רצה הגורל, שמדינת־ישראל תקום מתוך סערת מלחמה, ועם ישראל המשוחרר יתגלה לעולם קודם־כל לא בכושר היצירה והרוח, אלא בכושר־מלחמתו ובכוחו הצבאי. בחדשים הראשונים לעצמאותנו חייבים היינו לרכז כל מרצנו במטרה העיקרית: להדוף אויבינו. בדיעבד, גם זו לטובה. טוב שנדע, ותדע ההיסטוריה וידע העולם, שלא קיבלנו עצמאותנו במתנה, מידי אחרים, אלא שילמנו בעדה מחיר עליון, מחיר דם בנינו היקרים ביותר, והקימונו מדינתנו בידינו אנו ממש.

ועוד הרבה שנים נצטרך לתת ממיטב אמצעינו ומאמצינו למען קיים בטחונה של המדינה. ברם הבטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינתּ ישראל יש ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת עם ישראל, קיבוץ גלויות.

גיוס יתרוננו הרוחני

אולם אין זה אלא צד אחד של המטבע. אין אנו מביאים לארץ עדרים של בעלי־חיים שמספיק להעבידם, להאכילם ולשכנם, אלא המוני אנשים יהודים, שלא על הלחם לבדו יחיו. אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו, מפוזר בכל קצווי תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ושבטים שונים בישראל. ומוטל עלינו להתיך מחדש כל הציבור הרחב והמנומר הזה, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות, החברתיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים. עלינו להנחילם רוח, תרבות, ספרות, מדע, אמנות. עלינו להכניסם למסגרות חברתיות ומדיניות חדשות, להנחיל להם זיקה לעברנו ולחזוננו לעתיד; עלינו לחנכם לחיי עם עצמאי, לחיים ממלכתיים, לשלטון עצמי, לחירות, לאחדות יהודית, לאחווה אנושית, לעזרה הדדית, לאחריות קולקטיבית, ובו בזמן עלינו לדאוג לבטחונם, לבטחון המדינה וחירותה ומקומה בעולם. מלאכה זו עלינו לעשותה בתקופה מסוערת ומסוכסכת, כששלום־העולם תלוי בשערה ואנו מוקפים צוררים ויריבים.

כיצד תיעשה המלאכה הגדולה והקשה הזאת? איך נרים המשא הכבד הזה, המשקי, הכלכלי, המדיני, התרבותי, הארגוני, ואנחנו מעטים? כל העם היהודי הוא עם קטן. בקושי צברנו מעט נכסים בארץ, אך הם לא יספיקו לעליה הגדולה. ואנחנו עם עשוק, עשוק היסטוריה. אין לנו שום ירושה חמרית; ועלינו לעשות בזמן קצר, ובכוחה של מדינה קטנה, מלאכה שלא עשינו מעולם, מלאכה שלא נעשתה אולי על ידי שום עם אחר. המלאכה הזאת תיעשה רק בתנאי אחד – אם נצליח לגייס גיוס מלא היתרון האחד שיש לנו: היתרון המוסרי והאינטלקטואלי של העם היהודי.

ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים. לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב־מספר. לא ניתנה לנו עצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים, ובכוח זה עמדנו עוד בימי־קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא מבחינות רבות, גם בתרבותן. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם שגורש מאדמתו ונתפזר בין העמים, ואף על פי כן הצליח לקיים יחודו ועצמאותו משך אלפיים שנה. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד־צדדית. כוחנו היה גדול, בדת, במוסר, בשירה. אבל כמעט לא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואמריקה הנחילו לנו גם הנכסים שחסרו לנו. בנדודינו בעולם ירשנו גם התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי הרוח והמדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.

רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכולתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו. פירושו של דבר שמדינה זאת לא תוכל לעמוד רק על המנגנון הממלכתי, על חברי ממשלה, על נבחרי הכנסת. ניזקק לכל הדברים האלה, אבל באלה בלבד לא נוכל לעשות המלאכה שלפנינו. שומה עלינו להפעיל כל המרץ החלוצי הגנוז בתוכנו ולגייס כל היתרונות שיש ללב ולמוח היהודי; והכוונה אינה רק לאנשי־סגולה מעטים אשר חוננו בכשרונות מיוחדים ובתכונות בלתי־רגילות. בתוך כל איש ואשה גנוזים כוחות אדירים ויש רק לדעת להגיע למקורם, לגלותם ולהפעילם. בהקמת תנועה חלוצית בקרב העם גילינו כשרון זה. הנוער שחולל אחת המהפכות הפוריות ביותר בתולדות האדם והקים מפעלי־בראשית – לא היה נוער של עילויים וילדי־פלא, אלא נערים ונערות רגילים. העצמאות אשר ניסינו להקים בסערת מלחמה, אי־אפשר לה שתסתיים בשטח המדינה בלבד. המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעודה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת – היא לפנינו. עלינו להפוך הארץ, העם, כל סדרי חיינו.

מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצוניים, המידות והשיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד.

תביעה זו חלה על כל המקצועות: עובדי המדינה, מורים, עורכי־דין, רופאים, קציני צבא, מהנדסים, אנשי מדע, ספרות ואמנות, ובראש וראשונה על כל אלה שפועם בהם רוח חלוצי, בין שהם חלוצי עבודה או חלוצי התישבות, או חלוצי הרוח.

מהפכה במערכת החוק והמשפט

עלינו לעצב דמות המשטר בארץ – בשטח התחוקה והמשפט.

אנחנו היהודים ידענו שתי מערכות־חוקים: מערכת החוק העברי שנשאר לנו מורשה מימים קדומים – ומערכת החוקים של העמים הזרים שבתוכם ישבנו. המשפט העברי צמח על קרקע המולדת וינק מתוך מציאותה ורוחה של האומה העברית בהתהוותה, אולם גידולו החפשי נפסק עם אבדן עצמאות היהודים תחת שלטון רומא. אמנם המשפט היהודי לא חדל להתפתח, אולם היתה זו התפתחות בחלל ריק, כי נעשינו משועבדים לחוק זר. חוק זה, גם אם לא היה עויין ומכוון נגדנו, לא הלם צרכינו. ויותר מכל שטחי־חיינו האחרים אנו עומדים בשטח המשפט כאילו לפני לוח חלק. אין אנו יכולים לקיים לאורך ימים מערכת החוקים שהנחילה לנו ממשלת המנדט. חוקים אלו לא היו מכוונים למציאות ולהתפתחות שאנו מצווים עליהן במדינת ישראל. אין אנו אומה חדשה שיצאה לפתע לאור העולם. אנו אומה עתיקת־יומין המחדשת נעוריה. כשם שאנו מושרשים באדמת המולדת, כך אנו מושרשים בקרקע עברנו. לא נהיה אשר נהיה בלי יניקה מתמדת ממקורות חוויתנו העתיקה ובלי היצמדות לשרשי עברנו. אולם כשם שלא נצא עכשיו למלחמה בנשק של צבאות יהושע בן־נון או החשמונאי כך לא נסדר חיינו הממלכתיים עכשיו רק בחוקי שאול המלך או בפקודות נחמיה בן תכליה, הגם שלא כולם נתישנו גם בימינו. המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם התביעות המוסריות של נצח־ישראל, הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית־הימים.

קיבוץ הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת־ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי־ישראל לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה, לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת מולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והפסולת שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינמית ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם פני העתים, שיהא רואה הנולד, שיעצב המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. המהפכה שבהקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה, מהפכת־אדם ומהפכת־טבע, שתּחול בגורל העם שיתכנס מפיזוריו ויתערה במולדתו. החוק במדינת ישראל שומה עליו לחנך למהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.

מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי־עולם ניסו להטיל עלינו. שמרנו על יחודנו ויעודנו, הלאומי והמוסרי. ובאלה תיבחן מדינת־ישראל. היא תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: “ואהבת לרעך כמוך”. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות־המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר מאשר נאמר בשלוש מלים אלו. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו.

“ואהבת לרעך כמוך” – זה יותר ממצוות החוק. עיקרון חוקי אפשר לפרשו פירוש פסיבי ושלילי: לא לקפח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה – לא די בהימנעות מגיעה [צ"ל כנראה: מפגיעה – הערת פרויקט בן־יהודה] בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת־גומלין, על חברות של שווים, על אהבת־הבריות. רק על יסוד הצו “ואהבת לרעך כמוך” תיכון מדינת־ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות. רק בצו זה יימצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.

לכונן מדינת ישראל על צו עליון זה של היהדות – אין זה תפקידם של עורכי־הדין והמחוקקים בלבד. דמותה של מדינת ישראל לא תעוצב אך ורק על ידי מחוקקיה; בוני המדינה ומגיניה, אנשי־הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות, – כל אלה יעצבו דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה. ואולם הציבור שעשה החוק והמשפט למלאכת חייו – ציבור עורכי הדין, – יש עליו אחריות מיוחדת בעיצוב דמותה של המדינה, ורק עם הקמת מדינת ישראל ניתנה זכות זו לעורכי־הדין היהודים. על עורכי־הדין שומה עכשיו, יותר מאשר על כל חבר־אנשים אחר במדינה, לטעת בקרב ציבורנו, גזול־עצמאות משך אלפי שנים, כבוד ויקר למדינה ולחוק, כבוד ויקר לעושי דבר המדינה וחוקיה, כבוד ויקר לשופטי המדינה ושוטריה.

רמתם המוסרית והאינטלקטואלית של עורכי־הדין בישראל תהיה גורם חשוב בעיצוב המשטר המשפטי וההכרה המשפטית בתוכנו. מקצוע עורך הדין שונה ממקצוע המהנדס, הרופא, המורה וכדומה. עורך הדין אינו כבול למלאכה אחת – ידו בכל ויד כל בו. הוא בא במגע עם כל חוגי הציבור ועם כל עניני החברה, המשק, המדינה והמוסר; והליכותיו של עורך־הדין, שיחו והתנהגותו, יחסו ומעמדו, כושרו המשפטי והמוסרי – קובעים לא מעט דמותו המשפטית והמוסרית של הציבור.

המנגנון – משרתו של העם

עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק, אלא הביצוע הוא הקובע.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי־יסוד בלבד: משפּט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בוויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה תחומי פעולתה. ועל משפּט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.

מידת הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת־התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן־חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האמון והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים. באשר גם החוק וגם המנגנון עוֹשים רצונו של העם ומטפּלים בצרכיו הקולקטיביים.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציוֹנית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות ביישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה בדרך כלל מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר פעולה, חריצות, נאמנות, – יידרשו גם לפקידות המדינה, אך אלה בלבד לא יספיקו.

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים; עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינו עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שומה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה ההר ולהגיע לפסגה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא – אינו היום אלא שלב לשיא חדש, יותר גבוה. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי ליאות את כושר פעולתו, פריון־עבודתו, רמת־ידיעותיו, מידת־חריצותו, ולשפּר טיב מלאכתו ואיכותה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מספקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחו"ל – כשיהודי מבקש רשיון לעליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחופי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי־הממשלה, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם החי הפונה לעובד המדינה אינו רואה המדינה כולה – הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט המדינה. ועובד המדינה לא יצא חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה – ולא יפגוש האדם החי הפונה אליו כלשליח המדינה באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטואטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת ישראל נבנית ע"י עם דווי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספק כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומייגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי, על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת־אדם ואהבת־ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עויינת וזרה, וללכד אותם לחטיבה לאומית, תרבותית וחברתית, ולהשריש אותה במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחווה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.

סופרי קוממיות ישראל

התביעות שהמהפכה הלאומית בחיינו מציגה למחנכי הדור, לסופר ולמורה, הן גדולות עוד יותר.

שלושה דורות של חלוצים רבי־פעלים ונאזרי־גבורה, ממייסדי פתח־תקוה ומגיניה ועד בוני מדינת־ישראל ולוחמיה, הביאו אותנו עד הלום. לא בכוח עצמם בלבד עשו חלוצינו מעשה־אדירים זה, אלא בכוח השליחות הנאמנה של דורות. מעפילי התקופה שאבו ממעין־הפלאים המהפכה בהיסטוריה היהודית, מעין־קדומים של סבל וחזון, אשר היו מנת־גורלו של עם ישראל מאז ומעולם. בסבל ובחזון חושלה רוח עמנו לעמוד בפני כל תלאה ולחתור לקראת הגאולה, גם אם הררי־קשיים ומכשולים נערמו על דרכה. על מעין־פלאים זה, סוד קיומו ונצחו של עם ישראל, שמר הספר העברי. ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר והספר שמר עלינו. עם אבדן עצמאותנו נעקר גם הספר העברי ממקור חיותו, צומצמו אפקיו, דולדל תכנו, והספר העברי נתכווץ בקרן־זוית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו. והנה קם הפלא. נתחדשה קוממיות ישראל.

המדינה הצעירה – אם כי שרשיה עמוקים ועתיקי יומין – צפויים לה עוד מבחנים חמורים, והמשימות המוטלות עליה לקיום השלום, לקיבוץ גלויות ולהפריית השממה – מחייבות מאמץ עליון.

אך דווקא מפני שרבים הקשיים וגדולה המעמסה והדרך במעלה־ההר קשה ומסוכנת – אל נתעלם אף רגע ממקור הרוח והחזון ממנו שאבנו ונשאב כוחנו גם בעמדנו בשער מול אויבי־חוץ, גם בהעפילנו לקיים יציאת־גולה וגם כשאנו מנסים להסתער על התרבות ולהניב השממה.

לא הסופר העברי לבדו מחשל ויחשל רוח זו. אם רוח זו לא תהיה נחלת הכלל, נחלת העם והנוער, – לשווא יעמלו סופרים. אולם הסופר העברי נועד לתת ארשת נאמנה לרוח זו – ובכוח ניבו הגואל והמפרה להאדירה . סופרי ישראל יהיו נאמנים ליעודם – לא בהיותם “סופרי המדינה” הכפופים לשלטון ונשמעים להזמנות ולהוראות, אלא בהיותם סופרי קוממיות ישראל, הנאמנים רק למצפּון ולחזון שבלבם, אשר מתוך חירות עליונה יאמרו דברם לעם. אז ישוב הספר העברי ויעצב דמות האומה, דמות אומה עתיקה המחדשת נעוריה, המקיימת יחודה הלאומי ורואה עצמה כאזרח־העולם, שכל דבר אנושי אינו זר לו, אומה מושרשת בעבר־קדומים ונושאת נפשה לחזון אחרית־הימים. הספר העברי יאחה העבר והעתיד, ימזג ערכי היהדות והאנושות, ישבץ האדם היהודי בעולם ומלואו וישיב על ראש ישראל הגאול כתר־הרוח, מותר־האדם.

חינוך הדור הצעיר לעצמאות

והספר והסופר לא יעשו שליחותם בלי המורה והמחנך. שום גוף מקצועי בארץ אינו יכול להתברך שהוא מגלם וממצה כשהוא לבדו כל צורכי האומה. אבל יש גם בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. אמנם אנו יודעים שאין המורה ובית־הספר הגורם היחיד בחינוך הדור הצעיר. המשפּחה והעתונות, הספרות, התנועות, מוסדות המדינה ומפעליה, המאורעות בארץ ובעולם – אף הם יש להם חלק לא קטן בחינוך הדור הצעיר, ולפעמים החלק המכריע. אולם בית־ספר מתוקן, ההולם צרכי הדור והעם, ומורים היודעים יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים דמותו של הדור החדש. משימת הגורל אשר הוטלה על דורנו, משימה בה שלושה סעיפים – בטחון, עליה והתישבות – לא תיתכן בלי תנופה חינוכית גדולה. בטחון מדינת־ישראל אינו תלוּי באמצעים חמריים בלבד, אלא בכשרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להילחם ולנצח. הכשרה זו של העם כולו היא משימה ארגונית, כלכלית וטכנית, אבל בעיקרה זוהי משימה חינוכית.

כיוון שנעשינו, עם הקמת המדינה, אחראים לגורל עצמנו, הרי כל המושגים אשר ירשנו על חינוך, מהותו ותפקידו מוכרחים להשתנות. אנו מן העמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי במשך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. אולם במשך כאלפיים שנה קיימנו חינוך במסגרת של נכר ותלות. בימי־קדם, בימים הגדולים של יסוד המלוכה בישראל, ראו אבותינו הדמות האידיאלית של איש־הסגולה, הנועד לעמוד בראש העם, באדם שמיזג בתוכו התכונות של דוד בן־ישי: יודע־נגן, גיבור־חיל, איש־מלחמה, נבון־דבר ואיש־תואר. החינוך היהודי בגולה לא יכול עוד לטפח דמות רבת תכנים וגוונים מעין זו. המציאות הגלותית דלדלה תכנו של החינוך היהודי, קיצצה בשרשיו החיוניים והעמידתו על קרע נפשי: קרע בין היהודי ובין האדם, קרע בין החומר ובין הרוח, קרע בין האדם ובין הטבע, קרע בין הציבור היהודי ובין המדינה והשלטון. החינוך נצטמק ונסתגר בפינה אחת. אמנם, גם פינה זו עשתה גדולות, והיא אשר עמדה לנו בתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר. אך עם שיבתנו לארץ התחילו כמה קרעים להתאחות, ועם כיבוש קוממיותנו הממלכתית ניתנה לנו האפשרות לחינוך שלם, מקיף, כולל. לא רק חינוך לספר. במדינתנו צריך לעלות ערכו של הספר, אבל עלינו לחנך הדור הצעיר גם לטבע, לרוח, לחברה, למדינה, לעולם.

השתתפנו ביצירת התרבות המודרנית ולא נוותר על מלוא חלקנו בכל אוצרות הרוח, החכמה והאמנות מכל הדורות ומכל הארצות. לא נחסוך כל מאמץ נפשי, שכלי וגופני למען ננחל את הישגי הטכנולוגיה והמדע הטבעני, הביאולוגי והחברותי ונאדיר כושר יכולתנו בעבודתנו החקלאית, החרשתית והימית, ובכל ענפי האמנות ומלאכת־המחשבת. אך סדן פעולתנו ההיסטורית, טיפוח עפר אדמתה, מקורות מימיה, שלל ימיה, מכרות הרריה ואבניה, אוצרותיה הטבעיים, הכמוסים והגלויים, נבנה חקלאות וחרושת ותחבורה ימית ואווירית, אשר יפרנסו את כל שבי הגולה, ובמאור המוסרי והסוציאלי והגנוז בניב הנצחי של הספר, וביעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם־האלוהים שבאדם ובצו “ואהבת לרעך כמוך” – נחנך דורות ונעצב דמות חברתנו ומשטרנו.

קידום חכמת ישראל

המחקר היהודי של הארץ והספר יעודו בראשיתו. מחקר זה לא יעשה בלי עזרת המדע לכל ענפיו: מדעי הטבע והרוח, היסטוריה, בלשנות, תורת הצמחים, המחצבים, המים, הים, האוויר וכיוצא באלה. במחקרים אלה תופס מקום מיוחד חישוף העתיקות החבויות בתוך האדמה. אסירי־תודה אנו לארכיאולוגים מאומות העולם שפתחו ראשונה במחקר זה של עתיקות ארצנו: האנגלים, הצרפתים, האמריקנים, הגרמנים שגילו כמה מקדמוניות ירושלים, גזר, שומרון, מגידו, לכיש ועוד, והעשירו אוצר לשוננו בכתבות מישע מלך מואב, גזר, השילוח, לכיש ועוד, אם־כי ידענו שמאחורי חקירות אלו עמדו לא רק כוונות מדעיות צרופות. הארכיאולוגיה היהודית היא הענף הצעיר במחקר עתיקות הארץ; וכל עוד היתה ארצנו נתונה לשלטון זר, היו תחומי פעולתנו מוגבלים ומצומצמים. עצמאות ישראל וכיבושי צבא־ההגנה לישראל פתחו אפקים חדשים גם לפני מחקר זה. חלק גדול מארצנו הוא עכשיו ברשות האומה העברית, והתלים המרוּבים במדינת־ישראל מחכים למעַדר החוקר העברי שיגלה צפונות וישפוך אור על פרקי היסטוריה שנטמנו בעפר המולדת. בלי חשיפת הצפונות האלה ישארו הרבה פרקים בספר־הספרים שלנו סתומים וכמוסים, ותולדות ארצנו תהיינה לקויות. גם המדע הארכיאולוגי, כשאר ענפי המדע, יעשה שליחותו המלאה אם לא יישאר נחלת יחידי־סגולה ומומחים בלבד, אלא יהפוך לנחלת כל ישוב חדש בארץ, בנגב או בשפלה, בגליל או בשומרון. כל עובד־אדמה וכל עושה במלאכה יכול וצריך לתרום לפיתוח ענפי־המדע הקרובים למלאכתו, והוא יעשה זאת, אם כולנו, אנשי המדע ואנשי המדינה, נדאג להנחיל הישגי המדע לרבים. כל מתיישב יוכל להעשיר הארכיאולוגיה היהודית – אם המומחים והממשלה יעשו יד־אחת להרחיב ידיעת עתיקות הארץ בקרב העם, והנוער יחונך להכרה ולהוקרה של שכיות־העבר הפזורות פה ושם על־פני שטח האדמה או מתחתיה.

מדינת ישראל היא הצעירה במדינות העולם, והיא מוקמת על ידי אחת האומות העתיקות ביותר ששררו אחרי חיי ארבעת אלפים שנה. פניה מועדות לעתיד והיא עמוסה מורשת־עבר גדולה ויקרה, ועליה לדעת ברורות לאין ומאיִן. רק מתוך ידיעה זו תוכשר לקיים יעודה האנושי ולקיים יחודה היהודי; כושר פעולתה בשטח הכלכלה והבטחון תלוי ביכלתה המדעית והטכנולוגית, אולם מגמת דרכה ועצמאותה תלויות בנאמנותה לערכי־הנצח המוסריים, הצרורים בספר הספרים. רק עם כיבוש עצמאותנו הממלכתית הוכשרו התנאים לפעולות־מחקר מקיפות, שיחשפו מלוא האור הזורח בספר־הספרים ויגלו הברכה הגנוזה באדמת המולדת. ובמדינת־ישראל תפרה חכמת־ישראל – חכמת הטבע וההיסטוריה כאחת.

נושא החכמה – ישראל

לחכמת־ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות היתה משמעות מיוחדת ומוגבלת: חקר תולדות היהדות וספרותה. אין לקבל את הזלזול שנהגו כמה חוגים וסופרים עברים מימי חיבת־ציון ואילך בענף צעיר זה של מחקר היהדות שבראשו עמדו בעיקר גדולי היהדות הגרמנית – צונץ, גייגר, שטיינשניידר, גראץ, דוד קאופמן ואחרים. העובדה שרוב החוקרים האלה נטו להתבוללות, אינה מקטינה ערך המפעל הגדול והמפרה שחכמים אלה הורישו למחקר היהדות. לא רק מפעלו האדיר של ה. גראץ, האדריכל הראשון של ההיסטורית היהודית, החדור כולו גאון לאומי ואמונה בנצח ישראל, אלא גם יצירותיהם של שאר גדולי “חכמת ישראל” אשר לא האמינו כגראץ בעתידו של העם היהודי, הם נכס יקר באוצרנו הלאומי, ויש לתרגמן רובן ככולן לעברית למען הבטיח להן השארת־הנפש בתרבות האומה.

אולם במדינת ישראל אנו נושאים לבנו לחכמת־ישראל אחרת. ב“חכמת־ישראל” שנולדה בגלות היה ישראל מושא החכמה; תולדות ישראל, ספרותו, פיוטיו היו הנושא. ה“חכמה” נצטמצמה במחקר עברו של ישראל כעם וכדת. במדינת ישראל הפך ישראל לנושא החכמה והחכמה מקפת עולם ומלואו. חכמת־ישראל החדשה מן ההכרח שתכלול כל חכמת הטבע, היקום וההיסטוריה. לא ייפקד גם מקומו של מחקר עברנו ותרבותנו – להיפך, בסביבה החפשית של המולדת יתחבר מחקר זה למקורו ויינק משרשיו – אולם הוא יהיה רק אחד הענפים המרובים של חכמת־ישראל זו, שכל גילויי הטבע וההיסטוריה האנושית ורוח האדם יהיו עניניה.

עמנו המשוחרר והעצמאי חייב לפענח תעלומות הטבע ולהשתלט על איתניו וכל אוצרות הרוח האנושי מימי־קדם ועד היום, תרבות מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוון ורומא, ימי הביניים וימינו החדשים. כל שטחי היצירה האנושית־המדעית, הדתית, הספרותית, האמנותית, הפילוסופית, – צריכים להיות נחלת הלשון העברית. מהפכה מדעית, שלא שיערנו היקפה ותוצאותיה לפני עשר שנים, מתחוללת בימינו, ואחריתה מי ישורנה. האדם מתקרב לגילויי צפוני האטום והסודות הטמירים ביותר של מבנה היקום. השימוש המלחמתי שנעשה עד עכשיו בכיבושים המדעיים האלה, יש בו כדי להטעותנו. גילוי סודות האטום אינו חייב לגרור אחריו רק חורבן; הוא מבטיח רווחה ויצירה מוגברת בממדים לא משוערים. דוגמה קטנה דיה לתת לנו מושג על עוצם המהפכה הגנוזה בניצול הכוח האטומי; קילוגרם פחם ששורפים אותו כרגיל, נותן אנרגיה של 8,5 קילוואט־שעה, ואילו אותו קילוגרם פחם, אם יהפכוהו לאנרגיה על ידי פיצוץ האטום – יתן 25 מיליארד קילוואט־שעה. קשה לנו לתאר בדמיוננו כיצד ישונו תנאי החיים בעולם אם נוכל לרתום כוח האטום לצרכיה החיוביים של החברה האנושית. והנה אנשי־מדע יהודים באיטליה ובסקנדינביה, באנגליה ובאמריקה, ואיינשטיין בראשם, היו שותפים לכיבוש המדעי האדיר הזה. אולם, כדרך כל עבודת אנשי־המדע היהודים בגולה, הפרו כיבושים אלה אך ורק שדות זרים. אין כל סיבה, מדוע לא תשיג ידם של אנשי מדע יהודים בישראל להנחיל לעמם ומולדתם כיבושי־טבע אלה ופריים המבורך, ומדוע לא נהיה שותפים שווי־זכויות ועצמאיים במהפכה הטכנית והמדעית המתחוללת בימינו. הגניוס היהודי בנכר, בדמותו של איינשטיין, קבע והוכיח זהות החומר והאנרגיה, ולא יבצר מהגניוס היהודי במולדתו להסיק מזהות זו כל המסקנות המעשיות והשמושיות, ולהעמיד לרשות פעולתו המשקית והתרבותית את האיתנים המופלאים אשר יגבירו ללא־שיעור יכלתו היוצרת של האדם. רק בכוח השכלול העליון של חינוכנו, ארגוננו ומשקנו נתגבר על הקשיים העצומים שההיסטוריה והגיאוגרפיה שמו על דרכנו. שומה עלינו להקים משק חקלאי וחרשתי, תחבורה ושירותים ציבוריים על יסוד הכיבושים העליונים במדע הצרוף והשימושי. עלינו להעלות את יעילות עבודתנו ופריונה עד השיא האפשרי – אחרת לא נעמוד. לא נוכל להתחרות בעמים אחרים במספר, בעושר, בכוח, בצבא. אולם נוכל להתחרות בהם בעליונות הרוח – ברמת התרבות והמדע והטכניקה, שתהיה לא נחלת יחידים, אנשי־סגולה, מומחים ובעלי־מקצוע, אלא נחלת הכלל, נחלת כל עובד בשדה ובסדנה, במשרד ובבית־ספר, בשדה תעופה ובנמל, ביבשה ובים, על־פני האדמה ובמרומי האוויר. בלי עליונות הרוח מסוג זה לא נפרה השממה, לא נקיים בטחוננו, לא נשמור על מקומנו בעולם ולא נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי.

רופאי בת־עמי

האוניברסיטה העברית בירושלים היא אולי הראשונה שהקים לעצמו עם בטרם הוקמה מדינתו. ואין זה מקרה. בראשית התחדשותנו הממלכתית היה החזון.

תקומת ישראל לא בצטמצמה ולא תצטמצם בהקמת כלים ארציים ממלכתיים לאומה העברית, אלא תמצא תיקונה העליון והמלא בגילוי רוחה הנצחי ובמלוי יעודה ההיסטורי בגאולה האנושית. ואין זה מקרה, שעוד טרם הספקנו לחדש מדינת־ישראל – הקימונו האוניברסיטה העברית.

ליכולתנו החמרית הוצבו על־ידי ההיסטוריה תחומים צרים ומוגבלים שלא נוכל לעבור אותם בשום פנים, אם כי אין הם דווקא התחומים הקיימים, כי אנו עומדים עכשיו רק בראשית הדרך. אולם כמעט שאין גבול ליכלתנו הרוחנית, באשר זו אינה תלויה אך ורק במספר ובשטח ובצבא ובהון. ההיסטוריה הקדומה והחדשה הוכיחה שאין אנו נופלים ביכלתנו הרוחנית משום אומה ולשון שבעולם – ונתכחש לעצמנו אם לא נעלה רוח הגאון היהודי למרום־שיאו האפשרי.

טיפוח האיכות העליונה נדרש מאתנו בכל פינות חיינו, בכל מקצועות עבודתנו, בכל ענפי משקנו, בכל שירותי המדינה והציבור, בכל יחסי החברה והיחיד. בכל הליכותינו, מעשינו וצעדינו: בחקלאות, בחרושת, בבנין, בחינוך, בספרות, באמנות ולא פחות מכולם – במדע הרפואה.

מדע זה הוא כמדומה המקצוע המדעי הקדום ביותר בישראל – ואולי גם בעולם. היו זמנים – בכל תקופת ימי הביניים – שזה נהפך כמעט למקצוע יהודי. בכל הארצות היה מקצוע זה צמוד למעשי כשפים, ואין בטחון כי ההיצמדות הזאת כבר נפסקה לחלוטין בימינו. אבל דווקא בתולדות ישראל הבחינו הבחנה המורה בין מעשי־כשפים, שהיו אסורים, ובין מעשי רופא, שעשה מה שעשה בכוח הטבע ובידיעת סיבת המחלות ומהותן וסגולות הרפואות השונת – במידה שידיעתו זו הגיעה. ההיסטוריונים הקדומים שלנו אשר חיברו ספר דברי הימים ידעו להבחין, כשהם מספרים על מחלתו של אסא המלך בשנת שלושים ותשע למלכותו – שבחליו לא דרש באלהים כי אם ברופאים; ואחד מגדולי חכמי ישראל ומליציו בימי הבית השני – שמעון בן־סירא, משבח ומפאר יעודו של הרופא והרוקח – שבימים ההם וגם הרבה מאות שנים אחרי כן היו זהים במלאכתם.

"רְעֵה רוֹפֵא לִפְנֵי צָרְכּוֹ, כִּי גַם אוֹתוֹ חָלַק

אֵל. – דַּעַת רוֹפֵא תָּרִים רֹאשׁוֹ, וְלִפְנֵי נְדִיבִים יִתְיַצָּב.

אֵל מֵאֶרֶץ מוֹצִיא סַמִּים. וְגֶבֶר מֵבִין אַל יִמְאַס בָּם. – בָּהֶם

רוֹפֵא יָנִיחַ מַכְאוֹב וּבָהֶם רוֹקֵחַ עוֹשֶׂה מִרְקַחַת: לְמַעַן לֹא יִשְׁבּוֹת מַעֲשֵׁהוּ, וְתוּשִׁיָּה מִבְּנֵי אָדָם". (חכמת בן־סירא ל"ח, א–ח).

וירמיהו הנביא הגדול ורב־התמרורים כשראה שבר בת־עמו, קרא בנהמת לבו: “הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רוֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת־עַמִּי?”. כל כך גדל כבוד הרופא וכל כך גדלה האמונה ביכולת הריפוי בימים ההם, מאות בשנים לפני היפוקרטס. והיחס לרופא וחשיבות מלאכתו מצאו להם ביטוי נהדר בדיני ישראל, כפי שניסח אותם רבי יוסף קארוֹ ב“שולחן ערוך”: “נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא; ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה, אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים; – הרופא אסור לו ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר”.

דברים אלה אינם נופלים מדברי השבועה המפורסמת המיוחסת להיפוקראטס הגדול, והם מוכיחים מה רבה החשיבות שהיהודים יחסו תמיד לבריאות, ליקר החיים – ולחכמי הרפואה.

המהפכה המתחוללת עכשיו בחיי המוני ישראל שנעקרים סוף סוף מארצות גלותם המרודה ומתכנסים במולדת המשוחררת – מחייבת מאמץ גדול בשטח בריאות העם. הגלות היתה כרוכה לא רק בדיכוי מדיני וחמרי, בעושק זכויות ומחיקת הצלם היהודי – אלא גם בדלדול גופני והתשת הכוחות הפיסיים של המוני ישראל. המעשים המוטלים על שבי־הגולה – בנין הארץ והגנתה, דורשים קודם־כל בריאות ואיתנות גופנית. בגיוס רבבות נוער לצבא־הגנה לישראל נתגלתה תמונה מבהילה על מצב הבריאות הרעוע של חלקים גדולים של הנוער שלנו, העולה וגם יליד הארץ. העליה שבאה לארץ אחרי תום המלחמה אינה עולה בחסינותה הגופנית על זו שקדמה למלחמה, אלא להיפך. לא רק הבטחון שלנו לא יקום אם לא נדע לגדל דור עברי איתן וחסון בגופו – וכמובן לא רק בגופו – אלא גם העבודה הקשה והרבה שעלינו לעשות בהפרחת השממה לא תיתכן על ידי תשושי גוף. המלחמה בשממה דורשת מתיחות חלוצית ואיתנות גופנית. ומדע הרפואה ונושאיה במדינת ישראל אינם יכולים להצטמצם בבעיות של ריפוי־חולים, אלא עליהם למצוא הדרכים לחיזוק הבריאות והאדרת כוחות הגוף והנפש של הנוער והעם. אנו נוכל לעמוד אם רק לא ניפול לכל הפחות מאחרים גם באיכותנו הגופנית. הבראה והחסנה גופנית של קיבוצי הגלויות והדור הנולד בישראל – זהו היעוד של חכמת הרפואה היהודית בדורנו. ולא של חכמת הרפואה בלבד.

קשה להפריד בימינו בין מדע למדע, וכל החכמות יונקות זו מזו. לתגליות הכימיות והבקטרולוגיות של לא־רופא כפאסטר היו אולי תוצאות יותר גדולות לרפואה מכל ההמצאות והתגליות הרפואיות שנעשו עד ימיו ולאחריו ע"י רופאים מומחים. כל עובדי המדע – החינוך ואנשי המדינה וראשי הצבא בישראל מצווים על מצוות הבראת העם וחיסונו הגופני – אולם על רופאי ישראל לעמוד בראש הפעולה ולהדריכה, ועל ממשלת ישראל לתת להם כל העידוד והעזרה הדרושה לכך.

איכות מול כמות

אילו נדרשתי למצות כל מהוּתה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד בכל הדורות, מימי יהושע בן־נון ועד מלחמת צבא־הגנה לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים: גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה – נעמוד. בסגולותיו המוסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלו עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק. ובכוחן לא ייבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום וצדק וחירות ואחוה אנושית, – לא על ידי הטפה והסברה, אלא על־ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו. כי שומה על מדינת־ישראל להיות למדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי־העבודה ואנשי הרוח.