לחטט לסופרים בחדר, לבדוק היכן הם כותבים, מה הם רואים מן החלון, לדעת מי הם ומה הם מאחורי פרסונת הסופר, מהי מלאכת הכתיבה בעיניהם – כל זה נשמע אתגר מרתק במיוחד, על אחת כמה וכמה כשלמשימה נרתם סופר. זה מה שפיליפ רות ניסה לעשות ב“ענייני עבודה”, קובץ ראיונות שערך עם סופרים במהלך השנים 2000–1976, ואשר ראה אור כספר בשנת 2001.
רוב המרואיינים היו חבריו של רות, וגם אם לא חברים קרובים, ודאי שחברים לעט או כאלה שנפגשו עימו לעיתים לסיעור מוחות יצירתי (כמו סול בלו, ידידו ואביו הרוחני). את כולם רות העריך וחיבב. חלקם כבר אינם בחיים זה זמן רב (יצחק בשביס זינגר, ברנרד מלמוד) ולפחות אחד מהם עדיין חי ובועט (אהרון אפלפלד שלנו). אבל נדמה שלא במקרה רובם של המרואיינים הם יהודים. נדמה שחוט האמונה שמחבר אותם לרות, סופר אמריקאי מצליח שנובר בין היתר בספריו (בהם “הקנוניה נגד אמריקה” ו“פסטורלה אמריקאית”) בזהותו היהודית, הוא אשר מוביל את הראיונות. אם נוסיף לכך את העובדה שכמה מן המרואיינים הם ניצולי שואה, נאתר חוט מקשר נוסף שהוביל את רות בקיבוץ המאמרים.
את שלושת מרואייניו הראשונים מחבר עבר משותף ומדמם עדיין: פרימו לוי, אהרון אפלפלד ואיבן קלימה. השלושה כתבו (אפלפלד עדיין כותב) על זיכרונותיהם כניצולי שואה. האם ההתנסות הכי נוראית שיכולה להיות לכל אדם השפיעה על כתיבתם, על אישיותם, על מוסריותם? אין ספק שקלימה הצ’כי, שנעשה פעיל פוליטי בזקנתו, ביטא בחייו הלכה למעשה את ההתנגדות לכל רודנות שהיא, שנבעה מהתנסותו כניצול שואה. בניגוד למילן קונדרה, מרואיין אחר בקובץ, קלימה לא ברח לסיר הבשר, אלא המשיך לסבול את תלאות הקיום של סופרים בצ’כיה, והיה אחד מעמודי התווך של ספרות המחתרת שצמחה בעידן הכיבוש הסובייטי. עדותו על התופעה הייחודית הזו שצמחה בצ’כיה, היא מאירת עיניים עד מאוד.
פרימו לוי (שנפטר לפני יותר מ-20 שנה) ואהרן אפלפלד מגלמים בכתביהם ובחייהם, כל אחד בדרכו, את השואה. אולי דווקא הם, שניסו לסדר את חייהם עד לפרט האחרון (לוי היה כימאי בורגני עד מותו, ואפלפלד אומר ש“ליצור פירושו לסדר, לבחור ולברור את המילים,”) מצאו בכתיבה את התשובה הכי טובה לכאוס הגופני והנפשי שלתוכו הוטלו. אין זה מקרה שהראיונות עימם הם הכי מרתקים בקובץ. נדמה שחוויית החיים המכוננת והמטלטלת שהם עברו, הפכה אותם לקשובים יותר, מחודדי מבט, רגישים מאוד לפרטים. אולי הצורך לשרוד את השעה הבאה, הוא זה שלימד אותם לפקוח עין כל העת.
לוי, אפלפלד וקלימה נותרים מפוקסים וצנועים לאורך כל השיחות. כל מה שהם מספרים מרתק, מעשיר ומרגש. נדמה שאנושיותם התחזקה בעקבות החורבן, ואולי זה מה שהכי עניין את רות כמראיין, כי יתר הראיונות בקובץ, בייחוד עם הסופרים הלא־יהודים (בהם מילן קונדרה) הרבה פחות נוקבים.
משום מה, יש בקובץ רק שני מאמרים על סופרות: ראיון עם עדנה אובריאן ותכתובת עם מרי מקארת’י, שהם לטעמי המאמרים הכי פחות מעניינים בספר. כנראה שרות לא מתחבר במיוחד לנשים סופרות. ואולי אין זה מפליא במיוחד, לאור נטייתו הספרותית לא להצטיין בחיבה יתרה לדמויותיו הנשיות. עם זאת, אין זה פוגם בעניין שיעורר הקובץ “ענייני עבודה” בקרב חובבי ספרות מושבעים ואצל כל מי שמלאכת הכתיבה מרתקת אותו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.