ב“אדם בן כלב” של יורם קניוק משחק הגיבור היהודי את תפקיד כלבו של הגרמני. נדמה שאשר קרביץ לקח את הדימוי של היהודי ככלב מוכה צעד אחד קדימה, ברומן שלו “הכלב היהודי”. אם כבר כלב, אז שיהיה זה כלב של ממש, ובכלל עדיף בעל זהות לאומית, כזה שנולד בצל קורתה של משפחה יהודית רחמנית בגרמניה של שנת 1935. כלב שאוהב את ניחוחות הגפילטע־פיש והלוקשיין, ומבין את שפת האידיש של אדוניו. איך אפשר שלא להתאהב בכלב כזה? הלב נמס מן האודיסיאה המטלטלת, מה גם שהרומן מסופר מקולו הכלבי מכמיר הלב, עת שהוא עובר וכמה כמה גלגולים מטורפים בשתים עשרה שנותיו.

אין זו הפעם הראשונה שכלב זוכה להיות גיבור של רומן. החביב ביניהם, לפחות לטעמי, הוא פלאש, הכוכב ברומן של וירג’יניה וולף, הנאלץ לעבור מיני השפלות אך גם שמחות מידי בני האדם. יש סופרים העושים בכלב שימוש אלגורי לחיי האדם, יש המאנישים אותו, ויש את אלה שממשיכים את הדעה הרווחת, הרואה בכלב בן זוג נאמן לאדם ולא ישות עצמאית ובעלת תודעה. קרביץ שייך לחטיבת הסופרים המאנישים את בעל החיים. הוא מעניק לכלב כורש רגשות אנושיים ותגובות דומות ואפילו נעלות לאלו של בני האדם.

האודיסיאה הכלבית מתחילה קצת לפני עליית הנאצים, ומסתיימת בארץ ישראל עם הכרזת המדינה. עם החמרת חוקי הגזע עובר כורש ממשפחתו היהודית האוהבת לעיתונאי גרמני הומוסקסואל. עם מאסרו של זה הופך כורש, אחרי כמה גלגולים וכמה שמות שניתנו לו בינתיים, לכלב שמירה בטרבלינקה. מה יכול להיות טעון יותר מכלב השומר אמונים למשפחה יהודית, הנשלח לעבוד ככלב־רצח במחנה ריכוז?

אז זהו, ש“הכלב היהודי” הוא באמת רומן טעון מאוד, מלא וגדוש ברעיונות יפים ובפיתולים מרתקים. הבעיה היא שקרביץ לא תמיד עושה משהו עם שפע ההזדמנויות המזדקרות כמעט בכל פיתול בעלילה. הוא היה יכול לפתח את החומרים הכול־כך טעונים לסאגה קיומית מצמררת, אבל משום מה הוא הסתפק במעשייה אנושית חביבה ומחממת לב. ולא שיש משהו רע בכך. “הכלב יהודי” כתוב ברהיטות, בטוב טעם ובנועם, והוא מציע המון הבלחות אנושיות שפויות בלב התופת. אפילו את הנאצים הוא מציג בפניהם האנושיות. והכלב הזה כורש? כזה מותק, לנשק אותו. אין חובב בעלי חיים שלא יתרגש מן התיאור העשיר של התודעה הכלבית.

אבל נושא כביר ועוצמתי כזה היה ראוי לטיפול עמוק ומורכב מכפי שהעניק לו קרביץ. כשעוסקים בלב המאפליה באמצעות דימויים מעולם בעלי החיים, ניתן ללכת הרבה יותר רחוק ולהעז הרבה יותר. החומרים הטעונים ממש זועקים מן הנייר, אך נראה שקרביץ הסתפק בלהאיר את השואה מזווית מקורית זו, דרך עיני כלב, ובכך לעשות לנו הרבה טוב על הנשמה. כאילו הוא מלטף את קוראיו במקום להטיח בהם את הכאב בפרצוף. אחרי כל פיתול קשה באה אתנחתה סנטימנטלית, ממש “לפי הספר”, והטיפול כולו בנושא הענקי הוא פשוט מפויס מדי. רק להיזכר בכמה מן הכלבים התוקפניים או המעונים של מיטב היוצרים בספרות, ומבינים בדיוק מה החמיץ קרביץ. בין קרברוס המיתולוגי שוער השאול, לכלבים המושפלים הנורים בידי חבורת פושעים שחורים ב“חרפה” של קוטזי, היה ניתן לבנות את הכלב כורש, כדמות אלמותית שתתחמק מן הרגשנות הנשפכת של הדימוי הכלבי הרווח בתרבות.

ככל שנמשך הרומן, בערך בחציו, עולה הרגשה מוזרה שבעצם מדובר ברומן מעולה לבני הנעורים, שמשום מה שווק כרומן למבוגרים. ולא שמבוגרים לא יכולים ליהנות ממנו, להפך, הקריאה קולחת בנעימות ובהנאה. אבל ככל שנמשכת הקריאה, נעימה ככל שתהיה, עולה תחושת פספוס קשה.