האם אפשר להתרגש מספר שקראת כשהיית בת 11? עובדה, אפשר. ובמקרה של “אבא ארך רגליים” של ג’יין ובסטר, לא רק הנוסטלגיה עושה את זה, אלא גם הטקסט שמתעורר לחיים חדשים באמצעות קריאה חדשה ומסעירה, אפילו מתוך מבטו של מבוגר שבע ואכול־ספקות, ואולי, דווקא בשל כך.
הקריאה מתבצעת בשלושה מישורים במקביל: מבוגר נטו, מבוגר המתרגש מן הזיכרון הילדותי, ומבוגר הבודק את המתח בין השניים. “אבא ארך רגליים” ניצח בכולם. הזיכרון המתוק נשאר, הקריאה המחודשת העלתה מסקנות מרגשות, והבוגרת הספקנית המתבוננת מרחוק הפסידה בגדול.
“אבא ארך רגליים” הוא עדיין אותו ספר מרנין, מלא תום, אהבה ואמונה, המספק מבט מיתמם על העולם, שהוא בה בעת חכם ובוגר, אירוני ועסיסי. הגיבורה שלו, שחיה בשלווה חיי־נצח על הנייר ביחד עם עוד כמה עלמות ספרותיות אלמותיות, כגון אן שרלי מאבונלי, ג’יין אייר, פוליאנה והנשים הקטנות, היא עדיין אותה נערה ממזרית ודעתנית, חזקה ואופטימית, חמושה בלשון חדה ובהומור עוקצני, שנועדה לחזק את לב הקוראת הצעירה ולהעניק לה ניצוץ פמיניסטי.
הספר הוא עדיין אותו רומן־חניכות שעשוי לדבר גם היום ללב בנות שיסכימו לנטוש לרגע את הטלנובלות הארגנטינאיות בטלוויזיה, ולהתמסר לקסמו התמים. גם הפמיניזם המעודן שלו, הוא קצת יותר נועז מן הניסיונות הפמיניסטיים הדי עילגים, יש לומר, של “נשים קטנות”, שכיום נראים לנו מעט מגוחכים. אבל כשמחטטים במעבה הספר המקסים הזה, שעל פניו נראה כמעט קליל, ומתגברים על התשוקה לבוסס עד הברכיים בדמעות העצב והאושר האינסופי שהספר הזה העלה בך בילדותך, מתגלה טקסט רליגיוזי מורכב, שמשווה בין בריאה במובן של כתיבה, לבין הבריאה האלוהית.
“אבא ארך רגליים” הוא רומן־מכתבים, אבל המכתבים הם חד־סטריים, והכותבת אותם בוראת את הקורא, כשם שהיא בוראת את עצמה מחדש. ברגע שהאסופית ג’רושה משתחררת מבית הכלא שבו חיתה 17 שנה – הוא בית היתומים הדיקנסי הנתעב והמבעית – היא בוראת את עצמה מחדש כג’ודי, עוד מעט נערת החברה הגבוהה.
החסד הזה ניתן לה מגבוה, והיא אפילו אינה יודעת את זהות המיטיב. הוא בגדר מסתורין, נעלם – כך שגם היא נאלצת לברוא אותו בעבור עצמה. במכתביה אליו (זה התנאי היחיד שלו בתמורה למימונה במכללה) היא ממציאה לו דמות ורגשות וממלאת אותו בתוכן, כהשתקפות של עצמה, כשם שהאדם בורא את אלוהיו בצלמו ודמותו, ולהפך. הספונסר הזה, שבחר אותה מכולם, יושב למעלה ואינו עונה, ובכלל לא ברור אם הוא שומע את דברי האהבה והחנופה שלה או את תלונותיה.
מדובר ביחסים חד־סטריים עם בורא נעלם. או שאולי הוא בכל זאת נמצא שם למעלה ושומע? כמו הקורא, שגם הוא נעלם, סימן שאלה מבחינתו של המחבר (אבל המחבר בכל זאת מקווה שהוא קיים ומקשיב ומוכן להתמסר ולפתח יחסי אהבה) – כך ג’ודי בוראת את אבא ארך רגליים, כשם שפיגמליון ברא את גלתיאה. אך באותו אופן היא גם בוראת את עצמה, כשהיא מגלמת את שני התפקידים: הבוראת והנבראת. היא בוראת לעצמה מין פיגמליון כזה שהוא סמכות אלוהית, אבא ואהוב, ואת עצמה בוראת כגלתיאה שלו. היא רוצה לעמוד בדרישותיו הנוקשות (שבעצם, היא בראה אותן), היא רוצה לרצות אותו (אך איך תדע כיצד? הרי אינה מכירה אותו ואינה יכולה לנחש את רצונו), לפעמים היא מתמרדת נגדו ולפעמים היא מעין שחרזדה או ליצנית־חצר, הרוצה להשביע את לב אדונה (אבל איך תעשה זאת, כאשר אפילו אינה מכירה את טעמו של הבורא/הקורא הנעלם?).
בתור גיבורת ספר־חניכות, ג’ודי היא החניכה של עצמה – דבר שמפריך, לפחות ממבט זה, את הטענות שעלולות להתעורר בדבר רפיסות פמיניסטית מסוימת. בתור ספר על ספרות, “אבא ארך רגליים” ממצה עד תום את חירות ההמצאה של הכותב ואת יחסיו המסתוריים עם הקורא. הוא הדבר גם אם מתייחסים אליו כאל טקסט רליגיוזי. המשמעות הרומנטית שלו (שלא לחטוא ולומר ‘הארוטית’, כי בתור ספר־חניכות לנערות תמות, ארוטי הוא מ-מש לא), היא כמובן בלתי נפרדת. אלה הם יחסי האהבה האולטימטיביים עם הבורא: אתה ממציא אותו כמי שהמציא אותך, ומקווה לאהבת־נצח. אבל כמו בכל דבר רומנטי, היחסים הללו מבוססים ברובם על משאלת־לב של אדם אחד, שבעצם, עושה אהבה עם עצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.