בעיר בה אני מתגורר עכשיו קיים רק בית־קפה אחד, הפתוח עד אור הבוקר. זו עיר קטנה, ליד שפת־הים, והמאורע היחיד בה הוא השחר. העיר הזאת אינה חורפית, קיץ אין־סופי שולט בה. הירק מעייף את העין, החום מטשטש את החושים. הניוון הפנימי עומד לך כמכשול יום יום.

אני סובל מנדודי־שינה טרופים. בבית איני יכול לשבת. נדמה לי שהקירות נופלים. המקום היחיד בו אני מוצא מיפלט הוא בית־הקפה הפתוח עד אור הבוקר.

בעל בית־הקפה הוא זקן מופלג המסרב למות וחי את חייו בעקשנות מופלאה. הוא אדם בריא, צחוקו (הוא מרבה לצחוק, ועל־פי־רוב בלי סיבה ממשית) מצלצל חד וכמעט מתכתי. יכולתו בבליעת משקאות חריפים מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני מסתכל בתמהון בשפתיו נטולות הצבע, הגומעות לילה לילה כמות השווה ל־10 בקבוקי יין לפחות.

אני מנהל חליפת־מכתבים חשובה עם מרקיז דה־סאד, הנמצא רחוק מכאן (מעבר לים שלנו). כל שלושה שבועות אני מקבל מכתב בכתב־ידו. אני גוזר את הבול מעל המעטפה, מכניס אותו לספר מיוחד הנמצא אתי תמיד. בשעת הליכתי, או בנסיעה למרחק קצר, מול הים, אני מהרהר אך ורק בנושאים המצויירים בבולים. בולים שהמרקיז דה־סאד מדביק על מעטפותיו הם של חיות, והנושא, החוזר בלי הרף כפזמון, הוא אריה.

יושבי הלילות של הקפה מועטים. מלבדי עוד שנייים. אחד הוא משוגע העיירה. לעולם לא נראה מגולח, אך לבוש הוא בקפידה של יונקר. הוא נראה עשיר. חליפותיו מרובות, ועניבותיו מקסימות. ביחוד אני מתפעל מעניבה אחת, עשויה עור גמל, הענודה בעדינות סביב צווארו. הוא אינו מזמין דבר. הוא נכנס כדרכו לקפה בדיוק בחצות. מבלי לומר לנו שלום, פונה לפינתו הקבועה ומתיישב. מקומו הקבוע ליד הקיר. הוא מתיישב, מרכז את מבטיו בקיר. עם שחר עוזב את המקום באותה צורה שנכנס. אינו מדבר עם איש, ואין אנו יודעים אם כוח־דיבור בפיו.

השני הוא פטפטן נורא. נכה מלחמה. ידו הימנית קטועה. הוא ממשיך ללבוש מדים למרות שהמלחמה נסתיימה עבורו לפני חמש שנים. הוא רווק. מדי לילה מספר לנו את הרפתקאותיו המלחמתיות (לי ולבעל בית־הקפה). דמיונו עשיר וכוח זכרונו מפותח.

למרות שאנחנו יודעים את סיפוריו כמעט בעל־פה, איננו חשים עייפות בשעה שיחזור וישנן גירסה חדשה, שהוא ממציא אותה במקום.

אני מבלה את לילותי באכילת צדפים ובהמתנה לידידי, המרקיז דה־סאד. אני יודע שיום זה קרוב. מאוד קרוב.

אנחנו נוסעים במהירות מסחררת לפאריס.

המרקיז דה־סאד ואני.

160 קילומטר לשעה.

– אתה רועד? שואל המרקיז דה־סאד.

– כן, אני עונה.

אני לא מבין כיצד אדם כמרקיז דה־סאד, הלובש חליפה שכלל וכלל אינה מתאימה לזמנים שלנו, יכול לנהוג בבטחון במכונית אלפא רומיאו. האוטוסטראדה רחבה. איננו נתקלים בשום מכונית. אור היום מסנוור את עיני והשמש חזקה מאוד.

– דע לך, אומר המרקיז דה־סאד, אנחנו הנוסעים היחידים, היחידים.

אני מהרהר בעיירה שמאחור ולא מצטער.

אנחנו מגיעים לשערי פאריס. עלינו לעבור בדיקות ומבחנים קשים וקפדניים בטרם ניכנס לעיר. חיילים חמושים היטב מעמידים לנו שאלות מסובכות. עלינו לדעת:

(1) מה היא המהירות של טיל בין־יבשתי?

(2) לכמה רסיסים מתפורר רימון רסק בשעת התפוצצות?

(3) מה הוא השטח במטרים מרובעים שפצצת נפלאם יכולה לשרוף?

(4) כיצד עלינו להפעיל את הבאזוקה בראותנו טנק מתקרב?

(5) מה הוא ההבדל היסודי בין מטוס סילון ואמפיר לבין מטוס סילון מיראז'.

אנחנו צריכים לעבור גם תרגילים גופניים קשים ולהוכיח שכושרנו הגופני מעולה.

(1) ריצת מכשולים.

(2) זחילה בין גדרי־תיל.

(3) טיפוס קירות חדים (7,5 מטר).

(4) ל.ל.ב.

(5) שימוש נכון בכידון.

(6) יכולתנו בצעקת מוות.

עלינו לעבור עשרה מבחנים מסוג זה, ועוד יותר מסובכים, עד לשער הנצחון.

גם הלילה ירדתי לפגוש את ידידי דה־סאד (דה־סאד. כעת, לאחר המהפכה, מחברים את האותיות. האצילות נחשבת לחטא. כולנו אזרחים חופשיים מעל לחגורה).

לא הבנתי מדוע הביט בי דה־סאד בעינים תמהות. אין אני יודע להסתיר את אצילותי אפילו בחשכה (וכעת ימי קומונה קשים. המתים ממלאים את הרחובות, ויריות נשמעות בלי־הרף). מלבד החיילים החמושים מכף רגל עד ראש אנחנו לא מבחינים באיש. עכשיו עוצר. בפיות החיילים היגוי מוזר. הוא אינו דומה כלל וכלל לצליל השפות האינדו־אירופיות? (רק גאברוֹש ממשיך לאסוף תרמילים ריקים). הסירחון הממותק של המתים. ריח המושך זבובים צהובים, ממלא את חלל האוויר, ידידי דה־סאד ממלא בהנאה את ריאותיו בריח הנאלח ולוחש באזני:

– זה טעם גן עדן.

כמה השתנתה פאריס, אני חושב. כיצד נחרב שער הנצחון? איך נשרף הרובע הלטיני ומבנייניו לא נשאר זכר? מה נשאר ממונפארנאס האהוב? וגם האופרה התמוטטה.

דה־סאד שותק. הוא מלא חידה. אני פונה אליו מדי פעם בשאלה סתמית. הלילה האוויר אינו זע. רק ריח רובץ על ראשינו כמשא כבד. אנחנו נכנסים לאיזור, שבו עמד רק לפני חודש הלובר המפואר. עכשיו רק חוברות בודדות מזכירות את החומה הענקית. אם תרצה במיוחד ותחטט, תוכל למצוא לפעמים פיסת בד, שבר של פסל, רסיס של חרסינה או שיער אמיתי של אישה שרופה.

– כאן אומר דה־סאד, ונעצר.

אני מבחין בגופה של אשה מתה מזה ארבעה ימים. בפניה אין אנחנו יכולים להבחין. דה־סאד כורע ברך באיטיות, פושט את מכנסיו, נשכב עירום ליד הגופה וחודר לתוכה לנגד עיני.

– עכשיו תורך, אומר לאחר שקם. אני עומד במקום, ואינני מסוגל לבצע תנועה אחת.

– לא עכשיו, אני עונה.

– אתה עדיין תרבותי, אומר דה־סאד.

אני מבחין בעיניו בבוז וידוע לי היטב שתשובתי “לא עכשיו” היא רק התחמקות, והעובדה שלא פשטתי את מכנסי כמותו ולא נשכבתי עירום ליד הגופה ולא חדרתי לתוכה – זאת רק הוכחה לאי יכולת איומה.

אנחנו ממשיכים בטיול הלילי. בינינו ובין השחר שלוש שעות של ציפיה. אני רעב, ואני נזכר תוך כניעה שמעתה עלינו לאכול אך ורק ערפדים.

אשרי האדם המצליח לבנות בנפשו כנסיה גותית, כך סח לי דה־סאד לפני כמה לילות. וכי מה אתה מבין באדריכלות?

ואני יודע כמה שדה־סאד טועה (אני מבין נפלא באדריכלות). אלף חמש מאות ראשים מזנקים מתוך הקיר בגיחה מטורפת. פיותיהם פעורים. ואני חש את שיניהם נעוצות עמוק בבשרי.

– אתה רואה, אומר דה־סאד ופורש נייר לבן על הריצפה. הכל פשוט. הדירות שהם בונים, אם לגובה או לעומק, קל לחקותן ואל תחשוב שמתוך חולשה אני בורח מהמאה הזאת למאה אחרת. קל מאוד לחקותם, חוזר ומשנן דה־סאד.

ידיו העדינות מציירות חדר אחר חדר. ציפורניו נהפכות למחוגה, שבה אפשר לשרטט מעגל מושלם. אני רואה את הרהיטים הדניים, את הפסלים ההודיים, את ספלי התה הסיניים ואפילו על הקירות שעונים משוכללים שווייצריים.

– אתה רואה, הוא אומר בשעה שהכל מושלם, כמה קל לשרטט עיר כזאת! ובשעה שהוא לוקח סכין לחתוך את ידיו, הוא מסכם: “אשרי האדם היודע לבנות בנפשו כנסיה גותית”.

וכעת אני רץ לבדי, לבדי בתוך השדה. התבואה רבה, הירק כליל השלמות. אני רץ ללא תכלית, אדם מול הטבע, לבד מול הטבע. השמש חזקה. מרחוק אני רואה פוחלץ. אשכב ואנוח מריצתי המטורפת לצידו. אני מגיע, כורע באיטיות על ברכי ונשכב. אני מרים את עיני. הפוחלץ הוא המרקיז דה־סאד, ידידי. אני לא בטוח אם הוא חי, אני נדהם למצוא אותו כאן. תקוע עמוק באדמה, בתוך הטבע, שומר על התבואה נגד הציפורים. קולו (כן, קולו המלודי המוכר לי היטב) פונה אלי.

– אני שומר כאן מתוך נקמה, אין עופות המתכת מעוניינים בתבואה.

אני מאזין לדבריו בצמאון, אך באותה שעה אני שוכח שגם גופי נהפך למתכת לבנה.