חלק ראשון: הר סיני    🔗

הסכמות

בעז“ה, ב' טבת תרס”ז, קיוב,

אל מעלת כבוד ידידי הרב המצוין בחכמה והגיון ודורש טוב לעמו וכו' מו“ת בנימין הלוי בלזק נ”י.

ספרו היקר תורת האדם קבלתי, מהמעט שקראתי בו נוכחתי לדעת, כי הוא נערך בטוב טעם ודעת, ברוח הגיון ובקרת, ובאש אהבה לעמנו ותורתנו הקדושה. כמובן יש מקום לבע“ד לחלוק על איזה מהחלטותיו ומחקריו, אך ככלל ספרו ראוי לתהלה וברכה בו, ובאיזה ענינים יאיר אור חדש בכמה מקצעות שלא העירו עליהם המבקרים והמעיינים עד כה. אי”ה כשיצא הספר לאור אקנהו בכסף מלא. וראוי הוא ספרו שיצא לאור ויתפרסם בקהל ורבים יתענגו עליו.

ידידו דורש שלומו שלמה הכהן אראנסאן החופ"ק קיוב.

בעזה"י ד' אלול תרס"ו קיוב.

אל מעלת הרב המצוין ונעלה, חכם וסופר, איש הרוח, משכיל על דבר, וכו' מר בנימין הלוי באלזאק נ"י:

ספרו הנכבד תורת האדם קראתי ושניתי, בדבריו מצאתי רב טוב ומועיל, הפליא לעשות במאמריו המחוכמים לגול המשפחה העתיקה על עם ישראל מעמי הנכר, כמעט הנהו הסבר היחידי ממין הזה, לא בא עוד כבושם הזה בספרות העברית, לא אכחד כי בחלק גדול מספרו אתנגד לשפת הודו ולא אסכים לאמריו, ואולם כך הוא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, אפס בכללותו היטב אשר דבר ויישר חילו דמר על ספרו הנעלה, לא אפריז אם אומר כי בין מצדיקי הרבים יהי' גורל הוד מעלתו, זכה וזיכה את הרבים, והשי“ת יגמלהו רב טוב כפעלו ויחתמהו בסש”צ כלבבו, ולבב ידידו מכבדו.

מנחם מענדל חן רב בקיוב.

יום א' כ“ו לחדש מנחם אב שנת תרס”ח.

הרב המופלג הבקי בגמ' ומדרשות כו' הר“ר בנימין בר”ר הלוי באלזאק בא לפני והראה לי את חיבורו תורת האדם, שמחכמתו לבקש התנצלות על דברי חז“ל נגד דברי ההילולין שיש בספר “ברית החדשה” נגד הפרושים. וגם להוכיח שהרבה דברי מוסר ותוכחה שבו, מקורם בדברי תורה וחז”ל מקדמותו. ועיינתי בקצת קונטרסים שבתוכו ומצאתי בהם הרבה דברים הראוים להשמע, ואעפ“י שהרב המחבר הזה לא היתה נגד עיניו כל הספרות העברית והלועזות מחכמי ישראל ואומ”ה שהרבו לחקור במקצוע זה, שכבר קדמוהו בהרבה דברים, אולם אין ביהמ"ד בלא חידוש. הרבה דברים חדשים השמיע המחבר, וגם גילה מקורים חדשים שלא קדמוהו בהם. וכאשר בכלל עניה היא ספרותנו במקצוע זה, משום כך ראוי לדעתי לעזור להמחבר דנן להוציא את ספרו לאור, כי תהיה ממנו תועלת לאיזו צעירים מקרבנו, שתוהים על הראשונות משום שלא ראו את האור הגנוז בספרותנו העתיקה, שהיא רק היא מקור המוסר, הרחמים והחמלה, ויקוים בהם אל תבוז כי זקנה אתך.

המדבר לכבוד התורה הכתובה והמסורה. חיים בהרב אלכסנדר זיסקינד טשׁערנאוויץ. רב ור"מ פה אדעסא.

־־־־־־־־־־־־־־־

קראתי את מחברת הר סיני והר הכרמל, ומקירות לבי אודה לסופר המצוין אשר הגה התורה באותיותיה, ויציגה לפנינו ביפי מהדה. גם עשתי מטעמים ויזד נזיד הודים אשר דברו עתק על ה' ועל משיחו וייכון משיתא ־־־־־־־ ־־־־־־־ ישראל ויגרשם מעל נחלת שפרה עליהם. והכל כתוב בטוב טעם ודעת וכתוב ישר ־־־־ אמת. ויש להשתומם על בקיאות המחבר וחריפותו. והוא כאחד החכמים בדורות הראשונים אשר עמלו בשקידה רבה, כאלו הכל באמרי השלוחים שריר וקיים. ־־־־־ גם זו לטובה עקב אשר ילמדון העמים ויבחנו את ספרי קדשם יועילו כי ־־־־־ כל השנויים והתקונים לבטלה אמת מארץ תצמח, ותעיד על נקיון כפינו ועל ־־־־־ דרכי אבותינו. זה מעט מהרבה אשר רציתי לספר לשבח החכם המסכן והנכבד, –

נאום דוד בן נפתלי לבית גינצבורג.

בעז“ה יום ו' ט”ו טבת לסדר “לא יסור שׁבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים” תרס"ט. פטרבורג.

נדרשתי, לדורשי, נמלאתי למבקשי, אמרתי הנני. הנני להגבר אשר הקדיש עתותיו לתכלית נשגבה, הוא הרב הסופר הישיש הנכבד ר' בנימין ב“ר דוד הלוי באלזאק אשר בא לגבולנו ותורת אדם בידו. קראתי כהכ”י זעיר שם זעיר פה בחלק הראשון הר סיני. וביחוד שמתי לב אל החלק השני הר הכרמל ואם כי כבר קדמוהו חכמי ישראל וחכמי אוה"ע (בעת האחרונה דברו בענין הזה ־־־־־ שמואל האלדהיים, הח' בעזענמהאל גם מורי ורבי הפרופ' דניאל הוואללזאן) אולם דבריהם היו רק בדרך אגב; אמנם הסופר היקר ר' בנימין באלזאק לא יסתפק לשהות על פני המעין הפתוח לפניו, כי אם יעמיק בו על היסוד – יקרה בעיני מאוד פעולת ה’ז’ק’ן' הזה וכונתו הרצויה. ואך שפת יתר הוא בהכתוב הדברים אדות תועלת החבור הנכבד הזה, ולבי סמוך ובטוח כי כל אחד אחר מאחינו יקדם פני הספר הזה בכבוד, ויכתוב ידו לקחת אותו במחיר אשר ישית עליו המחבר. והמוסיף יוסיף לו ה' ברכה. –

נאם עבד לעבדי התורה והחכמה. הצעיר יצחק דובער מארקאן.

הנה יש אתי עוד הסכמות מגדולי רבני ישראל וחכמים משכילים אשר שם להם בעולם, אולם מפני טעם כמוס עמדי לא הדפסתיהם עתה.

הקדמה    🔗

מיום עמדי על דעתי, שמתי אל לבי, לחקור ולדעת, הסבה שגורמת לנו, שלומי אמוני ישראל, להביא עלינו את כל הצרות האיומות והנוראות, אשר תמצא אותנו מיום היותנו לגוי מאת כל העמים אשר אנו גרים בתוכם. מה חרי עלינו האף הגדול הזה. –

אמרתי אני אל לבי, לחקור בתורתנו הקדושה ולהתבונן אל מדותיו של העם הישראלי, לדעת את הדרך ילך בו ואת המעשה אשר יעשה. פן ימצאו באחת מהנה דברים כאלה, אשר באמת לא טובים המה לכל האדם באשר הוא אדם, או, אם טובים וישרים היו בדורות מני קדם, לא כן הם בימים האחרונים, אשר נתעלה האדם אל מעלות האנושיות הגבוהות משׁכבר הימים, – על כן ישטמו אותנו על אודותיהן וכמות עזה שנאתם של עו"ג אלינו.

אבל מה מאד נשתוממתי וארגז תחתי בראותי, כי אך מקור חיים היא, תורתו לכל בני האדם אשר על פני האדמה ולנוגה ברק זרחה ינהרו כל העמים, אשר יתעבהו, וכלם יודו ויאמרו, כי אך צדק ילין בה, ומשרים כל אורחותיה, אין בה נפתל; כי היא, אך היא, חותם תבנית האמת, וגם בני ישראל ילכו באורחותיה מאז היותם לגוי, אשר בעלי מדות טובות הם, אוהבים איש את רעהו בלי הבדל דת ולאום משפחה ושבט, רחמנים הם, גומלי חסדים, שכר לרוי' אינם שותים, בעריות אינם פורצים, דמים אינם שופכים, ואין בהם מדה אחת מהנה, אשר אפשׁר לומר עליה, כי היא זאת, אשר גרמה להם להיות שנואים מאת כל העמים ולהבדילם לרעה מכל משׁפחות האדמה. –

אמרתי אני אל לבי, פן רוע מדותיהם וזדון לבם של עו"ג אשׁר ישראל הגלה ביניהם גרמו לו הרעות הנוראות האלה. –

אבל גם מזה לא נחה דעתי ורוחי בקרבי יסתער, כאשר אתבונן את תוכן רוחם ויצרי מחשבותם בכל עניני החייהם של ביניהם בעצמם נראה ברור, שגם ביניהם נמצאות הרבה מדות טובות מאוד, כאהבת רעים, כרחמנות וכיוצא בהן, ורק כאשר הדבר נוגע אל בני ישראל בלבד הם יהפכו לחיות טורפות, אשר אין על עפר משלן, ותאותם להשמידם באש ובחרב ולמחות שמם מעל פני האדמה ולא יזכר שמו בעולם.

הן לא אעמיק לחקור ולרדת לסוף דעת הסבות שגרמו להבאישו ביושׁבי הארץ בכנעני ובפרזי בדורות קדומים בימי היותו על אדמתו לגוי בפני עצמו, לפי שאז היו כל יושבי תבל עובדי אלילים, בעלי מדות רעות ונשחתות. והנה זה בא העם הקטן הישראלי ויקרא אליהם לשוב מדרכיהם ולאבד את עצביהם, על כן חרה אפם בו להכחידו מן הארץ, לא כן בימים האחרונים, כאשר רוב ממלכות תבל כבר הזניחו את אליליהם עם מדותיהם הנשחתות, ויטו שכם אחד להאמין בבורא העולם, בתורת ישראל, שנתנה מסיני. גם הכירו אותה ויקדשׁוה ויעריצוה ויקחו ממנה דברים אחדים וישימם לראש פינה ויבנו עליהם את יסודי דתם ועיקרי אמונתם, ואחרי כל הדברים האלה ישנאו את בני ישראל, אשר ממנו נחלו את כל התורה הזאת יותר מאבותיהם עובדי הבעל וישטמוהו על אחת שבע מהקודמים מלפנים – חידה היא ותהי לחידה. –

אז אמרתי: הנה באתי במגילת ספר ה“ברית חדשה”. אולי שם אמצא פתרון לחידתי הנפלאה. עיינתי בו בעיון רב, ככל אשר השיגה יד שכלי בכל אמריו, שקלתי כל דבר ודבר, אות ואות, בפלס האמת, התבונה והדעת, אף חכמתי עמדה לי, להעמיק בו עד היסוד. והנה נגלו לפני פתרון החידה הזאת כשמש בצהרים. ואז המלצתי על הענין הזה את דברי חז"ל – “הסייף והספר ירדו כרוכים מלמעלה”.

כאשר נעמיק לחקור בדברי ישוע הנצרי, כאשר הם לפנינו ספר “המבשרים” ואל עלילותיו כמו שכתוב בב“ח, ולשפוט על פיהם את הענין הנכבד הזה בלי משוא פנים, כי המשפט לאלהים הוא, נחליט: אמת הדבר, כי תורתו החדשה בפי המבשרים, כאשר נתפשטה נגד רצונו ע”י השלוחים בין כל העמים שבעולם פעלה עליהם לטוב, לעזוב את אלילי הבליהם ולהאמין בה', למאוס במדות הרעות וללכת בדרכי החיים של משפט וצדק חנינה ורחמים, ככל תורת ישראל אשר לקחה ממנה. אם כן – העמים האלה, שקבלו עליהם מפי המבשרים הישראלים את תורת ישוע רבם הישראלי המיוסדת על תורת עם הישראלי, היו מוקירים ומכבדים אותם על כל הטובות אשר נחלו מהם בזה.

ואולם, לוא היה ישוע הנצרי פנה בתחלה להפיץ תורתו החדשה אל העמים בלבד, כי אז היה מביא באמת טובה גדולה להם, וגם היו מוקירים ומכבדים את בני ישראל בגללו. אבל, לדאבונם של כל העמים ולבני ישראל ביחוד, הוא בעצמו אמר לתלמידיו (א) “אל תשימו לדרך הגוים פעמיכם”, או בלשונו (ב) “אל תתנו את הקודש לכלבים ואל תשליכו את פנינכם לפני החוזרים פן ירמסו אותם ברגליהם ויפנו לטרוף אתכם” (ג) “לא שלחתי כי אם לצאן אבדות לבית ישראל – לא נכון לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים” –.¹ ובני ישראל לא מצאו בתורתו שׁום צורך, כי לא חדשׁ להם דבר. אדרבה, הם מצאו בתורתו החדשׁה, כי הוא בא לחלוק על יסודי תורת משה וקבלת הסופרים והפרושים והזקנים היושבים על כסא משׁה. הכל כמו שהוכחתי בספרי הזה בחלק “הר הכרמל” וכל דבריו אליהם היו כרוח כביר ובעוז שלטון. גם אמר על עצמו שהוא המשיח מלך ישראל.

ולפי שהיהודים היו אז תחת ממשלת הרומים שהיו מבקשים תואנה להתנפל עליהם לקחת את מקומם ואת עמם, ע"כ מצאו בישוע הנצרי ובתורתו סכנה נוראה ועצומה נגד העם הישראלי ותורתו ויתנגדו לו ולתורתו החדשה יחדיו.

* * *

כמה וכמה פעמים מצאנו בב“ח שׁהפרושים באו לפניו לתהות על קנקנו, ולדבר אתו לשלום, וחלקו לו כבוד, וקראו אותו רבינו, מורנו; אבל הוא לא שעה אליהם, ויבזם ויקללם בקללות נמרצות. הכל ככתוב בב”ח. וגם דבר עליהם כל רע לפני המון העם ותלמידיו. –

אז לא מצאו הסנהדרין עצה נכונה וישרה, כ"א למסרו למלכות – לפילטוס הפחה, לפי, שטוב להם מות איש אחד, יעץ להם הכהן קיפא, מאבדן העם כלו. ופילטוס שפטו בדין כמורד במלכות, ויצא דינו מלפניו להתלותו על העץ בידי צבאי הרומיים. –

תלמידיו אחריו, ופולוס בראשם לא שמרו את אשר צוה אליהם ויפנו לבשר תורתו החדשה גם אל כל העמים. ויחדיו עם העקריים הטובים שבדתו הנחילם גם השנאה הנוראה, אשר נשא ישׁוע בלבו על הזקנים והסופרים והפרושים שבדורו ויתנם למרצחי המשיח בן אלהים. –

העמים המתהללים מאז מעולם באלילים, אשר לא ידעו לבקר בין טוב לרע, קבלו עליהם בעזרת הכהנים הקדמונים את כל דברי השלוחים: העקריים הטובים והשנאה הכבושה אל עם הישראלי יחדיו ולא הבדילו ביניהם שום הבדל כלל. ושניהם יחדיו היו להם לעיקרי האמונה הזאת ויתקדשו למו לנצח. – והיה במקום, אשר יאמר, להאמין בישוע, שהוא בן אלהים, שהוא המשׁיח, שהוא קם לתחיה אחרי מותו והמאמין בכל זאת יש לו חלק במלכות שמים, ומי שאינו מאמין יחול עליו חרון אף אלהים, – יאמר שם, שבני ישראל על שלא האמינו בו וימסרו אותו למלכות חרה אפו עליהם ויבז ויחרף ויקלל את זקניהם וסופריהם.

על כן, אלה המאמינים בהעקריים שבדתו ובמשיח, החובה הקדושה עליהם ללכת בדרכיו לשנא ולבזות, לחרף ולגדף את בני ישראל ולחשוב אותם כצאצאי מרצחי המשיח ולנקם בם נקמת משיחם, ולהבזות את תורתם הכתובה והמסורה ולהעלותם יחדיו באש על מזבח דתם עולה כליל אשה ריח ניחוח לשׁם בן אלהים.

ותחת אשר טרם ישוע ודתו היתה שנאתם אל בני ישראל רק גשמיית בלבד, מפני חסרון דעתם ומעוט השכלתם, והי' לקוות, כי כאשר תמלא כל הארץ דעה יתנחמו על רוע מעלליהם וישובו מדרכיהם הרעים – הנה שנאת ההוֹית בגלל ישוע ודתו. אשר היא רוחניות קשׁה כשאול ועזה כמות ולא יתנחמו עליה לעולם; כי לדעתם הנבערה היא מעיקרי דתם ועושים בזה נחת רוח לישוע משיחם, ועל ידה יזכו להיות מיוחדים אתו יחדיו במלכות שמים. – ובזה נתקיימו דבריו – “פן ירמסו ברגליהם ויפנו לטרוף אתכם”. –

זאת היא הסבה להשנאה הנוראה, אשר הנוצרים שונאים את בני ישראל וישׁפכו דמם כמים זה כאלפים שנה בלי חמלה ויעללו עליהם עלילות שוא ושקר וכל מעינם בם, להשמידם מן הארץ.

להסיר מעל בני ישראל את השנאה הזאת ולהצילם מידי מרצחי נפשם בלי ידע רחם, באתי הפעם בספרי “תורת האדם” בחלק הראשון “הר סיני” להוכיח את אמתת תורתנו הקדושׁה שׁנתנה בהר סיני, ולהראותה ביפי טהרה לעיני כולם, כי אך בשקר ובכזב טפלו עליה מנדינו כל דברי בלע, ובאמת, רק היא מקור החסד, אהבה ורחמים לכל האדם אשר בתבל בלי הבדל דת ולאום, –

ובחלק השני: “הר הכרמל” יצאתי להצדיק את הצדיקים – חכמי ישראל, הסופרים, הזקנים, והפרושים, שהיו בדורו של ישׁוע מתלונותיו אשר התלונן עליהם ולהוכיח צדקתם לעיני השׁמש, כי האמת אתם בכל דברי ריבות שהיו בשעריהם. ואולם אין לי שום דבר אל הנוצרים המאמינים בו, “כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” ומי יתן והיה לבבם שׁלם להאמין בכל עיקריו הטובים והישרים שהורה להם, כי אז תמלא כל הארץ דעה את ה'. ואני, רק להציל את העשׁוק מיד עושקו באתי הפעם.

גם אין את נפשי לבקר את דברי המבשרים בשאר הענינים שאינם נוגעים לתורת הפרושים כשאר המבקרים אשר לפני. ודי לנו הדברים בזה כאשר הם לעינינו כאלו הכל באמרי השלוחים שריר וקים ומהם בעצמם נוכיח את צדקת אבותינו ותם דרכם. –

ובפירוש אברר את דברי, כי כל הדברים והענינים שבספרי הזה לא אמרתי, כי אם נגד העמים הקדמונים בלבד, אשר אחדים מהם לא הלכו בדרכיו של משיחם, שהורה אותם לטוב. ואולם אין לנו שום דבר אל העמים שבימינו, אשר הצדק נר לרגלם ואהבת האדם אור לנתיבתם, והנה נחשׁבים ע"פ תורתנו “חסידי אומות העולם” והחובה עלינו לאהוב אותם כבן ישראל, הכל ככתוב בספרי אשר לפנינו.

והנה ידעתי, כי כבר דברו בענין הזה הרבה מחכמי ישראל ומחכמי העמים. ואולם האם ימנע החוקר מלחשוב בתעלומי יצורי שמבראשית, לפי שהרבה חוקרים קדמוהו, או אם לא יכונן האומן את מכונתו שהמציאה מדעתו, לפי שהרבה כמוה נמצאות בתבל מבלעדה – הן הם לא יסתפקו בפעולתם של הקודמים להם, וכל תשוקתו של האדם לעלות במעלות החכמה והדעת מעלה, מעלה. ותקותו לא תעזבנו להמציא חדשות, אשר לא שׁערום הראשׁונים, ואם כי קטנה מנת חלקו בזה מול ההמצאוֹת הנפלאות של אנשי המעלה, הלא רבים הם האנשים ממציאי חדשות קלי הערך. ואולי כלם יחדיו יביאו לעולם תועלת רבה מהחכם הגדול בהמצאתו הנפלאה.

* * *

הצייר לא יעשה מנפשו דבר, כי אם יאסוף צבעים למיניהם וימשחם על הלוח אחד לאחד כיד חכמתו אשר לו, והנה יצאה התמונה היופי המרהיבה כל לב ונפש, ולא אחד מאתנו שׁאל ישאל; למה זה משבחים אתם ומפארים אותו על לא דבר? – הלא הצבעים אשר לפני עיניכם כבר היו לעולמים, והוא אך אספם וימשחם על הלוח ותצא התמונה הזאת. –

מורנו הגדול הרמב“ם ב”ידו החזקה" ג“כ לא חידש מאומה מדעתו, בלתי אסף את דברי רבותינו ז”ל ויערכם בסדר נפלא. אבל מה רב התועלת ממנו לבני ישראל. –

הסוחר יאסוף מסחורות הנמצאות לפניו ויובילן אל השוק, ולא יאמר אל לבו: הלא יש שׁם סחורות כאלה מבלעדי, וגם טובים מהם; כי אם אמור יאמר: גם על סחורתי ימצאו קונים, אשר יהיו שבעי רצון ממנה. –

ובזה ממש אנחנו רואים חכמתו הנפלאה, של מי שׁאמר והיה העולם, אשר יצר את האדם, וברא בו התשוקה הנפלאה והתאוה הגדולה להשיג יותר מאשר יש לו, ולא יסתפק בכל, אשר לו מעולם; כי רק על ידן עלה יעלה האדם בכל עניני העולם עד לאין שיעור ותכלית. ולוא לא היתה זאת בהאדם, כי אז ירד מטה מטה והיה נמשל כבהמות הארץ. –

את כל הדברים האלה שמתי אל לבי, והחלטתי לדבר בענינים האלה על הספר, אולי יזכנו ה' לחדש דברים כאלה אשר לא שערום החכמים שקדמנו; אולי ימצאו דברי חן בעיני הקוראים מפני המשטר והסדר אשׁר בהם; אולי גם על דברי המעטים האלה ימצאו קוראים אחדים, אשר יהיו בהם שבעי רצון. –

אמנם מה כבר דברו בענין הנכבד הזה החכמים הקדמונים, ורק מפני חמת הכהנים הקדמונים אשר כל תשוקתם היתה לבער מן הארץ את אור החכמה והאמת לבל יתגלה שפל ערכם בתבל, לא נשאר מהם כל זכר ונכחדו מן העולם.

ואולם, לדעתי, כאשר נעיין היטב בהדברים שנשארו לפליטה זעיר שם, זעיר שם, אז כמו החוקר קדמוניות (הארכילאג) ישפוט מהעצמות האחדות היבשות הנמצאות בבטן האדמה, על תכניתה וטבעיה של החיה שנשארו ממנה, – כן אנחנו נשפוט בצדק, כי הרבה מהחכמים ההם לא ירדו מעולם לעומק הענין הזה, וכלי התנכחותם ותשובתם בזה היתה רק להשיב על הראיות שהביאו הכהנים מן התנ"כ והתלמוד לחזק את יסודי דתם, להראותם, שׁאין לדבריהם שום יסוד. גם להציל את כבוד התלמוד מפני המלינים עליו, ולא אחד מהם העמיק לחקור ולשפוט באמת ובצדק בלי משא פנים כמוני. –

אני, טרם נגשתי אל המלאכה הגדולה הזאת, עיינתי וחקרתי היטב בב"ח בכל כחי ואוני, ושמתי לי לילות כימים לשקול בפלס האמת והדעת כל דבר ודבר, כל אות ואות, קוץ וקוץ, כי ידעתי את העבודה הגדולה אשר לפני. הן אני הדל היודע בנפשי את שפל ערכי, יצא אצא הפעם להלחם מלחמה בשלום בעד עמינו ותורתנו הקדושה נגד שונאינו ומנדינו (העמים הפראים הקדמונים, בימי חכמי התלמוד), אשר, אם לכח חזקו ממנו אשר שאפו לבלענו חיים ולמחות את שמנו מעל פני כל הארץ, וכהמון מים כבירים המו המון האספסוף להטביענו במצולות מים הזדונים, ועללו עלינו עלילות שוא ושקר להבאישנו, למען העלות על ראשינו חרון אפם עד לאין מרפא. ובמה נחשבו חלקי האבנים האלה שבתרמולי, אשר אספתי אותם אחת לאחת מנחל תורתנו הקדושה, מול הענין הנורא הזה החמושׁ בחרבות וברמחים ובאבני קלע המהרסים כל חיל וחומה וכל מבצרי מצודה. –

אכן רוח הוא באנוש, אשר לפעמים גם נגד רצונו יאלצהו לעשות דבר, אשׁר בהשקפה הראשונה היא למעלה מערכו והשגתו, אבל מזיָן בתשוקה נמרצה וכח רצון כביר יצא מנסיונו בשלום, וזר עטרת תפארת מנצחים חבוש לראשו, ויהי לנס, וזכרו לתהלה לדור דורים. –

אני טרם הוצאתי את ספרי הזה לאור, לא האמנתי לנפשׁי, ואמרתי אל לבי: אולי משגה אתי. "העין הרואה את כל אשׁר לפניה נבצרה ממנה לראות את אשר בעיניה – יאמר משל הקדמוני, על כן הראיתי את דברי לחכמים הגדולים, אשר יד ושם להם בענינים האלה ותהלה לאל כלם העידו על גודל ערכו, כי רב הוא. הלא הם כתובים בתעודתיהם בראש הספר לפנינו. –

הראיתי אותו גם אל הפראפעסאר דניאל חוואלזאן, ואם כי התוַכחתי אתו אודות ענינים אחדים, כמו שאביא להלן, מכל מקום גם הוא הודה, שמהמעט שקראתי לפניו (כי מזוקן כבדו עיניו מראות) נוכח לדעת, כי הרבה דברים טובים נמצאים בספרי הזה. –

והנה אם כי הפראפעסאר הזקן הזה מצא הרבה דברים טובים בספרי, אבל לדאבון נפשי, לא מצאתי אני הרבה דברים טובים בדברי הפראפעסאר בהענינים האלה; כי נוכחתי לדעת, שבכמה ענינים הנמצאים בספרו כאשר אמר לי, שגה ברואה ולא כוון אל האמת. –

והנני להביא בזה הויכוח, שהיה בינינו בענין הזה, ועל המעיין לשפוט בצדק: –

הפראפעסאר התנגד לדברי על מה שכתבתי, שישוע היה בן לאשה מרים אשת יוסף בן יעקב או בן עלי, מבני בניו של שלמה, או נתן בן דוד.

* * *

ואען ואומר אליו: לפי שׁהמבשר מת' אמר, שיוסף היה בן יעקב מבני בניו של שלמה, ולק' אמר שיוסף היה בן עלי מבני בניו של נתן, על כן לא נדע עם מי משניהם הצדק, והדבר מוטל בספק, –

הפראפעסאר התנגד מאוד לדברי בעיקרו הראשון, שכתבתי, שֹׁהוא אמר על עצמו, שֹׁהוא בן אלהים ממש ולא היה לו אב בשר ודם מעולם; לפי שהוא קרא את עצמו “בן אלהים”, רק כעין שֹׁקרא הכתוב את השׁופטים בשם “אלהים”. וכמו שאמר “ועתה אם אנשים נקראו אלהים – איך תאמרון על זה אשׁר קדשו האב וישלחהו בארץ מגדף אתה יען אמרתי בן אלהים אני” (יוחנן, יא, 35–36) ומה שהבאתי לדברי ראיה מהמבשר יוחנן, אין זה ראיה; לפי, שהוא הפריז כמה וכמה פעמים על המדה. –

ואען ואומר אליו: האם רק בדברי יוחנן בלבד מצאנו שהוא בן אלהים ממש ולא בן בו"ד, הלא גם המבשר מת' מביא שהמלאך בא אל יוסף אישה של מרים בחלום הלילה ויצו עליו לבלי גרשׁ את אשׁתו, לפי שהיתה הרה והוא לא ידע אותה; כי היא הרה לאלהים (א, 18–20) – וגם המבשר לק' יאמר “ויאמר אליה המלאך – והנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישוע – ותאמר מרים אל המלאך איכה תהיה כזאת, ואני אינני ידעת איש. – ויען המלאך ויאמר אליה רוח הקודש תבא עליך וכח עליון יסך לך על כן גם הקדוש הילוד יקרא בן אלהים” (א', 26–35); “הלא ישוע בעצמו התרעם על הפרושים על שהאמינו שהמשיח יהי' בן בשר ודם: בן דוד. הלא דוד בעצמו קרא אותו “אדוני” והוא שמו של המבורך. ואם דוד קרא לו אדון איך הוא בנו” ( מת‘, כ"ב, 41–44; מר’, י"ב 35–37; לק‘, כ’. 41–43) כונתו בזה ללמדם, שׁהוא בן אלהים ממש ולא בן בשר ודם;

הפראפעסאר התנגד מאוד לדברי בעיקרו השׁני, על שאמרתי, שהוא אמר על עצמו, שהוא מלך המשיח; כי מעולם לא אמר כן. והביא ראיה לדבריו שכששאל אותו פילטוס הפחה, האתה הוא מלך היהודים? – ויאמר אליו ישׁוע: אתה אמרת (מת‘, כ"ז, 11; מר’ מ“ו, 2; לק' כ”ג, 3) משׁמע מזה: אתה אמרת ואני לא אמרתי מעולם. –

ואען ואומר: יזכר נא, אדון נכבד, שכאשר שאל ישוע את תלמידיו: מה אומרים האנשים עלי, מי הוא בן האדם – ויען שמעון – פטרוס ויאמר אתה הוא המשיח – ויען ויאמר ישוע אליו: אשריך שמעון בן יונה. לא בו"ד גלה לך זאת, כי אם אבי אשר בשמים (מת', מ"ז 16–17). וכאשר הקריב אל מורד הר הזתים – ויחלו כל קהל תלמידיו לברך – לאמר: ברוך המלך הבא בשם – ואנשים מן הפרושים אשר בקרב העם אמרו אליו: מורנו גער בתלמידיך. ויען ויאמר הנני אמר לכם אם אלה יחשׁו אבנים יזעקו (לק', י"ט, 39–37). וכאשׁר אמר אליו נתנאל: רבי אתה הוא – מלך ישראל. ויען ישׁוע ויאמר אליו יען אשר האמנת בי – (יוחנן א', 50–49) ותאמר אליו האשה ידעתי מי יבא המשׁיח – ויאמר אליה ישוע: אני הוא המדבר אליך (–7, 25). –

הפראפעסאר התנגד לדברי על שכתבתי בעיקרו השלישי “והומת בידי הגויים”.

אז הראיתי לו שבפירוש יאמר כן (מת‘, כ"ז, 26–44; מר’, מ“ו 15–27; יוחנן י”ט, 1–4, 23) וגם מה שכתב לק' “ואת ישׁוע נתן לרצונם” (כ"ג, 26) כונתו נתן את ישוע אל צבאיו הרומיים לרצונם שׁל ישראל. וכמו שהביא לק' בעצמו את דברי ישוע, שאמר אל תלמידיו “כי יסגר בידי הגוים ובו יהתלו ויתעללו וירקו בפניו בשוטים ייסרו אתו אחרי כן ימתהו” (יח, 31–33). וגם הראיתי אליו בספרי, שאי אפשר להיות הדבר כלל שׁהיהודים יצלבו אותו.

* * *

הפראפעסאר אמר לי שׁבספרו – “לילי פסחים” כתב, שבאמת על פי משפטי הפרושים לא היה לישוע משפט מות, לפי שדנו אותו למגדף והמגדף אינו חייב כי אם כשגדף יכה יוסי את יוסי רק הצדוקים שהיו בין הסנהדרין חייבו אותו למיתה. –

ואען ואומר אליו שאין לדבריו אלה שום יסוד. ואם אנחנו מוצאים, שהיתה מחלוקת בהסנהדרין בין הפרושים והצדוקים, כאשר שפטו את פולוס, אין מזה ראיה, שהיתה מריבה גם כאשר שפטו את ישוע; לפי ששם פרצה המריבה ביניהם, מפני שאמר פולוס “ועל תקותי לתחית המתים אני למשפט הגשתי” (מפע' הש' כ"ג 6–10) והצדוקים אינם מאמינים בתחית המתים והפרושים מאמינים; אבל את ישוע שפטו על מה שהסית את העם להאמין בו שהוא בן אלקים והוא וה' אחד, ודינו מפורשׁ היטב בתורה (דברים ו 7, שמות, כ ג–כ, דברים יג ז–יא) ואין בה מחלוקת בין הפרושים והצדוקים כלל, אבל באמת הדבר כמו שכתבתי בספרי ע"ד עיקרו הראשון. היינו ששפטו אותו כמסית וכל המסית הרי זה מגדף לכך קרע הכהן הגדול את בגדיו, לענין קריעה בלבד אין צריך יכה יוסי את יוסי. ולק' בפירוש כתב – “וירשׁיעו אותו כלם”. –

הפראפעסאר הגיד לי, שכבר הרבו לדבר בענינים האלה. ומי יודע אם חדשתי דבר.

אז עניתי ואמרתי אליו, שמעתי שכבודך כתב בענין המחלוקת על חילול שבת בשביל החולה שהיתה בינו ובין הפרושים. לכן אבקש לשמוע גם את דברי, שכתבתי בענין הזה. –

קראתי לפניו את הענין הזה מהחל ועד כלה. אז אמר לי שבאמת דברי טובים וישרים. וגם הוא לוא רצה לחקור היטב בענין הזה היה יכול גם כן לכתוב כזאת, אבל הוא לא רצה להעמיק בו עד היסוד. –

ועניתי ואמרתי: הן לוּ יהי כדבריך, ואולם אם כה ואם כה הלא חדשתי בזה הרבה. ובטחוני חזק אתי כי עוד הרבה דברים חדשים הראוים להשמע המצאתי בספרי. –

תמו דברי החזיון. –

החזיון הזה הרהיבני להוציא את דברי לאור, באמרי: אחרי שהאישׁ הדגול מרבבה, הלויתן הגדול הזה, הניח לי מקום להתגדל, מה יענו דגי הרקק. –

ובטחוני חזק אתי, כי כל החכמים הגדולים אוהבי האמת ימצאו נחת רוח בדברי ויתגדל ויתקדש שם אלהי ישראל ותורתו לעיני כל העמים וסרה משטמתם מעל בני ישראל, ואיש אל רעהו יקראו לשלום וישראל ישׁכון לבטח במהרה בימינו. אמן. –

הקטן בנימין ב"ר דוד הלוי באלזאק. –

חלק ראשׁון: הר סיני    🔗

הנה באתי בספרי הזה להשיב תשובות על השאלות האלו.

שאלה הראשונה.

מה הוא היסוד והעיקר שבתורה שנתן הקב"ה לישראל על ידי משה עבדו בהר סיני.

שאלה השׁניה.

אם בני ישראל נצטוו להתנהג על פיה ביניהם בלבד, או גם עם כל האדם אשר על פני האדמה.

שאלה השלישית.

אם הקב"ה נתן תורה גם לכל בני האדם. ומה היא התורה שנתן להם.

שאלה הרביעית.

אם העולם אחר המות הגן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים הם לישראל בלבד או גם לכל בני האדם.

שאלה החמישית.

מי הם העמים (הקדמונים) הנקראים בתנ"ך ובתלמוד עובדי אלילים, מה משפטם, והטעם לזה.

שאלה השׁשית.

אם העמים עובדי אלילים שבימינו (היושבים בארץ כנען) יש להם גם כן הדין הזה.

שאלה השׁביעית.

מה דינם של העמים (הקדמונים שהיו בימי חכמי התלמוד) המאמינים בישוע הנצרי, אם הם נחשבים כעכו"ם, או חסידי אומות העולם.

שאלה השׁמינית.

אם נצטוו בני נח על שתוף שם שמים ודבר אחר, או לא נצטוו.

א

לפי שכל דברי, שאדבר בענין הזה, מיוסדים על התורה שבכתב והתורה שבעל פה–התלמוד, על כן עלי לבאר בתחלה, מה הוא התלמוד בנוגע לעניני התשובות שאשיב בזה.

אדון כל תולדות, רבון כל המעשׂים, יוצר האדם. רצה לתת לו תורה ומצות חוקים ומשפטים צדיקים אשר יעשה אותם וחי בהם. וזאת התורה אשר נתן השי"ת לעמו ישראל על ידי משה עבדו בהר סיני.

ולפי שאין דעותיהם והשגתם של בני האדם דומות זה לזה, ויש ביניהם חכמים ונבונים וגם סכלים ופתאים, על כן גזרה חכמתו יתברך לתת לפניהם את התורה הזאת בפנים כזה שיכלו כל אחד ואחד מהם להשיגה כפי ערך חכמתו והשגתו. היינו לכתבה בלשון קל וקצר מאוד ושבעצם הדברים הקצרים האלה, לצפון הכונה של נותן התורה הנפלאה והנשגבה בעצם תמה. וגם ללמד בעל פה לראשי החכמים שביניהם מדות וכללים לדעת ולהבין על ידם את עצם כונתו יתברך הנשגבה בכל דבר ודבר. והיה כי יבואו אל היכל מקדשה אלה אשר לבם צפון מחכמה ולא חלק להם בבינה, וראו את אורה הנגלה לפניהם לפי ערך השגתם ותחי נפשם, וכאשׁר יבואו אליה החכמים והנבונים והסירו מעל פניה, על ידי המדות שקבלו, את הצעיף, אשר כסתה בו את אורה הנפלא, אשר הסתירה מעיני ההמון, לבל יראו כבלע את אור קדשׁה הנשגבה מהם, ואז יהנו מאורה להבין ולדעת כונתו יתברך כמו שׁנתנה למשה עבדו בהר סיני.

המדות האלה שאמרנו הם היסוד והשורש של התורה שבעל פה. ומשה קבל תורה שבכתב ושבעל פה מסיני, ומסרה ליהושׁע, ויהושׁע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, והם הם ראשי חכמי התלמוד אשׁר מהם יצא חק ומשפט לישראל.

הלל הזקן מסר לנו שבע מדות שהתורה נדרשת בהן. אחריו רבי ישמעאל מסר לנו שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי למד אותנו שלשים ושתים מדות שהתורה נדרשת בהן.

והטעם שהם נקראים מדות, לפי שעל ידם נמדדה התורה הכתובה, לדעת ולהבין את כל דברי קדשה, על פי חקי הלשון ומשפטי ההגיון ותורת השכל הישר, אשר אלמלא קבלו אותם מפי הגבורה היו משיגים אותם ראשי החכמים מדעתם. וכמו שאמר רבי חנינא בר חמא אלמלי נשתכחה התורה מישראל מהדרינא לה מפלפולי (כתובות קי"ג), הא למה דומה? – לזה שחכמי הדקדוק ימצאו מעצמם חקי הלשון שׁהשתמש מייסדו.

מצאנו בתורה כמה מצות שנכתבו בקצור נמרץ כמו טוטפות שנאמר “וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך”. ולא כתב, ממה לעשותם, האיך לעשותם, ומקום הנחתם. וכן נאמרו בתורה סתם מצות ציצית, שופר, סוכה ועוד הרבה.

המצות האלה קבלו חז“ל שהסביר ה' למשה בהר סיני בפרטיות כל מצוה ומצוה האיך לעשותם. וגם יש מהם מצות כאלה שׁנתקשה משה להבינם, והקב”ה הראה לו בהר סיני את הדבר הזה לעיניו ממש, וכמו שהראה לו בהר את תבנית המשכן וכליו, ככתוב “וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר”. הביאורים האלה נקראים גם כן הלכה למשה מסיני.

כן קבלו חז“ל שהקב”ה למד למשה בהר סיני כל פרטי ההלכות המסתעפים מהמצוה שנאמרה בתורה בכללה בלבד. והם נקראים גם כן הלכה למשה מסיני.

העולה מדברינו אלה שהתורה שבעל פה התלמוד יכיל בתוכה שלשה חלקים הנקראים הלכה למשה מסיני ואלו הם:

א) המדות שהתורה נדרשת בהן שחשׁבן הלל הזקן ורבי ישׁמעאל ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.

ב) ביאורי ההלכות שנאמרו בתורה בקצור כמו תפילין ציצית וכיוצא בהם.

ג) פרטי ההלכות המסתעפים מהמצוה שנאמרה בתורה בכללה בלבד.

החלק הראשון, המדות שאמרנו, הוא העיקר היותר נכבד בכל התורה שבעל פה, לפי שעל ידן, אלמלא תשתכח השני חלקים האחרונים שאמרנו, היו מוציאים אותם חכמי ישראל מהתורה שבכתב בעצמה, על פי המדות האלה, וכדברי רבי חנינא בר חמא, שהבאתי לעיל. לפי שהשי“ת כלל בתורה הכתובה בעצמה את כל התורה שבעל פה הנכללים בשני החלקים האחרונים, על פי המדות שהתורה נדרשת בהן. ואולם מפני קוצר השגת האדם ואפילו כמשה רבינו להוציאן מעצם התורה בארבעים ימי קבלתו התורה, על כן מסר לו השי”ת אותן בעל פה. ואם באחרית הימים ישתכחו איזה הלכות מישראל או יולדו ספקות בהענפים המסתעפים מהלכה שקבל משה מסיני, אז חכמי ישראל הגדולים שבכל דור ודור ילמדו אותן לדעת ולהבין מעצם התורה הכתובה על פי המדות האלה שקבלו מהר סיני.

חכמי ישראל השתדלו תמיד להוציא מהתורה הכתובה על פי המדות האלה את ההלכות אפילו הידועים להם ולא נולדו להם בהן שׁום ספק כלל.

וזה שאמר שלמה המלך “לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, לקחת מוסר השכל צדק למשפט ומשרים, לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה. ישׁמע חכם יוסף לקחת ונבון תחבלות יקנה, להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם”. “אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. כי ה' יתן–בכתב–חכמה. מפיו–בעל פה–דעת ותבונה, יצפן לישרים תושׁעה מגן להלכי תם, לנצר ארחות משפט ודרך חסידיו ישמר, אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב”.

דוד המלך התפלל על זה “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך”. “לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד” (תהלים קי“ט, י”ח, ל"ו).

והנה מצד הדין אין עלינו החובה להביא ראיות על התורה שבעל פה שנמסרה לנו איש מפי איש עד מפי משה רבינו מסיני. כי די לנו בזה הקבלה בלבד וכשם שאין עלינו החובה להביא ראיות שהשם שׁלחן הוראתו שלחן ולא כסא, או שהאות א הוראתה א, ולא ב, וכמו שהשיב הלל להארמאי שׁרצה להתגייר על מנת שיקיים רק התורה שׁבכתב בלבד (שבת לא.). ומכל שכן אין לנו צורך להביא ראיות על החלק הראשון המדות שאמרנו, לפי שהם בנוים במדה ומשקל על פי משפטי השכל וחקי ההגיון ותורת הלשׁון שהתורה נתנה בו, היינו שהם בעצמם יעידו על עצמם, מכל מקום לא אחדל מלהביא ראיות חזקות מן התורה בעצמה על כל חלקי התורה שבעל פה שאמרנו.

ראיה על החלק הראשון מהתורה שבע"פ.

המדה הראשׁונה שחשב ר ישמעאל בין־המדות שהתורה נדרשת בהן היא “קל־וחומר”, וכבר מצאנו שכמה פעמים גם התורה הכתובה בעצמה השתמשה במדה זו, ככתוב “הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדונך כסף וזהב”?.

מצאנו בתורה שהיה למשה רבינו ואהרן אחיו מדות לדון ולדעת על פיהם הלכה ברורה בהשאלות שנולדו, להם בימיהם. כן אנחנו רואים בהלכות שעיר החטאת ששרף אהרן הכהן, ככתוב “ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף. ויקצף משה – מדוע לא אכלתם את החטאת. הן לא הובא את דמה אל הקודשׁ פנימה. אבל תאכלו אתה–כאשר צותי – וידבר אהרן אל משׁה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו”. פירוש לדבריהם, אמרו חז"ל: שלש חטאות הקריבו בו ביום: שעיר נחשון, חטאת של יום השמיני, ושעיר חטאת של ראש חודשׁ. וכשנשרפו בו ביום נדב ואביהו בניו של אהרן אמר משׁה לאהרן ובניו הנותרים “קחו את המנחה הנותרת מאשׁי ה' – מנחת נחשון ומנחת יום השׁמיני – ואכלוה מצות ואכלתם אותה” – כי כן צותי – לומר לכם בשעת אנינותן יאכלוה. וסבר משה שגם שעיר החטאת של ראש חודש יש להם לאכל באונן לפי שזו מדה בתורה הנקראה “מה מצינו” בשעיר נחשון ושעיר יום השמיני שנאכלין באונן אף שעיר ראש חודש כן. לכן דרש מאתם מדוע לא אכלתם את החטאת – של ראשׁ חודש – אכל תאכלו אתה כאשר צותי בשעיר נחשון ושמיני, ואהרן השיב למשה שאין ללמוד שעיר ראש חודש שהיא קדשי דורות משעיר נחשון ושמיני שהם קדשי שעה. ויש לנו ללמוד דבר זה בקל וחומר ממעשר הקל דכתיב ביה “לא אכלתי ממנו באוני”. ומה מעשר הקל אסור לאכול באונן, קל־וחומר לקדשי מזבח שאסור לאכול באונן. ומשה רבינו הודה לדבריו.

ראיה על החלק השני מהתורה שבעל פה.

כתוב בתורה “וזבחת כאשר צויתיך”. ולא מצאנו בכל התורה הכתובה שצוה ה' את משה על ענין הזביחה. על כרחך לומר שנצטוה עליה בעל פה. וכמו שבאמת אמרו חז"ל “חמשה הלכות שׁחיטה נאמרו למשה בסיני, ואלו הם: שתי', דרסה, החלדה, הגרמה ועיקור”.

ואלמלא תשׁתכח תורה מישראל מהדרינא לה מפלפולא: וזבחת כאשר צויתיך להתנהג עם כולם במדת הרחמים ואפילו צער בעלי החיים דאורייתא, לכן אפילו עם הבהמה אשר תזבח לאכול תרחם עליה לברור לה מיתה יפה וקלה. על כן עליך להזהר, שלא לעשות בשחיטתה שהי' דרסה החלדה הגרמה ועיקור.

מצאנו בתורה שהקב“ה הראה למשׁה בהר סיני את תכנית המשכן וכליו ולמדו בפועל ממש האיך לעשותם. ומזה לך לדון על כל מצות התורה, ומכש”ב הנאמרים בתורה בקצור, שהראה ה' אותם למשה ולמדו האיך לעשותם.

ראיה על החלק השלישי מהתורה שבעל פה

כתוב בתורה “וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר”, “מה ענין שׁמטה אצל הר סיני – שאלו חז”ל – אלא ללמדך: מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני אף כל המצות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". (ספרא בהר א').

פירוש לדבריהם: הא פרשׁה שמטה כבר נאמרה בפ' משפטים ככתוב שם “ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך”. (שמות כ"ג, י–יא). ואחרי שנאמרו כמעט כל המצות שבספר ויקרא באהל מועד, הזכיר עוד הפעם פרשה שמטה בכללותיה ובפרטיה ודקדוקיה ושׁכן נאמרו בהר סיני? – ללמדך, אמרו חז“ל, בא הכתוב גם על שאר כל מצות התורה. מה שמטה הגם שכפי הנראה בפ' משפטים לא נאמרו בהר סיני כי אם בכללותיה, מ”מ בפ' בהר אמרה תורה בפירוש שנאמרו שם גם פרטיה ודקדוקיה, כן הדבר בשאר כל מצות התורה הגם שלא נאמרו בתורה בלתי אם בכללותיה, מכל מקום נאמרו שם למשה בעל פה גם פרטיה ודקדוקיה.

הראיה היותר חזקה על כל התורה שבעל פה.

מה שאמרה תורה: “כי יפלא ממך דבר למשפט – וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהי' בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשׁפט – ע”פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשׁר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". הרי לך בפירוש, אמרה תורה, שנמסרו לראשי ישראל והם הסנהדרין שבמקדש בעל פה מדות וביאורים לדעת ולהבין ולהורות לבני ישראל אשׁר יבאו לפניהם לשאל מפיהם הלכות כאלה שנפלאו מהם. והם ישובו להם תשובות על פי התורה שׁבעל פה הנמסרה להם איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני.

ב

לפי שהתורה הזאת עמוקה ונפלאה היא מאד וארוכה מארץ מדתה ועלול הדבר לשגות בה, וכמו שׁאמר שלמה המלך “אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע”. ואם בין משה רבינו ואהרון אחיו נולדה מחלוקת בדין שׂעיר החטאת אף כי בין הדורות שאחריהם, לכן גזרה חכמתו יתברך שלא למסור התורה הזאת לכל עם הישראלי, כי אם לחכמיה וראשׁיה והם יקבעו מביניהם שופטים ושפטו את העם על פי התורה הכתובה והמסורה להם בעל פה ככתוב “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל – ואצלתי מן הרוח אשׁר עליך ונתתי עליהם ונשאו אתך במשא העם הזה”. (במדבר יא, מז). “הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם – ואצוה את שופטיכם כעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק. והיה כל הדבר הגדול אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו”. (דברים א, יג–יז). "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבית בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ובאת אל הכהנים הלוים ואל השׁפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר ה–ט).

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד, וסנהדרי קטנה היתה של עשרים ושׁלשה. סנהדרי גדולה יושבים בלשכת הגזית, וסנהדרי קטנה יושבים בכל עירות ישראל (סנהדרין שם, א). ואין עושים סנהדראות לישראל אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכל אחד ואחד מהם היה צריך להיות סמוך איש מפי איש עד מפי ב"ד של משה שמשה סמכן. (שם כ, א). אין מושיבים בסנהדרין אחד גדולה ואחד קטנה אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן (שם יז א). אמר ר' ברכיה בשם רבי חנינא: צריכים הדיינים שיהיו בהם שׁבע מדות, ואלו הם: חכמים ונבונים וידועים, אנשי חיל, אנשׁי אמת, שונאי בצע, יראי אלהים. (מד"ר דברים, ספרי שם).

וזה לשון הרמב“ם: מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה – כמה בתי דינין קבועים יהיו בישראל וכמה מנינם – קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש. והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומנינם שבעים ואחד, הגדול בחכמה שבכולם מושיבים אותו ראש עליהם והוא העומד תחת משה רבינו (רמב“ם הלכות סנהדרין פ”א ה' א–ג). ב”ד הגדול שבירושלים הם עיקר “תורה שׁבעל פה” והם עמודי הוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה התורה, שנאמר “על פי התורה אשר יורוך”. ועוד מעמידים שני בתי דינין של כ“ג, כ”ג. אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל סנהדרי קטנה. וכמה מנינם – כ“ג. – אחד ב”ד הגדול ואחד סנהדרי קטנה או ב“ד של שׁלשה צריך שיהיה כל אחד מהם סמוך מפי סמוך ומשׁה רבינו סמך את יהושע בידו. וכן השבעים זקנים משה סמכן, ואותן הזקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים. ונמצא סמוכין איש מפי איש עד ב”ד של יהושע ועד ב"ד של משה רבינו. (שם הל' ממרים פ"א א).

אין מעמידים בסנהדרין בין גדולה ובין קטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות. כגון: רפואות וחשבון תקופות מזלות, אצטגנינות, דרכי המעוננים והקוסמים והבלי עבודה זרה וכיוצא בזה, כדי שיהיו יודעים לדון אותם, כשׁם שב“ד מנוקים בצדק כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה ונבוני לחש ושׁיודעים ברוב הלשונות, כדי שלא תהא סנהדרין שׁומעת מפי התורגמן. ב”ד של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים. ואלו הם: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להן, בעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשׁין הן בתורה: הרי הוא אומר “אנשים חכמים ונבונים”. הרי בעלי חכמה אמור, “וידועים לשבטיכם” אלו שרוח הבריות נוחה מהן, ובמה יהיו אהובים לבריות, בזמן שׁיהיה להם עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן אמיץ בנחת עם הבריות. ולהלן הוא אומר “אנשי חיל”. אלו שהם גבורים במצות ומדקדקין על עצמן וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שׁם גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה. ובכלל אנשי חיל שׁיהיה להם לב אמיץ להציל עשׁוק מיד עושקו, כענין שׁנאמר: “ייקם משׁה ויושיען”. ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו. “ירא אלהים” – כמשמעו. “שונא בצע” – אף ממון שׁלהם אינם נבהלים עליו. “אנשי אמת”, שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן. אוהבים את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול (סנהדרין פכ ה' א’–ג).

אלה הם האנשים שׁלהם נמסרה התורה שבעל פה ושהתורה הורשה להם להורות לבני ישראל דבר חוק ומשפט והב"ד שׁבמקדש הנקרא סנהדרי גדולה ישובו תשובות על כל דברי ריבות שיולדוֹ בין שופטי ישראל, והתשׁובות שישׁיבו להם הם ממש הלכה למשה מסיני.

ג

תניא אמר רבי יוסי מתחלה לא היו מרבים מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושׁני בתי דינין שׁל כ“ג, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של ישראל יושבין בכל עירות ישראל, הוצרך הדבר לשאול שואל מב”ד שבעירו. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו, באים לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו באים לפני סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו, עומדים למנין, רבו המטמאים טמאי, רבו המטהרים טהרו". (סנהדרין פה).

וזה לשון הרמב“ם כשהיה ב”ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שׁנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לב“ד שבעירו, אם ידעו אמרו להם, אם לאו הרי השואל עם אותו ב”ד או עם שולחיו עולים לירושׁלים, ושואלים לב“ד שבהר הבית, אם ידעו אמרו להם, ואם לאו, הכל באים ושואלים לב”ד שעל פתח העזרה, אם שמעו אמרו להם, ואם לא שׁמעו, הכל באים ללשכת הגזית לב“ד הגדול שבירושלים ושואלים, אם הדבר הזה שנולד בו ספק לכל ידוע אצל ב”ד הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה, אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל ב"ד הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנים בדבר עד שיסכימו כולם או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך ההלכה, והולכים להם. כל אלו הדברים בענין הסנהדרין שאמרנו היה נהוג בישראל כל זמן שבית המקדשׁ היה קיים, ומשרבו תלמידי שׁמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין פה). ויהי בארבעים שנה קודם החורבן גלו סנהדרי גדולה מלשכת הגזית.

משבטל הב"ד הגדול רבתה המחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו. זה אוסר וזה מתיר. (רמב“ם ממרים פ”א, ה"ד).

רבי יוחנן בן זכאי היה האחרון מהסנהדרין שישׁבו בלשכת הגזית, ואתו יחדיו גלו הסנהדרין לחניו ושם יסד בית ועד להחכמים, ולמד תורה לתלמידים. והגדולים מהם היו: רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל, ומסר להם כל התורה שבעל פה שׁקבל מרבותיו מסיני וגם ההלכות שנתחדשו להם שלמדו אותם על פי המדות שׁהתורה נדרשׁת בהן. ההלכות שנתחדשו להם שלמדו אותם על פי המדות שׁהתורה נדרשׁת בהן. אחריו קמו גם תלמידיו וייסדו להם כל אחד ואחד ישיבה והעמידו תלמידים הרבה ומסרו להם התורה שבעל פה שקבלו מרבם, וגם המציאו מדעתם הלכות חדשות בדברי השאלות שנולדו בימיהם, הבנוים על פי המדות שהתורה נדרשׁת בהן, ואשר למדו אותם מסברתם ודעתם הרחבה מההלכות שקבלו מרבם.

מובן הדבר שלא תמיד נשתוו כל חכמי ישראל לדעה אחת בהלכות שנתחדשו בימיהם, אלא כל אחד מהם הורה בהם כפי ראות עיניו בלבד, לפי שכבר בטלה הסנהדרין שבלשכת הגזית שיאמרו הלכה ברורה, ומאז והלאה נעשה התורה בשתי תורות. וכן היה הדבר בין תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. והמחלוקת נתגלה ונתרבה מיום אל יום.

עד אשר קם בישראל רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא, הראש לכל חכמי ישראל שבדורו, וייסד בית ועד לכל חכמי ישראל שבדורו, ונאספו כולם לבית מדרשו, ותלמודם שקבלו מרבותיהם בידם, ושם שקלו וטרו כולם יחדיו בכל הלכה והלכה לדעת הלכה כדברי מי מהם וקבעו הלכה כדבריו, והחלטותיהם אלו נקראים “הלכה למשה מסיני” לפי שׁנתייסדו על פי המדות שהתורה נדרשת בהן שקבלו בהר סיני. והיה להם הועד של רבינו הקדוש ממש כמו הסנהדרי גדולה שבלשכת הגזית שמשם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם אמרה תורה “לא תסור מן הדבר אשׁר יגידו לך ימין ושמאל”.

רבי לא שנה את ההלכות בלבד מבלי להזכיר המחלוקת שהיה בין החכמים ודעתם של כל אחד ואחד מהם ומי ומי החולקים. אלא כך היא המדה: כל ההלכות שנתאשרו בין כל החכמים בלא שום מחלוקת מזכירה רבי בסתם: “כך היא הלכה בדבר הזה”. הלכה שנשׁנה במחלוקת בין היחיד כנגד הרבים יזכיר את שם היחיד; והרבים יזכיר בשׁם “וחכמים אומרים”, ואם החולקים הם אחד כנגד אחד או שנים כנגד שנים יזכיר שׁמותם של כל אחד ואחד מהם.

ומה שׁלא הזכיר רבי ההלכה בלבד, שאם יאמר לך אדם: אני קבלתי מרבותי, שהם חולקים על הלכה זו, או יאמר לך, שיש לפרש הכתוב בתורה שהלכה הזאת נוסדה עליו באופן אחר וממילא תצא ההלכה שלא כמו שנחלטה בבית מדרשו של רבי, אף אנו נשׁיב אליו: אמת הדבר, שהחכם הזה חולק על ההלכה הזאת, אבל גם בבית מדרשו של רבי ידעו מזה וגם הביאו את דעתו בהלכה הזאת ולא נראה דבריו לפניהם וחלקו עליו ולא קבעו הלכה כמותו, – “עדיות”.

גם כונתו של רבי בזה היתה להודיעך שבהלכה הזאת היתה מחלוקת בין החכמים. ועליך לחקור ולדעת טעמם וסברתם שׁל כל אחד מהם, והאיך יפרש כל אחד מהם הכתוב שבתורה שהוא המקור להלכה הזאת. ועל ידי זה יאירו עיניך לדעת הלכה זו על בוריה, ויתודע לך תשובות נכונות בהרבה שאלות חדשות המסתעפים ממנה. ולולי זאת לא מצאה ידיך ורגליך לדעת אותם כלל.

ומה שמזכיר רבי שמות החכמים של כל אחד מהחולקים, בכדי שתדע שׁיטתם וסברתם של כל אחד מהם בהלכות התורה, לפי שכל חכם וחכם הולך בשיטה וסברה אחת בכל התורה. ולפעמים תמצא, שהחכם הזה סותר עצמו בהלכה הדומה, לפי השקפה הראשונה. לזו, ומזה תדע, שׁעוד לא הבנת דבריו כראוי, ועליך לדייק היטב בדבריו, ואז תראה לדעת החילוק שביניהם ושׁהם צדקו יחדיו. ורק אז כאשר תמצא פשר דבר יתבארו לך שתי ההלכות האלה באמת. ומזה יתחדשו לפניך תשובות של שאלות חדשׁות הנובעים מהלכות האלו. ולולא זאת לא ידעת עומק כונתם. והיית מורה שלא כהלכה.

גם כונתו של רבי, בזה שהזכיר שמות החולקים, היתה. לפי, ששם בהסכם כל החכמים החליטו את ערך החכמים ודבריהם, לדעת במקום שחולקים זה עם זה הלכה כמי מהם כנגד מי, וכמו שאדבר להלן, לכך היה צריך להזכיר שמותיהם לדעת הלכה כמי מהם.

רבינו הקדוש בהסכם כל החכמים שבדורו עשה כללים לדעת על פיהם הלכה ברורה בכל דבר שנשנה במחלוקת הלכה כדברי מי מהם, כגון: בית שמאי ובית הלל – הלכה כבית הלל; רבי אליעזר ורבי יהושע – הלכה כרבי יהושע; הלכה ברבי עקיבא מחברו ולא מחביריו. – כללו שׁל דבר, לא היתה בימי רבינו הקדוש שום מחלוקת בין החכמים מימי הסנהדרין שבלשכת הגזית ועד ימיו שלא ידעו בה הלכה ברורה.

ד

רבינו הקדוש חלק את משׁנותיו לששׁה סדרים ואלו הם: א – זרעים: ענין ברכות הנהנין שיהנה האדם מטוב העולם ומזרע הארץ והמצות התלוים בהם; תרומה, מעשר, לקט שכחה ופאה. ב מועד: המצות התלוים בזמן; שבת, פסחים ראש השנה וגו‘. ג נשים: המצות שבין איש לאשתו; קידושין, כתובות, וגו’. ד נזיקין: המצות שבין אדם לחברו. ה קדשים: מצות הקרבנות. ו טהרות: דיני טומאה וטהרה. החכמים שהיו בישראל עד ימיו נקראים “תנאים” וספרו נקרא “משׁניות”.

אחריו קמו תלמידיו הגדולים ומהם: רבי חייא, רב ושׁמואל ור' יוחנן ויסדו כל אחד ואחד מהם ישׁיבה בפני עצמו, ולמד לתלמידים התורה שקבל מרבו, ופרשו את המשניות שנשנו בבית מדרשו של רבי, והסבירו את טעמם של כל אחד ואחד מהתנאים החולקים, ויישבו הסתירות שנראה בהשקפה על דבריהם ממקום אחר, גם המציאו מדעתם הרחבה הלכות חדשׁות הבנוים על יסודי ההלכות שקבלו מרבם. וכל אחד ואחד מהם למד לתלמידיו כפי ראית עינו ועומק דעתו. מובן הדבר, שלא תמיד כונו כולם לדעה אחת, לפי הכלל שאין דיעות בני אדם דומות זה לזה, ומפני זה נולדה ביניהם כמעט בכל הלכה והלכה מחלוקת. וכן היה הדבר בין תלמידיהם הבאים אחריהם ותלמידי תלמידיהם עד ימיהם של רבינא ורב אשי האמוראים האחרונים שבתלמוד.

רבינא ורב אשי, כמו רבינו הקדוש בימיו, עשו בית ועד לכל חכמי מישראל שבדורם, ונאספו שמה כולם ותלמודם, מימי רבינו הקדוש ועד ימיהם, בידם, וכולם יחדיו שקלו וטרו ועיינו בהם היטב היטב לברר ולבאר דבריו של כל אחד מהם, ולדעת עם מי מהם הצדק והלכה כמוֹתו, ולא היה שׁום דבר שלא נתברר בימיהם להלכה ברורה. גם עשו להם כמו רבינו הקדוש, כללים לדעת על פיהם הלכה כמו מהחולקים: רב ושמואל – הלכה כרב באיסורא וכשמואל בדינא. אביי ורבא – הלכה כרבא. הכל כמבואר בש"ס ובסדר תנאים ואמוראים ובמבוא התלמוד לר' שׁמואל הנגיד. והחלטותיהם שנחלטו בבית ועד הזה הם ממש כמו ההחלטות שנחלטו בבית מדרשו של רבינו הקדוש, ובסנהדרי גדולה שבלשכת הגזית, שׁמשם חק ומשפט יצא לכל ישראל. וגם עליהם אמרה תורה: “ובאת אל השופט אשׁר יהיה בימים ההם והגידו לך את דבר המשפט ועשית על פי התורה אשר יורוך לא תסור מן הדבר אשׁר יגידו לך ימין ושמאל”. והחלטותיהם נקראים “הלכה למשׁה מסיני” שכוונו בהלכה הזאת האמת כמו שנתנה למשה מסיני.

הא למא דומה? – לזה שבלשכת המשפטים העליונה שבממלכות הנאורות כשיבארו הלכה שנשאלה מהם בדברי ריבות שׁנפלאו מעיני השופטים או שלא הסכימו כולם לדעת אחת, המובאים לפניהם יכנו את החלטתם: על פי חקי הקיסר ירום הודו, שאין הכונה שהקיסר בעצמו החליט התשׁובה הזאת. כי אם: על פי חקי הקיסר שנתאשׁרו בשמו להלכה – החלטה בשׁאלה הזאת כן היא. כך הדבר הזה, כמו רבינו הקדוש ומהטעמים שאמרנו לעיל, כן רבינא ורב אשי לא סדרו החלטות בלבד מבלי להזכיר המחלוקת שהיתה ביניהם, אלא כך היא המדה: אחר כל משנה ומשנה ששנה רבי הביאו את דברי החכמים שדברו בה ואת השאלות ששׁאלו עליה והסתירות שׁמצאו עליה ממקום אחר והתירוצים שהשיבו אישׁ איש כפי עומק בינתו הגדולה. ולפעמים הביאו גם הוכוחים שהיו בין החכמים בהלכה הזאת והחילוק שיש בדבריהם הנוגעים לענין הלכה. גם הביאו את דברי החכמים שׁדברו בענינים הדומים להדברים ששׁנה רבי במשנה הזאת. והדינים המסתעפים ממנה. וזאת הוא הגמרא הנקרא תלמוד.

ובשנת תתקכ"ז לאלף החמישי כאשׁר תקפו הצרות על ישראל ונתמעטו הישיבות ונדלדלה התורה מישראל, והיה קשה על כלל ישראל למצא בתלמוד הלכה ברורה, כתב רבינו משה בן מיימון ספרו הגדול משנה תורה, אשׁר בו הביא בלתי ההלכות שׁבכל דיני התורה שנתאשרו על פי החכמים שבתלמוד ולא הזכיר את דעות החולקים על הלכה הזאת ולא את שמותם של החכמים שנקבעו הלכה כמותם.

ואני שמתי לי לקו בספרי זה: בכל מקום שאביא את דברי התלמוד ליסוד על דברי שאדבר, עלי להביא שם גם את דברי הרמב"ם בדבר הזה, להודיעך שהדברים שהבאתי בזה מהתלמוד הם דברי הלכה למשׁה מסיני, ולכך הביא אותם הרמב“ם בהלכותיו. ואין להשׁיב על דברי אם נמצא בתלמוד דברי מי שחולק בזה לפי שאין בדבריו כלום והתלמוד דחה אותם מהלכה, ולכך לא הביא אותם הרמב”ם בהלכותיו. ואין להשׁיב על דברי אם נמצא בתלמוד דברי מי שחולק בזה לפי שאין בדבריו כלום והתלמוד דחה אותם מהלכה, ולכך לא הביא אותם הרמב"ם בהלכותיו. וכשם שאין להתלונן על פסק דין הנתאשר על פי רוב דעות, מפני שהיה ביניהם החולקים עליהם, כי אנו אין לנו אלא ההלכה בלבד, כן אין לנו לשים לב אל דברי החולק על הלכה זו שׁהבאתי לפי שלא נתאשרו דבריו להלכה.

ה

עד הנה דברנו בענין התורה שבעל פה שישנה בישראל. מעתה עלינו לבאר מהותה ועצמותה.

להלן נדבר בענין החילוק שיש בין התורה שנתן הקב"ה לישראל, לבין התורה שנתן לכל העמים. שהראשונה נקראה “תורת ה'” והשניה “תורת האדם”. “תורת ה', משמעותה, שהקב”ה יצוה לישראל ללכת בדרכיו ולהתדמות אליו במדותיו הטובות, מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא גומל חסדים לרעים ולטובים, אף אתה כן. על פי הנחה הזאת גם הצווּים והמשפטים שבתורה הזאת מחייבים להיות משפטי צדק וחסד חנינה ורחמים. וזה שאמרה תורה “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צונו ה' אלהי ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשׁר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו ומי גוי גדול אשׁר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניהם היום”. (דברים ד ה–ח).

לא כן הדבר בהתורה שנתן הקב"ה לשאר כל העמים הנקראה “תורת האדם”. התורה הזאת היא בלתי צווים לבד, שנצטוה עליהם האדם, שלא לעבור עליהם בכדי שלא להרוס ולקלקל האחדות המשטר והסדר המאחד את כל חלקי האנשים הנמצאים בתבל; בכלל: שלא לעשות שום דבר רע בעולם, שגם השכל הישר יתחייב על זה. ואין בהם שום חסד חנינה ורחמים כלל.

וזה שאמרו חז“ל במליצתם הקדושׁה: “שאלו לחכמה: הנפש החוטאת, מה תהא עליה? – והחכמה השׁיבה: “חטאים תרדף רעה”. “שאלו לתורה: הנפש החוטאת, מה תהא עליה? – והתורה השיבה: “יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב”ה: הנפש החוטאת, מה תהא עליה? – והקב”ה משיב: יעשה תשובה ואני מוחל לו”. – (ירושלמי מכות פ“ב ס”ו). וזה שׁתקנו לנו חז”ל לברך על התורה בתחלה: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” – של עצמו, שהוא בעצמו מקיים אותה, מה הוא רחום וחנון, אף אותנו צוה ללכת בדרכיו, ולא בתורת כל העמים.

אנחנו רואים, כשם שצוה עלינו הקב“ה בתורתו על הדינים ומשפטים, שבין אדם לחברו שׁלא לעשות לו שום רעה, כן ממש נצטוונו בתורת דין ומשפט, ולא בתורת חסד בלבד, בדברים שבין עשיר לעני, שמחויבים אנחנו להחזיק ידי עני ואביון, וזה דבר השמטה והיובל, שצוה עלינו הקב”ה בתורתו ככתוב “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואה לאכל”. “שמט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו”. “בשׁנת היובל הזאת תשׁובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו”. ואפילו בשש שנים אשר תזרע את ארצך ותזמר כרמך ואספת את תבואתה נצטוונו על מצות לקט, שׁכחה ופאה, מעשר עני, תרומה ומעשר וחלה. “וכי ימוך אחיך – והחזקת בו. לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, והחזקת בו. לא תהיה – אפילו – כנשה”. ומכל שׁכן שׁלא תהיה לו נשׁה ממש אם אין לו לשלם לך חובך, ועוד הרבה מצות בתורה כיוצא בהם, אשר מהם אנחנו רואים שהקב"ה במצותיו האלה עשה את העני, ממש, כמו שותף ברכושו של העשׁיר.

חכמינו ז“ל, השכילו לראות, שלא זו בלבד אלא אפילו בחלק המשפטים, שבין אדם לחברו, שבתורה, גם פה החובה עליהם להתנהג לפנים משורת הדין, ואסור להתנהג ולהעמיד הדבר על דין תורה. ובמכלתא יתרו, וב”מ, ל, אמרו חז“ל: “ואת המעשה” זה הדין, “אשר יעשו” זה לפנים משורת הדין, דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משׁורת הדין”. וזה שאמרו חז“ל: “על מה אבדה הארץ? – דבר זה שׁאלו לחכמה ולא פירשוה”. לפי שהחכמה סוברת: “חטאים תרדף רעה”. א”כ לדעתה טוב עשו בזה, שהעמידו דבריהם על דין תורה. “שׁאלו לנביאים ולא פירשוה”. לפי, שהם סוברים “הנפש החוטאת תמות”, א“כ גם הם סוברים שלא חטאו בזה שהעמידו דבריהם על דין תורה – “עד שפירשה הקב”ה בעצמו: ויאמר ה': על עזבם את תורתי” – שלי, שאני בעצמי מקיימה “אשר נתתי לפניהם”: ללכת בדרכי והם העמידו דבריהם על דין תורה בלבד. וזה שאמרו חז“ל:”לפי שלא ברכו בתורה תחילה" – “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” – של עצמו; ללכת בדרכיו, מה הוא רחום וחנון, אף עלינו ללכת בדרכיו ולשמור את תורתו והם לא שמו על לבם התורה הזאת והעמידו דבריהם על דין תורה לכך אבדה הארץ.

“רבה בר בר חנא חברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקול גלימייהו. אתו ואמרו ליה לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. –אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין – “למען תלך בדרך טובים”. יהיב להו גלמייהו – אמרו ליה לרב: עניי אנן וטרחינן כולי יומא ולית לן מידי; אמר ליה: זיל הב להו אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי?. אמר ליה: אין; “וארחות צדיקים תשמור”. רב למד בזה לרבה בר בר חנא שלא כפי השקפה החיצונה שנראה ממשׁפטי התורה, כן היתה באמת כונת הקב”ה לעשות בפועל ממש, אלא רצונו יתברך לעשות בכל דבר ודבר לפנים משׁורת הדין ללכת בדרכיו ולדבק במדותיו.

חכמי התלמוד למדו אותנו לדעת, שכן כונתו יתברך היא בכל התורה אשׁר נתן לנו. אשר עם כפי השקפה החיצונה נראה שם בלתי מדת משפט ועומק הדין בלבד בלי שום חסד ורחמים כלל, מכל מקום הוא רק בכדי לאיים על הבריות, למען ישמעו וייראו מאימת הדין. ואולם כל כונתו יתברך היא לעשות בפועל לפנים משורת הדין, ומסר בעל פה למשה בסיני הכונה האמיתית בכל מצות התורה להתנהג עם כולם על פי מדותיו יתברך הטובות, וגם גלה הכונה הזאת בתורה הכתובה, על פי מדות, שׁהתורה נדרשׁת בהן. והיה אם ישמעו ההמון את המשפטים הקשׁים האלה, כפי הוראתם החיצונים וייראו מאימת הדין ויחדלו מעשות רעה. וכאשר משׁפטם יובא לפני הסנהדרין אז יתנהגו אתם במדת החסד והרחמים, כמו שנצטוו בעל פה “הלכה למשה מסיני”. וכמו שנראה להם גם מעצם התורה הכתובה על פי המדות שהתורה נדרשת בהן.

ו

והנני להביא איזו דוגמאות לראיה על דברי בענין הזה, ומהם תדין על כל מצות התורה.

התורה אמרה: “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום, ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה. והכית את כל זכורה לפי חרב”. חז“ל השכילו להבין ולדעת שהתורה אמרה זאת רק להלכה בלבד אבל למעשה אמרה תורה בפירוש “ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה”; ר' נתן אומר, נתן להם רוח רביעית, כדי שיברחו”. מפי השמועה, כתב הרמב"ם, שבכך צוהו. פירוש לדבריהם: לכך אמרה תורה “כאשר צוה ה' את משׁה” באמצע הענין, לומר שעצם המצור היה “כאשר צוה ה' את משה” בעל פה, שיניח להם רוח רביעית, כדי שיברחו. אלמלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל ומהדרינא לה מפלפולא. “ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה” להתנהג עם כולם על פי מדותיו יתברך. באופן היותר טוב, בחסד וברחמים. מובן מזה שעליהם להניח להם רוח רביעית לברוח.

ומה מאוד נפלא הדבר, שכן עשו בני ישראל עם המדינים, שהפקירו את בנותיהם להחטיאם ונפלו מהם במגפה כ"ד אלף. יתפארו נא מושלי העמים הנאורים שבימינו (ברומעניע ויאפאניע) אם עלתה אפילו על דעתם המחשבה הקדושה הזאת בהלחמם עם אחיהם על לא דבר. ומי יודע כמה אלפי שנים עוד יעברו, ולמדה הזאת עוד לא יגיעו.

התורה אמרה “לנכרי תשיך”, לפי שהם לא נצטוו על הנשך, ונוטלים נשך מישראל, על כן התירה התורה לישראל לקחת נשך מהם. זה דין תורה אבל חז“ל בעצמם חשׁבו בהעקריים של תורה, שחשבם דוד “כספו לא נתן בנשך”, “ואפילו רבית עכו”ם”. (מכות כ"ד).

התורה אמרה “לעולם בהם תעבודו”. וברמב“ם (הלכות עבדים פ“ה ה”מ) כתב: “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שׁהדין כך. מדת חסידות ודרכי חכמה, שׁיהא אדם רחמן ורודף צדקה. ולא יכביד עולו על עבדיו ולא יצר לו. ויאכילהו וישׂקהו מכל מאכל ומכל משקה. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל, שהיו אוכלין. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר “כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה”. וכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב ולא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתכח בהם. “אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד”, ואין אכזריות והעזות מצויה אלא בעכו”ם (הקדמונים שהיו בימי חכמי התלמוד), אבל זרע אברהם אבינו; והם ישראל, שהשפיע להם הקב”ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, – רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להתדמות בהם הוא שנאמר “ורחמיו על כל מעשיו”. "וכל המרחם – מרחמין עליו, שׁנאמר “ונתן לך רחמים ורחמך והרכך”.

התורה אמרה “ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו עין תחת עין, שן תחת שׁן”, (ויקרא כ“ד, י”ט). בהשקפה החיצונה נראה הדברים ככתבם, שׁהתורה צותה בזה להתנהג עם המזיק כפי עומק הדין וקו המשפט, להזיק להמזיק ג“כ אבר כזה, שהזיק לחברו למען ישמעו וייראו לעשות הדבר הרע הזה. ואולם כאשר עיינו חז”ל בהלכה הזאת ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן מצאו בה הכונה האמיתיה, שכונה בה התורה, והיא, לשלם להנחבל בכסף מלא שוי' האבר, שהזיקו בלבד.

ומה שהסתירה התורה הכונה השניה מההמון: בכדי לאיים על אלה אשר לבם צפון מחכמה ולא הגיעו למעלה להזהר מעשות רעה לחברו ואפילו שלא מפני אימת הדין, רק מפני אהבת האמת והחסד והרחמים.

וזה לשון הספרא אמור ב“ק, פ”ג “יכול, סמא את “עינו – יסמא את עינו? ת”ל “מכה אדם – ומכה בהמה”. מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין, ואם נפשׁך לומר, הרי הוא אומר: “לא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות”. לנפשׁ רוצח אי אתה לוקח כפר, אבל אתה לוקח כפר לרוצח ראשי אברים שׁאינם חוזרים”. פירוש לדבריהם: בפרשה הזאת נראה זרות בסדר הכתובים, התחילה בדיני אדם: “ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת” (ויקרא כד, יז). ומסיים בנזקי אדם. “ואיש כי יתן מום בעמיתו (שם יט). ובאמצע הפסיקה בנזקי בהמה “ומכה נפשׁ בהמה ישלמנה נפש תחת נפש” (שם יח). למדו מזה חז”ל, שהתורה רצה בזה להודיע לחכמי ישראל הכונה האמתיה, ושׁלכך הכניסה דיני “מכה בהמה” באמצע, להודיעך, שמכאן ואילך ידבר בתשלומי שוי הדבר, שהזיק בכסף בלבד ולא להזיק להמזיק ממש הדבר שהזיק. מה מכה בהמה אמר הכתוב בפירוש ישׁלמנה נפש תחת נפש" ולא להזיק ולהמית להמזיק בהמה תחת הבהמה שהזיק, אף מכה אדם ג"כ ישלם “עין תחת עין”. לפי שהתבה ישלמנה נמשכת גם כן על נזקי אדם, “ואם נפשך לומר”, שלא נחה דעתך להוציא הכתוב מפשיטתו בשביל דיוק הזה. צא ולמד הדין הזה ממקום אחר, שבפירוש אמר הכתוב "לא תקחו כפר לנפש רוצח, לפי שרצח את הנפש, שהמית את האדם אי אתה לוקח כפר, אבל אתה לוקח כפר למי שהזיק אבר בלבד.

וכל זה הוא מצד הדין בלבד, אבל כבר אמרה תורה “לא תקום ולא תטור את בני עמך” (ויקרא יח, יט), ושלמה אמר: שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע (משלי יט, יא). ובן סירא אמר: “נקם ונטר ה' ינקם בו ואת חטאתו ישמר, שא נא לפשע אחיך וכי תעתיר אל ה' ישא לפשׁעך. אדם פוקד עין רעהו ומש' יבקש רחמים, על עמיתו לא ירחם ומה' יבקש חסד, בן אדם תולע יטר איבה ואיך אשמתו תכפר, זכור אחריתך ונטשת כל איבה. אל תחרוש רעה על רעך ושמרת את מצות ה'. וכי תשמר מצותיו לא תשנא את אחיך וסלחת לכל נפש שוגגת”. (קאפ' כ"ה, א – ה).

“אמר רב חנן המוסר דין על חברו הוא נענשׁ תחלה. אמר רבי יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק אמר ר' יעקב כל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא” (כ“ק ל”ג).

ז

חכמינו ז"ל השכילו לראות שלפעמים נמצאים בתורה כמה פרשיות אשר באמת לא היה הדבר ולא עתיד להיות לעולם, וכל כונתו יתברך בזה היתה לצרף בהן את הבריות, שיסירו ממדות רעות ונשחתות, ולכך החמירה התורה על העובר עליהן מאוד. ורק לחכמי ישראל בלבד הודיעה להם סודן של דברים האלו על ידי המדות שהתורה נדרשת בהן.

כן הדבר הזה בדין בן סורר ומורה שהחמירה התורה עליו לסקלו באבנים. מי לא ישתומם על המשפט האיום והנורא הזה. וכמו ששאלו חז“ל – בן שלא הגיע לשלשה עשרה שנה מוציאים אותו אביו ואמו ליסקל בשביל שאכל ליטרא בשר וששתה רביעית יין (סנהדרין ע“כ ע”א). חכמי ישראל כשבאו לדרוש הפרשה הזאת מצאו בה והנה כלה מקשה היא, ואולם ע”פ מדות התורה מצאו בה הכונה הנעלה של נותן התורה. והנני להביא מקצת מדבריהם.

כתוב בתורה: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שׁמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם: ותפשו בו אביו ואמו, והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו. (דברים כא, יח–כא).

מדוע האריך הכתוב בכאן יותר מבכל משפטי התורה? ולא אמר “וכי יהיה איש זולל וסבא ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת”. כמו שאמרה תורה “ומכה איש ומת מות יומת”, “מחלליה מות יומת” וכיוצא בו, מזה הבינו חז“ל, שהכתוב בא בכאן לעכב, שלא לסקלו, כי אם כשיהיו כל התנאים, שאמר הכתוב. ויש ביניהם תנאים כאלה הרחוקים מן המציאות. וממילא לא יסקלוהו לעולם. (סנהדרין דף מ“ה ע”ב). ולא נכתבה הפרשה רק בכדי לאיים על הבנים להשמר מילדותם ממדות רעות כזולל וסבא. וזה לשון חז”ל: “כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד” (סנהדרין מ“ט ע”א). לפי שהכתוב קראו בן ולא כשראוי להיות אב ולא קטן, ושיערו חכמים שהזמן בין קטן לראוי להיות אב הם שׁלשה חדשים. "היה אביו רוצה, ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה, לא נעשה בן סורר ומורה, שנאמר “יתפשו בו אביו ואמו, היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה. שנאמר “ותפשו בו”, ולא נידמין. “והוציאו”, ולא חגרין, “ואמרו”, לא אלמין, “בננו זה” ולא סימאין, “איננו שמע בקלנו”, ולא חרשין. לפי שהחרש אינו יודע אם שומע או לא. – רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, שׁנאמר “איננו שמע בקלנו”. חסר ן משמע לשון יחיד. ולא אמר “בקולותינו”. מובן מזה, שהכתוב מדייק, שיהיה לשניהם קול שוה והוא קול אחד. “ומדקול בעינן שוים מראה וקומה נמי בעינן שׁוים”. מזה, שאנו רואים, שׁהקפידה התורה, שיהיה שם תנאים קשים כאלה, בכדי שלא לסקלו, ממילא גם על הסנהדרין לעכב, שׁלא לסקלו, כי אם כשיהיה גם מראה וקומה שוים בכדי למלאות רצונו יתברך, שלא לסקלו. ובאמת אמרו חז”ל: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה כתבה התורה? – דרוש וקבל שכר (סנהדרין ע"א), למען ישמעו ויראו. ובערת הרע מקרבך.

ואני לא אפונה שכה פעלה הפרשה הזאת על ישראל לטובה עד שגם היום מעטים המה בזוללי בשר ובסבאי יין נגד כל העמים אשׁר על פני האדמה.

כן ממשׁ הדבר בעיר הנדחת, שאמרה תורה: הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב, (דברים יג, מז), וכשדרשו חז"ל הפרשׁה הזאת החליטו עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, (סנהדרין ע"א). אלא הכונה לאיים עליהם.

ח

חכמי ישראל השכילו לראות שנמצאו בתורה מצות כאלה שׁעצם הענין הוא נגד רצונו יתברך. אלא לפי שכבר הרגילו בהם טרם קבלת התורה וקשה עליהם להבדל מהם, על כן גזרה חכמתו יתברך, שלא לבטלם בפעם אחת, כי אם להניחם במנהגם, אשר להם ולצוֹת עליהם, שיהיו נעשים על פי משפטי צדק חנינה חסד ורחמים, וממילא לא תצא מהם שׁום רעה כלל, וכאשר ברבות הימים ישכילו לדעת, שעצם הדבר היא נגד רצונו יתברך, יעזבו אותם לאט לאט באות נפשם.

כן הדבר בענין העבדות שׁהיו נותנים כל העמים הקדמונים. וגם בני ישראל עבדים היו לפרעה במצרים, וקשה עליהם לבטל העבדות בפעם אחת, לכן אמרה תורה עולם כמנהגו נהוג “כי תקנה עבד עברי” – (שמות כא, ב). “וכי ימכר איש את בתו לאמה” – שם כא, ו). ורק צוה עליהם להתנהג עמהם בחסד וברחמים, ככתוב: רק “שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם”. וכבר הבאתי לעיל, האיך יתנהג האדון עם עבדו, עד שאמרו חז“ל “הקונה עבד עברי – קונה אדון לעצמו” (קידושין כ, א). “וכי תשלחנו – לא תשלחנו ריקם, העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך”. “ואף לאמתך תעשה כן” (דברים טו יג־יח). “כמשפט הבנות יעשה לה” (שמת כט, ט) לקחת אותה לו או לבנו לאשה. ואם לא ירצה לילך לחפשי “כי טוב לו עמך ורצע אדוניו את אזנו במרצע” וחז”ל פירשו הדבר כמין חומר: "אוזן ששמעה בהר סיני – “כי לי בני ישראל עבדים” – ולא עבדים לעבדים והלך זה ונמכר לעבד. ירצע (קידושין כ“ב ע”ב).

כן הדבר בענין הקרבנות שנאמרו בתורה. “כי לא דברתי את אבותיכם”, – אמר ירמיה הנביא בשם ה‘, “ולא צויתים ביום הוציא אתם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח” (ירמי' ז' כ"ב), – זבח ומנחה לא חפצת, אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת" (תהלים לח ז). אבל לפי, שכבר הרגילו במצרים להקריב קרבנות לשעירים אשר על פני השדה, וקשה עליהם להבדל מהם, לכן אמרה תורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ והביא את קרבנו אל פתח אהל מועד", “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר על פני השדה”, “משל לבן מלך, שהיה רגיל לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה רגיל לאכול על שלחני ומעצמו הוא גדור” (מד“ר פ' אחרי פכ”ב).

וכן היא הדבר בענין יבום שהיה נהוג ביניהם מקודם, לבטלה כלל אי אפשר, לפי שכבר הרגילו בה, על כן באה התורה להתיר להם חליצה במקום יבום, וזה שאמרו חז"ל אשר לפניהם נגלה מחשבתו יתברך בכל מצות התורה: “מצות חליצה קודמת למצות יבום, מלמדין אותו לחלוץ” (יבמות לט).

ט

חכמינו ז“ל השכילו לראות כונתו יתברך בכל התורה לזכות את הנשׁפט בב”ד בכל ההשתדלות שאפשר, ואפילו אם יהיה חייב בדינו על פי מדת “קל וחומר” שהתורה נדרשׁת בהן אין עונשין, אמרו, מן הדין.

זה למדו ממה שאמרה תורה “ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו, ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גלה”, (ויקרא כ, ז). ובספרא שם “אין לי אלא אחותו בת אביו שלא בת אמו, בת אמו שלא בת אביו, בת אביו ואמו – מנין? – ת”ל: “אחותו גלה” – מכל מקום. – עד שלא יאמר יש לי בדין: בת אביו שלא בת אמו, בת אמו שׁלא בת אביו חייב – בת אמו ואביו לא־כל־שכן? – ללמדך שאין עונשין מן הדין", פירוש: לכך אמרה תורה קרא יתירא ללמדך בזה, שלולי קרא יתירא, לא היה חייב, לפי שאין עונשין מן הדין.

י

חכמי ישראל השתדלו לפרש הכתוב באופן היותר מועיל לטובת הנשפט, ואפילו אם כשלא הדבר נוגע לדבר המשפט פירשוה באופן אחר, כן אנחנו רואים הדבר במשמעות של השם רֵעַ שהם בעצמם אמרו רעך ורע אביך אל תעזוב – זה הקב“ה (מד"ר פ' יתרו). התורה בעצמה אמרה “ושאלו איש מאת רעהו – המצרי, – ואשה מאת רעותה, – המצרית – (שמות יא ב). אבל כשהדבר נוגע לעניני המשפט דרשו חז”ל: שור של ישראל שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של ישראל פטור, שׁנאמר שור רעהו, ולא שור של הקדש. שׁור של עכו”ם שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם, שור של ישראל שנגח שור של עכו“ם בין תם ובין מועד פטור. שנאמר שור רעהו ולא של עכו”ם (כ"ק לז, ).

התורה אמרה “ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת” (ויקרא כ,). וחז“ל אמרו: רעהו ולא עכו”ם (ספרא שם).

התורה אמרה: “וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה” (שמות כא יד). וחז“ל דרשו רעהו ולא עכו”ם (מכלתא שם). – להלן אדבר בזה.

לפעמים הצדיקו את הנשפט בשׁביל דיוק בכתוב בלבד. התורה אמרה ומזרעך לא תתן להעביר למולך" (ויקרא יח כא). וחז"ל דרשו מזה: העביר כל בניו למולך – פטור. שנאמר “ומזרעך” ולא “כל זרעך” (סנהדרין סד).

יא

הסנהדרין השתדלו מאוד לזכה את הנשפט או לכל הפחות לפטרו ממשׁפט הכתוב בתוֹרה על העבירה שעבר. והנני להביא את הדינים שהיה להם בשנת בירור המשפט, כפי שׁהביאם הרמב“ם הנאמרים בתלמוד. אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, שׁמא שוגג היה. כיצד מתרין בו – אומרים לו: פרוש, או – אל תעשה, שזה עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב”ד או מלקות. אם פורש (ועבר לאחר כדי דבור) פטור. וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אם אמר: יודע אני – פטור. עד שיתיר את עצמו למיתה ויאמר: על מנת כן אני עושה. ואחר כך יהרוג וצריך שׁיעשה תיכף להתראה ובתוך כדי דבור. אבל אחר כדי דבור צריך התראה אחרת (סנהדרין ה, רמב“ם הל' סנהדרין פי”ק ה"ב). גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין את האדם ולא מלקין אותו בהודאת פיו אלא על פי שני עדים (שם פי“ה ה”ו). הרשעים פסולים לעדות מן התורה וכן משחק בקוביא. והוא שאין לו אומנת אלא היא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהיא אבק גזל. וכל כיוצא בו (שם הנ' מדות פי“ה ה”ד). מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, שכל מי שירד עד כך חזקה שהוא עובר על רוב עבירות שיבא לידו. –

מצות עשה לדרוש את העדים לחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהם ומסייעין אותן מענין לענין בעת השאלה, כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי (שם פ“א ה”ד). ומאיימין עליהם שמא תאמרו מאומד, כיצד מאומד, שמא כך ראיתם שׁרץ אחר חברו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. אם כך ראיתם לא ראיתם כלום (שם פ“כ ה”א).

סנהדרין שׁראו באחד שהרג את הנפש נעשו כולם עדים ואין עד נעשה דיין (שם פ“ה ה”ה), לפי שׁהם בעצמם ראו את רשׁעתו לא ישתדלו עוד להפוך בזכותו ואין זה מדת דין תורה.

מפי השמועה למדנו שאין מתחילין בדיני נפשות לחובה אלא לזכות (שם הל' סנהדרין פ“י ה”ו).

סנהדרין שׁפתחו בדיני נפשות תחלה כולם לחוב ואמרו כולם חיב הרי זה פטור (שם פ“ט ה”א). מפי השמועה למדנו שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול שמא יסמכו השאר על דעתו ולא יראו את עצמן כדאין לחלוק עליו (שם הל' עדות פ“י ה”ו).

ואם לא מצאו לו זכות אוסרין אותו עד למחר. ובו ביום מזדווגן הסנהדרין זוגות זוגות לעיין בדינו וממעטין במאכל ואין שותין כלל כל אותו היום ונושאין בדבר כל הלילה כל אחד ואחד עם הזוג שלו או עם עצמו בביתו ולמחרת משכימים לב“ד (שם פי“כ ה”נ). – אין דנין שׁנים ביום אחד אם אין משפטן שוה. (שם פי“ד ה”י). אין מענין את דינו אלא ממיתין אותו מיד (שם פי“כ ה”ד). – משנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מב”ד ואחד עומד על פתח ב“ד והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו והכרוז יוצא לפניו פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני ופלוני ופלוני עדיו. מי שׁיודע לו זכות יבא וילמד עליו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות. זה מניף בסודרו וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנידן לב”ד. אם נמצא לו זכות פוטרין אותו ואם לאו יחזיר ויוצא להריגה (שם פי“ג ה”א). –

מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, וחליפיהן במסית (סנהדרין לב, רמב“ם פי”א ה"א), דין זה למדו חז“ל מזה שאמרה תורה “ונקי וצדיק אל תהרוג”. שלכאורה קשה למה לי קרא האם יעלה על הדעת שהב”ד יהרוג נקי וצדיק שצריך קרא להזהירן? – מזה הבינו לדעת שכונת הכתוב אם יצא מב“ד נקי ויש לך ללמוד עליו חוב שהוא חייב אל תחזירהו לב”ד, לפי שכבר יצא משם נקי ואפילו שלדעתך הוא לא צדיק רק נקי בלבד. ואם יצא מב“ד חייב ויש לך ללמוד עליו זכות שהוא צדיק בדינו החזירהו לב”ד ואל תהרוג את הצדיק. אבל במסית אמר הכתוב “לא תחמול ולא תכסה עליו”. שלכאורה ג“כ קשה: האם יעלה על הדעת לחמול ולכסה עליו שצריך קרא להזהיר, מזה נראה שכונת הכתוב כך היא: אם יצא מב”ד חייב ויש לך ללמד עליו זכות, לא תחמול עליו, ואם יצא מב“ד זכאי ויש לך ללמוד עליו חוב, לא תכסה עליו ויחזירהו לב”ד ולמוד עליו חוב. והטעם שהחמירה התורה לגבי מסית; כי בקש להדיחך מה' אלהי אבותיך.

אמר הוא בעצמו יש לי ללמד עלי זכות אף על פי שאין ממש בדבריו מחזירין אותו פעם ראשונה ושניה. שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו וכאשר יחזיר לב"ד תתיישב דעתו עליו ויאמר טעם. החזירוהו ולא נמצא ממש בדבריו מחזירין אותו עד פעם שלישית. אמר בשלישית ישׁ לי ללמד עלי זכות, אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו אפילו כמה פעמים, לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים ששׁומעים דבריו בדרך, אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו ואם לאו אין מחזירין אותו (רמב"ם שם). אם לא נמצא לו זכות מוציאין אותו. ועדים הם ההורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בה סנהדרין שהרגו את הנפש אחת לשבע שנים ואמרו לה אחת לשבעים הרי אלו חבלנים (שם פי“ד ה”י).

אלה הם קצת מהלכות שהיו נוהגים בסנהדרין בענין דיני נפשות, שמהם נראה בעליל שכל כונתם היתה לזכה את הנשפט לפניהם. והמשׁפט יד העדים תהי' בו בראשונה להמיתו הוא חותם תכנית הכונה הטהורה הזאת. ובכלל אני אומר: הגם שעל ל"ו עבירות דנים למיתה (רמב“ם הל' סנהדרין פמ”ו ב' י – יב). אל תחשוב שהיו הורגים נפשׁית תמיד, לא כן הדבר. בראותך את משׁפטיהם תודה שלא שופטים למשׁפט יושׁבים כי אם אנשי חסד נאספים ורחוק הדבר מאוד שיצא הנידן חייב מלפניהם.

יב

זה שאמרנו שתורתנו הקדושה גלתה שרצונו של הקב“ה להשתדל לזכה את הנשפט, אין הכונה שלא יהיה עליו שׁום עונש כלל, אלא כך היא המדה בהאופנים שהבאתי לעיל, ובכיוצא בהם, שללה התורה מהסנהדרין הכח לשפט במשפט הכתוב בתורה על העון הזה, ולענשו בעונשׁ הנאמר עליו, אלא דינו מסור לב”ד או למלכות לענשו כפי ראות עיניהם לפי צורך הענין המקום והזמן. ולפעמים יהיה דינו חמור מאוד מדין תורה.

“תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שב”ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה" (סנהדרין מו).

וברמב“ם “יש לב”ד להלקות מי שאינו חייב מלקות ולהרוג מי שאינו חייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה. וכיון שרואים ב”ד שפרצו העם בדבר יש להם לגדור ולחזק הדבר כפי מה שׁיראה להם. הכל הוראת שעה ולא שנקבע הלכה לדורות". (רמב“ם הל' סנהדרין פ' כ”ד, ה' ד'). –

הרי שׁלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר הרי ב“ד חייבים מכל מקום להכותם מכה הקרובה למיתה ולאסרם במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שׁאר הרשעים שלא יהא הדבר להם לפוקה ולמכשול ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר”. (שם הל' רוצח פ' ב' ה' ה'). –

זה שאמרו חז“ל “אשת רעהו ולא אשת עכו”ם”. אין הכונה שהתירו פרושים את הדבר הזה החמור מאוד. יוסף השיב לאשׁת פוטיפר “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים”. ובמדרש תנחומא שם “כך אמר לה יוסף: אפילו פנויות שלכם אסורות לנו, כש”כ אשת איש".

פנחס דקר את זמרי ברומח על דבר כזבי בת צור. והקב“ה נתן לו בעבור זה ברית שלום. וכאשר החל העם לזנות אל בנות מואב נפלו במגפה כ”ד אלף מישראל, וכאשר נכשלו בני ישראל בבבל בעון הזה הוכיחם הנביא על זה קשׁה מאוד. חז“ל אמרו הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. וזה לשון הרמב”ם “הבועל ארמית אין ב”ד נזקקין להם אלא הקנאין פוגעין בו וכל שהרגן זכה". (רמב“ם הל' סנהד' פ”ה ה' ו'). הרי לך מבואר שדינו חמור מדין הסנהדרין. סנהדרין עונשין רק על אשת אישׁ ובשני עדים ובהתראה ומשתדלים לזכותו בכל מה דאפשר, אבל בארמית קנאין פוגעין בו ואפילו על הפנויה וגם הקודם להרגן טעון ברכה וה' נותן לו ברית שלום.

זה שאמרו חז“ל “וכי יזיד איש על רעהו להרגו מעם מזבחי תקחנו למות, רעהו ולא עכו”ם”, אין הכונה שאין לו על העכו"ם שום עונש כלל. ובמכלתא שם “אמר רק יוסי בן עקיבא: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים. לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו – הוקלו? – באמת אמרו: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים”.

ואתה הטה אזניך ושמע דין שמים על שׁפיכות דמים של עכו“ם שרמו את ישראל, הגבעונים. כאשר קנא שׁאול המלך בהגבעונים על אשר רמו את ישראל בימי יהושע והמית אחדים מהם הביא הקב”ה על כל ישראל רעב שלש שנים. וכמו שׁהשיב הקב“ה לדוד כאשר שׁאל מה חרי האף הגדול הזה – השיב לו הקב”ה “אל שאול ואל בית הדמים: אשר המית את הגבעונים, והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר עם האמור”. ולא נתכפר להם לשאול ולישראל העון הזה, כי אם כשנתנו שבעה אנשׁים מבני בניו של שאול והוקיעו אותם והיו תלוים שׁם ששה חדשׁים. ובמדרש נשא אמרו: והלא כתוב “לא תלין את נבלתו? – אלא אמרו: מוטב שׁתעקר אות אחת מן התורה ויתקדשׁ שׁם שמים בפרהסיא. שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? – אומרים להם בני מלכים הם – מה עשו? – פשטו ידיהם בגרים גרורים”. (עיין להלן בסוף הספר הר סיני, כמה גדול דין שמים מדין בשר ודם).

ומזה תדון קל – וחומר אם כך קשה דין שמים בעד הגבעונים שרמו את ישראל בהיותם על אדמתם ומלכם בראשם, על אחת כמה וכמה קשׁה דין שמים בעד אלה העמים אשר אנחנו חוסים בצלם בצל מלכי החסד אשר להם.

הוא הדבר, שאמר ר' יוסי בן עקיבא “באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בדין שמים”. ועל המלך או הב“ד לענשׁו כפי ראות עינם. וזה לשון הרמב”ם: “וכל אלו הרצחנים שאין מחויבים מיתת ב”ד אם רצה המלך ישראל להרגן בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראה ב“ד להרגן הוראות שעה אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שׁיראו”. (רמב“ם הל' רוצח פ”ב ה' ד – ה).

כן ממש הדבר בכל שאר האופנים שהבאתי לעיל, שׁאמרו בהם חז“ל: פטור: שפתחו כולם לחוב, שהרג לאחר כדי דבור התראה, שלא אמר: “על מנת כן”, שנתן כל זרעו למולך. בכולן דינו מסור למלך או לב”ד לענשו כי ראות עינים. – וזה לשׁון הרמב“ם: ההורג נפשות שלא בעדים רואין אותו באחת או שׁהרג בפני עדים שלא בהתראה, כל אלו הרצחנים כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותם לחם צר ומים לחץ עד שייצרו מעיהן ואח”כ מאכילין אותם שעורים עד שתבקע כריסם מכובד החולי.

כל ההורגין נפשות שלא בראיה או שלא בהתראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשוגג יש למלך רשות להרוג לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה.

יג

בתלמוד יש גם חלק הנקרא “אגדה”, שבו ילמד לבני ישראל מוסר ומדות טובות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולהשמר ממדות הרעות.

הלמודים האלה בנוים על הדברים והענינים הנמצאים בתורה נביאים וכתובים (חלק הלכה נלמד מהתורה בלבד). וגם על פי חקי ההגיון ודרכי המדות שהתורה נדרשת בהן וגם על דרך הדרש. היינו מלבד הכונה הפשׁוטה, שבכתוב, ישכילו להבין בו גם כונה שניה הנשקפת משׁם בעניני המדות והמוסר. והנני להביא מאמרים אחדים מהם.

“זאת תהיה תורת המצורע”. הדא הוא דכתיב “שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו: עינים רמות, לשׁון שקר וידים שופכות דם נקי, לב חורשׁ מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שׁקר ומשלח מדנים בין אחים”. – אמר ר' יוחנן: וכולם לקו בצרעת: “עינים רמות” – מבנות ציון דכתיב “יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטיות גרון” – מה עשה הקב“ה; – הלקן בצרעת, דכתיב “ושפח ה' קדקוד בנות ציון” – וכתיב “לשאת ולספחת”; – “לשון שקר”, – ממרים; דכתיב: “ותדבר מרים ואהרון במשה” – וכתיב “והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת”; –”וידים שופכות דם נקי מיואב שׁהרג לאבנר; – ומנין שלקה בצרעת שנאמר: “יחילו על ראש יואב” – זב ומצורע; “לב חורש מחשׁבות און” – מעזיה; שבקשׁ לבוז כהונה גדולה. ומנין שלקה בצרעת? – שנאמר “וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו”; “ורגלים ממהרות לרוץ לרעה” – מגחזי; דכתיב “ויאמר גחזי נער אלישׁע – חי ה' כי אם רצתי אחריו – וירדוף נחזי אחרי נעמן”. – ומנין שלקה בצרעת? – שׁנאמר “וצרעת נעמן תדבק בך”; “ומשלח מדנים בין אחים”, מפרעה; ששלח מדנים בין אברהם ושרה שנקראו אחים דכתיב “וגם אמנה אחותי הוא”, ומנין שלקה בצרעת? – שנאמר “וינגע ה' את פרעה”. לפיכך משה מזהיר את ישראל; “זאת תהיה תורת המצורע”. המוציא רע. (מד"ר מצורע):

פירוש: מי שמוציא רע באחד משבעה דברים אלו זאת תהיה תורתו; לפי שׁהוא ילקה בצרעת.

חכמי התלמוד השתדלו לבער מבני ישראל מדות רעות ונשחתות ולנטוע בלבם מדות טובות וישׁרות, ולכונה הזאת העלו את המדות הטובות על פי מדרש הכתובים למדרגה היותר נעלה, וכל מדה רעה השפילוה עד שאול תחתיה. והנני להביא מקצת דבריהם והנהגתם בזה.

מעלת הכנסת אורחים.

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: “יהי ביתך פתוח לרוחה” (אבות פ“א פ”ה). – אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. דכתיב “ויאמר: אדוני! אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבר מעל עבדך. יוקח נא מעט מים”. – אברהם יבקש מהקב"ה להמתין עד שיכניס האורחים לביתו (שבת קכ"ז). –

אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן קיסמא. גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, עמון ומואב, שנאמר “לא יבא עמוני קהל ה‘, לא יבוא מואבי בקהל ה’ – על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים”. – ור' יוחנן דידיה אמר: מרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים ומשרה שכינה על נביאי הבעל ושגגתו עולה זדון: – מרחקת את הקרובים: – עמון ומואב; – מקרבת את הרחוקים: – מיתרו: דאמר ר' יוחנן: בשכר – “קראן לו ויאכל לחם” – זכו בניו וישבו בלשכת הגזית; – ומעלמת עין מן הרשעים: – ממיכה; דאמר רבה בר מרי: מפני מה לא מנו את מיכה? – בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, לפי שפתו מצויה לעוברי דרכים; – ומשרה שכינה על נביאי הבעל, מחברו של עדו הנביא: דכתיב “ויהי הם יושבים על השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא – השקר – אשר השׁיבו”. לכך מזכיר הכתוב בכאן השלחן לפי שזה גרם לו; – ושׁגגתו עולה זדון, דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלא הלוה יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא היה נהרג נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדומי ולא נהרג שאול ושׁלושת בניו (סנהדרין קד).

מדת הכעס.

רבי אליעזר אומר, ואל תהי נוח לכעוס (אבות פ“כ מ”י). – משה רבינו לפי שׁבא לכלל כעס בא לכלל טעות. – ר' אליעזר אומר: בשלשה מקומות בא לכלל כעס ולכלל טעות: “ויקצף משה על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת”? – ואהרן השיב לו שעשו כהלכה ומשׁה הודה לדבריו; – כיוצא בו “ויאמר שמעו נא המורים – וירם משה את ידו ויך את הסלע”: – כיוצא בו “ויקצף משה על פקודי החיל” – מה הוא אומר? – “ויאמר אלעזר הכהן – זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה”', – ומשה בעצמו לא אמרה לישראל לפי שׁבא לכלל כעס נתעלמה ממנה הלכה (ספרי פ' מטות).

אמר ריש לקישׁ: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, – ממשה; אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו – מאלישע; דכתיב “כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך”. – וכתיב “ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. – אמר ר' מני בר פטיש: כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השׁמים מורידין אותו: מאליאב; דכתיב “ויחר אף אליאב בדוד” וכי אזיל שמואל לממש תינהו בכלהו כתיב – “בזה לא בחר ה'”. ובאליאב כתוב “ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו”. – מכלל דמעיקרא היה חזי“. (פסחים מו). – כל זה נאמר אפילו אם אתו הצדק ומכש”ב הכועס בחנם.

יד

מעלת הצדקה.

אמר ר' אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר: “והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שׁלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו”. “מצוה” אין כתיב כאן, אלא “מצות”.

אמר ר' אלעזר: גדול המְעַשֵה יותר מן העושה, שׁנאמר: “והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השׁקט ובטח עד עולם”.

אמר ר' אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאלו במשה רבינו כתיב “כי יגורתי מפני האף”, ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב “מתן בסתר יכפה אף”.

ואמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי“א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בששׁ ברכות, דכתיב “הלא פרוס לרעב לחמך –: אז יבקע כשחר אורך; וארוכתך מהרה תצמח; והלך לפניך צדקך; כבוד ה' יאספך; אז תקרא וה' יענה; תשוע ויאמר: הנני”; – והמפייסו בדברים מתברך בי”א ברכות, דכתיב “יתפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע: וזרח בחושך אורך ואפלתך בצהרים; ונחך ה' תמיד; והשביע בצחצחות נפשך; ובנו ממך חרבות עולם, מוסדי דור ודור תקומם; וקורא לך: גודר פרץ משובב נתיבות לשבת”. – ואמר ר' יצחק: מאי היא דכתיב: “רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד” משום דרודף צדקה ימצא צדקה? – אלא לומר לך כל הרודף צדקה הקב“ה ממציא לו מעות לעשות צדקה מהם. – רב נחמן בר יצחק אמר: הקב”ה ממציא לו בני אדם המהוננים לעשות להן צדקה. – רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושׁר בעלי הגדה. – בעלי חכמה; דכתיב “ימצא חיים” – ועל החכמה כתיב “כי חיים הם למצאיהם”, בעלי עושר, דכתיב “צדקה”; בעלי הגדה, דכתיב “כבוד” – וכתיב התם “כבוד חכמים ינחלו”. – הגדה נקראה “כבוד”, דכתיב “כבוד אלהים הסתר דבר”, שאין מגלין הגדה אלא לצנועים בסתר. – ר' יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאלו עובד כו“ם: – כתיב הכא “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל” וכתיב התם “יצאו אנשים בני בליעל” מה להלן עכו”ם אף כאן עכו“ם. – תניא ר' יהודה אומר גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר “כה אמר ה' שמרו משׁפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא”. – דרש ר' דוסתאי ב”ר ינאי: אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר “אני בצדק אחזה פניך”, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כתיב “לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות”, וכתיב “לא יועילו אוצרות רשׁע וצדקה תציל ממות”. – שׁתי צדקות הללו למה? – אחת שׁמצלת מדינה של גיהנם, ואחת שׁמצלת ממיתה משונה. – ואמר ר' אבא אמר ר“ש ב”ל: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה. ומטיל בכיס יותר מכולם, – אמר ליה ר' חייא לדביתהו: כי אתא עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך. – אמרה ליה: מילט קא לייטת להו? – אמר לה: קרא כתיב “כי בגלל הדבר הזה” – ותנא רבי ר' ישמעאל: “גלגל הוא שחוזר בעולם”. – תניא ר' גמליאל ברבי אומר: “ונתן לך רחמים ורחמך והרבך” – כל המרחם על הבריות – מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות – אין מרחמין עליו מן השמים.

אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו. ורץ לפניו שלשה מילין. – מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהיה רגיל כל יומא דשרי ליה ארבעה זוזי בצינורא דרשא. – מר עוקבא היה עניא כשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה בצינורא דרשא. – מר עוקבא היה עניא כשיבבותיה דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעת מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפירא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה. אתא אמר ליה: לא צריך. – אמר: מאי חזית? – חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן. – אמר: מפנק כולי האי. – עייפינהו ושדריגהו נהלי. – כי קא ניחא נפשיה אמר: איתו לי חושבנאי דצדקה – אשׁכח דהוה כתוב ביה שבע אלפי דינר, שׂיאנקי. – אמר: זוודאי קלילי ואורחא רחוקא – קם בזבזיה לפלגיה ממוניה. – ר' אבא הוה צייר זוזי בסורריה ושׁדי ליה לאחוריה וממצי נפשׁיה לבי עני (כתובות, מ“ז, ע”ב). ־

טו

מדת לשון הרע.

אמר ר' יוחנן בשם ר' יוסי בן זימרא: מה הוא דכתיב “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה”? – אמר ה' ללשון: כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל; כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים; ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחד של עצם ואחד של בשר. “מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה”. – ואמר ר' יוחנן משׁום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, כאלו כופר בעיקר שנאמר “אשר אמרו שפתינו אתנו מי אדון לנו”. – ויאמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע “לצמיתות” ומתרגמינן “לחלוטין” ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה (מרכין טו).

ואמר ריש לקיש מאי דכתיב “אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון”? – לעתיד לבא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו: ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? – אומר להן: מה יתרון לבעל הלשׁין? – ואמר רישׁ לקיש: כל המספר לשון הרע מגדיל עונותיו עד לשמים שנאמר “שׁתו בשמים פיהם ולשׁונם תהלך בארץ”. – אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן – כתיב הכא “אותו אצמית”. וכתיב התם “צמתו בבור חיי וידו אבן בי”. – ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא – כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שׁנאמר “אֹוֹתוֹ לא אוכל”. אל תקרי אֹֹֹוֹתוֹ, אלא – אִתּוֹ (שם).

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר ליה הקב“ה לשׂר של גיהנם: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נידוננו, שנאמר: “חצי גבור שנונים עם גחלי רחמים”. – אין “חץ” אלא לשׁון הרע. שׁנאמר – חץ שחוט לשונם”, ואין “גבור” אלא הקב“ה, שנאמר “ה' כגבור יצא”; “גחלי רתמים” – היינו גיהנם. – תנא רבי ישמעאל: כל המספר לשׁון הרע מגדיל עינות כנגד שׁלש עבירות: עכו”ם, גילוי עריות, ושפיכות דמים. כתיב הכא “לשון מדברת גדולות”, וכתיב בעכו"ם “אנא חטא העם הזה חטאה גדולה”; בגילוי עריות כתיב “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”; בשפיכות דמים כתיב “גדול עוני מנשוא” (שם). –

זה שאמר הכתוב “תשׁב באחיך תדבר – בבן אמך תתן דופי”. אמר ר' יוחנן: אם הרגלת לשׁונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך סוף – בבן אומתך תתן דופי. (מד' רבה דברים פ' ו').

טז

מדות גסות הרוח.

אמר ר' יוחנן משׁום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שׁישׁ בו גסות הרוח, כאלו עובד כוכבים ומזלות. כתיב הכא “תועבת ה' כל גבה לב” וכתיב התם “ולא תביא תועבה אל ביתך”. – ור' יוחנן דידיה אמר: כאלו כופר בעיקר. שׁנאמר “ורם לבבך ושׁכחת את ה' אלהיך”. – ר' חמא בר חנינא אמר כאלו בא על כל עריות: “כתיב הכא “תועבת ה' כל גבה לב” וכתיב התם “כי את כל התועבות האל”. – אמר רבי יוחנן: אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב “מתן בסתר יכפה אף”, לא ינקה מדינה של גיהנם, – אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב”ה הניח כל הרים וגבעות והשׁרה שׁכינתו על הר סיני, והניח כל אילנות טובות והשׁרה שׁכינתו בסנה. – אמר ר' אלעזר כל אדם שישׁ בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשׁירה, כתיב הכא “ורמי הקומה גדועים” וכתיב התם “ואשריהם תגדעון”. – ואמר ר' אלעזר: כל אדם שׁישׁ בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שׁנאמר “הקיצו ורננו שׁכני עפר”. – שׁכבי עפר – לא נאמר אלא שׁכני עפר: מי שׁנעשׁה שׁכן לעפר בחייו. – אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר “גבה עינים ורחב לבב אֹוֹתוֹ לא אוכל” אל תקרי – אֹוֹתוֹ – אלא – אִתּוֹ – (סוטה ה' א') – אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר – אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא – נבואתו מסתלקת מחנו (פסחים ס"ו). –

יז.

מדת ענוה ושפל רוח.

אמר ר' יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב“ה, שׁבשעה שׁבית המקדשׁ קיים – אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו; אדם מקריב מנחה – שכר מנחה בידו; אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר " זבחי אלהים רוח נשׁברה” ולא עוד אלא שׁאין תפלתו נמאסת, שׁנאמר “לב נשׁבר ונדכה אלהים לא תבזה”. – “לא מרבכם מכל העמים חשׁק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים”. – אמר להם ה' לישראל: חושׁקני בכם, שאפילו בשׁעה שׁאני משׁפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם לפני: – נתתי גדולה לאברהם אמר לפני – “ואנכי עפר ואפר”; – למשה ואהרן אמר: “ונחנו מה”; – לדוד אמר – “ואנכי תולעת ולא איש”; – אבל העכו"ם אינו כן: נתתי גדולה לנמרוד אמר: “הבה נבנה לנו עיר”; – לפרעה – אמר: “מי ה'; לסנחרב אמר: “מי בכל אלהי ארצות”; – לנבוכדנצר אמר: “אעלה על במתי עב”; – לחירם מלך צור אמר: “מושב אלהים ישבתי בלב ימים”. – רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. – כל מי שיש בו שלשׁה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ושׁלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – תלמידו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה תלמידיו של בלעם הרשע”. –

תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. – מעשה בשני בני אדם שהמרו זה עם זה, אמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז. אמר אחד מהם: אני אקניטנו. – אותו היום ערב שבת היה והלל חופף את ראשו. הלך ועבר על פתח ביתו, אמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? – נתעטף בטליתו ויצא לקראתו. אמר ליה: בני! מה אתה מבקש? – אמר ליה, – שאלה יש לי לשאל. – אמר ליה: שאל, בני, שאל. – מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות? – אמר ליה: בני! ־ שאלה גדולה שאלת. מפני שאין להם חיות פקחות. – הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? – נתעטף בטליתו ויצא לקראתו. אמר ליה: בני! מה אתה מבקשׁ? – אמר ליה: שאלה יש לי לשאל. – אמר ליה שאל, בני, שאל. – מפני מה עיניהם של טרמודיין טרוטות? – אמר ליה: בני! שאלה גדולה שאלת. מפני שׁדרין בין החולות. הלך והמתין שעה אחת. חזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? – נתעטף ויצא לקראתו. אמר ליה: בני! מה אתה מבקש? – אמר ליה: שאלה יש לי לשאל. – אמר ליה: שאל, בני, שׁאל. – מפני מה רגליהם של אפרקים רחבות? – אמר ליה: בני! שאלה גדולה שאלת. מפני שדרין בין בצעי המים. – אמר ליה: שאלות הרבה יש לי לשאל ומתיירא אני שׁמא תכעוס. – נתעטף בטליתו וישב לפניו. אמר ליה: כל שׁאלות שיש לך לשאל שאל. – אמר ליה: אתה הוא הלל, קוראין אותך נשיא בישראל? – אמר ליה: הן. – אמר ליה: אם אתה הוא – לא ירבו כמותך בישראל אמר ליה: בני! מפני מה? אמר ליה: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז. – אמר ליה: הוי זהיר ברוחך. כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ד' מאה זוז וד' מאה זוז והלל לא יקפיד (שבת ל"א א'). –

בא וראה החילוק שׁבין חכמי ישראל לבין אותו אישׁ: – זה בא להקניטו כמה פעמים והקל בכבודו מאוד ולא הקניטו. ובכל פעם ופעם קורא אותו: בני.

וכאשר באו חכמי ישראל הזקנים הסופרים והפרושׁים וחלקו לו כבוד וקראו אותו “מורי” ושׁאלו מאתו כמשׁפט התורה להראות לעיניהם מופת על נבואתו מן השׁמים הוא קורא אותם: “דור רע ומנאף”. ועל עצמו אמר, שׁהוא גדול משׁלמה, שֹׁהוא גדול מיונה (מת' יב לה־ט).

חכמי ישראל, בכדי ללמד לבני ישראל דרכי ה' ומדותיו הטובות היו מוסרים את נפשׁם על זה ממשׁ למיתה. וכמו שׁמצאנו ברבי שמואל בן סוסרטיי “שׁפעם אחת אבדה המלכה תכשׁיטיה אצל הנהר ומצא אותן רבי שׁמואל בן סוסרטיי והכריז המלך מי שׁמצא אותם ויחזירם בתוך שׁלושים יום יעשׁרנו המלך ואם יחזירם לאחר שׁלשים יום, יתחייב ראשׁו למלך. והלך ר' שׁמואל בן סוסרטיי והחזירם לאחר שׁלשׁים יום, וכשׁשׁאל המלך ממנו הטעם שׁלא החזירם בתוך שׁלשׁים יום? אמר להמלך: ללמד באתי בזה שׁאבידת עכו”ם חייב להחזיר, ואפילו אם תצא מזה סכנת נפשׁות. ואם הייתי מחזירם בתוך שׁלשׁים יום היו אומרים בשׁביל לקבל מתנות בלבד החזרתי אותן (ירוש, חי ככ“מ פ”כ ה"ה). –

בן זומא אומר: איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שׁנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. – איזהו גיבור? – הכובש את יצרו, שׁנאמר: טוב ארך אפים מגבור ומושׁל ברוחו מלוכד עיר. – איזהו עשׁיר? – השמח בחלקו, שׁנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשׁריך וטוב לך: אשׁריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. – איזהו מכובד? – המכבד את הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד (אבות פד מא).

ר' מתיא בן חרשׁ אומר: הוי מקדים בשׁלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראשׁ לשׁועלים (שם ממ"ז). – ר' אליעזר אומר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשׁלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך". – ר' יהושׁע אומר: עין הרע ויצר הרע ושׁנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם (שם פ“ב מ”י). – הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן הכהן אוהב שׁלום ורודף שׁלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (שם מי"כ).

יח.

מצאנו בתלמוד הרבה מאמרים, שהם מפליאים את המעיין בהם. וגם לפעמים הם דברים הרחוקים מן המציאות. והנני להודיעך סודן שׁל הדברים האלה בכלל בתכלית הקיצור.

שׁבע שׁמות יש להקדושׁ, ברוך הוא. ואלו הם: הוי‘, אדנ’, אלהים, אלה, אל, שׁדי, צבאות. – וזה ביאורן בקיצור.

“הוי'”.

הוא המקור והשׁורשׁ לכל השׁשׁה שׁמות הנובעים ממנו. והוראתו, שהקב“ה מהוה מאפס ואין מוחלט את כל העולם עם כל הנמצאים בו, שברא אותם ברצונו יתברך שׁמו, ומשׁפיע עליהם מיום הבראם, ולעולם בלי הפסק כלל את אורו וחסדו להחיותם ולקיימם, ככתוב “לעולם, ה', דברך נצב בשמים” – הדבר שבו ברא אותם, ככתוב: “בדבר ה' שמים נעשו”, שהוא החיות והנשמה להם כמו הנשמה בגוף האדם – נצב לעולם בשמים להחיותם בלי הפסק, ככתוב “אתה עשית את השׁמים שׁמי השמים וכל צבאם הארץ ואת כל אשר עליה הימים ואת כל אשר בהם ואתה מחיה את כולם”. – עשות אורים גדולים כי לעולם חסדו”. ולכוונה הזאת נתוספה אות – י – בראש השם הקדוש הזה להודיעך שהוויתו את העולם הוא דבר תמידי כמו “ככה יעשה איוב”.

על פי המדה הזאת הבורא עם העולם הם מתאחדים באחדות מוחלטת בהאור עם השמש, שזה בלא זה אי אפשר להיות כלל. וכמו הגוף עם הנשמה, וכשם, שלא יצדק לומר לשלם שכר להעינים בעד מה שׁהם רואים, ולהידים בעד מה שׁהם עושים, או להענישׁם אם אינם רואים או אם אינם עושים; לפי שבין כך ובין כך מוכרחים הם מכח הנשמה הפועלת בהם, ולהם בעצמם אין שום בחירה ורצון כלל, – כן לכאורה אין מקום כלל לשׁלם שכר למקיימי התורה ולענושׁ את שאינם מקיימים אותה; לפי שבין כך ובין כך מוכרחים הם משם הוי' המשפיע עליהם בלי הפסק. – וזאת הוא שיטת הפילוסוף. – אבל באמת אין הדבר כן; לפי שהשם הוי' מתלבש ומתצמצם ומתאחד ומתראה בשם.

"אדני'.

והוראתו, שהוא אדון העולם. כלומר, שצמצם אחדות אור השפעתו עם העולם ונעשה העולם כאלו דבר נפרד מאחדותו יתברך, והוא נראה רק כאדון העולם, כמו האדון על קניניו שׁאין לו שום עצמות ואחדות עמהם. והוא רק מושל עליהם. כן הדבר הזה. – ולהאדם אין שׁום השׂגה בעצם שם “הוי'”. כי לא יצדק לומר עליו לשון השגה כלל ורק לשון ידיעה, שיודע ששם הוי' מהוה את העולם ומתצמצם ומתאחד ומתראה בשם אדנ' וכן בשאר השמות שאמרנו. אשר עליהם יצדק לומר לשון השגה, לפי שׁהאדם ישיג אותם, ומבשרי אחזה אלה, האדם יודע שנשׁמת הוי' המחיה אותו נמצאה בו, אבל לא ישיג את מהותה כלל. ורק ישיגה על ידי כחותיה המסתעפים ממנה באברי גופו: השכל במוח; הראות בעינים,. – ולפי זה יש מקום לבחירה ג"כ, לפי שהאדם חפשי ברצונו כעבד מאדוניו לעשות מה שלבו חפץ.

וזה שאמרו חז"ל: לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב בשם הוי‘, ונקרא בשם אדנ’. וזה סוד הצמצום.

“אלהים”.

עיקר הוראתו הוא: כח וחיזק, כמו “יש לאל ידי” והאותיות – ים –, שנתוספו בסופו הוראתם: רבים, ומשׁמעתו, שהקב"ה חקק והטביע הקים וכחות תמידיים, שלא ישתנו לעולם לכל בריותיו אשר ברא והם הנקראים כוחות טבעיים. אלהים – בגמטריא – הטבע.

כן אנחנו רואים שׁבפרשה הראשונה שבתורה, המדבר בה, האיך הקב"ה ברא ויצר וחקק והטביע את כל יצורי עולמים ונתן לכל אחד ואחד מהם חקים וכחות תמידיים שלא ישתנו לעולם. שם נקרא בשם אלהים.

כן כאשר בימי נח מפני רֹעַ מעלליהם "כי השׁחית כל בשר את דרכו על הארץ מפני רוב טובה שהיתה בטבע העולם והחליפם במבול בכחות גרועים מהראשונים לטובת הנבראים, – שם נקרא שמו יתברך בשם “אלהים”. –

בכל מקום שידבר הכתוב בעונש הרשעים העוברים על רצונו יתברך יקרא בשם “אלהים”.

וזה שאמרו חז"ל – “אלהים – זו מדת הדין”. – פירוש: כמו שֶׁהַדַיָן חוקק חקים ומשׁפטים להתנהג על פיהם לעולם. ומי שעובר עליהם יאלצם בקו המשפט לשוב לקיימם, כן הוא שם “אלהים”.

“אלה”.

הוראתו, אם יזכה איש או עם ע“פ מדותיהם הטובות, שהקב”ה מייחד אלהותו עליהם להתנהג עמהם למעלה מחקי הטבע, לעשות עמהם נסים ונפלאות, אז יִקָרֵא בשם “אלה” של האיש או העם הזה. וכמו שהיה עם האבות: אברהם יצחק ויעקב ועם בני ישראל, כמו שכתוב “ה' אלקי אברהם, אל, אלהי ישראל, ה‘, אלהי גדלת מאוד, – אלהַ יעקב, ה’ אלהָ ישועתי אליך ותרפאני, מלכי ואלהָי, אלהים אלהיך אנכי”.

“אל”.

הוראתו, אם לא בשביל צדקותיו ומדותיו הטובות, כי אם בחסד חנם ירחם הקב"ה על העם או האדם להתנהג אתם לפנים משורת הדין, למעלה מחקי הטבע בדרך גם ופלא אז יִקָרֵא בשׁם – אל –, ככתוב “חסד אֵל כל היום”.

שתי השמות הללו הוראתן גם כן כשם אלהים. והחילוק שביניהן הוא בזה: שם אלהים – הוראתו – רבים, לפי שחקים וכחות הטבע רבים הם; אבל שתי השמות הללו הוראתן לשון יחיד; לפי שהן מורות על כח אחד נסי נפלא. – ואולם שם “אלה” כתוב הרבה פעמים גם בלשון רבים.

“שדי”.

הוראתו המדה והגבול והתכלית והקצבה, שנתן לבריותיו אשר ברא ולא ברא אותם כפי יכלתו וחסדו הגדול שהם למעלה מגבול ותכלית, בכדי שיכלו הנבראים בעלי הגבול והתכלית ליהנות מאורו יתברך. “למה נקרא שמו – שר', – לפי שאמר לעולמו: דַי”.

“צבאות”.

הוראתו בעת שיוציא משפטו אל הפועל, – ”צבאות – אני נקרא בשעה שאני עושה דין ברשעים" “כל מקום שנאמר האדון ה' צבאות – עוקר דיורין ומכניס דיורין”.

החילוק שבין “אלהים”, לבין “צבאות” הוא כהחילוק שיש בין השופט להשוטר: השופט ישפוט והשוטר מוציאו לאור.

והנה יש עוד שמות שבהם נקרא הקב“ה: שם מ”ב – שם ע"ב – והם ידועים לחכמי הקבלה.

החילוק שהיה בין נביאתו של משה רבינו לבין נביאתם של הנביאים שאחריו היתה בזה: ־ משה רבינו היתה נבואתו בעצם שם הוי‘. וכפי דברינו לעיל, בשם הזה לא יצדק לומר לשון השגה; כי אם לשון ידיעה, – אבל כל הנביאים שאחריו היתה נביאתם בשאר השמות, שׁשם הוי’ מתצמצם בהם. ואשר, כפי דברינו לעיל, עליהם יצדק לומר לשון “השגה” או בלשון הנביאים “ראיה” ו“חזיון”.

וזה שאמר הכתוב “וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שד‘. ושׁמי הוי’ לא נודעתי להם”, וכן הוא אומר “ואדעך בשם”; “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים”, וזה שאמרו חז“ל; מנשה שׁאל מיְשַעֲיָהו הנביא: משה רבך אמר “כי לא יראני האדם וחי”. ואתה אומר ואראה את אדנ'? – וחז”ל יישבו השאלה הזאת בטוב טעם ודעת: משה ראה באיספקלריא המאירה: בעצם שם “הוי'” ששם לא יצדק לומר לשון השגה ומכש“ב ראיה, אבל יְשַעֲיָהו ראה באספקלריא שאינה מאירה – לא בעצם שׁם הוי‘, כי אם בהתצמצמו בשם "אדנ’” – לכך אמר: ואראה את “אדנ'”. –

והנה כשם שהיה חילוק בין נבואת משה רבינו לבין הנביאים שׁאחריו, כן היה חילוק בין כל נביא ונביא שֹאחריו, שנתמעטה השגתם מהנביאים האחרונים זה אחר זה מהקודמים להם, ישעיהו אמר “ואראה את אדנ'”, יחזקאל “ראה מרכבה”, ירמיהו “ראה סיר נפוח”, דניאל “ראה חלומות”, זכריה “ראה סוסים אדומים”.

הרב כאשר ילמד לתלמידיו ענין עמוק מאוד, אם דעתו של תלמידו גדולה יסביר לו הדבר כמו שׁהוא בדברים בלבד. ואז לא שייך על זה לומר לשון השגה, כי אם לשון ידיעה, לפי שהוא יודע את עצם הענין כמו שהוא, אבל כשׁאין דעתו שׁל תלמידו יכולה להבין את עצם הענין כמו שהוא, ילבוש את הענין הזה במשל, וכל שנחלשה ידיעתו של תלמידו, כן ילביש בשבילו את הענין במשל יותר מגושם, ואז יצדק לומר על תלמידו שהשיג את הענין על ידי המשל, אבל לא ידע את עצם הענין.

יט.

חכמי ישראל, כשם שׁהשתדלו שׁתתקיים בנו התורה הכתובה והמסורה וסדרו לנו את התלמוד, כן השתדלו שתתקיים בנו החכמה העליונה הזאת הנקראה בפיהם “מעשה בראשית ומעשה מרכבה”. וכשם שהנביאים הלבישו את הענינים האלה בחזיונותיהם הנעלמים, בכדי לשבר את האוזן שיכול לשמוע והחכמים הגדולים ישכילו להבינם מתוכם ע"י כללי החכמה הזאת הידועים להם, כן בעלי התלמוד הלבישו את הענינים האלה באגדותיהם הנפלאים. והחכמים הגדולים ידעו ויבינו על פי כללי החכמה הזאת אשׁר להם כל דבר ודבר על אופנו.

ובחגיגה שנינו: “אין דורשין – ולא במעשה בראשׁית בשׁנים ולא במעשה מרכבה ביחיד, אלא אם הוא חכם ומבין מדעתו”. (י"א). – “צוו חכמים הראשונים, כתב הרמב”ם, שלא לדרוש בדברים אלה, אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו. ואחר כך מוסרין לו ראשׁי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו ויודע סוף הדבר ועומקו, ודברים אלו – דברים עמוקים הם מאוד ואין כל דעת ודעת ראויה להולמן". – ומזה הטעם ממש הסתירו החכמים האלה הדברים האלה באגדותיהם.

נצייר בדמיוננו, כי יבא עת וחכמת משלי החיות שבתלמודנו ושל “אזאפ” ו“קרילאוו” תשתכח מאתנו, והיה באחרית הימים אם ימצא איש את משליהם, והוא לא ידע, כי אך במשׁלים ידברו אל העם ובתוכם צפונים למודיים מוסריים נפלאים מאוד וידמה שהדברים ככתבם בלבד, אז ימלא שחוק פיו וילעג עליהם בחרפה ויחשבם לשׁקרנים נבערים מדעת בזה שיאמרו שהחיות בבני אדם ידברו ישירו ויזמרו ואיש את אחיו יתוכחו. –

אבל אנחנו היודעים היטב את דבריהם המחוכמים והנפלאים נשוב אליו לאמור: לא בם, פתי, האשם אם איש חסר תבונות אתה ולבך צפין מחכמה" – כן הוא הדבר בענין אלה האגדות שבתלמידנו שאמרנו. –

כ.

בעלי התלמוד השכילו לראות את עצם הסבה שהביאה את עם הישראלי, עוד בהיותם על אדמתם, לפול תמיד בכל רעה; לעזוב את ה' ותורתו; וללכת אחרי אלהים אחרים ולעבדם. – והיא, לפי שתורתם והשכלתם, לא חדרה אל כל בני ישראל, לפלגותיהם באין הבדל; כי אם הכהנים והנביאים וראשי העם בלבד ידעו את התורה ושאר כל העם בחשׁכה יתהלכו, ולא ידעו את התורה; וכמו שׁאמר הנביא “על מה אבדה הארץ – על עזבם את תורתי” – אותי עזבו ואת תורתי לא שׁמרו, ורק לעתים רחוקות מאוד אנחנו מוציאים שכל העם ידעו את התורה, וכל זה לא מצאנו רק בין מלכי יהודה בלבד ולא במלכי ישראל והם עשרת השבטים: ומפני זה, כשׁגרמו העונות וגלו מארצם לבבל עזבו בימים מעטים את כל התורה ואת כל דת הישראלי ועוד מעט ועם הישראלי יכחד מן הארץ.

בכדי להציל את בני ישראל מהרעה הנוראה הזאת התאמצו בעלי כנסת הגדולה, והם עזרא הסופר וסייעתו, להפיץ את כל התורה שבכתב ושבעל פה בין כל בני ישראל שידעו כולם את התורה למקטנם ועד גדלם. והם אמרו “יהעמידו תלמידים הרבה” וגם “שנו חכמים בלשון המשנה” פרק מיוחד המדבר במעלת התורה ולומדיה. וגם העלו למעלה לראש את הרב המלמד תורה לאחרים ואמרו “כל המלמד לבן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו”. – (סנהדרין יט, כ). – “כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר “אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד” (ככ"מ פה א). – “וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב”ה גוזר גזירה מבטלו בשבילו, שנאמר “ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה” (שם). – ”אמר רב שׁשת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא” (סנהדרין לב א').

* * *

וגם גנאו מאוד את מי, שׁאינו מלמד תורה לאחרים ואמרו "כל המונע הלכה מפי התלמיד, כאלו גוזלו מנחלת אבותיו, שׁנאמר “תורה צוה לנו משה מורשת קהלת יעקב” –: מורשה היא לכל ישראל (סנהדרין ל"ה, ב). – “אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שׁמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד – אפילו עוברים שבמעי אמן מקללים אותו” (שם). –

ועל כולם הרבו לגנות מאוד את אלה האנשים אשׁר אינם יודעים את התורה כלל, והם הם הנקראים בפיהם “עם הארץ”. ואמרו: “רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר”. – “אמר ר' אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך”. – אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת. – אמרו לו תלמידיו: רבי! אמור, לשוחטו. – אמר להם: זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה. – אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. – אמר ר' שמואל בר יצחק: ומגבו" (פסחים מט:). –

דבריהם המחוכמים והנפלאים האלה ילמדונו לדעת, כמה גדול כֹחם של בעלי התלמוד, אשר בכדי להדריך את צאן מרעיתם, בני ישראל אל דרך התורה והמצות הלכו במדותיו של הקב"ה בתורתו הכתובה, לדבר אל בני ישראל בדברים קשים בהשׁקפה החיצונה, בכדי לאיים עליהם, למען ישמעו ויראו ויחדלו מעשות שום רעה ולמסור בעל פה לראשי העדה וחכמיה את רצונו יתברך וכונתו הטהורה והישׁרה שׁבהם וגם מקום הניחו בדבריהם האלה לפני החכמים להבין על פיהם כונתם הנפלאה המוסתרת בתוכם.

כא.

בכדי לבאר את דבריהם האלה עלי לבאר בתחלה מי הוא “עם הארץ” ומה מעשהו.

עיקר שם “עם הארץ”, כמשמעו, שלא קרא ולא שנה ולא למד שום דבר תורה ומוסר ודרך ארץ, והם היו בעלי מדות רעות ונשׁחתו מאוד. עקיבא אמר על עצמו: “כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור – ששובר עצם” ור' אליעזר אמר: “אלמלא אנו צריכין להם למשׁא ומתן היו הורגין אותנו” ולא היו מקיימים שׁום מצוה ממצות התורה, ואפילו בימים הנוראים, בראש השנה ויום הכפורים לא היו באים לבית הכנסת להתפלל והיו עוסקים במלאכתן בשדות. ומטעם זה התקין רבן גמליאל שׁהשׁ"ץ מוציא אותם ידי חובת תפלה (ר"ה לג, ב).

העמי הארץ האלה השחיתו את דרכם על הארץ מאוד, ובפרט בימי הנוראים, שהיו כל בני ישראל הגברים מתאספים לבתי כנסיות, שהיו מחוץ לעיר להתפלל שם ולהוציא גם אותם ידי חובת תפלתן היו הם האבות והבנים באים על העיר בטח והיו מענים את בנות ישראל הבתולות הארוסות והנשואות. וכמו שהשיב אליהו: “והאידנא יומא דכפורא הוא ואיבעלו כמה בתולות בנהרדעא” (יומא יט, ב). – “אמרו לו: רבי! אל ירע בעיניך שׁהוא ובנו באו על נערה המאורסה ביום הכפורים” (כ"מ פנ). –

ובזה אבאר את דבריהם בענין עם הארץ, שאמרו. – באמת, כל כוונתם בדברים האלה בענין עם הארץ, היו רק על אלה הרשעים, המתפרצים בעריות מאוד והמאנסים את הבתולות הארוסות. וכמו שהעירו לפנינו על זה הגאונים, שהיו אחר בעלי התלמוד, ומהם רב שרירא גאון ורבי יצחק אלפסי ככתוב בספרו. ולמען לאיים על הרשעים האלה אשר כל זאת באה להם לפי, שלא רצו ללמוד את התורה – “תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו”. לכך קרא אותם בשם “עם הארץ”. שלמה המלך קרא אותם בשם “סכלים” ו“פתאים”, והכונה פה ושם על הרשעים שׁאמרנו.

וזה ביאור לדבריהם: – “תניא. ר' אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר “זאת תורת הבהמה והעוף” – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף, ומי שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף”. – כונתם בזה: אנחנו רואים שבתחלה, קודם שנתן ה' לאדם את התורה אמר אליו: – “הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהי' לאכלה”. – ואחר שנתן לנח את תורת האדם אמר אליו “כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל”. – ולפי זה “עם הארץ”, שאינו מקיים את התורה – אסור לאכל בשר".

“אמר ר' אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת”. – כונתו על מה שאמרו לו לר' אליעזר: “הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביום הכפורים שחל להיות בשבת”. וכמו שהעיד על זה רב שרירא גאון, ותפס לשון “נחירה”, לומר, שכמו שדקר פנחס לזמרי ברמח, וכמו שׁשם “הקנאין פוגעין בו”, כן “מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת”. – אמרו לו ר'! אמור: לשׁחטו“. – שׁגם יש להרגו בבית דין. – “אמר להם: זה טעון ברכה”: על הקנאי אמרה תורה – “הנני נותן לו את בריתי שׁלום” – וגם חז”ל אמרו על זה: “וכל הקודם להרגן זכה”. – “וזה: הב”ד שהרגו אותו – “אינו טעון ברכה” –: לא נאמר בהם – “וכל הקודם להרגו זכה”: –

“אמר ר' שמואל בר נחמני. אמר ר' יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג”. – פירוש: הוא בא להוסיף שאפילו אם הוא רודף אחר הערוה גם כן ניתן להצילה בנפשו. ולכוונה הזאת אמר: “כדג” לפי שדגים פריצי (כ"ב עד, ב). – אמר ר' שׁמואל בר יצחק: ומגבו. – דווקא בעת, שהוא רץ אחר הערוה מותר לרדוף אחריו ולקרעו מגבו להצילה בנפשו; אבל משנפנה מלרדוף אחריה אסור להרגו מבפניו או מצדו.

ובאמת דבריהם המחוכמים והנפלאים האלה פעלו עליהם פעולה טובה מאוד – שעל ידם נעקר שם “עם הארץ” מישראל. ואין עוד זכרו בעולם.

ובאמת אני אומר: המשׁפט של בן סורר ומרה הכתוב בתורה, והמשפט של עם הארץ האמור בתלמוד, כוונה אחת להם. וכשם שאמרו חז“ל “בן סרר ומרה לא היה ולא נברא, אלא דרוש וקבל שכר” ובערת בזה הרעה מקרבך, כן משפטו של ע”ה לא היה ולא נברא, אלא דרוש וקבל שכר, ובערת בזה “עם הארץ מקרבך”.

תשובה על השׁאלה הראשונה והשּׁניה.    🔗

א.

היסוד והעיקר של כל התורה שנתן הקב“ה לעמו ישראל בהר סיני היא מצוה אחת בלבד: אהבת האדם לרעהו בלי הבדל משפחה ושבט דת ולאום. ושׁאר כל מצות התורה הם ענפים המסתעפים ממנה. – וכשׁשאל העכו”ם את הלל: “למדני תורה כולה כשאני עומד על רגל אחת” – השיב לו: –דסניא עלך לא תעביד לחברך. זו כל התורה. ואידך פירושׁה. זיל גמור", (שבת לא, א). – לפי שהם רק ביאורים לה. והוא ידע אותם מעצמו.

המצוה הזאת אם כפי צורתה שׁלמדה הלל להעכו“ם גדולה היא ונכבדה מאוד. מכל מקום, לנו לדעת, שהיא כאין מול התורה, שנתן הקב”ה לעמו ישראל.

ב.

והנני לבאר את המצוה כפי עוצם מהותה שׁלמדו אותנו בעלי התלמוד על פי התורה הכתובה.

שש מעלות למצוה הזאת זו למעלה מזו. שלש הראשונות הן בלא תעשה והשׁלש האחרונות בקום ועשה. ואלו הן:

המעלה הראשונה.

ו“חי אחיך עמך” )ויקרא כה, לו) – כמו, שאתה רוצה לחיות, כך אחיך. ואסור לך לגרום לו מיתה.

המעלה השניה.

“לא תקם ולא תטר את בני עמך” (שם יט, יה): הכוונה בזה: אפילו אם חטא לך רעך, שלא מלא בקשתך אין לך רשות לנקום ממנו על זה, שלא למלא גם בקשתו, שישאל מאתך. ואפילו כשתמלא את בקשתו אין לך רשות לומר לו: אני טוב ממך: אתה השיבות את פני ריקם ואני מלאתי בקשתך; לפי שבזה אתה נוקם ממנו בדברים; ואתה מודיע לו, שאתה נוטר שנאה עליו.

המעלה השלישי.

“לא תשנא את אחיך בלבבך” (שם יט, יז). – אפילו בלא שום דברים אלא בלבבך ג“כ אסור לך לשנא את אחיך. – אלה הן השלש מעלות הראשׁונות שהן בלא תעשה, ואשר נכללים ב”דסניא עלך לחברך לא תעביד". – ואלו הן השלש האחרונות שהן בקום ועשה.

המעלה הרביעית.

“ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח). – “רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה”: לא בלבד שנצטוית, שלא תשנא את אחיך אפילו בלבבך, אלא שנצטוית גם כן לאהוב לרעך כמוך. – ובספרא (שם) מכאן אמרו: עבר אדם על מצוה ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תשנא את אחיך בלבבך ועל לא תקם ולא תטר ועל וחי אחיך עמך, שבא לשפיכת דמים.

המעלה החמישׁית.

“זה ספר תולדות אדם” (בראשית ה, א).– ובספרא “בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם כלל גדול מזה” פירושׁ לדבריו: – לכך דקדקה התורה בלשונה ואמרה: “תולדות אדם” – לשון יחיד – “זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם” ללמדך, שׁכל בני האדם, שבעולם הם כגוף אחד בעלי אברים הרבה; לפי שכולם אחים הם, בני אב ואם אחד, שׁהם ג"כ נבראו מגוף אחד, וכשם שכל אברי גוף האדם עושים חסד זה עם זה לא בשׁביל תשׁלום גמול או הבה זה לזה; כי אם, לפי שׁהם גוף אחד, והטובה שעושים זה עם זה לטובת עצמם הכללי – גופם, שהם חלק ממנו הם עושים; – כן ממש כל בני האדם, שבעולם הם גוף אחד גדול הנקרא “אדם”, וכל אישׁ ואיש מהם הם אברים מהגוף הזה. והטובה שעושים זה עם זה לעצמם הם עושים. וכן הרעה שׁעושים זה עם זה לעצמם הם עושים.

“לפיכך אדם נברא יחידי, אמרו חז”ל, מפני המשפחות שלא יהיו מתגרות זו בזו, ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, – נבראו שׁנים על אחת כמה וכמה" (סנהדרין לז – לה). –

“וכשראה בן זומא אוכלוסין הרבה אמר: ברוך –, שברא כל אלו לשמשני, כמה יגיעות יגע אדם הראשׁון עד שמצא לחם לאכול ובגד ללבוש ואני – כל אלו מקדימין לפתחי לשמשני” –. (ברכות, כה).

בן זומא לא הסתפק בדברי בן עזאי, שאמר, שׁחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא אבר מגוף האדם הגדול שׁבעולם; אלא חשׁב את עצמו, כאלו כל בני האדם, שבעולם משתדלים הם להיטיב אתו ומקדימין לפתחו לשמשו, על כן החובה עליו לבלי היות כפוי טובה ולאהוב את כולם כנפשו על הטוב והחסד שעושים עמו. אשרי אדם יחשב זאת ובן אדם יחזיק בו.

וזה שׁאמרו חז“ל: “אתם קרואים אדם ואין עכו”ם קרואים אדם” (יבמות סא.); לפי, שׁרק “תורת ה'” תלמדינו המצוה הזאת ולא “תורת האדם”, שנצטוו עליה שׁאר כל העמים.

המעלה השׁשית.

“שׁמע ישראל הוי' אלהינו, הוי' אחד” (דברים ו, ד). – הכונה בזה, לדעת, שׁהוי' ברא את כל העולם ברצונו הטוב ובחסדו הגדול להיטיב לבריותיו. ומעולם ועד עולם היא מחיה אותם באין הבדל בין עושה רצונו למכעיסיו. כלם נותן נשמת חיים באפיו, על כולם יזרח השמש לאור יומם וכוכבים בלילה, לכולם נותן מטר על הארץ להגדיל זרעיהם להטריפם לחם חקם. פותח את ידו ומשביע לכל חי כרצונו.

והשם הוי' הזה, הוא אלהינו. וצונו ללכת בדרכיו. ככתוב: “כי אם שמר תשׁמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם היום לעשותה לאהבה את הוי' אלהיך ללכת בדרכיו ולדבקה בו” (שם יא – כב) ובספרי שם “אלו דרכי הקב”ה: הוי' הוי' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. – ובו תדבקון: הדבק בדרכיו: גמול חסדים, בקר חולים, קבור מתים כמו שעשה הקב“ה”. –

ג.

וזה שׁאמרו חז“ל “תרי”ג מצות נאמרו למשׁה מסיני – בא עמוס והעמידן על אחת, שׁנאמר – מה אמר הוי': דרשׁוני וחיו –: דרשׁו את דרכי לעשותם ותחיו; – בא חבקוק והעמידן על אחת, שׁנאמר וצדיק באמונתו יחיה” (מכות כד, א). – שׁיאמין, שהוי' ברא את העולם ברצונו הטוב, ממילא עליו ללכת בכל דרכיו ולהתדבק במדותיו ויחיה באמונה הזאת. וכן דרש בר קפרא: “זו פרשה קטנה שכוללת כל התורה: בכל דרכיך דעהו”.– דע מה עושה הקב"ה ועשה גם אתה כן (ברכות סג, א). –

ובמדרש תנחומא (פ' ויגש) “ועד עכשיו לא נתנה תורה לישראל והלא כתוב באברהם – עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותו חקותי ותורותי? – ר' לוי אמר מעצמו למד תורה”. לפי שאברהם היה הראשׁ להמאמינים. שׁהוי' ברא את העולם בחסדו וטובו הגדול ובצלמו ובדמותו יצר את האדם להתדמות בדרכיו. וכאשׁר התבונן בדרכי הוי‘: הטוב והחסד שׁהוא עושה עמו ידע מזה, שכן חובת כל היצורים לעשות כמוהו. והיה גם כן מאכיל רעבים משקה צמאים מלביש ערומים. ובזה בעצמו קיים כל תורת הוי’.

ד.

כאשר נדייק היטב נראה שהתורה בעצמה קראה את כל מצותיה בשם מצוה אחת. והוא: לדעת שׁהיי' הוא אלהינו ועלינו ללכת בדרכיו כמו שכתוב – וזאת המצוה – למען תירא את הוי' אלהיך (דברים ו, א). והדר מפרש, מה היא המצוה הזאת: שמע ישראל הוי' אלהינו, הוי' אחד (שם ו, ד); וצדקה תהיה לנו כי נשׁמר לעשות את כל המצוה הזאת – (שם ו, כה) –; ושׁמרת את המצוה (שם ו, יא) –; כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום (שם ה, ה) – ושמרתם את כל המצוה (שם יא, א); כי אם שמר תשׁמרון את כל המצוה הזאת אשׁר אנכי מצוך היום לעשותה: לאהבה את הוי' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו (שם יא, כב); – כי המצוה הזאת אשׁר אנכי מצוך היום. (שם לו, יא). – וזה שׁאמר דוד – לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד (תהלות קיט, לו). – וגם שלמה אמר – כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג).

ה.

הוא הדבר אשר אמרתי: המקור והעיקר לכל התורה ומצותיה, לאהוב לרעהו כלעצמו באין הבדל דת ומשפחה שבט ולאום; לפי שאל אחד ברא אותנו. כולנו בני אישׁ אחד נחנו, בני אדם וחוה, שׁהם בעצמם נבראו גוף אחד “והיו לבשר אחד”, ואנחנו כולם אברים של גוף האדם הגדול הזה. ועלינו להתדמות בדרכיו של הקב"ה, כי הוא אלהינו ואנחנו ישראל עמו שנתן לנו את תורתו ללכת בדרכיו ולקיים המצוה הזאת. ומי שׁאינו מאמין בזה אין לו חלק באלהי ישראל ותורתו. –

וזאת היא התשובה על שתי השאלות הראשונות:

1. היסוד והעיקר של כל התורה שנתן הקב"ה לישראל “ואהבת לרעך כמוך”.

2. בלי הבדל משפחה ושׁבט דת ולאום.

־־־־־־־־־־־־־־־

תשובה על השאלה השלישׁית.

א.

“תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח: דינים וברכת הוי‘. עבודת אלילים, גילוי עריות, שפיכת דמים גזל ואבר מן החי. – מנא הני מילי? – אמר ר’ יוחנן: דאמר קרא – ויצו הוי' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. –: – יצו – אלו הדינים. וכן הוא אומר – כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, –; הוי' – זו ברכת הוי‘. וכן הוא אומר ונקב שם הוי’ מות יומת –; אלהים – זו עכו”ם. וכן הוא אומר – לא יהיה לך אלהים אחרים –; – על האדם – זו עכו“ם. וכן הוא אומר – לא יהיה לך אלהים אחרים –; – על האדם – זו שפיכת דמים. וכן הוא אומר – שופך דם האדם – מות יומת; – לאמר – זו עריות. וכן הוא אומר – לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר; – מכל עץ הגן – ולא גזל; – אכול תאכל – ולא אבר מן החי” (סנהדרין נו, א).

והנני לבאר את דבריהם ולהודיעך בזה גודל כוחם של בעלי התלמוד בהבנתם את התורה הכתובה.

הדבר ידוע שׁאי אפשר להיות כלל שלא נתן הקב“ה תורה להאדם אשר ברא. הלא מצאנו שענש את קין על הרציחה, ואת דורו של נח במבול, כי מלאה הארץ חמס מפניהם. הלא מצאנו שהשחית את ערי הככר שהיו רעים וחטאים לה' מאוד. כן מצאנו משׁלם שכר טוב לצדיקים עושים רצונו כנח וגם האבות. וכלל בפי חז”ל וגם השכל הישר יעיד על זה: אין עונשין אלא אם מזהירין (סנהדרין נז, א תוספת).

וכאשר חז"ל העמיקו לחקור בתורה הכתובה מצאו שבהכתוב “ויצו” נאמר להאדם כל תורת האדם. – שלכאורה קשׁה.

1. הא כבר התיר הכתוב לאדם לאכל את כל פרי העץ, ככתוב “הנה נתתי לכם – אשר בו פרי עץ לכם יהי' לאכלה”. א"כ לאיזו צורך התיר להם עוד הפעם לאכל מכל עץ הגן? – ולא היה לומר רק החלק השׁני שׁבכתוב “ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו”.

2. על מה שהתיר לו לאכול מכל עץ הגן לא שייך הלשון “ויצו”?.

3. למה מזכיר בכאן שתי השׁמות הוי'', אלהים יחדיו?.

4. הלשון “על האדם” צריך ביאור. והיה לו לומר – את האדם, כמו – צו את בני ישראל – וגם כאן להלן הוא אומר “אשׁר ציויתיך” ולא אמר אשר צויתי עליך?.

5. “לאמר” – למי? הא לא היה עדיין שום אחד בעולם חוץ ממנו. חוה נוצרה אחר זה.

6. “אכול תאכל” – למה מזכיר המקור עם הפועל יחדיו?.

מזה השכילו חז"ל שׁהכתוב הזה ילמדינו את כל תורת האדם. וזה ביאורן:

דינים.

“ויצו” – אלו הדינים. וכן הוא אומר “למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושׁמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט”. סָתַם הכתוב ולא פירש מה יצוה את בניו. ומזה שהוא מסיים “לעשות” “ומשׁפט” מובן שסתם צוי האמירה בתורה כונתה: צוי משׁפט. ממילא נלמד מזה גם כן שזה שׁאמר הכתוב ויצו – על האדם כונתי שצוה אותו על המשפט. שיהיו להם משפטים קבועים לשפוט על פיהם את הפושע ולא לעשות בהם כל איש הישׁר בעיניו בלא חוק ומשפט קבועה, ומעתה לפי זה כונת הכתוב ויצו הוי' אלהים על האדם: ה' צוה את האדם, שיהיה לו צויים: חוקים ומשׁ פטים והם “דינים”. – ומה שלא אמר גם “צדקה” כמו שנאמר אצל אברהם; לפי שלא שייך “צדקה” לבני נח. וכמו שאבאר.

ברכת הוי'.

“הוי'” – זו ברכת הוי‘, שנצטוה האדם לדעת ולהתבונן, שיש בכל העולם כולו כח אחד המאחד את כל חלקי האישיים והחקים היסודיים וכל כחות הטבעיים הנמצאים בעולם, וכולם יחדיו למטרה ולתכלית אחת כוננו. – והכתוב “ייצו” יכון גם כן להעיקר והמצוה הזאת. ומשׁמעתו גם כך הוא ויצו הוי’ אלהים על האדם. – אלהים צוה על האדם שידע את שם הוי'.

עכו"ם.

“אלהים” – זו עכו"ם. – השם הוי' צוה על האדם שׁידע שהוא אלהים ואין עוד מלבדו, ומלכותו בכל משׁלה, וכל הדברים הנראים בעולם בהשקפה הראשונה בסותרים ומתנגדים זה לזה, באמת למטרה ולתכלית אחת כולם כוננו, ורק בכלם יחדיו נשתלם המשׁטר והסדר הנפלא השורר בעולם, ואם יבצר אפילו אחד מהם תתקלקל כל השתלמות הכללית של כל העולם. כמו אברי גוף האדם אם שהם נראים כסותרים ומתנגדים זה לזה ואין ביניהם שום השתיות. כי אין להם פעולה אחת ומה שעושים העינים לא יעשו האזנים ולא הידים הולכים ברגלים, מכל מקום יודעים אנחנו היטב שזאת בעצמה היא האחדות והכונה התכליתיות שׁביניהם ולכולם יחדיו; כמו שרק בקולות שונות המתנגדות זו לזו הנערכו ונסתדרו על פי משורר נפלא מתאחדות ומשתלמות כולן יחדיו להוציא את השיר בתכלית היופי והשׁלמות, ומעולם לא ישתלם בקול אחד בלבד או בקולות רבות השׁוים זה לזה, כן הם ממש חלקו האישיים הנראים כמתנגדים וסותרים זה לזה כולם יחדיו על פי כחותיהם השׁונים מהאחדים ומשתלמים יחדיו.

ואל יעלה על הדעת שאין כח אחד מאחד את כל חלקי העולם אלא כל דבר ודבר כח וכח בפני עצמו הוא ואין ביניהם אחדות והתקשרות כלל, וכמו שטעו בזה העמים הקדמונים המתהללים באלילים וכל אחד מהם בחר לו כח או דבר מאת אשר מצא חן בעיניו לאלה: זה לשמש או לירח, זה לארץ זה לים, זה להתנין אשר ביאור, זה לכח הרע, זה לכח הזמה, זה לאלהי הדמים. ובני אלים פרו וישרצו במאוד מאד ויעבדו אותם בעבודת זמה ושׁחת, כי מלאה הארץ חמס מפני רוע מעלליהם. כי גם את בניהם ובנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. – וגם להמצוה הזאת כוונה התורה בהכתוב: ויצו הוי' אלהים על האדם: – הוי' צוה על האדם שׁידע שׁהוי' הוא אלהים אחד, ואין עוד.

שפיכת דמים.

“על האדם” – זו שפיכת דמים: – שלא לרצוח את נפש האדם כמו “ויצו עליו פרעה” שלא להרגו. והתורה בכתוב “ויצו” כוונה ג"כ למצוה הזאת: ויצו הוי' אלהים על האדם –, שלא להרגו.

עריות.

“לאמר” – זו עריות. וכן הוא אומר “לאמר הן ישׁלח אישׁ את אשתו ויצאה מאתו והיתה לאיש אחר”. הכוונה: העברי משתמש בלשון אמירה על ענין האישׁות בין על ההויה בין על ההוצאה, וכמו שאמר קרא: “לאמר הן ישלח איש את אשתו ויצאה מאתו והיתה לאיש אחר”. הכל תלוי באמירה. וכן הוא ממש בלשון חז"ל: הקידושין יתקיימו באמירה: הרי את מקודשת לי; הגירושין יתקיימו באמירה: הרי את מותרת לכל אדם עשה בה מאמר; הן הן הדברים הנקנין באמירה. וכן הוא לשון בני אדם: – עם איז בייא זיא גווען אַ וואָרט – והכונה בזה ידוע לכל: נתקשרו באישות. וגם הרוסי יאמר “ОНИ ІІОМОЛВЛϴНЫ” – נתקשרו באישות. – והכתוב “ויצו” יכוון גם למצוה הזאת ופירושו גם כך היא:

“ויצו הוי' אלהים על האדם לאמר”. – שכל איש יקדש לו אשה לעצמו ואל יהיו פורצין בעריות.

גזל.

“מכל עץ הגן” – ולא גזל. – מזה שבא הקב“ה בעל הגן להתיר להאדם לאכול ממנו מובן שבלא רשות בעל הבית אסור להינות ממנו. והוא הדין שאסור לגנוב, ומה שתפס לשון גזל לפי שלגבי הקב”ה לא שייךְ לשון גנבה היינו שלא בידיעת בעלים. – וגם לזה כיוון הכתוב: “ויצו הוי' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל” שנותן לו רשות לאכול, מובן הדבר שאסור לאכול שלא ברשות בעל הגן.

אבר מן החי.

“אכול תאכל” – ולא אבר מן החי. – רק כשהדבר שׁאתה רוצה לאכול היא אכוּל שנשחטה והיא מעתה עומדת להאכל ולא כשהיא עדיין חיה והיא אוכלת ולא נאכלת. לפי שאסור לגרום לה צער וצער בעלי החיים דאורייתא. והכתוב ויצו יכון גם למצוה הזאת. “ויצו הוי' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל” ולא אבר מן החי.

זאת תורת האדם שנצטוה עליה בני נח ואשר הלל כללה כ“דסניא עלך לא תעביד לחברך”..

ב.

זה שׁאמרנו שבני נח נצטוו על ברכת הוי' ועל האלילים, אין הכונה שנצטוה עליהם בשוה כבני ישראל ממש, אלא חילוק גדול יש ביניהם: – ²בני נח לא נצטוו להאמין שהוי' ברא העולם בזמן וברצון ובחירה חפשי בחסדו וטובו הגדול כמו שנצטוו על זה בני ישראל. – להם אין דבר עם האמונה כלל. בני נח נצטוו לדעת ולהתבונן שבכל העולם אשר לפנינו נמצא כח אחד המיוחד בתכלית האחדות המאחד במשטר וסדר כללי את כל חלקי האישים וחקי היסודות וכחות הטבעיים אשר להם לכל אחד ואחד בפני עצמם ואשר על ידם הם נשלבים ונקשרים ומאוחדים להשתלמות תכלית כללי המאחד אותם כולם יחדיו מן צבא השמים ממעל עם כל כוכביהם הגדולים והרחוקים זה מזה מאוד ועד הארץ מתחת הימים וכל אשר בהם, מן גרגיר חול ונטף מטר עד המאור הגדול לממשלת היום, כולם יקחו חלקם באחדות המשטר הכללי והשתלמות תכליתית אשר להם ואשר ימלא את תעודתו אשר מראש מקדם הפקד עליו, על פי חוקי המשטר הכללי, – לבדו לעשותו ובלעדו היה חסרון כללי בכל אישי העולם, כמו שלכל חלקי הכחות הטבעיים שבגוף האדם; המושך, המעכל והמבשל ועוד הרבה כמוהם עם כל פרטי האברים אשר על פיהם עושים את פעולותיהם. הפה לדבר, העינים לראות, ידים לעשות אשר אם כי הם נראים כמו מתנגדים זה לזה כולם מתאחדים במשטר וסדר נפלא לתכלית כללי של האדם. ואין בו שום כח או אבר אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר לא יקח חלק בהשתלמות הכללי אשר להם ובלעדו ישתלם גוף האדם, – כן הדבר בכל פרטי האישׁים שבעולם הכללי אשר לפנינו אין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל. וזה הוא שׁם הוי' שאמרנו שנצטוו עליה בני נח.

ואל יעלה על הדעת שאין שום אחדות בעולם, רק כל דבר ודבר, חוק וחוק, כח וכח נפרד בפני עצמו הוא ואין ביניהם שום משטר וסדר להוציא על פיהם תכלית כללי אחד וכמו שטעו בזה העמים המתהללים באלילים אשר מהם יצאה כל הרעה וכמו שאמרנו לעיל. – וזה הוא שם אלהים שנצטוה בני נח.

על כן, האדם אשר הוא נזר האישים והמתנשא לכל הדברים לראש עליהם בכח הדבור והתבונה והדעת אשר בו בהכרתו את עצמו עליו לעמוד בראש כל חלקי העולם כמושׁל במדינה להשׁגיח על כולם ולשׁמור את תכלית אחדות הכללי אשר לכל אחד מהם ולכולם יחדיו ולמלאות בעצמו את תעודתו אשר הפקד עליו לבדו לעשותה להשׁתלמות אחדות הכללי שׁל כל העולם ולהזהר שלא להרוס ולקלקל במעשיו הרעים את תכלית העולם הכללי והם: שׁלא לאבד את נזר האישים שׁל העולם: האדם – שפיכת דמים; – שׁתולדותיו יהיו בסדר ובנחת ושלום שׁכל אחד מהם יכיר וידע את ילדיו לגדלם ולהדריכם בדרך חוק ומשפט והילדים יכירו את הוריהם לכלכלם בזקנתם ככלות כחם; שכל אחד ייחד לו אשׁה לעצמו ולא יהיו פרוצים בעריות. להזהר שלא יהי' ביניהם ריבות ומחלוקת שלא יגנבו ושׁלא יגזלו זה מזה – גזל. ושׁירחיקו את עצמם ממדות נשחתות ושלא לגרום אפילו לבעלי החיים שׁום צער בחנם והוא אבר מן החי; ושיהיה להם על כל דבר פשע ועון חקים ומשׁפטים קבועים, והוא הדינים. ובכללה: –“דסניא עלך לא תעביד לחברך”. – ולפי שגם השכל הישר בעצמו יעיד על התורה הזאת ואין בה צורך ואמונה כלל, לכך לא נתנה התורה הזאת בקולות וברקים ובמופתים נפלאים; לפי שאין בהם שום צורך כלל; כי אין להם ולאמונה דבר. וכמו שאמרנו.

ולפי שעל פי התורה הזאת אין עליהם החובה להאמין שהעולם נברא ברצון ובחירה להיטיב לבריותיו כפי חסדו הגדול ממילא אין כאן טוב וחסד כלל ובדעת הפילוסוף. – על כן גם הדינים שנצטוו עליהם ב“נ מחייבים להיות ע”פ קו המשפט בלבד בלא תערובות שום חסד ורחמים כלל. ואסור להתנהג עם הפושע לפנים משורת הדין. –

“שׁאלו לחכמה, אמרו חז”ל, הנפשׁ החוטאת. מה תהא עליה? – והיא משיבה חטאים תרדף רעה. – “דראַקאָ” השופט היוני חרץ משׁפט מות על כל חטא ועון כגדול כקטן. – אשׁכח ר' יעקב בר אחא, אמרו חז“ל, דהוי כתב בספר אגדתא דבי רב: ב”נ נהרג בדיין אחד ובעד אחד ושלא בהתראה" (סנהדרין כו, ב). – וגם בימינו אנחנו רואים שהם דנים בהודאות פיו, מה שׁאין הדבר כן בדיני ישראל.

אבל העמים ההם טעו טעות גדול ואמרו: אחרי שׁאין עליהם החובה להאמין בבריאה רצונית ממילא אין כאן מדת טוב וחסד כלל, ולפי זה גם על האדם אין החובה לעשות עם רעהו טוב וחסד כלל. – מהם סברו: מלבד שׁאין עליהם החובה לעשות זה עם זה שום טובה בעולם כי גם העושה חסד עם רעהו חוטא בזה נגד חקי הטבע המושׁלים בעולם ומקלקל בזה המשטר והסדר שׁל עולם.

וכמו שׁאמר תונוס – רופוס לר' עקיבא; “אם ה' אוהב עניים למה אין מפרנסן” – לדבריך שהעולם נברא ברצון להיטיב לבריותיו למה אין מפרנסם? – “משל למלך שכעס על עבדו וחבשׁו בבית אסורים ובא אחד ופרנסו כלום אין הוא מחייב ראשׁו למלך” –?: המלך: טבע של העולם עשה לזה להיות עני והמפרנסו הוא מתנגד בזה לחקי הטבע ומקלקל סדרו שׁל עולם. וכמו שׁאמרו ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו: “צדקה תרומם גוי – אלו ישראל. וחסד לאומים חטאת. הצדקה לעשות עם אחרים חטאת הוא להם”. – לפי דעתם. כן הם סוברים, וזה פרי תורתם.

ג.

אברהם אבינו כאשר ראה והתבונן את האחדות המשׁטר והסדר השורר בכל העולם, החליט בדעתו שׁאי אפשׁר הדבר להיות כלל שׁכל זה נעשה במקרה בלבד בלא פועל ברצון ובבחירה חפשית. אלא ברור הדבר שׁיש לכל העולם בורא, שברא אותו ברצון פשוט ובבחירה חפשית. והבורא עולם הזה, כפי הנראה מפעולותיו הנפלאים הוא גדול ורב כח ואין חקר לחכמתו ולתבונתו אין מספר ואין גבול ותכלית לחסדו וטובו הגדול המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים השׁמשׁ לאור יומם ירח וכוכבים בלילה; המכסה שׁמים בעבים המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר; נותן לבהמה לחמה, הפותח ידו ומשביע לכל חי רצון.

החכם ראה ארמון בנוי לתלפיות מהודר בתכלית ההוד והיופי אשׁר אין על עפר משלו ויבא אל תוכו ויתבונן בו והנה מחזה נפלא לנגד עיניו: מאור גדול נצב במרומו, המזריח על יושבי בו באור חום צח להשביעם בתענוגים. גם בשׁכבם יגיעי כח לנוח לעיניהם לתת תנומה אט ומעדניה יהל אור את חשׁכת הלילה נוגה כהה עם רבי רבבות נצוצי חשׁמל. שם גנות ופרדסים שתולים נושאים פרי עצי הדר למיניהם וריח להם כגן עדן, בו תרמוש כל חיתו יער, גם כל צפור כל כנף למיניהם המזמרים תהלות קודש, – וכל אשר הרבה החכם להתבונן על המחזה הנפלא אשר הוא רואה כן יותר נגלו לפניו תעלומי החכמה הנפלאה של הבונה אותו וחסדו וטובו הגדול על הדרים בו, – הוא משתומם ומתבונן בו ונפשו מלאה שבח ותהלה לעושה כל אלה והנה זה נגשׁ אליו אחד מהפתאים ויאמר אליו: למה זה כה תשתומם על לא דבר! הן בעיניך לא ראית, מי בנה ויכונן כל זאת. – לדעתי כל זה נעשה במקרה בלבד בלא כונת מכוון, בלא חסד וטוב כאשר אמרת. – ויען אליו החכם ויאמר: הוי פתי, סכל, נבער מדעת – האם אפשׁר כל זאת להיות במקרה, הלא אל כל מקום אשר נשים את עינינו נגלו לפנינו פלאות נפלאות עד אין חקר וטוב וחסד עד אין מספר המבהילים ממש את רעיונותינו. ונוכחנו לדעת שכל השגותינו בו הם כמר מדלי מול הדברים הנעלמים מאתנו אשר קצרה דעתנו מלהשיגה. – עלינו רק להתבונן בכל פרטי הדברים אשר לפנינו ואשר יכולים אנחנו להבינם והם בלי אומר ודברים יביעו אומר את חכמתו ותבונתו וחסדו וטובו הגדול על כל דרי הארמון שׁל אדון הארמון.

וזה שאמרו חז"ל במשלם הנשגב על אברהם אבינו משל לאדם שראה בירה דולקת –: שהאירו בה נרות להאיר על יושביה – אמר: תאמר, שאין אדון לבירה זו?: שהכל נעשה במקרה בלבד. – הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני הוא בעל הבירה (מד"ר פ' וירא) –: כל שהרבה לחקור ולהתבונן בפרטי הנבראים, כן הם בעצמם העידו לו על חסדו וטובו הגדול וחכמתו הנפלאה של בורא עולם לעשות טוב וחסד עם כל בריותיו אשר ברא. – ועל כן על האדם הנברא בצלמו ובדמותו החובה עליו ללכת בדרכיו ולעשות טוב וחסד זה עם זה. וזה כל כונתו התכליתיות של בורא העולם.

ד.

“אברהם אבינו, אמרו חז”ל, מעצמו למד תורה". – ככתוב – “ומבשרי אחזה אלהַ” –. כאשר חקר והתבונן את עצמו,: את מבנה גויתו עם אבריו החיצונים והפנימיים וכחותיהם, אשׁר לכל אחד מהם ואשׁר לכולם יחדיו ושכולם יחדיו משתדלים להיטיב זה עם זה, ועל כולם כאשר התבונן אל נשׁמתו המושלת עליהן, אל פעולותיה וכחותיה הנגליים והנעלמים הנפלאים מאוד, אשר מיום הבראם ועד עולם ימצאו בם חכמי תבל חדשׁות נפלאות יום יום המעידים על גודל חכמת יוצרם ורוב חסדו וטיבו עליהם להשׁפיע עליהם מטובו, יתברך. כרוב חסדיו, – מזה בעצמו למד את התורה לדעת שיש אדון לכל זה אשר ברא אותם בחכמה בתבונה ודעת להיטיב אתם ולהשפיעם כרוב חסדיו לרעים ולטובים, – על כן על האדם המצוה ללכת בדרכיו ולשמר תורתו, מה הוא רחום וחנון וגומל חסדים לרעים ולטובים אף עלינו לעשות כן.

החכם ראה מגילה ויתבונן אליה והנה מצא בה שׁלשׁה דברים: הכתב יפה ומהודר בתכלית ההוד והשׁלמות, שלא ראה כמוהו מעולם; הלשׁון מדוקדק מאוד ונערך בשׁיר נפלא ובחרוזים; הענין כולו מראשׁו לסופו מדובר בחכמה נפלאה ונשגבה מאוד המלמד לאדם דעת את הטוב והישר בעיני אלהים ואנשים ולאהוב אל הטוב ולמאוס ברעה ולהתרחק ממדות נשׁחתות. – עוד הוא מעמיק את מחשבותיו להבין ולהשכיל את פלאי דבריה הנשגבים והנה זה איש מדבר אליו לאמר: מדוע אתה כה מתבונן עליה, מי הגיד לך שכל זאת נעשה בכונה, ללמד לאדם דעת את הטוב ולבחרהו ולמאוס ברע כאשר תדמה בנפשך, – לדעתי, כל זה נעשה במקרה בלבד: נשפך מעצמו על הניר קיתון של דיו ותצא המגילה הזאת אשר לעיניך. ויען החכם אליו ויאמר: ראה שבלא דעת תדבר, הקיתון בלא כח מניע מזולתו לא ישׁפך לעולם ואפילו אם נניח שאפשר להיות הדבר, – מהדיו הנשפך בלא כונה לא יהי', כי אם כתם בלבד, והאותיות הרבבות היפות והמהודרות האלה מי עשה אותם ואין בה שׁום כתב כלל, – ואפילו אם נניח שׁגם זה אפשר להיות במקרה, מי הסדיר את האותיות האלה בדקדוק נפלא ובשׁיר נשגב ובחרוזים נעלים כאשׁר הנך ראה בעיניך, – ואם נניח שגם זה אפשר להיות במקרה בלבד, מי התחכם לדבר הדברים המחוכמים והטובים והישרים המלמדים אותנו לדעת אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולהתרחק ממדות הרעות אשׁר מות בם.

על כן זאת תלמדנו להבין ולהשכיל, שׁכל זאת נעשה על ידי חכם אחר גדול מאוד אשׁר אוהב הוא החסד והטוב ובטובו הגדול וחסדו עלינו ערך בעדנו המגילה הזאת, למען למד אותנו לאחוז בדרכיו, לעשות טוב וחסד עם כולם לטוב לנו כל הימים.

והן, הן הדברים שאמר ישעיה הנביא – “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה – ולא נתהוו במקרה – המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח אישׁ לא נעדר” (ישעי' מ'. כ"ו) – כל אחד ואחד ירוץ ויסוב במעגלו שׁהתוה לו יוצרו ביום הבראם ולא ירעו ולא יזיקו אישׁ את אחיו מעולם (מלכי"ם ארצות השלום). –

ה.

אברהם אבינו השכיל לדעת, שׁכל דבר ודבר מפרטי יצירי העולם בדומם, בצומח, בחי, במדבר, כן כל מערכי צבא השׁמים: השׁמש, הירח וכל כוכבי אור למיניהם עם כל הכחות וחקים היסודיים אשר לכל אחד מהם ואשר לכולם יחדיו להשׁתלמות התכלית הכללי, הנקראים בפינו – “כחות וחקים טבעיים” – תחת מסוה החקים הטבעיים האלה מסתתרת בחביון קודש נפש חיוני המושׁלת בכולם והעושות את כל חקים הטבעיים האלה בכונה תכליתית להשתלמות אחדות כל העולם אשׁר הוא בעצמו חלק ממנו. וכל אשר יתעלה הדבר לתכלית יותר נעלה, כן תתעלה ותתרומם נפשו אשר בו למדרגה יותר נעלה יותר מורגשׁת יותר חפשית יותר בחירית, כפי הצורך אליה להוציא את תעודתה אשר הפקדה עליה לתכלית כללי לאור. הצומח נפשו מוטהרה לפי השיעור הצריך אליו להיות למזון למדרגה יותר נעלה ממנו – החי; – החי נפשׁו נשתלמה לפי ערך תפקידו אשר עליו לשמש את מובחר היצירים – האדם; – האדם נפשו נתעלה בתכלית בחכמה בתבונה ובדעת ובדבור אשר חנן מיוצרו ובצלם אלהים ובדמותו להתדמות בדרכיו מה הוא רחום וחנון ומרבה להיטיב עם כולם כרוב חסדיו, כן עליו המצוה לעשות חסד חנם איש עם רעהו ועם כל היצירים המיחלים לחסדו.

ו.

אברהם אבינו השׁכיל לדעת שׁמותיו של הקדוש, ברוך הוא, שהכח המהוה את העולם מהאפס מוחלט הנקרא – הוי' – מתצמצם בשם – אדנ' – ומתגלה בשׁם – אלהים; החקים והכחות טבעיים וכל היצירים שבא בעולמו, ככתוב – “כי שׁמש ומגן הוי'” – אדנ' – אלהים" –, פירוש: כמו שהשמש מסתתר במגן לצמצם אורו הגדול, בכדי שיכלו בני האדם, לפי מיעוט כח השגתם, להנות מאורו ולא יוזקו ממנו, הגדול מערך השגתם; – כן שׁם – הוי' – מתצמצם בשם – אדנ' – ומתגלה בשם אלהים חקים וכחות טבעיים נבראים מצמצמים בשיעור ותכלית בכדי שיכלו הנבראים להנות מאורו.

וזה הדבר שראה יחזקאל הנביא – “והחיות רצא ושוב” – החיות של העולם: שם – הוי' – המהוה את העולם – רצא: משפיע את אורו הגדול – ושוב – ומתצמצם בשם – אדנ' – ועל ידי שתי השׁמות האלו המתנגדות זו לזו מתגלה שׁם – אלהים – הכחות והחקים הטבעיים וכל הנבראים שבעולם, כן כל מערכות השׁמים השמש והירח ורבי רבבות הכוכבים אשר בשׁמים משתמשים גם כן בבחינת – רצא – והוא הכח המושך המשפיע את אורו על הכוכב הקטן ממנו, – ושׁוב – הכח הדוחה – המצמצם את אור השפעתו עליו. ומבין שתי השׁמות – הכחות המתנגדות זו לזו מתגלה שם – אלהים – מהלך הסובבי, אשר להם הנקרא סובב טבעיי חוק טבעיי.

וזה היא כור החשמל – שראה יחזקאל הנביא. וכמו שפירשו חז"ל במליצתם הנשגבה: עתים חשות, עתים ממללות, כחות וחקים המתנגדים זה לזה.

המחזה הזאת שראה יחזקאל הנביא לא בשמים בלבד היא, אלא בכל מקום ומקום, בכל דבר ודבר שנמצאים בעולם שׁם נתראה החשמל: שׁם משתמשים שתי השמות הוי' – אדנ' המושך והדוחה יחדיו, שם מתראה השם אלהים, שם – החיות רצא ושוב.

האור האלעקטרי שׁנברא ביום הראשון הוא מורכב מכח המושׁך והכח הדוחה ומבין שׁניהם נתהוה האור החשׁמל וזה שם הוי' ושם אדנ' ומבין שׁניהם מתגלה שׁם אלהים והוא – “החיות – רצא ושׁוב”, רק אז יתקיים כל חיי העולם, כאשר הלב ישלח מאתו את חיתו, כח הנפשי אשר בו, על ידי הדמים הרצים דחופים אל אברי הגוף להחיותם ושׁבים אליו לקבל חיותם מחדש.

רק אז יתקיים ויחיה כל חיי העולם כאשר יוציא את רוחו לחוץ וישאף אל תוכו רוח חדש בלי הפסק, ועלינו להודות שׁהחוק הזה, אם במדה קטנה ממנו רק כפי השיעור הצריך אליהם בלבד, משתמש גם בהצומח גם בהדומם. ורק כאשר שׁתי הכחות האלה משתמשים בשׁוה ולא יעדיף ולא יגרע האחד מהם על חברו יתקיימו כל צבאי השמים בשמים והאדם וחי והצומח והדומם בארץ.

תולדות כל היצירים כחי כצומח נוצרו מזרע מולידיהם. הזרע הזה, כאשר הראה המאור המגדיל בחושׁ יכיל בתוכו את כל הנולד ממנו בשלמות ממשׁ. מובן הדבר שלא רק הנולד הזה בלבד יכיל בתוכו אלא גם הנולדים ממנו עד עולמי עד. כן הדבר הזה מחויב להיות. אבל האם אפשר להיות כן? – זאת אומרת: פה משתמשין בערבובי' שתי השמות: שם – הוי' – המשפיע ושׁם – אדנ' – המצמצם ונתראה ונתגלה שם – אלהים – כח וחוק טבעיי – “והחיות רצא ושוב”.

וזה שאמרו חז“ל “עד שלא בא אברהם אבינו לא קראו אדם להקב”ה בשׁם – אדון” – לפי שסברו שלא נברא העולם בבחירה וברצון חפשׁי, רק סברו כדעת הפלוסיף, וכמו שׁאמרנו, אבל כאשׁר בא אברהם אבינו השכיל לדעת שׁהקב"ה ברא את העולם בבחירה חפשׁי בחסדו וטובו הגדול להיטיב לבריותיו ויברא את האדם בצלמו ובדמותו להתדמות אליו וללכת בדרכיו, מה הוא רחום וחנון ומרבה להיטיב עם כל בריותיו אשׁר ברא, שברא את כל אחד ואחד מהם בתכלית הטוב והיופי והמועיל והספיק לכולם את צרכי חיותם בשפע רב ויברכם וישביע לכל חי רצון, – כן על האדם לעשות כן.

ויסע אברהם ארצה כנען, מקום אשר לא ידעו את הוי' ויבן שם מזבח ויקרא שם בשם הוי' – אדנ' ויטע אשל בבאר שבע ויאכיל וישקה את הרעבים והצמאים וילמדם דרכי ה' ויצו את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט שהמצוה על האדם לעשות גם צדקה.

ז.

“עד שלא ברא הקב”ה את עולמו היה הוא ושמו אחד" (סדר"א) – כל שמותיו יתברך היו מתאחדים בעצמותו. – “רצה” – נתגלה רצונו הפשוט: שׁם “הוי'”, המהוה והמשפיע – “יצמצם אורו” – שנתצמצם שם “הוי'” בשם “אדנ'”, ומבין שניהם נתגלה ונתראה השׁם אלהים וברא בו את העולם בגבול ותכלית וכחות וחקים טבעיים כאשר הוא לפנינו. – ומזה הטעם נקרא הקב“ה בפרשׁה הראשונה שבתורה המדובר שם מבריאַת העולם הזה בגבול ותכלית וכחות טבעיים, בשם אלהים, ובפרשה השניה המדובר שׁם בענין החקים – טבעיים שחקק בעולמו לאחר מעשה בראשׁית, לפי צורך האדם. והשגחתו עליו ועל פי משפטיו שׁלא שמרו מדותיו, בענין יצירת חוה והעונשים שׁענש את האדם וחוה והנחש על שׁעברו על מצותיו וחקק להם חקים טבעיים היינו שהענינים משותפים מהשגחתו ומהחקים טבעיים יחדיו לכך נקרא שׁם הקב”ה בשתי השמות יחדיו – יהו' – אלהים. ואולם בפרשה השלישׁי ובכל מקום בתורה המדובר שם מהשׁגחתו על הנבראים שברא הוא נקרא בשׁם הוי' בלבד. –

ולפי שהתורה לא באה להודיע, כי אם מבריאות עולם הטבעי בלבד, על כן לא הזכירה התורה כלל מבריאות התהו ובהו, החשׁך וגם המים; מפני שאלה הדברים נבראו מאפס ואין מוחלט בשם הוי' בלבד, ולא ע“פ חקים טבעיים. וגם התהו והבהו והחשך אין דבר ממשיי הם ואין להם חקים טבעיים; – ובזה טעה הפלוסיף ושאל מרבן גמליאל: “צייר גדול היה הקב”ה אלא שׁמצא סמנים: תהו ובהו וחשך ומים. ובהם ברא את העולם” – ור' גמליאל השיב לו: בכולן נאמר בהן בריאה, שנבראו מאין בשם הוי' המהוה אותם מאין ואפס מוחלט. ומה שלא הזכירה אותם התורה; לפי שהתורה לא דברה, כי אם משׁם אלהים שחוקק בדבר חוק וכח טבעיי להוציא ממנו דבר שלמעלה ממנו, ולא דברה מהדברים שׁנתהוו בשׁם הוי' מאפס ואין מוחלט האיך נבראו וסדר בריאתן. – כן גם התורה³ לא דברה כלל מבריאות העולמות הנראים לעינינו במרחב הללו של עולם עד לאין שיעור ותכלית. שכלם נבראו במאמר יתברך קודם שבראו את כוכב ארצנו וגם אחריו, כאמור – “לעשה אורים גדולים כי לעולם חסדו” – והמחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ככתוב – “חדשים לבקרים” (איכה ג, כג) – “היש מספר לגדודיו” (איוב כה, ג) – “מי יספר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב, בצקת עפר למוצק ורגבים ידבקו” (איוב לה, לו – לח). – וחז“ל הזכירו גם כן שׁיש הרבה עולמות מלבד העולם הזה וכמו שׁאמרו: “עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות" (סוף עוקצין): – “הקב”ה שט בְחַ“י אלף עולמות”, – וגם חשׁבו ששה דברים, שנבראו אחדים מהם ממשׁ קודם שברא את העולם. ואחד מהם – כסא הכבוד" (מד"ר בראשית) ואולי כוונתם בזה עד מערכת השמים בכלל; – “אמר רבי יהודה ברבי סימון; – “יהי ערב” – אין כתוב כאן, אלא – “ויהי ערב” – מכאן שהיו סדר זמנים קודם לכן”. (מד"ר בראשית). – והדבר ידוע, שסדר הזמנים נעשו בעולם מן השמש והירח, וכמו שׁאמרה התורה בעצמה – יהי מארת ברקיע השׁמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאחת ולמועדים ולימים ושׁנים" –

“אמר ר' אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שׁברא את אלו”. – ואולם, לפי שאין לנו שׁום תועלת מהם, רק במה שעושים לנו היום והלילה, המועדים ושנים, על כן לא דברה התורה מהם בלתי בענין התועלת, שׁאנו מקבלים מהם בלבד. והם נכללים בתורה בשׁם “שמים”, וכמו שׁכתוב – “בראשית ברא אלהים את השׁמים”. – וכשם שאמרו חז“ל, שהתורה דברה הרבה פעמים דברים כאלה, אשׁר הם רק בכדי לשבר את האוזן בלבד, כן דברה בענינים האלה דברים כאלה, אשר הם רק בכדי לשבר את העין בלבד; הכוונה –, לפי שכן נראה לעין האדם. אבל כאשׁר ידבר יהושע אל השׁמש בעצמו לא אמר כמו שנראה לעין האדם – “שמש בגבעון עמוד” –; לפי שבלא זה השמשׁ עומד, ורק אמר לו “שמשׁ בגבעון דום” – “מלומד שׁירה” –, שלא יפעל בהכחות שלו על כדור הארץ. וזה הוא שיר שלו. וממילא – “ויעמוד –, לפי ראות העין –, השמש עד אשר יקום גוי אויביו”. – ואולם התורה ביארה לנו בפרטיות מבריאת הארץ, אשׁר אנחנו יושבים עליה, ואמרה: – ”והארץ אשׁר הוא עתה לפנינו, לא היתה דבר ממשיי, טבעיי, רק “תהו ובהו וחושך על פני תהום”, – כן היתה שׁטה במרחב חללו של תהום הַרֵיק, אשׁר נראה לעינינו בלא סדר ומשׁטר. – “ורוח אלהים מרחפת על פני המים” – מהתהו ובהו וחֹשׁך נתהוו המים הראשונים, שנתאחדו בהם חלק הרוחני מהתהו ובהו וחֹשׁך, שנבראו בשם הוי' וחלק הממשיי והטבעיי, שנברא בשם “אלהים”. “והיתה מרחפת על פני המים”⁴. ולפי שהמים נבראו מהדברים שנבראו בשם הוי' לכך לא הזכירה גם עליהם התורה שנבראו, ומהטעם שאמרנו לעיל. ורק הזכירה התורה מבריאת העולם שׁנברא בשם אלהים. והוא מבריאת האור ואילך. היינו: התורה לא דברה כ”א מהצמצום ולמטה בלבד. –

ח.

התורה חלקה את בריאת העולם לשבע תקופות: ששה תקופות המעשה שׁבכל תקופה ותקופה, יום ויום, ברא בו הקב"ה דבר מדבר ממעלה למעלה, – ותקופה השביעית, יום השביעי תקופת המנוחה, שבו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.

תקופה הראשונה.

“ויאמר אלהים – אל הכדור הרוחני – המימי – “יהי אור”. – שׁיתהוה בו אור והוא הנקרא כלשון העולם – “אור האלעקטרי”. – “ויהי אור”. – והאור הזה היה מלא את הכדור בעצם תוכיתו בפנים וגם היה סובבו מלמעלה, ומסכת האור האלעקטרי הזה התחיל הכדור הזה להתנענוע ולסובב על צירו ולהיות עליו יום ולילה, שהצד שכנגד השמש יקבל עליו אור השמש ויהי' שם יום. ובהצד השני יהיה לילה. אבל לפי שהאור האלעקטרי שנברא ביום הראשון היה סובב אותו “והיה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו” ומפני זה האור ביום ובלילה שוים והיו משׁתמשים האור והחושך בערבוביא, לכך גנזו הקב”ה בפנים הכדור – “ויבדל אלהים בין האור ובין החושך ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד”: –

תקופה השניה.

“ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”: השם אלהים חקק והטביע בהאור הכח להעלות את חלק המימי הקלים והיותר רוחנים, שבכדור המימי, למעלה. והחלק הזה המימי והיותר רוחני יקרא “שמים”; אש האלעקטרי והמימי. – “ויהי ערב ויהי בוקר” “יום שני”; –

תקופה השׁלישית.

“ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה”. – אלהים יצר והטביע בחלקי המים שׁנשארו למטה הטבע, שׁיתלכדו אל מקום אחד, ומהחלקים היותר מגושׁמים שבהם יתעבו ותראה מהם היבשה. – “ויקרא אלהים ליבשה “ארץ” ולמקוה המים קרא ימים”. –

“ויאמר אלהים תדשא הארץ דשׁא עשב מזריע זרע” –: אלהים הטביע בטבע הארץ להוציא דשאים הצומחים מעצמם, שאין צריך להזריעם וגם – “עשב מזריע זרע, עץ פרי, עשה פרי”. –

ולפי שׁהתלכדות המים והתגשמותם להיות מהם הארץ וצמיחת הדשאים נברא באחת, שֶׁמְעֵת התלכדות והתגשמות הגרגר הראשון תיכף נברא בו הטבע לגדל צמחים לכן חשבם הכתוב לתקופה אחת: “יום אחד”. – “ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי”. –

תקופה הרביעית.

“ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה. והיו לאחת ולמועדים ולימים ושנים והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ”. – כאשר נתגשם כדור ארצנו בגדלו והקפו כאשר הוא לפנינו בפעם אחת ביום השלישי לגוף מוצק, הטביע אלהים באור המאורות אשר הם ברקיע השמים להאיר עליו באורם. והוא הכח המושך אשר להם עליו. ובעצם כדור ארצנו, מפני התגשמותו והתעבותו הטביע בו הכח ההתנגדות לכח המושך, והוא, הכח הדוחה שלו. ומבין שׁתי הכחות האלה המתנגדות זו לזו צמצם אותם אלהים והטביע להם מהלכם הסובבי, "אשר להם, מלבד מהסובבו שׁהיה סובב על צירו, שׁנולד בו מיום ראשון, וסדר בזה התקופוֹת והזמנים והמועדים וימים ושנים. – וזה הוא סוד “הצמצום” “ורצא ושוב” “והחשׁמל” וגם “הוי' – אדנ' אלהים”, “ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי”; – ⁵ ולפי שׁזה נראה על כדור הארץ ביום הרביעי לכך אמרה אז התורה: “ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים”.

תקופה החמישית.

“ויאמר אלהים ישׁרצו המים שׁרץ נפשׁ חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים”. אלהים ברא במים הכח והטבע לשרוץ נפש חיה, שהגוף והנפש שלהם יתהוו שניהם יחדיו מן המים. – “ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי”;

* * *

תקופה הששׁית.

'ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה ורמש וחיתו ארץ למינה – ויהי כן" – אלהים ברא בהארץ הכח והטבע להוציא מאתה את כל נפש חית הארץ, שהגוף והנפש שלהם יתהוו מן הארץ. –

אחרי אשר ברא אלהים את כל ברואי העולם עם חקותיהם והכחות הטבעיים אשר נתן להם, רצה לברא את נזר היצירים, את האדם, שיהי' מתאחדים בו העולם הטבעיי שם “אלהים”: כל החקים טבעיים, שנבראו בעולם, גם עולם הרוחני: שם הוי‘, הנקרא אדנ’. היינו שיהיה בעל בחירה ורצון חפשי ושולט על כל חקי הטבע שבו.

“ויאמר אלהים”: כל חקי הטבעיים הנקראים בשם: אלהים – “נעשה אדם בצלמנו”, שיהי' בו כל הכחות הטבעיים המכונים “בצלם אלהים” וגם יהיו “כדמותנו”, להתדמות בדרכיו לדרכי הוי' – אדונ'. היינו, שיהיה בעל בחירה ורצון חפשׁי למעלה מחקי הטבע – “וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ”.

“וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב') –; גופו נוצר בשם אלהים, כשאר כל הנבראים בחקים טבעיים – “ויפח באפיו נשמת רוח חיים” – ואת נשמתו נפח בו מעצמותו יתברך, משם הוי' – אדנ‘, והאדם הזה הוא הצלם והדמות של הוי’ – אדני ואלהים ו”החשמל" ו“הרצא ושוב”. והוא הצמצום, ולא בנפשות ברואי המים והארץ, אשר בגופם כנפשם נבראו שניהם מן המים ומן הארץ; על כן במותם ימיתו גופם ונפשם יחדיו; אבל האדם, אשר רק גופו בלבד נוצר מן האדמה ונשמתו היא חלק הוי' – אדנ', – במותו, רק “גופו ישוב אל העפר כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה” (קהלת י"ב ז'). –

וזה שׁאמרו חז“ל במליצתם הקדושה, שהמלאכים בראותם את האדם בקשו לומר שירה לפניו; לפי שראו בו כל שלשה שׁמות של הקב”ה: הוי' – אדנ' ואלהים; לכך רצו לומר לפניו: קדוש, קדוש, קדוש: קדיש בשמי מרומא עלאה: שם הוי' המשפיע; קדיש על ארעא עובד גבורתיה: שם אדנ' המצמצם; קדיש לעלם ולעלמי עלמיא: שם אלהים, בורא העולם. – מה עשה הקב"ה? – “ויפל הוי' אלהים תרדמה על האדם ויישן”. הראה להם, שכל כחותיו הם מוגבלים, ויש בו עֲיֵפות ולאות, המכונה בתרדמה. ומזה הבינו, שגם האדם הוא נברא, ככל יצירי העולם.

וזה שאמרו חז"ל – “אדם הראשון היה מלא את כל העולם” (סנהדרין לח) – הכונה: בו נכללו כל החקים והכחות שבעולם והוא הצלם והדמות של כל העולם. – “אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה” – והכונה שהוא משיג את כולם בחכמתו ומושל בכולם.

האדם הזה כשם שׁגופו עם אבריו וכחותיהם והחקים הטבעיים אשר להם יעידו לפנינו שׁנמצא עולם ממשי עם כל הכחות והחקים האלה, לפי שׁעל פיהם הוא נוצר וכולם מתאחדים בו, וכעדותו של התמונה על הדבר אשר הוא אצולה ממנו, ולוֹּ חכם שלא ראה את העולם הממשי, בראותו את גוף האדם היה משיגו בחכמתו בלבד, – כן ממש נשמת האדם תעיד לפנינו על עצם מציאותו שׁל הבורא אותה אשׁר היא אצולה ממנו, ולולא היתה השׁגותינו מורכבת מגוף ונשׁמה יחדיו, אלא מעצם הנשמה בלבד, כי אז מהשגותינו את עצם נשׁמת האדם היינו משיגים את עצמותו, יתברך שמו, אשר היא אצולה ממנו. – “אדם הראשון” אמרו חז"ל, “דו פרצוף פנים היה לו” –: מורכב מכל הכחות המתנגדים זה לזה.

נצייר בדמיונינו, שמין האדם נמחה מעל פני האדמה וחוקרי קדמוניות מצאו את גוף האדם טמון בחיק האדמה ויתחכמו לדעת ממבנה גויתו, מה הוא האדם ומה מעשהו. – בין החכמים האלה יהיו בעלי דעות שונות, הרחוקים אלה מאלה מאוד. מהם יראו לדעת, שהאדם הזה בהיותו בחיים אוכל עשב השדה היה כבהמה; מהם יראו לדעת, שהיה אוכל בשר; מהם יאמרו שׁהיה בין חיתו טרף מקומו, שהיה משׁחית איום ונורא מאוד, אשר אין על עפר משׁלו, אוכל אדם, אוכל הוריו אוכל ילדיו ובתרמיתו הזעומה הפליא להשחית ולחבל גוים וממלכות בחרון אפו במעוף ברק על ידי מכוני השחת והאבדון על לא דבר; מהם יאמרו: האדם הזה היה חכם גדול להיטיב ולגמול חסד לרעים ולטובים, בל ידע רע, רחמני, אוהב את רעהו כנפשו, אוהב שלום, רודף צדקה וחסד. ולפעמים גם את נפשו יתן בעד רעהו, ובשכלו הגדול ובחכמתו הנפלאה חודר הוא כל חקי היצירים עד תכליתן ומתעלומותיהם הנפלאים יוציא תועלת רבה להושיע לאדם בצר לו ולהחיות עם רב. ויתהלך ברוחו הכביר גם ממעל לכוכבי מרום וימודד וישקל אותם, ועל פיו יבואו ועל פיו יצאו, ומעולם לא ישנו את תפקידו אשר הפקד עליהם מטרם.

אבל אנחנו היודעים היטב את האדם הזה נשיב אליהם לאמר: אלו ואלו צדקו יחדיו, כולם כונו אל האמת לאמיתו, ועלינו להוסיף על דברי חז“ל: אדם הראשון היה ממלא, לא העולם הזה בלבד, אלא אפילו בשמים ממעל גם בארץ מתחת גם תהומות השחת והאבדון, בימים ובכל אשר בהם. – זאת תורת האדם אשׁר ברא אותו הקב”ה. –

ולפי שהאדם הוא מורכב מגוף ונפשׁ יחדיו ומפני זה השגתו מוגבלת להשיג בלתי דברים כאלה, המורכבים מגוף ונפש, ונעלם ממנו להשיג בעלי הנפש בלבד; על כן לא דברה תורה, כי אם בהיצירים שהם בעלי גוף ונפש. והם הם כל הנבראים, אשר תחת השמשׁ, ולא דברה מהנבראים, שהם בעלי הנפשׁ בלבד, כמו המלאכים, שרפים וחיות הקודשׁ המשמשים לפניו במרום, אשׁר באמת גם הם נבראו, ככתוב: “הללו את הוי' מן השמים, הללוהו במרומים, הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאיו – יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו”. – וגם התורה בעצמה הזכירה אותם הרבה פעמים שׁנשתלחו מאתו לעשות רצונו יתברך, ואולם, לפי שהם בעלי רוחות בלבד, ככתוב עשה מלאכיו רוחות ואין להאדם קרוץ מחומר שום השגה בהם, על כן לא הזכירה אותם התורה בין יצירי העולם, וגם לפי שהם הם הנבראים מְאַיִן ומאֶפס מוחלט, בשם הוי', והתורה לא דברה, כי אם מבריאת עולם הטבע שנברא בשם אלהים.

כן הדבר בענין עולם הנשמות הנקרא בפי חז“ל “גיהנם וגן עדן”, לשלם שׁם שכר טוב לצדיקים ולצרף שם את הרשעים. ככתוב – “והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את הוי' אלהיך ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע”,. – וגם התורה בעצמה רמזה על עולם העליון ככתוב: “הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה”, – שׁלא יצדק לומר על הנפש אחרי שנכרתה מן העולם “עונה בה”, – כי אם שנאמר, שיש לה מציאות בעולם העליון. ו”עונה בה“, לצרפה שם בגיהנם, – ואולם לפי שאין להאדם שום השגה בעולם ההוא, לכך לא דברה תורה ממנו ולא בהשכר והעונש אשר שם, ורק הזכירה את השכר והעונש אשׁר יהיה לעם הישראלי בכלל בעולם הזה ככתוב –”ועתה אם שׁמע תשמעו בקולי והייתם לי סגלה מכל העמים" –“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”; – “ונתתי משכני בתוככם” –, “והתהלכתי בתוככם” – “והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם” – אשר באמת אמרו חז"ל, שהברכות האלה גדולות הן מברכות עולם העליון מאוד, וכמו שאמרו “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”.

וכן אם לא יקיימו את התורה – “וגעלה נפשי אתכם”, “והשׁמותי את מקדשיכם”, “והשמותי אני את הארץ” אבל לא הזכירה התורה מהשכר והעונש של עולם הבא, אשר שם משלמים ומענשים לכל אישׁ ואיש כפי מעשהו בפרטיות, לפי שאין לאדם שׁום השגה בהם, באשר הוא בעולם הזה בגוף ונפש יחדיו.

חכמי הקבלה העידו לנו, שעל פי חקי החכמה הזאת, אשׁר להם, נגלה לפניהם בתורה הכתובה ענינים נפלאים מאוד בדברים האלה. – בספרי “הלכתא למשיחא” בהקדמה השמינית דברתי מזה הרבה.

“ויהי ערב ויהי בוקר יום הששׁי”. – “ויכולו השמים והארץ וכל צבאם” –, שׁנשתכללו כל ברואי העולם עם החקים היסודיים והטבעיים שנתן להם הקב"ה וגם נזר היצירים, האדם העולה עליהם.

תקופה השביעית.

“ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה”: כָּלָה – ובזה בעצמו שׁכלל מלאכתו, שׁעשה בששת ימי המעשה; לפי שהיה העולם חסר מנוחה. בא שבת, בא מנוחה – “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”.

“כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות” –; לפי שביום השׁביעי ואילך שׁבת מכל מלאכתו: מהחקים היסודיים והטבעיים, אשר ברא בשׁם אלהים, לעשות אותם. ומאז והלאה נתגלה גם שם הוי’– הנקרא אדנ‘, המשׁפיע למעלה מחקי ויסודי הטבע, להיטיב לבריותיו כפי חסדו וטובו הגדול. וכמו שאמר הכתוב – "כי ששת ימים עשה הוי’ את השמים ואת הארץ" –, המסתתר כבמגן בשם אלהים – וביום השביעי שבת וינפש, – לפי שאז ביום השבת שבת מלברא חקים יסודים טבעיים ונתגלה הנפשׁ של שׁם אלהים, והוא שם הוי‘, שכולם לא במקרה נתהוו; כי אם בכונה ובחירה חפשי’ להיטיב לבריותיו אשר ברא. – ועל האדם הנברא בצלמו להתדמות אליו, מה הוא רחום אף עליו לרחם.

“ומבשרי אחזה אלה”. –: הזרע שממנו נוצר האדם מעת היותו עד אשר יצא הולד לאור עולם לא ראינו שם בלתי כחות וחקים טבעיים. אבל כאשׁר נולד האדם עם נפשו הפועלת בבחירה ורצון חפשׁי למעלה מחקי הטבע נוכחנו מזה לדעת, שגם כל החקים שהיו עד הנה לא טבעיים מקריים בלא כונת מכון המה; כי אם מראש מקדם נחקקו ונטבעו בכונת היוצר להוציא על פיהם את האדם החפשי לאור; – כן ממשׁ הדבר הזה בענין ששׁת ימי המעשה שנבראו בשם אלהים ויום השׁבת שנתגלה הוי'.

ולפי שעברו על העולם שבעה תקופות והם ששת ימי המעשה ויום השביעי יום המנוחה יום השבת שבכל יום ויום משבעת הימים נשלמה תקופה אחת לכך צוה הקב“ה את בני ישראל לנוח ולשבות ביום השביעי – יום השבת לאות להם לברית עולם “כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שׁבת וינפשׁ” – שׁהעולם נברא בבחירה חפשית להיטיב לבריותיו. ואף עליהם, המקבלים תורת הוי' להתדמות בדרכיו ולהתדבק במדותיו, מה הוא רחום אף עליהם להיות כן. וזה שדרשו חז”ל – “ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם”: – “לבני ישראל לאות ולא לבני נח לאות” (מכלתא תשא, יא) – ולפי שאין להם שום שייכות ליום השבת ואסור להם לשבות מעבודת מלאכה ככתוב – “ויום ולילה לא ישבתו” (בראשית ה', כ"ב) –

ט.

זאת התורה אשר נתן הקב“ה לעמו ישראל על ידי משׁה עבדו בהר סיני על ידי נסים ונפלאות בעבור ישמע העם בדברו עמו ויאמינו בהוי' ובמשׁה עבדו; לפי שהעיקר שבה היא האמונה והיא, היא המעלה העליונה שׁבתורת הוי', וכמו שאמרו חז”ל – בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחי' .

“אתה הראת לדעת כי הוי הנקרא אדנ' הוא האלהים אין עוד” (דברים ד', לט). –

“וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' – אדנ' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”.

“שמע ישראל: הוי' – אדנ' אלהינו; הוי' אחד”. –

“ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך? –; כי אם ליראה את הוי' אלהיך ללכת בדרכיו” – מה הם דרכי המקום? – הוי' רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת – וגו', אף עליך להיות כן. –

וזה החילוק שׁבין תורת האדם לבין תורת הוי‘. תורת האדם היסוד והעיקר שלה היא: – “דסניא עלך לא תעבד לחברך”. אבל היסוד והעיקר של תורת הוי’ למעלה הרבה ממנה והוא מהמצוה “ואהבת לרעך כמוך” ומעלה.

ולפי זה חילוק גדול יש בין השירות להקב“ה של בני האדם לבין השירות להקב”ה של בני ישראל. בני האדם ישירו רק על הסדר הנפלא השורר בעולם: שם אלהים. ולמדות אין להם דבר; אבל בני ישראל ישׁירו לשם הוי' על מדותיו הטובות והנפלאות:

־־־־־־־־־־־־־־־

שיר העמים מקהלה. שיר ישראל

ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד.

בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד.

גדול הוי' ומהלל מאד ולגדלתו אין חקר.

דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו. הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה.

ועזון נוראותיך יאמרו. וגדלתך אספרנה.

⁶ זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. חנון ורחום הוי' ארך אפים וגדל חסד.

טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו.

יודך הוי' כל מעשיך. וחסידיך יברכוכה.

כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו.

להודיע לבני האדם גבורתיו וכבוד הדר מלכותו.

מלכותך מלכות כל עלמים וממשלתך בכל דור ודר.

סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים.

עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו.

פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

צדיק הוי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.

קרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת.

רצון יראיו יעשה ואת שׁועתם ישׁמע ויושיעם.

שומר הוי' את כל אהביו ואת כל הרשעים ישמיד.

תהלת הוי' ידבר פי.

ויברך כל בשר שׁם קדשו לעולם ועד. –

תשׁובה על שאלה הרביעית.

“כתוב בתורה – “ושמרתם את חקתי ואת משׁפטי אשׁר יעשה אתם האדם וחי בהם” (ויקרא יח, ה). – היה ר' ירמיה אומר: מנין אתה אומר: אפילו עכו”ם ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? – תלמוד לומר: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. –וכן הוא אומר – וזאת תורת–כהנים לוים וישראלים – לא נאמר, אלא – האדם; וכן הוא אומר: פתחו שערים ויבא – כהנים לוים וישראלים – לא נאמר, אלא–גוי צדיק; וכן הוא אומר: זה השער להוי' – כהנים לוים וישראלים – לא נאמר, אלא – צדיקים יבאו בו; וכן הוא אומר: היטיבה הוי' – לכהנים לוים וישראלים – לא נאמר, אלא – לטובים; וכן הוא אומר: רננו – כהנים לוים וישראלים – לא נאמר, אלא צדיקים. – הא למדת, אפילו עכו“ם ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים” (ספרא שם קמ"ג). –

רבי ירמיה ללמדינו בא, שאל יעלה על הדעת שיש בעולם העליון חילוק בין בני ישראל שׁיש להם תרי“ג מצות לבין בני נח שאין להם אלא ז' מצות. אלא, כשם שאין חילוק בין הכהנים והלוים שיש להם מצות יותר משיש לבני ישׂראל מכל מקום אין ביניהם שום חילוק בעולם העליון, כן בין לביאתם בשערי הוי‘, בין בהטבה שייטיב להם בין בהריגה שׁירננו אין חילוק בין הכהנים לוים וישראלים לבין שאר העמים שׁבעולם והעיקר בכל זה – "זאת תורת האדם הוי’ אלהים”. והמקיים אותה יזכה לעולם הבא. והיא שׁוה לכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

“היה רבי מאיר אומר: מנין, שאפילו עכו”ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים שׁנאמר: “אשר יעשה אתם האדם וחי בהם”. – כהנים לוים וישראלים – לא נאמר – אלא – האדם. הא למדת אפילו עכו“ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים – התם בשבע מצות דירהו” (סנהדרין נט, מ"ז ג). – ובסנהדרין (דף צ') שׁנינו – בלעם אין לו חלק לעולם הבא" – בלעם הוא דאין לו חלק לעוֹלם הבא, הא אחרינא ישׁ להם חלק לעולם הבא" – מתניתין מני? –רבי יהושׁע, דאמר: ישׁובו רשׁעים לשאולה. – ומן ניהו? – כל גוים שכחו אלהים, – וכדברינו לעיל שהוא עיקר “תורת האדם”.

וזה לשון הרמב“ם – “כל המקבל עליו שׁבע מצות ונזהר לעשותם הרי זה מחסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא” – (מלכים פ' ת' ה"ו) – ועוד בהרבה מקומות בשׁ”ס ובמדרש, ובזוהר אמרו שהעמים המקיימים שבע מצות שלהם יש להם חלק לעולם הבא והרשׁעים שביניהם יורשׁים גיהנם.

ובזאת ממש השׁיב הלל להאשמאי, שרצה להתגייר על מנת שיהי' כהן גדול, לפי שסבר שלכהן גדול יש שכר לעולם הבא יותר מלכל ישראל. אבל כשבא ל–“והזר הקרב יומת” – ואפילו דוד מלך ישראל, אז נחה דעתו. וכמו הרופא שנתן לכל אישׁ ואישׁ בפני עצמו סמי מרפא, כפי הצורך לו לבדו לפי תכנית גופו ונפשׁו לפי עומק חכמתו של הרופא. ורק פתי נבער מדעת יבקש לשתות ולאכול הסמים אשר הכין הרופא לזולתו כי בנפשו הוא כן ממש הדבר הזה. – וכלל גדול בפי חז"ל: שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שׁיכוון לבו לשמים (ברכות ה).

הן אמנם בהשקפה הראשונה נראה שיש מצות בתורה שאסור לבני נח לעשותם וכמו שאמרו חז“ל עכו”ם שׁעסק בתורת הוי' חייב מיתה – בידי שמים – עכו"ם שׁשבת חייב מיתה – בידי שׁמים. אבל באמת מצאנו בישראל כדברים האלה: ישראל ששרת במקדשׁ או אפילו לוי הקרב אל המזבח חייב גם כן מיתה ככתוב – והזר הקרב יומת; לפי, שכך גזרה חכמתו יתברך לתת לכל איש ואיש חקים ומצות לפי הצורך והשיעור הראוי לו לבדו ואין לאחד לבוא בגבולו של חברו. ועל כולם אמרה תורה – את כל הדבר אשר אנכי מצוך היום אותו תשמרו לעשות. לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.

ומלבד כל זאת אין להם לבני נח להתרעם על זה כלל; לפי שלא בערך הכהנים ולוים לישראל כן ערך בני נח לישראל: – לישראל אסור לעולם לעשות המצות שנצטוו עליהם כהנים. אבל לבני נח אין האיסור חל, אלא אם רוצה לקיים רק איזהו מהם, אבל אם רוצה לקיים כל המצות, הרשות בידו ותבא עליו ברכה. וכך אמרו חז"ל; "נתנה תורה דיומוס בפרהסיא במקום הפקר שׁאלו נתנה בארץ ישראל היה אומרים לאומות העולם: אין להם חלק בה, לפיכך נתנה דיומוס בפרהסיא במקום הפקר וכל הרוצה לקבל, יבא ויקבל (מכלתא יתרו) –

וזה לשׁון הרמב"ם – “כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות מדעתן מעצמן אלא, או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסף ולא יגרע” (הל' מלכים פ“ה הי”א). –

תשובה על שאלה החמישית.

השם עכו“ם הונח על אלה העמים אשר אינם מודים שבכל העולם נמצא כח אחד המאחד את כל חלקי הכחות והחקים הטבעיים שישׁ בעולם, ושׁכלם יחדיו למטרה ותכלית אחת כוננו, ובתורת האדם, – העמים המכונים בשם עכו”ם אומרים שכל דבר ודבר, כח וכח, חוק וחוק, לבדו הוא ואין ביניהם שום אחדות והתקשרות כלל. וכל אומה ואומה או איש ואיש בחר לו לאלוה את הדבר אשׁר מצא חן בעיניו. זה לשמש או לירח, זה לכוכב זה או לזה, זה להארץ זה להתנין אשר ביאור, זה לסוס, לכלב, לחתול, זה לכח הרע, זה לכח הזמה וכיוצא בו.

העבודה לאלהיהם היתה כפי דעתם והשגתם הנבערה בהם. העובדים לאליל הרע אמרו שׁעיקר תכליתו של האדם לעשות רעה. ובזה ימצא חן בעיני אלילו ויצליחהו בכל דרכיו והיו מקריבים על מזבח דתם לשם אלילו קרבן אדם; העובדים לאליל הזמה האמינו כי עיקר תכליתו של האדם בעולם לפרוץ בעריות והקריבו כבודן של נשיהם ובנותיהם על מזבח אליליהם לעשות נחת רוח לכבודם למצא חן בעיניהם. וכן כולם.

האמונה הכוזבה והנבערה הזאת הביאה את האדם בכל רע כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ובנותיהם ישרפו באש לאלהיהם.

וחכמינו זכרונם לברכה בעלי התלמוד, כשם שכללו את תורת הוי' בשלש תיבות: “ואהבת לרעך כמוך”, כשם שכללו תורת האדם בחמשה תיבות: “דעלך סניא לחברך לא תעבד”, כן כללו את תורת העכו“ם בשלש תיבות ואלו הן: “טוב שבעכו”ם, הרוג” (מס' סופרים פמ"ו) שׁהם מאמינים שׁעיקר הטוב בעיני אלילו להרוג ולשׁפך דם על כן עליהם המצוה להרוג ולשפך דמם כמים. וכן העובדים לאליל הזמה אומרים: טוב שבעכו"ם, “עריות” וכן כולם.

ולא זה בלבד, אלא אפילו אם עבודתו לאלילו עבודה טובה היא בעצמה אך הוא עושה רעה בשׁם אלילו לאלה העמים אשׁר לא ירצו להאמין במה שמאמין הוא הרי זה גם כן נקרא עכו"ם.

ומכל שכן אם המייסד דתו יצוה את המאמינים בו שישנאו את הוריהם ואחיהם וילדיהם ויהיה חרב אב בבנו ובן באביו חרב אישׁ באחיו הרי זה גם כן עכו"ם, – ובספרא שם: אין לי אלא בנים ובנות. מנין, אף אבות ואמות? – תלמוד לומר: “כי גם”. – פירוש לדבריהם: הלשון – גם – משמע שבא להוסיף הבנים, שגם אותם יקריבו לאלהיהם. אם כן העיקר חסר מן הכתוב: את מי הם מקריבים, שבא להוסיף עליהם גם הבנים? – מזה למדו' שכונת הכתוב הוא על האבות שׁהבנים יקריבו את אבותיהם לשׁם אלהיהם. וזה נשמע גם בהכתוב כי “בניהם ובנותיהם ישרפו (את אבותיהם) באש לאלהיהם”. ומעתה התיבות – גם את – מרבה הבנים. “אמר רבי יעקב אני ראיתי כנעני אחד שכפתו לאביו בפני כלבו ואכלו”. על שלא האמין באלילו. –

ואין שום חילוק בזה, אם הוא הורג אותם על המזבח, אשׁר בבית עבודתם לאלהיהם, או אם הורג אותם ושׁופך את דמם לשם אלילו למצא חן בעיניו לעשות נחת רוח לפניו בראש כל חוצות.

ולפי שבזמן התלמוד היו כל העמים המפורסמים להם עובדי אלילים וכמו שאמר הכתוב: כי כל אלהי העמים אלילים לכך נקראו כולם בשם עכו"ם.

ישׁוע הפריז על המדה וקרא אותם כלבים וחזרים. אבל גם הוא גם הם כונתם על אלה העמים שׁאמרנו. ואפילו ישראל העובד עכו“ם הרי הוא כמוהם. וזה לשון הרמב”ם: “ישראל שעבד כו”ם הרי הוא כעכו“ם לכל הדברים” (ה' עכו“ם פ”ב, ה"ה). –

ובזה מובן הטעם שׁהשחית הקב"ה את הרשעים כאלה במבול ואת אנשי סדום באש וגופרית מן השמים ואת הכנענים צוה לישראל עליהם אם לא ירצו לעזוב את דרכיהם הנשחתות ולקיים תורת האדם, – שלא לחיות מהם כל נשמה; – לפי שהעמים המתנהגים במנהגים רעים ומרים כאלה והעושים אותם לשם מצוה, לשם חובה, למצא חן בעיני אלילו וממילא מפני זה לא יתנחם עליהם לעולם, – העם כזה, אם לא ירצו לשוב מדרכיהם הרעים גם עתה החובה להשמידם מתחת השמש.

אם כן, אין לנו להתרעם על משפטיו של הקב"ה ועלינו להודות כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום אולי יש עשרה צדיקים בתוך העיר. והקב"ה השיב לו – לא אשחית בעבור העשרה. – אבל מה עשו אנשי סדום מנער ועד זקן עם לוט, על אשׁר הפר את חקם והכניס אורחים בצל קורתו? – ראה בתורה ותשׁתומם. –

גם באנשׁי כנען אמרה עליהם התורה – “כי את כל התועבות האל עשו אנשׁי הארץ אשׁר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשׁר לפניכם” (ויקרא יח כז–כח). – הא למדת ב' ב – שאם ישראל יעשו כמעשיהם תקיא הארץ גם אותם. – ובאמת כן היה הדבר: כאשר עשו ישראל כמעשיהם קאה אותם הארץ כהיום הזה ואם אנחנו מחזיקים טובה להעם הנאור הברוטים על אשׁר לחמו עם שודדי ימים ושפכו דמם כמים על כי שׁודדי אדם המה; – ואם אנחנו מחזיקים טובה להעם הנאור יושבי צפון אמעריקא על הלחמם עם אחיהם ארבעה שנים מלחמת דמים, על אשר העבידו את עבדיהם הכושיים בפרך ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציאו משפטם לאור; על אחת כמה וכמה צדקו משפטיו שׁל הקב"ה שצוה עליהם, אם לא ייטיבו דרכיהם לשׁוב אל תורת האדם, כמו הגבעונים, – ולהכחידם מן הארץ, אשר הם עוברים על כל תורת האדם לשם מצוה לשם חובה למצא חן בעיני אליליהם ולא יתנחמו עליהם לעולם ומעתה כמו כן אין לנו להתרעם על בעלי התלמוד, אם באיזו מקום הכירו פנים במשפט בין הפראים אנשׁי השחת והחמס, העמים האלה, לבין בני ישראל ההולכים בתורת הוי'. – הלא גם במשפטיו של בשר ודם מצאנו, ששוללים מהפושׁע איזו זכות אנישׁיות נגד שאר כל האדם.

וזה שאמרו חז“ל – “שׁור של ישראל שנגח שׁור של עכו”ם, בין תם ובין מועד פטור מלשלם; שׁור של עכו”ם שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם“. – ור' אבהו אמר שם הטעם “שנאמר – ראה ויתר גוים –: ראה הקב”ה שהשׁבע מצות שקבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו אותן עמד והתיר ממונם לישראל” (כ"ק לז). והרמב“ם ביאר את דבריהם וזה לשׁונו – “שור של ישראל שנגח שור של עכו”ם פטור; לפי שאין העכו”ם מחייבים את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנים להם בדיניהם" – מובן הדבר, שׁשם במקום שׁהעכו“ם מחייבים את האדם על נזקי בהמתו שהזיקה, שם גם ישראל חייב לשלם להעכו”ם⁷ “ושור של עכו”ם שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משׁלם נזק שלם.: קנס הוא זה לעכו“ם שׁאין זהירין במצוה ואין מסלקין הנזק. ואם לא תתחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרין אותה ומפסידין את הבריות” (ה' נזקין פ“ח ה”ה). –

ואל יעלה על הדעת שׁהתיר הקב“ה לקחת ממונם של העכו”ם בעל כרחם בגזל או בגנבה ותרמית או בעושק וכיוצא בו. – הדבר הזה אסרה התורה מאוד. וכך אמרה תורה: “וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משׁפחת גר – זה הנמכר לבית עבודה זרה לשמשה – אחרי נמכר גאלה תהיה לו – אחד מאחיו יגאלנו – וחשׁב עם קנהו, (בהר כ"ה) – ובספרא שׁם – מנין אתה אומר שׁגזל עכו”ם – גזל? – תלמוד לומר: אחרי נמכר –; יכול: מושבו ויוצא? – ת“ל – גאלה תהי' לו –; יכול: יגלום עליו את החשבון? – ת”ל: וחשב עם קנהו: ידקדק עמו. – או אינו מדבר אלא בעכו“ם שׁאינו תחת ידך. וכי מה אתה יכול לעשות לו? – כשהוא אומר – ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו – הא בעכו”ם שתחת ידך הכתוב מדבר. אם כך אמרה תורה בעכו“ם שתחת ידך על אחת כמה וכמה באינו תחת ידך”. –

ובאליהו רבה (פ' ט"ו) – “אמרתי לו: בני! כתוב בתורה “לא תעשוק את רעך ולא תגזל”. – רעך הרי כאחיך ואחיך הרי כרעך. הא למדת שגזל עכו”ם אסור כי גזל הוא" – הא למדת שני דברים:

א – שגם העכו"ם נקראים בתורה לישראל בשם “רעך”; –

ב – שׁגזל עכו"ם אסור מן התורה כגזל ישראל. –

“מעשה באחד שׁהיו לו בנים ובנות וכשהיו נשואים מתו. והיה מספר לחכם אחד, אמר ליה: מעריפא עכו”ם אחד היה לי, ומת העכו“ם המעדיפא שׁלי. ואחר כך מתו בּני ובנותי והממון נשאר לחתני ולכלתי, ואמר כל זמן שהיה אותו עכו”ם חי היה לי הצלחה, – אמר ליה החכם: שׁמא הממון בעולה בא – אמר ליה: לא עשיתי לשׁום אדם רעה אלא לאותו העכו“ם הייתי מטעה אותו ועושה לו עול, – הרי כשׁמת, מלאכו הגיד לו וצעק על זה והקב”ה עושה משפט לעשׁוקים בין יהודי בין עכו“ם, לכן, לא יגנוב אדם אפילו לעכו”ם שלא יתחלל שם שׁמים על ידו" (ס' השירים, תרס"א). –

למדנו מזה שלשה דברים:

א – אסור לגנוב אפילו לעכו“ם; ב – שגם לעכו”ם יש מציאות אחרי מותם בעולם העליון; ג – במה קשה דין שמים מדין בשר ודם: דין בשר ודם “והשיב את הגזלה אשר גזל” – “ויביא קרבן ויפטור”, – דין שׁמים מתו בניו ובנותיו והממון נשאר לאחרים. –

אמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות. ואפילו דעת עכו“ם. והקפיד על משרתו שנתן לעכו”ם תרנגולת שׁנתנבלה בשחיטתה והעכו“ם סבר שנשחטה כראוי. שבאמת להעכו”ם אין שום חילוק בזה ורק גנב דעתו בלבד. אפילו הכי אסור (חולין צד).

וברמב“ם (ה' גניבה): – כל הגונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עובר על לא תעשה, שׁנאמר – לא תגנב – ואחד הגונב ממון ישראל ואחד הגונב ממון עכו”ם (ה' גנבה פ“א ה”א). –

ואסור לגזול כל שהוא דין תורה. ואפילו עכו"ם עובד עבודת כוכבים אסור לגזלו או לעשׁקו (ה' גזילה).

אמנם אם אנחנו מצידנו לא עשינו שום פעולה שיבוא ממון העכו“ם לידינו, רק שבאה מעצמה בהיתר כגון שאבד העכו”ם אבידה וישראל מצא אותה או שטעה העכו“ם מעצמו בחשבון אין ישראל חייב להחזירם לעכו”ם – דין תורה.

“אבדתו של עכו”ם מותרת" (רמב“ם שם ה”ד) “טעות עכו”ם כאבדתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו; אבל להטעותו אסור" (שם). –

וכל זה – דין תורה בלבד, אבל כבר אסרה התורה להעמיד הדבר על דין תורה; אלא החוב להתנהג עם כולם לפנים משורת הדין.

ובירושלמי (כ“מ פ”ב), כשאבדה המלכה תכשיטיה אצל הנהר והכריז המלך: מי שמצאם ויחזירם בתוך שלשים יום יעשׁרנו המלך. ואם לאחר שלשים יום יתחייב ראשו למלך ומצאם ר' שמואל בן סוסרטיי והחזירם לאחר שׁלשים יום וכששאל אותו המלך מפני מה לא החזירם בתוך הזמן? – אמר ליה: באתי ללמד שאבידת עכו"ם חייב להחזיר ואפילו אם יתחייב בזה ראשו למלך. ואם הייתי מחזירם תוך שׁלושים יום היו אומרים שׁהחזרתים בשביל המתנות שאקבל מהמלך בלבד; –

“מעשה בחסיד, שׁאבדה מטרונא אחת קופסא מלאה דינרין. מצאה אותו חסיד. כיון שהביאה – אמר לה: אינו יודע מה היא לפיכך הביאה לך. – אמרה להן: קיטמא כולה דהבא מלבד ואתם אומרים: אינו יודע מה הוא” (מ“ת קאפ' י”ב).

“מעשה בר' שׁמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישׁמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן טובה תלויה לו בצוארו, אמרו לו: ר‘! ברכת ה’ היא, תעשיר. – אמר להם: חמר לקחתי, אבן טובה לא לקחתי. – הלך והחזירם לאותו הישמעאלי” (ירושלמי, שם, מ' עקב). –

“שמואל זכין מעכו”ם לקינא דרהבא במר דפיזלא בארבע זוזא ואבלע ליה זוזא" –, שׁהוסיף לעכו“ם זוז יותר כנגד שוי הלקינא, שהיתה יותר מכמה שסבר העכו”ם (כ“ק קי”ג, הר"ן בשם הערוך, שם) –

“ואם החזירה לקדש ה‘, כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משׁובח – ובמקום שיש חילול ה’ – אבידתו אסורה וחייב להחזירה” (רמב"ם שם).

וכל זה נאמר בעכו“ם, שאינו מקיים תורת האדם ועובר על כל המצות של בני נח; אבל עכו”ם המקיים את תורת האדם כבר דברתי לעיל שׁהוא מחסידי אומות העולם ועליו אמרה תורה – “גר ותושׁב וחי עמך”, “ואהבת לו כמוך” – והרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים ויש לו חלק לעולם הבא.

* * *

עכו"ם הזהיר בשׁבע מצות בני נח צריך ליזהר מטעותו, שטעותו אסור, וצריך להשׁיב אבדתו ואין צריך לזלזלו, אלא לכבדו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה (ס' חסידים שנ"ט). –

ואפילו לדבר על העכו“ם לשון הרע שלא בפניהם אסור, – “תשׁב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי” –אמר ר' יוחנן: אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אמותך סוף – בבין אומותך תתן דופי (מד"ר דברים ו) “אפילו העכו”ם צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם עם עניי ישראל מפני דרכי שׁלום. הרי נאמר: טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו. – ונאמר – דרכיה – דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום” (גיטין סא, רמב“ם הל' מלכים פ”י הי"ב). –

הוא הדבר אשר אמרנו מראשׁ, שכל בני האדם כצדיק כרשע, כישראל כבני נח עלינו, שׁקבלנו תורת הוי' החובה להתנהג עמהם על פי מדותיו יתברך בחסד וברחמים. ומי שׁחולק ע"ז אין לו חלק באלהי ישראל ותורתו.

תשובה על השׁאלה השׁשית.

כבר אמרנו לעיל הטעם שנתעבו העמים המתהללים באלילים מפני העבודות הנתעבות שׁהם עובדים בהם לאלילים כרציחה, זמה וכיוצא בם. מובן הדבר; אם יעזבו את דרכיהם הרעים האלה וגם לא ישנאו ולא יעשו שׁום רעה לאלה שאינם מאמינים באליליהם, – הגם שׁעצם איסור העכו“ם במקומו כבתחלה מכל מקום, מעתה אין עליהם המשפט של העכו”ם הקדמונים. והרי הם בכלל כל שאר העמים המקיימים את תורת האדם בשאר החמשה צווים והם: דינים, שפיכת דמים, עריות, גזל ואבר מן החי. ובכלל–“דסניא עלך לא תעבד לחברך”. –

ולפי שעוד בימי חכמי המשֹׁנה היטיבו העמים בכלל את מעשיהם הנשחתות הקדמונים, והגם שהאמינו בהאלילים מכל מקום לא עבדו לפניהם בעבודות נשחתות ורעות כמקדם והיו מקיימים שׁאר החמשה מצות שאמרנו, – לכן אמרו חז“ל “שׁחיטת עכו”ם נבלה” (חולין יג) – לפי שלא ידעו הלכות שחיטה ולא נזהרים לשחוט כהלכה והרי הוא כמו ששׁחט ישראל שאינו יודע הלכות שחיטה שהוא גם כן נבלה; – אבל אינה אסורה בהנאה. ולא נחשׁבה “תקרובת עכו”ם“. והטעם לזה “אמר רבי חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: עכו”ם שבחוץ לארץ לאו עובדי עכו”ם הם, אלא מנהגי אבותיהם בידיהם".

ומכל שׁכן בימינו עתה שאין זכר בכלל מעבודת אלילים הקדמונים ואפילו מנהגי אבותיהם כבר נאבדו מהם, – על כן ברור הדבר כשמש, שׁמעתה אין להם הדין של עכו"ם כלל.

מודעה רבא לאורייִתא.

אני טרם אחלה לדבר בענין רב הערך הזה במאמרי אשר לפנינו הנני מודיע בפני כל אומה ולשון כיהודי כיוני, כי כבודו של ישוע הנצרי, כן כבודן של המבשרים יקר בעיני במאוד מאוד. ולא באתי הפעם כי אם להסיר התלונה הנושנה והשנאה הכבושה מעל אחינו האומללים מאת מאמיני הנצרי אשר מפני קוצר דעתם ומיעוט השגתם בענין הזה (בדורות הקדמונים בימי חכמי התלמוד) לקחו את האמונה הזאת לחרב בידם להשמידנו, ודמי אחינו נשפך כמים זה יותר מתשׁע עשרה מאות שנה, ואין אומר: תשב, “הרף, רב לך, אל תוסף”.

ולפי שעצם המקור לשנאתם הזעומה הזאת מאז מעולם היא תלונתו של ישׁוע הנצרי בפי המבשרים על הזקנים ועל הסופרים והפרושׁים על שׁחלקו עליו ולא האמינו בו ובדבריו, מפני זה בזה אותם וקללם מאוד והתרעם עליהם.

על כן מאמיניו, ההולכים בדרכיו, אשׁר כל דבר והגה שלו קודש למו, מצאו גם דבריו אלה מקום בלבבם, ולדאבון לבנו, הרבה מאוד מהדברים הטובים אשר הורה לפניהם, ותלונתו הזאת קמה למטה רשע והביאה חרב איש באחיו והעביר אשׁ נורא בארץ ותיקך עד שאול תחתיה ואין מכבה.

לכן אמרתי לדבר משפטים עם הרשׁעים שופכי דמי אחיהם, צאצאי קין הארורים האלה ולהראותם נגד אלהים ואנשים, – בלי משא פנים, כי המשפט לאלהים הוא, – שאין להתרעם על ישראל על שלא האמינו בו ובדבריו. והצדק אתם. וכמו, שהראתי פה נגד השמש במאמרי אשר לפנינו. – ואולי ישמעו ויקשיבו לדברי אלה הנאמרים בצדק ומשפט וישובו מדרכיהם הרעים.

ואולם אין לי שום דבר בענינים האלה, שנאמרו בפי המבשרים, אשר אינם נוגעים לתורת הסופרים והפרושׁים; כי לא באתי כלל לבקר אפילו קוץ אחד משאר דבריו בפי המבשרים. ודי לנו בכל זה המבקרים אשר לפני, ואין את נפשי כלל לדון בהם עם מי הוא מהם הצדק.

מה מאוד חפצי ורצוני, כחפץ ורצון של כל בני ישראל, שׁאלה המאמינים בו יקיימו את כל דבריו ודבריהם של המבשרים אשר הורה אותם לטוב; כי אז תמלא את כל הארץ דעה ויהי' שׁלום לכל הארץ וישראל ישׁכון ביניהם לבטח במהרה בימינו אמן.

 

חלק שׁני: הר הכרמל.    🔗

שאלה השׁביעית.

מה דינם של הנצרים?: אם הם נחשבים על פי תורתנו הקדושה כעכו"ם או כחסידי אומות העולם?.

תשובה על השאלה הזאת.

להוציא את המשפט הזה לאור, עלינו לדעת יסידי דתם ועיקרי אמונתם, את הדרך אשר ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון. וכל זאת לשׁמוע מפי עדים כאלה, אשר אין חולק עליהם. והם: המבשרים בעצמם, ההיסטאריע, ועינינו הראות.

* * *

מייסד דת הנצרים היה מבני ישראל הנולד להאשה (⁸) מרים ממשפחת (⁹) אהרן הכהן בעת היותה מאורשה לאישה יוסף (¹⁰) בן יעקב או (¹¹) עלי מבני בניו של (ג) שלמה או (ד) נתן בן דוד המלך מעיר (¹²) נצרת בימי (¹³) הורדס (¹⁴) ישוע שמו.

על שלשה עשרה עיקרים יסד ישׁוע את דתו החדשה ואלו הם.

עיקר הראשון.

(¹⁵) בראשית היה הדבר. והדבר היה את אלהים. והוא הדבר היה אלהים והדבר לבש בשר וישכן בתוך בני ישראל אשר (¹⁶) ידע את אמו הבתולה מרים (א) טרם ידע אותה אישה. והיא ילדה לאלהים את בנה הבכור ישוע. והוא בן אלהים. והוא (¹⁷) והאלהים אחד. והוא (¹⁸) אדנ' ואלה.

עיקר השני.

והוא אמר על עצמו שהוא (¹⁹) מלך המשיח אשר כל הנביאים נבאו על ביאתו להושיע לישראל, לתקן כולם במלכות שמים.

עיקר השלישי.

הוא אמר, (²⁰) שהסנהדרין ישפטו אותו למיתה, והוא ימות (²¹) בידי הגוים (²²) בעד העם; כי (²³) הקריבו אלהים לקרבן שכפר (²⁴) בדם נפשו השפוך על עונות העולם. וימצא פדות לעולם.

עיקר הרביעי.

הוא הבטיח לתלמידיו, שביום (יג) השלישי למיתתו יקום לתחיה.

עיקר החמישי.

הוא הבטיח לתלמידיו, שעוד (²⁵) בימיהם יבא עוד הפעם לתקן עולם במלכות שמים. ושיש (²⁶) מהנצבים לפניו שלא טעמו מות, עד כי ראו את בן האדם בא במלכותו. אולם עצם (יח) היום והשעה נעלמה גם ממנו ולא נודע בלתי לה' לבדו;

עיקר הששי.

הוא צוה לתלמידיו, (²⁷) שישנאו ויעזבו את הוריהם וילדיהם אחיהם ואחיותיהם וילכו אחריו, ורק אז יכולים להיות מתלמידיו. וגם ישוע בעצמו – לפי (²⁸) שאמו אמרה שיוסף אישה הוא אביו, לפי שגם (²⁹) אחיו לא האמינו בו, ובני ביתו זלזלו (³⁰) בכבודו, ובני משפחתו חשבוהו (³¹) שיצא מדעתו ויצאו להחזיק בו, ויבאו (³²) אמו ואחיו ויעמדו מחוץ לבית הכנסת שהיה שם וישלחו אליו לצאת אליהם ויבאו ויאמרו אליו: הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לראותך, – ויען ויאמר אליהם: מ אמי ומי אחי? – ויבט כה וכה אל היושבים סביב לו ויאמר: הנה אמי ואחי; כי איש אשר עשה רצון אלהים הוא אחי ואחותי ואמי (א).

עיקר השביעי.

הוא אמר: אפילו המקיים (³³) את כל התורה מילדותו כל זמן שלא יחלק את כל אשר לו לעניים ויעזוב את כל אשר לו וילך אחריו – אין לו חלק במלכות שמים.

עיקר השׁמיני.

הוא הזהיר לתלמידיו, שאל יטעו בו, שהוא (³⁴) בא להביא שלום בארץ. לא להביא שלום בארץ בא; כי אם להביא חרב בארץ בא: חרב אב בבנו ובן באביו; חרב אם בבתה ובת באמה; חרב כלה בחמותה. מעתה אם יהיו חמשה בבית אחד יקומו מהם שנים על שלשה ושלשה על שנים. ומי (³⁵) אשר לא תשיג ידו ימכר גם את בגדו ויקנה לו חרב, אש בא להעביר (כז) בארץ ומה חפצו עוד! – והיא כבר בוערת.

עיקר התשיעי.

הוא הבטיח להמאמינים בו; 1) נסלחו להם (³⁶) כל עוונותיהם; 2) כל החי (³⁷) המאמין בו לא ימות לעולם; 3) אף כי הוא מת (ל) יקום תיכף (א) לתחיה; 4) יגרש (³⁸) שדים ורוחות רעות; 5) ידברו בלשונות חדשות; 6) ישאו נחשים ולא ירעו להם; 7) ישתו סמי מות ולא ינזקו; 8) ישימו ידיהם על החולים וירפאו; 9) יצוו אל (³⁹) ההר שיתנשא ויפל את עצמו לים והוא ימלא את דברו; 10) ואם יש בהם אמונה (⁴⁰) אפילו כגרגיר חרדל – יאמרו אל השקמה: העקרי משרשך והנטעי בין גלי הים, – ויהי' הדבר; 11) יזכו לחיים במלכות שמים להיות (⁴¹) מאוחדים עמו באלהים יחדיו; – ומי שלא יאמין בבן: 1 – לא (⁴²) יראה חיים; 2 – יהי' עליו חרון אף אלהים; 3 – הרי זה נשפט (⁴³) ונתחייב בדינו; 4 – אפילו אם לא יאמינו בו הוריו או ילדיו ואחיו אין לו (⁴⁴) להתפלל עליהם; – 5 אין לרפא (⁴⁵) את חוליהם; – 6 – מצוה (כ) לשנא אותם; – 7 – (כה) להבזותם; 8 – (⁴⁶) לקללם; 9 – (⁴⁷) לעשקם; 10 – וגם (כז) לרצחם. המאמין בבן הוא עולל ומי (⁴⁸) שאינו מאמין בבן הוא נבון וחכם.

עיקר העשירי.

הוא הודה לחכמי (⁴⁹) ישראל, שהמצוה הגדולה והראשונה בתורה היא – “שמע ישראל הוי' אלהינו – הוי' אחד ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך” – והשניה הדומה לה: – “ואהבת לרעך כמוך”.

עיקר העשתי עשר.

הוא אמר לתלמידיו, שאל (⁵⁰) יחשבו שהוא בא לבטל תורת משה, לא לבטלה בא, כי אם לקיימה ואפילו קוץ אחד ממנה לא יבטל לעולם השמים והארץ יבטלו וממנה לא יבטל דבר וכל המקיימה ומלמד כן אחרים – גדול הוא במלכות שמים והמבטלה מלמד כן לאחרים קלל הוא מלכות שמים. וגם הסופרים והפרושים (⁵¹) יושבים על כסא משה לכן כל אשר יצוו עליכם לעשות שמרו ועשו.

עיקר השׁנים עשר.

כמו שאמרו חכמינו – ז"ל – כן אמר גם (⁵²) הוא שאין רצונו של מקום להעמיד הדבר על דין תורה אלא רצונו של מקום לעשות לפנים משורת הדין.

עיקר השׁלשה עשר.

הוא בטל את תורת טמאה וטהרה שבתורת משה; לפי, (⁵³) שאין דבר הבא אל תוך האדם יכול לטמא אותו. –

אלה הם העקריים שעליהם יסד את דתו החדשה. –

ישוע אמר, שלא שוּלח, כי אם (⁵⁴) לבני ישראל בלבד. וגם לתלמידיו צוה: אל תשימו לדרך הגוים פעמיכם; כי אם (⁵⁵) לבני ישראל בלבד, אל תתנו את הקודש לכלבים ואל תשליכו (⁵⁶) את פניניכם לפני החזרים פן ירמסו אותם ברגליהם ויפנו לטרוף אתכם.

ישוע אמר שלא שוּלח לקרא (⁵⁷) לצדיקים; כי אם לחטאים.

ישוע הודה לאדון השמים והארץ על שהסתיר (מא) את אלה מעיני החכמים והנבונים וגלה זאת לעוללים.

הפרושים שבימיו העידו שלא האמין בו (⁵⁸) אפילו אחד השרים והפרושים, לבד ההמון שלא ידעו את התורה.

פולוס שלוחו כתב “לפי שהעולם בחכמתו לא הכיר את ה' בחכמת ה' היה רצונו להציל את המאמינים הסכלים”. –

והנני לבאר טעמם של החכמים והנבונים, הצדיקים שיודעים את התורה על שלא האמינו בישוע.

על דבר העיקר הראשון.

כאשר הביאו אותו לפני (⁵⁹) הסנהדרין לשפוט אותו ובקשו עדות עליו להמיתו ולא מצאו – ויוסף הכהן הגדול וישאלהו עוד לאמר; האתה הוא “המשיח בן המברך” – על שני דברים שאל אותו:

* * *

א) אם הוא אומר על עצמו שהוא המשיח מלך ישראל המקוה לבא להושיעם מידי צורריהם; – עקרו השני: –

ב) אם הוא אומר על עצמו שהוא בן אלהים ולא בן בשר ודם, שהוא וה' אחד, שהוא אדני ואלה. – עקרו הראשׁון; – הראשון; –

“ויאמר ישוע: אני הוא” – היינו, שׁהוא הודה וגם חזק את העקרים האלה בעצמו לפני הסנהדרין. –

“ויקרע הכהן הגדול את בגדיו” – לפי ששמע ממנו, שהוא מגדף את ה' בזה; לפי שהמשיח הוא ג“כ מגדף וכמו שאמרה התורה – “את ה' הוא מגדף” – (במדבר מו, ל; רמב“ם ה' עכו”ם פ', ב, מ, ו) וחז”ל אמרו: “והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין” (סנהדרין נו, א). –

“ויאמר: מה לנו עוד לעדים. הלא שמעתם גדופו. אמרו: מה דעתכם” – וכמו שאמרו חז"ל: “בדיני נפשות מתחילין מן הצד” (סנהדרין לה) לכך שאל בתחלה אותם, שיאמרו דעתם. –

“וירשׁיעו אותו כלם כי משׁפט מות לו” –

לפי התורה אמרה “שמע ישראל הוי' אלהינו, הוי' אחד” (דברים ו, ד) “לא יהי' לך אלהים אחרים על פני” (שמות כ, ג) “לא תעשון אתי'” (שם כ) שאסור להוסיף על אחדותו יתברך שום פנים או דבר. על כן החליט, שׁהוא מסית את בני ישראל לעבור על המצוה הגדולה שהיא כוללת כל התורה ועל זה אמרה תורה – “כי יסיתך אחיך בן אמך – לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים, אשר לא ידעת אתה ואבתיך” – “וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה' אלהיך” (דברים יג, ז – א).

אבל, לפי שלא נמצאו עדים להעיד עליו לפני הסנהדרין, שהוא מסית את ישראל להאמין שהוא יה' אחד והתורה אמרה – “ע”פ שנים עדים – יומת המת" (דברים, י"ז, ו) והלכה למשה מסיני שאין אדם מתחייב מיתה או מלקות בהודאת פיו (סנהדרין, מ; מכות, ו, רמב“ם, ה' סנהדרין, פ' י”ח ה"ו);

וגם לא יכלו לחייב אותו מיתה על מה שהסית בפני הסנהדרין; לפי שהלכה למשה מסיני – שאם הסנהדרין בעצמן ראו באחד שׁהרג את הנפש או כיוצא בו נעשו כלם עדים. ואין עד נעשה דיין (ב“ק ל; רמב”ם ה' עדות פ“ה מ”ח).

ולפי שפתחו כלם בדינו לחובה – “וירשיעו אותו כלם” – הלכה למשה מסיני – "סנהדרין שפתחו בדיני נפשות כלם לחובה תחלה ואמרו כלם: חייב, – הרי זה “פטור” (סנהדרין יז, רמב“ם הל' סנהדרין פ”מ ה"א). – מפני הטעמים האלה לא יכלו להמיתו בדין הסנהדרין. –

והנה כל זמן שלא נתבר דינו בפני הסנהדרין, שהוא מסית לא יכלו למסרו למלכות על מה שאמר על עצמו שהוא מלך המשיח ומשנה את את העם, – פן יעוררו בזה מרד בין ההמון המאמינים בו נגד הרומיים; אבל עתה, כאשר (⁶⁰) התלמידים עזבו אותו כלם – וגם פטרוס – החל לענות באלה ובשבועה לאמר (⁶¹) “לא ידעתי את האיש אשר אמרתם” – למען לא תמצא ידו עתה להוסיף לסית את העם ולסלפם (⁶²) למרוד ברומיים, אחרי אשר הסנהדרין פטרו אותו בדינוֹ, ואין מי יאמר לו: מה תעשה – שׁמעו לעצת (⁶³) הכהן גדול קיפא, שׁאמר להם, כי טוב לכם אשר ימות איש אחד בעד העם מאבדן העם כלה וכמו שאמרו חז“ל – “שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרודו באומות העולם” (כתובות קי"א) ושׁלמה אמר – “אני פי מלך שׁמר על דברת שבועת אלהים” (קהלת ה', ב) “ירא את ה', בני ומלך, ועם שונים אל תתערב” (משלי כ“ד, כ”א).

“והלכה היא למשה מסיני, שכל אלו שנתחייבו מיתה בסנהדרין ופטרו אותו מאיזו טעם וכעין המשפט הזה של ישוע אם רצה המלך ישראל להרגן בדין המלכות ותקנת העולם הרשׁות בידו, וכן אם ראה ב”ד להרגן הוראות שׁעה אם היתה השׁעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו" (רמב"ם ה' רוצח פ' ב, מ' ד') – (⁶⁴) “וראשי הכהנים נוסדו יחד עם הזקנים והסופרים וכל הסנהדרין ויאסרו אותו ויוליכהו ויסגירהו בידי פילטוס הפחה” (⁶⁵) וישב פילטוס אל בית המשׁפט ויקרא אליו את ישׁוע ויאמר אליו: האתה הוא מלך היהודים? – ויען ויאמר ישׁוע: “אתה אמרת כי מלך אני לזאת נולדתי ולזאת באתי בעולם להעיד על האמת”.

ופילטוס כשמעו את הדבר הזה (⁶⁶) רצה לשלחו לחפשי; כי אמר בלבו: אחר; שיראו ההמון המאמינים בו שיצא לחפשי בין מלפני הסנהדרין בין מלפני הפחה יתחזקו את ידם ללכת אחריו, – למען למצא בזה תואנה לעלות עליהם (⁶⁷) לקחת את מקומם ואת עמם; כי זה היה כל חפצם לעורר מרד בישראל למען יהי' להם כסות עינים להחריב את ארצם ועמם. גם נתן רשות להם בעצמם להמיתו; ⁶⁸) כי אמר: אולי יעוררו בזה עליהם חמת ההמון ויהי' חרב איש באחיו ואז יבא להשׁקיט ויכחידם מן הארץ. – בכדי להנצל מהסכנה הזאת האיצו בפילטוס לשפטו (⁶⁹) כמורד בקיסר הרומיים. גם אמרו לו (⁷⁰) שאין בכחם להמיתו ומפני הטעמים שׁאמרנו, וגם לבל יעוררו עליהם חמת ההמון המאמינים. – אז יסר אותו פילטוס (⁷¹) בשוטים ויתנהו להצלב ויכתוב (⁷²) את כתב אשמתו על הלוח – זה הוא ישוע מלך היהודים – לשים אותו על העץ אשׁר יצלבו אותו עליו ממעל לראשו. ויקחו אנשי צבא הפחה (⁷³) את ישוע אל חצר המשפט ויזעיקו עליו את כל הגדוד. ויפשׁיטו אותו וילבישהו מעיל ארגמן וישרגו כתר קוצים וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו על ברכיהם לאמר: יחי מלך היהודים –. ויוליכהו לצלב אותו. ויצלבו אותו אנשי הצבא שם על העץ ואת כתב אשמתו שמו על העץ ממעל לראשו. ואחד מאנשׁי הצבא (⁷⁴) דקרו בחנית בצדו ואחרי כן צלבו עמו (סו) שני אנשי חמס אחד מימינו ואחד משמאלו.

מכל זה נראה שׁני דברים גדולים והם:

א) שאין להתרעם על בני ישראל על שלא האמינו בו בעיקר הזה. ולהלן אביא את דברי תלמידיו פטרוס ופולוס, שהם גם כן חולקים על העיקר הזה;

ב) סנהדרין פטרו אותו ממיתה ורק מפני סכנת מרד מסרו דינו למלכות. הוא שפט אותו כדין מורד במלכות, ויצלבו אותו צבאי הרומים על העץ. ומיתה כזאת לא היתה בדין ישראל כלל וגם הלכה הוא למשׁה מסיני – “אין דנים ואין ממיתים שנים ביום אחד” (רמב“ם הל' סנהדרין פי”ב ה"ד) והרומים צלבו עמו עוד שני אנשי חמס. –

ומה שאמר לק' (כ"ג 26) “ואת ישוע נתן לרצונם” – כונתו: נתן אותו לצבא הרומים, לפי רצונם של ישראל; לפי שהאיצו בו לשפטו כמורד במלכות. וכמו שׁאמר לק' בעצמו (יח 32 – 35) “כי יסגר בידי הגוים ובו התלו ויתעללו וירקו בפניו, בשוטים ייסרו אותו ואחרי כן ימיתנו”. –

ואם נפשך לומר? – כבר אמרה תורה – “על פי שׁני עדים או שלשה עדים יקום דבר” וגם ישוע בעצמו אמר כן. ואין עדותו שׁל לק' בדבר הזה כנגד מת' מר' ויוחנן מכחישים אותו כלום. –

ובאמת אני אומר: לוּ תנהגו הסנהדרין עם הפריצים בימי טיטוס ועם בן כוכב בימי אדריאנוס, כמו שׁהתנהגו הסנהדרין עם ישוע בימי טיבער' – לא חרבה ירושלים מעולם.

על דבר העיקר השני.

לא האמינו בי מפני ארבעה טעמים ואלו הם: –

א – כאשר שאלו אותו הזקנים (⁷⁵) הסופרים והפרושׁים היושׁבים על כסא משה שיתן לעיניהם מופת מן השמים על אמתת דבריו. שׁהוא מלך המשיח, השיב ריקם את פניהם, וגם קלל אותם ודחה אותם (⁷⁶) בתירוצים דחוקים, (⁷⁷) שׁגם אליהו הנביא לא האכיל את הרעבים שבישראל בלתי את האשה הצרפתית; שגם אלישע הנביא לא רפא את המצורעים שבישראל בלתי את נעמן הארמי, – וימלאו כלם חמה בשמעם את אלה; לפי שאין המשׁל דומה לנמשל. –

1) אליהו ואלישע היו נביאים מוחזקים בישראל;

2) הם לא באו לבשר לישראל דברים חדשׁים, בענין המשׁיח וכיוצא בו, שבאופן כזה היו מחויבים לאמת את דבריהם במופת, הם באו להוכיח את ישראל על שעבדו את הבעל ולא הלכו בתורת הוי‘. ומכש“כ לדברי חז”ל, שאמרו – “כל שׁעושין לו גם בשׁבילו – מנכין לו מזכיותיו” – וגם ישוע בעצמו השיב (⁷⁸) לשטן: כתיב – "לא תנסו את הוי’" – על כן לא היה להם שום צורך במופתים, כי אם כשהיה השׁעה צריכה לכך ובענין של נעמן והצרפתית.

אבל ישׁוע שׁכל ימיו (⁷⁹) היה חרש וגם יוסף אביו (⁸⁰) היה חרש ולא נביא מוחזק ובא לבשר לישראל דברים חדשים, כבן אלקים ומלך המשיח, עליו החובה ע"פ התורה לאמת את דבריו במופת לפני הזקנים והסופרים הפרושׁים.

וכמו שהקב"ה צוה למשה בשלחו לבשר לישראל על דבר גאולת מצרים, שׁיעשה מופתים לעיניהם, למען יאמינו בו.

ומכש"כ, תתחזק השאלה, שׁשׁמעו עליו לאמר (⁸¹) שבכפרים הוא עושה מופתים רבים לעיני ההמון: פוקח עורים, רופא חולים, מחיה מתים, יגרש שׁדים, עד שהמקום צר מהכיל אותם, וכאשׁר הם לא רצו לסמוך בענין גדול כזה על ההמון שאינם יודעים את התורה, פן שגו ברואה, ושׁאלו מאתו להראות לעיניהם מופת מן השמים, השיב ריקם את פניהם, וקרא אותם “דור רע ומנאף” ומופת לא (⁸²) יכול לעשות לפניהם.

ואל תשיבני ש“לא יכול לעשות מופת לפניהם, מפני חוסר אמונתם”. – תתחזק השאלה: יעשה לפניהם מופתים ואז יאמינו בו.

ומה שאמר יוחנן שישוע (⁸³) החיה את אלעזר ביום הרביעי למיתתו לעיני כלם – – כשם שלא ידעו מזה כלל המבשרים מת‘, מר’, ולק', כמו שׁנראה, שלא הביאו מזה אפילו רמז כלל; כן לא ידעו מזה גם הסופרים הזקנים והפרושים; – ועוד “קל־וחומר”: תלמידיו ומאמיניו לא ידעו מזה כלל; מתנגדיו לא כל שכן; –

ב – לפי שעיקר הענין של ביאת המשיח לישראל, אמרו הנביאים, להביא שלום בארץ: –

ישׁעיהו הנביא נבא עליו – “ושׁפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”; – כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו ותהי המשרה על שׁכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שׁלום; – למרבה המשרה ולשלום אין קץ (ב, ד, ט, ה ו); –

הושע הנביא נבא עליו – וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה. וקשׁת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח (ב', כ); –

מיכה הנביא נבא עליו – ושׁפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצמים עד רחוק וכתתו חרבותיהם וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה (ד' ג') –

אבל ישוע אמר – “אש (כז) באתי להעביר בארץ. ומה חפצי עוד. והיא כבר בוערת. – אם תחשבו, כי באתי להביא שלום בארץ? – לא שלום באתי להביא בארץ; כי אם – חרב. חרב אב בבנו ובן באביו; חרב אם בבתה ובת באמה. מעתה אם יהיו חמשה בבית אחד יקומו מהם שׁנים על שלשה ושלשה על שנים. ומי אשר לא תשיג ידו (כח) ימכר את בגדו ויקנה לו חרב”; –

ג – התורה והנביאים אמרו שמלך המשׁיח יהי' משב יהודה ומזרע דוד המלך: –

יעקב אבינו אמר – לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מט, י); –

נתן הנביא אמר – ועמדתיהו בביתי ובממלכתי עד עולם (דברי הימים יז, יד); –

איתן האזרחי שר עליו – אחת נשבעתי בקדשׁי אם לדוד אכזב. זרעו לעולם יהי' וכסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה (תהלות פט, לו); –

ישעיהו הנביא נבא עליו – ויצא חטר מגזע ישי ונצר שרשיו יפרה – והיה ביום ההוא שׁרש ישׁי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיה מנחתו כבוד (י"א, א, י); –

ירמיהו הנביא נבא עליו – בימים ההם בעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה, כה אמר ה‘: אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעתם גם בריתי תפר את דוד עבדי מהיות לו בן מלך על כסאו – ויהי דבר ה’ אל ירמיה לאמר הלא ראית מה העם הזה דברו לאמר שׁתי המשפחות אשׁר בחר הוי' בהם וימאסם ואת עמי נאצון מהיות עוד גוי לפניהם. כה אמר הוי' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו מושלים אל זרע אברהם יצחק ויעקב כי אשוב את שבותם ורחמתים (לג, טו, כ, כו)

יחזקאל הנביא נבא עליו – והקמתי עליהם רעה אחר רעה אתהן את עבדי דוד. הוא ירעה אתם והוא יהי' להן לרעה – ועבדי דוד נשיא בתוכם – ועבדי דוד מלך עליהם (לד כג – כד, לז כד); –

אבל ישוע מצד אמו היה (ב) משבט לוי ואב בשר ודם לא היה לו בכלל לפי דבריו בעיקרו הראשׁון. –

ובאמת גם ישוע בעצמו כבר הרגיש השאלה הזאת ושאל את הפרושים – מה תאמרון על המשיח? בן מי הוא? – ויאמרו אליו: בן דוד. – ויאמר אליהם: אם כן אפוא איך קרא לו דוד ברוח “אדון”, באמרו: “נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית איביך הדום לרגליך” – ואם דוד קרא לו אדון – איך הוא בנו (מת', כ"ב). –

ישׁוע בא להוכיח להם מהמקרא, שהאמת אתו, שׁהמשׁיח מלך ישראל יהי' בן אלקים חיים ממש ולא בן בשר ודם יוצא ירכו של דוד מלך ישראל, כדעתם של הפרושים. – כמו שׁאמר הכתוב – “נאם ה' לאדוני” – והשם “אדוני” ג“כ קודש: שׁמו של המבורך, והשיר הזה, לפי דעתו נאמר על המשׁיח, הא למדת מזה, שׁהמשיח הוא בן אלקים חיים ממש ולא בן דוד, וכונתו בזה היתה להוכיח להם שהוא, ישׁוע, בעצמו הוא בן אלקים ממש, והוא מלך המשיח, ומפני השאלה הזאת הוא חולק על התורה והנביאים שהבאתי דבריהם לעיל ולא כהבטחתו בעיקרו י”א.

אבל באמת שאלתו אינה שאלה כלל; לפי שהשיר הזה לא נאמר על המשיח כלל. וכמו שאנו רואים שמזכיר שם מלחמות שנלחם עם אויביו ונצחם ככתוב – “אדני! על ימינך מחץ ביום אפו מלכים” – וכבר הבאתי שהמשיח יבא להביא שלום בעולם ולא מלחמה. ומה ענין מלכי צדק שמזכיר שם למלך המשיח? –

אבל האמת יורה דרכו, בדברי חז“ל (סנהדרין קח, ב) שׁהשיר הזה נאמר על אברהם שנקרא “אדוני” אחרי שובו מהכותו את מלכי האמרי ומלכי צדק מלך שׁלם הוציא לפניו לחם ויין ויברכהו. ולפי שמלכי צדק הקדים לברך את אברהם טרם ברכתי לה' כמו שאמר: “ברוך אברם לאל עליון”–”וברוך אל עליון" – לכך נטלה ממנו הכהונה ונתנה לאברהם.

ועל הענין הזה שׁר דוד את השירה הזאת לאמר: נאם ה' לאדוני: לאברהם הנקרא “אדוני” – שב לימיני עד אשית איביך; מלכי האמרי – הדום לרגליך. אדני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים (של אמרי) נשׁבע ה' ולא ינחם: אתה כהן לעולם (במקום מלכי צדק שהיה עד הנה “כהן לאל עליון”) על דברתי מלכי צדק; לפי שהקדים ברכתו שׁל בשר ודם לברכתו של הקדוש ברוך הוא.

* * *

מעתה נשאר עלי להראות, שאברהם נקרא “אדוני” – והטעם לזה.

שרה אשתו קראה אותו – אדוני: “ואדוני זקן” (בראשית יח – יב); בני חת אמרו לאברהם: שמעני, אדוני; עפרון אמר לאברהם: – “לא, אדוני; אדוני, שמעני” (בראשית כג ו יא טו). וגם פטרוס באגרתו (א, 9) כתב: “כמו שרה אשר שמעה לאברהם וקראה לו אדוני”. –

והטעם לזה גלו לנו חז“ל ואמרו (ברכות ז ב): עד שלא בא אברהם אבינו לא היה אדם שקרא להקב”ה – אדוני. והוא היה הראשון שקרא להקב"ה “אדוני”; “ויאמר אברם אדונ' ה', מה תתן לי” (בראשית מו ב); – ויאמר, “אדונ' אם נא מצאתי חן בעיניך” (בראשית יח ג); – “הנה נא הואלתי לדבר אל אדונ‘; אל נא יחר לאדנ’”. והכונה בזה תמצא לעיל.

ומעתה סרה תלונתו של ישׁוע מעל התורה והנביאים על שאמרו שהמשיח יהי' מזרע דוד המלך. –

אך זאת פליאה דעת ממני: תלמידו פטרוס עצמו דרש השׁיר הזה על מלך המשיח, וגם אמר שהמשיח יהי' מזרע דוד ממש. וזה לשונו – והוא – דוד – בהיותו נביא וידע כי שבועה נשבע לו אלהים להושיב אחד מיוצא ירכו על כסאו – כי דוד לא עלה השמימה והוא בפיו אמר “נאם ה' לאדוני שׁב לימיני עד אשית איביך הדום לרגליך”. – וגם פולוס השליח אל העברים כתב – “כי מודעת זאת כי מיהודה צמח אדוננו ועליו שר דוד השיר הזה” – וגם אל טימותיות כתב: “אשר מזרע דוד כדבר בשורתי”. – וגם בהחזיון כתיב; “הנה גבר האריה משבט יהודה”. – אם כן, הם כלם חולקים על רבם ישוע בעיקרו הראשון. ופטרוס ופולוס חולקים עליו גם כן בפירוש השיר הזה ולא חשׁו לשאלת ישוע כלל; –

ד – דבר ה' היה ביד מלאכי: – “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא” (מלאכי ג – כג) – ועדיין לא בא. – וגם תלמידיו שאלו אותו: “למה (⁸⁴) זה יאמרו הפרושים והסופרים כי אליהו בא יבא ראשונה” וישוע הודה לדבריהם – “ויען ויאמר אליהם אכן אליהו יבא להשיב את הכל”. – ומה שׁהשיב אליהם ישוע “כי אליהו כבר בא – ןאז השכילו התלמידים כי על יוחנן המטבל דבר אליהם”, – וגם ישוע בעצמו אמר עליו (*עז) “ואם רוצים אתם לקבל זה הוא אליהו אשר עליו לבוא” מכל מקום לא האמינו להם, לפי ש – “נשלח (⁸⁵) היהודים כהנים ולוים מירושלים לשאל אותו – יוחנן המטבל – מי הוא – והוא הודה ולא כחד – וישאלו אותו מי אפוא אתה? – האתה אליהו? – ויאמר: אינני אליהו – והשׁלוחים היו מן הפרושים” –

היוצא מדברינו אלה שאין להתרעם על ישראל, על שלא האמינו בו בעיקר הזה. –

על דבר העיקר השלישׁי.

לא האמינו בו; לפי שנאמר – “זבח מנחה לא חפצת, אזנים כרית לי; עולה וחטא לא שאלת (תהלות מ, ז) – לא על זבחיך אוכיחך ועולתיך לנגדי תמיד, לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים – אם ארעב לא אמר לך: כי לי תבל ומלאה. האכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה” (תהלות ג ח – יג). – וגם ירמיה הנביא אמר – כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים – על דברי עולה וזבח (ירמיה ז כב). – וכל תורת הקרבנות שצותה התורה היתה הכונה בזה להרחיקם מתקרובות עכו“ם שהרגילו במצרים וכמו שאמרו חז”ל – “משׁל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך: זה יהי' תדיר על שלחני ומעצמו הוא גדור. – כך: לפי שהיו ישראל במצרים להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים ופורעניות באות עליהם. אמר הקב”ה יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם באהל מועד ויהיו נפרשׁים מעבודה זרה והם נצלים. – הדא הוא דכתיב – איש איש מבית ישראל וגו'" (מד"ר אחרי כב). –

ומכל – שכן שׁתועבה לפני ה' להקריב את האדם לקרבן וקל וחומר בן בנו שׁל קל – וחומר להקריב את בניהם לקרבן, כמו שעושים העובדי אלילים, ככתוב “כי כל תועבת ה' אשׁר שנא עשו לאלהיהם; כי גם את בניהם ובנותיהם ישרפו באשׁ לאלהיהם”. –

אם כן הדבר – מעתה אמור, לפי עיקרו הראשון, שהוא בן אלהים – אשר ילדה לו מרים ברוח הקודשׁ, אי אפשׁר הדבר להיות כלל שׁה' יצוה להעלותו לקרבן. –

על כן אמרו הפרושים והזקנים, שבעל (⁸⁶) זבוב דבק בו; –

על דבר העיקר הרביעי.

העידו לפני המאמינים בו חמשה עדים המכחישים זה את זה, והם: מת‘, מר’, לק', יוחנן והשומרים.

המבשר מת' העיד לפני המאמינים בו: –

ויהי אחר השבת לפנות בקר באחד בשבת ותבא מרים המגדלית ומרים האחרת לראות את הקבר. ויהי רעש גדול; כי מלאך ה' ירד מן השׁמים ויבא ויגל את האבן וישב עליה ומראהו כברק ולבושו לבן כשלג. מאימתו אנשי המשמר נבהלו והיו כמתים, ויען המלאך ויאמר אל הנשים אל תיראן. הן ידעתי כי את ישוע הנצלב תבקשנה. איננו פה; כי הוא קם כאשר אמר, באנה וראינה את המקום אשר שׁכב שם האדון ומהרתן אל תלמידיו ואמרתן כי הוא קם מן המתים והנה הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראו אותו, הנה אמרתי לכן ותצאנה כרגע מן הקבר ביראה ובששון רב ותרצנה להגיד לתלמידיו. וירא אליהן ישוע ויאמר שלום ותגשׁנה ותאחזנה ברגליו ותשתחוין לו, ויאמר אליהן ישׁוע אל תיראנה, לכנה הגדנה לאחי כי ילכו הגלילה ושם יראונו (מת' כח 1 – 10).

ואין בדברי מת' שום זכר שהם “ראו שם בקבר – נער אחד עטה מעיל לבן יושב מעבר הימין” – העיר מר'.

ואין בדבריו שום זכר – “והנה שני אנשים כברק זהר בגדיהם נצבים עליהם” – והם אמרו אליהן – ויקם פטרוס וירץ אל הקבר וישח לראות אל תוכו ולא ראה כי אם התכריכים לבדם'' – שהעיד לק'.

ואין בדבריו שום זכר – “ותשׁח ותשקף אל תוך הקבר ותרא שני מלאכים עוטים לבנים ויושבים במקום אשר שמו את גופת ישוע – ויאמרו אל האשה – ויצא פטרוס והתלמיד האחר וילכו אל הקבר” – שהעיד יוחנן.

המבשר מר' העיר לפני המאמינים בו:

“ובאחד בשבת בבוקר השכם באו אל הקבר עם אלות השמש ותאמרנה אשה אל אחותה: מי יגל לנו את האבן מעל פי הקבר. ותשאנה את עיניהן ותראינה כי האבן נגלה כי היתה גדולה מאוד ותבאנה אל תוך הקבר ותראינה נער אחד עטה מעיל לבן ישב מעבר הימין ותבהלנה. ויאמר אליהן אל תבהלנה. הנה אתן מבקשות את ישוע הנצרי אשר נצלב, הלא הוא קם ואיננו פה, ראינה את המקום אשר שמוה שמה. אך לכנה והגדנה אל תלמידיו ולפטרוס, כי הוא הולך לפניכם הגלילה ושם תראו אותו. ותצאנה מן הקבר ותנוסנה כי חיל ופחד אחזון. ולא הגידו לאיש דבר, כי יראו מאוד” (מר' מז 2 – 8). –

בסוף מר' יש עוד נוסחא אחרת החולקת עם מר' בעצמו אך די לנו להרבות במחלוקת.

המבשר מר' יכחיש את עדותו של מת' בדבר המלאך שראו הנשים יורד מן השׁמים וגולל האבן וגם דבר אליהן; –

המבשר מר' יכחיש את מת‘, לק’ ויוחנן, שׁהנשים הגידו זאת לתלמידיו ולכל זולתם.

המבשר מר' לא מזכיר שראו שׁם שני אנשים בברק זהר בגדיהם נצבים עליהן – שהעיד לק';

המבשר מר' לא מזכיר שראו בקבר שׁני מלאכים עוטים לבנים ויושבים במקום אשׁר שמו את גופת ישׁוע – שהעיד יוחנן.

המבשר מר' לא מזכיר שראו הנשים את ישוע ותגשנה ותאחזנה ברגליו, – כדברי מת' או שׁרצו לגעת בו והוא אמר אליהן אל תגעו בי – כדברי יוחנן;

המבשר מר' לא מזכיר “שהתלמידים פטרוס והאחר באו אל תוך הקבר” – בדברי יוחנן, או – “וישח פטרוס לראות” כדברי לק';

המבשר לק'. העיד לפני המאמינים בו:

"ובאחד בשבת טרם יבקע השחר באו אל הקבר והנה מצאו את האבן גלולה מן הקבר – והנה שני אנשים כברק זהר בגדיהם נצבים עליהן ויראה אחזה אותן ופניהם שחו ארצה. והם אמרו אליהן למה זה תבקשנה את החי בין המתים – שבו מן הקבר ותגדנה את כל הדברים האלה לאחד העשר ולכל זולתם.

ויקם פטרוס וירץ אל הקבר וישח לראות אל תוכו ולא ראה כי אם התכריכים" (לק' כד 1 – 12).

המבשר לק' יכחיש ג"כ שהנשים ראו את המלאך גולל את האבן מעל פי הקבר ושדבר עמהן – שהעיד מת'; –

המבשר לק' יכחיש את מר' שאמר שבאו אל הקבר עם עלות השמש; –

המבשר לק' יכחיש את מר' שאמר שלא יגידו לאיש דבר; –

המבשר לק' לא מזכיר שראו שם בקבר נער עטה מעיל לבן – שׁהעיד מר'; –

המבשר לק' לא מזכיר שראו בקבר שני מלאכים עוטים לבנים ויושבים במקום אשר שמו את גופת ישוע, וגם התלמיד האחר רץ אל הקבר ושבאו זה אחר זה אל תוך הקבר – שהעיד יוחנן; –

המבשר לק' לא מזכיר שהנשים ראו את ישוע ושאחזו ברגליו, כדברי מת' או רצו לגעת בו, כדברי יוחנן; –

המבשר יוחנן העיד לפני המאמינים בו:

“ויהי באחד בשבת ותבא מרים המגדלית לפנות בקר בחשׁכה אל הקבר ותרא את האבן מגוללה מעל הקבר, ותרץ ותבא אל שׁמעון פטרוס ואל התלמיד האחר, ויצא פטרוס והתלמיד האחר וילכו אל הקבר – וירד – פטרוס – אל הקבר וירד שׁם גם התלמיד האחר ומרים עמדה מחוץ לקבר ותבך, ותשח ותשקף אל תוך הקבר ותרא שני מלאכים עוטים לבנים ויושבים במקום אשר שמו את גופת ישוע אחד מראשׁותיו ואחד מרגלותיו. ויאמרו אליה: אשה! למה תבכי – עוד היא מדברת כזאת – ותפן מאחריה ותרא את ישוע עומד – ויאמר אליה ישוע: אשה! למה תבכי? – ויאמר אליה ישוע: מרים! ותפן ותאמר אליו: רביני! – ויאמר אליה ישוע: אל תגעי בי – ותבא מרים המגדלית ותגד לתלמידים כי ראתה את האדון” (יוחנן כ 1 – 18).

המבשר יוחנן יכחישׁ גם כן את מת' שׁהנשׁים ראו את המלאך יורד מן השׁמים וגולל את האבן מהקבר ודבר עמהן: –

המבשר יוחנן יכחיש את כלם שאמרו שׁגם מרים האחרת הלכה אתה אל הקבר.

המבשר יוחנן לא מזכיר את הנער עטה מעיל לבן יוֹשב מעבר הימין – שהעיד מר';

המבשר יוחנן לא מזכיר שני אנשים נצבים עליהן, – שהעיד לק'.

המבשר יוחנן יכחיש את מת' שאמר שהנשים אחזו ברגליו; כי הוא העיד שׁאמר אליהן אל תגעי בי.

המבשר יוחנן יכחיש את מר' שאמר שבאו אל הקבר עם עלות השמשׁ.

המבשר יוחנן יכחיש את כלם; לפי שׁאמר שמרים לא היתה כלל בתוך הקבר.

המבשר יוחנן יכחיש את מת' ומר' שׁאמרו, שפטרוס לא בא אל תוך הקבר, וגם לק' שׁאמר וישח לראות. –

המבשר מת' יספר:

“ויהי ממחרת אחר ערב השׁבת ויקהלו ראשׁי הכהנים והפרושים אל פלטוס ויאמרו: אדוננו! זכרנו כי בעודנו חי אמר המתע ההוא: מקצה שׁלשת ימים אקום – לכן צוה נא לנצר את הקבר עד יום השלישי פן יבאו תלמידיו וגנבוהו ויאמרו אל העם: הנה קם מן המתים – ורעה המרמה האחרונה מן הראשונה – ויאמר אליהם פלטוס: הא לכם אנשי משמר. לכו ונצרו כאשר תדעון. וילכו ויצרו את הקבר ויחתמו את האבן ויעמדו עליו את המשמר” מת' כז, 62 – 66).

* * *

פליאה לדעת: מדוע לא יצא ישׁוע מן הקבר בדרך נס שישׁאר האבן חתום במקומו, וכמו שאמר יוחנן קאפ. כ‘, 19 – 26 וגם במפעלות השלוחים קאפ’ ה', 20. ולא היה לגול את האבן החתום מעל הקבר וליתן בזה פתחון פה להממאנים שידי הרַמָאִים פגעו בו. ומכ"ש להמבשרים שׁלא ראו המלאך גולל האבן.

השמרים יכחישו את כל המבשרים ואמרו:

"כי באו תלמידיו לילה ויגנבוהו בעוד הם ישׁנים – והשמועה הזאת יצא בין היהודים עד היום הזה" (מת' כח 13 – 15).

השׁלים פולוס במכתבו אל הקורנתים (א, טו, 5 – 6), שחשב את אלה שנראה אליהם ישוע לא מזכיר את הנשׁים כלל. –

פטרוס העיד:

"אותו הקים אלהים ביום השלישי ויתנהו להגלות לעיני הרואים. לא לעיני כלם; כי אם לעיני העדים אשׁר בחר בם אלהים מקדם ואנחנו הם" (מפ' הש', 10, 41 – 42). –

הוא הבע"ד הוא העד הוא הדיין, גם במותוֹ לא יכול לעשות נפלאות לעיני הממאנים בו.

אלה הם העדים שהעידו ע"ד תקומת ישוע מן המתים. – לדעתי. מי שלא יאמין להם אין להתרעם עליו כלל; –

על דבר העיקר החמישי:

בימינו אלה שכבר חלפו למו זה אלף ותשע מאות ושמונה שנים ועדיין לא בא אין שׁום צורך לדון עליו כלל: עם מי הצדק. –

תלמידו פטרוס הרגיש בזה עוד בחייו ואמר עם הספר וזה לשונו – אך דעו לכם מראש כי באחרית הימים יבאו לצים הזונים אחרי תאותם ויתלוצצו לאמר: איה הבטחת בואו? – אך אל תשכחו ידידים זאת, אחת, כי יום אחד בעיני ה' כאלף שנים ואלף שנים כיום אחד ולא יאחר ה' למלאות את אשׁר דבר כנגד החושבים כי עבר המועד. – (ב, ג, ה, ט) כונתו בזה, לומר: זה שׁאמר ישוע – “ועל מועד היום ההוא” – כונתו על יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, ככתוב – “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול” (תהלות ל) –

ולוּ לא אמר ישוע ­– “כי (יח) לא יעבור הדור ההוא עד אשר יקומו כל אלה –; אמנם אני אומר לכם: יש (יט) מהנצבים פה, כי לא יראו מות עד שיראו את בן האדם בא במלכותו” – אז היה מקום להתנצלות כזאת.

אבל עתה שאמר הדברים האלה, אין להתנצלות הזאת שום מקום כלל. וכל זה היה אפשר לטעות רק בימי פטרוס. אבל עתה שׁכבר חלף לו גם יומו של הקב"ה, וגם יום השני כמעט בא שמשו, ואין קול ואין קשׁב, וישוע לא בא, מעתה אין להתרעם על בני ישראל על שלא האמינו גם בעיקרו הזה. ואל תשיבני שכונתו היתה שיתראה ביום השלישי למיתתו לתלמידיו –, לפי שׁפטרוס בעצמו שהעיד – “אותי הקים אלקים ביום ג' ויתנהי להגלות לעיני הרואים” – השיב להלצים – “כי לא יאחר ה' למלאות את דברו נגד החושבים כי עבר המועד”.

* * *

על דבר העיקר הששׁי.

העיקר הזה יתנגד להמקור והשורשׁ שׁל כל תורת הוי' שנצטוו בני ישראל עליה – “לא תשנא את אחיך בלבבך” וכשם שהמצוה – “ואהבת לרעך” – כמוך היא המקור והשׁורש לכל מצות עשה שבתורה. כן המצוה – “לא תשנא את אחיך בלבבך” – היא המקור והשׁורש לכל מצות לא תעשה שׁבתורה. ומכש"כ אבותיו שעליהם אמרה תורה – “כבד את אביך ואת אמך” –; “ומקלל אביו ואמו מות יומת”.

והנה זה ישוע בא ללמד שישנאו ויעזבו את הוריהם – וילכו אחריו בלי שום טעם וסבה כלל.

על כן לא קבלו עליהם גם העיקר הזה.

על דבר העיקר השׁביעי.

שׁאפילו המקיים את כל מצות התורה מנעוריו ויפזר את כל אשׁר יש לו לעניים – כל זמן שלא ילך אחריו אין לו חלק במלכות שׁמים, ועליו נאמר העיקר התשיעי – לא האמינו בו; לפי שלא כן למדו אותם הסופרים והפרושים על פי תורתנו הקדושה.

חכמי הפרושים למדו אותם על פי התורה, טפילו בני נח שאין להם שום אמונה כלל המקיימים את תורת האדם בלבד, והיא – “דעלך שגיא לא תעביד לחברך” – עליהם אמרה תורה – “גר ותושב וחי עמך” –, “ואהבת לו כמוך” – “והרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים ויש להם חלק לעולם הבא” – ומכשׁ“כ בן ישראל המקיים תורת הוי' – “ואהבת לרעך כמוך” – ומכש”כ הוריו.

האם אפשר הדבר להיות כלל שׁאם יקיימו מנעירם את כל תורת ה' ורק לא יאמינו בישוע שהוא בן אלהים שהוא בעצמו הודה שהסתיר את הדבר הזה מהחכמים והנבונים, – המצוה להתנהג אתם על פי משפטו בעיקרו התשיעי! –

על כן לא קבלו עליהם גם העיקר הזה.

על דבר העיקר השמיני.

העיקר הזה יתנגד לעיקרו השני שהוא מלך המשיח; לפי שכל הנביאים התנבאו שהמשיח יבא לעשות שלום בעולם ולא – חרב. וכמו שהבאתי דבריהם לעיל. –

ומלבד כל זאת – העיקר הזה הוא באמת מקור השחת והאבדון שהביאה הדת הזאת בעולם. והוא אחת מהסבות הגדולות של נהרי הדמים שנשפכו ושישפכו לעד ולעולמי עולמים וכמו שאבאר כל זה להלן.

על כן אין להתרעם על ישראל שלא האמינו בעיקר הזה; –

על דבר העיקר התשיעי.

התרעמו עליו הזקנים והסופרים על מה שהוא סלח חטאים; לפי שאין בכחו של אדם לסלח (⁸⁷) חטאים, בלתי לה' לבדו. אם כן הוא רצה לומר בזה, שהוא ואלהים אחד ובעיקרו הראשון על כן אמרו עליו, שהוא מגדף בזה את ה'. – גם הנצרים הגדולים בעצמם, כלוטר וסיעתו קראו תגר על האמונה הזאת, כידוע.

ועל דברי יתר הבטחותיו, שחשבנו אותם בעיקרו הזה, שהבטיח להמאמינים בו, – מי שזכה בעצמו, לכל הפחות, לאחת הקטנות שׁבהן: לומר לשקמה: העקרי משרשך והנטעי בתוך גלי הים – והוא תמלא את דבריו – יאמין, – ומי שלא זכה בעצמו וגם לא ראה הדבר הזה, אין לנו עליו דבר אם לא יאמין. –

ועל דברי החלק השני מעיקרו הזה: המשפטים האיומים והקשים על מי שלא יאמין בו, כבר דברנו לעיל ונדבר להלן, שהוא המקור לכל הרעות שׁבעולם. ועליהם אמרה תורה – “כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ובנותיהם ישרפו באשׁ לאלהיהם” –

על כן אין להתרעם על ישראל שהתנגדו לעיקר הזה; –

על דבר העיקר העשירי.

לא היה להם שׁום צורך בדברי ישוע; לפי שׁכבר שמעו את הדברים האלה בישיבת הזקנים והפרושים, ומכש“כ, שלהם נאה ללמדם הדברים האלה. אבל לא לישׁוע, אשר הוא בעצמו בעיקרו הראשון חולק על המצוה הראשׁונה והגדולה שבתורה והיא – “אחדות הוי'” – וכמו שנתברר משפטו בסנהדרי גדולה. וכמו שהבאתי. וגם כגבוה שׁמים מעל הארץ גבהו דברי הפרושים והזקנים מדברי ישוע במצוה השניה הדומה לה: “ואהבת לרעך כמוך” – וכמו שבארתי אותה ע”פ דברי חז"ל היטב לעיל. –

חז"ל אמרו שאפילו בן נח שאין לו שׁום אמונה כלל אם הוא מקיים את תורת האדם – “דסניא עלך לא תעביד לחברך” – עליו אמרה תורה: “כאזרח מכם יהי' לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך” – “גר ותושב וחי עמך” – “והרי הוא מחסידי אומות העולם והרי הוא ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים ויש להם חלק לעולם הבא”.

אבל ישוע אמר: שהמצוה הגדולה הזאת וגם כל הבטחותיו הטובות לא חלו כי אם על אלה המאמינים בו בלבד. היינו החולקים על המצוה הראשונה הגדולה; אבל מי שלא יאמין בו, שהוא בן אלהים יחול עליו חרון אף אלהים. וכמו שאנחנו רואים, שהוא בעצמו התנהג כן תמיד וגם צּוה לעשות כן לתלמידיו ההולכים בדרכיו: –

1 – הוא בעצמו הסביר להפרוש, שהמצוה הזאת קיים השמרוני במה (⁸⁸) שרחם על האיש אשר הכהו השודדים ויחש לו לכל מחסוריו – וכאשׁר (⁸⁹) האם הרחמניה צעקה לפניו לרפא את בתה, ש“עָניָה מרה מאוד” בדברים בלבד השיב ריקם את פניה. וכאשר הרבתה בתחנוניה ותשתחוה לפניו לאמר הושיעה אדוני, – כל זמן שלא ראה את גודל אמונתה בו קרא אותה “כלב”. ורק כאשר הראתה את גודל אמונתה (⁹⁰) בו גם אחרי אשר קלל אותה – רחם עליה; –

2 – הוא אמר לתלמידיו – “והעתירו בעד (⁹¹) רודפיכם” – והוא אמר – לא בעד העולם אפגע בך; כ"א (⁹²) בעד אלה אשר נתת לי; –

3 – הוא אמר לתלמידיו – (פד) אהבו את איביכם – והוא צוה אותם שישנאו (כ) את הוריהם ובניהם אם לא יאמינו בו; –

4 – הוא צוה לתלמידיו – הקורא לאחיו (⁹³) ריקה או נבל יורשׁ גיהנם – והוא קרא את הסופרים והזקנים והפרושים על ששאלו מאתו מופת, כהלכה, “דור (לט) רע ומנאף” – ואת כל העמים הוא קורא – "כלבים (לח – – מט) וחזרים; –

5 – הוא צוה לתלמידיו – אם יכך בלחיך (⁹⁴) הימנית הושיט לפניו גם השמאלית, – וכאשר שוטר (⁹⁵) הסנהדרין הכהו על הלחי לא הושיט לו הלחי השׁניה ושאל אותו: למה הכיתני; –

6 – הוא אמר – “וכל הרוצה לקחת ממך (פז) הכתונת הנח לו גם את מעילך” – והוא לעיני (מ) תלמידיו שבח את העבד שׁעשק את אדוניו, בכדי שברכוש העולה יקנו להם רעים כאשר יורשו, שיאספו אותם אל משכנות עולם.

וגם בימינו הועד הקדוש העליון בפטרבורג בתשובתו לאשׁת החסיד “האריה” טאלסטאי, שהתלוננה לפניהם על שׁהחרימו את אישׁה, – אמר עם הספר: אהבת הנצרי לא חלה, כי אם על המאמינים בו בלבד.

על דבר העיקר העשתי עשר.

הפרושים והסופרים שבדורו לא האמינו לדבריו אלה. לפי שהוא בעצמו חזר ואמר – “התורה והנביאים עד יוחנן תקופתם ומהעת ההיא החלה בשורת מלכות אלהים” (לק', מז, 16). – וגם ראו בעיניהם שהוא בעצמו בטל כמה פעמים מצות התורה וקבלת הזקנים, חשבנו הרבה מהם להלן בעיקר הי"ב ובשׁאר מקומות בספרי, וגם העידו לפני הסנהדין על אסטפנוס השליח שאמר על ישוע רבו שימיר את החקים אשׁר נתן לנו משה (מפע' השלוחים ו, 14).

וגם להלן הבאתי את דברי פילוס שלוחו, שהוא בטל את כל תורת משׁה מהחל ועד כלה, וכל תלמידיו אחריו מאז ועד הנה פרקו מעליהם את מצות התורה בשאט נפש.

והכהנים הנצרים העלו על מזבח דתם האינקוויזיציה הארורה אלפי אלפים מבני ישראל הם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם עלה כליל באשׁ ובחרב רצח ובכל עינוים קשׁים ומרים מאוד אשר לשמע אוזן תחרד כל לב ונפש איש, על אשר שמרו את מצות תורת משה. ומאז והלאה לדורות עולם אשׁ תמיד תוקד על מזבח דתם לא תכבה ויעלו עליו מאין הפוגות את בני ישראל באופנים שונים מרים וקשׁים מאוד על דבר שישמרו את התורה.

היטב התנבא עליהם ישׁעיה הנביא “כבדוני בשפתיו ולבם רחק ממני ותהו יראתם אתי”. –

על דבר העיקר השׁנים עשר.

לא חדש להם דבר; לפי שכבר שמעו הרבה יותר מזה בישיבת הזקנים הסופרים והפרושׁים כמו שהבאתי לעיל. –

בין הדוגמאות שהביא ישוע לבאר את דבריו אלה אנחנו קוראים:

שמעתם, כי נאמר לקדמונים – “לא תרצח” – “והאיש אשׁר ירצח ינתן למשפט בפלילים” – ואני אומר לכם, המתעבר באחיו בחנם ינתן למשפט בפלילים. והקורא לאחיו “ריקה” ינתן בידי הסנהדרין. ואם “נבל” יקרא לו, יפול לאש גיהנם (מת', ה, 22 – 23). –

מדבריו אלו, העוללים ותלמידיו שאינם יודעים את התורה סברו באמת שהקב"ה לא צוה בתורתו בלתי על הרציחה בלבד. וכל שׁלא רצח את האדם אין עליו שום עונש כלל ואפילו עשה לו כל הרעות שבעולם.

אבל באמת אין הדבר כן, וגם בזה בעצמו דברי תורה וקבלת הסופרים והזקנים מדברי ישׁוע מאוד נעלו.

והנני להביא מקצת מדבריהם בענין הזה ועל הקורא לשפט בצדק.

1 – כבר הבאתי לעיל כמה גדול האון של כעס. ולא על – “אחיו בחנם” – בלבד כדברי ישוע, אלא אפילו אם הוא כועס על מי שהוא ואפילו אם אתו הצדק, כמשה רבנו ואלישׁע הנביא, גם כן עונו גדול מנשא; –

2 – כתוב בתורה “אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור” (שמות כב כז) – וכתיב – “לא תקלל חרש” (ויקרא יט יד). – חז“ל אמרו: לכך תפשה התורה שתי הקצות: הנשיא והחרש ללמדך כשם שאסור לקלל את הנשיא כן אסור לקלל את כלם ואפילו הוא אינו שומע הקללה כלל (ספרא שם סנהדרין סו); – אמר ר' יצחק כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנא' – נוקשׁת באמרי פיך – הרבה עליו רעים (יומא פ"ז) אר”י משום ר' שׁמעון בן יוחאי: גדול אונאות דברים מאונאות ממון, שזה נאמר בו – “ויראת מאלהיך” – וזה לא נאמר בו – “ויראת מאלהיך” (ב"מ נח). –

3 – ואפילו לדבר לשׁון הרע על העכו“ם שלא בפניו אסרו חז”ל, ככתוב – “תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי” – ופירשו חז"ל: “אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך – סוף כבן אומתך תתן דופי”.

4 – כתוב בתורה – לא תקם ולא תטר את בני עמך (ויקרא יט, יח); –

5 – כתוב בתורה – לא תשנא את אחיך בלבבך (שם יז); –

6 – כתוב בתורה – לא תלך רכיל בעמך (שם טז); –

7 – כתוב בתורה – ואהבת לרעך כמוך (שם יח); –

8 – כתוב בתורה – ואהבתם את הגר (דברים י יט). חז"ל חשבו שבשלשים וששה מקומות השוה התורה הגר לכל ישראל. ואמרי לה: בארבעים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר שיהיה שוה לכל ישראל בכל מצות שבתורה (ב"מ נט).

9 – כתוב בתורה – ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ויקרא כה יז) חז"ל אמרו שבאונאות דברים כתוב מדבר. כיצד? – אם היה בעל תשובה אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשׁונים, מה היו; אם היה בן גרים אל יאמר לו: זכור, מה היו מעשה אבותיך; היו חלאים באים עליו, יסורים באים עליו, היה קובר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: הלא יראתך – כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר, מי הוא נקי אבד ואיפה ישׁרים נכחדו; ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין – לא יאמר להם: לכו אצל פלוני; – והוא לא מכר חיטה מימיו. – אם תאמר: הדבר מסור ללב. מי מעיד בי? – לכך נאמר: – “ויראת מאלהיך” – היודע מחשבותיך (ספרא שם, ב"מ נח).

10 – המלבין פני פני חברו ברבים (ביישו; לפי שמפני הבושה הפנים מתלבן) אין לו חלק לעולם הבא וכאלו שופך דמים.

11 – נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האשׁ ואל ילבין פני חברו ברבים (בבא מציעא נה – נט). –

עוד אנחנו קוראים בדברי ישׁוע שׁם: “שׁמעתם כי נאמר לקדמונים – ואיבת את אויביך” (מת' ה, 43). – גם דבריו אלה לא נאמרו כי אם לפני עוללים ולפני אנשים כאלה אשׁר אינם יודעים את התורה; לפי שלא מצאנו הדברים האלה בתורה כלל. וכבר הבאתי הרבה פעמים שהתורה צותה עלינו לאהוב את כל האדם אשר על פני האדמה:

ובאמת, כן היה לו לישׁוע לומר: אל תחשׁבו, כי באתי לקיים תורת משה וקבלת הזקנים והסופרים. לא לקיימה באתי, כי אם לבטלה. וכל המקיים אפילו דבר אחד מתורת משה קטן הוא במלכותי, וכל המבטלה – גדול הוא במלכותי:

* * *

שׁמעתם, כי נאמר לקדמונים: “שמע ישראל, הוי' – אלהינו; הוי', אחד”; – "לא יהי' לך אלהים אחרים על פני'; – “לא תעשון אתי”; – “אישׁ כי יקלל אלהיו ונשא חטאו” – ואני אומר לכם: “בראשׁית היה הדבר והדבר היה את אלהים והוא הדבר היה אלהים והדבר לבש בשר וידע את אמי. אני בן אלהים, ואני אלהים אחד, ואני אדני ואלה”; –

כתוב בתורה – “זכור את יום השבת לקדשׁו” – “ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה” – ואני אומר לכם: אני גדול מן השבת, אני אדון השבת; כשם שׁלא ישׁמרו הכהנים את השבת במקדש כן לא ישמרו השבת בפני;

כתוב בתורה – “כבד את אביך ואת אמך”, – “ארור מקלה את אביו ואת אמו” – ואני אומר לכם: מי אשר לא ישנא את אביו ואת אמו וילך אחרי אין לו חלק במלכותי; – וגם אני בעצמי הקלתי בכבוד אמי בבואה עם אחי לקחת אותי;

* * *

כתוב בתורה: – “לא תרצח” – ואני אומר לכם: אל תחשׁבו, כי באתי להביא שלום בארץ. אני באתי להביא חרב בארץ. חרב אב בבנו ובן באביו; חרב אם בבתה ובת באמה; חרב איש באחיו. מעתה אם יהיו חמשה בבית אחד יקומו מהם שנים על שלשׁה ושלשה על שׁנים, ומי אשר אין לו ימכור את בגדיו ויקנה לו חרב;

כתוב בתורה – “לא תגנוב”. – ואני אשׁבח את הפקיד, על אשר עשׁק וגנב ורמה את אדוניו, בכדי לקנות לו רעים, וכאשר יורש, יאספהו במשכנות עולם;

כתוב בתורה – “אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור” (שמות כב, כז) – ואני קורא את הזקנים והסופרים – דור רע ומנאף; –

כתוב בתורה – “לא תקלל חרש” (ויקרא יט יד) – ואני קורא את כל העמים “כלבים וחזרים”.

כתוב בתורה – “ואהבת לרעך כמוך” (שם יח) – ואני אומר לכם: זה נאמר, אם יאמין בי, שאני בן אלהים, אבל מי שלא יאמין בי – משׁפטו חרוץ בהעיקר התשיעי;

כתוב בתורה – “ולא תשׁקרו” (שם יא), – ואני אומר לכם: כתיב בתורה: ואיבת את אויביך.

כתוב בתורה – “לא תשחית את עצה” (דברים כ, יט), – ואני אררתי (⁹⁶) את התאנה: “לא יאכל איש מפריך לעולם” – בחנם.

ועל שאר מצות התורה תשׁמעו את אשר יצוה אתכם בשמי אסטאפאנוס ופולוס תלמידי. הוא יסיר את המסוה מעל פני. –

היוצא לנו מדברינו, שאין להתרעם על ישראל, שלא האמינו בו.

על דבר העיקר השׁלשה עשר.

לא האמינו בו; לפי שבזה בא לבטל תורת משה וקבלת הזקנים היושׁבים על כסא משה ומבטל בעצמו את עיקרו העשׁתי עשר. ומלבד כל זאת, כפי הנראה מדבריו אלה אשׁר נעלם ממנו הטעם של טומאה וטהרה שצותה התורה.

כי המצוה הזאת בעצמה תעיד לפנינו, שהוא מפי הגבורה, אשר לפניו נגלו כל תעלומי יצורים, אשר אין עין האדם רואה אותם, ושׁהם הם הסבה לכל מחלה נגע וצרעת המתהלכות ומתדבקות מאיש לאיש וממקום למקום.

לכך צותה התורה להבדל מהאיש והדבר. שנצטערה ושנטמאה עד אשר יטהרו בזמן ובכובם מים חיים.

על כן אין להתרעם על בני ישראל שלא שמו לבם לדבריו גם בעיקר הזה.

הוא הורה לתלמידיו כהוראות (⁹⁷) איש שלטן ולא כהוראות הזקנים והסופרים, אשר דבריהם – “בנחת נשׁמעים”.

כאשר שאלו הזקנים והסופרים ממנו כתורה אות על אמתת נבואתו קרא אותם (לט) דור רע ומנאף, ועל עצמו אמר שהוא גדול משלמה. (⁹⁸) שהוא גדול מיונה; –

כאשר לא יכלו תלמידיו לרפא את (⁹⁹) האלם, כי לא ידעו שרוח כזה לא יגרש כי אם בתפלה קרא אותם דור לא אמוּן בו;

כאשר נגשׁו אליו ראשׁי הכהנים וזקני העם – ויאמרו אליו באיזה רשיון אתה עשה אלה, ויען ישוע ויאמר אליהם אשׁאל מכם גם אנכי שאלה אחת ואם תגידו לי גם אנכי אגיד לכם באיזה רשיון אני עשה אלה, טבילת יוחנן מפי מי היתה מצותה – ויענו את ישוע ויאמרו: לא ידענו. – ויאמר אליהם גם אני לא אגיד לכם (מת' כא, 23 – 27). –

מצאנו בברית חדשה שהיו בינו ובין חכמי ישראל שבדורו מחלוקת בביאורי איזהו הלכות שׁבתורת משה.

מהם היתה מחלוקת כזאת אשר באמת בתלמודנו אין שום זכר שיש מי מהם החולקים עליו בהלכה הזאת כמו שנראה בהשקפה הראשונה בב"ח. לא כלם סוברים בהלכה הזאת כמו שסבר ישוע.

מהם מחלוקת כזאת אשר בתלמודנו נשנה הלכה הזאת במחלקת ונחלטה בדעת החולקים עליו.

מהם מחלוקת כזאת אשר כל חכמי התלמוד חולקים עליו.

מהם מחלוקת כזאת אשר לא בדברים בלבד כי אם גם בשחוק מכאיב לב שחקו עליו.

מהם מחלוקת כזאת אשר אם בפיו חלק עליהם למעשה עשה בעצמו כדבריהם.

המחלוקת הראשונה היתה אם מותר לרפא את החולה בשבת;

לפי שישׁוע בעצמו רפא (¹⁰⁰) כמה פעמים חולים בשבת וסבר שהפרושים חולקים עליו בזה והתרעם אליהם.

והנני להביא את דברי התורה ודברי חז"ל בהלכה הזאת, בכדי לברר: החולקים עליו בזה, אם לא.

צוה אותנו השם יתברך בתורתו: “שׁשת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השׁביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ, ט – י. – חכמינו, ז"ל, למדו אותנו שׁפיקוח נפש דוחה את השבת (יומא פה). והביאו על זה הרבה ראיות מן התורה. וגם הראיה שאמר ישוע, שמלין (¹⁰¹) בשבת. ולבסוף הביאו הראיה היותר חזקה; לפי שבפירוש אמרה תורה – “ושׁמרתם את חקותי ואת משפטי אשׁר יעשה אתם האדם וחי בהם” – ולא שימות בהם;

וברמב“ם: כללו של דבר: “שבת לגבי חולה שיש בו סכנה, הרי הוא כחול לכל הדברים שצריך להן. כשעושין דברים האלו, אין עושין אותם לא על ידי עכו”ם ולא ע”י עבדים ולא ע“י נשׁים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא ע”י גדולי ישראל וחכמיה'' – ואסור להתמהמה בחלול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר – “אשׁר יעשה אתם האדם וחי בהם”, – ולא שׁימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורסין שאומרים שזה חילול שׁבת ואסור – עליהם אמר הכתוב: “וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” (ה' שבת, ה' כ"ד, מ‘, ד’). –

הרמב"ם חשב שם כמה חלאים קלים, כגול כאב עינים. מכה על גב היד שמצוה לחלל עליהם את השבת.

גם בב"ח בעצמו מצאנו שהיו רוחצים לשם רפואה בשבת (¹⁰²) כמעין שער הצאן טרם ישוע ודתו. והזקנים לא התרעמו עליהם כמו שהתרעמו על איש שׁנשא משכבו שלא לצורך. ומכל שׁכן שׁמותר לרפא את החולה בדברים בלבד. אם אפשר, ואפילו אם אין הדבר מועיל כלום. וכך אמרו חכמים – “לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת”.

וברמב"ם – “מי שׁנשכו נחש או עקרב מותר ללחושׁ על מקום הנשיכה ואפילו בשבת, כדי להפיס דעתו ולחזק את לבו. אף על פי, שׁאין הדבר מועיל כלום – הואיל ומסוכן הוא התירו לו, כדי שׁלא תטרוף דעתו עליו”.

ומזה תדין קל־וחומר: אם התירו ללחוש בשבת אף על פי שׁאין הדבר מועיל כלום רק בכדי להפיס דעתו בלבד, מכל שכן שמותר לרפאותו בדברים בלבד רפואה ממש וכעין שאמרו על ישׁוע שרפא בדברים בלבד מכה על גב היד, כאב עינים התירו לרפא בשׁבת על ידי מלאכה ממש; – כל היד שיבשה, כל העינים שׁנתעורו, מכל – שׁכן שמותר לרפא על ידי דברים בלבד. וכמו שאמרו שרפא ישוע. זאת אומרת שׁאי אפשר להיות כלל שהזקנים התרעמו עליו על זה.

אולם לנו לדעת: אם יכול לרפא את החולה בדברים בלבד אז אסור לרפאותו ע"י מלאכה האסורה בשבת.

וכאשר נדייק היטב בב"ח, נראה, שׁבאמת בכל פעם שרפא חולים בדברים בלבד לא מצאנו שאמרו שום דבר, כן אנחנו רואים – “כאשׁר בא אל כפר נחום ביום השׁבת אל בית הכנסת ושם מצא איש אשׁר דבק בו רוח טומאה, ויגער בו ישוע לאמר דום וצא ממנו – ואחרי כן יצא ממנו וישתאו כולם”, ולא התלוננו עליו כלל (מר' א 21 – 31), ורק כאשר ראו שאחרי שנתרפא החולה שהי' שכב אצל מעין שׁער הצאן נשא את משכבו שלא לשום צורך בשׁבת שאסור הדבר, – בפקודת ישוע שׁאלו את הנרפא (¹⁰³) “הלא שבת היום ואין לך רשות לשאת את המשכב”, וכשׁענה להם לאמר “הרפא אותי הוא אמר אלי שא את משכבך והתהלך וישׁאלהו מי הוא האיש אשר אמר אליך שא את משכבך והתהלך” – ולא שאלו אותו מי הוא האיש, שרפא אותך, לפי שאם רפא כתורה רפא.

כן כאשר ראו שישוע ירק בעפר האדמה (¹⁰⁴) ויגבל חמר וימרח על עיניו של העור בשבת אמרו מן הסופרים: “האיש הזה איננו איש אלהים; כי איננו שומר את השבת” –, לפי שהטעם שהתירו לרפא ע“י מלאכה, לפי שאי אפשר לרפא בדברים בלבד, אבל ישׁוע, שׁשמעו עליו לאמר, שהוא איש אלקים ומחיה מתים, פוקח עורים ורופא חולים בדברים בלבד ועתה ראו בעיניהם, שהוא עשה מלאכה האסורה בשבת, בכדי לרפא את העור החליטו מזה שאין ממש בדבריהם, שאמרו עליו, הוא איש אלהים; דאם כן היה מרפא את העור ג”כ בדברים, ולא ע"י מלאכה.

כן הדבר, כשראו (¹⁰⁵) תלמידיו עקרו שבלים מן השדה בשבת ולא ידעו, שהיו רעבים, שאלו את ישוע בעצמו: מדוע יחללו את השבת? – ואם תשובתו הראשונה אליהם היתה כהלכה; לפי שהיו רעבים, וכמו שאמרו חז"ל – “מי שאחזו בולמוס של רעב מאכילין אותו דבר האסור” (יומא פג), – אבל תשׁובתו השניה “שׁהוא גדול מן המקדש, שהוא אדון השׁבת. וכשם שלא ישמרו הכהנים את השׁבת במקדש, כן לא ישמרו בפניו” – התשובה הזאת אומרת שהוא בא לבטל את השבת.

ובאמת לא שגו ברואה. וכמו שאנחנו רואים היום, שכל ההולכים בדתו לא ישמרו את השבת, כאשר הורה פולוס.

ואל תשיבני, על מה שתלוננו עליו על שרפא בשבת בבית הכנסת את האשׁה שהיתה (¹⁰⁶) שמונה עשרה שנה בחליה; –

לפי שלא על ישוע היה תלונתו על שרפא בשׁבת; כי אם אל העם, שלא יבאו להתרפאות בחול אלא בשבת “ויאמר אל העם: ששה ימים יש לעשות בהם מלאכה, בהם בואו להתרפאות ולא בשׁבת”.

ומה ששאלו אותו הפרושים (צד) אם מותר לרפא חולים בשבת – כונתם בזה לנסותו אם גם הוא סובר, כמו הם.

וכמו ששׁאלו אותו לנסותו, מה היא המצוה הגדולה (*מב)* שבתורה; מה דעתו בהאשה הנתפשה בנאפופיה (הבאתי להלן בסי' מו).

ובאמת לא מצאנו בב"ח אפילו פעם אחת, שאמרו לו הפרושים, שאסור לרפא חולים בשבת. וכאשר שאל ישוע אותם: אם מותר לרפא חולים בשבת – (¹⁰⁷) “ויחרישו” – ולא אמרו דבר.

ואל תשיבני. שכתב שראה את (¹⁰⁸) מחשבותם, שׁהם סוברים, שאסור לרפא חולים בשבת, והתאנה תוכיח. שכאשׁר ראה אותה מרחוק שהוציאה עלים חשב, שגם תאנים הוציאה; אבל כאשר קרב אליה נודע לו, ששגה (צ) ברואה. ואם שגה בדבר הנראה לעינים מכל – שכן במחשבות הפרושים.

העולה מדברינו, שאין לנו צורך לדון בהלכה הזאת: עם מי משניהם הצדק; לפי ששניהם כוונו להלכה, שמותר לרפא חולים בשׁבת, אפילו ע“י מלאכה האסורה בשׁבת, אם אי אפשר לרפא בדברים בלבד. ומי שהוא איש אלהים ירפא בדברים, ולא ע”י מלאכה. והחולק על זה הוא אפיקורס. כמו שכתב הרמב"ם

המחלוקת שׁהיתה ביניהם ממין השׁני

היא בענין “גיטין”. ישׁוע אמר שׁלא התירה התורה לאישׁ לגרש את אשׁתו אלא אם כן שמצא בה (¹⁰⁹) ערות דבר. ובב"ח כתוב לאמר שהפרושׁים חולקים עליו בזה והם סוברים שיכול אדם לגרש את אשׁתו גם מפני סבות אחרות. ובשביל זה התרעם עליהם.

בכדי לבאר המחלוקת הזאת עלי להביא את דברי חז"ל בזה.

כתוב בתורה:– “כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו; כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האישׁ האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושׁלחה מביתו או כי ימות האישׁ האחרון אשר לקחה לו לאשה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה” (דברים כד א –ד) “אכלה בשוק, גירגרה בשׁוק, הניקה בשׁוק, יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצות עם בני אדם – בכלן ר' מאיר אמר: תצא. – אבי עקיבא אומר: – משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה (נשים הטוות בשוק לאור הלבנה ודרכן לשוח שיחות בטלות ולדבר בחשודות שבעיר) אמר ליה רבי יוחנן בן נורי: א”כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה! והתורה אמרה – “כי מצא בה ערות דבר” – ולהלן אמר – “על פי שני עדים או ע”פ שלושה עדים יקום דבר" – מה להלן – בעדים, אף כאן – בעדים" (גיטין פט); – “בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם מצא בה ערות דבר; שנאמר: כי מצא בה ערות דבר, – ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשׁילו, שׁנאמר: כי מצא בא ערות דבר. ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר – והיה אם לא תמצא חן בעיניו, – תניא: אמרו ב”ה לב“ש: והלא כבר אמר: “דבר”? – אמרו ב”ש לב“ה: והלא כבר אומר: “ערות” – אמרו להם ב”ה: אם נאמר “ערות” ולא נאמר “דבר” הייתי אומר: משום ערוה תצא; משום דבר לא תצא; לכך נאמר “דבר”, ואלו נאמר “דבר” ולא נאמר “ערוה” הייתי אומר: משום דבר תינשא לאחר, משום ערוה לא תינשא לאחר. לכך נאמר “ערוה”. – וב“ש: האי דבר מה עביד ליה? – נאמר כאן “דבר” ונאמר להלן – “ע”פ שני עדים – יקום דבר” – מה להלן בשני עדים, אף כאן בשני עדים. – וב“ה? – מי כתיב “ערוה בדבר”!. – וב”ש? – מי כתיב “או ערוה או דבר”! – וב“ה? – להכי כתיב “ערות דבר” דמשמע הכי ומשׁמע הכי. – “ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה”. – במאי קמפלגי? – בדר”ל. דאמר ריש לקיש: “כי” – משׁמש בארבע לשׁונות; אם, דלמא, אלא, דהא. – ב“ש סברו “כי מצא בה ערות דבר”: דהא מצא בה ערות דבר. ור' עקיבא סובר: “כי מצא בה ערות דבר”: אי נמי מצא בה ערות דבר” (שם ל).

פירוש לדבריהם: המלה דבר הבאה במשפט מחייב משמעותה: דבר שׁלם ולא חלק ממנו. ולראיה הוא הכתוב – “על פי שני עדים – יקום דבר”, – שנתקיים ונתברר על פיהם הדבר בשלמות, אף כאן כונת הכתוב – “כי מצא בה ערות דבר” – ממש, שׁזנתה תחתיו. והמלה “כי” – פירושׁה: “דהא”: הטעם שׁרוצה לגרשה; “כי מצא בה ערות דבר”. – זאת היא דעת ב"ש וגם דעת ר' יוחנן בן גורי.

* * *

העברי יכנה את ענין התשמיש בשם “אכילה”: “אכלה ומחתה את פיה” (משלי ל כ); “באיזו לחם סעדת היום” (שבת סב סג); כן מצאנו שהתלמוד יכנה את מי שיצא לתרבות רעה בשׁם – “מקדיח תבשילו”: “שלא יהי' לך בן או תלמיד מקדיח תבשילו ברבים” (ברכות מז).

ב“ה סוברים: אם כונת הכתוב בדברי ב”ש בלבד הוי ליה למימר: “כי מצא בה ערוה”, –או– “כי מצא בה ערוה בדבר”. – אלא ודאי שכונת הכתוב: אפילו אם לא מצא בה אלא דבר ערוה היינו: פריצות, שׁהקדיחה תבשילו וכדברי ר' מאיר. כגון “אכלה בשוק, גירגרה בשׁוק” – נמי דבר הכתוב. ושלכונה הזאת באה כאן המלה “דבר” בענין סמיכת – “ערות – דבר” – ביחס שממנו, לומר לך: אפילו חלק ממנו. –

ואל תשׁיבני: א"כ – יאמר דְבַר ערוה? – לפי שׁאז הייתי אומר: משום “דבר – ערוה” – תינשא לאחר; משום ערוה ממש לא תינשא לאחר.

* * *

לכך אמר הכתוב: “ערות דבר” – המלה “ערוה” בסמיכת המלה “דבר” שׁלא בסמיכת, דמשמע הכי: ערוה ממש, ומשׁמע הכי: פריצות. ובין כך ובין כך תצא ויכולה להנשא לאחר. והמלה “כי” – גם לדברי ב"ה פירושה: “דהא”. – הטעם שׁרוצה לגרשה, לפי שׁמצא בה ערות דבר (עיין מדר' רבה נשא‘, ס, ל"ז; שאמרו שם ור’ יהושע כבית הלל); –

ר' עקיבא סובר: אם כונת הכתוב, כדברי ב“שׁ וב”ה בלבד לא יצדק לשון הכתוב, “והיה אם לא תמצא חן בעיניו”; לפי שבאופן כזה צריך לגרשה ואפילו כשתמצא חן בעיניו. אלא ודאי כונת הכתוב אפילו כשלא מצא בה אלא דברים בלבד. וכשיטתו לעיל: משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. וכונת הכתוב גם כן הכי: כי מצא בה “ערות דבר”: דברים ממשׁ. וכמו שאמר ר' עקיבא “איזהו עשיר? – כל שׁיש לו אשה נאה במעשיה” (שבת כה). וגם כאן אמר ר' עקיבא, אפילו מצא אחרת נאה במעשיה ממנה, לפי ששאר הנשים מגנות את הנהגותיה ג“כ יכול לגרשה. והמלה “כי” – לדברי ר' עקיבא משמעתה אם. והיה אם לא תמצא חן בעיניו אם (כי) מצא בה ערות דבר – שהדברים שישאו ויתנו בה. מוזרות בלבנה פעלו עליו לרעה, שעל ידן אבדה חן בעיניו, ג”כ יכול לגרשה.

ולפי זה, לדברי ר' עקיבא ידבר הכתוב בשלשה אופנים והם: א–ערוה ממש; – ב: פריצות; – ג: דברים בלבד ובכל אופן מותרת להנשא לאחר והראשׁון יכול לגרשה.

עד הנה דברה תורה באיזו אופן מצוה לאישׁ לגרש את אשתו אם מצא בה ערות דבר. מעתה נשאר לדעת אם הם יכולים להתגרש זה מזה אפילו מפני סבות אחרות.

על השאלה הזאת השיב רבא “מדגלי רחמנא גבי אונס “לא יכול שׁלחה כל ימיו”, – התם הוא דגלי רחמנא; אבל הכא – מאי דעביד – עביד”.

חז"ל בכתובות (דף עז) חשבו הסבות שׁעל ידם ישׁ להם רשות להתגרשׁ זה מזה והם כמעט שוים עם החקים בענין הזה במשׁפטי עמים הנאורים שבעולם.

ורב המליץ על זה: אין אדם דר עם נחש בכפיפיה. –

ובכדי שלא תהא קדושׁת האישׁות קלה בעיניהם הפליגו חז"ל מאוד בענין הזה וקראו את ענין התקשׁרות האישׁות בשם “קידושין” (קידושין ב כ), לומר לך, כי קודש הן. וגם אמרו: – “כי שנא שלח” – ר' יוחנן אומר: שנאוי המשׁלח; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש את אשתו הראשונה אפילו המזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר – “וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מירבם. ואמרתם: על מה? – על כי העיד ה' בינך ובין אשׁת נעורך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך”. – אמר ר' שׁמואל בר נחמן: לכל ישׁ תמורה חוץ מאשׁת נעורים. – מתני ליה רב יהודא לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח, אלא מאשתו הראשונה (סנהדרין כב). –

חז"ל חשבו מצות הבאת שלום בין איש לאשתו בין המצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

חז"ל, לכונה הזאת הרבו מאוד את הדינים והתקנות והסייגים והגדרים בענין כתיבת ונתינת הגט, ובפרט באשת כהן שלא יכול להחזירה לעולם ואפילו אם לא נישאת לאחר. וכל זאת בכדי שיהיה קשה להתגרש זה מזה. אולי ישובו לביתם. לשלום. ורבי מאיר הערים להתבזות שתרוק אשה בעיניו בכדי להטיל שלום בינה לבין בעלה, ולמד זאת מה' שׁאמר: שמו שׁנכתב בקדושׁה ימחה במי המרים של הסוטה להשקותה (מד“ר במדבר פ”ט, יט, ירושלמי סוטה פא). וה' שׁינה בעצמו הדבר בכדי להטיל שלום בין אברהם ושרה אשתו (בראשית יח, יב – יג). – ואם לא יועיל להם כל זאת, והם מתאמצים להתגרש זה מזה, אות חזק היא, שאי אפשר להם בשׁום אופן לדור יחדיו, וחייהם אינם חיים. כי טוב להם מותם מחיים וטובה גדולה להם הכריתות.

ומה שטען ישוע: “את אשׁר (קג) חבר אלהים לא יכול האדם להפרידו” – אין זאת טענה כלל; לפי שגם אברי גוף האדם חבר אלהים, ואם יקרה שנתקלקל אחד מהם ואפילו היותר נכבד והיקר, כמו העינים יחתכו אותם ויפרידם מגופו למען הצילו מרדת שחת או אפילו מלחיות חיי צער, אף על פי שהדבר ידוע שלא ישיג תמורתו לעולם, והאבר הנחתך לא יצלח לשום דבר וירד לשחת בלי.

מכל שׁכן, אם מפני איזו סבות נתקלקלה חברתם וחייהם קשים ומרים ממות טובה להם הגירושין. ובמקום החילק שנפרד מהם שהסב להם כעס ומכאובים ישיגו תמורתם לחיות חיים של שלוה, חיים של עונג, נחת ושלום. – וגם הצד השני ימצא לו עזר אשר יוטב בעיניו ויתנחמו אחרי הזווג הקודם.

ואם אנחנו משתוממים על מנהגי הפראים, אשר במות להם האישׁ יקברו אתו את אשתו החיה, אשר מיתתה – מיתת שעה. כמה עלינו להשתומם על משפטו של ישוע, שצוה עליהם לחיות חיים כאלה, אשר בחייהם מתים הם כל ימיהם השמחים אלי גיל כי ימצאו קבר.

ובאמת אנחנו רואים יום יום תוצאות רעות מהמשפט האיום והנורא הזה. והמשפט הזה הוא מקור הזמה והרצח אשר תמצא ביניהם.

כתורת חז"ל כן תורת העמים הנאורים בתבל ואפילו המחזיקים בדתו של ישוע הנצרי.

מעתה אין לנו שׁום צורך לדון בהלכה הזאת עם מי משניהם הצדק; לפי שבלעדי כבר כל חכמי העמים בעצמם הצדיקו את הצדיק: תורת התלמוד ועלינו ללכת בדרכיו הטובים.

המחלוקת שהיתה ביניהם ממין השלישי

שכל חכמי ישראל חולקים עליו היא בדין “נדר”. חז“ל אמרו שהנדר חל אפילו במקום מצוה, ולפי זה – אם נדר שלא יהנו אבותיו ממנו חל הנדר; אבל ישוע סובר, שאין הנדר חל במקום מצוה, ולכך (¹¹⁰) התרעם עליהם ובכדי להוציא את המשׁפט הזה לאור עלי להביא את דברי חז”ל בדיני נדר ואז יאירו לדעת עם מי מהם הצדק.

1 – כתוב בתורה – “איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצר מפיו יעשה” (במדבר ל, ג). חז"ל דייקו מזה שכפלה התורה: “לא יחל דברו; ככל היוצא מפיו יעשה” – שהנדר חל תמיד (נדרים: סב, א; ס“ד, א; ס”ה, ב‘; מדרש רבה מטות. חולין ב’, עירובין ס"ד נדרים לא) – ואין חילוק בין מקום מצוה לשלא במקום מצוה. וכדבריהם כן הוא; שהרי נדרו של יפתח חל אפילו כנגד משׁפט התורה; –

2 – הודיענו הקב“ה בתורתו שאין רצונו בנדרים כלל ככתוב: “וכי תחדל לנדר לא יהי' בך חטא” (דברים כג כג). וחז”ל למדו מזה: הא, אם תדור יהי' בך חטא, וכן אמר שלמה: טוב אשר לא תדור משתדר ולא תשלם ודרשו חז"ל טוב מזה ומזה, שׁלא תדור כלל: פן לא תשלם אם תדור לכך טוב יותר שלא תדור כל עיקר; – ורק ר' מאיר סובר “טוב מזה ומזה שאינו נודר כלל” היינו: אפילו מנודר ומשלם.

3 – כל הנודר. אמרו חז“ל, כאלו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו – כאלו הקריב עליו קרבן”.

4 – חז"ל למדו, כשׁם שנתנה התורה רשות להאב ולהבעל להפר נדרי בתו ואשתו, כן ישׁ רשׁות לראשׁי העדה להתיר לבני ישראל את נדריהם, שידרו אם יתחרטו עליהם ויבקשו מהם להתירם להם, ולכונה הזאת נאמרה בתורה פרשׁת נדרים אל ראשי המטות, שלא מצאנו כזאת בכל התורה ללמדך על זה; – ורבן גמליאל דרש על הענין הזה – “יש בטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא”. – כל הנודר (הלשון “בטה” – לא נמצא בתורה כ“א על הנדר –”לכל אשׁר יבטא האדם") ראו לדקרו בחרב ולשון חכמים שהם מתירים לו מרפא; –

5 – פותחין לו בכבוד אביו ואמו בדברים שבינו לביניהם, שׁאם נדר שלא יהנו אבותיו ממנו, אומרים לו: אלו ידעת שהיו מזלזלים באבותיך שילדו בו כזה שהוא פורץ בנדרים, – האם נדרת? – ומכש"כ בנדר כזה שלא יהנו אבותיך ממך. ואפילו אם נדר שלא יהנו אחרים ממנו, פותחין לו במה שכתוב בתורה: אלו ידעת שאתה עובר על מה שכתוב בתורה: על לא תקם ולא תטר ועל לא תשנא את אחיך בלבבך ועל ואהבת לרעך כמוך האם נדרת? – אמר: אלו ידעתי – לא נדרתי. – הותר הנדר; –

6 – בירושלמי אמרינן: נדר במקום מצוה ולא רצה לשאל לחכם על נדרו ולהתירו, – מלקין אותו. –

אחר הדברים האלה סרה תלונת ישוע על הזקנים והנביאים בענין הנדר והם ותורתם אמת. –

אך דא עקא: הוא בעצמו הקל בכבוד אמו בבואה לבית (כה) הכנסת לקחת אותו וגם יצוה לתלמידיו שישנאו (כ) הוריהם ועל הזקנים יתלונן? – היטב אמר ישוע: לא תשפטו ולא תשׁפטו. ולמה (¹¹¹) תביט אל שבבים אשר בעין אחיך ולא תשׁית לב אל הקורה אשר בעיניך. הסר חנף בתחילה את הקורה אשׁר בעיניך ונוכחת לדעת שאין בעין אחיך שום דבר.

המחלוקת שהיתה ביניהם ממין הרביעי.

כתוב בתורה – “וכי תשיג יד גר ותושב עמך. ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר” – זה הנמכר לעבודה זרה בעצמה למשמשׁה – “אחר נמכר גאלה תהיה לו – אחד מאחיו יגאלנו – וחשב עם קנהו” (בהר כ"ה). – “מנין, שגזל עבודה זרה – גזל? – ת”ל – אחרי נמכר“; יכול: מושבו ויצא? – ת”ל – גאלה תהיה לו; יכול: יגלום עליו? – ת“ל: וחשב עם קונהו: ידקדק עמו. או אינו מדבר אלא בעכו”ם שאינו תחת ידך?: וכי מה אתה יכול לעשות לו. – כשׁהוא אומר ויצא בשׁנת היובל הוא ובניו עמו. – הא בעכו“ם שתחת ידך הכתוב מדבר. אם כן דברה תורה בעכו”ם שתחת ידך על אחת כמה וכמה בעכו"ם שאינו תחת ידך. –

היוצא לנו מזה שאפילו בהיות ישראל על אדמתם מושׁלים בעמים ומך בן ישראל ומפני דחקו נמכר לשׁמש בבית עבודה זרה אין לך רשות למשכו משם שׁלא ברצון הבעלים; כי אם לשׁלם להם כל הכסף המגיע להם בעבורו בשלמות וגם אסור לך להתפשר עמהם בעבורו בסכום כלל, כי אם מחויב אתה לחשׁב ולדקדק לשלם להם כמה שמגיע להם בשׁלמות בלא שום הטעה כלל.

ובאליהו רבה פ' ט“ו – אמרתי לו: בני! כתוב בתורה – “לא תעשוק את רעך ולא תגזול” –: רעך הרי כאחיך ואחיך הרי כרעך. הא למדת שׁגזל עכו”ם אסור; כי גזל הוא". –

“מעשה בר' שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן טובה תלויה לו בצוארו. אמרו לו: רבי! ברכת ה' היא תעשיר. – אמר להם: חמור לקחתי; אבן טובה לא לקחתי. – הלך החזירו לאותו ישׁמעאלי” (ירושלמי בבא מציעא מד' פ' עקב). –

“מעשה בחסיד אחד שאבדה מטרונא קופסא מליאה דינרין. מצאה אותה אותו חסיד. כיון שהביאה – אמרו לה: אינו יודע, מה היא. לפיכך הביאה לך. – אמרה להם: קיטמא כולה דהבא מלבר, ואתם אומרים: אינו יודע מה היא” (מד' תהלות קאפ' י"ב). –

“מעשה במטרונא אחת שאבדה תכשׁיטיה אצל הנהר. והכריז המלך מי שימצא אותם ויחזירם בתוך שׁלשׁים יום יעשרנו המלך ואם יחזירם לאחר שׁלשים יום יתחייב ראשו למלך. ור' שמואל בר' סוסרטיי מצא אותם והחזירם לאחר שׁלשים יום. וכשׁשׁאל אותו המלך, למה לא החזירם בתוך שׁלשׁים יום? – אמר למלך: באתי ללמד בזה, שׁהחובה עלינו להשׁיב לעכו”ם אבידתם אפילו אם יתחייב על ידה ראשו למלך. ואם הייתי מחזירם בתוך שלשים יום היו אומרים, שׁהחזרתים, בכדי לקבל מתנות בלבד" (ירושלמי שם). –

“אמר שׁמואל: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת עכו”ם (חולין צ"ד). –

וכל זה נאמר בעכו“ם, היינו העובר על השבע מצות בני נח. אבל עכו”ם המקיים שבע מצות בני נח עליו אמרה תרה “גר ותושׁב וחי עמך ואהבת לו כמוך”. – “ואהבתם את הגר”; – “עכו”ם הזהיר בשׁבע מצות ב“נ צריך ליזהר מטעותו. שטעותו אסור וצריך להשיב אבדתו. ואין צריך לזלזלו אלא לכבדו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה” (ספר חסידים סי' שנ"ט). –

מכל זה נראה ברור כשמשׁ: התורה אסרה לעשוק או לרמות את חברו ואפילו עכו"ם ואפילו העבודה זרה בעצמה ואפילו להטעותם בחשבון בכדי להציל את אחיך האביון הנמכר מפני דוחקו לשׁם ואפילו אבדתו מחייב למסור את נפשׁו בכדי להחזירה להם.

ועתה נשׁמע בזה דעתו של ישׁוע הנצרי:– “ויאמר (¹¹²) גם אל תלמידיו. איש עשׁיר היה ולו סכן על ביתו אשר הביאו אליו דבתו רעה לאמר, כי הונו הוא מפזר ויקרא אליו ויאמר מה זאת אנכי שמע עליך. הבה חשבון פקודתך כי לא תוכל עוד להשאר סכן על הבית ויאמר הסכן אל לבו מה אעשה כי לקח אדוני את פקודתי ממי לעבד את האדמה לא אוכל לבקש לחם נדבות חרפה היא לי. ידעתי את אשר אעשה עד גם אחרי אשר אחדל מהיות סכן יאספוני אל בתיהם ויקרא אל אישׁ איש אשׁר נשׁה בם אדוניו ויאמר אל הראשׁון מה חוב עליך לשלם לאדוני ויאמר מאה בת שמן ויאמר אליו מהר קח את שטר חוב שׁב וכתב חמשים. ואל השׁני אמר ואתה כמה עליך לשלם. ויאמר מאה כר חטים. ויאמר קח את שטר החוב וכתב שמנים. וישבח האדון את בן העולה את הסכן אשר שכל את מעשהו. כי בני העולם הזה משכילים הם מעל בני האור בדרתם. ואף אני אמר לכם: קנו לכם אהבים בכסף מקור העולה וכאשׁר יבא עד קצו אז אספו אתכם אל משכנות עולם”. –

ישוע הנצרי צוה לתלמידיו לעשות לרעיהם כל דבר רע: לעשקם ולגזלם ולגנוב מאתם; בכדי להשיג בכסף מקור העולה רעים בעולם הנצחיי. במלות קצרות: הכונה הטובה תקדשׁ את הפעולה הרעה. – (¹¹³) “אך אםם יודע עז צדקת אלהים על ידי פשעינו, מה נאמר, יאמר פולוס, אלהי עול הוא, אשר יעיר חמתו עלינו – כדרך בני אדם אני מדבר – חלילה; כי אם כן, איך ישפוט אלהים את הארץ. ואם פשעי וכחשׁי באלהים יתן לו עוז וכבוד משׁנה, למה זה אצא רשׁע בהשפטו”. –

זאת תורת ישׁוע ופולוס שלוחו.

(קו) "וישמעו הפרושים אהבי כסף את כל אלה וישחקו עליו". – וגם פולוס בעצמו יתלונן עליהם לאמר (קז) “אך הלא זה הוא דבר מנדינו המוציאים דעתנו רעה לאמר, כי אנחנו אומרים: נעשה רעה בגלל הטוב, אשר בא בעקבו. אלה הם אשׁר בהשפטם יאשׁמו”.

השׁיטה האיומה והנוראה הזאת היא מקור התרמית והשׁור והחמס והרצח להביא חרב אב בבנו ובן באביו חרב אם בבתה ובת באמה, חרב אישׁ באחיו. אש נורא הבעיר בעולם בדבריו אלה ותיקר עד שׁאול תחתיה כל פוחז וריק, כל רשע ושודד. מעתה, ימצא לו פתח פתוח לעשות מה שלבו חפץ: לעשוק ולגזל ולרצח ולשׁפך דמים כמים ויאמר: אין דבר; לפי שכוונתי לטובה – “ואם פשעי וכחשׁי באלהים יתן לו עוז וכבוד משנה למה זה אצא רשׁע בהשׁפטו”. –

השׁיטה הזאת הביאה את האנקויזיציה הארורה בעולם. ע“פ השיטה הזאת העלו את אלפי בני ישראל עולה כליל אשׁה ריח ניחוח לשם ישוע הנצרי, ע”פ השיטה הזאת יעללו בני ישראל יום יום עלילות שוא ושׁקר למען לגזלם ולרצחם ולכלותם מעל פני האדמה. –

אחת היא על כן אמרתי: לוּ ידעו אבותינו הפרושים והזקנים בשׁמעם מפי ישוע את דבריו אלה, את הרעות הנוראות אשר תמצא את צאצאיהם, מדברו האלה, כי אז לא מלאו שחוק פיהם; כי אם היו שופכים דמעות כמים הרבה יותר מעל חרבן ירושלים; לפי שעל ידה לקו בכפלים. –

המחלוקת שהיתה ביניהם ממין החמישי

הוא, במה, שׁאמרה תורה – “עין תחת עין שן תחת שן”. – וישוע, או לא ידע, או עשה את עצמו כאלו לא ידע, מה שקבלו הסופרים והפרושׁים הלכה למשה מסיני, שׁהכונה בזה לשלם להנחבל כסף, כפי שווי האבר שהזיקו. וכמו שׁאמרה תורה – “לא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות” – אבל אתה לוקח כפר למי שהחזיק אבר. וכמו שהבאתי דבריהם לעיל.

והוא אמר להם: – “מי אשר יכה אתך בלחיך הימיני הושיט לו גם השמאלי ומי אשׁר יקח מעליך את מעילך תן לו גם הכתונת”. –

ואולם כאשר נדייק היטב בהמחלוקת הזאת נראה ברור, שהיא נובעת מהמחלוקת הרביעי.

תורתנו הקדושה, אשר צותה עלינו – “ונשמרת מכל דבר רע; ובערת הרע מקרבך; ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו”, – מה הוא רחום וחנון ועשה חסד לרעים ולטובים אף אתה עשה כן. ולעולם לא יתן פשעיך וכחשך באלהים עז וכבוד משׁנה; כי אם פשׁעיך על ראשך תרד ובחשך על נפשׁך.

ממילא, כשם שצותה התורה על הפושע, שלא לעשות רעה לאדם בעולם, כן צותה עלינו להתנגד מול העושה רעה ע"פ מדת המשׁפט הכתוב בתורה. וכבר הבאתי לעיל שהתורה צותה לעשות אתם בפועל לפנים משורת הדין.

אמנם ישוע הנצרי, אשר למד לתלמידיו, לעשות הרע בגלל הכונה הטובה ואמר “וגם אני אמר לכם קנו לכם אהבים בכסף מקור העולה וכאשר יבא עד קצו אז יאספו אתכם אל משכנות עולם, – ואם פשׁעי וכחשי באלהים יתן לו עז וכבוד משׁנה” – על כן, כשם שׁהמצוה על העושה פשׁע וכחשׁ, מעול ורוצח לעשות כל תועבה למען “יודע עז צדקת אלהים על ידי פשׁעיו” – כן החובה על הנרצח והנגזל, לעזור, להושׁיע להרוצח והגוזל שיתקדשׁ ויתרומם על ידו שם ישוע הנצרי ודתו בכל העולם, – ואל יתנגד מול הרעה. ואם יכה אותך בלחי הימנית הושיט לו גם השמאלית ואם יקח ממך מעילך תן לו גם הכתונת; בכדי שׁיודע עז צדקת בן אלהים על ידך. ומשכורתך תהי'. שׁלמה מאתו במלכותו שׁבשׁמים.

* * *

ועתה ישראל, מה ישׁוע הנצרי ופולוס שלוחו שואלים ממך, כי אם, כאשׁר יבקש “טאַרקיומאַראָ” כהן ישוע הנצרי להעלותכם על מזבח התופת מוקד האינקוויזיציא עלה כליל לשם משׁיחו השׁמרו לכם פן יפתח לבבכם להתנגד למולו; כי אם עליהם לעזור ולהושיע לו להוציא את מעשיו לאור; כי על ידכם יודע עז צדקת אלהים ונפשׁותיכם ונפשׁות בניכם ובנותיכם יטהרו ויתלבנו על מזבחו באש. ויעלו השמימה להיות אשׁה ריח נחוח לבן אלהים.

כאשר “פערדינאנד” הקטולי יגרש אתכם מארצו ופיליפ היפה ומרעיו וכל אלה ההולכים בדרכיהם מאז ועד היום הזה הגוזלים וחומסים והשודדים את כל אשר לכם, ושׁמרתם לנפשׁותיכם מאוד פן יפתח לבבכם הערלה להעלים ולהסתיר מעיניהם מחוט ועד שרוך נעל; כי אם כאשׁר יגזלו ממך מעילך תן להם גם הכתונת למען יקנו להם אהבים בכסף מקור העולה וכאשׁר יבאו עד קצם יאספו אתם אל משכנות עולם; – למען יודע עז צדקת אלהים ע"י פשׁעיהם, ופשעם וכחשם באלהים יתן לו עז וכבוד משנה. – זאת תורת ישוע הנצרי ופולוס שלוחו.

* * *

ואולם כבר הבאתי לעיל שהמשפט הזה הוא צוה רק לתלמידיו, וכאשׁר שוטר הסנהדרין הכהו על הלחי לפי שהעיז, לדעתו, בפני הסנהדרין לא הושׁיט לפניו לחיו השׁניה ושׁאל אֹתו על מה הכיתני? –.

היטב אמר ישׁוע (¹¹⁴) “כי הם אומרים ואינם עושים. כי קשרים משא כבד מנשׂא ועומסים על שכם אנשׁים אין את נפשם להניע אתו גם באצבעם”.

מצאנו כמה פעמים ב“ברית חדשה” גם דברים טובים וישׁרים המלמדים את האדם דעת ללכת בדרכי החיים, דברי מוסר ומדות טובות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אולם כאשר נעיין בהם היטב אז נראה ברור, שכבר נאמרו אלה הדברים בתורה ובנביאים וכתובים מפורשׁ או כדברי חכמינו ז“ל שהמציאו אותם בדעתם העמוקה והרחבה על פי המדות שהתורה נדרשׁת בהן מהתורה הכתובה. ולא לעתים רחוקות נאמרו שׁם דבריו אלה באופן יותר נשגב ונעלה כגבוה שׁמים מעל הארץ ממה שאמרו בב”ח. ולפעמים נוכחנו לדעת מה רב ההבדל ביניהם. והנני להביא את אמרותיו בזה הענין בפרטיות ועל כל דבר ודבר להביא מחזה מול מחזה את דברי תורתנו הכתובה ודרשות חז"ל בזה הענין, ועל הקורא לשפוט בזה בצדק.

א. בתורת ישׁוע על ההר כתוב לאמר: –

אשרי שפלי רוח; כי הם יראו מלכות שמים.

אשרי הבוכים; כי הם ינחמו.

אשרי הענוים; כי הם יירשו ארץ.

אשרי הצמאים והרעבים לאמת; כי הם ישבעו.

אשרי החסידים; כי הם יתחסדו.

אשרי ברי לבב; כי הם יראו את ה'.

אשרי רודפי שלום; כי בני ה' יקראו (מ"ת, ה'). –

בתורתנו הקדושׁה כתוב לאמר: –

מרום וקדוש אשכן ואת דכא ושׁפל רוח (ישעיה, נז, 15)

סורו ממני כל פעלי און; כי שמע ה' קול בכיי (תהלות – ו', 9).

וענוים יירשו ארץ והתענגו על רב שׁלום (תהלות לז ־– 11).

שפת אמת תכון לעד (משלי י"ב, 19).

עם חסיד תתחסד ( תהלות, י"ח, 26).

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו – ובר לבב – (תהלות כ"ד, 3 – 4).

לכו בנים שׁמעו לי – בקשׁ שׁלום ורדפהו ( תהלות ל"ד, 12 – 15).

תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים; שׁומעים מחרפתם ואינם משיבים; עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם אמר הכתוב – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שבת פ"ה). קצרה היריעה מהכיל את כל דברי חז"ל בזה.

ב. תורת ישׁוע.

אתם הנכם אור העולם (מת' ה', 14). –

תורת משׁה.

“והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה” (במדבר מז, כד).

התורה קראה את זקני העדה “עיני העדה”; לפי, כמו עיני האדם יורו אותו לילך בדרך אור וישר, כן זקני העדה וחכמיה ידריכו אותם לילך בתורת ה' הנקראה “אור” – ככתוב – ותורה אור (משלי ו', 23). – ואולם חז“ל (ב"ב ד') קראו את החכמים ג”כ בשׁם אור. –

ג. תורת ישׁוע.

כן הדבר. אם תביא את קרבנך אל המזבח ותזכר שם שיש לאחיך תערומות עליך – הצג את קרבנך לפני המזבח ולך תחלה להשלם עם אחיך ואחרי כן בא והקרב את קרבנך.

תורת משׁה.

נפש כי תחטא – וכחש בעמיתו – והשיב את הגזלה אשר גזל או העשׁק אשר עשק – ושלם בראשׁו וחמשׁתיו יוסף עליו – ואת אשמו יביא לה' (ויקרא ה' 21 – 25). –

עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח (משלי, כאף ג). –

את זו דרש ר' אליעזר בן עזריה: “מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו” – עבירות שׁבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא פ"ה). –

גדולה מזו אמרו חז"ל: “רב הוה ליה מלתא בהדי ההוא טבחא – הטבח חטא כנגדו – כי מטא מעלי יומא דכפורי ולא אתא לפייסו לרב – אמר: אנא איזיל לפייסיה” (שם פ"ז). –

ד. תורת ישׁוע.

השלם עם איש ריבך מהרה בעודך בדרך אתו למען שלא ימסרך לשופט והשופט להשוטר לאסור אתך בבית אסורים.

תורת משׁה.

אמר ר' יצחק: כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו שנאמר: בני! אם ערבת לרעך, תקעת לזר כפך, נוקשת באמרי פיך עשה זאת אפוא, בני, והנצל; כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך אם ממון לו בידך – התר לו פסת יד ופרע לו; ואם לאו – הרבה עליו רעים (יומא פ"ז). –

ה. תורת ישׁוע.

ואני אמר לכם כל המסתכל בנשים לתאותו הרי זה נואף בלבו (מת' ה' 28). –

תורת משה.

“ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשׁותינו”, תנא רבי ר' ישמעאל: מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה? – מפני שזנו עיניהם מן הערוה. – לכך הביאו התכשיטין ששללו מבנות מדין לכפר עליהם (שבת ס"ד). –

“ונשמרת מכל דבר רע”, – של יסתכל אדם באשה נאה ואפילו היא פנויה; באשת איש – אפילו היא מכוערת ולא בבגדי צבע של אשה (ע"ז כ').

* * *

ו. תורת ישׁוע.

ואם ידך מכשול לך קצץ אתה – ואם רגלך מכשול לך קצץ אתה. ואם עינך מכשילך נקר אתה (מר' ט').

תורת משׁה.

ר' מתיא בן חרש היה יושב ועוסק בתורה – שמימיו לא נשא עיניו אל אשׁה – נדמה לו אשׁה יפה שלא היתה כדמותה בעולם – כיון שׁראה אותה הפך פניו לאחריו. שוב באה ועמדה לצד שמאל הפך פניו לימין. היה מהפך לכל צד. אמר: מתיירא אני שמא מתגבר עלי יצרי ויחטיאני. – קרא לתלמידו שהיה משרת לפניו ואמר ליה: לך והביא לי אשׁ ומסמר. – והביא לו ונתנם בעיניו (מד' עשרת הדברות). –

“אמרו עליו על נחום איש גם – זו שׁהיה סומא משׁתי עיניו, גידם משׁתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכל גופו מלא שחין. אמרו לו תלמידיו: וכי מאחר שׁצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? – אמר להם: בני! אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משא שלשה חמורים: אחד של מאכל, אחד של משתה, ואחד של מיני מגרים, בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי! פרנסני. – אמרתי לו: המתן לי עד שאפרק מן החמור. – לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא יסו על עיניך – יסומו; ידי שׁלא חסו על ידיך – יתגדמו; רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו. – ולא נתקררה דעתי, עד שׁאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. – אמרו לו: או לנו, שראינוך בכך. – אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך” (תענית כ“א ע”א).

* * *

ז. תורת ישׁוע.

שׁמעתם כי נאמר לקדמונים אל תחלל שבועתך לפני ה' וקיים אותה. ואני אומר לכם: אל תשבע כלל. אך יהו נא דבריכם הן, הן; לא, לא.

* * *

תורת משה.

“הדא הוא דכתיב – ושׁבעת: חי ה' באמת במשפט ובצדקה” – אמר להם, הקב"ה לישראל: לא תהיו סוברים שׁהותר לכם להשביע בשׁמי אפילו באמת. אין אתה רשאי לשבע אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו: את ה' אלהיך תירא, כאותן שנקראו: יראי ה': אברהם, איוב ויוסף – ואותו תעבוד: אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, ובו תדבק. – אם יש לך כל המדות האלו – ובשמו תשבע: אתה רשאי להשׁבע ואם לאו – אין אתה רשׁאי לשׁבע (מד' רבה מטות). –

וגם לאלה לא הותר לשׁבע אלא לקיים המצות וכמו שאמר דוד – נשׁבעתי ואקיימה לשמר משפטי צדקך (נדרים ח'). –

וכבר דברתי לעיל בענין הנדרים ושבועות עיין שם. –

דברי ישוע בכאן מקטעין הם: למה לא הביא ראיה לדבריו שהתירה התורה לכתחלה לשׁבע? – ואם לא מצא; לפי שבאמת אסור לכתחלה לשבע. למה התפלא על שאמרה תורה: אל תחלל את שבועתך? – האם הוא סובר שיחלל? –

חז"ל אמרו: הן, הן או לא, לא – גם כן שבועה; לפי שאמר הכתוב – “כי מי נח זאת לי אשר נשׁבעתי” – ולא מצאנו בתורה שנשבע ורק מצאנו שאמר שני פעמים – “לא”: "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול – פעמים – הן – שבועה (שבועות ל"ו). –

ישׁוע, כנראה, לא ידע מזה, לכך התיר לומר: הן, הן; לא, לא. –

דברי ישוע במשׁלו צריכים ביאור: – בחלק הראשון ימשיל דבריו לאבן ובחלק השׁני – לחול? – קיים דבריו ימשׁיל בבנין הבית והוי ליה למימר בחלק השני: והשׁומע את דברי ולא יקיימם נדמה למי שישׁ לו אבן ולא יבנה בית עליו. –

כא. תורת ישׁוע

בעת ההיא ענה ישוע ואמר: אודך אבי אדון השמים והארץ כי הסתרת את אלה מעיני החכמים והנבונים וגלית אותם לעוללים (מת' י"א, 25).

* * *

תורת משׁה.

פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשׁרו, חכם יראה וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח (משלי קאפ' י"ד, 15 – 16). –

כב. תורת ישׁוע.

כי בפריו ניכר העץ – כי ממלא הלב יביע הפה (מת' י"ב 33 34). –

תורת משׁה.

עץ נטוע בפריו יודע ולב גבר במוצא שפתיו (בן סירא, כ"ז). –

כג. תורת ישוע.

כי בדברך תצדק ובדברך תאשם (מת' יב 37). –

תורת משׁה.

מות וחיים ביד הלשון (משלי י"ח 21). –

כד. תורת ישׁוע.

וישא דבריו במשלים רבים ויאמר: הנה הזורע יצא לזרע ובזרעו פזר מן הזרע על יד הדרך ויבא עוף השמים ויאכלנו. ויש מן הזרע אשר נפל על אדמת סלע ולא היה שם די עפר וימהר לצמח מבלי אשר היה לו עמק אדמה. ויהי כזרח השמש ויצרב וייבש כי לא היה לו שרש למטה. ויש אשר נפל אל הקצים ויעלו הקצים ויבלעו אתו. ויש אשר על חלקה טובה ויעש תבואה. זה מאה שערים וזה ששים שערים וזה שלשה שערים–מי אשר אזנים לו לשמוע – ישמע. (מת' יג. 3 – 9).

* * *

תורת משׁה.

“האזינו ושמעו קולי, הקשיבו ושמעו אמרתי: הכל היום יחרש החרש לזרע, יפתח וישדד אדמתו. הלא אם שׁוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק. ושם חטה שורה ושׂערה נסמן וכסמת גבלתו, ויסרו למשפט אלהיו יורנו. כי לא בחרוץ ידוש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב. כי במטה יחבט קצח וכמן בשׁבט. לחם יודק. כי לא לנצח אדושׁ ידושנו. והמם גלגל עגלתו ופרשׁיו לא ידקנו. – גם זאת מעם ה' צבאות יצאה, הפלא עצה, הגדיל תושיה” (ישעיה, כ"ח, 23 – 29). –

הנביא ימשׁול, כמו הזורע יחרש וישׁדד אדמתו, לפי ערך וטבע כל זרע וזרע בפני עצמה, כי אין טבעותיהם שוות זו לזו, ואחרי כן יזריע כל אחת מהן במקום הראוי לה לבדה. כן ידוש ויחבט כל מין ומין בפני עצמו בכלי הראוי לכל אחד מהם, לברור האוכל מתוך הפסולת “כי לא בחרוץ יודש קצח; כי במטה יחבט קצח”. –

גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפלא עצה הגדיל תושיה, ללמד לכל אדם תורה ומצות, כפי תכונת נפשׁו של כל אישׁ ואיש “ויסרו למשפט אלהיו יורנו”, כפי היסורים הראוים לכל אחד מהם, כי לא ידח ממנו נדח. – ולא כהזורע, שדבר בו ישׁוע, אשר מפני חסרון ידיעתו לא הפליא עצה לא הגדיל תושׁיה ופזר זרעיו לרוח, על אדמת סלע בין הקיצים, ורק חלק רביעי מהם עשתה פרי; – “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאם ה' – כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשׁר חפצתי והצליח אשׁר שלחתיו” (ישעי' נ"ה, 8. – 11). –

כה. תורת ישוע.

כי מי החפץ להציל את נפשו – תכרת לו; ומי אשר יכרות את נפשו למעני – ימצאנה (מת' טז, 25). –

תורת משׁה.

“שאל אלכסנדרוס מוקדן את זקני הנגב אמר להם: מה יעביד אינוש ויחיה? – אמרו לו: ימית את עצמו” –: מתענוגים ומותרות. – “מה יעביד איניש וימות? – יחיה את עצמו” – בתענוגים ומותרות. – ויקרב עליו המות (חמיד לב). והמלה “למעני” הוסיף ישוע מדעתו.

כו. תורת ישׁוע.

וכי יחטא לך אחיך והוכיחהו בינך ובינו לבד. אם יקשיב אליך – הלא הצלת את אחיך. ואם לא יקשיב לקולך ולקחת לך עוד אחד או שנים, כי על פי שנים או שלשה עדים יקום כל דבר. ואם ימאן להקשיב להם והגדת אל העדה. ואם גם אל העדה מאן ימאן והיה לך כגוי וכמוכם (מת' י"ח, 15 – 17)

תורת משׁה.

“הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשׂא עליו חטא” – מנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו? – תלמוד לומר הוכח תוכיח. – לא קבל ממנו – מנין שיחזור ויוכיח? – ת“ל – תוכיח: מכל מקום. – יכול: אפילו פניו משתנות? (להוכיחו בפני אחרים, שפניו משתנות מפני הבושה), ת”ל – ולא תשׂא עליו חטא: הזהיר שלא תשא על ידו חטא, לפי שׁהמבייש את חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ויקרא יט, 17 ערכין טז כ). –

בא וראה כמה גדולים דברי התורה מדברי ישׁוע: חז“ל אמרו “אם ראה בחברו דבר מגונה” – סתם ולא –, כשחטא לו לעצמו בלבד; לפי שאם חטא לו לעצמו צריך למחול לו, וכמו שׁהבאתי דבריהם (סי' יב), ורב הלך לפייס הטבח שחטא כנגדו. וגם אסרו להוכיחו בפני אחרים, שלא לביישו; אבל ישוע אמר: שאם חטא לך אחיך ולא יקשיב לקולך הביא עדים הגד לעדה, – ואז יהי' לך כגוי וכמוכם. וגם פולוס שלוחו אל טימותיות כתב – ”ואלה אשׁר חטאו הוכח תוכיח אותם בפני כל” (מת' ה', 20). –

כז. תורת ישׁוע.

אם שנים מכם נועדו אל כל דבר אשר ישאלו ונתן להם אבי שבשמים ככל משאלות לבם, כי בכל מקום אשר שנים או שלשה יקהלו בשמי שמה אהיה אני בתוכם (מת', 18, 19, – 20). –

תורת משׁה.

שנים שיושׁבים וישׁ ביניהם דברי תורה שׁכינה שרויה ביניהם שנאמר–אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. – ומנין אפילו אחד? – שנאמר – בכל מקום אשר אזכיר את שׁמי אבא אליך וברכתיך (אבות פ“ג מ”ב ו). –

מרובה מדת הכתוב ממדת ישׁוע בזה שאמר – “אפילו אחר”; מרובה מדת ישוע ממדת הכתוב בזה שׁהבטיח – “ונתן להם ככל משאלות לבם”. – אולם הבטחתו הזאת לא תמיד נתקיימה.

כח. תורת ישוע.

ויאמר ישוע אליהם: הניחו לילדים ואל תכלאו אותם מבא אלי: כי מאלה מלכות שמים (מת' יט, 14). –

תורת משה.

מפי עוללים ויונקים יסדת עז (תהלות, ה, 3).

כט. תורת ישׁוע.

כי דמתה מלכות השמים לבעל הבית אשר השכים ויצא בבוקר וישכר פועלים לכרמו ושכר הפועלים נקב שקל ליום וישלח אותם אל הכרם, ויצא בשעה השלישית וירא אנשים אחרים עומדים בבלי מלאכה בשוק ויאמר אליהם לכו אל כרמי גם אתם ודי שכרכם אתן לכם כמשפט. וילכו, ויוסף ויצא בשעה הששית והתשיעית ויעש כמו כן. ובשעה העשתי עשרה יצא וימצא אחרים עומדים. ויאמר אליהם מדוע תעמדו פה כל היום. ויאמרו אליו כי איש לא שכר אתנו. ויאמר אליהם, לכו אל כרמי גם אתם. ויהי לפנות ערב ויאמר אדון הכרם אל פקידו קרא את הפועלים ותן להם שכרם. החל מן האחרונים עד הראשונים, ויבואו הנשכרים בשעה עשתי עשרה ויקחו שקל לאיש ואיש. והראשונים באו ויאמרו בלבם כי ישיגו יותר, אך גם המה השיגו רק שקל אחד לאיש, ויקחו, וילונו על בעל הבית לאמר האחרונים האלה עבדו שעה אחת ותשו אותם כמונו אשר היינו כל היום לשאת סבל והחרב אכלנו. ויען ויאמר לאחד מהם. רעי, לא עשקתיך, הלא שקל נקבת לי שכרך, קח את אשר לך ולך. ואני עם לבבי לתת לזה האחרון כמוך, האין נכון לי לעשות בשלי כאשר עם לבבי, או, האם עיניך רעה באשר טוב אנכי, ככה יהיו האחרונים – ראשונים והראשונים – אחרונים. (מת' כ', 1 – 16)

תורת משׁה.

כד דמך ר' בון ב“ר חייא על ר' זירא ואפטר עלוי הדין פסוקא מתוקה שנת העובד. – למה היה ר' בון ב”ר חייא דומה? – למלך שהיה לו כרם ושכר פועלים הרבה לעשותו. והיה שם פועל אחד מתכשר במלאכתו יותר מן הכל יותר מדאי, מה עשה המלך? – נטלו בידו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות, לעתותי ערב באו הפועלים ליטול שכרם ובא אותו הפועל עמהם ונתן לו שכרו משׁלם, התחילו הפועלים מצירין. אמרו: אנו יגענו כל היום וזה יגע בשׁתי שׁעות ונתן לו המלך שכרו משׁלם, אמר להם המלך: מה לכם מצירין? – יגע זה בשתי שעות בכשרות מה שׁלא יגעתם אתם כל היום. – כך: למד ר' בון ב"ר חייא לעשרים ושמונה שנים, מה שׁאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שׁנים (תל' קהלת פ' ה' 18). –

רב ההבדל בין המשׁל שׁבפי חז"ל לבין המשל של ישוע. הם נתנו טעם למעשה המלך: “יגע זה בשתי שעות בכשׁרות מה שלא יגעתם כל היום” – אבל בדברי ישוע השׁאלה במקומה עומדת. “האחרונים האלה עבדו שעה אחת ותשו אותם כמונו אשר היינו כל היום לשאת סבל וקרח בלילה” – ועל זה לא השיב האדון שום תשובה. – ישׁ קונה עולמו בשׁעה אחת (ע"ז יוד). –

ל. תורת ישׁוע.

דמתה מלכות שמים למלך אשר הכין חתונה לבנו וישלח את משרתיו לקרא את הקרואים אל המשתה ולא אבו לבא, ויוסף וישלח משרתים אחרים לאמר הגידו לקרואים הנה הכינותי הכרה. הבקר והמראים טבוחים והכל ערוך, באו נא אל המשתה והם לא שתו לבם גם לזאת וילכו להם איש אל שדהו ואל מסחרו. והנשארים מהם תפשו במשרתיו ויזידו עליהם ויהרגום, ויתעבר המלך וישלח את צבאיו וישמיד את המרצחים האלה ואת עירם שלח באש. אז אמר אל משרתיו, החתונה ערוך והקרואים לא נמצאו כן, לכן לכו נא אל פתח עינים בראש נתיבות וכל איש אשר תמצאו קראו אותו אל המשתה. ויצאו המשרתים ההם אל הנתיבות ויאספו את כל אשר מצאו גם רעים גם טובים, וימלא בית החתונה את הקרואים. ויהי כבא המלך לראות את הבאים וירא איש מהם אשר איננו מלובש לבוש החתונה. ויהי כמחריש, ויצו המלך את משרתיו לאמר: אסרו אותו ידיו ורגליו והשליכהו אל מקום אופל וצלמות, – שם יהיה בכי וחרוק שנים, כי רבים הם הקרואים והנבחרים מעטים (מת' כא, 2 – 14).

* * *

תורת משׁה.

תנן התם. רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. – שאלו תלמידיו את ר' אליעזר: וכי אדם יודע באיזו יום ימות? – אמר להם: וכל – שכן ישוב היום שׁמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. – אמר ר' יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן, פקחין שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך? – טפשים שׁבהם הלכו למלאכתם. אמרו: כלום ישׁ סעודה בלא טורח? – פתאום בקש המלך את עבדיו, פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהם מקושׁטים והטפשים שבהם נכנסו לפני המלך כשהם מלוכלכים, שמח המלך לקראת פקחים וכעס לקראת טפשׁים. אמר: הללו שקשׁטו את עצמם לסעודה ישבו ויאכלו וישתו, והללו שלא קשטו את עצמם לסעודה יעמדו ויראו. – שׁנאמר – כה אמר ה': הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ"ז).

* * *

לא. תורת ישׁוע.

אוי לכם סופרים ופרושים חנפים כי תסובו ים ויבשה לעשות נר אחד. ואחרי אשר נעשה כן תעשהו לבן גיהנם כפלים יותר מכם (מת' כג, 14).

* * *

תורת משׁה.

“קשה גרים לישראל כספחת דכתיב ונלוה הגר עליהם ונשפחו על בית יעקב”.–“תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים, ומטורפים, ויסורים באים עליהם. – אם אמר: יודע אני, ואיני כדאי, – מקבלים אותו מיד, ומודיעים אותו עונשין של מצות, אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו – אכלת חלב, אי אתה ענוש כרת חללת שבת, אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו: אכלת חלב, – ענושׁ כֹרת; חללת שבת – ענוש סקילה” (יבמות מז). –

וכדבריהם מצאנו בנעמי ורות שבתחילה הרחיקה את כלותיה, כאשר אמרו לה: “כי אתך נשׁוב לעמך. ותאמר נעמי: שׁבנה בנותי, לכן – ותאמר: הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שׁובי אחרי יבמתך” – ורק כאשר רות השיבה אליה – “אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי – ואלהיך אלהי; באשׁר תמותי – אמות ושם אקבר, כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך. – ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה”. –

ומעולם לא מצאנו ולא ראינו בכל התורה, נביאים וכתובים ובדברי חז"ל, שׁהמצוה לעשות גרים או שהשתדלו הסופרים והפרושים להרבות גרים בישראל כמו שׁבדה עליהם ישוע. – אדרבא: מדבריהם שהבאתי לעיל נראה ברור הדבר שהם התנגדו מאד כנגד אלה האנשׁים, כהורקנוס ואחרים, שהשתדלו לעשות גרים בישראל.

צחוק מכאיב לב עשה לנו ישׁוע בדבריו אלה: הוא בעצמו סבב ים ויבשה להרבות גרים להכניסם תחת כנפי דתו החדשה וסלח להם בשכרה את כל עונותיהם, והבטיחם בשכר אמונה כגרגיר חרדל לצוות על השקמה שתעקר ממקומה ולהנטע בין גלי הים והיא תמלא את דבריו, וגם קלל ובזה והתיר את ממונם ונפשׁם של אלה אשר לא יאמינו בו ואפילו הם הוריו, אחיו וילדיו, וגם שלח שנים עשר תלמידיו ואחרי כן שבעים ושנים תלמידיו להרבות גרים באמונתו החדשה, וגם אחרי מותו קמו תלמידיו ופולוס בראשם לאסוף גרים בכל העולם, ובשכרה בטל את כל מצות התורה – “כי ביושר חרצנו לאמר”, יאמר פולוס, “באמונה יצדק איש מבלעדי המעשים ע”פ התורה" –

וגם עתה בימינו הנאורים רבים הם המסיתים הנפוצים בכל ארצות תבל, וביותר, בין פראי אדם חסרי¹¹⁵ הדעת והתבונה המסיתים אותם לקבל עליהם אמונת ישוע הנצרי, ואם ימאנו לקבלה ירצחום בחרב וממלכות גדולות יש גם עתה בימינו אלה (כמו רומעניע ומאראקע) אשר יגזלו מתושביהן, אם לא יאמינו בדתו, את משפט האדם, ודמם ישפכו כמים. ואין אומר: השב, ואם מקוצר רוח ומאימת מות ושחת המרחפת על פניהם יפטירו בשפתם, ולבם רחוק משפתותיהם כרחוק מזרח ממערב, – מאמינים הם, – והנה טהורים הם. קדושׁים הם, חפשיים הם ונסלחו להם כל חטאותיהם כתורת ישוע.

אי שמים! מבושת פנים יחוורו בקראנו את דבריו אלה, ולב אישׁ הולם פעם בשמעו אותם הדברים מפורשׁ יצאו מפיו: "אוי לכם סופרים ופרושים חנפים כי תסובו ים ויבשה לעשות גר אחד. –

לב. תורת ישׁוע.

כי אם מי החפץ להיות גדול בכם יהיה לכם למשרת, ומי מכם החפץ להיות לראש יהיה לכם לעבד (מת' כ', 26 – 27).

תורת משׁה.

נתן דעתו להושיבם בראשׁ – אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם שנאמר: “וידברו אליו” – אל רחבעם בן שלמה – “לאמר: אם היום תהיה להם לעבד לעם הזה” (הוריות י). –

לג. תורת ישׁוע.

כי בתקומה לא יבעלו ולא תבעלנה, כי אם יהיו כמלאכי אל בשמים (מת' כ"ב, 30). –

תורת משׁה.

“תנא רבי אליהו: צדיקים שעתיד הקב”ה להחיותם אינם חוזרים לעפרם; שנאמר – והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים – קדוש – יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים – מה – קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים" (סנהדרין לב א). –

המלאך נקרא – קדוש – ככתוב – “ואשמעה אחד קדוש מדבר” (דניאל ה'). –

מרגלא בפומיה דרב: לא בהעולם הזה – עולם הבא. העולם הבא אין בו: לא אכילה ולא שתיה, ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות; אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשׁיהם ונהנין מזיו השכינה (ברכות יז). –

לד. תורת ישׁוע.

ועל דבר תקומת המתים הלא קראתם את אשר נאמר לכם מפי אלהים לאמר אנכי אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב, וה' איננו אלהי המתים כי אם אלהי החיים (מת' כב, 31 – 32).

תורת משׁה.

ועל דבר תקומת המתים הלא קראתם את אשר אמר ישעיה הנביא – יחיו מתיך, נבלתי יקומון. הקיצו ורננו שׁוכני עפר, כי טל אורות טלך. – וגם המלאך אמר לדניאל: “ורבים מישׁיני עפר יקוצו – ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין”. –

חז"ל הביאו ראי' מן התורה על דבר תקומת המתים. שׁאמר משׁה “זכור לאברהם ליצחק וליעקב” מזה משמע שהם קיימים לעולם (מד' תשא פ' מ"ד).

* * *

ומה שׁלא הביאו חז"ל לראי' מן הכתוב שהביא ישוע; לפי שהכונה שם אשׁר התהלכו לפניו ופרסמו שמו בעולם. וגם לבן אמר – “אלהי אברהם ואלהי נחר ישפטו בינינו”.

יאמר נא ישוע, האם הוא מאמין, שׁגם נחר יקום לתחיה? – הלא הוא, לדבריו, מהכלבים והחזרים.

לה. תורת ישׁוע.

אוי לכם מנהלים עורים האומרים כי ישבע איש בהיכ – אין דבר, וכי ישבע בזהב ההיכל שבועתו עליו, סכלים עורים, מה הוא גדול הזהב או ההיכל המקדש את הזהב. וכי ישבע איש במזבח שאין דבר וכי ישבע בקרבן אשר על גבו שבועתו עליו (מת' כג, 16 – 18).

תורת משׁה.

(האומר) כאימרא, כדירים, כעצים כאשׁים במזבח, בהיכל, בירושׁלים – גדר באחד מכל משמשׁי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן – הרי זה נדר בקרבן (נדרים י', ע"ב). –

מתלונתו הזעומה של ישוע על הפרושים בהלכה הזאת נראה שׁלא קרא ולא שנה בהלכות נדרים כלל, או בשביל שׁכעס נתעלמה הלכה ממנו. וכמו שׁאמרו חז“ל: כל הכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. – מי הם ה”מנהלים העורים“, מי הם ה”סכלים העורים" ה' הוא היודע. –

לו. תורת ישׁוע.

כי מי אשר יש לו ינתן לו ויעדיף, ומי אשר אין לו יקח ממנו גם אשר יש לו (מת' כה, 29). –

תורת משה.

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (שמות, לא, 6). –

יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דניאל ב'). –

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה, אלא למי שׁיש בו חכמה, (ברכות, נה). –

ישוע הוסיף “ומי אשר אין לו יקח ממנו גם אשר יש לו”. – לא אבין דבריו אלה: אם אין לו – מה יקח ממנו?

לז. תורת ישׁוע.

ויאמר אליהם, כי תבאו לאחד הבתים באחד המקומות שבו בבית ההוא עד אשר תעבורון (מד' ו, 10). –

תורת משׁה.

אמר רב יהודה, אמר רב: מנין שלא ישׁנה אדם מאכסניא שלו? – מן התורה; שנאמר – אל המקום אשר היה שם אהלו בתחלה. – וילך למסעיו (פרכין, מז, ע"ב). –

לח. תורת ישׁוע.

וירא את העם נותנים בו מעות, ורבים עשירים נתנו הרבה. ואשה אלמנה עניה באה ותשם שם שתי פרוטות הן רבע איסר, ויקרא אל תלמידיו ויאמר אליהם: אמנם אני אומר לכם: האלמנה העניה הזאת הרבתה לתת מכל הנותנים פה (מר', יב, 41 43).

תורת משה.

“ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'” – לא נאמר “נפשׁ” אלא במנחה: – מי דרכו להקריב מנחה? – עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב את נפשׁו (מנחות קד). –

“טוב מלא כף נחת”. – זה קומץ מנחת נדבה של עני – ממלא הפנים עמל ורעות רוח – זה קטורת סמים דקה של צבור (מד' ויקרא פ', 2).

* * *

לט. תורת ישׁוע.

וירא הפרוש ויתמה כי לא רחץ את ידיו לפני אכלו – ויאמר אליו האדון הנה אתם הפרושים תטהרו את הכוס ואת הקערה מחוץ וקרבכם מלא עשק ואון (לק' יא 38 – 39)¹¹⁶

תורת משׁה.

ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משׁפיכות דמים – שפיכות דמים הוא דזילא וטהרת כלים כדקיימא – קיימא (יומא כג) אבל ישוע בטל טהרת כלים.

מ. תורת ישׁוע.

ואל תביאני לידי נסיון (לק' יא, 4) –

תורת משׁה.

“אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשׁל. – ולא עמד בנסיונו – והיינו דכתיב: – בחנני, ה', ונסני. – אמר ליה: מינסא לך בדבר ערוה”. – ולבסוף נכשל בערוה, והיינו דכתיב: – “בחנת לבי, פקדת לילה, צרפתני – בל תמצא” – כי נכשלתי – “זמותי בל יעבר פי” – אמר: הלווי היתה זממא בפי שלא הייתי אומר – “בחנני” (סנהדרין קז, א'). –

וכן תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל בכל יום – “ואל תביאנו לא לידי נסיון”.

מא. תורת ישׁוע.

וישא עליהם משלו ויאֹמר: איש עשיר היה אשר שדהו עשה פרי תבואה למכביר, והוא דיבר אל לבו: מה אעשה כי אין לי מקום להכיל את תבואתי. ויאמר, זה אשר אני אעשה אהרוס את בתי המשכנות וגדולים מהם אבנה ושמה אאסוף דגני וכל טובי, וכה אמר לנפשו: יש לך נפשי טובה הרבה צבורה לימים רבים, הרגעי, אכלי, שתי וגילי. – אך אלקים אמר לו: סכל! בלילה הזה ידרשו את נפשך ממך, ולמי יהיה אשר הכינות (לק' י"ב, 16 – 20). –

תורת משה.

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש. –ושנאתי אני את כל עמלי, שׁאני עמל תחת השמש, שׁאניחנו לאדם שׁיהיה אחרי, ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמשׁ. גם זה הבל (קהלת, כ). –

יש עמל ורעב ויעשר, וזה חלקו מכל עמלו. וכי יאמר: עתה אשקטה ואראה טוב בכל עמלי, – ולא ידע, כי יבא יומו ויעזוב לאחרים חילו (בן סירא, י"א, 20 21). –

מב. תורת ישׁוע.

איש עשיר היה אשר לבש שש וארגמן ויעלוז בתענוגים יום יום, ואיש אביון אלעזר שמו שכב לנוכח פתח ביתו מלא שחין ואבעבועות, והוא מתאוה למלא רעבון נפשו מהפתתים הנופלים מעל השלחן העשיר, וכלבים באים ומלקקים את זב נגעו, ויהי כאשר מת האביון וישאהו המלאכים אל חיק אברהם. וגם העשיר מת ויקבר. וישא את עיניו מחבלי שאול אשר סבהו וירא את אברהם מרחוק ואת אלעזר בחיקו ויצעק ויאמר אבי אברהם הנני נא ושלח את אלעזר לטבל את קצה אצבעו במים להקר את לשוני, כי בער אנכי על המקד הזה. – ויאמר אברהם זכר נא בני, כי נתן לך כל טובך בחייך ואלעזר באתה כל רעה ועתה הוא מצא תנחומים ואתה במצוק. ומלבד כל זאת גיא עמוק מבדיל בינינו וביניכם ואין לאל יד איש ממנו לעבור אליכם ואין איש מכם אלינו. – ויאמר: אם כן, אבי הנני מבקש מלפניך לשלח אותו אל בית אבי כי יש לי אחים חמשה, והוא יעיד בם לבלתי יבואו גם הם אל המקד הרע הזה. – ויאמר אברהם: הלא יש להם משה והנביאים ישמעו איפא אליהם (לק' טו, 19 – 29). –

תורת משה.

“מעות לא יוכל לתקון. –: בעולם הזה, מי שׁהוא טעות יכול להתקן ומי שהוא בחסרון יוכל להמנות, אבל לעתיד לבא – מי שהוא מעות אינו יכול להתקן ומי שהוא בחסרון אינו יכול להמנות. – יש מן הרשׁעים שהיו חברים זה לזה בעולם. אחד מהם הקדים ועשה תשׁובה בחייו ועומד בצד חבורה של צדיקים וזה עומד בצד חבורה של רשעים. והוא רואה את חבירו ואמר: שמא משוא פנים יש בעולם הזה? אוי לאותו האיש: הוא וזה היינו בעולם יחד, שׁהיינו כאחד וגנבנו באחד וגזלנו באחד ועשינו כל מעשים רעים שׁבעולם כאחד, מפני מה זה בצד חבורה של צדיקים ואותו האיש בצד חבורה של רשעים? – ואומרים לו: שׁוטה שבעולם! מנוול היית לאחר מיתתך ימים ושלשׁה. לארון לא הכניסך ובחבלים גררוך לקבר, תחתיך יוצע רמה ומכסיך תולעה. וראה חברך בנוולך ונשבע לשוב מדרך רשעתו ועשה תשובה כצדיק וגרמה לו תשׁובתו ליטול לכאן חיים וכבוד וחלק עם צדיקים. כל כך למה? – שׁהיתה ספיקה בידך לשוב. ואלו שבתָּ היה טוב לך. – והוא אומר להם: הניחו לי ואילך ואעשה תשובה. – ומשיבין אותו ואומרים לו: אי שוטה שׁבעולם. אין אתה יודע שהעולם הזה דומה לשבת והעולם שבאת ממנו דומה לערב שׁבת. אם אין אדם מתקן בערב שבת, מה יאכל בשבת? – מיד חורק שיניו ואוכל את בשרו, שנאמר: הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, והוא אומר: הניחו לי ואראה בכבוד חברי. – והם אומרים לו: שוטה שׁבעולם! מצווין אנו מפי הגבורה שלא יעמדו צדיקים בתוך רשעים ולא רשׁעים בתוך צדיקים, ועל מה אנו מצווים? – על השער הזה, שׁנאמר, – זה השער לה' צדיקים יבואו בו – מיד קורע את בגדיו ותולש את שערו שנאמר: רשע יראה וכעס” (מד' קהלת, א, 36). –

ישׁוע ילמד במשלו, שהעשירים לפי שנתן להם כל טוב בחייהם בעולם הזה על כן הם במצוק בעולם הבא, והעניים שבאתם כל רעה בעולם הזה לכן ימצאו תנחומים בעולם הבא. ולעולם לא יזכה האדם לשתי שלחנות. וכמו שאמר “אשׁרי העניים כי להם מלכות האלהים” “אך אוי לכם עשׁירים כי השגתם תנחומותיכם” (לק' ו', 20, 24). –

השיטה הזאת הראה ג“כ במה שׁצוה להנער (כו) למכור את כל אשר לו וליתן לעניים, ורק אז ילך אחריו. השׁיטה הזאת טובה היא לעניים מאוד, ואולם – אוי להם לעשירים, כי השיגו את תנחומותיהם בעולם הזה ובמותם יסבו אותם חבלי שאול ובערים על המקד ואברהם לא יחונן אותם לשלח את העניים שבחיקו לטבול את קצה אצבעם במים להקיר את לשונם. – “בראת צדיקים, בראת רשעים – בראת גן עדן בראת גיהנם, צדיקים לגן עדן רשעים לגיהנם” – אמרו חז”ל, (סוטה כ') – בראת עשירים בראת עניים, בראת גן עדן בראת גיהנם, עניים לגן עדן עשׁירים לגיהנם – יאמר ישוע. –

מג. תורת ישׁוע.

וכראות את הקרואים אשר בחרו להם את ראשי המושבות וישא אליהם משלו ויאמר: כי יקרא אתך איש אל חתונתו לא תשב על מושב הראש. פן נקרא שם איש נכבד ממך ויבא האיש אשר קרא את שניכם ויאמר אליך: הנח מקומך לאיש הזה. ותקום בבשתך לקחת את המושב השפל, אך אם קרוא אתה לך ושב על המושב השפל והקרא אתך יבא ויאמר אליך: ידידי! עלה מזה מעלה,. – והיה לך לכבוד לפני כל היושבים במסבה עמך, – כי כל המתנשא בגאותו ישפל ושפל רוח ינשא (לק' יד, 7 – 10). –

תורת משׁה.

“אל תהדר לפני המלך ובמקום גדולים אל תעמוד, כי טוב אמר לך: עלה הנה, – מהשׁפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך” (משלי כ"ה, 6 – 7).

* * *

“ר' עקיבא מתני ליה בשם ר' שׁמעון בן עזה: רחק ממקומך שתים ושלש מושבות ושׁב. עד שיאמרו לך: עלה עלה, ואל יאמרו לך רד, רד. וכן הלל אומר: השפלתי היא הגבהתי: – הגבהתי היא השׁפלתי, מה טעם? – המגביהי לשׁבת המשׁפילי לראות. – ללמדך שכל המשׁפיל את עצמו – הקב”ה מגביהו, וכל המגביה את עצמו הקב“ה משפילו, וכל המחזיר אחר הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השׁעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה עומדת לו” (מד' ויקרא, א; עירובין י"ג).

מד. תורת ישׁוע.

ומי מכם אשר לו עבד חרש או רעה בשדה ובשובו משם יאמר אליו: מהר בא ושב אל השלחן, ולא יאמר אליו: הכן לי לחם הערב וחגר מתניך לשרתני עד כי אוכל ואשתה ואחר תאכל ותשתה גם אתה (לק' י"ז, 7 – 8). –

תורת משׁה.

“כשכיר כתושב יהיה עמך”. – עמך במאכל עמך במשתה עמך בכסות נקיה, שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר; אתה שׁותה יין ישן והוא שׁותה יין חדש; אתה ישן על מוכין והוא ישן על תבן (ספרא שם, קידושין, כ').–

וכבר הבאתי לעיל את דברי הרמב“ם, האיך צוו חז”ל להתנהג עם העבדים אפילו מבני העמים, ושם נאמר: ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן שׁנאמר: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” – והדר – “ואכלת ושבעת”. –

אחרי הדברים והאמת האלה בפה מלא אני אומר: רק אנשי בליעל, לא ידעו רחם, אשׁר לב אבנים לבם, אשר לא אבותיהם מבני ישראל המה, אמור יאמרו לעבדם, אשר חרש או רעה בשדיהם בשׁובו משם עיף ויגע: הכן לנו לחם הערב וחגר מתניך לשרתנו, עד כי נאכול ונשׁתה ואחר כך תאכל ותשׁה גם אתה. – אולם ההולכים בדרכי תורתנו הקדושה יאמרו אליו: מהר בא ושׁב עמי אל השלחן במאכל ובמשתה.

מה. תורת ישוע.

וכן גם אתם כאשר עשיתם כל אשר צויתם אמרו: עבדים מבלי יתרון אנחנו; כי רק את אשר עלינו לעשות עשינו (לק' יז, 10).

תורת משׁה.

ורוח הקודש אומרת: מי הקדימני ואשלם, – תחת כל השמים לי הוא. – מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה; מי מלל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר – מי עשה לי מעקה עד שׁלא נתתי לו גג; מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית (מד' ויקרא פ' כז, 2). –

מו. תורת ישׁוע.

וימשול גם את המשל הזה אל הבוטחים בנפשם כי צדיקים הם ואחרים בעיניהם כאפס נחשבו: שני אנשים עלו אל ההיכל להתפלל, אחד פרוש ואחד מוכס. ויגש הפרוש ויתפלל כדברים האלה: אודך אלקי, כי אינני כשאר בני אדם בעלי חמס, בני עולה ומנאפים, ואף לא כמוכס הזה, אנכי צם יומים בשבוע ומעשר אני את כל תבואתי. – והמוכס עמד מרחוק ולא העיז לשאת את עיניו למרום. ויספק אל לבו ויאמר: רחם נא אלקים על חטא כמוני. – הן אני אמר לכם כי נצדק שב האיש הזה לביתו מן האיש ההוא. כי המתנשא בגאותו ישכל ושפל רוח ינשׂא (לק' יח, 9 – 14). –

תורת משׁה.

כל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים – תולין לו בזכות עצמו: – משה תלה בזכות אחרים שנאמר: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך – תלו לו בזכות עצמו, שנאמר: לולי משׁה בחירו; חזקיה תלה בזכות עצמו דכתיב – זכר נא את אשר התהלכתי לפניך – תלו לו בזכות אחרים שׁנאמר: וגנותי אל העיר הזאת להושׁיעה למעני ולמען דוד עבדי (ברכות י כ). ועל דבריו האחרונים הבאתי בסימן מ"ג עיין שׁם.

מז. תורת ישׁוע.

ויבא עוד אל ההיכל וכל העם באו אליו וישב וילמדם. והסופרים והפרושים הביאו לפניו אשה אשר נתפשה בנאפופיה ויעמדוה בתוך ויאמרו אליו: מורנו! האשה הזאת נתפשה בנאפופיה ויעמדוה בתוך ויאמרו אליו: מורנו! האשה הזאת נתפשה בנאפופיה כגנב במחתרת ובתורה צוה לנו משה לסקל באבנים אשה כזאת, ומה תאמר אתה וכזאת אמרו לנסותו למצוא עליו דבר לשטנו. – וישתוחח ישוע ויתו באצבעו על הארץ ויקם ויאמר אליהם: מי בכם נקי מעון ידה אבן ראשונה – והם כשמעם את זאת יצאו איש איש מזקן ועד צעיר ויותר ישוע לבדו. ויקם ישוע ויאמר: אשה איה הם מרשיעיך? הכי לא הרשיעך איש. – ותאמר: אין גם אחד, אדוני. ויאמר אליה ישוע גם אני לא ארשיעך, לכי לביתך (יוחנן 8, 1 – 10).

* * *

תורת משׁה.

“משרבו המנאפים פסקה המים המאררים”. – “תנו רבנן: – “ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה” –: בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו; אין האיש מנוקה מעון – אין המים בודקין את אשתו, – ואומר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה; כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשׁות יזבחו. ועם לא יבין ילבט, – אמר להם נביא לישראל אם אתם מקפידים על עצמיכם – מים בודקין נשותיכם: אם אין אתם מקפידים על עצמיכם – אין המים בודקים נשותיכם” (סוטה מו א – כ). –

דברי ישוע, כאשר הם פה לפנינו קשה להולמן:

א) המשׁפט של האשׁה הזאת נידון בסנהדרי קטנה, שהם עשרים ושׁלשה אנשים ולא לפני האחד; –

ב) א"כ לקחה מדת הדין, כי אין איש צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ושׁלמה אמר: מלך במשפט יעמיד ארץ ואישׁ תרומות – שמתנהג בחסד כהכהן–יהרסנה. –ודי בדבריו אלה: “גם אני לא ארשׁיעך לכי לביתך”– להרים ולקלקל גדר הצניעות וחקי האישות בין אלה המאמינים באלה הדברים ככתבן.

* * *

לדעתי חסידי מחסרא והכי קתני: והמעשה שׁהיה כך היה: –

הסופרים והפרושים הביאו לפני ישוע אשה שקנא לה בעלה בעוד היותה אדוסה, ונסתרה ונתפשה בנאפופיה כגנב במחתרת, שאף שׁלא נודע שגנב, מכל מקום, אחרי שחתר, מובן שחתר לגנוב; כן האשׁה הזאת, אחרי שׁנתפשה במקום סתר עם האיש אשר קנא לה בעלה עליו צריך להשׁקותה מים מאררים; לפי שׁאם היינו יודעים שזנתה היו סוקלין אותה; לפי שכשנסתרה היתה עדיין ארוסה. אבל עתה, שׁלא נתברר שׁזנתה, מכל מקום צריך להשקותה עתה שהיא נשואה מים מאררים, לכך הביאו אותה אל ההיכל, פן יצוה להשקותה. –

ואולם כל זאת היה רק לנסותו; לפי, שכמו, שאמר הנביא – “לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה – כי הם עם הזונות יפרדו” – וכמו שׁאמרה תורה: אם – ונקה האיש מעון – אז – והאשה ההיא תשא את עונה – ואם אין האיש מנוקה מעון – אין האשה תשא את עונה, – על כן באו לנסותו אם גם הוא סובר כן.

* * *

וישׁוע השיב להם כהלכה. ותפש ממש לשׁון הכתוב: “מי בכם נקי מעון. – גם אני לא ארשׁיעך”. –

אפשׁר לומר ש – “ויתו באצבעו על הארץ” –היה, כמין רמז על מה שאמרה תורה: – “ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן”; – לפי שהיה אז בהיכל, ככתוב – “ויבא עוד אל ההיכל”.

אלה הדברים אשר נאמרו על ידי המבשרים בשׁם ישוע כמאתיים שנה אחרי מותו, ואשׁר באמת כמעט כלם כבר נאמרו בתורה, נביאים, וכתובים, שקדמו לישוע הרבה מאות שנים. וגם נמצאים בדברי חכמינו, בעלי התלמוד, שׁייסדו את כל דבריהם על התנ“כ. וכמו שבכל דבר ודבר מדבריהם הביאו את המקרא הכתוב בתורה, שעליו בנו את דבריהם הקדושים והטהורים, ואשׁר הרבה מהם גם כן קדמו לישוע בעצמו, ומהם הם הסופרים והפרושׁים והזקנים הנכרים בכ”ח, – ואשר לא לעתים רחוקות נאמרו שם באופן יותר נשגב ונעלה ממה שנאמרו בשם ישוע ע"י המבשרים. – כאשר תראה בדברי אלה.

והנה פה ישׁ מקום לבעל דין לחלוק: מי יודע, אולי שאַבוּ חכמי התלמוד איזהו מדבריהם מבאר ישוע.

להשיב על השאלה הזאת אפתח במשל פי ואומר: – שׁני אנשים ראו שני בתי מרפא העומדים זה מול זה, אחד גדול ואחד קטן, אשר סמי המרפא שבהם כמעט נשׁתוו אשה אל אחותה, וישאל איש את רעהו ויאמר אליו: תנה לי מופת מי משניהם נתייסד בראשונה, ואל מי מהם הובאו הסמי מרפא מהקודם, ויען אליו השני ויאמר: מה לנו ולמופת בדבר הנראה לעינים כשׁמש בצהרים. שים נא לבך אל ארבעה העדים האלו והם: א – חכמות; ב – האיכות; ג – העדות; ד – התועלת; והם יגידו לך פשר דבר;

א – חכמות: הסמים שבבית הגדול רבים הם מאוד מהסמים שבבית השני; –

ב– האיכות: הסמים שבבית הגדול נערכו ונרקחו באופן מאוד נעלה, מה שאין כן בבית הקטן;

ג – העדות: הסמים הרבים והטובים שבבית הגדול יש לכל אחד מהם תעודה המעידה על מקום מוצאה, שהיא נובעת ממקור מים חיים מה שלא נמצא כן בסמי הבית הקטן; –

ד– התועלת: הסמים שבבית הגדול הראו לכל תועלתם הטובה והנפלאה שהועילו לאלה שהסתפקו מהם; כי נרפאו מכל נגע ומחלה, – לא כן הדבר באלה שהסתפקו בהסמים שבבית הקטן, אשר, מלבד שלא נרפאו ממחלתם הנושנות, עזרו להותם, שנחלאו במחלות חדשות הרעות מאד. –

כן הדבר הזה: –

א – חכמות: דברי מוסר ומדות טובות הנמצאות בתורתנו שׁבכתב ובנביאים ובכתובים וגם בתלמודנו, מארץ מדתם ארוכה, ורחבים מני ים הגדול, ומה נחשבו לעומתם הדברים, שנמצאים בב"ח, ונער יכתבם; –

ב – האיכות: דברי התנ“כ וחז”ל נערכו בחכמה נפלאה מאוד, מה שׁאין הדבר כן בכמה דברים הנמצאים בב"ח; –

ג – העדות: כל דברי חז“ל מיוסדים על המקרא מפורש בתנ”ך. ולא אחד מהם שבדו מלבם, מה שאין הדבר כן בהמאמרים שבב"ח; –

ד– התועלת. בני ישראל ההולכים ע“פ תורת חז”ל; רחמנים הם, גומלי חסדים הם, חיי ביתם קודש למו לנצח, אי־שופכי דמים הם, אי־שותי שכר הם, בעלי מדות טובות. בני ישראל מעולם לא היה להם מזבחות אינקוויזיציה; כהניהם לא העלו עליהם זבחי אדם לשׁם דתם; בני ישראל לא יפלו לעיני השמש על שׁכניהם היושבים לבטח אתם, לשללם, לרצחם אֵם על בנים, כאשר עשו (בימי חכמי התלמוד) לבני ישראל יום יום; בני ישראל לא יעללו על הנצרים עלילות שוא ושקר כזב ותרמית מעולם. –

ויהי אחרי מות ישוע הנצרי, ויקומו תלמידיו ופולוס בראשם, להפיץ את תורתו בעולם – ולמרות רצונו של ישוע רבם, שצוה לתלמידיו – “אל תשימו לדרך הגוים פעמיכם” – או כלשונו – “אל תתנו את הקודש לכלבים ואל תשׁליכו פניניכם לפני החזרים”, – פנו אל כל הגוים לבשר להם הבשורה. ושהם עדים בדבר, שישועה הנצרי הנצלב בידי הרומים אחרי מותו קם לתחיה. ועוד מעט ויבא עוד הפעם, לתקן את המאמינים בו במלכות שמים, והמאמין בזה, בישראל כיוני יזכה לכל הטובות שחשׁבנו אותם בעיקרו התשיעי, ומי שלא יאמין בזה ונשׂא את עונו, ככתוב שם. –

השלוחים ירדו לסוף דעתו שׁל ישוע רבם ואמרו, שמעתה אין עוד שום צורך לקיים תורת משׁה, ומכל – שׁכן קבלת הזקנים הסופרים והפרושים היושבים על כסא משה, וכמו שׁהעידו לפני הסנהדרין על אסטאפנס שאמר: ישוע הנצרי ימיר לנו את החקים אשר נתן לנו משה¹¹⁷ (מפ' הש', א – 14). –

השליח פולוס הסיר את המסוה מעל תורת ישוע רבו, ואמר עם הספר: – “הם יהגון בתורת משה והמסוה כמכסה על לבם עד היום הזה, אך כאשר ישׁובו ישראל אל האדון אז המסוה יסיר” (אל הקורנתים, ב, ג, 15– 16).

* * *

“לכן, אחי, יאמר פולוס, גם אתם כמתים נחשׁבתם לתורה בבשר המשיח המת ותקומו לאחר, הלא הוא אשר קם מן המתים למען עשות פרי לאלהים. כי כל עוד רדפנו חיי בשרים קראה מצות התורה לתשוקת און בקרבנו אשׁר התגר בנו ונעשה פרי למות, אך עתה נלחצנו מיד התורה ומוסרותיה השלכנו מאתנו אחרי אשר מתנו לה. על כן אין עתה שום משפט לאלה החיים במשיח לא על פי הגוף, כי אם על פי הרוח; לפי שחוק רוח החיים במשיח עשה אותי חפשי מהתורה והעון והמות, ואם המשיח בתוככם הגוף ימות בעד האון וחי הרוח בעד הצדק. איה אפוא גאון המתהללים, יאמר פולוס, אין כל מאומה על פי איזו חוק. על פי חוק המעשים לא; כי אם על פי חוק הרוח – האמונה – כי ביושר חרצנו לאמר: באמונה יצדק אישׁ מבלעדי המעשים ע”פ התורה" (אל הרומיים, ז – ח). –

במלות קצרות: המאמין בישוע, שהוא בן אלהים, שהוא קם לתחיה מן המתים, שֹׁעוד מעט ויבא לעיני כלם לתקן העולם במלכות שׁמים תשׁתנה תכונת נפשו על ידי האמונה הזאת שׁלא יחטא עוד לעולם. וכעין שאמרה התורה, שבאחרית הימים – “ומל ה' אלהיך את לבבך – לאהבה את ה' אלהיך” –, וכן אמר יחזקאל הנביא – “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר”. –

אבל באמת רב ההבדל ביניהם לבין דברי פולוס.

התורה והנביא לא אמרו כלל שאז לא יעשו בפועל ממש את מצות התורה. – בפירוש אמרה שם התורה. – “ואתה תשׁוב ושמעת בקול ה' – ועשית את כל מצותיו אשׁר אני מצוך היום. – כי תשמע בקול ה' אלהיך לשמר מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה”. – וכן ממש אמר שם יחזקאל הנביא – “ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם”. – ורק זאת אמרה שׁם התורה והנביא, שהגלות המר יפעל עליהם לטוב שׁמעתה ישובו אל ה' ואל תורתו לקיים את כל מצוותיו.

* * *

אבל פולוס בשם ישוע רבו בטל את כל מצות התורה והעיקר רק להאמין בישוע. ותו לא דבר. –

והנה אלמלי נתקיימה הבטחתו של פולוס על המאמינים בישוע, שאמר “ואם המשיח חי בקרבכם – הגוף ימות בעד האון וחי בעד הרוח” – מה מאושר חלקם היה בתבל; כי אז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. –

אבל לדאבון לב אוהבי האמת והצדק אם רבים הם וכן שלמים אשר קבלו את האמונה הזאת לשם ה', ומהם אנשׁי המעלה וגדולי הנפש, חכמים, תמימים, וישרים, אך לא על כלם נחה רוח פולוס השליח, ובין המאמינים היו אנשׁים כאלה שׁלא נשתנה תכונת נפשם לטוב ומהם יצאה הרעה הנוראה לעולם, אשר הביאה דת ישׁוע בכנפיה. –

אלה הם העקרים והיסודות של תורת ישוע הנצרי, שנתן הוא בעצמו ואחריו תלמידיו להמאמינים בו. –

ומעתה עלינו לדעת את הדרך אשר הלכו בו, ואת המעשה אשר עשו בימים הקדמונים.

כבר הבאתי לעיל את דברי שלשה העדים הגדולים והם: ישוע בעצמו, הפרושים – והסופרים – והזקנים ופולוס שהאמונה הזאת בתחלה בימיהם לא קבלו אותה הצדיקים והנבונים, לא היודעים את התורה, כי אם החטאים והעוללים, ההמון אשׁר אינם יודעים את התורה, והסכלים.

והנני לברר דרכיהם שׁל כל אחד ואחד מהם: –

א החטאים יפרדו והיו לשׁני ראשים. ואלו הם: –

א) אלה אשר הרבו לפשׁוע מאוד ועונותיהם כבדו עליהם מנשא, למען להרגיע את נחשׁ הנוחם, נחש הצדק והיושר, אשׁר כמסוס ינוסס את זדון לבם המלא חמס ושוד זמה ורצח וכל תועבות נשחתות, שכולם יחדיו קננו שם מעולם, על כן נסו לעזרה אל מזבח דת הנצרים להסתתר בצל כנפי ישוע הנצרי ודתו, שהבטיח להמאמינים בו, שׁמעתה נסלחו להם כל עונותיהם ולא ישׁפטו עוד עליהם; מעתה כמתים הם נחשבים לתורה בבשר המשיח המת; – מעתה נלחצו מיד התורה ומוסרותיה השלכו. –

אבל, לפי שלדאבון לב האמת לא נשׁתנו תכונת נפשם לטוב נתבוללו ונתמזגו יצר לבם הרע יחדיו עם עיקרי אמונתם החדשה ובשׁניהם יחדיו ישתדלו להפיץ אותה תחת כל השמים לאחוז בדרכי ישׁוע ותלמידיו להפיץ אמונתו בין כל העמים לתקן עולם במלכות שמים, ויעברו ארחות ימים וטעו במדבר בישימון למצא ארצות חדשׁות, אשר לא עליהם האיר אור הדעת והתבונה ואשר לא ידעו את ישׁוע ואת דתו לא שמעו. לשפוך עליהם ממשלתם העזה. אך לא לשם חמס ושוד, לאסוף שלל גוים וחיל זרים ולרשת ארץ לא להם; לא לשׁם אליל הדמים, אליל – “מארס”, כאשׁר עשו טרם ידעו ישוע ודתו; כי אם להכניסם בברית תורת הנצרי החדשה¹¹⁸ שׁיזכו לראות בזכות זה את פני ישוע משׁיחם ופני שולחו.

ואולם אם יפנו עורף ללקח תורתם, באמרם: מה להם לישׁוע ודתו, שהיה בדורות מני קדם, בן עם לא שמעה אזנם מעולם; בן עם, אשר המאמינים בו בעצמם יתעביהו “צא טמא” – קראו לו. להם אין חילוק אם נולד לאמו ברוח הקודש או כדרך כל הארץ; מה להם ולמשיח ישראל? הן בעודנו חי בארץ בני ישראל עמו הם בעצמם לא האמינו בו ודנו אותו בסנהדרין למיתה – ואף כי אנחנו אשר בשם – “כלבים וחזרים” – יקראנו. האם נאמין בו עתה אחרי מותו שׁהוא שב לתחיה וקם מן המתים כאשׁר העידה האשה מרים¹¹⁹ המגדלית אשר היו בה שבע רוחות רעות שׁנראה אליה ראשונה! או אם נשמע לדברי המבשרים והשומרים המכחישים זה את זה. הן על דבר שאפשר להיות לא יאמינו לעדים כאלה – ואף כי בדברים נסיים.

והיה באחרית הימים, אם יבוא לעיני כולם, כאשׁר תבטחו בשמו, לתקן עולם במלכות שׁמים נקדמה אתכם יחדיו פניו בתודה בזמירות נריע לו.

* * *

על כן, על חרפם את שר העולם בן אלהים – המצוה להביא עליהם חרב נוקמת נקם הדת, כמצות ישׁוע, ולהעביר ארצם באש, ולכפר בדמם ובדם נשיהם, בניהם ובנותיהם את פשעיהם ועונותיהם, שחטאו בנפשותיהם בישוע משיחם, ולהנחיל את נשמותיהם, שׁנטהרו ונתקדשו על מזבח בן אלהים, את חיי עולם הבא לחזות שם בנועם שר העולם. – וזה אל זה שׁואלים – “אם יודע עוז צדקת אלהים על ידי פשׁענו מה נאמר אלהי עול הוא אשר יעיר חמתו עלינו! – חלילה. כי אם כן איך ישפוט אלהים את הארץ? ואם פשׁעי וכחשי באלהים יתן לו עוז וכבוד משנה למה זה אצא רשע בהשפטו”. –

והנה כל עלילותיהם הרעים שעשו החטאים האלה, והיו נחשׁבים עליהם לעונות ופשׁעים. והיה לקוֹת: אולי ישובו אל לבם את רוע מעלליהם ויתנחמו עליהם וישובו מדרכיהם הרעים האלה, מעתה יוסיפו על אחת שבע ונחשבים עליהם כזכיות, ולא יתנחמו לעולם; כי דרכם דרך קודשׁ למו. ועולמיהם יראו פה בחייהם ושכרם אתם: השלל והמלקוח אשׁר בזזו אישׁ לו – “לקנות להם רעים בכסף מקור העולה. וכאשר יורשו יאספו אותם אל משכנות נצח”– ותחת אשׁר עד הנה העבידו אותם בכל עבודת פרך בלתי את גופם, ורוחם ונשמתם חפשים היו להם לנפשׁם, מעתה ישלטו בגופם ונפשׁם יחדיו שלטת שיד חמס ורצח בשם ישוע משיחם לקדש ולפאר שמו בכל העולם; –

ב) אלה החטאים הרשׁעים הארורים אשר לבם מלא און זדון רצח ותרמית בל ידעו נוחם מעולם. ותאותם תאות עולם לשׁלל ולבוז ולשׁפוך דם וכדי רצח יאמרו: “האח”! למען תמצא ידם לעשות מעשיהם הרעים לעיני השמש ולא יתבוששו, יקבלו עליהם האמונה הזאת לכסות עינים. ותחת מסוה ישפכו, כאות נפשׁם הזעומה, דמי אדם כמים ולא ישאו עליהם בפלילים און, באמרם: קנאת דתם, צלב משיחם הנושאים על בגדם והרחוק מכליותיהם תוקד בקרבם כאשׁ וכרצח בעצמותם לבער הכופרים מן העולם והממאנים כליל יחלפו למו סלה. –

ותחת אשר עד הנה הארורים האלה נשאו את עונם במשפט, מעתה יתקדשׁו בעיני האספסוף ושׁמם לתהלה וזכרם קודשׁ לנצח. –

ב “אנשים אשר אינם יודעים את התורה” – ישרים הם בטבעם. וכל כוונתם בתחלה היתה לעזוב את עבודת האלילים אשר עבדו המה ואבותיהם מעולם, המלאה סכלות ובערות, זמה ורצח שוד ותרמית, ויטו את אזנם להתורה החדשה שהורם פולוס וחבריו בשׁם ישוע רבם: – להאמין בבורא עולם האוהב הטוב החסד והשלום; לאהוב אישׁ את רעהו, כיוני, כישראלי יחדיו; – להאמין בהשׁארת הנפשׁ ובשכר ועונש בעולם העליון. ככל תורת ישראל עמו, ויטו גם אזנם מבלתי ידיעתם את התורה, להמצות שהוסיף עליהם ישוע; שׁהוא בן אלהים; שׁהוא קם לתחיה אחרי מותו; שהוא יבא עוד הפעם לתקן עולם במלכות שמים. ומי שלא יאמין בהעקריים האלה משפטו חרות בעיקרו התשיעי, ולא יועילו לו כל צדקות אשר עשה, על כן: למען למצא חן בעיני בן אלהים, אשׁר נתן נפשו לממתים בעד עון העולם כי רבה היא; למען עשות טוב וחסד עם כל העמים אשר על פני האדמה התועים בישימון חשכת הבערות; למען זכותם בכל הטובות הנפלאות שהבטיח ישׁוע להמאמינים בו, – עליהם החובה להשׁתדל להפיץ האמונה הזאת בין כל עובדי אלילים, אך לא בחיל ולא במלחמה, שהם נגד רצונו יתברך האוהב החסד והשלום; כי אם ברוח ההבטחות הטובות הנאמרים בעיקרו התשיעי, ורק אם יאטימו את אזנם הערלה מלהקשיב אל לקח תורתם ועוד ילעגו עליהם בחרפה וילעיבו בשר אלהים וברוח קדשו, עליהם החובה לאלצם – לטובתם – ללחצם עד כי ישובו מדרכיהם הרעים ויבואו לחסות בצל כנפי ישוע ודתו. ואם עד אלה לא ישמעו אליהם וילכו אתם בקרי, ילכו אתם בחמת קרי וימסרו אותם בידי מושׁליהם העריצים הצמאים לדמי אדם כחייתו טרף ביער, או יגרו בם את האספסוף, החלאי – גאונים המרים וקשים מהם, וגם יעללו עליהם עלילות דמים עלילות שוא ושקר כזב ותרמית. למען יעוררו עליהם כל חמתם השׁובבה, לבלתי תתעורר בהם רגש רחם, רגש נוחם. וכהניהם הקדושׁים ותמונת בן אלהים וכל קדושיו לפניהם ויפלו בחמת רוחם הקדושה על עם אשר לא עשו להם שׁום רע, היושבים לבטח אתם וירצחו אותם ואת ביתם ובניהם ובנותיהם יונק עם איש שבה במיתות איומות ונוראות מאוד, וגם כהניהם הקדושים, כ“טארקוואמאדא” ומרעיו יקריבו בידיהם הטהורים את זבח קרבן אדם על מזבח דת ישוע הנצרי למצא חן בעיניו לשבת אתו יחדיו לפני אלהי הרחמים והטוב החסד והשׁלום ואומרים “אם יודע עוז צדקת אלהים על ידי פשעינו מה נאמר אלהי עול הוא אשׁר יעיר חמתו עלינו – חלילה, כי אם כן איך ישפוט את הארץ, ואם פשעי וכחשי באלהים יתן לו עוז וכבוד משׁנה למה זה אצא רשׁע בהשׁפטו”. –

ואתם בני מרי, צאצאי הכופרים במשׁיח אדוננו המתקדשים והמטהרים על ידינו בדם נפשׁותיכם הטמאה באש הקודש על מזבח ישׁוע אדוננו השמרו לכם פן יפתה לבבכם הטמאה והערלה להסתיר מלפנינו נפש אב ואם עולל ויונק, לבלתי הקדישם להעלותם עולה כליל על מזבח דתנו לשׁם משיחנו; כי אז יעשן אף בן אלהים עליכם, אשר על ידיכם נשדדו נפשותיהם מלהסתתר בצל ישוע אדוננו וירדו שאולה, “אשר שם יהיו בכי וחרוק שׁנים”. זכרו תורת ישוע משׁיחנו:–“אם יכה אותך בלחיך הימנית תן לו גם השמאלית”;– למען יודע עוז צדקת אלהים על ידי פשעינו; –

ואתם בני הפרושים אוהבי הכסף השׁדודים והנחמסים על פי פקודתנו בידי הנחשׁים השרפים האספסוף בני החלאי – גאונים, אל תדמו בנפשותיכם להסתיר מידיהם מכל אשר לכם מחוט ועד שרוך נעל; כי אתם חטאתם בזה חטאה גדולה. הן כל יגיעכם וכל אשׁר לכם קודשׁ הם לנו, בכדי שׁכאשר גורשו נקנה לנו רעים בכסף מקור העולה להנחילנו משכנות עולם". רבים הם כנסיות הנצרים, אשר יפארו ויתנאו בחילכם – חיל זרע לא אמון בם, למען תלכו בדרך ישׁוע אדוננו, אשר צוה אתכם לאמר “אם יקח ממך מעילך תן לו גם הכתונת” “ואל תתנגד מול הרע” – “כי אנחנו אומרים נעשה רע בגלל הטוב אשׁר יבא בעקבו”. אולי יחוס עליכם כרוב חסדיו; –

ג הפתאים בשמעם את ההבטחות הטובות הגדולות והנפלאות שׁהבטיח ישוע להמאמינים בו קבלו עליהם אמונתו זאת בכל לבבם ונפשם. לא לשם מלכות שמים, כי אם, למען תהי' לאל ידם, אם יהי' להם אמונה אפילו בגרגיר חרדל לצוֹות אל השקמה שתעקרה משׁרשׁה ולהנטוע בין גלי הים והיא תמלא את דבריו. ועל כולם, מעתה לא יראו מות לעולם, אולם כאשר עד מהרה נוכחו לדעת שתוחלתם נכזבה ותקותם מפח נפש, כי קצרה ידם לעשות אפילו אחת מנפלאות האלה, החליטו, שכל זאת באתה עליהם בלתי אם לאשמת העם, אשר לא יאמינו בו, הן ישוע בן אלהים בעצמו לא יכול לעשות נפלאות מפני חוסר אמונתם, ואף כי הם, כי בשר ודם המה. – על כן עליהם החובה לבער מעל פני האדמה הכופרים במשׁיחם. והיה באחרית הימים כאשר תמלא כל הארץ באמונת המשיח, אז יתקיים גם עליהם הבטחתו של ישוע הנצרי, ויזכו לעשות נסים ונפלאות עד אין חקר; –

אלה הם הדרכים שהלכו המחנות האלה אשר דברתי, בימי קדם. –

מעתה עלי להביא את המעשים אשׁר המחנות האלה עשו ועושים בעולם יום יום. והנה אם אמרתי לספר עלילותיהם בפרטיות תקצר היריעה מהכיל אותם. לכן אמרתי עת לקצר, ורק להזכיר אחדות מני אלפי הרעות האלה:

האפיפיור קדושׁ הנצרים הממלא מקום ישׁוע בארץ היושׁב על כסא פטרוס ברומי חלל את שבועתו שׁנשבע להאדם הגדול “הוס”, ויצו להעלותו על מזבח דת הנצרי עולה כליל באש אשה ריח ניחוח לשׁם ישוע על דבר אשר לא נשׁתוו דעותיהם בדברים קלי הערך באמונתם הקדושה לשניהם יחדיו; –

אחריו קמו תלמידיו לנקם את נקמת דם רבם השׁפוך בחרב נקמת ויהרגו וישרפו ערים וכפרים בדם ואש ותמרות עשן, לקיים דברי ישוע רבם “חרב באתי להביא בארץ; אשׁ באתי להעביר בארץ”; את העיר “מאגדיבארג” העלה “טיל” עולה כליל אשה לישוע באשׁ. –

ממלכת פראנציה הקריבה את מבחר בניה היקרים ב“ליל־חתונת־דמים” על מזבח דת ישוע בחרב. אלפי אלפים ורבוא רבבות קרבן אדם אישׁ ואשה נער וזקן בחור ובתולה יונק עם איש שיבה הקטירם אשׁה ריח ניחוח לישוע הנצרי ע"ד המחלוקת במנהגי דתם אשׁר באמת שניהם יחדיו דשים אותם בעקבם. והאפיפיור הקדושׁ ברך את הזבח.

הכהן הגדול מטאלעדא ברך את הזובח נפש המלך היינריק הרביעי, אשר הקנאי ראווילאנק העלהו לעולה, ויקרא: ה' לנו. מי זה יתיצב לפננו?;

* * *

ממלכת אשכנז לחמה שׁלשים שנה עם אחיהם בני שׁבטם ושׁומרי דתם ותכריעם לחרב בעד איזהו מנהגים קלים אשר שניהם לא ישימו לבם עליהם
ויבטלום בשאט נפשׁם; –

ימי דמי אדם “לוטר”, ימי דמי אדם “קאלווין” לא ימחו מספר לעולם, וזכרון עולותיהם וזבחיהם זבחי אדם רב אשר העלו המאמינים במאמינים תשאר לדור דורים ולנצח נצחים.

אלה הם אחדים מני אלפי אלפים ורבוא רבבות העולות והזבחים, התודות והמנחות וזבחי השלמים אשׁר העלו המאמינים במאמינים באחיהם בני שבטם, ומזה לך לדעת, מה עצמו הקרבנות אשׁר יעלו חסידיהם מאת אלה העמים שלא יאמינו במשׁיחם “כמסע הצלב” וכיוצא בם, ואשר עיני אבותינו ראו יום יום שמאוד מעטים היו המלחמות בעולם אשר לא לשם דת ישוע הנצרי, אם באמת ובתמים או רק בשקר ותרמית, כי אם לכסות עינים בלבד יסודן. –

רע ומר מכלם הי' גורל עם הישראלי, העם הזה אשר בהשקפה הראשׁונה אלה המאמינים בישוע מחויבים להוקיר אותם ולהחזיק להם טובה, לפי שמחלציו זרח עליהם האור הגדול הזה לנגה ברק זרחו האיר למו את הדרך באופל אלילי התופת אשר תעו בם מדורות עולמים. מעתה חדלו למו מהעלות על המזבח קרבן אדם, לפניו כרע “פעראן” קרס “מאַרס”, והאלילים אלמים נדמו למו לנצח.

* * *

“וגם¹²⁰ בדבר הבשורה, יאמר פולוס, שנואים הם בגללכם, אך בדבר הבחירה אהובים הם בגלל האבות¹²¹ ולהם משפט הבנים והכבוד והבריתות, מתן התורה עבודת הקודש ודברי הבטחות. האבות להם, המשיח לפי בשרו מהם יצא. – ¹²² כי עדות אני להם כי קנאת אלהים אתם. –¹²³ ואני אמר כיום: הכי השליך אלהים את עמו מעל פניו? – חלילה, לא השליך אלהים מעל פניו את עמו; ¹²⁴ כי לא ינחם אלהים על מתנת ידו ועל קריאת פיהו”. – אבל לפי שעם הישראלי גר בארץ לא לו, ואין מוחה בידם מלדרוש את דמם מידם, – למען קחת מידם את הונם ורכושם אשר אספו למו בזעת אפם ובחריצת כפם, – כי לא פזרו על שכר חילם ולא על זמה אוצרותיהם, – יכסו את עלילותיהם במסוה האמונה ויכלו בם את כל חמתם וחצי זעמם, שׁקננו למו בתרמית זדון לבם, וימשיחו אותם, למען תת להם ברק, ברעל האמונה לנקם בידם את דם משיחם השפוך בדורות מני קדם בידי צבאי הרומים, וכל מיני רצח חמס ושׁוד אשר לשמע און יחרד כל לב ונפש איש אשר בקנאת דתם לא נגעלה, יעללו עליהם להשמידם מעל פני האדמה. ולא האספסוף בלבד כי גם השרים והסגנים גם הכהנים הקטנים עם הגדולים יקריבו בידיהם הקדושׁים והטהורים להם מלובשים בגדי השרד–בגדי הקודש ותמונת משיחם על לבם, – על מזבח אינקוויזיציה את כעס קרבן אדם בני הישראלים להעלותם עולה כליל אשה ריח ניחוח לשׁם ישוע משיחם ומושיעם. –

לב מי לא יחרד ויתר ממקומו בהעלותו על זכרונו זכרון מסע הצלב, מסע הדמים, אשר אלפי הנצרים ושריהם בראשׁיהם הצמאים לדמי אדם כזאבי ערבות והנזיר פטר הישימוני בראשם, שחרבו ורצחו וטרפו אלפי ערי ישראל ויעשו אותם תל עולם על לא חמס בכפם ונפשם זכה וטהורה; –

לב מי לא יחרד ויתר ממקומו בהעלותו על זכרונו טמאת השם חרפת מין האדם הלא היא ה“אינקוויזיציה” הארורה אשׁר על מזבחה “אטא־דע־פע” העלו אלפי אלפים מבני ישראל עולה כליל אשה ריח לשם משיחם. “הכלבים והחזרים” כהניהם ושריהם הארורים. “טאקוואמאדא” מלאך השחת זד התופת אלהי הדמים “קערבעראס” הכלב הנורא הקטירם בכבוד קדשׁו המזבחה למצא חן בעיני ישוע משׁיחו לזכות בזה לשבת אתו יחדיו לפני אלהי השׁלום החסד והרחמים. –

ולמען עשות מזימתם הרעה ברוב אונים ויתר שאת לבל יתעוררו בלב האספסוף רגשי נוחם וזיקי חמלה המציאו קדושי הנצרים וחכמיה המצאה עמוקה נפלאה מאוד ויעללו על בני ישראל עלילות שוא ושקר, כזב ותרמית יחד;

שהם גנבו את לחם הקודש – לחם בשר משׁיחם ויתעללו בו וידקרו אותו כאשר הרומים לפנים במשׁיחם, עד שׁפך דם ממנו. וכאשׁר עשה לעיניהם נפלאות גדולות עד אין חקר שבו אותו אל מקומו;–

שׁהם יזבחו ילדי נצרים ללוש בדמם המצות מצוה לחג הפסח, אשר באמת, מי שלא יצא מדעתו ובינת אדם אתו ילעג עליהם בחרפה וישתומם על צלם דמות האדם אשר להם, וישׁוב אליהם לאמר: הוי! האם אפשר הדבר להיות כלל? – הן עתה כלנו חכמים, כלנו יודעים את תורת ישראל, שהיסוד והעיקר שלה, לאהוב כנפשׁו את כל מין האדם אשר על פני האדמה באין הבדל דת ולאום. ואפילו העובד כוכבים ומזלות. וכבר אמרה התורה אפילו לדבר לשון הרע עליהם שלא בפניהם, ומכש“כ שאסור לרצח שום נפשׁ אדם בעולם. וגם לא מצאנו בכל תורת ישראל שום דבר או חצי דבר או אפילו שׁום רמז שׁהם צריכים דם, ומבש”כ דם אדם לחג הפסח. – אדרבא, כבר אמרה התורה עליהם “ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשׁר יאכל כל דם ונתתי פני בנפשׁ האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמה” “כי נפש כל בשר דמו בנפשׁו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפשׁ כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת” (ויקרא י"ז, י יד). –

וכשׁשאל השואל את אליהו הנביא על דם אדם – השיב לו בפירושׁ, שׁאין שום חילוק בין דם אדם לדם בהמה, ושׁניהם אסרה תורה, “ועוד קל וחומר היא: בשׁר בהמה שהתירה התורה לאכילה – דמה אסורה; בשר אדם שאסור מן התורה לאכילה – “כי איננו מפריס פרסה וגרה לא יגר”, – קל וחומר, שׁדמו אסור” (תדב“א, פ' ט”ו). –

ואם למראה עינים נשפוט היה רגלים לדבר, לומר: אלה הנצרים (בזמן חכמי התלמוד) שעללו על בני ישראל עלילות דמים כאלה, הם בעצמם היו צריכים דם בני ישראל, וגם הונם ורכושם יחדיו לשם חג פסחם; לפי שמעטים היו חגי פסחם מאז מעולם שלא רצחו פה ושם את בני ישראל ברחובות קריה ושפכו דמם כמים, אם לא ללוש בם לחם פסחם, הלא למלאות אמתחותיהם חמס וגזל “לקנות להם רעים, כאשר יורשו לאספם אל משכנות עולם” “למען יודע עוז צדקת אלהים על ידי פשׁעיהם” “ופשעם וכחשׁם באלהים יתן לו עוז וכבוד משנה”. –

ואולם האנשים (הקדמונים( האלה אשר לא הי' את נפשם, כי אם לשפוך דם קבלו את העלילה הנוראה והכוזבה בשתי ידים, והתנפלו עליהם כפעם בפעם, ועשו בהם רצח נורא. ולמען הצל מפיהם תודה על עינות כאלה אשר לא עלה על דעתם מעולם ענו אותם בענויים מרים וקשים ממות, אשׁר לשמע זכרם תאחזנו פלצות, אולי יבחרו לבטא בשפתם דברים כאלה, למען הסיר מהם הענויים המרים כאלה ולהביא על נפשם המות. גם מצאו למו כפעם בפעם עדים נאמנים להם בעד בצע כסף, בעד שכר מלכות שמים, ועל כלם – בעד הונם של הנרצחים שהעידו לפניהם על כל זאת; –

והאפיפיור קדוש הנצרים ספח את הילדים, שׁנהרגו בשקר וכזב בידי היהודים, אל הקדושים אשׁר בארץ המה ויתקדשו לנצח. ואולם באמת מזימתו השׁובבה: למען תשאר הדבר הזה לאות לבני מרי, למזכרת עון על ישראל לנצח נצחים; –

ולמען העלות חמת האספסוף על בני ישראל ביתר שאת וביתר עוז עללו עליהם (בימי חכמי התלמוד) שאבותיהם מלפנים רצחו בידיהם את ישׁוע משיחם. – ולא שמו אל לבם כלל וגם בושו לא בושׁו לבדות עליהם שקרים כאלה אשר המבשרים: מת‘, מר’, לק‘, ויוחנן, בעצמם הכחישו אותם. כי מה להם ולאמת, הלא כל תאותם הי’ “למען יודע עוז צדקת אלהים על ידי פשעם”; “כי אומרים הם נעשה הרע בגלל הטוב אשר יבא בעקבו”. –

הן אלה קצות העלילות שבדו על בני ישראל מאז מעולם. אך מלבד האלה עוד רבות הן העלילות אשר עללו עליהם (בזמן חכמי התלמוד) יום יום, עד כי חדל לספור; כי אין ספירות למו. –

מעתה עלי לבאר על פי משפטי תורתנו הקדושה המשפט של הנצרים בלי משא פנים, כי המשׁפט הוא לאלהים.

כל העמים אשׁר על פני האדמה וגם מאמיני הנצרים בכלל, המקיימים את תורת האדם, והם השבע מצות בני–נח, ואלו הם:

א – לדעת שיש כח אחד בכל העולם המאחד במשׁטר וסדר את כל פרטי האישים הנמצאים בעולם, והוא הנקרא בתורה “שם – הוי'”;

ב – שאל יעלה על הדעת, שכל כח וכח דבר נפרד בפני עצמו הוא, כטעותם של עובדי אלילים, אשר מזה יצאה הרעה לכל העולם, והמצוה הזאת נקראה בתורה שם “אלהים”; –

ג – שאסור לרצח כל נפש אדם; – “שפיכות דמים”.

ד – שיהו' לכל איש אשה מיוחדת לו, ואל יהיו פורצים בעריות; – “עריות”.

ה –שאסור לגנוב או לגזול או לעשוק לשום אדם בעולם; ־ “גזל”.

ו – שאסור לגרום צער אפילו לכל בעל חי, ומש"כ לאדם; ־ “אבר מן החי”.

ז – שיהיה להם נחקקים דינים ומשפטים קבועים על כל דבר ולא לשפוט לכל אחד כאות נפשׁו “דינים”. ואשר חז"ל כללו אותם – “דסניא עלך לא תעבר לחברך”. –

העמים האלה נקראים בתורה גר תושב ועליהם אמרה תורה: – “גר ותושב וחי עמך, ואהבת לו כמוך”, – וחז"ל קראו אותם בשם “חסידי אומות העולם”, והרי הם ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים וישׁ להם חלק לעולם הבא וצריך לכבדו אותם מישראל שאינו עוסק בתורה, וכמו שהבאתי על כל זאת ראיות מפורשות מתורתנו הקדושה “הלכה למשה מסיני”. –

ועל דברי המחלוקת שהיו בין ישוע הנצרי ובין חכמי ישראל בביאורי מצות התורה, שהבאתי אותם לעיל – על המאמינים בו ללכת בדרכיו.

* * *

ועל דבר שאמר על עצמו, שהוא המשיח, אין לנו על המאמינים בזה דבר. וכשם שלא הרחיקו ישראל את רבי עקיבא על שׁהאמין בבן כוכב, שהוא המשיח, כן אין להרחיק את הנצרים על שיאמינו בו שהוא משיח. –

ועל דבר שׁאמר על עצמו שהוא בן אלהים, ושׁהוא אדנ' ואלה‘, – אמת הדבר, כפי משפט תורתנו הקדושה אסור להוסיף על מצות התורה שנצטוונו מפי הגבורה שום דבר, בין לישראל על ה“תרי”ג מצות“, בין לבני נח על ה”שׁבע מצות“. ועל כולם יחדיו אמרה תורה: – “לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם”. – וזה לשון הרמב”ם – "כללו של דבר: אין מניחים לחדשׁ דת ולעשות מצוה מדעתן, אלא, או יהי’ גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בשלו ולא יוסיף ולא יגרע". –

אבל האיסור הזה לא חל אלא על הנצרים הקדמונים בלבד, שקבלו עליהם מצוה חדשה שלא נצטוו עליה, אבל העמים שבימינו שהם בניהם, ואוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, עליהם לא חל האיסור כלל. – וכן הוא דעת הרמב“ם לענין הקראים, וזה לשונו שם. – “אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהידיחו אותם אבותיהם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתנוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות, שׁהרי הוא כאונס. ואף על פי ששׁמע אח”כ שהוא יהודי, וראה היהודים ודעתם, הרי הוא כאונס, שהרי גדלוהו על טעותם”. – ומזה תדין קל–וחומר: אם בישראל הקראים, שהם עוברים כמעט לפי דעת הרבנים על כל התורה כך הוא הדין; מכל שכן בבני נח אם הם מקיימים את כל השבע מצות שנצטוו עליהם, ורק שישמרו עוד מצוה אחת שׁקבלוה אבותיהם ולא הם. ומכש“כ לדעת הרמ”א, הר"ן, ר' ירוחם ותוספות, שהם סוברים שלא נצטוו בני נח על השתוף כלל, –

אם כן: הלכה למשה מסיני שהנצרים האלה הם: גר תושב וחסידי אומות העולם, והרי הם ככהן גדול הנכנס לפני ולפנים ויש להם חלק לעולם הבא. וכשם שנצטוה ישראל לאהוב לרעהו כן נצטוה לאהוב אותו ממשׁ. וכמו שהבאתי כל זה לעיל. – ככתוב “גר ותושב וחי עמך, ואהבת לו כמוך”. –

אבל אלה העמים הפראים )שישׁבו באפריקה), שׁאינם מקיימים “תורת האדם” והם השׁבע מצות שחשבנו אותם לעיל, ושלקחו האמונה הזאת לכסות עינים בלבד ויעשו תחת צלה כל תועבות ה' אשר נשא: זמה רצח כזב ותרמית – הרשׁעים האלה, הרי הם כעכו"ם גמורים. ארורים הם. השׁופט את אנשי סדום ועמורה הוא ישפוט אותם בחרון אפו אמן. –

ומעתה אין לנו להתרעם על גדולי הפוסקים אשר ראתה עינם תעלולי “מסע הצלב” וה“אנקוויזיציא” ועלילותיהם הבדוים וכיוצא בם, שהחליטו עליהם שהם כעכו"ם גמורים. – הצדק אתם. לחרפת עולם זכרם ושמם לדראון נצח. – ארץ! ארורה את לה', אם תכסי הדמים ששפכו הפראים הקדמונים האלו חנם, נכתם עונם לנצח ופשׁעיהם לעולם ועד. –

אבל אלה הנצרים בימינו שבמדינתינו, אשׁר אנחנו חוסים בצל חסדם וטובתם, אשר גם נפשם עליהם תאבל על רוע מעללי העמים הפראים הקדמונים האלו ושלמים הם אתנו ומבקשים טובתינו – אחינו הם, והחובה עלינו ע"פ תורתנו לחבבם ולאהבם ממשׁ כנפשנו ונפשינו בנפשם קשורה. ואין לנו עליהם דבר, במה שהם מקדישים “ישוע” “בורא” “מחמד” או “קאנפאצי” וכיוצא בם; כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם אלהינו, וכלנו יחדיו אם נעשה הטוב נזכה לעולם שכולו טוב במהרה בימינו אמן. –

תשובה על השאלה השמינית.

אין שום חלוק בזה בין ישראל לבין בני נח, ושניהם נצטוו בשׁוה, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר. ולא הותר לבני נח אלא גיפוף ונישׁוק, שלא כדרך עבודתה. וכמו שׁאמר רב פפא (סנהדרין נ“ו ע”ב) – “למעוטי גפוף ונישוק” – “שלא כדרכה”. לפי שׁרבי יוחנן אמר, שעיקר הלמוד שאיסור עכו“ם לבני נח הוא מהתורה שזה של – ויצו – צויתים – הנאמר בעגל. והוא בעצמו אמר, שהחטא של עגל היה. לפי שׁהאמינו בשתוף, וכמו שאמר: – “אלמלא – ו – שׁבהעלוך וגו'. ורבי שמעון בן יוחאי השיב על זה: “והלא כל המשׁתף שם שׁמים ודבר אחר”. – ומכש”כ לדברי ר' שמעון בן יוחאי שאמר, שאיוו לאלהות הרבה” – “אף לאלהות אחרים וקבלו עליהם” – רש“י – היינו, שהאמינו באחדות הוי', רק שטעו כטעות דור אנוש, וכמו שכתב הרמב”ם (ה' עכו"ם, א, א), אם כן לפי דבריו, הגזרה שׁוה של “ויצו צויתים” – ללמד בא שהם נצטוו אפילו על טעות דור אונש – ומכש“כ לדברי הרמב”ם שם שׁאמר על טעות דור אנוש, שׁהוא עיקר עכו“ם, א”כ השתוף שהוא חמור בוודאי הוא עיקר עכו“ם. – גם ישׁ לנו ראיה מפורשת על זה ממה שכתב הרמב”ם – האדומים עובדי כו“ם הם ויום ראשׁון הוא יום אדם, לפיכך אסור לשאת ולתת עמהם (ה' עכו“ם פ' מ', מ”ד) והאדומים, שכיוון עליהם הרמב”ם מאמינים בשֹׁתוף:

ובסנהדרין (שם) גרסינן: “והתניא: בעבודת אלילים – דברים שב”ד של ישראל ממיתין עליהם בני נח מוזהרין עליהם, למעיטי מאי? – אמר רב פפא: למעוטי גיפוף ונישוק" – הא למדת שׁני דברים: א – שבני נח לא נצטוו על גיפוף ונישוק שלא כדרכה. ב ־ שׁאסור לבני נח גם השתוף. לפי שאפילו לר' יוחנן ישראל ממיתין עליהם, וכל שישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהרין עליהם.

ואל תשיבני מזה שאמרו חז“ל– “אסיר לן עכו”ם” –, שׁלכאורה קשה: הא גם לבני נח אסור עכו“ם? – אלא לאו – היינו שׁתוף, זה לא קשה כלל; לפי שׁכבר אמרו חז”ל – “ראה ויתר גוים – ראה הקב”ה שׁבני נח אינם מקיימים השׁבע מצות שׁנצטוו עליהם עמד והתירן להם". – גם אפשר לומר: הכונה שׁם על גיפוף ונישׁוק. –

ואל תשיבני מזה שאמרה תורה: “יפן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים… אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים תחת כל השמים”. – וכתב על זה רשׁ“י – “להאיר להם – ד”א: לאלהות. לא מנען מלטעות אחריהם, אלא החליקן כדברי הבליהם” – שלכאורה קשׁה: הא גם בני נח נצטוו על העכו“ם? – ושׁם לא שייך “גיפוף ונישוק” – אלא לאו – הכונה – שתוף. זה לא קשׁה כלל; לפי שׁשני הפירושים שהביא רש”י צדקו יחדיו, והם הם הדברים שאמרו חז“ל – “אלו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדים – הרי הוא מבטלה; הרי הם עובדים לחמה ולבנה וכוכבים, יאבד עולמו מפני השוטים? – אלא – עולם כמנהגו נוהג והשוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין” (ע“ז נ”ד). – והן הן השני פירושׁים שׁהביא רש”י: אשׁר באמת חלק להאיר לעולם בלבד ולא רצה לאבד עולמו מפני השוטים והחליקן בדברי הבליהם ולא מנען מלטעות אחריהם.

אדרבא, מזה שאמרו על זה חז"ל – “והשוטים שׁקלקלו עתידים ליתן את הדין” הרי לך מפורש, שאפילו על טעות דור אנושׁ נצטוו בני נח; ומכל־שכן השתוף, שחמור מזה. וכדברי ר' שמעון בן יוחאי.

תם