המושבה סוערת

לייבושר: (קורא תהילים.)

חייל: (פותח את הדלת בחזקה) להכנס! לחכות! סיט היר! (מכניסים את ניסלבוים.)

ניסלבוים: אדון המיור צוה!… בשעה 5!

חייל: לחכות!

ניסל: היודע אתה… משום מה?

חייל: לחכות! (יוצא, סוגר הדלת)

ניסל: (נאנח, מסתכל מסביבו) אה! לייבושר, גם אתה כאן?

לייב: והראיה!

ניסל: אף אתה הוזמנת ע"י המיור? אולי יודע אתה מה קרה?

לייב: מנין לי לדעת? הגוי מצוה לחכות – מחכה אני.

ניסל: גם אותך קראו הנה. לא אמרו לך למה, מדוע, בשביל מה?

לייב: אף לא מלה! לפני חצי שעה בא החייל ודרש שאבוא הנה, בשעה 5 בדיוק לדירת המיור! בדיוק ב 5… נו, אצלו שעה 5 היא 5 ולא כמו אצלנו, 6–6.30; יושב אני, איפוא, ומחכה.

ניסל: החייל בקר בכל מקום ואף אותי הזמין הנה. עזבתי את הכל ובאתי במרוצה. גם אצל נכבוש היה… כשעברתי ע"י ביתו, ראיתיו סוגר את החנות ומגיף את התריסים. אשתו כל כך בכתה… כל כך התיפחה, מה יכולה להיות הסבה?

לייב: גזירה חדשה. ובכן אני אומר תהלים, פרק מאה ותשעה עשר. שבע פעמים. זאת היא תרופה בדוקה, לפי דברי הרבנים.

ניסל: מה זה יכול להיות? מה הוא רוצה מאתנו? הזמין את חשובי העיר. מה עשינו? במה חטאנו?

חייל: (מכניס את שניאור) לחכות!

שניאור: (מנדנד בראשו) או, גם אתם כאן? בני תערובת!

ניסל: מה פירוש בני תערובת?

שניאור: אינכם מבינים? רוצים לקחת אותנו בתור בני תערובת. ישלחונו לעתלית, עכו, סרפנד. מה אני יודע? בתור בן תערובת! משוגע אחד עשה מעשה שטות – נסבול אנחנו כולנו.

ניסל: ברצינות? אתה סבור?…

ליב: יכול להיות כן ויכול להיות לא! בינתים אני אומר תהלים.

ניסל: ישמרנו אלהים. ואני עוד לא עשיתי מאומה בבית: צריך להפרד מאשתי ומילדי ולארוז מעט חפצים לדרך. (רוצה לצאת)

חייל: (סוגר). לחכות!

ניסל: אוי ואבוי! מה זה? במה חטאנו? הרי אנחנו עם החיילים ביחסים כל כך טובים. אפילו טובים מאד.

לייב: יותר מדי טובים.

ניסל: מה פירוש יותר מדי טובים?

ליב: זהו הדבר. הם אינם רוצים בזה, שהצעירים יעמדו בערבים ע"י השערים. בחורים ובחורות… הם חוששים למרגלים… (לשניאור) לטובת מי? לטובתו ימח שמו!…

חייל: להכנס, לחכות! (מכניס נכבוש ובנו).

נכבוש: מה דברתם? ריגול? מרגלים? ישמרנו אלהים! אני מבין כבר. השקץ הזה, משה הוא הוא שגרם לכל האסון הזה!

לייב: מה? גם את הנער הביאו הנה?

נכבוש: ועוד איך? דוקא אותו חקרו במיוחד. בן כמה הוא? ועוד ועוד. עכשיו אני מבין במה הענין.

ניסל: כלומר, כלומר? הנער הזה – אני אוסר עליו והוא עושה את שלו!

שניאור: מה? מה? וכי מה עשה?

משה: מאומה לא עשיתי. אני רק צילמתי.

ניסל: אוי, זה לא טוב. זה חשוד!

ניסל: כל היום הוא מתרוצץ עם הצלמניה שלו.

משה: אין בכך כלום! אין רע בדבר!

נכבוש: הוא צלם את החיילים כשהם מתרחצים.

שניאור: נו האם זה אסור? מה אפשר לראות בזה? אילו היו במדים הייתי יכול עוד להבין?

ניסל: לא, למה אינכם מבינים, הלא זאת היא הצרה, מהצילומים האלה יכול האויב, ימח שמו, לראות כמה יהודים יש בצבא האנגלי!… וזה סוד צבאי!

נכבוש: שקץ שכמותך, הנח את הספר!

חייל: (מכניס את הלמר) להכנס! לחכות!

חייל: (מסתכל סביבו) הכל תפוס! יתרם יחכו ליד הדלת! (יוצא).

הלמר: (מזודה בידו, מנדנד בראשו)

נכבוש: לייבושר, ניסלבוים, שניאור, האם אתם לא הבאתם את החפצים שלכם אתכם?

שניאור: איזה חפצים?

נכבוש: נו, הרי ברור הדבר. ישלחונו לעבודת פרך.

ניסל: שטויות! האם אנו אצל הגרמאנים או אצל הפולאנים?

נכבוש: אני אגיד לכם? זה בשל הבלתי ליגאליים. חושדים בנו שעזרנו לבלתי ליגאליים. ובכן, רוצים להעניש אותנו.

שניאור: ואני סבור, כי יש כאן סבה פוליטית. סיעה א. הם חושבים, כי הסוציאליסטים שלנו הם יד אחת עם סטאלין.

הלמר: שטויות, סוציאליסטים. אני יודע במה הענין. מפני שבשבת הכל סגור. זה מרגיז אותם.

ניסל: אך, לא! הם נגד ההפגנות. משום זה רוצים להעניש אותנו.

לייב: ואני אומר תהלים.

שניאור: האם לא שמעתם, עירית תל־אביב הוציאה כרוז לצבור – בבתי מסחר שונים הפקיעו את המחירים. האינכם סבורים, שגם כאן קרה כזאת.

נכבוש: ואולי – משום שאין לנו עדיין ביוב? זה שלש שנים שאני דורש ביוב. זהו בעניני היגינה.

ניסל: איך שלא יהיה, אוי ואבוי יהיה לנו. המכירים אתם את המיור?

שניאור: ראיתיו פעם. גבוה, חסון, בעל שפם מבהיל. רשע! המן!

נכבוש: מה לעשות? מה לעשות?

משה: אני יודע במה הענין. מפני שאסרו את כל החגיגות בפורים. הרי הם רוצים לרקוד!

נכבוש: שוטה שכמותך! מה אתה יודע?

לייב: להיפך, הבחורות מתענינות יותר מדי בחיילים. אני אומר תהלים.

שניאור: הלא אני אתם ביחסים כל כך טובים. אני מספק להם את היין. (בפחד) אוי, אל אלהים.

ניסל: את היין. אני… איזה יין?

שניאור: כן, את היין שאני מקבל ממך.

הלמר: מה נדהמת? מה עם היין?

שניאור: אני, אני…

ליב: נו, עלינו לדעת. מה עשית?

שניאור: הוספתי מעט מים.

ניסל: ליין שלי? כמה?

הלמר: נו, את האמת?

שניאור: נו, 50%; ייתכן כי גם 60%.

נכבוש: ואולי 70%?

ניסל: הרי את זה אני כבר עשיתי.

שניאור: מה? אתה מוכר לי יין מהול במים?

ניסל: ואתה מזייף את היין שלי?

לייב: אה, עם ישראל, עם הנביאים! עושים נסים ונפלאות: הופכים מים ליין.

נכבוש: ובכן, אזי אין כל פלא שאין רואים שכור אצלנו. משום זה הם פכחים.

הלמר: אתם ממיטים עלינו אסון. בגללכם מענישים אותנו.

שניאור: נו, נכבוש, ומה אתה מכרת להם? המזכרות שהם קונים אצלך; הם רוצים בתוצרת הארץ. ומנין היא סחורתך? מקהיר, מגבלונץ…

נכבוש: דברים יפים שומעים. ומשום זה עלינו…

הלמר: נו, ואתה? יודעים יודעים מי ספסר בחמאה ובנפט!

שניאור: האם מישהו הלשין?

ניסל: אל אלהים! הלשינו – הענין הזה עם הוואליוטא. הלא אני…

נכבוש: מה אתה?

ניסל: לא כלום, לא כלום!

שניאור: נו, הלמר, ואתה?

הלמר: את זה אין הם יכולים לדעת ואין זה גם נוגע להם.

לייב: הכל נוגע להם. מה עוד? – זה לא פסח, זה סוכות.

הלמר: בסוכות מכרתי לימונים במקום אתרוגים.

לייב: כולנו חטאנו. עכשיו נתברר הדבר. עכשיו בא העונש.

ניסל: (ע"י השלחן) לפי מה שרואים כאן – הם מתכוננים למשפט צבאי גדול. אוי, מה יהיה אתנו?

ניסל: אשתי! מה עושה אשתי בחוץ?

גב' ניסל: (מתיפחת) הבאתי ביצים, תרנגולות, נקניק. לכל הפחות יהיה לך מה לאכול ימים אחדים.

ניסל: בשם אלהים! הסתלקי מכאן. הרי רק את הגברים לקחו. אולי שמעת משהו?

גב' נ: בחוץ עומדות כל הנשים ובוכות. עכשיו נתגלו מעשיכם. אני סבורה, שאני אשמה בכל.

ניסל: את?

גב' נ: (מתיפחת) חלול הגזע!

ניסל: מה? מה עשית?

משה: מה זה?

גב' נ: דלילה שלנו, הכלבה, הפגשתי אותה עם הבוקסר, עם הכלב של הרופא הצבאי.

שניאור: הלא אין אנחנו בגרמניה.

נכבוש: נו, האם אפשר לדעת?

גב' נ: מה יכולים לדעת? כלבה יהודית עם כלב של גוי.

ניסל: הניחי, שטויות.

החייל: מה את מחפשת כאן? לצאת!

גב' נ: שלמתי לירה בעד החתונה הזו, לירה! מפינו חסכנו!

חייל: כשיבוא המיור: לקום ולעמוד בשורה! (מעמיד ארגז על השלחן). לא לנגוע בזה!

ניסל: סליחה, מה יש? מה רוצה אדון המיור?

חייל: (דופק על התיבה) תוכחו כבר. כאן כל הענין. (יוצא) כלם מתרכזים ע"י התיבה).

שניאור: מה יכול להיות בפנים?

נכבוש: האם אפשר?

ניסל: הניחו!

נכבוש: הארגז סגור ממילא.

שניאור: מה עשינו? כולנו חטאנו.

לייב: אשמנו.

ניסל: אתה אומר וידוי?

לייב: כן. אני מוכן לכל.

שניאור: אני נזכר במקרה דומה לזה. זה היה עוד בסלונים. הסבא ז.ל. ספר לי. כנסו את כולם. כל חשובי העיר הוכרחו לבוא בחצות הלילה אל הגרודובוי. זה היה לפני חג הפסח. פחד. איש לא ידע במה הענין. הקוזאקים הקיפו את הבית במשך שלש שעות. אחרי כן בא הגורודובוי. איש לא ידע בבירור, אולם לכל אחד היה יסוד לחשוש, לפחד,: הברחת מכס, סחורות אסורות, מסים וארנוניות. מה אני יודע. ואחר כך.

כלם: נו, נו!

שניאור: לאחר שהגורודובוי בא סוף סוף, דפק על השלחן וקרא בקול…

כלם: נו, נו!

שניאור: אוי, שכחתי!

לייב: גם אני יש לי לספר משהו. נזכר אני במקרה דומה, מעשי אלהינו.!

ניסל: אתה יודע את המעשה עד הסוף?

לייב: זה היה בזמנו של הרבי הצדיק מרדומישל: קרה מקרה שרצו להרוג את כל היהודים. אספו אותם בשדה והאכרים באו במקלות ובקלשונים – אז הרבי אמר: ותפול עליהם אימה ופחד, אז כולם נהפכו לעפר ואפר.

ניסל: אה, מעשיות של חסידים.

ליב: (נעלב) אינך מאמין? במו עיני ראיתי את ר' נחמן, שהיה עד ראיה למעשה זה. הוא הראה לי עוד את סימני הפצעים בראשו שקבל מהגויים.

שניאור: הכיצד? אם הם נהפכו לעפר ואפר, כיצד הוא קבל מכות?

נכבוש: נו, אחד מהגויים היה חרש ולא שמע את קללת הצדיק.

הלמר: מה יועילו המעשיות. בכל רגע יכול לבוא המיור. אנחנו מוכרחים לקבוע עמדה משותפת. לבחור באחד שידבר בשם כולנו…

ניסל: זה נכון! אנחנו מוכרחים להתאחד!

שניאור: דיקטאטור נחוץ לנו! מין רוטנברג דרוש לנו!

נכבוש: אבל מי יהיה הדיקטאטור?

שניאור: נו, מי דבר קודם בשם הסוציאליסטים?

כלם: (בבת אחת) כמובן, פועל! לייב: מדוע לא מזרחי? ניסל: מדוע לא מהציונים הכלליים? משה: ביתר!

נכבוש: רבותי דרוש דיקטאטור, אבל עלינו להוסיף אליו בא כוח מכל מפלגה, בכדי שלא יעשה מה שאינו מוצא חן בעיני כל המפלגות.

שניאור: דיקטאטור יפה יהיה זה.

ניסל: האם בועד הלאומי אחרת?

שניאור: אני דורש מהמפלגה שלי!

נכבוש: אין כאן שום מפלגות!

הלמר: מאד נכון!

נכבוש: הכיצד מאד נכון? מאד לא נכון. (צעקה כללית ורעש)

חייל: (פותח את הדלת בחזקה) הקשיבו! אדון המיור!

המיור: (נכנס, מביט סביבו, כאילו מונה את המסובים).

המיור: כולם כאן?

חייל: לפקודתו! עוד ארבעה מחכים בחוץ!

מיור: הכניסם! (חייל פותח את הדלת: נכנסים)

מיור: חייל, את הכובע שלי!

כלם: (מתלחשים) הוא מבקש את הכובע. עכשיו מתחיל הענין להיות רציני.

מיור: (חובש את הכובע. מוציא מפתחות. פותח לאט־לאט את הארגז. מוציא תיק ופותחו. המתיחות גוברת).

מיור: אני מיור רוזנצווייג. הזמנתי אתכם, רבותי הנה. יש לי היום “יארצייט” ודרוש לי מנין. סדור!

הנה אדוני המיור הסדור!

מיור: טלית!

הנה אדוני המיור הטלית!

(מוציא ספר תפילות)