על דבר הגאולה העתידה לבוא אלינו במהרה בימינו אמן:

בשרתי צדק בקהל רב.

בואו ונחזיק טובה להמורשה הציוני הדאקטער מר יחיאל צלענאוו ממוסקבה על אשר עזרנו בסכום מסוים למטרת הדפסת ספרי הלכתא למשׁיחא. יהי משכורתו שלמה מעם ה' השוכן בציון, אמן.

המחבר

אזהרה

בל יהין שום איש להדפיס בלי רשותי את ספרי תורת האדם או¹ הלכתא למשיחא, הן בשפת עברית הן בשפות אחרות שבעולם, הן במדינה זו הן במדינות אחרות. והעובר על דברי יענש עפ"י חקי המדינה, מלבד איסור על פי תורתנו הקדושה משום השגת גבול, ולהשומע יונעם ותבא עליו ברכת טוב.

המחבר בנימין באלזאק:

 

הקדמה    🔗

חזון נפלא הוא עם הישראלי בעולם. חזון אשר ישתוממו עליו כל חכמי תבל לדעת, מה זאת הסבה שעם עולם הזה, אשׁר כימי השמים על הארץ ימיו בל ידע זוקן; עם עולם הזה, אשר לאור תורתו ינהרו כל הגוים; עם עולם הזה, אשר חכמיו מלאו פני כל הארץ; עם עולם הזה, אשר היה זכרו בין הגבורים אנשי השם; עם עולם הזה, אשר העוז והמשרה היה לו בימי קדם; – העם עולם הזה נד ונד בארץ; העם עולם הזה אין לו מדרך כף רגלו להציג על הארץ ועבדום וענו אותו כל העמים וימררו את חייו בעלילות שׁוא ושקר גם שללו ממנו את משׁפט האדם והתירו את דמו כדם הצבי והאיל בלי ידע רחום.

אמנם כן, מלכי העריצים הפראים הקדמונים החריבו את ארצו ויגרשׁהו מנחלתו. ואולם, לא עליו לבדו עברה הכוס הזאת, כין אין עם וגוי בעולם, אשר לא סבל מהעמים שחזקו ממנו כפלים כמוהו; אבל עוד הפעם שבו ברבות הימים לתחיה לחדש ימיהם כקדם. ורק הוא, עם הפלאות הזה בל יכל לשוב לתחיה עד היום הזה. –

והנה אם נעלמה הסבה הזאת מחכמי העמים האחרים, מה מאוד נעלמה ממנו, מנפשׁו: – אוזן שׁומעת את כל הבטחות הגדולות, הישׁועות והנחמות, שהבטיח לו ה' בתורתו וגם ע"י נביאיו הקדושים, שעוד יקום לתחיה לחדש כנשר נעוריו ואחריתו ישגה מאוד; אבל עיניו כלו מבכי ולבו חלל בקרבו מיחל לתשועת ה'. ומיום ליום ומלילה ללילה רבתה עליו הרעה ותושיה נדחה ממנו. ויחד עם משיח אלהי יעקב במקהלות נביאיו מאז מעולם יזעק מרה: “איה חסדיך הראשׁונים? האפס לנצח חסדיך, תמשך אפך לדור דורים? למצער ירשׁו עם קדשך, צרינו בוססו מקדשך, איה קנאתך וגבורתיך? המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו, שוב למען חסדך ורחם על צאן מרעיתך”. –

והנה זה חלפו למו שנות אלפים ותושׁיה ממנו והלאה ואנו בכל רעה – מתי יבא אלינו משׁיח צדקנו לעשות לנו נסים ונפלאות לעיני כל העמים. ונפלינו מכל הגוים אשר על פני האדמה? הלא כל הקיצין כלו ועדיין אין בן דוד בא.

להשיב על השאלה הזאת באתי בספרי הלכתא למשיחא הזה להוכיח מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים ומן הרבה מחכמי ישראל, שהלכה כמותם, שׁבכל עניני העולם, אשר ירצה האדם להשיגם עליו החובה להשתדל בעצמו ולעמל בשתי ידיו. ורק אז ישלח ה' את ברכתו במעשה ידיו. ואפילו שׁרוצה לעשות נסים ונפלאות נגליים ג“כ צוה בכל פעם על האדם להתחיל לעשות פעולה כל שׁהיא בידיו ממש. ורק אז תחול השפעתו יתברך עליו בדרך נס ופלא ומעולם לא צוה הקב”ה עלינו לישב בחבוק ידים מבלי לעשות שום השתדלות גשמיית ולצפות רק לנסים ונפלאות מן השׁמים. “וכל הסומך על הנס – אין עושים לו נס”. –

והנה, אם הדבר הזה ידוע לכל בני ישראל לפלגותיהם בכל צרכי העולם, אשר הם חיי שעה, וכלם כאחד משתדלים בכל נפשם ומאודם בשתי ידים ממש להשיג כל דבר קטן או גדול, אשר בעפר יסודם “לקיים מה,² שׁכתוב” – יאמרו – “וברכתיך בכל אשר תעשה”, – אבל, לדאבון נפשנו, לא כן הדבר בענין תשועת עם הישראלי בכלל,³

ואף כי, בענין גאולתו וביאת המשיח המקוה.⁴ בפרט בענינים העקריים הגדולים האלה, אשר בהם תלוי תחיית גוף ונפש של העם הישראלי בכלל ובפרט לא מצאנו אף פעם אחת, שהשתדל, מי מכל ישראל לפלגותיהם בענין תחיית העם הישראלי השתדלות גשמית בדרך הטבע של עולם, כמו, לשוב לארצנו בדרך שלום אחד מעיר ושנים ממשפחה על מנת להשתקע שׁם, להחיותה ולהזריעה ולטעת בה שדות וכרמים ולזרוע את בני ישראל בארץ זרע אדם וזרע בהמה כמו שׁהבטיח יחזקאל הנביא; – לפי שכלם כאחד החליטו, שאין להם להשתדל בדבר הזה השתדלות גשׁמית כלל; כי אם לצפות לנסים ונפלאות מן השמים בלבד; לפי שׁהכל תלוי בתשובה ומעשים טובים: – אם ישראל עושים תשובה ומעשים טובים יתגלה היום אליהם המשׁיח – “וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא” – וילחם עם כל העמים, לא בחרב ולא בחנית, כי אם ברוח שפתיו ימית רשע ויעביר ממשלת זדון מן הארץ והאלילים כליל יחלוף ויקבץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ ויביאם ברנה לציון ומקדש אש ירד להם מן השמים ויתקיים עליהם כל היעודים והבטחות הטובות והנפלאות, שהבטיח להם ה' בתורתו וגם על ידי נביאיו הקדושים.

ולא מצאנו גם אחד מהחכמים, שׁיאמר, שאפשׁר הדבר, שתהי' הגאולה אפילו שלא ע“י תשובה ומעשים טובים, כי אם ע”י השתדלות גשמית בלבד. וכדעתנו פה בספרי “הלכתא דמשיחא”. – אדרבה, מצאנו חכמים גדולים בישראל, שסוברים: כל הרוצה להשתדל בענין הזה השתדלות גשמית הרי אינו מאמין במה שכתוב בתנ“כ ובדברי חז”ל; לפי שבפירוש אמר ר' אליעזר ורב “שאין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים”. “וכל העולה מבבל לארץ ישראל, אמר רב יהודה, עובר בעשה”.

ואף על פי, שכבר נמנו וגמרו בכל השׁ"ס: הלכה כר' יהושע לגבי ר' אליעזר וכשמואל בדינא לגבי רב. ובהלכה הזאת חולק ר' יהושע על ר' אליעזר ושׁמואל על רב, ורב זירא ור' אבא בפירוש עשו שלא כדעתו של רב יהודה, – לא שמו לבם לכל זאת ותשׁובתם בצידם: “אין למדים מאגדה”.

זאת היא דעתם של בני ישראל בכלל בענין הגאולה העתידה.–

ולפי, שבאמת קשה מאוד הדבר לעשות פה בגלות תשובה ומעשים טובים. – אדרבה, הגלות בעצמה גורמת להם לישראל לעבור על הרבה מצות מן התורה; ומעולם לא עשו שום השתדלות גשמית בענין תחיית העם הישראלי וגאולת הארץ – ממילא מצאו אותם כל הרעות האלה ולא נושׁעו עד היום הזה.

לדעתי, הסבה שגרמה להם לישראל לטעות בהלכה הזאת, היא כמו שׁאבאר: –

כבר דברתי בספרי “תורת האדם” שעיקר תשלום גמול בעד קיום התורה ומצות הבטיח לנו הקב"ה בתורתו לקבל בעולם הזה ממש, בהיות האדם שלם בגוף ונפש יחדיו. לא לכל אחד ואחד בפני עצמו; כי אם לכלם יחדיו. והוא: תחיית העם הישראלי ושׁלותם וכבוד ה' שוכן בתוכם ונפלאו מכל העמים, אשר על פני האדמה ונהרו אליהם כל הגוים ולאורם לאֻמים ילכו.

והנה מפני אורך הגלות וקושי השעבוד ושפלת מצבו בעיני עצמו של העם הישראלי כמעט נשתכחה ממנו ההלכה המפורשת בתורה: תחיית העם הישראלי וקיומו בעולם הזה ממש בארץ אבותיו ולהשתדל בדבר הזה שום השתדלות כלל. ונטה לבו ודעתו לסמוך על נסים ונפלאות. ויתנגד מאוד לאלה הרוצים להשׁתדל להחיות את עם הישראלי להשיב רוחו אליו ולהשׁיבו אל ארץ אבותיו מעט מעט אחד מעיר ושׁנים ממשפחה ולהזריע אותו בארץ אבותיו זרע אדם וזרע בהמה, – הכל בהשתדלות גשמיית בלבד, ואפילו בלא תשׁובה ומעשים טובים. –

והנה עתה בימינו לעינינו נתעורר הרעיון הזה בישראל, להשתדל, להחיות את הלאומיות של בני ישראל ולגאל את ארצנו בכסף מלא וגם ברשׁות מלכי הארץ בשלום ונחת השקט, ולהושיב בתוכה את בני ישראל אחד מעיר ושׁנים ממשׁפחה ולהזריעם זרע אדם וזרע בהמה, ממש כמו שׁכתוב בתורה ובדברי הנביאים וכדעתם של חכמי ישראל, שהלכה כמותם. אבל לדאבון נפשנו נמצאו הרבה מהרבנים המפורסמים הגדולים, אשר יתנגדו בכל כחם להתנועה הזאת.

ע“כ באתי בספרי “הלכתא למשׁיחא” להוכיח מן התנ”כ ומכל חכמי התלמוד, שהלכה כמותם בכל התורה, שהתנועה הזאת, היא ממש תנועת הגאולה העתידה להיות, אשר נאמרה מפורשת בתנ“כ ואשר דברו בה כל החכמים, שהלכה כדבריהם, וכל דבריהם ב”הלכתא – למשיחא" לא “אגדה” הוא, כ"א – “הלכה למשה מסיני”. ועלינו ועל כל בני ישראל חוב קדוש הוא מאוד להחזיק בהתנועה הזאת ולקחת חלק בה בראש; כי רק על ידה נושע תשועת עולמים במהרה בימינו. אמן. –

ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודר. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה' ציון נראה בכבודו. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. תכתב זאת לדר אחרון ועם נברא יהלל ה‘. כי השקיף ממרום קדשׁו ה’ משמים אל ארץ הביט. לשמע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. לספר בציון שם ה' ותהלתו בירושלים. בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ה' (תהלים קב יג–כג). –

בנימין ב"ר דוד הלוי באלזאק.

הנה באתי לחוות דעתי בדבר התנועה הציונית שנתעוררה בימינו אלה בין בני ישראל, ולשאול את כל השאלות אשר ישאל השואל עליה, ולהשיב עליה תשובות אמתיות, המיוסדות על פי חקי התורה הכתובה והמסורה בענין הזה.

השאלה הראשונה.    🔗

-————————————

אם התנועה הציונית הזאת היא ממש הדבר אשר התורה והנביאים מראשׁ מקדם נבאו עליה, וגם חז"ל פירשוה, ולפי זה, החובה עלינו להחזיק בה בלבבנו ונפשׁנו, או היא הולכת מנגד לתורתנו וקבלתנו, ולפי זה החובה עלינו להרחיקה מעלינו בשאט נפש ולהכחידה מן בני ישראל.

תשובה.    🔗

-—————————-

כתוב בתורה (דברים קאפ' ל, פס' א):

(א) “והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך הוי' אלהיך שמה. (ב) ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשׁר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשׁך. (ג) ושב הוי' אלהיך את שבותך ורחמך ושׁב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך הוי' אלהיך שׁמה. (ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי' אלהיך ומשם יקחך. (ה) והביאך הוי' אלהיך אל הארץ אשר ירשׁו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך. (ו) ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך. (ז) ונתן הוי' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך. (ח) ואתה תשוב ושמעת בקול הוי' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. (ט) והותירך הוי' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישיב הוי' לשוש עליך לטובה כאשׁר שש על אבתיך. (י) כי תשׁמע בקול הוי' אלהיך לשׁמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך”.

השאלות באלו הכתובים רבות הן והנני לשאל אותן.

א) “והשבת אל לבבך” – חסר מן הספר הדבר שישׁוב אל לבו.

ב) “בכל הגוים אשר הדיחך” – מה בא כזה להשמיענו, הא כבר אמר שהם גלו מארצם אל ארץ אחרת.

ג) “ושבת עד הוי' אלהיך” האיךְ שׁייך לומר על הוי', אשׁר מלא כל הארץ כבודו הלשון “עד”.

ד) “ושמעת בקלו” מה הקול שישמעו, קול של תורה ומצות מזכיר להלן בפסוק ח' ובפסוק י' בפירוש.

ה) בפסוק ב' אמר “בקלו”, בפסוק ח' אמר “בקול הוי' ועשית את כל מצותיו” – ובפסוק – י' – אמר “בקול הוי' אלהיך לשמר מצותיו וחקותיו”.

ו) “אתה ובניך” למה מזכיר הבנים בפני עצמם ולא כללם עם האבות כמו בכל התורה.

ז) “ושב הוי' אלהיך את שבותך” למה לא אמר “והשׁיבך” והמלה “שבותך” צריכה ביאור.

ח) “ורחמך” למה מזכיר כאן מדת הרחמים.

ט) “ושב וקבצך” למה אמר עוד הפעם “ושב” ולא הסתפק בהמלה “ושב” שאמר לעיל.

י) “אם יהי' נדחך” האיך שייך בכאן הלשון “אם” הא כבר אמר “ככל הגוים אשר הדיחך מכל העמים אשר הפיצך”.

יא) בכתובים הקודמים תלה ההדחה וההפצה בהוי' ובכאן אמר “נדחך”.

יב) “ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך” למה מזכיר הזרע בפני עצמם ולא כללם עם האבות.

יג) לעיל קרא אותם “בנים” ובכאן קרא אותם “זרעים”.

יד) “והותירך” וגו' צריך ביאור הא כבר נתברכו בפסוק – ה' – בכל הברכות “והיטבך – והרבך”.

טו) המלה “והותירך” צריך ביאור.

טז) “כי ישוב הוי' אלהיך לשוש עליך לטוב כאשׁר שש על אבתיך” ששון זה מה הוא. והאיך מצאנו שׁשש על האבות.

יז) כאשׁר נדייק היטב נראה שבכתובים הקודמים אמר שׁאם ישובו אל הוי' אז ייטיב אתם ולא מקודם, ומן פסוק ט' ואילך הפך הסדר ואמר, שהוי' ייטיב אתם בעד המצות שהם עתידים לעשות.

בכדי ליישב כל זאת צריך לבאר בתחלה הגמרא סנהדרין (דף לו–לח) וזה לשונה שם:

“אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושׁמואל אמר דיו לאבל שׁיעמוד באבלו – כתנאי ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אינם נגאלין. אמר ליה ר' יהושע ואם לאו אינם נגאלין אלא הקב”ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשה עליהם כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. תניא אידך ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין שנאמר (ירמיהו ג) שובו בנים שובבים ארפא משׁובותיכם אמר לו רבי יהושׁע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו חנם נמכרתם בעכו“ם ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים. אמר לו רבי אליעזר והלא כבר נאמר שׁובו אלי ואשובה אליכם. אמר ליה רבי יהושע והלא כבר נאמר כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון. אמר לו ר' אליעזר והלא כבר נאמר בשובה ונחת תושׁעון. אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר והלא כבר נאמר כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלאכים יראו וקמו שרים וישתחוו. אמר ליה רבי אליעזר והלא כבר נאמר אם תשׁוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. אמר ליה רבי יהושע והלא כבר נאמר ואשמע את האיש לבוש הבדים אשׁר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודשׁ תכלינה כל אלה. ושתק רבי אליעזר. ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא”. –

השאלות על דבריהם.

א) כפי הנראה שמואל אינו חולק על רב בזה שאמר “כלו כל הקיצין” דאם כן הוי ליה למימר לא כלו כל הקיצין. ולא חולק עליו אלא בזה שאמר “אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים”; לפי שהוא סובר “די לו לאבל שׁיעמוד באבלו” – ואפילו בלא תשובה נגאלים. וכמו שפירש רש"י; אם כן קשה: למה באמת לא נגאלו עד הנה?. וכן קשה גם לר' יהושע שאמר – “ולא בתשׁובה ומעשים טובים” – למה לא נגאלין? –

ב) בין לר' אליעזר בין לר' יהושע אינם נגאלים אלא בתשובה ומעשים טובים, והחילוק ביניהם הוא רק בזה, אם ישובו מעצמם או ע"י גזירות של מלך קשה כהמן. אם כן, שמואל דאמר, שאפילו בלא תשובה נגאלין, כמאן סובר. ולמה אמר “בתנאי”? –

ג) הברייתות סתרי אהדדי: בקמייתא סובר ר' יהושע שלא נגאלים אלא בתשובה ומעשים טובים, ובבתרייתא אמר בפירוש: ולא בכסף תגאלו: ולא בתשובה ומעשים טובים, ואין לתרץ: שׁמואל סובר כאידך דר' יהושע – דא"כ הוה ליה להביא הך ברישא.

ד) למה הוסיף ר' יהושע המלה בעכו“ם, והיי ליה למימר: “לעכו”ם”; –

ה) צריך לבאר האיך יפרשו כל אחד מהם הכתובים שהביאו ראי' כל אחד ואחד לדבריו;

ו) למה הסמיך דברי ר' אבא לכאן בו' החיבור: ואמר ר' אבא.

ליישב כל השאלות האלו אקדים שמונה הקדמות ואלו הן: –

 

הקדמה הראשׁונה    🔗

-————————————

שני מיני תשובות הן, שׁישראל יגאלו על ידן מארץ גליותיהם לשוב לארצם ולהיות לגוי העומד ברשות עצמו ואלו הן: א) תשובה ומעשים טובים כדעתם של רבי אליעזר ורב, שאמרי: אם ישראל עושים תשובה נגאלין ואין הדבר תלוי, אלא בתשובה ומעשים טובים; – ב) שובה לארצם ממשׁ להתיישׁב שם. וכדעתם של רבי יהושע ושמואל, וכמו שאבאר להלן. ואלו הם ההבדלים שיש ביניהם:

א) אם תהי' הגאולה ע“י תשׁובה ומעשים טובים, אז תהי' הגאולה מן הגליות לשוב לארצם במהירות בפעם אחת, ואם תהי' ע”י השׁתדלות גשמיית בלבד בלא תומע“ט, אז תמשׁך לפי ערך השתדלותם. וכמו שׁהשיב רבי יהושע בן לוי: “זכו: אם יעשו תומע”ט – ואורו עם ענני שמיה כבר אינש אתא” – במהירות (רש"י); “לא זכי” ואז לא תהי' כ“א ע”י השׁתדלות – “עני ורוכב על החמור” – כעני הבא על חמורו בעצלות (רש"י). ומזה נולדה המחלוקת בין רב ורב כהנא ובין ר' יוחנן וריש לקישׁ בפירוש הכתיב – “ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשׁפחה” לדעת רב שסובר שהגאולה תליי רק בתומע“ט וגם ר' יוחנן שסובר, שאפשר להיות הגאולה גם ע”י תשימע“ט, היינו במהירות. א”כ, כונת הכתוב, שאמר “ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה” – היינו, שבאמת יעלו כלם בהמון חוגג בחומה בבת אחת, אלא שאחד מעיר יזכה במעשיו הטובים את כל העיר, ושנים ממשפחה יזכו במעשיהם הטובים את כל המשפחה, שיעלו כלם בזכותם; אבל ר“ל ורב כהנא שסוברים, שהגאולה תהי' ע”י השתדלות גשׁמית: שובה לארצם; לפי זה – כונת הכתוב “דברים, ככתבם” שיעלו לשם אחד, אחד ולא בחומה;

*

ב) אם תהי' הגאולה ע“י תומע”ט: במהירות, אז מחויבת להיות ע“י נסים ונפלאות; לפי שאי אפשר להיות הגאולה במהירות בדרך הטבע של עולם; ואם תהי' הגאולה שלא ע”י תומע“ט; כ”א ע“י השתדלות גשׁמית בלבד, אז לא יזכו לנסים נגליים, כ”א לנסים נסתרים במעשה ידיהם;

ג) אם תהי' הגאולה ע“י תומע”ט, במהירות, ע“י נסים ונפלאות נגליים, אז יבוא להם משיח מיד לגאל אותם ולעשות נסים ונפלאות וכמו שהשׁיב בעצמו לר' יהושע בן לוי כששׁאל אותו – “אימתי קאתי מר” – “היום אם בקולי תשמעו”; – ואם תהי' הגאולה רק ע”י השתדלות גשמית בלבד לא יזכו שׁיבא אליהם משיח מיד כי אם כאשר יתיישבו בארצם וימל שם ה' את לבבם לאהוב את ה' ולשמר מצותיו וכמו שהבטיח ה' בתורתו אז יבא אליהם משׁיח;–

ד) אם תהי' הגאולה ע“י תשׁובה ומעשים טובים, במהירות, ע”י נסים ונפלאות ומשׁיח יבא מיד, אז אין לישראל לעשות שום השתדלות גשמית בזה, כמו לקנות את ארצם מידי בעליה אשר היא עתה תחת ידם ולהחיותה ולהקימה משפל מצבה ולהתיישב עליה לאט, לאט אחד מעיר ושׁנים ממשׁפחה; לפי שכל זה יהי' בפעם אחת ע“י משיח בנסים ונפלאות. וזאת היא ממש דעתו של רב יהודה שאמר “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה” והקב”ה השביע את ישראל שלא יעלו בעצמם מן הגלות; – ואם תהי' הגאולה ע“י השתדלות גשׁמית בלבד, אז ממילא מחויבים בני ישראל להשתדל בזה בעצמם. ועל דברי אופני השתדלותם פירשו ר' יוסי בר' חנינא ור' לוי ור' זירא שהקב”ה השביע את ישראל ששה שבועות. ואלו הם: –

1) “שׁלא יעלו בחומה” – יחד וביד חזקה – (רש"י) רק אחד מעיר ושׁנים ממשפחה וברשות מלכי העמים אשׁר אנו גרים ביניהם; –

2) שׁלא ימרדו בעכו"ם. ככתוב, “אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלהים”; –

3) “שׁלא ישתעבדו העכו”ם בישראל יותר מדי"; –

4) “שלא יגלו את הקץ” – הכונה בזה: שלא יגלו את הדבר שעצם ההשׁתדלות היא התחלת קץ הפלאות, וכמו שהיה במצרים סימן קץ הפלאות כשיאמר הגואל הלשון “פקדת פקדתי”. ונמסר הדבר בסוד לסרח בת אשׁר בלבד, מפני הרמאים. וכאשר משה אמר “פקד פקדתי” מעצמו אז הודיעה סרח בת אשר הסוד. כן ממש הדבר הזה, שׁלא יגלו להם, שההשתדלות היא הגאולה, ורק כאשר ישתדלו מדעתם, אכן נודע הדבר, שהוא התחלת הגאולה; –

5) “שלא ידחקו את הקץ” – שלא יתעצלו בהשתדלותם; לפי, שבזה הם מרחקים את הקץ, או, שלא ידחקו את הקץ: שׁלא ישתדלו יותר מדי, רק בהשקט ובנחת ושלום. מזה בעצמו, שהשביע הקב"ה את ישראל, שלא להרחיק או שׁלא לדחוק את הקץ נראה ברור, שהקץ תלוי בידיהם של ישראל, היינו בהשתדלות גשמית.

6) “שלא יגלו את הסוד לעכו”ם": שההשׁתדלות הזאת היא אתחלתא דגאולה פן יפרעו את בני ישראל מהשתדלותם. –

ובזה מיושב מאמר חז“ל “אמר ר' יוחנן: אין בן דוד בא, אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב” (סנהדרין צא) – כוונתו: הוא סובר, שאפשר להיות הגאולה או בדור שכלו זכאי: ע”י תומע“ט, או בדור שכלו חייב: ע”י השתדלות. –

אלו הם ההבדלים שיש בין ר' אליעזר ורב ובין ר' יהושע ושמואל.

ולפי שכלל גדול הוא בפי חז“ל: רבי אליעזר ור' יהושע – הלכה כר' יהושע; רב ושמואל – הלכה כשמואל בדיני. וגם להלן אראה לדעת שהתורה והנביאים ואנשי כנסת הגדולה ועוד הרבה מהחכמים לא דברו, כי אם מהגאולה ע”י השתדלות גשמיית בלבד, על כן אני לא אדבר בספרי זה, כי אם מהגאולה ע"י השׁתדלות גשמיית.

והטעם לזה: לפי שתשובה ע“י תומע”ט קשה מאוד להשיגה בהיותם בארץ אויביהם וכמו שאבאר להלן; אבל תשובה ע"י השתדלות ישׁ בידם לקיימה גם בארץ אויביהם. התשובה הראשונה – אפשׁרית והשניה – הכרחית.

 

הקדמה השניה    🔗

-———————————

רבותינו ז“ל למדו אותנו לדעת שאין רצונו של מקום לשנות סדרי בראשית ולעשות נסים היוצאים מגדר הטבע של עולם. כל שעושין נס בשבילו, אמרו חז”ל, מנכין לו מזכיותיו, שנאמר “קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך” (שבת לב). לפי שׁתמיד השתדל יעקב אבינו בפעולות גשמיות, במעשה ידיו ממשׁ, בחקים טבעיים, המכונים בשם “אלהים” והאמין בהוי‘, שישׁפיע את חסדו וטובו במעשה ידיו. וכמו שהתפלל "והיה הוי’ לי לאלהים".

המלאך מראה לו בחלום הלילה, כי כל העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים – ויקח לו מקלות ויפצל בהן פצלות ויציגם ברהטים לנוכח הצאן – ולא רצה בנסים;

הקב"ה שׁלח לו מחנה מלאכים ממש לשׁלחם אל עשו אחיו והוא שלח לפניו מנחה לכפר פניו והכין את עצמו: – לדורן לתפלה ולמלחמה;

כשצוה הקב“ה את שמואל הנביא שילך לבית לחם למשוח שם מלך שאל מה' “איך אלך ושמע שאול והרגני” – – ולא רצה לסמוך על הנס ואפילו כשה' בעצמו צוה לו ללכת. וגם הקב”ה אמר לו – “עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבח לה' באתי” – ולא רצה לעשות לו נס.

תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה לו בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו – אמר ליה אביי – כמה גרוע אדם זה שנשׁתנו לו סדרי בראשׁית (שבת נג–נד).

*

והטעם לזה נסביר במשל: אומן אחד המציא מדעתו מכונה נפלאה לעשות על ידה איזו מלאכה אשׁר מלאה אותה בתכלית השלמות. והנה באחרית הימים חדלה המכונה מלעשות את מלאכתה, והיה האומן מוכרח לשׁנותה מאשר היתה בתחלה למען תוכל עוד הפעם לעשות מלאכתה. – הסבות שחדלה המכונה מלעשות מלאכתה כבתחלה יכולות להיות בשלושה אופנים: א – שנתקלקלה מרוב עבודה; ב; – שׁנולדה חדשה בעולם אשר לא עלתה בתחלה על דעת האומן; ג – מפני קוצר דעתו של ילוד אשׁה אין ביכלתו להמציא מדעתו דבר בתכלית השלמות.

כל זאת אפשׁר להיות באומן ילוד אשה ולא בהקב"ה. אם כן: העולם אשר ברא עם כל חקי הטבעיים אשר חקק בו בששת ימי בראשית אי אפשר להיות כלל שבאיזו זמן יהי' ההכרח לשנותם.

אולם כאשר נעיין היטב בהענין הזה, נראה, שאין הנמשל דומה למשל: האומן ילוד אשה לא המציא מעצמו דבר חדש, שלא היה לפניו; כי אם השתמש בחקי הבריאה, שברא הקב“ה בעולמו ויערכם בסדר, כיד חכמתו עליו ותצא המכונה הזאת; כמו הצייר, שיאסוף צבעים למיניהם וימשחם בסדר על הלוח לעשות מהם תמונה, אשר הוא ג”כ לא המציא שום דבר חדש – “יש מאין” כלל, בלתי הסדר בלבד.

אבל לא כן הדבר אצל הקב“ה, אשר מלבד, שחקק חקים טבעיים לכל דבר ודבר, שברא בעולמו – ברא גם את כל העולם מאפס ומאין מוחלט. וכמו שבארתי כל זה בספרי “תורת האדם”, היינו: שם הוי', המהוה את כל העולם מאפס ואין מוחלט מצמצם באלהים, בכחות וחקים טבעיים, שחקק להם, לכל אחד ואחד מהם ולכלם יחדיו ויברא הקב”ה בעולמו את האדם בצלמו ובדמותו להתדמות אליו ללכת בדרכיו, מה הוא רחום וחנון אף עליו להיות כן, ובזה יזכה האדם להתדמות גם בכל מעשה ידיו של הקב"ה בכל אשר יעשה פעולות גשמיות תשׁרה שכינתו יתברך במעשה ידיו לברכו גם למעלה מדרך הטבע בדרך נס ופלא בבחינת שם הוי' יתברך שמו המצמצם במעשה ידיו הטבעיים בבחינת שם אלהים. ככתוב “וברכתיך בכל אשר תעשה”. וכל זמן שלא ישתדל בעצמו בפעולה גשמית ממש לא תחול עליו השפעתו יתברךְ שׁמו בדרך נס ופלא בלבד; לפי שׁבזה ישתנו סדרי בראשית ואין רצונו של מקום לשׁנות סדרי בראשית.

וזה שאמרו חז“ל – “למד, שׁלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה טוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך – “ומעשה ידיו ברכך”. – צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב”ה שולח את ברכתו” (מד' תנח' פ' ויגש) “מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס – אין עושין לו נס, ושלא לעשות לו נס – עושין לו נס” (ספרא אמר קל"ז) “יכול אפילו יושׁב בטל – ת”ל “וברכתיך בכל אשר תעשה” (ספרי שס ראה). – וזה שאמרו חז"ל – “לעשה נפלאות גדולות לבדו”, – לפי שאין בעל הנס מכיר בנסו. – לפי שהוא מסתתר בפעולות גשמיות טבעיות.

החוק הזה אנחנו רואים אפילו במקום, שׁרצה הקב"ה לעשות נסים ונפלאות גדולות, להודיע לעיני הכופרים בהשׁגחתו יתברך את יכלתו ולהראותם שה' שוכן בתוך בני ישראל ולהפרע מן הרשׁעים המצרים על שמררו את חייהם בעבודה קשה. – שם צוה את משה עבדו כשרצה להכותם במכות שהם למעלה מדרך הטבע כמו: דם, צפרדע, כנים, שׁחין, ברד, ארבה, חושך – להתחיל לעשות שום פעולה בידו ובמטהו, ורק במכות ערב, דבר, ובכורות, שלא היה שם שׁום השתנות דבר מדבר לא צוה אותם להתחיל שום פעולה כלל.

כאשר רדף פרעה את בני ישראל וישיגם חונים על הים ויצעקו בני ישראל אל ה‘, "ויאמר משה אליהם התיצבו וראו את ישועת ה’, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון – ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו“. – ובמכלתא שם – ר' יהושע אומר⁵: אמר הקב”ה למשה: “עד מתי אתה מרבה בתפלה – אין להם לישראל אלא ליסע”. – להשתדל בפעולה גשמית – “ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו” – בתחלה במטך, – “ויבאו בני ישראל בתוך הים” – כשהוא עדיין מים במים, וכמו שאמרו חז“ל, “ששבט בנימין ונחשׁון בן עמינדב קפצו במי הים עד צוארם”. ורק אז עשת להם הקב”ה את הים לחרבה “ויבאו בני ישראל ביבשה בתוך הים”.

להמתיק מי מרה צוה ה' למשׁה להשׁליך לשם עץ. –

דוד המלך כשיצא להלחם עם גלית הפלשתי על אשׁר חרף מערכת אלהי ישראל ויאמר אליו: אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואני בא אליך בשׁם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת. – וישלח דוד את ידו אל הכלי ויקח משׁם אבן ויקלע ויך את הפלשׁתי אל מצחו.

אליהו הנביא וכן אלישע תלמידו חממו את הילדים המתים להחיותם וגם שאל את אשׁת עבריה מה ישׁ לכי בבית; לנעמן צוה לרחץ בירדן.

מכל זה נראה ברור כשמש שהחובה על האדם להשתדל בפעולה ממשית בכל דבר ודבר שׁירצה לעשות ורק אז יצפה לתשועת ה' מן השמים וכל זמן שלא יתחיל להשתדל בפעולות ממשיות לא יושע לעולם.

הקדמה הזאת תלמדינו לדעת, שׁהחובה על בני ישראל המפוזרים בארבע כנפות הארץ בגליותיהם להתחיל מעצמם להשתדל להגאל ולשוב אל ארץ אבותיהם. ורק אז יופיע עליהם ה' את ברכתו במעשה ידיהם בנסים ונפלאות ויקבץ נדחיהם מארבע כנפות הארץ. וכל זמן שלא יתחילו ישראל מעצמם להשתדל לא יושׁעו לעולם; כי אם שׁיעשו תשובה ומעשים טובים. אבל באמת קשׁה הדבר מאוד שׁיעשו בני ישראל בגלות תשובה ומעשים טובים וכמו שאבאר להלן.

כן הדבר הזה: הקדמונים סברו שׁהכל תלוי בתשובה מהקב“ה ע”י תשומע"ט בלבד בנסים ונפלאות ולנו אין לעשות מעצמנו שום השׁתדלות. ומפני זה לא נושׁענו עד הנה, ועתה נוכחנו לדעת שעלינו החובה להשתדל בזה בכל יכלתנו ונקוה לה' שהוא ישלח ברכתו במעשה ידינו וישיב את שבותנו ונקצור ברנה את אלמותינו במהרה בימינו. אמן. –

כאשר נדייק היטב נראה, שבכל פעם שׁמזכיר בתנ“כ בענין שׁיבת ישראל לארצם לא יאמר, שישׁיב אותם בעצמם, כי אם יאמר – שישיב את שבותם: ושׁב ה' אלהיך את שבותך (דברים ל.–נ.); – מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' את שׁבות עמו (תהלות יד ז); – בשוב ה' את שיבת ציון; – שובה ה' את שביתנו (שם קכו א–ד); – ושבתי את שבותיך בתוכהנה (יחזקאל טז); – עתה אשׁיב את שבות יעקב (שם לט כה); – כי הנה בימים ההם ובעת ההיא אשׁר אשׁיב את שבות יהודה וירושׁלים (יואל ד א); – ושבתי את שׁבות עמי ישראל (עמוס ט' יד); – בשובי את שבותיכם (צפניה בסוף) ושבתי את שׁבותכם (ירמי' כט). – והטעם לכל זה לפי שׁהחובה על בני ישראל להשתדל בעצמם בדרך הטבע של עולם ורק אז יעזר להם הקב”ה וישיב את שבותם שישׁובו.

וזה שאמר ר' שמעון בר ינאי: “עתה אקום”, כל זמן שמוכפשת באפר, כביכול, והוא כן, והוא שישעי' אמר: – “התנערי מעפר קומי שבי ירושלים” – באותה שׁעה – “הס כל בשר מפני ה'” – למה? – “כי נעור ממעון קדשו”. – אמר ר' אחא “כהדא תרנגולתא דמנערה גפא מגווא קטמא” (מד' שה“ש פ”ג פי"ז). וזה שאמר הלל: – ”אם אין אני לי" –, מאין לי האני, – מי לי“: מי יחשבני לכלום. – ואולם המלה הזאת טובה היא רק בענין הלאומית, אבל “כשאני לעצמי” – בלבד בפני עצמי, אז – ה אני”, וטובה מדת הענוה והשפלות.

ובזה נראה לפרש את דברי ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, שאמר: “נטל הקב”ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר הקב“ה: אתה אמרת והיה הוי' לי לאלהים; חייך, כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה, שנאמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים; – והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו; – והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס; – והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” (מד"ר ויצא פ' ע').

*

כונתו בזה, לפי דברינו לעיל שׁיעקב אבינו לא רצה לסמוך על נסים; לפי, שהאמין שׁהקב“ה ישלח את ברכתו והשפעתו במעשה ידיו בחקים טבעיים. וכמו שאמר: “והיה הוי' – המשפיע למעלה מדרך הטבע – לי לאלהים” – ישלח לי את השׁפעתו במעשי ידי הטבעיים: שׁם הוי' מסתתר בשם אלהים. והקב”ה הבטיח לו שכן ממש תהי' הגאולה לע"ל “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושׁלים”: – החקים והמשפטים הטובים בשביל ישראל להתיישב שׁם; ואז – “והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו” שיבואו להתיישב בתוכה; “והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס”; - שׁיעבדו את אדמתה ויחיו אותה בשדות זיתים וכרמים. ואז “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול” וגו': ישפיע את השגחתו עליהם בנסים ונפלאות. –

מעתה, אחרי אשׁר זכינו בעזרת ה' השוכן בציון לדעת, שעצם הגאולה העתידה תלוי בהתחלותינו להשתדל השׁתדלות גשמית, עלינו החוב לחקור ולדעת מה עלינו לעשות בזה? – את הענין הנכבד הזה אבאר בהקדמות אשר לפנינו בעזרת ה'. –

 

הקדמה השלישית    🔗

-———————————–

בחפצנו לחקור, מה הם ההשתדלות שעל בני ישראל לעשותם בכדי שיגאלו, עלינו לדעת את הדברים שידרוש הרופא בחפצו לרפא את החולה: – ששה דברים אלו על הרופא לדעת בחפצו לרפא את החולה:

א) הסבה שגרמה לו המחלה הזאת; –

ב) לצוה עליו שמעתה והלאה עליו להתנהג ע"פ המדה המתנגדת להראשׁונה; –

ג) שׁיסיר מלבו היאוש מלהתרפא, גם הבכיה, האנחה והדמעות. וכמו שאמרו חז"ל – “אנחה שוברת כל גופו שׁל אדם”;

ד) להבינו לדעת שעליו להשתדל בעצמו להחלץ מחליו; כי תשׁועתו בנפשו היא;

ה) לקוות לה' ולבטוח בו, שהשׁתדלותו תועיל לו להשיבו לאיתנו;

ו) לשנות את מושבו אל המקום הראוי לו לפי תכנית גופו;

ז)⁶ ואחרי כן יאכילהו וישׁקהו דברים כאלה המועילים לנפשו להשיבו לאור באור החיים.

ככל הדברים האלה ממשׁ החובה על בני ישראל לשׁמרם ולעשותם למען יגאלו ויושעו תשועת עולמים:

א) לדעת הסבה שׁגרמה לישראל להגלותם מארצם; –

ב) להתנהג מעתה והלאה ע"פ המדה המתנגדת להראשׁונה;

ג) להסיר מלבו היאוש מלהגאל ותוצאותו: הבכי, האנחה והדמעות;

ד) לדעת שהחובה עליו בעצמו להשׁתדל להגאל;

ה) לקוות ולבטוח בה' שהשתדלותו תועיל להגאל; –

ו) לשוב אל ארץ אבותיו אשר ה' שׁוכן בתוכה;

ז) ושם ישמר ויעשה את תורת ה' ומצותיו ויזכה לכל הברכות והטובות שׁהבטיח לו הקב"ה בתורתו. –

והנני לבאר את כל הדברים האלה על הסדר, דבר דבר על אופנו. –

א) לדעת הסבה שגרמה להן לישראל להגלות: –

הסבה שגרמה לנו להגלות בימי בית השני היתה “שנאת חנם” וכמו שׁאמרו חז“ל “אבל בימי בית השני שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? – מפני שנאת חנם שׁהיתה ביניהם”. ורק הגלות המר גרם להם לחטוא גם בשׁאר העונות ואפילו בעון עכו”ם. הן המשיח דוד בעצמו אמר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבודה אלהים אחרים”, וכמו שדרשו על זה חז"ל “כל הדר בארץ ישראל יש לו אלה⁷ וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלה. ככתיב אני ה' אלהיכם אשׁר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים – מכאן אמרו: כל הדר בארץ ישראל יש לו אלה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלה”, – שאר ישראל לא כל-שכן.

על פי הדברים האלה קשה הדבר מאוד שיוכלו ישראל הנתונים בצרה בהיותם בגלות בחוץ לארץ לעשות תשובה ומעשים טובים. הן הגלות המר גרם להם לחטוא אפילו בעכו“ם, מכל שׁכן שאי אפשׁר להם שם לעשות תשובה ומעשים טובים. ועיקר הדבר החובה עליהם לעשות תשׁובה בגלות על העון שגרם להם הגלות והיא “שנאת חנם”. שלא יהיו ביניהם שום שנאה ופירוד כלל רק לאהוב איש את אחיו כמו שאמרה תורה “ואהבת לרעך כמוך” וכדברי ר' עקיבא שאמר “זה כלל גדול בתורה”. וכשם שאמרו חז”ל, שהמצוה – “ואהבת לרעך כמוך” – היא המקור לקיים כל מצות התורה, כן ממש “שנאת חנם” היא המקור לעבור על כל מצות התורה. וכל זמן שׁלא יעשו תשׁובה על העון הזה לא תועיל להם אפילו תשובה ומעשים טובים. אם העון הזה גרם להם להגלות מכל שכן שׁלא יגאלו.

ב) להתנגד מעתה והלאה להמדה הזאת ולהתנהג ע"פ המדה המתנגדת לה, והיא המצוה “ואהבת לרעך כמוך”. והנני לבאר מהות המצוה הזאת.

מקור כל הכחות הנמצאים בהאדם היא הנשמה האצולה מלמעלה השוכנת בחביון עוזה בלב האדם ומשם תחלק את כחותיה לכל אברי האדם לאיש איש כפי עבודתו אשר הפקד עליו: כח השכל למוח, הראיה לעינים, השׁמיעה לאזנים, וכיוצא בו. והי' אם יחלה אבר אחד מהם ולא יוכל למלאות את עבודתו כבתחלה, לא אשמה בזה הנפשׁ ההיא, לומר, שנתקלקלה בה הכח הזה; אבל באמת הנפשׁ גם עתה בשׁלמותה כמקודם, ורק האבר אשר על ידו פעלה בתחלה נתקלקל והיא בעצמה ככחה אז כחה עתה. ואם יחלה ויתעלף כל האדם וישׁבת מכל עבודתו ולא ראינו בו שום רוח חיים כלל, ורצוננו לדעת אם הוא חי, אין לנו אלא להביט אל אבריו ולשׁפוט על פיהם החיים והמות; רק עלינו להתבונן אל לבו אם נפש החיוני נמצאה שם אות חזק ונאמן הוא שׁהאיש עודנו חי ויחיה, והאברים הנראים עתה כמתים יקבלו עוד הפעם ע"י העצבים את כח החיוני מנפשו המסתתרת בלבו.

חכמינו זכרונם לברכה למדו אותנו לדעת שעם הישראלי נקרא “אדם” ככתוב “ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם”: אתם קרואים אדם. – הנפשׁ החיוני של האדם הזה, היינו, היסוד והעיקר של תורתו היא המצוה “ואהבת לרעך כמוך”. משכן של הנפשׁ הזאת היא בלבו. וכמו שאמר רבי אלעזר בן ערך “לב טוב”: “רחמנא לבא בעי”; “אמר ר' חייא בר אבא: מנין שׁהקב”ה לבן של ישראל? – שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם; – אני ישנה ולבי ער – זה הקב“ה”.

והנה כאשׁר מסבות עול הגלות חלה והתעלף האדם הזה וישׁבות ממלאכתו לעשות תורה ומצות ורצוננו לדעת אם הוא עודנו חי, אז אין לשום לב אל אבריו החיצונים, אם הוא מקיים את כל מצות התורה אשׁר הם נובעים מהמצוה הראשונה “ואהבת לרעך כמוך”, ורק עלינו לשום אל לבו פנינו: אם לבו בקרבו חי, שנתעוררה בו אהבה עזה לאחיו ולעמו אות חזק הוא שהאדם הזה חי הוא ויחיה לנצח והמצוה היחידה הזאת רבת אונים היא לעוררו לשׁוב ולקיים את כל מצות התורה כבתחלה, ככתוב “והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי בכם לב בשר ועשיתי את אשר בחקותי תלכו ומצותי תשמרו ועשיתם”.

ג) להסיר מלבו היאוש והבכי והאנחה;

ד) שהחובה עליו להשתדל בעצמו;

ה) לקוות ולבטוח בה';

ו) לשוב אל ארץ אבותיו.

והנה בכדי לבאר היטב את כל התרופות הנזכרים עלינו לדעת את הדברים האלה.

שני מיני שכר ועונש יש להם לעם הישראלי, ואלו הם: – א – שכר ועונש של עולם הזה; – ב – שכר ועונש שׁל עולם הבא. והחלוק הראשי שׁביניהם הוא בזה: הראשון הוא “לאומיות” והשני הוא “יחידיות”.

“הלאומיות”, היא השׁקפה כלליות על כל עם הישראלי כעל גופו של האדם היחידי, אשׁר, אם שונים הם אבריו במעלותיהם ובעבודתיהם; כי במה נחשׁבו הידים והרגלים לעומת העינים או הפה, ואף כי, לעומת המוח, משכן החכמה התבונה והדעת, מ“מ כלם יחדיו על שם האדם השׁלם יחשׁבו, וכלם יקחו חלק בהשלמתו; כי אין לנו להביט על כל אבר בפני עצמו, כעל דבר נפרד; כי אם להביט עליהם כעל חלקי האדם השלם, וכל אחד מהם ישלים את כלו, ובלעדו היה חסרון לא יוכל להמנות. ולא לעתים רחוקות אנחנו רואים, שהאברים קלי הערך יצילהו מרעה, אשׁר נבצרה ממנו להושע ע”י האברים היותר נכבדים: – במה יועיל לו דעתו ותבונתו לעמוד בפרץ כנגד צריו, אם לא ע“י ידיו עשה מלאכה. או להמלט על נפשׁו מאויביו הנוראים אם לא ע”י רגליו קלי המרוץ; ואוי לו לאדם אם הפה או העינים יאמרו אל הידים או הרגלים חדל לך מעבודתך ואין לנו בכם חפץ כי לנו בלבד נתנה הממשׁלה וגם בלעדיך נמלא פעולתיך. – העיקר והנכבד שׁבהם הוא לב האדם, המחיה את כלם ומשביע אותם כח וחוזק לשמש את גופו הכללי לתכלית השתלמותו, ואין בהם בפני עצמם שום שווי וערך כלל.

כן הדבר בגוף האדם הפרטי וכן הוא הדבר בגוף האדם הכללי הנקרא “לאום הישראלי”, העיקר, לדעת ולהתבונן אל הלאומיות שלו, שׁכל איש ואיש, כקטן כגדול הם אברים שׁל גופו שׁל האדם הלאומי הזה. הלאומיות לא תעמיק לחקר להבחין בין הצדיק והרשע העצמיי, היחידיי, היינו, המצות והעבירות הנוגעים לא לעניני הלאומיות, כ“א לעניני היחידיות⁸; לפי, שרחוק, לדעתה, הדבר, אשר עונות האדם אשר בלתי לה' לבדו המה יקלקלו את גוף הלאומיות בכלל. – לא כן העונות כנגד הלאומיות,⁹ אשר לפעמים בגידה קלה אחת תאבד הגוי כלה. על כן תשים לה את מצות הלאומיות לעיקר והיחידיות טפל. ואם מי מקלי העולם ימסור את נפשו לעמוד בראש עמו להושׁיעם בצר להם מאויביו אז האיש הזה שׁקל לגדולי עולם (ראש השנה, כ"ה, ב') כן הדבר, אם מי מגדולי עולם יחטא ואשם כנגד הלאומיות לא יועילו לו כל צדקותיו ויחרם לחרפת נצח ודראון עולם, כקרח ועכן וגחזי. ואוי לו לאותו העם אם ישימו ביניהם פדות להבדיל בין גדולים לקטנים, לאמר אישׁ אל רעהו: חדל לך מלעבדיני כי אין בך חפץ וגם מבלעדיך אמלאה פעולתיך; כי לנו לבד הממשלה נתנה. – העיקר והיקר שבהלאומי הישראלי הוא הקב”ה הנקרא “לבם של ישראל”. וכמו שׁאמרו חז“ל ככתוב – “צור לבבי וחלקי אלהים לעולם”, שׁהבטיח לנו בתורתו שאם ישמעו בקולו ובחקתיו ילכו יברכם בכל ברכות הלאומיות ככתוב – “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש” – “ונתתי משׁכני בתוככם” – “והתהלכתי בתוככם” “וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך” – “ונתתי שׁלום בארץ” – “יפתח ה' לך את אוצרו הטוב” – ועוד ועוד, הכל ככתוב בתורה. –וזה מאמרו חז”ל (ויק"ר ל') ד“א ולקחתם לכם ביום הראשון – הוא שדוד אמר לישראל אם קיימת מצות לולב שנקרא נעים שנאמר נעימות בימינך –נצח– הרי אתה מבושר שנצחת לאו”ה.

ד“א " תכתב זאת לדור אחרון” – אלו הדורות הללו שהן נוין למיתה (הלאומיות שלהם) “ועם גברא יהלל ה''” שהקב“ה מתיר לבבראות אותן בריה חדשה. ומה עלינו לעשות? ליקח לולב ואתרוג ונקלם להקב”ה.

ד“א – “פרי עץ הדר”; אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; – כפות תמרים” – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח – כך הם ישראל: יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; – úענף עץ אבות" – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך שיראל, יש בהם שיש בהם מע“ט ואין בהם תורה; – “וערבי נחל” – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מע”ט, ומה הקב“ה עושה להם – לאכלן א”א, אלה אמר הקב“V: יוקשרו כולם אגודה אחת והם מתכפרים אלו על אלו. ואם עשיתם כך אותה שעה אני מהעלה. הה”ד: “הבונה בשמים מעליותיו”. ואימתי הוא מתעלה? – כשהן עשוין אגודה אחת, שנאמר: ואגדתו על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון.

ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר: בזכות “ולקחתם לכם ביום הראשון” הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע לכתיב ביה “ויצא הראשון”. ובונה לכם ראשון, זה בית המקדש דכתיב “כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו” ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח, דכתיב ביה “ראשון לציון הנה הם ולירושלים מבשר אתן”. –

המאמרים הקדושים והטהורים האלו אינם צריכים ביאור; לפי שהם מבוררים כשמש בצהרים בעלמם.

המין השני, היחידיות הוא השכר והעונשׁ על המצות והעבירות שישתלם עליהם בהעולם הבא לתת לכל איש ואישׁ בפני עצמו כדרכיו וכפרי מעלליו. – לכל אחד ואחד מדור בפני עצמו וכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו. היינו שׁהשכר של עולם הבא אין בו שום לאומיות כלל.

והנה מפני העדר השגותינו, לדעת את השכר והעונשׁ – של עולם הבא לא הזכירה התורה מפורשׁ, כי אם השכר והעונש הלאומיי, שבעולם הזה הנראה לעין כל ואשׁר הוא גדול מאוד מהשכר של עולם הבא, וכמו שאמרו חז"ל – “יפה שעה אחת בתשׁובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”, ואולם השכר והעונש של עולם הבא הזכירה בתורה ברמז בלבד ככתוב – “הכרת תכרת הנפשׁ ההוא. עונה בה” – מובן מזה שגם אחרי שׁנכרתה עדיין ישנה במציאות ועונה בה. ומסרה הדבר הזה בשׁלמות לחכמיה קבלה יחדיו עם כל “התורה שבעל פה”. –

והנה בעתות הראשׁונות, כאשׁר בית ישראל ישבו על אדמתם בממשלה ובממלכה בפני עצמה ונתקיימו עליהם כל הברכות שהבטיח להם ה' בתורתו והיה להם העיקר לעיקר והטפל לטפל, והיו נחשבים בעיניהם, כל אישׁ ואישׁ מהם, לחלק יקר ונכבד מגוף הלאום וגם הכיר כל איש ואישׁ את ערכו ומקומו בגופו הלאומי. ומעולם לא שנה את תפקידו, בין לעלות למעלה הגבוה מערכו בין לרדת למטה. ולא העיז איש מעולם לאמר לרעהו: חדל לך מעבודתך, כי אין לנו חפץ בך; כי לנו בלבד נתנה הממשלה. וכלם היו משועבדים רק לאביהם שבשמים; – ממילא לא היה שׁום מקום להמצא ביניהם המדה הנוראה מאוד – “שנאת חנם” כמו שאי אפשר להיות שנאה ופירוד בין אברי גוף האדם, כן אי אפשר להיות שנאה ופירוד בין איש ואיש, שׁהם חלקי גוף הלאומי הישראלי.

ויהי בימי סוף בית השׁני, כאשׁר החל עם הישראלי לירד פלאים ועוד מעט וחדל מהיות לאום בפני עצמו, אז מצאו חכמי הדור ההוא, “כנסת הגדולה”, לנכון להפיץ ביניהם את השכר והעונש של עולם הבא, “הגן עדן” “והגיהנם” לתת שם לאיש ואיש כדרכיו בעולם הנשׁמות, שקבלו אישׁ מפי אישׁ, מפי משה רבנו – “הלכה למשה מסיני”, – למען ישׁמרו את חקי התורה ומצותיה. אם לא לתשלום שכר הלאומי, שׁנאבדה מאתם, הלא לתשלום שכר של עולם הבא. ומאז והלאה היה להם העיקר לטפל והטפל לעיקר: אחדות ושׁלמות הלאום נאבדה מאתם ובמקומה באה להם האמונה בעולם הבא, שאין שם שום אחדות, לאומיות כלל. “וכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו”. ומאז והלאה לדורותם צץ ביניהם המדה הנוראה, אשר הביאה אותם בכל רעה – “שנאת חנם”. ונתרבו אז הכתות הדתיות,והיו צוררות אשה את אחותה עד מות, ומכל שכן, בין הצדיקים לבין הרשעים; כי כמות עזה שנאתם זה לזה. ולפעמים מקרה קלה מאוד הביאה אותם לשפיכות דמים. והיא היא המדה הארורה, שׁהחריבה את ארצנו ואבדה ורצחה וטרפה את עמנו ושרפה מקדשׁנו וגלה אותנו מארצנו אל ארבע כנפות הארץ, וגם פה לא עזבה אותנו ועל ידה גם עתה נרד פלאים יום יום, וה', הוא היודע, מתי קץ הפלאות.

ובאמת הדבר, העם כזה, אשׁר המדה הנוראה הזאת מושלת בתוכו, טוב לו הפירוד מהאחדות, למען יהיו ידיו אסורות מלהשׁחית איש את אחיו בחנם; לפי, שדבר קל הערך ישׁ בכחו לאבד הגוי כלה. ומי יודע, אם לא המחלוקת, שהיתה בין מעריצי הרמב“ם ושוטניו, לוא היתה בעת ישראל יושבים על אדמתם וידיהם רב להם לרצח איש את רעהו, – היו מאבדים זה את זה יותר משונאיהם העכו”ם.

והפליאה היותר גדולה היא זאת, שבעת ראותם תוצאות המדה הנוראה הזאת, בעת, אשר טיטוס הרשׁע שרף את בית מקדשׁנו ואבד את עמנו וגלה אותנו, – והכל היה בעון שנאת חנם בלבד, והיו עוסקים שם בתורה ועבודה וגמילות חסדים, גם אז נולדה בין חכמי ישראל שבעת ההיא מחלוקת. –

מה להם לישראל לעשות מעתה להגאל ולשׁוב עוד הפעם אל לאומתיו הראשונה: “ר' אליעזר אומר אם ישראל עושים תשובה – נגאלים” –; לפי שהעיקר הוא השכר והעונשׁ שׁל עולם הבא. ולפי שלא שמרו את מצות התורה במדה יותר נשגבה גרם להם להגלות. ולאומיות אין לו מקום כלל ואין להם להשתדל כלל; לפי – שאם יזכרו יגאלם הקב“ה בנסים ונפלאות נגליים כבימי צאתם מארץ מצרים. – ור' יהושע אומר – “חנם נמכרתם” – בעון שנאת חנם נמכרתם בעכו”ם. “ולא בכסף תגאלו – ולא בתומע”ט.

והנה כבר דברתי, שׁלפי, שהלכה כר' יהושׁע נגד ר' אליעזר, על כן עלי לפרש את הענין הזה להלכה למשה מסיני: – היינו כדעתו של ר' יהושע, היינו, שרק העדר האחדות הלאומיות גרם להם הגלות, והגלות בעצמו גרם להם אפילו לעבוד עכו“ם. וכמו שׁכתבתי לעיל שׁגם דוד מלך ישראל אמר – “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים” – וכמו שׁאמרו חז”ל – “כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלה”. – ולא בכסף תגאלו – ולא בתשובה ומעשים טובים. וכמו שאבאר את כל דבריו להלן בעזרת ה'. – היינו שׁעליהם להשתדל בעצמם בכל זה.

והראש והעיקר ההשתדלות הוא לחדש את הלאומיות, שנאבדה מאתם. – האחדות, שכלם ישׁובו עוד הפעם אל לבם כבימי קדם. שלא יהי' ביניהם פירוד לבבות כלל – והמאמר שמואל אין בן דוד בא אלא כשיהיו כל השערים שקולים (סנהדרין ל"ה), ואולי זה שאמר ישעי' הנביא וגר זאב עם כבש וגו'. ואין לישב בחיבוק ידים בל נעשה שׁום דבר, בלתי להתאבל ולצפה לנסים ונפלאות מן השמים; לפי, שעתה אנחנו מאמינים בני מאמינים בהקב"ה, שאין שום דבר טבעיי בלבד בעולם כלל; לפי ששם הוי' – המהוה את כל העולם מאפס ואין, הוא אלהים –: הוא העושה את הטבע בעצמה. וכן בעצם ההשתדלות הגשמיות מסתתרות נסים ונפלאות גדולות מאוד, מאלה אשר עשה לנו בצאתנו ממצרים. –

וכאשר נעמיק לחקר בענין הזה נראה ברור, שכבר דברו בענין הזה הנביאים הראשונים הקדושים והם: ישעיה הנביא, ירמיה הנביא וגם יחזקאל הנביא. וכלם כאחד נבאו מראש על שתי הרעות האלה, ושהצדק עם דעתו של ר' יהושע, שהגאולה תהי' ע"י השתדלות לאומיות: –

ישעיה הנביא (נא ט, נב ג) התפלל – “עורי, עורי, לבשי עז, זרוע ה'. עורי. כימי קדם, דורות עולמים” – ע“ד שאמרו חז”ל, שהגאולה תהי' לשנים או לדורות (עדיות, פ' ב', ט) “הלוא את היא המחצבת רהב מחוללת תנים. הלא את היא המחברת ים, מי תהום רבה השׁמה מעמקי ים דרך לעבר גאולים” – שני פעמים נגלתה עליהם בצאתם ממצרים זרוע ה‘, לעשות להם נסים ונפלאות: א – להכות את מצרים שישלחו אותם מארצם, - ב – להעבירם ביבשה בתוך הים. "ופדויי ה’ ישובון" – מארצות פזיריהם – “ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם” – מתפלל, שתתעוררה גם עתה “זרוע ה'” בנסים ונפלאות עליהם שני פעמים: א – להוציאם מארצות פזיריהם, – ב – ובאו ציון ברנה – היינו כדעתו של ר' אליעזר. – אבל הקב“ה משיב אליהם ואומר: – “אנכי, אנכי, הוא מנחמכם” – בעצמי ולא רק זרועי בלבד כאשר התפללת אלי – “מי את, ותיראי מאנוש ימות” – מהגוי אשר אתה גר בארצו – “ומבן אדם” – הגדול בענקים – “חציר ינתן” – אשר ע”כ אתה מבקש נסים ונפלאות – “ותשכח ה' עשך נוטה שמים ויסד ארץ. ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כאשׁר כונן להשחית” יראת לעלות מעצמך לציון מפני החקים לא טובים בעד הגרים שהיו שוררים שם פן הם נכונים להשחית אתכם “ואיה חמת המציק” – מתי היה לכם כדבר הזה – “מהר צעה להפתח ולא ימות לשׁחת ולא יחסר לחמו” – הלא הוא בעצמו מהר לפתח את ארצו מהחקים המעיקים, למען לא יאבד ממלכתו ממנו – “ואנכי ה' אלהיך רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו” – מה לך להתפלל אל זרועי המחרבת ים הלא אנכי עשיתי את הים – “ואשים דברי בפיך” – גם הדברים שתדבר בפיך אנכי שמתי אותם – “ובצל ידי כסיתיך לנטע שׁמים וליסד ארץ ולאמר לציון עמי אתה” – אנכי נטע שׁמים, אנכי יסד ארץ אנכי אמר לציון: עמי אתה ואין הדבר תלוי אלא בך בעצמך– “התעוררי, התעוררי קומי ירושלם” – מעצמך. – (מדבר אל עצמו) “אין מנהל לה מכל בנים ילדה” – הדור הצעיר – “ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה” – ראשיה ושׁופטיה – (ידבר אליה) “שתים הנה קראתיך: מי ינוד לך” – על – השד והשבר והרעב והחרב; מי אנחמך: “בניך” – הקטנים – “עלפו; שׁכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר” – והגדולים העומדים בראש וכחם אתם, אבל הם שכבו כתוא במכמר – “המלאים חמת ה'” – הקטנים – “גערת אלהיך” – על שיעמדו מרחוק הגדולים. – “לכן, שמעי נא זאת עניה”. – – – “ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך: שחי, ונעברה – ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעברים” – אבדת את עצמותך יותר ממה שבקשו ממך, מוגיך. – “עורי, עורי, לבשׁי עזך, ציון; לבשׁי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש”. – “התנערי מעפר, קומי שבי ירושלם התפתחו מוסרי צוארך, שביה בת ציון”. – ר' שמעון בר ינאי: “עתה אקום” – כל זמן שמוכפשת באפר (כביכול) והוא כן. והוא שישעיה אמר – “התנערי מעפר קומי שבי ירושלם” – באותה שעה – “הס כל בשר מפני ה'” – למה? – “כי נעיר ממעון קדשי”. – אמר ר' אחא: “כהדא תרנגולתא דמנערה גפא מגווא קטמא” – (מדר' שיר קאפ' ג' פ' י"ז) – “כי כה אמר ה'. חנם נמכרתם” – בעכו"ם – “ולא בכסף תגאלו” – ולא בתשובה ובמעשים טובים. דברי ר' יהושע.

ירמיה הנביא. – אחרי אשר הודיע לבני ישראל כי – “כה אמר ה' מצא חן במדבר עם שרידי חרב. הלוך להרגיעו ישראל – עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל – עוד תטעי כרמים בהרי שׁמרון – הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ – כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו ובאו ורננו במרום ציון – ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו נאם ה'”. – בא להודיע לישראל הטעם, שלא נושעו עד הנה; לפי שהם בעצמם אשמים בכל זאת, כי לא קיימו את התנאים: ג, ד, ה, ו שחשבנו אותם לעיל. ואמר להם לישראל “כה אמר ה'. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו”: היינו שׁנתייאשׁה עצמה מלהושע, על כן היא תבכה בכי תמרורים ומאנה לנחם ולעשות שום השתדלות בעצמה להגאל “כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה; כי ישׁ שכר לפעלתך” – אשר תפעל להגאל – “נאם ה'. ושבו מארץ אויב”: עליהם לשוב מעצמם מארץ אויב – “ויש תקוה לאחריתך” קוה לה' שאחריתך יהי' טוב – “נאם ה' ושבו בנים לגבולם” – עליהם לשוב מעצמם כבנים אל נחלת אבותם ורק אז יושעו. – “שמוע שמעתי אפרים מתנודד – לאמר – יסרתנו ואוסר כעגל לא למד”, – מוסרך לא הועילו לי בשלמות כי אני כעגל לא למד בעול, אשר אם בתחלה יטה שכמו לשאת את העול, אבל, לפי שׁלא למד בזה, יפרוק עולו מעל צוארו. לכן אבקש ממך “השיבני” אתה בעצמך – “ואשובה; כי אתה ה' אלהי. כי אחרי שׁובי – מעצמי – נחמתי” – מלשוב – “ואחרי הודעי” שהעיקר להשתדל בעצמי “ספקתי על ירך” – כמתחרט על מעשי – “בשתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעורי” –, לפי שאני עודני נער. – והקב“ה מדבר אל לבו: “הבן יקיר לי אפרים” כבן שׁלא חטא כנגדי מעולם. “אם ילד שעשועים” שׁאין לו דעה מיושבת, כמו הילד שׁעשועים, שׁהוא מתנודד ואומר, שהוא – “כעגל לא למד” – “שנשא חרפת נעורי”? – אמנם, מדי ידבר בו הקב”ה את הדברים האלה: “בן יקיר, ילד – שׁעשועים” – נתעורר זכרון אהבתו מני קדם אליהם ומעיו יהמו לו, והוא מבטיחם בשמו שירחם עליהם וישוב דברו אליהם – “הציבי לך צינים שמי לך תמרורים. שתי לבך למסלה דרך הלכת” – ולא חדשׁ לפניך הדרך הזה – “שובי בתולת ישראל, שבי אל עריך אלה” – אשר ישבת בהם מקדם – “עד מתי תתחמקין הבת השובבה” – כחיות שובבות, שׁאין להם מקום מנוחה – “כי עשה ה' חדשׁ בארץ נקבה תסובב גבר” – ולא כבימי צאתך מארץ מצרים, שהיית “ערום ועריה”, על כן גאל אותך הקב“ה בעצמו, וכמו שהמשיל ע”ז יחזקאל הנביא (טז) ואמר: “ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואלבישך רקמה ואנעלך תחשׁ ואכסה ערותך” –, לפי שלא היית עוד לעם ולא היו לך תורה ומצות; אבל עתה – “שתי לבך למסלה דרך הלכת” – מכבר “שׁבי אל עריך אלה”, שׁישבת בהן בתחלה. השתדלו עתה בעצמך בזה – “כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברכך ה' – נוה צדק הר הקודש”. – “הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה” (לא א–כו). –

יחזקאל הנביא (לז א–יד) אמר: “היתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד” – “כה אמר אד‘, ה’ לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם” – שאל ידמו בעצמם, שׁאין בם שום רוח חיים “ונתתי עליכם גידים והעלתי אליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח” – תקוה לשׁוב לתחיה – “וחייתם וידעתם כי אני ה'. – ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול כהנבאי”, - שנתעורר בכל אחד ואחד מהם רוח חיים – “והנה רעש” – לפי שנתעורר בהם התשוקה להתאחד עצם אל עצמו הראוי לו – “ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים – ורוח” – האחדות הלאומית – “אין בהם” – “ויאמר אלי הנבא אל הרוח – ואמרת אל הרוח: כה אמר אד' ה': מארבע רוחות” – בפעם אחת – “באי הרוח ופחי בהרוגים האלה”; בכדי שׁיתאחדו ויתלכדו לעם אחד – “ויחיו”. – “ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד. – ויאמר אלי בן אדם. העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אמרים: יבשו עצמותינו”: שנאבדו מהם האישיות העצמיות – “ואבדה תקותנו” – מאתנו לשוב עוד הפעם לתחיה – “נגזרנו לנו” – לגזרים ואין בינינו אחדות לאומית כלל “לכן הנבא – הנה אני פתח את קברותיכם”, שאתם נחשבים בעיני עצמיכם כמו רפאים שכני קבר – “והעליתי אתכם מקברותיכם עמי” שחשבתם, שכבר שוכן בקבר עם ה‘. שׁתתעורר בכם הרוח הלאומי. לאום ה’, ואחרי כן – “והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם” – ואינכם מתים כמו שׁחשבתם – “ובהעלותי אתכם מקברותיכם – עמי”, – שיחיה הלאומיות של עם ה' – “ונתתי רוחי בכם” – היינו, השפעתי מלמעלה – וכמו שׁאמרה תורה – ומל ה' א' את לבבך לאהבה את ה' א‘. וכמו שׁאבאר להלן "וחייתם. והנחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה’ דברתי ועשיתי" – שׁכל הדברים האלה דברתי לכם לעשותם וגם עזרתי לכם עליהם. ובאמת אני עשיתם. –

וזה הדבר, שנבא עליו ישעיה הנביא ואמר – “כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך”, – שתזרע ויציצו בארצך – “וצמחו בבין חציר” – בין העמים, כעין שאמר “אכן חציר העם הזה” – “כערבים על יבלי מים” – ושם יהיו לארבע כתות: א' – “זה יאמר: לה' אני”: צדיקים גמורים; – “וזה יקרא בשם יעקב”: מדרגה נמוכה משם ישראל; – “זה יכתוב ידו לה'”, כחותם על השטר שישלמו לעתיד; “ובשם ישראל יכנה”. – אלו הגרים (מ"ד ג–ה).

וזה, שאמר ר' יוחנן (תענית ט) “גדול יום הגשמים כקבוץ גליות. שׁנאמר כאפיקים בנגב” – פירושׁ לדבריו: אם יאמר לך אדם שהוא מאמין בהקב“ה שהוא יזמין לו פרנסתו ע”י נסים ונפלאות בלבד ואין שום צורך לו להשתדל בעצמו. – אף אתה אמור לו, שהוא אינו מאמין כלל; אבל אם יאמר לך אדם, שהוא בעצמו ישתדל בכל כחו ואונו לחרושׁ ולשדד את אדמתו ולהשליך את חיקה זרעים, ויקוה לה' ויאמין, שהוא ישלח אפיקי מטר להחיות זרע על פני כל הארץ. – זה הוא המאמין באמת. –

כן הדבר הזה: אם יאמר לך אדם, שהוא מאמין בה' שׁיגאל אותנו בעצמו ולנו אין שום צורך להשתדל בזה – אף אתה אמור לו, שהוא אינו מאמין כלל; אבל אם יאמר לך, שהחובה עלינו להשתדל בכל יכלתנו בזה ונקוה לה' להושיענו – זה המאמין באמת.

ר' זירא למד מרב יהודה ג“כ מה לעשות לישראל בכדי שׁיגאלו; אבל לפי, שׁרב יהודה בעצמו סובר “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה” לכן התחכם ללמוד ממנו, מה יצוה לתלמידיו לעשות בבית המרחץ הגשמי. וממילא ידע ג”כ, מה לעשות להם לישראל בבית מרחצם הלאומי: הגלות.

ובזה אבאר את דבריהם הנעלמים והנפלאים בענין הזה. “ר' זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה; דבעי למיסק לארעא דישראל, אמר איזיל ואשׁמע מיניה מלתא ואיתי ואיסק – אזיל אשכחיה דקאי בי באני וקאמר ליה לשמעיה: הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק” – ולמד ר' זירא מזה שׁני דברים: א' – שצריך לדבר בלשׁון הקודש (רש"י); ב – להתנער את עצמו מעפר שׁפלות הגלות ולמנוע הקול מבכי והעינים מדמעה “עורי עורי לבשי בגדי תפארתך עמי”; – “פתחו פומייכו ואפיקו הבלא” – התעוררו התעוררו בתחלה מעצמכם בהשתדלות גשמית – “ואשתו ממיא דבי באני” למדו החכמות הטובות, שנמצאות בגלות, כרפואה, מעכאניזמא, חשבן, תכונה, והדומות להן. – אמר: אילמלא באתי אלא לשׁמוע דבר זה דיי (שבת מ“א ע”א).

 

הקדמה הרביעית    🔗

-———————————–

מצאנו כמה פעמים בתורה נביאים וכתובים שהם מכנים את עם הישראלי בשׁם גפן וכרם ואת ארצנו במקום אשר שם נטע ה' את הגפן והכרם הזה ככתוב “גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעיה”. “וכנה אשׁר נטעה ימינך ועל בן אמצת לך” – לומר לך: כמו שלכל צומח וצומח יש מקום מיוחד בארץ אשר רק שׁם יתגדל ויעשה פירות ואם יעקר ממקום מטעו לנטעהו על אדמת נכר לא יעשה שם פרי תנובה, – כן הם בני ישראל, רק אז דשׁנים ורעננים יהיו כאשׁר הם בבית ה' שתולים בחצרות אלהינו יפריחו.

לא כן הדבר כאשר גלו מארצם ונפזרו בין העמים על אדמת נכר לא שם עליהם השׁגחתו יתברך כמו בהיותם בארצם “אשׁר עיני ה' אלהיהם בה תמיד מראשית השנה ועד אחרית השׁנה” – ואם אמרו חז“ל “כל מקום שגלו ישראל שׁכינה עמהם שׁנאמר עמו אנכי בצרה”, זה רק בהסתר פנים בלבד ככתוב “ואנכי הסתר אסתיר את פניהם מהם”. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך” – אמר ה' לאברהם אבינו, “אל הארץ אשר אראך”. ושׁם “אעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך”, – אבל אי אתה זוכה לכל אלו הברכות בחוץ לארץ; – “אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים” – מכאן אמרו חז”ל “כל הדר בארץ ישראל ישׁ לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”.

גם ארצנו ישׁ לה סגולה נפלאה שלא תכיל עליה רק עם כזה אשר אין לו מדות רעות ונשחתות כמו אלילים רציחה זמה וכיוצא בהן, ואם יתיישבו עליה תקיא אותם כמו שכתוב “כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את ישביה – ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשׁר קאה את הגוי אשר לפניכם”.

כאשר נתבונן היטב אל תכניות ההתפתחיות של עם הישראלי נראה שחילוק גדול ישׁ ביניהם לבין התפתחיות של כל העמים. בדברי התפתחיות של כל העמים אנחנו קוראים כסדר הזה – “על ארץ רבה המשתרעת בכדור הארץ תחת המעלות האלו בין ההרים והימים לגבולותיה התנודד עם פרא שׁודד וחומס אוכל אדם כחיתו יער. אחרי רבות בשׁנים קנה לו לפי טבע הארץ אשר התנודד עליה נמוסים לאומיים לצודד חית היער, דגים, לעבור ארחות ימים, לוחמי לחם, להוציא לחם מן הארץ. אחרי כן, לפי מצב ארצו ותכנית לאומתו אשר קנה בחר לו אליל לאלה זה לשׁמש ולירח. זה להאש או להים, זה להתנין אשׁר ביאור”. – היינו סדר התפתחותו: בתחלה – ארצו. מארצו נסתעפה לו לאומתו ומבין שניהם נולדה לו אמונתו.

לא כאלה חלק יעקב – לך לך מארצך וממולדתך: מתכניותיהם ומבית אביך: מגלילי אביך. הקב“ה צוה עליו שיעזוב את סדר ההתפתחיות אשר לכל העמים וצוה עליו להיות לו הסדר הזה “אל הארץ אשר אראך אחרי כן ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שׁמך” ואחר כך נתן לו את הארץ. היינו סדר התפתחיות של בני אברהם היתה כסדר הזה: בתחלה דבר אתו: אמונתו, ואח”כ ברכו: לאומתו, ואח"כ הראה לו את הארץ.

כן הדבר כאשר הוציא ה' את בני ישראל ממצרים נתן להם בתחלה את התורה: אמונתו, ואח"כ שם לפניהם משפטים: לאומותם, ואחר כך הכניסן לארצם הנאותה להם לפי אמונתם ולאומתם.

ובזה נפתרה השאלה הגדולה אשׁר נבוכו בה כל חכמי המדינות: במה כחו של עם הישראלי גדול אשר זה כאלפים שׁנה שׁגורש מארצו ויתנודד בגולה בין אויביו הצמאים לדמו לבלעו חיים, ועד היום הזה כחו חדש אתו לאלהיו וישחק לכל חצי זעמם אשר יכלו בו והמה כרעו ונפלו והוא על חרבותיהם יקום ויתעודד, – ואלה העמים אשר חזקו ממנו על אחת שבעה נכחדו מן הארץ ורשׁעים עוד אינם?.

והתשובה על זה: לפי שאצל עם הישראלי היסוד והעיקר שׁלו היא אמונתו-תורתו ואחר כך לאומתו ואחר כך ארצו. ממילא, אפילו אם תאבד ממנו ארצו ואם גם יחלש מתכונת לאומתו כל זמן אשׁר תורת אלהיו אתו לא יאבד זכרו לנצח ושמו לעולם ועד. – לא כן הם העמים המתהללים באלילים אשׁר אמונתם ולאומתם נולדו להם מתכונת הארץ אשר ישבו עליה; על כן באבדם ארצם תאבד מאתם גם לאומתם גם אמונתם ויקנו למו לאומיות ואמונה אחרת, כפי תכונת הארץ אשר הגלו לשם.

ומזה הטעם התירו חז"ל ליהודי גר עמוני לבא בקהל ה‘; לפי שעצם הטעם שנתרחקו העמונים מישראל אמרה תורה על דבר אשר לא קדמו את ישראל בלחם ובמים. המדה הרעה הזאת קנו להם מתכונת ארצם סדום אשר ישב שׁם לוט אביהם וכמו שאמרה תורה. ואולם כאשר בא סנחרב ובלבל את האומות וגלו מערי הככר קנו למו תכונה אחרת כפי מצב הארץ שׁגלו לשם ונאבדה מאתם המדה הרעה שקנו להם בסדום שבעבורה נאסרו לבוא בקהל ה’.

ומה מאוד השכילו לראות חכמינו, זכרונם לברכה, מראש מקדם כאשר ראו שעוד מעט וישראל יגלה מארצו קדמו אותם וגלו עם ישׁיבתם ותלמידיהם למקום אשר יגלו לשם ישראל ללמדם שם חקי ה' ותורתו. וכמו שאמרו חז"ל: “ארבעים שׁנה קודם חרבן הבית גלו סנהדרין לבית חניו”. – בכדי שבבוא לשם בני ישראל קדמה להם התורה את אורה להאיר להם את חשכת ליל הגלות. וגם הנסיון המר העיד על זה: – אלה מבני ישראל שגלו למקומות הקרובות לארצנו, כבבל אשר חכמינו קדמו אותם לשם באור תורתם לנחותם את דרכי ה' עד היום הזה חיים כלם הם לפני ה' ודבקים בו, ואלה שגלו לארצות רחוקות בעמים אין תורה נאבדו מאתנו בין שׁכניהם הפראים ולא נודע כי באו אל קרבם ולדעת רבי עקיבא אינם עתידים לחזור.

היוצא לנו מדברינו שלשה דברים:

א) כל זמן שיחזיק ישראל בתורתו לא יאבד לנצח ואפילו בארץ גלותו:

ב) אם יעזוב את תורת ה' מאתנו יאבד בין הגוים ולדעת ר' עקיבא אינם עתידים לחזור;

ג) כל זמן שלא יתיישב ישראל בארצו לא יגיע אל תכלית שלמותו אשר לו. ועלול הוא ליפול בכל רעה.

ומעתה יובן מה גדלה טעותם של אלה מאחינו המתנדבים בעם אשר צרות אחינו נגעו אל לבם לב הישראלי. וכאשר ראו כי מצבם נורא מאוד, ומכש"כ בימינו אלה כי היינו ללעג וקלס בגוים להרג ולאבד ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, ודמם של ישראל ישפך כמים (במדינת רומעניע) ואין דורש אותם; כי ידי השרים והסגנים בהם בראשונה וידי האספסוף באחרונה, – על כן ימסרו את נפשם ומאודם לחלצם מן המצר ולהוציאם מארץ הדמים אל ארץ ירושת אבותיהם. ואולם מקוצר רוח אמונתם ומעבודה קשה להשיג מהשלטן המושל עליה רשׁות להתגורר שׁם ולהתיישב עליה בתורת משׁפחה המאושׁרת על פי חקי כל הממלכות הנאורות, יבקשׁו למו ארצות בקצה השׁמים מאת אשר תמצא ידם להשיגם.

האנשים האלה יפרדו והיו לשלש מחנות ואלו הן: –

א) המחנה הראשונה סוברת, שעם הישראלי יגיע אל תכלית השׁתלמותו גם אם יתיישב לעם חפשי בפני עצמו בארצות אחרות, ואין לדעתם שום חילוק בין הארץ אשר ה' דורש אותה תמיד, לבין הארצות אשר חלק אותם ה' לכל העמים.

ב) המחנה השניה סוברת, שבאמת אמונתו-תורתו ולאומותו וארצו כה מקושרים ומתאחדים יחדיו עד שאי אפשר להם להגיע אל תכלית שׁלמותם כי אם כאשר יתיישׁב אל ארצו; אבל לפי שעתה קשה הדבר להשיג את ארצו על כן יסכימו גם הם לדעתם של המחנה הראשונה ואתם יחדיו ישתדלו ג"כ להשיג מקום מפלט מאת אשר תשיג ידם הפעם, לא על מנת להשתקע שם, כי אם לגור בה. ושם בארץ מגוריהם כאשר ברבות הימים יתחזקו ויפרו וירבו ויהיו לגוי עצום ורב משם ישא את ידו לרשׁת ארץ אבותיו מיד מלכה ולקחת אותה ביד חזקה ובזרוע נטויה.

ג) המחנה השלישית סוברת, שׁבאמת אם ישובו ישראל לארצם ישובו שׁם עוד הפעם אל דת אבותיהם ואשׁר לפי דעתם היא היתה הסבה אשר גרמה להם לכל הצרות הנוראות אשר מצאו את אבותיהם מעולם וגם עד הנה על כן ישׁתדלו להעבירם מעל ארץ אבותיהם, לבל תדבקום הרעות הנוראות אשׁר הן היו לסבות הגלות שגלו מעל אדמתם מלפנים.

והנני להשיב אל כל מחנה ומחנה תשובה הראוי לה.

תשובה אל המחנה הראשונה.    🔗

-———————————————

כבר הוכחנו לעיל, שׁרק אז יגיעו בני ישראל אל תכלית שׁלמותו כאשׁר יתיישב בארץ אבותיו כאשר העידה כבר התורה וגם דוד המלך, המשׁיח בעצמו אמר “כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים” ואם דוד בעצמו אמר כן, אנן מאי נענה אבתריה.

תשובה אל המחנה השניה.    🔗

-——————————————

כבר אמרנו לעיל שרק אז יתקיים ישראל לאורך ימים ולא יתבולל בין העכו“ם כאשר יתחזק בתורת אלהיו. והאות על זה הם אלה מאחינו שגלו למקום אשר קדמו אותם חכמינו לשם באור תורתם שׁהם חיים ודבקים בה' אלהיהם עד היום הזה; – ואם, חס ושׁלום, תשׁתכח תורה מישראל אז יתערבו בין הגוים. ולדעת ר' עקיבא – אינם עתידים לחזור. ואות על זה – עשרת השבטים שנבלעו בין האומות כהיום הזה; ולפי זה – הדרך אשר התוה למו המחנה הזאת מסוכנת היא מאוד; לפי שעתה ברור הדבר שׁלא יקדמו לשם חכמי ישראל באור תורתם אל מקומות כאלה אשׁר לא צוה ה' וארון ברית ה' לא ימוש מקרב המחנה וגם לא יעלו לשם בחומה, כי אם אחד מעיר ושנים ממשׁפחה אשׁר יבואו לשם לעבוד בפרך ובזיעת אפם עבודה זרה להם תחת עול אדונים קשים גוי אשׁר לא ישמע את לשונם. אם כן דבר – מי יורה אותם שם דעה, מי יבן אותם שׁמועה, מי ילמד אותם שם חקי ה' ותורתו. האם מורים מתעים כאלה אשר זה כל תקותם לאבד ממנו חקי אלהיו ותורתו גם פה. ומכש”כ מאת הנודדים לשׁם ללחם.

והולידה התנועה הזאת, אשר אז יצדק לומר: אם קשה עתה הדבר להשיג את ארצנו נבקשׁ מפלט אחר לנו מן הבא בידינו, — כי אם כן הוא הדבר, למען שנתעורר לקום לתחיה ולשוב אל ארצנו ולהיות שם לנוי עולם כמקדם, על כן הגיעה עלינו הצרה הזאת. אם כן — כשם שאי אפשר לכדור הארץ הנאלץ מהכח המושך והכח הדוחה המושלים עליו מהשמש, — להתנגד להם

וללפת את מהלכו הסובבי אשר לו אל דרך עקלקלות כי לא תצלח לעולם, — כן ממש הוא עם הישראלי המושלים עליו ג”כ כח המושך אותו אל השתלמותו מלמעלה, אור הוי' — וכח הדוחה אותו מאת כל העמים מלהתבולל ביניהם ומלהשתוות אתם. ומבין שׁתי הכחות המושך והדוחה נאלץ הוא לשׁוב אך ורק אל הארץ אשר ה' הבטיחהו. ואי אפשר לו להתנגד אל הדבר הזה להיות

תועה על אדמת נכר והיא לא תצלח.

ומה שהם טועכים עלינו שקשה עתה הדבר מאוד להשיג את ארצנו, — על זאת אשׁיב לאמר: כבר דברנו הרבה פעמים שעם הישראלי בשם אדם יקרא. וכמו שהאדם מורכב מגוף ונשמה יחדיו וזה בלא זה לא יעשה שום דבר בעולם, — כמו כן הוא עם הישראלי רק אז יצליח בכל מעשה ידיו ויגבר חיל כאשר כל מפעלותיו אשר יעשה יהיו מורכבים מגוף השתדלות ופעולת ממשיות גשמיות ונפש — האמונה ובטחון בה' אלהיו שהוא יעזור לו על זאת וישלח ברכתו במעשה ידיו, וכמו שדברתי לעיל. וכשם שאי אפשר לאדם להוציא שום פעולה לאור בלא מחשבה, כן אי אפשר להם להוציא שׁום פעולה בלא אמונה ובטחון. וכשם שלא יוציא האדם שום פעולה לאור במחשבה בלבד בלא פעולה ממשיות, כן לא יוציא האדם שום פעולה לאור באמונה ובטחון בלבד בלא השׁתדלות ופעולה ממשׁיות. “הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם”.

כן הוא הדבר בענין הגאולה העתידה. עלינו החובה להשתדל בדבר הזה בכל יכלתנו בדרך הממוצע שלא לרחק ושלא לדחוק את הקץ וברצון ורשות כל מלכי הארץ להשיג את ארצנו לא בחיל ולא בכח בעול ותרמית אשר הם ננד רצונו יתברך; כי אם בהסכם וברשׁות אדוניו בכסף מלא יתננו לנו ולהתיישׁב עליה אחד מעיר ושנים ממשׁפחה ככל אשר נצטוונו מפי הקב”ה ומפי נביאיו הקדושׁים ומפי חכמי ישראל שׁהלכה כמותם, ונאמין בה' שהוא יקיים את הבטחתו הטובה, וישׁלח ברכה והצלחה במעשה ידינו בדרך נס ופלא ויגאלנו בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלהים.

ועל אלה מאחינו, אשר מפני חוסר בטחונם בה' יבקשו למו ארצות נכריות אשׁר לא צוה ה' ומארצנו יפנו עורף, עליהם עם המקונן יחדיו אשא נהי, “מה תזלי מאוד לשׁנות את דרכך. גם ממצרים” — אוגאנדא, גאלוויסטאן — "תבושי כאשׁר בושת מאשור” — מארגנטינא — “גם מאת זה תצאי וידיך על ראשך; כי מאס ה' במבטחין ולא תצליחי להם”.

“מדוע באתי לציון ואין אישׁ? — הקצור קצרה ידי מפדות אתכם ואם אין בי כח להציל”.

ובדבר עשרת השבטים שאמרנו, וכן באלה אשר נדיבי עמינו, מפני חוסר אמונתם ובטחונם בה‘, ישׁליכו אותם אל ארץ אחרת שאמר ר’ עקיבא עליהם: אין עתידים לחזור. — אין הלכה כדבריו. וכמו שׁאמרו על דבריו: “שבקה ר' עקיבא לחסידיחו שׁנאמר — כי חסיד אני”. — אלא הלכה כר' אליעזר שאמר: עתידים הם לחזור”.

והחילוק בין אלה אשר תורת ה' אתם לבין הנדחים האלה היא בזה. הראשונים יתחילו מעצמם להשתדל בדבר הזה והקב“ה יופיע עליהם בנסים ונפלאות הנסתרים במעשה ידיהם בתחלה; — אבל אלה המפוזרים והנדחים והמובלעים בין הגוים אין תורה, עליהם יאיר הקב”ה אורו עליהם כבימי צאתנו מארץ מצרים, ובענין שאמר עליהם יחזקאל הנביא,”ואת ערום ועריה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך".

וזה שדרש עליהם ר' עקיבא: “וישׁליכם אל ארץ אחרת כהיום הזה” — מה היום מאיר ומאפיל, כן הם נתנו שׁם באפלה ושׁוב אין מאיר להם. — ור' אליעזר דרש: מה היום עתיד להאיר עוד הפעם אחר חשכה הלילה, כן עתיר הקב”ה להאיר להם אור חדשׁ אור ה' במהרה בימינו. אמן.

 

הקדמה החמישית.    🔗

-—————————————–

מצאנו בתורה נביאים וכתובים שהתחלת הגאולה תהי' לארץ ואח"כ לבני ישראל. ככתוב בתורה “וזכרתי אח בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים” ובספרא שם — “מנין שהברית כרותה לארץ? — שנאמר— והארץ אזכר”…— ועוד כתוב בתורה — "וכפר אדמתו עמו”-בתחלה אדמתו והדר עמו.

יחזקאל הנביא כאשר בא לבשר לישראל שישיבם לארצם מארץ אויביהם התחיל בקאפ' ליו מן פסוק א — ט, לבשר להם ברבת הארץ "ואתה בן אדם הנכא אל הרי ישראל ואמרת: הרי ישראל! שמעו דבר ה' ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם” והדר

מבשר להם קבץ גליות ואמר “והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה ונושבו הערים והחרבות תבנינה והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והיטבתי מראשתיכם ודעתם כי אני ה'”.

עמוס הנביא אמר — הנה ימים באים, נאם ה', ונגש חורש בקוצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל ההרים תתמוגגנה ואחרי כן — ושׁבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות.

המשורר בן קרח ישיר: “רצית, ה' ארצך. שבת שבות יעקב” — בתחלה נתרצה לארץ ואח”כ שב את שבות יעקב; —

"אתה תקום. תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד” והדר מפרש הטעם: “כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו”.

חכמינו ז"ל, אנשׁי כנסת הגדולה סדרו לנו בתפלת “שׁמנה עשרה” בתחלה ברכת השׁנים — וכיון שׂנתברכו, אמרו, השנים מיד הגליות מתכנסין — תקע בשׁופר גדול לחרותנו שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא”. — וכן אמר על זה ר' אבא: “אין לך קץ מגולה מזה, שׁנאמר ואתם הרי ישראל — כי קרבו לבא”.

ולפי שׁאי אפשר הדבר להיות, שׁהארץ תוציא את יבולה מעצמה בלא עבודת האדם. ואפילו בגן עדן אמרה תורה “ואדם אין לעבוד את האדמה ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה”, — ממילא מובן הדבר, שׁהחובה על בני ישראל להשׁתדל לקנות את האדמה מידי אדוניה בכסף מלא וברשות כל מלכי הארץ ולהושיב עליה אחד מעיר ושנים ממשפחה לעבוד את האדמה להחרישׁה ולהזריעה להוציא לחם מן הארץ ולנטוע עליה זיתים וכרמים וכל פרי עץ למינהו. — "אז ירננו כל עצי היער מלפני ה' כי כאי-ולהודיע עליה את בני ישראל, כמו שכתוב — "וזרעתים לי בארץ זרע אדם” (ישעיה ל”ה — 1 — 2( —

על הענין הזה נשאתי את משלי: אשׁה הרה שאלה ברופאים על עת לדתה וכל אחד מהם הגביל לה העת לפי השערתו ולא ידעה עם מי מהם הצדק. ויען ויאמר אליה זקן הרופאים: זאת לכי העת: כאשר ימלאו דדיך חלב במהרה תלד ולד. — כן הדבר הזה.

ׁובזה יובן היטב השתי התשובות שאמרה התורה והנביאים שהבאתי דבריהם לעיל: התשובה הראשונה תהי' לאחד מעיר ושנים ממשפחה שׁישובו לשׁם לעבוד את האדמה ולתת גאולה לארץ בכל ארץ אחוזתם והם יהיו ממשׁ כמו הזרעים אשר יזרעו בארץ להוציא תבואות למכביר להחיות עם רב ועליהם אמר הכתוב "וזרעתים לי בארץ זרע אדם”. — והתשובה השניה שׁישובו כל בני ישראל יחדיו בהמון חוגג בנסים ונפלאות.

על הענין הזה ישיר המשׁיח, דוד מלך ישראל: —“בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים” — לא נאמין בתחלה למראה עינינו, פן הדבר הזה הוא כחלום יעוף. —”אז ימלא שחוק פינו ולשיננו רנה” — שיהיו בינינו אנשים שישחקו וילעגו על זה וגם אנשים שירונו מטוב לב על זה. — “אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה (הגדיל ה' לעשות עמנו) היינו שמחים” — וכאשר גם הגוים יודו, שהגדיל ה' לעשות עמנו, אז נדע, שאמת הדבר ולא כחלום יעוף.

“שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב” -,.אמר ר' יוחנן: גדול יום הגשׁמים כקבוץ גליות שנאמר כאפיקים בנגב” (תענית מ ב) פירוש לדבריו: אם יאמר לך אדם שהוא מאמין בהקב"ה שיזמין לו פרנסתו בעצמו ואין לו להשתדלׁ בזה כלל,—אף אתה אמר לו, שהוא פתי וסכל, ואין לו אמונה

כלל; אבל אם יאמר לך אדם: אני אחרישׁ ואשׁרר את האדמה ואשליך אל חיקה זרעים ואף כי עלול הדבר פן יאכלו אותם עוף השׁמים או יהיו מרמס לרגלי חית השדה מכל מקום בה' בטחתי ומאמין אני שהוא ירחם עלינו וישׁלח מטר מן השמים יורה ומלקוש להחיות זרע על פני כל הארץ האיש הזה הוא המאמין האמתי, ועליו אמרו חז"ל “אמונת — זה סדר זרעים”. — כן ממשׁ הוא הדבר בענין קבוץ גליות שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב. הזורעים בדמעה במגור ופחד אויב ברנה יקצורו הושיעה להם שיקצרו ברנה. — "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע” — כאשר זרעו שם את משך הזרע בכו — “בא יבוא ברנה נושא אלומותיו” — כאשר יבואו לישא אלומותיהם שיגדלו

שם ירננו.

וזה שנבא על זה ישׁעיה הנביא (מד ג — ה) ואמר: — ”כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך — שתזרע ויציצו בארצך וצמחו בבין חציר — העמים הפראים — כערבים על יבלי מים” — והיו לארבע מחנות ואלו הם: א — "זה יאמר: לה' אני — אלו צדיקים גמורים; ב — וזה יקרא בשם יעקב — אלו בינונים; ג — זה יכתוב ידו לה' — אלו בעלי תשובה; ד — ובשׁם ישראל יכנה” —אלו הגרים. —זה שאמר הכתוב — "נאם היי' אלהים מקבץ נדחי ישראל. עוד אקבץ עליו לנקבציו” (ישעי' נו ח)-שבאו בתחלה לארץ.

ומעתה יובן מה גדלה טעותם של אלה מאחינו הסוברים שׁאין עלינו החובה להשתדל ולפדות את ארצנו ולחדש את פניה כבימי עולם ושנים קדמוניות. ובין כך וכך הארץ תאבד מאתנו וזרים יורשׁים אותה ואנחנו עומדים בחבוק ידים ומצפים לנפלאות מן השמים. האנשים האלה שוגים ומשגים את כל ישראל. ובל זמן שנשמע להם לא נושע לעולם; כי לא זה בלבד אלא בכל התורה אנחנו רואים שׁהעיקר וההתחלה לכל ברכות ישראל היא הארץ.

ועל זה אמרתי בדרך צחיה,על מה אברה הארץ — מאתנו וזרים יורשים אתה? — ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם — שלא ברכו בתורה תחלה” שהתחלה ועיקר הברכות בתורה היא הארץ.

 

הקדמה הששית.    🔗

-———————————————

הדבר הזה ידוע לנו בהחלט שקץ הפלאות לגליותינו אשר הבטיח לנו הקב”ה אין לו קבע, כלומר שׁרק בעת הזאת ממש יגאל אותנו, ולא בעת אחרת; דאם כן — אין מקום כלל לכל התפלות שׁתקנו לנו אנשׁי כנסת הגדולה: “וגאלנו מהרה”; "תקע בשׁופר גדול לחרותנו”; "ולירושלים עירך

ברחמים תשוב" — ועוד הרבה תפלות כיוצא בהם. וגם, לפי זה, אין מקום כלל להרבה מדברי הנביאים שׁאמרו לישראל: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים” —; “שובי אל עריך אלה”.

וכששאל ר' יהושע בן לוי את המשיח: “אימתי קאתי מר? — השיב לו: היום”. — אלא כך היא המדה בדבר הזה קץ הפלאות שיעד הקב"ה לגאול אין לו קבע, וכוונתו יתברך שׁמו היתה בתחלה שיסבול עתים רבים וזמנים שונים. והעיקר בכל זה תלוי בהסבות שׁיהיו כמו תשובה ומעשים טובים ׁקושי השעבוד, ועל כולם— השתדלות לשוב לארצם, היינו זאת תהי' אחת מהסבות האלה מתי שתהי'. העת הזאת נכללת מראש מקדם בהכונה של יתברך שמו שיעד לגאול אותנו, ולפי זה באמת הדבר בכל יום ויום זמנו; לפי שהסבה הזאת בעצמה גורמת את הקץ.

וזה שאמר הכתוב: "אתה תקום. תרחם ציון כי עת לחננה. כי בא מועדי: התחיל ברחמנות בלבד ומוסיף שנם הגיע העת לחנינה, ומסיים כי בא מועד סתם ואפילו בלא חנינה. והדר מפרש הטעם לכל זה —; “כי רצו עבדיך את אבנית ואת עפרה יחיננו”, שׁהם משתדלים להחיותה ולהתיישב

בציון ובזה הם גורמים קץ הפלאות.

ומזה הטעם לא נאמר לדניאל קץ הפלאות בבירור, כי אם ברמז; לפי שהרמז יסבול יותר זמנים שונים ממה שיסבול הדבור. וחז”ל אמרו על הכתוב — “כי יום נקם בלבו' — ”ליבא לפימה לא גלי: ללביה גלי לפימה לא גלי” — לפי שהמחשׁבה כוללת יותר מהדיבור.

הן בגלות מצרים, שאמר הכתוב בפירוש “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה” — והם לא היו שם כי אם מאתים ועשרה שנים, והכתוב אומר “ומושׁב בני ישראל אשר ישבו במצרים ארבע מאות ושלשים שנה”; לפי שמפני קושי השעבוד חשב הקב”ה לעשות את הקץ מהעת שדבר עם אברהם בברית בין הבתרים ונשאר להם במצרים רק ר"י שנים, — מכל-שכן קץ הפלאות העתיד להיות, שעלה במחשׁבה בלבד, ”שׁכוונתו יתברך היתה בראש מקדם, שיסבול זמנים שונים.

 

הקדמה השביעית.    🔗

-—————————————–

כאשר יגיע קץ הפלאות האמתי שׁיהי' ברצונו יתברך להגאל את ישראל בעת ההיא תולד בלבבות ישראל תשׁוקה נפלאה לשוב לעמם ולארצם. וכמו שנבא על זה ישעיה הנביא “והיה ביום ההיא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור — והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושׁלים”. — וכמו שפירש בעל הרד"ק: — “הוא ענין משל, לומר: כלם יתקבצו ויבאו, כאלו תקעו בשופר להשׁמיע קול להתקבץ ולבא”. —

התשׁוקה הזאת התעוררה לא בלב כל ישראל הגדולים בלבד, אלא אפי' בלבבות הקטנים וילדים מבית ישראל. וכמו שאמר יואל הנביא — "והיה אחרי כן אשפוך 'רוחי על כל בשר ונבאו בניבם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון;

בחוריכם חזיונות יראו". — והגאון מו”ה מלבי”ם פירש על זה, “שאלו שנולדו יותר קרוב לזמן הגאולה השגתם יותר נעלה מאלה שנולדו מקודם”. —והטעם לזה נדבר אם ירצה השם יתברך במאמרי השלישי מזה הספר. —

 

הקדמה השׁמינית    🔗

-———————————————

הרמב”ן בשׁער הגמול שלו הראה אותנו לדעת ש“העולם הבא” המוזכר בפי חכמינו ז"ל יהי' בזה עולם ממש אשר אנחנו חיים בו בגוף ונפש. רק שׁברכתו והשפעתו, יתברך, שמו על עמו ישראל תהי' אז למעלה מדרך ׁהטבע של העת אשר אנחנו חיים היום. —והטעם לזה? —, לפי שבאמת אין קצבה ושיעור לטובתו, יתברך שמו, להיטיב עם בריותיו אשׁר ברא בעולמו, וברצונו גם עתה להיטיב עמהם כפי חסדו וטובו הגדול לאין שיעור ותכלית. ואולם לפי שיצרּ לב האדם רע מנעוריו ולא יכול לקבל רוב טובה; לפי שׁברוב טובה הוא עלול לחטוא, לכך מוכרח הקב”ה לצמצם השפעתו הגדולה עליהם, כפי השיעור שיכלו לקבל שלא יחטאו בלבד ולא יותר.

וזה לשון הספרי האזינו- — “וישמן ישרון ויבעט”.— לפי שבען מורדין. אמר להם משׁה לישראל: הזהרו שלא תמרדו בהקב”ה מתוך אכילה ושׁׁתיה ומתוך שלוה. שנאמר — פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון — ימה נאמר בהן? — “ורם לבבך ושכחת את ה”. — אבל לולא המניעה הזאת היה משׁפיע להם רוב טובה כפי יכלתו יתברך בלי שיעור ותכלית. — “ד”א — צור ילדך

תשי": — כל זמן שאני מבקש להיטיב אתכם אתם מתישים כח של מעלה: עמדתם על הים ואמרתם: “זה אלי ואנוהו” — בקשתי להיטיב אתכם. חזרתם ואמרתם "נתנה ראש ונשובה מצרימה”; עמדתם בהר סיני ואמרתם — כל אשר דבר ה' נעשה ונשׁמע —בקשתי להיטיב אתכם. חזרתם ואמרתם לעגל אלה אלהיך ישראל. —

פירושׁ לזה: הקב”ה רוצה להשפיע עליהם חסדו וטובו לא בעד המצות שכבר עשו בלבד אלא אפילו בעד המצות שיקיימו לעתיד לפי שמצוה. גוררת מצוה והבא לטהר מסייעין אותו שׁיהי' בידו לקיימן והיה משלם להם תיכף ומיד שכר טוב עליהם; לפי שאמרו “ואנוהו — נעשה ונשמע” — בעתיד. וגם בעד מה שילמדו לאחרים לקיים את כל מצות ה‘. וכמו שנאמר באברהם אבינו "כי ידעתיו למען אשׁר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט”. — והשכר הזה באמת אין לו שיעור ותכלית. ואולם לפי ש“וישמן ישרן ויבעט, לפי שבען מורדין” — אי אפשר לשׁלם שכר לא בעד המצות שׁהם עתידים לקיימן אלא אפילו בעד המצות שקיימו כבר. — אבל לגבי האבות, שגלוי וידוע לפני הקב”ה שלא יחטאו עוד וכמו שאמרו חז“ל עליהם שלא שלט בהם יצר הרע. לכך הטעימן הקב”ה מעין עולם הבא ושילם להם אפילו בעד המצות שׁילמדו את בניהם ושׁישמרו אותם לעתיד. — ובספרי ש — ד”א — “צור ילדך תשי” —שׁכחתם את מעשה אבותיכם. וכן הוא אומר: “הביטו אל צור חצבתם”. — שאם הייתם באבותיכם לא הייתם מתישים כחו שׁל מעלה לצמצם את ברכתו עליכם. — וזה שאמרו חז”ל: "בזמן שישראל

עושים רצונו של מקום מוסיפים גבורה בפמליא שׁל מעלה ובזמן שׁישראל אין עושין רצונו של מקום מתישים גבורה בפמליא של מעלה".

ואחרי אשר הקב"ה הבטיח לנו בתורתו שלעתיד לבא "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך — ואתה תשוב ושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום”; — ממילא יהי' אז ביכלתו יתברך להשפיע עליהם מטובו בלי שיעור ותכלית לא בעד המצות שקיימו מכבר בלבד אלא אפילו בעד המצות שהם עתידים לקיימם ואשר יקיימו אותם בניהם ותלמידיהם שלמדו אותם לשׁמר את דרך ה‘, ואז ישמח ה’ במעשיו, לפי שאז נתמלא רצונו יתברך להשפיע עליהם רוב טובה והם מוסיפים גבורה בפמליא שלו.

וזה שאמרו חז"ל “כל השׁירות של עולם הזה נאמרו בלשון נקבה”. לפי שלא ישיר המשׁפיע מפני שאי אפשׁר לו להשפיע כפי רצונו יתברך בלי שיעור ותכלית ומוכרח לצמצם השפעתו ולכך לא ישׁיר עתה אלא המקבל בלבד לשון נקבה; אבל לעתיד לבא שנתמלא רצונו יתברך להשׁפיע עליהם

כפי חסדו וטובו הגדול אז ישיר המשׁפיע — לשׁון זכר.

המדה הזאת של תשׁלום שכר של עולם הבא קראה הכתוב בשם — “הותיר”. פירוש: “תשלום גמול יותר ממה שמגיע להם מכבר בעד המצות שׁקיימו אותם, אלא הוא נותן להם שכר טוב אפילו בעד המצות שׁעתידים לקיימם”. חז”ל אמרו: — “ותאכל ותשבע ותותר”. במתניתא תניא: “ותאכל — בעולם הזה. ותשבע לימות המשיח, ותותר לעתיד לבא” (שבת קיג — ב). —”ואת ובניך תחיו בנותר" — "עד שיחיו המתים” (מדר' רבה בראשית, לה). —ובזה אפשר לפרש הכתוב “והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר” (שמות לה ז). —

ׁובזה מיושב הפליאה הגדולה בפ' תבא (כ”ה) שׁבפסוקים מן ד' ועד י' חשב הברכות שׁיעשה אתם הקב”ה בעד המצות שהם עשו, ומשם ואילך הפך הסדר ואמר — והותירך ה' לטובה — כי תשמע אל מצות —ה‘. ומה הן הברכות שהוסיף בפסוק י’ ואילך”?. —

והתשׁובה בזה לפי דברינו כך הוא: — מהחלת הפרשה עם פסוק י חשב הברכות של עולם הזה בעד המצות שכבר עשו. ומשׁם ואילך חשב הברכות שׁל עולם הבא בעד המצות שהם עתידים לקיימם. ואמר:,,והותירך ה' לטובה": יותר מהשיעור שמגיע לך בער המצות שׁעשית מכבר אלא מעתה שגלוי וידוע לפניו שלא תחטא עור לא יצמצם עתה את ברכתו לך "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב”. — והטעם לזה? — לפי שׁגלוי לפניו — “כי תשמע אל מצות ה' אלהיך — ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל”.

וכן ממש הענין הזה נאמר בפ' בחקותי שמתחלת הפרשׁה עד פסוק ח' ידבר בענין השכר שׁיתן להם בעד המצות שׁקיימו כבר, ובפסוקים ט' — י"ג ידבר בענין הברכות שיתן להם בעד המצות שהם עתידים לקיימם בעולם הבא ואמר "ופניתי אליכם” -—ובספרא שם — “כך היו ישראל מבקשים בעולם הזה שכרם מלפני המקום ועכו”ם מבקשים שכרם מלפני המקום והמקים אומר להם לישראל: בָנַי! אפנה לכם. עכו”ם שעשו עמי מצות מועטת — ולא זכו למדרגה שלא יחטאו עוד ואני נותן להם שכר מועט— בצמצום שלא יחטאו מרוב טובה; אבל אתם — שבאתם למדרגה שלא תחטאו לעולם — חשבון רב אני עתיד לחשוב עמכם. לכך נאמר: ופניתי אליכם.- והתהלכתי בתוככם” — ובספרא שם— “משלו משל למה הדבר דומה? — למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריסו: מה לך מיטמר מלפני? — הריני כיוצא בך. — כך עתיד הקב”ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא” — לפי שהם אז מוסיפים גבורה בפמליא של מעלה ונעשים “שותף להקב”ה במעשה בראשית” — והרי הם כמו האריס הפועל בכרם ויש לו חלק בשבחו — “וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים” — פן ח”ו, הם

לא זכו שלא יחטאו והם מתישים כח בפמליא של מעלה. והקב”ה משיב להם: "הריני כיוצא בכם” — שמעתה נעשיתם שותף במעשה בראשית — “והייתי לכם לאלהים” —שאיטיב אתכם בתחלה ואחר כך — ואתם תהיו לי לעם” — בעד המצות שׁאתם עתידים לקיימם. ולא כמו שׁאמר בתחלת הפרשה — “אם בחקותי תלכו — ונתתי גשמיכם” ולא מקודם. ולהלן אבאר שעוד

יותר מכל זה נאמר בפרשה נצבים שהבאתי לעיל.

על הענין הנכבד הזה לא דיבר שום נביא וחוזה; כי אם הקב”ה בתורתו בלבד. וזה שאמרו חז”ל: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח. אבל לעולם הבא — “עין הנבואה לא ראתה אלהים זולתך” לא נאמר, בלתי בתורה בלבד.

ובזה מיושב פליאה עצומה על מה שאמרו חז”ל — “בקשׁ הקב”ה לעשות לחזקיהו משיח ולסנחרב גוג ומגוג ובשביל שלא אמר שׁירה לפניו חזר בו הקב”ה. פתחה הארץ את פיה ואמרה: רבונו שׁל עולם! אני אומרת שירה לפניך ועשה אותו משיח”. —

הכוונה בזה: לפי שהנס שׁל מגפות חיל סנחרב היה מעין עולם הבא, וכמו שאמרו חז“ל “אזנים גלה להם ושׁמעו שירה מפי ההיות” — השיר של המשפיע. ולפי זה היה לו גם לחזקיהו לומר שיר שלעתיד לבא לפי שהם מוסיפים גבורה בפמליא של מעלה ונעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית, ולפי שׁבימיו נתברכה הארץ גם כן בברכות של עולם הבא ככתוב “מהחל התרומה לביא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב”; — “כי ה' ברך את עמו והנותר את ההמון הזה”. — וכמו שאמר ר' שמעין בן יוחאי: אותו הפרק זמן בשול פירות היה. אמר הקב”ה לגבריאל: כשאתה יוצא לבשל את הפירות — בברכות שׁל עולם הבא — הזקוק להם — שׁישמעו השיר של המשפיע —

—כך אמרה הארץ: "אני - שנתברכתי בברכות של עולם הבא — אומרה שירה לפניך ועשה אותו משיח”. — ולהלן אדבר עוד מזה בעזרת השם יתברך.

היוצא לנו מהקדמות האלה:    🔗

-—————————————–

א) מחלוקת היא בין חכמי ישראל באיזו אופן תהי' הנאולה: ר' אליעזר ורב ורב יהודה סוברים שהגאולה תהי' על ידי תשובה ומעשים טובים בלבד.ולרב יהודה אסור להשׁתדל; אבל אנשי כנסת הגדולה ורבי יהושע ושמואל ורב כהנא וריש לקיש ור' זירא ורבי אבא ועוד הרבה מחכמי ישראל סוברים שהגאולה תהיה על ידי השתדלות גשמיות, ור' יוחנן ורבי יהושע בן לוי סוברים שאפשר להיות הגאולה בין כך ובין כך וכלל גדול הוא בתורה: ר' אליעזר ור' יהושׁע — הלכה כר' יהושע, ומכל שׁכן בהלכה הזאת ששתק ר' אליעזר, רב ושמואל — הלכה בשמואל בדינא והרבה פעמים הזכירו חז”ל את דברי שמואל “אין בין עולם הזה לימות המשׁיח אלא שעבוד מלכיות בלבד־” —

להלכה. וגם ר' אבא ור' זירא חלקו בזה. על רב יהודה בפועל ממש ומכש"כ שׁאנשי כנסת הגדולה תקנו לנו התפלות כדעת ר' יהושע וסייעתו העולה ממשׁ לפי הקדמה השׁניה.

ב) שׁאין רצונו של מקום לשנות סדרי בראשית ולעשות נסים ונפלאות, אלא על האדם להשתדל בכל דבר ודבר כקטן כגדול בפועל ממש ורק אז יופיע הקב”ה את ברכתו על מעשה ידיו בדרך נס ופלא.

ג) לפי שהסבה שגרמה לנו הגלות היתה שנאת חנם, והגלות גרם לנו אפילו בעכו”ם, ממילא נלמד מזה ב' דברים: א —, שאי אפשׁר, או לכל הפחות, קשה הדבר מאוד לשׁוב בגלות בתשובה ומעשים טובים; — ב'- — שעלינו פה בגלות החוב לתקן החטא שגרם לנו הגלות: שנאת חנם. וכל זמן שלא נתקן אותו לא יועילו אפילו תומע”ט.

ד) על כן החובה עלינו לקיים את המצוה “ואהבת לרעך כמוך” שׁהיא, כמו נפשׁ האדם מקור לכל כחותיו, כן המצוה הזאת מקור לכל מצות התורה. והמצווה הזאת בעצמה רב כחה להושׁיענו לקיים כל מצות התורה.

ה) לעולם לא יגיעו בני ישראל אל השתלמותו, כי אם בארץ ישראל. ואם יעזוב את תורתו עלול הוא ליפול בכל רעה;

ו) החובה עלינו להשתדל ולקנות בכסף מלא את ארצנו הקדושׁה מידי אדוניה ברשות כל מלכי האדמה ולהזריע בה את אחינו מעט מעט אחד מעיר ושנים ממשפחה, והם יחיו אותה להחרישה ולהזריעה ולנטוע בה זיתים וכרמים; לפי שהתחלת הגאולה תהי' לארץ.

ז) לדבר בלשון הקודש ולהתנער מעפר השפלות ולהיות לאיש בעיני עצמו להשתדל בהשתדלות גשמיות, וגם ללמוד ולדעת את חכמת העמים ונמוסיהם הטובים.

ח) הדברים האלה בעצמם יעשו ויקרבו את קץ הפלאות; לפי שבאמת בכֹל יום זמנו.

ט) וזה לך האות על קץ הפלאות שיולד בכל בני ישראל תשוקה נפלאה לשוב לארצם ובפרט בדור הצעיר;

ד) וכאשר יתיישבו בארצם ימול ה' את לבבם הערלה ויעשו כל מצות התורה והקב”ה ישביעם שׁם מטובו של עולם הבא בער המצות שהם עתידים לקיימם.

מעתה ע”פ הדברים האלה אבאר את הפרשה שהבאתי בתחלת דברי בטוב טעם ודעת בעזרת ה'.

התורה לא דברה רק באופן התשובה שתהי' על ידי השתדלות גשמיות בלבד. התורה חלקה התשובה לחמש תקופות ואלו הן:

 

תקופה הראשׁונה.    🔗

-—————————————–

"יהיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך”— הישראלי, להתאחד לאהוב אישׁ את רעהו לתקן החטא שנאת חנם ופירוד לבבות שגרם לך מתחלה להגלות — “בכל הגוים אשׁר הדיחך ה' אלהיך שמה” —בעת שאתה מפוזר בין כל העמים והיית משתוקק תמיד להתבולל ביניהם ולהתדמות להם, תתעורר בך התשוקה לשוב אל לבבך הישראלי, שהוא המקור והשורש לכל התורה. — ובזה נשלמה התקופה הראשונה.

 

תקופה השניה.    🔗

-—————————————–

“ושבת עד ה' אלהיך” שׁתשדל לשוב לארצך “אשר עיני ה' אלהיך בהי” — "אחד מעיר ושנים ממשפחה” — להחיותה להחרישׁה להזריעה והם יהיו שם כמו הזרעים. ועליהם אמר הכתוב — “וזרעתים לי בארץ זרע אדם” — ושמעת בקלי” — ההתעוררת שבלבבך שנבא על זה יואל הנביא — "והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון

בחוריכם חזיונות יראו" —, ואשר ישעיה הנביא קרא אותו בשם,,שׁופר גדול". —

והתורה הבטיחה אותנו, שהקב”ה יעזור לנו על התשובות האלה “ושב ה' אלהיך את שבותך” —,ששבת “אל לבבך־” — "ורחמך” — שהעמים אשר מפוזר אתה ביניהם ירחמו עליך. —ועל התשובה השניה: "ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה” — שתשובו כלם מכל העמים האלה הקרובים לארצך המחזיקים בה' אלהיך. "אם יהיה נדחך” — שאתה הדחת אותם — ”בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך” — והם לא ישובו מעצמם; לפי שאין להם תורה ומצוות ונשתכחו מהם אהבתם לארצם ולעמם ולתורתם; על כן יקחם ה' אלהיך משׁם בעצמו. — ומה שאמר בלשון — "אם” — בכדי שתשאר הבחירה להדיחם.או לא להדיחם. ולא אמר בלשון וודאי; לפי שאז היה מוכרח הדבר להיות, לפי שׁכך כתוב בתורה. — “והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך”—

 

תקופה השלישׁית    🔗

-—————————————–

"ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך”. — יסיר את ערלת לבבך ולבב אלה האנשים אשׁר זרעתם שׁם, בכרי שיהיו מוכשרים "לאהבה את ה' אלהיך — למען חייך”, שתחיה שם לעולם. ולא כמו שהיה בימי יהושׁע שלא מלאת לבבך והיתה עלול לחטא והניח ה' בארצך מהעמים לנסותך והיה חייך תלוים לך מנגד עיניך; אבל עתה היין נצחיים “ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך” — וזאת היא ממשׁ הדבר שׁראה ישעיה הנביא ואמר על זה — “מלכים יראו וקמו, שרים — וישחוו” — ויחזקאל הנביא נבא על הענין הזה מלחמת גוג ומגוג.

 

תקופה הרביעית.    🔗

-—————————————–

“ואתה תשׁוב ושמעת בקול ה” — בתורתו — "ועשית” — בפועל ממשׁ — "את מצותיו” — שהמילה שמל את לבבך והכשׁירך לאהבת ה' אלהיך עשתה פירות שאחר מלחמת גוג ומגוג שבת לשמוע בקול ה' בתורתו ועשית ממש את כל מצותיו. ואולם לא הגעת ער הנה למדרגה שה' ייחד אלהותו עליך וגם לא תשׁמור ומצפה מתי יגיעו המצות לידיך לקיימם ומכש”כ שלא תשמור לקיים

החקים; לפי שלא שבת אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשׁך.- ובזה נשלמה התקופה הרביעית שראו אותם גם הנביאים. ומכאן ואילך דברה התורה מהתקופה החמישית שׁלא ראה אותה שום נביא וחוזה, בלתי הקב”ה בתורתו בלבד, והיא —

 

תקופה החמישית.    🔗

-—————————————–

“והותירך ה' אלהיך בכל” — שתזכה לברכות של עולם הכב הנקראות “הותיר, כל” שזכו להן האבות: “מעשה ידך, בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה” — בכל אלה הדברים יברכך ב"הותיר — כל” — “כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך” — שגם להם השׁפיע מעין עולם הבא ושש עליהם; לפי שנתמלא רצונו יתברך להשפיע להם במדה מרובה מאוד ומוסיפים גבורה בפמליא של מעלה ושמח ה' במעשיו וישיר המשׁפיע.

והטעם שׁמעתה ישׁפיע לך ה' מטובו של עולם הבא; — "כי תשמע בקול ה' אלהיך” — לפי שׁגלוי וידוע לפניו שׁתשמיע מעתה בקול ה' אלהיך המייחד שמו עליך — “לשׁמר מצותיו וחקותיו” — "שתהא שומר ומצפה לקיים המצות ואפילו החקים — הכתובה בספר הזה. “כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשּך” — כל זה גלוי וידוע לפניו שעתיד להיות לכך יברכך מקודם בברכות של עולם הבא בער המצות שתקיימם בעתיד.

וזה שאמרו חז”ל שׁהראו לר' אבהו טרם הסתלקותו תליסר נהרי אפרסמוני דביא ואמר: "אני אמרתי לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי”. — הכוונה בזה: הראו לו שהוא זוכה לעולם הבא הנאמר בחורה בשלשה עשרה תיבות ואלו הן: “והותירך, ה', אלהיך, בכל, מעשה, ידיך, בפרי, בטנך, ובפרי, בהמתך, ובפרי, אדמתך, לטובה”, — וכן בפרשה “תבא” מן — “והיה אם שמוע” — עד — “אשר אנכי מצוך היום לשמר ולעשות” — יש שלשה עשר פסוקים, — יאמר: “,אני אמרתי לריק יגעתי” שלא אוכל לקבל שכרי משׁלם אפילו בער המצות שקיימתי ”פן לפי שבען מורדין”; “לתהי והבל כחי כליתי” — ומבש”כ שלא אקבל שכר בעד המצות שאקיים בעתיד. ואולם כשהראו לו שהוא זוכה לעולם הבא, אמר: "אכן

משפטי” — השכר שמגיע לי במשפט, לפי שכבר קיימתי אותן — “אם ה'”. “ופעולתי” שפעלתי על תלמידי ובני שלמדתי איתם דרכי ה' ותורתו והם יקיימו על ידי מצות התורה — "את אלהי” — המייחד שמו עלי.

וכבר הראתי לעיל שהן הן הדברים שׁׁנאמרו בפ' “בחקותי” ובפ' “תבא”. ואולם לפי שׁבפ' בחקותי ובפ' תבא מיירה התורה כשלא יחטאו לעולם ולא יהיו בגלות כלל, לכך אינו מזכיר שם שימל את לבכם כי לא יהיה להם ערלה כלל. וגם לא מזכיר בפ' תבא “חקים” — לפי שישיגו הטעם שלהם ויהיו להם כמצות ממש; אבל בפרשה נצבים שהתירה דברה שיבאו מן הגלות לכך לא ישיגו טעמם ויהיו להם חקים וכן לא הזכירה שׁם ההורה "מעשה ידיך;

לפי ש“בזמן שׁישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשה על ידי אחרים — ואם לא היו בגלות לא היו עושים מלאכה כלל: אבל אחר שׁגלו מארצם לבין העכו”ם ומוכרחים לעשות בעצמם מלאכתם ממילא אפילו כׁשישובו לארצם ג”כ יעשו בעצמם מלאכתם, לכך הבטיחה אותם התורה שה' יברך את מעשה ידיהם. ור' זירא ג”כ למד מדברי רב יהודה “ושתי ממיא רבי באני”, שילמדו חכמת העמים ונמוסיהם הטובים והם חכמת המעשה אשׁר להם, וה' יברך את כל מעשה ידיך.

מעתה ע"פ הדברים האלה יתבארו לפנינו היטב דברי חז”ל בסנהדרין שהבאתי בתחלת דברי.

ושׁמואל אמר: דיו לאבל שׁיעמוד באבלו”. — דיו להם לישראל לעמוד באבלותם מבלי לעשות שים השתדלות גשׁמיות ולצפה רק לנסים מן השׁמים בלבד. אלא עליהם החובה להתנער מעפר אבלותם ולהיות לאנשים בעיני כל רואיהם, וכמו שאמר להם ישעיה הנביא, "התנערי מעפר, קומי שבי ירושלם” ",התפתחי מיסרי צוארך שביה בה ציון” — "עד מתי תתחמקין הבת

השובבה”? — "כתנאי: ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה — נגאלין; ואם

לאו -— אינם נגאלין".

אמר ליה ר' יהושע: ואם לאו — אינם ננאלין? — על שׁאמר, ש"אם עושין תשובה נגאלין” — הוא מודה לו ורק חולק עליו על זה שאמר: ואם לאו — אינם נגאלין. — ושאל אותו האם לדבריך אפשר הדבר להיות שׁלא יגאלו לעולם! —

“אמר ליה רבי אליעזר: אם אינם עושים תשובה הקב”ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשה עליהם כהמן וישראל עושין תשׁובה ומחזירן למוטב”. —

ואעידה לי שני עדים נאמנים והם הירושלמי — הביאו בכאן מסורת הש”ס — והמדרש תנחומא, בחקותי שהם דברי ר' אליעזר ולא דברי ר' יהושׁע ואולי היא שגגת המדפיס שהיה כתוב “א' — מר ל' — יה א' — לא אם אינם עושים” וגו' והמעתיק לקח ראשׁי האותיות וכתבם. והם א’ל’א‘. והמדפיס לא ידע שהם ראשׁי האותיות משלשה תיבות והדפיס מהם תיבה אחת, ולפי זה רב סובר כר’ אליעזר ושמואל סובר כר' יהושע. — גם אפשר לומר שהכוונה בגמרא שלפנינו ג"כ הכי — “אלא” (ב) אמר ר' אליעזר — “אם”.

“תניא אידך: ר' אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה — נגאלין, שנאמר: שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם”.

“אמר ליה רבי יהושע: והלא כבר נאמר: חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו: חנם נמכרתם בעכו”ם ולא בכסף תגאלו ולא בתשובה ומעשים טובים".

תשובה נצחה השיב ר' יהושע לר' אליעזר: הא קודם שגלו היו עוסקים

בתורה ובמצות ובגמילות חסדים ורק מפני שנאת חנם בלבד 'שהיתה ביניהם

נמכרו והגלות בעצמו גרם להם אפילו בעבודת כו"ם וכמו שׁאמר דוד,כי

גרשוני היום מהסתפח בנחלה ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", — אם כן —

האיך אפשר להם בגלות לעשות תשובה ומעשים טובים? — אלא ברור הדבר

"ולא בכסף תגאלו: ולא בתשובה ומעשים טובים” וכמו שדרשו חז”ל: צרור

הכסף לקח בידו אלו הצדיקים. ואי אפשׁר להם לעשות תשובה ומעשים טובים,

ואולם החובה עליהם לעשות תשׁובה על החטא שׁגרם להם להגלות. והיא

שנאת חנם שישיבו כלם אל לבבם אהבת והתאחדות אחים. וזה ממש כונת

הכתוב שׁהביא ר' אליעזר: שובו בנים שובבים שעדיין אתם שובבים כחיות

שׁובבות שאין ביניכם אחדות, עשו תשׁובה על החטא שנאת חנם שׁיש ביניכם

ואני מבטיח אותך לרפא אותן משיבותיך. וכמו שאמרו חז”ל "הבא לטהר

מסייעין אותו”. והיא ממש התקופה הראשונה שבתורה: "והשבות אל לבבך —

ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך".

(ב) עיין שבת (ד' פ"ט) שאמר שם: “אלא — הר שנעשה סימן טוב לישראל” — והם דבר רב כהנא. כן בכאן שאמר — “אלא אם אינם עושים תשובה הקב”ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן" — הם דברי ר' אליעזר.

“אמר ליה ר' אליעזר: והלא כבר נאמר: שובו אלי ואשובה אליכם” — מזה משמע שׁיצוה עליהם לעשות תשׁובה ומע"ט, ורק אז ישוב אליהם.

“אמר ליה ר' יהושע: והלא כבר נאמר: כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחר מעיר ושנים ממשפחה והבאתי אתכם ציון”. — פירוש: הקב”ה מבקש מאתם שישׁובו לציון מעט מעט.”אחד מעיר ושנים ממשפחה" — “דברים, ככתכם” ואמר להם “שובו אלי” ואני אבטיחכם “ואשובה אליכם” והבאתי אתכם ציון. והיא ממשׁ התקופה השניה שׁבתורה “ושבת עד ה' אלהיך” — “ושב וקבצך מכל העמים והביאך אל הארץ אשׁר ירשׁו אבתיך”. — משה ידבר בתורה על דבר התחלת שובתם לארצם רק להיות שם לעם כמו מקדם, לכך אמר ושבת עד ה'-בלבד. והנביא ידבר, שלפי, שיעשו שם תשובה ומעשים טובים, לכך אמר — שׁובו אלי”.

"אמר ליה ר' אליעזר: והלא כבר נאמר: בשובה ונחת תושׁעון” — מזה משמע שאין להם להשׁתדל בזה רק בתשובה ומעשים טובים.

“אמר ליה ר' יהושׁע: והלא כבר נאמר: כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים מלכים יראו וקמו, שרים — וישתחוו”. — פירושׁ: לפי שימל הקב”ה שם את לבבם לאהבה את ה' ולא יחטאו עוד למען חייהם ונתן כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך ומלחמת גוג ומגוג ומלכים הטובים יראו את כבודך וקמו שרים וישתחיו, וזה שאמר הכתוב ."בשובה ונחת תושעון”. והיא התקופה השלישית שבתורה.

"אמר ליה ר' אליעזר: והלא כבר נאמר: אם תשוב ישראל, נאם ה', אלי תשׁוב” — משמע מזה בחשיכה ומעשים טובים.

“אמר ליה ר' יהושׁע: והלא כבר נאמר: ואשׁמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קודשׁ תכלינה כל אלה”. — פירושׁ: אמת הדבר שהכתוב שהביא ר' אליעזר כוונתו על תשובה ומעשים טובים, אבל רק כאשר יהיו בארצם, וככלות נפץ יד עם קודשׁ אחר מלחמת גוג ומגוג או תכלינה כל אלה אז יעשו תשובה שלמה, וכמו שהבטיחה אחר זה התורה בעצמה, “ואתה תשוב ושׁמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום”. וזה ג”כ כונת הכתוב שהביא ר' אליעזר: אם תשׁוב ישראל — לארצו נאם ה'. נשבע בחי העולם, אלי תשוב תעשה שם אחרי

מלחמת גוג ומגוג ככלות נפץ יד עם קודש תשובה ומעשים טובים, וזאת היא ממשׁ התקופה הרביעית שבתורה. — ושתק ר' אליעזר. —

ועל דבר התקופה החמישית שבתורה לא אמרו דבר; לפי שגם הנביאים שׁהביאו את דבריהם לא ראו אותה כי אם בתורה בלבד היא כתובה וכמו שבארתי אותה. —

“ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא” — מזה נראה ברור כשמש שׁהחובה על ישראל לעלות לציון אחד מעיר ושנים ממשפחה,,הדברים ככתבם" ולהזריע שם זרע אדם, ולהחיות את האדמה להזריעה ולנטוע על הרי ישראל עצי פרי, כי קרבו לבוא, וכמו שבארתי.

והנני לבאר את דבריו אלה על פי מה שאמרו חז”ל (מכות כד): “שוב פעם אחת היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשׁי הקדשים, התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק — אמר להם: לכך אני מצחק דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. — באוריה כתיב — לכן בגללכם ציין שדה תחרש — בזכריהו כתיב: עוד ישׁבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים — עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריהו, עכשׁיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריהו מתקיימת”.

דברי ר' עקיבא אלה מבוארים ע”פ הספרא בחקותי, “והשמותי אני את הארץ” — זו מדה טובה, שׁלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשו באים האויבים ומוצאים עליה נחת רוח — לכך נאמר — “ושממו עליה אויביכם היושבים בה” — זו האויבים הבאים אחר כך לא ימצאו עליה נחת רוח”. — והן הן הדברים שאמר להם ר' עקיבא: לכן בגללכם (בשׁבילכם) ציון שדה תחרש שלא ימצאו האויבים הבאים לשם נחת רוח וממילא תתקיים נבואתו של זכריהו עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.

ובזה מבואר המחלוקת שבין ר' יוחנן, שאמר: “ייתי ולא אחמינה” —; לפי שהוא סוכר שאפשׁר להיות הגאולה ע"י תשובה ומעשים טובים, "כדור שׁכלו זכאי” ובנסים ונפלאות ואין צריך בזה שהעכו”ם לא ימצאו עליה נחת רוח עליה, לכך יאמר הקב”ה: "האיך אאבד אלו מפני אלו” — אבל ריש לקיש שהוא סובר "דברים ככתבם”; “אלה סניני לכו”, שלא עלו בימי כורשׁ ושהכל יהי' בדרך הטבע ממילא — “ושׁממו עליה אויביכם” — שלא ימצאו נחת רוח, לכך הוא סובר “ייתי ואחמינה”.. — ולפי הנחה הזאת גם רב יוסף שאמר: “ייתי ואיתב בטולא דכופיתא” -—; לפי שׁהיה סגי נהור — גם כן סובר כרבי יהושע וסייעתו.

ובזה יאירו לפנינו התפלות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ור' אבא שאמרו דבר אחד — “וכיון שנתברכו השׁנים מיד הגליות מתכנסין'”; לפי שׁהם סוברים שהגאולה תהי' ע”י השׁתדלות, א”כ קשׁה לדבריהם. במאי מנחם יחזקאל את ישראל, שהרי ישראל יתנו ענפיהם וישאו פירותיהם “עכשיו באים האויבים ומצאום עליה נחת רוח”? — לכך מסיים: “לעמי ישראל כי קרבו לבא”.

ובזה יאירו לפנינו דברי ר' אבא בגמרא (ברכות כ"ד, ב) וזה לשונה: “ר' אבא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה דהוה בעי למיסק לארץ ישראל — אמר איזיל ואשמע מיניה מלתא ואתי —אזיל, אשכחיה לתנא דקתני קמיה דרב יהודה: היה עומד בתפלה ונתעטשׁ — ממתין עד שׁיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. איכא דאמרי: היה עומד בתפלה וּבקש להתעטש — מרחיק לאחריו כל זאת. ונפשו זכה וטהורה. – והוא פוסח על שתי הסעיפים: פן אתם הצדק,שׁעמו – עם– עולם עליו אבד כלח וישראל עוד אינו, בכל העמים הקדמונים אשר רק בכתב עולם זכרו חקוק לנצח. – על כן עליהם החובה להתחלף באומה אחרת, החיה עתה בעולם. כי אז גם עליהם יזרח אור החופש המאיר על כל העמים המתגורר בתוכם, בלי הבדל כלל. – ויתנו את תורתם ולאומתם כפר נפשם בעד החרות שקוו להשיגו. – אבל לדאבון לבבם תוחלתם נכזבה ותקותם מפח נפשׁ; כי לא די להם שׁמטרתם מהם והלאה, אלא, כל אשר ישתדלו להשתוות ולהתבולל ביניהם כן יוסיפו שנוא אותו ויתעבוהו בגועל נפשם. וכמו שדרשו חז”ל על הכתוב – “הפך לבם לשנוא עמו”. –

אחרי הנסיונות הקשים והמרים האלה נוכחו לדעת שטעו טעות גדול; כי לא ידעו את העם וטבעו, אשׁר א"א להשתוות ולהתבולל בו, ולא הבינו לדעת, מה רב ההבדל בין עמו עם ה', לבין שאר כל עמי תבל.

על כן מעתה החובה עליהם להראות לכל העמים, כי עוד ישראל חי– ויחיה לנצח. והוא ירגיש את כל המכות הנוראות והאיומות אשר אויביו יכהו חנם על לא חמס בכפו; בלתי אם מזדון לבם הרע מכל חיתו טרף ושׁפיפון שרף ועקרב, – ולא זכרו לו כל הטובות שעשה להם מעולם: הורם לדעת אחדות הבורא האוהב הטוב החסד והרחמים לכל האדם אשר בעולם בלי הבדל דת ולאום משפחה ושׁבט; – השׁארת הנפש; – התחיה אחר המות; – אהבת רעים, – עליו החובה להתעורר עוד הפעם כבימי עולם ברוב אונים לנשא גם דגלו חותם תכנית קדושת לאומתו – “ואהבת לרעך כמוך” במרום, ולהיות עוד הפעם לעמוד האור ההולך לפני כל העמים לנחותם את דרך ה' כמו שעשו אבותיהם. –

על כן עליהם החובה להשתדל בנפשם ומאודם, ע“פ משפטי היושר והצדק חגיגה ורחמים, ע”פ חקי העמים הנאורים, לבקשׁ מאתם מקום מפלט לנו ולהתיישׁב עליה להיות לנו “בית מדרשׁ תורת האדם” באין הבדל דת ושבט משׁפחה ולאום, למען לא ישא גוי אל גוי חרב ולא יקום אב בבנו ובן באביו, בת לא תקום על אמה ואם לא תקום על בתה וכתתו לאתים חרבותיהם, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, הכל כאשׁר הבטיח ישעיה הנביא מאז מעולם.

המקום המוכשׁר לזה הוא אך ורק מקום השׁמם והנעזב, מקום ערש ילדותנו ארץ אשר האירו שם אבותינו את אור ה' ותורתו בראשונה; – ארץ אשר שׁם היינו לגוי גדול וה' עליהם יראה ומלכם בראשם; ארץ אשר בה חזו חוזנו מחזה שׁ' ותמונתו; ארץ אשר ממנה יצא תורת חיים ואהבת חסד לכל העמים; ארץ אשר חכמיה כללו תורת ה' בשׁלשׁה תבות – “ואהבת לרעך כמוך”, ארץ אשׁר כללו תורת האדם בחמשה תבות – סניא עלך לחברך לא תעבר“. – ומה רב ההבדל ביניהם לבין – באתי ראיתי נצחתי” – תפארת רומי, – ארץ אשר אל חיקה נשפכו דמינו בידי אכזרים בוססי מקדשנו כמים; ארץ אשׁר אבותינו נשבעו עליה בקודש: ירושלים! תשכח ימיני, אם אשׁכחך; לשוני לחכי תדבק, אם לא אזכרכי. ציון.– זאת היא הארץ אשׁר עינינו לה תליות, רק בה כל תקותינו לשוב לתחיה. “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”. על כן עליהם החובה להשׁתדל לפדות את ארצנו בכסף מלא ע"פ משפטי ממלכות העמים ושם נחדש כנשר נעורנו לחיות חיים של שלוה השׁקט ובטח כמאז מעולם. –

הדור הצעיר הזה בשם עם יקראו; לפי שכל תקותם להיות עוד הפעם לעם: להתאחד ולהתדבק ולאהוב איש את רעהו כנפשו. – ולפי זה – לא האמונה בה' ולא התקוה הטובה והבטחה על יעידת הנביאים חוללה והולידה בהם זאת; כי אם הנסיון המר פעל עליהם לטוב. – אם כן כדבר התשובה הראשונה אצלם תשובה לעמם וממנה נולדה להם התשובה לארצם, ושם, כפי עדותם של התורה והנביאים, ישובו לתורתם. וכמו שהראתי לעיל.

הרבנים והצדיקים אשר נפשם לה' ותורתו מעולם, המיחלים לחסדו. שיגאלם במהרה נוחה דעתם עם השתדלותם של הדור הצעיר. אם באמת, לפי דעתם, לא זה הדרך של הגאולה העתידה

מכל מקום כבר נצטוונו מפי חז“ל שהמצוה על בני ישראל לקנות להם את הארץ מידי זרים המושלים עליה וחז”ל התירו אפילו לומר לעכו“ם לכתוב שטר אפילו בשבת. ואולם עצם הגאולה העתידה תלוי בתשובה ומעשים טובים, ורק אז הקב”ה ירחם עלינו לגאלנו בנסים ונפלאות. – המחנה הזאת בשֹם ישראל יקראו וכבר הראתי לעיל שהתורה והנביאים וכל חכמי ישראל שהלכה כמותם בכל התורה אמרו כדעת המחנה הראשונה.

וזה שאמרו חז“ל “שלום שלום לרחוק ולקרוב” – לרחוק ברישא והדר לקרוב. – ובחגיגה אמרינן: “כי אתה רב דימי אמר: י”א קללות קלל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר: “ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד”. – שלכאורה קשה: כשׁנבא פורעניות על מואב אמר “לבי למאב יזעק” – ועל ישראל לא נתקררה דעתו בי”ז קללות שקלל אותם? – אבל הכוונה בזה כך אמרו שם חז“ל: ירהבו מי שמנערין מן המצות עם מי שמלאים מצות כרמון, – והנקלה בנכבד יבא מי שחמורות נעשה עליו בקלות וירהב עם מי שקלות ענשה לו כחמורות” –, הכוונה בזה, שלעת קץ ראה, שהצדק עמהם. לכך נתקררה דעתו.

ובזה נראה לפרשׁ (מכלתא בשלה, סומה, ל"ו). – “ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה”, – ר' מאיר אומר בלשון אחד: כשעמדו השבטים על הים זה אומר: אני יורד תחלה לים, וזה אומר: אני יורד תחלה לים. – מתוך שהיו עומדים וצוחים קפץ שבט בנימין וירד לים תחלה, שׁנאמר “שם בנימין צעיר רודם” – אל תקרה “רודם”, אלא רוד – ים, התחילו שרי יהודה לרגום אותם באבנים, שנאמר “שרי יהודה רגמתם”. – משל למלך שבא לחדרו בלילה ואמר לבנו הקטן: העמידני עם הנץ החמה. ולבנו הגדול אמר: העמידני בשלש שעות. בא בנו הקטן לעוררו עם הנץ החמה ולא הניחו בנו הגדול ואמר: אבא אמר לי: בשלש שעות. – מתוך שהיו מתווכחים זה עם זה נתעורר אביהם. אמר להם: בני! כלום כוונתם שניכם, אלא לכבודי; חייכם שאין אני מקפח שכרכם. – מה שכר נטל בנו הגדול? – שזכה למלכות. מה שכר נטל בנו הקטן? – שתשרה שכינה בחלקו.

וזה פירושה: כשעמדו בני ישראל במדבר הגלות ואין להם דרך לעבור אל ארצם, כי אם לקפוץ בין גלי הים הם העמים אשר גלו ביניהם ההומים עליהם להטביעם ולהבליעם, ככתוב: “הוי המון עמים רבים בהמיות ימים יהמיון ושאון לאמים כשאון מים כבירים ישאון” – לבקש מהם עזרתם בצר להם לרחם עליהם לתת להם דרך ומקום לשוב לארצם, זה הדור הצעיר המכנה בשם בנימין בנו הקטן, “אומר: אני” שאין לי תומע"ט “יורד תחלה לים” להשתדל לקנות את ארצנו בכסף מלא ולהתיישב בתוכה ולהחיותה להיות שׁם לעם עולם כמקדם.

“וזה” הרבנים הצדיקים המכונים בשם יהודה בנו הגדול “אומר: אני” בתשׁובה ומעשים טובים “יורד תחלה לים”,אשתדל להגאל ולשוב אל ארצנו, היינו מתחלה החובה לשוב בתשובה ומעשים טובים ואחר כך לעשות השתדלות גשמיות “מתוך שהיו עומדים וצוחים” – זה לא עשה השתדלות גשׁמיות וזה לא עשה תשובה ומעשים טובים רק “עומדים וצוחים” “קפץ שבט בנימין” הדור הצעיר “וירד לים תחלה” – התחיל לעשות השתדלות גשמיות בדבר הגאולה העתידה, “התחילו שרי יהודה לרגם אותם באבנים” – התחילו הצדיקים הרבנים להתרעם עליהם ולעשות אתם מחלוקת “משל למלך שבא לחדרו בלילה” ככתוב ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ומצאהו רעות רבות וצרות – ואמר לבנו הקטן: העמידני עם הנץ החמה" – ע“ד שאמר ר' מאיר: “בשעה שתנץ החמה הקב”ה כועס” – הכונה להשׁתדל אפילו בלא תומע“ט. “ולבנו הגדול אמר: העמידני בשלש שׁעות” – כמו שאמרו שם – ועד כמה? – בתל שעי קמייתא – הכונה שבתחלה יעשו תשובה ומעשים טובים ואח”כ ישתדלו. “בא בנו הקטן לעוררו עם הנץ החמה” –. שהתחיל להשתדל השתדלות גשמיות בלא תומע“ט ולא הניחו בנו הגדול והתרעמו עליהם מאוד. – “מתוך שהיו מתווכחים זה עם זה נתעורר אביהם”: המחלוקת לשם שמים שהיתה ביניהם גרמה להם שכל אחד מהם השתדל בהשתדלותו שלו זה בגשמיות וזה ברוחניות ועל ידיהם נתעורר מיד אביהם ואפילו בלא תועמ”ט של בנו הקטן. היינו שההשתדלות הגשמיות גרם להם הקץ. “אמר להם אביהם: בני! כלום כוונתם שניכם, אלא לכבודי” – המחלוקת היתה לשם שמים – “חייכם, שאין אני מקפח שכרכם מה שכר נטל בנו הגדול? – שזכה למלכות” – מאן מלכי? – רבנן: – “מה שכר נטל בנו הקטן? – שתשרה שכינה בחלקו” – שעשה תשובה ומעשים טובים, וכמו שהבטיחה התורה “ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'”.

ובזה נראה לפרש מאמר סתום וחתום וזה לשונו –“ישמתי כדבר שמשותיך” – פליגי בה תרי מלאכי ברקיע: מיכאל וגבריאל, ותרי אמוראי בארעא: יהודה וחזקיה בני ר' חייא. וחד אמר: דשהם, וחד אמר דישפה. – אמר הקב"ה: להוי כדין ובדין (כ“ה גירסת העין יעקב ב”ב דף עה).

יוסף הצדיק סובר שלא תועיל השתדלות גשמיות; כי אם הכל תלוי בקץ, לכן אמר לאחיו: “פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם”, ולא כיעקב אבינו, שצוה לבניו שישאוהו תיכף לכנען. – אבנו של יוסף בחושן היה “שהם”. – בנימין קפץ לים תחלה. – אבנו בחשן היה “ישפה”. – מיכאל וגבריאל הודיעו לדניאל את הקץ בפרטיות; לפי, שהם סוברים, שהכל תלוי בקץ. יהודה וחזקיה בני ר' חייא אמרו: (סנהדרין לח) “אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל אלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל”; שהדבר תלוי בהשׁתדלות גשׁמיות והם דוגמים באבנים את שבט בנימין על שישתדלו בזה בלא תשובה ומעשים טובים. – “חד” – זוג אחד: יהודה וחזקיה אמר: “דישפה” –, שהגאולה תהי' כדעת בנימין בהשתדלות, “יחד” זוג אחד מיכאל וגבריאל – אמר: דשהם" –, שהכל תלוי בקץ כדעתו של יוסף. אמר הקב"ה להוי כדין וכדין, – שמתוך כך נתעורר אביהם והשׁתדלות הגשמיות נדם הקץ.

ובזה נראה לפרשׁ המזמור, פ“ה.: – המשורר יציג לפנינו המחזה הנפלאה הזאת, שכבר נתרצה ה' לארץ וגם השיב לשם את שׁבותם של הדור הצעיר הנקראים בשם יעקב ואף שלא עשו תשובה ומעשים טובים מכל מקום נשא את עונם וכסה כל חטאתם. סלה. והצדיקים מתפללים להקב”ה שהוא ישוב אתם לשם בנסים ונפלאות ויפר כעסו מעליהם עד שלא שבו עד הנה לארצם. וכשהוא ישוב בעצמו לשם יחיה אותם כמו שאמרה תורה – “למען חייך” – וגם עמו ששׁבו לשם בתחלה והם שם בשפלות רוח – ישמחו בו. וגם הם מבקשים שלא בנסים ונפלאות בלבד ישוב אליהם; כי אם גם בחסדו וטובו של שמו הוי' יתברך, היינו: הם מבקשם שהוא ישוב אליהם בשתי השמוֹת יחדיו. והם: אלהי מושיעם, המייחד שמו עליהם בשביל מעשיהם הטובים, וגם בשם הוי' כי טוב כי לעולם חסדו. והם שמעו מה ידבר הקב“ה בשם – אל – חסד חנם. ולא בשם אלהיהם; לפי שלא שבו לשם בתחלה, – ובשם הוי' שהוא נתרצה ומדבר שלום בתחלה לעמו שהיו שם מכבר וגם אל חסידיו והבטיח להם שלא יחטאו עוד והוא שולח להם חסדו בשביל האמת אשר אתם בארץ וגם נשקף עליהם צדקו משמים בשכר השלום שביניהם בין הדור הצעיר עם הצדיקים וגם שם הוי' יתן הטוב והארץ תתן יבולה כקודם החטא של אדם הראשון. והצדק שנשקף מן השמים הולך לפניו, ומזה נודע, שהקב”ה ישים פעמיו לדרך לבא אליהם.

“רצית ה' ארצך” – לפי שהתחלת הגאולה היתה לארץ – “שבת שבות יעקב” – עזרת לאלה הנקראים יעקב ששׁבו מעצמם. ואף שלא עשו תשובה – מכל מקום – “נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה. אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך” – החסידים, שלא שבו עד הנה לשם ומצפים לנפלאות מבקשׁים מהקב“ה – “שובנו” – אתנו יחדיו – “אלהי ישענו” שנקרא שמך עלינו והושיענו בנסים ונפלאות “והפר כעסך עמנו”, שלא שבנו עד הנה. – “הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדור דור. הלא אתה תשׁוב תחיינו” – כמו שׁאמרת: “למען חייך” “ועמך” – שבאו לשם בתחלה – " ישמחו בך. הראנו הוי' חסדך” – “כי חסד ה' מעולם על יראיו” “וישעך” של שם “אלהינו” “תתן לנו. אשמעה מה ידבר האל” הוי' – ולא בשם אלהיהם; לפי שלא בשביל מעשיהם הטובים כי אם בשביל תפלתם בלבד “כי ידבר שלום אל עמו” – בתחלה ואחרי כך – “אל חסידיו ואל ישובו לבטלה” – שלא יחטאו עוד – “אך קרוב ליראיו ישעו” של שם אל – שכון כבוד בארצנו" של שם הוי' ו“מלאכים יראו וקמו – שרים ושיתחוו”.

וכאשר שׁמעו ישראל שקרוב לבא בכבוד בארצם שלחו מאתם את השליח הנקרא “אמת” והקב“ה שלח אליהם את שלוחו הנקרא “חסד” והשׁלוחים האלה נפגשו; הם שלחו מאתם השליח הנקרא “שלום” שביניהם, והקב”ה שׁלח מאתו את “צדקתי” והשלוחים האלה נשקו.

“חסד ואמת נפגשו צדק ושׁלום נשקו. אמת מארץ תצמח” – וממילא השליח הנקרא “חסד” הוא מן השמים – “וצדק משמים נשקף” – וממילא שליח הנקרא “שלום” הוא מן הארץ. לא בלבד שיעשה אתנו נפלאות – “גם” – שם – הוי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה כקודם החטא. וכמו שאמרו בספרא על – “ונתנה הארץ יבולה”, שלא יהיו עוד צורך בנסים ונפלאות. – “צדק לפניו יהלך” – השליח “צדק” ששׁלח הקב“ה אלינו מן השמים הנה הוא יהלך – “ויישם לדרך פעמיו” – זה לנו האות שהקב”ה שם פעמיו לדרך לבוא לשכון בארצנו.

עד הנה דברנו משני המחנות הטובים שבישראל ואשר ר' מאיר קרא אותם בשם שׁבט בנימין ושבט יהודה ששניהם מודים שהחובה על בני ישראל להשתדל בדבר הגאולה בהשׁתדלֹת גשמיות. והחילוק ביניהם הוא רק בזה: הדור הצעיר סוברים שהשׁתדלת מועיל אפילו בלא תשובה, והצדיקים סוברים, שהשתדלת בלא תשובה לא תועיל כלום. והעיקר בזה תומע"ט.

אבל לדאבון לבנו יש בינינו עוד שני מחנות שירעו לנו מאוד. והם המתקדשים והמתיוונים, המתנגדים בכל כחם להתנועה הזאת.

המתיוונים הם אלה אשר מאוס ימאסו בשאט נפשׁם בתורת אבותיהם ובעמם הישראלי. וכל תקותם לפרוק מאתם חותם תכניתו של לאומותיהם ולהתבולל בין העמים, על כן כקוצים בעיניהם התנועה הציוני הזאת אשר כל מטרה להבדל בתורתם ובנימוסיהם מאת כל העמים אשׁר על פני האדמה ולשוב אל מקבת בור חצבתם כקדם.

והמתקדשׁים ירחיקו אותה, לפי, שלדעתם הולכת התנועה הזאת מנגד לקבלתנו; לפי שכבר אמר ר' אליעזר וגם ר' יהושע ורב ורב יהודה שׁאין הדבר תלוי, אלא בתשובה ומעשים טובים, ומבשׁ“כ לדבריו של רב יהודה, שאוסר להשתדל ואומר: “כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה”. – ועצם הגאולה תהיה ע”י המשיח כנסים ונפלאות והוא ילחם עם כל העמים ויקח את ארצנו מידם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואחרי שאין הדור ראוי לזה ומכל שכן מייסדי ומחזקי התנועה הזאת אי אפשׁר להיות כלל, שהם ה“אחד מעיר ושנים ממשפחה” שיזכו בזכותם את כל העיר, כמו שאמרו רב ור' יוחנן. ומה שבעלי התנועה יאספו כסף לפדות בהם את ארצנו הם חולקים בזה על דברי ישעיה הנביא שאמר בפה מלא “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”. ומלבד כל זאת שיטתם תתנגד גם לשכל הישר: – היאומן כי יסופר שעם הישראלי המדוכה והמפוזר בגליות בין העמים בכל קצוי ארץ ואיי ימים רחוקים הנתון בעול הסבל תחת משא מלך ושרים דלת העם, האספסוף והחלאי – גאונים זה יותר מתשע עשרה מאות שנים; מרמס לכל כף רגל מעול וחומס, לכל חיתו אדם טורף, הצמאים לדמו כאל מלקוש וכשאלו לא ידעו “די” וכל מעינם בו להשמידו מעל פני האדמה, – העם הזה יגביר עוז ועצמה לאסוף כסף נדבות סכום עצום מזה שיעלה בידו לפדות את ארצו מיד מלך אדיר וחזק המושל עליה בזרוע נטויה!!! – ומה יענו על זה כל מלכי האדמה?, השואפים לרשת אותה בכליון עינים? – האם יעקב הקטן והדל, אשׁר אין לו מדרך כף רגל בארץ ינצח אותם והוא לבדו ימלך עליה? – ואם חפצם בידם יצליח – ונאספו כלם עליו והכהו חרם ויבלעהו בשאול חיים וישראל מקומו אַיוֹ ואין עוד זכרו לנצח. ולמה מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב. נשינו וטפינו יהיו לבז. כי חזק הוא ממנו, הלא טוב לנו שׁוב אל מצרינו, – אם כן, יאמרו, כל חלומותיהם הבל המה מעשה תעתועים, והם מאבדים ממונם של ישראל אשר רכשו להם בזעת אפם ובדמי נפשם, ועל ידם שחוק לכל העמים נהי' כל השומע יצחק לנו, ומה יש לנו לקוה מאתם, אם לא שכל תשוקתם להרחיק גם אותנו, שלמי אמוני ישראל, מאמינים בני מאמינים מתורתנו הקדושה ולהתבולל אתם יחדיו, ורק למען תפוס אותנו לשׁוב מאחרי ה' ותורתו הם מתחפשים לעינינו באדרת ציון למען כחש שׁנאמין לדבריהם הנאמרים בכפירה ותרמית. ולחזק את דבריהם המתקדשים מראים מופת שזה כמה שנים עברו למו וידי הציונים לא יגברו חיל ועוד מעט ואינם.

על שני המחנות האלה “אמר רבי יהודה בלשון אחר: בשעה שעמדו השבטים על הים התחילו מריבים זה עם זה. זה אומר: אין אני יורד תחלה לים, – וזה אומר: אין אני יורד תחלה לים. שנאמר: סבבוני בכחש, אפרים; המתיוונים האלה מכחישים בה' ובתורתו, – ובמרמה בית ישראל”. – המתקדשים האלה במרמה בלבד ידברו.

והנני להשיב על דבריהם באמת ובצדק.

ראשית כל דבר, כבר הוכחנו לעיל, שהתורה והנביאים וכל חכמי ישראל שהלכה כמותם “הלכה למשה מסיני” כולם אומרים בפה אחד, שׁהגאולה העתידה להיות תהי' בהשׁתדלות גשׁמיות בלבד בלא תשובה ומעשים טובים. ולפי שלא ירדו לסוף דעתם של חכמי ישראל בהכתא למשיחא טעו טעות גדול ונורא מאוד ומשנים את כל בית ישראל, – ומה מאמר הכתוב – “בימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, ושייציאת מצרים תהא סמל לגאולה העתידה – הכונה בזה. לפי שהגאולה העתידה תהא על ידי נפלאות הנסתרות, כפעולות גשמיות שאין בעל הנס מכיר בניסו,שהם באמת גדולות מאד. וכמו שדרשו חז“ל על הכתוב “לעשה נפלאות גדולות לבדו” – שאין בעל הנס מכיר בניסו”, ולא כמו שהיה במצרים על ידי נסים נגליים שמפני חוסר אמונתם נשתנו בשבילם סדרי בראשית.

ומלבד כל זאת אפילו אם יעשו עתה ישראל בגלות תשׁובה ומעשים טובים ויבא “היום” המשיח – המשׁיח בעצמו ישׁתדל לפדות את ארצנו מיד בעליו לא בחרב ומלחמה ואפילו לא במתנה; כי אם בכתף מלא בלבד, ואעדה לי על זה עדים נאמנים מאד. והם: האבות, משה רבינו, המשׁיח – דוד, עולא, ור' אבא.

אברהם אבינו – ה' ברך אותו – “ואת כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך” – ולא רצה לקחת את מערת המכפלה מאת בני חת אפילו במתנה ואמר: “נתתי כסף השדה קח ממני” – אף על פי שכאשר נשׁבה לוט בן אחיו – וירק את חניכיו וירדוף את האמרי ויכם וירדפם";–

יעקב אבינו – ה' ברך אותו: – “ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה” – "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ´– “ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור במאה קשיטה” – וכאשׁר טמאו את דינה בתו – “ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר” – “אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי”; –

משה רבנו – ה' צוה אותו – “ראה נתתי בידך את סיחן – החל רשׁ והתגר בו מלחמה” – “היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים” – ואחר כל הצווים והבטחות האלה – “ואשׁלח מלאכים אל סיחון דברי שלום – אבל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושׁתיתי רק אעברה ברגלי”;

*

משיח דוד מלך ישראל קנה מארונה את הר המוריה בכסף מלא ולא רצה לקחתו ממנו במתנה וחלק את סכום כסף מקנתו בין כל שבטי ישראל, והטעם שלא זכה בעצמו לבנות בית הבחירה גלה לנו בעצמו – וה' אמר לי: “אתה לא תבנה הבית לשמי; כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת”.

וזה שאמר עולא: אין ירושלים נפדת אלא בצדקה; שנאמר – ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה": בניה השבים אליה יפדו אותה במשפט מידי בעליה בצדקה שיתנו על זה. ובזכות הצדקה גם הם בעצמם יגאלו.

וזה שׁאמר ר' אבא: “ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים” – “אמרתי אפדם” בממונם בעולם הזה; בכדי שיזכו לעולם הבא. “והמה” (המתקדשים) “דברו עלי כזבים” (ע"ז ד' א).

ומה שהם טוענים עלינו – האם תשיג ידם ויגברו חיל לעשות הדבר הגדול הזה! “כי עז העם הזה היושב בארץ, לא נוכל לעלות אל העם”. – על זה אשיב לאמר: כבר דברנו לעיל, שעם הישראלי בשם “אדם” יקרא, כשׁם שהאדם מורכב מגוף ונפשׁ, ורק אז יוציא את פעולותיו לאור כאשר יקחו בה חלק הגוף והנפש יחדיו. ואם יעשה דבר בידיו ולבו בל עמו או יחשוב לעשות ולא עשה לא יוציא שום דבר לאור.

כן הוא עם הישראלי, רק אז יגבר חיל כאשר ישׁתדל בדבר הזה בפועל ממש ויבטח בשם ה' אלהיו שהוא יעזור לו על זה – “וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשׁר נשבע לאבתיך בהיום הזה”; – “אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו אך בה' אל תמרדו וה' אתנו, אל תיראם, עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה”. –

הן בימי צאתנו ממצרים ללכת ארצה כנען להורישו ביד חזקה צוה ה' אותנו – “לא תרא מהם. זכר תזכר את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם”. – ואף כי עתה אשר לא במלחמה ודמים באים אנחנו, כי אם ברחמים ובתחנונים מתנפלים אנחנו לפני כל ממלכות תבל לרחם עלינו על פליטתינו, לתת לנו את ארצנו בכסף מלא להיותה לנו מקום מפלט מפני חמת המציק אשר כונן להשמידנו, – ולחיות שׁם לא בתור ממלכה; כי אם בתור משפחה ושׁבט המאושר ע"פ חקי העמים. – על כן נכון לבנו ונבטח בשם ה' כי הוא יעזור לנו על זה ויתן אותנו לרחמים בעיניהם להוציא את הדבר הזה לאור ויקיים את הבטחתו הזאת שהבטיח לנו בתורתו וגם על ידי נביאיו הקדושים במהרה בימינו, אמן.

ומה שהם טוענים עלינו: “ומה יענו ע”ז כל מלכי האדמה. ואם נצליח שם לעשות חיל ונאספו כלם עלינו לבלענו חיים“. – מה מראית עיניהם שכבר נבא על זה יחזקאל הנביא שבאמת יתאספו עלינו להשמידנו; אבל הקב”ה יקרא עליהם לחרב אישׁ באחיו וישראל ישכון לבטח ככתוב – “ואמרת אעלה על ארץ פרזות אבוא השקטים יושבי לבטח כלם יושבים באין חומה בריח ודלתים אין להם לשלל שלל ולבז בז להושׁיב ידך על חרבות נושבות ואל עם מאסף מגויס עשה מקנה וקנין יושבי על טבור הארץ שבא ודדן וסחרי תרשישׁ וכפיריה יאמרו לך הלשלל שלל באת. הלבז בזה הקהלת לשאת כסף וזהב לקחת מקנה וקנין לשלל שלל גדול”: – מה כתיב אחריו: - “והיה ביום בא גוג על אדמת ישראל, נאם ה' אלהים תעלה חמתי באפו – וקראתי עליו לכל הרי “חרב”, נאם ה‘, חרב איש באחיו תהיה – והתגדלתי והתקדשתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה’”.

התורה בעצמה אמרה: “ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך על שנאיך אשר רדפוך”. – מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו.

עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה: הצדיקים האלה אשר כל דברי התורה והנביאים ודברי חז"ל קודש להם ועל כל הגה שיצא מפיהם ימסרו ממש את נפשם, שבו עתה מדבריהם בדבר הגאולה העתידה אשר בזה תלוי כל קיום עם הישראלי אחורנית ומלינים על הנוטים אחריה, – והדור הצעיר אשר לא ידעו מדברי נביאנו וחכמינו בענין הזה דבר יקיימו אותם במסירת נפשׁם מדעתם ומרגש לבם הישראלי בלבד. – הדבר הזה, שאלה הרחוקים מלהאמין בנפלאות ימסרו הפעם את נפשׁם ללכת בדרך מסוכן כדרך הציונים שׁהוא כמעט נגד הסברה הישרה ושהם מדעתם מכוונים “להלכתא למשיחא” אות חזק הוא אשר בלתי רוח ממרום הוא, קול השופר שנבא ישׁעיה פעל כל זאת. – האות הזה חזק הוא מכל אותות שׁבתורה, ואם על גאולת מצרים היה האות, שערל שפתים, משה רבנו, אמר “קוד פקדתי”. מה גדול ונכבד האות הזה, אשר אלפי ערלי לב יאמרו “פקוד נפקדנו”, מאת ה' היתה זאת. היא נפלאות בעינינו, האות בעצמו יעיד על עצמו.

הן ידעתי, רבותי, כי תאמרו אלי: הדור הצעיר הזה אשׁר יתנו ידם להתנועה הזאת פורקי עול הדת המה וילעגו לכל תורת ישראל. – הן לוּ יהי כדבריכם; אבל כבר הוכחנו לעיל די והותר שׁהתחלת הגאולה האחרונה תהי' ע“י בנימין הדור הצעיר בדור שׁכלו חייב. על כן עליכם החובה, אם לדחותם בשמאלכם, לקרבם בימין צדקיכם, כיד חכמת אלהים הטובה עליכם. לחזקם לאמצם ולהדריכם בדרך ה' בנחת השׁקט בשלום אמת לאמתו. וכמו שׁאמרו חז”ל – “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” – ולא לדחותם מעל פניכם בשאט נפש, ומפני זה, בראותם, לתמהון לבבם שאֵלה הרבנים אשר קוו לחסות בצל כנפיהם ידיחו אותם בשתי ידים, חלק גדול מהם יצאו לתרבות רעה ויתערבו בגוים השוגים פורקי חקי הממשׁלה ויחללו את השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל “שלא ימרדו באומות העולם ולהתיר את דמם כצבאות וכאילות השדה”. ואם בזה, שיהושׁע בן פרחיה דחה את תלמידו בשׁתי ידיו ישפכו דמן שׁל ישראל קרוב לאלפים שנה מי ינבא לנו את הרעה שתצמח מדחיותיכם!

שערו נא בנפשותיכם: לוּ הייתם מקרבם בימין צדקיכם כי אז מה גדול כחם ומה שמם בעולם מהודר היה. ובטח הדבר כי אז יאמרו בגוים היה הגדיל ה' לעשות עם אלה, – וה' היה למושיע להוציא הדבר הזה לאור.

וראו נא בעיניכם, עתה כאשר הדחתם מעל פניכם מה רבה השׁערוריה, מה גדלה המשטמה, מה רבו צוררינו, מה עמקו נהרי דמי אחינו הנשפכים בראש כל חוצות, ומי יודע אם לבם פנים לומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. – מה אומלל הילד אשר אומנו, לא די שלא ישׁתדל לעזרתו כי ישתדל להותו ולא זכר לו את כל הטובות אשר אבותיו העניקו לו מעולם.

ובגמרא (פסחים, פ"ז, וסדר אליהו זומא פ' ט') גרסינן: “אמר לו הקב”ה להושׁע: חטאו ישראל, – היה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב. גלגל עליהם מדת רחמך, – לא דיו שלא אמר כך" אלא אמר לפניו" רבש“ע! כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת. – אמר הקב”ה: מה אעשה לזקן זה? – אני אומר לו: לך קח לך אשה זונה ותוליד לך בני זנונים. ואח“כ אומר לו: לך ושׁלחה מעל פניך. אם יוכל לשלחה, אף אני אשלח את ישראל. – וילך ויקח את גומר בת דבלים. ותהר ותלד בן ויאמר ה' אליו קרא את שמו יזרעאל – ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו: קרא שמה לא רוחמה. ותהר ותלד בן ויאמר קרא שמו לא עמי – לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב”ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירשׁ מן האשה. אף אתה בדול עצמך הימנה, – אמר לפניו: רבשׁ“ע! ישׁ לי בנים הימנה ואיני יכול להוציאה ולגרשה. – אמר ליה הקב”ה: ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואי אתה יודע אם שלך הם אם שׁל אחרים הן – כך; ישראל שׁהם בני, בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב, אחד מארבע קנינים שׁקניתי בעולמי! תורה, שמים – וארץ ובית המקדשׁ וישראל – ואתה אמרת: העבירם באומה אחרת. – כיון שידע שחטא, התחיל מבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקב“ה: עד שאתה מבקשׁ רחמים על עצמך – בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. – עמד ובקש רחמים ובטל הגזירות והתחיל לברכן שנאמר – והיה מספר בני ישראל כחול הים אשׁר לא ימד ולא יספר. והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה – וזרעתים לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרת ללא עמי עמי אתה”.

ועתה, ישראל שימו לבבכם לדברים האלה. אם לא, כדברי הושע הנביא, דברי אלה המתנגדים המרחיקים את הדור הצעיר בשׁתי ידים, ולא אמרו: בני ה' המה, בני חניניו המה, בני אברהם יצחק ויעקב, שהם אחד מארבע קנינים שהקנה לו הקב“ה בעולמו. יכירו נא וידעו, אם לא כמו שׁאירע להושע, אחד מארבע הנביאים, שנתנבאו בפרק אחד, כן הדבר, לכל הפחות, עם חלק רביעי מהם. אם גם בביתם פשתה הנגע צרעת ממארת, אשר רואים הם בהדור הצעיר. אם לא: הבן הראשון שיולד להם ישנו את שׁמו – “ישראל” ל”יזרעאל“, ומבתם ירחיקו את טבע הישראלי “רחמנים” ויקראו אותה “לא רוחמה”, ומהבן השלישׁי ואילך נשׁתכח גם עם הישראלי ויקרא שמו – ”לא –עמי”, שיצא לתרבות רעה. – ואל יעלה על דעתם, שהם יתעצמו להשיבם מדרכיהם הרעה כי לא יועילו כלל, רק עליהם להשׁתדל, שכל בית ישראל ישובו אל ה' לאט לאט, “והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה – וזרעתים לי בארץ; ורחמתי את לא רוחמה; ואמרתי ללא עמי: עמי אתה” – ואז גם עליהם גם על בניהם ובנותיהם יופיע אור ה' במהרה בימינו, אמן.

"ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם! הנבא על רועי ישראל, הנא ואמרת אליהם לרעים: כה אמר ה' אלהים: הוי, רעי ישראל אשר היו רעים אותם. הלא הצאן ירעו הרעים. את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו, הצאן לא תרעו. את הנחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם ולנשברות לא חבשׁתם ואת הנדחות לא השׁבתם ואת האבדת לא בקשׁתם ובחזקה רדיתם אותם ובפרך, ותפוצינה מבלי רעה ותהיינה לאכל לכל חית השדה ותפוצינה, ישגו צאני בכל ההרים ועל כל גבעה רמה ועל כל פני הארץ נפצו צאני ואין דורש ואין מבקש, לכן רעים, שׁמעו את דבר ה‘. – חי אני, נאם אד’ ה‘, אם לא – יען היות אני לבז ותהיינה צאני לאכלה לכל חית השדה מאין רעה ולא דרשׁ רעי את צאני וירעו הרעים אותם ואת צאני לא רעו. לכן הרעים, שמעו דבר ה’, כה אמר אד' ה‘: הנני אל הרעים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה, כי כה אמר אד’ ה‘: הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים כבקרת רעה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות כן אבקר את צאני והצלתי אתכם מכל המקומות אשר נפצו אל אדמתם וראיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושׁבי הארץ. במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיו נוהם שם תרבצנה בנוה טוב ובמרעה שמן תרעינה אל הרי ישראל. אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאם אד’ ה‘, את האבדת אבקשׁ ואת הנדחות אשיב ולנשברת אחבש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשׁמיד, ארענה במשפט, – ואתן צאני, צאן מרעיתי אדם אתם, אני אלהיכם, נאם אד’ ה' (יחזקאל קפי' ל“ד, א” – ט“ז, ל”א).

*

ומה שהם מביאים ראיה לדבריהם שזה כמה שנים חלפו למו וידי הציונים לא יגברו חיל ובמה נחשׁב מה שעשו עד הנה מול העבודה אשר עליהם לעשות.

על זאת אשיב לאמר: למה הדבר דומה? – לחולה שלקח סמי מרפא להתרפאות בם ממחלתו האנושה אשׁר כבדה עליו מאוד וישם אותם בכלי שׁיתערבו ויתבוללו ויתמזגו יחדיו ואז ישׁתה אותם ותשׁוב עליו נפשו. – והנה אחד מאוהביו איש לא אמון בו שיחיה מחליו בהסמים האלה שׁבר את הכלי ונשפכו ונאבדו סמי המרפא אשר הכין לו, וחליו חזקה עליו מאוד. והנה אוהבו לפניו וישחק עליו ויאמר: הלא תענה, חולה, שצדקתי בדברי. הסמים לא הועילו לך, והנך רע כבתחלה. – ויען אליו החולה ויזעק מרה: הוי משׁחית נפשֹׁי, העוד מלאך לבך להתל באיש מכאובות כמוני! מי אשׁם בזה, אם לא אתה. את הכלי שברת וגם תלעג להותי.

כן הדבר הזה: כל התחבולות וההשתדלות לא יועילו כי אם ע"י כלי מחזיק ברכה – השלום, ועתה – הם בעצמם יפרעו השלום מישראל ועל הציונים יצחקו.

חי נפשי – גם הם בעצמם יודעים ומודים: לו יתאספו כל בני ישראל להשתדל בזה בדעה וברצון אחד כי עתה לא יבצר מהם כל דבר וה' יהי' בעזרתם.

ואתם בית ישראל האזינו דברי והטו אזניכם לאמרי פי, כי תשועות אחינו בני ישראל אני דורש מאתכם. אל תדמו בנפשׁותיכם שבהפריעכם את העם מעבודתו הקדושה מרחיקים אתם את הקץ בלבד ועוד חזון למועד, לא כן הדבר מלבד שתדחיקו את הקץ על ידכם נתחדשו הפרעות הנוראות שבימינו שדמן של ישראל נשפכו כמים ואין דורש ואין מבקש. ומי יודע את העתיד להיות. –

הן היטב השכילו חז"ל שאמרו: מעשה אבות סימן לבנים, ככתוב – “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור” – כאשׁר מחמת עשו אחיו המתנחם להרוג את יעקב אבינו ברח אל לבן ויעבדהו שנים ארבעה עשר בשׁתי בנותיו, ויאמר אל לבן מתי אעשה גם אני לביתי? – שלחני ואלכה אל מקומי. – ולבן אשׁר ידע אמתת חריצתו ועבודתו של יעקב אבינו אמר לו: נחשתי ויברכני ה' בגללך הגידה לי מה משכרתך ואעשה לך. ונתן לו בשכרו דבר שלא בא לעולם, התל בו והחליף את משכרתו עשרת מונים, אבל את עניו ואת יגיע כפו ראה אלהים ולא נתננו להרע עמדו ויפרץ האיש מאד – וישׁמע יעקב את דברי בני לבן – בני בלי שׁם – לקח יעקב את כל אשר לאבינו. ומאשר לאבינו את כל הכבוד הזה עשה לו. – ויעקב לא שת לבו לדבריהם, כי אמר: בלא דעת אביהם היודע אמתתו וצדקו ידברו, אבל וירא יעקב את פני לבן והנה גם פניו איננו אתו כתמול שלשום אז לא ידע פשר דבר. – ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך; כי לא כימים הראשונים הימים האלה, כל זמן שׁהיית בבית לבן בלא בנים ונכסים ועבדתו בחנם ולא נתן לך בעבודתך דבר, ואכל את כל יגיע כפך אשר עבדת אותו בזעת אפך. על כן כסה את שנאתו שבלבו עליך וכבש אפו ליום מועד, אבל עתה כאשר ראה כי פרצת מאוד לא יכול עוד להצפין שנאתו עליך, ואין לך עוד מקום להתגורר בבית לבן הארמי. – עליך עתה להשתדל להיות ברשות עצמך על אדמת אבותיך ולא להיות לעבד נבזה בבית לבן הארמי אשׁר אך התל יתל בך ומפניך לא יכלה כלימות ורוק. כל אשר תתמהמה אצלו כן יוסיף לשנא אותך ולהרע לך. – ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשׁיו ללכת ארצה כנען ויעקב נסע סבתה ויקן את חלקת השדה וישב שׁם, ויענה שכם את דינה בתו ויעקב שמע את הנבלה הזאת והחריש. אבל לא כן בניו ויקחו איש חרבו על ירכו ויהרגו כל זכר ויקחו את דינה אחותם מבית שכם וילכו, – ויאמר יעקב אביהם עכרתם אתי להבאישני ביושׁב הארץ ונאספו עלי והכוני ואני מתי מספר, – ויאמרו אליו בניו הכזונה יעשה את אחותנו? – גם אנחנו יודעים את הסכנה המרחפת על ראשינו אך לא נשׁקוט מלקחת נקם. –

ויאמר ה' אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם – לפי שאחרת בדרך באה עליך הצרה הזאת" (מד' תנחומא). –

כאשר אבותינו גרו במצרים ויוסף בחכמתו הצילם מלמות ברעב ואסף את כל הכסף למלך מצרים לא זכרו זאת לאחיו ויעבידו אותם בפרך. ויהי בימים הרבים ההם וימת ממלכת מצרים, שנצטערה, שׁהיו המצרים מתרעמים על האי סדרים ויעצו לו חרטומיו הצמאים לדמן של ישראל לרצוח ילדי ישראל ולהתרחץ בזה ע"י האספסוף מן הצרעת.

ועתה התבוננו, אם לא את אשר קרה לאבותינו קרה גם לנו על אחת מאה פעמים.

הן אנחנו היום לעם שנים עשר שבטי ישראל כשנים עשר מיליאן המה מלבד הנדחים באזיא ואפריקא הרבה מאוד והנכם היום ככוכבי השמים לרוב כלכם חכמים, כלכם נבונים, גם כסף הרבתה מאוד אין על עפר משלך. כל מלכי עמים לפתחך מקדימים לגמול אתם חסד בצר להם. גם בתהלוכות ממשלת העמים “נס לגויים” היית. גם זרוע עם גבורה לך המה. ידך בעורף אויבי אדוניך. – העם הזה נע ונד בארץ לא לו יהיה! והנה בני לבן צועקים עליך: לקח יעקב את כל אשר לאבינו, גם פני לבן איננו עמך כתמול שלשום. האספסוף וכך חרם ישלל את רכושך, לארץ חיתך ירבה, יחלל כבוד ביתך, אֵם על בנים ירטשו, כמים ישפוך את דמך ולא בלבד שלא ישא את עונו; כי גם ישא ברכה משרי מעלה, – ואתה תשא בשרך בשינך ותשׁב דומם, ולא תשׁתדל להיות לגוי העומד בפני עצמו ככל העמים אשר על פני האדמה! עד מתי תתחמקין הבת השובבה? די לו לאבל שיעמוד באבלו – התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון. קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לה' אלהיך העונה לך ביום צרתך בברחך מפני עשו אחיך המתנחם לך להרגך.

לדעתי זאת היא אחת מסודי הגלות שגלינו מארצנו ונתפזרנו בין העמים (במדינת בבל ורומעניע) האלה אשׁר אין אהבת אחים ביניהם, או אז ונוכחנו לדעת, כי רק אז נושׁע תשועת עולמים כאשר תמלא כל הארץ דעה את ה' אחד לאהוב האחדות חנינה חסד ורחמים לכל האדם אשׁר על פני האדמה בלי הבדל דת ולאום משׁפחה ושבט וכלם אחים הם מלדה ובטן בני האדם וחוה. על כן עלינו החובה לבקש מאת כל מלכי האדמה לתת לנו בכסף מלא את ארצנו להיותו בית מדרש להלקח היקר הזה, ככתוב “ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו; כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. – ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים – וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, בית יעקב לכו ונלכה באור ה'” (ישעיה ב, ב-ה).

לא כאלה גורל העמים המושלים בעולם (במדינת בבל ורומעניע) להם לא נתנה המשׁרה הזאת לפי שׁאם באמת מלכי חסד עתה הם וממשלתם לא ממשׁלת דמים כבדורות מיני קדם, וגם הם הבינו לדעת את גודל הערך של האהבה והשׁלום לכל האדם אשר על פני האדמה. אבל לפי שממשׁלתם לא נתייסדה על יסודי צדק בדורות מיני קדם וקשׁה הדבר למצא ביני הם מקום אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר בצדק נחלוהו בעליו מעולם, – על כן מן הנמנע שהעמים הנאורים האלה ילמדו לאחרים דבר המתנגד ליסודי ממשׁלתם מני אז מעולם.

רק לנו נתנה המשרה הזאת. כאשר בתחלה אבותינו למדו תועים בינה לדעת את אחדות הוי' בארץ הזאת, שכל הכחות הנראים כמתנגדים זה לזה למטרה ולתכלית אחת כלם כוננו. ולוא יבצר אחת מהן היתה חסרון לא יוכל להמנות בכל מערכת העולם כלה. והוא שם “הוי'”. ולא בטעותם של העמים הקדמונים, שסברו כי כל כח וכח, דבר, ודבר בפני עצמו הוא לבדו ימלוך בעולם. ואין ביניהם שום אחדות והתקשרות כלל, וכל אחד ואחד, עם ועם, איש ואיש בחר לו לאלה את אשר מצא חן בעיניו זה לכח הרע, זה לכח הרציחה, זה לכח הזמה. ובני אלים פרו וישרצו במאד מאוד. – והוא שם אלהים. ולכן בית המקדש, בית הבחירה, בית המדרש להתורה הזאת היה מקנת כספנו. נקי מגזל חמס ורצח.

כן עתה החובה עלינו ללמד תועים בינה, בארץ הזאת, אחדות האדם, שכל העמים אשר על פני האדמה כולם אברים הם מהגוף הגדול שבעולם הנקרא “אדם”, ולא כטעותו של האליל הרע אליל הדמים אליל הרצח החמס והסוד והתרמית, כזב ושׁקר, הנקרא “אליל שׁטעקער”, שסובר, כי כל עם ולשון דבר נפרד בפני עצמו הוא, והאליל השטעקער הזה הוא הסבה לכל הרעות הנמצאות בעולם.

על כן החובה עתה עלינו שכל ארצנו: בית מדרש לאחדות האדם מקנת כספנו תהי'. אז יאמרו בגויים: ארץ יעקב לכו ונלכה באור “אחדות – האדם”. ולא ישא גוי אל גוי חרב. כאשר הבטיח ישעיה הנביא. ו“האליל שטעקער” כליל יחלוף ואיננו.

למה תאמר, יעקב: האמנם אוכל להשיג את המטרה הרוממה הזאת? ומה כחי כי איחל להוציאה לאור עולם? – שאל אבותיך ויגידו לך, הן הם לא שמו אל לבם עוז העמים המתהללים באלילים, ומאימתם לבם לא נפלה בקרבם, ומשאתם לא חתו ולא ירו לנפשם, להוכיחם כחשֹם על פניהם, ולהורם אחדות הי' האוהב חנינה חסד ורחמים וגם הצליחו כהיום הזה.

ואף כי עתה אתה עם עולם בימי הנאורים האלה, אשר כלם יכירו וידעו את גודל הערך “אחדות-האדם” והשׁלום, עליך, ישראל לנשא את נס דגלך “ואהבת לרעך כמוך” במרום. ולקרא אחריך את כל יושׁבי תבל. “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות”. ויכרתו כלם ברית שלום עד עולם סלה.

ובשם אלהי השלום בטחנו, כי העמים הנאורים, מלכי השלום, שבימינו יכירו וידעו את העול והרצח, השוד והחמס אשר אבותיהם (במדינת בבל ורומעניע) עוללו לנו מעולם; – על כן, עליהם, צאצאי העמים האלה (במדינות הנזכרים),עתה החובה לכפר בחסדם אלינו את עונות אבותיהם. ולהאיר על כל העולם צדק עולמים. ויתקיים בנו מקרא שכתוב: “וגר זאב עם כבש וגדי וכפיר יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן ונער קטן (“כי נער ישראל” –; – "כי קטן יעקב) נוהג בם”.

ואתם רבותי, שאלה גדולה אני שואל מכם: הן אתם הייתם לישראל למלאך מושיע בכל הצרות האיומות שעברו עליו כל ימי היותו בחשכת הגלות, ובכל צרותם לכם צר, וכבן אשר אמו תנחמנו, נחמתם אותם לשאת ולסבול את עול הגלות עד יעבר זעם ויבא העת “כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל” לקחת אותו לגוי. ויתקיימו כל הבטחותיו הטובות, שהבטיחנו ע"י נביאיו הקדושים, – העתה, כאשר נתעוררו הדברים האלה, לצאת אל הפועל תעמדו מרחוק! האחיכם יצאו להשתדל בזה ולמסור על זה את נפשם, כחם ומאודם כדרישת שלום ורשות מאת כל מלכי העמים ואתם לא די לכם כי לא דבר לכם בכל זה, אלא גם תשתדלו להרוס ולקלקל את כל מעשיהם ולהתעורר בכרם ה' צבאות אש המחלוקת! זכרו נא ימי חרבן בית השני והתבוננו בו, אם לא המחלוקת הארורה הביאה אותנו בכל רע! האם לא על ידה באה עלינו כל הצרה הזאת.

על הענין המר הזה נמליץ את דברי חז“ל הקדושים – ייא! בייא! היינו דאחריבא לבי מקדשא וקלייא להיכלי וקטלונו לצדיקא ואגלינהו לישראל מארעתון ועדיין קא מרקד ביננא” – פק אתא בנויירא דנורא מבית קדשי הקדשים" – הרבנים – אמר ליה נביא לישראל: היינו הוא יצרא דמחלוקת. – הם ראו הסבה של חרבן בית ראשון – עבודה זרה – ואנו רואים הסבה של חרבן בית שני – מחלוקת.

כאשר נעמיק לחקור בהענין הזה, נראה שלא דבר חדש הוא בישראל; כי בכל פעם ופעם שיגאל ה' את עמו והם מפני רוע מעלליהם לא יזכו לעשות להם נסים ונפלאות נגליים; רק לנפלאות נסתרות במעשה ידיהם הטבעיים בהשתדלות גשמיות, לא תהי' אז הגאולה על ידי גדולי הדור שראוים לנפלאות נגליים; כי אם ע" צדיקים הקטנים מהם שלא יזכו ג"כ כי אם לנסים נסתרים כמעשה ידיהם.

כן אנחנו רואים כאשׁר אבותינו במדבר לא השכילו נפלאות ה‘, וגם משה רבינו לא השריש בלבם, בחטאו של מי מריבה, האמונה שיזכו על ידה לבא אל הארץ בנסים ונפלאות נגליים, אמר ה’ למשה: יען לא האמנתם בי להקדישני בעיני ישראל לכן לא תביאו את העם הזה יהושע תלמידך השוה במעלתו לפי ערכם הוא ינחילם את הארץ.

בימי כרש שלא זכו לגאולה נפלאיות; כי לא עשו תשובה ומעשים טובים, – רק להגאל ע"י נסים נסתרים, על כן לא הסכימו בתחלה עליה ראשי וחכמי הדור כעזרא וסייעתו.

כן ממש הדבר הזה בימינו שהתחלת הגאולה היא שלא ע“י תשׁובה ומעשים טובים, ומפני זה לא יזכו לנסים נגליים כי אם לנסים הנסתרים במעשה ידיהם והשתדלותם. על כן לא יהיה הדבר על ידי צדיקי הדור והרבנים, כי אם ע”י אנשים הראויים לאותו דבר, כפי צורך הזמן והמקום. ורק אחרי כן יסכימו גם הם ויעלו לציון, כעזרא וסייעתו. וכמו ששר על זה בן קרח, הבאתי דבריו למעלה.

וכשם ששני אנשים הנשארים במחנה נבאו על ביאת הארץ לפני משׁה – “משה מת יהושע מכניס”; כן יהודה וחזקיה בני ר' חייא אמרו בפני רבי: “אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל: ראש גולה שבבבל ונשיא שׁבארץ ישראל”. – “אין בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים מישראל”.

אחרי הדברים האלה אין לנו דבר עם אלה הצדיקים והרבנים אשׁר לא יסכימו עם התנועה הזאת ויגיעו ויעמדו מרחוק. אמת הדבר הזה נפלאות היא בעינינו אך מאת ה' היתה זאת.

ואולם על אלה מהרבנים המעטים המתלוננים על התנועה הזאת שלא לשם שמים; כי אם לשם מחלוקת בלבד כבר אמרו עליהם חז“ל: – ”תניא. רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו – צא ובדוק בדייני ישראל; לפי שכל פורעניות שׁבאה לעולם, לא באה אלא בשֹׁביל דייני ישראל” – הכוונה על הדיינים כאלה, אשׁר הם רשעים בעצמם והם מרבים מחלוקת בישראל שלא לשם שמים והם יפרעו את העם ממעשיו להשׁתדל בדבר הגאולה לפיכך מביא הקב“ה צרות על ישראל ומכריחם להשׁתדל בה – שנאמר – “שמעו נא זאת ראשי יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משׁפט” – שׁאמר הכתוב “ציון במשפט תפדה”, – ובדעת עולא – הם יתעבו את המשפט הזה – ואת הישרה” – שׁעשו האבות, משה ודוד “יעקשו, “בונה ציון בדמים וירושלים בעולה” – הם יתנגדו למה שמשתדלים הציונים לפדות את ארצנו בכסף מלא וכמו שׁעשו האבות הנקראים “ישר” וכמו שדרשו על הכתוב–”ספר הישר“, ושׁגם כן ראוי להיות הדבר ע”פ היושׁר, אך הם יבטחו על הקב"ה שהוא – בונה ציון בדמים וירושלים בעולה: במלחמות ביד חזקה ובזרוע נטויה ובגזל ועולה

הנביא יצייר לנו, מי הם הרבנים האומרים כן – ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו" הם בעצמם על כל דבר פשׁע שהם עושים דורשים שׁוחד כסף ומחיר, וכשהדבר נוגע לכלל ישראל – “על ה' ישענו” שהוא בעצמו יקח את ארצנו מידם במלחמת דמים – רשעים הם; אלא שׁתלו בטחונם בהקב“ה ובלבם אין להם בטחון כלל, – לפיכך מביא הקב”ה שלש מיני פורענות: “לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושׁלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער”. “ואין הקב”ה משרה שכינה על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל". – “אמר עולא: אין ירושלים נפדת, אלא בצדקה, שנאמר – ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”.

ואתם בית יהודה ובנימין מאשרי התנועה הזאת, שמעו נא את דברי ותחי נפשותינו: השמרו לכם מהמחלוקת; כי כל זמן שהמחלוקת שולטת ביניכם לא תעשנה ידיכם תושׁיה, הן אמת הדבר שבכל תנועה חדשה הנולדה בארץ יולדו בה בעלי דעות שונות, באיזו אופן להוציאה לאור, ואף כי בשאלה יקרה ונכבדה כשאלת הציונות להחיות את העם אשר זה כאלפים שׁנה הוא מרמס לכפות רגלי כל מעול וחומס. הרבה מכשולים נפגשׁה על דרכנו, הרבה מניעות, הרבה התנגדות בין שהוא בן ברית ובין שׁאינו בן ברית, וכל תקותנו בזה הוא רק הבטחתו יתברך שמו עלינו שעוד נשוב לתחיה.

על כן ע“י חלוקי דעות יתברר ויתלבן האופן האמתי להוציא ע”י את הדבר הזה לאור. וכמו שאמר ר' יוחנן – ריש לקישׁ הוי מקשי וממילא מלה מחוקה שמעתתא –

אבל כל זה נאמר אם המחלוקת היא לשם שמים, שכל אחד מהחולקים מלה מחוקה רצונו לבטל ולהרוס את כל דברי חברו ופעולותיו, רק להשתדל למלאות את החסרון שמצא בדבריו או בפעולותיו. – וזה שאמרו חז“ל “כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. – איך היא מחלוקת שהיא לשם שמים? – זאת מחלוקת שמאי והלל” – וכמו שאמרו חז”ל, “לפיכך זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, לפי שׁהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהם”. – הכוונה בזה: בתחלה שמעו את דעתם של בית שמאי וכשמצאו איזו חסרון בדבריהם השתדלו למלאותו. וממילא מבין דעתם של שניהם יצאה הלכה ברורה וכמו שאמרו חז"ל: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”.

*

אבל אם כל אחד מהם רצונו רק להרוס את דברי חברו לא יתקיימו שניהם. – כי האדם עץ השדה: – הרופא האמתי ירקח סמי מרפא בעבור החולה לרפא אותו מהרבה מיני סמים שונים אשר אם כשהם בפני עצמם יש ביניהם סמי מות אבל כאשׁר יתמזגו ויתבוללו יחדיו עם הסמים האחרים כפי הצורך והשיעור של הרופא החכם, אז מכלם יחדיו יתהוו סמי מרפא להצילהו מרדת שחת ולשוב אליו את נפשו לאור באור החיים. ורחוק הדבר מאוד לרפא את החולה בסם אחד בלבד, – כן הדבר הזה. ומכש"ב כחולה ישראל, אשר מכאוביו רבים הם, שונים ועצומים הם במאוד מאוד.

ובזה מיושׁב השאלה הזאת: הזו כדברי יתרו, דברי קרח: – מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב" – אמר יתרו; – “ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. – אמר קרח; – מפני מה זכה יתרו שׁיתר פרשה בתורה, – וקרח ירד לבאר שׁחת? – והתשובה על זה: יתרו לא בא לחלוק על משה, רק בא לתקן החסרון שהיה שם, ונתקיימו דבריו להלכה; אבל קרח בא לחלוק על משה ואבד מן העולם.

ובבבא קמא גרסינן: “יתיב רב אמי ור' אסי קמיה דר' יצחק נפחא. מר אמר ליה: לימא מר שמעתתא, ומר אמר ליה: לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא לא שבק מר; פתח למימר שמעתתא לא שבק מר, אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה למי שהיה לו שתי נשׁים אחת ילדה ואחת זקנה. ילדה מלקטת לו שערות לבנות שבזקנו והזקנה מלקטת השחורות שבזקנו ונמצא קרח מכאן וקרח מכאן. אמינא לכו מלתא דשווי לתרווייכו: “כי תצא אשׁ ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה שלם ישׁלם המבשר את הבערה”. – אמר הקב”ה: אני הצתי אש בציון, שׁנאמר– ויצת אש בציון, – ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. – שמעתתא: – פתח בנזקי ממונו ומסיים בנזקי גופו, – לומר לך: אשו משום חצו".

כאשר ר' יצחק נפחא ראה שרבי אמי ורבי אסי התחילו מריבים זה עם זה שלא לשׁם שׁמים וכל אחד מהם בא לבטל את דברי חברו, וכשרצה לעשות כאחד מהם לא הניחו השני, אז המשיל להם המשל של שתי נשים שהיתה להן לכל אחת מהן לשמור את הטוב בעיניה: להילדה – השחרות ולהזקנה הלבנות. ואז היה כדעתן של שתיהן; אבל הן לא כן עשו, אלא כל אחת מהן השתדלה רק להרוס ולקלקל רצונה של השׁניה ונמצא קרח מכאן וקרח מכאן, – אז אמר להם ר' יצחק נפחא שעל ידי מחלוקת כזאת נחרב הבית וע"י מחלוקת שלשׁם שמים יבנה הבית.

ובכדי לבאר את דבריו אפתח במשל פי: רב יצחק נפחא המשיל את המחלוקת לאש. לפי שאש אם

ישתמשׁ בו האדם כפי המדה והשיעור הראוי לו אין לך בעולם דבר טוב ממנו, ואם ישתמש בו האדם בלא מדה ושיעור אין לך בעולם משׁחית ומחבל יותר ממנו. –

ולמען תדע באיזו אופן טוב להשתמש ובאיזו אופן רעה נקוט כלל זה בידך: אם תאסוף מיני מאכלים שונים כפי המדה והשיעור הראוי לכל אחד מהם ואשר אחדים מהם גם בפני עצמם, כמו המים והבשר, טובים הם, ואחדים מהם רעים בפני עצמם כמו הפלפל והמלח, – בכדי שיהיו ראוים לך לאכל תשים אותם בסיר ותעמידהו על האשׁ לבשׁלם ולהשרף החלק הרע שבהם ולבלל ולהתמזג החלקים הטובים שבהם, ואז יהיה לך מהם מאכל למשיב נפש, ונוכחת לדעת, שגם אלה המינים שרעים הם בפני עצמם נתנו גם כן טעם לשבח בהמאכל הזה. ובלעדו היה חסר טעם. והרע שהיה בהם נתבטל מאליו. – אבל אם תשים את כל המינים על האש בלא מסך מבדיל הסיר, בכדי לכלה הדברים הרעים שבהם, אז האשׁ, מדי יתחיל לכלהו לשרף הדברים הרעים שבהם, יכלה גם הדברים הטובים. ולא יהיה לך מהם שום מאכל כלל.

*

כן הוא הדבר בענין המחלוקת: – אם תאסוף את כל הדעות החולקים, אשׁר ישׁ ביניהם, לפי דעתך, רעים, כשהם בפני עצמם, מאד, וישׁ ביניהם טובים מאוד. ותשים את כל הדעות האלה בכלי המחזיק ברכה לישראל – השלום. ותעמידהו על אשׁ המחלוקת לשׁם שמים להוציאם לאור, אז אין לך בעולם דבר טוב ממנו. ונוכחת לדעת, שׁאפילו אלה הדעות שרעות היו בעיניך בתחלה נתנו גם כן טעם לשבח בהענין הזה. והרע שהיה בהם כלה ונאבד מאליו; – אבל אם כל תשוקתך שלא לשם שמים ותשים את כל הדעות על אש המחלוקת בלא מסך מבדיל, השלום, אז המחלוקת תכלה את כל הדעות יחדיו. ולא נשאר מהם שום דבר כלל.

*

וזה ממשׁ החילוק בין המחלוקת שגרמה לחרבן הבית לבין המחלוקת שעתיד להבנות על ידה. – המחלוקת הראשונה היתה בעצם הדברים ממש, ככתוב – “ויצת אשׁ בציון” –שׁע“י מסך מבדיל, השלום. ומפני זה – “יתאכל יסודותיה”, – ולא נשׁאר שׁום דבר ונחרב הבית. והטעם לזה אמרה תורה: “כי תצא אש” – בעצמה שׁלא לשם שׁמים – “ומצאה קוצים” לכלות ע”י הקוים שבכרם ה' צבאות. וכמו שאמר ר' אליעזר בר' שמעון “קוצים אני מכלה מן הכרם”; אבל לבסוף “ונאכל הגדיש או הקמה” – ולא נשׁאר מהם שום דבר; –

ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: “ואני אהיה לה חומת אש סביב” – ולא בציון ממש –“ולכבוד אהיה בתוכה”; –

“שמעתתא פתח בנזקי ממונו” – התחלת תלונותיהם על הכסף שיאספו הציונים “וסיים בנזקי גופו” – ולבסוף הם מזיקים את גוף האומה הישראלי – “לומר לך: אשׁו” – המחלוקת – שום חצו" – חץ שחוט לשונם. –

הקבצו נא רבותינו חכמי התורה יחדיו להתיעץ בהענין הגדול והקדוש הזה. וכל אחד מאתכם יבקשׁ רק האמת והשׁלום אהבו ויחפץ לשמוע את דברי חברו טרם יחוה את דעתו, וכדברי בית הלל. העיזו אל תעמודו, חזקו ידים רפות וברכים כושלות חזקו. אמרו לנמהרי לב: אל תיראו; כי מאורכם הגשמי תצא אור הרוחני אור צח, אור עליון, אור ה‘, וכמו שהשיב ר’ אליעזר הגדול לתלמידיו כשׁשׁאלו אותו באיזה אור אנו שמחים. – “קומי, אורי; כי בא אורך” – הגשמי וגם – “וכבוד ה' עליך זרח”. – בתחלה – חיו מתיך" –, שׁמתה אצלם האמונה בתחית אומה הישראלי; ולפי שאין הקב“ה מייחד שמו עליהם לכך אמר – מתיך”, אחרי כן – “נבלתי”, שהאמונה הזאת לא מתה אצלם רק הם כעלה נבלה שיש בהם לחליחות האמונה, ועליהם אמר “נבלתי יקימון” – ואחרי כן: “הקיצו ורננו שוכני עפר”, שהם רק כמו הישנים בלבד ולהם ידבר ה' פנים אל פנים; – “כי טל אורות” – הגשמי והרוחני – “טלך וארץ רפאים” – הקני והקניזי והקדמוני, כמו שהבטיח ה' לאברהם אבינו – “תפיל” - לך לנחלה לרשתה. – וה' יופיע עלינו את אורו הגדול – ´“ויהי נעם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו” – במהרה בימינו אמן.

תם ונשׁלם