הנפשות:

נטע חיקין, יהודי באמצע שנותיו, בעל זקן רחב ששיבה זרקה בו זעיר שם. עיניו מלאות ערמה ומזימה, לבושיו נקיים, לבוש הוא “חציו לר' וחציו לכם” לאמר: גם בטעם המדה הישנה וגם בטעם המדה החדשה, מדבר בקול עבה ובטוח. – שדכן.

ציפה, אשה באמצע שנותיה, אך זקנה קפצה עליה בלא עת. מפניה המכסים פיה יבהיקו עֵיניה הטובות, עיני אם: מדברת בנחת ובנעִימות, – אשת השׁדכן.

קילה, עלמה כבת עשרים ושתים, בעלת פנים אריגינליים, עיניה שחורות ומלאות רגש והבעה; לבושה בגדים פשוטים אך מתאימים לגופה, מדברת בקול צלול, תנועותיה מהירות ומרוגזות כמעט, – בתם.

חיקלסון, בחור כבן עשרים ושמונה, מורה, כותב גם שירים לפעמים, מחזר אחרי קילה.

ליכטנשטין, פנקסן באחד הבנקים, לבוש הדר, שחרחר, יפה תואר כבן שלשים.

ברטה, ליזה, רוזה, עלמות צעירות, חברותיה של קילה.

מקום המחזה: עיר פרובינציאלית גדולה, בעת האחרונה.

_____________

חדר האכל בביתו של חיקין; באמצע החדר שלחן מכוסה מפה וסביביו כסאות; על יד הקיר אשר נוכח הרואים, ספה ישׁנָה קרויה בצירטה שחורה; על הקירות תלוים: שעון, ראי, תמונות אחדות. מימין – דלת המובִילה אל חדרה של קילה. משמאֹל – דלת אל חדר משׁכּבו של השדכן. בהתרומם המסך נמצאים על הבימה קילה, שלש חברותיה וחיקלסון.

_____________

קילה. (אל חיקלסון). ובכן, אדוני המשורר, הרבים המה השירים היפים אשר כתבת בימים האחרונים?

חיקלסון. (מבולבל). לא, הימים היו יפים ביותר, השמש האירה והזהירה כל־כך…

קילה. (בצחוק גדול, כשהיא פונה אל רעותיה). ומה דעתכן בדבר משורר כזה; אכן חסרון גדול יש בזה, שהימים היו ימי חמה בהירים! ומתי זה הנך שר בשירים, המשורר?

חיקלסון. אני שר בשירים רק אז בשעה שהאויר הוא אויר סגריר והימים ימי טחב וצנה, ביחוד בהיות הגשם על הארץ…

קילה. משורר של גשמים… חַ, חַ, חַ! גם שיריך הם מלאים טחב…

ליזה. (ברצינות). אני מבינה זאת; רוח השירה תנוח על מר חיקלסון בשעה שהאויר הוא מצונן ורע…

רוזה. לי יש מודע וגם הוא משורר, והוא כותב דוקא בהיות השמש על הארץ. ביום בהיר וצח הנני כבר בטוחה, כי יביא לי שירה חדשה.

קילה. אכן כל שיריהם הם מלאים שטות וטפשות; הלא, אדוני חיקלסון? הלא אוהב אמת הנך.

חיקלסון. (נעלב). לא בשבילכן הננו כותבים! (משתעשע בספרו אשר בידו).

קילה. (בצחוק). הוֹ, הוֹ, הוא כבר נעלב מדברי בִּקָרְתִּי! הרגע אדוני, את דעתי אודותיך לא אֶקְבַּע בדפוס.

חיקלסון. אדרבה, נסי נא לקבע את דבריך בדפוס, וראית אם יקבלום. לא את כל דברי ההבלים מדפיסים… (מניח את הספר מידו).

קילה. נניח, ידידי היקר, כי הנך טועה בהחלטתך זו: אכן מדפיסים אצלכם דברים שכאלה אשר תִּבֹּלְנָה האזנים לשמעם! (אל חברותיה). הלא תדענה את הֶני פיטילסון, ־ הלא מכירות אתן כמה פתיה ושוטה היא. זו, – נמלכה טפשית זו בדעתה והתחילה כותבת.

רוזה. פתיה זוּ בעלת המשקפים!

קילה. הפתיה בעלת המשקפים! שלשום הרי היא באה אלי ומראָה לי מכתב מאת אחת הרידקציות, המודיעה לה, כי ספורה הצליח בידה ובקרב הימים יקבע בדפוס. עכשיו הרי תשים שני זוגות משקפים על עיניה! (צוחקת).

חיקלסון. (ברצינות). מרת פיטלסון הרי היא בעלת כשרון באמת. אני יודע אותה היטב.

ליזה. בכל זאת רק לעתים רחוקות אני רואה אותך מטיל אתה.

חיקלסון. זהו ענין אחר לגמרי; עַנְיֵן לא תְּעַנְיֵן אותי כלל.

קילה. אדרבה, היא הלא צריכה לענין אותך! הלא אִִתָה תוכל לדבר דברי ספרות. וכי במה נחשבנו בעיניכם, אנחנו, בנות־תמותה פשוטות!

חיקלסון. (בהתלהבות, בפנותו אל קילה לבדה). בשבילי הרי הנך בעצמך שירה! (מתביש).

קילה. (בצחוק נוח). השומעות אתן, נערות, – הנני בעצמי שירה! – אך אל נא תשלחני אל אחת הרידקציות להדפיסני. ( מחדר המטות נשמע קול שעול). הנה עוררת את אבּא… יראך, ויתנפל עלי; אין דעתו נוחה ביותר ממשוררים…

חיקלסון. (בהטעמה). אכן מסוכנים אנחנו, המשוררים, לאיש כאביך; אנחנו הלא נשיר את האהבה ובשבילו האהבה הרי היא כסם המות!

ברטה. מדוע?

ליזה. את יודעת את המטרה אשר אליה יקלע מר חיקלסון בדבריו.

רוזה. ואני איני יודעת.

קילה. (בקול). אבי הריהו שדכן ומתנגד גדול לאהבה. והלא הדבר מובן…

חיקלסון. (בלעג). ואת הנך בת השדכן… וגם דעתך אינה נוחה מהאהבה…

קילה. (בלעג). בכל אופן לא מאהבתך אלי אשר תאהבני…

חיקלסון. (נעלב). ומי זה אמר לך, כי אני הנני אוהב אותך?…

קילה. עיניך. (פורצות בשחוק).

(השדכן מוציא את ראשו מבעד הדלת. החברות צוחקות. קילה מאימת עליהן באצבעה. הן אינן יכולות להתאפק ומתפרצות מן הבית מבלי הפרד. גם חיקלסון חפץ לצאת, אך השדכן יוצא אליהם, מולל באצבעותיו ומפהק).

חיקלסון. (במבוכה). צפרא טבא!..

השדכן. הלא עוד מעט ויתפללו מנחה ואתה מברכני ב“צפרא טבא”… אפשר כבר לאמר: “ערבא טבא”.

קילה. מר חִיקלסון הריהו משורר ולכן הוא מפוזר הנפש תמיד.

השדכן. משורר… מה זה משורר? שלומיאל, האין זאת?

קילה. (צוחקת). הו, כמה מבין אבא בטיב משוררים.

חיקלסון. (נעלב). שדכן, הסוחר באהבה, מבין בודאי בטיב משוררים… אף על פי, שמאידך גיסא, אין המשוררים נזקקים להשדכנים כלל…

השדכן. (בבוז). וכי מי זה זקוק לכם?

חיקלסון. (קם ממושבו). שלום…

השדכן. (בלעג). לך לשלום…

קילה. (מושיטה את ידה לחיקלסון). סורה לפעמים, משוררי החביב…

השדכן. (אחרי צאת חיקלסון). אכן, צרך גדול יש לך בו, בשלומיאל זה. וכי למה לו קדקוד שער שכזה?…

קילה. (בבת צחוק). שדכן לא יבין את זאת…

השדכן. אכן, אלה הם מכיריך, בתי, אוי ואבוי לשנותיך!

קילה. אדרבה, הלא ספרם של חתנים בידך, – הואילה נא ובחר לי בחור כהלכה…

השדכן. אכן, לפי התנהגותך ראויה את לבחור כהלכה… הלא?…

קילה. (בצחוק). אנא, תנה לי חתן… תנה, תנה, אבא…

השדכן. (בכעס). סורי ממני!… יש לי למי לתת חתנים!

קילה. אינך נותן? יהי אלהים עמך! (חושבת מעט). כבר מצאתי לי בעצמי…

השדכן. את השלומיאל הזה, בעל השערות הארוכות?

קילה. לא, לא, אבא, בחירי הוא טוב ויפה ממנו; בחור כארזים, גבה־הקומה ועשיר…

השדכן. (בהתענינות). איפה זה מצאתיו?

קילה. בשבוע העבר הייתי באחד הקונצרטים ואתודע אליו… וילוני עד דלת ביתי…

השדכן. אכן טוב הדבר כי לא הבאתיו אל ביתך… כי… היפלא ממך דבר?

קילה. היום לפנות ערב עליו לבוא הנה… אל נא תעליב אותו אבא, הוא איננו משורר… השמעת!..

השדכן. גם אלה הן דאגותי! יש לי דאגות אחרות, נכבדות מאלה!.. (מקמט את מצחו ושוקע במחשבות… הפסקה קטנה). הוי, אם יצלח בידי להביא לידי גמר את הענין אשר החילותי בדבר בת משפחת גרינשפן…

קילה. שדוך הגון?

השדכן. הייתי מקבל מענין זה חמש מאות קרבונים… התביני לרעי? חמש מאות קרבונים!..

קילה. והענין אינו הולך למישרים?

השדכן. לא רע, עם החתן אפשר לדבר… והרי הדבר הולך ונעשה… עלי ללכת כעת אליו. הוי, לו עזרני השם־יתברך לגמור את הענין! כי דחוק הנני מאד באותה שעה… הוי, כמה דחוק…

קילה. השם יתברך יעזר… עבוד נא כראוי, בכל הכּלים, הלא מומחה הנך לדבר זה!

השדכן. אמנם יש לעבוד, יש ויש… (פונה אל המטבח). ציפה, ציפה, מה הנך עושה שם במטבח? בואי נא הנה!

ציפה. הנני, וכי מה חפצך?

השדכן. הכיני נא כוס חמין… עלי תיכף ללכת…

ציפה. הכל בדבר אותו השדוך?..

השדכן. (במנוחה). הכל בדבר אותו השדוך… בדבר אותו השדוך… אכן עסקה הוא זה!

ציפה. (בצורה של יראת שמים). הבורא יתברך שמו, יעזור נא, כי הכלה תמצא חן בעיני החתן והענין יגמר בשעה טובה ומוצלחת… כי הכסף הלא נחוץ לנו כל כך… הלא רק באטליז לבד הנני חיבת יותר משלושים שקל…

השדכן. (כועס). לכי נא אל המטבח, הכיני נא כוס חמין!

ציפה. (הולכת). ובעד הדירה עוד לא שלמתי… אחרי השבת לשלם… (יוצאת).

השדכן. (שקוע במחשבות, מדבר לנפשו). לכשאגמור בכי טוב את הענין הלא תפקחנה עיני! הענים ממש תפקחנה… (צועד ומפסיע בחדר הנה והנה, מולל באצבעותיו).

ציפה. (מכניסה כוס טה ומעמידתה על השלחן). שתה, נטע, הטה הוא משובח, זה עתה חלטתי טה חדש… שתה ולך בדבר אוֹתו השִדוך…

השדכן. הנני הולך, הולך יודע אני גם בלעדך. (ציפה יוצאת).

קילה. (מביטה פעם בראי ופעם על השעון). אבא, ההנך הולך, תיכף?

השדכן. ולמאי, למשל, הנך שואלת כזאת?

קילה. (נרגזת). ככה… אפשר יבוא תיכף… הבטיח לבוא היום… (בגאון). אם אתה אינך חפץ לזכּותני בחתן, הלא עלי לְקַחתוֹ בעצמי… הלא, אבא?

השדכן. חתניך! בודאי אֵיזה נבל או לא יוצלח.

קילה. בנדון זה אתה יכול לבטוח בי… הלא בתך אני… בת שדכן… ויודעת אני פרק בחתנים!

השדכן. לדידי הרי את יכולה להנשא אפילו לגורף ביבים… יש לי עסקים יותר נחוצים לחשוב אודותם… (מתרומם ממקומו ומתכון ללכת; סורק ומחליק את זקנו, שם על ראשו את כובעו הקשה ומתכונן ללבוש את מעילו. קילה מתבוננת בראי ומתקנת את תסרקתה. דפיקה קלה בדלת).

קילה. (מבולבלת במדה מרובה). אכן הוא, הוא הבא… סור נא, אבא, מזה… (רצה אל הדלת).

השדכן. חפץ אני לראותו גם אני… (נכנס מר ליכטנשטין, איננו מרגיש בהשדכן, מושיט את ידו לקילה כשפניו מבהיקים).

ליכטנשטין. ערבא טבא, גברתי!

השדכן. (בבהלה). הלא זה הוא, הוא הוא! אַלְלַי לי – הוי, החצופה! (פונה מבולבל אל ליכטנשטין). ערבא טבא, ערבא טבא! שב, שב נא אדוני ליכטנשטין…

ליכטנשטין. (רואה אותו ואינו מכירו תיכף). דומה… שיודע אני את האיש הזה… פנים לא מוזרים… איפה זה ראיתיו?..

קילה. (בצחוק). רבים הם היודעים את אבי… מקובל ומרוצה הוא ביחוד בין בני הנעורים.

השדכן. (מפעפע בכעס, לקילה). דומי, חצופה, דומי! (לליכטנשטין). מה שייך. אין מר מכיר אותי? הלא בשבוע העבר הייתי אצל כבודו בנוגע לבתו של גרינשפן… הלא מר אמר לי לבוא היום אליו לשמוע את תשובתו. (ליכטנשטין מבולבל קצת; קילה מביטה עליו בקצף; הפסקה).

השדכן. (אל קילה).צאי נא לרגע מזה, עלי לשוחח עם מר ליכטנשטין בדבר איזה ענין.

קילה. (קשה). ליכטנשטין בא אלי ולא אליך…

ליכטנשטין. (כשדעתו מתישבת עליו). אמנם כן, אני באתי אל הגברת…

השדכן. (מבולבל). עט, אל הגברת… איזו גברת… הלא בתי היא זו… היא אינה המדוברת… בתי הא זוּ ותוּ לא מדי…

ליכטנשטין. (שוחק מטוב לב). כן! אבל בתך מוצאת חן בעיני יותר מבתו של גרינשפן…

קילה. (בצחוק אל אביה). השומע אתה, מר ליכטנשטין מבין יותר ממך בטיב שידוכים…

השדכן. (מרוגז מאד). סורי ממני! (אל ליכטנשטין). שמה מחכים לתשובה… הם מסלקים חמשת אלפים במזומנים קודם התנאים…

קילה. (מרוגזת) אבא, אנא חדל נא מִדַבֵּר בִּדְבַר הנדוניה… מר ליכטנשטין אינו גורס דבר זה…

ליכטנשטין. אמנם כן, ידידי הנכבד, אותו השידוך אינו לפי רוחי… בתך מצאה חן בעיני: גם יפה היא וגם חכמה… ואל הנדוניה לא אשים לב בכלל.

השדכן. (מבולבל) הרי מרת גרישפן היא עלמה משכלת בכל חכמה, פורטת על הנבל, במינים ועוגב… מדברת צרפתית!..

קילה. אנא, אבא…

השדכן. (מפסיקה באמצע). באמת אמרו, אין בתי הגונה לכבודו… אוהב אני את האמת אפילו בנוגע לבתי… אני אינני מאותם השדכנים…

ליכטנשטין. (בשחוק). כן, זה אמנם טוב ויפה… אבל לי יש דעה אחרת בנידון זה, ובתך הרי היא מוצאת חן בעיני…

השדכן. (שוכח תבל ומלאה). בתי הרי היא כבר כלה, חתנה הוא משורר בעל שערות ארוכות… עוד מעט ותנאים יִכָּתֵבוּ!.. (ליכטנשטין מביט מתפלא אל קילה).

קילה. זהו כבר לא יפה, אבא… הלא תדע, כי אותו המשורר הוא רק אוהב אותי, ואני איני אוהבת אותו כלל… הלא תדע זאת!

ליכטנשטין. ואני אף על פי שאינני משורר בכל זאת… בכל זאת… (מביט באהבה אל תוך עיני קילה, זוּ – פניה מבהיקים משמחה).

השדכן. אבל הלא עניה היא בתי, אין לה לא כסף ולא בגדים, בכלל אינה כלה למעלתו… המבין מר?

ליכטנשטין. בתך יפה היא ונחמדה גם בלא בגדים ועשירה גם בלי נדוניה. (מביטים שניהם זה בעיני זוּ). בכל אֹפן הרי יש לי מעט כסף ואני נכון לתתו לה…

השדכן. (נרעש). ואני איפה הנני? הלא אב הנני! לא אתן את בתי חנם אין כסף… המבין מר?

ליכטנשטין. הנני מבין ומבין… הנני מבין כי מכיון שאהבתי את בתך אהבתי גם אותך… ולא אחפץ לקפח את שכרך. (אחרי הפסקה קלה). הלא תגיד לי אדוני, כמה היית מרויח לוּ עלה בידך שדוכי עם מרת גרינשפן?

השדכן. (בהרחבה). חמש מאות קרבונים, המבין מר?

ליכטנשטין. כסכום הזה תקבל מידי אם רק תברך את אגודתנו…

השדכן. (כשכור מרוב שמחה, מרים את ידיו למעלה). הנני מברך אתכם, כי… כי…

קילה. (מפסיקתו). נצא כבר ידי חובתנו גם בלא ברכותיך, אבא…

השדכן. (בשחוק מאושרים). הלואי ואצליח בכל אשר אפנה, כמו שכלה זו היא נאה ומתאימה לכבודו… בתו של גרינשפן בפניה הרי היא כקוף בפני אדם…

ליכטנשטין. ידעתי זאת, אדוני, גם בלעדיך…

קילה. (בשחוק). ומה תאמר אבא לחתני? הלא מבין הנך ובקי בסחורה זו?

השדכן. (מתרגש יותר ויותר). החתן הרי הוא מושלם, ספרא רבא, מזמר, יפה תואר והעל פרנסה…

ליכטנשטין. (בשחוק). הגם בספרך, בספר הבחורים, נכתבתי ככה?

קילה. כעת, אבא, לך לך מעט לטיל… עוד יש לי לדבר עם מר ליכטנשטין.

השדכן. כן, בני, הנני הולך… (אל ליכטנשטין). הוי, כמה טוב לי שאין עלי ללכת כעת להלאותך בדברי אודות בתו של גרינשפן… (מן המטבח נראה ראשה של ציפה).

ציפה. (מבלי ראותה את ליכטנשטין). ומדוע זה אינך הולך נְטֶע, בדבר הענין, הלא התכוננת ללכת…

השדכן. תם ונשלם, בטל! אין שדוך עוד!

ציפה. אללי לי! מי זה קלקל? (נכנסת החדרה ועומדת תמהה).

השדכן. מי זה קלקל? בתנו היא שקלקלה… הרואה את, לקחה לה את החתן ודי… וכי מה תעשי לה?

ציפה. (פניה מבהיקים משמחה). יתן ד' ויהיה הדבר למזל בשעה טובה ומצלחת!

(ליכטנשטין וקילה מביטים זה אל זה במבטי אהבה עזה, אחר הם נפנים והולכים לאט אל חדרה של קילה. ציפה שבה אל בית המטבח. השדכן נשאר יחידי בחדר, עומד ומשתקע במחשבותיו. הפסקה ארוכה. הדלת נפתחה והמשורר חיקלסון נכנס ובא).

השדכן. (מביט עליו בבוז). עוד הפעם הנך פה?

חיקלסון. (בבוז). שכחתי פה את ספרי.

השדכן. (בערמה). יודעים אנחנו… יודעים ומבינים… עוזבים בכונה את הספר בשביל שתהא אמתלא לבוא… אבל בכדי טרחתך, ידידי…

חיקלסון. (נעלב) אתה, אדוני, אל נא תתערב בזה. אתך אין לי עסק כלל… אדם העושה סחורה ברגשות היותר נעלים…

השדכן. (מתפעל פתאם מרעיון חדש אשר תקפהו, לוקח את קצה זקנו אל תוך פיו ומשורר נגון של גמרא).

חיקלסון. (מתכונן ללכת).

השדכן. (במהירות). עמוד, עמוד נא, הבחור, העצר נא לרגע. חפצתי לומר לך דבר, חכה נא!

חיקלסון. (שב ומביט אל השדכן בגאוה ובבוז).

השדכן. (מתבונן אל חיקלסון מכף רגלו עד קדקדו). המ… המ… (משתקע במחשבות). לא רע… לא רע כלל… חי נפשי, זהו ענין… (אל חיקלסון) אמור נא לי… ישב נא מר, במטותא, לזה זה תעמוד, שב נא.

חיקלסון. (תָמֵהַ). אין דבר… אין דבר…

השדכן. (בקול נעים ומלא ידידות) אמור נא לי, ידידי, מאין אתה, זאת אומרת: מאיזו עיר הנך?

חיקלסון. (בגאון). מוילנה אני.

השדכן. (בשמחה). הנה כי כן, וילנאי הנך… עיר נכבדה היא ווילנה, עיר ואם בישראל… ידעתי את ווילנה… עיר עתיקה ומיוחסת… כן, את ווילנה אדע. (הפסקה). ובן כמה שנים הנך?

חיקלסון. בן עשרים וחמש שנים.

השׁדכן. ואיככה נפטרת מעבודת הצבא?

חיקלסון. (בקצור). בן יחיד.

השדכן. (בשמחה). כלומר, בן יחיד הנך להוריך… (ממהר ומוציא את ספר זכרונותיו ורושם במהירות).

חיקלסון. (תמה). כנגד מה הנך שואל את כל זה?

השדכן. (בקול של עסק). זהו כבר עניני שלי… תיכף תשמע… (צוחק אליו בנעימות). אמור נא לי ידידי, אם אתן לך כלה, התקח?..

חיקלסון. (מבולבל). כלה… לא! לא אקח לי כלה על ידי שדכן… לא נאה לי הדבר…

השדכן. הבלים ודברי חלומות! מה שייך “לך לא נאה”?… אלא מאי, איני יודע אם מהצד השני ימצאו את הדבר לראוי… בוחרים המה ובּוררים שם כברור את הקטניות… הגרינשפנים הללו… (מתבונן אליו ובודקו מכל עבריו). המ… בחור נאה, חי נפשי… (שם עיניו בשערותיו הארוכות). הכלה חפצה ביפה תואר דוקא. כן, רק דבר זה מקלקל. השער… ולמה לך באמת שער ארוך כזה? בנגע לשידוך אין לך דבר מקלקל יותר מזה…

חיקלסון. (בהכנעה). את השער אפשר לגוז. זה כבר אשר חשבתי אודות זה…

השדכן. אכן רואה אני כי בן חיל אתה ובן חיל תהיה… את שערך גזז… ואז… (מביט אליו בצחוק ערמה). ואז תשיג כלה…

חיקלסון. כלה… (מתביש). כלה, וכי יודע אני?.. (פתאם). וכי יפה היא?

השׁדכן. (קשה). עשירה!..

חיקלסון. עשירה! ויפה איננה?..

השדכן. יפה… יפה… אתה הסר נא את שערותיך והשאר לי את כתבתך…

חיקלסון. (מקריא). רחוב הפרנציסקנים מספר… (קילה וליכטנשטין נכנסים, חיקלסון מתביש וחדל מהקריא).

קילה. הוי, אדוני המשורר! העוד הפעם הנך פה?..

חיקלסון. את ספרי שכחתי פה…

השדכן. את ספרו… כן את ספרו… הענין ילך… חי נפשי, ילך למישרים…

חיקלסון. (רומז אל השדכָן).

השדכן. אין דבר… אין דבר… הלא אנשים אחים אנחנו ואין זר בינותינו…

קילה. (בצחוק). כן, אבא, הענין ילך למישרים. גם המשורר מביט על העולם בעינים פקוחות ויודע, לפרקים, מה טוב. כמה נותנים הם, הגרינשפנים?.. (מביטה אל ליכטנטשין וצוחקת).

חיקלסון. (מביט עליה בעיני זעם). אין זה מענינך!

השׁדכן. אל תריבי אתו, בתי, בחור הגון הוא… עתה תראי כי הענין ילך למישרים… הנה אני הולך תיכף אל הגרינשפנים (אל חיקלסון). אך למען השם – את השער… זכור ואל תשכח, את השער…

(חיקלסון יוצא, אחריו יוצאים גם קילה וליכנטשטין).

השׁדכן. (לבדו). ובכן, יתכן הדבר, כי אשתכר מכל הענין הזה בכפלים… ונוסף לזה תקבל בתי חתן הגון… (בקול שמח). ציפה, הגישי נא כוס חמין, – זו כבר נצטננה…

– המסך –