מבוא    🔗

ויהיה היום ואנכי יושב בחדרי ונושא־המכתבים בא ויתן על ידי מכתב סגור שלוח אלי מעיר ניו־יורק אשר באמריקא, והמכתב מכתב בטוח ושטר קבלה עליו כי אחתום את שמי, לאמר: קבלתי.

השתוממתי על הדבר: המכתב מכתב כבד מאד, פי שלשה או ארבעה במשקל המכתבים, וכתֹבֶת על המעטפה מלמעלה נדפסה בשפת אנגלית: “בית הפקודות אשר לבית החולים בניו־יורק”, ושמי ושם עיר מגורי, גם שם הרחוב ומספר הבית, כתוב מפֹרש מלמטה. תאבתי לדעת: מה לבית החולים בניו־יורק ולי? ואיך נודעו לבעלי הפקודות שם שמי ועיר מגורי? – קרעתי את המעטפה, – והנה מצאתי שמה גליוני ניר קרועים ובלים, כתובים – מזה ומזה, דפים רבים מן ספרי־זכרונות קטנים, מכתבים קצרים וארוכים, גם רשמי דברים כתובים על גליוני מכתבי־עת ישנים, וממעל כל אלה מכתב בכתב הדור ובשפת אנגליה על ניר לבן וטוב, אשר קראתי בו כדברים האלה:

אדון!

זה ימים רבים התגורר פה אחד מגולי רוסיה, איש עני ונכה רוח אשר מודע לא היה לו בעיר הזאת. האיש הזה נפל למשכב ויבאוהו ביתה־החולים ויתהפך בחליו ימים רבים, עד אשר גוע ויאסף אל עמיו. בכל ימי חליו היו הכתבים האלה, אשר הננו שולחים הפעם על פי רצון המת, לידך, כל שעשועיו, בהם קרא ושנה עד רגעו האחרון. כאשר גברה עליו מחלתו וידע כי מן המטה אשר על עליה לא ירד עוד, קרא אליו את ראשי בית החולים וישביעם בשם ה' ובשם אהבת אדם כי אחרי מותו ישלחו את כל כתביו לידך, על פי הכתב אשר נתן על ידיהם, ובזה יעשו לו את החסד האחרון.

"האומלל מת בחליו, לא השאיר אחריו מאומה לא היה אף איש אחד ממכריו אשר ילך אחרי מטתו ללותו אל בית עולמו; ואנחנו הננו מקימים את דברי המת והננו שולחים לך בזה את כל כתביו אשר השאיר בידינו'

"על פי תעודת־מסעו נדע כי המנוח היה יליד וילנא, בירת ארץ ליטא, וכי שמו נפתלי בן ירוחם פרעונתי, ושנות חייו שלשים שנה ושש שנים.

"אנחנו עשינו את אשר לנו לקים מצות המת, ואתה עשה כטוב בעיניך – כל אשר היה לו הנה עתה בידיך.

בית פקודות בית־החולים לעברים".

ניו־יורק. בראשון לחדש השני, ה' תרמ"ז.

* * *

“נפתלי בן־ירוחם פרעונתי”, חשבתי בנפש אחרי קראי את המכתב, – “האתה הוא נפתלי אשר ב”חדר" אחד למדנו, בחדרו של ר' ליב הארוך, ואשר נפגשנו שנית, אחרי עבור ימים רבים, בקלוז הישן ששם היינו לידידים ואוהבים ויחד קראנו ספרי השכלה, יחד בכינו על שבר עמנו ויחד אמרנו להאיר אור בבית יעקב, אף כי חשך ואפלה מנודחת היו בבתי נפשנו? האתה הוא נפתלי אשר שַרְתָּ בשירים, חרזת חרוזים וכתבת “מליצות רמות” ואנכי וכל רעינו שמה בקלוז הסכמנו כי אין במשוררים ובמליצים כמוך? – אתה, אתה הוא נפתלי בן ירוחם “המגיד”, אתה הוא נפתלי הפרעונתי אשר בדמי ימיך ירדת שאולה, ותזכירני יום אחד לפני מותך!"

“אהה, ה' אלהים!” הוספתי לחשוב בצעדי בחדרי אחת הנה ואחת הנה, – “הנה אנכי שכחתיו, ושמי לא נמחה מזכרו! אנכי לא נתתי את לבי לדעת מה יַעָשה בו, והוא מת בעניו, מת בארץ נכריה, מת ויזכרני טרם מותו, וידע את כתבתי, ויתן את תקותו האחרונה בידי, וימת וישימני ליורש כתביו – כל רכושו אשר רכש לו בחיים!”…

לאט לאט הנתקו רעיוני מן העיר הזאת, אשר אשכון בה הפעם, ועל כנפי דמיוני הובאתי עירה וילנא, עיר מולדתי; ימי נעורי התיצבו כמו חיים לפני, זכרונות שונים שבו ויחיו בקרבי, כל חברי נאספו סביבי, וביניהם אראה גם את תאר פני נפתלי, את פניו הדלים והרזים, את שערותיו השחורים והתלתלים ואת עיניו הקטנות המזהירות מאד והאש השחורה העצורה בקרבן תחדר כליות ולב, – והנה גם זלפה לנגד עיני…

“התדע זלפה כי מת נפתלי בבית החולים אשר בעיר ניו־יורק?” חשבתי אנכי לזכרה הפעם, – “האם ידעה כי חלה, התדע כי מת?… מאד מאד אִוְּתה נפשי לדעת אם הזכירה נפתלי טרם מותו, ואם צוה להודיע גם לה את יום מותו?”

והנה נשכחות רבות נזכרו במוחי, מחזות שונים אשר לקחו אז את לבי מאד, אשר בימים ההם הטרידו את מחשבותי, מרו ועצבו את רוחי, שבו הפעם ובעצמת כשפיהם עוררו בקרבי תשוקה עזה לדעת את כל אשר עבר מני אז ועד עתה, את מעשי נפתלי ואת מעשי זלפה.

“אקרא נא את כתביו, אבינה בשיריו, אחפש את מכתביו, אולי אציל מהם דבר לאשורו ואדע מה לעשות במו, אדע את רצון המת אשר צוה לשלחם אלי, ואדע גם את אשר עבר עליו מאז ועד יום מותו”.

כה חשבתי בלבי ואקרב אל השלחן ואקח בידי את צרור הכתבים ההובא אלי, – והנה אין סדרים למו, בלולים המה בשירים, זכרונות, מכתבים ובחשבוני הוצאותיו והכנסותיו, גם חשבוני הכתנות אשר נתן על יד הכובסת… פה מכתב מאמו ועל שוליו שיר קטן, וחשבונותיו עם בעל בית מלונו בצד חרוזים אחדים, גם הגות רוחו והגיוניו כתובים בספר־זכרונותיו, גם שערים בכתב אשורית אשר כתב לספקים אר אמר לחבר…

התבלולה הזאת לקחה את לבי, ונטלתי עלי את העבודה לסדר את כתביו, להעתיק את שיריו, לפרשם ולבארם, לספר באזני הקוראים את המקרים אשר לרגלם כתב את שיריו והגיוניו, ולתת לרעי זה שם וזכר בספרותנו.

“הן הוא לא בעונו מת”, חשבתי עוד וזכר כל המעשים בוילנא בא לפני, – “לא לאסוף כסף וזהב הלך לארץ אמיריקא, לא לעשות עשר עבר ארחות ימים, – אהבתו את עמו הביאתהו שמה!… אמלל היה בחייו ואמלל גם במותו! – הבה, אציב לו יד, אקים לו שם ושארית!”

 

א.    🔗

מַיִם, מַיִם!

"אֵשׁ תּוּקַד קִרְבִּי, אֵשׁ לֶהָבוֹת,

לִבִּי בִי בּוֹעֵר, נַפְשִׁי שׂרָפָה, –

הָבוּ מַיִם! – סְבִיבַי חֳרָבוֹת!

הָבוּ מַיִם! – אוֹ בָאֵשׁ אָעוּפָה…

"חשֶׁךְ סְבִיבָי – וְאֵשׁ לְבָבִי לֹא תָאִיר,

אֵשׁ בְּלִבִּי – לֹא יְכַבּוּהָ דִּמְעוֹתָי!

הָבוּ מַיִם! – אוֹ כִנּוֹרִי אָעִיר

אָאֹר וַאֲקַלֵּל עַד תִּכֶל נַפְשִׁי בְזִמְרוֹתָי!…

"לֹא אָחוּד חִידוֹת, – חִידָה לִי עַמִּי!

לֹא אַנְעִים זְמִירוֹת – חַיַּי מְרוֹרִים!

“אִמְרֵי שֶפֶר” לֹא אֶתֵּן – מוֹקְדֵי עוֹלָם עִמִּי

הָבוּ מַיִם! הָבוּ נְהָרוֹת! הָבוּ מִשְׁבָּרִים!"…

עודני זוכר את השיר הזה; נזכרתי כי נפתלי קראהו באזני, ובאזני כל רעינו בוילנא, בעת אשר ישבנו כלנו בקלוז, בטרם ידע את זלפה ובטרם עברו המים הזדונים על ראשינו; אזכור כי גדול רב יתר היה השיר הזה, עוד בתים רבים היו לו, – אפס כי הפעם לא מצאתי בין כתביו בלתי שלשת הבתים האלה.

ושלשת הבתים האלה המה העתיקים בכל שיריו אשר לפני היום, – אף כי לא ראשית מלאכתו בשיר הנה הנס. נפתלי שר בשירים עודו בימי נעורו; בטרם עוד ידע את השפה, ומה גם דקדוקה, החל לשיר בשירים; אזכור כי פעם אחת הביא ל“חדר” אחד התלמידים קינה נדפסה על מות איש נכבד בעיר, ושם המת בראשי החרוזים, ויתן אותה על יד “רבנו” המלמד – כי מליץ היה גם הוא – להתבונן בה; המלמד הללה שבע בפני כל תלמידיו ויקנא נפתלי במחבר הקינה – והוא אז כבן שתים עשרה שנה – ויאמר לעשות כמוה על מות אביו, אולם את החרוז האחרון לא כלה, כי אחרי אשר שם אביו בא עד תמו בראשי החרוזים ויאמר נפתלי להחל את החרוז האחרון באותיות ז' ל' (לאמר: זכרו לברכה) במלה אחת. ולא ידע הנמצאה מלה כזאת בשפת עבר, וישאל את פי כלנו, חבריו בחדר, ולא ידענו גם אנחנו, עד אשר שאל את הרבי, והוא הזכיר לו את הכתוב בתהלים “זלעפה אחזתני”, וישמח נפתלי שמחה גדולה ויגמור קינתו בחרוז הזה, ויתהלל בה לעיני כל חבריו, – אף כי הרבי אמר כי חסרונותיה רבים וטעיות גדולות בה.

מאז החל נפתלי לכתוב שירים, לחרוז חרוזים וגם לחוד חידות, דרש אחרי כל ספר בשיר ויעש כמעשהו, וכאשר מצא בחוברות “בכורי־העתים”, אשר היו בבית המלמד, חידות כתובות על דרך השיר, מצאו חן בעיניו, ויחבר גם הוא חידות רבות, ויכתבן בכתיבה תמה, אף שירים חבר גדולים וקטנים, ויעש לו מחברת בעוד שנים אחדות, ויקרא לה שם: “אמרי שפר” על שם הכתוב: “נפתלי אילה שלוחה נותן אמרי שפר”, – ויהי למחבר ויתגאה בחבורו על פני כל רעיו וחבריו.

אפס כי לא רבו הימים אשר השתעשעה גם נפשו בחבורו זה; נפתלי עזב את “החדר” וספרי “בכורי העתים” אשר לרבו לא היו לו עוד, ואת צמאונו לספרי מליצה ושיר הרוה הפעם בגליוני מכתבי־העת, אשר מדי שבוע בשבוע נתנו בקולם קול עז על עם בני ישראל כי ילכו בחשך, כי לא ישמעו בקול ה“השכלה” המאשרת אדם רב, כי כל אסונם וכל תלאותיהם באו למו רק יען כי לא ילכו לאור “המאה התשע־עשרה”… הכותבים האלה האמינו אז בכל לבבם, כי אם ישכיל ישראל ירום וינשא ויגבה מאד, ויוציאו את כל רוחם, וידברו גבוהה גבוהה ומליצות רבות על לשונם, וילהיבו לב כל קורא, וגם נפש נפתל נלכדה במליצותיהם.

נפתלי היה נער בעל כשרונות, אולם לא התמיד בלמודיו; כל מלמדיו יחד התאוננו תמיד, כי לא ישקוד על דבריהם וכי הגמרא גם המפרשים לא יקחו את לבבוי ולבבו זה – לבב משורר: כי הדמיון חזק עליו, רגשותיו עזים והתפעלותו עצומה; ומה זה יפלא בעינינו כי מליצות הכותבים בימים ההם פעלו מאד על נפשו, כי דבריהם כנחלי אש להטו את רוחו ויציתו אש בקרבו, וירא חשך סביבו, וירא את ישראל שוכן בערפל, – ויבקש אור גם הוא ולא מצאהו, ויגבר עליו דמיונו ולבבו בוער בקרבו, ויצעק “מים, מים!” ויעזוב את שיריו מלפנים, וישם לאל את חידותיו, ויבז בלבו את ספרו אשר חבר, וישר:

"לא אחוד חידות…

לא אנעים זמירות…

“אמרי שפר” לא אתן"…

אור והשכלה יחפש, אור זרוע ליהודים ולבית יעקב השכלה…

גם בפיו ובשפתיו דבר אך באלה, הלהיב את לב כלנו, הנערים בגילו, היושבים לפני ה' ולפני הגמרא “בקלוז הישן” ויאצל מרוחו עלינו, ונאמר גם אנחנו לכתוב מכתב־עתי מדי שבוע בשבוע, מלא מליצות ושירים על האור ועל ההשכלה…

שבועות אחדים לקח מכתב־עתי הזה את לבנו, כתבנו אף העתקנו אותו, גם נתנוהו למקרא על יד כל הנערים רעינו, – עד אשר מיסדו הראשון וסופרו הגדול, נפתלי, חדל ממנו…

חדל נפתלי לבכות על שבר בת עמו, חדל לקונן על החשך, חדלו מרורים בלבו חדלו – כי בימים ההם הכיר את זלפה!

"מַיִם בִּקַּשְׁתִּי וְאֵשׁ־מִשְׁנֶה מָצָאתִי,

"אֵשׁ אֹכְלָה אֵשׁ, בּוֹעֶרֶת – וּמַה נְעִימָה!

"לָקַחַת לֶקַח לְבֵית אָבִיךְ הֵן בָּאתִי,

"וַתִּקְחִי לְבָבִי, גַּם נַפְשִׁי הַתְּמִימָה…

"מַיִם בִּקַּשְׁתִּי, – וְשֶׁמֶן יָצַקְתְּ בְּלִבִּי,

“הִגְדַּלְתְּ הַמְּדוּרָה, – וְדֶשֶן טָמַנְתְּ בְּחֻבִּי!…”

את השירה הזאת מצאתי הפעם בספר זכרונותיו, אחרי שלשת הבתים אשר העתיק בראשונה משירו “מים מים”, ובראשה כתוב: “אל זלפה”.

ידענו אז כלנו כי נפתלי ילך פעמַים ושלש בכל יום תמיד לבית ה“מורה” רפאל הוא אבי זלפה; אך את סוד לבבו לא גלה לנו, ועל כן לא קרא באזנינו גם את שיריו אשר שר אז לאהובתו זאת. ורפאל היה מורה משכיל בימים ההם, עני ואביון ככל המורים המשכילים רעיו, אשר מחית ביתו מצא בצמצום, ותהי השכלתו נחמתו ובתו היחידה, זלפה, שעשועיו, – בשתי אלה הגה תמיד, שתיהן השיבו את נפשו, ושתיהן נתנו לו כח ואיל ללחום מלחמת חייו.

כבת שבע עשרה שנה היתה זלפה בימים ההם, נערת יפת תאר, משכלת וטובת שכל. בעיניה תלין אש בוערה ועל פניה היפים תשכן תֻּמת־נעורים, ותוסיף לשאת חן בעיני כל. זלפה לא התהדרה מעודה, ואת הפוך ואת הכחל ואת כל תמרוקי הנשים לא ידעה גם לקרוא בשם, – ויפיה וחנה לקחו לב. ופניה נהדרו עוד בפתחה פיה הקצר בחכמה ותורת ההשכלה על לשונה המדברת צחות; מפי אביה למדה חכמה ודעת, מפיו שמעה תמיד כל היום תהלת ההשכלה, ותדע כי בכל נפשו ילחם בעדה, כי בכל לבבו ירבה לה אוהבים ומחזיקים בימינה, ותצא גם היא לעזרת אביה, ותדבר גם היא על לב בני הנעורים – באי בית אביה – ומדי דברה יתאדמו פניה כמעט, התם והענוה יעזבו את מקומם בעיניה ובפניה, ותחתם יבואו עז וגאון וישכנו על פניה, ומבין עיניה נשקפו אהבה וחשק, געגועים ותאות נפש… אהבתה להשכלה טהורה היתה, אהבת־הרוממות אשר מלאה את כל חדרי לבבה, ואשר מדי דברה בה חם לבה בקרבה, וכמעט אשר נראה בעינינו את שאונו ואת המיתו, וכמעט אשר נרגיש את נשמת אפה היוצאת ממעמקיו… נפשות רבות עשתה גם היא לההשכלה בנעם מדברותיה ובזך לקחה, ויוסף אביה עוד אהוב אותה על מעשיה ועל דבריה, ותהי שעשועים לנפשו, ותשלם נחומים לו ותנחמהו מעצבון ידיו ומדאגת פרנסתו אשר אררה ה'.

ונפתלי היה גם הוא מתלמידי רפאל בעת ההיא. הוא בא מדי יום ביומו לקחת לקח מפיו בשפות רוסיה ואשכנז, ויאצל רפאל מרוחו עליו, ויהיה גם הוא אחד הלוחמים בעד ההשכלה, ורוח דמיונו גבר עליו עוד, וישר שירים וירבה מליצות, ויכבד מאד את זלפה – ויאהבנה…

על פי רפאל נתן נפתלי ספר כריתות לשיריו “הדלים” ולחידותיו “הריקות” אשר לקחו את לבו בראשונה, – אפס כי על פי זלפה שנו גם שיריו האחרונים…

מים שאל – שמן נתנה, בספל אדירים הקריבה אש, “אש אכלה אש”, אש האהבה!…

חשך ואפלה מנדה הראהו רפאל בכל אשר לו מסביב, ענן כבד מאד, אין אור ואין נגה, “ערפלי הבערות יכסו את עין שמש־ההשכלה”, – ושמש האהבה יצאה, וקרנים מידה להאיר את כל חדרי לבבו…

גם זלפה עוררה את לבו להשכלה, גם היא דברה על לבו כי יקום ויעשה דבר לטובת עמו והשכלתו, שניהם כאחד דברו גבוהה גבוהה, התאוננו מאד ויבכו על שבר בת עמם, – אולם שביב אש נגה מבין דמעות עיניהם, ושביב אש הזה הפך לבו בקרבו!

אנחנו הנערים רעיו לא ידענו אז אתו דבר, לא עוד התרועע אתנו, לא עוד שם לב למכתבי־עת אשר כתבנו, לא עוד קרא באזנינו את שיריו אשר שר ואת חרוזיו אשר כל היום עסק במו. אנכי התאוננתי פעם באזניו: מדוע יעשה ככה לחבריו לבני גילו? אך הוא הניד ראש ויאנח בשברון מתנים.

– לבי סחרחר, ענני אז בקול דממה דקה: – לא אדע נפשי, וראשי עלי כגלגל…

– האם בהשכלה בחלה נפשך? ומה השירים האלה אשר תכתוב כל היום במסתרים? הגם לפני לא תגלה סוד כמוס אתך? הגם מפני תסתתר?

– יבוא יום ותדע את הגות רוחי; אולם עתה לא אוכל לגלות סוד…

השתוממתי ולא יספתי לשאול עוד, אולם התבוננתי על דרכיו מאד, שמרתי צעדיו ושמתי עיני עליו.

והוא התבודד תמיד, יחידי הלך לשוח מחוץ לעיר, בשדות וביערים, על “הר המלך” ועל גבעות “ירושלים” “בית אל”¹ שם מושבו, החריז חרוזים רבים, העמיק במחשבותיו ולא דבר את איש דבר.

אך כעבור ימים, ולא יכל עוד נפתלי להתאפק ויגל את כל לבו לפני מורו רפאל, בכה ויתחנן אליו כי יצילהו מרדת שחת, כי יתן לו את זלפה בתו אשר יאהבנה כנפשו, ואשר גם היא תשגה באהבתו.

ורפאל לא השיב פניו. בתו ספרה לו זה כבר הגות לבה, ויאמץ רפאל את לב “בניו” אלה, אף הגיד בפה מלא כי גם הוא יאמר לדבק טוב, – ורגשות לב נפתלי שככו.

אז ספר גם באזני את “הסוד הכמוס” הזה, – אפס כי שיריו לא קרא באזני גם הפעם.

ולשוא חפשתי גם עתה בין כתביו יתר שיריו אלה כי לא מצאתים; לא אדע אם ישארו בידי זלפה והוא גם אז לא העתיקם בספרו, או כי העלם על המוקד וישחיתם בחמתו, – עת בגדה בו זלפה באחרונה בגאותה וגדל לבה…

רק חרוזים שנים מצאתי כתובים על קצות גליונות קרועים, ואשר מבלי משים נשארו בין כתביו. החרוזים האלה המה שברי־שירים אשר, כפי הנראה, לא שם נפתלי למו לב, ואנכי לא אוכל לעבור עליהם, מבלי אשר אתנם לפני הקוראים, למען אשר ידעו הגות לבו בימים המאשרים אשר הנחילה לו אהבתו אז.

על חתיכה של ניר קרוע ובלה, כתוב:

"אַתְּ הִיא הַהַשְׂכָּלָה – וּבָהּ כָּל חַיֵּי־רוּחִי

הָבִי לִי הַשְׂכָּלָה, – וְאִם אַיִן מֵת אָנֹכִי!"

ועוד מצאתי גליון קרוע אחד, אשר שיר עליו כתוב בעת־עופרת, נמחק על פני כלו, ואך אחרי יגיעה רבה הצלתי ממנו את החרוז הזה:

"אוֹהֵב אֲנִי אֶת כָּל הַיְקוּם, יַחַד אָדָם וּבְהֵמָה,

אֲנַשְּׁקֵם פַּעַם אַחַת – הֲלֹא בְעֵינַיִךְ כֻּלָּם הֵמָּה!"

את השירים האלה כתב בימים הטובים ההם, בימים אשר התהלך את זלפה לעין כל, בימים אשר האהבה האירה פניה אליו, הביאה גם שמחה בלבו גם שחוק על שפתיו, בימים אשר אהב את ההשכלה, אהב את זלפה ואהב “את כל היקום יחד אדם ובהמה”, בימים אשר לא שקר באמרו כי יאבה לנשק פעם אחת את כל היקום…

רפאל הבטיחהו להקים את דבר אהבתו, וזלפה גם היא שגתה באהבתו מאד, יחדו הלכו לשוח, יחדו עלו הרים ורדו בקעות מחוץ לעיר, שפכו שיחם איש בחיק משנהו, פה לפה נשקו, לב ללב הביע אהבה ונפש בנפש קשורה, – ויהי לבב נפתלי מלא אהבה על כל גדותיו…

ורפאל גם הוא אמר לדבק הזה טוב; בכל לבבו הסכים לדברי הנאהבים האלה, – הן נדה לא יתן לבתו, אין ידו משגת לתת לה כמהר הבתולות, וזה “הבחור המשכיל” נפתלי נשא חן וחסד לפניו, ואין טוב לו ממנו לעת הזאת, – אחרי אשר גם בתו ה“משכלת” תאהבהו; אפס כי לא יכל למהר להחיש מעשהו כי אין בידו הפעם גם לכלכל את הוצאת החתונה וכל מחסורי החתן והכלה גם יחד. – אבי נפתלי מת זה שנים רבות, אמו כבר היתה לאיש וכבר ילדה לו בנים ולא תשים עין על בנה בכורה זה, – ואיככה יובלו ל“חפה” הנאהבים האלה באין מהר ומתן ובאין גם בגדים “לכבוד ולתפארת”? על־כן אמר לחכות עד אשר יעלה בידו להלביש ולהנעיל את ה“זוג”.

“הילדים רכים” – חשב בנפשו רפאל, – “לא עוד עת דודים למו, נחכה כלנו לימים טובים מאלה, ואנכי אבקש בין כה וכה עצה ותושיה, אבקש מוצא לכסף, – הן יחידה היא לי בתי, וכל אשר לי אתן בעד אשרה”…

והימים האלה היו ימים טובים מאד לנפתלי, ימי אֹשר ושלום, ימי עונג ושמחה. את אהבתו העזה לזלפה לא כחד, בגאוה וגדל לבב ספר באזני כל שומע כי גם היא תאהבהו כנפשה, כי גם היא מאשרה באהבתו, וכי נפשם קשורה ולבותם צמודות יחד…

הה, לו ידע אז נפתלי כי הצלחתו עדי רגע, כי ימי אשרו ספורים, וכי תבגוד בו אהובתו זאת, – כי אז באהבתו, לא הודעה לכל רעיו ומכריו ולא הֻכה בתמהון ידע אולי לכון את מעשיו, כי אז אולי לא התהלל לבב גם אחרי כל אלה, – אולם התעלה מחשבה זרה כזאת על לב אוהב? נפתלי אהב את זלפה בכל נפשו ומאדו, אֲהֵבָהּ אַהֲבָה זכה, אהבה תמה, ורוחו, רוח המשורר, הגביה עוף, דמיונו חזק עליו, וישכח את שיריו וחידותיו וישכח גם את החשך ואת ההשכלה, וישגה אך באהבתה ויתגאה בה, ויהי אך צלה…

ובימים ההם וגם זלפה אהבתהו בכל לבבה, לא שקרה אז בדבריה ולא דברה כזבים באזניו, – ומאד מאד ירע הדבר בעיני כי לא מצאתי הפעם בין כתביו אלה את השירים אשר כתב אז בימי שלותו, ולא אוכל לשות נגדה נא לכל הקוראים תמונה שלמה, תמונת עתו המאשרת, אשר לדאבון לבי לא האריכה ימים רבים.

 

ב.    🔗

“גורל אחד – לעזאזל”.

"אֶבֶן הַחֲכָמִים, אֶבֶן־פִּלּוֹסוּפִיָּה

בִּקְּשׁוּ לָמוֹ רַבִּים בִּימֵי הַבֵּנָיִם;

לְהַרְבּוֹת לָמוֹ עשֶׁר עָשׂוּ פְלִילִיָּה

הַרְבּוֹת כֶּסֶף וְזָהָב תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

רְשָׁעִים! הַבְלֵב בָּשָׂר חָרָה אַפְּכֶם אָז?

אִם בָּחֳלָה נַפְשְׁכֶם בְּרִגְשׁוֹת יְקָרִים מִפָּז?

"אִם עַל לֵב אָדָם חֲלוּדָה לֹא עָלָתָה

מִכֶּסֶף וְזָהָב לֹא נִשְׁחַת תָּאֳרוֹ,

אִם עַל אֵלֶּה קְצַפְתֶּם – הָהּ עַוְלָתָה! –

קָצַפְתֶּם – וַתּאֹמְרוּ לְהַשְׁבִּיתוֹ מִטָּהֳרוֹ?…

הַאִם אֶת־הַתַּאֳוָה הֶחְיִיתֶם אַתֶּם,

וְאֶת־הָרֶגֶשׁ הַנַּעֲלָה בְּיֶדְכֶם הֵמַתֶּם?

"לוּ מָצָאתִי אָנֹכִי אֶבֶן הַחֲכָמִים

לוּ קֶסֶם עַל שְׂפָתַי וּבְיָדִי תוּשִׁיָּה, –

כִּי־אָז עָמַלְתִּי, עָבַדְתִּי לֵילוֹת וְיָמִים

כָּל כֶּסֶף וְזָהָב הוֹרַדְתִּי שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה, –

אוֹ־אָז אוּלַי לֵב בָּשָׂר בְּאָדָם מָצָאתִי

אוּלַי אָז נַחְתִּי מֵרָגְזִי, נַחְתִּי מֵאַנְחָתִי!"…

הוא השיר הראשון בחוברת “נאד דמעותי” אשר מצאתי בין כתביו.

את השיר הזה ואת יתר השירים הבאים אחריו כתב נפתלי בימי עניו ומרודו, ואשר כפי הנראה, אספם אחרי כן (תחת אשר לא שם לב לשיריו הקודמים) ויכתבם בחוברת אשר קרא לה שם, ויעש לה גם “שער” מיוחד. על השער הזה כתוב בראשו רק שתי המלים “נאד דמעותי” ואחרי כן כתוב בדיו אחר חרוז אחד משירי המשורר האשכנזי שיללר ככתבו וכלשונו:

ולמען אשר ידע הקורא את פתרון הדברים, למען אשר יבין את התרגזו על הכסף ועל הזהב ולמען אשר ישכיל לדעת גם את השם “גורל לעזאזל” אשר כתב בראש שירו זה, – ילך נא אחרי גם הפעם, נשובה לעיר וילנא לראות את אשר נעשה שמה, את אשר עבר עליו ועל רפאל אבי זלפה.

הרעיון לבקש מוצא לכסף לקח אז את לבב רפאל מאד, הן “הבחור החתן” מצא חן בעיניו, יום יום גדלה אהבתו לו, ובשמחת לבבו ראה כי גם אהבת “הבנים” הולכת הלוך וגדול, וכל יודעיו ומכיריו גם הם התבוננו בתהלוכות נפתלי וזלפה, ויעירו את לב רפאל על הדבר הזה, והוא ענה למו בכל לבבו: “לו מצאה ידי לתת מהר ומתן לבתי כי אז כבר היה נפתלי חתן לי, – הן על פי דעתי ורצוני נוסדה אגודתם, והבנים האלה יאהבו איש את רעו אהבה זכה ותמה…”

ולא כחד רפאל את מחשבותיו אלה מאת כל מכריו, לפני כלם גלה סתרי לבבו ומפי כלם בקש עצה ותושיה, ותמיד כל היום נשמעה מפיו השאלה: “והכסף מאין יִמָצא?”

– הן איש חכם אתה, ואולת קשורה בלבך! אמר אליו פעם בערב אחד מיודעיו אשר ישב אתו, ואשר שפך לפניו את כל רוחו.

– ומה היא האולת הזאת? שאלהו רפאל.

– אולת היא לבקש את הכסף מאין! הן לא פתח לך ה' את ארבות השמים להמטיר לך שקלי זהב ואדרכמונים, “וברכתיך בכל אשר תעשה” כתוב בתורתנו, ובידך אין מאום אשר תחול עליו ברכת ה'… האם משעוריך ותלמידיך תעשה לך הון? המאלה תושע?

– ומה לי לעשות הפעם?

– לבקש לך דבר אשר הברכה מצויה בו, ואם יחפוץ ה' לברכך, תהיה הסבה בידך… הן למעשי נסים לא תחכה גם אתה, ועל פי דרך הטבע לך לבקש אפשרות כי תצליח…

רפאל שמע את דבריו בשום לב.

– צדקת; אולם מה הוא הדבר אשר אוכל עשהו? – במסחר לא אשלח ידי, וכל מקנה וקנין זרו לי…

– לכן שמע נא הפעם: הן בידי שטרי גורלות לממכר, קנה לך שטר אחד מהמה, אנכי לא ארבה במחירו, ואולי יאבה ה' לשלוח לך את ברכתו ותזכה בגורל והיית כאחד עשירי העם…

העצה הזאת שפרה עליו.

– וכמה מחיר שטר אחד?

– לא נבוא לדין על דבר המחיר… יתן ה' ותזכה בגורל ואז שימח לבי גם אני, כי אנכי הסבותי בדבר הזה… חי נפשי כי טוב תתי את המאתים אלף כסף לך מתתי אותם לאיש אחד…

– מאתים אלף כסף! הנה ברוחו הקשה רפאל וכל עצמותיו רעדו; – מאתים אלף כסף! הסכום הרב הזה יזכה איש בגורל ההוא?…

– אמנם כן, ענהו רעהו במנוחה; מאין לקח לו זבדיה את עשרו הרב? המן הגורן או מן היקב?

– הגם הוא זכה בגורל?

– גם הוא גם ברכיה גם מקבציאל…

רגעים אחדים עברו עוד, וכבר היה השטר בידי רפאל, וכבר תקע לו המוכר את כפו ויברכהו:

– “בשעה טובה ומוצלחת!”

ואמנם שעה טובה ומוצלחת היתה השעה ההיא!

כל יושבי עירנו דברו, אחרי שבועות מספר, ברפאל ובשטרו אשר אמנם זכה בגורל ויפול לו למנה עשרת אלפים כסף בכסף המדינה.

רפאל שמח שמחה גדולה, וגם נפתלי שמח אתו. הן הגורל הזה היטיב גם גורלו, חזק את תקותו אף קרב את יום שמחתו. גם רפאל נתן אומץ בלבו.

– בני, אמר לו ביום שמחת לבבו: חכה נא לי, ימים או עשור, עד אשר אחזה לי מה לעשות בכסף הזה, עד אשר מנוחת לבי תשוב, ואז אביאכם בברית יחד כדת משה וישראל.

גם זלפה שמחה מאד, וגם היא דברה טובות על לב נפתלי.

– עתה בא גד, בא אשרנו! – אמרה לאהובה ואוהבה נפתלי – עתה באה תקותנו! האח, הננו מאשרים! הננו מאשרים!

וידי רפאל מלאות עבודה רבה. הוא שכר לו בית גדול ורחב ידים לשבת בו, קנה לו כלים מכלים שונים נחמדים למראה, עשה משתה ושמחה לכל ידידיו ומכריו ואנשים רבים היו באי־ביתו. לאט לאט התלקטו אליו אנשים רמי־המעלה, וגם בחורי־חמד ועלמים משכילים בכל חכמה. הן עתה נודעו בעיר גם השכלתו וגם חכמת לבו, נודע כי הוא יודע את ספרות עם ועם, כי לבו יהגה חכמה ואמרות פיו תבונות; נודע כי אוהב הוא את עמו אהבה נצחת וכי הוא חפץ בתקונם ובהשכלתם בכל נפשו, – וישחרו רבים את פניו ויבקשו עצה מפיו ויהיה איש נכבד בעיר, וביתו פתוח לכל בא.

גם המשכילים הצעירים לימים מצאו בו מבטח עוז. גם הם היו בבאים, גם הם השכימו לפתחו. הוא הטיף למו דבריו, אשר הפעם נכנסו ללב כל שומעיו, הוא הורם דעת בלי מחיר, הוא התוה למו דרכם בארץ והוא היה להם למורה מאד נעלה. –

והנה הם באו בדברים גם את זלפה בתו; המה ראו כן תמהו לראות יעלת־חן זאת בביתו, נערה יפה עד מאד ומשכלת בכל חכמה, אשר לא ידעו ממנה עד היום, אשר ישבה בסתר המדרגה עד אשר זכו בה הפעם בגורל אשר זכה אביה…

והיא גם היא התענגה על חברתם מאד, עולם חדש ראתה הפעם, וחיים חדשים נגלו לפניה. היא בקשה להנות מן העולם החדש הזה, בקשה להתענג בחיים החדשים האלה, – ותמצא לה ענג בחברת העלמים השמחים והעליזים. פיה נמלא שחוק לחדודיהם, ולבה רחב לכל תהלוכותיהם. אתם הלכה לבית התיאטר, אתם הלכה לשוח בגנות, ואתם תשוחח גם בביתה.

ועיני נפתלי רואות וכלות.

הן אמנם כי לא אחת נחמה אותו בדבריה, לא אחת הבטיחה אותו – ולא לשקר! – כי לבבה תמים עמו, כי אהבתה אליו חזקה גם הפעם, כי לא תשכחנו אף רגע, ותבקש ממנו כי לא ישים לב לכל תהלוכותיה עם כל העלמים באי בית אביה עתה; – אולם נפש נפתלי יראה וחרדה מאד. אהבתו לזלפה גדלה, ואיככה יוכל ויראה בהתענג אהובתו על עלמים עליזים אשר ירננו את לבה בהלצותיהם ואשר ילווה בכל דרכיה?…

בימים ההם הגה נפתלי נכאים, ויקלל את הכסף ואת הזהב אשר היו הפעם – על פי דעתו – בעוכריו, אשר נתנו לזלפה רעים רבים, ויקלל גם את הגורל אשר זכה בו רפאל ויקראהו: “גורל אחד – לעזאזל”, לאמר: הגורל הזה אשר הרים את רפאל מאשפתות ואשר הביא אנשים רבים בתוך ביתו, הגורל אשר הסב הפעם לב זלפה מעליו כמעט, – הגורל הזה הנהו ל“עזאזל”, וכספו “העלה חלודה” על לב אהובתו, “השביתו מטהרו”, את התאוה וחיה את הרגש הנעלה המית…

הוא הוא השיר אשר הצגתיו בראש הפרק הזה, ואשר גם נפתלי החל בו את מחברתו “נאד דמעותי” אחרי אשר נכזבה תוחלתו, ואשר יגר בא לו.

אולם בימים הראשונים ההם הוסיפה עוד זלפה לשגות באהבתו, דברי נחומיה יצאו מעומק לבבה, – כי אמנם שלם היה עוד אתו; אפס כי נפתלי פחד פחד, את פחדו זה הביע בשירים רבים אשר כתב אז.

באחד השירים אשר פיו יקבנו בשם “הפקדון” כתוב לאמר:

"בְּיָדֵךְ הִפְקַדְתִּי רוּחִי, בְּלִבֵּךְ – לִבִּי,

וְהָאַהֲבָה הֵן נִצֶּבֶת שָם לְשׁוֹמֶרֶת,

אִתָּהּ הָפְקְדָה נַפְשִׁי וְכָל אֲשֶׁר בְּחֻבִּי; –

וְהִנֵּה, אֲהָהּ! הִנֵּהּ הִנָּהּ עַוֶּרֶת!…

זִלְפָּה! גַּנָּבִים בָּאוּ לָךְ – גּוֹנְבֵי נְפָשִׁים,

הֵם מְיָרְאִים אוֹתִי, לְלִבִּי, הָהּ, אֶדְאַג,

מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ יִקְחוּ רִגְשׁוֹת קְדוֹשִׁים –

וְהַשּׁוֹמֶרֶת תִּדּוֹם, לֹא שָׁאֹג תִּשְׁאַג…"

וכו'

אולם זלפה חזקה את לבו, ובדבריה הנעימים החיתה את רוחו, והאמין בה.

ואחרי שיר “הפקדון” כתב גם את החרוז הזה:

"השׁבת אבדה.

"לִבִּי אָבַד מִמֶּנִּי, נַפְשִׁי לִי אָבָדָה

וַתַּבֵּט בִּי בְעֵינֶיהָ – וַתָּשָׁב הָאֲבֵדָה!"

הנה כי כן פחד ותקוה עמו. רגע פחד פן תבגוד זלפה בו, פן יקחו העלמים את לבה, פן “יגנבו” את נפשה; ורגע האמין בה ובדבריה, האמין במבטי עיניה ובאמרי פיה.

הנני זוכר את הימים ההם. נפתלי בודד עוד הפעם במועדיו, עוד הפעם שם לנו סתר פנים, עוד הפעם הסתיר ממנו את שיריו, – אפס כי לא יכל להסתיר ממנו גם את דמעותיו… עיניו נגרו מאין הפונות, גם משמחה גם מעוצר יגון, גם בטוב לבוֹ וגם עת הסיתו לבו בשפק. פעם הרעים נוראות על גוי ועל אדם יחד, כחש בלב־אמון, ויקלל את יומו ואת כל בני אדם ובני איש יחד; ופעם אחז באהבה את ידי ובפה חוצב להבות אמר: “הנני מאשר! זלפה לא תשקר באהבתה!… נעימים לי החיים – נעימים האנשים!…” גם אנכי גם כל רעינו דברנו אז בנפתלי, דאגנו לנפשו, אף שמרנו את עקביו; והוא הסתתר ממנו, ובמסתרים שק שיריו…

עוד שיר אחד אעתיק את אשר כתב בימים הם למען אשר ימצא הקורא תמונה שלמה ממצב רוחו אז:

"חידה.

"נַעַר הָיִיתִי – חַדְתִּי חִידוֹת,

עָבְרוּ יָמִים וָאַבְךְ לְהַשְׂכָּלָה;

וְהֵן הַפַּעַם אָשִׁיר שִיר יְדִידוּת,

אָשִׁיר וְאֶבְכֶּה – עַד רוּחִי כָלָה…

"חִידָה גְדוֹלָה אָחוּד הַפָּעַם,

חִידָה נִפְלָאָה – אֵין פִּתְרוֹנִים:

חִידַת־הַלֵּב הִיא – הָהּ, יוֹם־זָעַם!

חִידַת־הָאַהֲבָה – לָהּ אֵין אֲדוֹנִים…"

וכו'.

שירים כאלה וכאלה שר אז. פעם הגביהה בת שירתו עוף, ותשר לזלפה, לאהבה ותקוה; ופעם נהפך כנורו לאבל ויקונן ויקלל ויתיאש… עד אשר באו הימים הרעים, הימים אשר כמעט שכחנו את נפתלי ואת אהבתו ואת שיריו גם יחד, ונפתלי גם הוא השבר משנה שברון.

 

ג.    🔗

"דמעה זו מה תהא עליה?

"דִּמְעָה רַק אַחַת עוֹד בְּעֵינַי נִשְאָרָה,

טִפָּה רַק אַחַת בִּין עַפְעַפַּי עוֹמֶדֶת;

שְׁאֵרִית הַדַּם הִיא מִלִּבָּתִי הַנִּשְׁבָּרָה,

אֵד הָאַחְרוֹן עוֹלֶה מִנַּפְשִׁי הָאוֹבֶדֶת…

וּלְמִי אֶשְׁפּוֹךְ הַפַּעַם זוּ־דִמְעָתִי? –

לְשִבְרִי הַגָּדוֹל, וּלְחַיַּי הַמָּרִים,

אוֹ אַקְדִישֶׁנָּה לְעַמִּי וּלְאֻמָּתִי

הַשּׁוֹתֶה קֻבַּעַת כּוֹס מַיִם הַמְאָרְרִים?"

כו'.

בשיר הזה, אך שני חרוזיו הראשונים העתקתי הנה, החל נפתלי פרק מיוחד בקובץ שיריו אשר בידו.

השיר הזה והבאים אחריו נכתבו בשנת תרמ"א.

סופות בנגב הרעישו כל לב. שמועות על שמועות באו, שמועות מבהילות, שמועות מבשרות אסון רב: ההמון יתהולל, ריקים ופוחזים יצאו לפרוע פרעות בעם ישראל, לפניהם תלך דאבה, ואחריהם – שממות עולם; ירגמו באבן אף ינפצו כל אשר תמצא ידם, על זקן לא יחמלו ופני אשה לא יהדרו, בסופה וסערת דרכם, ישחיתו ויבלעו, ישברו וירעצו וירוצצו, מן כלי־בית עד כרים וכסתות, מן כל מאכל אשר יאכל עד כל משקה, – וגם את אדוני הבית גם את אשתו ובניו גם את משרתיו ואמהותיו יכו הכה ופצוע ואין אומר השב… והסער מתהולל, מעיר לעיר יעבור, מכפר למשנהו וממחוז למחוז אחר – והנה הוא בא, הנהו עומד גם אחר כתלינו, הנהו הולך וקרוב…

שמועות כאלה וכאלה נפוצו בין יושבי הערים ותחרד כל נפש, ויפחד כל לב, ותפול אימתה על כל איש מבני ישראל, וימס לבם וכל עצמותיהם רחפו וכל ברכים תלכנה מים…

– הה חטאנו! ואלה המה פרי אשמתינו!

– בא הקץ! כליה באה!

– קטן ודל ישראל בעמים, – ומי יריב ריבנו, ומי ידין דיננו למזור?

ככה דברו אז היהודים איש לרעהו ויאנחו בשברון מתנים, ויבכו מנהמת לבם.

– הכלה אתה עושה לעמך, אלהי הצבאות?

– הכלה ונחרצה זאת מאתו?

– ומדוע זה לא נבקש עצה? האם תושיה נדחה ממנו ואין עצה ואין תבונה? אמרו אחדים בכבד־ראש.

ויאספו אספות, וימתיקו עצות, ויבקשו פליליה אף גזרו תעניות ונתפללו לאל מושיעם.

התעוררות גדולה היתה אז בארץ, התעוררו גם רבים אשר כבר עזבו את דגל עמם, התעוררו רבים אשר בחשכה התהלכו עד כה, התעוררו זקן ונער, התעוררו איש ואשה – וכל העיר היתה כמרקחת.

האמן עזב את בית מלאכתו, והמלמד את “חדרו” ואת צאן מרעיתו, ומן הסוחר היושב בבית־מסחרו עד השפחה אשר אחרי הכרים כלם לא שתו לבם למשלח ידם ויטו אזן ויקשיבו רב קשב לדעת את הנעשה במדינה ובעיר.

– אבדנו כלנו, אבדנו! הגו רבים נכאים.

– ההשכלה היתה בעוכרינו! התאוננו הזקנים בקול רם – לולא הלכנו בדרכי הגוים אשר סביבותינו, לולא התאמצנו לחקות מעשיהם, לולא עזבנו את מעשי אבותינו ואבות אבותינו מעולם, – כי אז לא באונו הצרות האלה…

– והנה גם הם מֻכים ונענים היו! ענו ה“צעירים” לעמתם: – וההשכלה פקחה את עינינו לראות בצרת אחינו, לראות את שברנו הנורא ולדאוג לעתיד…

ושמועות שונות נפוצות בין העם.

– החברה אשר בפריז “כל ישראל חברים” תשלח את אחינו לארץ אמיריקא…

– רבי משה מונטיפיורי קנה אחוזות גדולות בארץ ישראל ויאמר לכונן שמה מושבות לנו…

– הפוחזים והריקים באו הנה…

– היהודים קראו אספה גדולה בעיר הבירה, שמה יתאספו כל “גבירינו” אלופינו ורבנינו, ימתיקו סוד, ייעצו עצות אף יעשו פליליה…

– בעיר בראָדי הוכן ועד מיוחד אשר יפזר כסף כעפר לכל היוצא מן הארץ ללכת להשתקע באמיריקא…

– בחפי אָדיסא עומדות הכן אניות גדולות להוליך את כל העם הזה לארצות רחוקות…

דברים כאלה וכאלה נפוצו בין ההמון, והנה הוא שוקק כמשק גבים, הנה הוא ירעש ויתגעש, כל פה דובר וכל אזן לא תמלא משמוע, כל איש הומה וכל גבר כמו עברו יין, כל לב פחד וכל נפש נמוגה, ותרב המהומה והמבוכה בקרב בית ישראל.

ואלה אשר עיניהם בראשיהם, אלה אשר ברוח נכון ישפטו על כל הנעשה, – גם אלה לא ידעו הפעם מה לעשות ומה ליעץ, גם אלה הֻכו בתמהון לבב ובשממון הביטו על כל הנעשה.

אולם אם הזקנים חרדו, הנה בני הנעורים התעוררו מאד; ובעת אשר ה“יראים” נמוגו מפחד, באה רוח חיים באף כל המשכילים ויתאמרו לפעול ולעשות.

ובית רפאל היה לבית ועד לרבים מאלה.

הרדיפות והגזרות הקשות היו זה שנים אלפים כמו לחם חקו של עם ישראל, הוא כבר למד לשאת ולסבול את עול הגלות המר, הוא הרגיל את ראשו להִכָּנע ואת לבו לַעָנות ואת עיניו לבכות, – ואת כל אלה עשו זקני ישראל גם בעת הרעה ההיא; לא כן בני הנעורים המשכילים, המה חשבו בלבם כי להם הארץ, כי כבר באה ההשכלה ותישר כל ההדורים, ותפיל חומות וחל אשר בין העמים והדתות, בין האמונות והדעות, וכבר חשבו כי משפט האדם עלי אדמות משפט הוא, וכבר הכה שרש בלבם הרגש כי להם הצדקה לבקש משפט, וכבר באה ההכרה בנפשם כי גם הם אדם המה וכל זכיות האדם זכיותיהם הן, – והנה פתאום באו הפוחזים האלה, וישימו לאַל רגע אחד את כל אמונתם והגיון לבבם, נפצו את בית מקדשם החדש הזה, הרסו את היכל אלילם, ואף כמו כבו את שמש ההשכלה אשר לאורה הלכו, – ויתעוררו, ויחגרו שארית אונם, וינועו, ויבקשו שמש אחרת, ויאמרו לבנות היכל חדש, ויתאספו, וינאמו נאום, וידברו גבוהה גבוהה…

ובית רפאל, אשר בימים האחרונים אסף אליו רבים מבני הנעורים המשכילים, היה הפעם לבית ועד ולמקום אספת העלמים; שמה נאספו יום יום רבים מילדי העיר הזאת משכילים וידועים וימתיקו סוד, קראו מכתבי־העת, שאפו לחדשות ילדי־יום, אף הביעו רגשות נפשם אף חרצו משפטם, ויהגו דעות.

ושמעון אלישב היה ראש המדברים בבית ההוא, בימים ההם.

שמעון הוא בן איש עשיר אשר לנאורים יתחשב, והוא נער את בני המשכילים בעיר הזאת; שפת המדינה שומה בפיו וספריה החדשים לקחו את לבו. בנעוריו למד גם תורת ישראל, אשר היתה לו למעמסה ואשר לא חקקה על לוח לבו, ותחת זאת עשה חיל בלמודיו החיצונים, ואביו גם הוא לא עצבו מימיו, כי גם בוא בִּכֵּר את חכמת העמים על פני תורת ישראל; שמעון הנהו עתה כבן עשרים שנה וכבר מצא לו מהלכים בעסקי אביו, וכבר התגאה בעשרו ובידיעותיו, וכבר התברך בלבבו כי השכלתו תרוממהו להיות כאחד אזרחי הארץ, כי היהודים ה“זקנים” הולכים הלוך וחסור, ובני הנעורים היה יהיו לבני הארץ באין פדות, כי אחרית היהדות להתבולל כלה בין העם אשר בקרבו תשב, וכי עוד שנים לא כבירות ובעיניו יראה את מחשבתו זאת יוצאת אל הפועל בידי “החיים” העובדים עבודתם בהכרח מאין פנות אל אמונת הלב"…

והנה באה שנת תרמ"א, ויבואו “הריקים והפוחזים” וישימו לאל את כל תורתו, ויהפכו קערת שטתו זאת על פניה.

את הידיעות הראשונות אשר באו במכתבי־העת הכחיש על פניהן, ויתאמץ להוכיח כי שקר בפיהן; וכאשר הוסיפו השמועות לבוא, העמיד פניו ויאמר: “אך זה חלי – ויעבור! – משובת נערים ופוחזים היא אשר לא לנו לשים לה לב, מקרה הוא אשר כחתף בא ועד מהרה בחשך יכֻסה”… אפס כאשר רבו הפרעות, האסון הלך הָלוך וגדול, ומכתבי העת אשר לשונאינו נתנו גם לפעלם צדק, הוסיפו אש ועצים למדורה הלזו, הוסיפו לסכסך עם בעם וילמדו קטוגריא על ישראל וסנגוריא על מעשה הפראים האלה, – אז בא היאוש הנורא בלבב אלישב, ואימה חשכה נפלה גם עליו… הוא נוכח לדעת כי נשען עד עתה על משענת קנה רצוץ, כי בטח לבו בדמיון כוזב, ובמסתרים בכתה נפשו על כי אלילו זה – ההשכלה – נפל לפני בני־עולה אלה.

“האמנם לא כבירת כח היא, השכלת אירופא, וידיה לא רב לה? האם צרו עליה משנאיה אלה ויוכלו לה וגם הורידו לנצח עז מבטחה? האם נפלה ולא תוסיף קום בארצנו וידיה לא תעשינה עוד תושיה?”

מחשבות כאלה הגה אז העלם, ויתעצב מאד אל לבו; ויהי כאלם לא יפתח פיו, כאיש אשר אין תוכחות בפיהו; לא ענה לשואליו דבר, אף עצר במלים בכל הנוגע “לשאלת היהודים”, למצבם ולתקותם בעתיד.

ואת פי “האלם” הזה פתחה זלפה.

שמעון אלישב בא לבית רפאל את העלמים אשר שחרו את ביתו עוד בטרם באה המהומה, בטרם התהוללו ההוללים ובטרם האמין איש כי בוא תבוא עת צרה. הוא בא בראשונה להתרועע וירא את זלפה ותמצא חן לפניו, ויהי גם הוא ממכבדי שמה; וזלפה הטתה גם היא אליו חסד, ויתרועעו יחד, וילכו לשוח, וירבו אמרים, ויהי גם הוא אחד העלמים אשר נפתלי קרא עליהם:

…. "גונבי נפשים

מעל המזבח יקחו רגשות קדושים",

אשר “הם מיראים” אותו ואשר בעינים כלות הביט עליהם ובלב נשבר ונדכה קלל את יומו, קלל את הכסף ואת הגורל המביאו…

והנה ימי הרעה האלה שנו מעט גם את פני הדבר הזה: נפתלי היה גם הוא כאיש נדהם! ואף כי סגור בבית מדרשו היה עד הנה, את החיים לא ידע ואת החפש לא הכיר, גם מאז לא שבע עדן הזכיות וגם עתה לא טעם את מרירות המועקה; אפס כי נפש המשורר אשר תשכון בחבו לא נתנה לו לנוח, לבו הרַגָּש לא ידע מרגוע ויתגעש ויתקצף, נפשו להטה גחלים ורוחו אש לוהט, ויבכה על שבר בת עמו, ויקדיש לה דמעות עיניו, וישר שירי אבל, ויבך ויקונן ויהי גם בבאים בין כל אלה אשר יתאספו כפעם בפעם בבית רפאל.

לבו לא הלך הפעם לקנא את אהובתו את זלפה בהעלמים האלה, לא עת אהבה היא העת הזאת ולא עת קנאה, – עת ספוד היא, עת אשר “צרות רבים” ישכיחו את הות נפשו, עת אשר יסוריו הפרטים נדחים מפני האסון הכללי, ונפשו ולבו נתונים נתונים המה הפעם לעמו “עם מדֻכָּא ומענה”.

וכמעט אשר נהפך לבוֹ עתה לאהוב את העלמים “גונבי נפשים” האלה, לאהוב גם את שמעון אשר ידאג עתה לעמו מאד, אשר בפה חוצב להבות אש ידבר דבריו באספות העלמים בבית רפאל, אשר שב ויהי בן נאמן לעמו, יהודי נאמן ללאמו מדבר רתת על דבר רודפיו ונוגשיו, ומרומם את צור חֻצב ממנו…

ואת לבו הפכה זלפה.

"מַה־תִּקְחִי לִבִּי, אַתְּ לְבָבוֹת לוֹקַחַת!

מַה־יָּקַרְתְּ מַה־נִּכְבַּדְתְּ, נֶפֶשׁ צוֹדֶדֶת!

תָּשִׁיבִי בָנִים לְאֵם הַנִּדַּחַת,

תוֹלִידִי בָנִים לְאִמָּם הָאֹבֶדֶת!

כן שר נפתלי באחד השירים “אל זלפה” בימים ההם, – ודבריו נאמנו מאד! אמנם כן, זלפה לקחה אז לבבות, צדה נפשות, וברוח פיה השיבה רבים לעמם ולצור מחצבתם, השיבה רבים מבני הנעורים אל צור ישראל, – וגם שמעון אלישב היה אחד מהמה.

בגאוה וגדל לבב התפארה זלפה כי ידעה לקחת את לב שמעון, וכי הנפש הזאת אשר עשתה יקרה לה מאד. והדברים האלה יצאו מעמק לבה. בשתים תיקר נפש שמעון בעיני זלפה: הן הוא הנהו ראש המדברים בין העלמים המשכילים אשר בבית הזה, לקולו ישמעו ולאמרי פיו יחכו כאל מלקוש, דבריו יפעלו מאד על לב רֻבֵּי בני הנעורים הנאורים ואחריו ילכו, – וכאשר לקחה את לבבו, לקחה עמו את לבות יתר העלמים המשכילים, וכאשר משכה בכח שפתיה את אלישב לשוב אל עמו וללאמו, ידעה הפעם כי בכחו להשיב לה רבים, וזה כל חפצה וזה כל ישעה; ומה גם כי אלישב בעצמו הוא עלם נחמד, טוב רואי וחבר נעים להשתעשע… זלפה נעצבה בימים הראשונים על אלישב כי הוקיר רגליו מבית אביה, בימים אשר היאוש הכה שרשיו בלבו, ויהי כאלם לא יפתח פיו וישב בדד בבית אביו, – ומשנה שמחה שמחה עתה כי הפכה את לבו בקרבו, כי פתחה את פיו וכי עשתה לה את הנפש הזאת – לה עשתה!… עתה יבקר את בית אביה בכל יום תמיד, עתה ירבה עמה שיחה, עתה ירבו דברים, יתוכחו, יפלפלו, אף חברתם נעמה עליהם…

ונפתלי יראה, יתבונן, – ונפשו עליו תאבל.

ובחרוז השני בשירו “אל זלפה” (אשר הראשון ממנו העתקתי למעלה) כתב לאמר:

"וְהֵן לִבֵּךְ לֻקָּח – אַתְּ לְבָבוֹת לוֹקַחַת!

הָהּ, נַפְשֵׁךְ צָדוּ – נְפָשׁוֹת צוֹדֶדֶת!

וְנַפְשִׁי בֹּכִיָּה – נַפְשִׁי הַנִּדַּחַת,

אַהֲבָתִי מַר תִּבְכָּה – אַהֲבָתִי הָאֹבֶדֶת!"

אפס כי לא הרהיב הפעם בנפשו עז לשפוך שיחו זה לפני זלפה. אהבת עמו גדלה בלבו, וירא פן ירע לעמו אם ימנע את אהובתו את זלפה לקחת לבבות ולצודד נפשות… הוא ראה ויבן כי מעשיה רצוים עתה מאד, כי עמו ידרוש עתה ממנו קרבן אהבתו…

– הנני ממית את לבי בקרבי על קדוש השם, אמר פעם בערב אלי, עת ישבנו שנינו ונבך לצרות אחינו ולשברם: – הנני עומד היום בנסיון גדול: ידעתי כי עבודת זלפה בימים האלה, לקחת לב העלמים, תוריד את אהבתי שאולה, היא תרבה אמרים, אף תבקש למצוא מסלות בלבב בני עמנו הצעירים המשכילים בכל חכמה, ובין כה וכה ולבבה ילך שבי אחרי אחד העלמים האלה… הה, אם לא לקח כבר את לבה זה אלישב העשיר והחכם גם יחד?… אולם ידעתי גם ידעתי כי העבודה הזאת קדושה היא, קדושה לעמנו ולישועתנו, וחלילה לי להפריע אותה מעבודת הקדש הזאת! חלילה לי לנגוע בטובת עמי, אף אם אדע כי אמית את לבי בקרבי, כי אמות אנכי…

את הדברים האלה דבר אז באזני בלב ונפש זכה, אף הוריד דמעה כנחל בכל עת דברו.

והנה מצאתי עתה בקובץ שיריו גם את השיר הזה:

"על קדוש השם.

"אַהֲבָה בְאַהֲבָה תִּתְגָּר מִלְחָמָה,

רִגְשׁוֹת שׁוֹנִים בְּלִבִּי יִתְרוֹצָצוּ;

מִזְבָּחוֹת שְׁנַיִם הֵם יִבְנוּ שָׁמָּה

יּקְרָבַי אֻכָּלוּ – וַיִּתְפּוֹצָצוּ!

"אַהֲבָה בְאַהֲבָה יִלָּחֲמוּ בְזָעַם

אַהֲבַת עַמִּי וְאַהֲבַת אֲהוּבָתִי –

וַתָּעֹז יַד הָאַחַת פָּעַם

וַתָּשׁוּב וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי אֻמָּתִי!

וכו'

הִתְפּוֹצְצִי נַפְשִׁי! הִתְפּוֹצֵץ לֵב!

אִם זֹאת מִכֶּם דֹּרֵשׁ עַמִּי;

הִנְּנִי מַקְרִיבְכֶם, רוּחַ וָגֵו

עַל מִזְבַּח קֹדֶשׁ מִזְבַּח לְאֻמִּי!"

וכו'.

אמנם כן, הוא נשא בדממה את עקת לבו הבוער, הוא ידע כי אלישב יקח באחרונה את זלפה ממנו, – ולא התאונן באזניה, כאשר בימים הראשונים, לא דִבֵּר אתה דבר, גם לא השלה את נפשו בתקותיו; – נכון היה להקריב גם את אהבתו גם את לבו ונפשו על “קדוש השם” בעד עמו אשר אהב, ועל הדמעה האחרונה שאל אז בימים ההם “דמעה זו מה תהא עליה”? במצבו זה שר את שירו אשר הצגתיו בראש הסמן, וישאל:

"ולמי אשפוך הפעם זו דמעתי?

לשברי הגדול ולחיי המרים,

או אקדישנה לעמי ולאמתי

השותה קבעת כוס מים מאררים?"

אולם אך בשירו שאל את שאלתו זאת, ובפועל כבר הקריב לא רק דמעותיו כי אם גם לבו ונפשו “על מזבח קדש מזבח לאמי”.

ואף כי אלישב היה צרו² ויתרועע עם זלפה מאד, – אולם באהבתו לעמו לא קנא בו, וכמעט אשר נהפך לבו לאהוב גם אותו על דבריו הטובים ועל אהבת העם הבוערת במו, ויבקש גם הוא למצוא חן בעיניו ויהללנו שבע בפני כל רעיו בבית־המדרש, אשר לא דרכו כפות רגלם בבית רפאל, – ויתרצה ויתרפס לפניו…

עד אשר באו הימים, ודעותיהם שונות בנוגע לעמם ואז אך אז נצב כצר ואויב לו, ואז אך אז אבד גם את לב זלפה – בקנאתו לעמו…

 

ד.    🔗

“למקלך ישׂראל”!

"כְּלֵי הַגּוֹלָה שֶכְּבָר נוֹשָׁנוּ,

נְעָלֶיךָ שֶבָּלוּ בְּרוֹב יָמִים,

מַקֵל וַחֲגוֹרָה שֶלְּךָ הוּכָנוּ

קַח עַמִּי וְלֵךְ לְמַסַּע עוֹלָמִים!

יָמִים מְעַטִּים בָּאָרֶץ יָשַבְתָּ

בָּאַרְצוֹת יָוָן רוֹמִי וְיִשְמָעֵאל,

עַל מִזְבְּחוֹתָם דָּמְךָ הִקִרַבְתָּ, –

עַתָּה קוּם וָלֵךְ – לְמַקֶּלְךָ יִשְׂרָאֵל!"

וכו'.

השיר הזה הוא הגיון לב היהודים בימים ההם. הרדיפות הלכו הלך וגדול, השמועות השונות הגדילו את הפחד, והתקוה לימים טובים מאלה נגנזה וחלפה. “נסעה ונלכה!” צעקו כל העם מקצה, “נסעה ונלכה!” ענו אחריהם גם המשכילים גם היראים, גם הזקנים גם בני הנעורים, גם האנשים גם הנשים, – “נסעה ונלכה!”…

“למקלך, ישראל!” שר אז נפתלי שיר גדול, והשיר הזה (אשר אך שני חרוזיו הראשונים נתתי היום לפניך, הקורא) היה הד קול העם, הוא היה כלי מבטאו של הרוח אשר שרר אז בעירו ובכל הארץ, והוא נעתק אז העתקות רבות ויהי נקרא בכל בית ובית, כל איש ואיש ידעו וכל אשר יבין את שפתנו קראו בשום לב, וגם העלמות היודעות שפת עבר כתבו להן את השיר הזה, – ושם נפתלי בן ירוחם פרעונתי נודע הפעם בכל העיר, ויהללו בשערים שירו ובקצה העיר תהלתו.

גם בבית רפאל נתנו אז כבוד לשיר הזה ולמשוררו. זלפה, אשר ידעה את שפתנו, אשר אביה למדה דרכיה עודה בנעוריה, קראה את השיר הזה באזני כל העלמים הנאספים בבית אביה, אף תרגמה אותו רוסית לאלה אשר שפת עבר מוזרה להם, וגם ההעתקה היתה טובה עד להלל, ונפתלי נחל כבוד רב עתה גם בבית הזה.

ובהערה לשיר הזה, אשר בין כתביו מצאתיו עתה, הכתובה בניו־יורק כתוב לאמר:

"השיר הזה השיב לי תקותי. בו לקחתי לב רבים "ולקחתיו שנית גם לב זלפה. הוא מצא חן בעיניה מאד. "אף עמלה להעתיקו רוסית, והוא נתן לי מהלכים בין "כל הבאים בבית אביה, הוא פתח את פי בחברתם והוא "הרהיב עז בנפשי להביע לפניהם רוחי ככל אשר בלבבי, – "הדבר אשר מרר את חיי באחרונה ואשר הוציאני מן הבית "ההוא, ויסר את לב זלפה מעלי, ויביאני הנה למרות “רוחי ולתוגיון נפשי”.

ההערה הזאת תזכירני עוד הפעם את כל אשר עבר אז, את שמחת לב נפתלי ואת יגונו, את דבריו ואת השתדלותו, את דברי ריבותיו ואת מלחמותיו בשמעון אלישב ואת יום עזבו את עיר מולדתו.

נפתלי היה אחד האנשים הנחבאים אל הכלים, יודעים את כשרונות נפשם ויראים לעמוד במקום גדולים. חנוכו בבית המדרש, שפל מצאו ועניותו הביאו מרך בלבבו, ולא מצא די־אמץ להתגדל ולהתרומם; לבו לב רגש, נפשו נפש מתפעלת, דמיונו יגביה עוף ומחשבותיו יהמו בקרבו, – אפס כי רק בקרבו יהמו ולא ירהיב בנפשו עז להביע מחשבותיו ורגשותיו בפני קהל ועדה; הוא יחשוב, ירגיש אף יתפעל אף ישתדל להפיץ דבריו, אפס כי בבואו בין אנשים הגדולים ממנו בחכמה – לפי דעתו – או בעשר, אשר ערכם ומצבם בחברה עולים עליו, אז יאנק דֹם ולא ימצא מלים; הוא יכול לזרוע מחשבות לבו, אבל לא לקצור אלומותיהן. גם בין חבריו מנער, גם בין אלה אשר כבר היה להם לרֵעַ וכן היה בעיניהם, גם לפני אלה שפך שיחו ויגל את לבבו, – רק לעתים רחוקות עת היה מלא מלים עד אין כח בו להכילן יחד; גם ממנו רעיו וידידיו גרע שיחו, וימים רבים לא גלה גם לנו את אשר בחבו, וגם באזנינו לא קרא את כל שיריו, אשר אך בהם הערה את נפשו וכל הגיוני לבו.

נפתלי בא יום יום ביתה רפאל, שמע את כל דברי העלמים הנאספים אשר ישב ביניהם ואשר קרבוהו בכל נפשם, – אפס כי תמיד היה בעיניו כמו נספח על חברתם, כי סר למשמעתם וכעין אורח־עני הסמוך על שלחן העשיר; רק לעתים רחוקות פתח את פיו לחות דעו, וגם אז קולו כאוב מארץ, בדממה ידבר דבריו, בענוה יתרה ישמיע משפטי פיו, לא ימריץ דבר ולא יחליט משפט, ורק כתלמיד הדן לפני רבותיו וכעבד המתרצה אל אדוניו בעצתו היו גם דבריו בחברה ההיא.

ואת מצבו זה שנה הפעם שירו “למקלך ישראל”.

השיר הזה אשר מצא חן מאד בעיני כלם, אשר נתן ערך משורר לו ואשר הנחילהו כבוד רב בבית הזה, השיר הזה השוהו לכל בני הנעורים הנאורים הנועדים בבית רפאל. המה קרבוהו הפעם מאד, חלקו לו כבוד רב, וכאשר העיד בעצמו בהערתו “נתן לו מהלכים בין כל הבאים, פתח את פיו בחברתם והוא הרהיב עז בנפשו, להביע לפניהם רוחו ככל אשר בלבבו”.

לא כתלמיד לפני רבותיו ישב אז נפתלי ביניהם, לא כמקשיב ושומע, – אך כחבר נכבד המשמיע דבריו לאזנים קשובות, כאיש דעות המדבר לפני בני גילו וכידיד אשר יועץ את רעיו.

לאט לאט הרים קולו, ויהי גם הוא כאחד מבני החבורה, לא כחד דבריו תחת לשונו, ולא הרך לבו בישבו ביניהם, וגם הם שמעו דבריו בכל לב, ויתוכחו, ויפלפלו אתו.

בימים ההם היה לב נפתלי טוב עליו, לא התאונן באזנינו, לא הרבה לבכות אף לא שר בשירים! הגה דעות אף הוציאן במו פיו, – ורוח לו. הוא ישב כל היום בבית רפאל, הרבה שיחה עם זלפה, אף לקח חבל בכל אספות העלמים, בכל וכוחיהם ובכל דבריהם, קרא מכתבי־העת וחדשות ילדי־יום לקחו את לבו, ומצבו של עמו עורר את רוחו בקרבו, ועם כל הנאספים צעק גם הוא: “נסעה ונלכה!” כי בדבר הזה היו אז כל הדעות שוות, כלם הסכימו אז כי אך זאת היא העצה האחת אשר אין טובה ממנה ליהודים בעת הרעה הזאת.

אולם כי שאלה אחת באה ותשם פדות בין נפתלי ובין אלישב, ותביא דברי ריבות בבית הזה, ותביא יגון בלב הראשון וקנאה גדולה בלב השני.

“אנה פנינו מועדות?” – אמנם כי הסכימו כלם כי רק לנסוע מזה טוב לנו; אבל לאן אנחנו הולכים?

ושתי דעות מתנגדות שררו בין היהודים בעת ההיא. רבים אמרו כי לנו לשוב לארץ אבותינו, ארץ ישראל, לחונן עפרה ולעבוד אדמתה; ואחרים ענו: לא, כי לארץ אמיריקא נלך, למקום החופש, לארץ אשר לא תפליא בין אזרחיה והארץ רחבת ידים. גם אלה וגם אלה עמדו על דעתם, גם אלה וגם אלה הוכיחו במופתים כי עצתם טובה וכי רק במקום אשר התוו הם רוח והצלה ליהודים. הנסיון עוד לא התוה להם הדרך הטובה, הוא לא עוד הורם דעת, ואך מפי עדות אנשים “חכמים ונבונים” נחרץ המשפט: אלה יאמרו כי חברת “כל ישראל חברים” אשר בפאריז תאמר כי רק אמיריקא היא הארץ אשר בה נשב לבטח, כי היא תעזור על יד הגולים ותסעדם בכל הדרוש למסעם, וכי ראשי החבורה הזאת, אשר כלם חכמים כלם נבונים כלם יודעים את הדרך הישרה, יזהירו אותנו מלשום עינינו בפלשתינא השוממה, ואשר ערבים פראים ישלטו בה שלטת; ואחרים יוכיחום כי ר' משה מונטיפיורי, אשר גם הוא חכם ומבין ישחד מכספו רק לאלה אשר ישאו נס ציונה, אחוזת אבותינו אשר מעולם, שמה נבוא לא כאורחים אך כאזרחים עתיקים ושם נמצא מנוחה שלמה ונעימה מנחת הגוף והנפש גם יחד.

דעת לקורא נקל כי השאלה הזאת היתה שומה גם בפי יושבי בית רפאל, והשאלה הזאת הביאה דברי ריבות בין נפתלי ובין אלישב.

נפתלי נטה אחרי אמיריקא, ואלישב הוכיח כי רק לארץ אבותינו נשים מבטינו.

נפתלי יצא מן בית המדרש, נפשו שבעה לה יגון ואנחה בימי נעוריו, צרות רבות באו לו מידי היראים הקנאים כאשר העיר את לבו לדרוש בחכמה, רדפוהו ויבזו את שמו, ויירא מפניהם מאד; החכמה וההשכלה היו לו הפעם לשני מאורות גדולים, החפש והדרור לתקותו ומשאת נפשו, לחפש ודרור יקוה, להשכלה ולאור יצפה, להשכלת דור החדש, לחכמת אנשי המערב, לחפש אשר בארצות הנאורות ולדרור גדול המביא גאולה שלמה לכל אדם; – ואיככה ייעץ את בני עמו ללכת ולשוב לאזיא? איככה לא יבכר את הכנסיות־החפשיות אשר מתחת לכפות רגלינו על פני ארץ המזרח, מקום הקנאים נעדרי־ההשכלה ומשוללי החפש? נפתלי ירא את הרבנים אשר שם בארץ הקדושה ישימו הם את משטרם וימשלו ממשל רב; ירא את הקנאים אשר יהיו שמה שופטי העם ושוטריו, ויירא מאד פן יבולע להשכלה בשוב ישראל לאזיא, והחפש יהיה לעבדות, עבדות דתית, – ויצעק בקול גדול: חדלו לכם מהארץ השוממה הזאת, ולכו לאור גדול אשר יחל בארץ אמיריקא, ארץ ההשכלה!…

לא כן אלישב.

את הרבנים לא ידע ואת הקנאים לא הכיר; בבית אב משכיל חֻנך מנעוריו ועל ברכי ההשכלה, אשר האמין בה אז בכל לבו, גדל, – וההשכלה הזאת הן בגדה בנו הפעם, לא ידעה לקחת לב ההמון, לא ידעה לעצור בעד “היחפים” והפוחזים, ולא היה לאל ידה לגעור באלה הפורעים פרעות, – ועל כן קרא בכל לבו: הלאה אירופא! הלאה השכלה! לארץ אזיה נשוב הפעם, לארץ אבותינו, נכונן נא לנו מלוכה בארץ ונהי ככל הגוים האלה, ככל עמי הארצות. – הרעיון הזה היה אז חדש בקרבנו, הנסיון לא עדה עליו, ומעשים בפועל לא האירו נתיבו, ותהי הנקל להדמיון לעלות אבר כנשרים בלב צעירי־הימים, לאמר כי ברגע קטן נאסף כלנו לארץ אבותינו, ברגע קטן נהיה שמה לממלכה וברגע קטן יושע העם הנדכה הזה… הדמיון פסח על כל התלאות פעם אחת, וילהיב את הלבבות ויעורר את הרגשות, ויפח רוח חיים חדשים באף כל העלמים, ויתן תקות טובות ישועות ונחמות בלבם, ויתן דברים נשגבים בפיהם, וינאמו נאם, ויתנבאו בתוך המחנה, וידברו גדולות ויחזו עתידות מפליאות כל לב ומרהיבות כל נפש.

וכאחד מאלה היה גם אלישב. גם הוא רכב אז על כנפי דמיונו, גם בפיו דברים נשגבים, וגם הוא בין המתנבאים לארצנו, בין המשתדלים להטות לב כל האנשים לנסוע לארץ ישראל.

ויהיה ריב בין נפתלי ובין אלישב.

וזלפה עמדה על יד אלישב.

את אשר יגר נפתלי בא לו: אלישב לקח את לב זלפה – ותאהבו; אמנם כן, היא קרבה בשמאלה גם את נפתלי אשר כּבדתהו הפעם מאד, זכרה לו את אהבתה הראשונה, ותדע לכבד את כשרונותיו ואת שיריו גם הפעם, ותדע גם אהבתו לה ולא הרהיבה עז בנפשה לאמר לו פעם אחת: “שטה ועבור מזה, כי לבי ונפשי נתונים נתונים הם לאיש אחר אשר לקחם באהבה עזה!” רחמה את נפתלי, בידעה עד מאד כי הדברים האלה ימיתו רוחו בקרבו, כי יכוהו בתמהון לבב ושממון ולא נתנה את רגשי נפשה לעבור על דל שפתיה לפניו, ונהפוך הוא כי אמצתהו במו פיה, ותדבר חלקות באזניו ותרגיע את רוחו.

אפס כי לא יכלה גם הפעם להצדיקנו בריבו את אלישב.

דברי אלישב אלה, בדבר מלוכת ישראל בארצו, לקחו את כל נפשה, ותתן צדק למו, ותהגה דמיונות גם היא, ותחזה עתידות גדולות ונצורות, – ותוסיף להפליא את דברי אהובה החדש הפלא ופלא, ולעתים הוציאה עתק מפיה על נפתלי ותהס אותו בריבו את אלישב…

הדברים האלה בלמו ומחצו את ראש נפתלי מאד, בכה רב בכי, וישפוך את שיחו לפני.

– לא על אהבתי האבדת אבכה הפעם, אמר לי אז פעם בשבתנו יחד ואיש אין אתנו: – כי אם על האסון החדש אשר יביאו לנו הצעירים הנלהבים האלה! הה, המה יקחו נפשות זכות ויביאון אל שאול… הן גם את נפש זלפה הזכה צדו למדחפות! אהה, ה' אלהים! גם זאת הנאוה והתמה נלכדה בשחיתותם, ותתן לדבריהם צדק…

ולב נפתלי הגה נכאים שנית, שב לעטו, שב לשיר שירים.

שירים רבים שר אז, את כלם קרא באזני, ורבים מהם העתקתי לי – כי נתתי גם אני צדק למו. אך הפעם בקבץ זיריו אשר לפני לא מצאתי אף אחד מהמה, ובדף אחד בספרי זכרונותיו מצאתי כתוב בין דברים אחרים גם את הטורים האלה:

“היום דנתי בשרפה את כל שירי אשר שרתי בוילנא בימים האחרונים נגד הדעה לחונן עפר ציון ולשוב לארץ הקדושה; העליתים כליל על המוקד, – למען לא יהיו לי לפוקה ולמגנת לב, עתה כאשר שנו מחשבותי בדבר הזה”.

צר לי מאד על כי לא אוכל לתת הפעם לפני הקורא גם את אלה; אולם חרוזים אחדים אשר מצאתי אנכי עתה בין כתבי, מאהל אשר העתקתים לי אז, לא אמנע מכם הפעם.

השיר הראשון אשר כתב אז, ואשר בו שפך את הגיוני לבו על הספר, הוא נגד הרבנים והקנאים אשר ירא מהם ומקנאתם; הוא לקח אז לב כלנו רעיו מנער, אשר מבית המדרש יצאנו גם אנחנו ללחום ברבנים ובקנאתם, אותו העתקתי לי וחרוזיו הראשונים עודם שמורים בזכרוני.

החרוזים האלה הם המה:

"וימש חשך…

"אֶרֶץ יִשְׁמָעֵאל – הִיא אֶרֶץ פְּלֶשֶׁת,

שָׁם חֲשֵׁכָה נוֹרָאָה שָׁם אֹפֶל,

– הָה! זָחַלְתִּי וָאִירָא מִגֶּשֶׁת! –

שָׁם נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, שָׁם הָעֲרָפֶל…

וְרַבָּנִים וְקַנָּאִים כִּי תוֹסִפוּ לָאֵלֶּה

וַיָּבוֹאוּ וַיּוֹסִיפוּ עַל הָאֲפֵלָה!…

"מֶמְשֶׁלֶת רַבָּנִים, מְלוּכַת קַנָּאִים,

הֲלָהֵן תְּשַׁבֵּרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל?

רַגְּזָנִים, קַפְּדָנִים וְשַׁמָּאִים

תָּבִיאוּ אִתְּכֶם לְאֶרֶץ יִשְׁמָעֵאל! –

הֲבָאֵלֶּה, הָהּ עַמִּי, עַם סְגֻלָּה,

תָּבִיא לְנַפְשְׁךָ הַפַּעַם גְּאֻלָּה?"

וכו' וכו'.

גם את השיר הזה קרא באזני העלמים הנאספים שם בבית רפאל, – אולם הם לעגו צחקו לו; את הרבנים לא יביאו אתם, אמרו בלעג שאננים, והקנאים לא ישלטו שם שלטת, הם יהיו מאשרי העם ומנהיגיו, והם יגרשו את האפל השורר שם ויאירו את הארץ ההיא, יטעו שמה נטעי ההשכלה החדשה והיא תפרח שם כחבצלת…

והנה נפתלי הוסיף כי גם ממלכי הארצות הנהו ירא מאד, הם לא יתנו לבני ישראל לכונן למו ממלכה בארץ אשר קדושה היא גם להם.

– הן תביאו מסע־צלב חדש, כהמסעים הראשונים נגד התורקים! צעק נפתלי בכל לבו: – ותחת אשר התורקים עם עז ולא יכלו להם, הנה קטן ודל יעקב, כאשר יתעוררו העמים האחרים לעלות עלינו, אז נאבד כלנו עד בלי השאיר שריד, וכליה גמורה תביאו לעם הזה, אשר אתם אומרים הפעם להציל"…

גם את הרעיון הזה הגה בשיר:

"החרבן השלישי.

"קָמָה צָרָה זֶה פַּעֲמָיִם,

פַּעֲמַיִם גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ,

שָׁמְמוּ צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם

וּבַגּוֹלָה הָלְכוּ אֲבוֹתֵינוּ;

הֲנָשׁוּב עַתָה לְמַעַן הָגְלוֹת עוֹד? –

מִפְּנֵי הַחֻרְבָּן הַשְּׁלִישִׁי אִירָא מְאֹד!"

וכו'.

אולם הצעירים האלה שחקו גם לקול האות הזה.

– לא עת מסעי־הצלב העת הזאת! אמר אלישב בפה חוצב להבות אש: – אם בארץ אחת תשלוט יד קנאת הדת להרע לנו, הנה עוד אירופא חיה, עוד ההשכלה שוכנת על גפי מרומי אירופא ולא יתנו המשחית לבוא גם בארצנו, ארץ אבותינו.

כל העלמים הסכימו לדבריו פה אחד.

ונפתלי בכה בכי רב.

– הה, אמלל עמנו, אמלל עד מאד! התאונן באזני כפעם בפעם: – הנני רואה אסון גדול נשקף לנו בעתיד, אסון אשר ידרע לנו רב יתר מכל הפרעות אשר קרנו בזה…

גם נחומי זלפה שבו ריקם.

זלפה דברה על לבו מאד, היא חפצה בכל נפשה להטות את לבו לדברי אלישב, לשובב לה את נפתלי כי יהיה גם הוא נוסף על דעת העלמים השומעים בקול אלישב ומאמינים בכל דבריו, – אפס כי לא עצרה כח! נפתלי עמד על דעתו מאד. הוא לא שם לבו לכל דבריה, כי לבו ונפשו נתונים היו לעמו, ודעתו על דבר ארץ ישראל יצאה מעמק לבו, הוא האמין מאד בכל אשר אמר ואשר כתב, – ויתוכח עם זלפה, ויוכח לה ישֶר אמריו,אף הזהירה מאת אלישב ומאת דעותיו, – אולם היא כבר אהבה את אלישב, הוא כבר “גנב” את לבה, ואיך לא תאמין בדבריו?

הוכוחים האלה נמשכו ימים לא כבירים, כי לא יכול נפתלי להתאפק וישפוך את כל זעמו על ראש אלישב, אשר הוא מסית ומדיח, לדעתו, ואסון נורא נשקף לעמו אם יכו דבריו שרש בלב רבים; בראשונה התוכח ויוכח למו צדקו, אך באחרונה התמלטו מפיו גם דברים קשים כגידים נגד אלישב; לאט לאט התרחב הפרץ, אלישב גם הוא השיב חרפה אל חיק מנגדו, ונפתלי לא שם מחסום לפיו גם הוא וירב אתו בחזקה…

וזלפה שומעת ולבה חרד על כבוד אלישב.

– אל נא תבזהו בפני! אמר הפעם אל נפתלי בחרות אפה: – לא אובה כי תחרף אותו בביתי!

נפתלי היה כאיש נדהם, ויצא מן הבית בחרי אף, דמו בקרבו כסיר נפוח, ועשתנותיו השתוללו, וכאשר שב בערב, קרא באזניה שיר אחד, אשר כתב בעצם יום ההוא, ואשר הוא היה כספר כריתות לו ולאהבתו…

עודני זוכר את היום ההוא, עוד לא נמחו מעל לוח לבי דברי נפתלי אשר כקול רעם בגלגל יצאו אז מפיו, וכמו עוד אראה את פניו פני להבים, את עיניו אשר ירו אש ואת שערות ראשו הפרועים ואשר נצבו כמו נד… אנכי פגשתיו אז בדרך בלכתו לבית רפאל, הבטתי בו וראיתיו מבהל מאד.

– מאין ולאן, נפתלי? שאלתיו.

והוא לא שמע גם לא ראה אותי נצב לנגדו.

– נפתלי! קראתי לו שנית בקול גדול.

ועיניו כמו קמו בחוריהן, כאיש משגע הביט עלי, ולא ענה דבר כי לא ידע נפשו.

– מה זה היה לך, נפתלי? שאלתיו שנית ואתפוש בכפו ואנוד לו בראשי: – הן שֻנוּ פניך היום…

– הה, אסון נורא! אסון גדול נגד פנינו!…

– מה זה? שאלתיו בבהלה, ולא הסירותי עיני מעליו: – האם גם הנה באו “היחפים” לקצות בבני ישראל? הגם עדינו כבר הגיע שטף “הפוחזים” וכבר החל הנגף?

– מהרסינו ומחריבינו יצאו הפעם מקרבנו! ענה לי נפתלי בקול מתיפח: – הה, תועים וגם מתעים המה בני הנעורים אשר בנו ויתעו את עמנו באולתם ובגבה רוחם…

ויספר לי נפתלי – ומדי דברו גחלים בערו ממנו – את כל אשר עבר עליו היום בבית רפאל, כי רב את אלישב בחזקה, כי חרפו על פניו, וכי זלפה עמדה על יד אלישב, כי גם היא הצדיקה אותו ממנו, וכי חרה אפה על כי פגע בכבודו…

– לא עלי ועל כבודי חם לבי בקרבי, הוסיף נפתלי בכל לבו ודמעות נראו בעיניו: – לא על אהבת זלפה כי גלתה ממני (הה, בהגיגי תבער אש!) אמרר בבכי, כי אם על האסון אשר יביאו “הנערים” האלה לעמנו! אסון נורא אראה בעתיד אם ישמע העם לקול דבריהם, חרבן שלישי וכליה…

נפתלי הוציא הדברים האלה מעמק לבו ויאנח וגם דמעות נראו בעיניו ולא נתנוהו דבר עוד.

ואנכי, אשר עקת נפשו נגעה עד לבי, הבטתי עליו בעיני חמלה, ומפי התמלטה השאלה:

– ולאן אתה הולך עתה?

– לבית רפאל… הן גרשה אותי היום זלפה מעל פניה, יצאתי מביתה בחרי אף, מבלי אשר ברכתיה בצאתי… הה, ידידי! גם לבה הלך שבי לפני אלישב הזה, גם את נפשה לקח בחלקות אשר בפיו… והנה אנכי הולך לביתה לראותה בפעם האחרונה… הנני לקרוא באזניה שירי אשר כתבתי, עתה אולי תראה, תתבונן ותשוב מדרכה, או יהיה לה השיר הזה למזכרת חטאת, בבוא יום האסון הנורא… ואנכי כאשר אבדתי אבדתי!

חם לבי בקרבי בשמעי את דבריו אלה, ידעתי את נפתלי, את טהר רוחו ואת אמונת לבו; ידעתי את אהבתו לזלפה וידעתי גם את אהבתו העזה לעמו; ידעתי את רוח דמיונו החזק וידעתי גם את קשי ערפו, – ואדאג מאד לשלומו.

– קרא נא באזני את השיר הזה טרם תלך ותמסרנו לידי זלפה, אמרתי לו אחרי רגעים.

– לא! ענני נפתלי בהחלטה: – לא אבה וגם לא אוכל… גם אנכי לא קראתי שנית, לא אֹבֶה לקראותו עוד… כאשר יצא מעטי ראשונה כן אקראנו באזני זלפה… הה, ידידי יקירי! הוסיף עוד באחזו בידי בחזקה: – לבי בי פצוע, נפשי תתמוגג ורוחי נבקה בקרבי! אוי לי מזלפה, אוי לי מעמי!…

לשוא דברתי נחומים באזניו, לשוא הפצרתי בו כי יתן את השיר ההוא על ידי לקרוא בו.

– יראתי פן ירך את לבבי, ענה לי בקול רועד מאד, וזרם דמעות הורידו עיניו: – הן גם נטפי הדמעות אשר הורידו עיני בעת כתבתיו עודם שם על הניר, הם טרם יבשו, ואותם אתן לזלפה, ביחד עם שירי למזכרת נצח… לא אוכל לראותם שנית!… דם לבבי ומוח עצמותי נחתים שם, – ומדוע זה אגלם לעיני עוד הפעם? קשה עלי השעה הזאת מאד!…

אנכי הוספתי לנחמו, אך כל דברי שבו ריקם.

– או לי מזלפה, או לי מעמי! ענה לי על כל דברי התנחומים אשר הריצותי לפניו.

אולם אחרי רוב דברים ואחרי אשר הפצרתי בו מאד, נאות נפתלי לתת את שירו זה על ידי כי אקראנו.

– קרא נא בו אתה לבדך, ועיני לא תראנו, היו דבריו אלי אחרי אשר לא יכול עוד להשיב פני. – על גב השיר מלמעלה היה כתוב:

“עמי – מאשׁריךָ מתעים!”

ובו שפך בוז ולעג כמים על החפצים לעלות לארצנו ולכונן שם מלוכה בכלל, ועל אלישב בפרט; בדברים חוצבים להבות אש דבר בם משפטים, נתנם לתועים ומתעים גם יחד, ויצעק עליהם מרה: מי נתנכם ליועצים ולפרנסים לעם ישראל? מי נתן דברים בפי עוללים, אשר לא ידעו את עמם, להביא אסון חדש עליו? ובדומה דברים קשים כגידים.

צר לי מאד כי לא העתקתי לי אז את השיר הזה, אחרי אשר גם עתה לא מצאתיו בין כתביו, וכפי הנראה דן גם אותו לשרפה בין יתר השירים אשר כתב בעת ההיא, אשר העלה כלם על המוקד. והנה אם כי לא אוכל לתת פה לפני הקורא חרוזים אחדים ממנו, – אולם עודני זוכר את הפעלה העזה אשר פעל אז עלי, עודני זוכר כי אש נשקה בו ושלהבת־יה עלתה מבין שורותיו.

נפתלי לא הסיר עין ממני בכל עת קראי בו ובהתימי לקרוא לקחהו מידי ויאנח בשברון מתנים.

– אולי ירך הוא את לבב זלפה ויפקח את עיניה לחזות נכחות, אמר אלי ברוח נשברה: – אולי מצאו דברי אלה מסלות בלבה ותשכיל לדעת כי כאשר ינוס איש מפני הדוב ופגעו הארי כן עצת “הנערים” האלה, לעמנו, ושבה והיתה לי לפה עוד גם עתה…

– לך בכחך זה! אמרתי לו בכל לבי, כי השיר הזה פעל אז גם על נפשי מאד.

– ומה כחי כי איחל? הה, רגלי מעדו וברכי כשלו בבואי אל הבית הזה: פני זלפה אינם עמדי כתמול שלשום, אלישב לקח את לבה ואהבתה, – ואנכי מה?…

נורא היה מראה נפתלי ברגעי ההתודות האלה, עיניו בערו כלפידי אש, וישם וישאף בחזקה.

אך פתאם התעורר.

– אלך ואדבר ויהי מה! אמר בקול גדול וישא רגליו ללכת בחפזה: – חובתי היא ואעשנה!

וברגע הסב פניו ממני, ומבלי אשר יברכני בלכתו מאתי הלך ברגלים ממהרות לבוא אל בית רפאל.

אנכי יראתי לנפשו, וגמרתי בדעתי ללכת אחריו לשמור עקביו, גם לחכות עד אשר ישוב מן הבית ההוא ואלונו אחרי כן לביתו כי אמרתי פן יעשה מעשים אשר לא יעשו, אם זלפה תדיחנו גם הפעם.

כחצי שעה הלכתי בצדי הרחוב אחת הנה ואחת הנה לפני בית רפאל, – והנה הוא שב, אולם מה נוראה תמונתו עתה! כמשתגע רץ מן הבית ההוא, לא ראה כל אשר מסביב לו, לא שם לב על ההולכים האחרים, ראשו כפוף ועיניו יזולו דמעות בדממה וכל יצורי גוו ירעדו.

– נפתלי! קראתי לו בקול גדול ואחוש לקראתו.

בכבדות נשא ראשו, בעינים מלאות דמע הביט בי, ובקול איש מתיאש אמר בדממה:

– הה! אבדתי, אבדתי!

– מה לך?

– נגרשתי היום מבית רפאל, ומאת פני זלפה אֶסָתר… לא, נקם אקח! את נפש הבליעל הזה אקח, ארמסנו כטיט חוצות ולא יהיה אבן נגף לעמי… גם את נפשי אטרוף בכפי… למה לי חיים?… זלפה גרשה אותי ותאסור עלי לבוא עוד!… הה, זלפה, חשבי נא דרכך!… הניחה לי ואכלה כרגע את כל אשר יעמוד לשטן לי! אכלה גם את הכסף, גם את העלמים החנפים דוברי חלקות, אכלה גם אותי גם את זלפה…

נבהלתי לשמוע מפיו דברים כאלה, ואדבר על לבו ואמר לנחמו, אך עמלי היה לריק, מעיו רֻתְּחו ודמו כסיר נפוח, החום גבר עליו מאד, פניו אדמו כתולע, עיניו גדלו גם קמו, וכל עצמותיו כמו נחרו, ומפיו הוציא מלים באין סדרים, – ואירא לנפשו מאד. נתתי ידי תחת זרועו ובעמל רב הביאותיו אל ביתו, השכבתיו על מטתו, – ומחלתו גברה עליו, מחלת הקדחת!

 

ה.    🔗

"למה יתן לעמל אור?

"לוּ בַמָּוֶת חָיִיתִי

תַּחַת מוֹתִי בַחַיִּים,

לוּ גַם חוֹלֵם הָיִיתִי

חֲלוֹם אַהֲבָה בַשָּׁמַיִם, –

יָשַׁנְתִּי אָז בִּמְנוּחָה

וְנַפְשִׁי לֹא יָדְעָה אֲנָחָה!

מַה מָוֶת כִּי אִירָאֶנּוּ

אִם זִלְפָּה אָז בַּחֲלוֹמִי?

מָה הֹוֶה כִּי אֶרְאֶנּוּ

וְהִיא אֵינֶנָּה בְּעוֹלָמִי?

מַה אוֹר בִּלְתִּי עֵינֶיהָ?

מֶה חַיִּים בִּלְתִּי פָנֶיהָ?"

וכו'.

הוא השיר הראשון אשר כתב בקומו מחליו.

אנכי ורעינו ישבנו על מטתו בכל הימים אשר שכב עליה. חֻמו גבר עליו, אש קדחה בדמו ושלהבת איומה יצאה מתוך עיניו; בקול גדול, בדברי חנף קרא לזלפה, דבר אתה אף הטה אזן לשמוע מענה פיה. לעתים גבר עליו דמיונו מאד, ויחבק בזרועותיו את האויר סביבו וינשק במו פיו את הרוח. הרופא צוה לשום עליו עין ואנכי לא משתי מעל מטתו, ספרתי להרופא את כל אשר קרהו, אף הוא חזק ואמץ את לבבי כי אך חלי הוא וישאנו, וכי ישוב לאיתנו עד מהרה. דברי הרופא באו, ימי מחלתו לא ארכו, – אפס כי מצבו אחרי אשר קם מעל מטתו היה נורא מאד. הוא לא מנע את עיניו מדמעה ועצבונו גדול עד מאד, הוא שכח כעת את שאלת היהודים, שכח את אמיריקא ואת ארץ ישראל גם יחד, – ואך רק זלפה כל הגיוני לבו, רק היא כל רוחו ואך למענה שפך עתה דמעות כמים.

– התדע זלפה כי חליתי את חליי? שאל את כל איש אשר ראה בעיניו: ומדוע זה לא שלחה לדרוש בשלומי? מדוע לא באה הנה להושיט לי כף סמים אחד, ואז ארפא רפואת עולמים…

אנחנו נסינו לנחמו.

– היא שלחה את אמתה הנה, אמרנו לו למען אשר נרגיע את רוחו; כחשנו לו.

אך הוא מאן להתנחם.

– בחלה נפשה בי, – ולמה לי חיים? צעק בחמת רוחו ישפוך דמעות כמים.

– אמותה הפעם! – דבר אלינו תמיד, ויאוש נורא ראינו בפניו ובעיניו: – קצתי בחיים ובכל ישות נעלה נפשי… אמותה ואשים קץ למכאובי…

אנחנו רעיו שמרנו את עקביו, יראנו לנפשו פן יאבדנה לדעת, אולם לנחמו לא עצרנו כח.

והנה אמרנו להסב את לבו מן זלפה ונעורר רוחו בדבר ישראל עמנו ומצבו, נתנו בידו מכתבי העת משמיעי חדשות נוראות, מדברים רתת: אלה יוציאו דבה ומצדיקים את העם הפרוע אשר יכה בעמנו מכה רבה ואשר יבוז רכושנו, ויעוררו את בני דלת העם כי יוסיפו לעשות שמות עוד; ואלה מזה צועקים מכאב לב: אוי, מה היה לנו? מתארים בעט סופר מהיר את כל התלאה אשר מצאתם ואשר מצאה את כל ארצנו לרגלי השערוריות האלה…

אולם נפתלי לא קרא! כמעט קרא שתים דלתות ושלש, ועיניו נמלאו דמע, רעיוניו עזבוהו וישלך את הגליון מידו, ולא ענה דבר…

והנה אמרנו לנסות דבר אליו, ישבנו על ידו וקראנו באזניו את דברי מכתבי־העת, אמרנו אולי ישמע ויבין ויפנה לבו לדברים האלה וישכח כרגע את עקת נפשו באהובתו הבוגדה בו. הן הרופא אמר לנו כי אך זאת היא העצה היעוצה לגהות ממנו מזור, – אולם גם זאת לא עלתה בידינו: הוא ישב, הטה אזן אך לא שמע אף דבר קל מאשר קראנו באזניו: בזלפה כל מחשבותיו!

– אמלל הנהו עמנו, אמלל מאד! אמרתי באזניו בקול גדול, אחרי אשר קראתי לפניו אחד המאמרים אשר במכתב העת.

– לא ידע אהבה לא ידע אסון! ענני בחמת רוח, ויאנח בשברון מתנים.

כדברים האלה ענה אותנו יום יום, עד אשר פעם בערב כאשר באה השמועה ביד הטלגרף כי גם בעיר ו… הקרובה לנו הסתוללו הפראים ביהודים, – התעורר נפתלי מאד.

והתעוררתו זאת הביאה דאגה בלבנו. הנה באנו אל מטרתנו, הנה העתקנו את מחשבותיו ונעורר את לבו לשוב לעמו, אולם ההתעוררות הזאת הרעה לנפשו תחת להביא מרפא לה! לא כהתעוררותו לפנים, לא כהתעוררות איש נבון דעת מחשב דבריו היה נפתלי הפעם, הוא כה בתמהון ושממון, דבריו לעו ומחשבותיו נבוכו, בשגעון דבר אלינו ומבלי דעת צעק:

– אלך ואכה את צוררינו שוק על ירך! כדור לפנים אור עליהם באבנים ואמיתם… אטרוף, ארמוס, ארדפם ואשיגם אלחום מלחמת עמי ואפול שדוד על שדה הקרב!… כגבור מלחמה אבקש לי מותי שם… שם במקום הפראים מבקשי נפש עמי, שם בין “היחפים” אשר בכשיל וכלפות יבאו לשלול שלל ולהכות בעם, שם אמצא קבר, שם אמות מות גבורים, ושם אקבר…

– מה זה בפיך, נפתלי?

– הניחו לי, ואלכה! אסע לעיר ו… לנקום נקמת עמי! אלכה לי אל “הערלים” האלה, ואכלם כרגע! לא אתנם בוא לעיר הזאת, לעיר אשר שם משכן זלפה אהובתי!…

ונפתלי השח ראשו לארץ, עיניו זלגו דמעות, היאוש שב על עקביו, – כי זכר את זלפה, זכר את אהבתו…

– שכב נא לנוח רגע קטן, אמרתי אליו בקול דממה, בקול אב המתחנן אל בנו; – הן ראשך יכאב עליך ועורקיך ירעדו…

– אשכב ואנוח במותי… הה, מי יתן מותי לפני! מי יתן ויבאו העריצים הנה, ואלחם בם, – ואמצא את המות ביניהם!… למה לי חיים? קצתי בחיי מפני בנות האדם על הארץ הזאת, שנאתי את החיים, שנאתי את כל האנשים, שנאתי את כל היקום… הניחו לי, ואטרוף נפשי בכפי… סורו נא גם אתם מעלי, רשעים, רעים, ואכזרים!…

בלילה ההוא נקרא הרופא לבוא שנית אל נפתלי.

* * *

למחרת הערב הזה הלכנו, אנכי ושנים מרעינו, לבית רפאל לספר באזני זלפה את כל הקורות האלה, את האסון הגדול אשר הביאה על ראשי נפתלי, ולדבר על לבה כי תחיש לעזרתו, כי בידה לרפא את אוהבה בכל לבו ובכל נפשו ואשר גם היא אהבה אתו בימים מקדם ויהי גם משאת נפשה.

זלפה שמעה את דברינו באזנים קשובות, גם תוי פניה שנו, ויתנו אותותם כי נגעו הדברים האלה עד לבה; שאלה את פינו על כל פרט ופרט, וכמו השתתפה בצערו; צרות לבו הכאיבו גם את נפשה.

– ומה זה תבקשו ממני הפעם? שאלה.

– כי תבואי לבקרו בחליו ותדברי נחומים על לבו ושב ורפא לו…

זלפה העמידה את פניה.

– הקשיתם לשאול! – ענתה אחרי חשבה מחשבות רגעים אחדים – מצבי עתה לא יתנני לעשות כדבר הזה… לא אוכל!…

– אך נפש נפתלי בידך, עדינה! הוא ימות בחליו אם לא תחושי לעזרתו…

זלפה לא ענתה דבר; פניה העידו בה כי באה מלחמה גם בלבה, כי גם כליותיה ישתוננו וכי באה בשפק נפשה.

– מות נפתלי וחייו בידך הפעם! – הוספתי לדבר על לבה בראותי אות לטובה – הן לא תעמדי על דם אוהבך ואהובך מלפנים!…

זלפה התעוררה.

– אולם אנכי אינני את אשר הייתי! מצבי שֻנה, גם לבי וגם נפשי נתונים המה לאיש אחר, – וכבודי לא אוכל לחלל הפעם…

– האם יגלה כבוד ממך, עלמה כבודה, כי תבואי לפחת רוח חיים באף האיש אשר ילך למות על בלי ראותו את פניך?

– והן לא רק לראות פני יבקש לו הפעם… הוא יבקש אהבתי… והיא נתונה לאיש אחר… בקול רועד הוציאה זלפה את דבריה אלה, – הן באה במצור ותגל את לבה לפנינו.

– אל נא, נכבדה! אל נא תדקדקי עמו הפעם בעת חליו כחוט השערה!…

– אשית עצות בנפשי, היו דבריה האחרונים לנו: – כעת לא אוכל להחליט דבר… חכו נא לי יום או יומים ואשיבכם דבר…

– ובין כה וכה ומחלתו תגבר עליו.

– כרגע לא אוכל לבוא…

במנוד ראש עזבנו את בית רפאל…

ובמנוד ראש ישבנו על יד נפתלי בשכבו על המטה; מחלתו לא גברה הפעם, הקדחת לא שבה עוד, גם חמו נדעך, בסדרים ידבר ובתבונה ישיב על שאלותינו, רק עיניו תדמענה מאין הפוגות, ואנחותיו תגדלנה ותיבב נפשו מרה.

אנחנו התאפקנו ולא הודענו אותו דבר מכל אשר נדברנו את זלפה, גם לא גלינו את אזניו כי היינו שם בביתה, גם הוא גרע שיחה ממנו, העמיק במחשבותיו, וזעה קרה כסתה את פניו.

היום נטה לערוב, החשך בחדר משכבו הלך וגדל; ואנחנו טרם העלינו נר, והנה נפתחה הדלת – וזלפה בלוית אלישב באה! –

מהרנו לקדם פניה, אף הטינו את אלישב הצדה, לבלתי יראנו נפתלי – כי יראנו לנפשו – וזלפה הגישה אליו, ובשפתי חן אמרה:

– מה לך, נפתלי, שמעתי כי נפלת למשכב ואבוא לדרוש בשלומך, לדעת מה יעשה לך…

נפתלי נבהל. רגעים אחדים שכב דומם כבול עץ, לא ענה לה לשלום, לא הניע אבר ועיניו אשר לטש לה גם הנה כמו קמו בחוריהן. הוא הרעישה את נפשו בבואה ויכה בתמהון ומלים נעתקו מפיו. –

– האמנם גברה מחלתו? שאלה זלפה את פינו בדממה.

– לא, מחלתו לא כבדה הפעם…

– אל נא, נפתלי, תבהל ברוחך! – הוסיפה זלפה לדבר על לבו – פתח פיך עמדי וענני דבר…

ונפתלי התעורר.

– האם מישרים יחזו עיני? – הגה ברוחו הקשה ויתחזק וישב על המטה – האמנם זלפה לנגד עיני?… זלפה, אהה, זלפה!

ושטף דמעות הורידו עיניו.

כרבע שעה ישבה זלפה על יד מטתו, דברה אתו דברים רכים ונוחים, דברה נחומים על לבו, ותנחומיה שעשעו את נפשו. אנחנו הסבנו את פני הדבר כי לא יראה נפתלי גם את אלישב בחדרו, לא ראהו בבואו, אף לא ראוהו בצאתו.

– כבר אתא ליל, אמרה זלפה ותושיט לו ידה – אלכה ואשובה לביתי.

– חכי נא מעט קט, התחנן נפתלי.

– תקותי חזקה כי עוד מעט ותשוב לאיתנך ונשוב גם אנחנו ונתראה פנים…

נפתלי הודה לה על כי זכרה אותו ותבוא לבקרו בעת חליו, והיא עזבה את הבית.

נפתלי אמנם שב לאיתנו, אך לא שב לראות את פני זלפה; שב לשיר שירים, אך לא עוד קרא אותם באזניה. אהבת זלפה ואלישב היתה לשיחה בפי כל וגם נפתלי כמו נתן את לבו ליאש, – אולם עצבונו גבר עליו מיום ליום, דבריו היו מעטים מאד, וחברת האנשים היתה עליו למעמסה. גם ממנו, רעיו וידידו מנער, התרחק מאד, בדד ישב וידם, – וגם את שיריו אשר שר אז הסתיר מעיני כל. “המרה השחורה” גברה עליו, ועצבונו הוסיף עצב בלבנו, נפשו עלפה בו, רוחו כהה מאד, ודעתו כמו נטרפה. בכל אשר בקשנו עתה לשמח את נפשו לא עלתה בידינו, ובכל אשר בקשנוהו כי יקרא באזנינו את שיריו אשר ישיר הפעם לא שמע בקולנו. במסתרים שר שיריו ויסתירם גם אח"כ מעיני כל.

אך עתה מצאתי בקבץ כתביו השירים הרבים ההם, – ושירי אהבה הם הנם; פעם התאונן מרה, ופעם בקש נחומים על נפשו, פעם זכר את הערב ההוא אשר באה זלפה לבקרו במחלתו, וישר:

"בערב היא באה!

תִּתְכַּס הַשֶּׁמֶשׁ תֵּרֵד יָמָה,

חֹשֶׁךְ סְבִיבִי, אֵין נֵר אֵין מָאוֹר;

וְהֵן אֶשְׁמַע קוֹל צְעָדְיהָ שָׁמָּה –

וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב – יִהְיֶה אוֹר!

"שָׁבַת מְשׂוֹשִׂי, חֹשֶׁךְ בִּלְבָבִי,

אֶשְׂנָא הַחַיִּים, כָּל הַיְּקוּם אָאֹר;

וְהִנֵּה הִיא בָאָה לְקוֹל עֻגָּבִי –

וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב – יִהְיֶה אוֹר!"

וכו' וכו'.

ופעם הביע את כל צערו בחרוזיו, ידע את האמת כי לבב זלפה לא ישובב אליו, והיא לא תבא בערב ולא תאיר פניה אליו וישר:

"לקוי חמה.

"שִׁמְשִׁי לְנֶגְדִּי וְקַוֶּיהָ לֹא־לִי יָאִירוּ,

בְּעֶצֶם הַיּוֹם חָשְׁכָה לִי בַעֲרִיפֶיהָ;

בַּחוּרֵי־חֶמֶד אֶת־אַהֲבָתָהּ יָעִירוּ,

כְּחַמָּה בְלִקּוּיָהּ הֵמָּה לִי פָנֶיהָ!"

מן השירים הרבים אשר שר אז בימים ההם הכי נפלא השיר “גן עדן האבוד”, אשר את חרוזיו הראשונים אתן בזה לפני הקוראים:

"מִגַּן עֵדֶן גֹרַשְׁתִּי כְּאָדָם לְפָנִים

בְּטֶרֶם אָכַלְתִּי מִפְּרִי עֵץ הַחַיִּים…

אָהַבְתִּי גַם חָלַמְתִּי מְעַט בַּשָּׁנִים,

וּפִתְאֹם נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם!

לַהַט הַחֶרֶב וּכְרוּבִים נוֹרָאִים

נִצְּבוּ שָּמָּה לִשְׁמוֹר אֶת הַדֶּרֶךְ…

הָהּ, הֵן רַבִּים יוֹצְאִים וּבָאִים

וְרַק אוֹתִי לְבָד יַכּוּ שׁוֹק עַל יֶרֶךְ!

סוּרוּ מִזֶּה שְׂרָפִים שֵׁדִים וּשְׂעִירִים!

פַּנּוּ דֶרֶךְ סֹלּוּ מְסִלָּה לָזוֹ אֲהוּבָתִי!

רַחֲמוּ נָא עָלַי, אֵלִים אַדִּירִים!

הַשְׁמִיעוּ בְאָזְנֶיהָ דִבְרֵי שַאֲגָתִי"…

וכו' וכו'.

שירים כאלה וכאלה שר אז, אף הניחם אתו למשמרת, לא העלם על המוקדה, ויעתיקם לתוך מחברתו “נאד דמעותי”, וכפי הנראה הנה במו עד יומו האחרון.

והשירים האלה הוסיפו תוגה לעצבת אשר קוננה בלבו. יגונו יגבר עליו מאד, לא אכל לחם לרעבונו ולא שתה מים לצמאונו, ואך בעל כרחו הלעיטוהו את ארוחתו; גם בלילה לא שכב לבו, שנתו לא ערבה עליו. כמעט נרדם והקיץ ויתהלך בתוך הבית בחשכה, וחפש בכל עבר ופנה, עד כי האיר היום ויצא ברחובות וילך לפני בית רפאל לראות את פני זלפה מרחוק. כה נדד כל היום, יחידי תעה בחוצות וכל יודעיו הניעו אחריו ראש, וכמעט אשר התקלסו בו הנערים, וכמעט למשגע היה לולא אשר חסנו עליו ועל כבודו, שמרנו את צעדיו אף גרשנו את הנערים השובבים לבלתי יסתוללו בו, אף את פי הרופא שאלנו: מה לעשות בו כי לא יהיה לשמצה בקמיו? הרופא נתן על ידינו סמי מרפא, והעצה היעוצה ממנו, היתה כי ישנה מקומו, יסע מזה ללכת אל ארץ אחרת.

דברנו על לבו כי יעזוב את עיר וילנא וילך לו לעיר גדולה להשתלם בלמודים, הוכחנו לפניו כי אין לו כל מטרה בחיים, כי לא יאות לו להיות בטלן כל ימיו, – אנחנו הבטחנוהו כי נתמך בידו במסעו זה וכי נוסיף לשלוח לו מעט כסף גם בהיותו שם; נתנו תקוה בלבו כי אם ישיג מטרתו ישתלם בחכמה ושמעו הטוב ילך לפניו, כי אז תשוב גם זלפה ותרחמהו תבחר בו ותקרבהו לה באהבה; אך כל הדברים האלה לא פעלו עליו עד מה; הוא לא שמע בקולנו, אף לא הטה אזנו לנו, וילך תועה בעצבון לבו.

והנה מצאתי עתה בין כתביו מזמור אחד, כעין מזמורי תהלים, אשר, כפי הנראה, כתבו אז, אחרי אשר הרבינו לדבר אליו יום יום, כי יסע מזה ללכת אל מקום אחר, וגם את ראשיתו אעתיק בזה בתוך יתר שיריו:

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל מַחֲלַת אַהֲבָה מַשְׂכִּיל: (ב) אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֵךְ זִלְפָּה וְאָנָה מִפָּנַיִךְ אַהֲבָה אֶבְרָח: (ג) אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם תָּאוֹרְנָה עֵינַיִךְ בֵּין כֹּכְבֵי מָעַל וָאַצִּיעָה שְׁאוֹל אִתִּי אַתְּ: (ד) אֶעֱבוֹר אָרְחוֹת יַמִּים אָנוּד לְפַאֲתֵי תֵבֵל: (ה) גַּם שָׁם תְּמוּנָתֵךְ לְנֶגְדִּי תָמִיד וְאַהֲבָתִי וְאַנְחָתִי תְּלַוֶּנָה אוֹתִי: (ו) גַּם לְקַצְוֵי אֶרֶץ גַּם לְאִיִּים רְחוֹקִים תֵּלֵךְ הַוָּתִי אִתִּי וְלִבִּי הָאָנוּשׁ וְנַפְשִי הַפְּצוּעָה לֹא יָמוּשׁוּ מִמֶּנִי עֲדֵי־עַד: וכו'.

וכדברים האלה ענה אותנו גם בפיו. הן דעתו לא נטרפה עוד, וכאשר נחה נפשו מעט וכאשר עוררנו את רוחו להתעורר ולהגביר חילים, אז דבר אתנו רכות, בתבונה ושום שכל שם לאל את דברינו ודמעות ובכי היו קץ השיחות האלה.

עד אשר בא היום, ומקרה אחד שנה את טעמו וישמע להעצה היעוצה ממנו על פי דברי הרופא.

בעיר וילנא התגודדו רבים מאחינו ללכת לארץ אמיריקא, גם דוֹד נפתלי, הוא אחי אמו, היה בתוכם. נפתלי עורר את לבו בראשונה למסע הזה, הוכיח לפניו (בטרם עוד חלה את חליו) בדברים רבים ונמרצים כי תוצאות טובות לדבר הזה, כי ישע ופדות לאחינו בארץ ההיא, – והן דבריו עשו פרי הפעם, רבים היו המשתוקקים לצאת מן הארץ אשר תקיא אותם וללכת לבקש להם מפלט בארץ החדשה, ארץ אשר כל גר יהיה בה לאזרח, ובין אזרחיה לא תפליא, ארץ אשר רבים מאחינו כבר באו בה ויאחזו בתוכה ויגדלו ויצלחו וגם עשו עֹשר..

והנה דודו זה דִבֵּר על לב נפתלי כי יארח גם הוא לחברה אִתָּם וכי יסע גם הוא ארצה אמיריקא, ארץ אשר היא משאת נפשו. ואנחנו, רעיו, מצאנו הפעם דברים רבים להוכיח לו כי אין טוב לפניו בלתי לשמוע לעצת דודו זה לצאת מן העיר הזאת אשר יגונו לנגדו תמיד ואַחְוָתו תגדל יום יום.

גם לב נפתלי המה בקרבו לשמע הדבר הזה, ראה כי מצא אזנים קשובות, כי רבים המה אשר שמעו לעצתו ויבקשהו את הארץ אשר החפש ישלט שם שלטת; ובשמעו כי התנועה רבה בעיר וכי האורחה הזאת הולכת, הלוך וגדול, חם לבו בקרבו, וישר:

"עובדי ארחות ים.

אֶרֶץ הַחֹפֶשׁ, אֶרֶץ הַדְּרוֹר!

נִדְחֵי עַמִּי יְבַקְּשׁוּ בָךְ מִפְלָט,

יְבַקְּשׁוּ מָנוֹחַ יִדְרְשׁוּ לָאוֹר

יְבַקְּשׁוּ מָקוֹם לָגוּר, אֶרֶץ־מִקְלָט.

קַבְּלִי בְרָצוֹן הָאוֹרְחִים הָאֵל

פִּרְשִׁי עָלֵימוֹ סֻכַּת שָׁלוֹם, –

בְּנֵי אֵל־חַי הֵמָּה, בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל,

וְהֶהָמוֹן נָמוּג, יֵלֶךְ וְהָלוֹם"…

וכו'

את השיר הזה קרא באזנינו ויהי לנו לאות כי נחה רוחו וכי הגיעה השעה אשר עצת הרופא תקום.

אנחנו הרבינו שיחה ודברינו מצאו מסלות בלבו ויגזר אֹמר להִלָוֹת אל הנוסעים האלה ללכת אתם לבקש “מקום לגור וארץ מקלט” גם לו.

הימים ההם היו האחרונים אשר התהלכתי את נפתלי, ומאד מאד אזכור את כל אשר עבר עליו אז, את הגות לבו ואת רוח הקשה, גם את רוח הרעה אשר בעתתו כפעם בפעם.

מי אשר לא ראה התעוררות נפתלי בימים ההם לא ראה התעוררות מימיו! הן אמנם כי לעתים באה הרוח הרעה ותשם תהפוכות בפיו, צררה את אהבתו בכנפיה, זכר את זלפה עוד, וישר:

"אנה מפניך אברח?

"לָצֵאת, לָנוּם, לִבְרוֹחַ

זֹאת הָעֵצָה לִי יְעוּצָה;

"פֹּה לֹא תִמְצָא מָנוֹחַ

עִיר אַחֶרֶת לְךָ נְחוּצָה"…

אֱוִילִים! הֲמִנָּפְשִׁי אֶבְרָח?

הֵן פֹּה יוֹשֶׁבֶת זִלְפָּה!

הַאִם שָם אַשׁוּב אֶפְרָח? –

וְנַפְשִׁי בְקִרְבִּי הֵן עֻלְּפָה!…

אולם הרעיונות האלה לא השיבו את החלטתו; המה מררו ועצבו את רוחו, המה פתחו את מקור דמעותיו ויכוהו בתמהון שעה אחת, אולם רק שעה אחת! השם “אמיריקא” נפח באפיו רוח חיים חדשים, העיר בקרבו את אהבתו לעמו, ויקם ויתעורר ויתעודד ויהי לבן חיל. בכל לבבו ובכל נפשו אחז במסע הזה, שב לדבר על לב כל מכיריו כי יארחו גם הם לחברה זו, שב ויקרא באזניהם שירו “למקלך ישראל!” אף שר שירים חדשים, שירים מלהיבים לב ונפש ויקראם באזני כלנו, ויעש מהם העתקות ויתנם לכל אשר אמר לקחתם מידו. כל היום רץ כצבי מבית לבית לעשות נפשות לדעה הזאת, להרבות נוסעים, ולהסב לב העם מן ארץ ישראל.

טרחו ועמלו זה היה לו למעין הישועה. הוא שב עתה לאיתנו, שב לחיים בריאים ושלמים, וישב גם לאהבת עמו, אשר כאש פלדות בערה עתה בקרב לבו. וישכח את יגונו, וישכח גם את זלפה וישם כל מעינו בדברי המסע ובתקות עמו לעתיד.

שירים רבים שר אז, ויכתבם לזכרון גם בספרו אשר לפני היום, שירים מהללים מפארים ומשבחים את כל היוצאים מעבר לים, מתארים את התשועה הגדולה אשר תביא הארץ החדשה לבני עמנו. באחד מהם כתב:

"בְּיֵשַע עַמִּי גַּם לִי תָבוֹא הַתְּשוּעָה,

לוֹ אַקְדִּיש נַפְשִׁי, לוֹ הִקְרַבְתִּי לִבִּי

(לִבִּי הֶאָנוּשׁ וְגַם נַפְשִׁי הַפְּצוּעָה)

בְּשִׂמְחָתוֹ אֶשְׂמַח, יָגִיל כָּל אֲשֶׁר בְּחֻבִּי!

מָשְׁכֵנִי עַמִּי אַחֲרֶיךָ אָרוּצָה

– בְּךָ אֶמְצָא נֹחַם, בְּקִרְבְּךָ לִי חַיִּים

אִם תֵּשֵׁב בָּיְתָה אוֹ תֵלֵךְ הַחוּצָה

כִּ תַצִּיעַ שְׁאוֹל וְכִי תִסַּק שָׁמַיִם…"

החרוזים האלה הם הד סערת נפשו אז, המה עדי המית רוחו, והמה נתנו עדותם כי שב נפתלי ויחי, שב לעמו ולרגשותיו הבוערים, שב ויהי את אשר היה.

אנחנו שמחנו מאד על השנות מצבו זה, ונעזור על ידו בכל אשר דרש ממנו, – והנה הוא מתעדת לנסוע.

גם לאזני זלפה הגיעו הדברים האלה ותשמח בלבה ותשלח לו את ברכותיה שלום, אף הוא ענה לה אמריו בשיר קצר, אשר אתנהו בזה לפני הקוראים:

"מִמֵּךְ לָנֶצַח לֹא אֶפָּרֵד,

בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ שָׁם אַהֲבָתִי תְּלַוֵּנִי!

אַתְּ הִנֵּךְ אִתִּי, בַּאֲשֶר שָׁם אֶטָּרֵד,

אִתִּי אַתְּ – אַף־כִּי לֹא אִתֵּךְ אָנִי!!"

ובעוד ימים אחדים ובמרכבת־הקיטור ההולכת לעיר בראָדי ישבו כל הנוסעים לארץ־החדשה – ובתוכם גם נפתלי.

 

ו.    🔗

"צֹאן אֹבְדוֹת

היה עמי… מהר אל גבעה הלכו, שכחו רבצם!"

(ירמיהו ג‘, ו’)

"הָהּ, שׁוֹד וָשֶׁבֶר! הוֹי שַׁמָּה וּשְׂאִיָּה!

לִבִּי בִי יֶהֱמֶה, עֵינִי יוֹרְדָה מָיִם –

שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, שְׁבִיָּה עֲנִיָּה,

נִדָּחָה וְנֶהֱדָפָה תַּחַת הַשָּׁמָיִם..

מִי אֵלֶּה יָחֹנוּ יָנוּעוּ שָׁמָּה

כַּצְּלָלִים יֵלְכוּ, כַּמֵּתִים בָּאַשְׁמַנִּים?

צַלְמֵי אָדָם לָמוֹ, – צַלְמֵי עַמִּי הֵמָּה

הַנִּרְדָּף בְּכָל הַמָּקוֹם וּבְכָל הַזְּמַנִּים!…

הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים עָלוּ, גְּדוּדִים גְּדוּדִים,

נְפוֹצוּ צֹאנִי – מְנוּחָה לֹא מָצָאוּ;

מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ, שְׂבֵעֵי נְדוּדִים,

לַעֲבוֹר אָרְחוֹת־יַם פֹּה נִקְבְּצוּ בָאוּ…

הַקִּרְיָה הוֹמָה, בָּרְחוֹבוֹת קוֹל צְעָקָה:

אֲנָשִׁים נָשִׁים וְגַם טַף מִרְבָּה לְהָכִיל

יִתְגּוֹלְלוּ בְרֹאש חוּצוֹת – הָהּ בְּלִבִּי מוּעָקָה!

בָּרְחוֹב יָלִינוּ, אֵין מְאַסֵּף – וּמָה אוֹחִיל?…"

אלה המה החרוזים הראשונים משיריו אשר שר אחרי צאתו מעירו ומארץ מולדתו, ואשר קבע למו פרק מיוחד בספרו אשר לפני ויקראנו בשם “מסע ומסה”.

בסוף השיר הזה נרשם שם העיר “בראדי”, לאמר כי שמה חברו, ושם העיר הזאת הלא יבאר לנו גם את תכנו. הן נדע כי רבים מאד היוצאים אז (תרמ"ב) את הארץ ללכת ולבוא ארצות אמיריקא בנתנם אמון לדברי המבשרים, כי חברת “כל ישראל חברים” תקדמם באהבה רבה ביד פתוחה וגדושה, כי חבריה, אשר כסף משחק למו וזהב כאפר יפזרו, יקבלום בזרועותיהם – אחרי אשר יעברו את הגבול – ובצבים ובכרכרות יובילום אל מחוז חפצם. בתקוה טובה עברו אמנם את גבול ארצם, עד בראָדי הגיעו, – והנה אין חברה ואין חברים, אין דורש למו לשלום ואין מבקש אותם לתמוך בידם… אנשי חסד אמנם נאספו ויקראו לנדבות ומרחוק ומקרוב שלחו היהודים נדבותיהם, – אבל לב נפתלי, כנראה, נפל עליו למראה אחיו המדכאים וישר את השיר אשר לפנינו.

והנה בתוך שאר כתביו, אשר באו הפעם לידי עם שיריו, מצאתי גם מכתבים רבים, גם “ספר הזכרונות” אשר החל לרשום בו את כל אשר עבר עליו, מיום עזבו את עיר מולדתו, ואת רגשי נפשו בזמן מן הזמנים בשפה פשוטה בלי חרוזים. ובאשר כי הזכרונות האלה ישלימו את אשר החסירו שיריו ויבארו לנו את מצבו ואת רחשי לבו בימים ההם, ועל כן נמצא במו גם באורים טובים לשיריו אשר שר אז, ולא אוכל להפטר מהם מבלתי תת גם אותם לפני הקוראים.

בדף הראשון של “ספר הזכרונות” הוא כותב:

“לבי מלא על כל גדותיו רגשות מרגשות שונים, לא אוכל מלט נפשי בחרוזים ושירים, אשר רק לעתים רחוקות אשיר; ואמר: ארשום נא פה בפנקסי את כל אשר אראה ואשא ארגיש, ויהיו דברי אלה לי לזכרון”.

הדברים האלה המה כעין הקדמה, ובזכרון הראשון כתוב לאמר:

"מה מאד שמח לבי בבואי עד הגבול, בשמעי כי הנני עומד על קצה ארצנו לבוא לארץ חדשה ושמים חדשים! הן אמנם כי גם נטפי רעל בכוס השמחה הזאת; – הבטתי עוד הפעם אל ארץ מולדתי ולבי חם בקרבי: “שלום לך ארץ מולדת המגרשת בניה!” חשבתי בלבי בעת ההיא, – "שאי שלום לכל אחי הנשארים בארץ, שאי שלום לעיר מולדתי, עיר קברות אבותי –

"שְׂאִי שָלוֹם גַּם לַאֲהוּבָה שָׁם יוֹשֶׁבֶת

אֲהוּבָה בוֹגֵדָה אֶת־אוֹהֲבָהּ עוֹזֶבֶת!"

"כשעה קלה עברה ורגלינו עומדות על אדמת ארץ אחרת. כל האורחה האמינה אמונת אמון כי עתה יושעו תשועת עולמים, וכן האמנתי גם אני; – ומה אראה כיום?

הֲמוֹן אָדָם־רַב מִכָּל אַפְסָיִם

עֲטוּפֵי רָעָב, לִבְשָׂרָם אֵין־בֶּגֶד

שׁוֹכְבִים בַּחוּץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם –

וְהַחֶבְרָה – הִיא עוֹמֶדֶת מִנֶּגֶד!…

"רעבים וגם צמאים באו הנודדים הנה וגם מקום ללון בעד העדה הגדולה הזאת אין בעיר הקטנה אשר באו בה… אנשיה יתנו למו צדקה ביד נדיבה, גם מערים הקרובות והרחוקות יביאו יום יום לחם ובגדים, – אולם

הַאִם יַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי זֶה הַקּוֹמָץ?

הֲיִתְמַלֵּא מְחוּלְיָתוֹ זֶה הַגּוּמָץ?

והאמנם לבקש נדבות באנו הנה? האם לפשוט־יד עזבנו את ארצנו?

מֵאָז מֵעוֹלָם הִנֵּנוּ דַלִים וְרָשִׁים

לֶחֶם־צַר אָכַלְנוּ בְּזֵעַת אַפָּיִם;

אוּלָם לֹא יִיחַלְנוּ לְמַתָּן, לֹא קִוִּינוּ לַאֲנָשִׁים –

וְעַתָּה, הָהּ! עַתָּה הָיִינוּ לְפוֹשְׁטֵי־יָדָיִם!…"

הדברים האלה יעידו למדי על מצב האומללים בעיר בראדי בעת ההיא, ויעידו על הרושם החזק אשר השאיר המצב ההוא בלב נפתלי, רושם אשר נראהו בשיריו והגיוניו גם בימים הבאים.

אולם כפי הנראה לא האריך ימים בבראדי, כי אחרי הזכרון הזה כתב נפתלי שיר גדול מלא תקות טובות, לאמר:

"הנה הוא בא!

עַל כָּל שְׂפָתַיִם בְּשׂוּרָה מוֹצָאַת

“הִנֵה הוּא בָא!” הִיא מְבַשֶּׂרֶת

צִיר הַחֶבְרָה – וּתְשוּעָה מוּבָאַת

“תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה” הִיא אוֹמֶרֶת!

יָבוֹא שָׁלוֹם וְיָבִיא פְדוּת וָיֶשַׁע

לְגוֹלִים מְעֻנִּים, לְגֵרִים מְדֻכָּאִים,

הַנִּרְדָּפִים בְּחֵמָה עַל לֹא פֶשַׁע, –

לְבַקֵּשׁ לָמוֹ מָנוֹחַ הֵם פֹה בָּאִים"

וכו'

וכאשר אשער בא אז ציר מאת החברה “כל ישראל חברים”, ובין הנשלחים הראשונים היה גם נפתלי, כי בכתביו ובשיריו לא מצאתי עוד זכרונות ושירים אשר ישאו עליהם שם “בראדי”, זולתי שיר קטן:

"כצאתי את העיר.

אֵלֵךְ, אֶסַּע, אַרְחִיק נְדוֹד עוֹד,

– וְלִבִּי הוֹמָה וְנַפְשִׁי תַעֲרוֹג מְאֹד:

הֵן תֵּדַע אַהֲבָה, תֵּדַע מַכְאוֹבֶיהָ –

אֵת אַרְצִי, אֵת עִירִי וּמִשְׁפַּחְתִּי,

אֶת־אִמִי, אֵת רֵעִי זָנַחְתִּי,

הָלְאָה! הָלְאָה! וְנַפְשִׁי תִתְאָו לַחֲזוֹת פָּנֶיהָ"…

ואחריו קו נטוי לאות כי אמנם יצא מאת פני העיר בראדי ללכת למסעיו. ובמסעיו אלה חזקה תקותו בקרבו כי שם בארץ החדשה יעור לחיים חדשים. מן השירים והזכרונות אשר כתב בימי מסעיו, נראה כי שבה אליו האמונה כי אמנם אחינו שבמערב, אשר קרבו את הנודדים ואצלו להם ברכה בכל דרכם, טובים וישרים המה, אחים בצרה ודורשי טובת הנודדים, בכל לבם. בהיותו על בית־התחנה למסלת הברזל בעיר ברלין כתב שיר קטן:

"חצי נחמה.

גְּבִירִים אַדִּירִים, רוֹזְנִים וְשָׂרִים,

חֲכָמִים נְבוֹנִים, מְלֻמָּדִים וְדוֹקְטָרִים,

גַּם נָשִׁים עֲדִינוֹת, גַּם בְּתוּלוֹת מְפֻנָּקוֹת –

אַחִים וְאַחְיוֹת כָּאֵלֶּה הַיּוֹם רָאִינוּ,

בְּצָרוֹתֵינוּ לָמוֹ צַר, בְּאַהֲבָה קִדְּמוּ פָנֵינוּ;

אִם אֵלֶּה לָנוּ – וְהָקֵל מֵעָלֵינוּ הַמוּעָקוֹת!…"

ובבואו להאמבורג כתב בספר זכרונותיו, לאמר:

"באנו האמבורגה. מה נהדרה היא העיר הזאת! יושבת על גדות הים, רוכלת אל עמים רבים ומכל ארבע כנפות הארץ ינהרו ויבואו אליה סוחרים רבים ואנשים שונים, – והנה גם אנו באנו הנה…

"סוֹחֲרִים כְּנַעֲנֵי־אֶרֶץ הֵמָּה אוֹרְחַיִךְ

יָבוֹאוּ הֵנָּה – וְיוֹסִיפוּ עַל מַעֲרָבַיִךְ –

מִכָּל פַּאֲתֵי תֵבֵל;

וְהִנֵּה גַּם אָנוּ בָאנוּ עַתָּה שְׁעָרַיִךְ,

גּוֹלִים עֲנִיִּים, דּוֹפְקִים עַל דַּלְתוֹתַיִךְ

בִּבְכִי וְקוֹל אֵבֶל…

"אבל גם אנחנו לא באנו הנה להשתקע או לפשוט יד לקבל נדבות. רק עוברים הננו דרך העיר הזאת למקום עבודה ומנוחה אשר החברה הרוממה תרה לנו בארץ החדשה. הן אלופי החברה כוננו פה ועד אשר קדם פנינו, אשר ידאג לנו בזה ואשר ישלחנו בדרכנו לבוא למחוז חפצנו ויכוננו ועד גם שמה לקדם פנינו ולהמציא לנו עבודה ומשכרת. עוד יבוא יום ובתור אדם המעלה, בתור סוחרים עשירים, בעלי נחלה והון נשוב הנה…

"גַּם לָנוּ הֵן תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ,

עוֹלָמֵנוּ בָּעֲבוֹדָה יִוָּסֵד;

תִּדַּר שׂאָה מִשֹׁאָה וָאֶמֶשׁ

וְלֹא עוֹד נְצַפֶּה לְמַתַּן חָסֶד"…

רעיונות כאלה וכאלה אראה הפעם בכל זכרונותיו, אשר יעידו כי תקותיו חזקו ואמצו את רוחו בקרבו, והתקות האלה גדלו עוד בהיותו על האניה אשר הובילה אותו ואת כל האורחה לבוא לארץ אמיריקא. מן השירים הזכרונות אשר כתב בימי מסע האניה נראה כי בימים ההם פנה כל תוגתו ויהיה שמח, מיחל ומקוה לימים טובים ומאשרים, עד כי כמעט בקרת רוח זכר גם את אהבתו ואהובתו זלפה…

מן השירים ההם הכי נכבד שירו:

על פני תהום.

"מֵעַל לְרֹאשִׁי כִּפַּת שָׁמָיִם,

מִתַּחַת לְרַגְלַי זִרְמֵי מָיִם,

סָבִיב סָבִיב;

גַּלִים יֵרוֹמוּ, יִזְעַף הַיָּם,

וּמַרְאֵה הַשֶׁמֶשׁ יִרְעַד שָׁם –

שֶׁמֶשׁ הָאָבִיב…

שָׁמַיִם וָיָם, שֶׁמֶשׁ וְגַלִּים

מַה־תִּקְּחוּ רִגְשׁוֹתַי הַדַּלִּים

מִתְרוֹצְצִים בְּחֻבִי!

תִּקְוָה וָפַחַד, מוֹרָא וְאַהֲבָה,

עֹז וְחֶדְוָה, גַעֲגוּעִים וְתַאֲוָה

תָּבִיאוּ בְלִבִּי…"

וכו'

אולם יותר מה שכבת בשיריו כתב אז בספר זכרונותיו והגיוניו. הזכרונות האלה, ימי מסעו באניה, מלאים תקות ורגשות נעלים מאד. בם נראה את רוחו הבוער ואת כל נפשו אשר גחלים תלהט, בם הביע את כל אשר רחש לבו בימים ההם.

באחד הזכרונות כתב:

"לבי מלא על כל גדותיו, אין אמר ואין דברים בפי להביע את כל אשר בנפשי פנימה! אראה את הים הגדול והסוער, אראה את תכלת הרקיע, את רוי השמש ואת המים שאין להם סוף ומעי יהמו בקרבי… אֵיך זלפה, חמדת לבבי? מדוע אינך אתי כיום הזה? הן פה תהגינה הנפשות נשגבות, פה ידברו הלבבות בשפת מלאכי עליון, פה תשקנה הנשמות ורוח איש תעלה אבר כנשרים… גם רוחי בקרבי תדאה הפעם –

לָךְ אֲהוּבָתִי הֵן אָעוּפָה בָרוּחַ…

וְלִבִּי בִי יִרְעַד – הֵן שָׁם לֹא אָנוּחַ!

ואיה מקום מנוחתי? איפה אמצא לי מנוח? – שם… שם…

הַגַּלִּים יֵרוֹמוּ – אַבִּיט לַעֲתִידוֹתַי…

הֲבִלְעָדֵךְ אֶצְלַח? – הָהּ! בִּלְעָדֵךְ כָּל־תִּקְוֹתַי…

בלעדך זלפה! אסע היום הזה, בלעדך… אך לא,

בְּקֶרֶב נפְשִי תִשְׁכּוֹנִי גַם הַפָּעַם

תִּשְׁכּוֹנִי בְסֵתֶר לְבָבִי, בְּסֵתֶר רָעַם!"

ובדף השני כתב:

"שתים שעות ושלש עמדתי עתה על מכסה האניה, עמדתי וחלמתי בהקיץ, חלמתי חלומות נעימים… החזות הכל חזיתי בתהום רבה, הבטתי אל הים הסוער ולא ידעתי נפשי… הה, מדוע זה העירני המלח מחלום דמיוני זה? מדוע לא נתנני לחזות בנעם הים עוד? – אולם הן לא לחלום חלומות יצאתי מעירי ומארצי, לא לבקש דמיונות הננו באים אל הארץ החדשה!… לעבוד ולשבוע נעימות החיים בהקיץ נבוא שמה! – עמי חלם חלומות רבות בשנים, וחלומות חלמתי גם אני כל ימי המעטים והרעים עד עצם היום הזה; האחלום עוד?… המלח העירני – מה טוב להיות ער! שמה בארץ החדשה אשר אבוא אליה לא ישבע החולם לחם, שם לא ישירו שירים, לא יהגו דמיונות, ושם אעור ואריצה גם אני, אשים קץ להזיותי ושם ארפא רפואת הנפש… עבודה וחפש – מה־יקרו רפאות תעלה אלה! בעבודה וחפש ירפא עמי ובעבודה וחפש ארפא גם אני; עמי, אשר בגלות החל הזה לא ראה אור, אשר שונאיו ומגדיו מנעו ממנו גם את העבודה גם את החפשה, – עמי זה יבוא ויתעורר לחיים חדשים. לעבודה ולחפש…

"בְּחֹפֶשׁ וּבַעֲבוֹדָה יִחְיֶה יְהוּדָה

יִיקָץ עַמִּי, יֵעוֹר לִתְחִיָּה;

מֵעֵבֶר לַיָּם יִמְצָא לוֹתְעוּדָה

וּמְזַעְזְעָיו יִכְלוּ, יֵרְדּוּ נְשִׁיָּה!"

כדברים האלה וכאלה מצאתי ב“ספר הזכרונות” אשר כתב אז. והנה אין את נפשי להלאות את הקורא להעתיק פה את כל שיריו והגיוניו; אולם את הדברים האחרונים אשר כתב בעוד יום לבואו היבשה יתן בזה. הלא כה דבריו:

"בעוד יום ורגלינו תדרכנה על יבשת אמיריקא, בעוד יום והננו בעיר ניו־יורק!

"שלום לך ארץ מברכת! קבלי ברצון את העובדים האובדים האלה אשר יבואו עתה בשעריך!

"עֲבוֹדָה וּמְנוּחָה בָּךְ יְבַקֵּשׁ הַפָּעַם

עַם נִדְכָּא וּשְׁחוֹחַ, בָּנִים נֶאֱנָחִים,

שְׂבֵעֵי עָמָל וָכַעַס, מְלֵאֵי זָעַם…

יָבוֹאוּ שָׁלוֹם – אֵלֶּה הַנִּדָּחִים!

* * *

"עתה יפריד הים הגדול הזה בין העבר ובין העתיד, בין ארץ מולדתי ובין הארץ הזאת, ביני ובין זלפה! האשוב לראות פניך עוד, ארץ אבותי? האשוב לחזות פניך, זלפה?… אהה, ה' אלהים! האשוב גם אנכי ואהיה לאיש אחר? האם לב חדש תברא בקרבי ורוח חדשה תפח באפי? האם אשכח פעם אחת את העבר ואולד שנית לראות חיים חדשים על הארץ החדשה הזאת? אמנם כן, לנצח אשכח את העבר, הימים הראשונים יפלו!

"מַהֲרָה פוּרָה וּבוֹא לְעֶזְרָתִי,

שַׂר־הַשִּׁכְּחָה הָחִישָׁה פְּעָמֶיךָ!

הַשְׁכִּיחֵנִי עָנְיִי וְגַם אַהֲבָתִי,

הַסְתִּירָה אֵת הֶעָבָר בִּכְנָפֶיךָ.

“והנה תקות טובות ישועות ונחמות אראה לי ולעמי בעתיד. הן ועד החברה יחכה שם על דחוף לקדם פנינו, הוא ינהיגנו באורח סלולה, ידאג לנו וישלים את כל מחסורינו עד בואנו אל הנחלה ואל המנוחה אשר נבקש! – והנחלה והמנוחה בוא תבוא ולא תאחר… יראו אחינו הנשארים בארץ את אשרנו ויבואו גם הם, ינהרו לארץ הזאת מכל עבר ופנה, המונים המונים יבואו הנה, יראו בטוב ישמחו בחפש אף ימצאו ענג בעבודת כפים; – והנה בתוך ההמונים האלה יבוא גם רפאל, תבוא גם זלפה… “צדקת ממני!” – תאמר לי – “פה המנוחה ופה המרגוע, והנה באתי גם אני!”… ובשלום יחיה עמי בנוה שאנן, שלו ושקט ישכון על האדמה הזאת, אין חקים מעיקים מחוצה ואין קנאים בבית. קנאת־הדר לא תבוא הנה, רדיפת זרים לא תשדד רבצנו וממשלת רבנים פנימה גם היא לא תרע לעשות. פה משכן הסבלנות בבית ובחוץ, פה ישורר השלום גם בחקי הארץ גם במנהגי הדת, ופה נמצא נחומים על כל אשר עבר עלינו בארצות אחרות אשר הגלינו שמה!”… יחי החופש! תחי העבודה!!"

 

ז.    🔗

"נִכְזַבְנוּ!

מֵהַרְרֵי טֶרֶף, מִמְּעוֹנוֹת לְבָאִים,

מֵאַרְצוֹת הַחֹשֶׁךְ, מִמִּשְׁכְּנוֹת רְשָׁעִים –

עַמִּי מִשָּם עָלִיתָ;

לְאֶרֶץ הָאוֹר, לְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים,

לִמְקוֹם הַשָּׁלוֹם, שְׁלוֹם אַחִים, –

עַמִּי הֵן קִוִּיתָ…

נִכְזַבְתָּ! עַבְדוּת נִצַּחַת מָצָאתָ,

עַבְדוּת מָרָה מֵאֲשֶׁר מִשָּם יָצָאתָ, –

עַמִּי מְאֹד טָעִיתָ!

לְעֶבֶד עֲבָדִים, לִמְתָאֵב גּוֹי

לְנִכְנַע וְשָׁפָל, לְנִבְזֶה, אוֹי!

עַמִּי פֹה הָיִיתָ…

הָיִיתָ עַמִּי עוֹבֵר לַסּוֹחֵר

הָיִיתָ לְמַרְכֹּלֶת בְּיַד קוֹנֶה־וּמוֹכֵר, –

עַמִּי, מַה־עָנִיתָ!

אַחֶיךָ שַׁלּוֹךָ, בְּנֵי אִמֶּךָ בְּךָ הִתְעַמָּרוּ

אַחִים אֶת אֲחֵיהֶם, הָהּ! בְּכֶסֶף מָכָרוּ…"

הוא השיר הראשון אשר כתב נפתלי אחרי בואו לניו־יורק, ואחרי אשר ראה את אשר עשו להנודדים ואת אשר הגיע אליהם.

ואחרי החרוזים האלה כתוב בעת עופרת, לאמר:

“אמש לא כליתי את שירי – אשר לא אגמרנו עוד – כי חם לבי בקרבי למראה התלאות אשר מצאנו בזה, כי נמכרנו לעבדים ולשפחות בידי אנשי הקומיטא אשר קוינו לעזרתם, ואשר החברה מסרתנו בידם… עיני נגרו בכתבי את הטורים האחרונים, ראשי היה עלי כגלגל לפני סופה, לבי סחרחר, כל עצמותי רעדו ואשליך את עטי – ואמרר בבכי עד עלות השחר”.

קראתי עתה את הדברים האלה ואזכור את אשר קראתי אז – בשנת תרמ"ב – במכתבי־העת, כי אמנם נעשתה התועבה הגדולה הזאת בישראל. סרסרי־הקומיטא אמנם עשו מסחר בנפשות העובדים הגולים, עגום וימכרום לעבדים ולשפחות בבתי־חרשת המעשה ויתאמרו כי אין דן דינם, אין מתעורר לבקש צדקם ושערוריות גדולות נעשו אז.

ובעוד יחים אחדים כתב נפתלי בספר זכרונותיו:

“הוי אך שוד והי! הבט לא אוכלה – המו מעי המו, בלבבי לחץ!” דברי משוררנו אלה לא ימושו הפעם מפי. לא ה“חמלה” שמה עתה דבריה בפי, לא מדת הרחמים תאמר כדברים האלה, כי גם מדת הדין תצעק עתה מרה להמעשים הנעשים פה בארץ הדרור והאור, החפש והנופש… ואלו לידי שונאינו נפלנו, אלו התעמרו בנו אויבינו, ערלי בשר וערלי לב, החרשנו, בכינו מרה והתודינו על חטאתינו, כאשר עשינו לא אחת, – אולם הידים ידי יעקב, ידי אחינו, מולי בשר, היו בנו… הה! לאלה אשר קוינו, אשר אמרנו כי יחושו לעזרתינו, כי תשועתנו בם, הה! אלה משלו בנו להכחידנו מתחת שמי ה'… “קוינו לצדקה והנה צעקה!” ועם דברי משוררנו האד"ם אֹמַר:

"כֵּן גַּם בְּעֵינֵי אַחֶיךָ הֶפְקָר הָיִיתָה,

עַל חֵיל שׂוֹנְאֶיךָ נוֹסְפוּ גַם בְּנֵי עַמֶּךָ!

גַּם מֵאַף יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל לֹא נִקֵּיתָ:

מִסְחָרוֹ בְךָ – בְּךָ, בְּאִשְׁתְּךָ וּבְבָנֶיךָ…"

“לא אוכל כתוב עוד! אשליך את עטי…”

וכאשר אראה הפעם מספרי זכרונותיו ושיריו המקטעים, אשר לא השלימם, מקצר רוח והתרגשות נפשו, – הנה בא אז הַנֹחַם ויצר לו מאד על כי היה גם הוא בין המסיתים לרדת לאמיריקא.

על אחד הדפים כתב שיר, בלי ראשית ובלי אחרית, לאמר:

"פִּתּוּנִי וָאֶפָּת, הִטְעוּנִי וָאֵתַע,

בְּשֵׁם הַחֶבְרָה דִגְּלוּ אַךְ־לַשֶּׁקֶר;

הֶאֱמַנְתִּי – וָאֶהְיֶה לְמַתְעֶה פֶתַע

הֶאֱמַנְתִּי – וּמְאֹד הֲרֵעֹתִי בְאֵין־חֵקֶר!"

ומעבר לדף כתב עוד:

"הָהּ! בֶּגֶד וָמַעַל,

הֵן צוֹדְדֵי נְפָשִׁים

עָשׂוּ סְחַר־אֲנָשִׁים

וְעָלֵינוּ הִשְׁלִיכוּ נַעַל…

הֵם הִתְעוּנוּ בְכִזְבֵיהֶם

וַאֲנִי בְתֻמִּי הֶאֱמַנְתִּי,

פַּח לְעַמִּי טָמַנְתִּי

נִשְׁעָן עַל דִּבְרֵיהֶם"…

החרוזים האלה אשר כתבם בנוח עליו רוח הנֹחַם, ואשר לא קרא למו בשם וגם לא רשם בסופם את היום בו נכתבו (כדרכו בכל שיריו), יעידו למדי מה גדלה אז מצוקת נפשו ומה רע היה מצב האורחה אשר בה אִתה לאמיריקא. רוח השירה אשר פעמה את נפש נפתלי הפריזה בראשונה על מדת התרות, הישועות והנחמות אשר למו יחלו הנודדים, ואולי הפריזה גם על מדת האסון אשר קרם בבואם לארץ החדשה; נפתלי היה משורר ובעיניו ראה כי נפל “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”, מתקות רמות ונשגבות למעשים מכוערים ונבזים, מעתיד מלא דמיונות, להוה מלא עוצב ותלאה. אולם הקורא את מכתבי־העת לעברים (“המגיד”, “המליץ” ועוד) מזמן ההוא יראה כי אמנם נעשו תועבות ביודעים ובבלי יודעים, מסבות הסרסרים והמפקחים וגם מסבות הנודדים בעצמם, – ולא לשוא נהם נפתלי, לא לשוא היו עיניו מקור דמעה.

אולם מכתב אחד אשר קבל בימים ההם הסב, כפי הנראה, את לבו מתלאות אחיו, כי שב להזכירו את זלפה ואת דברי ריבותיו בוילנא. את המכתב הזה כאשר בא לידו כן נתנו בין דפי ספר זכרונותיו אחרי השירים המקטעים אשר העתקתי, ויכתוב שיר קטן על שוליו.

המכתב הוא מכתב רפאל אבי זלפה.

במליצות רמות ובטואים נמרצים (אשר נלאיתי להעתיקם ככתבם וכלשונם) יספר רפאל באזני “חתנו” כי הוא לא ידע מכל הנעשה בביתו בירחים האחרונים; כי לא ידע כי דברי ריבות היו בינו ובין זלפה; וכי בגדה זלפה בו לתנות אהבה לאחד העלמים ולא רוחו; בדברים נמלצים יבקש את נפתלי כי יסלח לעון זלפה “אשר בנעוריה חטאה גם לי וגם לך”, וכי ילך וישוב לביתו לוילנא והוא ישובב את לב זלפה אליו כמבראשונה. “הלא אב אני”, יתאונן במכתבו זה, “וזלפה בתי יחידתי, אשר נפשי וחיי קשורים בה, סרה למשמעתי מאז, וגם היום לא תמרה את פי עת אגזור אמר כי אתה, אך אתה, תהיה לחתן לי, ואתה הוא האיש אשר בך בחרתי ובתי לאחר לא אתן”… בקץ מכתבו ישביעהו כי ימהר לענות לו על דבריו ואם עוד אהבתו לזלפה לא הועמה ונכון הוא לשוב אליה יודיע נא זאת אליו במכתב והוא ישלח לו כסף להוצאות דרכו, ויקוה לחוג את חתונתם “ברוב פאר והדרת נגידים”.

על שולי המכתב כתב נפתלי, לאמר:

"גַּם בָּאָבִיהָ מָרָתָה – וַתַּשְׂבִּיעֵנִי מָמְרוֹרִים,

בַּת סוֹרֵרָה וּמוֹרָה – וַתִּשְׁפַּךְ מְרֵרָתִי;

עֲלָמִים מַתְעִים סְבָבוּהָ – סַבּוּהָ כִדְבוֹרִים,

לְמוֹרַת רוּחַ אָבִיהָ – וַיּוֹעִילוּ לְהַוָּתִי!…

ובזכרונותיו כתב:

"שלשה לילות עמל מִנָה לי מכתב רפאל!

"אתמול כתבתי לו כי שוב אשוב, כי טוב לי להֵעָנות תחת יד זרים מראות את אשר יתעוללו בני זרים מבני עמנו, טוב לי כי אדכֵה אשוח בארצי ועירי מלכת קודר בארץ נכריה… אנכי לא כחשתי לו באמרי כדברים האלה. אמנם געגועים גדולים לי לעיר מולדתי ומולדת אבותי, בסתר לבבי ארגיש תאוה עזה לעיר אשר בה

"עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי וְקֶבֶר אָבִי,

חֲבֵרִים תְּמִימִים וְאֵם עֲנִיָּה

לָהֶם תַּעֲרוֹג נַפְשִׁי, יֵחַם לְבָבִי…

שָׁם רֵאשִׁית אַהֲבָתִי

שָׁם אַחֲרִית תִּקְוָתִי

וּמִי לִי פֹה בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה?

"נכריה היא לי הארץ הזאת, לא רק באשר כי גר הנני בתוכה, לא רק באשר כי “ירוק” יקראוני וידו אבן בי, – נכריה היא המדינה לנו הגרים במנהגיה, בחקיה ובתכונת נפשות אנשיה; זרו לנו המעשים הנעשים בזה, זרו לנו החיים פה, ולא נדע במה נכשל…

"והנה אני אמר לשוב, – אולם התשוב גם היא?… קראתי שנית את מכתב רפאל: “זלפה בתי יחידתי לא תמרה את פי עת אגזור”… ובכן על גזרת אביה אחיה, בגזרתו אקחנה, אתעמר בה ולי תהיה…

"הַלֵּב קוֹנֶה אֶת־הַלֵּב

אִם הָאַהֲבָה לָמוֹ לְסַרְסֶרֶת;

הַגֵּו קוֹנֶה אֶת־הַגֵּו

אִם יַד הָאָבוֹת סוֹחֶרֶת…

זִלְפָּה! קָנִיתִי בְּאַהֲבָה לְבָבֵךָ,

נַפְשִׁי וְלִבִּי נָתַתִּי תְּמוּרָתוֹ

הֶאָשׁוּב עַתָּה לִקְנוֹת גֵּוֵךְ

מִיַּד אָבִיךָ הַמּוֹשֵׁל בִּיחִידָתוֹ?

“לא, אלף פעמים לא!! נחמתי כי כתבתי לרפאל כי שוב אשוב!… לא אשוב! לא אשוב לגרות מדון, לא אשוב לראות בעניי או בעניה”…

ומעבר לדף כתב:

"שבעתי נדודים כל הלילה. כתבתי מכתב שני לרפאל כי אתחרט על דברי הראשונים וכי נשבעתי באפי כי לא אשוב לוילנא כל הימים; כתבתיו, קראתיו – אף קרעתיו לשנים עשר קרעים… לבי לא נתנני לשלוח אותו… קראתי פעמים ושלש את מכתב רפאל, קראתי ואבך מרה, לקטתי את הקרעים ממכתבי, דבקתים אחד אחד ואקרא את אשר כתבתי ואוסיף לבכות…

האשוב? האכתוב עוד? – אהה, ה' אלהים!"

 

ח.    🔗

"לְמַקֶּלְךָ יִשְׂרָאֵל!

(על פי נוסח אמיריקא…)

"הַקּוֹל, קוֹל־יַעֲקֹב, הֵאָנֵק דֹּם!

קוֹל בְּכִי, קוֹל תַּחֲנוּנִים – הֵאָלֵם!

בְּכִי עַם כֻּלּוֹ, תַּחֲנוּנֵי לְאֹם –

הֲקוֹלְךָ זֶה, יַעֲקֹב? – הֲלֹא תִכָּלֵם!

מַטֵּה־משֶׁה, הַמַּכֶּה בְּעֶבְרָתוֹ,

לְחִי שִׁמְשׁוֹן, מַקֶּבֶת יָעֵל,

וְרוֹמַח פִּנְחָס, הַדּוֹקֵר בְּקִנְאָתוֹ,

קַח־לְךָ עַמִּי – לְמַקֶּלְךָ יִשְׂרָאֵל!

הַךְ הַסּוֹכֵן וְיִרְעֲשׁוּ הַפְּקִידִים,

עוּרָה הַחֶרֶב, וּמָגֵן “גִּבּוֹרִים” יִגָּעֵל,

גְּזוֹז הַצֹּאן וִיַזְעַזְעוּ הָעַתּוּדִים,

יְדֵי עֵשָׂו קַח־לְךָ, – לְמַקֶּלְךָ יְשְׂרָאֵל!"

* * *

את השיר הזה מצאתי בין כתביו על גליון מיוחד, באין כל־באור, וגם לא רשם עליו את יום תכתבו; אפס כי בין זכרונותיו אשר כתב על הספר מצאתי זכרון אחד אשר יבאר לנו את דברי השירה הזאת, ואותו אשים כה נגד הקוראים:

"הבל הבלים! גם המַטה אשר בידינו יֵהָפך ויהי עָרֵנוּ. גם ידי עשו כי נקח לנו ישובו להכות אותנו מכה בלתי־סרה. הן אז שמחתי באומרים לי: הִכָּה דודך ברחוב העיר את הסוכן, הַכּה ופצוע עד שפך דם; הן הוא הסוכן הארור אשר יעננו מאז נֻתַּנוּ תחת ידו, הוא הסוכן המושל בנו ובכל אשר לנו ממשלת עריץ. נלאה כבר כח הסבל, – ותהי יד דודי בו בראשונה. ואֹמר: עתה נִוָדא והיתה לנו הרוחה, הן פה בארץ

"אֶגְרוֹף צִדְקַת אִישׁ, יַד־חֲזָקָה תֹּם גֶּבֶר,

פּוֹשֵׁעַ הִנּוֹ הַחַלָשׁ, יַרְשִׁיעַ אַךְ הֶרָפֶה;

לָרָשׁ אֵין־כֹּל – יוּרַד הַקֶּבֶר,

אֵימִים בָּאָרֶץ יִמְשְׁלוּ, יִצְדְּקוּ יַלְדֵי הָרָפָא…

והיה כי נרים יד גם אנו, כי נחדל מהיות חלשים וכמנהג המקום שבאנו לשם ננהוג, והיתה לנו גם הצדקה… אז קראתי “יחי האגרוף!”, “יחי המקל!”, אז שרתי “למקלך ישראל!”… אולם, לא ככל הגוים בית ישראל!

הַטּוֹב וְהַמּוֹעִיל לְכָל אֻמָּה

לְדִידַן – הֲוָה מוּמָא…

מְאֵרַת הזמן שלוחה בנו וקללת־הגלות רובצת עלינו, בכל אשר נעשה גרע לנו: דודי אסור באזיקים – ומצבנו הורע עוד… הן גם אלה אשר לבם טוב עלינו ובאמונה הם רוצים למשוך לנו חסד, גם הישרים בלבותם והמבקשים אשרנו גם אלה יועילו להותנו מבלי־יודעים, יען כי לא ידעו את תכונות נפשותינו, לא ידעו דרכי חיינו ונהי בעיניהם כפראי מדבר, כעבדי־עבדים, כאנשים בלתי יודעים ואין מכירים את הטוב אשר יעשו למו… וכעבד התפרץ מפני אדוניו היה דודי בעיניהם, לא כאיש הלוחם בעד חפשו, בעד כבודו"…

קראתי עתה את הדברים האלה ונזכרתי עוד את אשר קראתי אז בכתבי־העתים, כי אמנם פעמים ושלש קמו אנשים מתוך הגולים המעֻנים ויכו את הסוכנים ואת הפקידים, הן לא פרש בזה שם האיש המֻכה וגם לא שם המקום, – ידענו אמנם כי דוד נפתלי היה גם הוא בין המַכים וכי גם נענש עלי פשעו. והנה חפשתי הפעם בין הכתבים אולי אמצא עוד זכרון אחד אשר יכָּתבו בו פרטים רבים על דבר “המהומות ומהלומות במחנה פליטי רוסיא”, כפי אשר קראום אז כתבי־העתים לבני ישראל; אולי נִוָּדע ממנו קשט אמרי אמת על דבר “המהומות בהסטרטיה הגדולה של הבאטירי”, “המהלומות לפני פתח בית הועד” או “בסטייט־סטריט – הרחבה שלפני הקַסֶיל־גאַרדין”, או “המהומה הגדולה על האי ואַרדס בנה־המזרחי הסובב את המטרפולין קדמה”, אשר הסופרים אשר ספרו לנו את המעשים שנעשו שמה הכחישו זה את זה לא אחת; אולי אמצא שם המֻכה בלאנק או בירנבוים ונדע מי ומי הרשעים – אם הגולים או המפקחים עליהם; – חפשתי ולא מצאתי! זכרונותיו הבאים אחרי הזמן ההוא מלאים קנים והי על מצבו אשר הורע בהחלקח מעליו דודו, התאונן על רוע גורלו ולא זכר עוד את אחיו, וכנראה סרה מעליו גם רוח השירה, כי רק מעטים המה השירים אשר מצאתי בקבץ כתביו למן היום ההוא, – הוא דאג לנפשו, למצוא משכרת לפת־לחם.

“דודי יצא חפשי, כותב באחד זכרונותיו, והועד שלחהו לקולוניא הרחוקה מזה, ואנכי נשארתי באין עוזר ואין תומך… אנכי יקשתי לו וגם נלכד, דברתי על לבו ויצא מעירו ומביתו להֵעָנות פה תחת יד עריצים, והנה גם אנכי אִמּק בעוני בארץ נכריה”…

בזכרונות כאלה וכאלה מלא דפים אחדים. כלם נושאים עליהם חותם העוני והנחם גם יחד; יתאונן על עבדו עבודת פרך בעד שכר קטן ויתחרט מאוד על עזבו עיר מולדתו ויסת גם את דודו, גם אנשים אחרים לצאת לאמיריקא.

והנה בשולי דף אחד המלא מִסְפָּרים וחשבונות, חשבון עם בעל בית מגורו, עם הכובסת, ועם נותן פת־בגו, כתב חרוז אחד, אשר לא אמנע אותו מאת הקוראים למען דעת את הגות לבו בימים ההם:

“לְ”בַעַל־הַבַּיִת" הָיִיתִי, לְאִשׁ חוֹשֵׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת,

אוֹצִיא כֻּתֳּנוֹתַי בְמִסְפָּר, לַחֲמִי בְּמִשְׁקָל אָבִיא,

אֶסְפּוֹר יְמֵי עֲבוֹדָה, אַחֲשׁוֹב לֵילוֹת לִינָה,

אֶמְנֶה דִמְעוֹת עֵינַי, אֶסְפּוֹר פִּצְעֵי לְבָבִי,

אֲחַבֵּר וַאֲחַסֵּר, אֶעֱבוֹד וְאֶרְעַב כְּמִנְהַג־הַמְּדִינָה…

זֶה הַיּוֹם לִי – רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת!"…

הסטירה המרה הזאת תעיד למדי עד מה עֻפּלה נפשו בו אחרי אשר דודו נסע והוא נשאר לבדו והוכרח להטריף לחם חקו בעבודתו, להשגיח בעצמו על כל אשר לו ולמצוא חשבון הוצאותיו כנגד שכרו. – והיה כי זכר בימים האלה את וילנא עירו ואת זלפה אהובתו אז נשפך לבו כמים.

באחד הזכרונות כתב:

"וילנא, וילנא! עתה אדע ערכך, עתה הָרָאֵיתי לדעת כי מאד יקרת, מאד נגבדת! הה, נפשי תערוג אליך! מה מאד אתאוה לטַיֵּל בחוצותיך הצרים וברחובותיך המלאים רפש… רפשך, וילנא, בחוצות, ופה החוצות טהורים ונקיים וכל הרפש וכל הדמן ישכונו בלבות האנשים… גם בוילנא הייתי עני, – אבל לא שפל, פה עניות מְנַוֶּלת וּמַשְפֶּלת… נפש שפלה לעשירים פה ונשמת עבדים תְּחַיֵה את העניים; – בלתי ההון הרב אשר יצברו נותני־העבודה, ובלתי השכר המצער אשר יקבלו העובדים לא ידעו דבר; אין רגש, אין דֵעַ, אין־כל בלתי – הכסף!… גם אנכי הנני הפעם בין העובדים וכמעט אשר גם לבי העלה חלודה, וכמעט אשר שבה גם נשמתי ותהי נשמת עבד־עבדים; – הנני מרגיש את דפיקות לבי האחרונות, את מלחמת נפשי בשארית כחה, הנני מרגיש כי גם נשמתי הולכת הלוך וכלה…

הֵן יֵשׁ לַגּוּף תִּקְוָה, אִם יִשְׁתַּעְבֵּד יְעֻנֶּה,

נִשְׁמָתוֹ בְקִרְבּוֹ תְחַיֵּיהוּ, וְעוֹד יָשׁוּב יַפְרִיחַ; –

וּנְשָׁמָה כִּי תְדֻכָּא, עֹז־פָּנֶיהָ כִּי יְשֻׁנֶּא

מִי יָשׁוּב יְחַיֶּיהָ? אוֹרָהּ מִי יַזְרִיחַ?

“העבודה פה תשעבד את הגוף, ותמית את נשמת איש בקרבו, – ואנכי באתי עד הנה”…

בזכרון אחר כתב:

“וילנא! השכחת גם אַת את בנך את נפתלי? – רפאל! הגם אתה שכחתני? מדוע אין מכתב מביתי? מדוע לא שמע גם רפאל לאמרי פי ומדוע לא שמע את הבטחתו? מדוע אין כל מכתב, אין כל מענה? – ומה שלום זלפה? האמנם באה בריב עם אביה ותלך אחרי אוהבה החדש למרות רצונו?… מה מאד חפצתי עתה לראות את פניה, להביט בעיניה, להִוָכח ולדעת: האם מצאה בנפשה עז לריב את אביה, להגיד לו בפה מלא: “בקולך לא אשמע וכזאת וכזאת אעשה”. “חוצפה, חצופה” יקראו לזאת בוילנא, ו”בעלת־נפש ורצון חזק" יהללוה פה… והנה גם אנכי קראתי פה פעם “יחי האגרוף!” לאמר: “כל דאלם גבר!” אפס כי מאד מאד ידאב לבי לשמוע מעשים כאלה מעיר וילנא ומזלפה אהובתי… האם גם בין אב ובת יצדק האגרוף? הכי אימים ימשלו גם על רגשי לבב? – זלפה! אם באמת ותמים תאהבי את אלישב בכל לבבך, צאי לקראת נשק, הִלָחמי את אביך, הראי לו זרוע נטויה ורצון חזק… ואני כאשר אבדתי – אבדתי!"…

ובדף השני כתב:

“דמעות עיני הפריעוני אמש מִכְּתֹב הלאה. אמנם הנני פה כשה אבד, גבר לא יצלח… הה, לו עמד רפאל בדבורו, לו שלח לי כסף דֵי השיב… מה מאד אִוְּתה נפשי לשוב, לשוב לעירי, לְרֵעַי – לשוב לנפשי! אמנם כן את נפשי אָשוב בשובי… לא אחוש עוד על בטני כי תרעב, על גֵוִי כי ידכה ישוה ועל עצמותי כי התפרדו, – לנפשי, הה! לנפשי אדאג הפעם, – הנה היא מתעלפת, הנה היא מתה… ואנכי בידי העובדות במכונה כל היום אכרה לה קבר בתוך לבבי הקר!… הן אראה בעובדים, אתבונן בעומדים על יד המכונות ובכל אשר אשתתף בצערם ואנוד לענים, – יש אשר גם אקנא באלה, בראותי כי רק על עבודתם הקשה יתאוננו מבלי הרגש הכנעת נפשם ומות רוחם… לב ונפש האנשים האלה מתו כבר, או אולי לא חיו מאז מעולם… מה מאֻשר הנהו האיש הנולד בלי לב, בלי נפש! הן בין האמללים האלה יש אשר עבודתם שפרה עליהם ובשבתם על כוס שכר אחרי עמל היום ימלאו גם פיהם שחוק ורננות תבענה שפתותיהם… לא יכלתי להמית את נפשי בקרבי, – וָאִוָּתר פה, או כי אשוב לוילנא, ואשוב להחיותה. – הפרפור בין חיים ומות רע מאד מן המות!”…

עוד זכרון אחד, והוא האחרון במצבו זה, אתן לפני הקוראים.

"שבועות חלפו, מִסְפָּר לאלה לא אדע, גם ירחים אחדים – ואולי גם רבים – עברו, ואנכי לא כתבתי מאומה, לא שרתי ולא הגיתי, אף שכחתי את קונטרסי אלה… הנה גם אנכי ככל המון העובדים התגשמתי במשך הזמן ואהי למכונה, מכונה קרה ובלתי מרגשת כַּמְכוֹנָה אשר אעבוד בה: רגלי הֵנה המסד, יָדַי – הגלגלים, הדם אשר בעורקי הוא אד־הקטור או זרם העלקטרי אשר ינענע את הגלגלים; וראשי… ולבי… – ח־ח־חא! היש מוח ולב למכונה? האם נחוצים לה דברים כאלה? היש לה צֹרֶך לחשוב מחשבות או להרגיש?… זכרתי ימים מקדם, לפנים, לפנים, זה זמן רב, חשבתי אני מחשבות, לבי רחש דבר מה… כן, כן! גם ראש גם לב היו לי! כתבתי, שרתי, צחקתי אף בכיתי… אזכור כי גם דמעות היו בעיני, – ועתה? היש דמעות למכונה? עתה הנני מכונה הנעשית על פי חקי החשבון והַטֶכְניק, חשבון מדֻיָק לימים, לשעות, לרגעים ולדקים… עתות עבודה ועתות מנוחה נחרצות ונעשות בקו־המדה מבלי הוסיף ומבלי גָרוֹעַ… והנה היום הוא יום חג גדול, החג הראשון אשר חֻפשה נִתְּנה לנו מאז באתי בבית־החרושת, יום אשר בו תשבות העבודה בבית הזה ואנחנו העובדים הננו נקיים לביתנו. שאפתי רוח כמעט, ואזכור את קונטרסי, ואמר לחתום בו את הפרק האחרון. הנה ימים באים, והימים קרובים מאד, והמכונה תזקן, תעלה חלודה, גלגליה לא עוד יִסַבּוּ בלכתם וזרם העלקטרי ואד הקיטור לא יוסיפו תת כחם לה, ויזועו אבריה, והתעַוְתו אופניה, קרסוליה תמעדנה וידיה לא תעשינה חיל…

“וכמות כל אדם פשוט אמות גם אנכי…”

 

ט.    🔗

"תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

"בִּימֵי עָנְיֵךְ, זִלְפָּה, הֶעֱשַׁרְתִּּנִי עֹשֶׁר־רָב,

אַהֲבָתֵךָ לִי נָתַתְּ – יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים…

וַתֶּעְשְׁרִי וַתִּבְעֲטִי בִי, וַתִּמְאֲסִי גַם מוּסָר־אָב;

וַאֲנִי עָנִיתִי מְאֹד, בְּלִבִּי נִחֲתוּ חִצַיִּךְ הַשְּׁנוּנִים…

וְהִנֵּה הֶעֱנִי אָבִיךְ – חָרְבוֹתָיו לֹא־עוֹד יְקוֹמֵם, –

עַתָּה אָקוּם אָנֹכִי, אֲנִי עַתָּה אֵרוֹמֵם!

"חַיִּים נְעִימִים, זִלְפָּה, נָתַתִּי לִי בְּאַהֲבָתֵךְ,

נַפְשִׁי וְלִבִּי הֶחְיֵית – וַתַּשְׂבִּיעִינִי אֹשֶׁר…

וְהִנֵּה זָכָה הַגּוֹרַל – וַתַּשׁוּבִי וַתְּמִיתִים בְּעֶבְרָתֵךְְ; –

עַתָּה נָפַל בַּנּוֹפְלִים, עַתָּה חִישׁ גָּז הָעשֶׁר

וּבְעָנְיֵךְ תְּחַיִּינִי שֵׁנִית, לֹא עוֹד אֵשֵׁב מְשׁוֹמֵם,

עַתָּה לְמַעֲנֵךְ אֶחֱיֶה, לְמַעֲנֵךְ אָקוּם אֵרוֹמֵם!

חָיִיתִי פַעַם, זִלְפָּה, חַיֵּי עֹנִי בְּנַחַת,

עִיר מוֹלַדְתִּי הַדַּלָה גַּן־עֵדֶן לִי הָיָתָה;

וְהִנֵּה גֵרַשְׁתִּנִי מֵעִירִי, גֵרַשְׁתִּנִי פַּעַם אַחַת,

וַתָּמָת נַפְשִׁי מוֹת־עֲבָדִים – אַחֲרֵי חָיָתָה –

בָּאתִי הֵנָּה, הָיִיתִי לַמְּכוֹנָה וָאֶהֱיֶה לְדוֹמֵם

עַתָּה אָקוּם, עַתָּה אָשׁוּב – עַתָּה אֵרוֹמֵם!"

את השיר הזה מצאתי כתוב בראש פנקס חדש, כמו רצה לאמר: תקופה חדשה בספר חדש; ואחרי השיר דבק סין הפנקס מכתב מאמו מוילנא, לאמר: זה יפרש לנו את דברי השירה הזאת.

ואמנם בו נמצא פתרון החידה, אשר כמו חָד לנו בשוררו את “תחית המתים”.

מכתב אמו בא לו בתור מענה על בקשותיו הכפולות כי תלך לבית רפאל להזכירו את אשר הבטיח לו במכתבו האחרון כי ישלח לו כסף הוצאת דרכו לשוב לביתו ובדרך אגב תראה את פני זלפה למען דעת את אשר יֵעָשה עמה. והנה אמו תודיעהו כי חדשה נהיתה בעיר: רפאל אשר זכה בגורל “סכום עצום” אבד את כספו “עד פרוטה האחרונה”, והנהו עני כשהיה, ולשוא יחכה על משלוח כסף ממנו, כי אין לו במה להחיות גם את נפשו.

ובשולי המכתב כתב לו אחד מידידיו כדברים האלה:

“השלום? פה הכל כדאשתקד! הפרעות והמהות חדלו, כי הממשלה נתנה צו להעמיד את השלום בחזקה; תנועת היציאה חדלה גם היא ועמה חדל גם המשא־והמתן בדבר השאלה: “אנה נצא?” באין סבה עוד לעזוב את הארץ. רפאל אבד את כספו וישב ויהיה למורה כאשר היה, שמעון אלישב שב לבית מסחר אביו, וזלפה שבה לשבת בית עצובת רוח. שנתים ימים עברו בהתעוררות, בוכוחים, בנדוד הכלל ובעשרו של רפאל הפרט. ועתה שב הכל להיות כאשר היה, הכל כדאשתקד!”…

ועל שולי המכתב הזה כתב נפתלי:

"לַעֲזָאזֵל שְׁלַחְתִּיו אָז – וְלַעֲזָאזֵל הָלַךְ,

וַיּוֹעִיל אַךְ לְהַוָּתִי – וְכִלְיוֹתַי פָלַח…

הֲאֶשְׂמַח לְאֵידוֹ זֶה? – אָגִיל בִּרְעָדָה,

אֵידוֹ הֵן גַּם אֵיד זִלְפָּה – וּמִי־לִי בִּלְעָדָהּ?"…

* * *

הזכיריני ואזכור. הנה זכר כל המעשים אז בוילנא יעלה עתה לפני. אזכור את הרשם החזק אשר עשתה השמועה, בלב כל מכרינו כי רפאל אבד את כספו בענין רע. “מלמד היה בטרם זכה גורלו ומלמד היה גם אחרי כן ולא ידע איך להתנהג עם כספו הרב ויאבדנו בידיו וישב ויהיה למלמד עוד”, – צחקו עליו הלצנים שבעיר. רעיו וידידיו המעטים אמנם נדו לו וירחמיהו, אפס כי לא היה לאל ידם להושיע. – “לא עֲשוֹת־עשר חכמת איש, כי אם להתהלך עם העשר העשוי ולשמרו”, יאמרו אנשי מעשה; וזו האחרונה חסרה לרפאל. הוא לא ידע לשמור את הכסף אשר בו לו בהיסח הדעת. פתאם התעשר וידמה בנפשו, כי הונו הרב לא יִכְלה וכספו לא יחסר לעולם, וילך ויוציא בירחים הראשונים סכומים גדולים על כלי־בית מְהֻדרים, על בגדים מבגדים שונים, על נדבות “ביד רחבה” וכדומה; ואם אמנם כל אלה לא הביאו לו חסר, אפס כי העידו על חסר־דעתו להשתמש בכספו כראוי. ויהיה כי היה אחרי כן למלוה לא ידע להזהר גם בזה וילוה לאנשים אשר אין די אמון במו, והמה פשטו לו הרגל, והיו גם אשר למדו זכות לעצמם, לאמר: “הן לא ביגיע כפיו עשה לו רפאל את העשר הזה”, ולא שלמו לו את נשים. ויעזוב רפאל את עסקי ההלואה, אשר חלק גדול מכספו נשקע בה, וילך ויעש מסחר־עצים ויקח לו איש אחד הבקי בענין לשותף, לאמר: זה בא בידיעתו וזה בכספו; אפס כי נכשל גם הפעם באדם שאינו הגון, הכסף הנשאר בידו לא הספיק להמסחרים הגדולים אשר עשה שותפו, ומן מלוה הוכרח רפאל להיות לֹוֶה, ויהיו אנשים אשר הלוו לו כסף, וכאשר נודע הדבר כי שותפו ידאג אך לעצמו ורפאל לא ידע אתו מאומה ויאיצו המלוים ברפאל לשלם את אשר לקח מידם ולא יכל וילכו וימכרו את כל אשר לו, ויציגוהו ככלי ריק וכמעט אשר בא עד שערי בית המשפט… הנה כי כן היה גורל הגורל אשר זכה בו רפאל, ולא יפלא עתה בעינינו כי בכל משך העת ההיא לא שם לב לאשר בבית, לא ידע את הוכוחים ודברי הריבות אשר נשמעו בביתו, לא ידע את אשר נעשתה בבתו בזלפה ולא ידע גם את מצב מסחרו כי ברע הוא, ובתם לבב כתב אז לנפתלי כי ישלח לו כסף לשוב לוילנא ולשוב לזלפה; אפס כי בין כה וכה נהפך עליו הגלגל ופיהו אכף עליו לאחוז שנית באשר החיה אותו עד כה – להיות מורה לילדים…

התהפוכה הזאת נסכה רוח כהה בלב רפאל ותסך רוח גבורה בלב נפתלי. – רפאל היה כאיש נדהם, שמחת לבבו לקחה מאתו, והמרה השחורה גברה עליו; הוא דבר אך מעט, ענה לשואליו דברים מקטעים וחברת האנשים היתה עליו למשא, גם ההשכלה, משאת נפשו מאז, לא לקחה עוד את לבו, גם בזלפה, בתו יחידתו, לא מצא הפעם נחום וצרי ללבו הפצוע וגם אִתָּה לא הֶרב שיחה. וזלפה גם היא הֻכתה בשממון ותשב נוגה ובודדה כל היום. היא ידעה את תוגת לב אביה, ותדע גם את תוגתה היא: אלישב עזבה ולא יוסיף עוד בוא בית אביה; ואולי זכרה הפעם גם את נפתלי ויצר לה כי גרשה אותו מעל פניה; אפס כי גם היא לא הוציאה הגה מפיה, את סתרי לבבה לא הגידה אף לאביה, ויחרשו שניהם יחדו; ויביטו לפעמים איש בעיני משנהו ותוגה חרישית שררה בבית

והשמועה המעציבה הזאת החיתה את רוח נפתלי בקרבו, וישר את שירו “תחית המתים”.

ובספר זכרונותיו כתב:

“הלאה היאוש! מות למות! בחיים אחפץ הפעם בדעתי עתה למי אני חי! עתה נוססה בי רוח גבורה: עלי להציל את זלפה!… את נפשי הפקרתי, אבל לא אוכל להפקיר עתה את נפש זלפה… הה, זלפה הבוגדה… הן אמנם זלפה בגדה בי לפנים ותלך אחר מאהביה החדשים, – אולם בלבי שמורה אהבתה וכל אשר לי אתן בעד נפשה… והנה גם היא אהבתני אז מאד, – התשוב עתה ותאיר פניה אלי? התשובנה עיניה לצודדני בקסמן? הישוב קולה הערב להשביעני נעימות? התשוב גם היא ותהיה לי את אשר היתה?… “וזלפה זבה לשבת בית עצובת רוח”, יכתוב לי רעי, – האמנם יך לבה אותה על כי גרשתני? הבא הנחם לנקר במוחה ובלבה?… ויהי מה! אנכי אינני בן־חורין להבטל מן העבודה להציל את נפשה, אינני עוד אדון לעצמי, אדון לחיי להבזותם ולהפקירם; חיי נחוצים לי כעת, נחוצים לי ונחוצים גם לה… הנה שבו לי ימי נעורי, לא עוד אהיה למכונה, למכונה מתה… ברוכים תהיו, חיים חדשים, ברוך בואכם, מחזירי נשמות! הנשמה אשר בי החייתם – הנה תחית המתים!!”

אפס כי לעתים שב היאוש ויעורר בו רגשי תוגה וימרר את רעיוניו. בזכרון השני כתב:

"אמש כתבתי מכתב לזלפה. הודעתיה כי נודע לי את אשר עבר על בית אביה, כי נכון הנני להצילה מרעתה, כי את כל חיי אקריב למענה… מליצה יפה! כמו עוד יש חיים בי, כמו לא מַתִּי זה כבר…

הַיְחַיֶּה מֵת אֶת הַמּוּמָת לְעֵינָיו?

הַאִם יָקִים נוֹפֵל אֵת הַנּוֹפֵל לְפָנָיו?…

רמיתיך, זלפה! הולכתיך תועה! מת הנני פה, קבור בבית החרשת, ואם עוד דמעות בעיניך בכי למתך זה כי לא ישוב לראותך עד עולם… הן אין כסף בידי די החיות את נפשי אף יום תמים, ומה הדבר אשר כתבתי לה כי שוב אשוב אליה או – מלאי צחוק פיך! – אביאך הנה…

“בְּאֵין אֶצְבָּעוֹת לֹא יֵעָשֶׂה אֶגְרוֹף”,

בְּאֵין מַלְתְּעוֹת גַּם כְּפִיר לא יִטְרוֹף;

בְּאֵין זָהָב בַּכּוּר לַשָּׁוְא הַצּוֹרֵף יִצְרוֹף,

ובאין זהב בכיסי לשוא אתהלל במתת שקר"…

בדברים כאלה וכאלה מלא הפעם את פנקסו. פעם יגביה עוף, יחזה לו תקות טובות, ופעם יתאונן מרה כי אין עצה ואין תושיה נגד עניו ורוע מצבו. הרשם אשר עשו עלי דברי זכרונותיו במצבו הזה, הוא, כי אמנם הועילה הידיעה האחרונה להעירו מן היאוש הנורא, ויכתב הגות לבו על הספר כמעט מדי יום, אף שר בשירים אשר תקוה ותוגה גם יחד הגה בם.

שיא אחד, אשר קראהו בשם “השתפכות נפשי”, לקח גם את לבי וחרוזים אחדים אתן ממנו בזה לפני הקוראים.

"לִבִּי בְּוִילְנָא וָאֲנִי בִקְּצֵה אַמֵירִיקָא,

גּוּפִי בָזְה וְנַפְשִׁי בְזִלְפָּה דָבֵקָה,

רָעֵב הִנְּנִי פֹה וְשָׁם הִנֵּה הִיא בִמְצוּקָה,

וְאֵין עוֹזֵר וְאֵין תּוֹמֵךְ וְאֵין יַד מַחֲזִיקָה

וכו'

שָׂא־נָא, הָרוּחַ! שָׂא דִמְעוֹתַי לְאֶרֶץ רְחוֹקָה

לְעִיר מְגוּרֵי אֲהוּבָתִי – לָהּ נַפְשִי שׁוֹקֵקָה,

וְכַבֵּה אֵשׁ־זָרָה אֲשֶׁר בְּלִבָּהּ הִדְלִיקָה

וְהָעִיר אַהֲבָה זַכָּה אֲשֶׁר עָבְרָה חָמָקָה

אַהֲבָה מְאֹד־טְהוֹרָה אֲשֶׁר הִיא עָלַי יָצָקָה

וַתִּשְׁמַע לְקוֹל פּוֹחֲזִים וְאוֹתִי מִמֶּנָּה הִרְחִיקָה…

וכו'

ואחרי השיר הזה כתב: “אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד העני והמחסור”…

אפס כי אחרי זמן מה באה תקוה חדשה ותעודדהו.

“נכפלה החידה!” כתב נפתלי בראש זכרון אחד, – "הנה המאמר אשר קראתי פה במכתב־עתי… בשפה יהודית גזל מנוחתי יומם ושנתי בלילות זה שלשה יום. ראשי עלי כגלגל, לבי סחרחר וכמעט אשר אבדתי גם תבונתי… אהה, ה' אלהים! אמנם חטאתי חטאה גדולה על דרישותי בחיוב; אולם האם גם על דברי בשלילה אֶנחם כעת וגם באלה הנני כבד־עון?… הן במאמר ההוא יספר על דבר הקולוניות הראשונות אשר נוסדו בארץ־ישראל כי נעלות הנה, כי תקוה טובה נשקפה לכל בני עמנו בהתפתחות העבודה הזאת ההולכת הלוך וטוב, כי עוד מעט־קט וקולוניות חדשות תוסדנה, כי לא רק ידי אחינו מחזיקות בהתיסדות הזאת כי אם גם רבים מבני אנגליה, לורדים ושרים גדולים ישתתפו בעבודה הזאת, וכי נוסדה בלונדון חברה לשלוח אנשים צעירים לארץ ישראל לכונן שמה קולוניות עוד… מה זה לפני? אמנם שמעתי אומרי כי מנהג הוא לכל מכתבי־העת פה לְגַזֵם, לְסַפֵּר נפלאות לא היו ונצורות אשר לא חֻללו, – ומה גם מכתבי־העת אשר לאחינו בשפתנו המדברת, אשר אהבו כן; אבל הן במאמר ההוא נזכרים שמות הלורדים החיים אתנו, שמות המושבות והאנשים – ואיך יוכל הכותב לשקר בדבר אשר נוכל לברר אם אמת בפיו או כִזֵב לנו? חם לבי בקרבי בזכרי כי לא רק בהסיתי את העם לרדת לאמיריקא חטאתי לעמי ולנפשי – הנה אראה פרי ההסתה הזאת, – כי אם גם בדברי נגד אלה אשר לארצנו שָמו פניהם העויתי הישרה… הנה לכפרת עוני הראשון אסבול ואשא פה ענויים קשים עד בלי די, – ומה עוד יעשה בי כי אכפר על חטא שחטאתי בזלזול ארצנו?…

“אלך ואִוָּדע האמת בפי השמועה?”

ובעוד ימים כתב:

“הוסיפו על השמועה! הנה אומרים לי כי גם מכתבי־העת בשפה האנגלית מרבים לדבר על המושבות אשר יסדו בני רוסיא בחרף נפש על אדמת אבותם בארץ הקדושה. והעבודה פוריה מאד. אין שם לא רבנים קנאים אשר יראתי מהמה… הה, מה נואלתי! האם רעה קנאת הרבנים – גם כי תבוא – מאכזריות בעלי החרשת פה? יראתי מקש ונוקשתי בברזל!… ואם אמנם רבתה העבודה שם וגם יש תקוה ואחרית להאנשים העובדים מדוע לא אֶספח גם אני עליהם?”…

הרעיון האחרון הזה לקח את כל לבו, והנני נותן כיום את זכרונותיו כסדרם לעיני הקורא.

“יד השטן הויה בי מאז בכל אשר אפנה. התנגדתי לעלות לארץ אבותינו ואבדתי את אהבת זלפה; ירדתי לאמיריקא ואבדתי את לבי ונפשי!… והנה אֶנחם עתה – אולם אין לאל ידי להושיע. גם זלפה לא ענתה על מכתבי. הה, זלפה! גם אז לא התנגדתי לדעת אלישב ורעיו מרעת לב, דמיתי כי רעה שם נגד פנינו ואהבת עמי נתנה אז דבריה במו פי, דמיתי – ואולי גם שגיתי… אולי? – הן באמיריקא שִגְגָתִי לנגד עיני כל היום, ושם, בארץ אבות, הנה אומרים כי שם הרוחה, כי אחינו הגולים יטעו שמה כרמים, ובנו בתים ויכוננו מושבות בתקות רבות לעתיד… מי יתן לי כנפים אעופה ואראה אם כנים הדברים האלה, אם אמנם כאשר יספרו כן הוא”…

* * *

“היום כתבתי מכתב שני לזלפה. שאלתי את פיה בדבר המושבות בארץ־ישראל”.

* * *

"גם החלום יבוא עתה להרעימני. בחלומי והנה אנכי וזלפה יושבים תחת התאנה בארץ־ישראל, סביבי כרמים וזיתים מרהיבי עין, לפני גן פרחים אשר לפני חלונות ביתי, אני וזלפה נתעלס באהבים, ונפשי התרוממה עָל, – פתאם והנה המשגיח אשר על עושי המלאכה בבית־החרשת אשר אעבוד שמה עומד עלי ובקולו העב יצעק: “לֵך לסבלותך! עת העבודה הגיע! הכי לא תשמע את קול הפעמון?” – ואיקץ.

“מה נעים לשבת שם, ומה אֵעָנה פה!”

* * *

“גם היום לא קבלתי מענה מאת זלפה”.

* * *

“לי עצה! החלותי לעבוד שעות נוספות בלילה, גם אקמץ בהוצאותי מאד ואקבץ על יד פרוטה לפרוטה עד אשר אוכל לנסוע לונדונה, ושם אֶספח לאחת הַשַיָרוֹת ההולכות לארץ ישראל”.

* * *

“מה נעימה התקוה! לשוא יאמרו לי חברי כי דלותי מאד, כי חורו פני וכי שלח רזון בעצמותי, – הנני מרגיש בנפשי עז, הנני חי בעתיד, והחיים מה נעימים! תקותי כי אבוא לאחד המושבות בארצנו העתיקה, וגם ידי תהיינה עסוקות להחיותה ולהפריאה; התקוה הזאת תתן לי עז ועצמה לסבול, לרעוב ולעבוד… הנה היום דנתי בשרפה את כל שירי אשר שרתי בוילנא בימים האחרונים נגד הדעה לכונן עפר ציון ולשוב לארץ הקדושה; העליתים כליל על המוקד, למען לא יהיו לי לפוקה ולמגנת לב, אחרי כי שנו מחשבותי בדבר הזה, ואחרי אשר אֹמר לעלות שמה ולעבוד אדמתה. הנני סופר ומונה יום יום את כספי אשר אצבור בעבודתי הכפולה ובאשר אחסיר חק לחמי, וככילי אשמח לכל פרוטה אשר אוסיף על הוני… עוד ימים או עשר ויהיה לי את אשר תאבה נפשי!”

* * *

“היום כתבת מכתב שלישי לזלפה. גם כתבת לידידי… כי יכתוב לי פשר דבר, כי יתראה אתה ודבר מה תענהו יודיע לי. הה, זלפה! הלעד חרה אפך בי? האמנם לא תשובי תרחמיני לנצח? הן בלעדך כל תקותי כאין וכל מעשי מאפע. – למענך, אך למענך הנני מחסר את נפשי הפעם גם מלחם לשובע, גם בשר לא יבוא למו פי, בתקותי כי אוכל ואבוא אל המנוחה בארצנו ואקחך מוילנא ואטעך שמה בראש הכרמל והלבנון.. ואם אין פניך הולכים עמי – למה לי החיים האלה?”…

* * *

“חברי בבית־החרשת אמרו לי כי ראו דם ברֻקִּי. אפשר. הנני מרבה להוציא כיח מגרוני וגם ארגיש חולשת הלב ונשימה כבדה; אפס כי המה הזהירוני מלכת בדרך ה”כילוּת" אשר אחזתי בה בימים האחרונים, – שוטים! הם ידמו בנפשם כי כילי נהייתי ואהבת הפרוטות תדריכני בארח זו אלך; הן לא גליתי לבי לאיש ואין אתי יודע את המחשבות אשר אני חושב, ואת התקוה החדשה אשר תחייני, – ואיך ידעו אלה? אולם לו תבוא תקותי, לו באתי שמה כי אז שבתי ואהיה בריא גם בגופי גם בנשמתי, –

“חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוֵיר אַרְצֵךְ”,

שָׁר לְפָנִים הַלֵּוִי יְהוּדָה,

וּמַרְפֵּא אַתְּ לַגֵּו לְבוֹנֵי פִרְצֵךְ

וְרִפְאוֹת תְּעָלָה לְנֶפֶשׁ אֲבוּדָה"…

* * *

“מכתב ידידי…, אשר קבלתי אמש, הממני. כל הלילה התפכתי על משכבי וזרם דם יצא מגרוני, “לב זלפה רחוק ממך ולא ישוב עוד”… כדברים האלה כתב מפרש, בלי כל מעטפה, כתב כאלה אלי… “היא תבכה כל היום, יכתוב עוד בקרת רוח, על אלישב כי עזבה עתה ואהבתה אליו כאש צרבת עצורה בעצמותיה!”… בוגדה! בגד בך אהובך, מאס בך עוגבך… האקח נקם? – ואנכי לא אוכל להמיש אהבתך מלבי; כי הֵמַתְּ אהבתי אותי הֵמַתְּ, בלתך חיי אינם חיים… הה, גם התקוה האחרונה הזאת אבדה, אמותה הפעם!” –

* * *

“היום בבקר בא אלי ביתה־החרשת גם המשגיח גם רופא־הפועלים ויליטו גם שניהם כי חלש אני ולא אוכל לעבוד בלילה שעות נוספות. – ומה לי עוד לעבוד? מה לי לקמץ ולאסוף פרוטות פרוטות? הן זלפה לא תשוב אלי עוד, ומה חיי כי איחל?… הרופא והמשגיח עמדו ויתבוננו בי ויתלחשו, אדמה כי הרופא חשש לבריאותי… יהי מה! אנכי כבר אמרתי נואש לחיי”…

* * *

“היום פטרוני מעבודתי בבית החרשת, כי אמרו: חלש אני, חולה, ולא אצלח למלאכה”…

 

י.    🔗

"תָּם וְנִשְׁלָם!

"קוֹל הַמָּוֶת דוֹפֵק, הִנֵּה הוּא בָא!

בָּא הַקֵּץ לְחַיַּי, יְמֵי שְׁנוֹתַי סָפוּ,

קֵץ לְכָל תִּקְוֹתַי – לִבִּי נִבָּא,

קֵץ לְכָל חֲלוֹמוֹתַי, חִישׁ גָּזוּ עָפוּ

נִדְמָה בַּת שִׁירָתִי, גַּם לִבִּי נֶאֱלָם,

הִנְּנִי הוֹלֵךְ לָמוּת – הַכֹּל תָּם וְנִשְׁלָם!

"חַיִּים בִּקַּשְׁתִּי בָּזֶה, וּמוֹת־מִשְׁנֶה מָצָאתִי

מֵתָה נַפְשִׁי בְקִרְבִּי, עַתָּה תָמוּת הַגְּוִיָּה…

מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן שַׁחֹתִי וּפֹה בָאתִי

בֵּיתָה־הַחוֹלִים, דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר לְאֶרֶץ נְשִׁיָּה…

חֹפֶשׁ וַעֲבוֹדָה בִּקַּשְׁתִּי, וָאֶהֱיֶה לְדַךְ נִכְלָם,

פֹּה אָמוּת וְאֶקָּבֵר – הַכֹּל תָּם וְנִשְׁלָם!

"חֲלוֹם אַהֲבָה חָלַמְתִּי, חֲלוֹם אַהֲבָה נְעִימָה

חָלַמְתִּי גַם קִוִּיתִי, זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים,

וַתִּבְגּוֹד בִּי זִלְפָּה, וַתְּכַס פָּנַי כְלִימָה…

הֱיִי שָׁלוֹם, בּוֹגֵדָה! לִבְשִׁי שָׁנִים עִם עֲדָנִים,

הֵן תֵּדְעִי אַהֲבָתִי הַזַּכָּה, לִבִּי מִמֵּךְ לֹא נֶעֱלָם

עִמִּי תָמוּת אַהֲבָתִי, – הַכֹּל תָּם וְנִשְׁלָם!"…

* * *

השיר הזה הוא האחרון אשר מצאתי בין כתבי ואחריו לא כתב עוד. הן נראה כי גם אותו כתב בבית־החולים אשר מת שמה. וכפי הנראה גברה מחלתו עליו ויביאוהו שמה למצוא מזור – ולא מצא.

ואלה המה זכרונותיו האחרונות:

“גם הרופאים גם המפקחים והמשרתים ישימו עלי עין לטובה; אפס כי אדע כי מן המטה הזאת לא ארד עוד וכי ימי ספורים. הה, לו יארכו עד כי אשים סדר לשירי ולהגיוני, הן הם הם לי הנחם האחד בימים האלה… הרופא הרשני לכתוב ולקרוא, גם המפקח יתן על ידי דיו וניר, – אבל חושי בי רפים, לבי כהולם פעם, ובכל אשר אקרא בם כן אוסיף מחץ ללבבי… לא טוב היות מסכן!”.

* * *

"זלפה! לא אוסיף עוד הלאות אותך במכתבי; הנני מת, ואַת אַל תבכי, אַל תלבשי שחורים ולא תדמענה עיניך – הן הדמעות נחוצות לך הפעם במצבך כעת, אך דעי כי עד רגעי האחרון לא תמיש אהבתך מלבי, המלה האחרונה בפי טרם מותי תהיה: זלפה!

* * *

"נֶפֶשׁ אֻמְלָלָה יָרְדָה פֹה הַקָּבְר,

פִּצְעֵי אַהֲבָה עִמָּהּ, הַשֹּׁד וְהַשָּׁבֶר,

תְּלָאוֹת הַזְּמַן הֶעֱלוּ לָהּ אֵבֶר

לָבוֹא הֵנָּה בְּאֵין רֵעַ וָחָבֶר, –

יִבְכֶּה לְמוֹתָהּ הַפַּעַם כָּל עוֹבֵר!"

“את החרוזים האלה כתבתי היום אף נתתים לגזבר בית החולים כי יחרות אותם על מצבת קבורתי. הוא הבטיחני לעשות כדבר הזה ושימח לבי”.

* * *

"אזכרה את מותי – ואבהל! פה בבית החולים אמות, אין מכר, אין ידיד ורע אשר ילוני לבית עולמי, אין עין אשר תוריד עלי דמעות, ואין לב אשר יפעם לזכרי…

הה, אמי! מה מאד חפצתי לחבקך ולנשקך טרם מותי, הה, רעי וידידי נעורי! מה כמה נפשי לכם!… אך, הנה הרופא!"

* * *

"חוב קדוש מלאתי היום הזה, חוב אשר חבתי לנפשי לזלפה. כתבתי מכתב לאלישב, בו בקשתי ממנו סליחה על אשר דברתי נגדו קשות אז, הודעתיו כי גם דעותי שנו ויסכימו לדעותיו הוא, אף שחרתיו למוסר על אדות זלפה כי עזבה, והשבעתיו בשמי המת (הודעתיו כי בטרם יבוא מכתבי לידו בודאי מות אמות) כי ישוב אליה לאהבה אותה לבלי תרד גם היא, כמוני היום, ביגון שאולה…

“חובתי היתה זאת – ואעשינה!”

* * *

"מצבי הורע עוד. לא אוכל לכתוב. היום אמסור את כל שירי וכתבי לגזבר הבית הזה בבקשה לשלחם לידידי…

"הה, זלפה! הה, ארץ הקדושה! אהה, רעי וידידי!

אלה המה דבריו האחרונים אשר בכתביו, וכנראה מת אחרי ימים אחדים. ובזה תמו ה“שירים העתיקים” ותמו דברי… נפתלי האמלל.