אם השאיפה לאותנטיות ולאמינות מרבית היא אחת מן המטרות הכבירות של הספרות, אז בשביל מה להתעטף בכל מיני הטעיות, תכסיסים, מניפולציות וכיסויים? מדוע לא לכתוב את הדברים כמות שהם, בתיעוד כמעט מלא? מדוע לא לקרוא לדברים ואפילו לגיבורים בשמם האמיתי? והאם ייתכן שדווקא אז יבוא לבדיון הספרותי איזו עדנה, דווקא משום ש“חושפים הכול”?

נדמה לי שמעבר לסיפור האוטוביוגרפי הכואב שמתאר שי גולדן בספרו החדש “הבן הטוב”, זה בעצם מה שמעניין אצלו: סוגיית התיעוד האוטוביוגרפי, הגבולות שלו, עד היכן הוא יכול להגיע ובכך להעשיר את הכתיבה הפיקטיבית. לרגעים, כשקראתי את ספרו, בייחוד בשליש הראשון שלו, חשתי שאולי זו הדרך היחידה לכתוב ספרים, ושהספר הזה של גולדן כמו מבטל כל כתיבה פיקטיבית אחרת, כי בשביל מה להסתתר, לעזאזל? הרי אם רבים מן הסופרים כותבים על עצמם בעצם, בשביל מה להסתתר מאחורי הבדיון? לא עדיף לכתוב את הכול כמות שהוא ולהטיח בפרצופו של הקורא? הלוא לפעמים זה נראה כאפשרות היחידה, או מוטב, האפשרות ההגונה היחידה. ומבחינת הקורא, אם ממילא הוא תמיד שואל את עצמו מה אמת ומה בדיון במה שהוא קורא, אולי כדאי לשטוח לפניו את הסיפור, עם כל הפרטים האמיתיים, ולהפסיק להסתתר מאחורי הבדיון.

מן הבחינה הזו אני סבורה שספרו של גולדן הוא אמיץ מעין כמוהו. לרגעים הרגשתי קנאה עזה על יכולתו לחשוף ככה בחופשיות את חייו, כי בשביל מה בעצם להמציא דמות ולה שם ולה חיים, למה לא לקרוא בפשטות ובהכי ישירות לגיבור שי גולדן ולפרט את חייו עד זוב דם?

נדמה לי שהרבה סופרים יקנאו מעט על שום שמישהו מגיש את חייו על מגש, ולאו דווקא מן ההיבט הרכילאי. “הבן הטוב” הוא לא ספר רכילותי, כי לעובדה שלגיבור קוראים שי גולדן ושחייו הם חיי הסופר, שי גולדן, אין חשיבות רכילותית. אבל יש לה חשיבות מבחינת האמינות העזה שפורצת מן הדפים, שהשימוש האינפלציוני המעצבן במילה “מטלטל” באמת הולמת אותם הפעם.

הסיפור המשפחתי הכואב של גולדן, שעד גיל שש חיי עם אחיו בבית יתומים, ורק אז אומץ על ידי זוג עולים חדשים מרומניה, הוא מעבר למסמך. אילו היה זה רק מסמך, היינו קוראים אותו בהשתאות כפי שאנו קוראים כתבות־ענק סוחטות־דמעות במוספי סוף־השבוע, במין תערובת של משיכה ושאת־נפש אל נוכח הרכילות הנפרסת לעינינו. אלא שהספר של גולדן אינו רכילות, וגם אינו מסמך על ילדים מסכנים, וגם אינו טלנובלה ספרדית רכרוכית.

למרות שכל החומרים הללו מרכיבים את ספרו, נוצר בו משהו אחר, חדש, סוג של חשיפה ספרותית נדירה שמדגדגת את הפיקשן בציפורניה החדות. תערובת מתעתעת כמעט של פיקציה ושל אמת, שאולי בעצם תשגע את הקורא אפילו יותר, בשאלת־השאלות שלו: “ההיה או לא היה?” והלוא גולדן עצמו מעיד על עצמו שאין שקרן גדול ממנו. כאילו אם הוא אומר, “הכול אמת”, אבל מצד שני מצהיר שהוא שקרן, מיד קמות חומות חדשות של התנכרות בינו לבין הקורא, ושוב חוזר הטקסט לחיק הבדיון: מין משחק מחבואים מקסים ומתעתע ומרתק כזה בין הכותב לקורא.

תוך כדי משחק המחבואים המעודן שלו תוקף גולדן את המשפחה באשר היא. כך גם הוא ממוטט על פיה את העדיפות והמשמעות הרגשית שמעניקים למשפחה הביולוגית, כשהוא מוכיח שמשפחות־הן־משפחות־הן־משפחות, וכמו שאמר טולסטוי, כל משפחה סובלת בדרכה המחורבנת, ואם לפתח את הרעיון: כל ההורים, ביולוגיים או מאמצים, הורסים את ילדיהם, והמשפחה היא המקום המטורף ביותר עלי־אדמות.

אבל הפלא הנדיר והמיוחד הזה נחלש לקראת אמצע הספר, ומשם חלה ירידה הדרגתית עד לסופו. נדרשה כאן עריכה מסיבית שתגלח הבלחות רכילותיות של ממש (למשל, קורותיו של שי בסדנאות כתיבה, הוצאת ספרו הראשון, ועוד), חזרות לא מעניינות על דברים שכבר נאמרו, וכן הרהורים פילוסופיים שונים, שעל אף שהם כתובים בכישרון, הם איכשהו מאפילים על הבוקס בבטן שנותנת הקריאה בחציו הראשון של הספר.

כל האמור לעיל לא מבטל את העובדה שקראתי את הספר בשלוק ובהנאה רבה. אבל לטובת השלמות הספרותית, נדרשה כאן יד עורכת קשוחה במיוחד כדי למתן פטפטת מיותרת שמאפילה על הכוח הצלול של החלק הראשון.