צייר איטלקי נודד מהמאה ה־16, שפגשתי בדרך לרָבֵנָה, אמר:

בּוֹנִיפַציוס שהיה אפִּיפיור המזין אוי לצייר את דיוקנו. הוא הראה לי תמונה קטנה, זה היה חזיר־בר, נדהמתי.

הנזיר חייך אלי באומרו, אינני מבין מדוע אני פונה אליך, שכחתי, כנראה, שאתה אות חסרה בתשבץ סיני.

מוקף אויבים רבים לחם הצנטוריון יוליוס כחמש שעות.

בסוף הקרב ידע שגורלו נחרץ.

בשעה שלהבה עזה יצאה מן החרבות, נזכר בחלום שראה קדימה 1500 שנה.

ברור לי שאשוב על־פני האדמה הזאת בגוף אחר, בראש אחר, בנפש אחרת.

הוא נפל ליד אוֹסְטִה, בקרב אכזרי נגד הוויזיגוֹטים, בשנת 456 לספירה הנוצרית.

את הבשורה הזאת אינני מקבל, ענה בתוקף נזיר פרנציסקני לנוסע אלמוני שפקד לפני 200 שנה את העיר פִירֶנְצֶה.

אני מסרב לקבלה, היא לא לפי טעמי, אני מצפה בלילות לכוכב שביט, אשר ימוטט את מערכת השמש.

הנזיר היה שיכור מוּעד, אנשים כתבו בגְנותו שירים, הוא מת בְלילה אפל מכלבת.

חשובים יותר יסודות הבית מאשר המיבנה עצמו, אמרו ביריחו לפולש הזר.

הבט למטה! למעמקים! אתה רואה, שם היתה תעלת־מים בתקופה יותר קדומה.

הפולש הזר נשען על מעקה האבן: נקלעתי לכאן תוך חלום, ענה לאורחים, בקרוב אפקח את עיני.

תוך תרדמה קשה ידע ששתי נשים עיראקיות מושחות את ריסי עיניו בצבע כסף!

יתכן שכעת אני אל, הירהר והתעורר. השעה היתה שתים אחר־הצהריים.

כשאלכסנדר החליט לשחות נגד הזרם בגאנגס, הדגים הקדמונים אצו לאכול את בשרו המתוק. כשיצא מהנהר את בשרו הותיר במים.

שלדו התיצב מול צבאו שנערך לקרב האחרון.

עכשיו עלינו לכבוש את העיר הקסומה עדן!

אך החיילים לא שמעוהו, כי בעיניהם הוא נחשב למת.

להיות בגלות. כמעט כל איש יוצר שלא ריחם על עצמו והשתדל להבין ולתאר את הזולת נאלץ לצאת לגלות. פעמים עשה זאת מרצונו, פעמים כפו זאת עליו. אינני רוצה להצדיק את עצמי. כשהייתי עולה חדש וגרתי בחולון, מבלי להבין חשתי זהות עם עץ אחד שליד מקווה ישראל בדרך לרסקו ב. העץ הזה היה מיוחד במינו. שורשיו נראו לעין. הם פשוט היו באוויר. בשעה שהייתי הולך ברגל מתל־אביב לחולון, במיוחד בשתים לאחר חצות, הייתי נעמד ליד העץ הזה ומתבונן בו כמהופנט. בשום פנים ואופן לא יכולתי להבין כיצד הוא נושם. מניין הוא שואב את המים? כיצד אינו מתיבש? מדוע אינו נרקב? כיום, לאחר שנים, אני מסוגל להבין את שורש הזדהותי עם העץ. העץ הזה היה אני, או לפחות אחי התאום הקיים בטבע.

כיהודי המילה גלות אינה מפחידה אותי, וגם לא מעוררת בי גועל או סלידה רעיונית. נולדתי בגלות, בכל מקום שחייתי מצאתי גלות, וכעת אני שוב בגלות.

יהודי הולך לו בגרמניה בשדה במאה ה־19, הוא שודד; חבריו נתפשו; אך הוא הצליח להימלט כשעל גופו זהב רב; הוא לא בגד בחלומו כשאר חבריו והוא נוסע לאמריקה. יש לו פיאות וכובע שחור, ובידו מזוודה, הוא זורק אותה, הוא אומר:

כולם נתפשו. הגויים טיפשיים, הם אוהבים אדמה, הגרזן כרת להם את הראש, התליין סחב אותם בשערות. הם רצו לקנות אדמה וחזרו לאדמה. לי אין כלום, ואני לא קשור לכלום. הנה, אני זורק אפילו את המזוודה. יש לי זהב. ואני לא אבגוד בחלומי. אני נוסע לאמריקה: ניו־יורק! סאן־פראנציסקו, לוס־אנג’לס, מיסיסיפי, שיקאגו, אני נוסע לאמריקה!

לי אין אמריקה, אבל לא אבגוד בחלומי. אני אלך בדרכים שבחרתי לעצמי, תוך הכרה מלאה במחיר שאני משלם כעת, ושעלי לשלם בעתיד. אני לא אכנע, לא אתן לכם לתפוש אותי, לא אתן לכם לחסל אותי. לא אתן לכם לכרות את ראשי בגרזן. אברח. אני מוג־לב, אני רוצה לחיות!

הסופר גומברוביץ' כותב ביומנו האישי:

כאילו יד הרימה אותי מפולין והורידה אותי בבואנוס־איירס, נסעתי לשם לכמה חודשים ונאלצתי להישאר יותר מ־20 שנה. חייב הייתי לחיות בארץ הדומה לאירופה, אך כמו כן רחוקה ממנה. בגיל 40 חייתי כמו פרחחו בן 20. ללא בית, ללא אשה, ללא עבודה. מבלי לדעת ספרדית. חייתי מחסדים. הסתובבתי עם פושטקים. לקחתי בהקפה ולא שילמתי, לא היכרתי שום סופר. החברים שלי היו אנשים מיקריים, סתם ארגנטינאים, סתם פולנים גולים. תקפתי את בורחס לא מפני שאינני מעריך אותו, פשוט אני מתעב את אלה שהעריצו אותו וסובבו אותו. היו אלה אינטליגנטים שנראו כנחשי־ים הרובצים באקוואריום. כתבתי יומן אישי בשפה הפולנית ופירסמתי ברבעון ששמו ‘קולטורה’ המופיע בפאריס. ביומן שלי לא כתבתי על־אודות אנשים מפורסמים, פשוט לא היכרתי כאלה, תיארתי ביומני אנשים פשוטים, כאלה שהיכרתי במיקרה, ששתיתי איתם, שרבתי איתם, ששיחקתי איתם שח־מט. עכשיו חזרתי לכאן לאירופה. אבל אני חולה. זאת התחלת הסוף. אם הייתי בא לכאן לפני 20 שנה במקום לנסוע לארגנטינה לא הייתי יוצר כלום. הייתי זקוק למדבר הארגנטיני ולעשרות אלפי ראשי־הבקר שלו. חייב הייתי להיהפך לסופר. אובידיוס הוגלה ע"י הקיסר לדקיה, על חוף הים השחור בעיר ששמה תוֹמִיס. הקיסר לנצח לא ירחם עליו. הקיסר שחקן הממלא את תפקידו בהכרה שלמה. הוא לא יסלח למשורר שמעביר עליו ביקורת. הקיסר כותב ספר ומסביר כיצד יש לטפל בקרחות. על אובידיוס למות בתומיס. לשכוח לטינית. אם הוא רוצה להמשיך להתקיים כיוצר עליו לכתוב בשפה הדקית. עליו לקרוע את הטוגה הלבנה וללבוש בגדי ברבר. כעונש עליו לראות את זריחת השמש ולא את שקיעתה. הזריחה המזכירה לו את ימי ילדותו ברומא. הזריחה המזכירה לו לילות אהבה עם נשים רומיות מעודנות ויפות. אובידיוס כותב את ‘טריסטה’ והוא שוקע מבלי לשוב ולראות את המערב. אובידיוס מת בתומיס.

ואני? בן 12 מתרחץ עירום בים־השחור. הבוקר קמנו בשעה חמש. עלינו להגיע לחוף ולהינות מזריחת השמש. הרטיבות נעימה ואני מאושר. בצד השני האגם טֶקירגְיוֹל. שם גברים מציצים ורואים נשים עירומות מתרחצות. גם אני. גם אני. מה זה? גם אני. גם אני. אחר־כך אני הולך לכרמן סילבה, קבעתי פגישה עם סרג’יו. הוא ילמד אותי לשחות בים. אני לא מכיר את אובידיוס. אני לא יודע שבעוד ארבע שנים אוניה בשם ‘טרנסילבניה’ מצפה לי בתומיס. אני אוהב את הים, השמים הכחולים, הפרחים של דוברוג’יה. אני ילד.

ועוד כמה נקודות שאין להם כל קשר עם הגלות.

– מאוטאו לאי לא ישוב לוויטנאם, הוא מעדיף לצייר דגים.

– קאנאס לא ישוב ליוון. הוא הינשוף של מונפאראנס, עכשיו קנה בהזדמנות אוטו שחור שהוביל מתים. שם הוא משכיב את פילגשיו.

– נינה לא תשוב להמבורג, לפרנסתה מטפלת בשתי לסביות.

– פרננדו חזר מנפאל, מבטו שקוף, על פניו חיוך סתמי.

– מארטין כתב תסריט, הסינה הופך לנהר של אש ושורף את כל פאריס.

– פטריקָה רוצה לביים את ‘המשתה’; אך חסרים לו עבדים.

– גברת הורטנְס מחפשת באופן דחוף מסכה וגוף בעל אבר מין נשי וגברי. תאוותיה מורכבות, חושיה מעודנים. היא זקוקה למשהו חדש, כל יום למשהו חדש. מעל לכול, היא כותבת לידידתה מָרי־אנז' השוהה לרגל נישואים רגעיים במרטיניק: אסור לנו להשתעמם.

ויקטור הוגו מופיע על הבמה. בידו בובה. הוא פונה לקהל:

– רבותי! הבובה שלי חולה, היא נוטה למות. הצילו אותה, הביטו היטב על מצבה האנושי. מכרה את שערותיה. מכרה את שיניה ומסרה לאימוץ את בובתה הקטנה. אנא, אם יש בכם רחמים ואם אתם נוצרים אמיתיים, הצילו אותה!

טרוצקי מופיע אחריו ואומר לקהל:

– רבותי, היבטו על הבובה שלי, דם נוזל לה מהמוח, סטאלין הנבל שונא אותה, הביטו עליה! היא קיבלה פטיש על הראש, מכה חדה. אם לא נחולל מהפכה עולמית בובתי תמות. אני קורא לאנושות להציל אותה.

ביאליק מופיע על הבמה ואומר לקהל:

– רבותי! את הבובה שלי אנסו בקישינב. האמת היא שאני רציתי לאנוס אותה, אך הגויים הקדימו אותי. אני מצווה עליכם! תעלו לארץ־ישראל ותתחילו לאנוס בובות! הגיע הזמן.

קנדי מופיע על הבמה ופונה לקהל, פניו חיוורות, זה עתה יצא מהעלטה:

– ליידיס אנד ג’נטלמאן! הבובה שלי זונה, לאחר שחיסלו אותי בדאלאס התחתנה. כנשיא אמיתי של ארצות־הברית אני דורש מהנשיא הנוכחי להפסיק לשלם לה דמי־מזונות מכספי האומה.

דיין מופיע על הבמה, לידו עומד רב תימני החוקר אם זה לא המשיח בן־יוסף המוזכר בספרי הקבלה. לפניו סוללת מיקרופונים. חמישים במספר (הה בייבי, בייבי, אני הבוס כאן). הוא מדבר:

– הבובה שלי קיבלה כדור במוח, זאת היתה הפתעה. המיכנסיים שלנו היו למטה. (צחוק בקהל.) אבל אני מבטיח לכם שאפשר לתקן אותה. כאן בארץ הזאת הבובות מתות, אך קמות לתחיה. ואם אתם לא מאמינים לי אני מציע לקרוא מחדש את הברית החדשה.

מאו־צה־טונג מופיע על הבמה. הוא שואג:

– לבובה שלי יש קול כמו ללוויתן. למרות שכעת אני מת ושוכב בתוך הארון אני יכול לרחף מעל גופי ולראות את מיליוני האנשים ולנווט אותם. השתחוו לבובה שלי משום שזאת אֵלָה!

גוגול הגר עכשיו בעמק המצלבה מתרחק מבמות. הוא רץ בחוצות ירושלים, מקרית־יובל עד לעיר העתיקה. גוגול סכיזופרן. הוא מסרב לאכול ובפיו זעקה:

– מנוולים!!! הבובה שלי הרוסה, שברו לי אותה. היא חסרת חיים. אני רוצה אותה במיטתי! החזירו לי את יופיה.

אביגיל שהיתה פעם אלילה. עתה פניה חיוורות. עיניה עצומות. רגלה האחת ניצבת בשער הגיא ורגלה השניה בהר הבית. אנסיה מתרוצצים כליליפוטים לרגליה. הם נבוכים. בשתי ידיה אוחזת אביגיל את הרקיע. אם תתמוטט, השמים יפלו יחד איתה. מגרונה שלפנים יצאו ממנו זמירות ענוגות פורצת בזעקה:

– זה לא מספיק לי! עכשיו אני רוצה שתבעטו לי בכּוּס!!! אתם שומעים! תבעטו לי בכּוּס!

פאוסטוס: אינני נוהג להמר על סוסים. אבל לי ברור שהם עוקבים אחרינו!

התלמיד: מי זה הם?

פאוסטוס: היצורים הבאים מהחלל החיצון. הם יודעים עלינו הכול.

התלמיד: מדוע הם לא מנסים להתקשר איתנו?

פאוסטוס: מפני שהם בזים לנו, פשוט בזים. התרבות שלנו נמצאת עדיין בשלב פרימיטיבי, כשלעצמי אני מסוגל לראות את העתיד; אך מה הטעם להביא אותו לידיעתם של בני־אדם… מה הטעם… כבר הוכח מזמן שלמרות הידע הנמסר להם, הגורל האנושי אינו מסכים לוותר.

התלמיד: אולי תגלה לי ד"ר פאוסטוס, אני מתחנן בפניך, אנא, תגלה לי.

פאוסטוס: כמה סינים יש בעולם, כמה?

התלמיד (עונה במהירות): 800 מיליון.

פאוסטוס: לא, אתה טועה… 880 מיליון ומדי שבוע נולדים שני מיליון נוספים. לו היו ממשיכים להאמין בבודהה או בקונפוציוס, אז לפחות יכלו להשלים עם חייהם הקשים והעוני התמידי; אך בהעדר האמונה הרוחנית אני מבטיח לך שבקרוב יפרצו את החומה ויגיעו עד האוראל.

התלמיד: ומה עם המגמה הפראגמאטית, ד"ר פאוסטוס יקר?

פאוסטוס: המגמה הפראגמאטית היא דגנראטית. בכל אופן יצורים עשוים מחומר סינתטי ומחוטי ניילון פלוס צמר־גפן תעשייתי משתנים לכאורה בהתאם למזג־האוויר; אך דע לך תלמידי היקר והאינפאנטילי שבני־אדם, כן בני־אדם, כמוני וכמוך, אינם מסוגלים להשתנות. הטבע חזק מהם ואפילו… כן… כן…ואפילו שקספיר במחזהו האחרון ‘הסערה’ הגיע למסקנה הזאת. (בלחש) ואגלה לך סוד… לאחר שפרוספרו עוזב את האי, קמה סיקורקס המכשפה לתחיה.

התלמיד: איך תוכל להוכיח זאת?

פאוסטוס: פשוט, פשוט מאוד הבעיה שלנו היא המוות. כל עוד אנו נידונים למוות, וברור שכל אחד מאיתנו נידון למוות, הטירוף הוא אלוהינו המהותי.

התלמיד: ואיך הגעת למסקנה הזאת פרופסור יקר?

פאוסטוס: הבט! (מראה לו צינצנת) מה אתה רואה?

התלמיד: צינצנת.

פאוסטוס: ומה יש בפנים?

התלמיד: איברים אנושיים; אך קטנים מאוד.

פאוסטוס: תפרט!

התלמיד: ידיים, רגליים, לב, כליות, אש. (צוחק) אני רואה גם, חה חה חה…

פאוסטוס: מספיק!

התלמיד: סליחה… אבל מה זה צריך לסמל?

פאוסטוס: זה היצור הפראגמאטי שיצרתי אותו במעבדה… קודם לכן נדהמת כיוון שראית אותו מרוסק לחתיכות; אבל רק לפני חודש ימים היצור הזה היה שלם וחי ויש לי הוכחות. צילמתי אותו בוידיאוטייפ והקלטתי את קולו ודע לך שאני לא עוסק במאגיה שחורה. אני לא מחפש את המאנדראגורה ואינני מגדל כלבים שחורים. רק מאגיה לבנה. אני איש־מדע, תלמיד יקר. רק מאגיה לבנה. אך נחזור לענייננו. למען האמת כשהניסיון הצליח הייתי מאושר. הרגשתי שאני קרוב לאלוהים כי לא כל יום איש־מדע כמוני מצליח ליצור במעבדה שלו יצור חי וכפי שידוע לך אינני מקבל שום תמיכה ממשלתית, כי לפי הקריטריונים של משרד החינוך־והתרבות אני נחשב לאנרכיסט. אני אנרכיסט? אני? (צוחק בפראות) חה חה חה, אני? חסידו של אפלטון ואויבו האישי של ניצ’ה? אך לעניין, לעניין, לעניין… מדוע לדעתך החלושה והחסרה כל חשיבות היצור הזה חדל לחיות והתפרק?

התלמיד: מדוע? (בטימטום) מדוע?

פאוסטוס (בצעקה מרה): מדועעעע??? מפני שנולד פראגמאטי כלומר יצרתי אותו פראגמאטי, (נרגע) למען האמת היצור התנהג למופת, היה מטייל במעבדה, אוכל ושותה וקורא עיתונים. (בגעגועים) הה, הוא אהב לקרוא עיתונים, רק עיתונים, היה מסתכל בטלוויזיה, מאזין לראדיו, ואפילו שר שירים.

התלמיד: שירים עממיים?

פאוסטוס: תלוי באופנה. אם האופנה היתה עממית אז היצור שלי נהיה עממי, אם האופנה היתה דקאדנטית היצור שלי נהיה לדקאדנט מושלם.

התלמיד: אני מבין שהוא השתנה בהתאם להשפעות חיצוניות.

פאוסטוס: בדיוק! סוף־סוף הבנת, למרות שזה לקח הרבה זמן ואתן לך עוד כמה דוגמאות בכדי שתבין מי היה היצור הזה. אם, למשל, היצור הפראגמאטי חי במדינה שהמשטר שלה הוא דיקטאטורה, אזי היצור שלנו הופך להיות החסיד הנלהב של הדיקטאטורה, כי תכונתו העיקרי של היצור היא להסתגל במהירות מדהימה לכוח השליט. אותו תהליך חל עליו אם המשטר למשל דמוקראטי, היצור שלנו דמוקראט מושבע. יותר מזה, אם המשטר הוא אנרכיסטי, היצור הוא האנרכיסט המושלם ביותר. מובן מאליו שאזרחים כאלה רצויים בעיני כל משטר וכל שליט יעריץ אזרחים כאלה כיוו שנאמנותם לכוח השולט היא אבסולוטית.

התלמיד: ומה בקשר לאהבה.. סליחה, ד"ר פאוסטוס, כוונתי ליחסי־מין?

פאוסטוס: אותו דבר, תלמיד יקר. אותו דבר. אם כולם מונוגמים, היצור הוא מונוגמי. אם כולם פוליגמים, היצור פוליגמי. הוא עושה הכל לפי דרישת הרוב. הייתי אומר שהחיה הפראגמאטית היא חסרת כוח־רצון משלה עד כדי שלמות.

התלמיד: אבל, פרופסור יקר, התכונות שתיארת לי אופייניות למושג הקונפורמיזם ולא ברור לי מדוע אתה קורא לזה פראגמאטיזם.

פאוסטוס: מהרבה בחינות אתה צודק. שני המושגים דומים זה לזה; אך ההבדל ביניהם הוא מהותי. הקונפורמיסט נוהג ליצור כיצור פראגמאטי, אך לעולם לא יאמין במה שהוא עושה. הוא פשוט ציני או חלש־אופי; אך בכל־זאת יש בו יסוד אנושי, בו־בזמן שהיצור הפראגמאטי מאמין עד הסוף במה שהוא עושה והוא נטול כל חוש הומור. במילים אחרות: המושגים דומים; אך אינם זהים.

התלמיד: אבל מדוע הוא מת? מה קרה לו?

פאוסטוס (נאנח): הה, לזה אין כל תשובה. הוא התפרק מעצמו. הוא פעל, חי ונשם, דיבר; אך יום אחד כשבאתי למעבדה בכדי לבחון אותו, מצאתי אותו על הריצפה כשכל איבריו מפורקים. הסיבה לאסון זה אינה ידועה לי, וזה מרגיז אותי שאינני מסוגל לפענח את כל סודות הטבע למרות שחתמתי חוזה מדמי עם מישהו מאוד חשוב. מה שנותר לי לעשות לאחר מותו היה לאסוף את איבריו המרוסקים ולהכניס אותם לתוך צינצנת־ספירט, והנה היצור הפראגמאטי לפניך גמור. ועכשיו לך הביתה! השיעור נגמר.

(ד"ר פאוסטוס מתבונן בצינצנת, נכנס שד)

השד: הי, דוקטור, דוקטור פאוסטוס.

פאוסטוס (נבהל): מי אתה?

השד: שד!

פאוסטוס: באת לקחת אותי לגיהינום?

שד (פורץ בצחוק): לא ד"ר יקר, איך אוּכַל לקחת אותך למקום שממילא אתה נמצא בו? באתי לעזור לם לברוא יצור חדש.

קונקורד

בכל פעם שאני יוצא או נכנס לקונקורד אני נתקל ביציאה באדם מסוים. הוא עומד כאן, כנראה, כל השנה ולא זז. הוא עומד למעני, נדמה לי. הוא עומד במקום ולא זז, כאילו רגליו חדרו את הבטון ואת כל התעלות הפנימיות של הכיכר היורדות עמוק־עמוק לבטן האדמה.

כולנו יודעים שתעלות מסובכות ומוּסתרות קושרות את הרובע הלטיני עד ללובר; אך כיום הבאר סתומה והכניסה לשם כמעט בלתי־אפשרית. רק ערפדים אדומים ושדים ירוקים, המוצצים את דמו של לאוטראמונט, נעים שם בחופשיות. בשעה שאני נכנס במהירות מתחת לאדמה, האיש העומד למעני לא עושה רושם מיוחד. הוא לובש מעיל־גשם אפור בכל ימות השנה. מי יודע? אולי הוא ממתין למבול, ואנחנו בינתים צומחים במוקמות נידחים תוך מוטאציות חריפות. האיש נושם אפור, כן, הוא דומה לכולם. אך אם תתקרב אליו, מתוך סקרנות, ותביט בפניו, תעמוד על טעותך. הוא אינו דומה לאף אחד. הוא מיוחד. עינו השמאלית גדולה מעינו הימנית בחמישה סנטימטר (מדידה אמיתית).

אתמול נתקלתי בו שוב. החלטתי להתקרב אליו. להיות קרוב, קרוב. כבר חשתי כיצד הוא נושם, הסתכלתי באישון עינו הימנית ויכולתי להבחין בגשר החוצה את הסינה, אחר־כך ראיתי את מארס ואת יופיטר, את האובליסק, את כתב החרטומים ואת אתון בולע את מערכת השמש ואלפי מוניות החוצות את הגשר בזרמים שונים. אך כשהסתכלתי בעינו השמאלית, זאת העין הגדולה בחמישה סנטימטר (מדידה אמיתית) נזדעזעתי; גושי מתכת, גושי פלדה ובטון נופלים למינהרה עמוקה מאוד ושם, מתהומות אדם זוהר באור חדש, חודר את כל המיכשולים ומתקרב אלי. נעתקתי מהמקום וברחתי.

גאר דה ליון

עכשיו אני חוזר הביתה. אני חוזר משוויץ. בידי מזוודה לא־גדולה. אני שונא מזוודות כבדות. פעם סחבתי מסנטה־מריה־מג’יורה עד לווילה־בורגזה שש מזוודות כבדות. למרות שכל הלילה לא עצמתי עין אינני עייף. אני חש בהירות. נסעתי בתא חשוך ולבד, כן לבד, אני והתנועה. אני מנסה להירדם, ללא הצלחה; יתכן שנרדמתי לשתי דקות ולא יותר, כי חלום זוועתי העיר אותי והקפיץ אותי בצורה שטנית. כאילו חזרתי להיות תינוק ואני מטפס על הרים שאת שמם אינני זוכר, למרות השלגים והקור העז אני עירום (מבלי לחוש בושה). אני מטפס ורגלי המהירות מכוסות פרווה של חיה. בשעה שאני משיג את מטרתי, פסגה גבוהה ומסוכנת, אני נופל, נופל. התעוררתי תוך זעקה ואני משוכנע שישנתי לא יותר משתי דקות.

עוד עשר תחנות עד למטרו “ארג’נטין”, שם אני גר. מסיה לאטאפּי כועס עלי, כי אינני איש תרבותי. לילה־ לילה אני מודד את ריצפת־העץ השטוחה בנעלי־חורף כבדות.

אני זוכר כיצד הגעתי בפעם הראשונה לפאריס, הנסיעה המטורפת מרומא, 19 שעות בעמידה, כאילו הייתי אוליסס החוזר לאיתקה ושם מתמוטט. אני זוכר את כל הכניסות והיציאות שלי מגאר־דה־ליון. ושם במונטנה בשוויץ הצרפתית הכלב הצהוב לא היסס לנעוץ את שיניו ברגלי מבלי שאהיה מוכן לכך.

לובר

הבוקר טילפנתי לשגרירות האמריקאית. זה היה לפני שנתיים… המזכירה קבעה לי פגישה עם הנספח בשעה עשר. פקידים! אמריקאים קמים מוקדם. הם מבינים את ערך הדולאר. הבורסה שלהם חזקה. בניגוד גמור לאיש המאה ה־18 אין בכיסי מפה של פאריס ואינני סומך על עצמי במציאת רחובות. אני שואל ושואל ומבקש הדרכה.

הגעתי לתחנת ה"לובר" ויצאתי. מובן שטעיתי בשתי תחנות. כעת עלי ללכת מתחת לקשתות של פורט־רויאל כחצי שעה; אך נדמה לי שירדתי בקונקורד והייתי צריך להגיע ללובר, שם המתין לי חבר ארכיטקט שהחליט לשוב לישראל. קבענו לפני כמה ימים שנטייל היום בלובר עד שעה שבע. עלי לספוג הכול, אמר ידידי, לספוג, לקלוט, לנשום את זאת. לגעת בכל תמונה, ללמוד את אוצ’לו, לדבר עם דלקרוא, למשש את הפסלים באצבעותי, להכניס את הכול לתוכי ולא לתת לשום צורה לברוח, לעבור את כל האולמות, להבין את ההתחלה וללכת עד הסוף, עלי ללמוד לשנוא, להיות אני. לא לדבר, לשתוק, להמתין, להאזין לדומיה, כי אני נוסע רחוק, לארץ חמה ומטורפת, לאנשים רעים וקנאים. אין לי ברירה, אני חייב לעשות זאת. לוּ נולדתי כאן, נאנח חברי, לוּ הייתי דובר צרפתית רהוטה, לוּ הייתי שייך לכאן. אבל אני לא שייך לאף מקום, השורשים שלי באוויר. רק רצון אחד ברור לי והוא: לנדוד. תמיד לנדוד. ואני מפסיד זמן, זמן יקר. יום אחד הרקמות שבמוח מתחילות להתפורר. המחשבה נעשית כבדה, אתה לא שולט ברעיונות ההתחלתיים, השומר מטאטא אותנו וזורק אותנו לנהר; אך קודם, קודם אינך מסוגל להתרכז, אינך מסוגל לחשוב, אתה רק זוחל מהמיטה לפריז’ידר, מהפריז’ידר למיטה, אתה מוציא את המאכלים בקדחתנות; אך הפה מסרב לאכול, הגוף מסרב לאהוב, היד מסרבת ללטף, אתה קר. לכן אני חייב לחזור לשם למרות הידיעה המכאיבה שאמצא את עצמי במדבר, לבד.

אותו יום היה נפלא. השמים בהירים והשמש רחצה את גגות פאריס. הכול זהר, הלכתי בביטחון, מאושר, הרי ידידי נוסע ולא אני. אני נשאר כאן. כמה חלמתי בעבר להיות כאן, לנשום כאן, לאהוב כאן, לראות כאן, לדעת כאן, כך הייתי הולך מתחת לקשתות של פורט־רויאל כאיש שחלומו התאמת. לפתע היפניתי את ראשי שמאלה, על הארץ שכב פושט־יד, התקרבתי אליו, האיש היה מצורע. מול הלובר.

ז’אסמין

אני נכנס לפרנקלין רוזבלט במטרה להגיע לז’אסמין. לאחר זמן בלתי־מוגדר אני מתעורר ברישליה־דרואו פניתי לכיוון ההפוך. אני מחליף כיוון ולבסוף מגיע לסֶבְרֶה־בבילון ולאחר זמן קצר אני מוצא את עצמי בוולטר. לעולם לא אגיע לז’אסמין. לעולם. ושם אני יודע שארבעה אנשים ונערה צעירה הדוברת ספרדית רהוטה, שרוצה בכל ישותה במותי, ממתינים לי לשיחה חשובה, אשר תקבע את גורלי בעתיד.

נוטרה דאם דה שאמפ

נקבעה לי פגישה בחצות. עלי לנסוע משער הניצחון עד לקונקורד ושם להחליף ולרדת בנוטרה־דאם־דה שאמפ. אני מגיע לקונקורד עשרים דקות לפני חצות. תוך עשר דקות אגיע למטרתי, אני ניגש לרציף הפונה לנוטרה־דאם־דה־שאמפ ובחין שהתחנה הומה מאנשים. דבר בלתי־רגיל בשעה כה מאוחרת. האם התנועה שובשה? אני חש פחד רגעי, זאת פגישה חשובה ואסור לי להחמיץ אותה, מוחי פועל במהירות, אגש לרציף אחר, אסע עד שאטלה, אחליף וארד בוַאוֵין. למעשה אין זה משנה הרבה, כי שתי התחנות קרובות זו לזו. למרות זאת אינני זז ואני ממתין כמה דקות בתקווה שהרכבת התחתית תגיע לתחנה. לא! הציפיה היא לשווא. מאות אנשים זורמים לרציף ומצטרפים לממתינים הקודמים עלי לפעול במהירות. אני יוצא ומחפש את ההחלפה ואינני מוצא. אני מסתבך בכל המינהרות של קונקורד וכעת אינני רואה שום אפשרות לצאת. אני שואל את העוברים והשבים היכן הרציף הפונה לשאטלה, כל אחד מפנה אותי לכיוון אחר. הזמן זורם במהירות וכבר חצות. אני מחליט לחזור לרציף הקודם, אולי התנועה התחדשה. עכשיו אלפים עומדים צפופים וממתינים. אני מפנה לעצמי דרך בין ההמונים. למרות שאני מבקש את סליחתם הם כועסים. עקב מספרם הרב הם דבוקים זה לזה. הצלחתי לצאת. אני ממלא את ריאותי באוויר הלילי של הכיכר. כאן לא אוכל להשיג טקסי ולא אוטובוס. עלי ללכת רגלי שישה קילומטר עד נוטרה־דאם־דה־שאמפ. למרות הידיעה הברורה שאת הפגישה אחמיץ אני מתחיל לרוץ.

מובר־מיוטואליטה

אני שונא לנסוע במטרו אומר לי ז’רום, פשוט שונא. עצם הכניסה לשם מעוררת בי בחילה. ז’רום לבוש בגדי צייד, הוא חזר מעיראק. רציתי לראות את המקום הראשוני שלי; אך מצאתי אך־ורק שלט בלב המדבר: “כאן גן־עדן”. מוֹלִיטה יפה מדי בשבילי, רעשנית מדי, היא רוצה אהבה. אני כתבתי בעת שישבתי בבאגדאד שיר על אברהם. הייתי חייב לחזור אליו.

אנחנו חוצים את גני הלוכסמבורג. הארמון הזה, מסביר לי ז’רום, היה שייך למריה דה מדיציס. פעם ניסיתי לחקור מה באמת התרחש בינה לבין נוסטראדאמוס; כיום הרצון הזה נראה לי מעורפל. הרגע המאושר בחיי? המהפכה! לא, לא קיבלתי מכות, ידעתי לברוח. השוטרים, לא, הם לא אכזרים, הם פשוט רואים טלוויזיה, הם רואים את עצמם, הם חולמים על עצמם, הם מרביצים לעצמם.

המקרה שלך ברור, אומר לי ז’רום, פשוט ברור. אתה אוהב כשלונות, אולי לא מצאת את המקום שלך; אך ברור לי שאתה אוהב כשלונות, כן, להיכשל. לפני מובר־מיוטואליטה ממתינים לנו כמה מאות שוטרים, הם מבחינים בנו, הם מרימים את המקלות, מוכנים להסתער, אנחנו מוכרחים למצוא מיקלט. המטרו מחכה לנו.

תחנה ללא שם

אני יורד לבטן האדמה. אולי בחצות, אולי בחמש־וחצי לפנות בוקר. אני יורד ונאחז במעקה המוביל מטה. נדמה לי שאלה מדרגות נעות. היכן ביליתי את הלילה? איך התגלגלתי? האם באמת שכבתי על הארץ? הג’ין הלבן שרף ללא רחמים את הקיבה שלי. אני מדבר אל עצמי בקול רם. רבים עושים זאת. אפילו בשעה שאני מסובב את שער הנצחון כשעיני לוהטות והטירוף שולט בגופי. זכותנו לעשות זאת. זכותנו גם לזעוק אם אנחנו לא רוצים למות. לאחר שלוש מהפכות הכול מותר כאן, אפילו לשרוף את המולין־רוז'. אני יורד מטה־מטה. אולי אצליח סו־סוף להעליב שוטר? אני עומד ומתנדנד. בכיסי השטר של עשרה פרנק. אני רוצה לקרוע אותו, אך לא. אני מחליט לאכול אותו. שיני קורעות בטירוף את הנייר. תינוק בן חצי־שנה מתהלך על פסי הרכבת התחתית. פסי הרכבת טעונים חשמל. הוא הולך. הוא דומה להפליא לתינוק שלי. על רגלו השמאלית כתוב באותיות אדירות “שלילי” ועל רגלו הימנית “חיובי”. רגליו האדמדמות דורכות על ברזל טעון חשמל. אני מבין את הסכנה וזועק: בוא אלי! בוא אלי! אך הוא מתרחק למינהרה החשוכה כשחיוך שובבי על שפתיו.

נפלתי מלוא קומתי על הספסל.

עכשיו כשעיני פקוחות והכרתי צלולה אני מבין שלעולם לא אדע מה היא השעה האמיתית.

ז’אן מארק

ז’אן מארק נמוך ושמן. הוא מרכיב משקפיים ומלמד מאתמאטיקה בסורבון. אתמול קיבל מכות, סתם, הוא יצא לרחוב בכדי לקנות עיתון, בריונים התנפלו עליו ושברו לו את המשקפיים והשאירו אותו עם עין אחת נפוחה. אני פוגש את ז’אן מארק ושותים חלב, מדי פעם הוא מנגב את עינו הפצועה במטפחת ומסביר לי את רזי החים.

יש לך פנים יהודיים, אני אומר לכן היכו אותך.

לא, עונה ז’אן מרק, יש לי פנים מצריים. אם תיגש ללובר, תראה פסל מצרי הדומה לי להפליא.

הם היכו אותך מפני שאתה לבוש כהיפי.

לא נכון, עונה ז’אן מארק. הבגדים שלי יקרים, הבד הוא אנגלי ואני מקפיד לצחצח את נעלי כל בוקר.

הם היכו אותך מפני שרצו כך.

זה יתכן, מסכים ז’אן מארק; אך ברור שזאת לא אכסיומה, כשקיבלתי את המכה התכופפתי והסתרתי את פני, אחר־כך עזבו אותי.

ומי היכה אותך?

אדם גבוה וחזק, לאחר שהנחית עלי מהלומות נראה מרוצה, נדמה לי שהוא חייך.

אני מסתכל על ז’אן מארק כעל איש עליון. הבנתו במאתמאטיקה היא למעלה מבינתי, אני סבור שיש לו מוח שונה משלי.

לא, עונה ז’אן מארק, המוח שלנו זהה מהרבה בחינות וכבר הוכח שילדים, אשר לא זכו לאהבה מצד ההורים, ונאלצו לשחק אך־ורק עם חפצים וצעצועים, גילו נטיה ברורה וכישרון מיוחד למאתמטיקה; אך גם זאת לא אכסיומה. חוץ מזה עד גיל 21 שיחקתי בתיאטרון, הייתי שחקן טוב.

קומי?

לא, גם קומי וגם טראגי. יכולתי לשחק מפני שלא היתה לי שום אישיות. הייתי חייב להזדהות עם דמויות אחרות, לאט לאט קיבלתי אישיות עצמית ואז עזבתי את המשחק. לדעתי השחקן הטוב והא אדם, סליחה, לא אדם, אלא מין בצק כזה שאפשר ללוש אותו בקלות. אני משתדל לשחק את האישיות שלי למרות שאני יצור סופי החי בעיר הזאת ללא כל תכלית. הה, מדוע הפסדנו את המהפכה?

קרלוס

שמי קארלוס, אני שונא נשים, שונא אותן, מובן שאני מסוגל להזדהות איתן מהרבה בחינות וריקארדו עֵד לכך; אך כשלעצמי אני רואה את האשה כתופעת־טבע מיותרת.

ומה עם מאריה קאזארס, דון קארלוס?

הה, היא אדירה, שחקנית עצומה, קולה דראמאטי, היא גאון. מלבד זאת היא מקאטאלוניה כמוני.

ומה עם מאריה קאלאס?

היא שרה כמו גבר, אני מעריץ אותה.

אז אתה בכל־זאת שונא נשים?

כן, אני שונא אותן, הן נולדו בכדי להשמיד אותנו, האשה היא האויב האמיתי שלנו, היא משתלטת עלינו כמו סרטן. היא מתייחסת אלינו כאל רכוש, יש להן נשמה של דיקטאטור. הן מכריחות אותי להסתכל עליהן. הן מגרות אותי בכוונה פושעת, לפעמים דעתי נטרפת עלי כשאני רואה אותן ברחוב, במטרו, בקולנוע, הן היו רוצות להפוך אותי למכונת אהבה, ולא פעם אני חושב שהאינקויזיציה הספרדית צדקה.

יחי טורקמדה.

ומה עם ריקארדו, קארלוס?

הוא מפורטו־ריקו וגדל בניו־יורק ואתה יודע שאני אוהב אופרה, ומפני שעבדתי איתך הפסדתי את מריה קאלאס, ויתרתי על הכרטיסים למרות שעמדתי שלוש שעות בתור.

והקירקס, קארלוס, הקירקס? הרי סבתך אחזה עגלת־סוסים בשיניה.

לא, זה נגמר, סבתי מתה, אבי היה ליצן ושים לב לאף שלי, ירשתי אותו ממנו, נולדתי בקרון בשעה שהורי חזרו מגרמניה, אבי עזב את המקצוע כשדודי נפל מהטראפץ והתרסק.

ז’ים

ז’יני הצועניה מחבקת את אוטילד. היא אוחזת בידיה הגבריות את מותניה ושפתיה נושקות בתאווה את צווארה של אוטילד. ז’יני מוצקה ואילו אוטילד רזה ועדינה.

ז’ים שותה כוסית יין ומביט עליהן בתימהון.

מדוע הזמנת אותי לכאן אוטילד?

כדי שתראה מה זאת אהבה אמיתית.

האם אני לא אהבתי אותך?

לא ז’ים, אתה אהבת אך ורק את עצמך, ואילו ז’יני אוהבת אותי, אותי.

את הזמנת אותי לכאן בכדי לפגוע בי?

בהחלט, ז’ים.

ז’ים פורץ בצחוק אדיר. ואת באמת חושבת שפגעת בי?

כן, עונה אוטילד, והיא פונה לז’יני בפקודה: תפשיטי אותי!

ידיה של ז’יני רועדות, עיניה עצומות. עכשיו אוטילד עירומה.

הגוף שלך עדיין יפה, אוטילד; אך בעוד שנתיים תתחילי להתפורר.

כן, אך עד אז אני מוסרת אותו לז’יני.

ז’ים קם מהספה ועוזב את החדר. עליו לרדת שש קומות. המדרגות מעץ. אצלי בניו־יורק לפחות יש מעלית. יורד שלג, פתאום יורד שלג, וז’ים משוטט ברובע הלאטיני, ולחשוב שפעם רציתי להיות אלכסנדר מוקדון. הרחובות ריקים והבדידות מעיקה עליו. העיר הזאת עדיין חיה במאה ה־19. לאן ללכת? לתום? לא! אני לא רוצה לעשן חשיש. למרטין? היא מכוערת, וגם קודם אני חייב לצלצל לה והיא ודאי לא מחכה לי. לחזור לניו־יורק? ומה אעשה שם? ללכת למונפארנאס? הרי זאת פרהיסטוריה.

לפתע נעצר, נחרד, היום יום הולדתי ואני בן 39, בן 39, כלומר אני חי כבר 39 שנים. ומה עשיתי? מה עשיתי? ביזבזתי את חיי, על כלום, לא קיבלתי שום תמורה.

ז’ים עומד מעל לגשר ומביט למימי הנהר, ומדוע לא לסיים את הכול בקפיצה חדה ומהירה למטה. הוא חש סחרחורת. לא! אומר לעצמו ז’ים, אני לא אקפוץ. הוא בוחן א ארנקו ונזכר שהיום קיבל כסף, הוא סופר חמישה שטרות של מאה, חמש מאות פרנק. ז’ים נעתק מהמעקה ובצעדים מהירים ובטוחים הולך לחפש זונה.

ליד הקפה המפורסם “דה מגו”, שלפנים שימש מישכנם של סארטר וגברת סימון דה־בובואר, מתכנסת בכל יום שישי, שבת וראשון בשמונה בערב קבוצה משונה, הסוגדת למהרישי אשר גילה את סודות החיים ואת השלווה האמיתית. אין לי מושג מי הם אנשי הקבוצה הזאת; אך מה שברור הוא שהם לא באים מהמזרח הרחוק אלא הם אירופאיים שסממני הריקבון מוחתמים כנגד רצונם על פרצופם. הם כולם סוגדים לגורו אחד, שהוציא אותם ממלכות החשיכה למחוזות האור. הם מדביקים מודעות על קירות הרובע הלאטיני וקוראים לאנשים לבוא ולשמוע את הגילויים המדהימים שלהם.

למען האמת הנני ציניקן ואני מוכרח להיות ציניקן, אולי מעצם היותי אדם שאיננו נכנע בקלות לסיסמאות. אינני מאמין שאת האמת על עצמי אמצא על לוחות המודעות של הרובע הלאטיני, וכיום קשה לי להאמין שאוגוסטינוס הקדוש שמע קולות של מלאכים בחצר קטנה במילאנו. למרות הכול החלטתי לגשת לשם. בדרך פגשתי ידיד ותיק שהוא צייר והצעתי לו להצטרף אלי. הוא הסכים. המקום בו מתקיים הכנס נמצא בדיוק מול הכנסיה של סן־ג’רמן־דה־פרה. הבניין כשלעצמו מפואר למדי. בפנים המון אולמות המיועדים להשכרה לכל מיני מופעים ופגישות. בקומה ראשונה ראינו הרבה כושים שרקדו, ואילו בקומה השניה מצאנו את האולם בו מתכנסים מאמיני הגורו. נכנסנו פנימה. למען האמת זה נראה כמו קן של השומר הצעיר מלפני חמישים שנה. בפנים היו כחמישים איש, צעירים, היפים, משפחה עם ילדים וכמה נשים זקנות. אני רציתי לראות את הגורו; אך מסתבר שכרגע הוא לא נמצא בצרפת ואת האמת שלו נשמע מפי מאמיניו. על הבמה הקטנה ישב בחור צעיר כבן 18ולידו מכשיר סטריאופוני משוכלל. הבחור נראה ביישן ובתחילה גימגם כל מיני משפטים שבקושי יכולתי להבין את מהותם. הוא ביקש גיטרה, אחד הבחורים הופיע והתיישב על־ידו והתחיל לפרוט מנגינה די ידועה. המאמינים פרצו בשירה וכשסיימו את השיר צעקו כולם: מהרישי־ג’י! לאחר שנגמרה השירה התחיל הבחור הצעיר לדבר ואמר בערך כך: אלוהים זה אנרגיה; אך הטומאה מונעת מאיתנו לחוש את הוויבראציות של האלוהות, ומה היא האלוהות אם לא אור, כן, אור אין־סופי, אור שאני הרגשתי אותו, ואני מרגיש אותו עכשיו כשאני מדבר אליכם, כשמרגישים את האור מתחילים לראות ואז הכול נראה פשוט, מדוע בני־אדם אינם יכולים לחוש את הוויבראציות של האלוהות? הם מרעילים את עצמם, כן, הם מרעילים את עצמם עם נשים עם סיגריות עם חשיש עם ל.ס.ד. עם העיתונות עם הפרסומת, הם מורעלים; אך עליהם להשתחרר ואז יחושו את האור הפנימי. יש ודאי כאלה האומרים: מה פתאום מאמיני הגורו מדביקים מודעות ומשתמשים באותם האמצעים הזולים שהחברה הזאת מעמידה לרשותנו? אחים! ישו רכב על חמור בכד להגיע לבית־המקדש. אנחנו נוסעים במכוניות ובעינינו זה היינו־הך. האנושות חיכתה מאות שנים בכדי לקבל או לשמוע את בשורתו של ישו. היום יש לנו טלוויזיה, ראדיו, קולנוע, לכן עלינו להשתמש בכל אמצעי הקומוניקאציה שהתרבות הזאת פיתחה בכדי לקרב את הגאולה, אחַי! הגורו שלנו גדול מאלוהים היות והוא שולט באנרגיה. כאן סיים הבחור הצעיר את נאומו וכולם פרצו בשירה וסיימו בקריאה: מהרישי־ג’י! אחריו עלה לבמה איש נמוך־קומה, לבוש חליפה רגילה, כבן 30. הוא התחיל לספר על עצמו. מסתבר שהוא עובד בחנות, חייו היו רגילים ואומללים עד לאותו רגע בו גילה את הכוח האלוהי דרך הגורו המיסתורי. כעת נוכחנו בתפנית מעניינת: על אדן החלון ישב צעיר מזוקן שדמה במקצת לפיטר יוסטינוב. הצעיר המזוקן החל משסע את נאומו של הזבן: לאיזה אלוהים אתה מתכוון? אין אלוהים! אתם פשוט מבלבלים את המוח אלוהים הוא בכל מקום; אך הוא לא בשביל אף אחד. הקהל התחיל להתעצבן. אחד צעק: מדוע באת כאן להפריע? הצעיר המזוקן ענה: באתי לכאן משום שאחד המאמינים שלכם אמר לי לבוא. אבל אתם לא שווים כלום! אשה כבת 40 אמרה לו: אם יש לך שאלות אנחנו נענה לך בסוף ההרצאה. לא! אמר הצעיר המזוקן, אני רוצה לשאול עכשיו. אחד המאמינים התערב: תנו לו לשאול. אם הוא בא לכאן, כנראה שהוא מחפש את האור, תנו לו לשאול. ואמנם לאחר משפט זה נרגע במקצת הצעיר המזוקן והזבן המשיך את נאומו. תראו רבותי, אמר הזבן, אני עובד בחנות, אך איש בחנות אינו מתאר לעצמו שאני מצאתי את האור, האמינו לי, בשעה שאני מוכר חפצים כנגד רצוני גלים של אושר אופפים אותי. למשל, לפני כמה ימים חשתי לפתע שאני שר בפנים, שאני שר לכבוד האור! לכבוד האנרגיה! תארו לעצמכם מה היה קורה לוּ פצחת בשירה בתוך החנות, אנשים היו חושבים שדעתי נטרפה עלי, לכן שמרתי את השיר בליבי וחיכיתי ליום הזה, לבוא לכאן ולשיר אותו יחד איתכם. ובקול נמוך התחיל הזבן לשיר ושאר המאמינים הצטרפו אליו. ידידי הצייר התחיל להתעצבן, בוא נסתלק מכאן, הם נמאסו עלי. כשלעצמי רציתי להישאר; אך משום שגררתי אותו אחרי נאלצתי לצאת יחד עימו. יצאנו, בפתח עמד צעיר ממאמיני הגורו, הוא חייך, הוא הסתכל בנו בחמלה כאילו היינו שני עכברים שבאו מעולם החושך אל היכל האור וכעת נשוב מחדש למינהרות שלנו.

בחוץ ירד גשם והתחיל להיות קר. ספטמבר, ספטמבר בפאריס, עיר שהמוזות כועסות עליה. ידידי הצייר הוא יהודי ועבר בשעתו את מחנות־הריכוז. מסתבר שמאמיני הגורו הרגיזו אותו. הוא דיבר אלי כמעט בצעקה: אינני מאמין להם, על איזה אור הם מדברים? איפה נמצא האור? מה אני יכול לענות כשחיית אדם בא עם רובה להרוג אות?. שמצאתי את האור? על איזה אור הם מדברים כשבני־אדם מתנהגים כחיות־טרף? ואם הילד שלי יהיה רעב, האם האור שאני גיליתי יסתום את הקיבה שלו? אני לא מאמין להם ואני לא מבין את מי הם רוצים להציל.

ז’אן־פייר אורזולק, שהוא קוסם ידוע, מומחה במאגיה שחורה, המקיים קשרים הדוקים עם שדים ודמונים, אמר לי בשלוש לפנות בוקר מעל לגשר החדש, המקשר את שתי גדות הסינה: כאן הכול רקוב, ידידי, הכול רקוב, אם לא תבוא מהפכה, הכול יתפורר, הרחובות, הפסלים, הכנסיות, הארמונות, הכול ישקע מטה, מטה. בינתיים לבַש חליפה מפוארת ושַחֵק את משחקם ואם תסרב… אך הוא לא סיים את המשפט ונעלם. מתחתי הנהר זרם בתנועתו האיטית והאינסופית.

תסכית רדיו

(פעלול: מוזיקה של אקורדיאון בסגנון פיגאל, רעש של דחפורים).

מדריך התיירים: רבותי, אל תשכחו שאתם מבקרים בעיר האורות, במקום הזה שכעת הדחפורים משנים אותו עמד השוק המפורסם ובפינה ההיא, לאחר שכבש את גליה, אכל יוליוס קיסר מרק בצלים.

התיירים: (מדברים ביניהם יפנית)

מדריך התיירים: אני יודע שביפן המצב שונה וגם ברור לי מדוע הנשיא טרומן נתן הוראה לזרוק פצצות אטום על הירושימה ונאגאסקי, אבל דעו לכם שלא היתה זאת החלטתם של סטלין או של צ’רצ’יל או של טרומן. רק מק־ארתור אשם, רק מק־ארתור.

התיירים: (ממשיכים לשוחח ביפנית)

מדריך התיירים: וכעת רבותי אקח אתכם ישר לשאנז אליזה, ללידו, תוכלו לראות בחורות עירומות, תפאורות מקסימות, חתונתה של מסלינה ומשגל אמיתי בין פופיה לנירון קיסר.

(פעלול: המוזיקה נפסקת, שומעים רעש של בית־קפה).

מלצר: הנה הגלידה שלך אדוני, ג’יימס בונד 007.

קול: אבל ביקשתי גלידה איטלקית, ג’לאטי מוטה.

מלצר: מצטער, יש לנו רק 007, אם אתה רוצה גלידה ג’לאטי מוטה עליך לנסוע לאיטליה.

קול: אני כבר נוסע, כרטיס הרכבת נמצא בכיסי.

מלצר: אדוני, עליך לשלם בעד הגלידה.

קול (מתרחק): תגיד ל007 שישלם, אני נוסע לאיטליה לאכול את הגלידה שלהם.

מלצר: איזו חוצפה, איזו חוצפה, הזרים האלה… (בתוקפנות) ואתה אדוני, מה אתה מזמין?

אני: אני מחכה לחבר.

מלצר: עליך להזמין או שתסתלק מכאן.

אני: הנה הוא, אורזולק, מה שלומך.

מלצר: מה אתם מזמינים?

אורזולק: בקבוק “שאטו נאוף דיו פאפ”.

מלצר: הו, זה נחמד, זה נחמד.

אני: יצאת מדעתך, זה עולה הון.

אורזולק: ראיתי סרט מעניין, הערפד מסנטה־קטרינה.

אני: וזה באמת מענין?

אורזולק: בעיקר מצחיק.

אני: סוף סוף חם.

אורזולק: חודש אוגוסט.

אני: הייתי נוסע לניו־יורק, וזה לא יקר, אפשר לטוס עם מאה דולר דרך חברה איסלנדית, 19 שעות, הטיסה היא דרך הקוטב הצפוני.

אורזולק: פאריס עיר גוססת, הבט איך היא גוססת.

מלצר: הבקבוק שלכם, רבותי.

אני: לחייך.

אורזולק: לכבוד הטיסה שלך מעל לקוטב הצפוני.

פעלול: (משיקים כוסות).

אני: פעם חלמתי לשבת כאן, מול נוטר־דאם והנה החלום שלי התאמת ואני שואל את עצמי מה הלאה.

אורזולק: הכנסיה הזאת היא לא יותר מאשר תפאורה.

אני: לאן הנהר סינה זורם? לאן?

אורזולק: זה לא נהר, זה צינור ביוב.

אני: אך לאן הוא זורם?

אורזולק: הוא זורם, זורם לו…

אני: ואני?

אורזולק: יש לך עט, תן לי אותו…

אני: מה אתה מצייר?

אורזולק: מעגל, אתה רואה מעבר למעגל הזה אין כלום, ממש כלום.

אני: בוא נזוז מכאן, יותר מדי רעש, יותר מדי תיירים, זה נראה לי כמו שוק.

אורזולק: לא. נשב כאן, מול הכנסיה, אולי יקרה משהו.

אני: מה יכול לקרות?

אורזולק: אין לי מושג אולי תפרוץ הפגנה, ואז יבואו המון שוטרים וירביצו למפגינים ויזרקו פצצות גז ונצטרך להרכיב לעצמנו מסכות ואפים כמו פילים, אולי נראה דם, אני אוהב לראות דם. אולי הנוטרה־דאם ישרף ואז נראה את מכבי האש בפעולה, איזה מדים יפים יש להם, איזה מדים, כחול ופסים בצבע זהב.

אני: דל כמו כנסיה.

אורזולק: מה זה דל כמו כנסיה?

אני: ביטוי ברומנית, השפה הרומנית שהיא במהותה לטינית אך בעלת השפעות סלביות וביזנטיניות, למשל אנשי ראבנה שבאיטליה יכולים להבין רומנית כיוון שהאזור כולו היה בשליטתם של מלכי ביזנץ למעלה מ־500 שנה, ובקשר לביטוי, הפירוש הוא שהאדם עני כמו הכנסיה עצמה.

אורזולק: להיות עני כמו האפיפיור, הנה חלום חיי.

אני: להיות עני כמו פורד.

אורזולק: להיות עני כמו רוטשילד. (כאילו מנבא) רוח מצפון תבוא, רוטשילד יאכל את רוטשילד, הדג מלוח יאכל את הבשר.

אני: מי בנה את הכנסיה הזאת?

אורזולק: הויזיגוטים, כשם שאתה שומע, הויזיגוטים.

אני: בלה מת?

אורזולק: מי זה בלה?

אני: אין לי מושג, מישהו במונפארנאס סיפר לי שאדם בשם בלה מת, הוא היה בן 42, הוא מת מאלכוהוליזם, הקיבה שלו התפוצצה.

אורזולק: בלה זה שם הונגרי.

(פעלול: שומעים מוזיקת צ’לו).

אני: הבט! מה זה? הבחור הזה התישב מולנו ומנגן בצ’לו באמצע רחוב.

אורזולק: הוא דוקא מנגן יפה.

אני: זו חוצפה, אני לא ביקשתי ממנו לנגן, מדוע הוא מכריח אותי לשמוע אותו, לפני שהתחיל לנגן היה צריך לשאול אם אני מסכים לכך.

אורזולק: הוא גם לא ישאל את דעתך, הוא מנגן מפני שהוא צריך לאכול.

אני: כמה כסף הוא מסוגל לאסוף כאן?

אורזולק: לא הרבה. אם למשל היה מתחפש לצועני, מביא תיש וסולם, מנגן בחליל ודואג לכך שהתיש יטפס למעלה לפי קצב הנגינה היה מרוויח הרבה יותר. אם אתה ברחוב, עליך להתאים את עצמך לסביבה, אתה ודאי מכיר את ידידנו המשורר מאנדראק, הוא הבין את הענין. הוא עומד לא רחוק מכאן ומדקלם שיר בהשתתפות הקהל.

אני: (בתמהון) למשל?

(פעלול: נגינת הצ’לו נפסקת,,שומעות קולות של אנשים, כנראה קרן רחוב).

קול: הנה מאנדראק, הוא עולה על כסא.

קול: הנה אשתו נרדה.

קול (של בחורה או הומו): כמה משעשע, כמה משעשע.

מאנדראק: ידידֵי אפולון אתם כולכם מסביבי, זה סימן מהשמים שהשירה לא מתה, יש עתיד לשירה ולמשוררים, הפוליטיקאים השולטים עלינו מכריזים שאנו מטורפים, אבל טירופנו הוא גלגל ההצלה של האנושות. היום אדקלם ברשותכם שיר חדש, שיר נפלא, שיר על עירנו פאריס, אדקלם את השיר ביחד איתכם, אני אהפוך אתכם למשוררים כי אל נשכח שגם שאול היה בנביאים, הנה, אני אומר את המשפט הראשון: פאריס!

קול: פח אשפה!

מאנדראק: זהו זה, מצאת את החרוז, פאריס פח אשפה! פאריס!

קול: בית־זונות!

מאנדראק: נפלא, פאריס בית זונות! פאריס!

קול: בית משוגעים!

מאנדראק: פאריס בית־משוגעים! פאריס!

קול: מטרו!

מאנדראק: פאריס! מטרו! פאריס!

קול: סופרמרקט!

מאנדראק: אתם מתקדמים! פאריס סופרמרקט! פאריס!

(פעלול: הקולות מתרחקים).

קול: גיהינום וגן־עדן.

מאנדראק (קולו מרחוק): גיהינום וגן עדן.

אורזולק: בוא נזוז, כאן לא יקרה כלום.

אני: לאן?

אורזולק: לאן שרגלינו תצעדנה, לא! יש לי מטרה, אני רוצה לבקר את ארלט ב"פלאס דה לה קונטרסקארפ", מלצר!

מלצר: כן, אדוני.

אורזולק: הנה שטר של מאה ושמור על העודף, היה לי סוס טוב היום, בוקפלוס, הוא יצא ראשון.

(פעלול: צעדים).

אני: מדוע אתה אוהב לראות דם?

אורזולק: אומרים שמלאכי הגיהנום הגיעו לפאריס, הם אוהבים את “פלאס דה לה קונטרסקארפ”, הם יושבים שם כל ערב והמשטרה לא מתערבת, יותר נכון לא מעיזה להתערב.

אני: איך הם נראים?

אורזולק: יש להם מעילי עור שחורים והם נועלים מגפים. הם אוהבים להכות, הם גם אוהבים להרוג.

אני: מדוע אתה אוהב לראות דם?

אורזולק: אני לא אוהב דם, אבל זה גורם לי לצמרמורת ואני אוהב לרעוד, אני אוהב כששיני נוקשות. אפילו אליאן טוענת שאני חורק שינים בשינה. הה, כשאני רואה דם אז אני חי, אני גם מסוגל להבין אדם שרוצח, יש בזה המון אהבה.

אני: אני מחפש פריז’ידר.

אורזולק: זה קל מאוד להשיג.

אני: אין לי מספיק כסף.

אורזולק: אגש איתך מחר ל"הוטל דרואו".

אני: איפה זה?

אורזולק: ברחוב דרואו ויורדים במטרו “רישליו דרואו”.

אני: מה זה?

אורזולק: מקום של מכירות פומביות.

אני: ואפשר למצוא שם רהיטים?

אורזולק: בשפע (צוחק) בשפע.

אני: אתה באמת תבוא איתי לקנות?

אורזולק: ודאי, ניפגש בתחנת המטרו בשעה שתים.

(פעלול: שומעים קולות של נערים שרים בסגנון גרגוריני: סינוס בריבוע של אלפא פלוס קוסינוס בריבוע של אלפא שווה לסינוס בריבוע של אלפא פלוס קוסינוס בריבוע של אלפה שווה וכו'…)

אני: מה זה?

אורזולק: תלמידי טכניון. הם לומדים טריגונומטריה, להתראת מחר.

(פעלול: ברקע שירת הנערים).

קול (של קריין): אם אתה רוצה להתעשר, העם הצרפתי המציא עבורך משחק מעודן וגם מעניין בשם – – –

קול (של קריינית): משחק המרגניות.

קול (של קריין): עליך רק לקנות יום יום בחנויות – –

קול (של קריינית): המונופרי – – –

קול (של קריין): מצרכים, ותקבל פתקים בכל מיני צבעים, עליך רק לאסוף אותם וכמובן לקנות כמה שיותר, על הפתקים כתוב:

קול (של קריינית): אני אוהבת אותך, אני שונאת אותך, אני אוהבת אותך קצת, אני אוהבת אותך מאוד, אני אוהבת אותך עד שגעון.

קול (של קריין): עליך למלא את התשבץ, ואם אינך מוצא ברובע שלך את המלה הקסומה החסרה לך ובמקרה שלי חייב הייתי למצוא את – –

קול (של קריינית): אני אוהבת אותך עד שגעון – –

קול (קריין): עליך לרוץ ולשוטט בחנויות אחרות למצוא את המלה הקסומה אשר תביא לך עשרת אלפים פראנק חדשים, הה, ומה אפשר לעשות עם עשרת אלפים אם לא לנסוע לאיטליה, לחוף האדריאטי, לשוטט בונציה, להשתולל ברימיני, לנסוע ברכבת עד פירנצה, עד מילנו, לקנות כרטיס לאופרה ולשמוע את טרויאטה, לנסוע לרומא, לשתות יין לבן בפיאצה דל פופולי ולאכול בלי סוף ספגטי, הו איטליה, איטליה עד כמה אני מתגעגע אליך.

(פעלול: קולות הנערים נעלמים).

אני (כאילו הייתי מספר): למחרת אני פוגש את ידידי אורזולק בדיוק בשעה שתים, אנחנו ניגשים להוטל דרואו, לפנינו דלת מזכוכית.

אורזולק: זה כאן, ניכנס, הה הנה השוער, נשאל אותו, סלח לי אולם 18 פתוח?

שוער: כן והיום מתקיימת שם מכירה מיוחדת.

אורזולק: יש לך מזל.

אני: רגע, תסביר לי מה הולך לקרות כאן?

אורזולק: חשבתי שאתה מהיר תפישה, כנראה שאינך שייך עד הסוף לגזע הלטיני, אתה רואה – הבנין מורכב משלוש קומות. בכל קומה אולמות גדולים. בכל אולם מתקיימת מכירה פומבית אחרת. בדרך כלל נמכרים כאן חפצים בעלי ערך: רהיטים עתיקים, כתבי יד, שטיחים, תכשיטים וגם ציורים, למעשה כאן מתנהל השוק האמיתי של הציור האירופאי, הקהל הבא לקנות מורכב ברובו מסוחרים מנוסים ואנשים פרטיים. המעיזים להתמודד איתם, מועטים.

אני: אם כך אין לי כל סיכוי.

אורזולק: יש לך, מפני שהאולם אליו אנו הולכים מיועד אך ורק לדברים זולים, רהיטים שנלקחו בכוח ע"י בית המשפט, ברור!

אני: ברור.

אורזולק: מה אתה מהסס.

אני: לא הייתי רוצה לקנות דבר שנלקח בכוח.

אורזולק: הכל נלקח כאן בכוח, גם חייך, בוא כבר.

(פעלול: צעדים.)

אורזולק: הנה אולם מספר 18.

(פעלול: שומעים המון קולות).

אני: כמה צפוף כאן, בית מרחץ.

קול: מתי מתחילה ההצגה?

קול: איזו הצגה, כאן מכירה פומבית.

קול: כמה מערכות.

קול: אדוני, זה לא תיאטרון.

קול: אתמול קניתי את חתימת ידו של גריבלדי, שילמתי אלף.

קול: אם לא אמצא עבודה מתאימה אצא לזנות, אקנה לי אוטו ואדהר בשאנז אליזה.

קול: ואני לא נוסעת יותר לפורמנטירה. הגרמנים קנו שם את כל האדמות.

קול: גם בספרד הם קונים את הכל, חופים שלמים, מאיפה יש להם כסף, מאיפה?

קול: זה נכון שאידי אמין (לחישות וצחוק פרוע של נשים).

אני: סוף סוף אני מצליח להבחין במשהו, אורזולק, אורזולק, מי האנשים האלה שיושבים על הבמה?

אורזולק: היושב ראש, האחראי על המכירה והמזכיר שלהם, זה שעומד הוא האיש הגורר את הרהיטים מחדר לחדר.

אני: אבל אני לא רואה שום רהיטים.

אורזולק: מפני שמסתירים לך.

אני: אורזולק! אין כאן כל מכירה.

אורזולק: יש! תנו לי לעבור בבקשה, תנו לי לעבור. אני רוצה להגיע לבמה, תנו לי לעבור. תודה רבה, תודה. (קולו נשמע מעומק הבמה, או עומק החדר) אדוני היושב ראש, הנני, אני מתנדב.

היושב ראש: מה שמך בבקשה?

אורזולק: אורזולק, פייר אורזולק.

יושב ראש (פעלול, דופק בפטישו): רבותי! המכירה מתחילה.

אני: מה הם מוכרים?

קול: (של איש זקן) את הבחור הזה אורזולק.

אני: אבל הוא הביא אותי לכאן לקנות רהיטים.

קול (של הזקן): היום יש כאן מכירה מיוחדת, הוא נראה טוב מאוד הבחור הזה, סחורה טובה, זה היה החבר שלך?

האחראי על המכירה: המעיל העליון של מר אורזולק תוצרת גלרי לאפיאט, נתחיל מ־30 פרנק רבותי.

(פעלול: לחישות).

אחראי על המכירה: רבותי, רבותי, אל תצחיקו אותי, אנחנו לא נרד מתחת ל־30 פרנק, בחנות מעיל כזה עולה מינימום 200 פרנק, הוא חדש. מר אורזולק יכול לאשר זאת.

אורזולק: נכון

קול (איש צעירה): 40!

אחראי על המכירה: 45, 50, 60, 70.

קול (גבר): 80.

אחראי על המכירה: 80! טוב מאוד! 80 משמאל, 80 מימין. מי מימין: מי?

קול: 85.

אחראי על המכירה: נהדר! 85 מימין, 85, 90, 100! 100 רבותי! 100 משמאל, שלוש פעמים 100 משמאל!

(פעלול: דפיקת פטיש).

אחראי על המכירה: המעיל של מר אורזולק נמכר במאה פרנק לגברת – – –

קול: הלנה.

האחראי על המכירה: מטרויה?

קול: ודאי (צחוקים באולם).

אחראי על המכירה: ועכשיו המכנסים והחולצה!

קול (של אשה היסטרית): אני רוצה את התחתונים! את התחתונים. (כולם פורצים בצחוק מטורף).

היושב ראש: אל תמהרי גברת, אם תהא לך סבלנות תקבלי ממנו מה שאת רוצה ובעיקר מה שאת חולמת.

האחראי על המכירה: המכנסים והנעלים רבותי! נתחיל ב־20 פרנק.

קולות: 30, 40! 40!

קול (צועק): 50!

אחראי על המכירה: 50 משמאל, 50 מימין, 50! 50!

(פעלול: הפטיש דופק).

אחראי: נמכר! עכשיו הגופיה, התחתונים והחולצה!

קול: 3 פרנק!

אחראי: רק 3 פרנק?

קול: 9!

אחראי: 9 מימין, 9 משמאל, נמכר!

אני (לעצמי): לא יתכן, אורזולק עירום, מה קורה פה? האם האנשים האלה יצאו מדעתם? (צועק) אורזולק! בוא נסתלק מכאן! מספיק! בוא!

אורזולק (כשקולו חנוק): אני כבר לא יכול…

קולות: שש, היושב ראש קם… שששש (דומיה)

היושב ראש: רבותי, בגלל המצב המיוחד השורר כרגע בפאריס אנו לא יכולים למכור את האיש כולו, וכוונתי למר פייר אורזולק, הרי מעשה כזה עלול להתפרש כהתגרות גלויה כנגד מעמד העמלים ואתם יודעים שאנו מחפשים להגיע לאיזון חברתי ולחלוקה צודקת של הרווחים, מובן שזאת אוטופיה ואף פעם לא ניתן לחלק באופן שווה את רכוש המדינה, אני לא רוצה להסתמך כאן על כתבי לנין או פרויד או אפילו הפסיכולוג המהולל שלנו לאקאן אך אי־אפשר, אי־אפשר, אי־אפשר! אתם ודאי מתארים לעצמכם שאנו הממונים כאן על המכירה מייצגים את השלטון ואת המעמד השולט, זה שקר! אנחנו עצמאים! והרכוש הזה הוא לא שלנו וגם מר אורזולק לא שלנו, הוא שלכם! הוא שייך לעם כולו. מה שאנו עתידים לעשות עוד מעט הוא נגד רצוננו, נגד מצפוננו, אבל מה לעשות, יש לנו נשים, ילדים, ובעיות סוציאליות רציניות, ולא אדבר על המחלות הפוקדות אותנו מדי פעם. רבותי, החלטתי לנהל בעצמי את המכירה ומיד אתחיל: הביטו על הידים שלו! הביטו! הן יפות! לא שמנות ולא רזות, הידים האלה מלאות שרירים! הביטו על אצבעותיו הארוכות והעדינות, כאילו היתה זאת יד של פסנתרן מפורסם.

קול (גבר): פנדרצקי!

היושב ראש: בדיוק רבותי, פנדרצקי. ובכן נתחיל מ־80 פרנק.

קול (אשה זקנה): 90!

קול (גבר): 100!

היושב ראש: 120! 130! 150~ 150! נמכר!

אני (לעצמי): מה זה, הפועל מביא משור ומתכונן לחתוך את ידיו של אורזולק, עלי למנוע את השחיטה! עלי למנוע את השחיטה! (זועק) לא ארשה לכם!!

היושב ראש (בגערה): אתה לא תפריע למכירה, אחרת נאסור אותך ונעמיד גם אותך למכירה.

אני: (נפחד) טוב, טוב, (לעצמי) הפועל חותך את ידיו של אורזולק, הוא לא מוציא הגה מפיו, מה קורה כאן??

היושב ראש: הנה הידים, איך את משלמת גברת?

קול (אשה): בצ’ק.

היושב ראש: יש ל תעודת זהות?

קול (האשה): ודאי, אני אזרחית ממושמעת, בבקשה.

היושב ראש: ועכשיו רבותי הרגלים שלו! רגלים נפלאות, לו ז’אן קוקטו משוררנו הדגול היה בחיים וראה רגלים כאלה אני מבטיח לכם שהיה מתאהב בהן בו במקום. נתחיל במאה!

אני (קולי מלא זעם): הם רוצחים אותו! הם רוצחים אותו ואתם שותקים! הם רוצחים אותו!

קול (זקן): לצערנו.

אני: לצערכם?

קול (זקן): אין לנו ברירה, האם לא שמעת שפאריס עיר כבושה.

אני: מי כבש אותה?

קול (זקן): היא כבושה, לפני כמאה שנה אכלנו עכברים אבל הפעם אנו נאלצים לאכול בשר אדם.

אני: הבט! הבט! אני לא יכול לשאת את זה, הקצב מתחיל לנסר את רגליו של אורזולק, עלי להפסיק את השחיטה! (בזעקה) תפסיקו עם זה! אתם פשוט רוצחים! הפכתם להיות אוכלי אדם! שכחתם מה שכתב ז’אן־ז’אק רוסו? שכחתם את פאסקאל? תפסיקו את הטבח הזה! חיות!

היושב ראש: לזרוק את האיש החוצה!

קולות: כן, כן, הוא מפריע!

היושב ראש: החוצה.

אני: תהרגו גם אותי! גם אותי!

קולות: החוצה! מחר יגיע תורך! החוצה!

(פעלול: רעש של רחוב, מכוניות, צלילי אקורדיון בסגנון פיגאל ודחפורים).

קול של מדריך תיירים: אנחנו נמצאים עכשיו ברובע ה־13. כאן לפניו היו בתים עוד מהמאה ה־19, להפסיק עם האקורדיון אני רוצה מוזיקה אלקטרונית.

(פעלול: מוזיקה אלקטרונית ורעש של דחפורים).

מדריך תיירים: אנחנו בונים לגובה, אלה בניני משרדים, אנחנו נכסה את כל פאריס בבטון, נבנה משרדים, ועוד משרדים, ועוד משרדים. נצעד לקראת שנות האלפים!

קולות: (של תיירים בשפה לא מובנת).

מדריך התיירים: וכעת אקח אתכם לאזור החדש מאחורי שער הנצחון ותוכלו להנות מאמנותנו הקינטית, בואו רבותי הנהג מחכה לנו.

(פעלול: שוב צלילי אקורדיון עם מוזיקה אלקטרונית ורעש דחפורים).

אני (לעצמי): אני משוטט ברחובות פאריס ללא מטרה המום, בגדי ופני מלאי דם, דמו של אורזולק. איש לא שם לב אלי. כנראה תופעות כאלה הן יומיומיות, הכביש מלא מכוניות מלאות. הצרפתים חוזרים מהחופשה השנתית. הם שזופים וצוחקים. המכוניות נוסעות במהירות כמעט מופרזת ושוטרים חמושים מכוונים את התנועה.

כמה שנים קודם לכן במונפארנאס,

שיחה כמעט אמיתית

אני יושב בבית־קפה במונפארנאס, לידי צעיר ממוצא פולני שהיכרתי לפני דקות מספר בשם יאנק. לשולחננו מצטרפת אשה קטנה, בלונדית, עם כלב גדול, המדברת סלנג. מבלי להכיר אחד את השני אנו מתחילים לשוחח, והנה תמצית השיחה.

האשה עם הכלב: אני לא מאמינה במוות את הרגשת המוות הבנתי כשאבי מת. כשקברו אותו כאילו משהו נרקב אצלי.

אני: אני מוצא שזה אבסורד לכתוב ספר שלם על המוות. (האשה עם הכלב מחזיקה בידה את ספרו של יאנקלביץ' הדן בבעיות המוות) ואפילו אם המוות הוא סוף דרכנו.

האשה עם הכלב: ג’יאקומטי ידידי היה נוהג לומר לי: הביטי, כשאדם חש כאב סימן שהוא חי.

אני: ג’יאקומטי לא חידש מאומה זאת השקפה אכסיסטנציאלית קלאסית.

האשה עם הכלב: אתה ודאי מכיר את אדמוב.

אני: כן.

האשה עם הכלב: פגשת אותו, דיברת איתו?

אני: קשה לדבר איתו, בדרך־כלל הוא משוחח אך ורק עם עצמו.

האשה עם הכלב: הוא חולה, הוא שוכב כבר שמונה חודשים בבית־חולים, אשתו לא מרשה לאף אחד לבקר אצלו.

אני: שמעתי שאשתו אוהבת להשתעשע עם נערים בני 17.

האשה עם הכלב: אדמוב שתיין, הוא הרס את חייו עם השתייה הזאת. אני זוכרת את הטיולים הנפלאים שלנו בשוק. פעם בשלוש לפנות בוקר נכנסנו למיסעדה זולה ברחוב סנ־דני. המקום היה מלא פרוצות, אדמוב ביקש יין זול ושתה ושתה עד שנהיה מאוד שיכור. במצב הזה זונה התקרבה אלי, ואמרה לי: שמעי! למה לך לשכב עם אדמוב, הוא חסר כוח־גברא מזמן.

אני: נעשה לאדמוב אי־צדק. כאן בצרפת הוא הרציני, הוא לא סוחר. סבלו אמיתי, המחזות הראשונים שלו ממש נפלאים.

האשה עם הכלב: אתה צודק, אני חושבת כמוך, אך הוא שתיין ושום דבר לא יעזור לו. אנחנו לא חיים במאה ה־19, המציאות שלנו היא תעשייתית; שים לב מה קרה לו: במקום שיתרכז ביצירה, הוא נאלץ לתרגם מחזות רוסיים עבור הטלוויזיה.

אני: מדוע הוא עושה את זה?

האשה עם הכלב: מפני שהוא חייב כסף להמון אנשים.

יאנק: אני אוהב לשתות מים; אב אני צריך להשתכר שלוש או ארבע פעמים בשנה. בפעמים אלה איני שותה מפני שאני רוצה להיות עליז, אני שותה עד לאובדן כל החושים. אני שותה כמה ימים רצופים עד שאני נשבר. אחר־כך כשאני עובר את המשבר ואת הבחילה, אני מרגיש כאילו הייתי תינוק נקי והחיים ורודים מחדש.

(לבית הקפה נכנסת נערה המזכירה לי את מהאו שנהרגה בתאונה, אני מספר ליאנק ולאשה עם הכלב על מהאו ועל תאוותה לאסטרולוגיה, ועל דקרטרה שהיה האסטרולוג האישי שלה)

האשה עם הכלב (צוחקת): חה חה חה, דקרטרה אני מכירה אותו מצויין, מצויין אני יודעת את תולדות חייו; משפחתו מאוד עשירה, יש להם בית־חרושת לנעליים או משהו שדומה לזה. כשדקרטרה היה בן 19 המשפחה הבינה שהוא כישלון גמור והם החליטו להרחיקו מעסקים. לכן העניקו לו תקציב חודשי, וכך יכלו לנתק כל קשר עימו. כמובן שהתקציב הזה זעום, אך לדקרטרה יש המון ידידים והם מזמינים אותו לפי התור לאכול אצלם. לפני כמה שנים בסנט־טרופה הוא רקד איתי צמוד צמוד. כשהגעתי לביתי עשיתי מקלחת והבחנתי שיש לי סימן כחול על הבטן, מסתבר שהוא הכניס בקבוק קוקה־קולה למכנסים כדי שיחשבו שיש ל זיקפה מתמדת. (ממשיכה לצחוק) חה חה חה, ואין לך מושג עד כמה שהוא מטונף, הרגליים שלו תמיד מסריחות. עם השכבתי אותו אצלי (כאן אני לא מבין אם היא השכיבה אותו אצלה או ששכבה איתו) וכשחשתי עד כמה רגליו מסריחות, אמרתי לו: בן אדם תתרחץ! למען השם תתרחץ!

אני: אם דקרטרה אינו מתרחץ הרי הוא נוהג כפי שכל צרפתי הגון היה נוהג.

האשה עם הכלב: אני לא צרפתייה, אני ממוצא פולני.

אני: מלבד זאת דקרטרה מזכיר לי את הצרפתי של הנרי מילר מ’שטן בגן־עדן'.

האשה עם הכלב: הנרי מילר יצא מדעתו.

יאנק: פעם עמדתי מדוכא בשדרות רספאי, הייתי חייב להגיע במהירות לקצה השני של פאריס. בכיסי לא היתה פרוטה. מתוך יאוש הושטתי יד, אולי מכונית פרטית תעצור, דבר בלתי מתקבל על הדעת בעיר הזאת ועוד בשעות היום, להפתעתי מכונית אחת עצרה, אשה יפהפייה ישבה ליד ההגה ופתחהלי את הדלת. היא שאלה אותי לאן אני צריך להגיע, ואמרתי לה את היעד. בדרך התפתחה בינינו שיחה: היא שאלה אותי במה אני עוסק, עניתי לה, אחר־כך שאלה אותי אם אני יכול לנחש במה היא עוסקת, התבוננתי בה, היו לה פנים עדינות ועיניים בלתי־רגילות, גדולות ונוצצות, בהיסוס מה אמרתי לה: אני מתאר לעצמי שאת עוסקת במשהו שקרוב לספרות. איך ניחשת, אמרה בהתפעלות, באמת אני קרובה לספרות, אני שחקנית ועכשיו אני משתתפת ב’אדיוט' של דוסטוייבסקי. אני נסטסיה פילפובנה. כשעצרנו היא מסרה לי את מספר הטלפון שלה, וביקשה ממני להתקשר עימה בהקדם. עברו מאז שישה חודשים ואני “האידיוט” לא התקשרתי עימה.

(אנחנו קמים, משלמים למלצר, האשה עם הכלב שואלת את יאנק במה הוא עוסק. מסתבר שיאנק לומד רפואה ועומד לסיים את לימודיו בקרוב. הוא פנה לרפואה מאוחר – כעת הוא מעל גיל 30 – כי קודם סיים פקולטה אחרת והוא מהנדס פיזיקה גרעינית).

האשה עם הכלב: ומדוע פנית לרפואה, האטום זה העתיד.

יאנק: בגלל אלג’יריה. שלחו אותי לכפר נידח להיות סלב, כלומר הרופא של הכפר. אף פעם לא למדתי רפואה, היה לי עוזר חייל ערבי אלג’יראי שללא ספק היה גם איש הפ.ל.נ. מהמיפקדה היו מבקשים ממני לערוך סיורים, הייתי שואל את העוזר שלי איפה לדעתו הפ.ל.נ. נמצא והוא היה מוסר לי מקום שוודאי איש מהפ.ל.נ לא נמצא שם. הייתי עורך את היסור ושולח דו"ח, כך כולם היו מרוצים – המיפקדה שלי שקיבלה דו"חות והיה להם מה לתייק, ואנשי הפ.ל.נ. שאף פעם לא הייתי מטריד אותם. זאת גם הסיבה שנשארתי בחיים, כי הייתי אדם בודד בכפר שכל־כולו מאוכלס בערבים. כרופא שלא היה רופא חייב הייתי לטפל בחולים, הייתי קורא ספרי רפואה ומטפל בהם, פעם אפילו הייתי מיילד וכך נתפשתי לעניין הרפואה והבנתי שזה היעוד האמיתי שלי. אני רוצה לעזור לבני־אדם ולא להשמיד אותם.

(אנחנו נפרדים, לוחצים ידיים, היכרנו רק הערב וכבר נעשינו ידידים. האשה עם הכלב רוצה ללכת ל"רוסבאד" לשתות כוסית, אני נוסע הביתה, יאנק מלווה אותה ואני מניח שאחר־כך הם הולכים לעשות אהבה).

עדיין פאריס

אתמול התחלתי לעבוד במוסד לילדים קשי הסתגלות חברתית. מישהו השיג לי את הג’וב. תפקידי, להגיע לשם בשעת הצהריים, לאכול יחד איתם, ללוות אותם לגן־ציבורי ולהשגיח עליהם במשך שעתיים. בעד זה אני מקבל 500 פרנק לחודש, לא רע. המנהלת שהיא יהודייה (ובפירוש אין זה מוסד יהודי, אלא צרפתי־נוצרי), מסבירה לי שילדים אלה אינם מפגרים, אלא מופרעים. כשהתבוננתי בהם לא הבחנתי בשום דבר מיוחד, הם נראו כולם נורמליים. במשך הזמן הסתבר לי שאכן כל אחד ואחד או שהוא מטורף, או שדיבוק נכנס בו.

למשל טיירי, כבן 10. “טיירי אל תדבר בוקל־רם! תפסיק לצעוק!”, אך טיירי ממשיך לדבר בקול רם וממשיך לצעוק.

היום, בהולכנו לכיוון הגן, בא אלי טיירי, לקח את ידי ואמר: אתה יודע, אני אוהב כל דבר שרועש, חצוצרות, תופים, פעמונים, אני אוהב רעש ולצלצל חזק, חזק".

ילד אחר, רולנד, שומר על קניינו בארבע עיניים. רולנד לא קרא מולייר ולא יודע מי זה הרפגון, הוא הרפגון. קניינו: מחזיקי מפתחות, סוכריות ומסטיקים. הילדים יודעים את חולשתו ואהבתו המופרזת לרכוש ומנצלים את זה. בכל פעם שמישהו מהם מצליח לסחוב לרולנד משהו, הוא רץ ופורץ בזעקות אימים: גנבו לי!! הנבל! בן הזנונים! החזיר! גנבו לי!" כשמחזירים לו את החפץ נרגע, אך הייתי אומר שהוא מחכה לרגע שיגנבו ממנו בכדי לפרוץ בצעקות, הוא נהנה מעצם הצעקה. המדריכה העובדת איתי מסבירה לי שללא ספק ייהפך להומו. “איך את יודעת”, אני שואל. “אני יודעת מפני שאני אשה”.

ילדה אחרת בשם מרי אוהבת לשבת על־ידי. היא שותקת. היום זה יום־הספורט ובא לכאן מדריך מיוחד. אני שואל את המדריך אם לדעתו הילדים האלה יוכלו בעתיד להסתגל לקשיי החיים ולחיות בתוך החברה. המדריך צוחק ואומר שמצבם של ילדים אלה נהדר לעומת ילדים מפגרים באמת. מרי מאזינה לדברי מדריך־הספורט ולפתע אומרת: “בקרוב אעזוב את המקום הזה ואלך לי לבית־ספר רגיל”.

“שם לא יהיה לך קל יותר”, אומר המדריך בספקנות.

“אני אוהבת קשיים, אני מסוגלת להוכיח את עצמי”.

מרי מתרחקת והולכת לשחק עם חברה. אני אומר למדריך שהנה כאן הוכחה שהילדה הזאת בסדר ותוכל לחיות ולהחזיק מעמד בחיים האלה. מדריך הספורט מביט עלי כאל יצור תמים, ואכן אני תמים, כי כעבור זמן קצר אנו שומעים את מרי זועקת כשקצף יוצא מפיה, היא נתונה ממש להתקפת טירוף. אני מתקרב אליה ורואה את הילדה שהלכה עימה הלוחשת באוזנה של מרי: “היום בבריכת־השחייה אנחנו נדאג שתמותי בטביעה”.

מרי זועקת, רוצה להכות אותה, חברתה בורחת, מרי אחריה: “חכי! חכי! תראי מה שתקבלי כשאמא שלי תבוא”.

“את לא תספרי כלום לאמא שלך”, עונה החברה בקולה השקט, “מפני שמזמן תהיי כבר בעולם אחר, אנחנו נדאג שתטבעי”.

“לא!! לא!” זועקת מרי, וממשיכה לרודף אחריה.

אתה צודק, אני אומר למדריך־הספורט המביט עלי בעינים סלחניות.

כעבור זמן אני רואה את מרי ואת הילדה שאיימה עליה יושבות על ספסל בפינה אחרת של הגן ומסתודדות ביניהן.

ילד אחר, נמוך קומה וחזק, רץ כל הזמן, הוא בתנועה מתמדת. הוא מתקרב אלי ומזמין אותי לקרב אגרופים. הוא נותן לי מכה. ידיו קשות כפטישים. אני מציע לו להכות את הספסל וכך יהיו לו שרירים חזקים באמת. מי יודע. אולי יום אחד יהיה קסיוס קליי, הצעתי נשמעת לו הגיונית והוא מתחיל להכות בכל כוחו על הספסל, כנראה שידיו כואבות, הוא עוזב אותי וממשיך לרוץ בתוך הגן.

ומה עושים שאר הילדים? משחקים כדורגל, מעיפים חול אחד על האחר ואחדים מחפשים אוצר. כשאני עוזב את העבודה עלי ללכת דרך רחוב פובורג פואסונייר, המלא חנויות לפרוות. אני מסתכל בחלומות־הראווה ומחפש את הפרווה בה היה סאשר־מאזוך, מלביש את ואנדה אשתו, ומבקש ממנה שתצליף בו. נשים אוהבות פרוות. אפילו ברוסיה הסובייטית עושים ציידי הפרוות בסיביר הון. לא, אני לא אהיה מורה אף פעם, אינני רוצה לחנך איש, אינני רוצה לתקן אף אחד, במה אני אשם שהילדים האלה מופרעים? אולי המופרעות הזאת היא הגאווה היחידה שנשארה לייצור האנושי בסחי הסובב אותנו.

לפני המטרו “בון נובל” אני פוגש את בוב, לא ראיתי אותו כמה חודשים. בוב הוא כושי וגם זמר. “לאן נעלמת”, אני שואל, “נסעתי למארסיי”, אומר בוב, “יהיה לי חוזה של כמה חודשים, שרתי בקסבה, תראה כמה אני נראה טוב”. בוב מחייך, בפיו שינים צחורות כבמודעת פרסומת. הוא מזמין בקבוק, “נשתה לכבוד שובי לפאריס, אני אוהב את העיר הזאת”. אנחנו מרוקנים בקבוק והנה מופיע עוד בקבוק ועוד בקבוק, בוב מספר לי על חברו שוודאי יגיע לגדולה. “מי זה חברך”, אני שואל, ובוב הוזה: “זה מלאבולו שנולד בארץ הבמביה לכן קוראים לו מלאבולו. שפתיו עבות, עבות מאוד, הוא מדבר, מדבר, מדבר, מדבר ללא הפסקה. מלאבולו מתכנן את אפריקה החדשה, הוא לא רוצה את היער, הוא רוצה כבישים רחבים. מלאבולו לא קוף, בשום פנים ואופן לא קוף, הוא גר עכשיו בפאריס, לובש מעיל־גשם שחוק, ומרים חתיכות לבנות אחת, אחת, מלאבולו לא גאה על כך שהכושים מפורסמים בתור זיינים. הוא רוצה שאפריקה תיהפך לאש, שהאש תאכל את האש. מלאבולו רוצה להיות מלך העולם, קיסר הגלקסיות. מלאבולו עצוב, אין לו פרוטה, ממש פרוטה, האנדרוגינוס היושב ליד הפתח ואוכל סטייק בדם, יתן למאלבולו תמיד לקחת מצלחתו. למלאבולו תוכניות רבות. אתמול הוא נאם באוזני כך: כן, כן, כן, כולם שונאים אותנו על־היותנו כושים, אני שחור מפני שאני שחור. אני אוהב רק בני אדם פסיכופטים, אני רוצה להתעסק איתם, לעשות הצגה גדולה, לזעזע את פאריס, את אפריקה, את אמריקה, את הודו, אני רוצה הרבה רעש. אתה בוב תשחק תפקיד, תפקיד חשוב, אעשה אותך מפורסם, יהיה לך המון כסף, בחורות יפות, כל הדוגמניות של קריסטיאן דיור במיטתך, הן תדגמנה לך את התחתונים שלהן, חה, חה, חה, תשתה רק שמפניה ותיסע לאן שמתחשק לך לנסוע, אפילו לרומניה, אני אשלח אותך] אני! לאחר ההצגה ארצח את מלך במביה ואתפוס את השלטון. אתה תהיה שר החוץ שלנו. אלביש אותך בפראק ועל ראשך אשים צילינדר, תנהל את המדיניות שלנו, תבנה ארמון זכוכית ושם נגור כולנו, אתן לך אפילו אשה יפה, את אחותי מאלאבומבה יפהפייה, השדיים שלה חזקים כמו ברזל, במיטה היא מקסימה, היא אוהבת ללקק ואתה גם תלקק אותה, תהיה איש מאושר ותרגיש א כל התענוגות”.

פאריס אחרת

אני ישן, כעת אני גר בשדרות אקסלמנס, ליד האיצטדיון “פארק דה פרנס” וליד מסלול של מירוצי סוסים, היער לא רחוק ממני, אני ישן, תרדמתי עמוקה, אינני חולם, “נצל כל רגע”. איך? עד אור הבוקר קראתי ספר על חייו של ארתור רמבו. מילותיו האחרונות: “אללה קרים”. באחד המכתבים ששלח לאחותו הוא כותב: “כמה אני מיסכן, כמה אני מיסכן”. הוא מתלונן כמו ילד כי בחגורתו שישה קילו זהב המכבידים על הליכתו. הטלפון מצלצל, אני נגרר עד למכשיר, קול של אשה.

– האלו.

– מי מדבר?

– מיליצה.

– מי?

– מיליצה, אתה מכיר אותי, היוגוסלבית, הערתי אותך?

– כן.

– לא נורא. אתה יודע, לא תראה אותי יותר, אני נעלמת לשנה.

– מדוע?

– אני חוזרת לכפר, אני אסתגר בכפר, יתר לא אסתובב במונפארנאס.

– ומה תעשי בכפר?

– כלום, אטפל בילדים שלי, בוא מהר! אני זקוקה לך!

– אבל אני ישן מיליצה, אני עייף.

– הסרבים עם נורא, אתה יודע, אף פעם לא אשוב ליוגוסלביה ואני מצפצפת על טיטו.

– הוא שמן.

– אני לא קומוניסטית, אני לא יוגוסלבית, אני מיליצה והגוף שלי חם והחזה שלי לוהט, בוא מהר, אני רוצה אותך. ואם אתה לא תבוא אלי, אני אבוא אליך.

– אבל מיליצה, אצלי אי אפשר, את יודעת את זה.

– אפילו לו רציתי להישאר במונפארנאס, אינני יכולה, מאהובי האחרון נגנב אקדח.

– מי גנב את האקדח?

– בעלי לשעבר.

– ומה עשה עם האקדח?

– אין לי מושג. יתכן שהוא מתכוון לרצוח אותי, כבר התלוננתי במשטרה, אני זקוקה באופן דחוף לחמשת אלפים פראנק.

– לשם מה?

– אני רוצה לנסוע לסיציליה.

– מיליצה, אני חושב שאת מטורפת.

– אני רוצה להיות קרוב למסינה, אולי תבוא רעידת אדמה, אני זקוקה לתנודות חזקות, אני רוצה להחיות עד גבול היכולת האנושית כלי.

– לו יכולתי להצטרף אלייך, מיליצה…

– אז בוא, אני מחכה לך.

– אני מפחד.

– אז דע לך שאשוב לכפר ולא יראו אות במשך שנה שלמה, אתה שומע, במשך שנה שלמה.

– אני נושק את שדייך, מיליצה.

– לא בטלפון, בוא!

– אל תעני אותי!

– מוג־לב!

– להתראות.

– מוג־לב! זה מה שאתה, מוג־לב!

לא מיליצה, אני לא מוג־לב, פשוט אין לי פרוטה, אין לי פרוטה וכידוע לך אללה עשיר ומפורסם ועלייך לפנות אליו.

עדיין פאריס אחרת

לפני יומיים נרדמתי על הספה, הייתי במצב של הזייה, הטלוויזיה היתה דלוקה ויכול הייתי לשמוע את הקולות הבוקעים מהמכשיר. מדי פעם הייתי פוקח את עיני ומציץ סביבי. נדמה לי שאני נמצא בישראל ונדרשתי לביים את ‘מות דנטון’ בתיאטרון “הקאמרי”, או ב"הבימה". השחקנים ישבו סביבי וקראו את הטקסט. היתה שם בחורה צעירה, נדמה לי ששה היה אנג’לה, היא הוציאה מתוכה קול עמוק ומלא כאב, אינני זוכר את המשפט, נדמה לי שלא היה למשפט זה כל קשר עם היצירה של ביכנר היא כתבה זאת. הבנתי שמצאתי את השחקנית שחיפשתי עבור ההצגה הזאת. לפתע נכנסה לאולם החזרות שחקנית אחרת, לבושה בפרווה ירוקה ויקרה, היא הפריעה לי וזרקתי אותה החוצה.

שילשום ישנתי שינה טרופה והמשכתי להיות נתון במצב של הזייה. הפעם משהו מדהים. כאילו הייתי בחדר מסויים ויחד עימי עוד הרבה אנשים. בחדר היו כמה רהיטים: מיטה, שולחן וכיסאות. קול בישר לנו שיום הדין מתקרב: חלק מאיתנו יילך לגיהינום וחלק מאיתנו יזכה לחיי טוהר. כלומר החדר בו נמצאתי היה חצוי בין חטא לטוהר. ישבתי על המיטה, אך הייתי קרוב לכיסא, לא ישבתי ממש, פתאום קול בישר כי אלה היושבים על המיטה חוטאים ונידונים לחיי גיהינום. רציתי לגרור את עצמי לשולחן, אך מישהו שישב על המיטה סחב אותי אליו והיה חושך. כן, צללתי לתוך החשיכה. כעבור זמן מה חזרה אלי הכרתי, הייתי באותו חדר, אלה שנידונו לחיי גיהינום היו יחד עימי בחדר, רק אלה שזכו לחיי טוהר נעלמו. הסתכלתי סביב, דרך החלון, היה קיץ נעים, בחדר – אנשים שוחחו ביניהם, האזנתי לשיחתם, לא הבנתי את השפה, אמנם הם דיברו ביניהם, אך כל אחד בשפה שלו, כך שהשיחה היתה למראית עין. פתאום הבנתי שהגיהינום הוא כאן. הם בחיים האלה, החיים אני חי אותם, בשל חטא נורא, אני נמצא כאן. יכולתי להבין במעומעם את המושג של חיי טוהר. ידעתי שנעשה לי עוול, כי לא שכבתי ממש על המיטה, אלא הייתי בדרך לשולחן, ויד זדונית סחבה אותי. חשתי כאב עצום וחוסר אונים, לא הבנתי מה פשעי בחיים האלה, ומדוע אני נידון לחיות אותם החיים ולעבור מחדש אותם המצבים, כשלפתע יד אחרת סחבה אותי אל החשיכה. הפעם ידעתי שנבחרתי לחיי טוהר. בהכרה מלאה, כשאני ממש מאושר, צללתי אל החשיכה, לחשיכה איומה, ויותר אינני מסוגל לזכור.

לנסוע במטרו זה משהו הכופה עצמו עלי ועל מליונים אחרים. אנחנו נוסעים מתחת לאדמה מחוסר ברירה. ברור לנו שהנסיעה הזאת היא בניגוד לטבע האנושי. נולדנו לחיות מעל לאדמה ולא מתחתה. סיפוריו של אסימוב לא שוים פרוטה. מרגע היוולדנו אנו נרמסים ויש נבלות המסכימות לזה, וישנם מנוולים המודים בזה, וישנם בנ־אדם הדומים לסוסים הרואים ברמיסה הזאת תופעה טבעית ואינם חשים צורך להתנגד. אבל לי ברור שאנחנו, ואני מתכוון רק לאלה הנאלצים לנסוע מתת לאדמה, עלולים יום אחד להיהפך לקאניבלים, לערפדים או לדינוזאורים צמאי דם. המטרו נבנה בכדי להקל עלינו את החיים, בזאת מודים גם אלה שבאופן עקרוני מסרבים לנסוע מתחת לאדמה; אך זה אינו נוגע לז’אק המעדיף לנסוע בתוך הגלקסיות. לכאורה המראתו קלה ויכולתו לשוט שם מפליאה; אך אין הוא עושה זאת במצב הכרתי, ואם חלילה התעורר הוא נופל ונחבל קשות. ראיתי שלשום, עינו הימנית נפוחה, כמה מצלעותיו שבורות וידו הימנית חבושה.

הפילוסוף הצרפתי ז’אן ז’אק קלושאר טוען שהמטרו נוצר בכדי לקרב אותנו זה לזה, להריח זה את זה, לקלל זה את זה, לרצוח זה את זה. הי, אתה, שיכור מסריח, אל תעבור מצד לצד, המתח כאן גבוה, לבסוף תהיה פחם.

לכל אחד מאיתנו, הנוסע במטרו, כיוון מוגדר, זה חוק, אפילו אלה הנוסעים להנאתם וללא מטרה ברורה חייבים לציית לחוק זה. גם בשעה שפלוני מחליט לבלות כל חייו מתחת לאדמה עליו לדעת שיום אחד חייב יהיה לצאת לאור. למטרו פשוט יש גוף ונשמה, רגליים, ידיים, ציפורניים, קיבה, אברי מין ופי־טבעת. הוא לא יכול לשאת אותך זמן רב. יום אחד יקיא אותך החוצה ואז האיש ירגיש סחרחורת, סחרחורת מהירה ורגעית, סחרחורת המבשרת לפעמים את הקץ האישי והפרטי שלך, סחרחורת איומה ולחץ בעורף ולחץ במצח ולחץ באוזניים ולחץ על העוברים והשבים ולחץ על השוטרים ולחץ איום של אלה הנהנים והאומרים כמו בהמות: הן! הן ואמן! רק אנחנו צודקים! והלחץ ימשך והוא יהיה לחץ של המשפחה ושל החברה כולה ואז לא נשארת לך אלא תגובה אחת: להתמרד! להתמרד ולומר, לא! האיש אשר יצא מהמטרו ללא הכנה מוקדמת משול לאותו טייס הנזרק לסטרטוספרה ללא מסכה מתאימה. האיש הזה צפוי לחנק!

היי, ילד, זה לא רחם, אין כאן אמא דואגת, אתה מוצץ בוץ, קיא וזיעת הזולת!

לז’אן קלוד טנדר. הוא גר מחוץ לפאריס, ליד היער רמבויה, הוא לא מגדל כלום, מתעב חקלאות, ילדיו הוויטנאמיים משעשעים אותו. רוב הזמן הוא מעשן. הוא מתעניין בצמחים ירוקים ובהשפעתם על תאי המוח. אני אוהב את בודהה, אומר ז’אן קלוד, מפני שהוא שמן ומחייך; אז אשתו מכינה לנו במטבח מאכלים וייטנאמיים, אני מטושטש, מסתכל על הטלוויזיה הצבעונית. בסילבסטר ערכנו כאן חגיגה, הדלקנו מדורה, הבית התמלא עשן, בלילה האפל יצאנו לטייל ביער, צרחנו כמו מטורפים, שהשוטרים יבואו, שיאסרו אותנו. ז’אן קלוד רוצה לנסוע לדרום, לפתוח שם מסעדה, כשהוא מגיע לפאריס עליו לנסוע במטרו, הוא מוכרח. הכיוון שלו הוא חדגוני, מפורט־דה־ורסאיי עד לפורט־דה־קליניאנקור.

מהאו שהיתה נערה ברטונית חדלה לנסוע במטרו, כלומר היא עצמה לא נוסעת; אך רוחה משוטטת שם. בשעה שאני שתוי היא כאן על־ידי. מהאו היתה מלכת הרובע, גבוהה, גבוהה ממני, עירומה שוכבת באמבטיה והנסיך הסיציליאני חבר המאפיה מסבן אותה, ידו מחליקה בתאווה, מלטפת את שדיה ואת ערוותה. הפירומן הנאצי שורף את הסדינים שלה, מהאו עירומה מסתובבת בחדרה, ממולה גר התובע הראשי,. ראה עכבר! ראה כמה אני יפה! סטפאן אהובה גוסס, לוורידיו הכניסו צינורות, להזרים דם. סטפאן צעיר וחולה סרטן דם, סטפאן תולש בזעם את הצינורות מגופו ורץ בפרוזדורים. אני לא רוצה למות! לא רוצה למות! אני גוסס, מבין זאת, אני בהכרה! ערפדים! תנו לי את הדם חזרה! מהאו עושה נרות שעווה, היא מתה בתאונת דרכים בדרום, ליד מארסיי, בכפר. הובילו אותה לקבר כמה אנשים אלמונים. גופה היה מונח בתוך ארגז. סוסים אדומים עם עיניים כחולות משכו לאיטם את העגלה.

גם אריסטיד נוסע במטרו רק כשהוא מוכרח. הכיוון הדמיוני שלו מפאסי עד לסטאלינגראד. אך האמת היא שהוא נוסע מסטאלינגראד לפאסי. אריסטיד הוא דיאלקטיקן – מארכס, אנגלס, ולנין הם ידידיו. לדבריו המטרו הוא לא עניין של מעמד, כי גם אנשים עשירים נאלצים לנסוע, ועובדה שהם מתערבבים עם דלי־העם, למרות שהם נוסעים במחלקה הראשונה. המטרו הוא מיבנה־על, אל לנו לייחס למטרו חשיבות מכרעת כי עתידו ליהרס. במקום באלוהים מאמין אריסטיד בפרויד והוא סבור שהפסיכואנאליזה זה דבר רצוי.

מישל נוסע משאטלה עד לרספאי. הכבד שלו אכול. מישל רזה ועני, עני עד אימה. הוא רעב לנשים, תמיד רעב. מישל כותב ומצייר. הוא בולע כל יום ארבעה כדורי ויטאמין בי. אני בולע את הכדורים כשאני מרגיש שהחשיש חסר לי. אני רוצה נשים, נשים מכל הגילים, עליי לנצח אותן, עליי לשכב עם עוד אחת ועוד אחת, אני אוהב אותן במיטתי, יום־יום. אין לי שום מוסר.

פול גר בבלויל. כשהוא שתוי, וזה רוב הזמן, הוא נוסע עד ואוין. פול שותה רק יין לבן, הוא מצייר לבן, הוא רואה לבן. כשפול נכנס לבית־הקפה הוא קודם כל מסתכל בראי. פעם היה יפה, עכשיו כולו סגול והוא זועם והוא רוצה להכות ומעליב ומקבל מכות מכיוון שאיננו מסוגל להשיב, הוא היה רוצה להחזיר, לא יתכן להתגלגל כך, בן 50, לא יתכן, לא.

בתחנה סנט־אוגוסטין מציגים פסלים, תערוכה בין־לאומית. הקדוש מתנגד לתיאטרון, הוא סולד מרצח חסר טעם, הוא נגד הקירקס. שלושה היפים מנגנים שירי עם ומרגו עוסקת בזנות עד שהאוניה תבוא. גם גרגנטוא שותה, אך מוחו בהיר. הוא נוסע לבניולה. הוא מרגיש צורך לנאום והוא נואם: הייתי חייל, בגיברלטר. הייתי מפקדו של קוף. הייתי אכזרי. לימדתי את הקוף תרגילים צבאיים מסובכים. אפילו ת"ס תס"ח, אחר־כך פרצה המלחמה. הקוף היה לוחם נהדר. הוא נפצע בגליפולי, הוא נפצע במונטה־נגרו, במונטה־קסינו, הוא נפצע בסיני הוא נפצע במאנצ’יוריה וצנח בווייטנאם. הקוף שלי היה כמעט בלתי־אנושי. מה שמוזר אצלו היה, וגם הרופאים נדהמו, רבותי, מהתופעה הזאת, היתה הצואה שלו; וזאת לא היתה סתם צואה אלא חיל־חימוש שלם. בשעה שהאויב עמד לגבור עלינו, הקוף שלי היה הולך לבית־השימוש ומספק לנו, טאנקים, כדורי דום־דום, תותחים, גרביים, נעליים גבוהות, מברשות שיניים, מאסטיקים, סוכריות מנטה, בולי־ביף, קוקה־קולה, חול, סארדינים, תפוזים, אשכוליות, אננס, כן אננס, רימונים, רקטות וגריז, הרבה גריז, אך ורק גריז. הקוף שלי מת, רבותי, מת כגיבור, הוא קיבל צרור במוח הקטן. הוא איבד את שיווי המשקל ונפל, הוא פירפר דקות ארוכות. אחר־כך הוציא את נשמתו, הגדוד בכה. רבותי, אני שותה לזכרו ולזכר כל הגדוד אשר נפל בגיברלטר ביחד עם הסלע.

גם ארלט זונה, היא מוכרת את גופה. היא נוסעת ממאלסרברה עד פסטר, שם מקומה, ארלט לא טובה ולא קדושה. המחירים שלה גבוהים. היא יודעת שעדיין גופה צעיר. היא דורשת הרבה. עלי לחיות ברמה גבוהה, הספרות בשבילך, אדוני, הרי אתה לא כומר, אתה יהודי, ברפובליק אומרים שאצלכם אלה שדתיים לוהטים ממש. אני? אין לי אורגזמה, אני לסבית, נשים רק נשים, לא, לא, רק לא הסבר הגיוני, אני אוהבת לאכול, טוב, בשר ודם, דם ובשר. מין? עוד פעם… מין… מה זה? גבר? באמת מה זה? אשה? אני. הצילומים האלה הם שלי… אתה חושב שהן חזיריות…משלמים בעד זה, די טוב… אתה תמים… עוד לא ראית כיצד אני מצליפה בפייר עם שוט כזה גדול, פייר זועק ואומר: ארלט, ההצלפות שלך הם החיים עצמם… אדוני, פייר הוא אכסיסטנציאליסט, כותב דוקטוראט על כך בסורבון, המכות הן חלק מעבודת־הגמר שלו, הוא רואה את זה כמשהו הכרחי, ארוסתו לא מתנגדת. לא, לא, אני לא הולכת איתך, בעד עבודתי אני דורשת תמורה והכיסים שלך ריקים, אני יודעת, אני מריחה אותך. אני לא מצפה לכלום ואני יודעת שלא יבוא שום שינוי. המושג “מחר” מחוק מזכרוני. אני חיה עכשיו וכעת לך לך, אל תפריע לי בעבודתי.

אנחנו תושבי פאריס נדונים לנסוע במטרו, פסק־דין אכזרי זה יכול להשתנות רק בשעה שעובדי הרכבת התחתית יכריזו על שביתה כללית, ואז, ברגע שנרצה לרדת למעמקים, נמצא את הדלתות נעולות. אני מקווה שיום זה קרוב.

שמי נאפ. אני תולעת עץ. אני שוכן בתוך ארון־ספרים שנבנה במאה ה־18. החיים שלי קצרים. מטרת חיי היא לכרסם את העץ עד שהארון יתפורר. למעשה זאת מטרה לטווח ארוך, כי אין לי כל ודאות שעוד בחיי אזכה לראות את סיום משימתי. אך אין בכך כל חשיבות היות וזאת המטרה הסופית של הגזע שלנו. תפקיד הכירסום נמסר לנו מדור לדור. אם אמות, בני ימשיך בכירסום, ואם גם בני ימות, בנו ימשיך במלאכה עד שנגשים את המטרה. אני עיוור, אין לי ידיים ולא רגליים. אני נע וזוחל בעזרת שרירים שהם בעלי חוזק אדיר בהשוואה לגופי הזעיר שאורכו לא למעלה מחמישה מילימטר. למרות שאני דר בארון־ספרים, מעודי לא נגעתי בנייר. הוא לא ערב לחיכי. אינני תולעת ספרים, אני תולעת עץ. בתור תולעת עץ חינכו אותי לבוז לתולעי הספרים. עוד משהו, מילדותי נאמר לי שהם האויבים שלנו, לא מפני שהם מאיימים להרוס את כלכלתנו המדינית; להיפך, בנקודה הזאת שהיא למעשה נקודה בסיסית של קיום, אין לנו כל קשר איתם. אנו לא מכרסמים נייר ואילו הם לא מכרסמים את העץ ואת שרידי הכלורופיל. העם הזה פשוט לא מוצא חן בעינינו משום שהם שונים מאיתנו. תולעי הספרים חצופות, בלתי מחונכות ומכוערות. אמנם אנחנו שונים זה מזה; אך בכל־זאת יש לנו מטרה זהה, עליהם לפורר את הספרים עד להשמדתם הכללית ואילו אנחנו את העץ. מטרתנו המשותפת היא ההרס. למרות השנאה הגזעית הקיימת בינינו אנו נאלצים לחיות יחדיו בגלל אויב משותף לשני העמים והוא: “האדם”. אבותינו סיפרו לנו שהארון שלנו נמצא בבית מפואר השייך לבני־אדם מאוד עשירים. לפעמים אנו שומעים את קולותיהם. הם נשמעים באוזנינו גסים וחסרי מובן. אין אני מבינים את משמעות הצלילים האלה הואיל ואנו מסוגלים להבין אך־ורק את שפתנו. אנחנו איננו שייכים לגזע האנושי ולא מרגישים צורך להיות שייכים לגזע האנושי. הנני תולעת חושבת. לכן ניתנה לי הזכות לרשום את הווידוי הזה, למרות שהחשיבה נחשבת לדבר מצחיק בקרב הגזע שלנו. אין לי זכרונות, אני חי אך־ורק את ההווה. למרות שחוקרים מסויימים יכולים לזלזל בגזע שלנו, דעו לכם שאבותינו בנו משטר לתפארת. יש לנו מנהיג הקובע את חיינו ואחי התולעים נשמעים לו בחפץ לב. ייתכן שזאת דיקטאטורה; אך זה המשטר שהורגלנו לחיות בו ואף תולעת אינה חושבת להתמרד או לשנות את החוקה. אין אנו רשאים לצאת מהארון שלנו כדי למצוא ארון אחר עד גמר משימתנו הקדושה, שהיא התפוררותו המוחלטת של העץ. המנהיג שלנו טוען שהעץ, אותו אנו מכרסמים בשקדנות ובסבלנות, הינו עץ הדובדבן. טעמו משובח. בכל אופן, כך נאמר לנו, שטעמו משובח ואין לנו שום אפשרות לוודא אם זה נכון, כי אין אנו רשאים לעזוב את הארון בכדי לטעום עץ אחר. בנקודה הזאת אני משוכנע שלתולעי הספרים יש עדיפות ברורה עלינו, כי הן יכולות לכרסם ספרים שונים בעלי טעם מגוון. בהיותי נער אחזוני ספקות חמורים, רציתי לדעת אם אכן העץ שלנו הוא הטוב שבמזונות האפשריים. לכן החלטתי להימלט מהארון – ולהימלט, עלי להסביר את עצמי ולהבהיר לקורא – זאת באמת העזה מטורפת, כי אף תולעת, עד כמה שידוע לי, אף אחד מבני הגזע שלנו, לא חשב כך לפני. באותם הימים, התגנבתי עד לספר אחד ושוחחתי עם תולעת ספרים (דבר אסור בהחלט). הסברתי לה על תוכניותי וביקשתי ממנה עצה. תולעת הספרים עודדה אותי באומרה שהספק שלי מוצדק ועלי לטעום גם עץ אחר בכדי להבין שהדובדבן הוא המשובח בין העצים. המשכנו לשוחח ותולעת הספרים שהיתה מלומדת מאוד הגיעה למסקנה שאין לה מושג מה תכלית הכירסום שלנו. אמרתי לה שאם אין לה ביטחון במעשיה, הרי עליה להפסיק לכרסם. תולעת העץ צחקה ופסקה שלמרות צידקת דברי, עליה להמשיך לכרסם אפילו ללא תכלית, כי כך פסקו מנהיגינו ואלה חוקי אבותינו. עלינו לכרסם את הנייר או את העץ עד שנמות. מה שנראה לי בלתי־צודק הוא עניין המוות, אני לא מבין מדוע עליי להיעלם יום אחד. המנהיג שלנו דתי, תולעת מאמינה, לדעתו לאחר המוות אנו עוזבים את גופינו הזעירים בכדי לקבל צורה אחרת, נעלה יותר. אנו גם נתחיל לראות באמת ונחדל לחוש את המציאות בעזרת העור שלנו. תולעי הספרים הן בלתי־מאמינות. הן טוענות שלאחר המוות אין כלום, פשוט לא־כלום, אנחנו נעלמים ונרדמים לנצח, בואנו לכאן הוא מיקרי והכירסום שלנו מסמל את סוד היקום; אך אין לנו כל אפשרות להבין את הסוד משום שהוא מחוץ להשגתנו השכלית. אבותינו מספרים שבזמנים קדומים יותר נערכו קרבות אדירים בינינו לבין תולעי הספרים. אלה היו מלחמות דתיות, נפלו חללים רבים משני המחנות. לבסוף שני הגזעים הגיעו למסקנה שאף אחד מהם לא יוכל להשיג הכרעה בשדה הקרב. לכן הוחלט לחתום על שביתת־נשק אין־סופית. לא שלום ולא מלחמה.

עד עכשיו, למרות שאני כמעט זקן, אינני משתייך ואינני מזדהה עם אחי ואחיותי בני גזעי המאמינים בהמשך הקיום לאחר המוות, אני חי בחוסר ודאות, ולכן ניתן לומר שמבחינה רגשית אני שייך לגזע תולעי הספרים; אך, לצערי הרב, אין לי כל סיכוי להגר ולחיות אצלם, קיבתי לא סובלת נייר, היא מסוגלת לעכל אך־ורק את העץ.

סיפרתי לכם כבר שבהיותי נער שאפתי לברוח מהארון ולטעום עץ אחר. יכולתי להגשים את חלומי בשעה שנערכה חגיגה גדולה בעיקבות התפוררותו של מדף אחד. מצאתי חריץ ויצאתי לאוויר העולם. ברצוני לציין שמעשה כזה נחשב בעיני מנהיגינו לבגידה איומה וסטייה מהותית ממטרתנו הסופית. לאחר שנמלטתי אחז אותי פחד עצום וגם היה לי קר. בארון תמיד חם, הייתי המום, התחלתי לנוע, פתאום הבנתי שאני חופשי, כן, חופשי. הייתי תולעת חופשית. שכחתי מהקור. הייתי כשיכור, שרתי, השתוללתי והייתי מאושר. מזון היה שם בשפע, יכולתי לחוש ריחות של עצים בלי סוף, ריחות משגעים, נראה שהדירה בה הארון שלנו נמצא לא רחוקה מחורשה או מיער. כבר הייתי מוכן להיפרד מהארון ולזחול למטה, כשיד אדם רצתה למעוך אותי, אותי! התולעת הקטנה, מה עשיתי לו, נמלטתי, מצאתי חריץ אחר ושבתי לתוך הארון. בכיתי, כי ידעתי שהפסדתי את החופש לנצח, כיוון שמנהיגנו ארב לי והוביל אותי למעצר ואמר שעליי להירקב שם שנים עד שאבקש מחילה. לי לא היה איכפת הייתי מסוגל להירקב בחור ההוא עד סוף חיי ולא לבקש מחילה; אך יום אחד פרצה שרפה, שרפה נוראית. הארון התחיל לבעור, העשן החניק אותנו, פרצתי את הסורגים וראיתי ששני הגזעים שכחו את השנאה הטבעית שלהם והתקבצו יחד בניסיון להימלט יחדיו. סוף־סיוף היתה הבנה בינינו, השרפה כובתה מייד ואני קיבלתי חנינה לאחר שהעמדתי פנים וביקשתי מחילה. נהייתי צבוע.

מאז עבר זמן רב, כרגע אני נשוי לתולעת מהגזע שלי ויש לנו תולעים קטנות שמטבע הדברים אני מלמד אותן כיצד עליהן לכרסם את העץ. אני מלמד מתוך כפיה. איני מצפה לכלום. אני מכרסם. אינני חולם, אני מכרסם. ייתכן שעוד בחיי אזכה לראות את הארון מתפורר לחלוטין ואז ייתכן שהגזע שלנו יושמד או שנצא ונמצא ארון אחר ונתחיל מחדש את המלאכה.

ליד גני הלוכסמבורג בריו־מסיו־לה־פרינס, לפני הקולנוע, אנשים עומדים בתור, קלושאר אחד מתהלך בעצבנות. הוא לובש מעיל עבה – וכנראה כבד מאוד – למרות שסוף־סוף חם ונעים. הוא, כנראה, שתוי; הרי הוא קלושאר מפני שהוא שתוי. הוא מנהל ויכוח קולני עם השלט המכריז שכאן חי הפילוסוף והאיש אשר אהב והאמין באלוהים; והכוונה היא לבליז פאסקאל. אנשים עומדים בתור. הם לבושים בג’ינס, הם אוכלים ג’ינס. ג’ינס מעומלן ורחוץ שווה לכל נפש. עוד כמה דקות הקופה תיפתח, אנשים ימהרו לקנות כרטיסים והתור ייעלם; אך הקלושאר ימשיך לעמוד כאן, הוא יחכה להצגה שניה ושלישית ורביעית. הרחוב זה הקולנוע שלו והוא שחקן בהצגה אמיתית. אני שומע אותו שורק, צועק: אלוהים, למה הגעתי? אלוהים, הבט עלי! ידי נוגעות בתחתית הבור. איפה אתה פאסקאל? צא מהשלט ובוא אלי, בוא פאסקאל! אני זקוק לך ואתה מת. לפתע הוא מסתכל ישר בעיני ואומר: הבט על גופי! הבט! הוא מלא חורים ואני מלא מיתוסים.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס רוצח את משורר החצר, איש מכובד אשר יש לו שם והוא חבר בוועדות רבות, בעזרת 400 עקרבים צהובים וארסיים.

בתחנת המטרו “שוסהדהנטן” מסתובבת צועניה, בידיה תינוק, לפעמים היא נשכבת על הארץ. היא מבקשת נדבות. עיזרו לי, אנשים טובים, תנו לי משהו, הילד שלי מת מרעב. תנו לי משהו, אנא… תנו לי משהו! יום ראשון, הצרפתים מטיילים, הבוקר לא הלכו לעבודה, ישו עלה לשמים ומרים נשארה בתולה או לא. תנו לי כסף, אנשים טובים, תנו לי כסף, אך הם לא נותנים, הם אכזרים, הם אנשים עובדים. הם אכזרים מפני שהם מנצלים, מפני שהם מנוצלים, בדרך־כלל אך ורק מנוצלים, והצועניה מקללת: שתישרפו חיים! שתבוא עליכם שואה! שהילדים שלכם ימותו מרעב ומדבר! שתהיו מלאי כינים! שתרגישו כאבי תופת מהבוקר עד הערב ובחורף לא תהא לכם הסקה מרכזית! שבלילה תהיו סריסים! שנשותיכם תיהפכנה לזונות ושהסינים והרוסים יהיו רועי הזונות שלהן! שתבוא עליכם מהפכה ובכל כיכר תקום גיליוטינה! שהראשים יפלו! יפלו! הופלה! הופלה! שהראשים יפלו! יפלו! שהדראגסטורים ייהפכו לאורוות סוסים והמוזיאונים לבתי־שימוש ציבוריים!

ועל סיפון האוניה המפליגה למצרים ד"ר פיבס רוווקקקד ואואואולס אנאנאנגלי עםעםעםעם וולניביה.

ליד כנסיה קטנה לא רחוק מ"פאסי" שברובע ה־16 יושבים על הספסל שלושה קלושארים ומשוחחים הם בקושי מדברים, לשונם כבדה מכיוון שהיין טישטש את חושיהם, יין זול, תוסס ובלתי־נסבל.

כשהייתי צעירה אומרת הקלושארית, שפניה נראות עתה כחביתה, רציתי להגיע ללוּרד, התאספנו כולנו ליד המגדל סנט־ז’אק והחלטנו ללכת ברגל, רצינו להחיות את המסורת העתיקה, בוז למכאניזציה ובוז למהפכה התעשייתית. הטיול היה מקסים. באותם הימים למרות שהייתי יפהפיה לא ייחסתי לגופי שום חשיבות. הגירוי המיני היה רחוק ממני. היו לי שערות ארוכות ושחורות והשדיים שלי מתוקים מדבש. הרבה בחורים אהבו אותי. אבל אני אמרתי להם, לא! כי רציתי להיות טהורה וקרובה לאלוהים. בכל אופן באותם הימים כך האמנתי. הייתי קאתולית אדוקה ולא ידעתי שלמעשה אלוהינו האמיתי הם הדרואידים. כשהגענו לפרפיניאן הלכנו ללון בתוך חורשה, סוף סוף מזג האוויר היה חמים והצפון רחוק מאיתנו. לידי שכב איש זקן והתבונן בכוכבים, נדמה לי שהיה אסטרונום. את רואה, הוא הסביר לי, בעוד עשרים אלף שנה כל מערכת־הכוכבים הזאת שאנו רואים מתוך העלטה תשתנה, וגם כוכב־הצפון ייעלם, אך אל תדאגי, במקומו יבוא כוכב אחר ויותר זוהר, ובכלל אני מקווה שאת אינך מאמינה באסטרולוגיה, כי למדע זה אין קשר עם המטרה שלנו. אנו מחפשים את הדרכים המוסתרות, הבלתי הגיוניות, עלינו להגיע לאלוהים, עלינו למצוא אותו. הזקן הפריע לי לישון, קמתי ויצאתי מן החורשה, הלכתי לי בשדה לבדי, הייתי מתבוננת בהתפעלות במיליוני הכוכבים מבלי להבין מי תקע אותם ברקיע, כשלפתע הבחנתי בדמות מפחידה, שערותי סמרו. ידעתי שזאת רוח רפאים. שאלתי את הרוח: מי אתה? הרוח לא ענתה. לבסוף בחושבי שזה איש־אלוהים שאלתי בלאטינית: קוו ואדיס, דומינה? והתשובה היתה מיידית: אני לא דומינה, אני סאטיר ומשרת את האל באכחוס, אני נוסע לפאריס ומתכונן להשתתף באורגיה, ומה את עשית, שואל הקלושאר?

אני? חזרתי לפאריס, הלכתי ישר לפיגאל והפכתי לסטריפטיזאית.

ולורד?

הייתי נוסעת עכשיו, ברגע זה.

הקלושאר השני, שכנראה הוא גם בעלה, פונה אליה בגסות: בואי הביתה!

לא אזוז מכאן.

אמרתי לך, בואי הביתה! אחרת אכה אותך.

לא אזוז מכאן! זועקת האשה. אני רוצה להגיע ללורד. אלוהים, אנא, עזור לי, אני מוכרחה להגיע ללורד.

לפתע מופיעה מכונית משטה, השוטרים מגיחים וגוררים בפראות את הקלושארים לתוך הניידת. אזרח צרפתי הגון ועשיר מדיירי הרובע ה־16 צילצל למשטרה וביקש שיסלקו את הקלושארים מהרחוב שלו. האזרח שלנו עדין נפש, הוא אינו מסוגל לשמוע רעש של קלושארים. הרי הוא משלם 3000 פראנק לחודש שכר דירה –– והשנה החליט לנסוע למקסיקו עם כל המשפחה לבלות חופשה קצרה.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס שופך לפיו של מנהל הבנק הכללי זהב רותח.

על ספסל, מול חלוני שוכב קלושאר, כעת שלוש אחר־הצהריים והקלושאר שלי שתוי ושר: אנאבל היתה יפה, שם למטה בין רגליה בערה, עכשיו בבית־הקברות והתולעים אוכלים אותה. הקונסירז’ית שלי (מנהלת הבית, מכשפה אמיתית, רעה ורווקה זקנה) יוצאת אליו וצועקת: 'סתלק מכאן, טפיל מסריח שכמותך! היא לא מפחידה את הקלושאר, הממשיך לשיר: כשאנאבל נעלמה גם המשטרה החשאית לא מצאה אותה. כשאני יוצא מביתי לקנות דובדבנים, הקלושאר קורא לי: הי מסיה… מסיה… אני מתקרב אליו, מה רצונך? הבט! הוא אומר ומוציא מכיסו גיר צבעוני, אתה רואה? הוא מצייר משהו בין מלבן לבין מעגל ואפילו משהו אליפטי. מה ציירתי? הוא שואל אותי, כאילו הייתי תלמיד בבית־ספר תיכון.

זה מעגל.

נכון, מעגל. אך זה לא מעגל שאתה רגיל אליו, המעגל הזה הוא מאגי.

לא ידעתי שאתה קוסם.

אינני קוסם, עונה הקלושאר, בסך הכל אני מתעסק בבעיות מטאפיזיות והמעגל הזה חייב להעסיק אותך כפי שהוא מעסיק אותי. לידיעתך אפשר להציב את הבמה בכל מקום, בקצה, באמצע או בצד. אבל החוק הוא שאין להוציא את הבמה מחוץ למעגל. והצופים, אני שואל?

גם בתוך המעגל. אך אסור לו לשכוח שבתוך המעגל נמצא השער המוביל לגן־העדן והשער המוביל לגיהינום

והדמונים? אני מוסיף ושואל.

הם יכולים לשבת בצדדים. אבל עליהם לדעת שבתום החיזיון המלאכים יסחבו אותם למרכז הבמה ושם ישרפו אותם. המאבק בשמים אינו שונה בהרבה מהמאבק שאנו מנהלים כאן על האדמה.

אבל שנינו מחוץ למעגל?

זאת כל הבעיה, מצטחק הקלושאר, ששנינו מחוץ למעגל.

ולא היה רצוי שנהיה בפנים?

לא, פוסק הקלושאר, כי התפקיד שלנו לא ברור, אנו גם הצופים וגם הדמונים.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס שורף את המבקר הספרותי ביחד עם כתביו.

ליד הפנתיאון שוכב על הרצפה קלושאר. למרות הקיץ הפאריסאי המדרכה קרה. הוא שוכב ולידו הבקבוק הנצחי הריק, כי זה עתה גמר להריק אותו. הפרופסור לאמנויות מאי־כפתור מקריוס אל חבּיבּי, לשעבר צוצו, יוצא אל הרחוב מביקור ראשון בפנתיאון הצרפתי. הפרופסור הדגול נפעם כולו. הה, רק לפני כמה דקות ראה את הקבר של וולטר ושל ז’אן ז’אק רוסו, הה הרבות הה הקולטורה, מרוב רוממות־נפש הפרופסור לא שם לב לקלושאר השוכב על הארץ, נתקל בו ונופל עליו.

מה זה חראים!!! צועק הקלושאר.

אני מבקש את סליחתך, אומר הפרופסור, לא שמתי לב שאדוני שוכב על הריצפה.

הפרופסור היה רוצה להתרחק, אך לפתע הוא אומר לעצמו שעליו לשאול כמה שאלות את הקלושאר, כי זה יהיה מצחיק לספר לידידיו על הפגישה הזאת כשישוב לאי־כפתור. הוא גם תמֵה על עצמו שבכלל הוא מתכוון לשוחח עם איש הנחות ממנו מבחינה חברתית. באי־כפתור אף פעם לא היה נוהג כך; אך כאן בפאריס הכול נראה כל־כך תרבותי שאפילו הקלושאר העלוב הזה נראה כמנהל הפנתיאון.

סלח לי, אדוני, בכלל לא מובן לי כיצד אדוני מסוגל לשכב על הארץ ליד קברם של אנשים כה דגולים.

מפני שאני חלק מהפנתיאון, עונה הקלושאר, האם גם אדוני היה רוצה להיות חלק מהפנתיאון לאחר המוות? זה מובן מאליו, אומר הפרופסור, הרי אני אדם תרבותי, פרופסור מכובד באי־כפתור, קראתי את כל המחזות של שקספיר והתלמידים מעריצים אותי.

ובכן הבה נכניס גם אותך לפנתיאון, והקלושאר מזנק, מוציא סכין מהמעיל ודוקר עד מוות את הפרופסור.

וד"ר פיבס, כשמשמאלו וולניביה ומימינו ויקטוריה, מחבק את עץ החיים.

קיליצ’י הוא צייר. צייר טוב. זאת עובדה. הוא לא צעיר. הוא עבר את גיל החמישים הוא גבוה ורזה, כנראה נולד בקורסיקה. לבדים שלו ערך רב. הוא איננו מוכר, ואם הוא מוכר מרמים אותו. פעם כשגר עוד במונפארנאס, הזמין אותו סוחר בדים לארוחה ב"קופול", שיכר אותו ואחר־כך לקחו ממנו תמונה, אשה עירומה הה, סוחרי התמונות האלה, הם תמיד מרוצים מעצמם, הם תמיד שבעים, הם תמיד קונים לפי הערך המקובל, הם תמיד מתלוננים הה, אלוהים, יש לשחוט אותם, לשחוט אותם באמת. במונפארנאס אומרים שקיליצ’י לא יודע למכור את עצמו. הוא תמים מדי, הצבעים שלו לא מספיק ברורים. הוא התחיל לצייר מאוחר, אולי בגיל ארבעים, יתכן שהיה נשוי פעם, יתכן שיש לו ילדים, יתכן שקודם לכן היה בורגני מרוצה מעצמו, אך כיום הוא אחר. הוא איננו גוגן. הוא איננו מחדש מאומה, הוא פשוט מצייר, את הקור, את החלום, נשים, ילדות קטנות, ידיים לבנות ומתות, פרחים צהובים, חדרים קרים, צעיר גוסס. פעם גר במונפארנאס, כיום בפאסי, לעג לרש, ברובע ה־16, במקום שאין פרחים, שאין עצים, רק בתים מאבן קשה, רק חלונות מפלדה. הוא גר בקומה שישית, בחדר קטן, שני מטר על שני מטר, כמו קבר. ברובע העשירים מול היהלומים, חנויות “האינו”, מול חנויות של שמלות מהודרות, מול חנויות המוכרות בד אנגלי בלבד. שם הוא מצייר. קיליצ’י מקפיד על סדר. סדר פנימי. מעל לכל אסור לנו להשתגע. עלינו לארגן את עצמנו חזק, אחרת נשתגע, ברור שנשתגע ואז נהיה סגורים ומסוגרים בתוך החלומות הטרופים שלנו מבלי שנוכל להסתכל סביבנו בעינים קרות ובוחנות.

קיליצ’י שותה בכדי לשכוח. פעם־פעמים בשבוע. הוא מתחיל ב"סלקט", עובר ל"קופול", ממשיך ב"רוסבאד" וגומר ב"ז’אקי בר". כשקיליצ’י שתוי הוא מדבר, הוא מדבר בלי סוף. אסור לנו לשתוק, עלינו לדבר, זאת ההתנגדות שלנו, הדיבור. עלינו לצייר, עלינו לכתוב, כל הזמן לא לשתוק, לא להראות שאנו נכנעים, אסור לנו להתאבד. הם רק יצחקו על כך. הם יהיו מרוצים, שברו אותנו, רצחו אותנו ואת המלאכה אנחנו עשינו, ידיהם נקיות. אסור לנו להתאבד. עלינו ליצור. זאת תשובתנו היחידה! ליצור! קיליצ’י מאמין באלוהים. לא בכמרים הוא מאמין באלוהים. הוא מאזין לקולות הנביאים. הוא שומע את ישעיהו, הוא מתווכח עם משה וצולב את עצמו באלכוהול. קיליצ’י משורר, אמיתי. הדמיון הוא רכושו היחיד. לפעמים רוחו של לוטראמונט עובר כצל על עפעפיו. קיליצ’י חולם שסוסים שחורים ואדומים עפים בשמיים ומחפשים הר. אין לי כל רצון לפענח את חלומותי, אני חי אותם. הם איתי, אני רואה אותם עכשיו! קיליצ’י אומר: יש לבעוט בחלל! לא בבני אדם, הם לא שווים את הבעיטה שלנו, את המאמץ שלנו, אסור לנו לקחת חלק במאבק שלהם. המאבק הזה הוא חלב מהמשחק שהם המציאו, למשחק הזה קוראים חוקים, המשמעות של החוקים שלנו היא שאין לנו חוקים. הריב שלנו הוא עם החלל הריק, אולי עם אלוהים. אבל לא איתם. אנחנו זקוקים באופן דחוף ומיידי למלאכים, למלאכים שירימו אותנו מלמטה, שיעקרו אותנו מהשורשים שלנו ואם המלאכים לא באים אלינו עלינו לחפש אותם, למצוא אותם. אנחנו זקוקים אך ורק למלאכים. קיליצ’י אומר לי: תשתחרר מאותם האנשים שאתה קשור אליהם, עזוב את השבט שלך, תנשום, שכח אותם! ואם אינך מסוגל לשכוח אותם, תבוז לכם, אל תקבל אותם כפי שהם, אל תסלח להם, פשוט, מחק אותם. הם לא ראו מה שאת ראית, מה שאני ראיתי, תפקידם הוא להציק לנו. רד מהאוניה שלהם כל עוד קשורה לרציף, בלב ים יהיה מאוחר מדי. ברח מהמאבק שלהם ופנה למאבק שלך, המאבק האישי שלך הוא הקיום היחיד המתאפשר לך, ותשלים איתו.

ליד קיליצ’י אני רואה את מודליאני, אולי אוסה מכבסת עכשיו את הסבדר שלו, הגיהינום הוא פשוט מכבסה אוטומטית. המחיר לא יקר. אתה יכול לשבת ולהסתכל כיצד הבגדים המלוכלכים נעשים נקיים. מתפקידך לשפוך לתוך המכונה תרכובת כימית. תהליך הניקוי הוא מהיר. המכונה מסובבת בכוח צנטריפוגלי את הכביסה ולבסוף הליכלוך יורד למטה. אתה יוצא לרחוב וסוחב את החבילה שלך. אם הכביסה שלך רטובה, עליך פשוט לתלות את התחתונים שלך מעל לרובע ה־16, את הגרביים מעל לארמון הנשיאות ואת המכנסיים מעל לנוטרה־דאם. עליך לתת לעיר הזאת לזרום בך, להפוך את הוורידים לקווי המטרו, עליך לתת לכל האנושות לזרום במוח שלך, בלב שלך, לאכלס את כולם אצלך, להיות חלק מהם. עליך להבין שבודהה הוא ישו, שמשה הוא לאו־צה. מאוחר, קיליצ’י חייב לחזור לביתו, הוא גר שם בחסד, אולי מחר בעלת־הבית תזרוק אותו, יתכן שהוא ישתמש במושג “רחמים נוצריים” כשם שאחרים אומרים “עזרה סוציאלית”. יתכן שאם תפרוץ מהפכה, קיליצ’י יעלה על הבריקדות רק מתוך זה שהוא שונא שוטרים, יתכן שקיליצ’י יקח תת־מקלע ויהרוג אנשים רק מפני שפעם אהב אותם.

ועוד כמה נקודות שאין להן כל קשר עם קיליצ’י:

1. אם מישהו סבור שהבעייה היא אידיאולוגית, הוא פשוט לא מבין כלום, הקיבה חזקה מאיתנו.

2. באיטליזים אי־אפשר למכור את ריאותינו עטופות בצלופן. משרד הבריאות מוצא שזה לא היגייני.

3. אם מישהו מתכוון לאכול מאכלי־ים עליו לזכור שהכריש הוא מלך האנושות.

4. הגורל כמו פטיש מכה בנו יותר ויותר.

אתמול רציתי לראות המגדל סנט־ז’אק. אני יודע שאלכימיסט בנה אותו בשפתכם: אלכימאי. הוא בנה אותו כך: מגדל גבוה ההולך מעלה. רואים מפלצת. אולי אני, כן, רואים מפלצת. אנשים מאוד חכמים עקרו את הגדר. הם רצו לשבור חלום הרמטי. הם רצו לגרש את האיש בעל העיניים הכחולות. את האיש שגר באף מקום. הם רצו למחוק את העיר הזאת הם רצו להרוג אותך נוסטרדאמוס, והם שכחו שהחרוזים שלך ממשיכים להתגלגל. אינני מתכוון לעקור את השמים. אני לא מתכוון לכלום. אני בחור טוב, יותר מדי טוב. קשה לי לתאר את הלילה במילים בודדות, את הלילה כאן במונפארנאס, כשאני מתגלגל לבד, כשוולודיה הולך אחרי, וולודיה כולו שחור, הוא צובע את הקיר, הוא צובע בשחור. נגן וולודיה, נגן! אין לנו מולדת, אין לנו אמא, אין לנו אחיזה, אנחנו לבד, כמו כלבים מסתובבים הלילה, כמו כלבים צמאים במונפארנאס אנחנו פוגשים את רמבו שוכב עירום ברוסבאד, הוא זועק את שירתו. הוא אומר: החזה שלי על החזה שלָך. אני נוגע לבריג’יט למטה וחם לי, אלוהים, חם לי, מישהו מנסה לרמוס אותי הלילה ובריג’יט נוגעת בי. היא מראה לי את העור, היא מראה לי את החזה שלה. היא רוצה ללכת איתי פייר־פייט, בריג’יט חזקה, כל כך חזקה ואני חלש ואני כלום.

כעת אני ער, בלילה אחר, לאחר גילגולים שונים ומריבות קולניות. החורף רחוק מאיתנו. אין חשש לכפור ואני לא מסוגל למצוא את אַרְלֶט. היא נעלמה. היא ודאי מכינה מחזה מורכב או מתעסקת בריו־מופטאר עם דיוניסוס. אני יודע שעכשיו היא גרה בריו־דֶקַרְט. מול ביתה צעירים שאפתנים לומדים טריגונומטריה. ארלט מבשלת בקומה שניה מרק בצלים, אמהּ המפלצתית מצליפה בכושי. היא צועקת בטירוף: אתם עדיין עבדים ואנחנו הגזע הלבן שולטים. ממולה בעל בית־הקפה משחיז את הסכין, הוא אלים, הוא לא אוהב חובות. הפראנק היום הוא כמו הדולאר. האני שלי בחלום הופך למשהו מסובך ובלתי סביר, לא יתכן שאברהם צובע את הקיר של בשחור ואין לו שום זכות להדליק מדורות ליד ביתי; אך הוא עושה את זה. ופתאום אני רואה את זה, את המדרגות העצומות האלה, את הפרוזדורים הממריאים אל השמים, גבוה, עוד יותר גבוה, את חדרי־ההמתנה הענקים. את מיליוני האנשים הזורמים למעלה. פניהם לבנות כשל מתים ורק עיניהם בוערות. יתכן שהם אינם חיים או שהם נמצאים במצב מעבר. אינני מכיר איש מהם. אולי אחד במרכז. אנחנו עולים מעלה. אני נדחף על־ידי אחרים המחפשים אותו כיוון ולמעלה חומה, חומה חזקה מברזל, והנה פיל שובר את החומה. הפיל שבר את החומה.

הערב הלכתי במיוחד לראות את המגדל סנט ז’אק. רציתי שיקרה לי משהו, שאפגוש איש זר, שאגלה סימן. במרכז, הפסל של פאסקאל, הכיפה מגינה עליו. החיות מזנקות מהקיר. לא ראיתי צלב. כאן לכל פרט יש משמעות. כשאני מסתכל כלפי מעלה נדמה לי שהמגדל רועד. לא רחוק פסלו של נרבאל, כמה חרוזים חרוטים על אבן, אולי כאן במקום הזה תלה את עצמו, מי יודע? זוג סקאנדינאבי מפענח את הכתוב. אשה חיננית עם כלב בליווי בעל שמן המעשן פייפ נכנסים לגן. אני מסתכל למעלה, קלושאר עושה לעצמו סיגריה. הוא מגלגל את הנייר, מסדר את הטאבאק ויורק. לא ראיתי שום דבר בלתי־צפוי, עלי ללכת. האזור הזה מוזנח. כל־כך הרבה קלושארים. הם שתויים הם שוכבים על הארץ, אחדים מהם קמים והולכים, לאן? אולי לרצוח? אולי לגנוב? כאן אין כל ספרות, יש רק רעב צימאון ליין ופחד מפני המוות. הדברים בסיסיים, ללא חלומות מלחמתיים. האבן בולעת את ההיסטוריה הקטנונית של האדם. כאן איש לא אומר לנו מה לעשות בבוקר ואיך לנשום בלילה והבחירה היא בידינו.

כשלעצמי, אומרת לואיז, אני זמרת, יש בקול שלי עוצמה אדירה, אני גם כותבת מחזות, צמחתי כמו אדיף פיאף מתוך הרחובות האלה. בהיותי ילדה הייתי מכניסה לאבר המין שלי אבנים וכך היה לי חם, כך הייתי מאוננת. אני בת 39, פעם הייתי הרבה יותר רזה. לפני חודש לקחתי ל.ס.ד. ודעתי נטרפה עלי, הרבצתי לשוטרים והם הרביצו לי, סחבו אותי בשערות לתוך הניידת, לא הרגשתי כאב, שום כאב, הייתי נמרה, שיתנו לי לחיות, זאת זכותי. כשאין לי כסף אני באה לכאן ומגישה, אני עושה את זה בשביל ארוחה בריאה, אני אוהבת לשכב עם אדם שמוצא חן בעיני, אני עושה את זה מתוך תענוג. אני אוהבת את העיניים שלך. הן שחורות; אך דע לך שמחר אוהב עיניים אחרות. אף פעם לא רציתי להיות עקרת בית. הופעתי אפילו בהצגה, איך שאני שיחקתי תפקיד של אשה מאוד עצבנית. בסוף היה עלי לרצוח את המאהב שלי. דקרתי אותו במשך חמישים הצגות. הצגנו את זה מחוץ לפאריס. כתוב לי תפקיד טוב, משהו ישיר, תתחיל להבין נשים.

אני נפרד מלואיז ופוגש את יאנק, הוא מזמין אותי לשתות. מה שמשגע אותי, אומר יאנק, זאת הדאגה שמא מחר לא אוכל לשלם את שכר הדירה שלי. אני לא אוהב לישון בחוץ. כעת התחלתי להיות מפונק. אפילו אני מחפש אשה שתשעשע אותי, ללא מעורבות ריגשית, אסור לה לחדור אלי כיוון שאני מבצר. אני זקוק לליטופים מעודנים ולהרבה צדפות, הרבה צדפות. לאחרונה גרתי חודשיים במארסיי. חזרת עם ארבעת אלפים, הקורסיקאים עזרו לי. אתה ואני במארסיי משגעים את העיר. הם זקוקים שם למוחות כמו שלנו.

אני עוזב את יאנק ופוגש את בוב, יורד גשם. שותים בירה. בוב לא מגולח. אתה רואה את היד הזאת, אמר בוב, בכל פעם שאני מנסה לשבור קיר, היד הזאת נפצעת. אני יודע שאי בכך כל היגיון אני יודע שבכדי לשבור קיר אני זקק לפצצה או לבולדוזר. אבל תמיד אני מנסה לשבור עם היד. אנשים פשוט לא מבינים אותי, הם חושבים שאני מטורף, יתכן שהם צודקים, אבל אני במעמקי נפשי מצדיק את הטירוף שלי, ולי, אומר בוב, יש מעמקים, אני לא רוצה שתזדהה איתי, או שתנסה להבין אותי. אני נולדתי למאבק. איש לא נתן לי כלום. תמיד לקחתי.

אני, אומרת ססיל, בהריון מבחור אמריקאי פרוטסטאנטי. כשנסעתי ללונדון לעשות הפלה, אמר הרופא שבאתי מאוחר מדי. הרופא היה אדיב וסירב לסכן את חיי למרות שהייתי מוכנה, והנה אתה רואה – הבטן שלי מתנפחת. האמריקאי שלי היה נדהם, הוא טען שמספיק לו ילד אחד מאשה אחרת, הוא לא רוצה להשתעבד. סיפרתי על ז’אן ז’אק רוסו ועל כך שאפשר למסור את הילדים לעזרה סוציאלית. זה לא הרשים אותו, הוא אמר שבתור אמריקאי הוא מאמין אך ורק בחוקתה של ארצות הברית שלדעתו היא נאורה, והוא מצפצף על דיעותיהם של פילוסופים צרפתים שחיו במאה ה־18. עכשיו הוא בלוס־אנג’לס, אני לא אסע אליו. אבל אתה צריך לנסוע לאמריקה, זה כל־כך רחב, אתה תמצא את מקומך שם, תפרח, תהיה איש אחר, אל תשוב לליבנט, הם עצלנים, לא זזים, צמאי דם, אנשי ריב, קטנונים, סע לאמריקה, סע! וכעת אפנה אליך, אדון סמרטיק. לפעמים אני רואה את החלום שלך למרות שאתה מרוחק ממני ויתכן שלא ניפגש אף פעם. אני מסוגל למדוד בקלות את הרשעות התהומית שלך. אני יודע שבחלומך הגס רצית לרמוס את החלום שלי. תאוותיך הן לא תאוותי. חשקיך הם לא חשקי. הבחורות שאהבתי בחיי – ידיך הגסות לעולם לא תשגנה. את מה שאני חוותי לעולם לא תזכה לחוש. ואם אפילו תיקח אח מאור עיני – את המחשבה שלי לא תוכל לרמוס. זה היתרון שלי עליך, אדון סמרטיק, כאן מעל לגשר אקסלמנס בשלוש לפנות בוקר, לאחר הליכה של עשרה קילומטר, כשהירח טבוע בעורפי והמגדל סנט־ז’אק חודר לסינה ויורד למעמקים.

חלום פדראסטי, כמעט ספרותי, טרם נסיעתי לאירופה

הכול התחיל מחולון. עברתי את גבעת החול והתחלתי לעוף, ואני עף, עף, ומתחתי עמודים גבוהים. עמודים אלה הם יסודות של בניינים שנהרסו עם הזמן. הם מורכבים מלבנים חרוכות. היתה כאן ללא ספק שריפה. סוף סוף אני נוחת. המקום רחב ידיים. על הריצפה אבנים גדולות ועשב רב צומח בין החריצים. אני רואה מאות אנשים. הם עומדים בשורה ערפית, כאילו עומדים בתור. אני מתקרב לאיש אחד שעומד שם ושואל אותו למי או למה הם מחכים? למיבחן, הוא עונה למיבחן חשוב וקובע. אני מבין שהמיבחן קשה ומסמל את המעבר מן החיים אל מחוזות המוות.

לי אישית היתה בחלום מטרה אחרת עלי היה למצוא את מארסל פרוסט. ניגשתי לתא טלפון, וצילצלתי לפרוסט, אך מהצד השני ענה לי מארק טווין. הוא היה מלא כעס על כך שאני מטרידו. מאוחר יותר מצאתי את עצמי ליד בית בפרברי העיר. לא ראיתי איש. זאת היתה וילה מפוארת, אך עזובה, סיגנון הבניה של שנת 1925. נכנסתי לסאלון, מולי ראיתי ספה. המקום היה ריק, דלת נפתחה ומחדר עמוק יצא לפתע פרוסט. הוא היה מבוגר, עייף ולבש חלוק־בית יקר. הוא התיישב על הספה, כשהסתכלתי שנית ראיתי שלידו יושב נער כבן 16 ופרוסט ליטף את שערותיו. נחרדתי, כיוון שהנער הזה הייתי אני, ואז הביט בי פרוסט בעיניו הגדולות והעצובות ואמר: מדוע אתה מפריע לי? אתה לא רואה שאני חולה?

חלום אפוקאליפטי

כאילו הייתי נשוי לאשה אחרת והיתה לי בת בשם לביניה. היינו צריכים לבורח, מכיוון שפאריס עמדה להיות מופצצת בפצצות־אטום. בדרך נעלמה אשתי, אך העובדה הזאת לא הטרידה אותי. הייתי עם בתי לביניה, שאהבתי אליה גבלה כמעט בטירוף. היא היה בת שבע. תפסנו טרמפ בדרך לוורסאי. אחרכך נאלצנו לרדת, משום שהאוטו פנה לכיוון אחר לגמרי. הלכתי עם בתי, ומולנו התקרבה שורה של יהודים דתיים. הם לבשו גלימות צהובות. דיברתי איתם. הם הציעו לי להצטרף אליהם וכך נוכל להינצל. היו להם שני נימוקים. אחד – הם קומוניסטיים, שני – הבית בו הם מתכוונים להסתתר מצופה בחומר הנקרא “מגנום”, והרי ידוע שהקרינה הראדיואקטיבית אינה יכול לחדור דרך חומר זה. סירבתי להצטרף אליהם והמשכתי ללכת עם בתי, שהיתה מתוקה עד כאב. הלכנו זמן מה ולבסוף הגענו לתחנת־רכבת קטנה. מהרמקולים שמענו את ההודעה: “ברגע זה נפלה על פאריס פצצת־אטום”. ראיתי אור לבן והרגשתי חום עצום. הפלתי את לביניה ארה, כיסיתי בגופי את גופי ושנינו נשרפנו.

חלומות מתוסבכים של כובש ערים;

חלום ראשון

זאת היתה הוצאה להורג, קיר מבטון של בניין חדש לגמרי, כמה בחורים בורחים, ביניהם אני. אנחנו במדים, אנחנו חיילי צה"ל. בשטח מסתובבת קבוצה. מצד אחד נדמה ל שהם שייכים למשמרות האדומים ומצד שני נראים כהיפים. הם לא מסוממים. הם מצליחים לתפוס חייל אחד משלנו, לחייל פנים רזים ומבט מאוד פוטוגני (למעשה נדמה לי שזה היה סרט בשחור לבן). הם מעמידים אותו לקיר. בחורה אחת מחזיקה תת־מקלע, ואילו למפקד הקבוצה יש אקדח. החייל שלנו נידון למוות והוא מנסה להתווכח איתם ולשכנע אותם שלא ירצחו אותו. המפקד כמעט שוכנע, אך הבחורה עומדת ללחוץ בכל רגע על ההדק של תת־המקלע, המצב הזה נמשך זמן מה, ופתאום נמאס למפקד, הוא שולף את האקדח ומכניס צרור כדורים לראשו של החייל והבחור נופל.

חלום שני

לפני יומיים חלמתי ששלחו אותי כחייל לחברון, לשמור על העיר. הייתי לבוש מדי קרב, ונפל עלי פחד נורא. היינו מסיירים בעיר כשלפתע נתקלנו בחומה. ראינו שם ערבי ואם אינני טועה הרגנו אותו. מאוחר יותר הייתי בסביבת המיפקדה. משום מה נדמה היה לי שהביאו את ראש ממשלת רומניה צ’אושסקו לביקור בחברון, אך היתה זו עורמה מצידנו כיוון שהוא הודיע מראש שאינו מוכן לבקר ולראות את השטחים הכבושים. המושל קיווה שצ’אושסקו לא יבחין בין עיר לעיר. המושל אמר לנו אתמול במיסדר בוקר שאין כל חשש שהצלבנים ישובו לחברון, ואין להם כל סיכוי לבנות מחדש את מינזריהם. הייתי שומר ליד מחסן התחמושת. נשיא רומניה הסתובב במקום. תושב מקומי ניגש אליו וגילה לו את האמת, ומשנוכח בתרמיתנו פרץ צ’אושסקו בצעקות איומות. מאוחר יותר התעוררתי.

חלום טאואיסטי, אני משוכנע באמיתותו טרם נסיעתי השניה והחשובה לאירופה

כאילו הייתי ביער, ומשתתף בקרב של פרטיזנים, כלומר, אני הייתי פרטיזן. הקרב שלנו היה אבוד. היתה לנו רק מרגמה אחת, ירינו בלי סוף והיינו בטוחים שכל פגז זה בול. ידענו שכל פגז מחסל את האויב, אך למרות זאת הוא המשיך לגדול ולהתעצם.

אחר־כך הייתי בתוך מרתף, בביתי שלי. ירדנו למחתרת. זאת היתה הברירה היחידה שלנו והיינו חייבים לברוח. לא ידענו דרך איזו ארץ נוכל לעבור. מישהו בינינו הציע את יוגוסלביה. המפקד היה אומר לי ללא הרף: מהר, מהר, מהר, אך משום־מה התעקשתי לקחת עימי את ספריו של פרדיננד סלין ורישום אחד של יענקלה, המסמל שעון זמן שהיה תלוי על הקיר. רציתי להוציא את הזכוכית ולקפל את הרישום, אך לא הצלחתי. ידי רעדו ופחדתי להיפצע. בחוץ המתין לנו ג’יפ, המצב החמיר, וידענו שבעוד כמה דקות לא תהיה לנו כל אפשרות לעזוב את העיר ואז ניפול בידי האוייב שלנו, הצמא לשחוט אותנו בצורה האכזרית והפרימיטיבית ביותר. חברי עמדו לעזוב אותי ולהשאיר אותי לבדי במרתף, אך לא היה בכך כל טעם, כי היינו ממש אבודים. לפתע נכנס לדירתי חכם סיני. מצחו היה רחב, לסתו נטתה הצידה, היה גבוה ושמן, הוא נראה רגוע. חייך והיה לו מבט אבהי. שאלנו אותו איך אפשר לצאת מהסבך והוא נתן לנו פיתרון סתום. והנה תשובתו: “יש להפתיע את הנמר”.

המצב הנוכחי, שלושה חלומות, חטיבה אחת.

ראשון

הדגים עם מסכות חמצן על הפנים בורחים לכיוון מערב. הגלים גבוהים מאוד, כעשרה מטר. בדרך אין איים, רק ים פתוח, ועלינו לשחות כעשרה מטר מתחת לגלים, כי אחרת לא נוכל לשאת את התנודות החזקות. היינו נעצרים מדי פעם כדי לנוח. חייב הייתי לצוף על פני המים כדי לנשום אוויר. מעליי היו השמיים כחולים להפליא. פעם ראיתי שמים כאלה בהפלגה אחת בין גנואה לנאפולי. הרוח הייתה חזקה מאוד והגלים שטפו את הסיפון. הפעם לא הייתי ליד חופי איטליה. ידעתי שאני שוחה באוקיאנוס לכיוון מערב, כיוון שהים התיכון הפך להיות האוקיאנוס. מעל ראשי עפו אלפי ציפורים לכיוון מזרח. הן היו מקסימות ביופיין, גזע נדיר גרר אחריו גזע נדיר יותר. היו אלה גזעים חדשים וגם נשכחים, שעין האדם הנוכחי לא ראתה קודם לכן. בשעה שהייתי נושם את האוויר ותנודות חזקות של הגלים העיפו אותי מצד לצד, חגה מעלי ציפור בעלת כנפיים כחולות ומקור אדום ובישרה לי: כיוון שליכלכתם את השטח, אתם שוב מגורשים, ואנחנו הציפורים נבוא לגור במקומכם. שמי הארץ ודאי ישמחו לקבל אותנו. רציתי לצעוק ולענות לציפור, כשרעשים מלמטה העירו אותי. היו אלה הפועלים הערבים הגוררים אצלנו בבית את פחי־הזבל לרחוב. הסתכלתי בשעון. השעה היתה ארבע לפנות בוקר.

שני

פרננדו ארז רוצה להרוג אותי. לפרננדו ארז עיניים כחולות. אני יודע שהוא חזר מסוריה. הוא הצליח להעביר חומר שחור וכבד מבלי שיתפסו אותו, ועכשיו יהיה עשיר.

אני עושה זאת למען הפרנסה, אומר פרננדו ארז. עלינו להתקיים. זאת המלחמה האמיתית שלנו, הקיום. אני מנסה לברוח; אך פרננדו רודף אותי. משום מה נדמה לו שאני מלשין ואני מייצג את הבולשת. זה לא נכון. אינני מעשן שחור, הכי הרבה לקחתי עשב.

זה היה בירושלים, מול ההירודיון, יכולתי לראות משם את ים המלח. אני יודע שהאיסיים עדיין יושבים בתוך הכוכים ומחכים לרכב אלוהים שיקח אותם לשמיים כמו אליהו. הם צופים בצוהר, עיניהם לוהטות בין יריחו לבין ההרים, בין סדום לבין עמורה.

הנבטים מול מיצפה־רמון מצחצחים את חרבותיהם, הם רוצים למנוע מאתנו את ההתרוממות. במיצפה הכוכבים מצלמים הפרופסור מהיידלברג ובנו הקשיש בעזרת האסטרופיזיקה כוכב שביט מהגלקסיה החמישית. עלינו לשכלל את האמצעים הטכנולוגיים שלנו, מי יודע, אולי בעוד מיליארד שנה מישהו מגלקסיה שבעים יצפה בנו.

במושב רמות־מאיר אצל משה, אני רואה לפתע אלפי מפלי מים ופרחים מקסימים. כמה צבעים, כמה צבעים. ההזיה הזאת כל כך מתוקה. אני מסוגל לראות בהקיץ, ושוב פרננדו ארז המושחת מת להרוג אותי. עלי לברוח, כי אחרת אמות. האני שלי רוצה לחיות בכל מחיר. אני נאנק בתוך החלום, אני מסוגל לשמוע את קולי. מאמא… מאמא… מאמא… אני צועק כמו ילד קטן: מאמא… מאמא… מאמא… לבסוף אני מצליח לפקוח את עיני. על ארון הבגדים עור השטן עדיין דבוק. הצבע שלו ירוק עד כדי ריקבון והוא מלא קמטים. אני מסתכל בתימהון, אינני פוחד ולאט לאט הוא נעלם והארון הלבן שוב נקי.

שלישי

הייתי צריך להגיע מתל־השומר לצפון תל־אביב. השעה היתה שתיים אחר חצות. מצאתי טקסי ליד המחנה. לא הייתי חייל. הסכמתי עם הנהג לנסוע לפי המונה. באמצע הדרך עצר הנהג ואמר לי שעליו לסדר עניין אישי ועלי להמתין. עשיתי כדברו כיוון שלא היתה לי ברירה. בינתיים המשיך המונה לעבוד. כעבור עשר דקות חזר הנהג ונסענו לביתי. הגעתי ליד הבית. אני רואה שבמונה רשום הסכום של 26 לירות כלומר, עלי לשלם כ־35 לירות מפני שלסכום הקודם מתווספים אחוזים. המונה לא מעודכן בארץ הזאת. אני מרגיש שהנהג מנסה לרמות אותי. הרי בשעה שהוא עצר באמצע הדרך המשיך המונה לעבוד למרות שהוא הלך לסדר את ענייניו ולא את ענייני. מדוע עלי לשלם בעד ענייניו? זה אי־צדק. הנהג אדם כבן חמישים, יש לו שער שיבה והוא דומה לחבר קיבוץ. אולי הוא באמת חבר קיבוץ, מי יודע? אני מתחיל להתווכח איתו; אך הוא עומד על שלו ודורש ממני לשלם לו את כל הסכום. אני מבין שנעשה לי כאן עוול ומתעקש. נלך למשטרה, אני אומר, והוא מסכים. משום־מה אנחנו בסביבת רחוב אישתורי הפרחי. מה פתאום הגעתי לשם, הרי ברחוב זה גרת לפני עשר שנים. מטה המשטרה נמצא עכשיו ברחוב באזל במקום מכבי האש, וממול מובן שמר פוקס ממשיך למכור עוגות. אנחנו מגיעים לשער ברזל. הוא נפתח כעת. אנו נמצאים באולם ארוך וצר, כאילו היתה זאת תחנת רכבת תת־קרקעית. באחת הפינות אני מבחין בקבוצת אנשים, גברים ונשים, הם לבושים סמרטוטים ואשה אחת שמנה נראית מאוד שיכורה. הם מתווכחים ביניהם ומביטים עליי. אני חש חרדה ואומר לנהג שעלינו להסתלק מכאן. נדמה לי שאנשים אלה יכולים להרוג אותי. הם נראים לי ממש אלימים. הנהג פונה אלי בזעם: אז מה אם הם אלימים? אתה לא חושב שגם אני בעוד כמה שנים אהיה כמוהם? לי אין ביטוח סוציאלי ואף אחד לא מגן על זכויותי. אני עובד עצמאי ואם אחלה או אפצע, אף אחד לא ישגיח עלי. אני לבד! הפחד שלי נעשה איום. אני כבר מוכן לשלם לו את כל הסכום, רק שיוציא אותי מכאן. בראותו שאני מסכים הוא מחייך ומוביל אותי בחזרה לדלת, אך ליד השער הוא סוחב אותי הצידה ומעיף אותי לתוך החשכה.

כעבור כמה ימים אני מתעורר באולם תיאטרון. אני על הבמה. הייתי מהופנט. אינני לבד, על הבמה עוד כמה קורבנות. הם מבצעים כל מיני תרגילים מגוחכים והקהל שואג מצחוק. אני מבין שהפכתי להיות בדרן בעל כורחי. כיוון שאני מפוכח למרות שאני עדיין בתוך חלום, ברור לי שעלי להתחמק מידיהם הזדוניות, כי הליסטים האלה מנצלים את כישורי לרעה. אני עדיין מעמיד פני מהופנט ומבצע תרגילים מצחיקים, אך שיהיה ברור, לא באתי לכאן כדי להצחיק איש. באולם אני רואה חיילים השייכים למשמר הגבול. אני קופץ לאולם ונטפל לאחד השוטרים בתקווה שיעצור אותי. אני מקלל שוטר, אבל הוא מחייך וחושב שזה חלק מההצגה. שוטר שני לידו מכיר אותי ומבין שאני קורבן. הוא פונה לחברו ואומר לו: אתה לא מבין! אדם זה רוצה שיעצרו אותו. אני פונה לשוטר השני ומקלל אותו. הוא טוב אלי ואומר: אתה במעצר! המענים שלי מבינים שבשבילם אני אבוד. השוטר מוביל אותי החוצה. אנחנו ליד השער. השוטר הזה אוהב תיאטרון. אתה יודע, הוא אומר לי, לדעתי יש להציג את הטירה של קפקא בחיפה בגני הכרמל. המחזה הזה זקוק למקום פתוח.

סוף־סוף אני חופשי, אך השוטר ממשיך ליתר ביטחון ללוות אותי. לפתע אני רואה את נהג הטקסי יוצא אף הוא אל הרחוב, אך מדרך צדדית. עדיין לילה. כעת אני מבין שהכול היה מתוכנן, והנה שייך למעשה לקבוצה שחטפה אותי. אני צועק לו מרחוק: הלוואי שאחד מהחברים שלך יגמור אותך יום אחד בסכין!

הנהג נעצר ומנסה להתקרב אלי: הוא מצפצף על השוטר מכיוון שהוא חזק. הרשות המגינה עלי אינה יכולה להזיק לו. כוחותיו שאולים ממקום אחר, אני רועד ומבין שבקלות יסחב אותי חזרה אל האולם. העיניים שלו דבוקות לצווארי פתאום הוא מוותר וממשיך בדרכו, כדי למצוא קורבן אחר, ואני הפעם הזאת ניצלתי.

בוקרשט

אנחנו ילדים, משחקים. ג’טה חזרה מהכפר. היא האלילה שלנו. ג’טה אינה חוששת מהקור. בחורף הולכת יחפה על הקרח כמו סוקרטס. הלילה שחור משחור. הילדים מוטרדים. מדוע אין ירח? – אנו שואלים את ג’טה. והיא עומדת בינינו, שערותיה זהובות, פרועה ויפה. אין בה דם לטיני. היא דאקית אמיתית. ג’טה מסבירה לנו: דעו לכם שהירח נעלם מפני שיש שדים שאוכלים ובולעים אותו. איך הם נראים השדים האלה? הם תולעים כאלה גדולות ולבנות, השדים שונאים בני־אדם ומעדיפים לגור במדבר. ואת, ג’טה, לא פוחדת מהם? וג’טה לוחשת: בכפר, קברו את סבתי וכשפתחנו את הקבר מצאנו אותה הפוכה, כעבור שלושה ימים.

סיניה

אנחנו בני 12. סרג’יו ואני. אביו איש חשוב. משחק בבורסה ומעשן סיגר. כמה יפים ההרים מסביב. אני מוכרח לטפס למעלה, שרירי רגלי חזקים כמו ברזל. אתמול טיפסתי לגובה של אלפיים מטר. שכבתי על הדשא חמש שעות, אני וההר. בוא! אני אומר לסרג’יו, ניקח תרמיל ונעלה. סרג’יו מפהק, זה לא מעניין, מוטב ללכת לקאזינו. מה זה? אני שואל. נשחק ברולטה. האדום מביא לי מזל. אין לי כסף, לי יש, אומר סרג’יו. לא יתנו לנו להיכנס, אנחנו ילדים. נשחד את השוער, מחייך סרג’יו. ואם הוא לא יסכים, אני מקשה. אז נחפש זונה, נגמור את בתוליך. אבל אנחנו ילדים… אבא שלי, מכריז סרג’יו בגאווה, אומר שזה בסדר.

קונסטנטינופול

זה חלום. אני מחפש בית, הרחובות צרים וריקים. אני מחפש קרוב משפחה. ממתי יש לי קרובים באיסטנבול? יחפן אחד מוקף־ילדים מְצַחֵק ועומד על הראש. איש זקן קרב אלי ולוחש באוזני, שהיחפן בַּדרך לארץ־ישראל, נתקע כאן ואין לו עוז להמשיך. אני מוצא את הבית. הוא בן שלוש קומות. מטפס במהירות ומגיע לקומה השלישית, פותח דלת, אשה זקנה אומרת לי בטורקית, ובחלום אני מבין טורקית, בוא, קרב אלי, בני, אגלה לך מה הוא הגילגול שלך ומאיזה שורש נוצרת. אני בורח, מגיע לחומה, מטפס ומתבונן לפני עיר חרבה, חרבה. כבר אלף שנה שאיש לא דרך בה.

ברלין

המדריך מטפס יחד איתי עד לקצה המגדל. זה עמוד הניצחון. הקרויצר. האנס המדריך גא בשעה שהוא משמיע במיבטאו הפרוסי את המלה הזאת ה"קרויצר". הנס גבוה ובלונדיני, נציג מובהק של הגזע הארי הוא מסביר לי: הם הפציצו את כל העיר, הרסו את כל הבתים, שרפו את הרייכסטאג. הקימו גרדום ושפטו אותם בנירנברג, אך את עמוד הניצחון השאירו לנו. זו יד הגורל, תאר לעצמך, מפציצים את ברלין יום־יום, אך בעמוד לא מצליחים לפגוע, זאת הוכחה ברורה שניצחנו. אבל הפיהרר עכשיו בגיהינום, אני מהרהר. המדריך מביט עלי בבוז. אינני מבין מדוע שולחים אותי ללוות ברברים, ילידי גזעים נחותים שמים או חיתיים. האם לא קראת אף פעם את דנטה? הגיהינום לא שם, אלא כאן, כאן! הפיהרר שלך היה מטורף, אני מתפרץ. אנחנו עומדים למעלה. לרגלינו הכיכר, העיגול הוא מושלם. הדרכים היוצאות מהעיגול ישרות כמו סרגל ומובילות לאין סוף. לפתע תוקף אותי חשק מטורף ואני רוצה להפיל את המדריך לתהום, לראות כיצד הוא מתרסק, לשמוע את זעקתו, לפני המוות, לחוש איך הוא מתפורר לחתיכות על האספלט, לראות אותו צונח מלמעלה למטה ולשמוע את החבטה. האנס כנראה מנחש את כוונתי ומשנה את הנימה. בוא אקח אותך לחומה ואחר כך לאירופה צנטרום ונשתה בירה בעדן־בר.

לונדון

ושוב חלום. אני ישן בתל־אביב וחולם שאני נוסע ללונדון. אני מוצא את עצמי בשדרה רחבה מלאת אורנים ותמרים. האם האקלים השתנה? האם אני חי בהווה? אגש לוויטק מפני שאינני מכיר בתי־מלון בעיר הזאת, אני מצלצל בדלת ואין תשובה. השוערת דוברת צרפתית רהוטה והיא קאתולית: מסבירה לי שוויטק נסע למונטה־קארלו ויחזור בעוד כמה ימים. אינני מכיר נפש חיה בעיר הזאת. אגש לפאב ואשתה גינס. אשה אירית בשם שארן מחייכת אלי. אני זקוקה למאהב צעיר. פתאום אני מבין שרק עתה מלאו לי 24, הרי אתמול הייתי בן 19, איך הזדקנתי כל־כך מהר? אני הולך עם שארן לבית־מלון, מסתגרים בחדר, שארן רוחצה עצמה בבידֶה, אני אוהבת כשאתה מנשק אותי למטה, אנחנו מתהפכים, המהפכה של האירים התחילה במיטה, אני שונאת את דאבלין והאירים עם משוגע, יום אחד אשים פצצה במרכס אנד ספנסר ואשרוף את החנות, אני אוהבת אלימות, מכות, יריות ודם, העולם הזה מצחין ואנו חיים רק פעם אחת, הטיבטנים טוענים שלפני המבול יכלו בני־האדם לשוחח עם החתולים, אני עצמי חתולה ושערותי אדומות. אני לא רוצה שהזרע שלך ילך לאיבוד, אבלע אותו וייהפך חלק ממני. מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בכיכר טראפאלגאר, נדמה לי שאני שחקן בסרט טלוויזיה. אני רואה איש בעל כנפיים חג מעלי, הוא פונה אלי אך במקום דיבור הוא שר. קול נעים מאוד ומעודן, והוא שר בלאטינית, ובחלום אני מבין לאטינית: אתה רואה, מונדי יקירי, למרות שאני בן למשפחה עניה לא השיג אותי המוות, כעת אני חג מעל לונדון ואני אדם וברבור, בעת ובעונה אחת, מהיר מאיקרוס בנו של דדלוס אני מסוגל לראות מכאן את מיצרי הבוספורוס ואת מימיו הסואנים ואתה האיש שנולדת אלפיים שנה אחרי לומד את חרוזי.

אמסטרדם

מאריון מאכילה אותי הַרֵינג ואני משקה אותה בירה, אנחנו מאושרים, זה לא חלום. המיטה שלנו חמה ואנחנו מנצלים כל רגע. כשרגלינו מתנדנדות אנו מטפסים בַּמַדרגות הצרות. היכרתי אותה ליד הַדַאם. היא בית 16. על ראשה כובע מצחיק והיא אוהבת עשב, טהור, רק טהור. היא נושמת את העשב ועשן כחול נפלט מנחיריה. היא צובעת את שפתיה באדום לוהט. בינינו אנו מדברים רק אנלית: אי לוֹב יו, הישאר כאן, אמסטרדם יפה מוונציה. אם תשתעמם ניסע כל יום ראשון להארלם ואם תרצה פרחים נרוץ עד לְקִיקֶנוֹף. ברכבת הנוסעת ביום ראשון מִגַאר־דִי־נוֹרְד עד לְבּוֹבֶה לאחר לילה של שתיה ושל שוטטת במונפארנאס אני שוכב על הספסל בקרון המוביל אותי לערפל ולקור. אני חולם אותה. הו מאריון, מאריון, הו אנבל־לי שלי.

וינה

אינני אוהב עוגות. אנחנו מחכים ללופטהנזה ויש שביתה. אני פוגש את ד"ר פרויד. הוא עצוב. אין לו זמן לפסיכואנאליזה. עלי לעזוב את מולדתי, הוא אומר. אני וינאי יותר מווינאי אמיתי ואני אוהב את מולדתי אוסטריה. אבל הם מגרשים אותי, הם! ליד הבַּאר, בשעה שאני שותה ויסקי, אני מבחין ברוח רפאים, הרי זה שוברט, הוא עומד לטוס לטוקיו לשמוע את יצירתו בביצוע התזמורת הקאמרית של הטלוויזיה היפאנית. קצינים רוסים ונערות אמריקאיות לועסים צ’ויינגם ורוקדים בוגי בוגי. מנדל, שזה עתה יצא מאושוויץ, מוכר בשוק השחור הכול: סיגריות קמל, צמר גפן, אספירין ובשר, המון בשר, זאת הנקמה שלי צוחק מנדל, זאת נקמתי. קצין פולני בעל עיניים כחולות, שתוי מאוד, מציע לי לטוס עם אירופלוט לווארשה. אני מסרב. לא, ידידי, אני טס לפרנקפורט ומשם לפאריס.

ירושלים

קליפה אחת נפלה, כן, קליפה אחת נפלה: אני דורך בתוך בשר חי. שורף אותי, שורף. בְּטַלְבּיה מול המיליונר בנו היכל חדש הקירות שלו עבים. נשאלת השאלה אם יכולים טילי סקאד לפוצץ את האבן. עובדי האלילים רוקדים ואלס, זה פולחנו החדש של בעל. בָּעיר הזאת מעריצים את האבן. עובדי האלילים רוקדים ואלס, זה המרתון, רבותי המרתון. כל הכרטיסים נמכרו. התאריך: 6 באוקטובר. בגיא בן הינום מכפש מביאה קורבן לַמולך. פועלים ערבים קודחים עד לתהום ומחפשים מים ומעליהם משגיח יהודי. בצוהריים קמים, גבם להר־הבית ופניהם לכיוון מכה, הם מקווים. גרוזינים שזה עתה באו לארץ שותים יין אדום ליד הכותל, הבן של מוחמד מפעיל את תותח הרמדאן. באבוטור דניאל לומד קבלה. ירושלים היא טבעת של אש. במוחי. שונמית ממתינה בביתן האמנים לדוד, אך הוא זקן. אני שואל את שונמית אם היא מוכנה לבלות איתי את הלילה, היא מסרבת. אתה לא אהובי ומישל נסע לפאריס. הוא לא יעבוד בסוכנות היהודית, מטרתו העליונה לשרוף את הלובר או להשחית בעזרת קרני לייזר את פניה של מונה ליזה. ליד בית־חולים שערי צדק עצים, אני שומע אלפי עופות מוזרים מתלחשים מאחורי העלים. במלון הילטון שוכב מיסטר בורשטיין על מיטתו ונהנה, בחדר חום נעים, טמפראטורה סבירה, כשהוא עוצם את עיניו נזכר במרק־העוף שאכל לפנות ערב. הה, הוא ממלמל בקול רם, הנה כמה יפה ארץ הקודש. בנחלאות, רינה המשוגעת מכה את ארבעת ילדיה, אברם בסנוקר ומשחק קלפים, אם אברם יפסיד יקח עוזי ורימון ויחסל את החשבון, לא תהא זאת עבודה ערבית אלא יהודית. מקצועית, דייקנית, הוא יחסל כמה שיותר, ישחרר את ניצרה, ימתין ויספור שלוש שניות, ואחר־כך זה יתפוצץ, ויהיה דם, ויהיו פצועים והרוגים, ויבואו אמבולנסים ויסעו תוך צפירות ממושכות לרוממה ואחר־כך יילכו לבית־הקברות ושם אימהות תיפולנה על הארץ ואחות עם זריקה כזאת גדולה תמתין להן ויתנו להן טמפו בארגזים והחזן יגיד תהילים. א' מעשן נפס ושותה ג’ין, אני שותה אקסטרפיין ועוד אקסטרפיין. אני גורר אותו והוא גורר אותי. כשאנו מגיעים לבית הנשיא אני משתין על הגדר. השוטר ממוצא ספרדי מברך אותי ולוחץ את ידי. משוגעים עם משכורת עובדים בקושי שלוש שעות והם אוהבים את המולדת. הצלם התופש בעדשתו רוחות רפאים ויצורים מהחלל החיצון עורך חישובים אמפיריים. עלי להחזיק מעמד, אני חייב להחזיק מעמד. הו אלוהים, זאת לא ממשלתי, ואם בעוונותי הרבים נפלתי למקום שנפלתי וירדתי למקום שירדתי אל תסתיר פניך ממני, אפילו במקומות הללו המגונים מאוד.

יושבי בתי־קפה בתל־אביב דומים למראית עין ליונים רעבות המתעופפות בפיאצה סאן־מארקו. אמנם מחולן איטי בתחשב בזרם הזמן, בחולצות המגן החדשות. הלילה השמים בהירים; אך המוות הבוגדני הוא אויב מיידי, אינו מצפה בקוצר רוח, הוא פשוט חוטף.

קבוצות תיירים אינן פוקדות את תל־אביב לילה. מר פרנקלשטיין צועד בעקשנות מהתחנה המרכזית עד שפת הים. איש אינו מסביר לו שפרומתיאוס גונח בין גלי הים מול מלון דן. איש אינו מעלה בדעתו להציע למר פרנקלשטיין לינה הלילה. פשוט עיר לא ידידותית. בקיץ הרחובות ריקים, אנשים בורחים ונכנסים לבתי־קפה, מחפשים את המזגן, מנסים לשכוח את החדשות האחרונות, הם זזים משולחן לשולחן, אך אינם משתעשעים כדוגמת היונים החגות בטירוף בפיאצה סאן־מארקו. נשים מטורפות רוקמות על בדים צחורים את משיח בן דוד הבא ושורף את הר הבית. קשה המלחמה עם הערבים, קשה מאוד. קצינים, שזה עתה סיימו את החופשה מחפשים מוסר. הם אינם אוהבים נשים עירומות ולא חום ערווה, הם עסוקים. הם חופרים תעלות עמוקות. הם שוקעים בביוב. הם מחפשים את הדרך לעיר הקודש. אין להם פנאי ללטף את בטנה של מיכאלה. יושבי בתי־קפה בתל־אביב אויבים זה לזה. הם לא מצפים לאנשי קרח. הם מסרבים להאמין שבקרוב יעופו בתים בכיוון היאור וספינתו של אוסיריס נצחית, היא שטה מליבה של אפריקה עד לים התיכון. קשה המלחמה עם הערבים. קשה מאוד.

לפיאצה סאן־מארקו באות קבוצות קבוצות של תיירים מארצות אירופה. הם רואים את התפארת השוקעת כבר ארבע מאות שנה, שוקעת ונציה. זה לא חלום, המדריך מסביר; כאן על המדרגות עלה וירד צ’זאר בורג’יה, כאן רקם חלום מאקיאבלי וכאן המציא ליאונארדו דה וינצ’י את הרנסאנס, כאן צבע אוצ’לו בכחול את התעלות. הביטו ביונים המשתוללות! הביטו במחולן! אתם יכולים ללמוד את אלוהי איטליה לפי תנועתן.

אין שום קשר בין ונציה לתל־אביב – מלבד האוניה “תיאודור הרצל”, מלבד המלח המארוקאי החצוף, מלבד הקצין ממוצא הונגרי המעשן סיגריות קנט. שלום איטליה, שלום ונציה, אני מפליג לתל־אביב.

בעיר בה אני מתגורר עכשיו קיים רק בית־קפה אחד, הפתוח עד אור הבוקר. זו עיר קטנה, ליד שפת־הים, והמאורע היחיד בה הוא השחר. העיר הזאת אינה חורפית, קיץ אין־סופי שולט בה. הירק מעייף את העין, החום מטשטש את החושים. הניוון הפנימי עומד לך כמכשול יום יום.

אני סובל מנדודי־שינה טרופים. בבית איני יכול לשבת. נדמה לי שהקירות נופלים. המקום היחיד בו אני מוצא מיפלט הוא בית־הקפה הפתוח עד אור הבוקר.

בעל בית־הקפה הוא זקן מופלג המסרב למות וחי את חייו בעקשנות מופלאה. הוא אדם בריא, צחוקו (הוא מרבה לצחוק, ועל־פי־רוב בלי סיבה ממשית) מצלצל חד וכמעט מתכתי. יכולתו בבליעת משקאות חריפים מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני מסתכל בתמהון בשפתיו נטולות הצבע, הגומעות לילה לילה כמות השווה ל־10 בקבוקי יין לפחות.

אני מנהל חליפת־מכתבים חשובה עם מרקיז דה־סאד, הנמצא רחוק מכאן (מעבר לים שלנו). כל שלושה שבועות אני מקבל מכתב בכתב־ידו. אני גוזר את הבול מעל המעטפה, מכניס אותו לספר מיוחד הנמצא אתי תמיד. בשעת הליכתי, או בנסיעה למרחק קצר, מול הים, אני מהרהר אך ורק בנושאים המצויירים בבולים. בולים שהמרקיז דה־סאד מדביק על מעטפותיו הם של חיות, והנושא, החוזר בלי הרף כפזמון, הוא אריה.

יושבי הלילות של הקפה מועטים. מלבדי עוד שנייים. אחד הוא משוגע העיירה. לעולם לא נראה מגולח, אך לבוש הוא בקפידה של יונקר. הוא נראה עשיר. חליפותיו מרובות, ועניבותיו מקסימות. ביחוד אני מתפעל מעניבה אחת, עשויה עור גמל, הענודה בעדינות סביב צווארו. הוא אינו מזמין דבר. הוא נכנס כדרכו לקפה בדיוק בחצות. מבלי לומר לנו שלום, פונה לפינתו הקבועה ומתיישב. מקומו הקבוע ליד הקיר. הוא מתיישב, מרכז את מבטיו בקיר. עם שחר עוזב את המקום באותה צורה שנכנס. אינו מדבר עם איש, ואין אנו יודעים אם כוח־דיבור בפיו.

השני הוא פטפטן נורא. נכה מלחמה. ידו הימנית קטועה. הוא ממשיך ללבוש מדים למרות שהמלחמה נסתיימה עבורו לפני חמש שנים. הוא רווק. מדי לילה מספר לנו את הרפתקאותיו המלחמתיות (לי ולבעל בית־הקפה). דמיונו עשיר וכוח זכרונו מפותח.

למרות שאנחנו יודעים את סיפוריו כמעט בעל־פה, איננו חשים עייפות בשעה שיחזור וישנן גירסה חדשה, שהוא ממציא אותה במקום.

אני מבלה את לילותי באכילת צדפים ובהמתנה לידידי, המרקיז דה־סאד. אני יודע שיום זה קרוב. מאוד קרוב.

אנחנו נוסעים במהירות מסחררת לפאריס.

המרקיז דה־סאד ואני.

160 קילומטר לשעה.

– אתה רועד? שואל המרקיז דה־סאד.

– כן, אני עונה.

אני לא מבין כיצד אדם כמרקיז דה־סאד, הלובש חליפה שכלל וכלל אינה מתאימה לזמנים שלנו, יכול לנהוג בבטחון במכונית אלפא רומיאו. האוטוסטראדה רחבה. איננו נתקלים בשום מכונית. אור היום מסנוור את עיני והשמש חזקה מאוד.

– דע לך, אומר המרקיז דה־סאד, אנחנו הנוסעים היחידים, היחידים.

אני מהרהר בעיירה שמאחור ולא מצטער.

אנחנו מגיעים לשערי פאריס. עלינו לעבור בדיקות ומבחנים קשים וקפדניים בטרם ניכנס לעיר. חיילים חמושים היטב מעמידים לנו שאלות מסובכות. עלינו לדעת:

(1) מה היא המהירות של טיל בין־יבשתי?

(2) לכמה רסיסים מתפורר רימון רסק בשעת התפוצצות?

(3) מה הוא השטח במטרים מרובעים שפצצת נפלאם יכולה לשרוף?

(4) כיצד עלינו להפעיל את הבאזוקה בראותנו טנק מתקרב?

(5) מה הוא ההבדל היסודי בין מטוס סילון ואמפיר לבין מטוס סילון מיראז'.

אנחנו צריכים לעבור גם תרגילים גופניים קשים ולהוכיח שכושרנו הגופני מעולה.

(1) ריצת מכשולים.

(2) זחילה בין גדרי־תיל.

(3) טיפוס קירות חדים (7,5 מטר).

(4) ל.ל.ב.

(5) שימוש נכון בכידון.

(6) יכולתנו בצעקת מוות.

עלינו לעבור עשרה מבחנים מסוג זה, ועוד יותר מסובכים, עד לשער הנצחון.

גם הלילה ירדתי לפגוש את ידידי דה־סאד (דה־סאד. כעת, לאחר המהפכה, מחברים את האותיות. האצילות נחשבת לחטא. כולנו אזרחים חופשיים מעל לחגורה).

לא הבנתי מדוע הביט בי דה־סאד בעינים תמהות. אין אני יודע להסתיר את אצילותי אפילו בחשכה (וכעת ימי קומונה קשים. המתים ממלאים את הרחובות, ויריות נשמעות בלי־הרף). מלבד החיילים החמושים מכף רגל עד ראש אנחנו לא מבחינים באיש. עכשיו עוצר. בפיות החיילים היגוי מוזר. הוא אינו דומה כלל וכלל לצליל השפות האינדו־אירופיות? (רק גאברוֹש ממשיך לאסוף תרמילים ריקים). הסירחון הממותק של המתים. ריח המושך זבובים צהובים, ממלא את חלל האוויר, ידידי דה־סאד ממלא בהנאה את ריאותיו בריח הנאלח ולוחש באזני:

– זה טעם גן עדן.

כמה השתנתה פאריס, אני חושב. כיצד נחרב שער הנצחון? איך נשרף הרובע הלטיני ומבנייניו לא נשאר זכר? מה נשאר ממונפארנאס האהוב? וגם האופרה התמוטטה.

דה־סאד שותק. הוא מלא חידה. אני פונה אליו מדי פעם בשאלה סתמית. הלילה האוויר אינו זע. רק ריח רובץ על ראשינו כמשא כבד. אנחנו נכנסים לאיזור, שבו עמד רק לפני חודש הלובר המפואר. עכשיו רק חוברות בודדות מזכירות את החומה הענקית. אם תרצה במיוחד ותחטט, תוכל למצוא לפעמים פיסת בד, שבר של פסל, רסיס של חרסינה או שיער אמיתי של אישה שרופה.

– כאן אומר דה־סאד, ונעצר.

אני מבחין בגופה של אשה מתה מזה ארבעה ימים. בפניה אין אנחנו יכולים להבחין. דה־סאד כורע ברך באיטיות, פושט את מכנסיו, נשכב עירום ליד הגופה וחודר לתוכה לנגד עיני.

– עכשיו תורך, אומר לאחר שקם. אני עומד במקום, ואינני מסוגל לבצע תנועה אחת.

– לא עכשיו, אני עונה.

– אתה עדיין תרבותי, אומר דה־סאד.

אני מבחין בעיניו בבוז וידוע לי היטב שתשובתי “לא עכשיו” היא רק התחמקות, והעובדה שלא פשטתי את מכנסי כמותו ולא נשכבתי עירום ליד הגופה ולא חדרתי לתוכה – זאת רק הוכחה לאי יכולת איומה.

אנחנו ממשיכים בטיול הלילי. בינינו ובין השחר שלוש שעות של ציפיה. אני רעב, ואני נזכר תוך כניעה שמעתה עלינו לאכול אך ורק ערפדים.

אשרי האדם המצליח לבנות בנפשו כנסיה גותית, כך סח לי דה־סאד לפני כמה לילות. וכי מה אתה מבין באדריכלות?

ואני יודע כמה שדה־סאד טועה (אני מבין נפלא באדריכלות). אלף חמש מאות ראשים מזנקים מתוך הקיר בגיחה מטורפת. פיותיהם פעורים. ואני חש את שיניהם נעוצות עמוק בבשרי.

– אתה רואה, אומר דה־סאד ופורש נייר לבן על הריצפה. הכל פשוט. הדירות שהם בונים, אם לגובה או לעומק, קל לחקותן ואל תחשוב שמתוך חולשה אני בורח מהמאה הזאת למאה אחרת. קל מאוד לחקותם, חוזר ומשנן דה־סאד.

ידיו העדינות מציירות חדר אחר חדר. ציפורניו נהפכות למחוגה, שבה אפשר לשרטט מעגל מושלם. אני רואה את הרהיטים הדניים, את הפסלים ההודיים, את ספלי התה הסיניים ואפילו על הקירות שעונים משוכללים שווייצריים.

– אתה רואה, הוא אומר בשעה שהכל מושלם, כמה קל לשרטט עיר כזאת! ובשעה שהוא לוקח סכין לחתוך את ידיו, הוא מסכם: “אשרי האדם היודע לבנות בנפשו כנסיה גותית”.

וכעת אני רץ לבדי, לבדי בתוך השדה. התבואה רבה, הירק כליל השלמות. אני רץ ללא תכלית, אדם מול הטבע, לבד מול הטבע. השמש חזקה. מרחוק אני רואה פוחלץ. אשכב ואנוח מריצתי המטורפת לצידו. אני מגיע, כורע באיטיות על ברכי ונשכב. אני מרים את עיני. הפוחלץ הוא המרקיז דה־סאד, ידידי. אני לא בטוח אם הוא חי, אני נדהם למצוא אותו כאן. תקוע עמוק באדמה, בתוך הטבע, שומר על התבואה נגד הציפורים. קולו (כן, קולו המלודי המוכר לי היטב) פונה אלי.

– אני שומר כאן מתוך נקמה, אין עופות המתכת מעוניינים בתבואה.

אני מאזין לדבריו בצמאון, אך באותה שעה אני שוכח שגם גופי נהפך למתכת לבנה.

המטרו האדום, או קחו בבקשה את הכרטיס של יום ראשון הטוב

העלילה מתרחשת אך ורק במטרו הפאריסאי, ורצוי להציג את זה בתוך המטרו או לבנות מטרו עמוק כמו תעלות ביוב.

רעש של מטרו. במטרו, השעה לא ברורה, קלושאר יושב בצד, מנמנם, לינדה נכנסת, היא אוחזת בידה ספר שירים של ויליאם בלייק, היא מקריאה לעצמה באנגלית ומתרגמת לצרפתית (אם המחזה מוצג בישראל, ייעשה התרגום גם לעברית). השיר שהיא מתרגמת הוא למעשה המוטו של המחזה: הוא: ראיתי כנסיה כולה זהב, באנגלית: I saw a chapel, all of gold. ללינדה אין כל יחס לשירה והיא מתרגמת ללא אהבה ובצורה מכנית.

לפתע שומעים צעקות: "הצילו! הצילו! "

במהירות נכנסים שני ברנשים, ברנש אחד מכה את ברנש שניים מכות רצח, שניים מתגונן בלבד, אחד מפשיט את מעילו של המוכה וצועק: "תן את זה! תן את זה! " (הוא מוציא מהכיס צרור מפתחות).

(אם המחזה ישודר ברדיו יאמר אחד: “תן את המפתחות, תן אותם! הה, מצאתי אותם! מצאתי!”) עכשיו הסתלק מכאן! מהר! מהר! "

האיש שהוכה מסתלק, הוא מגלה לרגע את פניו. על פניו אנו רואים מסכה יפנית ספוגת דם, שומעים צליל של מוזיקה יפנית, הוא נעלם, בינתיים יורד עוד אחד.

החדש: איפה המפתחות?

הראשון (בבהלה ועדיין נתון במצב רוח מרוגש): איפה הם?

החדש: הנה הם! על הרצפה!

הראשון: נסתלק מכאן.

החדש (צוחק): שמעת, הוא אמר שילך לאביו להתלונן.

הם צוחקים ונעלמים.

לינדה נכנסת כאילו לא קרה כלום, היא ממשיכה לדקלם את ויליאם בלייק, לאחר זמן מה נעלמת.

קלושר (שותה מבקבוק עטוף נייר, הוא שר): האשה היא שטן, אלוהים הוא אש, אני מהיין האדום לא פורש.

נכנס טנקה, הוא הולך באיטיות, כאילו רגליו מפלדה.

קלושר: אדוני! אדוני!

טנקה (נפחד): מה יש?

קלושר (מושיט לו את הבקבוק): אתה לא צמא?

טנקה: לא אלכוהול זורם עכשיו בדם שלי.

קלושר: אתה לא שומע קול?

טנקה: כן, אני שומע, אבל הוא לבן כמו הקירות האלה. הוא לבן, לבן, יש לי הרגשה שהכל לבן. הלבן חודר למוח שלי והוא אומר לי: לאט טנקה… איזי… לאנגזאם… לאט… איזי… לאנגזאם…

שומעים רעש של המטרו.

לאט… איזי… לאנגזאם…

הרעש של המטרו מתגבר וטנקה מגביר את קולו בקצב הרעש.

טנקה: לאנגזאם! לאט! איזי!… לאנגזאם! לאט! איזי! לאאאאאאאאאאאנגזאאאאאאאאאם!

הרעש של המטרו נעלם, טנקה מפסיק.

קלושר: אדוני, אנחנו נמצאים מתחת לאדמה.

טנקה: כלומר ירדתי.

קלושר: כן.

טנקה: אני בסה"כ מחפש כמה אלפי פרנקים, עלי למצוא דירה.

קלושר: זאת הדירה שלי. אם תחנה אחת נמאסה עלי, אני עובר לתחנה אחרת.

טנקה: אני יודע. מצבך האנושי לא נראה לי.

קלושר: פעם הייתי מלך ספרד. הנה ההוכחה. אתה רואה. (הוא מושיט את שתי כפות ידיו. במקרה של שידור רדיו, עליו לומר “הנה שתי כפות ידי”) כמו שושנים, ואני לא מסריח אדוני, לא מסריח, בניגוד לקלושרים אחרים, גופי מפיק ריח ניחוח, והפנים שלי אדוני, הפנים שלי, אתה לא שם לב, הייתי אומר שיש בי משהו משיחי. (בזעם) פראנקו הפיל אותי.

טנקה: פראנקו הוא גנרל.

קלושר: יכולתי להציל את ספרד, כן, להציל את ספרד.

טנקה: מדוע לא הצלת את עצמך?

קלושר: הם לא התיחסו יפה.

טנקה: למי?

קלושר: לקולומבוס.

טנקה: מה איכפת לי.

קלושר: לאחר שהוא גילה את אמריקה הספרדים אמרו שהוא בוגד.

טנקה: לפעמים יש תענוג עצום בבגידה, תענוג עצום. הבוגד הוא אדם המעז להיכנס לתוך האנטי־חומר.

קלושר: יש לי הרגשה שאדוני הוא פילוסוף.

טנקה: לא תודה, אני לא יפני. אמנם שמי טנקה אבל אני לא יפני. (לעצמו בשעה שהוא מתרחק במקצת) אני מבין את הטעות שלי, אני תמיד ממהר, תמיד ממהר, עלי ללכת באיטיות, איזי… לאנגזאם… איזי… איזי…

הרעש של המטרו מתקרב.

קלושר: אני שומע את המטרו, אני נוסע לתחנה אחרת. אתה רוצה להצטרף אלי?

טנקה: לא, אני נשאר כאן.

קלושר: בכל אופן אם אתה רוצה להגיע לסטלינגראד, עליך להגיע קודם כל לאינווליד ומשם להמשיך עד לקרמלין־ביסטרה ואחר כך להחליף בבניולה ומבניולה עד למוט־פיקה ומשם ללוברה, אל תשכח לוברה!

טנקה: אתה תפסיד את המטרו שלך.

קלושר: להתראות.

הקלושר נעלם, הרעש של המטרו גובר.

טנקה (זועק): לאאאאאאנגזאאאאאאם.

הרעש של המטרו נעלם.

טנקה: הרגלים שלי כבדות. כמו פלדה, כמו פלדה, מה זה? שוב על השטיח הנע… לא אגיע אף פעם לסוף… לא אגיע אף פעם לסוף? זה איטי מדי בשבילי… הכל איטי מדי… זוזי ריצפה! זוזי! גומי, הכל כאן גומי, אולי אפשר לאכול את זה? לבלוע… לדחוף לקיבה… (צועק) אני לא בגיהינום! עוד לא הכנסתם אותי! זה לא גיהינום! זה שקר מה שסיפרתם לי! זה שקר מוחלט. (בלחש) השוטרים. (בפחד) הם רודפים אותי… הם רוצים לעצור אותי… להכות אותי… לבעוט בי… לשבור לי את השיניים… הם רוצים לקחת ממני את חיי… לרצוח אותי… לא עשיתי שום רע… אז מדוע הם רודפים אותי?… חזירים! זה מה שאתם… חזירים! (נרגע) הממונים על הרשויות… טוב להם… הם משרתים בעלי משרות גבוהות… אבל חם להם… הם נהנים… הם מבינים את המושג לחיות. עלי לסדר את התעודות. אם יסלקו אתי מכאן לאן אלך? אולי לדנמרק? שם קר… יותר מדי קר… מדוע אני לא חושב בשפת האם שלי? איך המוח שלי השתנה? מי הזיז אותי ממקום למקום ומדוע עלי לנדוד בלי סוף? איזה כוחות פועלים עלי? מדוע אני לא חושב בשפת האם שלי? עלי להיעצר! כן, פשוט להיעצר! (שוב פחד) לא, לא, אני לא רוצה למות… לא רוצה… אני מתקרב לסוף… אני מתקרב לריצפה… מה זה? דם? מי איבד דם? אני? לא, אני שלם… לא נפצעתי… אני שלם… אבל עלי למות… אני יודע… עלי להרגע… להרגע…

שומעים את הרעש של המטרו.

טנקה: איזי טנקה! איזי…

לינדה נכנסת, היא כרגיל לומדת את ויליאם בלייק בעל־פה.

לינדה: טנקה! מה אתה עושה כאן?

טנקה: רגע! המטרו צריך לנסוע.

שומעים רעש של המטרו.

טנקה (בלחש אך באותה עוצמה פנימית): לאאאאנגזאאאאם!!

לינדה: סוף סוף אני רואה אותך לא שתוי.

טנקה: איך את מבחינה?

לינדה: העינים שלך בהירות.

טנקה: יותר מדי. הבהירות הזאת לבנה. מה את עושה כאן?

לינדה: זאת הדירה החדשה שלי.

טנקה: אבל אין כאן טלפון.

לינדה: אתה טועה. יש כאן טלפון ציבורי, חוץ מזה אני מכירה פטנט שמאפשר לי לצלצל מבלי לשלם. אם אני רוצה, אני יכולה להתקשר מכאן אפילו לניו־יורק.

טנקה: את יודעת להסתדר לינדה!

לינדה: I do my best.

שומעים רעש של המטרו.

טנקה: איזי… לאט… איזי… לאט… איזי… לאאנגזאאאם…

המטרו נעצר.

לינדה: אתה מזיע. (היא מנגבת את פני טנקה)

הרעש של המטרו מתחדש.

טנקה (רועד בכל גופו): לאאאאאנגזאאאאאם!!!!

הרעש נעלם.

טנקה: קול מדבר אלי מבפנים, הוא לבן, לינדה, הוא מפחיד.

נכנס איש צעיר, הוא נע כאילו היה שיכור, אך הוא לא שתוי כלל וכלל.

הצעיר (מתחיל לנאום בשפה בלתי מובנת): גהגהגהגהגהגהגה, רהפהרהפהרהפהרהפה, טהרהטהרה, טראווום, רהנהרהנהרה, צהרהצהרהצהרהצהרה, ברהטהנה… ברהטהנה…, דהדהדהדהדהדה. (הוא מתקרב אל טנקה ולינדה) טהטהטהטה!

לינדה: סתלק מכאן!

הצעיר (בקול מאיים): רהפהרהפהרהטהפה!

לינדה (לטנקה): הגן עלי.

הצעיר: קוקוקוקוקו. (הוא מאיים באגרופיו) קוקוקוקוקוקוקוקו!

טנקה: אני חושב שהוא מטורף.

הצעיר: כרישט! (הוא חוטף את הספר של ויליאם בלייק מידה של לינדה).

לינדה: תחזיר לי את הספר!

הצעיר: בראשט! (הוא קורע עמוד מהספר).

לינדה: הוא קורע את ויליאם בלייק!

הצעיר: דרשט! מרשט! פהשט! רהסטה! רהסטה! רהסטה! (הוא קורע את כל העמודים של הספר) בסטה! (הוא זורק עליהם את הניירות ויוצא תוך צחוק גדול) בסטה!

לינדה: נבל! זה עלה לי עשרה פרנק. (בראותה את טנקה האוסף את הניירות) אל תאסוף את זה, אין טעם, זה מצחיק, מישהו בפקולטה של ואנסין אמר לי פעם שבלייק מצייר את השמים.

טנקה: אבל אנחנו מתחת לאדמה.

לינדה: בכלל אני לא מבינה את עצמי, מה פתאום הלכתי ללמוד ספרות אנגלית.

טנקה: הפטמות שלך…

לינדה: טנקה, אני באמת עייפה.

טנקה: תמיד כשאני בא אליך את אומרת שאת עייפה.

לינדה: יש לי הרגשה שאתה בא אלי רק בכדי לשכב איתי.

טנקה: מדוע לא?

לינדה: אתה שוב מתחיל?

טנקה: אני אוהב כך כשהראש שלי בין הרגליים שלך.

לינדה: אתה מתעקש.

טנקה: זה הדבר היחידי שנותר לי.

טנקה מתחיל ללקק אותה.

לינדה: זה לא יפה מצידך.

טנקה: נעים לך?

לינדה: (מדברת בשעה שראשו של טנקה בין רגליה והוא מלקק אותה): בואנסין הכרתי ערבי מצרי, אתה יודע, יצאתי איתו כמה פעמים, הוא היה נחמד, בהתחלה לא גיליתי לו שאני יהודיה, משהו עצר אותי, חשבתי שהוא יברח ממני, הוא שאל אותי מאיפה אני באה, אמרתי לו שאני בלגית וזה נכון, יש לי דרכון בלגי. יום אחד החלטתי להגיד לו את האמת. חשבתי שאאבד את גאוותי האנושית אם אשתוק, הלכנו לבית קפה, רציתי לראות איך הוא יגיב, ובכן אמרתי לו: אני רוצה שתדע את האמת עלי, אני יהודיה ולא רק יהודיה, הורי נמצאים עכשיו בישראל, וגם אני חייתי שם במשך שלוש שנים. למעשה אני כמעט ישראלית. הוא נדהם, אחר־כך התגבר ואמר שאנחנו נמצאים מחוץ למדינות שלנו והמצב המלחמתי בינינו בוטל. הוא כמובן הוסיף שלו היה פוגש אותי בשדה הקרב היה הורג אותי כפי שודאי אני הייתי הורגת אותו, אך כאן בפאריס הרעיון שקיימת בינינו מלחמה ממש מגוחך. אחר־כך לא ראיתי אותו יותר. אני משוכנעת שהתחמק ממני, אבל פעם אחת תפשתי אותו. הוא הסמיק. אמרתי לו מיד: אתה מפחד לצאת איתי מפני שאני יהודיה וישראלית, לא ידעתי שהערבים הם גברים פחדנים ומוגי־לב. על המקום הוא הזמין אותי ללכת איתו לקולנוע. הלכנו, כשיצאנו הוא ביקש ממני לבוא לחדרו. שאלתי אותו מדוע? קודם אף פעם לא העז לבקש זאת. אני רוצה לשכב איתך, ענה, ולזה לא הסכמתי.

טנקה (קולו חנוק): מדוע?

לינדה: אתה לא מכיר אותם, זה בשבילו היה נצחון עצום. הוא היה רץ ומספר לכל הפקולטה ששכב עם יהודיה. כך הם יכולים להתנקם בנו, על־ידי המשגל. וקרה לי עוד מקרה דומה אך פחות קיצוני. פעם, כשעוד גרתי למעלה זרקו אותי מדירה אחת מפני שלא שילמתי את השכר. התחלתי להסתובב עם מזוודה ברחובות. פתאום נזכרתי שיש לי ידיד לבנוני. הלכתי אליו וביקשתי ממנו שיתן לי לישון אצלו. הוא הסכים בשימחה. בחדר היתה רק מיטה אחת. בלילה רצה לשכב איתי, לא נתתי לו, הוא השתגע, ביקש, ביקש, התחנן כמו ילד קטן, לינדה, לינדה, לינדה, לינדה, לינדה. (בשעה שהיא אומרת את שמה כאילו יש לה אורגזמה) לינדה, לינדה, לינדה, לינדה. לבסוף אמרתי ללבנוני, לא! הוא לא ישן כל הלילה, הוא מילמל כל הזמן, דבר כזה, דבר כזה, ערבי ישן עם יהודיה במיטה אחת ואפילו לא שוכב איתה. (לטנקה שנמאס לו ורוצה לשכב איתה) תפסיק! זה מעצבן אותי כבר!

טנקה: אבל אני רוצה! אני רוצה!

לינדה: אמרתי לך שזה לא!

טנקה: מדוע?

לינדה: אני לא רוצה, אני לא באתי אליך אלא אתה באת אלי.

טנקה: המטרו הוא של כולנו.

לינדה: נדמה לך, המטרו הוא שלי, רק שלי.

טנקה: אבל אני חם! אני חם! אני חם!

לינדה: אז תתקרר!

טנקה ( מטלטל אותה בזעם): את לא תתני לי פקודות! אני שונא פקודות! אני שונא בני־אדם חדורי משמעת צבאית. את לא תתני לי פקודות!

לינדה: תוריד את הידים שלך ממני! אמרתי לך שלא אשכב איתך!

שומעים את המטרו.

טנקה: איזי… לאט… לאאאנגזאאאם…

המטרו נעצר.

טנקה (כמעט ממלמל): זאת הטעות שלי, אני תמיד ממהר.

המטרו נוסע.

טנקה: לאט… לאאאאאאאאאאט.

נכנסים שני עובדי מטרו.

עובד א.: מה קרה כאן?

עובד ב. ללינדה: האיש הזה ניסה להתקיף אותך?

עובד א.: כך, אתה גיבור נטפל לנשים חסרות הגנה?

טנקה: לינדה, תגידי להם.

לינדה שותקת.

עובד א.: אתה רואה שזה נכון.

עובד ב.: ואם היינו מועכים לך את הפרצוף?

עובד א.: ושוברים לך את השינים?

עובד ב.: רק דרך האלימות אתם תלמדו להעריך את המעמד הנחות שלנו.

טנקה: רבותי, יש כאן טעות. אני מזדהה עם המאבק שלכם.

עובד א.: אתה משקר, הידים שלך עדינות מדי.

עובד ב.: הפרצוף שלך לא דומה לשלנו.

עובד א.: והליכלוך שעשית כאן? תמיד אתם חושבים שיבוא אחר וינקה אחריכם.

טנקה: לא אני קרעתי את ויליאם בלייק.

עובד ב.: לקק את הריצפה!

דומיה.

עובד ב.: אמרתי לך, לקק את הריצפה!

עובד א.: אל תדאג, הבוקר שפכתי כאן מים.

טנקה: אני לא אעשה את זה! לינדה תגידי להם!

לינדה שותקת.

עובד ב.: אתה תעשה את זה! (תופש אותו בשערות ומושך אותו לריצפה).

עובד א.: תרגיש מה שאנחנו מרגישים.

עובד ב.: יום־יום.

טנקה ( מתרומם): אמרתי לכם שלא אלקק את הריצפה. (בהחלטה פתאומית) אם אתם רוצים להשתמש בכוח, בבקשה תתחילו, אני רגיל לזה.

עובד א.: תתפשט!

טנקה: מה?

עובד א.: תוריד את הבגדים שלך, מהר!

טנקה: אני לא רוצה להישאר עירום.

עובד ב.: אנחנו נעשה לך כמו בלוברה.

טנקה: אני לא אתפשט עירום.

עובד ב.: אנחנו נכסה לך את המתניים.

עובד א.: אם אתה כל כך מתבייש נשאיר לך את התחתונים.

עובד ב.: נעשה ממך אל מצרי. תתפשט!

טנקה מתפשט. אם משדרים את המחזה, טנקה יכול למלמל לעצמו: "אל מצרי? "

עובד ב. (לעובד א.): תביא לי את הצבע הכחול.

עובד א. מוסר לו את הצבע.

עובד ב.: אנחנו נצבע לך את העינים.

טנקה: לשם מה?

עובד ב.: שתרגיש כמו אל.

עובד א.: מצרי.

הוא צובע לטנקה את העינים.

עובד ב.: הם חיים לנצח.

עובד א.: בני אדם מתפללים אליהם.

עובד ב.: הנה פרנק, קח את זה ביד.

טנקה: אני לא זקוק לכסף.

עובד ב.: אתה כן זקוק, אחרת לא תוכל לעבור את הנהר.

עובד א.: תשלום חובה.

עובד ב.: עכשיו תרד!

טנקה: איפה?

עובד ב.: על הפסים.

טנקה: אבל הם קוי המטרו.

עובד א.: לא יקרה לך כלום, אתה אל.

עובד ב.: אתה חי לנצח.

טנקה: ולאן עלי ללכת?

עובד ב.: לתוך המנהרה עד לנהר, בסוף המנהרה יש נהר, שם תשלם את הכסף.

טנקה: אולי אני באמת אל?

עובד ב.: מצרי, אל תשכח מצרי.

טנקה: אולי אני באמת אל?

יורד אל קוי המטרו, מתחיל ללכת ונעלם במינהרה.

עובד א. (ללינדה): לינדה… מתחשק לנו.

לינדה: אני לא רוצה.

עובד ב.: אל תעשי את עצמך, אנחנו אוהבים אותך.

לינדה: תצטרכו לשלם לי כסף.

עובד ב.: לנו תתני חינם, אנחנו עובדי המטרו.

עובד א.: מעמד הפועלים.

עובד ב.: נעשה פרטוז קטן.

הם מתחילי לחבק אותה! שומעים את הרעש של המטרו.

לינדה (בתענוג): לאט…לאט…לאאאאאאאאאאט.

לפתע חושך מוחלט ומיד האור נדלק, שומעים רמקול.

הרמקול: בעקבות תאונה קטלנית אשר אירעה לנוסע אחד אנחנו נאלצים להפסיק את התנועה של הקו הזה למשך 24 שעות. הנוסעים מתבקשים לרדת ולנסוע בקוים אחרים.

עובד א.: מה אכפת לנו…

לינדה: לאט… איזי… לאאנגזאאם.

כמובן, הם שוכבים איתה.