רקע
יעל ישראל
עכשיו זה כתוב / אילנה ברנשטיין (ביקורת)

נשים מוכות לא זוכות להיות גיבורות בספרים. זה נושא מביך ולא נעים, ולא פלא שאין כמעט סופרים וסופרות שמייחדים לאישה המוכה רומן שלם, שמנסים להתחקות אחר תודעתה ולבחון מדוע זה קרה דווקא לה. אולי יש בנושא משהו שעלול לסמן איזו גלישה למלודרמטיות ולצעקנות־יתר, משהו גדוש מעצם טבעו, משהו שקרוב מדי לכרוניקה העיתונאית הנכתבת לאחר עוד רצח של אישה מוכה. ואולי העיסוק בנשים מוכות פשוט מפחיד, מאיים, אפילו מעורר דחייה. לכן בחירתה של אילנה ברנשטיין להתמודד עם הנושא בספרה השמיני, “עכשיו זה כתוב”, היא חשובה, אמיצה ומבורכת.

ברנשטיין, שרגילה לעסוק בנושאים פמיניסטיים שנויים במחלוקת ובגיבורות שחיות תחת אלימות ותחושת קורבנות (“שארה כסותה עונתה”, “דיה הניג” “מושבת האהבה”), היא מומחית בשיטת הבוקס בפרצוף. לפעמים זה יעיל מאוד ולפעמים פחות, אבל אין ספק שב“עכשיו זה כתוב”, היא כיוונה את האגרוף אל מרכז פרצופה של החברה הישראלית. סיפור על אם ישראלית ממוצעת, בת חמישים, שמחליטה לרצוח את בעלה במהלך חופשה ברומא, לאחר שנים של התעללות נפשית, מינית וכספית, אמור לספק את הסחורה. הגיבורה שלה היא אישה פשוטה, עממית, אחת האדם, כזאת שלא תזהו בסופר או בתור בבנק. אישה מחוקה, מהוהה. הלשון הרזה והדיבורית שלה מוכרת לכולם.

כמו תמיד, ברנשטיין מצליחה להיות קולחת ומטלטלת, לשפד את הקורא לשעה של קריאה אינטנסיבית. היא מתמודדת היטב עם הנושא הטעון, שכן היא בחרה שלא להתמקד בניתוח של הגיבורה, אלא נצמדה לתודעתה. היא נותנת לגרסת האירועים להישמע בגוף ראשון, דרך כרוניקת המעשים והמחשבות לפני ואחרי הרצח. הקצב השועט, המונולוג האינטימי וההזדהות עם הגיבורה הרמוסה, שמצליחה להתמרד ו“לרצוח את החרא”, אכן יוצרים תחושה עוכרת־שלווה.

הבעיה היא ש“עכשיו זה כתוב” הוא רומן נוקב אבל לא ממש מורכב. לפעמים זה טוב ויעיל להטיח מונולוג חד ורציף בקורא, אלא שכאן משהו מתפספס משום שברנשטיין נצמדת לקליפה החיצונית של תודעת הגיבורה – למעשים ולתוצאות. הדבר גורם לנובלה להיות דלה וחד־ממדית מבחינה פסיכולוגית, שכן ברנשטיין לא מנסה להעמיק הלאה מעבר לכאב ולפגיעה, ולבחון, למשל, מדוע הגיעה הגיבורה למצבה. אני מניחה שברנשטיין שאפה לייצר מניפסט פמיניסטי חודרני, מעין “קול קורא” לנשים להפסיק להיות קורבנות ולהשתחרר מהדיכוי, ולו בדרך הקיצונית ביותר: הכחדת הגבר.

חבל שהאג’נדה הלוחמנית מכשילה ומגבילה לא אחת את הטקסטים של ברנשטיין. כבר מראשית דרכה הספרותית היא מתמודדת עם מצבה של האישה בעולם ועם יחסי הכוחות בין גברים לנשים מנקודת מבט פמיניסטית מאוד, אלא שנטייתה זו מרדדת לעתים את הטקסטים שלה והופכת אותם למניפסטים פמיניסטיים, ותו לא. כך קרה כבר בספרה הראשון “שארה כסותה עונתה”, דרך “רומן למשרתות”, “דיה הניג” ו“שלוש אחיות”. אז למי, בעצם, מיועד הרומן? אולי לתלמידי החוג למגדר. בעיניי, זו החמצה מעציבה, כי ראוי לעסוק בנושא ביתר הרחבה ועומק.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!