתֻנת דודי אבא. רואה אנכי עוד את החדרים. המרֻוָּחים והפתחים הפתוחים שבהם נכנסים מחדר לחדר באֹרך, ולכל הארך תלויות בתקרה מנורות בדלח אשר בכל אחת מהן כעשרים נרות שעוה, וכל הבית נראה אז כשקוע באור חשמל (אז לא היה עדין חשמל בעירתנו). והמחֻתּנים באו מִוַרְשוי, ממוהילוב, גרודנו וקובנו, וכלם התאכסנו בחדרים אשר כל אחת מהמשפחות הכינה בביתה לקבלת פניהם. חגגו שבעה ימים ושבעה לילות את החתנה וכל העירה היתה כמרקחה.

ה“חדר”.

הנני זוכרת עוד את ה“חדר“ שלמדתי בו. גם המשרת שהיה בא בבקר והוביל אותי ואת אחותי הגדולה שרה רחל ע”ה אל החדר אשר עמד אז על מגרש בית-המדרש. החדר היה ארך וצר. מסביב לשלחן ישבו התלמידות והקשיבו לכל מה שהמלמד מוציא מפיו, ואנו חזרנו אחריו. לא אוכל לזכֹּר אם קבלתי סטירה על לחיי מיד הרבי, כי ילדה בת חמש הייתי אז, והרבי התחשב תמיד עם המיֻחסות של בית פינס, והבליג על כעסו ושׂם ידו הנטויה על השלחן או בכיסי בגדו. המשרת היה מביא לנו את האֹכל בצהרים, ובלילה לִוה אותנו הביתה עם פנס בידו, כי היה עלינו לעבר גשר שאגם עבר תחתיו ושחבר את העיר עם המגרש של בית הכנסת. היתה סכנה שאחת הילדות השובבות תחפץ לנסות לשחק במים, אך המשרת שמר עלינו היטב היטב עד שהגענו בשלום הביתה.

בלילות החרף בבית.

כמה נעים היה לשוב הביתה ולשבת בחדר חם ונקי אחרי עשר שעות רצופות שישבנו בחדר צר ואפל. יחד היינו כעשר ילדות, כלנו מהמשפחות היותר אצילות ועשירות בעירתנו רוז’ינוי. אנכי ואחותי חזרנו תמיד לפני אבינו על כל מה שלִמְּדָנו הרבי, ואבי פרש תמיד את החומש לפנינו, חומש יקר, הוצאת פיליפזון עם תמונות ופֵרושים בשפה הגרמנית. לא קלה היתה לנו החזרה לפני אבינו ז"ל, כי הוא דרש מאתנו באורים נכונים, ובאלה שנתַּנּוּ לו לא תמיד היה מרֻצה. אחרי זמן החליט להכניס לביתנו “רֶבֶּה” (מלמד) שהוא ילמדנו למען נתקדם בלמודנו בעברית.

המשפחה.

לזקני נח פינס היו ארבעה אחים, ולכלם בנים ובנות ועשר רב, הם היו בעלי בתי-חרשת לשמיכות ואריגי צמר אשר הכינו לרב לצבא ממשלת רוסיה; ובית תלמוד-התורה, בית-החולים, ויתר מפעלי התורה והצדקה התנהלו על ידי משפחת פינס ששלטה אז בעיר ובסביבה, בחינת מלוכה בתוך מלוכה.

לזקני נח ז"ל היו ששה בנים ושלש בנות, וכלם התחתנו במשפחות היותר מיֻחסות ועשירות בזמן ההוא, זאב יעבץ, ברל פרידלנסקי ולֵיבּוש דודזון היו חתניו, ומאמינה אנכי שיש עוד אנשים שזכרונם לא מש מלבם והם יודעים כי היו אנשים גדולים אשר בדורנו נמצאים רק מעטים כמוהם. גם לבניו מצא נשים מיֻחסות ועשירות ממשפחת שמריה לוריא, ועוד; ושלשה מהבנים התחתנו בתוך משפחת פינס עצמה, כי החזיקו בכבוד הדינסטיה של משפחה זו, ולא חפצו להתערב יותר מדי במשפחות אחרות, כפי שהיה נהוג אז אצל המשפחות האצילות.

כנוי זקנתי ובני משפחתי.

את זקנתי, דודי ודודותי קראו לא בשמם הנכון, כי אם על פי הערים שמהן יצאו. את זקנתי קראו “די וַרְשֶׁוֶרן”, את דודתי,“די לֶמבֶּרגֶרן”, את הדודים קראו “ליבה וָשׁ”, “ליב פוז’נק”, לדודה אחת קראו “בילה די נוֹוַרדִּיקֶרין”, וכל העיר ידעה למי לפנות על פי השמות האלה.

עבודה.

זקנתי הינדה הִרגילה אותי לעבודה. פעם קראה אותי לחדר האכל ועל השלחן עמד המחם והרבה כוסות של תה, וצותה עלי לנקותם. עוד זוכרת אנכי את המגבת הרכה והנקיה שמצאה חן בעיני, ובחשק רב נקיתי בה את הכוסות שהבריקו יפה מאד, ולכל אחד שנכנס לחדר הראתה זקנתי את מעשי ידי, ואנכי קבלתי נשיקות לרב, ומתנה יפה ותהלות בעד עבודתי המֻּצלחה.

הארמון.

זוכרת הנני את הארמון שקראו לו בשם “פָּלָץ” ואשר במלחמה האחרונה שרפו אותו הרוסים. אל ארמון זה, אשר בו גרו רבים מבני משפחתנו פינס ומינץ, היינו הולכים מדי שבת בשבת לבקר את הדודים והדודות. סביב סביב היו בנינים בנויים כמבצר, ודירות נהדרות. אחרי המרד הפולני עבר הארמון לידי הרוסים, ואחרי זה עבר לאנשים פרטים.

קוסבה.

גם את קוסבה הסמוכה לעירתנו לא שכחתי, וכן את הבית הנהדר עם הגן הגדול שהיה שיך לדודנו יצחק פינס. לילה אחד נשארתי ללון בביתם, ובאותו הלילה נכנסו גנבים ואמרו להרג ולשלל את הזקנים (מצאו אח"כ אצל מטתם סכין) ורק ע"י נס נצלו ממות אכזרי, וחיו עוד הרבה שנים ופעלו הרבה לטובת תושבי קוסבה ורוז’ינוי.

נקיבת אזני.

זוכרת הנני כי פעם הושיב אותי דודי לֵיבֶּה על השלחן הארך אשר בחדר האכל כדי לדקר חֹרים באזני ולשים בהם עגילי פְּלַטין עם אבני שֹׁהַם, זו המתנה שקבלתי ליום הולדתי בהיותי לבת חמש.

פחד בלילות.

אותו הדוד אהב להרגילנו, אני ואחותי הגדולה ממני בשנה וחצי, שלא נפחד לצאת החוצה בלילה. ופעם נסה אותנו בליל חשך ואפלה שנלך לבדנו לביתו שעמד נגד ביתנו והיינו צריכות רק לעבר את רֹחב הרחוב, והצלחנו בנסיון בלי פחד ובאמץ לב שבימים ההם חשבו זאת לגבורה.

למוהילוב.

כאשר גדלנו אנכי ואחותי, ואנכי הייתי כבר בת שבע, התחיל אבינו לדאג לחנוכנו לימים הבאים. אז התאספה כל המשפחה והחליטה לשלח את אחותי הגדולה לעיר ורשוי לבית זאב יעבץ ואותי לבית זקנתי אֵם אמי חנה לוריא למוהילוב שעל נהר דניפר. ההכנות התחילו. הדודות עזרו על ידי אמי לסדר הכל בשבילנו כדרוש לעיר גדולה. אבי נסע עם אחותי לוַרשוי ואותי שלחו עם המפקח של ביתנו, “שלמה דֶר גֶּלֶר”, והורי היו בטוחים שמסרו אותי לידים נאמנות. הפרידה היתה קשה עלי ביותר, אך חפצי היה לראות עיר גדולה ואת הקרובים מצד אמי שכלם גרו אז בעיר מוהילוב.

לופלוב ורומן דינזון.

כמה זמן נסענו אינני זוכרת, אך כאשר הגענו ללופלוב הקרובה חצי שעה למוהילוב ירדנו באכסניא לשתות תה, שמעתי שיחה בין האנשים שישבו על יד השלחן בדבר רומן שיצא אז ושמו “דֶּר שְוַרְצֶר יוּנְגֶר מַנְצִ’יק”. מחבר הרומן הזה היה יעקב דינֶזון. אל תחשבו שידעתי או הבינותי את הבקרת של האנשים שבקרו את הספר. אך אפן השיחה והריב שיצא בין אלה האנשים נשארו בזכרוני. על אודות הספר ומחברו שמעתי עוד ימים רבים עד שבעצמי קראתי אותו כאשר גדלתי בשנים.

ב. בְּמוֹהִילוֹב    🔗

מחנכתי במוהילוב.

ביתנו הגדול שבו גרה זקנתי חנה עמד בין הרחובות וֶטֶרנֶר ושְקְלוֹבֶר, ודודתי גרונה צוקרמן קבלה עליה להיות המחנכת והדואגת לכל הנצרך לי, והיא מלאה את זה באהבתה אותי מאד מאד, וחבתי אליה שמורה בלבי עד היום.

למודי בפנסיון.

בת דודתי לא נתנה לי זמן רב ללכת בטל, ורק עבר שבוע ימים לבואי הכניסה אותי לפנסיון בֶּלְסְקי בכתת המכינה. השפות הנלמדות היו: רוסית וגרמנית או צרפתית, כפי הפוליטיקה שהיתה אז לרוסיה עם הממשלות האלה. היה גם “רב מטעם” שהורה שעה בשבוע חומש בתרגום רוסי. אך בזה לא הסתפקה בת דודתי, ולקחה לי “רֶבֶּה” ללמדני חומש בבית וגם כתיבת אידית. ואחרי שלא ידעתי רוסית הזמינה צעירה רוסית להכין אותי לכתה יותר גבוהה.

מקרה בחזיר קטן.

מורתי היתה בת כמר. פעם הזמינה אותי לביתה בחג הפסחא שלהם, אנכי הייתי אז בת שבע, ובהכניסה אותי לחדר האוכל וראיתי על השלחן חזירים קטנים שלמים מטֻגנים ומקֻשטים בענפי עצים ופרחים נפלה עלי אימה. עוד אנכי עומדת ומביטה בגעל נפש על כל התמונה הזאת והנה נגשה אלי פתאום המורה וחזיר קטן בידה והגישה אותו לאפי. אז נפל עלי פחד גדול כי חשבתי שכבר “שִמְּדה” אותי. נכנסתי מהר לחדר הכמר (אביה) וספרתי לו כל מה שעבר ודמעות נוזלות מעיני בלי הפוגות. אז קרא הכמר את בתו אליו, ולעיני שטח אותה על הרצפה ו“הרביץ” מכות על גופה בלי רחמנות. אז ראיתי בעיני נקמתי על חפצה לגרם לי עברה כ"כ גדולה וזמן רב לא שכחתי זאת.

מעשה בשמשיה קטנה ורוח סער.

כפי שכתבתי לעיל תפשה בת דודתי גרונה את מקום אמי בחנוכי ודאגה לכל הנחוץ לי, הן ללמודים והן לשעשועים. היא לקחה אותי לטיולים ולחגיגות שחגגו ברב פאר ליום הולדת הקיסר הרוסי או הכתרתו והולדת בני משפחתו. הגן הגדול והיפה שהשתרע על ההר היה מלא פרחים שכבות שכבות, ומסביב לו היה מראה נהדר. משם ראו את הנהר דְנִיֶפּר מכל הצדדים. סמוך לגן הזה עמד הארמון של המושל. למקום ההוא הרגשנו תמיד פחד ורעדה, ובכל זאת היו תמיד מטילים לרֹב אשר התענגו למראה הנהדר במקום ההוא, בחגיגות שסדרו מצד הממשלה לימי גנוסיא. פעם בלכתי יחד עם מחנכתי בחגיגה כזאת התחוללה רוח סערה חזקה שהעיפה מה שהיה על ראש המטילים, ומידי הוציאה את שמשיתי הקטנה והיפה של משי ירק אשר קבלתי במתנה ליום הולדתי. צערי היה גדול מאד על האבדה הזאת, וכאשר חדל הרוח והגשם שמנו את פעמינו לחפש אחריה, וכאשר מצאנוה בבית-המרקחת הקרוב לביתנו היתה שבורה ורצוצה ושכבה בלי אונים; ולא נשאר לי כי אם לחבק אותה ולבכות עליה ועל קצר ימיה שהשתמשתי בה. אמנם פעוטים הם הדברים האלה לקוראים וגם לי בעצמי, שהנני יודעת עתה מה זה צער ומה זה סבל אמתים, אחרי הרבה הרבה צרות שעברו עלי בימי חיי; אך אז, ואני בת שבע, במצאי את שמשתי השבורה, חשבתי שאין אסון יותר גדול מהאסון שקרה לי, ואשר בשמשיה חדשה היה אפשר לשַׁכֵּח את כל הצער שגרמה לי הסערה אז…

בבית זקנתי הטובה.

נעים היה, נעים מאד, בשובי מבית־הספר בימים הקרים, ובהכנסי לחדר זקנתי אשר ישבה לה אצל שלחן קטן קרוב לאח בוערת והמחם הרותח, ועל שלחנה ספרי “צאינה־וראינה”, ועוד כאלה שקראה בהם. חוץ מהמנורה שדלקה באמצע החדר עמד גם נר על שלחנה אשר האיר את אותיות רש“י אשר ב”צאינה-וראינה“. הנר שמש גם לצלות עליו דגים קטנים מעֻשנים (ששמם היה: פלונְדֶרקֶס) אשר הכינה זקנתי תמיד למעני בשובי מבית־הספר, ועוד דברים שידעה זקנתי הטובה כי נעימים הם לחכי. סבתי הטובה פנקה אותי יותר מכל נכדיה ונכדותיה, כי אנכי הייתי הקטנה ביניהם ותמיד הכינה בעדי איזו הפתעה שגרמה לי שמחה. היא שמחה לראות כי מקשיבה אנכי לדבריה ולספוריה שהיתה מספרת מהימים שהיא וזקני שמריה לוריא ז”ל (שלא זכיתי להכירו) וכל המשפחה נסעו לירושלים, וכמה ארכה הנסיעה בים, והסכנת שרחפה עליהם בנסעם באנית תֹּרן כחדשַׁיִם או יותר. אז תפשה ירושלים כבר מקום במֹחי הקטן וחלמתי עליה חלומות “אלף לילה ולילה”, עד שסוף סוף התגשם חלומי.

גרונה העסקנית ואחיה הניהיליסט.

ביתנו היה גדול מאד, בן שתי קומות, ועמד בין שתי הדרכים הראשיות של העיר. בדיוטה הראשונה גר ראש-המשטרה ומשפחתו. שם היו גם המשרדים של המשטרה. בקומה התחתונה היה מצד אחד בית-הסהר, ומצד שני דירת זקנתי עם משפחת דודי יוסף צוקרמן, ז“א דודתי ושתי בנות בוגרות, גרונה וצפֹּרה. הראשונה, היא היא שהיתה מחנכתי, והיא היתה המשכירה את הדירות ומסדרת חלוקת שכר הדירות שהיה שיך לארבע האחיות בנות זקני שמריה לוריא ז”ל, וביניהן גם אמי. אחרי שאמי וכל יתר דודותי גרו בערים אחרות סדרה גרונה גם את משלוח חלק הכספים שהיה שיך לכל אחת מהן על הצד היותר טוב. היא היתה המיעצת והדואגת למשפחות לוריא וצוקרמן. אחים אחדים היו לה, אך אנכי הכרתי רק את האחד, אליעזר צוקרמן, הניהיליסט הראשון במשפחה אשר ערך עתון ניהיליסטי בפטרסבורג, וכאשר גלתה הממשלה את הדפוס ואנשיו היה גם הוא אחד מאלה שנשלחו לסיביר.

זוכרת אני את הפחד אשר נפל על כל בני המשפחה שלא האמינו כי יוכל לקרות מקרה כזה: ניהיליסט במשפחה המיֻחסת! מה אמללה היתה כל משפחתו בכתם שהכתים אותה. הם לא חסכו כספים להציל את בנם מהגיהנם הסיבירי. וביום בהיר אחד שב אליעזר צוקרמן לבית הוריו. אך ישיבתו בבית הוריו לא ארכה זמן רב, הזמן דרש אז עבודה רבה מהניהיליסטים והם משכו אותו שוב ל“עבודה הקדושה” אשר נפשו היתה קשורה ברעיון הנשגב בעיניו להציל את העם הרוסי מעבדות והכנעה לשלטון העריץ. והוא היה מהקרבנות הראשונים שעברו תחת שבט הממשלה². מחלת הניהיליסמוס התפשטה מהרה בין כל השדרות של התושבים, והניצוץ עבר בכל המשפחות האצילות, ורבים מהצעירים והצעירות עזבו פתאם את בתי הוריהם וברחו לעיר הבירה פטרסבורג, אשר שם היה הקן של הניהיליסטים שכל דאגתם היתה איך להביא כליה על הצאר ומשפחתו.

אחרי שלש השנים שהייתי בבית זקנתי יחד עם משפחת צוקרמן דודנו באה אמי עם אחותי הצעירה ממני בשלש שנים וחצי מרגלית (כעת: מרגלית מיֻחס).

תשעה באב בבית זקנתי.

יום תשעה באב בבית זקנתי עם קינותיה, בכיותיה ויללותיה אי אפשר לי לשכח. תמיד חשבתי להשוותו עם תשעה-באב שבירושלים אצל הכתל המערבי, אשר הייתי כמה פעמים שם, אך זה לא עלה בידי; כי הרגש שהרגשתי בהיותי ילדה, כאשר ראיתי את סבתי הזקנה והמשפחה בשבתם על הרצפה וכרים קטנים תחתיהם. ולפניהם כסא עם נר קטן להאיר לקרא את הקינות, ובחדר חשך ואפלה, וכלם מבכים את חרבן ירושלים ובית המקדש – היה אז אחר לגמרי מהרגש שהיה לי בתשעה-באב פה.

ארושין ויום הולדת.

בת דודתי, גרונה צוקרמן, המשיכה לדאג לי כאם טובה ומסורה עד שהתארשה. הארושים שלה נשארו בזכרוני, כי רבים מהמשפחה והידידים היו מֻזמנים, ואז קבלתי מתנות רבות ליום הולדתי שחל באותו יום. לפני עיני מרחף עדין מראה השלחנות הארֻכּים, האחד מלא מתנות יקרות מצד הכלה והחתן, והשני היה מלא מגדנות פֵּרות וכל מיני תופינים. לא חסרו גם תפוחי-זהב וענבים אשר הביאו מהמרתף אשר בו היו מוכרים פֵּרות מהמזרח בחרף. הענבים היו עטופים בנסֹרת עץ. כל ליטרה היתה עולה בארבעים קופיקה, וכל תפוח זהב בשש קופיקות, מפני כי הפֵּרות האלה היו יקרי המציאות.

מתנות בת דודתי.

אין לי להתאונן על חיי בימי הילדות. טוב ויפה היה בבית הורי ברוז’ינוי, שאז הייתי עוד ילדה, ואחרי כן אצל זקנתי חנה לוריא ובת דודתי גרונה צוקרמן, שהיתה לי לאם שניה עד בוא הורי למוהילוב. אך צר לי מאד שלא שמרתי על מתנותיה, הן בספרים והן בכתב ידה שכתבה לי למזכרת, בשירים ובפרוזה, בשפה הרוסית בספר מכֹרך יפה. לא שמרתי עליו כאשר הייתי צריכה לשמר על זכרון יקר כזה, ואבד מידי אחרי כמה שנים בהיותנו כבר בירושלים. שיר אחד או שנים נשארו עוד בזכרוני ואלה הם:

הורי ואחותי במוהילוב.

זמן קצר אחרי ארושי בת דודתי הגיעו הורי עם אחותי מרגלית למוהילוב להתישב בה. אחיותי השתים, שרה רחל ונחמה, נשארו עוד ברוז’ינוי אצל זקנתי הינדה אם אבי עד שתסדר אמי את חייה בעיר מולדתה. בבית שרֶבע ממנו היה שיך לה עפ"י צַוְּאַת זקני, פִּנוּ לכלנו דירה נאה ורחבת ידים, וזקנתי חנה באה אז לגור אתנו יחד. דירתנו היתה בדיוטה השניה, הכניסה היתה מפנים החצר וכאשר היינו צריכים לעלות לדירתנו היינו צריכים לעבֹר תמיד על פני החלונות של בית-הכלא שהיה בדיוטה הראשונה. ותמיד היה אפשר לראות דרך החלון והשבכה את האסירים שנאסרו בגלל פשעים קלים.

עזרתנו לאסירים.

בהיותנו אנכי ואחותי מרגלית עוד רכות בשנים היינו תמיד מוכנות לעזר לאסירים, לקנות להם סיגריות, כעבים, פֵּרות, ועוד דברים שונים, ואת כל הקניות האלה מסרנו להם דרך השבכה בידינו הקטנות שאפשר היה להכניסן בה. אך זמן רב לא ארכה עזרתנו שמלאנו באמונה שלמה לאסירים, כי בחלק השני מחצרנו היה גר ראש-המשטרה עם משפחתו, ובאחד הימים, בהביאנו את קניותינו לאסירים, עבר את החצר ושם עיניו על מעשנו אשר עשינו כנגד החק, ולולא היינו כל כך קטנות בשנים היינו בוַדַּי מקבלות ענש. הוא שלח לקרא את אמנו ובקש ממנה שמעתה והלאה תשים לב עלינו לא לעבר על החק בנוגע לאסירים. כמובן סבל לבנו הרך מאד מאד מההפרעה הזאת, ובזאת גמרנו את תפקידנו לאסירים.

לדת אחותי ונרות הדונג ליוה"כ.

בנוגע לאחותי מרגלית הנזכרה לעיל זוכרת הנני עוד את הולדתה ביום צום גדליה תרל"ג. אמי היולדת שכבה אז בבית דודי יוסף פינס; כי לרגלי מחלת זקני נח פינס היתה צריכה לעזב את ביתה עד שיחלים. וגם זאת אזכר כי בערב יום הכפורים העמידו בחדר ששכבה בו אמי שני נרות ענקיים של דונג שקבעו אותם בתוך גוש חמר המֻּנח בתוך קערה גדולה מלאה מים, והם דלקו יותר מארבע ועשרים שעה. כל המחזה הזה עומד לנגד עיני כאלו ראיתיו עתה.

וזקני ז"ל לא הבריא אז כי אם נפטר זמן קצר אחרי זה.

בת ראש המשטרה וענשה.

לראש-המשטרה היתה משפחה גדולה. הבת הבכירה היתה יפה וגנדרנית. מדות טובות לא היו לה, בפרט שנאה את היהודים והיהודיות שעלו לביתנו. היתה לוקחת צנור גומי ושמה על הברז של המים וקלחה מים על מי שהשיגה ידה. כאשר ראתה שאנו הבנות מתלבשות תלבֹּשת ארץ רוסיה הקטנה שהיתה אז האפנה, היתה מהראשונות שהסירה את התלבשת הזאת מעליה כי לא חפצה להִדַּמות אלינו במלבושיה. מלבד זה היתה שמחה להביא אותנו לידי עברה, בפרט ביום השבת. פעם בקשה אותי ביום שבת להכנס לחדר הגהוץ שבחצרנו ונתנה בידי מגהץ חם. באותו רגע שכחתי שֶׁשַׁבּת היום, אך כאשר התחילה לצחֹק על החטא שגרמה לי לעשותו נזכרתי בחטאי ובכיתי עד שנכנסה אמה וראתה את המעשה אשר עשתה לי בתה. אחרי כל הצרות שעשתה לנו נלאו הוריה לשמע תמיד את תלונותינו עליה ומסרו אותה לפנימיה בגימנסיה, ואנחנו שמחנו על העֻבדה הזאת כי ידענו שענש יותר גדול מזה שענשו אותה במסרם אותה לפנימיה לא היה אפשר לענשה. כי ראשית כל היתה צריכה להתלבש באפן פשוט ובנעלים בעקבים נמוכים, ואנכי זוכרת את שמחתנו לראותה בין התלמידות של הפנימיה בלכתן לטיולים ברחוב, ומהחלון קראנו את שמה, כי חפצנו שתרגיש ששמנו עינינו בה.

רקוד ואנטישמיות.

בבית-הספר שבקרתי הרגשתי את שנאתן של התלמידות הנוצריות ליהודים, ובפרט ביום למוד הרקוד, הוא יום ה' בכל שבוע. מורה הרקוד היה לוקח אותי בין תלמידות הכתות הגבוהות, וזאת לא יכלו לסבל. חפצו תמיד להלשין עלי, אך כל המלשינות לא הועילה להן, כי המורה ידע את זממיהן ועל אַפָּן ועל חמתן הייתי אנכי בין הרקדניות הראשונות. היתה לנו תלבשת מיחדת לרקוד ולביה“ס. בביה”ס לבשנו שמלה חומה של צמר-גפן, סינור שחור וכְתֵפִיָּה לבנה; ואותה הדֻגמה ואותו הצבע היה גם לשמלת הרקוד, אך היא הייתה מאריג יותר יקר. את הכתפיות היו התלמידות תופרות בעצמן, ומי שהצליחה בתפירה קבלה מתנה מהמנהלת, וזאת היתה דחיפה לתלמידות חרוצות להתקדם בתפירה ובעבודות יד.

אהדותי והפוכן.

לא את כל מורינו ומורותינו אהבנו. ביחוד לא אהבנו את המורה לגיאוגרפיה, ואת מורנו לחשבון. שני המקצועות האלה לא היו חביבים עלינו ביותר, ותמיד קבלתי נזיפות.

מה שאהבתי ביותר היה לעזֹר לעוזרת בעבודה בביתנו, לרקד, להתעמל, לעבד עבודת יד, ולקרא ספרים, בפרט את רובנזון קרוזה, דון קישוט ואלף לילה ולילה. לפעמים הייתי משיגה ספרים שלא התאימו לגילי, ותכף קבלתי נזיפה מהורי, וזמן רב שמרתי את דבריהם. אך מהזמן שלקחו אותי להצגת “הרֶוִיזוֹר” ולאופירה "רוּסַלְקָה“ התחלתי לקרא מחזות: רוֹמיאוֹ וז’וּלְיֶטָה של שקספיר, אאידה, ועוד, אשר לא הבינותי בהם כלום, אבל אהבתי את הטרגדיה שבאופירות האלה. את הטרגדיה של החיים והאהבה!

לבית גנרל.

פעם נסעתי עם אמי על הגשר אשר על הדניֶפֶּר, בזמן שעגלות חרף עמדו. אחת על יד השניה. באחת העגלות האלה ישבה אשתו של גנרל אחד מגדולי הצבא עם משפחתה. בהיות עגלתנו קרובה מאד אליהן בקשה אשת הגנרל הזאת מאמי שתתן לי להכנס לעגלתה, מפני שחפצה לקחת אותי לביתה. אחרי שדרישה כזאת נחשבה לכבוד גדול הסכימה אמי לזה. ובהיותי בבית הגנרל כבדו אותי בכל מיני סֻכּריות, מגדנות ומתנות לרב. ובכל העיר מוהילוב היתה השיחה על הכבוד שנחלה אמי בגללי.

אבי והסטודנטים במוהילוב.

ימי שבת אבי במוהילוב לא ארכו, כי נקרא ללונדון לקבל עליו משרת ציר הועד למזכרת השר משה מונטפיורי בירושלים.

מהזמן הקצר שאבי ז"ל ישב אתנו במוהילוב, נשארו בזכרוני הערבים אשר בהם נתאספו הסטודנטים תלמידי הגמנזיה מבני המשפחות המיֻחסות ושמעו בקשב רב לדברי אבי בשיחות שהיה משוחח אתם עד אחרי חצות. לפעמים הכינו את המחם בעצמם, כאשר ישנה העוזרת שלנו שנת ישרים. חפצו לשמע את תורת אבא. כי לא רק מורה היה להם כי אם גם מדריך, ועצות טובות נתן להם בזמן שהתחילה תנועת הניהיליסטים ורבים מהצעירים נמשכו אליה, והוריהם סבלו על ידי זה. רבים מהם הקשיבו לעצת אבי והרפו ידיהם מתנועתם.

מנוי אבי למשרתו בירושלים.

הסבה לקריאת אבי לונדונה היתה שד“ר אָשֵׁר קרא בעתון “הלבנון” שהוציא אז יחיאל בריל את מאמרי אבי שכתב בו על חבת ארץ ישראל, וגם את ספרו “ילדי רוחי” שחבר בהיותו עוד צעיר לימים. ד”ר אשר זה, בהשפעת ה“מגיד” הידוע צבי דַיְנוב, הביע דעתו לועד החברה למזכרת מונטפיורי כי זה הצעיר, בחכמתו ובידיעותיו, הוא האיש המתאים לשלחו לארץ ישראל ולמסר לידו את הנהלת כל הדברים אשר חפץ ועד מזכרת מונטפיורי להוציא לפעל.

על פעֻלות אבי והתמסרותו וכל הצרות והגדופים והחרפות שהיה עליו לסבל בירושלים אדבר בפרקים הבאים. עתה עלי להמשיך את זכרונותי מהגולה.

פעמַיִם נסע אבי ללונדון והועד קבל אותו בכבוד ובידידות, ובשובו למוהילוב נשאר אתנו כחדשים אחדים, והתחיל להכין את צעדיו לנסיעתו ירושלימה.

ושנתים חכינו עד שקרא את משפחתו לבוא ירושלימה. השנתים ההן נדמו לנו כעשרות שנים.

עבודות אמי וזקנתי.

בשובי מבית הספר בימי החרף הייתי מוצאת את אמי וזקנתי יושבות על יד האח ובידי כל אחת איזו עבודה. בידי אמא שהיתה מֻמחית לרקמת לבנים על פשתה לבנה ודקה, היו צִפּיות וסדינים שהיו מכסים בם אז את המטות בכדי ליפותן. אמא ספרה לי פעם כי בהיותה ברוז’ינוי רקמה עֵרך שלם בעד המטות. והנה ראוהו מחֻתּנינו פרידלנסקי מנוורדוק ומצא חן בעיניהם מאד. אמא נתנתו להם במחיר מאתים רובל, ואת הכסף הקדישה לבית-החולים ובית תלמוד-התורה שהחזיקה משפחת פינס על חשבונה.

לפעמים ישבה הסבתה חנה עם ה“צאינה וראינה” שלה והקריאה לפני אמי, ולפעמים סרגה גרבים חמות וכפפות חמות, שהיינו צריכות ללבשן בימות החרף.

אל אמי היו באות פעם בשבוע בלילות החרף קרובות וידידות טובות, לשחק בקלפים ב“אוקו“ וב”פרפרנס“, והכסף שהרויחו היו מחלקות לחלקים בעד צדקה לארץ ולא”י, וגם בעד המשרתת.

ג. בֵּין מוֹהִילוֹב וִירוּשָלָיִם.    🔗

פטירת זקנתי.

אחרי נסיעת אבי ירושלימה נשארה אמי במוהילוב עם זקנתי חנה לוריא, אשר נסעה כבר פעם אחת ירושלימה, לפנים, בעת אשר נסע זקני ר' שמריה לוריא שמה. היא קותה כי גם עתה תסע אתנו לארץ-ישראל, אך כחדש ימים מהעת אשר התחילה משפחתנו להתכונן לנסֹע, חלתה לצערנו בדלקת הרֵאות ומתה לפני שזכתה לדרֹך על אדמת הקדש, אשר ימים ושנים חלמה עליה. היא שעשעה נפשה בתקוה כי תשוב לראות את כל קרוביה ממשפחת ריבלין שהתישבו בארץ-ישראל; אך לצערנו נכזבה תוחלתה.

שאלת מינקת.

ששה חדשים אחרי עזֹב אבי את מוהילוב נולד אחי הקטן. היו צריכים למצא בעדו מינקת, כי בבתי העשירים לא היניקו אז האמהות את ילדיהן, והיו לוקחות מינקת לביתן והיא נשארה בו עד גמלה את הילד או הילדה, לפעמים כשנתים. ואחר כך היתה נשארת בתור אומנת ליתר ילדי הבית, או קבלה עליה את עבודת הבשול. קשה היה למצא מינקת יהודיה לאחי המיֻחס בביתנו, (כי לפניו כבר מתו שני אחי בעצם פריחתם, וזה היה השלישי אשר קוו לגדלו ולחנכו לתורה ולחופה ולמעשים טובים), אך סוף סוף נמצאה.

ספורי המינקת.

לספורים שספרה לי לילה לילה מינקת אחי הקטן שהיתה בביתנו כשנה וחצי עד נסיעתנו לארץ־ישראל, הקשבתי ברב קשב. רֹב הספורים היו על שדים ורוחות וספורי חסידים ו“רביהם”, והנסים והנפלאות שקרו להם בחייהם. כל הספורים האלה לא הפחידו אותי ונפשי חשקה לשמע יותר ויותר, בפרט כאשר היתה מתארת לפני את הגשר של ניר אשר יצטרכו היהודים לעבר בבואם לארץ־ישראל, וכמה שנים יצטרכו בני חו"ל להתגולל “גלגול מחִלות” מתחת לאדמה כדי להגיע למקום. וכמה שמחתי בחשבי שאנו לא נסבל כל התלאות האלה, כי אנו הלא נוסעים לארץ-ישראל ונהיה על המקום כאשר יבוא משיח צדקנו, ובעינינו נראה את משיחנו רוכב על החמור הלבן, ותשועת ישראל בוא תבוא.

התפלה והנס.

שנתים נשארנו עוד בגולה בלי אבינו היקר, ואמי היתה צריכה לדאג לחנכנו ולהדריכנו בדרך הישרה, ושמירת כל חֻקי תורתנו. לבית-הספר לא הלכתי לפני שהתפללתי תפלת שמונה עשרה, אך זה לא הפריע ללמודי. ופעם קרה גם נס בגלל תפלתי. הדבר היה כך: לפעמים היה קורה שאמי התעלפה, ופעם כשעמדתי להתפלל תפלת שמונה עשרה שמעתי פתאום שאיזה דבר נפל, וכמה גדל פחדי בראותי את אמי מתעלפת ושוכבת על הרצפה ומי המחם הרותחים מתחילים לנזל עליה. כי במלאה לה כוס תה התעלפה פתאום, ואם לא הייתי באותו הרגע בחדר וסגרתי ברז המים היה קורה אסון גדול, וכל אלה שהאמינו בנסים אמרו שבגלל תפלתי נצלה אמי מהאסון הנורא.

למודי ותלבשתי.

מלבד מה שבקרתי בבית-הספר היה לי גם “רֶבֶּה” ללמדני חומש, ומורה שני ללמדני יחד עם אחותי כתיבת אידית. אמי דאגה תמיד להלבישנו בטוב טעם ובפשטות כבנות בעלי-בתים, אף שתמיד היינו המיֻחסות בין המשפחות היותר עשירות.

בקורים עם אמי במוסדות צדקה.

אמי הטובה לקחתני מזמן לזמן בלכתה לבקר בבתי-חסד שנשים רחמניות נהלו אותם. בזכרוני נשארה עוד העֻבדה שאמי וגולדה שור לקחוני למוסד שבו למדו בנות עניות מלאכת התפירה במכונות, שלפני ששים שנה היו יקרות המציאות, ולראות מכונות תפירה היה פלא בעיני. הבנות קבלו גם אֹכל בצהרים, והייתי רואה איך המשגיחה ממלאה את כף המרק ונותנת לגבירות לטעֹם מהמרק שתקבלנה התלמידות בצהרים. וכמה היו מאֻשרות אלה העניות להמצא במוסד כזה שגבירות עדינות וטובות דאגו להן, וללמֹד מקצוע שעל ידו תוכלנה להרויח מחיתן בעבודת ידיהן. ככה הרגילה אותנו תמיד אמנו הטובה למעשים טובים בקחתה אותנו אל המקומות שהיא וידידותיה התעסקו בהם לטובת האנשים הנצרכים לעזרתן ולעצתן.

כריעה לפני תמונת מריה.

בהיותי עוד בבית-הספר קרה המקרה שהשליכו פצצה על המלך אלכסנדר השני והוא נִצל ממות. אז קראו את כל התלמידות הקטנות והגדולות שתכרענה ברך לפני תמונת מריה, ולהודות על הנס שקרה למלך. אנכי מהכתה הנמוכה ובת גולדה שור מהכתה הגבוהה ברחנו מהאולם שהיינו בו, בדעתנו שכריעת ברך אסורה ליהודים. ומהיום ההוא לא שבנו ללמֹד באותו בית-ספר, אשר היינו צריכות לקבל בו ענש לא קטן. את הצעירה שור שלחו לפרנקפורט ללמד שם, ואותי לא שלחו עוד לבית-הספר, כי זה היה זמן קצר לפני נסיעתנו לארץ-ישראל.

– – –

צוקרמן וביתו.

תמיד הייתי אוהבת לבוא לבית צוקרמן אשר בו קבלו אותנו יפה יפה. בפרט כבדו אותנו בתפוחי-זהב וענבים אשר היו יקרי המציאות אצלנו, ולא כל בעל-בית אמיד היה יכול להרשות לעצמו לקנות פֵּרות יקרים כאלה.

לשמריהו צוקרמן היו שתי בנות, האחת מהן התחתנה עם ד"ר אטלינגר, בן הרב אטלינגר מאלטונה, והשניה לקחה איש ממשפחת שמחוביץ מסלוצק. הם היו עשירים, להם היו בתים מלאי עֹשר, ולאביהם שמריה צוקרמן, אשר היה דוד אמי, היה הבית היותר עשיר במוהילוב, משני צדי הרחוב בטבור העיר. ממול גן העיר היה בית-הכנסת הגדול, ומהצד השני הבנק של צוקרמן, ולמעלה היה הבית שהוא גר בו עם אשתו השניה, שרלטובה. היא היתה נכדתו של הגאון מוילנה, אשה חכמה, אדוקה, נדיבת לב ובעלת צדקה, אך גאה, בהעריכה את ערכה ואת עשרה. הרבה הרבה עשתה לטובת הצבא היהודי אשר באו למועדים העירה, והכינה להם מצות ותפוחי אדמה לרֹב.

כפי שכתבתי לעיל אהבתי לבוא לבית צוקרמן, אבל לא רק בעד הפֵּרות החשובים, כי אם גם כדי לעבר את הטרקלינים הגדולים והארֻכּים. משני צדי קירותיהם היו מראות שהגיעו מהספון עד הרצפה, והיו במסגרות מצֻפּוֹת זהב, והרהיטים היו גם הם ממין זה. לעציצים של עצי הדר היה טרקלין מיֻחד, והסֻכּה הגדולה היתה בין כל החדרים האלה. היו שם גם שני עציצים גדולים מאד מתוצרת סין, וכל רואיהם התפלאו ליפים וטוב טעמם. אהבתי לשמֹע כשאמי היתה מספרת לשרלטובה על איזו משפחה שפרתה מתה, או על איזו אשה שחלתה בשחפת ועליה לשתות כמה ליטרות חלב ביום, או על סתם בעל-בית שירד מנכסיו, וכמה צריכים כל אלה לעזרה; ואף פעם לא השיבה את פני אמי ריקם. בארמונו של שמריהו צוקרמן (אכן אפשר לקרא את הבית הזה: ארמון) היה מוסר דירות לגנרלים ולנסיכים לגור בהן חנם. ואחרי מלחמת התֻּרכים עם רוסיה, אשר רבים מהגנרלים התֻּרכים לֻקחו בשבי, מסר צוקרמן לכלם את ארמונו, ועד שהשתותה תרכיה עם רוסיה נשארו כלם לגור בו.

זכר לירושלים.

האבן השחורה שבכניסה הראשית אשר עליה חרות הפסוק: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” נשארה גם חרותה בזכרוני. ותמיד כאשר באתי עם אמי למקום ההוא הייתי נשארת לקרוא את השורות ההן, ולא שכחתי את ירושלים אשר בה נפשי קשורה תמיד, ולכן זכתה ידי הימנית לכתב את השורות האלה.

מעון הקיץ של צוקרמן.

יפה ונעים היה בהיותנו בזמן החפש במעון הקיץ של שמריה צוקרמן, שהזמין אותנו שנה שנה לשבת עם משפחתו הוא ובית אטלינגר ושימחוביץ. לכל משפחה היה בית קיץ של עץ לחוד, אך בית צוקרמן היה בנוי ביתר פאר והיה יותר גדול מבתי בנותיו. סביב הבתים היו גנים משֻׁכללים מלאים כל מיני פרחים מרהיבי עין, וכל מיני עצי פרי טובים למאכל. אנו הילדים והילדות טילנו בחורשות, חפשנו אחרי פטריות ותותי שדה, התרחצנו בברכה יום יום והשתובבנו כאות נפשנו. שמחה שלמה, שמחה טהורה היתה לנו. לפעמים עזרנו למשרתים לקטף דבדבנים וכל מיני תותי היער ולנקותם, והמבשלת הכינה מהפֵּרות הללו רִבָּה לכל השנה. בזמן הקטיפה אכלנו מהפרות הללו ושבענו, ולא פעם ולא שתים חלינו כמה ימים מהאכילה הגסה, וענשנו היה להשמר מאכילת “האדֹם האדֹם הזה”. במעון הקיץ הזה סדרו גם מקום להתרחץ בברכה גדולה עשויה בשביל בני המשפחה, ויום יום התרחצנו, השתובבנו במים, למדנו לשחות, וכל אחת מאתנו הראתה את חריצותה בזה.

בסכת צוקרמן.

רואה אנכי לפני את האיש היפה הזה יחד עם אשתו שרלטובה בסֻכּתם היפה באותו מעון הקיץ, בליל שבת של סכות. הוא עם בנותיו, חתניו, והנכדים, ישבו כלם אחרי הסעודה ושוחחו, ועלי עשה רשם דבר אחד, בראותי איך מזגו את תמצית התה שהכינו מבעוד יום בעד כל יום השבת, ולא השתמשו בתמצית בת־יומה. גם במשפחתנו היינו די אדוקים, אך לא אוכל לזכר שגם בביתנו שמרו על אדיקות כזאת.

בשובנו אחרי החג הביתה הגיעה לנו הבשורה המעציבה שדוד אמי שמריהו צוקרמן מת משבץ הלב ביום שמחת-תורה. ימים אחדים אחרי עזבנו אותם שמחים ומאֻשרים נִתּק פתאום פתיל החיים לכל משפחתו אשר הוא היה כבודם ופארם, ועם מותו נגמר הכל.

טוזיגים על הדניפר.

זוכרת אני עוד את הטוזיגים (picnics) שהיו מסדרים קרובינו הסוחרים ממוהילוב, בהיות להם אניות תרן גדולות על הדניפר. כחמשים איש ואשה מבני המשפחה היו מתאספים באניה מגדול ועד קטן, והיו מטַילים וסועדים על הדניפר. טיול כזה ארך לפעמים יום שלם, האניה היתה עומדת מפעם לפעם באיזה חוף שאפשר היה לרדת בו אל היבשה, ושם היינו קוטפים אגוזים טריים שגדלו במקום ההוא. אנחנו הבנות משנות עשר ושתים עשרה מלאנו את התפקיד הזה. טפסנו על העצים, ועלה בידינו לקטף כל הפרי, והעץ נשאר נקי מפֵּרותיו. שחקנו משחקים על היבשה, וכשהתעיפנו שבנו אל האניה אשר נסעה הלאה הלאה, ולאט לאט התרחקנו מהיבשה. רשם הטיול על פני הנהר נשאר בזכרוני עד נסיעתנו לארץ־ישראל בים השחור.

– – –

נסיעת דודי לירושלים.

מלחמת רוסיה ותרכיה נגמרה, ודודי זלמן לוריא אשר קבל עליו להספיק צרכי מזון ובגדים לצבא הרוסי הרויח כסף רב ונדר נדר לבקר את ארץ-ישראל. בהיותו עוד בן שנה אחת לקחוהו הוריו לארץ־ישראל, וכאשר גדל חשקה נפשו תמיד לבקר את ירושלים, וסוף סוף שם פעמיו שמה. הוא נשאר בארץ חדשים אחדים ובשובו למוהילוב לביתו ולמשפחתו בשלום מסר לנו דרישת שלום מאבינו אשר גר בזמן ההוא בירושלים, וחכה לבואנו באי סבלנות.

דברי דודי זה פעלו הרבה על רוח אמי, ונתנו לה את האמץ להתגבר על כל אי הנעימויות שתמצא בבואה עם משפחתה הצעירה לירושלים. סוף סוף החליטה לעזב את עיר מולדתה, את שלש אחיותיה ומשפחותיהן ואת אחיה היחיד ואת משפחתו, שכלם היו יקרים לה מאד וקשָׁה לה לחשב על הפרידה מהם ועל נסיעה ארֻכּה כ"כ.

רמון ארץ-ישראל.

בשוב דודי ר' זלמן לוריא מארץ־ישראל הביא אתו דברים רבים לזכר לירושלים. בין הדברים האלה היה גם רמון גדול ויפה, והוא קשט בו את השלחן בטרקלין, ולכל מי שבא לברכהו לשובו מארץ-ישראל הראה את הרמון מרהיב העינים הזה, וכל אחד משש בידיו את הפרי הנחמד. ואי אפשר לי לשכח את התרגזותו הנוראה של דודי בשעה שהרמון התחלק מידי אחד מחזיקיו ונפל ארצה וכל גרעיניו האדמים המבריקים התפזרו יחד עם חתיכות הקלפה בכל רצפת החדר, וכל המזכרת היפה הזאת נמסה ברגע. דודי קונן עליו כעל חרבן ירושלם.

אמי ומשולחי ירושלים.

שם ירושלים לא היה זר לנו, כי כל המשֻׁלחים אשר באו למוהילוב מירושלים התאכסנו בביתנו, ואמי עזרה להם באֹסף הכספים לקֻפת רבי מאיר בעל הנס. היא היתה הולכת עם אחת מידידותיה לבתי העשירים אשר נתנו את נדבתם ביד רחבה. ועוד נשאר בזכרוני כששבה אמי מהסבוב בעיר ועשתה את חשבונה שהגבירים נתנו לה 5, 10, 15 רובלים אשר אז נחשבו לנדבות הגונות, ובאספה כ-500 רובל בעד המשֻׁלח מירושלים היה זה הון רב.

גם אשה באה פעם בתור משֻׁלחת ושמה חנה נוברדיקרן. היא היתה האם החורגת של הד"ר אברהם הרכבי וגרה בירושלים עם אביו, ונסתה את כחה בתור משֻׁלחת, וגם לה עזרה אמי בהרבה. היא ספרה לנו הרבה מהחיים בארץ. התפלאנו לראות את התלבשת הירושלמית, את שערותיה המגֻלחות, המטפחת שעל ראשה והמכנסים שארכם לכל רגל כאמה וחצי ובולטים משולי השמלה.

התכוננות לנסיעה.

בינתים התחילה חליפת מכתבים בין אבי ואמי בנוגע למה שצריכים להכין לתלבשות לה ולנו, ובאיזה אפן לתפֹר את השמלות בהתאם לירושלים שתלבשת תושביה היתה שונה מתלבשת אירופית. כחדשַׁים ישבה תופרת בביתנו עד שגמרה לתפר בעד כלנו. אנו הילדות שמחנו על כל דבר חדש שהכינו בעדנו. כל הבגדים שעשו למעננו היו מצמר טהור. לפי מה שכתב אבי שלטה אז המלריה בארץ-ישראל, והתרופה היחידה היתה ללבש בגדי צמר. הוא דרש שנביא אתנו מחנכת יהודיה שתוכל בזמן הראשון ללמדנו שפה זרה ולחנכנו, אך בזמן ההוא חסרה עוד החבה לארץ־ישראל, ולא נמצאה אז אשה אשר חפצה להביא קרבן כזה לנסֹעַ: ולא נשארה לנו בררה אחרת מאשר לקחת לנו אומנת נוצריה רוּסית אשר חשקה נפשה להתפלל על קבר ישו בירושלים. היא קבלה גם משרת מַרְבֶּנת (נַנְיָה) לאחי הקטן שהיה בן שנה וחצי, והיתה נאמנה מאד לאחי ולנו הילדות.

הפרידה.

קשה מאד היתה לאמי הפרידה מעיר מולדתה, מאחיה היחיד ומשלש אחיותיה וממשפחתם, ומידידותיה הנאמנות המרֻבּות. כנגד זה היינו אנו הילדות שמחות ועליזות, שהנה תהיה לנו ההזדמנות לנסע בפעם הראשונה בחיינו ברכבת ובאניה, ולראות ערים וארצות וגם את הים הגדול. בא"י נאכל ענבים, רמונים, שקדים וצמוקים שהם בארץ לרב, לפי דברי דודי שספר לנו בשובו משם.

כשבוע ימים לא נסגרה הדלת על מסגר. מהבקר עד הערב באו אנשים, נשים וטף. אלה בקשו שנתפלל בעדם במקומות הקדושים, ואלה שנשלח להם חוטים אדֻמים שהקיפו בם את קבר רחל אמנו, סגֻלה למחלת אַדֶּמת וְשָׁנִית וכאשר כורכים אותם על צואר החולים או על ידם אז הרפואה קרובה. בקשו גם לשלח להם עפר מהר-הזיתים, שאם אין להם הזכיה להקבר על הר-הזיתים בא"י לכל הפחות ישימו מעט עפר בקברם בגולה. כאלה וכאלה היו הבקשות אשר אמי הבטיחה למלאותן וגם מלאה אותן.

פרידתי מגרונה, – מעשה בהרוג.

קשה, קשה היתה לי הפרידה מבת דודתי גרונה, אשר היא היתה המחנכת שלי בהיותי בבית זקנתי, לפני בוא הורי לשבת במוהילוב. הייתי קשורה אליה מאד, ולא נשכחו מזכרוני דאגותיה הרבות עלי כאשר נהרג פעם שוטר, ובמקרה ראיתי את ההרוג דרך החלון בחדר המשטרה. הדבר היה ככה: גנבים נכנסו לגנֹב באיזה בית אחרי חצות, והשוטר עמד על המשמר. וכאשר ראה אותם וחפץ להפריעם ממזמתם הרגוהו במקום ההוא והשליכו את גופתו אל בור האשפה. למחרת בבקר הביאו את הנהרג לבית המשטרה שהיה בחצרנו, ולי היתה ההזדמנות לראותו בפצעיו שבראשו ובפניו וכתמי דמו שנזל, ואת קטעי הניר אשר סתמו בם את פצעיו. כל העיר היתה כמרקחה, ואת הלויה סדרו ברב פאר. כל הפקידים הגבוהים נשאו את ארון המת חליפות, והתזמרת הצבאית לותה את ההרוג בנגינה עד בית-הקברות. גם אנכי הלכתי אחרי הלויה, אך אחרי זמן הכרחתי לשוב הביתה, כי פחדי היה גדול מפני פני המת שראיתים בעיני והפריעו את מנוחתי בלילות; וגרונה זאת לקחתני אל מטתה והשקיטה את רוחי עד שהבראתי.

דודי הרב פרידמן.

הקדימו לבוא להפרד מאתנו דודים ודודות מרוז’ינוי וקרובים וקרובות גם מערים אחרות, ואף מינקתי שאחרי גמלה אותי נשארה כל השנים בביתנו בתור עוזרת, וכאשר עברנו לגור במוהילוב נשארה אצל זקנתי הינדה לשרתה. היא היתה נפש יקרה ונאמנה למשפחתנו עד זקנתה.

בא גם דודי הרב דוד קרלינר, הוא הגאון דוד פרידמן. דודי זה שזכיתי להכירו היה איש קצר קומה, צנום ורזה, לבוש קפטן של אטלס שחור וחגור חגורה שחורה וארֻכּה, שצנף אותה פעמים אחרות על מתניו. אפן חייו שהספקתי להכיר בהיותו בביתנו כשבוע ימים היה ככה: הוא היה חי רק משתית חלב, כוסות אחדות ביום, עם צנימים. כל היום היה עוסק בתורה, ובלילה היה ישן על ספה של עור בלי כל כר עליה. הוא היה קם בחצות הלילה והיה מאריך בתפלות תקון־חצות בשבתו על הרצפה, לבַכּות את חרבן בית-המקדש ולהתפלל כי ישיב ה' את כבוד עמנו ואת כבוד ירושלים עיר קדשנו כבראשונה.

אנכי אהבתי לשחק בכדורי עור, לזרקם למעלה ולתפשם בנפלם. בפרט חשקה נפשי לשחק ביום השבת, בהיות לי חֹפש מלמודי, אך אמא לא נתנתני לשחק בכדור בשבת. עתה היתה לי ההזדמנות לשאל את פי דודי הרב דוד פרידמן בדבר זה והוא התיר לי. אז לא היה גבול לאשרי והודיתי לו מאד מאד על פסק דינו.

הנסיעה והקרון.

בשנים ההן לא היתה עדין רכבת במקומותינו, וגם עגלה גדולה שתוכל להכיל ברוָחה משפחה שלמה בת שבע נפשות לא היתה במציאות. לכן שכרנו מין קרון שנקרא בשם “בּויד”, ובחללו היה אפשר לסדר את כלנו יחד עם כרינו וכסתותינו ויתר חפצינו, יחד עם האכל והמשקה שהכינונו לרב. ואת כל זה הובילו שני סוסים. כפי שאמרו אז לא נשאר תינוק בעריסתו שלא נסע ללוות אותנו עד התחנה הרחוקה מהעיר כשתי שעות, ושעות אחדות ארכה התהלוכה של המלוים. בין המלוים בעגלותיהם הנהדרות היו בני משפחות צוקרמן, אטלינגר, שמחוביץ, רטנר, שור, אידלמן, אידלסון, הרכבי, גורביץ, ועוד, ועוד.

וסוף סוף הגיעה השעה אשר בה היינו צריכים להפרד מכל משפחתנו היקרה, מידידים וידידות, מכירים ומכירות, והבכיות והיללות לא פסקו עד שה“בויד” שלנו התרחק לאט לאט מכל היקרים לנו משנות רבות.

– – –

ד. יְרוּשָׁלָיְמָה!    🔗

הנסיעה ברכבת. – הכל נשכח!

לבברויסק הגענו בבקר. הספקנו עוד לראות את המבצר של מלחמת צרפת ורוסיה, שנפוליון הראשון בנה אותו או הרוסים, והרכבת הנוסעת לאודיסה הביאה לנו רשמים חדשים, ובפרט לנו הקטנות שבפעם הראשונה ראינו רכבת טסה במהירות הברק על פסי ברזל. לאט לאט שכחנו כל מה שעזבנו במוהילוב: את ביתנו היפה, את כל חברינו וחברותינו ששחקנו אתם כל מיני משחקים, שלא פעם ולא פעמים קבלנו על זה נזיפות מההורים ומהמחנכות שלהם ושלנו; וכל החדש שראו עינינו תפש מקום במֹחנו ולבנו, במקומם.

ליד קיוב.

בתחנת קיוב קבלו את פנינו בני משפחת שור; והגב' גיטה גינצבורג הגישה לאמי כמה חפצים יקרי ערך שנשארו לזכרון בגנזיהם של משפחת לוריא.

אודיסה, הדודים ומתנותיהם.

אחרי נסיעה של זמן מעת לעת הגענו לאודיסה. בתחנה קבלו אותנו שנים מדודינו, גיצל ושלמה כהן, אַחֶיהָ של זקנתי הינדה פינס אם אבי. התארחנו בביתם ונשארנו כשבועים ימים באודיסה עד בוא האניה ההולכת ליפו. בשבועים האלה היה לנו די זמן להכיר את העיר היפה אודיסה, הרחובות והבנינים הנהדרים, והגן הנהדר שהשתרע לארך שפת הים, ופסלו של פושקין שעמד באמצע הגן הוסיף לו לוית חן. אף כי באנו מעיר מחוז גדולה כמוהילוב, בכל זאת עשתה עלינו אודיסה רֹשם כביר. לַדודים כהן היה בית ובנק גדול, וחנות גדולה למכירה בסיטונות. מהחנות הזאת קבלנו אנו הבנות במתנה צעצועים רבים וגם בֻּבה גדולה, ואני טפלתי בה ושחקתי בה שנים אחדות אחר כך.

אחרי שבועים נפרדנו מהמכירים והקרובים שלנו באודיסה.

קופלמן. – הנסיעה בים.

ביום הששי אחרי הצהרים הפליגה ספינתנו לדרכה. על פי חליפת המכתבים שהיתה בין אבי ובין אברהם קופלמן מביליסטוק שכתב שברצונו לעלות ארצה עם משפחתו, החליט אבי שמשפחתנו תפגש עם קופלמן ומשפחתו באודיסה. על קופלמן זה, אף כי היה מטפל במשפחה גדולה של שמונה נפשות, היה מוטל התפקיד להיות לעזר לאמי בנסיעתנו ולהשגיח על משפחתנו בדרך זו. ואכן נפגשנו באודיסה עם משפחת קופלמן שהפליגה אתנו יחד בספינה אוסטרית ליפו.

קושטא וכלביה. – העגבניות.

כעבֹר יומים הגענו לקושטא שבחופה עגנה הספינה ונשארה שם יומים. לצערי הרב חלתה אחותי נחמה באַדֶּמֶת, ואמי היתה עסוקה בה מאד. ואנו הבנות שרגש של מסירות משפחתית לא היה כ“כ עֵר בקרבנו, לא שמנו לב לזאת שאחותנו שוכבת חולה, ונתפתינו לדברי צעירה גדולה מאתנו בשנים שנרד לחוף קושטא לראות את העיר ואת יפיה. אנכי ואחותי הבכירה ואותה הצעירה ירדנו לסירה קטנה שהביאה אותנו עד הנמל. מה רבה היתה השתוממותנו לראות ברחוב הראשון שלתוכו נכנסנו כלבים רבים שוכבים שרועים על פני המדרכה ומנמנמים מבלי לנגֹע באיש לרעה, ברחובות העיר ראינו כמה סֻכּות רעועות שבהן עמדו תגרים ומכרו כל מיני פֵרות שקושטא היתה מפֻרסמת בהם לתהלה. בין שאר הפֵּרות ראיתי עגבניות יפות למראה, ואחרי שלא ראיתי עגבניות מיָּמַי חשקה נפשי לטעֹם טעמן, קניתי עגבניה אחת בכדי להנות מפרי הארץ הזאת, וכמה התאכזבתי בהִוָכחי שטעמה הוא כ”כ תפל עד שעורר בי גֹעל נפש, ושנים על שנים אחרי כן לא יכלתי לטעֹם עוד את הפרי הזה, בו בזמן שכל משפחתנו חִבּבה אותו מאד.

תוכלו לתאר לכם מה רבה השתוממות אמי בהרגישה ששתי בנותיה אינן נמצאות על האניה. חרדתה הלכה וגדלה ביחוד מכיון שהגיעו לאזנה השמועות שבקושטא שובים את העלמות הצעירות ומובילים אותן להרמון השולטן שאלף נשים לו. אך מצד שני גדלה שמחתה כשראתה אותנו בחזרנו בשלום, כמובן לא יכלה להשקיט את סערת רוחה ונזפה בנו קשה, ואנו הרגשנו ברב צערה ועגמת הנפש שגרמנו לה נוסף לדאגתה לאחותנו החולה.

“מוטב להשליכנו הימה מאשר להובילנו לא”י".

בינתים התגברה מחלתה של אחותי הקטנה, והרופא אמר נואש לחייה. נוראים היו לנו דברי המלחים שאמרו כי אם תמות אחותי ישליכו את גופתה אל הים. במצב הנואש של אחותי אמרה אמי נואש, ובקשה מהרופא שיעשה עוד נסיון אחד שהציעה לו, מאחר שלא האמין בין כך וכך שאחותי תתגבר על מחלתה. הרופא הסכים לַדבר ורפואה זו פעלה מהר, ואחותי הלכה והבריאה. אחרי שהתחילה אחותי להחלים נתפנתה אמי ויכלה כבר לעזב את התא הצר אשר ישבה בו ולעלות על הספון לשאף רוח צח ולהנפש מעבודתה הקשה, רב החובלים וקציני המלחים היו נגשים אלינו לעתים קרובות על ספון האניה ונדים לגורלנו, שמשפחה אירופית בריאה ויפה ומלאת חיים כזו נוסעת לארץ ישראל בכדי לפֹּל לקרבן לכל מיני מחלות המתהלכות בארץ, והיו אומרים שמוטב שאמנו תטביע אותנו בים, משתביא אותנו לארץ להתענות ולסבל בה. דברים כאלה עשו רשם עגום על אמי, אולם בכל זאת לא נפל רוחה, בדעתה כבר את כל זה ממכתבי אבי, שהיה כותב אלינו מארץ-ישראל בפרטות והיתה נכונה ברוחה לכל צרה שלא תבוא.

מאחר שבאניתנו לא היה מאכל כשר, ואי אפשר היה להכין אכל לשבועים ימים, לכן דאג אבינו לכך שבערי החוף זמירנא ובירות שבהם תעגן האניה, יֻגשׁ לנו אכל כשר. וכך ירדנו בבירות בלוית האדון אלתר גרינברג שחכה לנו שם, עפ"י שליחות אבינו, וסעדנו בבית פרטי של המשפחה האשכנזיה המיֻחסת מנדלזון מירושלים, שנמצאה שם מלפני כמה שנים. שם קניתי גם בד לשמלות בשביל בֻּבּתי, ובזה טפלתי אחר כך על האניה עד שהגענו לארץ-ישראל. זה היה נסיוני הראשון במלאכת תפירת שמלות.

חוף יפו ושאונו.

בשני ימי הנסיעה האחרונים התחילו כל הנוסעים להתקין את עצמם לירידה לחוף שהיתה כרוכה בסכנת מות ממש, בפרט בתקופת הסערות. השאון והבהלה והתכונה הָרַבָּה בשעת הירידה החלישה את הרֹשם של פגישתנו עם אבא ועם בני משפחת ריבלין שבאו לקבל את פנינו.

יפו ויהודיה.

רשם מוזר עשתה עלינו תלבשתם של הספנים הערבים, חזיה ומכנסים לבנים וכחֻלים רחבים מאד וחגורה אדֻמה רחבה ביניהם, תלבשתם שעודם מחזיקים בה עד היום. לחוף יפו הגענו בתחלת אלול, בזמן החֹם היותר גדול. האויר החם והמחניק, יפו המזֻהמת, והערבים בתלבשתם המוזרה לנו לגמרי דכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתים משפחות מיהודי המזרח ששפתם היתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבּים ומשפחות ספרדיות אחדות. הספרדים שבאו מקושטא, סלוניקי, זמירנא ורודוס, שברֻבם הגדול ישבו בירושלים ובמעוטם ביפו, דברו ספרדית וערבית. בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסַנּו, והבית הזה עומד עוד על תלו עד היום כמו שהיה בזמן בואנו. בני שמרלינג היו סוכנים של כמה פירמות אירופיות. בבית הזה קבלו אותנו יפה מאד, והיות שמִטות לא היו להם סדרו לנו מקומות לינה על הרצפה באפן זה: פרשו לנו מחצלות ונתנו לנו כסתות, וכל המשפחה מצאה את מנוחת הלילה על המשכב הזה.

בשבילנו הילדות היה ענין רב בפִצוּחַ הבטנים ובאכילת הרמונים שראיתי רק פעם בחיי וסופנו שקבלנו נזיפות על הכתמת בגדינו במיץ פרי הרמון אשר גם בכביסה אין הכתם נמחה.

דאר המבורגר.

למשפחת המבורגר היה בנק פרטי שהתפתח יפה. משום שהחלפת הכספים היתה עסק טוב, לרגל התנועה הגדולה של התירים שבאו לאלפים ולרבבות מרוסיה, מרומניה, מיון, מתורכיה ומארצות אחרות. מחוץ לפֹּסטה האָסְטרית והתרכית שהיהודים לא הרבו להשתמש בהן, היתה קימת אז גם הפסטה של האחים המבורגר, ששרתה את היהודים בקו יפו–ירושלים.

גן הברון.

ביפו נשארנו עד אחרי שבת, והיתה לנו ההזדמנות לבקר בגן היפה שעל יד יפו, גנו של הברון הרוסי אוסטינוף. הגן הזה היה מפֹאר עד מאד. היו בו כמה וכמה עצים מארצות רחוקות ושונות וחיות שונות ורבות, ביניהן גם קופים רבים, והוא היה פתוח לצבור. הברון הזמין את משפחתנו לביתו, וכאן היינו בפעם הראשונה מאז ירדנו ליפו, בחברת אנשים אירופיים, ובלינו אצלם שעות אחדות בנעימים.

האומנת הרוסיה וחלול שבת.

בשובנו הביתה מהטיול הזה מצאנו בבית את מר חייים שמרלינג מלא כעס וחמה. ברגע הראשון לא ידענו סבת כעסו, אך מיד נודע לנו שהאומנת הרוסית שבאה אתנו הכינה לילד הקטן אֹכל שבשלה אותו בשבת, ודבר זה עורר את חמתם של אחדים מהקנאים, שהתחילו ברגע הראשון לבואנו למצא בנו עוונות.

מזרח ומערב נפגשים.

ביפו נחנו יומים מעמל הנסיעה. רבים באו לבקרנו וכלם בלבוש מזרחי ובפאות ארֻכּות למחצה, ונשים עטופות מטפחות המכסות על שער ראשן המגֻלח. אפשר להבין איזה רשם עשתה עליהן הפאה הנכרית של אמי, ולעמת זה הרשם שמראהם עשה על כלנו. כל אחת מהן נגשה אל אמי ומששה בידה את שמלתה וכל תלבשתה, ותלבשתנו עשתה עליהן רשם מוזר מאד.

פאה נכרית מעכבת הגאולה.

בשבת הראשונה שבה הלכה אמי לבית-הכנסת להתפלל התנפלה עליה אשה אחת וירקה בפניה, וצעקה בקולי קולות שתלבשתה ופאתה הנכרית מעכבות את בואו של המשיח ומכניסה טֻמאה לארץ־הקדש.

– – –

ה. בִּירוּשָלָיִם.    🔗

דירתנו הראשונה ורהיטיה.

אבי הכין בשבילנו דירה בחצר המנוח ה' חיים אהרן ולירו בירושלים שבו נמצא כיום בית-היתומות של וינגרטן, וקיר הפריד בין חצרנו ובין החצר שבה גר בעל הבית עצמו.

אעפ“י שאבי הטוב השתדל בכל יכלתו להנעים לנו את ישיבתנו בירושלים, בכל זאת היה קשה לו מאד להשיג רהיטים, ואפילו מטות בשבילנו. חדר השנה של הילדות היה גדול מאד, על הרצפה היו מחצלות ועליהן פרשנו את הכסתות והכרים שהבאנו אתנו מעבר לים. חדר האכל היה מרֻהט בשלחן וכסאות מלאכת ידו של נגר אחד, יוסל סטולר שמו. בחדר השנה של הורי עמדו שתי מטות ברזל שהֻתקנו ע”י איזה חרש ברזל ספרדי ירושלמי. אלה היו חדרינו, מלבד המטבח שבו היה תנור מיֻחד אשר נהגו אז להשתמש בו לבשול וגם להעמדת קדרות החמין לשבת מיום הששי. מכונות נפט טרם היו בארץ. יותר מכלנו הרגישה אמא במחסור כמה וכמה דברים הכרחיים בשביל חיי יום יום. אולם אבא היה אומר שאחת החליט להשתקע בארץ ויהי מה, והלא זה שנתים שישב בה.

הרבנית והשדים.

בעשרת ימי התשובה לשנת תרמ“ב תיכף אחרי בואנו קרה מקרה מוזר בירושלים: הרבנית מקליש, אלמנת הרב מאיר אוירבך ז”ל אשר הלכה אל הר-הזיתים לבקר את קברות אבותיה לא שבה לביתה. כל העיר היתה כמרקחה, ושיחה היתה בין הבריות כי שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם. ואנו הילדות, שרק זמן קצר היינו נמצאות בארץ, חלמנו לילות שלמים על הרבנית שלא הכרנו את פניה, ושראינו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להמלט מידיהם.

הכפרות. – סדור ביתנו.

בת שתים עשרה הייתי בשעה שצמתי בפעם הראשונה ביום-הכפורים אחרי בואנו לירושלים.

בליל ערב יוהכ"פ הכינו את הכפרות, השוחט והשמש שנשא בידו פנס גדול באו לבושים בגדי שבת. הם היו הולכים מבית לבית, וכל בעלת בית היתה מוסרת להם את התרנגולות לשחיטה בחצר הבית. אבי לא החזיק במנהג הכפרות, אך אמי נהגה במנהג זה בכל פרטיו, לסובב את הכפרה שבע פעמים סביב הראש ולהגיד את כל הפסוק בשלמותו, והיא פתחה לפנינו סדור והכריחה גם אותנו למלאות הכל כמוה. את כפרת אבי נתנה תמיד לעני במתנה, וזו היתה הכפרה הנכונה. כמה מוזר היה לנו בימים הנוראים, בלילות בין ראש-השנה ויום הכפורים, לשמע בחצות הלילה צעקות וקריאות הקורעות את הלב. הלילות האלה היו לכלנו לילות שמורים בגלל אחינו הקטן והיחיד שהיה חולה באותו הזמן וימיו היו ספורים.

עתה התחלנו לסדר את ביתנו. מחוץ־לארץ קבלנו את כלי הכסף והחרסינה שלנו שהזכירו לנו את חיינו הקודמים בגולה, וזה חזק מעט את רוח אמי בהרגישה שהיא מנהלת את ביתה במקצת כאשר בימים מקדם.

אחי המת והקברן.

לא עבר זמן רב ושוב באה צרה חדשה. אחי הקטן שהיה בן שנתים וחלה באַדֶּמת מת בערב חג־הסכות. את הקברן שהוציאוֹ מביתנו בשימו אותו בתלבשתו האחרונה על חתיכת לוח כפי גדלו וקשר את גופתו אליה – לא יכלתי לשכח זמן רב, כי תלבשתו היתה אחרת מהתלבשת הפשוטה, בפרט התרבוש הגדול והעבה שעל ראשו שהיה דומה לתרבוש של השומרונים, וזה היה משונה מאד; ולפני עיני ראיתי תמיד את פרצוף האיש הזה, ופחד נפל עלי.

אבל וגעגועים.

בשעת הקִּדּוּשׁ בערב חג-הסכות ראיתי בפעם הראשונה בחיי דמעות בעיני אבי, על מות אחי הקטן, שנולד ברוסיה אחרי עלות אבי לארץ. אמא השתדלה להסתיר את כאבה מעיני אבי, והיתה יוצאת אתנו לילה לטיול בדרך ירושלים־יפו. ואז היתה שופכת לפנינו את לבה על מות הבן, ועל שהוצאה מחוג משפחתה הגדולה שברוסיה, ונשארה בלי נפש קרובה חוץ מבעלה וילדיה וקרוביה בני משפחת ריבלין שחייהם היו בכל זאת שונים מחיינו בחוץ־לארץ.

המבקרים והיתושים.

בימים הראשונים, ובפרט בשבת הראשונה לשבתנו בירושלים, באו אלינו מבקרים מכל העיר, אשכנזים וספרדים, ומרב התכונה שכחנו את קשי מצבנו. אולם הבקורים לא ארכו זמן רב ובעוד ימים מספר התחלנו להרגיש בצרות הארץ. בלילות ענו אותנו היתושים שהתנפלו עלינו כמו שמתנפלים על פנים חדשות, ופנינו צבו ממש ולא יכלנו לעצֹם עין בלילות, וכלנו חלינו בדלקות עינים חזקות, מקטן ועד גדול. ואחרי אשר מספר הרופאים היהודים היה מצֻמצם מאד שלטו אז המיסיון האנגלית והצרפתית בכל תקפן.

המיסיונים ורופאיהן. – תרופות וכחול.

לשתי חברות המסיונים – האנגלית והצרפתית – היו בתי-חולים ואחיות רחמניות לעזרה, וגם רפואות נתנו חנם. אך אנו לא השתמשנו בעזרתם כ“א שמנו על עינינו תחבשות של תערבת ערק ומים, או עלי תה ששמו אותם בחתיכות בד, או מין חמר שקראו לו חמר-מקטרת, שהיו קונים ב”חנויות-הבשמים" בעיר העתיקה ומַשְׁרים אותו במים, וכששקע החמר והמים נעשו צלולים היו משתמשים בהם לתחבשות. מלבד זה היו משתמשים באבקה לבנה שקראו לה כֻּחלה והנשים שהיו מֻמחות לטפול בעינים היו מפזרות את האבקה על העפעפים מצדן הפנימי אחרי הָפְכן אותן, ומיד לאחר כך היו חובשות את העינים החולות במטפחת לבל תפקחנה. ותודה לאל שיצאנו מכל הטפולים בתרופות הללו בעינים בריאות. דלקת העינים הזאת היתה תוקפת אותנו במשך כמה שנים, ובעקר בתקופת הקיץ בעונת הפֵּרות והירקות המרֻבּים, ונגרמה בעקר כנראה מחֹסר הזהירות בנקיון הידים.

הקדחת. – עבודות הבית.

גם מחלת הקדחת לא פסחה עלינו, ושנים על שנים סבלנו ממנה מי בצורה יותר קלה ומי בצורה יותר קשה. מחלה זו דבקה ביחוד בי ולא נתנה לי מנוחה במשך זמן רב, גם בהיותי כבר ארושה. כשהרפתה ממנו מחלת העינים במקצת התחלנו להביט על סביבותינו ולפנות לעבודות הבית. קל היה לנו ללמד את המלאכה מכיון שישבנו בשכנות עם משפחת ואלירו: הזקנה, אם חיים אהרן ואלירו, אשתו, בתו, גיסתו שהתאלמנה, ובתה שאחרי כן התחתנה עמו אחרי פטירת אשתו הראשונה. ואת אפן העבודה, נקוי הבית, הבשול, האפיה והכנת התבשילים לשבת כדרך אנשי המקום שהיו זרים לנו עתה לגמרי, למדנו מבעלת הבית ומבתה במהירות רבה, וכל מי שראה אותנו בנעלי-העץ, ובתלבשת המקֻבּלה התפלא על הצלחתנו להסתגל לסדר החיים הזה.

אבן ישראל.

אחרי שבתנו בבית ואלירו כחדשַׁיִם שכר לנו אבי דירה חדשה בשכונת אבן-ישראל שהיתה מהשכונות הראשונות שנוסדו בירושלים מחוץ לחומה אחרי נחלת-שבעה ומאה-שערים.

בימים ההם היתה אבן ישראל עוד חדשה. הככר הפנויה אשר שורות בתים מקיפות אותה מארבעת עבריה היתה נקיה ורחבת ידים; טרם הצטברו בה גלי האשפה שהלכו וכסו אותה במשך עשרות השנים שלאחר-כך. כל איש הזוכר את השכונה מהימים ההם, ימי השלטון התרכי בארץ, ישתומם על השנוי הגדול לרעה שחל בה בתקופת השלטון הבריטי: ערמות זבל בכל פנה ומי שופכין הנגרים לכל ארכה.

שכונה זו משתרעת, לצדו של הרחוב המרכזי בעיר, הוא דרך יפו. ובימים ההם פארו את העבר השני של הרחוב, גנים גדולים ויפים נטועי עצים ושתולים פרחים ממינים שונים שריחם נודף למרחוק, וסכות עשויות נצרי גפנים. ביחוד היה גדול הענג בימי האביב – תקופת הפריחה והלבלוב.

בתים וגנים.

חמשת הגנים הגדולים והבנינים היפים שבתוכם היו שייכים לארבע משפחות גרמניות נוצריות – בתוכן משפחת מומרים. – החצר המערבית היתה של פסקל הארמני, סגן הקונסול האוסטרי, שעד עתה נשאר רכוש יורשיו. בית ברגהיים המומר עבר לכולל ווהלין, בית פרוטיגר ליוסף נבון ואח"כ למשפחת בינין. הבית הרביעי, שבו נמצאת עתה הקונסוליה הגרמנית, והבית החמשי שהוא עתה קִנְינו של היהודי הבוכרי בורוכוב היו שיכים למשפחת דיוסברג.

משפחת פרוטיגר.

פרוטיגר היה בנקאי והתקשר עם נבון ויחד קבלו את הקונצסיה לחברה צרפתית ליסוד מסלת ברזל בין יפו וירושלים. משפחת פרוטיגר היתה גדולה וכמה מבנות המשפחה היו בגילנו. והואיל והשפה הגרמנית לא היתה זרה לנו כרתנו ברית עם משפחת גרמנים נוצרים אלה שהיו אנשים עדינים וטובים. לא הרגשנו כל שנאה מצדם כ“א, להיפך, חביבים מאד היו כלפינו הזרים בארץ שחסר היה לנו כאן סדר החיים שהסכנו אליו בחו”ל. ביתם היה פתוח לקראתנו בכל עת ובכל שעה, וגנם היפה היה לנו למקלט בימי הקיץ החמים בעציו ושיחיו המצלים, ולענג נחשבה הרחיצה במימיה הנקיים של הברכה הבנויה בחצר שהיו מחליפים אותם מפעם לפעם. במים המוצאים היו משקים את הגן, כי גדול היה ערך המים אז בירושלים כאשר היה גם עד לפני שנים אחדות. כשאחת מאתנו הבנות היתה צריכה לנסֹעַ העירה ועגלה לא היתה מזֻמנה לנו העמידו לרשותנו חמור שעליו היה אפשר לרכֹּב, ומשרת הבית היה מחמר אחריו ומשגיח על הליכתו לבל נִפֹל מעליו. בימי החגים ובהזדמנויות של שמחה, בחתֻנת אחותי שרה רחל ובחתֻנתי, היו מבקרים אותנו והביאו לנו מתנות יקרות ערך. וכך המשיכו את יחסיהם אלינו עד עזבם את ירושלים, לבלי שוב אליה עוד. רק פעם אחת, כעבר שנים רבות, ראיתי עוד פעם את הגברת פרוטיגר שנתאלמנה וירדה מנכסיה. פגישה זו צערתני מאד בדעתי את פרשת גדולתה של המשפחה בימים עברו. לא אשכח את חסדם אתנו עד היום.

נתור בחבל ברחוב יפו.

נזכרת הנני כי באותו זמן – בהיותי בת שתים-עשרה – הייתי אוהבת לנתר בחבל שהבאנו אתנו מחו"ל. עבודה זו מלאה את מקום בית-הספר שלא היה קים אז ושמשה גם כהתעמלות. היינו גם מרבות בריצה על פני הככר וברחוב יפו, שתנועת עגלות ואוטומובילים לא היתה גדולה בו ולא הפריעה לנו למשחקינו. מחזה נעים היה זה לראות את אחיותי רצות אחרי בחבליהן, והשכנים הירושלמים הותיקים מסתכלים בנו ובריצתנו המוזרה בעיניהם.

דירתנו באבן-ישראל.

דירתנו באבן-ישראל היתה דירה מרֻוָּחה לפי השגת הימים ההם, שהמשפחה היותר גדולה לא העזה לגור ביותר משני חדרים, היא וילדיה וכל אשר לה.

בדירתנו, שהיתה קרובה אל הבור הגדול אשר במרכז השכונה, היו ארבעה חדרים ולפניהם חצר קטנה אשר בחלק ממנה עמד המטבח, וחלק שני היה עשוי כעין סֻכּה מקֹרָה שהשתמשנו בה לחדר אכל. והחדרים – שנים מהם גדולים ושנים קטנים. החדר הראשון שנשאר חדר לקבלת אורחים היה ארֹך וצר, וברצפתו דלת שבהפתחה ירדו ממנה במדרגות רעועות אל שני המרתפים שמתחת לבית. החדר השני שמש לחדר כתיבה לאבי, והשנים האחרים היו חדרי שנה להורינו ולנו הבנות. בחצרנו צמח עץ יפה שהיה היחיד בכל השכונה, ובצלו ישבנו הרבה והתענגנו.

המרתפים ושמושם.

המרתפים שמשו לאוצר לכל הנצרך להנהלת הבית, כי במשפחות האמידות היו תמיד מכינים משנה לשנה את כל הנצרך לבית במשך השנה, כגון: פחמים, יין, יין־שרף, זיתים, שמן־שֻמשמין וחטים, ועוד כאלה.

אך את החטים לא הניחו במרתף, כי אם בבית, בתבות עץ גדולות עשויות בפשטות גמורה. לפי מה שהנני זוכרת היו מביאים הבדואים את החטה מחורן, כי במקום ההוא היתה החטה היותר טובה ונקיה שאין בה זְוָנים שחורים, שנותנים לקמח אחרי הטחינה צבע שחור וטעם מרירות, ועפ"י עצת מכירנו קנו תמיד בביתנו את החטה ואת הענבים ויתר הדברים מהמין המֻבחר.

הכנות לכל השנה.

אמי התרגלה לאט לאט לחיינו אלה. את החטה היו קונים תכף אחרי חג השבועות, ואת הענבים לפני ראש-השנה, או אחריו, את פחמי העץ היו מכינים תכף אחרי חג הסכות, לפני התחלת הגשמים, כי מפני הדרכים המקֻלקלות היתה ההובלה קשה בחרף. בראשית החרף קנו גם את הזיתים כדי לכבשם לאכילה ולמסרם לבית־הבד להשיג את שמנם.

עבודת החטה להכשירה ללחם מזכירתנו את מאמר בן-זומא האומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכל.

מעשי החטה והקמח.

ובכן, העבודה התחילה. את החטה היו צריכים ראשית כל לנקות. מהאבנים הקטנות ולרחצה, ואחרי היבוש היו שולחים אותה לטחנה אל העיר העתיקה. בעבודה הזאת עזרנו אנו הבנות ואמנו בתענוג מיֻחד, וגם עוזרות שתים היו לנו, נשים מרוקניות. הנשים האלה שהאחת שמה פְרֵיחה והשניה מזל-טוב, היו גם עושות קוסקוסו, אלו הם מיני גרגרי בצק קטנים עגולים מסלת, ביצים, מים ומלח ולבסוף קמח דק. ומהם היו מבשלים דייסה, אחרי שיבשו אותם כמה ימים בשמש. דיסה כזאת אכלנו בראשונה ברדתנו בבירות אצל משפחת מנדלזון, והבאנו מן המאכל הזה גם לאמי על האניה ונעם לחכה וגם לנו. את הקוסקוסו הכינו בעד החרף כלו מפני כי הביצים היו מתיקרות בחרף, וכל בעלת בית הכינה גם ביצים למאות בתוך זיר מלא סיד כבוי.

הנשים אשר היו באות לנקות את החטה היו שכירות. הן באו לברֹר אתנו יחד את החטה, ואחרי שהביאו את הקמח מן הטחנה היו צריכות לנפותו ולחלקו למינים שונים: סלת דקה לאפִיַּת חלות וכעכים, וסלת עבה בשביל דיסה, וקמח “מורנו” דק, שחרחר ועבה ששמש לעשית לחם פשוט. כל עבודת הנפוי נעשתה על הרצפה על מחצלות שעליהן פרושים סדינים לבנים. וכלי נחשת קלל גדולים לפני כל אחת מהמנפות ובהם חלקו את מיני הקמח, ואח"כ שמו כל מין ומין לתוך פחים, שהיו משמשים למטרה זו. בשעת הנפוי התפזר אבק הקמח על כל הרהיטים, ואף כי לא היו מהיקרים, בכל זאת לא היה הדבר קל בעיני אמי לראות את חדרינו ואפילו אותנו בעצמנו “מפֻדרות” באבק הזה מקדקדנו ועד כפות רגלינו היחפות שעליהן נעלי עץ (קבקבים) שגם כעת עוד משתמשים בהן, בפרט בבתי המזרחיות בימי הקיץ, וגם בחרף, בעת עבודת נקוי הרצפות, הכביסה וגם בחדר הרחצה, והמרחץ התרכי.

מעשה היין.

גם את היין היו מכינים בביתנו לכל השנה. אחרי שאבי לא התעסק בזה קבלה אמי עליה את הדאגה הזאת. ואחדים מקרוביה ממשפחת הריבלינים היו עוזרים על ידה לבחר בענבים טובים, בפרט מענבי חברון המפֻרסמים לתעשית יין, ויין שרף. ובבקר השכם היתה אמי הולכת יחד עם שני המלוים המֻּמחים לדבר לקנות אצל פלחי חברון כמה מאות רוטלים ענבים לבנים ושחורים ששקלו אותם במקום הקניה. השאון היה גדול מצעקות הפלחים, מחרחור הגמלים, ונעירת החמורים העמוסים סלים פשוטים, וכלם יחד נכנסו לחצרנו ולעינינו היה הכל מוזר וחדש.

אחרי שהכינו את הזירים הגדולים במרתף וקטפו את גרגירי הענבים שבאשכולות, שמו את הגרגירים שוב בכלי נחֹשת גדולים, שבהם השתמשו גם לכביסה אחרי שנקו אותם, אז התחילו הגברים, אחרי רחצם את רגליהם היטב, במלאכת דריכת הענבים, דרכו אותם היטב היטב עד שלא נשארה טפה בקליפת הענב, ואת המיץ היו שמים באלה הזירים. את כל העבודה הזאת היו עושים במרתף, ואמי למדה את כל התורה איך עליה להתנהג.

לפי מה שאני זוכרת ארך כחדש ימים עד שתסס היין ונהיה זך כבדלח. וכשהגיע הזמן שהיה אפשר לשתות את היין החדש ולקדש עליו, היתה השמחה גדולה במחננו, ובפרט אמי שזכתה לראות מפרי עמל ידיה, וכל הבא לביתנו היה צריך לטעם את טעמו הטוב ולהללו.

היו כמה מיני יין: מתוק, חזק, אדֹם, בהיר, וכהה, וכל מין בכד שלו, ולנו הבנות היה אסור לטעֹם מהאדֹם הזה. אסרו עלינו אפילו לרדת למרתף. המפתח היה שמור בידי אמי, או אצל המבשלת שבטחה בה.

הפחמים.

כל העבודות האלה הכניסו רוח חיים בנו, היה איזה שנוי מחיינו ברוסיה, והתענגנו על כל דבר חדש וכל מקרה במהלך חיינו פה. רק דבר אחד לא היה נעים לנו כאשר העבירו דרך חדרנו את שקי הפחמים של כמה מאות רוטלים והריקו אותם במרתף, ולא היה אפשר שיכיר איש את רעהו מרב האבק השחור שכסה אותנו והתפשט על פני כל החדרים. מכונות נפט לא היו אז, וגם את הפחמים הכינו לכל החרף, כי אז השתמשו בפחמי העץ לחמום החדרים באחי הנחשת (ה“מַנגלים”) או פחי-ברזל שחורים, ולבשול ולכביסה, ולעוד צרכים שונים. ככה היו חיינו אז, ובכל זאת לא הרגשנו איזה חסרון שהוא, והכל היה טוב בעינינו, ובזמננו זה, שהכל טוב ויפה בארץ-ישראל, ישנם בכל זאת בנו עוד בני אדם, והמה רבים, שמוצאים חסרונות לרב בארץ בחשבם כי בערי אירופה היה הכל יותר יפה ויותר טוב.

הדלף ושמותיו.

בדירתנו שבאבן ישראל גרנו כשנתים. הרבה סבלנו בה, החרף היה חזק, הגשמים ירדו למכביר ימים ולילות שלמים, והמים חדרו אל קירות הבית דרך הגג השטוח. היינו אובדי עצות, ולא היה מפלט לנו ממי הגשמים שלא פסקו כמה ימים, וכל הרהיטים התקלקלו מהרטיבות. על אחת לבי כואב, על תמונות שמן ציורי יד המצֻינים של זקני וזקנתי, נח והִנדה פינס, שבלו מרב הרטיבות. בראשונה לא שמנו לבנו אליהם וכאשר הורידו אותם מעל הקיר, ראינו כי נתקלקלו פניהם עד ללא הכירם.

הדלף הזה הטרידנו מאד, והמצב נעשה קשה יותר אחרי שילדה אז אמי בן שהיה יקר לה מאד אחרי מות עליה שלשה בקטנותם, וככה נמשך המצב עד שקרנו נס ע"י שכננו הספרדי טרנטו מקושטא. הוא נכנס אז לדירתו החדשה הגדולה ורחבת הידים סמוך לביתנו, ובראותו כמה סובלת כל משפחתנו מגדול ועד קטן מסר לנו שני חדרים גדולים, וכל משפחתנו ישבה בהם עד שתקנו הכל בביתנו והקירות התחילו להתיבש, והיה אפשר לנו לחזר שוב לדירתנו ולשבת בה במנוחה.

אך האמנם מצאנו בה מנוחה?

מות שני אחי הקטנים.

שני תינוקות קטנים היו בביתנו, אחד שהבאנו אתנו מרוסיה, מת תכף אחרי בואנו לא"י והשני שילדה אמי באותו בית שבאבן ישראל, שניהם הלכו לעולמם בלי כל עון ופשע בחייהם, האחד בן שנתים והשני בן תשעה חדשים. כפי שאמרתי סבלנו הרבה מאד בדירה הזאת, ויותר מכלנו סבלה אמי הטובה; כי לפני מי תבכה? ולפני מי תשפך את מר לבה? רק בה' היתה תמיד נחמתה, בתפלות שחרית, מנחה ומעריב ששמרה להתפלל כל הימים.

גילנו וחנוכנו.

אחותי הגדולה שרה רחל היתה בבואנו לארץ־ישראל בת ארבע עשרה שנה, ואנכי הייתי בת שתים עשרה, אחותי מרגלית היתה בת שמונה שנים ואחותי נחמה בת שש. התחילה איפוא הדאגה הגדולה לחנוכנו, בירושלים לא היה אז כל בית-ספר מלבד “החדר” לילדים שבפנים העיר שקראו לו בשם הערבי “כֻּתָּב”, שנוסד בתור “בית ספר” כביכול ע“י מונטפיורי ואחר כך עבר לחסוּת משפחת רוטשילד. באותו חדר לִמדה אשה ספרדיה אחת, לֶלָה שמה, צרפתית, ו”חכם" ספרדי אחד לִמד עברית בע"פ והתלמידות היו חוזרות אחריו. לבית-ספר כזה לא הסכימו הורי לשלֹח אותנו, ולכן שכרו לנו מורה פרטי שלִמד אותנו שפות.

מורינו והמציצים מן החרכים.

המורה שלנו נתקבל עפ"י המלצתו של הקונסול הרוסי, אולם לא עברו ימים מועטים והמורה הזה בא בהצעת נשואין לאחת אחיותי, ולכן פטרוהו. ושוב חזרה הדאגה, איך להמשיך את חנוכנו? והנה התרחש ממש נס שנמצא צעיר יליד ארץ־ישראל ממשפחה הגונה שלמד בברלין, והפסיק את למודיו באמצע, ושב לירושלים. אבי מהר אז והזמינו להיות מורה ביתנו, אולם לצערנו לא יצא גם זה לפעל, כי מיד לאחר שנודע לקנאים בירושלים שהצעיר הזה יוצא ונכנס בביתנו ללמדנו שלחו להגיד להוריו שאם ימשיך את מלאכתו בהוראה בביתנו, אז יטילו חרם על כל המשפחה. והקנאים לא היו מסתפקים אז בהתראה, אלא היו מעמידים שומרים שהיו עולים על אדני החלונות ומביטים אם המורה ממשיך בעבודתו או חדל ממנה. זמן רב לא יכלנו להמשיך בלמודנו מפני לחץ כל השומרים האלה, ולבסוף נואשנו מהתקוה שנוכל להמשיך הלאה, וככה נשארנו שוב בלי תורה ובלי למודים.

גם על הקלפים עוברת הכוס.

כל המארעות האלה גרמו לכך שנרגיש את עצמנו עזובות וזרות בסביבתנו. בלילות הארֻכּים של החרף היינו משחקות בקלפים בחברת צעיר אחד שבא מוילנא והיה יוצא ונכנס בביתנו. לפעמים היה גם אבא משתתף במשחקנו, אך גם הדבר הזה היה אסור בעיני הירושלמים שהיו באים לביתנו, וגם את האפן הזה של בלוי הזמן אסרו עלינו והציקו לנו עד מאד, עד שהֻכרחנו לוַתּר גם על התענוג הזה.

מעשה בקפיצה מחלון המנזר.

כפי שהזכרתי היתה לנו אומנת רוסיה. אשה זו נשארה אתנו כמה שנים, והיתה לוקחת אותנו אל תוך העיר ואל המנזר הרוסי כדי להראותנו את יפיו ואת עשרו. פעם בבואה אתי אל המנזר עזבתני לבדי באחד חדריו. ופתאום נכנס כמר עם בני לויתו שנשאו אתם אגן נחשת אשר בו מים קדושים ויתחילו להתיז ממימי הקֹּדש על הקורות. ואנכי מרֹב פחדי שיעשוני לנוצריה החלותי לנתר ולקפץ ממקום למקום, עד שקפצתי דרך החלון אל החצר, והתחלתי לצעק בקול. אז נגשו אלי כמה אנשים מכל פנות המנזר והאומנת שלי ביניהם. האומנת שלא ידעה את סבת צעקותי, בראותה אותי בכך התחילה לבכות ולהכות על לבה, מיראה פן יחשדו בה הורי שהובילה אותי למנזר בכונה רעה. אחרי המקרה הזה חליתי כחדש ימים, ומהיום ההוא והלאה לא הוסיפו הורי לתת אמון באומנת, ולא מסרו עוד את הבנות תחת חסותה.

– – –

הזוג בן-יהודה בביתנו.

בימים ההם (בראשית תרמ"ב) הגיע אליעזר בן-יהודה ואשתו דבורה ירושלימה.

בבואו ירושלימה, התאכסן בביתנו עם אשתו שהתחתנה אתו בדרך לפני הגיעם לירושלים. הם גרו בביתנו כחדש ימים. אף כי היו לנו רק ארבעה חדרים, בכל זאת השתדלו אמי ואבי להנעים להם את ישיבתם בביתנו. בן־יהודה סבל מגניחת דם מגרונו, ולא פעם היתה אמי צריכה להחליף את הצִפִּיות של הכרים שמצאה עליהן כתמי דם. יום יום היתה מכבסת אותן ושמה אותן בשמש להתיבש. אך אמי עשתה את זה בחבה, כי כלנו אהבנו את הזוג הנעים הזה, אבי מצד השכלתו של בן-יהודה, ובפרט בגלל חבתו לשפה העברית, ואמי אהבה מאד את אשתו, שהיתה אשה שקטה, חכמה ובעלת מרץ, והיא היא שהשגיחה על אישה החולה ושמרה עליו כאישון עינה. מצבם החמרי לא היה טוב ביותר, והיא הֻכרחה להתפרנס בעבודת ידיה, כדי להקל על חייהם, ולתת לבן־יהודה את אותו הטפול הטוב שנדרש לו כדי להתגבר על מחלתו. היא היתה סורגת מטפחות מצמר שהביאה אתה ממוסקבה, והיתה מוכרת אותן. מלבד זה גדלו צרכיהם, כשהיתה להם דירה יותר גדולה מזו שהיתה להם בעיר העתיקה, דירה בת חדר אחד ועליה בפנים החדר ששמשה להם בתור חדר שֵׁנה גם כאשר נולד להם הבן הראשון בנציון, הוא איתמר בן-אבי. כדי להגדיל הכנסותיה כלכלה בביתה הצר פנסיונרים אחדים מהבלוי“ם הראשונים, שרתוק, אביו של משה שרתוק, רזובסקי, יודילוביץ, וחזנוב, אשר למדו אז מלאכות שונות: נגרות, נפחות, וחרשת סכינים, ועוד. אך כל ההכנסות האלה יחד לא היו מספיקות למחיתם לולא התמיכה שהיתה לבן-יהודה מצד ידיד רוסי נוצרי שלמד אתו יחד ברוסיה ואח”כ בפריז. ואחרי שאוירה של פריז הזיק לבריאותו של בן־יהודה, עבר אז בן יהודה לירושלים אשר בה האקלים יותר נוח, במקום ללכת לאלג’יר כאשר חשב בראשונה. וידידו זה תמך בו במשך כמה שנים, למען יוכל לחיות חיים נוחים כאשר דרש ממנו מצב בריאותו.

דבורה אשת בן-יהודה. – בן-אבי על זרועותי.

דבורה, אשת בן־יהודה, עבדה קשה, אבל קבלה הכל באהבה, היא היתה צריכה להשקותו חלב, לצלות לו בכל יום בשר, כדי לחזק את בריאותו, והיא בעצמה הסתפקה בבצלים מטֻגנים בשמן זית, כי שמן שֻׁמשמין היה ביֹקר. עיני ראו את כל זה ורחמתי עליה מאד, בהיותי באה יום יום ללמד אצל בן־יהודה עברית. (למדנו אז בספר אמון־פדגוג של מאפו, עם תרגום רוסי או אידי). אחרי השעור נשארתי איזה זמן בביתם כדי לנדנד את ילדם בנציון או לקחת אותו על זרועותי. למען תוכל דבורה להספיק להכין הכל, להאכיל את בעלה, ואת הפנסיונרים. היא ידעה לדבר רוסית ואידית, אך אחרי חתֻנתה עם בן־יהודה הֻכרחה לדבר עברית, וידיעתה בלשון זו גדלה עד כדי לקבל משרת מורָה בבית-הספר אֶוֶלינה-דה-רוטשילד בכתות הנמוכות, שמנהלתן היתה אחות נסים בּכר, היא הגברת פורטונה בכר. היא לִמדה שם שנים אחדות. למזלו של בן-יהודה יסד נסים בכר בקיץ תרמ"א את בית ספרו “התורה והמלאכה”, ואחרי איזה זמן להוסדו מנה את בן-יהודה. למורה לעברית בבית ספר זה.

(קמברידג', ט“ז תמוז, תרצ”ה.

שקט ומנוחה במקום שאנו גרים בו אני ואישי, ואפשר להעלות שוב את הזכרונות מלפני יותר מחמש וחמשים שנה, על הניר).

נסים בכר ודוד ילין.

לפני בואו של נסים בכר ירושלימה נפגש בערב יום הכפורים בשעת תפלת המנחה בבית הכנסת שבלונדון עם הצעיר דוד ילין, שהיה אז שם במשך חדשים אחדים, ילין היה כל זמן היותו בלונדון חבוש תרבוש אדֹם לראשו, ועי"ז הכיר בכר כי הוא אחד מבני ארצות המזרח, ולכן נגש אליו כדי לדעת מאין הוא. וכאשר ספר לו ילין כי הוא ירושלמי ובא לנדונה להשתלם בלמודים, אך מצא קשיים רבים על דרך השגת מטרתו, אמר לו בכר: למה לך להיות בארץ נכריה? יותר טוב לך שתשוב לירושלים. הנה אני פותח שם בית ספר מצד חברת “כל-ישראל חברים”, ואתה תוכל להמשיך שם את למודיך. דוד ילין שמע בקולו ושב מהר עם אמו לירושלים ונכנס לבית-הספר החדש. דבר זה גרם למשפחתו הרבה סבל ורדיפות מצד הקנאים, וביחוד מהרבנית דבריסק, שידעה להתנקם בכל אלה שלא נכנעו לה והתנגדו למלחמתה בבתי־הספר שחשבה אותה למלחמת קדש. הרדיפות האלה לא פסקו במשך כמה זמן עד שרבי שמואל סלנט שהיה רבה של ירושלים והחכם באשי הספרדי בטלו בגלוי את החרם, וכל אלה שסבלו מרדיפות הקנאים התחילו לשאף רוח.

נסים בכר היה יליד א“י, ספרדי ממשפחה נכבדה. למד בצרפת וגמר את הסמינר למורים של “כל ישראל חברים” שעל יד פריז, והיה למדן ומשכיל יחד. בבית-ספרו היתה גם פנימיה, ובזמן הראשון חי בה גם דוד ילין שהיה גם תלמיד ביה”ס לצרפתית ולמדעים וגם מורה לעברית יחד עם בן-יהודה.

עברית ותפירה, – סגלות.

עם בואו של בן־יהודה נתנה לנו הבנות האפשרות להתחיל אתו בלמוד הלשון העברית כאשר הזכרתי לעיל; ומלבד זאת למדתי אצל תופרת את מלאכת התפירה. התופרת הזאת היתה אשה אדוקה מאד. היא היתה כבת שלשים כשהתחתנה עם זקן בן שמונים שבא מאמריקה, וע"כ קראו לאשתו חנה האמריקאית. האשה הזאת ילדה בן וקראו לו אלטר, שם הנִּתָּן בתור סגֻלה, והאשה נדרה נדר שלא לנשק את בנה עד יום חתונתו ולא להלבישו בגדים משלה, רק ידידותיה ותלמידותיה היו תופרות לו מלבושים ממיטב כספם. היא עשתה כל זאת בתור סגֻלה שישאר בחיים.

– – –

ו. שְׁכֵנֵינוּ וִידִידֵינוּ. תִּלְבּשׁוֹת הַיָּמִים הָהֵם וְתַכְשִׁיטֵיהֶם.    🔗

ידידינו.

המשפחות שגרו אז בירושלים שהיה אפשר לנו להתקרב אליהן, אלה שלא גדפו ולא החרימו אותנו ואת ביתנו, כי אם קבלו אותנו בתור ידידים נאמנים – היו אלה: משפחת יהושע ילין, יואל משה סלומון, יוסף ריבלין (אעפ"י שנכנע וספג מלקות על שהתפלל בבית-הכנסת שיסד אבי ושהרבנית דבריסק החרימה אותו), זלמן חיים ריבלין המשגיח על הת“ת עץ־חיים, משה יצחק גולדשמיד שהיה המפקח על “בתי-מחסה” אשר בעיר העתיקה, יוסף קריגר ששרת בתור מזכיר ראשי אצל הפחה התֻּרכּי, וד”ר הרצברג ומשפחתו שנהל את בית־היתומים בירושלים.

ידידותינו.

מלבד המשפחות האלה מצאה אמי נשים אחדות שבאו מארץ מולדתה רוסיה, והתישבו בירושלים שנים אחדות לפני בואנו, ואפשר היה להתקרב אליהן כי אפן חייהן היה דומה לחיינו אנו. אמי, אף כי היתה צעירה מהן בהרבה (הן היו באות בשנים ואמי היתה בת שלשים ושש), בכל זאת מצאה בהן את בנות מינה, נשים שהיה אפשר לה לשפך לפניהן את מרירות לבה על הקנאים שמררו תמיד את חיינו בחרפות וגדופים, בפסקוילים וכל מיני שקוצים שהשליכו עלינו אנשי הרבנית דבריסק, סוניה, או סוניצ’קה כפי שהיו קוראים אותה בבריסק.

וזאת היא רשימת הנשים האלה: חנה די נוברדיקרן, אמו החורגת של הד"ר אליהו הרכבי, שאביו התישב בירושלים והיה רבו של אישי בישיבת עץ-חיים בעיר העתיקה, אשת מרדכי יפה, ובָּשֶׁה חֶשׁין, שבנה ר' “שַלוֹם” (איני יודעת מפני איזו סבה קראו לו האשכנזים Schalom ולא Scholem) היה קורא כל שבת את הפרשה בבית-הכנסת, ואמי היתה מתענגת על קריאתו ועל קולו הצלול. ותמיד כאשר היתה חוזרת מבית-הכנסת ביום השבת היתה כֻלה מלאה התפעלות מקריאתו. וגם בשעת סעֻדת הצהרים לא חדלה מדבר על זה. בָּשׁה היתה אשה חכמה וטובת לב, ואמי אהבה וכבדה אותה מאד. אם היתה מזדמנת ברית-מילה או חתֻנה אצל אדם עשיר או עני, היתה “בשה שַׁלום’ס” הראשונה שהיתה עוזרת, בהכנת אטריות, עוגות וכעכים.

רייצה וליפלה הזקנות.

גם רַיְצה הגבאית הזקנה החכמה, וגם ליפֶּלֶה אשת ר' מאיר אנקסטר הממֻנה של כולל וילנה וראש ועד כל הכוללים, וזקנתו של הד"ר יוסף לוריא – היו נכנסות ובאות לביתנו מפעם לפעם.

ליפלה הזקנה היתה ידועה בירושלם במעשיה הטובים ובדאגתה לכל נצרך שפנה אליה. וביחוד היתה מפֻרסמה בזה שנתנה חנם לכל ילדי הת"ת חוטי ציצית אשר היא בעצמה טותה אותם. דירתה היתה באחד החדרים בחרבת ר' יהודה החסיד.

כסוי ראשה של ריצה הזקנה היתה אחרת מזו של הירושלמיות והאירופיות של הימים ההם.

על ראשה היתה מצנפת לבנה עבה שצנפה את ראשה פעמים רבות והלכה וצרה לצד הקדמי של הראש מֵעֵבר הפָּנים והלאה. כסוי ראש זה שהיה נקרא באידית “קְנוּפּ” (קשר) היה לאלו שבאו לא"י בימי זקנתן והביאוהו מארץ מולדתן, והעשירות שבהן קשטוהו באבנים טובות. אבל האשכנזיות הירושלמיות הרגילות, שגלחו שער ראשן למחרת ליל חתֻנתן, כסו את ראשן בשתי מטפחות. האחת היתה מבד לבן פשוט, ועליה מטפחת שניה מצמר או ממשי בצבעים שונים.

ובנוגע לתלבשת בכלל היתה גם לזקנות הנזכרות אותה התלבשת עצמה של יתר הירושלמיות האשכנזיות, וענין זה מביאני לדבר על תלבשות הימים ההם ותכשיטיהם.

התלבשת והתכשיטים.

האשכנזיה לבשה מעל לכתנתה ומכנסיה הרחבים מבד חצי שמלה תחתונה רחבה מאד ומחֻברה אל החזיה בעלת השרוולים העשויה מאותו האריג עצמו או אריג אחר. ועל חצי השמלה סינור קטן, ועל חצי הגוף העליון לבשו חֻלצה שקראו לה “ליבּ-דֶקל“, חלצה זו היתה עשויה עפי”ר מבד פשוט מגֻוָּן. אך לחגים ולחגיגות של ברית מילה או חתֻנה עשוה אריג יקר ועליו קשוטי עבודת יד מכסף, ואז היו גם הסינורים מאותו האריג.

בצאתן החוצה כסו גבן במטפחת גדולה עם גדילים ארכים מצבעים שונים שקפלו אותה בצורת משלש ושתי קצותיה עברו אל צדי חזיהן.

הנשים שמו על רגליהן סנדלים בעקבים נמוכות או בלי עקבים כלל. הגרבים היו עבודת ידיהן בסריגה מחוטים לבנים פחות או יותר דקים ברקמות שונות.

גם הצעירות לבשו אז כאמותיהן אך בשנוי, במקום מטפחת על הראש נראו צמותיהן הארכות והיפות (עד למחרת חתֻנתן!). בשבת לא היו סורקות את שערותיהן, אך היו קושרות אותן במטפחת אחרי שרחצו אותן וסרקו אותן ביום הששי, כדי שתשארנה חלקות ויפות.

מלבד הפנינים והיהלומים, שהמשפחות העשירות הביאו אתן מחו“ל, התקשטו הנשים בכל מיני תכשיטי זהב עשויים בידי אומנים ספרדים מערי המזרח, “היוֹרְדָן”, זהו ענק לצואר שעשוהו מיציקת מטבעות זהב, נפוליונים או לירות זהב תרכיות. תכשיט כזה עלה בסך שמונים לירות זהב בערך. התכשיטים האחרים היו ה”הִילָל", צורת ירחים בראשית החדש, עשוי זהב. בשתי קצות התכשיט היו כשני ירחים שהיו בהם קרסים לחברם ומהאחד לשני עברו טורי זהב דקים שכסו בהם צד הראש השמאלי והאזן השמאלית. והחַרְגְ', טורי פנינים שהנשים שמוהו על מטפחת ראשן והבתולות על שערן. תכשיטים אלה לבשו כמובן רק בחגיגות ובחגים. על מצחן לבשו תכשיט “חירי” עשוי ממטבעות זהב דקות מנֻקבות ושחולות על חוט אחת על יד השנית ושמו אותן בקצה המטפחת המכסה את הראש מעל למצח.

הנשים שבאו בזמן האחרון מחו“ל היו להן תכשיטיהן שהביאו אתן מהארצות אשר גרו בהן. לצוארן שמו חרוזי ענבר שבאמצען שחול דובלון, מטבע זהב גדולה השוה כ5 לא”י, ועוד תכשיטים שונים.

תלבשת משפחתנו.

תלבשת משפחתנו היתה שונה לגמרי מהתלבשות הירושלמיות. אמי שתה על ראשה פאה נכרית כמו ברוסיה, ולא היה אפשר להכיר כי השערות אינן שערותיה, ובגלל זה זרקו עליה לא פעם ולא שתים באבנים וקראו: הנה הולכת המשֻׁמדת עם בנותיה. משפחתנו היתה היחידה שלא שנתה את תלבשתה האירופית, בשעה שהיינו צריכים להתקרב למשפחות הירושלמיות, ברֻבן קרובותיה של אמי ואדוקות קיצוניות, היו תלבשתנו ודרך חיינו השונה משלהן למפריע גדול ביחסינו אתן.

אמנם גם משפחת הרצברג חיתה חיים אירופיים, ואשת הרצברג נשאה שערותיה בלי כל כסוי לראשה, אך להם לא היה כל מגע וקשר עם המשפחות הירושלמיות, וחיו חייהם לעצמם וכרצונם. ביתם הראשון עמד בתוך גן גדול מאד, שנקרא אז בשם “גן אנטימוס”, שבחלק ממנו נמצא עתה משרד ח' הכשרת הישוב ועד הקולנוע “ציון”. אך אחרי זמן עברו לבית שקנתה החברה לגִדול יתומים שבפרנקפורט בשביל בית היתומים שהנהלתו נמסרה להד"ר הרצברג, והוא ומשפחתו גרו בו ובגן הגדול אשר על ידו עד עזבם את ירושלם. והבית הזה הוא עתה בית הספר לבנים אשר מנהלו הוא גיסי מר יוסף מיֻחס מהזמן שלאחרי המלחמה העולמית.

תלבשת הגברים.

תלבשת הגברים האשכנזים היתה בחלקה זו של הספרדים: קפטן של אריג בד מגון מעשה דמשק בחול, ואריג שחציו משי לימי השבת והחגים, ועליו חגורה רחבה של אריג חצי משי. על הקפטן לבשו מעיל של צמר שחור המגיע עד הברכים. ועל כל אלה הכובע השחור עם אוגנו המקיפו בחול, ותחתיו הירמולקה הלבנה העשויה צמר גפן בעבודת יד. ובשבת הז’ובה הידועה. והחסידים לבשו בשבת ביחוד מעיל של קטיפה בצבעים שונים מבריקים. המכנסים התחתונים (עליונים לא היו) והגרבים היו לבנים והנעלים קצרות ומגיעות רק עד הקרסולים ורבים שמו לרגליהם רק סנדלים גם בצאתם ברחוב.

התלבשת הספרדית היתה יותר הדורה. על הקפטן לבשו חזיה של בד מגון או אריג שחציו משי. ועל החזיה שמו בצאתם חוצה את הגלימה (דז’וּבֶּה) של צמר בעל צבע שונה המגיעה עד הקרסולים, ולראשם התרבוש, הוא הכובע האדום עם הגדיל השחור בראשו באמצע היורד מאחוריו ומתנופף לכל רוח. ו“החכמים” צנפו מסביב לו מצנפת משי שחורה ודקה. והגדולים שבהם שמו מצנפת לבנה עבה שנצנפה פעמים רבות מסביב לתרבוש.

הזקן נושא הככרות, וידידת אמי.

ידידה טובה לאמי היתה בת ר' משה פיז’יצר, ומרים שמה. אביה היה חסיד ויהודי טוב. ואעפ"י שהיה אדוק לא התחשב עם החרם ששמה הרבנית דבריסק עלינו ועל משפחתנו והיה נכנס ובא לביתנו. מנהגו היה לאסף בסובבו מבית לבית ככרות לחם בשק שהיה נושא על שכמו בעד המשפחות הנצרכות. וביחוד אסף חלות לחם לשבת והיה מביא לכל משפחה אל ביתה.

מרים באה יחד עם אביה מעיר בריסק, ואחרי שהיתה צעירה יפה וטובת לב, התחתן אתה ר' יוסף ריבלין אחרי מות אשתו הראשונה, שהיא היתה אחות ר' משה יצחק גולדשמיד, שעל ידו נבנה בית-החולים “שערי צדק” השייך לפקו"אמ אמסטרדם.

האשה הטובה הזאת דבקה באמי, והיא היתה לה הידידה הראשונה שמצאה בירושלים וגרה בשכונתנו, וממנה שאבה אמי את כל הידיעות להנהגת בית יפה לכל פרטיו (אבי גר בביתה כשנתים לפני בואנו ארצה). עוד נשארו לה זכרונות מחיי משפחתה, ומהחיים בחוץ־לארץ בכלל, ולכן היה לאמי די חמר ותענוג נפשי לשיח אתה על החיים החדשים שהיה עליה להתרגל בם.

ילדות “רב קיבא יוסף”.³

בשכונתנו גרו משפחות אחדות שהיו להם ילדות בגילנו, וביניהן משפחת ר' עקיבא יוסף שלזינגר מאונגריה. הוא היה אדוק מאד, ובכל זאת החרימו הקנאים אותו ואת משפחתו בגלל ספרו “בית יוסף החדש” אשר בו חוה דעתו שאפשר להתנהג בארץ ישראל כמנהג הספרדים שלא קבלו עליהם את החרם של רבנו גרשום בנוגע לנשואי שתי נשים. אנו הילדות התקרבנו אל ילדות המשפחה הזאת כי הרגשנו שגם הן סובלות כמונו, ואחיות לצרה היינו.

ה“רופא הטוב”.

השכן היותר טוב שהיה נכנס ויוצא בביתנו היה ר' יצחק מנדלזון ה“רופא”, איש טוב ועדין, חסיד אך לא קנאי. ואפלו בזמן שהחרם רחף עוד על משפחתנו לא שם לו לב והיה מרפא אותנו ברפואותיו הביתיות. תיכף לכניסתו לביתנו היינו כלנו רצות לקראתו וכל אחת היתה פורשת את ידה, למען ימשש את הדפק, ויגיד לנו את מדת החם, והוא פקד כמה גרמים חינין עלינו לקחת בכל יום. אבקת החינין לא אזלה מביתנו שנים רבות. גם את עינינו רפא, ונתן לנו טפות שהוא בעצמו הכין אותן בבית-המרקחת שלו היחיד אשר מחוץ־לעיר. מחלת העינים לא הרפתה מאתנו שנים רבות, ובפרט סבלתי אנכי מהמחלות האלה יותר מכל המשפחה, גם זמן רב אחרי חתֻנתי.

חנה הקלשינית.

על שכנותינו נחשבה גם חנה די קָלֶשׁינֶרין, אלמנה, ובתה “סֶרקה הגרושה” (ככה קראו לה). הן תפשו אז מקום גדול במשפחתנו. שתיהן היו חסידות של הבעש"ט, ובלילות הקיץ החמים היתה האם לוקחת אותנו לחדרה האחד הקרוב לביתנו שגרה בו יחד עם בתה, היתה שופכת מים בכל החדר כדי שיתקרר האויר, ואחרי כן היתה משכיבה אותנו במטתה והיתה מספרת לנו על כל הנסים והנפלאות מחיי הצדיקים החסידים. ואנחנו לא התעיפנו לשמע שעות שלמות את ספורי האגדות האלה, כי את כל ספור קטן היתה מרחיבה ומיפה את צורתו. היא היתה אדוקה, ובכל זאת הרגישה את סבל משפחתנו מאלה הפראים שגרמו לנו צרות על כל צעד ושעל. היא היתה מנחמת את אמי שיבוא יום ואלה הקנאים יתחרטו על מעשיהם שעשו לנו מיום שבא אבי ואחריו אנו לארץ־ישראל.

משפחת “הפרנקפורטי” ובנותיה.

חיה הקלשינית, מלבד מה שנכנסה לביתנו יום יום, קרבה אותנו ג“כ לבני משפחה מפרנקפורט דמַיְן שהתישבו בירושלים כשנה לפנינו וגרו ב”בתי-המחסה" בפנים העיר, אשר בנו אותם עשירי גרמניה האדוקים ונתנו לעניים לשבת בם בחנם, ומלבד זה קבלה כל משפחה שגרה בדירות האלה בתור יוצאת גרמניה גם חלוקת כולל הו“ד, חצי נפוליון זהב לחדש לכל נפש. המשפחה מָיֶר, שקראו אותה לא בשם המשפחה כ”א בשם עירה “די פרנקפורטר”, היתה משפחה אדוקה ואינטֶלגנטית, וההכרות אתה נעמה לי מאד.

בשני החדרים שגרה בהם המשפחה מאיר היו כל הרהיטים וכלי המטבח ומחבות הנחשת ופמוטי הנחשת מבריקים כזהב מבלי כל משחה. היו להם גם כלי זכוכית מימי זקנם שהביאום אִתּם לארץ־ישראל. הכל היה מסֻדר, נקי ומבריק בכל פנות הבית, ואנכי רויתי ענג לשבת בו. לפני שסדרו אותנו הורי בלמודים בלינו את זמננו בענג אצל המשפחה הזאת, כי מנהגיהם היו כמנהגינו, ומלבושיהם כמלבושינו, ואפן חייהם היה דומה לחיינו האירופיים, שלא היה אפשר לנו לעזב, כפי שדרשו הקנאים מכל משפחה אירופית שהתישבה אז בירושלים. במשפחה זו היו שלש בנות נחמדות, והגדולה בהן היתה עמליה. היא היתה בגילי וחברתי הטובה, ושתי הצעירות היו חברות לאחיותי הצעירות ממני. מהר מאד כרתנו ברית ידידות אתן, והבקורים בינינו לבינן היו תמידיים, אף כי המרחק היה גדול מביתנו אליהן. המרחק שבין דירותינו לא היה נוח לשתי משפחותינו, וסוף סוף החליטה משפחת מאיר לשכר דירה קרוב לביתנו, ואז היתה שמחה וששון בגבולנו.

חברתי הטובה עמליה.

חברתי עמליה היתה עוד תלמידת בית-הספר של הרב שמשון רפאל הירש בפרנקפורט, והמשיכה ללמד בעצמה בבית, ואנכי למדתי ממנה כמובן את השפה הגרמנית. בכל ליל שבת אחרי האכל התאספנו אנו כל הבנות בביתן, רקדנו כל מיני רקודים אירופיים שלמדנו בבתי-הספר בחוץ-לארץ, וגם את הרקודים הספרדיים של הארץ. שרנו כל מיני שירים בשפה הגרמנית והרוסית שהאחת מאתנו למדה מהשניה. ומהגברת מאיר למדתי הרבה ועד היום אנכי מזכירה אותה לטובה. היא למדה אותי כל מיני תקונים בלבנים, שמלות, גרבים, שבחיי הבאים הועילו לי מאד מאד, הן בבית הורי והן במשק ביתי.

התקפת קדחת בעיר העתיקה.

ידידתנו חיה הקלישנית היתה מלַוָּה אותנו תמיד בלכתנו העירה לבקר את משפחת ילין, הורי אישי, את משפחת בן-יהודה, שגרו אז ברחוב חברון בתוך העיר, או את משפחת ריבלין ומשפחת גולדשמיד ידידי ביתנו, והיתה שומרת עלינו ועל צעדינו שלא יעז חו"ש ערבי פרוע לנגֹּע בנו או להפחידנו.

פעם הלכתי עם חיה לבקר את חברתי הטובה עמליה, בשבתה עדין בבתי-המחסה ובדרך לרחוב היהודים תקפתני פתאם קדחת חזקה. אז הכרחנו להכנס לבית רַשֶׁה דְרֵיזֶ’ה קרובת אמי, שביתה היה לא רחוק מרחוב היהודים. היא הכניסה אותי שמה כדי להשכיבני על המטה היחידה שעמדה בחדר, ושעליה היו כסתות הנוצות והכרים של כל בני המשפחה. עוד לפני התמונה הזאת, אשר לא אשכחנה לעולם, כאשר השתדלו כל בני המשפחה להשכיב אותי במטה כאשר רעדתי מקר, וכסוני בכמה שמיכות של צמר-גפן ונוצות. אחרי הקֹר שהרגשתי בא חֹם גבוה. נתנו לי לשתות תה חם עם רִבָּה של עלי שושנים, שהשתמשו אז בה כנגד מחלת הקדחת, ואחרי זה מדדו את החֹם. מַדְחֹם לא היה אז, ורק ע“י הדפק יכלו הרופאים להבחין כמה ירד החֹם או עלה. בימים ההם היו מכינים בכל בית ומשפחה רִבּה של שושנים בזמן פריחתם. היו קוטפים את העלים ומיבשים אותם ועושים מהם רבה לכל השנה, כדי לרפאות בה את מחלת הקדחת לפי עצת רופא הבית. אחרי ששתיתי כמה כוסות תה, הזעתי כ”כ עד שהחם ירד והוטב לי. בכל זאת הייתי צריכה להשאר באותו הלילה בבית קרובי אשר טפלו בי כל הלילה, וחיה זאת לא משה ממטתי כל אותו הזמן. למחרת בבקר הרכיבוני מחוץ לשער יפו על חמור, והחזירוני לבית הורי, אחרי שהודיעום עוד אתמול על מה שקרני.

ידידינו וידידותינו במשפחות של נשואי תערובת.

מבין המשפחות החשובות הספרדיות התקרבנו ביחוד לאלו שנשיהם היו אשכנזיות והיה אפשר לנו לדבר אתן באידית. ביניהן אשת יוסף בֵּי נבון אחותו של הרי"ד פרומקין עורך החבצלת, אשת הסוחר שמואל ברוך, היא בתו של יעקב ספיר, אשת אהרן חיים ואלירו שמשפחתה מצד אביה היתה אשכנזית, אשת אברהם פראג בתו של הרב נתן קורוניל.

היו גם ספרדיות שלקחו להן אשכנזים לבעלים. האחת מהן היתה חמותי שרח לבית שלמה יחזקאל יהודה מקרובי משפחת ששון שבלנדון, אשר אביה השתדל בכלל להשיא את בניו לאשכנזיות ואת בתו לאשכנזי.

ולמשל בדבר הזה היה גם אבי אשר את בתו הבכירה השיא לספרדי (יצחק כָּלב), וכן את בתו השלישית, היא אחותי מרגלית שהשיא לספרדי ירושלמי (יוסף מיֻחס), ואת בתו השניה (אנכי) השיא לחצי-ספרדי.

ידידנו קופלמן והחרם והמחלות.

כפי שהזכרתי באחד הפרקים הקודמים נפגשנו באודיסה בנסיעתנו לארץ-ישראל עם משפחת אברהם קופלמן שנסע בתור חלוץ לפתח-תקוה עם משפחתו בת תשע נפשות. לו היה בן צעיר, יצחק, שהיה אז בן תשע. הוא מסר אותו ל"בית־הספר של הרצברג“, כמו שקראו לו אז, ופתאם התחלחלו הקנאים מהידיעה הזאת, ותכף ומיד שמו את כל המשפחה בחרם, כפי שהיה נהוג בבואנו לארץ־ישראל. המשפחה התחילה לסבֹּל מהחרופים והגדופים, וממנו מנעו את החלוקה שהיה מקבל מכוללו. ומלבד זה, אחרי שלא הביא אתו רכוש שאפשר למשפחה רבת ילדים לחיות בו, התחיל לסבֹּל מחסור. ומכיון שכתוב “אח לצרה יִוָּלד” דבקה בם גם המלריה, גם מחלת העינים וגם הקדחת הצהובה ששלטה אז בפתח־תקוה.

וזוכרת הנני כאשר הביאו את קופלמן לביתנו, חולה מסֻכּן מפתח-תקוה. כל משפחתנו אהבה אותו מאד, ואבי כבד אותו ואהב אותו בגלל פקחותו, למדנותו וחבתו לארץ בלב ונפש. שבועות אחדים רחפה עליו סכנת מות, וכלנו היינו מיֻאשים מחייו, אך אחרי זמן קצר שב והבריא.

*

(ירושלים, כ“ב חשון, תרצ”ו).

אחרי זמן של ארבעה חדשים שהזנחתי לכתֹּב את זכרונותי, ואשר הצטערתי על זה לא מעט, הנני מאֻשרת לכתֹּב הלאה, ויתן ה' שסוף סוף יעלה בידי להמשיך בזכרונותי, כדי לעזב לבני ביתי היקרים זכר עולם).

*

עוד הפעם קופלמן.

ימים ולילות התפללנו לה' הטוב להבראתו של קופלמן, שהיה מטֻפל בבנים ובבנות כתשע נפשות. היה צריך לכלכלם, ומצבם היה רע מאד. אבי ואמי דאגו למשפחה עד כמה שהיה אפשר להקל על דאגתם לקיומם, ורֹב המשפחה היתה נמצאת בביתנו ובין משפחתנו, עד שהבריא אביה והיה אפשר לה לחזר אתו לפתח־תקוה. אז התחיל לסדר את חייו וחיי משפחתו בעבודה חקלאית כפרית, ומזה היה אפשר להם להתקים בלי החלוקה, שמנעו הקנאים מהם מראשית התישבותם על אדמתם.

ז. אֲחוֹתִי הַבְכִירָה.    🔗

כשרונותיה.

אחותי הבכירה שרה רחל היתה צעירה מפֻתּחה יותר מכפי גילה (15 שנה) הן בגוף והן ברוח. היא היתה בעלת כשרונות גדולים. יפת־תֹּאר, פקחית ויודעת שפות זרות על בֻּרין בקריאה, כתיבה ודבור במבטא נכון (היא שלטה בשפות הפולנית, הרוסית, והגרמנית, ובא"י למדה חיש מהר צרפתית וספרדית על בֻּרין). לבה היה פתוח לכל דורש עזרתה והיתה עדינה בטבעה, עוד בימי ילדותה למדה עברית מפי “רֶבֶּה” מֻבחר ועשתה חיל בלמוד התנ“ך. היא חברה שירים עגומים ועליזים בגרמנית ובאידית בהזדמנויות של חגיגת חתונה, בר-מצוה או במקרי אבל במשפחה. עפי”ר היתה עליזה וחלמה על חיי עֹשר ואֹשר במשפחה אשר תקים. היא היתה מרבה לספר לנו ספורים דמיוניים אשר חברה ברב כשרון, והתמונות אשר תארה לנו עודן חיות במֹחנו. תכן הספורים היה על חיי ברונים ורוזנים. על עשרם הרב, ארמונותיהם המפֹארים ועל כל חפץ יקר הנמצא בהם. אך לדאבון לב כלנו לא זכתה לראות בָּאֹשֶׁר שחלמה עליו בימי נעוריה ומתה בדמי ימיה בהיותה רק בת עשרים ושש.

שדוכים. – תערוכה של חתנים.

לא עברה שנה מאז בואנו הנה ושדכנים – אשכנזים וספרדים –החלו לדפק על שער ביתנו בהצעות שדוכים לאחותי הבכירה בת החמש-עשרה ממיטב הבחורים, עשירים ובני משפחות מיֻחסות. והאפשר היה בימים ההם להשאיר בת ישראל שהגיעה לפרקה בגפה? יום יום באו ודברו על לב אבי כי כבוד ועֹשר ינחל אם תנשא אחותי לפלוני אלמוני. הראשון – תלמיד חכם גדול בתורה ומעשים טובים שגרש את אשתו והוא עתה בן שלשים. לבושו כ“חכם” ספרדי: מצנפת שחורה מסביב לתרבושו, כפתן משי ואדרת (ז’ובה) שחורה. אף זקן ופאות לא חסרו לו. גם פני החתן השני בתלבשתו המוזרה לנו עוברים לפני עיני, צעיר בן עשירים ומשפחה מיֻחסת מאד, ספרדי שחשקה נפשו לשאת אשה אשכנזיה. הוא לא נכנס פנימה לחצר דירתנו, ונשאר עומד ע“י הבאר שע”י ביתנו. אנכי הייתי הראשונה אשר יצאתי לראות את הבחור המוזר בעינינו הן בפניו והן בתלבשתו הערבית: מכנסים רחבות, חגורה אדומה על מתניו ומעיל קצר של קטיפה שחורה. דומה היה בעיני לאחד הספנים שהורידו אותנו מהאניה בהגיענו לחוף יפו כשנה קודם לכן. מהרתי לקרֹא לאחותי שתבוא לראות את הצעיר המוזר הרוצה בה. והיא אך זרקה מבט בפניו הפנתה את צעדיה חזרה לחצרנו ואנכי אחריה והשארנוהו עומד על מקומו לאנחות. משני השדוכים שהזכרתי לא יצא דבר. אולם לא עבר זמן רב והשדכנים חזרו למלאכתם, וסוף סוף עלה בידיהם למצוא בן־זוג לאחותי, והוא צעיר ספרדי יפה תֹאר ועשיר אשר בא ארצה מסופיה בירת בולגריה. שם הצעיר היה יצחק כָּלֵב (דודו היה ציר בולגריה בקונגרס הראשון).

החתן המאושר.

בידי יצחק כָּלֵב עלה מה שלא עלה בידי הצעירים האחרים, כי מצא חן גם בעיני הורי וגם בעיני אחותי, אשר לבה הצעיר חשק בעלם היפה הלבוש תלבשת אירופית מסֻדרת והמדבר בולגרית הקרובה לשפה הרוסית. ויכלו להבין איש את שפת רעותו. הורי קוו להדריכו ולחנכו ברוח משפחתנו. כי אביו מת עליו בשנות בגרותו, והשאיר אחריו אלמנה ושלש בנות יפות. שתים מהן התחתנו בבולגריה, הבכירה בוקס עם בן הרב דניש והשניה מזל עם צעיר מבוקרשט, בן למשפחה עשירה ומיֻחסת, והשלישית רבקה התחתנה עם בנו של רבי שמואל ברוך, סוחר אמיד, ומכֻבד מאד בימים ההם, מירושלים. הורי חשבו לטוב להם להשתדך עם שלשלת היוחסין הזאת, ואף אחותי היתה מאֻשרה. מהארוסין עד הנשואין עבר זמן של חצי שנה. במשך זמן קצר למדה אחותי לדבר ספרדית כאחת מבנות העדה הספרדית, ולחתן דאג אבי שילמד אצל מורה טוב את השפה העברית אשר עשה בה חיל בקריאה, בכתיבה ובדבור.

הִסוסים.

שמחת הורי לא היתה שלמה, כי חפץ לעבודה לא היה לארוס-אחותי ומלבד שעורי העברית לא התענין בדבר, כי בטוח היה בכספו שהוריש לו אביו והנדוניא שקבל מהורי. סבור היה כי אפשר לחיות חיי בטלה מבלי דאגה לעתידו ולעתיד אחותי. אך אבי בראותו כי אחותי לא תהיה מאֻשׁרה בחייה, הפציר בה לבטל את השדוך אעפ"י שכל חפציה, שמלותיה והלבנים היו מוכנים לחתונתה. אך היא באחת: היא אוהבת אותו והיא מקבלת על עצמה לסבּל יחד אתו כל הימים. לא היתה בררה אחרת להורי מאשר לחֹג את החתנה. ואכן חגגו אותה ברב פאר.

כלה וחמותה.

שבעה ימים ושבעה לילות הוחגה החתֻנה בבית החתן כמנהג היהודים הספרדים לכל פרטיו. בית זה, השיך מאז למשפחת ולירו ואשר מאז לא שֻׁנתה צורתו, פרט לדיוטא התחתונה שבה הוקמו חנויות, נמצא ברחוב יפו מול “אגד”. בעברי על פני הבית הזה מתעוררים בי לעתים קרובות, זכרונות מחיי אחותי העדינה והטובה על אשרה וסבלה. מאֻשרה היתה באהבתה את אישה ונכנעה לרצונו. סבל רב בחייה גרמה לה חמותה בוליסה שרה, שהיתה המושלת בבית כמנהג הימים ההם בבתי הספרדים, עשירים ועניים, אשר כל צאצאי המשפחה גרו יחד. קשה היה לאחותי הצעירה והרכה להסתגל למדות חמותה. וכן לא היתה רגילה בעבודות הבית. וביחוד ב“עבודה השחורה”: שפשוף הרצפה, רחיצת הכלים וכו', בלי עזרת שכירה. מפעם לפעם הייתי באה להקל עליה את תפקידה הקשה, כי אהבתי את עבודת הבשול והתמחיתי בה בביתנו.

שקר העושר.

זמן מה אחרי חתֻנת אחותי הגיעה ידיעה כי הרכוש אשר היה שיך לבעלה נתון בסכנה, ועליו למהר לסופיה כדי להציל את אשר אפשר להציל מידי אנשים שנתן אמון בהם. גיסי חש לסופיה, ואחותי נשארה יחד עם חמותה והמשיכה לסבֹּל ממנה. מכיון שגיסי התאחר בסדור עסקיו עברה לגור בביתנו עד שוב אישה. לצערנו חזר גיסי בלי הונו כ"א בפרורים שהשאירו לו ידידיו והיה עליו לדאֹג לפרנסה, למען יוכל להמשיך לחיות חיים טובים כאשר הסכין.

אבי חפש עבודה לחתנו, ואחרי עמל רב עלה בידו למצא לו כהֻנה בבית מסחר לעצים שנוסד ע"י ליטוינסקי והרצנשטין, מהחלוצים הראשונים שבאו מאודיסה וקבלו את הסוכנות של פירמה מאודיסה. הם פתחו סניפים בירושלים ויפו. הסניף הירושלמי התקים כארבע שנים, וזה שביפו מתקים עד היום בהנהלת האחים ליטוינסקי אשר התעשרו מאד ממסחרם זה וענפי מסחר אחרים.

פטירת אחותי.

במשך עשר שנות חיי אחותי עם אישה ילדה לו שני בנים ובת שמתה בהיותה בת שבועות אחדים. חדשי הריונה גרמו לה תמיד צער וסבל, ואך בקשי עברה על יסוריה בשלום. בעת ההריון של הילדה השניה שהפילה נפלה חלל, והיא בת עשרים ושש, בביה"ח היפואי, כי הורי ומשפחת אחותי גרו אז בעיר זו. היתומים, אשר עוד בחיי אמם התחנכו אצל הורי, היו מעתה תלויים לגמרי במשפחתנו, ואחיותי, הצעירות מרגלית ונחמה (האחרונה אף היא איננה עוד בחיים) התמסרו יחד עם אמי לטפל בם ולחנכם ולהיות להם במקום אמם.

אפשר לכתוב ספר שלם על חיי אחותי היקרה, שאף אחד מאתנו לא ידע להעריך את כשרונותיה המרֻבּים, טוב לבה ועדינותה. עלינו לבקש את סליחתה על שלא האמַנּו כי היא נתונה בצרות שסבלה מהן מיום חתֻנתה עד יום מותה. אחרי שנים רבות גלה לי אבי ז"ל את סבלו וצערו כל הימים על אשר הסכים לנשואי אחותי, שנפלה לקרבן בדמי ימיה.

– – –

ח. חַקְלָאוּת וְתַעֲשִׂיָּה -וְחֵרֶם.    🔗

לחיים חדשים!

כפי שכבר הזכרתי בפרקים הקודמים, כִּהן אבי בתור מֻרשה ל“ועד מזכרת סיר משה מונטיפיורי” באמונה ובחִבּה, כי הן מפני חבת ציון וירושלים החליט לבוא לארץ־ישראל ולהתישב עם משפחתו בארץ שהיתה אז ארץ שממה ועזובה, לארץ־ישראל שתושביה היהודים היו מעטים, ורק יחידי סגֻלה היו שהיה אפשר להתקרב אליהם ולטכס אתם עצה איך להיטיב את מצב התושבים היהודים הן בעבודת האדמה או בעבודות אחרות, שבהן יוכל בן־אדם להתקים ולחיות בכבוד מבלי לחכות לחסדי החלוקה. ובכן, מלבד עניני חברת מזכרת מונטיפיורי התענין בכל עניני התחיה של ארץ־ישראל וביסוד מושבות חקלאיות בתוכה על ידי בני הארץ והעולים החדשים.

יהודיה.

אחרי הוסד המושבה החקלאית “פתח תקוה” ע“י בני ארץ ישראל ואנשי חו”ל שבאו אל הארץ סבלו תושביה מאד ממחלות הקדחת השונות. ודבר זה נתן לאבי, ליואל משה סלמון, ולמיכל ליב כץ, את הדחיפה לעבד בכל מרצם בענין קנית אדמת כפר “יהודיה” אשר אוירה טוב מאד לבריאות וכל המשפחות שהיתה להם נחלה בפתח-תקוה התישבו עליה ובנו להם בה בתים, ויום יום היו הולכים לפתח-תקוה לעבד שם עבודתם החקלאית ונטיעת הכרמים. ההליכה מיהודיה לפתח-תקוה בחול שהיה עמוק וקשה ארכה כשעה, והנסיעה בעגלה או ברכיבה על סוס או חמור היתה יותר קלה ומהירה.

מלאכה לבני ירושלים.

מלבד ההתעסקות בעבודת האדמה, שלפי השקפת אבי היא התרופה העקרית להבראת מצב עמנו בכלל, דאג אבי לגורל צעירי ירושלים שגדלו בלי כל מקצוע עבודה בידם. והנה בא המקרה לעזרתו. וזה הדבר: היות ואבי בא אל הארץ לעסֹק בהטבת מצב בני עמנו בה, פנו אליו מפעם לפעם מחוץ-לארץ להתיעץ אתו בנוגע ליסוד איזה מוסד מועיל בירושלים. והנה קרה המקרה הזה: איש עשיר מעיר בוסטון ושמו מרכּוס פנה אל אבי בהצעה שהוא רוצה ליסד איזה מוסד מועיל על שם אשתו המנוחה שמתה בדמי ימיה, ואשר קנה לה מקום על הר-הזיתים, ושלח את ידה שנתחו לה בגלל מחלתה לקבר אותה במקום הזה. אבי הציע לו ליסד בירושלים בית-כנסת שצעירי ירושלים יבואו להתפלל בו בבקר, ובמשך היום ילַמדום אמנים שונים מלאכות שונות: נגרות, סנדלרות, חיטות ועוד מלאכות שונות, כדי שלא יתרגלו לחיי החלוקה, אלא יתפרנסו מיגיע כפם; וערב ערב בשובם מעבודתם יקבלו אֹכל חם, וילמדו תורה אצל יודעי תורה.

ההצעה המפֹרטת עם רשימת ההוצאות הדרושות להוצאתה לפעל נשלחו אל ה' מרכוס הנ“ל, והוא הסכים לזה. אז שכר אבי בית בשכונה שבה גרנו, באבן־ישראל, ובו היה חדר גדול לתפלה לגברים וחדר ל”עזרת-הנשים", ובאותו המקום שמעו הצעירים כל לילה תורה מפי תלמידי-חכמים, וגם אבי היה נותן להם שעור. את מצוַת סדור הארוחות קבלו עליהן אמי ועוד אחדות מידידותיה (מרים אשת ר' יוסף ריבלין, ועוד) ואת סדור החדרים ונקיונם, שטיפת הרצפות ונקוי המנורות, וכו', קבלתי עלי אני ועוד אשה צעירה אחת, בת ידידתנו חיה הקלשינית, ואת הדבר הזה הוצאנו לפעל באפן מופתי.

חרם על בית-כנסת!

אולם שמחתנו בקשר עם המארע הזה לא ארכה זמן רב, כי פתאם הגיעו שמועות לאזני אבי שהרבנית דבריסק והעוזרים על ידה אינם נחים, והם מחפשים דרכים איך להרס את המפעל הזה, הגדול בשעתו. וביום בהיר אחד שלחו להגיד לאבי שאם לא ימסר את מפתח בית-המדרש לידם יטילו חרם על כל משפחתנו ובני ביתנו, וגם על בית-המדרש עצמו עם כל המתפללים והלומדים בו. אני זוכרת עוד את המחזה כאִלו קרה היום: בעמֹד אבי על סף ביתנו בא אלינו השליח משה מוינשטר בשם הרב מבריסק ודרש מאבי למסר לו את המפתח, והזהירו שאם לא ימסרהו אז יכריזו מחר את ה“חרם” עליו ועל כל בני ביתו בכל העיר, וכל הדורכים על סף בית-המדרש יענשו בעֹנש מלקות. אחרי גמרו את דבריו נשאר עומד ומחכה לתשובת אבי. כך עמד שעה קלה ולבסוף פנה אל אבי ושאל “נוּ?”, ועל זה ענה אבי את המלה האחת “שמעתי”, ולא יותר.

החרם הכרז חיש מהר וגם אחדים מהמתפללים בבית-הכנסת של אבי קבלו נזיפה וספגו מלקות. אז התחילו לבוא רבנים מקרובי אמי להשתדל שאבי ישנה את דעתו וימסר את המפתח. אך אבי עמד בכל תקף על דעתו והוסיף לקַיֵּם את המפעל עד כמה שהיה אפשר להחזיק בו מהצד הכספי. אולם אבי לא נרתע מאיומי הקנאים, וגם לא מפני מעוט המתפללים, שפחדו לקיומם ולהפסקת ה“חלוקה” שלהם וחדלו ברֻבם לבוא. גם רבים מהצעירים שהתחילו ללמד ולעשות חיל במלאכת ידם עזבו את עבודתם ונכנעו גם הם, מפני כי אימו על הוריהם בשוט החלוקה.

אתחלתא דעליה.

באותו הזמן התחילו כבר להֵרָאות סמני התעוררות של עליה לארץ־ישראל. מהראשונים שבאו אז היה מרדכי אלטשולר מסובאלק ויוסף רוזנטל מביליסטוק שהיה אחד ממיסדי “יסוד-המעלה”. הם באו לארץ־ישראל, ואחרי כי לא היתה אז בירושלים כל אכסניה התאכסנו בביתנו. לאחר שנודע הדבר הזה בבית הרבנית שלחה רץ לאסֹר עליהם לשבת בביתנו, מאחר שהכרז החרם עליו. אבל האזהרה היתה לשוא, כי אמונתם באבי היתה חזקה יותר מאשר בדברי הרבנית, ונשארו בביתנו עד עזבם את ירושלים.

תוצאות החרם.

כמה מכירים וידידים מוגי לב החלו להתרחק מביתנו מאימת הקנאים ושוט החלוקה. אבי ברוחו הכבירה התגבר אמנם גם על זה. אבל לאמי היה קשה לעבר את התקופה ההיא בנפש שקטה, ובריאותה לֻקתה על ידי הרדיפות והזעזועים האלה. גם לנו הבנות לא היה נעים לשמע את הכנויים והצעקות שקראו אחרינו ברחוב, כגון: “הנה המשֻׁמדות הולכות, התרחקו מהן”.

משפחת הרצברג.

טוב היה לנו רק בזמן שנמצאנו בחברת משפחה אירופית אחת, בביתו של הד"ר הרצברג מחבר הספר “כתבי-משפחה”, שאבי תרגם אותו לעברית בשנות חייו האחרונות. בבית הרצברג יכלו כל בני משפחתנו לשאֹף רוח אחרי הרדיפות והשנאה של מתנגדינו, שלא הרפו מאתנו זמן רב. הבית השני שבו התיחסו אלינו בידידות רבה היה ביתו של יהושע ילין שבעיר העתיקה, שהיינו הולכות לבקרם מדי פעם בפעם בשבתות. לפני ידידיה אלה שפכה אמי את מר לבה ורָוַח לה.

הד“ר הרצברג הוא הוא אשר עזב את משרתו הראשונה ב”מקוה ישראל" בהתחלת הוסדה וסר לירושלים כדי לנהל את בית-היתומים שנוסד על ידי החברה לגִדוּל יתומים שנוסדה בגרמניה בראשונה בברלין ואח“כ בפרנקפורט, אחר שובם של הד”ר גרץ וגוטשלק לוי מנסיעתם לארץ ישראל, שעוררו על נחיצות מוסד כזה בארץ ישראל.

בשורות מרוסיה.

באותם הימים הגיעה אלינו הבשורה שהמיתו את אלכסנדר השני, האיש שהביא אלינו את הבשורה הזאת בא אלינו בפנים שמחות והגיד שכעת יוטב מצבם של יהודי רוסיה. אך תשובת אבי היתה שאין למהר ולשמח על מותו של קיסר זה, כי מי יודע אם הקיסר שיבוא אחריו יהיה יותר טוב ממנו. ובאמת אחרי מותו של אלכסנדר השני התחילו הפרעות ברוסיה. רבים התחילו אז לברוח מרוסיה ולחפש להם מקלט חדש, ואז התעוררה גם התנועה של חובבי-ציון בקרב אחינו ברוסיה, שהביאה עולים רבים לארץ.

ובחשבי על העולים האלה שעלו מפני הכרח המצב הרע והרדיפות, לא יכלתי לא לחשב על גֹדל קרבנו של אבי שעלה והעלה את בני ביתו לארץ עוד לפני כל המארעות הטרגיים שבאו על אחינו בני-ישראל ברוסיה, והוא היה גם היהודי הראשון מאז ימי מונטיפיורי שבא הנה לא למות אלא להיות ולהחיות את העצמות היבשות בארץ הקדש.

ט. הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ.    🔗

הפוגרומים והעליה.

תיכף אחרי הפוגרום הראשון באודיסה ויקטרינוסלב והגזרות במוסקבה וביתר ערי רוסיה, התעוררו אחינו בני-ישראל מתרדמתם הארֻכּה והתחילו לחפש להם פנה בטוחה להתישב בה. אף כי על ארץ־ישראל משלה אז תרכיה, והארץ היתה עזובה ושוממה, בכל זאת התגברה החבה והשאיפה אליה למרות כל המכשולים, והתחילו יהודים לבוא ארצה, מי עם משפחתו ומי בלי משפחה. אחדים באו סתם בתור תירים ואמרו: אם תמצא הארץ חן בעינינו נשאר לחיות בה.

ביתנו היה אז פתוח לכל בא, ולפעמים גם התאכסנו הבאים בביתנו מחֹסר מלון טוב בירושלים. בני משפחתנו היו מאֻשרים להמצא בקרב אנשים קרובים ללבנו, והורי היו שמחים להדריכם בעצותיהם הטובות, בהיותם למודי נסיון של ישיבה בירושלים במשך שנתים.

בא וחזר.

בין הבאים לא“י בימים ההם, היה ד”ר ליפסטר ידיד ביתנו עוד ממוהילוב. עפ"י הצעת הורי שישאר בירושלים אשר יש בה מחסור ברופאים טובים, ובפרט יהודים, החליט להשאר כאן ושכר דירה יפה וחדשה שהיתה שיכת ליוָני מָנוֹלִי (בבית זה נמצא עכשיו קולנוע “עדן” וביתו של מר פלויד). הוא הזמין רהיטים וקנה את חפציו עד כמה שהיה יכול להשיג בירושלים. אך פתאם נמלך וחזר בו מהחלטתו משום שבני דודינו לא מצאו חן בעיניו בנמוסיהם וארחות חייהם, רכיבתם על הגמלים וכו'. הוא חזר לרוסיה ומת בה שנים אחדות אחר כך. הורי הצטערו על עזיבתו את הארץ ועל חסר סבלנותו להסתגל לחיי הארץ שהיה יכול לחיות בה בכבוד וברוחה ולהביא תועלת רבה לתושבי ירושלים וסביבותיה.

הרופא בלי תעודה.

יחד עם ד“ר ליפסטר בא צעיר בעל משפחה קטנה אשר כֻּנה בשם “הרופא בלי תעודה”. אדם זה היה מֻמחה להעמדת כוסות רוח, עלוקות, וכו'. אף הוא החליט לשוב יחד עם ד”ר ליפסטר לרוסיה ובא להפרד מהורי אשר הפצירו בו לא ללכת בדרכי חברו, כי אם להשאר בירושלים ולעסק במקצועו שאף לו היו מהלכים טובים בירושלים של אז. דברי הורי פעלו את פעֻלתם והוא התישב בעיר העתיקה, למד לדבר ערבית וספרדית ולאחר שנים אחדות התישב בבית-לחם ונשאר לגור בה ולפעל במקצועו עד אחרי המלחמה העולמית. מצבו החמרי היה מצֻין, משפחתו גדלה וכלם התחתנו בארץ-ישראל. הוא לא התחרט על השארו בארץ ותמיד היה מברך את הורי על השפעתם הגדולה עליו ועצתם לא לעזב את הארץ. אז, לפני חמשים וחמש שנה, אפשר היה ליהודי בודד לגור בסביבה של אלפי ערבים, נוצרים ומֻסלמים, בבטחון גמור, את עצתו קבלו ואת רפואותיו שתו בבטחון גמור ולא חששו למזמה רעה. והיום? מה נשתנו העתים לרעה בשבילנו בארץ-ישראל!

דירתנו השלישית.

הבית ששכר ד"ר ליפסטר מהיוני מנולי עבר לרשותנו יחד עם הרהיטים החדשים ויתר הצרכים שמכר לנו, כי לא היה כדאי לו לסחב אותם אתו לרוסיה. חיים חדשים התחילו להורי, ועוד יותר לנו הילדות אשר מצאנו די רֶוח בחדרים ובגן הגדול והמרֻוח אשר בו עצי שקדים, תאנים ואפרסקים, אגסים ותפוחים וביניהם שתילי ענבים לבנים ושחורים. יום יום היינו פורשות מחצלת מתחת לענפי העצים ויושבות בצל, ביחוד התענגנו על ישיבה זו ביום השבת.

מי מכם, קוראי הצעירים היקרים, אשר יכול היה להבליג על תאותו לבלי לנגֹע בפֵּרות הנחמדים האלה? אך בנו עמדה הגבורה לשמר על דברי אבינו לבלי לקטף מפרי הגן השיך לבעל-הבית אשר גר עם שתי בנותיו בדיוטא התחתונה של הבית. הוא אמר לנו כי כל פרי אשר נקטף בלי רשות בעל הבית יחשב לנו לגנבה, ובעשרת הדברות שבתורתנו הקדושה נאמר: “לא תגנב”. שמרנו על פקֻדתו ולא משנו מהדרך הזאת בשנים הבאות ובעבודתנו הצבורית אשר לה התמסרנו בכל ימי חיינו. יש ויקרה כי גם בעד טובה משלמים טובה. ואנו בזה ששמרנו על פקֻדת אבינו לא לנגע בעצי הפרי בלי רשות בעל-הבית זכינו לכך שמר מנולי היה מבקר בביתנו בקר בקר ומכבדנו בפֵּרות הטריים והקרים בעוד הטל עליהם לאכל ולשבֹּע כאות נפשנו.

צורת הבית אשר גרנו בו לפני חמשים וחמש שנה, ואשר עתה גר בו מר פלויד, לא שֻׁנתה כמעט במאומה בפנים. רק בחוץ נוספו חדרים גרועים אשר קלקלו את מראה הבית. מהגן לא נשאר כמעט זכר, כי בנין הסינמה “עדן” והרחבת רחוב אגריפס תפסו את מרבית שטחו. קשה לנו להאמין כי כה עלתה לביתנו היפה וגנו הנאה אשר בהם בלינו את ימי נעורינו בנעימים.

אספות והכנסת אורחים בביתנו.

בביתנו זה היו נערכות לעתים קרובות אספות של אנשי פתח-תקוה שבהן דנו בדבר רכישת אדמת יהודיה הקרובה למושבה והקמת בתים למתישבים שסבלו מאד מהקדחת הצהֻבּה אשר שלטה אז במקום ורבים היו חלליה. ביחוד חקוקה בזכרוני האספה שהתקיימה בחוה“מפ של אותה שנה אשר בה היו נוכחים רבים מהביל”וים שנמצאו אז בירושלים שבה למדו מלאכה, וכן מיפו, מראשון־לציון, ומפרדס אנטון אַיּוּבּ (מעון מגורם עד הקמת גדרה). בחדר הכתיבה של אבי שכב חולה צלליכן, מהבילוים, על ספה. הוא סבל מחלי-רגלים שבועות מספר ולא יכל להתהלך. כמה שבועות היה בביתנו עד אשר היה אפשר לשלחו לטבריה להתרפא שם, כי לא קלה היתה נסיעה כזאת בימים ההם. בכלל היה ביתנו אכסניא להבילוים ואמי דאגה להם כאם רחמניה ואף אנו הבנות כך. מהמתאכסנים הקבועים בביתנו היה מנשה מאירוביץ “מזקני הישוב”, אשר מפעם לפעם תקפה אותו הקדחת והיה נאלץ להשאר בביתנו עד החלימו, אף שחדרים מיֻחדים לא היו בביתנו עבור אורחים. רב היה מספר האנשים והנשים אשר הארחנו בביתנו והדרכנו אותם בעצותינו, אבל כמה מהם הם אלה שזכרו את חסדי הורי אתם?

גולדשמיד, בריל והמבורגר.

העליה לארץ נמשכה, ובימים ההם באו הקולונל גולדשמיד מלונדון, יחיאל בריל ממֵינץ ולאופולד המבורגר מפרנקפורט דמין לראות את הארץ ולפעל לטובת העליה. לבם כאב לראות את פעֻלות המיסיון אשר פרשה את כנפיה על משפחות שלמות, בפרט על צעירות וצעירים, שנמלטו מרוסיה, רומניה, גליציה ונצודו ברשתה, והשתדלה להעסיקם בעבודות שונות ואף בעבודת-אדמה. היא קנתה גם את אדמת הר-טוב והושיבה בה הרבה משפחות.

זוכרת הנני את ליל הסדר שבו היו מֻזמנים לביתנו קולונל גולדשמיד וחבריו. בשעת הסעודה הרים את כוסו לחיי ירושלים היהודית. וקרא למלחמה במיסיון. הוא סים את דבריו בקריאה: הלאה פרידלנדר! (ראש המסיונרים באותו זמן). אחריו מלאו יחיאל בריל, לאופולד המבורגר ויתר המסֻבּים. הרשם הגדול שעשו דבריהם עוד חי בזכרוני, ובהיותי בשנת 1913 בלונדון ובקרתי את בתו הבכירה של הקולונל גולדשמיד, היא לידי סויטלינג, ספרתי לה על בקורו של אביה. בהתענינות רבה הקשיבה לספור זכרונותי על הרשם הגדול שעשה עלינו חובב ציון זה ברגש אהבתו לא"י, וירושלים ביחוד, עוד לפני פריחתה, ועזרתו הגדולה להחיאתה ולבנינה. כן ספרתי לה על רכיבתי יחד אתו על סוס אביר לבית-לחם וטיולינו בסביבות ירושלים. במשך ימי שבתו בירושלים היה מבקר את ביתנו תמיד כדי להתיעץ עם אבי בדבר סדור עבודה לצעירים ולמשפחות שבאו מקרוב לארץ ואין דואג להם מלבד המיסיון שפתחה לפניהם את שעריה ללמודים, עבודה וכו'. סכנה נשקפה אז לכל הישוב מהתדבקות במחלת המיסיון. הוא דבר גרמנית צחה ואפשר היה לשוחח אתו ולהבינו.

מקום האכסניא שלו היה במלון קמיניץ שנמצא אז בבית ולירו. אבי עזר הרבה ליסד מלון זה, כי מלבד שני מלונים נוצריים לא היה מלון עברי בעיר, ורוב היהודים שבאו לארץ היו מתאכסנים בהם. בראשית יסודו של המלון של קמיניץ היה מיֻעד בשביל זקנים עשירים שבאו לירושלים בלי משפחה ומצאו במלון הזה השגחה וטפול טוב. המחירים היו גבוהים ובעזרת הכנסותיו הגדולות יכול היה בעל המלון להרחיבו ולשפרו. כמה מאֻשר היה הקולונל גולדשמיד להתאכסן במלון יהודי יפה ונקי ולהנות ממאכל טרי וטעים בירושלים.

הקולונל הראה לנו את תמונת בני משפחתו, קרא את כלם בשמות. שם אשתו היה במקרה כשמי – אידה – והוא ואף אנכי שמחנו על דמיון זה.

יחיאל בריל טפל בדבר ההתישבות של אכרי קוסובה ורוז’נוי שבאו למושבה עקרון מיסודו של הברון אדמונד-דה-רוטשילד. הם מנו כעשר משפחות, והוא דאג להעמידם תחת חסות “הנדיב-הידוע”. לשם כך נסע לפריז להשיג את הנצרך לקיומם.

חלק מבני בילו בירושלם.

מכיון שלא נמצאה עבודה לכל המחנה הראשון של הבילויים במקוה-ישראל עברו אחדים מהם לירושלים כדי להשתלם בה במקצעות שונים שנדרשו בהם אז אומנים מנֻסים, כגון: נגרים, חרשי-ברזל, חרטים, חרשי-סכינים וכו'. מעונם היה בבית הקטן הנמצא על מגרש הארמנים ברחוב יפו. בית זה עומד ליהרס בקרוב, ומכיון שחפצתי כי דמות דירת הבילוים הראשונים תשאר חקוקה בלבנו צלמתי אותו. שמות דרי-הבית היו: יעקב שרתוק, חרט, רזובסקי, מינץ ואברמוביץ – חרשי-ברזל, אזרחי, דובנוב (אחי ההיסטוריון שמעון דובנוב) וברוכוביץ – נגרות, ודוד יודיליביץ– חרש-סכינים. האחרון למד אצל הגרמני אַבֶּרְלֶה, ובביתי נמצא עדין קופיץ הפלדה שעשה למעני לקציצת הבשר. למודם ארך כשנה, אך יש אשר למדו את מקצועם בזמן קצר ויש בזמן ארֹך יותר.

מטרת הלומדים היתה להסתדר בעבודה חקלאית, אך לחלק מהם לא היתה סבלנות לחכות עוד עד אשר יישבו אותם על אדמתם ועזבו את ארץ־ישראל. אחדים מהם שבו לרוסיה ואחדים נסעו לאמריקה ולאוסטרליה, אחדים מאלה שחזרו לרוסיה שבו לארץ-ישראל אחרי עבֹר איזה זמן, אך מאלה שגלו לארצות האחרות חזר רק ד"ר משה מינץ ששב רק לפני כעשר שנים לגדרה ובנה בה בית־עם לטובת המושבה. אחרי בנותו את הבית נסע עוד פעם לאמריקה כדי לסדר שם עניניו ולשוב לארץ־ישראל, אך שם תקף אותו המות. על פי צַוָּאתו הָעָברה גופתו לגדרה להקבר באותו המקום אשר אליו שאפה נפשו בכל ימי חייו.

מיסדי מושבות.

כאשר הזכרתי באו בימים ההם לא"י אלטשולר ורוזנטל. הם קנו אדמה ויסדו את המושבה יסוד-המעלה. אך לצערנו לא גדלה המושבה הזאת ולא פרחה כיתר המושבות אשר היו מסביב לה. אחריהם באו זאב וזלמן דוד לבונטין ממוהילוב, יוסף פינברג ומשפחתו מאודיסה, וליטוינסקי, אביהם של האחים ליטוינסקי, והם והאחים לנדוי יסדו טחנת רוח בעזה. בימים ההם היתה עזה פנה נדחת בין הכפרים הערבים, והם היו שני אירופים בלי ידיעת שפת הארץ. הסופר א. ל. לוינסקי בא גם הוא באותו זמן.

כל האנשים האלה בקרו בביתנו, התיעצו עם אבי על שאלת ההתישבות ויתר הדברים הקשורים עם סדור חייהם בארץ.

ביתנו היה בית פתוח לכל, עשיר ודל גם יחד, ומצות הכנסת-אורחים היינו ממלאים על הצד היותר טוב.

זאב לבונטין ופינברג היו המיסדים הראשונים של ראשון־לציון, ואליהם נספחו משפחות אחרות שעזרו ליסוד המושבה הזאת, ואלה הן: משפחת חנקין, רבינוביץ, איזנבאנד, שליט, הייסמן, פישלזון, ועוד כעשר משפחות עשירות ואמידות אשר החליטו להתישב במקום ציה ושממה, בלי מחסה ובלי מים. השמש הכתה על הראש, והחול הגיע עד הברכים וקשה היה להתהלך בו, בפרט לאנשי רוסיה שלא היו רגילים באוירה של ארץ־ישראל. הם, שבאו מארץ קרה ובאויר קר עברו כל חייהם, בנו להם בכל זאת בתים בזמן ההוא, בחם הנורא ששרר שם בקיץ.

החיים במושבות, עכברי פלשתים.

בהתחלת ההתישבות בראשון־לציון נסע אבי מפעם לפעם שמה, וגם אנכי נסעתי אתו פעם. בזמן ההוא לא היה שם בית־מלון להתאכסן בו, וקבלו אותנו בבית פישלזון בסבר פנים יפות, והכינו לנו מקום לשכיבה על ספות עץ ומזרוני קש, וסדינים וכרים וכסתות לבנים כשלג. כמה שמחנו על המנוחה שהיתה לנו אחרי נסיעתנו מירושלים לראשון־לציון שארכה כשתים-עשרה שעה. והנה לפנינו פתאם מחזה נורא: עכברי שדה תפשו את מקומותינו על המטות והתהלכו להם בשקט. צבע העכברים בלט לעין בהיותם על הסדינים הלבנים של המטה, ופחד ורעדה אחזוני לשכב על המצע הזה מפני הברואים האלה. נשארתי כל הלילה ערה באי סבלנות, וחכיתי עד עלות השחר לצאת החוצה ולשאֹף אויר צח, ולשכֹּחַ כל נדודי השֵׁנה. ורצוני היה רק לשוב הביתה. אז לא חשבתי על הקרבן הגדול שהקריבו האכרים שתקעו יתד במקום ציה זה, המכֻסה חול ועכברי שדה לרב, אשר רק לילה אחד גזלו ממני את תנומתי וכבר כשל כח סבלי. לא תארתי לי איך אפשר להתרגל לחיים כאלה ולהיות מאֻשרים בחיים.

הנסיעה ליפו ותחנותיה.

אבי היה נוסע לעתים קרובות גם ליפו, ותמיד נסעתי אתו כדי להחליף אויר, בגלל המלריה שדבקה בי ולא הרפתה ממני זמן רב אחרי בואנו לארץ.

הנסיעה מירושלים ליפו ארכה כארבע עשרה שעה בעגלה רתומה לשלשה סוסים גדולים. בעגלות היו ארבעה ספסלים מרֻפָּדים, ושלשה מקומות על כל ספסל. גם אצל העגלון ישבו תמיד שנים, ואני בחרתי לי את מקומי על ידו, כי אפשר היה להסתכל שם בטבע היפה וההרים הגבוהים אשר אנו עולים ויורדים בם.

תמיד היו נוסעות שלש או ארבע עגלות כאלה אחת אחרי השניה, מפני פחד התנפלות בדרך. את החפצים שמרו בתוך העגלה מתחת לספסלים.

מוצא ובב-אל-וד.

התחנה הראשונה היתה קולוניה, היא “מוצא” כעת. המרחק היה כשעה מירושלים, ושם נחנו כרבע שעה כדי לתת מספוא ומים לסוסים שיחליפו כח לעלות אל הר הקסטל. הגברים נאלצו לרדת מהעגלה והלכו ברגל בדרך ישרה וקצרה, שבצדי ההדורים של דרך המלך הסובבים הנה והנה, והנשים והטף נשארו לשבת עד שהגיעה העגלה לראש ההר, ורק אז יכלו הגברים לעלות שוב אליה. נעים היה לשבת במנוחה ולהקשיב לכל מלה היוצאת מפיהם, בלי להרדם, עד שהגענו לתחנה השניה היא בָּב-אל-וָד. הבית בבב-אל-וד קַים עד היום, זה קרוב לששים שנה, וצורתו לא שֻׁנתה, ובכל פעם שהנני עוברת את המקום הזה ויתר התחנות, אי אפשר לי לא להעלות את זכרונות הזמן ההוא. בתחנה הזאת נחנו איזה שעות. אחדים ירדו מהעגלה ועלו לבית-הקפה של שלמה רוזנטל, אשר שם היה אפשר למצֹא מִטה וגם ארוחת ערב. כל אחד הביא אמנם אתו צידה לדרך, אך קפה שחור היו כלם מֻכרחים לקבל עפ"י החק (!), גם אלה שנשארו בעגלה, ולשלם בעד ספל קפה שני מטליקים (חצי גרוש א"י). בלילות הקיץ היה קשה להרדם מפני היתושים שזמזמו בלי הרף ועקצו את הפנים, לכן בחרנו להכנס לעגלה ולנסע הלאה למען נגיע ליפו לפני זריחת השמש הבוערת כאש, ולשאף את אויר הים, אשר חסרונו היה מרגש לתושבי ירושלים.

רמלה.

התחנה השלישית היא רמלה. אך זמן המנוחה לנוסעים ולסוסים היה פחות מאשר בבב-אל-וד. שם נשארנו לנוח כשעה וחצי, ושוב היה עלינו לרדת מן העגלה (קשה היה לעלות ולרדת מהעגלה הגבוהה פעמים אחדות במשך הנסיעה). נכנסנו למלון שעמד ליד הדרך ושהיה שיך לגרמני. סעדנו שם את ארוחת הבקר בנעימות, כי היה המקום נקי ומסֻדר, ואפשר היה לשבת בו במנוחה ולסעֹד בלי כל חשש של אי נקיון בכלים ובשרות, כי הכל היה מסֻדר עפ"י טעם אירופה, אשר בתחנות הראשונות היה חסר לגמרי, ולנוסעים האירופים היה קשה להתרגל לסדר ערבי. גם הבנין הזה נשאר כמו שהיה, ועתה נמצאות בו הפוסטה והמשטרה;. רק בא שנוי בבעל-הבית, במקום הגרמני נמצאים עתה אנגלים וערבים, מנהל-הדאר והמשטרה. לאחר שעתים הגענו בשלום ליפו. את המקום שבו עמדו העגלות אי אפשר עתה להכיר כי כל הככר השתנתה. כל הבתים נהרסו ובמקומם נבנו בנינים גדולים ויפים. ירדנו מהעגלות וכל אחד פנה לדרכו.

שני מקומות הסטוריים לי.

בכל פעם בנסעי מירושלם לתל אביב או בשובי ירושלמה הנני מתבוננת בשתי נקֻדות המעלות על לבי זכרונות קדומים.

האחת מהן היא הגן היפה שעל דרך יפו בקרבת העיר הזאת, שהיה שיך אז למשפחת רוק ועתה הוא קנין הברון פליקס די מנשה מאלכסנדריה. בהיותי פעם עם אבי ביפו נפגשנו בגן הזה, עם נטר מיסד מקוה ישראל והברון אוסטינוב ואשתו. במקום הזה בלינו שעות אחדות, ונתכבדנו בנרגילות וסיגריות. ובפֵּרות וממתקים וקפה. ואנכי שחשתי תאבון לאכילה קבלתי לחם טרי ואגוזים טריים שנקטפו מהעץ. וטעמם עד עתה בפי.

הנקודה השניה אף היא קרובה ליפו, רחוקה מעט מהכביש. כוָּנתי לפרדס אנטון אַיּוּבּ אשר בו גרו רוב הבילוים בקומונה. הגברים עבדו במקוה-ישראל הקרובה, והנשים דאגו להנהלת הבית וצרכיו. ובזמן היות משפחתנו בימי הקיץ ביפו בקרנו אותם מפעם לפעם בערבים וביחוד בשבתות, כי אז נמצאו כלם בבית. ספוק נפשי היה לי לשבת יחד עם אחים ואחיות – אשר בלב כלם שאיפה אחת להחיות ולבנות את הארץ השוממה. האפשר לשכח את המקום הזה והגבורים והגבורות ששכנו אז בפרדס הערבי ובין שכנים ערבים לבטח? לא ולא! בעברי עתה מפעם לפעם על הנקודה הזאת לבדי או בלוית נוסעים מכירים על ידי מראה אנכי להם תמיד את הנקודה אשר בה גרו לפני חמשים וארבע שנים החלוצים הראשונים שסבלו וקוו, קוו וסבלו עד שזכו להתישב על אדמתם במושבה גדרה. אמנם גם בה לא היו חייהם סוגים בשושנים, כי המושבה היתה במקום ציה מחֻסר מים ומעון מנוחה להם ולבהמתם, מחֻסר קשר עם יפו ומקומות אחרים, בגלל הדרכים המקלקלות, ביחוד בימי החרף, בעת הגשמים, כשהואדי המקשר את המושבה למקומות אחרים היה עובר על גדותיו, עד שגם סוס ורוכבו לא יכלו לעבור בו. בהתחלת המלחמה, בשנת 1915, קרה אסון לד"ר מוסקוביץ שטבע בואדי זה, בהחפזו להציל חולה אנוש. סכנה דומה היתה נשקפת אז למושבה להשאר בלי צידה, ורק כעבור ימים אחדים, כשהשמים נתבהרו והשמש חזרה לזרֹח יבשו המים, ואפשר היה להגיע לרמלה וליפו לקנות בה צידה.

מלון הרשל כהן ביפו.

בהגיענו ליפו הלכנו לאכסנית הרשל כהן שנמצאה ברחוב המוליך אל הים, וגם בית זה לא נשתנה עתה בהרבה מאז. רוח הים נשבה תמיד, ביום ובלילה, ולא הרגישו את החם. בפרט היה נעים לשכב על האצטבא שלפני החלונות הפונים אל הים, ולהריח את ריח הים, ובמקום הזה בחרתי לשכב. אבי היה נגד הבחירה הזאת, כי פחד פן אתקרר מרטיבות האויר, אך אחרי שאני התנגדתי בכל תקף הסכים אבי סוף סוף לבקשתי, ולא ארע כל רע לבריאותי, והקדחת הרפתה ממני לזמן קצר.

שבי קפריסין.

בזמן ההוא התחילו לבוא לארץ־ישראל המתישבים באי קפריסין שנשלחו שמה ע“י סיר לורֶנס אוליפנט ולא הצליחו. אבי וגם אנכי נפגשנו אתם בחוף יפו. מאלה ששבו הנני זוכרת עוד את שמעון שטרן שהתישב בירושלים, ואחרי זמן מה היה למורה לשפה הגרמנית בבית-הספר למל, וחיים ציפרין שבא בתור תלמיד ואחר כך היה גם מורה בבית-ספר האליאנס שנפתח ע”י נסים בכר בירושלים. השנים התחתנו עם בנות ממשפחות טובות בירושלים. ציפרין עבר לגור בזכרון־יעקב, ושם קבל משרה בתור מנהל בית-הספר, ונשאר כמה עשרות שנים בכהונתו, וכעת הוא גר בחיפה. אך שטרן מת בדמי ימיו בעבודתו בירושלים.

העליה מרוסיה ומרומניה.

לא עבר זמן רב והעליה הראשונה מרוסיה ומרומניה לארץ־ישראל התחילה. הממשלה התרכית הכבידה על כניסת היהודים מפני הפחד פן יגדל מספרם ועל רכישת אדמת א"י על ידיהם, כי בעת ההיא נוסדו המושבות הראשונות ביהודה, בשומרון ובגליל, ראשון־לציון, אחרי פתח-תקוה ביהודה, זכרון־יעקב בשומרון, וראש-פנה ויסוד המעלה בגליל.

גזרות ע"י תעמולת אבי המופתי. – העליה הבלתי ליגלית בימים ההם.

השנאה לעמנו גדלה בארצות רבות שגרו בהן, והנה גם בתרכיה הסבלנית, שקבלה את מגֹרְשי ספרד בידים פתוחות לפני 450 שנה בכל עריה וגם בא“י, התחילה ההתנגדות לעליה, ושנתה את עמדתה כלפי היהודים. אז שלט המֻפתי מוחמד טָהר בא”י, הוא אביו של המֻפתי אמין חוסיני, שהיה ידוע בהתנגדותו הגדולה להתישבות היהודית בא“י. גם שונאי ישראל בין התרכים בקושטא לא חסרו, וגזרו גזרה לבלי לתת ליהודים שהתחילו לבוא בהמונים להכנס לא”י. על הגברים שבאו היתה הגזרה חמורה יותר מאשר על הנשים. הסרסורים שהיו אז בין היהודים, והערבים והתרכים מצאו עצה להלביש את הבאים בבגדי נשים, ובעד כל נפש לקחו מ-8 עד 12 נפוליון זהב, ואת הסכום הזה חלקו בין הפקידים ושומרי החוף, ולעצמם לקחו את החלק הגדול. עסק טוב היה לסחֹר בנפשות יהודיות לאפשר להן להכנס לארצן אשר גלו ממנה זה אלפים שנה. רבים מהעולים הגיעו לא“י דרך היבשה, אלה שלא היה להם די כסף לפדות את עצמם ע”י הסרסורים שלא ידעו רחם, סבלו נוראות, לא פחות מהבלתי לֶגליים עכשיו. בכל זאת לא הועילו למתנגדינו כל הקשיים והגזרות כנגד כניסת היהודים, והגולים באו במאות ואלפים, קנו אדמות והתישבו עליהן.

– – –

י. מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע גְּנֵבוֹת.    🔗

איני יודעת אם זכרונותי הבאים בפרק זה יענינו את קוראי דברי, ובכל זאת איני יכולה להתאפק מלספר מעשה אמתי של גנבות שונות שקרו בביתנו, ושהיו אז לשיחה בפי כל מכירינו.

הגנבה הראשונה.

פעם קרה המקרה שאבי שם סכום של ארבעים נפוליונים זהב שהיה עליו לשלם לבוני שכונת '“מזכרת-משה” במגרת שלחן הכתיבה שלו, ולמחרת כשנגש למגרתו להוציא את הכסף והנה איננו! לא אשכח לעולם אח ההתרגזות והמהפכה שהתחוללו בביתנו באותו בקר. ומכיון שרבים היו הנכנסים והיוצאים בבית, ביניהם מבשלת ספרדיה, אורו, ומנקה-החדרים פריידזע המרוקנית, ועוד אחרים, לא ידענו על מי להטיל את החשד. יום יום חקרו ודרשו אנשים שונים, אולם זמן רב עבר והגנב לא נתפס. ואין פלא בדבר: הרי בתקופת ממשלת תרכיה קרה הדבר. (אם כי גם כעת – בתקופת השלטון הבריטי – נהרגים ונרצחים אנשים ונזרקות פצצות לאור השמש ואינם מוצאים את הפושעים), לאט לאט התחלנו להשלים עם המקרה, ואיש מעובדי הבית לא פֻטר ולא גֹרש.

הצעיר הגרודנאי.

ובימים ההם היה יוצא ונכנס בביתנו צעיר בן 21, בן למשפחה הגונה ועשירה, מעיר גרודנו, שעזב את רוסיה כדי להמלט מהעבודה בצבא, ובא לירושלים להתישב בבית זקנו העשיר והמכֻבּד. בהיותו בעל ידיעות מרֻבּות ורגיל בנמוסים אירופיים היה נכנס לביתנו לעתים קרובות, והורי ואף אנו הבנות היינו שמחים לבואו, כי הרגשנו בחסרונה של סביבה אירופית. צעיר זה היה רגיל לספר לנו מעשיות על מה שקרה ושלא קרה. לא עבר יום בלי בקורו בביתנו, ששעריו היו פתוחים לפניו תמיד.

פעם אחת, כשנסע אבי לחברון לקח אתו את הצעיר ושניהם רכבו על חמורים (הדרך לחברון לא היתה סלולה ועגלה לא יכלה אז להגיע שמה). במשך הנסיעה הארֻכּה של שבע שעות מירושלים לחברון היה די פנאי לשוחח על דא ועל הא, עד שנתגלגלה השיחה לענין הגנבה. והצעיר שאל את אבי כיצד לא עלה בידי אדם חכם ונבון כפינס למצֹא את הגנב?

חתונה אשכנזית והתחפשותי.

עברה שנה בערך והצעיר הגרודנואי התארש והתחתן עם צעירה ממשפחה מיֻחסת בתורתה ובמסחרה. הצעירה היתה ילידת רוז’נוי, עיר מולדתי. החתֻנה הוחגה ברב פאר, כמנהג הזמן ההוא, בבית קטן, היחידי בשכונת “כרם” שנבנה ע"י כולל גרודנו. בחתונה זו היינו אנו המחתנים משני הצדדים, מצד החתן ומצד הכלה, שאת משפחות שניהם הכירו הורי היטב מירושלים ומרוז’נוי.

נגינת כלי-זמר היתה אסורה אז אצל האשכנזים, מלבד תֹּף קטן שהיו מתופפים עליו בשני מקלות ולקול התֹּף היו נשים יוצאות במחול. רקודים אלה היו נהוגים בין האשכנזים והספרדים בהזדמנויות של שמחה, הנשים היו נמצאות בחדר מיֻחד לבל תשורן עין גבר. מכיון שטרם מלאו לי אז שלש עשרה שנה, ושמלתי הקצרה ושערותי הגזוזות דמוני לעוד יותר קטנה בשנים, החלטתי בלבי לשמח את החתן, ואת הכלה ואת כל המסבים. הרהבתי עז בנפשי להתחפש בתלבשתה של הגבאית רַיְצה אשר הזכרתיה כבר, והקנופ אשר על ראשה, ועלה בידי לחקותה בהליכותיה, בדבורה ובתנועותיה. משחק זה מצא חן בעיני הגברים והגברות הירושלמים, ועפ“י בקשת הקהל חזרתי עליו פעם ושתים. ע”י המעשה הזה נתפרסמתי אז בירושלים.

הגנבה השנית.

גם אחרי נשואיו המשיך הצעיר לבקר בביתנו מפעם לפעם.

ביום שבת אחד, בעת הצהרים, כשכל משפחתנו ישבו והסבו לשלחן, נכנס הצעיר לביתנו ואמר לאמי כי עליו לקרא את הרופא לאשתו החולה, ואיננו חפץ לבקש כסף מזקנו ביום השבת. מכיון שבביתנו עבדה אומנת נוצריה בקש מאמי שהיא תלוה לו סכום כסף. האומנת שהיה כסף ברשותה בקשה אותו להכנס לחדרה והיא הוציאה ממגרתה הבלתי נעולה את סכום הכסף שדרש, וכעבור ימים אחדים החזיר לה את הכסף בשלמותו. ביום בהיר אחד, בל"ג בעמר, הופיע הצעיר בביתנו, ואמי שמחה לבקורו כי נשארה בבית יחידה עם אחי הקטן. כי אנו הבנות והמשרתת והאומנת הלכנו לחגיגת “שמעון הצדיק” שהוחגה ברב -שמחה וגיל.

ל"ג בעמר בירושלם.

ביום ל“ג בעֹמר בבקר השכם יצאו מירושלים אנשים, נשים וטף לשדה רחב ידים אשר בו נמצא קברו של שמעון הצדיק. רבים היו הבאים מכל העדות להתפלל על הקבר, להדליק את נר השמן – לאחר תשלום ש”ט לשמש –, ולהנות אחרי סיום עבודת הקדש מהאויר הצח. תחת ענפי העצים פרשו מחצלות, והיו רבים שהביאו אתם גם מרבדים וכרים, מי על גבו ומי על גב בהמה, וישבו עליהם על הארץ. פה הוציאו מהמאכלים השונים שבסליהם ואף כבדו בהם את ילדיהם, ידידיהם ושכניהם. היו מבעירים מדורה מפחמים וענפי עצים שנמצאו בשדה ועליה צלו בשר כבש ו“שִׁפְטה”. השפטה עשויה מבשר כבש או בקר טחון, מתֻבּל בבצל, שומן, ופלפל, מלח ופטרזיליה, ואת התערבת הזאת שמים חתיכות חתיכות על שפוד ארֹך הנועד לכך וצולים אותה על גבי האש ואוכלים אותה. בשלו גם קפה ופצחו גרעינים ובטנים. אף חבלים להתנדנד עליהם לא חסרו. את החבל היו קושרים אל ענפים חזקים, וכך יכלו גם מבֻגרים להנות פעם בשנה מהתענוג הזה. באו גם ערבים רבים, מוסלמים ונוצרים, ממשפחות אצילות. ומהאספסוף הערבי התערבו בין ההמון ומכרו לימונדה, סוּס, ומיני ממתקים מעשי ידיהם. וגם הדב המראה למסתכלים את כשרון הרקוד שלו ואת מעשי להטיו לא נעדר. בני דודנו הרויחו יפה ביום ההוא מתושבי ירושלים ומהאורחים שבאו לחגיגה.

רב המשתתפים בחגיגה היו באים אחרי-הצהרים. בשעות אלו היו באים גם אירופיים מתוך סקרנות לראות את מחזה השמחה ההמונית בל“ג בעמר. אנחנו, בנות חו”ל, שבפעם הראשונה בחיינו ראינו את המחזה הזה שמחנו מאד מהתמונה שנגלתה לעינינו, ומאז שמרנו על הבקור במקום הזה בכל חג ל"ג בעמר עם הורינו ומשפחת הרצברג ואחרים. גם אנו למדנו לסדר את ישיבתנו תחת צל העצים כתושבי המקום.

בלכתנו להשתתף בחגיגה הזאת נשארה אמי לבדה בבית עם אחי הקטן, והנה בא הצעיר הנזכר אל ביתנו, ואמי שמחה לקבל את פניו בשבתה בחצר לשאף מעט אויר. לפתע נזכרה כי החלון שבחדר התינוק פתוח, ובכן בקשה אותו להכנס ולסגרו, לבל יצטנן הילד. הוא מלא את בקשתה, התמהמה מעט בחדר וחזר אל החצר לשוחח עם אמי עד שובנו הביתה.

אחרי זמן מה גמלה המינקת את הילד, ובהחלה לסדר את חפציה לעזב את ביתנו אחזתה פלצות כאשר לא מצאה את כספה שהיה מֻנח בין חפציה במגרת ארונה. שוב היתה מהפכה בביתנו, ושוב חשדים על חשדים והתרגזות גדולה מהבקר עד הערב. גם בלילה לא חדלו לדבר ולחקר איך אפשר למצא את הגנב שהעז לבַצע כבר שתי גנבות, אך הכל היה לשוא, הגנב לא נתפס, לצערנו ולשמחתו. לאט לאט שככה ההתרגזות, והכסף הגנוב מהמינקת שֻלם לה בשלמותו.

הגנבה השלישית. – תפלות על קבר רחל.

עברו שבועות וחדשים מל"ג בעמר עד סוף אלול, וזמן הבקור על קברה של “רחל אמנו” הגיע. קרובי הצעיר החליטו אף הם להתפלל ולשפך את לבם על הקבר, שכרו חמורים לכל אחד ואחת ורכבו אל המקום. פתאם נזכרה דודת אשתו של הצעיר כי שכחה את מפתח תבתה, אז בקשה אותו לשוב לביתה ולסגר את התבה ולהביא לה את המפתח, והוא עשה כדבריה וישב העירה, ואחרי כן חזר והמפתח בידו.

החבורה הגיעה בשלום אל קבר רחל, השתטחה עליו בתפלות, הקיפה אותו בחוטי-שני ששמשו אח“כ כסגֻלה לכמה מחלות, ובפרט למחלת השָׁנית של ילדים, והדליקה נרות שמן. השמש הממֻנה על שמירת הקבר ועל הדלקת הנרות קבל מהמבקרים כמה פרוטות בעד טרחתו. הכנסתו היתה טובה ביחוד בחדש אלול ובימי ערב ר”ח, כי מפתח הקבר נמצא תחת ידו. בשעת צֹרך מיֻחד לבקר את הקבר – חולה מסֻכּן במשפחה, או תירים הרוצים לראותו, היו צריכים לפנות אל השמש ולשלם את שכר טרחתו בכסף מלא.

עבר חדש אלול וגם חצי חדש תשרי וחג הסכות הגיע. דודת הצעיר התכוננה ללכת להתפלל בבית הכנסת לכבוד החג, לבשה את בגדי יו"ט שלה ועמדה להתקשט בתכשיטיה כמנהג נשים אמידות. אך פתאם ראתה והנה קֻפסת התכשיטים ריקה! לשוא הפכה את הארגז בחפושיה אחרי התכשיטים, כי אינם. צערה היה גדול מאד ולא ידעה על מי להטיל את החשד אם על העוזרת הישרה או על בעל בת אחותה. אך לבה לא מלאה לעשות זאת.

עבר הקיץ, הגיע החרף ואתו – ימי הגשם והקֹּר, ובלילה חשך ואפלה ברחובות. בערבים כאלה היה בא הצעיר לשחק אתנו בקלפים או לספר חדשות או מעשיות שאהבנו תמיד לשמע, כי עתונים יומיים לא הופיעו עוד בארץ ישראל.

שודדים רוכבי סוסים,

בבקר אחד, בעת אשר כל בני משפחתנו ישבו וסעדו את ארוחתם והנה נכנס הצעיר וספר ברטט כי נס גדול קרה לו בליל אמש. בשובו מביתנו לביתו התנפלו עליו שלשה אנשים רוכבים על סוסים בראש רחוב הנביאים של עכשיו ליד ביה"ח של המסיון, ואחד הכה בחרב על ראשו והחטיא את המטרה, ורק כובעו הקשה נחתך. אחרי כן לקחו ממנו סכום של עשרים נפוליונים זהב שנתן לו זקנו למסרם לתעודתם והיו בכיס מעילו העליון. רק את שעון זהבו הציל בכסותו עליו במעילו המכֻפתר. כלנו האמנו באמונה שלמה לדבריו.

סכסוכים וישורם.

אשת הצעיר לא חיתה חיי משפחה מאֻשרים. היא התחילה להרגיש כי התנהגותו אינה לשביעת רצונה, והתחילה לחפש דרכים להפרד ממנו. לא קל היה לה להוציא את הדבר לפעל, כי הוא היה בן-טובים, והוריו בקשו דרכים למנֹע את הפרוד ולהשלים ביניהם. בינתים באה מחו"ל דודתו, אשה נבונה ואינטלגנטית. היא באה בדברים עם הורי ויחד השתדלו למנע את הפרוד, לאחר שגם בן נולד להם.

בעת ההיא חלתה אחותי שרה רחל בעיניה, ודודת הצעיר מסרה לאמי פתק-רפואה שקבלה מפרופיסור מֻמחה למחלות עינים.

לאחר זמן, במוצאי שבת אחת, באה יחד עם הצעיר לביתנו, כי רצתה להפרד מהורי ולהודות להם לפני שובה לעירה ולביתה על עזרתם להבאת שלום בין בן אחותה ואשתו. לפני לכתה בקשה את אמי להשיב לה את פתק-הרפואה שנתנה לה.

הגנבה הרביעית.

באותו ערב נתקימה בביתנו אספת מיסדי פתח תקוה, הנאספים ישבו עם אבי בחדר האמצעי, ובחדר הצדדי ישבה אמי ואורחיה ואנחנו הבנות, ואחותי שרה רחל שכבה בחדר השלישי, בהיותה חולה בעיניה. ובהיות כי בארנק שעל הארון אשר באותו חדר היה פתק-הרפואה בקשה אמי את הצעיר להוציא את הפתק מהארנק ולהביאו אליה, והוא מלא את בקשתה חיש מהר. החדר היה מואר אור כהה ובכל זאת מצא בו את אשר בקש ומסר לדודתו. בינתים נגמרה האספה, והנאספים נתפזרו, ואף אורחינו הלכו לדרכם.

למחרת בבקר, כשנגשה אמי אל הארנק להוציא ממנו כסף לשלם למבשלת שלנו שעמדה לנסע ליפו, לא מצאה את שטר הכסף בסך 25 רובל אשר שמה בו ביום הששי. שוב היתה התרגזות גדולה בביתנו ושוב הוטלו חשדים על אנשים שונים אך לא על הגנב האמתי. הצעיר הופיע גם הוא והביע את צערו על הגנבה, אך הסתלק לדרכו בשמעו את דברי אבי כי אך איש מבאי הבית יכול היה להוציא את הגנבה הזאת לפעל בפעם השלישית בביתנו.

נמצא הגנב.

אחיותי מרגלית ונחמה הלכו כמנהגן יום יום אל ה“חדר“ של שרה פּרֶס⁴, ושם ספרו את דבר הגנבה. יהודי ירושלמי שנמצא במקרה בחדר הקשיב לדבריהן, אך לא העיר מאומה, כ”א מהר לביתנו ולחש על אזן אבי כי הוא יודע מי הגנב, כי צעיר אחד הביא אליו באותו יום שטר בן עשרים וחמשה רובל ובקש שיחליפהו אצל חלפן בכסף תֻּרכּי ונתן לו בשכר טרחתו רבע מג’ידי (=שילינג).

אך יצא שם הצעיר מפי האיש והנה עלה פתאם על לב אבי זכר כל הגנבות שהיו בביתנו, והבין מיד כי יד הצעיר ידידנו בכל הגנבות האלה.

אבי מסר את הדבר מיד לקונסול הרוסי, באמרו כי יש בידו הוכחות כי הצעיר הוא הגנב, והוא דורש להעמידו לדין. אך בינתים הגיעה השמועה לאזני הצעיר כי נודע שהוא הגנב ומהר להסתלק, ובבוא שליחי הקונסול לאסרו נוכחו כי “הילד איננו”. הוא ברח מירושלים ליפו ועלה על אניה לנסע בה לחו“ל. אולם הפעם, לא שחק לו מזלו כי פקידי הקונסול מצאוהו באניה לפני הפליגה והורידוהו משם והביאוהו ירושלימה והושיבוהו בבית-הכלא אשר במגרש הרוסים. שם היה אסור חדשים אחדים עד אשר פרע סבו את כל סכומי גנבותיו לבעליהן למגדול ועד קטן. ואח”כ עזב את הארץ לבלי שוב עוד אליה ואל משפחתו. בקשי רב הוצא ממנו גט-פטורין לאשתו והוא התישב באמריקה.

עוד צעיר בביתנו – להבדיל!

לאבי היה צעיר אחד שיצק מים על ידיו, הוא ראובן מבני משפחת רבלין הקרובה למשפחת אמי, הוא היה רציני וישר מאד, ואבי דאג לו הרבה מראשית בואו ירושלימה ושנים רבות אחר כך בהיותו יתום מאביו, חנך אותו עפ“י השקפותיו, והצעיר, אף כי חֻנך מילדותו בבית אמו שהיתה אדוקה מאד, בכל זאת היתה לו תורת אבי כתורת משה, ונפשו היתה קשורה בנפשו, ואחרי כן בנפש כל בני משפחתנו. אמי דאגה לו תמיד כאם טובה, אף כי היתה לו אם, והוא נמצא בביתנו תמיד מהבקר עד הערב, כי מסר לו אבי עבודות אחראיות שונות. אנו הבנות אהבנו לצחק עליו בגלל פאותיו. אמנם לא היו ארֻכּות ומסֻלסלות כפי הנהוג אז, אך לנו, בנות חו”ל, היו מספיקות לחֹמר להתול. פעם כאשר נפלה עליו תרדמה בביתנו ויישן על הספה, חמדנו לצון ולקחנו מספרים וגזזנו את פאתו האחת, ואת הפאה השניה השארנו, ובהקיצו ידע את אשר עשינו לו. אנחנו הבנות חשבנו כי כאשר יראה שחסרה לו הפאה האחת יגזז מהר את השניה, וחסל, אך לא כאשר חשבנו כן היה. הצעיר העקשן הזה לא אהב לצון, וקשר לו מטפחת על לחיו עד אשר השתותה עם הפאה הנשארת.

ההלצה הזאת עלתה לנו במכות מצד ההורים, וראובן פחד מפנינו פן נחמד לנו לצון כזה שנית.

אחרי זמן מצאו לו הורי חברה בחיים צעירה טובה ויפה ונעימה, היא אחות אברהם שפירא מפתח-תקוה, והיא היתה ידידתי הנאמנה עד אשר נפטרה בדמי ימיה בהולד לה בנה יחידה, הוא הד"ר יוסף יואל רבלין.

יא. חַיֵינוּ. – נְסִיעוֹת לְמוֹצָא וּלְיָפוֹ.    🔗

*

(כ“ז תשרי, תרצ”ז

במשך חדשים לא עלה בידי לטפל בכתיבת זכרונותי שאמרתי לגמרם, בגלל המאֹרעות המעציבים בארץ. עד עכשו טרם שקטו הרוחות ולא חדל הטרור, וההצתות ומעשי החבלה, וה' יודע עד מתי ימשכו).

*

בית הספר "שרלוטה“.

כפי שהזכרתי בפרקים הקודמים התענגנו הרבה בישיבתנו בבית מנולי (אשר בו עתה קולנוע “עדן”) בתקופה של חמש שנים. כתוצאה מהדירה היפה והגן הנאה ורחב הידים חל פה שנוי לטובה בחיינו. מול ביתנו היה בית הספר הגרמני ליתומות שנקרא בשם “טליתא קומי”, ובפי ההמון נקרא על שם מנהלתו “שרלוטה”, ורק קיר הפריד ביננו. יכלנו לטפס על העצים, ולהשקיף מעליהם על משחקי החניכות-היתומות של בית-הספר. היינו נזכרות באותם הרגעים בבית הספר ברוסיה אשר זכינו ללמוד בו ולשחק במשחקים כאלה, ועתה עינינו רואות בהם אבל אין באפשרותנו לקחת חבל בם. בכל זאת התענגנו לראות את הילדות במשחקיהן ואת האחיות המדריכות אותן בהם. מפעם לפעם היתה האחות-הראשית של בית-היתומות מזמינה אותנו בסַדרה בזר או הצגות, ואמי היתה מקבלת את הזמנתן והייתה קונה מעבודת התלמידות. ובזכות זו היינו אף אנו מֻזמנות ויכלנו ללמד הרבה מסדרי המקום.

אמי.

בהזכירי עתה את אמי אינני יכולה להתאפק מִדַּבּר דברים אחדים על אודותיה:

אמי היפה בנשים היתה חכמה, בעלת-בית טובה, משכילה וטובת לב, היא היתה בקיאה בחמשת חֻמשי התורה במקורם, אך את שפת הדבור העברית לא ידעה כי בביתנו דברו אז אידית. בקר בקר היתה מתפללת תפלת שחרית בבית, ובשבתות היתה מבקרת בבית-הכנסת. בשובה מביהכ"נ היתה מבקשת מאת אבי להסביר לה כמה מקומות קשים בפרשת או הפטרת השבוע. בהיותה בת עשירים למדה מפי מורים פרטיים בבית את השפות הרוסית והגרמנית. נראה שבזמנה קראו ולמדו הרבה בספרי שילר, גיתה, בֶּרנה, והינה, וברומנים של צ’וֹקֵה ומחברים גרמנים אחרים, כי אמי היתה בקיאה בכל אלה, ביחוד היתה אוהבת לשיר את השירים:

ועוד ועוד.

לפני עיני עוברת כיום תמונת יום חרף אחד ברוז’ינוי: אמי והבנות ישבו בחדר אבי, ששם היתה הרצפה עשויה קרשים ולא אבנים. באמצע החדר עמדה אח נחשת מצֻחצחה ומבריקה. היה יום קר ושלג ירד. כל אחת מאתנו עסקה בעבודת יד, ואמי ישבה וספרה לנו על ימי נעוריה וחייה בבית הוריה. וזכרונותיה אלה עִנְיְנוּ אותנו מאד, ועוד זוכרת הנני ביחוד מה שספרה לנו על אביה, ר' שמריל לוריא שלפני מאה שנה הפקיר את עצמו ונסע יחד עם אשתו ובנו יחידו שהיה אז רק בן שנה, ולקח אתו את כל־משפחת זקנתי לבית רבלין.

נסיעת זקני לארץ ישראל לפני מאה שנה.

הנסיעה ארכה כמה חדשים באנית מפרש, ותמיד היתה מרחפת עליהם הסכנה לטבֹּע בים, עד שסוף סוף הגיעו לארץ ישראל בריאים ושלמים.

כפי שספרה לי אמי, היה זקני היהודי היחידי שזכה לרדת לתוך מערת המכפלה, הוא שהתחפש בתור ערבי, והדבר עלה לו בכסף רב, אך עלה בידו להשתטח על קברות אבות אבותיו הקדושים.

אחר כך פרצה אפידמיה של מחלת החלירע, ואנשים נפלו אז כזבובים, והוא חלק סכומים גדולים לטובת המשפחות העניות הסובלות. יותר משנתים נותר זקני בארץ, אך היה קשה לו להסתגל אל חיי ירושלם של הימים ההם, וחזר לעיר מולדתו יחד עם משפחתו. ואת משפחת רבלין השאיר בארץ.

זקני ואפיו.

את זקני שמריה לוריא לא זכיתי להכיר, אך מפי אמי תמיד שמעתי בקשב רב ספורים עליו, והנה מה שנשאר עמֹק בזכרוני:

פעם אחת התערבו שני שרים גדולים רוסים, האחד מהם אמר: בראות יהודי איזה דבר לפניו הוא אוהב תמיד למשש אותו ולהפֹך ולמשש, והשני אמר שהוא מכיר יהודי אחד שהוא לא כמו שהוא מתאר, לכן הזמין פעם את זקני והושיבו בטרקלין גדול ומפֹאר, ועל השלחן לפניו דברים יקרי ערך שכל לב אפילו של לא-יהודי היה מתאוה לדעת מה הם ואיך הם. שני השרים האלה עמדו מהצד בחדר שני והביטו מה יעשה היהודי, אם הוא באמת יגע בחפצים המֻּנּחים על השלחן, או לא. והנה עמדו כחצי שעה והשגיחו, ולא יכלו לתפש את זקני בעברה זו, אז נגשו אל זקני וספרו לו את התפלאותם על זה שלא חשק לראות ולבחן את הדברים שעמדו לפניו.

ועוד דבר נשאר בזכרוני מספורי אמי: לפני לכתה לחֻפּה הכניס אותה זקני בחדרו ואמר לה: בתי, נתתי לך כסף רב, בגדים ותכשיטים יקרים, והעיקר – נתתי לך בעל טוב, אדם עִלּוּי ומֻכתר בכל המעלות, ורק דבר אחד לא אוכל לתת לך, זהו המזל. על זה עליך להתפלל לאל שיתן לך.

זקני זה, מסר ליד אמי ספר כתוב בעצם ידו איך עליה להתנהג בתור אשה עבריה, בתור אשת חיל וכל הדברים החשובים לחיי משפחה. את הספר הזה בכתב ידו עודני רואה לנגד עיני, איך אמי קראה בו וגם הקריאה לפני מכירותיה בארץ-ישראל. והספר הזה נתן לה את האֹמץ לעבר על הרבה מכשולים שמצאה בחייה, ובבואה לארץ ישראל בהיותה בת 36 שנה.

ועתה אשובה לתאור חיים בארצנו.

תרופות.

אף כי היו חיינו אז חיים קשים, והמלריה ומחלת העינים לא הרפו ממנו במשך שנים, בכל זאת קבלנו את הכל בסבלנות. כבר חכינו לקדחת שתבקר פעם לשבועים אחת מאתנו, והתחלנו להגן על עצמנו בכל מיני רפואות, ובפרט באבק הכינין שהיינו מתבלות אותו בצורות שונות כדי להפיג את מרירותו. מנת הכינין הושמה בניר סיגריות, וכך היה צריך לבלע אותו עם מעט מים. ואוי ואבוי היה לזה שקרה לו המקרה והניר נקרע בפיו ואבקת הכינין נשפכה מתוכו. מלבד זה היה אבינו נוהג להשקותנו כפות אחדות של שמן קיק מהול ביין אדֹם המובא מאזמיר (אז השתמשו ביין זה כתרופה למחלות שונות לפני אשר החלו להשתמש ביין א"י), או בקפה שחור קר. לאט לאט התרגלנו לתרופות האלה. רק כאשר מדת החם עלתה והיה חשש למחלה אחרת פנו לעצת החובש, ואם גם רפואותיו לא הועילו נקרא אחד הרופאים מהעיר העתיקה.

שני החובשים.

החובשים המפֻרסמים אז בעיר היו שנים, אחד מהם ספרדי והשני אשכנזי, הספרדי היה יעקב סידס שהיה סַפָּר בחנות קטנה ברחוב היהודים קרוב לבתי הכנסת הספרדים, ובו השתמשו להרכבת כוסות-רוח ועלוקות, והקזת דם, וגם רפואות נתן. והאשכנזי היה ידוע בשם “יְשִׁיֶה (יהושע) יֵונֶה” שטפותיו כנגד מחלות העינים באיזו צורה שהן מתגלות היו ידועות בכל ירושלים, ובלכתו ברחוב היו לו בקבוקים קטנים בחיקו של קפטנו והיה מוכרם לכל דורש. ומענין הדבר כי עיני רופא חולים נפלא זה היו טרוטות ולידיו ולמלבושיו חסר תמיד הנקיון.

הרופאים.

מספר הרופאים היה קטן, ועל פי רֹב היו מכנים אותם בשם ארצות מולדתם: הרופא היוני, הצרפתי, הרוסי והגרמני. מלבד הרופאים הנוצרים האלה היו גם שני רופאים יהודים, הדר' שוורץ והדר' פּוּפֶּלֶס, ושניהם שמשו בשני בתי החולים היהודיים שהיו בעיר העתיקה, “בית החולים רוטשילד” ו“בקור חולים האספיטאל”. לכל אחד משני בתי החולים היה גם בית מרקחת ורוקח שלו, ורב החולים קבלו הרפוי והרפואות כמעט בחנם. מלבד אלה היו עוד שלשה בתי מרקחת ברחוב היהודים בעיר העתיקה, של גבריאלוביץ, ושל יוסף טרכטמן ושל יוסף הורביץ, ובהם היה אפשר לאמידים להשיג סמי רפואותיהם בתשלום כסף.

לממֻחים בין הרופאים נחשבו אז היוני (ד"ר מָזָרָקי) והרוסי שהיו מקבלים בעד כל בקור חצי נפוליון זהב, בשעה שהרופאים האחרים היו מסתפקים במג’ידי כסף (בערך 200 מיל). סכום כזה היה כמובן גבוה מכדי יכלת הקהל הירושלמי של הימים ההם, והרופאים האלה נקראו רק בשעת סכנה.

המצב בירושלם שמחוץ לחומה.

לעמת כל העזרה המדיצינית שהיתה בעיר העתיקה, לא היה בירושלם של מחוץ לחומה כלום, וכל אלה שגרו בשכונות שמחוץ לעיר היו חוליהם צריכים ללכת ברגל עד בתי החולים שבעיר העתיקה, ורק בשובם הביתה יכלו לשכר חמור מאלה שעמדו ליד שער יפו עם מְחַמריהם שלוו אותם עד ביתם אחרי קבלם שלשה מֶטָליקים (בערך שבעה מילים) בעד זה.

הרופאים בִּכּרו לקבל את החולים בקליניקה שלהם אשר בעיר העתיקה מאשר לבוא אל ביתם, מפני חסר העגלות אז.

חברת לינת הצדק.

היתה אז מחוץ לעיר חברה בשם “לינת הצדק” שנוסדה מצד אחדים מהישוב הישן, והיא עזרה הרבה למשפחות אשר בביתן נמצאו חולים. החברים השגיחו על החולים ביחוד בלילות (אחיות רחמניות טרם היו בארץ!), ומכשירי הרפוי (חֹקן, מדחֹם, וכיוצא בם) עברו מחולה לחולה מחֹסר כלים סניטריים לרב תושבי ירושלם, ורק יחידי סגלה הרשו לעצמם לרכש להם כלים כאלה.

נסיעות לשם החלפת אויר.

בימים ההם היינו מאֻשרות כשאחד הרופאים שאבי שאל בעצתם בדבר בריאותנו יעץ לו לנסע אתנו למקום אחר כדי להחליף את האויר, בתקוה כי בזה תרפה ממנו הקדחת.

קולוניה – מוצא.

המקום המתאים הקרוב ביותר היה קולוניא (היא “מוצא”). מקומות רחוקים יותר היו חברון ויפו. אבל חיפה, טבריה, או צפת לא באו כלל בחשבון בגלל מרחקן ותנאי הנסיעה הקשים ברכיבה על גבי פרדות או חמורים. לקולוניא היה אפשר ללכת גם ברגל, וב“קפיצת הדרך”, ז"א בירידה ישרה מההר מבלי לסובב בכל סִבּוּבי דרך המלך, היה אפשר להגיע שמה בפחות משעה.

קולוניא היתה משמשת בימים ההם כ“קַיְטנא” לבני המשפחה הערבית המיֻחסת, משפחת החוסַיְנים, אשר היו להם שם בתים ונחלות. גם בני משפחת יהושע ילין וגיסיו ירדו לגור שם בקיץ בביתם ובנחלתם.

בית חרשת לרעפים במוצא.

עם יהושע ילין יסד אבי בקולוניא בשנת תר"מ, כשנה לפני בואנו אל הארץ, בית חרשת לרעפים, ושניהם, וביחוד אבי, השקיעו בו הון רב. נסיונות על נסיונות נעשו על ידי צעיר מירושלם, אלטר גרינברג (או כאשר קראו לו אחרי כן באידית: אלטר צֶ’רֶפּ, על שם חרסי רעפיו השבורים) שנסע לפריז כדי להשתלם בעבודה זו, ואחרי כן שב ירושלימה לנהל את בית החרשת הזה. עבודתו לא הצליחה, הרעפים היו מתבקעים ולא היה אפשר להשתמש בם לכסוי הגגות. כעבר שנתים נאלצו בעלי בית החרשת לסגרו אחרי שהפסידו בו הון רב. כל רכוש אמי שהיה לה ממכירת הבית הגדול במוהילוב שנחלה היא ואחיותיה בירושה מאביה שמריה לוריא, ירד לטמיון בעסק-ביש זה.

בקורינו במוצא והתקרבותי למשפחת ילין.

בימי שבתה של משפחת ילין בקיץ במוצא היינו מבקרות אותה מזמן לזמן, ואחת אחיותי היתה נשארת לשבת אתם כשבוע ימים. עלי נפל הגורל להשאר שם זמן רב יותר מאחיותי בגלל הקדחת שלא הרפתה ממני. זוכרת הנני היטב את הימים ההם בהיותי בין המשפחה העדינה הזאת, איך טפלו בי ודאגו לשלומי. שרח ילין, שהיתה חמותי לאחר זמן (אך אז טרם עלה על לבה רעיון התקשרותנו בעתיד), היתה סורקת את שערותי וּמְצָאָתָן רכות ויפות עד שהללה אותן לפני משפחתה, שהן “חלקות כמשי”.

מרקחת וכעכים.

שתי המשפחות פינס וילין התידדו וקשריהן הלכו וגברו מאז. אנו היינו מבקרים במעונם שבתוך העיר והם אותנו במעוננו שמחוץ־לעיר. תמיד היתה אמי מתיעצת עם שרח ילין ועם אשת ר' משה יצחק גולדשמיד בענין סדור משק ביתנו בהתאם לתנאי המקום. שתי הגברות האלה היו מפליאות אותנו תמיד במעשי ידיהן – הראשונה במרקחת של מִשמש (מושקט) והשניה בכעכי סלת מתֻבּלים במַחְלֶבּ (מחלב הוא הגרעין הפנימי של דֻּבדבניות שריחו טוב, ומוסיפים אותו אחרי הִטָּחֲנוֹ לבצק הכעכים, והספרדים משתמשים בו ביחוד). אנחנו הילדות היינו אוהבות את הכעכים והיינו מוצאות אותם, למרות מה שאמי היתה נוהגת להחביאם מאתנו ורק המבשלת ידעה את מקומם. היא היתה מגלה לי את מקום האוצר לאחר שהבטחתיה לעזֹר לה בעבודתה. כמובן נזהרתי מקחת כעכים יותר מדי לבל יִגָּלה חסרונם לאמי. כאשר הייתי אנכי כעבר כמה שנים לבעלת-בית ידעתי את אפן הכנת שני המאכלים האלה, ועד עתה נוהגת אני לעשותם, ובני ונכדי נהנים אף הם מאד ממאכל זה ונוהגים לעשות מה שעשיתי אני בהיותי בגילם…

הכנות לנסיעה ליפו. – המגהץ.

אם למוצא היינו יכולים לרדת על נקלה הנה היו ההכנות לנסיעה ליפו מרֻבּות. החלק העקרי בהן היה הכביסה והגהוץ, ובזה אהבתי אני לקחת חלק גדול.

בשכונת אבן־ישראל הקרובה לביתנו גר ר' ליב נוסבוים עם משפחתו: אשתו ובן אחותו, הצעיר בריל ליפשיץ אשר בא יחד עם דודו מביָליסטוק וגרו יחד בירושלים. התקרבנו אליהם מאד עד אשר כנינו את מר נוסבוים בשם “סבא” והוא דבר עלינו כעל נכדותיו ועל אמי כעל כלתו. ואמנם היה האיש ידיד נאמן לביתנו, ופעמים רבות עזר לאבי בעת דחקו בעצה ובכסף. אף לי עזר בהרבה, בהשאילו אותי מזמן לזמן את המגהץ הטוב והמבריק העשוי נחשת קלל, מבלי שיִוָּדע הדבר לאשתו.

והפעם קָרַנִי במגהץ זה מקרה בלתי נעים שעכב את נסיעתנו ליפו לימים אחדים: בשעת הגהוץ נפל המגהץ ארצה, וחלק ממנו נשבר, ימים אחדים חפשו ידידי למצא חלק כזה באחת החנויות ולא מצאו, וסוף סוף הכרחתי להחזירו ל“סבא” כשהוא “מטֻלא” בידי אחד הנפחים.

נסיעות בנות ירושלים ליפו.

נהוג היה אז בירושלים שלאחר ימי הספירה היו רבים, יותר נכון: רבות, מתושבי ירושלים מחליפים את אקלימה היבש של ירושלים באקלימה הלח של יפו, במקום שאפשר גם ליהנות מהרחיצה בים. הנסיעה היתה לא קלה, ביחוד כשנסעה כל המשפחה והיו צריכים לקחת אתם את כל מצעי המטות, ולפעמים גם כלי בשול וחפצים אחרים, למען יוכלו להשאר כחדש ימים ויותר ביפו, ולהרגיש שם את עצמם כבביתם. ביפו היו מבלים מרבית זמנם על החוף והיו מתרחצים בכל יום, לפעמים גם פעמים ביום, כדי להפיק את התועלת המקסימלית משהותם במקום. אך לעתים היו גם גורמים רעה לעצמם על ידי ההפרזה ברחיצה.

דירתנו ביפו ויחסינו עם משפחת בעל הבית הערבי.

פעם נסענו גם אנו ליפו, יחד עם ר' משה סלומון ומיכל ליב כץ, לאחר שהיה אבי צריך לשבת שם בקשר עם השגת פירמן לבנין רפתים, ז“א בתים, ביהודיה. שכרנו אז בפנים העיר יפו שני חדרים בבית ערבי שחלונותיהם נשקפו על פני הים. הרוח הצחה שנשבה מהים ביום ובלילה הִנְעימה את ישיבתנו בה בימי הקיץ הלוהטים. המטבח היה חסר כל נוחיות, וחצר מרֻוָּחה וגדורה היתה מפרידה בין דירתנו ודירת בעל-הבית. במשך ימי שבתנו שם התידדנו עם משפחת בעל-הבית, היינו מבקרות שם לעתים קרובות ומתרועעות עם בנותיו. הן למדו מאתנו את מלאכת הגהוץ ומלאכות אחרות שלא היה נהוגות אז כאן, ואנו למדנו מהן עבודות יד שונות שנשי המזרח היו עוסקות בהן הרבה. (אף עתה מרבים לקנות עבודות יד מתוצרת נשי נצרת, הלבנון וקפריסין, ומחירן זול יותר מעבודת יד אירופית). ענין רב היה לנו לחזות בהכנותיהן לחדש רָמָדָן שחל באותו הזמן שגרנו ביפו: מיני מאפה שונים, תבשילים, תמרוקים וכו'. לפני הצום ואחריו הגבירות המֻּסלמות היו גם מקדישות שעות רצופות ליפוי פניהן בתמרוקים שונים, צבע בפנים, פוך בעינים וחִנָּה אדֻמה בידים. להחליק את פניהן היו משתמשות בסֻכּר סמיך מבֻשל בעודנו חם שהדביקוהו אל לחייהן ואח”כ מרטוהו בחזקה. קשוט הידים היה נעשה בצורה זו: היו לוקחות סרטים ברחב של סנטימטר ומצַיְרות אותם בציורים שונים בצבע חִנָּה. בסרטים האלה היו קושרות את ידיהן ומהדקות אותם אליהן, ועל ידי זה נדבקו הציורים בידים ונתקימו זמן רב.

הגברות היו מבקרות אותנו מפעם לפעם, אך השתדלנו שזר לא ימצא בבית בעת בקורן, למען לא תאלצנה לשבת מכֻסות פנים. הנני מַשוה את היחס מצד שכנינו אלינו אז ליחסם היום: אז לא חשו אלינו שום רגש של קנאה ושנאה, כי אם להפך חבה ומשוא פנים, ועתה מֻרגש יחס אחר אלינו לא רק מצד נשי המשפחות המיֻחסות כ"א גם מבנות ההמון – הפלחיות – הבאות למכר בעיר את תוצרתן, והפועלים הפשוטים העובדים בדרכים אף הם מתיחסים בגסות לכל עובר ושב יהודי.

קבוצה הבילוים השניה.

בקיץ של אותה שנה, בהיותנו עוד ביפו, הגיעה הקבוצה השניה של הבילוים, כחמשה עשר איש כלם צעירים אינטליגנטים, ואחדים מהם ידעו היטב את השפה העברית.

אבי היה אב נאמן לכלם ותמיד דאג לקיומם, והקשר בין משפחתנו והבילוים ובני ביתם נשאר חזק עד היום.

מהצעירות שהיו בקומונה של הבילוים ושהיו אחרי כן לנשים לאחדים מהם, הנני זוכרת את אלו: פריזור אשת דר' חיסין, סירוט אשת בֶּרלַבסקי, פַני בלקינד אשת לוליק פינברג, פֶּשה אשת צלליכין, והצעירות האלה נהלו את משק הקומונה.

למרות זה שהיינו בעצמנו אורחים ביפו מצאו מקום בביתנו כמה מהבאים האלה עד אשר הסתדרו יחד עם הקבוצה הקודמת בפרדס איובּ הקרוב ליפו ולמקוה-ישראל. חלק מצאו עבודה במקוה-ישראל בהנהלת האדון הירש, ואחדים עברו לראשון-לציון. מהם גם החליטו להשתקע בירושלים להשתלם בבית-הספר של חברת כי“ח במלאכת הנגרות, חרשת ברזל, מלאכת סכינים, וכו'. בין הקבוצה נמצא צעיר בשם עוזר דב ליפשיץ שהיה מֻכשר ומשכיל והשפה העברית היתה שגורה בפיו. אבי השתדל להשיג לו שעורים בעברית, למען יוכל למצא את לחמו עד אשר יעלה בידו למצא משרה מתאימה, כי לעבודת־האדמה לא היה מכשר. אנכי הייתי תלמידתו הראשונה. התחלתי בזה כשהיינו עוד ביפו והמשכתי לקבל ממנו שעורים בשובנו לירושלים, שגם הוא עבר אליה ונכנס לבית-הספר של חכי”ח ללמֹד וללַמד.

גן הברון.

כשלשה חדשים וחצי נשארנו ביפו וכל הזמן בלינו בנעימות. התרחצנו כאוַּת נפשנו עד ששבענו המים הכחֻלים, ומנוחתנו על שפת הים היתה נעימה ושלמה. טילנו הרבה בגן הנהדר של הברון אוּסטינוֹב שהיה היחיד במינו בעציו, בפרחיו, בדרכיו המסֻדרות ובספסלים למנוחה שהיו בו, וכן בכל מיני חיות וביחוד קופים שהמבקרים השתעשעו בהם הרבה. הכניסה לגן היתה חפשית לכל רוצה. לא היתה ידועה עוד אז הסיסמא: “הכניסה אסורה ליהודים ולכלבים”. כל הבאים אל הגן הרגישו את עצמם חפשים. יהודים, מוסלמים ונוצרים טילו והתענגו יחד. הזמן עבר חיש מהר, בפרט לנו הבנות. והורי החליטו לשוב לירושלים ולביתנו.

עבודתי בסדור ביתנו בירושלם ושכרה.

לפני נסיעתנו ליפו מסרנו את הבית לידי הבילוים שיגורו בו עד שובנו. אמי תארה לעצמה באיזה מצב עלוב תמצא את הבית בשובה, ועל כן החליטה לשלח את אחת הבנות ירושלימה להכניס בו סדר. הגורל נפל עלי, ואני קבלתי עלי בשמחה את העבודה הזאת. אמנם לא היה קל לי לבקש מהבילוים שיפנו את ביתנו למען אוכל להתחיל בעבודה הקשה יחד עם העוזרת, עשיתי זאת בהיותי חדורה אחריות כלפי אמי שאהבה את הנקיון והסדר. כשבוע ימים עבדתי יחד עם העוזרת מהבקר עד הערב עד שהרגשתי שמלאתי את תפקידי וחכיתי באי סבלנות לשובם של הורי ואחיותי לשמֹעַ את בקרתה של אמי על עבודתנו. וכמה גדול היה צערי לשמֹעַ את הערתה שלול התרנגלות אשר עמד בפנת הגן לא נֻקה על ידינו מתוך שכחה. היטב חרה לי הדבר בדעתי מה קשה היתה עבודתי, שמלבד נקוי הבית וסדורו הכינונו גם את כל הנחוץ למשק הבית, וגם חלות ועגות לשתי והובלתי לתנור הכללי של שכונת משכנות הקרוב ביותר לביתנו, וכלם הצליחו במראהם ובטעמם.

על העגות והלחם שהכינותי לכבוד שבת ושעלו יפה, קבלתי תהלות ושבחים מפי הורי. זה היה לי כעין פצוי על נזיפת אמי לאי הנקיון בלול התרנגלות, והייתי מאֻשרה על הודעתם כי מלאתי את תפקידי באמונה כשבוע ימים כבעלת-בית, ובשמחה מסרתי לאמי היקרה את צרור המפתחות שמסרה לידי בנסעי ירושלימה למלא את תפקידי זה.

מורי החדש.

סדרתי לי תכנית בעבודה ובלמודים. אחרי השעורים שקבלתי מפי ה' בן־יהודה במשך זמן עברתי כאשר הזכרתי להיות תלמידתו של ליפשיץ הבילואי, אשר ישב בירושלים לרגלי עבודה שנמצאה לו בה. בראשונה עבד כמורה לעברית, ואחר כך כפקיד בבימ"ס העצים של הרצנשטין את לטוינסקי. ליפשיץ היה מבאי ביתנו הקבועים, ובערבים היה יושב בחברתו של אבי, ומפי שניהם שמעתי וכוחים סוערים על כמה שאלות חיוניות שנסרו אז בעולמנו. אך יותר מכלם נתרשמתי מן הוכוח על ברוך שפינוזה, אף כי לא הרבה הבינתי מתֹּכן הוכוח.

*

(כ“ט איר, תרצ”ח

צאצאי וקוראי דברי!

כמה שמחתי בשנים הקודמות להעלות זכרונותי על ספר מזמן לזמן. לפני ארבע שנים, בשבתי בראשית חדש אדר ב“בית מרים” ביריחו, רשמתי לי את השורות האלה בספר זכרונותי:

“שקט ומנוחה ב”בית מרים“, הוא הבית שקבלה הגברת לידי סמואל מידידותיה ומכירותיה שהיו לה לרֹב בא”י ליום יובל החמש ועשרים שנה לחתֻנתה, להיות לבית מרגוע למשפחות ידידיה בימי החרף לשבוע שבוע חליפות. הבית מרֻהט באפן פשוט אך מעשי, כל הבא להתגורר בו מוצא כל מה שנחוץ לו והוא מרגיש עצמו כמו בביתו, והַשֶׁקט הגמור השורר בו מרגיע את עצביו אחרי עזבו את ירושלם הסואנת.

ושמחה הנני שנפל בגורלי אני ובגורל משפחתי לקבל מדי שנה בשנה, בחדשי החרף הכי קשים בירושלם את האפשרות לבוא הנה לשבוע ימים ולנוח במקום הנעים הזה. הנני מאֻשרה שאוכל לשבת במנוחה ולהעלות על הניר את זכרונותי מלפני שנים רבות מאד. קול הצלצול בדלת, קול צלצול הטלפון, ושיחות עם הבאים מדי שעה בשעה לביתנו – אינם מפריעים פה את מנוחתי אשר זה זמן רב שאפתי לה, כמה נעים לזכֹּר בשלוה זו את זכרונות ימי ילדותי, אז בהיותי ילדה עליזה ועובדת".

ועתה?

כמה קשה לי להתחיל שוב בזכרונותי שהזנחתי לכתבם מזה זמן לפני האסון הגדול והנורא שקרה במשפחתנו, בנפל בני היקר החביב והנעים אבינעם ז“ל חלל בידי רוצח אכזרי. כמה קשה לי עתה להמשיך הלאה ולאסֹף זכרונותי במצב שהנני נמצאת בו כעת, בשעה שכל מחשבותי הן רק לשאלה אחת: למה, למה יסר אותנו ה' הטוב ונתק ברגע אחד כל תקוותינו?! כמה היה יכול הצעיר היקר הזה לפעֹל לעמו ולארצו ולמשפחתו שהיה קשור אליה בכל לבו ונפשו. אך עלי לאַמץ כח כדי למלא את דבריו האחרונים של בני יקירי זה בהפרדו מאתנו בלילה האחרון לפני המאֹרע, הוא אור ליום ה', ט”ז חשון לשנת תר"צח, בשעה 10. הוא אמר אז: “אמא, אתְּ מֻכרחה להמשיך בזכרונותיך בוַדי ובוַדי!”. והנה הלך לעולמו ועיניו הטהורות לא זכו לראות בהמלא משאת נפשו בדפוס! ובנֹסח הסטיריאוטיפי של מצבות תדמֹר בסופן אקרא: חֲבָל!

– – –

ובכן אשובה לעבודתי ואעלה על לבי זכר הימים הטובים, אלה ימי בוא אשרי לכל ימי חיי).

*

“נכבדות”

אז, ואני בת חמש עשרה וכבר התחילו מדברים בי נכבדות. שדכנים יוצאים ושדכנים באים, וביניהם גם אליעזר בן־יהודה ודבורה אשתו בכבודם ובעצמם. האחרונים דברו על לב הורי להשיאני למרוקני, צעיר יפה שזה לא מכבר בא ארצה. הוא עשיר, בעל נכסים בירושלים. ואחיו נשא לו לאשה צעירה אשכנזית בת טובים, בת היהודי היועץ הראשי של הפחה, ויחוס המשפחה נאה ליחוס משפחתנו, ומה גם שאין אבי צריך לתת נדוניה, כי “הרים וגבעות” נתונים לי בביתו, תכשיטים יקרים מפז ורכוש רב. אשת אחיו היא היא שדברה על לבם של בן-יהודה ואשתו להיות השדכנים. אך כל דברי הפצרותיהם לא השפיעו עלי על אף גילי הצעיר, כי עם היותי צעירה, נערה בת חמש עשרה וחצי, היו לי כבר השקפות עולמי בשאלת הנשואין, ודחיתי את הצעתם זאת. בתקופת זמן זאת “בקש את יָדִי” מורי עוזר דב ליפשיץ בעצמו. באחד הימים נכנס לביתנו וכשמצאני עסוקה בעבודתי פתח וספר לי כי מציעים לפניו איזה שדוך. שאלתיו: “מי היא הצעירה הזאת?”, והוא ענה בטוחות: “את העומדת לפני. בעצת משפחת הרצברג שחזקו את ידי הנני בוחר בך”. אני השתמטתי מלענות והוא הלך כלעֻמת שבא.

באחד מימים נכנס אבי לחדרי ושאלני אם אסכים להתארש עם דוד ילין שהיה מבקרנו מזמן לזמן בקשר עם כתיבת כתבים שונים בערבית למשרדי הממשלה בנוגע למושבות. הוא הגיד לי כי הצעיר הזה מצא חן בעיניו ובעיני אמא בגלל אפיו וכשרונותיו. ותשובתי היתה: אם הצעיר הזה מצא חן בעיניכם הנני מסכימה לבחירתכם אשר גם לבי נוטה אליה.

דוד ילין.

את הצעיר דוד ילין הכרתי בהזדמנויות שונות של בקוריו בביתנו, ומבקורינו אני ואמי או אני וידידתי בבית הוריו בעיר העתיקה. ובדַבְּרי על הבקורים האלה עולים על זכרוני שלשה מהם:

פעם אחת, בימי חֹל המועד סכות ערכה משפחתי טיול לעין-כרם ברכיבה על חמורים, ו“שר הטיול” היה גיסי יצחק כָּלֵב שדאג לחמורים ולאֹכל, וכיו"ב, בהיותו צעיר חי וזריז. רק אנכי לבדי נשארתי בבית, כי מעודי לא הלך לבי אחרי טיולים ואהבתי לשבת בית. והנה באו לבקרנו יהושע ילין ובנו הצעיר. אנכי הכנסתים אל סֻכּתנו היפה, ערכתי את המֵּחַם, והגשתי להם תה ועֻגות בכלים נאים ומבריקים ומפיות לבנות כשלג, והם יצאו, לפי מה שהרגשתי, שבעי רצון בשֵׁרוּתי כממלאה מקום “בעלת בית”.

ופעם אחרת בחג סכות הלכתי עם מכירתי חיה הקלשינית לבקר בבית הורי ילין בעיר העתיקה בביתם אשר ברחוב “שער השלשלת” בדרך אל הכתל המערבי. תמונת החצר היא לנגד עיני גם עתה. מן הרחוב עולים במדרגות, עוברים מבוא מְקֹרֶה חשוך, עוברים על פני המטבח המשֻׁתף לכל שכני הבית בדיוטה התחתונה, ובאים אל החצר אשר באמצעה מתנשא פי הבור של החצר, וליד אחד קירותיה גפן אדרת המטפסת ועולה עד הדיוטה העליונה ומכסה שם בצלה את המעבר אל החדר הקיצון. מהחצר התחתונה עולים במדרגות אל הדיוטה העליונה ושם חדרים אחדים וביניהם חצר קטנה אשר שמשה בעת ההיא לסֻכּה בעלת שני פתחים מקבילים המאפשרים את המעבר אל החדרים השניים אשר בדיוטה ההיא. עברתי עם מכירתי את הסכה כדי ללכת אל דירתה של משפחת ילין, והנה בסכה יושב לו הצעיר דוד ילין מֵסב על סַפּה וקורא באיזה ספר והוא לבוש קפטן משי ותרבוש אדֹם חבוש לראשו. הבטתי בפניו ואמרתי: “יום-טוב, טוב” והוא ענה על ברכתי, אך לא זז ממקומו ונשאר בסכה עם ספרו, ואנכי וידידתי בקרנו את אמו שישבה בחדר הגדול של דירתם. עֻבדה זו שלא קם ולא זע בפני הבאות לבקר את משפחתו לא מצאה כמובן חן בעיני, אך יחסתי זאת למדת הבושה של בן ירושלים של הימים ההם.

המחולות המעורבים.

והנה עוד זכרון פגישה שלישית טִפוסית:

כבר הזכרתי בפרקים הקודמים על אודות נסים בכר שיסד בירושלים את בית-הספר ובית־המלאכה לחברת כל ישראל חברים ואשר דוד ילין עבד בבית ספרו בתור מורה. הוא הביא אחרי כן את כל משפחתו ירושלימה, את אמו שהיתה המפקחת על הפנימיה שנוסדה באותו בית ספר, ואת ארבע אחיותיו, אשר האחת מהן היתה נשואה ובאה עם אישה ואחותו, והשניה נהלה את ביה“ס אולינה די רוטשילד. משפחה זו עם ארבע צעירותיה הכניסה חיים חדישים בירושלים בסדרה מפעם לפעם נשפי מחולות באחד האולמים בדיוטה השניה באותו בה”ס שבו גרה כל המשפחה. לפעמים היו מזמינים בתור אירופאים משפחות אחדות מהאינטליגנציה שהתישבו בירושלים וביניהן גם אנחנו, אני ואמי ואחותי. וגם קונסולים ומשפחותיהם לא חסרו. בהיות שאבי היה מתנגד לרקודי נשים עם גברים, ואנחנו שמרנו את דברי אבינו, נשארנו יושבות על מקומנו והבטנו על מהלך הרקודים, ואי אפשר להגיד שמבלי קנאה. לא רחוק מאתנו ישב הצעיר דוד ילין, וגם הוא רק הביט על מהלך הרקודים ולא התערב בם. על אמי ואחותי הבכירה שרה רחל עשה הצעיר הזה רֹשם גדול בזה שלא התערב במחולות כמונו והיה לנו “אח-לצרה” באותו ערב, ואת העֻבדה הזאת זכרתי בשעה שהסכמתי לבחירת הורי.

מתחרות.

לא אוכל להגיד שאנכי הייתי הצעירה היחידה שהציעו לפניו, היו אז עוד צעירות ממשפחות טובות ועשירות שמצאו בצעיר זה שדוך הגון. ואינני יכולה להגיד אם גם בלב נסים בכר שדאג לו כאב טוב לא קננה התקוה שאולי יבחר באחת מאחיותיו לחברה לו בחיים.

ולא רק אחיותיו של בכר התרועעו אז אתו, כי עוד צעירות אחרות “אָמָזוֹנוֹת” רוכבות הסוסים. וזה הדבר:

אחד מתענוגי החיים של הצעירים והצעירות המודרניים של הימים ההם היה הרכיבה על סוסים ולפעמים על חמורים בטיולים שונים. טיולים כאלה עשו משפחות הקונסולים והגרמנים והמומרים. בין היהודים היו חובבי ספורט זה הצעירים הספרדים והספרדיות אשר התרועעו עם משפחת נסים בכר ומורי בית ספרו. הם דהרו על סוסיהם עד עין כרם, מוצא, וקֻבֶּבֶה, ואתם יחד גם הצעיר ילין, ומי יודע אם לא לטשה עיניה אליו אחת הצעירות האלה. והנה בא הערב ואתו בשורת נצחוני!

“קבלת הקנין”.

בערב אותו יום שאבי דבר אתי, ואנו מסֻבּים ליד השלחן בחדר האכל ואמי מוזגת תה מן המחם הרותח לאחדים מצעירי הבילויים וגם לדב לפשיץ שהסב עמנו כנהוג, נפתחה הדלת ונכנסו פתאם החדרה אבי בלוית משה סלמון ויוסף רבלין וקראו: מזל טוב! מזל טוב! בידי ר' יוסף רבלין היתה מטפחת אדֻמה, והוא נגש אלי ואמר: החזיקי נא בקצה המטפחת הזאת והיה זה לאות ארוסיך עם דוד ילין, ואנו נהיה העדים.

אף כי גם אני וגם אמי ידענו כי מתנהל משא ומתן בענין השדוך הזה, בכל זאת גם היא וגם אנכי הֻפתענו ברגע הראשון לשמע הבשורה הזאת, אך יותר ממנו נדהמו הצעירים שישבו אתנו באותה שעה על כוס תה ושוחחו ביניהם. אנכי “קבלתי הקנין” בלב רועד ופועם, ואמי שמחה מאד.

הצעירים התחילו להביט איש בפני רעהו, ואמי, שראתה במבוכתם ובפניהם שנשתנו בין רגע, פנתה אליהם ואמרה להם בנעימות; מה לעשות? רק בת אחת יש לי שהגיעה לפרקה ולא יכלתי לתתה לכלכם. אחר כך נפרדו והלכו להם אחד אחד בשלום ובברכת מזל-טוב.

מחבר "התקוה“.

הצעירים הוסיפו עוד לבקר ולבא לביתנו כי אבי הדריך אותם בעצותיו הטובות.

בתקופת זמן זו עשה בירושלים המשורר הצעיר נפתלי הֶרץ אימבר. כחיה נצבת לפנַי התמונה: בפנת הספה על יד אבי ישב המשורר מחבר שירי ציון כשהוא קורא לפניו מדי פעם בפעם קטע מיצירותיו, בהדגישו במבטא גליצאי כל בטוי שעלה על רוחו הטובה עליו אותה שעה. רוח השירה היתה מפעמת בו תמיד לאחר שתית כוס יין משֻׁמר, מעשה ידיה של אמי להתפאר.

לפני תקופה זו חבר אבי את השיר “חושו, אחים, חושו” אשר שרו אותו הבילויים בכל הזדמנות.

הארוסין.

ה“תנאים” הרשמיים נדחו לחדשים מספר בגלל אבל משפחתי שהיתה שרויה בו אז משפחתו של מיֻעדי. כנהוג אז היו הורי הכלה עורכים את חגיגת הארוסין והורי החתן את חגיגת הנשואין.

ברב פאר נערכה חגיגת הארוסין בביתנו, חדר מיֻחד לגברים ואחר לנשים, בסעודה יפה, במטעמים ממטעמים שונים, כל מה שהיה אפשר להשיג אז בארצנו. ובמוצאי שבת נערך נשף גדול לצעירים, לקרובים ולמכרים שונים.

– – –

צאצאַי וצאצאֵי צאצאַי היקרים!

בזה הנני גומרת את חלק ספרי הראשון, בראשית התקשרי עם אביכם וזקנכם האהוב לכלנו.

ועתה כתרו לי זעיר, והאל הטוב יתן בלבי את העז והאמץ לספר לכם את העוברות עלי במשך של יותר מיובל שנים למן העת ההיא, לשמחה וליגון, כאשר בחיי כל בני האדם. רק מעט סבלנות ואמכם וזקנתכם תשלים את אשר החלה לספר לכם.

וכדברי שהר-זד בסוף ספורה לַמלך בכל אחד מ“אלף לילה ולילה” אגיד גם לכם: “ספורי זה הוא כאַיִן לעֻמַּת מה שאספר הלאה, אם יְחַיֵּני המלך – ה' צבאות”.

שלום ונשיקות לכלכם, מאמא – סבתא. 

 

חלק שני    🔗

א. בֵּין הַזְּמַנִּים    🔗

צאצאי היקרים,

את ספרי הראשון גמרתי בספור ארושַׂי את אביכם וזקנכם. ועתה אמשיך:

הנדוניה.

התנאים נכתבו ונחתמו. הנדוניה שהבטיחו הורי ארושי והורַי לתת לנו היתה על כל אחד מהם “נומר נומר” (=בית בית) בשכונת מזכרת-משה. ומחיר שני “הנומרים” עלה לסכום 400 נפוליון זהב. אך הסכום לא שֻׁלם בבת אחת, כי אם כל אחד מהמחֻתּנים נתן כתחלת פרעון 30 נפוליון זהב, ויתר הסכום, עד 200 נפוליון לנומר, היה צריך להשתלם בשעורים שנתיים בשכר דירה. מלבד הסכום הנ"ל התחיבו עוד שני הצדדים לתת לזוג “קֶסט” (מזונות) במשך שנתים בשעור של שני נפוליונים לחדש. מלבד זה התחיבו לספק לנו רהיטים לחדר-אכל וחדר שֵׁנה.

החתונה נועדה לי“ד אלול תרמ”ה במז"ט.

חתני מלמדי.

זמן מה לאחר הארושין בקש עוזר דב ליפשיץ מארושי שירשה לו להמשיך בשעורים שנתן לי בעברית, אך ארושי קבל את עֹל ההוראה על עצמו, ואף הוסיף על העברית את הלשון הצרפתית. הרבה לא הספקתי ללמֹד, כי אם עד כדי קריאת ספרו של ז’ול ורן “סביב הארץ בשמונים יום” ועוד כמה ספורים. בשפה הגרמנית הייתי בקיאה יותר, וארושי הזמין בשבילי את השבועון “גרטן-לאובּה”. עתון זה היה באותו הזמן נפוץ מאד, הוא והשבועון “דַהַיְם”, כי משפחות רבות מהאינטליגנציה היהודית ברוסיה הרבו לקרא בשני העתונים האלה שבהם היו מופיעים מאמרים מענינים מאד ורומנים מושכים את לב הקוראים, כתובים בידי סופרים מפֻרסמים. לאחר שהזנחנו את הלשון הרוסית, בגלל הִסָּגרם של שני העתונים היהודים ברוסית: “רוסקי יֶבְרֵי“ ו-”רוסקאיה אוֹבּוּזְרֶנְיה" שהיינו מקבלים אותם למן בואנו לירושלים מדי שבוע בשבוע, נִתּק הקשר שהתקים בינינו ובין הלשון הרוסית במשך שנים מספר, ועברנו להתקשר ללשון הגרמנית ולספרותה.

בקורי חתני.

מ“הקנין” עד הארושים עברו כחדשַׁיִם. ארושי היה בא ערב ערב לביתנו, אחרי גמרו את שעוריו בביה“ס של האליאנס. הוא היה מסב אל השלחן יחד עם הורי ואחיותי, כשהמֵּחם עומד על השלחן במימיו הרותחים. אמי ע”ה מזגה את התה, ולפעמים הייתי אנכי עוזרת על ידה ומגישה לאורחים.

מחֻתּני יוצאים אל מחוץ לעיר העתיקה.

בימים ההם העתיקו הורי חתני את דירתם אל מחוץ לעיר, אל שכונת מזכרת משה, אשר בה נבנו כשמונים בתים, וכל אחד הכיל חדר אחד, ומטבח עשוי עץ, שני מטרים על אחד וחצי, ביהכ"ס צר וקטן וחצר מרֻוַּחת. לחדר רחצה ולאמבטי לא היה כל זכר אז, שלחן רחצה עמד אז בחדר הדירה שעליו עמד אגן וכלי למים שהובאו מהמטבח.

אַל שיחה ואַל טיול.

לא קל היה לי בימים ההם לשבת ולשוחח עם ארושי כשאנחנו לבדנו בחדר או לטיל יחידים, כי מלבד הקנאים היו סתם אנשי ירושלים רואים עון גדול בהיות החתן והכלה משיחים זה עם זו, ומה שנורא יותר, מטילים יחד מבלי שתהיה עליהם שמירה מצד בני משפחתם. בכל זאת לא שמו הורי שנינו לב למנהג זה ונתנו לנו חפש גמור. אך אנכי, כשלעצמי, נתבישתי לדבר אל ארושי יתר על המדה, ועל זאת חרה לו מאד. כמה פעמים התלונן בפני אמי שטרם סרה הבושה מעלי, שלא כצעירה אינטליגנטית אירופית ממשפחת משכילים, שאינה צריכה להיות כפוּתה כ"כ לשיחת הבריות מכת האדוקים.

חליפת מתנות.

בימים ההם היה המנהג אצל הספרדים כי משפחת החתן שלחה אל בית הכלה בט“ו בשבט מבחר פֵּרות מהמינים שנשתבחה בהם הארץ, על טס גדול מקֻשט בפרחים, ומנהג זה נהגו מחֻתּני גם בי. ואף אני החזרתי מתנה לארושי בצורת משלוח מנות לחג הפורים: סכת עניבה של זהב ואבן אֹדֶם גדולה באמצעה, וכיס תפלין מקטיפה שחורה, ועל הקטיפה רקמתי פרח מגוון מצד אחד, ובצד השני את האותיות “מנחה לחתני”, ושמו ותאריך המשלוח. דבר זה לא עלה לי בנקל, כי הייתי צריכה לרדת העירה אל צעירה אחת שבאה מקרוב מחו”ל לקבל ממנה את הדוגמה לכיס הזה. ימים אלה היו ימי סגריר קרים מאד ואנכי התקררתי וחליתי באזני, וכתוצאה מההתקררות הזאת עשו לי נתוח, ולא יכלתי להענות להזמנת הורי ארושי לבוא אצלם לסעודת פורים.

המתנות שקבלתי לפני חתונתי.

המתנות שקבלתי מיום הקנין עד החתונה היו: בשעת הקנין נזמים, מדליון זהב עם שרשרת, וסִכּת זהב, ובה אבנים אדומות טובות. ביום התנאים קבלתי סִכּה עם אבנים טובות, לפורים – טורי מרגליות וצמידי זהב. לחג השבועות טבעת זהב משֻׁבצת פנינים, ושלשלת זהב מעשה ידי אמן יקרת ערך מאד ושעון זהב. שלשלת זו עזרתני זמן רב, כי בזמנים של מצוקה, וזמנים כאלה היו פעמים שונות במשק ביתי, הייתי ממשכנת אותה אצל הבנקיר חיים אהרן ואלירו, כנגד שלושים נפוליונים בלי רוחים. ובזה היתה לנו הקלה גדולה אז. את יתר תכשיטי נתתי לכלותי או מכרתים במשך הזמן אחד אחד. ואת שעון הזהב שלי מסרתי ל“קרן הגאולה” בימי ההתלהבות, ימי סן-רימו, ובאשר חפצתי כי ישאר במשפחתי פדיתיו אח"כ ונתתיו במתנה לאחת כלותי.

חתני נוסע בירותה.

הגיעו ימי הפַּגְרה בבתי הספר, וארושי השתמש בחפשתו לשם נסיעה לבירות לבקר שם את מוסדות הלמוד של האמריקאים והצרפתים ואת ספריותיהם בלשון הערבית. הוא בא להפרד מהורי וממני, ושאלני מה חפצי שיביא לי משם (בירות נחשבה אז כמודרנית ביותר לעמת ערי א"י וסוריה), בקשתי שיביא לי מכונת תפירה שהיה קשה אז למצא בארצנו.

למחרת נסיעתו שלח אלי מכתב אשר בו תאר את נסיעתו מירושלם ליפו, וימים אחדים אחרי חכותו ביפו לאניה שיסע בה בירותה שלח אלי מכתב שני לבאר לי את סבת נסיעתו האמתית.

ולמען תתענגו צאצאי על דבריו ומחשבותיו עלי בימים ההם, הנני מפרסמת אותם בזה.

מכתב ראשון.

ב“ה, יום א' ניסן התרמ”ה, פה יפו,

מיינע ליעבע אונד לעבען!

מה ינעמו לי הרגעים בשבתי אל השלחן לכתב אליך. הרגעים האלה שוים לי בכל עמלי במסעי. תמונתך מרחפת נגד עיני ואנכי מדבר אליך, ושפתי לא אכלא מהרבות כחול דבר. האח! מערכי לבי לפניך אערכה ופני לא יחורו. אספרה לך כל העובר עלי:

אופני העגלה החלו לסב על צירם ואנכי עוד עיני נטויות אחורנית, אל ביתך, יקירתי, ובכל לב אקרא פעמים ושלש: “חיי בשלום! חיי בשלום!”– הבטתי על סביבי, היש איש בא לשלחני?… אין!… אך אבי והמנהל עומדים שמה על סף ביה"ס ומדברים, ואנכי לבדי… לבדי…, רגעים אחדים ישבתי ומחשבותי העמקתי, והנה העגלה מהרה לרוץ. פקחתי עיני והנה הגענו לבקעה היורדת לקולוניא (מוצא), החלונו לרדת, וירושלים ובתיה נסתרו מנגד עיני. עוד רבע שעה והננו בקולוניא.

קולוניא!… מה ינעמו הזכרונות אשר יזכירני השם הזה! יזכירני ימי ילדותי, ימי רוצי כל היום בגן לקטף פרי העצים, ימי התענגי על מי המעין הנחמד ההולכים לאט; יזכירני היום אשר בו ראיתי את אביך הנכבד לראשונה זה שש שנים בבואו ירושלימה; יזכירני החזיונות הנעימים אשר חזיתי לי על מוצא לפני שלשה ירחים כימים אחדים אחרי אשר נכרתה הברית בינינו. פה נֵשבה בימי הקיץ, בין העצים הרעננים נלך לשוח. בערב נבוא ובבקר בבקר נשכימה, נחבשה חמורים לשוב העירה. הטל משכים הולך על ההרים מסביב, שושני חמד יפתחו גביעיהם המלאים רסיסי טל כפניני חמד, והעצים יניעו ענפיהם בקול רנה, והצפרים בין עפאים מוצאי בקר ירנינו. נעלה ההרה והנה עפעפי שחר נבקעו, ומלכת היום תתאבק עם האפלה הפרושה על פני האדמה, תשלח חציה, קויה, להדף החשכה, לכל רוח תפזר קרניה. עוד מעט והנה נראו פניה כגבור הודָהּ במלחמה! ואנחנו בשמחה נקדם פניה, ובלב תמים נודה לאל חי המפזר לנו אֹשר ושמחה מלוא הפנים. וכה נגיע ששים ושמחים לבית הורינו העומדים בפתח מצפים לנו. והנה הם קוראים אלינו: “ברוך בואכם, ילדים נחמדים!”

העגלה שבה ללכת, והעגלון קורא: הלאה! הלאה!…

הרי יהודה, עציהם וחרוליהם יעברו איש אחרי רעהו, אחריהם תבוא ארץ המישור העטופה בר, השבלים שדופים וכפופים, וראשיהם נטויים אל פני האדמה, כמו יתחננו לאל להחיות רוחם בגשמי שמיו. אך לשוא הרוח יפוח, אך להבל העבים הולכים ושבים, כי גשם אין, והשבלים האמללות תִּמֹּלנה טרם תגמלנה ובאביב ימיהן תקמלנה. מה נורא המראה.

עגלות רבות עוברות עלינו, ירושלימה פניהן מועדות, מלאות כצאן אדם, רוסים ורוסיות הבאים לחונן עפר אדמת ארץ הקדש. מקצה הארץ הם באים, וכלי גולה הם נושאים. איש סמוברו על כתפו ומקלו בידו, ועיניהם כלות לראות כבר את ירושלים.

ירושלימה אתם נוסעים? מה טוב חלקכם. מי יתנני…

והעגלון בקולו קורא: הלאה! הלאה!…

אדמת החול החלה. העגלה תשרך דרכה, הדרך מלאה חתחתים, ועבודה רבה פה, המון אדם רב לפניך, זה מריק שק אבניו וזה יָסֵב עליהם אופן, והמנצחים על המלאכה ינצחו בנגינות על מזרקי היין, שם במלון ברמלה הם מיטיבים את לבם. קול ישורר מרחוק, קול רנה ושמחה. עוד עגלה לפנינו, גם היא ירושלימה תשים פניה ובתוכה יוסף אמזלק ומשפחתו, מיפו ירושלימה הוא נוסע, ואנכי מירושלים ליפו. הוא נוסע אל משפחתו החדשה, ואנכי נדוד ארחיקה. שירה שירתך יוסף, צַהֲלָה וָרֹנָּה כי לך יאתה. כפי לך אפרשה… קחני אתך, אשובה…

והעגלון קורא בכח: הלאה! הלאה!…

כחץ מקשת תעוף עתה העגלה, הנה יעזור… הנה בית דגון… ומה זה מעבר השני בין העצים הרמים במקוה ישראל? כובע גדול שחור בכובע הכמרים? הכהן בית דגון הוא, יושב ומקונן על ההון הרב אשר בו יטביעו ישקיעו?⁵… גני העיר ופרדסיה, עציה ופרחי פֵרותיה, יתנו ריחם ריח ניחוח. כגן־עדן הארץ. העצים הירֻקים משֻבּצים בפרחי הרמונים האדֻמים. מה נהדרו הימים… הנה בתים לפניך, הנה חנויות, עוד רגע ועגלתנו עמדה, כי הגענו!

בחלון מלון ר' הרשל כהן הנני יושב, מביט על פני הים הזועף. הד נחרו אימה, ומפיו יז קצף! מה לך הים כי תזעף? תגביה למרום מימיך, תרום בגאון גליך? מה לָך תהום כי תתני קולך, ורום ידיך תשאי?, הנה קול השופר הולך וחזק, קרוא יקרא אלי: הקיצה! מה לך נרדם? כלה מעשיך ולך… הלאה! הלאה!…

עוד מעט אדרך על במתי ים, משבריו וגליו עלי יעבֹרו… תהום תסובבני… בהתעטף עלי נפשי אותך יקירתי זכרתי… איטל! איטל! העתירי בעדי!

וזכרי אוהבך בכל לבו ונפשו

דוד יעללין

ביום מחר תלך הפוסטה מירושלים לבירות, כתבי אלי ותחי נפשי, ותהי לי זאת נחמתי בעניי.

דרשי בשלום הוריך היקרים הי"ו, ואחיותיך.

דרשי גם בשלום הורי הי"ו, כי עתותי אינן בידי לכתב להם היום.

מכתב שני.

ב“ה יפו, אור ליום ועש”ק, ד' ניסן התרמ"ה.

מיינע ליעבע אונד לעבען!

ימי החג קרבו אתיו, ימי מנוחה הם לכל בני עמנו, וימי ענג לרעים אהובים, מה נעמו הימים האלה לנפשות הקשורות בחבלי אהבה! עת להם לבקר איש את רעהו; עת להם לשיח אהבה ביניהם, ולשפֹּך הגיוני רוחם איש אל חיק רעהו; עת להם לצאת השדה לשוח בגנים בין העצים הרעננים המתגאים בירק עֲליהם; עת להם להתבונן ביפי הטבע העולָה כלה כפורחת. גם המה כטל תחיה להם אהבתם, יפרחו כשושנה, והוריהם אליהם יביטו ישמחו לראות בניהם שמחים ומתענגים על רֹב שלום.

ואנכי?

אהה, עזבתי ירושלם קרית משושי ובית תענוגי בימים אלה. עזבתי הורי, וגם אותך חיי רוחי עזבתי! ואל עיר נכריה נדוד הרחקתי, וקול קורא אלי: מי לך פה? ומה לך פה?

הינעמו לי הימים האלה? התערב לי שמחת היושבים סביבי, איש וביתו על שלחנו, ויחד עם בני משפחתם יעלזו? – אתה ה' ידעת! ובכל זאת, אנכי אנכי הכינֹתי לדרך פעמי, אנכי מהרתי לרוץ אֹרַח, ואנכי אמרתי להרחיק נדוד, יען… הבה אגלה לפניך כל לבי, אַל יהי לך עוד כספר החתום. קראי בו, קראי וראית מה עזה אהבתו אליך, ומה רבו המכות אשר הֻכּה בית מאהביו!

כנטע נחמד יפה ענף מצאתי אהבתך ויהי לי שעשועים לנפשי. על תלמי לבי נטעתיהו שורק, והתקוה הרעיפה טַלה עליו, לרגעים השקתהו, ויפרח כנטע נעמן, וייף בגדלו, ומי דמה אליו ביפיו? ויגדל ויעש פרי, ופריו מה מתוק לחכי! מה נעמה לי קרבתך, ידידות נפשי, ומה שפרה עלי בריתנו, אך ענג אך שמחה סביבי ראיתי, ותבל כלה לפני כגן אלהים.

(מיכל, שירי בת ציון)

ראיתי השמים והנה הם זכים וטהורים; ראיתי השמש רוכבת בגאותה שחקים ובכל הארץ יצאו קויה; ראיתי הארץ ככלה תעדה כליה; ראיתי העצים והנה לבשו מחלצות; ראיתי השושנים וריח להן כלבנון; ראיתי הצפרים זמירות תַּשמענה: ראיתיך אַתְּ – ואַתְּ עלית על כֻּלֶנה! הידמו שמים זכים לספירי עיניך? התדמה שמש לנֹגה פניך? התדמינה שושנים פורחות ליפי שפתותיך? וצפרים שרות לנֹעם מִדַּבְּרותיך? – כן בקדש חזיתיך, יונתי, כה הגיתי בך לרגעים, ומאֻשר הייתי על פני האדמה.

הארכו לאדם ימי שבתו בגן האלהים? הארכו גם לי רגעי שעשועי?

כמעט רגע ועיניך יונים לארץ נִטיו, פניך הנעימים הסִבֹּת מנגדי, ונֹעם דבריך מֶני חשכת!

שמוח שמחתי למבוכתך בראשונה. בה ראיתי טֹהר נפשך ועֹצם תֻּמך, נעמה לי דומִיָּתך מאלפי תהלות אשר תפזרנה אחרות במלוא חפנים,

וָאֹמַר:

הַדִּבֵּר אֵין בָּךְ, בִּשְׂפָתֵךְ הַדְּמָמָה

אַךְ לֵב דּוֹבֵר, אַהֲבָה עַזָּה כַּמָוֶת;

לֵבָב כִּי יָנַע. גַּם רוּחַ נִפְעָמָה,

הוּא שָׂפָה לִידִידִים חֶרֶשׁ דּוֹבָבֶת.

(שם)

אך קץ חפצתי לַבּוּשה, אמור אמרתי: לי תפתח השושנה עָליה, אבל אך נִגּוש נגשתי – ועליה סֻגרו בעדי, או רוח נְשׂאהּ ומעל פני הרחיקהּ. לוא ידעת, ידידות נפשי, מכאוב לבי בתתי שלום לך ואַתְּ ריקם שלחתיני, לו ידעת הֶמְית רוחי בהתחמקך בבואי לביתכם ופניך לא נראו, או בקומך ממושבך לשבת הרחק ממני, כי עתה המו מעיך לי ורַחם רחמתיני. לוא ראית דמיוני כעמוד ענן הולך לפני להחשיך לי כל ענג, וכעמוד אש להעלות לבי על מזבחו! דומם ישבתי ליד שלחנכם, דומם ראיתי פניך נזעמים, ודומם חדרה העצבת כרקב בעצמותי; אך על פָּנַי עקבותיה לא נראו, כי שליט אנכי ברוחי. מה רבו הפעמים אשר חפצתי לפתֹּחַ פי בזעם, אך כחצים שנונים שבו הדברים אל לבי ואֹמר לרוץ החוצה, כי אמרתי אשא ואסבֹּל ורוחך לא אעציב, פעם נסיתי דַבֵּר אליך ואַתְּ הסִבּת פניך ותצחקי, ורוח דמיוני מרחף לפני ובזעמו יקרא; אך תצחק לך, ואחרי דברך תלעיג.

וָאֹמר נואש!

והנה קול קורא אלי: קום לֵך בירותה!

והנה רעש גדול בלבי, ורוח סוער יסער בבתי נפשי, וקול כרעם יקרא: שמע בן אדם לקול הדובר בך. שַׁנס מתניך וָלֵךְ! ימי החג יבואו, ושמחה על כל פנים, אך לא לך שמחה נכונה, אתה תחריש תתאפק ויגון יקנן בלבבך. לֶךְ־לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך!

שמעתי לקול הזה וָאֹמַר: ארימה פעמי למרחקים, שמה על הררי הלבנון אשפך דמעותי ועין אדם לא תשוּרני.

שמעתי וָאסע וָארחיק נדוד.

ועתה כהקיצי מחלומי… עתה, כראותי את הים הנורא העומד הכן להרחיקני ולהפריד בינינו לימים אחדים; עתה, בזכרי דברי הוריך בבקשם אותי לשוב מהר, ואולי גם אתְּ זאת בקשתך – הטוב טוב לי עתה מאשר בירושלם?

אך מה אעשה לך אהובתי? ואַתְּ רחקת מעלי ואנכי קרוב הייתי אליך. נודי לי אהובתי, נודי לאלוף נעוריך כי מחשבות נוגות כאלה מצאו להם קן בלבבו. סלחי לו אם בפָתחו שפתיו אתך בפעם הראשונה אך מרורות אתו ותלונות ישמיע, סלחי לו כי רוחו נדכאה ולבו נשבר.

קראי מכתבי זה וקרעי אותו, שכחי יקירתי אמרי נואש, מה תעציבי את לבך בימי שמחה? שמחי ועלצי כי בזה ירוח לי בדעתי כי תשמחי כי תעלֹזי, וזכרי את אוהבך בכל לבו ונפשו⁶.

דוד יעללין

קראתי את מכתב ארושי האחרון, שניתי ושלשתי, ובכיתי עליו יום שלם, שככה עלתה לו לארושי באשמתי. עון אחר לא מצא בי, כי נאמנה הייתי לו כבת ישראל כשרה. גם הורי קראו את המכתב, וייעצוני לשבת אל השלחן מיד ולכתב מכתב אל ארושי, בו בקשתי את סליחתו, והאצתי בו כי ישוב לחג, ואני מקבלת עלי לשנות את דרכי ולהחלץ מרגש בושה זה. המכתב נכתב ונשלח ברגש שמחתי כי ארושי ישוב עוד לפני החג אלינו.

תוחלתי נכזבה.

נסיעתו חזרה מבירות קשתה עליו מאד כי בהגיעו לחיפה באניה היה הים סוער מאד ולא היתה כל תקוה כי תוכל האניה לעגֹן בחוף יפו ובודאי תמשיך דרכה מצרימה; וכביש אין בימים ההם בין חיפה ויפו לעגלות; ובכן הכרח לנסע מחיפה ליפו על גבי חמור אשר שכר ולהחזיק בידו על גב החמור במשך כל הדרך את מכונת התפירה הקטנה אשר קנה למעני. ובהגיעו ליפו ביום ערב החג, שעות אחדות לפני הצהרים, לא יכל להמשיך דרכו לירושלם ולהגיע לפני החג. וזה הדבר: אותה שנה היתה שנת בצֹרת, ובמשך כל החרף לא ירדה אף טפת גשם אחת. היהודים והערבים קראו עצרה ותענית, וביום ערב הפסח התקדרו השמים בעבים, ארֻבּוֹת השמים נפתחו וגשמי נדבות ירדו בשפע רב משך ימים אחדים עד כי מלאו הבורות מים, וגם באר יואב עבד על גדותיו, וזה היה האות לבני ירושלם כי השנה לא יחסרו מים במשך כל ימי הקיץ.

במצב כזה לא היתה אפשרות להגיע לפני שעות אחדות בלילה ירושלימה, וארושי היה מכרח להשאר לליל הסדר ביפו, ולירושלם הגיע רק בחול המועד.

לשמחת כלנו לא היה גבול, ואנכי שמחתי שמחה כפולה בראותי כל מה שסבל בנסיעתו זאת רק למען יוכל לשוב ולשוחח אתי ולא אבוש, ואת ימי החג האחרונים בלינו יפה.

ב. הכנות לחתֻנתי    🔗

סבלונות והכנתן.

מיד לאחר חג הפסח החלה אמי לדאוג ל“שׁוּגָר” (סבלונות הכלה, בספרדית). כל המסחר בסחורות אריג היה מרֻכז אז בעיר העתיקה, ובעיקר בידי הספרדים והגורג’ים, ואמא היתה מוכרחת לרדת העירה לסדר בם את קנית האריגים.

העגלה הראשונה שחברה את העיר העתיקה עם החדשה והגיעה עד אבן-ישראל הֻכנסה לירושלים בזמן ארושי על ידי האחים הספרדים אריה. עגלה זו הביאה אז הקלה מרֻבָּה לאלה שהיה להם צֹרך לרדת אל העיר העתיקה, והיא גם הסיעה אותנו לשם קניית ה“שוגר”. (בפעם הראשונה נסעתי בה עם חתני אל הצַּלם היחיד הכמר קריקוריאן שהיה אז בירושלים במנזר הארמני). נסיעה אחת עלתה אז בשלשה מתליקים (כשמונה מילים בערך), אך אחרי כן ירד המחיר עד לשנים. כל החמרים לסבלונות קנינו אצל הסוחרים הספרדים הידועים ישראליקו חזן, פראג, וגורל. מלבד אלה היו עוד שתי חנויות של גרמנים נוצרים, אפּינגר ואימברגר. הראשון מהם היה מוכר אריגים לבגדי גברים ונשים, ולשני היתה ע“י בית הדאר האוסטרי לשעבר חנות קטנה לכובעים לגברים ולנשים בכמות קטנה, כי הדרישה לכובעים של נשים לא היתה אז גדולה. הספרדיות היו לובשות רדידים, והאשכנזיות מטפחות ראש ממשי או מצמר, וכובעים חבשו אז רק מתי מספר. אחרי זמן רב, לאחר שגדלה והלכה הדרישה לכובעים, הרחיב אימברגר את עסקו והוציאו אל מחוץ לעיר. אצל הסוחרים היה אפשר למצוא סחורות מאנגליה ומצרפת. בזמן ההוא היה קשה להשיג חיט או תופרת, אך למזלי הגיע לירושלים חיט צעיר שכנוהו בשם “החיט הסלוצקאי“. החיט הזה ידע את מלאכתו יפה יפה, ואנחנו קבלנו אותו לביתנו לתפירת ה”שוגר”, וזו היתה לו ההתחלה, ואחרי שעשה את מלאכתו באמונה והצטיין בעבודתו, המלצנו עליו בפני משפחות אחרות, ויצא לו שם בעיר ומצא לו מחיה בשפע. את הלבנים תפרתי אנכי בעצמי במכונה שהביא לי ארושי מבירות.

שנוי לרעה במצב אבי.

באותו הקיץ השתנה מצבו של אבי לרעה. הוא פֻטר ממשרתו בועד למזכרת סיר משה מונטיפיורי בגלל התמסרו להרחיב את התעשיה בירושלים והכנסו בתסבֹּכת חובות. הוא נסה להגדיל את עבודות עצי הזית והאבן בירושלים לצרכי התירים ולמשלוחן לחו“ל. לצרך זה הזמין עבודות רבות אצל החרטים היהודים לשלחן לאמריקה לאיש הנדיב מר מרקוס מבוסטון עפ”י הזמנתו, אך בינתים התרושש האיש ופשט את הרגל, ואבי היה צריך לשלם לבעלי המלאכה, ולא היה בידו במה לשלם להם, גם אחרי שהפקיר את כל רכושו. אז באו בעלי המלאכה לביתנו לעקל חפצים שונים. ואבי הצליח להחלץ ממצוקתו, שהשביתה כמובן במקצת את שמחתנו, על ידי זה שמטעם סיר סמואל מונטאגו, ראש הועד למזכרת משה מונטפיורי, סֻדר הענין והמנוחה שבה למעוננו, אך הדבר הזה, יחד עם החתירות שחתרו אנשים מעֻנינים בדבר תחת מִשְׂרתו של אבי – עלה לו במשרתו.

חברונה.

בימים ההם זכיתי לעלות לחברון ברכיבה על גבי פרדה בלוית אבי וידידנו ראובן ריבלין, זה היה כשבועים לפני חתונתי. בראשית חדש אלול, שאז היו נוהגים אנשי ירושלים והסביבה לנסֹע שיָּרות שירות לחברון להשתטח על קברי האבות, אנשים, נשים וטף. יצאנו מירושלים אחרי הצהרים, בהתקרר האויר במקצת, והגענו בלילה לבורק (כרכות שלמה), התחנה היחידה בדרך. לוה אותנו ערבי שרָץ אחרי הפרדות. בבואנו לבורק פרקנו מעל הפרדות את המצעים וצידת הדרך שלקחנו אתנו. את המצעים פרשנו תחת כפת השמים על גבי מחצלת שהכינו לנו הממונים על המקום, ואח"כ דאגנו להכנת ארוחת הערב: לחם, סרדינים וביצים שלוקות, ופירות לקנוח הסעודה. כנראה אכלתי יתר על המדה מן הסרדינים ונתקלקלה קבתי, עד שמאסתי בהם ומאז והלאה לא באו אל פי אף על פי שהם תפשו אז מקום רב במערכת מאכל האדם, כי לא היו משיגים דגים טריים אפילו בחרף אלא בקשי רב, ואם שלחו אנשי יפו לידידיהם בירושלים דגים טריים לשבת או לחג נחשבו למתנה יקרה מאד.

בחברון התאכסַנּו אצל משפחת סלונים, (ואולי קלונסקי) משפחה עשירה, שבה התחתנה נכדת הגביר מרדכי יפה ממוסקבה שבאה לארץ-ישראל עוד בנעוריה והיתה יפת תאר עד מאד. כיומים עשינו בחברון. באו לבקרנו מחשובי העדה שם, האשכנזית והספרדית; ואחדים מהם קבלו עליהם להראות לנו את המקומות הקדושים ואת מערת-המכפלה ששם לא הרשונו לעלות אלא עד המדרגה השביעית. גם ל“מקוֶה של שרה אמנו” הובילו אותנו, שמימיו הם מי מעין זכים כעין הבדלח לטֹהר.

ג. שבוע החתֻנה    🔗

זקנתו של ארושי.

בלב העיר העתיקה, ברחוב חב“ד, המקביל לרחוב היהודים, עומד בית גדול בן שתי קומות, השייך למשפחת חמותי, היא משפחת יחזקאל יהודה. בבית הזה גרה אז אם חמותי, אלמנתו של הרב שלמה יחזקאל יהודה, עם שני בניה: פרג' חיים ושמעון ומשפחותיהם. בנה הבכור חכם בנימין יחזקאל⁷, אבי המלֻמד יצחק יחזקאל והפרופיסור אברהם שלום יהודה, גר אז מחוץ לעיר בביתו אשר מאחרי שכונת “אבן-ישראל”. זקנתו זאת של ארושי, סִתִּי (גברתי) רימה, היתה אשה טובת לב ועדינה מאד, כיאות לבת משפחה אצילה. כשנה לפני ארושַׂי מתה עליה בדמי ימיה בתה הצעירה בת זקוניה חנה שהיתה אשתו הראשונה של העו”ד מלכיאל מני. חנה זו היתה אשה עדינה ויפת תאר עד מאד ודומה לאמה באָפְיה. זמן רב אחרי מות הבת התבודדה האם וחדלה לבקר גם את צאצאיה, אך לעתים תכופות קבלה את בני משפחתה שבאו לבקרה ולנחמה ולשעשע נפשה מיגונה. היא אהבה תמיד להעניק מתנות לנכדיה, ובפרט לשנים מהם: ליצחק יחזקאל ולארושי, שהיו בכורים להוריהם, ובהם ראתה אברכים יקרי ערך. ואני הייתי נלוָה ברצון רב לארושי בשעת בקוריו אצל זקנתו לפני חתונתנו וגם במשך זמן רב אחריה.

כדי להשתתף עמנו בשמחת חתונתנו הפסיקה זקנתו של חתני את אבלה על מות בת טפוחיה לזמן מה. הדבר הזה, לבוא לבית חמי מהעיר העתיקה, לא היה קל לזקנה כזאת, כי העליה מהעיר העתיקה עד מחוץ לתחום נחשבה אז כנסיעה שלמה. ואף זאת עשתה כי באה לשבת בבית הורי ארושי במשך כל שבעת ימי המשתה, ועוד יום נוסף, הוא יום “פטר החמור” אשר עליו אדבר להלן.

שבת העליה לתורה והנשף.

בית הורי ארושי היה נוהג בכל מנהגי ההוי הארץ־ישראלי לפי נוסח אשכנז וספרד יחד. בשבת שלפני החתונה כבדו את חתני בעלית מפטיר. וכתום התפלה התכנסו הקרובים של שני הצדדים, אלה בבית הורי החתן ואלה בבית הורי הכלה, לברך על כוס יין ועוגות. ובמוצ"ש נערך נשף בחגיגיות גדולה בבית הורי. וזוכרת הנני כי באותו נשף רקדו את הרקוד הקוזקי שני צעירים בהתלהבות רבה, והם המנוח מיכל הילפרן בעל החלומות הלאומיים ויבדל לחיים אברהם סולומיאק הבילואי, בשעה שאנכי רקדתי את הרקוד הספרדי בכל תנועותיו.

באותו ערב נתקבל מדודי המנוח פישל פינס מרוז’נוי מכתב תשובה לחתני למכתבו, וחתני שהיה מלא התפעלות באותו נשף ענהו במכתב אשר העתקתו השארתי אצלי למשמרת, ולמען תרגישו אתם צאצאי כמה גדל אז רגש האשר בלבו הנני נותנתו לפניכם כמו שהוא בסגנונו הספרדי של ימי תקופת ספרד, וזהו:

לדודי הנכבד, לקבלת מכתבו הנחמד.

מי זה בא מאדום מקֻטר מור ולבונה, וריח לו כשושנה? מה הצעיף הזה על לבושו, והתכריך הלבן אשר חבש לראשו? פניו לא יראו, ועקבותיך לא נודעו. – עוד רוחי הומה בקרבי, ובגלי שעפיו יגעש לבי, לדעת חקרי עניניו, ולגלות סתרי מצפוניו, אמרתי: אסירה הצעיף מעל פניו, והנה מדודי הוא שלוח, ופניו מאירים כאור זרוח, בא לבשרני בשמחתו, ולברכני בברכתו. ומה זכו פניני אמריו, ומה רכו נעימי דבריו! מדברו הנאוה, כגן רוה, ומשפתותיו שושנים, יזל מעין גנים, ומַעְיָניו הזַכּים, מי האהבה מפַכּים, הוצק חן במו ונֹעם מפיקים, וברכות מאליפות מעליהם מריקים – ואקרא ליושבים: ראו זה הבא מארץ מרחקים, כלו כלו מחמדים וחכו ממתקים, שמעו אמריו כי נעֵמו, והגיוניו מה רומֵמו, מדודי הוא שלוח וערוך, יהי שולחו ברוך! – ואקריבהו אלי באהבה ואחבקהו, ואל שפתי הגשתיו ואשקהו, ואקרא: ברוך שולחֶך, וברוך בואֶך, שב נא עמדי ועל לבי אענדך, כי בחדריו משכן כבודך. ראה כל הכבוד אשר מצאת, כי על יום טוב באת, ראה הבית כגן עדנים, בו כל פרחי חמד חבצלות ושושנים, קרובים ומיֻדעים חדשים גם ישנים, כנור ועוגב בהוד קולם יריעו, וכצפרים בגן אלהים מנגינותם ישמיעו. וראה חבצלת השרון לימיני כפורחת, כשמש בהדרה זורחת, שתי עיניה כספירים תזהרנה, וכוכבי שחק ביפעתן תַּחפֵּרנה. ראה השולמית כי יצאה במחולות, ראה איך קלו רגליה כאילות. בגדותיה מור ואהלים, ומה יפו פעמיה בנעלים. ראה איך אורו פני הוריה, למראה החן הנסוך עליה, ואמה בשמחתה רוחה כנחל שוטף ירעש, ולבה כים סוער יגעש, וגליו ישטפו מבעד לעיניה, אלה הפנינים המתגלגלים על לחייה. כפלגי מים דמעותיה ינהרו, ואבני חן אלה לי מה יקָרו! לעיני כל העדה, הם לי לעדה, כי לבה ישמח בשמחת בניה, היושבים שמחים ומאֻשרים לפניה.

ואתה דודי כי הגדלת ששוני ולבי שמחת, במלאכך זה אשר שלחת, מה הגמול אשיב לך על חסדך? ברך לקחתי וברך אשיב אליך, יואל ה' ויגדיל שמחתנו, בהתראותנו פנים את כל קרובינו, כי זה כל ישעי וחפצי.

איש בן פרצי

ס"ט

סעודה לתלמידי חכמים עניים. הסבא.

ימים אחדים לפני חתונתי הכינה אמי בביתנו סעודה למנין תלמידי חכמים עניים שהטיבו את לבם במאכלים טובים ובמשקאות מעשי ידיה להתפאר שהיו שמורים אתנו מהשנה החולפת. השמחה היתה גדולה וברכות המסובים רבו, והורי היו מאֻשרים על האפשרות שהיתה להם לסדר סעודה כזו לאנשים הזקוקים לאכל פעם סעודה טעימה ומשביעה שבודאי במשך זמן רב לא שכחו אותה.

דרך זו היתה נהוגה בביתנו גם במקרים אחרים, כגון עריכת סעודה למשפחות כלות עניות ליום חתונתן. לפעמים הכינה אמי סעודה לסיום למוד ששת סדרי המשנה בביהכנ“ס אשר יסד אבי בשכונת “אבן־ישראל”. לסעודה זו באו אלינו אנשים באים בימים ממכירינו ובתוכם גם ה”סבא", הוא ר' ליב נוסבוים אשר את שמו הזכרתי כבר בחלק הראשון מספרי (סעיף “הכנות לנסיעה ליפו. – המגהץ.”) ואשר היה ידיד נאמן לביתנו. ופה עלי להזכיר את העֻבדה כי בשעה שהיה דרוש סכום הגון להצלת “הרבע” של פתח תקוה הלוה הסבא לאבי סכום הגון, אך אמי שלא חפצה שיקבל אבי את ההלואה בלי שום ערבון מצדו, הלכה אל הסבא למשכן אצלו את תכשיטיה היקרים מאד. בראשונה קבל ממנה את התכשיטים מתוך עדינות רוח, אך כעבור זמן קצר השיבם לה, בדעתו כי הם המזכרת היחידה שנשארה לה מביתה בגולה. הוא היה מבקר בביתנו יום יום, ותמיד קבלנו פניו בשמחה גדולה, ואם קרה פעם שלא בא אלינו דאגנו לשלומו והלכנו לבקרו. אף זאת אזכר כי גהצתי לו את צוארוניו הנוקשים, והוא הכיר לי טובה על שימי לבי לחיצוניותו.

רבי שמואל סלנט ודירתו. הליכה אל הכתל המערבי.

יומים לפני יום כלולותי לקחה אותי אמי אל הרב ר' שמואל סלאנט זצ"ל למען יברכני לנשואי.

דירת הרב היתה בחצר חורבת ר' יהודה החסיד, והיתה בת שני חדרים. החדר הראשון לכניסה, מעין פרוזדור, היה כנראה משמש חדר אכל וגם חדר משכב, כי בו עמדו באמצעו שלחן וכסאות אחדים, וליד הקיר שתי מטות. והחדר השני שצלתו מרובה מחמתו היה מלא ספרים, ושלחן ישן עומד בו סמוך לחלון קטן ונמוך כעין אשנב, ואל שלחן זה ישב הרב הזקן. מאור התורה וגאונה של ירושלים, הרב הראשי של קהלות האשכנזים בעיה“ק, יושב במעון דל כזה! אמנם ביחס למצב הכללי ששרר אז בעדת האשכנזים לא היתה דירה זו מתמיהה ביותר בדלותה, אך בהשואה לאופן מגוריהם של הרבנים בערים הגדולות בחו”ל היתה דלה באמת. לאחר שנכנסתי והשתוממתי עליה קרבתני אמי אל הרב ובקשה ממנו לברכני. הרב קבל אותנו בסבר פנים יפות וסמך את ידיו על ראשי. והשפיע עלי את ברכתו החמה שיצאה מעומק לבו, ויכולתני להעיד שברכה זו שיצאה מפיו חלה עלי ועל ביתי זמן רב.

נפרדנו מהרב בחביבות ומשם הלכנו אל הכתל המערבי, כמנהג אנשי ירושלם בימים ההם לפני חתונה, להתחנן לפני ה' שישלח לי ברכה והצלחה בחיי החדשים, ובלב מלא בטחון שתפלתנו נתקבלה שבנו הביתה.

מתנות צרכי מרחץ.

בבקר שלפני יום החתונה נשלחו לי מבית הורי ארושי שתי “בּוֹגות” (חבילות חפצים) עטופות בתכריך משי הֹדו. האחת מהן הכילה מעיל קטיפה שחור רקום, ובשניה היו כל צרכי המרחץ: ארבע מגבות מלאכת קושטא, ששוליהן משני הצדדים רקומים חוטי זהב. האחת שמשה לכסות בה את הראש, אחת לכתפים, אחת לכסוי יתר הגוף, והרביעית, העליונה והגדולה בהן, שמשה לעטיפה בשעת הכניסה אל המרחץ. זו היתה מעשה ארג יקר. המגבות האלה היו נקראות בשם התרכי “פּוּשטמאל”. ה“בוגה” הזאת הכילה גם קערית של פליז לסבון, מטלית, ועוד תשמישי רחיצה.

המרחצאות התורכיים בירושלים.

ארבעה בתי-מרחצאות “תורכיים” היו בעיר העתיקה: “חמם אל בטרק” ברחוב הבטרק, “חמם אל עין” (מרחץ המעין) ו“חמם אל שיפא” (מרחץ הבריאות), שניהם ברחוב חברון ליד ה“חנויות” שלפני מסגד עומר. ו“חמם סִתִּי מַרים”, (מרחץ שער הגברת מרים) ליד שער האריות. בכלם היו מקואות בהכשר הרבנות סגורות על מסגר, והמפתח בידי אשה ספרדית מיֻחדת המשגיחה ושומרת על המקווה.

בית מרחץ תורכי ועניניו.

וזה מראה בית המרחץ. מהרחוב נכנסים אל פרוזדור קטן חשוך, ומשם אל אולם גדול ורחב ידים גבוה מאד. אולם זה משמש מקום לפשיטת הבגדים, ומקום למרגוע לאחר היציאה מהמרחץ.

בקירות שמשני צדי הכניסה ישנם משקעים עמוקים בצורת קשתות כמטר וחצי מעל לרצפה, ומשני עברי כל משקע אצטבאות אבן שעליהן מצעים ומרבדים וכרים, ובין האצטבאות מחצלות פרושות על הקרקע, למען יוכל המתרחץ לעמד עליהן כשהוא יחף מבלי להתקרר. ומסך מבדיל בין המשקעים והאולם, והיה כעין חדר שבו מקום לשני אנשים להתפשט ולשכב אחרי היציאה מהמרחץ ולהתלבש שנית. באמצע האולם ברכת מים מזנקת. ממעל לאצטבאות נמשכים חבלים מקיר אל קיר במלוא חלל האולם לתלות עליהם את סדיני הרחיצה להתנגב. את הסדינים זורקים הבַּלָּנים אל החבלים בחריצות, ובקנים ארוכים הם מישרים אותם, ומורידים אותם אחרי אשר נֻגבו. חבלים אלה היו משמשים רק לצרך הגברים שהתעטפו והתנגבו בסדינים של בית-המרחץ; אבל הנשים היו מביאות אתן את צרכי המרחץ ארוזים באותן הבוגות שהזכרתי. מן הבקר ועד שתים אחרי הצהרים היו מתרחצים באותם המרחצאות גברים, והשעות משתים עד שבע בערב נקבעו לנשים. הזמן משבע עד תשע בערב או יותר מאֻחר נקבע שנית לגברים. ההתרחצות במרחץ כזה עלתה בחמשה גרושים תורכיים, כארבעים מיל בערך. מי שנכנס ושלם את דמי הרחיצה היה רשאי להשאר שם עד סוף המועד (לגברים או לנשים) ואין מוחה בידו. חלונות לא היו קבועים בכתלי הבית אלא בכפה למעלה, אשר בה קבועים מסביב משעת הבנין אשנבים עגולים קטנים סתומים בכעין כוסות זכוכית ירקרקות שדרכן נכנס האור אל האולם. מהאולם הגדול נכנסו המתרחצים אל חדר גדול שני אשר ליד אחד קירותיו היו מעל לרצפה אגנים אגנים עגולים מאבן, שמצד הקיר זרמו אליהם מים חמים וגם קרים דרך חֹרים שאפשר היה לסתמם. ובתחתית אחד דפנותיהם היה חֹר להוצאת המים שאפשר לסתמו; ואחרי הרחיצה במימיהם פתחוהו והמים ירדו מעל לרצפה אל תוך התעלה הצרה שליד הקירות שנמשכה אל התעול של העיר. כל אחד מהמתרחצים היה בוחר לו בכניסתו אגן אחד, ועליו עמד אחד השמשים (ולנשים – אחת השמשות) וטפל בו לכל דבר שברחיצה, כדרך בית-מרחץ תורכי: מְסֵבּן ומְסַפּג ומְעַסה את עור הרוחץ. והשַׁמשות היו עושות את צפרני ידיהן ורגליהן של המתרחצות, מושחותן ומיפותן ב“חינה” אדומה, והערביות היו צובעות שם גם את שערותיהן. ליד פתח החדר הגדול הזה היו גם ה“קַבֻּקַבִּים”, סנדלי עץ גבוהים, לשימם על כפות הרגלים בעת הכניסה והיציאה, והם היו משובצים בחתיכות צדף.

לכתי למרחץ.

ביום שלפני החתונה, באו ללוותני לבית-המרחץ הנשים משני הצדדים. מצד החתן ומצד הכלה, ומלבדן מכרות ורעות, וכל הוצאות המרחץ היו על הורי החתן, לפי המנהג הספרדי.

עם המַכּירות באו גם נשים ספרדיות אחרות לשמח את הכלה בשירה ובזמרה, בתופים ובמחולות מסביב לברֵכה הגדולה הנמצאת באולם הפרוזדור, והשמחה רבה עד מאד. גם מגדנות, קפה ומטעמים היו המחותנות מביאות אתן לכלה ולכל הקרואות להיטיב את לבן ולבלות את הזמן בנעימים. על פי הדין צריכות הנשים הבאות לטבילה לגזור לפני זה את צפרני ידיהן ורגליהן, ותפקיד זה בנוגע לנשים האשכנזיות מלאה האשה המשגיחה על הטבילה (הטוקֶרקֶה). שעות אחדות לפני שהובילו אותי לבית-המרחץ הזמינה אמי את המשגיחה על הטבילה הזאת לביתנו לגזור לי את צפרני לפי הדין. ובשעת עבודתה זאת נכנס אבי לחדר ואמר לה שחלילה לה לגזור יותר מדי מצפרני, כדי שלא להכאיב ולהוציא דם ע"י זה, כי העברה היא יותר גדולה אם תפצע אותי מאשר אם תשאיר חתיכה דקה של צפרן.

לכל המוזמנות דאגה המחותנת מצד החתן למקומות בכמה עגלות שהביאו אותן עד שער יפו, ומשם הלכו רגלי דרך הבטרק הרחב לבית-המרחץ שעמד באותו הרחוב. לא נעים היה לעבר דרך הרחוב הזה שמשני צדדיו עמדו חנויות שרֻבּן היו שייכות לסוחרים ספרדים וגורג’ים עשירים.

ד. הַחֲתֻנָּה    🔗

יום החופה.

ביום החופה היה עלי ועל חתני להתענות מהבקר עד אחרי החופה, כי אצל הורי חתני נהגו עפ"י מנהג שתי העדות, האשכנזית והספרדית. גם המנגנים שהזמינו לשעות החופה וקבלת הפנים היו אשכנזים וספרדים. הספרדים בכלי הנגינה שלהם והאשכנזים בכנורות וחליל ותוף.

וביום י“ד אלול תרמ”ה היה יום כלולותי למז"ט.

מוזמנים מכל העדות באו לביתנו “להושיב את הכלה”. קונסולים וסגניהם, משפחות גרמניות, וערביות נוצריות ומוסלמיות שהיו שכנות לנו הביאו אתן מתנות יקרות ערך. גם מראשי המושבה האמריקנית היו נוכחים תמיד בשמחות כאלה.

שמלותי ולְבָני.

השמלות שקבלתי ל“שוגר” היו: שמלת החופה מטפטה ורודה, ושניה של משי חום בהיר, שמלות צמר כחול כהה, ואדום כהה, וירוק בהיר, ושמלות שתים שלש מבד פשוט ותפירה פשוטה ליום יום. לבנים הספיקה אמי לתת לי די ממה שהביאה אתה עוד מחוץ לארץ. כל השמלות, הן של חרף והן של קיץ, היו תפורות בשרוולים ארוכים אף שהיה לא נעים ללבשן ככה בקיץ.

תלבשתי לחופה.

התלבושת שהלבישוני בלכתי לחופה היתה שמלה של טפטה ורודה בהירה תפורה עפ"י האפנה האחרונה באירופה, ובה תפורים מאחוריה שלשה חצאי חשוקים של פלדה שהרחיבוה. וצעיף ארוך של שש וזר של פרחי תפוחי זהב קשטו את שערותי. מוכרחה הייתי לשים עלי כל תכשיטי בנגוד להשקפתי ורצוני. וכאשר כסה החתן את פני בצעיף שהיה בידו שמו עלי סודר לבן של משי רקום שכסה את תלבשתי היפה, כי לא נעים היה להראות בפני הקהל הירושלמי בתלבושת כזו.

חצר החתונה.

את החתונה חגגו בבית הורי חתני בחצרו הגדולה והמרווחה. את קירות החצר קשטו בפרוכיות, מבית-הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד ומישיבת “חסד אל” של בית יחזקאל יהודה, הורי חמותי, שהיו בה פרוכיות יפות לרוב. לחצר הגדולה הזאת סדרו תקרה זמנית ממחצלות; ואחרי כי זמן החתונה חל בסוף הקיץ היה הסדר שסדרו בחצר נעים מאד.

שבעת ימי המשתה.

כמאה וחמשים איש ואשה וטף היו נוכחים בסעודת החופה, בכל מיני תלבושות: ספרדיות, אשכנזיות ואירופיות. לגברות סדרו שלחנות לאֹכל בחדרים בפנים, ולגברים ולחתן ולכלה בסוכה הגדולה אשר בחצר. במקום שישבתי בו עם חתני סדרו חופה מיוחדת לכל ימי החתונה. בצהרים ובערבים החליפו תמיד את המוזמנים לארוחות, וסדרו רקודים בין הצעירות והכלה (אבי התנגד תמיד לרקודי נשים עם גברים, ועל האסור הזה שמרנו אנו בנותיו תמיד). הרקודים שרקדו אז היו רקודים תורכים ספרדים, שמרקדת אחת רקדה נגד השניה בתנועות הגוף, הידים והרגלים, והמסתכלים היו מכניסים בידי המרקדות מטבעות כסף של מג’ידי או פחות מזה, והן השליכון אל המנגנים. אנכי רקדתי עם אחיותי את רקוד הקזצ’וק ו“רקודי ברוגז”. למנגנים היתה עוד הכנסה, כי בשעה שכל אחד מהמוזמנים נכנס לאולם החתונה התחילו הם לנגן, ואלה מהמוזמנים שהיו עדינים והיתה להם היכלת מסרו לידיהם איזה כספים. בחתונה כזו הרויחו די מלבד מה שקבלו תשלום מידי המחותנים. עד כעת נשאר שריד אחד מהמנגנים ההם, והוא זוכר את הימים הטובים, ימי חתונתי, וסכום הכסף שנכנס לידו וליד חבריו. והוא בא תמיד בליל פורים עם החליל שלו לנגן ולהזכיר לי את זה.

בשכונת מזכרת-משה טרם נגמרו אז כל הבתים שהיה אפשר לגור בהם, אך יכלו להשתמש בהם בעת הצורך למטבח ולחדר אוצר לכל המכולת והדברים שהיו צריכים להכין לחתונה כזו. ושלשה חדרים כאלה נמסרו ליד חמותי להשתמש בם כאות נפשה, והיתה לה רְוָחה גדולה בהם.

המוזמנים והארוחות.

שבעה ימים וערבים ארכה החתונה. מלבד המשפחות של המחותנים והקרובים שנשארו כל ימי החתונה לסעודות תמיד בצהרים ובערב, התחלפו המוזמנים מבין הידידים והמכרים לארוחות נפרדות בכל שבעת הימים. לשבת נשלחו לבית חותני מצד קרובַי יין, עוגות וסוכריות במקום פרחים, ומצד משפחת החתן שלחו תרנגולות חיות, בשר כבשים, סולת וקמח לבן רוסי שהיה יקר מאד בזמן ההוא. הקרואים נשארו בביתנו לכל יום השבת עם משפחותם, ועזרו על ידי המבשלות להכין כל מיני ממתקים ומטעמים ספרדיים. המלצר היחיד במינו היה ר' מוֹטֶה בן־נח שמלא גם את מקום הליצן בשעת הסעודות. הוא עבד בחריצות יתרה והמסובים השתעשעו בבדיחותיו. הוא ידע גם להגיש לאלה שמצאו חן בעיניו מנה גדולה ויפה, ולהשביע רצון המכובדים בסעודה.

הוא היה גם רקדן מצוין, וידע לרקד יפה את “רקוד הצלוחית”. וזה דבר הרקוד: הרוקד שם על ראשו צלוחית מלאה מים, ורוקד את הרקוד המזרחי עם כל תנועות גופו ובטנו, אחד המסובים משליך מטבע כסף על הרצפה, והרקדן שוחה עם הצלוחית שעל ראשו לארץ מבלי להחזיק בה בידו, מרים את המטבע, מתרומם שנית, ושם את המטבע בכיסו מבלי שתפל הצלוחית ומבלי שתשפך אף טפה מהמים, לתשואות סוערות של המסובים.

פדיון שבויים.

ביום שלמחרת כלולותי, בהכנסי בבקר אל חדר האכל הקטן שבבית חמי, ואיש לא היה בחדר, מהר הוא ונעל עלי את הדלת, ולא פְּתָחָהּ עד אשר שלם לו חתני דמי “פדיון שבויים” מג’ידי כסף שלם!

יין המשומר.

בשבת שבוע החתונה שתו הקרואים מאותו היין שעשו בבית חמי בראשית תקופת החרף בשנת חגיגת יום ברית המילה של חתני, ונשמר כעשרים ושתים שנה במרתף מבלי התקלקל בטעמו ובצבעו, ולהיפך, הטעם נשתבח מאד. אך אסור היה לשתות יותר מדי מ“האדום האדום הזה” כדי שלא להשתכר. לסעודות הרגילות הגישו יין אדום מאזמיר, וטעמו היה כטעם היין העז מראשון־לציון. קוניאק וליקר טרם היו בימים ההם בארץ, ומלבד היין שתו האשכנזים גם יין שרף, והספרדים השתמשו במשקה ערק שהביאו מיון ועלה במחירו על המשקאות שנעשו בא"י.

שמחה נוספת, פדיון פטר חמור.

את חתונתנו חגגו כאשר אמרתי שבוע שלם, וביום השמיני חגגו את חגיגת “פדיון פטר חמור”. וזה הדבר: זמן קצר לפני חתונתנו נולד עַיר לאתון של חותני באחוזתו במוצא. ובהיותו הבכור לאמו חגגו את פדיונו כדת. והיום ההוא היה מאורע גדול לכל המוזמנים, ובפרט לנו בני חוץ־לארץ שזכינו לראות בפעם הראשונה טכס כזה. את החמור קשטו מכף רגל ועד ראש בתכשיטים יקרי ערך, ושמו אותו על טס גדול של נחשת על השלחן, ופדו אותו על ידי כהן קרובו של חותני, הוא ר' דוד כהן וילנר בחמש מגידיות כסף תורכיות.

הטס – לשלחן.

טס נחשת עגול כזה שמש כמעט בכל בית ספרדי ואצל משפחות אחדות אשכנזיות בתור שלחן בלי מפה, כי שמוהו על שרפרף או כסא מרובע נמוך וכל המשפחה ישבה סביבו על כרים במקום כסאות. וכן השתמשו בו לכמה דברים שהיו שיכים למשק הבית, כגון לברור עליו החטה, לנפות הקמח, וליבש עליו קוסקוסו (מין גרגרי קמח שהכינו לכל החרף).

צירים לחתונתנו.

מגדרה נשלחו בתור צירים לחתונתנו ארבעה מהבילואים והם: אברהם סולומיאק, מיכל הלפרין, סוורדלוב והורביץ. מלבד אחדים מיתר המושבות שהיו אז, ראשון־לציון וזכרון-יעקב. מאלה הארבעה נפטרו כבר שלשה לצערי הגדול, ורק סולומיאק נשאר בחיים. עם סולומיאק הנני נפגשת לפעמים בביתי או ברחוב, וכמה מאושרת אנכי וגם הוא לשוחח יחד על העבר היפה מלפני חמשים וארבע שנים, ואיך עברנו על כל המכשולים שעמדו כנגדנו בדרכנו.

שמחה משולשת.

שמחה נוספת היתה אז במשפחתנו, והיא כי בליל חופתי נולד לאחותי הבכירה שרה רחל בן במזל טוב בבית הורי, שקראו שמו משה, ובגמר ימי חתונתי חגגנו שוב את חגיגת ברית המילה. אמי ואבי הכתרו בשמות חדשים: סבא וסבתא, ואנכי ואחיותי היינו לדודות.

עבודותי.

נקוי הבית, כביסה, ובשול, את הכל מלאתי בעצמי. אהבתי לעבד הן עבודה נקיה והן עבודה שחורה, ללוש חלות, עוגות ולחם. ואם האופה שם את הבצק בתנור בזמנו (זאת אומרת שבימים החמים לא נתן לבצק להחמיץ, ובימים הקרים לא נתן לו להתקרר), אז היה הלחם נעים מאד לאכילה. וכן הצלחת החלות לשבת היתה בידי האופה כחֹמר ביד היוצר. לבשל למדתי בבית הורי תבשילים פולנים, ותבשילי ספרדים מירקות ואורז, שהיה האוכל העיקרי אצל המשפחות המזרחיות, למדתי מחמותי.

ה. סִדּוּר בֵּיתִי    🔗

ירושלים, כ' סיון, תרצ"ו.

בזמן מהזמנים חושקת נפשי ללכת לשכונת מזכרת-משה ולעבור את השכונה מארבע קצותיה, לעמוד אצל הבית שגרו בו הורי אישי לפני חמשים שנה, ובו חגגו את חתונתי ברב פאר; ועל יד הבית שנתנו לנו הורינו בקצה השני של השכונה אשר בו גרו הורי, ורק אחרי שהתישבו ביהודיה הקרובה לפתח-תקוה נכנסתי אנכי לגור בו, ובו נולדו חמשת בני ובתי הצעירה במשך שמונה עשרה השנה אשר גרתי בו.

אך אשובה לזכרונותי.

דירתנו הראשונה ורהיטיה.

עוד לפני חתונתנו שכרו לנו הורי אישי בשכונת מזכרת-משה בית לדירה, ואת שני חדריה סדרו ברהיטים שהביאו מוינה והם: שלחן, ששה כסאות, שתי מטות יפות מברזל עם ציורים עליהן, מזרונים מקש עבודת הארץ, ועליהם הציעו מצעי נוצות רכות.

מלבד הרהיטים האלה היה גם ארון לבגדים, ושידה ללבנים עבודת וינה יפה וטובה. רוב הרהיטים האלה נמצאים עוד היום בביתי במצב טוב והם לי לזכרון נעים מהזמן ההוא. ליד הקיר היתה “ספה ספרדית” ארוכה הנמשכת מקצה החדר ועד קצהו, ועליה מזרונים וכרים עשויים מקש בתוך אריג ועליהם כסוי מקריפון מצויר בפרחים, ולמעלה ממנו פרוש מכסה אריג פשתן לבן עם תחרימים בקצהו שסרגתי לקשטו. השלחן והכסאות עמדו באמצע החדר שהיה לנו לחדר אכל ולקבלת אורחים ויתר הרהיטים נקבעו בחדר השינה. לשני החדרים שנחשבו אז לשתי דירות היו שני מטבחים והשתמשנו באחד לבשול ובשני למחסן.

מאכלי שבת.

לא עבר זמן רב מחתונתי ואנכי סדרתי בביתי כל צרכי השבת בעצמי. רק את ה“חמין” הלכנו לאכל בבית חמותי ששלחה את החמין אל התנור הכללי של השכונה, ואחרי שגמרו נשי השכונות לאפות כל מיני מאפה לשבת, קבל האופה את כל ה“חמינים” של האשכנזיות והספרדיות והכניסם אל בית המוקד ושם התבשלו כל חצי היום והלילה. ובזמן האכל בשבת לפני הצהרים היה מביא עוזרו של האופה אל כל בית ובית את החמין וה“חמינדות” (הביצים שבחמין) שהיה להן טעם מיוחד, טעם של שבת. בפרט נהנו מהן הספרדים בשובם מבית-הכנסת באכלם עמהם “פוסטֶליקַס”⁸ וסלט ובשתוֹתם ערק, ונוסף לזה פצחו את גרעיני האבטיחים הקלויים. גם בבית חמותי התנהגו עפ"י נוסח ספרד בנוגע לאכל. חמי ר' יהושע ילין, חמותי שׂרח, גיסותי רחל, מרים ושרה וגיסי שלמה, כלם קבלו אותי בחבה ובהערצה בהכנסי בחוג משפחתם שהיתה מאז גם משפחתי, והתחשבו תמיד עם דעתי ועצתי אף שהייתי עוד צעירה, אך זכות היתה לי שהייתי בת חוץ-לארץ, וידעתי את מנהגי אירופה יותר ממה שידעו ילידי הארץ אז.

** תמונה 10: חמי ר' יהושע ילין ז"ל (שנת תרפ"ד)

חמותי שרח נ"ע (שנת תרמ"ז)]

חמי ואחוזתו במוצא.

לחמי היה בזמן ההוא בית-מסחר בסיטונות יחד עם ר' בן-ציון ליאון בעיר העתיקה ברחוב הבּזר המוביל אל רחוב היהודים. מלבד זה היתה לו גם אחוזתו במוצא הקימת עוד כיום בידינו, אך בלי משגיח וגואל בגלל המאורעות, ובה כרם, וגן עצי זיתים, וגן פירות. חמי היה יורד רגלי מפעם לפעם למוצא להשגיח על רכושו שמסר בידי הפלח אבו-חנין ואשתו צַ’פְיָה שעבדו והשגיחו במשך עשרות שנים על הפירות והירקות, על הזיתים ושמן הזית שעשו לפני גמר מסיקת הזיתים מהעצים. טעם הזיתים הוא הרבה יותר טוב מאלה שבשפלה, ואפילו מאלה הבאים מיריחו, כי מימי ההשקאה הם מתוקים ולא מלוחים כאלה שבסביבות יפו. ובכלל עולים הירקות והפירות בכפרים שבסביבות ירושלים וחברון במתיקותם על אלה שבשאר חלקי הארץ. הירקות במוצא היו: עגבניות, מלפפונים, קשואים, חצילים, ולפעמים גם כרוב וכרובית. והפירות היו דובדבנים, שזיפים, תאנים, אגסים וחבושים, לימונים, תפוחי-זהב וזיתים, ולפני שמכר חמי את כרמו לד"ר נגורני היו גם ענבים.

אבו-חנין ואשתו.

בקיץ היו אבו-חנין או צ’פיה מביאים יום יום העירה למכירה את הירקות והפירות, וחלק מהם הביאו גם לבית חותני, ומהם קבלתי גם אני חלק מכל מה שהביאו אליהם מנחלתם במוצא. כמה שמחתי לראות את הירקות הטריים שטופי הטל. הם היו מביאים בקיץ גם ממי המעין בפחים פעמים בשבוע על גב החמור, ואנחנו הרקנו אותם בזירי המים הקרים לשתיה, וביחוד בזמנים שמי הבורות הלכו וקלו בסוף העונה הזאת.

הזמנות.

מנהג הספרדים היה שבכל משך שנת החתונה נחשב הזוג ל“חתן וכלה”, והמשפחה של חמותי, מהזקנה ועד הדודים והדודות והקרובים, היו מזמינים אותנו ל“קומביטה”, ז“א: להזמנה (כעת קוראים זה: לטֶה). ההזמנה היתה כמעט תמיד ביום הראשון בשבוע. אתנו הוזמנו גם קרובות אישי. בהזמנות האלה היו רק נשים זקנות וצעירות. והיו מביאים מנגנים ספרדים, עשנו נרגילות, רקדו, והיטיבו את לבן בכל מיני ממתקים. מטרת ה”קומביטות" האלה היתה לשמח את הכלה ולקרב אותה למשפחתם. בהפרדי מאתם מסרו בידי מתנה לזכרון ליום ההוא.

אישי המורה ופעילותו.

אישי היה מורה נאמן ומסור לעבודתו בבית-הספר של האליאנס, ועבד קשה תחת פקודת המנהל נסים בכר שהיה מעסיק אותו גם אחרי הזמן הקבוע לשעוריו בעברית ובערבית במכתבי בקשה בערבית ובצרפתית מבני המושבות אל הממשלה התורכית. ופעמים רבות, אך שב אישי הביתה אחרי שעוריו והנה שמש ביה"ס הופיע במאמר: Le directeur vous appelle! (המנהל קורא לך!); וזה היה עוד בימי ירח הדבש אחרי חתונתנו.

חמי ועזרתו לי.

כל בֹּקר, לפני שירד חמי העירה, היה עולה לביתנו לשאול אם נחוץ לי איזה דבר מהשוק, ובשמחה מלא את בקשתי תמיד. הוא שמר בפרט להביא לי בכל יום חמישי תרנגולת חיה, שמנה וטעימה לכבוד שבת, שהגרמני אימברגר היה מביא אותה לחנותו ממשקו שבמושבה הגרמנית, והוא מכרה במשקל, במחיר שני גרוש האוקיה, ועלתה לשמונה עד עשרה גרוש.

חמותי מערימה עלי.

חמותי היתה באה מפעם לפעם לראות איך הסתדרתי בבית. והנה קרה הדבר כי בבואה פעם לא מצאה אותי בבית, כי נכנסתי אז לבית שכנתי הגרה בחצר אחת אתי. אז נכנסה בחדרים שלא היו סגורים במפתח והסירה את שני פמוטי הכסף שקבלתי במתנה מהורי לחתונתי ושעמדו על השִּׁדה לקשוט, והחביאה אותם בארון מבלי להגיד לי דבר. זה היה הלקח הראשון שקבלתי מחמותי שלא לעזוב את הבית בלי לסגרו על מסגר כנגד גנבים. ובראותה כמה גדול היה צערי על הגנבה הזאת הודתה שהיא היא שהטמינה אותם, למען אדע מהיום והלאה לשמור על ביתי כהוגן.

גיסותי ועזרתן לי.

גיסותי מרים (עתה אשת נפתלי גליקמן) ושרה (עתה אשת יוסף מני) היו באות לעזור לי בשני חדרי דירתי; כי טרם בקרו בבית-ספר והיה להן זמן פנוי עד בואה של פורטונה בכר, אחותו של נסים בכר, שפתחה את בית-הספר אֶוֶלינה די רוטשילד לבנות, ורק אז החלו לבקר בבית-ספרה. אך גיסתי הבכירה רחל, שהיא עתה אשת יחזקאל דנין, לא בקרה את בית-הספר הזה, כי נחשבה אז לגדולה מגיל תלמידה בבי"ס בהיותה בת ארבע עשרה שנה, ונשארה בבית ועזרה על ידי חמותי בעבודות יד השונות. ובגמרה את עבודתה בבית חמותי, היתה באה אלי ללמוד ממני עבודות יד, לתפור במכונה, לעשות לולאות לצפיות ולכתנות ועוד דברים כאלה. היא למדה מהר ובהבנה, ושמחתי שיכולתי בידיעותי המעטות להביא תועלת לגיסתי החביבה והנאמנה לי תמיד. גם אנכי למדתי הרבה מחמותי בדברים הנוגעים לבעלת-בית צעירה. ופה מקום אתי לדבר על עבודות בנות ירושלים בכלל.

עבודות יד של הבנות האשכנזיות.

עבודות יד שעסקו בהן הבנות האשכנזיות היו: רקמת קשוטים על טול שהיו בו חורים קטנים במקום האריג הקשה מעשה חורי (קנבה) שטרם הגיע לירושלים. ציְרו על האריג את הכתל המערבי, קבר רחל, יד אבשלום, וכיו“ב, ואח”כ עברו על הציורים בחוטי צמר מכל מיני צבעים, ואת זה שלחו לקרובים בתור מתנות, ולנדיבים בחו"ל כדי לקבל תמורתם כסף.

מלבד זה סרגו מצנפות עבות מחוטי צמר גפן לבן (ירמולקות) לגברים, ומעשי תחרים לקשט בהם את צפיות הכרים והסַּפּות הספרדיות.

הן סרגו גם גרבים מחוטי דמשק כתומים בהירים שאחרי כביסתן פעמים אחדות דהה צבעם והלבינו. וזמן רב עבר עד שהגיעו לירושלים מכונות לסריגת גרבים, ואז הזניחו הירושלמיות את סריגת הגרבים בידיהן ומסרו לבעלי המכונות את חוטי הצמר שצבעו אצל הערבים בצבעים כחולים כהים או שחורים.

עבודות יד של הספרדיות.

הספרדיות הצעירות עסקו בעבודות אחרות. מלבר סריגת גרבים תפרו גם נעלי צמר שאת סוליָתן עשו מחלקי תרבושים ישנים שנמצאו אצלן בכל בית. בנעלים כאלה השתמשו הנשים בחרף כי הם חממו את הרגלים יותר מנעלי בית חמות. ואחרי שיכלו לשים כפות רגליהן עם נעלי הצמר האלה בתוך קבקבי העץ היה אפשר להן לעשות כל עבודה שחורה מבלי להרטיב את הרגלים בימי גשם וקור. ברגיל היו נעלים לעבודה לחוד ולאחרי גמר עבודות הבית לחוד.

הן תפרו גם קפטנים לחול ולשבת מאריגי בד משי דמשק, שהם היו התלבשת העקרית לפני שמצאה התלבשת האירפית דרך לה בארץ. על עבודות היד שהצטינו בהן הספרדיות נחשבה הרקמה בחוטי זהב וכסף על אריג משי ואטלס למלבושים שהכינו לכלה לפני חתונתה ול"פַשדורה“ (כל חתולי הילד בהולדו) שנתנו לבת עם הנדוניה לנשואיה בתקוה שתהיה יולדת בקרוב. וכן תפרו חזיות לנשים שלבשון בימים הקרים במקום המֵּזעים (סְוֶטֶרים) שהן לובשות בזמננו. והנשים העשירות תפרו על שולי החזית חתיכות פרוה של עור שועל שנתן חן מיֻחד לתלבשת זאת לגבירות הבאות בשנים בשבתן לרְוָחה לעשן את הנרגילה ועליהן תכשיטיהן של זהב ומרגליות וצמידי זהב רחבים על ידיהן, ועל ראשן סרט קטיפה שחורה ברחב של שני סנטי-מטרים. סרט זה היו מצמידות אל מטפחת שחורה דקה לצד המצח אשר בה כסו את שערות ראשן. ועל זה שמו צעיף לבן מטול דק מרֻקם סביבו.

כסוי ראש ו“שער שבאשה”.

כסוי ראש כזה שקראו לו בספרדית “קַפַּרֶלה” חבשנו גם אנחנו שלש האחיות בהיותנו לנשים, כי בעיני אבי מצא כסוי זה חן יותר מפאה נכרית. הוא היה מתנגד חריף לגלוי שערות הנשים ולא הרשה לנו לגלות שערותינו. וזוכרת אנכי שפעם התאכסנו בביתי דודי ליבוש דודזון מוַרשו ודודי זאב יעבץ שהיה גר אז בזכרון יעקב, ושניהם התוכחו וכוח ארוך עם אבי בדבר כסוי ראש האשה. שני דודי פסקו לקוּלא במנהג זה, אך אבי לא הסכים להם, באמרו: אשה נשואה צריך שיהיה לה סמל של צניעות בכסותה שערותיה ולו גם ברשת דקה או בקשוט סרט ליד קצה מטפחת דקה, אך לא בלי דבר כלל.

אך במשך הזמן פסקנו, אנו שלש האחיות, כדעת הדודים…

ההריון והכלבלב.

כחצי שנה אחרי נשואי נתברר לי כי הנני הרה למזל טוב, וכמה גדלה שמחתי בהרגישי כי עוד מעט והייתי ל“אם בישראל”!

בזמן הריוני היה לי כלב קטן בבית, ואמי היתה מתנגדת להשאירו אצלי באמרה שהיא מפחדת כי בצחקי עם הכלב ובהביטי תמיד עליו אפשר שאלד חיה כזו. אך אנכי לא שמתי לב לדברים האלה, עד שקראתי בזמן ההוא בעתון “איזראֶליט” על מקרה שקרה בלידה של אשה שסביב מטתה היתה כִּלה שעליה מצוירים חיות שונות, ובהביטה בעיניה כל הזמן על הציורים האלה ילדה חיה. אחרי שקראתי את זה שלחתי את הכלבלב מביתי אף כי אהבתי אותו.

ירושלים, י“ד אדר תרצ”ח.

היום התעוררו בי שוב הגעגועים לבקר את שכונת מזכרת-משה, אבל באפן אחר לגמרי מאשר בכ' סיון תרצ“ו. הפעם חפצתי לבקר שוב את הבית ששמה עמדה עריסת בני היקר אבינעם שנולד בערב ר”ח אדר ב' תר“ס, ושמת לפני ירחים אחדים בי”ט חשון, אחרי הרצחו בכדור רוצח אכזרי.

דמעות רבות שפכתי בהביטי אל אותו החדר אשר בו גדלתי את בני חמודי זה. אך האלהים גזר ומי לא יכנע לגזרתו.

עתה הבה אתגברה על מר נפשי ואמלא את בקשתו ממני כי אמשיך בכתיבת זכרונותי. הן הוא בקש – ולא אמלאנה?

דירתנו באבן ישראל, מגרעותיה ומעלותיה.

כתשעה חדשים אחרי חתונתנו גרנו בשכנות עם הורי והורי אישי במזכרת-משה. ותועלת גדולה היתה לי ולאישי הישיבה עם הורינו היקרים, כי נצרכנו למדריכים בהיותנו די צעירים לבסוס חיי משפחה. אך אחרי זמן הוכרחנו לעזוב את דירתנו מפני שבעל-הבית בעצמו נכנס לגור בה. הרבה חרה לנו על שהיינו צריכים להתרחק מהורינו, בעברנו לגור “באבן־ישראל”.

דירתנו החדשה היתה בעלת שני-חדרים ולפניהם חצר קטנה, ולמטה בית כסא ומטבח קטן מאד בנוי מעץ בתקרת רעפים. בימי הקיץ הלוהטים ובימי הגשמים והקור היה קשה לי לעבוד בבשול, ברחיצת הכלים ובכביסה במקום הצר הזה. הדבר היותר קשה לי בזמן הראשון היה שהייתי צריכה לרדת אל המטבח ולעלות ממנו פעמים רבות ביום בכמה מדרגות רעועות אל דירתנו. שני החדרים היו: אחד קטן וממנו נכנסים אל החדר השני הגדול והמרווח, שחלונותיו פונים לדרך יפו.

החלונות לצד דרך יפו.

ענין חלונות נשקפים לדרך יפו נחשב בימים ההם לדבר יקר, כי לכל תושבי ירושלים שמשה דרך יפו מקום תענוג, במקום גן צבורי. בשבתות ובחגים ובבואם של נסיכים היה הרחוב הזה הומה מאלפים ואלפים מטילים, ערבים, יהודים, כמרים ותַיָּרים מכל האומות. פעם בפעם היתה עוברת התזמרת הצבאית התורכית והוסיפה נחת רוח ושעשועים לדַיָּרים הגרים בבתים שחלונותיהם נשקפים אל אם הדרך. קרובים וידידים באו במאורעות כאלה להסתכל מהחלונות (גזוזטראות בנו אז רק יחידי סגולה), ותענוג מיוחד היה לי, בגמרי את עבודות הבית בכל פרטיהן לשבת על האצטבא שעליה היה מוצע מזרון קש. ולעבוד עבודת יד בידי שהכינותי ליום הִוָּלד לי הילד או הילדה הראשונה במלאת לי שמונה עשרה שנה.

מצבנו הקשה.

הדירה עלתה לנו בשמונה נפוליונים זהב לשנה. בשבילנו היה זה מחיר די גדול, אחרי שאישי הרויח בתור מורה בביה“ס של האליאנס רק חמשה עד ששה נפוליונים בחדש. ומלבד זה היה מרויח לפעמים מתרגומים ושעורים פרטיים בביתנו שהכנסתם היתה מועטה והעבודה רבה. לבעלי היו אז תלמידים אחדים לערבית, אליהו ספיר, יוסף מיֻחס ויהודי שרתוק הפִּקח אבי משה שרתוק. זה האחרון, שחברתו היתה נעימה מאד עם בת-צחוקו הקלה המתמידה, נשאר עפי”ר אחרי השעור לשחק עם אישי “שח-מתּ”.

לו היו הורינו ממלאים את מה שהבטיחו לתת לנו – שני נפוליונים לחדש במקום “קֶסט” במשך שנתים, היינו בודאי יכולים לחיות ביד רחבה, והייתי מרשה לעצמי לקחת לי עוזרת לאיזה שעות ביום, ואולי גם כובסת פעמים לחדש, ועוד אילו מותרות כאלה שבימים ההם נחשבה כל הוצאה קטנה עליהם למיותרת; אך לצערנו הגדול הספיקו שני הורינו לשלם ה“קסט” רק חדשים אחדים, הספיקו – והפסיקו, אחר שאבי נשאר אז בלי משרה ומצב חותני הורע ג“כ. חדלו גם לשלם תשלומי שני ה”נומרים" במזכרת-משה שנתנו לנו, ואנחנו לא מצאנו לנכון לדרוש מהם למלא הבטחתם, וסדרנו חיינו באפן טוב ונעים מבלי להכביד עליהם.

בקורינו בבית הורינו ועבודותי.

לבקר את הורינו היקרים ערב ערב נהיה אצלנו לחק. המרחק מאבן־ישראל למזכרת-משה לא היה רב, ותענוג זה כפי שהרגשתיו אנכי אז היה גדול הרבה יותר מתענוגות חוץ שהנֹּער בתקופה זו מוצא לו ענין בהם ומתרחק בגללם מבית הוריו, אף כי הם נצרכים לעזרתו. ואנכי הייתי שמחה אם יכלתי לעזור באיזה דבר לאמי ולחמותי. ובבואי לביתם אחרי הצהרים נמצאה לי תמיד עבודה שמלאתי בשמחה. לחמותי עזרתי בתפירה בהיות לי מכונת יד מִטלטלת לתפירה. ולפעמים לקחתיה גם לבית הורי לתפור שמלות בעד אמי ואחיותי הצעירות ממני. עוד עבודה מלאתי בשמחה, והיא: לגהץ לאבי כתנותיו וצוארוניו בעמילן. עבודה זו למדתי מהרוסיה שעבדה בביתנו זמן רב לפני חתונתי. ומאז הייתי היחידה בין האחיות שמלאתי עבודה זו. ובבואי לבית הורי לבקר את אמי בהיותה חולה בעיניה ולא חפצתי לשבת בלי עבודה עמדתי לגהץ כתנות וצוארונים של אבי וגיסי יצחק כלב.

חבלי לדה.

ויהי היום ואנכי עומדת בבית הורי ומגהצת משך שעות אחדות והנה אחזוני צירים, כי הייתי אז בסוף החדש התשיעי להריוני. אך אנכי לא עזבתי המגהץ מידי עד גמרי מלאכתי. ובהיות שאמי שכבה במטה בעינים קשורות לא ראתה את סימני הכאבים שהביעו פני מפעם לפעם. בקצר רוח חכיתי לבוא אישי ומהרתי ללכת אתו לביתנו. נפרדתי מהורי ומאחיותי כי לא חפצתי שירגישו באיזה מצב נמצאתי בעזבי אותם. ובהגיענו לשכונת אבן-ישראל ששמה גרה חיה הקלשינרית (ידידתי שהזכרתיה בספרי הראשון) בקשתי את אישי שיקרא אותה אלי ולא אשאר לבדי בבית עד שהוא יודיע לחמותי כי עליה לבוא לביתנו, והיא תדע אם צריכים כבר להזמין את המילדת הגרה בעיר העתיקה או לא. המילדת שקראו לה “ציפּה די בּוֹבֶּה” היתה המילדת במשפחות ידועות בזמן ההוא. היא היתה אשה באה בימים, חכמה, זריזה ונקיה, ונסיון רב היה לה בלידות לא רק אצל אשכנזיות כ"א גם אצל ספרדיות, וגם המושלמיות בטחו בה.

ו. הָיִיתִי לְאֵם    🔗

לידת מבכירה.

הלידה היתה קשה וכעשרים וארבע שעות ארכו הכאבים. עבר ערב, עברו לילה ויום שלם עד הַגיע השעה המוצלחת ללידה. בחדרי נתאספו הדודות מצד אישי שכל אחת ידעה איזו תרופה להחיש הלידה. והדודה בכורה יחזקאל (אמו של יצחק יחזקאל יהודה) זכרה שפעם אכלתי בביתה “פוסטליקה” ואהבתי את המאכל הזה. הלכה תכף לביתה ועשתה “פוסטליקס” והביאה לי כדי שאוכל מהמאכל הזה ורָוַח לי. באה גם מרים ריבלין, אשת ר' יוסף ריבלין, שמלאה את מקום אמי שחלתה בעיניה, ולא זזה כל היום ממטתי כדי להקל במה שאפשר את יסורי הלידה.

ובשלישי לכסלו תרמ"ז, במלאת לי באותו חדש (י"ז בו) שמונה עשרה שנה, נולדה לי בת במזל-טוב. אֵם די צעירה, לא כן? הייתי עיפה מאד מארבע ועשרים השעה של כאבים וסבל, ולא יכלתי להאמין כי באמת נפטרתי כבר מהם בפעם אחת מבלי שישובו עוד. ובהגיש המילדת לי את בתי השחרחורת הקטנטונת ונעימת הפנים הרגשתי שמחה גדולה בלבי, שמחה שתהיה לנו לתמיד, כפי שקויתי אז…

שמחת ההורים.

חיש מהר נשלח רץ לבשר את הורינו שהכל עבר בשלום, וכי אפשר לַמשפחה לבוא לברכני. המילדת ועל ידה חמותי רחצו את ילדתי באגן נחשת שהכינוהו למקרה זה. קראו את אישי, שנהיה לאבא בִן לילה, להביט איך רוחצים ומקשטים את בתנו החביבה בלבנים שתפרתי ורקמתי ליום הזה. ואחרי כן סדרו את מטתי וקשטו אותה בכִלה של טול לבן רקום, ובתוכה וחוצה לה תלו נירות “שיר-המעלות”, ואותי הלבישו לבנים נקיים ויפים. אז הרגשתי הנאה מיוחדת שהנה שבתי לחיים, חיים של “עזר-כנגד” ואם בישראל בארץ־ישראל.

חמי, גיסותי, אבי ואחיותי באו מהר. ורק אמי לא יכלה לצערה ולצערי לבוא בגלל מחלת עיניה. כלם שמחו שמחה שלמה בנכדתם הראשונה. שלחו לקרא את ה“וֶרטֶרקֶה” שפרה שמלאה תפקיד אחות ומבשלת יחד. ואת החדרים סדרו גיסותי ואחיותי אחרי אי הסדר בשעות הלידה.

על הר הכרמל, בבית ההבראה בודנהימר–בירם, אייר תרצ"ט.

יושבת הנני על הגזוזטרה היפה והרחבה הנשקפת אל הים, האויר התקרר היום אחרי חֹם החמסין ששרר זה ימים אחדים, השמים מעוננים וקשה להפריד בין השמים והים.

זו היא רק הפעם השלישית שאנכי נמצאת על הכרמל במשך כל ששים השנה שהנני בא"י, ואת כל יפיו והדרו זכיתי לראות רק בפעם הזאת.

בשנה שלאחרי המלחמה, בהיותנו אנכי ואישי בחיפה, הזדמן לו להתראות עם מכירים ערבים שהזמינוהו לעלות על ההר אליהם, והוא לקחני גם אני אתו. אבל מאחר שהזמן היה בין הערבים לא היה אפשר לראות את המקום בכל הדרו. בקורי השני היה גם הוא בקור חטוף בין השמשות ולא נוסף לי על מה שראיתי בפעם הקודמת מיפי הטבע ולא כלום. ורק הפעם, בהשארי פה איזה זמן פחות או יותר ארך, הנני נהנית ומבריאה במקום הנהדר והיפה, פארה של ארצנו.

עתה אנסה להמשיך בזכרונותי אחרי הזניחי אותם זה יותר משנה בגלל מחלת קֹצר הנשימה אשר דבקה בי אחרי האסון הגדול שקרה לי ולמשפחתי ולישוב.

אחרי הלידה.

המפקחת שפרה השגיחה היטב עלי, על התינוקת ועל הבישול, ומלאה הכל באפן יוצא מהכלל. היא היא ששמרה על יד מטתי בלילות עלי ועל ילדתי. בבקר השכם הגישה לי קפה טעים מאד עם עוגות שקדים שהביא אותן אישי מהעיר מהמאפיה של פייג הגרמני במחיר של ששה גרוש תורכים האוקיה. בזמנו נחשב זה להוצאה מיותרת, ובכל זאת דאג אישי שאקבל יום יום מהתופינים האלה שנעמו לחכי מאד.

שפרה כבסה והחליפה לי הלבנים, וכן כבסה את צפות הכרים, ובבוא חמותי או אמי עזרו על ידה לרחוץ את בתי באמבטיה. בהיות אישי באותו זמן בבית השתתף גם הוא להביט במאורע הזה, וחכה עד שנגבו וסדרו אותה בחתוליה ומסרוה לי להניקה. בימים הראשונים וזמן רב אחרי שקמתי מהמטה סבלתי יסורים גדולים מההנקה עד שהכנסתי בפי ילדתי את זיז שַדי, ובהוציאי אותו מפיה נזל דם ממנו. ובהזכרי בכל פעם כי עוד מעט אצטרך להניקה גדל פחדי שוב, בזכרי את יסורי הקודמים. (אז לא שמו לב אל השעון ואל הזמן של יניקה בכל שלש או ארבע שעות, כי בהתחיל התינוק לבכות, הגישוהו מהר לאמו כדי להשקיטו). היסורים האלה היה עלי לסבול בסבלנות, כי נשי סגולה אמרו שרק מפי התינוק מתרפאים זיזי השדים, ומה שמרבים יותר להניק תקרב הרפואה לבוא יותר מהר.

הכנות לשבת קריאת השם.

בני המשפחה התאספו והתיעצו כמה וכמה פשטידות צריכים להכין לשבת זו שבה יבואו אורחים רבים, וכמה עוגות גדולות וקטנות, חלות ולחם. את הכל הכינו בבית ורק לאפותם שלחום אל התנור הקרוב לשכונה. בתקופה ההיא היו מקבלים את פני האורחים בכל מיני רִבּות עשויות מפירות הארץ, ובעקר משקדים וסוכר ומי ורדים. המנהג הזה היה נהוג יותר אצל הספרדים. אך אצל האשכנזים כבדו את האורחים ביין ו“לקח”. בפשטידה בבני-מעים ממולאים כבדו בחתונה או בברית-מילה ובר מצוה רק אם חלו בשבת. בזמננו זה חוגגים תמיד בר-מצוה בשבת, אך אז לא נהגו ככה, כי אם חגגו את חגיגת בר-מצוה ביום ההולדת, יהיה באיזה יום שיהיה בשבוע. כעת חפצים בחיים קלים בּכֹּל.

את בתי קראנו בשם “חנה” על שם סבתי חנה לוריא ועל שם חנה אחות חמותי שמתה ללא בנים בדמי ימיה.

אחרי לכת המפקחת.

שלשה שבועות נשארה בביתנו המפקחת שפרה שטפלה בי ובבתי חנה החביבה עד שהחלפתי כח ויכלתי לקבל עלי אחריות בתור אם צעירה ובעלת בית יחד. בהצטרכי למטבח הייתי צריכה לרדת ולעלות במדרגות. וכמה היה דבר זה קשה ביחוד בימי החרף הקרים והמגשימים, וברדת לפעמים גם שלג וכסה בשכבה עבה את המעבר אל המטבח. וטוב היה שנמצאה בבית מגרפה, ובמקרה שירד שלג הורדנו אותו בה מהמדרגות. כמה וכמה פעמים ביום הייתי צריכה ללכת אל המטבח ביום ובערב בקשר עם הבית. אך צעירה הייתי, וכל עבודה קלה או קשה גרמה לי נחת רוח ושמחה, והחיים היו יפים, יפים מאד!

חמותי נ“ע, עד נסיעתה להֹדו כחדש אחרי לידתי, היתה באה לביתנו יום יום כדי לשמח בנכדתה הראשונה ולהדריך אותי איך להתנהג ולטפל בתינוקת שלפעמים סבלה מעצירות, הקאה או שלשול. השתמשו תמיד ב”רפואות סבתא". ואכן הועילו בהרבה לרפאות בלי עצת רופא, כי את הרופא קראו רק במקרים מסֻכּנים.

העריסה.

בזמן ההוא השתמשו בנדנדה כדי להשקיט את בכיות התינוקות עד שנפלה תרדמה עליהם ונהיו שקטים לאיזה זמן. הנדנדה שהשתמשתי בה אנכי היתה עשויה ע“י אמן, חרש ברזל, ממחלקת העבודות שהיתה אז בבית-הספר של נסים בכר, הזמַנּו נדנדה עפ”י הדוגמא של האשכנזים והספרדים יחד. הנדנדות שהשתמשו בהן בערי המזרח היו נמוכות, כ-20 ס"מ למעלה מהרצפה, ואפשר לאם או לסבתא לשבת על כר קש על הארץ ולמלאות שתי עבודות יחד, לנדנד ברגל ולמלאות עבודה בידים שהיו חפשיות מלנדנד. הנדנדה שלי היתה עשויה באפן שהיה אפשר לשבת על הארץ או גם על כסא ולנדנד, כי בשני עמודי תְּלִיַּת הנדנדה היו מכל צד שלשה ווים, ואפשר היה להעלות את העריסה ולהורידה, להנמיכה ולהגביהה. זה עלה לנו במחיר של נפוליון אחד, ולכל שבעת ילדי השתמשתי בנדנדה הזאת. ואמהות רבות בקשו אחרי כן שאשאילה להן לנדנד ילדיהן, כי אמרו שהיא תהיה לסגולה להן שילדיהן ישארו בחיים כמו ילדי.

המסכנות! הן האמינו כי לאורך ימים יהיה ככה…

ווישי, יום א' כ“ח מנ”א, תרצ"ט.

חשבתי שפה הוא המקום שיאפשר לי לפנות לזכרונותי משאת לבי למלאות מה שהבטחתי בספרי הראשון “לצאצאי”; אך לא קל לי למלא הבטחתי. אנכי בגלות ולבי במזרח. ואף ששקט ומנוחה במקום היפה הזה ואין מי שיפריעני כמו בירושלים בביתנו כל רגע ורגע, הנה מחשבות אחרות מפריעות לי: מי יודע מה קרה ומה יקרה עוד בא"י שטרם נגמר שם הטרור? וה' יודע מתי יגמר ונגיע לימים יותר טובים.

ובכל זאת אשובה לזכרונותי.

**תמונה 11: מימין לשמאל, יושבים: גיסתי רחל, חמי יהושע ז“ל, חמותי שרח נ”ע, ואנכי.

עומדים: גיסתי מרים, יחזקאל דנין, גיסתי שרה, גיסי שלמה ז"ל, אישי דוד ועל ידו בתנו חנה. (שנת תרמ"ז)

העבודה קשה. – עוזרתי.

חמותי שנסעה להֹדו אחר לדתי את בתי נשארה שם כשנה. ועל גיסתי רחל, הגדולה בין שלש האחיות, בת ה 14, הוטל למלאות את מקום האם ובעלת הבית, והיא מלאה את הכל באפן היותר טוב. וגם לי ולבתי דאגה מפעם לפעם או שלחה את גיסותי הצעירות ממנה, מרים או שרה, שתעזרנה על ידי במה שהייתי זקוקה להן.

העבודה רבתה עלי והייתי זקוקה לעוזרת. אך לא קל היה להחליט לקבלה, כי הכנסת אישי היתה מצומצמת. בכל זאת לקחתי עוזרת בתשלום פעוט מאד. העוזרת היתה אשכנזיה ממשפחה טובה, נאמנה ומסורה לבית ולילדתי. ואף שהוצאות הבית גדלו בכל זאת קמצתי בחדשים אחדים לירה תורכית זהב, והחבאתי אותה במגרת הלבנים בשמחה, וקויתי להוסיף מפעם לפעם “כהנה וכהנה”. אך תקותי נכזבה ולא עבר זמן רב ובתי החביבה חלתה באדמת והייתי צריכה להשתמש בעצת רופא, והלירה היחידה שחסכתי עברה לידי הרופא והרפואות, ובזה תמה תקותי לקמוצים כי, להיפך, ההוצאה עלתה על ההכנסה.

בוא דודי יעבץ ומשפחתו.

באותה שנה באו לירושלים דודי זאב יעבץ ומשפחתו מוַּרשו. הם נשארו זמן קצר בירושלים, כי דודי קבל משרת מנהל בבית-הספר בזכרון-יעקב והמשפחה עברה לגור שמה. ובנו הצעיר ליאון יעבץ, למד בבית-הספר של האליאנס בירושלים ונשאר בביתי עד שעבר למקוה ישראל ללמוד שם את תורת עבודת-האדמה.

בעל “התקוה”.    🔗

בזמן ההוא נמצא בירושלים המשורר הצעיר נפתלי הרץ אימבר, ולפני עיני עוד מרחפת התמונה איך משורר זה משתרע בפנת הספה על יד אבי וקורא לפניו את יצירותיו החדשות במבטאו הגליצאי, והוא בעצמו מלא התפעלות מחבוריו אלה. “ני, ר' מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח! לא כן?” ביחוד התפעל וקרא בפטוס ובנגון את שירו “משמר הירדן” עפ"י נגון השיר הגרמני Die Wacht am Rhein.

ואמי היתה מכבדת אותו מזמן לזמן בכוס יין, והוא אמר שכל משאת נפשו היא למצוא את אותה המערה אשר בה מצאו בנות לוט יין משובח כל כך שפעולתו הגיעה עד “עד דלא ידע”.

בקורי נסיכים.

כשנה אחרי חתונתי בא ירושלימה הנסיך מִוֶּלְס האנגלי, אֶדוַרד בן המלכה ויקטוריה, וירושלים הכינה לו קבלת פנים נהדרה כמו שהכינה לנסיכים שונים שבאו לפניו. אך הפעם לא הֻכרחנו לחכות שעות שלמות בביתו של הד"ר הרצברג שישב בגן אנטימוס ממערב לנחלת שבעה ליד דרך יפו, כי אם ישבנו במנוחה בדירתנו, ודרך החלונות הפונים לדרך יפו יכלנו לראות את הכל ולשמוע את נגינות התזמרת התרכית. בקור הנסיך היה בתחלת האביב, ובליל הסדר היה מוזמן לבית הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, ולמחרת בקר את הרב שמואל סלאנט.

בקור זה מזכירני את בקוריהם של נסיכים שונים בירושלים מלפני חתונתי, שני הנסיכים הרוסים פּאבל וסרגי, הנסיך הינריך דודו של הקיסר ולהלם, ורודולף יורש העצר האוסטרי. כל הבקורים האלה הכניסו חיים ושנויים בעיר השקטה ירושלים ומחוצה לה, התחילו לנקות את הרחובות, להאירם בלילה בפנסי נפט (מנורות לוקס לא היו עדיין בירושלים, ואין מה לדַבּר על מנורות חשמל). לכבוד המבקרים סללו גם דרכים חדשות, הדרך ירושלים–יפו לכבוד הקיסר פרנץ יוזף, דרך ים המלח ויריחו לכבוד הקיסר ולהלם, ועוד כאלה. ובכל בקור ובקור קשטו את ירושלים בשערי כבוד מצד כל העדות השונות ברחוב יפו, אצל ביה"ס של חברת כל ישראל חברים, אצל שכונת אבן-ישראל, אצל המגרש הרוסי ולפני שער יפו. ליד השערים האלה קבלו אותם ראשי העדות במגלות כסף, בשירים ובברכות לרוב, וליד שער יפו בלחם ובמלח.

בוא ויקטור עמנואל יורש העצר האיטלקי.

זוכרת אנכי עדיין היטב את קבלת פניו של ויקטור עמנואל יורש העצר האיטלקי (מלך איטליה הנָכחי) שבא ירושלימה בזמן לא רב אחרי בואנו אנחנו אל הארץ. בהכנות לקבלת פניו מצד היהודים עסק הרבה ר' זליג הויזדורף. הוא היה אחד העולים הראשונים מגרמניה, והיה מבקר תמיד בבית הורי. הרבה טרח האיש הטוב והפעיל הזה יומם ולילה, ומזמן לזמן בא לתנות בפני אבי את צרותיו בנוגע להשגת הכסף הדרוש להוצאות הרבות הדרושות להכנות לקבלת פנים זו. רואה אנכי עוד עתה את פני הזקן הזה, איך הוא צועד מלא דאגה מפנה לפנה בחדרנו, וחוזר על תשובתו לאלה הדורשים את תשלום שכר עבודתם למאורע זה: “אִלְיוֹם מַפִיש מַסַרֵי, בּוכּרה פי מסרי” זאת אומרת: היום אין כסף, מחר יש כסף. ובזה נחלץ לאיזה ימים מהמצוקה, עד שעלה בידו להשיג מהועד המסדר את ההוצאות לחגיגה זו.

כל העיר ומחוץ לעיר הומה מאנשי צבא תורכי ואיטלקי שלוו את יורש-העצר. תושבי ירושלים ומחוצה לה יצאו לראות במחזה. לא נשאר ילד בעריסתו מאז הבקר. כל מי שהיה אפשר לו תפס לו מקום שקוה כי ממנו יוכל לראות את פני יורש העצר מקרוב. הדוחק היה גדול ורבים התעלפו, האחד דחף את השני, עד שרבים מהמסתכלים נפצעו. והנה עובר יורש-העצר על סוסו האביר, ולפניו ואחריו רוכבים שרים איטלקים ותורכים, וקונסולי כל המדינות שנמצאו אז בארץ. החכם בשי, הרבנים, הפחה ופקידיו הגבוהים, ואנשי-צבא משני צדי הדרך עומדים עם הרובים שסדרו אותם לפניהם כמו פירמידות, שלשה שלשה יחד. והתזמרת הצבאית מנגנת כל מיני מרשים יפה יפה. ובהגיע התהלוכה המפוארת לשער הכבוד הקרוב לשכונת אבן-ישראל עמדו כלם דום. המשלחת היהודית מסרה את הברכות, את מגילת הכסף, לחם ומלח כנהוג בקבלת כל נסיך כזה. התהלוכה התחילה לזוז ממקומה, ופתאום קמה בהלה שקשה היה לדעת ברגע הראשון מה קרה, בגלל הדוחק מאלפים ואלפים אנשים, נשים וטף. והנה אחד מהמלוים של יורש-העצר, הארמני פסקל שהיה סגן-הקונסול האיטלקי, נפל מעל סוסו ונפצע קשה, הכניסוהו לביהכ“נ הקרוב בשער שכונת אבן־ישראל, הוא ביהכ”נ אלגאזי שהתקים במשך שנים רבות, ושם מת. המאורע הזה דכא לזמן את הרושם של התהלוכה הנהדרה. אבל החיים דרשו את שלהם, והתהלוכה הלכה הלאה, בלי כל הפרעות, עד שהגיעו לשערי-הכבוד של העדות הזרות שקבלו אותו בכבוד גדול והמשיכו את דרכם אל העיר העתיקה, ישר לקבר ישו. עד שמה לא הגענו. אנחנו הבאות מרוסיה, שלא זכינו לראות לא מלך ולא בן מלך, ולא תהלוכה נהדרה כזאת, התפעלנו מאד מאד, והרשם שקבלנו נשאר זמן רב בזכרוני.

ז. הוֹרַי בְּמוֹשַׁב יְהוּדִיָּה הִיא יְהוּד.    🔗

באותה שנה עברו הורי לגור עם שתי אחיותי הצעירות ממני, מרגלית ונחמה, למושבה הצעירה “יהודיה” הקרובה לפתח-תקוה כשעה בהליכה ברגל. (אבי היה אחד ממיסדי פתח-תקוה ויהודיה).

ההתישבות ביהוד.

ביהוד התישבו כעשרים משפחות שקבלו רשיון לבנות בתים מאת הממשלה התורכית לאחר השתדלות רבה של אנשים ידועים, כמיכל ליב כץ, משה סלומון, דוד גוטמן ואבי. והמשפחות שהיתה להם נחלה בפתח-תקוה עברו לגור ביהוד ובנו את בתיהם שם, ונשארו לגור בהם עד אשר עברה מפתח-תקוה סכנת הקדחת הצהובה ששלטה בה בשנים הראשונות והפילה חללים לרוב. והודות לעזרה הגדולה שבאה מהנדיב והאב המסור למושבות ולא“י, אדמונד דה רוטשילד, שהתחיל ליבש את הבצות הקרובות למושבות, עברה הסכנה לחיי המתיישבים בהן. עפ”י זכרונותי מזה כ-52 שנה שעברו וחלפו, זוכרת אנכי את שמות היהודים שבנו את בתיהם הראשונים שם, והן: משפחת יואל משה סלומון, משפחות שטיל, דוד גוטמן, ולפסון, בולקין ושפירא, אביו של אברהם שפירא וזקנו של ד"ר יוסף ריבלין מצד אמו. בבית שפירא פִנו להורי דירה של שלשה חדרים, מטבח ורפת, ושטח אדמה אצל הבית לירקות, שאחיותי מרגלית ונחמה טפלו בו.

זוכרת אנכי את הבקור הראשון שבקרנו את הורי ביהוד, בזמן החופשה של אישי לפני הפסח. אז נסעתי יחד עם אישי וילדתי ולקחתי אתי מכונת התפירה שכבר כתבתי על אודותיה בפרקים הקודמים. לקחתיה כדי לעזור לתפור לחג-הפסח כל הנחוץ לאמי ולאחיותי לתלבשת לכבוד החג, כי הדרך מיהוד ליפו היתה קשה לנסיעה, לא כזמן הזה, ולכן חפצתי לעזרם ולחסוך מהם את הנסיעה ליפו בענין התפירה.

נעימה היתה הישיבה בבית הורי כחדש ימים. אז נחתי מֵעֹל הנהלת ביתי בירושלים, והייתי תחת טפול אמי ואבי שדאגו להמתיק לנו את ישיבתנו בביתם. ודאגות אחיותי להשגיח על בתי החביבה חנה כל זמן שנמצאתי אתם. את התענוג הזה לא אשכח לעולם, בשבתנו לפני הבית על מחצלת קש עם כל משפחתנו והצטרפו אלינו אחדים משכנינו, וביניהם אליהו ספיר ששוחח עם אבי. אויר האביב הצח והעבודה בערב הפסח הוסיפו רצון לפעולה, התחילו להכין כל הנצרך לאפית מצות. המקום שנקבע לזה היה צריף השומר. וגם מקום ללוש ולגלגל את המצות היה שם. לזה התנדבו כל תושבי יהודיה, אנשים ונשים וגם צעירות, וביניהם גם הורי ואחיותי. המצות הצליחו וכלם התפארו בהצלחת עבודתם.

גדרה, יום א' ד' איר, שנת ת"ש, בבית ההבראה “בית-מאיר”.

כאשר אנכי נוסעת ועוברת באוטו או אוטובוס את המקומות שנסענו אליהם לפני חמשים שנה ויותר, הנני נזכרת בנסיעות שרכבנו בהן על חמורים, בדיליז’נסים ובעגלות, מסלת הברזל רק התחילה לנסוע מירושלים ליפו ועמדה בתחנות בתיר, ארטוף, רמלה ולוד, ומשתי התחנות האחרונות פנו מצד אחד לעקרון, ראשון-לציון, נס-ציונה, רחובות וגדרה. ומצד שני, נסעו או רכבו מלוד ליהודיה ולפתח-תקוה. תמיד, תמיד עוברים לפני זכרונות הימים ההם. כמה קשות היו הנסיעות ההן, אך גם כמה נעמו הבקורים במושבות הראשונות בדרום־יהודה ובצפונה שרק התחילו להתפתח אחרי הבקור הראשון של הנדיב הגדול אדמונד דה רוטשילד, אשר עזר לחפור בארות למים שהצילו את המושבות האלה וקיומן.

אפית מצות במושבה.

כאשר התישבו הורי ביהוד זכיתי לחוג עם הורי ואחיותי יחד עם אישי ובתי הקטנטנה את חג הפסח. ולפני החג גם לאפות את המצות יחד עם תושבי המושבה. זה היה באמת תענוג נפש לראות גברים, נשים, צעירים וצעירות בעבודה הקדושה – תעשית ידים להתפאר לחג הפסח היפה במושבה צעירה כיהוד, בצריף ארוך וצר שעמד על גבעה שֶׁבָּה נמצאה גם הבאר שרק זמן קצר לפני זה התחילו המים לזרום מעמקה לאושר התושבים.

מבקרים.

מהמבקרים ביהוד בזמן שגרו הורי שמה היה אברהם סולומיאק הבילואי, שאחרי סבלו הרבה מחסור בחיים בגדרה, מצא לו משרה אצל הקונסול הרוסי בירושלים בתור מנהל שני בדואר הרוסי. אז היתה תנועת מכתבים מרוסיה לא“י ולהפך גדולה ועצומה, בפרט לאלפי הרוסים והרוסיות העולים שנה שנה להתפלל על קבר ישו, וגם ליהודינו אנו שהתחילו להתישב בא”י אחרי הפוגרומים ברוסיה וגרוש מוסקבה. סולומיאק זה לבו ונשמתו נשארו קשורים עם הישוב ובפרט עם משפחתנו, ואם מצא לו יום חפשי היה בא ליהוד אל הורי או לגדרה אל חבריו הבילואים.

גם אליהו ספיר, שבזמן ההוא היה מורה בבית-הספר בפתח-תקוה, היה בא כנזכר למעלה בשעות החפש שלו ללמוד ולשמוע תורת אבי. ברב קשב הקשיבו לכל מלה שיצאה מפיו, ואז הייתי גם אנכי ממקשיביו, ואם גם לא הבינותי הרבה, בכל זאת נשארו השעות היקרות ההן בזכרוני הדל, עם התענוג שגרם לנו אבי בשעות האלה שישבנו בהן יחד על המחצלת כקטן כגדול.

דירתנו.

אחרי שבדירת הורי לא היה די מקום בשבילנו לשבת, פנו לנו חדר בדירתם בני משפחת יעבץ דודנו, שגם הם התישבו לזמן ביהוד בבית יפה ומרווח, בית יהודי עשיר, ולפזון, שבא מרוסיה והיתה לו נחלה בפתח-תקוה, אך הוא שב לרוסיה עם משפחתו והשכיר את ביתו לדודי.

חיי נועם.

בזמן ההוא נחשבו המשפחות שהתישבו ביהוד כמשפחה אחת, התאספו תמיד בבית הורי, ועל אלה באו גם מבקרים מיפו ומירושלים, מידידי אבי ומכיריו הרבים וכל אחד מהחבורה מסר החדשות ששמע. בין המבקרים היה גם הרופא מזי"א, שהיתה לו משרה אצל הברון רוטשילד, ואתו הרוקח, שבאו יחד לבקר את החולים פעמים בשבוע במושבות יהודה. את הרפואות הכינו בראשון-לציון ששם היה בית-מרקחת רשמי שאפשר היה להשיג בו את כל הרפואות הנחוצות, בזמן שבישובים הצעירים לא היה אפשר להשיגן, והיו בהן רק הרפואות שקוראים אותן רפואות ביתיות.

בקורים במושבות.

בחול-המועד של פסח עשינו הבקורים הראשונים עם הורי ואחיותי במושבות ראשון־לציון וגדרה הצעירה. אבי רכב על חמורו שהיה לו לנסיעותיו ליפו ולגדרה לרגל עבודתו בתור בא כח חברת “חובבי ציון”, ואנחנו שכרנו דילז’נס ליום שלם ובערב שבנו ליהוד. בגדרה טרם היו בתים בנויים על תלם. היה צריף ארוך ורחב ידים. בשני צדי הצריף הזה עמדו שלחנות ארוכים וספסלים לארך השלחנות. כל הבילויים שהיו אז במושבה התאספו בצריף זה וחגגו יחד את חתונת אחד הבילואים. השמחה היתה גדולה לכלנו, ובפרט היו הורי מאושרים בשמחת החתונה הראשונה בהתחלת ההתישבות בגדרה, כי הבילויים נחשבו לקרובים קרבת נפש לכל משפחתנו.

סדור חיינו ביהוד.

כפי שהזכרתי בפרק הקודם סדרה אמי ביהוד משק קטן ע"י הבית: פרות, תרנגולות וירקות, שאחיותי מרגלית ונחמה היו המתעסקות בו. הן חלבו את הפרות בבקר השכם ובערב, והן דאגו להשביע אותן במספוא ובמים והן נקו הרפת, עד כמה שהיה אפשר לנקות רפת פרימיטיבית בזמן ההוא. כאשר גמרו לחלוב הכניסו את הכדים והתחילו למדוד, לראות כמה אוקיות חלב הספיקו לקבל, ומאֻשרות היו אם כמות החלב עלתה בהרבה על זו של אתמול שלשום. להאכיל ולהשקות את התרנגולות, ולהדגירן, זה היה עסקה של אמי, ובמקצוע זה הצליחה אמי בהרבה. גם הירקות הצליחו בחרף – בעונת הגשמים, אך בקיץ היה קשה לטפל בירקות, בגלל המים שהיו צריכים לשאוב מהבאר. המרחק מהבאר עד המקום שזרעו בו את הירקות היה גדול. ובכל זאת לא רפו ידיהן, ותמיד היו ירקות די לארוחות בחרף ובקיץ למשפחתנו, וגם לאורחים שבאו מחוץ למושבה מפעם לפעם לימים אחדים. בית הורי היה תמיד פתוח לרוחה לבאים לחסות בצלו.

בזכרוני נשארו עוד הימים היפים שבלינו בנעימות ובענג רב בבית הורי היקרים ביהוד. וכמה היתה הפרידה קשה לכלנו! כי לא בנקל עלתה לנו נסיעה כזו בימים ההם, ועברו חדשים ואולי שנים שלא התראינו את הורי.

חזרה ירושלימה, והעגלה בבוץ.

ביום יפה ובהיר בבקר עזבנו את יהוד בדליז’נס הנוסע ישר לירושלים, ואחרי כשתי שעות של נסיעה התחוללה רוח חזקה ורעמים וברקים, גשם שוטף התחיל לרדת ארצה, ועגלתנו התעכבה בבוץ באמצע השדה המוביל לדרך המלך לירושלים. וכמה שעות של עבודה קשה של העגלון והנוסעים הגברים והפלחים העובדים בכפרים הקרובים שבאו לעזור להוציא את העגלה מהבוץ האדום והסמיך נדרשו לזה, והיו רגעים שחשבנו: פה נשאר הלילה. פחד נפל על כל הנוסעים מהמצב שנמצאנו בו, והרבה הרבה עמלו ועבדו עד שב"ה יצאנו מהסכנה שרחפה עלינו שעות אחדות. ובלילה הגענו לירושלים.

אפשר ואפשר למלאות דפים רבים בספרי זה בנוגע לקשיים בחיי הישוב החדש בא"י על כל צעד ושעל בתקופה ההיא. ואלה שבאו בלב שלם, אהבה ותקוה לעזור לבנות את הארץ ולהתישב בה, התקימו בכלם דברי הנביא: “בדמיך חיי, בדמיך חיי”. ובדמנו חיינו וחיים גם בזמן הזה, שמלחמת העולם הולכת ומתפשטת וגוברת וה' יודע עד אנה נגיע?

ח. חַיֵּי בֵיתִי    🔗

לעבודה.

בשובנו הביתה, כל אחד מאתנו אחרי חופשתו: אישי מבית-הספר, ואנכי מעבודות ביתי, שבנו בכחות חדשים לעבודתנו. הימים ימי אביב, הכל צומח, הכל ירוק והנפש שואפת לפעול ולעבוד. בגן הקטן שעל יד חצרנו מטפל אישי באהבה רבה כל בקר ובקר לפני לכתו לביה"ס. הוא דאג להביא גנן מהמושבה הגרמנית לסדר ערוגות, לשתול פרחים וגם עצים אחדים, ביניהם עץ אקליפטוס (שעד כעת הוא עוד חי וקים בחצרנו במזכרת-משה). ואני, בגמרי את עבודתי בחדרים ובמטבח, נפניתי לעבודת יד או תפירה במכונת היד שהביא לי אישי, בהיותו ארושי, מבירות.

הסוכה ושמושיה.

בחצרנו עמדה סוכה שבכל השנה היה גגה מכוסה ברעפים, ורק לחג הסכות היו מסירים אותם ובגמר החג החזירום שוב. בסכה זו השתמשנו בקיץ לחדר אכל ועבודה, וגם בחרף בימים היפים. והרבה הועילה הספה העשויה מלוחות פשוטים על תבות נפט. על ספה זו ישבנו והיא שמשה לנו גם מחסן לכל מיני חפצים שהשתמשנו בם יום יום: פח הנפט, פח המים, ופח סיד ששמנו תחתיה. בימים ההם תפשו הסיד והמברשת מקום גדול בנקוי החדרים, ואחרי שטיפת רצפת החדרים היו צריכים לעבור במברשת עם סיד סביב ירכתי הקירות. וגם את פני הכירה לבשול סידנו יום יום ולפעמים גם פעמַים ביום. כירה זו נעשתה מחתיכות חרס וחומר וברזלים ארוכים ובה חורים חורים, לפי גודל הסירים, את תענוגי מצאתי בזה שהחזקתי בעבודתי השחורה את החדרים, המטבח והחצר נקיים; מלבד הקריאה בספרים, בעבודת יד ובתפירה. תענוג זה היה אז תענוג אמתי ומלא מקום כל התענוגים שמחפשים בתקופה הנוכחית לבלות בם את הזמן.

לפנים והיום בגדול ילדים.

כאשר מזדמן לי לפעמים להמצא בחברת אמהות צעירות לילד או לילדה, או לשני ילדים, ורואה אנכי איך יש לאמהות אלה די זמן לטפל בילדיהן ולהתענג בהם, אז מתחילה הקנאה להציק לי, ומתעוררים בי זכרונות ימי היותי אם צעירה, צעירה מאד, בת עשרים וארבע וחצי, ולי בת וארבעה ילדים, שההפרש בגיל בין האחד לשני היה שנה וחצי עד שנתים. ואני שואלת את עצמי: איך, איך היה אפשר לי להנות במשפחתי שגדלה, בשעה שלא יכלתי למלאות לילדי מה שממלאה בזמן הזה האם הצעירה בהיות לה משפחה רק מילד או שנים?

ר' ליב הרוז’ונואי.

בשובנו לירושלים קבלתי עלי לדאוג לר' ליב מרוז’ונוי. ר' ליב זה היה ברוז’ונוי שמש הת*ת, וכל משפחת הפינסים דאגה לקיומו. ובבואו לירושלים שנים אחדות אחרי בואנו אנחנו מצא לו מקלט בבית הורי, ואכל על שלחנם בימי השבתות ובכמה ימי החול עד שעזבו את ירושלים.

ר' ליב “רוז’ונויֶר”, כי בשם זה קראנו אותו, היה יהודי מסור ונאמן, וטוב לכל הבריות ולמשפחתנו בפרט. הוא דאג לבריאים ולחולים, בהיותו אחד מחברי חברה “לינה” שנוסדה במזכרת-משה ע"י ר' יוסף מָלָטֶר ור' אלתר סטרלצר. ואף כי היה איש בא בימים, בכל זאת היה הוא המשגיח המוסר בלילות לחולה את הרפואות בזמנן, ושמר למלא מצות הרופא בדיוק. הוא היה איש גוץ וצנום, אך קל בכל תנועותיו ולא היה קשה לו לרדת העירה רגלי דרך חצי שעה בימים החמים או בימי הגשמים, וכשהיה נחוץ להביא רפואות מבקור-חולים הוספיטל, שהיה אז בעיר העתיקה, או לקרוא לרופא הגר בעיר העתיקה (כי טלפון טרם היה אז, ושנים רבות עברו עד שהגיע הטלפון לא"י) היה רץ והולך. ובהיותו בעיר ומצא ירקות ופירות במחיר נמוך היה מביא על כתפו בשק שהיה לוקח אתו תמיד למטרה זו. ואחרי הכל שמר יום יום, לשבת בבית-הכנסת ללמוד תורה, וסים כמה פעמים בשנה עם חבריו את כל התלמוד. הוא ערך “חצות” לילה לילה; ופעמים בשבוע, ביום ב' וביום ה' צם. כל ימי השבוע לא אכל בשר, ורק לכבוד שבת התיר לעצמו לאכול בשר. אחרי איזה שנים ותר על הבשר גם בשבת, ובשלתי לו מאכלים מיוחדים בלי כל תערבת בשר. מהלחם שבעצמי לשתי ושלחתי אל התנור לאפותו קבל שתי ככרות בשבוע. כשראה שרבה העבודה עלי וקשה היה מֵקל עלי בקחתו לפעמים לבית-המדרש את התינוקת אתו בזמן למדו בגמרא, למען אהיה חפשית ואוכל למלא את עבודת הבית. ולפעמים כאשר היה חסר לי סכום כסף להוצאות היה הוא דואג ללוות ממי שהוא להביא לי הביתה כדי להקל מעלי הדאגה של חסר כסף. יהא זכרו לברכה.

כ' שבט, שנת ת"ש.

לא עלה בידי לכתוב את זכרונותי בווישי כאשר חפצתי וחשבתי, והחדשַׁיִם שנשארנו אני ואישי עוד בפריס ובלונדון בפרוץ המלחמה פתאם, היו לנו חדשי ענויים קשים בענין נסיעתנו לאמריקה, כאשר חשבנו בעזבנו את ארץ-ישראל, בשעה שלא עלה על דעתנו כי יוָּצר מצב כזה. היינו נבוכים מבלי דעת אם נסע הלאה או נשוב לארץ־ישראל. ושתי הדרכים היו סגורות בעדנו, ולא יכלתי לרשום אף שורה אחת מזכרונותי על העבר, הכל נסתם ונסגר פתאם במֹחי הדל, וההמשך לזכרונותי נפסק. היתה מלחמה בנפשי אם לא למלא את משלחתי לאמריקה לטובת “עזרת-נשים” ומשלחת אישי מבני-ברית, או להסתכן בכל זאת ולנסוע. זה דכא את נפשי ואת נפש אישי. ולא בנקל היה אפשר לפתור את השאלה: לנסוע לאמריקה או לשוב לארץ-ישראל. אך הרצון לשוב לָארץ גבר בנו, ומה גם שלא היה אפשר לדעת כמה זמן תארך המלחמה, ואם יהיה אפשר לשוב בנקל לא"י בכל עת ובכל שעה.

ובכן שבנו!

הדירה במזכרת משה.

אחרי שגרתי כשנה באבן־ישראל עברתי לגור במזכרת-משה, בבית שהיה שיך לנו. בבית היו שני חדרים גדולים, חצר גדולה ובה מטבח ומקום לגן קטן. המטבח היה בקצה החצר וגגו היה מכוסה רק ברעפים. ארכו היה שני מטרים וחצי ורחבו כמטר וחצי ושני מטרים גבהו. אף כי היה המטבח קטן בכל זאת העמדתי בו כירַיִם עשויים חֻמר. בפניהם היו ארבעה חורים קטנים ובכל חור בית קבול מברזל דק, ובקרקעיתו חללים בין בדי ברזל, ובהם היו שמים פחמי עץ לבשול ועליהם הקדרות. כירה זו היתה משמשת גם לבשול מאכלי שבת, ולהרתחת תה וקפה. בצד השני של המטבח נשאר מקום רק לתבה אשר בה היו שמורים הפחמים – פחמי-עץ – לבשול ולכביסה, ושם הכינו פחמים לכל חדשי החרף. מכסה התבה היה משמש שלחן לשטיפת הכלים. את העבודה במטבח מלאו בעמידה, מפני שהמקום היה צר מלהכניס בו איזה כסא שהוא. משני החדרים שמש האחד לחדר שינה לנו (יחד עם ילדתי) וחדר אכל יחד, והחדר השני שמש בתור חדר קבלת אורחים וחדר עבודה.

בשני החדרים היחידים האלה היה תמיד גם מקום לאכסן את הורי שבאו לפעמים לירושלים, וגם אחדים מהבלויים שבאו יחד עם אבי, או אפילו לאורחים מחו“ל וקרובי הורי שבאו לבקר את א”י. החיים פה בזמן ההוא לא משכו את לב האנשים האלה להשאר בארץ, וחפשו ומצאו הרבה הרבה חסרונות בהשוותם את החיים פה עם חייהם במקום מגוריהם ברוסיה ובפולניה. ובכן שבו לחו"ל כלעֻמת שבאו.

ט. מֵאֱלִיעֶזֶר וְעד אֲבִיעֶזֶר    🔗

לדת בני הראשון.

בני אליעזר נולד שנתים אחרי בתי חנה בביתנו במזכרת-משה בכ“ב חשון תרמ”ט. המילדת פיגה והמפקחת שפרה נקראו. הלידה היתה הפעם קלה. אישי וכל משפחתו ומשפחתי שמחו בילד ובַשם “ילין” שנוסף במשפחה. הורי באו מיהודיה לברית-המילה שחגגנו ביום השבת ברב פאר. הסבתה רימה יחזקאל יהודה באה מהעיר בערב שבת, כדי להיות נוכחת בַּבּרית של נינה הראשון. ואת הכבודים חִלקו בין משפחת אישי ומשפחתי.

את מטתי קשטו בגליונות “שיר-המעלות” מודפסים ובדי “רוּדה”, כדי שלא תשלוט חו"ש עין רעה בילד וביולדת. (אצל הספרדים וגם אצל האשכנזים השתמשו בצמח ריחני זה נגד עין רעה). וערב ערב באו ילדי החדר לקרא קריאת שמע, ובגמרם ברכו את היולדת ואת התינוק, וחלקו להם מגדנות ואפונה מבושלת במי מלח ופלפל. ובערב שלפני הברית הוסיפו על זה גם “לקח” בחלקים גדולים.

שבוע הלידה.

בזמננו זה פגו והלכו להן כל המסורות וכל יפיָן. לא נשאר זכר להן ולַתענוג הנפשי של אז. בימים ההם באו בכל שבוע הלידה, בפרט אצל הספרדים העשירים ואף גם אצל בעלי בתים פשוטים, ביום ובערב מבקרות ושכנות בבית היולדת. עשנו נרגילות, כבדו אותן ברִבּה, בעוגות, במִשמשים או בתפוחי זהב, הכל לפי העונה, וכן בגרעיני אבטיחים ושקדים קלויים וקפה. הן היו מספרות מעשיות ובדיחות כפי כשרונן, שרות ורוקדות ומוחאות כפים על פי הטקט. דפקו במקלות על תֻּפים קטנים שנשי המזרח בקיאות בהם, כדי לשמח את היולדת ואת משפחתה.

החמום בחרף.

הטפול בתינוקות לא היה קל בימי הקיץ החמים; ובימי הגשמים והקור חממו את החדר עד כמה שאפשר בפחמי עץ ופחם דק במַנגל של נחושת⁹, ואם לא נמצא השתמשו בכירה קטנה של חמר וטיט שעליה שמו גם הקדרה לבשל את הבשר לארוחת הצהרים כדי לקמץ בפחם במטבח. ואם ירד גשם העמידו מצדי המנגל כסא כסא לכל צד ועליהם תלו את החִתּולים הלבנים של התינוק כדי ליַבּשם אחרי שכבסו אותם.

חִתול הילד וחלוץ עצמות.

החפצים הלבנים (פָשדורה, כפי שקראו להם אז) בשביל התינוק שהשתמשו להלבישו תפרתי וגזרתי בעצמי: כתנות, חולצות, אזורים צרים ורחבים, חִתּולים, שמיכות קטנות ושמיכות יותר גדולות מצמר-גפן שאפשר לכבסן מפעם לפעם. את התינוק אזרו לפני שהלבישוהו כתונת וחולצה באזור צר סביב הבטן, בחִתולים ובשמיכה קטנה בחצי הגוף ועוד שמיכה על כל הגוף יחד עם הידים, ורק הפנים נשארו חפשים, ככה נמצא התינוק כבוש ומחותל באפן שיהיה אפשרי להחזיקו בלי כל פחד שחו“ש יזיקו לאיזה אבר מגופו כשיושם בעריסה או יוצא ממנה. ככה החזיקו את התינוק בשלשה עד ארבעה חדשים כאסיר באזיקים. לפעמים, כשהיתה חמותי נוכחת בשעת הלבשת הילד היתה משכיבה אותו על ברכיה ערֹם כשפניו למטה, לוקחת ידו הקטנה הימנית ורגלו השמאלית, ומשתדלת לחבר את שתי קצותיהן אחת לשניה, ואח”כ עשתה כדבר הזה בקצה ידו השמאלית ורגלו הימנית. זה היה מעין חלוץ עצמות או מין התעמלות.

האמבטיה ומימיה.

אף כי טרם היו בארץ אמבטיות קטנות לילדים, בכל זאת שמרתי לעשות יום יום אמבטיא לילדי באגן נחשת מלֻבָּן אשר בו מקום די לתינוק לצחק במים בידיו וברגליו.

במי הרחיצה האלה השתמשו לכביסת החִתולים, כי את המים לא השיגו בקלות, בפרט בסוף הקיץ כשמי הבורות הלכו וקלו, והיו צריכים לקנות מי הנאדות שהביאו ערבים על שכמם ממקומות רחוקים. וכאשר עלו משפחות אחדות מתימן סחבו נשיהן על ראשן פח פח מים שהשיגו מהבורות הגדולים שבביה"ס של האליאנס, ועוד, הקרובים לשכונת מזכרת-משה.

גיסתי הגדולה מתחתנת.

בכתבי את זכרונותי לא אוכל לא להזכיר את חתונת גיסתי רחל עם בחיר לבה יחזקאל דנין (לפנים סוחובולסקי), שאבי ור' ליב נוסבוים היו השדכנים.

את החתונה חגגו בי“ג לחדש תשרי שנת תרמ”ט בביתי במזכרת-משה. באלה שני החדרים שבהם נולדו לי חמשת בני ובתי הצעירה אהובה.

החתן היה בן משפחה אמידה מביאליסטוק, ועלה ארצה לשם השתתפות בבנינה. עבד משך זמן בתור פועל במושבה. ואח"כ היה לסוחר ביפו, וחנותו היתה במשך זמן רב כמועדון לאכרים שבאו מהמושבות אשר מסביב יפו להצטיד בסחורותיו. ועד היום לא חדל מהצטער על אשר לא עלה בידו להמשיך חייו במשאת נפשו, עבודת האדמה, וכל נחמתו היא כי למצער אחד מבניו מחזיק בה.

עסקי לישה.

העבודה שהוטלה עלי היתה כלל וכלל לא לפי כחותי, ואי אפשר היה לי למלאות את כֻּלה. אני הייתי צריכה ללוש את הלחם, החלות והכעכים בחדר השֵּׁנה והאכל, ודבר זה היה ארבע פעמים בשבוע: ביום שני לחם, ביום שלישי כעכים, ביום חמישי שוב לחם, וביום ששי חלות וכעכים; וכאשר גדלה המשפחה לשתי לחם גם ביום שלישי. קשה היתה תפיחת הבצק בימי החרף ומה גם בימי הקיץ, מפני כי הבצק תפח אז מהר יותר מדי. והכל היה תלוי בשרותו של משרת התנור הכללי שלא תמיד בא לקחת את הבצק בזמנו. את העיסה לחלה ולכעכים עשו מסלת. קשה היה לעבד את הסלת של אז, כי היתה עבה והיה צריך ללוש זמן רב עד שנהיה הבצק רך, כדי לעשות ממנו חלה או כעכים. עד שנפתחה טחנה חדשה של ברגהיים המומר והתחילו לטחון סלת דקה ויפת צבע. בתוך העיסה של החלות או הכעכים היו שמים שמרים של צמוקים ותאנים, מעשי ידי אשה שהיתה מביאה אותם פעמים אחדות בשבוע כפי הצורך. אך את הלחם לשתי עם חתיכת שאור שהשארתי מפעם לפעם מהבצק. ואוי לי אם שכחתי פעם להשאיר שאור; כי אז הֻצרכתי לפנות לחסדה של אחת השכנות שתפריש לי מהשאור שלה. ואז עברה הסכנה שנשאר בלי לחם לימים מספר.

הפרימיטיביות בחיים.

בזכרי את התקופה שעברה עלינו. בכל הפרימיטיביות בחיינו, קשה להאמין שבכל זאת היו החיים ההם נעימים. בלי אוטומובילים, בלי טלפון, בלי חשמל ובלי רדיו, בלי ספריה, ואפילו בלי עתון יומי, מלבד העתונים שהגיעו מחוץ-לארץ אחרי שבועים מיום שהופיעו שם, וכו'. רק אחרי זמן רב (בשנת תרנ"ד) הגיעו לירושלים הספרים שנשלחו מהד"ר יוסף חזנוביץ ללשכת בני-ברית, ואז היה אפשר כבר למלא דרישת המזון הרוחני. בראשונה סדרו את הספריה בבתים שכורים, בבית מנולי היוני אשר בה גרו הורי לפנים בתקופת חתונתי, ואחרי כן בבית עמיאל אשר בו היה אחרי כן מוסד “בית חנוך עורים”. ורק אחרי כמה שנים העבירוה אל הבנין שנבנה ללשכת בני-ברית ולספריה יחד.

גלוי מציאות “בני־ברית”.

בהזכירי עתה את לשכת “בני ברית” והספריה שלה עלי לתאר לכם, צאצאי היקרים, איך נגלה לי דבר החברה הכמוסה הזאת. בסדרי פעם במגרות הלבנים שלנו מצאתי באחת מהן פנקסים אחדים שהיו מוזרים לי, ולא הזדמן לי אף פעם לראותם. חשקה נפשי לדפדף בהם. והנה לפני פנקס פרוטוקלים כתוב בעברית. בימים ההם היתה ידיעתי בשפתנו קלושה מאד, ובפרט היה קשה לי להבין בפרוטקולים של ענינים בלתי ידועים לי כלל, ואישי דחה אותי בקש ולא נתן לי שום הסברה על המציאה שמצאתי במגרתי, עד שסוף סוף התגלה הדבר. כאשר סדרו בני ברית נשף פרידה לד“ר הרצברג, מחבר הספר החשוב “כתבי משפחה” ומיסד בית-היתומים של החברה אשר בפרנקפורט דמיין בירושלים. הוא היה המיסד הראשון של חברת ב”ב בירושלים, והיה עליו לנסוע למשך זמן לחוץ לארץ. ובהיות שגם נשי האחים היו מוזמנות לנשף פרידה זה בבית הד"ר הרצברג, נתודע לנו מעט על מטרת החברה הראשונה לטובת האנושיות שנוסדה בירושלים.

ד"ר חזנוביץ וספריו.

בבוא הד“ר חזנוביץ, בבקורו הראשון בא”י בשנת תרנ"א לירושלים נתקבל בתור אח ללשכה, ובקר בספריה הקטנה אשר יסדה בשם “מדרש אברבנאל”.

ד"ר יוסף חזנוביץ אסף בכל ימי חייו ספרים לאלפים במטרה לכונן בהם את הספריה הלאומית שצריכה להיות בירושלים. ובכן אחרי שובו לעירו החליף אישי מכתבים עמו שימסור את הספריה שלו, שאמר למסור לחובבי-ציון, ללשכת בני-ברית; והוא שלח על שמה 34 תבות מלאות וגדושות ספרים יקרי ערך, ודודי זאב יעבץ וגיסי יוסף מיוחס יחד עם אישי התנדבו לסדר את הספרים על פי תכנם וגדלם, עבודה שארכה משך חדשים רבים.

פנסיונר.

כפי שהזכרתי בפרקים הקודמים גרנו בשני חדרים מרֻוחים וחדר קטן בחצר. בהיותי כבר אם לשני ילדים קבלתי פנסיונר לביתי, למען אוכל להקל קצת לאישי מדאגותיו להוצאות הבית. חמשה נאפוליונים זהב לחדש שקבלתי אז מהפנסיונר נחשבו לסכום הגון, ויכלתי לנהל את ביתי יותר ברוָחה ולטפל בילדי כחפצי. להלבישם יפה בבגדים בהירים, שזה נחשב אז לדבר של מותרות, ואפילו המשפחות האמידות לא השתמשו לצִפּות מטותיהם, למשל, באריג לבן כי אם ב“ציט” מְגֻוָּן שאין מרגישים בלכלוכו. ורק אחרי שהרויח אישי יותר ע“י שעורים פרטיים, ועל ידי חבורו “מקרא לילדי בני ישראל” יחד עם בן־יהודה ו”מקרא לנערי בני ישראל" (למתקדמים) בלי עזרת אחרים, וע“י מאמרים שפרסם ב”השלוח" שיצא ע"י אחד העם, גדלה הכנסתו מעט, ואז מצא לנכון שאתפטר מעול הפנסיונר שלי – ואנכי מלאתי אחרי מצותו.

העליה הראשונה של התימנים.

מלבד דאגותי לילָדי ולביתי התעסקתי ג“כ עם התמנים, שראשית בואם לא”י היתה בשנת תרמ“ב. רֻבם באו לירושלים עם משפחותיהם והתישבו בה. הם הגיעו לארץ אחרי נסיעתם הארֻכּה והמעיֶּפת ביבשה ובים רצוצים וחולים ומשוללי כל רכוש. אבל רכושם העקרי היה החֵפץ לעבודה. הבעל והאשה, הילד והילדה מצאו להם מיד עבודה והסכימו לכל התנאים, כי סכום פעוט היה מספיק להם לכל צרכי חייהם. הקדחת ומחלת העינים ששררו אז בארצנו קבלו את הפליטים בזרועות פתוחות, ונוספה עליהן מחלת השחפת שתקפה רבים מהם, ועזרה מידית היתה נחוצה מאד. בגלל נשואיהם בגיל רך מאד מתו רבים מילדיהם קטנים וכמעט שלא נמצאה משפחה ביניהם שהיו בה יותר משני ילדים. האנשים האלה סבלו ביחוד מדירותיהם שהיו מחוץ לעיר במרתפים רטובים בלי חלונות ובלי רצוף. ומרתפים אלה שמשו להם לכל צרכיהם. אפלו לאפית לחם ב”טבון" שהסיקו בגזרי עצים שלקטו בשדות. ואנחנו שכניהם, אשכנזים כספרדים, הושטנו להם עזרה הן בכלכלה והן ברפואות ביתיות. וכל זה נעשה בלי ועידות ואסיפות וכל מיני צלצולים ותרועות.

העליה השניה.

בשנת תרנ“א היתה העליה השלישית לא”י מרוסיה. הדחיפה לעליה זו נתנו הפוגרומים וסבלות היהודים שם. אניות גדושות אנשים, נשים וטף שחפשו להם מקלט בא“י הגיעו לחוף יפו יום יום ולא לכלם היה אפשר להושיט עזרה מהירה. היהודים האלה שהגיעו אז לא”י, לא כלם באו מאהבה לארץ. והיו בהם רבים שלא מצאו ספוק במצב ששרר אז בארץ. חסרו להם הבשר והדגים המהוללים, של ארץ גלותם, חמאה ושמנת וכל מיני פירות וכו', שרוסיה היתה מבורכת בהם. ולא הסתפקו בענבים, רמונים, תאנים, חבושים וירקות, שא“י מבורכה בהם. רבים מאלה שמו את פעמיהם לאמריקה, או חזרו לרוסיה כלעמת שבאו. ורק אחוז קטן מאד שנשאר בארץ פנה למושבות שהתקימו עוד משנת תרמ”ב, וחלק מהם התישב בירושלים, יפו וחיפה ומִעוטם – בצפת, טבריה וחברון.

אבי בא כח חובבי ציון.

חובבי ציון ברוסיה, שועדם היה באודיסה, התחילו לפעל ביותר מרץ לסדור הענינים בא"י. הם מִנו אז בתור בא כחם את אבי וצרפו אליו את אייזיק בן-טובים. ואחרי זמן שלחו את זאב טיומקין, הרב מטַעַם הרשות מליסאבֶטגראד בתור ראש הועד.

נוה שלום ביפו.

כאשר קבל אבי את המשרה הרשמית של ב“כ חברת “חובבי ציון” עבר מיהוד והתישב ביפו בשכונה החדשה “נוה שלום” ע”ש שלום קאנוסטורם מירושלים. יש לי להזכיר שֶׁלְּשָׁלום קאנוסטורם זה ישנן זכויות מיוחדות בישוב. אחרי שיסד בירושלים את השכונה “סוכת שלום” יסד את “נוה שלום” מחוץ ליפו. הוא היה סוכנו של פרוּטִיגֶר, הנוצרי הגרמני שהיה בעל בנק בירושלים ונתן כסף בהלואה ברבית לאלה שרצו לבנות להם בתים.

דירת הורי בנוה שלום.

ב“נוה שלום” היתה להורי דירה מרוחה ויפה, ובה חדר מיוחד לבית כנסת. בבית כנסת זה היו אנשי הסביבה, אשכנזים וספרדים, מתפללים בשבתות ובחגים. בימים ההם שִׁמּש בית מקדש מעט זה למרכז חשוב, כי הוא לִכֵּד בתוכו את היהודים המפֻזרים בסביבה ואִפשר להם להתפלל בצבור.

בוא זקנתי וחתונת אחותי.

בשנת תר“נ באה זקנתי הינדה פינס מרוז’ונוי, להתראות אתנו אחרי הרבה שנות פרידה. בואה חל באותו זמן שבו התחתנה אחותי מרגלית עם בח”ל יוסף מיֻחס. החתונה שהיתה ביום י' אלול תר"נ התקימה במלון קמיניץ במושבה הגרמנית ביפו. לצערי הגדול תקפתני אז דַלקת עינים ולא יכלתי לקחת חבל בשמחת אחותי ומשפחתי. הזמינו בשבילי חדר באותו מלון, ובו שכבתי ביסורים גדולים, ונוסף לזה כאב לבי על הֵעָדְרי מחתונת אחותי.

צער זקנתי.

אף שזקנתי חיתה את חייה בעירה קטנה, כרוז’ונוי (כפי שהזכרתי בספרי הראשון), בכ“ז לא מצאו חיינו בא”י חן בעיניה היא לא יָכלה להשלים בנפשה, שאבי אינו לובש כתנות מפשתה מובחרה, כמו שהיה רגיל בחו“ל; שאחיותי הולכות יחפות ונועלות נעלי עץ (קבקבים) בשעות העבודה בבית. היא הצטערה על שהננו נושאות את הבצק על ראשנו אל התנור הכללי, ובכלל – כל מהלך החיים הא”י דָרַש לדעתה תקון. היא נשארה כשנה בארץ והתגוררה ביפו ובירושלים, ביפו – בבית הורי, ובירושלים – בבית בתה, אשת זאב יעבץ, שגרה אז בשכונת “אהל משה” ודירתה היתה קרובה לביתי “במזכרת משה”.

עזרת זקנתי ומתנותיה.

זקנתי היתה באה אלי לעתים קרובות והיתה מצטערת לראותני כשאני עובדת כל מיני עבודות קשות בהיות לי שני ילדים והשלישי “בדרך”. היא עזָרַתני להתכונן ללֵידָה ולהכין כר ארוך לעטוף את התנוק כפי מנהג חו"ל, את הצפיות הלבנות לכר הזה תפרה בעצם ידיה ורקמה עליהן כל מיני רקמה בחוטים אדֻמים וכחֻלים. הביאה אִתה גם כמה מכלי הנחושת שלה וחלקָתם בין בני המשפחה. בחלקי נפלו: שני סירים, שני דפוסים לעוגות וסיר עגל מארך מנחֹשת לצלִיַת אוָזים (שלא היו לנו אז!). כל הכלים האלה נמצאים עד היום בביתי, מחוץ לסיר אחד שלא קבלתי בחזרה משכנתי ששאלה ממני. ובכל השנים שמשו לי יפה. ועד היום הנני משתמשת בהם. הכלים האלה יהיו למזכרת נצח לצאצאי, אם ידעו לשמור עליהם.

בלי זגוג.

זקנתי הביאה אתה עוד כלים, אלה היו מיוּצָרים מחֹמר יפה מזוגג, הכלים האלה הגיעו אל זקנתי מֵאַחֶיהָ באודיסה, שלמה וגצל כהן, שהיה להם בית מסחר גדול “כל-בו” בסיטונות.

ויקר היה לנו כל כלי שקבלנו מהחמר החדיש הזה, שהיה נוח ונקי לשמוש במקום כלי החרס הפשוטים שֶקל לשברָם וקשה לנקותם. וגם קדרות כאלה היו יקרות פה, כי הגיעו הנה ממרסיל. רבים השתמשו בכלי חרס מתוצרת הארץ, שיהודי רוסי, שגר ברחוב היהודים בעיר העתיקה, היה יוצר אותם וזגוגם היה פשוט ומסוכסך.

י. מֵאֲבִיעֶזֶר וְעַד אֲבִינֹעַם    🔗

לידת אביעזר.

לידת אביעזר בשנת תרנ“א (ה' חשון) לא עברה עלי בקלות. כשלשה ימים ולילות אחזוני צירִים ובקֹשי נולד לי בני השני. בשתי הלידות הקודמות טפלה בי ה”בובה ציפֶה", אבל בלידה זו טפלה בי מְיַלדת מודרנית ממוסקבה. במיַלדת זו תלו הרבה תקוות, כי חשבו שהיא תקל על צירי היולדות וכאבי הלידה יעברו, אבל לאמתו של דבר לא היה ככה.

בלידה זו היתה לי לעזר גם זקנתי, שהזכרתיה בפרק הקודם. היא מִלאה את מקום אמי שגרה אז ביפו. אישי קרא לבננו נח-אביעזר, כדי לגרום נחת רוח לזקנתי, שבעלה נקרא נח, והשם אביעזר, לרגל שובו של חמי מרוסיה בעת ההיא.

כנוי “המומחית” למילדת שלקחתי אז שִׁמש נושא לשיחת היום בפי נשי ירושלים, שהתגרו בי על שהחלפתי את ה“בּוֹבֶּה” ב“מילדת מודרנית”.

משלוח שלשה רופאים יהודים לירושלים.

באותו זמן נשלחו שלשה רופאים יהודים מצד הפקידים והאמרכלים שבאמסטרדם, אשר המורשה שלהם בירושלים היה משה יצחק גולדשמיט, ידידו הנאמן של חמי, ומצד חברת “למען ציון” שבפרנקפורט ע“נ מיין, אשר המורשה שלהם היה מרדכי אדלמן. שנים מהם, הד”ר ולך והד“ר פויכטוַנגר התישבו בירושלים והתחילו בעבודתם הרפואית הברוכה, והד”ר ירמנס היה רופא הקהלה בחברון.

זאת היתה עזרה רפואית גדולה לישוב בימים ההם. המחלות היו נפוצות ועזרה אין. חברת “למען ציון” פתחה גם קליניקה ועל ידה בית מרקחת. הבדיקה אצל הרופא והרפואות בבית המרקחת עלו בזול, וזה היה חסד גדול שעשתה החברה אז ליושבי ירושלים. וביחוד הרגשתי אנכי את החסד הזה בהיות לי שלשה ילדים, והקדחת והמלריה ומחלות העינים לא הרפו מילדי ומביתי, ותמיד הייתי צריכה לשאול פי רופא ולקבל את עזרתו. עזרה זו שהושיטו החברות הנזכרות הועילה לי לגַדל ילדים בריאים וחסונים.

ההנקה והטיולים.

לא עלה בידי להיניק את אביעזר כמו שעלה בידי להיניק את שני ילדי הקודמים. (בימים ההם היניקו את הילד יותר משנה). ואחרי שמלאו לאביעזר ארבעה חדשים חדלתי להיניקו בגלל הריוני הרביעי עם בני שמריה, וכלכלתי אותו במה שהיה אפשר בימים ההם.

לאָשְׁרִי ולאֹשר הילד מצאתי תימניה זקנה פנויה, ברכה שמה, שהתמכרה לילד בכל לבה ונפשה ומלאה את מקומי בנאמנות. הרבה הרבה הועילו לבריאות הילד טיוליה התמידיים של העוזרת הזאת. מהשכמת הבקר עד לשעות הערב היתה מטילת אתו, כשהיא נושאת את “עוללה” על זרועותיה.

עגלות ילדים.

בימים ההם לא היו עדין עגלות ילדים בירושלים, ודרכי העיר שהיו מלאות אז אבני נגף לא אפשרו להשתמש בעגלות ילדים מסוגן של היום. רק ילדי הרביעי זכה לעגלת ילדים ממש. הסוכן הראשון שהביא עגלות ילדים היה ולהלם גרוס מוינה. והנני זוכרת ששלמתי בעד עגלה כזאת 20 פרַנק זהב,

האיש הישר גרוס הרחיב את המסחר אז, והשתדל לחנך צעירים מבני ירושלים במסחר בפֹעל. מתלמידיו היו בעלי בית המסחר “כספי דיסקין וקפלן” בערי א"י.

לידת שמריה.

כשנה וחדשיים להוָלד אביעזר נולד לנו בננו שמריה, ביום י“א טבת תרנ”ב.

ילָדַי “בכותאב”.–הנפוליון הנעלם.

למשא כבד היו עלי ארבעת ילדַי בבית. גן ילדים לא היה אז והילדים הקימו תמיד רעש והמולה, ולעתים גם רָבו ביניהם. ולכן הייתי מֻכרחת לצערי לשלוח את שני בני הראשונים לַ“כּוּתּאב”, (חדר ספרדי). ב“חדר” זה בקרו הילדים משעה 8 לפני הצהרים עד שעה 4 אחה“צ. הילדים ישבו על מחצלות הפרושות על הארץ, והמלמד ישב ליד הקיר על כר קטן, ומשָׁם שלט על כֻּלם במקלו הארֹך אשר בידו. לפני 8 בבקר היתה באה אשה, העוזרת על יד “החכם”, כדי להוביל את הילדים אל “הכותאב”. ושם ישבו כל היום על המחצלאות בלי תנועה. והנה קרה פעם מקרה, שהעוזרת באה לקחת את בני אליעזר ל”חדר", ואחרי שהייתי טרודה ולא יכלתי להלבישו עזרה לי בזה, והייתי אסירת תודה לה על עזרתה, אחרי שהלכה עם הילד התחלתי לסדר את עניני הבית ורציתי להוציא את כספי ממגרת השולחן שהייתי רגילה להחזיקו בה, והנה לצערי איננו. החשד הראשון נפל, כמובן, על עוזרת החכם הספרדי “בכותאב”. עזבתי את ביתי ורצתי במבוכה אל החדר ושאלתי את העוזרת אם לא ראתה את הנאפוליון במגרת השולחן. החכם ואשתו נבהלו. הם פתחו את תבת חפציהם ואמרו לי לחַפש את הנפוליון בין החפצים המרובים. מיד הכרתי בין הסמרטוטים מספר ממחטות שלי שעליהן היו רקומים ראשי התבות של שמי ומשפחתי. החוטים היו מוצָאים, אבל היו כהות ולכן היה נִכָּר מקום רקימת השם.

חשדי היה איפוא מוצדק; אך את הנאפוליון לא מצאתי. שבועות שלמים הצטערתי עליו ועשיתי כל מיני “חשבונות” מה היה אפשר לקנות בו לי ולילדי. והצטערתי על ששמתיו במגרה לעין רואים.

לידת עמנואל.

עמנואל נולד כעבֹר שנה ועשרה חדשים אחרי שמריה, ביום ד' אלול תרנ"ג. הלידה היתה קלה בגלל החֹם הגדול שתקפני במחלת השַּׁפַּעַת, שקראו לה אז בעברית אַבִי-בֶרֶךְ (ובערבית אבּוּרוּכַּב). בלידה זו חליתי במחלה שסבלתי ממנה יותר משנה, ובגללה הוכרחתי מיד להפסיק להיניקו. קשה היה למצא מינקת אשר תסכים לשבת בביתי. ואז, כשלא היה מוסד “טפת חלב” ושום מוסד אחר שיטפל בהנקת ילדים, היה מצבי קשה. חותני השתדל לחפש מינקת, ובקשי מצא לי אֵם לבן שהסכימה לשבת בביתי.

מינקת עמנואל.

מינקת זו התנתה אתי תנאים קשים. מלבד משכרתה נאפוליון לחדש הצטרכתי לתת לה מאכלים מיוחדים, וגם לדאוג לילדה שהביאה לביתי, דבר שהכביד עלי מאד. קָרַני פעם מקרה שאישי היה טרוד עד שעה מאוחרת בלילה בישיבה ואני שכבתי חולה. עמנואל הרבה לבכות, אבל אומנתו ישנה שנת מרמיטה ולא שמעה קול בכיתו. נאלצתי – למרות שהרופאים אסרו עלי – לרדת ממטתי ולהקיצה שתינִיק את “ילדה”.

אחרי מקרה זה הוכרחתי לחפש מינקת שניה, ובינתים מסרתי את עמנואל למינקת מחוץ לביתי.

ב“רחובות”.

אחרי שמחלתי הלכה והתגברה שלָחוני הרופאים לרחובות. האויר הצח של רחובות השפיע עלי לטובה, וגם מינקת מצאתי שם שנשארה בביתי עד זמן הגמל הילד. זה היה ממש אֹשר בשבילי שיַלְדִּי לא הצטרך להתגלגל בבתים זרים.

לרחובות של אז.

המושבה רחובות היתה עדין בחתוליה. היו בה רק שני רחובות: הראשי – ובו בית שלמה גולדין, קרובי, והרחוב הצדדי ובו בית סלוּצקי, שבא מאוסטרליה ובנה בית נהדר כארמון. אצל משפחת גולדין גרתי שבועות אחדים, וע"י טפולם המסור והחיים השקטים במושבה הברֵאתי לגמרי.

כל המושבה היתה אז כמשפחה אחת. החיים היו ידידותיים ואינטימיים. יש לי להזכיר עוד את המשפחות אייזנברג, לוין-אפשטין, ואחרים.

חתונה ב“רחובות”.

באותו הזמן, בבלותי ברחובות, הייתי גם בחתונת משפחת יוספזון. טכס החתונה היה מענין מאד. מכל המושבות שבסביבה נהרו אנשים ונשים. מנגנים לא היו, אבל כל אחד היה צריך לשמש בבחינת מנגן ושָׁר. הקהל שעשע את עצמו, וקולות השירה והזמרה בקעו רקיעים. ביחוד נחקק בזכרוני השיר באידית “אֶס גליהֶן די שטֶרנֶה” שהושר ע“י אחד מהקהל. השיר והמנגינה היו כה מתוקים עד שזוכרת הנני אותם עד היום. שיר זה נבע מתוך עמקי הנשמה הישראלית, והיה ספוג כאב וצער אֻמָתנו, ולכן שבה כ”כ את נפשי ונשאר חרות בלבי.

יעקב קרלינסקי.

בראשית התפתחותה של רחובות הגיע אז הצעיר יעקב קרלינסקי מרוסיה כב"כ אחת החברות שם והתישב בה. ישיבתו ברחובות הביאה ברכה למקום וליושביו. זה היה צעיר מחונן בחסד עליון, בעל מרץ ויזמה, בעל כשרון אורגניזטורי, ובמשך זמן קצר עלה בידו לארגן את החיים החברותיים ברחובות וליצור יש מאין. הנני מביאה קטע מנאומו של אבי (בהארץ של יעבץ ח“ג, תרנ”א) שֶׁבו הוא מתאר את אישיותו:

…“לבו זהב מזוקק, ישר, תמים, רחום, חנון, נוח לבריות, מלא יראת ה' ואהבת אדם, ובוער באש אהבה לעמנו, לתורתנו, לארצנו ולשפתנו. שכלו חֵץ מהיר, תופש ומקיף הכל בסקירה קלה. דעתו מיושבת, שוקלת וחוקרת ומסקת ענין להלכה ולמעשה, וכל מעשהו בהשכל ודעת, בזהירות וזריזות”.

והנה מה שאבי אומר בנאום הנ"ל על חלקו של קרלינסקי בבנין רחובות:

…"יסוד מושבת “רחובות” פרי מעשיו הוא, על פי מכתביו התעוררה אגודת “מנוחה ונחלה” בוַרשא לשים לבה לאחוזה הזאת לקנותה, על פי השתדלותו יצא המקנה למעשה, וביגיעתו ועמלו החיש את בנינה ושכלולה בסדרי צבור לפי רוח התורה והאנושית, להעמידה לנס ולמופת לכל שאר המושבות בארץ.

בכחו המעורר נוסד במושבה הזאת בית התבשיל לפועלים העומד לנס, ובמדברותיו הנעימות והנהגתו המשכלת משך אחריו לב הפועלים לאהבה אותו ולכבדו ולשמוע בקולו, ויאצל מרוחו עליהם להתאחד לחברה מתוקנת בתקנות טובות וישרות. וישימו להם חוק ללמוד שעורים שונים מדי יום ביומו בערב בבואם מן השדה, מי שרגיל לקרא קרא, מי שרגיל לשנות שנה, ומי שרגיל באגדה קרא באגדה. הוא בעצמו קרא לפניהם פרק בידיעות הטבע, דברי הימים לבני ישראל, והעיר על הפועלים בכלל כאשר יעיר הנשר על קנו, והדריכם בדרך ישרה ונבונה".

כזה היה האיש, דגול משכמו ומעלה מכל העם.

עזרתו לאבי.

בימים ההם קבל אבי מכתבים רבים מאד מחו"ל בשפות שונות בנוגע למתהוה בארץ, ולבקש עצות איך להסתדר בארץ, ובמה לעסק; והוא התנדב לענות לכל מאות המכתבים האלה. אבל, לצערנו לא עלה בידו להמשיך במפעלו הכביר שהתחיל בו, והקיץ עליו הקץ בעודנו באבו, מלא תקוות ושאיפות נעלות. כחלום גז ויחלוף…

מות קרלינסקי.

אחרי עמל ויגיעה קנה יעקב קרלינסקי חלקת אדמה גדולה בסביבות פתח תקוה ונסע לשם כדי לסלק את התשלום לבעל הקרקע, ואז קרהו אסון מחריד – הוא נפל מעל סוסו, וכמשוער נהרג בו במקום. מות קרלינסקי הטראגי הזה זעזע את אנשי רחובות. החקירות על סבת מותו לא העלו כל תוצאות, והסבה לאסון לא נגלתה; ורק זה נודע, כי הכסף שהיה אתו – לא נמצא. לשם חקירה נוספת נשלח מפוניויז אחיו נח, אבל גם הוא לא השיג דבר. כחייו המופלאים של יעקב כן מותו היה מופלא ומסתורי. נח קרלינסקי נשאר זמן רב בארץ והתחיל לבקר ביתנו. הוא התרועע עם אחותי הצעירה, נחמה, ואחרי זמן התארשו.

חתונת נחמה.

בשנת תרנ"א התחתנה אחותי הצעירה נחמה עם נח קרלינסקי. את חתונתם חגגו בבית הורי ביפו בלי כל חגיגיות פומבית, כי טרם מלאה שנה למות אחותי הבכירה, שרה רחל, שנקטפה באבה בהיותה בת חמש ועשרים.

באו לחתונה הרבה ידידים ממושבות הגליל ויהודה, ואחותי מרגלית ואנכי עם משפחותינו. אחרי חתונתם שכרו להם בית גדול ויפה בשכונת נוה שלום ביפו, רהטוהו וסדרוהו עם כל הנוחיות. גיסי נח קרלינסקי היה איש יפה ופִקח, ובעל מזג טוב. ומבלי להגזים אפשר להגיד כי ביתו היה פתוח לכל בא וידיו לכל נזקק. הוא היה גם עובד חרוץ והשקיע הרבה כסף ומרץ בקנית אדמת כפר סבא.

גיסי אחי אישי שלמה ילין.

כאשר גמר גיסי שלמה ילין את למוריו בשני בתה“ס של האליאנס ולמל. התעוררה השאלה הקשה: ומה הלאה? אחרי לבטים והתיעצויות מרובים החלטנו שישתלם בתורת המשפטים. כי עורכי דין יהודים לא היו בימים ההם בארץ, ועו”ד שלמד בקושטא ויודע היטב את השפה התורכית יוכל להביא תועלת גדולה לישוב. ובכן נסע גיסי לקושטא (בשנת תרנ"א) ונתקבל שם בביה"ס הגבוה למשפטים.

חמותי דאגה תמיד לבני ביתה, והחליטה ללוות את בנה לקושטא, ונשארה שם איזה זמן עד שסדרה אותו באפן מתאים. שלמה נכנס מיד לחוג ידידים ומכירים, הודות לקשרינו עם החכם באשי של תורכיה ועם עוד אישים ידועים. הוא למד כשנתיים בשקידה רבה, אבל אחרי עיפות מרובה חלה קשה והוכרח לחזור הביתה, ובינתיים הפסיק את למודיו. אך כשהבריא חזר לקושטא וגמר את למודיו במכון למשפטים העליון בהצטינות וקבל את התאר עו“ד. שלמה היה בעל כשרונות גדולים ושאף כל ימיו להשתלמות ולמדע. כדי להעמיק את ידיעותיו במקצועו נסע לגרמניה, צרפת ואנגליה לשם הכרת תורת המשפטים של עמים שונים. באוניברסיטת ברלין קבל גם את התאר ד”ר. אחרי חזרו לארץ מִנָּהו הברון אדמונד די רוטשילד לעו“ד על כל עניניו בא”י. זאת היתה משרה חשובה ומכובדה, וכֻלנו שבענו ממנו הרבה נחת.

הרכבת הראשונה בא"י.

בתקופה ההיא הונח היסוד למסלת הברזל הראשונה מיפו לירושלים. המסלה נוסדה ע“י חברה צרפתית בהשתדלויותיו של יוסף נבון והבנקיר הגרמני פרוטִיגר. הנני זוכרת שבחוה”מ סוכות תרנ“ב ערכנו את הטיול הראשון ברכבת עד בתיר. הטיול היה מוצלח מאד. לקחתי את כל ילדי (בעלי היה בחו“ל בענין יסוד לשכות ב”ב) ואחה”צ שבנו הביתה.

זה היה מאורע גדול בשביל אנשי א"י, שלרבים מהם לא היה כל מושג על רכבת.

קנית כפר סבא.

גיסי נח קרלינסקי יחד עם ליב סלומון ומרדכי הויזדורף שישבו בפתח תקוה, עמלו הרבה בזמן ההוא בקנית אדמת כפר סבא הקרובה למושבה ובהשגת הקושנים עליה. ובשנות הגזרות ההן של הממשלה התורכית לא היה הדבר כל כך קל, ושנים אחדות עברו עד שיצא לפועל.

מנורות לוקס.

בשוב גיסי פעם מנסיעתו לבירות אל בעלי אדמת כפר סבא הביא לי במתנה שתי מנורות לוקס לשלחן כתיבה ולשלחן אכל. זה היה מין חדש שלא הובא עדין לארץ ישראל. ולשמחתי לא היה גבול כאשר קשטתי באחת מהן את שלחן האכל לכבוד ליל שבת, יחד עם פמוטי הכסף שברכתי עליהם ברכת הנרות. בפמוטים האלה לא ברכתי על אבוקות סטיארין כמו שמברכים עתה, כ"א על שמן זית שיצקתי בבזכים של זכוכית תחובים בתוך הפמוטים. בבזכים האלה יצקו מים ושמן שֶׁצָף למעלה ואת הפתילות, שהיו מבדידי קש דקים מצופים צמר גפן, ותחבון לבית-קבול מִפַּח. והיו נשים צדקניות שהיו עושות פתילות כאלה לשם מצוה ומחלקות אותן לכל דורשיהן חנם.

מנורת הלוקס הגדילה בהרבה את האור בחדר האכל, ושכינת שבת רחפה עליו באמת.

מכונת בשול.

בהזכירי את מנורות הלוקס עלי להזכיר שאחרי זמן קצר הגיעו מנורות כאלה ירושלימה ליצחק חגיז, שהיתה לו חנות קטנה על יד שער יפו למכשירי כתיבה, מנורות וגם מכונות לבשול. מכונה כזאת קנה לי אישי, בדעתו כמה תקל עלי העבודה. הוא שלם בעדה 2 מג’ידיות (כשבעה שילינגים), סכום די גדול בשבילנו בזמן ההוא. מכונה זו היתה מנחשת קלל, והייתי צריכה לנקותה בחול ובמיץ לימון, לשטפה במים, וליַבְּשה בשמש ולעבור עליה אחרי כן גם באפר פחמי עץ שנמצא תמיד בתוך הכירה, שמור לשימוש במקום אבקת סודה ו“זוהר” לכביסה שמשתמשים בהם עתה. בזה קמצתי הרבה בהוצאות הבית שרבו עתה ע"י כל מיני מְשָחות המקילות את העבודה.

חופש ונופש בגדרה, בזכרון יעקב וביפו.

בימי חֹפש הקיץ הוכרחתי להחליף אויר במושבות שונות. כל הארץ יקרה לי, ומשתוקקת אני עד היום להכירה כראוי, בקיץ אחד נסעתי לגדרה ובקיץ אחר לזכרון יעקב. בגדרה התאכסנתי בבית ידידנו אריאל ליבוביץ, שריד “הבילויים”, ובזכרון יעקב בבית מנהל ביה“ס חיים ציפרין שהיה חברו של אישי בביה”ס של נסים בכר ואשתו היתה חברתי משנות נעורי וידידתי הנאמנה עד היום. ובשנים יותר מאוחרות התארחנו שם בביתו של ידיד אישי המנוח מיכאל לנגה, שנהיה אח"כ לגיסו של בני אליעזר.

והיו שנים שנסעתי בהן ליפו אל בית הורי, ושם התענגתי על הרחיצה בים יום יום ועל השחיה במימיו וגליהם, והחלפתי כח להמשיך בעבודות ביתי המרובות.

ישיבתי ב“מוצא” וההתישבות הראשונה בה.

בשנת תרנ“ה החלטתי לנסוע למוצא, ושם מצאתי פנים חדשות, אלה הם ארבעת מתישביה החדשים מלבד חותני אשר לא ישב שם בקביעות, והם: שמואל ברוזה, יצחק כהן, ופסי, ושמחה כץ. לשכת “בני ברית” שבירושלם קבלה בשנת תרנ”ד סכום כסף מחברת “עזרא” אשר בקלן בגרמניה, ובעד הכסף הזה קנתה נחלה גדולה במוצא ומסרה אותה למתישבים האלה. הם התמכרו לעבודת האדמה והפקירו את חייהם באהבתם אליה. ברוזה שכר לו בית גדול, שהיה שיך למשפחת חוסיני, היא משפחתו של מי שהיה מופתי ירושלים הידוע, ובו שלושה חדרים. אחד מהם לו ולאמו ולאחותו ושנים מהם השכיר, את האחד – ליצחק כהן ולאשתו ואת השני – לי. לחדר זה הזמנתי גם את אחותי מרגלית שתבוא לחדשי הקיץ להחליף אויר.

אין לתאר בימינו, כשהנסיעה מירושלים למוצא איננה נמשכת יותר מחמשה רגעים, מה קשה היה אז הקשר בין הבירה ו"הקולוניה“. אמצעי תחבורה של ימינו לא היו, והחמור שמש למקשר היחידי, והרכיבה על גביו ארכה יותר משעה.

מזונותינו.

הפלחים מוכרי החלב והירקות בהובילם את תוצרתם יום יום העירה היו מביאים לי בשובם את כל המצרכים הנחוצים לאכלנו בעד תשלום מינימלי.

ואחרי שכהן בנה לנו תנור פרימיטיבי בחצר, ועצים היו לנו מענפי הגפנים – אפינו לנו גם לחם, חלות ועגות. וטעמם ערב לחכנו מאד. והקצב בירושלם היה שולח לי יום יום בשר חתום בחבילה, ואנכי הייתי מבשלת ארוחת צהרים ושולחת ממנה גם למשפחתי בעיר.

מצב המתישבים הראשונים.

מצבו של יצחק כהן הנשוי היה הרע ביותר מכל חבריו. לא היה לו ממש דבר. ואחרי עמל יום קשה סדר את מטתו לשינה באפן כזה: לקח תבות נפט¹⁰ ולילה לילה היה מוריד את דלתות חדרו ומניחן על גביהן וזה שמש לו למצע, ויכול היה להשתרע עליו ברחבות ובתענוג.

לעמת זה היה מצבו של ברוזה יותר טוב. היו לו כמה חפצים ורהיטים, שעזרו לו בסדוריו. הוא נחשב לאכר חרוץ ולא מאס בשום עבודה, וההצלחה האירה לו את פניה.

ושמחה כץ היה הירושלמי היחידי ביניהם, והוא עם אמו האלמנה ואחותו לקחו להם לדירה את הבית שעל יד נחלת חמי אשר בו היה אחרי כן בית הכנסת וביה"ס של המושבה הקטנה מוצא. ובמשך הזמן נהל את העבודות בנחלת חמי. הצעירים המתישבים נטעו כרמים במוצא. ברוזה סדר לו גם “יקב” ועשה יין. רק ופסי לא נשאר זמן רב, עזב את הארץ ועקבותיו לא נודעו.

אורחינו לשבת.

חיינו בימי ישיבתנו במוצא היו נעימים מאד. שאפנו רוח צח, טילנו על ההרים והגבעות, ובפרט נהנינו מהמים הזכים של המעין. בירושלים לא היו אז מים במדה מספקת, אישי וילדי שהיו עסוקים בביה"ס בל השבוע היו רגילים לבקרנו לשבת, ביום ששי לפנות ערב היו באים אלינו רגלי, וביום ראשון בבקר עם הנץ החמה חזרו לעבודתם. יחד עם אישי היה בא גם גיסי מיוחס שאשתו ושתי בנותיה נמצאו יחד אתי. וברגיל היו לוקחים אתם “צידה לדרך” בכדי שיספיק לזמן שהותם בכפר. אנחנו הלכנו בכל פעם לקדֵם את פניהם, והפגישה היתה נעימה מאד. אורחינו הביאו אתם גם חדשות מהעיר.

לפעמים באו לשם טיול גם תלמידי ביה"ס עם מנהלם ומוריהם, ואנחנו הצטרפנו אליהם והיינו כחברי הקבוצה המטילת.

בית קפה במוצא; ומרתף לבני עזה.

הבית הגדול שבמוצא העומד ליד הדרך, ואשר בו היה לפני המאורעות ביה“ס לילדי מוצא, היה שייך למשפחת שלמה יחזקאל יהודה ושליש ממנו לחמי. אחרי אשר מצא לו כץ דירה אחרת שכר חמי אותו משותפיו למשך שנים אחדות לשם בית קפה לעוברים ולשבים. לבית הזה יש מרתף גדול מאד ששמש תחנה לפלחים בני עזה שהביאו ירושלימה הרבה סלי תרנגולות וביצים. בדרכם הארוכה מעזה עד ירושלים לא הספיקו להגיע לעיר לפני הלילה, וע”כ נאלצו להשאר עד הבֹקר בַדֶרך, ומקום חֲנָיָתם היה במרתף אשר בו היה מקום די לחמוריהם ולסחורתם. בעד החניה שלמו מחיר קטן בכסף או בביצים, וההכנסה היתה לא רעה, וביחוד גדל הפדיון בחדשי החרף, כשירדו גשמים עזים ועצרום בדרך.

רק אחרי שנים בנה לו חמי בית בגנתו, ולידו מצא עוד מרתף עתיק מאד, ששמש לו במקום המרתף הראשון.

חן מוצא.

בהיותי עוד נערה צעירה בבית הורי חלמתי תמיד על חיים בכפר. במוצא הרגשתי נעימות חיים כאלה, והתענגתי מאד, וגם לילדי נעמו החיים במוצא. פה יכלו לרוץ ולשחק כאות נפשם, לטפס על העצים, לעלות על ההר המשתרע בקרבת מקום, ולשאף במלא פיהם את רוח השדה. המאכלים היו נעימים וטובים, וחלב וחמאה וירקות היו לרוב, וגם תאבון לא חסר.

נסיעת גיסי חזרה לחו"ל.

גיסי נח קרלינסקי הסתבך מאד בקנית אדמת כפר סבא. היו לו עשרות משפטים עם בני הכפר היושבים על הקרקע ועם האפנדים בעלי הקרקע היושבים בבירות. וסוף סוף קצה נפשו בעמלו הרב ועזב את הארץ (תרנ"ו) ונסע לרוסיה עם אשתו וילד בן שנתיים. אחרי תלאות והרפתקאות מרובות קנו שותפיו את אדמת כפר סבא וגם חבל אדמה בקרבתה בכספם של העשיר חיים אפשטיין ואחי זקנתי גֶּצל כהן, שבא אז מאודיסה והתישב ביפו בבית הורי.

דודי גצל כהן.

אשתו של דודי זה מתה עליו ברוסיה, ובנו יחידו וכלתו ונכדו נשארו באודיסה ונהלו יחד עם דודם, שלמה כהן, את הבנק ויתר עסקיהם, ומפעם לפעם שלחו אליו את חלקו ברוָחים. הוא עזר הרבה להורי בעבודתם. ועובדה מענינת היא שבהיותו כבר איש זקן, כבן שבעים, התחיל ללמד צרפתית בעזרת ספרי למוד ומלון, וע"י מרצו הרב והתמסרותו הגדולה השיג את מבוקשו.

נח קרלינסקי ברוסיה.

בהגיע גיסי לרוסיה התחיל בה את חייו מֵחָדש. בזמן הראשון לא מצא לו מקום ישיבה קבוע ונדד ממקום למקום. בראשונה התישב בנְיֶז’ן ואח"כ בפינסק ולבסוף – בקיוב. במשך הזמן גדלה משפחתו לחמש נפשות. ארבעה בנים ובת יחידה, שהצטינה ביפיה ובכשרונותיה לשפות. גם בניו הם בעלי כשרונות, ואחד מהם, סֶרז' (שמריה), עלה על כלם. אחרי מלחמת העולם הקודמת נסע לאנגליה והשתלם שם. אמנם סבל הרבה במשך שנים, אך לאט לאט עלה בחריצותו ובהבנתו בעסקים למדרגה גבוהה, עד כי הגיע להיות המסדר ענין הלואה גדולה בסך ששה מליונים לירות שטרלינג מצד ממשלת אנגליה לממשלת פולניה לקנית כל מיני מכונות מתעשית אנגליה, וכן היה הוא המתַוֵּך בענין הלואה יותר גדולה מצד אנגליה לממשלת תורכיה.

במשך הזמן נפטר גיסי בקיוב בהיותו עוד צעיר לימים, ובנו סֶרז' נשאר הדואג היחידי לכל המשפחה. הוא השתדל להעביר חלק ממשפחתו לארץ ישראל, וביניהם גם את אמו, היא אחותי האלמנה הצעירה.

חנוך ילדי.

כאשר גדלו ילדי התפתח למזלי ביה“ס למל, ויכלתי לשלוח אליו את שלשת בני במקום “החדר” שלמדו בו לפני זה. אך שמרתי על זה שיהיה תמיד בביתי “רבי” לפחות לשעות אחדות ביום, למען יקבלו בני חנוך יהודי מסורתי. את בתי מסרתי לביה”ס אֶוֶלינה די רוטשילד, שמנהלתו הראשונה היתה פֿורטוּנֶה אחות נסים בכר, ואחריה הגב' לנדוי, המשמשת בתפקידה זה עד היום. בבי“ס זה למדו הבנות רק חמשה ימים בשבוע, וביום הששי עזרו לאמותיהן בעבודות ההכנה לשבת, וזה הקל על האמהות מאד. שם למדו התלמידות גם את תורת משק הבית, והתועלת היתה בזה, שבעת ובעונה אחת עם התקדמות התלמידה בלמודים בביה”ס התקדמה גם בידיעת הנהלת ביתה וצרכיו בעתיד.

שפת ההוראה בבי“ס זה היתה בראשונה צרפתית, ולמדו גם אנגלית ועברית. אך העברית נלמדה במדה בלתי מספיקה. האשכנזים הטילו חרם גם על בי”ס זה. למרות מה שהתירו לבנות ללמֹד לשונות זרות, והורי הבנות לא קבלו “חלוקה” שהיתה מקור פרנסה חשוב בימים ההם, אם לא היחידי והעקרי.

עבודות אישי.

במשך השנים הלכו הילדים וגדלו, ואתם יחד גם הוצאות הבית, והעזרה ההגונה לגיסי שלמה בקושטא בשנות למודיו. אישי הכרח איפוא לחפש לו עוד מקורות להכנסתו. מלבד ההוראה בביה“ס למל לִמד גם שלוש שעות בשבוע בביה”ס אולינה די רוטשילד, בשפה הצרפתית, בדברי ימי העולם. אישי פרסם גם מאמרים מדי שבוע בשבוע בעתון “המליץ” בשם “מכתבים מירושלים” בחתימת “מן המודיעים” (ר"ת: ה’מ’ורה ד’וד י’ע’לין מ’י’רושלים) משנת תרנ“ו עד תרס”א; ובעד כל שורה ושורה קבל שלוש קופיקות (בחשבון כספנו כעת הן שני מילים). וגם התשלום הפעוט הזה עלה בקשי עד שהגיע לידינו. עברו שבועות גם חדשים עד בוא מוביל הדואר הרוסי ואתו מכתב באחריות – וקבל שכרו ביד נדיבה.

עזרתי במאמרי אישי ב“המליץ”.

עוד זוכרת אנכי את הלילות הארוכים בארץ כאשר התחיל אישי לכתב את מאמריו ב“המליץ” ועליו היה להשאיר העתקה אצלו. ומכונת העתקה לא נמצאה בגבולנו. בחפצי להקל לו בעבודתו ישבתי אנכי והעתקתי מאמריו שהיה צריך לשלחם בדואר האוסטרי בשעה מאוחרת בלילה, והוא בעצמו הובילם גם בעתות רוח וגשם כדי להשיג את הדואר ההולך בבקר השכם, ואני שמחתי שיכלתי לעזור לו במה שאפשר באותו הזמן.

נסיעת אישי לאיזמיר.

בימי חפש הקיץ בשנת תרנ“ז, כשהיה אישי חפשי מביה”ס, נסע ביחד עם גיסי יוסף מיוחס לאיזמיר ליסד שם לשכה של “בני ברית”. משם נסע אישי לבדו לקושטא לדבר עם החכם באשי ושרי אחינו שם להשתדל להסיר את רוע הגזרות שגזרה הממשלה בענין התישבות היהודים בא"י ואפשרות קנית קרקעות, והצליח לענין אותם בזה.

נסיעתם ופעולתם של אישי וגיסי הכתה שרשים והנצנים לא אחרו לבוא. קהלת איזמיר הגדולה התעוררה לתחיה, סודר ועד-עדה עפ"י בחירות, וכל המוסדות הצבוריים התפתחו.

אחרי עבודתם הפוריה חזרו אישי וגיסי לביתם ולעבודתם. כעבור זמן קצר נסע אישי עם אפרים כהן ושמעון רוקח אל הלשכות אשר בקהיר ובאלכסנדריה, והחדירו שם את רוח התחיה והקשר עם ארץ ישראל.

נסיעת אבי לרוסיה, וטיולנו לבירות.

עברו כשבע שנים וחצי בהפסקת הריון והנקה אחרי לדת בני עמנואל, ובשנים האלה שאפתי רוח והחלפתי כח. בשנת תרנ“ח נסע אבי לרוסיה בפעם הראשונה ונשאר כשנה במוסקבה ואת זמנו הפנוי מלא בתתו שעורים בתלמוד לבני זליג פרסיץ (חמיה של שושנה פרסיץ). ובשוב אבי מרוסיה, בזמן החופשה של בתה”ס בא“י בשנת תרנ”ה, החליטה משפחתי ומשפחת אחותי מרגלית לקבל את פני אבינו בחוף בירות. זו היתה הפעם הראשונה שאישי ואנכי ושני ילדינו חנה ואליעזר ואחותי מרגלית ואישה עשינו את הצעד הנועז לסדר נסיעה שארכה חצי יום ולילה על הים באניה אוסטרית, וכמובן בכיתה השלישית. מקום משכבנו היה על מכסה האניה, כי הוצאות מיותרות לנסיעה נוחה לא נמצאו בכיסינו, והסתפקנו באויר הנעים של הים שהזכיר לי נסיעתי הראשונה בים מרוסיה לא"י.

רופא האניה והסדור.

עוד עובדה אחת שמחה את לבי: בני אליעזר התפלל תפלת שחרית בסדורו כמנהגו כל בוקר. והנה נגש אליו רופא האניה, ד"ר רֶזק, ובקש ממנו למכור לו את הסידור, ולסַמן בו את התפלות שמתפללים בראש השנה וביום הכפורים. הרופא היהודי הזה ספר לנו כי בכל פעם שאניתו עוגנת בחוף יפו הוא ממהר לרדת ירושלימה אל הכתל המערבי להתפלל שם ולקרוע קריעה. בני מסר לו בשמחה את הסידור כמזכרת מבן ירושלים בנסענו יחד, מבלי קבל כל תשלום בעדו.

בְּעלי בלבנון.

ביום שבלינו בבירות לפני בוא אבי עלינו אל העיר עֲלֵי אשר בלבנון לבקר את גיסתי מרים שבאה שמה לרגלי מחלתה על פי פקודת רופאי א“י, ואישה נפתלי גליקמן וחמותי טפלו בה במסירות רבה, והבריאה יפה. בזמנים ההם עוד טרם התרגלו תושבי א”י לחפש מזור לבריאותם רחוק מהארץ, כי אם במקום היותר קרוב לא"י והעולה בפחות הוצאות, בהרי הלבנון, והישיבה שם בימי הקיץ הועילה הרבה לבריאות.

אבי הגיע.

אחרי ימים אחדים שנשארנו בבירות במלון רבינוביץ ובעֲלֵי אצל גיסתי, הגיעה האניה הרוסית אשר בה שב אבי אל חוף בירות ואנחנו עלינו עליה להפגש עם אבי, ולשמחת כלנו לא היה גבול. כולנו יחד שבנו באניה אשר בה נסע אבי, ובחוף יפו ירדנו כלנו מאושרים מהטיול היפה והנעים הזה.

“לפי הטף” והתפשטותו.

בשנת תר“ס התפרסם ספרו של אישי: “לפי הטף”, לתלמיד ולמורה, אשר הוציאתו “תושיה” של בן־אביגדור. ספר זה נפוץ במהירות גדולה בחו”ל. השתמשו בו בכל “החדרים המתוקנים”, והוא הורה הדרך להוראת עברית בעברית למאות מורים, והגיע עד לאוסטרליה. ובזכרוני נשארו מהזמן ההוא דבריו של יהודי אוסטרלי, שבא לבקר אותנו בחפצו להכיר פנים אל פנים את דוד ילין, האיש שחבר ספרי למוד “שכל ילד באוסטרליה מכיר את שמו ולומד בספריו את שפתנו בשקידה ובאהבה רבה”.

ספרים בגלגול סירים וכלי אכל ואריגים.

ואפילו מביה“ס שנֶלֶר הנוצרי קנו אז ספרים אחדים. ולפי זכרוני קניתי במחירם סירי נחושת בביה”ס למלאכה של האליאנס שהיו נחוצים לי מאוד. ומההכנסות מתושיה בורשוי השגתי פעם כלי-אוכל מהפירמה המפורסמת “פְרַזֶ’ט” מוַּרשוי, והעשרתי בזה מעט את משקי הקטן שהלך וגדל בזמנים הטובים ההם. מהכנסה זו יכלתי גם כן לקנות אריגים לימי החורף בעד ילדי להלבשתם, שבעצמי גזרתי ותפרתי על פי גזרה שהחיט האמריקני שתפר לאישי חליפה עשה אתי טובה, ועל פי מדידתו לאחד מבני גזר דוגמה על ניר, ובה השתמשתי הרבה הרבה שנים בתפירת חליפות לבני בגדלם הן לחורף והן לקיץ. את הבדים לבגדיהם הכינותי בכל פעם מהקיץ לחורף ומהחורף לקיץ, כי אחרי העונה היה אפשר להשיגם יותר בזול. ככה עברו חדשים ושנים ואִתם הוטב גם מצבנו בהרבה.

שם אישי התפרסם לא רק בא“י, כ”א גם בחו“ל, ורבים מהתירים שבאו לתור את א”י, חכמים ומלומדים, בקרו אותנו בביתנו או בבתה"ס שאישי היה מלמד בהם.

ידידנו הנאמן הפרופ' אברהמס.

בין המלומדים האלה היה ידידנו הנאמן הפרופ' אברהמס, שבא לא“י לפני הפסח בשנת תרנ”ח ונשאר בה שבועות אחדים. הוא סבב בארץ בכל המקומות אשר בם היו מלחמות יהודה המכבי, לצֹרך ספר אשר חבר על נושא זה; ואישי נסע עמו כשבוע ימים לראות את הארץ ולחקור אותה. פרופ' אברהמס התידד אתנו בימים המעטים שבִּלה בעירנו ונהיה לנו לידיד מסור ונאמן לכל ימי חייו, ובהיות אישי באנגליה עזר לו הרבה בעצותיו הטובות. הוא תרגם מעברית לאנגלית את ספרו של אישי על הרמב“ם, והוסיף עליו הוספות חשובות. וכן כתב הקדמה מפורטת על תחית הלשון העברית לתרגום חלק מהספר “לפי הטף” ח”א אשר ערכה הגברת הנרי לוּקַס, אחותו של קלוד מונטיפיורי הידוע.

יא. מֵאֲבִינֹעַם עַד אֲהוּבַָה    🔗

הולדת בני אבינעם ז"ל.

בשנת תר"ס נולד לנו הבן החמישי, הוא בני יקירי אבינועם, ילד בריא ושלם. אנכי הייתי מאושרה שיכלתי להיניק אותו בעצמי בלי עזרת מינקת, והוא גדל ופרח ועשה חיל לשמחת כלנו, עד בוא יום הפקודה, לכאבי הגדול…

נסיעת אישי ללונדון.

בהיות בני כבן חמשה חדשים נסע אישי ללונדון. וזה ענין נסיעתו: השכונות “מזכרת משה” ו“אהל משה” נבנו בהלואות מצד הועד הלונדוני “מזכרת השר מונטפיורי בירושלים” עפ“י המלצתו של אבי שהיה אז בא כחו. ההלואות היו צריכות להשתלם במשך עשר שנים מזמן גמר בנינן. אך היו חברים רבים שלא שלמו חלק מחובם בשנים האחרונות, והועד שבלונדון סרב לתת קושנים גם לאלה ששלמו כל חובם, מפני כי ההתחיבות היתה הדדית. וככה עברו שנים אחדות ללא תשלומים וללא נתינת קושנים, והחברים המשלמים היו נבוכים. אז הסכימו ועדי שתי השכונות לשלוח את אישי שהיו לו ידידים בין חברי הועד שבלונדון לונדונה להשפיע על הועד לתת הקושנים לאלה ששלמו כל חובם, בתקוה כי דבר זה ישפיע גם על יתר החברים שישלמו גם הם. עלי להזכיר שאחד מגבאי “מזכרת משה” אמר: האדון ילין יוכל להשיג הקושנים כמו שיכולות לצמוח שערות על כף ידי. אך נבואת האיש הזה לא התקימה, כי אכן השיג בעלי הסכמת הועד לסדר הקושנים, ולא רק לחברי שתי השכונות שהזכרתי, כ”א גם לחברי שתי שכונות “ימין משה” שגם הן קבלו הלואות מהועד.

עבודת אישי לטובת ביה"ס למל ובנינו.

אחרי היות אישי בלונדון החליט לנסוע לפרנקפורט כדי לעורר שם את הועד “לגִדּוּל יתומים בא”י“, שלרשותו עבר ביה”ס לֶמֶל מהועד הוינאי שהיה לבית ספר זה, להשיג כספים לבנין בית למוסד זה שרבו תלמידיו בעת ההיא. בפרנקפורט נפגש אישי עם שאר בשרו הפרופ' אברהם שלום יהודה שהיה אז סטודנט בהיידלברג, ואחרי שיחות והתיעצויות אתו הציע אישי לוַעד, כי ימלא ידו לאסף כספים לטובת ביה“ס לֶמֶל ע”י רכישת חברים תורמים למטרה זו; בסובבו בערים רבות בגרמניה, ובפנותו בכל מקום אל לשכת “בני ברית” אשר בו; וכן להשתדל בפני חברי יק“א היושבים בארצות שונות שתתן יק”א את הכסף הדרוש לקנות מגרש ולהקים עליו בנין מתאים לבית ספר.

ההצעה הזאת מצאה חן בעיני חברי הועד שבראשו עמד הרב מרדכי הורוביץ, והם שחררוהו מההוראה בביה“ס למל לכל זמן החורף, ונתנו בידו מכתבי המלצה אל נשיאי לשכות ב”ב. הוא התחיל בעבודתו ונדד מעיר לעיר, ובכל מקום הרצה בלשכות על מצב החנוך בא“י, ואחי הלשכות תמכו בידו. ככה עלה בידו לרכוש מאות חברים תורמים חדשים לטובת ביה”ס למל. ובאותו חורף נסע גם אל כל הערים אשר בהן נמצאו חברי הנהלת יק“א: בפריז, בלונדון (שנית), בבריסל, בברלין, בוינה, ובפ”פ כדי להשפיע עליהם שיחליטו בישיבתם בחיוב על בקשתו וכן היה. יק"א נתנה סכום של חמשים אלף פרנק, ומלבד זה השיג עוד עשרת אלפים פרנק מהברון רוטשילד הוינאי.

שנוררות דרך אגב.

בנסיעתו זאת אסף גם שש מאות לירות שטרלינג לטובת קנית קרקע לבנין “בית הספרים” אשר יסדה לשכת ירושלים של אגודת “בני ברית”; ודבר זה נתן את הדחיפה להקים עליו אחרי כן את הבנין המשמש עתה לבית ספרים ולמעון ללשכה.

ככה עברו עליו כל ימי החורף עד לפני חג הפסח, אשר אז נסע לרוסיה לבקר את בני משפחתו בורשוי, רוז’ינוי, בריסק, פינסק, קיוב ואודיסה.

מצבי בימי נסיעות אישי. מחלת העינים.

בודאי לא היה קל לי ולבני ביתי שאישי נשאר יותר מתשעה חדשים בחו“ל. חדשים קשים היו, בהיות שבסוף הקיץ התפשטה בירושלים מחלת עינים חזקה, היא מחלת דיפטרית-העינים, שטרם ידעו אז איך לטפל במחלה מסוכנת זו. הרופאים האחדים המומחים למחלות עינים נסעו אז להנפש על הרי הלבנון ומקומות אחרים, והעיר ירושלים נשארה כמעט בלי רופא, מלבד הרופא האנגלי בבית החולים למחלות העינים הקרוב לתחנת הרכבת. המחלה התפשטה כמעט בכל משפחה ומשפחה וביניהן גם בביתי. בני השלישי שמריהו ז”ל חלה במחלה חזקה זו וגדלה הסכנה שילקה בעִוָּרון. אנכי הייתי אובדת עצות, כי רופא ביתנו איננו בעיר, וילדי כולם עוד רכים, והאחריות הרובצת עלי בתור אֵם ואב יחד לא לתת לבני להתעַוֵּר גדלה מאד. עפ“י עצת הרוקח יהושע שטרן מ”למען ציון", ידיד ביתנו הנאמן, שהרגיש כמה גדולה הסכנה, שטפתי את עיני בני בכל חמשה רגעים במי בורקס פושרים, כדי שלא לתת שמוגלה תחדור אל מתחת לעפעפים, כי זה היה מסכן את בת העין.

לא יכלתי להשלים עם העובדה, שבני החביב יפה העינים יתעַוֵּר, ולא מצאתי מנוחה לנפשי לא ביום ולא בלילה. ובינתים הגיעו עשרת ימי התשובה, שהיה עלי אז לדאוג ליתר בני ביתי לסדרם לחגים.

לעולם לא אשכח את הלילות האלה, שהייתי צריכה לקום בכל חמשה רגעים ולרחוץ את עיני בני ואת עפעפיו שֶׁבּוֹ ברגע נמלאו שנית במוגלה המסוכנת. אך אנכי עמדתי על המשמר לילה לילה, בזמן שהיה עלי גם להיניק את בני אבינעם, אשר גם הוא קבל דלקת עינים, אף כי שמרתי עליו מהִדּבּקות המחלה בו.

בראות אבי ז“ל כמה קשה לי להשאר ערה כל ליל ערב יוה”כ, נשאר הוא באותו לילה בביתי לעזור לי במה שאפשר לו. ותוכלו לשער לכם, צאצאי יקירי, כמה גדלו יסורי בלילה שלאחריו, הוא ליל התענית, בשעה שהצמא הציקני מאד מאד. אבל אנכי לא הפרתי את התענית, כי קדוש היה לי צום הכפורים תמיד ובפרט באותו לילה שילדי סבלו יסורים נוראים בעיניהם. קויתי שבשכר ענויי כל הלילה בלי להפֵר התענית ישלח ה' הטוב במהרה רפואתו להם. כשבועים רחפה סכנת המחלה בעיני ילדי וזמן רב היו צריכים להוביל אותם לביה"ח לעינים האנגלי הנוצרי הרחוק מביתי, ובשעה מוקדמת מאד בשעה שש בבוקר, כדי להיות הראשונים בַּתּור בין מאות חולים יהודים ופלחים, כי במקום הזה ענו גם לכל חולי עינים שבכפרים שבסביבות ירושלים.

יסוד בית חנוך עורים.

באותה שנה נוסד ע"י ר' נחום נתנזון, מבני ירושלים, המוסד “בית חנוך עורים”, בהרגישו כמה גדלה הנחיצות למוסד יהודי כזה שרבים מאד, גדולים וקטנים, היו זקוקים לו.

האיש הזה היה מסור למוסד בכל לבו ונפשו. בהתחלת יסוד המוסד וגם אח"כ היה בא אלינו להתיעץ. הוא הזניח אפילו את בית מסחרו עד שעלה בידו להעמיד את מוסדו על בסיס חזק, בית החנוך הלך אמנם וגדל אך הוא ומשפחתו נסעו לאמריקה והתישבו בה מזה שנים רבות.

הצעיר הארמני ארמנק טורוסיאן.

בבית הספר למל למד צעיר ארמני ושמו ארמנק טורוסיאן. כאשר הכרתיו בביתי בפעם הראשונה היה כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה. הוא היה יתום מהוריו, וגָר והתחנך בבית דודו ארטין טורוסיאן, מנהל ראשי בדואר האוסטרי במשך שנים רבות עד זמן מלחמת העולם. הצעיר הזה התידד עם בנַי שלמדו באותו ביה“ס, ומפעם לפעם היה בא עם בנַי לביתי; ובהיותו צעיר נוצרי אדוק וטוב לב מאד אהב את אופן חיינו והתמסרותנו למנהגי הדת בביתנו. מפעם לפעם הזמַנּוּהו לאכול אתנו, ובכל פעם כאשר אפיתי בשביל בני עוגות פעמַיִם בשבוע דאגתי גם לטורוסיאן, ושלחתי גם לו עוגה ע”י בני בלכתם לביה"ס.

וגם הוא דאג לגרום לי נחת רוח, והזמינני יחד עם ילדי לחגיגות שלהם, ולפעמים שכר לנו עגלה או חמורים לערוך טיול בסביבות ירושלים. הודות לו זכיתי לראות כמה מקומות מענינים שאף פעם לא הייתי מגיעה אליהם בלי עזרתו והתענינותו.

ואם הופיע איזה עתון גרמני חדש קבלתיו בדואר על שמי, וזמן רב לא ידעתי מי הוא השולח, עד שנודע לי ע“י חברו וחבר בני בביה”ס, מנדלבוים, שטורוסיאן הוא שחפץ להפתיעני ולעַנגני. במוצאי חג הפסח היה שולח או מביא בעצמו סל מלא לחם חמץ, חמאה, סרדינים, חלוה ועוד דברים שונים.

האמונה בעלילת הדם.

אך אחרי כמה שנים של מסירות וידידות הרגשתי שטורוסיאן זה השיב כמה פעמים את הזמנתי לאכל אתנו, וגם את העוגות שאהב כל כך השיב עם בני בחזרה, ובמשך זמן לא ידעתי את פשר הדבר. אך פעם בא לביתנו ואנכי הייתי נרגזה מאד מהידיעות הרעות בדבר הפוגרומים ברוסיה בקישנוב והרציחות ועלילת הדם, אז פניתי אליו בדברים האלה: טורוסיאן, מה אתה אומר על השחיטה ועלילת הדם שמעלילים על יהודינו ברוסיה? בתחלה שתק, ואחרי איזה רגעים ענה לי בדברים האלה: והארמנים – מה הוא גורלם הם? הנה התורכים עשו בנו שמות יותר ממה שהרוסים עושים ביהודים. ומה גם שאמת הוא הדבר, שהיהודים משתמשים בדם נוצרים לחג הפסח. והסביר לי שנודע לו מספרו של כומר אחד שהיה יהודי והמיר דתו, והוא הוא המתאר בספרו שיהודים הורגים ילד נוצרי ומשתמשים בדמו בעיסת המצה. את הדם הזה מאספים בבקבוקים ושולחים אותו מעיר לעיר לרבנים לחלקו בין עדתם.

בשמעי את גמר דבריו התפלאתי לשמוע מפיו כדברים האלה, ועניתי לו בכעס שמצטערת אנכי מאד מאד לשמוע ממנו דברים כאלה. איך אפשר שיהודים משתמשים בדמו של בן אדם בשעה שאנו היהודים שומרים על בשר בהמה להשהותו חצי שעה במים ואתרי כן מולחים אותו כשעה, ואח"כ שוטפים אותו היטב שלש פעמים במים נקיים, כדי שלא תבוא אף טפת דם חלילה אל פינו, ואם אנו מוצאים טפת דם בביצה אז אסור לנו לאכל אותה, ואיך אפשר למי שהוא להעליל על כל עם ישראל דבר כזה? ובכן, עלי לבקש ממנו כי מהיום והלאה יחדל לבקר בביתנו, כי מי יודע מה יוכל לקרות גם לו.

הצעיר הזה נבהל מתשובתי ובקש ממני שאתן לו זמן כשבועיים עד שיביא לי את תשובתו על דברי, ואנכי הסכמתי.

שבוע עבר וביום ששי בהיר ואנכי עסוקה במטבח, והנה בא צעיר ערבי ובידו סל עם כל מיני פירות ודברים טובים. הבינותי כי בודאי טורוסיאן שלח זאת, וכן היה. הצעיר הגיד לי כי טורוסיאן מחכה בחוץ והוא שואלני אם אקבל אותו בהיותי לבדי בבית. הרשיתיו להכנס והוא כרע ברך לפני לבקש את סליחתי על דבריו החריפים אלי. כי אחרי שהיתה לו שיחה עם אחד מידידיו הנוצרים התברר לו כי דברי כנים ולא יוסיף עוד לחשוב אחרת על עמנו. מאז התמסר יותר ויותר אלינו וליתר ידידיו היהודים שדאג לסדר אותם בהלואות מכספיו.

וחבל מאד שבזמן המלחמה העולמית עזב את ירושלים ונסע לארגנטינה, ומאז ועד עתה לא נודע לנו כלל על אודותיו. חקרנו אצל קרוביו שנשארו פה בארץ, וגם הם לא ידעו מה היה סופו.

יחסי לדבור העברי.

בדברי על טורוסיאן עלי להזכיר את העובדה איך גרם הוא שאשנה את דעתי בנוגע לדבור העברי. שפת הדבור בביתי היתה עפ“י רוב השפה האידית, עד שנוסד גן הילדים הראשון בירושלים, וילדי הצעירים אבינעם ז”ל ותבדל לחיים אהובה היו הראשונים במבקריו. ילדי הצעירים דברו בשובם מהגן רק עברית, ואנכי נסיתי לדבר אתם גם כן בשפתנו, והצלחתי.

הסבה להִמָּנעי לדבר עברית עד אז היתה שעל פי השקפתי צריכה השפה להיות קשורה עם הדת, ואלה שעמדו בראש תחית שפתנו לא התחשבו עם אמונתנו המסורתית, אנכי לא חפצתי לקבל תורה חדשה מאנשים שהזניחו תורת אבותינו.

אך דבר אחד השפיע עלי לשנות דעתי והוא דברי הצעיר הארמני טורוסיאן, בהתוכתי אתו על עמנו, אמר לי: איזה עם הוא העם היהודי אם אין לו שפה? לנו יש שפה, ולכן הננו עם חי. בשמעי דברי נוצרי אדוק אלה התחלתי לחשוב כי הצדק אתו, ועלינו להתביש על הזנחתנו את לשוננו.

דאגות.

הרדיפות והפוגרומים ברוסיה, בגליציה וברומניה הלכו ורבו. עלילות ושחיטות לא פסקו, ועם ישראל אנה הוא בא? שאלתי את עצמי, מתי יבוא הקץ לכל הצרות והסבלות האלה? גם ממשלת תורקיה סוגרת את שעריה בפני יהודינו המחפשים להם מקלט תחת חסותה. בהמונים באו לארץ להציל את נפשם ואת רכושם, ורבים מהם הוכרחו לשוב למקומם, כי הגזרה יצאה שכל הבאים צריכים לקבל כרטיסים אדומים שבהם רשום כי אחרי עבור שלשה חדשים מיום בואם הם מחויבים לעזוב את הארץ.

נחמה.

והנה בשבתי באחד הימים וְדָאַגְתִּי לעמי ולגורלו נכנס לביתנו ר' אהרן כהן הספרן לספרית “בני ברית” והעתון Die Welt בידיו ובו מאמר גדול מתיאודור הרצל המסביר כי רק דרך אחת ישנה להציל את עמנו מהרדיפות והנגישות בעולם כלו שהולכות ומתפשטות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, והיא: החיאת העם בארצו, ארץ ישראל. בקראי את דבריו החמים והצעתו למצא מקלט בטוח לעם ישראל בארץ ישראל, לא היה גבול לשמחתי, באמרי: ברוך השם, הנה קם איש גדול הדואג לעמו, ובעזרת ה' ובעזרתו תבא הישועה לעמנו הנרדף זה יותר מאלפים שנה.

פטירת חמותי נ"ע.

עברו חדשים אחדים מיום שוב אישי מחו“ל והנה קרה אסון גדול במשפחתנו: כלב שוטה נשך את חמותי ביום תשעה באב ברגלה, ואחרי שבכל ארץ ישראל לא נמצא עוד מכון פסטר, והקרוב ביותר נמצא בקושטא, והדרך רחוקה להוביל עד שם חולה בחום גבוה וכאבים חזקים, הֻכרחנו להסתפק בטפול הרופאים שבירושלים. הם אמנם עשו כל מה שאפשר להקל על יסוריה העצומים, אך כל עמלם היה לשוא. והיא נפטרה בשנת החמשים ותשע לחייה (ביום כ' אב תרס"א) אחרי סֵבל נורא. היא הייתה אשה נפלאה, אם וסבתה מסורה, ושקטה בהתמסרותה בכל צרה שלא תבוא, חכמה ועדינת לב לקרוביה ולשכנותיה, עבריה וצדקת באמונתה בלב ונפש, תנצב”ה.

בימים הראשונים למחלת חמותי היקרה עזרתי לטפל בה, אך בינתים קרה מקרה שבאותם הימים הפלתי ילד והייתי מוכרחה להשאר במטתי על פי פקודת המילדת, ורק ביום פטירתה הובילוני בעגלה לביתה. האסון הגדול הזה הרס את בית משפחת אישי. חמי וגיסתי הצעירה שרה נשארו משך זמן בירושלים, ואחרי כן נסע חמי למצרים אל גיסתי מרים גליקמן, וגיסתי שרה הלכה לתל אביב לשבת בבית גיסתי רחל דנין, ורק אחרי עבור איזה חדשים שבו שניהם לירושלים אלינו. שבוע שבוע היה חמי יורד למוצא להשגיח על נחלתו, וליום השבת שב העירה לשבות אתנו יחד.

עוזרות.

את העוזרות (אז קראו להן עדין: משרתות) שעבדו בביתנו מיום התחתנֵנו הנני זוכרתן כולן, כי הן נשארו שנים ושנים בביתנו, למדו עבודתן על נקלה והיו ישרות ומסורות בנפשן מצדן, וכן הייתי גם אני להן מצדי. העוזרות התימניות הצטינו ביחוד בעבודתן, לפני יצירת “חוקי המפא”י" בארצנו. הן הרגישו עצמן חפשיות גם בלי הגבלות במספר שעות עבודתן, ואנכי עבדתי אתן יד ביד כל העבודות הקשות בזמנים ההם. והנה דוגמא לאחת מהן: הביאו אלי אשה באה בימים שבמקום אחר לא חפצו לקבלה. שאלתי את האשה אם היא יודעת ללוש חלות ולחם, לטאטא את החדרים, ולקום בבוקר להכין מים חמים בכירים של פחמי עץ, (זה היה חשוב לי מאד להכין הכל לפני לכת אישי, בתי ובני לביה"ס), ועל הכל ענתה: הן, מאושרה הייתי אתה. במשך תשע שנים עבדה בביתי, והיתה מסורה בלבה ובנפשה לילדַי עד מותה משבץ לב, ואישי וילדי לוו אותה עד הר הזיתים. שמה היה בוליסה פֶּרלה רומנו, ממשפחה חשובה מדמשק.

ארבע מעוזרותי התחתנו בביתי. כל אחת משלוש הראשונות עבדה משלוש עד ארבע שנים, והרביעית עבדה כשמונה שנים, ואתרי חתֻנתה התחילה לעבוד יחד עם בעלה בבתה“ס העבריים בזמן מלחמת השפות, ואחרי שהתאלמנה נשארה נאמנה לעבודתה בביה”ס עד עתה. אחריה לקחתי אשה תימנית בשנות העמידה, הידועה בחוגנו בשם “חממה” (רצאבי), והיא בביתי זה שלושים שנה.

בית המדרש למורים ל“חברת העזרה ליהודי גרמניה”.

ביסוד בית המדרש למורים בשנת תרס“ב מצד חברת העזרה ליהודי גרמניה נופחה נשמה חדשה בעניני החינוך בא”י, וביחוד בירושלים. אישי, שעבד הרבה באותה השנה בחקירותיו על השומרונים, ופרסם עליהם כמה מאמרים בעתונות ובחוברות, הפסיק עבודותיו אלה בגלל התמסרותו כולו להכנת שעוריו לתלמידיו, כי חסרו אז ספרים במקצועות ההוראה למורה העברי. כאשר נתפרסם דבר פתיחת ביה“מ למורים התחילו לשלוח מהמושבות ומערי א”י צעירים מוכשרים, וגם מחו"ל התחילו לבוא צעירים בני משפחות הגונות מפולניה, מרוסיה, ועוד. הובאו מורים מגרמניה למקצועות שונים, אך כמעט כלם לא ידעו עברית עד כדי להורות בעברית והורו בגרמנית. המנהל אפרים כהן הטיל עבודה רבה ואחראית על אישי שהיה קשה לשאתה, מלבד מה שהכרח להזניח את עבודתו המדעית היקרה לנפשו.

הצעה לרבנות בדרום אפריקה.

אז קבל אישי מכתב מהרב ד"ר הרמן אדלר מלונדון, שבו הציע לפניו משרה בתור רב באחת קהלות אפריקה הדרומית במשכורת טובה בחוזה לשלש שנים, ואם תסכים המשפחה לבוא אתו יחד ישלמו את הוצאות הנסיעה גם לה, ואם לא תסכים – ישלחו לה חלק מהמשכרת לירושלים.

ובימים ההם הייתי עוד צעירה לימים, ואפשר היה לי בתנאים טובים כאלה להסכים להצעה זו, ולחיות ברוָחה בסביבה אשר בה ידעו להכיר את עבודתו המסורה של אישי; אך אנכי לא הסכמתי לעזוב את א“י היקרה שלבנו ונשמתנו קשורים בה. הן הורי עזבו בהיותם צעירים את ארץ הגולה ובאו לא”י העניה כדי להחיותה, ואנו נעזוב אותה וננוד לארץ הזהב, כדי לחיות חיים טובים, רחוק רחוק בלי לב ונפש?! עלינו לסבול ולעזור לַתחיה במה שאפשר יחד עם ששת ילדינו, ועלינו לחנכם בשפתנו וללמדם לאהוב אותה.

גני הילדים והשפעתם על החיאת לשוננו.

רשת החנוך מצד חברת העזרה הלכה וגדלה. השפה הגרמנית שלטה והתפשטה בא“י מחברון ועד צפת וטבריה. מה שהציל את השפה העברית זה היה יסוד גני הילדים העבריים, (בניסן תרס"ג) ע”י אישי ושנים מחבריו בלשכת ירושלים ל“בני ברית”, המנוח ליב לוי ויבדל לחיים ישעיה פרס. לאם העבריה לא היתה ברירה אחרת מאשר ללמוד את השפה על ידי ילדיה שהתחנכו בשפתנו ופטפטו עם הוריהם בביתם בשובם מהגן ושרו שיריהם בעברית. ואנכי, אף כי למדתי וקראתי ספרים בעברית בכל זאת צריכה אני להודות שהחילותי לדבר בעברית רק כאשר למדו ילדי, אבינועם ז"ל ואהובה שתחיה, בגן הילדים העברי ושפתם היתה רק עברית.

הגננת הראשונה בביתי.

את הגננת הראשונה, אלישבע גיסין מפתח תקוה (עתה: אפרתי), קבלתי בביתי בתור פנסיונרית, והיא נשארה בביתנו עד ששבה לפתח תקוה לשמש באותה משרה אצל יק"א. בהדרכתה השתלמו הגננות הראשונות: שרה גולדשמיד, אחות צבי גולדשמיד, המורה הראשון להתעמלות בארץ ישראל, תמימה סוחובולסקי, אחות גיסי יחזקאל דנין, המשמשת עד היום בתפקידה בתור מנהלת גן הילדים בשכונת מחנה יהודה, גיסתי שרה מני, ועוד גננות אחרות.

בקורי בגן הילדים.

זוכרת אנכי את בקורי הראשון בגן הילדים בבית אשר בו נמצאת כיום ישיבת “עץ חיים”. בכיתי מרוב שמחה להביט בפני הילדים והילדות, ולראות כמה מאושרים הם להמצא תחת השגחת מנהלת ומורות המטפלות בהם בחבה רבה. הן דואגות לשעשע אותם בכל מיני משחקים, תוך חדרים מרווחים ומלאי אור ואויר. וכל אם ואם היתה מאושרת לדעת כי ילדיה נמצאים בידים נאמנות המשגיחות היטב היטב עליהם. הבקור ההוא לא מש ולא ימוש מזכרוני, ותמיד אנכי אומרת שהגן העברי הוא היסוד הראשון להפצת שפתנו ואסור לזלזל בו; כאשר עשו מנהלי החנוך בזמן האחרון שהוציאו את גני הילדים העברים מתוך רשת החנוך, ודי בזיון וקצף.

ארושי בתי הבכירה חנה.

השנים הלכו ועברו, הילדים גדלו והתחילו דאגות גידול בנים. בתי חנה הבכירה גמרה לימודיה בביה“ס אולינה די רוטשילד בהיותה בת חמש עשרה, היא גדלה ויפתה מאד והמשיכה ללמוד בבית עברית, אנגלית, צרפתית, ולנגן בפסנתר, ועם זה עזרה לי בעבודות הבית ובתפירה. חשבנו לשלוח אותה להשתלם באיזה מקצוע בחו”ל, אך הדבר לא יצא לפועל. התחילו לבקר בביתנו שדכנים וחתנים הגונים ממשפחות טובות, ולא עלה בידנו לבחור אחד מהם בגלל גיסי המנוח שלמה ז"ל שהוא בחר בה לו לאשה, ובתי וגם אנו הסכמנו לזווג זה. יחזקאל דנין גיסנו היה המתוך משני הצדדים. אך שני דברים הפריעו את מנוחתנו. ראשית שבתי היתה יותר צעירה משלמה בשתים עשרה שנה, ושנית קרבת המשפחה שלפעמים אין ברכה בתוצאות נשואים כאלה.

חתונת בתי ונסיעתה בירותה אתי.

כחצי שנה ארך הזמן מהארושים עד חתונת בתנו חנה. את החתונה חגגנו במלון קמניץ ברב פאר (ד' חשון תרס"ז). העמידו אהל רחב ידים על המקום החפשי בחצר המלון שהיה רכושו של כולל וולין. המוזמנים היו רבים: אשכנזים, ספרדים, מכירים וידידים לרוב, נוצרים, מוסלמים, ומהמושבה האמריקנית שנהוג היה להזמינם תמיד בשמחות כאלה.

בזמן ההוא כבר גרנו ברחוב החבשים. דירתנו היתה יפה ורחבת ידים, והמשכנו את שבעת ימי החתונה בביתנו. ואחרי שלשלמה היתה אז משרה אצל יק"א בבירות מהר לשוב למשרתו ולביתו שסדר אותו יפה עם שֵׁרוּת של צעירה תימנית מצוינת ומשרת למשרדו. אנכי יחד עם אבינעם נסענו אתם לבירות כדי לעזור לבתי להסתדר בביתה החדש.

נשארתי כחדש ימים עם אבינעם, שהיה אז כבן שש, וחזרנו הביתה, כי היה עלי לדאג לארבעת הפנסיונרים שהיו בביתי (והם אלישבע גיסין, עמרם חזנוב, משה דנין בן אחות אישי, ודוד כהן בן אחיו של אפרים כהן). אף שהנסיעה בין א“י לבירות ארכה רק לילה אחד באניה, בכ”ז היו הוצאות הדרך גדולות, ולא תמיד היה אפשר לעזב את הבית לזמן ממושך.

לדת בתי אהובה.

אחרי לידת אבינועם כשנתים וחצי נולדה אהובה במזל טוב בכ“ח סיון תרס”ח. קראנו את שמה על שם חמותי המנוחה שרח ועל שם אם חמי אהובה (ליבּה).

המילדת היתה הגברת יצחקי שהתישבה בירושלם אחרי עזבה את משרתה בפיק"א ששרתה בתור מילדת בראשון לציון ועקרון.

היא עבדה תמיד על יד הד"ר מזיא במושבות, ואחרי כן בירושלם בבתי חולים ובלידות פרטיות. היא מילדת מלומדת, מומחית וחרוצה ונקיה בטיפולה ובהשגחתה המצוינת, היא עשתה לה פרסום בירושלם, והרויחה יפה גם בין הנוצרים והמושלמים.

בתי שרח אהובה אהבה מילדותה לצַיר על כל פיסת ניר שבאה לידה כל מיני ציורים, בפרט חדרים מרוהטים, ולכל רהיט צורה אחרת בטעם רב. ובהיות בביתנו הד“ר לוריא ז”ל הראיתי לו ציוריה, והוא נבא לנו שיש תקוה לעתידה של בתי בהשתלמה בכשרונה באחת ערי חו"ל, ונבואתו נתקימה.

נסיעתי הראשונה למצרים. – האוירונים הראשונים.

אחרי שהתישבה גיסתי מרים עם בעלה בקהיר הזמינו אותי לבוא אליהם למצרים, כדי לראות את טיסות האוירונים הראשונים. קבלתי את הזמנתם ברצון רב, כי בפעם הראשונה יצאתי מחוץ לביתי לראות עולם השונה מעולמנו הא"י. מי פלל ומי מלל בימים ההם להיות במצרים.

הפלגתי באניה מא“י לאלכסנדריה (בחדש שבט תר"ע), ומנמל אלכסנדריה נסעתי לקירו ברכבת. גיסי וגיסתי הנעימו לי את הישיבה בביתם, והשתדלו להראות לי את כל היפי והעשר של מצרים; וזכיתי אפילו להיות שם באופירה שהציגה את “פאוסט”. הם דאגו גם למקומות עמידה בתחנת האוירונים בהליופוליס. מקום החניה של האוירונים הראשונים לקח את לבי שבי ביפיו. עצים מלבלבים ופרחים נותני ריח מלאו את כל הסביבה. אך תענוג זה היה מתובל בצערי על אשר בא”י לא היה כל נסיון ליצירת תחנה כזו. הליופוליס שהיתה מקודם מדבר חול, נהפכה במשך הזמן למקום מקסים. בנו שם בתים נהדרים ובתי מלון מודרניים ביותר, והשתוקקתי רק לראות עיר כזאת בא"י. היו אנשים ששלמו מ-25 עד 30 לירות בעד המחזה הזה. ומי חכם וידע כי משני אוירונים יחידים גדל מספרם עד לרבבות בזמננו, והם מחריבים עולם-יה ומביאים אתם הרס וכליון.

בית הנכאת המצרי, תעיה בדרך.

גיסי וגיסתי גליקמן נסעו אתי ל“גזירה” ולעוד מקומות מענינים. בקרנו במוזיאון הגדול והמהולל היחיד במינו אפילו באירופה. אי אפשר היה לי, שראיתי בפעם הראשונה מוזיאון בכלל, ובפרט כזה, שבו מתגלה לנו כל העבר של מצרים מכמה אלפי שנים, לא להתפעל מהפסלים והמצבות והמאכלים ששמו בעת הקבורה בקבר יחד עם הקבורים, ושנמצאו בעת החפירות כמעט בשלמות, גם את הקרוקודיל ראיתי שארכו תפש את כל ארך האולם הגדול שעודני רואה אותו לנגד עיני אף שעברו כבר יותר משלשים שנה מאז.

לא הסתפקתי בבקורי הראשון במוזיאון, ולבדי נסעתי אליו למחרת בלי כל לווי, כיום שלם הסתובבתי שם, ובעזבי את המוזיאון תעיתי ביציאת השער ועליתי על חשמלית הנוסעת לא בכוון הרחוב של בית גיסתי. הרגשתי שהנני נוסעת לא נכון. החילותי לחקור ולדרוש מהנוסעים על דרכי, במסרי להם את פנקסי שבו היתה רשומה הכתובת הנכונה של דירת גיסתי. לאשרי נמצא איש ערבי עָדין שנסע עם משפחתו בחשמלית זו, והוא ירד אתי בתחנה והושיב אותי בחשמלית אחרת וצוה לנהג להורידני במקום הנכון. וככה הגעתי בשלום הביתה אחרי שגיסי וגיסתי דאגו לי פן תעיתי בדרך ולא ידעו איפה לחפש אותי. טוב היה שידעתי לדבר מעט ערבית, והאיש הערבי הזה הציל אותי מלכת שולל.

יב. שְׁלֹשָה מוֹסָדוֹת צִבּוֹרִיִּים שֶׁל נָשִׁים בִּירוּשָׁלָיִם    🔗

צאצאי היקרים,

איני יכולה לגמור חלק זה מספרי מבלי הזכיר את הפעולות הצבוריות של זקנתכם, היא אמי היקרה נ"ע.

אמי מיסדת חברת "עזרת נשים“ ביפו.

כשעברו הורי מ“יהודיה” ליפו שאליה באו אז המהגרים בהמון אחרי הפוגרומים שפרצו ברוסיה וברומניה, מצאה אמי כי גם הנשים אינן פטורות מעבודה לטובת הנצרכים אשר בין העולים החדשים, ולטובת הצבור בכלל. אז קראה אליה לאספה נשים פעילות ועסקניות מהעליה הראשונה: הגברות שטיין, רבינוביץ, בן-טובים, ברקוב, ועוד, ויחד יסדו את החברה הראשונה של נשים בארץ ישראל והחברה הצליחה בעבודתה ובעזרתה.

חברה זו שעברה אחרי כן מיפו לתל-אביב מתקימת עד היום, הגב' לבונטין היתה עד ימיה האחרונים היושבת ראש בועד חברה זו. ואחרי מותה עברה נשיאות החברה לגב' פניה רבינוביץ, אחות הד"ר שטין מהבילואים הראשונים,

ועתה אדבר על שלשת המוסדות הנזכרים בראש פרק זה.

א. אמי מיסדת חברת “עזרת נשים” בירושלים

אחרי שנים אחדות מצאה אמי כי נחוץ ליסד גם פה חברה כזאת. ובכן באה ירושלימה והזמינה אל ביתי מספר נשים מהישוב הישן שהיו ידועות בתור עסקניות וטובות לב. כגברת רייזלה פינשטין, ועוד, ויסדה (בשנת תרנ"ה) את החברה “עזרת נשים” בירושלם. ורק אחרי עבור הורי לשוב לשבת בירושלם קבלה אמי עליה את כל עבודת חברה זו שהתרחבה יותר ויותר, ונוספו גם עסקניות פעילות מהישוב החדש, כדודתי אשת זאב יעבץ, והגברת יעקבזון שהיתה אחרי כן אשתו של הרב חיים ברלין, ועוד.

המצב הסניטרי בירושלם של “אז”.

בקשר עם יסוד חברת “עזרת נשים” בירושלם הנני חפצה לדבר על ראשית יסוד חברות נשים בארץ ישראל לעזרת נצרכים שונים, ועל המצב בארץ בעת ההיא, ז"א: לפני חמשים שנה בערך.

בימים ההם היה הישוב החדש עדיין קטן מאד, והאנשים חיו אמנם חיי שקט אך חיים פרימיטיביים. אל רופאים אירופיים מדופלמים שמספרם היה קטן בארץ היו פונים רק בשעת נחיצות גדולה. אך לצרכי רפוי יום יומי פנו לאלה שהיתה להם ידיעה מועטה מאד בעניני מרפא ושקראו להם באידית “רֵפִאים”. היו אז בירושלים, לדוגמא, שנים שהיו ידועים לכל הקהל, וכל הקהל פנה לעזרתם. האחד ספרדי ושמו יעקב סידיס, סַפָּר ורופא יחד, והשני – אשכנזי שהיה ידוע בשם יהושע יונה. השנים רפאו את הקהל ברפואות שבעצמם הכינו אותן וחלקון בין הנצרכים. ביחוד היו ידועות בקבוקיות הטפות לכל מיני מחלות העינים של יהושע יונה (בפי ההמון: יְשִיוֹנֶס וֶסֶרל) שעיניו הוא עצמו, אגב, היו טרוטות ואדומות, וידיו ומלבושיו היו רחוקים מנקיות.

בתי החולים בעיר העתיקה ובתי המרקחת.

היו אז שני בתי-חולים יהודיים בעיר העתיקה: בקור חולים הוספיטל ובית החולים רוטשילד. לכל אחד מהם רופא, רוקח ובית-מרקחת שלו. רוב החולים קבלו הרפוי והרפואות כמעט חנם או בתשלום מצער מאד, ועפי"ר פנו במחלות רגילות אל הרוקחים שהאמינו בם יותר מאשר ברופאים והם נתנו להם סמי מרפא כיד נסיונם הטוב.

מלבד בתי החולים האלה של היהודים בעיר העתיקה היה עוד בית-חולים גדול של המיסיון האנגלי, ובית חולים שני של האחיות הצרפתיות שגם בהם קבלו (ביחוד הערבים) את הטפול והרפואות חנם. עוד שלשה בתי-מרקחת היו ברחוב היהודים, האחד של משפחת גבריאלוביץ, והשני של יוסף טרכטמן, והשלישי של יוסף הורביץ, ובהם היה אפשר לאמידים להשיג רפואותיהם בכסף מלא.

המצב מחוץ לעיר.

לעומת כל בתי החולים האלה שבעיר העתיקה לא נמצאה מחוץ לעיר כל עזרה מדיצינית, רק אצל שער יפו היה בית מרקחת שקראו לו בשם “בית המרקחת היוני”, והרפואות במקום הזה עלו ביוקר רב. כל אלה שגרו בשכונות שמחוץ־לעיר סבלו מרִחוק המקום בהלכם ברגל, מאין אמצעי נסיעה, מלבד רכיבה על חמור, וגם זה רק בחזרם מהעיר, כי על יד שער-יפו עמדו חמורים עם מחמריהם שלוו את הרוכבים עד ביתם. שכר הרכיבה היה שלשה מתליקים (שבעה מילים בערך).

חברת “לינת הצדק”.

היתה אז חברה בשם “לינת הצדק” שנוסדה ע“י גברים אחדים מהישוב הישן שמחוץ לעיר, כר' יוסל מָלָטר ור' אלתר סטרלצר שהיה אחרי כן במשך עשרות בשנים פקיד מסור במוסד עזרת נשים, וידיד נאמן לביתנו, ועוד. חברה זו עזרה הרבה למשפחות אשר בביתם נמצא חולה אחד ולפעמים גם יותר מאחד. החברים השגיחו על החולים בפרט בלילות, ובזה הוקל למשפחתם. בידיהם נמצאו כל מכשירי רפואה הדרושים לשמוש במחלות שונות, והם עברו מיד ליד מחולה לחולה, מחוסר כלים סניטרים לרוב תושבי ירושלים. רק יחידי סגולה שהדבר היה אפשר להם הרשו לעצמם את הלוקסוס לרכוש להם כלים כחוקן, וכיו”ב, אז הצילה חברת “לינת הצדק” הרבה אנשים מרדת שאולה בדמי ימיהם.

נסיון ליסוד חברת נשים “מודרנית”.

החברה הראשונה של נשים בירושלם נוסדה בביתו של הד“ר דַרְבֶּלָה מנהל ורופא בית-החולים רוטשילד, ע”י פרופיסור יוסף הלוי מפאריס שבא לבקר את ארץ ישראל.

הוזמנו גבירות אחדות מה“אנטליגנציה” הירושלמית ואחדות מהישוב הישן, וביניהן גם אנכי. פרוטוקול נכתב, סעיפי תקנות חוברו, מס חברות הוקצב, והכל יפה וטוב, והעבודה לרֹב. אך הדבר לא ארך יותר מחדשים אחדים והחבילה נתפרדה, כי היסוד לא היה די חזק.

פעולות חברת "עזרת נשים'' הירושלמית.

אך כנגד זה התבססה והתקימה חברת “עזרת נשים” אשר יסדה אמי אחרי כן בירושלם. ואשר על יסודה דברתי לעיל.

העזרה הראשונה ליסוד חברה זו היתה מצד “בני ברית” שבירושלם ו“ועד כל הכוללים” (כנסת ישראל). ועד החברה נוסד והחֲבֵרות התרבו, ואתן יחד גם העבודה והעזרה. העבודה הראשונה היתה לבקר בבתי עניים, לעזור לחולים וליולדות לפני הלידה ואחריה, כי מילדות מדופלמות ואחיות רחמניות בכלל לא נמצאו בא“י בימים ההם. את התפקיד הזה לעזור לחולים מלאו חֲבֵרות האגודה בעצמן באמונה, ואם קרה מקרה שהיה נחוץ לעשות למי שהוא נתוח וחסרו מומחים בארץ – דאגה החברה לשלוח את החולים לחו”ל. וכן דאגה להוצאות ולמליצות לפרופיסורים ולבתי-החולים שם. בהתמסרות רבה באו החברות של “עזרת נשים” לעזרתם של חולים וחולות, עד שנזדמנה להן עבודה עוד יותר גדולה וחשובה, והיא לטפל בחולי רוח ובחשוכי מרפא שהיו למעמסה כבדה מאד על כל משפחתם.

הדחיפה ליסוד מוסד לחולי רוח וחשוכי מרפא.

הדחיפה הראשונה לטפל במין חולים כאלה היה המקרה הבא: נודע לאמי ולג' פינשטין ששני חולים מתגוללים באחד הבתים בעיר העתיקה, ב“הקדש”, שטפל בו יהודי מבני הישוב הישן, והלכו לבקרם. והנה נגלה לעיניהן מחזה איום: במרתף אחד שכבו על שקי תבן קרועים ובלויים שני חולים שגופם היה מכוסה בכל מיני תולעים ופרעושים שמצצו את דמם. הביאו מברשות וצוו לנקות את בשרם מכל הלכלוך שכסה אותו מי יודע מזה כמה זמן. ואחרי כן שכרו דירה בעיר העתיקה ורהטו אותה ושמו בה את החולים האלה, ודאגו למטות, מזרונים, ולבנים, ומנו רופא ומשגיח לטפל בהם. שדה פעולות החברה רחב יותר ויותר, החלו לבוא דרישות מצדדים שונים להכניס חולים כאלה במוסד באותה הדירה. בכל ארץ ישראל לא נמצא אז בית רפוי לחולי-רוח לא ליהודים ולא לתושבים אחרים.

“עזרת נשים” מיסדת בית לחולי רוח ולחשוכי מרפא.

אז החליטה החברה ליסד מוסד מיוחד לסוג החולים האלה. שנים אחדות היתה החברה צריכה להחזיק את החולים והחולות בבתים שכורים מחוץ לעיר העתיקה, עד אשר באה אשת הנדיב הידוע, הברונית רוטשילד, בפעם הראשונה לארץ ישראל. אז פנתה אליה משלחת מ“עזרת נשים” אשר בקשה את עזרתה למפעל זה, והברונית תרמה סכום כסף הגון לקנות מגרש גדול במערבה של ירושלם, ובשנת תרס“ב הוקם בכסף המנוח ר' ישעיה אהרן ניישטאדט, בהשתדלות ידידו הגביר ר' פייביל יעקובזון אשר גר בירושלם, הבנין הראשון לחולות רוח וחשוכות מרפא. ורק אחרי שנים אחדות נוסף בנין שני למחלקת גברים שנבנה בכספי המנוחה סימה אשת ר' יעקב ברוידא מוַרשו ובתה ברכה זבלודובסקי, בהשתדלות הגאון ר' חיים ברלין זצ”ל.

ועדי נשים בגרמניה ובארצות אחרות.

ע“י קרובתה של אמי, הגברת לוין־ברודסקי מקרלסרוהה, והרבנית הורוביץ מפרנקפורט נוסדו אז בערים שונות בגרמניה ועדי נשים לעזרת החברה שבירושלם. מלבד זה עזרו לחברה גם תַּיָרות שבאו ממדינות אחרות מאירופה, אפריקה ואמריקה לבקר את ירושלם, והשתדלו אח”כ ליסד בעריהן ועדים לעזור להחזיק את המוסד הזה שהלך וגדל. וככה נמשכה עזרתן עד סוף שנתים למלחמה העולמית. הועדים מגרמניה עזרו הרבה להחזיק את המוסד, ובפרט האשה המצוינת בנשים מרת טרזה רוזנהיים מפראנקפורט, שהיתה לה השפעה גדולה על הברונית אדמונד דה רוטשילד אשר עזרה למוסד זה עד יומה האחרון בסכומים גדולים, ואשר גם אביה הברון הצדיק וילי רוטשילד תרם בזמנו סכום כסף לריהוט והלבשה לשתי המחלקות של החולים והחולות שנמצאו אז במוסד. את הדאגה ליולדות קבלה עליה חברת “עזר יולדות” שנוסדה אחרי עבור שנים אחדות ליסוד חברת “עזרת נשים”, והפועלת הרבה גם עתה לטובת הנצרכות לעזרתה.

ב. בית מלאכה לבנות ישראל

זוכרת אנכי אותו ליל השבת כשישבתי בבית הורי בזכרון משה ובו דברתי על לב אמי נ"ע שתסכים ליסוד בית מלאכה לצעירות על ידי חברת עזרת נשים, שאחותי מרגלית מיוחס היתה המעוררת לפעולה זו. אמי, מפחד פן יפריע מוסד חדש זה בעד עבודתנו לטובת “עזרת נשים”, לא חפצה להסכים בראשונה. ורק אחרי רוב הפצרותינו והבטחותינו שנמשיך לעזר לעזרת נשים עוד יותר אחרי יסוד המפעל הזה הסכימה בקושי לדברינו – ובית המלאכה נפתח בשני חדרים, מורה, ועשר תלמידות, ובמכונת תפירה אחת שלקחנו בהקפה על חשבון “עזרת נשים”, ודאגנו להשיג עבודה לתלמידות המוסד.

מטרת המוסד הזה היתה ללמד צעירות ממשפחות הישוב הישן שלא בקרו כל בית ספר – עברית, חשבון והתעמלות מלבד תפירת שמלות ולבנים, שזו היתה המטרה העיקרית שלנו. חפצנו להחליש את כח המסיון שפרשה רשתה אז בא"י, ומשכה אליה הרבה צעירות, בתתה עזרה חמרית למשפחתן כדי להגביר השפעתה, בהרגישה תמיד בחולשת הישוב כלפי מעשיה. לברכה גדולה נחשב “בית המלאכה” בהוסדו בזמן הנחוץ. מאות ומאות צעירות למדו והשתלמו במקצוע התפירה וסריגת גרבים, ובעבודתן תמכו במשפחתן ביחוד בשנות המלחמה העולמית הקודמת.

המוסד מתקיים גם עתה בבנין אשר הקים לו האדון ששון צמח על שם אשתו רבקה, אחותה של המנוחה המפורסמת פלורה ששון.

ג. המעון לבנות ישראל

עוד מוסד שלישי נוסד בימים ההם ע“י חברת “עזרת נשים” והוא “המעון לבנות ישראל” בעד יתומות קישינוב. המקרה גרם שביום שבת בהיר נכנסו אנשים אחדים לבית הורי בשכונת “בית יעקב” בצעקות להציל שלוש נפשות מצפרני המסיון. שתי בנות וילד אחד, הבנות בגיל עשר ושתים עשרה והילד בן שמונה, שאמם בעצמה הביאתם אל ביה”ס המסיון בקרבת “מחנה יהודה”. בעברם הרגישו בהתנגדות הילדות להכנס עם אמן אל מוסד המיסיון, ורצו מהר אל בית הורי ודרשו מהם להציל נפשות נקיות אלה. אמי לא חשבה הרבה ומהרה ללכת למקום ולהשפיע על האם שלא תעשה הצעד הנורא הזה ולא תביא לשמד שלש נפשות טהורות אלו, ותנסה למסרן בידי יהודים נאמנים, ואמי מקבלת עליה את האחריות לגורלן. בקשי רב הסכימה האם לדברי אמי. ותכף באה אמי יחד עם האם וילדיה אל ביתי אשר גרתי בו אז, הוא בית החבשים (מרחק די ארוך לאמי ללכת ברגל מ“בית יעקב”). טכסנו עצות יחד עם מכירים שנמצאו באותה שעה בביתי לבקור, את אחד מהם אנכי זוכרת והוא יהושע איזנשטט (ברזילי) ז“ל וחפשנו דרך איך לסדר לע”ע את הילדים, למען תעזב האם את מחשבתה הרעה. ולא מצאנו דרך אחרת לע"ע, כי אם שכל השלושה ישארו בביתי עד שנמצא להם מקום בטוח וטוב, וגם דאגנו למקום לָאם במלון קמיניץ עד שתשוב למצרים, כפי שדרשה מאתנו.

ימים אחדים נשארו הילדים בביתי. סדרתי להם משכבי-שנה במטות ילדי. ולילדי פרשתי מחצלת על הרצפה כבימים הקודמים שהתרגלו מילדותם לישון ככה, והם היו שמחים שגם להם חלק במצוה במסרם את מקום משכבם למטרה טובה כזאת. חפשנו ומצאנו משפחה עדינה וטובה שמסרנו אותם לידה עד שיוסד מוסד לילדות עזובות האלה. הם התחילו לבקר בבית ספר, למדו ועשו חיל. הילד היה בעל כשרונות טובים ונגן בכנור והמשיך לנגן. נוסד ועד נשים שתדאגנה ליסוד מכון לבנות עזובות שהלכו ורבו. והועד דאג להשיג כספים מחברת העזרה, מהועד הכללי, ולמען ציון. לע"ע היה עלינו לשלם בעד החזקת שלשת הילדים למשפחה שמסרנום לידה ששה נפוליונים לחדש. אך אחרי חדשים אחדים, כשהילדות והילד התרגלו יפה בחייהם החדשים, לא שקטה המסיון עד שהוציאה אותם במרמה, בשוב האם ממצרים, היא אמרה שהיא חפצה לקחת אותם לטיול, והאשה שהיו בביתה האמינה בדבריה, אך לצערנו הגדול מסרה אותם האם שוב למסיון מבלי שנוכל להציל אותם, חבל, חבל!

הילדים האלה נשארו בידים זרות, אבל הודות למקרה מעציב זה נוסד “המעון לבנות ישראל” שהאריך ימים עד גמר המלחמה העולמית, ובו מצאו מקלט יתומות ישראל שברחו מן הפוגרומים ברוסיה. הדאגה לסדורן ולהקלת מצבן הנואש מצאה פתרונה בבית זה.

ערב ל“ג בעומר חש"א (יום חתונת הורי לפנים)

צאצאי היקרים

בתור צעירה טירונית וכלה מתבישת התחלתי חלק זה של ספרי, ובתור מבוגרת המשתתפת בפעילות בענינים צבוריים הנני גומרת אותו.

עשרים שנה האלה היו הטובות ביותר בימי חיי, בהן יסדתי בית עם אביכם היקר. ילדתי חמשה בנים ושתי בנות שהיו כלם יחד אתנו. גדלנו אותם ברוח אהבה לעמנו ולארצנו בלמוד תורה וחכמה. אלה היו שנות הפריחה בחיי.

ועתה אתחיל לעבוד בחבור החלק השלישי לקורות חיי, בתקופה אשר בה המשכתי את דרך חיי, ואשר לצערי לא היתה עוד סוגה בשושנים.

ובכן: להתראות!