רקע
בנימין באלזאק
ספר פסוקי בנימין

מאת הרב החכם וסופר

בנימין ב"ר דוד הלוי באלזאק

מחבר “תורת האדם”, “הר סיני”, “הר הכרמל” וגם “הלכתא למשיחא” חו"פ שיקאגא


פירוש על התורה

יבאר משמעות כל הפסוקים הנמצאים בכל התורה

גם יחדש חדושים נפלאים בהרבה פרשיות שבתורה

ביחוד באתי לבאר המשמעות של כל הפסוקים שבתורה ומטעם זה קראתי את ספרי זה בשם פסוקי בנימין כי שמי בקרבו.


 

ספר בראשית    🔗


טרם אגיש לדבר בעצם ספרי אמרתי להקדים דברים אחדים בענין זה: – העולם הזה, אשר אנחנו חיים בו, שנברא במאמרו של הקב“ה לא עולם הראשון הוא וגם לא עולם האחרון, כי כבר ברא הקב”ה כמה וכמה עולמות טרם שברא עולמנו זה והחריבן, לפי שלא מצאו חן בעיניו עד שברא העולם הזה, וגם עתיד הקב“ה להחריב את העולם הזה ולברא עולמות חדשים טובים מאלה אשר לפנינו היום. וכבר אמר כן דוד מלך ישראל כאשר שר בתהלים קאפ' ק”ד את כל בריאת עולמנו זה באופן מאד נעלה, אמר: “תסתיר פניך יבהלון, תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו”, משה איש אלקים אמר: “בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל” (תהלים קאפ' צ'). ושלמה אמר: “דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת (קהלת א‘, ד’) חז”ל בסנהדרין אמרו: “לאחר ששת אלפים שנה העולם חרב אלפים שנה, ואחרי כן מחדש עולם חדש, ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקב”ה לחדש בהן את עולמו שנאמר, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא“, צדיקים מה הן עושין” – (כשיהיה עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם, הואיל ואינן נקברין בארץ – רש"י) הקב“ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ, במוט הרים בלב ימים”. סנהדרין צ“ב ע”ב – אמר רב קטינא שית אלפי שני הוי עלמא וחד (אלף) חרוב, אביי אמר תרי (אלפי) חרוב, צ“ז, הא למדת מזה שהקב”ה בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן, ושהחרבן נתהוה במים".

הערה: (הדא הוא דכתוב הגואל משחת (מנהיגם) חייבי; המעטרכי (צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם) חסד ורחמים; המשביע בטוב עדיך (בגן עדן תתחדש (לשון עתיד) כנשר נעוריכי (תהלים קאפ' ק"ג, ג – ה).

ובזה טעה הפילוסוף ואמר לרבן גמליאל צייר גדול אלקיכם, מצא סממנים: תהו ובהו וחושך ומים וברא את עולמו, ורבן גמליאל השיב לו בכולן נאמר בהן בריאה והתורה כללן בתחלה ואמרה “בראשית (בלקדמין) ברא אלקים את השמים ואת הארץ” והתורה באה בכאן להודיע בפרטיות מהעולם שברא הקב"ה אחר החרבן. – (מדרש רבה בראשית).


פרשה בראשית    🔗


במדרש רבה בראשית אמרו חז“ל: יהי ערב יהי בקר אין כתיב, אלא “ויהי ערב ויהי בקר” – מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, קודם שברא הקב”ה העולם הזה היה בונה עולמות ומחריבן אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי דברי ר' אבהי, ור' אליעזר אמר כתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכן אמר דוד “ישמח ה' במעשיו” (קהלת רבה קאפ' ג' יג) ואין אנחנו יודעים כמה וכמה עולמות נבראו ונחרבו טרם שנברא העולם הזה, ואין אנחנו יודעים כמה וכמה עולמות עתיד הקב“ה לברא, וכבר אמרי חז”ל אין דורשין מה לפנים ומה לאחור, והתורה לא באה להודיע לנו רק מבריאת העולם הזה אשר אנחנו חיים היום, וכל הבריאה הראשונה כללה התורה בדרך כלל ואמרה בטרם כל יציר נברא “ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, ו“הארץ” אחרי כמה וכמה עולמות שנבראו ושנחרבו היתה תהו, ובהו, וחשך – שטה – על פני תהום “ורוח אלקים מרחפת על פני המים” – משמע מזה שהעולם נחרב ונטבע במים וכעין שאמרו חז"ל " בימי אנוש שטף ים אוקיינוס שליש העולם.

והנה הדעת נותנת שבתחלת בריאת העולמות היו קטנות, כמו גם בימינו יתהוו ויתגלו איים בתוך הים וברבות הימים יתהוו כמו עולם חדש ואחרי כמה שנים ישטף אותם הים ואין זכר למו, ואולם אחרי כמה וכמה זמנים נקוו מי הים יותר ויותר ונתגלו ונתראו מן הארץ איים יותר גדולים מהקודמים, וגם במקומות מאד רחוקים זה מזה ולא היה ביניהם שום התקשרות והתאחדות וכל אי ואי היו עולם בפני עצמו, ואם החריב הקב"ה את איזה מהם, לפי “שלא הניין ליה” – לא נחרבו כלם ואחדים מהם נשארו בחיים.

כן אנחנו רואים בענין השחתת העולם בימי נח. בפירוש אמרה תורה: ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ (בראשית קאפ' ז' – כ"א – כ”ג) וחז“ל אמרו: לא היה מבול בארץ ישראל ככתוב “ארץ אשר לא גשמה ביום זעם”. גם אמרו חז”ל: ויבא הפליט – זה עוג שנפלט מן המבול ונאמר “כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים”. ואולי הם “בני אלהים” מהעולם הישן “אשר ראו את בנות האדם” מהעולם החדש “ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וילדו להם, המה הגבורים אנשי השם” ומהם “הנפילים בני ענק מן הנפילים”. וגם הם הענקים אשר הכרית יהושע – רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו" (בראשית ו' ב – ד; במדבר י“ג, ל”ג; יהושע י“א, כ”א – כ"ב) ומי יודע אם לא “הרוחות ו”השדים" היו באמת ברואים הקדמונים מעולמות הקדמונים וברבות הימים הלכו ונחרבו וכלים מהעולם. והם הם “בני אלהים אשר יבאו אל בנות האדם וילדו להם” ואולם התורה לא הזכירה בפרטיות מהעולמות הקדמונים רק אמרה בדרך כלל מבריאה הראשונה והם השמים והארץ ואמרה:


א.

א) בראשית – כל העולמות – ברא אלהים את השמים ואת הארץ. – ואחרי כן ידבר בפרטיות מהעולם הזה אשר לפנינו ואמר:

ב) והארץ – הזאת אחרי כמה וכמה עולמות נחרבה ונטבעה בים – היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום – של הים – ורוח אלהים מרחפת על פני המים – מלמעלה, שלא נחרבו כמו שנחרב כל העולם.

ג) “ויאמר אלהים יהי אור” – מקור האור הנקרא “אלעקטרי”.

ושעתיו נכנס בו כחוט השערה. רבי לוי בשם רבי יוסי ב“ר נהוראי: כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכים, כיון שנחו ידי קוניהם מהם נותן להם מנוחה וינח לעולמו ביום השביעי”. (מדר"ב בראשית קאפ' י') כלום היה העולם חסר מנוחה, בא שבת, בא מנוחה, קשה לי: אחרי שהקב“ה יודע עתיו ורגעיו ושעתיו איך נכנס בו כחוט השערה ולא צמצם לגמר ביום הששי והרי הכתוב בפירוש אמר “ויהי ערב ויהי בקר יום הששי”. גם צריך לדעת בתחלה אמר קרא ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ואחרי כן אמר – ויכל אלהים ביום השביעי ובאמצע אמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם” – מתי כלו לא ביום הששי לפי שכבר כלה, ולא ביום השביעי שעדיין לא בא. גם צריך לדעת למה אמר ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ואחרי כן אמר וישבת ולא הזכיר שם אלהים והוסיף “מכל מלאכתו אשר עשה” ומלבד כל זאת נאמר דבר זה שלש פעמים: א) ויכלו השמים ב) ויכל אלהים ג) וישבת ביום.

ובכדי ליישב כל זה נראה לי שרבי לוי בא לפרש את דברי רבי שמעון בן יוחאי שאמר נכנס בו כחוט השערה היינו המנוחה שהיה העולם חסר מנוחה לפי שצמצם וגמר מעשיו ממש בין יום הששי ובין יום השביעי ונמצא שרגע הראשונה של יום השביעי היה המנוחה, ולפי שנחו מדייק וינפש מהם ממש בין השמשות בכדי שהמנוחה תהא ברגע הראשונה של יום השביעי לחזק העולם לכך אמר לשון “ויכל” שיש לו שתי משמעות שהן אחת: ויכל לשון כליון וגמר, ויכל וישכלל, כתרגומו ואשתכללו. שהן אחת, בזה שנגמרו בזה אשתכללו, ועל כן הוא מזכיר את השם לפי שזה היה לתיקון העולם וכל זה נשלם ברגע הראשונה של יום השביעי ומרגע הראשונה ואילך שכבר נגמרה המלאכה והמנוחה, אמר הכתוב וישבות ביום השביעי מכל – בין מהמלאכה בין מהשיכלול – המנוחה – ומטעם זה לא הזכיר שמו יתברך על ההשבתה.

ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – בתחילת בריאתם יש מאין.

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים; – שעשה חקים חדשים אחר שנחרבו העולמות שהיו מקודם והנה בתחלת הבריאה יש מאין השמים קדמו לארץ ובענין העשיה, הארץ קדמה לשמים ורק ביום הרביעי אמר יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ – חז"ל.

ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ – בבטן האדמה; השם שיח כולל גם אילנות כמו “תחת אחד השיחים” וזה כונת הפסוק – וכל עשב השדה טרם יצמח.

והנה בפרשה הראשונה נקרא הקב“ה בשם אלהים אשר הוראתו חקק חקים טבעיים, אבל בתולדות השמים וארץ כאשר ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין, – וכמעשה של האדם בעץ הדעת ומעשה קין שיתף מדת הרחמים למדת הדין ונקרא הקב”ה בשם “הוי' אלהים” – חז"ל.

י) ויצו ה' א' על האדם – חז"ל (סנהדרין נ"ו) אמרו שבע מצות נצטוו בני־נח, בפסוק זה בספרי תורת האדם ביארתי דבריהם על דרך הפשט.

יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות – הענין של עץ־הדעת יתבאר ע“פ הדברים האלה: אנחנו רואים שברא הקב”ה כל חיה וחיה למיניהם באופן כזה אשר כל מבנה גויתם מתאים לפי רוחם וטבעם אשר להם: חיות הטורפות כהארי הזאב וכיוצא בהם, כל גופם ואבריהם מתאימים הם לטרוף טרף ואי אפשר לו להחיות את נפשו בעשב, רק לטרוף טרף, והוא איננו יודע ולא ירגיש כלל אם הוא עושה בזה רעה להחיה אשר יטרוף, כן הדבר: מבנה הגופים של החיות אוכלי עשב מתאים רק לאכול עשב ואי אפשר להם לטרוף טרף, והם אינם יודעים כלל אם זה טוב כלל או רע והנה דוד מלך ישראל אמר: “אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי” (תהלים מ, ח – ט) הכונה בזה: הקב“ה ברא את האדם בצלם אלהים שיתנהג בחייו ע”פ התורה והמצות אשר צוה הקב“ה בתורתו. חז”ל אמרו: רמ“ח מצות עשה שבתורה כנגד רמ”ח אברים שיש באדם, שס“ה מצות לא תעשה שיש בתורה כנגד שס”ה גידים של אדם, ככתוב ותורתך בתוך מעי, והנה רצה הקב“ה שהאדם לא ידע כלל מטוב לרע רק יחי' ע”פ התורה המתאימה עם רוחו ונפשו ומבנה גופו, וממילא לא יחטא לעולם ואין שום צורך להביא עליו יסורים בכדי שיפשפש במעשיו.

טו) ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן – אבל כאשר אכל אדם מעץ הדעת טוב ורע ונעשה בעל בחירה ועלול לחטא, נגרש מגן עדן ונתקלל לחיות חיים של צער ככתוב בתורה (בראשית ג, טז – יט).

כא) ויפל ה' א' תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה".

כב) ויבן ה' א' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם.

כונת הפסיקים האלה ביארתי קאפ' א' פסוק ה.


ג.

א) והנחש היה ערום – ערמימותו של נחש היתה בזה שבא אל האשה ורצה להגיד לה שזה שאמר ה' א' כי ביום אגלך ממנו מות תמות, אין המשמעות של התבה “כי” בהחלט בלשון חז“ל “דהא”, רק המשמעות של התבה “כי” – “פן” כלומר: פן ביום אכלך ממנו מות תמות, וערמימותו היתה גם בזה, שלא בא לומר שכונתו של הקב”ה היתה “כי” – “פן”, רק השיאה לדבר אחר ושאל: אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן? – דילמא אמר ה' א' לא תאכלו מכל עץ הגן – ובדבריו אלה הודיע לה שהלשון “כי” יש לפרשו גם במשמעות “פן” וערמימותו עלתה לו. ותאמר האשה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו – פן תמותון.

יד) ויאמר ה' א' אל הנחש – כונת הפסוק לא אל הנחש ממש אלא המשמעות על הנחש.

טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה – כונת הפסוק: התבה “ואיבה” נמשכת על כל הנאמר בפסוק זה.

טז) אל האשה אמר – לפי שלא אמר אל הנחש ממש, אבל אל האשה דבר ממש, על כן לא אמר ואל האשה אמר, רק אל האשה אמר שאין שייך להקודם, אבל אצל האדם אמר “ולאדם אמר”. אולי הכונה בזה שלא אמר “ואל האדם אמר” כמו אל האשה אמר; לפי שאמר לו ממש יותר ממה שאמר אל האשה ע"פ ההבדל שבין “לו” לבין “אליו”.

כב) ויאמר ה' א' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע – כונת הפסיק ויאמר שר הפנים ה' א' (מלת הקריאה) הן האדם היה כאחד ממנו – בעל בחירה – לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח את ידו – יכריח את ידו לעשות נגד רצונו יתברך – ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם – בל ידע יסורים ולא יעשה תשובה.

כג) וישלחהו ה' א' מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם.


ד.

ג) ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'.

ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה – הטעם שהפך הסדר, דהא קין הביא תחילה המנחה ואחרי כן הביא הבל והיה לו לומר, ולא שעה ה' אל קין ואל מנחתו ואל הבל ואל מנחתו שעה" משמע מזה אשר לו לא הביא הבל מנחה טובה ממנחתו של קין היה שעה ה' גם אל מנחתו של קין, ע"כ – ויחר לקין מאד – על הבל על שהביא מנחה טובה ממנו – ויפלו פניו על שלא שעה ה' אל מנחתו.

ז) הלא אם תטיב שאת – לפי שקללות ומכש“כ הברכות של חכם ומכש”כ של ה' אפילו על תנאי היא באה על כן תפס לשון שאין לו הכרע.

ח) ויאמר קין אל הבל אחיו – כלומר כל זאת באה רק בשביל הבל אחיו – ויהי בהיותם בשדה – ואין איש רואה – ויקם קין אל הבל אחיו – התראה אליו באחוה ולא נשמר ממנו – ויהרגהו.

כה) וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן – פירוש, כאשר הבל נהרג וקין נתקלל ואין לו בנים אחרים, ידע עוד את אשתו להוליד בנים שמהם יבנה העולם, וזה שאמרו חז"ל הרוצה שתלד אשתו זכרים יבעל וישנה שנאמר וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן.

כו)… אז החל לקרא בשם ה' – פירוש בפרשה הראשנה נקרא הקב"ה בשם אלהים, בפרשה שניה ואילך נקרא בשם ה' א' ומעתה ואילך לקרא בשם ה'.


ו

ב) ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טובת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו – חז"ל אמרו אפילו אשת איש – לפי שמכל נקוד חולם.

ד) הנפלים היו בארץ וגו' אשר יבאו בני אלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם.

כבר הגדתי את דעתי מי הם בני אלהים והנפילים והענקים.

ז) ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם – זה שאמר דוד – תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון, תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה.


פרשה נח.    🔗


מבוא לפרשה זו: כבר אמרנו שהשם הויה הוראתו שמהוה את כל העולם מאפס ואין מוחלט. גם הוראתו מדת הרחמים בלבד, אפילו שלא זכה לכך שהוא ג"כ בחינת “יש” – מדת הרחמים, “מאין” – שלא זכה לכך. שם אלהים הוראתו מדת חֹק ומשפט היינו שחקק בעולמו חקים קבועים שיתנהגו בעולם, וגם מתנהג עם בריותיו במדת המשפט. והנה כאשר השחית כל בשר את דרכו ורצה לכלותם במבול ולתקן עולם חדש בחקים חדשים טובים מהראשונים לכך נקרא שמו יתברך בשם “אלהים”.

ט)… נח איש צדיק תמים היה בדרתיו – פירוש שהיה נזהר בשבע מצות בני נח, אשר הם ב“סור מרע” בלבד – את האלהים – על פי חקי הטבע ומדת המשפט – התהלך נח – ובדורתיו לא נצטוו יותר מזה.

יא) ותשחת הארץ לפני האלהים – שעברו על השבע מצות שנצטוו עליהם בפסוק ויצו ה' א' על האדם.

יב) וירא אלהים את הארץ – התנהג עמהם על פי מדותיו, כמו שאמר ארדה נא ואראה והנה נשחתה.

יג) ויאמר אלהים – מדת הדין – לנח, קץ כל בשר בא לפני.

טז) צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה – שהתבה יכלה אל אמה – מלמעלה – בכסוי התבה הכתוב מדבר, שיהי' משופע ועולה, עד שיהא קצר מלמעלה ועומד על אמה.

מזה שעשה מניח הטעמים פסיק בין צהר לבין תעשה משמע שהוא מפרש צהר – מרגליות, שאין נופל עליו הלשון “תעשה” והפסיק לומר, שתעשה קאי על התבה, תעשה (תתקן) לתבה.

כב) ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה – זה בנין התבה שנצטוה למעלה בפסוק יד, טז. וגם לקח מכל מאכל אשר יאכל שנצטוה בפסוק כא. אבל מה שאמר לו הקב“ה – ובאת אל התבה, ומכל החי ומכל בשר תביא אל התבה, היתה רק בתורת הבטחה שיהי' כן סמוך טרם ביאת המבול, אבל בנין התבה ולאסוף מכל מאכל היה זמן רב לפני המבול. חז”ל אמרו שבנין התבה היתה נמשכת מאה ועשרים שנה ובשכר זה שקיים מצותו יתברך שמו ועשה את התבה דבר אליו בשם הויה שבעה ימים לפני המבול.


ז

א) ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ונתקיים מה שהבטיח לו הקב"ה לעיל בפסוק יח, ועוד יותר ממה שהבטיח לו לעיל בשם אלהים, שבתחלה צוה עליו ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך – בלבד – ומכל החי מכל בשר שנים מכל יבאו אליך להחיות בשיל קיום העולם בלבד, ועתה בשכר שקיים ועשה ככל אשר צוה אותו אלהים אמר אליו ה' “וכל ביתך” שנכלל בזה גם נכסיו.

ב) מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה – והפסיק בא לומר שהתבה “מכל” בנקודת חולם אינה נמשכת לבהמה טהורה בלבד רק משמעתה תקח לך מכל הבריות מן הבהמה הטהורה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים שנים. ומטעם זה אמר “תקח לך” ולא "ובאו אליך כבתחלה, ועל דבר הלא טהורים כבר אמר למעלה שמעצמם יבואו אל התבה וכאשר יבאו יכניסם לתבה.

ה) ויעש נח ככל אשר צוהו ה', – בפסוק א, ג.

ו) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ.

ז) ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול.

ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה.

ט) שנים שנים באו אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח – לעיל קאפ' ו פסוק יט, כ. – היינו בכל משך שבעה ימים באו נח ובני ביתו והחיות והעופות אל התבה.

י) ןיהי לשבעת הימים – כשנשלמו שבעת הימים – ומי המבול היו על הארץ.

יג) בעצם היום הזה – נשלם כל העבודה – באו נח ושם וחם ויפת.

טז)… באו כאשר צוה אותו אלהים – לעיל – ויסגר ה' בעדו.

כא) ויגוע כל בשר הרמש על הארץ, בעוף ובבהמה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם – הפסיק בא לפני הפרטים שחשב אחר זה ואחר הגויעה אמר:

כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו.

כג) וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' וימחו מן הארץ שנמח גם גופם, הפסיקים באו לומר שהתבא “אשר” לכאורה למותר, לדעתי הכונה בזה: רק על פני האדמה, אבל נשארו בתוך בטן האדמה, ובאמת נמצאו בבטן האדמה גופים מחיות שחיו לפני המבול. והנה לענין “ויגוע” חשב את האדם לסוף; לפי שבקש תחבולות להציל נפשו ממות ולענין “וימח” חשב את האדם, מפני חלשת גופו, – בתחלה.


ח

ז) וישלח את העורב – לא אמר טעם לזה כמו שאמר אצל היונה, זה שאמרו חז"ל לפי ששמש בתבה – ויצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ – בא וראה החילוק שבין הטהורים לטמאים: היונה מיד שמצאה עלה זית אמרה יהיו מזונותי מרורים כזית בידו של ה' ולא מתוקים כדבש בידי אדם.

יב) ויחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד – אבל העורב יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ.

כ) ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה – הפסיק בא לומר לא לקח מכל הבהמות הטהורות, שתהי' המשמעות שלקח מכל הבהמות, רק הבהמה הטהורה, שראוי לקרבן. ומטעם זה מכל נקד חולם, לפי שאין נמשך לבהמה טהורה, וכן ומכל העוף הטהור. והנה לעיל פסוק טו, אשר צוה ה' לנח צא מן התבה, ופרו ורבו בארץ לקיים העולם, דבר אתו בשם אלהים ובענין המזבח בנה נח לשם ה' וגם:

כא) וירה ה' – וכאשר בא לצות את נח ובניו על שפיכות דמים וכרת עמו הברית, קאפ' ט', א, יז, – דבר בשם אלהים.


ט

ט) ואני הנני מקים את בריתי: א – אתכם; ב – ואת זרעכם אחריכם –

י) א – ואת כל נפש החיה אשר אתכם, מכל יצאי התבה, – ב – לכל חית הארץ – שיבאו אחריהם. והטעם שלא אמר “ואת זרעם אחריהם” כמו, שאמר אצל האדם; לפי שאין להם יחס, והדר מפרש, שהברית יהי':

יא) ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ – היינו, שכריתת הברית, שלא יהי' מבול היה על שלשה דברים, ואלו הם: א – לנח ולכל ביתו ולכל חית הארץ שהיו אתו בתבה; ב – לזרעם אחריהם ולכל חית הארץ אחריהם; ג – שלא לשחת במבול את הארץ (האדמה).

יב)… זאת אות הברית.

יג) את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ – ברית ג' – לא מזכיר כאן שום לשון ראיה כמו שמזכיר להלן, לפי שהקשת נתן מיד כמו שאמר “נתתי”.

יד) והיה (לעתיד) בענני ענן על הארץ ונראתה (לי ולכם) הקשת בענן

טו) וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש החיה – ברית א.

טז) והיתה הקשת בענן וראיתיה – אני בעצמי ואתם לא תמצאו בין החיים – לזכר ברית עולם – בכל בשר אשר על הארץ – ברית ב' – והטעם שהפך הסדר; לפי שלענין הבטחה הוא מבטיח בתחלה לנח ובניו ולכל אלה שהיו בתבה, ואחר כן לזרעם אחריהם, ואחר כך להארץ; אבל לענין עצם הברית נתן מיד את הקשת, שהוא כריתת ברית לארץ, ואחר כן חשב אתם על הסדר.

יח) ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת. חם הוא אבי כנען ולא נח היה אבי כנען).

יט) שלשה אלה בני נח – וזה הטעם שבא הכתוב לדייק שרק שלשה בנים היה לנח ולא ארבעה בנים ומעתה מודיע הכתוב הענין בפרטיות.

כ) ויחל נח איש האדמה.

כא) וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה (ע“ד שאמר הכתוב ערות אביו גלה” ויקרא י“ט י”א).

כב) וירא חם אבי כנען את ערות אביו (ע“ד שאמר הכתוב “וראה את ערותה” שם י”א. כ'. היינו חם בא על אמו וילדה ממנו את כנען ויגד לשני אחיו בחוץ למען ידעו שכנען הוא בנו ולא בן נח.

כג) ויקח שם ויפת ויכסו את ערות אביהם – שהסתירו הדבר הזה.

כד) ויקץ נח מיינו – שלא ישן כלל רק שהיא שכר מאוד וכאשר פג יינו – וידע – מעצמו – את אשר עשה לו בנו הקטן.

כה) ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיו לאחיו – מן האם. – (בין כאשר):

כו) וברוך ה' אלהי' שם (שישבו בארצם) ויהי כנען עבד למו – לשם וליפת, ובין כאשר:

כז) יפת אלהים – במדת הדין, על שם – וישכן – יפת באהלי שם ויהי כנען עבד למו – לשניהם.


יא.

א) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.

ג) ויאמרו איש אל רעהו הבה נלכנה לבנים.

ד) ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם – זה עכו"ם, כמו “ויקב את השם”. הפסיק הוא, לפי שבא הכתוב לחשב הדברים שכונו בהתבה “הבה” אחר זה, לכך עשה פסיק בענין “כלל ופרט” וכמו שאמרתי לעיל – פן נפוץ על פני כל הארץ.

ה) וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל התנהג אתם במדת הרחמים “וירד” לראות.

ו) ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות – לעבוד כוכבים ומזלות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות לפי שהם כלם נתאחדו ואין מי יפריע אתם מכל הרעות שירצו לעשות.

ז) הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמע איש שפת רעהו – ויתחלקו לעמים מפורדים זה מזה ולאום מלאום יאמץ לעלות בידיעותיו וחכמתו,וכל אחד ואחד יפעל על חברו לטוב, כמו שאמרו חז"ל: “קנאת סופרים תרבה חכמה”.

ח) ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ – ובאמת היתה ההפצה הזאת לטובת העולם, על כן נקרא שמו יתברך בשם ה' – מדת הרחמים.

וזה שאמר שלמה המלך “לעלוקה שתי בנות הב הב, שלש הנה לא תשבענה, ארבע לא אמרו הון” (משלי ל, טו) אנשי דור הפלגה אמרו הבה, הבה (לעיל פסוק ג – ד).

וגם שם עשה מניח הטעמים פסיק אחר “לעלוקה” טרם חשבו הדברים אשר לעלוקה, כמו בכאן.


פרשה לך לך.    🔗


יב

א) ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך – אברהם אבינו הכיר מעצמו את בוראו טרם נגלה ונראה אליו הקב"ה, וזה כונת הכתוב שאמר “לך לך – אל הארץ אשר אראך” התבה אשר “אראך” יש לה שתי משמעות יחדיו: א) אתראה אליך, ב) אראה לך את הארץ, ושניהם נתקיימו, ככתוב: “וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת” (להלן פסוק ז'.)

ב) ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך – חז“ל אמרו: “ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך: זה שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך: זה שאומרים אלהי יעקב”. פירוש לדבריהם: ואעשך לגוי גדול, זה אברהם שאמר לו הקב”ה כי אב המון גוים נתתיך (י"ז, ה') והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו (ט"ז): ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק – ככתוב "ויברך אלהים את יצחק (כ“ה, י”א); ואגדלה שמך: זה שאומרים אלהי יעקב, – ככתוב “ויאמר לו אלהים שמך יעקב וגו' כי אם ישראל יהי' שמך” (ל"ה י') ולכונה הזאת אומרים “אלהי יעקב” להורות ששם יעקב גם כן נשאר במקומו.

ז)…ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, – שזכה שנראה אליו ה‘. ולפי ש“הכנעני אז בארץ” הולך וכובש את ארץ ישראל – לא מוכשר מקום המלחמה לקרא שם בשם ה’.

ח) ויעתק משם ההרה וגו' ויט אהלה ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'.

י“ב)…והרגו אתי – בכדי שלא יהי' עליך איסור אשת איש, לפי שבן נח נצטוה על עריות, והגם שנצטוו גם על רציחה מ”מ על איסור רציחה יעברו רק פעם אחת, ועל איסור אשת איש יעברו לעולם, ומוטב לעבור על איסור רציחה פעם אחת ויהרגוני, מלהשאיר אותי בחיים ולעבור על איסור אשת איש לעולם – ואתך יחיו – לזנות, וחיים כאלה מרים ממות.

י“ג) אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך. – (וכן היה ככתוב ולאברהם היטיב בעבורה; ויצו עליו פרעה אנשים – לשמרו) – אברהם אבינו לא רצה לסמוך על הנס, ובקש תחבולות טבעיות, וה' הטוב בעיניו יעשה. והטעם שהפך אברהם הסדר ולא אמר וחיתה נפשי בגללך ולמען ייטב לי בעבורך, משמע מזה שכונתו כך היא: “וחיתה נפשי בגללך” שלא ינכה לי מזכיותי; לפי שכל שעושים לו גם מנכים לו מזכיותיו, ובטוח היה אברהם אבינו שהקב”ה יצילה מכל רעה, ובזכותה חיתה נפשו.

יז) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים, ואת ביתו, על דבר שרי אשת אברם.

הטעם שלא אמר – “וינגע ה' את פרעה ואת ביתו נגעים גדולים” לפי שרק פרעה בלבד נגע נגעים גדולים, ולא ביתו ושיעור הכתוב כן הוא: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו ג“כ, וינגע, אבל לא נגעים גדולים, ושרי אמרה לפרעה, שהיא אשת אברם, ולא רצה לשלחה, לכך וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו נגע נגעים קטנים מהם. ולפי ש”וינגע ה'" – כלל, ופרעה וביתו חלקים מהכלל, לכן בא הפסיק.

יח)… למה לא הגדת לי כי אשתך היא.

יט) למה אמרת אחתי היא ואקח אותה לי לאשה – כי חפצתי להתדבק במשפחתך – ועתה הנה אשתך קח ולך.


יג.

י)… וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה כגן ה' כארץ מצרים באכה צער – הפסיק בא לומר שהתבות “שחת ה' את סדם ואת עמרה” הן מוסגרות, ושיעור הכתוב כך הוא: “כי כלה משקה כגן ה‘, כארץ מצרים כאכה צער, לפני שחת ה’ את סדם ואת עמרה, אז היה כל ככר הירדן כלה משקה. ולפי ש”לפני" בא אחר “אתנחתא” עשה הפסיק אחריו.

טז) ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה – כונת הפסיק לומר, שאין המשמעות שיהיו רבים במספר כעפר הארץ רק המשמעות: כשם שאי אפשר למנות עפר הארץ, כן קשה למנות זרעך, ו“אשר אם יוכל” נמשך לאחריו “גם זרעך ימנה”.


יד.

ב) עשו מלחמה את ברע מלך סדם ואת ברשע מלך עמרה, שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צביים ומלך בלע הוא צער – כאשר נדייק היטב רואים אנחנו שאצל מלך סדם ומלך עמרה אמר: את מלך סדם ואת מלך אמרה ואצל שלשה הנשארים לא אמר את, גם אנחנו רואים שאצל שנים האחרונים יש ואו החיבור, ואצל שנאב אין ואו החיבור, נראה מזה שעיקר המלחמה היתה עם מלך סדם ועמרה, והנשארים היו בעלי בריתם, וזה כונת הפסיק. והנה ראוי היה לעשות הפסיק לפני שנאב, אלא לפי שתחת התבה “עמרה” שלפניו יש “אתנחתא” שהוראתה ג“כ פסיק, ע”כ עשה הפסיק בתבה שאחריה לפני “מלך” על אמתת השערתי זאת יעידו הכתובים להלן; (ח. י. יא) שנאמר: ויערכו אתם מלחמה בעמק השידים, ועמק השידים בארת בארת חמר וינוסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה והנשארים הרה נסו, ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו – הרי לך ברור כדברי.

יא) ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו – וחזרו.

יב) ויקחו את לוט ואת רכשו בן אחי אברם – הטעם שלקחו אתו היה לפי שהוא בן אחי אברם – וילכו. הוא ישב בסדם – ולא יצא לעמק השידים למלחמה.

טו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו – הפסיק בא לומר שלא חלק את הלילה, רק חלק את עצמו לחלק אחד, ואת עבדיו לחלק אחד בלילה לרדף אחריהם, מפני שבחשכת הלילה אי אפשר לראותם מרחוק, לכן חלק הוא ועבדיו לרדף אחריהם. והפסיק בא על החסרון “ב” השימוש, שהכונה: בלילה. וחז"ל (סנהדרין צ"ו) אמרו על זה: מלאך שנזדמן לו לאברהם אבינו לילה שמו – שעשה עמו. מעשה לילה.

טז) וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם – הכתוב חשב כאן כפי הסדר של הנרדפים, שבתחלה, בכדי להקל עליהם לברח יעזבו את משאם, הרכש, ואחרי כן עזבו את לוט ורכשו, שבשבילו רדף אברם אחריהם, ואמרו, אולי ישיב אברם מלרדף אחריהם, אבל אברהם לא שב, ואז היו מוכרחים לעזב גם את הנשים ואת העם.


טו.

א) אחר הדברים האלה – חז“ל אמרו: לפי שהיה ירא אברהם פן יקומו עליו גואלי דמם ופן קבל שכרו בעולם הזה, ומפני טעם זה לא רצה לקח לו הרכש שמלך סדם בעצמו אמר לו “והרכש קח לך”. והנה הלשון “אחר הדברים האלה” נאמר ג”כ לפני מעשה העקדה, אבל כאן לא הזכירה התורה שום מעשה שהיה תיכף אחר זה, רק הדין ודברים שהיה בין הקב“ה לבין אברהם: הקב”ה מבטיח לאברהם “אל תירא וגו' שכרך הרבה מאד” ואברהם אמר: “מה תתן לי ואנכי הולך ערירי” “הן לי לא נתתה זרע” “והנה דבר ה'” אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" – “ויוצא אתו החוצה” “ויאמר לו כה יהי' זרעך”.

ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה – ובזה נשלם הדין ודברים שהיה ביניהם. ולכונה הזאת עשה מניח הטעמים פסיק בין “אחר” לבין “הדברים האלה” לומר שמשמעות הענין כך הוא: אחר מלחמתו עם המלכים, והיה ירא פן יקימו עליו גואלי דמם ופן קבל שכרו – היה הדברים האלה בין הקב"ה לבין אברהם, שמביא אתם בפסוקי א – ו.

יג)… כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה – כונת הפסיק על זרות הלשון שבפסוק זה, שמתחיל בלשון יחיד “גר” ומסיים בלשון רבים “זרעך” “להם” “אתם”. והטעם לזה לומר, שהזמן “ארבע מאוות שנה” מתחיל מאברהם בעצמו, וכן אמר לבני חת גר וגו' אנכי עמכם.


טז

ה) ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה – משמע מזה שהוציא אתה לחרות – ישפט ה' – היודע מחשבות – ביני וביניך.

ו) ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך לא הוצאתי אתה לחרות – עשי לה הטוב בעיניך.


יז.

ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך – ארץ פלשתים ככתוב ויגר אברהם בארץ פלשתים – את כל ארץ כנען והייתי להם לאלהים – וזה כונת הפסיק כלומר שהם שתי ארצות, וגם – והייתי להם לאלהים.

יג) המול ימול – כונת הפסיק, מי שהוא נמול הוא ימול.

יד) וערל זכר – כונת הפסיק על סירוס הלשון שהיה לו לומר “וזכר ערל” בתחלה שם העצם “זכר” ואח“כ שם התואר “ערל” ומזה דרשו חז”ל שהכתוב משמיענו, שהמילה באבר הזכרות, ולפי זה – הערל שם עצם, וזכר שם התואר.

כ) ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאוד שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול – הפסיק בא לפני פרטי הברכות שחשבם כאן הפסוק.

כא) ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, למועד הזה בשנה האחרת – הפסיק בא לפני הדברים שחשב כאן.

והנה בכל הפרשה הזאת דבר אתו בשם אלהים: והייתי להם לאלהים. ויאמר אלהים, ויאמר אלהים, ויאמר אלהים, ויעל אלהים מעל אברהם (ח, ט, ט“ו, י”ט, כ"ב). – והטעם לזה: בכל מקום שבא השי"ת לחוק חקים חדשים נקרא בשם אלהים, כמו במעשה בראשית, במבול, בהר סיני ובכריתת ברית מילה ובכיוצא בם.


פרשת וירא    🔗


יח.

ו)… ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת חז"ל אמרו איהו אמר קמח, והיא אמרה סלת. מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ב“מ ד' ס”ז), פירוש לדבריהם: לפי שכל הדברים שהכין בשבילם היה בותרנות גדולה ובעין יפה, ורק בדבר שהיה מבקש משרה אמנו אמר לה קמח, והיא אמרה סלת, לפי שאשה עיניה צרה באורחים, לכך בקש ממנה רק קמח, אבל לא ככל הנשים שרה אמנו והיא אמרה סלת.

בכדי לבאר הכתובים הבאים אקדים זה שאמרו חז“ל (ברכות ז') וזה לשונם: מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקרא להקב“ה “אדון” עד שבא אברהם וקראו אדון. – אברהם אבינו נקרא ג”כ “אדון” (בראשית כ"ג ו') עוד לנו לדעת שהתבה “צחוק” יש לה שתי משמעות ואלו הן: א) לשון חדוה ושמחה ב) לשון לצנות והוללות. לשון הראשון – תרגמו – וחדי, לשון השני תרגומו – וחיכת. עוד צריך לדעת זה שאמרו חז“ל. והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר” (אבות פ“א מ”ט) על פי הקדמות האלה אבאר את הכתובים י“ב – ט”ו:

יב) ותצחק – וחדית – שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה – ממש כמו שאמר אברהם ככתוב ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (י"ז) כן ממש אמרה שרה “אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן” ואולם שרה אמנו לא נזהרה הפעם בדברים וקראה את אברהם מפני הכבוד “אדוני” ונתנה מקום לליצים לומר שכונה בזה לשמו של הקב“ה, וזה שאמרו חז”ל במד“ר בראשית על הכתוב הזה: “מילדים את עצמיכם ומזקנים חבריכם ואני זקנתי מלעשות נסים”. והנה רצה הקב”ה להוכיח את שרה ע“י אברהם על שלא נזהרה בדבריה. ואולם למען השלום בין איש לאשתו לא רצה הקב”ה לומר לאברהם את עצם הלשון שאמרה שרה: “ואדוני זקן” רק אמר על המשמעות בלבד.

יג) ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר – לפי שבאמת לא אמרה כן, ולא כונה חו“ש לזה, רק שהליצים יאמרו ששרה אמרה האף אמנם אלד ואני הקב”ה זקנתי מלעשות נסים. והנה אברהם חשב ששרה אמנו אמרה בלשון הזה ממש והוכיח את שרה, והנה שרה אמנו הרגישה השגגה שיצאה מדבריה, אבל מפני השלום לא יכלה לבאר הענין לאברהם ולאמר: אני אמרתי רק עליך; לפי שקראתיך “אדוני”, ורק על המשמעות בלבד שגיתי, ולא מצאה דרך אחרת כי אם לומר לאברהם דברים מקוטעים, אולי ירגיש אברהם שיש דברים בגו – ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה – פירוש: לא כחשה את עצם הצחוק רק אמרה “לא צחקתי כי” – הקב“ה זקן, רק כי אתה זקן – והפסיקה באמצע דבריה, יראה לגמור את דבריה אחרי שראתה שהקב”ה בעצמו לא אמר לאברהם עצם הלשון שאמרה. והנה אברהם אבינו הבין מתשובתה של שרה, שיש דברים בגו, שלא חטאה באמת שרה אמנו בזה – ויאמר לא כי צחקת – הפסיק בא לומר שהוא מאמר אחד, וכונתו כך הוא: אין ההוכחה על מה שצחקת; כי אם דבר נעלם ממני יש בזה שעליו ההוכחה.

יד)… למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן – הקב"ה בא להוסיף על ההבטחה שאמר המלאך, ואמר: “למועד” בלשון שאמר לו אלהים “למועד הזה בשנה האחרת” (י“ז, כ”א)

יט) כי ידעתיו – את מדותי – למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' – ע"ד שאמר הכתוב “והלכת בדרכיו”.

כא) ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה – הפסיק בא לומר שהמשמעות כאן “אכלה”, והטעם שתפס לשון “כלה” לפי “שקללת חכם – ומכש”כ של הקב“ה – אפילו על תנאי הי באה”, לכך לא אמר אכלה.

כב) ויפנו משם האנשים וילכו סדמה – לראות “הכצעקתה הבאה עשו”

כג)… האף תספה צדיק עם רשע.

כד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום.

כה) חלילה לך מעשות כדבר הזה – אפילו הדומה לזה, – להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע חלילה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט – הפסיק בא לפני הדברים הפרטיים שחשב אחר הכלל “מעשות” והם: כדבר הזה; להמית צדיק עם רשע; והיה כצדיק כרשע.

כו) ויאמר ה' אם אמצע בסדם חמשים צדיקים – ובמקום אחר היו נחשבים רשעים – ונשאתי לכל המקום – גם להערים הקרובות לסדם – בעבורם – יותר על מה שבקשת ש“לא אשחית” כי גם “ונשאתי” לגמרי, וגם לכל המקום.

כח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה הדברים האלה יש להם שתי משמעות, ואלו הן: א) ממספר חמשים יחסרון חמשה וישאר ארבעים וחמשה; ב) יחסרון מהמספר חמשים עד שלא ישארו מהם רק חמשה – התשחית בחמשה את כל העיר, ויאמר לא אשחית תפס לשון אברהם – אם אמצע שם – בסדם – ארבעים וחמשה – הקב“ה ברר דבריו כפי משמעות א' שאמרתי. וזה שאמרו חז”ל בקש אברהם לירד מחמשים חמשה אמר לו הקב"ה חזור בך למפרע (מ“ר ב' ק”א מ“ט כ”ד)

כט) ויסף עוד לדבר אליו – לפי שבתחלה התפלל רק על חמשים, ואחרי כן בא בטענה “התשחית בחמשה” ועתה בא לבקש על ארבעים, שלשים, עשרים, עשרה, לכך אמר “ויסף לדבר אליו” ומעתה התחכם אברהם, מבלי להזכיר בתפלתו הלשון “השחתה” – ויאמר לא אעשה שום דבר בעבור הארבעים.

ל)… ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים.

לא)… ויאמר לא אשחית בעבור העשרים.

לב)… ויאמר לא אשחית בעבור העשרה – ולא התפלל כבתחלה “אולי יחסרון חמשה” לפי שכבר אמר לו הקב“ה שלא ישחית בעבור חמשה, והוא הדין לשאר, ועל חמשה בלבד ג”כ לא התפלל לפי שאמר לו הקב“ה “חזור בך למפרע”. היוצא לנו מזה: על חמשים אמר ונשאתי, על ארבעים ושלשים אמר: לא אעשה; ועל עשרים ועשרה אמר: לא אשחית, אבל על ארבעים וחמשה אין לנו הכרע לפי שתפס הקב”ה לשון אברהם שאמר: “התשחית”


יט.

ט) ויאמרו גש הלאה – הפסיק בא לומר: שלא אמרו בפיהם אלה הדברים ממש, רק אמרו הדברים “האחד בא לגור – לשבר הדלת” שהיה בדבריהם דברים רצוים ודברים קשים והמה: גש – קרב; הלאה – התרחק מאתנו: ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט – “גש”; עתה נרע לך מהם “הלאה”; ויפצרו באיש בלוט – “גש”; ויגשו לשבר הדלת – “הלאה”, וכונתם על שאמר “הנה נא לי שתי בנות” וכו', והנה ראו המלאכים ש“הכצעקתה הבאה עשו”.

יב) ויאמרו – אל לוט עד מי לך פה – הוצא מן המקום.

יג) כי משחתים אנחנו את המקום הזה.

יד) ויצא לוט וידבר אל חתניו לקחי בנתיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה – כונת הפסיק הראשון: שדבר אליהם ברבים, אולי ימלטו ויברחו מן המקום בטרם תבא הרעה, וכונת הפסיק השני: שאמר מלבד לחתניו שהיו לו מכבר, ג"כ אולי נמצא ביניהם הרוצים ליקח את בנותיו וימלטו בזה מלהשחת. גם אפשר לומר שכונתו של לוט בזה: כי אז ימצאון עשרה צדיקים בסדם, והם: לוט ואשתו, שתי בנותיו הנשואות וחתניו, שתי בנותיו הפנויות ולוקחי בנותיו, הרי עשרה – “ויהי כמצחק בעיני חתניו”.

טז) ויתמהמה ויחזיקו האנשים – בחמלת ה' עליו – בלבד – כונת הפסיק לומר: שחטא בזה שהתמהמה, ורק בחמלת ה' עליו – הוציאהו וינחהו מחוץ לעיר. – ואין שום סמיכות בין “ויתמהמה” לבין “ויחזיקו”.

כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה.

כד) וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים – ולא מההרים המוריקים אש טבעיי רק היה האש מן השמים. ולפי שהיה דרך נסיי שטבע האש לעלות למעלה, ועליהם ירד למטה, לכך אמר “מאת ה'” וזה שאמרו חז“ל: “רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין”. וגם אמרו: “הוא ובית דינו” פירוש: לפי שהמשפט ל”אלהים" הוא, והכתוב בא לומר שגם – “וה'” – מדת הרחמים הסכימה למשפט זה.


כ.

יא)… כי אמרתי – בכל מקומך מתנהגים במשפט – רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

יג) ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי – כונתו בזה: לפי שהשם “אלהים” הוא לשון רבים, כי חקי הטבע הרבים הם, והשם: “הוי'” לשון יחיד: “הוי' אחד” המאחד את כל חלקי הטבע הרבים לאחד. דוגמא לזה: האדם הנברא בצלם אלהים, אשר כל אבריו השונים זה מזה, מתאחדים על ידי נשמתו לאחד. והנה אברהם אבינו בהיותו בבית אביו, טרם ידע את השם “הוי'” שהוא המקור והשורש לשם “אלהים” ככתוב "לך לך – ומבית אביך אל הארץ אשר אראך – וירא ה' אל אברם (בראשית י"ב, א‘, ז’,) בקש תחבולות גשמיות – ואמר לה זה הסדר אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא – וגם אתה כאשר ידעתי את השם הוי' אלהים אחד; נשאר הדבר כבתחלה.


כא.

א) וה' פקד את שרה כאשר אמר – "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (י"ח, י') – ויעש ה' לשרה כאשר דבר – קשות – "למה זה צחקה שרה – למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (שם י“ג, י”ד).

ב) ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים (שם י“ז, י”ט, כ"א).

ו) ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים – לפי שנתבשרה תחלה בשם אלהים כל השמע יצחק לי.

ז) ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו – “ותאמר” הראשון, לשרה. “ותאמר” השני, לאברהם.

יד) וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים – כונת הפסיק: לחם וחמת מים – ואת הילד – לא היה בהשכמה, רק בבקר.

יז)… ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים – הפסיק בא לומר שהקריאה היתה כמו “בת קול” בלבד, וכן כונת הפסיק – “ויבא ה' אל בלעם”.

כב)… אלהים עמך בכל אשר אתה עשה – ששלח את ישמעאל מביתו, בפקודת אלהים היה.


כב.

א)… והאלהים נסה את אברהם.

ב)…ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך – הדברים האלה אין להם הכרע: אם כונתו יתברך שמו היתה: “והעלהו – את יצחק – שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך, באיזה הר, או הכונה: “והעלהו שם לעלה על אחד ההרים – הידוע – אשר אמר אליך” שם את מי תעלה לעולה. והנה אברהם אבינו שהקב”ה הבטיח לו “כי ביצחק יקרא לך זרע” היה לבו נוטה לכונה השניה, ואמר לנעריו “שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם” (להלן ה') גם כאשר שאל יצחק את אביו “ואיה השה לעלה” (להלן ז') "ויאמר אברהם אלהים יראה לי השה לעלה בני (ח') וסוף מעשה מוכיח אל תחלתו, שבאמת היה כן “וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה” (י"ג). ובאמת כן היתה כונתו יתברך בתחלה, אבל בכדי לנסותו נאחז האיל בסבך בקרניו, ולא יכול לבוא באותו רגע טרם עקד ושם אברהם את יצחק בנו על המזבח, ואברהם בראותו שלא נגלה אליו ה' וגם אין נראה השה לעלה, החליט בדעתו שכונתו יתברך היתה, ככונה הראשונה: שיצחק בעצמו יהיה עולה, ולפי שבאמת לא כן היתה כונתו יתברך, לכך נתרשלו ידיו מלעשות זאת, ואברהם חשב זה שנתרשלו ידיו הוא: מפני רחמי האב על בנו, ובכדי לקיים מצות ה' התחזק.

י) וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו.

יב)… כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה – ומפני הספק בלבד בכונת דבריו יתברך שמו – ולא חשכת את בנך את יחידך ממני – זוהי כונת הפסיק, לומר: שעצם הנסיון היה “עתה” ולא בתחלה, ונמשך לשלפניו. גם יש לומר: לפי ש“עתה” לשוה “הוה” ו“ידעתי” לשון “עבר” לכן בא הפסיק.

יג) וישא אברהם את עיניו – והנה איל – ונתקיים משמעות השניה “אשר אמר – שם – אליך את מי להעלות לעלה” – אחר – ראה שהטעם שלא בא אל המזבח לתחלה לפי ש–, נאחז בסבך בקרניו" וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו.

יד) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה – כונת הפסיק: שאין המקום נקרא “ה' יראה” אלא המקום נקרא “יראה” וה' היא מלת הקריאה; לפי שאסור לייחד שמו של הקב“ה על שום דבר, ומכש”כ להתחיל בשם ה'.


פרשה חיי שרה.    🔗


כג.

א) ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה – מתחלה נקצבו לה המספר הזה, ולא מתה באמצע הימים שקצבו לה.

ב)… ויבא אברהם – מבאר שבע (לעיל כ“ב י”ט) – לספד.

ג)… וידבר אך בני חת לאמר – בהתחלת הדברים יאמר “אל” ובאמצע הדברים יאמר “אתם” “את”.

ה) ויענו בני חת את אברהם לאמר לו – כלומר: עצם המענה היתה בהסכם כלם, ונתנו רשות לאחד מהם לאמר לו בשמם.

ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברנו קבר את מתך – הפסיק בא לפני שני השמות שחשב בכאן והם: “אדני” “נשיא אלהים”. והטעם שאמר “אדני” לשון יחיד, לפי שאין המשמעות: אדון עלי, רק המשמעות: שם כללי כמו “אדני בזק” ולפי שאברהם המציא את השם “אדני” קראו אותו ג"כ בשם זה כמו שנאמר “נאם ה' לאדני (תהלים ק"י, א') זה אברהם – אמרו חז”ל, ומשמעות הכתוב כן היא: “שמענו אדני נשיא אלהים. אתה בתוכנו – אחד מאתנו – במבחר קברנו קבר מתך” – יש לך רשות על זה ואין מוחה בידך.

יא)… השדה נתתי לך – אע"פ שלא בקשת השדה כלל – והמערה אשר בו – שבקשת – לך נתתיה ותפס בכל אחד מהם העיקר בתחלה.

יז) ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ.

יח) לאברהם למקנה – כונת הפסיק: שהתבה “ויקם” נמשכת על כל מה שחשב אחר זה. וכבר ראינו כשבא לחשב כמה דברים במשפט אחד, עשה לפניהם פסיק. וגם לאחריהם עשה פסיק כמו שעשה פסיק (דברים ז', י"ב).


כד.

ד) כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק –

אברהם אבינו היה מדייק בלשונו, והתנה עמו שני דברים א) כי אל ארצי ב) ואל מולדתי – משפחתי – תלך, וגם להלן דייק בלשונו ואמר "אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי – ולקחת אשה לבני משם (ז').

ואולם להלן נראה, שהעבד שגה במשמעות דברי רבו, אברהם, וחשב שהעיקר צוה עליו, שיקח אשה ליצחק מארץ מולדתו, ואפילו אם לא תהי' ממשפחת אברהם, ורק אלהי אברהם נחה אתו בדרך אמת, והנערה היתה ממשפחת אברהם.

ז) ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי – כונת הפסיק: אז היה רק “אלהי השמים” ואני הודעתי שמו גם בארץ (חז"ל).

יב) ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם – כונת הפסיק: ויאמר העבד “ה' א' אדוני אברהם”.

יג) הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר – אפילו אם לא תהיה ממשפחת אברהם – יצאת לשאב מים.

יד) והיה הנער אשר אמר אליה הטי־נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם־גמלך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק וכה אדע כי עשית חסד עם אדני.

טו) ויהי הוא טרם כלה לדבר – כלומר לא היה צורך לתפלתו של עבד; לפי שרבקה יצאת טרם כלה לדבר – והנה רבקה יצאת אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור “אחי אברהם” – וזאת לא הזכיר העבד כלל, וכאשר ראה העבד שרבקה יצאת טרם כלה לדבר.

יז) וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך" – גמיאה בלבד.

יח) ותאמר שתה – ולא גמיאה לבד – אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו.

יט) ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת.

כ) ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו – והנה רבקה עשתה באופן מאד נעלה ממה שבקש העבד בתפלתו: ראשית־כל זאת עשתה במהירות “ותרץ”, העבד אמר “הגמיאיני”, והיא אמרה “שתה” – העבד אמר “ואמרה שתה וגם גמליך אשקה” (לעיל י"ד) ורבקה לא אמרה “וגם גמליך אשקה'” מיד, כי אמרה פן הוא צמא למים מאד וכמעשה של נחום איש גם זו, ורק כאשר “ותכל להשקותו” אז אמרה “וגם לגמליך אשאב” ולא אמרה כלשון העבד “אשקה” וגם הוסיפה “עד אם כלו לשתת”. והצדק אתה. כי לא יצדק לשון "אשקה” רק על האדם, ולשון “אשאב” על הגמלים.

כא) והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו – ונתקיימה תפלתו בהצלחה יתרה ממה שבקש – אם לא – שתפלתו לא הועילה כלל; לפי שלא נתקיימו סמניו בדקדוק.

כב)…ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו – בשכר שהשקתה אותו – ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם – על מה ששאבה לגמליו.

כג) ויאמר בת מי את.

כד) ותאמר אליו בת בתואל אנכי – אשר ילדה לנחר – אז נוכח העבד לדעת, שהוא שגה מתחלה בדברי אברהם, שאמר “ואל מולדתי תלך” שחשב העבד אל עיר מולדתו, ובאמת כונתו היתה: שהאשה תהיה ממשפחתו; ואחרי אשר הנערה הזאת, היא באמת ממשפחת אברהם, נוכח לדעת שלא תפלתו הועילה לזה, רק זכותו של אברהם אבינו בלבד.

כז) ויאמר ברוך ה' א' אדני אברהם. אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. אנכי בדרך– בסתם – נחני' ה' בית אחי אדני – שלא מדעתי.

כט) ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין.

ל) ויהי כראת את הנזם – הפסיק בה לומר: זה שאמר הכתוב “וירץ לבן אל האיש” היה כראת את הנזם, ולא בכדי לקיים הכנסת אורחים.

לח) אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי.

מ) ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי.

מז) ואשאל אתה ואמר בת מי את ותאמר בת בתואל בן נחר אשר ילדה לו מלכה – ואחרי כן – ואשם הנזם על אפה והצמידים על ידיה – ומעתה מוכרח היה לומר, שבתחלה שאל אתה “בת מי את” לפי שאברהם צוה עליו שתהי' ממשפחתו אבל לפי שהעיקרא סבר, שהעיקר שתהי' מארץ מולדתו, מעיר נחור נתן לה המתנות ואחר כך שאל אותה “בת מי את”. – והמשמעות “ואשם” בדעת העבד: בתחלה.


פרשה תולדות    🔗


כה.

כח) ויאהב יצחק את עשו. כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב. – זה שאמרו חז"ל: “כל אהבה התלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה” לכך נאמר אצל עשו “ויאהב” לשון העבר: לפי שלבסוף בטלה אהבה: אבל אצל יעקב אמר “אהבת” לשון הוה; לפי שאינה בטלה לעולם.

כט) ויזד יעקב נזיד – אמר ליה מה טיבו של נזיד זה? אמר ליה שמת אתו זקן. אמר באותו זקן פגע מדת הדין. אמר ליה: הן, אמר א“כ לא מתן שכר ולא תחיית המתים ורוח הקודש צוחת “אל תבכו למת ואל תנודו לו” זה אברהם “בכו בכה להולך” זה עשו (מדרש רבה פרשה זו) פירוש: חז”ל אמרו “אתה מוצא אברהם היה במותו קע”ה שנה, ויצחק ק“פ שנה, אלא אותן חמש שנים שמנע הקב”ה מחייו, מפני שעבר עשו שתי עבירות אמר הקב“ה כך הבטחתי את אברהם ואמרתי לו ואתה תבא אל אבותיך בשלום זה הוא שיבה טובה? והלא רואה לבן בנו עובד עבודה זרה, ומגלה עריות, ושופך דמים, מוטב לו שיפטר בשלום”. וכאשר ראה עשו שאברהם נפטר קודם זמנו, אמר לית דין ולית דיין, ורוח הקדש צוח: “אל תבכו למת” זה אברהם שנפטר קודם זמנו, אלא “בכו בכה להולך”, שאמר “הנה אנכי הולך למות” לכך נפטר אברהם קודם זמנו.


כו.

ב)… שכן בארץ אשר אמר אליך – בבאר שבע, ככתוב “ויעל משם באר שבע” "וירא אליו ה' ויאמר “אל תירא כי אתך אנכי” (להלן כ“ג – כ”ד).

ג) גור בארץ הזאת – בגרר – ואהיה עמך, ואברכך בזה כי לך – שלך – אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך – בהר המוריה “והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים לרב”. – אקיים השבועה הזאת.

ד) והרבתי את זרעך ככוכבי השמים – ואז – ונתתי לזרעך את כל הארצות האל.

היינו: בתחלה יברך אותו שיתן לו ולזרעו את כל הארצות האל. וכאשר יקיים את השבועה שנשבע ל“הרבת זרעו ככוכבי השמים לרב” היינו, כאשר יהיו ככוכבי השמים, יתן להם את כל הארצות האל, כמו שברך אותו בתחלה.

יח) וישב יצחק ויחפר את בארת המים – הפסיק בא לומר: “וישב לחפר” ולא – “וישב לגרר” לאחר שיצא משם.

יט) ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים – היא הבאר אשר חפרו עבדי אברהם אביו.

כ) ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים – הם הודו שעצם הבאר היא שחפרו עבדי אברהם אביו, אבל לפי שהם מים חיים, נובעים ממעינות ארץ פלשתים, ע"כ אמרו “לנו המים”, – ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו – שהיה להם פתחון פה להתעשק עמו.

כא) ויחפרו באר אחרת – שלא היה שם מים חיים רק מי בארות – ויריבו גם אליה ויקרא שטנה – מלשון “שטן” – שהם מריבים בלי שום טענה, על כן. –

כב) ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות.

כג) ויעל משם באר שבע – ושם נתקיים מה שאמר לו הקב"ה "שכן בארץ אשר אמר אליך (לעיל ב').

כד) וירא אליו ה'.

כה) ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה' – פרסם תורת ה' ברבים – ויט שם אהלו – להשתקע שם – ויכרו שם עבדי יצחק – באר טרם שמצאו שם מים – נראה לי שעצם עבודת הבאר, טרם שנשלמה נקראת בשם “כרה” וכשנשלמה נקראת בשם “חפר” וזה שאמר הכתוב “בור כרה ויחפרהו”. ובאותו העת –

כו) ואבימלך הלך אליו מגרר.

כח) ויאמרו ראו ראינו כח היה ה' – בעת היותנו – עמך – וזוהי כונת הפסיק, וכן תרגם יונתן, גם יש לומר, משמעות הכתוב כן היא – ראינו כי היה ה' כשהיית אתנו רק “עמך” – בזכותך.

לא) וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו – וילכו מאתו בשלום.

לב) ויהיה ביום ההוא – לאחר הבקר שיצאו משם, וזוהי כונת הפסיק – ויבאו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו (לעיל כ"ה) ויאמרו לו מצאנו מים.

לג) ויקרא אתה שבעה – עשק, שטנה, רחבות, חפרו מתחלה עבדי אברהם, וסתמו אותם פלשתים, וישב ויחפר אותם יצחק הרי: ששה והבאר הזאת היא השביעית ע"כ קרא שמה שבעה.


כז.

א)… ויקרא את עשו בנו הגדל – המשמעות: יצחק קרא את עשו בשם “בנו הגדול” וזוהי כונת הפסיק, וזה שאמרו חז"ל “אבל הקב”ה קרא אותו קטן ככתוב “הנה קטן נתתיך לגוים”.

ו) ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר, אל עשו אחיך לאמר – לפי שאמרה ליעקב המשמעות של דברי יצחק, ולא דבריו ממש, לכך אמרה “לאמר”.

ז)… ואברככה לפני ה' – לפי שיצחק אמר “בעבור תברכך נפשי” שהנפש היא חלק אלוה, אבל לפי שלא זכה אותו רשע לשמוע את השם הקדוש יוצא מפי יצחק אבינו, לכך אמר “נפשי”, אבל בדברה אל יעקב אמרה “לפני ה'”.

ח) ועתה בני שמע בקלי – ברוח הקדש וגם שמע – לאשר אני – אמך – מצוה אותך וחייב אתה לעשות הן מצד הנבואה הן מצד כבוד אם.

י)… בעבר אשר יברכך לפני מותו – רבקה אמנו לא רצתה להזכיר שם ה' עתה על מעשה מרמה.

יט) ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך. עשיתי כאשר – כמו אלו – דברת אלי – ולא אמר עשיתי את אשר דברת אלי – בעבור תברכני נפשך – תפס הלשון שאמר לעשו.

כ)… ויאמר כי הקרה ה' א' לפני – ויהי כשמוע יצחק שמו יתברך מפיו, שלא שמע לעולם מפי עשו, התחיל להסתפק, אם זה עשו אם לא.

כא) גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא – ידע יצחק שרק אחד מבניו עומד לפניו, ורק נסתפק, אם הוא עשו, או יעקב.

כב)… ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו.

כג) ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו – וכל זה בהשגחתו שמו יתברך, שיצחק נסתפק ולא ידע בהחלט, מי הוא העומד לפניו – יעקב או עשו – ו“יברכהו” – את העומד לפניו, אם יעקב – יעקב, ואם עשו – עשו.

כד) ויאמר אתה זה בני עשו. ויאמר אני – יעקב קצר בלשונו ולא השיב על כל מה ששאל אביו, לפי שאביו שאל ממנו שתי שאלות: א) אתה זה בני ב) עשו, ויעקב אמר “אני” ולא בירר תשובתו, אם אני בנך בלבד, או אני בנך עשו, היוצא לנו מכל זה, שיצחק אבינו ידע שאחד מבניו עומד לפניו רק לא ידע מי הוא, יעקב או עשו, וברך את הבן העומד לפניו ויהי מי.

כה) ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני – יהי' מי שהוא – למען תברכך נפשי – וזאת היא עצם המרמה שאמר יצחק “בא אחיך במרמה” לפי שהשתדל, שלא ידע יצחק מי מבניו עומד לפניו, יעקב או עשו, ויכון לברך את זה העומד לפניו יהי' מי שהוא, יעקב או עשו.

לג)… ואכל מכל – מעין עולם הבא – ואברכהו גם ברוך יהי' – לפי שהייתי מסתפק בו, אם הוא יעקב, או עשו, וברכתי מספק את הבן העומד לפני.

לד) כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד – לפי שבתחלה אמר בלבו: הלא כונתו של יצחק היתה לברך את עשו, ומה בזה שגופו של יעקב עמד לפניו, הברכות תחולנה על ראש עשו; לפי שהכל הולך אחר המחשבה. אבל כשמע את דברי אביו שברך את הבן העומד לפניו, "ויצעק צעקה גדולה.

לה)… בא אחיך במרמה – התחכם שלא אדע מי הוא, ובזה – ויקח את ברכתך – לפי שיצחק חשב לברך את עשו וגם את יעקב, איש איש כברכתו; אבל בזה שהתחכם יעקב, שיצחק ידע שאחד מבניו עומד לפניו ולא ידע מי הוא, ברכו בשתי ברכות של יעקב ועשו.

לט)… הנה משמני הארץ יהי' מושבך וכו' – ולא הזכיר בדבריו שמו של הקב"ה ושום לשון של ברכה, לפי שלא ברכו כלל, רק אמר שבחרבו בלבד ישיג הדברים האלה, ולא יצדק עליהם לשון ברכה.

מב)… ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך.

מד) וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב – תשתדל במנחה –חמת אחיך.

מה) עד שוב אף אחיך – מעצמו ע"י השתחויות. והנה רבקה אמנו לא רצתה להודיע זאת ליצחק, שעשו מתנחם להרוג את יעקב, ורק ליעקב בלבד היתה צריכה להודיע לו כי בנפשו הוא.

מו) ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת.


כח.

א) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען.

ב) קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך.

ג) ואל.

ד) ויתן לך את ברכת אברהם.

ה) וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם – אחי רבקה אם יעקב ועשו – וישתדל לבן שלא יעשה אחד מהם שום רעה לאחיו.

יצחק אבינו דבר ליעקב ארבעה דברים ואלו הם: א) ויברך אתו בברכות האמורות בפסוקים ג – ד; ב) ויצוהו – לא תקח אשה מבנות כנען; ג) ויאמר לו – קום לך פדנה ארם וקח לך אשה מבית בתואל מבנות לבן אחי אמך ג) וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם;

ו) וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב;

ז) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – אז ידע עשו שלא יאונה ליעקב שום רעה, וחדל מלעשות ליעקב שום רעה.

ט) וילך עשו אל ישמעל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות – הספיק בא לפני הפרטים שחשב הכתוב כאן.


פרשת ויצא.    🔗

יא) ויפגע במקום-הידוע, שנקרא “מקום”, ככתוב: “וירא את המקום מרחוק” (כ"ב, ד') וזוהי דעת חז"ל.

כא)… “והיה ה' לי לאלהים” – בספרי “הלכתא למשיחא” הארכתי בביאור הדברים האלה, תראנו משם. והנני להוסיף על דברי שם: אברהם אבינו התנהג במדת החסד והתפלל על אנשי סדם. “וירא ה' אל אברם” (י"ב, ז') “אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים” (ט"ו, ז') – לבד מכריתת ברית על המילה שהיה בשם “אלהים” מטעם שאמרנו: לפי שהברית לעולם. יצחק אבינו התנהג במדת הדין ככתוב “ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו” (כ“ה, י”א) ולא מצאנו אפילו פעם אחת שאמר ה' ליצחק “אני ה'” כמו שאמר לאברהם; רק אמר לו “אנכי אלהי אברהם אביך” (כ“ו, כ”ד) גם ברך את יעקב בשם “אלהים”, ככתוב “ויתן לך האלהים” (כ“ז, כ”ח) “ואל שדי יברך – אתך אשר נתן אלהים לאברהם” (כ"ח, ג‘-ד’) ויעקב אבינו התפלל שיהי' לו “ה'” לאלהים כמדת אבותיו אברהם ויצחק יחדיו, וזהו שאמרו המקובלים: אברהם – מדת החסד, המורה על שם “ה'”; יצחק – מדת הדין, המורה על שם “אלהים”; יעקב – מדת התפארת, הממוצע, המורה על שם “ה'” ושם “אלהים” יחדיו, כאמור “והי' ה' לי לאלהים” ובאמת רואים אנחנו שנגלה ליעקב בשם “ה'”, ובשם “אלהים” ככתוב – “ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק” ומטעם זה לא אמר “יצחק אביך” לפי שלא נגלה ליצחק בשם “ה” – “ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב” (ל“א, י”א “ויאמר אלהים אל יעקב” (ל"ה, א') “ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה” (מ"ו, ב').

כ"ט

ו)… ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן – הרי לך אות ששלום: שרחל בתו הקטנה באה עם הצאן.

ט) עודנו מדבר עמם ורחל  באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא – הפסיק לומר הטעם: למה רחל הקטנה, ולא לאה הגדולה, או אחד מבניו באים עם הצאן? – “כי רעה היא”, שהיא יודעת במרעה הצאן; והנה, לפי שכבר אמרו הרועים, שרחל בתו באה עם הצאן לראי' ששלום לו, ועתה בא רק לומר, שהיא באה עם צאן לבן, לכן עשה פסיק בין “רחל” לבין “באה” לומר: שהעיקר במאמר זה “ורחל באה עם הצאן אשר לאביה” לפי שרעה היא.

י) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו – בתחלה – ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו – אחרי כן: –

יא) וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך – ואחרי כן: –

יב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא – ברמאות – וכי בן רבקה הוא – בצדקיות – ותרץ ותגד לאביה.

יג) ויהי כשמע לבן את שמע  יעקב בן אחותו – כונת הפסיק לומר: שרחל לא הגידה לאביה “כי אחי אביה הוא” ברמאות רק אמרה לו, שהוא בן אחותו בצדקיות – וירץ לקראתו – ויספר ללבן את כל הדברים האלה – שעשו מתנחם להרגו, ורבקה שלחה אותו ללבן שהוא יגן עליו.

יד) ויאמר לו לבן אך בשרי ועצמי אתה – אנכי מגן עליך והמבקש את נפשך מבקש את נפשי.

כ) יעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים – שאמרה לו אמו “וישבת עמו ימים אחדים” (כ“ז, מ”ד).

כב) ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה – ולא אמר ויעש להם משתה כאמור אצל לוט (י"ט, ג') לפי שלא עשה משתה אלא לעצמו, ולא לכל אנשי המקום שאסף.

כז) מלא שבע זאת – פירוש: קיים את הנשואין של לאה, שלא תאמר: לפי שרמיתיך אינך רוצה לקיים הנשואין ובאופן כזה, כשלא תקיים נשיאת לאה, אי אפשר ליתן לך רחל – “כי לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”

כח) טיעש יעקב כן: וימלא שבע זאת – קיים נשיאת לאה בזה ש“מלא שבע זאת”, כמנהגי החתן עם הכלה.

ל)… ויאהב גם את רחל מלאה – הדברים האלה קשים להבין, לפי שהם סותרים זה את זה, שמתחלה אמר “ויאהב גם את רחל” – משמע מזה, שעיקר אהבתו היתה ללאה, ואחרי כן אמר “מלאה” – הרי לך שאהב את רחל יותר מלאה, הרי לך שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שבא הכתוב השלישי ויכחיש את שניהם באמרו: –

לא) “וירא ה' כי שנואה לאה” – ונראה לי לפרש: ל-פי שבשבוע הראשון קודם שנשא את רחל, לא היה נכר ממנו ללאה שום אהבה ושנאה, ואם כי לא ימלט שלא חרה אף יעקב על לאה, על שהסכימה לרמאות אביה, מכל מקום, על כל פשעים תכסה אהבת איש לאשתו, וכאשר נשא אחר שבוע הראשון גם את רחל "ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל – ואחרי כן גברה אהבתו לרחל מאהבתו ללאה, ואחר כך, אם כי השתדל יעקב אבינו לכסות השנאה מעיני לאה, אבל:

לא) “וירא ה' כי שנואה לאה” – ולאה בעצמה לא הרגישה זאת, רק חשבה שאין ליעקב שום אהבה בלבד אליה.

לב)… ותלד בן ותקרא את שמו ראובן כי אמרה – כי עתה יאהבני אישי.

לג) ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי – ואני בעצמי לא ידעתי מזה – ויתן לי גם את זה.

ל.

ח) ותאמר רחל נפתולי אלהים  נפתלתי עם אחתי גם יכלתי – כונת הפסיק לומר, שמשמעות הכתוב כך היא: “נפתולי אלהים” התאבקות אלהים
“נפתלתי עם אחתי גם יכלתי”: התאבקתי עם אחותי וגם נצחתי.

טז) ויבא יעקב  מן השדה בערב – כונת הפסיק לומר: לכך הפך הכתוב הסדר, ולא אמר “ויבא יעקב בערב מן השדה” וגם למה הוא מזכיר מאין בא, לכן עשה פסיק, לומר: שכונת הכתוב להודיע שבערב עזב עבודתו בשדה.

כ) ותאמר לאה זבדני אלהים  אתי זבד טוב – כונת הפסיק, ליישב השאלה: למה אמרה “אתי”? אחרי שאמרה “זבדני”, התבה “אותי” מיותרת, לכן עשה פסיק, לומר שהם שני מאמרים ומשמעות הכתוב כך היא "זבדני אלהים – אלהים נתן לי חלק – אתי זבד טוב – חלק טוב נתן לי – הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים – על כן – ותקרא את שמו זבלון – שם המורה על שתי המשמעות: “זבדני” “ויזבלני” אישי.

כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי – עד שלא ילדה רחל בנים לא אמר ללבן שלחני, פן יאמר לבן אחרי שלא ילדה רחל בנים מחויב אתה לגרשה, ואם רוצה אתה לשוב למקומך – גרש את רחל – ויהי כאשר ילדה רחל – ויאמר שלחני ואלכה אל מקומי.

כח) ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה.

כט) ויאמר אליו אתה ידעת: –

ל) כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי – פירוש: יעקב אמר ללבן אין אני רוצה בשכר קצוב שאמרת ליתן לי, הלא ראית שה' ברך אותך לרגלי, ועל כן רוצה אני שתחול הברכה גם לביתי, ובשכר קצוב לא תחול הברכה, וכמו שאמרו חז"ל: – “אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין”.

לא) ויאמר מה אתן לך – שתחול עליו הברכה – ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה, אם תעשה לי את הדבר הזה – בלבד – אשובה ארעה צאנך אשמר.

לב) אעבר בכל צאנך היום. הסר משם כל שה  נקד וטלוא וכל שה-חום בכבשים וטלוא ונקד בעזים, – הדברים האלה יש להם שתי משמעות: א) הסר אותם והם יהיו שכרי; ב) אשר יולדו מעכשיו יהיו שכרי. ולבן בחר משמעות ב‘, ובכדי שלא לטעות בין “שה נקד” על “שה עקוד” ושלא ליתן פתחון פה ללבן, עשה יעקב אבינו פסיק בין הדבקים, ואמר “שה” והפסיק בדברו, ואחרי כן אמר – " נקד" וגם הפסיק בא לדייק, שאין הכונה שבכל שה ושה יהיו המראות שחשב: נקד וטלוא; או שכל השה תהיה נקד וטלוא; רק הכונה: “כל שה” הוא כלל ואחרי כן חשב הפרטים והם “נקד או טלוא” וכו’ כשנמצא בהן אחת מהמראות הללו – והיה שכרו – היינו כל אלה המראות אשר תסיר משם, אם ילדו מעתה בניהם יהיו שכרי.

לג)… כל אשר איננו נקד וטלוא בעזים וחום – נקד וטלוא וגם חום – בכבשים גנוב הוא אתי.

לה) ויסר ביום ההוא את התישים העקדים – לפי שאמר: יעקב אמר “שה עקד” – והטלואים ואת כל העזים והנקדות והטלאות – לפי שיעקב אמר “וטלוא ונקד בעזים” – לא יכול לכזב בדבריו – כל אשר לבן בו – וזה לא הזכיר יעקב בדבריו כלל – וכל חום בכבשים – מלבד העקדים והטלואים – והנה כל המראות שהסיר משם לבן כאשר יולדו המראות האלה בצאן לבן מאז והלאה הם מגיעים ליעקב.

לז) ויקח לו יעקב מקל לבנה.

לח) ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים.

לט) ותלדנה הצאן עקדים נקדים וטלאים – ולפי שלא הסיר חום כי אם בכבשים1 ולא מן העזים, ע"כ לא היה בשביל מראה חום צריך למקלות.

מ) והכבשים הפריד יעקב ויתן את פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן – העזים שלא הסיר מהם עקדים וחום – וזה שאמר יעקב אבינו לרחל ולאה "אם כה יאמר נקדים יהיו שכרך – ואם כה יאמר עקדים יהיו שכרך', (ל"א, ח') לפי כאשר ראה לבן שהוא בעצמו נלכד בפח שהכין ליעקב, התהפך ברמאותיו מנקד לעקד, ומעקד לנקד. ועליו נאמר “בפועל כפיו נוקש רשע”.

לא.

א) וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה. – גם אלה הדברים אשר ליעקב שלא היו ללבן קנה אותו ברכושו שלקח מלבן.

ט) ויצל אלהיחם את מקנה אביכם ויתן לי – לפי שבני לבן אמרו “לקח יעקב את כל אשר לאבינו” והמאמר “ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי” הוא תשובה לבני לבן, כלומר: ה' נתן לי את מקנה אביכם, לכן תפס הכתוב כאן לשון זכר ואמר אביכם". (עיין שמות ט“ו, כ”א בספרי).

כד)… ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע – חז“ל אמרו: “השמר, פן ואל, הם בלא תעשה” ולפי זה צוה עליו הקב”ה לעבור עליו בשני לאוין.

כט) יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש  אמר אלי לאמרה השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע – כחש ה“פן”, שאמר לו הקב“ה. לבן התפאר שיש לאל ידו לעשות עמהם רע; לפי שהקב”ה צוה עליו “מדבר” ולא הזכיר “לעשות” ואין עונשין מן הדין. כונת הפסיק: לומר שלכן חרף וגדף וקרא את השם שנגלה עליו בלילה “אלהי אמש”.

לג) ויבוא לבן באהל יעקב  ובאהל לאה – הפסיק מורה: שאהל יעקב הוא אהל רחל אמרו חז“ל. ולפי שקוה שימצא שם התרפים ויהרג את יעקב, ולא רחל, לכך אמר ויבא באהל יעקב – ויצא מאהל לאה ויבא – עוד הפעם – באהל רחל – לפי שראה אותה משמשנית אמרו חז”ל.

לד) ורחל לקחה את התרפים ותשמם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האהל ולא מצא.

לה) ותאמר אל אביה – כי דרך נשים לי ויחפש ולא מצא את התרפים – חז“ל אמרו “תרפים לא מצא קיתוניות מצא – שהנדה תשים שם דמה” (במדרש רב' פרשה זו) – דבריהם יתבארו ע”ד שאמרו חז"ל שאלישע בעל כנפים אמר על תפלין שבראשו שהם כנפי יונה, לפי שהם מגינים על בני ישראל ככנפים על היונה, ונעשו כנפי יונה. כן אמרה רחל על התרפים – “כי דרך נשים לי”; לפי שעבודה זרה מטמא כנדה (שבת פ' ר' עקיבא) ונעשו קיתוניות שהנדה מקבלת בהן את דמה. – לדעתי הן הן הפכים הקטנים שנשארו ליעקב במעבר יבק, ובאמת מאת ה' היתה זאת שנשארו, ויעקב לא ידע זה – “ויאבק איש עמו”.

לז) כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך – ואם תאמר על איזה כלי שהוא שלך – שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו – אם שלך הוא או שלי.

לח) זה עשרים שנה אנכי עמך – אשר עבדתיך בצדק.

מא) זה לי עשרים שנה – אבל מה קבלתי ממך?

מב) לולי – אלהי אברהם ופחד יצחק – אשר חי ויראת פן יקום עליך לקחת נקם אם תעשה לי רעה – כי עתה ריקם שלחתני.

מג) ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנתי והבנים בני – וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה – או לבניהן אשר ילדו: –

תשובה נצחת ענה לבן ליעקב, על זה שטען יעקב “כי מששת את כל כלי מה מצאת” – “הבנות בנותי הבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא”.

מו) ויאמר יעקב לאחיו – של לבן ככתוב “ויקח את אחיו עמו” (לעיל כ"ג) “ויאמר להם יעקב אחי – ויאמרו מחרן אנחנו” (לעיל כ"ט ד',) – לקטו אבנים. – יעקב הרים מצבה ואחי לקטו אבנים.

נא) ויאמר לבן ליעקב הנה  הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי. – הפסיק בר לפני שני הדברים: הגל והמצבה. גם יש לומר שהתבות “אשר יריתי” כונתן רק על הגל שאחיו עשו, אבל המצבה יעקב בעצמו הרים.

נג)… וישבע יעקב בפחד אביו יצחק.

נד) ויזבח יעקב זבח בהר – כמו שכתוב “ויעקב תקע את אהלו בהר” (לעיל כ"ה) ויקרא לאחיו – שבהר הגלעד ככתוב “ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד” (שם) – לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר – יחדיו עם יעקב, ונתחזק בניהם ברית שלום.


פרשת וישלח    🔗

לב.

ד) וישלח יעקב מלאכים – אל עשו אחיו.

ה) ויצו אתם לומר כה תאמרון: לאדני לעשו; כה אמר עבדך יעקב – יעקב אבינו בא בזה למלאות מה שצותה עליו רבקה אמנו “עד אשר תשוב חמת אחיך” – על כן שלח אליו מלאכים לשאל בשלמו, וקרא אותו אדון ויעקב הוא עבדו.

ז) וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו – שהוא מראה את עצמו כאלו הוא “אחיך”, אבל באמת הוא עשו – וגם הלך לקראתך – להתראות כאלו כונתו לקבל פניך בשמחה, כמו “וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו”. (שמות ד', י"ד) – וארבע מאות איש עמו – ואם לשלום – ארבע מאות איש למה?.

ח) וירא יעקב מאד ויצר לו – לפי שיבוא עליו במרמה ולא יכול יעקב אבינו לצאת להלחם כנגדו, לפי שעשו מראה את עצמו כאחיו, ולצאת אליו לשלום ג"כ לא יכול, כי יפול עליו עשו ויהרגהו “והכהו אם על בנים” – ויחץ את העם אשר אתו – לשני מחנות.

ט) ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה.

י) ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק – לפי שבתחלה לא הזכיר רק שם “אלהי”, לכך אמר “אבי יצחק”, (עיין לעיל בהתחלת פ' ויצא בדברי).

יב) הצילנו נא מיד אחי מיד עשו – שבא עלי בשני פנים בפנים “אחי” ובפנים “עשו”.

יד) וילן שם בלילה ההוא – כן עשה יהושע בן נון לפני מלחמת העי. ככתוב “וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם” (יהושע ח‘, ט’), – ע"ד שאמר הכתוב “אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי” (תהילים כ"ב, ב').

טו) ויקח מן הבא בידו. – הכונה בזה: קשה היה הדבר ליעקב, לקחת בהמות טהורות מעדריו ולמסרם בידי עשו הרשע וכשם שאצל נח באו הבהמות מעצמם אל התבה אלה הראוים להנצל, כן באו לידי יעקב מעצמם.

והטעם ששלח אליו מנחה, לפי שעשו התראה לפניו כאחיו ומוכרח יהיה בכדי להעלים ערמתו, לקבל את המנחה וממילא ירך לבו לשלום, ואולם עשו הרשע, נזהר מזה ולא רצה לקחת המנחה ומוכרח היה לגלות שנאתו ואז יכול יעקב להזהר ממנו.

יח) ושאלך לאמר למי אתה, ואנה תלך, ולמי אלה לפניך.

יט) ואמרת לעבדך ליעקב; מנחה הוא; שלוחה לאדוני לעשו. והנה גם הוא אחרינו – והטעם שלא צוה אותם להשיב על השאלה “ואנה תלך” לפי שבמצאם אותו, לא ילכו עוד משם והלאה.

כא) ואמרתם גם: הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה – ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני.

כב) ותעבר המנחה על פניו – שלחה לפניו לעשו – והוא לן בלילה ההוא במחנה.

כג) ויקם  בלילה – הפסיק בא לומר שאין הכונה, שהוא קם בלילה, לאחר ששכב, רק הכונה שקם להעבירם את הנחל ואז היה לילה – ויקח את שתי נשיו – ילדיו. ויעבר – מתחלה בעצמו – את מעבר יבק. ואחרי כן: –

כד) ויקחם ויעברם את הנחל – הכונה: רק מעבר יבק בלבד מפני סכנת המים, ובלילה עבר מתחלה בעצמו, אבל על הנחל לקחם ועבר אתם יחדיו, ולא עבר בתחלה לבדו – ויעבר את אשר לו.

כה) ויותר יעקב לבדו – חז"ל אמרו “שנשאר בשביל פכים קטנים” (חולין צ"א) וכבר אמרתי שהן הן הקיתוניות שהנדה מטילה דמיה שנעשו מהתרפים שגנבה רחל מלבן.

לג.

א) וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו – בלי שום אחוה – בא ועמו – יחדיו ארבע מאות איש – ולא כאמור בתחלה “וארבע מאות איש – עמו”, לפי שלא רצה לקבל המנחה ובא בראש גלוי להלחם עמו – ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל.

ג) והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו – שעל ידי השתחויות נעשה אחיו. אז: –

ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו – שניהם יחדיו.

ה) וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך. ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך – בכדי להוליד הבנים לקחתי הנשים – אז היה מצר לעשו על שלא לקח מקודם המנחה ששלח לו יעקב בתחלה על פניו, והנה בתחלה שלח לו המנחה, “כי אמר אכפרה פניו כמנחה ההלכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני” אבל עתה שכבר נשא פניו, אין צורך למנחה. ומכל מקום בא להזכירו אודות המנחה.

ח) ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. ויאמר למצא חן בעיניך אדני.

ט) ויאמר עשו יש לי רב.

י) ויאמר יעקב – ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראת פני אליהם ותרצני – הכונה בזה: אם אין מקום עתה למנחה לפי שכבר נשאת פני, יש מקום להביא מנחה – תשורה בראותי פניך כראת פני אלהים.

יא) קח נא את ברכתי אשר הבאת לך – וכי יש לי כל – עשו אמר “יש לי רב”, אבל יעקב אמר “יש לי כל” – ויפצר בו ויקח.

לד.

יא)… ואשר תאמרו אלי – ליתן דמי בושת, פגם, צער, רפוי ושבת – אתן.

יב) הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי הנערה לאשה.


לה.

א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם – ולא בשכם שהתאחרת שם ואחרת את הנדר – ועשה שם מזבח – ולפי שדבר אתו משפט, לכך נגלה עליו בשם “אלהים”.

ה) ויסעו ויהי  חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם. – השם יתברך שלח עליהם חתה – ולא רדפו אחרי בני יעקב – וזוהי כונת הפסיק: שאין הכונה לפי שנסעו משם לכך היה עליהם חתת; לפי שנהפוך הוא, אם נסעו מזה אות בריחה הוא, וחתת למה? לכן עשה פסיק, לומר: חתת אלהים היה אז עליהם וממילא לא רדפו אחרי בני יעקב.

לו.

יא) ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז.

יב) ותמנע  היתה פילגש לאליפז בן עשו – הפסיק בא לומר: שתמנע נמשכת גם למעלה; לפי שהיתה בת אליפז, שבא על אשת שעיר החרי וילדה ממנו תמנע, וכשגדלה היתה פלגשו. ובדברי הימים א' (א', ל"ו) חשב את תמנע בין בני אליפז.

מג)… אלה | אלופי אדום למשבתם בארץ אחזתם – כונת הפסיק ליישב השאלה שלעיל (ט“ו-י”ט) חשב אלופים הכלליים ובכאן חשב רק האלופים “למשבתם בארץ אחזתם”.


פרשה וישב.    🔗

לז.

ב) אלה  תולדות יעקב יוסף – כונת הפסיק המאורעות שהיה ליעקב עם יוסף – היה רעה את אחיו בצאן – באחוה אתם יחדיו, גם אפשר לומר: היה מורה את אחיו ומלמדם בענין מרעה הצאן – והוא נער עם בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו – לפי שחשב אותן לנשי אביו, והשבטים חשבו אותן לפלגשי אביו ומעשה ראובן יוכיח: ובני לאה שהיו הגדולים היו רועים את הצאן, ובני זלפה ובלהה הקטנים היו בביתם, ויוסף הראה אחוה לאחיו הגדולים בזה שהיה רועה אתם בצאן וגם “הוא נער את – עם – בני זלפה ובני בלהה הקטנים” – בבית – ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – חז"ל אמרו על שהם מזלזלים בבני זלפה ובלהה.

ד) ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו – אפילו מבני לאה – וישנאו אתו. ולא יכלו דברו לשלם – יוסף הצדיק בקש אהבתם ושלום עמהם, והם לא יכלו לדעת מדבריו לשלום. והדר יגיד הכתוב איך יוסף השתדל לדבר אתם לשלום אבל ללא הועיל.

ה) ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו – ולפי שאין לספר החלום לשונאו, ע"כ רצה בזה להראותם שחשב אותם לאוהביו; אבל הם – “לא יכלו דברו לשלום” – “ויוסיפו עוד שנא אתו” – יותר מתחלה. אז אמר יוסף בלבו לספר להם החלום שעתיד למלך עליהם, וטוב להם לבקש אהבתו ולא שנאתו.

ו) ויאמר אליהם וגו'.

ח) ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו – ויוסיפו עוד שנא אתו על חלמתיו – שיהי' עליהם למלך – ועל דבריו שהגיד להם חלומו.

ט) ויחלם עוד חלום – ויספר לאחיו – בתחלה כתוב “ויגד לאחיו”, לפי שעל עצם החלום בא הלשון “ויספר” כאמור “ספרו נא לי”; “ויספר שר המשקים” (מ‘, ח’-ט'); “ויספר פרעה להם את חלמו” (מ"א, ח') ומפני שלא לספר להם חלומו בא בתחלה, אלא להראותם אהבתו אליהם, לכן אמר “ויגד” ובראותו שלא הועיל כלום, רצה לספר לפניהם את עצם החלום וידעו שעליהם לדרש שלומו אליהם. ואחיו כאשר ראו בתחלה שפתרו לו החלום שלא ברצונם, על כן בפעם השניה לא אמרו דבר, בכדי שיהי' החלום בלא פתרון.

י) ויספר אל אביו ואל אחיו – וכונתו בזה היתה: אביו יפתר החלום ואחיו ישמעו וידרשו שלומו – ויגער בו אביו – בכדי להפיס דעתם של אחיו שהיו שם – ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת.

יא) ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר – וידע שיתקיים לעתיד, ומה שגער בו בתחלה, כדי להפיס את דעתם של אחיו.

יב)וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם.

יג) ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם – מקום ידוע לך – לכה ואשלחך אליהם – התבה “לכה” בעברית הוראתה כענין הזמנה כמו “לכו ונהרגהו” – ויאמר לו הנני.

יד) ויאמר לו לך נא ראה שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר – יעקב אבינו עשה את יוסף שליח להולכה ושליח להבאה, ושלוחי מצוה אינם נזקים – וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה – ונגמרה שליחתו, וכאשר לא מצא אותם בשכם והלך אחריהם לדתן לא היה עוד שליח מצוה, לפי שאביו בפירוש אמר לו “הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם” ואולם אחיו התחכמו בזה והודיעו בתחלה לאביהם שהם הולכים “לרעת את צאנם בשכם” – ואם אביהם ישלח את יוסף לראות את שלומם ישלחהו לדרכם, ולא יוכלו לעשות לו רעה, לפי שיהי' שליח מצוה, על כן התחכמו ונסעו מזה לדתן, ואמרו בפומבי שהם הולכים לדתן, וכאשר יבוא יוסף לשכם ולא ימצאם יאמרו לו שהם שמעו “אומרים נלכה דתינה” והוא ילך אחריהם לדתן, ואז לא יהיה עוד שליח מצוה, ויוכלו לעשות לו רעה.

יח) ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו – והדר מפרש הכתוב את הדבר בפרטיות: –

יט) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא.

כ) ועתה  לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו – הפסיק בא בכאן אחר הכללי לפני הפרטים שחשבם פה. והוראת התבה “לכו” היא “הזמינו”.

כא) וישמע ראובן ויצלהו מידם – והדר מפרש הדבר בפרטיות: במה הציל אותו מידם – ויאמר – בלבו – לא נכנו נפש.

כב) ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. השליכו אתו אל הבור הזה – ולא “באחד הברות” – אשר במדבר וימות שם – ויד אל תשלחו בו – כן אמר אלהם, אבל באמת כונתו בזה היתה – למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו זוהי כונת הפסיק.

כג) ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף – מה הפשיטו? – את כתנתו – איזה כתנת? – את כתנת הפסים אשר עליו – לפי שעל ידי הכתנת הפסים נתעוררה אצלם השנאה עליו, וזו מדה בתורה: כלל ופרט – אי אתה דן אלא כעין הפרט “ויפשיטו את יוסף” – כלל; “את כתנתו” – פרט; “את כתנת הפסים” הדר פרט – כתנת פסים הפשיטו בלבד.

כה) וישבו לאכל לחם – שלא יהרו אותו; לפי שסנהדרין שהרגו את הנפש אין טועמין כל אותו היום, על כן כשהשליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים שלא ימות מיד שם, ישבו לאכל לחם – וישאו עיניהם ויראו ארחת ישמעאלים – הולכים להוריד מצרימה.

כו) ויאמר יהודה – מה בצע כי נהרג את אחינו וכניסו את דמו – יהודה לא ידע כונתו הטובה של ראובן, שזה שאמר “השליכו אתו הבורה” בכדי להשיב אח"כ אל אביו, ויהודה חשב שכונתו של ראובן היתה כפשוטה: אל תשפכו דם להרגו בידים, רק השליכו אותו אל הבור הזה, וימות מעצמו, והוא כעין פשרה. ועל זה ענה יהודה ויאמר “מה בצע” מה זאת הפשרה כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו, סוף-סוף נהרגהו, על כן זאת עצתי:

כז) לכו ונמכרנו לישמעאלים – שיקחו להם את יוסף מן הבור – וידנו אל תהי בו – שלא תהי שום יד בו.

כח) ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו – המדינים – את יוסף מן הבור וימכרו-המדינים-את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף.

כט) וישב ראובן אל הבור – להשיבו אל אביו – והנה אין יוסף בבור. ויקרע את בגדיו.

ל) וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא – לפי שלא ידע מהמכירה כלל – אבל לפי שהם אמרו “לכו ונמכרנו” וגרמו להמכירה, לכך נקראה המכירה על שמם, ואמר יוסף “אשר מכרתם אתו”.

לא) ויקחו את כתנת יוסף – ויטבלו את הכתנת בדם.

לב) וישלחו את הכתנת הפסים – מה שהזכיר כאן “פסים” לומר שכונתם בזה היתה: שידע יעקב שהיא הכתנת של יוסף – “וישלחו” – ביד בני בלהה ובני זלפה (תרגם יונתן) – הקטנים שלא ידעו דבר מכל זה שהיה עם יוסף – ויביאו – הקטנים – אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא – והטעם שלא הביאו בעצמם את הכתנת: לפי שייראו פן יחקור וידרוש אותם ויתגלה הדבר לאביהם, על כן שלחו בידי בניו הקטנים שבאמת לא ידעו דבר מזה “ויאמרו זאת מצאנו” לפי תומם.

לג) ויכירה ויאמר כתנת בני. חיה רעה אכלתהו.

לח.

כד) ויהי  כמשלש חדשים – כונת הפסיק לומר: שאין כאן המשמעות “כף הדמיון” כמו ויהי “כמצחק בעיני חתניו” ובאמת אינו כן, רק המשמעות היא “כאשר” ונמשך ל“ויגד ליהודה”, והטעם שתפש הכתוב לשון זה – אמרו חז"ל לפי שבאמת לא היו שלשה חדשים שלמים, רק רבו של ראשון ורבו של אחרון ואמצעי שלם.

כט) ויהי  כמשיב ידו והנה יצא אחיו – כונת הפסיק ג“כ כמו לעיל, לומר: שאין זאת “כף הדמיון” רק הכונה “כאשר” ונמשך ל”והנה יצא אחיו" והטעם שטפס לשון זה לומר: ממש בהעת שהוא משיב ידו – והנה יצא אחיו.

לט.

ח) וימאן  ויאמר – כונת הפסיק לומר: שאין הכתוב בא לומר הטעם של “וימאן” רק הכונה: שהוא בא להודיע לה את גודל החטא שהיא רוצה לעשות וזה שאמר: –

ט)… ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים.

יב)… ויעזב בגדו בידה וינס ויצא – בנחת שלא לפרסם – החוצה.

יג) ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה – ואשת אדוניו לא ידעה מזה שרק ממנה נס, אבל בחוץ יצא בנחת, והיא חשבה שגם וינס החוצה וכבר נתודע הדבר בין אנשי ביתה.

יד) ותקרא לאנשי ביתה.

טו) ויהי כשמעו כי הרמתי קולי ואקרא – וינס ויצא החוצה – כונתה בזה לומר: הגם שיצא החוצה ואין איש יודע מזה אני בעצמי אפרסם הדבר, אבל באמת חשבה ש“וינס החוצה” וכבר נתודע הדבר, גם יש לומר לפי שאנשי ביתה אמרו, שיצא החוצה בנחת על כן אמרה ג"כ “ויצא החוצה”.

יח)… ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה – וכבר נתפרסם הדבר (כן פירש “אמונת חכמים” בספרו היקר).

כג) אין  שר בבית הסהר ראה כל מאומה בידו – כונת הפסיק לומר: שאין הכונה בזה ששר בבית הסהר אין ראה כלל, רק הכונה: שר בבית הסהר ראה שאין כל מאומה – סרחון – בידו.

מ.

יג)… ישא פרעה את ראשך – ירים ראשך כמו “שא את ראש בני ישראל” ואחרי כן – והשיבך על כנך.

יט)… ישא פרעה את ראשך – ירים את ראשך בתוך עבדיו, ואחרי כן – מעליך.

כונת הפסיקים (י“ג-י”ט) בעוד  שלשת ימים – בתוך שלשת ימים, וכן הוא אומר “ויהי  ביום השלישי” – (כ').

כ)… וישא – וירים – את ראש  שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו – כונת הפסיק: וישא את ראש של שניהם בשוה, ואחרי-כן:

* * *

כא) וישב את שר המשקים על משקהו.

כב) ואת שר האפים תלה.



פרשה מקץ.    🔗

מא.

ה) ויישן ויחלם שנית והנה | שבע שבלים עלות – מן היאר – בקנה אחד – הפסיק בא לומר: שגם חלום השבלים ראה שעמד על היאור, וכן היא כונת הפסיק להלן (כ"ב) לפי שהרעב והשובע בארץ מצרים בא מן היאר.

ט) וידבר שר המשקים את פרעה – הכונה כתרגום יונתן: קודם פרעה דבר להשרים שיאמרו זאת לפרעה, ומטעם זה אמר "פרעה קצף – ויתן – השיב – תלה – הכל בלשון נסתר. – את חטאי – שחטא לפרעה ושחטא ליוסף שלא זכר אותו לפני פרעה עד הנה.

כה)… את אשר אלהים עשה הגיד לפרעה – פירוש: המספר של שבע שני שובע ושל שבע שני רעב הגיד לפרעה על ידי מספר שבע הפרות, ומספר שבע השבלים.

כח)… אשר אלהים עשה הראה את פרעה – בשני שובע תהיינה הפרות והשבלים טובות, ובשנות הרעב תהיינה הפרות והשבלים רעות.

מח) ויקבץ את כל אכל | שבע שנים – כונת הפסיק: שאין הכונה אכל של שבע שנים, רק הכונה: כל שבע שנים קבץ אכל.

ג) וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב – מזה למדו חז"ל “אסור לשמש מטתו בשני רעבון” (תענית י"א) ולפי שידע יוסף שיהי רעב לכך אמר “בטרם תבוא שנת הרעב”.

נד)… ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם" – בתחלה ואחרי כן: –

נה) ותרעב – גם – ארץ מצרים – התחיל הרעב לבא גם בארץ מצרים – ויצעקו העם אל פרעה ללחם.

נו) והרעב היה – ממש – על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבר למצרים ויחזק הרעב בארץ מצרים. – היינו שהרעב נתעלה מדרגא לדרגא, ארבע מדרגות.

מב.

א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים – ובניו היו יראים לירד למצרים מפני שיוסף הורד מצרימה – ויאמר יעקב לבניו למה תתראו – “למה דין אתון דחלין למיחות למצרים” (תרגום יונתן).

ג) וירדו אחי יוסף – שנתנו לבם על אחוה ליוסף.

ז) וירא יוסף את אחיו ויכרם – במראה פניהם – ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבר אכל.

ח) ויכר יוסף – בקול – את אחיו והם לא הכרהו – והטעם שלא אמר בתחלה “והם לא הכרהו” לפי שמראה האיש ישתנה לאחר כ"א שנים שלא ראו איש את אחיו, אבל הקול והדבור לא משתנים, לכך בא הכתוב להודיע שגם בקול לא הכרהו – ובראותו שלא הכרהו. –

ט) ויזכר יוסף את החלמות – “והנה קמה אלמתי” “והנה – אחד עשר כוכבים משתחוים לי” ואמר יוסף בלבו הטעם שלא הכירהו, בכדי שיתקיים החלומות, על כן: – ויאמר אליהם מרגלים אתם.

יא) כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו.

יב) יואמר אליהם לא כי, ערות הארץ וגו'.

יג)… שנים עשר עבדיך אחים | אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו – ארבעה דברים אמרו לו ואלה הם: א) שנים עשר אחים; ב) אנחנו בני איש אחד בארץ כנען: ג) והנה הקטן את אבינו היום; ד) והאחד איננו.

יד) ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אליהם מרגלים אתם – ומבקשים את אחיכם אשר איננו כדבריכם.

כא)… אבל אשמים | אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת – האחים חשבו שכל אשמתם בזה, שאם כפי הדין עשו, אבל מצד אחוה ומצד החנינה היה להם לרחם עליו, וזוהי כונת הפסיק.

כב) ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם | לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם – זה שאמרתי לכם “השליכו אתו אל הבור הזה ויד אל תשלחו בו” למען הציל אתו מידכם להשיבו אל אביו – אמרתי זאת – “ולא שמעתם” – לא הבנתם את דברי – וגם דמו הנה נדרש – לא כמו שאתם חושבים שאשמים אתם רק על שלא חננתם עליו מצד אחוה, וכדין עשיתם אלא “גם דמו נדרש”. וכונת הפסיק לומר: מדוע לא שמתם לב להבין את דברי שאמרתי אליהם “לאמר” שכונתי היתה “אל תחטאו בילד”.

כד) ויסב מעליהם ויבך – על צרת אחיו באותה שעה. ולפי ששמעון היה העיקר במכירת יוסף ועתה קרה אותם ממש כענין מכירת יוסף, והוא מדה כנגד מדה, אמרו: “אבל אשמים אנחנו”

כה) ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר – “כי הוא המשביר לכל עם הארץ” והדברים האלה הם “משפט מוסגר” – ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך – שלא נעשה זאת לאחרים – ויעש להם כן. יוסף צוה שלשה דברים ואלו הם: א)למלאות כליהם בר; ב) ולהשיב כספיהם איש אל שקו שלו; ג) ולתת להם צדה לדרך. והנה הצווי הראשון “למלאות כליהם בר”, אין זה דבר חדש, כי כן נעשה תמיד לכל איש ואיש הבאים מצרימה לשבר אוכל, כי הוא “המשביר לכל עם הארץ” ושני הדברים האחרונים לא נעשה לשאר אנשים כן, לכן חלקם הכתוב בפני עצמן ואמר: “ויצו יוסף” למלאות כליהם בר – ולפי שזה ידוע לכל הסתפק הכתוב בזה שאמר “וימלאו את כליהם בר” ואחרי כן בא להודיע אלה הדברים אשר צוה יוסף להם לבדם והם: “להשיב כספיהם” “ולתת להם צדה” ויעש להם כן.

לח)… והורדתם את שיבתי ביגון שאלה – על יוסף אמר “כי ארד” בעצמו אבל – ועתה אמר “והורדתם-ביגון”.

מג.

ג) ויאמר אליו יהודה לאמר העד העד בנו האיש לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם.

ד) אם ישך משלח את אחינו אתנו נרדה ונשברה לך אכל.

ה) ואם אינך משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם – צריך לדעת מדוע כפל הדברים “לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם”. במשמעות “בלתי” נחלקו אונקלוס ורש“י. אונקלוס מתרגם “אלהין כד” – כי אם, – ורש”י פירוש “אם לא”. ובאמת מצאנו בתורה משמעות “בלתי” כדברי שניהם: “זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו” (שמות כ“ב, י”ט) הוראתו “כי אם”; “מבלתי יכלת ה'” (במדבר י“ד, ט”ז) הוראתו “אם לא”. חז“ל (קידושין) אמרו: “רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי”. ארבעה דברים צריכים להיות בתנאי, ואלו הם: א) דבר שאפשר לקיימו; ב) הן קודם ללאו; ג) תנאי קודם למעשה; ד) תנאי כפול – ובזה אבאר את הכתובים האלה: “העד העד – בשתי משמעות של “בלתי” – בנו האיש לאמר לא תראו פני בלתי – כי אם אחיכם אתכם” – תנאי שאפשר לקיימו. “אם ישך משלח את אחינו אתנו” – תנאי קודם למעשה “נרדה ונשברה לך אכל” – הן קודם ללאו – “ואם אינך משלח” – תנאי קודם למעשה. תנאי כפול “לא נרד” – “לא” אחר “הן” – “כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי – אם לא – אחיכם אתכם” – לפי שגם האיש התנה אתנו תנאי כפול. והטעם שלא למדו חז”ל דיני תנאי מיהודה ולמדו מתנאי בני גד ובני ראובן, לפי שמעשה יהודה היה קודם מתן תורה.

ו) ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח

ז) ויאמרו שאול שאל האיש לנו למולדתנו לאמר העוד אביכם חי – וראינו שהוא יודע שיש לנו אב, כי לא שאל “היש לכם אב” ואחרי כן שאל – היש לכם אח – וראינו שהוא יודע מעצמו שיש לנו אח, ורק שאל בכדי לנסות אתנו – ונגד לו על פי הדברים האלה.

יא)… אם כן | איפוא זאת עשו – כונת הפסיק: אם כן שנשבעת לי על זה – מעתה,זאת עשו" וכבר ראינו כשבא הכתוב לחשוב כמה דברים במשפט אחד, כענין כלל שאחריו פרט, עשה מניח הטעמים אחר הכלל, לפני הפרטים פסיק.

יב) וכסף משנה קחו בידכם ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם.

טו)… ומשנה כסף לקחו בידם ואת בנימין – ולא הזכיר “הכסף המושב בפי אמתחתם” לפי שבתחלה הניחו הכסף המושב בהשקים שנמצאו שם במקומם וגם יעקב לא אמר להם רק “וכסף משנה קחו בידכם” ועל דבר הכסף המושב לא אמר “קחו בידכם” לפי שלא לקחו אותם ממקומם ורק צוה אותם “ואת הכסף המושב – תשיבו – להאיש – בידכם” ומטעם זה אין מקום בפסוק זה להזכיר על דבר הכסף המושב, ורק כאשר “ויגשו אל האיש – ויאמרו בי אדני – ונשב אתו בידנו” (י“ט כ”א) כמו שאמר להם אביהם.

מד.

ד)… ואמרת אלהם למה שלמתם רעה תחת טובה.

ה) הלא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם – יוסף הצדיק, בכדי שלא להוציא דבר שקר מפיו, לכן דייק בדבריו שלא יאמר אליהם הרודף אחריהם למה גנבתם הגביע? ולא יזכיר כלל הגביע והגנבה בפרטיות רק יאמר אליהם בדיוק הלשון שאמר להם יוסף בעצמו (להלן ט"ו) והמובן מהדברים האלה שנאבד הגביע ושהם נחשדים שגנבו אותו.

ו) וישגם וידבר אלהם את הדברים האלה.

ז) ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה – כונתם בזה: אם באמת לא אמרת בדיוק שגנבנו דבר מאדוניך, אבל מדבריך משמע שאתה חושד אותנו בגנבה – חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה.

ח)… ואיך נגנב מבית אדניך כסף או זהב – לפי שלא הזכיר בדבריו הגביע, לכך אמרו “כסף וזהב”.

י) ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא, אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקים – כונתו בזה: גם עתה בענין הזה כדבריכם בענין של מכירת יוסף כן הוא “אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקים” כן ממש היה עם יוסף, יוסף נמכר לעבד והאחים חשבו שהם נקיים. וגם המשמעות בדברים הללו: לרמז על שיטתם שדנו גם את יוסף למיתה, וגם עתה אתם דנים את האיש אשר נמצא הגביע באמתחתו למיתה, אבל לא כן משפטי; “רק האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי לעבד ואתם נקים”.

כאשר נדייק היטב בענין הנהגת יוסף הצדיק עם אחיו, אנחנו רואים שיוסף השתדל שהאחים יקבלו עונשם בעולם הזה, והתנהג עמהם ממש כמו שהתנהגו עמו בדותן, מדה במדה, וגם נתן להם כמה פעמים רמז על זה, בכדי שירגישו לדעת, שהם אשמים במכירתו, כן אמר להם “אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם” כאלו היה להם בית משמר במצרים, ובאמת כונתו להזכיר להם “בבית משמרכם” הבור שהשליכו את יוסף לשם, והאחים הרגישו זאת ואמרו “אבל אשמים | אנחנו על אחינו – ע”כ באה עלינו – ממש – הצרה הזאת" ולא יבא עליהם עוד שום עונש; אבל ראובן אמר להם “וגם דמו הנה נדרש” ויענשו עוד קשה מזה לכפר על דמו.

טו)… הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני – ולא יוסף הצדיק.

מה.

בכדי שלא להבעית את אחיו פתאם בשר להם יוסף את הבשורה לאט לאט: –

ג) ויאמר יוסף אל – אחיו אני יוסף ולא הזכיר “אחיכם” – העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתוכי נבהלו מפניו – פן ינקם מהם על הרעה שעשו לו. גם פן אין זה יוסף רק אחר הוא ומרמה אותם אחרי ששמע בתחלה “שהאחד איננו”.

ד)ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי – כי דבר סתר יש לי לדבר אליכם – ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם – ואין אני מרמה אתכם ובאחוה אני עמכם וזה לכם האות – אשר מכרתם אתי מצרימה – ואין שום ילוד אשה יודע מזה בלתי אנחנו בלבד.

ה) ועתה | אל תעצבו – אלה מהאחים שמכרו אותו – ואל יחר בעיניכם – אלה מהאחים שאמרו “אל תחטאו בילד”. והפסיק בא לפני הפרטים: “אל תעצבו” "ואל יחר בעיניכם – כי מכרתם אתי הנה – למצרים שיש שם “שבר” – כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.

ו)כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר

ז)וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ – פירוש: “כי למחיה שלחני אלהים לפניכם” משנתים הרעב שעברו; “וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית” על עוד חמש שנים “אשר אין חריש וקציר” ומלבד כל זאת: –

ח)… לא אתם שלחתם אתי הנה – לא לטובתכם בלבד – כי האלהים – בזה אשר – וישימני אב לפרעה (לעיל מ"א, מ') ולאדון לכל ביתו (שם) ומושל בכל ארץ מצרים (שם מ"ד) חשב ג' מדרגות שפרעה העלה אותו.

ט) מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים – ויותר מזה לא יגידו שום דבר.

טו) וינשק לכל אחיו – גם את אלה שמכרו אותו – ויבך עליהם ואחרי כן דברו אחיו אתו – אז ראו שאין לו עליהם שום שנאה.

יז) ויאמר פרעה אל יוסף אמר אל אחיך זאת עשו.

יח) וקחו את אביכם – ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים – ועל זה יש רשות לפרעה בלבד.

יט) ואתה צויתה – שיש לך רשות על זה – זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם.

כז) וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם (פסוק י"ג) – ותחי רוח יעקב אביהם.

מו.

ב) ויאמר אלהים | לישראל במראת הלילה – כונת הפסיק: שעצם המאמר הוא “יעקב יעקב” ורק בא הכתוב לומר שענין הנבואה הזאת היתה לישראל במראות הלילה בנבואה שפלה: לפי שבאה בענין גלות מצרים – ויאמר יעקב | יעקב – הפסיק נמצא גם אצל “אברהם | אברהם” ורק אצל “משה משה” אין פסיק לפי שכל הנביאים נתעלו ממעלה למעלה בהדרגה, אבל משה רבנו נתעלה למדרגה העליונה בפעם אחת. – וכאן נגלה אליו בשם “אלהים” מדת הדין לפי שירד מצרימה.

ג) ויאמר אנכי האל אלהי אביך – שם “אל” הוא מדת חסד – כמו שכתוב “חסד אל כל היום” – אל תירא מרדה מצרימה.

ח) ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו – השם “בני ישראל” אין הוא “שם היחס” בנים של ישראל אביהם, לפי שלא יצדק לומר אחר זה “יעקב ובניו” רק המשמעות: הם נקראים בנים למקום ככתוב “כה אמר ה' בני בכרי ישראל” (שמות ד', כ"ב) “בנים אתם לה' אלהיכם” והם נקראים בשם “ישראל” על שם ישראל אביהם.

טו) אלה | בני לאה – ואת דינה בתו – כונת הפסיק, ע“ז שאמרו חז”ל: “תלה הזכרים בנקבות והנקבות בזכרים” – ובנותיו – “דינה” “ויוכבד” שהורתה בכנען ונולדה בין החומות (במדבר כ“ו, נ”ט), ובעת המספר הזה היתה בבטן אמה ולא נקראה בשם, רק כללה ב“ובנותיו שלשים ושלש” עם יוכבד (חז"ל).

מז.

ח)… כמה ימי שני חייך.

ט)… ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם – הכונה בזה: פרעה שאל אותו “כמה ימי חייך” ויעקב השיב לו “ימי מגורי” שנות של “גרות” הם: שלשים ומאת שנה, אבל ימים של חיים היו “מעט” וגם “רעים” וגם המעטים והרעים לא הגיעו לימי שני חיי אבתי בימי מגוריהם, שגם הם היו להם שנים של גרות ושנים של חיים, אבל שני לא הגיעו לימי חיי אבתי בימי מגוריהם.

י)… ויצא מלפני פרעה – פניו היו מול פניו של פרעה כאשר יצא מביתו, מפני כבוד המלכות.



פרשת ויחי.    🔗

כט)… | ויקרא לבנו ליוסף – הפסיק בא לומר: שלא היה אז יוסף לפניו וקרא לבנו ליוסף שיבא אליו, ומטעם זה אמר הכתוב “לבנו” ולא אמר “אל בנו” וגם אמר “לבנו ליוסף” מה שלא היה אומר כן, אם היה עומד לפניו.

מח.

ג) ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז – ויברך אתי.

ד) ויאמר אליו הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם – קשה לי למה קרא את המקום “לוז” והוא בעצמו קרא שמו “בית אל” עוד קשה לי, זה שאמר “ויברך אתי” מה משמיענו בזה – אחרי שאמר אחר זה: “ויאמר אליו הנני מפרך והרביתך” וכו'. – ונראה לי לפרש לפי ששתי פעמים נראה אליו הקב"ה שם. פעם הראשונה בברחו מפני עשו, ופעם השניה בּשובו מלבן אל יצחק אביו, ועל שתי אלה המראות ידבר עתה אל יוסף ויאמר: “אל שדי נראה אלי – במראה השניה – בלוז בארץ כנען – במראה הראשונה שאז נקרא בשם לוז – ויברך אתי – במראה השניה ככתוב: ויברך אתו” (בראשית ל"ה, ט') – ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך ונתיתך לקהל עמים – במראה השניה (שם י"א) – ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם – בשתי המראות (שם כ“ח, י”ג; ל“ה, י”ב).

ולפי שדבר ליוסף לפני מותו לכך לא הזכיר מה שאמר לו הקב"ה “לך אתננה” בשני המקומות. ועל אלה שתי המראות הבטיח אותו יצחק אביו בשלחו פדנה ארם ואמר: “ואל שדי יברך אתך – אשר נתן אלהים לאברהם” (שם כ"ח, ג-ד).

ה) ועתה שני בניך הנולדים לך – עד באי אליך – שלא ידעתי מהם – לי הם – לפי שעליהם כיון השי“ת באמרו אלי “ונתתיך”: ולפי שלא ידעתי מהם אז, ולכך לא הזכיר מה שאמר לו הקב”ה “גוי”, לפי שזה היה הכונה על בנימין.

ז) ואני | בבאי מפדן – כונת הפסיק: לפי שאין שום סמיכות ל“ואני” עם “בבאי” ויש דברים בגו, לכך עשה פסיק (ועיין רש"י על זה).

טו) ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק – שקבל אותו מאבותיו – האלהים הרעה אתי מעודי עד היום הזה – אשר שולח: –

טז) המלאך הגואל אתי מכל-רע – (תרגום יונתן) – יברך את הנערים – ולא הזכיר שמם, לפי שהברכה נוגעת ליוסף אביהם – ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. – והנה כל זמן שברך את יוסף בזה שברך את הנערים, לא רצה להפסיק את כונת אביו באמצע הברכה, לתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, וכאשר נשלמה ברכת יוסף, ובא לברך את מנשה ואת אפרים עצמם:

* * *

יז) וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים.

יח) ויאמר יוסף אל אביו.

יט) וימאן אביו ויאמר ידעתי בני – שמנשה הוא הבכור, לכן העמדתיו לימיני – ידעתי – גם לעתיד – גם הוא יהיה להם – ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו.

כ) ויברכם – מלבד מה שברך בתחלה את יוסף – ביום ההוא לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה.

נ.

יט) ויאמר אליהם יוסף אל-תראו – שלא אעשה לכם רעה – כי התחת אלהים אני – לעשות לכם רעה שתהי לטובה – כמו שעשיתם עמדי.

כ) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה להחיות עם רב – ואני לא יכול לעשות זאת.

כא) ועתה אל תראו – פן רק רעה לא אוכל לעשות לכם, אבל גם טובה לא אעשה לכם – אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם – דברים המתקבלים על הלב.



 

ספר שמות    🔗


פרשה שמות.    🔗

ב.

ו) ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה – קולו כנער – ותאמר מילדי העברים זה – לפי שעליהם היתה הגזרה מכבר, וכמה שיכלו אבותיו להצפינו הצפינו אותו, ורק היום שהגזרה היתה גם על המצרים, שמו אותו בתבה ביאור, ע"כ קולו כנער.

יא) ויהי | בימים ההם ויגדל משה – משמעות הפסיק שאין הכונה: “בימים ההם ויגדל משה” רק “ויהי” נמשך על הכתוב בפרשה זו: –

יג)… והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך.

יד) ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו – “שר” – לפי שמתערב על ריב לא לו; “ושפט” – לפי שאתה קורא אותי “רשע” נגד חברי.

טז)… ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות – את – צאן אביהן.

יז) ויבאו הרעים ויגרשום – את צאן אביהן מהמים שברהטים – ויקם משה וישען – להבנות – וישק את צאנם – גם של הרועים; כל אלה הצאן שלהם לא חטאו.

יט) ותמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו – לפי שהבנות דלו רק בשביל צאנם, ומשה דלה להשקות כל הצאן – וישק את הצאן – שהיו שם, שלנו ושל הרועים.

כב)… כי אמר גר הייתי בארץ נכריה – במדין, מלבד ארץ מצרים.

כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים – חז“ל אמרו שנצטרע, כונתם בזה: שלא יצדק לומר שמת “בימים הרבים ההם”, ואם תמצא לומר מת ממש הא מלך מלך חדש תחתיו, ומדוע לא אמר כבתחלה “ויקם מלך חדש על מצרים”; לכן אמרו חז”ל: שלא מת רק נצטרע ומצורע חשב כמת – ועל המצורע שייך לומר “בימים הרבים ההם” ואין כאן פסיק – ויאנחו – בתחלה – בני ישראל מן העבודה – ואחרי כן – ויזעקו – ואחרי כן – ותעל שועתם אל האלהים – לשפוט את המצרים, – מן העבודה.

כד) וישמע אלהים את נאקתם – שבתחלה – ויזכר אלהים את בריתו.

כה) וירא אלהים את בני ישראל – כענין “ארדה נא ואראה” – וידע אלהים – כענין “ואם לא אדעה” האמור באנשי סדום.

ג.

א)… ויבא אל הר האלהים חרבה.

ב) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה – מלאך ה' נגלה אליו בתמונת “להבת אש” מתוך הסנה. כלל גדול הוא: כאשר נתגלה רצונו יתברך אל הנביא בדבר, או בתמונה מוחשיית, הוא נקרא “מלאך” אם לדבר חסד ורחמים יקרא “מלאך ה'” ואם לדבר דין ומשפט יקרא “מלאך אלהים”, דוגמא לזה: כאשר יתגלה רצונו של האדם לזולתו, על ידי דבריו וציוריו ומעשיו, הן לטוב הן לרעה; והנה משה לא ידע שתמונת ה' הוא רואה וחשב שזה אש של מטה – וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל.

ד) וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים – במשפט, על כי סר לראות מתוך הסנה.

ה) ויאמר אל תקרב הלם.

ו) ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים – ואחרי כן נגלה אליו בשם “ה'”.

ז) ויאמר ה' ראה ראיתי – שתי פעמים – כמו שביארתי – כי ידעתי את מכאביו – כמו שהבטחתי ליעקב ואמרתי לו “אנכי ארד עמך מצרימה”.

ח) וארד להצילו | מיד מצרים – מניח הטעמים ועשה בכאן פסיק לומר: “וארד” למטה ע"ד “ארדה נא ואראה” – להצילו – כלל, ואחריו חשב את הפרטים – מיד מצרים – מעבודת פרך – ולהעלתו מן-הארץ ההוא – ממצרים – אל-ארץ טוב ורחבה; אל-ארץ זבת חלב ודבש; אל מקום הכנעני – הפסיק בא לפני חמשה הדברים שחשב פה.

ט) ועתה הנה צעקת בני-ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם.

י) ועתה לכה ואשלחך אל פרעה – אתה תהי' השליח – והוצא את עמי בני ישראל ממצרים.

יא) ויאמר משה אל האלהים – אל מדת המשפט – מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים.

יב) ויאמר כי אהיה עמך – פירוש: לא בשם “האלהים”, בדרכי הטבע; כי אם בשם “ה'” בנסים ונפלאות – וזה לך האות כי אנכי שלחתיך – ע"ד שאמר הכתוב “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך”; וששאלת “וכי אוציא את בני ישראל ממצרים”: באיזו זכות? – בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים – אתן להם התורה, – הכונה בזה: למשה יתודע בשם “ה'” ולישראל בשם “האלהים” – על ההר הזה – והנה משה רבנו מבקש שגם לבני ישראל יתודע בשם ה'.

יג) ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבתיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם. – באיזה שם תתודע להם? –

יד) ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אחיה שלחני אליכם.

טו) ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר. –

בכדי לבאר את הכתובים האלה, אקדים לבאר את המאמר בספרי המקובלים וזה לשונו:

“עד שלא ברא הקב”ה את עולמו היה הוא ושמו אחד" הכונה: שמו “ה'” המיוחד, שהוא המקור לכל שאר השמות שנקרא בהם יתברך שמו, היה מאוחד “בהוא” ולא היו נבדלים זה מזה כלל, כמו נצוצי אורות המתנוצצים על ידי הכאת הפטיש בצור, טרם התפרדם מן המצור; “רצה” נתגלה רצון אין סוף, רצון פשוט בלי שום סבה הכרחית: בלי שום “גבול וצמצום” ואחרי כן “וצמצם אורו” ונתהוה מקום ריק מהתאחדות “הוא ושמו” ונאצל שם “ה'” המהוה את העולם, שהוא המקור לשאר שמותיו שנקרא בהם, המורים על פעולותיו יתברך שמו בעולם בלי הפסק, כהוראות שם “ה'”: מהוה בלי שום הפסק.

והנה “עד שלא ברא את עולמו”: טרם התגלות הרצון הפשוט, אי אפשר לכנותו בשום שם המורה על דבר פרטי, צמצם רק לכנותו על העתיד להיות מזה, והוא: “אהיה אשר אהיה” | – הרצון אשר יתהוה ממנו הצמצום, והרצון אי. סוף ג“כ אי אפשר לכנות בשם המורה ע”ד פרטי, רק אפשר לכנותו בשם “אהיה” שממנו יתהוה הצמצום, והצמצום נקרא בשם “ה'”, שהוראתו מהוה את העולם בלי הפסק.

“ומבשרי אחזה אלה” נשמת האדם היא המקור לכל הדברים שיתהוו ממנה. סדר השתלשלות מעצם הנשמה לפעולת הדבר ישיי ממשי, הוא על זה האופן: בתחלה מתהוה רצון פשוט כללי אין סוף שלא נצטמצם בדבר פרטי, ואחרי כן רצון פשוט זה מצטמצם בדבר אחד פרטי, ואחרי כן מתהוה המחשבה בענין הוצאת הדבר הזה לפועל.

והנה כל ההשתלשלות הזאת היתה בתחלה מאוחדת בעצם הנשמה, ולא היתה נבדלת שיצדק לקרא לה בשם המורה על דבר ישיי, רק יצדק לומר עליה “אהיה” אשר אהיה: יתהוה “רצון פשוט” שממנו יתהוה “צמצום”; והרצון הפשוט הכללי ג"כ אי אפשר לכנות בשם המורה דבר פרטי, רק אפשר לכנותו על שם העתיד: “אהיה” – “הצמצום” יתהוה ממנו. ועצם הצמצום נקרא בשם “מהוה” והוא כשם “ה'” שמשמעתו: מהוה את עולמו תמיד בלי הפסק. –

והנה שנינו בחגיגא “אין דורשין במעשה בראשית – ולא במעשה מרכבה בשנים, אלא אם הוא חכם ומבין מדעתו”. והנה למשה רבנו בלבד גלה לו הקב"ה הענין “אהיה אשר אהיה”: “ויאמר כה תאמר לבני ישראל – מפה לאוזן, כהוראת “לבני” ולא אמר “אל בני” – אהיה שלחני אליכם”.

ויאמר אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל – לכלם – ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" – שנתגלה לכל אחד ואחד מהם במדות שונות: לאברהם במדת החסד בשם “ה”, ליצחק במדת הגבורה בשם “אלהים”, ליעקב במדת תפארת בשם “ה' אלהים” – שלחני אליהם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר – חז“ל אמרו: “לעלם חסר כתיב” הכונה: להעלים את שמו יתברך, שלא לדרשו ברבים וזה שם “ה” זכרי לדר דר – ולפי שכל הענין הזה מבריאת והתהוות העולם נשנה בענין יציאת מצרים, שהיה בשם “ה'” למעלה מדרך טבע של עולם, על כן גלה הקב”ה למשה את כל הדברים האלה, ומטעם זה כאשר דבר הקב"ה בהר סיני אל בני ישראל אמר “אני ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, שראו בעיניהם ממש כענין בריאת העולם שקבלו מאבותיהם. והנה הענין של בריאת העולם, וגם הענין של יציאת מצרים הדומה לבריאת העולם, לגבי אחדותו ויחודו עד שלא ברא את עולמו, הוא כמו הערך של האדם השלם בכל המעלות שעשה דבר אחד מהרבה דברים שיכול לעשותם, וכאשר נדבר מגודל חכמתו שהראה במלאכתו הזאת, אין אנו מדברים מעצמותו ומהותו של החכם, שאין להם שיעור, גבול ותכלית, רק מדברים מפרטי חכמתו שיש בדבר שעשה לפנינו בלבד, והמקובלים המליצו על הענין הזה בשתי בחינות: העולם שברא נקרא “ממלא כל עלמין” מקום הצמצום, ואחדותו ועצמותו למעלה מצמצום נקרא “סובב כל עלמין” אין סוף לאחדותו.

טז) לך ואספת את זקני ישראל – מכאן ואילך דבר אתו בשם “ה'”.

יח)… ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה' אלהינו.

יט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך – לכן אני אומר “שלשת ימים” להודיע רשעתו, שאפילו על שלשת ימים לא רצה לשלחם במדבר לזבח לה' אלהינו – ולא ביד חזקה – אפילו ביד חזקה ג"כ לא יתן אתכם להלך.

כ) ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאתי – ואחרי כן ישלח אתכם – לעולם.

כא) ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים – הגם שלקו על ידם – והיה כי תלכון לא תלכו ריקם.

כב) ושאלה אשה משכנתה – ונצלתם את מצרים (עיין להלן י"א, ב' בפרושי שם).

ד.

יח) וילך משה וישב | אל יתר חתנו – משמעות הפסיק: ליישב שאין הכונה “וישב אל יתר חתנו” כי לא יצא ממנו בתחלה כלל, רק הכונה: וישב מצרימה אל אחיו שיצא משם עם אשתו ובניו; אבל לפי שהיו אצל יתרו הלך אליו לקחת אותם לשוב מצרימה – ויאמר לו אלכה – ואשובה – עם אשתי ובני – אל אחי אשר במצרים – ויאמר יתרו למשה לך – רק אתה בלבד – לשלום – כי יתרו ירא לשלוח את בתו למצרים מפני האנשים אשר מבקשים את נפשו.

יט) ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים – עם בני ביתך – כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.

כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו – וישב ארצה מצרים.

ה.

א)… כה אמר ה' אלהי ישראל. –

ב) ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו – לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. – והנה בתחלה לא קבע משה שום זמן רק אמר לפרעה “שלח את עמי” סתם, משמע לעולם, וכשראה משה שפרעה לא רצה לשלחם: –

ג) ויאמרו – אם לא ידעת את ה‘, וגם לא ידעת שהם עם ה’ וקראת אותם בשם ישראל ולא בני ישראל – אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. –

ד) ויאמר אלהם מלך מצרים – בגזרת מלכות – למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם – אתם למה? ודבריכם למה?; לפי ששבט לוי חפשי היה מעבודה, לכך אמר להם “לכו לסבלותיכם” (מדרש רבה) כונתם בזה לפי שהיה לו לומר: “משה ואהרון! למה תפריעו העם ממעשיו” אלא שהשאלה “למה” היתה גם על משה ואהרן “אתם” למה? – לכו גם אתם לסבלותיכם של בני ישראל בכלל!

* * *

ה) ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ – ואת מתכנת הלבנים שהיתה עליהם לעשות מתחלה, בהיותם מתי מספר, הם עושים עתה בנקל – והשבתם אתם מסבלתם – וכמו שאמר “נרפים אתם נרפים ע”כ אתם אומרים נלכה נזבחה לה'".

ז) לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים – הם ילכו וקששו להם תבן.

ח) ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו כי נרפים הם.

י) ויצאו נגשי העם ושטריו – והנה הנוגשים היו הממונים על השוטרים, והשוטרים היו ממונים על העם והם, השוטרים, היו מבני ישראל ככתוב “ויבאו שטרי בני ישראל” (להלן ט"ו) – ויאמרו – השוטרים – אל העם כה אמר פרעה אינני נתן לכם תבן.

יא) אתם לכו קחו לכם תבן מאשר תמצאו – ועל דבר הגזרה השניה “ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם” לא אמרו להם, ורק הזכירו לעם את דברי פרעה האחרונים “לא תגרעו ממנו” והנה לפי דברי פרעה שגזר עליהם “ואת מתכנת הלבנים וכו'” ממילא המשמעות “לא תגרעו ממנו” – מתוכן הלבנים; אבל לפי דברי השוטרים שלא אמרו לעם “ואת מתכנת הלבנים – תשימו עליהם” – המשמעות “לא תגרעו ממנו” מוסבת על לקיחת התבן בכל מקום שימצא – כי אין נגרע מעבודתכם – שהיא עבודת המלך – דבר. והטעם שלא אמרו לעם הגזרה השניה, לפי שאי אפשר לקיימה; וכמו שאמרו “תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אמרים לנו עשו”:

יג) והנגשים אצים לאמר כלו מעשיכם – מובן הדבר: שהעם אמרו להנוגשים: השוטרים לא אמרו לנו על דבר מתכנת הלבנים. –

יד) ויכו שטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נגשי פרעה לאמר מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמל שלשם – פירוש: מדוע לא כליתם להעם לאמר להם גם החק של “ללבן הלבנים כתמל שלשם”.

טו),,, למה תעשה כה לעבדיך.

טז) תבן אין נתן לעבדיך ולבנים אמרים לנו עשו והנה עבדיך – השוטרים – מכים – על שלא אמרו לעם – וחטאת עמך – על שלא כלו חוקם ללבן לבנים כתמול שלשום.

יז) ויאמר נרפים אתם נרפים – שתי פעמים “נרפים”, כלומר: יש לכם זמן לילך לקשש קש לתבן, וגם לכלות חק הלבנים כתמל שלשם.

יט) ויראו שטרי בני ישראל אתם ברע לאמר לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו – פירוש: “לא תגרעו ממנו” שאמר פרעה.

כ"ב)… ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה – להתגלות אליהם בשם “אדני” שהוראתו: כאדון השולט על עבדו, שיכול למרוד באדונו, – ורק האדון יענשו על זה – למה זה שלחתני – הלא אמרת לי “כי אהי' עמך” בשם “ה'” בנסים ונפלאות ולמה נגליתה גם בשם “אד'”?

ו.

א)… עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו – הטעם שאמרתי להגלות עליהם בשם “ה” למען דעת כי אני ה' בכל העולם כי ביד חזקה ישלחם – והטעם שנגליתי עליהם גם בשם “אד'” לפי שבני ישראל אינם רוצים לצאת ממצרים, לכן אביא על המצריים המכות, בכדי ש“ביד חזקה יגרשם מארצו” – נגד רצונם של ישראל.



וארא    🔗


ב) וידבר אלהים – במשפט – אל משה – על שאמר “למה הרעתה” – ויאמר אליו אני ה' – והנה משמעות שם “ה'” היא שמהוה את הדבר מאפס ואין מוחלט, וכשם שעשה את העולם הזה הממשי, כן הדבר, כאשר יעשה דבר חדש, נס ופלא למעלה מחוקי הטבע שחקק בעולמו, נקרא ג“כ בשם “ה'” שהוא ג”כ כעין בריאה חדשה, גם כאשר ירחם עם האדם לעשות לו טובה לא לפי מעשיו, כי אם מטובו וחסדו יתברך שמו, הוא נקרא ג“כ כשם “ה'” שמרחם עליו מאין ואפס למעלה מחוק ומשפט, חז”ל אמרו ג"כ שמשמעות שם “ה'” היא “אני ה' נאמן לשלם שכר טוב לצדיקים ולענוש את הרשעים”; והנה מצאנו שנתגלה אל אברהם יצחק ויעקב בשם “אל שדי” (בראשית י“ז, א'; כ”ח, ג'; ל“ה, י”א) והוראת השם הזה היא כפי הענין, על כריתת ברית שכרת עם אברהם ובניו אחריו, להיות להם לאלהים והם יהיו לו לעם, ולתת להם את ארץ כנען לנחלה “אחוזת עולם, וצוה אותו להמול כל זכר לאות ברית עולם; והנה נתגלה אליהם גם בשם “ה'” (בראשית – י“ב, ז'; ט”ו, א' ח‘; י"ז, א’; י“ח, א' – י”ג – כ‘; כ“ב י”א – ט“ו; כ”ו, ב’; כ“ז, כ”ז; כ“ח, י”ג; ל"א, ג') וגם אמר לאברהם וליעקב “אני ה' (שם ט“ו, ז'; כ”ח, י"ג) אבל זה היה רק בתורת הבטחה, על דרך שאמרו חז”ל אשר אחת ממשמעות שם “ה'” שהוא נאמן לשלם שכר טוב לעושה רצונו וכן להפך, אבל לא הודיע להם את שמו זה לעשות להם נסים ונפלאות למעלה מחוקי הטבע, ולקיים בריתו אשר כרת עמהם, והנה עתה בא הקב”ה להודיע לבני ישראל, על ידי משה עבדו, את שם “ה'” בשלשה אופנים (ה' אל שדי) ובזה אבאר את הכתובים אשר לפנינו: “ויאמר אליו אני ה' – וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כאל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם – לעשות להם נפלאות, להנחילם את הארץ – וגם זאת לדעת, שעל שאר שמותיו של הקב”ה יצדק לשון ראיה, חזיון והשגה, אבל בשם “ה'” לא יצדק שום לשון ראיה והשגה, רק לשון ידיעה בלבד, וזוהי מעלתו של משה על שאר הנביאים שהית לו ידיעת “ה'”.

ד) וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה.

ה) וגם | אני שמעתי את נאקת בני ישראל – הפסיק בא לומר, שאין הכונה. וגם אני שמעתי שמשמע “וגם ה' שמע” – אלא הכונה: וגם שמעתי את נאקת בני ישראל.

ו) לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים – מעבודתם הקשה – והצלתי אתכם מעבדתם – לגמרי – וגאלתי אתכם – מארצם – בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

ז) ולקחתי אתכם לעם והייתי לכם לאלהים – זה קבלת התורה – וידעתם כי אני ה' אלהיכם – שקבלתם את תורתי.

ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי – ונתתי לכם מורשה אני ה'.

י) וידבר ה' אל משה לאמר.

יא) בא דבר אל פרעה – וישלח את בני ישראל מארצו.

יב) וידבר משה לפני ה' לאמר – הכונה: בינו לבין עצמו; אבל לא דבר זאת אל ה' ממש – הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים.

יג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים – ואין להם שום התנצלות על מה שנצטוו על זה מהקב“ה. ומעתה כאשר החלט הדבר מפי הקב”ה בלשון צווי, שהם יגאלו את בני ישראל מארץ מצרים, בא הכתוב ליהם אותם, וגם חזר בקיצור הדברים שהיו בין הקב"ה ובין משה, בענין השליחות עד הנה, וגם מודיע הכתוב:

* * *


ז.


ו. ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אתם כן עשו – תמיד.

ז. ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה – ואחרי כן באה התורה לדבר בענין יציאה ממצרים בפרטיות: –

ט) כי ידבר אליכם פרעה – תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן – לעיני פרעה – קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין – כל זה תדבר אל אהרן לעיני פרעה.

יב)… ויבלע מטה אהרן את מטתם – ומשה לא אמר שהמטה יבלע את מטתם, והי' לפרעה להתבונן שאין זה מעשה כשפים רק מעשה ה'.

יג) ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'.

טו)…“הנה יצא המימה” – הלשון “יצא” בא אל המקום שיצא משם, ועל המקום שהלך לשם בא לשון “וילך”, כמו שאמר הכתוב “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה” ופה אמר הכתוב “הנה – הוא – יצא המימה” – לכך אמרו חז“ל שהוא יצא לנקביו מלשון “ויצאת שמה חוץ” (דברים כ“ג, י”ג) גם אמרו “שמעשה כשפים אין שולטים במים” (סנהדרין ס“ז, ע”ב) לכך הביא עליו הקב”ה המכה הראשונה במים. סדר התראות המכות על פי הסמנים של רבי יהודה: דצ“כ עד”ש; באח"ב, הם בזה האופן: הראשונה מכל סדר וסדר היתה “בבקר להתיצב לפני פרעה הנה יצא המימה”, השניה מכל סדר וסדר “בא אל פרעה”, השלישית מכל סדר וסדר – בלא התראה.

יז) כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה | במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם – הפסיק מורה: שהתבות “במטה אשר בידי” הן “מאמר מוסגר”. הכונה, שהקב"ה – על ידי המטה אשר בידי – מכה את היאר.

יט) ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרתם | על יאריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם – הפסיק בא לומר: שהכה במטהו רק הנהר בלבד, ולפי שיאריהם ואגמיהם וכל מקוה מימיהם נובעים מהנהר, ממילא היה הדם בכל ארץ מצרים, ומטעם זה לא אמר “ועל יאריהם” ב“ו” החיבור, ולהלן (ח‘, א’) שלא צוה להכות, רק אמר “נטה” אין שם פסיק, לפי שנטיה אחת היתה על כולם.

כ) ויעשו כן משה ואהרן כאשר | צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאר לעיני פרעה ולעיני עבדיו – הפסיק בא לומר: ה' צוה לעיני פרעה ולעיני עבדיו וירם כמטה – כל זה היה לעיניהם ויהפכו כל המים – כבשאר מקומות שחשב למעלה – לדם.

כא)… ויהי הדם בכל ארץ מצרים – בעצים ובאבנים.

כב) ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם.

כג) ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת – לפי שבשאר המכות הגם שהחרטומים עשו כמוהם, מכל מקום בקש את משה להסיר המכה (להלן ח‘, ג’-ד‘, כ"ד; ט’, כ"ח) אבל במכת דם, המכה הראשונה לא שת לבו לבקש מהם להעתיר בעדו.


ח.


ה)… התפאר עלי למתי | אעתיר לך – הפסיק בא לומר שאין הכונה: למתי אעתיר? כי אם, על איזו עת יסיר הצפרדעים, ואני אעתיר על זה מיד שיסיר אותם בעת שאתה רוצה. והנה פרעה היה ירא פן יודע משה שיסורו היום בעצמם, לכן אמר “התפאר עלי למתי”; לפי שהוא יודע שפרעה יבקש שיסירו מיד, לכן התחכם ואמר “למחר”.

ח) ויצא משה ואהרן מעם פרעה – לפי שפרעה קרא לשניהם ובקש מהם שיעתירו בעדו, ומשה בעצמו אמר “אעתיר” לכן אמר “ויצא משה” להתפלל “ויצעק משה” ואהרן היה טפל בעצמו למשה בזה, ואמר שיצא מעם פרעה, פניו של משה היו כלפי פניו של פרעה בעת יציאתו, שחלק כבוד למלכות, וכן בכל פעם שנכנע פרעה ובקש מהם שיתפללו בעדו אמר הכתוב שיצא מעם פרעה – פנים אל פנים (להלן כ“ו: ט', ל”ג) רק במכת ארבה כשאמר ה' “עד מתי מאנת לענת מפני” כתוב: “ויפן ויצא מעם פרעה” – פניו כלפי חוץ וכמו שאברא להלן.

יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו – ולא כבמכה הראשונה שנאמר שם “ויחזק לב פרעה” לפי שעתה התחיל לאט לאט להכיר את יד ה' ורק בראותו שהיתה הרוחה הכביד את לבו.

יד) ויעשו כן החרטמים – להוציא את הכנים ולא יכלו.

טו) ויאמרו החרטמים – אצבע אלהים הוא הגם שלא התרה על זה משה בתחלה – ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם – אל החרטמים – ולפי שלא התרה משה מתחלה, לכן כתוב “ויחזק לב פרעה”. הראב"ע וגם הגאון מלבים אמרו: שהחרטומים אמרו לפרעה “אצבע אלהים הוא” כפי מערכת הכוכבים, ולא מאת ה' בעבור ישראל – ועשו משם קודש – חול, ולדבריהם קשה מה שאמר “ולא שמע אליהם”; לפי שלדבריהם שמע אליהם, ואין לאמר: אליהם – אל משה ואהרן – לפי שלא התרו בו מתחלה על זה.

יז)… הנני משליח בך ובעבדיך – את הערב – והנה בעצם “הערב” אין נס, ועצם הנס והפלא יהיו בזה. –

יח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערב – והנה הסדר הראשון “דצ”כ" שהיה בארץ, היה על ידי אהרן; הסדר השני עד“ש” לא היה בו מעשה רק במכת שחין, ואותה התחילו שניהם לעשות והשלים משה; הסדר השלישי “בא”ח" היה על ידי משה בלבד, והמכה העקרית מכת בכורות ששלח פרעה את ישראל מארצו היה על ידי הקב"ה בעצמו.

כח) ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת – אבל לא בחזקה כבמכת כנם; לפי שהתרו עליה בתחלה.


ט.


ג) הנה יד ה' הויה במקנך – דבר כבד מאד – והנה עצם הדבר הוא מקרה טבעי, אבל הנס והפלא יהיו בזה אשר: –

ד) והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר – כבר אמרתי שהשם “בני ישראל” הוא שם העצם: בנים לה' ישראל – על שם ישראל אביהם, והנה פרעה שלא ידע את ה' קרא אותם ישראל והנה כשבא הכתוב לומר “בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים” שאי אפשר לומר בין מקנה “בני מצרים” לכן השמיט השם “בני” גם מישראל, ומיד כשבא לומר “ולא מות בכל” אמר “לבני ישראל” כן להלן אמר “וממקנה בני ישראל לא מת אחד”.

ז) וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד עחד לפי שבמשפט שלילה אם יאמר “לא מת אחד” יש לטעות, שהכונה: לא אחד מת: כי אם יותר מאחד; לכן דייק הכתוב לומר “עד אחד” והוראתו – אפילו אחד.

הגאון מלבים פירוש שהכונה שמת בהמתו של בן שלמות בת דברי ולכן הכביד פרעה את לבו, אבל קשה לפירושו: לפי שאם היתה לו בהמה אז לא, הדבר מוטל בספק, אבל שלקה בכנים ובשחין אין שום ספק בזה. ומדוע לא הזכיר הכתוב מזה, שלכך הכביד את לבו, לפי שראה הכנים וגם שחין על בן ישראל הזה?!

יב) ויחזק ה' את לב פרעה – אחרי שעד הנה החזיק והכביד את לבו מעצמו, רצה הקב“ה להחזיק את לבו, בכדי להכותו במכות “באח”ב” למען “ספר שמו בכל הארץ” בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ.

יד) כי | בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדך ובעמך – הוראת הפסיק: שאין הכונה – “כי בפעם הזאת” – על מכת ברד; לפי שעל מכת ברד לא יצדק לומר “אל לבך”, אלא הכונה: כמו שאמר להלן “כי עתה שלחתי את ידי” שהכונה – יכול אני לשלח את ידי, כן הכונה “כי בפעם הזאת” יכול אני “לשלח את כל מגפתי אל לבך” ואין ה“כי” טעם על דברים שלפניו. “ובפעם הזאת” נמשך על “כי עתה שלחתי את ידי – ותכחד מן הארץ”.

טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך ולמען ספר שמי בכל הארץ – וזוהי כונת הפסיק שבפסוק י"ד לעיל.

יט) ועתה שלח העז – כגוש – את מקנך ואת כל אשר לך בשדה.

כ) וירא את דבר ה' – הניס – הבריח – את עבדיו.

כא) ואשר לא שם לבו אל דבר ה' – לא בלבד שלא הניס או העז, אלא גם בכונה: – ויעזב את עבדיו – ומטעם זה לא אמר “עזב” כמו שאמר “הניס”, לומר: בכונה עזב אותם בשדה.

כב)… ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה בארץ מצרים – ולא בכל ארץ מצרים: לפי שנשאר עשב השדה בשביל הארבה, ככתוב “ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד” (להלן י‘, ה’)

כג)… וה' נתן קלת – העמים– וברד ותהלך אש – הברק – ארצה – בתחלה, ואחרי כן – וימטר ה' ברד.

כד) ויהי ברד ואש הברקים מתלקחת בתוך הברד.

לג)… ויחדלו הקלות והברד ולא נמחו גרגרי הברד והיו לנטיפי מטר, וזוהי משמעות הכתיב “ומטר לא נתך ארצה” ונשארו תלוים באויר (חז"ל).


פרשה בא    🔗


י.

א)… בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו – לפי כאשר ראה משה שגם אחר מכת ברד, כבד לב פרעה וגם לב עבדיו, ולא שלח את בני ישראל, חשב משה שלא יועילו כל המכות שבעולם שישלח עליהם ואין שום תועלת להודיע לו בתחלה על דבר המכות שתבואנה עליו, לכך אמר לו הקב"ה: “בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו”.

ד)… הנני מביא מחר ארבה בגבלך – שגם הארבה כשהצפרדעים ישמור לצמצם בדיוק את גבולך.

ה)… ואכל | את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה הפסיק בא לפני שתי פעמים “ואכל” שבפסוק זה. ולפי ש“ואכל” הראשון אחר “אתנחתא” בא הפסוק לאחריו.

ו)… ויפן – ואחוריו כלפי פרעה – ויצא מעם פרעה.

ז) ויאמרו עבדי פרעה אליו הטרם תדע כי אבדה מצרים – לפי שראו שמשה העיז פניו נגד פרעה.

ח)… ויאמר אליהם לכו עבדו – מי ומי ההלכים.

ט) ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך – לעבוד את ה' – בבנינו ובבנותנו נלך – כי חג ה' לנו – לקיים ושמחתך בחגך – ובנך ובתך (דברים ט“ז, י”ד).

יא)… ויגרש אותם מאת פני פרעה – לפי שידע שיפנו עורף, ע"כ התחכם לגרשם מאת פני פרעה, והרואה יאמר הטעם שפנו עורף – לפי שגרש אותם.

כח)… אל תסף ראה פני – לפי שידע שמשה יפנה אליו עורף, התחכם לצוות עליו “אל תסף ראה פני”. והרואה יאמר מפני גזרת המלך פנה עורף.


יא.


ב) דבר נא באזני העם – שלא לפרסם זאת ברבים וישאלו איש | מאת רעהו – כונת הפסיק: לפי ש“וישאלו” לשון רבים ו“איש מאת רעהו” לשון יחיד, גם יש לומר כונת הפסיק: שאין המשמעות “מאת רעהו” בדקדוק: מאת בני ישראל בלבד רק המשמעות גם מאת רעהו המצרי; כלומר שישאלו משניהם כדי שלא יכירו, המצריים: לפי: –

ג) ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים – ונעשו “רעים” לישראל – גם | האיש משה גדול מאד – כונת הפסיק: שאין המשמעות כי “גם האיש משה גדול מאד”, כי לא אמר בתחלה מי הוא גדול מאד שיצדק לומר “גם”, רק המשמעות “גם – זאת היה אז – האיש משה גדול מאד”.

ז) ולכל | בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה – כונת הפסיק: “ולכל” מה שלבני ישראל “למאיש ועד בהמה” לא יחרץ כלב לשונו. ומטעם זה “ולכל” נקודה “חולם לפי שאינה נמשכת ל”בני ישראל".

ח)… ויצא מעם פרעה – פניו כלפי פרעה, אבל לא לחלק לו כבוד, רק – בחרי אף – להכעיסו שאמר “אל תסף ראות פני”.


יב.

טו)… אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי | כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל.

יט)… כי | כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל – כונת הפסיקים האלה לומר: שאין המשמעות של התבה “כי” אשר בשני המקומות האלה נתינת הטעם, דהיינו: “תשביתו שאר מבתיכם לפי שכל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא”; “שאר לא ימצא בבתיכם לפי שכל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל” – זאת אי אפשר לומר, דאם כן עצם הצווי חסר מן הספר ולא יצדק לומר “לפי”, ע“כ בא הפסיק לומר שכונת “כי” – “אם” ונמשל למטה כי – אם – כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל”. “כי – אם – כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מישראל”.

כט) ויהי | בחצי הלילה – כונת הפסיק: שכל הדברים האלה שחשבם בפסוקים כ“ט – ל”ד היו בחצי הלילה השני.

לה) ובני ישראל עשו כדבר משה – שאמר להם “וישאלו איש מאת רעהו” מישראל, וגם – ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת.

לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום – מעצמם; בכדי למצא חן בעיני ישראל.

מב) ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה – שמרים לכל בני ישראל לדרתם – בספרי “הלכתא למשיחא” ביארתי את הכתוב הזה בטוב טעם ודעת.


יג.

יב)… וכל פטר | שגר בהמה – הפסיק בא אחר הכלל, “וכל פטר” לפני הפרטים שחשב אחרי כן. ואלו הם: – שגר בהמה אשר יהי לך הזכרים לה'.

יג) וכל פטר חמר תפדה בשה – וכל בכור אדם בבניך תפדה – “הרי שהיו לו בכורות מחמש נשים מנין שחייב לפדות את כלן ת”ל “וכל בכור אדם בבניך תפדה” (מכלתא, קכ"ד) – פירוש לדבריהם: לפי ש“וכל” ונקודה חולם, ומשמע שהיא כוללת יותר מן “כל” בקמץ, וד"ל.



פרשת בשלח.    🔗

יז)… ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי | אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה – על כן:

יח) ויסב אלהים | את העם דרך המדבר ים סוף – טעם תפסיק בראשון: “אמר אלהים” הוא מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב: " כי פן ינחם העם ושבו מצרימה" וטעם הפסיק השני כלומר: צוה אלהים "וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים (להלן י"ד, ב') וזאת היא המשמעות של “ויסב אלהים”. והנה עד הנה בנוגע למצרים התנהג עמהם במדת “אלהים”, ומכאן ואילך בנוגע לישראל התנהג עמהם בשם ה'.

כא) וה' הלך לפניהם וכו'.


יד.

ו) ויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו.

ז) ויקח שש מאות רכב בחור – אבל לא רדף אחריהם מפני היראה.

ח) ויחזק ה' את לב פרעה – וירדף אחרי בני ישראל.

ט) וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חנים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו – עמדו – על פי החירת לפני בעל צפן. –

י) ופרעה – בעצמו – הקריב – אל בני ישראל – וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים | – לפני בעל צפן, ופרעה – נסע אחריהם – וזוהי כונת הפסוק – וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' – ויהי כאשר לא ענה אותם:

* * *

יא) ויאמרו – העם – אל משה המבלי קברים וכו' –

יב) הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים.

יג) ויאמר משה אל העם אל תיראו.

טו)… מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו – “רבי יהושע אומר אמר הקב”ה למשה משה אין להם לישראל אלא ליסע" לעשות בזה דבר ממשי בעצמם ולקוות ולבטח בה' שיושיע להם, וכל זמן שהם בעצמם לא יעשו שום דבר ורק יצפו לתשועת ה' לא יושעו, ורק כאשר יסעו אז: –

טז) ואתה – ובקעהו ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. –

יז) ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם –

יח) וידעו מצרים כי אני ה'.

יט) ויסע מלאך האלהים – מגיד הכתוב שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה (מכלתא) – עמוד האש – וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם.

כ) ויבא בין | מחנה מצרים ובין מחנה ישראל – היינו שעמוד האש הלך מאחריהם של ישראל, ועמוד הענן הלך אחר עמוד האש לצד מצרים. – וטעם הפסיק, לומר: שאין הכונה: בתוך מחנה מצרים, רק הכונה: בין מצרים לבין ישראל – ויהי הענן והחשך – למצרים – ויאר את הלילה – לישראל.

כא)… וילך ה' | את הים ברוח קדים עזה – קור וחורף – וישם את הים לחרבה – נעשה קרח – ויבקעו המים הוראת הפסיק: ש“ויולך ה' את הים ברוח קדים”.

כב) ויבאו בני ישראל בתוך הים – אשר עד הנה היה ים – ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

כג) וירדפו מצרים ויבאו אחריהם – אל תוך הים – ואם כן היו גם המצריים עוברים יחד עם בני ישראל ביבשה בתוך הים; אבל: –

כד) ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש – ונמס הקרח של הים – וענן – ונעשה להם חושך.

כה)… וינהגהו – בכבדות ולא יכל לרדף אחרי בני ישראל – ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל – ושבו לאחריהם.

כו) ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישבו המים על מצרים.

כז)… וישב הים לפנות בקר לאיתנו – באותו צד שבאו בני ישראל בתוכו ביבשה – ומצרים נסים לקראתו –לאותו צד של הים שנמס ונעשה מים – וינער ה' את מצרים בתוך הים – וגם בעת ההיא אשר לצד הראשון שנעשה מים:

* * *

כח) ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה – עד אחד – "אף לפרעה (מכלתא) וכמו שבארתי לעיל (ט‘, ז’) –

כט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם – ולא נמס הקרח כלל, ולפי שלעיל בפסוק כ"ב היה הפלא שהים נעשה יבשה, הקדים את “הים” ואמר “ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה”; אבל כאן היה הפלא: שהמקום שהיו שם בני ישראל נשאר יבשה כבתחלה, ולא נמס כמו שנמס לצד שהיו שם אז המצריים, הקדים תחלה הנס ואמר: “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם”.

לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה במצרים וייראו – גם – העם – שאמרו “מה זאת עשית לנו” (לעיל י"א). – את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו.


טו.


יא) מי כמכה | באלם ה' – תרגם אונקלס: “לית בר מנך את הוא אלהא ה' לית בר מנך” לדעתו השם "אלם חסר יוד, לפי שהוראתו משם אל ומשמעותו “מי כמך באלם ה'”, אבל ברוב הספרים אין כאן פסיק ולדעתם “באלם” הוראתו משם “אילים” חוזק. ובספרא יש הרבה פרושים במשמעת פסיק זה.

כא) ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים. – לפי שבעצם לשון זה שרו גם משה ובני ישראל, לכן אמרה בלשון זכר.

כה),,, ויורהו ה' עץ – שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו – והדר מפרש: –

כו) ויאמר אם שמוע תשמע לקול | ה' אלהיך – כונת הפסיק: שתדע אשר ה' הוא אלהיך, וגם הפסיק בא לפני הפרטים שחשב כאן: – והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך – “דברי תורה שנתתי לכם רפואה הם לכם” (מכלתא).


טז.


א)… ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין.

ב) וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר – על שהם מוליכים את ישראל במדבר, והנה העדה לא העיזה לברר את תלונתם בגלוי, אבל בני ישראל העיזו: –

ג) ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן – כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה.

והנה הקב"ה מודיע למשה הטעם שמוליכם דרך המדבר, בכדי להמטיר להם ולהאכילם לחם שמים למען נסותם הילכו בתורתו אם לא. ולפי שלא יצדק הנסיון רק כאשר המנוסה אינו יודה שרוצים לנסותו, על כן לא צוה את משה שיאמר לישראל, הטעם שמוליכם דרך המדבר: –

ד) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים – ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא.

ה) והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והי' משנה על אשר ילקטו יום | יום – הפסיק לומר בכל יום ויום. גם מענין השבת לא אמר למשה בעצמו שום דבר.

ו) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ארץ מצרים.

ז) ובקר וראיתם את כבוד ה'.

ח) ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע – והדר מפרש “וראיתם את כבוד ה'”: –

ט) ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל – שהתרעמו על שהוציאם אל המדבר – קרבו לפני ה'.

י) ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן.

יא) וידבר ה' אל משה לאמר – לישראל, לפי שבתחלה לא בא אלא להבטיח אותם בלבד.

יב)… דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם – ולא הודיע להם באיזה אופן יהי' הדבר הזה.

טו) ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא.

כא) וילקטו אתו בבקר בבקר – וחם השמש ונמס.

כב) ויהי | ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה – הפסיק בא לדייק: “ביום” לאחר הבוקר שלא נמס מחום השמש כבשאר הימים.

כג) ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר – בזה שהוא נותן ביום הששי לחם משנה, בזה עצמו הוא דבר הקב"ה: "שבתון שבת קדש לה' מחר; “אמר לו: אמתי? אמר להם: מחר” (מכלתא) פירוש לדבריהם: בזה שלמחר לא יהי' בו מן תראו כי ה' נותן לכם את השבת בעצמו ולא על ידי שליח, ובזה מיושב מה שאמר “שבת קדש לה' מחר” ולא אמר “מחר שבת קדש לה'” – לפי שבא להודיעם אימתי שבת קדש, ואימתי אמר? – והתשובה על זה: “מחר” בזה שלא יהי' בו מן.

כט)… שבו | איש תחתיו – “שבו” לשון “נוכח” לרבים; “איש תחתיו” – לשון “נכתר” ליחיד, ע"כ עשה ביניהם פסיק.

לב)… זה הדבר אשר צוה ה' מלא העמר ממנו למשמרת לדרתיכם למען | יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר – כונת הפסיק על זה שאמרו חז"ל “בשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו לו במה נתפרנס, הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם “הדור אתם ראו את דבר ה'” אבותיהם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו”. (מכלתא) ולדבריהם התבה “יראו” נמשכת אל “לדרתיכם” כמו שאמר להם ירמיה ממש בלשון הזה “ה דור אתם ראו את דבר ה'”.

לד) כאשר צוה ה' אל משה ויניחהו – לפני העדת למשמרת. –

לכאורה הלשון מסורס, והי' צריך לאמר “וינחהו אהרן לפני העדת למשמרת כאשר צוה ה' את משה”, אבל לפי שמשה אמר “והנח אותו לפני ה' למשמרת” ואהרן הוסיף “לפני העדת” ואז לא היתה עדיין העדות רק כונתו של אהרן היתה, כאשר תהיה העדות, וזהו שאמר הכתוב “כאשר צוה ה' את מהשה – בתחלה – וינחהו אהרן – אחר כך – לפני העדת למשמרת”.


יז.

א) ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם – ולא התלוננו על משה שמוליכם במדבר כבתחלה.

ב) וירב העם – ולא בני ישראל – עם משה ויאמרו תנו להם מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' – להלן אפרש אשר “מה תנסון את ה'” אמר משה אל בני ישראל “על נסתם את ה'”.

ג) ויצמא שם העם למים וילן העם על משה.

ד)… מה אעשה לעם הזה.

ה)… עבר לפני העם – לא תקח אותם – וקח אתך מזקני ישראל.

ו) הנני עמד לפניך שם | על הצור בחרב – כונת הפסיק לחלק: “הנני עמד לפניך שם על – אודות – הצור בחרב – ויצאו ממנו מים ושתה העם”.

ז) ויקרא שם המקים מסה ומריבה על ריב | בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין – טעם הפסיק לחלק: “על ריב” – העם – “בני ישראל” – ועל נסתם של בני ישראל דעת וכו'.

ח) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם.

ט)… וצא – לפי שהיה משמש את משה בהר אלקים בחרב – הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה – בהר אלקים.

יד)… כתב זאת זכרון בספר – כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.

טו)..ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' | נסי – כונת הפסיק: הקב"ה שמו של המזבח “נסי” מלשון נס ואות.

טז) ויאמר – זה המזבח יהי' לנס ואות – כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר – ובכדי לקיים מה שאמר לו ה' “כתב זאת זכרון בספר” לכך: “ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' | נסי” וכענין שאמרה תורה "וכתבת עליהן – על האבנים – את כל דברי התורה הזאת (דברים כ"ז, ג',)


פרשת יתרו.    🔗

יח.

א) וישמע – את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים. – יתרו חשב שכל המכות שהכו המצריים היה בשם “אלהים” חקים טבעיים, ורק עצם יציאתם היתה בשם “ה'”.

ג)… אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה – הגם שבמצרים אני ג"כ גר אבל אבותי גרו שם, מה שאין כן מדין שגם אבותי לא גרו שם

ד) ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה – ולפי שרצה להסתיר הדבר לבל ידעו כי ברח ממצרים ויסגירהו לפרעה, על כן “לא אמר” הטעם שקרא שמו “אליעזר” רק הסתיר הדבר.

ה) ויבא יתרו – אל משה אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים – והעם חנו ברפידים.

ח) ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' נסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע – לפרעה ולמצרים על אודת ישראל – ולא בשם “אלהים” – את כל התלאה אשר מצאתם בדרך – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק – ויצלם ה' – הכל היה בשם “ה'”.

י) ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם – משה ואהרן – מיד מצרים ומיד פרעה – שבקש להרוג אתכם – אשר הציל את העם מתחת יד מצרים.

יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים.

יב) ויקח יתרו – עלה וזבחים לאלהים ויבא אהרן וכל | זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים – כונת הפסיק: וכל נקודה חולם, כלומר: כל הזקנים בחכמה ובשנים, ואין ה“כל” נסמכת ל“זקני ישראל”, כי אלמלא כך היה ה“כל” נקודה קמץ, והמשמעות: זקנים בחכמה בלבד או בשנים בלבד.

טו) ויאמר משה לחתנו: – א) כי יבא אליה העם לדרש אלהים – בעניני ידיעת ה' יתברך שמו;

ב) כי יהי' להם דבר בא – ה' – אלי – כמו בפסח שני ובנות צלופחד; –

טז) ג) ושפטתי בין איש ובין רעהו; –

ד) והודעתי את חקי אלהים ואת תורתיו – בטוב טעם ודעת.

יט) עתה שמע בקלי: – א) היה אתה לעם מול האלהים – על דרך "ואתה תהיה לי לאלהים (לעיל ד', ט"ז): –

ב) והבאת אתה את הדברים אל האלהים – ולא שיבוא אליך; –

כ) ד) והזהרתה – באזהרה מחיבת בלי טעם אתהם את החקים ואת התורת; –

ה) והודעת להם בטעם ודעת – את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון – לפנים משורת הדין;

כא) ג) ואתה תחזה מכל העם: א) אנשי חיל – לשרי אלפים; ב) יראי אלקים – לשרי מאות; ג) אנשי אמת – לשרי חמשים ד) שנאי בצע – לשרי עשרת.

כב) ושפטו את העם בכל עת – ולפי שבענין השופטים (סימן ג') צריך היה להאריך, לכך הניחו לבסוף ולא חשבו על הסדר שחשב משה.

כה) ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם – הם – שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת – כולם היו אנשי חיל.


יט.

א)… ביום הזה באו מדבר סיני.

ב) ויסעו מרפידים – שנחו שם – ויבאו מדבר סיני – אולי המקום שמשה היה שם, בחרב – ויחן שם ישראל – כלם יחדיו עם משה – נגד ההר.

ג) ומשה עלה אל האלהים – התעלה וכמו שאמר “אעלה אל ה'” והוא מענין “ויתהלך חנוך את האלהים” – ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר.

ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים.

ו) ואתם תחיו לי – לעתיד לבוא – ממלכת כהנים וגוי קדוש – וכמו שנבא ישעיה הנביא “והי' באחרית הימים נכון יהי' בית ה' בראש ההרים – ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו” (ישעי‘, ב’, ב' – ג').

ז) ויבא משה ויקרא לזקני העם – חלק כבוד לזקנים – וישם לפניהם – בירר לפניהם – את כל הדברים האלה – במעמד כל העם.

ח) ויענו כל העם יחדו – בקול ובנשימה אחת לא מאוחר ולא מוקדם זה מזה – ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה – התשובה הקצרה הזאת היא בעלת שלשה אופנים, ואלו הם: א) “כל אשר דבר ה'” ולא על ידי שליח; ב) גם נראה בחוש שה' “דבר” עמנו; ג) “נעשה” – ואין לנו צורך לחכמים לשמוע מהם ביאורים על דברי הקב"ה, ובענין שיהי' לעתיד לבוא ככתוב “נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה – ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אתי למקטנם ועד גדלם” (ירמיה ל“א, – ל”ג); הגאון מלבים בפירושו הפריז על המדה. – וישב משה את דברי העם על ה' – “אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פדגוג לשומע מפי המלך” (מכלתא) והוא הפנים א' שאמרתי.

ט) ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך – פירוש: מעתה שהם רוצים לשמוע מפי הדברות אבוא אליך בנבואה נמוכה "בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך “כי השגתך הגדולה לא יוכלו להשיג – ויגד משה את דברי העם אל ה' – “אמרו רצוננו לראות את מלכנו”, (מכלתא) והוא הפנים ב' שאמרתי, ומזה הטעם אמר עתה “ויגד”; לאמר: שלא אמר דבר חדש רק דייק את תשובתם הראשונה “כל אשר דבר ה'”, ורק הגיד שבדבריהם האלה כונו ג”כ “רצונו לראות את מלכנו”.

י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם.

יא) והיו נכנים ליום השלישי כי | ביום השלשי ירד ה' אל עיני כל העם על הר סיני.

יב) והגבלת – הפסיק שבפסוק הקודם בא לומר שהמשמעות: “כי” נמשכת לפסוק שלאחריו, וזה פירושו: " כי – לפי – שביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני – ע“כ – והגבלת את העם סביב לאמרה השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו” – ה' צוה את משה שני דברים: א) “לך אל העם וקדשתם היום ומחר”; ב) “והגבלת את העם – השמרו לכם עלות בהר – כי ביום השלישי ירד ה' – על הר סיני”.

יד) וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם.

טו) ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה.

יז) ויוצא משה את העם לקראת האלהים – כי לא יכלו לדעת את שם “ה'”.

יח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש – וישראל לא זכו לדעת את שם “ה'” על כן נתכסה שם “ה'” באש.

יט) ויהי קול השפר הולך וחזק מאד: משה ידבר והאלהים יעננו בקול. – הנה בענין התגלות שכינתו יתברך שמו על הנביא לדבר או לעשות דבר מה, והוא רק בבחינת מקור ושורש של הדבר בלבד בלי שום דבר פרטי, לפי שלא שייך לומר בשכינתו יתברך פרטיות חו“ש, ורק הנביא כאשר השיג את המקור והשורש הכללי אז נולד בו פרטי הדברים, לדבר או לעשות בפרטיות; ומבשרי אחזה אלה‘, הרצון של האדם מוליד בו מחשבה, היינו: הרצון הכללי נצטמצם במחשבה פרטית, ומהמחשבה נולד הדבר אשר מוציא על ידי את המחשבה לאור על ידי הקול, שהוא חלק הנפשי שבאדם, כן הדבר הזה בענין השגת הנבואה, וזה שאמר הנביא "רוח ה’ דבר בי ומלתו על לשוני”; וזוהי ג“כ כונת הכתוב “פה אל פה אדבר בו” וחכמים אומרים “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה”. – וזה מה שאמר הכתוב “וידבר ה' אל משה לאמר”, פירוש: ה' דבר אל משה דבר כללי, כמו ענין מחשביי, והוא יאמר הדברים בפרטיות; והנה בקבלת התורה שרצו ישראל לשמוע הדברות מהקב”ה בעצמו, שמעו ג“כ המקור ושורש שלהם בכלל וזה שאמר כאן הכתוב “וידבר אלהים את כל הדברים האלה” ובלשון הזה לא מצאנו בשום מקום בתורה, ועל זה אמרו חז”ל: “כולם בדבר אחד נאמרו” (מכלתא") וגם אמרו: שישראל לא השיגו רק שתי דברות הראשונות והם “אנכי” ו“לא יהי' לך” והשאר אמרו אל משה “דבר אתה עמו ונשמעה” והם שמעו הקול של כל עשרת הדברות והשיגו גם הדברים של שתי הדברות הראשונות, ומשמונה הנשארות שמעו הקול מפי הגבורה, והדבר מפי משה, וזה שאמר הכתוב “קול דברים אתה שומעים ותמונה אינכם ראים זלתי קול” – וזה כונת הכתוב “משה ידבר והאלהים יעננו בקול”.

כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר – שם נגלה בשם “ה'” – ויקרא ה' למשה אל ראש ההר.

כא).. רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות – לפי שאין להם רשות לראות רק שם “אלהים”.

כג) ויאמר משה – לא יוכל העם לעלות.

כד) ויאמר אליו – זה שאמרתי – לך רד – הוא רק לפי שעה – ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו – פירוש: גם הכהנים אל יהרסו.


כ


ב) אנכי ה' אלהיך – “הדא הוא דכתיב השמע עם קול אלהים – כיצד? אילו היה כתוב “קול ה' בכחו” לא היה העולם יכול לעמוד אלא “קול ה' בכח” של כל אחד ואחד – אמר הקב”ה לישראל לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורים שמא אלהים הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך (מדר“ב פ' כ”ד) המדרש מיישב השאלה: מדוע בכל התורה אמר קרא “אלהיכם” ורק פה אמר “אלהיך” לשון יחיד – והתורה הלא ניתנה לכל בני ישראל העומדים תחת ההר – ולהלן אמר קרא שוב “השמע עם קול אלהים” לשון רבים? –

ד) לא תעשה לך פסל | וכל תמונה אשר בשמים | ממעל ואשר בארץ מתחת. ואשר במים | מתחת לארץ. – כונת הפסיקים: התורה צותה בזה על ארבעה מיני ע"ז, והן: א) לא תעשה לך פסל; ב) וכל תמונה אשר בשמים; ג) ואשר בארץ מתחת; ד) ואשר במים – במקום הפסיק השלישי יש “אתנחתא”.

י)… לא תעשה כל מלאכה אחה | ובנך ובתך עבדך ואמתך – הפסיק בא לפני הפרטים שחשב כאן, גם יש להסיר כונת הפסיק על דרשת “מכתלא” שאתה מצוה על שביתת הקטנים.

יח) וכל העם ראים את הקולות ואת קול השפר – רואים את הנשמע, ואין דבר שיצא מפי הקב“ה שלא נחצב על הלוחות, שנאמר “קול ה' חוצב להבות אש” (מכלתא) פירוש לדבריהם: רואים אנחנו שאפילו הקולות של בשר והם נחצבים על הלוחות, ולעינינו נראה השריטים שנעשים בהלוחות מהקולות שנשמעים עליהם, וכאשר יגע בהם קו אלעקטרי נשמעים הקולות הללו עוד הפעם, ומכל שכן קולו של הקב”ה שנעשה דבר ממשי ונחצב על הלוחות וכל העם ראו אותו.

יט) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה – פירוש: נקבל עלינו לשמוע אל דברי חכמים והוא “התורה שבעל פה”, וכאשר ראו שאין בכחם להשתוות למשה כמו שאמרו שרוצים לשמוע בעצמם הדברות: –

כא) ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים – כאשר אמר לו הק"בה בתחלה “ועלית אתה” (לעיל י“ט, כ”ד).

כב)… אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם – בלא שום ממוצע ביני לביניכם על כן: –

כג) לא תעשון אתי – שום ממוצע – אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם – הכונה: ע"ד שאמר הכתוב “וכסף הרבה להם וזהב עשו לבעל” שהתשוקה אחר המותרות מבואה ליד “עבודה זרה”.

כד) מזבח אדמה – בלי שום יופי והדר – תעשה לי – בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

כה) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית – ליפותן – כי חרבך – היופי היא “חרבך” – הנפת עליה ותחללה.

כו) ולא תעלה במעלת על מזבחי – שלא תעשה את המזבח גבוה שתצריך לעלות עליו במעלות – אשר לא תגלה ערותך עליו – ע"ד שאמר הלל: “השפלתי היא הגבהתי; הגבהתי היא השפלתי” (עירובין י"ג).

והטעם שצוה הקב“ה לעשות המשכן והכלים מכסף וזהב בתכלית היופי וההדר הוא ממש כמו טעם הקרבנות שהקריבו בו: “לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע”ז במצרים והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים ופורעניות באות עליהם. אמר הקב”ה יהיו מקריבים לפני באהל מועד את קרבנותיהם ויהי' נפרשים מעבודה זרה" (מ“ר אחרי, פרשה כ”ב) כן הדבר בענין המשכן וכלים; לפי שגלוי וידעו לפניו שיעשו את עגל הזהב, לכן הקדים רפואה למכתם וצוה למשה על המשכן וכלים בתחלה, ומשה אמר להם לישראל אחר מעשה העגל, מצות המשכן וכלים.


פרשת משפטים    🔗

כא.


לב)… כסף | שלשים שקלים יתן – כונת הפסיק: שאין ה“כסף נמשך ל”יתן" רק ה“שלשים שקלים” בלבד נמשכים ל“יתן”, כלומר: ואפילו שוה כסף שלשים שקלים.


כב.


כא) כל אלמנה ויתום לא תענון.

כב) אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו – ולא ארד לראות “הכצעקתה הבאה אלי עשו” רק: –

כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב.

כו)… ושמעתי כי חנון אני – פירוש: אף על פי שבעל חוב קונה משכון מן הדין, אבל משום חנינה השב תשיבתו לו כי חנון אני ועליך ללכת בדרכי.

כד) אם כסף | תלוה את עמי – לא תשימון עליו נשך – כונת הפסיק: שהתבה “אם” נמשכת רק על “כסף” ולא יותר, לפי שאתה חייב להלותו, והתבה “אם” באה לומר: אם “כסף” תלוה לא תשימון עליו נשך; אבל אם “תבואה” תלוה, לא נצטוה על איסור נשך (מכלתא).


כג.


ד. כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו.

ה) כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו – “האויב” הוא בגלוי ו“השונא” הוה בלב, ככתוב: “ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה” “או באיבה הכהו בידו” (במדבר ל“ה, כ' כ”א) “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא י“ט, י”ז) ובזה יתבארו הכתובים האלה: על האויב בגלוי לא צותה תורה: “כי תראה חמר אויבך רבץ תחת משאו הקם תקם עמו” כי אחרי שהוא אויבו בגלוי לא יעשה זאת; רק: “כי תפגע שור איבך – תעה – ובעליו אין עמו – השב תשיבנו לו” להצילו מהזק ברור; אבל “כי תראה חמור שנאך – רק בלבו ולא בגלוי – רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו – להחמור, כי תאמר בערמה: אין עלי לעזב לחמורו – עזב תעזב עמו – עם שנאך, כי בזה שתעזב לחמורו עזבת עמו, לבעל החמור, ומכש”כ שעל השונא החוב להשיב השור התועה.

יג)… ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך – שלא תשבע לכותי ביראתו (מכלתא) פירוש לדבריהם: הכתוב מתחיל “תזכירו” לשון רבים ומסים “על פיך” לשון יחיד, על כן אמרו חז“ל שהכונה בזה: לא תשביע את הכותי ביראתו, לפי שאתה מכריחו להזכיר שם ע”ז ומבין שניכם הזכר שמע “ועל פיך”.

יז)… יראה כל זכורך אל פני האדון | ה' – כונת הפסיק בכאן, וגם להלן (ל“ד, כ”ג) תתבאר ע“פ מה שאמרו חז”ל “משה רבך אמר “כי לא יראני אדם וחי”, ואתה אמרת ואראה את ה' – כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה – פירוש: בשם “אדני” – משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה” – פירוש: בשם “ה'” (יבמות מ"ט) וזוהי כונת הפסיקים בשני המקומות "יראה כל זכורך אל – את – פני האדון –של – ה' – באספקלריא שאינה מאירה; אבל לא בשם “ה'” (עיין בספרי “תורת האדם” בענין החילוק הזה: משה ידע את “ה'”, וכל הנביאים ראו והשיגו רק שאת שמותיו יתברך).

כ) הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי מפרשים קדמונים שואלים: מפני מה כשאמר הקב“ה “הנה אנכי שלח מלאך לפניך” לא אמר משה דבר, וכשאמר לו “הנה מלאכי ילך לפניך” אמר משה “אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה”? (להלן ל“ג, ט”ו) – לדעתי אין אני רואה בזה שום שאלה, לא שבתחלה אמר משה “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך – והדר – מכון לשבתך פעלת ה'” ואמר “מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו עת עלתך” אבל לאחר קבלת התורה אמר הקב”ה “ועשו לי מקדש ושכנתי בתכם” וממילא אין שום מקום למלאך, וכאשר אחר מעשה העגל חזר הקב"ה מעשות המשכן ורצה לשלח המלאך, בקש משה “אם אין פניך הלכים – במשכן – אלי תעלו מזה” (עיין כתובות ס"ב).

לא)… כי | אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך – קשה לי: הא כבר אמר “ואיבתי את איביך וצרתי את צררך” “כי ילך מלאכי לפניך – והכחדתיו” “והמתי את כל העם אשר תבא “בהם” “ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה” (לעיל הפסוקים: כ“ב, כ”ג, כ“ז, כ”ח). והדר אמר: “כי אתן – לשון עתיד – בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפיך” – ונראה לי לפרש: שבתחלה מן “הנה אנכי שלה מלאך – עד אשר תפרה ונחלת את הארץ” – (כ' – ל') מדבר על דבר העת ההיא שהלכו ממצרים אל כנען לרשת את ארץ שבעה העמים והם: הכנעני, החתי, האמרי, הפרזי, החוי, היבוסי והגרגשי, ומפסוק ל”א – ל“ג ידבר על דבר הגאולה העתידה, ואמר: “ושתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר” והם: אדום עמון ומואב, אשר מקומם שם, וכמו שכרת הקב”ה בברית בין הבתרים את אברהם לתת לזרעו גם “הקני” ו“הקניזי ו”הקדמני“, ועל אלה שלשה העמים אמרה תורה בלשון עתיד: “ושתי את גבלך – כי | אתן בידכם את ישבי הארץ”; וכונת הפסיק: שאין המשמעות של “כי” – לפי, ונמשך לשלפניו, רק משמעו של “כי” – כאשר, והוא נמשך ל”לא תכרת להם ולאלהיהם ברית" ומשמעות הכתוב כך היא: כאשר אתן בידכם את יושבי הארץ לא תכרת להם ולאלהיהם ברית.


כד.


א) ואל משה אמר – אלהים, לפי שכל קבלת התורה היתה בשם “אלהים” – עלה אל ה'. –

ב) ונגש משה לבדו אל ה' והם – אהרן נדב ואביהוא והזקנים – לא יגשו – רק יעלו – והעם לא יעלו עמו – ולפי שהקב"ה אמר דבר זה למשה קודם קבלת התורה: שאחר קבלת התורה יעלה לה‘, ואהרן והכהנים נדב ואביהוא והעם אל יהרסו לעלות אל ה’, (לעיל י“ט, כ”ד) על כן לא אמר כאן הכתוב “ויאמר אל משה עלה” וכו' רק בא להזכיר הדבר שנאמר לו בתחלה, וזה לשונו: “ואל משה – כבר – אמר עלה אל ה'.”

ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' – לפי שלא השיגו מהדברות רק ב' הראשונות על כן “ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' – גם שאר שמונה הדברות שלא יכלו להשיגם – ואת כל המשפטים – שבפרשיות כ”א – כ"ג, לעיל – ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה לפי שמשה ספר ובאר לפניהם את דברי ה' באר הטב, והם שמעו מפיו והבינו אותם, על כן אמרו רק "נעשה ולא אמרו “נשמע” לפי שלדעתם כבר שמעו מפיו של משה.

ד) ויכתב משה את כל דברי ה'.

ו) ויקח משה חצי הדם – שראוי לזרוק על ישראל – וישם באגנת – אבל לא זרק עליהם – לפי שעדיין לא באו בברית, ולפי שלא אמרו “נשמע” – וחצי הדם זרק על המזבח – לפי שהקב"ה כבר בא עמהם בברית.

ז) ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם – ואז התבוננו לדעת שספר הברית למעלה מהשגתם וצריכים לשמוע מפי החכמים באורים עליו, אז אמרו – כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע – אז: –

ח) ויקח משה – חצי הדם אשר שם באגנות – ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה – על “נעשה ומשמע”.

יג) ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים – אל המקום שנגלה עליו בשם “אלהים”.

יד) ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה – לפי שגם להם נתנה רשות לעלות אל ההר במקום שנגלה בשם “אלהים”.

טו) ויעל משה – לבדו – אל ההר – למעלה ממקום שעלה עם הזקנים.

טז) וישכן כבד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים – הכונה: כבוד ה' – בענן, היתה מחיצה בין משה ובין מקום השכינה של ה' שבראש ההר – ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.

יז) ומראה כבוד ה' – בראש ההר לעיני בני ישראל – שהשיגו לראות מראה כבוד ה'.

יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר – אל מקום משכן כבוד ה' – ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.


פרשת תרומה.    🔗


כה.


ב)… ויקחו לי – לשמי – אמרו חז“ל, פירוש לדבריהם: החלוק שבין “לי” לבין “אלי” הוא: כמו בין “לי – לבין “אל”; הראשונה היא קריאת הגוף והשניה – קריאת הדעת; והי' לו לומר “ויקחו אלי”, כמו שאמר להלן “ויקחו אליך שמן זית” “ויקחו אליך פרה אדמה” – והטעם שאמר “לי” לומר: שבזה יקחו את שמו יתברך לשכון בתוכם. ולפי שרצה הקב”ה שיתנו מנדיבת לבם, שלא יהיו מוכרחים על זה, לכן לא צוה עליהם ש”יתנו" תרומה, רק אמר ש“יקחו” מאת כל איש אשר ידבנו לבו – והנה המינים שהם לצרכי המשכן והכלים, חשבם הכתוב ב“ו” החבור והם: “זהב וכסף – ועצי שטים”; ואח"כ חשב שמן בפני עצמו, "בשמים לשמן המשחה ולקטרת הפנימי בפני עצמן, “אבני שהם ואבני מלאים” בפני עצמן.

ה) ועשו לי מקדש מהדברים האלה – וישבתי בתוכם.

לב) וששה קנים יצאים מצדיה שלשה | קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני לכך אמרה תורה “קני מנרה” ולא אמרה “שלשה קנים” כמו שאמרה בתחלה “וששה קנים” – לדייק: שכל השלשה קנים יוצאים מעצם המנורה, מקנה האמצעי שלא להוציא רק קנה אחד או שנים מהקנה האמצעי והשאר יוצאים מקני המנורה, וכן מצד השני; וכן להלן (ל“ז, י”ח). וטעם הפסיקים שבשני המקומות האלה אחר התבה “שלשה” – לפי שלפניה “אתנחתא” – והוא כמשפט החלק מהכלל: שלשה קנים מהששה. ולפי שנחלקו לחלקים שוים: שלשה ושלשה, לכן הסתפק בפסיק אחד בחלק הראשון, אבל בספר במדבר (ז‘, ז’ – ח') שחלק העגלות והבקר לחלקים לא שוים: “את שתי העגלת ואת ארבעת הבקר” – "ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר – עשה פסיק לפני כל חלק וחלק.


כו.


ב) ארך | הידיעה האחת – כונת הפסיק: האורך של כל אחת ואחת מהן, והתבות “הידיעה האחת” נמשכות גם על “ורחב” – היינו “ורחב” הידיעה האחת וכו".

ד) ועשית ללאת תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחברת – פירוש: על עצם היריעה, רחוק מן השפה – וכן תעשה בשפת – ממש – היריעה הקיצונה במחברת השנית – והטעם שאמרה תורה לעשות כן: לפי שהיה חצי אמה המרחק בין לולאה ללולאה באורך היריעה ואם יעשה הלולאות בשתי היריעות בשפה ממש, אז מתוך כובד היריעות תהיינה נמשכות לכאן ולכאן, וישאר ביניהם חלל ריק, לכן עשה באחת מהן הלולאות רחוק מעט משפתה, וחלק היריעה, מן מקום הלולאות ולשפתה, מכסה הריקות שבין יריעה ליריעה – לפי שעשה הלולאות בצד היריעה כלפי פנים, להמשכן; אבל במכסה יריעות עזים, שהיו כבדות מיריעות המשכן, והריקות שבין הלולאות גדולה ביניהם, וצוה הקב"ה: –

י) ועשית חמשים ללאות על שפת היריעה האחת הקיצנה בחברת וחמשים ללאת על שפת היריעה החברת השנית – והחלק שמן הלולאות לשפתן של שתיהן יכסוה את הריקות שבין יריעה ליריעה. –

הגאון מלביס פירש: על שפת – בצד העליון כלפי רקיע, ודברי נראים מדבריו.


כז.


טז. ולשער החצר מסך | עשרים אמה תכלת וארגמן – הפסיק בא לפני הפרטים: עשרים אמה תכלת וארגמן ותולעת שני וכו'.

יח)… ורחב | חמשים בחמשים – כונת הפסיק: “ורחב החצר חמשים בחמשים” מקום פנוי שלפני המשכן.


פרשת תצוה.    🔗


כ) ואתה תצוה | את בני ישראל ויקחו אליך – לפי שמצוה – להעלות נר תמיד – “חקת עולם לדרתם” – לכן אמר “תצוה”, וכונת הפסיק על זה האופן שאבאר, והוא: בשלשה מקומות כאלה עשה מניח הטעמים לפני “בני ישראל” פסיק, והם: א) כאן; ב) בספר במדבר (י“ז, י”ז); ג) שם (י"ט,ב') ובכלם כונה אחת להם והיא: לישב השאלה, אחרי שעצם עשיית המצוה הוא למשה ולאהרן למה הצריך לצוה ולדבר אל בני ישראל את הדבר הזה? – לכן עשה פסיק, לאמר: שאין הכונה לומר להם עצם המצוה בלבד אלא גם להודיע להם הטובה הגדולה שיש להם בזה; בכאן – הטעם שאמרו חז“ל “לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם; כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל” (מ"ר על פסוק זה), וכן במצות “פרה אדמה” – “אמר הקב”ה תבא פרה ותכפר על מעשה עגל” (מ“ר במדבר פ' י”ט) בענין המטות נאמר “ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו” (במדבר י“ז, כ”ה).

כא) באהל מועד – הטעם שנקרא כאן המשכן בשם “אהל מועד”, לפי שמצוה זו נצטוה לדורות גם “בבית עולמים” לכן כלל אותם בשם “אהל מועד”.


כח.


מג) והיו על אהרן ועל בנים בבאם | אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש – הפסיק בא לפני שני הדברים שחשב כאן.


כט.


כב) ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב | המכסה את הקרב ואת יתרת הכבד ואת | שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן ואת שוק הימין – הפסיק בא תמיד כאשר חשב שני דברים יחדיו עם החלב.

כז) וקדשת את | הזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו.

כח) והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה‘. – לכאורה הפך כאן הכתוב את הסדר: לפי שתחלה קדש את שוק הימין ולקח מידם והקטיר המזבחה "על העלה לריח ניחוח לפני ה’" ואחרי כן לקח את החזה והיה למשה למנה (לעיל פסוקים: כ“ב, כ”ה, כ"ז) ובכדי ליישב זאת, עשה בעל הטעמים פסיק, וכונתו בזה לומר: מכאן ואילך מדבר הכתוב לא מאיל המלואים בלבד, רק גם “מזבחי שלמיהם של בני ישראל” אשר ע“י שוק התרומה וחזה התנופה של המלואים זכו לחזה התנופה ולשוק התרומה של זבחי השלמים מאת בני ישראל לחק עולם, ובזבחי השלמים הביאו בתחלה את החלב על החזה – את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'” “והי' החזה לאהרן” ואחרי כן – "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן (ויקרא ז‘, ל’ – ל“א – ל”ב)


ל.


ו) ושתי טבעות תעשה לו | מתחת לזרו על שתי צלעותיו תעשה על שני צדיו – כונת הפסיק לומר: ושתי טבעות על כל צד וצד, ועל הצלעות אצל הקרבנות, וזוהי גם כונת הפסיק (להלן ל“ז, כ”ז).


פרשת כי תשא.    🔗


יב) כי תשא את ראש בני ישראל – ונתנו איש כפר נפשו – ולא יהיו בהם נגף בפקד אתם – לפי שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים לחטוא בעגל, הקדים תרופה למכתם, שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ומהם יעשו יסוד האדנים למשכן, לדעת שכל אחד ואחד מבני ישראל הוא רק חצי דבר, ורק כאשר יתאחדו איש את רעהו יחדיו, לקיים "ואהבת לרעך כמך, אז הם דבר שלם, ולכונה הזאת יתנו כל אחד ואחד מהם רק מחצית השקל ליסוד המשכן; ובכדי שלא יהיו מוכרחים לחטוא, בכדי לקיים מצות נתינת מחצית השקל, אמרה תורה: “כי תשא” – אם תשא.

יג' זה | יתנו – כונת הפסיק: שאין “זה” נמשכת ל“יתנו” רק נמשכת ל“מחצית השקל”, וחז“ל אמרו “כמין מטבע של אש הראה הקב”ה למשה” – היינו שהתבה “זה” נמשכת ל“יתנו”, וכן להלן (ל“ב, א' – כ”ג) “כי זה | משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים” כונת הפסיקים ג“כ שהתבה “זה” נמשכת ל”אשר העלנו מארץ מצרים“, וחז”ל אמרו “השטן הראה להם דמות מטתו של משה” לדבריהם “זה” נמשכת על “משה”.

לד).. קח לך סמים נטף | ושחלת והלבנה סמים ולבנה זכה – כונת פסיק לומר: הקטרת היתה משלשה מיני סמים, ואלו הם: א) סמים נטף; ב) ושחלת וחלבנה סמים; ג) ולבנה זכה.


לא.


ו).. ועשו את כל אשר צותיך.

ז) את | אהל מועד – הפסיק בא לפני כל הדברים שחשב כאן עד פסיק י"א.

יב) ויאמר ה' אל משה לאמר.

יג) ואתה דבר אל בני ישראל לאמר – הנה על מלאכת המשכן “קראתי בשם בצלאל”.

ועל שמירת שבת: “אתה דבר אל בני ישראל לאמר” – אך את שבתתי תשמרו – הטעם שאמר כאן “שבתתי” לשון רבים: לפי שהתורה דברה כאן משלשה עניני שבת, ואלו הם: א) מליל השבת; ב) מיום השבת; ג) מפקוח נפש שדוחה שבת, ובזה אבאר פרשה זו – כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם.

א) שבת של לילה הנקראת בלשון נקבה: –

יד) ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה – לפי שבלילה אין עדים והתראה, אמר הכתוב שחייב כרת.

ב) שבת של יום" –

טו) ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת – בבית דין.

ג) בפקוח נפש שדוחה שבת – היינו שהמלאכה שהוא עושה בשביל פקוח נפש נחשבת ג“כ לשמירת שבת; ולפי שהענין של שבת בשביל החולה לא מצוי כל כך ע”כ תפס הכתוב הענין הזה רק בלשון נסתר: –

טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם – וזהו שאמרו חז"ל “מנין שפקוח נפש דוחה שבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם חלל עליו שבת אחת בכדי שישמר שבתות הרבה” (מכלתא).

יז) ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש – פירוש: שבת ממלאכה ותקן את הנפש.


לב.


מבוא לחטאת העגל    🔗


“השור” הוא “סמל” הזן ומפרנס את הבריות, ככתוב, “ורב תבואות בכח שור” ומטעם זה נקרא יוסף, שהיה מכלכל את כל העולם בשני רעבון בארץ מצרים – בשם “שור”, ככתוב “בכור שורו הדר לו”; פרעה מלך מצרים ראה בחלומו את שנות השובע ושנות הרעב בתמונות פרות בריאות ורעות עולות מן היאר; גם אלילם של המצרים שעבדו לו היה שור, כידוע, והנה הקב“ה נחה את בני ישראל במדבר בארץ לא זרועה, וכלכל אותם במן “למען נסותם הילכו בתורתו אם לא” בכדי שלא יאמרו “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולא יאמרו עוד אלהינו למעשה ידינו, רק יכירו וידעו שהקב”ה הוא הזן ומפרנס אותם בלחם שמים – “המן”, בכדי להשריש בם האמונה בה'. והנה כאשר בושש משה לרדת מן ההר ולא ידעו מה היה לו, ויקהלו על אהרן “ויקח מידם – ויעשה “עגל” –”שור אוכל עשב”, “סמל” עבודת אדמה, הכונה: מאסו ב“מן”, לחם אבירים לחם שמים.

ובכדי לתקן חטא זה צוה הקב“ה: “ויקחו אליך “פרה” והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה – ושרף את הפרה – והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא” – הכונה: לבער מבני ישראל חטאת סמל “הפרה” שלא יאמרו עוד אלהינו למעשה ידינו. וזהו שאמרו חז”ל: “משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבוא אמה ותקנה הצואה וכך תבוא פרה ותכפר עת העגל.”

* * *

א) וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר – והם נמצאים במדבר, בלי מנהיג לילך לפניהם לנחותם הדרך אל ארץ כנען; ואחרי אשר ה' אמר להם “הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי” (לעיל כ"ג, כ') –ויקהל העם – לא “בני ישראל” – על אהרן ויאמרו אליו: קום | – ואם משה אין כאן, הלא אתה נשארת על מקומך, ולמה נחבאת? ובמקום משה – עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו – ובכדי שלא יפקוד עליהם איש אחר במקום משה אמרו: – כי זה | משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים – מכל מקום איש הוא – ו“לא ידענו מה היה לו”.

ב) ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי – כונתו של אהרן היתה כמו שאמר אח"כ למשה: “ואמר להם למי זהב התפרקו”, וכמו שמשה אמר בעצמו (להלן ל"א) “ויעשו להם אלהי זהב”– לכן אמר להם התפרקו נזמי הזהב. גם בקש מהם רק הנזמים אשר באזני “נשיהם בניהם ובנתיהם”, וחשב אהרן שהם לא ירצו ליתן אותם וממילא יתבטל הדבר אולי על עת מה, ובתוך כך יבוא משה.

ג) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב – ויביאו אל אהרן ולא נשאר לפניו רק לשרפם באש. –

ד) ויקח משה ויצר אתו בחרט – “ויצר” – לשון קשירה, “בחרט” – לשון סודר, גם – “ויצר” לשון צורה, “בחרט” – כלי אומנות הצורפין (רש"י); חז“ל אמרו מיכה זרק לתוכם טס של זהב שמשה חרת עליו “עלה שור” בכדי להעלות ארונו של יוסף מארץ מצרים לכך יצא העגל, ולפי זה – שני הפירושים של רש”י צדקו יחדיו: אהרן לקח מידם הנזמים ויקשר אותם בסודר, ולא עלה על דעתו לעיין בהם היטיב, כי כל כונתו היתה לבערם, ומיכה השליך לתוכם הטס של זהב שמשה חרת עליו “עלה שור”, ונתקיים הפירוש השני של רש"י “ויצר אותו בחרט” – הטס המצויר על יד “עלה שור” שחרת משה – ויעשהו עגל מסכה.

ה) וירא אהרן – שהצליח מעשה שטן, התחכם לעכבם על מחר, ובתוך כך יבוא משה; ובכדי שישמעו לדבריו: – ויבן מזבח לפניו – ויאמרו: הלא גם אהרן אתנו – ויקרא אהרן ונאמר חג לה' מחר.

ו) וישכימו ממחרת – טרם שמשה בא – ויעלו עלות – ויקומו לצחק.

ז)… לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים – ה“ערב רב” שהעלה משה מדעתו ולא נמלך בה'.

ח)… ויאמרו – אל בני ישראל – אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים – חטאו והחטיאו גם את ישראל.

ט)… ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא.

י) ועתה הניחה לו ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול – בדברי ה' האלה הודיע למשה עד הנה לא חרה אפו בהם, ושיש בידו של משה למנוע שלא יחר אפו בם.

יא) ויחל משה – ויאמר למה – יחרה – לעתיד – אפך בעמך – לכלותם – אשר הוצאת – בכח גדול וביד חזקה

יב)… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך –וכאשר גמר תפלתו שלא לכלותם, התפלל שיביאם אל ארץ אבותיהם בזכות אבות.

יג) זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך – ככתוב: “בי נשבעתי נאום ה'” – ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים – ככתוב– “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים לרב” – וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם – ככתוב: “והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה להם מורשה אני ה'” (בראשית כ“ב, ט”ז – י"ז; שמות ו‘, ח’).

יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו – לכלותם, ועל מה שהוסיף להתפלל, להביא אותם אל ארץ כנען, לא השיבו.

טו)… ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים – מארבעה צדדים ארבע פעמים (חז"ל).

טז) והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא – פירוש: ממשיים בחוקים טבעיים על ידי שם “אלהים” – חרות על הלחת – המכתב היה חרות.

יט) ויהי כאשר קרב אל המחנה – וראו את משה “ושני לחת העדת בידו” והעם לא שעה אליו – וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת – ואחרי כן – וישבר אתם תחת ההר.

כ) ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש – שרף את תמונתו, שניתן ונעשה גוש פשוט, ואחר כך – ויטחן עד אשר דק, לחלקים קטנים מאד – ויזר על פני המים וישק את בני ישראל – משה רבנו עשה עם העגל ממש כמו שאמרו חז"ל בפ' “כל שעה”. “ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שרפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים” – ומשה רבנו עשה כדברי כלם; גם יש לומר: משה רבנו הראה להם לישראל שהעגל מעשה כשפים היה ונמחה במים – (עיין סנהד' ס“ז ע”כ).

כא) ויאמר משה לאהרן מה עשה לך העם הזה – איזה יסורים ונגישות עשו לך כי הבאת עליו חטאה גדולה.

כג)… כי זה | משה האיש – ע"ד הפסיק כבר באתי לעיל.

כד) ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש – לבערו – ויצא העגל הזה – והצליח מעשה שטן, וכבר ביארתי כל זה לעיל.

כו) ויעמד משה בשער המחנה – בבית המשפט – ויאמר מי לה' אלי.

כז)… שימו איש חרבו על ירכו עברו ושבו משער לשער – של שבט ושבט – והרגו איש את אחיו.

כח) ויעשו בני לו כדברי משה.

ל)… אתם חטאתם חטאה גדלה ועתה אעלה אל ה' – כמו חנוך ואליהו הנביא (בראש' ה‘, כ"ד; מלכים ב’. ב‘, א’) – אולי אכפרה בעד חטאתכם.

לא)… אנא חטא העם הזה חטאה גדלה.

לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת – הרי אני מוסר את נפשי בעדם, וממילא לא יכול הקב"ה לקיים על ידו השבועה שנשבע לאברהם ליצחק וליעקב להביא אותם ולהנחילם את הארץ.

לג)… מי אשר חטא לי אמחנו מספרי – ככתוב: “לא יומתו אבות על בנים – איש בחטאו יומתו” (דברים כ“ד, ט”ז) – ומעתה כאשר נעשה המשפט ברשעים, ומשה מסר את נפשו בעדם נתרצה הקב"ה ואמר אל משה: –

לד) ואתה לך | נחה – ולא כמו שאמר מקודם “לך רד” – “נחה” ולא “עלה” – את העם – ולא פירש מי הוא העם – אל אשר דברתי לך – ולא פירש המקום – הנה מלאכי ילך לפניך – ולא פירש למה ילך – הפסיק בא לומר: שעל זה שאמר משה “אעלה אל ה'” אמר לו הקב“ה” ועתה לך – לך מלעלות אל ה' – נחה את העם“, וגם מפני הפרטים שחשב אח”כ – וביום פקדי – על חטא שיעשו – ופקדתי עליהם חטאתם – זה, ג"כ.

לח) ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל – ואחר המגפה נתרצה ה' להם יותר, וחזר על הדברים שאמר להם בתחלה ביותר ביאור.


לג.


א) וידבר ה' אל משה – ולא צוה שידבר הדברים האלה אל בני ישראל – לך עלה – שזה יותר מ“נחה” שאמר לו בתחלה – מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב.

ב) ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני.

ג) אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה – ולפי שכל זה דבר ה' למשה בעצמו, ולא צוה עליו שיאמר זאת לישראל, משמע מזה שגם משה בעצמו נכלל ב“כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה”.

ד) וישמע העם את הדבר הרע הזה – שגם משה בכלל הדברים האלה – ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו – אז נתרצה להם הקב"ה להוציא את משה מכלל מהמדבר הזה.

ה) ויאמר ה' אל משה אמר אל בני ישראל אתם עם קשה ערף – ואל תחשבו אחרי שנתרציתי לכם תעדו עדייכם עליכם – ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך – כענין “ואם לא אדעה”, ועתה אחרי שיצא משה מכלל הדבר הרע הזה. –

ז) ומשה יקח את האהל ונטה לו | מחוץ למחנה הרחק מן המחנה – לפי שהיו בהם שלש מחנות “מחנה ישראל”, “מחנה לויה” ו“מחנה שכינה”, אמר הכתוב: “ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה – ישראל, שהיה בתחלה – הרחק מן המחנה” נטה לו. וזוהי משמעות הפסיק, כלומר: שאין הכונה שנטה לו עתה מחוץ למחנה, אלא הכונה: שנטה לו ממקום “חוץ למחנה” שנמצא עד הנה, אל מקום “רחוק מהמחנה”.

י) וראה כל העם את עמוד הענן עמד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו.

יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים – וזכה למדרגתו הגדולה כבתחלה – ושב אל המחנה – לאחר הדבור; הכונה בזה: שרק בהיותו הרחק מן המחנה דבר ה' אל משה פנים אל פנים ואחר הדבור שב אל המחנה, ובמחנה לא דבר אליו “פנים אל פנים”.

יב) ויאמר משה אל ה' ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה – “לך עלה מזה אתה והעם” – ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת ידעתיך בשם – (לעיל ג', י"ד) – וגם מצאת חן בעיני – (שם ו‘, ג’).

יג) ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודעני נא את דרכך – מדותיך – ואדעך – ואתנהג בהם – למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה – הכונה בדבריו: בקש על ידיעת ה‘, גם על ישראל שיתנהג אתם עוד הפעם בשם "ה’" בנסים ונפלאות.

יד) ויאמר פני ילכו – ולא “ידיעת ה'” – והנחתי לך – לבד, ולא להעם.

טו) ויאמר אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה – על זה שפניך הולכים אין צורך להתפלל, לפי שאם אין פניך הולכים “אל תעלנו מזה”.

טז) ובמה | יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך – כונת הפסיק: שהשאלה “ובמה” אינה נמשכת להן, ו“יודע איפוא” הוא כעין תשובה על השאלה “ובמה” – הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה – הכונה: משה עומד ומבקש עוד הפעם “ידיעת ה'” עליו וגם על בני ישראל.

יז)… גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם – ועל העם ששאל ג"כ לא השיבו דבר.

יח) ויאמר הראני נא את כבדך.

יט) ויאמר אני אעביר כל טובי – מדותי – על פניך וקראתי בשם ה' לפניך חנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם – הכונה על מה שאמר להלן “ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' – רחום וחנון”.

כ) ויאמר לא תוכל לראות את פני – על כן: –

כא) הנה מקום אתי ונצבת על הצור.

כב) והי' בעבר כבדי – כאשר אקרא בשם “ה'” את מדותי – ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי – הענן – עליך עד עברי.

כג) והסרת את כפי – הענן – וראית את אחרי ופני לא יראו – והקב"ה נתרצה יותר ממה שבקש משה.


לד.


א) ויאמר ה' אל משה.

ב) והיה נכון לבקר ועלית – אל הר סיני – ולא כבדברות הראשונות שעמדת תחת ההר – ונצבת לי – בשם “ה'” – שם על ראש ההר.

ד)… ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אתו

ו) ויעבר ה' | על פניו ויקרא – הוראת הפסיק שאין הכונה: “ויעבר ה' על פניו” רק המשמעות “ויעבר ה' – ויקרא על פניו”, וכמו שאמר בתחלה: “אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך” – ה' | – כונת הפסיק: שהשם הראשון נמשך ל“ויקרא”, והשם השני נמשך לשלש עשרה מדות. האר“י הקדוש אמר שהי”ג מדות מתחילות משם “אל” ואילך – כונתו בזה: שבאמת השם “ה'” השני נמשך לשלש עשרה המדות, אבל השם “ה'” הוא המקור והשורש לכל י"ג המדות הנובעות ממנו, וממילא אין לכנותו בשום מדה בפני עצמה.

ז)… פקד | עון אבות על בנים – כונת הפסיק על דרשת חז"ל: "כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם.

ח) וימהר משה ויקד ארצה וישתחו.

ט) ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו – תשובה נצחת אמר בזה משה: אחרי שיש לך המדות האלה “רחום וחנון ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע וחטאה” – טוב לפניך “עם קשה ערף”, כאשר יחטאו לפניך – “וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו”. אבל אם לא יהיו עם קשה ערף – מדותיך למה? –

י) ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים.

טו) פן תכרת ברית ליושב הארץ וזנו | אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. –

טז) ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן – הפסיק שבפסוק הקודם בא לפני הסבות שחשב כאן עד שלסוף: "והזנו את בניך אחרי אלהיהן.

כג)… את פני האדן | ה' – כונת הפסיק עיין לעיל (כ“ג, י”ז,) מה שכתבי שם.

כז)… כתב לך את הדברים האלה – זו תורה שבכתב – כי על פי | הדברים האלה – זו תורה שבעל פה, וזוהי כונת הפסיק; ולפי שנתרצה להם ה‘, על כן הוא בא לחדש ולכרות אתם הברית הקודמת שהפרו, וחזר עוד הפעם את הדברים שאמר להם לעיל (כ“ג, י”ג – י"ט), ובמקום שאמר להם בתחלה “הנה אנכי שלח לכם מלאך” וכו’ (שם כ' – כ"ה) מתרצה לתפלתו של משה שאמר "ילך נא ה' בקרבנו, – “ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת”; והדברות הראשונות נתנו לכל ישראל בשם “אלהים”, אבל הדברות השניות נתנו למשה בשם “ה'”.


פרשת ויקהל.    🔗


לה.


א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל – לאחר שנתרצה הקב"ה וכפר להם על חטא העגל, הקהיל משה אותם שיתאחדו כולם – ויאמר אלהם אלה הדברים – המשכן וכלים – אשר צוה ה' לעשות אתם.

ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש – והטעם שבתחלה צוה הקב“ה על המשכן ולבסוף על השבת (ל“א, א' – י”ז) ומשה הפך הסדר וצוה אותם בתחלה על השבת ואחרי כן על המשכן –בכדי לתקן החטא של העגל, וכמו שאמרו חז”ל “כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש – שהאמינו בשתוף וגם העגל היה מין שתוף – מוחלין לו” (שבת קי“ח ע”ב).

טז) את | מזבח העלה – הדברים נחלקו לשתי מדרגות, זו למעלה מזו. החלק הראשון: הכלים הפנימיים שחשבם התורה בפסוקים י“א –ט”ו; החלק השני: הכלים החיצוניים שחשבם התורה בכתובים ט“ז – י”ט; וזוהי כונת הפסיק כאן, וכן להלן (ל“ט – ל”ט) גם “אור החיים” על התורה כתב כדברינו.

כא) ויבאו כל איש אשר נשאו לבו – “לקרבה אל המלאכה לעשות אתה” (להלן ל"ו, ב') – וכל איש אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה' – ולפי שאלה ש“נשאם לבם” מעטים הם מאלה אשר “נדבה רוחם” ע“כ “כל” הראשון נקוד קמץ ו”וכל" נקוד חולם.

כב) ויבאו האנשים על הנשים כל | נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז – המשמעות: “כל נדיב לב” בין האנשים בין הנשים הביאו את תכשיטיהם כשהיו התכשיטים עליהם, וגם “כל נדיב לב” כולל את כל אלה שחשבם עד פסוק ל' – וזוהי כונת הפסיק – וכל איש אשר הניף – מכבר – תנופת זהב.

כג) וכל איש אשר נמצא אתו תכלת.

כד) כל מרים תרומת כסף – הלשון “תרומה” נופל על חלק מהכלל, והכונה על “מחצית השקל”, והשם “תרומה” עולה רק על הכסף, ולא על הנחשת, והנחשת קרא הכתוב (להלן ל“ח, כ”ט) בשם “תנופה”.

כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה.

כו) וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים – והנשים האלה הן הן “אשר נשא לבן” (לעיל כ"א).

כט) כל איש ואשה אשר נדב לבם אתם להביא לכל המלאכה – הביאו בני ישראל נדבה לה' – פירוש: כשם שעשה הלל, היה מביא את השה לעזרה ושם אמר הרי זו נדבה לה'.

לא)… בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

לב) ולחשב מחשבות – להמציא חדשות מדעתו – לעשת בזהב.

לג)… לעשות בכל מלאכת מחשבת.

לד) ולהורת – לאחרים – נתן בלבו – בכל זה נצטיין בצלאל בלבד ומכאן ואילך חשב הדברים שגם אליאב נצטיין בהם – הוא ואליאב.

לה) מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש | – (שחשב לעיל, ל"ב) וזוהי כונת הפסיק – וחשב ורקם בתכלת ובארגמן – עשי כל מלאכה וחשבי מחשבת – שניהם יחדיו.


לו.


א) ועשה בצלאל ואהליאב וכל | איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה – בָּהֵמָּה – פרוש: לא בצלאל ואהליאב בלבד, אלא גם “כל איש אשר נתן ה' חכמה בהמה” ומטעם זה התבה “כל” נקודה חולם.


לז.


טז. ויעש את הכלים | אשר על השלחן – זהב טהור – כונת הפסיק: לפי שקערותיו שנאפה בהן הלחם, של ברזל היו, ורק הכלים אשר על השלחן היו של זהב, לכן בא הכתוב לדייק “ויעש את הכלים”, ואלה אשר על השלחן היו של זהב טהור.

יח) ושה קנים יצאים מצדיה שלשה | קני מנרה האחד – ע"ד פסיק זה כתבתי לעיל (כ“ה, ל”ב)

כז) ושתי טבעות זהב עשה לו | מתחת לזרו – ע"ד הפסיק הזה כתבתי לעיל (ל‘, ד’).


לח.


ט) ויעש את החצר לפאת | נגב תימנה – לעיל (כ"ז, ט') אמר “ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה” וכאן לא הזכיר “המשכן”, ויש מקום לטעות שעשה את החצר לפאת נגב תימנה של צד המשכן, ולא סביב למשכן, לכן בא הפסיק לומר: “לפאת נגב תימנה” נמשך להתבות “מאה במאה”, וכתבות “קלעי החצר שש משזר” משפטן מוסגר.

כד) כל הזהב העשוי למלאכה – הכונה: מלבד התכשיטים והכלים שחשבם לעיל (ל“ה, כ”ב) – ויהי | זהב התנופה – כונת הפסיק: לדייק “זהב התנפה” בלבד שהזכיר שם, מלבד הכלים; והפסיק בא ג"כ לפני שלשת המינים שחשב פה: “זהב התנפה”. –

כה) “וכסף פקודי העדה”. –

כט) “ונחושת התנופה”.



 

ספר ויקרא    🔗


פרשה ויקרא    🔗

ד.

ז)… ואת | כל דם הפר — להלן (פסוק י"ח) אמר “ואת כל הדם” ולא הזכיר “הפר”; לפי שכל הענין מדבר ב“הפר” ומזה למדו חז"ל: “לרבות פר יום הכפורים לשפיכה” (רכ"ג) וזוהי כונת הפסיק.

יח) ומן הדם יתן | על קרנת המזבח אשר לפני ה' אשר באהל מועד — הפסיק בא לפני שלשת הדברים שחשב כאן.


ה.

יב) והביאה אל הכהן וקמץ הכהן | ממנה — כונת הפסיק לומר: “הכהן” השני מיותר, ומזה למדו חז"ל: “פרט לשנקמצה שלא לשמה” (ספרא).


פרשה צו    🔗

ז.

יב) אם על תורה יקריבנו והקריב | על זבח התורה — כונת הפסיק לומר: התבה “התודה” השניה למותר, ומזה למדו חז"ל: “לחייב על כל זבו וזבח” (ס' ק"א משנה ג' ספרא).

טז) ואם נדר | או נדבה—הוראת הפסיק: אין הכונה ספק נדר ספק נדבה, רק הכונה: בין נדר בין נדבה.

כא) ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או | בבהמה טמאה—כונת הפסיק: לחלק בין טמאת אדם (בין חי, כגון זב ומצרע וטמא, ובין מת) לבין בהמה טמאה — שהכונה: מתה.

ל) ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה.

לא) והקטיר הכהן את החלב המזבחה והי' החזה לאהרן ולבניו.

לב) ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם.

לג) המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה.

לד) כי את חזה התנופה ואת | שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן ולבניו — השם “תרומה” הוא בעל שתי משמעיות ואלו הן: א) “הפרשה”: להפריש חלק מהכלל: ב) “הרמה”: אם החלק הנפרש נתרומם במעלה על הכלל, כמו מחול לקודש וכיוצא בו; והנה הכתוב קרא את החזה בשם “תנופה” לפי שהיה הכהן מביא את החלב על החזה להניף תנופה, ואת שוק הימין קרא בשם “תרומה”, לפי שבני ישראל נותנים אותו מזבחי שלמיהם; אבל החזה משלחן גבוה קזכו. והנה חז"ל אמרו שהכהן היה מניף ומרים שניהם יחדיו: החזה והשוק; אבל הכתוב קרא את החזה בשם “תנופה”, ואת השוק בשם “תרומה”, והנה הלשון “לקחתי מאת בני ישראל מזבי שלמיהם ואתן אתם לאהרן הכהן” צודק יותר על השוק מעל החזה. וזהו טעם הפסיק בפסוק זה.


ח.

ב) קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת | פר החטאת—כונת הפסיק: לפי שלא לקח את פר החטאת והאילים וסל המצות יחדיו עם אהרן ובניו וכו', ומטעם זה אמר הכתוב:

יד) ויגש את פר החטאת;

יח) ויקרב את איל העלה;

כב) ויקב את איל וכו'.

כג) וישחט | ויקח משה—הפסיק מורה: שאין הכונה שמשה שחט; לפי שהשחיטה כשרה בזר, אך המשמעות: וישחט—מי שהוא, רק—ויקח משה; ולעיל (י"ט) יש תחת “וישחט” אתנחתא ואין צורך לפסיק.

כו) ומסל המצות אשר | לפי ה’—כונת הפסיק: שאין המשמעות “ומסל אשר לפני ה'”, רק “אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת” מצד המצות אשר לפני ה'.

פרשה שמיני    🔗

י.

ב) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' — חז“ל אמרו: כיון שראו את משה ואת אהרן מהלכים תחלה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם אמר ליה נדב לאביהוא עוד שני הזקנים מתים ואנו ננהוג את הקהל (ספרא), “אמר רבי שמעון לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד” (מד' רבה פ' י"ב) — והנה היין הוא גשמי ורוחני ככתוב “המשמח אלהים ואנשים” ומקדשים על היין, ע”כ סברו נדב ואביהוא בבאם לשרת בפעם הראשונה לפנים, לקדש על היין. — כדברים הנפלאים האלה ממש, אנו רואים ב“סנהדרין” (ל“ח, ע”א) וזה לשונו: “יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרו ולא מידי אמר להו אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא כיון דאיכסום פתחו ואמרו אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל”—והנה כבר דברתי בענין הזה באריכות בספרי “הלכתא למשיחא”, והנני לבאר את דבריהם בקצרה פה.

כל הענין של יציאת בני ישראל ממצרים והליכתם במדבר היה רק על ידי נסים ונפלאות, בלי שום דרך הטבע כלל, בכדי להשריש בהם האמונה בה‘, שנחלשה אצלם בארץ מצרים, ולפי שאי אפשר להתנהג תמיד בנסים ונפלאות, סברו נדב ואביהוא שכבר נשרשה בהם האמונה בה’, ואין צורך מעתה לנסים ונפלאות, רק להחזיק גם את הגוף החמרי, וזהו שהמליצו חז“ל “שתויי יין נכנסו לאהל מועד” ממש כדברי חז”ל “אגברו חמרא אדרדקי” לחזק את הגוף, ואמרו עוד “שני הזקנים מתים ואנו ננהוג את הקהל” — בדרך הטבע של עולם, כי “לאו כל יומא מתרחש ניסא” — כעין מחלוקת זו—הוכחתי שם—היתה ממש בין רבי אליעזר ורבי יהושע, בדבר הגאולה העתידה, שרבי אליעזר סובר הגאולה תהי' בדרך נסים ונפלאות, כשיעשו תשובה ויזכו לזה, ורבי יהושע סובר אפילו אם לא יעשו תשובה, והגאולה תהי' בדרך הטבע בתחלה, וכאשר יתיישבו בארצם יעשו תשובה ויזכו לביאת המשיח ולנסים ונפלאות, והנה רבנו הקדוש הנשיא שבארץ ישראל, וראש הגולה שבבבל סברו כרבי אליעזר, אבל יהודה וחזקיה סברו כרבי יהושע, לכך אמרו “אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל”. ובזה מובן מאמר חז“ל “אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק מאי דכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר אמר ליה הכי א”ר יוחנן אמר הקב”ה לא אבוא בירושלם שלמעלה עד שאבוא לירושלם של מטה" (תענית ה') — לפי שבקרבך קדוש—הנשיא וראש גולה — לא אבוא בעיר.

ג)… הוא אשר דבר ה' | לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד — המשמעות “לאמר”: לפי שהלשון הזה לא אמר הקב"ה, רק אמר “ונקדש בכבודי” ועתה כאשר נשרפו נדב ואביהוא הבין משה המשמעות של “ונקדש בכבודי” היא: “בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד”.

ו) ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר | בניו ראשיכם אל תפרעו | ובגדיכם לא תפרמו—לפי שמצוה זאת היא רק על כהן גדול בלבד, ולא על כהן הדיוט, ורק על בניו של אהרן שנמשחו אתו יחדיו, על כן אמר: אל אהרן; אבל על בניו אמר “ולאלעזר ולאיתמר”, ובא אחרי כן הפסיק לומר: לפי שהם בניו. וכונת הפסיק השני: לפי שהמשמעות “אל תפרעו” — אל תגדלו פרע, והמשמעות “לא תפרמו” — לא תקרעו, היינו: לא תפרעו—הצווי לעשות; ולא תפרומו—הצווי שלא לעשות, ע"כ בא הפסיק, ואין הכונה אל תפרעו מן הכובע. (ספרא כ"ט).

ט) יין ושכר אל תשת | אתה | ובניך אתך— ואמר; אתה כהן, גדול וגם בניך שהם כהני הדיוט שנמשחו אתך יחדיו, אסורים כלכם להתאבל ולא רק עתה אל תשתו, אלא בכל זמן — בבאכם אל אהל מועד — חקת עולם לדרתכם — ולפי שמוטל עליכם:

י) ולהבדיל בין הקדש ובין החל ובין הטמא ובין הטהור.

יא) ולהורת את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה — ושתוי יין אסור להורות, על כן אני מצוה אתכם — “יין ושכר אל תשת”.

יב) וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר | בניו הנותרים — כונת הפסיק: השוים אליו במעלה (ספרא) ולכך אמר “אל אלעזר ואל איתמר” ולא “לאלעזר ולאיתמר” כלעיל — קחו את המנחה — ואכלוה מצות אצל המזבח.

יג) ואכלתם אתה — לדורות, הכונה על המנחה (שנזכרת לעיל פרק' ב') במקום קדוש — ולאו דוקא אצל המזבח.

יד) ואת חזה התנופה ואת | שוק התרומה תאכלו במקום טהור — כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל — כונת הפסיק: לפי שהתבות “כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל” צודק יותר על “שוק התרומה” מאשר על “חזה התנופה”; כמו שאמרתי לעיל.

טו) שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' — הכתוב זה יאמר סדר התנופה, לכך הקדים שוק לחזה. כאשר נדייק היטב נראה שחזה התנופה מקודש מן שוק התרומה; לפי שחזה התנופה שם תחת החלבים שהקטיר המזבחה; אבל שוק הימין אמר הכתוב “תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם” (ויקרא ז', ל"ב) והנה גם לענין תנופה נשתוו שניהם ככתוב “ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה'” (ויקרא ט', כ"א) אבל לא אמר הכתוב רק על החזה שהיה תחת החלבים כשהקטיר את החלבים המזבחה, ומטעם זה דקדק הכתוב ואמר “ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך” סמך הבנות לשוק התרומה, ואחרי כן הפך הסדר ואמר “שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים — והיה לך ולבנך אתך” — ולא הזכיר הבנות כאן, והוא על דרך שאמרו חז"ל “כתוב אחד אמר לאלפים וכתוב אחד אמר לאלף דור — הא לדסמיך ליה והא לדסמיך ליה” וזהו שאמרו: “הבנים בחלק והבנות במתנה”.

טז) ואת | שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף — והנה בתחלה הקריב אהרן את שעיר החטאת, ואחרי כן העולה, ואחרי כן המנחה, ואחרי כן שור ואיל לשלמים. וברור הדבר שבתחלה דרש משה את שעיר החטאת ואח“כ את המנחה, אבל לפי שבענין שעיר החטאת היה בין משה ואהרן דין ודברים, הניח הכתוב הדין ודברים של שעיר החטאת לבסוף, ותקדים ע”ד המנחה והשלמים. ומטעם זה לא אמר הכתוב “וידרש משה את שעיר החטאת והנה שרף” רק יאמר: “ואת שעיר החטאת דרש דרש—מתחלה—והנה שרף”, ואולי זוהי כונת הפסיק; גם אפשר לומר כונת הפסיק על דרשת ה“ספרא”

יז)… ואתה | נתן—כונת הפסיק: ה' נתן, ולפי שהיה בקצף לא רצה להזכיר שמו יתברך.


יא.

ג) כל | מפרסת פרסה—כונת הפסיק: לפי שהתבה “כל” נקודה חולם ואינה באה בסמיכות, והכונה בזה: כל המינים שחשבה תורה (דברים י"ד, ג’—ה').

כז) ושסע | איננה שסעת—כונת הפסיק: שהם שני מינים: מפרסת פרסה ושסע, מפרסת פרסה ואיננה שומעת (ספרא פ' ד').

כז) וכל | הולך על כפיו בכל החיה ההלכת על ארבע—כונת הפסיק: “וכל” נקודה חולם, לפי שאין היא בסמיכות, ומשמעותה שהיא עיקר במאמר, והוא כמו שאמרו חז"ל “כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט” וזו כונתה ספרא (משנה ק"ג) “כל הולך על כפיו—זה הקוף, “כל הולך” להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים” לפי שכל אלה המינים הם כעין הפרט; אבל “בכל החיה” נקודה קמץ ובאה בסמיכות, ואין בכלל אלא מה שבפרט.

לב)… מהם | במותם—כונת הפסיק על זה שאמרו חז"ל: “במותם” זה אבר מן החי.

לה) וכל אשר יפל מנבלתם | עליו—כונת הפסיק: זה אבר מן המת (ספרא) ומטעם זה “וכל” נקודה חולם—לומר: אפילו אבר מנבלתם.

מב) כל הולך על גחון וכל | הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים — כבר אמרתי שהתבה “כל” בנקודת חולם כשהיא באה בסמיכות משמעותיה שהיא העיקר במאמר, ואז כונתה: “כל מה שהוא כעין הפרט”, ואם התבה “כל” בנקודת קמץ, כאשר היא באה בסמיכות אז “אין בכלל אלא מה שבפרט”. ובמקום שיש לטעות עשה בעל הטעמים אחר תבת “כל” בנקודת חולם — פסיק, כלומר: זאת התבה “כל” היא “נושא המאמר”, והנה כחכתוב שאנו עומדים בו ברור שהתבה “כל” היא נושאת המאמר ואין שום צורך לפסיק. וכונת הפסיק הנרשם אחר “כל” השניה לומר: שהתבה “כל” היא נושאת המאמר על כל הכתוב הזה, כלומר: “כל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים”. ובספרא קס“ג אמרו חז”ל: השלשולים ואת הדומה לדומה, “הולך על ארבע” זה עקרב. ו“כל הולך” להביא את החפושית ואת הדומה לדומה“. פירוש: “כל” בחולם מרבה כל דבר שהוא כעין הפרט. גם יש לומר שטעם הפסיק לעיל (פסוק כ"ז) לפי שהתבה “וכל” נמשכת ל”בכל החיה ההלכת על ארבע" וגם כאן “וכל” נמשכת על “עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השרץ על הארץ”, והטעם הראשון עיקר.

מה) כי | אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדשים כי קדוש אני — כונת הפסיק: התבה “כי” נמשכת לאחריה: לפי שהעלתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים ואני קדוש לכן “והייתם — גם אתם—קדשים”.


פרשה תזריע.    🔗

יב.

ו) ובמלאת | ימי טהרה — התבה “ובמלאת” יש לה שתי משמעיות ואלו הן: א) בתוך מלאת; ב) כאשר נמלאו —נשלמו ימי טהרה. לפי משמעות א' נמשכת “ובמלאת” ל“ימי טהרה” כלומר: בתוך ימי טהרה, ולפי משמעות ב' אינה נמשכת ל“ימי טהרה” רק הכונה: כשנשלמו ימי הטהרה, ובאמת כונת הכתוב: כאשר נשלמו; לכך עשה פסיק. כן דרשו חז"ל בספרא כאן.

יג.

ג) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן—התבות “וראה הכהן נמשכות ל”ושער בנגע הפך לבן" ומה שהזכיר “את הנגע” דרשו בספרא שיהיה עניו בו בשעה שהוא רואה אותו — ובאמת להלן (פסוקים: ה, ו, ח, י, י“ג, ט”ו, י"ח, כ') איננו מזכיר “את הנגע” רק מזכיר הסמנים.

כא) ואם | יראנה הכהן. —

כו) ואם | יראנה הכהן — כונת הפסיקים לומר: ש“ואם” נמשכת ל“והנה אין בה שער לבן” — “והנה אין בבהרת שער לבן” — כי הכהן מצוה לראות הנגעים, ולא יצדק לומר “ואם” יראנה. ומה שאמר “יראנה” דרשו בספרא “כלה כאחת”.

מה)… וטמא | טמא יקרא — כונת הפסיק: שאיש הטמא יקרא שהוא טמא — (ספרא שם).

מט) והיה הנגע ירקרק | או אדמדם — משמעות הפסיק: שאין הכונה שהנגע הוא פתוך ירקרק ואדמדם יחדיו, רק שהוא ירקרק בלבד, או אדמדם בלבד, כדרשת הספרא.

נב)… או את השתי | או את הערב בצמר או בפשתים—הוראת הפסיק: שאין הכונה שישרף את הבגד יחד עם אניצי צמר ופשתים, אלא התבות “בצמר ובפשתים” נמשכות ל“או את הערב — אשר— בצמר ובפשתים”, וכדרשת “הספרא” כאן.

נה) וראה הכהן אחרי הכבס — כונת הפסיק: לאחר שבעת ימי ההסגר.

נט)… בגד הצמר | או הפשתים—בראשונה (לעיל מ"ז) מזכיר הכתוב השם “בגד” בצמר ובפשתים, אח“כ (בפסוק נ"ב) אינו מזכיר בשניהם השם “בגד”, וכאן הוא מזכיר השם “בגד” אצל צמר בלבד, ויש מקום לטעות שהכונה שהבגד הוא של צמר ושל פשתים יחד, ע”כ בא הפסיק לחלק: “או—בבגד—פשתים”. וכמו לעיל (פסוק מ"ט).


פרשה מצרע    🔗

יד.

ו)… וטבל אותם ואת | הצפר החיה—“מלמד שהוא מפרישה לעצמה” (ספרא) וזוהי כונת הפסיק, ומטעם זה נקד “ואת” ב“צרי”, כי כשהדבר בפני עצמו אז ה“את” נקודה צרי.

כח) ונתן הכהן מן השמן | אשר על כפו—כונת הפסיק: מיתר השמן אשר על כפו, כמו שכתוב לעיל (י"ז).

נא) ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת | שני התולעת ואת הצפר החיה—כונת הפסיק כלעיל (ו').

טו.

יד)… ובא | לפני ה' אל פתח אהל מועד—כונת הפסיק: התבה “ובא” נמשכת ל“אל פתח אהל מועד”.


פרשה אחרי    🔗

טז.

ד) כתנת—ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת—יצנף—על כל הבגדים אמר: ילבש, יחגר, יצנף, ורק על מכנסים אמר: “יהיו על בשרו”; לפי שהם באו לכסות הערוה (שמות כ“ח, מ”ב) ולא הסירום מעל בשרם כלל, וביחזקאל (מ“ד, י”ח) אמר “פארי פשתים יהיו על ראשם”; לפי שפארי פשתים הם כמו הכובע אשר על ראשנו, והיו תמיד על ראשם; אבל המצנפת שאמר כאן היתה מבגדי כהן גדול (שמות כ"ח, ד') ע"כ אמר כאן “יצנף”.

יג)… וכסה | ענן הקטרת—שהיה נותן בה “מעלה עשן” כל שהוא (ספרא) ומטעם זה אמר “וכסה ענן—המעלה עשן—הקטרת”; לפי שנתן הקטרת בפנים ולא הספיק לכסות מיד את הכפרת ורק ענן הקטרת המעלה עשן כסה את הכפרת מיד בבואו. וזוהי כונת הפסיק.

יז) וכל אדם לא יהי' | באהל מועד בבאו לכפר בקדש — כונת הפסיק: התבות “לא יהיה” נמשכות על “באהל מועד” ועל “בקדש” זה שילה ובית עולמים (ספרא).

כא)… והתודה עליו את כל עונת בני ישראל — ונתן אתם על ראש השעיר החי ושלח ביד איש עתי המדברה — חסר כאן “היחס” — “אותו”. הכונה בזה: עונותיהם ופשעיהם לכל חטאותם יחד עם השעיר החי, ככתוב: —

כב) ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח — דוחפו בשתי ידיו — במדבר — דוחפו כצוק (ספרא).

כז)… ואת | שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש — כונת הפסיק: “אשר הובא את דמם” עולה רק על “שעיר החטאת”; לפי שהיו שני שעירים אמר “שעיר החטאת אשר, הובא את דמם” אבל פר החטאת היה רק אחד.


יח.

ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה — וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו — נראה מזה שמעשי הכנענים שונים היו לרעה ממעשה המצריים, ובחוקותיהם נשתוו יחד, השם “מעשיהם”, כפי הענין נופל על עריות, והשם “חקתיהם” כפי המשמעות להלן (י“ט, י”ט) נופל על השתנות החוקים הטבעיים שחקק הקב"ה בעולם, כמו להזריע ולהרביע כלאים וכיוצא בו, לכך תפס הכתוב על העריות לשון “עשיה” ועל “חוקותיהם” לשון “הליכה”.

ד) את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם — שלא לשנותם — אני ה' א' — מחויבים אתם לשמור מצותי; ולפי שמעשה ארץ מצרים וחוקותיה שישבו בה ידועים להם, אבל מעשיה וחוקותיה של ארץ כנען לא ידעו טרם בואם לשם, לכך הוסיף על זה לומר: —

ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה' — ולפי “שמשפטי וחוקי” הם לטובת חיי האדם בכלל, לכך לא אמר כאן “אלהיכם”, לפי שהם לטובת כלם.

כד) אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם.

כה) ותטמא הארץ — ותקא הארץ את ישביה.

כו) ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה.

כז) כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ — זה שאמרתי “כי בכל אלה נטמאו—ותטמא הארץ” הוא לפי שעשו “את כל התועבת האל”—עד הנה דבר מהכלל, שאם יעשו את התעבות האל תקיא הארץ אותם, ואחרי כן ידבר מהפרט ואמר: —

כט) כי כל אשר יעשה — היחיד — מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשות מקרב עמם — ועמם בשלום.


פרשה קדושים    🔗

יט.

כג) וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל — “הדא הוא דכתיב “עץ חיים היא למחזיקים בה” אף כך אמר הקב”ה למשה אמר לישראל בני עסקו בתורה ואין אתם מתייראין מכל אומה" (מדרש רבה) פירוש לדבריהם: לא נמצא בעולם שום עץ שיהי' כלו מאכל רק התורה, הנקראת “עץ החיים”, בלבד, שנאמר עליה “עץ חיים היא למחזיקים בה”, ולפי זה, מה שאמרה תורה “ונטעתם כל עץ מאכל” שכל העץ יהי' מאכל — כונתה על התורה.

לד) כאזרח מכם יהיה לכם הגר | הגר אתכם — הפסיק בא לומר: כשקבל עליו כל מצות התורה, והתבה “הגר” היא כלל, והתבות “הגר אתכם” — פרט, לכן בא לפניהם פסיק.

כ.

ה) ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו ואת | כל הזנים אחריו לזנות אחרי המלך—לא מפני שהם זונים אחריו בלבד, רק מפני שעל ידו יזנו אחרי המלך: — מקרב עמם — וכונת הפסיק: שהתבות “כל הזנים אחריו לזנות אחרי המלך” הן “מאמר מוסגר”, והתבות “מקרב עמם” נמשכות ל“והכרתי אתו ואת”


פרשה אמר    🔗

יש במדרש רבה בתחלת פרשה זו הדברים האלה: “הדא הוא דכתיב אמרות ה' אמרות טהורות”—פירוש לדבריהם: בין משמעות “וידבר” לבין משמעות “ויאמר” יש חלוק, “וידבר” משמע לברר ולבאר הענין באריכות, ותרגומו: “עד האט גערעדט”, “ויאמר” משמע החלטה שלאחר הבירור, ותרגומו: “עד האט געזאגט” וזוהי כונת הכתובים בכל התורה “וידבר ה' אל משה לאמר”, “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם”; והנה פרשה זו משונה מכל הפרשיות שבתורה שתפס כאן לשון אמירה בלבד, ולא תפס לשון “וידבר”—לומר לך שבענין טהרות הכהנים אין שום צורך לדבר באריכות, לפי שזה מובן מעצמו, ורק אמר להם הדבר בהחלט, וכמו שאמר הכתוב: “אמרות ה' אמרות טהורות” ללמד שבענין טהרה טפס לשון אמירה בלבד. — וזה שאמרו חז"ל: “אמר ואמרת—להזהיר לגדולים על הקטנים” כלומר: אין המשמעות של “ואמרת אליהם” בכאן כבשאר המקומות כשבא אחרי “דבר אל בני ישראל”, רק המשמעות בכאן שהגדולים יזהירו לקטנים.

כא.

י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו | שמן המשחה ומלא את ידו — “ודקר בית קורבניה” — ללבש את הבגדים — כונת הפסיק: גם מימי יאשיה המלך ואילך שנגנז שמן המשחה — את ראשו לא יפרע וכו' — גם יש לומר שהפסיק בא לפני שלשת הדברים שחשב כאן: א) שמן המשחה; ב) ומלא את ידו בקרבנות המלואים; ג) ללבש את הבגדים. — ומזה שתפס הכתוב לשון עתיד “ללבש”, וגם אמר “יוצק” ולא תפס לשון עבר “אשר יצק” “אשר לבש” למדו חז"ל: “אפילו נמשח יום אחד ואפילו שעה אחת” (ספרא פרשה ב' ס' כ"ו).

כב.

ג)… כל איש | אשר יקרב מכל זרעכם —כונת הפסיק: שהם שני דברים “כל איש” — מבני ישראל; “אשר יקריב מכל זרעכם” — אפילו הכהנים, ומטעם זה לא אמר: “כל איש מכל זרעכם”.

כג.

ב)… ואמרת אלהם: א) מועדי ה'; ב) אשר תקראו אתם מקראי קדש — והדר מפרש — אלה הם מועדי.

ג) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון — שבת הוא לה' בכל מושבתיכם — ואין הדבר תלוי כלל בבית דין, רק “בכל מושבתיכם” כשתשקע חמה ביום הששי ויהי ערב, אז בא השבת. והחדר מפרש המועדים התלוים בדעת בית דין: —

ד) אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם — ולא בכל מושבותיכם רק כפי ה“מעת-לעת” שבירושלם; ולפי שה“מעת-לעת” שבירושלם נמשך בארצות על גליות של שני ימים, הכל כפי מרחק המקום מירושלם, על כן קבעו חז"ל לחוג שני ימים טובים בגליות, משום ספיקא דיומא, פירוש: לפי שלא שוה בכל המקומות של גלויות המשכת יום החג, על כן החליטו שכלם יחגו שני ימים.

יז) ממושבתיכם תביאו | לחם תנופה — כונת הפסיק: תביאו סלת לאפות לחם בכורים לה'.

כ) והניף הכהן | אתם על לחם הבכורים — כונת הפסיק: הכבשים על הלחם. כדעת ר' יוסי בן משולם (ספרא).

כא) וקראתם בעצם | היום הזה מקרא קדש — משמעות הפסיק לומר: שאין הכונה שבעצם היום הזה תקראו מקרא קדש, רק הכונה: “וקראתם בעצם: היום הזה מקרא קדש”.

כד.

י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל — הכונה בהתבה “ויצא” כמו “ויצא איש הבנים” (שמואל א' י"ז, ד') — וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי — והדר מפרש את עצם המחלוקת: —

יא) ויקב בן האשה הישראלית את השם — ויפרש — מלשון “נקבו בשמות” (במדבר א', י"ז) — את השם, — שקרא על עצמו את שמו של הקב"ה—ויקלל—: ויגדף בזה שמו יתברך — ושם אמו — שבנה אמר עליה שילדה אותו לשמו יתברך — שלמית בת דברי— על שם קלות דעתה ופריצת גדר הצניעות.

יד) הוצא את המקלל—ורגמו אתו כל העדה.

טו)… איש איש כי יקלל—יגדף—אלהיו ונשא חטאו.

טז) ונקב שם ה’—הקורא את עצמו על שם ה' — מות יומת.

יט) ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו. —

כ)… כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו—לכאורה הפך הכתוב את הסדר והי' לו לומר: “כאשר עשה כן יעשה בו” “כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו” — מזה למדו חז"ל שהכונה לשלם כסף כפי שווי האבר שהזיק. וכבר דברתי בספרי “תורת האדם” שלכונה זו דברה תורה בלשון כזה אשר בהשקפה הראשונה משמע לעשות למזיק מום ממש בכדי לאיים עליו, וכאשר יבוא המשפט לפני בית הדין ישפטו הדיינים כפי הכונה האמיתית: לשלם כסף כפי שווי האבר בלבד.

כג)… ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אבן ובני ישראל עשו — בכל עת אשר נמצא אצלם ממזר אשר נקב את עצמו על שם השם—כאשר צוה ה' את משה — רגמוהו באבנים.


פרשת בהר    🔗

כה.

טז) לפי | רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו — הפסיק בא לפני שני התנאים שחשב.

יט) ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע—כענין כד הקמח של הצרפתית (מלכים א', י“ז, ט”ז).

כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת—שאינכם מאמינים שהקב"ה יברך את הלחם במעיכם כהצרפתית.

כא) וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים—ותהיה לכם עבודה רבה: לקצור ולאסוף התבואה של שלש שנים.

כב)… עד השנה התשיעת עד בוא תבואתה—כונת הפסיק: שהם שני זמנים: א) עד השנה התשיעית; ב) עד בא תבואתה—זו עשירית (ספרא ל"ח, ז')


פרשה בחקתי    🔗

כו.

ו)… וחרב לא תעבר בארצכם—אונקלס תרגם: “ודקטלין בחרבא לא יעירון בארעכון” כונתו בזה: לפי שלהלן אמרה תורה “ונפלו לפניכם לחרב” לכך תרגם לא יסורו מארצכם אנשים אחוזי חרב מלומדי מלחמה.

ח) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו — “וכי כך הוא החשבון אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה” (ספרא) דבריהם אלה יתבארו בזה שנאמר ב“ספר יצירה” וזה לשונו: “שתי אותיות בונות שני בתים שלשה אותיות בונות תשע בתים מכאן ואילך צא וחשב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע”, כן ממש הדבר באנשים העושים את התורה שכל אחד ואחד מהם יש לו השגה ודעת מיוחדת, וכמו שאמרו חז"ל “כשם שאין פרצופותיהם שוין זה לזה כך אין דעתם שוין זה לזה” “ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד”, ובהתחברם יחדיו זכותם גדול מאד לאין שיעור ותכלית. — ועל דרך זה מבואר מה שאמר ה' לאברהם אבינו “הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך” (בראשית ט"ו, ה') הכונה בזה: מלבד שמספרם גדול מאד—הם משולבים ומקושרים, ופועלים ונפעלים זה מזה עד לאין שיעור ותכלית — “ויאמר לו כה יהי' זרעך”, שבהתחברם ערכם גדול מאד. גם יש לומר בזה כמו שאמר כופר לרבן גמליאל “אנא מצינא למימני כוכבי אייתו חבושי שדינהו בארבילא וקא מהדר להו אמר ליה מנינהו” (סנהדרין ל“ט, ע”א) לפי שגם הכוכבים מתנועעים ברקיע.

טו) אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה.

כז.

ב)… איש כי יפלא נדר בערכך נפשת לה'. —

לד) אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל—קשה לי: למה הותירה תורה פרשת ערכין אחר התוכחה ולא אמרה אותה יחד עם כל המצות שנאמרו לפניה? — לדעתי דבר גדול רמזה תורה בזה, לדעת שאם יעברו על כל המצות שבתורה יעשו צדקה, וצדקה תציל ממות ומהקללות שבפרשת “בחקתי”, וכמו שאמר דניאל לנבכדנצר “וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין” (דניאל ד', כ"ד); “ואמר ר' אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו” (בבא בתרא' ט', ע"א) הגד זה מפורש כאן בתורה, שאחר פרשת ערכין אמרה תורה “אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל”—ועל שאר המצות כבר אמרה תורה (לעיל כו', מ"ו) — והטעם בזה: לפי שבצדקה שהוא נותן לעני הוא מחיה את נפשו, ויש לו זכות וחלק בכל המצות שיעשה, וכלל גדול בתורה: “שליחו של אדם כמותו” ו“אין שליח לדבר עבירה”.

טז) ואם | משדה אחזתו — הפסיק מורה: “בין שדה אחזה מאביו בין שדה אחזה מאמו” (ספרא שם, פ"ט, מ' ג') ה“ספרא” למד זאת מזה שהפך הכתוב סדר הלשון ולא אמר “ואיש כי יקדיש משדה אחזתו” ומניח הטעמים הוסיף לומר שכן משמע ממה שלא אמר “ואם שדה אחזתו יקדיש איש” כמו שאמר “ואם את שדה מקנתו יקדיש איש” (כ"ב) — לרבות שדה אחזה מן האם; פירוש: שיש לו שני שדות-אחוזה: היינו מן האב ומן האם, לכך אמר הכתוב “ואם משדה אחזתו—שיש לו — יקדיש איש”.



 

ספר במדבר    🔗


פרשה במדבר    🔗

א.

ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל — הטעם שצוה השי“ת למנות את ישראל, וביחוד אחר המגפה, שמנין הנותרים ידוע ממנין המומתים — לפי שמנין מורה על ענין נכבד הידוע לשמו יתברך, ומטעם זה קבעו רבותינו נוסח ברכה לפי מנין המברכים “ברכת המזון”, והיא כמו “תבה” מאותיות שונות המורה על דבר ידוע, ואם נחסר מנינם במגפה נתקלקלה הוראתם, כמו “תבה” שנחסרה ממנה אותיות אחדות ונפסדה הוראתה, ויסדר את האותיות הנשארות באופן כזה שיורו על ענין אחר — כן ממש הדבר שצוה השי”ח למנות את בני ישראל ובפרט אחר המגפה. —

וצוה השי"ת על שלשה דברים, ואלה הם: א) “שאו — לשון התנשאות — את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם” — ליחסם למשפחתם לבית אבתם; ב) “במספר שמות כל זכר לגלגתם”; ג) “מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם” — היינו: לישא את ראש העדה למשפחותם; לספר את כל הזכרים של בני ישראל לגלגלותם; ולפקד כל יוצא צבא.

יח) ואת כל העדה הקהילו—א) —ויתילדו על משפחתם לבית אבתם—ב) —במספר שמות—ג) —בן עשרים שנה ומעלה.

יט)… ויפקדם במדבר סיני.

כ) ויהיו בני ראובן—א) —תולדתם למשפחתם לבית אבתם—ב) —במספר שמות לגלגתם כל זכר—ג) —מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא.

כא) פקדיהם למטה ראובן — ולפי שכלם היו יוצאי צבא ככתוב “כל—בחולם—יצא צבא” על כן קרא כלם “פקדיהם”. —ולעיל (ג') אמר “כל—בקמץ—יצא צבא”.


ג.

א) ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני.

ב) ואלה שמות בני אהרן הבכר | נדב — כונת הכתובים כן היא: לפי שמשה התפלל בהר סיני על אהרן ובניו (דברים ט‘, כ’) על כן קרא אותם הכתוב בשם “תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני”, ובשם בנים קרא אותם “בני אהרן”,—והפסיק בא לומר: “בני אהרן הבכר” שהוא הבכור למשה (עיין “בעל הטורים” שהיא מפרש ג"כ כדברי.)

ג) אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן זהו שאמרו חז"ל: “לא נתכהן פנחס”.

לח) והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד | מזרחה משה | ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש—כונת הפסיקים: משה—מחיצה לעצמו—ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש. (עיין תמיד כ"ו).


ד.

ה)… והורדו את פרכת המסך וכסו בה את ארן העדת — מכל צדדיו.

ו) ונתנו עליו — על צד העליון — כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה — על כסוי עור תחש.

ז) ועל | שלחן הפנים—כונת הפסיק: שלא על עצם השלחן פרשו הבגד, רק על לחם הפנים שעליו ככתוב “ולחם תמיד עליו יהי'”—יפרשו—מלמעלה — בגד תכלת ונתנו עליו את הקערת: —

ח) ופרשו עליהם בגד—וכסו אתו—מכל צדדיו—במכסה עור תחש. —גם יש לומר טעם הפסיקים בכאן וגם בפסוק ט' “ולקחו | בגד תכלת וכסו את מנרת המאור” וכן בפסוק י"א “ועל מזבח הזהב”—לפי שהם פרטים מעבודת בני קהת באהל מועד שהתחיל בה בפסוק ד', ונחלקה לארבעה חלקים: א) ארן העדות; ב) השלחן; ג) המנורה; ד) המזבחות.

ט) ולקחו | בגד תכלת וכסו את מנרת המאור ואת נרתיה — סביב, סביב.

י) ונתנו אתה ואת כל כליה אל מכסה עור תחש.

יא) ועל | מזבח הזהב — מלמעלה — יפרשו בגד תכלת וכסו אתו — מכל צדדיו — במכסה עור תחש.

יב) ולקחו את כל כלי השרת — ונתנו אל בגד תכלת וכסו אתם במכסה עור תחש — ממש כמעשה המנורה וכל כליה, ורק מפני כבוד קדושת המנורה אמר “ולקחו בגד תכלת — בתחלה — וכסו את מנרת המאור” — והמנורה על מקומה עומדת, אבל אצל כלי שרת של המזבח אמר: “ולקחו את כל כלי השרת — ונתנו אל בגד תכלת” — ובאופן השני קלה העבודה מבאופן הראשון.

יג) ודשנו את המזבח ופרשו עליו — מלמעלה בלבד — בגד ארגמן—לפי שהיה לו מכבר מעשה רשת עד חצי המזבח (שמות ל"ח, ד' — ה') ואין צורך לכסותו.

טז) ופקדת אלעזר | בן אהרן הכהן — כונת הפסיק לומר: הכתוב הזכיר בן אהרן הכהן, לומר הטעם שזכה לשני דברים א) לשאת את “שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה” ב) “פקדת המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו” — לפי שהוא בעצמו היה “אלעזר” וגם היה “בן אהרן הכהן”.

יח) אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי.

יט) וזאת | עשו להם וחיו ולא ימתו — כונת הפסיק: לפי שבתחלה אמר “אל תכריתו” ועל זה היה לו לכאורה לומר — “זאת עשו להם ולא ימתו” לכן עשה הפסיק להורות שכונת הכתובים כך היא: “אל תכריתי”; וגם “זאת עשו להם וחיו” — מלבד ש“אל תכריתו” גם אני מצוה אתכם: “עשו להם וחיו”.



פרשת נשא    🔗

כו) ואת קלעי החצר ואת מסך | פתח | שער החצר — כונת הפסיקים: לפי שבספר שמות (כ“ז, ט”ז; ל“ה, י”ז; מ', ל"ג) קרא את ה“מסך” — “שער החצר”, ולעיל (ג', כ"ו) קרא אותו “פתח החצר”, וכאן קרא את ה“מסך” בשני השמות יחדיו “ואת מסך פתח שער החצר” לכן סגר את ה“פתח” מלפניו ומאחריו בפסיקים, כלומר: שהוא הפתח הוא השער.


ה.

יט) והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך — הנקי ממי המרים — האלה.

כ) ואת כי שטית תחת אישך.

כא) והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה ואמר הכהן לאשה—בתחלה אמר “אל” האשה — יתן ה' אותך לאלה ולשבעה — הטעם שאמר עוד הפעם “והשביע אתה הכהן” לפי שאמרו חז"ל “קללת חכם אפילו על תנאי היא באה” לכן לא השביע אותה הכהן על תנאי, רק התנאי היה “אם לא שכב איש אתך — הנקי ממי המרים” ובאופן השני דבר אליה בלשון ודאי “ואת כי שטית תחת אישך” “והשביע הכהן את האשה — ואמר הכהן לאשה” — וממילא אם לא נטמאה — כצפור לנוד וכדרור לעוף, כן קללת חנם לא תבוא.

כב)… ואמרה האשה אמן אמן | — הפסיק מורה: על שני הדברים שהשביע אותה הכהן.


ו.

כ) והניף אותם הכהן | תנופה לפני ה' — כונת הפסיק: שהתבה “תנופה” מיותרת, ומזה דרשו חז"ל: “מוליך ומביא מעלה ומוריד”.

כה) יאר ה' פניו אליך. —

כו) ישא ה' | פניו אליך — כונת הפסיקים: שמשמעות הכתובים כך היא: יאר ה‘. פניו אליך: יהפך פניו כלפי אצלך. ישא ה’. פניו אליך: יהפך פניו כלפי אצלך כדברי בן עזאי (מדרש רבה במדבר, פרשה י"א).


ז.

ג) ויביאו את קרבנם—שש עגלות—ושני עשר בקר.

ז) את | שתי העגלות ואת ארבעת הבקר. —

ח) ואת | ארבע העגלת ואת שמנת הבקר — הפסיקים באים פה, כמו שראינו כמה פעמים, כשנאמר תחלה דבר במספר כללי, ואחרי כן יחלק לחלקים יעשה פסיק לפני כל חלק וחלק מהם כשאין החלקים שוים, וכאשר יחלקם לחלקים שוים, יעשה פסיק רק לפני החלק הראשון מהם.

י) ויקריבו הנשאים את חנכת המזבח — ויקריבו הנשאים את קרבנם לפני המזבח — פירוש: בתחלה הביאו אותם לפני המזבח, ואחרי כן הקריבו אותם; וכן עשה הלל הזקן כמו שאמרו חז"ל.

יג) וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש שניהם | מלאים סלת—הפסיק בא לומר: שהתבה “שניהם” נמשכת ל“קערת כסף ולמזרק”—שניהם היו “בשקל הקדש”. השם “מזרק” הוראתו שנותנים בתוכו דבר שנשפך ונוזל, ככתוב: “השתים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו” (עמוס ו‘, ו’).

טו) פר אחד בן בקר — הטעם שהפך כאן סדר הלשון ולא אמר “פר בן בקר אחד”, לומר: שלא היה בעדרו כיוצא בו (ספרי).

פד) זאת | חנכת המזבח ביום חמשה אתו מאת נשיאי ישראל — כונת הפסיק לומר: “חנכת המזבח” נמשך ל“נשיאי ישראל” לפי שעצם המזבח כבר נתחנך בקרבנות שהקריבו משה ואהרן בשבעת ימי המלואים (ויקרא פרק ח' — ט').

פח) וכל בקר | זבח השלמים — הפסיק מורה שהכונה: לזבח השלמים, כמו שאמר בתחלה “כל בקר לעלה” — וזה ראינו כמה פעמים כשנשמטה “מלת היחס” עשה פסיק.


פרשת בהעלתך    🔗

ח.

ב)… בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות.

ג) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה — “להגיד שבחו של אהרן שלא שינה” — אמרו חז“ל. הדברים האלה צריכים באור: א) למה לא נאמרה פרשה זו מתחלה בפרשת “תצוה” אחר פסוק כ'; ב) פרשה זו נאמרה אחרי ימי המלואים ואחרי חנוכת הנשיאים — וביום הקמת המשכן אמרה תורה (שמות מ', כ“ד—כ”ה) “וישם את המנרה”—”ויעל הנרת לפני ה' כאשר צוה ה' את משה“; ג) למה לא אמרו חז”ל בכל המקומות שאמרה תורה “כאשר צוה ה' את משה” הדברים האלה: “להגיד שכחו שלא שינה”? — ונראה לפרש: לפי שפרשה זו נאמרה אחרי חנוכת הנשיאים ושבעת ימי המלואים, וכל העת הזאת כיון אהרן להלכה מדעתו בזה שהעלה את הנרות “אל מול פני המנורה”. ומטעם זה אמר הקב"ה “בהעלתך את הנרת—לשון הוה—אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.

ג) ויעש—גם עד הנה—כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה’—אחר כך—את משה—להגיד שבחו של אהרן שלא שינה וכיון בתחלה להלכה.

יט) ואתנה את הלוים נתנים | לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד — כונת הפסיק: לא שהם נתונים לאהרן, רק הכונה: “נתנים — לעבד את עבדת בני ישראל”.


ט.

י)… איש איש כי יהיה טמא | לנפש—כונת הפסיק: “כי יהי' טמא”—גם לשאר מיני טומאה כדון: זב או מצורע, ומה שאמר “לנפש”, מפני שהשאלה היתה על אנשים “טמאים לנפש אדם”.

יג)… וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי | קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא—כונת הפסיק: שהכתוב, מכאן ואילך, ידבר על פסח שני, ומשמעות הכתוב כן היא: “כי — אם—קרבן ה' — הפסח שני — לא הקריב במעדו—בחדש השני בארבעה עשר יום —חטאו ישא האיש ההוא”—ולא כרת—וזהו שאמרו חז"ל: “על פסח ראשון חייב כרת”


י.

ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני ה' א' ונושעתם מאיביכם—כתוב זה צריך ביאור. חז"ל אמרו “במלחמת גוג ומגוג הכתוב מדבר” (ספרא) ואני אבאר את דבריהם על פי העת הזאת: “וכי תבאו—מארצות הגליות—מלחמה—בארץ ישראל, ממלכת הבריטים לוחמת—על הצר—ישמעאל—הצרר אתכם—ותבאו מהגלות לקחת חלק במלחמה הזאת—ונזכרתם לפני ה' א' ונושעתם מאיביכם”.

כט)… נסעים | אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם—“נתעלם מעיני משה וכסבר שנכנס עמהם לארץ ישראל” (ספרא) וזוהי כונת הפסיק—לכה אתנו—לשון טפל—והטבנו לך — נעשה לך טובה.

ל) ויאמר — לא אלך; כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך — אין לי צורך בטובתך.

לא) ויאמר אל נא תעזב אתנו כי | על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים — “שכל דבר ודבר שנתעלם מעינינו תהי מאיר עינינו בו” (ספרא) כונת הפסיק: התבה “כי” נמשכת לאחריה — “כי — לפי — על כן ידעתי חנתנו במדבר והיית לנו לעינים”.

לב) והיה כי תלך עמנו — ולא “אתנו” — והיה | הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך — לא בתורת “טובה” בלבד, כי אם מגיע לך חלק בהטוב אשר ייטיב ה' עמנו — כונת הפסיק: “והיה” נמשכת לאחריה.

לה)… ויאמר משה קמה | ה' — כונתה הפסיק: קומה — על עמוד הענן, לפי שהיה מקופל ועומד עד שהיה אומר קומה (ספרי ל"ה) ח“ל (ידים פ"ג, משנה ה') אמרו: “ספר שנמחק ונשתייר בו פה אותיות כפרשת “ויהי בנסעה הארן” מטמא את הידים” גם אמרו חז”ל: כשם שיש בתורה רמ“ח מצות עשה ושס”ה מצות לא תעשה כן כנגדם יש באדם רמ“ח אברים ושס”ה גידים" ועל ידי זה יתבארו היטיב מה שאמר דוד מלך ישראל “אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי” “לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי” (תהלים מ‘, ח’ — ט') גם אמר (שם קל“ט, ט”ז) “גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו” — היינו כל מצות התורה נרשמים בגוף האדם, וכל אבריו נכתבים בתורה ולפי זה כל מה שאמרו חז“ל ב”הלכות ספר תורה" יש להם מקום כנגדם גם בענין גוף האדם, ובזה אבאר את דבריהם שהבאתי בענין גוף האדם: “ספר שנמחק — אדם שעבר על כל מצות התורה — ונשאר בו פה אותיות — ששמר את ה”פה" שלו שלא לשקר שלא לומר לשון הרע ורכילות — כפרשת ויהי בנסוע הארן — שהיא אחת מפרשיות התורה ואין שם לא מצות עשה ולא מצות לא תעשה, רק אמרי פה: “ויהיה בנסעה ארן ויאמר משה” “ובנחה יאמר” — מטמא את הידים" — שאם עשה בידים איזו רעה יש לו תקנה, יגלה זאת בפיו וממילא לא יעשה שום רעה ויחזר למוטב, ככתוב “מי האיש החפץ חיים נצר לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה”, וחז"ל אמרו “כשרצה רשע לעשות תשובה אמר לו החכם הוי זהיר מלשקר” (מדרש רבה).


יא.

טו) ואם ככה | את עשה לי — כונת הפסיק: על הלשון “את”, וחז"ל דרשו “תשת כחי כנקבה”.

יט) לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא | חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום.

כ) עד | חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. —

הפסיקים האלה באו לחלק את המספר שתפס הכתוב לשלשה חלקים: החלק הראשון יתחיל מיום אחד וכופלו על שני ימים, החלק השני יתחיל מחמשה ימים וכופלו על עשרה ימים, ועשרה ימים הוא כופל על עשרים יום, והחלק השלישי מגביל את הזמן, שימשך “עד חדש ימים”. על החלק הרביעי — “עד אשר יצא מאפכם והיו לכם לזרא” — לא עשה פסיק; לפי ש“עד אשר יצא מאפכם” אין זה זמן בפני עצמו, רק בא להודיע להם שבמשך חדש ימים יצא מאפם והיה לזרא, והטעם שהזכיר הזמנים האלה אמרו חז"ל (ספרי): "בכשרים הוא אומר “עד חדש ימים”, ברשעים הוא אומר “הכשר עודנו בין שניהם” — “ספרי” תפס שתי הקצות: הכשרים והרשעים; מובן הדבר, שכל הזמנים שחשבם הכתוב נתנו לאיש ואיש לפי ערכו.

כא) ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים — בכדי להבין כונתו של משה רבנו בדבריו אלה אסביר ת הענין הזה במשל: מלך מסר את בנו יחידו למורה ללמדו נמוסי וחוקי המלוכה, והנה הבן הזה העיז פניו נגד המלך, ויחד אף המלך על בנו עד להשחית. וירע הדבר מאד בעיני המורה, ולא מצא המורה דרך אחרת להציל את בן המלך מרדת שחת, כי אם בזה, שהוא, המורה בעצמו העיז פניו במלכו, וכראות המלך שגם מורו של בנו העיז פניו נגדו, חמת המלך שככה; כי אמר: לא בני אשם בזה כי אם מורו למרו כך; — כן הדבר ממש עשה משה רבנו כשראה — “ויחר אף ה' מאד — אז — “ובעיני משה רע” — ולא מצא דרך אחרת להציל את בני ישראל מחרון אף ה' כי אם לומר “שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו” כלומר: אני גרמתי זאת להם. ועל זה אמרה תורה “אשר נשיא יחטא לאשמת העם” — וזהו שאמרו חז”ל “אשרי שהנשיא יחטא לאשמת העם”.

כה) וירד ה' | בענן — כונת הפסיק: “כביכול” לשבר את האוזן “וירד ה' — בזה שירד הענן—וידבר”.

כו) וישארו שני אנשים | במחנה—כונת הפסיק: שנבחרו עפ“י הגורל, אבל אמרו אין אנו כדאים לגדולה זו והטמינו את עצמם במחנה (ספרי) — שם האחד אלדד — הפסיק מורה: על “אלידד בן כיסלון” (להלן ל“ד, כ”א) — וגם יש לומר כונת הפסיק: לפי ש”שני אנשים" כלל, והדר ידבר בפרט “שם האחד אלדד ושם השני מידד”. (כמו: שמות, כ“ה, ל”ב; ל“ז, י”ח; במדבר, ז‘, ז’. וכמו שבארתי שם.)

לא) ורוח נסע | מאת ה' — הוראת הפסיק: “כביכול”. ולפי שבתחלה היה לטובה ובסופו לרעה, לכך אמר “ורוח נסע מאת ה'”. והיא על דרך, שאמרו חז"ל ברוחו של נביות “צא ממחיצתי” — והמשמעות: ורוח נסע — מפקודת ה'.

לב) ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל | יום המחרת — כונת הפסיק לומר: שמשמעתו של “יום המחרת” — יום בלבד, ולא גם הלילה שלפניו; לפי שכבר אמר “וכל הלילה” וממילא לא נשאר ליום השני רק היום בלבד ולקטו כל יום המחרת.


יב.

בכדי לבאר פרשה זו באר היטב אקדים דברים אחדים ואלו הם: השם הקדוש—“שם ה'”, הוא המקור והשורש לכל השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה והוא למעלה מהשגת הנביאים ובלשון המקובלים למעלה “מכלים”. ומטעם זה כל


חסרים במקור עמודים 122; 123



יד.

א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם — ולהלן יודיע הכתוב את דברי העדה ותערומתם — ויבכו העם — ההמון — בלילה ההוא — כאשר נשאה העדה את קולם בכה גם ההמון.

ב) וילנו על משה ועל אהרן — גם — כל בני ישראל—ועתה מודיע הכתוב את שאמר בתחלה “ותשא כל העדה ויתנו את קולם”—ויאמרו אלהם כל העדה לו מתנו.

ג) ולמה — הלוא טוב לנו שוב מצרימה.

ד)… נתנה ראש ונשובה מצרימה. —

ה) ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל. —

ז) ויאמרו אל כל עדת בני ישראל.

ט)… ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם — שהם לחמנו לאכל — סר צלם מעליהם—ע“ד “כי בצלם אלהים עשה את האדם”, הצלם הזה בא מעליהם—וה' אתנו אל תיראום—אפילו מהענקים בני הנפילים; לפי שהם כגופים בלא נשמות. — היוצא לנו מכל זה, שהיה ביניהם ארבע מדרגות, ואלו הם: א) “המרגלים” שהוציאו דבת הארץ; ב) ה”עדה" שנתנו את קולם ואמרו “לו מתנו — הלא טוב לנו שוב מצרימה”; ג) “בני ישראל” ככתוב “וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל”; ד) “העם” שבכו בלילה ההוא ואבדה מאתם האמונה בה‘. — והנה בתחלה אמר ה’ למשה בעצמו על אודות העם, ובלשון “אמירה” — לשון “רכה”, וגם עדיין לא החליט ולא גלה הגזרה בבחינת ה“כלים”, שמשם אין להשיב, ולא אמר ה' גם לאהרן; כי הוא לא ידע בבחינת “ידיעת ה'” למעלה מבחינת “כלים”, ורק למשה בלבד, שידע את ה' נאמר הדבר הזה: —

יא) ויאמר ה' אל משה עד אנא ינאצני העם הזה ועד אנא לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו.

יב) אכנו בדבר.

יג) ויאמר משה אל ה'. —

יד)… אשר עין בעין נראה | אתה ה' ועננך — כונת הפסיק: ע"י עננך, דכתיב “כי לא יראני האדם וחי”.

יט) סלח נא לעון העם. —

כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך — שלא להמיתם כאיש אחד בדבר.

כא) ואולם: —

כג) אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם וכל מנאצי — העדה, וכל בני ישראל, אבל “העם” לא אמרו דבר, רק בכו בלבד — לא יראוה.

כד) ועבדי כלב עקב — היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה. — הכונה בזה לדעתי כך היא: כאשר ראה כלב שהמרגלים חושבים להוציא דבת הארץ, גמר בדעתו להתחפש ולהתראות לפניהם שהוא יחד אתם במחשבתם הרעה הזאת; בכדי לדעת את כל אשר אתם, וגם יתנו לו רשות לדבר בשמם אל העם. ואולם—לפי, שכלב ירא לבלי להלכד בערמתם, וכמו שהיה הדבר עם יהוא מלך ישראל; לפי שהתחפש ואמר “אחאב עבד את הבעל מעט והוא יעבדנו הרבה”. ולבסוף “לא סר מכל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל” (מלכים ב‘, פרק י’) — לכך נשתטח על קברי אבות בחברון להתפלל על זה. וזה שאמר הכתוב “עקב אשר היתה רוח אחרת עמו — ולא אמר ראוח אחרת בו — וימלא אחרי”. ולפי שרק כלב השתיק את העם, ויהושע שתק, לכך לא הזכירה אותו התורה בכאן. והטעם ששתק: לפי שירא להתחפש ככלב, ולכך לא היה בידו להשתיקם. —

עכשיו דבר ה' משפטים על דבר ה“עדה” ולא התחיל בלשון רכה: באמירה, כי אם בלשון עזה ב“דבר”; גם לא דבר למשה בלבד כבתחלה, ליתן לו רמז שעדיין לא הוחלטה הגזרה והניח לו מקום להתפלל—רק דבר למשה ולאהרן, לפי שכבר הוחלטה הגזרה, ואין מקום להתפלל: —

כו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: —

כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים—את בני ישראל—עלי את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי—שכבר החטיאו אותם ואין מספיקים בידם לעשות תשובה.

כח) אמר אלהם—כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם.

כט) במדבר הזה יפלו פגריכם—אשר הלינתם עלי—לכך נקראים “פגריכם” לפי שאתם גרמתם שימותו.

ל) אם אתם תבאו אל הארץ. —

לא) וטפכם — והבאתי אתם.

לב) ו“פגריכם” — הנזכרים בפסוק כ"ט — “אתם” — הנזכרים בפסוק ל' — יפלו במדבר הזה.

לג) ובניכם—הנזכרים בפסוק ל"א — יהיו רעים במדבר — כל זה ימשך — ארבעים שנה.

לה) אני ה' דברתי אם לא | — יהי' כן — זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי—שהעדה גרמה לכל זאת.

לו) והאנשים אשר שלח משה — וישבו וילונו עליו את כל העדה.

לז) וימתו — במגפה לפני ה'.


טו.

ל) והנפש אשר תעשה | ביד רמה — כונת הפסיק: לפי שבתחלה אמר “וכי תשנו ולא תעשו” ועתה אמר “והנפש אשר תעשה”, לכך בא הפסיק לומר: שמכאן ואילך הוא ענין אחר, והכתוב ידבר במי שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה כמו מנשה, וזוהי המשמעות של “ביד רמה”.

לא)… הכרת | תכרת הנפש ההוא עונה בה — כונת הפסיק: כדעת רבי עקיבא: “הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא, עונה בה אם לא עשה תשובה” (ספרא).



פרשה קרח    🔗

טז.

א) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי—וה' אמר “והיו לי הלוים”, (לעיל ג', י"ב) לכך לקח עזות לחלק על משה — ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת — לקחו עזות לחלק על משה לפי שהם: — בני ראובן וה' אמר “קדש לי כל בחור” (שמות י"ג, ב').

ב) ויקמו—בחזקה—לפני משה ואנשים מבני ישראל — נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם.

ג) ויקהלו על משה ועל אהרן — ולפי שלא היתה להם שום טענה כקרח ובני ראובן, לכך חלקם הכתוב לשתי כתות — ויאמרו אלהם — כי כל העדה כלם קדשים — ומדוע תתנשאו על קהל ה' — והרי הם “נשיאי עדה קראו מועד אנשי שם”.

ה) וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ה' את אשר לו — על מי אמר “והיו לי הלוים” — תשוב לקרח; ואת הקדוש והקריב אליו — ה“בכורים” או ה“לוים” שלקחם במקומם—תשובה לבני ראובן; — ואת אשר יבחר בו יקריב אליו—הם מבקשים להיות נבחרים מעכשיו, אם יבחר אתכם “יקריב אליו”—תשובה לנשיאי עדה.

ו) זאת עשו קחו לכם מחתות—בכדי לבאר הכתובים האלה עלי להקדים דברים אחדים הנוגעים לענין הזה: א) שני מיני מחתות היו באהל מועד: מחתות של המנורה (שמות כ“ה, ל”ח) “הן כמין בזיכין קטנים—ולשון מחתה “פויישדיא' בלעז שעפפלעפל” (רש"י); ומחתות של המזבח החיצון (שם כ"ז, ג') “בית קבול היה להם ליטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת” (רש"י) ולפי זה הראשונות נקראו בלשון זכר, והשניות, שיש להן בית קבול, נקראו בלשון נקבה; ב) מחלוקת בין הפרושים והצדוקים בענין הקטרת: הפרושים אומרים ליתן הקטרת על האש שבמחתה בפנים, והצדוקים אומרים מבחוץ; ולפי זה לדעת הפרושים, בכדי שלא תכבה האש במשך זמן הליכתו ממזבח החיצון אל מזבח הפנימי, אמרה תורה “ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח” (ויקרא ט“ז, י”ב) ומחתה זו נקראה בלשון נקבה, ולדעת הצדוקים, שאמרו שיתן הקטרת מבחוץ, אין להם צורך למחתה שיש לה “בית קבול”; ג) נתינת האש לתוך המחתה נקראת בכל מקום בלשון “עליהם” עליה” (להלן י“ח; י”ז, י"א) והטעם לזה — לפי שהאש עולה למעלה, ועל הקטרת תפס הכתוב לשון “שימה”, לפי כשיתן הסמים על האש תתהוה “קטרת” — “קחו לכם מחתות” של הקדש, ולא “איש מחתתו” כמו שאמר להלן י"ז.

ז) ותנו בהן | אש — קרא את המחתות כאן בלשון נקבה, וגם אמר “בהן” ולא אמר “עליהן”, בכדי להוציא מדעת הצדוקים, — שיתנו מלא המחתה גחלי אש" והכונה — “ותנו בהן — גחלי — אש”, וזוהי כונת הפסיק — ושימו עליהן קטרת לפני ה' — כונת הפסיק: שישימו הקטרת בפנים; ולפי שבתחלה חשב משה אולי יבחר הקב“ה באחד מעדת קרח להיות לכהן גדול במקום אהרן, וכמו שאמר: — והי' האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש — ע”כ לא אמר שגם אהרן יקטיר עמהם, וצוה שיקטירו כדת וכהלכה.

ט) המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבדת את עבדת משכן ה', שבחר את שבט לוי מכל שבטי ישראל. —

י) ויקרב אתך — משפחת הקהתי — ואת כל אחיך הם גרשון ומררי — ובקשתם גם כהנה.

יא) לכן אתה וכל עדתך הנועדים—יחדיו—על ה’—ובזה נשתוו כלם—ואהרן מה הוא כי תלונו עליו.

טו)… ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם — לפי שאמרו חז“ל: “כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים” (כתובות ק“ה, ע”ב) — לא חמור אחד מהם נשאתי — לא שחרתי מהם; לפי שחז”ל אמרו “דלא למנעון מר מאקרובי בכורים” (שם) — ולא הרעתי את אחד מהם — לפי שלא הביאו אלי שום מתנה כלל. ואחרי שאמר “אל תפן אל מנחתם” על כן חזר מדבריו הראשונים: —

טז) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפי ה' אתה והם ואהרן — הוסיף עתה גם אהרן; לפי שמעתה לא יבחר ה' כאחד מקרח ועדתו, כי לא יפנה אל מנחתם.

יז) וקחו | איש מחתתו — שלו, ולא ממחתות משכן לקחו, ולפי ש“וקחו” לשון נוכח לרבים ו“איש מחתתו” לשון נסתר ליחיד, ע“כ עשה ביניהם פסיק — והנה לא הזכיר עתה “ותנו בהן אש” כמו שאמר להם בתחלה; לפי שלא נתן להם רשות שיקחו אש מן המזבח, ויתנו אש זרה משלהם, וממילא אין צורך שיהי' להמחתות בית קבול — ונתתם עליהם קטרת — ובתחלה אמר להם בלשון צווי “ושימו” וכאן אמר “ונתתם” כלומר: הרשות בידכם; גם הלשון “שימו” משמעותו שיתן הסמים על גחלי אש ונעשה הקטרת, אבל כאן שלא הזכיר האש לכן אמר “ונתתם” — והקרבתם לפני ה' איש מחתתו — לפי שלקחו להם איש מחתתו של חול, ע”כ צוה עליהם שיקריבו אותם לה' — חמשים ומאתים מחתת — ובתחלה לא הזכיר מספר למחתות, לפי שבתחלה אמר להם שיקחו מחתות של הקדש, ולא היה שם חמשים ומאתים מחתות. —

יח) ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש —זרה—וישימו עליהם קטרת—לפי שנתנו בתחלה האש לכך אמר “וישימו”—ויעמדו פתח אהל מועד—ולא נכנסו לפנים, כדעת הצדוקים.

כד)… העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם — ולפי שדתן ואבירם לא היו שם, ואמרו “לא נעלה”: —

כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם.

כו)… סורו נא מעל אהלי—דתן ואבירם—האנשים הרשעים האלה.

כז) ויעלו מעל משכן קרח — שעמד לפני פתח אהל מועד—דתן ואבירם—שיצאו—נצבים פתח אהליהם.


יז.

ב)… וירם את המחתת מבין השרפה ואת האש זרה הלאה — הכונה: האש שהיא זרה השליכה הלאה—כי קדשו.

ג) את מחתות החטאים האלה בנפשתם—כי הקריבם לפני ה’—כמו שאמר להם משה “והקרבתם לפני ה' איש מחתתו”—ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל—כתוב זה נמשך לשלפניו “כי קדשו”.

ו) וילנו כל עדת בני ישראל—על משה ועל אהרן—אתם המתם את עם ה’—בזה שאמר “אל תפן אל מנחתם” לכך לא נתקבלה הקטרת ונשרפו.

ז) ויהי בהקהל העדה—מעצמם—על משה ועל אהרן ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה’—ונתקיים בזה “סכת בענן לך מעבר תפלה”.

י) ויפלו על פניהם—ולא היתה התפלה שגורה בפיהם—כמו בתחלה (לעיל ט“ז, כ”ב) שנאמר שם “ויפלו על פניהם ויאמרו” וכן פירש “בעל הטורים”.

יא)… ושים קטרת — וכאמור למעלה “ושימו עליהן קטרת” (ט"ז, ז') לפי שרצה למהר קצר בלשונו וסמך על אהרן שיבין מעצמו — והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם—לפי ש“וילנו כל עדת בני ישראל” “ויהי בהקהל העדה” וגם ה' אמר “הרמו מתוך העדה—ואכלה אתם”—כי יצא הקצף מלפני ה’—וחשב כי—החל הנגף.

יב) ויקח אהרן כאשר | דבר משה—כונת הפסיק: שלא המתין אהרן לעשות אחרי שיסיים משה את כל דבריו, ורק משה ידבר ואהרן יעשה, ולכך לא אמר הכתוב “כאשר אמר משה” כלשון שאמר בתחלה “ויאמר משה”, ולא שם הקטרת טרם שרץ, בכדי שלא לעכב—וירץ — יותר ממה שאמר משה “והולך מהרה”—אל תוך הקהל—שם הכולל כל בני ישראל: העדה והעם—והנה החל באותו רגע—הנגף—ושם—ויתן את הקטרת—ומיד טרם שנתקטרה הקטרת—ויכפר על העם. —והנה משה חשב לפי ש“וילנו כל עדת בני ישראל” “ויהי בהקהל העדה” “הרמו מתוך העדה” לכן אמר לאהרן “והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם” ובפורענות מתחילין מן הגדול (ברכות ס"א) אבל מפני זריזותו של אהרן שבא אל תוך הקהל והנה באותו רגע ממש החל הנגף, “ויכפר על העם”—על כלם יחדיו. ובעת שמשה אמר “החל הנגף” היה אהרן בתוך הקהל “והנה החל הנגף”.

יז) דבר | אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבתם — לפי שעצם הצווי היה להנשיאים שיתנו למשה מטותם, ורק “דבר אל בני ישראל” שהם יסכימו לנשיאיהם שיתנו המטות, וכן להלן אמר: —

כא) וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד.

כח) כל הקרב | הקרב אל משכן ה' — כונת הפסיק: ליישב את כפל הלשון “הקרב הקרב” שמשמעותו: אפילו הקרב שנכנס לפנים ממחיצתו.


יח.

טו)… אך | פדה תפדה — כונת הפסיק על דרשת “ספרי”: “פודה אתה את הטמאה ואין אתה פודה את הטהורה לא חיה ולא מתה”. —

יט) כל | תרומת הקדשים — כונת הפסיק על דרשת “ספרי”: “וזו—הפרשה—כוללה בתחלה וכוללה בסוף ופורט באמצעו”; ומטעם זה “כל חלב יצהר” (בפסוק י"ב) “וכל” שבכאן בנקודת חולם.



פרשת חקת    🔗

יט.

ב)… דבר | אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה — הנה כל מצות “פרה אדומה” לא שייכה לישראל כלל רק לכהנים בלבד, ולמה אמרה תורה “דבר אל בני ישראל”? — ע“ז בא בכאן הפסיק, כלומר: שאין הכונה שיאמר לישראל עצם מצות פרה אדומה, רק יש דברים בענין הזה שיאמר להם, והם: מה שאמרו חז”ל—“תבא פרה ותכפר על עגל”.

ט) ואסף | איש טהור—כונת הפסיק על דרשת “ספרי”: “מגיד שאספת האפר כשרה בכל אדם”.


כ.

א) ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין —וישב העם—ההמון—בקדש—עיר קצה גבול אדום (להלן ט"ז) ובקדש היו מעינות ובארות, שדות וכרמים.

ב) ולא היה מים לעדה—שהיו במדבר צין—ויקהלו—העדה—על משה ועל אהרן—שיתפללו על המים.

ג) וירב העם עם משה.

ד) ולמה הבאתם את קהל ה' — העדה — אל המדבר הזה:

ה)… אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון — כונת הפסיק: התבה “לא” נמשכת על כלן.

ו) ויבא משה ואהרן מפני הקהל—העדה והעם—אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם — להתפלל — וירא כבוד ה' אליהם. — ולפי שיש במשמעות דבריו של השי“ת אל משה שני פנים, ע”כ אבאר כל אחד ואחד מהם בפני עצמו, ובזה יאיר לפנינו הענין של “מי מריבה” כשמש בצהרים: —


הפן הראשון:    🔗

ח) קח את המטה—מובן הדבר: בכדי לעשות בו דבר—להכות את הסלע, כמו בחרב שאמר שם “והכית בצור” (שמות י"ז, ה' — ו') — והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך — והטעם להקהיל את העדה: לפי שהם חונים במדבר ואין להם מים — ודברתם אל — על, כמו “ויחד אף בלק אל—על—כל העם” — הסלע לעיניהם—לעיני העדה—ונתן מימיו—תדבר לעיניהם שהסלע יתן מימיו — והוצאת להם מים מן הסלע—אני מצוה אותך שתוציא להם מים מן הסלע; מובן הדבר, מזה שצוה עליו לקחת המטה, ידע משה שהוצאת המים תהיה, כמו בחורב, על ידי הכאה, ומטעם זה לא היה צורך לומר לו באיזה אופן יוציא את המים מהסלע — וממש כדברים האלה עשה משה:

ט) ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו — פירוש: רק בזה שלקח את המטה עשה “כאשר צוהו”, ומכאן ואילך לא עשה כאשר צוהו.

י) ויקהלו משה ואהרן את הקהל—העם והעדה—ולפי שאמר לו הקב"ה שידבר לעיני העדה בלבד, ועתה נקהלו כל הקהל לכן אמר: — שמעו נא המירים—הסנהדרין—וזהו שאמר להם: —המן הסלע הזה נוציא לכם מים — ממש כמו שצוהו ה‘, שיאמר לעיני העדה “ונתן מימיו” — והנה ה’ צוה עליו “והוצאת להם מים מן הסלע”: —

יא) וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם.


הפן השני:    🔗

ח) קח את המטה—כמו “ומטה האלהים בידי” (שמות י"ז, ט') — ודברתם אל הסלע—וזאת תדבר אליו: —ונתן מימיו—תדבר אל הסלע שיתן מימיו—והוצאת להם מים מן הסלע—אני מבטיחך שבדברים האלה בלבד תוציא להם מים מן הסלע.

והנה משה רבנו באמת הבין שתי המשמעויות האלה בדבריו של הקב“ה, אבל לפי ש”רבו בני ישראל את ה'" (י"ג) סבר משה שהם אינם ראוים לנס גדול כזה, שבדברים בלבד יתן הסלע מים, ולכך בחר במשמעות הראשונה.

יב) ויאמר ה' אל משה—יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל — הלא בדברי יש ג“כ המשמעות השניה, ולמה לא האמנתם בי שאקיים את דברי אפילו אם לא זכו לכך? — להפך, היא הנותנת: לפי שהם “מריבים על ה'” צריך להראותם את הנס יותר גדול, ולא ליתן להם פתחון פה לומר: יודע היה משה שבסלע נמצא מים והסיר מכסהו במטה—ורק אם לא היו מריבים, לא היה צורך לנס גדול שיתן הסלע מים כדברים בלבד, ודי להם שיתן על ידי הכאה. —ולפי שבאמת יש בדברי הקב”ה גם משמעות הראשונה לכך נתן הסלע מים גם ע"י הכאה.

יז) נעברה נא בארצך—בתוך העיר—לא נעבר בשדה ובכרם—שהם בצדי העיר—ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבר גבלך—השייכים לארצך.

יח)… לא תעבר בי—בתוך ארצי—פן בחרב אצא לקראתך.

יט) ויאמרו אליו בני ישראל—ולא משה—במסלה—בצדדי העיר—ואם מימיך נשתה—ונתתי מכרם.

כ) ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה

כא) וימאן | אדום נתן את ישראל עבר בגבלו — כונת הפסיק: כתוב זה בא להוסיף שלא נתן להם לישראל אפילו לעבור בגבלו — ויט ישראל מעליו — מגבולו


כא.

א)… וישב | ממנו שבי — חז"ל אמרו שלקח בשביה שפחה כנענית אשר שבו ישראל מהכנעני, וזוהי כונת הפסיק: וישב הכנעני מישראל מה ששבו ישראל ממנו.

כג) ולא נתן סיחן את ישראל עבר בגבלו ויאסף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה — הכתוב הודיע רשעתו של סיחון, מלבד שלא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו עיד יצא להלחם עמם המדברה.

כה)… וישב ישראל בכל ערי האמרי. —

לא) וישב ישראל בארץ האמרי.



פרשת בלק    🔗

כב.

1.  ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ–כמו קצתי בחיי–מפני בני ישראל–שהם גדולי המעלה ומלומדים בנסים.–

2.  ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו – אם באמת לא ייצרו אותנו, כי כבר אמר להם הקב"ה “אל תצר את מואב ואל תתגר בם במלחמה” אבל ילחכו את כל הקהל אשר “סביבתנו” והארץ תהיה מדבר שממה.

1.  ויאמר אליהם לינו פה הלילה–לפי שידע בעצמו שלא זכה לנבואה בהקיץ כי אם “בסעיפים מחזיונות לילה”…והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי וישבו שרי מואב עם בלעם–ובעור הם יושבים:–

2.  ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה – היושבים – עמך – והטעם שנתגלה עליו מיד בקיץ, בכדי שלא יקללם מיד.

1. …לא תלך עמהם ולא תאר את העם כי ברוך הוא–ולפי שאמר להם בתחלה “לינו פה הלילה” לא רצה לומר להם מיד הבשורה הרעה הזאת.

2.  ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק.

1.  ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה’–לעשות קטנה או גדולה – חז"ל אמרו: “מכאן אתה למד שהיתה לו נפש רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר ראוי ליתן לי כל כסף וזהב שלו שהרי צריך לשכור חיילות רבות ספק נוצח ספק אינו נוצח ואני ודאי נוצח” (מדרש רבה במדבר, פרשה כ'). לכאורה המדרש הזה קשה להבין, הלא בפירוש אמר בלעם: “אם יתן לי מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' א' לעשות קטנה או גדולה”. עוד קשה להבין, זה שאמר הכתוב – “ויחר אף בלק אל בלעם ויספק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך” (להלן כ"ד, י')–על מה חרי האף הגדול הזה? הלא הצדק עם בלעם, כמו שהשיב אל בלק “הלא גם אל מלאכיך – דברתי לאמר” “אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל – לעשות טובה או רעה” (שם י“ב–י”ג); גם צריך לדעת למה אמר בפעם הראשונה “קטנה או גדולה” ובפעם השניה אמר “טובה או רעה”?

והנה ליישב כל השאלות האלו אני אומר שעלינו לדייק היטיב בדבריו של אותו בלעם הרשע, ואז אנחנו רואים שהצדק עם חכמינו זכרונם לברכה, וגם לא לחנם חרה אף בלק אל בלעם: –

בלעם הרשע השיב לבלק תשובה בעלת שני תנאים ואלה הם: התנאי הראשון: “אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב” כהוראת הטעם “אתנחתא” תחת “וזהב”, והטעם שבקש “מלא ביתו כסף וזהב” הסבירו חז“ל: לפי שאמר “שהרי צריך לשכור חיילות רבות ספק נוצח אינו נוצח ואני ודאי נוצח”; התנאי השני: “לא אוכל לעכר את פי ה' לעשות קטנה או גדולה”; ממילא לפי התנאי הראשון, שדרש כל הכסף והזהב שלו לפי שהוא ודאי נוצח–המשמעות של “קטנה או גדולה” היא: נצחון גדול או נצחון קטן, והנה כשראה בלק שהוא ברך אותם – ויחר אף בלק אל בלעם ויאמר לקב איכי קראתיך והנה ברכת ברך”, אז כיחש בלעם את שני התנאים שהתנה בתחלה, ואמר שלא חלק דבריו לשני תנאים רק אמר בהחלט: “אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה” לא כמו שחשבת “נצחון קטן או גדול” כי אם “דבר קטן או דבר גדול” בין לטובה בין לרעה.

יט) ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה – ולא אמר להם “לינו פה הלילה” לפי שחשב שזכה לנבואה בהקיץ כבתחלה, אבל שגה בראה, לפי שבפעם הראשונה נתגלה עליו בהקיץ, בכרדי לצוות עליו שלא יקללם, לא כן עתה שנתן לו רשות לילך עמהם.

כ) ויבא אלהים | אל בלעם לילה–כונת הפסיק לומר: “אל בלעם לילה” לפי שלא זכה שיבוא אליו ביום – אם לקרא לך באו האנשים – להנאתך בלבד, כאשר אמר בלק “כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה” – לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה.

כא) ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו וילך עם שרי מואב–“לבו כלבם שוה” (מדרש רבה)–קשה להבין ו“לשמחה מה זו עשה”? הלא הקב“ה אמר לו “אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה?!” ונראה לי לפרש: לפי שהקב”ה אמר “אך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה” חשב בלעם כי רק ידיו אסורות לעשות את אשר ידבר אלהים, אבל פיו ברשותו ויכול לקללם; ובאמת טעה בזה, לפי שעקימת שפתיו היה מעשה והקב"ה תפס לשון עשיה הכוללת הכל; ומטעם זה:

לח) ויאמר מלאך ה' אל בלעם – ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר – גם פיו אין ברשותו; ומעתה לא נשאר לפניו לעשות כלום רק לפי שבלק הבטיחו “כי כבד אכבדך מאד” – וילך בלעם עם שרי בלק–ולא כמו שאמר בתחלה “וילך, עם שרי מואב”; לפי שמעתה ידעו שרי מואב שלא תהיה להם מבלעם שום תועלת פרשו ממנו.

כג.

1. …אולי יקרה ה' לקראתי – התפאר שיתגלה לו בשם “ה'”.

2.  ויקר אלהים –במדת הדין – אל בלעם.

3.  וישם ה' – במדת הרחמים בשביל ישראל –דבר בפי בלעם.

1. …הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב–“ובמיד' דצייר וחתם לית להוא רשות למשלט כהו”.

2.  מי מנה עפר יעקב – שהקב"ה אמר לו “והי' זרעך כעפר הארץ”, ובזה גלה דעתו שרצה למנותם פן יהי' בהם נגף בפקד אותם. –

  1. …אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו לי משם – אולי תוכל למנות קצהו אשר תראה.

  2. …ויכן שבעה מזבחת.

1.  ויקר ה’–לפי שברך את בני ישראל זכה שנתלה אליו בשם “ה'”.

1.  לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו–מברכותיו של אותו רשע אנחנו יודעים שהיה בדעתו להזכיר עונותיהם ומילא יקצוף ה' עליהם ותשלט בהם הקללה, ועל זה יתאונן אותו רשע “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל–הלא ה' א' עמו ותרועת מלך בו”–הקב“ה ושכינתו בתוכם, אות חזק הוא שהקב”ה: “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל”.

1.  הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה.

2.  ויאמר בלק אל בלעם גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו פירוש: אם אי אתה יכול לקללם – למה לך לברכם?

3. … כל אשר ידבר ה' אתו אעשה – וה' צוה עלי לברכם.

4. …אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבתו לי משם.

5.  ויקח בלק את בלעם ראש הפעור–כונתו בזה היתה שבעל פעור יהיה בעזרתו–הנשקף על פני הישימן–לצד המדבר אשר שם בני ישראל; אז ויתחזק בלעם:–

6.  ויאמר בלעם אל בלק בנה לי כזה שבעה מזבחות–אבל כל עמלו נשאר מעל כי לא נקרה אליו ה'.

כד.

1.  וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים–לא בקש כלל נחשים בכדי שתחול עליו רוח אלהים–וישת אל המדבר פניו–אבל:

2. ..וירא–במדבר–את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים.

3.  וישא משלו ויאמר: –

4.  נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה זה – משכן שבטי ישראל.

1. …מברכיך ברוך וארריך ארור–האות “ב” של “ברוך” רפה, להוציא את בלעם מהמברכים; יצחק אבינו גמר ברכותיו בטוב: “ומברכך ברוך”, אבל בלעם הרשע סיים ברע: “ואוררך ארור”.

1. …אשר ידבר ה' אתו אדבר–כאשר נדייק היטיב אנחנו רואים שבפעם הראשונה אמר בלעם אל בלק “הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר” (כ“ב, ל”ח), בפעם השניה אמר “הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר” (כ“ג י”ב), ובפעם השלישית אמר “כל אשר ידבר ה' אתו אעשה” (שם כ"ו), ובפעם הרביעית אמר “אשר ידבר ה' אתו אדבר”, והטעם לכל זה כמו שאבאר: כבר אמרתי לעיל שה' נגלה על בלעם בתחלה בשם “אלהים” במדת הדין שלא יקללם, כן כבר אמרתי לעיל, שדרש מעבדי בלק שיתן לו בלק “מלא ביתו כסף וזהב” לפי שכחש מה שאמר לו הקב“ה “לא תאר את העם” (כ“ב, י”ב), ובפירוש שלח אליו בלק גם בפעם השניה ואמר לו “ולכה נא קבה לי את עם הזה” (שם י"ז) “וילך עם שרי מואב” (שם כ"א) וכששאל אותו בלק “למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך” על זה: –”ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה" כלומר: כבדני הפעם “הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר” ובלק חשב מתשובתו זאת, שאלהים ישים דבר הקללה בפי בלעם לקלל אותם ו“אותו ידבר”; ואולם בפעם השניה כאשר נתגלה קלונו ושקרו ברבים, שברך את ישראל, אז היה מוכרח להודות “הלא אשר ישים ה' – במדת הרחמים והיא הברכה – אתו אשמר לדבר” והיא על דרך שאמר הכתוב “ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט” (בראשית י“ח, י”ט) “לשמר לעשות את כל מצותיו” (דברים כ"ח, א') ומכל מקום חשב בלק מתשובתו זאת שגם יקיים הבטחתו אליו ויקללם, וכאשר ראה בלק שאמר בלעם: “הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה”, שלא יקללם כלל, ואמר לו אם כן גם לא תברכנו, אז הערים בלעם לומר שהוא צדיק גמור “וכל אשר ידבר ה' אתו אעשה” ומוכרח אני ומחויב אני לקיים מצותו, וכאשר לבסוף גרש אותו בלק בחרפה, או הודה בלעם ולא בוש שאין הדבר כמו שאמר בתחלה שהוא ישמור ויעשה את מצות ה' ברצונו וממילא יש בידו לעבור עליהם; כי – “לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי – לפי – אשר ידבר ה' אותו אדבר”, פירוש: עצם הדברים לא אני בעצמי מדבר אותם, כי אם ה' ידבר אותם בפי, וכמו שאמר הכתוב “וישם ה' דבר בפי בלעם” (כ"ג, ה').


כה.

1.  ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל.

2.  ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו–והמגפה לא נעצרה.

3.  והנה איש מבני ישראל–נשיא שבט שמעון אחד מ“ראשי העם” – בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל – ישראל– ביד רמה – והמה בכים פתח אהל מועד – ונתרשלו ידיהם ולא ידעו מה לעשות.

4.  וירא פנחס – ויקם מתוך העדה – לפי שהיה מן השופטים שצוה אותם משה “הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור” – ויקח רמח בידו:

* * *

5. …וידקר את שניהם – ותעצר המגפה והנה בדברי ה' “קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש” יש שתי משמעיות והן א) קח כל ראשי העם, הסנהדרין, והוקע את הנצמדים לבעל פעור נגד השמש, וכן עשה משה – ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" – על פי חוקי משפט התורה, אבל כאשר זמרי בן סלוא העיז ביד רמה לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל – השופטים – הבין פנחס את הכונה שניה בדברי הקב“ה והיא: ב) קח את כל ראשי העם העושים כמעשה זמרי, והוקע אותם, את הראשים הרשעים האלה, נגד השמש וישב חרון אף ה' מישראל – “ויקם מתוך העדה”–מלשפוט על פי משפט התורה–”וידקר את שניהם – ותעצר המגפה מעל בני ישראל".


פרשת פנחס    🔗

1.  כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור – להחטיא אתכם בפעור – ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם–שהנשיא הפקיר את בתו להחטיא את ישראל. והטעם שלא צוה ה' על מואב לפי שרק “ויחל העם לזנת אל בנות מאב”

כו.

1.  שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבתם כל יצא צבא בישראל – הפסיק בא לפני הפרטים שחשב בפסוק זה ואלה הם: א) כל עדת בני ישראל; ב) כל יצא צבא בישראל; ולעיל (פרק א' ב’– ג') חלקם לשני פסוקים: “שאו את ראש כל עדת בני ישראל כל זכר לגלגלתם” (שם ב') “מבן עשרים שנה ומעלה תפקדו – אתם לצבאתם” (שם ג') ולכן אין שם פסיק; והטעם שלא הזכיר כאן “למשפחותם”, לפי שהרבה משפחות מתו במגפה לא רצה להזכיר השם “משפחה”.

1.  ואלה פקודי–שנפקדו על המשכן וכליו–הלוי למשפחתם לגרשון – לקחת–למררי משפחת המררי.

2.  אלה משפחת לוי – הפסיק בא לדייק שבתחלה חשב המשפחות שנפקדו לעבודת “אהל מועד” ואח"כ חשב – משפחת הלבני – החברני–המחלי–חמושי–הקרחי–והפסיק בא לפני המשפחות שחשב בפסוק זה.

3.  ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי – ואת מרים אחתם – הפסיק בא לפני פרטי המעלות שחשב בכאן.

1.  כי לא התפקדו בתוך בני ישראל כי לא נתן להם נחלה בתוך בני ישראל–כונת הפסיק שהתבה “כי” נמשכת לאחריה, והמשמעות כך היא: הטעם שלא התפקדו –לפי שלא נתן להם נחלה בתוך בני ישראל.

ל

1.  ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה – מזה שהכתוב הזה נכתב בראש הפרק בפני עצמו משמע שאינו בא לומר שאמר משה פרשת מועדים בלבד; אלא, לפי שמכאן ואילך אין שום מצוה בתורה שנאמרה לכל ישראל כלם, לבד ממצות האמורות בענין נחלת הארץ שהיו שייכות רק לזמן ההוא, על כן בא הכתוב לומר שאמר משה אל בני ישראל “ככל אשר צוה ה' את משה” בכל התורה עד הנה. ומכאן ואילך באה התורה להודיע, שמלבד המצות שנצטוה לומר לכל ישראל, יש עוד מצות שנצטוה לומר לראשי המטות, הם השופטים והזקנים, והן “התר נדרים הפורחים באויר” אשר מפני עומק המושג לא אמר לכלל ישראל אלא הדברים ככתבם בתורה בלבד, ופרטי ההלכות התלוים בם יגלה לראשי המטות בלבד, ולהלן (ל“א, כ”א-כ"ד) באתה התורה להודיע יותר מזה, שעוד בחיי משה אמרו הזקנים לישראל הלכות כאלו, שהם לבדם קבלו אותם מפי משה מפי הגבורה: “ויאמר אלעזר הכהן – זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה”, ועל זה אמרה תורה “כי יפלא ממך דבר – זה וקמת ועלית – ובאת – ואל השפט – והגידו לך את דבר המשפט – על פי התורה אשר יורוך – תעשה” (דברים י“ז, ח'-י”א), ועל זה אמרו ישראל “נעשה ונשמע” מה שיגידו לנו בזה השופטים והזקנים, וזאת היא הראיה שאין לה פירכא על התורה שבעל פה.

פרשת מטות    🔗

1.  ואם הפר יפר אתם אישה ביום שמעו – כונת הפסיק: ליישב סדר הכתוב, שהיה לו לומר “ואם אישה הפר יפר אתם ביום שמעו” לכך עשה פסיק לומר: שהכתוב מדבר בנשואה, שהוא אישה “ביום שמעו” ולא ארוסה, וכדעת ה“ספרי” כאן.


לא.

1.  וידבר ה' אל משה לאמר:

2.  נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים – לפי שעל ידם נפלו במגפה כ“ד אלף מישראל–אחד תאסף אל עמך”.

והנה לעיל (כ“ה, ט”ז–י"ז) צוה השי“ת על כל ישראל “צרור את המדינים והכיתם אותם” ופה צוה השי”ת על משה בפני עצמו “נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים”, ומשה קיים את המצוה הזאת באופן מאד נעלה כמו שכתוב “ויקצף משה על פקודי החיל – ועתה הרגו כל זכר בטף וכו'” וחז"ל אמרו “מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין” (ספרי ל"ד).

בכדי להבין הענין הזה אקדים לבאר מה שאמרו חז“ל “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן” – והטעם לזה, לפי שזאת אנחנו רואים גם כן בחוקי הטבע אשר למען להחיות זרע על הארץ ברא הקב”ה בגרעיני הפרי נקודה אחת, שבה נמצא ה“היולי”, והוא כח הצמיחה שיצמח ממנו הפרי שעתיד להולד ממנו; וכאשר יתן הזורע את הגרעין באדמה, ואחרי אשר יפסד וירקב הגרעין ולא ישאר ממנו רק ה“היולי” – הנשמה, שהיא כח הצמיחה בלבד, יקום לתחיה הפרי החדש ויתגדל ויתפשט; אבל כל זמן שעצם הגרעין היה קיים, לא יכול ה“היולי, נשמת הצמח, להתפשט יותר מכמות הגרעין שה”היולי" נמצא בו–כן הדבר ממש בנשמת האדם הצדיק; כל זמן שהוא חי חיי הגוף לא יתפשטו תורתו וידיעותיו יותר מבין תלמידיו אשר הוא חי עמהם, אבל אחרי מותו יתפשטו תורתו וידיעותיו בכל העולם לאין שיעור ותכלית, וזוהי ממש כונת הדברים שאמרה תורה “אחר תאסף על עמך”–שמדותיך הטובות יאספו ויתפשטו אל עמך; והנה לפי שהאיש משה עניו מאד ולא היתה בו מדת הנקמה כמו שאמר ליהושע “המקנא אתה לי”, על כן אם היה מת לפני הנקמו נקמת ה' במדין, לא היתה בישראל מדת הנקמה, וזה חסרון לא יכול להמנות, כמו שאנחנו רואים בעת ההיא ממש, שמדת הנקמה של פנחס השיב חמת ה' מעל בני ישראל ולא כלה אותם בקנאתו – על כן אמר הקב"ה למשה “נקום–בתחלה–נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך” – והנה מאת ה' היתה זאת שהחיו כל נקבה: –

1.  ויקצף משה על פקודי החיל: –

2.  ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. –

3.  הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם – ותהי המגפה בעדת ה'.

4.  ועתה הרגו כל זכר בטף – והשתמש בזה משה במדת הנקמה לפני מותו, בכדי להנחיל להם מדת הנקמה.

1.  ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי – המקרא הזה קשה הבנה הוא: למה חלקם הכתוב לשתי כתות: להורג נפש ולנוגע בחלל, אטו הורג נפש לא נוגע בחלל הוא? ולימא כל נוגע בחלל בלבד ואני יודע מכל שכן הורג נפש; גם בהשקפה הראשונה משמע שעל הרוגי נפש בלבד אמר “חנו מחוץ למחנה שבעת חמים” “וכל נגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי” ולא נצטוו “חנו מחוץ למחנה שבעת ימים” ואי אפשר לומר כלל כן. – ונראה לי לפרש שמשמעות הכתוב היא: "ואתם – אשר צויתי אתכם להרגם – חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הרג נפש – מהיום הזה ואילך – וכל נגע בחלל – במלחמת מדין, עליהם לא צוה משה “חנו מחוץ למחנה” מהיום הזה שבעת ימים, לפי שעליהם לחשב שבעת ימים מיום מלחמת מדין; ועל אלה שצוה עליהם “הרגו כל זכר” קאמר “כל הרג נפש”, ועל אנשי המלחמה אמר “וכל הנגע בחלל” אפילו לא הרגו, ומכל מקום כלם נוגעי בחלל המה ובזה נשתוו כלם: “תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי”, וזוהי כונת הפסיק אחר “וכל”, כלומר: בענין הזיה שלישי ושביעי נשתוו שניהם, והחילוק ביניהם רק בזמן התחלת שבעת הימים, ומטעם זה נקודה “וכל” בחולם.

1.  וממחצת בניע ישראל תקח אחד: אחז מן החמשים – כונת הפסיקים לומר: תקח אחוז נפש אחד מן החמשים, שלטון הכתובים לעיל כ“ה ולהלן מ”ז.

1. …איש אשר מצא כלי זהב אצעדה. –

2.  ויקח משה–את הזהב מאתם כל כלי מעשה.

3.  ויהי כל זהב התרומה אשר הרימו לה' – כונת הפסיק לומר: שזהב התרומה אשר הרימו אינו סכום של “כל כלי מעשה” שהקריבו קרבן לה' לכפר על נפשותם, רק הרימו גם מהזהב לא של “כלי מעשה” תרומה לה'.

1.  ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב – התרומה – מאת שרי האלפים והמאות ויבאו אתו אל אהל מועד.

לב.

1.  ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד–היה–עצום מאד–וזוהי כונת הפסיק, ומטעם זה מזכיר הכתוב להלן בתחלה בני גד ואחר כך בני ראובן, לפי שמקניהם היה עצום מאד, ורק בפעם הראשונה הוא מזכיר בני ראובן תחלה כי הוא הבכור.

1.  ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל.

1. ..אם תחלצו לפני ה'. –

2.  ועבר לכם כל חלוץ – לפני ה' – אז חזרו מדבריהם הראשונים שאמרו “ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל” והודו לדברי משה שאמר “ועבר לכם כל חלוץ לפני ה'”.

1.  ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם – ולא לפניכם – את הירדן – למלחמה – כי אם – לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה – הפסיק בא לפני פרטי התנאים שחשב פה. –,

1.  ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה – פירוש: אין הדבר תלוי בידינו וברצוננו, אם נעבור ויתנו לנו ואם לא נעבור ולא יתנו לנו את ארץ הגלעד–אלא ה' דבר אל עבדיך לעבר חלוצים לפני ה‘, ואת אשר צוה ה’ על עבדיך כן נעשה.

2. …ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן–מיד, ואין כאן שום תנאי רק הדבר החלט מיד–וישמע משה וייטב בעיניו: –

3.  ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן–לפי חוקי הלשון היה לו לומר “ויתן משה לבני גד וכו'” והתבה “להם” למותר, ועל זה בא הפסיק לומר, שהכתוב מדייק שגם משה בעצמו נחשב בין הפרטים שחשב, שהוא בעצמו נתן להם, ולא מסר הדבר הזה לאלעזר וליהושע; ולפי שלא הזכיר השם “שבט” רק אצל מנשה, על כן עשה פסיקים לפניו ולאחריו, לומר: שהשם “שבט” עולה על בני גד ובני ראובן ג"כ, ולפי שאין לומר “ולחצי מנשה”, לכך אמר “שבט”.


פרשה מסעי    🔗

לה.

1. … ואת פאת ים אלפים באמה – לפי שלעיל (ל"ד, ו') אמר “וגבול ים – וגבול זה יהי' לכם גבול ים” והמשמעות שם: עצם הים הגדול; אבל כאן הכונה: לצד מערב הנקרא על שם שהים הגדול לצד מערבית לארץ כנען ע"כ עשה פסיק.

1.  את שלש הערים – טעם הפסיק: שהן חלק משש ערי המקלט שהזכיר בתחלה, ולפי שחלקן לחלקים שוים–שלש ושלש, על כן הסתפק בפסיק הראשון, כמו בשלשה קני מנורה (שמות כ“ה, ל”ב; ל“ז, י”ח), אבל אצל “שתי העגלות ואת ארבע העגלות” (במדבר ז‘, ז’, – ח') עשה פסיק לפני כל חלק וחלק. –

1.  ואם בכלי ברזל הכהו וימת – כונת הפסיק: שאצל “ברזל” לא אמרה תורה “אשר ימות בו” כמו שאמרה אצל “אבן יד” ואצל “כלי עץ”, לפי שהברזל ממית בכל שהוא (ספרי).



 

ספר דברים    🔗

——–

השקפה כללית על ספר דברים    🔗

בספר דברים בא משה רבנו ללמד לבני ישראל “דעת אלהים”, יחודו ואחדותו, דרכיו ומדותיו הטובות. וצוה עליהם להתדבק במדותיו וללכת בדרכיו ולעשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, לפנים משורת הדין, ולא די להם להעמיד את דבריהם על קו הדין והמשפט בלבד כאשר בהיותם במדבר, כי אם עתה, בבואם אל הארץ, עליהם להתנהג במדותיו של הקב"ה ולהתדבק בו “מה הוא רחום אף אתה רחום” וכו' ככתוב: “ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ” “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים – לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה” “כי הוא חכמתם ובינתכם לעיני העמים – ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” “ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום” (דברים ד‘, א’–ה’–ז’–ח’); ועוד קרא לאמור “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך” (שם ו‘, ד’–ה’), “אתה הראת לדעת כי ה' הוא אלהים אין עוד מלבדו” “וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” (שם ד', ל“ה–ל”ט).

גם אלה המצות שכבר נאמרו בתורה ידבר עליהם משה בספר הזה עוד הפעם, בשביל דבר שנתחדש בם, והוא: חלק “הישר והטוב”. כן הדבר במשפט עבד עברי, שכבר נאמר בפרשה משפטים ונשנה כאן (ט“ו, י”ב–י"ח) בשביל דבר שנתחדש בו: “וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם” “העניק תעניק לו” “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים – על כן אנכי מצוך הדבר הזה” (שם, י“ג–י”ד–ט"ו) וכמו שנאמר “הואיל משה באר את התורה הזאת” (א‘, ה’).

גם ספר דברים הוא כעין “מבוא” או “ממוצע” בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה; לפי שבספר זה אמר משה לבני ישראל מצות חדשות שאין בכל התורה עד הנה שום זכר למו: “ככל אשר צוה ה' אתו אלהם” (שם א‘, ג’) – שקבלן מפי הגבורה “בעל פה” בהר סיני ואמרם לישראל בערבת מואב לפני מותו. –

זה מה שנראה לי על אודות ספר דברים לפי עניות דעתי.

ספר דברים נחלק לשלשה חלקים, ואלה הם: א) “דברי מוסר”, מתחלת הספר עד פרק ה‘; ב) ביאור על התורה שנתן להם עד היום, עם המצות שקבלן מהר סיני ולא הזכירן בתחלה – מן פרק ה’ עד פרק כ“ט; ג) בו ידבר על עתידות שימצא אותם, לפי שלא יקיימו את התורה ויגלו מארצם, ועל דבר הגאולה העתידה, והברכות שברך את בני ישראל לפני מותו–והם מתחלת פרק כ”ט עד סוף התורה.


פרשת דברים    🔗

א

1.  פנו וסעו לכם–הפסיק בא: לפי שמשמעות “פנו” – לאחור, ומשמעות “וסעו”–להלאה; וב“ספרי” יישבו זה שהכונה: על דרך ערד וחרמה שנרדפו שם מהכנעני ומהאמורי, ועל זה אמר להם הקב"ה “פנוי” – אל המקומות שהייתם שם “וסעו לכם”.

1.  והנכם היום ככוכבי השמים לרב – לגדולה; “כחמה ולבנה וכוכבים” (ספרי).

1.  אנא אנחנו עלים – לכאורה הלשון מקשה: לפי שהלשון “אנה” משמע שאלה, והלשון “אנחנו עלים” משמע לשון החלטה; והיה לו לומר “אנה נעלה”, וכמו שאמר בתחלה “ולא אביתם לעלת” – ומטעם זה בא הפסיק, כלומר: לחלק את דבריהם לשני דברים, והם: א) “אנה” – נעלה; ב) “אנחנו עלים” – מוכרחים לעלות, נגד רצוננו באין ברירה. –

1.  ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם. –

הנה עמוד הענן היה לדעת כמה יחנו ומתי יסעו ולאיזה מקום יסעו (שמות י“ג, כ”א; במדבר ט, ט“ז – כ”ג) ועמוד האש היה להאיר להם לראותם בדרך אשר ילכו בה. והנה פה אמר הכתוב “ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם” ועל זה היה עמוד הענן משמש, וכמו שמסיים “וכענן יומם”; והדברים: “באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה” משפטם “מוסגר”; ושיעור הכתוב כן הוא: “לתור לכם מקום לחנתכם בענן יומם ובאש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה”, וזוהי כונת הפסיק. ולפי שהתבה “באש” באה אחר “אתנחתא” העמיד את הפסיק לאחריה.

1.  ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו – כונת הפסיק שהם שני דברים: “ותענו – חטאנו לה'” שאתם עושים תשובה; “ותאמרו – אנחנו נעלה”.

ב.

1. …ידע לכתך את המדבר הגדל הזה זה ארבעים שנה ה' א' עמך לא חסרת דבר ­– כונת הפסיק: “זה ארבעים שנה” נמשך אל לא חסרת דבר".

1.  והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה – משמעות הפסיק: שאין הכונה שהלכו שלשים ושמונה שנה, כי ישבו בקדש תשע עשרה שנה (ס"ע), רק הכונה שנתעכבו מקדש ברנע עד נחל זרד שלשים ושמונה שנה, ושהם שני זמנים ביחד, והמשמעות כן היא: “והימים: אשר הלכנו מקדש ברנע – נחל זרד ל”ח שנה".

1. …כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה' להם – פירוש: הם ירשו את ארצם בחרב, כאשר ישראל ירש את ארצו בחרב, ואין לישראל יתרון עליהם, אבל לעתיד לבוא כאשר בני ישראל ירשו את ארצם “לא בחיל ולא בכח; כי אם ברוחי אמר ה' צבאות” אז יהיה להם יתרון על אדום, עמון ומואב שירשו את ארצם, כאמור בספר שמות (כ“ג, ל”א – ל"ב) וכמו שפרשתי שם.

ג.

1.  כל ערי המישר וכל הגלעד – כונת הפסיק: התבה “כל” נקודה חולם ואינה נמשכת ל“ערי המישר”, ו“ערי המישר וכל הגלעד” הם פרטים מן “כל”.

1.  עד אשר יניחה ה' לאחיכם ככם – כונת הפסיק: “ואהבת לרעך כמוך”


פרשת ואתחנן    🔗

1.  עלה ראש הפסגה–להלן (ל"ד, א) אמר: “ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו ראש הפסגה” ופה קצר בדבריו והשמיט את התבות “את הר נבו”, והמשמעו: “עלה – אל הר נבו–ראש הפסגה”; וזוהי כונת הפסיק. ומטעם זה לא אמר “לראש הפסגה”.


ד.

1.  ראה למדתי אתכם–כונת הפסיק לחלק; לפי שהתחיל בלשון יחיד ואח"כ תפס לשון רבים. והטעם לזה? – לפי שבני ישראל הם כמו גוף האדם שהוא בעל אברים שונים זה מזה, וכל אחד ואחד מהם פעולתו משונה מחברו, ורק מבין כלם יחדיו נשתלם האדם השלם. והנה בנוגע לענין האברים הם נקראים בלשון רבים, ובנוגע לענין האדם הוא נקרא בלשון יחיד. כן הדבר בענין בני ישראל ותורתם, שיש להם מצות שונות זו מזו, כמו המצות שנצטוה עליהם רק המלך; המצות שנצטוו רק לכהנים או ללויים בלבד, ומטעם זה הם נקראים בלשון רבים, וכאשר יתאחדו כלם יחדיו לקיים את תורת ה' ומצותיו הם נקראים בלשון יחיד. כן אנחנו רואים שלפני קבלת התורה קרא אותם הכתוב בלשון יחיד, כמו שכתוב “ויחן שם ישראל נגד ההר” (שמות י"ט ב'), גם כאשר אמר משה להם: “באתם עד הר האמרי אשר ה' א' נתן לנו” תפס לשון יחיד ואמר: “ראה נתן ה' א' לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' א' אבתיך לך אל תירא ולא תחת”, ומיד כאשר הזכיר להם ענין המרגלים דבר אליהם בלשון רבים ואמר: “ותקרבון אלי כלכם” (דברים א‘, כ’-כ"ב); זהו שאמר רבי עקיבא “ואהבת לרעך כמוך –זה כלל גדול בתורה” –כונתו בזה: כאשר יש ביניהם אהבה ואחדות אז מקיימים יחדיו כל מצות התורה; ובן עזאי אומר “זה ספר תולדות אדם – כלל גדול מזה” (ספרא קדושים).

2.  יב)…קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול–הכונה בזה ע“ד שאמרו חז”ל שכל עשרת הדברים נאמרו בדבור אחד, ובני ישראל לא היה בכחם להשיג הדברים בפרטיות, רק השיגו “אנכי” ולא יהי' לך"; לכך אמר משה להם: רק הקול של הדברים, לא הדברים עצמם, אתם שומעים, ותמונה, הדברים והאותיות, אינכם רואים – לא השגתם זולתי קול בלבד; ובזה תתישב השאלה– שאמר: “ותמונה אינכם ראים” משמע מזה שהיתה שם תמונה רק לא ראו אותה, לפי שעל דבר שלא היה כלל לא יצדק לומר לא ראיתם, ולדברינו הכונה על תמונת הדבר והאותיות: ה'; וכבר ביארתי הענין הזה לעיל (שמות י"ט–כ').

1.  ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים – אשר חלק ה' אלהיך–לכל העמים–האיר להם. ד“א–לאלוהות. לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקן בדברי הבליהם” (רש"י); שני הפירושים צדקו יחדיו ע“פ הגמרא (ע“ז, נ”ד): “אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין” והם הם שני הפירושים שהביא רש”י בפירושו.

1.  למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ – כונת הפסיק: “אדם” הראשון, להוציא מדעת הצדוקים.

1.  או הנסה–כונת הפסיק שהמאמר נמשך לשלפניו, ומשמעותו: “או–”שאל נא" הנסה", ופרושו: לא עשה ה' כדברים הנפלאים האלה לשום עם בעולם כאשר עשה לך לבד, ולפי זה השם “אלהים” הוא קודש כתרגומו.

* * *

מתחלת ספר דברים עד הנה דבר משה אל בני ישראל דברי מוסר, ומכאן ואילך ידבר אליהם מצות התורה; וגם פה, כמו בתחלת הספר, חשב כל המקומות שדבר אליהם מצות התורה:

1.  אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.

2.  בעבר הירדן בגיא – בארץ סיחן מלך האמרי–אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים.

3.  ויירשו את ארצו זאת ארץ עוג מלך הבשן–כונת הפסיק: לפי שעד חנה חשב את המקום אשר דבר משה אל בני ישראל “העדות והחקים והמשפטים” ומכאן ואילך מפני שהזכיר אשר הכה משה את סיחן הזכיר ג"כ את עוג מלך הבשן, ומטעם זה לא אמר “ובארץ עוג” כמו שאמר “בארץ סיחן” רק אמר: “ואת ארץ עוג”.


ה.

1.  פנים בפנים דבר ה' עמכם–הוראת הפסיק: שאין כאן הכונה כמו פנים אל פנים" הנאמר אצל משה, רק הכונה כאן: בפנים מאירות בפנים מסבירות; וכן פירש “בעל הטורים”.

1.  לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ–כונת הפסיקים: שהתורה צותה על חמשה דברים, ואלה הם: א) פסל; ב) כל תמונה אשר בשמים; ג) ואשר בארץ מתחת; ד) ואשר במים; ה) מתחת לארץ. ולזה יש כאן שלשה פסיקים ואתנחתא.

2. …פקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשנאי–כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.

1.  שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך – התורה אמרה כאן ב' טעמים על שמירת שבת, ואלה הם: א) הטעם שנאמר בדברות הראשונות: “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ–וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו” (שמות כ', י"א) ועל הטעם הזה אמרה תורה כאן “כאשר צוך ה' אלהיך”–בדברות הראשונות; ב) “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' א' משם – על כן צוך ה' א' לעשות את יום השבת”. –

והנה התורה אמרה “שמור את יום השבת לקדשו” הכונה: קודש יהיה לך “כאשר צוך | ה' אלהיך”: –

1.  ויום השביעי שבת לה' אלהיך–והדר מפרש הטעם השני–למען ינוח עבדך ואמתך כמוך: –

1.  וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' א' על כן צוך ה' א' לעשות את השבת–כונת הפסיק: הכתוב ידבר שני דברים: א) “וזכרת כי עבד היית” גם אתה; ב) “בארץ מצרים” וכו'.

2.  כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' א' למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך–הנה ע“ד כבוד הורים יש ג”כ שני טעמים ואלה הם: א) לפי שכך צוה ה' א' בדברות הראשונות; ב) טעם שכלי, נמוסי: הלא גם עשו קיים כבוד הוריו והנה על הטעם הראשון יקבל שכר בעולם הבא, ועל הטעם השני יקבל שכר בעולם הזה, אשר גם בניו יכבדו אותו; והנה בדברות הראשונות הוא מזכיר השכר שלעולם הבא “למען יאריכון ימיך ליום שכולו ארוך”, ובדברות האחרונות יזכיר שניהם “למען יאריכן ימיך–לעולם הבא–ולמען ייטב לך על האדמה וכו'”–וזה טעם הפסיק.

והנה ר' חייא בר אבא (בבא קמא נ“ה, ע”א) נסתפק אם “למען ייטב לך” נאמר גם בדברות הראשונות או משה מפי עצמו כתבם כאן, כמו שאמר הכתוב “הואיל משה באר את התורה הזאת”, וכמו “כאשר צוך ה' א'” שמשה מפי עצמו אמר–והכונה בזה: לשמור את השבת ולכבד את אביו ואמו לפי שכך צוך ה' אלהיך; והנה בתוספות (בבא בתרא דף קי“ג ד”ה תרוייהו) אמרו שר' חייא בר אבא לא היה בקי בתורה ולא ידע אם “למען ייטב לך” כתוב בדברות, אם לאו ובאמת לא כן הדבר; כ“א ר' חייא בר אבא נסתפק אם “למען ייטב לך” נאמר גם בדברות הראשונות, או משה רבנו בא לבאר: זה שאמר הקב”ה בדברות הראשונות “למען יאריכון ימיך”–הכוונה: בעולם הזה ובעולם הבא.

והנה התבות: “כאשר צוך ה' אלהיך” שנאמר אצל “שבת” ואצל “כבד” ברור אשר משה מפי עצמו אמרם, כמו שנצטוה מפי הקב"ה ככתוב: “דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם”; “הואיל משה באר את התורה הזאת” (דברים א‘, ג’, ה') אבל התבות “למען ייטב לך” נסתפק ר' חייא בריא אם נאמרו גם בדברות הראשונות או משה בא לבאר אותם.

1. …ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם.

2.  ותאמרו הן הראנו ה' א' את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו – היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי"; אבל “אם יספים אנחנו–ההמון–לשמע את קול ה' א' עוד ומתנו”.

3.  ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדלה הזאת אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' א' עוד ומתנו – לכאורה קשה: הלא כבר אמרו “היום ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי”? וליישב זאת בא הפסיק: ראשי שבטיכם וזקניכם אמרו “היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי”; אבל “אם יספים אנחנו –ההמון –לשמע את קול ה' א' עוד ומתנו”.


ו

1.  שמע ישראל ה' א' אחד –הכונה בזה: “ה'” עד שלא נברא העולם, והשם “אלהינו” שנברא העולם, ושם “ה'” – לעולם הבא, והכל–“אחד”. וכעין שאומרים אנחנו בתפלתנו “אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא” – וכתב “והיה ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד”.

1.  והי' כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת: –

2. …וכרת חציבים–כרמים וזיתים–לכאורה קשה: היכן מצאנו שנשבע הקב“ה לאבות שיתן להם “ערים גדולות וטובות ובורות חצובים כרמים וזיתים”? וליישב זאת עשה מניח הטעמים את הפסיק, והכונה בזה: באמת לא נשבע להם רק לתת להם הארץ בלבד, אבל לפי שהוא “ה' אלהיך” –”יביאך אל ערים גדולות וטובות ובורות חצובים כרמים וזיתים".

1. …אותת ומפתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו – הפסיק מורה שאין הכונה: המקום שנתן שם האותות הוא “בארץ מצרים” ובמי נתן–פרעה ובכל ביתו“, רק הכונה: במי נתן–”במצרים, בפרעה ובכל ביתו”; ולפי שקצר כאן הכתוב ולא אמר “ובפרעה” ויש מקום לטעות, לכך בא הפסיק.

1.  ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה–ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה. –

2.  וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת–פירוש: מלבד שהמצוה והחקים הם “לחיותנו ולטוב לנו כל הימים” אלא גם “וצדקה תהיה לנו”.

ז

1. …ונשל גוים רבים מפניך – הוראת הפסיק שאין הכונה: “רבים מפניך” רק הכונה: “ונשל מפניך גוים רבים”.

1.  כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה–כונת הפסיק: בתחלה אמר מעלת ישראל: “כי עם קדוש אתה”, ואח“כ מעלת הבוחר: “בך בחר ה' אלהיך”, לכן אמר זה אחר זה: ה' אלהיך”; להלן (י"ד, ב') לפי שהכתוב בעצמו חלקו לשני דברים ואמר “ובך”, לא בא פסיק, אבל כאן אמר “בך” – עשה פסיק.

1.  כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה–הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים.

1.  וידעת–מזה שני דברים–כי ה' אלהיך–הוא–הנאמן שמר הברית החסד לאהביו ולשמרי מצותיו–האבות. –

1.  ומשלם לשנאיו–המצריים–אל פניו להאבידו–על כן:

1.  ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים.

פרשת עקב    🔗

1.  והיה עקב תשמעון–ושמר ה' א' לך את הברית–כל זה נמשך לפרשה שלפניה, והתבה “והיה” היא מלת הקריאה; חז“ל אמרו: “והיה” – שמחה; וטעם הפסיק: לפי ש”עקב תשמעון" נמשך ל“ושמר ה' א' לך את הברית”.

1.  ואכלת את כל העמים – פירוש: כמו שהאדם מעלה את הדבר שהוא אוכל מבחינת “הצומח” או “החי” אל מעלת “המדבר”, מפני שהאוכל נכלל ונתמזג בנפשו והחלק הנפסד שבמאכל נעשה פרש ויזרהו החוצה, – כן על בני ישראל ללמד תועים בינה ולהדריכם דרך ישרה לדעת את ה‘; וכמו שנבא על זה ישעיה הנביא: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’–ונהרו אליו כל הגוים” "ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיה כ‘, ב’–ג’).

1. …שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו – הפסיקים האלה מורים על לשון צווי: שקץ תשקצנו; פעם בפעם–אפילו ק' פעמים.


ח.

1.  וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא–הוא אשר אמרתי לעיל בפרשת המן, שה' לא צוה למשה שיאמר לישראל הטעם שמוליכם דרך המדבר ונותן להם לחם שמים: “למען לנסותו הילך בתורת ה' אם לא”, מפני שהנסיון לא יצדק רק כאשר המנוסה איננו יודע שרוצים לנסותו, ורק עתה, לפני מותו טרם ביאתם אל הארץ, גלה להם משה שכל זה היה לנסותם.

1.  המוליכך במדבר הגדל והנורא–הפסיק בא לומר שהתבה “הגדל” נמשכת ל“והנורא”, ע“כ אמר “והנורא”–נחש שרף ועקרב–כונת הפסיק לומר שהם שלשה מינים: נחש, שרף, ועקרב; ולפי שאין ביניהם “ואו” החבור ולא אמר “ושרף” כמו שאמר “ועקרב”, ויש מקום לטעות ולומר: נחש-שרף, ע”כ עשה פסיק.


ט.

1.  אל תאמר בלבבך בהדף ה' א' אתם מלפניך לאמר בצדקתי-וברשעת הגוים.

1. …כי ברשעת הגוים–ולמען הקים את הדבר אשר נשבע–לאבתיך– “מלפניך” משמע בזכותך: “מפניך” משמע מסבה אחרת, אבל לא בזכותך; והפסיק הראשון בא לפני שני הדברים ש“אל תאמר”, והם: “מלפניך”–בצדקתך, “וברשעת הגוים”; והפסיק השני בא לפני שני הדברים שבאמת, והם: “ברשעת הגוים” “ולמען הקים את הדבר אשר נשבע”.

1. …למן היום אשר יצאת מארץ מצרים – כונת הפסיק: למן היום אשר יצאת – ממקום – ארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' – ואין הכונה: אשר יצאת מארץ מצרים ממש; לפי שהחטא הראשון היה על הים, יום ששי לצאתם מארץ מצרים. גם יש לומר: לפי שגם המקום שעל הים היה חשב לארץ מצרים; ולפי זה הלשון מדקדק: “למן היום אשר יצאת מארץ מצרים” – כשעמדו על היום שהיה מארץ מצרים לפני “בעל צפון”.

1. …ועליהם ככל הדברים אשר דבר עמכם בהר–לפי שדבר את הדברים בדבור אחד, ועל הלוחות כתובים בפרוטרוט, ע"כ אמר “ככל הדברים”.

1.  ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אתו באש – את תמונת העגל; לפי שניתך והיה לגוש בלא צורה – ואכת אתו – הגוש – טחון היטב עד אשר דק לעפר – והפסיק בא לדייק: ששרף רק תמונת העגל בלבד.


יא.

1.  וידעתם היום כי לא את בניכם–כונת הפסיק: “כי” זה נמשך ל“כי” שבפסוק ז', ולא נמשך לשלפניו. וכן בכל “כי” כאלה יש שם פסיק.

1.  כי עיניכם הראת את כל מעשה ה'.

1. לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ – “שמא יאמרו ישראל: הרי אנו עולים להשתחות; מי שמסר לנו את ארצנו? אמר להם הקב”ה עלו ושלכם אני שומר" – “פחדכם ומוראכם – הפחד והמורא שאתם נפחדים ויראים – יתן – לפי – ה' – הוא – אלהיכם על פני כל הארץ” – שהם יראים ונפחדים מכם. וזוהי כונת הפסיק; וכן בכל מקום שנאמר “ה' אלהיכם” שם יש פסיק. לעיל (בראשית ל"ה, ה) אמר: “ויהי חתת אלהים – מדת הדין – על העדים אשר סביבותיהם” לפי שיעקב ובניו נסעו משם ולא הי' צורך רק מדת הדין “על הערים אשר סביבותיהם”, שלא ירדפו אחריהם, אבל כאן שרכושם נשאר במקומם, תהי' “מדת הדין” על העמים “ומדת הרחמים” על ישראל, לכן אמר: “ה' אלהיכם”.


פרשת ראה    🔗

יב.

1.  רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' א‘. – כונת הפסיק לחלק: "בכל אות נפשך תזבח. ואכלת בשר כברכת ה’ א'".

1. …ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני – עבודה כזאת לשם ה'. –

1.  לא תעשה כן לה' א' – כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם–והנה משמעות “גם” לרבות, והעיקר חסר מן הספר: את מי ישרפו שאמר “גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו”? ומזה למד ה“ספרי” שהבנים שורפים את אבותיהם, והם נכללו ג"כ בזה: “גם בניהם ישרפו”–אבותיהם.


יג.

1. … דבר אליך – שני דברים – לאמר – א)–נלכה אחרי אלהים אחרים – להאמין בהם; ב)–ונעבדם.

1.  אחרי ה' א' תלכו ואתו ליראו – ואתו תעבדו. –

1. …כי דבר סרה על ה' א' המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים – להלן (י"א) אמר: “המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים” וכאן חלקו לשני דברים. ובספרי (ס' ס"א) איתא: “המוציא אתכם מארץ מצרים–אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים – די; והפודך מבית עבדים – אפילו אין לו עליך אלא שפדך מבית עבדים – די”; וזוהי כונתה פסיק שלפני ב' הדברים.

1.  כי יסיתך אחיך בן אמך – שאין הוא בן אביך – כגון בן שלומית בת דברי וכיוצא בו – או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך – כונת הפסיק: בתחלה חשב שאר בשר ואח"כ חשב אשתו ורעו.

יד.

1.  ואכלת לפני ה' א' במקום אשר יבחר – כונת הפסיק שאין המשמעות: ממש “לפני ה' א'” רק “לפני” נמשך ל“במקום אשר יבחר”.

1.  מקצה שלש שנים – כונת הפסיק על דרשת “ספרי” שצריך להוציא בפסח של שנה הרביעית.

טו.

1. …כי בגלל הדבר הזה – כונת הפסיק על דרשת ה"ספרי: “אמר ליתן ולא הספיק בידו ליתן” וכו’–יברכך ה’–ומשמעות “הדבר”–דברים.

טז.

1.  ושמחת לפני ה' א' – כונת הפסיק: התבה “לפני” נמשכת ל“במקום אשר יבחר”.

1.  שלש פעמים בשנה – בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות – הפסיק בא לפני הפרטים שחשב; גם יש לומר כונת הפסיק: לפי שכסדר שחשבה התורה הם בשתי שנים, כי “חג הסכות” יהיה כבר בשנה הבאה–את פני ה' אלהיך–כונת הפסיק שהתבות “יראה–את פני” נמשכות ל“אלהיך” ולא אל “ה', כדכתיב: “כי לא יראני האדם”, וכמו שפירשתי לעיל (שמות כ“ג, י”ז); וחז”ל בספרי (כ"ד) אמרו: “אם אתה עשה כן–פונה אני מכל עסקי ואיני עוסק אלא בך” – כונתם: “פני” אינו כמשמעו, אלא הכונה מלשון “פונה” אני מכל עסקי וגו'.




פרשה שפטים    🔗

1.  לא תטה משפט–אלא “יקוב הדין את ההר”–לא תכיר פנים–אלא “כשבאים לפניך יהיו בעיניך כרשעים”–ולא תקח שחד–אפילו אם כונתך לשפוט משפט צדק–כי השחר יעור עיני חכמים–השופטים – ויסלף דברי צדיקים–של הנשפטים לפניך.

1.  צדק צדק תרדף–הכונה: מלבד שתשפוט בצדק עפ"י טענות הנשפטים לפניך, אלא צריך אתה לחקור ולהשתדל להוציא האמת לאמתו.

יז.

1.  וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים – כונת הפסיק ליישב הטעם שעל השמש אמר “ולשמש” ועל הירח ולכל צבא השמים אמר “או”–“או”; לפי שכל מלכי מזרח ומערב בשעה שהחמה זורחת מניחים כתריהם ומשתחוים לשמש, שנותנים כבוד להמשתמשים ולא לשם אלהות, וכטעות “דור אנוש”, לכך אמר: “ולשמש”–אשר לא צויתי–להשתחות לה אפילו שלא לשם אלהות.

1.  והוצאת את האיש ההיא או את האשה ההוא–אל שעריך–של האיש ההוא–או את – של– האשה–ההיא.

1.  על פי שנים עדים–כונת הפסיק: “על פיהם ולא על פי כתבם” (ספרא)

1.  כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם – כונת הפסיק: בין דם של נדה לבין דם של דיני נפשות. חז"ל אמרו: “בין דם טמא לבין דם טהור”, והפסיק מורה גם לדברי.

1. …והגידו לך את דבר המשפט. –

2.  ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך – ושמרת לעשות–לעתיד–ככל אשר יורוך. –

1.  על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – הכונה בזה: ללמד “על פי התורה אשר יורוך” על ענינים כיוצא בהם–לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל–הכונה: "לעבור עליו בלא תעשה.


יח.

1.  לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אנשי ה’–מן המזבח–ונחלתו–ערי הגרש– יאכלון.

1.  ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו–שבט ראובן, שבט גד, וחצי שבט מנשה אשר בעבר הירדן, שאין שם “אשי ה'” ה' הוא נחלתו–והנה על “ארץ ישראל” אמר: “עם ישראל”, ועל “עבר הירדן” אמר: “בקרב אחיו”; גם בספר יהושע (פרק י"ג) בפסוק י“ד, המדבר בכל בני ישראל, אמר: “אשי ה' אלהי ישראל הוא נחלתו” ובפסוק ל”ג, המדבר בשלשת השבטים שנחלו בעבר הירדן, שלא היה שם המקדש, אמר: “ה' אלהי ישראל הוא נחלתם”.

1.  כי הגוים האלה–אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' א' – כונת הפסיק ש“כי” נמשכת ל“ואתה לא כן נתן לך ה' א'”.

1.  נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך – שאביו ואמו מבני ישראל המה.– ולעיל (י"ג, ז') בענין המסית אמרה תורה “כי יסיתך אחיך בן אמך”–בלבד, לדייק: רק אם הוא בן אמך בלבד ולא בן אביך יהי' מסית; כמו,“בן האשה הישראלית” (ויקרא כ“ד, י’–כ”ג) אשר נקב את השם, שקרא את עצמו על שם השם “ויקלל” – ויגדף בזה את השם, וכיוצא בהם.


יט.

1. …על פי שני עדים – כונת הפסיק: “ולא ע”פ כתבם" (ספרא). לעיל (י"ז, ו') דבר בדיני נפשות וכאן דבר “לכל עון ולכל חטא”.



פרשה תצא    🔗


כב

ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים – כונת הפסיקים: למה אמר “או על הארץ” ובתחלה לא אמר “או” בדרך או בכל עץ, ע“כ חלק מניח הטעמים את הכתוב, ע”י הפסיקים, לשני חלקים, ואלה הם: א) כי יקרא – במקרה – קן צפור; לפניך בדרך בכל עץ – “לפניך” כגון אוזים תרנגולים שקננו בפרדס; “בדרך” – ברשות הרבים; “בכל עץ” שהוא ג"כ דבר המורגל; או על הארץ – שאין הדבר מורגל שצפור טהורה תקונן על הארץ לכן אמר “או”.

כב) כי ימצא איש שכב עם אשה – הפסיק בא לומר שאפילו רק שכב אין צורך לראות “כמכחול בשפופרת”; ושאין הכונה “שכב עם אשה בעלת בעל” רק הכונה: “שכב” עם האשה שהיא בעולת־בעל – אשת איש.

כד)…אל שער העיר ההוא – כונת הפסיק: “שער שנמצאה בו ולא שער שנדונית בו” (ספרי).

כג.

טו) כי ה' א' מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך – הפסיק2 לפני הפרטים שחשב.

כה.

יט) והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק – הפסיק בא לפני הפרטים שחשב3 בפסוק זה.


פרשה תבוא    🔗

כו.

ב) ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך – כוונת הפסיק: שהלשון צריך ביאור: “מראשית” משמע: חלק מהם ו“כל” משמע “כל פרי האדמה” ומזה דרשו חז"ל “משבעת המינים האמורים בשבח הארץ” (ספרי); והמשמעות כך היא: ולקחת מראש של כל פרי האדמה שנתבכרו שבארץ.

ה) וענית ואמרת לפני ה' א' – “וענית” היא מלשון “עדות” כמו “לא תענה ברעך עד שקר”; “ולא תענה ברעך עד שוא” (שמות כ' י“ג; דברים ה', י”ז) והוא מה שיאמר: א) ארמי אבד אבי – עד ארץ זבת חלב (ה’–ט'), שהוא מעיד לפני ה' על כל מה שנאמר כאן; והכל נאמר כאן בלשון נסתר: “ונצעק אל ה' – וישמע – וירא”; “ויוצאנו” “ויבאנו – ויתן לנו”; ב) “ואמרת” הוא מה שיאמר:

י) ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' – בלשון נוכח.

והנה כונת הפסיק שבפסוק ה' הוא על שני דברים, ואלה הם א) על הדברים של “וענית” (ה–ט) ועל “ואמרת” (י); ב) הלשון “לפני ה' א'” יצדק רק על “ואמרת” אשר מדבר בלשון נוכח, ולא על “וענית”, לפי שהדברים של “וענית” ידבר בלשון נסתר ולא יצדק לשון “לפני ה' א'”; ולהלן (י"ג) “ואמרת לפני ה' אלהיך” אין שם פסיק, לפי ששם יאמר רק אמירה בלבד, וגם יאמר הכל בלשון נוכח: “עשיתי ככל אשר צויתני” “השקיפה ממעון קדשך – וברך את עמך – אשר נתתה לנו – נשבעת”.

יז) את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו.

יח) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו.

יט) ולתתך עליון על כל הגוים – המשמעות של “האמרת” “האמירך” היא מלשון “עשה בה מאמר”: “הן הן הדברים הנקנין באמירה” המורגל בפי חז“ל – והכונה בזה: הקב”ה, כמו החתן, עשה “מאמר” אל בני ישראל, ובני ישראל, שהם בבחינת כלה, עשו מאמר עם הקב“ה. ובפסוק י”ז חשב ההתחייבות של הכלה להחתן והיא: “להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו – מה הוא רחום אף אתה רחום – ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו” – תזכה לשמוע בקול ה' והיא הנבואה; ובפסוק י“ח חשב ההתחייבות של החתן, הקב”ה, להכלה – ישראל, והיא: “להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך – “והייתם לי סגלה מכל העמים” (שמות י"ט, ה') – ולשמר כל מצותיו”. והנה “לשמר כל מצותיו” כבר חשב לעיל בין ההתחייבות של הכלה – בני ישראל, להחתן – הקב“ה, ואולם הכונה כאן: שיזכו שהקב”ה ישמור מה שיצוו בני ישראל, כמו שאמר הכתוב: “רצון יראיו יעשה”, “ותגזר אמר ויקם לך” (איוב כ“ב, כ”ח).

ג) וכתבת עליהן – התורה – למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' א' נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' א' אבתיך לך – והנה ע"ד ביאתם לארץ כבר דבר ונשבע לאבותינו, אבל שבזכות המצוה הזאת תהי' “ארץ זבת חלב ודבש” – זה לא הבטיח לאבותינו; ושיעור הכתוב כן הוא: “אל הארץ אשר ה' א' נתן לך ארץ זבת חלב ודבש – כאשר דבר ה' א' אבתיך לך”. המפרשים הראשונים נדחקו בכונת המקרא הזה, ולדעתי כונתי אל האמת – והנה ענין כתיבת התורה על האבנים הוא כענין “הכתובה” שנותן החתן להכלה כשמקדש אותה.

ט) וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך – כפי הענין המשמעות: “הסכת – נשלם התקשרת הקדושין, מלשון “ותתכם” (בראשית כ“ד, ס”ה) בחלוף האותיות, או מלשון “סכה”, ומעתה – שמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' א'”; וזו כונת הפסיק, כלומר: שהם שני דברים נפרדים.

יא) ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. –

יב) אלה יעמדו לברך את העם – הוא כענין “שבע ברכות” שמברכין את החתן והכלה אחר הנשואין.

יג) ואלה יעמדו על הקללה. –

יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. –

טו) ארור: –

כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן.

חז“ל (סוטה, ל"ב) אמרו: “הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן” וכן כל שאר הדברים שחשבה תורה. והטעם שכתבה התורה רק הקללות ולא כתבה גם הברכות – מפני שרצונו של הקב”ה שלא יקללו את בני ישראל אפילו כאשר יעברו על מצות התורה, והארורים אשר יאמרו הם כאדם הקורא בתורה בלבד; אבל הברכות לא כתובות בתורה והלוים יברכו את ישראל מדעתם ומרצונם; ובפירוש אמרה תורה: “אלה יעמדו לברך את העם” “ואלה יעמדו על הקללה” ולא אמר לקלל את העם.

כח.

יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב – כונת הפסיק לומר: מכאן ואילך היא עצם הברכה.

יג)… כי תשמע אל מצות ה' אלהיך – כונת הפסיק: שתעשה המצות לשם ה' אלהיך.

כ) ישלח ה' בך את המארה – הפסיק בא לומר: מכאן ואילך ידבר בענין הקללה אשר תשיגם בארצם.

כה) יתנך ה' נגף לפני איביך – הפסיק בא לומר שמכאן ואילך ידבר בהקללה שתשיגם מעמים אחרים.

נד) האיש הרך בך והענג מאד תרע עינו – וביתר בניו אשר יותיר. –

נה) מתת לאחד מהם מבשר בניו אשר יאכל – הפסיק בא לומר שכתוב זה נמשך לכתוב שלפניו.

נו) הרכה בך והענגה – ובבנה ובבתה.

נז) ובשליתה היוצאת מבין רגליה – כונת הפסיק לומר: כתוב זה נמשך להכתוב שלפניו.

סח) והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תסיף עוד לראתה והתמכרתם שם לאיביך לעבדים ולשפחות ואין קנה – כונת הפסיק לומר: זה שאמר הכתוב “מצרים” ולא אמר “למצרים” לפי שהשם “מצרים” בעצמו ג"כ מהקללות.


פרשה נצבים    🔗


ל.

ט) והותירך ה' א' בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך – כונת הפסיק: התבה “כל” נקודה חולם לפי שהיא נמשכת על האמור בפסוק. – כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב.

י) כי תשמע בקול ה' א' – כונת הפסיק השני שבפסוק הקודם: התבה “כי” נמשכת לאחריה. –

יד) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו – הכונה בזה: עליך לקיים את אמרי פיך שלא לשקר וממילא תשמור את כל התורה, וכמו שאמר החכם להרשע שרצה לעשות תשובה: שמור את אמרי פיך שלא לשקר.


פרשה וילך    🔗

לא.

ג) ה' א' הוא: עבר לפניך – כונת הפסיק: הוא, שכינתו יתברך בעמוד אש וענן עובר וכו'.

ח) והי הוא ההלך לפניך – כונת הפסיק: לא ה' ממש, כ"א הוא, שכינתו יתברך, בעמוד אש וענן “ההלך לפניך”.

י) ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות – כונת הפסיק: לאחר שבע שנים בתחלת השנה השמינית בחג הסכות.

יד)… הן קרבו ימיך למות – חז“ל אמרו: “היום קבל – אמר – איני זז ואיני שוקע ומשה קיים” – פירוש לדבריהם: לפי שמשה רבנו השלים בשנות חייו כל מה שהיה עליו לעשות, ואם יחיה עוד יום אחד הרי הוא כהמוסיף בתורה אות אחת אחר “לעיני כל ישראל” שנפסלה כל התורה. וכן אם ימות באמצע היום, הרי הוא כאלו לא השלים ה”למד" האחרונה שבתורה, שהיא ג"כ פסולה, וזה שאמר “היום”: “אינני שוקע ומשה קיים”. –

טז)… וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ – הפסיק הראשון בא לפני הסכות שחשב כאן שמה שזנו “אחרי אלהי נכר הארץ ועזבני והפר את בריתי וכו', והפסיק השני בא לומר שמשמעות הכתוב כן היא: אחרי אלהי נכר אשר בארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ע”ד שאמר הכתוב “הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם”. “ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם” (בראשית ל"ה, ב‘, ד’) ורש"י כתב “נכר הארץ – גויי הארץ”. לדעתו צריך להיות הפסיק אחרי התבה “אלהי”. –

כ) כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבתיו זבת חלב ודבש – כונת הפסיק כי “אשר נשבעתי לאבתיו” הוא “מאמר מוסגר”, כי לא נשבע לתת להם אדמה “זבת חלב ודבש”.

כד) ויהי ככלת משה לכתב את דברי התורה הזאת – תרגום אונקלוס, ותרגום יונתן כותבים: “והוה כד שיצי משה למכתב “ית פתגמי אורייתא הדא” על ספרא” – פירוש: כל התורה שבכתב, והירושלמי תרגם: “והוה כיון דאשלם משה למכתוב ית מללי שבח אורייתא” – פירוש: השירה שהזכיר לעיל בפסוק כ“ב. ובעל הפסיקים דעתו כדעת אונקלוס ויונתן, לכן עשה פסיק, לומר: שאין הכתוב כ”ד נמשך לעיל להכתוב כ"ב, כלומר על השירה, רק נמשך לאחריו.

כה) ויצו משה את הלוים. –

כו) לקח את ספר התורה הזה.


פרשה האזינו    🔗

לב.

ו)… עם נבל ולא חכם – אונקלוס מתרגם: “עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו” – כונתו ליישב השאלה, מה משמיענו בזה הכתוב, לכן הוא מתרגם “עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו” – וזה מבואר ע“פ מדרש רבה (בראשית פרשה י"ז ס' ז') וזה לשונו “נובלות חכמה של מעלה תורה” ולפי זה כונת הכתוב כך היא: “עם נבל – דקבילו אורייתא הבאה מ”נובלות של חכמה של מעלה” – ולא חכם" ולא חכימו.

לט) ראו עתה כי אני אני הוא – כונת הפסיק שאין המשמעות: “ראו עתה” על העת שדבר משה אליהם, אלא הכונה על לעתיד, כאשר יאמר “אי אלהימו יקומו ויעזרכם” ואין קול ואין קשב, אז יאמר “ראו עתה כי אני אני הוא ואין א' עמדי”.


פרשה ברכה    🔗

לד.

ה) וימת שם משה עבד ה' – “אפשר משה מת וכתב וימת שם משה – אלא עד כאן הקב”ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב“ה אומר ומשה כותב בדמע” (ספרי ל“ד: ב”ב דף ט"ו) פירוש לדבריהם: מספר האותיות אשר ללשון העברי הוא כ“ב, ומספר האותיות אשר ללשונות העמים כשלשים ושש, והטעם לזה: לפי שבאמת ההברות הן רק כ”ב והנוספות הן רק תנועות, והעמים קבעו גם התנועות באותיות, ולזה התבות בלשון עברית בלא התנועות יש להן קריאות שונות, ומטעם זה אמרו חז“ל: הכותב ספר תורה צריך שיוציא בשפתיו – הקריאה של התבה – וכל זמן שאינו מוציא קריאת התבה בשפתיו הכתיבה בלבד היא כמו גוף בלא נשמה. ובזה יתבארו דברי חז”ל שאמרו “עד כאן הקב”ה אומר ומשה אומר – הקריאה של התורה – וכותב, מכאן ואילך הקב“ה אומר, – למשה כתוב “ו” כתוב “י” כתוב “מ” כתוב “ת” – ומשה כותב – ולא אמר משה בתחלה הקריאה של התבה רק כותב – בדמע” – בערבוביה ורק אחרי כן, כאשר מת משה, נתבררה הקריאה ונשלמה הנשמה של אלו הפסוקים בשלמות “לעיני כל ישראל”.



 

חדושים ובאורים בנ“ך ובדברי חז”ל    🔗

יהושע

י.

יב)… ויאמר לעיני ישראל – כונת הפסיק: “ויאמר” נמשך “לשמש”; הוא דבר אל השמש לעיני ישראל – שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון.

* * *

יג) וידם השמש וירח עמד – ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים – חז“ל אמרו: “דום מלומר שירה” – פירוש לדבריהם: המשמעות של “דום” היא כמו “דממה דקה” דממה וקול אשמע; והנה באמת עומד תמיד השמש ובכל הארץ יוצאים הקוים שלו, הנקראים בפי החכמים “קו המושך” “וקו הדוחה”, שעל ידם הארץ הולכת וסובבת את השמש במרוצה ובמהירות יתרה ובעשרים וארבע שעות היא סובבת על צירה, כידוע, ורק לעינינו דומה שהשמש הולך והארץ עומדת, לכך “ויאמר – יהושע – שמש בגבעון דום” – “מלומר שירה” שיחליש את קויו הפועלים על הארץ והירח “ולא אץ לבוא כיום תמים” כבכל יום ונתוסף כיום תמים, ובאותו הזמן כאשר הארץ והירח נחלשו ממהלכם כיום תמים, אז ראו והתבוננו ש”ויעמד השמש" “וירח עמד” – חז"ל אמרו: “כיום תמים” שעל ידי הדממה נתוסף “יום תמים” – כן אנחנו רואים כאשר נסע במסלת הברזל ונביט על הדברים הנראים לעינינו, דומה לנו שאנחנו עומדים והדברים הנראים לעינינו רצים, אבל מיד כאשר נחלשה המרוצה אז אנחנו רואים שאנחנו רצים והדברים הנראים עומדים. וכן כאן בזמן הדממה “ויעמד השמש בחצי השמים”. –

גם יש לומר: כאשר “וידם השמש” שהחליש את השפעתו על הארץ, אז “וירח – שמקבל השפעתו מהארץ – עמד”; לפי כאשר נחלש כדור הארץ ממהלכו ממילא תש כוחו מלהשפיע על הירח “וירח עמד”.


מלכים ב'

ד.

א–לז) השונמית לא הגידה לאישה שמת בנה, וכששאל אותה “מדוע את הולכת אליו – ותאמר שלום”; וגם לגחזי, כששאל אותה בשם אלישע הנביא “השלום לך השלום לאישך השלום לילד ותאמר שלום”. וכשבאה לפני אלישע וגחזי הדפה ויאמר אלישע “הרפה לה כי נפשה מרה לה וה' העלים ממני ולא הגיד לי” – “ותאמר השאלתי בן מאת אדוני – וישב – גחזי – לקראתו ויגד לו לא הקיץ הנער” – מתשובתו זו משמע שחשב שישן הילד; לפי שרק על הישן שייך לומר “לא הקיץ” ולא על המת – “ויבא אלישע הביתה והנה הנער מת – ויתפלל אל ה' – ויקראה ותבא אליו ויאמר שאי בנך”. –

הטעם שלא הגידה השונמית שבנה מת, ושגם הקב“ה הסכים לדעתה והעלים הדבר מאלישע, יתבאר עפ”י מאמר חז“ל (ע“ז, י' ע”ב) כשמצא אנטונינוס בבית רבי הקדוש אחר מהתלמידים ורבי אמר אליו “לית דין בר איניש” צוה אנטונינוס עליו שילך ויקרא לעברו דקאי אפיתחא, ולא ידע התלמיד שאנטונינוס בעצמו הרגו, וכשמצא אותו מת ולא רצה להודיע לאנטונינוס שמת, מוכרח היה להתפלל עליו שיחיה – כן ממש התחכמה השונמית ולא הגידה שמת הנער, פן לא יתאמץ אלישע כלל להתפלל עליו, ורק כאשר ראה אלישע “והנה הנער מת” אז, בכדי שלא יבשר להאשה דבר רע שמת בנה, כי לא ידע מערמתה דבר אחרי שגם הקב”ה הסכים לדעתה – מוכרח היה להתפלל על הילד, וגם לא הגיד לה שהיה בתחלה מת ושהחיה אותו בתפלתו, ורק אמר: “שאי בנך”.


ישעיה

לח.

ה)… הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה – כל שנותיו של חזקיהו המלך היו ארבע וחמשים שנה, ולפי חשבון זה בשעה שחלה היה בן תשע ושלשים שנה והיה לו לחיות עוד, לערך ימי שנותיו של אדם – שלשים שנה; וזה שאמר חזקיהו המלך: “אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים” שתי פעמים “יה” עולה שלשים, וכשהתפלל עשתה תפלתו מחצה והוסיפו לו חמש עשרה שנה, ובמספר החדשים לא ידקדק.


תהלים

קג.

ג) הסלח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי.

ד–ה) הגואל משחת – מגיהנם – חייכי המעטרכי חסד ורחמים – ממש לשון חז“ל שאמרו: “צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם – המשביע בטוב עדיך ונהנין מזיו השכינה”. עד כאן דבר בלשון הזה, לפי שכל הדברים האלה נמצאים עתה בעולם הזה, ומכאן ואילך ידבר בענין עולם הבא, ואמר: – תתחדש כנשר נעוריכי – גם כאן תפס ממש לשון חז”ל “הקב”ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים" (סנהדרין, צ“ב ע”ב).


קמה.

יח) קרוב ה' לכל קראיו – אלו בני ישראל: וגם – לכל אשר יקראהו באמת – ואפילו מכל העמים.

יט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם – לכאורה קשה שאמר בתחלה “יעשה” ואח“כ “ישמע ויושיעם” – ונראה לי פירושו: הקב”ה עושה הרצון של יראיו שהם ירצו בעצמם את הדבר שגלוי לפניו שזה לטובתם ­“ואת שועתם ישמע ויושיעם”, וזהו שאמרו חז“ל “כדי שיעשה רצונך כרצונו” (אבות פ“ב משנ”ד) וזהו שאמר ר' חנינא בן דוסא: “אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל” (ברכות, ל“ד ע”ב) לפי שהקב”ה עשה לו הרצון ותפלתו שגורה בפיו אז “ואת שועתם ישמע ויושיעם”.


דניאל

ב.

ג) ויאמר להם המלך חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום – הלשון “לדעת את החלום” יש לו שתי משמעיות: א) ששכח את עצם החלום; ב) שהוא זוכר את החלום רק רוצה לדעת פתרונו – חז"ל אמרו ששכח את עצם החלום, ורק לחרטומים אמר שהוא זוכר את החלום אלא שלא יגיד להם עצם החלום בכדי לנסותם שאם יגידו לו את החלום אז יאמין לפתרונם.

ד) וידברו הכשדים – שהם גדולים מהחרטמים והאשפים והמכשפים, שחשבם בפסוק ב' לבסוף – למלך – אמר חלמא לעבדך ופשרא נחוא – הם אמרו תשובתם על דרך הכלל אמור לנו חלום ואז נאמר פתרונו, לפי שהם הבינו הכונה בדבריו “לדעת את החלום” כמשמעות ב' שאמרתי לעיל.

ה) ענה מלכא ואמר – הן לא תהודעונני חלמא ופשרה – “חלום ופתרונו” לפי שלא זכר החלום לכך אמר “חלמא” חלום סתם, ולפי שעל ידי זה ידע שטוב פתרו לו לכך אמר “ופשרה” – הדמין תתעבדון.

ו) והן חלמא ופשרה תהחון מתנן תקבלון להן חלמא ופשרה ‘החוני’ מדבריו אלה משמע שאם לא יאמרו לו רק אחד משני אלה הדברים שחשב, רק הפתרון בלבד, לא יקבלו מתנות וגם לא הדמין יתעבדון.

ז) ענו תנינות ואמרין – חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה – כונתם בזה לעשות כמו שעשו הפלשתים עם אשת שמשון בדבר החידה שרצה לנסותם (שופטים י"ד).

ט) די הן חלמא לא תהודענני חדה היא דתכון הדת שאמרתי היא לא על שניהם: החלום והפתרון; רק על החלום בלבד – ומלה כדבה ושחיתה הזדמנתון למאמר קדמי עד די עדנא ישתנא – בזה שאמרתם שאומר החלום לעבדי – לה חלמא אמרו לי – בלבד – ואנדע די פשרה תהחונני – והנה בפעם הראשונה דברו למלך בלשון נוכח: “אמר חלמא לעבדך”, ובפעם השניה דברו לפניו בלשון נסתר: “מלכא חלמא יאמר לעבדוהי”, ובפעם השלישית דברו שלא בפניו: “ענו כשדאי קדם מלכא”.


עבודה זרה

פרק ב' משנה ה'

שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות של עכו“ם – אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי של ע”א אמר א“כ למה לא אסרוה בהנאה השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך אמר לו כי טובים דודייך, אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים. – פירוש לדבריהם: אות “מ” השימוש כשבאה בראש התבה יש לה שתי משמעיות ואלו הן: א) “מן” כמו “ויקח אחת מצלעותיו” (בראשית ב', כ"א); ב) “יותר” – כמו “ייטיב א' את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך” (מלכים א‘, א’, מ"ז) ועל פי אלה הדברים אבאר את דברי חז”ל שהבאתי, בטוב טעם ודעת:

הטעם שאסרו גבינות עכו“ם הוא משום “גזרה” בלבד, ואין לזה שום יסוד בתורה. וכשאמרו דבר משום גזרה לא הודיעו הדבר, שאסרו רק משום גזרה בלבד, בכדי שלא יקילו בזה, עד תריסר ירחי שתא. גם אמרו שם חז”ל “עריבים עלי דברי דודיך – דברי סופרים – יותר מיינה של תורה” שנאמר “כי טובים דודיך – דברי דודיך – מיין” יותר מיינה של תורה; הכונה: הגזרות של דברי דודים חביבין עלי ואפילו כשאין להם מקור בתורה; וה“מ” של “מיין” הוראתה “יותר”. והנה כששאל ר' ישמעאל את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינות עכו“ם שבאמת אין על זה עיקר בתורה, ולא אסרו רק משום גזרה כלבד ועדיין לא עברו על הגזרה י”ב חודש, רצה להמציא הטעם על זה “מפני שמעמידין אותן בקיבות עגלי עכו”ם" בכדי לדחות אותו בקש, אבל ר' ישמעאל באמת לא קבל את דבריו ושאל א“כ יאסרו בהנאה, אז אמר ליה “ישמעאל אחי היאך אתה קורא: כי טובים דודיך” – דברי דודים בעצמם חביבים עליך, וה”מ" של מיין הוראתה “יותר” – הם טובים בעצמם יותר מיינה של תורה, או אתה קורא “כי טובים דודיך – כשהם נובעים – מיין” מיינה של תורה, שהם נובעים מן התורה, וה“מ” של “מיין” הוראתה “מן”. אמר ליה אני קורא “כי טובים דודיך מיין” – מן יין, כשהם נובעים מיינה של תורה. – אמר ליה אין הדבר כן שהרי חברו – הפסוק הבא אחריו – מוכיח עליו “לריח שמניך טובים” – ואין אחריו שום “מ” שימוש שיפול עליו ספק אם כונתו “מן” או כונתו “יותר”, הרי לך שהמשמעות “טובים” שבמקרא: הם בעצמם טובים, כן ה“טובים” שבכתוב הראשון, משמעתו: שהם בעצמם טובים יותר מיינה של תורה.

אחרי כתבי זאת מצאתי שחלק מדברי אלה נאמרו בשם הגאון מווילנא, וב"ה המקום הניחו לי להתגדל..


ברכות

ב, א–ב) מלתא אגב אורחיה קמשמע לן כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא – “שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל” (רש"י) – אמר רבה בר רב שילא אם כן לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא – במערבא – ובעו להו מבעיא – והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים שמע מינה ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא. –

תימא מעיקרא מקשה אברייתא “וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא” “ובמערבא בעו להו מבעיא ופשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים” הדרי קשיה לדוכתה “וממאי דהאי ובא השמש – ביאת השמש” כדמקשה לעיל? ומנא לה לברייתא הא דקתני סימן לדבר צאת הכוכבים. –

גם קשה לפירוש רש"י שפירש: “שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל” – אם כן “ובא השמש” למותר, אחרי שהעיקר בהבאת קרבנותיו שהביא ביום השמיני.

ונראה לי לפרש: לפי שאמר “בהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים והא קמ”ל דכפרא לא מעכבא כדתניא" היינו שהוא סובר שהברייתא מיירי ג"כ בשעת צאת הכוכבים, ועל זה מקשה “וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש בערב – והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא” ותיכף כשיאור היום מותר לאכול בתרומה קודם שהביא קרבנות, לפי שאין הכפרה מעכבת, וזו כונת הברייתא: ובא השמש אור יום השמיני וטהר ואין קרבנותיו מעכבתו מלאכול בתרומה; ואמאי אמרת “כדתניא” דילמא ברייתא משתעי בביאת אורו? – אמר רבה בר רב שילא אם כן לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא – פירוש: אם הברייתא מיירי כשיאור היום, וטהר קאי לא על היום שדבר בו מתחלה, רק על דבר אחר – על האדם, היה לו למקרא לשנות בדבריו בכדי להשמעינן שהוא מדבר על האדם “לימא קרא ויטהר” – פירוש: אם כונת הברייתא כשיאור היום – אין לזה שום ראיה מהכתוב שהביאה הברייתא; אלא ודאי מיירי הברייתא בצאת הכוכבים, ולכך אמר “כדתניא”. במערבא לא שמיע להו הא דרכה בר רב שילא, שלא נראה להם הדיוק “לימא ויטהר” ופשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא (בפירוש) סימן לדבר צאת הכוכבים.

ס“א, ע”א) אחור וקדם צרתנו – כדרב אמי דאמר רב אמי אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות – אלא וקדם לפורענות פורענות דמאי? אילימא פורענות דנחש – והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן. בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיב וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו, וגו' – פירוש: דלכאורה קשה אחרי שאמר בניו הנותרים “אל אלעזר ואל איתמר” למותר, משמע שבא לומר שבגדולה מתחילין לכבד את הגדול – להקדים אלעזר לאיתמר – בקללה מתחילין לקלל – מן הקטן; בתחלה נתקלל נחש, ולבסוף נתקללה חוה, ולבסוף נתקלל אדם; אלא פורענות דמבול דכתיב “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה” ברישא אדם והדר בהמה – מכל מקום קשי אהדדי: רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן ופורענות דמבול – “וימח – מאדם ועד בהמה” ברישא אדם והדר בהמה". –

ונראה לי ליישב שעצם הפורענות מתחלת מן הגדול, מן האדם; אבל לכבוד ולגדולה מתחילין לכבד ולגדל את הגדול, ולקלל ולהבזות מתחילין מן הקטן.


עירובין

י“ט, ע”א) פושעי ישראל מלאין מצות כרמון שנאמר כפלח הרמון רקתך – פירוש לדבריהם: כל הפרות שבעולם הם רבי הכמות ומעוטי האיכות, לבד הרמון שהוא מעט הכמות ורב האיכות; הכמות הוא עצם הפרי, והאיכות הוא הגרעין אשר הזרע בתוכו להחיות ממנו זרע לעתיד. – כן הדבר הזה: אפילו פושעי ישראל בשעה הזאת מ"מ מלאים הם מצות לעתיד כרמון כשיעשו תשובה.


יבמות

ס“ג, ע”ב) תניא רבי אליעזר אומר כל יהודי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם – וכתיב בתריה ואתם פרו ורבו. רבי יעקב אומר כאילו ממעט הדמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וכתיב בתריה ואתם פרו וגומר. בן עזאי אומר כאילו שופך דמים וממעט הדמות שנאמר ואתם פרו – עשו פירות – ורבו – גדלו את הדמות – ומכלל הן אתה שומע לאו, ודוק.


קידושין

ל, ע"ב) “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”. –

הדברים צריכים ביאור: הלשון “פגע” משמע שכל אחד מהם הולך לו לדרכו ובמקרה יפגעו זה בזה; אבל המנוול אשר עליו אמרה תורה “ואליך תשוקתו” לא יצדק עליו לשון “פגע”. –

גם, הלא טוב לברוח מלפניו וכמו שאמרו חז"ל “וברח מן העבירה” ולא למשכו לבית המדרש. –

גם זה שאמרו “אם אבן הוא נימוח” וכו' צריך ביאור.

ונראה לי לפרש ע“ד שאמר יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים – הגם שעצם הקלות והעזות מדות מגונות, מכל מקום רשאי אתה להשתמש בהן לעשות על ידן רצון אביך שבשמים. ובזה יאירו לפנינו הדברים שהבאתי לעיל, והכי פירושם: כשאתה הולך לעשות רצון אביך שבשמים, ומוכרח אתה להשתמש בזה במדת העזות או הקלות וכיוצא בה, היינו שפגעת את המנוול, קח אותו אתך ומשכהו (כי לא ירצה לילך אתך לשם) לבית המדרש – להשתמש במדה זו ע”פ התורה אשר יורוך שם; אם אבן הוא – אבן נגף – נמוח – יתרכך, היינו שלא יתבטל ממציאות רק לא יזיקך להכשילך מלעשות המצוה ויעזרך לעשות רצון אביך שבשמים.


בבא קמא

צ“ב, ע”א) האומר סמא את עיני, קטע את ידי שבר את רגלי – חייב, על מנת לפטור – חייב. קרע את כסותי, שבר את כדי – חייב, על מנת לפטור – פטור. –

צ“ג, ע”א) רבי יוחנן אמר: יש “הן” שהוא כ“לאו” ויש “לאו” שהוא כ“הן” תניא נמי הכי: הכני פצעני על מנת לפטור, ואמר לו “הן” הרי יש הן שהוא כלאו; קרע את כסותי על מנת לפטור ואמר לו לאו הרי לאו שהוא כהן.

* * *

דבריהם אלה הנפלאים יתבארו על פי המכלתא פרשה יתרו וזה לשונה: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שהיו אומרים על הן – הן ועל לאו – לאו, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר על הן – הן ועל לאו – הן. –

דבריהם יתבארו על פי החקירה בחוקי הלשון הזאת והיא: חילוק גדול יש בתשובה על השאלה בחיוב, לבין תשובה על השאלה בשלילה; תשובה על החיוב בכל לשון שישוב מבוארת כונתו, אבל תשובה על השלילה בכל לשון שישוב אין כונתו מבוארת, למשל: אם תאמר לאיש: עשה זאת והוא יענה לך “הן” – יודע אתה שהוא עונה שיעשה זאת, ואם יענה לך “לאו” – אתה יודע שהוא עונה לך, שלא יעשה זאת – כל זה בתשובה על החיוב, מה שאין הדבר כן בתשובה על השלילה. למשל: אם תאמר לאיש: אל תעשה זאת, והוא יענה לך “הן” אין אתה יודע כונתו בזה, אם כונתו: הן – אמלא רצונך שלא אעשה זאת, או כונתו: אני אעשה זאת ולא אשמע לדבריך; כן הדבר אם יענה לך “לאו” אין אתה יודע אם כונתו: אקיים את אשר צויתני – לא אעשה זאת, או כונתו: לא אשמע לך ואעשה את הדבר, שלא כרצונך. והדבר תלוי לפי ראות עיני השופט לפי הענין שעומדים בו. והנה בענין קבלת עשרת הדברות היו עונים ואומרים על החיוב: אנכי, זכור את יום השבת, כבד את אביך – הן. ועל השלילה: לא יהי' לך, לא תשא וכו' – לאו. דברי רבי ישמעאל; לפי שה“לאו” הזה משמעתו בכאן – “הן” – אקיים את הדבר, הרי לך “לאו” שהוא כ“הן”. רבי עקיבא אומר, שהיו אומרים על הן – הן ועל לאו – הן, וכונתם בזה: אקיים את הדבר אשר דברת ולא אעשה זאת – הרי לך “הן” שהוא כ“לאו”.

* * *

ומעתה יתבארו דברי חז“ל במשנה ע”פ דברי ר' יוחנן בטוב טעם ודעת: האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי, ושאל אתו על מנת לפטור – שלא אתחייב: שאלת השלילה – ואמר לו “הן” – כונתו בה“הן”: שתהי' חייב ו“הן” זה הוא כ“לאו” ומכש“כ אם יאמר לך לאו – כונתו לא תעשה לי זאת. והטעם לזה: לפי שאין אדם מוחל על נזקי גופו, ובכל לשון שיענה על שאלת השלילה אפילו בלשון “הן” כונתו בזה שחייב אתה. אבל בנזקי ממונו אחרי שנתן לך בתחלה רשות על זה וכאשר שאלת: על מנת לפטור – שאלת השלילה – ואמר לך “לאו” כונתו בזה: “הן” שלא יהיה עליך חוב, ומכש”כ כשאמר: “הן” כונתו ב“הן” שהוא כ“לאו” – לא יהיה עליך חוב: לפי שאדם מוחל על נזקי ממונו. –

ולפי זה בנזקי גופו בין שאמר “הן” בין שאמר “לאו” – חייב; אבל בנזקי ממונו בין שאמר “הן” בין שאמר “לאו” – פטור: לכך לא הזכירה המשנה כלל התשובה של הנחבל והנזק; לפי שבין כך ובין כך – ברישא חייב ובסיפא פטור.


סנהדרין

פ“ט ע”ב) קדמו שטן לדרך אמר לו הנסה דבר אליך תלאה – כונתו הרעה היתה בזה לנחמו ע“א הרעה שצוה אותו הקב”ה לשחוט את בנו יחידו והוא מוכרח לקיים את דבריו מפני היראה בלבד – אמר לו אני בתומי אלך – לעשות רצונו יתברך, מפני אהבתו יתברך שמו, ולא מפני היראה – אמר לו הלא יראתך כסלתך – יראתך מביאה אותך לידי כסלות לשחוט את בנך יחידך, – אמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד – כונתו בזה: אין לירא אלא מפני איש רע ובליעל; אבל הקב"ה – “זכר נא מי הוא נקי אבד” כי לא יעשה רעה לעולם ורק עלינו לאהוב שמו יתברך.

ק“י, ע”ב) קטן מאימתי בא לעולם הבא – משעה שנימול, דכתיב “עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך – לשון שבועה בלשון “תרגום” ע”ד שאמר הכתוב “אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק” – אפונה" – הרי אקבל את פני ה'.


עבודה זרה

י“ח, ע”ב) “אמר רבי אליעזר כל המתלוצץ ייסורין באין עליו – אמר רב קטינא כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין – אמר ר”ש בן לקיש כל המתלוצץ נופל בגיהנם אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם – אסר רבי אליעזר קשה היא שתחילתן ייסורין – לפי שהוא בעצמו התחיל ואמר “יסורין באין עליו” – וסופו כלייה – שכל אחד ואחד הבאים אחריו הוסיפו עליו, עד שהאחרון מהם אמר “גורם כלייה לעולם”.

נ“ה, ע”א) א“ל זונן לרבי עקיבא לבי ולבך ידע דע”א לית בה ממשא והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי? – אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם נאמן שהיה בעיר וכל בני עירו היו מפקידין אצלו שלא בעדים, ובא אדם אחד והפקיד לו בעדים. פעם אחת שכח והפקיד אצלו שלא בעדים אמרה לו אשתו בוא ונכפרנו, אמר לה וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאבד את אמונתינו? – כך הדבר הזה דכתיב “חלאים רעים ונאמנים” – “נאמנים בשליחותן” כמה יהיו ואימתי יעבורו וכי בשביל שוטה זה שקלקל ואזל לעכו"ם ישארו עליו לאחר זמנם. –

זונן שאל את רבי עקיבא “והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי – שעצם נשברה באחד מאבריהם – ואתו כי מצמדי” והעצם השבורה נתקשרה, ושאל את רבי עקיבא אם כי באמת טבע של עצם הנשברת להתקשר מעצמה, אבל שוטה זה שלא סמך על הטבע ואזיל להתרפאות מהעכו"ם ישתנה עליו החוק הטבעי ולא יתרפא לעולם ועל זה השיב לו רבי עקיבא תשובה נצחת “וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אנו נאבד את אמונתינו”.


חולין

ט“ז, ע”א) יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמי דרבי – מנין לשחיטה שהוא כתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט – וי“ו דכתיב אאופתא קאמר – קרא זריזותיה דאברהם קמ”ל – המאמר הזה קשה להבין; ונראה לי לבארו ע“פ גירסת המדרש רבה ששם יש המאמר הזה ושם מובא הכתוב “וישלח אברהם את ידו ויקח” אשר לכאורה הדברים האלה מיותרים, ולמד מזה רבי שבזה בא ללמד שהמאכלת היה תלוש ורבי חייא השיב שלכך בא הכתוב להודיע זריזותיה דאברהם אבינו, פירוש: לפי שבאמת לא צוה הקב”ה לשחטו, וממילא איש קדוש כאברהם אבינו אין הקב“ה מביא תקלה על ידו, אבל כשראה אברהם אבינו שנתרשלו ידיו כסבר שזה מעשה שטן וישלח, נגד רצונו, את ידיו ויקח את המאכלת; ולפי גירסת הגמרא יש לומר “ואו” דקאי אאופתא לפי שרבי רצה ללמוד דין זה מן ה”ואו" של “ויקח”, ועל זה השיב רבי חייא “ואו” דקאי אאופתא, פירוש: הרבה ואוין נאמרו בכאן: " ו – יקח אברהם את עצי העלה; ו – ישם על יצחק בנו: ו – יבן שם אברהם את המזבח: ו – יערך את העצים: ו – יעקד את יצחק בנו: ו – ישם אתו על המזבח ממעל לעצים".


מדרש רבה

במדבר.

פ“י סי' י”ד) הרשעים קודמים לשמם: נבל שמו, – שבע בן בכרי שמו: אבל הצדיקים שמן קודמים: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז. – והטעם לזה יתבאר על פי מה שדרשו חז“ל על הכתוב – לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ – אל תקרא שַמות אלא שֵמות. פירוש לדבריהם: לפי שעל שמות לא יצדק הלשון “מפעלות” לכך דרשו לקרא שמות. והענין הזה מבואר על פי כתבי האר”י, שאמר: השם שנקרא בו האדם הוא השם שקרא השי“ת את נשמתו של האדם הזה בהבראו, וההורים מכוונים ברוח הקודש לקרא אותו בשם הזה; גם אמרו חז”ל “משביעין אותו תהא צדיק ואל תהא רשע”, והשם שנקרא בו האדם בהבראו הוא כעין לבוש וכלי לעבוד את שמו יתברך. והנה הצדיקים עובדים את ה' כל ימי חייהם בשמם הניתן להם בהבראם, והרי “שמם קודם להם”, לא כן הרשעים שהם מהפכים שמם הטוב שניתן להם, לרע, ע“ד שאמרו חז”ל: “קרח – שעשה קרחה כישראל; בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים; בן קהת – שהקהה שיני מולידיו: בן לוי, – בן שנעשה לויה בגיהנם” (סנהדרין ק“ט, ע”ב) והדבר ידוע שהשמות האלה טובים הם במקורם, והצדיקים האלה לוי, קהת ויצהר, עבדו בשמותם את שמו יתברך, ואצלם היה ממש “שמם קודם להם”, וקרח בהמחלוקת הפך אותם לרע ונעשו אצלו “הם קודם לשמם”.

* * *

ומדי דברי בענין של קרח נראה לי לפרש מה ששאל המקשן שם: “וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגיהנם” כונתו בזה שנעקר מן השורש, מיעקב אבינו, ואין לו חלק לעולם הבא; והתרצן השיב לו: יעקב ביקש רחמים על קרח שלא יהי' נעקר משרשו ויש לו חלק לעולם הבא.

*

מרגלא בפי חכמינו זכרונם לברכה שיש שבעים פנים לתורה: שבעים פירושים לתורה; גם אמרו שיש חמשים שערי בינה: פירושים לתורה. מ"ט שערים השיג משה רבנו ומשיח ישיג את כלם. –

לדעתי אין הכונה שכל פנים ופנים מהם הוא דבר בפני עצמו ואין לו התאחדות עם הפנים האחר; חס ושלום לומר כן. אלא כל השבעים פנים, כן כל החמשים שערים, הם מקושרים ומאוחדים יחדיו והם כענין “תיבה” אחת בת שבעים או בת חמשים אותיות נפרדות, ורק מבין כלם יחדיו תתמלא התיבה בשלמות, ואם תחסר או תוסף או תחלף אות אחת מהן אז תתקלקל כל התיבה – כן ממש הדבר בהשבעים פנים לתורה או בחמשים שערי בינה. ובזה מיושב מה שאמרו חז“ל: “אלו ואלו דברי אלהים חיים” וזה ברור כשמש, ובזה מיושב מה שהחמירו חז”ל ואמרו: המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא! לפי שבזה הוא מקלקל כל השבעים או החמשים פנים שבתורה. –

וכבר דברתי בענין הזה בספרי “הלכתא למשיחא”. –

כן אפשר לומר בזה שאמרו חז“ל: אבות מלאכות “ארבעים חסר אחת” ולא אמרו תשע ושלשים; לפי שהוא בענין ה”קרי והכתיב" הקרי הוא “ארבעים” והכתיב חסר תיבה אחת.

*

“בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי”. –

הכונה בזה כן היא: לפי שלכאורה קשה: הא הנשמה היא חלק אלהי ואפילו נשמת רוח חיים של כל בעל חי היא רוחנית אלהית ולמה הם צריכים לאכילה ושתיה לדברים גשמיים, ובלא אכילה ושתיה אינם יכולים לחיות; והתשובה על זה: בכדי שיעלו את נפשות החיים שיש בדברים האלה שהם אוכלים ושותים למדרגתם שלהם. וזו כונת הברכה: בורא נפשות רבות: כל הדברים שבעולם ברא בהם נפשות – וחסרונן על כל מה שבראת – שנחסר להם לכל אחד ואחד מהם מהדברים שנבראו במאמרו יתברך, והטעם לזה? – להחיות בהם נפש כל חי – שהם מחיים נפש כל חי: על ידיהם יתעכלו ויתמזגו ויתאחדו נפשות של כל חי.



 

השמטות    🔗

בראשית

ט. ט) ואני הנני מקים את בריתי– א) אתכם ואת זרעכם אחריכם. –

י) ב) ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ שלא היו בתבה, והן החיות שבארץ ישראל שלא היה שם המבול, וכמו שאמר “ארץ אשר לא גשמה ביום זעם”. –

יא) והקמתי את בריתי – הברית תהיה ולא יכרת כל בשר – שחשבם בפסוק ט’–י' – עוד מימי המבול – ג) ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ.

יג) את קשתי נתתי בענן – ולא מזכיר לשון ראיה, לפי שהארץ היא דומם – והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ (ברית ג').

יד) והיה בענני – ונראתה הקשת. –

טו) וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה – שחי בתבה. –

טז) והיתה הקשת – בכל בשר אשר על הארץ – שלא היו בתבה. והטעם שחשב ברית הארץ בתחלה – לפי שעצם הקשת – האות, ולא שייך על הארץ לשון ראיה, אבל לעיל חשב בתחלה האנשים, נח ובניו, ואח“כ החיות ואח”כ הארץ.

כח. ו) א) וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב – שהסכים על הברכות שבתחלה – ב) – ושלח אתו פדנה ארם לקחת לו משם אשה ושליחי מצוה אינם נזקים – ג) – ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען – ועשו עבר על זה (לעיל כ“ו, ל”ה).

ז) ד) וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך – תיכף ומיד – פדנה ארם – אז חדל עשו לעשות ליעקב שום דבר רעה.

*

שמות

יא. ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה – חז“ל אמרו כמה פעמים “רעך' ולא עכו”ם – כלי כסף וכלי זהב – “כי חג ה' לנו” (לעיל י', ט) ומזה אמרו חז”ל – יומא – שבהן בנות ישראל יוצאות בכלים שאולים בכדי שלא לבייש את מי שאין לו.

ג) ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים.

יב. לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים – פירוש: מזה שאמר ה' “דבר נא באזני העם – ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים” אמר להם משה שגם המצריים נקראו עתה “רעהו”. וזה שאמרו חז“ל “וכי מה אמר להם משה – דכתית דבר נא באזני העם – פירוש ע”כ – וישאלו ממצרים” – (מכילתא).

לתוספת ביאור: הקב“ה אמר רק שישאלו “איש מאת רעהו” ולא הזכיר כלל המצריים בפירוש, אבל מזה שאמר הקב”ה “דבר נא באזני העם” ואמר “ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים”, דבר משה אל ישראל שישאלו גם ממצרים.

לה. טז) את מזבח העולה – כונת הפסיק לחלק בא, עד הנה חשב הכתוב הדברים החשובים ביותר, ומכאן ואילך תשב הדברים ממעלה השניה, ומטעם זה נקודה “את” בצרי ולא בסגול.

*

ויקרא

ח, כג) וישחט: ויקח משה – הפסיק בא לפני שני הדברים שעשה בדם איל המלואים: “ויתן על תנוך אזן אהרן” ובניו, “ויזרוק משה את הדם על המזבח”.





  1. במקור המודפס “בכשבים” – הערת פב"י.  ↩

  2. מלה קטועה. הערת פב"י  ↩

  3. חסרה מלה? הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!